עלילת הספר, הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן הם כולם פרי דמיונו של המחבר.
כל קשר בין עלילת הספר לבין אירועים שהתרחשו במציאות,
כמו גם בין הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן לבין דמויות או שמות
של אנשים חיים או מתים, מקרי בהחלט.
לאבא
רגע לפני הכול 🔗
סבתא ליה אמרה: “הם מתו בגלל איזו בעיה בחבל. זה היה כתוב בעיתונים, אבל התנור נפט שהיה לנו שרף הכול, גם את המזנון פורמייקה עם כל התמונות והעיתונים.”
אווה אמרה: “הם מתו בגלל שהיו טיפשים.”
סבתא ליה אמרה: “אל תקשיב לה, תשים פעמון גדול על הראש כשהיא פותחת את הפה עם האודם בורדל שלה. גם היא אהבה את הבן היחידי שהיה לי.”
אווה אמרה: “הוא רצה אותי למשחקים שלו.”
לילדים בגן אמרתי: אבא שלי היה קוסם."
ו“אבא שלי ידע לזרוק על אמא שלי מאה סכינים בהופעה בלי לפגוע בה.”
הילדים עמדו וצחקו. לפעמים היו מחליטים להרביץ לי. לא כאב. התאמנתי נגדם. נתתי לעצמי יותר חזק מכולם ביחד. להם נהיה אדום בידיים. לי נפתחו פצעים שהתחילו להגליד ונזל דם. תמיד היו לי פצעים ברגליים בגלל האימונים, ותמיד יצא דם שנזל מהם תוך כדי שהגלידו. הילדים התלוננו על יד שהתנפחה להם מהמכה שהחטיפו לי, אני שתקתי בדרך הביתה. כול יום התאמנתי נגד כאב של מכות או קללות. עמדתי מול השידה והמראה של אווה ואמרתי לעצמי מלים מעליבות, בזמן שאני נותן סטירה פעם על לחי ימין ופעם על שמאל, עד שאחת הלחיים התנפחה קצת. הכנסתי מכות ובעיטות ברגל של שרפרף מפורמייקה עד שהאצבעות הכחילו. לא ויתרתי על החישול. קפצתי מהחלון במטבח שתי קומות לשביל המוליך לפחי האשפה. אף פעם אחת לא שברתי רגל או יד. אווה, כשראתה אותי למטה והבינה מה קרה, צרחה שאלוהים ישמור.
אחרי הפעם השלישית שקפצתי, היא חזרה מהספרייה העירונית עם חבל טיפוס וביקשה שאתאמן בו, אבל לא בקפיצות. קשרנו את החבל לעץ בגינה מאחורי הבית וטיפסתי עד הקצה, נחתי כמה דקות ואז קפצתי למטה, או החלקתי עליו. גם לסבתא ליה הייתי נוסע עם החבל האדום, קושר אותו לאקליפטוס ומשחק טרזן קשוח. סבתא ליה היתה ממש גאה בי. קיבלתי מעולה גם בהתעמלות. אווה רצתה שהכול יהיה מעולה בתעודה, ובאמת הכול היה מעולה.
למרים קוגל, המחנכת שלי בכיתה גימל, אמרתי, “אווה לא מרשה לי לקרוא לה אמא, כי היא רק האחות של אמא שלי. אמא נפלה מהחבל ואווה תקועה איתי.”
המחנכת היתה בשוק, והבטיחה לדבר על זה בישיבת מורים וגם עם אווה. אמרתי לה שאין צורך לטרוח בעניין, ובאמת לא שמעתי ממנה ולא מאווה.
לדוקטור מירסקי אמרתי בעצב, “איזה טמבלים הם היו שניהם.”
נחנקתי אז לרגע אבל באותה מהירות גם הוקל לי. היה קשה להודות שאיכשהו הורי בחרו למות כשהייתי תינוק בן שבעה חודשים. אני חושב שהתביישתי בהם. בהשתמטות שלהם, באומללות שלהם, בסודות היאוש שהחזיקו אצלם. בעובדה שקיומי לא שינה להם, לא קשר אותם לכלום, לא עצר אותם.
ובכל זאת, אני יודע שהכישרון שיש לי בידיים עבר אלי במתנה מאבא שלי, שידע להשליך סכינים בזריזות מהפנטת. זה מה ששמעתי שוב ושוב משתי הנשים השכולות שגידלו אותי.
“ככה,” הראתה לי סבתא ליה בהנפת יד ענוגה של בלרינה מאגם הברבורים. “אתה רואה? ככה הוא היה עושה…”
“ככה…” הראתה לי אווה בתנועת גוף מהוקצעת של מטאדור, “ראית? עכשיו קח, תזרוק את העיפרון על הדלת. הנה אני עומדת כמו שאמא שלך עמדה… נו, מתני? אל תפחד.”
גם אני נחשב ללהטוטן מומחה בחדר הניתוח, כשאני עומד על הפודיום וגוזר החלטות. באותה עת מכוונות הידיים את תנועת הסכינים במערות הראש, מסמנות, חותכות, מפרידות בין מה שנגוע לבין מה שפועל – ומחברות. ככה אני מנהל משא ומתן עם החולי – מנסה להעניק עוד זמן חיים ונחמה. וככה הקול המדבר בתוכי מוביל את הסכינים לנקמה בגורל שבא לשחק ולהתאכזר. ואף שאני נחשב ליותר מוצלח מבין שנינו, קינאתי בו.
קינאתי בו על שידע להפריח יונים מכובע צילינדר שחור מבריק. ועל זה שרכב על ההארלי הכי מפואר בחיפה ובכל אזור הצפון. ועל שהיו לו הרבה שמות.
בעיקר קינאתי בו על שידע להשליך על אמא שלי סכינים בעיניים עצומות בלי לפגוע בה. בלי לפחד.
“כל הראש המתולתל שלה היה מוקף בסכינים שלו. הן כל כך הבריקו באור החלש של הבימה,” תיארה אווה.
“כל הגוף הרזה שלה היה מוקף בסכינים שזרק על העץ איקליפטוס. כאן למטה בגינה,” אמרה סבתא ליה. “כל יום הם התאמנו כאן בחצר. כמה אהבו אותם כל האנשים, כמה… אתה רואה את האיקליפטוס? אתה יכול עוד לראות עליו סימנים של סכינים, נשארו הרבה. הוא אף פעם, לא שרט אפילו שערה אחת מהראש שלה.”
“הוא לא נגע בתלתלים הבלונדיניים שלה,” הסכימה אווה.
אלפי פעמים עמדתי עירום מול המראה, והאב המגונדר שלי היה מופיע מאחורי גבי, עיניו שמחות, גוו גמיש ומתוח, בוחן את גוף השרוך חסר השרירים שלי, ומדבר אלי מהלב, דברים של אבא: “מתני, אין דבר ששייך לך יותר מהתנועה שתעשה עם עצמך, עם הגוף שלך – נגד הפחד…” שעות רבות הייתי מחפש אותו במראה, מצפה לו, שיגיד מילים אבהיות בקול בוטח. מילים מחשלות. מילים שיחזירו לי את הביטחון בגוף שלי. מילים שילד צריך לשמוע מאבא שלו. וגם נער צריך. וגם מבוגר.
הוא לא היה שם באמת במראה. חשבתי שהוא היה, אבל לא.
כמבוגר, בכיתי רק בגללו. זה קרה שלוש פעמים:
פעם, כשנזכרתי שסבתא ליה אמרה, “אתה לא היית ילד שובב, מתני.”
פעם אחרת, כשנזכרתי שאווה אמרה: “אתה לא ביקשת לעצמך שום דבר, מתני.”
ופעם כשנזכרתי שליליאן ריכטר אמרה, “מאחורי כל הזעם הזה מסתתר געגוע.”
עם הזמן הבנתי שהגעגוע הפריד ביני לבין החיים שביקשתי לעצמי.
על אמא שלי בניתי תמונה עמומה ועגמומית – יפה כמו אווה אבל יותר שברירית, בקושי נשמעת, בקושי מתעניינת במשהו מלבדו, שמחכה לו שיאהב אותה ויביא לה הבטחה.
“היא היתה מחכה לו כל הלילה שיחזור מההיא שגרה ליד הים,” אמרה אווה.
“הוא צריך היה לעבוד קשה כדי לארגן להם הופעות. זה צחוק?” שאלה סבתא ליה ברצינות.
“היא בכתה ימים ולילות כדי שיחזור לישון איתה,” הירהרה אווה בלחש.
“היא לא בכתה, מה פתאום, מתני. כל הזמן היא ישבה איתך בחוץ. מהבוקר שמעתי אותה אומרת, ‘אני אטפל בך בעצמי, מתני, אני אכין לנו משהו לאכול ונרד לגינה. נשב על ספסל מתחת לאיקליפטוס, בצל.’ יום שלם הייתם על הספסל ההוא, אתה רואה אותו? העץ. שלכם? זה היה גם העץ שלהם.”
אווה אמרה: “הם נתנו רעל אחד לשני, מתני.”
הבוקר, בשעה ההיא שבין תכלת ללבן, בחדר הניתוח הדרומי של סורוקה, היתה הפעם הרביעית.
זה התחיל עוד כשהחזקתי בסכין, וכבר היה ברור שחצי חיים של הקטנה הזאת שפרצה לחיי בסערה – אבודים. שחצי מוח של מת. מת.
מת ככה שאין סיכוי שהיא תיזכר בחיים האלה. בכל זאת. קיוויתי.
שעות רבתי עם כל סכין שהיתה לי ביד. בכל סכין נאבקתי על כל רסיס שנדמה לי כתקווה לכוח החלום שלה.
אבל החצי מוח ימין שלה מת. נגמר. ואפילו שהיה מה לעשות, לא עשיתי. קצת לפני חמש בבוקר החלטתי לתת לה למות. לוותר לה על חיים שאין בהם רוח, לא להשאיר אותה כמו גלדיולה שתתייבש ותסריח עם הזמן. ניתקתי אותה ממכונת ההחייאה ועזבתי את חדרי הניתוח, בדרכי למשרד תלשתי מראשי את המצנפת הסגולה, כיווצתי אותה בכף ידי והנחתי אותה על השולחן, וככה באו הדמעות.
הרגשתי אותן, גדולות, נוסעות על הלחיים.
אספתי את הרגליים, רכנתי קדימה, דקרתי במרפקים את הירכיים וחפנתי את הפנים בכפות הידיים.
הדמעות זלגו, הדפו זו את זו, נאגרו בידיים ונפלו בין רווחי האצבעות, זחלו לאורך האמות עד המרפקים שהיו שקועים בברכיים, ציירו כתמים עגולים על המכנסים.
אני לא זוכר כמה זמן הייתי ככה בתוך עצמי, חסר אונים, אבל כשהבכי שכך, וגופי התרופף והשתחרר, כל מידת הנדיבות שהיתה בי כלפי אבי, והסליחות שסלחתי לו מגיל לגיל – כל אלה נעלמו, והזעם הישן התעורר והסתער על הילד הקטן ההוא שהייתי. הילד הרץ, הנמלט מפני הכעס הנורא. מהר, מהר. מבוהל. אחוז תקווה להינצל, קופץ קפיצות נחשוניות, נועץ ברוח את סכין הזריקה שקיבל בירושה. אבל הזעם לא ויתר. מילא את המוח, ניפח את הראש, הבהיק את הפלדה בעיניים וחשף שיניים שאיימו לטרוף כל דבר שנס על נפשו.
אור הניאון במשרד ריצד בעקשנות. התרוממתי מהכיסא ונתקלתי באינגה, בובת הפלסטיק שחיכתה לי כל הזמן בפינה ממול. שארית מקודמי בחדר. הניאון הפסיק לרצד כשהרמתי את הסכין וכיוונתי אל הטבור. ואז נקישה.
עצמתי עיניים והעפתי את הסכין.
“פרופסור קוֹל?” הדלת נפתחה.
פקחתי עיניים. הסכין פגעה בטבור.
גם מריאנה, האחות של חדר הניתוח, ראתה את הפגיעה המדויקת מתחת לטבור המצויר. היא הניחה ידיים על המותניים וחיכתה.
פערתי מולה עיניים, לא הבנתי איך נכנסה בלי שאמרתי מילה. היא תפסה בשיניה העליונות את שפתה התחתונה, תוהה מה לעשות עכשיו.
החדר הצטמצם.
חיפשתי בתוכי משהו לומר לה, שתלך, ולא היה לי מה לומר. לא יכולתי להסביר מה קורה בתוכי, ומה קרה קודם בחדר הניתוח.
“מריאנה,” אמרתי, “מי שמת היום לא ימות בשנה הבאה, זה מה שאומר ארנסט המינגוויי. את חושבת שזה יכול להסביר כל אירוע מצער בחיים?”
“על מה אתה מדבר, מתן?” שאלה, מגששת. “הכול בסדר?”
“תכף יהיה בסדר.”
“אתה לא עונה לנייד,” התנצלה והתיישבה מולי על כיסא הברזל הירוק, הושיטה לי את הנייד שלה וסימנה באצבעה כלפי מעלה, “זה הוא.”
“הוא לא יניח לנו, מריאנה?”
“מה קרה, קול?” ההוא למעלה לא השתהה, “אתה יכול לספר לי?”
לרגע נתתי לקולו הטקסי להדהד עוד קצת במשרד: “אתה יכול לספר?”
“כן, הבחורה הצעירה שניתחתי הלילה, העיתונאית… יכולתי להציל חצי ממנה, שילונסקי, אבל לא אותה. בחרתי בשבילה, הפעם. לא בשבילנו.”
“קורה, קורה ש…”
“אני נתתי לזה לקרות.”
“השיחות מוקלטות, קול,” חתך.
“צה־צה־צה…” נקש בלשונו, אולי עבר למחשבות עלי, על עצמו? על בית־החולים?
“הכרתי אותה…”
“ככה הבנתי.”
“היא גרה אצלי כמה ימים…”
“היית צריך לתת לשרוני לנתח.”
עצמתי עיניים והרחקתי ממני את הנייד של מריאנה. הוא הוסיף להגיד לי דברים, לקטלג איכויות, להחמיא לי על הכישרון הייחודי ועל המזל שיש לאלה שאני מנתח אותם. הוא ידאג שיהיה בסדר בוועדה.
הרגשתי עייף, חנוק.
קמתי לפתוח חלון. קולות ראשונים של יום עבודה נשמעו מלמטה. ריחות של גשם ושל אדמה פתחו את הדוחק בראש. תליתי עיניים במריאנה. ואז הקול מעבר לקו נקטע. התערבתי ברעש הרקע ששמעתי ואמרתי, “תביט פרופסור שלונסקי, איפשרתי לה למות.”
הוא ניסה להשיב לי ב“תביט” משלו, אבל התפרצתי: “היה עדיף לה ככה. אולי זה נשמע רע, אבל זו האמת.”
הוא השתתק. עלה בדעתי שאבי לא פגע מעולם בסכין שלו באף אחד. אפילו לא ביונים שהזדקנו. אפילו לא בעכברים שהתרוצצו חופשי בבית של סבתא ליה ושעליהם היה נוהג להתאמן בהשלכת סכינים כשהמטרה היתה דווקא לפספס. “זה תמיד הצליח לו,” סיפרה סבתא ליה. “היונים והעכברים נשארו תמיד בחיים.”
“שמע קול, אתה קשה מדי עם עצמך…” אמר לאט במיוחד, התנשם אבל לא ויתר. התעקש להתעלם ממה שאני אומר. החלטתי להניח לו, שיגיד. בסוף אמר, “לך הביתה, אנחנו כבר נסדר את זה.”
ידעתי שהוא מתכוון לטוב, אבל ה“נסדר את זה” שלו המריד אותי, ושוב הדליק בתוכי את האש שהתנפלה עלי בזעם. ניתקתי. מסרתי את המכשיר למריאנה – שתלך לאנשהו, הכי רחוק ממני שאפשר. שתאכל ארוחת בוקר עם החברות שלה מחדרי הנתוח. לחם, חביתה, עגבניה, מלפפון, קצת גבינה למריחה, זיתים. אבל היא דווקא העדיפה להישאר ולדבר. התחילה עם “חבל עליה שככה קרה לה, היתה יפה כמו ציור של מלאך נוצרי…”
“אני עייף, מריאנה,” אמרתי. “לא ישנתי כל הלילה, והיא מתה אצלי בידיים.”
מריאנה התיישרה, קמה והתרחקה לעבר הדלת בצעדים שמנמנים.
נשענתי לאחור. הסתכלתי על האור הדקיק שרטט על הרצפה, ושוב התרופף בתוכי הכוח. מה יהיה? רתחתי על הקפדנות היתרה שבה חייתי את חיי. היה ברור שהיא אוכלת אותי עכשיו בכפית.
קמתי, יצאתי ונעלתי את הדלת מאחורי. פתחתי צעדים מהירים. לא חיכיתי למעלית, ירדתי במדרגות. כמעט רצתי במסדרון המוביל ליציאה. צעד דוחף צעד במהירות, כמעט עף, לאורכו של אחד מפסי האור, כשהאוויר נבקע מימיני ומשמאלי, מפנה דרך. בשביל לחניה היה נדמה לי שאני רואה את קצה זנב־הסוס הבהיר שלה מתנדנד מצד לצד. אחרי כמה צעדים חשבתי שאני מבחין בין המכוניות בתנועתה הזריזה, הקופצנית. ניסיתי לעצור, לא להניח למתה שלי לתעתע בי, שלא ארדוף אחריה בעל כורחי.
כשפתחתי את דלת המכונית, אפילו שמעתי את שיעול־הסיגריות שלה בבוקר השכם, ולרגע נשביתי להאמין שהחיים חוזרים בדרך כלשהי. אבל לא, זה לא השיעול שלה מאתמול בבוקר אלא גרגור תזכורת בנייד: להתקשר לדוקטור מירסקי. נינה. אחותו הצעירה של מנהל סורוקה. כבר שלושה חודשים היא מצפה שיהיה לה תינוק יקר ממני, לפני שנהיה מבוגרים מדי.
1 🔗
יש משהו רגוע באופן שבו המבנה של סורוקה שרוע בשטח. הוא מבנה נמוך וארוך, והצורה שלו, על אף מוזרותה, משדרת ששכיבה זו נועדה למנוע רעידות חזקות מדי, התמוטטויות וקריסה; שהמבנה על יושביו מחוסן מפני הגחמות של גרמי שמים וארץ.
“בוקר טוב,” אמרה לי אשה קפואת־פנים בשחורים. היא נראתה מוכרת, אחת מהדמויות הגבוהות של צ’כוב, זו עם הכלבלב. אחר כך היא כבר היתה אשתו של אחד המנותחים. “בוקר טוב, אדוני,” הרימה קולה.
“בוקר טוב,” החזרתי, שואל את עצמי אם קרה למנותח ההוא משהו שנעלם ממני.
“לפני שבוע קיבל דום לב,” אמרה בתשובה למבטי התוהה, עוד לפני שהתנסח לי משהו. “בדיוק חודש אחרי הניתוח שעשית לו במוח,” הסבירה חד וחלק תוך כדי צעידה בשביל.
“אני מצטער לשמוע.”
“עזוב, הוא היה סתם אשמאי זקן…”
“אני מצטער לשמוע,” חזרתי ואמרתי, מופתע מגילוי הלב.
“עזוב,” אמרה וחצתה בצעדים נמרצים את השביל לעבר המשרדים.
באמת אין לי שום אפשרות לדעת מי אשמאי ומי לא.
כשהם באים אלי הם תמיד מורדמים היטב, סלוטייפ מודבק להם על העיניים ובקצות השפתיים. רוחם נוקשת דרך המכונה. רק על תעלות המוח שלהם אני יכול לדעת כמעט הכול, וכך נולדת בינינו קרבה אינטימית – רק שנינו לבד, שקועים בעצמנו, רחוקים מכל מה שסביבנו, עד שהעולם כולו מצטמצם למה שהידיים שלי רואות להם שם בפנים.
שניים כאלה יהיו אצלי היום. אחד סביר ואחד קצר, לשם שינוי, בניגוד לזה מאתמול שהיה אינסופי – שלוש־עשרה שעות בעמידה ליד דוקטור יובל שרוני, עם הטלפונים החוזרים מהבנות שלו: “מתי אתה בא? אבל מתי? מתי!” אחרי כל שתי שיחות כאלה הוא יוצא להפסקת עישון, שולף מהכיס מצית עם אישה שופעת שדיים, שהבגדים שלה יורדים ועולים לפי הטיית הנוזל הכהה שבפנים, ומנסה להירגע, ואז כמובן צריך לחזור על תהליך הסקראבינג ולשוב לחדר הניתוח בכפפות חדשות.
“בוקר טוב,” בירכתי בשקט את האיש שניגן בכינור בכניסה לבנין, מקיים את הטקס הקבוע בינינו – אני מברך אותו לשלום ואילו הוא מעביר לכבודי את הקשת בתנועה וירטואוזית, חולף כלוליין ממיתר למיתר ומפיק מנגינה שמעוררת בי השתאות ושמחה. לפעמים, אני מוסיף גם כמה שקלים לתיבת הכינור השוכבת לרגליו, זוכה לסלסול נוסף.
עברתי בפתח בעל הדלתות השקופות ופסעתי במסדרון האינסופי. מולי ומשני עברי צעדו אנשים כבתהלוכה, כל אחד לעבר המזבח שלו. במחשבתי הייתי כבר בחדר הניתוח, מכוון לתנועת הסכין הראשונה.
“נו, מה המצב בדרומיים?”
“בסדר גמור, ואצלכם?” עניתי למדונה האחראית על חדרי הניתוח המזרחיים.
“גם אצלנו,” אמרה ונכנסה איתי למעלית שממנה נתפצל עוד מעט לאגף הדרומי והמזרחי.
ריח חריף של לבנדר איים לחנוק אותי. כלאתי את הנשימה. תכף קומה שתיים. נדחקתי לדופן המרוחקת ממנה.
זהו, אני בחוץ, מהנהן בחזרה אל מי שמהנהן לי בדרכי למשרד.
הדלקתי אור ונשענתי בגבי אל הקיר, נושם פנימה את הריח הגברי שנספג בקירות עם השנים. התיישרתי מול חריץ החלון הצר, שתחתיו, מעט בצל, כיסא המנהלים השחור, לפניו שולחן בגוון חום־מט ועליו התיקים הרפואיים של המנותחים, לעיון אחרון. שני מסכי מחשב נוהמים לבדם בחלל, אולי כורעים תחת נטל המידע שבמוחם.
כיסא ברזל ירוק שולח מבט שטני אל כיסא המנהלים שמולו. ברווח שביניהם על הקיר – פלקט מלבני ממוסגר המפרט את מבנה המוח, מוטה לפנים, כמו חוקר את התיקים שעל השולחן, כל יום והתיקים שלו.
לצד הפלקט תולה ארון־אור לבן מאורך לבחינת צילומי הרנטגן. מעליו הדביק מישהו כרזה שכבר דהתה: קודם רואים, אחר כך חותכים. מול השולחן אינגה, בובת ההדגמה האילמת, הקירחת, שארית שלא נאספה מקודמיו. ליד רגליה עומדות נעלי עקב צמודות בצבע אדום לק, הנעליים הישנות של נינה. היא קיוותה שיוסיפו איזשהו צחוק למקום העגום הזה. משרד קטן שלא היה בו שום דבר אישי או צבעוני חוץ מעט פרקר על השולחן וכמה איברים מפלסטיק, שנשפכו החוצה מתוך מודל של מוח, מבריקים בכחול, בסגול, בירוק, בלבן.
על המדפים, בגומחה מלבנית, מאחורי אינגה, העמדתי חמישה ספרי רפואה עבי כרס, חבילה שוכבת של בריין סרג’רי ז’ורנל, ומתחת אספקה הכרחית של לקסיקונים בעברית ובאנגלית. שלושה מדפים רצופים, חלקם נסעו איתי מניו יורק, ביניהם מתנות פרידה מהצוות במאונט סיניי; לקסיקון השואה, לקסיקון פוליטי של מדינת ישראל, לקסיקון מקראי, לקסיקון ציוני; האחרים, שלושים לכל הפחות, נרכשו לאחרונה בחנות בנחלת בנימין: לקסיקון שוטרים וגנבים, שעושה סדר בעולם המושגים המשתנה של העולם התחתון וזרועות החוק, לקסיקון לדיבור אדיב בערבית, מאת מילואימניק אחד שמצא לנכון ללמד איך לדבר יפה במחסומים, לקסיקון הקיבוץ, לקסיקון הקולנוע, פתגמים ביידיש המתורגמים לעברית, לקסיקון החי והצומח בישראל, שחביבים עלי במיוחד משום שאפשר להחליק אותם בקלות בכיסים של החלוק הלבן.
אני משוטט בלקסיקונים כבר עשרים שנה, קורא בהם שוב ושוב, מעביר את הזמן בין המונחים המבוארים בכל רגע פנוי, האחרון שמונח עכשיו על השולחן הוא לקסיקון המונחים של לקאן, ואני בערך “השלכה” – מנגנון הגנה בו רצון חזק/מחשבה/הרגשה מועתקת וממוקמת מחוץ לסובייקט, בסובייקט אחר… ההשלכה, לפי לקאן, היא מכניזם של הדמיון – מערכת היחסים המתפתחת בין האגו של הסובייקט לזולת. מחניק.
פתחתי חלון, בחוץ התנגן הכינור קלושות. בתעלות השמע עלה והתפתל קולה של סבתא ליה: “תכתוב מתן, אני מתגעגעת לאבא שלך.”
וקולה של אווה מן המרפסת: “אני מתגעגעת לאחותי הבכורה.”
סבתא ליה אמרה: “תכתוב. שלא תשכח אף פעם מה זה משפחה.”
אווה אמרה: “תנסה לזכור רגעים של שמחה, מתני, גם זה חשוב.”
סבתא ליה אמרה: “תנסה שהיא לא תבלבל לך במוח.”
מאחורי נשמע צליל הנייד, בישר את ההודעה היומית. התיק היה לפני, מסכי המחשב היבהבו בלי התחלה ובלי סוף. מיפויים וסימנים שנדמו לחוף מבטחים, או לשרטון. לקחתי את הנייד ופתחתי את ההודעה החדשה:
“הלו? בוקר טוב. נינה.”
“בוקר טוב גם לך, נינה.”
בזמן ששלחתי את מסרון התשובה נזכרתי שלא פתחתי את המעטפה ממנה. רק שלא תתקשר ותגיד, “נכון שלא קראת?”
רטנתי. הידקתי שפתיים. “פאק.” איך זה שכל חתיכת ערך בלקסיקון מלחמת העצמאות ניצחה את נינה ואת המעטפה עם המילים שהשאירה על השולחן? אני כזה גרוע? לא יכול להיות. אני יותר טוב מהעובדות האלה.
עכשיו לא זכרתי איפה שמתי את המעטפה עם המכתב שהשאירה לפני שיצאה השכם בבוקר. אפילו אם זה קשור לחצי אהבה שיכולתי לתת לה, לעומת השלַמה שלה, כמו שאמרה לי: פשוט, ברור, במבטא צרפתי־פלמי. אפילו אם זה המצב, הייתי צריך לפתוח, לקרוא ולהגיד משהו בקשר לסיכוי לאושר, סיכוי לטוב, פטור ממוות או מהישגים.
כבר בפעם הראשונה, לפני ארבעה חודשים, ידעה שבחרה במי שעתיד לבחור בה יום אחד – בבוא הזמן. זה מה שאמרה לי כשהתקרבה ונצמדה אלי, מלטפת את עורפי, מרגיעה. היתה זו פגישה ראשונה בביתה ובכל רגע שמשכתי את ידי מידה, היא החזירה לי את ידה בכף ידי, והמשחק הזה היה יותר עדין מכל מילה שאמרה או שאמרתי לה. ואחר כך כבר לא היה מקום לשום מילה. הרגשתי את אש הנשימה שלה באוזניים. הכל ננעל בחוץ והתמלאתי אוויר מחניק באדום־שחור. הרגשתי נשרף. נגמר. לא יכולתי להרפות משערותיה ומשכתי את פניה אלי, פנימה אל פיה הפעור, נושך את שפתיה, וכבר מצאתי דרך בין רגליה, מעיף את הפרחים של שמלתה, חופן את ערוותה מבעד לתחתונים המתוחים, לא נותן לרכבת לעבור בנו עוד ועוד. היא התנשמה, בהתפתלה לכל כיוון שנשלחה, אפילו שהיא גאה, מאלה שלא מבקשות דבר
אינני יודע אם היא השקיפה מעלי או בעיני לפני שהסתובבתי ממנה ובלעתי אוויר. רוק מילא את פי, ניגר על שתיקתי המבויישת. שיפשפתי את כפות ידי זו בזו, חזק, עד שבערו אש, אש.
בסוף היא עמדה מכווצת, שעונה על השיש. שערה הגולש כבר נאסף על עורפה ועיניה בוהות באמסטף שהציץ מתחת לשולחן האוכל, אוזניו שמוטות, עיניו מחפשות אחר המתרחש. על הקיר ממול הוסיפה הרומנייה בלבוש המסורתי לבחוש מרק בסיר ברזל גדול, מחייכת ברוחב לב, עד שמתחשק לחייך בחזרה. במקום זה תחבתי את קצות החולצה לתוך המכנסיים, התקרבתי, הבאתי מצח למצח והסתלקתי בלי מילה.
רק כשנסעתי משם, עלה במוחי הזיק שהופיע בעיניה כשהרחיקה אותן בכוח מפני ואז התחלף בדמעות שעצרו במקומן ולא זלגו. “הכל בסדר,” לחשה, “ככה זה באהבה, שלא מצחצחים הרבה זמן…” והיא הרימה ראשה והיה שם מבט שהזכיר לי רצון עז מדי.
הכנסתי את הנייד לכיס וחזרתי לעבור על ההדמיות. הבטתי בצילומים מול האור המרצד, מניע ידיים באוויר, מדמה את מסלול החיתוך של הניתוח הראשון מבין השניים שנקבעו לי להיום. שום דבר מסובך מדי, מלמלתי לעצמי, מדלג בזריזות בין הנתונים והתמונות. שום דבר שלא עשיתי עשרות ומאות פעמים. אני יודע בדיוק מה אני הולך לעשות.
נכנסתי לחדר הניתוח ונעמדתי ליד דוקטור שרוני. הוא הנהן לעברי ועיניו חייכו בשובבות אל המרדימה שלנו. את כל מה שמעבר לזה אפשר היה רק לנחש, בשל המסכות שכיסו את פניהם. דוקטור סוניה גליקמן קפאה בעמדתה לרגלי המנותח.
סוניה? נהיה מוכנים בזמן?"
“סליחה פרופסור קול. אני לא סוניה. אני דוקטור בטי קוז’ינסקי,” וכבר היה ברור שנעלבה. לפני שהספקתי להתנצל, הפך שרוני את הטעות שלי לבדיחה: “אה, היום זה לא סוניה? לא תלמה? רק בטי?”
אילו היתה שם סוניה גליקמן והיתה גם בדיחה של שרוני, השקט היה נשמר. סוניה היתה אומרת, “דוקטור שרוני, תדבר אלי יפה, בלי צחוק. אתה בן אדם נחמד. השגתי לך מצית חדש עם שדיים משני הצדדים. לא כזה פושט כמו שאתה קנית, עם שדיים בצד אחד.”
המתח באוויר היה גואה לשניות אחדות, לא יותר. שרוני היה מהסס ואז עוזב את האזור הסטרילי כדי לראות את השדיים משני הצדדים, חוזר מאושר וממלא את אוויר החדר בהקלה. סוניה יודעת לפרק את המתח האופייני שגואה בחדרי ניתוח, בעיקר בניתוחים ארוכים ומורכבים שמרוקנים את החלל מחיים. והיא לא מתרגשת כשאני מבלבל את שמות המרדימים או המנותחים. אבל דוקטור סוניה גליקמן לא היתה שם, ובטי הסתכלה עלינו במבט חמור וחיכתה ששרוני יחדל מהחיוכים ומהקריצות.
“תנתח אתה, אני אסתכל,” אמרתי לו בקול של ככה מתחשק עכשיו.
שרוני ניסה לאמר משהו על המנותח שהגיע הנה במיוחד בשבילי. אבל תכף משך בכתפיו ואמר, “אם למרדימות שלנו, תלמה או סוניה, אין עם זה בעיה – אז טוב, אני אנתח.”
“תעזוב את דוקטור קוז’ינסקי במנוחה,” ביקשתי ממנו כשהנייד שלו צלצל. כולם כבר מכירים את הצלצול התינוקי של הבנות שלו: השפן הקטן שכח לסגור הדלת… הצטנן המסכן…
שרוני סימן בראשו לנויה, האחות הראשית בדרומיים, שתענה בשבילו מחוץ לשטח הסטרילי. היא הסתכלה עלי כאילו היינו יחד כל הלילה. שרבבה לשון וחייכה כאילו באמת יש בינינו משהו לאחרונה, אבל אין. אמרתי לעצמי, אין. אין. יש?
“שלום מותק,” שרה בקולה הקרייריסטי. “אבא לא יכול לענות, הוא כבר בחדר ניתוח. לא, הוא לא יכול לדבר עכשיו. אההה… רגע…”
הילדה של שרוני היא שועלת קרבות ותיקה, ולנויה הלוי לא היה סיכוי.
“דוקטור שרוני, הבת שלך אומרת שיש טיול של הכיתה היום ואמא שכחה מזה. היא הגיעה לכיתה עם ילקוט רגיל במקום תיק עם ממתקים, כובע ומים – מה לעשות? שתצלצל לאמא, נכון?”
“בטח,” הוא אמר לה, “אבל אולי עדיף שתצלצל לסוניה, היא תמיד יודעת מה לעשות.”
“יש לה אמא, לא?”
הסתכלתי על שרוני ולא היה לי ספק שהוא שוקל בזה הרגע דרכי מילוט למאונט סייניי והסתפקות בלא יותר משני ביקורים משפחתיים בשנה.
הוא נעמד מול מסכי ההדמיה, מריץ נתונים פנימה והחוצה, מסמן עם הצלב, מודד, שוקל איך לנוע כדי להגיע לגידול הממוקם מעט מאחורי האוזן, קרוב לעצם, ממש מתחת לדוּרה.
“תתחיל,” אמרתי, והוא משך את הזרוע הארוכה של המיקרוסקופ, הביא את העדשות למקום המסומן בגולגולת המנותח, מיקד שוב ושוב את העיניות, הזיז מעט ימינה כדי לאפשר לעצמו גישה נוחה עם כלי העבודה, שוב מיקד, הסיט עוד ימינה – הוא לא מספיק רגוע, אמרתי לעצמי.
התכונה בחדר שָׁקְטה, האווירה נעשתה דרוכה, הצוות המתין להוראותיו. דוקטור קוז’ינסקי שלחה אליו מבט רותח ממתחם רגלי המנותח, ידיה מתוחות לצדדים והתחת הגדול שלה זקור הרחק מאחור.
שרוני לא זז.
“למה אתה מחכה?” שאלתי.
הוא ניגש ונעמד על השטיח הירוק למראשות המנותח, סיים לגלח היטב מאחורי האוזן ועד אמצע הראש, שטף היטב בתמיסה הצהבהבה, מתעלם מנתזים שהזכירו חברבורות נמר על מדיו, הזדקף והביט בדוקטור קוז’ינסקי, אחר כך בעדנה שבפיקוח, באחיות, התעכב על נויה. תמשיך, הכל כמו שצריך," אמרה לו בטי בלי לזוז.
“פףףף,” הוציא אוויר לעברה ותוך כך סימן בטוש הסטרילי קו ארוך מקביל לאוזן – מהקצה העליון ועד לתנוך. “פףףף,” שיחרר אוויר שוב ומיד הוסיף קווים ניצבים קצרים – שנתות מדידה במרווח סנטימטר.
“יופי,” אמרתי. “תקבַע.”
הידיים הגדולות של הטכנאי הופיעו משום מקום, מושטות לפנים, נרתמות בבת אחת לעזרה בקיבוע הראש. עוד “פףףף,” וקשת ברזל אחזה במרכז המצח ונמתחה לתחתית הגולגולת בהצלבה לקשת הנוספת, שננעצה מעל הרקות לרוחב הגולגולת.
“הרסֶן האלוהי, אה?” המילים הידהדו בדממה העצבנית. שרוני חייך אלי. זהו. עכשיו שנינו בצד הסטרילי: חלוקים, כפפות, מיקרוסקופ ענק. כמו כוהני דת בגלימות על במת המזבח, בוחנים את כלי הקדושה באור הלבן, הקבוע ממעל כשתי שמשות נישאות על קורות דקות.
“תתחיל בקידוח עם יהלום חמש. בזהירות.”
הידיים של שרוני התנועעו בקלות. היתה לו הגמישות האופיינית למתמודדים עם הפחד, לאלה שמדרבנים את הסוסים לדהור בלי הרהור מיותר. אבל הוא לא שיחרר עד הסוף, לא באמת תקע את הדורבנות החדים עד הקצה, אל תוך הצלעות. המוח שלו התערב, הפריע. הוא היסס, עיניו ברחו להרף עין, והמחשבה האטה את התנועות עד שכמעט אפשר היה לשמוע חריקה צורמת.
“תאמין,” זרקתי, והאחות נויה הנידה ראשה עשר פעמים. היא נשואה? היא בת ארבעים? עשרים ותשע?
שרוני עצר את החיתוך והרים את ראשו. ביני לבין עצמי אם באמת יש לו את זה – הגֶן ההוא שמבטל את הפחד מפני הפחד, שמעניק לידיים חופש לפעול מהר מן המחשבה ולהתחכם לשכל המאכזב את מעשה הבריאה המרשים ביסודו.
נעמדתי לידו. צינורית הסאקשן ביד שמאל והפולאר בימין, לצרוב את הנימים המדממים. שרוני רכן יותר מדי בחיתוך. הוא הזיז את המיקרוסקופ יותר מדי, איבד את המקום יותר מדי – ושוב התעשת.
“אתה בסדר?” שאלתי.
הוא הניד ראשו, האחות נויה הלוי שלידו, הנידה אחריו. היא יודעת לרצות, אבל לא מבפנים, רק עד החתונה, עד הקידום הנשגב. יש לה ילדים?
“תמשיך. לך קצת יותר למעלה, הגידול שם,” עזרתי לו.
הוא הביט בי, מיקד בסבלנות את התמונה וחזר למנותח. עוד שבריר אנחה, והוא סיים את הסרת העצם. תהיתי לרגע עד כמה פיו יבש, עד כמה הוא חושש.
“שם,” הצבעתי על הכתם שמתחת לקרום. “הצהוב הזה, הגעת.”
הוא ביקש את הסקלפל הקטן והתחיל לחתוך בקרום. ביקש את המפסק וקיבע אותו. ככה הידיים צריכות לפעול, חשבתי, כאילו אתה עיוור, חופשיות מהמבט ומהמחשבה. והפה רטוב מרוק.
חייכתי לדוקטור קוז’ינסקי. אף שריר לא זע בפניה. תפורה היטב. ביקשתי את הנתונים – דופק… לחץ דם… טמפרטורה…
" הזווית נמוכה מדי," הערתי על תנועת היד כששרוני נכנס לכוון הגידול.
הוא תיקן ונכנס עוד, חותך ומפריד את הרקמה הצהבהבה מהקרום, ונעצר. ביקש מפסק נוסף, שלח יד לקחת והפיל אותו על הרצפה.
“אל תדפוק את העסק, שרוני, הילדה שלך כבר תסתדר עם הממתקים.” אמרתי, ומיד הוספתי, “אתה רוצה שנקרר עוד את החדר?”
“לא,” לחש, “כבר קר לי.”
“טבעי, בשמונה־עשרה מעלות. אתה בסדר גמור, הכל בגלל כמה ממתקים ומיץ שלא הגיעו בזמן…” שרוני הגניב אלי מבט מחושל. ביקשתי ממריאנה לנגן את המשיח של הנדל ברקע, אבל חלש. נויה עקפה אותה והפעילה את המערכת.
אחרי שלוש שעות בערך סיים שרוני לקלף את הגידול. עזרתי לו לסגור. אמרתי לרוז’ינסקי שאני לא רואה בעיה מיוחדת עם המנותח, שאפשר להעביר אותו להתאוששות, שאעבור שם עוד חצי שעה בערך ואחליט אם להעביר אותו למחלקה. קוז’ינסקי הינהנה, ואנחנו וכבר יצאנו לשטוף ידיים. “זה היה סיוט.” לחש שרוני.
“התכונן למנותח הבא.”
“זה סוניה,” הוסיף. “היא חסרה. הכל יותר קשה בלעדיה.”
“אף פעם לא התרשמתי כמוך מגודל השדיים שלה,” זרקתי לעברו ונפלטתי למסדרון הראשי.
השתהיתי רגע, לתת לאישונים להצטמצם מול האור הבוהק שבמסדרון, ואז מצאתי מסלול פנוי בזרם האנשים שבאו והלכו, הופך להיות עוד תנועה ככל התנועות האחרות שבו: נמרצת, מחושבת, תכליתית. אף אחד לא מטייל כאן להנאתו, וזה מתאים לי. אני מרגיש טבעי במקום הזה.
רציתי לעבור במשרד לפני הניתוח הבא, הקצר יותר, שנקבע לי להיום. עוד שני צעדים ארוכים וכבר הייתי חולף על פניה, אבל היא קמה בנחישות מהספסל ומתחה לעברי קו אלכסוני שנראה לרגע כצל ובקצהו כוכב אדום מבריק; מאחורי הצל המבזיק הבחנתי בתיק בד גס ושחור, עמוס להתפקע, מקושט במדבקות, בסרטים, בסיכות פלסטיק עם סיסמאות, וגם סיכות ביטחון גדולות שצעצועים קשורים בהן. הצד התיק היה קשור אליו שק שינה מגולגל. סרט, עברה לי מחשבה. ילדה שחיה בסרט, אבחנתי תוך כדי הרחבת צעדים.
“פרופסור קול?”
אילולא פנתה אלי הייתי מניח לה לחלוף בטשטוש אלמוני בשולי שדה הראיה שלי.
“היי,” אמרה והתקרבה אלי. “החלטתי להתנגש בך אם לא תעצור.”
הסתכלתי עליה. מצח גדול, שהקוקו הבהיר, המתוח היטב לאחור, הבליט אותו עוד יותר וגם נטע בו תנועה, כאילו רצה לשעוט קדימה, בעוד שאר הפנים אוחזות בו ומעגנות אותו במקומו. הפנים עצמן מעט סוסיות – ארוכות מאוד, גרומות, נבונות, מעודנות, אציליות אפילו. אגמים עמוקים של עיניים כהות, שברק מתכתי מבהיר אותן מעט, מונע מהן להיות שחורות לגמרי. יפה? לא יפה? צעירה מאוד, כן. כמעט הייתי אומר ילדותית. והחיוך הזה כמו של סוכנת ממתקים.
אבל לא החיוך השאיר אותי במקומי, כממתין לשמוע את מה שיש לה לומר לי, אלא המילים, או יותר נכון הדרך שבחרה לגלגל אותן לעברי, כמו כדורי ביליארד – שיתנגשו בי, כך שאשים לב אליה.
מה שנראה לרגע כתנועה של מבוכה חולפת, התברר מיד כטעות בזיהוי. היא תפסה במעקה־המגן המתכתי שעל הקירות בשאננות ודחפה ברגלה את התיק הגדול שלה.
רזה מאוד, ג’ינס, טריקו אדום מהודק ובמרכזו כוכב צהוב, סווטשרט. לימון ששיטח את שני השזיפים הקטנים.
“אה… אני נדין נצר, העיתונאית מידיעות־אחרונות באמריקה,” חייכה עוד, ושלפה תעודה להראות לי. קבענו להיפגש היום בשש? הקדמתי, ובמשרד שלך אמרו שאתה בניתוח, אז חיכיתי לך פה…"
כן, לפני כמה ימים צילצלה. סיפרה בעברית מצוינת, אולי רק עם שמץ מבטא, שהיא עיתונאית מניו יורק, “עכשיו מסתובבת קצת בארץ, ביקור מולדת כזה…”
סיפרה שהציעה לעיתון שלה להכין כתבה עלי – “על הפרופסור הישראלי המפורסם שהחליט לנטוש משרה יוקרתית בניו יורק ולחזור הביתה, לשממה.”
“כבר כתבו עלי אצלכם כמה פעמים,” אמרתי אז בטיפשות.
“כן, ראיתי, גם כתבו על הדרך האחרת – התיאוריה שלך על אופן הפעולה של המוח…” להטה. “אבל חשבתי, והם הסכימו, שבכל זאת יהיה מעניין לכתוב פרופיל שלך עכשיו, אחרי שחזרת ארצה, וגם על איך אתה מסתדר במדבר ומה חדש איתך כאן. ושתספר לקוראים שלנו אם זה לתמיד או שאתה מתכוון לחזור למאונט סייניי. זה תמיד מעניין את הישראלים אצלנו – שפתאום אחד שמצליח בגדול בניו יורק וכותבים עליו הרבה, בסוף מחליט לעזוב הכול ולחזור ארצה.”
“לתיאוריה קוראים המסלול האחר,” תיקנתי, וניסיתי לחשוב מהר מדוע אני נוטה להסכים בלי לחשוב. אולי בגלל שזה הרגע שבו אני מסכים בכל מקרה, כמו ברגעים אחרים שבהם אני לא מסכים בשום מקרה? הרי זה היה הנימוק שנתתי לנינה כשרצתה ממני תינוק. והסכמתי מיד, כי ברגע ההוא השמים היו נפוחים מאבק ובתוכה הכול היה נקי, ברור, פשוט ועם ריח טוב של פריחה שעדיין לא התאחרה.
מיטה מגודרת השתלחה מבעד לדלתות הקפיציות, חלפה לידנו, מקרקשת, מרעידה את הרצפה.
הזרה שמולי שאלה שוב, “תסכים, תסכים?” אבל דווקא השמחה בעיניה הנוצצות הזכירה אריחי זכוכית שקשה לראות בעדם.
“הקדמת,” אמרתי בשקט. “ואני עוד עסוק.”
היא צעדה קדימה, נידנדה את כתפיה וחייכה בלי סוף, ויכול להיות שזה מה שגרם לי לחרוג ממנהגי ולתת לה את ההזדמנות שביקשה. “תמצאי לך סידורים לשעה, שעה וחצי, או קיי?” והיא שוב חייכה. “אני אסיים כאן וניפגש בכניסה הראשית,” אמרתי והמשכתי הלאה כמעט רץ.
“אוקיי,” שמעתי אותה מאחורי גבי והינהנתי.
פניתי לכוון המשרד, משחזר את הנקודות שהתכוונתי לרשום בסיום הניתוח האחרון והתחלתי להתכונן לניתוח הבא, הקצר, תוך כדי כך אמרתי לעצמי שיש לה פנים מתוקות, ואז, לרגע־תעתוע קצרצר, ממש להבזק שנייה, הנחתי אותה על המיטה שם בפנים, הגולגולת שלה רחוצה ובוהקת, מיוצבת בשדה הבר הירוק, ואני עם הסכין, רוכן אליה מעט, קשוב לרחש הראשוני של התבקעות העור, מאזין לצליל שאני מצפה לו בתחילת כל ניתוח, חושד בו שהוא אות וסימן למה שצפוי, גם אם לעיתים אינני יודע לפענח אותו.
בתום הניתוח השני, שעבר בלי שום בעיות, נכנסתי למשרד, סיימתי עניינים אחרונים וירדתי במעלית לקומת הכניסה. נויה הלוי היתה לידי, חשבתי על משהו, וכשיצאנו העירה, “דוקטור מירסקי מזכירה לי מישהי מהטלוויזיה, מתוכניות לבישול, אבל אני לא זוכרת את השם שלה…”
מיצמצתי, ניסיתי לחשוב למי היא מתכוונת, ובינתיים נופפה לשלום ונכנסה לחנות המתנות.
העיתונאית חיכתה לי ביציאה. עצמתי את העיניים לרגע ופקחתי אותן, מסדר לעצמי מחדש את התמונה שלה: הקוקו הבהיר, הפרצוף הסייחי־הנלהב. “לאן נלך? אליך למשרד?”
נעלי עקב באדום לק, אינגה, בובת־האימונים הקירחת. עברו לי בראש.
“לא, אני מעדיף שזה לא יהיה אצלי במשרד.”
“חבל, הייתי רוצה להתרשם מסביבת העבודה שלך, מקומות עבודה של אנשים מספרים תמיד סיפורים מעניינים… טוב, אז אולי בעצם כדאי בעיר?”
יותר מהדברים שאמרה, צורת הדיבור שלה ריתקה אותי. היא דיברה כל כך מהר, לא עצרה לנשום – בזמן שהיא נושמת מהאף, המילים יוצאות לה מהפה.
“אוקיי, בעיר,” הסכמתי.
בדרכנו לחנייה, בשיא הטבעיות, הרשתה לי לסחוב את התיק הגדול עם שק השינה, כאילו ציפתה לכך. הגם שנראה מלא ודחוס כל כך, לא היה מאוד כבד.
בדרך העירה דיברה על עצמה ועל עבודתה בעיתון. היא חדשה במערכת, סיפרה, אבל כבר יש לזכותה כמה כתבות מנצחות, כן־כן.
עקבתי מהצד אחרי תנועות השפתיים הבשרניות ואחרי האופן שבו אספה את המילים על הלשון ושיחררה אותן באותו קול צרוד מעט; החיוך לא מש מפניה. היה לה ריח של שמפו נעים ולא מעיק.
על המושב האחורי התנדנד תיק הבד עם שק השינה, חמסה גדולה עם אבני החושן מחוברת לרוכסן, וסיכת ביטחון מאורכת מחזיקה “שלוש־עשרה טבעות כסף למזל.” כמו שמיהרה להסביר כשהיא מקרקשת בהן. מה היא גוררת איתה שם? מה הדבר הכי חיוני שבחורונת ניו יורקית רזה עם זנב־סוס מרגישה שהיא לא יכולה להיפרד ממנו כשהיא ממריאה ל“ביקור מולדת?” האם זה ביקור עצמאי ראשון שלה כאן מאז שעזבו? ואיך זה שעברית היא מדברת כמו צברית?
היא הצליחה לעורר בי סקרנות. היה בה משהו: היא מצאה חן בעיני.
“יש איזה מקום שֶשם אתה אוהב בדרך כלל לשבת, פרופסור קול?”
“את יכולה לקרוא לי מתן,” אמרתי, מתפלא ביני לביני על השאלה. מעולם לא עלה בדעתי לחשוב במונחים כאלה. יש איזה מקום שבו אני אוהב לשבת? “לא משנה לי,” אמרתי. “תבחרי. את מתמצאת בבאר שבע?”
“דווקא לא רע,” אמרה כשהיא חומקת מעיני. “הספקתי להסתובב בעיר בשבוע האחרון, וקצת במדבר… ואם אתה רוצה, יש קפה קטן בשוק הבדווי, אמרו לי שיום חמישי זה יום מיוחד אצלם. אתה מכיר?”
2 🔗
הגעתי לפי השילוט העירוני ולפי הוראותיה. כי האמת היא שבניגוד אליה, לא היה לי מושג – לא ביחס לשוק ולא ביחס לבדווים. בשבילי הם רק הנוף שחולף על פני בדרך לבית החולים וחזרה לשדה בוקר. בשבילה הם היו רוח של שמחה. כבר בפתח השוק ראיתי את הקלות שבה היא מוצאת את דרכה בין הקולות התגרניים, הדחיפות, הנגיעות המפתות, בלי החסרונות. ככל שצחקה ונופפה ברכות לזה מכאן ולהוא משם, ככה נדרכתי יותר ויותר ממבטים שחורים, מקולות צעקניים שבקעו מכל עבר, מקללות ומדחילק יאה חביבי. פחד? לא, אין בו צורך.
התרווחנו על כסאות הפלסטיק המצהיבים במרפסת בית הקפה הקטן שבקצה השוק. חיכינו לקפה והיא חייכה כמו בפעם הראשונה. שאלתי את עצמי אם בלי המצנפת הסגולה היא רואה את המצח הגבוה שצונח אל אופל הפנים, ואת העיניים השקועות שאפשר למות בהן, כמו שנינה אומרת. רציתי שתפחד קצת, לפחות לשנייה אחת. ואילו היא, כל הזמן הזה, החליפה במשמרות חיוכים רחבים וצרים.
“טוב,” אמרה ושלפה מכשיר הקלטה קטן מכיס הג’ינס. “אז נתחיל?”
אמרתי “בבקשה,” ובעוד היא מתעסקת במכשיר באצבעותיה ובודקת את הצג הקטנטן, הבנתי שאנחנו מוקפים בדווים, כולם גברים. איך הם התאספו ככה סביבנו? הייתי המום מהצפיפות ומעשן הסיגריות שהסתלסל לעברי, אבל הייתי גם מופתע שהם לא צעקו, כמעט התלחשו. עברתי על הפנים – שחומים, חרושים, צחוקים קצרים משתחררים ומשתתקים.
“שיט,” אמרה באכזבה. “תראה, הבטריות ריקות. טוב, ו־שיט, שכחתי להביא את הספר…”
הפתעתי את עצמי, ובסבלנות נדיבה ניסיתי להרגיע בלא קרה כלום: “בטח יש מישהו בערבוביה הזו שמוכר סוללות.”
“רגע, תני לי לשלם כאן,” קראתי אחריה, אבל היא כבר זינקה ומיהרה הלאה, הופכת את חיפוש הסוללות למכשיר ההקלטה שלה למסע ניצחון גורף בסימטאות השוק. שיווקה לכל עבר מין שמחת נעורים שהקפיצה את הסוחרים להשתגע עליה. כבר בכניסה התקבצו סביבנו שניים ואחר כך שלושה סוחרים שעזבו את מקומם וליוו אותה כאילו היא כוכבת – והיא, כנסיכה, החזירה נפנופים, היי היי – והלאה לדוכנים הבאים, בין אם החזיקו במוצר המבוקש ובין אם בסחורה אחרת לגמרי.
הרגשתי נבוך, צעדתי בעקבותיה, עוצר מאחוריה בעת שהיתה מפשפשת בבגדים זולים, חדשים ומשומשים, מתמקחת על טבק מזויף, מתעכבת על עתיקות מפוקפקות ותכשיטים מפלסטיק. שמרתי חצי צעד מאחוריה, לעתים ארבעה צעדים מנסה לא לגעת בכתפה, לא להפריע, לא ליצור קשר עין עם אף אחד. לא רציתי שוק, לא רציתי קפה, רציתי למכונית ולשדה בוקר. הצעתי לעזוב אבל היא לא שמעה אותי. דילגה מדוכן לדוכן כמו ילדה קטנה שקוטפת פטריות בחורשה. שפעה חיוכים לכל סוחר, בדקה שמלה ירוקה ואוורירית, קיבלה ארנק קטן במתנה, בחרה לעצמה צמידים צבעוניים, קיבלה בתוספת גם מטפחת משי. וכל הטוב הזה נשפך עליה כי הם הרוויחו עליה הון תועפות, זה היה ברור. על כל קניה זעירה שלפה שטר של מאתיים שקל והתקדמה הלאה בלי לחכות לעודף.
בדוכן האמונות התפלות השאירה עוד שטר של מאתיים עבור חמסה פשוטה מניקל מצויץ, כי “אי אפשר לשים מחיר על מזל,” כמו שאמר הסוחר, אבל אפילו הוא נראה מובך ורדף אחריה עשרה דוכנים עד שהצליח להשיג אותה ולתת לה מתנה: עוד חמסה, הפעם מוכספת, על חוט עור אדום צעקני. “קחי, קחי את זה, שישמור עלייך מעין הרע, זה טוב נגד שדים ורוחות רעות. תסתכלי, ראית מה שיש פה? אחת חמסה גדולה אמא, ואחת חמסה קטנה ילדה, רואה? והאבן אדומה, זה טוב… וגם עוד זאת, אבן מזכוכית, זה חזק נגד עין הרע.”
עיניה השחורות נצצו מאושר. היא התרוממה על אצבעותיה והדביקה לו נשיקה על המצח.
הוא השפיל ראשו ומיהר לחזור כפוף למקומו.
“יכול להיות שיביא לך עכשיו גם נעליים עם חמסה ותיק עם חמסה,” אמרתי, תוך שהיא עונדת את הצמיד על הרגל ונשבעת שלא להוריד אותו לעולם. “לפי השטר שהשארת לו מגיע לך גם מטריה ושעון.”
כשמצאה את הסוללות קנתה חמש חבילות של עשר AAA כל אחת, “שיהיה לי מלאי.” נתנה לי שאשמור והוסיפה לדלג בשמחה, עד שנעצרה ליד דוכן של צנצנות עם כדורי לבנה בשמן זית.
“זיו אמר שיש להם פה את הלבנה הכי טובה בארץ!” ירתה לעברי בהתלהבות ומיד חזרה אל המוכרת ואמרה בחיוך גדול:: “אני רוצה שש צנצנות לבנה ועשרים פיתות”
“זיו?” שלחתי לעברה בשליש קול.
ברק חדש הופיע בעיניה. “מדריך טיולים. איש חכם־חכם. ממש חכם, וגם נדיב, כמו רימון. אתמול הוא הראה לי בלי חשבון את באר שבע והסביבה – תל שבע, באר אברהם. מכיר?”
“לא.”
“אז תכיר, כדאי לך, ושלשום היינו ברביעיית ג’אז מהשמים. חולמים־חולמים, מכיר אותם? זה הם.”
המוכרת הושיטה שלוש שקיות מלאות והוסיפה גם כמה שקיקי זעתר על חשבון הבית. היא שילמה והודתה מאוד, באנגלית, בעברית ובשוקרָן, וכבר פתחה צעד גמיש לכוון היציאה מהשוק. אם התכוונה לראיין אותי, עכשיו כשנפתרה בעית הסוללות הריקות, היא לא הראתה שום סימן לכך. היחידי ששאל את עצמו שאלות הייתי אני. מה אני עושה עם הילדונת הקפצונָה הזאת, מתרוצץ כמו טמבל בשוק? ומה היא באמת רוצה ממני?
חזרנו. לפני המכונית שיחקה קבוצת ילדים כדורגל באור שמש אחרון. האם אני רואה את מה שאני רואה? היא ניגשה אליהם ונתנה להם את כל השקיות, כאילו קנתה הכל רק בשבילם.
כשנכנסה למכונית חשבתי מה אומרים: אז שאקח אותך לאכסניה שלך? המדריך החכם־ממש שלך לא מחכה לך? אולי יש גם קרקס בבאר שבע שבא לך לראות, והוא יזמין אותך?
התחלתי לצאת מהחנייה, מנסה לנסח משפט: היה נעים מאוד, אבל כדאי שניפרד כאן, אני אדם עסוק, חמודה שלי, אבל אז היא אמרה כאילו נזכרה, “בכלל לא הספקתי לראיין אותך.”
עצרתי והיא הוסיפה מיד, “זיו אמר שכדאי לי לישון בבית ספר של שדה בוקר, מה אתה חושב? אתה גר שם. זה בסדר שתיקח אותי לשם?”
הסכמתי והעברתי הילוך. משאית ניסתה להיכנס לחנייה, אבל היא היתה גדולה מדי לרווח הקטן שנותר אחרי שמכוניות חנו בשולי הכניסה. מה עושים?
העפתי מבט לעברה. היא עקבה אחרי תנועת הגלגלים של המשאית. תווי פניה היו כלואים בחיוך רחב בין האף לשפתיים הפעורות, פעם, מזמן.
אז מה אתה אומר? זה בסדר אתך?"
“כן… כן,”
“ככה גם נוכל להיפגש ולעבוד על הפרופיל שלך. זה חשוב לכתבה, השדה בוקר שבחרת לנסוע דווקא אליו, למדבר.”
לחצתי על הדוושה והאצתי. השמש סינוורה בשקיעה. היא הסתכלה בחלון לידה כאילו מנסה לפענח תעלומה, אבל לא של הנופים המתחלפים במהירות. הרגשתי שהם דווקא מוכרים לה. ניסיתי להיות מוכן לשאלה. ערפל התרומם הרחק לפנים והתקרב במהירות לשמשות.
“היא רוצה ממך משהו,” אמרה לי אווה, כשהבאתי את סימה כדי שיכירו. “תבדוק, מתני, אין לה אהבה בעיניים.”
“איזה צבע יש לאהבה בעיניים?” התעניינתי אחרי שנפרדנו.
אווה שתקה הרבה זמן ובסוף אמרה בשקט, “אין לה צבע בעיניים. יש לה חיים. טוב שהיא עזבה אותך.”
עדר כבשים חצה את הכביש. הרועה זינב בהן באבנים ובקריאות נמרצות, בעודן מתרוצצות בזיגזג – כאילו השתבש להן המצפן הפנימי והתנועה על הכביש בטוחה להן יותר. עצרתי וחיכיתי.
חמישה חודשים הספיקו לריחות ולפעיות לסמן לי את הטריטוריות שאני חוצה בדרך: קודם צחנת הכימיקלים, ואז הניחוח העז של השיחים בשולי הכביש, ותכף אחרי זה העזים והכבשים עם ריחות־העדר החריפים מדי. אח כך, ממש לפני שדה בוקר, האבק באוויר, שריחו משחרר ומעיר בי סקרנות למשהו שיכול לקרות.
בשבועות הראשונים שלי בכבישים הייתי צופר צפצוף ארוך, רועש. צפצוף שצריך לקרוא לכבשים ולרועה שלהן לפנות לי את הדרך, ודווקא אז היה משתבש הסדר והארגון והכבשים איבדו כוון. הרועה היה מסתכל עלי רגע ארוך כמו הצפצוף שלי, עד שחזר לשרור שקט. רק אז כרע ברך מהעבר השני של הכביש, ובתוך רגע התארגנו הכבשים לעברו והדרך היתה נפתחת לנסיעה. לקח לי זמן להבין שהכול יכול להסתדר בשקט עם הרועה והכבשים.
“איזה חמודים הכבשים.” אמרה וכבר פתחה דלת החוצה.
“אין טעם, עוד רגע נוסעים,” קראתי אחריה, ועוד לפני שסיימתי את המשפט כבר היתה בחוץ עם סיגריה דולקת.
הרועה נעץ בה עיניים והיא החזירה בזקיפת סנטר. הכבשים עצרו. התעכבו במעין פליאה. לרגע קפא הכול על מקומו לתמונה מפוארת של זהב אדום. אני מכיר את הרגע המיוחד הזה היטב מחדר הניתוח. הרגע שאני מסיים לנקות, להוציא ולפרוס את החתיכות הנדרשות, רגע לפני שאני עומד לחבר את הכול מחדש – שיהיה שוב לאחד ויחזור לעבוד מהר ככל האפשר. רגע לפני שהמנותח חוזר להיות אדם. כמו עכשיו, נפרץ גם אז השקט והתמונה שבה לחיים – הכבשים פועות והנער שב לשלוט בצאן מרעיתו. הן חוצות את הכביש ומטפסות כזקנות רועדות על מתלול האדמה שמעבר לתעלת הניקוז. גם המנותח מוצא באותו רגע למסדרון במיטה המגודרת והמשפחה בוכה בהתרגשות, מתפללת לרחמי שמים, מבקשת סליחות ומחילות על מעשים רעים שנעשו בכוונה או שלא.
“היי, היי…” קראה, במין מרד שהתאחר, לעבר הרועה, נשענה על המכונית, נופפה לו בבטן חשופה וחיפשה בעיניה את פניו. הוא לא החזיר לה מבט, והגלביה המתנופפת על גוו הלכה והתרחקה בין הפחונים בשולי הגבעות.
המרחב המחשיך נפער לאיטו. הקווים המשתנים שהטיל מולנו הנוף התפוגגו והתחלפו בנקודות של אור קלוש. לרגע היה נדמה שאני יכול לתת בו אמון. יצאתי ונעמדתי לידה. ברור שהיא מצאה חן בעיני עם הקפריזות והנחישות שלה, והשרוך המכוער עם החמסה והעין הכחולה שקשור לה לרגל, מתחת לשולי הג’ינס.
“לא ידעתי שיש כאן כל כך הרבה מהאלה,” חזרה אלי ושיתפה אותי במחשבותיה. “מה אתה חושב על האנשים שגרים שם עם הכבשים?”
חזרנו לאוטו בלי שחשבתי עליהם ובלי שידעתי עליהם איזשהו דבר. היא ראתה את המבוכה על פני. “אני רוצה לעזור להם, אתה מבין?” היא היתה קרובה מדי. יפה מדי. משחקת מדי. היא מחפשת אצלי משהו אחר, יכול להיות?
הנמכתי מהירות לקראת הבליטה בכביש שלפני השער הגדול של היישוב, ובכל זאת חלפתי עליה מהר מדי. ראשי נחבט קלות בחלון.
התנצלתי. היא ענתה בחיוך קטן ולא ברור, הזדקפה ועקבה אחר הפנסים נמוכי הקומה שחשפו קצובות באור צהבהב־אפרפר את הרחוב הראשי השומם, שהתעקל בקשת רחבה משני צידי המדרכה. הבתים הביטו בנו, ישר וצנוע, לאורך הרחוב. נדמה היה שנעמדו מתוכה כמו קופסאות קרטון מונחות בשורה מסודרת בחצר אחורית של מפעל. עצרתי ליד האכסניה והיא מיהרה לצאת. כמעט רצה לעבר הדלתות.
“אין להם מקום בשבילי, הכל תפוס. אולי מחר,” אמרה והקול שלה נקרש ועמד בינינו, ואז התהדק עלי כמו שריון.
“יש לי בית גדול. את יכולה לישון בחדר הילדים הלילה, ומחר תדברי אתם שוב, בטח ימצאו לך מקום,” יצא ממני.
“אתה בטוח? בטוח שזה בסדר לך?”
“כן,” אמרתי והזמנתי אותה להכנס בתנועה קטנה, ואיזה קול התעורר בתוכי: השתגעת?
“אמא אומרת שיש לי קו חיים ארוך. יש בו נתקים אבל אני אצליח להסתדר בכל מצב,” היא צחקקה במבוכה.
“ממשיכים ישר,” אמרתי בקול של מדריך תיירים. בסופו, הפך הכביש לדרך עפר וכמה בתים חשוכים התרוממו כשיניים חסרות בפה פעור. אחד מאלה היה שלי, המרוחק ביותר שיכולתי למצוא ברשימה של המתווך.
“שקט כאן,” אמרה.
“כן.”
“מפחיד כאן.” לחשה.
“ממש לא.”
“ככה זה תמיד?”
כלב התפרץ מעבר לאחת הגדרות. היא הפנתה ראשה עקבה אחריו בחושך גם אחרי שהתרחקנו ממנו.
החניתי לצד שביל הכניסה. זה הרגיש כמו משהו שקרה לכאורה בלי כוונה, ועם זה לא היה מפתיע – לשנינו, אני חושב – שלכאן זה הוביל מלכתחילה. הצטערתי שהזמנתי אותה אלי. הפתיע אותי שהצטערתי.
“הנורה שרופה,” אמרתי לה, ואז חשבתי שלא הייתי צריך להגיד. בשביל מה? מצאתי את המפסק בחלל הגדול, “זה הסלון,” הסברתי כמו טמבל והמשכתי למסדרון.
היא הלכה אחרי בסקרנות, שותקת, לא שואלת שאלות, מבטה קופץ מפריט לפריט, לא מתעכב הרבה, גוררת את התיק הגדול עם כל החיים שלה על הרצפה. הצעתי לה את חדר האורחים, זה שהיה אמור לשמש חדר ילדים.
“זה אומר שאני באמת יכולה להישאר?”
הסתכלתי עליה בחיוך מתפשר והיא החזירה בשמחה. היא הניחה את התיק שלה בפתח, נכנסה לחדר וישבה על המיטה, ואז הסמיקה מאוד.
“בחלון יש לך את הנחל ואת הזריחות והשקיעות, והדלת הזאת,” הצבעתי על הדלת הסמוכה במסדרון, “נכנסת לחדר האמבטיה.”
היא שוב הסתכלה סביבה, ואז קמה והלכה אחרי. הראיתי לה את חדר העבודה שלי, ואחריו, בקצה המסדרון, את החדר שלי, חדר ההורים.
כשחזרנו לסלון, פתחתי את הוילון ואת דלת הזכוכית הגדולה שמאחוריו.
“תסתכלי,” הצעתי, מגלה את גושי הנוף המדברי שחשף הירח העולה – גושים כהים שגילפו הרוח והגשם באכזריות, במנגינה שורקנית, והפכו רבים לחודים צורמים, כמעט מאיימים. הלילה הם רבצו שקטים, קהויים מעט, שומרים סודות ומתנפחים בהם.
“שם זו התחלה של נחל צין. רואה?” הצבעתי לימין. “וממול זה המצוק של עין עובדַת. טיילת שם? כדאי לך. חצי שעה ברגל. ויותר מזרחה, החוד הזה – קרן עקב, סביבו מתרוממים העָקבים בעיגולים ויוצאים משם כדי להתחיל לטוס. הם דומים לנשרים. אפשר להעביר שעות בלהסתכל עליהם דואים לשמים וטסים להם בכנפיים מתוחות…”
“אני רוצה לעשן, בסדר שנצא למרפסת?”
הצעתי להכין לה ארוחת ערב, והיא משכה קלות בכתפיה והתיישבה בכיסא פלסטיק לבן. הסכימה לקפה – נס, קצת־קצת חלב, בלי סוכר.
עזבתי אותה וניגשתי למטבח. עד שהקומקום רתח פתחתי את המקרר וסקרתי בזריזות את תוכנו. חטפתי ובלעתי בבליעות גסות שתי כפות משאריות האורז המתובל מהסיר הקטן שתקווה השאירה.
מזרתי למרפסת עם שתי כוסות קפה וקערית עוגיות. מכשיר ההקלטה היה מונח לפניה על השולחן. התיישבתי והיא כיוונה אותו אלי והפעילה אותו. לא נתתי לה הזדמנות להתחיל לשאול ואמרתי למיקרופון הפתוח שלה, “המומחיות של כל מנתח היא מיפוי לפרטי הפרטים של האברים ושורשי הצורות שלהם. השלב הבא הוא זיהוי האתגרים, ואז מציאת הדרך והסכין…”
היא קימטה את פניה.
“אבל כאן,” נקשתי באצבע על המצח, “כאן דחוסים החיים המפותלים שלנו, שזה באמת סוג מסוים של פלא – פלא שיכול להתפוגג בקלות בלתי נסבלת.” עצרתי וחיכיתי. הייתי המבוגר בין שנינו והיה לי זמן להתבונן על הפנים ממול או על הרגליים הארוכות והחטובות. היא הזיזה ראש מצד לצד.
“המוח מתנגד למיפוי, את יודעת? ממש מתנגד לזיהוי. לרגע נדמה שאפשר לעקוב אחרי קשרים, תפקודים, מיקומים, אולי אפילו לזהות היגיון כלשהו, אבל לא, הכל שם חמקמק, אובד ולפעמים מתאבד… זאת כל התורה על רגל אחת. כשאני משוטט בפְנים, אני צריך לנוע ולהגיב לכל מה שמתגלה, בלי שאני יכול לדעת או להבין באמת את השורשים – ובכל זאת אני מתנפל על הפגמים או על הנזקים כדי לנסות לנצח אותם…”
הסתכלתי בה והיא בהתה בי, חיפשה מילים כמה סנטימטרים מעל לראשי.
האם היא מבינה משהו ממה שאני אומר? בכל זאת הוספתי, “מנתח מוח צריך לדעת איך לפרוס ואיך לפרש את מה שהוא רואה. רצוי שתהיה לו גם טיפת כישרון – שזה מחשבות חוצות אינטואיציה, או במילים אחרות – ניחוש אינטליגנטי, והרבה מזל.”
היא שאפה אוויר והתעטשה, סימנה לי רגע־רגע. “אפשר לשאול משהו?”
קמתי מהכיסא, לי היה ברור שהיא מעוניינת יותר בי. חייכתי אליה והמשכתי בקול המתנגן והאיטי של ההרצאות בכנסים, שבסופן צריך משוב טוב: “כל זה כדי להגיע לרקמה נגועה, או לנזק אחר, נדין. זה כמו אחד שעובר דרך סדקים בקיר: מנסר, חותך, מפסק, מתיר, מתפתל, מתקן – ולבסוף נעלם – מקווה שהזיכרון והנוירונים יחזרו לעבוד כמו קודם. אבל אין לי מושג אם המוח הזה באמת יחזור לעבוד כמו שצריך. אני גם לא יודע אם הזיכרון יחזור, או איך יחזור. ואם הוא לא חוזר, ויש לנו גדעון כזה, כמו שהיה לנו בחדר ניתוח שלשום – צריך להתחיל איתו, אחרי הניתוח, בתהליך הקשה של ה’תכיר': ‘תכיר, זה אבא שאכזב. תכיר, זה בנך בכורך אשר אהבת. תכיר את אשתך שאיתך. תכיר את החבר שלא היה שם בשבילך,’ וכך הלאה. כתבתי פעם מאמר על זה שזיכרון הוא עבר שמוסיף להתקיים בהווה. בעצם כל מה שנראה ונתפס כממשות הוא בדיעבד דבר שכבר קרה…” ושוב התיישבתי מולה.
“חכה,” הרימה עיניים מתמרמרות מהבלוק הצהוב שרשמה בו הערות. “הקצב הזה עושה ממני מפגרת.”
היא שתקה בנחיריים מתרחבים ומצטמצמים. שום שריר אחר לא זז בפניה הצעירות. “נמשיך מחר?” שאלה, והיה ברור שמשהו ממה שאמרתי מפריע לה, אבל לא ידעתי מה. ניסיתי להבין על מה המצח כל כך התקרר. “אני מעדיפה שנמשיך מחר, בסדר?”
הסכמתי, והיא כיבתה את מכשיר ההקלטה ושירבטה על הבלוק הצהוב שלושה ריבועים שבכל אחד מהם פורטרט.
“מי זה?” שאלתי כשאני מצביע על השירבוטים.
היא עיוותה פנים ואמרה, “זיכרונות שהמצאתי.”
לא היו לה גינוני חביבות ועדינות שמצפים להם מאורח. הבנתי עכשיו, אם לא הבנתי את זה קודם, שזימנתי לעצמי בלבול מוח לא קטן.
בהיתי מעל ראשה, הכי רחוק שאפשר, עוד כמה רגעים ואז נזכרתי – דוקטור מירסקי, שיחה שקטה ושפויה על אודות היומיום, על המבצע שעוד לא הסכמתי לו אבל אני כבר משתתף פעיל בו. היא תקשיב לי, התנחמתי. היא תתעניין בשלומי.
התיישבתי בחדר העבודה, ורגע לפני שהעליתי בחיוג מהיר את נינה מירסקי, היבהבה אווה על הצג. בשעה כעל כך מאוחרת?
החלטתי לחזור אליה מאוחר יותר, אפילו שאני שמח בה לאחרונה כמו פעם, כשהיתה באה לשחרר אותי מהארון החשוך. היתה לנו הצגה – יעקב מקבל את רחל אחרי העבודה, ג’ון לנון חוזר ליוקו אונו אחרי הופעה, קרמיט ומיס פיגי מתאחדים לעולמים. לפני שהיתה פותחת את דלת הארון, היתה מנגנת בקולה, “מ־ת־ני?” וקולה הצרוד העמוק, היה פותח אצלי צוהר של אוויר וחיוך של רווחה. הייתי מותח את ה“כאֶאֶן?” שיהיה ארוך ככל האפשר, ומסיים בסוף במנגינה של סימן שאלה.
“הכול בסדר?” היתה מוסיפה בדיקציה שלמדה מהשחקנים בהצגות של הקאמרי. היה בקולה משהו מלא חיבה, ופשוט עד כאב.
בין החדר שבו ישנו, אווה ואני, כשהייתי קטן, לבין הסלון, הפרידו שתי דלתות הזזה כבדות מזכוכית מותזת־פיתוחים שהזכירו אלומות חיטה. הדלתות היו ממוסגרות במשקופי עץ רחבים בצבע תכלת בהיר ונגררו על מסילות, כל אחת לצד אחר.
אווה היתה קמה כל בוקר בחמש, ואילו אני מאז ומעולם הייתי מתעורר בחמישה לשש, מזנק החוצה כדי למצוא אותה. לגעת בה. לוודא שאני לא לבד. גורר את הדלתות הכבדות, רץ למטבח שהיה מוסתר בקיר ארוך בקצה המסדרון, מוכרח לגלות אותה. אם ישנה אותו לילה בבית, הייתי מוצא אותה עומדת ליד החלון, יחפה, בקיץ או בחורף, גבוהה, התלתלים הבלונדיניים שלה גולשים בבוהק בוער, כמו משתחווים אל האור הרך שנפל מזגוגית המרפסת. האור שירטט את קווי גופה מבעד לחלוק האוורירי – כנפותיו מרחפות בעודה מתכופפת לטפל בפרחים שלה, כמו נוגעת בתכלת השמים.
“שיהיה מתאים כמו סט,” אמרה, כשהביאה פחיות צבע לשני החדרים שלנו.
“שיהיה מתאים למה?” שאלתי.
“שהבית שלנו יהיה מתאים לאפונה הריחנית באדניות, לנוריות, לגרניום, ובעיקר לשמים, שיהיה איזה חיבור שכל אחד צריך בחיים שלו, מתני.”
לרגע הייתי נעמד ומסתכל בה, ואז נדבק אליה ומחבק אותה בכוח מאחור, סופג בערגה את הריחות שלה. היא היתה מסתובבת לאט בין הידיים הקטנות שלי עד שהראש טבע בירכיים השורפות שלה, ואז היתה לוחשת, “ששש…ששש…” ומלטפת את ראשי באצבעות שכמו התחילו מהכתף שלה, ירדו לאורך העורף ולחולצת הפיג’מה. היתה משתהה להרף ומעבירה אותן במורד עמוד השדרה, עד לאן שיכלו להגיע. לפעמים אמרה: “אני כאן, מתני, תמיד אני כאן בשבילך.” וזאת היתה מין הבטחה לברית שאז עדיין לא הבנתי באמת את טיבה, אבל ידעתי שהיא קשורה למוות של הורי.
עם השנים הלך הראש שלי גבה מול הגוף שלה, זוחל משיפולי הירכיים אל הבטן, עד שהתחכך גבוה כמעט מעל החזה שלה, ואז היא עברה לישון לסלון, משאירה לי את החדר מעבר לדלתות ההזזה מזכוכית־השיבולים האטומה, והריטואל נפסק. נדמה לי שהייתי בן אחת־עשרה, מקסימום שתים־עשרה. משהו השתבש ונשבר. הגוף שלה התקשה ולא נמצא לי בו יותר מקום. ציפור הבוקר עוד היתה שם בשבילי אבל נוצותיה כבר היו כבדות.
עם השנים, ברגע אחד, הפער שוב נסגר – ואז חזרנו להתחבק.
נדמה לי שזה קרה כשכבר הייתי גבוה ממנה בראש וחצי לפחות. היא החלה שוב מתקרבת אלי, הפעם כבר משעינה את הראש על החזה שלי, מניחה את כפות הידיים מאחורי גבי. מאמצת אותי אליה בחוזקה, או שולחת את כפות הידיים מאחורי גבי, מאמצת אותי אליה בחוזקה, או שולחת אותן אל מאחורי צווארי, משחקת בפלומת השיער ומקשיבה לקולות הרוחשים בנו.
3 🔗
אני מנתח הבוקר? לא.
אבל אני גם לא יכול לישון.
חמישה לשש: פסים של אור צהוב, דוקר, זוחלים על השמיכה הלבנה.
אני לא מצליח להתרומם. מתאמץ לראות מאיפה היא יוצאת. שוכב על הצד בקוצר נשימה, מחפש אותה בעיניים חצי עצומות, מכוון אליה סכין, אבל רחש אבחת החרב משיג אותי. אם אני לא קם – אני מת. ואני קם ונכנס למטבח, מרתיח קפה, מנסה לברר איך היא מצליחה להתגנב פנימה. כבר חודשיים לפחות שהחלום הקבוע מופיע ולא מרפה. אני קצת דואג: זה לא שחלום מסתורי משתלט עלי. זאת מציאות בתחפושת שנדבקה אלי. והיא חלק ממני. אם אני מנסה להשתחרר ממנה בעודי ישן, היא משתמשת נגדי בכוח – מתחדדת, משחיזה סכין ומשתקת אותי. התמונות קופצות בראשי, דוחפות ודוחקות זו את זו. תוך כדי חלום האישה הזאת נעשית אמיתית יותר ויותר, עדות לכאב שנכנס ויוצא לי מהלב, ושמולו אני חסר אונים.
לרוב אני מצליח לקלוט את צללית האישה המתגנבת אלי בזמן שאני ישן, אבל בשבוע האחרון היא הצליחה להגיע אפילו עד לדלתות הראשיות של חדר הניתוח. בגללה אני מתעורר בפעם הראשונה בין שלוש לארבע בבוקר וניגש להשתין. כשאני חוזר למיטה ונרדם שוב, היא חוזרת בגמישות ובמהירות, מצמידה אקדח לרקתי ובום… אני מתעורר שוב, ארבע וחצי, שוכב במיטה, לוחץ ומעסה, מרגיש את כאב הדם החוזר לזרום בעורקים, מצליף בי כמו שוט.
לפני יומיים כתבתי על החלום לליליאן ריכטר, פחות או יותר האישה היחידה שאני מקיים איתה קשר יציב אחרי שסירבה לשכב איתי. היא מבוגרת ממני, ויודעת איך להביט לי בעיניים ולהתגבר עלי. סיפרתי לה על היד שאוחזת באקדח שיורה לי ברקה הימנית, לילה אחרי לילה, אבל במקום למות אני מוצא את עצמי עומד ובוהה במוח שלי נוזל על הקיר ממול. ובאותו רגע, כשאני מביט בכתמים הגיאומטריים מתפשטים על הקיר, אני נעשה מאוד נסער, זועם כמו שור. ואז, רגע לפני שאני מתעורר בבעתה, מרעידה אותי מחשבה איומה – האם זה אומר שאני, שכל המחשבות שלי, שכל מה שאני עכשיו ושהייתי אי פעם, הולך ונעלם?
“שׂהאם1 הרגשת אי פעם שאת לא באמת זוכרת מי את, ליליאן?” שאלתי בפונט עשרים ושמונה שמן.
ובסוף המייל כתבתי, “הייתי בטוח שאני מעבר לאכזבות ולשברונות, להשפלות, לכישלונות, לבדידות, ואפילו למוות. ועד כמה שזה טיפשי, דווקא כשאני רואה איך המוח שלי מטפטף על הקיר, אני תוהה אם לא החמצתי משהו.”
אתמול בבוקר, במייל החוזר שלה, כתבה לי שכאשר בוב עזב אותה היא הרגישה שהחיים התהפכו על ראשם. ממש הרגישה את תחתית הבור, את ההתחככות עם האין. שום חוכמה פנימית או חוכמה של אחרים לא עזרו לה באותם ימים, כתבה. היא כל כך אהבה אותו, כל אחד מהם היה השני, היא היתה הוא והוא היה היא, וברגע אחד הכל נהיה בדיחה. אפילו הזיכרון של מה שהיה הגעיל אותה. שנים אחרי הפרידה והיא עדיין לא יכולה לדמיין את עצמה שוב באינטימיות מהסוג הזה – מרדימה, דביקה, מסריחה, אבל יכולה גם לזרוח כאש. אגב, לדעתה, כתבה, החלום שלי אומר בדיוק את מה שנגלה בו – “אתה חזק, מתן. אפילו אם יורים בך אתה נשאר לשבת ולהסתכל, כאילו כלום.”
החזרתי לה מייל קצר: “אני מקנא בך על הרגעים ההם של האהבה, שלפחות היו לפני שהלכו לאיבוד.”
עמדתי ליד הכיריים. ריח הקפה החריף, המבעבע, הקפיץ את חושי, והצטמררתי למשמע חריקת דלת הזכוכית הנגררת בסלון. הצדודית שלה ניבטה ברשת של דלת המטבח צפיתי בה מתיישבת על כיסא הפלסטיק הלבן, מתכרבלת בשק השינה שלה, שלווה, בוהה במדבר המואר עכשיו, נפתח לאורחיו.
בתנועות עצלות שלפה את אריזת הטבק שלה גילגלה סיגריה דקה והדליקה במצית פלסטיק זול. אחזה בה כמו שאוחזים עיפרון, ועישנה. מזגתי קפה לספל קרמיקה לבן, ניגשתי לדלת, כחכחתי בגרון כדי ללכוד את תשומת לבה וסימנתי לה עם היד – אולי היא רוצה קפה. היא רוצה, סימנה תוך כדי פיהוקים. יצאתי אליה למרפסת. תהיי בשקט, ביקשתי בתוכי. תהיי בשקט, ציוויתי עליה, כמו לפני שאני מתחיל בניסור עצם המוח. אבל לא אמרתי מילה.
היא זקפה מולי את סנטרה, כמו אתמול מול הרועה הבדווי.
“היום זה קפה שחור, עשוי כמו שצריך,” אמרתי.
“המקום הזה מיילל,” התלוננה. מחפשת לעצמה מקום יותר נוח.
הנחתי את הספל שלה על השולחן ונשארתי לעמוד לידה, מסתכל על המדבר, שומע את הרוח שורקת קלות ולוגם מהקפה.
“מה עושים פה בערב?”
“יושבים במרפסת.”
“אתה אף פעם לא מבקר את הבדואים?”
“לא. הם שם, אני כאן.”
“הבנתי, אתה מאלה שבתוך עצמם, נכון?”
שתקתי.
“אז אולי בגלל שהם ערבים…” הוסיפה בהיסוס.
התיישבתי וחיפשתי את פניה היפות שהסתתרו בשק השינה כמאחורי רעלה. “מתי לדעתך אפשר לסיים עם זה? ננסה לסיים היום בערב?”
“היום בערב?” תהתה בקול משתומם, עוטפת את הספל בכפות הידיים, מושכת לגימות רועשות, “אפשר, אבל בלי הרצאות, אחרת אין לי עליך סיפור עם צבע חזק – נגיד אדום או סגול או כתום מזעזע, וחוץ מזה אתה לא נותן לי אפילו להשחיל איזה שאלה. אתה מפחד ממני? תשמע, מוכרחים שיהיה קצת חומר אמיתי…”
היא הקפיצה רגל עצבנית ומשהו ביופיה דעך מעט. היא החזיקה קלפים הפוכים ומבט של פוקר. היא באמת חושבת שתקבלו ממני סיפור צהוב?
הרמתי את הראש לעבר פסגות ההרים החדות שממול. צימצמתי עיניים, מחפש את הילד שמופיע ביניהן כשהבוקר עולה או כשהלילה יורד. הוא לא היה שם. החתול הכתום של השכנים הופיע בצעדים מתנדנדים אך מכווני מטרה. הוא השתרע על מרצפות הבטון של המרפסת והתהפך על הגב, נמתח בעונג מול השמש.
“הרבה זמן לא הצלחתי להירדם, היו לי מחשבות.”
היא לא התכוונה לפרט, אבל יכולתי להבין משהו מצורת ישיבתה – חצי גב אלי, חצי נבלע בשק השינה. אחרי כמה שניות היא משכה עוד לגימה רועשת מהקפה ונאנחה. “אדם,” אמרה בסוף. “ככה קוראים לזה שנסע לידי באוטובוס מתל אביב. הוא המשיך עד אילת ואני ירדתי בבאר שבע. הוא הזמין אותי לבקר אצלו באילת.”
סחטתי טיפת קפה אחרונה ומרה וראיתי כמה מהר חזר אליה יופייה, כמה מהר יכולות העיניים שלה לבעור. דמיינתי כוכב אדום, חי או מת. בשניהם הצבע היה חזק.
“תגיד, למה קראו לך מתן… יש תשובה?” קליק, הפעילה את מכשיר ההקלטה ששלפה מתוך שק השינה.
ממזרה הרזה הזאת, חשבתי ואמרתי לאט ובשקט, בלי להתחמק, “אין תשובה מלאה.”
היא התיישרה והפנתה מבט לחתול. שאלתי בתוכי, למה? ובכל זאת הוספתי, "ההורים שלי מתו כשהייתי תינוק…,
“תאונה?” שאלה בזהירות.
"כן, תאונה. לפי סבתא ליה, אמא של אבא שלי, השם שלי קשור למתנה. זה מה שהייתי בשביל אמא שלי – והפתעה בשביל אבא שלי. ואמא החליטה. ואת – מאיפה השם נדין?,
“אמא שלי חושבת ששם זה משהו שסוגר או פותח את הלב של האנשים. ונדין זה שם שפותח. שם עולמי עם צליל יפה וניחוח צרפתי, ואפשר להגיד אותו בכל השפות… אני בטוחה שהיו לה הרבה חלומות בשבילי…” הסנטר שלה נמתח לעברי, מתריס. נקיקי העיניים נפערו מולי.
“מאיפה אמרת שבאתן?”
"ליד חיפה… משהו עם המילה חיים, שכחתי… "
“קריית חיים?”
“זהו, קריית חיים.”
חייכתי, “גם ההורים שלי משם… הייתי נוסע לשם לבקר את סבתא ליה.”
“איזה קטע, כל המדינה הזאת משם? כי גם הדויד שלנו משם.”
“איזה קטע, כל המדינה הזאת משם? כי גם הדויד שלנו משם.”
את שם המשפחה שלה, סיפרה, קיבלה מאביה המאמץ, דויד נצר, “שבשבילו נסענו לניו יורק, אבל הוא לא חי איתנו, יש לו משפחה פרטית.” הוסיפה, ונראה לרגע כאילו קוץ עובר על פניה באלכסון. כיבתה והפעילה את מכשיר ההקלטה, פתחה אצבעות על השולחן כמו על קלידים. אחר כך הרימה את האצבעות, הורידה אותן בתיפוף, זימזמה לעצמה מנגינה והפסיקה.
“והאבא האמיתי שלך?”
“הוא נהרג. או מת. או לא היה. או משהו. מה שבטוח, יש עליו ניירות בקופסה של ה־ס־ו־ד־ו־ת,” מתחה את המילה בלגלוג מהול בכאב. “אמא שלי שקרנית אולימפית. היא תמיד שיקרה בקשר לחיים שלה ושלי, וזה קשור למזל הרע שהיה לה בכל דבר. אמרתי לה את זה, והיא אמרה שזה לא כואב לשמוע, זה כואב להרגיש שקרנים או חסרי מזל.”
הרמתי ראש, היה נדמה שהופיע רעש בדממה. גם היא שמעה, חיפשה אותו בעיניה. הרחק למטה בוואדי חלף ג’יפ ומשך אחריו שובל אבק. הג’יפ נעצר ליד עץ שיטה בודד. הדלת נפתחה וגבר גבוה ודק יצא והשתין על הגלגל הקדמי. אחר כך נשען על הפגוש ועישן כשגבו אלינו. היא לא ראתה כלום מכל זה. ראשה היה שפוך פנימה ועמוק בשק השינה. היא שלחה יד וכיבתה את המכשיר.
“אמא בוכה הרבה על החיים שבזבזה…” חזרה אלי בצוואר מתוח. “וגם על הדפים החדשים שפתחה וסגרה בגלל שדויד נצר צילצל והוציא לה את החשק מהתוכניות שעשתה לנו. היא היתה מכורה לו וחולה מזה. לפעמים קיץ שלם או חורף שלם היתה קמה מהמיטה רק כדי לטייל בין רופאים ובדיקות שתמיד יצאו בסדר גמור. ממנה למדתי שאין דבר כזה מישהו שנגמל – יש רק מכור נקי… היא די מכורה לכאבים בגוף ולבדיקות גם. היא לא מרוצה מהחיים, ואני מרוצה שאני בחיים, שזה לא דבר ממש ברור כמו שמש או ענן. אפילו העבודה בעיתון היתה יכולה להיות חלום שיסתבך ומישהו אחר היה מקבל את התפקיד הזה… ולא, הנה דווקא אני קיבלתי את ההזדמנות.”
היא נמרחה בכיסא לאחור, מקיפה את עיניה בכפות הידיים ויוצרת משקפת: “אין בתים, אין אנשים. רואים מה שרוצים. תנסה, זה מעניין. הנייד שלך מצלצל,” העירה את תשומת לבי.
פתחתי את הנייד, “הלו, הלו?”
זו היתה אווה, אבל היא כבר ניתקה. פאק, היומולדת שלי.
היא התכופפה מעט תוך שהיא מטה אלי את הראש, מביטה בי מלמטה למעלה. “מה עוד אני יכולה לדעת עליך?”
לא עניתי והיא השפילה ראשה לשולחן, וניחשה חצי־לעצמה בלחש: “אולי הוא נעלב מאחת שאהב? אולי הוא בעצמו העליב אחת? או יותר?”
4 🔗
זאת שוב אווה, אני מנחש, אבל שומע קול אחר בנייד, מוכר. “פרופסור קול? פרופסור קול?”
“שומע.”
“זאת כריסטינה, האחות החדשה מחדרי הניתוח הדרומיים? כבר נפגשנו מתישהו בשבועיים האחרונים, נכון? אני מתקשרת בקשר לגדעון – גדעון אדלסון, המנותח שלך משלשום…”
“כן?”
“המשפחה שלו… הם רוצים להפגש אתך. מתי אתה מגיע? יהיה לך זמן להיפגש איתם? הם מבקשים לדעת פרטים, מה יהיה איתו…”
“אהה,” השבתי וצעדתי לקצה המרפסת, גבי לנדין. ניסיתי לשחזר מי זה גדעון אדלסון שהיה אצלי שלשום על המגש.
“זה המתאגרף?” התעניינתי ונכנסתי למטבח, סוגר את הדלת מאחורי. תוך כדי כך אכן נזכרתי בו. המתאגרף. איך אפשר לשכוח? הוא היה באורך וברוחב של שני אנשים רגילים. שלוש־עשרה שעות על הרגליים. ניתוח ארוך ומכוער. בסופו הוצאת אסטרוציטומה שהיתה ממוקמת בצד האונה הימנית הקדמית משמאל.
“תרימי עט ותרשמי. את כותבת בשמאל או בימין, כריסטינה?”
“בימין, פרופסור קול.”
“מצוין, אז תרשמי. אני לא בטוח מתי אני מגיע, אין לי ניתוחים היום, יכול להיות שאני לוקח היום חופש,” החלטתי החלטה של רגע, רושם לעצמי להודיע אחר כך גם למזכירות, שיבטלו את הפגישות. “אה – את יודעת מה? בינתיים תניחי את הנייר בצד ותגידי למשפחה שהניתוח נראה אתמול בסדר גמור, ומחר בבוקר יהיה יום חדש ונדע עוד דברים.”
ניתקתי. פאק. דיברתי על המקרה של אתמול בבוקר או שלשום? לא, שלשום, אני בטוח. שלוש־עשרה שעות חזרו אלי שוב ברצף הגיוני. דוקטור שרוני ניסר למתאגרף את הגולגולת, ומיד כשהסתכלנו מה יש שם היה ברור שזה רע. הגידול ישב בין האונות, על כפיס המוח. ממאיר ללא ספק. החלטתי להוריד אותו בלי לחכות לתוצאה של הביופסיה. ידעתי שאפגע באזורים משמעותיים של האונה הימנית־קדמית, באונה הרקתית הימנית ובחיבורים בין האונות. “הניקוי שנעשה שם יפגע לו בזיכרון,” העיר דוקטור שרוני את מה ששנינו הבנו היטב.
“נחתוך בזהירות, יש לנו את כל הזמן שבעולם.” אמרתי אפילו שידעתי שהוא בכל מקרה יתעורר לתוך עולם שבו לא תהיה לו שליטה בכלום. כלום. כל מה שהיה שלו ייסחף ממנו והלאה. במקרה הטוב הוא ייזכר שוב, מתישהו, בכמה תמונות אקראיות. יאלץ להכיר מחדש את אשתו, את הריחות המתוקים של שתי בנותיו. לדבר מחדש, למשל על אהבה, בשפה שגם אותה יצטרך ללמוד מהתחלה. הוא יהיה ילד קטן בגוף של מבוגר, בעולם זר לו. נתתי לו חיים ולקחתי ממנו את הזיכרון, שהופך כל אדם וחפץ למיוחד במינו. קיבעתי לו חיים ללא חסדי השפע היומיומי. ורגע לפני שהדלתות האוטומטיות פלטו אותי אל מול משפחתו – עצרתי. ניסיתי ליישר את המחשבה, להפחית משהו מהזעם העכור והמעליב שמציף אותי כשאני חסר אונים מול מחלה שהיא יותר חדה וממזרה מכל סכין.
יצאתי, הנדתי ראש בסבר פנים נעים לאשתו המתוחה ואמרתי, “הניתוח הצליח.” הבטחתי שצריך לחכות להתאוששות, אבל נראה שיהיה בסדר. אמרתי לה שהגידול ישב לו עמוק בין האונות, ושהוצאנו הכול, גם דגימה לביופסיה, אבל כרגע נראה שאין שום נזק. יש לו חור בראש, אבל לא מעבר לכך. יכול להיות שנפגע לו מעט הזיכרון לטווח קצר, זה קורה כשנוגעים שם. לא רציני. יחזור… ובאמת רציתי לקוות לטוב. רימיתי גם את עצמי לרגע, אמרתי גם לעצמי, שאף פעם אי אפשר להיות בטוח… ועכשיו, אחרי ארבעים ושמונה שעות, היא והמשפחה רוצים שארגיע אותם. בטוחים, כרגיל, שאני יודע הרבה יותר ממה שאני יודע באמת, או שיש לי הרבה יותר כוח לתקן את מה שהשתבש אצל יקירם, מכפי שבאמת יש לי.
האישה חייכה בהקלה ובהכרת תודה, אבל בתוכי פנימה הגורל שהבאתי עליו חרק וצרם באוזניים. האם היה זה המזל הרע של המנותח שלי? שלנו? לפעמים אין ברירה אלא להשלים עם הגישוש בערפל. זה הסיפור של חיי, זה מה שאני עושה – קודם כול מפרש את התמונה מתוך פירוק סבלני ומתוכנן, ואז, כשהכול ברור לי, אני מתחיל לחתוך בעיניים עצומות.
כמו אז. כמו בשעות הארוכות ההן בארון הבגדים החשוך של אווה, שלימדו אותי שאין צורך לדבר והקנו לי את המיומנות הזאת של ראייה עיוורת – שם למדתי לתת לתנועות הידיים להשיג את המחשבות, בלי העיניים.
“אני רוצה להתחתן איתך, אבל קודם נהיה בבית זונות. שתסתכלי ותלמדי…” ככה שמעתי מישהו מציע לאווה נישואים. זה היה עוד לפני שהייתי בכתה אלף, אבל כנראה כבר בתקופה שידעתי שבקרוב אבקר אצלו, ושאני הולך ללמוד הרבה דברים חדשים. לא ידעתי מה זה “בית זונות” אבל חשבתי לי אז שזה כנראה סוג מיוחד של בית ספר לגדולים, שלומדים שם איך להתחתן. או שאולי נשים, במיוחד, לומדות שם איך להתחתן. לא ידעתי מה זה בדיוק להתחתן, וגם לא ידעתי אם אווה הלכה בסופו של דבר לבית הספר הזה. כן ידעתי, אז ואחר כך, שהיא הולכת כל יום לעבוד בספרייה העירונית, להרוויח מעט ולשבור את הראש איך בכל זאת משלמים את מה שצריך.
אף פעם לא ראיתי את האיש הזה, שרצה לקחת את אווה לבית הספר המיוחד של החתונות, אבל אילו הייתי פוגש אותו ברחוב, הייתי יודע שזה הוא, בלי שידבר. כמו לפניו, גם אחריו, היו הרבה גברים אחרים שאמרו כל מיני דברים בקולות עולים ויורדים, השאירו ריחות מסריחים או טובים, שידעתי לזהות גם בלי לראות אותם. אבל אף אחד מהם לא הציע לקחת את אווה לבית זונות בשביל ההשכלה שלה, והיא לא התחתנה עם אף אחד מהם.
“מתן? מתן־מתן?”
הייתי יכול להתחיל להתענג על הקרבה שרצתה להביא בינינו, אבל משהו בי דחף אותי לקום, להתנצל. להגיד לה בעמידה שאני הולך להתקלח, שכבר מאוחר. שאנו מתקדמים לאט. ושבבקשה, לא להתייחס בכתבה לשעה האומללה ההיא בשוק הבדווי.
בהתחלה נראתה כאילו נכנעה בקלות, אבל כבר כשהייתי במסדרון המוליך לחדר השינה קראה אחרי, “ברחן”. עצרתי וחזרתי אליה. היא חייכה אלי במנוד ראש עוד יותר עדין מהקודם. עוד הרבה־הרבה יותר נוגע בלב. כמעט הנחתי עליה את הראש, כמעט לחשתי שהיום־היום אני בן ארבעים וארבע. בדיוק. אבל במקום זה התרחקתי אל השיש ושילבתי ידיים. התגעגעתי למשהו שלא הצלחתי להיות מדויק לגביו, וזה בילבל אותי. חשבתי שיהיה טוב לצאת איתה לוואדי, להיות איתה בנוף, לנשק אותה שם. אבל נתתי לרגש שהציף אותי ושהסתבך בדמיונות – לגווע. להרעיל את עצמו. ובסוף שאלתי, “אז מה עכשיו נדין?”
“אני אכנס לפניך למקלחת,” אמרה וחילצה עצמה מהכיסא במטבח. לא טרחה ליישר את השמלה כדי להסתיר את התחתונים, לקחה עוד שתי שאיפות מהסיגריה וכיבתה אותה בכיור מתחת לזרם המים. אפר הסיגריה התפזר בכיור. היא הביטה בי כמו ילדה סוררת שנתפסה בקלקלתה ופלטה, “מצטערת, תכף אנקה את זה.”
“בסדר,” הסכמתי מיד וחשבתי: שבאמת תנקה את הגועלים הקטנטנים שפיזרה בכיור, אבל היא דווקא חזרה בה והתיישבה ליד השולחן, “תגיד, מה הדבר שאתה הכי מתחרט עליו בחיים?” והושיטה אלי את מכשיר ההקלטה.
עכשיו היא שואלת? דווקא היום? הרגשתי חום והשתוממות.
“אני כמעט לא מתחרט על שום דבר,” עניתי, ובאותו רגע היה ברור שאני מאכזב יפהפייה שרגילה לטיפול טוב וליחס מתחשב. רכנתי לעברה. היתה בה מסתוריות שתבעה תשומת לב. ניסיתי שוב, “אני מתכוון שהייתי יכול לעשות דברים אחרת, שאולי היו עושים אותי יותר מאושר, אבל אני לא יודע איך הייתי יכול לעשות אותם אז, ברגעים ההם כשקיבלתי את ההחלטות הגורליות לגבי עצמי או לגבי המנותחים שלי.”
היא החזירה חיוך של סוכנת מכירות מומחית. “אני לא לגמרי מבינה… אין לך חרטות אמיתיות, גדולות, שרודפות אותך – כמו על כאלה שמתו אצלך, על נשים, חתונות, זה שאין לך ילדים…”
הרגשתי שהיא מנסה לטוות סביבי קורים והחלטתי לחתוך.:אני לא מאמין."
“במה?”
“לא, אני לא מתחרט. בשביל להתחרט צריך לחשוב שאם הייתי עושה אחרת, התוצאות היו טובות יותר. אבל איך הייתי יודע איך לחשוב אחרת?”
“אתה מבלבל אותי,” מילמלה בייאוש טורדני, באכזבה? אולי לא הייתי בטוח בה, בכוונות שלה.
בכל זאת התחשק לי להתקרב אליה מאחור ולחבק אותה. ידעתי שהיא לא מבולבלת, אלא שבשבילה כל בקשה היא עניין של חיים או מוות. כבר הבנתי שבקשות שלה צריך למלא – כמו חובות שצריך לשלם, ואז אמרתי, “חייכי, נדין. הכול עוד נצחי בשבילך והאדמה עדיין לא רועדת תחתייך.”
“אתה לא עונה לשאלות שלי,” וכבר לא היה רמז לסוכנת השוקולדים שפגשתי במסדרון של סורוקה כשפנתה ממני בדרכה למקלחת.
לקחתי את המחשב הנייד מהשולחן במטבח והלכתי לחדר העבודה עד שתסיים להתקלח. המתנתי שיאיר המסך ובינתיים העברתי את עיני אל החלון. עקָבים דאו מסביב לקרן עקב בתנועה מעגלית רחבה, מטפסים אל פי השמיים הלבנבן, כאילו יש שם משהו.
החזרתי את המבט אל המחשב, ואז לנייד, ושוב למחשב. מייל מדוקטור מירסקי: “יום הולדת שמח! הכנתי לך הפתעה, למרות ששכחת לספר לי שזה התאריך. הבנתי ממריאנה שאתה עסוק עם בחורה שבאה מניו יורק כדי לראיין אותך. אני צריכה לדאוג? היא יותר יפה ממני? יותר חכמה? יותר צעירה? תתקשר, נינה.”
קדימה, אמרתי לעצמי, תכתוב לה. תשיב לה. תתנצל. היא הציעה חתונה אחרי הנשיקה הראשונה. הבטחת לה, לא? עכשיו תכתוב לה דבר או שניים על נדין. תן לרוח הרפאים שמאיימת עליה שם פרטי, גוף, עיניים וכמה חוכמות שלא משאירות רושם. תבטיח לה יום הולדת, תן לה הרגשה שהיא חשובה.
בסוף כתבתי, “מתנצל, נינה, קצת עסוק. בטח שנחגוג. אתקשר בערב, מתן.”
השלושה הבאים היו מיילים מליליאן: “מה עם החומר הכתוב שהתחייבת להעביר לכנס ריט?”
מחקתי.
“הם נעשים עצבניים שם!” מחקתי.
“אפשר לעזור מכאן?” מחקתי.
“מזל טוב אהובי, מייל מג’ואן.” מחקתי.
“אתה חייב לחזור…” עוד אחד מג’ואן. שלחתי אצבע למחיקה, אבל קלטתי את ההמשך, “אני אוהבת אותך, למה…” לא מחקתי. החלטתי לקרוא אותו אחר כך. היו שם לפחות עוד מאה או מאתיים מילים.
מירנדה לוז. המייל השביעי בסך הכול. אני לא יודע מי היא. אבל היא יודעת מי אני והיא מנסה אותי בחידות כבר יותר מחודשיים.
“דברים משתנים,” היא כותבת לי, הנוכרית. “אני לא יודעת איך זה קורה, אבל הם משתנים לפני שמרגישים או רוצים בהם. יש כל מיני סתירות בחיים. אני יודעת, אבל כשאני כותבת לך אני לא חושבת על הסתירות, אני חושבת על המוח שלי. יש משהו לא בסדר במוח שלי, הוא כואב לי. אני רוצה שהכאב ייפסק. אולי יש בו משהו שיעניין אותך – או יעזור לך בקשר למחקר שלך. אני שולחת לך כמה תמונות של המחשבות שלי כדי שנכיר יותר טוב. יש לי כישרון אסתטי, כמו שתראה, ועם קצת מזל מישהו יעשה לי תערוכת תמונות שאקרא לה – הבת היחידה של אבא.”
בתמונה הראשונה הופיעו רגליים ארוכות, צמודות – היה נדמה שהמצלמה הוחזקה על הבטן, מכוונת אל רגליה של המצולמת. שיער ערווה עיטר את החלק העליון; נראה כאילו הירכיים החלקות המפודרות במייק־אפ לבן, צומחות מתוך סוואנה של עשב שחרחר. כפות הרגליים היו צבועות בשחור בוהק, כאבני חן אפלות. למטה נכתב: “אתה חושב שלאברי הגוף יש חיים משל עצמם?”
בתמונה הבאה התהפכה המצלמה כלפי מעלה. הגוף הנשי נמשך מהטבור, מבליט שדיים שכותרות הפטמות שלהן גדולות ואדומות, חריפות במיוחד. כתפיים גרמיות ממלאות את רוחב התמונה, והצוואר המתוח ביניהן נחתך במין תוקפנות בקצה העליון של המסגרת. למטה נכתב: “זהו בית הקברות של כל הדברים. האדמה שמתחת רוחשת בכל מקום שתדרוך בו אי פעם. כואב?” היתה בתמונה הזאת בעיקר התקפלות פנימה מאזור הכתפיים. אבל החיתוך החד של הצוואר היה מפחיד. יכולתי לשמוע אוושה של גיליוטינה מחליקה במסילתה.
בתמונה השלישית ניתן היה להבחין בדמות מרוחקת מעט, כורעת בשדה שיחים ופרחים. פלג הגוף העליון חשוף, ובד כחלחל – תכלת עוטף את חלקו התחתון. הדמות פונה בחצי צדודית למצלמה, נושאת אליה מבט נוגה ומעורפל שקשה ללכוד אותו. למטה נכתב: “קשה לקלוט את הכוח שבפנים, כי הוא הרוח הנושבת בעומק הלב, אבל למיטיבי ראות ברור שהרוח הנושבת חותרת לחופש מלא, עגול, מושלם.”
סגרתי את המחשב והעפתי מבט על המחברות שהבאתי מאווה בביקור האחרון. עדיין לא פתחתי אפילו אחת מהן.
“אתה מאמין באלוהים?”
הרמתי והפניתי את הראש בעקבות הקול, ריח השמפו עלה באפי. היא עמדה בפתח הדלת, עטופה במגבת לבנה והלשון תקועה בין שיניה. היה נדמה לי שהיא מבקשת עזרה. או שאולי היא מציעה לי עזרה. לא הייתי בטוח בכיוון שאליו ניסתה להוביל אותי.
אם אני מאמין? שפע של עובדות הציף אותי בקולות של ינשופים, ואז שוב נישא ריח הסבון הרענן שגרם לי לדגדוג עוקצני במערות האף. היא נכנסה ונעמדה לידי, מכשיר ההקלטה בידה.
קליק.
“אז מה, אתה מאמין?”
“לא יודע, נדין, הפסקתי לשאול את עצמי. אני מגושם ומפוזר מדי, או אולי פרקטי מדי, בשביל לחשוב על זה, ואת?”
היא נשענה על הכיסא ושיכלה רגליים, פתחה את הפה, אולי בניסיון לומר משהו מפויס, כמו למשל: אתה לא כועס עלי, נכון? אבל במקום זה אמרה: “אני לא מאמינה באלוהים, אבל אני כן מתייעצת איתו, מסתכלת למעלה ומבקשת שישחרר אותי ממשהו. זה מה שכולם רוצים ממנו, לא?”
הינהנתי, “כן, זה נשמע די הגיוני.”
“אמא שלי והדויד שלה חושבים שהם לא צריכים אותו, שהם כבר יודעים הכול. הם ברחו לאמריקה כדי להשתחרר ממשהו שהם בעצמם לא יודעים מהו, לא לי, ולא לאלוהים. אתה יודע, הוא חשב שאני הבת שלו, עד שאיכשהו גילה שאני לא. יכול להיות שבגלל זה הוא עזב את אמא ועבר למיאמי. לי הוא סיפר שיש שם אוניברסיטה שהציעה לו משרה שתעשה טוב לכולנו. אתה מבין? אני נשארת איתה, שחיה במיטה בניו יורק, והוא עוזב למיאמי עם האישה שלו ושני הילדים הבאמת שלו, והכול כדי לעשות טוב לכולנו…”
היא הסמיקה מתוך מאמץ להדהיר את המילים זו אחר זו אחר זו.
“אני לא מבין בזה, אין לי ילדים.”
“לא, אין לך,” אמרה בחיוך ממזרי.
היא רצתה לדבר והייתי מוכן להקשיב. שאלתי על אמא שלה.
“אמא שלי אחראית על ההרצאות בכמה בתי כנסת. פעם לעסה בשביל דויד את החומר להרצאות – משוררים ישראלים מודרניים. עכשיו לועסת גם בשביל אחרים שם.”
צל עבר על חצי הפנים של האורחת.
“וחוץ מזה, היא מחפשת בעל אמיתי.”
היא הציצה מהצד בעיניים שלי, מצמצמת את שלה. "אמרתי לאמא, ‘יפה לך לחייך. יותר טוב לפנים שלך מהשתיקות.’ היא אמרה, ‘רוצה שאחייך עוד?’ אז הנה, היתה לה הצעה: ששתינו ניקח את עצמנו בידיים. ‘איך?’ שאלתי אותה. והיא אמרה: “או שיבוא לי חתן, או שיבוא לך חתן, נדין.' היא אפילו לא צחקה. אמרתי לה שתחפש את החברים שלה בתוך ה’עצמנו' הזה שלה – וברחתי לה מהבית. זאת היתה הפעם הראשונה.”
כבר לא ראיתי מולי עיתונאית, או פתיינית, או אפילו אישה. לפתע נעמדה מולי ילדה קטנה, רזה ואבודה בסבך דעתני. “נדין, למה באת לכאן? אבל באמת.”
“בגללך,” החזירה בהתרסה. היה נדמה לי שאפילו עשתה תנועת אקדח עם היד, האצבע מכוונת אלי והבוהן מורמת.
נתתי בה את המבט הכירורגי שלי, אבל, כרגיל, הוא לא נגע בה. היא הסתכלה בשעון ואמרה, “עכשיו אני עפה, צריכה להתלבש!”
הזדקפתי בכיסא. והראיון? אבל מיד הוסיפה, “אתמול כשישנת כמו תינוק, הסתובבתי חצי לילה עם זיו, זה שהכרתי באכסניה. המדריך טיולים? הוא הזמין אותי לטייל איתו.”
הנייד רטט על השולחן. הודעה מדוקטור מירסקי, מתאפקת להפליא, עוד פעם מזל טוב.
“לא נראה לי שאתה וזיו תסתדרו,” העירה וחיכתה קצת. "הוא צחק כשאמרתי לו שאני אצלך. אמר ששמע עליך ביישוב
שאתה לא מגיב כשמנסים לדבר איתך."
“זה נחמד שאת מספרת לי את זה ככה.”
“הוא תכף יהיה כאן אבל קודם נעבור דרך האכסניה, אולי יש שם מקום,” בחנה את פני מקרוב מדי. “ניסע לבדואים, לזיו אכפת מהם, הוא מנסה לעזור. נוסע איתם לפגישות בירושלים. אתמול היתה אחת חשובה. הוא אומר שהמילים בירושלים לא שוות. שהשמוקים שם לא מקיימים מה שהם מבטיחים,” הרימה מולי סנטר, “גם לי יש תוכניות,” התריסה ופנתה לצאת, אבל קודם הספיקה לומר באדנות מעושה, “תזכור שיש לנו עוד הרבה עבודה על הראיון. עוד לא התחלתי איתך באמת!” ונעלמה. אחרי דקות אחדות הופיעה שוב במכנסי שרוואל לבן, חולצה ירוקה עם הסמל של החברה להגנת הטבע, ותרמיל של כיתה אלף על הגב.
“יוצאת,” קראה לכיווני מהדלת.
הלכתי אחריה. נעמדתי על הסף בידיים שלובות על החזה. “למה שדה בוקר? למה דווקא המקום הזה?” קראה במורד.
“כי ירד גשם חזק בארץ ניו יורק וזכרתי שבשדה בוקר יבש.”
“זהו? ירד גשם והחלטת? אני צריכה להקליט אותך אומר את זה. וגם שתספר לי איך הגעת לכזה מעמד במאונט סייניי. למי שילמת בשביל הקריירה שעשית שם?” צחקה והסתובבה, בבואתה פוחתת והולכת. שתלך, אמר בתוכי הקול העבה, המבוגר, הסמכותי, השפוי, כשהבנתי שהפסדתי אותה בלב קל יחסית. ובאותו רגע ממש היא נעצרה ליד הכביש.
נשענתי על המשקוף והיא שבה אלי מרחוק, היססה רגע, נישקה את כף ידה והפריחה לעברי בנשיפה את הנשיקה.
קיוותי שהיא לא רואה איך היא מבעירה לי את הלחיים. לא זזתי, והאור המכסיף של סוף החגים אפף את דמותה הגבוהה, הדקה. היום היה מעונן ואפשר היה אפילו לחשוב על גשם קל שיכול לזרזף עוד מעט, טיף טף, טיף טף.
5 🔗
החלון הפונה אל הגן הפנימי של בית החולים מאונט סייניי נאטם במסך של מים. גשם משוגע שטף את ניו יורק והחדר שקע באור מנוכר ואפלולי. הרעש הצליף על השמשה וחדר פנימה כמהסה קהל לפני הכרזה. בשורה?
עמדתי מרותק לחלון, מביט החוצה בניסיון לזהות פרטים במראות המטושטשים. עצמתי עיניים כדי לפתוח ולראות יותר טוב, אבל בנקישה הרביעית עזבתי את החלון. ליליאן, אמרתי לעצמי, והיא באמת עמדה שם, כאילו עברה במקרה והחליטה להיכנס.
חזרתי לשבת והיא מילמלה, “קר מאוד.”
“בחוץ?” שאלתי מול מבטה האפור.
“מה שלומך מתן?”
“כמו לפני ניתוח. רק שזה קצת כאילו לא אני המנתח, אלא המנותח.”
“החלטת לאן אתה נוסע?”
מאז שהמליצה לי על הפסקה מניו יורק, אי אפשר היה לגלוש איתה לשום נושא אחר, מלבד ההכרח לצאת מפה. לצאת. גם שבוע קודם היא שאלה אותי, וגם חודש קודם, אבל לא בטון התכליתי לה בבוקר הגשום ההוא. זה מה שניסיתי להסביר לנדין – הכול הוכרע בגלל הגשם המשוגע.
“אנחנו מתקדמים החוצה?”
בהיתי בה והיא הבינה שלא השקעתי אפילו מחשבה אחת בעניין.
“אנחנו מרמים?” התקוממה, גוחנת בחצי גוף על השולחן.
“לא, לא מרמים. כבר חשבתי על זה. אבל עכשיו אני באמת מתכונן לניתוח, ליליאן, לא לנסיעה.”
הבנתי. תם המשחק המקדים. שלחתי בה מבט ששטף את המבוכה ואמרתי בשקט, “שדה בוקר. אני נוסע לשדה בוקר.”
היא שתקה, משכה באף ואז שאלה, “אתה בטוח? איפה המקום הזה לכל הרוחות?”
“דרומה מירושלים ודרומה מבאר שבע. נוה מדבר מלא השראה.”
“והקריירה, מתן? בשדה בוקר?”
“בבאר שבע, שזה לא רחוק מדי, יש מרכז רפואי גדול. פרופסור איתי שילוני הגיע משם, נכון?”
היא שמטה את כתף ימין והירהרה ברבע קול, “כן, נכון. הוא ענק, נכס אמיתי לבית החולים.”
“ראיתי שאתם מדברים הרבה.”
יכולתי לשמוע את חריקות הרהיטים הזזים בראשה, אבל לא הרגשתי שנחוץ להתערב שם. היא סוכנת מעולה, שעזרה לי הרבה בפוליטיקה הפנימית של מאונט סייניי וגם בניסויים קליניים שדרשו אישור ותמיכה מהלסינקי.
“שדה בוקר, ליליאן,” ניפנפתי לעברה במילים שהגיתי בטבעיות, אפילו להפתעתי.
ספק מודאגת, ספק מרוצה, פנתה ממני ליליאן בחצי סיבוב וסגרה מאחוריה לאט את הדלת.
פניתי הצידה. 06:17 לפי שעון הקיר של מאונט דייניי. נותרה לי שעה להתכונן לניתוח, אבל המקום הזה, שדה בוקר, קיבל חיים משלו והפך למין צריבת־קרח על הלשון. יהיה בסדר, יהיה בסדר, התאמצתי להתרכז כשאני פותח את מפות גוגל במחשב. הקטנתי והגדלתי לסירוגין את תמונת היישוב המבודד, שאיכשהו לא יצא לי לבקר בו עד שלאט לאט השקיטה אותי המופשטות של המפה. “שיהיה בהצלחה עם שדה בוקר,” נפתח חלון קטן במחשב עם הודאה מליליאן. זה היה לפני פחות משנה, לקראת דצמבר.
“אני במטבח, תקווה,” קראתי כששמעתי את הדלת הראשית נפתחת. “אני באה,” אמרה בקול מתנשף. אחרי דקה שמעתי את רחש צעדיה היחפים עד שנעמדה בפתח המטבח, תיק כחול תלוי על כתפה השמאלית. היססה, הרכינה ראש כילדה מבוישת, מנדנדת ביד ימין נעלי עקב בצבע שחור משופשף. “אני מצטערת. הוא שוב איחר. לא היה לי איך לבוא בדרך אחרת.”
“שבי, תנוחי,” הצעתי כשאני מוזג מים עם קרח ומביא לשולחן. היא נאנחה והתיישבה בכבדות שלא תאמה את גילה או את משקלה. כעבור רגע נשענה לאחור בהקלה ומתחה את צווארה, נושאת בגאווה מחודשת את ראשה המתולתל. “ראיתי דלי בחוץ, אולי חמישים ליליות ארוכות יש שם. מה זה?”
עכשיו היה תורי להרכין ראש.
“לא חבל על הפרחים?”
יצאתי החוצה. ובכניסה, מעט מוסתר, עמד דלי דחוק לפינה ובו זר גדול עטוף בנייר חום וקשור בסרט מסוגנן, ירוק מבריק. הוצאתי את הכרטיס. הוא היה מעוטר בציפורים רשומות בקווים שחורים עבים ודקים, חולפות מעל נוף, הררי. “הבוקר זורחת התקווה על שנה חדשה – שנה של מזל טוב – לחיינו,” היה כתוב למעלה, ולמטה: “שלך, נינה.”
הרמתי את דלי המתכת והכנסתי אותו למטבח.
“מה זה, החברה שלך?”
“נינה.” אמרתי לה בפעם הראשונה.
“יומולדת?”
“ארבעים וארבע.”
היא הסמיקה ומיד התנצלה שבאה ככה, בלי עוגה, בלי מתנה.
“זה בסדר, תקווה, לא קרה כלום.”
הנייד על השולחן ריצד בהבזקים כחולים. זיהיתי את המספר של נדין.
“תגיד, אתה בסדר?”
“מה זאת אומרת? בטח.”
“אני מפריעה?”
“לא.”
“איך קוראים לבריכה הזו?” צעקה הלאה.
“אל תדאג מתן,” הרימה תקווה את קולה. “אני אספיק הכול אפילו עם האיחור. תכף אני מכניסה קצת מרץ בגוף ועושה סדר־סדר.”
“עין עקב,” צווחה נדין. “מי זאת שם?”
“זאת תקווה,” אמרתי. “היא האחראית על הבית הזה.”
“שהיא תישאר שם עד שאני חוזרת. אולי אני אוציא ממנה משהו טוב לכתבה… טוב שיש לך אחראית.”
"אז יש לך יותר מחברה אחת, מה? וגם אחת שמשאירה פרחים… איזה בלגן… התפלאה תקווה בצחקוק מפתחו של חדר הילדים.
“נדבר אחר כך.” אמרתי לנדין וניתקתי.
“כן, תקווה, אורחת מניו יורק.”
תקווה חזרה לכיור במטבח בראש המורכן כמעט תמיד.
“הכל בסדר?” שאלתי ברעש המים הזורמים ונקישות הכלים.
“איך יהיה בסדר עם בן אדם פחדן שמשחק כל הזמן?”
“לא יהיה בסדר.”
“ואולי יהיה, למה אתה אומר? יש לי כוח בשבילו. ודווקא אני מבינה אותו שלא מספיק לו בחיים קפה נמס וביסקוויטים. הוא בן אדם שצריך יותר. ובגלל זה הוא שותה. והוא מסתובב בבית עצבני. והוא צועק הרבה. קודם כול עלי. אם זה אני, אז הכול בסדר. שיוציא. העיקר שלא יתקרב אל הילדים עם העצבים שלו. אתה מבין אותי?”
היא חדלה מהשטיפה והסתכלה עלי ישר, אבל אני לא חושב שבאמת ראתה אותי. “זה משגע אותו. הוא בא הביתה ואומר, מה יקרה לכולנו? וצועד כמו משוגע מפה לפה. לפה. לשם. בסוף נכנס לחדרים של הילדים והופך להם את הדברים, סתם. חצי יום לוקח להם לסדר את כל מה שהפך ושבר וקילקל. אסור לי לראות איך הם בוכים, אסור. אז זה טוב?”
“לא, זה רע,” אמרתי. ולא הייתי בטוח אם שמעה.
ראשה חזר לשקוע בכיור כאילו היה במים הזורמים משהו מרפא. “אתמול ניסיתי לחבק אותו. החזקתי אותו חזק. אמרתי לו שאני דואגת לו. הוא דחף. אמר, את עם הדאגות שלך. אז יצאתי החוצה ואמרתי, אלוקים. אבל אני יודעת שלאלוקים אין זמן לחיים שלי. איך יהיה לו?”
“אני יכול לעזור במשהו?” שאלתי ושוב מזגתי מים קרים לשתי כוסות.
היא לא ענתה ולא נגעה במים. מעל ראשה התפוררו קרני שמש שהתאבכו וטישטשו את דמותה.
“תניחי ליום הזה, תקווה.”
היא הרימה עיניים לחלון. “אני לא מתעייפת ממנו, וגם לא מתעייפת מהחיים איתו…”
“בסדר גמור.”
“זה לא באמת בסדר. לא רציתי שככה יהיה.” חייכה והציצה לעברי. “לא, לא. אני לא יכולה להפסיק את החיים האלו. בהן צדק…” לחשה. שפתיה רעדו מעט.
ושוב צילצל הנייד שעל השולחן. ניו יורק. מישהו ממאונט סייניי? יצאתי למרפסת לענות. “הלו?” אבל השיחה נותקה.
ממול, על אחד ההרים, התרוצץ הילד ההוא על רקע השמים, נעלם לרגע ושוב הופיע על חוד המצוק. זו לא השעה שלו, נדרכתי. איך זה יכול להיות? ובכל זאת הוא היה שם והוא רץ מהר, לא מבחין שתכף יגיע אל הקצה. מה יעשה כשיגיע אל הקצה? יזנק באוויר? כיווצתי פנים. חידדתי את המבט כדי לראות טוב יותר אבל הוא כבר לא היה שם. אולי היא? האישה ההיא עם האקדח? חזרתי פנימה.
תקווה הביטה בי. "קרה משהו?
“זה רק העננים, הם נהיו שחורים.”
עכשיו היא משכה באף. היה נדמה לרגע שהיא מתחננת לאות חיבה. היא צעירה ממני בחמש שנים. אבל לפעמים נדמה שאני מבוגר ממנה במאה שנה או יותר, והיא החלשה.
“אני יודעת שיש לו מישהי…” לחשב בכאב, “הוא אוהב אותה, אבל איתי הוא עושה את הילדים. גם את זה שיש לי עכשיו בבטן. הוא אוהב את הילדים. הוא הבטיח שאיתה הוא לא יעשה ילדים. אין מצב, אמרה. לפחות את זה הא הבטיח לי.”
היא ברורה, אמרתי לעצמי, לא צריך לנחש על מה היא חושבת. כבר שנים נדמה לי שרוב הדברים שאני שומע הם הסוואה של מילים שאנשים מחביאים מפני עצמם, כן. ותקווה? היא נוגעת בי ומשאירה אותי די טיפש מולה.
“אני מתפללת בשבילו. כל יום קצת. כשלבן לאדם אין עבודה זה מפחיד אותו הרבה. אתמול ישבתי במטבח לנוח שנייה, והקטנה שלי, רונה, באה ואמרה שהיא רוצה לדבר איתי. סיפרה שאפילו השכנים כבר מרכלים עלינו, על המשפחה. שצריך להתרחק מהבית שלנו. מלא חטאים. הילדה הזאת עמדה ואמרה כמו זקנה: לאבא יש אישה, אמא. האישה הזאת כמעט ילדה, אמא. איך היה לה קשה להגיד לי… דווקא אמרתי לה שזה בסדר, שאני יודעת. הוצאתי פרח מהוואזה שקיבלתי מהשכנים אחרי שעזרתי להם במסיבת הבר מצווה של הבן. אמרתי לה, רונה, נשמה, כפרה עליך, שימי את הפרח האדום בשערות שלך, יפהפיה של אמא. אבל היא כעסה עלי, אמרה שכלום לא בסדר אצלנו ושאני צריכה לעשות משהו בשביל עצמי.”
“את לא יכולה לעשות משהו, תקווה?”
"לא. אין מה לעשות. הוא קצת שחקן, אתה יודע, משחק ככה, משחק ככה…´ היא חייכה ועפעפיה נרעדו. היא ספקה כפיים, מנסה להסתיר בהן את פניה וכשהסירה אותן התרחב חיוכה ושיניה הלבנות נקשו. החזרתי לה חיוך, אפילו שהאוויר הפך קלוי. “בסוף הוא פותח את הידיים שלו ככה, ואני נכנסת, באה בפנים, והוא מבטיח שיותר זה לא יקרה. כל פעם אני רוצה להאמין לו, והאמת שאז גם לא אכפת לי מההיא וממה יגידו. לא אכפת לי מכלום. רק ממנו. ואני מאמינה לו שהוא לא רוצה ללכת אליה, אבל שיוצא לו בלי כוונה לעשות שטויות.”
“דברים יכולים להשתנות, תקווה, את יכולה להשתנות.”
היא בכל זאת שתתה מהמים שמזגתי. אחר כך עצמה את עיניה ומיד פקחה עלי את המבט המסור, “אני אתחיל עכשיו, אחרת יהיה מאוחר מדי. תראה כמה המטבח מבולגן. וגם החדר של הילדים…”
“התכוונתי למה שאמרתי קודם. לא צריך שתעשי היום כלום. תצאי למרפסת, תסתכלי על הנוף. אני אכין לנו קפה,” אמרתי וקמתי להעמיד מים.
“מה פתאום?” אני מכינה משהו לצהריים."
היא קמה מיד אחרי, פתחה את המקרר וצחקה, “תגיד, אתה בדיאטה? אין כלום!”
“היום התכוונתי לנסוע לקנות כמה דברים,” התנצלתי. “בואי ניסע ביחד, נקנה כל מה שצריך.”
היא הניפה ראש ושילבה ידיים בחיבוק, שולחת בי עיניים תוהות כדי לוודא ששמעה טוב, אבל כשהמפתחות קירקשו, היא הזדרזה לקחת את התיק לנעול נעליים ומיהרה לאוטו.
נכנסנו לצרכנייה עם שני סלים – אחד ביד שלי ואחד ביד שלה. היא אספה מהמקרר ומהמדפים מצרכים תוך שהיא ממלמלת את שמותיהם: יוגורט, גבינה, ביצים, קפה, חרדל, לחמניות, כרוב לבן, גזר, תפוח אדמה, בצל, זיתים, חמאה, חלב, בשר אדום, עוף, שקיות אשפה, סבון נוזלי. אני מעט מאחוריה: סוכריות טופי, עוגיות מלח, ופלים מצופים, קורנפלקס, סוכר חום. אחרי זמן קצר היינו שוב בבית, והיא נעמדה לבשל. נעמדתי על ידה ואמרתי שאני רוצה לעזור, שאף פעם לא יוצא לי לבשל. היא נתנה לי לחתוך את הקישואים והבצל לקוביות, קטן־קטן.
חתכתי ותוך כדי כך הסתכלתי החוצה.
תיזהר על הידיים."
“ככה אני מנתח, תקווה. הידיים מוליכות את עצמן. אולי זה הכישרון שלי,” וחשבתי, התנועה מהירה מהמחשבה עליה, מגלה את המציאות מהר ממנה.
“אני אומרת לך רק שתזהר על הידיים. וגם על עצמך.”
“אני נזהר.”
היא צחקה ואמרה שאני בן אדם טוב. “והיא?”
“היא אורחת.”
“וזאת שבאה עם אוטו שחור?”
“ראית אותה?”
“לא, אבל ראו אותה מהגב כשנכנסה פעם בשביל ואמרו שצחקת, שבאת אליה עם ידיים פתוחות.”
“ככה אמרו?”
התיישבנו לאכול. קודם כל קוסקוס, שעליו מזגה את הרוטב האדום החם שבישלה, עם תפוחי אדמה, בשר וירקות.
“תמצוץ עם הלשון, תמשש באצבעות, תריח, מתני.”
“מה אתה מדבר?”
חייכתי, “זה מה שאווה היתה אומרת לי.”
“האמא שלך החצי חורגת, עם העוזרת מחוץ לארץ?”
“כן, זו ששוכחת דברים.”
תקווה אכלה קצת, התאוששה בכל תנועה בגופה, כשרכנה לעברי ושאלה, “והאישה מהאוטו השחור היא טובה?”
“כן, היא טובה אליי.”
“אז אולי היא תסכים להתחתן אתך?”
“אולי,” ולרגע ננעלנו שנינו בתוך עצמנו עם הירקות והבשר והרוטב.
“למה לפחד מזה?”
שתקתי. הרמתי לעברה את הראש. היא היתה שקועה בצלחת.
כיווצתי גבות, ואחרי רגע כבה בתוכי האור. נפל החושך ורק העיניים הירוקות של פרומתאוס נצנצו בארון הבגדים של אווה. הדירה היתה קטנה, ואווה רצתה לשמור עלי מפני אלה שבאו לקבל ממנה אהבת שעה או אהבת עולם, שזה היה עדיף מבחינתה אבל לא קרה מעולם.
“אמא שלך תבוא היום? אווה?”
“לא תקווה. קשה להגיע עד כאן,” אמרתי, וריח הארון עלה בי, חנק מעט. שנים שהייתי מוצץ ונושך, ממשמש ומריח – נעליים, תיקי יד, חולצות, שמלות שחיכו לאיזה נשף שלא הגיע, פריטים שנשכחו ולא מצאו את מקומם באשפה. כל מה שאישה מהסוג של אווה משליכה לארון היחידי בבית. הייתי מפליג לארצות ניכר פנימיות משלי, משוטט עם פרומתאוס החתול שעיניו רושפות. כעסתי על הארון הזה לפחות עד כיתה בית או גימל – ועל אווה, יום אחד צעקתי ממש: “אם את מחביאה אותי בארון וגם נעלמת לי כל הזמן, אז אני לא רוצה שתהיי אמא שלי!”
קמתי ולקחתי את הצלחת הריקה לכיור. ניסיתי להיפרד מתמונות ישנות, מהרבה קולות שלה שנשארו בי. תקרא את פרח לב הזהב, תקרא את בית הבובות, תקרא וככה אולי תבין שיש סבל אמיתי בחיים האלה. “תקרא באיבסן, מה יש?” גערה בי. “תקרא אנדרסן, תקרא על הילדה עם הגפרורים שמתה על מדרגות הכנסייה. בשביל מה אני מביאה את כל הספרים, אתה יודע? כדי שתבין, כדי שתלמד, כדי שתשמח במה שיש – לא במה שאין…”
אווה קמה בתוכי ונדרכתי מול החלון שמעל הכיור. שוב ראיתי איך היא מסלקת מחיקה את פרומתאוס, נעמדת מעלי, החלוק הפרחוני נפתח, שד נחלץ ממנו בלי כוונה. התכווצתי. התגוננתי מפניה בעוד היא עוקפת אותי נסערת, לא נוגעת בי, ממשיכה לחדר השינה. הצל שלה נשבר על הקיר, וטייל אחריה. מהפינה שלי ראיתי איך היא ניגשת למיטה הנמוכה, מורידה את התמונה הממוסגרת שהיתה תלויה בצדה השמאלי כאייקון דתי: גבר שרירי בבגד ים שחור רוכן ומנשק את ראשה של אישה בביקיני לבן.
אווה הסתובבה לעברי, תפסה אותי מציץ ולא אמרה כלום. חזרה לשולחן הפורמייקה־תכלת, הניחה מולי את התמונה כאילו היתה צלחת מרק שנדרשתי לקורן. היא נעמדה מאחורי בנשימות מהירות וחמות: “זאת אמא שלך. ברור? והאיש הזה הוא אבא שלך. ברור? והם מתו כשהיית תינוק.”
“שקט!” צרחתי.
“וזאת אחותי,” הוסיפה, ובקצה הציפורן המושחזת האדומה שלה נקשה על הפנים של האישה. “אני באמת לא האמא שלך, מתני”
“את כן”.
“לא.”
משהו בעולם נעצר ברגע ההוא. הרמתי את הראש אל החלון שבקצה המטבח והמראות שנתגלו בו הסתחררו בלחלוחית שצרבה לי בעיניים.
פרומתאוס קפץ על התמונה בעזות מצח. היד של אווה עברה כמו מסרק פלדה בשערי. היא משכה את הראש שלי אליה, אימצה את ראשי לבטנה ואמרה בקול רך ומתמשך, “לא, אי אפשר, מתני. אמא זה אמא.”
דחפתי את פרומתאוס מהתמונה וחטפתי את התמונה. רצתי לחלון והעפתי אותה, שולח את הראש החוצה, נוסע בעיני אחרי הריחוף שלה עד שהתנפצה על המדרכה.
פרומתאוס קפץ על אדן החלון, להציץ. אחרי רגע שמעתי את אוושת החלוק מאחורי. הסתובבתי. הסטירה שהעיפה טילטלה אותי, אבל לא הזזתי ממנה את העיניים, מכווץ אותן עד כאב, כדי לא לבכות. הבעירה התפשטה מהלחי לאוזן ואז לשארית חלקי הפנים.
“שלא תזוז!” חרקה שיניים.
היא יצאה בטריקת דלת וכעבור כמה דקות ראיתי אותה למטה, אוספת את התמונה ואת שברי הזכוכית. חזרתי לשולחן והתיישבתי, כולי צמרמורת, מחכה שתחזור.
“אתה תבוא איתי למסגר, ואנחנו מעשה לתמונה מסגרת חדשה, מתן. אתה תקשט אותה והיא תהיה יפה ומפוארת!” היא התיישבה מולי ליד שולחן הפורמייקה, ושתקנו יותר משעתיים. באותו יום לא הכנתי שיעורים ולא הלכתי לסידורים בשבילה.
“היה לך טעים?” שאלה בחשש.
הנהנתי ונהיה לה אור בפנים. הגומות שבלחייה העמיקו והיא אמרה, “לפחות אעשה את המטבח.” וקמה בכוחות חדשים. עזרתי לה לפנות את השולחן ואחר כך יצאתי למרפסת, משב רוח פתאומי סיחרר מערבולת שעלתה כעמוד טורנדו זעיר, מושכת עשבים יבשים. אילו היתה כאן נינה, חשבתי, יכול להיות שהייתי מנשק אותה אחרת, אומר לה משהו ברור. היא בטח היתה מבינה מה קורה לי. היינו עושים אהבה שם למטה, בין השיחים, ושמחים. אולי אפילו הייתי משלים באמת עם זה שיהיה לנו תינוק.
סבתא ליה אמרה: “אבא שלך היה אמן גדול, הכי גדול. אתה יכול לשאול את כל האנשים. תשאל איזה אמן הוא היה. ואיך הוא אהב אותך. כדאי לך לשאול, לפני שיהיה מאוחר. אנשים לא עשויים מעצים, הם נגמרים… ואמא שלך כל כך רצתה תינוק ממנו. ומה שיצא מזה, זה אתה. מה רע?”
אווה אמרה: “מתני, זה אבא שלך שלא רצה תינוק. זאת אמא שלך שרצתה.”
ליליאן אמרה על ההשתתפות בתינוק עם נינה: “תזכור דארלינג, ילד זה לא משחק שסוגרים בקופסה כשמתחשק משחק אחר.”
תקווה הביעה עם כד מים להשקות שלושה שיחים ששרדו בירוק צהבהב. “תכף גם האחרונים האלה ימותו לך,” אמרה מאחורי. הסתכלתי עליהם וחשבתי, הם כבר גמורים מזמן.
“אתה יודע, בצרכנייה חושבים שהאישה עם האוטו השחור גרושה.”
“כן, היא גרושה, ויש לה ילד בגן.”
“והיא אישה טובה, כן? גם כן מתקנת מוח?”
“לא. אבל גם היא מהבית חולים.”
ואז רצתה לשמוע איך זה. אף פעם לא התעייפה מלחקור אותי מה מרגישים כשמנתחים ומתקנים מוח.
שום דבר מיוחד, תקווה, עובדים בידיים, שוכחים שיש בן אדם"
“אבל איך? לא יכול להיות שזה ככה כמו שאתה אומר.”
“יכול, יכול, תקווה. אבל צריך להתאמן הרבה ולנחש עוד יותר הרבה. וגם לדעת לשקר טוב.”
“אני לא מבינה למה צריך לשקר,” אמרה לעצמה.
חייכתי, “כי לאמת אין זכויות במצבים כאלה, תקווה.”
היא נאנחה, כאילו חשבה שאני מנסה להגיד את הדברים פשוט כדי שלא תרגיש טיפשה, ואז ויתרה. הסתכלה בשעון ופניה נמתחו מעט.
“תאספי את הדברים שלך, תקווה, אסיע אותך הביתה.” היא ניסתה למחות, אבל לא יותר מדי.
בדרך שאלה שוב למה באמת באתי לגור כאן והוסיפה, “אנשים מספרים על זה כל מיני סיפורים.”
“אני מתאר לעצמי, אבל אמרתי לך, רציתי קצת שקט. היו לי בעיות.”
“אני מבינה למה אתה מתכוון. בעיות יש לכל אחד. לפעמים הבן אדם צריך קצת שקט מהבעיות שלו.”
“כן. אני בטוח שאת מבינה.”
6 🔗
הכביש מירוחם חזרה לשדה בוקר חותך בבקעה צהבהבה ובאחת מטפס ונעלם בשמים. ואז, על האופק משמאל, מתגלה כתף אברהם. פחונים גולשים על הגבעות לכל עבר, כופים עצמם על האדמה כמו עשבים סוררים. מה יש לה לחפש בעצב הזה?
היום פונה ונחלש, השמים בוערים. תכף הלילה יקום והכוכבים ירעדו.
אווה אמרה: “מה שקורה באמת, קורה בלילה.” חשבתי על מה שאמרה עוד כשהייתי קטן. שכבתי על הגב במיטה הגדולה, שם את ידי מתחת לראש ומחכה לה שעות שתחזור. בינתיים התקרבתי לשמים מהחריץ בחלק העליון של החלון. החריץ היה מעל הווילון, כי אווה התקינה אותו ככה שיסתיר את הבניינים ויותיר רק את השמים.
אווה אמרה: “בחסות הלילה אפשר לרוץ בראש ולתכנן חלומות שאפשר להגשים. למה אתה חולם רק על אסונות, מתני?”
בלמתי באחת. ילד בדווי חצה בריצה את הכביש. גילגל לפניו חישוק של אופניים. נעצר. פנה אלי בבהלה. החישוק נפל לפני הגלגלים.
“פאק,” סיננתי. ולרגע הכול נעמד – הוא בבהלה שלו, אני בשלי, עד שצפירת מכונית הסתננה מאחור. שילבתי מהלך ונסעתי, מתאפק לא לפתוח את השמשה ולגעור בו. הילד אסף את החישוק והוסיף לעמוד, מלווה אותי בעיניו. האצתי, אבל הרגשתי את עיניו בעורף.
במורדות החלו לבעור מדורות ואורות קלושים היבהבו. הורדתי את שמשת המכונית וקולות הערב נכנסו, מהדהדים בתוכי קולות אחרים – של הילדים מפעם. הייתי מסתתר במרפסת שלנו, שומע את הקריאות והצהלות מלמטה, מנחש כמה נעים לשחק שם, ולא יורד לשחק איתם.
נכנסתי לחדר העבודה ודחפתי למחשב את כרמן בביצוע בלט פאנוב. הגברתי ווליום ופתחתי קובץ: תשובות לנדין. איך מתחילים? היא הרי זרקה לי בצחוק, “את מי הייתי צריך לשחד כדי להגיע למעמד שלך במאונט סייניי?” לא בעיה. כאן אני על קרקע בטוחה. ואז התחלתי לחשוב, מתי זה באמת קרה? מתי היתה הפעם הראשונה שבה זכיתי באמת למעמד? אצל אווה במטבח. זה היה כשאווה החליטה שאני ראוי מספיק להיות השותף שלה, ככה אמרה. זה היה ביומולדת תשע. היא שלחה אותי עם שטר למכולת של ברוך הצולע ואמרה לי, “כסף סופרים פעמיים. אתה מקבל עודף, מתני, וסופר אותו מול ברוך פעמיים. הבנת?” הנדתי בראשי והיא אמרה, “תבחר לך תשעה ממתקים ואחד לשנה הבאה.” זה הצחיק את שנינו.
על הכיסא המקושט בממתקים, שהעמידה ליד המיטה בבוקר שלמחרת, היתה מונחת חבילה עטופה בנייר של זהב. בתוכה מצאתי ארנק. ארנק פרטי משלי בפעם הראשונה. הלב נקש חזק. אני גדול. אולי אני אפילו גבוה מספיק כדי לדבר עם המבוגרים של אווה.
אווה אמרה לי: “עכשיו, מתני, אתה יכול לקחת את כל העודף שהחזרת אתמול מברוך ולסדר אותו יפה בארנק החדש שלך.”
לרגע חלפה בי דאגה עצומה, ואז הציף אותי נהר של אושר. קמתי ורצתי לשולחן הפורמייקה־תכלת, לקחתי מתוך קופסת העץ הקטנה שעמדה עליו את השטרות והמטבעות וסידרתי בארנק בקפידה.
בזכות הארנק ידעתי אחרי זמן להתווכח, גם מגובה מטר וחצי, עם ברוך הצולע, עם הפקידה בסניף הבנק ועם המכבסה. אווה העניקה לי מעמד ושררה מול בעלי מקצוע, סוכני ספרים וביטוחים, רוכלי מציאות מדלת לדלת ומוכרי אשליות למיניהם התחילו להעריך ולכבד אותי. היא עצמה החלה לכנות אותי “אזרח המחר”.
ככה התחיל הטיפוס שלי, כתבתי לנדין, ועצרתי. לא הייתי בטוח שהסיפור הזה טוב לי. אולי עדיף להתרכז מתי החלטתי שאהיה רופא. מתי באמת נולד אצלי הרצון לתקן ראשים, להטות את כיוון הגורל ולנצח כל ראש וראש. מה מכל אלה היה שם קודם?
כשהגעתי למצוות סבתא ליה קנתה לי תיק עם טלית ותפילין, עט פארקר וספר זיכרונות עם דפים חלקים.
ישבנו במרפסת עם עוגת קרם שלוש שכבות בשלושה צבעים, שעליה היה כתוב בקצפת לבנה “מזל טוב למתן קול”. כיביתי את הנרות מול עיניה המצפות, והיא אמרה: “תרשום בספר הזה את תולדות החיים שלנו, של המשפחה, למזכרת עולם. תרשום רק שורה בכל עמוד, למקרה שתרצה להוסיף אחר כך עוד דברים שתשמע.”
הרגשתי לידה כמו במסיבה חשובה.
“תכתוב על שמי כל מילה,” המליצה לי סבתא ליה, “כדי שאווה לא תבלבל אותך עם הסיפורים שלה.”
אחרי העוגה החגיגית והמיץ הסחוט, אמרה סבתא ליה: “קודם כול תרשום. סבתא ליה אומרת: אבא שלך היה השם של נתן גרוסבאום. זה השם שאיתו נולד. לאמא שלך קראו לורה שפרינצק. עכשיו תעבור דף.” חיכתה בסבלנות ובינתיים חייכה.
"תכתוב, סבתא ליה אומרת: אבא שלך שינה את שמו לאלכסנדר קול. אמר ששינה בגלל אישה אחת, רקדנית. אמרה לו לשנות. בשם החדש שנתנה לו אמרה שיש יופי עתיק שמתאים לאומץ שלו. דרמה של גורל שיש בו קיץ ושלא יובס לעולם. זה מה שכתב לי מ… טיפשה. טיפשה.
שמתי על השולחן את הפארקר החדש ועשיתי הפסקה לאכול קצת מהעוגה.
“תישאר באותו דף. תכתוב: אמא שלך זאת – לורה קול. עכשיו תעבור דף ותתחיל לרשום מלמעלה. ההורים שלך יצאו מפריז על האופנוע הגדול שאבא שלך קנה ונסעו דרך בריסל לאמסטרדם, משם לקופנהגן ואחרי סיבוב בסקנדינביה חזרו למרסיי. הם שלחו לי גלויות מכל תחנה בדרך. חבל שנשרפו בגלל התנור נפט. ואז הם חצו את ההרים הפירינאים לספרד, טיילו לאורך החוף ובסוף, בחורף 1960, הגיעו לברצלונה – זה היה החלום הגדול שלו. הוא סיפר הרבה על החלום הזה. הוא רצה להיפגש שם ולהופיע עם אחד הלהטוטנים הגדולים– ארתורו קסטילה, זה שהקים את סירקו פרייס… תכתוב כמו שכתוב בגלויה, תעתיק…”
אווה ביקשה להוסיף: “גנרל פרנקו היה עסוק אז באחד הטיהורים לחיזוק השלטון שלו, ואחותי כתבה לי שריח החופש מעורב בריח החריף של זיעת הפחד… הם הצליחו לארגן לעצמם הופעות קוסמות ולהטוטים בברים מקומיים, ולהיות חלק מההמולה הכללית שרתחה שם – ולא הביאה להם בסופו של דבר פרנסה. אפילו לא לחם.”
סבתא ליה לא התאפקה: “הוא תיכנן את הקריירה שלו, מתני. הוא חשב רחוק. הוא למד ללכת על חבל. היו לו תוכניות.”
וכשעמדתי שם, רגע לפני שהן התחילו במלחמה על אמת ובלוף, דמיון או מציאות, מי אשם שכך התגלגלו הדברים ומי לא, הרגשתי שמי שיהיה אחראי מכאן ואילך על תולדותי היא לא סבתא ליה, גם לא אווה, אפילו לא הורי שאינם, אלא אני ורק אני.
אישי מדי, חשבתי שוב, לא מתאים לכתבה.
מחקתי. הלאה.
יש עוד תחנות בחיים: בפנימית, באיכילוב, בחושך של משמרת הלילה. קצת לפני תשע בערב קיבלתי לאחריותי חולה סופני. עד שעות הבוקר המוקדמות לא זזתי ממנו, עוקב כמו ינשוף אחרי הבעותיו המתכווצות, מנווט בין מינוני התרופות, רואה איך המוות מתגנב אליו בעקשנות. בעקשנות גדולה לא פחות גייסתי כל פיסת ידע שצברתי עד אז כדי לנצח בלילה ההוא – וניצחתי. בתום המשמרת התקשרתי לאווה: “הוא לא מת אצלי. העברתי אותו חי למשמרת הבאה.” והיא אמרה לי, “מתני, אתה עושה ממש הכול בדרך הנכונה להיות מישהו, לא סתם.”
בשלב מסוים איבדתי את ההרגשה הנעימה הזאת של הטיפוס. בעוצמה כזאת, היא לא חזרה אלי אפילו כשעברתי למאונט סייניי, גם לא כשמוניתי למנהל מחלקה. הנצנוץ האחרון היה במאונט סייניי, אחרי ניתוח, כשהסגן שלי, ג’ף שרמן, חיכה לי בפתח חדר הניתוח והביט בי ברצינות.
“נוכל לשוחח, פרופסור קול?”
הסכמתי בחביבות שסיגלתי לעצמי מאז שהתמניתי לנהל אותו, ולא הוא אותי. הוא היה מבוגר ממני בעשר שנים כמעט. “בוודאי”, אמרתי לשרמן ביום ההוא, “ניפגש במשרד שלי בעוד עשרים דקות?”
“אתה מדאיג אותי,” אמר כשהתיישב מולי ומיד הוסיף, “בעצם את כולם. עברתי על סי־טי של ריימונד, החולה שכרתת לו חלק מהאונה הימנית. אפשר היה לחכות עם זה, לנקז את הדימום ולראות טוב יותר לפני שכורתים. אפילו לא חשבת להתייעץ איתי…”
כובע המנתחים נדבק לראשו, ספוג זיעה, פניו התארכו בהבעת זעם והטון השקט עיוות את פיו הקטנטן. הוא דיבר מהר: “אולי סבל מפגיעה עצבית מפושטת, אולי הלחץ שנוצר על האונה בעת החבלה לא היה הרסני?”
מעניין איך הוא מעז. שהרי היה ברור שהוא תכנן לדבר עלי יותר מאשר על העובדות, על “ההחלטות שלך, החלטות הגובלות בפשע…” הנדתי ראש בסלחנות. הוא הניף את ידיו הלבנות ופרש את אצבעותיו באוויר. תהיתי אם יגיע לאיזונים, לתובנות שמופיעות בסיכומי התוצאות שלי, אבל הוא היה עסוק במה שכינה, “הפסיכולוגיה של הנפש הפושעת, של קהות הרגש הבלתי מתקבלת…”
היה כבר ברור, הוא הפסיק לקחת כדורים, בחיי. ואז הוא הפתיע כשרכן לעברי והזכיר “דעה צלולה”, שבה אני מחליט, וגם שלא ניתן לומר שאני פועל מתוך פזיזות ובלי להבין מה אני עושה. הוא רמז, בדרכו המפותלת, שהוא לא סולח על הבחירה בי ושהשתן עלה לי לראש. אולי גם ניסה לקבוע שמרוב ביטחון עצמי ושיקולי סטטיסטיקה, אני מבצע פעולות כירורגיות נרחבות בלי לחשוב על התוצאה עבור החולים, שאולי כבר שכחתי שהם בני אדם כמוני. רתחתי, יכולתי להרים אותו בצווארון ולהעיף אותו מהחדר, או להישאר בכיסא ולזרוק עליו סכין שתוריד לו בוהן. במקום זה נקבתי אותו בעיני וחייכתי. הוא נשען לאחור בכיסא הירוק־פיסטוק והתחיל להתעסק בניקיון המקטרת שלו. התעלמתי. אחרי זמן אמרתי, “אנשים באים אלינו כדי שנגלה להם את סוד הכאב שלהם ונגרש אותו כמו שמגרשים שדים ורוחות. אני אומר להם את האמת, אני אומר את העובדות שאין בהן שום חוכמה. אבל הם מבקשים סיבה, משהו שיהיה בעל משמעות עמוקה. ואני אומר שהם נתקלו בגורל מחורבן, כמה שזה קשה להם לשמוע. אבל הם מעדיפים פרשנות שמבוססת על רעיונות מוצקים, לא על מזל. שמת פעם לב לדמיון שבין שד לרעיון מוצק?”
הוא ישב מולי ופניו היו ריקות, שריד לא זז. הוספתי, “כשאתה מתאהב, ג’ף, במה אתה מתאהב – בפה, בשפתיים, בתנועות הגוף, בקימורי הבטן או בצינור העיכול שנמשך משם למטה? בעיניים או במה שהן מסוות?”
“אני לא מבין על מה אתה מדבר, אבל זה נשמע כמו קשקוש מתנשא”
הוא עצר לרגע, ואז דיבר על מוסר עבודה, המחויבות לאדם, קידוש החיים – על “התכלית הארצית”.
ריחפתי לי מולו אנה ואנה עם המחשבות שנדחפו זו בזו, מנסה לקשור אותן למחשבה אחת שתתאים למבנה המוח של ג’ף שרמן. הוצאתי פנקס ורשמתי לעצמי רעיון חדש – להקדיש פרק לזיהוי העצמי במוח אצל שרמן ודומיו. משמע, לבדוק את יסודות ה“אני” שהמוח מזהה ומשייך להתנסות ששרמן ודומיו מכנים “עצמי”.
הרמתי את הראש רק כששמעתי את הכיסא שלו חורק. הוא קם ויצא מהחדר בלי להוציא הגה. לא יפה, חשבתי, ככה לא נוהגים באמריקה. ואז הרגשתי שהגעתי למעמד בכיר.
זקפתי את הראש והחלטתי שגם על זה לא אספר לנדין. השם שלו לא יופיע בכתבה שלה עלי. הגשם של ניו יורק וליליאן יופיעו – הוא לא. נדין לא צריכה לדעת שפלשתי לממלכה שטיפח לעצמו, או שהחרבתי את חלומותיו באכזריות נפוליונית אחרי שקיבלתי מינוי לעוד עשר שנים לפחות. הוא יהיה אז בן שישים וארבע, והקריירה שלו תהיה הרבה יותר מאחוריו מאשר מלפניו.
במקום זה כתבתי: אחר כך באו מינימום כישרון, מקסימום מזל, הרבה ניסיון, גורל זמין, ניו יורק, ולילאן שנשפה בעורפי להתקדם. להצליח. להשיג. זו לא תשובה מלאה, אבל מספיק טובה לנדין.
הרמתי את הנייד והקשתי בזריזות: “תשובה לשאלה שתיים שלך נחתמה, תשובה לשאלה אחת – אשלים בהזדמנות.” ושלחתי אליה.
ניסיתי לנשום סדיר, קצוב, להתרכז. עצמתי עיניים, ואז בלעתי יותר מדי אוויר והשתנקתי. פקחתי את עיני על חבילה ארוזה, קשורה בשרוך ישן, שניצבה סמוך לשפת השולחן, בדרך לנפילה. אלה היו חמש המחברות שאווה דחפה לי בביקור האחרון בביתה.
“תסתכל על השולחן,” אמרה בחיוך מקרב. “יש שם מחברות עם ציורים שלך. קח ותדפדף בהן בבית, תסתכל טוב. אני בטוחה שתמצא סימני חיים. שמרתי בשבילך כל השנים כדי שיום אחד יהיו לך זיכרונות. לי יש זיכרונות משלי והם יותר מדי,” גיחכה. “סע הביתה, מתני. כבר מאוחר. אתה עוד צריך לחזור לחור ההוא במדבר הטיפשי שלך. ותהיה טוב לב ונדיב לאישה הנחמדה הזאת שרוצה ממך תינוק. היא יודעת מה טוב לתינוק שייוולד לכם. תיקח אותה ותן לה תוכניות לעתיד. מהלב, מתני.”
רכנתי אליה וחיבקתי אותה.
“כשאתה מחבק אותי ככה, אני סולחת לאחותי ולאבא שלך. חוץ מזה, אני עוד לא מתה. אתה לא צריך לבכות עלי.”
כל יום רביעי בצהריים אני נוסע אליה לתל אביב, סופר את המדרגות כשאני עולה לדירתה בקומה השנייה, כמו שהייתי עושה מדי יום במשך שנים. לפני שבוע התעכבתי בבית החולים והגעתי אליה רק בשעות הערב. היא כבר שכבה במיטה, מריצה את הפיליפינית לכל מיני משימות – תוציאי בשר להפשרה למחר, תעשי לי תה, תביאי מטליות לחות, מה עם הכביסה, שלא תשכחי אותה במכונה, אתמול שכחת. מחר תקני לנו מלוחים, אין כלום.
נעמדתי לידה, והיא הפנתה לי חצי גב. התיישבתי על מיטתה ורכנתי לנשק את מצחה. היא ניגבה את המקום בתנועת יד חדה.
“לילה טוב אמא,” לחשתי.
“באת מאוחר.”
“אני מצטער שלא באתי קודם,” התנצלתי. “הייתי עסוק בעבודה…” חיפשתי עוד משפט מרצה ובסוף רק שאלתי, “את בסדר?”
היא הנידה את ראשה ואמרה בלי חשק, “מתני, אני בסדר. עייפה, אבל ממש בסדר.”
“זה חשוב,” ניסיתי להאריך את השיחה בינינו.
ובכל זאת התברר לי שעוד נשאר לה כוח לריב. “אתה מופיע לך לפי החשק: הופ ישנו, הופ איננו. ואולי אין לי מצב רוח בשבילך? אולי אני רוצה לחבר שיר? לחלום? אולי אני רוצה לדבר לעצמי?”
הצלילות שלה הפתיעה אותי, ויותר מזה הופתעתי מצליל הרשעות הרענן שחזר לקולה. נדתי בראשי בהסכמה. “היית מעדיפה שאלך?”
“לא, הייתי מעדיפה שתצלצל יותר ותשאל: מה שלומך, אווה?” היא הפנתה אלי את הראש ובעיניה האש הבוערת של פעם, כשנפל בחלקה גבר עם תקווה לעתיד.
“להתקשר פעמיים בשבוע, בין ביקור לביקור?” שאלתי בהתרצות, מנסה לתרגם את התלונה הנרגנת שלה למעשים.
“כן, מינימום. זה נשמע מכובד ויש בזה הערכה.”
הרצינות מלאת הסיפוק שהופיעה על פניה גרמה לי לחייך.
“ותשמע, אל תחשוב שאני לא יודעת מה אתה רוצה ממני. אני יודעת למה אתה כאן יותר ויותר. אפילו אם אתה לא ממש יודע, אני כבר כן יודעת. אתה רוצה לדעת מה קרה באמת, לפני שאתה מחליט בעניין ההוא. יש לי הרגשה שהגברת הזאת מוצאת חן בעיניך, ואתה רוצה להבין משהו שלא בטוח שצריך להבין אותו. החיים מספיק קשים כשהולכים קדימה, אז בשביל מה לך עכשיו ללכת עוד פעם אחורה?”
תכף אחרי שאמרה את זה הרגישה כנראה שהיא סותרת את עצמה, ושלחה יד לאסוף כמה פתקאות מהשידה, מנסה להחביא מפנַי משהו.
אבל אני כבר קלטתי את קופסת הנעליים המלאה בפתקים רשומים בכתב ידה המסולסל. צבעם הצהבהב הסגיר את זמנם. נראה לי שהיא קראה בהם לפני שנכנסתי.
“לא התכוונתי להפריע לך. חשבתי שנשתה משהו חם, או וויסקי.”
“קר בחוץ?” שאלה בעניין מחודש.
“סתיו הפכפך.”
“סתיו זה טוב. דברים יפים קורים בסתיו. הגברים יותר גמישים, יותר מתמסרים. לא רק בפרימיירות, אפילו בהצגות רגילות של הקאמרי הם רוצים אישה שתלך איתם הביתה. מחפשים חום.”
“גם באביב הם מתעניינים, לא?”
“פחות, אבל אין ספק שהיו גם הזדמנויות באביב, אבל אני החמצתי את כולן, גם באביב וגם בסתיו.”
היא חייכה במבוכה נדירה. “אתה זוכר את ניסים שרצה לראות את הים או את רבקה מיכאלי? היה משוגע עליה. אתה זוכר שהוא לקח אותך להצגות?”
“לא. הוא באמת לקח אותי?”
“כן, הוא רצה שנהיה רציניים, אבל חשבתי שיש יותר טובים ממנו. כל שנה חיכיתי לפרמיירות של הסתיו. ובינתיים ניסים הספיק לקחת אותך לשלמה המלך ושלמי הסנדלר. ולנסיכה טורנדוט הוא אפילו לקח אותך פעמיים! אתה זוכר מי שיחקה שם?”
“הוא לקח אותי לנסיכה טורנדוט?”
“נו בוודאי. איך אתה לא זוכר? פעם חיכיתי לכם בחוץ ואז פגשתי את הנכה שלנו בעגלה. אתה זוכר את רובי וייס עם החצי שיתוק?”
“כן, הוא היה מביא לי משחקים בקופסאות.”
“לא רק הוא, אבל הוא נתן לך כמה מיוחדים, אתה זוכר? היה קשה איתו… ואז הכרתי את האלמן ההוא, איך קראו לו, המגמגם… אותו אתה זוכר? אה, מארק. מארק ויין. אתה זוכר את מארק ויין? היה קצת בכיין וקצת שתיין, אתה לא זוכר? תביט עכשיו. תסתכל טוב. הייתי יותר צעירה אז, וגם אדם יותר טוב, עם סיכויים לפתוח סלון גדול למשוררים מבטיחים, שחקנים, נגנים של הפילהרמונית – כינור, נבל, צ’לו. ומה יצא, מתני? מה יצא מכל החיים עם הסיכויים האלה שהיו לי? יצא שאתה אפילו לא שואל אותי מה שלומך, אווה. ושעוד לפני זה אבא שלך ואחותי חשבו רק על עצמם, וזהו. יצא שהם השאירו אותך אצלי והלכו לשחק על החבל. זה מה שהם עשו. יותר נכון, מה שהוא עשה.”
אווה הביטה בי בלי חמלה.
לא הבנתי למה לא לקחה חתן לחלק האחרון של חייה, למה לא הסכימה לשחק מחדש בחיים, למה ויתרה? לא רציתי לבכות לידה. זה עוד יכול למרמר אותה. “אתה בוכה, מתני?” היתה מתרעמת בילדותי – “אני זאת שצריכה לבכות.”
עכשיו הזדקפה במיטה וראשה קרב אלי. “הגיע הזמן, מתן, שתסתכל על המציאות כפי שהיא. כפי שהיתה וכפי שנשארה. אתה כבר מספיק גדול לשמוע את הדברים פשוט. למי אבא שלך חשב את עצמו? לאלוהים? הוא הרעיב את אמא שלך ואז הוא הרג אותה, הטיפש הזה.”
חיכיתי שתוסיף להזריק מהסם ההוא של ילדות שהתרחשו בה דברים לא ממש סבירים. אבל היא לא התכוונה להמשיך לשכנע, ואותי הפתיעו הדברים הברורים. היא ממציאה, חשבתי. היא מגזימה. היא מעוותת את מה שהיה.
משכתי אלי את החבילה עם המחברות. יותר משבוע מאז הבאתי אותן מתל אביב ועדיין לא הצצתי. אולי אווה צדקה. אולי אני נרתע מדפדוף.
לקחתי את המחברות למרפסת והנחתי אותן על השולחן. השמש השוקעת הפילה צל שהתארך ונשבר על החבילה. התרתי את השרוך בזריזות, בחלטה של רגע, ולקחתי לידי את המחברת הראשונה.
אווה אמרה שהתחלתי לצייר במחברות הללו בגיל חמש בערך.
במחברת הראשונה יצרתי פסיפס של רישומים ממוסגרים, שבהם תיארתי את מה שקרה וכנראה גם את מה שרציתי שיקרה.
המרובעים לא היו בגודל אחיד ובכל זאת יצרו שטיח שמילא את כל הדף. כמו קומיקס. ספרתי אותם. היו דפים עם חמישה או שמונה מרובעים ולפעמים גם עם עשרים מרובעים קטנטנים. לפעמים הוספתי כותרות, באותיות דפוס מהוססות ובשגיאות של ילד שמתחיל לכתוב, בתחתית הריבוע, או בתוך בלונים שבהם הופרחו דברי הדמויות.
בדף הראשון: תשעה מרובעים עם רישומים של אבא שלי כמו שראיתי אותו.
אני מבוגר בשמונה־עשרה שנה ממה שהוא יהיה אי פעם: הוא מת כשהייתי בן שבעה חודשים, ולקח את אמי האמיתית איתו.
ברישומים הילדותיים שלי הוא אדם שמח. תמיד האמנתי שהוא באמת היה כזה. הוא היה חייב להיות כזה, שהרי היה לוליין ומוקיון וקוסם. כמעט את כל מה שידעתי עליו למדתי מחילופי האש בין סבתא ליה לאווה. הייתי עומד בין שתיהן כשהן ירו זו בזו והאש הצולבת עברה הלוך וחזור דרך הלב שלי.
מה שלא למדתי מההאשמות שהתעופפו ביניהן, השלמתי משישה־עשר תצלומים דהויים, קצת מקומטים, ששמרתי בקופסת שוקולדים מפח שאווה נתנה לי. אני לא ממש זוכר אותם עכשיו אבל אני זוכר את עצמי בוחן אותם בזכוכית מגדלת ושבכיתי כשהקופסה נעלמה ואבדו עקבותיה כשייתי בן שלוש־עשרה בערך. אווה סירבה להודות שלקחה את הקופסה, וכעסה כששאלתי אותה:
“רק הפכת לגבר־וכבר אתה כפוי טובה כמו אבא שלך. רק על עצמך אתה חושב.”
אבל ידעתי שהיא לקחה אותם, רק היא היתה מסוגלת. ככה מחתה על ספר הזיכרונות שסבתא ליה הביאה לי במתנה לבר מצווה. אם ספר הזיכרונות ינציח את השקרים, עדיף שלא יהיו תמונות, שספר הזיכרונות יהיה פנטזיה, רומן, לא תיעוד מציאות. אבל היא טעתה. כי עוד כשהתמונות היו אצלי, השתמשתי בהן, והוספתי ברישומים את מה שלא היה בהן, שהיה חסר לי לבניית הזיכרונות.
המצאתי, בלי בושה, רק כך יכולתי להיכנס בשער אהבה וחיים שלא היו לי ושוודאי הכאיבו לו מפעם לפעם. הנה כאן, בדפים הללו, המצאתי סדרה שבה אני, סבתא ליה ודודה אווה הולכים למופע של אבא ואמא שלי:
תמונה ראשונה – הבמה. אמא שלי, לורה, כבר עומדת עליה מתחת לזרקור, על ראשה כתר קטן והיא גבוהה, הלבשתי אותה בשמלה לבנה. הזרקור מטיל צל כהה על מחצית פניה, אך עיניה השקועות, הגדולות, צוחקות. ויד אחת שלה מורמת לראשה, אוחזת בכתר שכמו עומד ליפול. נראה שנתתי לה להיות מלכה לרגע, לפני שהוא מופיע וגונב ממנה את האור.
תמונה שניה – הוא בגבו, בתנועה של רגע אחרי זריקת הסכין שנראה עומד באוויר, בינו לבינה. היד הזורקת עוד שלוחה קדימה, הזרקור מאיר את הכפפה האדומה, ומעט מהחולצה הלבנה שמבצבצת משרוול הטוקסידו השחור. הגוף שלו מוטה קדימה, וכמו להשתעשע קשרתי לראשו מטפחת אדומה של שודדי ים ונתתי לו צוואר שרירי ועבה, יותר מזה שהיה לו באמת על פי התמונות. אמא מופיעה בתמונה זו כמו כתם צל מרוחק, חסרת פרטים.
תמונה שלישית – הסכין תקועה מרחק סנטימטרים ספורים ממצחה של אמי. הזרקור מסמן עיגול אור על ראשה וכתפיה. שאר הבמה, וגם הוא, מוחשכים. יש קורטוב הפתעה בפניה, ניכר שהיה מאמץ להרגיש את היופי שלה כפי שאווה חזרה וסיפרה לי עליו.
תמונה רביעית – אמא שלי קפואה בתנועה. גופה מופנה אל האולם. הכובע הלבן מוטל לרגליה, וסביב ראשה וכתפיה נעוצים עשרים ואחת סכינים – הקתות המלבניות צבועות באדום בוהק, הקופץ לעין בשל עוצמת אור הזרקור. החיוך שלה מר. מה שמכונה “עצבות” נסוך על פניה. אולי הבינה שיש לעג בחיים שלה איתו, אבל כזה שיש בו גם חיבה, ונועם, ורכות.
ברקע הקהל הנלהב על רגליו, מוחא כפיים במרץ – לו, לא לה. הוא בחזית, היא קטנה מאחוריו. בקושי אפשר לראות אותה. כמו נקודה.
תמונה חמישית – מלבן לרוחב הדף בו רשמתי את סכין הזריקה לפרטיה. פיסת מתכת מאורכת, אזור הלהב מבריק, עליו חרטתי שם יצרן צרפתי, אוליביה. סכיני הטלה עשויות מקשת מתכת אחת, וטבעת משקולת המהודקת על הקת משמשת לכיוון שיווי המשקל. הטבעת בצבע נחושת, את האזור הקת של הסכין צבעתי שחור ואת המלבן בקצה בכחול עמוק.
תמונה שישית ואחרונה לסדרה – סוף ההופעה. אנחנו מאחורי הקלעים, אבא ואמא עוד בתלבושות. אבא מחזיק אותי קרוב לחזהו בידיו החסונות, מבטו אוהב. סבתא ליה בפנים נרגשות, לחייה סמוקות. אבא במרכז. אווה ואמא עומדות בצד. אפשר לראות שהן אחיות, תווי הפנים דומים, שתיהן גבוהות וזקופות אבל המבט של אמא יורד לרצפה ושל אווה בודק את אבא.
בתחתית העמוד משמאל, בקו גלובוס כחול, אווה כתבה שוב, “מתן, יום הולדת שבע, 1968.”
אחר כך היה דף בו נראה אבא מרים אותי על כיסא כשלראשי זר, ועל שולחן מרוחק עומדת עוגה עם שמונה נרות. אמא ליד השולחן. בתמונות השונות היא יותר קטנה ממני בגודל גופה, עיניה עצובות, סנטרה מורם מעט ופיה פתוח למחצה, כאילו ציפתה לנשיקה ממישהו שאינו בתמונה. לא הצלחתי להיזכר מדוע ציירתי אותה כך. בדף אחר, ציירתי את אמא על שפת הים, עומדת מעלינו כשאנחנו משחקים בחול. לפי התאריך שציינתי חישבתי שהציור נעשה כשהייתי בן אחת־עשרה. היא הביטה בו, למרות שהוא היה בגבו אליה ואני מולה. עכשיו לא היה לי קל לראות. מה שציירתי: שהיא מסתכלת רק עליו, שלא אכפת לה מהילד הקטן. בתחתית כתבתי, אמא ואבא. עילעלתי עוד וראיתי בציורים השונים את היופי שנתתי לה, בא והולך, נולד ונחרב, מופיע ונעלם. היה בזה משהו טהור ושטני, שילוב של שלווה ואימה. המשכיות עד שכמעט אפשר היה להאמין שהיופי נשאר בזמן החול, וכי מה שהיה ישוב ויהיה.
“הייתי רוצה לפעמים לחשוב כמוהו על הדברים,” אמרתי לאווה באחד הימים. זה היה כשמלאו לי שלוש־עשרה, או ארבע־עשרה.
“בשביל זה גידלתי אותך?” הזדעקה, ושוב לא דיברתי עליו שנה לפחות.
הסתכלתי אל השמים שהחליפו צבעים. מדרום נבקע קרע בצבעי תכלת־כחול־שחור, ואז הופיע קו לבן שהיה אפשר להישבע שהוא מסמן את הכניסה למסדרון שמוביל אל מחוץ לכדור הארץ. כיווצתי עיניים ישר קדימה והכי רחוק. בקושי היה אפשר להבחין בכניסה לחור שנפער בשמים.
המחברות נפלו לרצפה. אספתי אותן אחת אחת והחזרתי לשולחן.
על הכריכה האחורית של אחת מהן היתה מודבקת מעטפה חומה שקיבלתי מסימה. תלשתי אותה ופיזרתי את תוכנה על השולחן. פתקים, דפי מכתבים מנייר דק. על אחד מהם היה כתוב בטוש סגול דהוי: “סימה, אני פשוט אוהב אותך. חשבתי על זה ואני בטוח שאלו המילים המתאימות לתאר את מה שאני מרגיש.”
חיפשתי ומצאתי את מה שהיא כתבה לי בתשובה: “מתן, אתה יקר לי מאוד. אני יודעת מה ההרגשה של להיות מאוהב. זה כואב בכל הגוף וטורף את כל המחשבות. יש משהו שאני צריכה לספר לך, מתן. ניסיתי לספר לך פנים אל פנים אבל לא הצלחתי. אולי מוטב כך. אני בהריון מדויד. אף אחד עדיין לא יודע מלבד אמא שלי. אני מקווה שתשמח בשבילי. אתה יודע עד כמה רציתי ילד. דיברנו על זה הרבה. אתה יכול להמשיך לכתוב לי, ואם לא תכתוב – אני אבין. בינתיים עדיף שלא תבוא. זה מה שהוא ואני החלטנו. אני גם חושבת שככה יהיה לך יותר קל בחיים. אתה הרי כל כך מוצלח והכול עוד פתוח לפניך”.
היא לא השאירה לי הזדמנות להילחם עלינו. בעצם היא הציעה לי שאתייאש.
התשובה שלי שורבטה בצדו השני של המכתב: "סימה, הפרופסור שאצלו אני מסיים את ההתמחות הציע לי לנסוע אותו לאמריקה. עד לפני כמה חודשים אמרתי לו שלא אוכל לעשות זאת, שאני עומד להתחתן איתך. אתמול הודעתי לו שאסע. הוא התעניין לדעת מה השתנה. אמרתי שיותר חשוב לי לנתח. הוא צחק. אין לו ילדים וגם לא אישה. הוא שאל עלייך, רצה לדעת מה יהיה איתך. אמרתי שאת תהיי בטוב, הכי טוב שאפשר לבקש.
סיפרתי גם לאווה שנפרדנו. זה נשמע לה נורמלי לגמרי. היא אמרה שעשית בחוכמה שעזבת אותי, ששיחררת אותי לחיי, שלעולם תהיי ילדה קטנה ושאני לא מסוגל להעניק לך כוח לאורך זמן – בדיוק כמו אבא שלי."
על המכתב הזה היא לא השיבה יותר מעשרים ושתיים שנה.
אווה שמרה על המעטפה החומה עם כל המכתבים והפתקים שמצאה אחרי שנסעתי לניו יורק.
הדף האחרון שבו התבוננתי היה מחולק לתשעה ריבועים: גבר אורב לאישה, לוכד אותה, אורז אותה בתכריכים, משאיר רק את עיניה החסרות, מעמיס אותה על גבו, מתרחק והופך לכתם זעיר. ועוד ריבוע שחור שרק עיניים נוצצות בו. אחת מהן מפרישה טיפת מוגלה זעירה – סימה. ציור אחרון שלי, לפני הנסיעה למאונט סייניי.
עצמתי עיניים מול השמש שעברה את קו הבית בדרכה לאמצע השמים וראיתי אותה ברור – סימה. היא היתה הז’ולייט בינוש שלי. אף אחד לא דיבר איתי כמו סימה על מה שמרגישים, בלי מסכות.
היא אמרה לי הרבה דברים, אבל לא שהיא אוהבת אותי.
היא היתה מחייכת, ולי היה נדמה שהיא טובעת בעצב.
רציתי להאמין שאני צרוב בעצבות שלה. רציתי להאמין שהיא מצטערת על כך שהיא לא יכולה לאהוב אותי. שאולי אני גבוה ודק מדי בשבילה ולא רחב מספיק בכתפיים.
טראח, הופיעה הסכין שנעצה בתוכי בערב ההוא: “לא מתאים לי,” אמרה אהובתי היחידה, ז’ולייט בינוש: “אני רוצה מישהו עם כוח פנימי, לא עם אוויר פנימי.”
ישבתי מולה, פגוע והמום. כיסיתי את האוזניים בידיים. עצמתי עיניים. פחדתי, והיא דיברה כמו מלומדת אלופה. לא היססה כשאמרה עוד דברים קשים בקשר אלי. הפסקתי להקשיב, תופפתי מהר בכף היד על הרגל.
ולמחרת, כשחזרתי מהלימודים, מצאתי פתק שהסביר למה היא מסתלקת ממני. כתבה שזה לא בגלל שהיה רע אלא בגלל שאני חי לי בקוטב – היא רוצה מקום חם יותר ועם יותר עצים ומקווה שאני מבין.
קמתי. חשבתי לצאת מהבית. אולי לקנות לעצמי מכונית חדשה לכבוד ארבעים וארבע, מה יש. להרגיש שייך לאוטו הזה, במקום לשכוּר שבחרתי בצורה מקרית בהרץ. חציתי את הסלון בצעדים נחושים לבחור לעצמי מכונית או דירה קטנה ליד בית החולים, ואז חזרתי למסדרון. נעמדתי מול דלת החדר שהיתה חצי פתוחה. היססתי לשנייה ונכנסתי. חיטטתי בחפציה. חיפשתי בכיסי המכנסיים שלה. הרחתי את הלבנים. לא מצאתי משהו שיסייע לי לחשוב עליה מחשבה ברורה אחת.
7 🔗
“אתה מחכה לי?!” הופתעה כשראתה אותי שקוע במחשב הנייד. מסביבי, על שולחן המטבח, היו מפוזרים ספרים ומאמרים. היא נעמדה מאחורי פרועה ויוקדת, בוחנת את הכתוב על המסך.
היא נפגשה עם הרבה עראק לי המדורה שהכין להם זיו. ריח המדורה כבר התפלש במטבח, חרך את האוויר וחנק. זה לא מפריע לי, נהמתי בתוכי, אבל בכל זאת קמתי לפתוח חלונות, לנסות להתגבר על המדורה שנכנסה. היה נדמה לי שאם אדבר, אסגיר את מה שכבר היה ברור – שאני מקנא.
“אני רוצה לספר לך משהו,” אמרה כאילו טיפסה עכשיו מעומק הוואדי.
פתחתי את דלת המקרר ואמרתי, “גם אני רוצה לספר לך משהו.” חיוך גדול התפרש על פניה. “אם ככה, אני מחכה. תגיד אתה קודם.”
הוצאתי קופסת קוטג', הנחתי אותה על השולחן, משכתי קרקר מהאריזה, חזרתי לשבת, טבלתי את הקרקר בגבינה ואכלתי. הבטתי לכיוון שלה, אבל לא בה. טיפסתי מעבר לראשה בעוד היא יושבת על הכיסא מולי. היא הניחה את אצבעותיה המאורכות על שלי כאילו רצתה להשקיט בי משהו, אולי להזמין אותי לקחת עוד מכף ידה, שהיתה דקה יחסית לאורכה.
לקחתי ביס נוסף מהקרקר ומשכתי לאט את כף ידי ממנה, כאילו בהיסח הדעת. היא התכווצה והרכינה ראש. קמתי וחיפשתי בארון העליון את בקבוק יין היתיר, היין המועדף על נינה.
הם בטח לא רוצי אותי באכסניה, אין להם מקום."
“את רוצה מהאדום הזה?”
“כן, חצי.”
“ומשהו מלוח? בייגלה?”
היא נדה בראשה פעמיים, “לא. לא. אפשר עוד יום להישאר כאן?”
פניתי אליה, שעוּן על השיש, והתחלתי לחשב פערי גילים. ביני לבין נינה: שש שנים לטובתי. ביני לבין הקטנה הזאת: עשרים ושתיים. כשאהיה בן שבעים ושלוש היא תהיה בת חמישים ואחת. לא נורא בכלל. יהיו לנו חלומות משותפים ומחשבות דומות.
הרגשתי שחוזרת אלי איזו התרגשות ישנה, סערה רועשת של טעמים וריחות שקשורה בכמה מהנשים שהיו לי פה ושם.
היא ישבה, כנוטה על הצד, כנסיכה מפוארת. עיניה שהכניעו אותי היו אלה של אווה, רק שקועות עמוק יותר בארובותיהן.
אני מכיר את העיניים האלה, ראיתי אותן בעבר. אצל המנותח הראשון שלי? אצל מקרה המוות הראשון שלי?
“שאלתי קודם אם אפשר עוד יום?”
הינהנתי, והיא הוסיפה מיד, “זה שמח עם זיו… איך שהוא מכיר את המדבר… הכי טוב. ואיך הוא מנגן בחליל… והוא מצא לנו שבילים לפי אבנים הפוכות, היית מאמין? הוא גם יודע מה אפשר לעשות עם כל צמח לפי הריח שלו. איש גדול.”
מזגתי את היין לשני גביעים.
“הוא כמו צייר עיוור,” הוסיפה בעיטה, לחיזוק.
התכווצתי, אבל היא צחקה בחמימות שובת לב, “הבדואים אוהבים אותו, יש להם כבוד אליו, כן, יש לו לב רואה.”
הרמתי לעברה חצי חיוך, הגשתי לה גביע ואמרתי, “לחיים. אני בן ארבעים וארבע היום.”
“לחיים! עד מאה ועשרים – כל שנה ארבע עונות של בריאות.”
“וכמה עונות עברת את?” שאלתי ומיד הצטערתי.
היא הרכינה ראש במבוכה גלויה והתמהמהה בתשובה. “תעשה חשבון, אני בת עשרים ושתיים, כל שנה ארבע עונות – כמה בסך הכול? נראה לי שזה לא הרבה פחות ממך,” דיברה בינה לבינה, מנסה לחשב ומוחקת טעויות – עד שהנייד שלה צילצל.
“זיו?” חייכה ולקחה את היין והטלפון לפינה מרוחקת בסלון. במשך דקה ארוכה לא שמעתי כלום. בסוף אמרה בקול רך, “נדבר מחר, לילה טוב.”
טיפש, הרגשתי. טיפש. טיפש.
נהר שוצף הפריד בינינו כשחזרה למטבח.
“המדבר ממש קר בלילה. הרבה עוני מתגלה בקור הזה,” התפייטה לפתע.
“זיו לימד אותך להגיד את זה?”
“לא, אני יודעת לבד.”
קמתי עם היין כדי להביא את תדפיס הקובץ שהכנתי עם התשובות לכתבה שלה, והיא קפצה אחרי, “לאן אתה הולך?”
“יש לי בשבילך הסבר למה הגעתי לשדה בוקר ואת הסיפור על המזל שלי.”
“אל תביא.”
עצרתי.
“אני אקרא את זה מחר.” היא התקרבה ונעמדה מאחורי. הניחה יד על כתפי. הפניתי אליה את הפנים, והעיניים שלה שוב הלמו בי. ראיתי כבר כאלה, אני יודע שראיתי. והן היו יפות ושקועות גם אז.
היא הושיטה יד אל לחיי, ניסתה ללטף, אבל נרתעתי. הניחה לזרועה ליפול, לבטא חרטה של מורדת. היא לא זזה, נשארה עומדת לא רחוק ממני, מחכה. אולי ביקשה לשמר רמז להרפתקה? ואולי רצתה שאחשוב שזה סימן לחיבה שלה כלפי. לא עזבתי את פניה. מזגתי לי עוד יין והמטבח התמלא תעלומות ועשן שהזדחל מהסיגריה שממנה עישנה רק חצי ממנה ואז כיבתה.
“אני הולכת לישון,” רכנה אלי, נגעה בשפתיה בלחיי והיססה.
שמעתי איך פעימות הדופק מזמזמות באוזני עד שפנתה לצאת. לרגע נעצרה וחזרה אלי בעיניים מתחשקות. “יצא לך פעם לדוג בנהר?” שאלה.
“לא, זה נראה לי משעמם עד מות.”
“זה משחק, מבחוץ זה נראה משעמם, עד שנכנסים לזה, וממש רוצים לתפוס את הדג. אז מתקדמים במים הקרים עד שנכנסים לזה, וממש רוצים לתפוס את הדג. אז מתקדמים במים הקרים עם מגפיים גבוהים כאלה, והם כבדים. לפעמים קשה בגלל הזרימה, עד שתופסים שיווי משקל, ואז זורקים הכי רחוק את הקרס עם הפיתיון, וחושבים רק על דבר אחד: איך להיות עוד יותר ממזר מהדג.”
לא אמרתי כלום.
טפיפות הצעדים שלה התרחקו ואחרי רגע שמעתי את הדלת נפתחת בשקט. מזגתי לעצמי עוד כוס יין. אולי אמצא מילים משחררות. במקום שחרור שמעתי טריקת דלת ומיד את המים במקלחת. נעצרתי. להיכנס?
יצאתי אל המרפסת החשוכה, לקור המדברי. משהו בי רתח. המילים שלה הרעישו בתוכי: זה משחק משעמם אם לא נכנסים פנימה…הן התכתבו עם מחשבה מוכרת, ישנה. כנראה המחשבה שאווה צרבה בי לפני הרבה מאוד שנים, לפיה עדיף לאישה משחק משעמם עם גבר, אבל שיהיה בטוח. “לאבא שלך היה סוג משחק אכזרי. אנשים כמוהו,” אמרה, “חיים כמו ציידים מאחורי מסכות אפריקניות. הם לא צדים בשביל לאכול. הם צדים כדי שיהיו להם קורבנות להעלות על המזבח של עצמם. למה שלא תהיה דומה גם לאמא, תתייחס לאחרים בלב תמים?” סנטה לעברי באצבע מחודדת. “למה כל הזמן הלבד המתרחק הזה? מה יש לך עם הלבד, תגיד לי,” המשיכה להתנפל עלי, מנסה לפצח את שפת השקט המוזרה שלי, להפיח בה חיים, לשכנע אותי שארד לרחוב ואשחק עם שאר הילדים, שאהיה דומה להם, אחד מהם.
הייתי בן שש־עשרה כשהיא אמרה, “אתה צריך בחורה, מתני, אחרת אני אשאר צעירה ואתה תזדקן קודם…” לא הבנתי מה היא רוצה ממני. אבל התחלתי לעקוב אחריה בלילות – מהקמרי לקפה דיטה. אם הגבר היה חדש, היתה מקסימה אותו בדקלום שיר, שואלת בקול עדין, “ספר לי מה אתה מרגיש…” בפגישה הבאה היתה מקריאה, במיוחד בשבילו, קטע ממסעות גוליבר, ובשלישית, מרובינזון קרוזו, משתמשת במילים כרובה ציד. ממקום המסתור שלי הקשבתי איך היא פותחת את הרוכסן לשמים עבורו, תהיתי מה היא מרגישה באמת כשהיא חוזרת ואומרת, “אני נותנת ללב להוליך אותי, אני סומכת עליו, והוא עליך…” ומתרפקת להרף כמו פרפר. שמעתי גם, “התגעגעתי אליך מעומק הבטן, אתה מאמין לי?”
הייתי רוצה שיהיו לי המילים שהיא ידעה לשזור כפלצורים, שאצלי נשארו לעמוד על הלשון, נמסות לרוק שהייתי בולע ונשאר צמא או חנוק. “אם אין מי שיאהב אותך, מתני, אתה ביש מזל, אבל אם אינך אוהב – זה אסון בטוח. אסון שימית אותך. את כולנו.”
חיפשתי לראות אם הילד ההוא רץ גם הלילה על חודי ההרים. אבל החודים היו נעוצים בעננים כבדים וידעתי שככה לא אראה את הילד. חשבתי להתקשר לדוקטור מירסקי שתבוא ונרים כוסית. הזדמנות להגיד לה תודה על הפרחים והברכה והזדמנות בשבילה לחזור ולהגיד לי תודה שאני קיים, כמו שהיא נוהגת לומר לי בחודשים האחרונים. בסוף נצא למרפסת ונחלום על משהו. היא בחלום שלה, אני בחלום שלי, ואולי אפילו נבנה אחד לשנינו.
לא עשיתי כלום מכל זה. חזרתי פנימה, הנחתי את הגביע על השיש, נעמדתי מול דלת חדרה, נקשתי ומיד לחצתי על הידית, משיג את ההסכמה המנומנמת.
היא שכבה בבגדיה, באלכסון, על הגב, במיטת הילדים הצרה שהשאירו הדיירים הקודמים, ידיה שלובת מתחת לראשה. בתי שחיה היו חשופים. עיניה עזבו את התקרה. אלומת אור צהבהבה מהאהיל המחפה על מנורת הלילה הטילה צללים מטושטשים על הקיר.
ישבתי לידה. שקיעת המזרן גרמה לה לגלוש מעט לכיווני. לא זזתי. היא הסתובבה והתכדררה. פניה נלחצו אל הירך. נשימותיה חדרו את הג’ינס. נעשה חם בחדר והיא ביקשה שאפתח קצת את החלון.
ריח המדבר שנישא ברוח אפף אותנו. חזרתי לשבת באותו מקום על המיטה, אבל היא כבר התגלגלה לכיוון הקיר, גבה אלי. נכנעתי. נשכבתי לידה. דחפתי אותה ביד קלה כדי שלא אתגלגל לרצפה. שכבתי על הגב, ידיים מאחורי העורף. היא חזרה והניחה את ראשה בבית השחי, ניסיתי להדוף מחשבות על היותה אישה. אני בטוח שלא היה שום דבר חמדני בתנועות שלי, אבל אני לא יכול להישבע. מה שכן אני זוכר שהיתה נשיקה לא מוצלחת. שפתיה היו לחוצות לשלי לפני שמשכה אותן והשקיעה את ראשה בצווארי.
“תגיד משהו.”
כיחכחתי פעמיים והתאוויתי לתענוג שאין בסופו מוות. תענוג יפני, כמו שאמרה אווה. “אחרי זה אפשר להתענג שוב ושוב,” חייכה בערמומיות ולא הוסיפה הגה כשגדלו אצלי העיניים.
“בבקשה, שלא יהיה שקט”, לחשה.
“דוב הקוטב מזדווג פעם אחת בשנה, ידעת את זה?” שאלתי בקול צופן סוד.
“לא, לא שמעתי על הדוב הזה.”
“דמייני לך אותו מתרוצץ שם בלובן הארקטי וממש במקרה פוגש את הדובה, זו שיועדה לו כנראה, כי עובדה שאותה פגש. ומיד הם מזדווגים. ככה, כמו שהם. במהירות. ואז הוא יורד מהגב שלה בקפיצה לאחור, כאילו נזכר במשהו, בורח בריצה ומסתלק לעוד שנת בדידות…”
“זה קורה רק ככה? תמיד? כי אני בטוחה שיש גם דובים שמביטים לאחור כאילו שאכפת להם, כאילו שהם מצטערים…” השתתקה. ואז הוסיפה, “היא בטח מאוד עצובה אחרי שהוא יורד ממנה ולפני שהוא נעלם לשנה…”
“אולי. אבל אני דווקא חושב עליו, על מה שמסתובב לו בראש בשנה של הבדידות.”
השתרר שקט. רק קול נשימותיה המהירות הלם בחזי. פפפ… פפפ… פפפ… היא נצמדה אלי. חשבתי על כל העצמות שבגוף שלה ושהיא ארוכה מאוד. התחלתי לספר לה דברים.
“כשאני מנתח, אני רואה את ההורים שלי עפים,” אמרתי בלי שאדע איך זה קורה שאני מניח לעצמי לדבר אליה כך. לא חשבתי על הריאיון, על מה היא עשויה לעשות עם מה שאני אומר, אם משהו מזה עלול להופיע בעיתון. “זאת תמונה שחוזרת על עצמה, ואני יודע לרשום אותה לפרטי פרטים. החיבוק שלהם. השיוט באוויר. ההתרסקות. לא הייתי שם, אבל אני יודע בדיוק איך זה קרה. אני אפילו יודע מה לבשו, ואולי מה אמרו ברגע האחרון. יותר נכון, מה הוא אמר לה. היא נבהלה מאוד. אני בטוח שהיא נבהלה, כי היא חשבה עלי. היא היתה מוכרחה לחשוב עלי. אני בטוח שהוא לא סיפר לה מראש מה הולך לקרות. היא לא היתה מסכימה להשאיר אותי לבד לגמרי. אני בטוח.”
נדין נשמה לאט. חשבתי שהיא נרדמה. תכננתי לקום ברגע מסוים. זזתי מעט לכיוון קצה המיטה, ואז היא התגלגלה בחצי סיבוב ונשכבה שוב על הגב כשעיניה בתקרה.
“אולי אתה רוצה שניסע לטייל?”
הקול שלה היה צרוד ומנומנם. לא עניתי. האוויר התקרר עוד קצת וקמתי לסגור את החלון. הרוח הרעידה את מעט העלים שעוד נותרו על המטפס שנאחז בקיר בקושי.
גיששתי בידי ללטף את ראשה, אבל היא כבר נעמדה במיטה, עברה מעלי והוציאה מתרמיל הגב שלה מדריך לטיולים בארץ
“בוא נעשה שלוש פעמים ארבעים וארבעה מייל לכבוד היום הולדת שלך. פעם בשבילך. פעם בשבילי, ופעם לשנה הבאה.”
הרגשתי כמו זקן שילד מדגדג אותו, גורם לו להתפתל כשהוא רוטן ומשועשע כאחד. היא טיפסה חזרה למיטה, התיישבה לידי בישיבה מזרחית. “תעצום עיניים ותפתח את המדריך. העמוד שייפתח יראה לנו לאן ניסע. יום הולדת שמח…”
היססתי, אבל היא דחפה לעברי את הספר. עצמתי עיניים, העליתי עווית על פני, שלחתי יד ופתחתי את המדריך. אני מנתח מחר? לא. אני בסורוקה? גם לא.
“אכזיב!” הכריזה בשמחה, והחלה לקרוא, מגלגלת על לשונה אותיות והברות: “טיול בחוף אכזיב הקדום. נחנה במגרש שמשמאל… נחזה במפגש הדרמטי של הגלים שוצפים עם קו החוף העז, העשיר בסלעים, במפרצונים, בארמונות סלע ובצדפים…”
משכתי את השמיכה מעלי. התעטשתי והיא הביטה בי כאילו היא יודעת מה טוב בשביל שנינו. לקחה מידי את הספר, גירגרה, הימהמה וזימזמה תוך כדי דפדוף, מסמנת לי באצבע קטעים נבחרים ומוסיפה: “החוף סלעי ועשיר בבעלי חיים ימיים. פה ושם ישנם מפרצים. חול. רכס הכורכר התהווה לפני כמיליון שנים,” סילסלה שריקת התפעלות. “הכול זקן במקום הזה. אפילו הרבה יותר זקן ממך!”
ההתגרות שלה עוררה אותי מעט.
“מיליון זה יותר מארבעים וארבע, נדין?” שאלתי. היא הסמיקה מעט ואני קמתי והלכתי למטבח למזוג טיפה יין.
“הנה קטע שתאהב,” אמרה כשחזרתי לחדר. “הכורכר והחול אינם ידידותיים לצמחים – מי גשם שיורדים עליהם מחלחלים מיד, וצמח שלא צויד במנגנוני הישרדות לא יוכל להתקיים כאן… את טיולנו נחתום ליד האנדרטה לזכר ארבע אוניות המעפילים. תגיד, למה אי אפשר בלי המסכנות האלה?!” היא השליכה את המדריך לרצפה ואמרה, “לט’ס גו לאנדרטה.”
ההתלהבות שלה היתה מדבקת, אך לא מספיק כדי לנסוע עד אכזיב. קיוויתי שתעצור, שתסכים לקרוא שירים. פול צלאן, קונסטנטינוס קאוואפיס. שאלתי אם היא מכירה את שיר התהילה של ניקולה שאמפור, זה שהקדיש ללה פונטטיין.
“יש לך אותו?” עיניה אורו. “לא בטוח. נראה שנשאר במאונט סייניי.”
“ולמה אתה זוכר אותו?”
לא היה לי שום מושג. אולי נפתח חלון בראשי והעצב הזדחל פנימה עד ללב?
“שאמפור אמר משפט נפלא לפני מותו: סוף־סוף אני עוזב את העולם הזה, שבו הלב חייב או להישבר, או להתקשות כמו ארד.”
“אוי! עדיף שאתה תכתוב לי שיר – לא הוא. אתה יודע לכתוב שירים? אתה בטח יודע. הייתי שמחה לקבל אחד כזה, של תהילה,” אמרה וניגשה לארון הבגדים. הוציאה ג’ינס, הפנתה אלי גב, חילצה את עצמה מתוך חולצת הטריקו הרחבה שמודפסות עליה שפתיים ענקיות מלפנים, וכיסתה בקושי את הקורקבן, לבשה טי־שירט וסווטשירט והלכה למטבח בצעד של חתול מיוחס. קמתי והלכתי אחריה. נעמדתי בפתח והבטתי בה. לא היה לי ספק שהיא כוכב אדום בצהוב המדברי.
8 🔗
אור נפל על פניה וחידד את הצדודית המחויכת שלה, כשפתחה את המקרר. שדיה היטלטלו כשדחפה ידיים פנימה והוציאה שני גביעי יוגורט, קוביות גבינה, זיתים וצנצנת דבש.
“למה אתה מחזיק את הדבש במקרר?” תהתה באותו קול מתנגן שבו שאלה: למה שלא תכתוב לי שיר תהילה? או – אתה רוצה שניסע רחוק? אחר כך הוציאה אגסים ותפוחים, קרקרים, פיתות, שני בקבוקי מים קרים.
היא מצאה בארונות כוסות פלסטיק ושקיות סנדוויצ’ים, הניחה הכול על השיש כאילו לפי סדר מחושב מראש. מצאה עוד שקיות ניילון שתקווה שומרת בארון התחתון, שלפה משם שקית אחת גדולה ואספה הכול אל חיקה. “מה השעה אצלך?”
“עוד לא חמש אפילו.”
“אמרת שהיום אתה לא מנתח, נכון?”
“נכון, אבל מחר כן. מתי נחזור?”
“מתי שנחליט.”
“יש לי ניתוחים מחר.”
היא צחקה, “מעניין מה הייתי מרגישה על המיטה שלך. בטח לא הייתי מתחננת.” המנוע של המקרר קרטע וחזר לפעול בשקט. “הייתי רוצה שיהיו הרבה אנשים מומחים, שיסתכלו ויראו איך אני מתה בלי פחד, היית מאמין?”
האמנתי מיד. היא כבר הורגת את עצמה בניתוח שלי, מה היא חושבת לעצמה? שככה זה עובד – לחיות, למות, לחיות…
“נעשה ככה שנחזור בזמן.”
היא היתה בשיאה. החלטתי להיכנע לכוכב האדום ולהתכונן למסע לפני שהשחר עולה. הרי כל התנגדות רק תסבך אותי יותר.
חבשתי כובע מצחייה, על אף החושך. היא נעצה בו עיניים. “יש לך אחד נקי גם בשבילי? שלי הזיע במדורה.” הוצאתי שלושה, היא הציצה למגירה, “יש לך פה בפנים עוד מאה כאלה, בשביל מי אתה מחזיק את כל הכובעים האלה?”
“את רוצה כמה?”
“אני רוצה את הכחול רויאל, הנה…” דחפה יד לתוך המגירה, עירבבה את הסדר הממושטר, שלפה את הכובע שחפצה בו, חבשה אותו והביטה בי.
נכנעתי שוב ליופייה. ולפני שתשים לב התקדמתי ליציאה, פתחתי את הדלת והיא יצאה ראשונה כשתרמיל על גבה. ילדה, חשבתי ומרירות צרבה את פי.
בחוץ נפרש לילה מדברי ריק. לא כוכבים, לא ירח, לא אדם, לא כלב או חתול. רק פס אור צהבהב־כתמתם זרח מעמוד התאורה שהשקיף על הכביש המתפתל.
כשעברנו את האכסניה היא דחפה את הפנים לשמשה, “כשנחזור נשאל אם יש להם מקום, בסדר? וגם אל תדאג, אני לא אשאר אצלך לנצח נצחים.”
חצינו את השער של היישוב והיא ניפנפה לשומר ואמרה, “חלומות פז, אדוני. חלומות טובים, חלומות קוסמים…” חייכה אליו ומיד פנתה אלי, “אומרים קוסמים?”
“קסומים.”
העפתי מבט אחרון לראות אם הופיע זוג עיניים בוהקות על אחד מחודי ההרים, אבל לא רק שלא היה שם איש, החודים עצמם נדמו לי מעוכים, כאילו עבד שם נפח שהלם בהם שנים על גבי שנים כדי לקטום אותם. האצתי והשמים היו קרובים לאדמה. היא השתעשעה בכפתורי הרדיו, עצרה בתחנה שהשמיעה מוזיקה ערבית וסילסלה אותה בקול. פתחה את החלון. “אני אוהבת שהרוח שורקת ככה. אז על מה הסתכלת קודם?”
“חשבתי על סוסים.”
“סוסים? מה פתאום סוסים?” השתאתה. “התכוונת שהם דוהרים סתם ככה, במקום הריק הזה?”
“כן. דווקא המקום הריק יכול להדהיר אותם בחופשיות.”
הרמתי את עיני למראָה ולשנייה הבטתי אל עצמי. הורדתי את העיניים והרגשתי תרעומת שלא היתה בי קודם.
“שמעת שביקשתי לעשן? אתה בטח לא היית מרשה לי לעשן בגיל שתים־־־עשרה. אמא שלי הרשתה לי. העיקר שאני אהיה בריאה ומאושרת. כן. הכי חשוב לה זה שאני אהיה בריאה ומאושרת. יותר מלמצוא חתן. זה בגלל שהיא סובלת. היא מבינה בכאבים. אפשר לעשן?”
“תכף נדין. אני מחפש דרך לשדות.”
שלט הורה על כניסה לממגורות. אותתי ופניתי. אחרי מאתיים מטר בערך התפצלה ימינה דרך עפר. נכנסתי, עצרתי בשולי שדה חרוש ויצאתי. כבר אפשר היה להבחין מעט בין חושך לחושך. זה של האדמה וזה של השמים. ירדתי לתעלה להשתין והיא גילגלה לעצמה סיגרה.
“סיגריה אחרונה להיום,” הבטיחה אווה בביקורה האחרון בניו יורק. כבר עמדנו לרדת למכונית כדי שאקח אותה לשדה התעופה, והיא ביקשה עוד רגע והציעה שנזמין טקסי. היא היתה בטוחה שתסתדר לבד עם שתי המזוודות. אני פחות. כל צעד שצעדה איתן כמעט הפך אותה על הראש. אמרתי, “עזבי, את לא מסתדרת בקלות.”
“עוד רגע, מתני.”
“יש לנו זמן,” אמרתי ודחפתי ידיים לכיסים, נשען על הקיר. היא יצאה לעשן במרפסת. זה היה סוף הקיץ. ליליאן היתה עסוקה בסידורי ההזמנה שקיבלתי לבואנוס איירס, מפנטזת על הקריירה שלי. אווה לבשה חליפה מחויטת, יד אחת מהודקת סביב תיק כחול לק שעוצב כארנק עם אבזם כדורי בוהק, והשנייה אוחזת בסיגרה באגודל ובאצבע כאילו היתה פינצטה. לרגע נראתה ככוכבת קולנוע. ניו יורק הלמה אותה מאוד.
“חשבתי על זה הרבה, מתני. אני לא סתם אומרת לך,” השתתקה כאילו הלכה לאיבוד, וחזרה. “המזל שלך נתקע, תחזור. תחזור. אין לך יותר מה לחפש כאן, לא קורה כאן שום טוב, שום דבר.”
כשחצינו את צומת קסטינה, כבר יכולתי לדמיין בתים עם גגות אדומים, עצים ושדות חומים שטרקטורים ירוקים שועטים בהם, מסלסלים עשן אל שמי התכלת של סתיו מוקדם. המושב שלה היה מוטה לאחור, כפות רגליה היחפות מונחות באלכסון על הדשבורד והאצבעות לחוצות לשמשה הקדמית.
“הכי טוב זה להיות יתומים. לא צריך להיפרד מאף אחד כשרוצים להסתלק.”
לא הצלחתי לראות את ההבעה שעל פניה.
“כשהסתלקתי, לא יכולתי להיפרד ממנה,” המשיכה. “וגם לא מדויד, שהיה מגיע ממיאמי. הייתי מוכרחה לברוח. זה היה זוועות לחיות ביחד. זוועות. אז הוצאתי קצת כסף, לקחתי אוטובוס לסן דייגו, שכרתי חדר בקרדיף על הים והלכתי לישון. אחרי שבועיים היא מצאה אותי. זה היה די פשוט, כי השתמשתי בכרטיס אשראי שלה. יש לך מסטיק?”
“בתא הכפפות,” הצבעתי, אבל היא לא ניסתה להגיע לשם.
“היא ידעה מיד איפה אני, האמא הזאת, אבל החליטה לתת לי את הזמן. עשתה בשכל. עובדה, כשחזרתי הייתי ילדה טובה. והזמן המשיך לנזול מהברז לכיור, ומשם לביוב. אבל המצב הנחמד הזה לא החזיק הרבה. הכאב שלה מזה שאני אני – הרג אותי. מהר מאוד חזרתי לקום כל בוקר ולהיות לא מספיק טובה: ‘מותק, אני כל כך דואגת לך… מותק, את לא מנצלת מה שיש לך, בובה שלי, חבל שאת לא משתדלת,’ איכס.”
חיפשה את המים בין רגליה, לגמה חצי בקבוק ואחר כך פתחה את תא הכפפות ולקחה מסטיק. אחד לי ואחד לה.
“ספרתי זמן, חיכיתי שדויד שלנו יגיע. הוא ידע להוציא אותה מהכאבים בגללי והוא ידע לחבק אותי חזק. להחביא אותי כמו שצריך בחזה ובריח המיוחד שלו. אבל מאז שחזרתי מסן דייגו הם רבו בגלל החיבוקים האלה, והוא הפסיק. נכנע לה ובגד בי.”
“זה קשה, נדין, מה שאת אומרת.”
“כן, גם לך זה נראה קשה?” חיפשה אותי בעיניה. הצצתי בה והרגשתי שהיא נועצת בי מין מבט מסופוטמי של נשים עתיקות יומין. ובהבזק מבט נוסף ראיתי איך חיים של אלף שנה שקועים שם, בתוך האישונים שלה. העושר האינסופי שבעיניה הזכיר לי את השקיעה העמוקה הזאת בעיני פציינטים שישבו מולי, בעוד אני יודע את מה שבעוד רגע יידעו גם הם. בכל מפגש כזה יש מרווח קטן בזמן, שהולך ונסגר ככל שמחוג השניות מתקדם מעל ראשי. בסופו יופיעו אלף שנות חושך במבטו של המועמד לניתוח. בכל פגישה העביר בי המרווח הזה צמרמורת חדשה. כשהייתי פותח את פי לומר את הדברים, השקט של אלוהי החוזק היה נופל עלי והדברים היו נאמרים באופן הכי פשוט וברור. כאי־לו אני מתאר מבנה של ידית מגירה שתכף אמשוך, כדי לשחרר את המפלצות שילוו אותם מעכשיו, ירבצו על השטיח למרגלות מיטתם כמו כלבים נאמנים אך בלתי אפשריים לאילוף.
הכביש התמשך צפונה ועוד צפונה, צומת אחר צומת. חלפנו על פני תל אביב, הרצליה. היא ליוותה אותי בנגינה המיוחדת של מילותיה. היא תיארה את היופי הפגום שלה. איך הביטחון העצמי שלה קופץ כמו כדור, ואיך בחלומות שלה מופיעים שדים עם גבות עבותות ועיניים גדולות, ורשעים עם פנים שטוחות, קרניים מסועפות וזנב חתול, שמסתובבים עירומים ורוצים לטרוף אותה או לחטוף אותה, ואיך כדי לעצור אותם היא מתעוררת, מדליקה אור וצורחת עליהם.
“אתה מקשיב, מתן?” שאלה אי שם לפני נתניה.
“כן, אני מקשיב,” צחקתי וזה שיחרר בגופה תנועת פירואט ואז העבירה את מבטה ממני אל הכביש ובחזרה אלי. נמנעתי מלהזיז את הראש אבל הרגשתי שהיא מסתכלת בי במבט נוקב, ואז אמרה, “כשברחתי בפעם השנייה, זה היה אחרי ריב זוועות עם אמא שלי, על החבר שלי פארוק, שלדעתה לא היה בשבילי. הוא ידע לצייר את השדים שלי ועשה לי קעקועים קטנים – הנה תראה,” היא הפנתה אלי חצי גוף והרימה מעט את הטריקו. בהצצה חטופה באפלולית שבמכונית ראיתי אותם מסודרים כחגורה סביב לקו המותניים, כבולים בשלשלאות.,אמא סילקה אותו יום אחד, כשלא הייתי," ציחקקה.
“אז עליתי לאוטובוס למיאמי. דויד כבר גר שם עם המשפחה המוצלחת שלו. היה לי כסף לשבוע בערך. מצאתי דירה שהיתה בית, והחדרים בה היו דירה, והמיטה חדר. אכלתי לחם, בהיתי בים וישבתי באחת הכיכרות, עישנתי וקראתי, הספר הזה של מירנדה ג’ולי. סיפורים על אנשים כמוני. באחד כתוב שבסרט פריז טקסס לובשת נסטסיה קינסקי סוודר אדום ארוך ועובדת בפיפ־שואו. אהבתי את זה. קניתי סוודר אדום ארוך והצעתי את עצמי במועדון כזה. קיבלו אותי. רקדתי בתא קטן שהווילונות שלו היו עולים ויורדים, עולים ויורדים. נראה לי שהייתי אטרקציה. כן. כי אחרי שלושה ימים בעל המקום העלה לי את המשכורת למאה חמישים דולר ליום… אנשים כנראה אהבו איך שאני רוקדת, אולי גם את הגוף שלי. או שבעצם, הפוך… דווקא הייתי מרוצה לחשוף את עצמי בתוך התא, מול המראות. ידעתי שצופים בי, וזה היה מרגש. אולי בגלל כל המראות שהכפילו אותי לאלפי צורות של גוף, עד שאי אפשר היה באמת לראות רק אותי. ושלא תחשוב, תמיד הייתי נורא רזה. לא ראו עלי שום שומן.”
היא בחנה אותי. המנוע השמיע מין זמזום שהזכיר להקת דבורים. התרכזתי בכביש.
“שמתי לי מערכת קטנה בפינה, ואיימי ויינהאוס שרה לי. הרגשתי בעננים. באחת הפינות היתה מראה קצת מקולפת ויכולתי להציץ משם על מי שהגיע להסתכל עלי. הגברים לא עניינו אותי. הם אוננו עם פרצוף של עצירות וטחורים, שלפעמים בא לי למות מזה, אבל רוב הזמן לא שמתי עליהם. דווקא הנשים שהסתכלו היו נחמדות: צחקו, זזו בכיסא בחופשיות, רקדו עם הכתפיים לפי הקצב. הרגשתי שאני יכולה ממש לטעום אותן ושזה יהיה משהו־משהו. אתה יודע? כשאתה מחייך ככה, זה מוריד לך כמה שנים. למה את מפעיל וישרים?”
“התבלבלתי.”
“אה, בטח אתה מנסה להבין, לא בטוח מה בסיפור שלי אמיתי ומה אני ממציאה. אז אני אומרת לך, הכול אמת! זה מה שהיה שם. אני לא אחד מהפנטומים שלך. אני אחת שהיא ממש.”
“אני מאמין,” אמרתי בלי להתנצל, אבל המילים נפלטו בנימת נזיפה, שחידדה עוד יותר את הצדודית שלה, הידהדה גם בתוך השתיקה שלה וגם אחרי שחזרה להניח רגליים באלכסון על השמשה, בגופה המתוח בחצי שכיבה.
לאחר כמה דקות התרצתה ודיברה.
“אחרי חודש בערך, נהיה לי משעמם. העיניים שמציצות בי, הסירחון בתא, השירים של איימי. והיא הופיעה. הווילונות עולים, ואמא שלי בתא הצופים. קנתה את כל הערב. ראיתי אותה ולא הפסקתי לחייך כמו בובה־מותק ולרקוד. היא שילמה בשביל זה, נכון? אז מגיע לה בונוס. אתה בכוונה לא עונה?”
“אני מקשיב, אני לא מדבר כשאני מקשיב.”
“אז תחייך אלי עוד פעם. יופי. ועכשיו עוד פעם.”
“אני מבטיח לחייך,” ותכף עפו חיוכים ממני אליה ועוד יותר מהר ממנה חזרה, והיה רגע מהיר של אושר שנעלם מיד.
“אמא חיכתה לי ליד הדלת של המועדון. אמרתי שאני רעבה והצעתי שנלך לאכול פיצה. היא לא אמרה כלום. במשך שעה הלכנו וישבנו בלי לדבר על כלום. היא אמרה שאני יותר מדי רזה. אחר כך הציעה שנישן במלון שלה. הסכמתי, נשמע לי כיף להתפנק אחרי חודש קשה. בבוקר ירדנו וקנינו לי בגדים חדשים כי שלי היו תלויים עלי. משם נסענו לשדה התעופה והביתה. לא היה לי מה לקחת מהדירה ההיא, רק התקשרתי לבחורה שגרה איתי ואמרתי לה שהכול שם שלה ושתזרוק מה שהיא לא רוצה.”
“ודויד? לא נסעת אליו בעצם? הוא אפילו לא ידע שאת שם?”
“בטח שהוא ידע. הוא שמר עלי. מרחוק. יכול להיות שהוא אפילו היה במועדון, בא לראות שהעניינים בסדר איתי. דיבר עם הבוסים ודברים כאלה.”
“נשמע לי קצת מוזר, הדויד הזה.”
“כולם מוזרים קצת, גם אתה. בטח כשאי אפשר לשנות כלום־כלום. למה מה אתה היית עושה?”
ניסיתי לחשוב.
“זאת לא חוכמה גדולה לשתוק.”
“זו חוכמה גדולה לטווח קצר, אבל אם זה היה מנדנד בתוכי הייתי מנסח את המצב במילים, מדבר.”
“אההה… טוב, כל אחד והשיטות שלו. אז… במונית, בדרך הביתה גם אמרה, ‘דאגתי לך’, והיה לה קול של מורה. יותר לא דיברנו על החודש ההוא. שני דברים נשארו לי בראש מהזמן ההוא: איזו בחורה עם סיפורים על איבוגאין, חומר אפריקני שמסדר לאנשים את הערבוביה בראש, והקוק. אבל על זה אני לא רוצה לדבר עכשיו. אתה בטח מכיר את זה מהחולים שלך… אתה יודע, סיוטים, אופוריה. התבלבלות. ערפל בכל הכיוונים ואי אפשר למצוא את הדרך לשום מקום נורמלי, וזה כבר ממש מבהיל…”
“כן, אני יודע על מה את מדברת.”
“בכל אופן, במונית היא גם סיפרה לי שדויד והיא נפרדים לתמיד, ושעכשיו היא מחפשת אהבה אמיתית. ככה אמרה, בביטחון כזה. ואז חשבתי שהיא נפרדה ממנו בגלל שחשבה שברחתי למיאמי כדי להיפגש איתו. מתאים לה לחשוד בי שיש לי משהו איתו או להפך.”
“והיה לך?”
“השתגעת? הוא אבא שלי! וגם לא היה אכפת לי שבאמת תיפרד ממנו. השיחות שלי איתו נהיו סתמיות, ואפילו המבטים שהיינו מחליפים בינינו, כאילו נגדה, נראו לי מפגרים. גם לא האמנתי לה. כי בטח אם יש דבר כזה אהבת חייה, זה היה הוא, ואולי אפילו היא – בשבילו. לא מבינה את החיים שהם ארגנו לעצמם, שני אלה.”
חששתי שהיא מתגנבת לי פנימה ללב, מתגנבת־מתגנבת. שתכף אבלום את המכונית ואמשוך אותה החוצה לרוץ למרחקים, אבקש ממנה שתרקוד לפני מעורטלת. שניגע. שנלטף. שנתנשק ושנאהב חזק, הכי חזק. התרגשתי ממידת העונג ששאבתי מהמחשבות האלה, והצעתי שנעצור כי אני מוכרח קפה.
סטיתי מהדרך המהירה ועצרתי במפגש הפנקייק. דלק, קפה, בורקס.
9 🔗
“הכל בסדר?” שאלתי.
“כן. אפשר לים?”
“בטח.”
הילוך. דוושה. גז. שתי פניות. מחסום. חוף. היא הביטה לכל עבר בביטחון זעיר, בדאגה.
ביקשה שאתקרב למים כמה שאפשר וגם שאדליק אור. “ח־וף ב־ית י־נאי,” קראה באיטיות את השורה העליונה בשלט. “אה. חשבתי שנוסעים לאכזיב.”
“זה אותו ים,” אמרתי.
היא סובבה אליה את המראה, שלחה לעצמה נשיקה ובקלילות יצאה החוצה עוד לפני שכיביתי מנוע, בעוד שעלי קפצה זִקנה שמנמנה במצנפת לילה גסה. העברתי יד בשיער ולא היתה שום מצנפת. אולי זה כל היין ששתיתי קודם.
“אפשר לחזור לישון בשדה בוקר?” שאלתי בשקט, אולי את עצמי. היא רקעה ברגליה בחול והעיפה עלי גרגירים. היא משוגעת? לא. היא חמודה? כן. היא בת עשרים ושתיים? שלושים ושתיים? ארבעים ושתיים? לא.
“למה אתה ככה?”
שתקתי.
“תפסיק להסתכל על הים כאילו צריך לחקור אותו,” אמרה. “אפילו אם יש לך שאלות בקשר לגלים… תן לים להישאר ככה, שיזוז איך שהוא רוצה. שירגיש חופשי… תגיד, מה הכי אסון שיכול לקרות לך? הכי אסון בעולם?”
“לא יודע נדין,” אמרתי מבעד לרעש הגלים המתרוממים שהגיע מבחוץ. “אווה, אמא שלי, כבר שאלה אותי פעם. חובה שיהיה איזה אסון?”
“נגיד שחובה.”
“לא יודע לענות לך.”
“תנסה.”
היא באמת עיתונאית? היא נשפה באנחה מיואשת, אספה בחינניות את הקפה מהרווח בין המושבים, הוציאה בורקס מהשקית ובקלילות התקדמה לעבר החוף, מגנדרת את צעדיה.
כיביתי מנוע ויצאתי אחריה. שמעתי איך הלב שלי הולם: בומבום. בומבום. בוםבום. התרגשות? אבל לא ממנה. לא באמת. כי זו היתה הלמות זעם, לא תשוקה. זיכרונות באור אדום, בוץ יוקד או אפור כהה מוצלל השתלטו עלי והרחיקו אותי מהמקום. היא באמת עיתונאית? לא? היא בלשית? חצי. היא רוצה ממני משהו? לא בטוח.
לפני קו המים נעצרה בהיסוס, הביטה לאחור, חפרה בזריזות בור קטן, הניחה בתוכו את הקפה והבורקס, התפשטה ומיד רצה למים בתחתונים מבריקים, והתרחקה עד שרק כתם הראש הצהוב שט על האדוות. אז הסתובבה אלי ונופפה. החזרתי לה, אבל במקום להצטרף אליה עמדתי, נשען אל המכונית הכבויה, מרגיש איך ריח הים ורעש הגלים סוחף אותי – לא אל הבוקר הזה ומה שיקרה או לא יקרה בו – אלא אל אחד מימי הקיץ הלוהטים של ילדותי. הקיץ של יום רביעי, עם אווה וניסים וכל הים הגדול שהיה להם בסתר.
לניסים הדייג היתה ספינה שעגנה בנמל יפו. הערצתי אותו יותר מגברים אחרים שלה. יורד ים אמיתי ואמיץ לב, שההתמודדות עם השמש והרוח והמים הסוערים הצמיחו לו שרירים מפוארים. היה לו שיער אפור וארוך, וגם שיער גוף לבן וסמיך שהוא היה גאה לחשוף אותו. אני הייתי נער בודד בן ארבע עשרה, בחופשת קיץ, לא הולך לשום מקום מיוחד, לא חוזר משום מקום מיוחד, מאונן כפייתי בגוף מגוחך – שרוך גרום עם ידיים שנמתחות כמעט עד הברכיים. כזה מוזר, אמרו שתי החברות שישבו מאחורי בכיתה. איזה פחדן, אמרו הבנים בשיעור ספורט. יתום, ידעו כולם, כולל המורה ומלכת הכיתה.
באותו יום רביעי אומלל הציע ניסים לאווה לבוא אליו לסירה והיא גררה אותי אחריה מתוך חמלה, אולי גם אני איהנה מהבילוי. מעולם לא הפלגתי בסירה.
הסירה של ניסים היתה מחנה עבודה של איש אחד עם בודקה קטנה במרכזה. מלבד המכשירים וההגה בקִדמת הבודקה, עמד בתוכה ספסל רחב ששימש גם כמיטה. הסירה קירטעה דרומה לאורך קו החוף. קצת אחרי בת ים זרק ניסים עוגן ושאל אם אני רוצה לשנרקל. מעולם לא צללתי עם שנורקל והייתי שחיין גרוע למדי אבל חשבתי שזה בטח לא נורא, חוץ מזה הרגשתי שמגיע לו זמן עם אווה לבד. ירדתי למים עם המסכה, השנורקל והסנפירים בסולם שניסים הוריד מדופן הספינה.
נדהמתי. הגילוי שמסכת זכוכית פשוטה מבהירה ומגדילה את עולם המים על שוכניו המפחידים הפעים אותי. התקדמתי מסביב לסירה בתנועות שהמצאתי לעצמי כדי שהסנפירים לא יכאיבו לי.
ואז, כשסיימתי את הסיבוב, או שלפחות כך היה נדמה לי, לא מצאתי את הסולם. השמש כבר היתה נמוכה ואלומות האור ריצדו אל תוך הכחול האטום שמתחתי אבל לא חדרו אותו. התקדמתי לאורך דפנות הסירה עד שאחזתי בשרשרת העוגן. חשבתי לצעוק, אבל התביישתי עד מוות. התביישתי מהפחד שתקף אותי ושלא יכולתי להתגבר עליו. כעסתי עליהם, הרשעים האלה, ואמרתי לעצמי, ונשבעתי, שיותר אף אחד בעולם לא יסדר אותי ככה. הלילה ירד והסתכלתי למעלה, לשמים. מיליוני כוכבים ניצנצו ונמלאתי אימה. הייתי ילד עירוני, לא רגיל לראות שמי לילה כל כך גדולים. אווה, קראתי לעצמי.
“אווה,” נכנעתי לבסוף וזעקתי בקול, “אווה! אווה!” עד שהיא הופיעה, מאירה אותי בפנס במים השחורים, ומכוונת אותי בפשטות אל הסולם, כאילו כלום לא קרה.
משב רוח מפתיע זרה גרגירי חול בעיני. ניגבתי את הדמעות שצרבו ברווח שבין העפעפיים, זולגות אל הפנים. ייבשתי את פני בעזרת השקית, ופירורי הבורקס התפזרו עלי. זרקתי את שאריות הבורקס לכיוון הים.
“תסבירי לי איך את שוכחת אותי כל פעם מחדש,” צרחתי עליה באותו ערב.
“זה חישול, מתני,” אמרה ברצינות ועזבה את המטבח למראה באמבטיה.
“אני רוצה להבין את החישול הזה.”
“מה יש להבין, אתה גבר ואתה צריך להיות חזק, מתני,” אמרה המסכה הלבנה שיצאה מהאמבטיה. היא שנאה שאני מציק לה בזמן טקסי הקוסמטיקה הקבועים שלה – שהעור שלה יישאר צעיר ובריא, שיעורר בגברים אהבה אליה, בוקר וערב, בוקר וערב. “כן, מתני, זה פשוט מאוד. אתה גבר ואתה צריך לדעת להסתדר בעצמך.”
אבל אני לא ידעתי להסתדר בעצמי. הייתי זקוק לה, לחום שלה. לימים ההם כשהייתי קטן והיא היתה אוספת אותי אליה, אורזת אותי אל בין קפלי החלוק, מקרבת אלי את חום הגוף של הבוקר או של הערב, מהדקת אותי אל הבטן והשדיים המתוקים שלה שמעבר לבד הדק, ומרגיעה, “ששש… ששש…”
אחרי כמה דקות הייתי נרגע, פוחד פחות מילדים או ממבוגרים, ממים או מרוח רעה שחבטה בתריסים.
היו פעמים שהוסיפה, “מה שזה, ככה זה…”
האמנתי לה. היא היתה חכמה כל כך בעיני. הדברים שאמרה עזרו לשנינו להיאחז בתקוות המוזהבות שלה.
ככל שגדלתי היו לי פחות תקוות. אולי גם בגלל זה הזדרזתי לניו יורק.
התפשטתי. עמדתי לרגע בתחתוני הבוקסר, מרגיש את אוויר הים על העור, ואז הלכתי לכיוון המים בצעדים נוקשים.
שחיתי אליה בלי להביט בה, מושך ידיים בתנועות חתירה איטיות ומכה ברגלי בחוזקה ברטיבות הקרה, המלוחה, הצורבת. תכף יבוא הכריש של ניסים לטרוף אותי.
פקחתי עיניים, ריק. היא לא היתה שם. כלום.
הסתובבתי ואז היא הופיעה, קרובה. צללתי בעיניים עצומות, שולח ידיים לפנים עד שנגעתי במותן שלה. היא נרתעה. שוב נגיעה ורתיעה. הרמתי ראש, מחיתי את המים מהפנים, פקחתי עיניים וצפתי מולה.
“נכון שטוב?”
חייכתי. חשקתי. התרגשתי. לרגע אחד לוהט שם במים הקרים חשבתי שכל מה שמנע ממני עד עכשיו לאחוז בה בחוזקה הולך ומתמוסס ונעלם, והכול בינינו נעשה קרוב ואפשרי. אבל אז היא נעלמה. המים היו קרים והגלים קטנים, ארוכים ועצלים. הרגשתי תנועה תחתי. לא זזתי. והיא עלתה מאחור קרוב אלי, עד שיכולתי להרגיש את נשימותיה המהירות. היא נצמדה אלי, הדביקה את פיה אל עורפי. לשונה חורכת את הפלומה. ומיד השעינה יד על כתפי, ובאחת דחפה עצמה ממני. שוב צללה ונסקה בתנועה חדה תוך שהיא פורשת זרועותיה לצדדים, מקשתת עצמה, חוזרת למים, עוברת תחתי, כמעט נוגעת ואז נעלמת.
נעשה לי קר. רעדתי. מיציתי את המשחק? הורדתי ראש למים ודחפתי ברגליים לכיוון החוף. מצאתי את המקום שאפשר לעמוד בו, פניתי לאחור וראיתי שהיא שוחה לעברי. ראש, ים, ראש, ים. ראש. השארתי אותה במים ויצאתי.
“תגיד, איך זה להיות מלאך?” קראה לעברי מתוך המים.
עצרתי, שאלתי את עצמי מתי ייפסק רעש השאלות. “אין לי מושג,” הרמתי ידיים לצדדים. “תגידי, אנחנו בריאיון לעיתון או בחגיגת יומולדת?”
“תנסה לנחש,” אמרה, בלי להתייחס לשאלה שלי. “תנסה. בשבילי.”
“אולי זה להיות טוב. או לפחות לא ממש רע.”
“לא התכוונתי למשהו רע,” אמרה בקול מתנצל. “למה אתה שומע רע? אני רוצה רק טוב.”
“זה בסדר,” אמרתי, אבל היא כבר עברה לדבר הבא והיתה עסוקה בלצאת החוצה, בהילוך מתנשא של חתולת־מים. עברה לידי בלי קול בדרכה לבגדים. לרגע הציצה בי, כיווצה שפתיים ולבשה את בגדיה בעודי הולך למכונית, נבוך מעט, מרכין ראש, נוגח ברוח. מאחורי שמעתי איך היא מעודדת את עצמה בקפיצות חימום – היי הופ, היי הופ.
נכנסתי לג’יפ וחיפשתי את החולצה במושב האחורי.
“מה, אתה לא מחליף את הבגד ים?” צעקה, ושוב: “היי הופ היי הופ.”
לבשתי את הטריקו והיא בשלה, "אתה לא מחליף? כל תנועה שלה חוטפת־לב, מעוררת קול נסתר של רגש. בת כמה היא? ואיזה צעד של איזה ריקוד היא מנסה מולי?
חיפשתי ליד המושב שלה את השקית עם הפירות. “את רוצה תפוח?”
היא הושיטה ידה ונתתי לה, ושוב בא הריגוש הזה. עוד לפני שתשים לב הרמתי את הראש והסתכלתי על הגלים המשיגים זה את זה, סוחפים את הקפה והבורקס שהטמינה קודם בחול.
“לא אמרת לי מה הכי אסון בשבילך.”
“למה שוב אסון, נדין?”
“חשוב לי לדעת.”
חיכיתי. אולי תוותר. אולי תשאל משהו אחר. בסוף נכנעתי. “אם לא אוכל לנתח יותר, זה יהיה אסון אמיתי בשבילי.”
היא נשכה את התפוח פעם ראשונה. פעם שנייה. שלישית. לא עצרה לנשום. נראה שהיא מהססת, לא מתכוונת לבלוע, תוהה מה לעשות עם כל מה שאספה בפיה. זזה כמה צעדים, חפרה ברגלה בור קטן, ירקה פנימה וכיסתה.
“ומה עוד? מה האסון במקום השני?”
“מספיק אסון אחד, נדין. עדיף לא לאסוף כאלה.”
“טוב. גם לי יש אסון אחד, מפחיד,” הציעה כמתנת־פיוס.
קיוויתי שלא נצטרך לתת זה לזה במתנה את האסונות שלנו, אבל היא נאנחה בקול חביב שלא מסגיר שום קושי. “האסון שלי? שלא יהיה לי סקס עם רגש עמוק וסוד גדול,” אמרה בעיניים חצי עצומות. “דרך אגב, זה כתוב בספר התהילים של זיו.”
“איך זה כתוב בתהילים של זיו?”
“טוב, אז לא בדיוק ככה. אצלו בספר תהילים אומרים: ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחווה אל היכל קדשך ביראתך, או שיט דומה. ואצלי אומרים – אויה לי בלי הסקס שיש בו אמת. ככה אומרים? אויה או אללי?”
היא ניסתה ללחוץ על הכפתורים הנכונים, כמו שלוחצים כדי שהחולה יתעורר, אבל דווקא הישירות שלה דחתה אותי. ויתרתי לגמרי על דיבורים, היא לא. מהרגע שנושא הסקס עלה במפורש, כאילו נפרץ אצלה סכר.
היא דיברה ודיברה על כמה זיו נדיב לעומת כמה שאיאן, החבר שלה מניו יורק, קפוץ וחסכן. כמה העורך שלה בעיתון גברי ומעודד חיזורים לעומת כמה שאשתו קיר מזוין. כמה החבר הראשון שלה היה חולני ואיך היא חשבה שככה זה זיונים טובים. כמה היא והחבר השני שלה, אלכס, נמשכו זה לזה בלי עתיד כי הוא היה בן חמש עשרה והיא בת תשע־עשרה ועיצבנו אותה האופניים שלו והאסטמה שלו. והכי חבל שמזמן לא היה לה חבר ממש של אהבה. אפילו אין לה מישהו שהיא יכולה לספר לו את כל זה. וגם לא על הסטירה היחידה שקיבלה מאמא שלה והיא לא זוכרת על מה, רק שהסטירה הזאת צילצלה לה באוזניים וחוץ מזה – כלום. “וגם אם יישבר לי הלב לחתיכות, זה ייחשב בעיני לאסון הכי גדול שלי.”
“זה באמת אסון, מה שאת מתארת,” הינהנתי. “ואולי הבעיה היא אצלי, אם מה שמעניין אותי בחיים זה לתקן את הראש של מישהו אחר.”
“אתה בסדר… יש לך פצעים במחשבות, זה הכול,” אמרה בקול רציני.
נשאתי עיניים לשמים ועננים התכנסו לגושים. להקת עגורים סדורה כחץ עפה דרומה ממש מעל ראשינו.
“תסתכלי, תרימי ראש,” הצבעתי לכיוונם.
“גם אני רוצה לעוף ככה. תכתוב את זה בשיר. התחלת?”
“קר לי, לא קר לך?”
התנעתי והפעלתי את החימום. אדים התעבו על השמשה והסתירו את הים. נשכתי את הלשון חזק והחזקתי. הכאב סילק ממני מחשבות שהתאמצתי למחוק כבר יותר מיממה. מיצמצתי. בין המצמוצים עלו פניה של סימה. של נדין? כן, טעות, פניה היפות של נדין. למה חשבתי סימה?
איך הייתי מתחנן אל יופייה בלהט שבסופו תמיד הופיעו דמעות. הרכנתי ראש והשפלתי עפעפיים. הורדת מסך סמלית על יופי ישן שלא דהה מעולם. איך הכול מתחיל לחזור אלי דווקא כשדוקטור מירסקי מציעה לי אהבה חמה ותינוק?
ואז התקרבו אלי עיניה של נדין וקולה השתעשע בצללים ויכולתי לראות אותה מעבר למשחקים. היא נראתה לי קסומה, מלאת תשוקה ושמחה.
“אתה יודע מה, תכתוב לי שיר עידוד, ככה אומרים? או שאומרים תהילה, כמו השאמפור הזה שדיברת עליו? בעצם תכתוב לי שיר, שיר שישמור עלי. שיהיו לי חיים ארוכים וטובים. עם מילים מיוחדות: אללי אלוהי, או אויה אויה קטנטנה שלי, וגם איך יפית ארץ נחמדת…” הקול שלה היה מתוק. היא ציירה שני סמיילים על השמשה.
נדתי בראשי ובפנים הקשבתי לקול רחוק: מתני, מתני. מתן?
לא רציתי לשמוע אותה, אבל אווה מעולם לא נרתעה כשרצתה לומר לי משהו. גם אחרי שסימה עזבה אותי וביקשתי ממנה קצת שקט. אף מילה. להיות לבד. אבל אווה התעקשה ואמרה, “האהבה עושה את המציאות לממשית. וההיפוך עושה את ההפך.”
הייתי אז בן עשרים וארבע. התנפחתי, הרגשתי בחילה, הדם זרם בגופי עכור ורוגש, על סף התפוצצות.
אווה הביטה בי בקימוט המצח השנוא במיוחד ואמרה שאסור לי להיות כזה חלשלוש בגלל הדבר הזה. “איך קוראים לה? סימונה מדימונה?”
“חתיכת מטומטמת!” הרמתי קול, “מי את שתעשי מהלב שלי כזה כלום?”
“אני זאת שגידלתי אותך הכי טוב, יותר טוב מאמא שלך, שהלכה לשחק בחבל. אני יודעת מה טוב לך ואני אומרת לך שהסימונה הזאת לא בשבילך.”
“את?” צווחתי, “את גידלת אותי הכי טוב? את שמסתתרת בתוך מסכות יפניות, הודיות ואינדיאניות?”
היא פתחה את הדלת, כפי שעשתה בכל ריב שלנו. ניסתה לשלוח אותי כמו אז להסתובב בחוץ, בין נופי דיזנגוף שהיה אזור המחיה שלה.
בריב ההוא לא יצאתי. הייתי כבר גבוה ממנה בהרבה ובחוץ ירד מבול, ובאותו רגע החלטתי שהגיע הזמן להפסיק לצאת לרחובות בגלל שהיא כועסת או בגלל גבר שאמור להגיע לביקור. בעטתי בדלת הפתוחה והיא נסגרה בטריקה.
“זהירות, מתן,” סיננה לעברי, אבל לא נזהרתי. השתוללתי. בשקט של אופנוענים הזכרתי לה את הזקנים שהיא רוקדת בשבילם ונותנת להם לזיין אותה, ואיך היא זוללת את השטרות שבארנק כאילו היו תרופת פלא שמביאה נעורים ואושר. חתכתי אותה לשניים, לארבעה, לשמונה, לשישה־עשר חלקים. זרקתי עליה עשרות סכינים ופגעתי. הזכרתי לה איך היא חוזרת לבד מהקמרי. איך רק באחת מכל עשר פעמים שהיא עומדת שם כמו מפגרת היא מצליחה להביא מישהו ללילה, ואיך תכף היא תהפוך למטרד מזדקן בפואייה, אחת שדוחפים למטה והאודם נמרח לה כל מדרגה. “זה מה שאת רוצה? כן? זה?” צרחתי בלחישה קרה. ככל שצרחתי יותר כך התארכו פניה, המתח בהן התרופף ובעיניה גאה איזה שקט מתון שלא איפשר לאף סכין לחדור.
היא חיכתה ליד הדלת הסגורה שאסיים לצווח. זאת היתה הפעם הראשונה שלא הצליחה לגרום לי ללכת ברגל עד אלנבי ובחזרה.
נכנסתי לחדר האמבטיה לשטוף פנים. כשיצאתי היא היתה שם, בחלוק המלמלה הסגול, הרכוס היטב. חיכיתי.
כעבור כמה דקות היא אמרה, “אז תעשה משהו למענך, מתני. אני בטוח הייתי עושה כבר משהו.”
כעבור חודשיים נסעתי לניו יורק לעשרים שנה.
10 🔗
“יוווו, אתה כבר במאה שישים…”
“זה מאה שישים קילומטר, לא מייל, נדין.”
“כן, זה מהר. כמה זה במייל?”
“בערך מאה.”
“וואו, אף פעם לא נסעתי ככה.”
היא הזדקפה כאילו ביקשה לבלוע את המראות המזנקים במהירות מולנו, עוד רגע יתנפצו על השמשה הקדמית, אבל ברגע האחרון יחלפו בשלום משני צדי המכונית.
“עכשיו יותר טוב, מאה חמישים וחמש.”
“תסמכי על האוטו, הוא בסדר.”
“ועליך, אפשר?”
“החולים שלי סומכים עלי בעיניים עצומות.”
היא נשענה לאחור ואמרה, “גם אני סומכת עליך.”
כשהעפתי עוד מבט חטוף בפניה, ראיתי שהיא מתעטפת ביופי אצילי וקורנת ענווה, אך מודעת לסגולותיה. כשהעפתי עוד מבט חטוף בפניה היא נשענה מעט לאחור, ומבטינו הצטלבו ונפרדו באחת, כל אחד לשמשה שלו. היה ברור שאנחנו יכולים להתענג יחד על הרגעים האלה, אם רק ניזהר בדיבורים.
“איך זה התחיל? אני מתכוונת, למה להיות רופא? למה לא מהנדס או דוגמן?”
צחקתי. מאט בלי משים. הייתי כבר בתשעים. מחשבה מעניינת. האם אי פעם באמת שאלתי את עצמי, באמת למה לא דוגמן? למה דווקא רופא? זה היה מובן מאליו. שום דבר אחר לא היה נכון בשבילי.
נדתי בראשי כמי שמדבר לעצמו. “נראה לי שהכול התחיל ממרטין,” אמרתי כאילו הכול מקופל במילה הזו.
“רגע, חכה רגע,” ביקשה, הוציאה את מכשיר ההקלטה והפנתה אותו אלי. “עכשיו אפשר. תמשיך.”
“פרופסור מרטין זברוצקי,” אמרתי. היססתי, מנסה לבחור ולנסח רק את מה שראוי לספר לקהל קוראיה הניו יורקי. “הוא היה… חבר של אווה. לא, אל תקליטי.”
“למה?”
“כי זה לא סיפור למכירה. זה שלנו, בסדר?”
היא שקלה את המקליט הקטן בידה, כאילו עשתה בלב חישובי כדאיות. “בסדר,” אמרה וכיבתה אותו.
“למרטין הזה היה את אוסף הפגיונות והסכינים הכי גדול בארץ אחד הגדולים בעולם. הוא בנה לו בית קטן, צמוד לבית שלו, במיוחד בשביל האוסף שלו.”
“מתני, אני אסע לאיזה יום וקצת עם מרטין שלנו. הוא רוצה לנסוע מחוץ לעיר לדבר איתי. אני חושבת שהפעם הוא יגיד לי שהוא רוצה אותנו לכל החיים, וזה חשוב גם לי וגם לך. אתה תהיה עם מרים השכנה. בסדר?”
משכתי בכתפיים והרכנתי ראש. ברור שלא העזתי להתמרמר נגד הסיכוי שלנו להיות עשירים לכל החיים.
“אל תדאג. דיברתי עם מרים. אתה יוצא מהדלת שלנו ובשני צעדים אתה בדלת שלה. תצלצל בפעמון והיא מיד תבוא. היא אפילו תישן כאן אם תרצה, אבל בשביל מה? תעצום עיניים ותישן, ואם יבואו הדובים או הילדים הרעים – אז תקרא לה. גם ככה אני משלמת לה, שלא תחשוב.”
“מרטין מכוער,” אמרתי ונעמדתי קרוב אליה.
היא היתה שקועה במחשבות שלה ובסנדוויצ’ים בשבילי: פרוסה, מרגרינה, פסטרמה, מלפפון פרוס או פלפל ירוק, או עגבנייה, מעט מלח, פרוסה נוספת. חוצה בסכין את הכריך לשניים, עוטפת בנייר פרגמנט ומכניסה לשקית ניילון קטנה כמו תמיד. לפני שקשרה כל שקית כזו היא מוספיה פתק המציין מתי עלי לאכול אותו ומוסיפה בטוש שחור שירבוט של חייכן, חייזר, מפלצון, קטנטן, מלאך, סוכרייה.
לכל סנדוויץ' היה שם, כרגיל. לפי מצב הרוח. היו לה שמות נפוצים, כמו גבינה צהובה או טונה, אבל היו גם שמות מפתיעים: מרץ־קולח, חדוות הטעם, צירוף מכושף, קסם הגבינות.
אחרי שסיימה נרכנה אלי, “אתה עוד תאהב אותו, תראה. הוא פרופסור להרבה דברים. כשנחזור נלך אליו. יש שם סכינים כמו שהיו לאבא שלך, כאלה שזורקים על אנשים בהופעות. והוא יודע לספר עליהם סיפורי מתח.”
“הוא גם הכי זקן שראיתי וגם הכי משתעל ויורק,” התמרמרתי, “וגם יש לו ריח.”
אבל אווה כבר העבירה סיר מרק חם מהכיריים למגבת מקופלת שהניחה על השיש. “זה בשביל מחר בצהריים,” אמרה. “מרק מצוין. מרים תכניס אותו אחר כך למקרר ומחר תוציא לחמם לך. ויש גם קציצות ברוטב עגבניות.” ואז הזדקפה, תוהה אם לא שכחה משהו, וטפחה על ירכיה בשביעות רצון. “הכול בסדר, מתני, נשאר רק לארוז.”
היא ניגשה לארון, הוציאה שמלות, בעיקר שחורות חלקות או משולבות בצבעים אחרים והניחה אותן בזו אחר זו על גופה, הסתכלה לעברי ושאלה בנימה משועשעת, “נו, יפה?”
לא עניתי.
“מה, לא מתאים?” התחנחנה.
המבט שלי היה נעוץ במזוודה בצבע שחור־שנהב, שהאלמן ההוא או הנדיב ההוא קנו לה. לא הזזתי שריר בפנים, כמו שלמדתי לעשות מול הילדים הרעים בכיתה שרדפו אחרי בהפסקות. הרבה פעמים הם הגיעו עד הכניסה לבית, ואז מרים השכנה היתה צורחת עליהם, “אם אתם מתקרבים אני מעיפה אותכם לסוף העולם.”
"אנחנו ברוגז, מתני?
“לא,” התרסתי כמו ששמעתי באיזה סרט, “באהבה שלך יש הרבה שקר.”
פניה התכווצו והיא כיוונה אלי עיניים שורפות. “אתה שומע?! תפסיק להוציא לי את הנשמה, מתן! לא הספיק לי מאבא שלך?”
עצמתי עיניים וכיווצתי את הפנים בכוח. לחצתי את הלשון לשיניים וכלאתי את הרוק שהצטבר לי בחלל הפה. גררתי את עצמי לחדר האמבטיה, נעלתי את הדלת ונעמדתי מול המראה. כבר לא הייתי צריך לעלות על האסלה. השרפרף הקטן הספיק כדי שאוכל לראות בה את עצמי בקלות.
“שתלך כבר,” סיננתי. “מי צריך אותה?” שאלתי את המראה.
אווה נקשה בדלת. “תצא כבר. אני צריכה פיפי ותכף מרטין בא.”
שתקתי. הנפתי יד, כאילו התכוונתי להטיל בה סכין. היא בטוח היתה חולף את הדלת הנעולה וננעצת בה.
המחשבה שאווה תמות מהזעם שפוצץ לי את הראש החרידה אותי. נבהלתי וביקשתי מאלוהים, שרק לעתים נדירות פניתי אליו, שיעשה שאווה לעולם לא תפסיק לחיות, או שאמות לפניה.
“נו, די, מתני, אתה יודע שלא התכוונתי. גם לי קשה בחיים, אבל דווקא מרטין ממש משתדל… בוא, בוא. תצא וזהו. מתני?”
הורדתי את המים, שלא תחשוב שסתם נכנסתי. היא חיבקה אותי, נישקה אותי על הראש ובאותו רגע ממש קדח הפעמון באוזניים. “תפתח, אני תכף באה,” קראה ונכנסה במקומי.
ניגשתי לדלת יחד עם פרומתאוס ופתחנו.
הוא היה רק קצת יותר גבוה ממני. פניו מבריקות כאילו ליקקו אותן ובמרכזן נמתח שפם צר וחד. הוא נראה כמו הליצנים שראיתי בקרקס או בסלון הקטן של אווה, נע חרישית בנעלי ספורט לבנות, מטפחת משי צבעונית סביב צווארו, שוליה תחובים בחולצה, מנפחים לו את החזה.
“אווה’לה אומרת שאתה אוהב סכינים,” ניגש ישר לעניין, נעמד מולי, ידיו בכיסים. לשונו העבה מנגבת את שפתיו. “אם תהיה ילד טוב, אני אראה לך את הסכינים שלי, האוסף הכי גדול בארץ, כן.” נתזי רוק לבן נלכדו בשפמו.
“אמרת לילה אחד!” כעסתי כשחזרה אחרי שני לילות ושניים וחצי ימים ארוכים – ישר למקלחת.
נעמדתי ליד הדלת וביקשתי שתיתן לי להיכנס. היא צחקה, לא את הצחוק הרגיל שלה כי אם צחוק אחר, צרוד, קטוע, כזה שמאפשר לחשוב על בכי. לחצתי על הידית והתרעתי שאני פותח ונכנס.
“שלא תעז!” צרחה. רק כעבור כמה רגעים, כשנקשתי שוב וביקשתי היא התרצתה. “תפתח חריץ ותעמוד בחוץ.”
דחפתי את הראש פנימה, “אבל אמרת – לילה אחד!” היא לא ענתה. המים זרמו לביוב. “שיקרת לי.”
“לא שיקרתי, ככה יצא,” צעקה מבפנים. “אז מה קרה, אתה כבר ילד גדול, לא? ומרים ישנה איתך ממילא.”
לא הגבתי. השתבללתי מחוץ לדלת והרגשתי איך המילים שלה מבתרות לי את החזה בשלושה סוגי סכינים.
היא יצאה מהמקלחת עטופה במגבת, כשכל העייפות שלה, מהחיים, מהאנשים, מהעולם, שקועה בעיניה. היא התכופפה אלי. “תתאמץ, מתני, אתה חייב להכניס יותר כוח ללב שלך. מוטב לחטוף ולהחזיר מכות מאשר לספוג ולהרגיש כזה כלום.” ואז חיבקה אותי חזק ולחשה, “תשתמש בשכל שלך, תעליב אותם, שאחרים יבכו – לא אתה. ואם צריך, תשתמש במקלות ובאגרופים,” וחזרה בשקט למקלחת וסגרה אחריה את הדלת.
“אז מה, שאני אכתוב שפרופסור מתן קול החליט להיות רופא מנתח בגלל פרופסור מרטין זר־בו־ראצקי, ככה?”
“זברוצקי,” תיקנתי. “אבל הרי החלטנו שלא כותבים על הכול. כותבים רק אמת, אבל לא את כל האמת.”
“כבר התקדמות,” אמרה בשובבות. “לפני רגע אמרנו שלא כותבים עליו בכלל.”
הסתכלתי אליה מזווית העין. היא חייכה.
“פרופסור זברוצקי,” פתחתי בסיפור, “הוא היה מומחה לאימפריה העותומאנית, אבל הפרסום שלו בעולם היה בגלל האוסף שלו. היו לו סכינים ופגיונות מהעת העתיקה ועד ראשית העידן המודרני. הוא לימד אותי לראות את היופי שמסתתר בניצב, בקישוטים, בפיתולים, והיו לו אינספור סיפורים על כל סכין וסכין. זו הסכין שהרגה את המלכה, וזאת המאכלת שהרגה את שני הבנים של המלך, וזה אוסף סכינים נחמד שהרג תינוקות לא רצויים בחצרות האחוריות של בתי הבושת הפרוסיים. כל סכין והיופי שלה. ככה הוא היה מסיים כל סיפור, כל סכין והיופי שלה, מתן.”
“יופי?” שאלה בשפתיים מתעקלות.
“כן. היה לו מוזיאון קטן צמוד לבית שלו,” נזכרתי בבקתה ההיא. “בתל אביב, ליד בית החייל. את מכירה את תל אביב?”
“קצת.”
“היו לו שם כמה חדרים. כל הקירות היו מכוסים בארונות זכוכית, ובתוכם הציג את הסכינים והפגיונות שלו. בפעם הראשונה שנכנסתי לשם עם אווה, רעדתי, וזה הצחיק אותה. היא אמרה שזה בסך הכול הגיהינום הפרטי של מרטין. החדרים היו אפלוליים והסכינים הבריקו באור הלבן. על הרצפה היה שטיח שבלע את הקולות, וכשמרטין דיבר הקול היבש שלו נשמע כמו חרובים נשברים.”
“אז הכול התחיל אצל מרטין, בגיהינום הפרטי שלו?”
“יכול להיות. הסיפורים שלו לא כל כך עניינו אותי, אבל הוא ידע לתאר יפה את השימוש בסכין: איך אוחזים בה ואיך היא חודרת לגוף – עצמות, שרירים, בלוטות, איברים פנימיים, עורקים, ורידים, וגם איך בדיוק מתרחש הנזק הנסתר, כמו נס – כי לפי דעתו, החוכמה היא לדקור בלי שיכאב.”
“אני לא מאמינה,” צווחה נדין בייאוש מעושה. “בן כמה היית בכלל?”
“שתים־עשרה בערך. כמתנת בר מצווה הוא נתן לי סכין ואמר שאם אתאמן בקילוף, אוכל לגלות את האוצר שמסתתר מתחת לכל דבר. הוא גם אימן אותי איך להחזיק נכון את הסכין ואיך לחתוך כדי להגיע לליבה, בסבלנות ובעדינות, כמו שעשו החכמים העתיקים.”
היא נאנחה, ואז פיהקה בהתפנקות.
“לסכין שנתן לי היה סיפור וחותמת שנחרטו על הלהב,” הוספתי.
“של מי?”
“אומן מפורסם מבגדד. אבן שאקיר.”
“וזה מתאים לריאיון?”
“אולי… אם תרצי,” אמרתי, והיא הפעילה את מכשיר ההקלטה וכיוונה אותו אלי. “המסורת מספרת, שבלילה שבו עמד אבן שאקיר לסיים את העבודה על הסכין, פרצו המונגולים לעיר. אבן שאקיר הצליח לברוח לאחד הצריחים במצודה, הסתתר שם יומיים וראה איך טובחים בתושבים, אונסים נשים ברחוב, בוזזים יצירות אמנות ומשליכים לחידקל. לעצמם לקחו המונגולים רק את כלי הנשק והמזון. כשהמונגולים המשיכו הלאה, יצא אבן שאקיר ממחבואו וברח למדבריות ערב, שם נדד ימים ושבועות. בזמן הזה חרט על הסכין את מה שהתרחש בעירו. אחר כך מצא פרנסה זעירה בייצור סכינים בכפרים שונים שבהם שהה תקופות קצרות. כעבור שנים החלו ידיו לרעוד והוא הבין שמותו קרב. הוא לא חיכה. נאמן לסכין האחת, הוא עיוור את עצמו במיומנות באמצעותה, וכשהעולם החשיך, נעץ אותה בלבו. מדוע? הסיבה לא היתה חרוטה, אלא רק סיפור המעשה.”
“הוא היה איש בודד,” פסקה נדין, “שאיבד את הבית שלו והעיר שלו והארץ שלו, ואם בהתחלת הנדודים שלו האמין שפעם עוד ימצא אותם, עכשיו, כשהיה זקן, הוא כבר ידע שזה לא יקרה. לפעמים אנשים בודדים בוחרים במוות. ככה זה.”
עצרתי בצד הכביש, יצאתי מהאוטו וחיפשתי לאורך התעלה מקום להשתין. עשרה או עשרים מטרים מאחורי הרכב המהבהב נחצתה התעלה בערבה בוכייה. נכנסתי בין ענפיה שהשתוחחו לאדמה, השפרצתי מעט על הענפים וחזרתי לנדין שעמדה ועישנה ליד תא המטען. תהיתי אם הציצה אחרי.
“טוב, סיפור נחמד. הוא מתאים לך,” אמרה. “מה עוד?”
“עוד: מרטין עודד אותי לחקור את הגוף. הוא היה מביא לי ספרי אנטומיה וספרי הוראות למנתחים עם איורים. הוא לימד אותי לעשות את התנועות שתוארו שם. הוא היה מסתכל בידיים שלי ואומר לאווה שיש לי סיכוי להיות סכינאי בינלאומי, שיש לי את התכונות הנכונות בידיים. ולי היה אומר: תזכור. אל תפחד אף פעם. הפחד חוצה כל עין לשתיים, והוא חזק יותר מכל רגש אחר. אתה לא מפחד, נכון? ואני הייתי מרוצה, כי זה הזכיר לי את אבא שלי, שלא פחד אף פעם.”
“לאווה לא היה אכפת מהדיבורים האלה?”
“הוא קיים אותנו בכבוד, מרטין. אולי זה מה שגרם לה להתעלם מכל מיני דברים.”
השתתקתי. ניסיתי להחליף מחשבה אחת באחרת ואחרת בעוד אחת. נסעתי לאט. היום ההוא־ההוא לחץ בחזה, חתך בו באלכסונים של כאב.
ביום ההוא, ערב פורים, חזרתי מוקדם מהרגיל כי לא התחפשתי ושלחו אותי הביתה. ברגע שפתחתי את הדלת שמעתי הצלפות ואת אווה בוכה. הדלתות של חדר השינה היו סגורות. מבעד לזכוכית החלבית יכולתי לראות איך אווה על ארבע ואיך מרטין גוהר מעליה. היד שלו עלתה וירדה, טח, טח, טח.
“די, די, כבר אין לי כוח, חמוד שלי,” התלוננה, אבל מרטין לא עזב אותה.
הוצאתי את הפגיון מהילקוט, פתחתי את הדלתות לרווחה והסתערתי עליו. אווה היתה על ארבע, עירומה, ידיה כפותות לפנים. קפצתי עליו ודקרתי אותו כמו שלימד אותי – בלי שיכאב. יכולתי להרוג אותו, אבל הוא הצליח להוציא ממני את הפגיון ואווה צרחה, “אוי ואבוי לך, אוי ואבוי, רק זה חסר לי! תעוף מיד למטבח!”
ואז היא הופיעה אחרי במטבח, ידיה משוחררות, ותפסה בידי, מנסה לטמון את ראשי בחזה, מתחננת, “די. תירגע, מתני, הכול בסדר. תשכח מה שראית, זה רק משחק, אתה שומע? תעצום עיניים, תכף מרטין יעזוב. הכול בסדר.”
הבטתי בה, ונשכתי את ידה. היא חילצה אותה בתנופה, והחלוק שלה נפתח לרווחה. הכול היה מלא פסים אדומים, נפוחים.
נכנסתי לאמבטיה, התיישבתי על מכסה האסלה ומילמלתי, לא חשוב, לא חשוב, לא חשוב.
“כבר שאלתי אם בסוף היא התחתנה עם מרטין?”
“לא. יום אחד הוא הפסיק לבוא אלינו. אווה אמרה שהאהבה ביניהם נגמרה. מיד פעם אני עוד מסתכל בזכוכית מגדלת על החריטות והציורים בסכין שהוא נתן לי, מנסה להבין מה עוד כתוב שם שהוא לא סיפר לי.” חייכתי.
כבר היינו במבואות חיפה והאור הצעיר של הבוקר עמד שם.
“הו! הנה החיים הטובים!” קפצה במושב.
הצצתי בה בתמיהה והיא החוותה בראשה והצביעה לכיוון הים, אל תחנת הדלק והמסעדה משמאל, שמעליה נתלה שלט גדול: החיים הטובים.
פניתי ברמזור שמאלה והחניתי במגרש.
“למוח יש נטייה למחשבות מסובכות ודי מרירות,” אמרתי.
“והמדבר נותן למוח שלך מנוחה? זה מה שאמרת לי?” היא התגרדה בזרועותיה והתלוננה, “המלח עוקץ אותי. יש פה מים לשטוף?”
חלצתי את הנייקי, פתחתי את הדלת והכיתי אותן זו בזו לנער את החול. נעלתי אותן שוב ונעמדתי בחוץ, מביט אל הים המתקדם. נדמה היה לי שהוא קורץ בחיוך ומקמט את מצחו ברוך, כאילו יש כאן רמז לתחילתה של ידידות. יכול להיות שאני פשוט עייף?"
תסתובב, תתפוס לנו שולחן למעלה," שירבבה לשון וסימנה לי ללכת בצינור המים שמצאה. לפני שהסתובבתי, עוד הספקתי לראות אותה יוצאת מתוך מכנסיה, תוך כדי דילוגים על מדרגות המסעדה. כשנכנסתי ראיתי אותה מבעד החלונות בגבה אלי, וגם אל שני מתדלקים אחוזי תזזית מהקטנה שהשארתי מאחורי. היא מתגרה בהם? היא באמת מתגרה בהם? היא שטפה את עצמה בצינור הקרוב למדרגות המסעדה, כאילו יש לה הרבה זמן פרטי, לשמחתם. ניגבה עצמה בידיים ודילגה במקום, מנסה להתייבש.
“אני כאן,” נופפתי כשעמדה בין שני המשקופים.
התיישבה כמו נסיכה שהגיעה לביקור קצר, “שלא תחשוב שאני מוותרת לך על שיר התהילה שהבטחת לי.”
העפתי מבט בתפריט. הצעתי לה לבחור בשביל שנינו. היא הזדקפה מאוד, שמה אודם בהיר שרכשה בשוק הבדווי קומפלט עם מראה מוזהבת, חייכה, הרימה אליה קרוב את התפריט, והסתתרה מאחוריו.
11 🔗
“אתם לא מפה. מתל אביב?” האיש הביט בה בעין מנוסה, מנסה לפענח את האורחים היחידים בשעת הבוקר המוקדמת. הוא הניד בראשו העגול כמנסה לרצות.
“גם אתמול בבוקר היה כאן זוג,” פנה לנדין, שהרימה אליו פנים שואלות. “אכלו ארוחת בוקר עד שהגיע צהריים, ואכלו צהריים עד שהגיע ערב וככה עבר כל היום והם דיברו וצחקו. דיברו וצחקו. ככה זה רומנטיקה.”
החלפנו בינינו מבטים תוהים. “זה סיפור אמיתי.” הוסיף. אולי נשתכנע. “זה היה זוג יפה מאוד. עד הערב ישבו אצלנו. היו יפים כמו תמונה…”
הוא תפס בחגורה. הרים את מכנסיו ובאחת נראה העתק מושלם מהצמד של השמן והרזה, אבל במבטא רוסי. הוא היה השמן ואנחנו הקטנים.
“הצילומים – זה שלך?” נדין הצביעה על שני קירות מכוסים בנופים של שקיעות וזריחות בים וביבשה.
“לא. את אלה קנה הבעל בית ממישהו מהעיר שלו. אני מצייר. אבל אם אני מצלם, זה בשביל לצייר מהלב.”
הוא שלף פנקס מהכיס האחורי של הג’ינס ועיפרון מאחורי האוזן ונעמד קשוב, מחכה לרשום את ההזמנה. “נו, יודעים כבר מה רוצים?”
נדין שלפה מצלמה והושיטה לו. “שלוש תמונות, בבקשה. תמצא לנו את הפוזות הכי טובות, ונהיה זוג יפה כמו אלה מאתמול.”
הוא החזיר את הפנקס לכיס האחורי, הניח את העיפרון על השולחן, לקח את המצלמה בזהירות רבה ופנה מעט ימינה ומעט שמאלה, מודד במבטים את האור ואותנו. ואז הורה, בנימה מלאת חשיבות, כמי שקיבל על עצמו תפקיד נכבד: "תקרב אליה את הראש. עוד. עוד. זהו מספיק. ואת תרימי את הראש אליו. גם אתה, אבל לא הרבה. תעשה כאילו תנועה למעלה. זהו. כמו חלום. "הפלאשים קפצו בה אחר זה. שניים. ארבעה. שישה, “שיהיה,” אמר והזדקף, מגיש לה את המצלמה.
"עוד קצת פוזות, "התחנחנה. “פליז, פליז, מה שתמציא.”
“אולי תזמינו קודם? עד שיכינו ייקח זמן.”
“אני רוצה את ארוחת הבוקר. עם ביצת עין הפוכה ושרופה, בבקשה,” אמרתי.
נדין הביטה בי כלא מבינה את השפה, ובינתיים עוד שני פלאשים הבזיקו אלינו.
“זה לא נחשב,” פסקה לעברו, “מה יש בספישלים?”
הוא חשב רגע ועיקם פנים כמנסה להיזכר, אך אז זנח את המאמצים ושקע בצלום.
“בוא, אבאל’ה,” קרא לי, “תעמוד מאחורי הכסא שלה כמו אדון, עם ידיים על המשענת, ותסתכל הכי רחוק קדימה. תחשוב על משהו שקורה שם רחוק,” הצביע על חלון הוויטרינה. “אתה רואה את הים? ורחוק בים אתה רואה את האניה? תעמוד עם העיניים על האניה. תעצור, לא לזוז. עכשיו את, בקשה. תשימי ת’הרגליים אחת על בשנייה, תרימי פנים, או. עכשיו עוד. מספיק, יותר מדי, תורידי.” והפלאשים קיפצו.
“אתם טובים מאוד, אין מה לדבר,” אמר והחזיר לנדין את המצלמה, מראה לה את התמונות על המסך הרחב מאחור.
“מתן שלי לא מחייך,”אמרה, ממוקדת תמונה, עוד אחת, בסדר? איך קוראים לך?"
“אנדריי,” אמר.
“אנדריי, נעים מאד, נדין. מתן. הוא איש נורא רציני. אם אתה מבין למה אני מתכוונת.” אנדריי הגיב בכובד ראש למעלה ולמטה.
“תחייך, בסדר?” הוסיפ לעברי. “זה גם בשביל הראיון, אז תתאמץ קצת בבקשה.”
שלחתי את המחשבות לנבור במכלי הזפת המוכרים של העבר, לצוד איזה זכרון מאושר, כזה שיש בו שמחה משכרת, שרק החיפוש אחריו ימלא את אותי בתקווה עולצת מול המצלמה. חייכתי.
לפי סבתא ליה, אבא היה אלוף הפרצופים. “לך אולי נדמה שאבא שלך היה להטוטן רק בידיים, אבל היתה לו לשון חדה של פרא אדם, יותר ממה שאתה יכול לתאר לעצמך, מתני. היו לו אלף פרצופים והוא ידע לעשות גם את הקולות שלהם.”
הפלאשים הפסיקו את מעופם. חזרתי לכסא שלי ואנדריי חזר למטבח.
“איזה תמונה מלכית יצאה, תראה,” היא הושיטה לעברי את המצלמה, שאביט במסך.
“מלכותית,” לא התאפקתי ותיקנתי אותה.
“אנחנו זוג יותר יפה מאתמול,” התנצחה והשתתקה כשהבטנו שנינו במסך. “תראה, יש לי אותם קמטים עמוקים שיש לך במצח,” התריסה בנחירת צחוק.
היא בחנה שוב את התמונה מקרוב. “רואים שהוא צייר.” הוסיפה.
“כן, יש לו רעיונות של צייר,” הסכמתי, מביט בתמונה, מסכים איתה גם שיש כמה קווים דומים בפנים שלנו, מין היתול גנטי.
אנדריי חזר עם מגש עגול ענקי והניח צלוחיות על השולחן תוך שהוא מסביר, “זה סלט דליקטס… זה דגים מיונז דליקטס… זה בצל ירוק ועגבנייה דליקטס… וזה דליקטס מביצים של יונות.”
“אני רעבה, זה יספיק לשנינו?” חייכה אלי, לקחה את המזלג בהתלהבות, טעמה קצת מכל דבר והשמיעה קריאות עונג – יאמי, וואו, מממ, שיט. ואז הרימה ראש, “תאכל את הביצה שלך, שלא תתקרר לך העין,” לחשה לעברי בצחוק.
הרמתי את הסכין, מיששתי אותה להרף בידי, איזנתי אותה על האצבע כאומד את סגולותיה, ואמרתי לה “צריך לאזן אותה.”
“סליחה. אני צריכה לשירותים,” אמרה אחרי ארבע או חמש נגיסות קטנות.
כמו שחשבתי, היא לא חזרה לשולחן. סיימתי לאכול לבדי ושילמתי. היא היתה במרפסת המסעדה, סיגריה בפיה. הסתכלתי עליה כשגבה אלי. הקוקו המנתר העיד שהיא מזמזמת לעצמה שיר. לורטה לין? יצאתי למרפסת והלכתי לעברה.
“היתה לי בחילה,” אמרה.
“אבל לא נגעת בארוחת הבוקר.”
היא הביטה בי, מבינה שעונת המשחקים הקצרה עומדת לפני סיום. כיחכחה.
“אני לא אוהבת לאכול,” אמרה בפשטות, והוסיפה, “גם כשאני אוכלת, אני מהר מאוד מתמלאה.”
“אז בשביל מה הזמנת גם ארוחת בוקר מלאה וגם פנקייק?”
“כי זה לא כיף סתם לא לאכול. הכיף זה לוותר על כל האוכל הזה.”
“למה לוותר, נדין?”
“הכל בגלל צ’ארלס דיקנס.”
“צ’ארלס דיקנס?”
“כן, הוא הפחיד אותי. אמא קראה לי על הילד השמן ג’ו והתסמונת פיקוויק שלו, ואצלי התחילו ההקאות. אבל אולי אני אחליף תסמונת, ככה אומרים? אני רוצה תסמונת של יופי נצחי… יש כזאת?”
יש, אבל בתנאי שלא תגדלי יותר."
“מצוין, זה מה שאני רוצה. עשרים שנה אני קונה רק בחנויות של בגדי ילדים.”
נדרשו לי שניות אחדות למצוא מילה לומר. בעוד מבטי נעוץ בה והכול מסביב משוח בגוונים של ארגמן ואפור. פניתי ממנה לחשוב על המילה. הסלעים עצרו את הים בכתפיהם החומות, מעניקים לשחפים חוף מבטחים שבו יוכלו לנוח. הקצף ניתז בכרבולות לבנבנות והרוח נהדפה אל פנינו.
“מה?” שאלה בשקט בלי להביט בי.
"את יפה ככה, "אמרתי כמעט בלי קול.
היא היססה, ואז אמרה כמברכת, “יפה שאתה אומר לי. אתה מתכוון לזה באמת?” ולרגע נצצו עיניה ועוד לפני שהספקתי לענות הוסיפה, “אל תבלבל אותי, מתן. בוא ניסע.”
חזרנו לכביש ומשכנו בנסיעה לתוך חיפה. נסענו לאורך הנמל, לכודים בעומס התנועה של הבוקר. הפקק הזה. לא זזים. זה שורף את החשק הכי קטן, פאק. לפי השעון, כבר עשרים דקות בעשרה קמ"ש. “מתחילים לזוז…” לחצתי על דוושת הגז והתחלתי להאיץ, אבל היא קראה, “תעצור, תעצור.” בלמתי.
“מה, אתה עיוור? אתה לא רואה שהיא מבקשת?”
אשה זקנה הופיעה במראת הצד, מתקרבת לשמשה האחורית, נוקשת עליה בידית מקל ההליכה וממהרת בצליעה קשה אל הדלת הקרובה אליה. נדין יצאה ופתחה לה את הדלת. “לאט גברת, זה בסדר,” אמרה בקול של אחות טיפולית. “לאט, אנחנו מחכים, בזהירות, יופי, הנה, בבקשה, נכניס גם את השמלה… הנה אני סוגרת את הדלת, זהירות.” הכניסה ומיקמה אותה בנוחיות במושב האחורי, כאילו לא דולק מאחורינו גיהינום של צופרים.
מילמלתי כמה הברות סתומות שקיוויתי שלא נשמעו כמו קללות.
היא ישבה ממש מאחורי, נאנחת בשפתה, אחח. אחח. אחח. נדין הסתובבה וחייכה אליה כמו בפוסטרים המשווקים אחיות רחמניות או סוכנות של חברת תרופות.
“הכול בסדר?” שאלה את הזקנה.
“תהיו בריאים. שהשם יברך אותך, אדון, ביחד עם הילדה היפה שלך. אחח.”
“שהשם יברך גם אותך בבריאות ואריכות ימים,” התרוננה נדין.
“רק עד הצומת שם, לא הרבה…” התנצלה ודחפה את המקל ברווח שבין המושבים.
נשר, הודיע שלט ענק מימיננו. היא ביקשה שאעצור במרכז המסחרי הקטן אחרי הצומת.
כשעצרתי נדין זינקה החוצה, פתחה את הדלת, ביקשה שתיתן לה את הסל. “עכשיו את המקל,” הורתה, “עכשיו את היד.” ועזרה לה בעדינות להיחלץ מהמושב האחורי. ואז זכתה מהגברת לחיבוק ולנשיקה והשיבה עליהם ברוך שלא ראיתי בה קודם.
טח־טח־טח, נקשה בחלוני. הורדתי חלון והיא חייכה בפה קמוט. “תודה, אדון. יפה האוטו הזה שלך. תודה רבה על הנסיעה. תענוג. שתזכה למצוות.” היא צלעה לדרכה ואנחנו לפקק.
לקראת צומת הצ’ק־פוסט הופיע שלט ועליו חץ המורה צפונה.
“ק־ר־י־י־ת ח־י־י־ם,” היא השמיעה בחיתוכי הברות.
“כאן הכל התחיל…”
היא העיפה בי מבט ארוך. מה עכשיו?
“אולי שיחקנו פעם על אותו עץ…”
“אני ואמא שלך…”
“אל תקלקל,” נזפה בי בתנועת ביטול ושלפה את מכשיר ההקלטה שלה.
“איך הכתבה מצטיירת לך עד עכשיו?” שאלתי.
היא הרימה את ראשה.
“אני הולכת לכתוב שבאת למדבר כי לא יצאת לחופש עשרים שנה בערך. נכון?”
“כן, עשרים שנה בערך.”
“ושרצית לחזור, כי זה הבית שלך.”
“כן, התגעגעתי.”
“ושאתה מלאך בודד שמחפש פיה. נכון?”
“בטח?”
“ומה יצא מזה?”
“אולי תינוק?”
היא הסתכלה בי.
להרף עין היה נדמה לי שאני מוצא בפניה עצב שלא היה בהן קודם. געגועים? האויר כבר לא היה צלול מספיק. פתחתי את החלונות והפעלתי את המגבים.
“הכול במוח, נדין.”אמרתי, והיא הרימה את מכשיר ההקלטה, “הכול יצירה אישית, פקודה של הנפש. כל אחד ומה שהוא רואה.”
אווה אמרה: “ככה זה תקווה, מתני, צריך אותה כדי יהיה מה לאבד.”
נדין אספה אוויר לפני שאמרה, “קריית חיים. אמרתי לך שאני מכאן, ואתה לא שאלת עלי כלום.”
“מה רצית לספר לי, נדין?”
"רציתי לספר לך, שתדע מאיפה אני באה… למשל, שסבא שלי ברח מסבתא. החליט לחזור לאהבה הישנה שלו. נסע עד צרפת כי הבין שהוא רוצה רק אותה. לא יכול בלעדיה. והוא לא חזר יותר לקריית חיים. אמא היתה אז בת חמש עשרה.
"היא חכתה, שאפה אויר ואז הוסיפה: “סבתא הסתובבה בראש, ככה אומרים? התחילה להאמין בירח שבשמים. אמא אמרה שאפילו רבנים בצפת לא יכלו להציל אותה מעצמה… בסוף היא מתה. להמשיך?”
“בטח, זה מעניין.”
“כשאבא שלה ברח, עוד לפני שסבתא מתה, אמא שלי התחילה להתפרע, לעשות דברים שהשכנים מרכלים עליהם ומוציאים שם רע… היא רצתה שיהיו לי חיים נורמליים, של משפחה, אבל כבר לא היו לה הורים, אז זה מה שיצא… אתה מבין, זה היה הטריק שלה, לספר לי שהיא עשתה את הכול רק בשבילי. אבל האמת שזו היתה רק האהבה הבוערת שלה לדויד ההוא, המרצה הגאון שהיה אמור להיות אבא שלי וגר בתל אביב. מה אתה אומר?”
חיכיתי רגע. מה יש להגיד?
עצרתי במפרצון בצד הכביש, אחרי הכניסה לקריית חיים, והרגשתי איך אני נאבק בזיכרונות של תקופת חיים שלמה. רוח עצבנית נשבה רגע בתוך המכונית, שקט של זיכרונות מול זיכרונות, ואז נדין דיברה כאילו התכוננה לשיחה: " מאז שאבא שלה נסע לצרפת ושכח ממנה, הראש שלה מלא נמלים שחופרות בו. אם תקדח בראש שלה תמצא שם טונות של נמלים שחופרות עשרים וארבע שעות, ומזה יש לה כאבים: בשיניים, בצלעות, בבטן, בגידים. לפעמים היא לא יכולה לדרוך על רגל, לא יכולה להתכופף. ובגלל זה היא מבלה בבדיקות יותר מחצי החיים שלה."
“נשמע כאילו גם את היית רוצה להיות מנתחת.”
“לחתוך אנשים לחתיכות בחדר ניתוח? לא.”
ולהיות עיתונאית?"
“אם אתה רוצה לדעת את האמת, הייתי לומדת את כל השפות שיש בעולם. זה נראה לי הכי מעניין. עיקר שפות של חיות.”
“אז למה לא? כנראה יש לך כישרון לזה. העברית שלך מצוינת.”
“אמא שלי לימדה אותי. היא הכריחה אותי לקרוא כל יום. מגיל אפס אנחנו קוראות ביחד, בקול. זה משהו טוב עליה, נכון?”
“זה משהו טוב, כן.” הסכמתי בלי לנסות להתחכם.
“אתה יודע, בשנה האחרונה הקול שלה נהיה יותר ויותר נעים. אמרתי לה שאולי כבר אין לה נמלים בגרון, שהגוף שלה מתנקה. שנשארו רק כמה בראש, ועם קצת מאמץ היא יכולה לנקות את זה בעצמה.”
חייכתי. היא דיברה מהר כאילו המילים הן פרפרים שיתעופפו אם לא יתפסו אותם.
לא רציתי להיכנס.
“בוא,” שידלה אותי. “נסתובב שם… נראה אם אני זוכרת יותר מהכלום שנדמה לי שאני זוכרת… נראה אם אצליח לזהות את הבית של אמא שלי… של סבתא וסבא… ואולי את הבית של סבתא שלך, בשביל הכתבה?”
“אולי בדרך חזרה מאכזיב?”
“לא. זה שינוי בתכנית,” פקדה בקור מפתיע, “אם אתה לא בא עכשיו, אתה יכול לחכות לי כאן, או באכזיב, או לחזור לשדה בוקר. אני רוצה לראות את קריית חיים.”
אחרי שאמרה את זה השתתקה וחייכה חיוך יבש שסגר את עיניה מולי; בדיוק אותו חיוך יבש וסתום שהיה לה כשהחלה להתרוצץ בשוק בחיפוש אחרי סוללות למקליט; בדיוק אותו חיוך יבש וסתום שהיה לה קודם, במסעדה, כשאני אכלתי והיא שיחקה במזלג שלה באוכל, עד שחדלה להעמיד פנים וקמה ויצאה לשירותים ולעשן.
“מה אתה אומר?” ואז, בלי לחכות לתשובה, לקחה את התיק ויצאה מהמכונית. נעמדה רגע ופנתה לעבר הצומת בצעדים מדודים, גופה מתפתל לאט לימין, לאט לשמאל. הסתכלתי במראה בתנועתה המתערסלת ושאגתי בתוכי, הצילו! אבל הפיתולים התרחקו והלכו במעמקי המראה עד שנעלמו מן העין.
חולשה וסחרחורת תוקפות אותי. אני לא יכול לזוז. שתי הנשים השכולות של חיי מתעוררות בגופי שוב. אני שומע את סבתא ליה אומרת: “אפילו בקבר אני אזכור איך אמא שלך אמרה לי, תשמרי על מתן שלנו.”
ואווה אומרת: “עד המוות אני אזכור שאבא שלך צילצל ואמר לי, תשמרי על מתן.”
ואני שואל: "אמרת שהיו להם כובעים. את בטוחה? תחשבי טוב, סבתא.
וסבתא ליה אומרת: “כן, היא בכובע ברט לבן והוא בצילנדר שחור.”
אני שואל: “בכיתי?”
וסבתא ליה אומרת: “צרחת. כמו משוגע צרחת ונופפת בידיים הקטנות שלך. דחפת לי את הפנים.”
ואני שואל: “ומה קרה אחרי שיצאו? אמא התקשרה?”
סבתא ליה שותקת.
אני שואל: “מה קרה?”
סבתא ליה אומרת: “אלוהים לא היה שם. אין על מה לדבר יותר. הכל נעצר, מתני.”
אני שואל: “ומה עשית?”
סבתא ליה אומרת: “לא מספיק, מתני, לא מספיק.”
12 🔗
סירבתי לזוז. כפות הידיים שלי התכווצו והלבינו על ההגה. במראה השקיפו אלי פנים ארוכות וחיוורות כמו מדוזה על חול נודד. שילוב שמבטיח צרות, חשבתי. מה גם שהבחנתי שעור הידיים נעשה עוקצני ופריך. אולי מהמלח של הים? הפרעת קצב? לא, יש לי לב חזק עם הוכחות ורישומים. פחות משבועיים מאז נתקפתי חרדה ומיד עשיתי אקו. הכל תקין. “כמעט כמו נער”, עלץ דוקטור נבריסקי ושיגר אלי חיוך חם, שפיזר מעט את הצינה שבתוכי.
נופפתי ידיים במחאה על השחור שנפל בתוכי, הוצאתי יד, השתלבתי בתנועה ונעמדתי אחרון ברמזור. סיבוב פרסה, עוד רמזור, ואז פנייה ימינה־ לקריית חיים. חיפשתי אותה על המדרכות מאחורי משקפי שמש כהים.
הצצתי לרחובות מימין, לרחובות משמאל. רציתי למצוא אותה, לדעת מה היא באמת מחפשת במקום הזה.
חזרתי על עקבותי. נסעתי ברחובות הקטנים, העיניים משוטטות בקדחתנות. עזובה נערמה בחצרות הבתים, או שתלתה על המעקות, אם לא הספיק חלל המרפסת לאכסן את הפסולת. עלים יבשים ופיסות עיתונים התעופפו ברוח. פה ושם נקוו שלוליות בוץ שהזכירו מי ביוב עומדים.
“תעזבי את המזוודה,” צעק מישהו. “אני נוסע. לא תראי אתי יותר. אני נוסע…” ואז השתוללה וזעקה, “לאאא… לאאא… לאאא…”
על המדרכה רץ איש גדול עם תיק ענקי. ואחריו אשה גדולה בנעלי עקב.
חזרתי לרחוב הראשי ופניתי לעומק הקריה במהירות של עשרים קמ"ש. סירבתי להגיע לרחוב ההוא, למרפסת ההיא, לתמונות שסייטו את שנתי, בעיקר בלילות של חילופי עונות. אבל גם בלילות אחרים הם הפתיעו ואיימו במוות. מה לי ולמקום שאוכל את שנתי בכפית של תינוקות?
לולא הגברת אדרנלין שהתגנבה אלי הביתה, הייתי כבר ממהר לקבוע לעצמי כמה ימי חופשה בטבע, הרחק ממחשבות מביכות שיכולות לקרר את דמי. הייתי למשל יכול לקבוע נסיעה למונבלאן עם ג’ונתן, הבן הבכור של ליליאן, ועם שרי, ארוסתו, שהיא מטפסת הרים מקצועית. “חצי שנה אימונים, ואתה משיג את כולנו. רק תגיד כן ואנחנו שולחים לך תוכנית אימונים למדבר שלך. אם יש שם איזה הר, אתה יכול להתאמן עליו. אולי אפילו נבוא אליך להתאמן ביחד.” הציע לי ג’ונתן.
פאק. אפילו לא עניתי להם. שכחתי.
גם לליליאן לא עניתי. חמור.
או שהייתי יכול לתכנן בשקט נסיעה לפריז, לנתח יחד עם פרופסור שרייב, שבכל הזדמנות מזמין אותי אליו לכל ניתוח שנראה בעיניו מרתק במיוחד, כלומר מסוכן מדי לו עצמו, והוא מעדיף להפיל את גורל המנותח אל תוך ידי.
הייתי יכול להחליט לנסוע עם בוב של ליליאן לאפריקה – הרי אני והוא לא נפרדנו – ושם להתנסות באיבוגאין. בוב רב ההוד והנימוס הבטיח שמעט איבוגאין יחזיר לי את חיי שנלקחו ממני לפני שמלאה לי שנה.
הייתי יכול לראות עם דוקטור מירסקי את הסרט שהבטחתי לה מזמן – מחפשים את אריק. היא התענינה בו כשספרתי לה עלי ועל הגאון הצרפתי בכדורגל שלקח אליפות עם לידס. רצתה לדעת מה יש בו, באריק קנטונה הזה, שהבן שלה שרוף עליו. היתה מאושרת לשמוע שבבוא היום אכיר לה אותו, שאולי אזמין אותו למדבר הזה. אין בעיה. הוא חבר של אותו פרופסור שרייבר ואנחנו שותים ביחד כשאני בפריז. הוא צעיר קשקשן וחסר מנוח ואני אוהב לשבת לידו סביב השולחן העגול.
הרי במקום להסתובב כאן כמו מטורף ללא שינה, יכולתי לשבת מול קנטונה. לראות איך לאט לאט מתקמר אצלו החזה, מובלט הרחק לפנים. איך הוא דוחף ממנו והלאה את השולחן וגוער בי בצרפתית, בפטרונות מוסווית, “מתן, אה מתן, החיים נגמרים רק כשאתה שוכח מה היה לך שלשום או לפני שבוע או חודש. עד אז תסייר, מון אמי. תמצא לך אשה אחרת עם סטייל ותגוון עם ברונטית מטרנסילביה. ואם לא תשוטט ותסייר ברחובות ובמסעדות, לפחות תתעטף בלילות ותתאמן על זה בחלומות, כדי שלא תשכח לחיות. אל תוותר על אימונים, מון אמי.”
אילו רק הייתי מספיק מרוכז לפני יומיים, הייתי נותן לנדין הזאת ריאיון מסודר במשרד ושולח אותה לדרכה, לא מאפשר לה לעשות לי אמבוש במסדרון של סורוקה ולסחוף אותי לאן שהיא רוצה. ברור לי שאיש חוץ ממנה לא היה מחזיר אותי למקום הזה שבו נולדתי עם קלפים הפוכים.
גברתן בכובע פולו החל לחצות את הכביש לכיווני. הוא יטריד אותי, ניחשתי מיד. בשנייה סובבתי את המפתח והתנעתי. הרמתי שמשות ונעלתי דלתות. רגלי כבר היתה על הגז כשפניו נדבקו לשמשה. הוא נופף לי בסיגריה, בתנועה שמרמזת על קופסה וגפרור להדלקה. הופתע שאין לי והרים מעט את ראשו, כמתכנן דבר מה נוסף, אבל כבר נסעתי, גולש במורד הרחוב, פונה לשמאל, נופל על מרכז מסחרי קטן, שבפינתו קפה אושר – טטיאנה, בית קפה שכונתי מוקף כמה עציצים חבולים. בלמתי, החלקתי במושב ושלחתי פנימה מבט בלשי.
התרשמתי שלא אורבת לי שום סכנה בפנים: שתי נשים מבוגרות ליד החלון הפונה לרחוב ועוד זוג רכון על שולחן. טוב. הרגשתי רגוע יותר. החניתי את המכונית ודילגתי על שתי מדרגות עקומות. נכנסתי, התיישבתי ליד החלון, מול האוטו, מוטרד מאוד. היא באמת עיתונאית שרוצה ממני כתבת פרופיל?
“אני בקפה אושר־טטיאנה, ברחוב דגניה 42. ואת?” שלחתי את המסרון אחרי שלא ענתה לצלצולים. למה כל כך חשוב לי למצוא אותה? תהיתי. לא רציתי תשובה.
ליד הקיר מולי, קצת הלאה ממני, הזדקרה אשה גבוהה עם עור שחום ומתוח. בזמן אחר היא היתה יכולה להיחשב מפוארת, אבל לא כשהיא מיואשת ומרוגזת ככה לנוכח גבר רופס שכתפיו שמוטות.
שתי המבוגרות גיחכו בשקט, לא מתאמצות להסתיר את הנאתן.
“כן?!” המלצרית, קוביה מוצקה ומיוזעת שלעיניה צבע ירוק־אטום כעין מרק אפונה, ארבה לי כמה דקות לפני שהחליטה להתקרב. “כן,” גערה כנושכת.
“מה כן!”
“מה אתה רוצה אדוני…”
פאק, סיננתי בין כפות ידי. היה ברור שעצבי מתרופפים שוב נוכח עיני האפונה.
“קפה שחור קטן וכוס מים, בקשה.”
אחרי כמה דקות חזרה והציבה את הכוס והספל על השולחן. שתיתי מים ואז את הקפה. את מה שנותר מהנוזל השחור שפכתי לכוס הריקה ואז הפכתי את הכוס עם שארית הבוץ על התחתית. הפכתי שוב את הכוס ובחנתי את המרקמים הזעירים שנוצרו בשאריות הנוזל, מלמעלה לשולים, משתעשע במשמעויות האפשריות: חיים ארוכים כמו שרוך או כמו בדיחה משעממת?
“עוד משהו, אדוני?”
“בקבוק מים וחשבון.”
מהשולחן שלפני נשמעו שוב הנקישות העצבניות: “אתה כמו חרק בשבילי, אתה יודע?”
“אבל אילנה…”
“זה ייגמר רע.”
“אבל אילנה…”
“בבית חולים, במוסד.”
אבל אילנה…"
“בקבר.”
“למה לא תהיי עדינה כמו בחתונה…”
“הכל צריך להיגמר בינינו, אתה מבין?” ועוד לפני שהספיק לענות, הוסיפה פסקנית, “אתה יודע שאני צודקת.”
איזו סוסת פרא, אמרתי לעצמי, מנסה להבין את הדיבור המהיר שלה, נסחף לתוך חיים שאין לי שום נגיעה בהם. היא לבשה סריג לבן אוורירי, מתוח באופן שנשים עם חזה שופע כשלה לפעמים מרשות לעצמן, הניעה בביטחון את רעמת השיער שלה מצד לצד, כמבקשת להדגיש את האופי הסופני של השיחה.
הכסא שלו נגרר אחורה בצרימה והוא קם. ציפיתי שיסתלק, אולי אפילו יתמלא איזו אלימות של אומץ אחרון ויחטיף לה סטירה. אבל הוא רק נשם עמוקות ולחש לה שהוא שונא את הימים בלעדיה. שהוא מרגיש חצי מת כשהיא לא לידו ושהוא לא יודע מה לעשות עם עצמו.
היא הביטה בו בלגלוג, ציפורניה האדמות תופפו בקצה השולחן, על הפורמייקה המוכתמת. היה ברור שוויתרה, שכבר לא אכפת לה ממנו, שהיא רוצה שזה ייגמר ומהר, שהיא מבקשת לנשום בהקלה. רק שהוא יעבור את זה בשקט, שלא יתחיל ליילל או לנבוח. היא רוצה חיים חדשים.
קמתי ומיהרתי לצאת לפניהם, לפני שיהיו רעש, צעקות, או בכי קורע לב של גבר שיצטרך עוד הרבה זמן עד שיבין מה קרה לו עם סוסה פראית יפת תואר, חסרת נימוסים והליכות.
השלטים עם שמות הרחובות נתלו ברישול, כאילו מישהו נזקק למסמריהם ועקר אותם, פעם מלמטה ופעם מלמעלה. “בסוף ז’בוטינסקי פנה ימינה לשדרות בגין, ואז ברחוב השלישי שמאלה, לחיים הזז, אחר כך ימינה לאלתרמן. ימינה לקפקא. אחד, שלוש, חמש.” התקרבתי לבלוק בן ארבע קומות שחולק לשמונה גוויות מלבניות מתפוררות. ובכל זאת נראו סימני חיים קלושים בכל מרפסת. הרמתי עיניים לקומה שתיים, מרפסת משמאל. התריסים אצל סבתא ליה היו מוגפים. חמישה שלבים שבורים ברצף. ששה או שבעה מתנדנדים. קול רופף של מוות נשב מבין המרפסות.
קולה של אווה הופיע בתוכי שוב, יוצא מהלב ומסתלסל כמו קול של אמא רגילה, “בוא תעזור לי עם המספריים, מתני. תביא את הישנים, שנגזור פה כמה עלים שהתייבשו. עלה מיובש זה כמו שיער לבן בראש של אשה גמורה. תראה את הצבעים של הפריחה, מתני.”
רצתי אליה עם מספריים בידי ומבט שכולו צפייה, אסיר תודה על השיתוף הפתאומי שהרעיפה עלי.
“בוא תראה את הפרחים, תאסוף את הצבעים החזקים האלה עמוק פנימה. תאסוף את הירוק המבריק הזה ואת הסגול המנשק הזה ואת הוורוד הערמומי ואת הצהוב שמש הזה וגם את הציוץ של הציפורים, מתני, בוא תשמע את הקולות שלהן כשהן2 שרות.” היא היתה מומחית לדמיון, אווה. לא היה ציוץ אחד בחלון. אבל היא ידעה להכניס אותי למראות שלה ואי אפשר היה לעצור אותה.
*
השקפתי אל חלון החדר שהיה של אבי בילדותו, ואחר כך החדר שהיה של אבא ואמא שלי ובסוף החדר שלהם ושלי – ואחרי הסוף, החדר שהיה שלי בחופשות. מבעד לשברי התריסים אני יכול להתהפך בתוכי ולהציץ על שני הגיבורים שלי מלמעלה למטה, מצטלמים מול עיני. הם מחובקים ומנפנפים לעברי. הם קוראים לי? נפרדים? עושים מה שמבוגרים עושים, ושלתינוקות בני שבעה חדשים אין שום מושג עליו?
משאית לאיסוף זבל ציפצפה. זה לי?
התרחקתי בנסיעה לאחור ואז התקדמתי לחנייה בנקודת תצפית טובה יותר מול הדירה.
“תמכור את הדירה הזאת ותסדר לך את הראש באוניברסיטה.” אווה נעצה בי עינים צרות מעל הקפוצ’ינו בדיטה, “טוב שפטרו אותך מהצבא. זה לא מקום מספיק בטוח ליתומים.” שבוע לאחר מכן מכרנו את הדירה ללימודים ולחיסכון בשבילי, ולטלוויזיה בשביל אווה.
חתול שחור חיטט בשקית אשפה שנפלה מהמשאית, חתול ג’ינג’י קפץ עליו בצווחות של חיים או מוות. קרן שמש יחידה נעמדה עליהם, מאפירה את היתר. זמנית הכוחות היו שווים. היללות ניסרו ברחוב, קודחות בראש.
כניסה אמצעית. בקצה הימני למטה הדירה שאותה הפך משה הצדיק למכולת, שמתפקדת, למרבה הפליאה. אבל מאחורי הדלפק עומד בחור צעיר. כבר לא משה עם הזקן הלבן והכיפה השחורה:
גבר שנראה כאילו הוא מתגלח פעם ביומיים שירת אשה בשיער אסוף במטפחת ראש פרחונית.
היא יצאה מהמכולת, בידה מיטלטל תיק צהוב מבריק. סקרה את הרחוב וניגשה ישר אלי.
“מחפש אותי?” פנתה אלי בקול מעט צרוד. מתחת למטפחת הפרחונית היא לעסה מסטיק, ניפחה בלון עד שהתפוצץ, פוף. היא אספה את שרידיו בלשון ורדרדה, גירדה מהאף שלה בציפורן עשויה היטב. “מחכה למישהו?” שאלה.
“כן,” אמרתי וחיפשתי הודעה מנדין. “את מכירה את מי שגר שם?” הצבעתי לעבר מה שהיתה אי אז הדירה של סבתא ליה.
“תפתח עוד קצת את החלון, שנשמע אותך יותר טוב. אמרת מי גר שם?” היא העבירה מבט ממני למרפסת ואז שוב אלי. "אני גרה שם, אמרה כמבינת ענין. “זאת הדירה של אלכסיי. אני רק משתמשת בה. עד תשע בערב אני גרה שמה, ואז חוזרת לבית שלי. רוצה לעלות? תכף אחרי השמן אני פנויה, לא יקח הרבה זמן איתו.” דיברה מהר, באותו חיוך של הרגל מקצועי. משכה במטפחת וחשפה בלונד חמניות מגולגל ברולים.
“אתה לא צריך להתבייש, חמוד.” ניחמה אותי וסידרה חצאית חושפת רגל שבנסיבות אחרות היתה יכולה להצטלם היטב.
אוטו שחור נעצר. איש כבד גוף חילץ עצמו מכסא הנהג ונעץ בה עיניים. היא נחפזה אליו, טאק, טאק, טאק, טאק. חיבוק ושוב נוקשת, טאק, טאק, בפלטפורות העץ הכחולות. טאק, טאק. הם פנו יחד לעבר חדר המדרגות. ידו היתה מונחת באצבעות מרווחות על עכוזה שניתר מבעד לחצאית. אור נדלק בחדר המדרגות. ניסיתי להציץ בחרכי התריסים של קומה שתיים משמאל. אולי באמת אבוא אליה אחרי שהוא יסיים את ענייניו איתה, אכנס לדירה ההיא כדי לגשש בצללים מקיר לקיר, מפינת אוכל למטבח וממנו לסלון ואז לחדר שלי, לראות מבעד לחלון שהאיקליפטוס גבה מאוד. שהגינה ריקה. שהקיפו את הבנין ממול בפסי צבע חומים כמו סרטים מכוערים של מתנה עלובה. שעגלת קניות של סופרמרקט עומדת תקועה באמצע השביל ובה מקרר שבור. לסגת מהחלון, להתקפל ולטמון את הראש בכרית כמו ילד קטן עד שסבתא ליה תחזור מהמכולת של משה הצדיק, ובינתיים לספור עד מאה, לספור עד אלף, ושוב מההתחלה, עד שתחזור.
“קרה משהו, מתני?” שאלה.
“רק חכיתי שתבואי כבר.”
סבתה ליה אף פעם לא הבינה למה אני הולך למות כשהיא יורדת למכולת, שזה הכי הרבה זמן שנשארתי לבד אצלה. גם האישה עם המטפחת לא תבין אם אטפס לקומה שתיים כדי שתלטף אותי, שתחייך אלי שעה ארוכה.
המכונית השחורה נסעה.
היא לא נראתה מופתעת, להיפך נדמה היה שחיכתה לי. זזה לאחור כדי לתת לי להיכנס. נתקלתי במדף שעל הקיר בכניסה. ספל נפל ארצה. התכופתי להרים. “תעזוב,” אמרה והלכה פנימה. “תשאיר את המאתיים על המדף.” קולה היה צרוד וגמור.
הסתכלתי סביבי, מעט הרהיטים הדלים עמדו מסודרים ועלובים.
“נו, מה איתך? כאן יותר טוב,” קראה מחדר השינה.
פניתי לעבר הדלת, רצית להסתלק מיד אבל משהו הצית בי מצב רוח סורר. הנה אני תופס את זרועה ומצמיד אותה. פרצופה מתעוות. היא מתנשמת בפה פתוח. הבל של כלב נודף ממנו. עיניה ענקיות, מתרוצצות בין ריסיה כמו חרקים לכודים. אני מרים את היד כדי להדוף אותה ממני, אבל לא. פיה משתולל בחלל הריק, וכבר אני מושך אותה בידי, תולש ממנה את הטריקו עם הנצנוצים, נתלה על שדיה, נושך את שפתיה, בעוד היא מתירה אותי בכוח משלה, בצחוק נוחר, לא מוותרת לי. כאילו יש לה חלק בסחרורים שלי. היא שומטת את ראשה לאחור, מחפשת מהר אחר אבר המין, הודפת אותי אל הקיר, מחדירה אותו אליה פנימה מהר. יותר מהר. מתנועעת מצד לצד, אבל אני כבר לא הייתי שם. יצאתי קודם לצד האחר של החדר. למטבח. לשטיפה בכיור. לדלת. לחדר המדרגות. החוצה.
יצאתי מהרחוב בנסיעה מהירה ובפנייה הראשונה עצרתי, וחיפשתי את בקבוק המים שנדין הביאה. והוא היה מאחור. פתחתי את הדלת ורחצתי את הראש, שטפתי ידיים ופה, ירקתי ושוב שטפתי. יצאתי לדרך עם ארבעה חלונות פתוחים, חולצה רטובה וגוף רועד מקור.
לפני הרמזור של היציאה לכביש הראשי עצרתי במפרץ והתקשרתי לנדין. הפעם היא ענתה.
“נעשה לי מאוחר,” אמרתי לה בקול שקט ככל האפשר. “אני כבר לא יכול להמשיך לאכזיב, אני חוזר. רוצה לחזור אתי?”
"לא, לא. מעניין לי כאן. מצאתי את הבית ואני רוצה להשאר, להיכנס לשכנים, למכולת, לירקן. אבל אם אתה צריך לחזור – אז תחזור, זה בסדר.
“ואכזיב? תסעי לבד?”
“כן, בטח, נוֹ בעיה, אפילו שחבל שאנחנו לא ביחד…”
שוב שאלתי אם היא יודעת לשמור על עצמה. והיא אמרה, “שור,” ציחקקה ותכף הוסיפה, “אני ילדה גדולה, לא לדאוג, ביי ביי.”
13 🔗
השמים השחירו והבזיקו. למרות החלונות הפתוחים עלה מדי פעם בנחיריים ריח גופה של האשה ההיא, והסלון המסודר התהפך לתמונות שזכרתי מפעם. לחצתי על הדוושה יותר חזק. תריס קטן נפתח בעורף וקולה של סבתא ליה נשמע כמו בפעם האחרונה שבה ביקרתי אותה ברמב"ם. היא דיברה אלי בעיניים טרופות מייסורים כשידי בתוך ידה והדמעות זולגות על פנינו. “מתני, מתני,” אמרה, בעוד אני מושך באף, “הייתי מרימה אותך שתגיד להם שלום, אבל אתה לא הפסקת לצרוח כשההורים שלך היו הולכים… שמרתי עליך יפה ובכל זאת בכית, מתני. עשית חור בראש לשכנים ולכל האנשים שאהבו אותך. כל יום לפני השינה הבכי היה קורע את הבלוק שלנו. פחדת ללכת לישון. הייתי שרה לך: שתלתם ניגונים בי, אמי ואבי, ניגונים מזמורים שכוחים – גרעינים, גרעינים נשאם לבבי. עתה הם עולים וצומחים… בסוף זה היה מרדים אותך, כאילו הכרת כבר את כל המילים.”
רק שנים אחרי מותה הבנתי עד כמה היתה ראייתה של סבתא ליה מפוכחת. רק את כמיהת בנה יחידה אל המוות לא ידעה לפרש. ואם ידעה, לא עשתה דבר והעדיפה לשתוק. נדמה לי היום שאווה דווקא כן ידעה. אווה דיברה על כך שהמוות היה עבורו יריב גמיש וערמומי עד מאד, מלך ללא ממלכה וללא נתינים. ובכל זאת, האצבע של סבתא ליה שהיתה מורמת לעבר השמים שכנעה אותי כשחזרה ואמרה, “זה מה שאלוהים רצה. מה להגיד?”
היו פעמים שהוסיפה, "הגורל המחורבן גנב אותו כמו שהוא גנב לי את אבא שלו. "סבתא ליה התכוונה לסבא פליקס שמת מהתקף לב כשאבא שלי היה ילד קטן, יכול להיות שהיא כרכה יחדיו את הרצון של בנה ושל אלוהים.
“השבועיים שלה,” כפי שאווה כינתה חלק מחופשת הקיץ אותן הייתי מבלה עם סבתא ליה, היו תמיד קשים לי. סבלתי אצלה מאלרגיה שאיש לא ידע להסבירה, אבל אף פעם לא ויתרתי על ביקור או פגישה איתה. פצעים אדומים וקשיי נשימה היו מלווים אותי רוב הימים בדירתה, אבל לא סיפרנו על כך לאווה. “אתה לא חולה, מתני,” אמרה כשהופיעו הפצעים והחלו נדודי השינה, “אתה בריא וחזק, נכון?” אפילו כשהרגשתי רע מאוד, האמנתי לכל מילה.
הביקורים הקבועים אצל סבתא ליה היו קצרים מדי וטובים כל כך, עד שלא רציתי לחזור לתל אביב. כל ביקור התחיל על שרפרף במרפסת עם כוס מיץ וקרמבו, להמתיק את השעה הראשונה של הבלבול.
היא דיברה אלי כמו אל מבוגר. התיעצה בקשר לארוחת צהריים או ערב, “מה נכין, מתני?” ואני הייתי קובע מה נאכל, ואם תגיש לי שוקו או רק חלב. היה לה חשוב שרק אני אחליט מתי עושים אמבטיה, בתנאי שזה יהיה לפני שמונה. וככה גם בנתה את דמותו של אבא בתוכי, כמו שנגרים בונים ארון עם מגירות: קודם בסיס מעץ אלון עבה שמניחים על רגליים קצרצרות וחזקות. אחר כך מציבים את הלוחות לדפנות, ואז מעצבים מגירות לאחסון. זאת היתה דרכה להדוף את הסיפורים של אווה על אודותיו, ולרוקן את החושך שלי.
על אמא היא דיברה איתי רק מעט מאוד, כמעט שלא. זו היתה דרכה לריב איתה. התעלמות אפופת סוד שזיכתה את אמא בדרך כלל בכינוי הכללי “היא”. החומה שהקימה היתה ערפל שעמד כמסך ביני לבינה, ואחר כך ביני לבין כל היתר.
אני נזכר במה שכתוב בספר הזיכרונות שסבתא ליה הביאה לי.
סבתא ליה אמרה: “הוא אוהב את הריח של אבק שריפה. דיבר איתי על זה. ריח משכר. בתמונות ששלח הוא נראה מהודר בטוקסידו כחול עם פסי קטיפה אדומים. צוהל.”
אווה וסבתא ליה הסכימו: משהו השתבש, ואמא שלי נעצבה מאוד.
סבתא ליה, ביום הולדת ארבע־עשרה שלי: “היא חטפה דיכאון וזה קילקל את כל הקריירה שלו, מתני.”
העתקתי מהמילון:
"דִּכָּאוֹן, דיכאון:
1. שִׁבְרוֹן־רוח, דִּכְדּוּךְ, צַעַר גָּד־וֹל אוֹ דְּאָגָה גְּדוֹלָה הַמְעִיקִים עַל הַלֵּב: אַחֲרֵי הָאָסוֹן שֶׁקָרָה לוֹ יָרְדָה עָלָיו רוּחַ דִּכָּאוֹן.
2. [בפתולוגיה] מָרָה שְׁחוֹרָה, מֶלַנְכּוֹלִיָה, דֶּפְּרֶסִיָה נַפְשִׁית."
הקפדתי לדקדק ולהעתיק לספר הזיכונות שנתנה לי סבתא ליה כל נקודה ופסיק, כל חיריק וקמץ ופתח וחולם. היה נדמה לי אז שהדיוק הזה במילון הוא בעל חשיבות גורלית, והכרחי כדי להגיע לפתרון המדויק של ההרגשה הרעה.
זה היה שנים ארוכות לפני שנעשיתי רופא – כשהתאמצתי קשה כדי להפוך את עצמי למישהו שמבין משהו דווקא באותיות הקטנות, הלא מנוקדות, של הפתלוגיות ושל הרווחים הקטנים ביניהן. הרבה לפני שיכולתי להעלות בדעתי שגם בלי ניקוד יש פתרון סדיר לתעלומות כואבות, ושגם לדיכאון יש הגדרה קלינית מסודרת. ושֶכֵּן – אולי מה שקרה לה, להם לי, היה רק ענין פשוט ושכיח; כלומר שאמא שלי האבודה היתה סטטיסטיקה אפידמיולוגית, לא יותר. שכמו 11 עד 20.7 אחוז מכלל היולדות (לפי התפלגויות של גיל, מצב סוציו־אקונומי, השכלה, היסטוריה של ניצול ופגיעה מינית בילדות או בנעורים) היא סבלה ממה שמכונה דיכאון לאחר לידה. מצב שהיה יכול להגיב לטיפול תרופתי, אילו מישהו העלה בדעתו.
אבל בספר הזיכרונות כתוב מעט אחרת.
סבתא ליה אומרת: “דיכאון זה כוחות אופל שתקפו אותה – כל יום יותר ויותר – עד שלקחו אותה ממך.”
מתוך המילון" “יִקָּחֵהוּ אֹפֶל [דיבור של קללה ורוגז, שאול מאיוב, ג ב]: יֵלֵך לַאֲבַדּוֹן, יִקָּחֵהוּ הַשָׂטָן.”
וכך חייתי, כל השנים, עם האותיות הקטנות, הלא מנוקדות של הקללה והרוגז. אווה אומרת: “לאמא היה עצוב מאוד בגלל איך שהוא התייחס אליה. הוא לא דאג ללב שלה, וזה בילבל אותה. היא סבלה לעתים קרובות, אחותי הגדולה, משפלות נפש. זה לא היה דכאוני, מתני.”
הערה:“את זה אני מבין.”
עוד כתוב בספר הזגרוות:
סבתא ליה אומרת: “תיזהר לא להיות בכיין כמוה. לא מתחזקים מזה. תילחם על הטוב, אל תידבק לרע.”
אווה אומרת: “זה הבחורות. הוא לקח אליו את האור הלבן, הנקי, שהיה בה ונתן אותו לכל מיני בחורות.”
הערה שלי מאותו גיל ארבע עשרה: “הכי טוב אני מבין מסבתא ליה שאמא רצתה אותי ואבא לא.”
בעניין הזה היתה הסכמה בין סבתא לאווה. על זה הן היו שותות הרבה כוסות תה יחד, מדברות על דברים עצובים, על טיפשות, על מדרונות החיים ועל צביטות בלב, כמו שאווה היתה מסכמת. מפעם לפעם היתה מישהי מהן קושרת זנב לאיזו מילה שנאמרה, מחברת אותו לאמא או לאבא שלי, ומלחמת עולם היתה פורצת ביניהן. שולחן הפורמייקה היה עולה בלהבות המילים. הרגליים היו רוקעות ובועטות. רוק היה מוקצף בין השפתיים ואחר כך נדחק לזוויות הפה־לבן עכור כנגד אדום עז.
אני זוכר את עצמי יושב על ידן, אוטם את האוזניים באצבעות, מגלגל ראש ביניהן, מחכה שמנחם השכן מלמטה ידפוק במקל המטאטא בתקרה שלו. במקרים קיצוניים היה שולח את נחמה אשתו כדי שתכה בעקבים שלה בדלת שלנו.
אז סבתא היתה אומרת: “בושה. בושה וחרפה!” ומביטה לכיווני.
אווה היתה אומרת: “עזבי את הילד.”
סבתא היתה מכריזה נחרצות: “אני גמרתי איתך, אני מסתלקת!”
אווה היתה מנופפת בידה, “הדלת אצלנו פתוחה – לא נועלים,” ויוצאת לחלן במטבח לעשן סיגריה.
לפי סבתא ליה, אבא וגם אווה ניסו לשכנע את אמא לוותר על ההריון, אבל פרנקו הפתיע. הוא פתח את הרחובות ואת הכיכרות לאנשים. העיר געשה. הדלתות הכבדות נפרצו. העצים הוריקו בשמחת האביב והחופש. היא אהבה את הבטן הגדולה שלה וכבר לא היה על מה לדבר.
סבתא ליה אומרת: “הם רכבו על האופנוע עד טורקיה והגיעו עם המעבורת לחיפה, ואז הביתה.”
סבתא ליה אומרת: “היא היתה בחודש השמיני, ובקרית חיים היה כבר שיא הקיץ. מה זה האופנוע שהיה בראש שלו, מתני, למה היה צריך אותו? תכתוב: הם היו יפים כמו שחקני קולנוע…”
בכל פעם שסבתא נזכרה ביופיים, היא לגמה מהלימונדה שלה שעה בעיניים עצומות. גם אני הייתי עוצם עיניים, מתאמץ שהחושך יתמלא בנצנוצים, יביא לי רסיסים מהתמונות שעוברות בראש שלה.
בספר הזכרונות כתוב, באמצע: יום הולדת שש־עשרה. סבתא ליה אומרת לי שזה היום הולדת האחרון שאנחנו חוגגים ביחד. אני מבקש ממנה עוד שנה שנתיים, בבקשה… אבל באותה שנה היא באמת מתה. לפני זה היא עוד הספיקה לספר: “כל אחר צהריים הוא היה הולך לים, כמו לטקס שאסור להחמיץ. חוזר ומתקלח ומתלבש בבגדי הקוסם שלו, מתאפר ויורד למטה כאילו הוא עולה על במה של אולם גדול והזרקורים נוסעים אחריו. היית צריך לראות איך כולם היו עומדים במרפסות או מציצים מהחלונות כדי לראות אותו צועד לגינה, קוראים לו שינפנף להם. איזה שחקן גדול הוא היה, מתני. הוא לקח שני צעירים חזקים שיהיו העוזרים שלו, והם היו עוברים וצועקים בכל מקום ‘לבוא עכשיו־עכשיו למופע הקסמים’. בשכונה שלנו היו הרבה בטלנים, אתה רואה בעצמך. כאלה שחיים מכלום. כאלה שאם כבר קנו אוטו, אז אחרי חודש היה עומד על בלוקים. היו באים מהמזרחי, מהמגדלור, אפילו המסכנים מהמעברה של האיקליפטוסים, וגם אלו מקרית מוצקין – כאלה שעבדו והצליחו. כולם היו מצטופפים, יושבים על כיסאות מתקפלים שהביאו, או עומדים בגופיות שלהם. היו שם תמיד מאה אנשים, אולי אפילו מאתיים, עם הילדים הקטנים שלהם…”
סבתא ליה בכתה מאוד. היא הוציאה ממחטה לבנה מתחת לשעון הדוקסה שלה, ניגבה היטב את פניה, החזירה את הממחטה למקומה הקבוע ותוך כדי כך בדקה מה רשמתי. היא היתה מרוצה. “שהאווה הזאת לא תתערב בספר הזיכרונות שלך.”
“היא לא מתערבת, רק מוסיפה,” גיליתי לה חרש.
“לא טוב, מתני, היא מתערבת בנייר של מישהו אחר.”
חיבקתי אותה והיא נישקה את כפות ידי.
“חבל שלא יצא לך לראות את כל אלה שהיו מתרוצצים וצועקים ‘הקוסם־הקוסם’. הוא הביא הרבה שמחה ועשה אותי אמא גאה. הוא היחידי בקרית חיים שהביא שמחה לאנשים. אתה מבין את זה, מתני?”
אני שואל: “ואמא?”
סבתא ליה אומרת: “היא ישבה כאן, במרפסת הזאת של המטבח. צעקה לו: ‘מלך. מלך שלי!’ עשתה לו כבוד של אלהים. זה היה כתוב בעיתונים. כתבו עליו הרבה, מתני. אבל הכל נשרף אחרי שהתנור נפט הדליק את המזנון שלנו בסלון. היית בן שנה וכמעט נשרפנו כולנו.”
בספר הזיכרונות כתוב שסבתא ליה אומרת: “כשנולדת, היא הבריקה מרוב אושר. חשבנו שהכל יסתדר. איך יכולתי לשים לב שיש צרות. שניהם היו יפים כמו בסרט. איך יכולתי לדעת… הוא היה הולך, אבל תמיד חזר אחרי כמה ימים. לא אהבתי את זה, אבל גם לא דיברתי על זה.”
אווה אומרת: “אמרתי לסבתא שלך – תדברי איתו. אמרתי לה שהיא אמא שלו ויש לה מילה. אבל היא אמרה – אי אפשר, אווה. זה כמו עם קיר. דיברתי, והוא חשב על משהו אחר. לא שמע כלום. הוא מאלו שתופסים את כל החדר ומסלקים את כל היתר ברגע שהוא היה נכנס.”
אני: “אבא שלי עשה מה שהוא רצה, ואפשר היה או להישאר לידו, או לעזוב.”
אווה אומרת: “את אמא שלך זה הפחיד. היא היתה שברירית, מתני.”
סבתא ליה אומרת: “היא התחילה לכתוב. כל יום. ובערב ישבה בחושך ושרפה את הדפים שכתבה באותו יום. מה יכולתי לעשות איתה?”
במשך שנים התגעגעתי לזמן שהיה לי עם סבתא ליה. הרגשתי שנפרדנו מוקדם מדי, עוד לפני שהתחלתי להבין משהו באמת.
לא הייתי בלוויה שלה. באותו בוקר של שמש צורבת היתה לי בחינת בגרות בלשון ואווה אמרה בקול נחרץ – המבחן הזה חשוב יותר מהכול. היא לבשה חליפה אפורה, כרכה על צוארה צעיף משי כסוף ונסעה ברכבת ובשני אוטובוסים לבית הקברות במחנה דויד.
“דווקא היו שם הרבה אנשים, מתני. מי היה מאמין. אולי מאתיים.”
הייתי שקוע במטבח בפתרון שאלות במתמטיקה ולא הרמתי את הראש.
“סידרו לה מקום מיוחד ליד אחותי ובעלה.”
קמתי מהשולחן וניגשתי למגירה היחידה שהיתה שלי בארון של אווה. הוצאתי את ספר הזכרונות. פתחתי דף חדש וכתבתי: ההלוויה של סבתא ליה ביום חמישי, שתים־עשרה בצהרים, מנוחת עולמים: 23.6.1977, ז' בתמוז תשל"ז.
אווה אמרה: “סבתא ליה מתה מקריסת מערכות. שום דבר לא עבד אצלה חוץ מהראש. לפני שמתה, היא חתמה על צוואה אצל עורך דין זקן אחד, מיכאל חיימוביץ'. צריך להזהר ממנו ומהבן שלו, שעובד איתו. בגיל שמונה־עשרה הכסף והדירה שלך. עד אז הדירה תהיה מושכרת והכסף בנאמנות אצל העורך דין הזקן הזה ובנו. אווה שפרינצק מקבלת שקל, זה מה שכתוב בצוואה של הסבתא שלך.”
אחרי זה היו כתובות עוד שתי שורות שקראתי במסמך לבדי: “אווה קיבלה כל שנה הרבה כסף בשביל מתן קול, ביזבזה אותו על עצמה.”
אווה רותחת: “סבתא ליה שקרנית, חבל שנסעתי להלוויה הזאת. רק בקבר של אבא שלך צומחים כמה קקטוסים. הקבר של אמא שלך מוזנח.”
*
אווה רתחה: “אם אתה לא מדבר איתי, אז תחפש לך בית אחר.”
לא זזתי.
אווה אמרה: “אתה ילד מרגיז שכבר איבד מזמן את הקסם שהיה לו פעם בגן חובה ובכיתה אלף. איזה חמוד היית אז. עכשיו תראה מה נהיה ממך. השיער הארוך הזה נראה נורא. וגם הפצעים על הפנים שלך נהיו נורא אדומים ומכוערים כשאתה כועס עלי. יותר טוב שתצא מהבית.”
בבוקר שלמחרת ההלוויה התעוררתי לבית ריק. אווה עזבה מוקדם מהרגיל לספרייה העירונית. אספתי את הסנדוויצ’ים שהיו מוכנים, הפעם בלי פתקים נחמדים, דחפתי אותם לילקוט וירדתי שתי קומות. ידעתי, אני לא חוזר הביתה.
צריך למצוא מקום. כדאי שניפרד. שלא ניפגש הרבה זמן. שנאבד. שנתאבל. שנתגעגע.
שתי ילדות שמנמנות הלכו לפני ודיברו ביניהן בקול של המורה, נרגשות מטיול שיעשו עם המשפחות שלהן בשבת ואיך זה יהיה להתעורר בבית מלון בטבריה, על שפת האגם. הרצינות שבה דיברו התאימה לבגדים המבוגרים שלבשו ולאופן הילוכן הזהיר; כל צעד חושב לפי המשבצות במדרכה והביא בעקבותיו את הצעד המדויק הבא. ברגע מסוים אפילו עצרו, שומרות את רגליהן ממוקמות בדייקנות, כל אחת במרצפת נפרדת, והתחבקו בהתרגשות. זה הרגיז. עברתי למדרכה שממול, שאלתי איך מגיעים לבניין שעל נחל איילון. בכל פעם מצאתי מישהו שכיוון אותי עוד ועוד מזרחה, אל מקום ההוא.
אחרי שעה של צעידה ברגל עם הילקוט על הכתף, הגעתי לבניין שממנו התחילו אמא ואבא את ההליכה על הכבל.
בספר הזיכרונות כתוב: הרחוב של הבניין הוא בן שמן, מספר 8.
מצאתי בניין תעשייתי ישו, בן שלוש קומות, שנראה כמו תמונה של מגדל אייפל, אבל בלי השפיץ בקצה. אף פעם לא הלכתי לשם, אפילו לא התקרבתי למקום.
בחזית היה פתח רחב וגבוה של מוסך והרבה מכוניות מבהיקות בגנדרנות צבעונית. פסים של חלונות ברזל חתכו את הבנין לרחבו. ספרתי חמש קומות. עמדתי מול חדר המדרגות הפתוח בצידו של הבנין, עקבתי אחרי אנשים שעלו וירדו במהירות, מתנשפים, מדברים או שותקים, בודדים או בקבוצות קטנות. כולם נראו רעננים ומלאי מרץ. עלה בי רצון להקיא. או יותר טוב, למות. בלעתי רוק מר והתחלתי מטפס בעיניים מושפלות, חצי עצומות, סופר את המדרגות בקול, מתנשם בכבדות.
האור שבהק מרצפת הסיד של הגג עיוור את עיני. התנדנדתי מעט עד שהתייצבתי. חיפשתי פנים אבל הפנים לא הגיחו, לא מהרצפה השורפת ולא מקיר המעקה.
התקרבתי למעקה, והיה נדמה לי שאני דורך במקום הכי הגיוני שממנו הם התחילו ללכת על הכבל.
הרמתי עיניים אל הבנין שמנגד: שיערתי שאליו הכבל חובר. הורדתי ראש הכי נמוך שיכולתי. מים עמדו בנחל והעלו ריחות רעים שקודם לא הרגשתי בהם. פחד עבר בי לאורך הגב. האם המוות היה ידוע לשניהם מראש? האם מתו בכוונה?
התיישבתי על רצפת הסיד ובכיתי כמו ילד קטן. בכיתי על סבתא ליה שמתה מוקדם מדי, ועל ההלוויה שנעדרתי ממנה בגלל הקפריזות של אווה.
מישהו עלה לגג, קלט אותי וניגש אלי. קמתי והסתלקתי משם כמעט בריצה. אחר כך רצתי את העיר בחזרה לרחוב פרוג פינת פרישמן, מספיק רחוק כדי שהיא לא תראה אותי. נרדמתי על המדרגות של הקאמרי.
חודש לא דיברנו. השתדלתי להיות בבית כמה שפחות. הכנתי שיעורים על אחד הספסלים בטיילת. לא ויתרתי לעצמי על תרגיל אחד במתמטיקה ולא על שאלה מעייפת אחת באנגלית או בהיסטוריה. חזרתי שעה לפני שהתחילו ההצגות בקאמרי והמשכתי בהכנת שיעורים כאילו בהם תלויים חיי. נרדמתי לפני שאווה חזרה מהתיאטרון – אם חזרה בכלל.
יום אחד קראו לה לשיחה עם המנהלת ועם המחנכת של כיתה יוד. אמרו שאין צורך בעיניים מנוסות כדי להבחין בסבלו של הנער הזה, שאין לו אפילו חבר אחד בכיתה.
בלילה כתבתי בספר הזיכרונת: אווה דורשת שנתחיל לדבר, לרגל יום השלושים למותה של סבתא ליה. אני מסכים, לפי התנאים הבאים:
“את לא יכולה לומר לי מה כן או לא לעשות.”
אווה מסכימה.
“את לא יכולה להגיד לי מה חשוב ומה לא חשוב.”
אווה מסכימה.
“אני קובע בעצמי לגבי כל מה שקשור בי.”
אווה מסכימה.
אווה אמרה: “צריך לקנות לך דיאודורנט ונעלי ספורט.”
הסכמתי.
אווה אמרה: “טוב שלא היית בהלוויה. זה לא מקום לחיים, ואפילו לא למתים.”
לא הסכמתי.
לפני שקמתי מהשולחן, אווה חתמה בספר הזיכרונות על ההסכמות. החזרתי אותו למגירה שלי בארון שלה ולא נגעתי בו שוב.
מפעם לפעם קניתי לי פנקס קטן בכריכה שחורה ורשמתי לעצמי דברים שחשבתי שארצה לזכור. גם אני, כמו אווה, הצפנתי פתקאות ופנקסים קטנים בקופסת נעלי הספורט שקנינו בקיץ של ההלוויה. לפי הסימנים שהייתי משאיר, ידעתי שאווה לא נגעה בקופסה. היו דברים מעטים שהיא ידעה לכבד באמת.
14 🔗
“אני על החוף. נהדר כאן, אתה מפסיד.” ברקע נשמעה שאגה טיפשית.
“מי עוד שם לידך?”
“אתה שומע אותם? נמצאים כאן גם שולה ויורם מבית שמש, ויוקי אחד עם בחורה בשם קרן שהוא פגש לפני כמה שעות, ואני עם אליזבת המלכה, שגם באה לפה לבד. אז אנחנו גם זוג.”
“יופי לך,” אמרתי, בנסיון להטביע את מה שהתעורר בי בנוף של הכביש המהיר.
“תראה, אני פה עד שאני אחזור, ומתי שתגיד נתקדם עם הפרופיל. אתה יכול לחשוב בינתיים, בין סכין לסכין, מה להגיד על החזרה לניו יורק, או על חתונה או על תינוק ומשפחה.”
“אני יכול, אבל יותר בין כרית לשמיכה ופחות בין סכין לסכין.”
לרגע התחולל בתוכה מאבק. איפה אתה?"
“אני עיף, נדין. יש לי עוד שעה עד שדה בוקר.”
“אתה שומע מוזיקה?”
“לא, תוכנית על סודות מאחורי דלתות סגורות.”
“מה אומרים שם?”
"אין לסוד מאפיינים משל עצמו, שהוא מתהווה מתוך ההסתרה והשתיקה, הזהירות, ואולי גם השכחה. ודרוש דמיון מפותח לאנשים, כדי לראות את מה שהם לא אומרים….
אז תחשוב גם על סודות לפרופיל שלנו, בסדר?" ביקשה ונפרדה בלי הקול המתפנק.
אף פעם לא היה לי דמיון מפותח מהסוג הפואטי, שאוכל להעלות בדעתי מה שלא יעלה על הדעת. חיפשתי תחנה: “רוח רוח, וח סתיו. עץ הֵשיר עלעליו. תריס הורם והוגף, הכלבלב הביתה שב…” ע' הלל. עזבתי את התחנה של הגיל הרך לטובת הרוח שנכנסה פנימה והמשיח של הנדל בקול המוזיקה.
עכשיו משהו צרך לקרות, אני מבקש לעצמי. משהו צריך להשתנות. אני צריך להתאבד בלב של אשה, עדיף אצל דוקטור מירסקי. זה צריך להתחיל בשעת חסד בסלון או בגינה, לתת לה יד ארוכה, לדבר אליה בזמן שהיא מנסה לברר עוד משהו על אודותי. לנסות להתבונן פעם אחת עמוק אל תוך עיניה, להרוויח ביושר את הכנפיים שהיא יודעת לפרוש מעלי בין מילים ובשתיקות המרווחות. נינה מירסקי חברה שלי. אני מנחש: היא שותה תה בחלב של אחר הצהריים. היא משוחחת בנחת מעוררת קנאה עם הילד המתולתל שלה, אולי הם קוראים בספר הרפתקאות על מערות נסתרות מן העין, הרחק מנהמת המוות שעולה אצלי בחלומות. אולי הוא שוב מתעקש לדעת מה כתוב בעיתון. ואם יש כתבה על הבדווים שהוא יכול לגזור ולשמור. ילד קטן שיודע להסתודד בערבית עם איברהים, הילד הבדווי היחידי בכיתה שבא הרבה לבית החולים, ורפאל מבקר אותו כשהוא מקבל תרופות לווריד.
“הם טובים אליו,” אמרה לי נינה על המשפחה. “ורפאל אוהב להיות אצלם.”
פעמיים בשבוע היא מקבלת פציינטים בקליניקה הצמודה לביתה. בעיקר נשים עם בעיות פוריות.
“לפעמים אפשר לראות לפי העיניים איך אפשר – אם אפשר – להושיע,” היא משתפת אותי, עומדת בידיים שלובות, מהורהרת מעט. השמלות הפרחוניות המתנפנפות שלה לא תמיד מחמיאות לבטנה או למתניה השופעים מעט, אבל צבעי הוורוד או התכלת המדגישים את השיבושים בגזרתה הולמים אותה מאוד. עור פניה הלבן מבליט את הכחול של עיניה. היא יודעת לנצח בתחרות עצמית.
“היא מיוחדת,” אומרים עליה בחדרי הניתוח המזרחיים.
“היא צרפתיה,” אומרים בקפיטריה.
"היא בלגית, "אומרים במשרדי ההנהלה, “אחות של הבוס.”
“היא גרושה עם ילד,” אומרת סוניה ומוסיפה, “אח שלה תפס אותו בצימר.”
“לא יכול להיות, את הגרוש שלה?” שואל שרוני בשוֹק, ולא שם לב שאני מאחוריהם בשביל.
“עכשיו היא החברה של פרופסור קול…” מחזירה לו סוניה ונותנת לו באותה הזדמנות מצית ורוד־בזוקה במתנה.
“לא מגיע לה,” אומר שרוני ואני מחייך בתוכי.
בשבילים של סורוקה מזהים אותה לפי שמשית התחרה הלבנה שהיא פורשת מעליה, להגן על עורה מפני השמש הקופחת.
“אני מפייסת בדיבורים וזה עוזר להחלים, להתאמץ יותר,” היא מספרת לי.
אצלי הם שוכבים בעיניים עצומות – לא זזים מילימטר ובטח שלא מדברים," אני מסביר לה את ההבדלים ביחסינו עם הפציינטים.
“אצלי הן בוכות מרגע שהן נכנסות. עוד לפני שהתיישבו. גם המשפחה שמלווה אותן ונשארת בחוץ – כולם בוכים הרבה.”
“אצלי הם רועדים מרגע שהם נכנסים, גם מקור וגם מפחד. גם המשפחות בחוץ רועדות.”
“אני שומרת על קשר עם המקרים הקשים.”
"אצלי אין עם מי לדבר. אני מטפל בהם כשהם במצב של גוויה – נפשית ופיזית. הם שוכבים מכוסים, בעיניים מודבקות ועם צינור קשור לפה, הרבה־הרבה שעות, את יודעת, וקשה ליצור איתם קשר גם אחרי ההתאוששות. לפעמים עוברים שבועות וחודשים עד שכל החלקים חוזרים למקום ויש עם מי לדבר. ובינתיים מה שהיה ביני לבינם בשעות של הניתוח או קצת לפני – כבר נשכח, ואולי עדיף שכך.
אני מדברת איתן מהלב," היא אמרה לי יום אחד לאחר שפגשנו באחת המטופלות שלה, שפרצה מיד בבכי מאושר: “המלאך שלי, דוקטור מירסקי שלי.”
היא לחצה גם את ידי ומתוך מבול של דמעות אמרה לי, “היא ההוכחה שיש מלאכים שהולכים פה בשבילים המכוערים האלה בסורוקה,” ונפרדה מאיתנו בברכות ובלחיים סמוקות.
“לא יוצא לך לדבר אליהם לפני שאתה מתחיל לסמן אותם?”
“מעט מאוד. קשה לפתח שיחה לפני שאני פותח להם את הראש.”
היא הניחה לי ועברה לאחת מאותן שיחות התה־בחלב. “צריך להביא לבאר שבע יותר תזמורות, שינגנו מארשים כל שבוע. זה יכול להעיר את האזרחים שנראים צהובים כמו האויר הזה.” נימנמתי על הספה והיא נגעה בכתפי והוסיפה בקול חולם, “צריך שתהיה כאן מהפכה אמיתית בעיר…”
אחי כמה דקות נדמה היה שהזכירה תינוק. הזדקפתי, לא זכרתי את הקוד השמור בינינו לגבי התינוק המשותף. יש לי מילה משלי בתכנית שלה?
בכוסית השנייה היא התרווחה מעט, פתחה את המעיל, הניחה את כפות ידיה מאחורי עורף הברבור שלה והביטה הרחק לפנים בלהט מאופק במתכוון. באותה נימת תה־בחלב אמרה, “מצאתי מקום טוב לגור בו. אין כאן יותר מדי אורות שיפריעו לראות כמה יפה הלילה.”
הבאתי מהמטבח עוגיות קטנות שקניתי בקונדיטוריה הקבועה של אווה בדיזנגוף ושמרתי לכבודה. חיכיתי לצליל השמח, הראשון בקולה הערב, שלא איחר לבוא. “יופי שזכרת אותי. איך היה בביקור אצל אווה?”
“היה בסדר,” לחשתי וחיבקתי את צווארה, מאפשר לה להניח עלי את הראש, לנוח מהמתח שאני גורם לה לעתים קרובות ושאני מצטער עליו רק כשהיא כבר מתרחקת. אז אני קורא לה שתחזור, אבל היא כבר לא יכולה לשמוע, או שהיא חוששת מפני הייאוש שבקולי ומעדיפה לוותר. ובכל זאת, כמו ינשופית היא מצפה לרדת החושך כדי לבוא אלי. נעתרת בשמחה נוגעת ללב כשאני מבקש שנישן יחד בלילות שלא קשורים בתינוק.
תכף היא תלך. אני מנסה למצוא בתוכי שקט שלפני החלום. אבל היא לא זזה, אפילו נצמדת אלי בגבה והאגן מחפש אותי וגם היד, שאחבק אותה. אני מתיישב ואחרי רגע קם והולך לאמבטיה, שוטף פנים, מצמיד את הפה לפיית הברז ויונק. המים קרים. אחר כך מתיישב על דופן האמבטיה. הזיונים שלנו איטיים, אין בהם תחינה ולא קרביים מתהפכים. ככה זה ימשיך?
“מי יודע איך הוא יהיה… הילד, אני לא מצליחה לדמיין אותו.”
“היא תהיה כמוך.” נסחפתי פנימה, מחפש מערות ימיות בין איים חמים שיודעים להוביל מסעות טרופי מזג. תכף היא תלך. אני מנמנם, לא ממש ישן – המסע עצמו יכול להשתפר עם הזמן, אני אומר לעצמי ושוב מאבד את החשק לישון.
לבשתי את החלוק ויצאתי למרפסת מהדלת של המטבח. קטפתי פרח סתווי צהוב עם גבעול דק. את הגבעול שזרתי בגלגול לטבעת כשהפרח מזדקר ממנה כיהלום גדול. נינה ישבה על המיטה, רוכסת את החזייה.
“נעלמת.” חייכה, מניחה את הידיים על הירכיים כמו ילדת תיכון נבוכה.
התיישבתי לידה ונתתי לה את טבעת הגבעול עם הפרח.
היא מדדה אותה על האצבע, העיגול היה גדול עליה, והיא הידקה אותה קצת ושלחה את ידה מתוחה לפנים, מביטה בה כשיהלומים בעיניה.
“זה אומר שאתה אוהב אותי?”
השענתי את הראש על ידי, המרפק תקוע בירך, מטה את הראש לכיוונה.
“היית אומר לי אם היית אוהב אותי, נכון?”
מבט חד בחזה המתנשם, אנחה קלה. היא קירבה את כף היד עם טבעת הפרח אל בין שנינו, האצבעות מתוחות כלפי מעלה, מסובבת מעט את כף היד לצדדים.
“תודה, זה יפה.”
“על היד שלך. כן.”
“חשבת פעם להתחתן?”
“כן. בטח. זה היה מזמן, כשהייתי סטודנט.”
“ואחרי זה, לא?”
“אחרי זה לא.”
“תתחתן איתי אם יהיה לנו ילד?”
היא קמה ומבעד לאיפוק ראיתי שהיא נסערת. “אני יודעת שלא, מתן. אני יודעת. לרגע בילבלת אותי עם הטבעת.”
היא הורידה אותה והניחה על השידה, משחילה את הרגליים לנעלי הסירה הכחולות.
“אני הולכת.”
ליוויתי אותה לדלת ונופפתי לשלום כשנסעה. נעלתי את הדלת פעמיים וחשבתי שאולי אני בכל זאת אוהב אותה. אחרי שאדע מה זה הפחד ולמה קר לי בידיים.
תיזהר ממנה, אני אומר לעצמי כשאני מחייג לנייד שלה. תיזהר, אני חובט באותיות אחת אחת, מדמיין את דמותה החיוורת, ראשה מוטה בשעת שיחה עם חולה או קולגה – מבלבלת את כל סורוקה והסביבה. ברגעים האלה היא נראית פחות שבירה, יותר בטוחה ונועזת.
אפילו בביוץ האחרון, כשהיה נדמה שהיא קורסת מיאוש בגלל השתיקות הארוכות בינינו, בגלל חוסר החשק שלי לשמוע על רפאל, הילד הנדיב ובמתוק שלה. או על המטפלת המקסימה שלו, או על הכנס הצפוי באמסטרדם – אפילו אז ניסתה לשמח אותי בנתחי שניצלונים פריכים שהקפיצה, באורז ובסלט הטרי הקצוץ דק. “אוכל צריך לאכל טרי וחם.” אמרה כשהביאה את המגש למרפסת.
כשסיימתי לאכול היא ויתרה, וחזרה לנסיון נוסף רק למחרת בערב, לבושה בשמלה הלבנה שפרחי ורד אדומים גדולים שטים בה, מטפסת בשביל בקלילות. היא אספה את שערה הגולש בקווצות, כמו פרפרים מעופפים, ונראתה צעירה משלושים ושמונה שנותיה. העדיפה לחכות לי בחדר השינה עד שיתחשק לי לבוא בעקבותיה. הלכתי בכוונה לאט עד חדר השינה, ולא ידעתי מה לעשות. נדמה לי שבלילה ההוא אהבתי אותה, ונבהלתי.
כיביתי מנוע בחנייה ועליתי בשביל המוליך אל הבית. לדלת היתה מוצמדת מעטפה לבנה. תלשתי אותה, מבקש בלב, רק לא דוקטור מירסקי. אבל זה היה כתב ידה העגול, הברור.
פתחתי בקבוק יין אדום ומזגתי לעצמי. לגמתי כשמוחי חשוך וחלול, ולא העזתי לפתוח את המעטפה. הנחתי אותה סגורה במגירה הראשונה בשולחן הכתיבה וצילצלתי לנייד שלה. שוב נשמע קולה הנינוח בתיבה הקולית. ציצלתי לביתה וקול נעים של גבר השיב לי בצד השני.
“הלו?” חזר הקול ושאל.
“שלום,” אמרתי, “אפשר לדבר עם דוקטור מירסקי?”
“היא תחזור בעוד שעה בערך. למסור לה משהו?”
“כן, שמתן קול מבקש ממנה ליצור קשר.”
חיכיתי. נדמה היה שגם הוא מחכה.
“אני אמסור לה, לילה טוב.”
פתחתי את הברזים באמבטיה, ועד שתתמלא הסתכלתי החוצה בחלון הפתוח. הילד המצויר תפס את כל החלון של הנוף הרחוק. הוא רץ במקום בקווים זוהרים של ירוק תפוח. יכול להיות שזה הילד שאני רואה מהמרפסת בחזית הבית? הילד ההוא שרץ על חודי ההרים, כאילו כלום?
נכנסתי למים והרגשתי מת בשקט המוחלט של הלילה. זבוב, זבוב זהוב־מצח הצטרף, חג מעל ראשי. זבוב טורף? בלקסיקון החרקים בישראל כתוב" חרק מוארך בצבע זהבהב חולי, ניכר בבטן מאורכת, בעיניים גדולות הבולשות כדי לגלות את הטרף, ברגליים עבות המסתיימות כל אחת בזוג ציפורניים כפופות כאנקולים – להחזיק בעזרתן את הטרף – ובחדק עבה וקצר, המבצבץ בתחתית הראש… אני מזדקף במים והזבוב הטורף יורד אלי ועולה ממני. יכול להיות שאני טרף?
15 🔗
כשעזבתי את הבית בבוקר השכם הרגשתי כאילו צפרדעים מקרטעות לי על הגב, מקרקרות בבטן, תקועות בתעלות השמע שמאחורי האוזן. הרגשתי רע ולא ממוקד כשלחצתי בחזקה על דוושת הגז. בכל זאת התפעלתי בתוכי מהשינה העמוקה בלי אויבים או סכינים בערפי. רחוק במזרח הביסה השמש את העננים והשעה שש התחילה לסגת לכיון שבע. מישהו פתח משמאלי חלון של רכב מסחרי וקילל אותי. עקפתי אותו וזה הוביל לריב גברים. הוא גם עקף אותי וחתך בפראות – ואני בחזרה. בסוף האטתי וזה דווקא הרתיח אותו, הוא האיץ, השתחל לפני והחל לבלום לסירוגין ובמפתיע. תוך נסיעה מזגזגת. ירדתי לשוליים וכיוונתי את הרדיו לקול המוזיקה, שקלתי איך לנסח בזהירות את מסרון ה“בוקר טוב” למירסקי, שיהיה מלוטש מספיק, כל כך מלוטש וחלק עד שיפסיק את הרעש בתוכי. בסוף תיקתקתי לה “בוקר טוב” פשוט ושלחתי. מה קורה לך? ננזפתי בתוכי. איך קרה שכבר התרגלת לקול המתעניין שלה? הרי אין צורך לצפות לנעימות חיזור לפני שהיא מצחצחת שיניים. המתנתי זמן מה ושלחתי מסרון נוסף, “סליחה, לא שמתי לב לשעה…” והקולות מהרדיו חזרו מהדהדים, כמו מדרך ארוכה.
יצאתי לכביש ההומה, הגברתי מהירות וחתכתי – כשאני מתעלם מהרכב המסחרי ההוא, שהפעם ניסה להידחף מכיוון תחנת הדלק. לפתע הוא הופיע משמאלי, צופר בעצבנות, פתחתי שמשה, גם הוא הוריד את שלו וצעק לי, “תבוא, תבוא ליפו,” ועשה תנועת שחיטה סביב הצוואר. עברתי להילוך ידני, כדי שיעבור – והוא עקף אותי והתרחק, בעודי מתקדם במהירות של שלושים קמ"ש. נעצרתי ברמזור אדום, חולם בהקיץ.
“תפתח, תפתח, יא זבל.” שוב המשוגע הזה. הוא נעמד ליד האוטו שלי.
“לא פותח,” עניתי מאחורי שמשה נעולה.
“תפתח, תפתח ותבוא ליפו,” צרח המקרר ונענע את המכונית כאילו היא צעצוע קטן ואדום. “תצא, יא מניאק.”
הרגשתי לחלוחית בכפות הידיים. לחצתי על כפתורי הנעילה כדי להרגיש בטוח, ואז נפתחה הדלת. התברר שבטעות שיחררתי את הנעילה, המקרר שאחז בידית בכל כובד גופו העצבני, איבד את שיווי המשקל ונפל לאחור בחבטה עמומה.
“פאק,” פניתי אליו בגערה חלושה ויצאתי מהמכונית כשהרמזור התחלף לירוק.
נחיל המכוניות עקף אותנו בזהירות מימין ומשמאל. מתוך חלון של מכונית זוחלת מישהו צעק: “חארות!” וירק יריקה עסיסית שנחתה ליד ראשו. נתתי לו יד שיקום, אבל הוא לא הצליח.
“תקוע?” שאלתי, בטח נדפק לו הגב. “אתה יכול לקום?” ביררתי שוב, אבל המקרר לא זז. הפה שלו נפתח ונסגר בלי קול.
הוא בשוק, חשבתי ואמרתי לו: “הרמזור תכף יתחלף שוב… ידרסו אותך…” אבל הענק בהה לעברי כאלו ממתין לאיזה נס. “אני ממהר,” התנצלתי וכבר היינו מוקפים כמה אנשים שהתאספו לצפות והתפעלו מגדלו של האיש.
“צריך לבדוק אותו, צריך אמבולנס שיקח אותו לסורוקה,” אמר בדווי שנעמד לידי, ואחרי רגע כרע לידו, בוחן אותו בפליאה.
הענק שלח אלי מבט מבולבל וניסה שוב לקום.
“אני רופא בסורוקה,” אמרתי. “כדאי לגשת לראות שהכל בסדר.”
האיש שיפשף את ראשו והראה לי את כף ידו המרוחה בדם. הבדווי אמר, “יש עליו דם.”
“בוא נעמוד בצד,” הצעתי, “נראה אם זה רציני.”
הוא הושיט לי יד, נתתי את שלי ומשכתי קלות.
“צריך עזרה?” הבדווי הפנה אלי מבט מלמטה, נעמד, ותפס ביד של הענק.
“תמשוך, אני מאחוריך,” הצטרף עוד חבר אחד, “אל תפחד, תמשוך … עטיה,” צעק המנהיג הטרי לעבר הטנדר ששני כבשים עמדו בארגז הפתוח שלו, פעו בבהלה.
משכתי את הענק בזהירות מהכביש, כשמאחורי צועק המנהיג, “כמה כבד זה.”
“לא יודע מה קרה לי שככה…” נעמד הענק, אבל לא הביט לעברי. בחן מה קרה עם השלושה בדווים שהסתכלו עליו. “מה יש להם?”
“זה כלום,” הפסקתי אותו, “תעקוב אחרי האצבע שלי,” הזזתי את האצבע מימין לשמאל ובחזרה, אבל הוא חיפש דבר מה בחבריו החדשים.
“רוצה סיגריה?” חייך אליו המנהיג והושיט לו אחת מגולגלת שהוציא מכיס החולצה.
הענק סירב להצעה בתנועת ביטול. ידו המושטת של הבדווי קפאה לרגע, ואז אמר, “לא רוצה, לא צריך…”
“אלה, מה?” שאל מחזיר אלי את המבט.
עקבתי אחרי תזוזת העיניים שלו. הוא רואה אדום? הזיכרון לזמן קצר נפגע?
“עכשיו תושיט את הידיים לפנים באצבעות פתוחות.”
“יאללה יאללה, חלאס, ההצגה נגמרה,” הקול שלו חזר לעצמה של בראשית. הם פנו לאחור, נדחסו לקבינה של הסובארו והכבשים צרחו.
הוא שלח את ידיו בתנועה רופסת, עוצם את העיניים בחוזקה, כאילו נחתך בגרזן או נכבל באזיקים.
“עכשיו תלחץ לי את היד, אבל בעדינות, אה?”
הענק התאמץ ללחוץ בזהירות.
“הכל נראה בסדר, אבל בכל זאת, סע למיון. אני אצלצל לשם שיקבלו אותך ואבקש שיודיעו לי מה קורה. תגיד להם שיתקשרו לפרופסור קול.”
“אין בעיה,” וכבר היה שוב מאחורי ההגה, מנוף בידו, וכהרף עין הספיק לעבור ברמזור הירוק.
חזרתי למכונית, ממתין באור האדום ומחפש נקודה להתביית עליה. שבע ועשרה, בוקר חדש ואור אפרפר מלמעלה. נדין? אני פותח חלון ושואף אוויר. ערבות השמים הנרחבות, הריח הטוב בשערה, ריחופו הקל, הרוח הנושפת בו. אילו רק יכולתי לנשוך בצווארה ולשחרר אותנו.
צעדתי במרץ אל חדרי הניתוח הדרומיים, מנסה להתמלא בקרירות חורף ביום שנגמר הקיץ. בינתיים עצרתי לפני הדלתות האוטומטיות כדי להשאר רגע לבד, להתרכז. אני תמיד נעזר בקול המדויק, שממקד אותי שנייה לפני שהכול מתחיל, ואז נכנס פנימה להיכל היחידי שבו אני מתפלל לטוב. זה קורה כשאני מרגיש את המאבק הצפוי עם הקץ. מאבק עד חורמה, עד ניצחון, או עד שמופיע צפצוף ארוך על גבי מסך המוניטור.
דוקטור שרוני לא היה במיטבו, כמו בימים שהוא מוטרד מאורח חייו וממעמדו הזוטר והמטורטר בקרב בנות ביתו. אני לא מגיב, מנסה להשאר נקי מהזעם המוכר הזה.
ראשים נדים מצד לצד, אצבעות מצביעות על קווים וגוונים בקומפוזיציות של הסי־טי – ורק קווצות שיער הזהב, המושלך בסרבנות אל מחוץ לכיסוי הראש הירקרק, מזכיר את האוורסט של הבוקר הזה.
אני עובד מהר. קודח שני חורים מאחורי האוזן, מעל בסיס הגולגולת, חותך את השפה העליונה ומפשיל אותה מעט עד לאף, קודח גם שם, משחיל דרך הנקב את המצלמה לכיוון ההיפופיזה, עד שהתמונה מתחדדת. ואז מקבע את הסיב של המצלמה.
כשאני כבר במעעמקים עם הכלים הזעירים, והעיניים יורדות פנימה ועולות החוצה אל המסכים, אני יודע מה רציתי לומר לה.
תוך כדי המילים שעוברות בתוכי מחוללות הידיים תנועות קטנות ומדויקות. אילו הייתי פנוי לדבר איתה, הייתי אומר לה, כמו כרמן, האהבה לא מכירה חוקים, ולא מסביר יותר מזה. בטח לא מדבר איתה על רגש – תמונה שהגלוי בה לעין מכסה על תמונת העומק האמיתית, כמו זו המופיעה על המסך.
“גידול מספר שמונה לצלוחית,” אני פונה לנויה שתגיש לי את הצלוחית עם החומר המשמר.
אני שומע את שרוני מבקש את הנתונים מסוניה. בליל מילים מתעופף סביבי כרסיסי ברד, פוגע גם בערפי, נמס, מפלס שבילים, ומחבר מספרים לפעולות שאני עושה. הזמן עוצר מלכת, לוקח צד במלחמה שבין ודאות לספק. אחר כך מופיעות על המסכים קומפוזיציות זרות, מפתיעות. מתנגשות בנתונים, בעובדות. חזיונות נסתרים? ובכל זאת ידעתי למצוא את הגשר, להיפגש עמן בעזרת הדמיון, ולהניח שהן שם באמת, מכוונות אותי לפעול.
השתמשתי בכוח הדמיון באחד הניתוחים המורכבים שביצעתי במאונט סייניי. מסוג הניתוחים שהוותיקים העדיפו למסור אותו הלאה – לקולגות מפריז או מז’נבה, הרחק מיבשת אמריקה. החלטתי שאני יכול לבצע אותו, והצלחתי. אבל השורה התחתונה לא הועילה לי מול ועדת המשמעת, שהשעתה אותי על שחרגתי מהנהלים, וכך יצאתי לחופשה ארוכה מאונס.
לא הייתי מורגל בחופשות גדולות ומעולם לא קמתי לבקרים שלמים של בטלה. לא היה לי מושג מה לעשות בזמן. כשדיברתי על כך בטלפון עם אווה, היא הציעה, “אולי תתאהב”," וזה מה שעשיתי. זאת אומרת, לפחות עשיתי את התנועות. יותר מחודש התפלשתי ללא רסן עם נשים, באור, בצל, בקור, בחום. נשות צללים שירדו ועלו בגרם מדרגות חסר רגש או דמיון, לפי דרכה של אווה: הקצרה, היעילה, המרוקנת מזיכרון.
בשבוע הרביעי מצאה אותי ליליאן בטלפון. “סוף סוף אני מצליחה לתפוס אותך,” אמרה בזעף, הייתי בן שלושים ושלוש – צובר בעיות משמעת חוזרות ונשנות במאונט סייניי, מלוות בהתקפי זעם והרס עצמי. ליליאן ריכטר רצתה לשמוע על הדברים שהדמיון הזריז שלי יכול להמציא. היא ניסתה להבין. לראות את החוטים שאני מלפף ומושך מתוך העובדות האכזריות אל מה שאני הופך אז לאפשרי.
ליליאן ריכטר היתה אחות פסיכיאטרית במאונט סייניי, בעלת השפעה שרק רוצחים מפורסמים ביותר זוכים לה – כך העידה על עצמה. מאחורי החיצוניות השלווה שלה התרחשה תסיסה חסרת מנוח. היא היתה מבוגרת ממני בתשע שנים, גבוהה ומלאה למדי. בעלת שער חום ועיניים חומות. ראשה הגדול, שהאפיל על גופה, רכן על כתפיה הכפופות מעט.
היא התאהבה בדרך שבה נהגתי לתאר דברים שהמצאתי וגם בידיים שלי. כך אמרה כשהיתה חופנת אותן כדי לאמוד את להיטותן. אחר כך היתה ממששת בהן כעיוורת המגששת אחר שקעים, בליטות, חופים ומטאפיזיקה – הכוח שממנו, לדבריה, מורכבים החיוניות והכישרון. אבל אני, כדרך השועלים החשכה, סבבתי אותה שוב ושוב, מנסה לגנוב אותה. שתתאהב בי ושאוכל לעזוב אותה.
היא הביאה אותי לבית שלה, למטבח שלה. הגישה לי עוגת תפוחים שרק יצאה מהתנור. האדים עלו מתוך החריצים, סוכר וקינמון שרופים התמוססו בקרום. אבל היא לא הראתה לי את חדר השינה שלה ושל בוב. רק של שלושת הילדים – הבנים התאומים שלומדים בקולג' והקטן, בן השתים־עשרה.
“בוב באפריקה,” התנצלה.
“הוא יחזור?” שאלתי, והיא הזדקפה, והרימה גבה. נכנעתי, בלי שאוכל לעשות משהו.
“תתנצל לפני הוועדה, ואני אדאג שלא תצטרך להתנצל יותר לעולם,” אמרה באחד הערבים, משוכנעת שיש בכוחי לעמוד בחזון הזה, מציעה לי להמר על השפעתה. התמסרתי לברית שנכרתה בינינו. רוח אפרפרה ריחפה בחדר בו ישבו חמשת חברי הוועדה, ורק פרופסור קלאוס בלט בחולצה צהובה, עניבה כחולה ועיניים בהירות מכוסות שכבת קרח, או לא. הוא הניח את העט מידו והתבונן בי בלי עניין. היה לי הרושם המוזר שאני עצמי מתבונן בו ומוצא כמה אני יכול להיות דומה לקלאוס. יכול להיות? כשסיים לקרוא בגו מתוח את העובדות ושאל מה יש לי להוסיף, אמרתי, “הכל אמת,” וקראתי התנצלות מנייר שהכינה לי ליליאן.
החשש היחידי מפניה הופיע בלילות. מוטיב ההרפתקה בדואט שלנו היה מאיים. קולה של סבתא ליה לחש לי בתעלות השמע: "אבא שלך הבטיח לה הרפתקה והבטיח גם לשמור עליה. היתה פה ברית.
אווה אמרה: הוא הפר את הברית, הוא לא שמר על אחותי."
סבתא ליה אמרה: “היא חשבה שהוא מתכוון לתינוק. הוא התכוון להרפתקאות אחרות.”
אוה אמרה: “הוא פחד מתינוק.”
סבתא ליה אמרה: “הוא לא פחד מכלום.”
ליליאן הציעה לי לנצל את החופשה מאונס ולהתנדב לתורנות לילה בפנימיות. “חודש, זה יועיל לשם שלך, עד שהוועדה תחזיר אותך.” וכך הכרתי את ארנולד. הוא היה בן ארבעים ושתיים. ניתוח מעקפים. הערתי אותו משנת אחר הצהריים. הוא התיישב על המיטה, הפיג’מה המפוספסת תלויה עליו כשק מקומט, והוא אמר לחלל בקול רם: “אשתי היתה כאן אתמול. היא לא תבוא יותר. היא ישבה כאן, אתה מבין, וכל דקה הוציאה את המראה שלה ובדקה איך היא נראית. כשאמרתי לה שתפסיק, שזה משגע אותי, היא נאנחה ואמרה: ‘תגיד ארנולד, אתה חושב שאתה מכיר אותי באמת?’ אמרתי ‘כן’ ומיד הצטערתי. חשבתי שזה לא נכון, שאני לא מכיר אותה באמת.”
“תוריד את החולצה בבקשה, ארנולד, צריך לגלח אותך.”
“זה לא יכאב לי, הם יודעים שם מה עושים, נכון?”
סיימתי לעבור על החזה שלו עם מכונת הגילוח החשמלית.
“אתה מבין, היא התעסקה בפנים שלה ואני הבנתי שאני לבד, זה הביטוי שעבר לי בראש באותו הרגע, ורציתי להגיד לה את זה, אבל היא הקדימה אותי ושאלה אם אני חושב שהיא יכולה לעשות משהו שמנוגד ל’טובתה האישית'. אמרתי לה ‘לא, מה פתאום’ ובשניה שעניתי הבנתי שהתשובה הנכונה היתה צריכה להיות ‘כן’. אתה מבין?”
פרשתי את המגבת הגדולה על המיטה, והוא נשכב. התזתי את ג’ל הגילוח והקצפתי עם המברשת.
“תרים את הידיים בבקשה. כן ככה, אתה יכול להניח אותן מאחורי הראש.”
“היא מבוגרת ממני בארבע שנים. יש לה ילדים משלה. לנו ביחד אין ילדים. לא הצליח לנו. ואז היא אמרה:' אני חושבת שאעזוב אותך, ארנולד. אני מצטערת שאני צריכה להגיד לך את זה עכשיו, אבל אני מוכרחה. אני אבוא לבקר אותך אם צריך. היו לנו גם ימים יפים, אתה זוכר, נכון?' זה מה שאמרה” וקולו הפך צורם ופניו האדימו.
“אמרתי לה שתלך לעזאזל, שהיא כלבה, שאני לא רוצה לראות אותה יותר… כולם כאן הסתכלו עלינו כי בטח צעקתי. אבל לא היה אכפת לי. אתה מבין אותי?”
“לא חשוב אם צעקת, ארנולד. חשוב שנשארת לבד.”
אחרי שבוע בפנימית היא סידרה לי לשמש מנתח אורח באמבאני הוספיטל בבומביי.
עשיתי שם מה שהכי אהבתי לעשות – לנתח. באותם ימים זרים, הרחק מניו יורק, עלו בי קולות עמוקים שלא שמעתי קודם. הכל היה עטוף ענווה מסורה, ערכים ששמעתי עליהם ולא באמת האמנתי שיש כאלה, עד שהגעתי לחדרי הניתוח והרגשתי שאני במקום שבו מה שיש הוא אכן נחוץ ונדרש. הכל היה ברור לי, לא כמו הצל המאיים שריחף תדיר במאונט סייניי. כל כך ברור ופשוט, עד שאפילו פיקפקתי אם להיענות למייל הלקוני שלה: "אתה חוזר אלינו בטיסה 785 של אמריקן. אחכה לך בשדה. ליליאן.
הנוסח החד דיבר אלי. היא יודעת מה היא רוצה. וגם יודעת איך להשיג את זה.
לאט לאט היא הביאה אלי את אלה שהיו מוכנים לשלם, ולשלם הרבה, ולא בכדי, מאז שחזרתי התחזק מעמדי וזה של ג’ף שרמן – נחלש, בעיקר נוכח ההצלחה בקרבות הזעירים על המוחות של המנותחים.
אנשים התחילו לעשות מאמץ להתקבל אצלי, כדי שהידיים שלי יסתובבו להם במחילות הפתלתלות של הראש, ימצאו ויסדרו את מה שקלקלו השמים או הגורל.
השלמתי עם כך שאני חסר את הדיבור שיודע לפנות לזולת בחביבות בלתי אמצעית, שאני כנראה גלגול לא מוצלח במיוחד של אבי, שדווקא ידע להלך קסם במלים. הנחתי לליליאן לנהל את התקשורת מול המנותחים, וגם את סדר יומי הפקדתי בידיה, והיא נהגה בו כבוד שאיפשר לי להסתכל במראה באיזשהו שקט פנימי שלא הכרתי לפניה.
בשנים האחרונות במאונט סייניי קיבלתי רק חולים שהמקרה שלהם גבולי, כלומר שהיה חשש שהגידול כבר שלח גרורות לכמה חלקים במוח. הייתי נכנס אליהם פנימה, מגשש לאט בבסיס הגולגולת עם הסיב האופטי, הסכין והמצבט, או קודח בגולגולת, עושה את דרכי עם מכשירים בין אברי המוח, עובד חלק מהזמן בעיניים עצומות. התמונות במוניטור נמצאות בסינכרוניזציה מושלמת עם התמונות שאני רואה ומרגיש בתוכי, ושאיני יכול להסביר. אולי אלה הקומפוזיציות שאני רואה בהבזקים מתמשכים? בפעמים הראשונות שעצמתי עיניים להרף, עוררתי בהלה בקרב אנשי הצוות שלא הכירו אותי – אנשים רגילים לחשוב שלעיניים יש רק דרך אחת לראות: כשהן פקוחות. ביקשתי מהצוות לשכוח לרגע, כאשר הם לידי, כל מה שהם יודעים על העיניים, על הראייה ועל חוקי האופטיקה בהקשרים הללו. אמרתי, “יש דרכים שונות לראות.” אבל הם לא שוכנעו, לא מיד. ההצלחה שלי כן – תשעים ושמונה אחוזי הצלחה בהסרת גידולים מבלוטת המוח במינימום נזקים.
*
“זאת אחיאב, נכון?” שלחתי שאלה לחלל, ושרוני, לאחר רגע של שקט, מסר אותה לקוז’ינסקי.
“סוניה, את יכולה לחלץ אותנו?”
העפתי אליה מבט. נדמה לשרוני שתפס אותה לא מוכנה וכבר עלה בפניו חיוך דוקר. הקפצתי שוב את השאלה, “נדמה לי שקורין. לא, דוקטור קז’ינסקי?”
“כן, קורין אחיאב, פרופסור. בת 38. גוש צמוד לאמיגדלנה, נוטה־ימינה,” היא הרימה מבט לכיווני, מותחת את הצוואר ארוך־ארוך, מכחכחת בגרונה ומעגלת גבות, כתוב כאן שאין ממצא לגרורות," אמרה בקול גבוה. עוד משהו, פרופסור קול?"
“אם תשאלו אותי,” מלמלתי, יש לה מרבה רגליים בראש," והוספתי בקול רם לעבר שרוני, “מה אתה אומר, שנמשיך לחטט או שמספיק להיום?”
השאלה הזו התנגשה בו.
“סוניה,” אמר דוקטור שרוני, “תרימי אותה קצת ותסובבי לנו אותה ימינה בזהירות, שנוכל להסתכל כמו שצריך.” היא מיהרה לתפוס בשלט, להרים מעט את המיטה ולסובב אותה ימינה.
“תחזירי, סוניה, ככה המדוזה תישפך לה מהראש – תישארי רגועה, תכווני אלי… עוד קצת שמאלה, מספיק.”
“בבקשה,” אמרה לו דוקטור קז’ינסקי, “בבקשה.”
דוקטור שרוני שוטט עם המצלמה בזהירות, מוחק את הכתם הלבן הבוהק שלי מהמסך לטובת נופים אחרים, ואמר, “נדמה לי שלעכשיו – זהו. גידול חפשי, לא לוחץ על כלום.”
“בסדר, נתחיל להוציא. פרוסות דקות, שרוני, תיזהר – העצב לוחץ על הגוש. תבקש מאביגיל ערעור חשמלי כל כמה דקות, שנדע שהמנותחת שלנו תזכור לאהוב את הכלב שלה.”
“טוב,” אמר והרים מבט לטכנאית.
“תגובה תקינה,” אמרה, והורידה את הראש בחזרה אל הספר שהיה מונח לפניה על לוח המחברים החשמלי.
לאחר שלוש שעות ביקש שרוני שאסתכל במיקרוסקופ פנימה.
“נראה נקי,” הסכמתי, ושרוני ביקש לצאת לעשן.
“אחר כך”, הרמתי לעברו מבט, “כדאי שתתחיל לסגור. תקבע טוב את הנקז,” פניתי ממנו למריאנה, “עוד נחזור לראש שלה בקרוב.” ובעודו שקוע בתנועות ידיו מתחת למיקרוסקופ, התקרבתי ורכנתי לעברו. “שרוני, תגיד לי באוזן, בלחש, ככה שהיא לא תשמע: דוקטור בטי קוז’ינסקי. שלוש פעמים, ואחר כך אחד בקול רם, בסדר?”
אתה מתכוון לסוניה שלנו?" שאל בלחש, הפעם בלי החיוך.
“לא, לא. תלחש מה שאמרתי, וככה תצא עם מצב רוח טוב לקראת הפגישה עם הבנות שלך.”
“איך המצב, דוקטור בטי קוז’ינסקי?” שאל שרוני בקול ציני.
“הכל בסדר, דוקטור שרוני,” השיבה לו בטי בקול שקט וכנוע.
השארתי אותם לסיים את העבודה ויצאתי למשרד שלי. בדרך לגמתי מים במתקן שבמסדרון. שקט היום. הוצאתי את הנייד. נדין? כלום.
ישבתי אל השולחן במשרד והוצאתי מהתיק את סכין הזריקה של אבי. אני נושא אותה איתי לכל מקום, מתיעץ איתה באופנים שונים. בוטח בה. סובבתי את הסכין על השולחן כסביבון, חושב לבקש ממנה להשליט סדר במלחמת הכנופיות הגועשת בתוכי, כאילו כל חתולי הרחוב מתרוצצים שם בין פחי הזבל. כן, חתולים יכולים להיות עסק ביש. לתקופה מסוימת התגורר אצלי אחד שמישהו השאירה בכוונה. הוא היה חתול חזק מאד ולפעמים היה מזנק עלי ושורט אותי. אחרי כמה ימים שלחתי לבחורה מייל וכתבתי שהיא יכולה לקחת אותו עד למחרת בשבע בערב. למחרת דיברתי לחתול. אמרתי, “היא זרקה אותך, חתולי,” וכלאתי אותו בחדר האמבטיה. יצאתי לאכול, נחוש בדעתי לגמור איתו אם אני לא שומע ממנה עד חצות. בחצות פתחתי את חדר האמבטיה, אמרתי שזהו ניסיון אחרון – אחר כך יהיה כואב, ייגזרו עליו חיי רחוב – ואז צילצל הטלפון. זו היתה היא, ואני אמרתי, “למה חיכית כל כך הרבה, לכל הרוחות, למה לא באת לקחת את החתול שלך? עכשיו כבר כמעט מאוחר מדי.” היא פרצה בבכי.
“בואי קחי את החתול הארור שלך… אי אפשר סתם ככה לעזוב חתול רק בגלל שעזבו אותך.”
הסכין נעצרה כשהלהב מופנה לכיוון הדלת. ואז הביפר: הנקז של גוטליב מאתמול ברח. מה לעשות?
תקתקתי: תכניסו אותה לחדר ניתוח 3. ששרוני יחכה לי שם, אני מגיע.
טוב, אמרתי לעצמי, ממשיכים.
מדדתי צעדים, אבל פעימות הלב היו חזקות יותר ושיבשו מחשבות ענייניות. היא הצליחה להתגנב אלי, להתמקם עמוק. אני לא מצליח למחות אותה מעדשת המיקרוסקופ. היא יושבת לי על הכתף, מבקשת כמו שילדים מבקשים: תראה גם לי, תן גם לי.
"פאק, "אמרתי בעודי בוחן את הקומפוזיציה של המוח ששוכב מוכן על המיטה, ושרוני שואל, “אמרת שאתחיל?”
“תשאל את דוקטור קוז’ינסקי.” זרקתי לו.
“בטי אומרת שמבחינתה נתחיל,” אמר שרוני במרץ חדש. “אני מנקה ופותח, אוקיי?”
“אוקיי, תתחיל,” אמרתי ויצאתי למסדרון הפנימי, הוצאתי מים קפואים מהמצנן, שתיתי מעט, התזתי על הפנים את הקור הזה ונאבקתי בציפייה. שלחתי מבט נוסף לנייד – כלום. כל השנים שאווה השקיעה בי באימוני ציפייה התעופפו להן.
הייתי שוכב בפיג’מה על הגב, לרוחב דלת הכניסה, מחכה לה בדריכות, שומע את רחשי הרחוב, את העלים הנושרים על המדרכה, את שאגת החום של הקיץ הנושב על האספלט או את זעם טיפות הגשם המתנפצות עליו בחוקף. אחר כך הייתי נרדם, מטושטש משעות של ציפייה, וחולם על הג’ונגל שבו אני מתרוצץ לחפש אותה, כדי שתיתן לי יד ותציל אותי מחרכי האדמה הנפערים לרגלי ותחביא אותי במקומות המסתור האפלים והמופלאים שלה. היא תמיד חזרה, וכששאלתי למה היא לא חוזרת בשעה או ביום שהבטיחה, היתה עונה: "כדי שתתאמן בציפייה, זה יחזק אותך, מתני.
16 🔗
בשלוש בצהריים כבר הייתי בחוץ. רוח מזרחית הביאה עמה עוד ועוד ענני חול, כאילו יש לה תוכנית־על לכסות את העולם באובך צהבהב. המכוניות במגרש החנייה עמדו מאובקות, כאילו ממתינות שם זמן רב, ללא תוכנית.
נסעתי לכיוון השוק הבדווי. החניתי מול בית הקפה הריק. חול כיסה את שולחנות הפלסטיק, והכיסאות הריקים רבצו סביבם. יצאתי מהמכונית ונעמדתי בחניה. הרגשתי אבוד מעט. המחשבה על נדין התנחשלה לגל של תאווה. רציתי אותה. הכל התבהר עכשיו לגמרי. גם הבושה, גם המצפון, גם החרטה.
המלצר הכחוש, שנראה גם הבעלים, הופיע בפתח דלת הברזל כשלגופו גלבייה בצבע תכלת, ראשו עטוף ברישול בכאפייה משובצת שחור לבן. הוא הביט בי ואחרי רגע ניגש. “מה נשמע?” שאל בחיוך והציע סיגריה.
“תודה, אני לא מעשן.”
“רוצה קפה?”
בעצם, אולי כן."
“עלא ראסי.”
הוא פשט זרוע אחת לפנים וצעד אחריה פנימה, כאילו היא מורה לו את הדרך. גוו צר, זקוף, חזק. פסעתי בעקבותיו.
“תשב כאן,” הצביע על שולחן קטן. "בחוץ בלגן. "והמשיך לכיוון הכיריים שבמטבח האחורי.
“אפשר לראות איך אתה מכין את הקפה?” שאלתי במעין התנצלות. " זה שגעון אצלי, הבישול של הקפה. אולי הדבר היחידי שאני יודע לבשל. בסדר?"
הוא נעצר ליד הכיריים, הסתובב, הביט אלי מתוך האפלולית ואמר בקול מזמין, “בטח!”
נעמדתי לידו. הוא פיזר חמש כפיות של קפה במים שבפינג’אן, הוסיף כפית סוכר והניח על אש קטנה. “שיקח את הזמו שלו,” הסביר בעודו יונק מהסיגריה. “ככה, בלי ערבוב, אתה נותן למים לערבב את הקפה עם סוכר. כן?”
“כן, בטח.”
עכשיו לחכות כמה שניות, עד שרותח. לא ממש רותח, רק קצת, כמה שצריך, רואה? זהו."
שתינו בעמידה, רציתי להודות לו, אבל הוא הקדים אותי. “הבחורה שהיתה איתך, זאת שמדברת אנגלית, מסתובבת אצלנו. אמרה שאולי תבוא לפתוח אצלנו מרפאה במרכז, ליד המכולת.”
“מרפאה?”
“כן, ככה אמרה. דווקא באה כמה פעמים ואחרי זה אמרה שרוצה לבוא לגור אצלנו. זה מה ששמעתי שאמרה לג’מיל ולמוסא, אלה מהכניסה של השוק בצד השני שמה.”
“זה מה שהם אמרו?”
“כן. זאת הבת שלך?”
לא. היא באה לדבר איתי בשביל עיתון שהיא עובדת בו."
“אז זה כן אתה, הרופא…” השתהה לרגע, הרצין ושוב חייך. “ראיתי אותך לפני איזה חודש. אולי חדשיים. הבן אח של בת דודה שלי עשה אצלך ניתוח. או אצל אחד שעובד איתך. מישהו שמעשן מרלבורו בשרשרת. ראיתי אותך יוצא מהניתוח שלו ותכף אחר כך נכנס עוד פעם. היית ממהר ככה, ממש רץ…” הוא צחק. הרגשתי את הקדרות גואה בי. ניתקתי עיני ממנו.
משהו בתוכי דהר כמו סוס מרדן למקומות אחרים.
הבטתי בו שוב. היתה לו צלקת מכוערת מתחת לגרוגרת. מישהו חתך לו את בלוטת התריס ועשה עבודה גרועה. מעט יותר למטה, בשקע שבתחתית הצואר, היתה עוד צלקת, טרכאוסטמי. עכשיו יכולתי לראות עוד צלקות וחתכים במעלה הצואר, מתחת לאוזן ימין. הוא הבחין בתנועת העיניים ובלי משים העביר יד על הצלקות וחייך בהתנצלות, “תאונה. הצילו אותי אצלכם. אולי זה היית אתה,” הרכין מעט את הראש כאילו ביקש להודות לי בלי מילים.
יצאתי החוצה. דאגתי. “תגידי איפה את, ואגיע לאסוף אותך.”
שלחתי את המסרון לנדין והדקות נעו בראשי בעיגולים שלמים של שעות, תופסים זה בזה, ותכף יוצאים לסיבוב השלם הבא. קיוויתי שתבוא ורציתי שתלך הלאה.
תפסתי במצח כדי לנסות ולשמור על איזשהו סדר וארגון בתוכי פנימה.
אווה העבירה אותי אימונים מפרכים בציפייה רוב שנות ילדותי. היא לימדה אותי לחיות עם הציפייה כמו שאחרים חיים עם אקזמה – חלק בלתי נפרד מסדר היום והלילה. היא היתה אומרת, “שעתיים מקסימום, מתני,” וחוזרת כעבור ארבע או חמש שעות – או בכלל יום אחרי כן. לפעמים אפילו אחרי שבוע באילת. מרים, השכנה ממול, התעשרה מדמי השמירה על הפחדים שלי.
מתישהו התחלנו לצמצם מאוד בהוצאות. היה עלי לטפס על כיסא כדי לחמם את המרק בלי להידרש למרים. "אתה כבר בכיתה אלף, לא תינוק בעגלה, ואני עושה הכול כדי שתקבל אוכל ובגדים ובית לישון בו. אתה צריך לספור כבשים לפני שאתה נרדם ולא לבקש ממרים לישון אצלה. כל הכסף שאני מרוויחה בספריה הולך אליה, במקום שיהיה במה לשלם במכולת.
כך שעוד לפני שמלאו לי שבע למדתי לישון לבד בלילות – “כי אצלנו אין מה לקחת, מתני…” מרים השכנה נפטרה כשהייתי בערך בן שלוש־עשרה. סיוטי הלילה התארכו וכללו מחלות איומות, אסון נורא שגוזל ממני את אווה, שודדים שבאים לגזול אותי ממנה ועוד זוועות איומות ונוראות.
“אם אתה שומע צעדים, מתני, תעצום חזק את העיניים ותתחיל לספור מדרגות שעולות לשמים. תראה אותם כמה הם יפים. חבל לבזבז זמן על הפחד,” אמרה ונישקה אותי במצח לפני שיצאה לקאמרי. בשובה, אם עוד הייתי ער ואם לא היה איתה גבר, היתה מספרת לי את עלילת המחזה. במיוחד אהבה את איבסן.
במקום לספור מדרגות התעסקתי במיקרוסקופ שקנה לי אחד התיירים הנשואים של אווה. הוא שמר איתה על קשר ידידות, ובכל פעם שהגיע לביקור משפחתי בארץ היה מביא לשנינו מתנות. בקופסה של המיקרוסקופ היה סט סכינים, שנועדו לטיפול בכל מה שרוצים לראות מבעד לעדשה. כבר בסיום כיתה בית ידעתי לעשות חיתוכים עדינים בעור הנחש בחגורה של אווה, בעקבים המחודדים של נעליה, בעור של העוף, בשומן או בשריר של בשר הבקר. בשעות הציפייה הבלתי נגמרות הייתי חורט או מקלף חתיכות מכל הדברים הללו כדי לראות מה באמת יש בפנים וממה הם עשויים. עיניים? קרניים? שיניים שבורות?
“רוצה עוד קפה?” הוא יצא אלי החוצה עם כוס בידו.
“תודה,” אמרתי ושאלתי בהיסוס, “והבחורה, ראית אותה מסתובבת כאן היום?”
“לא, למה? נעלמה?”
“לא חושב. לא, אבל סיימתי מוקדם ואני מחפש אותה.”
“לא עונה בטלפון?”
“סגור.”
“היא לא מתנהגת טוב?” שאל בדאגה.
“היא מתנהגת טוב מאוד,” אמרתי בלי היסוס.
“אז חכה רגע, אני מתקשר, אולי היא דווקא שם, אצלנו.”
הוא דיבר בטלפון והניד ראש בצער. “לא דוקטור, לא ראו אותה היום.”
אולי שם לב לעצבנות? הוא פנה אלי במחוות קרבה ואמר, “אל תדאג, בטח היא תחזור עוד מעט. לפעמים זה טוב שככה מתרחקים קצת.” ושוב חייך, כאילו הבין הרבה מעבר לנאמר.
ניפנפתי כדי לומר משהו כמו, יהיה בסדר, ופניתי אל שורת החנויות
הרוח המתחזקת הלמה במבנים הרעועים, העלתה צווחה מהפחונים, חולפת ונושאת הלאה את האבק. הנורות הסדורות בשרשרת כבו ונדלקו חליפות כמאותתות שסערה באה.
קניתי פינג’אן צהוב־כתום. “מתנה,” אמרתי למוכר. חיוכו היה נעים.
חזרתי למכונית. מסך של חול כיסה את השמשה הקדמית. הפעלתי את מתז מים והמגבים, והחול נמרח לעיסה בוצית שטשטשה את שדה הראייה.
ישבתי במכונית והמתנתי. למה בעצם? תהיתי, מה אומר במשטרה? איך עלי לחפש אחריה? ניסיתי שוב להזכר אם אמרה את שם משפחתה. נצר? היא אמרה נצר?
אולי מוטב שלא אעשה דבר, חשבתי. אניח למטבע ליפול ולכוח גדול ממני להכריע. כמו בקטע האהוב עלי באודיסיאה, שבו אודיסאוס מאבד את דרכו במים כשבנות הים שרות.
מירסקי או אווה?
מירסקי –10; אווה – תמר. אני מעיף את המטבע שנוקש בתקרת המכונית. תמר. נוסעים לאווה. משהו ניעור בי וכבר יצאתי לכביש. שמח בהכרעה מבחוץ. “חתולה,” סיננתי ביציאה מבאר שבע. “חתולה על גבו הלוהט של אודיסאוס.”
הרוך בקולה של אווה הפתיע אותי כבר בדלת הכניסה. נישקתי אותה על מצחה והיא ליטפה את פני בנדיבות, לא במגע המתקמצן שזכרתי מפעמים רבות. הליטוף הפשוט והחם הזה היה אפוף בניחוח דק של עוגת שמרים שהגיחה מהתנור. השארתי את ידי בידה.
“אני חולה, מתני.”
“לא, את קצת פחות בריאה.”
“אני לא זוכרת ששמתי אודם, ותכף אני מורחת שוב.”
“זה לא מסוכן לאף אחד.”
היא הוציאה מכיס שמלתה מראה קטנה ומעוצבת. הסתכלה בפניה בסקרנות של ילדים ולא היה ברור שהן מכירות זו את זו. היא החזירה את המראה לכיס והרימה אלי את עיניה בפליאה כאילו רק נכנסתי בדלת.
“אתה חושב שלמחלות יש שכל פנימי?” שאלה בדאגה.
“אני מניח שהמחלה גורמת לסידור מחדש של חלקי הנפש בגוף.”
“זה נשמע הגיוני, אבל אני כבר לא יכולה לחשוב כל כך מסובך.” היא חייכה אלי ורעדודים חלפו בשפתיה. הנחתי את ידי על ידה המלטפת וגם אני ליטפתי אצבע אחר אצבע – עשר אצבעות ארוכות, יפות, מטופחות, צעירות לשבעים ושתיים שנותיה.
המחלה של אווה מתקדמת בכבדות, מחוררת את הזיכרון לאט. אבל אני יודע שיגיע הרגע שבו יהיו יותר חורים מרשת. עד עכשיו אני לא מצליח לגבש דעה לגבי הרעיון שעומד מאחורי המחלה הזו. אולי תרגיל מחוכם של מירוק אשמה, כמו שליליאן חושבת? אולי הקמת חומה בין העצמי לאחרים?
אווה שמה לב שאני בוחן אותה וניסתה להגיד משהו כדי לפזר את השתיקה, להוכיח שעודנה אוחזת בשרביט. פיה נפער, לשונה נעה בלי קול. ניכר שיום קשה עובר עליה, לפי השפתיים שנמתחו לפסים צרים כמו שתי גדות שביניהן אורב נקיק אפל. היא ויתרה על המילים וסקרה את הופעתי במבט הביקורתי־החולמני שלה.
“את זוכרת את החולצה?”
"בטח, קניתי לך אצל שניידמן יחד עם מכנסיים בז', "ירתה צרור מילים, הפעם בלי קושי. היא מתחה את צווארה כדי להוסיף לדבר, אבל המילים שוב נשברו בדרכן החוצה. היא לא ויתרה. שוב שברה שתים או שלוש הברות שהגיחו כתיפוף קטוע, בעוד אני מחבר ומחסיר כדי להבין את הרצף. גיליתי שהיא מתאמצת לחזור לפו הדוב שליווה אותנו בילדותי בשעות של חסד. ליטפתי את ידה הימנית שהיתה טמונה בשלי וניגבתי דמעה שנסעה על לחיה. בכל זאת אמרה, “אהבנו את פו הרבה שנים.”
היא לימדה אותי לדקלם את פו ואהבה להתגאות בזיכרון וביכולת ההבעה המופלאים שלי. הגברים החמיאו לה על היותה אם דגולה. “נו תגיד, מתני,” היתה מתחנחנת לפני ליד איזה גבר זר. “מה אמר פו?”
ואני דיקלמתי בצייתנות: “פו הביט בשתי כפות רגליו. הוא ידע שאחת היא הימנית, והוא ידע כי אם החלטת איזו מביניהן היא הימנית, ברור שהאחרת היא השמאלית, אבל פו לא זכר אף פעם איך להתחיל.”
“יופי מתני. ועל החתול ועליסה והדרך, תגיד.”
ראיתי בעיניה כמה חשוב לה שאשתתף איתה, רכנתי מעט לעבר האורח, יישרתי לעברו את המבט המפורסם של אווה, וסיפרתי מהלב: “עליסה הקטנה פגשה את החתול צ’שייר ושאלה אותו בקול מתוק לאיזה שביל היא צריכה לפנות. החתול צ’שייר שהיה ענייני ולא ממש חברי, אמר לה, זה תלוי לאן את רוצה להגיע. זאת היתה תשובה מסובכת לעליסה הקטנה אבל היא החליטה להשיב מיד, זה לא חשוב לי לאן. אההה, השיב לה החתול, אההה, קרא החתול ובסוף אמר: אז זה לא חשוב באיזה שביל תבחרי.”
זכיתי לחיוכים, לחיבה, לסומק בפנים. אם האורחים היו מהיותר קבועים שלה, הייתי זוכה לעיתים ליחס אבהי מתפעל וגאה, כאילו יש להם חלק בכישרון שלי. כדי לחזק את הקשר איתה הם היו נותנים לי כסף במתנה, והייתי מרגיש כאילו מכרתי את עצמי.
הם היו שואלים את אווה אם למתן החמוד יש עוד סיפורים כאלה. היא היתה מאושרת כשענתה: “כן, בוודאי, הוא אוצר בלום הקטנטני הזה.”
נשקתי על ראשה ושוב בחנתי אותה, כמו מנסה להחדיר את דמותה התוססת אל תוך דמותה הקמלה. היא השיבה במבט מעט חולמני ומרוחק. “מ־ת־ני, ל־מה לא ת־שב?” עצמה לרגע ארוך את עיניה וכשפקחה אותן הן רמזו לי שאכנס פנימה.
היא התיישבה על מיטתה והצביעה על כיסא הברזל והפורמייקה הצבוע תכלת, שלקחה מהסט של המטבח. פשטתי רגליים והשתרעתי לאחור, שולח מבט לתקרה כאילו אני מצפה לראות בה כוכבים ועוד רגע אקריא לה סיפור או שיר לקראת המבחן בספרות.
פעם היא היתה מלאת חיוניות כשהיתה שוכבת כך, מספרת על אהבתו של אלתרמן לצילה בינדר, אהבה ששברה את הקרובים אליהם, או שהתרפקה על אירה יאן וביאליק הקמצן.
“ואירה יאן, תגיד למורה שלך, זה שם יפה שנתנו למסכנה הזאת, אסתר סלפיאן, שאהבה את הקמצן הכי גדול שקם לעם היהודי, חיים נחמן ביאליק. כל כך קמצן, שכתב לה את ‘הכניסיני תחת כנפך’ בשביל לא לקנות שני כרטיסים לרכבת, רק אחד. כל כך קמצן, שכתב לה את ‘קן לציפור’ כאילו היא יכולה לגור בחצי קליפה ועוד לתת לו מקום בלילות. אנחנו היינו גוועים מזמן בייסורים אם היה לנו ביאליק כזה בחיים. תכתוב על זה במבחן ונראה מה תקבל…”
היא התקרבה אלי בשובבות ויכולתי לראות בתוך העיניים שלה, כמעט לשמוע באוזניים, את משק כנפי הציפור של ביאליק, הכלואה בחדר דל וריק. ניסיתי לחפור בתוכה דרך המצח אל האונה השמאלית, לגלות את המחשבות האמיתיות שלה, ואז קולה הפציע: “אני לא הייתי דוגמה טובה בשבילך בשום דבר. יותר טוב שתלמד מהפציינטים. בטח יש שם דוגמאות טובות לנישואים כמו שצריך. יחסים נורמליים. הגיוניים…” לא יכולתי להבחין אם היא זו שאמרה את המילים או שהן רק ניעורו בתוכי מפעם.
“תה?” שאלה אותי מאי הפיליפינית בחיוך מתוק.
“כן,” ענתה לה אווה בקול שלפתע חזר להיות נמרץ. “יש עוגיות?”
“כן,” אמרה מאי.
“אז תה ו־” עצרה ולא זכרה יותר, אבל חייכה בנוקשות כאילו הכל בסדר. באמת הרגשתי נוח והזדקפתי, עד ששוב פקחה את עיניה והאפור המתאדם היה שם שוב, חד ונוקב.
שילבתי ידיים על החזה וניסיתי לנחש מי זוחל אצלה עכשיו במעברים של המוח. התולעת? הנחש? הסרטן?
מאי הלכה למטבח וחזרה עם כוס תה וצלוחית עם ארבע עוגיות.
“מספיק מתוק?” שאלה ועיניה מחכות שאסיים את הלגימה הראשונה. “כן,” השבתי והמטפלת מיהרה בדרכה למטבח.
“ועל מה את חושבת, אווה?”
“עליך.”
“מה עלי?”
“שאולי יש לך בחורה.”
“רואים את זה?”
“כן. אתה לבן כמו המוות. יש?”
“אני עוד צריך לחשוב.”
“כל אישה הביאה לך את הלבן הזה, מתני.”
“כבר אמרת לי את זה הרבה פעמים.”
“כי אתה דומה לו. גם הוא היה נהיה לבן.”
“אמרת שזה בגלל שרצה שהיא תפיל.”
“כן, אבל זה לא קרה, ומאז הוא נהיה לבן לתמיד.”
“את לא הכרת אותו…”
“זה נכון, אני אהבתי אותו… והוא אהב אותי.”
הסתכלתי עליה וחיכיתי.
“אחותי בכתה כמה חודשים.”
“ויתרת?”
"כן, מתני, בטח, והיא הניפה יד תיאטרלית, והסיטה ראשה ממני לחלון. “אנשים אהבו אותו ככה, לבוש כמו קאובוי בסרט, נוקש בעקבים של המגפיים מעור זמש שחור. תמיד לבוש בחולצה לבנה ובמכנסיים בז' פסים.” השתתקה לרגעים ושילבה במאמץ את כפות ידיה. “היה לו מעיל צרפתי ארוך של קאוואליירים. הוא חשב שזה מביא מזל.”
היא קמה, הלכה למטבח והתיישבה ליד שולחן הפורמייקה תכלת. אותו שולחן כמו תמיד, מעט משופשף ושרוט יותר.
התיישבתי מולה על שרפרף. שפתה התחתונה רטטה. בשרה נראה רופס מעט. העיסה הוורודה־לבנה שעל פניה כבר התפוררה בשעה מאוחרת זו של היום.
“התאהבתי בו תכף. הוא הרגיש את זה, הממזר. גם היא ידעה. אני חושבת שידעה. איך לא? היא היתה גמישה. אני פחות. הוא היה צריך אותה להופעות. אם לא הוא – היא היתה יכולה להיות ספורטאית גדולה. הוא קרא לי ‘קשה’ ואחר כך היה מתחנף וקורץ כאילו יש בינינו סוד. היה בו עצב כשעזב את העיניים שלי. ראיתי. וידאתי שרק אני שם, בכל העצב הזה.”
נשענתי על הקיר מאחורי והבטתי אל החלון שלפיו הייתי נוהג לנחש את השעה, כמידת האור שבחוץ.
“אמא שלך, אווה, מה היה איתה?”
“בשביל מה צריך את זה, מתני?”
“תמיד ברחת מזה.”
"די, מתני. עבר יותר מדי זמן… יותר מדי…
“זה לא כתוב אצלי בספר הזיכרונות.”
“לא צריך לרשום כל דבר. למה אתה מסתכל ככה?”
“אני שמח שנהיה לך יותר קל לדבר.”
“באמת?” שאלה בחיוך. “המחלה עוברת?”
“אני בטוח שאת יותר בריאה מקודם.”
“אז זה טוב…”
“ולמה לקחת אותי מסבתא?”
“זה היה או אני, או הסבתא שלך. וחשבתי שאני חייבת ללורה, לאחותי.”
“היית צריכה להשאיר אותי שם, אצל סבתא. לתת לי סיכוי.”
היא צחקה צחוק צרוד, אכול סיגריות ושנים ארוכות של פחד משיגעון. היה לה חוסר אוויר עד שבסוף אמרה, “אוי, טיפש.”
*
הנייד צילצל ולא עניתי, רק הבטתי במסך. בין הצלצולים שמעתי את תקתוק השעון הישן, זמזום המקרר וקולות עמומים מהרחוב. זו היתה נינה, לא נדין, ובכל זאת שמחתי.
“אז יש לך בחורה, מתני?” שאלה ותכף התחילה לזמזם את אריית ההאבאנרה מכרמן. מדויק למדי, אבל גם צרוד למדי. שתי המחרוזות שעל צווארה נקשו זו בזו. קוראלים אדומים גדולים עם פנינים כסופות קטנות ליוו את שירתה השקטה.
זהו. התריס נטרק לגמרי.
קמתי ונעמדתי מאחוריה, לחבק אותה, אבל היא התנערה כאילו הרגישה את הקושי שלי. חשבתי, זכותה שהחיבה תבוא לה בקלות של משיחת קווי אודם, של חיוך אוהב תמים.
מאי המטפלת התקרבה, הושיטה לה יד והקימה אותה. אווה התרפקה עליה באחיזה של רקדנית. ידה האחת מאחורי גבה של מאי, בגובה המותן, והאחרת אחזה בידה, מעט מתוחה לפנים, וסובבה אותה כשהיא מזמזמת לעצמה. הפיליפינית הצטרפה לזמזום והן סובבו באיטיות בחלל הצר שבין שולחן הפורמייקה לשיש של המטבחון, נעות לכיוון הסלון, מתנגשות בחפצים שונים בלי שיהיה להן אכפת. סימנתי למאי שאני הולך – והסתלקתי.
17 🔗
השלטים המוארים ריצדו בדיזנגוף פינת פרישמן. ילד עקף אותי בריצה, רדף אחרי כדור. על שפת המדרכה ברמזור של פרישמן נעצר, והכדור קפץ והמשיך לכביש. עצירתו, צורת גופו, כאילו קיפלו את חוסר האונים של כל שנות ילדותו. לפתע נמתח, כאילו ניסה לקבל בגבורה את אבדן הכדור. זינקתי על פניו בצעד מהיר, מבקש לסייע. הרגשתי שהילד מביט בי בתקוות רגע, אבל הכדור נדרס תחת גלגלי מכונית חולפת לפני שהספקתי להגיע אליו, וכשחזרתי בידיים ריקות הרכין ראשו בצער וחייך במוכה.
“אתה יוצא או נכנס?”
סימנתי בידי שאני יוצא, ובזווית העין קלטתי את שמחת הצעירים שמצאו בנס חנייה בלב העיר. ההחמצה שלי והצער של הילד על אובדן הכדור הלכו איתי הלאה. עוד לפני שהגעתי לרמזור הראשון ידעתי איך אווה היתה מתמודדת עם ייאושו של הילד. היא היתה פורשת ידיים, מצחקקת, מבטיחה, “נקנה כדור אחר. נסתדר.” כאילו מדובר באחד הגברים החולפים שלה, שזה עתה הודיע שהוא חוזר לאשתו שמאיימת לעזוב את הבית, ואווה היתה אומרת לו, “אני באמת חושבת שמגיע לה אותך, תחשוב טוב.” ובכך בלעה את עלבונה והתכוונה שאבין שאף אחד לא חשוב לה באמת־באמת. חוץ ממני.
על ההחלטה לנסוע לניו יורק בישרתי לה בעודי מוזג את המים הרותחים לכוס התה שהכנתי לי במטבח שלה. עמדתי בגבי אליה, מערבב לאט את הסוכר עד שנשמעה חבטה. הסתובבתי אליה. ראשה היה מונח על שולחן הפורמייקה. לרגעי נצח השתררה דממה, עד ששאלה. “מתי?”
“מחר בצהריים.”
לרחש המכשירים החשמליים נוספה עכשיו יללה עדינה.
“את בוכה על עצמך, אווה.”
לא עשיתי דבר מלבד לבהות בחלון שבעדו כבר השחירו גגות הבניינים שממול. כשחושך גמור מילא את החלון הלכתי משם בחזרה למעונות ברחוב האוניברסיטה, כדי לסיים לארוז.
למחרת כשצלצלתי אליה ושאלתי אם תבוא איתי לשדה התעופה, אמרה “למה לי.” כעבור רגע הוסיפה, “תשמור על עצמך,” וככלות רגע נוסף, “אני אוהבת אותך.”
בגלויות ואחר כך במיילים ששלחתי לה מניו יורק פתחתי ב“אווה” או ב“אווה יקרה…” המלה “אמא” נמחקה.
שלוש שנים מאוחר יותר כאשר באה לבקר אותי בניו יורק, שאלתי, “איך את, אווה?”
היא אמרה, “זה היה נורא כשנסעת, מתני, וזה נשאר ככה.”
היא כיסתה את לחייה, כמבקשת להסתיר מעיני עד כמה שקעו מאז והוסיפה, “זה היה בלתי נסבל, ונחלשתי…”
דבר מה נקרע אצלי בפנים. רצתי לשירותים להקיא. אחר כך תחבתי את הראש מתחת לברז וכשהתרוממתי והבטתי במראה, נחרדתי. לא הצלחתי למקד את המבט בעצמי. חלקי פנים הסתובבו מולי בלעג.
חזרתי אליה. היא ישבה במרפסת הצרה של הדירה הניו יורקית שלי ועישנה בחשכה. התיישבתי בכיסא שלידה. הרכנתי ראש ואמרתי שאני סובל מבחילה קשה.
היא הסתובבה אלי ופרעה בידה את שערי. כשעצרה לרגע, כרעתי לרגליה וטמנתי את פני בבטנה, שיקעתי אותן בין ירכיה, נושם את הריח החמוץ־מתוק והחמימות הבוערת שלה. דם הציף את פני. היא נשארה זקופה, ואני דחפתי את עצמי עוד אל הבטן שלה, אל בין השדיים הנפולים. היא הרחיקה אותי ממנה ביד עדינה, ביקשה בקול שקט, “די… די־די.”
למחרת ליוויתי אותה לשדה התעופה. בדרך זימזמה את שיר ערש של נתן אלתרמן וסשה ארגוב, “רק אי שמה קלרינטה, וקול כינור וקונטרבס, מלחשים, אל תתלבטה, ושקט, שקט, הס..”
בהתכתבות הבאה שלי אליה היא חזרה להיות “אמא”.
בנייד הופיעה הודעה אחת, מג’ואן הרְדר.
“עם H בהתחלה,” נהגה להוסיף בלי שנשאלה. “משום מה מעדיפים אותי עם A בהתחלה ומחמיצים את העיקר בשם שלי.”
כשפגשתי אותה, היא כבר היתה אחרי חמש או שש כוסיות שמפניה. קרירות חגיגית עמדה בטרקלין הכי מבוקש בניו יורק, בחלק המפואר וחסר האינטימיות של מנהטן – כניגוד מתבקש לאדמומיות פניה. המבוכה שנשבה ממנה היתה מהולה ברצון עז להתערבב בזוהר ההדור הזה, ובכל זאת בישר לי חיוכה שחלקת האושר שוכנת בתוכה פנימה. ידה הארוכה – ציפורניים מבריקות בלק שחור – נמשכה על שמלתה האפרוחית לאורך מותניה הצרים, גלשה בתנועה רכה אל הבטן התחתונה, חנתה באצבעות מרווחות ועזבה את המקום כמעט בלי תנועה ובנסיעה לאחור.
"אנחנו מכירים. אתה זוכר אותי?. שאלה בנימת קול שטיפסה לגבהים.
“כן, אני נזכר במשהו. בבית החולים, נכון?” לא באמת זכרתי.
היא טילטלה את שערה גלים־גלים, שעברו על כתפיה מלפנים לאחור ומשם חזרו. חיוכה חשף בין שיניה לשון ורודה לחה. הריח הזכיר לי אמבט לטיני מפעם, אפוף ריחות של מהגרים אוסטרו־הונגרים, או שמא היה זה ריח עכשווי לגמרי, ורק אני חציתי בינתים עידנים, גבולות וימים.
“מה אתה אומר?”
חייכתי והנחתי את ידי על גב ידה שזזה כמעט בלי תנועה על בטנה. יד חמה, עור חלק ורך, הציפורניים השחורות המבריקות מפתיעות בחוזקן, אמיתיות לגמרי.
“ג’ואן הרדר, עם H בהתחלה. זה היה בדיוק לפני חמש שנים וחודשיים. כשבדקת אותי אמרת שיהיה בסדר, שאה יכול להוציא את זה מהראש כדי שיכאב לי פחות.”
הינהנתי. כל מה שזכרתי היה רק קצף ריחני מאמבט שלא הייתי בטח ששקעתי בו אי פעם.
“היתה לי אז קרחת. וגם את צ’ארלי. חתול סיאמי. אמרת שיש לו מבט מיוחד, אבל שיחכה בחוץ עד סוף הבדיקה.”
את צ’ארלי החתול סיאמי זכרתי מיד. הוא הזכיר לי את פרומתאוס. היתה לו פרווה בצבע אפרפר־שלג ועיניו הכחולות ננעצו בי בחיבה מוזרה, עד שהיה נדמה שהוא מחייך אלי. זכרתי שליליאן שמרה על החתול ושהיו לה מחשבות להסתלק איתו הביתה. אבל עדיין לא זכרתי שום דבר מג’ואן הרדר עם H בהתחלה.
"היה נעים להיפגש, להיזכר, אמרתי ונופפתי קלות, מחפש את הכיוון לדלת הראשית.
“זה היה כל כך נחמד מצדך לבקר אותי אחרי הניתוח ולהגיד מילים טובות. אני לא אשכח את זה.”
הודיתי לה, ואמרתי שאני הולך, שתבלה. היא סיימה בבת אחת את תכולת הגביע שבידה ומיהרה לצאת אחרי, למעלית, ללובי, למונית, לדירה שלי, לחושך המבורך בחדר השינה. אחרי סופשבוע ארוך אמרה שהיא סומכת עלי, “לגמרי־לגמרי.”
“איך את מסבירה את זה?” שאלתי, בניסיון נוסף להבין איך פועל המוח האנושי.
“זה לא משהו שמסבירים. זה משהו שמרגישים,” אמרה בלי להסיר את החיוך מפניה.
היתה אז תחילת אביב, ומהחלון יכולתי לראות פסים של ירוק בוהק מהול בירוק כסוף, מגודר בשיחי ירוק־עד ובעצי אלון.
היא שכבה לצידי, משתעשעת ורוקדת באצבעותיה על חזי המתנשם, נצמדת אלי בחום שהרעיד אותי שוב ושוב.
“איך את יודעת מה אני רוצה?” שאלתי, נמס בין ידיה.
“אני לא באמת יודעת, אני מנחשת,” לחשה מעומק הלב.
אחרי כמה ימים – טענה שאנחנו יחד כבר כמעט חודש, “אולי אעביר כמה מהדברים שלי אליך… שיהיה יותר נוח.”
ואז התחלנו לריב.
היא לא הסכימה איתי בשום דבר. אפילו לא בקשר לשעה של היום. הוויכוחים התארכו, ויללות האכזבה והעלבון החרישו את שריקת הרוח. נדמה שאפילו הקירות נעו מצד לצד. הניצוץ בעיניה כבר לא הופיע. ניתחתי כל עפעוף וקראתי לו לפי הקצב: טיפש־טיפש־טיפש. בסוף ביקשתי שתעזוב, אבל היא הביאה לדירה שלי עוד חפצים כאילו לא סוכם בינינו שמחר הוא היום האחרון. דיברנו מעט. היא הביעה תקווה. אמונה. היתה נחושה גם אחרי התכנית שלי לעזוב את ניו יורק ולנסוע למדבר. אמרתי “לא, אנחנו נמצא לנו שקט במקומות שונים.” היא לא הסכימה לשמוע ועצרה את הנשימה כדי לספור בלחש, “אחת, שתיים, שלוש, ארבע, הכול יהיה בסדר…”
*
“מה יהיה עם ג’ואן, מתן?”
“אתה רוצה אותה, ג’ף? היא שלך.”
זה מה שאמרתי לג’ף במסיבת הפרידה שארגנו לי, הוא וליליאן. הקטורת התעגלה בינינו בענני עשן שריחו היה חריף מדי.
ליליאן עשתה פרצוף. וגם אני חשבתי לעצמי שהייתי יכול להיות קצת יותר נעים אליו לפני לכתי למדבר. הוא היה הסגן שלי חמש שנים, עמד שם לידי כשהייתי צריך אותו, גם אם לא עשה את זה בשמחה.
הוא קירב אלי את הפרצוף שלו, נעץ בי עיניים אדומות בורקות, השתהה ופרץ בצחוק כאילו סופסוף נזכר בי. “אתה האיש הכי דפוק שאני מכיר, מתן.”
הוא נקש באצבע מחודדת על ראשי, מחפש את הגולגולת בסבך השיער. “הכל אצלך חורבות שם… חוץ מהזיכרון”.
“עכשיו אתה מתחיל להגיע לצד האמיתי של הדברים,” עניתי לו ברצינות. אבל הוא כבר פנה לג’ואן שעמדה לידי ובישר לה שאני מרשה לו להזדיין איתה.
העיניים של ג’ואן התמלאו תמיהה ואחר כך בוז, ובסוף באו גם הדמעות. יכולתי להרגיש איך הדם עוזב אותי.
“תראי את העיניים של מתן, ג’ואן. סגורות. מורדמות!” ליגלג ג’ף באזניה תוך שהוא מגפף אותה וכמעט מאבד את שיווי המשקל.
היא דחפה אותו כמעט בלי תנועה והוא מעד, עיקם את רגלו ונאחז בפינת השולחן כדי להתייצב. שוב ניסה להתיישר, אבל היה שיכור מדי והתמוטט על כיסא, נוחר בבוז לעברנו.
לא זזתי. ליליאן פילסה לעצמה דרך. פניו של ג’ף התעוותו מכאב. היא ביקשה ממני להביא מים עם קרח, ואז שאלה אותו איך אפשר להקל עליו. אבל ג’ף היה שקוע בזעם ובעלבון, הרים לעברה את הראש ושאל, “ליליאן, זה בטוח שהוא נוסע?”
ניסיתי לחבק את ג’ואן, אבל היא סיננה, “הוא צודק. אתה דפוק.”
ליליאן הרימה עיניים, והיא התעלמה, קראה: “שיט, שיט, שיט.”
במרחק פסיעה מאיתנו התחיל ג’ף להתרומם וליליאן מיהרה אליו, הניחה לו להשען עליה. הוא עצר לידי. חיכיתי לו.
“אין לך זכות להיות מניאק, מתן. אין מי שמעניק זכויות כאלה.”
“אז צריך לתקן את זה,” השבתי בקול רציני.
“לך תזדיין!” שרק לעברי.
“אתה שותה יותר מדי, ג’ף, וזה לא טוב לידיים.”
“והסכין בידיים שלך לא מרגישה כלום,” החזיר.
“אבל היא לא רועדת, ג’ף.”
זה כבר פגע בו ממש. הוא רצה לרשת אותי במינוי קבוע. הרי לקחתי לו את התפקיד, ובזכות היציאה שלי למדבר קיבל עכשיו מינוי זמני. הוא אפילו שלח לי זר קוצים מסוגנן וכמה מילות עידוד לקראת דרכי החדשה.
ביום המיועד, כשנכנסתי למונית שעמדה לקחת אותי לשדה התעופה ולחצתי את מצחי לשמשה, היא עמדה על המדרכה, מתייפחת בבכי קורע לב – לפחות את הלב של העוברים והשבים.
הנהג שאל אותי אם לנסוע.
“בטח,” אמרתי, ולרגע היה נדמה לי שאני רואה תמנון דבוק לשמשה מבחוץ, משטח את ראשו הרך אל הזגוגית, עיניו המרוחקות זו מזו מדברות אלי, תנועתן העקלתונית של זרועותיו המנומרות החרידה אותי. הזרועות פירפרו ורמזו בשפת סתרים על מוות הולך וקרב.
צנחתי במושב לאחור בעיניים עצומות. מה זה היה?
פקחתי את עיני לצליל ההודעה בנייד: “אתה חור תחת עלוב.” הצטערתי באמת ובתמים על הכאב שגרמתי לג’ואן.
הצצתי בשעון, חישבתי מה השעה בניו יורק ושקלתי אם לטלפן לג’ף כדי להתנצל על העלבונות שהאכלתי אותו ולהודות לו על המסיבה שהכין לי. חשבתי לומר לו כמה דברים, אחרי חמישה חדשים במדבר, אבל לא צילצלתי.
ג’ואן? שאל בתוכי הקול, ושוב לא יכולתי למצוא בתוכי אף מילה של רגש. רק משאלה ילדותית מבית היוצר של אווה: לאיזה שביל נכנסים ביער הזה של החיים, ג’ואן? איפה החתול צ’שייר שיגיד לנו משהו בעניין השבילים? ובכל זאת כדאי שנתפצל בשלום, וכל טוב. את מבינה, נכון? שלחתי לה מסרון ובחרתי לנסוע דרך באר שבע, לא דרך הכביש העוקף.
נסעתי לאט, משוטט בעיניים בכביש הראשי. בית החולים קרב משמאלי, רפסודה אימתנית שכמו מגששת ומפלסת לה דרך באפלה, יוצאת להפלגה לילית כשהיא נושאת על סיפונה את החיים עם סבלם, וגם אלה שכבר אינם.
חיפשתי את נדין על המדרכות, בקיוסק שמול הקניון, בתחנת הדלק. ניסיתי למצוא את המבט הישיר, הדוקר, שננעץ בפנים ולא מרפה. ואז הבנתי במה העניין: לרוב המוחלט של האנשים שאני מכיר אין מבט שמתעקש ככה. ואילו המבט שלה נתקע ונתקע עד שאני מרגיש אותו עד הסוף. מרגיש שהיא רואה בי דברים שאפילו אני לא תמיד רואה. ככה אני מרגיש כשהמצוקים משקיפים על הבית, המרפסת או החצר: הרים חשופים, עירומים מעצים, עננים נולדים על מדרונותיהם כמו הפתעות מסוכרות – והם תוקעים בי מבטים שלא עוזבים אותי.
“מלא,” אמרתי למתדלק ויצאתי למזנון. אחרי מיהרה אישה סתווית, בצבעים של עניים. האור הלבן של המזנון הבליט שמלה ארוכת שרוולים בוורוד צועק־צועק ושדיים שיהיו נפלאים למגע, זה כבר היה ברור. היא חייכה אלי. כוח סמוי משך אותי לזחול אליה, להיכנס בינה לבין השמלה שלה, שתאמץ אותי לחיקה בתנועות שמרחיקות מחשבות. היה לה ריח שהכניע באחת, היא קיבלה את הקפה שלה לפני והתקרבה אלי. כשלקחתי את האספרסו היא כבר השיגה אותי בצעד, כאילו קוראת לי לבוא אחריה.
שמרתי על רווח של פסיעה וניסיתי להרגיש שוב את הריח שלה. היא פתחה צעד גדול יותר. הרווח כבר היה מוגזם.
נעמדתי ליד האדומה בעוד היא מוסרת את הקפה לגברתן שיצא לקראתה מאחת כסופה. היא חייכה אליו. הוא הביט בה במבט אלכסוני, חצי מואר חצי מוצל, מעביר יד על שקע המותן שלפני רגע היה שלי.
אחרי רמת חובב, במקום שהכביש מתיישר והמרחב מתרכך והולך ונוטש את הצורות הברורות, עמד בצד טנדר פז’ו והיבהב באורותיו. לידו ניצב מישהו שסימן לעזרה. עצרתי, והוא שירבב את הראש מעט פנימה. אמר שנתקע ושאל אם אני מוכן לקחת אותו לתחנת הדלק. הסכמתי מיד והוא פנה לרכב שלו והוציא ממנו ג’ריקן. אישה מבוגרת שנחלצה בקושי מהמושב הקדמי הלכה אחריו בכבדות צייתנית.
“אמא שלי,” אמר בהתנצלות, “חושך מדי בשבילה לבד.”
היא נדחפה למושב האחורי בעוד הוא יושב לידי עם הג’ריקן. פתחתי את החלונות כדי שהריח יתפזר מהר ככל האפשר. הוא חייך והיא אמרה, “תודה רבה. בריאות.”
הינהנתי וחיכיתי. ראיתי במראה שתכף היא תדבר, הוא פחות.
“איפה גר?” שאלה.
“בשדה בוקר.”
“מקום טוב, אנשים טובים,” פסקה בחיוך רחב. הוא השתיק אותה בתנועת יד כאחד שיודע את העולם. היא נאנחה, וכשירד למלא את הג’ריקן בתחנה שאלה, “מה עושה?”
“אני רופא. בסורוקה.”
“זה טוב,” הירהרה, “ואיפה ההורים שלך גרים?”
“אין. הם מתו.”
היא פערה עיניים שהביטו בשלי דרך המראה, “אחחח… אחחח…”
“אחחח… אחחח…” הסכמתי איתה.
“מזמן מתו?” הקול שלה נשמע אמנם שקט ורגוע, ובכל זאת כאילו נולד מתהום פראית; אולי ממעמקים בטוחים, שניתן לדאות בין קירותיהם בלי סכנה.
“כן, זה היה מזמן, תאונה…”
“אחחח…” נאנחה בצער, מטלטלת ראשה כאילו נאבקה במשפט החשוף, נעה מעט קדימה והניחה יד על גב המושב שלי. “הוא קצת מעוצבן שנתקע האוטו. הוא בן טוב,” רצתה להוסיף ולדבר. אבל אז הוא חזר עם הג’ריקן מלא, וביקש שאפתח למענו את תא המטען כדי לשים אותו שם, “שהאוטו שלך לא יסריח.”
כשיצאו מהמכונית היא ניגשה לחלון שלי, שלחה יד אל בין קפלי בגדיה ושלפה מחרוזת מלופפת גדילים שעליהם מושחלים חרוזי פלסטיק צבעוניים קטנים והתכופפה מעט פנימה.
“קח, מתנה, שיהיה לך מזל,” התרוממה והלכה בכבדות לכיוון הפז’ו.
כשעמדתי לנסוע, הוא סימן לי להמתין וחזר לחלון. “אתה גר קרוב. אולי תעבור אצלנו לקפה?”
“אני צריך לחזור הביתה,” אמרתי כאילו מישהו ממתין לי שם.
“טוב, אז אולי פעם, מתי שלא תמהר, תכנס שמה למרכז, תשאל במכולת על יוסוף עטילה. יקראו לי. בערב אני תמיד בבית,” אמר והשתהה לרגע לפני שהזדקף וטפח קלות על הגג, מסמן לי שאני משוחרר לנסוע.
נדין? המסך היה ריק מהודעות. שתעזוב. שתיסע. אני צריך לתקן משהו בתוכי. יכול להיות שזה החלום? בינתיים גושי הנוף התחלפו ונשמטו, וכבר הייתי פחות בטוח בקשר ליכולת שלי לתקן מחשבות.
18 🔗
הפתק היה מונח מקופל על השולחן, קופסת תירס מוצבת עליו כמשקולת.
“סי יו, נדין.”
אותיות רכות, מעוגלות. כיביתי את האור במטבח וגיששתי לעבר המרפסת. הפתיע אותי שבאתי אליה בתנופה, והיא לא היתה שם, ידי נתקלה בנייד שלה על השולחן במטבח והאצבעות נכרכו סביבו, דגם פנינה בסיסי של נוקיה שנפתח בקליק.
“הב א נייס דיי.”
זו היתה נדין, בכחול על רקע האור הירקרק. כיווצתי שפתיים. יכולתי לשמוע את צחוקה המשועשע. לחצתי כמו בלש על מקש “בחר” ונכנסתי לתפריט השיחות האחרונות. הייתי השיחה הנכנסת האחרונה שלה.
הקודמת היתה שיחה יוצאת לזיו, ולפניו שלוש שיחות נכנסות מ“אמא?” אחת לעטילה, אחת מאדם, אחת יוצאת לאמא, אחר כך לטלאל, אחת נכנסת ממני, ועוד אחת מזיו. יצאתי למרפסת כשהנייד מאוגרף בידי.
כמעט בלי להרגיש הפלתי את הכסא, אחריו את המלחייה ועוד חפצים שהצטברו על השולחן ונקשו ברצפה.
שום דבר לא נראה במדבר מלבד חושך עבה, הסתיו המסתיים התנשם בכבדות באבק, וצחוקה של נדין בראשי היה הדבר הצלול היחידי שיכולתי להרגיש. היא היתה בעיני חתול ושועל גם יחד – ואני הייתי מובס לנוכח ההונאה שלה.
מיצמצתי כמו פעם, בארון החשוך של אווה: חמישה מצמוצים רצופים, אחר כך עשרה, ותוך כדי כך סובבתי את הנייד שלה על השולחן במרפסת כאילו היה הסכין של אבי, ואני נדרש להחליט לגבי המשמעות של האורחת הזאת בחיים שלי. כוכבים ניצנצו בשמים, הציתו בקרירות מרוחקת את הרוח שעטפה אותי.
פעם אחת הלכתי לאיבוד בגלל אישה, חשבתי, רק פעם אחת, וזה הספיק לי, ממש. ועכשיו המתגנבת מניו יורק דוקרת לי את העיניים בסיכות. וזה בדיוק מה שכל כך פיתה אותי בה, הפך לאירוע חושף עצבים, אפילו מדמם, אירוע מסוכן.
נכנסתי לרשימת אנשי הקשר שלה בנייד, כאילו ביכולתה של הרשימה הזאת למפות עבורי את עולמה, להחזיר לי את השליטה במה שקורה.
אמא, דויד, זיו, טלאל, יוסוף, יותם, מנסור, מתן, נינה.
פאק, פאק, פאק.
קצף של מחשבות רעות מילא את מוחי. מה לה ולנינה, לעזאזל? נחפזתי לרפרף על עוד שמות: עבדאללה, סמיר, שרון, אדם, אליזבת… עברתי להתכתבויות שלה, מנסה לאתר אם היתה כזאת עם נינה. מצאתי כמה ונכנסתי בלב פועם בנקישות חזקות, מאיים להתפקע.
נדין: “לא. אחרי שנדבר הוא ישמע, סורפרייז.”
ונינה, לפניה: “תדברי עם מתן, הוא יחליט.”
ונדין, קודם: “לא.”
ונינה, לפני כן: “מתן יודע?”
ולפניה נדין: “אני עושה עליו כתבת פרופיל. חשבתי שתספרי לי עליו.”
ונינה לפני כן: “לא, זה לא בסדר.”
תחילת השיחה מנדין: “אני רוצה לשאול אותך עליו, זה בסדר?”
פאק. הנייד הזה שומר רק שבעה מסרונים אחרונים, מה היה קודם? ולמה נינה לא אמרה לי כלום? איך הן נפגשו?
משהו השתבש בשגרת המדבר. השקט הנעים ביני לבין נינה התהפך עלי – התמלא בסוכנים חשאיים אפופי חשדנות, מה שעורר בי דחף להתקשר אליה ובאותה מידה גם לשקוע בשתיקה. להתכונן.
מוכרחים להזהר מפניה. לא לחקור. לא עכשיו.
החלפת המסרונים ביניהן היתה ביום רביעי, החל מהשעה 16:57, אחרי שהיא הגיעה לאכזיב, או אולי בדרך לשם. מה זה אומר? שקרים. אני מוקף שקרים. נחרדתי וגלשתי להתכתבות שלה עם אמה: “חכי, אל תעשי שטויות, אני אבוא לארץ ונדבר על הכול.”
הקודם של נדין: “זה נכון או לא?”
והקודם של האם: “כל מה שעשיתי היה בשבילך. רק בשבילך.”
והראשון של נדין: “אמא, אני רוצה שתגידי לי את האמת.”
עכשיו תהיתי אם כל זה קשור איכשהו גם אלי. חבל שהנייד שלה אצלי. הייתי מתקשר אליה ואומר לה שתגיע לשדה בוקר לאסוף את כל מה שהשאירה אצלי. שתיקח את המזכרות שהספיקה לאסוף בשוק ולפזר בבית. שתלך לכבס אצל זיו את הכביסה שלה, שתתלה באמבטיה שלו לייבוש את התחתונים הוורודים שלה, או את המצוירים שלה, וגם את שתי החזיות. לא בחדר האמבטיה שלי.
אחרי ההתכתבות עם אמה הופיעה אחת קצרה עם טלאל: “בעשר טוב, אני מחכה לכם במרכז.”
והיא, לפנֵי: “איזה יופי. נבוא מחר בבוקר. מתאים?”
ושלו הראשונה: “תבואי. יש מקום טוב למרפאה שלכם. תביאי אולי גם את הדוקטור, שיראה.”
נדמה היה לי שהבנתי על מה דיבר אותו אחד מהשוק, כשאמר לי שהיא מסתובבת ביניהם ומפיצה את הרעיונות שלה כדי לעזור להם. גם אותי הפכה לחלק מהתוכניות המופרכות שלה להקים להם מרפאה, בלי שטרחה לדבר איתי קודם. אולי על זה היא מדברת עם נינה?
בליל קולות עלה מהנייד בעודי מתבונן בו, מתמלא בתשוקה לא ברורה לצאת לדו־קרב ולהביס את כל הזרים שהופיעו על המסך. למות מוות רומנטי, כמו פושקין שנפצע פצעי מוות בחרבו של המחזר הצרפתי של אשתו, בימים ההם של הצאר הרוסי ניקולאי. ואולי עדיף בחרב אחרת, אם רק תזדמן כזו בסביבה. עד שאחליט בחרבו של מי ליפול, גררתי את עצמי למחשב בחדר העבודה.
“אתה בנזונה,” פתח ג’ף את המייל שלו, ובהמשך כתב, “אבל אני חושב עליך גם דברים טובים, כי בסך הכול אתה איש אוקיי. אני יודע את זה.” מפתיע, “אתה בסך הכול מנסה לעורר ולחזק את עצמך באמצעות הכעס.”
עלה בדעתי שצריך לחדש ולרענן קצת את היחסים, שבתשובתי אליו כדאי לשבח אותו, לגלות לו שנרשמתי לכנס באריזונה ושאני מצפה להרצאה שלו שם. אבל אז הגיע המשך המייל, שבו תיאר את העינוי הכרוך בהתמודדות עם השתיקות שלי, הסיוט מול הקרירות המרושעת שלי בחדר הניתוח, או הניכור והשאפתנות הטורפנית שבידיים שלי, כשאני דוחף אותן בלי לב לראשים פתוחים של מנותחים וגוזר את ההחלטות. הוא סיים את מכתבו בבשורה משמחת, כלשונו. לטענתו, זה חמישה חודשים הוא שותה פחות והרעד הקל בידיו פסק לגמרי, האם אני מתכוון לחזור?
“אני שמח שהידיים הסתדרו לך, ג’ף. אני לא יודע לגבי החזרה שלי. השמים פתוחים והמחשבות־מחשבות, והמשמעויות־משמעויות,” נקשתי ושלחתי.
כעבור דקות הוספתי מייל: “המכתב שלך מלמד שהגענו למנוחה ולפיוס. אני בהחלט מודה שאתה מנתח בעל כישרונות. אני יודע שלא אמרתי לך את זה מספיק פעמים. אני שמח שזכית למלא את מקומי. הרי יכלו להביא כוכב זמני ממקום אחר, ושוב מישהו צעיר היה כובש את המקום שאתה ראוי לו, לא?”
חזרתי למייל שלו. ניסיתי להבין מה פתאום שלח אותו ומה בדיוק רצה לומר לי. האם כתב מה שכתב כדי לפתוח דף חדש? ידעתי שאשתו עזבה אותו למען גבר אחר ממש לפני שנסעתי. הוא מצא אותה עם האיש ההוא ממש מתחת לאף, בבית החולים. אשתו היתה אחות ראשית באורטופדית, והמאהב שלה היה מנתח, כוכב עולה במחלקה, צעיר מג’ף באלף שנה לפחות. ג’ף נהרג מזה. ככה סיפר לליליאן, כשטיפח תקוות לגביה.
אווה אמרה: “העולם מלא אנשים חסרי משמעות, כאלה שחסרות להם המילים שמעוררות את התשוקה לחיים.”
כתבתי בספר הזיכרונות, “משמעות” לפי המילון של רבין ורדי: “בעל־הכרה; בעל טעם; בעל מוח; בעל תפיסה חודרת; חותך הלכות ופוסק דינים בדברים שבטעם ושבכבשוני־הנפש…” (הערה: יש עוד לפחות מאה אפשרויות למילה הזאת(.
סבתא ליה אמרה: “משמעות־שמשמעות, אם האווה שלך היתה מתחתנת, זה היה חוסך לכולנו הרבה מילים.”
אווה אמרה: “אני בגיל חמש־עשרה ידעתי על גברים מה שסבתא שלך לא תדע עד הקבר, מתני.”
באותו שבוע חזרתי הביתה מבית הספר מוקדם מהרגיל. כשפתחתי את הדלת ראיתי אותה על הרצפה. את פניו של הגבר שגהר מעליה לא ראיתי, רק את גבו המנוקד שומות־שומות. שניהם היו בתחתונים. היה קיץ והטלוויזיה פעלה בקול נמוך.
סגרתי את הדלת בשקט ונעלתי אותם מבחוץ, שובר בכוח את המפתח בחור המנעול.
התיישבתי על מדרגה בלי לדעת מה לעשות. הייתי אז בערך בן ארבע־עשרה. כעבור כמה דקות אווה התחילה לצעוק את שמי ולדרוש שאפתח. כשלא עניתי, היא החלה להכות בדלת באגרופים. לא הבנתי איך היא יודעת שאני מעבר לדלת.
במקום לענות, קמתי והלכתי לים.
כשחזרתי כעבור שעה ראיתי מתחת לבניין את הטנדר האדום של “דויד אינסטלטור ותיקוני בית.” כשעליתי מצאתי אותו עצמו ליד דלת הדירה שלנו, ונעמדתי לידו לראות איך הוא מכניע את המנעול. כשהצליח לפתוח את הדלת, אמר לי הגבר של אווה: “הרסת לי את החיים עם השטויות שלך, חרא קטן!” עדיין לא זיהיתי אותו. אחרי שהוא הסתלק אמרה לי אווה: “עכשיו האישה שלו תזרוק אותו מהבית בגללך.”
הייתי יכול להישבע שהנימה שלה הבליעה חיוך ניצחון, אבל היא גם הוסיפה: “אתה מדאיג אותי, מתן. אני צריכה לחשוב מה לעשות איתך.”
אווה לא חשבה שעליה להתנצל על דבר־מה. אולי היה נדמה לה שעל אף גילי הצעיר, כבר הייתי צריך לדעת דברים מסוימים שקשורים לחייהם של מבוגרים.
סבתא ליה אמרה: “היא חושבת שהגוף המיוחס שלה הוא תשובה להכול.”
אווה אמרה: “כמה נגיעות היו מרגיעות את אחותי המסכנה.”
סבתא ליה אמרה: “סקס, בזה אווה מבינה יותר טוב מכולם.”
*
פתחתי שוב את הנייד של נדין ונכנסתי לתיקיית התמונות שלה. דיפדפתי. לפחות שלושים תמונות היו שם, כמעט כולן שלי, מלבד אחדים שצולמו בים, כנראה באכזיב. היה רצף של שש תמונות שבהן נראיתי יוצא מחדרי הניתוח, עוד לפני שנפגשנו, היו תמונות שלי במכונית כשאני נוהג. היו עשר תמונות בערך שהראו את הידיים שלי. מה קורה כאן?
אחר כך הגעתי לתמונות שצולמו במסעדה – נראינו שם, שנינו, על פני ארשת ספקנית, על שלה – מרדנית. בתמונה שבה עמדנו, היא נראתה תמירה, רגליה רזות וארוכות. אני בכתפיים ישרות וכפות ידיים שלובות על הבטן, היא בידיים מאחורי הגב. אהבתי את האופן שבו אספה את השיער, שהבליט את עצמות הלחיים והמצח הקמור.
ניסיתי לזהות בעצמי איזו נעימות שרוחשת מתחת לפני השטח כשאני איתה, אבל לא ראיתי שום רמז לכך בפנים הרזות ובעיניים המעוטרות בעיגולים שחורים. מזלי ששערי עוד שחור למדי, ורק מעט שיבה זרקה בו, חשבתי. הנחתי לתמונות, אבל לא הרפיתי מהנייד שלה כשחזרתי למחשב ולתיבת הדואר הנכנס.
חזרתי למייל של ליליאן. כתבתי לה שהתחלתי לצייר, מה שבאמת התכוונתי לעשות־מיניאטורות בעזרת זכוכית מגדלת, טכניקה עותומאנית עתיקה. כתבתי גם שנדמה לי שלצייר כך את גוף האדם זו יכולת שיש למנתחים, כי היא קשורה למה שרואים באמת כשחותכים ומקלפים, עד שמגלים את מה שבדרך כלל נסתר מן העין, ציינתי שאני מתכנן לכתוב על כך בהרצאה שלי, ושאלתי מה דעתה שהכותרת של ההרצאה תהיה: האומנם צירוף מקרים?
פתחתי את המייל הבא: מריאנה, האחות הראשית של חדר הניתוחים בסורוקה, התלוננה שאני לא עונה לשיחות שלה והיא מודאגת. עניתי לה שזה מרגיש מעניין שדואגים לי באמת. כתבתי שהכל בסדר איתי, ושאפילו חשבתי לצבוע את הבית מבחוץ בצבע טראקוטה, ומיד אחרי שאעשה זאת, אזמין אותה ואת יעקב שלה לארוחת ערב יחד עם דוקטור מירסקי.
הנייד צילצל. מספר לא מוכר.
“בטח חיפשת אותי,” לא זיהיתי את הקול. ניסיתי לזהות את ההתנשמויות. “מצאת את הפתק שלי?”
הקול שלה היה שונה, או לפחות שונה משציפיתי. היה בו רשרוש קליל של עשב, הוא היה נינוח, כנכנע בהשלמה לרוח. המתנתי.
“אני בסדר, נחמד כאן.” עצרה.
“איפה את?” שאלתי בתקיפות שמיד התביישתי בה.
“כאן, אצל הבדואים. אולי תבוא?” הסכמתי מיד.
“אז תביא את הנייד שלי?”
“בטח,” אבל היא לא שמעה, שוחחה כבר עם מישהו אחר.
התחרטתי. רציתי להגיד, לא בא. לא משחק. אבל היא הקדימה אותי ואמרה: “תיסע על הכביש עד שתגיע מול הבדואים, יש שם עץ ראשי, גדול, אתה כבר תראה. זיו אומר שנחכה לך שם, שאתה לא יכול לא לראות את המקום שלנו מהכביש.”
19 🔗
איזה עץ ראשי יש לה בראש שלה, בא לי לצעוק. שמעה משהו מהחבר שלה והיא כבר מדריכת מדבר, רתחתי בחושך. הייתי צריך לבקש ממנה לדבר איתו. יש כאן עשרות דרכים שיוצאות מהכביש לצדדים, ועוד עשרים עצים שכולם יכולים להיות עצים ראשיים. בעודי מחפש לשווא את העץ שכיוונה אליו, צילצל הנייד.
“תעצור־תעצור, בדיוק עברת אותנו, איך לא ראית?”
“תכף אני מסתובב… תדליקו את האורות הגבוהים וגם את האור בקבינה, לא רואים כלום בחושך הזה.”
אחרי פניית פרסה ונסיעה קצרה זיהיתי את הטנדר עומד בשוליים. עוד לפני שעצרתי עד הסוף היא פתחה בסערה את הדלת וריח אדמה פרץ יחד איתה לאוטו, מכניע באחת את הנטייה הטבעית שלי להרתיח את הדם על הלשון.
“לשם,” סימנה באצבע הרחק לפנים, והחיוך של סוכנת השוקולדים הרב־שכבתיים נמרח לה על הפנים. “דווקא מצאת אותנו מהר.”
“בלי בעיות,” הסכמי מיד, “הנייד שלך בכיס של המעיל מאחור.” היא נמתחה בין המושבים, עצמות המותן שלה הבהיקו לרגע, ואז חזרה הסתדר במושב, מרוצה.
קצת למעלה ובמרחק שטישטש את הפרטים, השתרעה דבוקה של פחונים צמודים זה לזה, כהים יותר מהתעלומות שהם מחביאים מאחורי השמלות שלהם בחושך. במרחק גדול יותר, פזורים סביב, ניצבו עוד כמה עשרות פחונים ושניים־שלושה עצים שחורים.
“זה המרכז שלהם,” הסבירה, “אנחנו יושבים שם בחצר עם עטילה. אתה יכול לעצור כאן.” הוסיפה והשתתקה כששמה לב למבט שלי.
“תפסיק.” רטנה “העיניים שלך מדגדגות אותי.”
כיביתי מנוע וניסיתי לראות אותה.
“אתה לא אוהב אותם? לא מוצא חן בעיניך שאני כאן?”
“אוהב? קודם כל אני חייב להיות בטוח.”
“כן, זה נכון, אתה הרי בטוח רק כשאנשים שוכבים אצלך בלי בגדים ובלי הכרה על השולחן, והסכין אצלך ביד. תהיה נחמד, קשה להם גם ככה.”
רציתי לומר לה משהו על קשר בין אנשים ועל מה שיוצא מזה, אבל זיו נקש על החלון בצד שלה והיא ביקשה שימתין רגע.
“אני שומעת ממנו דברים שיתאימו לכתבה.”
היא דיברה אל זיו בקול עדין, אבל הוא לא ויתר. “תבואו עכשיו, בטח המגלובה מוכנה והם לא יתחילו לאכול בלעדינו.”
“הולכים?” שאלה ופתחה את הדלת.
הסתכלתי עליה, הוצאתי את המפתחות מהמצת וצעדתי בעקבותיה.
המרחק עד למדורה היה גדול מכפי שנדמה. כתמי לחות התפשטו על החולצה שלי. מוץ שיחים יבשים נדבק לי לגרביים, וזחל בתוך המכנסיים וגם טיפס מבחוץ. “פאק,” רטנתי וגרמתי לה להביט אחורה בצחוק. “הם יגמרו לאכול את המגלובה.” התלונן זיו.
“שיהיה להם טוב.” השיבה לו.
*
הם הנמיכו קול כשהתקרבנו, החליפו שפה, אבל עדיין לא הבנתי כלום: “אתה חושב שאני אחראי למה שקרה עם החבר שלך, אבל זה לא נכון.”
“זה עטילה, החבר של זיו,” לחשה לעברי.
“אתה חושב שבאתי הנה לעשות איתך עסק?” הרים מישהו את קולו. “זה מה שאתה חושב?”
“מי זה, נדין?”
“מחמוד, הוא לא מכאן. אולי ממצרים. הוא בא עם אח שלו פתחי, זה שיושב לידו,” אמרה, כשעטילה נעמד לכבודנו. היא ציחקקה אליו ברגשנות מוגזמת – ונגעה.
עטילה עמד נוח והושיט לי יד בלי חיוך. הציג את עצמו ברצינות רבה והזמין אותי לשבת על אחד הכרים שעל האדמה.
“זה הדוקטור שזיו סיפר לכם עליו, זה שאני עושה עליו כתבה לעיתון שלי,” אמרה נדין וגם מחמוד קם. “אהלן וסהלן,” אמר וחזר והתיישב.
התיישבנו גם אנחנו, ועטילה הציע לנו מהמגלובה מהסיר החרוך שעמד ליד האש. הוא השעין מרפק על השטיח הרקום ותופף באצבעותיו על רקתו, בעוד אנחנו אוכלים. הוא דיבר בקול נחרץ אל מחמוד. “הם מדברים על החבר שלהם,” לחש לי זיו. “הוא נסע למצרים ולא חזר. הם לא יודעים מה קרה לו.”
אחרי שתיקה שהתארכה, שלח עטילה מבט לשעון, התרומם, היטיב את הכאפייה המשובצת אדום לבן סביב הצוואר, נתן עוד מבט חד במחמוד ובפתחי ושלח לעברנו חיוך מתנצל.
מחמוד התקרב אלי בפנים מכווצות. “תגיד אתה דוקטור, יש סימנים בראש של האנשים לטוב או לרע? אני מתכוון במוח בפנים, כשפותחים.” שיניו הבהיקו בצל המדורה.
שתקתי. השתקפות הלהבות פיזזה בפניו הכהות. פתחי הינהן.
“אז מה אתה אומר, דוקטור?” התעקש מחמוד.
“אולי,” הירהרתי בקול, מזכיר לעצמי שאני לא באמריקה, בכנס של ריט, ובכל זאת אמרתי, “במוח אין סימנים, הכול נמצא במחשבות של כל אחד. אם האנשים בצד שלך – הם טובים; אם הם נגדך – הם רעים.”
עטילה התרומם ביני לבין מחמוד, מנסה לומר ממרומי קומתו, מה שלא קרה עדיין לא קרה. וכדי לחזק את מה שלא נאמר, הוא בעט באדמה בשפיץ הנעל שלו. “בסדר, מחמוד, ניסע לשם, נראה מה קרה עם ג’אבר,” ופנה אלי, “חבר שלנו ג’אבר נסע להביא דברים מג’בל נאקוס ולא חזר, כבר יומיים, ולא יודעים מה קרה לו.”
“כן,” התפרץ מחמוד, “אתה מבין, דוקטור, לרע יש רגליים, הוא יכול לבוא בכל אחד,” ואז זרק לעבר עטילה, “אולי הרע ביקר את הלב של ג’אבר, השותף שלך, ונשאר איתו, לך תדע, אָ.”
התקרבתי אל נדין וראיתי שהבינה הכול. “יש בעיה עם חבר שלהם, שלחו אותו להביא חבילה ששווה הרבה. הבחור הזה, שהלך לג’אבל נאקוס, שזה קצת בצד של המצרים, היה צריך לחזור ולא חזר. לא מוצאים אותו ולא את החבילה. לא ממש הבנתי – משהו בין ה….מוּלות, מוּלות.”
“מוּלות?”
“כן, זה מה שזיו אמר,” החזירה בלחישה.
“חמולות,” תיקן זיו.
“חמולות,” אמרה נדין, “וזה יכול להיות חמולות שנלחמות.” היא גחנה לעבר זיו, אמרה לו משהו, והוא קם ובא לשבת לידי.
“ישנו ג’אבר, הוא שותף של עטילה,” עשה זיו סדר בדברים, “שלשום הוא נסע לצד השני, לצד של המצרים. היה צריך להביא חבילה של כסף שהשאירו בג’אבל נאקוס,” עצר רגע, הביט לצדדים והוסיף כמעט בלי קול, “אנחנו קוראים לו הר הפעמונים בגלל הרעש שהחול עושה שם, כמו פעמונים.”
זיו משך באף. “הכסף שהיה שם הוא נדוניה,” עצר ושקל מילים. “החמות של האחות של מחמוד, חלדיה, ירתה בכלה שלה, שהיתה בהריון. הרגה אותה. האחות הזאת של מחמוד התחתנה עם הבן של אבו־סייף, שם בצד המצרי. אחרי שהרגה את חלדיה היה רעש גדול אבל עשו סולחה שלא יישפך עוד דם. מה עשו? אבו־סייף נתן את הבת הקטנה שלו, סמירה, לאח השני של מחמוד, פתחי – זה שכאן איתנו. הכלה סמירה הגיעה לכאן עם הליווי שלה כבר לפני שבועיים, וכולם מחכים לחתונה. בזמן הזה היה צריך לשלוח את המוהר. ג’אבר היה אמור להיפגש עם אבו־סייף בג’אבל נאקוס, להביא את המוהר, שזה הרבה כסף… היה אמור לחזור אתמול ולא חזר. הבנת איזה בעיה?”
“בטח, זה ברור,” סיכמה נדין, רוכנת אל זיו כדי להיטיב לשמוע אותו.
כנראה שרק אני לא ממש הבנתי את התסבוכת. “אבל למה החמות רצחה אותה, זיו?”
“לא רצתה ממנה ילדים… מג’נונה, זה מה שעטילה אמר לי.”
עטילה הרים ענף, שלח אותו לאש ואירגן את הגחלים. אחר כך פנה אלי, “תגיד אתה, דוקטור, חושב שיכול להיכנס בבנאדם רוע ככה פתאום?”
“אולי בגלל כסף?” אני מנסה לקשור את הדברים באיזה קצה חוט, “אולי זה הכסף שעושה מחשבות שיכולות להיות רעות.”
“לא אצלנו,” ענה. “לא בגלל הכסף. בטח קרה משהו, אני מכיר את ג’אבר.”
מחמוד התערב, “תקשיב מה אתה שומע מהדוקטור.”
עטילה שיגר אל מחמוד מבט קשה. “לג’אבר יש כבוד שיותר חזק מהכול,” אמר, ושוב סידר את הגחלים בעזרת הענף. גיצים התעופפו באוויר. עיניו היו מרוכזות באש כששאל, “למה שירצה למות בשביל כסף? אם היה עושה את זה היה מת בידיים שלנו.”
“אבל לך תדע, שם בג’אבל,” התקומם מחמוד, “אולי קרה לג’אבר משהו מכל השדים. התבלבל. באים אלה עם הרוח ועושים קולות. אולי קרה משהו וג’אבר לקח את הכסף למישהו אחר.”
עזבתי את הדיבורים והרמתי עיניים לכוכב האדום שהגיע מניו יורק. היא לא היתה שם באמת. היא היתה שקועה במחשבות משלה.
מבטי פנה הצידה לשניים־שלושה עצים שחורים.
שמעתי את סבתא ליה אומרת: “הכסף של אווה טמא. כסף רע.”
אווה אומרת: לכסף אין תכונות. מתני. יש בו תועלת. זהו."
סבתא ליה אומרת: “לא נכון. יש כסף רע ויש כסף טוב.”
אווה אומרת: “רק אנשים עם אמונות טפלות חושבים ככה על כסף”.
סבתא ליה אומרת: “שום בנאדם טוב לא יעשה מה שהיא עושה בשביל כסף.”
אווה אומרת: “לכל דבר יש מחיר, מתני.”
“ניסע לנאקוס עכשיו, עטילה?” מחמוד חטב מתוכו מילים ועיניו התמלאו דם. “ניסע ונראה מה קרה.”
“אולי נחכה? אולי אבו־סייף התחרטו ולא הביאו לג’אבל את הכסף לחתונה?” ניסה עטילה מוצא נוסף.
מחמוד נד בראשו. “לא יכול להיות,” קבע, תולה עיניים רותחות בעטילה.
מתוך החושך הופיע בחור, וזיו נעמד לקבל את פניו בחיבוקים ובנשיקות. הבחור חייך אלי חיוך רחב, ואז נזכרתי – יוסוף, ההוא עם הג’ריקן ואמא שלו. “שמעתי שאתה כאן, דוקטור. אתה מוכרח לבוא אלינו אחר כך, אמא שלי אומרת שאני לא חוזר בלי להביא אותך.”
עטילה סימן לו עם היד שייגש אליו והם הסתודדו בערבית.
“אתה כאן עם הבחורה?” פנה אלי יוסוף.
“כן, הוא איתי,” הקדימה אותי נדין.
“אז תבואי גם את איתו לאמא שלי, בסדר?”
“אני נוסעת איתם,” סימנה בראשה לעבר עטילה ומחמוד, “הם אולי נוסעים לג’אבל של נאקוס, כשנחזור, אקח אותו ונבוא, אוקיי?”
“בטח,” אמר וקרא לזיו אליו. אחרי שהסתודדו, חזר זיו ואמר לנדין, “זה לא צחוק מה שקורה שם. הוא דואג לך. חושב שכדאי לך לחשוב שוב אם זה בטוח לך לנסוע.”
“נדמה לך שאתה יכול להפחיד אותי?”
“לא, אני בטוח שלא,” ענה זיו וניגש להסתודד עם עטילה.
רציתי לומר לנדין, למה לך רוחות רפאים וקולות מתים? רציתי לומר לה שהסיפור שלהם שם יכול להסתיים רע מאוד. אבל היא כבר פיתחה שיחה נלהבת עם מחמוד כדי לברר לעצמה את העובדות, שאותי הפחידו יותר ויותר גם בלי שאדע את כולן. מיששתי בתוך הכיס את הפגיון שקיבלתי אי־אז ממרטין, שבו הצטיידתי כשיצאתי הנה הערב. המגע של הקת והנדן בכיס נתן לי ביטחון. חשבתי שאתן לה אותו.
במדריך לסכינאות של מרטין היו שלוש תמונות ומתחתיהן כיתובים תואמים:
להניף את הפגיון מספיק מגבוה;
לתקוע אותו במפתח הלב;
להטות את הקת לצד כדי שהלהב יישבר בגוף.
“ככה” הסביר מרטין, “אף אחד לא יוכל להוציא אותו מגופו.”
בתמונה ראו עסק גמור: האיש ההולך למות יושב על הרצפה, שמוט אל הקיר, רגליו כפופות ומעוקמות וזרועותיו רפויות בצדי גופו.
“על מה אתה חושב,” שאלה. “תחשוב על דברים טובים. מחשבות על דברים טובים עושות מזל.”
משכתי את הסכין מהכיס והנחתי אותה בכף היד שלה. “קחי,” ביקשתי, “אולי תצטרכי, טוב שיש.”
היא שירבבה לשון לעברי. רציתי להסביר לה שעל אחרים אני פוחד יותר מאשר על עצמי, אך היא כבר פנתה לעטילה וזיו, כשהיא דוחפת בתנועה אגבית את הפגיון של מרטין לכיס שלה.
עטילה התיישב על עקביו לפני נדין. הפרצוף שלו מעוצב יפה, חשבתי, תוהה אם יש בו משהו מוליך שולל, מסתיר מזימה.
“בטוחה שרוצה לבוא איתנו לשם, לחפש אותו?” שאל בעדינות, כאילו הסיבוכים שיכולים להיות כרוכים בנסיעה מטרידים אותו. אולי זו הדרך שלו לפתות אותה?
נדין הינהנה לעברו בתנועות נמרצות, הוציאה את שקית הטבק שלה והציעה לו ולזיו, אבל שניהם דחו את מתנתה. היא גילגלה סיגריה לעצמה, הדליקה ונשפה שני סילוני עשן מהנחיריים. הם חייכו זה לזה.
כלב נובח עורר מקהלה של נביחות ומחמוד אמר, “נלך, שלא יהיה מאוחר מדי?”
עטילה שאל שוב, “אז את באה?” והיא אמרה, “בטח.” אבל נשארה לשבת, מביטה בי. שלהבת פרצה מהמדורה, האירה את הצוואר ואת הכתף שהחולצה חשפה. גופה הרזה כמו הזדקף לקראתי, אולי ממתין שאחבק בלי מחשבות. ואולי רק דורש ממני להיות מגן כנגד הגברים שגילגלו אותה בעיניהם המבריקות.
רעד חלף בי מכף רגל ועד ראש, קמתי והושטתי לה יד והיא נענתה, הושיטה יד במשובה גנדרנית ונעמדה מולי על רגליה, חמקה במרווח הצר שביני לבין המדורה, והלכה אחרי עטילה כשהיא זורקת לעברי, “אתה בא?”
צעדנו בדממה אל הטנדרים, כל אחד שקוע ברחשים שפסיעותיו מעלות מן האדמה, ששמש נצחית ומאות שנות צעדי אנשים הקשיחו אותה. בתוכי המו הקולות, רטוריקה טהורה של שפה ללא מילים, טקסים, השבעות, אמונות טפלות. דחף חדש הופיע כששמעתי בקולה המדבר אלי מגע של צליל שחמד קרבה – או שמא המצאתי? – לפחות עד שהגענו ונעמדנו קרוב לטנדר של עטילה. היא הסתובבה אלי, וכעבור רגע נתלתה לחיבוק של ילדה, “אתה עוד יכול להחליט לבוא,” לחשה. ואז עבר בה רעד, מהסוג שמכפיל את ההזיות ומעביר כפור בנשמה גם בקיץ, היא אימצה אותי בכוח אל גופה עד שאמרתי, “נדין?” בקול ספק אבהי ספק גברי. היא נתנה לי נשיקה בצוואר, אבל כשהורדתי את הראש לנשק אותה היא כבר לא היתה.
“חבל שאתה לא בא,” זרקה לעברי תוך שהיא מטפסת בזריזות אל ארגז הטנדר של עטילה.
דקירת בדידות חדשה בחזה עוררה בי דחף לקפוץ אחריה לתוך הטנדר, בזריזות דומה לשלה. רציתי לקחת אותה אלי, להתרחק ביחד אל מרבד עשבים נעים לאור ירח. להתפשט מכל דבר ולמצוא בה ים.
תחת זאת פניתי למכונית שלי וחשבתי, יהיה כאן שיר תהילה. זיו שבדיוק עבר לידי שאל בסקרנות, “אמרת משהו?”
הוא נעמד קרוב. “אל תדאג,” עודד אותי, “למצרים לא אכפת שעוברים, אין אף אחד בגבול. דרך של ג’יפים בצד הזה, דרך של ג’יפים בצד השני, וזהו. עטילה עושה את הדרך הזאת שלוש פעמים בשבוע. מביאים דברים, לוקחים דברים. כאילו הכול אותה אדמה. אתה מבין למה אני מתכוון?”
“לא, לא ממש… יש או אין שם גבול?”
עטילה כבר התניע, ובטורים עולים ויורדים סימן את קוצר רוחו.
“האנשים חיים גם פה וגם שם, דוקטור,” הסביר בסבלנות. "בשבילם הקווים שלנו לא משנים ממש את מה שהיה וגם לא את מה שיהיה, קווים, אתה יודע, מפות. זה הסוד שלנו, לא שלהם. הם מסתדרים יפה בשטח, נוסעים בין הקווים האלה בלי סוף שנים.
“גבול הוא גבול, זיו, לא?”
“השבט שחי כאן קנה אדמות עוד ב־1905. ממש קנו, בכסף. הכול כמו שצריך, אני אומר לך, רשום בטאבו של יפו. אחר כך הטורקים גירשו אותם. ואז האנגלים גירשו אותם. ובאנו אנחנו וגירשנו אותם. והם עוברים מכאן לסיני וחוזרים כשאפשר, אבל בינתיים גם שם, בסיני – פעם זה שלנו, פעם של המצרים. יש גבול, ואחר כך שוב אין גבול, והאנשים מתחתנים, מולידים, מתערבבים עם האדמה ובין החמולות והשבטים – עד שאין כבר שם ופה. ואיך אפשר בכלל להפריד?”
“יאללה, זיו, עטילה אומר שאם אתה לא בא מיד, הוא נוסע בלעדיך,” קראה נדין.
“תכף בא, שיהיה רגוע, ההר הזה, הר הפעמונים, זה משהו מיוחד…” הוסיף צקצוק בלשונו, “אתה צריך לבוא לראות… והכי טוב, לשמוע,” חייך בגאווה, “זה הקולות שנשמעים כשהרוח עוברת על החול ובין האבנים, אין על זה. מדהים.”
“אגיע הביתה ואקרא עליו.”
“אולי ניסע עוד פעם, כשיהיה ברגוע יותר.”
הוא מתיידד איתי?
עטילה עשה סביבנו סיבוב רחב עם הטנדר, אבל זיו נשאר לעמוד מולי, “אולי בכל זאת תבוא?”
עטילה נעמד, מאיר אותנו בפנסים שחרשו פסים בחושך ובאדמה, ומשכו ממני צל ארוך שטיפס על זיו.
“אתה חושב שיהיה בסדר איתה?” ספק שאלתי ספק הירהרתי, רוקע באדמה היבשה. ואז הרגשתי נשיפות על העורף והנה כבר הצל שלה מתערבב בשלי, “מה אתה מסביר לו כל כך הרבה?” פנתה אל זיו.
“טוב,” הסכמתי, “אקח את המעיל שלי מהמכונית ואבוא.”
“עדיף שתיקח את האוטו שלך, ככה יהיה יותר נוח,” צעק לי עטילה.
“יופי,” אמרה בשמחה, פנתה לעבר הטנדר והכריזה, “הוא בא איתנו ואני עוברת אליו.”
צעדנו למכונית שלי ומה ששמעתי בין הרקות היה: “תזכור טוב, תנצור.”
20 🔗
כשהניחה את ראשה על כתפי, שאלתי – נדמה לי שזה היה בלי קול – “ואיך את יודעת מה אני רוצה?”
לא היה ברור לי אם כך הכנעתי את רוחה, או אולי דווקא להפך: הוכחתי לה עד כמה עמוק היא כבר התגנבה פנימה. “זה לא יצליח. זה לא יכול להצליח, את לא מבינה?” גם את המילים הללו צעקתי בתוכי. נדמה שהיא שמעה משהו מכל זה. גירגרה גרגור חתולי, אחזה בידי, וכשאמרתי שקשה לי לנהוג ככה, צחקה והידקה עוד יותר את החיבוק, גירגרה בקול רם יותר, נשפה בצוואר שלי והסתכלה בי דרך המראה ברצינות של זקנה עתיקת יומין. ניסיתי למצוא בעיניה סימני שובבות שחצו את גבולות ההיגיון. אבל אז היא נדחקה ברווח שבין הכסאות, ספק ילדה רזה, ספק זקנה שובבה, בחמימות ששרפה בתחתית הבטן. פתחתי חלון כדי שהאוויר הקריר ישיב לי את מה שלקחה. גם היא סובבה את פניה מול הרוח עד ששערותיה התפרעו, מותירות אותה חשופה להפליא, ללא רבב: עיניה עצומות בהתמסרות ושפתיה פשוקות מעט.
“את יפה.”
“זה טוב מה שאתה אומר,” אמרה בלי לפקוח את עיניה, מאפשרת לנעימות הזאת ללטף עוד קצת, ונדמה היה לי שאדי קולה התעבו על הצוואר שלי, טיפטפו אל תוך הלב והכאיבו. בתעלות השמע שלי הידהד קולה של אווה: “הוא איבד את שיווי המשקל ומשך אותה. תרשום מתני, שתזכור מה קרה שם באמת.”
סבתא ליה אמרה: “ידעתי שזה לא בשבילה. אבל שתקתי. היא נבהלה ותפסה אותו ביד. תכתוב את זה בזיכרונות, מתני.”
אווה אמרה: “הוא נבהל. תרשום מתני, שתזכור, שהיא לא תבלבל אותך בעניין הזה.”
סבתא ליה אמרה: “הכל כתוב. יש לי את הכותרות של העיתון. כולם ראו מה קרה באמת.”
אווה אמרה: “היה לה כובע מצחייה לבן. הכובע שלה נפל על הכובע השחור שלו. אתה מבין, מתני? היא נפלה אחריו.”
סבתא ליה אמרה: “גיבור, זה מה שהופיע בכותרת. הוא ניסה להחזיק אותה כדי שלא תיפול – ונפל”
אווה אמרה: “הוא לא היה כזה גיבור.”
סבתא ליה אמרה: “למה היא לא עזבה אותו?”
אווה אמרה: “הוא היה קללה.”
היא היתה דרוכה, עיניה פעורות, כאילו מרוב ציפיה וכמיהה. “ומה עם השיר תהילה שלי? הבטחת אחרי שנחזור מאכזיב. התקדמת?”
“כתבתי כמה שורות,” התחלתי לומר, אבל המחשבות התערפלו, בלי שהבנתי מה קורה או מה יכול לקרות.
“כשנחזור אתה חייב לסיים את השיר ואני את הפרופיל שלך… תכתוב יפה?”
אחרי רגע ניסתה את השתיקה. הרגשתי במאמץ שלה ואז הצמידה את ראשה לחזה שלי, מנסה להאזין למה שקורה פנימה.
“הלב זה בצד השני,” אמרתי, והיא צחקה, הומה אל תוך גופי. “הפרווה קצת מרוטה, אבל מספיק טובה בשביל לעצום עיניים ולהתחמם בתוכה. ואני גם יכולה לנגוס בה,” ובאחת הרימה את ראשה ונשכה בי חזק בכתף, הרפתה, הטילה את גופה לאחור, נשענה על דלת המכונית וסקרה אותי במבט בוחן של מאהבת.
נדמה לי שאני משתנה בעיניה – לפעמים צעיר, חזק, משוחרר ומלא חיות, לפעמים מבוגר שקט ומסוגר, שהחיים החרימו אותו. אין שום צורך שאעמיד אותה על טעויותיה לגבי, חשבתי, או שאספר לה על ההחמצות שלי, או על כך שברור לי כי הכל אובד, ובאותה עת אין דבר שעובר זמנו והכול נותר במקומו, מחכה שיקראו לו לחזור.
עטילה עצר במבוא של הואדי, כמה קילומטרים לפני כביש המערכת המסמן את הגבול. רגע לפני שירדנו אמרה, “נכון שתהיה סבלני?” והרגשתי בקולה הרך כאילו אמרה גם “אהובי.” הנדתי בראשי והיא חתמה: “אז זהו זה.” ועמוק בלב הבזיקה מחשבה: האם יש סימן שאסון מתקרב?
כדי להשקיט את עצמי הסתכלתי למעלה. שמיכת העננים נקרעה ובתווך עמדו כוכבים, כמו חוגרים את אזוריהם הנוצצים ועוטים על כתפיהם גלימות בוהקות, הזזתי עינים אל האופק החשוך וזכרתי הידור החרון של צל גדול, וקרע הענן התאחה ונסגר.
“יאללה,” קרא עטילה, “נלך עד שנגיע לדרך הישרה, הפז’ו יחכה לנו שם. אי אפשר שיסחוב את כולם בעלייה,” אמר והביט לעברי. “דוקטור? אתה בא?”
“הוא יבוא אתנו את הקצת דרך עד הפז’ו ויחזור, בסדר?” שאלה בעדינות, ואני הסתכלתי על עטילה שאמר, “בסדר, אין בעיה, זה רק כמה מאות מטרים, לא קשה.”
הוא הוביל בראש, בצעדים קלים, שלח רגליים ארוכות לפנים, כאילו עכשיו יצאנו מהקולנוע ואנחנו הולכים ברחובות ריקים, צעדי שנינו מתכוונים לאותו המקום, אבל לא בקצב אחיד – שלי ארוכים וכבדים, שלה קצרים ומרחפים.
הלכתי קרוב אליה וקינאתי בעיניים הנוצצות שלה כשהן מביטות לכאן ולכאן, מתמסרות לדרך, מחמיאות למה שהן רואות. הרגשתי לידה מהוסס, גופי מתקשח ונחבל, חומד את הדרך, אבל פחות ופחות רוצה להיות במארג הנוקשה של החיים הללו שנדמו לי גבריים וגולמיים מדי, חיים שלא היה לי חלק בהם. ובכל זאת, חשבתי לעצמי, טוב שלא ויתרתי. טוב שאני לידה.
כשראינו את צללית הפז’ו, אמרתי לה בשקט, “זהו זה בשבילי.”
והיא אמרה, “טוב,” ועצרנו. הבטתי בה, מבקש לצרוב תמונה שהכותרת שלה תהיה “נדין, רגע לפני הפרידה.”
“אתה דואג?”
“אני יודע שיותר מדי דברים יכולים לקרות.” אמרתי והזדקפתי, כדי שאראה יותר מפואר בעיניה.
“כן, אתה יודע…” ענתה וגופה משתנה אל מול עיני.
"אני יודע מה שאווה סיפרה לי, וזה שאריות לומדים מן הניסיון, אבל לא במהירות. הם אוהבים להתנסות בדברים באורך רוח מפוכח.
“למה אתה מתכוון?”
“שאני אריה זקן, בשפה שלי, ואת גורה שרוצה הכול בדרך שלה…”
היא עמדה קרוב אלי, מתנשמת מעט. “תגיד, אם הייתי באה אליך ומבקשת שתהייה אבא שלי, היית מסכים?”
הצטמררתי, והיא חייכה. “סתם, סתם,” וחזרה בריצה לשלושה שהתקדמו במעלה הוואדי אל הטנדר פז’ו שיסיע אותם מכאן לאבו־סייף ולג’אבל.
הבטתי מוכנית בשעון, בלי לראות מה השעה באמת, וחזרתי למכונית שלי כשהשאלה שלה מרשרשת בצעדים, עד שלרגע נדמה לי שאבא שלי צועד לידי ונותן ידו בידי, ואנחנו הולכים לטייל ברחובות וליד הים, ובדרך הוא מספר לי סיפורים שלא ייאמנו, אבל קרו לו באמת. כיביתי את הרדיו באמצע המבזק של שתים וחצי. כשנכנסתי בשער של היישוב, מבטי נמשך אל הגוש הלבן והבוהק בלבן־עמום־האמבולנס. נוטע ביטחון? לא, להפך. נינה הופיעה במושב האחורי. נינה? כמעט האמנתי שהיא מביטה בי עכשיו. אפילו יכולתי לשמוע איך היא אומרת, “אל תדאג,” ולראות איך היא מיטיבה על צווארה את מטפחת המשי היקרה עם הדפסי הפרפרים שהבאתי לה מהחנות החביבה על אווה, הגברת עם הקמליות. הרגשתי על כתפי את ידה, ציפורניה משוחות בלק שנהב ועיניה מסתכלות בי ומתבהרות. יכול להיות שהקירות בתוכי נופלים?
החניתי מול הבית. נינה צודקת, עכשיו הוא בית קודר ושנתו נודדת. אני צריך לצבוע אותו בצהבהב עם גוונים של כתום, עדיף שיאיר. אני בעיקר צריך לישון.
קולה של תקווה סלסל שיר מחדר האמבטיה. מילות השיר לא היו מוכרות לי וסיפרו על צעירה תמימה שהתאהבה בגבר שאינו מחזיר לה אהבה, ועכשיו היא נופלת המומה, כאילו מפסגת ההר, לחיים של מרירות וצער. היה נדמה לה שהיא עומדת במרכז חייו ואילו הוא כבר מאוהב באחרת, לא רואה אותה כשהוא הולך חבוק ברחוב עם אהובתו החדשה. תקווה לא זכרה את כל המילים והימהמה ברוך את החסר.
הרמתי עיני לשעון. כבר אחרי עשר. יום שישי. ככה זה איתה. קובעים לראשון – והיא באה בשלישי, “ככה יצא, בסדר?” קובעים לרביעי – והיא מגיעה בשישי. חודשיים לא קובעים כלום, היא מופיעה פעמיים או שלוש בשבוע – תמיד לפי שיקולים משלה.
מדדתי את כוסות המים ששפכתי לפינג’אן, ואחריהן את הקפה והסוכר. ניסור שואב האבק התקרב למטבח. פתחתי את הדלתות המובילות למרפסת ומרחוק נראו עננים תלויים על קרני שמש אלכסוניות, כאילו מבקשים משהו להיאחז כו כדי לא ליפול לחצר.
“נדין?” שלחתי את המסרון. כשתקווה נכנסה כבר מזגתי קפה, “את בסדר?”
כיבתה את השואב, “הם מתחתנים,” הנהנה בראשה מצד לצד, מכניעה חיוך בחישוק שפתיים.
“קפה, תקווה?”
“ממתי אני שותה את הקפה האשכנזי שלך?”
השחלתי את הנייד לכיס ולהרף רתחתי: היא מכרה אותי כפרסומת לבדווים שלה בלי לשאול אותי. היא מסוגלת בלי בעיה לפתוח שערים ולעבור את הגבול בין מציאות לדמיון. הכל פרוץ אצלה במוח, הכול.
“זה טוב שהם החליטו להתחתן, זה חשוב…” בדקה עד כמה אני מסכים להקשיב וניגשה לכיור כאילו דחוף להדיח את הכלים דווקא עכשיו, אך שבדרך כלל היא נוהגת לעשות את זה בסוף היום.
“נכון, זה מה שצריך בחיים.” הסכמתי, מדלג בין המילים שלה למחשבות הדאגניות שלי.
“מה עם הבחורה מהעיתון?”
“נסעה לצד השני, למצרים.”
“מה, האלוהים שלה מוסלמי?” עיוותה את פניה בפליאה.
“לא, יהודייה.”
“יהודייה משלנו? מאמינה באלוהים?”
“כן, משלנו.”
היא הביטה בפני לראות אם הכול בסדר, אם העיניים שלי דוברות אמת. משהו בין האלוהים לאנשים לא הסתדר לה.
“שלי ילדה טובה… אף פעם לא היתה לך ילדה?”
“כן.”
“מה כן? היתה או לא היתה ילדה?”
"לא היתה לי ילדה.,
“זהו, חשבתי ככה.”
תקווה רחצה כלים במרץ. שוב שמעתי את נדין שואלת: “אם הייתי באה אליך ומבקשת שתהיה אבא שלי, היית מסכים?” והשאלה התפתלה, והתהדקה סביב גרוני.
“אצלנו בירוחם יותר קשה מבתל אביב,” זרקה לחלון הצר שמעל הכיור. “הכול מחניק. לא נותן הזדמנות לנשום. בגלל זה הגדולה נסעה. לא מצאה עבודה, לא חיים נורמליים, התחתנה עם יוסי והתגרשה ממנו אחרי שנה. לא יכלה לחיות עם החניקה, אז נסעה. בתל אביב היה לה את יובל, בן חמישים…”
היא פנתה מהכיור והביטה בי
“הגיל הוא סכין,” אמרתי.
“כן, אבל היא לא הקשיבה,” רטנה, “וככה בצ’יק צ’ק נהיה לי עומרי, וכבר לא היה אכפת לי שעזבה גם את יובל.”
“משפחה זה חשוב.”
“השנים עייפו אותה. כבר יותר זקנה מכל החברות שלה בירוחם. היא ילדה טובה. כל הזמן אמרתי לעצמי שיש לה אופי בריא עמוק בפנים, אפילו שהפסיקה להאמין שהיא יכולה להשיג גבר כמו שמגיע לה.”
“מה שחשוב אצל אישה זה הפנים. שתשמור על זה, תקווה, ושלא תשכח לחייך.”
הפנים של תקווה טיפסו למעלה בזהירות. “הוא הכי יפה, החתן החדש שלה.”
“עכשיו רק מזל. נכון תקווה?”
"כן, אמרה, "הם חוזרים לירוחם ומתחתנים בעזרת השם.
היא ניגבה ידיים במגבת המטבח והפעילה שוב את השואב. הוצאת את הנייד ובדקתי, אבל נדין לא זינקה ממנו.
מילאתי את הקומקום והשקיתי את הקקטוס החרב שצמח באדנית על אדן החלון הצר עוד לפני שהגעתי לכאן. חישבתי במהירות – רבע שעה עד יוסוף; רבע שעה עד שמישהו מחזיר לי את נדין מהגבולות המטושטשים שלה; שלושים שניות עד שהקוקו שלה בידיים שלי – משם לאוטו, לבן גוריון – ולאמא שלה בניו יורק.
21 🔗
“דואג לבחורה?” הפתיע אותי יוסוף כשיצא לעברי מפתח חשוך של פחון מחוזק בשלטי מכולת.
“שמעת מהם?”
“למה לדאוג? הכול בסדר, היה לי דיבור איתם בבוקר.”
“ומתי הם יחזרו?”
משך בכתפיו, “אולי בלילה.”
“ואת ג’אבר מצאו?”
הוא הרכין מעט את הראש, בועט עם שפיץ הנעל באדמה הקשה.
האדמה מהודקת וסדוקה יותר משהבחנתי בלילה, ציינתי לעצמי והרמתי ראש. ההוד האדמדם שריצד על הפחונים מלהבות המדורה נעלם.
“אני דואג לה.”
“כן,” הרים אלי את הראש וחדל לבעוט, “לפעמים זה מסוכן לכל הצדדים שם. וכשאין דיבור…” הוא הצית לעצמו מרלבורו, עישן בשקט, הביט בשמים, כאילו ביקש למצוא בהם סימן. ואז אמר, “מישהו הרג את ג’אבר ולקח ממנו את הכסף.”
“והם? הבחורה בסדר? אולי צריך לנסוע לגבול להביא אותם?”
“לא, לא. הכול מסודר,” אמר, מבטל את הצעתי בהינף יד. “אני מחכה להם הלילה באבו־סייף,” ואז הישיר אלי מבט, מחר תבוא איתה אחרי הצהריים לאכול?"
הביטחון שלו עיצבן אותי. אמרתי, “קודם יחזרו, ונראה.”
יוסוף חייך בעיניים חצי עצומות ונד בראשו.
פניתי ממנו, עצרתי. ואז הסתובבתי, “ואת הכסף לא מצאו?” ומיד התחרטתי ממה שהיה יכול להבין, אבל הוא חייך בפה עקום, “לא מצאו. איך ימצאו?”
הפרטים התחילו להסתדר בתמונות: הגופה מוטלת ירויה בחול, תנים וזאבי מדבר עושים בה שמות. השמש קופחת על מה שנותר ממנה, הזבובים מתקהלים על השרידים. השתעלתי מעט כדי להדוף את הקבס שעלה בי.
“רוצה מים?” שאל יוסוף.
“לא, תודה,” ויתרתי. ומה יהיה עם החתונה? והסולחה?"
“בלגאן. יצטרכו להביא כסף אחר.”
“אה, ותביא את הבחורה ישר לשדה בוקר, בסדר?”
הוא חייך מאוזן לאוזן. “בטח, אין בעיה.”
מעט אחרי העיקול הרחב, מרחק של כמה מאות מטרים מהמרכז הבדווי, עמד אוטובוס ישן, מוזר, צבעוני, חונה באלכסון וחוסם את הדרך. צפרתי. הנהג, יהודי לבוש שחורים, נעמד בפתח וסימן לי בידו שאגש אליו.
“אני מצטער. תקוע עם האוטובוס הזה. התחמם המנוע. תכף יתקרר ויהיה בסדר. כמה דקות, וזהו.”
“אפשר לעקוף?” שאלתי מביט באדמה החרושה.
“אתה לא מכאן, אה?”
“רואים על המקום שהוא לא מכאן.” אישה בחצאית כהה ארוכה וחולצה ירוקה ארוכת שרוולים דחקה אותו מעט פנימה, ירדה מדרגה ונעמדה בינינו. "ייקח קצת זמן עד שנוכל לזוז. לא כדאי לך לעקוף. תיתקע בין התלמים. בוא תשתה משהו בפנים בינתיים,, אמרה בקול רך ובוטח.
היא היתה נמוכה בהרבה ממנו, פניה עגולות ולבנות ועיניה הירוקות מחייכות כמתוך ריחוף ענוג. נעתרתי לעיניים היפות וטיפסתי שלוש מדרגות לקדמת האוטובוס. חמישה ילדים לפחות שמחו לקראתי, צעקו וקפצו על מיטה רחבה שניצבה בירכתיים. החרדי הצטחק ועטף את ידי בשלו. “יוסי. מנדלבאום.”
הוא אחז בידי זמן רב, כאילו מנסה להרגיש אותי, או שאולי ניסה להכניע את הסרבנות הטבעית שזיהה בי. “בוא, שב תכף שולמית תכין לנו משהו לשתות.”
“נעים מאד, שולמית.” אמרה וידיה מאחורי גבה.
“מתן,” אמרתי, והתיישבתי ליד שולחן שניצב בפינת דלפק מאורך, ששימש במטבחון.
הוא התיישב מולי, הגולגולת שלו גדולה מהרגיל, הייתי נכנס לתוכה ממש מעל הגבה…, ואולי עדיף להתחיל מאחורי האוזן… לא, מהחיך הכי טוב. להפשיל את השפה הבשרנית ולהיכנס בו.
“מה אתה מסתכל בי ככה?” שאל בחיוך.
“אתם מטיילים?”
“לא, אנחנו לא יכולים לטייל.”
האישה הניחה על השולחן שתי כוסות תה והתיישבה ליד בעלה.
“ליוסי שלי יש צו מעצר בית, הוא לא יורד מהמדרגה של האוטובוס לאדמה.” אמרה. “חצי מהחיים שלו הוא במעצר בית,” חייכה.
חיכיתי להסבר. הוא ניקב את עיני. היא נידנדה את הגוף מצד לצד.
“כבר שמונה חודשים שאנחנו חיים ככה, מחוץ לבית. הבית שלנו בגבעת שמואל. כל יום היו באים לחפש והופכים הכול. לפחות כאן באוטובוס יותר שקט. יוסי שלי שיפץ אותו בשתי ידיים, תסתכל איזה יופי. אפילו שירותים ומקלחת סידר כאן.” הצביעה לעבר קוביה מוארכת בפינה. “יש לנו כאן הכל,” אמרה בגאווה. “ממש בית יוסי עשה לנו. אפשר להגיד שזה כמעט בית נורמלי. נוסעים קצת, עוצרים, הילדים צובעים את האוטובוס שעה שעתיים, אחר כך אם רוצים אנחנו ממשיכים, ושוב עוצרים איפה שיוצא לנו… מה אתה עושה? אתה מכאן?”
“אני מסורוקה, אני רופא שם,” אמרתי, לוגם מהתה. הבטתי בבטנה המתעגלת לפניה, הריון נוסף? יוסי פיהק בקול, קם, הרים חלק ממשטחי הרצפה של האוטובוס, רכן על ברכיו והתחיל לחטט בקרביים עם כלי עבודה.
“אומרים על יוסי שלי כל מיני דברים. שהוא הרג מישהו… אבל אין להם עליו כלום, סתם נטפלים כל כמה זמן.”
הילדים התקבצו סביב אביהם, צווחים בהתלהבות, מבקשים לעזור.
“שישה ילדים זה קצת רעש מפעם לפעם,” אמרה כמתנצלת, “אתה יודע איך זה, שיהיו בריאים.”
“שיהיו בריאים.” חזרתי אחריה.
מנוע האוטובוס השתעל מעט ונשנק.
“}כמה ילדים יש לך?”
“אין לי.”
“עוד יהיו, בעזרת השם. איפה הבית שלך?”
מה יכולתי לומר, שדה בוקר? חדרי הניתוח? להעתיק את החיים שלי לשולחן המתנדנד שלה? חיפשתי מילים בדממה שנעמדה בינינו.
“כן,” הסכמתי, “אולי עוד יהיו.”
“בעזרת השם יהיו לך,” חזרה. “כל אחד והזמן שלו.”
האוטובוס התניע ויוסי נעמד, גופו הארוך כפוף מעט כדי שראשו לא ייתקל בתקרה.
שולמית הרימה קולה לעבר הילדים: “זזים. לכו תעשו פיפי.” ומיד חייכה, “זה בסדר, יש זמן. תסיים לשתות.”
“אתה ממהר?” שאל יוסי והתיישב, מטיל את ידיו על השולחן. “יום שישי, אולי תישאר איתנו? נתפלל, נכין אוכל, נעשה קידוש, אם אתה לא ממהר או משהו…”
הבטתי בשעון. רבע לשלוש, יש לי זמן.
“אז אתה כן ממהר?”
“תפילות זה לא בשבילי,” חייכתי.
“מתי בפעם האחרונה הנחת תפילין?”
משכתי כתפיים.
“טוב, לא מוכרחים,” הוא חשב על משהו, והוסיף, “תרגיש כמו בבית, זה אחלה בית כאן, לא? אלוהים עזר לי הרבה בחיים.”
“לא נראה לי שהוא עזר יותר מדי,” אמרתי.
הוא רכן מולי וכמעט נשכב על השולחן כדי להתקרב לפנים שלי. “זה נכון מה שאתה אומר, אם ככה אתה מרגיש. אבל צריך שיהיה מישהו לספר לו דברים, יתברך שמו, מישהו שמקשיב באמת, לא?” הוא התרומם, “אף פעם לא מאוחר לתפילין, זה לא משנה באיזו שעה. ככה מדברים…”
הוא קם וצעד שתי פסיעות ארוכות לעבר הדלת, נעמד בפתח כמצביא שמשקיף אל שדה הקרב, חזר ואמר בשקט: “אם אתה לא נשאר אתנו, ניסע עכשיו למרכז של הבדואים. אסרף מחכה לנו שנסגור משהו… מתי שתרצה – תבוא, אצלנו זה כמו בית בשבילך.”
“קול ישראל מירושלים, השעה ארבע. הרי החדשות ועיקרן תחילה.” האצתי, שיחררתי מגבים כדי לראות טוב יותר באובך שהתרומם. “הותר לפרסום כי אתמול, סמוך לחצות, נדקר למוות צעיר בדווי בקטטה שהתפתחה בין צעירים בדואים לצעירים יוצאי חבר העמים בכניסה למועדון סהרה, באזור התעשייה של באר שבע. מפקד תחנת באר שבע במשטרה, סגן ניצב יורם סופר, סיפר שהרצח היה ככל הנראה על רקע ויכוח שהתפתח לאחר שנערה ממוצא רוסי וחברה הבדווי רצו להיכנס למועדון. כמה נערים מיוצאי חבר העמים רצו למנוע זאת בעדם. עוד ציין, כי המעורבים נמלטו מהזירה, אך כמה מהם עוכבו לאחר מכן לחקירה, וכי צפויים מעצרים נוספים בפרשה.”
הנמכתי ווליום כשהנייד צילצל. מרוב התרגשות הסתבך הנייד בין האצבעות ונפל לרצפה. עצרתי. הרמתי את הנייד, “נדין?”
“זו נינה,” אמרה בקולה הרציני, החדש, “אתה זוכר את יונתן הבן של נטע, נכון?” היא כיחכחה בגרונה.
מתי היא הספיקה להתקשר? ומתי הספקתי לענות?
“ליונתן יש גידול במוח. גם לפי פרופסור מלמד צריך לנתח אותו במיידי. הוא התעלף תוך כדי משחק ואיבד את הראייה.”
“אה… איפה את?”
“בבית חולים. הרדיולוג החדש הזה שהגיע אלינו מבוסטון, דוקטור ויינברג? הוא חושב שהגידול לוחץ על עצבי הראייה ושבלי ניתוח מיידי יש סכנה לעין. לעיוורון.”
“זה בהחלו יכול להיות נכון.”
“דוקטור שרוני הסכים לנתח אותו.”
בלעתי רוק ואמרתי, “אני לא מנתח ילדים, נינה.”
“זה מה שאחי אמר. שזה היה התנאי שלך ולכן הוא הציע את דוקטור שרוני.”
“כן, יש לו ניסיון טוב עם ילדים… אבל למלמד יותר.”
לחצתי על הדוושה, הכביש היה ריק. רציתי להגיע לשדה בוקר, לאכול כל מה שתקווה בשלה, סיר אחרי סיר, עם הידיות והאלומיניום. בטח שזכרתי את נטע, אמא של יונתן. אותו פחות. ילד בלונדיני ותובעני. אמא. אמא. אמא. חור באוזניים. האמת? במבט ראשון היה קשה להניח לשחורה ולנאווה הזאת. במבט נוסף – זה אפילו היה קל. דוגמנית שברירית שלא היססה לדבר על הסודות שלה ושל אחרים. ישבתי מולה בארוחת ערב אצל נינה והיא לא הפסיקה לדבר על החיים עם החבר שלה. לפני שהיה עם נטע הוא היה חבר של נינה, אבל זה לא באמת התאים לאף אחד מהם, כמו שנינה אמרה לי. “הוא נהג של אווירונים,” אמרה, והוסיפה לפני שהם הגיעו, “והוא שותק כי אין לו מה להגיד. אבל היא מדברת בשביל שניהם. שניכם תסתדרו ממש טוב ועליה בטח תסתכל…”
פתחתי את החלון.
“שרוני הציע שאפנה אליך, שתעזור לו, ביקש, יותר נכון.”
“למה לא מלמד? הוא הכי טוב.”
“אבל לך יש הכי הרבה ניסיון במוח… וזה גם מה ששרוני אמר, וגם אחי חושב ככה.”
“מתי?” שאלתי. הלכו הארוחה, הסירים והידיות.
“עכשיו. הם כבר מכינים אותו. אומרים שחבל להפסיד רגע. אז אתה מסכים, מתן?” קראה בנימה שלפני פרידה, “מגיע לו שיהיה לו סיכוי טוב…”
שתקתי. ארבע ועשרה של יום שישי, הכביש ריק.
“מה אתה אומר, מתן?”
“תגידי לשרוני שאעזור לו.”
“תודה,” אמרה בקול זהיר. מתחשב.
שמעתי את הקול הזה בפעם הראשונה כשנפגשנו אצל אחיה, מנהל בית החולים, במשרד. הוא היה קורא לי אליו מדי פעם, “איך הולך? אפשר לעזור לך במשהו?” ואז, בשקט היחסי שעבר בינינו, היה מספר על אירוע שלפעמים היתה בסופו תובנה. בבוא היום יכתוב על כך בספרו, נהג לומר בחיוך חצי־נבוך. לפעמים היה קם ומהרהר, מתבודד בין כתפיו, לא ממהר.
בפעם ההיא הוא לא היה לבד; “דוקטור נינה מירסקי, אחותי. גינקולוגית,” הציג את החלוק הלבן המוטל על השמלה הצהובה עם הפרחים האדומים הגדולים שקמה אלי מן הכיסא, שולחת יד בזהירות, שמא יופרע האור בינינו, או שהרושם הפנטסטי יתבקע בחריקה.
“נעים מאד, נינה. שמעתי עליך הרבה,” אמרה.
“נעים מאוד, מתן.”
הוא קיבל שיחת טלפון ויצא לדבר. היא נשארה לעמוד והביטה בי ישר ופשוט, הידיים הלבנות הדקות מחפשות מקום בקפלי השמלה, היא מחפשת מילים, אני לפני ניתוח ארוך, אין לי זמן עכשיו.
“אני מקווה שניפגש בקרוב,” אמרה ושילבה ידיים על החזה, זזה צעד.
“אני אשמח,” אמרתי והרגשתי שמשהו דקר לי בלב, “אני כמעט לא מכיר אף אחד כאן.”
“אני רושמת את הטלפון,” וכבר הנייד היה בידה. מסרתי לה את המספר כשהיא חוזרת עליו ומקישה ספרה אחר ספרה. “נרשם,” אמרה.
“אני צריך ללכת.”
“בטח.”
“אם תתקשרי, אני אענה לך.”
חצי סיבוב וכבר הייתי במסדרון.
אחרי שבוע היא באה אלי בשישי אחר הצהריים. “חשבתי שאם לא אבוא, אין סיכוי לשבת איתך במרפסת,” אמרה, והרגשתי כמה קל לה לחצות את המרחק בינינו, בדיוק במקום שלי היה קושי. כשירד הערב והיא קמה ללכת, שוב חצתה בקלות את המרחק לכאורה ונישקה אותי על שתי הלחיים.
הנשיקות מצאו חן בעיני. קמתי לחבק אותה וככה ליוותי אותה עד האוטו השחור.
חזרתי לשבת במרפסת, ואז הופיעה צללית הילד על חוד ההר ממול. הוא לא רץ אלא צעד, כמו מצודד במתינות את המרחבים, נעלם לרגע בחריץ ושוב הופיע. חשבתי לקרוא לו מקרקעית הלב, כמו בלילות הלא נגמרים כששכבתי במיטה עם הפנים אל הקיר, מנסה לשכנע את אווה לעזוב את הכול ולחזור הביתה. אבל הילד היה עסוק בדרכו הלאה עד שהתכווץ למחשבה שכבר לא יכולתי לראות.
כשנכנסתי למבואה וניגשתי לכיור, היא נכנסה אחרי, סימנה לי רגע, שלפה שקית ענבים מהתיק והושיטה לי.
“לא עכשיו,” אמרתי.
אבל היא התעקשה, “גלוקוז טהור, יעשה לך טוב.”
נכנעתי ובלעתי במהירות כמה עיגולים של מתיקות עסיסית. מתוח, שטפתי ידיים בראש מורכן, מנסה לסלק אותה, שגזרתה לא תטפס לי במוח. לא עכשיו.
יש רגע קובע בניתוח, זה המומנטום שבו האצבעות והעיניים מתרגלות למצוא את התנועות המדויקות. גם אצל נגנים מופיע המומנטום הזה, שבו האוזן והאצבעות מצליחות להסתנכרן ולמצוא את הצלילים המדויקים. ועל המומנטום הזה היה עיקר המחקר שלי בשני העשורים האחרונים. נהגתי לדבר על טכניקות לשינוי מהיר ומדויק של האצבעות, יצירת תנועות שהן מסובכות יותר מכפי שנדמה. “צריך לזכור,” אני אומר בכנסים, “צריך לזכור שהאצבעות הן קצה של תנועה שמתחילה בהתבוננות חודרת המשיגה את המחשבות.”
“מה אתה חושב?” ניסתה לבדוק אם אני מוכן להיכנס פנימה.
“חשבתי על האצבעות שלי,” אמרתי וסגרתי את כל העשר מאחורי גבי שיפשירו, שיתחממו. היא משכה בכתפיה כילדה ננזפת. המתח משך בעצבי עד שנכנסתי פנימה ונצמדתי למסכים, מנסה לאתר את הגידול. השקט בא פנימה והחוצה. אפילו שרוני לא הוציא הגה. רק העיניים של כולם זזו, מחפשות נקודה בטוחה או ברכה. הזזתי את התמונות על המסך, מעלים ומחזיר, מאפשר לעצמי נקודות מבט חדשות בכל רגע. נינה עמדה בצד, שעונה על הקיר, עוקבת אחר המתרחש. הפנים שלה היו יפות משזכרתי… עכשיו באה הדאגה.
הגידול שלו היה מאורך במיוחד. נינה אמרה שההתעלפויות שלו התחילו רק לפני שבוע. הייתי בספק אם זה נכון, אבל לא התווכחתי איתה בתוכי. המוח יכול להפתיע. גם במוח הרבה מבוסס על יחסי גומלין. ובינתיים עברתי לצד הסטרילי, תוך שאני שוקל איך הכי נכון לנוע בפנים, מזדקף ומותח ידיים לפנים כדי שמריאנה תשחיל את הכפפות. ביד ימין עבר רעד קל. חדש. מבהיל. לא הייתי צריך להסכים, עבר בי הרהור. היא עמדה מחוץ לשטח הסטרילי – מסתכלת כאילו ממרחק. ראתה או לא?
“אני מתחיל,” אמר שרוני בקולו השמח, והתחיל בשטיפה הסטרילית ובגילוח. ביקש שיכינו את היהלום שלוש ואת הסקלפל – אחד. צפיתי בו מהצד, עוזר לטכנאי לקבע את הריתום. הגוף הקטן היה משוחרר במיטה הגדולה עליו מאוד. הוא יכול לאבוד בה בלי שאשמע את קריאותיו לעזרה. יכול להיות? כן. אני יכול למצוא לזה הוכחות בזיכרונות. הרבה שנים ישנתי עם אווה במיטה.
“זה טוב בשביל הילד,” אמרה סבתא ליה, “ככה יש יותר מקום לילד לשחק, וגם טוב לו לחבק אותי, אף אחד לא מת מזה.”
עד שנמאס לה מהחיבוקים וההיצמדויות שלי, ולבטח מזה שהייתי עושה פיפי במיטה בלילות כשלא היתה, או כשהיתה חוזרת מאוחר־מאוחר. אז הכריזה שאני גדול ומגיע לי מזרון משלי. אווה לא האמינה במיטת ילדים וקנתה לי מיד מזרן של גדולים, “מזרון שיעשה לך חשק לגדול,” אמרה.
אבל אני הלכתי בו לאיבוד והייתי בורח וזוחל למיטה שלה, נצמד לה לגב, מניח את המצח על העורף מקשיב לנשימות ושולח יד להחזיק בה, לחבק אותה. לפעמים הרשתה לי להישאר, אבל לרוב שילחה אותי בקרירות בחזרה, להתהפך על המזרן שלי.
“תסמן ריבוע של שתיים על שתיים בדיוק במרכז. נחתוך מקו המצח כלפי מעלה, בדיוק בקו האף,” הקדמתי את הפעולות שלו, “נתחיל במרכז הריבוע ונראה אם אנחנו נופלים נכון.”
הוא המשיך בגילוח ואז הושטתי יד, כמעט חטפתי ממנו את מכשיר הגילוח, “תן לי, בבקשה,” וסיימתי לגלח בעצמי. שטפתי בתנועות מלטפות את המצח הקטן עם המברשת, וחומר השטיפה הכתום אדמדם התפשט כמו דם ונזל על פני הגולגולת. שרוני משך את המיקרוסקופ הגדול, מיקד את העיניות, התלבט אם להתחיל או לחכות לאישור שלי.
“אני אחתוך.” אמרתי וביקשתי מסוניה שתטה את המיטה לכווני לכיווני ותרים אותה לגובה המתאים לי. בחנתי את הריבוע ששרוני סימן, מחקתי וסימנתי מחדש – מהקו העליון של המצח, בדיוק במרכז, שני סנטימטר למעלה ולצדדים. זהו.
ביקשתי את היהלום והתחלתי לנסר. לרגע הרמתי את הראש מהמיקרוסקופ נתקלתי במבט המשגיח של נינה. חזרתי מיד למיקרוסקופ, לראש הקטן, ולשרוני עם מכשיר השאיבה שיונק את הדם ואת נוזל הקירור של היהלום. הקרקפת נפערת, אני מסיר את העצם. “פאק, פיספסתי אותו, נצטרך להרחיב לפחות סנטימטר וחצי ימינה,” ותוך כדי עבודה ביקשתי מנינה לצאת, “מריאנה תקרא לך כשנתקדם,” ובכך סיכלתי את מטר השאלות שהיא זרקה בעיניה, ושהכבידו על צווארי.
בחדר השתררה דממה והנוכחים הפכו לצללים הנעים יחד בגלים. המתח הסתנן בכפות הידיים, במבטים, במחשבות שהכול אבוד. הסתכלתי על המיטה שנדמתה לבימת אשכבה למת אפשרי, עטוף בתכריכים ירוקים. הרגשתי את צינת המוות בעורף, נוסע באיטיות על עמוד השדרה, תופסת מקום על אגלי הזיעה.
“אין תגובה…” מדווחת הטכנאית החדשה.
“פאק, פאק,” לחשתי בעצבים ועודדתי את הידיים שלי לפעול מהר. מהר. תכף מכשירי הניטור יצפצפו ונצטרך לרוץ ללב שלו. הנה אני, רץ מהר לעבר הלב של אווה, מתנגש בבית החזה שלה. שתרגיש את החרון הנושף מאפי, וגם את העלבון שעולבים בי בגללה, שתחבק אותי ותוכיח לי שהידיים שלה שוות אהבה. לא. אני לא נותן לילד הזה ללכת. עם כל תנועה וחיתוך אני מחזיר אותו. החיים שלו מתחננים לעוד. אני אתן לו עוד.
שמעתי את זימזום החירום של מכשירי הניטור. הלחץ ירד. סוניה צעקה: “יש עצירה, בלב.”
הגידול המחורבן היה אחוז בדורה והשתחרר. עכשיו הוא לוחץ על העצבים המרכזיים, אולי גם מונע זרימת דם סדירה, משבש את הפעילות החשמלית בכל הגוף. לחתוך, לשאוב, לצרוב.
“עוד סאקשן,” קראתי אבל לקח זמן להביא את הסאקשן מהחדר השני. אי אפשר היה לחכות. “שרוני,” ביקשתי, והוריתי לו להצמיד את הצינורית לגידול ולמשוך אותו כלפי מעלה בזמן שאני חותך. דם מילא את חלל הגולגולת ושרוני אמר שלא רואים כלום. לי זה לא הפריע, הרגשתי כל טיפה לפי ההתנגדות של הסכין, התמונות של הסי־טי. מרחפות מול העיניים.
“זה מתחיל לחזור… זה חזר,” קולה של סוניה כמו השתיק את הזימזום של המכשירים המזוינים.
היא החדירה את המחט הלבבית לבית החזה שלו וסחטה את המזרק, המסכה הירוקה שמוטה לה על הצוואר.
“דופאמין לווריד,” דיווחה סוניה. “הוא מתייצב”
מרחוק, מבעד לחלון הקבוע בדלת, יכולתי לראות את נינה ועוד ראש לידה. נטע. היא איפשרה לה להיכנס למבואה, לחשוף מולי את העיניים של “תציל אותו, תציל אותו.”
מעט אחרי חצות סגרתי אותו. שרוני אמר, “הוא יהיה בסדר גמור, עשית עבודה טובה…”
“נראה,” מילמלתי, “נראה.”
הייתי רטוב עד לשד עצמותי, נושם לאיטי, היה לי חושך בעיניים, החלטתי שאני הולך מכאן. לא נשאר רגע נוסף. “תראה שיעשו הכול כמו שצריך, שרוני, אני הולך, ותודה רבה.”
הוא הינהן ואני יצאתי לשטוף ידיים. להחליף מדים.
נינה חיכתה במבואה. השלכתי את הכפפות לפח, רוכן לכיור הגדול לשטוף ידיים ולשפשף פנים. הנשימות שלה התקרבו, היא חיבקה אותי מהצד ואני הנחתי לראש הכבד ליפול מעט. להישען להרף עין. לקחת ממני את המתח והמועקה.
“תודה,” אמרה.
“הוא יהיה בסדר. אני הולך להחליף בגדים והביתה.”
“אני אשאר כאן להיות עם נטע. תסכים לדבר איתה רגע? להגיד מילה?”
“שרוני יגיד לה.”
“אתה?”
החלפתי בגדים והלכתי לידה לכוון אולם ההמתנה של חדרי הניתוח. נקישת עקב שלה. חריקת נייקי שלי. נקישת עקב שלה. חריקת נייקי שלי. רעש מיוחד של כוחות נגדיים, שהיה היחידי בחצות של ערב שבת.
חזרתי לשדה בוקר בלי חשק, בגב כואב, בצוואר מבשר רע, כל המתח של השעות האחרונות נתקע לי בגרון. חשכה אדומה בלי טעם, בלי יכולת לבנות עליה איזו מחשבה טובה. או לפחות לחשוב ולתכנן איזה מאמר.
“מתני, הוא היה אמיץ, אין ויכוח,” אמרה סבתא ליה. “אבא שלך לא פחד מכלום. הוא היה אומר שהפחדן מפסיד קודם כול את עצמו.”
“הוא היה טיפש ועקשן,” אמרה אווה, “ובגלל העקשנות והנוקשות שלו הוא הפסיד את אמא שלך וגם אותך, מתן.”
כדי להיות חכם, רגיש ומנצח אמיתי, ביקשה שאדקלם את שירו של עמיחי, שאני אמור להתחזק ממנו יותר מארטיק. יותר מפיצה, יותר מחלב. לא רציתי אבל היא התעקשה:
“אמי היתה נביאה ולא ידעה,” הייתי ממלמל בחוסר חשק לרצות אותה, “נביאה פרטית שלי שקטה ועקשנית…”
“בראבו,” אמרה סבתא ליה.
“בראבו,” עודדה אווה.
ואני רציתי יותר מכול חיים שיתחילו מהתחלה.
הרחש של שני סיבובי המפתח במנעול הזכיר בדידות מפעם לפעם. פחות במדבר הזה, יותר בניו יורק. את המפתחות תמיד הכנסתי לכיס שמאל, הימני היה מיועד לכסף. כך מאז ומתמיד, ולא רציתי להחליף, כדי להישאר בטוח שיש לי בית. עדיף להרגיש מטופש גם כשאין היגיון בחלק מן ההרגלים. למשך, לשתות קפה ראשון בעמידה כאילו יש מלחמה, ובלבד שאהיה בטוח שהלא ידוע שומר על צעדי ביומיום.
22 🔗
כן? הרמתי את הראש מהמסך לאופק הלילי שבין הגושים הכהים ממול. ושוב הצצתי בשעון: אחת ורבע לפנות בוקר. פאק. יוסוף וההבטחות. בטח לקח אותם למדורה. בטח הלכה לה הסוללה. והוספתי לקרוא מהמסך בשפתיים: "לבדואים יש הפוליגרף משלהם – האלבעשה: נוגעים בברזל מלובן בלשון של חשוד בניאוף או בגניבה. אם יש סימני כוויה, החשוד אשם. מ אם לא? הוא זכאי. הטקס נשמע אולי אכזרי, אך הוא עובד: הרגשת הפחד של האשם פועלת באופן לא רצוני וחוסמת את פעולת בלוטת הרוק. לא משנה כמה זמן ניתן לנאשם להתכונן מראש ולהפעיל את הבלוטה, הבזק הפחד מהיר וחזק מהמחשבה המשחררת. הוא תופס את המחשבות פעם אחר פעם בקלקלתן.
מנתח טוב לעולם יצלח את טקס האלבעשה. עליו להיות חסר פחד, רק כך יוכל לו, למוח. האינטואיציה, ובמקרה זה, תנועת הידיים שלו, תהיה מהירה יותר מהמחשבה עליה. מנתח ממש טוב הוא אחד שמסתובב בחדרי הניתוחים עם ידיים יציבות ופה לח ורטוב."
הרמתי עיניים מהמסך. בחשכה המרוחקת שממול רוטט ניצוץ. מיטלטל. קורץ. מתקרב. מסנוור. דועך. נעלם. הילד? כן. הילד הוא התחלת הכול, חשבתי, חבוי בו אותו משהו שהחושך לא נותן לו לגדול. הגיע הזמן לתת לו שם ולתת לו יד.
הייתי שקוע בכתיבת המאמר שלי להרצאה בכנס ריט. שיפשפתי את העיניים, מנסה לשחרר את הילד להרים. נדרכתי. משהו עומד לקרות. מישהו מתקרב אלי עם סכין או עם אקדח. לאט. בזהירות. מישהו מנסה לאמוד את מעשי ולהיות מהיר ממני.
צילצול.
“הלו,” נדרכתי, אבל זו לא היתה נדין.
“מה שלום הידיים שלי?” קראה ליליאן, טרנסאטלנטית.
השתהיתי.
ברקע שמעתי קול של גבר. היה נדמה לי שאני מזהה. אותו. עצרתי את הנשימה ושמעתי אותו שוב.
“בוב חזר הביתה?” תמהתי, והיא גיחכה – “כן, חזר.”
המתנתי כאילו יש לי כל הזמן שבעולם, קשוב לרחשי אסונה הנארז בקולה ממרחקים.
“הבחורה של בוב זרקה אותו. הוא חזר הביתה.”
“ומה, את מבצר ניחומים, ליליאן?” התגריתי. “אני מכיר את הדם הרעב שלך, כשהדם שלך שר, את מתעוורת – ובוב לא עושה חשבון.”
השתעלה במבוכה. “מה עם הילדה ההיא, שבאה לראיין אותך” סיימתם או שהיא עוד גרה אצלך?"
“היא כאן,” קולי נצרד מעט ונזקקתי לנשימה עמוקה.
“אני חושבת שאת צריך להרחיב את תחום האושר שלך, וזה מה שנינה יכולה לעשות עבורך. פרגיות היו לך מספיק.”
היא עישנה שתי סיגריות. הייתי חותם על זה. סיגריה אחת לא הספיקה לה. שמעתי את המתח בעשן.
“היא רוצה ממני ילד,” אמרתי בשקט.
“אז מה רע? מגיע לך לגעת בילד משלך.”
ושוב הקול של בוב, “מותק, מה עם הקפה?”
“תמסרי לו דרישת שלום ממני, ליליאן, שלא יעז לעזוב אותך שוב.”
“כן, שלא יעז. ומה שלום אווה? מצה עם המחלה שלה?” שאלה בקול צרוד מפיח.
“מתקדמת כמו שופל. מנקה מתוכה את הכול, משאירה תהום.”
“סיפרת לה על ההצעה מהדוקטורית? מגיע לה נכד לפני שתשכח איך קוראים לה.”
שתקתי. הזמזום החלש של סבתא ליה ביום האחרון ברמב"ם רעם בתעלת השמע: “מגיע לו להיות אבא כמו אבא שלו.”
אווה אמרה: “לא היה לו אבא.”
סבתא ליה אמרה: “לא היתה לו אמא.”
התנערתי. פירורי עוגיות מלח קפצו מתוך הפליז.
“מתן, ואתה, איך אתה?”
לא היה הרבה להוסיף. אני לא מתקדם בכתיבת ההרצאה שלי, וזה לא מטריד אותי כמעט בכלל. לפעמים מרגיש אי־נחת לכמה דקות. אחר כך גם זה חולף.
“הלו, אתה שם?” ליליאן פרצה בצחוק חם, אולי כדי להתקרב, אולי כדי להוליך אותי שולל. “איך אתה מתקדם עם ההרצאה?” קולה הפך ענייני. היא עבדה קשה בשביל ההרצאה הזו.
“אני כותב, ליליאן, מנסה להסביר דברים בלתי אפשריים, וההסברים נעשים מסורבלים וחמקניים,” צחקתי צחוק פתאומי וחד, “הפעם זה יהיה קשה.”
“אני חושבת לבוא, להוציא את הרגליים שלך מהחול המדברי.”
“זה רעיון לא טוב, ליליאן, אני לא פנוי עכשיו לביקורים.”
“נראה,” היא אמרה בטון הרגיל שלה, שלא היו בו טינה או אכזבה, וגם לא כעס." אולי אני אבוא בכל זאת, נדבר ונחשוב ביחד."
“הרוח מתחזקת, ליליאן, אני מתחיל לסגור תריסים. נדבר מחר.”
“ג’ף התעניין בשלומך. הוא איש טוב, מתן, הוא עובד קשה.”
לא עניתי.
“אז מחר?”
נקשתי בנייד: “איפה את נדין?”
“יוצאים מאבו־סייף. הרגו את ג’אבר. לא מצאו את הכסף. בלאגן כאן.”
“מתי תגיעו?”
“חשבת על השאלה שלי?”
“חשבתי הרבה. תשאלי את זיו מתי תגיעו?”
לקחתי את הנייד לחדר השינה. היא לא השיבה.
ניסיתי לישון. התהפכתי. בדקתי שהנייד עובד. נשכבתי על הגב ודמיינתי שאני שוקע באמבטיה גדולה, המים מכסים אותי, אוטמים את כל הקולות והרעשים ומשתיקים את נקישת המחשבות.
התעוררתי בבת אחת. הנייד צילצל. הבטתי בשעון ־ כמעט ארבע לפנות בוקר.
“היתה תאונה.”
זה היה הקול של זיו, זיהיתי מיד. הוא פלט את המילים במהירות, קולו קרע את הצפירה המיללת של אמבולנס.
התישבתי מיד. מזיע בתוך הבגדים שלא הסרתי לפני השינה.
“זיו, מה עם נדין?” הגוף שלי התקרר. הידיים חמות. הוא השתהה והסכין הפנימית נשלפה, מדפדפת במהירות בתמונות. “פאק, זיו, מה קרה? איך אתה?”
“זה יוסוף. הוא התנגש בכבשה והיא עפה לתעלה,” הקול שלו היה שקט מדי, המום, אולי קיבל זעזוע מוח.
“מי עף, הכבשה? נדין?” ניסיתי לגייס את הטון הכירורגי, אבל ללא הצלחה. המילים נפלטו ממני ברעש.
כן נדין, היא עפה מהאוטו החוצה. זה היה נורא, היא… אנחנו באמבולנס," נאבק עם המילים.
“מה הם אומרים באמבולנס?”
דחפתי את הרגליים לכפכפים, נעמדתי וחיפשתי את המעיל והמפתחות. השיחה ניתקה. צעדתי במהירות החוצה, קר וצלול כמו הדממה שבאה אחרי הסופה.
“כן,” הקו ניעור לחיים ושמעתי את זיו, “היד של נדין שבורה, אני חושב שנפתח לה הראש…” ניתקתי והתקשרתי למיון. תיארתי בקול מעשי את מה שהתרחש. לרגע קפאתי, כי לא זכרתי את שם המשפחה שלה. ייתכן שבכלל לא גילתה לי? אמרתי, “אני בא,” סגרתי, ואז שוב התקשרתי והזהרתי: “שאף אחד לא ייגע בראש שלה. אני שולח את דוקטור שרוני, הוא יהיה אחראי עד שאגיע.”
נהגתי מהר, מעבר לכל מחשבה או רגש אנושי. אני והסכין עם כל קימוריה ותנועותיה – מדויק, מדוד, פועם, נצמד לעובדות שאני מקבל לנייד – מעביר הלאה רק את מה שנחוץ למלחמה הזאת. היא כבר בבית החולים והנתונים מוסיפים לזרום: שבר מרוסק במפרק כף ימין, שבר פתוח בכתף ימין, עין ימין סגורה מחבלות, שבר בצד הימני של הגולגולת, מקטע של רקמת מוח בחוץ. מונשמת. דופק מהיר וחלש.
הוריתי שייצבו אותה ויעלו אותה לחדר ניתוח דרומי מספר 3. שידאגו שמרינה תהיה שם ושסוניה תהיה המרדימה. שיעשו סי־טי, שיקררו את חדר הניתוח לשתים־עשרה מעלות.
הפנים שלה. הצחוק שלה. ההבעות שלה. הקול שלה. הנפנוף שלה. שיחררתי את יד ימין מההגה, מתחתי אותה לפנים. פיסקתי ומתחתי את האצבעות – יציב לגמרי.
כיווצתי את העיניים. התמונות התחילו להגיע לנייד: ארובת העין, המצח, הסדק בגולגולת, השבר…
צלצול משרוני שכבר שם. “אולי כדאי שאתחיל, פרופסור?”
“לא. רק תדאג שתמשיך להיות יציבה, ושיושיבו אותה בזווית טובה כדי שתהיה לנו גישה עם המיקרוסקופ. תגלח ותחטא. ננסה להכניס את מה שיצא. לא, רגע, תכניס נקז מצד ימין למטה, תקדח עם יהלום שלוש. הארובה – תבקש שיקראו לפרופסור רוזנשטיין, שיהיה שם אחרי שאתה מנקה, שיציל לה את העין. אבל קודם תקבע את השבר בעצם. תראה שהסדק לא יזוז. תפסק אותו קצת, שלא יינעל על מה שבחוץ תנסה עם המפסק הגדול, אבל רק אם הולך בקלות. אם לא ילך, תנסה עם הקלין הקטן”
התמונות הוסיפו להגיע. ראיתי שהוא מחזיק אותה גבוה מדי. “שרוני, תוריד אותה עוד, אתה לא יכול לעשות בזווית הזאת כלום.”
“בסדר, בסדר,” ההתנשמויות שלו נעשו כבדות, “הסדק לחוץ מדי, אני חייב לפתוח בכוח, אחרת נאבד את מה שבחוץ.”
“קח את היהלום חמש, תקדח חור בקצה הסדק למעלה, ממש בקצה שלו, תחרוץ עד הדוּרה ותשחרר את הלחץ לאחור. שלא תיגע באיברים. תעשה ככה גם בקצה השני של הסדק.”
ריח חריף של זיעה עלה ממני, התנפל על הנחיריים. מליחות מרירה־חמוצה צבטה את הלשון, נמעכה אל הגרון, הלמה בתעלות השמע בקולה של אווה: “שדיים של אמא, מתני, כל הטעמים והוויטמינים כולם שם. אמרתי לה שתיניק אותך כמה שיותר.”
“תפסיקי להסתובב עם השדיים שלך חצי בחוץ. אני כבר גדול. היית צריכה להשאיר אותי אצת סבתא ליה.”
“יום אחד תבין שעשיתי הכול בשבילך, שתגדל ותהיה בריא ויפה.”
התמונה התחדדה עוד ועוד. הידיים החלו לנוע כאילו הכול תוכנת מראש. נכנסתי למיון. המעבר משם מקצר את הדרך לחדרי הניתוח.
מריאנה יצאה לעזור לי להתלבש. “פרופסור…”
אבל כבר לא הייתי שם. לא הייתי צריך לשמוע יותר. התפרצתי פנימה.
“הפרמטרים?”
“סבירים. בינתיים.”
התוהו ובוהו השתתק בבת אחת. שרוני ניגש אלי, כתמי הדם מהבהבים על החלוק הסגול. הוא החזיק ביד מפסק. השני כבר הזדקר לה מהראש.
“יש בעיה עם הדימום. אני לא מצליח לעצור אותו.”
הוא ניסה לחזור לעמדה, אבל התעצבנתי ודפקתי רגל ברצפה.
“זוז. זוז.”
הוא זז, הניח את המפסק בצד.
נעמדתי בפיסוק קטן על הדרגש המוגבה, מחטט בגולגולת שלה, העיניים בוערות, ואני מונה בתוכי את רשימת הנזקים ונאטם: שבר בעצם המצח וברקת ימין. סדק רחב בעצם הגולגולת מעל האונה ימנית רקמת המוח בחוץ, מעט עכורה. הדימום הפנימי לא נעצר.
טיפות זיעה התגלגלו על מצחי, הסתבכו בגבות, זלגו על שדרת האף, נתלו בקציהו ונספגו במסכה.
“שרוני, תפתח עוד את הסדק עם המקדח.”
מריאנה, תשמרי את הסאקשן יציב!"
“הנתונים, סוניה,” והיא הקריאה אותם – החיוניות דועכת. נתונים קשים. לקחתי מהמגש את המפסק. הלחץ בצווארי גבר. הרמתי את הראש ועצמתי עיניים. עצרתי לרגע. ניסיתי להרפות. הפעימה המונוטונית של מכונת ההנשמה גילגלה לחלל את הד קולה הצוהל, “אם הייתי באה אליך ומבקשת שתהיה אבא שלי, היית מסכים?”
שלחתי מבט למוניטור, לבחון את הרישום המרצד של גלי הלב, הרחבתי את פתח הגולגולת בצד ימין עם המפסק וקיבעתי אותו. שוב בחנתי את הנזקים, מתכנן את קווי החיתוך ואת התנועות שלי.
“אני מתחיל לחתוך,” אמרתי ושלחתי יד אל מגש הכלים שהושיטה לי מריאנה. לקחתי את הסקלפל הבינוני והמוסקיטו. שקלתי והחלפתי לסקלפל הקעור. רכנתי בריכוז לעבר הפתח בגולגולת. הדם ניגר. שרוני שטף בקילוחי מים וצרב עם הפולר כדי לעצור את הדם. מריאנה אספה מים ודם. דם ומים.
“היא גמורה,” אמר שרוני בשקט. “תצטרך לכרות לה את האונה הימנית.”
התעלמתי ממנו. המשכתי בצלילה מדוייקת בין צבעי תכלת־מוות ללבן־חיים, מתווה את קו החיתוך ברקמה, מחליף סקלפל בסקלפל, חורץ ומפלס לעצמי דרך בתוך מה שהיא קראה לו “הלונה פארק שלי.”
“מה יישאר ממני אחרי שתסיים?”
עצרתי. כשהרמתי ראש איש לא דיבר. הדממה עמדה כגוש קרח צלול.
23 🔗
כשפתחתי את דלת המכונית, נשמע צפצוף של תזכורת מהנייד: להתקשר לנינה. התיישבתי אל ההגה ודחפתי אגרופים בארובות העיניים. ערימה של כוכבים הופיעה, ולא נראה ביניהם אף כוכב אדום.
יצאתי מהחניה של סורוקה. לא הרגשתי שאני נוהג: המכונית נסעה כאילו מעצמה. רק הכובד הכניע אותי בעודי מתגלגל לתל אביב בתנועת הבוקר הגוברת. אלפי מכוניות מלפני ומצדדי. סובבתי את כפתור המיזוג עד הסוף, אבל זה לא הספיק כדי לצנן את לחיי הלוהטות. ניסיתי לפתוח בתוכי כמה חלונות, לפני שהמחנק ישתלט עלי לגמרי, ואז היא הופיעה ונלחצה אלי בייאוש.
ביקשתי ממנה, תנשמי איתי עמוק, בשקט, בשלווה. תנשמי איתי עמוק את האוויר הזה. וכשהיא שקעה, שקעתי יחד איתה, ובמעמקים צעדתי למועדון החשפנות שם עבדה במיאמי וקניתי כרטיס לתא שלה. את כל הערב קניתי. ישבתי שם, מקשיב לאיימי ויינהאוס, עוקב אחרי רגליה המתפתלות בין קירות הזכוכית בתנועות חתוליות העולות כמעט עד השמים. כשסיימה, יצאנו לאכול פיצה שהבהיקה את פניה כאילו היא מתרוצצת מול השמש היוקדת על שפת הים.
נסענו משם – הכי רחוק שאפשר ובלי להתווכח. הירח פגע בנו אנושות. היא התגלגלה לתהומות, נאספה ברוח המתעגלת, ואני נעמדתי לידה בבית החולים, מתקשה להאמין שהיא שרועה לפני כמעט עירומה על המיטה בחדר הניתוח הדרומי, ראשה כלוא בין הקשתות, עיניה עצומות. מתה.
הפניתי את פניה מעלה, אל מול פני. לא רציתי להיפרד ממנה. ספרתי שבעה נמשים בלחי שמאל… נקודת חן בצד האף מימין, שפתיים מתקלפות מעט, עור שהולך ומאבד את צבעו הלבן.
“למי אתה חושב את עצמך, יא חרא?”
הוצאתי יד מהחלון בתנועה של התנצלות כנועה.
“רצח, רוצח…” הוא זעק ועקף אותי.
שוב הוצאתי יד ואותתי לו בהכנעה. אולי הצער שלי ישתקף במראה שלו.
הדלקתי את הרדיו והפעלתי את הרמקולים בעוצמה. קרנבל החיות של סן סנס.
הצב פוסע לו לאיטו, ביתו תמיד נמצא איתו. מזון בשפע לו בגן, בגשם הוא תמיד מוגן…" ככה סיפר יוסי בנאי בקולו האהוב. אני זוכר את הצב הזה. אווה היתה מספרת לי עליו, ידיה הארוכות מלמדות אותי את הקצב המעצבן שלו, והיא מבקשת ממני להתקרב לרדיו, להאזין לנחשולי המיתרים הגואים בין נקישות הפסנתר לבין תקיעות החצוצרה.
“אבל האיטיות של צבים עולה לי על העצבים,” התלוננתי, והיא בשלה: “יש מקרים שבהם רצוי קצת להקדים. זה לא בריא כשצב או איש הולכים לאט בכביש…”
כשאחד הגברים שלה היה מתארח אצלנו, היא היתה מניחה על הפטיפון את התקליט של סן סנס והיתה מבקשת בקול רך, “נו, מתני, מי עכשיו?” ואני החזרתי בלחש, “הברבור…”
“ומי עכשיו, מתני?”
“העכבר שלא רצה להיות עכבר.”
“ומה אומרים עליו, מתני?”
“שהוא טיפש גדול, אמורים ימין – פונה לשמאל. אבל כשהוא נוער – אי־אה, אי־או, עונה לו זוגתו.”
הבניינים הגבוהים והמשוננים של הכרך צרבו את הרקיע האפרפר. נבלעתי בעיר, חציתי את דיזנגוף, ימינה בפרוג, ימינה בגורדון, ושוב ימינה בדיזנגוף, ושוב פרוג – הקפתי שוב ושוב את הבלוק של אווה. הבית שלי. פתחתי חלונות, שייכנסו פנימה הקולות העכורים, הבניינים המתקלפים, חיי העיר שלעולם אינם מניחים.
“מי עכשיו, מתני?” עלה קולה של אווה מהסלון הקטן. היא אחזה בידו של איש עסקים חובב מוזיקה ויין משובח, כפי שהציגה אותו לפני. “מי זה, מתני?”
“הפיל,” אמרתי בביישנות והצצתי בגבר שלידו היתה מונחת חבילה ארוזה בסרטים כחולים. ניחשתי שזו מתנה בשבילי. על ידה היתה חבילה עטופה בסרטים אדומים מעוטרת בורדים קטנים.
“ומה אומרים על הפיל בקרנבל החיות?”
“ישנם כאלה האומרים שהפילים מכוערים, ששיניהם גדולות מדי, ושאפם ארוך בלי די…”
“ומה עוד אומרים, מתני?”
“מי יעז ולא יחיל, לומר זאת בפניו של הפיל?! – – – עכשיו אוכַל, משקל אכפיל וממחר אני רק פיל…”
“בראבו,” קראה אווה בפעם המי יודע כמה, וחייכה את החיוך המוכר, שבסופו סימנה בראשה והגבר הגיש לי את המתנה עם הסרטים הכחולים או הלבנים, או הכסופים.
הרגשתי טעם מלוח על הלשון. אספתי הכל ומשכתי פנימה לגרון. כיביתי את הרדיו ופניתי לירידה לאיילון דרום – בלי שהייתי אצל אווה.
היי…" שמעתי בנייד, מי זה? “תשמע, דחו את ההרצאה בשבוע, זה מוסיף לך זמן, בסדר?”
“ליליאן…” אמרתי בקול חנוק.
“מה קרה?”
“נדין מתה. על השולחן שלי.”
“הצעירה?” התנשמה בכבדות מעבר לאוקיינוס.
“יכולתי להציל משהו ממנה, ליליאן.”
קליק מרוחק, מצית. בטח מתיישבת עכשיו על המיטה לעשן סיגריה, ברקע המשכתי לשמוע את סן סנס ברדיו. הנה הלוויתן יוצא מהמים והכינורות מושכים בקשת לבדם.
“מה קרה שם?” קולה היה חנוק. “מה קרה?”
“איזו כבשה הסתנוורה בכביש, והם פגעו בה. נדין עפה לתעלה והכבשה מתה במקום.”
“מי מת במקום?”
“הכבשה, ליליאן. הכבשה שהסתנוורה בכביש. נדין הגיעה לניתוח כמעט גמורה, עם מוח בחוץ.”
“ולא הצלחת להציל אותה.”
הקשבתי לחצוצרות עם כניסת האריה.
“המשפחה יודעת?”
“אמא שלה בדרך, אני אתן את ההסברים.”
“אמא שלה לא תבין כלום, מתן. תזהר בהסברים. אל תתנצל.”
“אני אסביר וגם אתנצל, ליליאן.”
“לא.”
על המושב שלידי קפצו כתמי אור שפלשו מבחוץ, כמו אותות ראשונים של דרמה העומדת להתחיל. הנחתי עליהם יד. היא לא ישבה שם. הפניתי ראש אבל לא ראיתי אותה, אפילו לא בתוכי פנימה.
“גם אני אמא, מתן, ואני לא יודעת בעצמי במה הייתי בוחרת.”
“היית בוחרת לדעת את האמת, ליליאן. אני הולך להגיד לה שבחרתי בשביל נדין. ששיתפתי פעולה עם הגורל. לא היה טעם להשאיר אותה מתה בחיים.”
“עדיף לא לדבר. היא מתה בתאונה וזהו.”
הייתי בטוח שאני שומע איך מכונת הקפה בדירה הניו יורקית מסיימת את סדרת הפעולות האוטומטיות – טחינה, פעימת מדחס המים ושסתום החלב המוקצף.
“איך אני יכולה לעזור, מתן?”
“בואי נמתין ונראה, ליליאן.”
נפרדתי ממנה לשלום על איילון דרום, בדרך חזרה לשדה בוקר.
נסעתי מהר. כפות הידיים שלי עוד היו לבנות מעט מאבקת הטלק שבתוך כפפות הניתוח. הריח החמוץ של הזיעה התפשט במכונית.
התאפקתי יותר מדי זמן. טיפות סוררות של שתן החלו לנזול ולהרטיב את המכנסיים. השער נפתח לאט ולא הצלחתי להתאפק עד השירותים. השתנתי על השיחים שצמחו צמוד אל הקיר, משמאל לכניסה.
בחדר עמד הריח שלה, כאילו יש לו חיים משל עצמו. התיישבתי על המיטה וסקרתי את החדר. הלכתי למקלחת ועמדתי במים הרותחים.
חזרתי לחדר שלה. על המיטה מצאתי בלוק צהוב. “המנתח.” היה רשום בראש העמוד הראשון, באותיות דפוס מגונדרות.
“הוא יותר יפה מכל התמונות שראיתם בעיתון או על גב הספרים שפירסם,” כתבה שם, במה שנראה כמו טיוטה ראשונה לכתבה שלה. "צריך לרדת לשדה בוקר, הרחק בנגב, ולראות אותו במרפסת הבית המרוחק מן האחרים, יחף עם כוס בירה צוננת ביד, עוקב אחרי סחרור העופות הדורסים בדרכם למעלה.
זהו פרופסור מתן קול, עד לפני כמה חודשים ממאונט סייניי, היום מהמרכז הרפואי סורוקה בנגב.
מנתח מוח, נוירוכירורג, מהטובים שבהם. בן ארבעים וארבע, רווק, יתום ותיק לדבריו, עוד מלפני שמלאו לו שנה. אווה שפרינצק, אחות אמו, אימצה אותו אחרי מות הוריו האקרובטים – לורה ואלכסנדר קול – בתאונה מקצועית. אווה שעבדה בספרנית בספרייה העירונית של תל אביב, גידלה אותו במסירות רבה. אווה, לדבריו, היתה המחנכת שלו, ולא חסכה ממנו הכנה טובה לחיים שיבואו…"
היו שם גם ארבע גלויות. הראשונה, עם תמונת נוף של נחל צין, היתה ממוענת ל“ממוש מתוקה” ללא ציון תאריך.
ב בערך הנוף שרואים מהבית שלו. הוא חי כאילו שהוא איזה נזיר או משהו. הרעיון שלך שאעבור לזיו דווקא מצא חן בעיני, בטח גם בעיני זיו זה ימצא חן… אפילו שאני יודעת שזה בגלל שאת לא סומכת עלי בקשר למתן, תגידי שלום לדויד. תגידי לו להתקשר."
עוד גלויה, הפעם של עין עבדת, ממוענת ל“דויד שלום”: “ארץ נהדרת. מה פתאום עזבת? תראה איזה יופי רואים מכאן. מתן דאגן. נשיקות מהכמעט־בת שלך, נדין.”
השלישית, עם נופי אכזיב, היתה מיועדת אלי. “אכזיב היה רעיון טוב. ראית שאפשר לסמוך על המזל? שיוצא מזה רק טוב? וגם הנסיעה איתך היתה כיף. פגשתי כאן אנשים שלא ממהרים לשום מקום. הייתי נשארת, אבל אני רוצה לסיים את הראיון איתך. וחוץ מזה אנחנו צריכים לדבר על משהו.”
על הגלויה הרביעית התנוססו מצבות האבן הבהירות, הצנועות, של קבר דוד ופולה בן גוריון, באופק רכס קרן עקב. הגלויה היתה ריקה, אך ממוענת לדוקטור נינה מירסקי, גינקולוגית א', בית החולים סורוקה באר שבע.
מה עוד? התרמיל שלה. צריך למצוא אותו. להשלים פרטים. לחפש גם את הדרכון.
טלפנתי לזיו. שאלתי לשלומו, אבל רציתי לדעת מה קרה עם התרמיל של נדין. לרגע שתק ואז אמר שהוא בדרך הביתה. מרגיש בסדר. יש לו גבס על כל היד וקצת תפרים. הוא ניסה לשאול על הניתוח אבל קטעתי אותו. “לא, אני לא זוכר את התרמיל…” אמר והשתתק, ושוב ניסה לספר לי על התאונה.
אמרתי לו שאני ממהר. הוא ביקש שאמסור לאמא של נדין שתתקשר אליו כשתוכל. שאומר לה שהוא ניסה להיכנס לחדר ההתאוששות, אבל לא נתנו לו.
“החוקרת עסוקה,” אמר י היומנאי בתחנת המשטרה, מוחה מפיו את פירורי הכריך שהניח מידו לכבודי. ביקשתי שיפריע לה, שיגיד שזה דחוף. הוא סירב. הצעקות שלי הוציאו אותה מהחדר. הסברתי לה מי אני. הראיתי לה מכתב מודפס על נייר מכתבים של מאנט סייניי, שהכנתי מראש כדי שיתנו לי לקחת את החפצים שלה. חתמתי על הטפסים. הביאו קופסת קרטון לבנה. על הדופן היה כתוב בטוש שחור: נדין נצר – כביש 171 – קילומטר עשירי מהפנייה לבורות לוץ, לכיוון כביש 40. קרעי תרמיל הג’אנספורט הכחול היו מונחים בפנים.
מיהרתי למכונית. הנחתי את הקופסה על המושב לידי. מיד אחרי שיצאתי לרחוב עצרתי בצד. דיפדפתי ביומן שלה, שנראה כמו יומן של נערה מתבגרת. הסדר והכתב המוקפד הפתיעו אותי.
בשוליים של שלושת הימים האחרונים היו משורבטים באלכסון מילים וקטעי משפטים: “סקס?” “הוא יכול להיות אבא שלי…”
“הוא קשה. קשה. קשה!” ובדף הבא, “זיו?!” “אני חייבת להתקשר היום לאמא!” ומעל זה: “זין. זין. זין,” ועוד אחד, “מה, הוא מנסה להתחיל איתי? מתן המתוחכם…” בדף השלישי: “נינה?” ומתחת מספר הנייד שלה. זהו.
הנחתי ליומן ועילעלתי בדרכון. כתובת המגורים במנהטן. שם האב: דויד נצר. ילידת 1983. התמונה בילבלה אותי. קו המצח והעיניים של אבא שלי הזדקרו ממנה, והבוז שלו ניבט מהן. השפתיים היו משוכות לאחור בחיוך ספקני. החזרתי את הדרכון לתרמיל והמשכתי למיון. רציתי למצוא את רישום המקרה של אנשי הצוות באמבולנס שהביא אותה.
קיבלתי את שמותיהם וטלפנתי לפרמדיק.
“מה קרה איתה?” שאל הפרמדיק.
“היא מתה.”
“איזה נאחס. חשבתי שאפשר להציל אותה.”
הרגשתי את האשמה מטפסת בגרון.
“חשבתי שיהיה לה מזל,” הוסיף. “הצלחנו לייצב אותה. תשמע, ההם נוסעים בלי אורות, חוסכים בחשמל ומדליקים רק ברגע האחרון אם רואים משהו. לא היה לה מזל, אה?”
“אולי מצאתם משהו מהדברים שלה?”
“לא, המשטרה הגיעה, בטח הם לקחו. אולי תשאל את הבחור השני, יצא רק עם שבר ביד, ואולי־אולי זעזוע מוח קל. מה היה להם לחפש עם הבדואי הזה בלילה?”
“היא מתה.”
“כן, אמרת לי.”
הכנר כבר לא היה בשער החיים כשהגעתי לבית החולים. הטכנאי נתן לי עותק' מהסי־טי. ועותק מהסרט של הניתוח. מיהרתי למעלה. הדרך התארכה.
הקרנתי את הסרט שוב ושוב על מסך המחשב במשרד. עצרתי, בחנתי זוויות, נכנסתי בזום למקומות הפגועים, מדדתי וערכתי חישובים, האונה הימנית הרקתית שלה היתה גמורה, אני בטוח. גם האמיגדלה מלאה בשטפי דם. הרצתי את הדיסק על הצג השני. “הצלתי אותה מעצמה,” לחשתי בקול רם, “שק בשר, זה מה שהיה נשאר ממנה.”
נשענתי לאחור כשאני מחפש את דוקטור מירסקי. “הלו, נינה.”
“איפה אתה?” שאלה בעדינות.
המוות מילא את החדר. אולי, אם נתנהג יפה ובשקט, הכוחות השטניים לא יבואו הפעם.
עניתי לה במלמול קטן של מחאה – כנגד חיי, כנגד החיים בכלל, כנגד כל מה שהופך אותם למכוערים. “לא ציפיתי שככה זה יקרה לי.” התנשמתי, “אבל אולי זה תמיד ככה, הדברים הרעים קורים כשאתה לא מוכן.”
אחי התקשר אלי. סיפר."
“היא מתה.”
“איפה אתה?”
לרגע לא זכרתי איפה אני. הסתכלתי סביבי. אינגה ממול, נעלי העקב האדומות במקום, על הרצפה לידה. והמסך גדול במיוחד, וזה אומר שאני במשרדי שבאגף הדרומי. “במשרד,” אמרתי, או חשבתי שאמרתי.
היא חיכתה על הקו בסבלנות.
“מתן?” נשימותיה מילאו את שתיקתה. “תאמר לי איפה אתה ואבוא, בסדר?”
דימיתי אותה נשענת על הקיר, הכפתורים בשמלתה פתוחים מעט, כאילו לא אכפת לה שהחורף מתקרב, שבתי השחי שלה מתחצפים מבעד לשרוולים החתוכים, שהעור שלה כבר קצת רופס.
“אני במשרד,” אמרתי בקול מפויס ושמעתי אותה נושמת לרווחה. "ואני כבר יוצא לשדה בוקר, אני אמתין שם עד שאמא שלה תנחת ותגיע לבית החולים.,
“שום נחמה לא תצמח לך מזה. תן לבית החולים לדבר איתה, הם יותר טובים ממך.”
“הודעתי להם שאני אדבר איתה. אני זה שיכול להסביר לה מה קרה.”
“למה לך, מתן… מתי היא אמורה להגיע לבית החולים?”
“מחר לקראת הצהריים.”
“תהיה לכם פגישה קשה. תנסה לישון.”
“המרדימה לא רצתה לנתק אותה, לפי דעתה זה אף פעם לא צודק למות. אבל חשבתי שבמקרה שלה זה דווקא כן צודק. הייתי מוכרח לעשות משהו בשבילה.”
היא לא ענתה מיד. היא חשבה את המחשבות שלה ואני את המחשבות שלי. כמה חוכמה יש בשתיקה שלה, חשבתי. שתיקה שמבקשת להעביר את נדין לגבולות חדשים. כאילו היא כבר יודעת שכל דבר יש לו קיום משלו, הלא־ממשי כמו הממשי, וצריך להניח לו להתקיים כמות שהוא. לפעמים זה מצריך שתיקה.
“אתה רוצה שאבוא אליך?” היססה.
“מחרתיים, נינה?”
ניתקתי ונסעתי לשדה בוקר.
24 🔗
“שמעתי שהיא מאמריקה. עיתונאית.”
“מריאנה אמרה שהיא באה במיוחד בשבילו.”
“היא גרה אצלו, אומרים כאן…”
“קצת ילדה בשבילו.”
“דוקטור שרוני, הוא בטח יודע מה היה ביניהם… טרגדיה.”
“לא משנה מי היא היתה, מה שהיה זה טרגדיה. טרגדיה.”
הן חלפו על פני במרץ, במדים הסגולים של חדרי הניתוח. שיתרחקו מכאן, יופי, שיתרחקו, שלא יראו כמה רע וחבול אפשר להרגיש. חציתי את המסדרון לכיוון המשרד. חושך. הניאון מתמהמה. מבזיק פעם אחת, פעם שנייה, נדלק, וקולה של אווה מזדחל פנימה, מתופף: “אך כמה טוב כך עד אינסוף / לתופף תיפוף על תוף /…אך ילד כה מוכשר / נכון לו עתיד כביר / פרסים וכסף למכביר…”
פתחתי את החלון ושמעתי את הכינור מיבב וכינור שני עונה לו בדואט. התכופפתי מעט החוצה וראיתי ילד, בן שתים־עשרה לכל היותר, עומד ומנגן ליד הכנר ולידו ילקוט פתוח, בלי ספרים ומחברות, רק כמה מטבעות נוצצים. אב ובנו ניגנו קונצ’רטו כפול תחת שמי מדבר אפורים ואביכים. הכינורות הוחזקו בין ידיהם לכתפיהם כמו נשק של לוחמים ממאות קודמות. כלב התקרב אל הילד כשהוא מכשכש בזנבו, נבח קצת ונסוג לאחור. הילד רקע ברגלו והכלב התרחק עוד יותר. מנקודת התצפית שלי היה נדמה שהם רבים, מתחרים ביניהם מי ינגן את הנושא יפה יותר, בהיר יותר, מרגש יותר.
גבר כבד־גוף השליך מטבע אל הילקוט, התמהמה, הוציא שטר והניח אותו בזהירות. הילד השתחווה למולו.
חזרתי לשולחן וניסיתי לחשב כמה צריך לשלם לאב כדי שהילד שלו יהיה בכיתה ולא יעמוד כאן יותר.
אחר כך שאלתי את עצמי איך להתחיל את היום הזה שבו תגיע אלי אמה של נדין ואצטרך לדבר איתה פנים אל פנים. התחלתי לרשום לעצמי: השתתפות בצער; תיאור הפגיעה; חומרת הפגיעה; תוצאות הפגיעה; אפשרויות; החלטה; נגיעה בגורל; סיכום – עדיף סוף אחד רע, מאשר רע בלי סוף.
הכנר ובנו נאלמו. קמתי והם כבר לא היו שם.
עצמתי עיניים ושמעתי את הלב נוקש בחוזקה, בום, בום. לא לפחד, אמרתי לעצמי. הפחדן מפסיד קודם כל את עצמו.
תעמוד רחוק ממנה. תן ללהב לחתוך את האוויר ולא את החזה. ואז, טק־טק, ובום־בום, בום־בום. הנקישות שלה, דפיקות הלב שלי, ושוב הנקישות שלה. ניגשתי ופתחתי את הדלת.
סימה עמדה שם, בחליפה שחורה, ועל כתפה תיק משובץ גדול.
הדגם ירד לרגלי באחת. נאחזת במשקוף.
היא הינהנה מעט. זזתי והיא צעדה פנימה על עקבים נמוכים והתיישבה על הכיסא המיועד לפציינטים.
היא היתה הרבה פחות מופתעת ממני. לא מופתעת. מופתעת? לא. מוכת יגון מאופק, אצילי, אבל לא מופתעת.
בדיוק ככה נראתה כשנפרדנו: שיער קצוץ. פנים חלקות. שחומות. עיניים שקועות. לחיים גבוהות. ז’ולייט בינוש.
הקפתי את השולחן והתיישבתי מולה.
ניסיתי להריח אותה, אבל לא הרחתי דבר. משכתי מהשולחן בזהירות את הפתק ובו ההערות שרשמתי לפגישה, איגרפתי אותו מתחת לשולחן וזרקתי לפח. תתחיל, אמרתי לעצמי.
“אמרו לי שאתה רוצה לדבר איתי,” לחשה.
“אני… משתתף בצערך העמוק.”
“בצערנו,” לחשה וחשקה שפתיים.
מה היא יודעת על מה שהיה ביני לבין הילדה שלה?
חיכיתי שתגיד עוד משהו, אבל היא חיכתה.
“אילו היה באמת אפשר להציל אותה, הייתי עושה את זה.”
“אני מאמינה לך.”
“היא הגיעה לחדר הניתוח במצב אנוש, שברים בגולגולת, רקמת מוח בחוץ…”
“זה לא חשוב עכשיו. אני מאמינה לך, מתן.”
לא ידעתי מה עוד לומר. מתוך בלבול ומבוכה חזרתי לדבר על הניתוח, מגייס מחדש את עמדת המומחה. פענחתי את התמונות שריצדו על המסך, נעזר בתנועות ידיים, באופן שיתאים להחלטה הגורלית שלי לפני קצת יותר מעשרים וארבע שעות.
סימה נתנה לי לדבר, מהנהנת בהבנה, כאילו מאשרת את הדברים. היא נשענה מעט לאחור ויישרה קמט נסתר במורד החצאית. המשכתי בתיאורים אנטומיים שנועדו לבטא את מאבקי הנואש להצלת חיי בתה: “זה לקח יותר זמן משציפיתי. הרקמה של האונה הימנית, זו שיצאה מהסדק, היתה גמורה, יותר מדי זמן ללא חמצן. הלחץ שנוצר על המוח בעת החבלה היה הרסני…”
העליתי תמונה של המוח בתלת־מימד. שאני משתמש בה כדי להסביר ניתוחים למתמחים. הראיתי לה את התמונה בזוויות שונות, מפרק ומרכיב, מדגים את פעולותי בחדר הניתוח.
היא ליטפה את מצחה בלי משים, גופה נח מאופק על הכיסא.
ואז, פתחה את התיק המשובץ הגדול שעל ברכיה, הוציאה מעטפה לבנה שהצהיבה מעט בשוליים, משכה בזהירות מסמך מעוצב בשולי־זהב מסולסלים והניחה אותו לפני על השולחן. רכנתי מעט כדי לראות היטב:
בס"ד
בית הכנסת קריית חיים
כ' בתמוז תשמ"א
[22.7.1983]
תרומה
50 שקל
על שם
נדין
בת
סימה בלולו – מתן קול
בהיתי בכתוב, משותק.
“נדין היא הבת שלנו. שלי ושלך, מתן.” אמרה בלי לנשום.
היא נראתה רצוצת כתפיים וכמו מביטה בי בעד לאלף צעיפים שעמדו בתוך עיניה.
“מתן?” שמעתי כעבור זמן את קולה מגיע אלי ממרחקי אין קץ.
“מתן, אתה בסדר?”
“נדין ידעה את זה?”
“לא, היא לא ידעה,” חייכה אלי ז’ולייט בינוש בפה קפוץ.
“כן, היא ידעה,” אמרתי, ממקד את מבטי בסרט מחדר הניתוח, שלא הפסיק לרוץ בלופ על המסך. “היא שאלה אותי לפני יומיים אם אסכים להיות אבא שלה.”
סימה בלולו הביטה בי בצער עמום, ואז אמרה ביובש: “טוב, אז אולי זה נודע לה. אולי היא ידעה.”
“אבל אני – כל זה – למה אני אף פעם לא ידעתי כלום?”
“הכל היה לטובתך,” אמרה כמעט בלחש.
פאק. רציתי להטביע אותה בתמיסת כלורופיל.
פאק, מה היא חשבה לעצמה? שאפשר להלביש תינוקת שלי על מישהו אחר? על שם אחר?
“אולי רצתה לבדוק אותך. גם לפני שהחליטה לבוא, היא בדקה. שלחה לך מיילים, תמונות…”
עצרתי. אספתי נשימה ארוכה פנימה.
“דויד הבטיח לה שתוכל להציג את התמונות שלה בפואייה של אולם הכנסים באוניברסיטה שלו. ‘הבת היחידה של אבא’ – ככה רצתה לקרוא לתערוכה שלה.”
אני מכיר את המשפט הזה.
“התמונות שלה… הגוף שלה… הוא הציע שתאמץ לעצמה שם בדוי.”
מירנדה לוז, התגלגל השם הזה על הלשון. פאק. איזה טיפש.
התמונות רצו על המסך מעצמן. האטתי את הקצב והראיתי לה את הכתמים השחורים שהיו מפוזרים כסלעים הנשקפים מתחת למים, בקרבת החוף.
“זה הדימום ממעטפת הדורה.” נקשתי על המסך, ואמרתי: “היא דיממה יותר מדי, הניקוז לא היה יעיל מספיק והמוח נכנס למצוקה. וכאן,” הצבעתי על נקודה שחורה פנימית יותר, “זה כנראה דימום שקרה ממכת נגד, וכאן…”
“זה הראש שלה,” נבהלה, כאילו תפסה בפעם הראשונה את העובדות. “כן,” אמרתי.
“היא סבלה?”
“לא. היא לא הרגישה כלום.”
סימה לא היתה בטוחה. היא התקרבה למסך, ועקבה אחרי מאות חתכים של צילומי רנטגן מסודרים כסרט הסורק את המוח מלמעלה למטה.
השהיתי תקריב של התמונה לכיוון האמיגדלה והראיתי לה עוד נקודה שחורה. “המערכת הלימבית שלה נפגעה קשה,” הבטתי בה. “עשיתי הערכת מצב…”
העיניים של סימה הצטמצמו והתרכזו בי, משוטטות אחר תנועת הידיים. “אני לא מבינה מה אתה אומר…” כעסה, חזרה מעט לאחור והרימה את הצווארון על עורפה, מחדדת את ישיבתה.
תרפה ממנה. התחננתי בתוכי. תרפה.
“זה היה הלחץ בתוך קופסת הגולגולת.” הוספתי בשקט. “לא הצלחתי לשחרר את הלחץ, הגם שכבר הרמתי את העצם וניקזתי. הרפלקסים שלה דעכו, והחלו סימנים איסכמיים ואנמיה חריפה…” סימה לא הגיבה. הוספתי למנות בקול הכירורגי את הנזקים שנחשפו אט אט, בעוד עמוק בתוכי מניתי את הפעולות שהייתי יכול לעשות אבל לא עשיתי: להסיר את העצם מרבע צד ימין, לכרות את חלקי האונה שנמקו עד הקְפיס, לכרות את החלק הפגוע של האמיגדלה, לחתוך את הרקמה הפגועה באונה המצחית…
יכולתי להמשיך לעד. היא לא הקשיבה. היא לחצה באצבע על המסך, עוברת על קווי המתאר של הגולגולת וכמו מציירת אותה, עד שכתפיה רעדו ונראה היה שהיא מתחילה לבכות או לצעוק. אבל היא רק קפצה את היד לאגרוף, כמו מנסה לחפון אליה מן המסך את הראש של נדין, ושוב חזרה למסך והכתה עליו בקצב אחיד של פעימות מלחמה.
“לא רציתי לראות אותה מתה, לא יכולתי,” אמרה. “גם כשהראו לי אותה, אמרתי שלנדין שלי יש מצח רחב ועיניים עם ברק שאי אפשר לכבות.”
העליתי על המסך את תמונת הפנים של נדין מחדר הניתוח, תקריב שגזרתי מהסרט. כאילו רציתי שלרגע יצופו בתוך הדממה. רציתי שסימה תכנע, שתשלים עם המגע האחרון ותיפרד מול המציאות.
“היית צריך להציל אותה,” אמרה בלחש, “היית צריך להציל אותה.”
לקולה היה צבע עריץ.
התקפדתי מפניה כמו גנב סוסים שמזנק על גב אוכף ודהרתי משם בעיניים חצי עצומות – הכי רחוק ממנה שרק אפשר. שלא תדבר. שלא תוסיף כלום על מה שכבר אמרה. הדיבורים האלה מספיקים לי למאה שנות בדידות ברכיבה איטית. אבל היא לא הקשיבה למילים שדהרו בתוכי ודיברה ודיברה, והקצף נאסף בקצות שפתיה.
“תגיד לי מתן, מה היה? לא בחדר הניתוח, לפני זה מה היה?”
הנדנוד על האוכף נעצר באחת. רעש של מפולת סלעים שרודפים אחרי כיסה על כל המילים שאולי הוסיפה לומר.
וכשהרעש דעך, הסתכלתי בעיניה וכל מה שהיה דומה לז’ולייט בינוש כמו התקלף ונזל ממנה. מולי ישבה אישה שפופה ומבוגרת מאוד. הז’קט של החליפה השחורה נפתח מעט ובטן קטנטנה השתרבבה החוצה, עטופה בסריג צהבהב.
“אני מוכרחה לדעת, וזה קשה בלי לראות את הפנים שלה לפני שמתה.”
“לא היה כלום.”
המבט המשתומם הוסיף לנעוץ בי מלים שלא אמרה. ובתעלות השמע טיפס קולה של אווה מדברת אל מרטין: "… אתה שלי. אתה חייב לי. אני אתפוס אותך – אפילו בגיהינום!
“זה בטוח, מתן?”
“כן, היא רצתה שאני אהיה אבא שלה. זה מה שהיא רצתה.”
לפתע הרגשתי שבתוך האפלולית חולף בינינו צל רך ומתפתל כמו עשן רועד ברוח. נדין?
הסתכלתי על סימה, אבל עיניה נסחפו רחוק מפני, כלא רוצה לשמוע. זה מה שיכולתי לפרש מהדם שעלה בלחייה. כמעט אמרתי לה שיכולתי להציל ממנה משהו, שזו היתה החלטה שלי לוותר על נדין, אבל לא אמרתי, אולי בגלל היגון שהחל להאפיר את פניה ואיפשר לי להשתחרר מהחובה לומר את האמת.
,מהבוקר רעדתי מפחד. מה חשבתי לעצמי שלא באתי איתה לארץ? איך נתתי לה?"
עיניה התרוצצו. בלי משים נעצה את הציפורניים בגב כף היד, כאילו דחף חזק ומוזר השתלט עליה. “הראו לי אותה וסירבתי להאמין שזאת הבת שלי. לא זכרתי שהיא כל כך ארוכה. לא זכרתי כלום. אמרתי להם, ‘זו לא הבת שלי, זו לא הבת שלי,’ אבל הם לא האמינו לי, היית מאמין?”
“זאת הבת שלך, סימה.”
היא התכופפה לעברי, עיניה נעמדו עלי, הסכנה הופיעה מול פני. הרגשתי שזה ייגמר רע.
“אני לא יודעת אם אתה מספר לי את האמת.” החרישה רגע. ואז הוסיפה, “אבל אני רוצה לדעת, תגיד לי, אם לא הכול – אז לפחות את מה שאני רוצה לשמוע,” ובעיניה האדימו רשתות של נימי דם.
רציתי לומר לה שכל מה שהיה ביני לבין נדין כבר לא חשוב, רציתי לבקש ממנה סליחה על כל מה שעשיתי ובעיקר על כל מה שלא עשיתי, אבל אסור לגלות, “אם מגלים הכול, אפשר להתבלבל,” חזרה ואמרה לי סבתא ליה.
“הבטחתי לה שיר תהילה במתנה, ולא קיימתי…”
“שיר תהילה?”
“כן, זה מה שהיא רצתה. התחלתי לכתוב לה משהו…”
הרמתי ראש ונתקלתי באינגה. הרגשתי שאני נחנק בין שתי הנשים הללו – בובת ההדגמה הפצועה והאם השכולה.
“אווה ידעה,” התריסה לפתע.
היה נדמה שהיא אומרת עוד דברים, אבל הרגשתי רק את ידה עוברת על מצחי בסכין.
“ידעה מה, סימה?”
“שנדין היא הבת שלך,” השיבה במהירות. שלחתי לה מכתב כשנדין היתה בת חמש. היא לא ענתה לי."
25 🔗
“מה את רוצה סימה?”
היינו בדרך לנמל התעופה, אחרי השבעה.
“אני רוצה להיות שוב במטבח של הדירה שלך ברמת אביב. איפה שגרת בזמן הלימודים ולהגיד בדיוק הפוך מכל מה שאמרתי לך.”
“אי אפשר.”
“אז אני רוצה לריב איתך.”
“על מה?”
על זה שוויתרת עלי."
“אי אפשר לריב על זה עכשיו.”
“אני רוצה לריב איתך, וליפול מהמרפסת, ושהראש שלי ייפגע.”
דחפתי את היד לכיס, חיפשתי את הפיגיון של מרטין. רציתי להחזיק בו ולו לשניה ולשחרר, אבל הוא לא היה שם. הוא נשאר אצל נדין.
עוד מישוש, ושוב נלחצה היד על המקום הריק.
שלא תדבר, שלא תנשום, שיהיה שקט. והסכין של הקוסם אלכסנדר קול? שלחתי יד לאחור ומשכתי את התיק. הייתי מוכרח לראות שהסכין נמצאת בכיס הרכוס.
“תיזהר,” אמרה.
תשתקי, חשבתי והוצאתי את הסכין. הנחתי אותה בינינו על המדף וסימה נדרכה, ובעיקר שתקה והסתכלה קדימה ולמעלה, כאילו ראתה ציפור קפואה בשמים.
“אז תכתוב לה שיר תהילה?”
“כן,” אמרתי בלחש.
“מתי?”
לא ידעתי להגיד לה. הרגשתי עייף, כמעט משותק בחצי גוף. מה היא רוצה באמת?
היא ישבה לידי, נמוכת קומה, לועסת את שפתה התחתונה בעוד הנופים רצים, מתחלפים, אובדים בשריקה של רוחות רפאים – וחוזרים בסיבובים.
“אם אפשר, אז שיהיו בשיר התהילה שלה ים וחושך. וגם כוכבים. לא צריך ירח, עדיף הרים בודדים, ואם אפשר כד פורצלן ירוק עם צבעוני צהוב… ולידו ורוד… וסגול… וכחלחל…היא אהבה צבעים,” לחשה כמעט בלי קול, והרגשתי שהיא מדברת כדי להיאחז במילים כמו במעקה.
עליתי לרמפה הגולשת לביתני השומרים בכניסה לנמל התעופה. חשבתי שאווה צודקת כשהיא אומרת שהדמיון יכול לשנות את הגורל.
עצרתי מול שער 3, הסתכלתי מבעד לשמשה וביקשתי לעצמי גורל שונה מזה שהביא אותי עד לכאן, תוך כדי שסימה דיברה על הנדיבות, הרגישות וההתחשבות שגיליתי כלפיה.
“צריך לעבור דרך ארוכה כדי ליפול לתוך החיים שמתאימים לנו באמת,” אמרתי.
היא הרימה קצת את החצאית כדי לצאת החוצה. גם אני יצאתי להוציא את המזוודה שלה מתא המטען, והיא ניצלה את הרגע כדי למשוח אודם על שפתיה.
נופפתי לה לשלום ועזבתי את המקום, נחוש מעכשיו לנשום בקלות. זו תהיה ההתחלה.
“מתן?” היא נשמעת כל כך צעירה. “הערתי אותך?”
“לא. לא.” התיישרתי מיד, בלי לדעת אם האור בחוץ הוא של בוקר או ערב. הסתכלתי בשעון, שבע ושלושים. ישנתי לפחות ארבע שעות.
“מתן?” ההתנשמויות שלה מרפרפות מעבר לקו.
“את רוצה לבוא? שבת היום, נכון? הילד אצל אבא שלו?”
"כן, זאת השבת שלו. ו… אספתי כמה קטלוגים של מצבות. זה בסדר שאבוא?
“בטח, אולי תביאי חלב?”
“בסדר, אני כבר יוצאת.”
נדמה היה לי שאני שומע היסוס בקולה.
“תישארי לישון?”
“אבל עוד מוקדם בבוקר, לא?” פרצה בצחוק משוחרר, “פעם ראשונה שאני שומעת ממך, תישארי לישון…”
“פעם ראשונה?”
אנחנו שותקים בזהירות.
“אני בהריון, מתן.”
המלים שלה מתפזרות לאט לאט, מלטפות את הפצעים, פועמות לאורך הוורידים ונעצרות על השפתיים כטיפות אחרונות של תאנה מתוקה.
“מתן?”
"מתני בוכה… לחשתי.
מעבר לקו נשמעים עקביה הנמוכים, אני מנחש – נעלי לק שחורות בדוגמת סירה. אחר כך אני שומע את הדלת נטרקת. אחר כך את המנוע ואת הדוושה.
“מתן,” היא קוראת לי ברוך.
“אני שמח, נינה,” אמרתי ונתתי לדמעות לנסוע על הפנים. חושב איך יתכן שאווה טעתה כל כך כשאמרה שהדמעות, השטויות האלה שנוזלות מהעיניים, לא מנקות שום דבר, רק מלכלכות.
בחוץ החל לרדת גשם דקיק, הגשם הראשון שלי בשדה בוקר. מבעד לחלון ראיתי איך הוא מבהיר ומחדד את הצבעים. חשבתי: עכשיו כבר לא צריך לעצום את העיניים כדי לראות את הירוק אזמרגד הזוהר או את האדום נאפולי העז.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.