רקע
אילת נגב
על דמויות שונות בשירי עמיחי

עדה ירדני מקיבוץ גבעת־ברנר לא הכירה את אביה. היא היתה בת שבעה חודשים כשמת במלחמת העצמאות., ואמה לא סיפרה לה עליו דבר. באותה תקופה לא דיברו על שכול עם ילדים ולא הזכירו את המוות בנוכחותה כדי לא להכאיב לה. מלבד זה, אמה היתה יקית, “והכל אצלנו היה מאופק”, היא מספרת. אז אביה החל להתגלות לה לאט־לאט. היא היתה בת שבע או שמונה כאשר חברים בקיבוץ באו עם גזיר עיתון ביד ואמרו לה שיש שיר על אבא שלה. זה השיר “גשם יורד על פני רעי / על פני רעי החיים אשר / מכסים ראשם בשמיכה/ ועל פני רעי המתים אשר/ אינם מכסים עוד”, שכתב יהודה עמיחי בשירו “גשם בשדה הקרב” ואותו הקדיש “לזכר דיקי”. אחר כך באו שירים נוספים: “דיקי נפגע/ כמגדל המים ביד־מרדכי./ נפגע. חור בבטן. הכל/ זרם מתוכו.// אבל הוא נשאר כך עומד/ בנוף זכרוני/ כמגדל המים ביד־מרדכי”, כתב ב“קינות על הנופלים במלחמה”.

ועוד: “כאן נפל דיקי/ שהיה גדול ממני בארבע שנים והיה לי כאב/ בעת צרה ומצוקה. עכשיו אני גדול ממנו/ בארבעים שנה ואני זוכר אותו/ כמו בן צעיר ואני אב זקן ואבל”, כתב ב“חוליקאת: השיר השלישי על דיקי”. מאות משיריו של יהודה עמיחי נכתבו לקרובים לו: להוריו, נשותיו, ילדיו, מכריו וידידיו, ותמיד שימש הסיפור הפרטי מנוף לאמירה כוללנית יותר, שכל אדם אולי יכול למצוא בה את עצמו, כמו בשורות: “היא יצאה בדלת האחת והיחידה/ שדרכה יוצאים כל המתים מן העולם”, שבהן פתח עמיחי שיר שעוסק במות אמו, ואותו גמר בשורות: “שמה המלא מעכשיו ועד לתחיית המתים:/ פרידה זכרונה לברכה”. בקיבוץ משמר־הנגב החליטו שבכל לוויה של אישה יקראו את השיר, ועוד ביקשו מעמיחי רשות לשנות את השם “פרידה” לשם הנפטרת. חלק מנושאי השירים שלו היו אלמונים וחידתיים – למשל, מיהן “תלמידתי היא שוטרת תנועה” או “פקידת הבנק שלי” המדוברות בשיריו? – חלקם היו ידידים שזוהו בשמם, כמו המשוררים אריה זקס ודניס סילק, ואחרים, כאלה שדרכם הצטלבה לרגע בדרכו, אבל חותמם נשאר. חמש שנים עברו מאז שעמיחי מת ביום שישי, 22 בספטמבר 2000, ושישה מהם מדברים כאן היום.


 

התינוקת של דיקי    🔗

2.jpg

בסתיו 1947 סופח יהודה עמיחי – אז פפייפר – לפלוגת חי“ר בגדוד 7 של הפלמ”ח בחטיבת הנגב, שזכתה לכינוי “הפלוגה של דיקי”. בגלל השם האנגלי, עמיחי דמיין לעצמו את המפקד גבוה ובלונדיני, אבל כשנפגשו נוכח לדעת כי דיקי, או חיים לקסנברגר בשמו המלא, “נמוך ומוצק ועיניו בטוחות ומלאות אבהות טובה”, כך כתב עמיחי. “דיקי זה ‘שמן’ בגרמנית, ואבא שלי באמת היה שמנמן”, מספרת עדה ירדני. הם מצאו מיד שפה משותפת כיוון ששניהם עלו מגרמניה באותה שנה, שירתו בצבא הבריטי והיו מבוגרים משאר החיילים, שהיו ברובם בני 18. עמיחי הפך לעוזרו של דיקי ועבר לגור איתו באוהל המפקדה. בלילות היה דיקי בן ה־28 מספר לו כיצד עלה לבדו כנער, על לימודיו בבן־שמן, על חייו בקיבוץ, על אשתו הצעירה הכורעת ללדת. לפעמים היו מדברים על מה יקרה אם ייפלו בקרב, ועמיחי בן ה־24 היה אומר לדיקי, ממך לפחות יישאר משהו. בדצמבר 1947 נולדה לו התינוקת עדה, אבל רק באמצע יולי 1948, לקראת סוף ההפוגה בקרבות, יכול היה סוף־סוף לצאת לביקור. “קח פיקוד, אני אחזור לפני תחילת הקרב”, אמר לעמיחי ועלה צפונה, דרך הקווים המצריים, בין דורות לרוחמה. “הלך לראות מה ייוותר אחרי מותו. כבר לא היה שייך לארץ החיים והסתכל מעבר לחומה”, כך שיחזר עמיחי לימים בסיפור “מותו של דיקי”, שהתפרסם בקובץ “ברוח הנוראה הזאת”. “בוודאי הושיט אצבע ונגע בלחי התינוקת. ולא היה מוות ולא היתה עלמה, אלא התינוקת הקטנה”. ב־3 לפנות בוקר חזר דיקי ועד עלות השמש סיפר לעמיחי בהתרגשות על בתו: “זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהוא ראה אותי”, אומרת הבת עדה. יומיים אחר כך היתה הפעולה, במבצע שנקרא “מוות לפולש”: בליל ה־18 ביולי 1948 היתה פלוגת החי"ר בראשותו של חיים לקסברגר – דיקי – אמורה לכבוש את המוצב המצרי בחוליקאת, היא חלץ של היום, אך נתקלה במארב. המצרים הבחינו בחיילים המתקרבים וירו עליהם פגזים. “החלק שיצאו עם דיקי הלכו למות על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן”, כתב עמיחי בסיפור. “כשהלך אל התינוקת לא תעה. עכשיו רץ בין הגבעות ונכנס למלכודת”. למחרת היום גילו כי הפצועים שהיו מונחים בשטח, נעלמו. 23 מאנשי הכוח, ובהם המפקד דיקי, היו נעדרים. הנופלים נטמנו יחד בקבר אחים. מותם של דיקי וחבריו לא נתן לעמיחי מנוח, ובכל כמה שנים היה כותב שיר: דיקי הפך בעיניו לסמל של הנופלים במלחמה. “פעם הוא בא להרצאה בגבעת־ברנר, אבל הוא לא ניגש לאמא שלי כדי שלא להפריע, וגם היא לא יצרה איתו קשר כדי שלא להפריע: יקים, נו”, אומרת עדה ירדני. עמיחי ראה את עדה רק פעם אחת ויחידה, כשבא לביקור תנחומים אצל אמה זמן קצר לאחר נפילת דיקי. כאשר היתה עדה בת שש נישאה אמה בשנית והביאה לעולם עוד שלושה ילדים. בספר שיריו “גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות”, שראה אור ב־1989, כתב עמיחי בשיר “כאפיקים בנגב” את השורות: “וראיתי אשה שאביה היה אתי בקרבות הנגב,/ את עיניו ראיתי פעורות בעת צרה/ וחרדת מוות. עכשיו הן בפני בתו,/ עיניים שקטות ויפות. שאר גופה ־/ ממקומות אחרים, שערה צימח בעת שלום,/ גנטיקה אחרת ודורות וזמנים שלא ידעתי”. עדה ירדני, היום דיאטנית במקצועה, אומרת שעד לרגע זה לא ידעה שעמיחי כתב עליה שיר: “באותו שלב של חיינו הוא לא ראה אותי ולא ידע עליי דבר. את השיר הוא כתב מבלי שנפגשנו, כנראה שהדמיון שלו עבד, כי מותו של אבא שלי ליווה אותו כל החיים”. ירדני יצרה קשר עם עמיחי רק ב־1994, כשאמה מתה, והיא חשה שהיא חייבת לפגוש את החבר הטוב כדי להתוודע אל האב שלא הכירה. “טלפנתי והזדהיתי כבת של דיקי. עמיחי התרגש מאוד והזמין אותי ואת בעלי אליו לירושלים. הוא לא יכול היה להפסיק לשאול, ‘זאת התינוקת? את התינוקת?’ גם מבחינתו זו היתה סגירת מעגל. אבי שלא הכרתי לא היה מוחשי עבורי, ועמיחי קצת החזיר לי אותו, לא רק בגלל מה שכתב וסיפר אלא בעצם נוכחותו: היו ביניהם הרבה קווי דמיון, בהיסטוריה שלהם, בחמימות, באנושיות שלהם: לא במקרה הם נעשו ידידים טובים כל כך. רק כשראיתי את עמיחי הרגשתי שאני יודעת מי אבא שלי”.


 

התרמיל של יצחק    🔗

בסוף מלחמת העצמאות, אחרי נפילת הפלוגה של דיקי, הופיע יהודה עמיחי ביקב בראשון־לציון, שבו עבד אביו של יצחק ארליך. הוא הביא איתו את התרמיל שהיה עם יצחק בן ה־23 במותו, ובו מגבת פסים גדולה, שנתנו ההורים לבנם הצעיר בצאתו אל הנגב. “סבא שלי – אביו של יצחק – היה החבתן הראשי של היקב ועשה חביות לתפארה”, מספרת לאה ארליך־רושקובסקי, בת אחיו של יצחק. “עמיחי, שהיה איתו בפלוגה, הביא לאב השכול מזכרת מן הבן שנהרג. אני הייתי תינוקת בת שנה, כך שלא ידעתי על כך דבר. גם כשגדלתי לא ידעתי שהיה אי פעם קשר בין הדוד שלא הכרתי למשורר המפורסם”. אבל ב־1985 ראה אור קובץ שיריו של עמיחי “מאדם אתה ואל אדם תשוב”. ושנה או שנתיים לאחר מכן נודע ללאה שבספר יש שיר, “התרמיל האחרון של יצחק”, שעוסק בדודהּ שנפל. “השיר מסתיים במילים ‘ובחביות הגדולות והאפלות/ התחילה התסיסה ששוב לא תיפסק לעלם’”, שמחזרת לאה ארליך־רושקובסקי.

1.jpg
תסיסה ששוב לא תיפסק לעולם

“כתבתי לעמיחי מכתב שבו ציטטתי את השורה וסיפרתי לו שבאמת, מה שהתחיל במותו של יצחק ב־1948, לא נפסק מעולם. כתבתי לו שזה היה רק האסון הראשון במשפחתנו: במלחמת ששת הימים איבדה אחותו של יצחק את בנה הבכור. הבן האמצעי, שנקרא על שם יצחק, חלה ונשאר מפגר, ולימים מת הבן השלישי והאחרון. שני בני משפחה מנוספים נפלו במלחמת יום הכיפורים. אבי, שנאלץ לחפש את גופת אחיו, היה אפוף תמיד צער, מטען העצב הלך וגדל, וביום הזיכרון לחללי צה”ל של 1986, כשהוא עומד ליד קברו של יצחק, קיבל התקף לב ונפטר כעבור יומיים. ב־1989 באתי לעבוד ב’יד ושם‘, כי באופן תת־מודע חיפשתי מקום לתעל אליו את העצב. רציתי להטביע את הכאב הפרטי שלי בכאב גדול יותר. כשאדם נהרג, נוצרים סביבו מעגלים של אדווה שפועלים גם על אלה שהיו סביבו, וכשכל כך הרבה אנשים במשפחה אחת נהרגים, שהו זעזוע שמטלטל את כל המשפחה". עמיחי השיב על המכתב, אבל השניים לא נפגשו. ב־1991 נסה לאה ארליך־רושקובסקי, ראש מדור מכללות ב’יד ושם’, לכינוס בווירצבורג, עירו של עמיחי. והוא היה שם מטעם אגודת הסופרים. “הוא ראה אותי ומיד אמר: 'את קשורה לאיציק, נכון?” מספרת ארליך־רושקובסקי. “כמעט נפלתי מהתרגשות. לא הכרתי את דודי, אבל תמיד אמרו שאנחנו דומים. אחר כך הזמנתי את עמיחי לראשון־לציון לדבר אצלנו בתיכון, והוא בא והביא לי את הספר עם השיר על יצחק, עם הקדשה. הוא ביקש שנישאר בקשר אבל לא עשיתי זאת, כי לא רציתי להעמיס עליו. אני מרגישה שבזכות השיר, יצחק קצת פחות נשכח”.


 

יונתן, תלמידי    🔗

5.jpg
יונתן יחיל שמך ביומן הכיתה כשמך ביומן המתים

“אין לנו חיילים אלמונים”, כך כתב יהודה עמיחי מיד אחרי מלחמת ששת הימים. “אין לנו קבר החייל האלמוני./ מי שרוצה להניח זרו/ צריך לפרק את זרו/ להרבה פרחים ולחלקם/ לעלים ולפזרם./ וכל המתים שבים הביתה/ ולכולם שמות./ גם לך, יונתן/ תלמידי, אשר שמך ביומן הכיתה/ כשמך ביומן המתים/ תלמידי שהיית,/ בעל שם שהיית,/ בעל שמך”. יונתן, הצעיר בשני בניהם של חיים ולני יחיל, נולד ב־4 ביוני 1945: 22 שנים ויומיים מאוחר יותר, נפל בקרב על שכונת אבו־טור. עמיחי היה המורה לציור בבית הספר היסודי בירושלים, כאשר לימד את יונתן. הוא זכר שידו השמאלית של הילד היתה שבורה וחבושה, וצריך היה להשגיח כשמתקוטטים בכיתה, שהיד לא תיפגע. “יונתן נדד רוב שנות ילדותו בגלל שליחות אביו לגרמניה מטעם משרד החוץ, ואחר כך כשגריר ישראל בשוודיה”, מספרת אמו, ההיסטוריונית פרופ' לני יחיל. “הנדודים הקשו עליו להסתגל וניתקו אותו מחברים ומחומר הלימודים, אבל הוא היה טוב בציור ולכן עמיחי זכר אותו. כמה שני0ם אחר כך, כשכבר היה חייל, עמיחי פגש אותו במקרה בעין־גדי. עמיחי התבונן בתלמידו ושמח לראות שהיד כבר החלימה. ‘אבק הסתיר את מה שצריך/ היה לקרות שלוש שנים/ לאחר מכן: עכשיו’ כך כתב”. רק בשנה האחרונה לחייו מצא יונתן יחיל את דרכו: הוא התחתן, ובאמת התמיד בציור וצייר תפאורות לתיאטרון חיפה והתעתד ללמוד בטכניון תכנון ובניית ערים ולעסוק בכך באחד מאזורי הפיתוח. “כשפרצה המלחמה הוא היה אצלנו כאן בירושלים. הוא לא היה חייב ללכת למלחמה אבל התנדב”, משחזרת אמו. “עד היום אני מצטערת שלא אמרתי לו לא ללכת, אבל אני ובעלי אף פעם לא התערבנו בהחלטות של הילדים. כדי לנסות ולהתמודד עם האובדן, השקעתי את עצמי בכתיבה על השואה. זה עזר לי קצת להתרחק מהכאב האישי”. ההורים כינסו את חבריו ומכריו של יונתן לשיחה עליו ומהדברים שנאמרו שם נכתבה חוברת הזיכרון. בערב ההוא נכח גם יהודה עמיחי. “אני חושב שכל אדם שמפסיק לחיות הוא שלמות”, אמר במעמד זה. בוודאי ניסה להקל על תחושתם הקשה של ההורים, שיונתן בנם נהרג בדיוק בשלב שבו היה על סף דרך חדשה ולא הספיק ללכת בה. “אני חושב שהוא גמר לחיות כמשהו שלם, כשלמות, לא כבניין שנבנה למחצה אלא בניין שלם עם הכל, עולם שלם, בוודאי עם השלכות רבות לעתיד”. שנים מעטות אחרי נפילת יונתן עקר אחיו לארה“ב: פרופ' עמוס יחיל הוא כיום פיזיקאי נודע. ב־1974 מת אביו, ד”ר חיים יחיל. “כל המתים שבים הביתה”, כתב עמיחי בשירו, ואולי דירת אמו, בבית הדיור המוגן בירושלים, היא מקום משכנו של יונתן: מכתביו וניירותיו. תמונותיו. קרן מלגות נקבעה על שמו לסטודנטים מצטיינים בתכנון ערים בטכניון – המוסד שלא הספיק ללמוד בו. “לא נהגנו לקרוא את השיר באזכרות ליונתן, כי זה יותר מדי כואב, אבל אני שמחה שהשיר קיים, כי זה בכל זאת העמיד אותו על איזו במה, והפך אותו לקצת פחות נשכח ואלמוני: הרי באמת אין לנו חיילים אלמונים”, אומרת לני יחיל בת ה־93. “זה הפך אותו למשהו כללי, משהו טיפוסי, כפי שהוא באמת היה: אדם שאהב את הארץ, ראש גדוד בצופים, קצין בצה”ל. אני מאוד אוהבת את המילים האלה שבהן מסיים עמיי את השיר" ‘אנא, גם אלה שלא הכירו אותו/ אהבו אותו גם אחר מותו./ אהבו אותו: עכשיו חלל,/ מקום ריק שצורתו – צורתו,/ ושמו – שמו’".


 

ההתמוטטויות של אביגיל    🔗

6.jpg

אביגיל אגרנט – אחייניתו של השופט אגרנט – היתה סטודנטית צעירה בירושלים כשהכירה את עמיחי בראשית שנות ה־60. “היינו חבורה של שישה או שבעה אנשים שקראו לעצמם ‘המשפחה’: היינו נפגשים הרבה בבית של המשורר אריה זקס, מתחת לעץ התאנה בחצר, מגלגלים את השטיחים בסלון ועושים מסיבות מאוד ספונטניות. יהודה היה ראש הרוקדים: הוא היה רוקד בהתלהבות ובקצב משלו, בתנועות גדולות ומיוחדות שלא דמו לשום דבר אחר. הוא היה מאוד עליז ומאוד דרמטי, מצחיקן שהרים לכולם את המורל”. לשיר שהקדיש לה קרא “ההתמוטטויות המתוקות של אביגיל”, וכך כתב: “טרוריסטית של מתיקות / ממלאת פצצות בייאוש וקינמון, ציפורן ורסיסי אהבה./ בלילות כשהיא קורעת תכשיטיה מעצמה / יש סכנה שלא תדע גבול / ותמשיך לקרוע ולשסוע את כל חייה”. יותר מ־40 שנים עברו, ואביגיל אגרנט, היום בת 63, צוחקת כשאני שואלת למה התכוון המשורר, והאם באמת היו ייאוש וקינמון וחיים שסועים. “זה יהודה והדמיון שלו”, היא אומרת. “כל סיטואציה או התרשמות היו משתנות בדמיון שלו ומקבלות ממדים פנטסטיים. אמנם הוא כתב את השיר עליי, אבל זו בעצם היתה רק עילה לכתוב שיר. באמת אהבתי לענוד הרבה תכשיטים, וכנראה הוא קלט אצלי איזו פגיעות, איזה הלך נפש שאני עצמי לא הייתי מודעת אליו. אני בטוחה שיש בזה משהו נכון, כי ליהודה היתה אינטואיציה נפלאה”. ב־1965 עזבה אביגיל אגרנט את ישראל והשתקעה בניו־יורק. במשך שנים לימדה שם באוניברסיטה, היום היא עוסקת בנדל"ן. “הבית שלי בניו־יורק הפך להיות הבית של יהודה וחנה”, היא מספרת בראיון טלפוני. “את יום ההולדת 60 של יהודה חגגנו אצלי, כי באותה שנה הוא לימד באוניברסיטה בניו־יורק. היינו בקשר קרוב כל עשרות השנים, וכמובן כשהוא היה חולה, גם אז היינו קרובים מאוד. הוא התנהג במין השלמה כזאת, הוא הרגיש שזה הסוף והוא מוכן למות, אבל התמיכה של המשפחה שלו והדרך שבה טיפלו בו בשנתיים האחרונות האלה, נתנו לו רצון לחיות. זה היה משהו נפלא ונוגע ללב, פרידה ארוכה אבל די נפלאה. מעל לסבל, היה גם האושר שלהם ביחד. וזה דבר שלא ראיתי כמותו”.


 

החתונה של שימל    🔗

7.jpg

ביום שני, 19 באוגוסט 1968, כשעמדו הרולד וורדה שימל מתחת לחופתם, שלף לפתע יהודה עמיחי קלף מגולגל מכיסו, פרש אותו והחל לקרוא: “שיר מזמור לזוג הנחמד ורדה ושימל: “ירושלים בשבוע הנישואין של/ שימל: ראיתי ביטניק זר מכתיף / את הגיטרה העטופה כמו רובה,/ ראיתי קבצן מושיט יד מצלצלת/ בפתח המשתנה הציבורית מול / גברים מכפתרים. ובמגרש הרוסים / שמעתי בלילה זונות טריות/ ששרו ורקדו בכלא: אסתי,/ אסתי, אסתי, קחי אותי”. כאשר הגיע למילים ‘גברים מכפתרים’, ‘זונות טריות’, ו’אסתי קחי אותי'”, מתאר המשורר והמתרגם הרולד שימל, “הב, שהשיא אותנו, שהיה ראש ישיבה, עצר את הטקס ואמר לעמיחי: ‘עד כאן, זה לא מתאים, אני מבקש שתפסיק’”. שימל מוסיף שהשיר היה בכלל הפתעה: “זו היתה מתנת הנישואים שלו לנו. זו מין מסורת של ימי הביניים ושירת איטליה, שמשורר כותב למשפחה ולחברים. שירי חתונה הם חלק חשוב במסורת הזאת. גם אני כתבתי כמה שירים לחברי שהתחתנו. חלקם, כמובן, התגרשו מאז”. הזוג שימל, כמו אביגיל אגרנט, השתייכו גם הם ל“משפחה”, מתחת לתאנה אצל אריה זקס המנוח (שהיה משורר וראש החוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית). “היו שם דניס סילק, יהודה עמיחי ועוד שניים־שלושה אנשים”, מספרת ורדה שימל. “כשהתחלתי לגור עם שימל, ‘המשפחה’ באה לבדוק אותי, הם רצו לראות בידי מי הוא נפל ואם צריך לחלץ אותו. היינו כל כך קרובים, כך שזה היה לגמרי טבעי שיהודה יכתוב לנו שיר. אבל המשפחה האמיתית שלי היתה מאוד חרדית, וכאשר הופיעו המילים המסוימות ההן, היה פתאום רחש וכמעט שפרץ סקנדל”. מכיוון שכל חברי “המשפחה” המומצאת עסקו בכתיבה, שירה וספרות היו נושאי שיחה קבועים. “במסיבות היתה אווירה של הפקרות. זה היה חדר גדול עם ספה כאן וספה שם”, מספר הרולד שימל. “זו היתה תקופה קסומה לכולנו, היה משהו מאוד נוזלי ביחסים. לא היה טלפון, היינו הולכים ונפגשים בלי לתכנן מראש, ובלי להזמין ובלי להודיע. וכשנולדו הילדים, גם הם הפכו להיות חלק מזה, נבלעים באחד החדרים ומשחקים יחד, ואפילולא הרגשנו בהם”. עם זאת, לא היו רומנים בין חברי הקבוצה. “היינו יותר מדי כמו אחים, והכל היה נהרס אם מישהו מבין הזוגות היה חוצה את הקווים”, אומרת ורדה שימל. עמיחי כתב על ורדה ושימל שהם “שתי גלולות ארגעה/ נמסות לאט/ בפי העולם הנרגש והמתמוטט”: ואכן, אחרי 37 שנים, הם עוד יחד, כמו גלולות ארגעה שלא נמסו. “יש משהו מאיים כאשר מישהו מהלל את מערכת היחסים שלך”, אומר הרולד שימל. “פעם אהרון שבתאי קרא לי את השיר ששהוא כתב על עצמו ועל אשתו קולין, ‘שנינו גבר ואשה בלתי מתגרשים’. אמרתי לו, ‘אהרון, ככה מזמינים את השטן’. והוא אמר, ‘אבל זוהי עובדה!’ אמרתי לו, ‘גם עם עובדות צריך צניעות, אסור להכריז על דברים כאלה’”.


 

הסכין שלא רצתה להיות    🔗

בראשית שנות ה־80 עמדה אליזבת סווידוס בחנות ספרים בניו־יורק ודפדפה בספר משירי עמיחי, בתרגומו של טד יוז. “ראיתי את השירים, ‘קינות על המתים במלחמה’, על אדון ברינגר, ששכל את בנו, ועל כל המתים האחרים, והרגשתי שמעולם לא קראתי דבר נפלא מזה. נכנסתי לאובססיה והחלטתי שאני חייבת לקבל רשות ממנו להלחין את זה”, מתארת בראיון מארצות־הברית סווידוס, 54, מלחינה, מוזיקאית ואשת תיאטרון עטורת פרסים, שלזכותה נרשמו למעלה משלושים מחזות. “הטרילוגיה היוונית” שלה הוצגה בפסטיבל ישראל. עמיחי הסכים. סווידוס הלחינה את השירים, שהם, לפי תיאורה, “כמו מחזה קטן, שבו עוברים על הצורות השונות של המוות והשכול”. אחר כך נסעה אליו לירושלים. “ישבתי במרפסת האחורית בביתו ושרתי לו את מה שהלחנתי וליוויתי את עצמי בגיטרה שלי. ואז הוא ערך לי סיור פרטי משלו ולקח אותי לכל המקומות שאהב: לכנסיית הקבר ולשוק, לגגות העיר העתיקה, לחנויות הקטנות שבהן ילדים שיחקו משחקי וידאו”. סווידוס נפעמה מצלצול הפעמונים ומבליל קולות התפילה בשפות השונות. כתוצאה מכך הלחינה “ירושלים”, מחזור שיריו של עמיחי, למוזיקה שלה. המופע עלה בתיאטרון “לה מאמא” והוצג גם בוותיקן בפני האפיפיור. זו היתה תחילתה של ידידות שנמשכה כל חייו של עמיחי. כאשר גר ולימד בניו־יורק במשך שנה, הם היו משוחחים לעתים קרובות. השירים דיברו אליה, ואולי, באופן בלתי מודע, התחברו למכאוביה הפרטיים: סווידוס נולדה למשפחה יהודית אמריקאית. אמה התאבדה, אחיה היה סכיזופרן שהתגלגל ברחובות. האח, שבסוף ימיו היה קטוע שתי גפיים, מת מוות נורא כאשר בעל הבית שלו, שביקש לפנותו, חסם בקרשים את פתח החורבה שהתגורר בה, כשהוא בתוכה. סווידוס התייחסה לסיפור חייה בכמה ממחזותיה ובאוטוביוגרפיה שלה, “ארבעתנו”. “שערותייך בכי וצחוק יחדיו”, כך תיאר עמיחי את אליזבת סווידוס בשיר שהקדיש לה. “כשפגש אותי, היה לי שיער מאוד ארוך וסמיך ופרוע, וזו היתה האישיות שלי, הנעורים והעוצמה, ואני חושבת שזה דיבר אליו”, אומרת סווידוס. “עבדנו יחד, עשינו מופע שבו הוא קרא משיריו, ואני שרתי. הופענו בחאן בירושלים, וגם כאן בניו־יורק. שנינו אהבנו שוקולד וצחקנו המון, והיינו ידידים מאוד קרובים. לא הסתרתי ממנו ומחנה אשתו דבר”. “היי שלום. אני צריך לחזור אל ארצי,/ כי אני מתחיל לדעת שמות פרחים ועצים של ארצך,/ לכן אני צריך לחזור”, כך נפרד ממנה. “היי שלום,/ גם את סכין/ שלא רצתה להיות סכין”. סווידוס אומרת על השורות האלה שעמיחי כנראה קלט את המהות שלה. “הוא ראה את מנגנוני הקיום שלי, מה עזר לי לשרוד, ומה הייתי זקוקה שיהיה בתוכי כדי שאחזיק מעמד: כוח, כעס, זעם. הוא סיפר לי על עצמו, ואני יודעת שגם הוא היה לפעמים סכין שלא רצתה להיות סכין. הוא רק עשה רושם של אדם פשוט ולא מורכב – כי הוא היה גאון מלא סודות”.■

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48467 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!