[הקליד וערך שילה גל]

 

סימני דרך    🔗

שאול רז בן משה רוזנברג נולד בזבירצ’ה בפולין בכ“ח בתמוז תר”פ, 14.7.1920, התחנך בבית־ספר ‘תורה ודעת’ וסיים את חוק לימודיו בבית־ספר פולני.

היה חבר ומדריך בתנועת הנוער ‘השומר הדתי’ ובקיבוצי ההכשרה שלה.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט מהכיבוש הנאצי. אחרי נדודים דרך וילנה הגיע ב־1940 לארץ ישראל והצטרף ל’קבוצת אברהם' (קבוצת הכשרה על שם הרב יצחק אברהם הכהן קוק) על הגבעה במושב כפר פינס הסמוך לפרדס חנה־כרכור. להכשרתם ולמחייתם עבדו חברי ההכשרה, בין השאר, אצל איכרי גבעת עדה.

בשנת 1942 עלה בגורלו, במסגרת מכסת ההכשרה, להתנדב עם עוד מספר חברים ליחידות העבריות בצבא הבריטי — הבריגדה העברית, ושירת בפלוגה 10 של הגדוד השני. במסגרת זו שהה במצריים ובלוב ופעל רבות בין יהודי בנגזי ודרנה.

בשבט תש"ג (1943) התחתן עם הדסה לבית רייך.

להלן ציוני דרך נוספים במסלול חייו:

1944 – עבר עם חברי ‘קבוצת אברהם’ מכפר פינס לכפר עציון; יישוב הקבע בהרי חברון.

1945 – הדריך במקווה ישראל וערך את תערוכת יובל 75 של המוסד מטעם הסקטור הדתי.

1946 – ערך בתל אביב את תערוכת ‘בני עקיבא’ בישראל וחזר לכפר עציון.

1947 – צוין לשבח על ידי ועדת השופטים בפרס בר־לב על רשימתו ‘בהר’, יצא להשתלמות בישיבת ‘מרכז הרב’ בירושלים והתיידד עם הרב צבי יהודה קוק ועם הרב דוד הכהן; “הנזיר”. כשהחמיר המצב, אחרי החלטת האו“ם על הקמת מדינה ליהודים בכ”ט בנובמבר, נטש את הישיבה וחזר ביזמתו לכפר עציון. בכפר עסק בהקמת ביצורים ובעבודה תרבותית. בימי המצור, שנמשך כחצי שנה, והקרבות היה רץ מפקדה.

1948 – נפצע בקרב האחרון בכפר עציון, ערב הקמת המדינה, עבר בלילה האחרון, שבין שני ימי הקרב, עם כל הפצועים למשואות יצחק ומשם נלקח בשבי, למשך כתשעה חדשים, לאום אל ג’מאל, בירדן. היה בין עורכי ביטאון השבויים “תייל”.

1949 – התמנה לכתב לענייני צבא בעיתון ‘הצופה’.

1953 – התמנה לעורך ‘הצופה לילדים’ וערך אותו עד סגירתו כעבור 12 שנה.

1958 – נבחר לוועד אגודת העיתונאים בתל אביב.

1959 – זכה בפרס על שם עמוס לב על כתבתו ‘יום בעדולם’.

1965 – חבר בלשכה העולמית של העיתונאים היהודים.

1967 – החל ללמוד במכון אבני לציור ולפיסול, והציג את עבודותיו בתערוכות יחיד.

1980 – הוענק לו פרס שפירא לספרות יפה דתית על ספר שיריו ‘קשב אילנות’.

כתב ספרים נוספים: ‘ההר הקדוש’, ‘רון הרים’, ‘מנאפולי עד לונדון’, ‘שלום קרניאל ־ חייו ומשנתו’, ו’זכריות עציון'.

נפטר בי“ח באלול תשמ”ח, 31.8.1988.

כאמור, שבועות לאחר גיוסו לבריגאדה היהודית בצבא הבריטי נישא להדסה. היה גאה בשליחותם הציבורית וראה בה ייעוד חייהם. “ייחודנו חתום בחתימת התאבקות גדולה לעמנו ולעולם כולו”, בייחוד כחייל עברי ודתי. אך על מכתביו העיבה עננת השואה המתחוללת על בני עמנו, והוא ביכה את אובדנם. בעת שירותו בבריגאדה פגישותיו עם הדסה נדירות, והם ניהלו ביניהם ‘שיחת־מכתב’. כמעט מדי יום כותב שאול מכתב להדסה. שאול, מחונן כמשורר, כסופר, וכצייר – כתב בסגנון ובעושר שפה מדהים ונדיר, מפתיעה השקפת עולמו היהודית המגובשת כבר בצעירותו (בגיל 23–24).

המכתבים והשירים מופצים ברבים, כמובן, בהסכמתה של הדסה.

שילה גל

 

הקדמה: יצחק מאיר על המכתבים    🔗

אשרי מי שזכה לגאול מן הנשייה את דפי האהבה המשולשת שכתב שאול רז לפני קרוב לשבעים שנה לאהבת חייו הדסה. השיר והפרוזה וההגות של סיפרות ישראל חיכו לגאולה הזאת. “כשמחשיך יום השבת היוצא ובני היכל הכיסופין שרים שירים בדביקות” היא ביטוי לאהבה אחת, אהבת האמונה של איש צעיר, המגויס לצאת למלחמה הנוראה מכל המלחמות, היודע לומר לאהובתו “אני מאמין! ואיך לא להידלק ולבעור כסנה”.

 האהבה השנייה, הנכתבת באותה שעה היא אהבת הדסה “הנה אשב לי כאן על אבן לבנה בודדת ומה אחשוב אם לא שוב עלייך”. במקום אחר הוא כותב לה “למי למסור את יקר היותי”. כולו לך. הסנה בוער בשתי להבות, להבת האמונה הנכספת באהבה, ולהבת האהבה הנכספת באמונה. המכתבים גלויים. עשירי הגות ושיר. עיתים אין הקורא יודע אם הם מבטאים אינטימיות בעד רעלות ההגות או הגות בעד לרעלת האינטימיות. בגינות האגוז עומד משורר והוגה ואהבתו ואמונתו הם כפרחים המחכים לפרחים של האהובה. הוא כותב לה מרחוק “אולי תוכלי היום לשתול את הפרחים? אולי תוכלי בשקט לקלוט הדים מעומק ההוויה”? אהבה שנייה.

 בה בעת, ומאותו המקום, בהיכל הכיסופים של השבת ובלהבת האהבה בסנה, כותב שאול רז המגויס להילחם בחילות המגף הטווטונית הרומסת ובמניפי חרב השנאה והמוות הנורא להדסה “הנה עולה זעקת אחים מעונים, והנה גורל קורא לך אדם: להמשיך ליצור ובעיקר לא להתייאש”. הסנה הבוער באש הוא סמל האמונה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה והנה גם היא אש, והעולם עולה באש המלחמה והאחים המעונים, היהודים הנשרפים הם האחים האהובים המניעים את המאמין האוהב להקריב את הכל על מזבח החיים שנבנה בנשמתו. שאול רז כותב  לאהובתו “פתיל התקשרותנו מאיר כל צעדי, כולי לך מקשיב מרחוק, אבל שאלות עולם, הדרמה האנושית, בכל זאת לא נסתיימה”.

אסופת המכתבים ספוגי הכאב והשיר של מאמין אוהב ולוחם מכניסים להיכל הדמויות של ישראל, אדם שהגדיר בחייו, באמונתו, באהבתו, בהקרבתו, הגדרה יחידאית של מהות הנעורים של אדם יהודי.

יצחק מאיר. כוכב יאיר

ערב שבת בראשית התשע’א

* * *

כמענה “חלקי” לנכותי, החלטתי להקליד את כל מכתבי הנצורים בגוש עציון, במצור בתש“ח, (קטעים מהמכתבים ראו אור בספרי “גבורת הנצורים”), באותה תקופה, בשנת תשס”ט, ביקרו אצלי אברי וסימה גיליס (לבית לביא, אף היא כמוני מילדי כפר עציון) מאפרת. באותה תקופה עסקתי כאמור בהקלדת מכתבי הנצורים בגוש עציון במלחמת העצמאות. 1,400 מכתבים נשלחו על ידי הנצורים בגוש־עציון לנשותיהם וילדיהם שפונו לירושלים. סימה סיפרה לי כי הדסה, אשתו, נמצאת עם הוריה באותו בית אבות בירושלים. בהברקה של רגע אמרתי לסימה: “אנחנו נמצאים בדקה ה־90. בביקורך הבא את הולכת להדסה ומבקשת ממנה מכתבים – אם יש לה”. ואכן קיבלתי חבילה ובה מאות מכתבים מתקופת הבריגאדה והמצור, כתובים על נייר משי בכתב זעיר ובכתיבה רהוטה, מהיפים ביותר שראיתי וקראתי, יחידאים ומיוחדים. להקלדת המכתבים, מלאכה שערכה מעל שנה, היה צורך לסרוק את כל המכתבים ולהגדילם באמצעות המחשב.

לאחר עשרה ימים נפטרה הדסה.

שליחות נאמנה וקדושה קיבלתי על עצמי בהפצת קובץ מכתבים זה, שיהיה כגל־עד לשאול והדסה ז"ל, שכאמור ילדים לא היו להם, בבחינת:

וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם

טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת:

ישעיהו נ"ו ה'.

שילה גל

*

 

קדיש    🔗

בחצר המוקפת חומות שעת ערבית, דרי הבית מכונסים בדירותיהם כבאנייה, אלה על גבי אלה, ואלה בצד אלה, טוב להם ככה בחצר המרובעת להציץ אחד בחלון שכנו, ולראות אם הממונה על הקופה מקציב לי ביושר את כספי הכולל לפי הקדרה שמעלים על השולחן.

מרבית החלונות מוסתרים בשמיכה או בווילון ישן, ורק זהרורים קלושים מאור המנורה הדולקת בפנים נראים בחוץ. באותה שעה נשמעות חבטות דלתות הממהרות להיסגר על מנעולן, וציוצי נשיקת מזוזות פורחים באפילה וכבים כגיצי אש אחרונים של מפוח – לילה.

בחלון קמור, שסתום עד חציו בלבנים, נראית ישישה, המנורה שבידה מפזרת אגודת קרנים על הרצפה המסולעת, וצל גדול מתארך מאחוריה על הסדין התלוי על החלון, ראשה המוטה לצדדין קרב לזגוגיות, ועיניה נלטשות בתמיהה: עוד לא? הכוונה לבנה יחידה, לגודל, שעדיין לא חזר הביתה.

כשהזקנה מבחינה שאין נפש חיה בחצר, מלבד החתולה היושבת במגרעת החלון, היא מפנה את המנורה לפנים החדר, וצונחת על המיטה באנחות: “עדיין לא? הוי גודל, הערב הירצייט של אביך, האם לא תבוא להגיד קדיש? הוי גודל גודל…”

היא קמה ופוסעת לעבר ארון הבגדים, פותחת את דלתותיו, ומציצה בקָפּוֹתָה הארוכה של הנפטר, היא מוציאה שקית עם תפילין שכתר תורה עטור פרחים רקום עליה, ושמה אותה על השולחן: “הלוואי וילך בבוקר למניין, הלוואי…”

היא פותחת את קופסת הניר העולה ומתחת לכובע שנח בשלווה היא שולה את שעון הזהב של בעלה, שמחוגיו מראים על שלוש ומחצה, באותה שעה פרחה נשמתו, ובאותה השעה נעצר השעון מלכת, שוב היא לקחה את המנורה וקרבה לחלון, ראשה, האחוז שיתוק מה, מתנדנד אנה ואנה כלאות שלילה: “עוד לא? גודל, איכה?”

באין קול ובאין עונה היא נשכבה על המיטה ומשאירה את המנורה על אדן החלון. על יד המיטה עומד ארון הספרים, מכוסה אבק כנזיר גוץ, שגזר על עצמו שתיקה, ומהרהר בפני עצמו – אפרוש מן העולם, ממולו עומד מזנון ישן, בעל שתי קומות, מקושט בציפורים מעשה חורט, מראה בצורת אליפסה מבריקה בבטנו, כעין מכשף הפקוחה בעלטה. על האצטבא התלויה בפינה, כמזדקר כלפי מעלה, מגהץ נחושת מצוחצח, קערת פירות מזכוכית, מצוירת בנופי עצים מניבים, קורצת עין, וצלוחית גביש לקידוש חולמת על שבת.

הישישה עטופה סוודר שחור מוטלת על המיטה, נושמת ונוחרת ומפיה הפעור נשמעים כאילו הדי זעקות, שהיא זועקת בתהומותיה, רק שברי מילים נשמעים, והברות רסוקות מתחמקות מאור המנורה: “גו…דל…נאך…ני…טק…דיש…גו…דל…”

ב    🔗

כשיצחק, בעלה של הזקנה חי, היה שעון תלוי בדש חזיתו, ואומר כבוד בשרשרתו העבה, הפת הייתה אז מצויה בבית, והקופאי היה מביא את הקצבה בזמן. גודל היה עלם חינני, אמנם בן חורין, אך שקדן בלימודיו בישיבה, מאז נפטר האב התקלקל סדר חייה, וביתה נעשה פרוץ לכל, גודל נגמל מהלימוד, נעשה חצוף ובועט במקובל, ימים שלמים היא אינה רואה אותו, הוא אהבה מאוד, ועושה הכל למען יתקיימו בכבוד. מאז נפטר האב נתבע גודל לבגרות, ונתן ראשו בעולה של הפרנסה, הוא מחלק חלב בשכונה, ועל כך ירגזו בני הכולל, ויקטרגו עליו כי למבני המקולקלים נהיה, וכך גודל נושא בעול, כעץ רך שנתבע להניב פרי לפני ששורשיו התערו כל צרכם באדמה. עלומיו נסחטו מגופו הדק וגבו מתגבן קמעה.

בשער הסתום אבנים ופחי אשפה, נראית כעת דמותו הצרה פורצת לה דרך, מפאת האור הפרוס בחצר מצד אחד, רבה האפלה, והוא נאלץ לגשש באופל את הדרך לפתח הדרך, בדרכו הוא נתקל בגיגיות, ונרטב ממי הכבסים התלויים על החבל.

גודל נחרד ממראה אמו הישנה בבגדים, ומשמיעה קולות משונים, אך מבלי להעירה יצא לחצר לשאוב מים לרחיצה, אך פתח את מכסה הבור, נלכד הירח במים. עיגולים כחולים ואדומים הוחלפו בתהום, וגיצי אש רקדו לפני עיניו, הוא סגר ופתח את המכסה חליפות, והחל לשלשל את השרשרת לתוך הבור, ראשו נסתחרר ונמלא ליאות.

“אימא ישנה בבגדים, מנורה למראשותיה, שעון אבא בידה…”, הדלי צולל ויורד מטה, אך לפני הירח לא מגיע – המציאות היא שאיבתו? הוא מוריד את השרשרת, ונותן לדלי לשבור את מראה הירח, ובו ברגע, עם קול שכשוך המים, צצה ועלתה מהתהום דמות פרועה שער וזקן, ידיים גרומות אחזו בשרשרת, והחלו למשכו מטה.

"אייה אני שואל גודל את עצמו, הוא מפנה את ראשו מהבור, ונתקל בירח המלא, המחייך חיוך מסתורי במרומים, עליונים למטה ותחתונים למעלה, שמי לילה מכוכב מעליו, ופני אביו בתהום. כה עמוקים סודות לילות ירושלים, ששמי סודות פרושים מעל לכל. מרוב פליאות אחז גודל בשרשרת, ומשכה למעלה במהירות, אך הדלי ריק ומים אין בו, משלשל הוא את השרשרת מחדש, מרפה טבעת אחר טבעת: “זוגי, בלתי זוגי, זוגי…” ופתאום צצה שוב דמות פרועת השער ואוחזת בשרשרת, הדמות סוחבת למטה, וגודל למעלה, באותו רגע התחיל הפרוש להגיד תהילים בקול: "ממעמקים, אוי, אוי ממעמקים! קראתיך יה, יה, יה!… הקול נזרע בחלל החצר והפריח חיים בקירות הנישאים והדוממים, דומה שעם גופו המתנועע נדים הקירות, מתנועת ירושלים כולה:

ממעמקים! – – –

חרדה אחזה בגודל, וקול לחש על אוזנו – שאב! הוריד גודל את ידיו לתוך הבור, והחל שואב בטירוף, מבלי להציץ לפני הדמות: “אבא קורא לי מהתהום, אבא…” פתאום הרגיש כי הדמות עולה עם השרשרת וילפת, עזב את השרשרת ונפל בעילפון על אבני החצר בצעקה: "טאטע גוואלד! הדלי היכה במים וצלל, צלל בהשמיעו חלחול ונהיקה.

ג    🔗

מכל החלונות הציצו ראשים עטורים פאות וזקן, פני נשים עטופות מטפחות וסוודר והצביעו לעבר הבור, גודל קם על רגליו, והרגיש כי הקירות סוגרים על עולמו כסיוט, כמצודה, אולי ינסה להינתק משורשו? התוכל צמרתו למשוך אחריה את גזעו? – מה להם ל“מציצי החלונות” ולו אם נתגלו שורשי הווייתו בעת השאיבה? גלגלם סובב על צירו, ושלו נעקר ותוהה, שמור וסתור העולם וירושלים מלאה מסתורין, הנולד בתוכה יכה שבעתיים על מקור גורלו, ורק במחזה לפעמים יתפענחו לו הליכותיו.

האם התעוררה מצעקתו המחרידה וחשה לעוזרו: "גודל, מה לך בני? התכופפה מעליו ולטפה את ראשו, שפכה עליו מים ובקשה: “לך בני להגיד קדיש, זה אבא בא להזכירך, נו לך כבר!” עם ראש שח קם גודל ועלה במעלה המדרגות.

בבית המדרש עמד קהל בתפילת שמונה עשרה, גופים עטופים בקפוטות מבד ומשי משופשף התנועעו כחורשת עצים, ולאטו חרש את תפילתם, עם כל הבהוב השלהבות אורו לוחות הזיכרון, הקבועות בקירות, ועשן דקיק היתמר מכל נרות התמיד, פה ושם התנדנד אברך על עמודו, כיווץ את מצחו בכוונה, התפקקו אצבעות ורגליים חשניות נגררו על הרצפה. גודל ישב בפינה עם סידור גדול ביד והתפלל בהתלהבות, הוא שכח אפילו להתפלל בעמידה, כאילו לא הדלי, כי אם הוא עצמו צלל בתהומות, נפשו נמלאה עד לרוויה, כשהקהל התחיל לעזוב את המקום, הוא קם ובקול רם ומשונה קצת פתח בקדיש: יתגדל ויתקדש שמה רבא… כאחד שלא שפוי בדעתו אמר: “משל לאדם שמצא לחם אחרי ימי רעב, ומצץ ממנו לשד עז”, בשרשי המילים אחז כביום העלותם על שפתי העם בטא, ובקולו נשמע הד קול אביו.

מעבר לדלת עמדה האם, ובידיים רועדות הקשיבה לאמירתו, לא לשווא חיכתה בפקדה תפילתה – הבן חלק כבוד לאביו.

* * *

המכתבים שופכים אור על האיש, אשתו והתקופה.

במכתביו הביע שאול רגשותיו ברגישות, בעדינות, באהבה ובאמונה אין קץ. מכתביו מרובי התכנים, הנוגעים בין היתר בהגיגי לב, בשאלות השעה, האדם, החברה והעולם, הקיבוץ והחייל העברי הדתי, בשאלת יסוד הקיום וקיום היסוד, משנת הרב קוק זצ“ל, ירושלים, קדושה וקרבן, האם העברייה, הבית היהודי ועוד. מכתביו הנוגים נוגעים בחדרי הלב. בקיצור – כשהלב נפתח הנפש נשפכת. כצייר מכתבים רבים עוטרו בציורים. כמשורר שאול משורר להדסה שירים, וכסופר הוא כתב לה איגרות לשבת, שקנו להן מקום של קבע במכתביו וניתח ניתוח ספרותי רבים מהספרים שקרא. לדוגמא: שאול האריך בניתוח ספרותי של שירי רחל המשוררת מכנרת. ראה מכתביו: ה' באדר א', ט”ז, ט“ז איגרת לשבת, כ”ה איגרת לשבת, ה' בניסן, כ“ח במנחם אב תש”ג, וי“ט בכסלו תש”ד.

כשהציעה הסוכנות היהודית לחברי ההכשרה לעלות לישוב קבע בכפר עציון, בין ירושלים לחברון, התפתח בין חברי ההכשרה וויכוח האם לעלות להר הסלעי והעוין ובו מקורות פרנסה דלים. הוויכוח הוכרע בהחלטה לעלות להר. נפשו של שאול יצאה אל הנוטעים בהרי עציון. גם כאשר במכתביו מתח מידה של ביקורת על מצבה החברתי והתרבותי של הקבוצה, הוא העדיף את מסגרת החיים הקיבוציים על כל סגנון חיים אחר; “סוף כל סוף נשארת הקבוצה המסגרת האחרונה שבה אפשרי עוד בצורה יותר מתוקנת להמשיך מאשר בחוץ, העיר ירודה מאוד”, “איפה תמצאו פחות רע ויותר טוב וסיפוק מאשר בקבוצה? עם כל הרעה היא עולה על כל סביבה אחרת, מכיוון שבה גרעין החותר לתיקון, בחוץ אף זה איננו”.

קשר מיוחד היה לו עם אשתו, כהגדרתו: אם הבית היהודי קודש, האישה קודש הקודשים". אשתו הייתה חולנית והוא רצה לשרת קרוב לבית. לאחר מצוקות רבות ולאחר שהדסה מפילה את פרי בטנה, ניתן לו מבוקשו. עריריים נשארו כל ימיהם..

*

 

זיכרון ילדותי – שילה    🔗

הזוג רז התגורר מרחק מאות מטרים מביתנו בגבעת עלייה בגבול יפו, ב’בית החלוצות' (הבית שימש למגורי נשים שבאו ארצה בגפן אחרי השואה) בקומה הראשונה בצד ימין. זוג נמוך קומה, הדסה מחייכת תדיר, נעולה בנעלים חצאיות חומות ושרוּכוֹת, בעלות עקב רחב, סינור לבן למותניה ושערה החלק והקצר סרוק לאחור. שאול חבוש מגבעת אפורה, פניו שוחקות וחיוורות, תיק קטן מתחת לבית שחיו, עומד לצאת לעבודתו.

הבית ניצב מרחק מטרים מתחנת האוטובוס של חברת ‘דרום יהודה’ (לימים השתלבה בחברת ‘אגד’), ברחוב יפת ביפו, על גבול בת־ים. באותה תקופה לאוטובוס GMC היה אף ארוך. תחנת האוטובוס עשויה הייתה מצינורות ברזל מחוברים עם גג אסבסט וללא ספסל. ה’וינקר' היה פיסת פח בצורת חץ שהונעה ידנית, המדרכה רצועת עפר, לחם וקרח חולקו בעגלות רתומות לסוסים ו“האלטע זאכן אלטע שִיח” “קונה הכול” היה מבקר של קבע מדי שבוע ברחובנו.

שעת אחר הצהרים קיצית וחמה, אימי ואנוכי (בגיל 5־6) ממתינים בדירתם לאוטובוס.

הזמן מכהה את הזיכרון. יתכן ואני טועה באי אילו פרטים, אך זהו זיכרון ילדות בן מעל 55 שנה הצרוב בתודעתי.

 

בֵּן לוּ הָיָה לִי… חליפת מכתבים מהבריגדה היהודית בין שאול רז לאשתו הדסה    🔗

ב“ה י”ד בשבט תש"ב 1.2.42

הדסה יקרה שלום וברכות!

ובכן נשוחח הלאה… כך יש ברצוני להגיד כרגע, אף שברור לי על כמה רחוק ולא ראלי כל זה, ובכל זאת הומה בי, ובכל זאת העיניים תרות ומחפשות את דמותך, כדי עוד פעם ועוד פעם להצביע על העולם הזה הראלי בהחלט כי הוא חי בנו, אמנם, בטבעו של בן־אדם לחבוק זרועות עולם, להביט תמיד יותר רחוק ולחפש בהבלתי אפשרי את האפשרות להירגע, “אלם גם אתמול שכן על ברכי…”. כך מתחרז בי, הניגון ניגר, כי כברק הוא נראה לי האתמול הזה, ובאמת לא אדע עד כמה עמוק השתרש בי הצורך בך. כשני עצים על פרשת דרכים חגרנו זרועותינו אחד על לב השני, וכך נשארנו חבוקים אילמים. כמה דפיקות ורמזים זה רק עתה מתחילים לעלות, להעיר את יקומינו הנפשי, ונדמה לי שאי־אפשר לברר מי הדופק בנו. צללנו יחדיו בעומק ההוויה, באמונה שיש מציאות אמתית חיה ונצחית שקיומה לא תלוי מאורך ההנאה כי יש אפשרות לפענח נאלמות מתוך האדם לבד, וכמו החוצב לחצוב ולברוא, אבל בפעם הזאת לא אוכל לעבור על האלם הזה, של העצב הטרגי הזה ששוכן בנו, וברגע זה מצטער אני קצת על גלויי לב שלא מרצונו מקשה גם ברגע של פגישה מצופה. בטח שיש לראות בזה את קוצר ראייתנו, האנשים, שבמומנט חשוב אנו מסתובבים סביבו ושואלים: המותר לשכוח? המותר להשלות מתוך מסירות עמוקה כאלם זה השוכן בי? אני עתה רוצה להדוף את הענן הכבד המתקדר ככה מעלינו. יהיו המילים האפשריים להישמע מוצלים מתוך השתיקה, לאמץ הייתי עתה רוצה, כי אולי הקשתי…

האמיני לי שפשוט, כפשטות הערום האנושי, הייתי בזה הרגע הכוחות המתרוצצים בימי אלה. נפל בגורלנו לחיות תקופת מפנה כזאת, לשאת עול כבד של אלפים, של מיליונים, של דורות בתוכנו, וזה מבחן עולמי. רועדת העט בידי בכתבי דבר מה. האינטנסיביות הנפשית היא רבה למאוד, גם בתוך האדם מתמודדים כוחות של קרבה וריחוק, יד אחת רוצה הכול לאהוב, והשנייה בינתיים דוחקת, והכול מתוך אהבה אחת אנושית גדולה וכה עצובה, כמו עיני הלילה הזה, בזמזום מכונות טרף ובקריצת זאבים, והכול מעורב עם טבח זה אפשרי!… עתה חובה וזה בטוח – להציל מה שניתן. קשה קשה לך ממני! אמרתי לך שזה המעורר בי את מבוכת האלם הזאת, אז כה קל היה לי מהקושי דווקא, ידעתי, קיימתי חובה אנושית מתוך מסירות, מתוך אהבה, ובכל זאת עוד עד עתה לא ניתן לי לפשר את כל זה שקרה אז, את המפנה שעשית לקראת ימי עוני וניסיון, וכעת תמיד עולה בי הרגע הזה מזהיר וגדול ועצוב ככה… אחרים צוהלים, אחרים חיים ביחד, ולא יודעים מה שניתן להם עוד כעת – ואנו? כה עמוק גבלו ימים, חופים כְּמֵהים וחפרו מתחתינו תהום – היש ערך לרגש בן אדם אם לממש אותו אַיִן? השווה התקשרות הצלובה עם פרידה מכאיבה מאוֹשר? עם פגישה וכפיפה הדדית? כהֵדִים מתוך עבותות היער בנערותי מהדד בי עתה, ואשמע לדרכים רחוקות בארצי הקטנה הזאת למרחקים המאותתים באש – מה פשר המיית לב יהודי נער? העוד לא שכחת גיל ושמחה? למה אשכח ואהדק הנשק כידית מחרשה ומחריש? תלמים שחורים לילות אלו. אין די בכתיבה, לנו האלם, האלם מדבר, שמעת בטח אתמול זה היה, מחר ומחרתיים וגם עתה… כן שתקנו שנינוּ אחותי! אין לי במה אספר, לא אדע שפה, שמעי, שמעי, שמעי, וזה הכול שניתן לי לפתוח את עצמי תמיד ולתת להשמיע ולשמוע. נהיה פתוחים! אל נאבד זמן יקר זה שמתכווץ יום יום ופושר בשלכת המרה. זאת תשובתך הייתה לי, ואני שוב לא יכולתי לא לענות לך. חבקתי ואימצתי בחרדה, או הנה שוב החגורה מתהדקת, שוב מתלקח הַיֵשוּת והניסיון מתקשה. קראי בתוך מחברתי האפורה שהשארתי לך, יש שם פרקים פרקים כקינות לימינו אלה, כמו שהייתי יודע תעלומות חיי, קראי בעת שאינני, כי הנני… לא הייתי מוחל אף רגע של אלם זה כבד, אף שכולי לשמש והתבהרות, אדרבה נרימה ראש, נתגבר! ואולי גם נוכל לדבר הרבה יותר. בזה אני מעלה את רחשי נפשי מכיוון שזה היה קונטרסט כזה אתמול, שמחה וצער, הייתכן לדבר?

מה היה לְךָ עולם טיפש לוּ הפסקת בטבח? היוטב לך? ולך לא אוכל אחרת, רק בכל האמת לכתוב, אם קשים חיינו בימים אלה – נחוצה רבות יוצאת מהכלל מאתנו להבין ברגעים כאלה זה הכול, להראות את עמידתנו ברגעים קשים כיצירים הראויים להיות נבחרים, ואני בטוח לא שוכח זאת! חבל רק שלעת־עתה נשאר לנו רק הכתב, אף לשמוע את שתיקתך לא ניתן לי. הייתי יושב ככה לעולם לוּ החובה הזאת שקשרה ידי ותחמה את דרכינו בפרידה, בכל זאת יהיה זה הפעם אשליה, נהיה קרובים במה שניתן לממש את קירבתנו. המייה מרחוק אף למקרוב האלם שוכן.

לא אתן עתה לדום צוו לפתוח את נבל האהבה ולנגן… ומה עוד זה ממצה את הדרמה האנושית מהמוזיקה? לא לצייר ולא לפסל ולא לסופר, למוזיקאי, למשורר – התעלומות זה ניתן, ואיפה אין רטט זה מרעיד עד כאב בעולם? עצוב קורא המשורר בכל השפות. שלכת, סתיו, היה מישהו בטח מעיר על נקודות חולשה, על מקרי רכּות מצדי, אבל אני גאה בזה דווקא לחיות בקושי ולא להיות קשה. זה חשוב מאוד בשבילי, בעד זה אני כאן, בעד זה אי־פה אי־שם. בכל מקום יהיה ברור לנו תפקידינו: להקל בעולם הזה תמיד. מאזני החיים לא נותנים לנו לאיזון, אבל את עצמנו להוסיף לטוב. אין בזה דרך לבני אדם, כי בהארה נבראו ולהאיר מתפקידם, כן בוער בנו ומאור זה תהי נחמתנו.

היי ברוכה אני נושק אותך. שלך כולי. שאול

* * *

ב“ה ט”ו בשבט תש"ב

לדור הבנה והעמקה בעצבו. אדם נולד, בלעדו גם חסרה השמחה, החינוך בבית האווירה והאור והחום המוצל מההורים, בית חדור שאיפה, פתוח לעולם ועשיר בשלוות הנפש ובחמימות לב, אבן פינה בתיקון החיים. הייסורים לא חביבים, אבל מעדנים אותנו. עדינות בקושי נקנית. האדם נצרף בכור החבלים, ועל כן כה רבות עינינו בדרכי אדם. היום מחדש הפרשה מתחילה, שָׁרִינוּ עם הגורל ועם הטבע כדי להוסיף ולבנות, כדי לא למנוע פגישת עולמות וחיים, כדי לייחד ולאחד.

יום החתונה יום חג לאנשים. ידעה היהדות את החיים כי קשים, ועל כן נתנה ביטוי גם ביום זה לשני גזעי היקום האנושי – לצער ולשמחה, לאור ולצל. המסורת יודעת את הטכס הנאה של העברת העבר בפני המתחתנים. כוונה נעלה להזכיר ולברר לשמחים בחג על תשובה הנזקקת בחיים, על כיפורים ועל סליחה. האהבה היא סליחה גדולה. בלעדיה אין קיום. היא תשובה לרעה ולחטא.

חשבו פעם אנשים – בימינו החיים הם חומריים ופשוטים, ולא ידעו את הסליחה הזקוקה, את רוח הנפש ואת מלחמת האדם. גם הבשר, בשרנו הנאה, בשרנו הגס עדיין בסבלו מזוקק בכאבו. דמנו יודעים את הדרמה האנושית, את דרישת החיים ללטיפה, לאהבה, לכפרה. ילדתנו היסטוריה עשירה תולדות הסבל והייסורים.

הילד פרי סבל הוא. המשפחה בית מקדש לכפרה, לחג. מעמל הוקם הבית והאדם מחבלים, ומול הדם הזורם בזול בכל בתי המטבחיים – ברית נִכְרוֹת לקדושה ולטהרה. נקדש את יומנו זה, נתכונן לו לכבוד שבת הגדול. לקבלת התפארת שבאדם נכין את עצמנו.

השבת בהדלקת נרות, הפטירה בנרות, וגם הילידה באור קורנת. בריאת העולם בשמש, ובריאת האדם באהבה. האדם והעולם. העולם ביתנו, ועמלנו היום יומי – היצירה האפורה. עבודת אדמה, כמה הכנות לחרישת שטחים וכמה חרדה בזריעה? המשפחה בית ושדה, שדה שחורשים וזורעים בכאב ובדמע וחורדים ליום הקציר כדי מהזרעים הבריאים והנעלים שוב לזרוע. האנושיות כהטבע להשבחה לתיקון נתונים, והאדם המתקן.

הפעם אולי מלאכי חיינו יכנסו לברך על החג, ולכן נכינה האור פנים אל פנים עם היום ונלבש תפארת העול, את המנוחה הנפשית, ונאמר – שלום! שלום מלאכי הגורל. נפגשנו כולנו באוהל דל, ביריעות ימינו הספוגים דם וצער כדי לשאת מה שניתן לנו. אתם, הכרובים, ברכוני־נא, שימרו בלילות זעם על פתיל האהבה. סלח לנו ביום כיפורינו! עתה שעת נעילה! קבל יומנו תפילות חמות, הקשיבה לרטט, לקול נפשות המתכוננות להקים בית לאדם, רצה וכפר, סלח אם חטאנו. אדם חוטא תמיד ולתשובה מייחל. יהי ביתנו צנוע מלא אור עברי, אמת ותשובה. בשעת נעילה אנו עומדים כהיגמר התאמצות נפשית וגופנית. נעשה הכול מה שניתן לנו ונבקש: עזור השם ללכת יחד, להירתם לעול “הבית” ולעבוד באמונה…

ועתה נכון לנו להתעמק בשערי הנפש, במגילות הצנועות שרחשנו לנו, בסיפורים שהתוודנו נפש לנפש. התזכרי דמויות אהובות שכפפנו ראש בענווה לפניהם? אלה הורינו, אלה משפחותינו, אדם כעץ יער נלקח מבית הוריו, ועל כן גילוי סתר ורזים מאתמול מיחסינו עם הורים רבו בינינו.

עתה אני שומע שוב אותו קול שבין עפאים בדממה, בחרדה, רעץ את חייך. אביך שמפרנסכם בכל כך הרבה מסירות ועושרו היהודי שנאצל בבית, אמך היקרה ושאר בני הבית. מזבח זיכרונות אלמוגי האדם! והבית לבד כל פינה, כל מדרגה חלון ודלת. והכול שבטבע, והקול שבנצח המתגלה. הדימית נפשך והתפתחותה נדמה לי מוכרה מאז, הקשבתי רב קשב לסיפור צמיחתך ועתה הנני שוב להקשיב.

אהבתיך מתוך תעלומות גורל בצפייה ובכיליון נפש. כל קמט נשמתך כמעט לי מוכר. ליקטתי כל הד, כל מבט, כל דמעה עצורה. ידעתי מלחמתך, סבלתי ממנה כמותך.

אהבתיך בכל מאודי, בכל צערי ושמחתי. בך מצאתי שילוב מטרותיי. את האדמה, את האור ואת המנוחה. ארשתיך בכאב, בלהטים עזים, בלבטים אין קץ, ואת עלית לי, ואת פרפרת בי ושלמת לי במיטב הכוסף הנפשי. הנך איתי לחופה נכנסת. הננו יחד לקדש על בריתנו. תהי שעתנו שעת־שלום.

עוד לא תמה היריעה, והנני אוסיף לכתוב לך בקרוב. אני חושב בכל לרצוי להזכיר כמה דברים. עיינתי בלוח ויוצא שכ“ב בחודש נופל ביום חמישי. אני משאיר לך להחליט לבד אם בכ”ב או ביום ראשון – משמע כ"ה לחודש. אני הייתי מרוצה לו כתבת לי על שיחותיך עם הזוגות [עקב המצב הכספי הקשה היו משיאים מספר זוגות יחדיו]. איך מתארים הם להם את עצב השמחה? לפי עניות דעתי לא פשוט הדבר. מבעוד יום נקים את החופות, והארוחה הרגילה של הערב תתקיים בזמנה. כמובן, זה יהיה קצר מאוד, אבל זה יהיה מתאים למצב. ועכשיו הסידורים המעשיים: הדברים ברורים כבר די. אני אהיה במדים האפורים האלה שריח השדה בהם ופשטותה. נחוץ רק לקנות עד לחתונה את השמיכה ובד לפיג’מה. כסף יספיק לנו לזה. אני כבר ציירתי פנקס שלם עם דוגמאות של ארון מתאים צנוע. עכשיו חשוב – בואי לפני החתונה עוד, וזה לעת־עתה לא ברור לי אני אשתדל זה להודיעך בהקדם.

בצפייה ובקשב עד עולם. שלך. שאול

* * *

ב“ה כ' בשבט תש”ב

הדסה יקרה שלום!

הנה רק ימים מועטים עברו ממכתבי האחרון, ובכל זאת איני מרפה לכתוב שוב. קבועה התכתובת אף ש“אל תעשה תפילתך קבע” הערה במקום. הנה יותר בדיוק אבאר לזאת אם אוסיף "הוי זהיר בקריאת שמע… ". אין בין שניהם ניגוד אפוריזם. אחד מוסיף לשני תוקף, ולכן ההקדמה לבדה לא חשובה. הוספתי רק בכדי לבאר לך את ההתמדה. זאת תורה וללמוד אותה. מעשה אדם ורגשותיו לא בהברקה, כי אם בהתמדה נמדדים. את מכתבך קבלתי בשבת ולא יכולתי לקראו כי אם בערב. הייתי מאוד מתוח, אבל עמדתי בניסיון וכנראה רצה המקרה לטובה; בקראי את הגות לבך, את כובד המאווים, לא כשלתי תחת עוּלָם. להיפך! הייתי מוכן לזה. התפלאתי כמובן קצת על ההצלפה העצמית שזה לא צודקת.

וכולי רציתי לרוץ והתנגד לסטיכיה המעיקה עליך בהטלת האשמות. מלבד זאת הייתי המום ממש מעומק ההכרה “הדרמה־האנושית”, שכתבתי עליה התעמקה ברגע זה, וראיתי את זה שנאמר “ופני לא יראו…” כן! – זה חוק אנושי מְאַשֵר וּמְאַמְלֵל כאחד. לא אוכל כמו המשורר לקרוא בפאטוס – “זאת תורת חיינו חפוֹש ומצוֹא…” (פנים אל פנים) כי יותר מדי מרגיש אני את זאת על גבי. יפה ההכרה, אבל לא משקיטה היא השתיקה. הנך יודע את הסיבה של העובדה, אבל בכל זאת הנך שואל למה? כאן באה העצה של הפשרן – הכנע! ויש ההולכים בראש זקוף תחת שוט הגורל, ויש הזוחלים על ארבע… אבל לשניהם יש עוד האדם הפשוט הבריא, היודע תורה של צלילה בין מוקשים, של סלילת מסילה לרגע האושר שפותח את שפתיו – כי טוב! ודרך זאת שהאדם הולך בה – היא האהבה, הסליחה והרחמים. אין קיום בלי סליחה ובלי תשובה. לא ניתן לאדם לישר עקמומיות הבריאה. לא ניתן לשנות את פנינו. אי אפשר לנו לשנות חוקי תבל. מן החובה לגמוע חיים בזמן צמא ולא לשבור את רוחנו – על מה צמאנו…? הנך יודעת יקירתי שלא ההיגיון קובע את דרכי אדם. הזכרתי את הסטיכיה וראי ושפטי לבד… זה בנוגע חצי מגילתך שהעציבה את רוחי, ועתה לו ידעת כמה מכביד עלי כל זה שאני כותב? יש הבדל בין דברים שהנך אומר ובין דברים כתבתך. תמיד יוצא, בקבלך מכתב, שכל הערה נקראת התוכחה, וכל מילה סתם נקראת בהרבה פנים אחרת. כשהנך שומע קולו של בן אדם, לפעמים צלילי נגינתו, קצב דבריו, הבעת הפנים – הם אספקלריית האני האמיתי, ולכן תמיד בכתבי הנני שוקל שוקל, אף שהנני יודע שאת צליל קולי נשאר כאן בין ים וארץ, לוּא הגלים ההומים והסוערים יכלו לטלגרף קצת מרשמי מבטי לרוחק הרב משמעותי: אנושי, אישי, לאומי וסוציאלי, היית אז מבינה את כל זה שדברתי וכתבתי עד עתה. לא רוצה אני בכלל להזכיר את היום הזה שכך חשבת את עצמך לאשמה ובכית (?), בכדי לא להעלות את זה שבטח עבר כבר.

יפה הגדרת את הקשר בין פגישה ופרידה. הייתי צריך כאן לכתוב הרבה מאוד כדי להבהיר זה ככה לא נמשיך… לא! ולא! נימוך הזמן – התפיסה הרֵלַטִיבִית של הופעות קיום אומרת: פעם אחת לא דומה לפעם שנייה, אבל יחד עם זה לא משמע שאף פעם לא נפגשים עצמים ביקום עם אנשים. יש התחלה לכל צירוף ויש צירוף תמיד – אחריו כל החומרים והברואים נפגשים תדיר, ולכן נפרדים גם כן. הנך זוכרת את דברי העלם והממזר ב“דְוָי” כן אחד בנו בוכה והשני לועג. זאת היא הדו־פרצופיות לביצורה, ובייחוד באדם, הדוּאַלִיזם הוא עולמינו. ובכן שוב לדרמה האנושית ולזה נופח יהודי אופייני ופרטי מיוחד. נתראה בטח בקרוב ואז הכל נתקן. אל תבקשי סליחות. לא התעקשתי כאן אף שמתכוננים לחיי קושי. הזדקפי שוב ושלא ידע כסיל דבר והמחסן [בגדים] שישתוק ואל ישאל בשלומך.

זה מצער קצת – ה? כל כך הרבה ציניזם ובקורת? כן הרבה דברים יורדים מטה לאור תבערה גדולה בעולם. ברוב ברכות ונשיקות. שאול

* * *

ב“ה מוצ”ש פרשת תזריע         א' באייר תש"ב

שלום לך יקירי.

אנצל את ההזדמנות ו“אחטוף” כמה מילים.

סלח לי שהטלית לא מגוהץ, אבל לא יכולתי עכשיו להשיג מגהץ.

דיברתי עם יצחק על התמונות הוא הבטיח לי לעשות אותן מחר.

אתמול גמרתי את העבודה מאוחר, גם היום עבדתי, אני די עייפה, אך אין לי סיכויים עכשיו להפסיק, כי לאה שוכבת.

חוץ מזה אין כל חדש. אני גומרת כי הכתיבה לא שווה כלום, זה רק פטפוט בלי כל סדר ומחשבה.

ובכן שלום רב וברכות ונשיקות.

בואו בקרוב. שלך הדסה.

שלמה ש. נוסע מחר לכפר עציון. על נסיעתם של יתר האנשים עדיין לא יודעים כלום, בכלל המצב קצת לא בסדר, בגלל כפיונו של הקיבוץ הדתי. ביום שלישי יחלט סופית ואז אולי ייגשו ביתר הבנה ועוז לביצוע.

בכלל שולטת אדישות אצלנו, החל בהרכב הקבוצה, עד הפרט החשוב ביותר.

לפי דעתי היה צורך תכוף לשלוח לפחות 2־3 איש לקריית ענבים ללמוד ולהכיר את בעיות המשק את הסדר העבודות ולהתעמק ולעסוק בתמידות בעניינים האלה. קבוצה שעולה לבנות משק, כי תופסת מקום נכבד, כמעט עיקרי, – רפת, אין לה רפתן וכלל לא חושבים אפילו, שצריך לשלוח את מישהו להשתלמות. חוסר הכנה בכל השטחים וקוצר ראיה.

מה יהיה סוף הפסוק לכל זה? עד מתי זה ימשך?

שאלות אלה מנקרות במוחי ברגעים שאני קצת פנויה ומסוגלת לחשוב גם על העתיד, כי עבודתי קושבת את מחשבותיי במידה די גדולה. יש צורך בכמה סידורים ואי אפשר להשיג אותם, כי המזכירות לא מוכנה להשקיע יותר השנה בלול. ובכן צריך לחשוב על תחליפים וזה גורם לדאגות ולעבודה יתרה.

למרות כוונתי, כל זה פרץ ממני כרגע. הפעם אמנם הספקנו לשוחח קצת, אבל הצטמצמנו יותר בשטח האישי ולא הרשה הזמן לדלות את כל הבעיות העומדות על הפרק, לכן יש צורך להמשיך על גבי הנייר. אם לא אהיה עייפה מדי השבוע, אולי אעשה את זאת.

עכשיו באמת אסיים, עייני נסגרות ועלי לקום מוקדם.

באהבה. הדסה

*

בלילה אני בשמירה, לפני שבוע שמרנו יחד. אני חושבת כל הזמן כמה זה היה יפה, בכלל כל החופש הזה יהיה יפה, גדוש אושר המוכן. אני כבר שמחה לקראת החופש הבא, שבו שוב נתראה. ויתן ד' שבקרוב נזכה לחופש גדול אחרי הניצחון [מלחמת העולם השניה.ש.ג.]. אמונתי חזקה שהיום הזה בא יבוא, למרות הידיעות ההולכות ומחמירות ואז לא נפרד יותר. יחד נלך בדרך חיינו אשר כל אחד מאתנו ישתדל להטיבה ולשפרה ולהביאה לשיא של יופי שבחיי המשפחה היהודית.

רב ברכות ונשיקות.

הדסה שלך.

בינתיים שוב עבר יום. בבוקר עוד ישנתי כשמנחם [אחיו של שאול.ש.ג.] נסע, אחרי שחזר סיפר לי לדבר אתך, ומראך טוב במדים. איך אתה מרגיש בהם, חילצ’יק שלי? אני שולחת לך את התמונה, היא טובה מאוד, נכון?

אל תדאג לי יותר מדי, שלומי טוב, אני מסתדרת טוב מאוד עם המחסנאית, היא אדיבה מאוד, לפעמים עד כדי להפליא. מחר רצו לשלוח אותי לפיסר [?], אבל אני החלטתי הפעם לא למהר ולחכות עוד שבוע שבועיים, עד שזה יעבור לגמרי, חוץ מזה, אם אגמור עם המחסן לא אצטרך יותר לחזור.

* * *

1.4.42

ב"ה.

י“ד באייר תש”ב

הדסה יקרה!

הופתעתי הפעם ברואי את מספר מילותיך למכתבו של מנחם [אחיו], הופתעתי באמת כנראה שחיינו מצטלבים בכל פעם מחדש ובכל פעם הכרה חדשה. אף שכתבת את מילותיך אלו תחת רושם בלתי חשוב, למעשה יש ערך להערותיך. ידעת אותי שתמיד גיליתי את הכי פתור ברחשי נפשי נתתי להסתכל לך עוד יותר מזה, גם לפעמים הכרחתי את מסלול שיחותינו להיכנע לכובד משאלות חיינו. דעי גם הלאה לא השתנה דבר אצלי, זה פתיל התקשרותנו מאיר כל צעדי, כולי לך מקשיב מרחוק, אבל שאלות עולם, הדרמה האנושית בכל זאת לא נסתיימה. לבד ידעתי כל כך יפה לפרק כל מיני שאלות. האם תרצי שאלה זו לשתוק ככה?.. לא נפלט ממני. אמרתי זאת בחרדה, אבל ברור, ברור בידיעה, ולא להכביד רציתי, חלילה. סלחי לי, אהובה, האם לשתוק לגמרי? את הנטל הזה של הגיון אמרתי גם מהתמסרות מסרתי. הייתכן לנו אחרת? כן! אף אם לפעמים מתקצר האופק בעקבות דברי, האם עלינו לא לראות את הענן? כן! זאת הצטלבות המביאה אותנו תמיד לנקודה היחידה, לקשר האחד במובן יהדותי העמוק של “חד הוא”. ליל זה עת וויתרתי, גם זה היה אות חדש לחדירה ולהשתרשות. הצטלבו גורלנו בדרך כבדה זאת, ולא רציתי לעזוב אותך. באמת האמיני לי. האם את לא פרפרת הרבה? לחמת. האם לי אסור גם כעת לעבור את זה? ועל כל זה – למה? הנימה העצובה הזאת? ואם לא תראי חיוך עצוב על פני ואם לא אדלג על היום למחר האם תפקפקי בי? אל תדוני אותי לכך שלא השתנה כיוון מחשבותיי לו יכולתי ככה לראות בחומר ממש את כל הגות לבי, לא היית חושבת על צורך לנחם אותי, כה קטן הנני בבואי אליך, וכי מה אני הקרבתי? הלא אַת בזמן של ברירה בחרת רק בדרך זאת? ואני לא יכולתי אחרת. למען האמת העלי את הכל שקרה ביחד ותראי אם כיוון חדש בליבי, אולי זה רגיל בד־בבד, חיי וחיי כלל־אדם? הנני באמת מרגיש שדרכינו נמתחת רחוק, התעלינו כה גבוה!

את לי באני, בעצמך מבינה שאני גם כן לא מפגר בזה ושנינו יושבים (יִשבו?) ומבקשים אחד את השני לתת להקריב בעצמו. זה היה אות, זה סימן מובהק כמה מוכשרים היינו לימים אלה, ובכל זאת צדקת ממני, אולי הרחקתי לכת גם ברגע זה של פגישה הכבדתי עליך. חבל שאינני זוכר את מכתבי למחרת. נדמה לי בכל זאת שלא נימה איזו חדשה פועמת בו, אדרבה ואדרבה, יקירתי.

יקל עליך זה מכתבי שלא מבטא סוף סוף את שעצוב בתוכי, כשאבוא חביבתי פנים אל פנים תיווכחי, דרכינו מצטלבות תמיד זה לא יהיה אחרת! אינני פסימי חלילה, עובדה שהנני כותב לך כל כך הרבה ובאמונה, כמובן אינני מתאר לי את היום של הקלה מהר, ובאמת יש לדאוג לזה, אבל לא היה אף יום שהרהרתי ממש על זה שאמרתי לך אז. תחת רושם שמחות ורעש ואולי גם סיבובי גורל שבכל זאת הם מסביבנו עלה בי הלך רוח זה, אבל לא להקשות, חשבתי אז להתגבר ולכן החרשתי הרבה, אולי תשכחי קצת, ידעתי שקשה לך, ולכן הביני כמה זה ממריץ אותי להבהיר את קדרות זאת בשמעי דבריך אלו. פגישה עם השפעה הפוכה, ואני המביא לזה, הייתכן? תציירי לך את האפשרות הזאת, לא ארבה עתה כתוב כיוון שמחכה אני למכתבך, מנחם אמר לי עליו.

מה שלומך? כתבי! כתבי! מה במחסן? (איפה את עובדת כעת?) האם עקיבא [גיסו] כתב מה? האם קשה לו? ובכלל איך הולכים החיים בקבוצה? אני מוכרח לגמור, כי הייתי יכול עוד הרבה להכביד על הדואר. סוף כל סוף יש אפשרות בקרוב להתראות, לשמחתנו ארצנו כה קטנה! מה שלום הזוגות? מה את קוראת? הקבלת דבר מה מהבית? מה שלום שרה ורחל שכנותיך? וכן הלאה והלאה… האם נכונים בקבוצה להתיישבות? [לעלות מ“קבוצת אברהם” – מההכשרה בכפר פינס, לכפר עציון בהרי חברון] שמענו מפי חזני לסיכויים קרובים. איך מצב הרוחות שם אצלכם, בעבודה ובתרבות? הלומדים עוד כמו קודם? והמניין? והמסיבות? בכל זאת טוב שהננו כותבים תדיר. אין לי יותר דיו, זה מה שמכריח אותי ממש כעת לגמור. דרשי בשלום כל הרשימה מהמכתב הקודם, במיוחד לילדים ולשושנה. אל תדאגי הרבה. עזרי כוח – התגברי! (כמו שכתוב במכתבך) שמחי על הלידה הזאת. טוב שיכולתי הרגע לקבל את זה בשמחה כשאבוא תיווכחי שלשוא דאגת.

בנשיקות וברכות אין קץ. שאול

* * *

ב“ה י”א במנחם אב תש"ב 26.7.1942

הדסה יקרה!

כהבטחתי מעשי, אם יש אפשרות בכלל למצוא יתרונות על תנאים עתה תתגשמנה, מתוך רצון לענות לתקופה בה אנו חיים, להושיט עוגן הצלה לכל היקר, כדי לממש ולהצביע על הליכתנו זאת, ויש פעמים שזה הכל בקשרנו, זה מתבטא בבהירות כזאת ומוסיף כוח ומאיר את תאי הנפש באמונה הכי עמוקה שיש ממש עוד למילה הצנומה “אדם”, שהתביישנו כבר להזכירה, ואת סלחי הפעם הבלי־מספרי אם העמדתיך לפני בתים ובכל רצוני ריכזתי קרני – האירו!

כן יקרה! מעתה בכלל קשה להגביל בין פגישה ופרידה, כי נודע לנו שהננו מסוגלים בני אדם להיות “יותר מאחד”, לשאת עוד מישהו, ואם ככה אין כבר שום פחד בעד “המשחק” שמפריד או מפגיש. דברנו הרבה, ולמעשה דברים שבידינו לעשות בכל חום ולהט רוחנו, בנייה – בניין בית, לא מוזר לי לגמרי, להיפך זה זיק האושר ונחת הכי גדול הצומח ומשגשג בי, כי מה בקשתי? מה אהבתי? לקראתך רק מטרה זאת וקדושה של צירוף נהדר לשלשלות הבניין, תקווה טמירה השמורה מאז איתי הובילה, וזה לא לפעם נועדנו לקצור פרי צירוף תרצי, חיי המשפחה הם ככל עצם הטבע – יצירה נעלה הנתונה לנו, כדי להוסיף השלים, כדי השלם בלי הרף, רבות תלאותינו קצרו עד אפס שווי אדם העברי, השמדת עמנו מרכז חיים לחלק גדול בעולם, כוח עז ואמונה ורצון חיים גדול נחוץ, כדי לאזן את מאזני ההיסטוריה ולחייב המשך, בטח שמתעורר ברגע זה הרצון ונתקבל בהרבה קשיים. הבנתי לך, הבנתי לך אחות! זה ששמור איתי לא אוכל תמיד לפרסם, יש בזה הרבה בעיות, מסתבך הגלגל, מסמיך הכובד וההכרעה כה (ללא אשליות) זעומה, לא יספיק לכתוב. מרוץ הדם חלש, מכדי להספיק תהום הפתרונות, לדלות ולחשוף, אבל מה יוסיף כל זה לך כעת?

בטח הנך בפינה, בצל החברה, עם כל ההתעניינות שמראים לך, לו ידעת כמה הייתי רוצה לא להשאיר את התמונה הזאת זה לא גמורה? לו ניתן…? – הלוא ניתן, כך שואל אני בכל פעם: היש באמת חשיבות בלתי נכנעת לכברת ארץ המבדילה בינינו? ובאמת יתכן להשיב, שבמובן הכי נעלה של דבקות, אין ערך למרחק בזמן, אבל למעשה לחיינו אנו בכל זאת הם קובעים, ומצד השני של השאלה יש להוסיף למעשה השתחררות מהערגון, או הכשרת חיי הנפש לדרגה בלתי־אמצעית נותנים לנו את היתרון על הכל. אני חושב הרבה על מקומך בקבוצה ועל האפשרות הניתנת לך, גם עתה, עוד לפרוש כנפיים קצת ולהרגיש חופש, לנשום לרווחה, כי כה עצורה היא. לפעמים אנו חושבים “מחר” נחיה ונבנה ולא יודעים שחיינו הם תמיד בבחינת מחר, לעתיד לבוא, ולכן אנו שקטים אולי, אבל לא שמחים מימינו אלה. בקשתי לך היא זו בלי הרף: היי ברוכה! היי שמחה! וזה יתכן רק אם תרימי את ראש ותמצאי אפיק חיים הנותן לך סיפוק גם כעת. קראתי בשבועון שיש צורך בהשתלמות בגן, דעתי שתפני, מבלי להסתכל על שום דבר, חוץ מזה אם תרגישי בעצמך את הבהירות הפנימית גם תוכלי לחיות עם האנשים פחות או יותר. שני דברים לכאב: לפנים – להתכווצות, ולחוץ – להתפשטות להעמקה, כן הכואב מבין שכל הסובב כאוב את מלחמת הקיום, ולכן הוא אוהב את הסובב אותו, וכך נהפך הסובל לעוזר, כאבו גואל אחרים, זאת השקפת הגאולה והמשיחיות, ולאהבה תעודה משיחית, כל מסירות בגאולה עצמית קשורה, מי שהשיג אותה נהפך לגואל בזעיר אנפין. אמרתי לך במקצת על העולה במחשבתי אודות כל אפשרות שלא תהיה, אבל עדיין הייתי רוצה לראות אותך, להמשיך באופן כזה באינטנסיביות הפנימית הזאת שאהבתיך שארשתיך.

השתלטי על האימפולסיביות ואז בטח תמצאי עוד את החוט השזור עד היום – חריש בתוך השלף האינדיבידואלי והפרייה חדשה, אדרבה: זיווגינו להוסיף בא יותר תוכן, יותר חיי פנים ומעשה, יותר אור וחג, לא סתם אמרתי שהנך המתאימה במקומי לעריכת נשפים, הרגשתי בך את הטעם הטוב של בת ישראל, בעלת הכרה ויחד עם זה מוכשרת לתת, כיוון שיש בה אוצר של יופי יהודי. לא אספיק כה וכה להגדיר הכל, אם אאריך כאן אקצר שם, ולכן יוצא רק להוציא לך מסקנות והם: שיווי משקל עצמי, התגברות על המצב האישי (שלגמרי כה עלוב), ויחד עם זה המשכת החיים יום־יום ורכישת ידיעות, והכרה תמידית עם החיים ועם אנשים. שמח אני על זה שכה דבוקים היינו ובמשך כה הרבה זמן, הבהרת וקבלת כוח, ועתה שאי בעול בראש מורם, כך נאה לך – את כה נאה! לרונן ולהתרענן לשוש על גיל, כי נאים אנו, כי טוב! להרגיש את התוכן והעושר הזה, תמיד להוסיף יקר ולהרביץ אור, זאת כל התורה. נמוגו חשבונות הזמן והמקום, אנו במרכז, בנצח הזה הנושם עם כיסופי גאולה, כן עמוסים כגמלים, כספינות דורכים בבטחה, בצימאון אדיר קדוש למרחקי נפש הסתומים, לעמקי הנשמה הרדומים, נקומה צמודים ולא נתעצב אף שבאמת עצוב, הוא כה כה בתוכנו שוכן, נשמח שמבינים עוד את מצבנו, על דרך הבנה זו נשמח על שלא טומטמנו, גם לא נתכחש לשאר החיים הנשארים גם עתה בלי שום אור, נתהלך ביניהם בענווה ובהבנה.

זה כעת כמעט בקשתי לך הדסה, מן ההכרח שנתנגד על האשמות, שאולי יש בהן קצת צדק כלפי הסובבים אותנו, נתרומם מעל החולשה, נתחסן, ואז שלוותנו ואושרנו ישפיעו גם עליהם, מתעורר האדם לכל הופעה של אנושיות טהורה ולנו באמת לשאת בטהרה ובאמת. איך עברו עליך הימים המעטים? במה את עובדת? הישנה את הרבה? מה את קוראת? מה בעניין ההתייצבות? אצלי הכל בסדר. שמעת קצת על רחשי נפש שספרתי במשך היותי, מקבל אני הכל העיניים פקוחות ובעיקר עתה הצד האישי אליך המופנה, נותן לי יתרון תנובות בשטח הרוחני, הרבה פעמים אני מתאבק עם הצורך להעלות על הניר את כל זה המטען המוביל שר הזמנים. אתמול דברתי עם דוב [חברו מכפר עציון, שירת עמו בבריגאדה] (זה היה יום כה יפה) על שאלותינו נדלקה פתילה של ערות; אולי נתחיל כבר לעשות, יתכן שאנו מצווים לעשות, עוד תפקיד חשוב ליצור פינה בשביל חברינו וגם נחוץ לעורר את המחנה בפנים, הנה מתבהר שגם בתוך המסגרת הנושאת יש הרבה שאננות והשתמטות, עדיין זה תלוי בהתחלה, כי אם רק נשחיל את החוט יפתח המעיין הסתום, ואולי במילה אחת של צעירים תנוס קצת הזקנה משורותינו. חוץ מדברים חשובים אלה אני מנסה לחשוב על הבאות, כמובן קשה לי להגיד לך דבר ברור, איך נסתדר? מתי? גם אני לא יודע, יבוא יום.

לקחתי איתי כמה ספרים שלא הספקתי לגמור בבית וגם מתכן לי תכניות להמשכת הלימודים, בראש וראשונה: התנ"ך, לימוד יסודי ומעמיק ויחד עם זה העמקת השפה לשורשיותה, חוץ מזה בהזדמנות הקרובה אקנה ספר לאנגלית ואתחיל להיות ג’נטלמן. […]

ממהר אני, כי כולם מסביבי יושבים ומשוחחים בערות ולא יתכן להתבצר לי בשקט, עוד הרבה הרבה אכתובה עד גם שוב נהיה ביחד, צפייתי לא מקשה, אדרבה; להיפך, אין אצלי קדרות, […] יש כובד לחיים אלה, כחמור גרם הננו בדרך, יותר מדי יקר המטען שנרצה להשתחרר, אבל… חבל.

התכונני חביבה אביבה בציר היום, גם לנו להשתתף בתמורות הטבע, זה מוסיף, זה מעמיק, זה מכניס אותך ליקום, זה כה מלא סוד וכה גדול הנך יושב ושותק. הדר וגאון! ים זה המשתולל וסוער ומנשק את שפתי הארץ, גלי מים עזים המתלחשים והצועקים והצוחקים ומרחק אין גבול – סעי מחשבה! עצובים פני עולם, כה הרבה לנו שם… ועתה מתקרב יום השנה השלישי לפטירת אמנו היקרה, יום ט"ו מנחם אב – איך ננוחם? הפכְתָּ יום גיל לאבל, יום ששון חיי ארץ ועמל בישראל, ליום של עלטה כחולה עצובה – יתמות! (תקראי זה ביומני שחור תחום), ואת לי היי – היי נחמה! בענווה באהבה ובהבנה.

בשלום היי, ברוכה בנשיקה. שלך. שאול

* * *

ב"ה

א' בחשוון תש"ג בת־גלים.

יקירתי הדסה שלום!

בהימים הולכים […] אני מחכה בסבלנות לידיעה ממך, כי מלאני הרוח, השעה, הסערה, התקווה והייאוש והאהבה לך לחיים לכל ואני חורד בקרב חרדה כה עמוקה, הנה על גלי הרדיו מנגינה איזושהי מושכת ונמשכת עולה וגם אני עתה יושב ו“נח”, זאת שעת ערב לרגלי הכרמל ההוזה ומקשיב במיסטיות וחולם ומנחש – מה מים? מה משם הגל? רבות הובילונו הימים יחד וכרגע אולי, אולי אם תבוא השעה של התבהרות ותתגשמנה בקשותינו החמות על חזון זאת התחייה היהודית ואז בטח תקצרנה ידינו מלעשות.

לו יכולתי עתה לשבת אתך לגלות ככה את פצעי הזמן, את מעקשיי חיינו, אולי הייתה שוב חרדה ממלאת אותנו, כמו אז ברגעים הראשונים בחורף על יד השולחן הפינה…, כי רבות החובות שמחכים לנו וגם לשנינו במיוחד. הנני גאה על נסיעתך ובכלל על רצונך להתמסר אלי בלב בנפש, בכל מאודך אני מחזק את ידיך באשר תעשי, אמנם קשה לפעמים להתעלות עד רום ברגע הנכון, ובעת הפרדנו אנו נזכרים שיש לגלות כל כך הרבה דברים, ברגעי הפרידה אנו שוב נפגשים. הרדיו משמיע את שירת הוולגה, כמה אדירה היא! כמה סואנת ויפה!

רוסיה רוסיה – מי לא יכוף את ראשו וכנפשו ישתחווה? אם מרגיש הוא? אם יש לו זמן להקשיב? כמה רציתי בשעת דווקא עתה בהיותי באחרונה שמעת כל כך הרבה ממני על זקנה, על רעננות בכלל, התעוררתי והקרעים, לפעמים כל כך, יקירה, מתי נעשה אנחנו? השנים עוברות בכלום – היו מאושרים חברי! אחי ואחיותיי, כי ניתן לכם בשפע! כה רציתי לצעוק! הרגישו־נא כמה עמוק הכאב, העמיקו־נא לקבר והאמינו, תרחם יהודי שם זועק דם אחים, שם רותח תחת דמו, מילת השתיקה שוכנת כה מלאת התאפקות, כה רוויית דמעות ובה כולן נכנסת המילה, מאין לי כה לשאת כל כך הרבה? לא ידעתי, זה כנראה אדם חידה לעצמו, פלא חתום ונסתר ואת תוך כל זה הלכת איתי טובה ומסורה, לקחת עול התאבק יחד, באחרונה שרטוטי המחר מייגעים אותי מאוד ואני להטרידני, כי הלוא זה התפקיד הכי קשה לנו.

מה שלומך גיבורה שלי בנסתר? אני הכרתיך, אני יודע כמה פשוט ומובן מכתב עם לקחי המציאות.

חזון תקומתנו זה רחוק להיקרא בשמו אף היום, מעשינו וקרבנותינו כה לא מעריכים ובמיוחד לנו, לתנועה הדתית, נחוצה התעוררות ורוח כבירה להוליד מחדש כוחות הנושאים בעול, נהיה מבין הנולדים לה, אמנם בקושי ובמעט. חבל חבל שאין לנו האפשרות לחיות חיינו כרצוננו, כולנו מלאי מרי ורטיטי הזמן, אבל יש גם לכל תקופה קשה שמש משלה, אור משלה, חלום המוביל אותה מהמבוכה, מרכיב לה כנפיים ומעלה על במת החיים, מאושרת ולוחמת, בונה ונוטעת, אבל אין לנו רשות חכות לימים יבואו, אנו צריכים להביאם, אנו כן, ממש אנו, בלי לחשוב על מישהו, נעמיסה כל המעמסה את כל הרע ואת כל הרצח ונקומם בנו את הרצון להתנסות, להעמיד את הכל, את חיינו היקרים ואת אשרינו על כנפי המאזניים של העולם, של הגורל ונתאבק עם מיליונים עם כולם. יש טעם אז לחיינו, אמנם יש סכנה גדולה, אמנם המוות מרחף על ראשינו, אמנם זוועות הרצח מזעזעים אותנו, הורסים את מנוחתנו, אבל אין דרך אחרת בכלל. מי שיודע הסתכל – יודע תמיד מלחמה קיימת, החיים מתוך הייסורים, מתוך האי שלמות, עולים לקראת הלמתם. היום קברנו את…, היום הורדנו לקבר אחד האלמונים מרוחקים ממולדתם, אחד מבני העולם שמתו.

הנך שומעת – מת?!!! מי יביע? מי יבטא את זה הדמי? יד קבר פתוח שומם מאהבה מאף כל בכי אחד.

עכירות כזאת – יתמות כזאת! יקרה: הנך שומעת? קברתי היום מת! אם יותן לי את הטרגדיה הזאת על “גיבורים” כתוב, אלוהים אם יעזרני הוציא את האבן היקרה הזאת ששמה – סבל.

– זיקין שבזיקוקים! – מוות! קדושה מפחידה בקרירות העזות גורל האדם, שדות מתים.

ימינו טרופים, אנו מרגישים זאת טוב, אבל הננו רחוקים מלדעת, אף אחוז מבלהות, מאימת ההשמדה. בקבוצה בכלל העניות כה גדולה גם עם השטיחים (אגב דבר שטוח מאוד), עם ארונות ועם סידור “ומצב רוח” אפילו. לו יותן לי היות גם פה וגם שם, כי היום ברור לי שמתנדב הייתי לו הייתי נשאר, לא יתכן שהייתי יכול שאת כל התהום בין השתמטות והתנדבות, הנני היום כלי בעד התנדבות, כמובן יהודית ואנושית טהורה בלי חשבונות, אף שקשה לנקום! כיום הנני צולל בעמקי ההכרה ויודע אנוכי את התפקיד הזה, הקשה, אבל לשאת אותו הכרח.

היותי כאן מתחילה למלאני רצון להעמיד אותי בחזית השאלות, ואני אקח את המשא הזה, אנסה עשות, אמנם יודע אנוכי כה טוב את הדלתות של המשרדים, את סגירות החדרים, את הגבולות, את “הביצורים”. יודע אנוכי טוב את כל הקשיים האישיים והגופניים שלי, ובכל זאת הפעם הנני מרגיש כמו הים, מתמלא קצף ומכה במזח, כך יד הימים מכה בי, ואת יקירתי אי־שם, היי גאה, התגברי, בטח קשיים גם לך לא חסרים, הנני מתאר לי זאת. אני שם בסביבה איפה, תר בערבים בלילות מכאן בחופי הארץ וצופה ומקשיב להלמות כל רגע, לכל זיע בנפש, אני כאן צופה ושומר. בטח הנך שבעת רצון, לך כוח, לך רצון ושם בטח שדה פעולה. ממש עזור לעם, ממש חייבים לעשות, השתווינו עתה בחזיתות. שאי העול, אני אומר, אף שרצוני היה הקל, העמיס עלי את כל היגון ואת המשא, אבל לא אוכל להתגדר, משל חשוב ככרת. אולי לאחרים זה סימן של קרירות, אצלי זאת המסירות, זאת קדושה, זאת הקרבה.

כתבי לי על הכל, כל מילה עכשיו לי חשובה, נגאל את המילה, כי היא המקשר היחיד בינינו. כה רחוקים נהיינו לעת עתה מלהיפגש בתכיפות. במנוחה כתבי על הכל! כתבתי עד כאן בלי לדעת זה יגיע אותך או לא ומתי? לכן כתבי תיכף, אני אשתדל להשחית הרבה את הגיליונות, לא אחוס! השבעתי לא לשתוק.

ולך ואליך כמין היה זה היה לגלות, אולי הרוח יישא את מרות חיי אל הכפר, ותדעי עת לילה מתכנס בין הבתים, וכל אחד אז חולם ומתגעגע, הד ממני זה שם מגיע. אני מכאן צופה, אני שולח לך ברכות, אני שומר ונח. כה ארשתיך בקושי, בהתאבקות, כדי להאשירך ולהיאשר.

אולי הרביתי קצת בעטי כתוב הפעם, סלחי לי יקרה, אל יקשה עליך, עבדי בשקט במנוחה, קבלי פני אדם בחיילך, במבט אוהב ומנחם. אל ימלאך מכתבי, קשה השעה, יחד עם האכזריות נחוץ להפיץ מנוחה, אחווה, התמסרות. היש לך זמן לקרוא ללמוד? איך הסתדרת? הקשה העבודה? איך הגעת למקום? ובכמה זמן? זכרי את תפקידך כלפי עצמך יחד עם עבודתך, אל תדחי, כשאחזור אתקן, אנו כנראה תמיד כך נחיה (בכל אופן לעת עתה) ולכן לנו לקחת את התנאים האלה כרגילים. אני עכשיו מעלה על הזיכרון את שיחותינו הראשונות בימי הגשמים, את האווירה הרוחנית, את הוויכוחים ואת התלבטויותינו. הפגישות האלה ממש כאגדה ובקביעות כזאת, הלכנו כאח ואחות, כרגילים מתמיד, כן הדרך הזאת מהגבעה הרבה קלטה מחיינו, ובחצות פסחנו על מזוזות נפשנו, וביכורי הנעורים עורר לקום ולעשות. נהיה שוחרי מנוחה ומסירות, אנו הנושאים במלחמה את חזון הגאולה, נמשיכה את המסורת הזאת, ואל נפול הפירות שבשלו לפני זמנם. נתמלא שוב חרדה והקשבה, ונגלה מחדש את סתרי הקיום, את גורליות הצו, את הכרח ההתאבקות ונתאבקה ונסבול יחד בלי עייפות, בלי הקלות, כיאות לנו בתקופה זאת. התפללי כוהנה, נימפה יקרה, שעת רצון הגיעה, כבר מתחילה הדרך לבית הוביל, נלכה צמודים וחרדים לקראת המחר הזה, המשותף והגדול.

לא ארבה כבר הפעם. היי ברוכה וחזקה, כדי שאת העול במסירות ואהבה.

נשיקות לך. שאול

* * *

ב"ה שלום לך הדסה!

באותה שעה הגעתך מכתבי לשבת, שבוע מדי שבוע… והפעם הנני מרגיש את הצורך, יתכן שאפילו לעצמי, רק לכתוב, עוד מעט מדליקים נרות. הכל אצלי כרגיל, “כרגיל חדש” לגמרי, כה מלא רצינות והורה חרדה, גם מלא זעם והחלטיות.

זה אתמול כך הלוא היינו יחד והערב כאילו מחזון למציאות – “זה יהי בערב שבת…” מאין ידעתי זאת? זה ברור, מאיפה ההרגשה האינטואיטיבית העמוקה? באמת שלא היה לקדושה כשעה הזאת, כי הכל כאילו מונח על כף המאזניים. מה יקר יותר מהחיים? בלעדם אין כלום ולכן כה רצינית השעה ולכן גם כה מיוחדת ברחשיה, כאילו ממרחק הכל נראה לי, כאילו בדיסטנציה של עשרות שנים הנני סוקר את האנשים, את התנועה, ובעיקר את חיק נופי הארץ, הכרמל, העמק, הגליל, ירושלים, כל אלה תחנות טוחנות בתוך עולמנו המשפחתי, כאילו פרקי אהבה בטבע מולדת כתובים מכתבי לך לשבת – לשבת למנוחה, ידעתי לאהוב את כולם, זאת שעת יחוד והפעם כפול ומכופל, מקופלים בשירה זאת כל יסודות הימים ובעיקר ביתנו, בנינו ויצירתנו. איך להגיד במילים פשוטות וכנות את להט הלב? את חרדתו הגדולה? כִּיבְשוֹן באדם ואורות אמונה בהירה ומזהרת? כי יש כוונה לכיוונים האלה, יש תכלית לדרך, ובשעת זאת בוודאי גם את מרגישה את סוד המתוק שבפרידה נאצלת ונחמת תוחלת חזקה. לא ארבה להביע את מה שבפנים, השמש באה ושעת התפילה מתקרבת, להתפלל נחוץ ברגע זה, זה פורה הכאב! שגם לחייך ידעתי כעת כה במלוא הפה! אני כה חזק בי ומרגיש כאילו צמד הפרדות שאחרי ימי עצלות נכנסים בתלם בתענוג – לסחוב!

יש אמת בדרכנו, כאילו שטמון בנו מקבל תשובה ממשית וזה לא במילים, כי אם במעשה. את יקרה עלי, כמוני מתוך הקושי קרצי לך עוז וכוח, סיפוק נפשי ומוסרי שאבי מסבלך אשרך. אשרינו שיכולנו לענות לתקופה ולמצפון לא לבכות! לא אסור לנו לתת לחום להתנדף במרי, חם בקלחת השטנית הזאת, אבל יש גם אור! חזקים חזקים ועזים נהיה!

שבת שלום יקרה בכל היקר שבהוויה הפנימית הכואבת ומאירה באמונה עמוקה ובאהבה עזה וקוראת – התחזקי! שבת שלום ומבורך. שאול

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם 12.5 כ''ב בכסלו תש''ב

צריפי הכשרת קבוצת אברהם

שלום לך יקירי.

בעצם חיכיתי לך שתבוא, אך מכיוון שאין הדבר כך, אני מנצלת את ההזדמנות כדי לכתוב לך כמה מילים.

הרבה לא נשתנה מיום ראשון. אחרי שהחלטתי לקבל את המחסן, הודעתי לשלום [מזכיר הקיבוץ] (מבלי לחכות ל“בירור נוסף”), הוא שמח מאוד. הוסכם עם המחסנאית שאחרי שאגמור את העבודה במתפרה, אכנס למטבח בתור עובדת לשלושה שבועות ושבוע אעבוד עם המחסנאית במחסן. אני מקווה שאעפ“י שזה יהיה קשה אוכל למלאות אחרי הכל, אולי לא יהיה כמו אצל המחסנאית עם כל ה”טרסק" החיצוני, מאידך יש לי הרצון והתקווה להסדיר כמה דברים שכבר מזמן דורשים את תיקונם, כגון: הטיפול וכו'… כדי למנוע בעד סצינות שאנו עדים להן יום יום כמעט. אחרי שאני מתחילה להסתכל אחרת בכל הדברים האלה, אני רואה כאן שורה של תסבוכות, אך רצוני עז לצאת בשלום מכל זה. ובכן… הנני מאמינה…

כן… אחרי תקופה של “ישיבה בפינה”, שוב אני עומדת להירתם בעול, ודווקא ניתן לי שטח פעולה חדש לגמרי, אף פעם לא חשבתי על זה, שבזה אתחיל. אבל גם נדרשתי, כנראה שגם מאמינים בי ובכן לא אסרב ולא אחכה שיבקשוני יפה הרבה פעמים, אאזור את כוחותי ואשתדל עד כמה שיהיה ביכולתי.

חוץ מזה שלומי טוב, אני עובדת, בריאה ורעננה, רק המאורעות האחרונים בארץ ובגולה מקדירים את רוחי. אני חושבת הרבה על יקירינו, אילו לפחות רחל הייתה מנצלת את ההזדמנות בכדי להימלט, למרות הכל אני מקווה עוד.

אגמור כי די מאוחר, עלי לקום לפני 4, כי עובדים כעת בשני תורים.

אהרון חזר אתמול מכפר עציון, פרטים ימסור לך דב. פדיון הבן יהיה ביום ד' בשבוע הבא, מנחם רוצה שתהיה נוכח (וגם אני).

אני תקווה שתבוא בקרוב לחופש. אני מחכה לך בגעגועים ואהבה.

שלך לתמיד הדסה.

* * *

ב"ה. תל אביב כ’ג בסיון. תש’ב 8.6.1942

מנחם רבקה הדסה – שלום!

עדין מכתבי זה יוצא “חופשי” מכאן. עדין לא טעמנו אף ריח של צבא.

אתמול נסענו ל“רודגס” [מחנה הכשרה לקב' יבנה ליד פתח תקווה לפני עלייתם לקרקע] (כדי לשמוע “נאום פרידה”) למסיבה שנערכה ע"י הקיבוץ. בלי צורך לגמרי. היה הדבר להגיע לתל אביב וגם לרודגס, כי אם תשאלו מה עשינו כאן – דובים ולא… (כן דוב אחד בינינו) והשאר באמת כך. מהצד הרשמי אמרו אחרי ההתלהבות והתנצלו להגיד דבר מה, היו ברנשטיין עמינח והגדולים שלנו, באו גם כל “המקוואים” עם חנוך ועזריאל, ישבנו ולא הבינונו את כל־זה למה? חלש הרושם בכלל מהסידורים שהמוסדות שלנו מסדרים, הכל רופף, הכל לא ברור, ולא ידוע.

אחרי המסיבה קראנו אנו לשיחה את כל מגויסים במספר 12.

2 מיבנה, 1 מ“עלומים”, 1 שדה יעקב, 1 מקווה ישראל, 2 “אמונים”, 1 טירת צבי, אנו – 2, 1 יוקנעם, 1 “שלוחות”.

מתוך השיחה באנו לידי מסקנה שרוצים אנו להיות פלוגה מלוכדת, כדי שנוכל לדרוש את התנאים האפשריים להשיג עבורנו. עד עתה יש 10 חברים בפלוגה 10:N0 ועוד איזה מספר ב־16:N0 לאחרונה לא מקבלים כבר, יתכן שנוכל להצטרף ל־10, גם זה לא ברור, אם שתי האפשרויות לא מעשיות נצטרך להוות גרעין לפלוגה חדשה שכבר מתחילתה תשאיר מקום לנוספים, עניני האוכל קשים מאוד, חיל ממדרגה שניה הוא האוכל כשר, כי לו מורידים 4 לירות לחודש. בעניין החופש התענינו ואכן הנודע לנו זהו: אפשרי לקבל קצת חופש תיכף בהקבלה, אבל מכיוון שגיבוש וסידור הפלוגה דורש שכולם יהיו נוכחים, כולם מוותרים עליו. עתה יש שתי אפשרויות. אם נכנס לפלוגה קיימת יקל עלינו הרבה, אפשרי להסתדר באיזה אופן שהוא, ובערך כל שבועיים יומיים חופש. אם נהווה בפלוגה חדשה, המצב יותר קשה, אז נהיה בצריפין, ומשם מקבלים פחות חופשות, ובעיקר יקשה עלינו, מפני שהחופש תמיד מתחיל בשבת אחרי הצהרים עד כל בערב ביום ראשון.

יש לציין שחבר הבחורים טוב, רובם צעירים מאוד, ובטוח יעלה לנו ליצור את זה שעד עתה לא נעשה. יש גם כאן בשטח הזה צורך באנשי מעשה. כל הדיבורים של מוסדותינו לא באו לידי מימוש, כיוון שלא עושים. בכל זאת מתברר שכולם נכונים להבחן גם בחיים אלה בנאמנות לקבוץ ולדת, ובטח יעלה בידינו ליצור את האווירה הנחוצה. היום יום שני, התייצבנו בלשכת הגיוס – נרשמנו וגם צלום עשו כבר, אבל לעת־עתה מחכים ל“צריפין” (על שיכוננו עוד לא דנו.)

עכשיו אנו חוזרים מארוחת הצהרים שאכלנו ביחד, בשעה 2 צריכים לנסוע לסרפנד ושם לנוח, כולם מרגישים מצוין רוח רעננה ומלאת עליזות. עישנתי כבר מתוך הכרח את הסיגריה הראשונה. עדין אני נתון “בחיינו”, עוד מסתובבות בראש כל השאלות והבעיות הממלאות את “הגבעה” [הכשרת “קבוצת אברהם” על הגבעה בכפר פינס], אף שכבר ציוני תפקידים חשובים מצוירים לפנינו. עם דוב אני מחזיק בשיחה על הצרכים הראשונים. העיקר יש גם כאן לעשות, יתכן שכאן יותר פשוטים הדברים ויותר ישרים, כולם שווים ומעל הראש הסכנה לחיים ולמות, אי אפשר לשחק, עוד מעט נהיה מפורדים ונוכל להרגיש ברצינות העובדה המתקיימת כבר כמה ימים, אנו בתוך גלגל העולם, אנו במבוך ובטבח, פרדוקס אחד גדול. צודק חנוך בקבעו את העובדה הזאת כמה מוזר תפקיד זה עבור יהודי, בכל אופן ההולכים לצבא לא זורקים פרזות מפוצצות, יודעים הם את דרכם הקשה וכבר מעתה מתעורר הרגש ומלהיב בפנים את האדם, אולי באמת אנו הכי חייבים להילחם? אולי באמת זה לא סתם מקרה? שעת גורל־וגורל השעה. אני אכתוב לכם מחר פרטים על המתהווה, לעת־עתה אין לי משהו חשוב יותר להודיע.

מה שלומכם? רבקה, הבריאה את? והדסה האם היא בסדר? (אל תצחקו הסגנון של טלגרמות יתפתח עוד)

– מה שלום עקיבא? יהודה, אלכסנדר, רחל, מינה, שרה ועוד ועוד, לעת עתה אסתפק בזה, לעת־עתה הנני עוד כה קרוב, כמעט בתוך העניינים, ואף רגע עוד לא הרגשתי צורך בשאלות כלליות, מכיוון שהננו כמו בתוך הקבוצה.

תבקשי את הזוגות שיכתבו לנו מתי חתונותיהם, זה צריך לדעת קודם. דרשו בשלום כולם.

היו בשלום וקוו להתפתחות טובה בימים הקרובים. ייתן ד' ויהיה זמן מוגבל וקצר בכל אופן מתקרבים ולא מתרחקים.

– איך במחסן הדסה?

מה נשמע בקבוצה? הניכר דבר מה אחרי צאתנו?

עיני נסגרות מאי־שינה. בלול הרודגסאי קר היה הלילה. בכלל ה“יקים” רחוקים מחום ועתה באמת עוד חופש לנו וצריך גם קצת להיות באמת חופשי אף מכתיבת מכתבים. היו בטוב.

שלכם אח ואוהב. שאול

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. ו' בתמוז תש"ב.

שלום רב לך שאול!

כפי שאתה רואה, אינני מחכה ל“מכתב הגדול” ועונה תיכף, כי מרגישה אני את הצורך לדבר אליך, אמנם חוששני, שיהיו כאן יותר מדי פטפוטים סתם ולכן עליך להזדיין בסבלנות בקראך את כל זה.

ובכן. אתחיל לפי הסדר הכרונולוגי למסור את הדו“ח על הימים אשר חלפו מאז נסיעתך [לבריגדה]. אחרי שהאוטו, אשר הסיע אותך ולא ראיתי יותר את שרטוטי פניך ואת היד המתנופפת, התיישבתי על הספסל ומכיוון שהיה עוד מספיק זמן, הרהרתי ובדקתי את רגשותיי ברגע זה ומעניין כמו אז, כשנסעת בפעם הראשונה, כן גם עתה, לא שרר בלבי עצב מכביד, אלא ביטחון ואמונה מלאה בעתידנו היפה והנכון לבוא, אחרי שנמלא את חובותינו הראשונית, כי אי אפשר לעמוד מרחוק ולהסתכל באדישות בכל מה שנעשה מסביב. אם נולדנו לתקופה אומללה כזו, עלינו במו גופנו ונפשנו לסבול את סבלה ולכאוב את כאבה ואם מולדתנו בסכנה, עלינו, בכל יכולתנו, להגן עליה ולמלא את חובתנו מתוך הכרה. אלה הן לא מליצות ומילים מצלצלות סתם, אלא זאת היא הרגשתי והכרתי ולכן השקט הנפשי, אך כנראה, מתחת סף הכרתי יש משהו טמון ועצור המתגבר על כל זה, על ההיגיון הקר ועל רגש החובה ובחרדה לחיים היקרים ולכל מה שניתן ברגע זה בסכנה ולידי זה באתי רק אחרי שהתיישבתי באוטו ומבטי נתקל בראי – הייתי חיוורת אפילו בקצה אפי – ממש נבהלתי מפני, אך במשך הנסיעה הכל הסתדר. הפעם זה היה בקופת חולים, מעניין ויפה מאוד. אחרי שהרופא בדק את הרגל, סידרו “שיקוף” רנטגן, [היתה חולה בטיפוס] היו שם הרבה מקרים בבת אחת, קוראים את השמות מסתדרים ונכנסים לחדר אפל, שאתה שומע את רעש המכונה, 2 רופאים על ידה כצללים, האחות, מאחורי הקיר, מקריאה את השמות ואת המקרים. הבדיקה עוברת בקצב מהיר, החולים מסתדרים מהר זה מאחורי זה. אחרי הבדקם אתה שומע “שוב לגבס”, “בסדר”, “טעון לריפוי נוסף”, וכו'… תאר לך את אושרי, כששמעתי “בסדר גמור”, אח”כ, כשהרופא נתן עוד כמה הוראות, כגון: תחבושת אלסטית, אמבטיות חמות ונעלים גבוהות ואמר שמותר לי לעבוד כבר בכל העבודות, יצאתי מלאת שמחת חיים וממש טסתי ברחובות ההדר [חיפה]. חשבתי גם עליך, כמה שתשמח לזה יחד אתי. הספקתי עוד לגמור עד שיצא האוטו, בצהריים חזרתי. רבים השתוממו בוודאי, למראה פני השמחים, אך חשבתי בלבי “מה אתם יודעים להעריך את כל זה”? כמה טוב לי, שאני יכולה ליהנות מזה מה שניתן ולא להתעצב על זה שאיננו. (אגב, דבר דומה לזה, קראתי היום בספר). כן, מועטים בינינו אלה היכולים לרדת לעומקם של הדברים האלה ולחיות אותם למעשה… אבל אנחנו יכול נוכל האם לא כן?

הערב הייתה שיחה כללית, אבל ברצוני הטוב ביותר, לא יכולתי להתגבר על השינה ולכן הסתלקתי בהזדמנות הראשונה, כשהפסיקו בגלל החדשות, בכלל, במשך כל השבוע הלכתי מוקדם לישון, כי הייתי עייפה עוד.

בעבודה במחסן אני מסתדרת טוב מאוד, אין אף שמץ של חיכוכים בינינו. ביום שישי הייתי מסודרת למטבח מ־7, תיכף בהכנסי מצאתי קרש שבור, שהיה באותו מצב עוד מזמני, שאלתי, איך יכולתם לסבול את זה עד עכשיו? חבל שלא נשברו הכלים, על זה אמרה —, “אין לנו בעבודה מרץ כמו שיש לך, את יכולה להגיד לחצרן שיתקן”. 10 רגעים אחרי המצאי במטבח, היה הלוח מתוקן. אינני יכולה לתפוס אנשים עובדים, נעשים ממש למכונות ואף רגע לא חושבים על שיפור התנאים. הכלים היו נורא מוזנחים, את כל המרץ מוציאים בצחצוח השולחנות מלמעלה ומה שנעשה תחת ידיו – הסכו"ם, זה לא אכפת לאף אחת, גם זה לא, שכלי אמאיל הלבנים, קבלו גוון כהה מדי, בכדי לתקן את הכל וגם להספיק, “השווצתי” כהוגן. מובן שכל זה לא עבר מבלי כל השפעה על הרגל, אבל כבר לא הייתי יותר טיפשה והודעתי, שלא אוכל לעבוד בשבת, הייתי מסודרת ללול (תיכף בשבת הראשונה, שנעמדתי על הרגליים). חוץ מזה, אני רוצה עכשיו עוד איזה שבועיים לעבוד במחסן, ראשית, בכדי לא לאמץ את הרגל. שנית, לגמור את כל העבודות, לא להיות פקק בכל מקום ואחר כך המחסן שוב ידרוש אותי ואחרי שבועיים אלה, אדבר עם סדרני העבודה, יסכימו – טוב, לא יסכימו – טוב לאן שיסדרו אותי ולא אעשה טרגדיה מזה.

השבת הייתה קשה מאוד, שרב כמו במדבר והרוח חודרת לתוך העיניים וצורבת, כל חלל הפה כמו אש, כן גם היום, אבל בעבודה זה מורגש פחות. למרות החיים והעייפות, הספקתי גם לקרוא, במשך הזמן קראתי את “און בן פלא”, זה היה קל מאוד. גמרתי “פנים אל פנים” ו“יריות אל הקיבוץ”, ספר זה הוא ממצא טוב מאוד את איש הקיבוץ, המחפש וסובל, לעומת זאת, ניתן כאן מעט מהטיפוס היוצר והמרוצה במנת חלקו. המומנט של כולם רשאים לדעת את הכל וזכותם להתערב בעניינים הפנימיים ואפילו הכי דקים של הפרט, מתבלט כאן במידה ניכרת ועל הכל: איך ה“אני הקטן” מכריע אפילו ברגעים הכי דרמטיים ומכריעים עבור הכלל. הספר נכתב אמנם מזמן וגם עצם העלילה היא מיוחדת במינה ובוודאי הוצאו מאז ספרים יותר מושלמים על ההווי הקיבוצי, אבל עצם הבעייה המוצגת כאן קיימת גם כהיום וקווים אחדים שלה אפילו בולטים יותר. חוץ מזה, קראתי חוברות ועיתונות, כעת אני קוראת ספר של לודויג.

* * *

ב"ה

קב' אברהם י“ג במנחם אב תש”ב

שאול יקירי! עמ"ש. [עד מאה שנה]

הנני מרגישה את הצורך לבוא אליך בכמה מילים לרגלי יום הזיכרון של אמך היקרה ז"ל.

אני יכולה לתאר לעצמי כמה גדול הכאב בהעדר נפש יקרה שאין תחליף לה, כי מה אפשר להשוות לאהבת האם? – לא לחינם אמנים כותבים ופייטנים שרים בכל הזמנים ובכל התקופות על הדמות הנעלה הזאת.

אמא – עולם כולו טמון במילה היחידה הזאת, שפע של אהבה, מסירות והקרבה… כאב עמל ושקידה, הכל, הכל למען הילדים. מאושרים אלה הזוכים במשך חייהם הרבה להינות מזיוה וקשה, קשה מאוד גורלם של אלה אשר בגילם הצעיר נלקחה מהם המשענת הבטוחה ביותר, נגזל מהם האוצר הגדול ביותר – האהבה והקדושה. אך הצרות והשמחות, מיד אחת נתונים הם לנו ולכן יש להשלים במידה שווה עם הכל. במשך הזמן הכאב הצורב משתתק ומשאיר מקום לזיכרון נעלה, ואלה שהולכים מאתנו לא עוזבים אותנו. האם האוהבת גם אחרי מותה מלווה את ילדיה האהובים בדרכי חייהם… כן יקירי, בעצם נדודיך הרבים, נוכחת כי עין פקוחה שמרה עליך ממרומים – והגעת הודות לה עד הלום… ונקווה שגם להבא לא תעזבנו ונזכה בזכותה להגיע לחוף מבטחים…

ביום הזה העצוב כל כך בשבילך, אני יחד אתך, אזכור גם אני את היקרה. יהי זכרה ברוך.

אף כי אי אפשר למלא את מקומה אשתדל תמיד וייתן ד' שאצליח להיות לך בעתיד (תמיד) לאם אחות ורעיה.

שלך באהבה. הדסה

ד"ש מכל חבריך הטובים ומאברהם.

* * *

ב"ה

כ' במנחם אב תש"ב

שאול יקירי!

הפעם רציתי לענות כראוי על מכתבך, אך מסופקני מאוד, אם יעלה בידי לבצע רצוני זה… כי מצב רוחי קשה מאוד וחוששני שמכל זה יהיה רק זרם של התמרמרות, אשר יציף לך את כל דפי הנייר. קשה, קשה מאוד להחזיק את שיווי המשקל אם מוסיפים יום יום כובד על גבו של בן־אדם, – ואני כל כך עייפתי, עייפות גופנית ונפשית תקפה אותי בימים האחרונים. אני יוצאת בבוקר כבר רצוצה וחוזרת הרוגה ממש. יום יום למקום אחר ובערב לחכות לסידור עבודה ליום המחרת, יומיים זה אחר זה לא במקום אחד, ועבודות שלא מוסיפות מאומה, עד כמה שזה יכול להיות אחרת, הרגשתי שלשום. עבדתי יום אחד בלול במקום לאה, כי היא לא הרגישה טוב. ירק הצטרכתי לקחת מגן הירק, כי עכשיו נותנים לעופות רק ריג’לה בחוסר ירק אחר, ובכן עישוב – העבודה הטיפשית ביותר לירקן, אך אני יכולה להגיד לך, כשהייתי כפופה בין שורות השעועית ואספתי את הירק השכם בבוקר, הרגשתי ממש שכוח חדש זורם לתוכי היגע, השיר עם האדמה מחיה ומרענן – לו הייתי יכולה לעבוד בגן הירק, היה בוודאי אחרת, כה קשה לעבוד אם העבודה לא מספקת, אמנם טענתי שיכולים למצוא משהו בכל עבודה. כן, גם היום דעתי במובן זה לא השתנתה, אך נחוץ שהעבודה תהיה פחות או יותר קבועה, שתספיק להתקשר אליה ותמיד השתוממתי על אנשים שגומרים את מלאכתם באופן מכאני, לא יכולתי לתפוס, איך יכולים לחכות בכיליון עיניים לגמר של יום עבודה, היום לדאבוני הגעתי לזה, עד כדי כך ירדתי, כי זאת היא ירידה בעיני ותמיד הייתי בזה לאנשים כאלה, היום אני מבינה אותם – חבל, חבל מאוד.

ולתוך הטמטום הזה לתוך החשכה הזאת, באה פתאום, כברק, הצעתו של שלום, לשלוח אותי לפתח־תקווה. עצם העבודה לא משכה אותי ביותר וגם לא הראיתי לו התלהבות גדולה, אך הסכמתי תיכף להיכנע למוסדות בתור חבר בעל משמעת, אבל אחרי שהתחלתי לחשוב על היתרונות שבמקום זה, ממש התלהבתי וממש שמחתי. לו ידעת כמה שבניתי כבר על זה! וכאן באה שוב ועדת עבודה ומחליטה שאי אפשר לי לנסוע – המחסנאית מתנגדת בכל תוקף… כי לא יהיה מי שיתפור, אף אחת לא מומחית במקצוע זה.

כן, חודש ימים אני נגררת יום יום מעבודה לעבודה, בגלל זה שאני צריכה לתפור, ובינתיים אף יום לא עבדתי בתפירה וככה זה נמשך גם הלאה. לפני חצי שעה סידרו אותי למתפרה – כרגע באו להגיד שאני יוצאת למקום אחר. לעת עתה נוסעת הינדה, אחרי שאני אגמור את התפירה אני אחליף אותה… ובינתיים שוב יש לי סיפורים, כל יום במקום אחר… ואם היא תיסע יצטרכו להחליפה במטבח, אם לא באופן קבוע, לכל הפחות, בימים מסוימים.

ושוב להיכנס למחסן, אין חופש תנועה, להיות נכנעת לרצונם של אנשים שקשה לך להסתכל בהם, ועצם הדבר שהמחסן הגורם לזה שלא יכולתי לזמן מה להשתחרר מכל זה, המעיק עלי, מעלה בי התמרמרות ושנאה כלפיו, הייתי יכולה לפוצץ את הכל, ובינתיים אמשיך לשבת בפינתי, פצועה כציפור, שקיצצו את כנפיה, אבל נשי המחסן, אסור להם להכיר את זאת, כי אז שמחתן הייתה יכולה להיות גדולה. אהיה גם להבא בראש מורם, הבריאה ברוח, לא תכרנה עלי, לא ולא.

כרגע אני בכלל לא מסוגלת לחשוב מה יהי עם החופש, אם תבואו הנה, או שאני אסע לשמה, בעצם אינני מעיזה כבר לבקש חופש, אינני רוצה שוב לפנות למישהו, בוודאי תהיה עבודה תכופה, אני מפחדת מסטירת לחי חדשה. תקבע בעצמך מה עלינו לעשות.

מעקיבא [גיסה של הדסה. ש.ג.] קבלנו מכתב שתכנו מוסיף לכל התסבוכת של הבעיות הקשות ושל הדיכאון. קרוב לוודאי שיפטרו אותו מחמת חולשתו, שנובעת מתוך פצע שקבל בילדותו מרסיס של כדור. אני אינני מיואשת מעצם העובדה, רק מצב רוחי הנוכחי מדאיג אותי מאוד, בכל אופן הוא הבטיח תיכף להודיע לנו אחרי שחרורו, הוא אובד עצה ולא יודע מה להתחיל, לחזור לקבוצה – קשה לו, גם במקווה־ישראל – לא נעים, נורא כמה שהוא סובל. אל תספר את זה לדוב, עדיין זה בגדר סוד.

כמה קטן כל זה מה שמתחולל בי, לעומת זה שהוא צריך לעבור וכמה יותר ניתן לי ע"י זה שאתה על ידי, כי אילו לא זה, הייתי כבר בורחת מכאן, כי אין לי כאן כלום. כתוב לי הרבה, כי במכתבים אני מוצאת עוד עידוד ומהם שואבת עוז, אז תסלח לי שאני תמיד רק מתעניינת, אני יודעת שהיית רוצה שזה יהיה אחרת, אך האם אני אשמה בדבר?

מהבית קבלתי מכתב

ב"ה מה־4.5 כולם בריאים, הכל בסדר.

שלך הדסה.

לקחתי בכוח את העט ומוסר לך דרישת שלום ממני ומלאה וכן גם לצבי. אני מקווה שלא תתרגז עלי בעד גזילת שעל הנייר הזה. שלמה.

* * *

קב' אברהם כ“ז במנחם אב תש”ב

שאול יקירי שלום לך!

את מכתבי האחרון כתבתי במצב רוח נורא, באמת לא עשיתי טוב, שלא חיכיתי “עד אשר יעבור הזעם”, בוודאי השפיע עליך מאוד.

אבל כעת אני יכולה להרגיעך שהגרוע ביותר עבר והתנערתי מכל זה ומצאתי שוב את שיווי המשקל. ברגע שמרגישים ממש בפגיעה, רואים את הכל כה שחור ועטוף בעננים כבדים וחושבים שאף פעם לא יתבהר – לא תזרח יותר השמש – אך הכל נמשך הלאה, לאט לאט מצליחים להשתחרר מהרגשת הכובד הזה ומתחילים לארוג חלומות בקשר עם העתיד…

הפעם לא ארבה לכתוב, כי אני מקווה שבקרוב נתראה ואז נוכל שוב לשוחח על הכל. אני עובדת כעת במתפרה, עדיין עשיתי עבודות שונות, רק לא “מקצועיות”, הודעתי על זה לצבי [סדרן העבודה] והוא אמר לי: אם היא תיתן לי עבודה אחרת, אני לא צריכה לקבלה ולעמוד על שלי, אבל היום כבר תפרתי את הפיז’מות. לפי כמות הבד אין הרבה עבודה, לכל היותר לשבועיים ועבודות אחרות לא אעשה, הפעם באמת אעמוד על זה ואז אוכל בקרוב לנסוע.

בנוגע לחופש חג, באתי לידי מסקנה שיותר טוב אם אני אסע הפעם לשמה, רק תודיע לי באיזה ימים תהיה חפשי, על כל פנים, הייתי רוצה מאוד להיות לשבת בתל אביב, אבל אפילו אם זה ידרוש שלושה ימי חופש.

את מכתבך מיום שישי, קבלתי ביום ראשון, זה בא במהירות הבזק, אבל לא אענה לך עכשיו, בכלל אל תתרגז. אני רוצה כבר בעל־פה לענות על כל שאלותיך.

להתראות בנשיקות.

שלך הדסה.

ד"ש מכל חבריך, מעקיבא עדיין לא קבלתי כלום מאז, כנראה הוא עוד בסרפנד, הוא כתב לי שיודיע לי תיכף אחרי צאתו.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. ה' באלול תש"ב

שאול יקירי!

זה כמה ימים לא קיבלתי מכתב ממך, אבל זה בוודאי רק באשמת הצנזור, כי הוא מחזיק אותם כל כך הרבה זמן ולכן אני מחכה בסבלנות.

כאן הכל כדרכו. עדיין לא קבלתי הודעה על בית ההבראה, אבל במשך השבוע זה בכל אופן יסתדר כבר. שלומי טוב, אני כעת כותבת הרבה, היומן לבש צורה של “זיכרונות”, כי במשך הזמן כמעט שלא כתבתי. בימים האחרונים אני משתדלת להגיע שוב לצורתי הראשונה, אבל זה נמשך בכל זאת קצת, אני עומדת לגמור את הבלוק.

ביום ה' קיבלתי כסף, 6$, אני חושבת שזה בעד חודש אוגוסט והכסף שלא קיבלנו אותו לפני חודש, צריך עוד לבוא.

אצלנו כולם בריאים ועובדים. היום התחילו בזריעת תפוחי אדמה. היום נסע מכאן דני הקטן, אמו באה לקחת אותו, היה כל כך נחמד, כשרץ להיפרד בכל המחנה, בסוף חסר היה לו רק יהודה, כי זכר את כל אחד והלך לחפש אותו בכל המחנה. גם שאר הילדים מתפתחים יפה.

אני מחכה כל יום לבואו של עקיבא, היום הוא צריך לצאת לקורס ובדרכו יסור אלי. מרחל לא קבלתי כל דבר, אני כל הזמן חושבת עליה ובכלל, כעת בימי אלול, אני לא מפסיקה לחשוב על הבית שאיננו כבר ועל יקירי, אשר מי יודע לאן התגלגלו? תמיד לפני עיני האווירה וכל מהלך החיים בימים אלו, לפחות הייתי יכולה לכתוב להם, אבל גם זה לא ניתן וגם הסיכויים לעלייתה של רחל כה מועטים, אבל למרות הכל, אני מקווה שפעם עוד אזכה לראות אותם ובינתיים אין לי דבר אחר, אלא רק להאמין בזה.

אני מקווה למכתביך ודורשת בשלום דוב, יצחק ושמואל. ד"ש מלאה ושלמה, יהודה ושולמית, הינדה ונתן, מנחם, רבקה וחילי.

שלך באהבה רבה. הדסה.

* * *

ב"ה

שלום לך שאול!

רק עתה אני עונה לך, כמה שבאמת לא יפה מצדי, אבל לא כל תלויה בי, עוד שלשום התחלתי לכתוב לך, אך בזמן האחרון תוקפת אותי השינה ולמרות כל השתדלותי ורצוני העז, אינני יכולה להתגבר עליה, כה שב־9 בערב אני כבר נרדמת, בכדי להימנע מזה, התחלתי עוד שלשום אחה"צ מכתב, אך לא הספקתי לגמור אותו עד היום והערב כבר החלטתי, שזה לא יתכן ככה ולכן לא רציתי לדחות הלאה, אך לדאבוני הרב, העט לא בסדר והמכתב כולו התקלקל, גם כעת אני מפקפקת אם יצא מזה משהו, כי קשה לי להתרכז, כל מרצי מתבזבז בשני דברים, ראשית – שמירה על העט ושנית – מלחמה עם השינה (זה כבר 10.30 בערב).

לו הייתי יכולה עוד לדחות את זאת, הייתי עושה את זאת, כי אני באמת מתביישת, רק למלא את הנייר במשהו, אבל אתה כל כך הגון וכותב בהתמדה ואני נותנת לך כה הרבה זמן לחכות, סלח לי!

שוב עבר שבוע מאז שנפגשנו או נפרדנו, בעצם אינני יודעת באיזה שם לכנות את זה, כי כל פגישה, היא פרידה גם יחד – כן ככה זה נפל בחלקנו, כי ברגע שהצטרכנו להיפרד, אז נפגשנו… ופגישתנו זאת כבר הייתה הכנה לפרידה. וככה זה נמשך… זה עצוב, עצוב מאוד, אך נשתדל לשאוב הרבה מרגעי הפגישות הקצרות ונהיה מאושרים, שלכל הפחות זה ניתן לנו.

למחרת הייתי מדוכאת מאוד, כפי שראית ממספר המילים אשר הוספתי למכתבו של מנחם. מצב רוחך השפיע ומשפיע עלי מאוד וחוץ מזה נסיעתו של עקיבא, בבוקר כשנסע היה עצבני ומדוכא מאוד, לא הייתה לי אפילו ההזדמנות לדבר אתו ולהגיד לו כמה מילים חמות, רק אחרי שנסע, תפסתי את גודל בדידותו ואת קושי גורלו ולא יכולתי גם לא לחשוב על אחותי האומללה, מה הכאב שלנו, בהשוואה לסבלם הם? קשה קשה היה לי להבליג ולהראות פנים כרגיל, הדמעות עלו בכח לעיני וממש נחנקתי בהתאפקי מבכי, אך ישבתי כפופה על יד המכונה ואיש לא הכיר מה שהתחולל בקרבי, כבר הרבה חשבתי על העניין הזה, אבל רק עכשיו אני רואה שלא יכולתי להבין את כל זה במלואו, עד שבעצמי לא נתנסיתי, כמה שהאבל משחק!

הרגשתי וגם כעת אני מרגישה עוד מוסר כליות על שנהגתי כלפיו יותר מדי קשה, תמיד רק בקרתי את התנהגותו ואת ליצנותו – הייתי יותר מדי עסוקה עם עצמי וכלל וכלל לא התמסרתי לו. סוף כל סוף אני הבן־אדם היחידי, שעומד קרוב אליו, מכירה אותו ואת כל מה שעבר עליו! היייתי צריכה להתנהג ביתר הבנה ורכות. וכל זה עלה על דעתי אחרי שכבר לא היית, היה יום קשה מאוד בשבילי, כי עד עכשיו, תמיד עוד אחד מכם היה על ידי ובאותו יום הרגשתי את בדידותי בכל עירומה וכששאלתי את עצמי את מי את מבכה? את שאול? את עקיבא? או את רחל? ואם הייתי מוצאת רק תשובה על שאלתי זאת – את עצמי, רק את עצמי! כן יקירי, היה זה אחד הימים הקשים ביותר בימי חיי. קל לנחם אחרים, אבל הרבה פעמים קשה מאוד למצוא נחמה לעצמו.

במשך הזמן כבר התגברתי בהרבה, אבל שוררת בי איזה כהות כלפי הרבה דברים וחוץ מזה אני ממש סובלת ממחלת שינה, יתכן שזה מפני שהתחלתי כבר לעבוד בחוץ וכבר מזמן לא הייתי רגילה לעבוד בשמש. אני עובדת אצל ורטהיים בהוצאת תפוחי אדמה, יחד עם צבי ש. יעקב א. וחדווה, בעבודה אני מרגישה טוב מאוד.

אני מתביישת מאוד, אבל במשך השבוע, במידה שלא קראתי כלום, אחרי העבודה, יש לי תמיד סידורים שונים ובערב אני נרדמת מוקדם מאוד. שבת, עבדתי בלול, זה הלך טוב מאוד, כאילו בכלל לא הייתי פסיקה בעבודה הזאת, עצם העבודה היא יותר נעימה מזאת שבמטבח, אך קשורים הרבה יותר, כי כל שעתיים צריך להיכנס.

אני נאלצת לגמור, כי השעה מאוחרת, כבר בלבלתי לך מספיק את המוח, אל תהיה עצוב, אני באמת התגברתי על הכל ואחרי שאנוח אהיה שוב מרוצה.

הרבה נשיקות וברכות. שלך הדסה.

ד"ש מרחל, שלמה, שלמה ולאה ומאלכסנדר.

יקירי שאול, שלום לך!

זה ימים מספר שראיתיך ואני מנצל את ההזדמנות לכתוב לך כמה מילים, למרות שחדשות מיוחדות אין לי להודיעך, בכל זאת, אין זה לא לכתוב.

דבר חדש יש בפי, התקיימה שיחה בהשתתפות רודי ומשה ק. (אגב האחרון הבטיח לבקר אצלכם) והוחלט שחנוך נשאר בקבוצה, הפעם הקבוצה ידעה לעמוד על שלה, לא היה אחד המסכים ליציאתו. חופשות מיוחדות אין, אלינור יוצאת מחר למחנה “אמונים”.

הערב מתקיימת התייעצות בשאלת המצב והענייני הגיוס במרכז החקלאי, אני נשאר ללון וכנראה השכם אסע לחיפה.

היה לי שלום ולהתראות. את המכתב הזה אני כותב בעיר ואין רבקה יכולה לצרף כמה מילים, היא דורשת בשלומך. שלך מנחם.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. מוצש"ק. שאול יקירי, שלום לך!

אני מוצאת לנחוץ להעביר את הרושם הרע שמכתב האחרון בוודאי עשה עליך. בד"כ אם מנסים לפעמים לתאר מצב רוח של אותו הרגע, או של זמן שעבר כבר, מתקבל הרושם כאילו זה היה נמשך כל הזמן ובעם זה קיים על הנייר, אבל סוף סוף חיים ומתגברים. הצטערתי מאוד אחרי ששלחתי את המכתב, כי למה להקשות, אם גם בלעדי זה קשה, אבל לא רציתי להעלים לפניך את מצבי. הימם האלה היו בשבילי באמת ימי משבר קשה ולפני מי עוד, כמו לפניך אוכל לשפוך את נפשי?

אני יודעת שמאז אתה מהרהר הרבה ובאת לידי מסקנה, שחששותיך התאמתו. כן, אני מוכרחה להודות שישנם רגעים כשאני מרגישה את עצמי בודדת ומבודדת, אך בהמשך הזמן הנטל נעשה יותר כבד ולפעמים הוא כבד מנשוא…

אני יודעת טוב מאוד, שאני אשמר בדבר, כי אילו הייתי קצת אחרת, הייתי יכולה להתקרב יותר לאנשים ולמצוא ולחפש את החיוב שבהם, אבל מה לעשות? כזאת הנני… אם אני מתחילה להרהר על היותי כאן, אני מוכרחה להודות שאעפ"י שאני כאן, למעלה מחצי שנה, עוד לא הספקתי להיכנס, במעט שבמעט, לתוך החיים האלה. כל זה כל כך רחוק ממני, יותר רחוק מאשר בימים הראשונים ועובדה זאת גורמת להתעמקות ונותנת לחשוב: האם אני בכלל ייצור חברתי? כי ברור שאין להטיל את האשמה על הציבור, אלא יש לחפש גם בי, אבל זה הוא הרע שבדבר, שאני יודעת את כל זה ואין בי די כוח לשנות את כל זה, כי ברגע שאני מצליחה בזה, אני מאבדת את עצמיותי ולזה קשה להסכים.

למרות הכל יש לציין, שעל הגרוע ביותר עברתי ואני מקווה ששוב אוכל להיכנס למסלול הרגיל.

אני עובדת אצל וורטהיים בבירור תפוחי אדמה, מקום העבודה נוח מאוד, חבל שאין שם כבר יותר מיומיים עבודה, רגלי כבר ב"ה לגמרי בסדר, מעקיבא עדיין לא קיבלתי כל דבר.

ברכות לבביות ונשיקות. שלך הדסה

ד"ש לדוב.

פ.ס. בגלל סיבות טכניות מכתבי זה לא נשלח היום ובינתיים קבלתי את מכתבך, סלח לי שאינני עונה עליו, על כמה משאלותיך תמצא תשובה גם כאן, על היתר נדבר פה אל פה, אני מקווה שזה יהיה בקרוב, בינתיים אל תדאג לי, התנערתי מהשברון הזה שכתף עלי ואני מקווה שאוכל להיות שוב במקום. רב ברכות ולהתראות בקרוב. שלך הדסה.

* * *

ב"ה

“מעברים”. ט' באלול תש"ב

שאול יקירי!

אתמול הגעתי למקום ההבראה, הוא לא רחוק מרמתיים, כמה רגעים מהכביש, המקום עושה רושם של משק פועלות או קבוצה, גם סדר היום דומה בו.

ישנם כמה בנינים המשמשים חדרי דירה וחדר אוכל, כמה דשאים, חורשה קטנה של אקליפטוסים ושדרה. כבר הספקתי, פחות או יותר, להכיר את סדר היום, קימה ב־6.00 בבוקר, לפי צלצול הפעמון (לאן שלא יפנו, חיים לפי צלצול הפעמון), תיכף בבוקר שותים חלב, אלה שעובדים מתחילים בעבודה, נמצאים פה על פי רוב מבריאים שכבר יכולים גם לעבוד 2־3 שעות ביום. ב־9.00 ארוחת בוקר, ב־12.30 ארוחת צהריים, 2.00־4.00 שינה, ב־7.00 ארוחת ערב, ב־10.00 הולכים לישון. את רוב הזמן מבלים בכיסא נוח, בצל, בקריאה, כתיבה וכד'. מתקיימים שיעורים באנגלית ועברית. השתתפתי בשיעור אנגלית למתחילים, אך המורה ייעץ לי, תיכף לעבור למתקדמים, אני רוצה לע"ע להשתתף בשניהם, כדי לעבור על זה ששכחתי.

במקום נמצאים 20־30 מבריאים, הרבה אנשי קיבוץ, כמעט כולם היו לפני בואם הנה בצפת או מקור חיים כמעט שנה, כשאני שומעת מפיהם את זאת, אי אפשר לי לא לשמוח בחלקי. אני מודה כל פעם לד' שהציל אותי מהצרה והצליחו כה מהר לתפוס אצלי את המחלה. אני גרה עם עוד 3 בחורות, החדרים כאן יפים ונעימים, דומים מאוד לאלו שבנהלל, האוכל טעים, אני מרגישה טוב, בעיקר החדשות של אתמול מעודדים אותי מאוד ונותנים לקוות להחשת הגמר, הלוואי ונזכה לזה בקרוב.

מה שלומך? אני מניחה שהתעודדת לגמרי מהדיכאון ונהנה גם מהבראתי, ייתכן שזה לא ייקח הרבה זמן. אגמור כי עלי עוד לכתוב למנחם, לאה וברנדי.

הרבה ברכות לבביות. שלך באהבה. הדסה.

הכתובת: “מעברים”. דואר רמתיים. ת.ד. 1.

* * *

ב"ה

“מעברים”. י“ב באלול. תש”ב

שאול יקירי שלום לך!

אעפ"י שאין לי במיוחד משהו למסור לך, אני רוצה לשמור על הזמן הקבוע שבכתיבתי בזמן האחרון ולכן אשב ואכתוב.

אני נמצאת כאן כבר כמה ימים ונכנסתי די טוב לחיים האלה. חושבני שאוכל לנצל היטב את הזמן לקריאה וללימוד, את הימים הראשונים הקדשתי, כמעט ברובם הגדול, ללימוד אנגלית והספקתי להשיג כבר את המתקדמים. התחלתי גם לקרוא את “בחלל הריק”, הרבה אמנם לא הספקתי, כי בינתיים משוחחים עם השכנים, אני מתחילה להכיר כל מיני אנשים, גם טיפוסים שעדיין לא נפגשתי אתם, רק קראתי עליהם. קשה לי מאוד לתפוס, איך אתה בולע את הספרים? הייתכן במהירות כזאת לקרוא?

השבת עברה עלי די טוב, בליל שבת עוררו קצת הנרות את תשומת לבם של החברה' ומכל המחנה דברו על זה, תופעה חדשה.

מצב בריאותי טוב מאוד, הרופאה אמרה לי, שבקרוב אוכל להתחיל לעבוד שעה אחת במתפרה ובכן אתה רואה, שב"ה הכל הולך לטוב ואין לך מה לדאוג.

כבר מזמן אין לי מכתב ממך, כי בקבוצה עדיין לא ידעו את הכתובת, אני כבר מחכה לצרור מכתבים ושמחה לקראתם.

כאן החיים דומים מאוד לחיי קבוצה, האנשים במעשיהם ובדיבורם. רואים לא פעם אנשים ובעיקר בחורות מסתובבות “כל כך משעמם לי”, שומעים לא פעם, כמובן שאנשים כאלה, שאינם יכולים לנצל את הזמן, אינם מסוגלים לכך, אני מקווה שלי לא יהיה משעמם. שתיים, משלוש שכנותי, די נעימות, האחת, לא צעירה, חברת משק יגור, גרמניה, נמצאת כבר 18 שנה בארץ, אישה אינטלגנטית ונחמדה. השנייה, מפתח תקווה, פנקסנית, גם כן לא ריקה. השלישית, לא נעימה ביותר, מייללת כל היום, אבל בקרוב כבר תיסע. הרבה אנשים עוד לא הכרתי, כי אתה יודע, שאינני מתיידדת כה מהר, אבל במשך הזמן אוכל להכיר את כולם ולבחור באלה שמוצאים חן בעיני.

רב ברכות לך. מהדסה.

* * *

ב"ה

“מעברים”. ט“ו באלול. תש”ב

שאול יקירי שלום רב!

שוב היום אחרי המילוי הנני להודיעך על שלומי, אני מרגישה טוב, דיברתי היום עם הרופאה, כמה זמן אצטרך להיות כאן? היא אמרה, 2־3 חודשים. לפי שאני רואה כאן את האנשים, אני כל יום נוכחת, שמצבי יוצא מן הכלל טוב, ב"ה. דיברתי עם בחורות, שהיו הרבה זמן בצפת ובמקור חיים ואמרו לי, שטוב שלא נשלחתי לשמה. כאן האווירה הרבה יותר קלה ובכלל נמצאים כאן אנשים אשר מצבם קל.

אני גם מנצלת את הזמן יותר מאשר בקבוצה. באנגלית אנו מתקדמים יפה, כבר הפסקתי לבקר אצל המתחילים ואני משתתפת רק בשיעור של המתקדמים.

היום קבלתי את מכתבך מ־2/10, המכתב שלפניו עם התמונה עדיין לא הגיע, אני מתארת לי, שהוא ארוך מאוד ובגלל זה הצנזור מעכב אותו, גם המכתב של דוב הלך הרבה זמן. חבל שאתה שולח את הכסף, אין לי כעת צורך בו, אחרי שקבלתי כבר.

אני שולחת לך את האישור מד"ר מייאר, אתה יכול להסתפק בזה וכמו שכתבתי לך אז, ידעתי שאחרי השיקוף אצלך אין צורך בהוכחות נוספות, היה שקט ובריא.

הזמן עובר כאן מהר מאוד, זה שבוע ימים שאני נמצאת כאן וכמעט לא מורגש. היום קבלתי מלאה מכתב די ארוך, אני משתוממת שיכלה כל כך הרבה לכתוב בתנאים שנמצאת בהם כעת, אבל גם זאת הוכחה לידידותה. אגמור כי מאוחר כבר ועלי לנוח.

רב ברכות לבביות. שלך באהבה הדסה.

ד"ש לדוב, יצחק ושמואל.

* * *

ב"ה

“מעברים”. י“ח באלול תש”ב

שאול יקירי!

הימים עוברים זה אחרי זה בלי כל שינוי, כה חד־גוני ושווה הכל, אך בכל זאת הזמן עובר די מהר, זה כבר שבועיים שאני נמצאת כאן, שלומי טוב ואני מרגישה הטבה מיום ליום. התרגלתי גם לאנשים סביבי, בעיקר לשתיים משכנותי, נחמדות מאוד ואנו עורכות כל ערב טיולים קצרים.

היום קיבלתי את מכתבך מא' באלול, את השני מב' באלול קיבלתי עוד בשבוע שעבר. כעת אני מקבלת רק מכתב אחד בשבוע, אבל אל אתאונן, כי אני יודעת שאינך יושב בחיבוק ידיים וסוף סוף גם לאחרים מגיע. אני משתוממת, שעדיין לא כתבת ללאה, לפי דעתי, מחובתך לעשות את זאת ואבקשך לא לשכוח את זה.

תמונתך יפה מאוד, אני שמחה לה, אתה נראה מצוין, אני מחכה כבר לרשימות שלך, מעניינים אותי חיי אחינו שם במרחקים והסביבה בה אתה חי.

הנך כותב, שאתה תמה על מחשבותי הנוגות בנוגע למימוש חיינו, כמובן שבזמן הראשון מחלתי השפיעה עלי מאוד בכיוון זה והצטערתי מאוד על דחייה חדשה ולא קצרה במקרה זה, כמה שמחנו לקראת המאורע הזה, מאידך אני רואה יד ההשגחה בהשתלשלות העניינים ובכל התהליך הזה ואין לי שוב, אלא לשמוח בחלקי, כי מי יודע במה היה הכל נגמר, אילו קרה אחרת…

היום ביקר אצלי בן־דודי, דוד, אשר נמצא בטיול, בשבת היה בקבוצה וסיפר לי שהיום מתחתן ירחמיאל אליאש, החתונה בקבוצה. אני מתארת לי את בלבול ראשה של לאה, זה בא באופן כה פתאומי, קבלתי ממנה מכתב ארוך, היא עובדת בתנאים קשים והתלוננה על התנהגותה השפלה של — בעת מסרה לה את העבודה, כמה עצוב שאנשים בכוונה מקשים על חייהם של זולתם, אבל מה לעשות? אין בכוחנו לתקן אותם, עלינו רק לשמור שנהיה מסוגלים תמיד לעמוד על הרמה הדרושה ולזה נחוצים כוחות, אך נקווה כי בכל התנאים לא נסור מדרכנו. אגמור, כי כבר מצלצלים.

באהבה רבה. שלך הדסה.

ד"ש לדוב, יצחק ושמואל.

* * *

ב"ה

“מעברים”. כ“ב באלול תש”ב

שאול יקירי שלום לך!

לפי מנהגי החדש, אני מתמידה לכתוב, אם כי אין כל דבר מיוחד. החיים כאן הולכים במסלולם הרגיל, יום שווה למשנהו. הסדר קבוע בלי מאורעות מיוחדים, אתמול שוב קיבלתי מילוי, הכל הולך בסדר.

גמרתי לקרוא את “בחלל הריק”. אני מוכרחה כל פעם להביע את השתוממותי על קריאתך המהירה, אעפ"י שיש לי עכשיו זמן, אינני יכולה לקרוא בקצב כה מהיר, לפי דעתי הספר הזה גם מחוסר קצב, חוץ מזה הוא חד צדדי מאוד, מתוארים בו רק הצללים של חיי העיירה היהודית, רק צרות ותלאות, בלי ספק היו בחיים האלה גם שמחה ואור, גם נישואים מוצלחים וחיי משפחה מאושרים והסופר בכלל לא מראה אותם. הרעיון המרכזי, שאחרי שהחושך יבקע האור והמאבק בחושך “עד עלות השחר”, אמנם מורגש, אבל האור עוד כה רחוק. יש אמנם תמונות אחדות, אבל מועטות, שיכולות להשפיע על הקורא, אבל היצירה בשלמותה, לפי דעתי, לא המוצלחת ביותר. זה הרושם שקבלתי בקריאה, ייתכן שההמשך יהיה יותר טוב ואני מחכה לו ויתכן שדעתך אחרת, אבל אני חיכיתי ליותר מספר זה.

אני שולחת לך תמונה, לפני בואי הנה הצטלמתי והיום קיבלתי אותן במכתבה של ברנדי. שלומה טוב, סוף סוף סודרה כבר בהדסה, היא שמחה מאוד, כי היום בחוסר מקום, הסידור קשה וחוץ למוסד, עולה הרבה כסף, כמובן שעניין הסידור עצבן אותה באחרונה ועכשיו היא יותר שקטה ומחכה לבוא השעה הגדולה. ייתן ד' שהכל יעבור בסדר.

באחרונה פחתו מאוד המכתבים ממך, אינני יודעת מה הסיבה לכך, עכשיו אני כותבת יותר מאשר מקבלת, כאן כולם אומרים “כבר שוב כותבת, עוד תהיה ממך סופרת”, כעת אני משתדלת גם לרשום לפעמים ביומן, כבר גם אני למדתי לקלקל נייר, אבל כמובן “בחסד”.

רב ברכות לבביות. בנאמנות ואהבה. שלך הדסה.

* * *

ב"ה

“מעברים”. כ“ד באלול תש”ב

שאול יקירי!

זה שבוע ימים לא קבלתי מכתב ממך, אינני יודעת אם בכלל לא באים או רק לא מגיעם אלי מחמת רשלנות, בכל אופן הקשר התדיר נפגע ועלי להודות שחסר לי מאוד. אני בכל אופן ממשיכה בשקידה ובקביעות ומחכה בסבלנות.

שוב מתקרבים הימים הנוראים, כל החודש אינני מפסיקה להגות ביקירי ותמיד לפני עיני הבית בימים אלו, כל שטף החיים בתקופה הזאת ואווירה השלטת, כאילו רק זה אתמול יצאתי, אני חשה את הקדושה והרטט השוררים בו ולא רק ביום, אלא גם בלילה אני ממשיכה את מחשבותיי בחלומות ורואה לפני תמונות שעברו.

קשה מאוד להסכים לי, שכל זה כבר נהרס ולא קיים עוד. הייתכן? ומה גורל היקרים? רעב תמידי ומלחמה מיואשת והלוואי שינצלו, אינני יכולה להעלות על דעתי שנפגעו חו"ש, כמובן אינני תמימה ולא אחיה באשליות, שכל הרע פסע עליהם, אך לעומת זאת, אני תקווה, שמהגרוע ביותר נשמרו וייתן ד' שאמונתי זאת לא תכזב… ולא דיה למלחמה האכזרית, שנטלה מאתנו את היקר ביותר, שמיליוני אחינו נפלו חללים, גם אלה שיכולים היו להיות יחד, גם אלה מפורדים. זה כבר פעם שנייה, שלא ניתן לנו להיות יחד והפעם גלמודה אעמוד כאן ורק נחמה יחדה בליבי, שאולי בעוד שנה יהיה אחרת… אם כי עצוב מאוד, לא אוכל להתלונן, כי אינני היחידה שגורל זה נפל בחלקה, רבות כמוני משתתפות במאבק גדול זה, ברגש של עשיית חובה ותקווה שסוף הצדק לנצח.

הרבה עצוב בליבי ויכולתי לספר לך, אך קשה לי להביע על הנייר, מתי נוכל לשוחח שוב? האם לא מדברים על חופש?

ובכן קבל את ברכותי הלבביות לרגל השנה החדשה. ייתן ד' שסוף סוף ישרור שלום בעולם ועמנו הנרדף, שכה הרבה שילם במאבק הזה, יבוא על שכרו ושרידי התופת ימצאו בית בארצנו וגם אנו נחדש את קיננו ונזכה יחד להגשים את כל מבוקשנו.

בברכת כתיבה וחתימה טובה ובאהבה נצחית. שלך הדסה.

ברכות לדוב, יצחק ושמואל.

* * *

ב“ה כ”ה באלול תש"ב 7.9.42

הדסה היקרה שלום!

מכתב ליום כיפור

הנה מתקרב החג, אין צורך לספר לך על המונע ממני לבא, הרבה פעמים כתבתי לך על התאפקות ושליטה, על רגשות, הפעם בכל האופן אינני יכול בלב שלם הגיד זאת, עבורי זה הרבה יותר קשה, כי חוץ אי יכולתי להשתתף אתכם בקבלת השנה – האפשרות לקיים הנחוץ בימים אלו כמעט לא קיימת, ובגמר שנה ארורה כזו יש צורך להתפלל הרבה. מזכיר אני לי את תפילת היהודים בפולניה הדהויה, האימה התהלכה בגאות ברחוב והאנשים שחוחים וכפופים, בעיניהם פחד מוות, אבל ברגע שבעל התפילה פתח את פיו – התפרצו כולם בצעקה מרה ושכחו לגמרי את הסכנה האורבת להם, להתפרצות כזאת אנו זקוקים. הנך זוכרת את בקשתו של המשורר – “הכי בי כמשה בסלע” זה בשיר ובשירו של אחד.

האדם הקדמון והפראי מגיב על קורות אותו באופן ישר, בלי פלפולים, בלי סיבוכים, הוא הרבה יותר ישר מהאדם “התרבותי” של ימינו. אין פלא שהמזרח כה מתנגד בעקשנות לרוח במערב, הלוא טיגורה [סופר הודי] יוכיח שיש יתרון לנפש המזרחית, היא עשירה, היא עמוקה, והוא מתפלל כה הרבה. הופעתה של החסידות הבריקה את חיינו ועד היום כל גילוי של עושרנו הפנימי, של הנפש “הקבצנית השמחה”, מעלה אותנו. אם התנועה החלוצית הולידה דבר מה חדש? אז רק בשילוב שני המקורות האלה המזרח ובזה אופיינו הקדמוני ומה שירשה מהחסידות.

הרבה פעמים אנו נתקלים בסתירות של מנטאליות שונה בתוכנו, מצד אחד ה“אירופי” המחפש טעם בכל דבר וכל תרבותו היא כמו מגדל הבנוי על אפס, שכל רוח מצוי משנה את “מצב רוחה”, ומצד השני הבריא שבנו שרידי המזרח, החולם ומתפלל, ההולך עם ה'.

לא אאריך יותר בהגייה ובמחשבה, אין השעה פנויה לזה, הביני שזה אונס עבורי, אף לא הסכמתי לקיצורים ובאחרונה זה מתחיל ללכת כמו האופנה והסיפורת, קיצורים וקיצורים.

חביבה! מה הננו יכולים להתלונן על חיינו, עוד רבות נתנסה, אכן שבעים אנו מרי בעולם מתקרפק מטה,

כהיום עדיין סבלנות נחוצה, נישא בכבוד את חיינו אם גם לא לכבודנו הם, כי מי מאתנו לא נהנה מבית המטבחיים הגדול שיוצר כל רגע כמויות בשר עבור השטן? ומי יודע כמה קונים את שלוותם במיתת בניהם ובהריגת קרוביהם? ואנו נהלך שלובים בבית הקברות הצומח ולא נרגיש שרעל ממית אנו נושמים? השקספירולוגיה של ימינו הרבה יותר עצובה, זה לא “המלט”, לא הסוחר היהודי המושפל וגם לא “ליר”, זה כל אחד כאן דמות במשחק, דמות טראגית שטראגיותה בזה שאינה מקיפה את חייה שיש לה אשליות, בכלל הלכה: משנים לשערי העצב, אין בזה משום ירידה, אבל לא ידעה להתפלל, לא יכולה ללדת, אף דמעה אחת כנה על פרשת דרכיה, ריננה על עצב פלפלה, אבל חייה נשארו מושחתים. הפסיחה על הסעיפים אופיינית לה, אף דמות אחת מוסרית לא קמה בה, בעד מנת ההנאה מכרה את כל הרוח, בעד פרסום וכבוד את המצפון. השיבה אל הפשטות, אל הטהרה, רק בכמה מאישיותיה באה לביטוי, ואצלנו היה אחד גדול שכל יצירתו אומרת אור, זה היה “הרב” (הרב קוק זצ"ל). בחושבי על החגים, על התפילה ועל הלימוד דמותו מרחפת לפני, זקוקים אנו הרבה לגאולה פנימית, פיתוח הרגש, עד כדי חופש גמור במלאנו חובות דתיים.

ידעת מתמיד שאני תופס הכי מעט מקום במחשבותיי ובכלל מוזר לי לפעמים המקום שתופס “בן אדם” כהיום, אבק, אפר… וככה גרגירים, גרגרים הנני בא, פה משדי הרג ושם מנסתרי נפש. חשוב כך שעדיין לא אמרתי גומר לרוח בימינו הקטלניים, ולכן הנני שומר את קשרינו העמוק שמוביל אותנו מיני דרכים לחזית האנושית ובוחן ומעמיק, מפרה ומוליד, משקיט עושה את הגבתו לפנימיות, לרוממה ונשגבה.

שנה טובה לך. תהי זאת פרידתנו האחרונה לגלות רוחנו הסופי לפני עלות השחר לחופש ולאור, תגמר השחיטה ושוב ניתן את כוחותינו ליצירה, לאהבה ולשלום.

תביני לבד שעליך לכל הפחות להיות שמחה, חג בכל אופן הוא ואל תוסיפי דאוג, אני מקווה שנצום ביחד, כתבי לי בכל זאת. ברכות ואיחולים מקרב הלב. שלך. שאול

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. כ“ז באלול תש”ב

שאול יקירי שלום לך!

אודה כי אין הפעם חשק לכתוב ויעלה גם בקצת התאמצות, קשה מאוד להתרכז ברעש ששורר בחדר האוכל, למרות השעה המאוחרת (שושנה לא מרגישה טוב ולא רציתי להדליק אור בחדר), אבל לא נאה לדחות יותר את כתיבת מכתבי זה, בעצם הרבה יותר טוב ונעים אילו יכולתי להגיד לך את הכל בעל פה, אבל לא אתאונן, כי טוב שגם זה ככה… רק אילו היו ביקוריך לעיתים יותר תכופות היה זה מוסיף הרבה, כמה שעות שאנו מבלים יחד, נותנים לשנינו הרבה מאוד… הן כמעיין מרענן לנודד בדרכים… וכפי שאמרת נכון, כחג בין ימי החול… ביחוד בימים שהיו עבורי לפני שבאת… ימים אפורים בלי ערות נפשית, מעורבים בדיכאון וחרדה על גורלך, אך שמחה אני להודיעך, שסוף סוף יצאתי מהטמטום הזמני הזה ולאט לאט אני מתחילה להיכנס למסלול הרגיל ולחזור שוב לעצמי, להיות כמו שהייתי לפני זה, כזאת כמו שהכרת אותי. הספר חזר שוב לידי, במשך הימים האלה הספקתי לגמור כמה ספרים, שמזמן חיכו לגמרם.

הספר הקטן שהבאת, מצא חן בעיני, פשוט ויפה, בכמה שירים יכול למצוא בן אדם את עצמו, בעיקר חשבתי עליך הרבה, באחד השירים “שלחוני ממך ואלי”, ממש העמיד לפני את הערבים על שיחותיהם אז… בטוחני שגם אתה נזכרת בלילות הירח בשבתנו על חבילות הקש. הנער האח… ונעים לקרוא על זה.

אני עובדת עכשיו במטבח, כבר השבוע השני החלפתי את חביבה, יש לי הרושם שאשאר שמה, אבל לא אכפת לי, אמנם לא נעים ביותר, בהתחלה אהבתי יותר את המטבח, זה לא כל כך קל, הסידור הטכני הוא לקוי מאוד, זה כבר מטבען של המחסנאיות שלנו, בעד האוכל הן תתפוצצנה, זה לשבחן יוגד, אך שיפור תנאים, סידורים יותר נוחים, אשר גם ניתנים להשיג בלי הרבה עמל, לזה אין הבנה יתירה, אבל עכשיו זה לא נוגע אצלי עד הלב, אני גומרת את מלאכתי ודי לכך, הימים עוברים זה אחר זה.

הימים עוברים והנה שוב מתקרבים הימים הנוראים, זה כבר בפעם השלישית, שלא אמצא בין יקירי, כמה זה אחרת! אותו רטט הקדושה ששרר בליבנו והיה ניכר על כל הסביבה זמן רב לפני זה, לא מורגש כאן כלל וכלל. חשבתי שרק בנהלל, בסביבה כה זרה לרוחי, לא יכולתי להרגיש את כל זה, אך לדאבוני הרב, כמעט שאין כל שינוי בין כאן ושמה וכמו שם, גם כאן המציאות היא כה דלה, כה מחוסרת אותו התוכן המבוקש, ששוב נזקקים רק לזיכרונות מהם עוד שואבים, אלה הם מקור היניקה לנפש המשתוקקת לקצת התרוממות…

ובימים אלה אני מרבה לחשוב על יקירי שמה… מי יודע מה גורלם כעת? הלוואי ויכולתי במהרה לראותם, ייתן ה' ואזכה עוד לכך, אתפלל לזה בכל חום לבי. באחד הימים פגשתי בחור, בן עירי, סיפר לי שקיבל מכתב מיולי, בו מוסר אחיו, שכל משפחתו נשלחה לגיטו לפולניה, נורא לחשוב על זה, כששומעים על אנשים שמכירים דברים כאלה, אז עומד לפניך הכל במלוא אכזריותו. תוך כדי הרבה מחשבות אני חולמת תכופות מאוד על הבית, אבל דווקא החלומות יפים, מי ייתן ויתאמתו פעם, אך בינתיים הולך ונמשך הרצח, שנה אחרי שנה, ייתן ד' שהשנה החדשה תהיה שנת שלום לאנושות כולה, שנת גאולה לעמנו הנרדף והסובל, יפסק הרצח וההרס ויתגברו הבניין והיצירה.

ולך אני רוצה לאחל כל טוב ובעיקר שתתגשם שאיפתנו המשותפת.

במיטב ברכות, כתיבה וחתימה טובה ובנשיקות. שלך הדסה.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. ה' בתשרי תש"ג.

שאול יקירי שלום לך!

שוב עלי לבקש את סליחתך בגלל הדיחוי הרב, אחרי שדוב מסר לך על מועמדותי בשליחות זו בוודאי חיכית ליותר פרטים ממני. כידוע לך, הסכמתי בלי היסוסים, אני יודעת אמנם, שהעניין קשור בקשיים רבים, אולי גם סבל, אבל בכל זאת, זה מושך אותי מאוד. סוף סוף שוב ניתנת לי האפשרות להיות פעילה ולהועיל לאנשים הזקוקים לכך, לצאתי מהמסגרת הצרה שוב למרחב ועל הכל, ללמוד על החיים והרבה הרבה יהיה ללמוד מחיי הילדים העזובים האלה, שעברו על כה הרבה צרות, שאין אנו יכולים לתאר לעצמנו, בעיקר אני הייתי רחוקה ב“ה מכל זה, חייתי תמיד בשקט ושלווה אעפ”י שהיו גם תקופות קשות בחיי, אך תמיד במסגרת המשפחה ונהניתי תמיד מחומה, עליתי לארץ הייתה קלה וחלקה, גם חיי בארץ עדיין נטולי דאגה ויכולה אני להיות שמחה בחלקי. אני גם מודה לה' והנה ניתן לי לבא במגע עם פנים, שיד הגורל האכזרי חטפה ממנו את מיטב שנות ילדותו ועוצמת סבלם, אולי ניתן לשכוח את הימים היפים שהיו לו פעם ומי יודע כמה זמן רב מנת חלקם של הילדים האלה רק סבל נדודים ומחסור וכמה טוב ומספק היה להדריך ולהוביל את הילדים האלה להקים לתחייה, לקראת אור השמש… חיים חדשים בארצנו.

בטוחני שגם אתה מסכים אתי, שעלי לקבל את התפקיד הזה, על אף הוויתורים הכרוכים בו, אני גם משוכנעת ולא אפריז אם בלב גלוי אגיד שהנני מסוגלת למלאתו, אך חוששני, שהדבר לא יצא לפועל. ראשית, אינני יודעת כמה מקומות תקבל התנועה שלנו? וכמה מאלה יימסרו לקיבוץ הדתי? שנית, יתר המועמדות יש להן יתרון בגלל ארץ מוצאן וגם הן חשובות בתנועתנו ועוד במידה יתרה ממני, עדיין שמעתי על כמה שבוודאי עומדות לפני מהקיבוץ הדתי, לאה גלאי, מטירת צבי וחדווה מהפועל המזרחי אחותו של שפירא וחוה קורינסקית מחיפה, בכל אופן יש עוד לחכות עד שייוודעו פרטים נוספים.

החג עבר עלינו שוב היה יפה מאוד ולמותר להגיד, שנזכרתי בך הרבה. עקיבא היה כאן, מצבו השתפר בהרבה ושמחתי מאוד שמתחיל לשוב לשיווי משקלו, הוא ישהה במקווה ישראל עד אחרי החגים ואחר כך יחזור לקבוצה ויתחיל לעבוד, זה יועיל לו הרבה.

סוף סוף נבחרה גם המזכירות החדשה: שלום, שלמה ועזריאל ומתחילים להיכנס לפעולה, הלוואי ויצליחו, אינני מפקפקת אף רגע במסירותם, אבל גם אתה יודע כמה קשה כאן להשתלט על המצבים הנוצרים מידי פעם לפעם ולכוון את הכל לטובה.

שלומי טוב, אני עובדת כעת בחדר האוכל, מחליפה את חדווה, העבודה לא קשה. בזמני הפנוי, אני קוראת. הייתי רוצה שתבוא מהר, כבר כה הרבה זמן לא היית, בינתיים נצטבר חומר רב לשיחות (כאילו אף פעם לא חסר).

ברכות אין קץ וגמר חתימה טובה. שלך באהבה הדסה.

* * *

ב“ה מוצאי יום כיפור תש”ג. חיפה         21.9.42

הדסה היקרה שלום!

גמר חתימה טובה ושלימה. ימי שלום ותשלום לנו בעד היותנו מרוחקים (מרחק 40 ק"מ), הנך בוודאי מתארת לך את “החג” שביליתי בלעדיך, אולם דווקא זה הוסיף טעם, ברגעים אלה היה לי סיפוק (אמנם מר כל העניין) שהננו מרוקמים בקושי ובסבל התקופה והאומה. איך התפללת? האם היה לך קשה לצום? בוודאי התפללת הרבה מאוד יקירה. היי סבלנית, אגב אני מתוח, מכיוון שבאחרונה כה לא יוצא לי להתראות אתך. אין צורך לדרוש על החג ועל מובנו העכשווי, לנו יש להתוות המחרת דרך ובימים אלו דיני נפשות נקבעים, ייתן ה' שדרכינו תהיי אף קשה, אבל ברוכה שלמה ומאושרת, והיה ונישא את תפקידנו וחובתנו ברמה, ותהי המנוחה שרויה בפינתנו, זה מבוקשי ברגע זה לפני לכתי לישון.

מה רבה תשוקתי ללחוץ אותך עתה! מה עז רצוני לברך אותך, כי מה ומי אם לא אני ואת? הנני מרחוק קצת, אבל את מלווה אותי בכל רגע, היי ברוכה! לא אספור, כדי כל את טבענו טוב לדעת ולהרגיש לא נפרדנו, אנו באמת נפגשנו – אנו נפגשים!

לילה טוב ושנה טובה! מקרב הלב. בנאמנות ואהבה. שלך. שאול

* * *

ב"ה יום חמישי [י’א בחשון תש’ג] 22.10.42

שלום הדסה!

זה לפני שעה הגעתי לקבוצה במקרה, רצינו (אני ויצחק [בן סירא]) ללכת העירה וצצה מחשבה אולי? – ונסענו.

מתקרבים ימי עזבנו את חיפה, אומרים שכבר בשבת, אבל יתכן שזה ימשך עוד (הלוואי!) נקווה שאולי כשתהיי בקבוצה בשבוע הבא אוכל לבוא ואם נעבור בינתיים אזי יוצא לי חופש בימים הקרובים.

לפני ימים מספר חליתי, תודה לאל שהנני כבר “משוטט”. דברתי עם רבקה [גיסתו] והיא מסרה לי מקצת דברים על שלומכן. מקווה אני שקבלת את מכתבי בינתיים. שמעתי שכתבת וכנראה אקבל את מכתבך מאוחר, עדיין בכל אופן לא, בכל זאת כתבי ואל תדאגי שזה לוקח כה ברבה זמן, זה יותר טוב מאשר בכלל לא. סיבת ביאתי זו הייתה פשוטה מאוד – גמרתי את הספרים ודוב [קנוהל] לקח להחליף והביא לי אחרים.

הנני מסתובב ימים בלי עבודה ובלי התעסקות, ככלי אין צורך, קמתי ונסעתי, ולקחתי לי כמה ספרים, זה נחוץ לי עכשיו מאוד, כמובן שדאגתי לך הרבה זמן – איך לא להזכירך? – איך לשכחך? את שעונך תיקנתי, אבל לא הוצאתי אותו, אמסור לעזריאל [ברוק] שיוציאהו.

עכשיו כשהגשם כה מרביץ וחלחלה בעצמות, הנני נזכר את התחלת השוחות, עתה היה לי כה טוב לשבת וקצת לקרא ויש כל כך הרבה נכתבים דפים עשירים בחיינו.

המשתלה מעמיקה את העלייה, אמנם שקט אמנם סלול הכל, אבל אני מרגיש זאת מתקרב מתקרב ובא יבֹא. אם יום זה של פגישת רחוקים וקרובים מפורדים וקבועים משפחותינו תבואנה תעלנה ואנו להם את יופי חיינו במתנה את ייחודינו, כולנו נביא זה השכר היחיד להם. בטח הם שם חולמים על זה בטוח באופן אינסטינקטיבי הם מרגישים, שכאן בית חדש, להם האומללים האהובים, קם. נעבוד בשקט ונקווה.

מה שלומך? כתבי. אני דורש בשלומך מתוך נאמנות ואהבה. היי ברוכה וחזקה – הצליחי בעבודתך! (בקרוב נתראה) בנשיקות. שלך. שאול

ד.ש. ממנחם [אחיו].

* * *

ב“ה א' בכסלו תש”ג [10.11.1942]

[בהיותו בבריגדה, ניסה לשכנע את אחיו מנחם להישאר בקבוצת כפר־עציון]

אחי היקר!

שא את דברי והקשיב האף אם יקשו ברצותם לגולל דברים שכמעט נמאסו ולערער החלטות שעודן חבויות בלב הדואב והפצוע, סלח לי מלכתחילה.

אמנם לקחתי על עצמי לעזור לך, בכל זאת אנסה להסביר את עמדתי בקצת יותר בהירות ובאורך רוח לפני שאנו קובעים דרך (דרכים?) להבא.

דרכים הן בעולם התכלית וההכרה, נתיבות החיים, החברה והפרט. קרא בעבר האנושיות בעברך אתה ותראה את ערכן, משולבות הן אף אם גם חושבים אחרת. אין הכרה (מטרה) סתם ואין גם תכלית אחרת מאשר המטרה – הרגשת אֹשר בחיים. זאת שאלת השילומים בעד עמל ולידה אחרי חבלים. רגילים אנו להבדיל ביניהם, כדי להגדיר מהלכי אדם ולבד לדעת ־ איזו היא הדרך?

אחד הקובע דרך התכלית ואחד הקובע דרך השאיפה בדרך אחת הולכים, המפריד ביניהם הוא מושג הזמן או יותר נכון אורך ההליכה, המרחק ההיסטורי, דרך המטרה ארוכה, מכיוון שהיא דרך כלל האדם וכלל הדורות – היא דרך הנצח האנושי, היא מובילה את כולנו לסבֹל, ללחום בעד קיום וגם להסכים עם הגורל. החיים הם מלחמה שהיא הסכמה, או הסכמה שהיא מלחמה במסגרת תנאים וסיבות בהשתלשלות דורות בעד החיים עצמם. כן! “החיים הם המטרה” (אדלר).

התכלית היא אחות המטרה שמפגרת, שלא מעיזה ללכת בדרך ארוכה, ובכן קצת פחדנית, במרחק ההיסטורי היא מעצבת את המטרה, היא מתגדרת בשטח ומפקפקת: “עד כאן” “רק זה רצוני” “למה לי ללכת בגדולות”? היא נובעת מעייפות פסיכית ונפשית, ומופיעה בזמן התנדפות האמונה בחברה, ולכן היא מקצרת את תווך דרכה, היא משטיחה את החיים וחושבת מלמעלה לנוח בזמן שהחיים הם עמוקים בתהומות כבדים והרי סכנות.

לכל דור מטרות שהן פרודות מתכלית היקום והבריאה, נקבץ אותן ונצרפן ונראה: “כולם הולכים למקום אחד” יש פסגות שאליהן כולם נמשכים, יש דורשי הרבה (מקסימליסטים) ויש מסתפקי במעט, אבל כולם מכווונים “לדבר מה”, קרא לזה: “תכלית”, “מטרה”, “חלום”, “חזון”, ואפילו “שגעון”.

כל משפחה בדורה תָא כוורת, שבה האדם אוסף את הצלחתו ואת אכזבתו, את שמחתו ואת עצבו להיגאל, להתגבר, להשתחרר, לאהוב ולשנוא, כאן טיב ורצון מזג ואופי, שורשי הגזע. בעד המשפחה בעד “משך היוצר של האנושות הטובים שבדורות לחמו”.

ועתה נשוב קצת לכלל ולחיי היחיד. תורת החברה מתמיד למדה את שתי צורות החיים, אידאלית ומציאותית. יתכן שזה שוב מושג יחסי מאוד, המטרה הרחוקה של דור אחד נעשתה במרוץ הזמן לתכלית הדור הבא, התאמצותו של אדם אחד לנתיב האושר, נהייתה לשני מחר לחיי היום־יום, כך החלום נעשה למציאות ששוב זקוקה להתיר לתיקון. בעולם בנוי על שיווי משקל, לכל ייצור רצונות להתקיים ולחיות, וטבעי מאוד שקיימת מלחמה והתחרות בחיים, אבל המוסר מלומד את כיבוש הרצונות את הפנית המרץ לעמקי ההוויה, לא המשיג הרבה נכסים ולא השולט על אחרים, כי אם היודע לחיות. יש צורך בהבנה עמוקה שפורשת מאתנו לקבל מרות הגורליות האנושית ואומרת־ “הסתפק במעט” כדי שכולם יוכלו להנאות. – התחלקו בני אדם במעט האושר הניתן לכם! כמותו ואיכותו בכם תלויים! ולכן נחוץ לכבול את היחיד שלא יחרוג ממסגרת צורכו הפרטי. מידת ה“כיבוש” (צמצום מול התפשטות) קשורה בעושרנו הפנימי, במידת מנוחתנו הנפשית, גם המשפחה מתפתחת לפי חוקים אלה.

עכשיו בא והבט!

משפחתנו בצורות ובשורת התחייה העברית כל כך הרבה שיאים לה, כל כך הרבה נתנה והתמסרה – וכה מעט השיגה, לא עלה בידה מהרבה סיבות ללכת זמן רב בדרך הארוכה המובילה תנובת העמל אחרי שנים רבות “הביתה”. אי יציבות הכרתית וחוסר יכולת מעשית, חיוורון פסיכי ורזון גופני, וגורל האדם בה כה עצוב! בוא ועלה על בתי הקברות – וספֹר!

החשבת פעם על סתרי הגורל הטרגי הזה? – כמה שנים רובם חיו? – ואיך חיו? – למה השתברו ובלו כל כך מהר? – אף פעם לא זכו להנאות מחייהם… לכל אחד תקופה של מתיחות, של פריחה, של חתירה ומרד, ופתאום הקשת יורדת מטה מטה…

– קברים רעננים נוספו לנו, גם החיים עוד מתוך פרספקטיבה אנושית גרידא מוחרבים והרוסים.

יש שבחורבה דווקא רוח עתיקה בריאה איתנה משכנעת, ואצלנו? (כֹה טרגי הגורל!) בנינים לא גמורים – – – חומות מתרוממות בעוז כזה, באמונה, בלהט, בקדושה של מאבק גדול בין החיים והמוות, בין להיות ולחדול, ופתאום אין היד עולה שוב לבנות – – – מונחים אבנים באיחור הדרך למטה בהתחלת חייהם: קברים רעננים במקום חיים.

– אין טעם לקיומם – והם כֹה יפים! – אין מנוחה בביתם – והם כֹה בוטחים! – אין בריאות בגופם – והם כֹה עמוסים!

– ההנך חושב שמיותר להתחקות על שורשי גזענו? – האם אנו רחוקים מהם? רק קצת הלאה הגענו מפני שידענו ללמוד מהחיים. האם נוכל לראות את עצמנו? מטבע אנו בני המחר – אי מנוחה כזאת מובילה אותנו למרחקים, מזהירה בנו הפעולה בעד הכלל. אם לא נדע שמור את טבענו, אם לא נעשה קבע את הגילויים האלה שכולם התאמצו לגלותם, נשאר כמוהם באמצע הדרך. (זה עצוב מאֹד!)

אני לא גורס את המקובל “כל־זמן מאיז יונג לויפט מען” [כל זמן שאנחנו צעירים אנחנו רצים] לא יקירי!

יש צעירות קיימת, שהיא גם בשינויי הגיל והבריאות מחזקת אותנו ומאירה את חיינו, אמנם הזקן מוביל אתו ניסיון, אבל לא הזקנה היא החכמה. אל נתכחש לעצמינו, נדע למקור החולשה האומרת “סוף סוף קומט מען צום שכל” (אבוי להישגים כאלה).

רק מתוך עושר ואושר פנימי האדם שבע רצון, אין הכוונה מונעת מהגורל “לעורר” את חייו בניסיונות ובמהלומות ומכות. מי שחושב ש“שם” טוב, הוא טועה. אין “שם” – הכל פה! כמובן יש הבדלים בצורות החיים, אבל תוכם אחד. אמונה ויכולת לסלוח (כי לרצות כולם רוצים) לאדם כמו שהננו סולחים לעצמינו, לחיות עם אנשים קשה, אבל טוב להתאבק בדרך המלך מאשר להסתתר בתחתית הספינה, ושם להיפגש עם שר הגורל מר מאוד. אל לך להעמיד את רעתם של אנשים כפעולה ישירה נגדך. אל תעמוד עם הרעים בדרגה אחת. הבינה שגם הם “החוצה יצאו מכיוון שמחנק בבית”. – מנין כל כך הרבה זמן לשמוע מה שלא צריך ומה שלא נאמר לדגור? – האם לא מהריקנות הפנימית הזאת?

– איפה תמצאו פחות רע ויותר טוב וסיפוק מאשר בקבוצה? אם כל הרעה היא עולה על כל סביבה אחרת, מכיוון שבה גרעין החותר לתיקון בחוץ אף זה איננו.

צערך צערי, והכרתך (הנכונה) את הציבור אמתית, אבל אינני יכול לראות ב“לבדד” פתרון. זה יהיה עבורך כה עלוב ודל, זאת היא חזרה על תופעות רבות בהתאמצות האדם שבמשפחתנו להיגאל מתורשה להתחסן ולהתגבש שנשאר בדרך.

הנני זוכר:

עוד השחר לא עלה בעיר ואנו נוסעים עם האמא ז’ל לבית חולים, אכולה מחלה אנושית וחלשה מחזיקה את הכרתה בערות "אל תכתבו למנחם על שאני חולה, בל ידע זאת. הוא חי על אדמה בוערת, הוא וודאי שומר בלילה… ולשומר נחוצה מנוחה… האויב אורב על כל צעד… (האויב ארב כה בבטחה לחייה) – אל תפריעו את מנוחתו.

הגה יקר, שמע לחזונה, "צריך מנוחה לעומדים בשמירה. – ומי לא שומר בתקופתנו? – אי מנוחתך? ביתו של אדם – האשה, המשפחה, אבל אם היא כה צרה וכאובה – איך תשמור?

הנני אוהב אתכם יחד, אבל היה גבר! התחסן! בל תוביל אותך החולשה מעבר החברה. נכון מסביב רע, אנשים לועגים וחותרים, הסתכל־נא בעיניים פתוחות וראה – האם אינך מרגיש “בינוניות” ו“זעיר בורגניות” שמונחת כפח לרגליך אם תעזוב את הקיים?

במקום לחזק אותך להיות לעזר נעשתה לדורשת מתוך חולשה לסור מהחברה – שמור, נצור חייך! התגברה, העלה גם את רבקה לדרגה נאותה, בשקט לשאת את העלבון צריך, ואז הבית כהמשך למטרה כמקום חיק אם המולידה, אלה האבניים של המחר. לאן תלכו אם תצאו את המלחמה עם האנשים “השנואים” האלה? אי מקום אחר? אי אנשים אחרים? עשה ניתוח והתבונן, הרעים שבחברה תמיד יחכו “לדחות” את מי שהוא להתנקם בעצמם בדרך כזאת. עלינו להבין זאת היטב, להעמיס, לסחוב צעד צעד בעול (כמו שעשית). אני מאמין שבכל זאת התֹום, הישרות, מפלסים להם דרך לכל אדם ישר, הרע מוכרח לעזוב.

– כי עד מתי יכולים להלשין?

אסור לנו לתת לעבור לכוס על גדותיו, כי אז נשפך הכל ורק ריקנות מלווה אותנו, או שאנו מעמיקים כלי נפשנו וגדלים עם הקושי, או שאנו מתבצרים בתום שלא מכיר בסקרנותם ובריקנותם של אחרים להתחשל בחברה ולא לברוח. – מי אומר שזה פחות ערכי וטוב ללחום בקבוצה מאשר לסגת החוצה בתלישות, בלי קרקע תחת רגליך? אמרת לבד "אין תחליף נעשה – כן עצום! כל דבר יקר לעץ מדומה ולכן “אשתך כגפן פורייה”, וגם הגפן לוחמת בעד קיום ואין שמים אותה בעציץ! במשפחתנו רבו אתמול עציצים, לנו לנטוע באורח־רוח, בסבלנות, עצים בריאים וחסונים! ועתה עוד ענין שמקשה על הסכמתי זו.

אינני יכול להסכים שלא נחיה יחד, שנפרד ושנתרחק. מנחם! – אנחנו הבנים? קשה לי להגיד “בֵיתך” “בֵיתי” ביתנו – אחד הוא בחזוני ואליו אנו מצווים ללכת (על אף הקושי), חשבתי שנבנה יחד את הקבוצה וביחד עתיד למשפחתנו בארץ, והיום אני מרגיש דבר־מה קם להחניק את החלום, לשבש את הדרכים ולהשלות. לא! לא חותכים את הגזע כדי להרכיב ענף, מביאים אותו לשורש ומניקים ומשלבים וכך מחדשים את שלשלת הנטע, דע תורת ההרכבה, שמור על גורל ועל חוק על תתן עקור שורשיך. התעוררה! לחום! אני אתכם יחד כה כואב על קושי החיים בקבוצה, אני אמרתי עזור לפלס דרך, מאהבה מהתמסרות אני כותב מכתב זה בדם בדמעות – אל תחניקו את חזון המשפחה!

עולים זיכרונות נוגים עד למאוֹד.

כמו אז שנשאנו את פטירת אמנו ז’ל כעורב שחור בלבותנו והוא כרסם את חיינו, ככה עתה הנני נושא בי רצונכם זה. הנני רואה את פניה, הנני חש את כאבה ואת אמונתה (המיותרת) להתגבר על המחלה, הנני יודע שנידונה למוות… חצי שנה מיתה בנו! חצי שנה שכננו עם המוות עד שידענו – לא תמות! ראה את ידיה של יפה המלטפות את גבה ואת רגליה, כורעת היא דומעת ושותקת, ידיה של יפה, לבו של יצחק, בכיה של רבקה’לה וצערו של אבא, ובי כאבן מונח הלב מקשיב, מאזין… "רציתי להתחתן ולכן וויתרתי על כבוד ועל ייחוס.

קשה היה לי, אבל רציתי היות אֵם, ואהבתי את ביתי, את בעלי, את דלותנו וקשי הקיום, כדי להקים “בית” סבלתי כל כך הרבה… בעדכם ילדים הכל – כי מה הָאֵם? אדרסה לדור הב, פרוזדור לבניין, יסוד ועליה לשאת עול הבית, לסבול מבעלה (קשה לחיות גם מתוך אהבה אם עוד בן־אדם גם האהוב הוא בכל זאת יצור עם טבע, עם עמדה, עם רצון, עם תורשה, חולשות ואמביציות ולא תמיד האהבה כאן עוזרת) צער גידול בנים הצער הגדול ביותר!

ועתה כסרטן זה שאכל, שטרף אותה היקרה ז’ל לנו בכה מעט שנים! הנני מסתכל ביד זו הדופקת על פתח ביתכם. – נתחוה הנכם צעירים! התחשלו!

אם המסגרת הזאת לא תתקיים היו כמוני האחרונים לעזבה. – למה רבנו עם הורנו? – למה הפחתנו את אושרם? האם רק חלום זה היה?

לא תמיד החשבון נכון.

אני לוקח על עצמי דאגת המחר, אני אתמסר, אני אתחיל לקנות קרן לבואם, ואתם שאו בעול בעד “הבית” ובעד האם, בעד יצחק ויפה ורבקה’לה – ובעד אבא! מתח עוד קצת את החוט, נסה התגברה – היה גבר ואבא! אל נפרד מנחם. היית נחמה היה לעד הבכור המפלס. (אל תיקח כל זה לשירה.) כואב לי מאוד ולכן לא אוכל להשתתק.

– איכה נפרד בעצם התבערה? מחר ייווכחו המלשינים שמריקנות עשו את הרעה, להם טוב מהכל לעבוד ולחכות עד יום יבֹוא להכין את חייכם לעתיד הקרוב הנרדם עוד שיקרא לכם, לחנך ולגדל – שוב לשאת בעול גדול מתוך אהבה. הישארו עוד התחסנו! אל תשבו בפינה! אין פינות בחיים. יש חזית וממנה לא בורחים! יש שטויות בדרכנו – נתגברה. יש קושי – כך זה תמיד “כאלה”, “ככה” בכל הדורות.

– הנהיה יותר קטנים מהם? – האם נוכרח להפסיק לעלות למטרה? בשם כל חבלי חייך עצור המרירות מלשלוט, האמינה ב“בית” – באדם הוא! בלב האם, בנפש האב ובדרך הילד, למען ילדינו עשה זאת. – אל נלך אחורה! – אל נתנוונה!

סלח אם הכאבתי לך.

אני כורע לפניך באהבה של אח. לעד. שאול

יקרה!

את כל זה שולח אני גם לך, כי איך לא תדעי זאת? יכולתי להרבות עוד ויש צורך בהחלט להמשיך. על פגישתנו האחרונה התחלנו לשוחח רק “קצת” על המחכה לנו בקרוב, אני לא ידעתי בעצמי על כמה שהגשמת הדבר קרובה – וכה פשוטה! שנינו קבלנו את זה פשוט כמובן מעליו, ולכן טוב שנפגשנו, ועתה טוב שיעבור זמן שהותך במחנה, כדי שנוכל להיפגש כדי לממש את בניין ביתנו, אמנם מקשה עלי מצבם של מנחם ורבקה, הנני בכל זאת מאמין שיעלה בידי לעצור השבר, חבל לי לכתוב ככה במהירות, על שאלות טַקטִיות ששאלת עליהן אכתוב לך או שנדבר הכל על פה. קבלתי היום את מכתבך השני, הראשון כנראה נודד, מחר אהיה אצל שושנה ויתכן שאצטרך לענות לך על מכתב שיגיע, זה יהיה הרבה מאוד בפעם אחת.

– איך הסתדרו שם בלעדיך? – העבר זה בשקט? ומה שלומך? הקראת הרבה? החזרת עייפה? “ניצלתי” אותך קצת הפעם, סלחי אם גזלתי קצת זמן מהחופשה.

* * *

יקרה!

את כל זה שולח אני גם לך, כי איך לא תדעי זאת? יכולתי להרבות עוד ויש צורך בהחלט להמשיך. על פגישתנו האחרונה התחלנו לשוחח רק “קצת” על המחכה לנו בקרוב, אני לא ידעתי בעצמי על כמה שהגשמת הדבר קרובה – וכה פשוטה! שנינו קבלנו את זה פשוט כמובן מעליו, ולכן טוב שנפגשנו, ועתה טוב שיעבור זמן שהותך במחנה, כדי שנוכל להיפגש כדי לממש את בניין ביתנו, אמנם מקשה עלי מצבם של מנחם ורבקה, הנני בכל זאת מאמין שיעלה בידי לעצור השבר, חבל לי לכתוב ככה במהירות, על שאלות טַקטִיות ששאלת עליהן אכתוב לך או שנדבר הכל על פה. קבלתי היום את מכתבך השני, הראשון כנראה נודד, מחר אהיה אצל שושנה ויתכן שאצטרך לענות לך על מכתב שיגיע, זה יהיה הרבה מאוד בפעם אחת.

– איך הסתדרו שם בלעדיך? – העבר זה בשקט? ומה שלומך? הקראת הרבה? החזרת עייפה? “ניצלתי” אותך קצת הפעם, סלחי אם גזלתי קצת זמן מהחופשה.

* * *

ב"ה

ג’וערה ד' בכסליו תש"ג

שאול יקירי. שלום לך!

כי ספוגי סבל וסחופי סער הם.זה כבר מאוחר ואני במיטה, אבל בכל זאת, אקיים את הבטחתי ואכתוב לך כמה מילים.

הגעתי הנה קצת מדוכאת. באוטובוס היה לי קשה מאוד וכל זמן שהייתי יחד אתך לא הרגשתי כל כך גם עלינו במהומת הימים תפילות חמות רבות.את הכאב במלואו, אך אחרי שנשארתי לבד קפצה עלי עצבות ודמעות נדחקו לעיני, אך התגברתי, אני שומרת ומחזיקה את שיווי המשקל, עובדת, קוראת ומקווה באמונה, שעוד אזכה לראות את יקירי.

אתמול כתבתי להורי ולרחל, כתבתי להם שבקרוב נתחתן, עד שהמכתב יגיע אליהם יהיה זה בע"ה למציאות ואני רוצה לגרום להם שמחה. הוי יקרים, מה הייתי נותנת ועושה בעדם אילו הייתי יכולה לעזור להם, כמה דאגות, כמה כוחות נתנו מעצמם וממרצם להקים משפחה כה עשירה במספר – גדלו אותם בשמחה, בצער ובזיעה ועדיין לא זכו, אף אחד מהם, להכניס לחופה, לא נתמלאה עדיין שאיפתם היחידה של כל ההורים. טוב נקווה שגם הם יבואו על שכרם… כי לא יתכן עמל כזה בלי תגמול ואמונתי חזקה שבא יבואו ובזה לעת עתה נחמתי.

בגעגועים אליך ובאהבה שלך. הדסה.

הקורס נגמר בדיוק בעוד שבועיים, אחרי זה יהיה עוד אחד ל־10 ימים, בין השנים תהיה הפסקה ל־5 ימים, אם מספר התלמידים יהיה 35, נשארות רק 3 בחורות, אז אנו ניסע הביתה. אם מספר המשתתפים יהיה 60 נצטרך עוד לחזור, אבל כל זה יתבהר במשך הזמן.

בכל אופן להתראות בעוד שבועיים.

* * *

ב"ה

י' בכסלו תש"ג

שאול יקירי שלום לך!

כפי שאתה רואה, נעשיתי חרוצה וכותבת לך כל שבוע. אני משתוממת על עצמי, מנין זה בא, כנראה תחת השפעתך – אי אפשר לא להגיב על מכתבים כה ארוכים כמו שקבלתי אתמול, כשפתחתי אותו היו כל הבחורות בחדר והשתוממו מאוד, חוץ מזה אני רוצה שיהיה לך מכתב בכל חופש, אם כבר לא ניתנת אפשרות להיפגש, לכה"פ תחליף חלש.

אבל עוד מעט, אני סופרת את הימים, כאן זה נגמר בעוד 9 ימים, ביום חמישי בשבוע הבא – הסיום, יתכן שביום שישי בבוקר ניסע, אבל אם זה לא יסתדר, נוכל רק ביום ראשון לנסוע. בכל אופן, תודיע לי מתי יש לך חופש בסוף השבוע הבא?, שנוכל להיפגש.

אני מרגישה טוב, לא בוכה, אל תחשוב שאני כל הזמן בוכה, אל תדאג לי… זה היה רק ברגע הראשון, שנשארתי לבדי, אתך היה כה טוב, אני מקווה שעוד פעם נחיה רק בשמחה ואורה.

בינתיים נכנסה נחמה והודיע שייתכן שזה ייגמר ביום ראשון, אם יהיו גשמים חזקים, כי אי אפשר לעבוד. כתוב לי תיכף מתי יש לך חופש, במקרה שאסע ביום ראשון או שני, אחכה לך בכל אופן בתחנת אגד עד 11.

שלום ולהתראות. הדסה. אני עוד אכתוב לך.

* * *

ב“ה מוצש”ק פר' וישלח. י“ט בכסלו תש”ג

שאול יקירי שלום לך!

הנני נמצאת בקבוצה. הערב סידרו אותי כבר בפעם השלישית לעבודה, קודם הייתי מסודרת לברן [חבי ההכשרה בקבוצת אברהם עבדו אצל איכר גבעת עדה. ש.ג.] להוצאת תפוחי אדמה, היות ועלי לקבל עוד מחר ידיעה אם לחזור או לא, בקשתי שיסדרו אותי בבית ובכן סודרתי לשמירה, אם כן, הלכתי לישון מוקדם וחשבתי לכתוב לך בעת השמירה, אך כשהייתי קרובה להירדם, נכנס שוב הסדרן (שמעון) והודיע לי, שאני עובדת במתפרה… ובכן יצאתי מהמיטה והחלטתי לא לדחות את הכתיבה.

סלח לי שכבר כל כך הרבה זמן לא כתבתי לך, אבל לא כל האשמה בי. רציתי להודיע לך על זמן חזרי לקבוצה, אך במשך כל הזמן לא ידעתי ברורות ולמפרע לא שערתי שזה ימשך כל כך הרבה זמן וגם כרגע אינני יודעת אם אחזור מחר. בכל אופן, הפעם אודיע לך תיכף במקרה שאחזור. אני באתי בעצם רק לשבת, עברתי דרך נהדרת – וואדי ערה – והצטרכתי בבוקר לחזור לשבועיים, אבל רבקה באה מכפר ויתקין והודיעה לי שאחכה לידיעה. הפעם הייתי רוצה דווקא כן לחזור, כי כל החפצים נשארו לי שמה ואף פעם זה לא מסתדר כל כך טוב על ידי אחר.

חושבני, שמספיק כבר לפטפט על חזירתי ואעבור על נושא יותר מעניין וחשוב בשבילנו כעת, זמן חתונתנו. אם עד היום זה היה קצת רחוק ממני והתעורר בי רגש קצת מוזר, כשהזכירו את זה נשתנתה עמדתי לגמרי מפגישתנו האחרונה.

הכל פה פשוט ומובן מאליו, כמו שאתה ציינת, בעצמנו לא ידענו עד כמה שאנו מוכנים, ישנם גם כמה מהגורמים, אשר מסייעים לנו בעד הדבר ודורשים להחיש את המועד… ראשית, המאורעות האחרונים בחו“ל, הטבח האיום באחינו היקרים, מצד שני — האי יכולת לעזור להם למעשה, כי נדודיי השינה בלילות ודמעותינו לא הועילו כלום, אעפ”י שאי אפשר להימנע מהם. יקירי! הפעם לא אנסה אפילו להסתיר לפניך את בכיי, כי לדאבוננו הגדול יש לו מקום ברבנו, אך למרות הכל – נתגברה! ותגובתנו האישית? בניין על אף הכל ותוך כדי הרס!!!

עצוב, עצוב מאוד כל זה וגם לא קל, גורלנו האישי קשור בגורלו המר של עמנו האומלל ושל האנושיות, אך אנו לא נתעלם מזה, ואנו מוכנים מלכתחילה. נשתדל איפה בתוך כל המערבולת הזאת, לדלות את אשרינו מתוך עצמנו, כי למרות כל ההרג, הגזל ואי הצדק הקיים כעת ושולט בכיפה, אין להכחיש שהימים עוד ערבים בעולם, הם נצחיים ולא נסוגים כה מהר מפני הרשע, כי כוחם גדול – אהבת הזולת – אם כהיום היא ירדה מהבמה העולמית, כוחה עוד לא תש, היא רק נאלצת לפי שעה להצטמצם במשכנות הקטנים על מנת לחכות לזמנים ששוב תזרח שמשה ובקננו העומד להיווצר, היא תשלוט האהבה בכל הודה ותפארתה ובאוהלנו המסודר בפשטות גמורה תפרוס את כנפיה לרווחה, כי גם אם אשאר הרבה לבדי, תמיד תהיה אצלי, בראש מורם ובגאווה אסע בעול, כי אדע תמיד לשם מה כל זה, כי יש טעם לוויתורים ולסבל. כלל וכלל לא אירתע מפני הקושי המחכה לי, כי בעת צאתך לצבא, ברגע שעלינו היה להיפרד, התקשרנו… ונחזק את קשרנו לנצח.

הגורם השני — להחשת המועד הוא, השאיפה ליצירת פינה ביתית עבורנו – עבורך, הפעם הרגשתי על עצמי ובשרי את הטעם של חברינו הנמצאים אי־שם ובאים “הביתה”; אין מיטה, אין מקום קבוע. אצלנו זה עוד לא כה נורא, לך יש אח וגם לי ידידים טובים ויש לאן להיכנס, אך כמה עצוב לאלה שבאופן אישי אינם קשורים לקבוצה, בטוחני שנוצר אצלם הרגש כל פעם שמפריעים למישהו.

ובכן עשיתי כמה צעדים מעשיים, גם שאלתי את שלמה, אם צריך הרבה זמן לפני זה להודיע, אמר: זה תלוי בדרישות, כמדומני אין לנו כל דרישה, אם יתנו לנו נקבל, אך לעולם לא נדרוש. כמובן שדעת כולם: להתחתן בקבוצה וגם יעצו לנו לא להיות תלויים בזוגות אחרים, כל מועד שיקבעו יתקבל ברצון והכל יסתדר לפי רצוננו (לא לעשות טראסק), הייתי רוצה שנקבע את התאריך, ר"ח שבט (את היום אינני זוכרת, אין כרגע לוח לידי), או בכל אופן קרוב לזה, לא באמצע החודש, דברתי גם עם מנחם ורבקה, הם מרוצים. אני מקווה שגם אצלך לא יהיה כל קושי בסידור העניין. בכל אופן, על פרטי הפרטים עוד נדבר. אני מקווה למרות הכל, אל נתעצב ואל ישפיע עלינו זה לרעה, פעם יגיע הזמן שנהיה תמיד יחד, ייתן ד' שנזכה לזה בקרוב.

בין יתר הדברים, גם סיפרו שאלכסנדר הולך מהקבוצה, אך לא למה שרצה, חבל עליו – הוא יסבול.

חבל שאין לי זמן, מחשבות שונות מתעוררות, שאלות עולות, אך נשאיר את זה כשניפגש.

את הספר “במשעול הצר”, הספקתי לגמור כבר, יפה מאוד, נדבר עוד עליו. התחלתי כבר בקריאת “ימים ולילות”, הסגנון קצת לא כרגיל, מיוחד במינו.

אני גומרת, כי באמת מאוחר.

רב שלום וברכות לבביות מהדסה.

פ.ס. כעת נזכרתי, שבכתיבתו של מכתבי הראשון, לא כתבתי את מס' הפלוגה, ובכן אינני יודעת אם זה הגיע אליך. הדסה.

* * *

ב"ה כ' בכסליו תש’ג [29.11.1942]

שלום לכם חברים־ות!

תרשו לי בזה לקיים את מנהגי לחלק אתכם את מחשבותי ורגשותי לרגל ימי חג.

אמנם היום הננו עטופי אבל. אכן הננו יתומים… יתמות חיצונית ופנימית, חסרי עצה ומעשה. גם כאן הסער מזעיק כהיום בלי רחמים על בוא היום אותו חזינו, לו חרדנו והתפללנו. (ויש דווקא בימים כאובים הננו רגילים להתכווץ ולדוֹם) העצב! הצער! כמפלצות יורדות עלינו. ורעה היא השתיקה הפתאומית הרגעית הזאת כדברים החיים עם הרגע וחולפים.

האדם ידע שתיקה תמידית במלחמתו בחיים, לא לשווא הליריקה לרוב עצובה, בנבכי הנפש דומיה עמוקה וגם בקורות עם וחברה יש ביטוי לדבר. שפה הצרורה בשתיקה, כהחיים עצמם נחוצה לנו. גם הפעם חשבתי "… הנה שפת מולדתי ולשון אנוש תישאר בי כנבל נתקו מיתרו… אל מי זה אדבר? (אַנהללי סלובצקי) אבל לא אוכל להשתחרר מאמונתי שיש “יש” בקנקני. יש קיים וכלי הקולט ומקום בו כולנו נפגשים, והנני בימי אבל אלה לגשר, גשר לאור, לנס. שלבות ולהבות מאש אחת נדלקות, ומאֵש ישוך (אש) עד נר חנוכה “בדרך” הלא השלשלת נמשכת. מותר אולי לכל אחד להתייחד עם השבר ולשכון עמו לחברה חובה לעמוד עם הפנים לחיים. (בערב אחד גם אני הקטן רשמתי שעת שחרית לזעם ולצער) עתה הם ימי אבל מובנים כה וגם נוגה להם ונוגה הלא תם. חלילה לנו להדליק נרות כאבלים. נקשיבה ונבינה להולם הגורל ונשא בשקט את הכאב.

במכתבי הקודם גללתי את קשיי חיינו במקצת, רק גמרתי עם הנחמה שיש גילויים לחיוב. “אכן! יש גם כאן רזי־יה / יש עוד בחורים מחותפי עולן מצניעי לכת ושותקי־עד./” לו יכולתי יקירים להעבירכם לערב אחד ליד אוהל בחולות מול הים ולהקשיב לרחש לבבות ולקול סודות שרק בערבית (כרגיל על מיטות אסירים וחולים) חיילנו מספר… הוא מאמין בעולם הבא… הוא סובל ושותק… ממה הוא חיי?… הוא רוצה לסבול… הוא חיל טוב התגייס מרצון נגד הרצח… אולי הוא מהנסתרים? (זה על אחד שנקרא לו “הִנְנִי הורתי”) ועל שני זקן שקדח ובנה בעמק הרבה הרבה לפני בואנו. “זקן צעיר” את משקו הבנוי בגלל עבודה בשבת והלך! והלך… והולך עוד, בגדוד הקודם ובגדוד של היום, שהחיים יסרוהו בצרות איוב והוא־מאמין!… הוא חיל טוב… הוא דוגמא של מתנדב, חטא שנותנים לאדם כזה להיות בצבא… זה חיל! כך מגיבים גברים עברים שמקדשים את חייהם בעבודה, וזה קשה להבין אנשים כאלה – יהודים! (לזה נקרא “סלע־עמי”). כן יקרים יש רגעי חג.

כמובן מצלצל עוד יום יום באוזן “לו זכינו”… שהשמיע ברנשטיין [מהפועל המזרחי] בהיפרדו מאתנו, אנו שואלים בלי הרף את משאלתו זו, ויש שהמאזנים משלווים והתשוקה לחיים (לחיינו) באה על סיפוקה.

חג החנוכה מתקרב, אצל כל אחד מתעוררים זיכרונות, תמיד אווירת החג קשורה בבית, בילדותנו היה זה שבוע של ניסים, חג ממושך מעורב אמנם בחול, אבל – התיזכרו את אור הנרות? יש רצון עז היום לשאול מולם – הנזכור לטובה את ימינו אלה? נמשיך את ילדותנו, נהיה קצת תמימים וחולמים. כואב מאוד בהופיע קטע “מאנהלי” שמעורר חרדה ליום המחר וגם להיום. (מפורדים ורצוצים הננו גם כהיום) השקיפו לאן שתרצו ובעיקר לעצמכם וענו – מדוע לא חייתם בשלום ברעות ואחוה כאשר יאות לאנשים אשר מולדת אין להם? (סלובצקי?) באמת אין לנו עוד האפשרות לשכוח לגמרי, אבל הננו שוכחים, הנני יודע את מוזרות המכתב בהגיעו לידיכם, הנני רואה למפרע את גורלו מרחוק ובכל זאת ברגע זה הנני כולי תומך באמונה זאת שאפשר לתקן. אור לוּ היה בכל ימינו, לוּ ידענו משוך את חוט השלווה, לכבול את טבענו ואת רצונותינו ופעם לתמיד לאמור – עורה נפשי! כמו שעשינו כמו שהננו עלולים לעשות אם נרצה, אז גם בצער יותר קל נחמתנו הייתה עולה.

אינני יודע את סוף הדיונים והאספות, אינני יודע את גורל הקבוצה שעמד להיקבע, אחת ברגע זה לי עם קבעתם כך או כך, אם נלך להר או לא = עמדו גבוה! אל תתעסקו בקטנות, ראו את עצמכם במדרגה נאותה.

יותר טוב לחיות עם אנשים באמון אם גם הניסיון חולק עליהם, מאשר לזרוע חשדנות שמרעילה את החברה, ההתיישבות אינה פתרון לכול היסוד, תמיד האדם.

די והותר דאגות וצרות אל נוסיף גם בתקופה זאת משלנו, אבל וגבורה, חושך ואור וניחושים עצורים בתוכנו – מי חי? את מי נפגוש? ואיך נפגוש את מה שיהיה אם לא נפגש לבד? תורת המלחמה כתורת החיים מלמדים שליטה על עצבים. קשה להירגע, קשה להתקומם, הדרמה הטרגית במלוא. להאמין צריך והעיקר להקל. שמור על נפשך על האפשרויות הגלומות בקיומך. כך אליכם הנני לבקש החזיקו מעמד! התאמצו והאמינו. כל היותנו על בלימה קיימת, אל תבקשו חשבונות רבים וקטנים, יש חשבון עולם גדול ושבר דור יתום, העלו אור! יש תעודה לנו בגיל לחרוד הננו חלוץ, פלוגת גישוש לתנועת התחיה הישראלית, אתם אנו קומץ מעט, שמרו על זאת הרעה מקרבת לקיצה. כה רב הבכי והרצח, לו זכינו… ארד מהכרמל לקישון בימי אבל ושבר לקבל את חג האור. לא רחוק מכאן פקיעין! הקשיבו ועלו! מתוך הכאב בא הזיקוק מתוך הצער האור עולה.

חג נאור ושלוו וניחומים לעמנו האבל.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. כ“ב בכסלו תש”ג

שאול יקירי! שלום לך!

היות ואין לי מה להוסיף לחבילה, תקבל כמה מילים ואת איחולי הטובים לחג.

ייתן ד' שבשנה הבאה נחוג את חג הגבורה הזה אחרי הניצחון, יחד בקיננו עם שארית פליטת עמנו בארצנו.

רוב ברכות ולהתראות בקרוב. שלך באהבה הדסה

* * *

ב"ה, כפר־עציון, שאול רז.

אמר חבר: חנוכה בהר, חג האורות, מעט תכונה ופעילות תרבותית נלבה את השלהבת ללפיד. נדליק משואה בהר, ונחדש מנהג עתיק של קידוש החודש בישראל. נכתוב לכל יושבי הדרום, כי במוצאי שבת חנוכה, ליל ראש חודש טבת יענו לנו באור.

כי החיים בדורנו זה הנפתל ריקים מקדושה ורטט, כי גם חיינו הבלתי רגילים נעשים הרגל וחול טוב, כי בליבו של מאן־דהו מתנוצץ ניצוץ ויוצר קצת חג.

אמר חבר מחשבה מקורית על התחדשות מנהג בישראל, ועדיין לא ידע מה ההר יענה לו בציבור חבריו.

דלקו נרות חנוכה בחדר האוכל, ויש כי גם בבית חבר הודלקו (היו גם מחייבים את עצמם במצוות הנר). הילדים ששו בתמימותם לגילויי האור בחשכה. הגית – אולי זה גמול בעד רצונות רבים שהלכו לטמיון ולא נתגשמו, אולי בדור הבא יפקו מעיינות עוז גבורה, אמונה, והתלהבות.

הוכנו פחיות נפט לחנוכיה גדולה ומשואה נדלקה בהר. לאור האש המתלקחת עלתה גם פליאה בציבור והרגשת מעמד חגיגי, פניהם שולהבו, מי בשמחה, ומי בעצב, כאילו רגליהם עמדו במכתת צירופין גדולה.

קול קרא: "כיצד היו משיאין משואות? מביאין קלונסאות של ארז ארוכין, וקנים, ועצי שיטין, ונעורת של פשטן, וכורך במשיכה, ועולה לראש ההר, ומצית את האור, ומוליך ומביא, ומעלה ומוריד, עד שהוא רואה את חברו שהוא עושה כן בראש ההר השני, וכן בראש ההר השלישי. (מסכ' ראש השנה, פרק ב‘, ג’.)

ממשיך ואומר: עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת אש" – כמה נתאמתו הדברים! עבר הרהור בניצבים בעיגול, וקול אחר קרא “ממדורות למדורות” של למדן, ואמר בהתעודדות: “מסדה השכר”!.

העיניים תרות ברצועת חוף הנגב ומחפשות מדורה עונה, בינתיים פורצת שירת מקהלה: “אמצו רגל, חזקו ברך סביב סביב, ביתר שאת”.

השתלבו ידיים בהורה: לא נותקה עוד השרשרת…

“אור” הכריז חבר, זה ביבנה הודלקה המדורה.

רקדו הגדולים עם הקטנים על כתפיהם בהמולה ובקריאות התלהבות, חג אורות בהר – התחדשות המנהג העתיק של משואות, אבל רבה הייתה החשכה בישימון – אין עונים בהרים.

* * *

* * *

Pte. S. Rozenberg 17286 O.A.S

The buffs

10 pal.coy

Written in Hebrw

ב"ה כ’ו בכסליו נר ראשון לחנוכה תש’ג 4.12.42

יקירים! תשורתכם היפה שבאה בזמנה בין אימון לאימונים נוספים כובלת אותי לשבת רגע זה ב“עוצר” מיוחד במינו שזמן רב השתוקקתי לו, אמנם תמיד הנני אורג חוטי קשרינו מדי פעם לפעם במסכת הימים את רגעי החג והמנוחה.

מחוץ לחגים הרגילים רגעים אלה בחיינו יקרים למאֹד, מוסיף חג מוסיף אור, היו ברוכים בהוסיפכם רגעים כאלה. תודתי החמה לכם בעד הנרות, אוי נוצרת בימינו מסורת יפה מול המוסר הקשה והאפל שהולם באכזריותו על הגולה.

כתבתי לכם השבוע מעט לרגל החג, וטוב שאי־פה הצטלבו מכתבינו, זה אות למציאות הכפולה שלנו הצד היפה שלה מתגלה לפעמים.

עוד מעט והנני שוב לעסוק בתורת המלחמה, ולכן סלחו יקרים על הסגנון ועל הכתב, העיקר הכוונה שבדבר. המילה בכל זאת עוד שילומים שלכל אחד יקרים, ובידינו תמיד הרשות לשלם, לכל אדם מילתו צלמו צלם אלוהים. ברוך הוא שהחיינו בזמן דמים ברוח החג ובאור הגבורה, הנרות הללו קודש הם…

במקצת כתבתי כבר על גילויי האור בין אחי בשורה העברית, והערב אוסיף לכם רק קטע קטן.

“…עלי מעיין” (!) יושב בחור יהודי טיפוסי שבמדי צבא לא נמחק צלמו של הסב שהיה למדן וסופר בעיירה, על ראש המיטה צלחת ובה נרות, כנראה חג לו הערב חג מיוחד, אמנם בירך על הנרות כדין מסיבת חנוכה, אבל ישיבתו זו ביטוי יותר מרומם יותר קדוש לה. – איזה חג היום מעיין? מתרומם הראש מעל המכתב שמונח על המגבת הלבנה שערוכה לסעודה, והיד האחת שנשארה תלויה ומוצבת באוויר מרמזת באצבע אחד כזקיף המשמר על התקדמות הקדוּשה הקדוֹשה, על זרם האור העולה ומכה גלים.

– יום הולדת לי היום!

נוהג היה הבחור כל שנה לעשות לו סעודה ביום הולדתו, וכרגיל יוצא זה כבר שנים רבות בריחוק מההורים ומהבית, והפעם בצבא. תארו לכם: בין מספר מיטות מכוסות שמיכות אפורות נמוך נמוך על האדמה מיטה חגיגית עם כתם לבן ועליו נרות דולקים.

– התבינו את הקונטרסט הזה? – ואת ההרמוניה של האור אם פני חיל קורנים שמקשיב למקור חייו? גם אנו השאר מתייחדים אתו, עוד מעט העבודה מתחילה, ופתילי האור יכוסו צללים… (הם “שם” היש להם נרות?)

היד נטויה למעלה ממשמשת את שפתי הפה הפתוח שמחכה בצפייה לעלית המילים והראש כפוף כלפי הנרות.

– המותר להשתמש באור הנרות?

–…אני רגיל ביום ההולדת שלי להשתמש באור הנרות. אין הקדושה בעומד בפינה לאור הנרות בחג הולדתי, הנני כותב מכתב להורי…

תם האור, הלילה ממשמש במחנה, הנה החצוצרה קוראת שוב לעבודה, נפסקה השיחה. מעין את סעודתו החגיגית עורך, כך על המיטה עובר חג צומחים ופורש את גילויו למקורו ולשורשו. מימיני לחשמונאים ממעין להוריו בנתיב האור, המחשבות נגררות.

אנו יוצאים.

(אני מפסיק את המכתב)

– הנה שוב העט בידי, אתמול ערכנו מסיבת אבל ואזכרה ליהדות הדוויה והנדרסת, כל הפלוגה על קידוניה התאחדה בלב אחד בחרדה, השתיקה הייתה כה מדובבת, והדברים הנאמרים כה כבושים ועצובים – –

– – – "בחרדת טקס בחרדת קודש הננו מזכירים את אחינו… את אמהותנו, את קרובנו, אחינו ואחיותינו הנשחטים בלי רחם.

– ושוב הננו בבית. הדרך היתה לי לחידוש, אמנם הדלקתי נרות כדין, בכל זאת צר היה לי על נרות בפנות, ועתה הופתעתי. המכונית מובילה אותנו הביתה ובדרך פורצת שירה אדירה של “מעוז צור ישועתי”. יפה היא השירה שמתפזרת במרחב כבשורה מעודדת, כהד לרציחות האיומות בגילה הננו מעלים את סיסמת הנקם לחזית! לא תמיד מוצאים מסקנות והחלטות כמו בימים אלו. יקרים החיים לכל אחד מאתנו ודוקא מתוך כך צומחת הנכונות, התרגלנו לשמועות הרצח כאל לחם יומי ולא הרגשנו את מה שמתרחש עם הגילה, כלום יכולנו להרגיש כשמאות ואלפים נהרגים כהרף עין? וכלום האין כפתורים למכשיר הרדיו? רק סיבוב והנה גירשנו את האימה, כן מתרגלים גם לרעה הגדולה, לא סתם ככה בא הוודוי (של קרלאבך) ובי כעת קמים “ימים נשכחים” לתחיה, עת גרתי עם הפחד ככל עם ישראל. באין־ברירה עלינו ובקלות ניצלנו! זה בשרינו שם נורה, אנו נשחטים ומורעלים, ואיך לא אבער אוד מוצל מאש, ולא מוצל? עירתי בלילותי במשמר כוכב אדום כוכב נוגה…

הנכם כולם חברים־ות נתונים לגורל הזה, אנו בלילות ואתם בימים, בעבודתכם בודאי מחשבות דומות ומטרידות בלי הרף, כן יש בחריש זמן לחרֹש ולהחריש, ויש גם זמן לקצוף ולהתכווץ מצער בפנים ולא אוכל לשתוק, בכל זאת הננו מנסים להרים על נס את הנקמה, כמובן שלב יהודי בכל זאת יהודי. אין לי זמן להטרידכם יותר, יש לנו הרבה עבודה קשה, ולכן תודה לכם מקרב הלב בחום תמימות ובאמונה. – המשיכו התלם!

שלכם כתמיד. שאול

* * *

ב"ה

מוצש“ק חנוכה תש”ג.

שאול יקירי, שלום לך!

הפעם לא תוכל להתאונן, כי נהפך הגלגל, אני הרשלנית, נעשיתי חרוצה, ואתה החרוץ, אינני רוצה להניח שרשלן, כי אם בוודאי עסוק מדי, אך הפעם לא ארבה בדברים, כי אני שוב ישנה אצל שושנה ק. והיא כבר נרדמה. דווקא כעת הייתי יכולה כה הרבה לספר לך, כי מזמן כבר לא היינו יחד ובינתיים התרחש כה הרבה, הספקתי להיות בחוץ וגם לחזור “הביתה”, עדיין דירתי לא מסודרת, כי לא הייתה ועדה, רק הערב בחרו בה, כך שלא היה למי לפנות. במשך השבוע גרתי אצל רבקה הייתי “בעל טוב” (סידרתי יום יום את המיטה, כי רבקה עבדה מ־4 בבוקר, זה הולך אצלי טוב מאוד), הארון שלי עדיין בכפר פינס ובגדי העבודה בעין השופט. אילו לא היו מכבידים עלי דברים יותר גדולים, אילו היה ראשי פנוי לשטויות כאלה, הייתי מתמרמרת, אך ככה במשך כל זמן היותי נתונה למחשבות אחרות ובין כה וכה לא חייתי את חיי, האני הקטן, כל מחשבתו מי היו שם? אצל אחינו היקרים המתבוססים בדמם? ומה כל זה לעומת נדודיהם? אך בכל זאת קשה ככה, כי כל זמן שהחיים הולכים במסלולם הרגיל וכל זמן, שהכל כתיקונו, כל פרט ופרט דורש את סידורו, כי מה ערך לסבל היחיד בים של אדישות וקטנות?

הספקתי במשך הזמן לעבוד במתפרה, אצל ברן וביכין (שלא יהיה משעמם), אבל יש לי סיכויים לעבוד שוב במשמרות, כי מחר יזמינו שוב פועלות והם מחכים לי, אני באמת שמחה, ששוב אוכל לעבוד בעבודה שתספק אותי, הרי אתה זוכר כמה שהייתי מתלהבת בזמן עבודתי שמה, אתעורר מחדש ע"י מטה הקסם של האדמה, הגן! כמה אני קשורה אליו! מוזרה הייתה לי בהתחלה האדמה הבהירה אחרי הרגבים השחורים הברוכים שבעמק, [התחנכה בבית הספר החקלאי בנהלל. ש. ג.] אך נוכחתי שבדלותה מפשירה הרבה את העובד והמתמסר לה יבוא על שכרו, כי האדמה אף פעם לא תכזיב את אוהביה.

הכרתי את דודתך ברוניה עם בעלה, יש לי הרושם שאמך ז"ל הייתה שונה ממנה, אך אני אלמד להבליג ולאהוב את כולם, כי היום יש רק קומץ קטן ועלינו לשמוח עם אלו שקיימים, גם לרבקה התקרבתי במשך הזמן “וההרמוניה” שלמה בינינו. עם לאה התחדשו הקשרים ונפלה החומה שעמדה בינינו במשך הזמן ועקיבא על ידי תמיד, אינני בודדה,. בימים האלה רבץ עלינו כובד כזה, שקשה היה לדבר והיו ימים שעברנו שנינו זה על יד זה והסתפקנו באמירת שלם ומבט עמוק דומה, כי לא העזנו לפתוח בדברים.

היום דיברתי עם שלמה ושושנה, יתכן שיצטרפו לחתונתנו, הייתה שיחה גלויה ומעשית, לא חשבתי שעם שלמה אדבר פעם ככה, אבל כנראה הוא אוהד אותי מאוד, רק שושנה עוד לא יכולה להחליט. מה דעתך על זה? תהייה בוודאי מרוצה.

אני אסיים, כי מאוחר, מחר אני עובדת ביכין. הייתי רוצה שתבוא מהר. אני מחכה לך.

באהבה לך הדסה.

ד"ש מכל החברה, מעקיבא, שלמהולה. גודל הסרט 6+9 12D

* * *

ב"ה

מוצש“ק ד' בטבת תש”ג

שאול יקירי!

למרות שכבר מזמן לא קבלתי מכתב ממך, אני ממשיכה בהרגלי, שקבלתיו מזמן חזרי לקבוצה ומקדישה גם את הערב הזה, לשיחה אתך על הנייר.

כבר כה הרבה זמן לא היינו יחד ובינתיים התרחש כה הרבה! ואני זקוקה היום מאוד למישהו שאוכל לשפוך לפניו את ליבי, כי כבד מאוד כאבי ומשתוקקת אני לנוחם ולנחמה ורק אתה היום היחידי אשר מסוגל לכך, כי מידך אקבלה באהבה.

על כל היגון והכאב שהשתלט עלי עד כה ושהצלחתי במשך הזמן לרסן אותו במקצת ולהתגבר עליו מתוך אונס, באה מכה חדשה אשר זעזעה במלוא כוחה את נפשי ואת כל ישותי. השבוע קיבל עקיבא מכתב מאחד מחברי המרכז, בו מוסרים לו על המצאותם של כמה חברים ועל העדרה של רחל אחותי. מיותר לתאר לך מה פירוש הידיעה הזאת ומה משמעותה עבורי – כל חלום חיי, כל השתדלויותי בעד אשרם של שני האנשים האלה אשר כה אהובים עלי, עולים ח“ו לתוהו, ולחינם היה קרבני? הלחינם סבלתי במשך שנים וויתרתי על אשרי אני למענם? קשה, קשה מאוד להשלים עם זה ולכן בכל זאת עודני מאמינה שיש תגמול בעד כל זה, אעפ”י שמאורעות העולם מוכיחים את ההיפך. עקיבא שבור, אך כלפי חוץ כמעט שלא ניכר עליו, נסע לשבת ל“מקווה־ישראל”, עוד לא יכולתי לדבר אתו וגם קשה לי, כי שנינו נפגענו ושנינו סובלים, אך אשתדל עד כמה שאוכל לנסות לנחמו ולחזק אותו.

לא אוכל הפעם להמשיך, כי דמעות נעמדות בעיני וראשי חם וכבד עלי וכה דלות המילים בפי לעומת הרגשותי!

לכן אעבור לדברים קטנטנים המהווים את חיי היום יום. דירה עדיין אין לי, אולי מחר יסודר ואוכל להיכנס לאחד האוהלים. השבוע עבדתי יומיים במשמרות, קיבלו אותי בלבביות שאין לתאר אותה, אך לדאבוני, מחר לא נצא כבר, כי השתנו המחירים, יש שם ויכוחים עם הגזבר מצד אחד ובין הגנן ומרכז המשק מצד שני, אך יש לקוות שבסוף ייכנעו לתנאינו, חוץ מזה אין חדשות הראויות לציון. אני מחכה לך ומקווה שבקרוב תבואו.

בגעגועים ובאהבה. שלך הדסה.

ד"ש מכל חבריך.

* * *

אני מעתיק בזה דפים אחדים מתיאור ביתנו. זה יותר משנה ואולי שנתיים שהעליתהו על הנייר.

ימי הרצח הכריחו אותי לכתבו, ולכן הביני שפגום הוא מאוד, אבל יש בו משהו, ולכן אכתבהו כמו שהוא. חסר בו הרבה, וזה אשלח לך ברשימותיי או בסיפור שאכתוב לרצונך העז להכיר את ביתנו וחיינו. ימי החורבן תבעו ממני הנצחה עבורי, בשבילי כתבתי את הדברים ואין לחפש בהם שם “ספרות”.

*

רק את זה רשמתי לפני זמן, את געגועי לבית ולעיירה, ואז עוד הייתה נחותה. מעט מאוד בשורות אלה, אני אוסיף בכל מכתב את הרשימה הזאת, את בקשתך החמה – סַפֵּר!

ניכר שנחתי קצת, הכתב ברור ונקי.

שוב שבת עברה, בתפקיד בתפילה כרגיל, כמובן שקראתי קצת אתמול והשתדלתי לזכור את – אותך! את כאן, לא משה ממני, הנני מחשב כל פעם – מה הנך עושה כעת? לבדך נשארת בחברה, בבדידותך הזאת בוודאי יש מחשבות, יש קול דממה דקה.

ידעתיך ברגעי ההתוודות, ויודע אני כי גם את היית מספרת הרבה, כי הזמן מפריע.

אצלנו שקט ואין חדש, יש ומי מתחיל מחשבת חשבון החופש, אין עוד העזה בגלוי על זה מדבר, כי עדיין רק מספר שבועות הננו בנכר.

מה שלומך? מה חדש בתל אביב ואחרי תל אביב? איך עם העבודה? ההתגברת על ההטרדות? הבנתי טוב מאוד לרוח מכתבך, אבל היי חזקה! אני אספיק לכתוב די ואיגרות לא תחסרנה, רק המשלוח לא בידי, ולכן “סליחה מלכתחילה נטעתי בלב.”

מה שלום מנחם [אחיו] ורבקה [גיסתו]? כתבתי להם, ועקיבא [גיסו] לא כותב לך? אני מתכוון לכתוב לכפר עציון אליו. דרשי בשלום כולם. מה עם העיתונות? כתבי לי על קבלת המכתבים, זה חשוב מאוד.

אנו יודעים חדשות מהעיתונות המצרית והא“י, אבל בד”כ זה בא באיחור, אחרי ימים רבים. מה הנך קוראת? מה בדבר העלייה מהונגריה? הידוע מה שהותם?

בית כנסת עוד לא עלה בידינו לקבל, וגם עניין הבשר עדיין לא הסתדר, אל תדאגי, יש אוכל להשיג ואני לא חוסך כאן.

אגמור את כתיבת הצהרים הזאת, בתקווה להמשיך הערב שוב.

שלום שלום, להתראות בשעות הערב. בברכה ובאהבה,

שלך כולי לעד. שאול

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם כ“ג בטבת תש”ג

שאול יקירי!

ראשית עלי לבקש סליחה בעד התנהגותי הלא הוגנת כלפיך בעת שקבלתי ממך מספר מכתבים כה יפים וארוכים, לא שלחתי לך אף מילה, אך שתים הן הסיבות אשר יכולות להצדיק אותי. אחת: שיום יום חיכיתי לבואך. והשנייה: שלא רציתי שמכתבי זה יקרא ע“י דוב, כי בימים האחרונים הייתי אולי מסוגלת להשתפכויות הנפש ולתיאור רגשותיי העזים. כן “יקירי”, באחרונה אני כולי רוויה אהבה אליך ואתה תופס את כל מחשבותיי, כה הייתי רוצה להיות אתך יחד! יום יום, שעה שעה, חיכיתי לך, בעברי את החצר נעצתי תמיד את מבטי למרחקים בכיוון למושבה [כרכור] – אולי חייל קטן, נמוך קומה שם את פעמיו כלפי הקבוצה? אך הכל היה לשווא, ועוד נוסף לזה, היו כל החיילים בינתיים בבית, אבל זה כלל וכלל לא עורר בי קינאה, אדרבא, שמחתי להם גם השליחים הי”ו.

ועתה אני יושבת בחדר האוכל, בקצה השולחן, במקום שהייתי יושבת כל ערבי החורף אשתקד, אך ממול, בקצה השולחן השני, לא יושב יותר הבחור הצנום, הקטן, עם הספר המלווה אותו תמיד. השעה 10.15 הרדיו משמיע את צלילי בטהובן, אך אנשים מסביב מתחרים בו כרגיל, הכל כמו שהיה, רק הוא חסר – לא הוא לא חסר, הוא נמצא כאן בתוכי, הוא ממלא את כל ישותי, אך אף אחד אחר לא מרגיש בו, רק אני, כי כולו שלי הוא, ומה לכל אלה ולו…? וכאן בפינת השולחן אני עושה את חשבון השנה שעברה עלי – שנת היותי בקבוצה, כי הערב, בדיוק שנה לבואי הנה ואחרי תקופה כזאת כדאי להגות, לבקר ולסכם – האם כדאי היה? האם בחרתי בדרך הנכונה? מה עמלתי ומה השגתי? שנה מלאה פורעניות, שנת דמים ורצח, מלאה קרבנות וחללים, ואני מה עשיתי להקטנת כל הרוע הזה? אפשר ואפשר לחשוב חשבונות, באופן שונה לחטט במצפון ולבקר הרבה, אך התשובה היא רק אחת. לא יכולתי אחרת לעשות, אין בכוחי יותר, נתתי מה שהיה לי בעבודתי הזעומה היום יומית, במסירות אשר לא נרפית נגשתי לכל דבר אשר ניתן לי להיעשות, שידי לא השיגו יותר. אין זו אשמתי, לו היה תלוי בי ואילו יכולתי לתקן ולהטיב, לא הייתי חסה על כוחותיי והייתי מוכנה להקריב הרבה הרבה. האם כדאי היה לבוא? האם השגתי משהו במובן הרעיוני? האם הגשמתי את שאיפותיי? בשטח זה פעלתי וקבלתי מעט מאוד, אם אעמיק לחשוב, אולי הפסדתי, אך שנה זה לא קובע וצריך להזדיין בסבלנות, אמנם למרות הכל השגתי הרבה מאוד, משהו שאין לו שיעור ואי אפשר למדוד ולהשוות לשום דבר אחר בעולם – מצאתי חבר טוב לחיים, אח, רע ואוהב, קיבלתי אותך ואתה בשבילי היום הכל. הבית אשר נהרס, המובטח להיבנות על ידך, על ידינו – בכוחות משותפים נקימה אותו מחדש ונשתדל להעלותו לדרגה שהיכרנו אותו.

אני עומדת היום לפני תפקיד חדש, נוסף בחיי, לא ארבה בדברים על זה, כי שפתי דלה לכך ויפה מאוד שציינת את זה במכתביך האחרונים, כאן אני רואה שוב את קרבת מחשבותינו והשקפתנו על קדושת המשפחה ושוב רק מחזק בי את ההכרה העמוקה על הדמיון המופלא אשר בינינו, בהלך מחשבותינו ותפיסת העניינים ובעיות החיים.

ואין זה פלא שבימים אלה אתה חושב כה הרבה על אמך ז"ל, (אגב, התמונות כבר הגיעו ויפות מאוד), כי האם היא הסמל של הטוב והיופי הנפשי וכל בן מאחל לעצמו אשה כדמות אמו. במכתבי אשר שלחתי לך ליום הזיכרון, העליתי קצת הרהורים והפעם שוב הבטחתי לפניך, אשתדל להיות כמוה, היקרה, רצוני להיות לך לאם, לאחות, ולמלא את כל החסר, הניתק, כי גם בך אני מוצאת ומקווה למצוא גם להבא, את כל מה שנגזל ממני ביד אכזרית ובכך נכלל הכל, אך אמונתי עזה, שיגיע פעם הזמן ושוב אראה את יקירי ואז אם נהיה כולנו יחד, יגיע אשרינו לשיאו, כי כיום עד כמה שאנו משתדלים לתת אחד לשני באהבתנו ההדדית תמיד, גם ברגע אשר היקרים לנו, יש ליווי של טראגיות, של סבל. הסבל האישי הקרוב כל כך והסבל הכלל אנושי ובים של סבל ועצב נלחם בעד אשרינו השקט ונקווה ונאמין.

רציתי היום לכתוב לך הרבה, אך בינתיים נכנסו שלמה ושושנה ופטפטנו ונעשה כבר מאוחר מאוד ולכן רק את החשוב ביותר ובקיצור. שלומי טוב, אני עובדת בחדר באוכל, זמן העבודה הוא דווקא טוב כעת בשבילי, כי יש לי כל מיני סידורים. הדברים כבר בסדר, מכובסים ומגוהצים יפה, היה כדאי להשקיע כה הרבה עמל, אני רק צריכה להכניס אותם שוב. הערב קבענו את התאריך, החתונה תתקיים אי“ה בכ' בשבט, ביום שלישי, 26.1, בקביעת היום התחשבנו גם עם המטבח. אכן בעוד כ”ו יום!!!

שוב עלתה על הפרק שאלת ההתיישבות, יש לקוות שיתנו לנו את שטחי כפר עציון האמתיים ועלינו כעת להחליט. במוצ"ש תהיה הצבעה על כך, אם נלך מחכה לנו עבודה, אני מקווה הרבה ומחכה לעלייתנו ומוכנה גם לתת הרבה, על זה אמשיך בפעם הבאה.

ד"ש מכל החברים ומשושנה עבור חברתה.

בגעגועים ובאהבה, שלך לנצח. הדסה.

הכובסות

* * *

ב"ה

שלום לך שאול יקירי!

אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודיעך שלשבת אי"ה אהיה אצל ברנדי. מנחם מסר לי שעדיין ימי החופש שלהם לא הובררו, אני בכל אופן אקח לי חופש ובהיותי שם נראה מה יהיה, אם יש באפשרותך לעלות לברנדי עוד לפני יום שישי, אבקשך להודיע לה על בואי, אני אמנם כתבתי לה, אבל אינני יודעת אם זה יגיע.

כאן שום דבר מיוחד, הערב הייתה שיחה עם רודי [מקב' יבנה] על ענייני התיישבות, את הצעת העלייה לכפר עציון דחו פה אחד. על מה שיחליטו המוסדות ומה יהיה הלאה, אנחנו עדיין לא יודעים, בכל אופן, קל זה לא יהיה.

רוב ברכות. שלך הדסה.

נ.ב. אם יש לך השבת חופש, היה כדאי להביא כרטיסים להצגת “החטא ועונשו”, בהבימה.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. מוצש“ק פרשת וארא. ג' בשבט תש”ג

שאול יקירי!

אני לא יודעת עד כמה שאצליח להעלות על הנייר את כל רחשי ליבי ומחשבותיי אחרי ביקוריך, אך בכל זאת אנסה את זאת, אבל טרם שאעבור לזה, כי התנאים אינם נתונים כרגע, לזה התכוונתי בדיוק למסיבת הסיום ולכן הרעש גדול וקשה להתרכז, אסדר כמה דברים מעשיים ואלה הם: לדאבוני הרב, איבדתי שתי גלויות מאלה שכתבת עבור צבי והשכן שלכם, מפני ששלחתי רק שתיים, כי הטלגרמה עלתה יותר, כשהגעתי הביתה היה 11.45 ומיהרתי מאוד לערוך את השולחנות, אמנם גמרתי בזמן, אבל את הגלויות לא מצאתי, אעפ"י שאני זוכרת שהכנסתי אותן אצלנו בחדר על השולחן, סלח לי.

את כתובתו של אלכסנדר אתה מקבל, כפי שאתה רואה, הוא נמצא כאן בחופש, תסדר יחד עם זה גם בשביל צבי ב. דוב הצטער שהוא לא פגש אותך, הוא יכתוב לך, שאל אותי איפה אתם נמצאים בדיוק ומובן מאליו שלא ידעתי לענות לו, בינתיים המסיבה נגמרה, הייתה יפה ועמדה על הגובה, שמואל אמנם הפריז בדבריו ובמליצות, יפה מאוד דיבר הרב שפירא וגם דוב, הרב שטרנברג כרגיל, התחילו במסכת קידושין. הרב שטרנברג קיבל מתנה יפה, תנ"ך גדול, הוא שמח מאוד, מגיע לו.

יקירי! אי אפשר לי לא להגיב על דבריך אשר נאמרו בערב ההוא בהיותנו יחד, היית אמנם נוכח לתגובתי הראשונית, אך עלי לעמוד על זה גם כעת, כי מהרגע ששמעתי אותם מפיך, לא חדלו להעסיק את מוחי בעבודה ואחריה, ביום ובלילה… בטוחני שתבין אותי ולא אעלים ממך, שעשו עלי רושם קשה. קשה מאוד להתחיל עכשיו להטות את המחשבות ואת המעשים בכיוון אחר. מכיר אתה היטב את השקפותיי על חיי משפחה טהורים, את ישרותי ואת שאיפתי להגשמה, בלי כיוון כלשהו וללא חת. בשיחותינו הארוכות, לא פעם נגענו גם בשאלה הזאת וכרגיל גם כאן נפגשנו שנינו בכוונותינו, בזנו לאלה אשר נוהגים לא כשורה…

וכהיום כשאנו עומדים על מפתן חיינו המשותפים, ערב התקדשותנו, עלינו להחליט מראש, שלא יוכל להיות הכל כפי שאנו חושבים והיינו רוצים…

ילדי היקר, מחמדי! הרגשתי את דמעותיך העצובות ואת המלחמה אשר קדמה לזה, אני מתארת לי, שלא לילה אחד עבר עליך בלי שינה, הרהורים ופרפורים רבים קדמו לזה ומי יבין אותך כמוני, כי מי מכיר אותך כמוני? קשה ומתוך הכרח אכנע הפעם לגורל האכזרי ובהכרה מלאה אשא בעול החדש הנוסף על שכמי… כי הרבה יותר קל לי לקיים עבודות ותפקידים רבים וקשים, מאשר לא לקיים, או באיחור לקיים, את התפקיד הנעלה של האישה היהודית בעלת הכרה ואחראית, אך בצעדי הראשון ידעתי שעלי להיות מוכנה לוויתורים וקשיים לאין שיעור ותשובתי כעת, אחרי שחשבתי ושקלתי את הכל, זה הקורבן הגדול ביותר, אשר אוכל לשים על מזבח המולדת והאנושיות הדוויה ובתוך כל המערבולת השוררת כעת, ויהי רצון שיהיה גם האחרון ולא יידרש ממני יותר, כי מה עוד אוכל לתת? – ואעפ"י אני מוכנה עוד…

דברי אלה אולי יכבידו עליך, אבל כתמיד, גם כעת אינני יכולה אחרת, רק להגיד את כל מה שאני מרגישה, אבל טוב שיכולנו לדבר והכנת אותי לכך, כי במפתיע זה היה כואב עוד יותר.

ובכן נישא בשקט את יעודנו הגדול בתוך אושרנו הצנוע, המחכה לנו ונכנס לתוך משכננו, על אף הכל, טהורים ומזוקקים באהבתנו הגדולה, אשר תקל את סבלנו ותשריין אותנו עד שנגיע להגשמת חלומנו. אני מאמינה בעתידנו, בכוחה.

שלך בשמחה ובסבל, בנאמנות, באהבה וגעגועים. הדסה.

פ.ס. הבעיה מה הייתה השאלה: אם אני מתגייסת ומה כוונתה.

ברנדי תישאר עד יום שלישי בבוקר ניסע יחד ואחזור ביום ראשון, ד"ש מברנדי. נשיקות. הדסה.

* * *

ב"ה

תל אביב. ז' בשבט תש"ג

שלום לך יקירי!

הנני באה למסור לך דין וחשבון על הקניות והסידורים, שהספקתי עד כה. את העיקר כבר סידרתי ובימים אשר עוד לפני, אעזור לברנדי ואנוח.

נסיעתנו מהבית ביום שני בצהריים, זה לא היה כה פשוט, עד שגמרתי את המשא ומתן עם נתן וחביבה, אחד שלח אותי לשני, למרות הכל נסעתי. שושנה ב. הייתה חביבה ועבדה במקומי לפנות ערב. שלמה נסע לעלומים. שמחתי שהקדמנו לבוא, כי הרווחנו בזה הרבה זמן. למחרת בבוקר התחלנו לסדר את הקניות. (עכשיו אדבר בטון של גברת תל אביבית) התעניינו קודם במחירי השמיכות כאן, התברר שהשמיכה אשר ברנדי ראתה, במחיר 2.5 לא“י, היא קטנה בשביל ילדים וגדולה זולה ביותר, עולה 4 לא”י, אך כזאת לא מצאה חן בעני, מצאנו אחת לפי טעמי, ביקשו 5.400 לא“י, אחר כך ירדו ל־5.40 לא”י. לא יכולתי להחליט להוציא כה הרבה כסף, חשבתי על זה, אבל סוף סוף קונים רק פעם אחת דבר כזה ולסמרטוטים קשה לי להתרגל. אחרי שיקולים רבים קניתי אותה למחרת. בד לפיז’מה, מצאנו די יפה, עולה 90 גרוש. פיז’מה קנתה ברנדי גם ליואל והספקתי כבר לתפור את שתיהן, חוץ מזה, קניתי גם בד לחולצה, כי החולצה שלי באמת מטולאת מאוד, הבד די יפה ולא יקר ביותר 60 גרוש וכמה דברים קטנים. לפי כל זה אתה רואה, שהכסף לא הספיק לי. השאלתי מברנדי 2.5 לא"י. שערתי מראש שאצטרך סכום כזה.

חוץ מזה, שלומי טוב, אני קצת עובדת, קצת מתבטלת. ברנדי מפנקת אותי, מבשלת לי מאכלים שאהבתי בבית, יש להם באמת טעם בית, היא ממש מפטמת אותי. היום היינו ברמת גן, אצל בן דוד אחד, טיילנו בגנים, היה יפה מאוד. לקרוא אין לי סבלנות, אשאר כאן עד יום ראשון אחרי הצהרים, אתחיל לעבוד ביום שני. נדברנו עם עקיבא שהוא יבוא ביום שישי וניסע ביחד הביתה, הוא היה בימים האחרונים מדוכא מאוד, בהשפעת מותו של הבחור הזה, הצטער מאוד שלא מסרו לו את זה השכם בבוקר, היה נוסע להלוויה, היה זה בחור מהגרעין, הונגרי, בריא, חסון ונחמד מאוד, היה לו קשה לעקיבא.

וכעת עוד שאלת הדירה, אמנם זה לא בממדים תל אביביים וגם לא כה מכריע, אבל הייתי רוצה שתביע את דעתך. מנחם רוט אמר לי, שאנו יכולים לבחור בין האוהל של יעקב א., לאוהל של נפתלי ויחזקאל (מול המטבח, ע"י הצריף הלבן) וזה שיעקב ק. הביא ומעמידים אותו במקום שגרתי פעם (מול האוהלים של י. א. מרוחק ושקט. השני מאוד במרכז, אבל יש יתרון, אפשר להכניס חשמל, כי שלמה ק. הכניס בזה שעל ידו והשלישי הוא טוב מבחינת המקום ושהשכנים רק עדיין לא יודעים מה מצבו. אני יודעת את תשובתך מראש, שלא תחשוב איפה האוהל יעמוד, רק איך נחיה בו, אך בכל זאת, נקבע ביחד את מקום משכננו…

הימים עוברים, כל רגע מקרבת אותנו לשעתנו הגדולה. טוב שאני כאן קצת, אני מרגישה כמו בבית, זה נחוץ לי כל כך. אני חושבת הרבה מאוד על היקרים, מי יודע מה גורלם כעת? לא פעם אני משתוממת על תמימותה של ברנדי, אבל למרות הכל אני מאמינה, שאזכה לראותם, הלוואי שאמונתי זאת לא תכזיב אותי.

כבר מאוחר ועלי לגמור, מהבית שוב אכתוב לך. ד"ש מברנדי ויואל.

באהבה וכמיהה. שלך הדסה.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם י“ב בשבט תש”ג

יקירי!

סלח לי שלא אענה על מכתבך היפה, זה מאוחר ואני עייפה, גם התשובה ניתנה אמש, כי דיברנו בינתיים, רק בקשה אחת לי אליך, אל תחשוב אותי לגיבורה ולנושאת הסבל היחידה, הרי אתה שותף לעניין ובמידה שווה נושא את הכל ולמה ליחס רק לי טובה, כדי לשנינו מגיע באופן שווה ורגיל עם הנימה העצובה שבדבריך, כי רק לסבול נוצרת? לא ולא! גם לך חיי אושר נועדים! גם השמש במשך חייך תזרח! יחד נסבול ונהיה מאושרים, אך לא תמיד בסבל. אחרי שנעבור את כור ההיתוך באהבתנו המזוקקת, נחיה יחד ובשלווה, אמנם לא שלימה, אשר גובלת באדישות, אך שלווה נפשית, אשר היא פוריה באותה המידה, כמו הסבל. אמונתי חזקה שיגיע זמן כזה ואהבתי הגדולה כלפיך תעמוד לעזרתי לזכות בי. יחד תמיד – כן! באהבה, בסבל, נאמנות וגעגועים. במידה – שווה הכל! נתחלק חלוקה צודקת.

חבל שאין לי זמן לעמוד על כל נקודות אחדות, אך נקווה שבחופש הבא (בעוד 8 ימים!), סוף סוף נוכל לשוחח כאוות נפשנו, לא רק בערבים חטופים, אלא בימים ולילות!

יומנו הגדול ממשמש ובא!

* * *

כ“א בשבט תש”ג

בובילי! תאר לעצמך שהמזוודה נמצאה, אני שמחה יותר זה שמצאתי אותה, מאשר הצטערתי כשאיבדתיה. האנשים פשוט לא יכלו לתפוש איך הייתה לי סבלנות לעבוד במשך היום ואמרו כולן במחסן שהיו שואלות את עצמן אילו היה קורה להן דבר זה, הן חשבו שעליהן להצטער עלי, אך בנפשי אני הצטערתי עליהן, מסקנות: מה גדול בעיניהם ערך של שמלה ונעלים! הייתי ממש גיבורה בעיניהן. תאמין לי שבקלות אשר לא שערתי אצלי לפני זה, ויתרתי על הכל, לפני זמן קצר אולי הייתי מתייחסת לזה אחרת, אך היום – אין כל ערך לזה. אני גם מבינה אותן קצת. סוף סוף מה צריך הבן אדם שבקבוצתנו לעבור עד שמגיע לשמלה ונעליים? וכאן היא בקלות כזאת מוותרת על דברים כה יפים, זה רק מפני שהיה לה תמיד וגם להבא יש לה חופשות “לרכוש”. [קבל משכורת מהבריגדה. ש.ג.] אני שמחה עכשיו בלי כל ספק נוותר על הסכום שמקציבים לנו – לטובת יתר הזוגות, כי מצאתי שוב הרבה יותר ולא נצטרך להוציא כסף לחפצים אשר היו בפנים והיו נחוצים באמת.

שלום לך ליל מנוחה. שלום באהבה נצחית. הדסה.

* * *

כב' בשבט תש"ג

חושך נסוך מעל מצריפים, האוויר לח, הקור חודר לאיברים. אתעטף בתכלת – ברוך שצוונו… וזכרת! “ואהבת בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך” – ראי כסות תפילות עלי!

*

שנדע לצרוף עולנו באור וללכת, תמיד ללכת, אחד מול השני, ככוכבים.

*

על כן אזכור!

–

גשם גשם גשם… ידלוף, ידפוק השיר המונוטוני העגום, אין לצאת, אין לעבוד, שלטון המים בחוץ.

ובנו הד לדפיקות, הד לטיפות הברכה שבמרחב, כך היותנו יחד נוטפת טיפות טיפות טיפות… גשם האור והרעות יעלה יבקיע ירנין.

–

“אורות הקודש” [ספרו של הראי“ה קוק זצ”ל], מתנה נעלה במשכננו, חמדתיה, וצפיתיה, עתה נלמד יחד ממקווה “הרב” [קוק], רזים ואורות, חכמה עמוקה, ספר יקר אתנו.

–

בשדות שטופי שמש הננו הולכים, יש יופי לשפלת החוף, כשהנך מתרגל לנוף, אינך מבחין בחינו המיוחד, הרי אפרים והכרמל הסב, ורצועת פז לכסות הירק ושמש, ושמש ואור. שורות שורות גזוזים הכרמים כילדים תמימים בבית העולם הגשום.

– שעה על פני המרחב!

– אין מלחמה!

הדי הרחשים בירק, בנבטים, שלווה, ירק ורעות.

נלכה, נלכה בשביל, יפה הבוקר בים הירק, בשמי תכול, בוקר יפה של ערות, נלכה!

–

ערב זה יישאר חרות בזיכרוננו, ערב טבעי ופשוט, הקפות כביכול ושמחה אמיתית, רקדו רקדו בשרשרת מאוהל לאוהל, משמחה לשמחה ולששון.

–

האם כה קרבה הארץ הטובה בכלל? כנראה יודע הגורל לשלם בפורענות בעד האמונה, בא האושר עטרת הקיום, והנה השתנה הכל – רוקדים כולם אתנו ובנו אנו גם כן, אבא יקר באדם היית שמח בשמחת האחר, קשה לפעמים היות מאושר לבד.

מה חשוב של מי האור? העיקר שרואים את הדרך, העיקר שאור עולה בחשיכה.

* * *

ב“ה כג' בשבט תש”ג

יומן זה על שום מה נכתב?

בכדי לאחות פרקי פרידה ולהבקיע דרך לשחר הגאולה, עלים הם בקירות אדם עברי, גבר ואישה החותרים ליצירת קן משפחה במולדת, הננו עומדים בפתח אוהלנו בחרדת קודש ובתפילה חמה על אהבה, שלום ורעות.

הורנו ובתנו, יד צר בם שוחטת בלי רחם, ומסביבנו חומות דווי, חומות גטו, ובתוכו קריאת נקם, זעקת דלים מזעזע וקוסם אגדה טראגית על חיי גבורה וכבוד.

אזי רבו השתיקה והתוגה בעצם יום חגנו. חופתנו תחת שמים דוממים, תוהים, סימן אמונה עמוקה – לא לשווא! אזי מלא הלב רחשים והתסיסה רבה, לא ישיבה בפינה ושלום, לא עת מרגוע לנו, הננו בלב משברים וקרבות.

הננו חייל וחיילת מתנדבים לשירות חזון ותחייה והולכים בנתיב המאמץ הנאור צמודים ודבוקים במשמרות. לילות שמירה בחופים וימים הורי סער וצפייה. פרידה מקוננת בבתי הנפש, אור עולה מן האופל ושיר צנוע של חג.

*

סתיו הורה דמים, גשום, דולף בשדות, נבטו הזרעים, ירק במרחב ולבלוב. רחק תכול עמוק, סודי, והדים מהנצח העולמי, נוגה כוכבים, ורזי־יה, הננו בברית הקידושין, הרי משכן זה מלא חרדה, הרי הננו מתפללים: “מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל”.

מה טיבו של אוהל זה? ואמרנו: אי קטון שקט בסער, אנדרטה לבקשת אל, משכן סליחה ואהבה, וחג, ושבת, וחתירה למימוש חלום המשפחה הישראלית במולדת, ודפים אלה כרובי הנפש.

… היה פתוח לכל… היה קולט הכל והיה לומד מכולם.

הקדרות רבה, היה זוהר ובהירות, היה שמש מקרינה בתוכנו, כלי נפשנו בנו מוברחים במסירות, היה משמיע בקול דממה דקה את רחש הפגישות במרחקים ואת פרודות חדוותנו בפרידה ארוכה.

רבה העבודה וחלל ריק מלא חולין: – נלבש בגדי תפארת וחג לקראת מלכת החופש הפנימי בהליכת דורנו האומלל, בואי שעתנו ממלחמה – ושלום? רק שעת לבטים תוך אמונה נפקדה, וחיינו באביבם מול התגוששות אומות, ושחיטה מזמור בהתאבקות.

… היה קדוש עולנו נוכח הזוועה… היה שקט משכננו הדל וייחודנו היה מאיר.

על מפתני תפילה: היה מקום לווידויינו הגדול, וידוי למען החיים כלפי קדושת הקיום וקדושת האדם. ספר ימים ולילות של גבר חייל עברי חרד ומלב אישה ישראלית בדרכה לאם. בדרכנו יחד, מתוך הפנים, הדים ממתכת, צלילים צלילים של ניגון. תהא כתרבותנו מתוך השראה חתומה האמת באור ובקדושה – אמן.

*

פעם היה הקניין בשווה כסף, האדם הקדמון העריך את הפרוטה ולכן מובנים הקידושין כדבר הכי יקר בזמנו. בימינו אין ערך לכסף, אין גם ערך לדברים ולעדות, יש טבעת אחת ושמה: אמת, ערכה אהבה טהורה וכנה.

*

פעם היה ערך למילה, האדם הקדמון היה מאושר ביכלו לדבר ולהתקשר עם הזולת, פעם היה האדם כומה להד בחיק התבל האלוהית, והיום המילה זולה וריקה.

– היש תספר את חיי הנפש? לכן “לך דומיה תהילה”.

– ויש אם יפרוץ הנוב את חומת השתיקה אזי בשפת דממה, חרש, חרש מתהום העבר עולים צלילים –

*

פעם הייתה האישה כרכושו של גבר קנויה, פעם הקניין והקדושה היו כלפי האישה מכוונים – מקודשת לי! כך אמר הגבר, ואנו כמחדשי אור העבר הלאומי נאמר גם בשפת אנוש בכלל נהיה מקודשים! אין בעלות פרטית ושולטת, יש חוק גבוה של קיום המין, וגם הגבר כמו האישה מצווים לקדושה.

*

ליל אתנו, שקטה הסביבה ונגמרו הריקודים, הננו יחד – הנשב באוהל ולא ננדוד? כך שואל הלב בתמיה. הננו לבד, ויש שפת רעדים לישותנו זאת, נעיר הליל, נעבורה חצות, אשמורת אחרונה לבדידות – מחר!

בלילה הזה סופות מנשבות… אחרי חצות מסתער האושר על העמדות האחרונות של הבדידות – נצא אל שחר לקוות!

* * *

ב“ה כ”ג בשבט תש"ג

היום הגדול, ככה נקרא ליום ערב־שבת הראשון יחד. העלאתו או הורדתו של הזמן נתונים בידי האדם, אין זה אומר שהזמן אינו קיים קיום עצמי, השבת קיימת אפילו אם אינך מכיר בה, כך אומר הטבע, את זאת מעיד האדם בקיומו הוא, כ־ל"ו הנסתרים שעליהם (בתור מינימום הכרחי) קיים העולם, רק השבת (בתור מינימום הקדושה והמנוחה) מזינה את ימי חיינו. – ערב שבת! בעבור בתינו ונפשותינו. הכנסת המלכה קדישא – שבת שבת…השבת קיימת, אתה קבלהו, כי ממך תלוי אם נפשך תשבות בּֽיִתֶרָה. “התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי”! תפארת ייחודנו לייחוד עם הקדושה, נצאה לקראת המלכה ברטט.

– יש ביטוי המשקף את החולין, את הריקנות, את השעמום: “להרוג את הזמן”, אדם משתוקק לרדוף את ימיו, לקצר את חייו, ובכן להרוג את הזמן, לאבדו. העיקר: הסיבוב, המשחק, – משחקו של הגורל!

הקמצן משחק בכספו, בכדי לסתום את חור נשמתו האפורה. הרוצח רודף אחרי טרפו, כדי להרוג את עצמו, את צלמו.

בעולם של הרג, של שעמום, של ריקנות הננו, העיקר: הלאה! הלאה! הלאה!

– כולם רודפים את הימים, ואנו עתה ערב שבתנו, בתוך מערבולת: להחיות את הזמן!

כל רגע, כל דקה – קדוש! קדוש! קדוש! – אל תרוץ גלגל ההריגה! – לאט לך סער! להחיות, לשתול, להצמיח ולאהוב.

עתה שיר לנו, שיר הקודש, מאהבה מנוחת נפש, מערגה “אנעים זמירות ושירים אערוג…”, שבת לנו – – –

*

השכמה – בעלות השחר, כרגיל מקובל לנוח בשבת, ככה במיטה, אחרי שבוע של השכמה עם שחר, אנו היינו רגילים לקום מוקדם – דווקא בשבת לא צריך לישון, נקומה נקומה שבת היום – “מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לד'…”.

* * *

ב"ה כה' בשבט תש"ג

חוגנו המשפחתי, הנה מצטיירת התמונה: מנחם [אחיו], רבקה ועקיבא [גיסתו וגיסו] ואנו, כמובן שמורגשת בתוכנו היעדרות של אבא ואימא, אחים ואחיות, אי שם… מתגוללים ענפי משפחתנו, בעיקר רחל אי היא? ידעתי רצונך להיותם מאושרים, גם אני אתן את מיטב כוחי להביאם יחד, את הבית השלישי, בחגנו הקטן.

חגנו המשפחתי, באהבה ובחום הנני מבטא את זאת. התבהרו השמים קצת מסביבנו, לאות יהיה בערב הזה, להתחלה של קיבוץ, של פגישה תדירית.

מוצאי שבת עתה, “המבדיל בין קודש לחול”, לחולין כזה של משפחה, של רגעים נעלים כאלה! – הבדל אבל איזה? “והכוכבים בלילה, שבוע טוב”!

*

צריך אטימת כדי לא להרגיש את הקדושה, צריך להיות בוּר כדי להישאר בשוויון נפש מול נרות שבת.

* * *

ב“ה כח' בשבט תש”ג, 9 בבוקר

* * *

אֵם רחל

רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה, גם משאי עמסתי כמוה, רב וכבד מכתפי הדלה.

ישאל מישהו: מה פתאום על רחל מדובר? והשאלה נכונה: יש הרבה דברים מקובלים בעולם, משמע מפורשים ומודפסים בדפוס ידוע, גם עם רחל קרה הדבר, “משוררת הכנרת”, ולא ידוע ששיריה מקיפים הרבה יותר. “ספיח” זה יחיד במינו אחרי תקופות של גולה, ניב האישה העברייה ויחד עם זה שירת העבודה, שירת האדמה ושירת “מנגד” ו“נבו” של בת ישראל שמתאבקת עם הגורל אודות קצת אושר ואהבה ושירת אם עקרה, שירה גורלית ששמה רחל.

מה ברצוני לרשום כאן? למה בכלל לרשום? רק על עצמי אמרה לספר ולא ידעה שספרה את הרבה על הכלל, על כלל האדם ובעיקר על כלל האישה, על כלל האישה והנפש. רבות שרנו את שיריה, רבות הננו היום מזמזמים את הניגונים הנוגים – למה? מכאן שאמת בהם, מכיוון שמאחוריהם דמות כנה וחיה, מכיוון שהננו מרגישים את חיינו בהם, לכן רשימה זאת נכתבת. אשיר לי את ניגוני העוצב של לב עמוק אוהב, על שדה ועל עמל ועל רצון לחיות ועל מרד ועל הכנעה… יש ללמוד כאן הרבה על רחל, איך מתקשרים למולדת? איך מתדבקים לפרח ולדגן? ואיך אוהבים אדם ומתאכזבים? ובעיקר הנשימה הקוסמית של נצח והליכת האדם גאָה וזקופה למוות אכזרי, ניפוי של כל דקה שבימים ולילות דרך כברת הנפש הנכספת ולכל זה רקע ולכל זה כאב־לב של אישה.

בזמננו רגילים “לכתוב” שירים גועשים ורועשים ומצלצלים וגם באידיאולוגיה של ציבוריות ו“כלליות” והיא המשוררת הצניעה לכת ושרה את שירת חייה ובכל זאת נתקבלה תמונת חייה מחיי הכלל, כן רחל גם משוררת של תקופה ושל כל התקופות, מה אין בה? אהבה ותפילה, אכזבה, קנאה, מרד, געגועים, הלך נפש, ייאוש, עצב, תקווה, אושר, חג, שבת, עקרה, בכי, זיכרונות, שירי אישה, הר, שחר, אביב, סתיו, חלומות, כנרת. כך עשיר אוסף שיריה הצנום, זה אות כי לב עמוק מפכה בהם, הייתה ואיננה וישנה, נתייחד עמה. כנרת האם ורחל כינור השירה (המשך בפעם הבאה).

זה בסוף הערבית של שבתנו הנמשך. היי ברוכה. שבת שלום. עוד אחזור לשביל זה השקט, לעת עתה די, השעון בכל זאת מסתובב, עוד היריעה ארוכה.

לכן בחרתי ללכת רגלי, כי אהבתי את הכל. טוב כל יום כערב חג לחיות. בעלך ודודך. שאול

אֵם רחל       עונג שבת

כך קראה המשוררת את ספר שיריה הקטן. בעוברי על חוברת זו הדקה הרהרתי הרבה על שמו, ועתה רק עתה מובן לי תוכנו העמוק “ספיח”. רחל מתקשרת לשרשרת בעם, לאימהות ולנשים – ומה המקשר אותה? הגאווה והמלחמה בעד יושר, בעד צדק. מוזר רחל ושאלות הצדק? כן. חייה הם מלחמה אחת בעד שילומים, הנה התלקחה אהבה בלב זה, אהבה שלא מבקשת נדבה, אהבה אמתית וטראגית, מכיוון שלא ניתן לה להיות אהובה, ליבה פצוע כלב “איוב”. זאת דוגמא יפה לאישה בעלת רום ועמדה ל“אישה” – וזה החידוש.

אני קובלה: נובע שיר מפצע לב באהבו, כן האהבה דורשת תשובה ורחל לא נענתה ולכן נוגים שיריה כחיינו המותנים מידי גורל קשה, לכן גם אנו יודעים לאהוב אותם כאת דרכינו זאת לעם למולדת. הלוא דומה העם לאישה שאוהבת ולא נענית ולכן רחל היא ה“אם”, ספיח לרחל ההיסטורית, כמות שהמשוררת לבד אומרת: “הן דמה בדמי זורם…” ויחד עם אהבה גדולה דין קשה של הגורל: מחלה, מחלה שאוכלת את הכוח, שמוצצת את הדם והמשוררת מוכרחה לעזוב את מקום אהבתה, את הכנרת ולנדוד לעיר וכך מתקשרות העובדות למסכת עשירה של פרפורים, של התמרדות והכנעה, של צידוק הדין ובקשת המינימום שגם הוא לשווא.

כך מנסה האישה להשקיט את כאבה, פצועה נפשה, כי מן האדם נפצעה וכך מתקשרים ומשתבשים בניגוניה הייאוש והאושר, השלווה הרגעית והתקווה, הזיכרונות והכנעה. הנה פרשת חיים הרת לבטים, עולם מסתובב בקשיי עולו, בא בן אדם ורוצה לאהוב ולא יכול מכיוון שאהבתו מתערבת עם בוז:

הננו מרגישים את גודל כאבה ואז שיריה האישיים מתחלפים בכל־אנושיים, בקוסמיים כביכול. פניותיה לאהובה (זלמן רובשוב) [שזר, לימים נשיא המדינה] הן כפניותיה לגורלה הקשה ההורס את גווה, כפניית האדם לאלוהים, לגורל. יש שכוחו של הכאב מאחה קרעים, לכן הננו מקשיבים להולם הדרמה האנושית, כי הד לחיינו בה.

יפה ענה א.ד. גורדון לרחל: “לכי בשבילך / עלו תעלי / איש אל יעצרך / אל יאמרו עלי / והיה בעלותך / יאיר לך היום / והנה את אינך / בודדה במרום”, זאת התשובה על הלך נפשי שבו הרגשת הבדידות רבה, כן במרום אין בדידות, מכיוון שכאן כולם יחד, כאן “פגישת” הבודדים, זה צד אחד שבחוברת הזאת, ואידך פרשת הגעגועים לאדמה, אהבת הטבע, השקט, והארץ, קשה להבין למה גם זאת נעדר ממנה? דמותה עולה בין בנות עמנו, בשורת האימהות הרוצות למלא תפקידן כנשים, בשׂוֹרָת בנות גאוֹת בתפקידן זה – היות אם! ובכל פעם ההיסוס – אולי? כמה גודל בדבריה אלה: “אחל לסלוח לאל זדון לבבו, אולי להתחיל מחדש?” מרירות רבה בלב אישה זאת ויש גם מתק למרי: “ועל כן חרישית שמחתי”, חרישית מהססת, מדאבת… כך לוחם לב אישה בקיר האטום של גורלה, מייסרת את עצמה ומנסה להימנע מלשנוא: “אין בליבי עליך”, כי מה אשם הגבר שנאהבת בו? זה סוד חיינו, הננו יודעים זאת היטב שבכל זאת יש תלונה וגם צודקת ובכל זאת למה אחרת מצליחה? למה אני לא שווה את אהבתו? כך מוּרד לב האישה ומתכווץ ומתעלה, אין בליבי עליך… כל שמחה לי – שמחה לא צפויה – שלום להולכים! האם אתאווה גם ליטול ולתת? רק לתת כלום לא די? המשוררת רוצה לכבוש את ליבה, כמות שמתפצלת לשתיים ואחת מצווה ומבקשת את השנייה – הצדק את הדין… יש כאן גאווה נשית יהודית. יתכן להסכים לרגע למבט לצחוק עובר ולהיות מאושר, אבל המשוררת עונה: “לא אחפוץ בזוק ממדורת העבר / וידי לניצבה לא אושיט”

ובצד זה, כשהלב קר בבדידותו הגדולה והפצועה פורצת שאלה: ואיך יחיה אדם? וכאן עולה ה“ספיח” של האהבה האמתית הזאת וצומח ומצמיח זיכרונות מני אז ומני קדם. רחל מוצאת לה תנחומים בשׁוּרָת בנות העם: במיכל, ברחל, ביהונתן האוהב ונידון, בבת יפתח ובעיקר באדמה הנתונה לאביב ולסתו, היא לומדת את ההכנעה הגדולה:

“הכנעה – אלמנה חוברת / אל ביתי מתקרבת”.

במצב זה מתחילה המשוררת לנדוד מקינה, ממקום אהבתה לכנרת, לעיר ולבית החולים – בנכר, היא בוכה, הבית עבורה כשבי וכאן רגש הסוף, הרגשת הפחד בעד המוות המתקרב. פרפורי חולה הם אספקלריה לכל חיי האנושות, לכלל האדם הנתון בידי גורל וכאן בא כאילו שילוב המחלה והאהבה, כנראה שאמרתו של המשורר האוהב ממצה את העניין: “כי חולת אהבה אני”, העולם כלו מתגעגע, הולם כולו בצער: אזי “למה בצער האח לא יחד צערך.”?

שאלת האוניברסאליות הקוסמוס הכואב, עולם כולו סובל ונדמה היה שרק בגלל הבדלי מצבים האנשים נתונים לבדידות ולסבל והנה מתגלה שכולם סובלים, גם החולה לא מבין את כאבו של השני, כהסגרים הם הלבבות.

ובית החולים כהעולם כולו חסר הבנה, חסר צדק, חסר שילומים. משתלבת המחלה עם האהבה המכרסמת את הנפש ועם הגורל הרצה בחיי המשוררת וכאן כל רגע טעון ועמוס חוויות, כאן בבית החולים הזמן יקר.

והמשוררת העוקבת אחרי עצמה מצטדקת: “כזאת אנוכי; שקטה כמימי אגם” ובכל זאת לא שקטה רוחה, הקנאה מתעוררת בראותה את מהלך הגורל ואיך הוא מחלק את החיים? והנה היא שוב “בדרך” "ושוב מרחב שדות ורוח דרור וגיל – “חיי בלב עצבת ליל נזעם/עוד קט!” כך בחילופים בשעות שעות תלונה מרה ושעות תפילה: “למה יום יום, שעה שעה/הייתה בי יד אדוני?/שמא אז הראה לי מלאך והאור הסמוי מעיני?”, ומה רואה היא? האהוב נושא אישה ואז קמה שירת האירוניה:

קצת תנחומים במצבה שהשנייה פחותה ממנה ולכן “אושר שלו” בלב, מתברר לרחל שיומה נוטה לקיצו.

והיא שרה: "יש ימים… ברכה וסמלים בהם ויש אפלים כלילות ובנכר זה האפור ועצוב נשמעים צלילים כחצאי קולות: “ידעת מילים אין מספר/על כן אשתוק”. הבדידות מבורכת עבורה ומכאן היא מפליגה עם סירת הזיכרונות ושואלת:

היא ממשיכה את חייה על אף הכל, אֵבֶל בליבה קרע תהום: “שפתיים נצמדות אך לב מלב נבדל… לא ישמע הקול עורג ומתפלל: שימנו כחותם… כוחי הולך ודל…”, כך נגררים הימים בהכרה מלאה כזאת! ועתה פונה היא לחיק חייה לכנרת, לארץ כלה, כאן קצת התנצלות וענווה:

ומי שר לארצי? יש ברצוננו לשאול ומנחה מה זו דלה? ימים אלו היו עמוקים באקורדים ונגינות, “רחל” ראית הסטיכיה הגורלית הייתה רחל והיא אֵם, האֵם מכיוון שלחמה בעד אימהות, מכיוון שסבלה "ועל כן הבית לי צר ולכן את דרכו אוחז… / וצו חרישי ישמע־געגועי מולדת־קומי ולכי! מה לך בארץ ניכר! ובזמן הזה בא שירה היפה “כנרת”.

כאן באה המחשבה על ה“תמורה” “ואהי לריבואות גרגירים של עפר פורה”, לעפר העם, לעפר העובד והנה חושבת על האחרת הזאת שתשכון אחריה בלבו. התזכור אותה? התלמד לאהוב את זה שאהבה? עצובה המשוררת כאגם הכנרת, כהחיים לבד ומובן למה מיכל בת שאול קרובה לה וכמו מבין שינים הדוקות מתפרצת הצעקה המתלוננת: האומנם האומנם לא היה דבר?

גדלות שבסבל אישה עבריה כבימי קדם, בין הבנות הנצחיות של עמי על ה“ספיח” – רחל.

גנבתי קצת מהלילה וכך יכולתי לרשום קצת מהגיגי נפשי.

[…] כאן שוב גשמים החלו ועיני אל אוהלנו – החודר גשם גם לתוכו? היש סערה בגבעה? כתבי כתבי חביבה ביומן, זה לשנינו נחוץ. […] דרישת שלום לכולם.

שבת שלום ומבורך מקרב לב מבעלך הנאמן. לאור ולאהבה למנוחה ולשלום. שלך לעד. שאול

אם רחל       עונג מעט

הרבו משוררים בשירי תפארת, רק הגאונים שביניהם הביאו אתם שמץ של חידוש ויש אומרים: אין חדש! אז לכן – למה השורה הזאת?

שאלות כאילו שואלות על עצם השירה ותשובה מספקת אין, כמות שהים לא מתמלא והאדמה לא מרפה להצמיח, כל עוד נשמה באדם יש מזמור שיר. השאלה היא מה היא השירה האמתית הנובעת מתוך הכרח פנימי של דור של עם, שירת הפשטות! השירה הטבעית זו שבה היוצר ויצירתו חד־הוא, השירה המביעה אמת ידועה, שירת המאבק בעד החיים, שירת העולמות ושירת העולם, הקטן־האדם, שירת הגורל, הגורליות, הפסים שעליהם רכבת חיינו נוסעת בתקווה למצוא פתרון לצימאונה הנפשי ומקום מנוחה לרוח הסוער ומחפש. בימינו נבדלו הקודש והשירה, מעטים משוררי האמת, המילה זולה וכל מי שיד לו “כותב שירים”. שירי רחל אמת הם ופשטות ובהם פרפורי אדם בכבלי הגורל, “מנגד” זה שם החוברת השנייה של שיריה, מעניין לראות בכמה גילוי לב בת־אדם זו כותבת.

צריחות של כאב וייאוש, ביטוי לגורל האדם באשר הוא תמיד “מנגד” להשיגו לנחמתו ולסף מאוויי ליבו, כמו ב“ספיח” המשוררת מביעה את השתלבות חייה עם חיי האומה בדרך הנכספת לגאולה וב“מנגד” בא הדבר ביותר בשלות. הננו רואים שההכרה מתבהרת שהכאב מזדקק ובעיקר נוצרת הדיסטנציה הגורלית הזאת של מעבר למחיצה ומעבר האישי, התעלות מתוך כאב ועם זה סמליות גוברת ומשכנעת: “מנגד תראה את הארץ” והמשוררת מוצאת את הקו הישר שבין המאורעות שעברו לשביל חייה הדלים וכך כורה היא מעמיקה ודולה מבאר העבר ומבאר ההווה והעתיד, מתבהרים המושגים והרגש נהיה שקט והתלונה עצורה.

יש איפה כאן תשובה לשאלתנו, אף פעם הננו לא מגיעים למטרה, יש חיץ, יש גורל! ולכן נחוצה השירה הזאת, בכדי להראות לנו את שתי גדות החיים – את הרצון ואת המניעה ממעל, יש כאן ניסיון לפתור לכל הפחות בהכרה את חידת החיים, מנגד הנך אדם, מנגד עצמך ומנגד חייך ואולי גם כאן רמז לניגודים שבהוויה לקונטרסים ענקיים ולניגודים שבאדם לבד? האחד המתמרד והשני הרע שמרגיע מתוך ידיעה וניסיון ש“תמיד ככה” ו“כאלה החיים…”. איזה צער שקט ואולי בהכרה זאת קצת מהאושר השלוו, קצת מהמנוח שבהסכמה, הדרמה הוכנסה למסגרת ושמה “מנגד.”

רחל פורשת את רשתות העבר, זה עוגן הצלה באם המחר עצוב, אולי אתמול היה יותר יפה? והאתמול כה יפה, מכיוון שהוא רחוק מהסוף, מכיוון שבו תקוות תמימות, בכלל הננו את ההווה ביציקת הזיכרונות, אחרי זמן מה מנגד רואים את האור המלבב וכאן בכל האופן מופיע גם הקרב הנפשי שבנפש, אין סתם זיכרונות, אין כאן שיבה לאתמול. רחל נמצאת בין שני הקצוות ולכן היא מהססת, היא מביעה את פנייתה לימים היפים בתמיהה – “ואולי לא היו הדברים מעולם?” איך לגשר על התהום? אולי זה שקר? אולי זה חלום?

זיכרונות טובלים במרי:

ובהמשך השיר ברקים של עומק של נצח:

ועוד. הצגת הבעיה “מנגד” מי? דווקא החוזה המוביל את העם, דווקא הנבחר שבאוהבים – והיא? כמה אהבה לארץ וכמה להט באהבתה אותו? ויד אדוני ההורסת את הנפש ויד הגבר הממית את הנפש. מנגד מנגד הכל, אין שילומים אין תגמול, רק אהבה זכה ונואשת וחיים לבד – מה אפשר לו לאדם? לכן שר הוא את האמת כמות שהיא על טרגיות שבגורלו, צלם אלוהים בו וכוח לשנות את החיים. אין סתירה מיסודה ואשליה, להט וקור ביחד, ערבוביה של קיום, אהבה בלי תשובה ובכל זאת זכה לוהטת וקדושה, עצב וצפייה ונבו, כאילו המשוררת מרגישה לבוא ההמשך “נבו.”

כנראה ששני מולדות לה למשוררת – ה“כנרת” והתנ"ך ושניהם מסכת אחת של שיבה, של התחדשות, של גאולה. אנו נושמים את אוויר הראשונים, את דת העבודה ואש המרד – גורדון וברנר. ימים של צריף, של חלוציות, של שדה ושמש ושל ערבים נעלים, של חום ולהט, ימי יצירה והתאבקות, הכוח החשמלי הזה של תקופה גדולה ועשירה ובה האדם ההולך להיגאל נפשו הכמהה.

מובנת עתה שורת השירים שבהם הנושא תנכ"י, מקדם רחל שואפת שלל דוגמאות והנה “אליהו” המשיח הסב, הנגלה ונסתר והגולה שהוא יביא גאולה, כמה קשר, כמה השתקפות כאן בתמונה. עליית גג בעיר בנכר בת הגאולה והגואלת, כנראה שיד גורל הוא לגאול בצערו של אחד מרבים, אבל עצב שורר כאן כפול, הנביא יכול להשיב “ראי חי בנך!” והמשוררת: “מתי שלי,”!

ב“ברית ההד” (המוקדש לזלמן) [שזר] רחל שואלת:

נודדת היא, גולה בעולם הנוקשה באהבתה:

ובמצב זה של אבדן ושל נכר: "ולא אקבול ולא אלחש “כנרת.”

יש בכל זאת הבדל מהתאכזרות של אדם עד גורל אכזרי, מרגישים אנו שכל מאמצי המשוררת להשקיט, להסכים, הם לשווא, כי אהבתה לא נכבית ברצונה לכבותה, כי יש מניעה פנימית, יש אמת האומרת: יש בידי האדם להקל הסליחה, התשובה הגורלית שבידי האדם נחוצה ונכונה – ולמי להשיב הלוא לנענה השני?

ועוד דוגמה:

חידה סתומה נשארת בלב וכאב שותת דם. המשוררת מתעלה מעל התלונה, בכל אופן מנסה:

בזמן הזה המשוררת מגעת לעומק בלתי משוער, ניבה הפשוט מצלצל באמת כזאת חותכת, ב“עקרה” אמרה לנו את כל רצונה הנשי – אֵם! כמות שהארץ השוממה – “בן לו היה לי! אורי!”, ולכן בהעדרו מהחושך קצת האור והנה שוב צלילה בתנ"ך, בעמק, ההוויה הנצחית – וגורלך אדם?

דופקת רחל על פתחי הימים ועל פתח הלב העיקש ואין קול, פורצת צעקה מליבה – שבעתי עצבך ערבית!

מה לה מהאגדה שתרקם בימים? כאן חיים שותתים דם, מה להם ולאגדה?

היא מהרהרת על היותה מאין, נרקמת הזיה – אולי גלגול של ציפור, של חיה, ושל גבעול?

ושוב החיים בעיר ב“קור” ושוב “שבת” (דגניה), יפה יפה כן רק במולדת של חיינו – שבת! רק על שפת הכנרת אפשר לרעוף מקדושה: “אביט אל־על: האוויר מה רב!… יפה הכל.”!

בימים כל פגישה היא כאילו פרידה ורבים השירים שבהם השאלה כמות פה – פעור של התהום:

השיר “אקליפטוס” מזדהה עם חיי המשוררת, מעט הוכנס בשירה על אף שנוף הארץ בו – נוף חדש, והמשוררת רואה קשר גורלי בו וכאן “אַפּוֹסְתּרוֹפָּה” פניה לאור הצוהר:

ומה בצוהר? “אני ואתה”. ההכרה ששניהם ממתינים מקשה על הפרובלמה, מצד יש לי הבנה שגם לך קשה להסכים כמות שלי לוותר ועוד לזה גאווה – “לא אושיט ידי – התבין?” כנראה שבכל זאת שמה המשוררת רשת אהבתה מתחת ליבו של האהוב, אבל אינה רוצה לבקש, היא דורשת בצדק – אהבה מול אהבה, קשה “כבד המשא מכתפים – כתפי אישה.”

השיר הקודם “אישה” “ותקראי נא בשמי לבתך הקטנה” כנראה באים במקום הבקרות של “בת זוגתו” שב“ספיח”, כאן כאילו רצון לדרוש את האמת הטראגית לחיים, את האישה קראי בשם ילדתך, את שמו את שם האהבה הנדרסת, גם בך אותי אהב כאילו אמרה והיא מבקשת סליחה בעד השנייה שבה הפורצת הגדר המעליבה והצוחקת בגאווה ומבקשת “הקשיבה, הקשב לו לקול הפורץ! אליך, אליך ממך – עד הקץ”…!

יש ב“מנגד” אקורדים גבוהים להכרה וגם לציוריות, הייתי אומר לדפוסים פלסטיים למאבק הזה.

איזו מלנכוליה והבנה שקטה, כאילו פני “מונה ליזה” של דווינצ’י, חכמה שלאחר ניסיונות ועינויים, כך נראים החולים ביוצאם לאור היום להמולת החיים והם מודדים עוד כל רגע והם בולעים כל צעד, כל פסיעה – עולם, כל שעל אדמה נס – חיים!

ושיר “הכּוֹרֶה” רב בכישרון הסמלי שבדרמה הזאת, האות והקול המחכים להקשבה, האהבה ממכרת החיים עומקם ורחל כורה –

ושוב:

הפרובלמה היא בזמן, בטח שיש תגמול, יש צדק היסטורי, אבל העניין – מתי? ומי יזכה? מה התשובה שלאחרי הזמן? רק בזמן העייפות באה העזרה. האדם משלה את עצמו, כל הזמן שכחו אותו ואולי יחזור עוד? כן זה יהיה מאוחר. לא ניתנת למשוררת אפשרות לזכות בניצחון שאולי יולד בלב במסתרים אחר כך: “והלב קשוב”!

ומכאן המשוררת רוצה להשתחרר ממלחמה מתמידה זאת, אם נכון ש“זה מול זה”, אם נכון שגם הוא אולי אוהב אזי “נסוך על העבר! אולי מצמד! היה ואם נכשל – כתורי הרים בחבל האחד/התהומה או אל על”. “כן אוויר פסגות היה קדשנו – אח אחות”. אולי כאן דבר דומה לאהבה הטהורה של יונתן ושאול, אולי עוד יותר נעלה מכיוון שאח ואחות. “אל ההרים רם בקצבו בהלמו, כי אל סתר נירם הדרך רחוקה רחוקה”, והשיר “שי” בא כאילו ניסיון של פניה חדשה גם לארץ וגם לאהובה, כאן משחק של גורל “ואשלח מנחה לך”, “ואשלח אליך”, “התשמח לַשַׁי?” שי לעם, שי לארץ, שי לתקופה, שי של פרפורי דמים ונפש – שירת אמת, אהבה נכזבת, כאן שי דורות לבת של מלחמה עם הגורל נועזת וגאה ולב אישה נכסף ללדת ואין בעל ואוהב לה. “ספיח” ש“מנגד” יש בהם ראיה ברורה ולכן לא כל כך מר הגורל של המשוררת, יש גם ארץ מנגד על אף “שמרחוק תראה.”…

אם רחל         עונג מעט

שירי רחל האחרונים חולמים באותם הסממנים מאשר “ספיח” ו“מנגד”, יש אולי הופעת החיים בעירומם על הטרגיות העמוקה על האמת הצורבת שבהם. אדם עולם קטן ומאווייו רבים, רק על עצמה כאילו, רק קצת לספר האישה מחייה הפרטיים, על אהבה ועל אכזבה והנה נפתחו תהומות הקיום במלואם, לכאורה עולם האדם צר וקטן, אבל שאיפות בו לאהבה לגאולה ודרכו דרך מכאובים ועמדת האישה הנאורה הזאת:

איוב בדמות אישה ולכן יותר טראגי, יותר כאוב:

“חטא לא חטאה לי…” הגורל כאילו צודק, רצת בכאב, כמה השלמה מתוך מכאוב זה!

כל טוב והנאה מזדהה כאן עם המכאוב, אם יש גמול ואין גמול – חסד הוא המכאוב, גאוות על אמונים למשוררת אפילו בזמן ריחוק ואי תשובה.

כאילו טוב לה לאישה הכאובה והיא מנסה לאהוב את מצבה הקשה ומנסה גם לנשק את ידה הפוצעת, אבל ההתמרמרות מגיעה לביטוי חזק בדרך עקיפין, על אף שהנה כמעט אמת אם יש תשובה לך אישה לאהבתך ואם לאו, “יש רגעי טירוף… לקרוע שלוותך כקרוע קול שופר\שמיום הדין…” ודווקא במחיר החיים, כי מה יותר יקר לאדם מהחיים והחיים בגוף הבשר ובשר הגוף חולה והנשמה זה נעלה – תהום! ונודדת המשוררת מהבית, כאילו להטרד מהעבר הקרוב, מהמולדת ומאהבת.

עצבת וזיכרונות, קטעי מנגינה נשתקה, קצת אירוניה על:

התפתחות ההכרה מההכרח שתבוא לדמותו של “חוני המעגל”, המוזרות שבהופעתו המיוחד, החותם של כל התקופות בו, יש דור מאושר ויש דור לא מאושר, אבל חוני מכיוון ש:

האדם של כל הדורות היודע את סיכום הקיום, בודד נודד בנכר מוזר וכאן שוב פניה לאיוב, לאיש המופלא…

ברור למשוררת שגורלה בודד והיא שואלת את הזיכרון הטוב, להיות בעוני אהבה וטובה.

היא מתגוררת בעיר, בין בתיה זרה, עקורה משורשיה, לא הטבע, לא הארץ ולא הכנרת, ואולי ואולי עוד תזכה בכמה קרני האהבה, פתאום מופיעה “עדנה”:

וְלוּ! “אנחנו־ילדים:”

זה בא כאילו תשובה למציאות, כן ילדים יודעים לאהוב בלי חשבונות והאדם הנצחי הלוא – ילד! הזיקנה והילדות שתי קצוות החיים ולכן קרובים לנשום מהנצח, גם דמעתם וכאבם יפים בלי רוגז, בלי התמרמרות, הילד והזקן יודעים את אי יכולתם ולכן גם הילד וגם הזקן אוהבים, האהבה נובעת ממצב האוהב ומרגיש בה רק הנזקק לה, כן אנחנו – ילדים! במצב זה חוגגים קצת הימים, יש אושר למשוררת על הנבו העולה:

ורגעי חג מולידים תפילה, המוות יש בו מהחג, כמות הלידה ותפילת הווידוי כבדה ונוגה, אבל משענת, כי מן החיים היא באה. בת יפתח כסמל הקרבן של העם, כנס ההקרבה וגורליות כאן רבה שוב, כדי לתת את החיים לעם נחוץ לחיות וזה נמנע מלכתחילה ולכן כאילו היסוס: “אם את חיי לא נתתי לעם” ובזמן הזה הכל בא בהדרגה, הלחץ ההכרתי הכירה עמוק ומחריב את הנפש והמחלה הקשה אוכלת את הגוף וימים אלה ובערבים ערבי ימיה נשמעת לה הקריאה מחייה: “הכוני אחותי…”. יופי של נפש בתפילות האחרונות, הפרטי גנוז, כי מה בדברים הפעוטים של יחיד, אבל החיים בכללם התאבקות גורלות ומלחמת הקיום מקבלים ביטוי בחזקה, החידלון בא, אבל הננו מרגישים בתמורה החלה בליבה, מאמינה היא בקיום השיר והיא מבקשת לשמור אותו לשאת אותו:

שיר האמונה הזה מופתי לה ולחייה הזכים, רק זה שאבד לנו, זה שלא ניתן להשיג, רק זה לנו הוא, רק זה אהבנו באמת, זאת הדרך הנצחית והשלמה, זה קניין האדם, כן המתים לא ימותו – רחל לא תמות אף פעם, כי במלחמתה בעד החיים לא מתה. שיריה כאילו זכו להישאר היחידים בשירה העברית מלאי כובד והכרה בחיינו בארץ, יש בהם אמת שחיים אותה ולכן שוב לא מתה ושיריה חיים, כי אמת הם, כי פשטות הם, כי קשורים הם לדורות, לאדם בכללו ובעיקר לאישה יהודייה אוהבת ונכזבת שרוצה למסור את הכל ולא ניתן, הרבה ישנן כמוה, תקופה של העליות ממש, כשהיה ערך לעליה במשמעותה האמתית, סימן הוא לעושר של אומה, אמנם עצוב גורל העולמות האלה, אבל מה עצב ואכזבה פרטית מול הערכה היסטורית נצחית, בשרשרת השיבה והגאולה אישה עבריה נגאלת ושיריה גואלים עד היום "כנרת כנרת… כינור חיינו, כינור קיומנו בלב עבריה הוא הנפצע מנגן נקשיבה, נקשיבה לשירת גורלנו לשירת ההולכים לגאולה.

* * *

ב"ה

כ“ח בשבט תש”ג

יקירי

אחרי מכתבך אני רוצה להשתדל שגם אתה תקבל אגרת לשבת, אמנם עד כה נחמדה ומוצלחת כמו ששלחת לי, אבל גם בהעדר כישרון הציור והכתיבה תמלא את שליחותה – תגרום לך את השמחה כמו זאת שלך גרמה לי.

חבל שלא נהיה יחד – השבת הראשונה בלעדיך – אך אור הנרות וברכותי יגיעו אליך, בטוחני בכך כי אליך ישולחו ולא יחטיאו את מטרתם. כמה יפה פינתנו בשבת! יתן ד' שנזכה עוד הרבה ליהנות יחד מזיו השבוע. באותו הערב ממש הרגשתי שהשכינה הייתה שרויה על משכננו הצנוע, כה נעלה היה! וגם יוסיף עוד אהבה.

אחרי שליוויתי אותך חזרתי לעבודה, לשמחתי, לא קבלו אותי כפי שחששתי, דווקא להיפך, כולן היו במצב רוח טוב, שאלו אותי איזה מתנות קבלתי? אמרתי שיבקרו אותי ואראה להן, על זה כל המחסן קם על רגליו (אהובה, חביבה, שלומית, יהודית ועוד) ותיכף פלשו לאוהל, ממנו הלכו לשושנה להצגה, כל היום היה נחמד, האווירה בכלל לא הייתה “מחסנית”, האנשים כאילו התקרבו אחד לשני, לפעמים בן אדם יכול ליצור אווירה אחרת לגמרי. שלומית נחמדה מאוד, אני מעריכה אותה מיום ליום יותר.

זה כבר סוף השבוע, הגשם בכלל לא הפסיק, היום קצת התבהר. עוד לא הספקתי לסדר שום דבר. שלומי טוב, אני ב"ה בריאה, מרוצה ומאושרת, בלילות אני ישנה כמו ברזל, בכלל לא שומעת את הגשם, זה פרוזאי מאוד, בלי אנחות, בלי דמעות, כמו שזה מתאים לאשת חייל, אשר מבינה את התקופה על כל קשייה ומסתגלת אליהם.

התחלתי בשיעורים באנגלית, אני חושבת שאוכל להתקדם, להיזכר בנשכח ולהוסיף לזה. עם עקיבא קבענו תכנית לימוד “ישעיהו” פעמיים בשבוע ופעם בשבוע קריאה בתורת הנביאים של בובר, עדיין לא התחלנו לבצעה, כי הוא חולה, הוא מרוצה ממני ומאושר, גם לי יש איזו פינה – בית. הזוכר אתה את אותו הערב, כשסיפרתי לך על הפרשה הזאת? אז סיימתי, ובאשרם גם אני אהיה מאושרת, כמה הגורל משחק! היום הדבר התגשם רק בחילוף הגופים, הוא מאושר באשרנו אנו. תפילתי המקווה, שבקרוב יגיע הזמן בו נשמח יחד כולנו ונראה מאושרים את שניהם. כה יפה לאהוב, כה טוב להיות מאושרת וגם לראות אושר מסביב. לכולן הייתי רוצה לחלק את האוצר הזה! עולם “משוגע”, למה כה מרובים הדמעות בו? ולמה לא אושר במקום צער? הרי הכל בידי אנוש! כי האדם רק הוא הוא אשר מפיץ את הרשע, כי ה' רוצה רק אהבה ואחווה… ואנו נעשה את רצונו בלבב שלם.

אני לא לבד, כל ערב אנו יחד, עקיבא, עזריאל, שלמה, לאה, גם למנחם ורבקה אני נכנסת כל יום, מנחם דיבר עם הרב ש. והתעודה תסודר. הערב בילינו “ערב משוגע” אצל לאה, שלמה לא בבית ובכדי לא להשתעמם הזמינה אותנו לקפה. אני הבאתי ריבה, תאר לעצמך חברה ליצים: עקיבא, עזריאל, לאה, חנוך, (הוא אומר עכשיו YA GRECH ) אפשר היה להתפקע שמה.

עזריאל הביא היום פמוטים יפים מאוד, אחרי שהודעתי לו על שאלתו על התקציב, שאין לנו צורך ביתר הדברים, השתוממו גם שלמה, אחר כך אמר: אם רק פמוטים, אז תקבלו באמת יפים ועמד בהבטחתו, חבל שלא תראה כשבפעם הראשונה אדליק בהם. אני יודעת שבערב זה יהיה לפני עיניך אוהלנו המואר, הוא כה נחמד ובעיקר בשבת! אם קשה יהיה לך, זכור את הימים והלילות שבילינו יחד ובהכרה בהמשכם יוקל לך… נכון לנו עוד הרבה קושי וגם שמחה כאחד, בראש מורם לקראת שניהם… כי מיד אחת שלוחים אלינו ברכה אליהם. ממחר אי"ה אהיה מוכנה לרגע הגדול, אחכה לך בסבלנות.

באהבה וכמיהה. שלך לנצח. הדסה.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם         י“ב באדר א' תש”ג

שאול יקירי

בטוחני שמכתב זה יפתיע אותך הן במועדו הן בתוכנו, אך אי אפשר לי לא לכתוב, ראשית הזמן הוא יותר מדי קצר ושנית רצוני למסור לך על מהלך והתפתחות העניינים בקשר עם התיישבותנו.

ערב ערב אספר. כל יום נדרשת ההכרעה, ואין כח ואין רצון להכריע, אך אתמול נעשה צעד חשוב מאוד ואולי מכריע ונוטה לדחייה, והנה על זה אספר:

אתמול היה שלום בת"א בישיבת המרכז החקלאי, בה נמסר: הננו לקבל ביום שני הזמנה טלפונית מוויץ [יוסף], שיבוא ירושלימה וייתן תשובה סופית בעניין כפר עציון. הוא אמר שדרושה באופן דחוף פלוגת כיבוש של 20 איש, אשר צריכה לעלות לכל המאוחר ביום ב' בשבוע הבא. אם עד יום ה' זה, לא יקבל תשובה, או יקבל תשובה שלילית, מוסר את המקום לתנועה אחרת. הוא מבטיח שהפלוגה אשר תעלה, אינה מחויבת להתיישב שמה, היא דרושה לחודש ימים ובמקרה שבמשך הזמן הזה יתברר, שאין רצון לעלות לשמה, משחררים אותנו מכל העסק הזה. (קרא בעמידה).

כמו בהתחלת השיחה הראה שלמה עצבנות, מה שאין להתפלא. ובכן רצו להעמיד להצבעה, אם להחליט הערב סופית, מתוך ידיעה על המתרחש אצלנו ותוצאות ההצבעה אשר הגיע דרך צינורות מיוחדים אליהם נסע תיכף חזני ליבנה להתייעץ עם דוד א. [אינטליגרטור]. אחרי התייעצות נסעו שלשתם (חזני, רודי, דוד) ל“אמונים” [קב' הכשרה אחרת של הקיבוץ הדתי], לשאול אותם אם הם מוכנים להעלות פלוגה במקרה שקב' אברהם לא תסכים לכך. הם כמובן לא יכלו תיכף לענות, הרי זה היה פתאומי בשבילם, ענו שיעוררו את השאלה ובמקרה שיסכימו לכך הם מבקשים עזרה מקבוצה אחרת, כי בלתי אפשרי להוציא להם כה הרבה אנשים במצבם הנוכחי. בכל אופן, אנו נדרשנו לתת תשובה למחרת.

מובן מאליו התחיל קודם ויכוח בעד ונגד הפלוגה. שושנה ק. הייתה הראשונה בין הדוברים: "אסור לנו לעשות את זה, אסור וכו'. אחרי זה התווכחו אם להצבעה הזו נחוץ 2/3 או רוב רגיל, אתה בוודאי רואה לפניך את כל התמונה הזאת.

העיקר שהחליטו ב־36 קולות נגד 23 שלא שולחים פלוגה והתחילו להתווכח על התנאים. בהמשך האסיפה כבר לא הייתי כי הלכתי לישון, הייתי מסודרת לשמירה… כרגע שמעתי שרוצים שהקיבוץ הדתי ישלח פלוגה מקובצת ואנו נשתתף בה. היו גם אנשים שבמשך הוויכוח אמרו, ש“אמונים” תשלח את הפלוגה, אנו אולי נעזור להם ואם זה יהיה טוב, אנו נעלה. (זה טיפוסי לאנשינו).

אני כלל וכלל לא מבינה את האנשים: ניתנת כאן האפשרות להכיר את המקום, שירות של חודש ימים עד להחלטה הסופית וכך בעצמם רוצים לדחות את זה, כי אומרים שכעת לא מסוגלים להכריע… ושוב לא מסכימים ובמצב כזה שנביא אליו לידי זה, העניין נראה כמעט מחוסל בשבילנו.

אני מצטערת מאוד על כך, אך לא זה מה שרציתי בעצם, כשהיה מדובר על שליחת הפלוגה מחשבתי הראשונה הייתה להשתתף בה וגם כעת כשאנו רוצים לתת רק מספר אנשים, אני רוצה להיות ביניהם.

אתה יודע היטב מה זה בשבילי, אבל בכל זאת אני רוצה את הסכמתך. אני יודעת את תשובתך מראש ואת עמדתך כרגיל, אבל אבקשך מאוד: תענה לי ומה שהיית רוצה.

אני מצטערת שלא אוכל לעמוד יותר על הדבר, כי עלי ללכת להעיר את האנשים, אבל אתה מבין אותי מבלי להאריך בדברים. ובכן כתוב מהר!

בנשיקות ואהבה אין קץ. שלך לתמיד. הדסה

* * *

ב“ה י”ב באדר א' תש"ג

אגרת לשבת פר' “תצווה”

רק כרגע חזרתי מהעיר, ערב מואר בהיר ונדמה בכל זאת קודר ומלא תוגה. הרחובות נמתחים על גב הכרמל ומדרגות מקשרות ביניהן. ירח מלא חוצה את הרקיע זר ותמה על הולמה המשונה של עיר הנמל.

הנה רץ צעיר עם כינור לאיזה בית אפל בלב מלא תקווה לנגן, כנראה יש שם מי שמחכה לו. כאן נסגרות חנויות ונדלקים פנסים אדומים וירוקים “חיי לילה” מתחילים. על מדרכות צפיפות ופזיזות, כולם רודפים לבתי קפה לבתי משחק וראי־נוע, וצחוק משתלשל לעומקו של החוץ, אי אורות צבעוניים מרטטים בגלים.

על הכביש המתפתל למעלה לראש הכרמל רק מכונות נוסעות. – כאן לא עולים! יש מכונות ויש לילה ויש יצרים ויש גם כסף…

– אי ללכת בעיר ההומה? רק בית כנסת עודו מאיר באור קלוש חיוור, גם כאן בכל זאת ריקנות, אין חום של הלהט המבעיר, אין לפיד הלימוד – אז לאן אני הולך הערב?

אליך, לכתוב לשבת איגרת – נזכרתי ברעש, ובדרך עצרני קבצן עם יד מושטת – אור הלבנה האיר את אצבעותיו הלבנות החולמות על נדבה ופיו מבקש, תנו נדבה!

עיר אפלה במעלה ההר, ים זועם, ירח חיוור, ויד מבקשת נדבה

– – – – – –

יקרה שוב שבת מתקרבת, שוב אור נרות בבית וכאן אני בצפייה אקבל את בואו. אני מבין לך שרצית לבכות בזמן שהתגלגלתי שוב. אני כותב עתה את דפי דבקותנו, אולי תהיה שם הקלה בהן? מכיוון שרחוק להגיע במילים לתחנת הגעגועים, אמרתי אכתוב. אולי נציל מהקיים ומהחי בתוכנו כזה?

שבת “ואתה תצווה את בני ישראל”, והפטרתו “אתה בן אדם” (יחזקאל), על בנים דובר בשניהם, על עם, ועל אדם, על בנים, ושוב חזרה על פרטי הבניין. להקטין את היתמות, כדי ליצור אפשרות של תפילה, של קודש־מעט בתוך החולין של נדודים וחיי מדבר. “אתה בן אדם…”

וכהמשך ללימודי בתורה באות מחשבות על בנים אלמונים בחובו של הגורל, בחיק חיינו הכומה, על חובתנו ועל רצוננו הנדחק מפאת דוחק השעה. עד עתה קיימנו את רצוננו להיפגש ובכל זאת הפגישה היא בדורות, בגזע, בבניינים!… לא אחלל את רגשותיי לשעה הנכונה את רגשי קודש הקודשים במילים, גם את עוצמת דבקותך יקרה! אשא בלב פנימה –

לכן הנני כה פוסח על גבי התאמצות ונסיעות חטופות – להגיע!

הפעם הזאת חזרתי עייף ורצוץ, השיחה לקחה לנו את כל הזמן, והלילה ברח כתמיד מהשחר, וטרם הספקתי פה לפתוח הנני שוב בדרך לחזור.

אני מתאר לי את רגשותיך ואת גודל געגועיך, הננו שנינו שווים כהיום, חבל שלא ראיתי את השתילים ששתלת. ביקורי זה מעורר בי רצון שוב לנסות לשנות קצת את המצב. נחוץ לעשות מה שאפשר כדי להוציא את האנשים מהניצחונות והפוליטיזציה. הלוא יסודות חיי ציבור בקבוצה וחיי המשפחות זעירים למדי, ושוב המסקנה – חג ומנוחה.

אני מכין עכשיו רשימות של חומר ספרותי ומנסה להשיגו ולאספו.

אצטרך להתקשר עם מישהו בקבוצה שירצה לעסוק בדבר, ואולי את? חשבתי עליך מזמן (מאז ישנת לילות במסדה…) הנך זוכרת שלפני יציאתי רצו להציע לך זאת? זה היה קל. אני בעצם עושה את הכול, רק שמירה על החומר ואיסופו נחוצה, חשבי על זה. זה תפקיד נאה ומתאים לנו מאוד. כן חשבתי להתקשר עם שלמה (אני אכתוב לו) לעורר שאלות העומדות על הפרק, כגון שאלת השיתוף והתרבות, חינוך, עזרת הורים וכו'.

אני רק דולג הפעם על כל זה, אבל יש צורך הרבה לכתוב.

* * *

ב“ה י”ט באדר א' תש"ג

אגרת לשבת [פר' כי תשא]

הדסה רעיתי שלום לך!

רק אתמול קראתי את מכתבך, כמובן שאין לי מה להוסיף על תשובתי, […] לו הייתי בקבוצה הייתי גם כן הולך ואתך בוודאי ובוודאי. זה רק יומיים חלפו בי כשנים, יש ימים שנותנים לי להרגיש ברור את הסתירות שהנני טומן בתוכי ומשתיק, שאלות החייל הדתי, קשייו והתמרדותו בעולם עיוור ופושע ואנו בתוך האלפים הבונים שהלכו לשורה, מתוך חזון והכרה אינם יכולים למצוא פתרון בשלום הכללי ובעיקר האווירה המושחתת. בהתאמצות רבה עולה לי להתרכז קצת, בכדי להתפלל, ללמוד דבר מה או לקרוא וזה תמיד הולך בדרך היחידה, בדרך ההתבודדות ותמיד הנני אתך ועליך מחשבותיי הרבות ושוב שאלות החברה והקבוצה [קבוצת כפר־עציון] וכאן עולים פליטים שמפחידים אותך בקדרות פניהם, ילדים יתומים… כל הזמן הנני בטרנס המאורעות ודרוכים ומתוחים ומקשיבים מעל מידות הזמן ומעל כברות האדמה איגרותיי אליך ואני לבד גם כן.

אכן היינו יחד ערב ולילה ועם שחר כל אחד לתפקידו הרגיל, כדבר מובן מאליו, ככה זה כרגיל, מכיוון שהננו לא חושבים כבר על עצם העובדה, על משמעותה, אבל יש גם רגעי התעוררות, רגעי עדות קשה שבאים להגיד לך על מקור מעשיך אלה, על מהלך חייך, למה זה ככה? ממתי זה ככה? ואז שוב יד הגורל מכה על סדן לבבי במהלך האינטרוספקציה הרת השאלות המתרחשות פתאום. שאלות קיום ויקום, “פאוסט”, “איוב”, “קהלת”, “שיר השירים”, כל היצירות הגדולות וחיפושי בני אדם לפתור את הבעיה האחת והיחידה של חייהם, יש האומרים לא נשתנה שום דבר והכל סובב ומסובב, סיבה מולידה עובדה והיא שוב סיבה לעובדה חדשה ויש ויש אומרים לרוב, והעיקר: לבך בן־אדם מה אומר? וכה הרבה יש שלא מן האמור עד עתה בעיות ושאלות שלא תמצא בשום ספר ובשום יצירה וכתב, אולי קצת מתפזר בדרכים ומתגלגל ומתקרקר בסער? והעיקר שבלב נשאר בלב.

חביבה ראי כמה יפה התמסרותם של אנשים, נראה שצר לאדם לבד והוא שמח עם השני, ברצונו להיטיב את החסר לו, צד אחד של היריעה הטראגית והסתומה שבלבבות ומצד שני רצוננו להתעלות על קשיים, להקניט את חפץ “הישיבה” הרגעי וללכת באופן חופשי בדרך וויתור והבנה הדדית, חשבתי – אולי הצדק אתם? אולי סימן לאהבה הוא הרצון הכביר שרואה רק את עצמו, החפץ הבלתי מובן והבלתי מסתבר בדרך ההיגיון? תשוקת האהבה שדורשת את הכל עבורה, אולי אולי…? הלוא תמצאי בספרות את הארת הדבר בהרבה עובדות, מצד אחד טבע האישה, כך אומרים הרבה, האישה זקוקה בהתעסקות והאישה רוצה להרגיש בלהט הגבר, שישכנע אותה, שמשקיט אותה, שכל וויתוריה באו רק לנסותו, זה רוחב לב רק בתור מפתח, בתור אפשרות להיווכח בא ועובדה היא שאפשרי להתרחק יותר עוד, אז למה לא לחשוב שגם כעת די רחוק מלהיות בסדר? כאלה וכאלה התרוצצו במוחי, אבל אמרתי מה שידעתי, כזאת הנני אוהב, הלוא דרשתי כל כך הרבה ממך ומעצמי, כן לתת לתת. נכון שיהיה קשה, נכון שיהיה רחוק, אבל האם היום קל? ושאר הדברים שהננו מתאבקים בהם קטנים ולא חשובים? וחיינו אלה הנמשכים בין דם ודמע? והתאפקותנו להוליד ולחנך? להקים בית ודור? השאלות! השאלות! גורלן כגורל כל, יש מתפתחות וחיות ויש שמתות תיכף, כן את שאלת חיינו רק אנו מחיים מסביבנו היא שאלה רגילה מתה. לא בפגישה של שעות והכפיפה ביחד כאן על הפרק, יש כאן שאלת בניין, שאלת דור, שאלת האדם ושאלות שאלות… לכן תביני שגם כרגע השבתי כמות שידעתי וידוע לך. ישתוממו ישתוממו, אכן כל כך הרבה ספרים…

את ספר חיינו מעטים יודעים, הכל נמדד בעין וחיינו בעין מיוחדת, צריך להימצא בדרך הפרידה הזאת, בכדי לדעת מה זה לא לאבד רגע לשווא, מה זה להגיע רגע יותר מהר ובכדי להבין שתיקה כזאת ושיחה חטופה בין משמרות ושמירות צריך עין, כן צריך לראות מי שרואה גלוי עבורו.

כאן אין דבר מה חדש! המכתב קטן מכדי להכיל את מה שהייתי רוצה להסביר והזמן פוחז ככה, רק רץ ופוסח שאין סיפק בידי להספיק להגיד, תמיד זאת רק פתיחה ואת יקירתי אולי מרחוק בפתח זה היקר של ערבי שבתות, מול אור השבת תוכלי לשמוע הד לכל הפחות ממני? ואני דורך את אוזני נפשי ואני שומע לך – ואני עונה: לכי להרי ירושלים! את נבראת כדי לעשות ולכן אם שעת המעשה באה – לא אעצרך יקרה, הייתי הולך אתך, הייתי מסקל את שממת הארץ, בכדי שביל לדרוך בהרים, בכדי נטוע, היי ברוכה ברצונך זה! אין זאת אהבה אפלטונית, בגווך ונפשך דבקתי, יש קשר בין האדמה שמקשרת אותנו! יש קשר בין הרי ירושלים להרי הכרמל!

חזרתי בזמן הנכון, העבודה היום יומית מנותקת מכלל הקורות בעולם, קשה גם לגשר בין כל הצוקים של חיינו, חֶבְרָה לפני עלייתה על הקרקע – ומסרבת [קודם העלייה לכפר עציון בהרי חברון בתש"ג – 1943, התנהל וויכוח אם לעלות לאזור סלעי ועוין אם לאוו] ושם עולם מחוסר קרקע מושמד ואנו בין כל הצוקים האלה. הנני נודד וכמו ממשמש – אֵי מקום לתקוע יתדות? האפשר לגשר ולקשר את הכל? מובן יהיה לכל שלא “נכנסנו לאוהל”, זה עבורי כה ברור, בכל פעם שאני “רוקד” לקראת הגבעה על הכביש ולקראתך רעיה ולפנות שחר לוחץ ידיך היקרות ופונה לבד שוב לכביש המוביל אותי למרחק, אני מרגיש זאת, אני חי זאת. מי ידע חייו של בן אדם? הננו חושבים או הכרנוהו ולא יודעים שעד קצה המעטה החיצוני הגענו, יש לנפש: קלעים, וילונות, יריעות, חצרות ומדרגות, כלמשכן כלמקדש, יש שרק פעם אחת הננו באים לתוכו, לתוך קודש הקודשים שלו, לכן כתבי בספר גם את זה, זה יהיה יקר לשנינו – ניצול הרגעים שצוללים בעמקי ההוויה שמחר יהיו לאתמול. אני שמח על זאת שלבד הצעת זאת, כנראה שיש קשר טמיר בין לבבות שאחד מגלה לשני את סתריו וברגע מסוים מרגיש כמוהו כואב ואוהב. אני נאלץ להצטמצם. […]

השבת פרשת “תשא”, פרשה רבת תוכן על ספירת העם, על שמן המשחה ובעיקר על השבת “ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם”, אחר כך מסופר על העגל שעשו בני ישראל, “קול ענות חלושה אנוכי שומע…”, גם היום אין עדיין קול גבורה במחנה, אכן פרקו את חלק מנזמיהם, אבל קול ענות חלושה זאת! העיקר הלוחות החדשים הכתובים באור ופני משה הקורנים, אור הרבו, הרבו חשוב, עד תחקקו בלבכם את דבר ה' ובהיסטוריה עניין אליהו הנביא ומלחמתו עם נביאי השקר, “עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים?” יש הרבה לעיין בפרשה זו המלמדת, בדורנו ובימינו אין נביא שישאל, המצב כה מדבר בעבורנו, בעד הכרתנו ודרכינו “ואין קול ואין קשב”, עדיין… מי יודע מתי יתקדרו השמים עבים ורוח ויהיה גשם? כי נישא את פרשת ימינו לספר החיים, פרשה זו תעיד על אי יכולת ועל שפל־רוח ששרר, הכל בעד ההכרה היחידה והמקורית רק הדור עיקש הדור פתלתול וקטן. הכרמל ממולנו ואליהו אַין, יזרעאל קיימת, אך לא ביערו את הבעל וליום זה של גילוי, של תשובה, אל מקור הדרך עוד רבה.

* * *

ב"ה

כ' באדר א' תש"ג

שאול יקירי, שלום לך!

אני אמנם עייפה מאוד ומתכוננת לישון, אך אי אפשר לי מבלי לדבר אליך אם כי על גבי הנייר.

ברגע שנסעת מכאן נדמה היה לי שעניין כפר עציון כבר ירד מהפרק והתחלתי להתייחס אליו כאל דבר שעבר זמנו, אך אתמול שוב התחדשה שאלת יציאת הפלוגה, מחכים עוד לידיעה טלפונית מחר וייתכן שהפלוגה תצא ביום ראשון. את האנשים עוד לא קובעים, כל זמן שלא יודעים בוודאות אם הפלוגה יוצאת.

שניים הם הטעמים לכתיבתי כעת: ראשית, שלא תופתע במקרה שאצא כי כמוני גם אתה היית משוכנע שהעניין חוסל, שנית, אני מתחננת לפניך, תענה לי ברורות! כי ראיתי שלא היית נלהב אעפ"י שהסכמת להליכתי, אף מזה כשאני חושבת הרבה, אני משלימה עם אלה אשר אומרים לי לא לצאת, בעיקר בערבים כשאני נמצאת לבדי ונכספת בגעגועים אליך, לוחש לי משהו: טיפשה, על המעט הזמן הזה שהוא נמצא על ידך ממש (כי הרי אתה על ידי תמיד…) את רוצה לוותר מרצונך החופשי… ומאידך זה מושך אותי.

ובכן מה לעשות?

ענה לי יקירי רק מילה אחת ורצונך יעשה לרצוני…

אני משוכנעת שלא תראה בזה חולשה, אך קשה לי הפעם להחליט לבד.

ענה לי!

ביום שנסעת הלכתי לעבודה ב“יכין” [מפעל], עבדנו בבירור ח"ג [חומר גלם], כמעט שנרדמתי בעבודה, נוסף לזה גם צמתי, היה גשם חזק, חזרנו הביתה, לאחר שטעינו בפרדסים, מאוחר מאוד ורטובים עד העור. למחרת שכבתי במיטה, כי היה גשם חזק והיה מי שיחליף אותי בעבודה (הייתי מסודרת לחדר האוכל), היום עבדתי במתפרה, נדמה לי שעד סוף השבוע אשאר שמה.

השבוע לדאבוני לא למדתי הרבה. עקיבא עצבני מאוד, מסכן, הוא סובל נורא. אתמול גילה לי שקיווה וחיכה כל הזמן האחרון, שרחל תבוא עם העלייה הזאת, מהונגריה, והיות והיא לא באה, הוא לא מוצא את מקומו. אני מובן משתדלת לדבר על לבו ולהרגיעו, אבל קשה לי מאוד ברואי את סבלו ואת התלבטויותיו, איזה תהום! כמה הגורל משחק! אך אני תקווה שבמשך הזמן הוא בכל זאת יתנער שוב.

אני גומרת, כי עיני נסגרות.

בגעגועים עזים ונשיקות אין קץ. שלך הדסה.

* * *

ב“ה 14.3.42 ז' באדר ב' תש”ג

הדסה יקרה שלום!

אני מתאר לי את צפייתך הממושכת לי, עד היום נגררת האפשרות לצאת הנה ושוב, בכלל השבוע מלא ערות ודאגה לחופשת החג. רבות החששות והקשיים שיוצרים אותם “אחינו בני ישראל” המפקדים שאין להם ייחוס לחג עברי ולחיים ישראליים. כל הדברים האלה דחו את כתיבתי עד הרגע, ומכאן שלא בטוח בכלל אם אוכל מחר עוד להגיע, הנני רושם דף זה במהירות בכדי שדוב ייקחנו אתו.

אכן זו בפעם הראשונה שאני מקצר מתוך הכרח את כתיבתי, גם נדרי לכתוב לך לשבת במיוחד לשבת הגדול מקופח קצת, אבל לא אשמתי בזאת יש פנים ופנים לכל הצבאות, צבאנו חסר פרצוף ונשמה. אל יעלו במחשבתך פקפוקים בוודאות המניעה הנשקפת, אני בכל אופן מאמין שנשב יחד בתוך החברה ונשמח בחג הגאולה. דוב לוקח אתו את הספרים שקנינו, יהיו אות לקשר הדוק ובמיוחד לרמז על הרצון לעשות על אף הכול.

נוסף לזאת הננו במצב של זִיזָה, אנו עוברים בעוד ימים מספר למקום אחר, תיוודעי מדוב על הכול, כמובן שמצב זה לא מאפשר לי לשבת בשקט כמות שהנני רגיל ולכתוב.

כל המתרחש כאן ומסביב, מחוץ, מעורר ומעלה במחשבה הרבה, הנה כאן ושם סימנים לערות איזו שהיא. רשימות ב“צרור מכתבים” ב“עובד הציוני” ב“הפועל הצעיר” ובעיתונים רבים של החיילים – על שבת ועל חג.

את רצוני לגולל את הפרשה הזאת, לעמוד על היסודות ועל הסיבות, ומתכוון לנסות לבוא לידי מסקנה לעתיד אעשה בפעם הבאה. יש סתירות במציאות הזאת, כל התעוררות דתית ומחשבתית מתנקשת ב“אינטרס” של “המעמד הפועלי” שהמונופול עליו קיבל דווקא “השומר הצעיר”. הנה עובדה זאת מעלה את השאלה: אם כן מה טיבו של החבר הפשוט בתוך התאים הרבים האלה? והתשובה היא שלילית בהחלט, אותה הביקורת שבאחרונה השתתקה בנוגע לרוסיה קיימת גם כאן. נכונה מלחמה אומרים הם

…ואנו המוכנים אנו? היום אצלנו המצב במובן הטוב של האדם הוא אחר? מה הרקע הנפשי והפסיכולוגי בחיי החבר? היש אוירה ספוגה מתיחות ודינאמיות לקראת הבאות?

אכן חשבתי לכתוב מכתב שבו אגע בנושאים אלה, אבל הזמן הוא מפריעני כהיום, ימים יפים ובתוכם קצת אפרוריות של עננים. גמרתי את הספר “הֹצו” להֹרצבֵין, אכתוב לך עליו בפעם הבאה, לכן על אף הרוגז על “פתלתולי הדור” שלנו הנני עובר בשקט, הספר השפיע עלי, יש בו מנשמת הצ’ו השותקת, כבר נגעתי פעם בשאלה זו בקראי את “הפרצופים” לר' בנימין.

מה שלומך? כתבי אולי לא אבוא מחר. הגמרת את הסרט? מסרי אותו לדוב. שבת שלום ומבורך. בשמש בשקט ובחג.

פרדוקס הוא: בשבת הגדול מכתב קצר.

בכל זאת אולי אבואה. שלך. שאול

* * *

Pal. 17286 Rozenberg

D" Cas. 'Jewish 2.Bn"

Poil.Regt. N.E.F.

אי־שם… ב“ה י' באדר ב' תש”ג 17.3.43

לאחי הנוטעים חברי כפר עציון!

לאחי הנוטעים שלום!

אם לא מקרה הוא השַי, כי אם מתנת גורל שה' זימן לנו במתכוננים בנכר, תרשו לי הפעם (כך הפעם!) להאריך קצת בכתב, גם הגדה של נטיעות נולד לנו בנס, הן ימים ולילות שקלנו את “כדאיות” ההליכה להר וכך בנס ממש הוכרע הדבר ונס הוא שמשב ההתנדבות של חברינו שהם בעלי השי כרגע עורר במחנה את החלוציות, תכנו רוחו הם בלבד יקרים לנו. כאן בצייה באין־סופית חשוף העולם על כל פגעיו, כאן כל ידיעה מהתופת מזדעזעת עד היסוד, ובקבלנו את מגילתכם רחש של חדווה צץ בתוכנו. “הם לחורבן ולאבדון ואנו לנטיעות ולבנין”, כאילו תשובה נתתם לשאלות המטרידות את החבר החייל בעמדו לפני מבחנים גורליים, בהתקרבו לקווי האש והחזית, כאילו קראתם דרור לאהבתו נטולת המימוש, במעשיכם נתן פורקן לחפצו לבנות הוא עצמו בדמו ובמרצו, חיזקתם את אמונתו בגאולת הארץ והעם, כי ידענו שלא רק שתילים שתלתם, כי בעיקר חיים יצרתם, דומה זמן הנטיעות לתחיית־המתים ולהתחדשות החיים. אנו שנמלטנו במקרה ממעגל ההשמדה הננו שליחים להחיות את רצונם של המושמדים. העץ הוא ביטוי לנצחי שבעלום, לעובר מדור לדור, שתילים נטועים באדמת הארץ – הגשמת נפשם של קדושינו ובנו נטיעתם חדווה כפולה, כי אין דומה שמחה סתם לשמחה ביתית, ואם גם עינינו פנויות לכל בית ישראל יש משהו מיוחד כשהדבר קרוב לנפשך וללבך על ידי שליחות שקבלת והלכת לשמה. חייב כל עברי בגאולת הארץ, וחייב כל עברי לעמוד על נפש האומה. שניהם, הלוחם והנוטע הזדמנו בבית אחד, מה טוב לנו שזכינו לכך! יפה עשיתם שלמדתם ממגילת אסתר על צורך של שליחת ספרים, של דברי שלום ואמת, הן כאלה דברי המגילה של שלום, שלמה ויהושע [חברי כפר עציון]. תפילה היא, מחול וצקון לחש לגורל טוב, לנחמה ולהשתרשות. אכן מגילות הן חיינו.

“בעשרים וששה בשבט, ה' אלפים תש”ד, בשנה החמישית למלחמת העולם השנייה, בגמר שנה אחת לעלייתנו למקום ניגשים אנו, חברי “קבוצת אברהם” של הפועל המזרחי, לנטוע עצי פרי ועצי יער בכפר עציון, לקיים את צו התורה: “כי תבואו אל הארץ ונטעתם”. “לא תהו בראה, לשבת יצרה”. בזמן שנחלי דם של אחינו המעונים נשפכים כמים והעולם מתבוסס בדמיו הגענו הלום כדי לבנות ולנטוע ולהכות שרשים עמוקים בהרי יהודה. כי מנטיעות אלו פתח חדש לגאולתנו ולפדות נפשנו. תלושים היינו בגולה והתלישות הייתה המחלה האיומה של עמנו בנכר. לשורשיות אנו זקוקים, לאחיזה איתנה באדמת המולדת. זאת העבודה שאנו עושים במקום הזה. העצים האלה שאנו נוטעים היום לסמל יהיו לנו. סמל דרכנו כחלוצי האומה, אות ברית עם אדמת המולדת. “כי האדם עץ השדה”. השורשים העמוקים של העצים יזכירו לנו את חובתנו להיות דבוקים בעולם המעשה, בבנין, בנטיעה מעבודה. הענפים הגבוהים שיתרוממו אל על יעוררו אותנו כלפי מעלה, לדעת את קוננו ולשאוף תמיד לשלימות מוסרית ולקדושת החיים. זאת הדרך של אבותינו הקדמונים וזו דרכנו כחלוצי תורה ועבודה. מלפני אלפיים שנה היו ההרים מסביב הומים מרננת העצים ומצהלת החיים. היום הם עומדים קרחים בשממותם. עם עלייתנו לכפר עציון נשבענו: לא ננוח ולא נשקוט עד כי נגול את חרפת השממה מעל פני ההרים ועד כי נכסה אותם במעטה עצי פרי ועצי יער אשר ירננו את שירת התחייה, לקיים מה שנאמר: ואתם, הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל… ונעבדתם ונזרעתם. והרביתי עליכם אדם, כל בית ישראל כלה, ונושבו הערים והחרבות תבנינה. (יחזקאל ל"ו, 8–10) ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה."

מחר י"א אדר וזכרו של טרומפלדור מעלה לפנינו את חובת הכיבוש והעמידה, חְיוּ וניטעו, צרפו את המגילות בעמדכם על ההר, את רוחו של מרדכי המסרב להיכנע, ואת עמידתם של בני תל־חי שסירבו להיסוג, אכן בין הפור והפלא דרכנו נמשכת, בידינו הוא להפוך את הפור לפלא וחלילה גם להיפך.

אין ברצוני לחשוב כרגע מי הפסיק את הקשרים בינינו? מצווה היא ולכן נכון לעשותה, כשידיעות טורפות כל זיק של שמחה וממררות את ימינו, הלוא המביא מעט צרי למכה יבורך. השפעת גומלין בקשר הזה שבין הקבוצה לחברים בצבא, וי לנו אם החיים יחסרו את מתח החזית ואת קדושת ההתנדבות, ורע אם החייל יישאר בלי עורף שיחזקהו ויקל עליו ללכת ללחום, ואם יצליח ויותן לו גם לחזור לשלום ולעמל. ידענו שהבית ניתן לפגיעות המתמידות מבשורות הזוועה, ולכן הננו תמיד חשים להעמידו על משמעות הצבא הלוחם, עצוב אמנם וקשה, אבל חובה היא חובה קדושה, לא ניתן להקל עליכם בהשתתפות ממש בידיים עמלות ובלב מסור הנה עידוד־מה תמצאו, אולי, במעשינו אנו הקולעים למרכז הרעה והרצח? ביישובו של הגדוד יש לכם נטיעות חיות, שתילים הם ממשתלת הבית והתנועה, וביום כשפנים אל פנים יפגשו באויב גם נקמתכם וזעמכם יוציאו לפועל. האמינו כי קרוב יום השילום, ורב חלקנו בין הנוקמים […] הננו מתכוננים לחגיגת פורים, יש לנו בית־כנסת הנודד אתנו, וגם בנכר לא אזלו לומדים ותלמידים מתמידים ושוקדים, הנה גם כרגע, בכתבי, עוסקים מסביב בקישוט החדר, בכתיבת עיתון היתולי, ובהכנת תפריט לסעודה. “כשנכנס אדר מרבים שמחה” – יש קושי הפעם, קושי רב, כי עדיין המן חי ומשמיד, הגם אדר זה מרבים בשמחה? הן! עונה כאן הכל מסביב ושאסור לוותר עליו, לכן החלצו גם אתם התחזקו וקוו, עוד יש יום והפור של פורענות יהפך לפלא של גאולה ושחרור, ואם יד ה' תרשה נחזור לחזק את שורותיכם כבימים כתיקונם. תפילתנו תפילתכם “ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע” “וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.”

חג פורים שמח לכלכם וילדכם. חזקו ונתחזקה. שאול –

* * *

ב“ה ט”ז באדר ב' תש"ג

לפני ימים מספר, רק לפני זמן קצר שחטוף בירושלים זה כאחד הנדבכים בחיינו, באחד החזיונות הנצחיים בא שוב לפקדני. אכולים מרי הננו, יום יום בשורות איוב איתנו, יד הרוצח רוצחת ונחשול הדמים לא פסק – אי ניחומים? אי שעה שתפענח את המתעלם עדיין בתוכנו? את חרדת האימה הגמורה? את ראיית החורבן והאבדן של עמנו? בלב מלא יגון שמכווץ מרוב צער הזורם והשוטף מני הגלות הדוויה הננו בימים בדרך, בטיול ולא פעם שואל בלב ספק – המותר? הנכון שהננו חיים את חיי האומה? הכך מגיב בן ובת על שחיטת עמם? והרהרתי רבות בספק המבצבץ ואת התשובה לא אוכל לתת. בכל בית ישראל האכול זוועות ולא מוצא מנוח מהמייצר, מחטט ומהסס תועה ונבוך הייתי, אין תשובה, כי מי יודע את פשר הימים האלה? כי כך מי יגיד את מידת חיותנו את הזוועה? יש דורש מוות – הפסקת החיים, כלומר: אין ערך לחיות אם כזאת קורה ושני יגיד דווקא: הכלייה דורשת מעשים ופעילות, “כאשר יעבדו אותם כן ירבו”, לא לא נמצא תשובה! טבעו של האדם בספק, מה אם גם יתנצל לראות יציבות? קטן הוא בקיום וקטן בחיים, אכן לבו חש יותר ממידת יכולתו ולכן יתעה וייסוב את עצמו את הרהורי לבו, כבהמה רתומה ליצול המכבש בימי חמסין וסובב וסובב וכובש וכובש קש… האין דם אדם כקש בחוצות? מה ערך לו ולהרהוריו? מוט ברזל מכה ומנפץ, מפלצת ממוכנת שולטת ביקום, אכן קש חציר האדם.

ועמנו הדק האומלל, בחורינו היקרים שנשאו בלבם זיק הגאולה, בנותינו האמיצות, הקדושות, הטהורות, שריד תפארת גאון יקר, היקרים של התקומה, תמונות חתכים של חיים זובים דם ודמע, כך סופדים העיתונים והפיות גם יחד, עלי גילויי המרד הקדוש, מתוך קטנות, מתוך צרות וצוּרוֹת באים לדון על חייהם ואני יודע כל רצון ודין, למעלה מהיקש מזבח הדם. בואי נרד לאם החורבנות, בואי נצמד לאבני גזית של הדורות, אולי נלמד תשובה? אולי נתעודד? בואי יקרה הנה ירושלים!

כך באנו לתוכה של העיר.

* * * הרים הרים ומסגדים, עשרות בנינים עתיקים וכיפות אפורות, שלשלת ראשים של מאמצי דורות, עמים ולאומים שבטים ומשפחות, ישן וחדש מזרח ומערב – שוק העולם בימי שחיטה ומלחמה. צבא! מאות אנשי מדים וצלמניות בידיהם מובלים לעיר הישנה ומשם ואליך, הננו עולים ויורדים, רצים ואצים, יש לנו יום יומיים ואיך נראה את ירושלים? אל העיר העתיקה מושך הלב – אל הכותל!

הננו הולכים בין קהל הנוהר, הנה המקום שפרצו מאורעות, כאן היה אסור ללכת… הרובע הארמני, הרובע הערבי, הרובע היהודי, הנה הכותל, סמטאות, סמטאות אפלים וקדושים! הנני זוכר בלכתי בווילנה חשתי את הקדושה ואת הגאות, את היופי ואת אוצר האמונה, נוף ירושלמי זה היה, שוב בתי תפילה, שוב בתי מדרשים, שוב חצרות והגגות והגטאות הקשתות הסומכים על בית “האפלה השמנה” המריחה מבשמים וחלב ועמי – – – אי אפשר לנו לפסוח על הכול, פה צריך לחיות, שבים דורות, בכדי להבין, בכדי לספוג – אוויר פסגות! וכל המראה המגוון, המרוקם והארוג בחוויות של עולם, ונצח מחוטי נסתרים, ואגדות־מסתורין של קיום ואלוהות מעורר כך תימהון. תמהים הננו בתוככי ירושלים, הנה הר האלוקים, הנה שרידי הבית! ומראות ומראות מתערבבים, פני אדם של היום כאילו גלגולים מאז, ואין אנקת הדווי עולה, מזמור שיר קודש רועף, כאילו חליל ממערות ההרים מספר סיפור הימים.

עיירות התיישבו כאן, קיבוצים שלמים, עמים עלו להנה, האנושות המשיכה וערגה, מכאן הגאולה ומכאן הפדות – אי כאן צלילי גאולה, פעמי משיח נשמעים: חליל הקדושה נשמע במרומים, הדים נושבים מחומות העיר בנשמה החרבה והדואבת – יש אל! יש טעם לחיים! ישנה לישראל תעודה! הכותל מעיד עליה – לכאן תובילו את העולם! ואנו חשים זאת, כי אלינו מכוונים הדברים – את עמי הביאו לכאן! את עצמכם תוליכו להר. שמעו הקשיבו צומו והאמינו – יש גאולה! אמנם חורבן משתלט ביקום גיא ההריגה, חזון העצמות – עתה הריקבון אוכל את האדם. להסתכל נחוץ בעיניים פתוחות לעיר העתיקה, בכדי לנשום את אוויר האמונה, את נשמת הנצח שבזמנים. ההיסטוריה חוזרת על עצמה, הזמנים חוזרים, אבל יש תפקיד לגלגל הזה, יש צורך בחזירה הזאת, כמות שהננו חוזרים לכותל, כדי להבין איך להבין, איך לבנות, כך האדם חוזר למדבר הפראות, בכדי להתעורר מול החיה, בכדי לחוש בליבו את כתב הצלם, בכדי להתנער שוב לבניין ולחיים.

וליד הכותל שבועה כזאת:

אם אשכחך גולה תשכח ימיני! אם לא אקדש את חיי בנקמה – אין ערך להיותי, יחד נבנה את חומות הגולה ואת חומות ירושלים. ירושלים המורחבת, התפוצות הפזורים, כאבנים היו לך עיירות הגולה! אשא אתכן עיירות בי, כניגון הכיסופין לעת משיח, לבלבתם בנכר באור ירושלים, בכדי לשוב הנה, בכדי לבנותה, ולא זכיתי, היו אבני נקם בעד השואה האיומה. מירושלים אנים לך גולה את הפדות – אם אשכחך… איך אשכחך? הנך כאן בירושלים צרורה, על הר־הבית מתייפחות נשמות הגולה, מושג החורבן והגאולה, כאן כלולים באחד בחומה הזקופה, הנהדרת, המוצקה והעזה. אין דמעות כבר, אין במה לקרר את להט השריפה, יבש הלב וצורב, אקשיבה להוד הכותל, לאגדת החורבן והתקומה – אשבע לך אמונים עד נשימה אחרונה – בעד ירושלים.

מהכותל להר הזיתים וליד אבשלום, קברים לבנים נוצצים בשמש, האור המהבהב משתיק את העצב. הנה פנורמה של בית קברות – מחנה הגאולים, המוות גואל, המוות פודה, כל מת הוא בבחינת נגאל, כי מי לא חש את יד השופט בסגרו את עיניו? כאן כבר לא שוכחים… ולכן גם התועים בחיים מצאו בדרכם האחרונה את השביל העולה להר… ליד הכותל נחו תורה, כאן במצבות סוד אלפים ורבבות. דורות חיו ועמלו בכי להגיע לקברי ירושלים, סוד לא ידוע, סוד הגואל של המוות.

ושם הר הצופים, שם בנייניי הרוח והמדע של ימינו, צעירים הם הבניינים מול זקנים העתיקים, הייחדשו הם את התורה הישנה באמונת אל או יָתעו ויִתעו בירושלים? גם זאת שאלה רחוקה קשורה ודבוקה בפתיל הספקות. הר הזיתים, הר הבית והר הצופים, הרי קיומנו, הרי יישותנו, הימצא השביל לאיחודכם? אולי חומות הגולה ההרוסה ילמדונו לצרף? אולי נגשר בימינו ולי תהומות? הקרעים קרעי אדם הם, קרעים שבלב האומה – כן טבע העם כטבע האדם, אולי יבול סמל המוות שבהר הזיתים המגלם בתוכו מגמת העם בתפוצות? יצפה הר הצופים.

והנה אנו הרחובות העתיקים, כאן הלך “ישו המשיח”, כאן… ייסרו אותו, כאן… כאן… כל אבן קדושה, כל רחוב מסמל, כל מערה מסתורין וכל מעיין קדוש – כאן…

הננו חוזרים מחזיון הנהדר, שכאילו היה וחלף, כי ראינו זמן קצר ראיית עין, ראיית ממש, את העיר בעיני אנוש, אבל במעמקים ראינו וחיינו, כך נישא את המראה לביתנו, לא האגדה לא גזה! לא, ירושלים חייה בנו כבתחילה. אין מדרך היהודי לחיות כך בחלום המציאות, היש של החורבן סימן הוא לתחייתנו, אין צורך להימנע לראות ולחיות את החורבן, ציון נבנית וגולת ציון נחרבת, חזון קשה וסיוט דמים בכל ובלב נרקמת אגדה על ירושלים הקמה.

החליל מהחורבות מחלל מתייפח ברוח הנביא, כמזמורי המשורר "בשוב ד‘… אז… "הייאמרו בגויים? הייאמרו בעם שהגדיל ד’?

* * * עם שחר ברחובות הקריה, אצים רצים שוב, שוב צלמניות, שוב תגרים ומובילי דרך.

– בוא אראה לך! לא נחוץ חביבי. אנו נוסעים הלאה! הנה הדרך דרך ההר, כאילו זרועות חבוקות של הרים, חיק רמזים ומראות, אכן יש עמקים ויש פסגות וביניהם דרך מתפתלת נמתחת ושוב מתכווצת והנה הים נשפך בבקעה מלב הירדן הכחול, ונשב יחד כפופים, שוב דף בחיינו, הרהורים ורחשים בלב, ונסתכל למראה הישימון הרחב על סלע חשוף וריק – הנה המדבר! חום ככבשן לוהט, והים ירוק וסמיך, שקט שאנן, כאילו עייף מרוב אש וגפרית הניתחים על עורו, אין כאן המיה של גלים, אין כאן סערה של דכאים. שקט ושרב נסוך על הכול – ים המוות, ואני בהתחלת החיים אי־שם, בפנים תוחלת המחר זוהרת, מבין החרכים מציץ האור. שלובים הננו בשקט, ובחום צופים כאן לרוב, כאילו מספרים את מעשי השרב, את סיפורי הימים השרופים, והד שכשוך הירדן מלטף כיד רכה את הנפש העייפה, כאן דרכו ישראל בכבשם את הארץ, כאן התקיימה הפגישה בין העם והארץ, וכאן הבניין בימינו רודף אחרי הישימון, ומראות השממה והחום הסתננו מבין הרגשות בהגיענו שוב ליד־אבשלום. חורבות חורבות, מי יספר לכן על אחיות ואחים? עיירות חזיתות ומצודות גבורה בישראל? כתב התקומה בתפוצות ישראל, וזעקה מרה – הצילו!

ונשוב הביתה המומים ממראות ובלב תשובה ברורה, יש זהות בחיינו עם חיי הגולה, לא לשמוח נסענו, לא לבלות יצאנו, כמוהם חיפשנו את האמונה ואת הנחמה, בין קברות ירושלים סיפורם סיפרנו, ואת זעקתם זעקנו, הנה האבנים ויספרו, היינו ראינו והתפללנו.

הביתה משבת של מנוחה מנדודים, להניח ראש על זרוע, ולראות מראות הגיל המתקדשת באור ירושלים הקמה, הנה השביל מוביל לגבעה, נוגה הערב וקריר מחום הישימון, ולארץ צומחת וירוקה ממראות ירושלים לחברה העמלה, שוב החיים לאפיק היום־יום חזרו, שוב הדרך מובילה הביתה – ועתה יש פרוש חדש למילה – לירושלים!

* * *

אגרת לפרשת ויקרא

נשימת אביב ונשמת אביב שמש זוהר ותכל ובלב כבילדות גיל מרנן – הידד!

רקיע נסמך על כתף הכרמל בידידות כאח והים מנצנץ בזהב השמש ונח – אחווה!

הכל כאן בארצי על אביב מדובב ומרמז ובלב כבילדות עצב כבד מִשְתַּבֵּל.

שמי עמי להבות אחוזים, זועקים מדמם כל יום משווע, כל ליל קינה – נקם!

סלחי לי – במקום רינה זעקה הפעם, אין כמוני לנחם ולהרבות במנוחה, אבל יש גם והזעם יופיע מדי פעם והנה לא אוכל, כי אם אען.

השבוע פרשת “ויקרא”, גם הפרשה וגם כל הספר על קרבנות מדבר, “נפש תחטא…”, “עם כי יחטא…” ועולם?

רק ברצונך לשאול: מה הכפרה לעולם? היש בכלל ממידת התשובה להיות מקובלת עד אין קץ? נראה לי שטעות לדמות תשובת פרט ותשובת עם לתשובת כלל העולם, יותר מדי ברור הפשע, יותר מדי הננו מרגישים בעוול זה המשתחרר ומתפתח בכל יום ומכאן שאלה למחר, למחר שנדמה רחוק עד מאוד ואולי אינו, אולי תמיד חוזר היום?

כי ההיסטוריה כה דומה, כה חוזרת ועלינו מבול הדמים נשפך ונשפך תמיד. יש יום והנה המרי גובר עד לידי אי אמון החלטתי ועד סתירה פנימית בין האמונה לשנאה וזעם.

שבת באה, שבת מתקרבת והיית רוצה כה לשבעו, כה להחיות. שבת, שבת קרוע נפרד, שתי נפשות במרחקים באהבה יצטערו על מניעה זאת וטוב ככה ויפה, ככה זה הולם קצת, זה אמנם מעט מול כל זה הרצח והדם. אסור להשתיק את האמת! גם אנו לא אוהבים לשמוע הרבה על השחיטה, כי לחיות כל רגע איום ונורא!

זה נחוץ לשנן, זה מן החובה לחיות, כי אחרת אנו שווים את היותנו עוד ולכן הימים כהולם השואה, כזעקה טראגית מלוונו. לכו נרננה – לכו נזעיקה לד' לעצמנו – לצלם הקיום כך נקבל שבתות בחורבן העם והעולם, כך באוהלנו פירפורי הזמן בשלהבות יבערו מולם. לקראת שבת לכו ונלכה – גם קריאת נקם, גם אלה בגדי תפארת־עם אם יודע לחיות בכבוד ובגבורה וכנות ובנכונות, את הכל לתת בעד אמת, בעד קדושה.

שוב הנני בדרך על מפתן היותנו לאחד בנקודת פגישתנו הנושאת עול תקופה, שבת לנו יום מנוחה ומולה עונה למאורעות לתבערה ולצו – היי מילתנו חיה ומרעידה, יש צורך לרעוד מול חורבן כזה, מול יתמות כזאת! שבתנו בתודה עולה, יהיה עלה זה כתגובה אמיתית להכאב המכרסם לפרידה קדושה. יש גם מתק למרי, יש טעם לקושי, יש סיפוק בעלות רצון הנקמה, אולי בכל זאת אדם יתעורר?

שבת שלום ממעמקים, מאהבה צרופה יודעת סבול. היי ברוכה. אתך שלך. שאול

* * *

אגרת לשבת פרשת צו.

הדסה יקרה!

רק יום אחד מפריד בנינו, בואי היה חטוף, כן “חטפתי” פרקים יפים יפים עד למאוד, פרקים שקיוותי לגלותם מלפני הרבה זמן, ההרגשה הדקה והעדינה הזאת שבהם כתבת דפים אלה בגילוי היופי שקשר את ליבותנו ועוד גם היה ברצונך לכתוב לעיתון… הידד! ישר כוחך! נחמודת! רעיה!!! עוד לא הספקתי לגולל את פרשת כתבתי עת עמדתי בטבורו של הקיים ואת סיבת שורתי הפרועה והנה הושטת שרביט השירה ושרת, כה טוב עתה לבוא גם לרגע להציץ בכתב זה המרענן ולהוסיף מילה אחת רק – טוב! טוב! טוב!

אני מקווה שגם שאלת העבודה תיפתר בקרוב ואז תוכלי יותר ללמוד ולכתוב. אני יודע כמה טוב כשאדם מסתפק במינימום דרכים בכדי שיוכל להתמסר לטיפול בעצמו, בנפשו, בצלמו, היו ימים שיכולתי גם אני לחיות ככה ולהקשיב ולשמוח על צמיחתי אני, על הפריה מבפנים, אז רציתי במלוא יכולתי (ויכולתי גם לתת משהו) להתמסר לשדה הרוח והחברה בקבוצה, היו ימים שפרפרתי בכלוב הצמצום הכללי וכאב וצרב עד שהתכנסתי לתוכי ושקדתי בלי הרף, רק סוף סוף (כשלשה חודשים כך) קראו לי לעשות, הנך זוכרת את הערבים כשהתהלכתי קודר אחרי אי הצלחה של נשף ושמחתי על כל גילוי של הטבה.

השכם השכם בבוקר קמתי ומאוחר מאוחר מאוד ישבתי ער, בכדי להספיק, בכדי לאסוף יותר, בכדי ללמוד, כדי לעשות יותר וסך הכל הרצאה אחת התחלתי וגם היא נשארה לא גמורה וכתבתי אני, אם תרצי לכנותה בשם – לא תכניסי אותה לספרות, אינני סופר וגם לא חולם עליו, כלהבות אש, כפרוריי המוקד הנם מילותיי. זכורני עוד הרבה שנים לפני שידעתי כתוב וקרוא הייתי נותן ביטוי לגווי ולעצביי בלי בושה ובלי מורא, חופשי הייתי גם בעולם הגדולים, ועסוק עסוק כמוני לא היה אף אחד ברחוב, כי האין זה מהפלא להבין את חייו, ואת הקורות בכל רגע ודקה, ובבית לראות עולם גדול מתלבט ונלחם? מה לא ידעתי כבר אז? ביכיתי את אימי על קשיי העול ועל הסתירה שבין ליבה האוהב והסולח, ובין עמדתו ההחלטית ומצווה של אבא וידעתי לשמוח איתה על חיינו הצנועים הנבנים מסבל, מדם ומדמע. היא הייתה כהחיים לבד, פשרנות, אוהבת וסולחת ואת אבא כבר ידעתי במלחמתו הנוקשה בציבור, בקהל ובבית, כן אבא היקר, הנבון והסובל, הרבה אי הבנות היו בינינו, אבל אהבתיו בכל נימי ליבי. כלנו, כלנו בבית ואז גם ידעתי על גורל משרתת מסכנה שבוכה נזופה מבעליה ובכיתי גם עמה ולקול השכרות הצווחת בעליה שלנו, כבר אז בזתי, בזתי ושנאתי את כל השוטרים והקומיסרים, סוחרים וספקולנטים שהיו מתארחים אצל “רוּזְיָה” בעלת הבית, כן כבר אז לא הייתי שקט.

שנים עברו, עברו רבות, אין לי עכשיו הרצון לספר את הכל. באו ימים, ימי גידול בתוך האטמוספרה הביתית הזאת, ימי טיולים ברחובנו היהודי, בין עצי (שלושה היו) המרקחת מבית הסבא ומבית הדוֹד לחדר ולבית הספר, לגוי שכִּיבָּה את האור בשבת ולאשתו שהסיקה את התנור בחורף ובעיקר לשדה שהיה על יד הבאר ועל יד הגן של בעל החרושת בעיר ולגן ה“רבי” על יד הכביש. שבת! שבת הטיולים, הפסיעות השבתיות הרוויות נחת רוח, אַה הריח המשכר של הפרחים! אז כבר ידעתי לטפס על גדרות, להגיע לעץ ולקטוף פרח! פרח! ולאימא הבאתי שי, הביתה הייתי רץ ואץ מגיל והייתה כלבה אצלנו בחדר (גרנו הלוא בחדר אחד!), כן אתנו גרה ביחד, ישנה לפעמים במיטה של מישהו, או בפינה על יד המיטות בצידי התנור, יצור סובל קשור ומסור וקרה שילדה ששה קטנים ושילמה בחייה, בכינו אז הילדים לאסון הכלבה, ידידה נספתה מאתנו ואז, אז הכרתי את המוות. רציתי להנציח את חייה, מעמיד קרש או אבן ועומד דום דומם בקדושה מתפלל, או שהיינו מתפללים בבית, האימא נתנה לנו את כלי הבישול ואת המגבות ואנו היינו מתפללים במניין ופנינו כבר אז – למזרח! אלה היו ימי הראשונים, ימים העולים לקראתך יקרה ולכן אולי קל למישהו לשנן ניגון זר, אפשרי לאדם לשיר את שירי אחרים בדייקנות ובזיכרון, אני את שיר חיי עוד לא כבשתי, הוא עודו בשדה, איתך יחד הנני צומח. עולים ניגונים, שירים, סיפורים, עולם ומלואו, אבל זה מסתער ושוב שט, שט לתהום ושוב מופיע ושוב עולה, כך גם עלה סיפורי הקצר הזה כתשובה לרשימותייך, פרח! פרח! רעיה, טיולי שבת שלנו בעולם זה השחוט! הבאתי פרח מעברי, עלה בי ריח הבית.

ואם לא ניתן לנו לפעול יחד בקבוצה עד עתה קשורים ודבוקים בממלכת המעשה, אזי עתה הגיעה השעה. שוב יצאת מעצמך והנה יש לך רצון להגיד, לרשום, לשוחח עם המציאות ולקלטה ואנו הלוא רצינו שיהיה יותר טוב, מצווה עלינו להטיב, לפסח נעשה זאת, כי חג אביבנו, חג התקשרותנו.

היום קצת יותר יפה, הגשם הפסיק והשמש קורנת במרחב, ביישנית ונוגה. פרשת “צו”, פקודת ההתקדשות למשפחת הכוהנים, לאלה שמקריבים את הקרבנות ונכנסים למשכן חוקים מיוחדים, הכשרה והתקדשות נוספת מאשר לעם. ההירכייה המיוחדת והפולחן הנם לפי מעמד העם ולפי מעמד הרוח, קשה בימינו לאחות את שחיטת הקרבן עם התשובה שבלב, אמנם גם הביקורת של המקרא עשתה את שלה, בכל זאת יש משהו חוצץ בצורת הכפרה, בלי קרבן היא יותר מתקבלת על הדעת, יתכן שלאדם הקדמון כל רגש וכל דבר מוכרח להיות מקודש ב“עשה” המסמל את רצונו זה, צורך הסמל הוא ידוע מאז ומתמיד ולכן אולי המרחק של הזמן יוצר חיץ.

* * *

אגרת לשבת פר' שמיני

ב“ה פרשת שמיני כה' באדר ב' תש”ג

אגרת לשבת

הדסה היקרה!

העולם שטוף שמש ואור קורן, על אביב הכל מרמז, אשב בשמש ובנשיבת רוח אביבית אכתוב. זכורני את אחד הוידויים של לִיִווִיק הנאור שבו הוא מספר על שרחץ את גופו במים וקידש את היום ונדמה לי שמקלחת השמש שהנני עושה עכשיו תכופות מקבילה במהות לזו של מים. כהיום ביושבי בתום הולם יש חומות המגינות מהחום הלוהט, כאן הלוא הכל “מתורבת”, רק לכובשי שממה ולחיילי המדבר אין מכסה על ראשם. השמש כתבערה אלוהית על האדמה, אדומה ובוערת היא השמש – אש! ומה לחשוב? מה לכתוב? הלוא היינו רק שלשום יחד! ואם העבודה רבה ומעייפת אברכך, אברכך על העמל, אעזור לך למצוא סיפוק בה, להיות מאושרת בה, כי הלוא לעמל יולדנו, לוּ יכולתי לעזרך ממש, אבל בכל זאת את חובתי לעודד אותך לא אחמיץ, ואם יש ערב שקט ושותק, אל נתמרמר ואל נצטער, ככה יש גם ימים כבדיי שיחה. הנך מסור על מנעול מבלי הבין ברגע, אבל במאוחר או במוקדם, הלוא נמצא את הסיבה של מעצוריי הלשון, יש והשתיקה היא ביטוי לרצון הכי חזק ועז לדבר, יש שתיקה כזאת בינינו לפעמים, ברור לי כשמש שטוב לנו ככה בערבים אלה, כמות שברור לי מובן האלם, הנה גילוי שזה נס! שוב הננו יחד! ובכל זאת נעדרת השמחה העמוקה, שהנה מאחורי הקלעים של ההווה מחכה בהרגשה כה קדושה להיקרא להופיע. כן! נכון להסתכל בפני היום, וגם בנפש הערבים המתכווצים בחיק היותנו – על צער הוויתורים הנני מתכוון.

הנני בא עתה עת קרובה השבת, בשעה אולי יותר פנויה ומוכשרת לעודדך רעיה, הנני מרגיש את צורך הדיבור מתוך האלם ואני אדבר!

ידעתי את התפקיד של המשפחה, ידענוה היטב, קרובה השעה של התגשמותו, רגש זה ממלא אותי עתה, כולי לו ובכל זאת רציתי גם עד אז שנהיה שמחים, למה? אין יוצרים מתוך צער ואין מולידים מהצער, הצער בגלגול השמחה הוא זרע החיים, ובכן הנני בסְפֵירָת החיים והנולד. נהפוך את קשיי חיינו לנכס פורה ומפרה, נהיה כנים עם תפקידנו, נהיה שמחים! יש שעות של שיחה, שהם מצלצלים כמו מהעולם שאיננו – זיכרונות הם, זה אחד החומרים בעולם הרוח, המזין הרבה חיים וקיומים, אבל אין כל שעה פנויה להם, ובכן שעתנו זאת דורשת ביטוי ההולם ביותר – את השלמות של החיים, את השמש, את האור, את האביב. כה רציתי לטייל קצת בלכתי לקבוצה, כה רציתי לנשום את אווירת הקימה את תחיית היקום.

יחד עם כל המסובב אותנו שנינו היום מזדהים, הנה כה רבה הצפייה בלב הפועל החלוץ ליום התדבקו בקרקע, כי יש בעמל נוחם, כי זאת תרופה לצרי, כי יש המשך לחיים, זה טעם החדווה בחיים: לתקן, לשפר את הבניה ואת היצירה, לעדן לרומם, להאדירה, לקרב לשיא השלמות, זאת דרך התנועה, זאת דרך העולם, ואנו בתהלוכה הזאת בדרך לשלמות עתה. תהא שעתנו זאת מקודשת בקדושת־אל, בתפארת פנימית, המגשרת על התהום בין גוף ונפש ובין היות ולחדול ובין חיים ומוות, בין צער לשמחה ובין היום ומחר, בינינו לדור הבא. הנה שירי יקרה! רשימה קטנה מערכים פשוטים ומובנים מעצמם וכמה משמעות להם ממשית, לכן נכשיר את עצמנו, נתכונן לשעה הגורלית והמכרעת, זאת תוחלת אבות ומאמץ דורות להיות לחיות, כי טוב! ולכן להתמסר ידענו בגוף ובנפש, גידול בנים היה לדאגתם היחידה, הנך זוכרת את סיפורו של פרישמן “אור”, כן הילד רוצה באור ונקנה בחיי האם המיילדת. יש בסיפור הזה מכדי שאיבה מהמקור של החיים, כן החיים והחידלון הם דבר אחד בהופעות נפרדות והיילודה והתוחלת הגדולה הקורנת בדרכי החיים, כי התמצית של היותנו, של חיינו, נותן בבנים לשלשלת הבאות, כך נבנית אומה וכך כל המין האנושי וכך כל תבל ומלואה. רבות לנו להעמיק בחיינו ההדדיים, כי רבות בהם התגליות והאוצרות. האוֹשר כחפץ יום יומי נראה להרבה בני אדם ללא מעניין, אלה ששעמום בלבם קשה להם למצוא קרקע במציאות ממשית וקשה שממנה יצמחו, אלה פוסחים תמיד בשמים למצוא המלכה המחלקת מתנות הזהב. עלינו לדעת את האושר במובנו הטבעי, המקורי והנצחי, הרצון לחיות, הרצון ללדת, הרצון לעבוד, להיות יוצר ביצירה הזאת, חוליה של יצירה הם הבנים והאבות, דרכם דרך האושר. לפרשה הזאת אין מידה, לא אספיק אם ארצה אפילו להמשיך הפעם בה, רק בתור התחלה לדיון עליה.

השבוע פרשת " שמיני", כהמשך לשבתות עברו: קידוש הכוהנים ובהמשך הקרבנות ובנוסף לאלה מצוות המאכלות האסורים והמותרים, הדברים מתקשרים יפה מאוד. לכוהנים נאמר: “ולהבדיל בין הקדוש ובין החול ובין הטמא והטהור: להורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה' אליהם ביד משה”. והלאה: “להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל.”

הכהן האדם, גופו כנפשו מצווים להתקדש, ומי כהן יותר גדול המתקדש בקודש הפריה? גדלות של קדושה, כהונה היא לכל אדם בחייו ובמשפחתו, ביתו – “מקדש” והקודש לא בשמים, במאכל הוא קשור, בהזנת הגוף, חיזוקו ורעננותו. לא לשטוף, אמרו לרחוץ את הידיים ואת הרגלים, כמות שאמרו על מאכלים אסורים ומותרים, כוונת הדברים לזקק ולטהר את הקיום. יש בכוח הנתון לנו בדמנו ובנפשנו להיות קדוש, כמות שאפשר להפכו לזוהמה. נדע לקדשו, נדע לשמרו, נדע להבדיל בין קודש לחול, בין טומאה וטהרה. יפה כינתה המסורת את דיני המשפחה הישראלית ב“טהרת המשפחה” – טוהר ניקיון גופני ורוחני, כך ידעה החסידות והקבלה לגשר, או יותר נכון – להעלות את החומר לדרגה גבוהה. היהודי צריך לעבוד את אלוהים בגופו ובנפשו. יש שלפעמים מיותר להדגיש זאת, ובעיקר ב“אקט” הילודה יש הזדווגות של שני היסודות לאחד, הזדהות גמורה יש כאן, קשה להגיד שרק הגוף הוא הנושא של היילוד. היש ערך סתם בהוספת ברואים אם אין איתה התקדמות נפשית ואופיית? מיותר גם להבדיל פשוט בגלל, זה שאין הבדל בזה לא יתכן, בלאו־הכי אנו משפיעים על אופי הילד ועל רוחו ולכן הגישה החיובית אומרת התמסרות לעין גבול, מאמץ מכסימאלי של ההורים, לכן שמירת הבריאות כשמירת השמחה וחיי הנפש חוק לחיים. בריאות פנימית זו לא תיתכן שהיא תנדוד ותסטה מהדרך הטבעית המאושרת והמעשרת. כמה יפה העולם והאדם? כוח בו כזה הרוצה לצאת למרחב, אוצר בו טמון הרוצה להפריה, ולכן הוא עובד ועמל בחיים. תפקיד פשוט לכאורה, ולפי דברי רבים פעוט ובלתי ערכי מכיוון שבגדולות ידברו: כי מה ערך לרצוננו להוליד בזמן שכזה, וכה החיים בידי הגורל? הלוא הננו כלום ואפס כלפי העולם המסתובב. ההשקפה היהודית יודעת להגיד לך אמנם שהאדם קטן בהשוואה לאל, אבל שני הוא ביצירה, ויש גם לשנות ברצונו את מהלך הגלגל, אמנם לא שינוי יסודי, בכלל מי יודע אם אפשר מיסודו לשנות את הקיום ליותר טוב? העיקר הלוא כאן בנתינת ערך והערכה לחיי האנוש שהם קצרים ביחס לנצח, אבל יש בהם מהנצח, ובעד הצלם הזה, ובעד קיום הניצוצות האלה לנו לשמוח! לעבוד! ללדת! נכון שהננו כהיום בתקופת התאבקות על ערכי המחר, והרבה הם הנימוקים לדחיות, רבה גם הספקנות, ולכן חסרה השמחה הטבעית, שמובילה בדרך המלך לקחת מהחיים ולתת, ושוב ככה להיות מופרה, כדי שוב להפריח. כל המשטרים שהיו הכי צודקים לא ישנו מאומה את ההורים, לא יבינו את תפקידם המאושר, ואם לא יטפלו ויתמסרו לחינוך ולייצור הדורות, ובעיקר כשהם לבד יהיו חסרי שמחה בעבודתם זו, וזה רק יתכן כשאמונה גדולה היא יסוד החיים ויסוד הבית, והאמונה מובילה לתחינה ולבקשה.

* * *

ב“ה י' בניסן תש”ג – שבת הגדול

הדסה יקרה!

בלא יכולתי לותר גם הפעם על הכתיבה וגם לבוא לא יכולתי…

והנה צורך פנימי לי לכתוב. יש לי לפעמים מצבים שהנך רוצה לעבור עליהם מכיוון שהנך חושב אותם לתופעות לוואי. גם אני דחיתי כמו כל אחד מאתנו כאן את ניתוח המצב בכדי לא לעשות הרבה פרובלימה. ברצוני היה מה שאפשר להמעיט את הצללים שמתאספים להאפיל את היום־יום ולילה לילה של המגויס העברי, והנה פרשת החג הראתה לנו שהחששות שהיו מתחילות להתגשם. השאלה הזאת מעוררת בדיקת היסודות ולא רק יחסי לחג.

יש דיאגנוזה ברורה שלא זקוקה למילים שמעמידה את המפתחות, המאורעות והשפעת המחנה על היחיד ועל הכלל כרעה מאוד, ניוון אנושי ויהודי. ריקבון וגל עצמות נעשים הופעות רגילות. הנה פרשת “מצורע” השבוע בשבת הגדול. גדול ברוגז ובכעס כלפי זלזול כלפי אי רצון וקיפוח בכוונה, וזאת מלחמה עקשנית שדורשת וויתורים.

הנה נהיית למטרה לחיצי המתנגד. – ואיך לא לוותר כשהמצפון גדול? גם לך מצפון העם והייסורים, ואיך להתכופף לגמרי ב“גלות עברי” ולא להשמיע התמרמרות?

והנה העובדה איננה עוד מוחלטת, וגם אם אני אוכל לבוא הביתה לא קל הדבר, שאלה כללית היא ואסור לעשות חשבון פרטי.

זה בקצרה בנוגע לסיכויים לחג. אני עומד בתווך של התאבקות פנימית עמוקה, ובכל זאת אני מדוכא מהעניין, כך מתפתחים לעת־עתה הדברים, קבלי את זה בידיעה רגילה על פירוד לבבות שבתוכנו, לנו לקבל את החרפה כי בתוכנו היא, אבל נחוץ להוקיע אותה, וזאת הננו עושים. יתכן שאסבול באופן פרטי מהדבר בכל אופן אני עוד מקווה שאבוא.

אל תדאגי הרבה! קבלי בשקט את הידיעות הלא משמחות לגמרי, אני כבר חושב על האפשרות הזאת מספיק, לא הסכמתי ולא אסכים!

וכעת לקראת היום לקראת קבלת החג ובעיקר לשבת הייחוד עם עצמך עם האור של נרות שבת לשעת הדומייה החגיגית ספוגת געגועים עזים אליך, עת תישאי בנפשך את התפילה ושוב הבדידות להפרידה יופיעו זיכרונות על היקרים, על אווירת הפסח בבית, על השבת הגדול עם כל מנהגיו. בשעה זאת הקדושה, אל תפלי תחת כובד המציאות, אל תורידי ראש באכזבה, שאי בגאווה בקומה זקופה את שפלות ועבדות הנפשות של הדור, דעי את אמת המלחמה, הלוא הנך מרגישה ומקשיבה לתרועות והדים, לעצב ולקדושה של פרפורי בשורה. הנני מעביר בעורקי את חרדת הטוב שקים עוד לגורל האדם, פתוח פתחתי את שערי ההתלבטות עבורינו ויחד התחלנו ללכת קדימה בימי דמים ויגון. דעי את אמת המלחמה את הגם שבה את הריק ואת השפל שבה ובכל זאת התרוממי וראי את האור ואת הצללים יחד. גזירה היא ולעשותה.

השבת הגדול בא! שבת לפני חג הגאולה מחובתנו להיות ספוגי בעיות וחירות הגאולה והחופש.

ושאלות הן עדיין שאלות לא פתורות סתומות וקשות שאלות החומר, מגששות באפילה ואור אין. קראתי השבוע על זה שגורשו יהודים מסלובקיה לזביֶרציֶה שלנו, וחשבתי בליבי מי יודע איך שהגורל יכול להפגיש אנשים – לו ידעו על קרבה זאת שמה? ואולי הם יודעים? אולי אבי פגש את אביך כמות שהננו יחד. אולי…

לא אוסיף כמובן על הרצון לעזור להם, זאת לא מראים במילים, והמעשה הייחודי הוא לאשרך ולעודדך ולאהוב ולצפות עד היום שנשתחרר מהכבלים הלא נעימים מעלינו.

רוח הוא בנו החופש, החופש במלוא מובנו העמוק ולכן רגישים הננו לעוולות על אי צדק. שבת הגדול, שבת לכאורה פשוט, אבל הורה עיון ובעיות. – איך נגשר על הפכים שבעם? היכן ניגאל מכפירה כה זולה?

קבלתי מחיים ספר במתנה “ממלכת לנקאוס” ספר הולם את הזמן אהבתיו בקראי אותו לפני שנתיים.

מה עם השעון? מה שלום עקיבא? ושלום מנחם ורבקה? הכתבת מה?

_______________

היום יום רביעי. יום ויפה ובהיר שמש שמש שמש. כביש מתפתל מקביל לים כה קרוב, כה שונה לו. אצות מכוניות מלאי אנשים הלאה! הלאה!

יושב ואחשוב עליך יקרה על חייך חיינו חיי. ימי עבודה בקבוצה תובעים פשר למה לא לוקחים מאדם את רצונו ואת כוחו? האם רק רגש של ייחוד זה? האם הקבוצה תיהפך רק לסידור [סידור עבודה], לסידור בלי תפילה? יבש מלא מספרים וחשבונות? שמעת את שאלותיי לשלמה וגם את תשובתו שמעת, זה מצטבר באחרונה, אנו מוכרחים בסוף להפסיק להשלים עם השתיקה, עם ההליכה בצדי החיים ולהשתיק, זה יחריב אותנו, זה מוליד חיץ, זה בורא התרחשות.

וגם שאלת חובות וזכויות ושאלת ה“הון” ושאלת החייל החבר זה לא יתכן ככה… לא ולא, אני מרגיש שנוצרות סתירות במצב כזה! אני רוצה שלמור על ערכינו היקרים. אין כאן צורך בכסף שילומים בעד הליכה לצבא, אין גם יפה השתיקה הזאת והסכמה מכולם לא לדון בשאלות חיים, אין זה מן ההגינות ככה… לא! צריך לברר, צריך לגעת ברור מה מתחת הידיעות, מה מתחת לדלתות. הבית בקבוצה צריך להיות פתוח לכלל, לחיים, לעולם.

בפעם השנייה נדבר או נכתוב על כל זה, אי אפשר ככה…

מחר יום חמישי שישי ושבת, לכן אקצר את המכתב, לכן אסתפק בפעם הזאת, בכדי להמשיך שוב, בכדי להתראות אתך לכל הפחות במכתב.

מה שלום רוצה? מה ספרה חדש? האם עקיבא נוסע שוב? ומה בנוגע ההתיישבות?

פרשה זאת מעוררת בי כל כך הרבה התמרמרות עצורה, אך לא להסכים? איך לרצות עוד לחכות. לשבת שנים בארץ וברגע הינתן שבת שנים בארץ, וברגע הינתן לעשות – לסרב, ומלחמה הלוא בעולם טבח רצח… מה שוב החליטו מחייבי השלילה ושוללי החיוב? [בנוגע לעליה לכפר עציון]

יפתי נפשי, אשת קושי ועול, תמונתך דמותך הפעם הזאת בלכתנו יחד, דמות חדשה, דמות רעיה מסורה נאמנה בת תקופה קשה ועיקשת – נעלה הנך! אזכור לך אזכור את כל צפייתך לדרך באו, לך למענך אתך וממך אנו אני ואת.

אתך למענך לך ואליך – הידד!

שבת שלום שבת “ויקרא” “צו” “קדושים” “אמור.”

לקראת חג, לקראת מנוחה, מתוך החול, מתוך המעשה היום יומי, כי זה העיקר, כי זה החזון, כי זאת התעודה.

דרשי בשלום כולם ובמיוחד לעקיבא מנחם ורבקה. באהבה וכמיה. שלך לעד. שאול

– – –

*

פעם שאלתי שאלות… פעם היה אבא ובית לענות. פעם…

נחלי דם ודמע זורמים בין היום הזה ושעת הרהורים זאת.

הבית איננו, חורבה בלב נשארה, וזיכרונות כתנים מייללים בי –

פעם שאלתי שאלות…

הפעם אדום כאבל, אי־שם קברו לי יקירי חיי ואת אבא שדדו

וחומות הקיפוהו מעצורי ברזל ואבן והבית לבית־סוהר שמו – ייסרו את גורל העם.

פעם שאלתי שאלות…

הפעם אדום

הפעם הס בלב שולט זועם ומרוגז – שקט דווי בצער ויוקד בזעם.

ואת רעיה הביני הסוד של שתיקה הזאת

מוקד מוקד יוקד

וחיי להב מורד.

אני בשמירה חורד

ואותך

פעם שאלתי שאלות…

הראית את הספרים שקנינו? ואיך מזג האוויר? העשית נקיון? השאירי קצת עבורי בכל זאת נאמין בסידור בכל אופן. אני מחכה כבר לידיעה משמחת על רבקה וכלות עציון. כשאבוא נשוחח חביבה אבל אל תשכחי זאת. לא יכולתי לבוא הערב, הכבוד לא הרשה לי לבקש, ואני חושב שאת מסכימה לי.

דוב סיפר לי קצת על מהלך העניינים, כנראה שדבר היציאה יחכה הרבה זמן ובכן לעת־עתה לא תסעי לכפר עציון ואיך שלא יהיה, זה לא רע כל כך. הביני שהפעם לא באה המחשבה בכדי להשפיע אחרת, רק אני מציין שטוב שאפשר לנו יהיה לדבר עוד קצת, כך עוברים הימים והלילות.

ההפסיק הגשם אצלכם?

מה שלום עקיבא? אני חושב שאבוא יחד עם דוב ולא נקופח. אני אלחם בעד זאת בכל כוחותי, זאת לי חובה קדושה, הפסח הראשון יחד! איך זה יתכן שתשבי לבד בחג?

אני בוודאי אבוא אומרת לי המחשבה, ובכן שבת גדול, שבת טוב ושמח. בכל זאת כתבתי מעט, כולנו כמו על גחלים ותסלחי. שלך בשעת ערב חג הצופה בכמיהה אליך. שאול

ד"ש עבור מנחם ורבקה ועקיבא.

* * *

לשעות פרידה

בשעה זאת ש“בני היכלה דכסיפין”, שעת געגועים העזה לקדושת השבת, כשמחשיך היום והאווירה נוגה מרחפת בכל, כשטוב לשבת בצאתה ולשיר שירי דבקות, הנה אשב לי כאן על אבן לבנה בודדת, ומה אחשוב אם לא שוב עליך? הנה עולה זעקת אחים מעונים, והנה גורל קורא לך אדם: להמשיך ליצור ובעיקר לא להתייאש. כן שאלת ההמשך נוקבת את האנושות, מכיוון שאין חדוות חיים בעולם, מכיוון שאין דבקות ואהבה, מכיוון שאין נושאים בעול ממש. משמע אין דואגים ומקיימים בגופם ובנפשם את צוו ההמשך, ולא לחינם קוראים באחרונה בעולם – הולידו! יש צורך בקיום המין, אבל יש גם טעם לסירוב בימים אלה. שדות קרב ונחלי דם… הלזה להוסיף עוד קרבנות? אבל אי אפשר אחרת! כן צריך ללדת, בכדי להשמיד את הרוצח שהורג את בנינו. מלחמה עם השטן שכולם אתמול רקדו מסביבו ובשקט שתקו והחרישו וחשבו ש“הכבשה” תספיק לשוחט, ואנו מה נען? ומתחרז השיר הנוגה: “ומה תבקשי מאתנו מכורה…” “ואין ואין עדיין”…

כן, שעות פרידה הם לנו. ימי הקשבה והסתכלות, מים עכורים, מי הימים, מי דם וסבל, כן! שעות פרידה הם לנו… והשבת שוב תרחף בשעה זאת ותתנשא למעלה גבוה לכרמל ותשאיר בקמטי הסלעים והאין סודות של קדומים וחזון הבאות. ממערות יציף החושך בעיני תוהו – לילה, גלים גלים גועשים בים, והשחף צורח, צורח ובורח, ושוב חוזר בצריחה מוזרה. הסירות חוזרות לחוף, עולות במזח משתרעת, אור סגול כחלילי משיק בין קצף הים, ומלטף, ומלטף את פני הים – הנה פה ים! אל תתמהמה! והים ייהום יתפעם יסתער ויסער: לחוף לחוף לחוף… ירח יוצא לתייר את הארץ כתייר נוגה, עונים שמחפשי את לב העולם שנאבד לאדם ישוט, ישוט במרומים. יתכסה שם עם ענן ושוב יצא לאחיו הכוכבים נוגה עייף במלנכוליה נצחית – שלום עליכם! “שלום לנפשותיכם לשובכם, שלום… וסימן שאלה מתחרז בניגונו הזה – הנכון? הייתכן? והבדלה אין? אין הבדל? אתמול זה היה רק שלוש שנים… אבא, אח, אחיות… ולבבות קטנים של חניכים, של יתומים עבריים בגולה. בשעה הזאת סנה בער בנו, כיסופי שבת, כיסופי מולדת, שעות הפרידה, שעת הסתלקות שכינה – הנשמה יתירה נפרדת”…

הכרמל אפל, אין כאן אור עולה במוצאי שבת, כאן רק כתועים מכוניות רצות למעלה למטה כעל גבו של פיל, ואין יודע ואין חושב… מוצאי שבת! הכרמל! “אליהו הנביא אליהו התשבי…”. הנה קול בכי מגיע מבת־גלים, מבת־עמי היושבת על שפת הים. ילד, כנראה התעורר בליל ומפחד בוכה, השתתק הבכי, שוב התייפח הילד, עתה, כנראה, אמו מתעוררת כדי להשקיטו, נדלק אור בחלון, אור בחדר משפחה עברית, בכדי להדוף את החושך שמפחיד את בנם, והאם ודאי שיר ערש שרה.

ככה בשעה זאת התעורר בי, כילד בוכה בלילי, השיר העממי הזה, שיר האמונה של יעקב, אל תירא! יבוא חבר להחליף את המשמר ויתפלא לניגוני החריש, יעמוד ויקשיב, כבר זמן החלפה, ואני רוצה עוד לעמוד, טוב ככה עתה, בוא נשב יחד ונלך לאורך המזח. הים, כרגיל סוער, סוער בלילות, לפעמים רק נח ונושם בנחת, ראה כמה יפה השחף באוויר! כן! בן־ציון הגד ואדם באור לו היה? כן באור – באור האדם לו היה ואנו נפרד, הגד? שמעתי שהנכם רוצים לעזוב אותנו ולחוד ליצור פלוגה דתית? כן נפרד!… הילד כבר ישן, האור נכבה, רק בי השיר לא השתתק, שעות פרידה לנו – כן!

השמים מחווירים, האוויר צונן – זמן ללכת, לילה טוב! שבוע טוב ומבורך, הנה נבדלנו הבדלה במשמרות, עתה ראש לשמיכה דקה ועיניים לפנים עצמי, יש משמרת בחופי ליבי, ועתה שעת הפרידה, ומחר אולי אוכל להגיע אליך? ואולי אולי נתראה מחר? שלום יקרה, שבוע טוב! הנה שוב שבוע חדש של פרידה, עד לשבת הבאה ישכון בלוח חיינו, ואולי יהיה מהאור בחולין? שבת פרידה היא מוצאי שבת, שלום… שלום… להתראות… חושך, אופל, קור בחוץ, רק גלים, גלים רועשים וצעדי השומר הצופה על פני הים – שלום!

– – –

הנה כבר יום רביעי אחרי הצהריים, ולכתוב הרי התחלתי שלשום, ככה יומיים עברו לי בכתיבה הזאת לסירוגין: קצת שמירה, קצת כתיבה. מחכה לי עבודה רבה בקשר המסיבה שהחליטו לעשות לחברי התנועה המתגייסים, גם ענייני חג בקבוצה גוזלים את הזמן, אני מעיין בספרים ומחפש תכנית לנשף יפה. אני חושב לבא בקרוב, ואז אדבר אתך על הכול. אצל העולים החדשים עדיין לא הייתי, אגש עוד מעט, אולי ניוודע משהו? מה שלומך אהובתי? מה בעבודה, בקריאה, ובלימוד? מה עם האנגלית?

[…] ובסוף הגשם הפסיק, שמש ואור בחוץ, אני ממהר כבר לצאת העירה, ולכן הגמר של הכתיבה נגזר מתוך הכרח אמנם.

שבת שלום! שלום לך מקודש מאור מימי התעוררות. באהבה שלך. שאול

* * *

ב“ה ה' בניסן תש”ג בת־גלים

הנה אתמול הייתה מסיבה לחברינו במדים, יש צורך להיפגש, יש צורך לדבר ול“הצטופף” קצת. בתהלוכת המלחמה הזאת לנו ייעוד מיוחד, על ההבלטה הזאת שוכחים רבים, הלוא אין פירושו של החייל הדתי רק דבר שבחיצוניותו או הצטרפותו למחנה האדוק, יש בהגדרה זאת מעין פוסטולטים ועיקרים להכרה מיוחדת הנובעת ממקורות, אין צבא עברי סתם, כזה איננו רוצים ולא יכולים להיות! בבואנו מהעבודה לא זרקנו את הכל על חשבון ההתנדבות, להיפך, מה שיותר היינו קשורים בחיינו הקודמים, התנדבותנו יותר מקורית, תלישות מהחברה ומרוחה מצמיתים התנדבות קלושה ודלה. דברים אלה לא תמיד נמדדים במידת “הטוב”, כלומר; אם יותר קל עבורנו או לא, זה דבר שבמצפון, זה עניין יותר דק ועדין ויחד עם זה גורלי. לצערנו גם “הצבא העברי” לא שלנו – לעברים משמע, אין צומחים בו גרעיני האחדות, מכיוון שקרעים ביישוב, קרעים בעם וכך בצבא. עוד פרשה אחת נכתבת עגומה ועצובה על סבלו של החייל הדתי בצבא העברי, טוב לסבול בעד הכרה כשהיא מושרשת בלב ובמעשים, אחרת היא רק מכבידה ויש הרבה שרק את משקל הכובד מרגישים, לנו טוב שיש גם ערך לקושי, כי כדאי הוא, ההכרה והאמונה מעלה כל!

* * *

ב“ה י”ג בניסן תש"ג

גמרנו את הכשרת המטבח, הרבה “עסקים” היו לנו עד הגשמת רצוננו, אבל עתה הנני שמח. כדאי היה להראות לאנשים שאפשר להיות יהודים גם כאן, כמובן הדבר מותנה מה אוכל בחג? אפשר שנצליח, אפשר שיכשילו אותנו. בפני האנשים רק דבר אחד: כמות ואיכות האוכל. אולי צודק החייל הפשוט שאין ברצונו להתעמק בשאלות מסובכות? “תנו טוב לאכול וזה הכל!” כך דרכו של חייל, לוּ רק המוסדות היו נענים היה הכל מסתדר, בכל אופן נראה איך שהדברים יתפתחו. ליל מנוחה לך מחנה ישראל! תוקן משהו הפעם. לכבוד החג, לכבוד החירות, עשינו זאת, ליל מנוחה לך, ליל של חידוש, ליל של ערב חג, ניקיון בכל ובלב שביב שמחה – מלאנו מתפקיד – תן לנו חג שמח ונאה, הלוואי וההתחלה תמצא המשך.

ועניין לא ידוע סידור החופש – מי ייסע? ידוע כבר – לא עזרה התערבותו של הרב הצבאי. ההחלאה של יחיד [המפקד] כופה על ציבור את רצונו, רוגז במחנה והתמרמרות. – ולפסח לא ניסע הביתה? המסורת העממית כאן חזקה, פלא איך האדם סופג לתוכו ערכים מהבית, לבד לא ידענו כמה רווינו מלח ומלחלוחית המסורת שבבית וידוע שיהיו פורצי גדר, ידוע שיהיו נוסעים בלי רשות, מכיוון שהעגלה גדולה, מכיוון שידוע בבירור סופי שהדבר תלוי מה“אחד” והבחורים שלנו יודעים את מידת המשמעת. האסע או לא? דבר מובן שאמשיך בעבודה וכן ניסע העירה נסדר את המצרכים לחג, היינו עולים על המכונה, לדרך: בשר כשר לחג! יין לפסח!

*

רק הגעתי למחנה והנה קוראים לי, יש לך שני ימי חופש סע מהר!

כחץ מקשת אני רץ לאוהל – הביתה לחג! אבל בלב כאב צורב על המֶרִי ועל העגמת־נפש הלא נחוצה שרבה כל כך, היה אפשר לסדר הכל בכי־טוב, רק השטן תמיד מרקד באמצע.

*

הנני במכונית, אנשים צפופים ונדחקים עד אפס מקום, הנהג מזיע ונושף ונושף – חם יהודים, ממריצים אותו מכל הצדדים והוא בשלו, “האמינו לי שאני גם כן ממהר ל”סדר" החדש שיקום, האמינו לי!!

נכנס אדם בשנים, אגרונום כנראה, הוא חובב צמחים, אדם מנומס ויקר, הננו שואלים אותו על פרחים שבידינו, הוא מבאר בנחת “KASHILIA” כך שמו של הפרח, צומח על עץ, יתכן שזה בא מספרד לפי שמו, פרחים אדומים בצבע צנובר רענן, מברשות עדינות. אחרי כמה רגעים הוא פונה אלי – אני מבקש ממך: קח את הפרחים, לך זה מגיע, אני אשיג אחרים, סירבתי לקחת “פרחי חג” של אדם הנוסע לביתו, בכל אופן הוכרחתי מבקשותיו והנה אני בדרך – גם חופש הביתה וגם פרחים לחג… הנה לא תהיי לבדך במסיבת המשפחה הקבוצתית, אשתקד ישבנו יחד והשתא גם כן. שלום לחברה! שלום ביתנו בחג!

[…] פתוח הנני וביתנו לכל. כה פורח הקושי באביב הזה… פתוח ונכון הוא עוּלנו, בא קרא ידיד־רע־אח־אדם־הנני! כמפה צחורה חגיגית פרשתי את הבקשה האחת לקבל את חובותיי כלפי החיים שכעת הם הצטמצמו בנפשך את, והמציל נפש אחת כאילו מציל עולם שלם. את נפש האדם להציל הנני נכסף! איני יודע איך יבואו דברים על סיפוקם. היינו כספינה טרופה בימים, נאמין כי יבוא יום הגמול, יום הצדק והאמת. אכן חג מתקרב ואנו החגיגיים לא נשמח? השעה דחוקה מאוד לפני החג ולפני הרבה מאורעות אחרים. מידה רבה של סבלנות וקרירות נחוצה. עדיין הכול לוטה בערפל. […] אני גומר באמונה שה' יעזרני וינצור את רצוננו ליצירה ולבניין כאשר עזר את אבותינו בימים ההם בהוציאם מעבדות לחירות ומחושך לאור. חג שמח ומבורך! שלך באהבה ובערב חג. שאול

* * *

י“ט בניסן תש”ג

ומנהג יותר חמור מדין, אומרת אגדת העם, והמנהג כתבתי לך מיום ליום. בהעלותך אור הבית ברגע של תחנונים ותפילה גם אני אייחל לאל, כרגע זה משותף לנו בעול הבית ובאושר החיים. באחרונה הנני בא תכופות, ובעיקר הייתי ב“סדר” בבית באחרונה נתנה לך להרגיש את הרגעים המעלים האלה שזורחים ושוקעים בי תכופות.

חיי כאן הלוא תמיד קצובים ולבושים מדים ורשמיות, ולכן הנפש יוצאת רק ברגעים להגות, ורגעי ההתבוננות אלה לדידי האתמול וכוכבי המחר באין שבת ובאין חג.

החג ושבת זה תמיד אתך יחד, הנני חש את נעימתך כה קרוב! את חיי – חיית ועולמי – אין זה לגמרי צמצום להתרכז בנפש אדם אחד לבד, זה תא של כוורת, שבו האדם עוצר ואוגר את דבשו. להתרכז בך לא משמע להישכח ולהפנות את ההתעניינות לשאר הדברים.

יחד אתך! אתך – כי זה יסוד ההוויה – האיחוד, הייחוד, כי היינו פעם יחד – – – כך מגילותיי לשבת ומכתבי בשבוע, והגיתי בלילות על תווים אלה במנגינת כלולותינו – עוד פעם ועוד פעם ועוד…

אכן משפחתנו מתגדלת – דודה הדסה! שלב מוקדם לאמהות הוא, ימים אחראיים הם לנו, לכן נפתח בפרשה העדינה (גם עדינות דם נחוצה לנו) של צאצאים וגזע, השתלמות נחוצה לכל דור ולכל בית אב, השתלמות של ידיעות והעמקת הרגש. אמנם הננו לא יחד והנך עסוקה מאד, אבל תפקידי עתיד דוחים עבודת יום, לקראתם צעדינו מעתה. הלוא בחיק האם נוצרים הערכים והסגולות – חיים צומחים! מולדת אדם, בך רעיה! שמעי להולם הדם זה צימאון היצירה, ביצרים דופק החיים. בחג היפה שבילינו והרגשת באושר במלוא מובן המילה. בשחרית ממוש מצוות הילודה אפפוני, ובחוזרי נלחם אור השמש עם היום־יום המונוטוני והרוך, וכל מכתב הוא גשר.

– ראית ילד רך לאנשי עמל, מה קראת בעיניו? האם גם הוא מקשיב מאזין לדממה? הלוא יש בילד שפת רגשות וערות, כל דבר חדש לו וכל חוויה התגלות, לכן מהר למדת ממנו? שלשום ותמול ידיו ורגליו מקופלים היו עוד, והיום חופשיים מכתם, האם צוהלים באור? מה רחשי נפשך המשוחררים ברגעים אלה דובבו?

זה אושר לאישה וגם משא, בחבלים מולידים ובחבלים מגדלים.

ולכן מה לעשות דודה הדסה מנפש קטנה וצחה?

והנה הרי ירושלים, הרי הקודש, פלוגתא בך של קדושת הארץ וקדושת הבית, אין להבדיל בין קדושה לקדושה, כאן שר דוד ושלמה, כאן ארץ המזמור, כאן נוצר שיר השירים, ועתה חג הגאולה, ועזה כמוות ועזה כחיים אהבת הארץ ואהבת האם, וגם אהבתי אותך נועזת וקשה, זכותך לה תביא אותי אולי במוצאי שבת הביתה.

שעת אחרי הצהרים כעת, שעת מנוחה בין שמירה לשמיר, בקושי הנני כותב את הדף הזה, עיני נעצמות: לישון לישון…

– מחר שוב ליל שישי, ואחרי מחרתיים ליל חג – סבוב הזמן בלי גבול ובלי הרף קוצר ואוסף, זה בעצם שנים הולכות ולא חולפות, שבוע אחרי שבוע חולף, גם אנו בלוח ימינו התקדמות רושמים, כן עם אמהות וילדים. תעלי לעציון, זאת לא בושה זאת גאווה וצדק.

בינתיים נעזוב את המשכת הנושא, אחזור אליו אחרי החג. מה שלומך דודה הדסה? איך בילית בתל אביב? ההנך עייפה מאוד?

סלחי הפעם בעד המעט, כרגע קשה לי להמשיך, העיניים! עיני עייפות, הלילה שוב שמירה, והמזח די צר, קשה להיזהר בהליכת שינה בחוף. הדוד שאול עייף קצת. ספרי לו לברנש הקטן, גם הוא יבין את הדוד בוודאי, גם הוא שומר על פתח ארצנו, שומר עד עלות השחר – – – ואז הדוד יחזור לדודה ויחד יחד… מעשיה לך יקרה, הנני מנמנ, ולכן מותר לי לקשקש לך קצת.

עוד שעה נשארה לי לישון, בוודאי תביני את נחיצותה. היי שלמה ובריאה, שמחה ומאושרת דודה הדסה ממני בעלך אוהבך, מדוד שאול הקטן. שבת שלום ומבורך. חג שמח וטוב. לך ולכולם בקבוצה גם לקטן הנולד. שלך אוהב אותך לעד. שאול.

וכעת הנני להמשיך ברשימותי בעולם הקריאה. הספר הוא חיים עבורי וכל החי בבחינת גוילים כתובים שנחוץ לפענחם.

א

“הז’ן” לפרץ השבין.

מצבנו בעולם בתור עם בלי מולדת עושה אותנו לעם נודד. “היהודי הנודד”, כך כינו שלותנו ולכן לא מעטים הם הסופרים שלנו שנדדו עד שהגיעו לחיק המולדת. הנדידה הטריטוריאלית קשורה בד בבד עם הנדידה והחיפושים הרוחניים. בעולם היצירה אין כאן הבדל גדול. גם הסופר נדד ממש בארץ זו או אחרת או שהעלה לנו בתיאוריו את חיי עם הארץ הזאת. “יש הרבה שהיו בסין ולא הביאו כלום ממנה ויש שלא היו ואיתם רכוש גדול של תרבות סין”. כך ענה לי ד"ר שנייד כאשר שאלתיו אם ביקר בסין. אכן הדבר תלוי ביוצר התיר.

גם בעולם הרחב רבו נודדים, מי מרצון ומצימאון להכיר ארצות רחוקות ומי סתם מתוך סקרנות ושעמום או ספורט. במיוחד נדדו ונודדים עמי המערב למזרח הרחוק והקרוב אחרי כיבושם. הסופר שלפנינו יהודי בן יהודים ספוג ועשיר ברוח היהדות הפולנית, מחנן בכישרון התיאור וההקשבה הביא לפנינו בסרו זה אוצר של מחשבות ורשימות יפים ויקרי ערך.

המזרח עבורנו הוא לא סתם ארץ שהננו מטילים בה, גם אנו עם מזרחי, ולכן יאה לסופר עברי בנדודיו במזרח להקביל כמות שעשה הרשבין בין רוח המזרח לרוחנו אנו. יש בהשוואות אלו כאן שיבה לשנים קדומות. ההזכרות האלה מראות לנו על חיפושים להגיע למקור היותנו, לקבל תמונה מראשית בריאתנו וחיינו כעם, וכך ע"י תיאורים והשוואות לקבל מושג ולהרגיש ולהבין את המושג של תרבות מזרחית. חוץ מכל זה, האמור בספר כעין פגישה של מנטליות של עמים ותרבויות, ובעיקר חשוב הדבר עבורנו החוזרים לבנות את הארץ ואת חיינו התרבותיים בה.

תמיד הננו נעמדים בפני הבעיה “מזרח־מערב”. על כל האמת והנכון שבמקוריות המזרחית שברוחנו הלא יש ונדבקו בנו מידות ומחשבה אירופית, השאלה הזאת היא לא חיצונית רק, נוגעת היא לכל בניין השקפתנו, גם לדברים שבעובדה יש לבית ערך רב, מכיוון שלא תמיד הרצון לחזור אפשרי וגם לפעמים לא נחוץ, אבל בדרך כלל יכול הספר הזה לקרבנו לחזירה מקורית לתפיסת חיים שלמה ברוח החינוך והמחשבה הישראלית. הספר כתוב קצת בצורת יומן ובמקצת בצורת רפורטאג’ה אמנמית, כולו שירה ומחשבת שירה. יש מקומות שהננו מרגישים שהסופר מגיע לידי קרבה והזדהות עם רוח הזו הגדולה והעתיקה, יש רגעים המראים לנו כי עם מזרח הננו וגם את המערב ידענו, ולכן כאן פתח לפתרון בעי חשובה במעלה, שאלת הקירבה בין קצבי עולם וארץ. יש לנו תפקיד חשוב כאן במזיגה זאת, כמובן בתוך כלים משלנו ובתוך היכל רוחנו ומסורתנו אנו.

הספר מכיר אותנו עם מנהגי ההודי וכתו מכל הכיוונים והזרמים לא עבורנו הוויכוח היבש בדבר נכונותם של המנהגים האלה, העיקר בהכרה זו הקצב, הגישה, הדת. ולכן לא יפלא שהמשורר של הודו כגורי הפלא כה עמוק לשיר ושפת חרדות כאלה. המשורר שואל לעם לאיכר “מה נשמע בחוץ?” והוא עונה לו “הירח מאסף את אלומות הדומיה”. כן החיים כאן הם הזיה והקשבה, הדומיה היא בכל והכל כאן כמו בלי עפר מדבר, ומה מדבר יותר מפני האדם?

– “עיניים הודיות הן מיסתורין – מבטן חידה אישן – ראש מני חלמיש, הן לוחשות ורוצות לספר על עצמן מתוך שתיקה.”

המשורר לומד את תורת הקשב והוא מצליח לראות ולשמוע.

שאיפת הבודהיזם – הנרוונה – האפס. ולכן לא יפלא שרוב התיאורים הם מטכס הלווית ושריפת הנפטר. וזה הטור ששרים בטכס הלזה:

הסופר מרבה בדוגמאות מקידוש המוות, בכל זאת די ניכר שהודו לא מתה גם בה קיימים לתחייה תנועות, ובודדים מהפכניים שמעוררים אותה לחיים. עבורנו טוב להתבונן באמונתם הם, ברוחם בתרבותם באהבתם את הדת, את אלוהיהם ואת התקדשות חייהם. הסופר מעביר מולנו טיפוסים שונים ודעות שונות, לחלק מהם הוא נוטה, מהשאר הוא סולד.

מעניינת עבורנו המחשבה שמופיעה בסוף ספקות בשאלה אודות סגפן אחד “יוגי” (מתבונן) שיושב על כיסא עם מסמרים.

“אחרי כן חשבתי: מה הייתי עושה אילו שאל אותי ה”יוגי" אשר שאלני בעמו היושב על מסמרים: – והמלחמה העולמית שלך, כשחלק אחד מן האנושיות שלך נעקר בחפירות, וחלק שני מן האנושיות שלך שלח פצצות, שהתפקעו על ראשיהם, והפיץ גזי רעל שהרעילו את ריאותיהם – אם כן האם לא מוטב לשבת כמונו על ספה שכזו ולהרהר?"

השאלה הזאת מצלצלת באוזנינו היום בתוך משק הנשק וקולי היריות.

בחלק חשוב מהספר מטפל הרשבין בשאלת תחיית הודו, ופוסח על תורתם של גנדי וטגורי, עבורנו נדמה לי נשאר ללמוד מטגורי יותר מגנדי, ואכן המשורר הגדול הזה מבשר את התחייה הדתית והשיבה לאמונה. התבוננותו של טגורי היא לא סגפנית וחומרית, היא כולה רוח ועדינות “העולם הדווי מנשק את נשמתי, ודורש שאהפוך את חרדתי לשירים”.

התחיה הזו של עולם דווי היא תעודתנו במולדת, ויפה אומר המשורר: “הננו כמו דרך בלילה המאזינה בדומיה לפעמיי זיכרונותיה”

בהמשך הספר ישנם סיפורים ופגישות עם אנשים מהמערב, ובניהם שונים ומשונים בדעותיהם על הודו ועל רוחה.

ישנו סיפור אחד המתקשר יפה לזמננו כהיום, “החרב זולגת דמעות”, “אבל אתה יודע שלפעמים מסוגלת גם חרב להזיל דמעות, ישנו סיפור כזה בחרב ששפכה הרה מאוד דם, שהתיזה הרבה מאוד ראשים, שפילחה הרבה מאוד חזים, שריטשה הרבה מאוד כרסים – אבל במשך הזמן תקפה חולשה את החרב והיא התכסתה בזיעה קרה, מתחילה היא ניגרה במו שלאחרי כן התמזגה לטיפות גדולות, ואחרי כן התגלגלו וירדו ממנה בטיפות הגדולות, אמנם הטיפות היו אדומות, אבל אמרו שאלו הן – דמעות דם”.

– מתי חרב תזיל דמעות? השאלה הזאת נשאלת גם בתוכנו כהיום, אבל מה ההבדל בינינו – “חשוב שעם מסוגל לספר מעשיה על המציאות המרה”, ואצלנו אזלו מעשיות – – –

באחד המקומות הסופר אומר: “כי אסור להרשות שיעלו עשבים במשעולים המובילים מכפר לכפר וממחוז – ומאדם לאדם”

וזה שקרה בעולם, עלו עשבים פראים וקוצים, חוסמה הדרך מאדם לאדם.

הרבה כתוב על ה“וינה”, הכלי נגינה של ההודי על הלולה, והודה על שירתם וכו' וכו'.

הסופר עושה כאן סיכום מנסיעתו וגומר –

“גדול יהיה בדור אשר יטבול את בשרו לשם החיים, אשר ימלא את כדי החרס בחדוות החיים, וזה יהי האות שעם גדול במזרח קם לתחיה”, אמור להודו, אבל מתאים לנו מאוד. “ובחרת בחיים”, אמור בתורה, הלוואי וישוב גם לעיניינו, לעני נפשנו הלאומית מבע המסתורין העברי, ויהיה “העיניים הן חלונות הנשמה”, ויש לנו נשמה גדולה יהודית, ורק עיניה סגורות ותועות.

– – – – –

יום זיכרון לגאולתנו וחירותנו, חג אביב וחג ניסים גדולים, חג מסורתי עשיר, טכס דתי ולאומי רב גווני יופי בו וטעם, וכל כך הרבה טרדציה מסביבו, פסח בתפוצות ישראל ומולו פסח בארץ, שוב שני גילויים להוויתנו ולחיינו.

לא אאריך בנוגע המושג היהדותי על חופש וחירות, על גאולה, ועל תחיה, הלוא יש ספרים, החיינו את ה“סדר” יחד, ובו כל כך הרבה מחיי חופש מגדלות ופשטות – טבעיות, זה שנחוץ לנו, אמונה פשוטה, חיים פשוטים, טבעיים, חיי עמל ובריאות, בית גדול עשיר בבנים ובחורות, חיי אושר, וחיי שלום.

אגב, יצאתי אתמול העירה קצת להיפגש בחיי העיר, קרה לי להיפגש עם הקרירות של ההווי ומחיוורון החיים של בית הכנסת, ובעיקר מטמטום הלבבות שילדים קטנים לא מוצלים ממנו.

בעומדי בבית הכנסת ניגש אלי ילד בן 5־6, ושאל אותי אם ידוע לי מי מתפלל הערב? כמובן שאלתי אותו למה הוא שואל זאת? תשובתו הייתה שהוא רוצה לדעת אם החזן ישיר הערב? אני לא אוהב את התפילה, רק את שירת החזן, כששאלתיו אם הוא לומד בבית הספר? ענה לי שהוא מתחנך בבית ספר של “עובדים” ושם לא אדוקים, "גם אני לא חושב להיות “אדוק”. פלא אם ילדים קטנים נעקרים מאתנו. כאן שאלת החירות ביסודות הנפש נוגעת. הרהרתי הרבה על המציאות הזאת, על הפסיכיקה של הילדים שבאים לשמוע את הניגון ולא “חושבים להתפלל. נפגשתי גם עם צבי ומינה, מוכרח הייתי לאכול איתם את סעודת השבת. באותו ערב הייתי בתערוכת: שטרוק, בודקו, ושטיינהרט, רציתי לקנות איזו יצירה עבור הקבוצה, לדאבוני לא היה לי כסף, יצרה של אמן בעד 80־200 לא”י, זול זול בשוק היצירה.

מה נשמע בבית? איך מרגישה רבקה? [גיסתו] ומה שלומו של הקטן? [יחיאל־חילי, בנו של מנחם אחיו] איך מראהו? ומה שלומו של עקיבא? [גיסו] ההבריא כבר?

– ובתל אביב איך היה? הראית את “האדמה הזאת?”

– ומה עם הלול? ועם הפלוגה?

אני אשתדל לבוא אם ירצה השם במוצאי חג, לכל הפחות בערב להיפגש עם הקרובים ואיתך, אולי אצליח?

והנה יצחק נוסע מחר, חשבתי אשלח את המכתב, אגמור אותו על אף שיש לי לכתוב לך עוד ועוד. עוד מעט השמירה מתקרבת, יש לי עוד איזה שעות לישון, ולכן סלחי בעד הכתב המשובש במובנו העגנוני.

חג שמח ומבורך חג חירות מתוך העצב ומתוך העול הקשה, מול חורבות הגולה והרג עמנו, בצער עולם, ובצער משפחתי נזקקה, כי ישוב אדם לטובו והעולם לשלומו, ואנו נבנה את ביתנו בהרי ירושלים, כבימי קדם. נכשיר את עצמנו לעלות ולהעפיל לבנות ולנטוע. זה בערך הדבר המוטל עלינו בעת מצוקות קשות ורבות, נהיה שמחים ורעננים, כמו האביב מזוקקים וקווים, כמו החופש והחירות. ייתן לנו ה' לזכות בשוב העולם למנוחת יצירה ותחיה, ולנו יקרה להגשים את חובתינו ורצוננו החמים.

ד"ש למנחם רבקה ועקיבא ולכל הקרובים והמכרים.

שאול

* * *

הנני בלשכת הפועל המזרחי בעיר, באתי בכדי שאוכל לכתוב את הדפים האלה, במחנה אין לי אור, עוד מעט ויחשיך, חשבתי שאוכל להגיע הביתה, אבל העניינים הסתדרו כך שלא אפשר.

שמעתי במקצת על הנשמע בקבוצה, אני בכל אופן צמא לראותך, בכדי לשוחח על התפתחות המאורעות הקרובים, אכן עדיין הנני קרוב לך קרבת מקום וקרבת מצב, לכן טוב שכל זמן שההזדמנות בידי לשוחח קצת אתך.

יום אחרי יום החיים כרגיל נגררים, או עוברים בקצב מהיר, הכל לפי הרוח השוררת בחברה ובעצמך, אבל געגועי בעל לאשתו וכיסופי רעות בין אוהבים מלווים כל יום וכל לילה ומה דואב לבי על כל ערב שניתן לשהות קצת בקרבתך ואני כאן…

זה שלושה חודשים כמעט הנני חושב בכל עת שנכנסנו בברית הקידושין, בעמדנו על מפתן המשפחה ולו מצוות ותפקידים ואנחנו ידענו, גם אז ידענו היטב, את פרשת ההתלבטות שנכונה לנו. אין להרבות ולהתלונן איננו יחידים כהיום במצב זה, רבים רבים נאבקים או “נאבקות” (אבק) במלחמה האכזרית הזאת, תמיד נחוץ לנו למצוא את האפשרות להיאחז בחיים גם בתנאים הכי קשים, הלוא חפצי חיים בני עמנו, יתכן שפרשה הזאת שחיינו עד היום תקבל יותר צבע, תקבל יותר תוקף, יתכן ש“השלווה” שהייתה איתנו בחיים אלה, המאומצים, כבר מספיק תחלוף לגמרי, יש אפשרות כזאת בסיכויי העתיד. שוב שבת מתקרבת ואמרתי: טוב בערב שבת להיפרד מהעצב והקושי ולפשפש באמתחות הנפש את הדברים המוקדמים ולהכשיר את עצמנו לשכון בחיק הנצחים שבמציאות הכואבת של העולם, טוב שדווקא ברגע זה נדע עבור על צרה פרטית, על וויתור אישי ליגון הכלל, להפסד האנושי הגדול ואם דווקא שם, בשדה המציאות האפורה והאדומה מדם, לנסות בכל זאת לפלס מסילה לטוב ולתקופה. זאת בקצרה מה שיש לי להגיד לך בזה הרגע, זה מלא שיקולים וניסיונות מול אפשרות שקרובה לבוא.

בל נשכח לחסן ולחזק את עצמנו, שנינו נדרשים לזאת, כמו שברגע זה שפתחנו את קשרי החלטה אחרונה ובהתנדבות רבה אמרנו – הן! כן! כך גם עתה נכון שנגיד – כן!

פרץ זה של חיים מלא ספיקות, כן יש דברים שמדברים בחוץ עליהם גבוה, שרחוקים מלהתגשם גם אחרי הניצחון, אבל הכרח לנו ללחום ולכן נקבל את קריאת השעה הקשה ונלך אנו שנינו בבחינת הליכה בחיים, הנה את כאן הולכת – – – ביום בחופי הארץ ומחר אי שם…

אחד אתנו הכל, כל העצבת שהתאספה במשך השנים האלה, כל הדמעות שליוו את הימים ואת הלילות ותקוות אחרונות להציל משהו, ברגע זה רק בגלל חיים, אולי והנני האחרון לבנות עולם חדש על קבריי חללים והם כה רבים יקרה! לא! אני יודע זה אסון קרה בעולם וכל אלה שנפלו לא חייבים בו וגם בדמם זה לא קרבו את שעת השלום.

ידעתי הן ידעתי… קבינטים יחליטו מתי שישקוט העולם, ידעתי שהעמים כבשלום בחדרי הדיפלומטיה, אבל קץ הרשע אולי יתקרב, גם זה נתון בספק, אבל קץ הרשע הגדול הזה בוודאי יבוא. באמונה העמוקה הנני מאמין וה' שהוביל אותי זה רבות בדרכים מסוכנות ישמרנו גם עתה, כך הנני רואה את ערב שבת הזה מתקרב בלבי, גם קדושה והתמסרות של קודש, של שבת, נחוצה במצבנו זה. אולי הרביתי לכתוב ולרמוז? ואולי לא טוב עשיתי? יש ספק כזה, אבל חלש מכדי להשתיק את הרגש החזק של חיים. לחיות משמע לדעת ברור ונכוחה הכל ובכל זאת לא לברוח ודברי מכוונים לצד השני שבשיחה זאת, אינני רוצה שאם השינוי הזה יפריע את חיינו פתאום, לאט לאט בעוד זמן נדבר עליו ודווקא בכדי לא להקשות אלא להקל.

שבת של הבהרה, של אספקלריה, ברורה כמו שפני החגים כך פני החג, אמנם צורך של תיאורים לפנינו, נתפלל, נתפלל ותפילה משמע גם ידיעה, דעת ברגש, ידיעה חושית עמוקה יסודית יונקת עם כל הסכנות הקיימות מכל האש וההרג ומכל התמסרות וקדושת השם, כי על ערכים שלמענם חיים יפה להתאבק. שליחות היא עשית הטוב ושליחות היא מיגור הרשע, אמנם רחוק מלהיות ברור ששביל זה מוביל לדרך.

[כאן נגמרת האיגרת – שילה]

* * *

* * *

ב“ה ה' באייר תש”ג

לילה בהיר נוהר בחוץ כאילו אני אלמנה צעירה ורכה, אל אל תצעד, תרחץ כאילו מודדת כל צעד, הרי דרך ההר קשה זרועה אבנים, עקומה ועיקשת. אט אט תצעד, אט אט תחייך כאילו אומרת: “הנני יודעת כבר טעם החיים”, “איני מתפלאת מכל התענוגות, כי אפס וכלום המה”, “אבל את הדי הקרב, את הדי המרד אשמור אנצור…” זה רבים בו קולות הצעירים! וכה עמוקה שירתם האחרונה המורדת וכה אמונה! אט אט תרד לחוף באלמנות צעירה אגדת העיירה, צעירים בה כוחות המרד, ממרתפים מזוהמים בטיפוס, מבתי כלא של עוני ורעב, צעירוּת חיוורת על חומות כאילו דגלי הנצח, ואל מות שמורים וקדושים. עשרות בשנים צמחו ברחוב היהודי האפל ובם מיטב כוחנו דמנו – תוחלת התחייה.

לילה צלול מטוהר ואור ירח תועה במרומים, יש כאילו פתח אי־שם באופק האפלה והצלילות, משם כנראה הלילות – – –

הנני כלי “קשב רב קשב”, מקשיב ומאזין – אלמנות צעירה מתייפחת בסל, ואילם שחוח עומד הכרמל, אור סגול נופל על גבו של הים מגפף מלטף מחפש ולא מוצא ושוב חוזר לפני המים כאילו רוצה ללמוד את סתרי העמקים, את פשר ימים יבואו, והים נע בחיק הארץ, מכה בשפת בידי הנמל הפשוטות לאי־אן – להציל או לדחות? ועל מזח החם, הפולט את שרב השמש, שכובים בחורים נמים ולא נמים, סחרחר הראש הידיים רועדות והרגלים בלי הרף הולכות – – – הנודדים, המעפילים בלב ים לעלות, הגונבים גבולות והעמלים בישימון על שתילים רכים… אחים ובנים בני העיירה, איברים מנותקים מלב המרד, הולכים הולכים – הא הנשמע אי־שם קול צועק וקורא לעזרה?

– הנראה אחות כושלת פצועה לרגלי הסוללה? – מי זה שם מהרחוק מזעוק בלילה ביללה?

– הקוראים לנו אחים והורים מעונים, או צעקות אלו הן צוו המרד? – – –

שוב שקט, הס שולט בנמל, כובו אורות על סיפוני האניות, מלחים שיכורים משוחחים עם עצמם בדרך מהעיר וממהרים לארצם בלב ים, לארצם המתנודדת על גלי הגורל בלי אדם ובלי חוקים… שחף צחור התיישב על כדור הברזל החוסם את הכניסה לנמל, קטן צנום ודל, טוב לו לשחק באור הזרקור, סילון סגול אדום נופל על הים, שוב מחפש ולא מוצא, והנה נעצר על כדור הברזל אי על ראשו שחף צחור, והנה עדה שלמה באה לחברה ובמשותף טובלות את עצמם באור, הסילון זע וחולף על פניהם הלאה הלאה למרחקים – אין זמן לפואזיה עופות, יש מוקשים בים!

והנה קול לחש נשמע, הד עצור, כאילו המיה – “ספר משהו”

“כן ספר משהו על העולם המתרחץ בידי השטן, ספר על אחיך, על אביך ועל אחיותיך, על העיירה השדודה וההרוסה, הלוא יש בוודאי קרקע לניגון, אם גם נשתתק לזמן־מה הלוא קיים הוא”? והפסקה ארוכה כאנחה כאובה. נפתח סגור הנמל ואניות הפליגו לאי־שם…

חותרות אניות בלב לילה, טעונות סודות נקם וכעת מחפשות דרך בין מוקשים, כדי להגיע למחוז חפצם, חותרות, חושבות ומגשרות על המרחקים ועל זמנים עברו – העיירה לפני!

"ספר משהו – – –

"ספר על ביתך – – –

"כל כך מעט ספרת על עצמך – – –

"רק פעם התחלת ולא יותר – – –

והסיפור נמשך עתה – שם ביתי והורתי. הקשיבי שמעי את זעקות ההצלה ואת פקודותיה, רק מרד הגטו הוא סיפור חיי, אני רק קטע ממנו ניצול במקרה לא נדיר.

– כך לילה אחרי לילה ויום אחרי יום מהדהדים אחרי, אין צורך במילים, החיים הם המספרים.

עלה השחר בגליל ונדד עד הקישון, סובב את העמק וירד לירושלים – ויהי יום! וחיוך האלמנות נשאר תלוי בשמים, הוריד קצת בקצוות והתרענן. – "ידעתי ירד שוב יום תקומה ובסוף יבוא שוב הליל… שוב נצא לחופים לשמור ושוב ילחש הקול באוזני רק ספוג נאמנות ואהבה ויבקש – “ספר משהו…”

“ספר על ביתך, ספר על עצמך על הכל, כי כלום לא סיפרת עדיין.”

* * *

אגרת לשבת פר' אמור

ב“ה ז' באייר תש”ג

הדסה היקרה!

לא ניתן לי להגיע אתמול הביתה, אני מתאר לי את צפייתך לי, אני חי אותם הימים כמותך, שוב שבוע יורד מהכרמל ושוב הלב לבן נקי על ברכי, יום ליום יביע ולילה ללילה מספר ושר, מאורעות בעולם, מאורעות דמים וקטל ושרשרת הימים והלילות – הגטו! מערכת הגבורה של אחינו ואחיותינו העומדים אי־ שם בלב אירופה ומגשימים את שאיפת החיים, את רצון הקיום הישראלי והאנושי – בדם, במוות!

[…] מאורעות חיינו מול חורבן העולם כולו קטנות באופן יחסי, אבל יש בזה שקורה אותנו יותר משקל, יותר טרגדיה ויותר אמת עצובה, ואם העולם ישוב לתיקונו, אם לא יתקנו את אשר חבים לנו, אזי כלום לא יתוקן. הנני חושב בכלל, שאין שילומים ואין תחליף בעד דם שנשפך (ונשפך בקלות דעת ובאכזריות כה רבה!) בעד הזוועה האוכלת אותנו בגוף ובנפש. נתאר לנו את האמת המקננת בלב המעונים, את רצונם היוקד כלבָּה בתוכם. כי המה, רק הם מרגישים ומכירים את השקר הגדול והמכאיב שהביא את השואה, עדיין גם הלוחמים נגד גרמניה ההיטלרית לא התנשאו בהרבה יותר ממנה, אנו יודעים רק את הקרבה הזאת שמאפשרת בקווי הביקורת האמיתית להצביע על שיתוף ומזימה, כי כלפינו כולם עדיין שווים! נתאר לנו את חייהם תיאור אמיתי, נהיה משוגעים למראה השחיטה והאבדון האכזרי כמות שהננו מרגישים, כל דבר הנוגע לנו, הרגשת השיתוף בגורל האומה הייתה מולידה בנו כוחות יוצרים, אמונה עמוקה בקיומנו והייתה נותנת תוקף למצפוננו הלאומי להשתחרר מחלומות והזיות לא לנו, היינו אולי יותר אוהבים את עצמנו, היינו מלקטים את פניני נשמת האומה שבתבערה האיומה הזו ידיים פצועות ואכולות רעב מושיטות על חודי סכינים לאויב, היינו אולי יודעים להאזין להמנון התחייה שבגולה.

… בריקאדות ברחובות וורשה… ראיתי פעם עיר זו, אֵם ביהדות בכל זוהר נשמתה, כן ארונות שנשארו עוד ריקים ממזון ומספרי קודש, עגלות שבורות של סבלי נַלְווקי [בית מחסה למגורשים בבית הכנסת רח' נלווקי בוורשה.] וגופות צעירים של בחורים ובחורות… רעד עובר בעצמותי – האמנם? כל זה קורה ואנו כאן מדברים כעל דבר רגיל ועוד מעיזים להגיד מלחמת ייאוש – מי חייל כחיילי הגטו? ראשי סחרחר, ראשי כבד כעופרת, הלא ישנתי בעיר זאת לילה כזה בחורבותיה, הלא הרגשתי את התמוטטות יסודות ההיגיון והולדת הכוח העל־אנושי שריח הנצח עולה הימנו, הלוא לבד עשיתי קצת את מעשה הסלילה לעיר זאת שנקראת ווילנה – ואיזה מעשה נועז ומסוכן שיש לו מגע עם נצחים, עם הקרבה, לא קרוב למות? כן המוות הוא כאילו הפרח הכי יפה בזר חיינו, כאילו בית האחרון בשירת חיינו, תמצית הקיום ואמת הקיום. אני מסומר לגדר התיל ששם על גדות ה“ווִיסְלָה” “ווַרְטָה” ו“בּוג”… אני משם הלוא באתי להנה ולכן אני לשם נמשך.

כך הנני מבלה את ימי, ידעתי שיש הרבה סתומות במבטי, בדברי ובהבעתי, ידעתי שלא הכל ברור, גם את ידעת זאת שיש דברים שהנני בולע ושותק. אם לא עלה בידי ללמוד הרבה, אם לא ניתן לי ל“הצליח” בתואר ובעושר במנוחה ובנוער, אם הנני אחד מה“פליטים”, בכל האופן עולם הרגשותיי לא צלל ולבי כלב אדם מרגיש וכואב וזכותי זאת גם בדברי וגם בשתיקתי.

רבות רציתי להשיב לבקשתך – “ספר משהו…” לפתוח את שערי הרגש הזה, רק הזמן עצרני מלנתק את הכבלים ששמתי לבד לשפתי, כי אמרתי: מי הנך שתגיד ותביע? הלא כולם יודעים את זאת וכולם חיים את זאת, עתה הנני יודע שיש הבדל בין השומע והחי, בין העושה והרואה, גם בין הסובלים יש קירות – ואיך לא יהיו בין לוחמי הגטו ובינינו? לא ידיעות עיתון ולא ספרים יספרו זאת, עלבון האדם החי או דמו הנשפך על בריקאדות יעלו מחיק העולם המוחרב מתהומות, ולשם מעלים מציצים מבטים הולכים על קברי אבות… ועל קברי אחים ואחיות הורים וקרובים לא ניתן לנו ללכת, לכן על עצמנו, על החתום אבוא ואפתח ואציץ, וורשה קוראת, ביאליסטוק ווילנה…

– האכן? האפשר משם למצוא דרך לירושלים? האפשר לחבר ליריעה אחת את שתי החטיבות? שני גילויים בתוכנו אחד רחוק ועצוב וקוסם ערגי ואיום ושני אחראי קרום קשה קוסם וקווה, חגיגי. אינני יודע איך אחרים מרגישים? אני על עצמי את החיבור הזה עושה וכאילו את שניהם חי בתוכי, אני מרחוק… במרחק של זמן, אבל מכיר בקרבתם בנצח ובמציאות.

השעה עוברת והנה רק התחלתי להתקרב לרגעי השבת הממשש ובא, שבת “אמור” השבת, דברים הנוגעים לכוהנים וגם מקצת הנוגעים לעם, תורת הקדושה והזיווג, תורת החיים, תורת העבודה.

“איש כי יכה כל נפש אדם מות יומת”. אני מוציא תמיד רק משפט אחד מפרשה שלמה, זמני לא מרשה להאריך, האדם כמו הכהן במקדש הוא בעולם, אותם החוקים מקבילים להם וחיי אדם, אדם הוא לבד קדוש הוא, לא עוזר לאדם באם הוא מכחיש זאת, זה נוגע בעיקר לרוצח למרים יד שידע שאדם בחינת קודש הוא, כי יצור בצלם אלוהי ויחד עם זה כתוב “עין תחת עין”, משפט הצדק והנקם. החיים מורכבים מאוד והחוקה צריכה להיות יד ופה לקדושת החיים, תורה מציאותית מעשית המכירה בקטנותו ובגדולתו של האדם. שבת מאין הגדלות בימי שפל של עסקים ואור שבת בחול כאין הגדלות והטוהר בחול.

שבתנו זה לא חסר מאותות הזמן שנראה לנו לפעמים כחול, אבל יש בזמן ההוא האכזרי מהתמודדות הקדושה, אותו המאבק בחיינו בין הרצון הקדוש של התקדשות ובין המניעה המעשית. רחשיי ומחשבותיי גלויים לך מאז, שָׂרִיתִי עם הכל בכדי להיות זכאי לשעתנו הזאת, העול ואחריות, השעה הגורלית ממריצים אותי לחשבן לחשבן ולתקן לתקן. שבת שלום כזריחת השמש בשחר, בכל יום הנני מברך כי ימיי ולילותיי, כך כרגע בפרוזדור הקדושה, יום יום ועל כפות המנעול יקיצה וערות, אַת המשכן של הבית, של המקדש של שבתותי. בכתבי לך שעת שבת מתחילה כבר, והשבת תחילה לחשבון חיינו המשפחתיים השטים על פני גלי הזמן.

שאלת קיום המצוות לא שאלה סידורית לנו שהזמן לא דוחה אותם, וחובת הבית מעל לזמנים, כך הייתה עמדתי גם בכתבי לך אז לפני בואנו בברית. עתה רק גמר זמן השהייה והחיפושים וההתכוננות. ידענו הלא את אחריותנו לתת ממיטב כוחנו לילדנו, וגם ממיטב נפשנו. ערבי שבתות כשגיל ורעדה מעורבים יחד, יחד שמחנו על קרוב השעה חרדים נהיה למעשינו.

את שחרו של דור או את חייו השכלים הננו קובעים, כן גיל ושמחה ורעדה, פתיחת האשנבים שבהוויתנו האנושית, כן נכין נפשנו וגופנו קדושים, למעשה קדוש נוצרנו נהיה קדושים! שבת “אמור” כלומר: אמור לעצמך הנך כהן!

ומה נשמע אצלך? הקבלת עליך עול המחסן בקבוצה?

נאה התנדבותך לפעולה… למצק הטבע והרוח ראיתיך כשרה… דעי הרבה דברים שוכנים וקבועים ביחסו של האדם בזמן התנקשות עם הזולת משתנים, קשה ליחיד תמיד לבקר את עצמו ולשלוט על העצבים. היי זהירה וה' יעזרך, אני מאמין שתצליחי, כי לא מתוך חוסר התעסקות הנך מקבלת את הדבר. היית די עסוקה, אני יכול להגיד זאת באמת שגזלתי ממש זמן ממך, בכדי לשחרר אותך קצת מ“העסק”…

אני חושב שתצטרכי להתאמץ מספיק, בכדי לספק את המעשים הדרושים ואת הסידורים השונים לשטח זה, גם כאן הלא אם יש לאדם נפש – יודע הוא שגם כאן נחוצה עדינות ויחס לכל אחד, גם יחס לציבור אומר יחס נפש. היי ברוכה בהתנדבותך!

מה שלומך רעיה יקרה? הנני כבר צופה יום בואי, נחוץ לנו קצת לשוחח, כבר די בשיחות חטופות ומשותקות בגלל השעון. אולי נוכל קצת לשכוח את הזמן? הלא טוב קציר בשדה וחציר מעלה ריח באיברים מגרה חרף האומר על עמל ועל עבודה. אולי נוכל להזכיר לנו את הזמנים ש“עפו”? כן השתנה בעולמנו הרבה.

אני כרגיל עתה “בולע”, אני כבר בגמר הספר “כתבי משפחה עבריים”, יש בספר הזה חומר עצום כך הקטעים שרשמתי מובילים כמה דפים ואני רק מתכונן לכתוב עליו. אגב קראתי שקבק [הסופר אהרון אברהם קבק] בעצמו מודה שהשפיע עליו היצירה הזאת ודחפה אותו לכתוב ספר אחד.

חוץ מזה הנני ממשיך בתנ’ך, בידיעת הארץ, חבל שאין לי כאן פינה שאוכל בשקט לקרוא, אמנם גם זה רב בימים אלה, לאחרים גם זה אין, גם לאחרים כאן אין זמן. תודה לאל שעדיין הנני ממשיך, ואין עוד תהום בין האתמול להיום.

השעה מאוחרת ממש אין לי כוח כבר לשבת, הנה שעתיים עברו בכתיבה הזאת, נמשיך חביבה בבית, היי ברוכה ושלווה. שבת שלום ומבורך. בעלך הנאמן, מאוהבך המסור. שאול.

* * *

אגרת לשבת פר' בהר

ב“ה ז' באייר תש”ג             שבת שלום הדסה היקרה!

ברוך השם שטלטלני שוב קצת למנוחה. מנורה, ספסל ושקט – מה עוד? יש ספר פתוח, ספר שבתנו. הבה נקראנו שוב ביתר דיוק והעתקה. ברוך הוא שהנחילנו מטובו ונתן לנו את ערבי המנוחה בסערת עולם נוראה, כך ברכתי הפעם בלב בבא שעת המכתב.

השבת פרשת “בהר”, מסופר בה על שמיטה ועל יובל, שבת הארץ ושבת העמל, עוד ארוכה הדרך עד שנבין את תוכן השביעית, צורת חיים נאה בנויה כחשבון מתמטי מופלא בהר – אכן זה שיא המצווה שבמדינת העבודה והיצירה העברית. דיני עבדים ודיני רכוש, “וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו”, ובסוף הפרשה “את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תראו אני ה'”. היוצא לצבא כאילו יוצא ליובל ולשמיטה, עוזב את עמלו, את סדנת יצירתו, את ביתו, ולכן יפה לשוב לו מדי שבת בשבתו אל ביתו – אליך. את השבתות האלה שמרתי היטב בהר של הימים, בשיא המאמץ – השבת ואת.

חזרתי מוקדם לעבודה, מפרדס חנה ליווני עיני ילדים תמימות של ילדי בית הספר, שנסעו לראות את העמק ואת הגליל. הרבה רחשים קמו בי וזיכרונות למכביר, כאילו רצו להתגאות בחייל העברי המשיכו כל הזמן בשירים על גבורה, מולדת וגאולה. ידידים רכים ילדים! אני מתכונן לימים שיבואו לנו, נחדש שוב את המסורת של לימוד שיתופי, נקדיש את התקופה הקרובה לרכישת ערכים חדשים כמות שרכשנו לנו יחד עד כה. חודשים הבאים עבורך הלוא כניסה לעבודה מכבידה ומאמצת, טוב קצת להרגיע את העצבים בקצת שכחה, בקצת התעניינות בשדה הרוח. מעתה נהיה יותר קשורים בזמן הפנוי, מכיוון שגם לך יהיו רגעים מעטים בכדי שנוכל להשתחרר מהאחריות שעבודת המחסן מטילה עליך. אני חושב שתמסרי לי על הכל, כמוֹת שאני לך בזמן האחרון. יש בעבודה הזאת בקבוצה קשיים, וטוב שתמצאי לך זמן לשוחח עליה איתי. אני באחרונה מתקן את החוסר הזה שלא ידעתי אותו בהתחלה. יש דברים פעוטים שבחיי יום יום לא “עושים רושם”, אבל הם מאבני היסוד בחיים, ויפה לדעת לברר ולהחזיק את שיווי משקל לשלוט על העצבים ולכבוש את המרי.

דבר חשוב, אחד היסודות החלשים והבלתי ניתנים לתיקון מהיר במשטר הנוכחי של הקיבוץ. כל הבעיה הזאת מונחת על כפות מאוזניים של שיתוף האדם, עם נטיעתו האדם, עם סבך החולשות וטעמו הפרטי במתכונת הכלל, במשטר היבש והמכאני היוכל להיות שבע? הירגיש כמו בביתו? היסכים בתוכו לחיות כה תמיד? האם זאת היא מידת הדרך והשיוויון? אלה הן שאלות וישנן רבות, הנה מופיע לפנינו בעיה חדשה של פועל בעל תרבות עם רמה נמוכה של חיים, זה מאוד לא משמח.

בכל אופן לפניך שדה שבו קשיים וזהירות נחוצה לך והתמסרות. אני רוצה להיות לעוזר בכל שתלכי. כתבי לי על הכל במקרה של העדרי.

אני מתכונן כמובן לבוא, יתכן עוד שאבוא להדלקת הנרות, זה מוטל בספק גדול עדיין.

הדסה בכפר עציון

* * *

ב“ה י”ט באייר ל“ד בעומר תש”ג

ובימים אלה החולפים ועוברים הנני מנסה שוב למצוא את ה“רגע”, כן רק רגע, ונראה לי ששעות הן, הזדמנות של כמה שורות מנחמות בשכל, כעל כלי יקר הנני שומר על שעת הנופש.

בהתחלת השבוע הנני כבר בערב שבת, כי חיי החייל, נדמה לי ככה, הם ערבוב התחומים, אין כאן ימי חול ושבת, יש רגעים ושעות, ושעות המנוחה כאילו קרעו השבת. מתי שאופיע לא ידוע, אין תאריכים בימים אלה, יש רק הלמות וגורל, ולכן כשמזדמנת שעה כזאת כולה למכתב מוקדשת.

מה אנו מעריכים את חיינו כשהם כסדרם זורמים?

כאן הנני יודע את המובן העמוק של חג ומנוחה, ואת האושר בפגישת רע, אישה ואח, כאן העבודה נראית שוב כפואמה רוממה בשדה היצירה, כאן המילה לפעמים כה מלאת תוכן ומשמעות, כיוון שאנשים מתגעגעים לחיק אישה ואהובה, כאן כאילו פרקי בראשית נקראים יום יום. “הנה כבר יום” – ויהי אור!

ומכתב הנכתב במחנה כאילו אשנב לעולם מבית אסורים, כאילו בקשה של חולה על ערש הדווי, כאן ראשוניות במושגים וברגשות.

מכתב – – –

עדיין הם חתומים מכתבי…

עדיין כך התחלה כזאת צנועה מרגעים אלה במשמרות.

– אולי יקלוט הלב את קולך הלוחש והמבקש –

– אולי הפעם עלים אלו יהיו כתשובה לבקשתך?

הלוא לא לאחות באו על קרעים, חשבנו – האם אין כן?

ספרו דפי הימים את סיפור החיים שבפנים האדם

לעצמי הנני מתפלל…

* * *

איגרת לשבת במדבר

ב“ה כ”ט באייר תש"ג

שלום רב לך הדסה!

אני יודע כמה שהיית עייפה אתמול, הסדרת את הארגז? באם קשה הסבר אזי חכי לי לשבוע הבא. אני מרגיש טוב, האמת שדאגתי לבריאותי בחופש הזה, תודה לאל שהכל עבר.

ובכן שוב החיים הרגילים של שמירה וספרים, ואם ברצונך להגיד – אפשר גם שיום ליום לא דומה ושעה לשעה. אינני יודע, אבל תקפוני מראות הרס של הגטו, נזכרתי בכל, יתכן שזה בגלל בקשתך לספר עליהם, אני אעשה זאת באם רק הזמן ירשוני, גם ביקורי בכפר־עציון קשורים ודבוקים בי מאוד, הלוא כמה פעמים כתבתי לך על “הרשימות”, יותר נכון על קשר שרציתי להחזיק עם חיי הציבור, ראיתי בכל פעם שהדברים סובלים, שגם המעט שהספקנו להנהיג בחיי חברה והרוח.

היה ברצוני להתחיל לעורר את השאלות האלו, אבל בהימצאי בקבוצה ראיתי את העייפות, את המניעה הפנימית, שקשה להילחם בה מרחוק, וההתיישבות זקוקה לתשומת לב רבה, ואני רואה את מעט הכוחות שישנם לפעולה, ואינני יכול לדרוש מאותם האנשים שיתעסקו בשניהם בבת אחת.

בכל האופן הדברים ממצים בחיינו שווים וברורים, לוּ יכולתי להיות בבית הייתי לוקח על עצמי את ביצוע הדבר, הלא יש עכשיו קצת נוער בבית ואפשר לנצל את הכוחות האלה.

עד עתה באופן כללי על המצב המתרשם בימים אלה בדפי חיי, זאת חזרה יום יומית, הנה נגמרת שנה של שירות, אבל חג השבועות אשתקד היה כאילו אקורד אחרון בקשריי אלה ושוב החג מתקרב… אגיד לך, אין לי זמן לספק את הכל שדרוש ולזה צריך לקרוא ועל עניין אחר לכתוב ומכתב באמצע ושיחה עם מישהו וגם שיעורים הננו מקיימים ועיתון ישנו, זה הכל מחושב לעבודה רגילה. טוב ככה כשאין זמן כשדבר אינך מדבר ומתקשר הכל במסכת אחת, אינטנסיביות זאת כמובן נתונה במסגרת של המציאות, שלא מאפשרת להתרחב ביותר ולהעמיק, גם ספרים אין לי בכל השטחים האלה שמופיעים במשך הלימוד. ככה יום ליום מצטבר ובין השיטין של הספר ושל המכתב חצאי דברים לא נתונים להגשמה משמיעים את קולם. חושבים הרבה שהחייל החבר רחוק מחיי הקבוצה, אני בכל האופן בטוח בקשר הדוק נפשי וגופני גם יחד, הננו משתוקקים לעבוד, כל תופעה בטבע ובצומח מזכירים לי תנודות ושינויים בעבודה ובעיבוד, הנני חי את הרגעים האלה בערגה עצומה, ככה לפעמים ניזונים מרגע אחד שעבר ימים ושבועות.

ועכשיו לעבודתך את יקרה. העבודה במחסן בוודאי פשוטה ומובנה, אבל קשורה בדברים עדינים וגסים גם יחד. הנה האדם הפועל בחברה נתון לדינה להשקפותיה ולדעותיה, ויש שעמדת הציבור נבנית מדבר העומד בניגוד למצב המשק, או יותר ברור למצב התקציב. יש והפרט שוכח את חובותיו ורק דורש מהכלל לקבל, לכן הדרישה להגבה נתקלת לפעמים בהתנגדות שגם צודקת במקצת, סוף סוף חיינו דלים, כאן שאלת זהות האינטרסנטית על הפרק, כאילו הקבוצה מתחלקת – לאני הדורש ולא מקבל, והכלל שלא נותן ולא ממלא את דרישותיי. במצב זה המחסנאית נמצאת כאילו – נציגה של הסירוב המשקי, כמובן שגם היא נתונה ביחסים ובסיבות, בין הסדן והפטיש, נחוץ להתגבר על הקושי. יש דברים שמפת הסטרוקטורה הכלכלית שקיימת כהיום, במצב המלחמתי, ביחס הרווח והתזונה שממכרים את חיי החבר, אבל השאלות לפעמים עומדות בקו ההתלבטות המלווה אותנו בחיי היום יום, כי מי הוא הציבור שמרוויח? הזדהות הפרט עם החברה כלה, ההווי הפנימי כמובן דרוש, אבל יש גם וצודק החבר, גם החברה צריכה לחיות לפי המידה הנכונה. השתעבדות לפרמתים משקיים חומריים משעבדת אותנו ויוצרת דפרסיה פנימית שהננו לא סובלים ואז כאילו המגרה הציבורית והסוציאלית מתחילה ללחוץ עלינו, עד כדי כך שהיא נהיית לאויב של החבר, הכל עבור המשק, בזמן שהדברים הם הפוכים המשק – עבור האדם.

השבוע פרשת “במדבר” – סופר בה על מחנה ישראל הנודד במדבר, שימש רקע לסיפוריו של פרישמן, ספר זה בכלל עשיר בסיפורים מקראיים פשוטים וטבעיים, שנפש הילד וגם של המבוגר מתקבלת בשלווה אפית. יש בו מאווירת המזרח הצלול והקשוב, שקיפות של טבע העם, חייו, ומנהגיו. טבעו נתון לתנודות, חייו קשורים עם המצב והארץ. רבות רקמנו במחשבותינו את אגדת המדבר, בני המדבר הלא שמשו לנו כאילו ציוני דרך.

התנועה הציונית ותנועת הנוער במיוחד ראו בה בפרשה המופלאה והטראגית כאחד את חזונה. בכדי לעלות ולהיות עם צריך לעבור ארבעים שנה במדבר, בפרשה הזאת אמנם לא מסופר עצם המעשה, רק סידוריו ומסגרתו, השבטים על דגליהם וסידורם: הארון, והכוהנים. קשה לנו לקרוא בפרשות האלה את הצד הסידורי מכיוון שהדירה כהיום ריקה ובלתי חשובה, אבל נתבונן־נא לחיי הפראים ונראה כמה חכמה עמוקה והכרת השטח והאקלים יש בחייהם.

יש גם משמעות הזאת למילה – במדבר! שממה! ארץ בלתי ידועה, עזובה ופראית, לוהטת ורחוקה, אין בה מים ואין בה יישוב – שיירות שיירות בקושי עוברים את שטחה בחיים ובארץ כזאת הננו בונים מולדת ובארץ כזאת הננו מפענחים את הקשר העמוק שבינינו העם והארץ ויש מדבר שבו אבדו מרגלים לפני שנים, בחורים שחרפו נפשם על מזבח התחייה, יש אישים נפלו עייפים בחותרם לישראל הנגאל ולארץ ישראל הקמה וכהיום יש קברים חדשים במדבר, חיילי ישראל שם נודדים.

ויש מדבר – מדבר ההריגה בכל התפוצות בארצות המתורבתות וזה מדבר האדם! ובכן התפתחו החיים והטכניקה נפלאה ורק האדם עדיין מתקשה בכבילַת יצרו הפראי, עדיין הפראות בעצמותינו. אכן פרשת “במדבר” השבוע, גם אנו הולכים למדבר, מראה ההר צחיח ועירום, נפל בגורלנו ללחום בו בישימון. יש אופי מיוחד, אופי של אמונה עמוקה וחזקה לבוא להר, לנטוע מוכרחים בסבלנות מאמונה, את המדבר הזה אם נפרה תגמר פרשת בני המדבר במובנה המצומצם, כך הארץ מראה על החורבן ועל השממה, כך אולי מחר ירמזו עלינו “שרידי העולם שהיה – שריד האדם.”

כשנעמדים מול מדבר – הלב רוחש את גודל ועוז הבורא, המאמין האמיתי בורח למדבר, בכדי במרחב הפתוח לקבל את ההשראה, כאן יד אלוהית שולטת בכל, כך ראיתי בכפר עציון את ההרים, את חומת ירושלים המוחרבת, כאן אין עניין לריב, יש צורך לעבוד, כוחות ורצון ואמונה.

כך מתנגן בי מיום היותי במקום. פרשת במדבר הגדול והקטן – חוק אחד להם, הסבל והיצירה, גם המדבר יתוקן וייכבש עם, יראה האדם הגואל, האדם היוצר והעמל.

בכמה סידורים אם אפילו רצויים לטובת הכלל – תפגשי ביחס שלילי. היחס הזה יכול להיות אישי, משמע – שאין אובייקטיביות ביחסים אפילו אם את חפה מפשע ואין לך שום “יחס”, נגיד, כלפי האנשים. חוץ מזה דעי לך שכל “דבר־חדש” נמדד אצל האנשים ברובם הגדול לפי התועלת הבאה ממנו, זאת בחינה אישית עדינה וגסה כאחד, חוץ מזה יש שאלות של ותק. האדם הוותיק נמצא נפגע כשממציאים דבר מה חדש, הוא, כביכול, בא לטעון בשם “הניסיון” המקודש בחברה ובכן ראי כמה דוגמאות מ“יחס” שהבאתי לפניך. דעי חביבה שלא הכישרון דווקא הקובע בדברים, ולא ההתמסרות, אלא הגישה, הפניה, הדאגה, שלפעמים אובייקטיבית מאוד. אכן מר ומאכזב הדבר לעת־עתה, בכל אופן חשבי גם על הצד השני שבאדם, על רגש ההשתתפות, על נכונות לוויתור ועל רחמנות, גם הצד הזה קיים. עדיין עוד לא הכל רע, יש גם שאנשים מכירים רק בעבודתך ומעריצים את מאמציך, הדברים מותנים באופן יחסי ממצב התזונה, ממצב העבודה ובעיקר אני חושב במצב רוחני המשתלט כה תכופות בחיי הקבוצה, זאת חולשה שאין כדוגמתה! ולכן היי זהירה, חוץ משאלות ורקע אישי יש גם שאלות כלליות כגון: מצב עבודה, תקציב, בריאות וכו'. השאלות הן מנוגדות לכאורה, אבל ביסודם הם מעמודי הקיום החיים בכלל, כמו מעמודי השיתוף. כל הדברים טעונים בירורים שיקולים ובעיקר תבונה. ראי חביבה, לפעמים כדאי לוותר על סידור איזה שהוא רק בגלל זה שתיווצר אווירה רעה, העיקר הוא השלום השלווה והאהבה, מה לי מסידור “צודק” כשאין סיפוק? מה לי מחוק סידורי אם הנפש סולדת ממנו?

לא כדאי לערער את החיים באם אין לך האפשרות להעביר תיקונים שנפש האדם בקבוצה תהיה שבעה. שוב האדם במרכז, כמובן שאיני לוקח כאן דווקא אדם רע או אדם טוב, הממוצע שלנו בכל האופן לא דורש כל כך סיפוק אידיאולוגי ומוסרי כמות שזקוק לקצת ביתיות, לקצת טיפול וקרבה. לכן עבדי ברצון ובמסירות אם גם תלונותיך צודקות, יש בכל אופן שילומים, כמות שמתמסרים כך הם עונים ומתייחסים, עשי את עבודתך בתבונה בחום פנימי ובקרירות כאחד.

אני מרגיש טוב. אלך מחר לרופא. אני רוצה לטפל קצת בעיניים. ובכן שוב חובות לך בינתיים. לא דבר קל יהיה לנו לעבור את התקופה הקרובה. נזדיין בסבלנות באמונה ובהתמסרות. נתגבר על דאגות פרטיות גורליות, בכדי שלא נערבב את חיינו הפרטיים את חובות כלפי הכלל, קשה הדבר, מתוך ניסיון הנני מכיר זאת.

ירק לחג! בודאי תגידי שלא כל כך ירוק הדבר, לא קלים הדברים למעשה. ראיתי שהנך סובלת מהסגר פנימי. הלב נצמד ונצבט, ראיתי את דמעותיך… – ירק לחג!

ובכל זאת לרגע אחד נגנוב את דעת המציאות הקשה ונפנה לפניה היפים של אותה המציאות, רק למרחב של הדומם, גם לדומם שבהווייתנו החגיגית, לימי ההיסטוריה הקדומה שלנו, לימי מתן תורה ולימי ביכורים בירושלים ההומייה וגם להיום לרצון החייאת השמחה ולמרחבי הטבע, לתמורות שבצמח – לכרם! פרי ראשון מוביל האיכר הביתה מכרמו, אבל המרגיש הוא את גודל העובדה? שוב נראה – שם בגולה הייתה הרגשת החג – המסורת, אבל הטבע, הבריאות, המציאות חסרה, וכאן יש לנו את טבע הארץ, פרי ביכורים, אבל ישנה עקרות פנימית. פרובלמה היא שאלת הצביון והתוכן של החג, לא נפתור אותה בקלות, אמנם הננו חושבים מצאנו את הנתיב לתיקון, אבל רחוק משנוכל למעשה לקיים מה שבפינו. הנני רואה את השקט שבבית, את המונוטוניות היום יומית ונזכר אני באשתקד, לא מסמנים את היום, לא מטפלים בחג, אין מי שישמיע ויעורר, ואין בכלל אווירה לציין את היום, והנך חושבת שמחר כשנביא הביתה פרי נוכל לשמוח? יהיה לנו חג מצורף ומקורי? נדמה לי שנסבול הרבה עקב העקרות הציבורית להווי מקורי ועצמאי. לא יתכן לשׂבּוֹעַ במובן נפשי רק מרומנטיקה. ירק הבית! את נפשי הירוקה הדוויה אביא, את רצוני להעשיר ולציין את הרגע, אני שריד העם. בארץ בזמנים אלה בוצרים פרי דורות – איך לא נשמח? ואיך לא נזכור את כיסופי העם בגולה? ירק לחג!

אני מצטער שלא אוכל לקיים את רצוני גם השנה להחיות את החג בחיינו הציבוריים, וכמו בביתנו הקטן לרוב הננו יחד בימי חול, אבל גם בהם יש חגיגיות. החופש הוא חגו של החייל, כפרח בשדה קוצים ולכן היי כענף ירוק לחג השבועות, צופה ומביט לפנים החיים שבחברה, אולי יחזרו הזמנים ואוכל להיות שוב נחוץ לבית־הקבוצה? כן, באשר תלכי אלך! קראי את המגילה היפה והשקטה הזאת, למדי את תעתועי גורלות שחבויים בה, הלא כולנו לפעמים מתאכזרים כנעמי – קראי לי מרה! גם לנו מר, גם לנו נאבד הכל, אבל בכל המגילה הזאת מנצח הטבע המסור, הבריא, של רות – באשר תלכי אלך! כן זה הוא ירק לחג!

קצרה הרשימה מכיוון שהיום קרוב לערוב, עוד מעט ושוב אטייל יחידי בעולם לילי רוגע, עוד מעט ואצא לשמור. מקוטעים המכתבים, כמו שכל דבר שאנו עושים חטוף, כאילו יוצל מאבדון. היי ברוכה! אל תתני למרי להצטבר. היי שמחה וחזקה. יהיה טוב. חג שמח ומבורך! שלך כנפשך – לחג השבועות. שאול

* * *

ב“ה כ”ב בסיוון תש"ג

בחזרתי מהשמירה התבשרתי על חופש וזה יום שישי הבוקר, אין לשמחתי זו דוגמא, השבת הראשונה בבית! כנראה שאמתית המסקנה “יש צדק יחסי בחיים” – הקראת את ספרו של קרוכמל? – “חלק חלק יאכלו” שמו. בהקדמתו אומר המחבר: “אם הנך רואה בן־אדם עשיר וביתו גדול ומבורך – דע שבוודאי יש משהו בנסתר שאינך רואה, או שליבו חולה, או שיש לו מחלה אחרת”, כן יקירתי! – אני לא מצטער שמשורר פלוני חולה, להיפך אם הוא באמת גדול – מחלתו תוסיף עומק ורצינות ליצירתו ולכן הוא אומר: אין בכך כלום שכואבת לי רגל, ואני עומד וחושב – ראה: בחג נמנע ממך להיות בבית וגם במשך השנה לא היית בשבת, עתה יש לך שילומים – סע בשמחה לשבת הביתה!

ימים של התלבטות עמוקה באו לנו בימי החופש הזה, יש ואדם סובל לבד וטוב לו עם סבלו, בוכה ומתבהר לבדד והנה בא אדם יקר ומפריעו, מתווכח אתו על הבכי ועל המרי וקשה לו. בשאלה זאת דנו הרבה. ידע המשורר בבלדה על בית החולים בדנבר להנציח את לבטי האדם שמתוך אהבה מצער, כיוון שיש גורל בחיים ולהודיע על מקרה גורלי כזה – לאהוב גורם לייסורים, וברצונו של האוהב שלדודו יהיה טוב.

דמעותיך יקרה עוררוני למחשבה זאת, לא ידעתי האם להצטער או לשמוח, רגע רציתי ללחום נגד הקושי הזה שמאפיל על פגישתנו בבכי ומצד השני שמחה עמוקה על רגשותיך היפים ועל לבך האנושי והנשי, על התמסרותך ועל דאגותיך, ולמעשה זה קרה ההיפך, כאילו שהעלבתיך בדברים קשים על התמסרותך זאת. ראיתי את הסיבות המקשות על עבודתך והבנתי שלא יעזור גם אם תרצי בכל כוחותיך לתקן, כי ציבור כאן ובעיות חברתיות לפנינו.

והיום שהננו יחד… יש רגש שתובע שכולו יהיה לנו, ובכל זאת לא הסכמתי בלבי שאראה רק את עצמי, אם גם לחמתי עם הרגש הפרטי הזה בכל האופן הצטערתי. דברים חשובים מתרחשים בעולם ולי קשה לקלוט את הקטנות עם הגדולות יחד. השבת מודאגת עקומה ולא ידענו מה מחכה לנו, רק לפעמים אדם לא יודע שגם זה טובה גדולה, הלוואי ואוכל שבתות גם כאלה אפילו אתך יחד להיות.

* * *

ב“ה כ”ב בסיוון תש"ג

בחזרתי למחנה הודיעו לי על עזבנו את הארץ, חתמתי ואחר כך רק התחלתי להבין מה מתרחש מסביבי, מה בכי ומה קשים לגבי הפרידה הזאת? בכל אופן יש גם טעם לדבר, תנאים קשים דורשים מטרה נשגבה שבעבורה נחוץ ככה לחיות, אבל חיים קשים ומטרה דלה – קושי כפול, לכן לפעמים יש ביטוי נמרץ ליציאתנו את הארץ ולכן הרבה מתלהבים לחיים בנכר, שילכדונו למשפחה גדולה ולכן גם כה עצובים יתהלכו רבים, כי במייצר חיינו הונחו מרגע זה. אלף בחורים עבריים יוצאים את הגבולות, רעש וויכוחים מסביב ואני אֶדוֹם ואקבל את הדין, בא אשר חשתי, התגשם מה שהיה כרוך בהתגייסות – נכר!!!

* * *

ב“ה כ”ד בסיוון תש"ג

היום רציתי לעבוד, חשק עז התעורר בי לצאת לשדה, מרחוק הנוף קורא לי ואולי זה בגלל שפעם בקו הזה, הנמתח על גבול הגבעה, היינו מהלכים יותר שקטים? הנה עם נראה על שמינו, טבעי שמתגבר הרקיע, ומבעד לעננים קרני השמש מפזזים כתרים זהובים, כך באפיקי חיינו בחברה הפעם איזה עם נראה… רציתי לשדה, לגן, לחופש, למרחב, רצוני זה כאילו מול הצלחת והקדרה שגוזלים את פגישתנו היקרה ואולי כך אוכל לשקוט ולא להעיר את ההתרוצצות הזאת? רצית לתת, אני יודע זאת טוב, והנה כבלים כבלים… הנה כולם כאן מקריבים וכולם אסורים בסידורים בלא נוחים בהחלט, כנראה שהמקריב צריך להשתחרר קודם ולא רק זאת, כי אם לתת לכל קרבן באהבה שבאה אחרי התאבקות פנימית, כי אחרת אין ערך לתתו את קרבנו. מחשבות מוזרות שבחופש, הגיגי חייל בבואו הביתה לשבת הראשונה ולא מנוחה, אין! רצוני זה גם לך להקנות מהשדה, מהגן, לפתוח את קופסת האלם ולהמשיך לספר, נתקל במצב עצבני קשה ומסובך. אני כאן כאילו מעולם אחר, אני כאן מסתכל כאסיר מבית הסוהר, אני לוגם כל ניד ונוע, כל כך יקר לי העץ הזה באופק, באופק חיינו הוא עומד ובדמותו רחשים…

* * *

ב“ה כ”ה בסיוון תש"ג

למחנה שוב הדרך מובילה. שנינו מתרחקים מהקבוצה. שלום! שלום! – להתראות! וודאי בקרוב, אולי ביום הראשון… ואותו הכביש ואותו השביל ובכל זאת הדרך שונה. הלוא שעות אלה כאילו הפרידה החוזרת בכל פעם ומשחילה את החופש הבא והפעם עוד יותר הרגשתי בדבר – שעול הננו נושאים. כה אחרים חיינו מהרגיל. השעה הזאת שהננו נפגשים, הפתאום הזה שבו היה מין היושר לדובב כדודים, כמו שדברנו עד כה, עוברת וחולפת על צידי הדרכים בהליכה הלוך וחזור, כאילו הסבל הזה, שאף פעם לא נוסע ברכבת, רק תמיד נושא את משאת האחר, הולך לתחנה וחוזר, כאילו לא חי עבור עצמו, כאילו רק לשאת משאות נכון. כן הולכים הלוך ושוב… שלום!

ולבד ממשיך את הדרך ולבד הולך לתפקיד רק החייל. קטעי חיים קטנים הם רגעי החופש, אמנם מאירות בימות השנה והאופרה של הקסרקטין, הולך הולך אנכי, ראש שמוט על החזה וכבאורלוגין מתקתק, מחשבה רודפת מחשבה, סוער הלב וסוער, כאילו לתקן מה שלא ניתן כבר – אין חופש, והבית, וילדים, ומשפחה, ואישה יקרה – הכל יקר, אבל… יש בחיי הבודד יתרון החופש שלו ושל ביתו ואילו בקבוצה, במסגרת הגדולה, החיים הולכים במסלולם – ומה אם יש לך חופש? מי מרגיש זאת היום חוץ מהבחורה ואתה? ולכן השכחה גדולה, אין זוכרים את הימים שבהם חרדה ומבוכה שררה בנפש, בימי ההגרלה היה מורגש הכל, אבל מתרגלים לכל דבר ובעיקר קל לשכוח כשמישהו האחר נושא בעול, ואנו – גורלנו הוא, ולא תמיד הנני מוצא את הקשר בין הציבור וההליכה הזאת למלחמה אם גם הליכתי שלימה, כי בחביוני החיים קרא הגורל ולא חשוב מי הכלל שממנו הלכתי לא בעבורם הלוא פרטים מסוימים, כי אם בתור נושאי חזון וגאולה לעם הלכתי. יש ומתעוררת דאגה רבה לעתיד, לחיים ה“רגילים”, מחוסרי כלל הימים, מחוסרי חירות פנימית, מלאים התרוצצות ועצבים.

* * *

ב“ה כ”ו בסיוון תש"ג         הדסה יקירתי!

נדמה לי שמכתבי מאתמול היה במקצת מהיר, ובחפזה כמובן כתבתי מעט, ואולי גם יותר מדי עצוב, הנה החיים לא הפתיעו אותנו, הבה ונזכיר לנו את ימי ההכרעה ונראה שיהיו רגעים שאמנם רציניים וגורליים, אבל אור תקווה וערך רב להם, כי כן היו לנו רגעי הברקה בתוך הקושי, היו ימים ובהם ראינו את המסקנה הישירה מהשעבוד והרצח להליכה רצונית ונוקמת, הדבר היה כרוך בהחלטה אחת ויחידה שאין ערך להסתגר רק בפינה קטנה, אם גם יפה בזמן שתבערה איומה מתחוללת, ומרגע זה אמרנו הן לקושי. ידענו גם את הלב פועם וחורד, יש גם מחשבה ברורה ומלמדת מוסר השכל. לכן לנו לא להצטער על המידה, נחשל את עצמנו בכור הסבל וכאנשים ישרים לענות בישרות ישר למאורעות. תהיינה מה שתהיינה הבאות אותנו, אחת ברור, כי ככה מן החובה והדין לעשות. אני לא יכול להרחיב את הדיבור על כל שאלת חיינו הפרטיים, חבל שלא ידענו זאת לפני ימים מספר, חבל, אבל אין לבכות ולהתמרמר, קשים יהיו הימים ולכן לנו להיות עוד יותר קשים ומחושלים.

אני חושב שטוב היה לו יכולת לסדר לך חיים יותר שקטים מאשר בעבודה, הגידי ברור שאינך יכולה כעת, זה יותר מדי. אם לא יכולת זמן ידוע לא לכתוב תצטרכי הלא עכשיו בעיקר להתעסק בכתיבה ולזה צריך קצת ייחוד, קצת שקט נפשי. התגברי על זאת בלי עצבנות ומצבי רוח, פשוט ובשקט הסבירי את הדבר, ובעיקר – הרימי ראשך יקרה! הזדקפי שוב כיאות לך ולי, אל תהיי לדאבון “נשים”, היי גיבורה וחזקה! אני מקווה שה' ישמור אותנו ויובילנו בדרכים צלחות, ביטחון נחוץ לנו חזק וכביר, ימים רבים ליוונו בדרכי נדודים וסכנות, גם הפעם הנני מלא בטחון. נאה לנו בתוך האימים להאמין ולבטוח עד אין גבול ומידה, יש יד מנהלת! יש אל לנו! ואם גם נחוץ לתת בעד אמונה צרופה ויוקדת נדע לשלמו, נדע להיות ראויים לו.

היי חזקה! היי לי כמו בימים כתיקונם, תמיד מחזיקה את ההגה בגאות וענווה יחד, כבת עם סובל וחותר להיגאל כאישה בוטחת ומאמינה שלימה ואוהבת. אני לך נשאר עד שוב על משואות העולם המוחרב נוכל לבנות את חיי החופש והצדק. היי לי לעד באהבת אין קץ. שאול

* * *

ב“ה כ”ו בסיוון תש"ג

ואולי עוד להתראות? שלום להגיד וללחוץ ללב חבר אח ואישה, להציץ על ערש האהבה, על נוף האקליפטוסים מוזהב באור הקמה ובירק הפרדסים וברכת פרידה מהאוהל הדל, מכל דבר יקר שחייתי אתו מזיכרונות העבר ואולי לגבעת עדה אוכל להגיע? אולי לקברי החטופים וההרוגים? ואולי ליער האלונים ולשביל הרועה? ואולי לגן לשתילים הרכים? ואת פני הילדים עוד לראות? ועל הדרך המובילה הביתה אל כל שיקר ואהוב… לשביל החזון והכיבוש…

המֵיוֹר נושא את דבריו אלינו: “יש לנו אולי מזל רע, אבל מוטלים עלינו תפקידים.”

נוסעים הביתה להיפרד ואני נשאר לשמור.

נוסעים באוטו עם ארגזים – הנודדים הראשונים, פחד בעד הנמל אצל הבחורים, המים שכיסו על חיי החיילים מפחידים “462” נזכרת נחרתת במוח. [פלוגת הובלה 462 שטבעה בים, כללה חיילים יהודיים מארץ ישראל ששרתו במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה].

לילה, חום נפלא מהקישון, הלילה הראשון בדרך ונפשי אליך אליכם יקרים – – – – אולי – – –

* * *

ב“ה כ”ז בסיוון תש"ג

בוקר. הנני מתפלל במהירות ומצפה לך, כל כמה רגעים אני יוצא את המחנה – אולי […]?

הנסיעה נדחתה לכמה ימים, אולי יתנו חופש? בינתיים אני רץ כל כמה רגעים להוודע – אולי? בגניבה אני יצאתי ולכן נחוץ למהר חזרה ואנו שנינו כה לא מראים מה שבתוכנו, בכדי לצאת לרגע לאהובים נחוץ לפעמים להתמסר ולהתאמץ, רק רגע אחד! פלא איך הכל מקבל משקל ברגעים אלה, רצינות עמוקה בינינו, קשיים עומדים בדרך, ועניין יציאתנו הלוא בגידה בהבטחות. מתוח הכל לקראת משהו – הככה נעזוב את הארץ?

פורקים ומעמיסים שוב את הארגזים – מי יכול להבין את האנדרלמוסיה הזאת? שוב הגופייה רטובה, טוב ככה בשעה כזאת להזיע קצת ולשכוח – הלאה! – הלאה! – לאן נגיע?

מ' שרתוק [משה שרת, מראשי הסוכנות היהודית, שר חוץ, ראש הממשלה השני] הגיע להיפרד, בסגנון דיפלומאטי הינו דובר: “הזדעזנו ועוד עומדים לפני זעזועים עצומים, שמרו על עצמכם, הנכם נחוצים לנו, אתם הקומץ היחיד המגובש ומאומן, נגד רצוננו מוציאים אתכם, נתאבק על זכויותינו. שמרו על עצמכם, אבל גם על כבודכם, אתם חיילים וכשתקבלו פקודות – מלאום.”

לילה צונן מחלון המלון, הננו מסתכלים לרחוב, הלילה הזה… קבלתי “פס” מעת־לעת, קשה לגולל את מה שהיה ברצון כיוון שהשעה כה קצרה, עייפים הננו שנינו, בכל זאת רועדים הלבבות. שיחה האחרונה הזאת על ייחוד עם דורות, על גישום מאוויינו, עודנו בפתח ביתנו. מחר לא נהיה יחד…

* * *

ב“ה כ”ז בסיוון תש"ג

יש בשעות הספורות האלה בידינו להצר את חגורת הגורל או להרחיבה, אם תרצה תוכל לחשוב הנה סוף הכל, הנה מניעה כבדה באה עלינו, כשרגש האמונה ובהירות ההכרה מותנית מהצלחה ותועלתיות חומרנית כמובן שקל מאוד ליפול במצב כזה, וטוב שהננו מאמינים בני מאמינים ואיך הננו חיים את השעות האלה? בראשונה אין להעמיס על המחשבה מוראות ואימים, האמונה אינה מרשה זאת, מצד אחר אין לראות בקושי מניעה ואין גם לראות בגורל קשה וגם עצוב וטראגי רק את הצד העובדתי שבו. יש להתרומם בחיינו עכשיו לשלב זה, שכל הפרטי זורם בבד עם הכללי ואז כשיש יסוד מוצק של הליכת האדם להגשמת הצדק והטוב, אזי לא חשוב אם ההולכים לא שבים, החשוב שבדבר היא ההליכה, הגשמת המטרה שלקראתה נוצרנו, לפעמים הקל והקשה. אותה מידת גורל והקושי שבהרגשותינו ובמחשבותינו לא מתאימה למידות “ההצלחה”, חושבים שלנשוי קל לו יותר, מכיוון שהנה יש מי שימשיך את דרכו, יש אור שמאיר לו בדרך ההתמסרות. מולו הרווק, העריכי, שאין ולא כלום בחיים, הוא לבד הכל, אם יחסר לא יהיה מי שיחייה את מאווייו, וזה אינו תמיד ככה. יש מידות שונות ובעיקר הדבר מותנה מהפרט שבו אנו דנים, אחת הנני יודע ששניהם חזקים בו – רצון האבהות ורצון התיקון שבעולם החרב, משמע שיש כאילו שיווי משקל בנפש שמכפר על הוויתורים, שממתיק את הדין ואם אפילו בפעם המאה יתאכזר המקרה – אאמין שיש גמול, יש טעם להליכתנו.

השעות האלה יחד, הרגעים האלה, שלרוב הם רגעי צוואה, אינני מרגיש אותם כהורסים את חיינו, אלא כבונים, אמנם לא תמיד החיים מסבירים פנים לסובלים הכי הרבה, נכון שלפעמים קוצרים האחרים את זריעת האישים הזורעים, אבל נדמה לי ברגע זה, שבהגשמה הסופית של מאוויינו יהיה בכדי לכסות על הפרדנו ועל הקושי שהננו רועים בשדה הבית, הבית כאילו בדרך, תמיד בדרך ותמיד כמטרה רחוקה שגם בקבלה עור ועצמות במציאות רצון התיקון והרגשת החוסר מנשבים בו.

לכן הדריכות המתמדת ולו גם המונעת מימוש לתקופות ארוכות והמלאה, גם דאבון והתלבטות עמוקה, טובים לנו מחיי שקט מול שחיטה איומה, מכיוון שיותר טוב שנמלא חובה חיונית ונוותר, מאשר שנוליד ובנינו יתחנכו באדישות. בדם לספוג את שפיכת הדמים הזאת, לתרום ימים ולילות־שנים, לחשבון התקומה הלאומית והאנושית וגם שעות כאלה בלהיטות הזאת תחת שבט הקר של הגיון המוסר ועדינות גופנית ונפשית שבטהרת המשפחה העברית, גם שעות כאלה הן שעות של אמונה, הכל יהיה טוב, תבוא השעה המכוונת והמיוחדת וייחוד ההגשמה יממש את האמת שבוויתור ואת האמונה שבימים קשים מחייה אותנו.

כך הרחבנו את מיצר הימים שמופיעים כאילו בבהלה ובריצה: “הנה נגמר הכל!”, לא בנשימה קצרה מגשימים ולכן להרחיב את היקף ההבחנה ולהציץ יותר בתוך ההיסטוריה ולראות לא רק את ה“אני”, כי אם את היסוד האנושי והכללי ואת חובת המוסר. וכי שאל החבר – האם יש לקוות מכם בן? אענה בביטחון שוב – כן! הלגלות לאדם צפוני לב? מה מונע גם בשעה כזאת לממש רצון כביר? היבין מישהו את כור הסבלים? המקרה הוא הפעם? התמיד רק מקרים בחיינו? אולי לראות במקריות איזה קו איזה גורל מיוחד? ויפה הנך מבינה וכואבת זאת, אבל התעוררי והאמיני – יהיה טוב! מתי? מתי שוב נתראה? מאושרות המלים שגורל בני־כנף להן והן פורחות אליך, ואני אהגה בך ואבין לך, למשאת נפשך ולתשוקותיך החמות ואתפלל כחנה ואלחש כשיכור. בן לו היה לי

…

שאול והדסה בפתח דירתם – אוהלם¹

* * *

ב“ה כ”ח בסיוון תש"ג

עכשיו הנני חי בכוונה טהורה את הפרידה, הפעם בכל זאת עלה לנו לדעת את טעם המילה והשיחה, בצל האקליפטים בצהרי יום בבית, כל אחד אומר לי “לא יתנו להוציא אתכם”, אבל אין להשיח את הדעת מהוודאות הגמורה, אסור להשלות. את מראה הנוף הזה אשא איתי למרחקים – אקליפט על גבול הבית הנסער ברוח, משקיף על מרחביה, מציל לאהבה צל הערבים, ורוחש רוחש מאושר כמוס לבני הנדודים. כולם כאן נחים בימים להוטים, בשביל זה נוצרים חיים – בתים! משפחות! אנו כאן עתה את חשבון חיינו עושים, שקט אט אט מתקבל הדין ומובן ומחויב הנהו, אין שום רשות לנו להתקומם ולהתעצב. ראש למעלה! עצור את הדווי מלהשתפך לתוך המוח, נחוץ לשוט, נחוץ בדרך זאת להחזיק קירות נצחים. גורל העולם הוא גורל עם וגורל דור ותקופה. מרחוק איסוף תפוחי אדמה, דמויות חברים־ות כפופים על השיחים, הולכים בתלם אחרי המחרשה. הלוא אין הבדל גדול יקרה, גם אנו נלך במסילה ככפופים באיסוף, מתבשלים פירות בתוכנו, במלוא ההכרה לחיות, במלוא המידה לתת ולתת, לתת את הכל, לכן נוצרנו יקרה, הלוא מכאן האהבה הנובעת, אנו חיים בכדי לתת וזאת המתנה הכי יקרה שיש בעולם. את הכל שגידלנו בהיותנו יחד למסור ולמסור במלוא הלב ולהיות שמח שיש לנו לתת. עדים האקליפטים למסכת הזאת מאותו יום שנפגשנו בכפר הזה, במולדת הננו נותנים, הלוא עכשיו פשוט הגיע הזמן של החשבון המלא, אסיף בשדות, אסיף העמל בחביוני הנפש, אוספי פרי הפרידה הזאת ונהפכה הפרידה לפגישה נוספת, לפגישה על הגבול הממש הגופני והמציאותי, לממש נעלה לפגישה מעל הכל, לכפיפה בנצח. בדור זה הנפתל ההולך לגאולת האדם והיהודי ושוב כאילו טבעת בשלשלת החיים, שוב כאילו כניגון מימים האלה הראשונים שבהם היה ברור הכל. במשך הזמן ממתיקות הניגון התענגנו, אבל לא לכן שרנו, אבל לא לזה מתהומות החיים זכינו לקשר הכמוס ולגשר על פני המצוקה, כי בכדי להיגאל, בכדי על מזבח האמת והאמונה להביא קרבן של אהבה. כן כך אמרנו בימי היותנו על שביל זה מגלים את ההברקות הראשונות של ידידות – ואיך אמינה באדם? – איך נמשיך בחיים כשלא נוותר על שלנו? כשלא נכבוש את היצרים לשלטון החירות האמתית?

אקליפטים יקרים! לכם אני מוסר את מפתח לבי, הנה תצאי לבטח כאן תחת הרחש הכמוס הזה בלילות הצוננים ותנוחי, אז תקלטי הד ימינו, הד אהבתנו הזאת להאמין באדם, להאמין בגאולתו ובחירותו. תמצאי אז פרורי תפילות על בהונות הירח המתגנב מעל הצמרות ללטף ולהשקיט – לילה טוב כפרי! הינשוף ינדוד ולא יבכה יותר, זעם וחרון יתמלא ויתגעגע לבית, לכפר הקטן, לגבעה האדומה ולאקליפט ואז יניח לך, אז תרגישי באושר הגדול ביותר, האמיתי ביותר, החופשי מכל פרטי ואישי הנותן הכל לקרבן, האהבה נקנית בקרבן, האהבה לבד היא קרבן עולה, בלי הנאה, לפעמים קרבן חטאת המבקש סליחה, לפעמים קרבן תודה והלל, קרבן האמונה הכי עמוקה וטהורה, כי בגלוֹת האדם באדם את הצלם, את הניגון האלוהי, הוא כאילו מתקן את מה שמקולקל בפרידת הרסיסים ביצירה, לכלל אחד מואר באורות רזים וזיקים קדושים של האמונה, האורים ותומים שבאנושיות שבלב המין כולו מתגלה אז.

ה“אהבה” [13] היא אמונה עמוקה ביסודה. בגימטרייה י"ג (שלוש עשרה) הוא יסוד הקיום, ולכן מובן עכשיו כה הכל. זקופים היינו וגאים, הנה בודד אוהלנו, הנה פרידה קדושה בהליכתנו, מזבח האמונה לא בודד, יש נותנים את חייהם קרבן בעד מימושה בחיים, יש סוללים בסבלם דרך מחר, מחר יתלבן הכל, מחר תרגישי שהנה דבר מה גדול קרה היום וכאן מהרחש שבצמרות האקליפטים הד נשמע. להתראות!

ערב ערב אצא לקראתך – שלום. שאול

* * *

ב“ה י”ט בתמוז תש"ג         22/7/43

הדסה היקרה!

אגרת לשבת

וכהיום אפשר כבר להגיד שעברו שבועות… עדיין לא קבלתי את מכתבך שבוודאי אי־שם בדרך אלי ובלא להתחשב עם זאת מכיוון ששוב שבת מתקרבת אֱדוֹם לרגע ואחשוב.

שם בקבוצה, בבית, בתחנה המקבלת אותות איתותך, במכתבים הגיעו… וליבך נפשי ונשמתי הומה.

בני עם נודד קמֵה ומתגעגע במין כוסף מיוחד לבוא לאבני הכותל ולקברי אבות ובימים אלה קשרי הורים וילדים קשרים עלֵי ימים וארצות והיום מכתבים משליחי הארץ ואליהם ובינינו המכתבים – – – ובכותבי כרגע הנני מתקשה בהעלאת הרגשות, המחשבות, עלי גיליונות הלבנים, כמות שלפעמים קשה לדבר, מכיוון שאין השפה די גמישה להגיד, כך זה יוצא גם לשבת לכתוב הפעם במתח גבוה של התאפקות, כיוון אם תביע את רגשותיך גם הזולת שהנך כה קשור בו יתפעם ויתעורר ויקרע הקרום של היומיומיות ושל ההרגל ויצא האדם הנאבק והכבול ואז כמובן יהיה יותר עצוב, כי מיתר עומק הכאב יעלה וממקור הפרידה עלי ימים וארצות נהי וענות, ידיים מבקשות לחבק וללחוץ ולהרגיש ממש בקרבת הטוב והרע, לכן הננו מתאבקים וטוב ככה אם גם איזה גיוון של מלנכליה אופף את התנהגותנו, כאילו איזו רוח של בית קדוש מלא סודות שמעבר הקיום, כאילו זיכרון קדוש מהרגשת המציאות מחיי מציאות שרחוקה, כאילו נפש אהוב שאיננו כנשמת ילד שנאבד ולכן טוב להרים את הראש אם גם כעופרת יהלמו ויקישו פטישי המוח – מלחמה! ובאיפוק בכתב בכל זאת לכתוב הרבה, הרבה בלי חשבון וערך זמני.

לשבת שלום לך יקרה! את המילים האלה להשמיע כרגע הלא זה כאילו נס חשוב, לכן טוב חשבו הרבה אנשים, הרבה פעמים, שהמציאות מתחילה להיות ניסית בעל כורחה, אבל לנו זה כאילו כרגיל יום שישי באופק ושבת המלכה במרחק מתקרבת להגיע. “קול דודי הנה זה בא”… ובוודאי הנך ישנה ולבך ער, ושוב במילים עתיקות אענה: “מה דודך מדוד היפה בנשים מה דודך מדוד” שככה לבך ער? – “שמני כחותם על לבך” – – “כי עזה היא כמות אהבה”! אני ואַת שנינו בוודאי בסְפִירה זו של חום ומתלהט ומתלבה בלבבות, כי מי יודע את רצוננו זה שמחכה בתעתועי גורלות להתגשמותו? גם ממדבר וגם מישימון אותו הנני לך. הנני לכל. כמובן שגם קשרי עם האנשים ועם כל בניין הארץ ומצוקות הגוֹלה כרוך עכשיו באיגרותיי אלה ובכן לא מכתב לשבת, אלא גם שידור כזה נפשי בכתב לכל ומכל.

ושוב שבת שלום! ושוב דפקה קלה ביד רועדת ומהססת – הלהעיר?

– אולי לא לעורר את הרגש? אבל אגיד לך אינני חס על הקושי שמלבה את החיים ואת אושר החיים, זה כך טבעי שלפעמים לפי הקושי ניתן האושר והסיפוק, לכן לא הרפיתי מלכתוב על אף שאין ידיעות במכתבי, כי אם רגשות ומחשבה. התבוננתי שוב בעולמי וראיתי שבת באה ולכן שוב שורות אליך ברטט ולב הומה מתדפק במרחקים, את מלוא כמות אהבתו זו להביא אליך ובכן שבת שלום יקרה!

ברגע זה קבלתי את מכתבך מ־י"א תמוז, חיכיתי לו מאוד, פשוט חששתי כבר לקשירת קשר במועד הקרוב, הנני מבין את תוכנו, הנני שמח על הרגש הכללי הנאה, הנני גאה שעלית לכך “אלף אימהות, אלף אחיות ואלף חברות” וטוב להיות בין האלף! אצלי הכל כשורה. אני קורא את “מסעי לוב” לפרופ' סלושץ, ספר מעניין מאוד, מתחיל ללמוד אנגלית וגם עיתונים כבר התקבלו מהמוסדות. אספר לך, באמת לפעמים הנך שוכח שקרה משהו שהננו כה רחוקים, כך השבוע קיבל חייל אחד טלגרם שנולדה לו בת ואז ברגע זה נזכרו הרבה מאוד שבמרחק הגובל בין ביתם, בכל האופן גם יום כזה לא חדש לי, טוב שהפעולות מתקדמות ואיכשהו מתחיל הדבר להתקרב לסופו – אולי עוד יתגשם חלום הפגישה שבין אבות ובנים? ואז אהיה גאה להגיע לביתך ולבשר בשורה, כמובן שקשה במציאות לתאר את הפגישה, אבל גם היא תיתכן, כל כך הרבה דברים התגשמו ולמה דווקא זה לא?

– שמש בחוץ קורנת ושופעת, זהב חול מופז בתכל שמים ומים, עומדים תמרים ומאזינים לשקט השרב, פורשים כפיים אחד לשני ושומרים על סוד החום, שוב מלבין לבן וצח מרחוק ותושביו שחורים ושזופים מלובשים בלבן ובצבע. לאיטם יזחלו וייעלמו בעיירות, חלום המדבר והחום – מים!

כך כולם עומדים על העין, כאן כל החיים מסביב לטיפה, מסביב למגע הקריר של טל ומטר, תפילת גשם כל החיים ושומרים על המים כאילו על אוצר, גודרים ומסקלים, מסמנים ומציינים – שם על יד המעיין…

זה אופי המזרח, המדברי, הבאר נהייתה ליסוד היישוב ופלא הישוב העברי, מיוחד במנהגיו ובחייו. שריד יהודי הימים, עזים וקשים ובריאים.

– כמובן שגם החיים כאן לוהטים ועצלות בעצמות החיים, כי עייפים מדורי דורות האנשים מלחפש אחרי המים […]

לפני שאני גומר את המכתב אני כבר חושב על השני, זאת שעת מנוחה והפעם השבת בי וכאתמול ימי השנה של הרצל וביאליק ומהרצון להוסיף משהו בגלל תאריך זה, יום הולדתי יהיה ב־כ“ח תמוז בעוד שמונה ימים, בכל אופן הנני מודה לך בעד ברכותיך הנאמנות, כה הפלאת שמור את תאריכי! בכל אופן לא חגגתי אף פעם את יום הולדתי, זה היה בדרך כלל יום של מחשבה, אבל של עליצות כמו אצל אחרים, לא מתנות כי אם חובות. שוב שנה עברה והתבגרתי והנני חייב להספיק עוד הרבה ועוד יותר. יום השנה של אמנו מתקרב בעוד חודש, ב־ט”ו באב זה יוצא, הנני זוכר את הבעת ההשתתפות העמוקה שהראית לי אשתקד, זה היה כל כך מלא התמסרות! אז קנית את כולי, בלקחך להיות לי במקומה לעוזרת ושומרת לרגשי אימהות שהתעוררו בך, לוּא יכולתי להספיקם כמו שברצוני. הנני נושא אתי את תמונותיכם אַת והאם, היקר שבחיים, הקדוש. לחייל יש מעט דברים ועל צווארו את עצמו ואת היקרים הוא נושא ובכן הנך כאן אתי, בזיכרון האימא מצוררת ואגודה.

הנה התחיל מישהו את ניגון ה“דיבוק” לבַּם־בֵּם. מלא עצב ויגון הוא – דבקות!

יושבים כולם בחדר (הוא יפה וגדול) וכותבים, תארי לך את התמונה הזאת, עשרה לבבות בניכר כותבים הביתה מכתבים, במקהלת הכיסופין הזאת הנני משתתף בפעולות, הנך בוודאי לא מתלוננת!

זה כאילו הצד האקטואלי עבור כלל־ישראל ובעבורנו כאן במובן היחידי, הנימה העממית של “בת ישראל.”

זה בקיצור להזכיר את זכרו של הגדול המנוח, א בלי כחל בלי שרק ובלי להבותת דבריך על התקווה העצורה שפרצה מפינו ביום הפרדנו, הנני יכול רק להוסיף שלא שרנו עוד אף פעם ככה, הייתה משמעות לה, הייתה בה אמת עמוקה.

אגמור המכתב אם גם בלי גמר, ככה חטוף כתבת ניצות האור של בת־ישראל.יהו בשעה קלה ומכתבך הפסיקני באמצע, אשרינו שזכינו להיפגש במרחקים במכתב, אשרינו שידענו להסכים לקושי ולניסיון ולעמוד בקומה זקופה מול וויתורים וכובד.

היי כשהנך אהובת לבי, התעודדי בלי הרף שאבי כוח ואמונה מבלי לחדול, תמיד היי כשהנך אהובת נפשי רעיה. שבת שלום שלום ומבורך, שנזכה לחוג שבתות כתיקונם בביתנו עם משפחתנו. ייתן ה' מימוּש לרצוננו ולחובותינו. בעלך רושם בנאות מדבר ממים,

באהבת שבת ובכיסופי שבת. שאול

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. י“א בתמוז. תש”ג

שאול יקירי, שלום לך!

זה כמה ימים אני כבר מתכוננת לכתוב לך ועדיין לא הצלחתי לבצע את חפצי, אעפ"י שלא הגיע ממך עוד מכתב, לא אדחה אותו, גם אם לא תשובה, אבל יש מה שנגיד כעת איש לאחיו וננצל את האפשרות היחידה שניתנת לנו לקשר המוחש.

לא פעם מחשבה רודפת מחשבה ואילו היו תופסים את הרגע, יכולים היו לכתוב דפים על גבי דפים ויש שאני מתיישבת לכתוב ופתאום הכל מתרוקן וכעין שיתוק במחשבה מתגבר עלי ואי אפשר.

באחרונה דווקא עברתי על כה הרבה דברים, ימים עשירים במאורעות וקובעים בהרבה את גורלי, משנים בהרבה את עמדתי, להרבה תופעות החיים, אם אתפנה רק קצת, אשתדל את הכל לרשום ביומני ובשובך הביתה תמצא שחור על גבי לבן את כל לבטי ואת כל קורותי בימים אלו. למענך ולמעני אכריח את עצמי לכתוב ולא להזניח את היומן, כי רק מעל הדפים נספיק אחד לשני למסור את הכל, יהיה לנו כה הרבה, שלא נוכל לחשוב ולכן אכין עד כמה שאוכל.

אני הוגה באחרונה הרבה על גורלנו ועל הקשיים שתמיד מחדש מופיעים וכל פעם מוגברים, אנו נמצאים ללא הרף בכור ההיתוך של הייסורים והסבל ופגעי האושר הדלויים מתוכו, כלפידי אש, מאירים את חיינו ונותנים כח להמשיך ואמונה ותוכן שבחיים, כי האושר הנקנה בקלות, איננו בר קיימא לעומת זה שנקנה בייסורים…

שעה גדולה ומזהירה הייתה שעת הפרידה בתחנת הרכבת, היינו כה מאושרות שפגשנו אתכם עוד, זה היה מקרה מוצלח, שהספקנו אתכם ולא החמצנו את ההזדמנות הזאת. כמה זה נתן לנו וגם לכם בוודאי! כשזזה הרכבת ושירת התקווה על שפתכם – הלב חרד, לבי חרד לא רק לך, בעלי היקר, אבל הרגשתי וחרדתי פי אלף, בבת אחת חיו בי אלף אימהות ואלף חברות. לכולכם אחי היקרים לבי היה נתון ותפילה אחת לי לד', שתתגשמנה במהרה המילים ששרתם בפיכם “לשוב לארץ אבותינו.”

התכונה והריצה הזכירו לי את הליווי ברכבת בימי העלייה. הרכבת זזה ושרים ה“התקווה”, המטפחות מתנופפות “להתראות”, אך הרגש של אלה הנשארים וגם אלה שנוסעים, הוא שונה מאז, אחרי ההתרגשות, רגש של התקוממות כלפי השונא ורצון ללחום עד הסוף נגד אויבנו.

כאן, על הגבעה, לא השתנה כלום. עובדים, נוספו כמה בנות, בוגרות הגימנסיה, לגיוס. הגרעין עבר לכפר עציון. גומרים בקרוב את הוצאת תפוחי האדמה, היבול יפה. הילדים מתפתחים יפה מאוד, יחיאל הקטן נחמד, מתפתח, מקבל יפה על המשקל. אני לא עבדתי כמה ימים, כפי שאמרתי לך. אני מקווה בקרוב לצאת מהמחסן. מנחם יסע לשבת לת“א, סידרתי בשביל ברוניה כמה דברים, מנחם ייקח אתו לת”א תרנגולת וירקות, אשתדל במשלוחים להקל על מצוקתה.

ברנדי נמצאת אצלי לכמה ימים, קרוב לוודאי אסע אח"כ יחד אתה אליה לכמה ימים. עקיבא רצה לבוא לשבת, אבל בינתיים עברו לכפר עציון.

השבת הייתי בפעם הראשונה בלי “אגרת” [שלח לה לשבתות — [“אגרת לשבת”] ואתה כה רחוק, חשבתי עליך הרבה ולא ידעתי לאיזה מסגרת להכניס אותך: במדבר, בחולות, או בין עצים רעננים? דפדפתי בין המכתבים, במקרה הוצאתי אחד כחול בהיר, על נייר דק, שבצבץ מבין היתר וקראתי, כי התרגלתי מאוד לקריאת “אגרת שבת” בשעת דמדומים, אחרי הדלקת הנרות והמכתב כה במקומו היה, כאילו כתבת אותו היום, כמדומני היה מלפני החגים, כשלא קיבלת חופש ולא יכולת לבקרני. כמה יפה כתבת על ייסורים, סליחה – וויתורים. דבריך “את הסליחה מלכתחילה נטעתי בלב, לא אוכל להתלונן”, נגעו עד עומק לבי… כן מעטים האנשים שיכולים לדבר ככה ואם גם מסכימים להלכה, לפעמים בכל זאת פורצת תלונה מעל שפתם ורק אנשים כמוך, בשקט נושאים את העולם.

והמשפט: “עוד מעט לתפקיד אצא…”. כאן נבואה, כל זה כתוב כמעט לפני שנה וכאילו היום נכתב הכל. קראתי את המכתב כולו, כאילו רק עכשיו היה מגיע ממך ובאמת בזמן הקריאה היה לי רושם כזה ובכן בכל זאת לא הייתי מחוסרת “אגרת” ואקווה שלשבת הבאה תהיה “אמתית”. באחד הימים בחודש זה חל יום הולדתך, ייתכן שמכתבי זה יגיע כבר אחריו, בכל אופן, קבל את ברכותי הלבביות ותשורה ענווה. דרישת שלום מהבית, את הפרחים שמסביב אוהלנו. באחרונה הזנחתי אותם קצת, אך אקווה שיתוקן גם זה. יתן ד' שביום הולדתך הבא, נשב יחד כל המשפחה וישרור שלום בעולם כולו.

אסיים כי מאוחר כבר ואני עייפה, בפעם הבאה אשתדל לכתוב יותר. אני כבר מחכה למכתבך.

שלך באהבה הדסה.

ד"ש לדוב, שמואל ויצחק וליתר חברך גם מכולם.

* * *

ב"ה

תל אביב. כ“ה בתמוז תש”ג.

שאול יקירי, שלום לך!

כבר במכתבי הקודם הודעתי לך על נסיעתי לת“א ובכן אני נמצאת כאן כבר שבוע שני, מכיוון שלא הרגשתי עצמי טוב ולא יכולתי לעבוד, קיבלתי שבועיים חופש, ברנדי, אחרי יומיים שהייתה אצלי, חזרה ולקחה אותי גם. בימים הראשונים עוד הייתי חלשה וגם רגלי כאבה, עכשיו אני מרגישה ב”ה הרבה יותר טוב, אינני יכולה לתאר לך במילים כמה היא טיפלה בי, בכמה אהבה ורוך, יש לי כאן חלק וזה חשוב מאוד בשבילי, אחרי הימים האחרונים שביליתי בקבוצה בזמן מחלתי, כי בקבוצה קשה להיות ולא לעבוד, את זה אתה יודע וכאן אני יכולה לנוח ולחיות כרצוני, בלי עיניים בוחנות וחשדניות סביבי. ברנדי לא נותנת לי לעשות כלום, אפילו אמא לא יכולה לשמור יותר על בתה. כמה אני מאושרת שיש לי מקום בו אני מרגישה בבית וגם יואל, כל כך נחמד, שניהם השתדלו לתת לי את היפה והטוב ביותר מה שביכולתם. יואל עכשיו שבוע ימים לא עבד, כעת הוא בפתח תקווה בעבודה חדשה, הם עומדים לקבל עבודה במושב זקנים והוא נסע עכשיו לניסיון, לשבת הוא יחזור.

היום, אחרי שבועות של סחרחורת וחולשה תמידית, אני מרגישה הרבה יותר טוב, מוחי צלול, התחזקתי במידת מה וכמובן גם המצב הנפשי, שופר בהרבה. ביום א' יצאנו עם ברנדי לטיול יפה מאוד, שטנו בסירת מוטור על הירקון, לשבע טחנות, הנוף הפראי הזכיר לי בהרבה את שפת הלבורץ שבעיר מולדתי, כמובן זה עורר בי מחשבות רבות על ימי ילדותי, על בית הורי וכל היקרים לי.

אצל ברוניה וישראל עדיין לא הייתי, לא רציתי לגרום, בעיקר לברוניה, דאגה מיותרת, היא הרי מפריזה, רציתי ללכת היום, אבל עקיבא ביקר אצלי, שמחתי מאוד לביקורו, הוא לא נראה טוב ביותר, עובד הרבה, מתאונן על חוסר ריכוז בכפר עציון, עכשיו שולטת שם אווירה פרו־חינוכית, אנשים מסכנים! אף פעם לא יחפשו בעצמם את סיבת הכישלונות ורוצים תמיד שמישהו יעשה עבורם את הכל. על המקום הוא מדבר בהתלהבות.

על הקבוצה אינני יכולה לכתוב לך כלום, אעפ"י שכתבתי כבר פעמיים, לא קבלתי תשובה. מנחם שלח לי את מכתבך מבלי להוסיף מילה, זה פגע בי במקצת, אבל כבר למדתי לא לחכות מאנשים, אפילו מאלה שחושבים אותם לקרובים. מעניין שאני חושבת כעת מעט על הגבעה וכמעט שקשה לי לראות את עצמי שמה, בין כל החברה, כה טוב ונעים לי כאן, אבל כשאחזור ואתחיל שוב לעבוד – אתרגל.

הימים חולפים מהר, למרות שאני מתבטלת כל הזמן ובכל זאת, נדמה לי שכבר כה הרבה זמן שנסעת, אני מחכה כל כך למכתביך ורוצה שמהר יעבור הזמן עד החופש, הפעם ננצל אותו כהוגן! אגמור כי כאן חם מאוד ואי אפשר לפתוח, כי אנחנו בעיר. באהבה שלך הדסה.

ד"ש לדוב, יצחק ושמואל. סלח לי על הקיצור, בפעם הבאה יותר.

בע"ה

שאול! שלום עליך!

אני נמצא ימים מספר בחופשה, אני נמצא בת"א ומקווה לשבת אחזור לכפר עציון. אני מצטערת שלא נזדמנתי לפגשך בחיפה, נקווה שבעוד חודשים מספר תבקר אצלנו. אלכסנדר היה אצלנו השבוע, כעת נמצאים במקום כ־70 איש. עובדים בהובלת זבל ונגשנו גם להכשיר קרקע לנטיעות החורף – לפי התכנית נצטרך לטעת כ־100 דונם מטעים וכרם. תקציב הנקודה יאושר בימים הקרובים, הסיכומים הם בינוניים, ביחס לתקציבי נקודות אחרות, תקציבנו הוא טוב מאוד, אבל כאמור רק “בייחס”. הגרעין עבר אלינו לפני שבועיים, נכנסו בעבודה והם מנושאי העבודה העיקריים בנקודה. אצלי אין חדשות, תכתוב, מנחם ביקר אצלנו לפני שבועיים.

ד“ש לבבית. עקיבא. ד”ש לדוב, יצחק ושמואל.

יקירי

כפי שאתה רואה, ביקרתי כבר אצל ברוניה, כמובן שבלי דמעות זה לא עבר אצלה – כתוב להם! אהיה אצלם בשבת לצהריים, עלי לבקר עוד אצל ישראל.

שלומי מצוין, כעת אני מנצלת את היתרונות של העיר, סינמה, תיאטרון וטיולים, אתמול ראיתי ב“הבימה” מחזה נחמד מאוד “ילדי השדה”, מרענן וקל, אבל טוב, חבל שאינני יכולה יותר ללכת, כי אין לי עם מי ולבד זה לא נעים. היום נלך שוב לסינמה “חלום ליל קיץ” ביום א', וטיול לרמת גן. אני משתוממת שהימים חולפים כה מהר בבטלה, אהיה כאן עד יום שני ואחזור, עדיין לא כתבו לי, גם ממך לא בא מכתב, אני מחכה!

רב ברכות ונשיקות. הדסה.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. ד' באב תש"ג.

שאול יקירי!

אינני יודעת איך ובמה להתחיל במכתבי זה, ראשית אבקש את סליחתך בעד כתיבתי המעטה, נכלמתי למראה שפע המכתבים שמנחם מסר אתמול, בהגיעו לקבוצה, לידי. אחד מהם אבד בדרכו לתל אביב. אבקשך גם להבא, להתמיד ואבטיח הפעם גם ללכת בדרכך, כי היום אדע את הערך הרב שבהתכתבותנו.

הפעם אמנם קשה לי הרבה יותר התפקיד והחובה הזאת. מתוך מכתבך הנני רואה ברור את עמדתך לגורלנו ואת נכונותך לסבול ואולי בגלל זה תמיד עוד נוסיף! קשה לחקור את דרכי ההשגחה, יש רק לקבל את הכל ולהאמין באמונה שלמה, כמו שגם אתה מרגיש, שכל זה יעבור למען עתיד יפה יותר ובאושר המקווה והשלם, שעתידים אנו עוד ליהנות ממנו.

כן יקירי! אינני רוצה להעלים לפניך כלום, אבקשך לקבל את הדברים כמו שהם ולהתגבר על הכל, גם אני אעשה את זאת, אף כי לא קל הוא העניין, רק שליטה ולא להגזים בתיאורים נוראים! הנך חסון מספיק, כדי לקבל על שכמך משא נוסף ולא לכרוע תחתיו חו"ש [חס ושלום] ובכן בלי עקיפין והקדמות נוספות, נדבר פנים אל פנים, כמו שאנו רגילים, איש עם אחיו, בגלוי ובלי רתיעה מפני האמת המעציבה והפעם לאושרנו.

לפי מצב העניינים, לא האכזרית ביותר, הנני חולה.

בטוחני שהמילים האלה תזעזנה אותך, בדמיוני אני רואה את השפעתן ועלי רק להדגיש: התגבר יקירי!

ועכשיו אתאר את מצב העניינים. כפי שידוע לך, לא הרגשתי טוב בשבועות האחרונים, למחרת, אחרי נסיעתך הלכתי לרופא להיבדק, מכיוון שלא היה לי חום, בדק אחרי כמה ימים את הדם, הייתה לי שקיעה נמוכה מאוד, הוא חשש לריאות ושלח אותי לשיקוף רנטגן, לחדרה, אחרי שלא מצאו כלום, לא ידע לקבוע את מחלתי, נתן לי תרופה, באמונה שזה יעזור.

מצבי בקבוצה היה מאוד לא נוח, לא עבדתי, כמובן שזה לא נעים, חוץ מזה, תפסתי סביב לא פעם מבטים חשדניים, כל זה וכל האווירה סביב, לא הבטיחו הבראה מהירה, כי בלי כל ספק, הגורמים הנפשיים פעולתם גדולה במצב בריאותו של הבן אדם.

באחד הימים באה ברנדי, התכוונה להיות כאן שבוע ימים, אך בראותה את מצבי, תיכף דרשה ממני בתוקף, שאסע אתה, גם לאה דיברה על לבי, שעלי לקחת חופש ולהתרחק מהקבוצה, אחרת לא אוכל להבריא. בהשפעתן פניתי לוועדת חברים ותיכף קבלתי חופש לשבועיים, חשבתי שאחזור עוד לפני הזמן שהם הקציבו לי.

אצל ברנדי קיבלתי טיפול יוצא מהכלל טוב, אך בראותי, שאני למרות הכל, לא מבריאה, בקרתי שוב אצל הרופאה. היא בדקה אותי בקפדנות, לקחה בדיקת דם ואחרי זה שוב הזמינה תור לרנטגן.

ביום א' עשו את הצילומים, כמה ימים לפני זה, הרגשתי טוב מאוד וחשבתי שאני כבר בריאה, בכל זאת, התור היה מוזמן והלכתי. התכוונו רק לשקף קודם את הריאות, אבל כנראה ראו משהו ועשו לי תיכף 3 צילומים. כשבאתי אחרי כמה ימים, להיוודע על התוצאות, מסרה לי הרופאה, שמצאו אצלי מחלת ריאות טרייה לגמרי. היא העבירה אותי לד“ר מייאר, המומחה הראשון במקצוע זה, בן אדם נפלא, אמר לי שלאושרי ולשמחתו מצבי טוב מאוד, הצליחו לתפוס את המחלה לגמרי בתחילתה, זה קורה לעיתים רחוקות מאוד, יש להם כעת שיטת ריפוי, שמצליחים בה ובמקרה שלי, הוא מבטיח הבראה במאה אחוז. את הטיפול הראשוני מקבלים בבה”ח בלינסון וההמשך בבית הבראה בירושלים או בצפת. הוא ישתדל בהקדם האפשרי לקבל מקום עבורי, מכיוון שהמחלה באה ע"י הדבקה, ביקש שתיבדק ויעשו לך צילום רנטגן על הריאות, אני מקווה שאצלך זה בסדר ויש כאן מקרה של הדבקה ממקום לא ידוע. בכל אופן, אבקשך לעשות זאת בהקדם האפשרי לטובתנו ולטובת אלה שיבואו אחרינו, כי הרופא גמר במילים: “אין לך מה לחשוש, אחרי כמה חודשים תהיי בריאה לגמרי, נרפאו מזה הרבה אשר היו במצב יותר קשה, צעירות וקשישות ממך וילדו ילדים בריאים”. אל תדאג!

אתמול חזרתי לקבוצה, אני גרה בחדרה של לאה והיא מטפלת בי טוב מאוד, כעת הנני מרגישה טוב מאוד, כעת אינני מרגישה רע, כאבים אין לי, ייתכן שביום א' אסע לבית החולים, כמובן שאכתוב לך משם.

כרגע קבלתי את מכתבך מכ“ח תמוז, המכתבים מגיעים בסדר, כל יומיים, כמו שאתה כותב אותם, כל אחד גורם לי שמחה ואני מעריצתך כל פעם יותר בעד חריצותך, שמביישת אותי. אעפ”י שמחשבותי הן אצלך, אינני אוזרת כח להתמיד בכתיבה כמוך, סלח לי על כך, זה גם היה לי לא קל באחרונה, אם כי היה לי זמן, אבקשך רק דבר אחד, אל תעשה זאת על חשבון בריאותך! תנוח כשהזמן לכך ומוטב שתקצר במכתב, מאשר בשינה, עשה זאת למעני! שמור על בריאותך!

ושוב הולך ומתקרב היום אשר כה חשוב בחייך, יום הזיכרון של אמך היקרה ז"ל והפעם אנו הרבה יותר מרוחקים מאשר לפני שנה ואין ביכולתי להפליא לך אחרת, רק על גבי הנייר את השתתפותי ואת הבטחתי, שאשתדל תמיד לעמוד לימינך ותמיד תוכל באמון לפנות אלי, כמו לפנים לפנות אליה. כמה גדולה אהבתך אליה ואני מרגישה, שכל הרגשות אשר טיפחת בקרבך, כאילו עברו אלי וכל פעם כשאתה מראה את זאת, אני נרגשת משפע רגשותיך, כי את משלו בי את הכל וזה מאשיר ומעשיר אותי.

תקוותי עזה ואמונתי בד', שאזכה להיות לא רק האם המדומה, אבל אם ילדינו אשר יוולדו לנו באהבה ובשלום. וווו וווו וווו שלך לנצח. באהבה הדסה.

* * *

ב“ה ז' באב תש”ג

הדסה יקרה!

אתמול קבלתי את מכתבך מתל־אביב, לא ידעתי שתישארי שם כל כך הרבה זמן, לכן גם כתבתי כל הזמן לקבוצה, אני מקווה שמכתבי נתקבלו. […] עדיין לא הגיעו העיתונים שאני מבין ששלחת אותם.

– מה שלומך אחרי החופשה? אצלי אין שינויים, באם תחשבי על החיים המונוטוניים של המדבר, תביני אולי למה אין “חדשות”? כמובן שאפשר לכתוב על עול היהודי, על המצוקה העברית, גם על הטרגדיות שבמציאות שלנו כאן אי־שם… בדור הזה כשכוחות עזים מתרוצצים בתוכנו נדלות ומלאות התמסרות תובעות את ההליכה לאש, יש הרבה מהשתקפות הגורל היהודי גם כאן במדבר, מתאבקים ומבליגים על הצרות שמעוררות מרירות, יחד עם כל זה שמם שמם המדבר, שמם עד כדי אפסות ושעמום החלטתי, כי מה שהננו מול פרא זה שמסביבנו? וכך ימים על לילות בנכר השמם, הלב נקרע ונקרא מול התבערה האיומה שמעבירה מהעולם את אחינו, בשלשלות כבולים כל נושאי העול, מולדת קוראת את מיטב כוחנו כפתרון הגאולה, שבה יש להיאחז עד כלות הנפש, שעליה יש ללחום עד הסוף, ומהצד השני גולה כבויה חנוקה ובזויה, ימי ההתרוצצות הפנימית הקשה, כי למה נתנדב ולמה נישא את החיים הרוננים האלה? כי איך נשקוט? וכל זאת לא ניתן לנו להפוך את מציאותנו הגורלית על פיה. עם קטן ועקשני קומץ מאמינים ומקדשי השם, היש ערך לכוחנו הפיזי? איך מיעוט כזה בודד וחולם על שילומים ועל נקם במו ידיים נוקמות צמאות דם? היש בכלל לשלם מה שחסר לנו? אי נקם, יקרה? אין תמורה לעולם שחרב! לא יקום ולא נקומם אותו, זה כאילו חשיפת התנ"ך שבתוך חיי בנכר. חוץ ממכתבך קבלתי מכתב ממנחם אחי ומכתב מהקבוצה, גם בשניהם נימה לא שמחה ביותר ובעיקר מכאיב הדיכאון הפנימי וחוסר הישע, שלום [מזכיר הקיבוץ] כותב שאין בקבוצה מהפכות כמו בעולם הרחב, וזה אומר התמים שבתוכנו. אם לשקול את הליכתנו זו להר אפשר להגיד שלא עוררה בתוכנו חשבון־נפש, לא הותנה שום דבר, יש בגופים שונים לפעמים שהיחידים לכל הפחות שנושאים בעול מבקיעים את קרום היום יום ומקרינים קצת אור חזון, קצת תסיסה וחתירה לשלמות ולגילויים עמוקים של חלוציות, נדמה לי שימים יבואו שיטפחו על המצפון על השקט ועל השאננות הזאת.

הערב ערב תשעה באב, בוודאי שאצום מחר וזה יהיה לא קל, כאן היום ארוך יותר מאשר בארץ.

במה הנך עובדת? אני היום מסייד את חדרי־האוכל וזה רק היום, ברצוני גם לשמור הלילה, בכדי שאוכל מחר ללכת לבית הכנסת, אגב הגיע אלינו היום הרב אפשטיין, וגם בית כנסת יש כבר, אבל מניין אין.

[…] איך מצאת את האוהל בחזרתך? האם גר מישהו בינתיים בתוכו? ואיך קבלה לאה את המחסנאות? ואיך היא מעריכה את המצב? אני סקרן מאוד לדעת את הדברים עד פרטי פרטיהם, אמנם אני מרגיש גם את הקטנות שבהם, אבל אלה חיינו ואסור להסיר עין מהם. באחרונה הנני בטרנס של לימוד וקריאה, נראה שאין שאף רגע זמן, באמת שאפילו מכתב קצר כזה כמו הפעם מוכרח אני לכתוב בחלקים רבים.

גמרתי באחרונה כמה ספרים מעניינים מאוד, אם ישנם בקבוצה, כדאי שתקראי אותם: “קשת בענן”, “הרפובליקה הגרמנית”, “אדם בטבע”, “מסעות לוב”, חוץ מזה אני מלמד קצת דקדוק ושפה, כל ערב יש לנו שיעור בתנ"ך ובספרות, וכך הימים עוברים וחולפים, יש לנו עיתונים ורדיו, גם חוץ מבילוי הזמן הכל כדרכו בשלום. שלומי איתן וגם אמונתי לא התערערה, ימים יגידו מה מתארג בינתיים מתחת למציאות המוכרת לנו, בכל האופן אני מחכה למכתבייך, עדיין הנני כותב כמו לבלתי־ידוע, גם המכתב שהנני שולח כאילו רק בכדי לא להפסיק כתוב, אבל אין בכתיבה הזאת מחילוף דברים כבימים כתיקונם. כתבי בכן תיכף בעיקר הוא לקשור את הקשר באופן נורמאלי ולא מקרי, מצבנו בהחלט רגיל עדיין, לכן אין גם מקום לחששות. איך הסתדרתי? או איך אני חי? כי מודאגים, אין לכם לדאוג, אנו דואגים להתפתחות הדברים בבית. לו אפשר היה קצת להחליף את התפקידים היה אולי טוב עבור שני הצדדים, אנו היינו מראים דוגמא של התמסרות בבית, והיושבים בבית היו מעריכים קצת יותר את ישיבתם שם. מה עוד חדש אצלך?

איני מבין למה זה מכתבינו נעצרים כל כך הרבה זמן? הכתבת כבר מהבית? ומה ביחס לבריאותך? […] מעל הכל בכל זאת מבקיע אור הניצחון שבהתקדמות בנות הברית. לפעמים אדם מרגיש בהתקרב ימים גורליים כשנעמוד מול החורבן פנים אל פנים, ולבסוף אפשר שהנך מבינה את הקושי שבסטואיזם שאני מנסה לעמוד בו. אני כותב וכותב ואינני מתמרמר חלילה, אבל בכל זאת אין ברצוני לדעת ולשמוע איך חייכם בבית. שלך בלב ונפש. שאול

* * *

תשעה באב

ב"ה ח' מנחם אב       הדסה יקירתי שלום רב!

השבוע לא קבלתי אף מכתב. כנראה שהדואר לא בסדר, זה לגמרי לא משתלב בזר “הנוחיות”, שהננו חיים בו לאחרונה. נוסעים ובאים והמדבר לעולם קיים, והמטבח הכשר לעולם עומד (הטבח כמובן) ומאכיל את בניו המפונקים, באמת התחילו להתפנק! מאמירת: “זה כמו בבית”, מתחילים הם להרגיש ולהתייחס כמו בבית, אבל זה לא קשה ביותר, ואני מסתדר טוב ומספק את דרישותיהם. אני חושב שעוד שבועיים שלושה אוכל להשתחרר מכך כשיחזור הטבח מחופשתו. […] מהראשון בחודש הקרוב אני מוסיף לך עוד 8 “פֶּנִיס” ליום, לכן הביני את ההעלאה כשתקבלי אותה. […].

מחר שבת אבלות ונחמה כאחד, שוב עברה שנה, שוב יום חורבן ישן וחדש נעבור בנכר… מוזרה “מגילת איכה” במצבנו, מוזרה, כי לא נתאבל, כי לא נבכה, כי לא נתנחם… רק צחיח ויבש ומאובן יהיה הלב בים של חרדות ורגשות אכזבה, רק זה לא ניכר כלום, הן “נחים” באמת, לאט, לאט הנך מבחין שהדבר משתרש, הנה דואג שכני לכרסו שגדלה, ושני לשוקיו, ושלישי לשפמו ולפאותיו, ומחנה גדול מתהלך בתחתונים ומשתזף בשמש. ואיך לקרוא “איכה” ככה כרגיל בתשעה באב? הנה שמות ערים ואימהות בישראל מופיעות בעיתונות, על שפתי כולם נישא כעת: ביאליסטוק, שדליץ, וורשה, קרקוב… איך לחבר את המציאות הזאת “הנוחה” לאיכה־הווילנאית אחרי החורבן של 1944?

תשעה באב ועוד מעט ט“ו באב־יום השנה לאימא ז”ל, לא ניתן ככה “בין המרק והשעועית” לכתוב הרבה, מי יאמין שזה יום שישי במטבח בראותו מכתב כזה? לכן אצרף המשך היומן שבו זיכרונה ארוג במסכת הזוועות. יהיה זכרה בכך מוזכר כראשית זיכרון השנה, מתשעה באב עד ט"ו בו ימי אבל וזיכרון לי […]

שבת שלום, שבת נחמה מהאבל, שבת שביתת הנשק ושביתת האורות לעם ישראל.

שלך באהבה. שאול

"האפשר לשמוח על ניצחונות כאלה??

במקום שרעם תותחי הניצחון נשמעים נאנקו וזעקו הורי היקרים!

אחי ואחיותי האהובים!… מה גורלכם? האזכה עוד לראותכם?"

* * *

ב“ה ט' באב תש”ג       הדסה יקירתי!

[…] כשהפרט מרגיש את הקשר עם כלל האדם, כשפורץ את מסגרת הקטנות ואת החיים הרגילים במקום ורואה עַם, גם גורל מר וקשה, טוב לו. יש במרחב הכאוב ושהנך נודר ונותן מחייך מכדי לנחם אותנו, את הכאב רק עם כאב יותר עמוק גואלים, במצב שהננו נתונים אין ברירה אחרת, הלוא גם בהיותי בבית לא חיינו אחרת, פרצנו תמיד לאופקים חדשים. נצלי את הזמן הזה שהנך לבד והתחזקי, למדי מה שאפשר, קראי וחיי את הכל בליבך יקרה, אינני בא כאחרים להגיד לך שמחי חיי בקלות, […] אני כולי קשב וציפייה, הלוא שמעתי מעט מאוד על שלומך יקירה. […] לא אדע להמרות את פי, רק בחיים רציניים ואמינים בעומקם רציתי, טבעי וטבעך ומטבע הדברים שכך נחיה.

אי אפשר לכתוב על הכל, אי אפשר להספיק פשוט, אבל הנני משתוקק לשוחח קצת. […] באורך רוח ובסבלנות ובהכרה מלאה שבמצב הדברים, שבמאורעות הזמן, שבגורל עמנו ומשפחותינו, כך אני מבין את הדברים, כך אני מוצא רק אפשרות והזכות להיות כהיום ולחיות את החיים.

היי חזקה וברורה מאבל ומצער. באהבה שלך. שאול

* * *

ב"ה

פתח תקווה. ט' באב תש"ג

שאול יקירי, שלום רב!

את מכתבי הקודם ודאי קבלת ועליך להשלים עם המציאות ולקוות כמוני שהכל ישוב למקומו.

הנני בבית חולים, נכנסתי לעולם חדש עבורי ועדיין אינני בו למעשה. עלי לשהות כאן 3 ימים ולקבל את הטיפול הראשוני, ביום חמישי יסדרו אותי באחד מבתי ההבראה. אני מקבלת כאן זריקות, נשיפת אוויר ע"י מחט (פנוי) לזה, אחר עצם המעשה לא נעים ביותר, אבל אחר כך זה עובר.

מנחם ליווה אותי לכאן, יש לציין, שהפעם עשה את שלו והשתדל בכל להיות לעזר. תאר לעצמך, שביום שישי היה מצונן וקם מהמיטה והלך לטלפן, כי היה צורך בכך.

תיכף אחרי בואי הנה, הרופא בדק אותי בקפדנות רבה והסיכום היה “יהיה טוב”, זאת היא דעת כל הרופאים, כי המקרה שלי הוא מיוחד בעיניו הטריות והם עשו את כל הדרוש, כדי להגיע לריפוי מלא.

אני שוכבת בחדר עם עוד שתי נשים, אחת מבוגרת ואחת צעירה, היא בעיקר מייללת כל היום ומתאוננת. אני חושבת את עצמי לבריאה ביניהן וגם להם אני בוודאי נראית כזאת.

יש אנשים שאינם מסוגלים לסבול בשקט ואולי סבלי הוא לא די גדול, כדי להבין לרוחם? – יתכן –

היום ט' באב, אינני צמה, זה מוזר עבורי. אני קוראת בספר קטן, מהסדרה “מן המוקד”, “האיכה” של ימינו.

כמה סבל, דם ויזע! זאת רק טיפה מהים הגדול, ששמו “זכות ישראל”. עד היום בכו על חורבן ירושלים בתפוצות הגולה, היום ירושלים מבכה את בניה בניכר, אך לדאבוננו השבר הוא לא אמיתי, יותר נכון, לא שלם, יש בו פרצים כהיום והזעקה לא יוצאת בבהירות, הקול נבלע ונעשה מטושטש, בתוך הערב הרב של אדישות והוללות וקול דממה דקה נבלע בתוך הרעש הזה.

לפני בואי הנה, הייתי כמה ימים בקבוצה, ניתן לי הפעם להכיר את מסירותה וטיבה של לאה, טוב שיש עוד חברות טובות.

יקירי! אל תדאג הרבה ותאמין יחד אתי, שעוד יהיה לנו טוב. עשה את הצילום בהקדם האפשרי, כדי להתפטר מהדאגה לבריאותך, אמנם אני מקווה, שהכל בסדר, רק צריך להיווכח.

רב ברכות ונשיקות. באהבה ובאמונה. הדסה.

ד"ש לדוב, יצחק ושמואל.

* * *

ב“ה י' במנחם אב תש”ג

[…] – ולו גם יתמהמה אחכה לו… לבואו לחכות צוו, לגאולתו לצפות תוך הקיום, כי היה מקדשנו לשיא התהילה ולמקום הייחוד ובו קודש קדשי הקיום וחרב הבית ונשרף המקדש ומשחרב נולד משיח…

– הגואל וקיומו, ודאי ביהדות, קיום הגאולה היא עצם החיים, ההרגשה הטבעית שיש פתח מהמיצר מעידה על קיום הגאולה והתקווה שבין המצרים אות לגואל ולכן רק הסבלנות וההתמכרות לחכות שומה עלינו בחיים, ולחכות יכול רק האוהב, הנאמן, המאמין בכל נפשו בביאת הגואל.

– האמונה והסבלנות בד בבד ירדו לעולם ומהם התקווה העמוקה הצרופה שבחבלי המשיח ומכאן באים אנו ללמוד על אורך הרוח שבאומתנו, רק מתוך אמונה יוקדת שלמעלה מכל חשבון והבנה הננו מחכים.

ובאבלותנו הפעם נימת זעם ורצון נקמה, אבל מציאותנו הפוכה. בזאת טראגיות דורנו, רצון להתקומם ולקומם ולנקום ובאפשרותנו רק לסבול ולהאמין, כנראה שהשהייה הכרחית היא, ולכן לחכות זה כאילו לדעת בחכמה לכלכל את חיינו.

– והזעם סימן טוב לנו, הננו בני חורין, החופש מתקומם לשעבוד, אבל אינו חופשי מלשאת את האמונה בגאולה ויש שזעמנו ריק מאמונה ואמונתנו בסוף השעבוד קצרת רוח.

– בנכר אבלנו כפול, אבל הרגשת הגאולה וצורך הגאולה ממשית, כי אין כאן אוויר הארץ ואור היצירה שבפעמי הגאולה. אור של משיח בגולה מאיר ותקוות הנחמה מבתי המדרשות, מעוני השעבוד חותרים לגואל.

– והבאים מארץ הקודש לגולה דוויה ורגש האמונה בפתיל הזעם, בלהב הנקמה, אור הגאולה מביאים אתם, יש כאן מימוש הגאולה.

* * *

ב“ה י”ג במנחם אב תש"ג       הדסה היקרה!

את מכתבך מד' אב קבלתי, על אף רצוני העז לענות לך ברורות ובעיקר לעשות את חובתי לא הספקתי, מסרו לי אותו מאוחר ברגע שיצאתי לתפקיד לימים מספר, אין באפשרותי במוצאי שבת לאור מנורה בכתבי בשכיבה על האדמה למסור לך מה שעם לבבי, אעשה זאת מחר. כן יקרה בערב יום־השנה לזכרה היקר של אמי אכתוב ואם ארצה האוכל בכלל להביע מה שמתחולל בי? כן יקרה! שוב נוסף עול ועול כזה, אמנם להיות שקט נחוץ בגללך, אבל הלב איך ישקוט? ולמה לא להזדעזע? לו יכולתי הייתי עושה את מבוקשך למעשה, אבל לא יכולתי לבוא לרופא מנאות מדבר וים. הֵה־גורל!

מה שלומך עכשיו? ההוקל לך? או מה אומרים הרופאים? כמה אני מסומר לידיעות ממך? כמה אני מצפה לפתרון חידת הסתרים שמתרקמים מסביבנו? עם סאה כה גדושה במרחקים כאלה ובמצב רציני קשה לא להזדעזע, אבל על בריאותי אשמור, במהירות המכסימאלית אעשה את בקשתך למציאות. אולי רק בשבוע הבא אוכל להודיעך על בוריו מה שלומי?

חשתי, חשתי כה עמוק! שמשהו מתרחש, זה רבות שאלתי והנה הגיע המכתב. אל תדאגי לשלומי לא הוציאו אותי משווי המשקל, אבל להאפיל האפיל על ימי שגם ככה התקרבו לחוף העצבת. יום זה מחר הלוא אחד הגורליים, או מי יודע מה זמם השטן ביום זה להוסיף? תודה לאל שהדבר התפתח כך, אבל עד שאדע ברורות לא אשקוט, רק בכדי להרגיעך הנני ממהר בכתיבה ובוודאי לא אוסיף טובה בכתיבה זאת על מנוחתך, הנני יודע כמה שקט נחוץ לך במצב המחלה, אבל כה שונה המצב מהצורך, כן יתכן אולי מראורגניזציה לשקוט? אבל רצון החיים ורצון ההמשך תובעים כה להסתער על הצרות הרבות שמתגוללים כה בלי הרף. לא יהרסו אותי על כמה שזה יהיה תלוי ממני, זאת בקשתי לך, אל תתאמצי חביבתי לענות על כל המכתבים, אני אסתפק בכלום, רק כדי שתבריאי מהר, אלווה אותך בבדידותך הארוכה בחודשים של ההבראה, אני מבקש אותך זאת מאוד, אל תצטערי בכלל, אני לא סבול מזה.

אל תחשבי על שום דבר כרגע, כי אני אעשה מה שמוטל עלי בכנות רבה, אין כאן מה להוסיף לזאת, הלוא כה הרבה תלוי מזאת, הלוא הכל הכל על כפות מאזני הגוף הזה הדל, לא אוסיף גם לשאול יקרה למה שבינתיים התרחש? אני מוותר על ההתאמצות, זה לא קשה מול הדבר החשוב שאני אתמכר לבררו, אגב תביני את הקשיים במסגרתנו, לא תמיד ולא על כל מקרה אפשר לבוא לרופא, אבל אני חושב שזה יסתדר בקרוב.

– איך את מבלה בבית החולים? הקשה לך לבד או גם יש לך ידידים? הכי טוב שתקראי קצת, אל תעמיסי על עצמך לחתור לעתיד הקרוב, רק דבר בריאותך יקרה! וכמה אני שמח על זאת שאת אינך במצב חולה מאוד ובכלל שהרגשת במקרה בהקדם, אבל על אף הכל לא אוכל הלוא לשקוט עד שיהיה ברור הכל. אין באפשרותי לכתוב חופשי, הלוא משתף אנוכי את מישהו [הצנזור] בקריאת הדברים, הביני יקרה, לשוח איתם ואם גם לא ואני לא אעזבך. אני כותב עכשיו יום־יום וביום שיוודע האמת אכתוב עוד יותר. החם מאוד בחודש זה בבית?

אכלי ונוחי וקווי שידיעות טובות יגיעוך ממני, בוודאי חבל לך על המכתב מהבית שנאבד, אני תקווה שיד אדוני לא סגרה עלינו לגמרי את המחר, אני מתאבק עם ההרגשה האיובית שבמציאותנו, אני נלחם עדיין כאילו בלי ידיעה על דבר שבגורל הבית, שבגורל ההתמסרות הכי כנה. […] גם השנה שפעם היה יום של התעמקות וייחוד, הפעם היה מחושמל באותה הצפייה שבנסתרי עתידנו. ישבתי שעות על שעות דומם ומשתאה דומם ושואל לדרכי חיינו. – האומנם הייתה יד אדוני בי?

עדיין קובעת הסבלנות והמרי, גדולה לא התמלאתי מכל זה. יש עוד מקום ונכונות, אבל אם טרגיות תהיינה הבאות ומלחמה מחכה בשער, אבוא ללחום, אבוא גם להסכים… כך הרהרתי היום, כך מבטי נדד במישור המדבר הבלתי נגמר, נדד וחפשי, חפשי ושאל לנתיב החיים העקלקל הקשה והמורד בכל פעם. שילומים כאלה נדרש מאתנו ועתה במחיר החיים כולם, אולי לשלם נחוץ? לא! אסור להמשיך לנדוד בשביל זה הצר שהמרי סולל באופק.

הרפיתי לחשוב ואחכה יקרה, חכי, גם את היי שקטה, גם אם מחשבות עצובות תוקפות אותי בכל האופן הנני מבליג ואולי עוד מחייך… הסכנו באחרונה לאווירה קשה, לאווירה שבין שינויי הזמנים. ימים אלה, אמנם קשים וכבדים, אבל אין בהם כדי לצער על היותם, עובדה – לא משנים בהצטערות, לחופשי מוצא נחוץ והמוצא הידוע – הבראתך!

היי שקטה ובטוחה בשלומי, שעדיין בלתי מעורער מתמרד לגורל המצליף, עדיין הנני חזק כל עוד אוכל – אעמוד מול השטן, אתך יחד זה כאילו מעל הכול בכל התנאים, אבל אי אפשר לי להסכים שיש סתירה כה עמוקה כגון בבריאות. הערב מעפיל להאפיל, גם קוראים, גם לאוכל, ולכן אגמור, שוב צום ירד לטמיון הימים. יום שנה לזכר אמנו היקרה ויום ייחוד ועם חרדות גורלנו, אני לא מעורער באמונתי הראשונית. אני אוהבך כאוהב בן את אימו בכל התנאים כמו שגמרת לבד במכתבך האחרון.

באהבה ובאמונה שלך לתמיד. רעך ובעלך הנאבק והאוהב. שאול

* * *

ב"ה

תל אביב. י“ד במנחם אב תש”ג

שאול יקירי שלום לך!

אכתוב בעיפרון, כי הציפורן [של העט נובע] נשברה לי ואינני רוצה לדחות את כתיבתי זו. הנני בתל אביב. כרגע באתי מהרופא, קיבלתי זריקה ומילוי, הרופא אמר לי "אני מאושר בראותי איך הריפוי אצלך מתקדם – זו הזריקה הרביעית שקבלתי… 3 הראשונות היו בבית חולים.

לע“ע אין מקום בבית הבראה, עלי להיות פעמים בשבוע כאן, בכדי לקבל את הטיפול, כמובן שמתעייפים קצת בנסיעות, אבל אני מוכרחה לחזור, כי תמיד יש משהו לשדר ע”י המשרד בכרכור ובכן נעשיתי לנוסע תמידי כמעט, אבל גם זה יעבור, אקווה שיסתדר עם המקום ואז יהיה יותר קל.

את מכתבך מב' באב קיבלתי, אני שמחה שזה מסתדר טוב אשתדל גם לכתוב תכופות, כמובן שאתך בשום אופן לא אוכל לעמוד בתחרות, אני מודה לך.

השבת ביקר עזריאל בקבוצה והוא נוסע עם וקס [מדריך המטעים] לסיור במשקי הצפון. העניינים בכפר עציון מתפתחים לאט, הוויכוח על התקציב עדיין לא נגמר, על זה בוודאי תקבל אינפורמציה מהפרוטוקול. אני עכשיו התרחקתי קצת מכל זה, כי זה כבר די זמן, שאינני נמצאת בתוך העניינים.

שלומי די טוב, אל תדאג לי, אילו היית כאן והיית מדבר עם הרופאים כמוני, גם לא היית חושש. אל דאגה! יהיה שוב הכל טוב.

אני אשתדל בפעם הבאה לכתוב מכתב יותר הגון, הכתיבה הזאת היא רק אגב ובעיקר למסור לך את דברי ד"ר מיאר מטריותם.

בברכות אין קץ. שלך הדסה.

ד"ש ממנחם, רבקה, משפ' לכוביצקי, עזריאל, שלמה, לאה, שושנה וכו'.

ד"ש לבבי לדוב ויצחק.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. ט“ז במנחם אב תש”ג

שאול יקירי!

אני רוצה לקיים את הבטחתי ולכן אשב ואכתוב.

בעצם עוד אתמול רציתי לעשות את זאת, כי ביומך זה הייתי כולי שרויה במחשבות עליך, אך היום עבר מבלי לבצע את זאת.

השבוע עוד לא קבלתי מכתב ממך, אבל אני מניחה, שיגיעו כמה בבת אחת, כמו שזה קרה כבר, כי אינני מתארת לי, שאינך כותב, אעפ"י שלא היה מגיע לי עדיין.

ועכשיו אני רוצה לגעת בכמה נקודות שבמכתביך. קשה לי אמנם להחליט במה להתחיל, כי מכתביך מרובים הם והרבה מהם קראתי במרוכז, אבל אוציא בראשונה דברים אשר באופן מיוחד בלטו “עם הקריאה הראשונה.”

ראשית הגבתך על איחולי ליום הולדתך, לא פקפקתי אף רגע בכתבי, שדברי לא יתקבלו כמו שהם מכוונים. הנך יודע טוב מאוד, שלא לשם “פולחן יום הולדת” זכרתי את היום הזה, כי רחוקה אני ממנו. דומני שהייתה לי כבר הזדמנות לשוחח אתך על נושא זה, אשר השתרש גם בחוגנו ומראה על ריקנות ידועה… הפעם הזכרתי לך את זאת, רק בכדי להדגיש את הכמיה לעתיד יותר בהיר ושליוו ובכן דעותינו השתוו.

בינתיים הגיע גם מכתבך מז' באב, על כמה ממשאלותיך כבר קבלת בוודאי תשובה במשך הזמן. כאן הכל הולך בדרך הרגילה, האנשים אף פעם לא מתעוררים כדי לעשות את חשבונם, שוקעים בקטנטנות עד להפליא, קיוויתי תמיד, שעם עלייתנו לכפר עציון ישתנו במקצת… אך לדאבוננו הרב, לא הושג זה. שוחחתי על כך ארוכות עם עזריאל ואמר לי, שלא רק כאן על הגבעה במובן זה לא התקדמנו, אך מר מאוד, גם אלה הנמצאים שמה, לא רואים בהימצאותם את הסגולה וממשיכים עם כל הישן, הרקוב, את חייהם במקום החדש. לפעמים וכעת לעיתים די קרובות, אני מהרהרת בזה ומנסה ליצור לי תמונה על העתיד במסגרת הזאת ואודה בכך, שעדיין לא הצלחתי לצייר לפני תמונה ברורה, בעיקר קשה עלי בחירת העבודה וקביעת מקום עבורי, בו אוכל לפעול במלוא המרץ ולמצוא סיפוק, ייתכן שכל זה נובע מתוך זה, שאני נדונה כעת לזמן מסוים לחיות בלי עבודה בהחלט וזה מעורר בי חששות מסוימים בשטח זה. מעניין הדבר, שבהיותי בתל אביב, טרם נקבעה מחלתי, כתבתי לך, נדמה לי, שאינני יכולה לתאר לעצמי, איך אהיה שוב בקבוצה ואעבוד, הרגשתי איזה מן פחד סתום בפני העבודה, אני, שכל כך יכולתי לשקוע בה ואהבתיה מתוך הכרה, כנראה הרגשתי מראש, תחת סף ההכרה, שלא אוכל לה… אבל אני מאמינה, שיבוא שוב הזמן, בו אוכל שוב לעבוד כמו פעם וגם אמצא לי שדה פעולה מתאים עבורי.

ואשר לניצחונה של… במטבח. אינני יודעת אם שלום חשב את זה כמו שאתה תפסת, נדמה לי שאצלו ניתן יותר ביטוי להצלחתו להחזיר אותה לכאן לעבוד עד שהמחנה ייגמר. יש שמוצאים בזה “גדולות”, אך טבעי מאוד הדבר, שחבר צריך לעשות את חובתו, בזמן שנדרש לכך – וכאן לא היה פתרון אחר, כי אני הפסקתי לעבוד ועבודה כזאת אי אפשר להטיל סתם על מישהו. לאה תיכנס למחסן אחרי גמר המחנה, כעת היא עובדת במטבח. עובדים כעת קשה, המחנה דורש מאמץ מכל אחד וגם ויתורים במידת מה, כבר כולם מחכים לגומרו.

אתמול היה כאן וקס [מדריך המטעים], הייתה ישיבה בנוכחותו של הרב שטרנברג [רבה של כפר פינס], דובר על שאלת הכלאיים, כמובן שהשאלה הזאת היא קשה מאוד. עזריאל לא יודע אם להזמין שתילים או לא, כי הוא בטוח שהשאלה לא תיפתר כה מהר וכל זה מעכב את העבודה במטע, הוא יצא יחד עם וקס לסיור למשקי הצפון, גם כאן אנו עומדים שוב לבדנו, המוסדות שלנו מתייחסים באדישות והרבנות כמובן תפסוק רק לשלילה וקשה לצאת מן המייצר, כמובן שגם אצלנו יש דעות שונות. בשאלה הזאת עוד נתלבט ונתחבט לא מעט ומה יהיה הסוף? מי יגיד את הנכון? קשה לחכות עד שנשמע בכלל משהו.

אני גרה בחדרה של לאה, עדיין הנני “לפני הנסיעה”, בינתיים עלי לנסוע פעמיים בשבוע לת“א, מחר אני שוב נוסעת. באוהלי גרה כעת…, הכנסתי את הכל לארון וסגרתי, כמובן שהכל מוזנח ויהיה בוודאי עוד יותר, כי אחרי שהיא תעבור לכפר עציון, כל היבוא יכנס, כואב מאוד, כשרואים שנהרסת הפינה הנחמדה, שבה חיינו את הרגעים היפים ביותר בחיינו, אבל זה לא משפיע עלי עד כדי דיכאון, כעת שכל כך הרבה הולך לאיבוד, לא נעמוד על זה, הרי זה לא כלום ולא ראוי אפילו לציון, לעומת זה מה שנעשה וכשאחזור שוב, אי”ה, נתחיל מחדש, נקומם את ביתנו! הלוואי ויוכלו שוב להקים מחדש את ההריסות החורבן בגולה.

כל כך הייתי רוצה לדבר אתך, כשנפרדנו לא פיללתי שכה הרבה יעבור עלי, אבל היום אני שוב איתנה וחסונה נגד הכל, את המשבר, חושבני עברתי ואני מתקרבת להחלמה, טוב שהנני שוב שולטת בכח הנפשי אשר לי ולא אתמוטט בקלות.

ברנדי ויואל חזרו כבר לת"א. הם לא קבלו את העבודה, כי זה היה קשה בשביל ברנדי בעיקר. ביום א' עוד היו בפתח תקווה, אינני יודעת אם יואל מצא כבר עבודה? אראה מחר.

אני שמחה ששלומך טוב ואני מקווה שהצלחת גם הפעם לעמוד בפני הכל ולא להתבלבל, תישאר לי בכל המקרים כמו שהנך! האם עשו לך כבר צילום? אני מקווה שזה אפשרי אצלכם. ד"ש מכל החברים הטובים, מנם, רבקה ויחיאל.

רוב ברכות ואהבה. שלך הדסה.

* * *

איגרת לשבת – פרשת עקב

ב“ה ט”ז באב פר' עקב תש"ג

הדסה יקירתי!

כי נפשי התעטפה עלי וכי אצעק לד' בצר לי אכתוב. עברתי על מכתביך עד היום וראיתי את דרכך התמה, את שמירתך, את יודעת הרע מפני יום האחרון, ואתפעל ממסירות זו, ויחרד לבי שבע חרדות. נזכרתי שמרוב טרחה שכחתי לכתוב את האיגרת ששוב פקד הבית עלי, ביום שישי זה בקבלי את מכתבך קראתי בדרך, דרך חולות ושממה, וירד היום, והשבת כאילו נשתכחה מהלב. לילה בהליכה ממושכת, לילת שבת מצוערת, והים סוער וסוער, גל אחרי גל מכה בחוץ, ונמוג כאילו לא מרוצה, כאילו מושלך לחיק הסער בליל זוועות.

הננו נחים רגעים מספר, ויש באפשרותי אז לראות את כתב הרוח על מרחבי החו, גבנונים גבנונים דקים ועדינים של רעידות, של נגיעות, והרוח מנצחת על הכל. נשימת איתנים זאת ונשיבת אדירים. ותיגע ידי על קמטי החול הזהבהב כאילו לנחמו, כאילו לפייסו, והיה רצון להישאר כך אח לכל פרא בליל מדבר. אולי מכאן אקבל כוחות עזים לסחוב, ללכת, ולדום, בעול הקשה? ואולי ראש להניח, ולהצפין את המצח החרוש מדאגות, בכדי להלטף מיד הקדים? ואולי לתת את נפשי לחיק הסער? אולי הגלים הסוערים ישטפוני אור? הלוא שבת הלילה? רק פקידת ההמשך שבתפקיד אלצני להמשיך בכוח האינרציה את הדרך.

עברו ימים מספר וביניהם ראש השנה הקדוש לי לזכר אימנו, כתבתי לך על הילך חיי במספר הימים הללו, על אף שברצוני לנהוג כמותך, ולחכות עד יום הבירור, עד יום המשפט שבחיק גורל ביתנו, הכריחני מכתבך שהגיע מבית החולים שוב לכתוב – מה אכתוב? לא אוכל שוב אחרת, כי אם על השבת ואין זה אומר שהשבת לא מגעת במסתרי הצער, ואין לה מגע עם עול החיים, אחרת היא ערטילאית ופורחת, ואין לה קיום מציאותי, משולבת בתוך ארג היום יום וזורחת מתוכו, כזאת היא עתה שבתי ומנוחתי. הווה קושי נעלה, כי רגעים אלה באמת היו “לא מהיום”, זה לא סתם דבר רגיל מסביבנו, רק צריך אדם נבון להציץ לחייו לא סתם ככה הכל. עקבתי וחיפשתי בהליכתנו יחד, בשכחה כאילו טמנתי את עצמי, שאלת בריאותי תתברר לפי אמונתי העמוקה, לא ינצחנו השטן אם גם שבע יארוב, זה אושר קורץ מכל כך הרבה מצוקות, נו זאת מנוחה, וביתי שקנינו בהיאבקות, ובכל כך הרבה אהבה! ובכל כך הרבה סבלנות וויתור! – אייכה? – אייכה נמדדת לנו סאה כה גדולה? ובכל זאת האמונה שלימה, אמנם בקיעים כעת וצללים במדבר הרחב הופיעו לפני, שאלות יסוד של חיינו, כאילו התקפה רבתי ורעם אצור הומם, הומם ומסתער עלינו, התוכל לאמונה השטן? אם גם יהדק את המייצר, אהבתי לא תצר, אם גם יוכיח שבע הוכחות כנגדי, הלב יחתור הלאה, עד בוא שעת השילומים, עד בוא שעת שבת, עד בוא עת הבית, זמן דור הבא מחבלים מצורף, גם הקושי שבכתיבה שבמשלוחה הכרחתני לא לכתוב לך על הכל שעובר בי ומסביבי. הנה אעתיק כמה שורות מיומני: […] "יש להתרומם בחיינו עכשיו לשלב זה שהפרטי זורם עם הכללי, ואז כשיש יסוד מוצק של הליכת האדם להגשמת הצדק והטוב אזי לא חשוב גם אם הולכים ולא שבים.

… רצון האבהות ורצון התיקון שבעולם החרב חזקים בי, משמע שיש שיווי משקל בנפש שמכפר על וויתורים, שממתיק את הדין, ואם אפילו בפעם המאה יתאכזר המקרה – אאמין שיש גמול, שיש טעם להליכתנו, אמנם לא תמיד החיים מסבירים פנים לסובלים הכי הרבה, נכון שלפעמים קוצרים האחרים את זריעת הקוצרים, אבל לי נדמה ברגע זה – שבהגשמה הסופית של מאוויינו יהיה בכדי לכסות על הפרידה ועל הקושי שהננו רועים בשדה הבית… בהם לספוג את שפיכת הדמים הזאת! לתרום ימים ולילות – שנים, לחשבון התקומה האנושית והלאומית. (ברגע זה גם אולי כל הימים – כל החיים) וגם שעות כאלה בלהיטות הזאת תחת שבט הקר של ההיגיון והמוסר שבעדינות נפשית וגופנית שבטהרת המשפחה העברית, גם שעות כאלה הם שעות מנוחה ושילומים, אלה הם שעות אמונה – יהיה טוב!… הלגלות צפוני לב? – מה מונע גם בשעה זאת לממש רצון כביר? – היבין מי את כור הסבלים? – השוב מקרה הוא הפעם? התמיד רק מקרים בחיינו? – אולי לראות במקריות איזה קו? איזה גורל מיוחד?

כך כתבתי מבלי לדעת מה עוד צפון לנו, זה הכל נחשב לפני הידיעה המצערת על מחלתך, ועכשיו כמובן הרבה יותר טמון בגופי מאשר בנפשי, אבל איני יכול להאמין שאת המלחמה הגדולה אני מוכשר לשמש ואת ביתנו לא ובדרך כה אכזרית! שׂשׂ אני להבראתך, ברצוני הכל רק להשקטתך, להרגיעך, ותתארי לך את צפייתי זאת, שבועות במדבר בצפייה להציץ לגוף הזה הקטן והדל, ולראות – הממך המחלה באה? – היד אדוני אוכלת את אשר ניצל מצר ומחורבן? – הלשווא טולטל אדם דרך קור וחום? דרך גבולות וסכנות? וציפייתי זו יוקדת באמונה שאם אנו ידענו לגשר על התהומות, גם לא יתכן שהגורל ימנע זאת, הלא נאמר שבין אדם לחברו יותר קשה מאשר בין אדם למקום. את שלנו עשינו בכנות תוך סבל, ועכשיו הנני מתחיל כאילו לפרש לי לבד את “נבו”, […] אבל נשאיר אולי את מיצר הצללים שעדיין הלוא אין הוכחה ששם דרכנו ונעסוק בשבתנו בנפשנו בזה היש הרב ועתה בהיותך לבד עם עצמך, בהתייחדך עם הבראת ביתנו – היי ברוכה! היי לי מזוקקת בהתמסרותך.

הלוא שׂישׂי ושמחי על זאת שחצי נחמה כבר באה, התרוממי מעל מבט החברה האוהב לחשוד ולתור בפצעי הפרט הנאבק, זה אושר לדעת: הנני מבריא, זה אושר גם להבין שהנה מלחמה נטושה בקרבי. שונא התחפר ורוצה להרוס את הכל, והנה שמש מקרינה בריאות יום־יום, אני מכל הכובד שבימים אלה שואף עוז מהבראתך, שבתות לי עכשיו הימים מצער זה ומשמחה זאת, זה כאילו דמם הגורל ונכשל. יהיו ידי אלה העוסקים בך (כן ברכת ידיים המרפאות) ברוכות ועדינות, נס כזה פשוט נעשה בידי אדם, לו ניתן לי להשתתף בדבר, ביכולתי למשש את עצמי, את ביתי במימוש כזה – הבראה! וביום זה שיעברו העננים שבספק מוטלים עוד בי שֶׁבָע נשמח, זכרי זאת יקרה אין צורך לך לבקשני – אעשה זאת למעני!

קדוש לי הדבר, ואין מבקשים בקודש הקודשים, ואין בוכים כאן רק מדי התרוצצות כאן, רק אפשר להתפלל, בקודש הקודשים של החיים אין דברים נתונים לערעור, לשום מקרה ואפילו אסון, הבריאות לפעמים כקיום המשכן, כשכינה שבתוכו, כן לפעמים הגוף נעשה למזבח וקדוש כל איבר וכל עצם נעלה, בבית חולים יש מרוח זאת מרוח קדשי הקדשים שבחיים. נוחי והאמיני שלמענך לא רק זאת, כי יסוד חיי מאז שאמרתי – את… (הרי את מקודשת לי…) למענך הנני מתגבר על ימי אלה, אינני קובל, אינני מתמרמר, כנראה שגם הזעזוע שהיה לי צפוי מתקשה בבזלת הנוקשה שבחיי, אט אט הנני מתבהר ויש גם שעד יום חזרי למקום שאוכל להתייצב לרופא אשאר במצבי זה.

כך העלנו במקצת מהימים שעוברים וחורטים בי חריצים עמוקים, זה כאילו חריש עמוק הפעם ובמידות חדשות, ובכוחות רבים הנני סובל, ומונח לפני הגורל כשדה שמדומם לעבור הקיום ואינני זז, חריש עמוק הפעם, ויש בו גיל ורעדה עמוקה, אין כבר מה לרוץ, אין כבר מה לפחוז, האהבה לא תשתנה, הקיום לבד הוא בלתי מעורער, ומה שחשוב כאן: מי הוא כלי בידי הגורל? מי העושה את המעשה את השליחות? העיקר לעשות באמת, ולהתמסר בלי חשבונות, ואני גמרתי לנהל חשבון, רק תהילים אפשר לי לרעוף להודות להודות על כל זה שניהלתי עד כה, ולבקש אפשר…, אבל אין צורך להתמרד, גם ההגבה הראשונה שלי כבר עברה, שקט אצלי שוב ביום הסערות, כמדבר הנני רוגע בחיק השממה פרא, ואנוש – הסער לבד אינו נסער.

שבתות שבתות כה מוחשיים יש לי כעת, בוודאי גם ימיך בהבראה כאלה, אל תתאמצי לענות על המכתבים, זה לגמרי לא נכתב להיענות, ואת רצונך לשתף את עצמך בארג המחשות אני מכיר, זאת לא נחוץ להוכיח, זה רק מחובתי למלאות וללוות אותך. איך הנך חיה את הימים? ההנך קרובה לירושלים? מה דעת הרופאים כעת? ומה שלומך את? הביקרך מישהו? אני ממשיך לקרוא ונח הרבה, כאילו מול הרצוי להגיע לרופא כאן היפוך, הרבה זמן פנוי לצפות כנראה גם כן צירוף לכל הפרשיה הזאת.

מה בעניין הכסף? הנחוץ לך? אשלח אם צריך. אל תחוסי עלי, כתבי תיכף אם נחוץ.

שלך אישך ואוהבך לנצח. שאול

* * *

* * *

ב"ה

תל אביב. י“ז במנחם אב. תש”ג

שלום לך שאול!

הפעם לא תוכל להתאונן עלי, רק בבוקר שלחתי לך מכתב, אבל מכיוון שאני באה עכשיו מהרופא, אני רוצה תיכף להודיע לך על הנעשה.

קיבלתי שוב זריקה, הרופא מרוצה מאוד ממהלך הריפוי, עלי לבוא שוב ביום ג' הבא, יעשו לי שיקוף, בכדי לראות אם הכיוון הוא נכון ואחרי זה אקבל שוב זריקה עם מילוי, יחד עם זה, הודיע לי שיש סיכויים לקבל בקרוב מקום עבורי בצפת, ייתכן שבשבוע הבא אוכל לנסוע. ובכן הנך רואה שהכל מתקדם ב“ה כשורה ואצא מזה בשלום בעז”ה. אני מרגישה טוב מאוד, היום בכלל לא כאב לי, גם פני השתפרו בהרבה, בכלל לא ניכר עלי כלום, אני נראית טוב מאוד, משמינה מיום ליום, עד שתבוא, בוודאי לא תכיר אותי, אני לא עובדת ורק נחה ואוכלת, עכשיו אני גם קוראת קצת, הייתי רוצה לעבד לי תכנית לימודים, בכדי לנצל את הזמן עד כמה שאפשר, אתמול הוצאתי מהספריה את “מלחמה ושלום”.

אני עכשיו אצל ברנדי, אחר הצהרים אחזור. את המכתב מסרתי. יואל עובד, אבל אין לו עדיין עבודה קבועה.

חוץ מזה אין כאן חדשות במיוחד, מאברהם בא מכתב, שלא יוכל לבוא לחופש, כי העבירו אותם למקום אחר, אנו מצטערים מאוד, כבר כל כך הרבה חיכינו להם ושמחנו לבואם. בעין שמר היה חבר לחופשה, אשר אמר, שפגש את אברהם, מנחם ושושנה היו בשבת אצלו, בשבילי זה היה קצת יותר מדי ללכת, כי היה חם מאוד, אני שכחתי את המספר שלו, מנחם בוודאי יכתוב לך. בימים אלה חם כאן מאוד, האנשים מזיעים מאוד בעבודה.

שלום החברה טוב, הילדים מתפתחים יפה ונחמדים מאוד. מינה מודה בעד האיחולים ואמרה שתכתוב לך, בעצם אתה היית צריך לכתוב לה. גם משפ' לכוביצקי מתכוננת לכתוב לך.

נדמה לי שכבר מספיק פטפטתי ובכן אגמור.

ברכות לבביות, שלך באהבה ורעות נצחית. הדסה.

* * *

ב"ה

שאול יקירי שלום לך!

מחמת השעה המאוחרת, לא אוכל לתת תשובה למכתביך, אשר הגיעו אלי יום אחרי יום. (אני שמחה מאוד שאתה מרבה לכתוב) ולכן רק כמה מילים בחטיפה (תגמול עני מאוד בעד חריצותך), עלי רק לציין, כי הייתי מרוצה מאוד ממכתבך מאתמול ולזה של היום. אני יכולה להרגיע אותך, שהימים הקשים עברו, הצלחתי להתגבר על כל זה, שהעיק עלי כל כך ושוב אוכל להתחיל בחיים הנורמאליים וליהנות מזה מה שניתן. אל דאגה, אמצא את הדרך הנכונה, אהיה די חזקה לכך ואם יש לי נוסף לזה, עוד משען בך, יש לי הערבות שהוא די חזק ואמונתי שלא אשבר, כי אם חושבים רק קצת, למרות שהרבה הרבה נשלל מאתנו, בזמן הנוכחי עוד ניתן לנו הרבה. היום אין להעריך את זה שיכולים כמעט יום יום לקרוא מכתב ומהאושר בצפייה לפגישה הקרובה, אני סופרת כבר את הימים, יש לנו כל כך הרבה לדבר.

אני גומרת, כפי שאתה רואה, השאלתי לי עיפרון לכמה קטעים, חוץ מזה, אני צריכה לקום מוקדם מאוד, לעבודה בגן.

הרבה ברכות ונשיקות, להתראות הדסה.

ב"ה

שאול יקר, שלום רב לך!

חן חן לך חביבי עבור מכתבך למשפ' לכוביצקי, יש במכתבך מנה לא מבוטלת של ידידות גלויה, מסותרת וקל לחיות בעולם זה, כשיודעים שיש לך ידידים, נו בקיצור, נתראה ונשוחח. ראיתי את הדסה כותבת ואמרתי לצרף מילה, שתיים ובכן שלום לך, כי השעה כבר אחרי חצות.

שלך יהודה. ד"ש משולמית

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. י“ח במנחם אב תש”ג.

שאול יקירי, שלום לך!

כנראה שתפקידנו התחלפו, עכשיו אני כותבת ואינני מקבלת. השבוע קיבלתי רק מכתב אחד וזה הרביעי שאני כותבת, אבל אין לי כל זכות להתמרמר ואני מקווה שמחר בוודאי לא אחכה לשווא.

כמובן שבמשך הזמן לא התרחש משהו מיוחד הראוי לציון ובשביל לעמוד על הבעיות המעסיקות אותי כעת ולכתוב עליהן בפרוטרוט, התנאים לא נתונים ביותר, זה כבר די מאוחר ובחדר חם מאוד והמנורה עוד מוסיפה, בכלל עכשיו ימים חמים מאוד, כמו במדבר.

אלכסנדר נמצא כעת כאן, הוא כרגיל אמר שיכתוב לך. היום הייתה שוב הצבעה לוועדת עבודה, מנחם ויהודה גומרים את תורם, הייתה צריכה להיכנס… עם יעקב א., אבל כנהוג אצל הבחורות שלנו, בבוא תורה להיכנס, היא מסרבת. כן, קל בהרבה יותר לבקר, מאשר לעשות משהו, יפה מאוד לדבר במליצות על “מועמדות” ועל “צורך השעה”, אלה הן דרישות כלפי הזולת, אבל כלפי הזולת – מוטב להשתמט.

החודש עוד לא קבלנו את המשכורת, הכסף נמצא במשרד הדואר, אבל את הטופס לא קיבלנו, כבר כתבנו גם לירושלים, אבל עדיין אין תשובה ודווקא עכשיו חסר לי הכסף. אני אמנם מקבלת לנסיעות, אבל תמיד מוציאים על אי אלו דברים קטנים. אני עכשיו מהרהרת הרבה בשאלת “אשת חייל”, מה קשה גורלה של אשה כזאת בודדת בעיר, אם היא אינה יכולה לעבוד, כמוני, למשל, עכשיו והיא זקוקה להזנה יותר טובה, אם היא אפילו מקבלת דמי כלכלה, הסכום הזה בוודאי אינו מספיק ומה היא תתחיל במשכורתה הזעומה? תשלום שכר דירה ומיסים אחרים? והיכן עוד תלבושת ותרבות? ושאר דברים קטנים אחרים? מה היא תתחיל עם כל זה? מר, מר גורלה ואם היא עומדת עוד גלמודה?

כן יקירי, הפעם למדתי מאוד להעריך את האהבה האמיתית ואת הידידות, אצל ברנדי מצאתי אז מקלט טוב והיא טיפלה בי כמו אמא ממש וכאן לאה דואגת לי כמו אחות טובה, גם מנחם שם את עינו עלי, טוב אם יש קרובים וידידים, בזמן רגיל מקבלים את זה כאילו מובן מאליו וגם לא מעריכים כל כך, אך יש ומגיעים לפעמים לרגע בו האהבה והרעות מתגלים באורם המזהיר ואשרי מי שמכיר בהם, הפעם זכיתי לכך וטוב לי. ד"ש לדוב ויצחק.

רוב ברכות לבביות. שלך הדסה.

* * *

ב“ה י”ט באב תש"ג       הדסה היקרה שלום!

בכדי להספיק לפני קבלת השבת לענות על מכתביך הנני כותב את מכתבי זה.

הנני שמח מאוד על התקדמות הבראתך, דברי העידוד של הרופא הם יקרים לי מאוד, אני מתאר לי את שמחתך הרבה גם את, אני מעצמי עדיין לא יכול לכתוב לך על הבדיקה, רק היום חזרתי ומחר בבוקר אתייצב לפני הרופא, אני תקווה שהנני בריא, הנני מחכה לזאת כאילו לנס חשוב.

מכתבי מהשבוע שעדיין לא קיבלת בכתבך את המכתב הזה שקבלתם (מ־ז' מנחם אב) בוודאי יאפילו קצת על מצב רוחך, התעודדי יקרה! אל תדאגי! הכל יסתדר בעזרת השם. שלחתי לך השבוע גם ערגתי, על אף שכל השבוע חייתי במתיחות איומה, בכל זאת לא נשברתי, כמובן שדאגה רבה אפפתני, אבל כמו שכתבתי כבר “אין כבר במחלה להפתיעני”, ער וריאלי המבט (כה ריאלי כבר!) ומסתכל לימים רחוקים שיבואו, לתעלומות הבא הנני מתייחד ומתוך כל זה שחשתי בימים אלה מחר יתברר אולי. ים וחול צייה ושיממון, גלים גלים כאילו לב המקום הסוער פני הים ובשקט (בשקט כזה שאחרי הכל) אט הנני קורא, בולע ספר אחרי ספר, נוסף לָכֺּל מעיין הבקשה והייחול נפתח, הפעם כה עזה התפילה!

“כי צפייתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמוות, אם שכחנו שם אלוהינו ונפרוש כפינו לאל זר, הלוא אלוהים יחקור זאת, כי הוא יודע תעלומות לב… עורה. למה תישן אָדוני! הקיצה אל תזנח לנצח”.

“ואני כזית רענן בבית אלוקים בטחתי בחסד אלוקים עולם ועד”. (תהילים)

ברכות רבות ודבקות שבתית אליך. שאול

* * *

ב“ה כ’א במנחם אב תש”ג 22.8.43

אגרת לשבת פרשת ראה

הדסה יקירתי!

[…] שבוע זה היה כאילו הניסיון הגדול ביותר בחיי, אינני זוכר דומה לו, נגעתי לא פעם במכתבי על מייתר השקט הפנימי שבאדם, לא פעם התגלגלו הדברים על מנוחה נפשית על רגעי הערגה והחג שבחיינו, אבל מה שונה הרגשתי בימים אלו? עוד הפעם הכל בא כתאומים עם החיים, כל מחשבותיי נארגו על רקע החיים, על היום יום ועל חיי הפרט והמשפחה, וגם לפעמים על חיי עמנו, על אוצרות התרבות שלנו, ועל השבת בעיקר כנכס העיקרי והמקורי ביותר, הפעם ניתן לי כאילו לחיות את החיים בדרגה הכי מרוממת, תארי בלבך בלי שום מורא ואימים את הימים האלה, ייחוד עצמי כזה לא שעות של חשבון הנפש סתם, לא שעות תשובה, שבוע ימים עם הארת הקדושה הכי קדושה, על סף גבול הישות, על מפתן הפרידה מהכל. ימים אחרונים כאילו עם העולם, עם התנועה, עם החברים בשירות, עם הבית, עם הקבוצה, אתך, עם ירושלים הצפונה בליבי, חזון ההרים הקדושים! כמה רציתי בכל ליבי שם על פסגות הישימון האדיר את מבטי האחרון להעביר, כך בערך היו לי הימים שקטים, כי בשקט חזיתי בי את כל אלה, ובפעם הראשונה כאילו הרגשתי בהארה פנימית על סף הפרידה מהכל, כי הרגשתי באיפוק האמונה המפכה במעמקים, הרגשתי שהנה לא חייתי עבור עצמי כל חיי, ובעיקר שבאהבה עשיתי את כל זה, ואהבה בזהותה הכי אמיתית וטהורה הלא זו שאינה באה בכדי לקחת וליהנות כי אם לתת. לתת את הכל בעד הערבים שקסמו וכבלו ביופיים ובטיבם הנשגבים, הרגשתי זאת לא רק ברגעים מסוימים כרגיל, רק שבוע ימים התהלכתי כסהרורי כלא “מעלמא הדין”, כמובן שזה חרת בי סימנים ואם גם הגבירו את דופק הלב הלוא הרגשתי בחירות אמיתית. בכל העצבון הזה הייתה שמחה וקלות, שבאה מתוך סיפוק של אמונה ושל ידיעה ברורה שכך זה ולא אחרת, כך צריכים לחיות וגם להיפרד מהחיים. התאזרי עוז ואותה מידת האומץ וחופש פנימי שתוכלי בשקט להקשיב לי הפעם, אני לוקח בחשבון את מצב בריאותך, אבל בכל זאת נחוץ שתהיי זהירה ואל תפלי למצב מדוכא.

המדבר הרחב והשמם הַמִירַזִים הרבים שהנך רואה, הפטא־מורגנה שבאופקי המרחב, השקיעות והזריחות ולילות צוננים מוארים מהירח וים כוכבים, חול ים ושמים, הטבע העצום והאדיר, רק כאן ושם תמר מזדקף בבדידותו ועל ידו מעיין כאילו תורן הצלה הוא, כסמל הקורא לחיים, ובמרחב המדברי הועמדתי פתאום לפני חידת חיינו (חיי בעיקר כי מצבי היה סתום עדיין) הנני משקיף מעמדתי על שטחים נרחבים ואין בכוחי להציף לריאותיי, הנני מקשיב למר חקים עצומים לשיחת חברים על בחורה איזושהי ששמה חייה דרך החוטים, וללבי לא אקשיב?

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. כ“א במנחם אב תש”ג.

רק היום קיבלתי את מכתביך מ־ט‘, י’, באב, בינתיים בטח כבר הגיעו אליך מכתבי הכתובים באחרונה בסדר. ידעתי שלא נכון הדבר אשר נהגתי כלפיך בכתיבה מעטה, אך היום תבין כבר שהייתי במקצת הלומה מכל זה מה שקרה, אף כי מצבי כל הזמן, מבחינה רפואית, טוב מאוד וכל הרופאים מתפעלים במקרה יוצא מן הכלל וסיכויים לריפוי הם מבטיחים מאה אחוז ובחזרה שלמה למצבי הקודם. היה זה בשבילי לא קל, עצם ההכרה, שהנני חולה ושזמן ממושך לא אוכל לעבוד, הכבידה עלי, והשאלות לא פסקו אצלי, הייתכן? איך זה קרה? ומאין זה בא אלי?

אך אל תחשוב שהייתי מיואשת, אף רגע לא.

מעומק לבי הודיתי לד' שהצלחתי להקדים רפואה למכה וגם כעת, בהמשך הטיפול ובתוצאותיו רק שבח לו בפי על זה, כי בתוך האסון יש כאן מידה רבה של מזל – שונות דרכי ההשגחה.

אני מקווה שבמשך הזמן כבר השלמת עם העובדה הזאת, כי בהתחלה זה היה בוודאי קשה עבורך, אני מאמינה לך…

אחרי המכתב המבשר על מחלתי, כבר כתבתי לך בסדר ואני מקווה שגם קבלת אותם, בהם אתה מוצא את מהלך מחשבותי ומצב רוחי. אני היום שלווה ובוטחת בגמר טוב של כל הפרק הזה, בע"ה אצא מהכל כאילו לא היה, כמו שהרופאים מבטיחים.

כמובן שהמכה שהוכנו בה תדרוש מאתנו ויתורים נוספים בחיינו בעתיד הקרוב, כמה השתוקקנו להגיע לרגע גדול אשר החלטנו עליו – וכאן שוב מכשול ענקי אשר מראש לא יכולנו לשערו, כי מי פילל לזה? ושוב יעבור זמן רב עד אז…

אך למה להצטער, אם כי גם יש על מה – יש יסוד עמוק לדבר, אבל אל נשכח, שיש במידה גדולה גם מקום לשמחה – שמחה אמיתית על שכך הדבר כמו שהוא – כי יכול היה להיות יותר גרוע.

תאר לעצמך, שמחלה כזאת יכלה להתפתח ולהגיע למצב קשה עד שתופסים אותה… ואני ניצלתי מזה בע"ה.

שלומי טוב, אל תדאג לי הרבה, אני מתהלכת, נחה, קוראת, אמנם לא הרבה, כי השינה תופסת אצלי הרבה זמן גם ביום. הפעם חשבתי, אילו לא הייתי עובדת, הייתי קוראת המון, אבל אינני מצליחה בזה כל כך.

מחר אסע שוב לת"א לרופא, ביום ג' יש לי שיקוף וזריקה עם מילוי נוסף, כמובן שכרגיל, אכתוב לך תיכף אחרי הביקור. בכלל אני חושבת שכעת אני ממלאת את חובת הכתיבה כראוי. יתכן שעוד במשך השבוע אסע לצפת, כי הרופא הבטיח לי מקום בביקורי האחרון אצלו, ביום ג' בוודאי אדע כבר.

מרחל אינני מקבלת כל ידיעה, חוץ ממכתב שקיבלתי מהסבא בהונגריה וחתום בו גם שמה. סיכויים לעלייה אינם מרובים לדאבוננו, כבר כל כך הייתי רוצה לראות אותה כאן!

עקיבא כדרכו אינו כותב, הוא עכשיו עסוק מאוד, הקורס עוד לא נגמר. (לרגע שכחתי שהייתי נוזפת במישהו, אילו הייתי שומעת משפט כזה מפיו).

את מכתבך לקבוצה קראתי, מבחינת הכמות אני מרוצה ושמחה, שאתה זוכר את דברי, אך יש בו הרבה קפיצות פתאומיות מעניין לעניין, אך זה נובע דווקא מתוך רצון לקצר (אף כי אני מבקרת, הנני מלמדת זכות עליך ומשתדלת להיות אובייקטיבית).

מסרתי אותו לשלום, גם מצבי ב. בא היום מכתב, אולי נודע לך כבר, שגם הם יצאו, הם במעבר בינינו לבינכם, אברהם ודוד לדאבוננו לא יבואו כבר, כי העבירו אותם שוב למקום אחר וביטלו את חופשתם.

מתי יהיה לכם חופש? האם יש סיכויים שתקבלוהו בזמן שהבטיחו לכם? אני כבר כל כך מחכה לך, קרוב לוודאי שלא תמצא אותי כאן ועצוב יהיה לך על הגבעה בלעדי ומוזר בלי בית, בלי הפינה הנחמדה שלנו, אך תבוא למקום בו אשהה ושם נדבר ארוכות… מה הייתי רוצה בזה כבר! האם בקרוב נזכה לכך?

כאן לא נשתנה הרבה, אתמול הייתה שיחה בדבר אישור התקציב, את הפרטים בוודאי יכתוב לכם שלום, חוץ מזה לא משתנים החיים על הגבעה. הילדים נחמדים ומתפתחים יפה, עוזי מעשיר יום יום את מילונו ומפתיע בביטויים חדשים, עומד בלול וצועק אחרי כל אחד בשמו, כמובן בלשונו. רחל נמצאת בכפר עציון, נשלחה לחודש ימים בתור מחסנאית מכולת.

נדמה לי שיספיק כבר להיום, כי די מאוחר.

בברכות לבביות ובאהבה. שלך בלב ונפש. הדסה.

ד"ש ממנחם ורבקה ויחיאל, לאה ושלמה, יהודה ושולמית, נתן והינדה ושושנה.

ברכות לדוב ויצחק.

* * *

ב“ה כ”ב באב תש"ג       שלום לך הדסה!

שוב במקומי מילתי הדלה מסבל ועול קורצה תתפלל עלי ועליך מרדת יום, מבקשי הצדק ישאלו כתמיד על דיחוי זה של פגישתנו, לנו להיזהר מלתת את האפשרות הכי קטנה להתלונן, אני ממש קרעתי כל צעיפי האשליה ואף כשסיבת הדיחוי פשוטה שיד מישהו בה, אני אחת מעתה "גם ככה לי טוב בעול, כי מה אתלונן על דברי זמן ועל שלטון זעום וקטן של בן־אדם? הסליחה מלכתחילה נטעתי בלב, לא אוכל להתלונן, אמנם ישנם רגעים התובעים דבר־מה, המנסים להתקומם ואז אני בעצמי כיד אם משתיקה מלטף הכאב ודומם, סלחי גם את ודווקא מלכתחילה, כי לנו יותר שאת, כולנו לסלוח. בכל תום נפשי הפעם שברתי צימאון הפגישה “הזאת”, שוכנים אנו יחד בתוכנו, כי מי יודע מדוד ערך ומשקל ההוויה החיים, המעשים ודרכי בני אדם? יתכן להיות רחוק מקצה עד קצה תבל ומדור לדורות ובכל זאת לשזור חוט הזהב, לשאת בעול היקר ודווקא מתוך אהבה, כי אל פועל וסולח בוחר מאהבה… ואני הקטן בין צוקי עיתים ותהום עולמות הפעם שותק כסלע ורק בתוכי פנסך מאיר “ואז גם ככה טוב לי בפרידה…” ושוב לפני ליל תפקיד אליך חוב בכתיבה אשלח, וגם הפעם ניתן לי מעט מאוד להוסיף, אני כתב יד אני, וגם הפעם אדע רק זה השיר סבלנות וסליחה, ואת בטח תתרגזי מעט על סבלנות זאת הסולחת לכל, יתכן שאת צודקת מאוד, כי למה לך רק תמיד לוותר? כמה הייתי רוצה לך לשלם בעד כל סבלך בעד כל וויתוריך? אבל הנני אסור כארי בכלוב, ידי אסורות בגלגל הגורל וכבלים כבדים מאוד אני סוחב, לא ידעתי לבד כמה כובד לימים אלה. מדי פעם נפתחים פתחים חלונות, חלונות, חרכים לתהום – אייה פתרון? איך נבוא המחרה? מה הוא בכלל יהיה? במה אנו מאמינים עוד? כל המערבולת בי קמה ואני מרגיש שזה מכביד שזה מוצץ ויונק ממני ואז מכתב אליך אכתוב, ועכשיו עוד מעט לתפקיד אצא…

את חיי אני מזמן לוקח במתנה, כי כורי אש ודרכי אחרים כבר כה אחרים חביבה! שמחתני בפעם האחרונה על תווים אלו נגינה להיות שופעת סיפוק, לנער את עוצב המעפיל את קרנו, אשרינו שׂאת עול קשה בתוכנו בחרנו, הניתן אותו להפקירם לריבי ליבי? פנימה נכשיר בוא השעה שנתקדש לקצור קמה שתפחנו אותה שחרדנו עליה. הנך זוכרת ערבים כחולים שחרדה עצורה קשרה את ידינו והדים מעצמינו שמענו בליל? סודות התפענחו במתיקות, בדבקות ותפילה אמרנו, שרנו הלל. ערבים אלו עתה בי נותנים שיג, נובטים נבט ומחשקים את רגלי הנודדות ברחובות ובחצרות, וכאן בצריף בין שורת מיטות לשורה הכרת האדם הנני לומד.

תהומות כאלה וגילויים כאלה! ואני סופר היום 96 (צ"ו) לפרידה לעול לקושי בעדך הבודדה. לו הייתי לבד לרגע, נזכור שאוכל בשקט להיפתח, בכתב שילומים היו מילותיי לך שי צנום ברעה, אך סלחי גם אם מכתבי קטן מלספר. כה הרבה נאבד ויאבד בעולם, ניתן גם אנו שי, זה חוב למבוכה לדורנו הטראגי, לטעות שטעינו ונטעה מחר, כולנו חייבים להודות על כל רגע ואנו הראשונים לתפילה – שם – פה – – –קחי כל רגע והשווי שם ידיים נמשכות ללחם וכאן למותרות, שם עומדים בתור להיהרג וכאן עדיין למשחקים. הוי כובדו ימים ונסתרו הדרכים ואני לא אוכל אולי לרצוח, אני לא אוכל נקום ונטור, אני סולח, אני מתרחם גם על שתעו, כי כולם בעד קצת סיפוק הולכים בדרכים, כי כולם נודדים כדי לנוח. עולם רודף אחרי שלום ודרכו למלחמה, להתמודד עם הזמנים האלה ולהיות צנוע כמונו ולדוֹם, לא ללחום, לא לכבוש ולא התלונן זה קשה. אני מאמין, האמיני אהובה, ועכשיו עוד תעודד לנו, כי מצאנו שביב אור, כי פח עוד נשאר נדליקהו – נאירה!

אלה הן קרעים המבצבצים בתוך ההליכה ואני סופר וסופר כל יום ובא יבוא, אך גם יעבור… זה חוק כזה לפני ליל שמירה שימלא אותך עד קצה הגדות ונשפך היגון כטל על הלב, בא עוד יום יומיים ואפילו עוד אחד, סבלנות והעיקר היי שבעת רצון, הזדקפי בענייה, זה הנדר. שאול

* * *

ב"ה

תל אביב. כ“ג במנחם אב. תש”ג.

שאול יקירי שלום רב לך!

כרגיל אחרי ביקורי אצל הרופא, אני ממהרת למסור לך על תוצאותיו.

היום היה לי גם שיקוף רנטגן, הכל הולך ב"ה בסדר גמור, הריפוי מתקדם יפה מאוד, במשך הזמן הכל יחזור למקומו.

אני מרגישה טוב מאוד ומחכה כבר לתשובה על מכתבי הראשון, בו הודעתי לך על הכל. אני מחכה לתורי בבית הבראה, יתכן שעוד השבוע אוכל לנסוע, או רק בשבוע הבא, אי אפשר לדעת במדויק, בכל אופן, כבר לא זמן רב עלי לחכות.

חוץ מזה אין כל חדש. אני ממהרת, כי עוד מעט עלי לנסוע ולכן אקצר. כעת אני אצל ברנדי, באתי עוד אתמול, כי היום הצטרכתי להיות מוקדם כאן. סידרתי כמה קניות קטנות, כעת אני מתחילה לסבול מחוסר כסף, כי עדיין לא קבלנו את התשלום, כבר כתבנו גם לירושלים ואין קול ואין עונה, אני אמנם מקבלת כל פעם משהו, אבל אני מוציאה יותר, כבר לקחתי לי גם הלוואה אצל עזריאל, 1$, אבל אין דבר, הכל יסתדר.

ברנדי ויואל מרגישים טוב. היום התחיל יואל שוב לעבוד במקומו הישן, עד עכשיו עבד בעבודה שחורה. מעקיבא אינני מקבלת בכלל מכתבים, אני מכירה אצלו טוב מאוד את הצד הזה ולכן אינני מחכה גם. אליעזר מ. היה עכשיו בחופש בקבוצה, הוא ואלכסי היחידים שנמצאים כאן.

הרבה ברכות לבביות, גם מיואל וברנדי. שלך באהבה הדסה.

ד"ש לדוב, יצחק ושמואל.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. כ“ה במנחם אב תש”ג.

שאול יקירי שלום לך!

עד כמה שאכתוב כעת תכופות (3–4 פעמים בשבוע) לא אוכל להתחרות אתך כפי הנראה. שלשום קיבלתי את מכתבך מי“ג וי”ד באב והיום שלושה (ט“ו, ט”ז, י"ט). אודה כי תגובתך הפתיעה אותי במידת מה ובקול המחריד שנשמע בתוכה, אם כי מובן הדבר וטבעי בהחלט אצל בני אדם, התפלאתי למצוא את הנוסח הזה אצלך, אמנם יש להבין את זאת, כי מרחוק הכל נראה יותר קשה ואני לא ניסיתי בכלל להעלים מפניך כל פרט קטן והעמדתיך בפני עובדה זו, בלי כל אשליה והראיתי לפניך תמונה ברורה, בחשבי שכך נכון ובריא ביותר. מה תמימה הייתי שחששותיי להגזמות מועטות היו, אמנם יכולתי לשער שלבך, לב בעל אוהב ודואג, לא ישקוט, אך לא חשבתי כי כה חזקה תהייה המכה, אמנם מחלתי מטבעה רצינית היא והשפעה רבה לה על גורלות בני אדם, אך לאושרנו נתפסה אצלי במצב כזה, שלא תשאיר את עקבותיה בי. אי"ה, הכל יעבור בשלום ואחרי תקופה מסוימת אשוב לאיתני ולמרות שהרגשתי את כל זה בכנות, השלילה שבכל השפיעה את השפעתה העצומה וכמעט שכסתה את כל האור והמנוחה שבהודעתי זאת.

בסיפוק רב אני מלווה בהמשך מכתביך את שיבתך לתוך עצמך ולטבעם. כן יקירי! לא מרי ותלונות, אלא נכונות לשאת את מכות הגורל ולעמוד בפניהם, לא להישבר! לראות את הטוב ואת היתרון שבדבר ולהודות לד' על כך. נהיה חזקים, כי עוד הרבה נכון לנו! רבה הדרך עדיין לאושרנו המקווה, אך אם נעבור בלי פגע את כור ההיתוך של הייסורים, מה טוב יהיה לנו! מה מאושרים נהיה! ואני מאמינה בזה ואמונתי זו, כי יש שילומים, יש גמול, לא נתערער! ואקווה שלא תכזיב.

אני יכולה להבין את צפייתך לקראת הביקור אצל הרופא ואת תשוקתך העזה להוכחה ברורה, כי הרבה תלוי בזה, עתידנו ויצירת דור נקבעים ע“י זה, חרדה אנוכי לו ורוצה לקוות, שאתה בריא, כמו שהרגשת תמיד ויש כאן מקרה של הדבקה ממקום לא ידוע והכל יסתדר בהבראתי, אך אם חו”ש לא כן יהיה ועלינו עוד להתנסות בניסיונות מרים ולהשלים עם העובדה מעציבה כזאת, בקשתי היחידה אליך: אל ייאוש!

גם אז עוד לא אמרתי נואש, עם כל הטרגדיות שבדבר, עם כל הכאב והאכזב, עם כל הסבל והוויתורים, לא נתייאש! הן צעירים אנחנו ויש כהיום בידי הרפואה לרפא את זאת, יהיה דיננו מה שיהיה, זאת אוכל להגיד לך, שאני מוכנה לכל… נהיה מוכנים שנינו ונתחזק באמונה, שיחד נעבור על הכל והפעם סוף סוף נשיג את מבוקשנו…

כפי שאני רואה במכתבך, אתה חושב אותי לחולה מסוכנת, אשר פעולה כמו כתיבת מכתב דורש ממנה מאמצים מרובים. הרגע יקירי!!! אילו היית רואה אותי כלל וכלל לא היית חושב אותי לחולה, מראה פני מעיד על כך, נכון שנחלשתי ואסור לי לעבוד, אם כי יש ימים שאני מרגישה טוב מאוד, אבל זה שייך לריפוי. יש אמנם ימים בהם אני עייפה מאוד, בעיקר אחרי שאני חוזרת מהנסיעה, אבל גם זה יעבור כשאמצא בית הבראה והדבר היחידי הלא נעים, תהיה חצי שעה אחרי קבלת הזריקה והמילוי פעם בשבוע. כמובן עלי לנוח הרבה, לשכב, אין הכרח במיטה, אני נמצאת כמה שעות ביום תחת העץ בכיסא נוח (שעל הדשא), היחס מצד הקבוצה הוא יפה, אני מקבלת הוספות מכל טוב וגם צבי נוהג כג’נטלמן בהוצאות לעת נסיעתי. אני משתוממת מאוד לשאלתך: האם יש שמחים לדבר? אינני רוצה לחשוד שימצאו בין חברנו גם כאלה, כה עמוק לא שקענו!, אף כי יש אחת, שאינני יכולה להביט בעיניה הבטה ישירה, מאז שמסרו לי מפיה דברי חשד (מדובר על…, אשר בימים הראשונים של מחלתי, שבתה יום אחד וכשסדרני עבודה הוכיחו אותה על כך, אמרה: “למה ניתנה הרשות לאחרים כן לשבות?”.

כמובן שאני בהתנהגותי ובעמידתי לא “מעוררת רחמנות”, כמו שהיו מתארים להם אחדים במקרה כזה. הנני שומרת על המנוחה הנפשית ועל שיווי המשקל שבי, אני עומדת על הרמה ורבים מביעים את השתוממותם (יש אומרים את הוקרתם) על כך ובכן יקירי, אין לך מה לדאוג. הריפוי מתקדם ב"ה בסדר ויש לקוות שהכל במהרה יחזור למקומו. אני מתוחה ומחכה בקוצר רוח למכתביך, אשר יבשר לי על שלומך הטוב.

בעניין הכסף, קיבלנו השבוע תשובה מירושלים, בה מודיעים לנו, שאחרי הברור עם משרד הדואר, ישלחו לנו טפסים חדשים, כדי שנוכל לקבל את התשלום ובכן גם שאלת הכסף תיפתר ואל עליך לדאוג. אין לי כל צורך בכך שתשלח לי משם, הנך רואה שיש לי חברים טובים, שבכל עת מוכנים לעזור לי.

לאה נסעה הבוקר לכפר עציון, תהיה שמה עד יום א', אח"כ תכנס כנראה למחסן, למרות שהמחנה יהיה כאן עוד כחודש ימים, — לא רוצה להמשיך ובשבוע הבא תיסע. לאה מסכנה, תישאר לבדה עם כל הקושי וחוסר עובדות מתאימות. היא התאוננה לי, שרואה בשיטה הזאת, שנכנסה בה וביחס לעובדות, ירידה מוסרית (דבר שאני לא רציתי להסכים לו ועמדתי על המשמר, שלא אשקע לתוכו) ועל הכל אין לה תמיכה מצד…, הוא רואה בכל העניין רק מילוי חובה, שכל חבר מחויב לו וכשהיא מנסה להביא לפניו את קשייה, אינו רוצה לשמוע ובכלל אין להיכנס אתו בדברים על כך. וזה כמובן כואב לה מאוד, כי לפחות להקשבה היא משתוקקת מצדו, אם לא לעזור והוא כרגיל אדיש בהתנהגותו כתמיד, זה טבעו?

לפחות השבת תרגיש טוב, תאר לעצמך, כולם יהיו יחד, לאה ושלמה, עקיבא, עזריאל ופרוצוש (היא גם נסעה ביום ה'), כל החבורה כמו בחורף, רק אני אחסר ביניהם.

אגמור כי נעשה מאוחר, אולי אמשיך במוצאי שבת שוב. שלך באהבה ובאמונה בעתיד יפה. הדסה.

* * *

ב“ה כ”ח במנחם אב תש"ג       הדסה יקירתי!

עתה רק שעה 9 בבוקר, ביום שישי קבלתי את מכתביך מ־י"ז לחודש, לכן אני מתחיל בעוד בוקר לענות לך קצת על מכתבך. התקדמות הבראתך מעניקה לי נוחם רב, אבל אין לך יקרה מושג מאיתנות אהבתי, זה לא יערער בכלום את עושר רגשותיי כלפיך, כמובן ששמחתי עוד יותר גדולה בחזרך לאיתנות כמו פעם, הלוואי הלוואי ייתן ה' שתמצאי לך שוב את השלווה הפנימית ותצאי לעבודה בריאה ושמחה. קשה לי קצת להסכים או יותר נכון להבין את משפטך על ההרגשה, שהייתה לך, שלא תוכלי לצאת לעבודה, למה זה קרה יקרה? ברצוני לכתוב את הכל שמתרחש בחיי ובי עצמי, אבל תמיד שנפתח פתח הלב היריעה קצרה, הזמן לא מספיק וגם אי אפשר כל כך הרבה פשוט, קבעתי לי לכתוב יום יום והימים לא הספיקו… הנך כותבת שרצונך עז לדבר איתי, יקרה, אני מבין זאת, אולי אין לך ידוע על חיי, על מתחם, על חתירתם אליך, נמצא ביומני קטע כזה כבר מלפני זמן רב: לילה טוב כפרי! הינשוף ינדוד ולא יבכה יותר, זעם וחרון יתמלא, ויתגעגע לבית, לכפר הקטן, לגבעה האדומה ולאקליפט, ואז יניח לך, אז תרגישי באושר הגדול ביותר, האמיתי ביותר, החופשי מכל הפרטי והאישי, הנותן הכל לקורבן, האהבה נקנית בקרבן, האהבה לבד היא קרבן… ונהפכה הפרידה לפגישה נוספת לפגישה על גבול הממש הגופני והמציאותי לממש נעלה לפגישה מעל הכל, כפיפה בנצח.

– אקליפטים יקרים! לכם אני מוסר את מפתח ליבי, הנה תצאי לבטח כאן תחת הרחש הגמור הזה בלילות הצוננים ותנוחי, אז תקלטי הד ימינו, הד אהבתנו הזאת, להאמין באדם להאמין בגאולתו ובחירותו, וכאן מהרחש שבצמרות האקליפטים הד תשמעי – להתראות! ערב ערב אצא לקראתך… " ועתה, הלוא בוקר ובערב אני תמיד הוגה בך, אין מילים שיביעו את הכל, ניסיתי גם במכתבי הקודם למסור לך במקצת את זה שהתבצר בתוכי, את הדרך לחירות פנימית, את תמיד לי למצפן, איני בכלל בלעדיך. כתבתי לך באחרונה אולי יותר מדי, הנה אגרתי האחרונה שנכתבה במצב של צפייה לצילום, שבה כאילו השתחררתי מהכל, חופשי ופטור, יכול להיות השפיעה עליך והעציבה, תוצאות הצילום והבדיקה אולי השקיטו אותך. כתבתי לך, כבר כמה פעמים, על שמחתי הרבה על הכל שמקל על הדין, גם חלומך וגם שלומי והבדיקה הבהירו את שַמַי, בכל זאת מורגש שהנך מודאגת מאוד. אל תתחשבי עם השפעת המכתבים, כתבי לי על הכל, אני נמצא שבוע שלם בחופש כזה שקוראים לו מנוחה או הבראה, איני יודע אפילו במה זכיתי לָדָבַר, אבל נשאיר זאת, ובכן אחרי הימים המתוחים עזבתי את החברה שלנו ונסעתי לפינה חמודה ויפה בלב הישימון, ירק ועצים מסביב והבתים הלבנים מבהיקים באור השמש ומחרישים בלילות. שקט כאן שקט נצחי, גם שקט של קברות ושל יתומים ואלמנות כמו אחרי מלחמה, זה כאילו זעיר מעט מזה שעלול להיות בעולם כולו אחרי כריתת השלום.

הרבה עצב והרבה מנוחה והתפרקות מסיוט הדמים, שקט כזה מורגש בו הכל שהיה בכל זאת גם נשכח, לרוב האדם שוב נזקק לאהוב ולמחול והפצעים חלקם נגלד וחלקם לא, ובכן שקט לי השבוע הזה. נמצאים כמה מהחברה שלנו והדאגה היחידה לחברה – איך לבלות את הימים? קמים מפני שצריך לאכול בשעה מסוימת, מישהו מציע: “בואו נלך לראות את בית הקברות”, על זה עונה לו הבחור, הבעל של אישה ואבא לילד: “מה אלך לבית הקברות בזמן שאין לי חשק לראות את הנוף ואת האנשים החיים” ושני צעיר מקיבוץ גניגר, בהיר שער מוסיף: “כשאני אמות – גם כן לא יבוא אף אחד על קברי, אז למה שאני אלך על קבר האחר?” ובראש עוברת מחשבה עצובה על הקו הישר הזה שבין החיים ומוות, על ערבוב התחומים, כאילו זה כולם מתים כבר, וזה אנשים צעירים, זה הכל בחורים שלנו, שלא היו עוד בשום פעולה מסוכנת, והם כבר ככה מדברים… שוב באה שעת הצהרים, קמים ומתלבשים. יש כאן בחור אחד שמזכיר לי בכל דמותו את אלכסנדר, דומה לו כאח, הראש קצת כפוף, העיניים מסתכלות למטה, כאילו לתוך עצמו, עצוב ורציני כאוּב כילד, הנה הביא תמונות מהצלם, מתחילים החברה לשאול: כמה עולה צילום? הוא אומר שכל צילום נוסף משניים עולה פחות, מתלוצץ בהיר השיער בתמימות לגמרי: “אזי תזמין לך מאה צילומים, אז לא תשלם שום דבר”, הבחור העצוב מרים את עיניו התכלות, כאילו משתומם על הצחוק שאחד עושה מהשני, הלוא הצילום לחייל כאילו המזכרת היחידה מחייו, הלוא גם הוא (כל אחד נושא אתו תמונות יקרות) מחבב תמונות, הצילום כאילו רוצה להגיד – הנני חי, הנני קיים, ראו צילום! כן לפעמים בתמונה כאילו עדות לחיי החייל, הלוא כל כך הרבה אינם כבר במציאות, אבל התמונות נשארו… האבא המגדל שפם וחולם על אשתו, המתמכר לכתוב שירים ומתייר כל דבר הבא לקראתו – שואל: “למה אתה כל כך רציני?” הבחור העצוב אומר בהורדת הראש “לא טובה הליצנות, לוּ היו בעולם יותר רציניים, היה העולם יותר טוב”, בזה כאילו אמר את סוד כאבו ואת פתרון המצוקה האיומה, אבל הנה מכנים בחור אחר ששמו (שפיגל) רְאִי (כשמוכן הוא) את שאלתו “לא ידעתי בכלל שרצינות וטיב זה היינו הך”, השיחה נגמרת בהצגת שאלות בנוגע הערב, זה כאילו להשתיק את המחשבה, זה כאילו להשתכר באופן “הגון” עדיין – לשכוח! לשכוח! ובכן בערב “הצגה”, אין ברצוני להאריך עליה, יש “במערב אין כל חדש”, קטע המתאר דבר דומה, בכל אופן עירום, נשים ערומות ומגרות את הבחורים – זנות! מתביישים אפילו בתוכם הבחורים, אבל בכל זאת מראה האישה הלוא כאילו זהות הזיכרונות והערגה לבית לחופש, להכל מה שמעבר האש והמוות, צחוק צחוק גס, אבל יש גם רגע שמופיעה אחת הבחורות בתמונה עדינה קצת יותר – מוכרת פרחים בכרך, לילה אפל והיא שרה שיר געגועים ואהבה. עצוב, באולם רגשי התפעמות מופיעים, ושוב הנשים הערומות מופיעות, אני עוזב – כבר איני יכול להיות נוכח יותר, פוגע בי כל זה מאוד, ובלילה חוזר האבא לחדר ושואל: “מתי ניסע הביתה?” “מתי אראה את בני?” “מתי אשמע את קולו – אבא?” “תארו לכם בני הולך כבר וקורא “אבא” “ואני לא שמעתי עדיין…”, אם קשה לראות את העדינות המופיעה בערבוביה עם הגסות, בכל זאת הנני סולח מכל ליבי. כאן אני מתחיל להכיר את האדם הזונה והאוהב הנמשך לאשתו והולך לאישה זרה, אני רואה את האדם כמות שהוא, ונוסף לזאת אני קורא את “במערב אין כל חדש”, זה כל כך טוב וזה לפני 20 שנה כתוב, גלגל חוזר. היה ברצוני לכתוב לך על רימרק קצת הפעם, אבל ה”ניצחון" של קבק לא מרשה לקפח את עצמו ולכן הסכמתי הפעם לא לכתוב על שניהם, במכתב הקרוב אנסה למסור לך על עניין הקריאה. גם את רוצה לקבוע לך תכנית לזמנך הרב – אולי תקראי את כל הספרים האלה שאני קורא וכך תוכלי להשתתף בהערכתם.

מחוץ לעולם הצבאי חי כאן שבט יהודי בין תושבי המקום וימים ימים עתיקים. שבט מעניין מאוד, ואני כמובן הולך בכל פעם לעודד קצת אותם ולהתעודד מחיסונם ומאמונתם התמימה, יש לי כאן מה לעשות, חבל שנהיה כאן כה מעט, “כן היום בצהרים אני אלמד אתכם לשיר”, כך אני משתחרר מהילדים בבוקר. הם מדברים אלי – “מורה, שאול, אתה באת (ברצונם להגיד “תבוא”) היום?”, “כן! כן!” אני עונה ויודע כמה קשה להתחבב עליהם ואחרי יום להשאיר אותם שוב בלי השפה הקדושה והשיר המצלצל כפעמי משיח. יתום אחד נחמד בן 12, שמעון שמו, התחבב עלי והיום אני הולך לקנות לו סנדלים לשבת, לא אוכל הרבה לעזור, לכל הפחות לאחד להגליד את הפצע הכאוב שבמות אביו במחנה הריכוז. על כל חוויותיי מהשבת עם היהודים וכל מחשבותיי עליהם אשתדל למסור במכתב השני שאני רוצה לכתוב לך. […] אני שמח על כתבתך התכופה יקרה, כבר רשום אצלי מתי אפילו יעשו לך את השיקוף השני, אני חי את חייך, הלוח לפני וכל מכתבך המגיע ממך אומר לי על הימים שעברו. מתי נוכל לדבר? הנה אנו מדברים. יקירה השיחה הזאת על גבי הניר נשארה לנו כעת, הנה אני נח בכתיבה בשיחה אתך, כמה טוב עכשיו לראותך ולהגיד מה שחסר במכתב, מי בכלל זכה להציץ כל כך הרבה לחיי כמוך? נדמה לי שפתחתי את כל הסוגרים והנני מוביל אותך במערות הכי נסתרות, הלוא מכתבי האחרון, הכוונה לאיגרת המלאה פרידה וחירות פנימית, ההקשבה הקשובה הזאת ללב ולראות ורצוני היחד – חזון ירושלים, הלוא היה בשבת הזאת כאילו להגיד: הנה ראי מי האוהב ומי האהוב, ואַת הלוא כל זה שהנני במציאות אוהב, הלוא רק אליך עוד על חוטי הכתיבה נמתח חלומות וחזון. מתי נוכל לדבר…? הננו מדברים! זה כל כך הרבה. היי מאושרת, היי בהירה וחזקה. אני אולי מעט מכסה על חיינו? אני אולי יותר מדי מסתכל בעומק?… כמה הייתי נותן בעד הצצה אחת בעיניך, לקרוא את לבך הפצוע השוקט ובמקבל הכל לתוכו ושוב מזדקף. אני יודע שנשאר תמיד כמעט הכל בלב, אין כמעט מכתב היכול לספר, אין אין יקרה אני יודע זאת, וגם את סרת מעט, והכל נשאר בלב ועודי כל כך רחוק… בימים אלה המלאים התאמצות נסיעות ובדיקות ובקבוצה לבד הנך, לא עובדת ולא משתתפת בכיבוש ולא מוצאת עדיין אולי תאור: איך זה יהיה? אני מבין לך שקשה לך לחשוב בבהירות איך זה תכנסי שוב לחיים הרגילים החסרים דאגות ותעבדי? יותר אולי היה נכון שוב לעבוד ככה מבלי למסור את האהבה הרבה לרעיון לתנועה ולעם ולאדם? שוב רק 8 שעות עבודה עם ענייניי סידור וקטנות, מי כמוני יודע את המריריות הזאת, וגם את החלום המתרקם עדיין (תמיד) אולי?… אחזור ואמצא לי מקום… לו היינו נפגשים הייתי שר לך את רחל המשוררת:

אני שר אותו עתה, כי רק כאן שמעתי את המנגינה, כן אני שוב שר, מנגינות עצובות מלאות רוך והתמוגגות ברחובות היורדות לעמק הפורה בישימון. הולך לאט לאט, שבת לי השבוע, ומצפצף מנגינות, ניגונים, שירים. עתה יומיים לי כאן להיות, הצטלמתי ואולי אוכל לצרף למכתב את הצילום? שלומי כמו תמיד. לא אין כבר קפיצות הנעורים. מתבהר הכל ומסתמן באופק במאות צורות יפות וטובות וגם הרעה מקבלת הרבה צורות. פיזור שנות בגרות של ההכרה, של האהבה ושל ההתמסרות. אייה הנך כרגע? הבצפת הנך כבר? אני רואה שחסרתי לענות לך במכתבי זה על המצב בקבוצה. אכתוב שוב בקרוב, אולי מחר? ואולי עוד היום? יתכן יקרה מתברר שרק במכתב השני אדרוש את הצילום, כך מוסרים לנו עכשיו. היי לי ברוכה יקירתי. אל תדאגי שהנך משמינה! אולי תכתבי על “מלחמה ושלום”? אני לדאבוני לא גמרתי. טוב גם שתקראי את “סבסטופול”, זה נמצא בסיפורים של טולסטוי שהופיעו בעם עובד, זה נמצא בקבוצה. דרשי בשלום כולם. אישך אוהבך. שאול

* * *

ב"ה

חדרה. ערב ר“ח אלול. תש”ג.

שאול יקירי שלום לך!

הרעש אמנם גדול מסביב, אבל אנסה בכל זאת להתרכז, בכדי לכתוב לך כמה מילים. אני יושבת בתחנת חדרה, חזרתי מת"א תיכף אחרי ביקורי אצל הרופא. את ברנדי לא פגשתי, כי הייתי אצלה רק רגעים מספר והיא לא הייתה בבית.

כמו כל פעם, כן גם היום, עלי למסור לך פרטים על ביקורי אצל הרופא. הריפוי מתקדם ב“ה בסדר, לע”ע אין כל סיכויים לסדר אותי בצפת או במקור חיים, לכן הציע לי הרופא סידור ב“מעברים”. זה מוסד קו“ח עבור חולים קלים, אשר נמצאים בהבראה. הוא אומר שזה בשבילם לא כל כך טוב, כי אלה שנמצאים שמה, גם עובדים במידת מה ואני לא אעבוד, אבל בשבילי זה טוב מאוד, כי לא אצטרך כל פעם לנסוע והנסיעות מעייפות מאוד, כמובן אם במשך הזמן יראו את הצורך והאפשרות לשלוח אותי לצפת, יעשו את זאת, כי הם בעצמם מעוניינים בכך, ובכן הסכמתי לנסוע לשמה, הנסיעה תסתדר בקרוב, אחרי שיסודרו הדברים הפורמליים, לשם כך אני מחכה כאן עד שיפתחו את משרד קופ”ח. (בעוד 1/2 שעה).

כמובן שאכתוב לך תיכף משם.

על הקבוצה אין לכתוב חדשות מיוחדות, לאה עוד לא חזרה מכפר עציון, חוץ מזה הכל כרגיל.

מצבי ב. נתקבל מכתב, גם עוד אחד כתב לשלום ובחורתו תבוא לקבוצה והוא חושב בקרוב להתחתן אתה. שלום הכניס גם את המכתב הזה לתיק.

חושבני, כי להיום זה יספיק, אין לי סבלנות, כל הזבובים מסתובבים סביבי.

ברכות לבביות. מהדסה.

ד"ש ממנחם, רבקה ושאר החברה, אני מקווה למצוא מכתבים בבית, כבר לא קיבלתי מיום ה'. הייה בריא ואל תדאג לי הרבה.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם     ר“ח אלול תש”ג

שאול יקירי!

היום קיבלתי את מכתבך מיום 21, אף כי מאוחר, מאז אני מרגישה את הצורך להביע לך את השתתפותי הלאה בשמחתך – שמחתנו, אם כי היו ספקות וחששות מרובים, לחמתי כל הזמן נגדם וקיוותי שהכל יגמר בכי טוב. כמה חיכיתי לבשורה המשמחת הזו! [מקבל שחרור מוקדם מהבריגדה, בגלל מחלת אשתו] העובדה שהנך בריא, תחזק אותי ברצוני להבריא ובתקוה לעתידנו היפה המקווה.

כתבתי את המכתב לד"ר מאיר והנני תקווה שהוא יסדר בהקדם האפשרי את מה שמוטל עליו.

אני מרגישה טוב ומחכה לסידור בבית הבראה. לאה חזרה אתמול מכפר עציון והביאה איתה קופסא גדולה (אולי 10 ק"ג) ענבים טובים מאוד, מתנה לעזריאל. כמה הוא נחמד ודואג לי. עקיבא יצא בקרוב להשתלמות ובדרכו חושב לבקר אותי. המקום שאהיה בו הוא בשיכון ליד רמתיים, בכל אופן לא רחוק. בעוד כמה ימים, אחרי שיסודרו העניינים הפורמליים אוכל לנסוע.

אני מתארת לי את החרדה ואת המתיחות בהם היית בימים האחרונים, אבל עכשיו, כשפחות או יותר, הסתדר העניין לטובה, אבקשך לשמור על עצמך ולנוח יותר, לבלוע פחות ספרים, כי גם התאמצות רוחנית, מעייפת במידת מה, לשכוח את הכל לכמה ימים ולהתמסר למנוחה גמורה, גם אם תכתוב פחות, לא אכעס, אף כי אני שמחה מאוד לשקידתך זאת ומצפה בקוצר רוח, יום יום, לדואר. לא ארצה בכיוון זה לדרוש ולהשפיע, עשה כרצונך! בחר בעצמך בתכיפות הכתיבה ואני אסכים לכל התנאים בביטחון מלא, שלא אהיה מקופחת.

בשמחה, בגיל וברכות אין קץ. שלך לעולם. הדסה.

* * *

קבוצת אברהם. ב' באלול. תש"ג

שאול יקירי, שלום לך!

הפעם רק אוסיף כמה מילים, כי פטפטתי הרבה מאוד בהיותי אצל מנחם ובינתיים מאוחר מאוד.

את מכתביך מ־כ“א, כ”ג,, קיבלתי, ה“אגרת” הגיעה בזמן, מחר אוכל שוב לקרוא אותה, בזמן הנועד ל“אגרות”. כמה עליך לעבור! אני יכולה רק להרגיעך, שאעפ"י אותי נוגע יותר הדבר (כי אצלי ישנו הביטחון, אם כי לפעמים המציאות המרה תנעם לנו יותר מהספקות הנוראות!) לא התרגשתי כל כך. ידעתי שקשה יהיה לעבור לך כל זה ובכל זאת לא רציתי להכחיש, חשתי במלואו את הכל מה שמתרחש בך, כי ידעתי את נפשך הרגישה והנוטה תמיד לצד העצוב שבחיים, אך יחד עם זה הכרתי היטב את הגרעין הבריא שבך, את כח ההסתגלות ואת כח ההתגברות, שאמר תמיד – ואף על פי כן, וממשיך בלב עצוב, אמנם, אך בחיוך על השפתיים. ידעתי שאגרום לך לצער ותסלח לי על כך, אבל היום אינני מצטערת על כך, אני שמחה שעברת על המשבר והיום נוכל להגיע יחד, כי טוב לנו!

אינני יכולה להמשיך בתגובה שהתחלתי, כרגע השפיע עלי מאוד מה ששמעתי, נכנסנו לשלב חדש בהתיישבותנו. יחד עם כל הדברים שמעסיקים אותנו כעת והם עומדים במרכז ההתעניינות, כמו שאלת הכלאיים, כתיבה בשבת בתחנת הנוטרים (על אלה יכתוב לך מנחם, אמר לי) אשר הן שאלות גורליות, מתחילה פרשה חדשה, שהיא פרשת העזיבות, אבל לדאבוננו אצלנו זה מתחיל מצד לגמרי אחר מאשר יכולנו לשער, ופוגע בנו קשה מפני שדווקא כאלה עוזבים, שהיו קרובים אלינו, כברק מהשמיים הבהירים השפיעה עלי השמועה ששמעתיה כרגע מפי לאה ושולמית, אשר פרצו לחדר בסנסציה “שושנה ושלמה ש. עוזבים את הקבוצה”, זה הפתיע אותי מאוד, כי לא שמעתי כל דבר שיקדים לזה, באחרונה רק אמרו שהיא מתמרמרת מאוד בגלל העבודה במטבח ואינה חיה טוב עם…, שנשלחה שמה בתור מחסנאית ואני מתארת לי שהיא בטבעה במקרים הראשונים של התנגשות, הוציאה מסקנות, אבל אין כאן המקום לגשש למה הם החליטו כך, על זה בוודאי אשמע עוד, רק עצם העובדה מדאיבה מאוד. לעצם ההעברה, שכאן לא רק משהוא, אבל הרבה לא בסדר, מביאה לחששות שונות וחוץ מזה ההרגשה שהחבורה מתפרקת, מעציבה מאוד, חוץ מזה עוזבים עוד 5 בחורים מהגרעין, ביניהם אתה מכיר כמדומני את משולם ושמואל גליק, אלה הם אמנם גם כן אבידה, אבל יותר מבחינה מספרית ומבחינת פחות עבודה, אך גם כן ניכר שחסרה בכפר עציון יד מרכזת, שהכל נעשה שמה בלי כח מכריע ועל הכל מה מאוד, שהכל אנשים הנמצאים במקום וכה קשה לנו, לאלה שחיים על הגבעה ונכספים אחרי המקום הזה וכל בקשתנו לזכות בקרוב להעפיל ההרה וכאן הולכים ומפנים עורף לו וכאן הוא מקום התורפה, כי אילו היו עוזבים כאלה אשר כל הזמן מתוך הכרה התנגדו להתיישבות זו, אפשר היה להבין בנקל, אבל ברור שבמקרה זה, לא זה הקובע, כי שניהם רצו במקום ובהתלהבות הלכו לשמה והיו מאושרים שזכו להיות בין הראשונים. אני רואה שהם הקורבנות של “המצב החברתי” וקשה היה להם לעמוד בפרץ וזה מה שמבהיל, שגם שם לא גמרו עם הקטנוניות ולא חדלו למרר את חיי הזולת ולא רק שלא גמרו, אבל התחילו במלוא המרץ. הייתכן ככה לגשת לבניין? הנגיע פעם לידי משהו? הרי בחרנו בדרך כה קשה וידענו את זאת מלכתחילה ובמקום לתת שכם איש לאחיו ולשאת יחד את כל הקושי והטרדות, מתעוררים ומשתלטים היצרים הרעים ואיש משתדל רק להכשיל את אחיו. איך אנשים לא מבינים את כובד הזמן? איך אפשר לשכוח את צו השעה?, בימים שאנו בלי הפוגות מבכים את חורבן היהדות ומתייחדים בכל הוויתיינו עם אחינו היקרים הנענקים בגולה? במקום לאהוב ולהתקשר יותר עם אחה הנמצאים כאן, הולכים והורסים את חייהם!!

עד מתי? האם אף פעם לא יעשה חשבון הנפש?

מר, מר מאוד יהיה אם יוסיפו ללכת בעקבות בהם התחילו.

בוודאי קשה יהיה לך יקירי לתפוס שדווקא ברגע כשאתה נמשך כל כך לכפר עציון, ברגעים הקשים ביותר בחייך, לכפר עציון זה, שרק ראית אותו פעם בעיניך, אבל נדבקת בו והנך קשור בו קשר עז – קשר שהוא כתוצאה של הצטברות רגשות וכמיה במשך שנים רבות, כי כל האהבה שאהבת את הארץ עד כה, כל הכח שחשבת להשקיע בבניינה, כל זה התגשם והתרכז סביב כפר עציון המקווה! ובו ברגע שאתה סובל כאב רב, כאב פיזי ממש, על שאין באפשרותך להתנפל בכל חום נעוריך לבניין ולהתחדשות, כי תפקידים אחרים מחזיקים אותך רחוק רחוק מהמקום עוקרים ממנו אנשים אשר כבר הספיקו לנשום בו את האוויר להכות את הסלע במקוש ובטוחני שגם הם כואבים על כך. שלומי ב"ה טוב, אני מקווה שבהתחלת שבוע הבא אוכל לנסוע, אל תדאג לי הרבה ושמור על בריאותך, אל תקלקל לך את העיניים עם כל כך הרבה קריאה. אני מקווה שעכשיו שוב תוכל בשקט להתמסר לקריאה ולימודים, אבל אבקשך לשמור על המידה וגם לנוח. אני לדאבוני אינני קוראת הרבה, כי רוב הזמן, אפילו ביום, אני ישנה, קצת מסתובבת וימי הנסיעות והיום שאחריהן, בכלל “ימים אבודים”, אבל עכשיו אין לי מטרה אחרת, אלא להבריא ובגלל זה הרבה דברים מתגשמים אחרת.

רוב ברכות שלך הדסה.

* * *

ב"ה

תל אביב ז' באלול תש"ג

שאול יקירי, שלום רב!

כרגיל גם הפעם בבואי מהרופא, אמסור לך דו"ח על ביקורי.

הריפוי מתקדם יפה מאוד והוא מרוצה, דברתי אתו על המכתב בשביל הרופא שלך והוא אמר שזה מיותר, אם עברת בדיקה וצילום, אז הכל זה בסדר ואין מקום לחששות. בכל אופן נתן לי אישור ואם אתה רוצה, אתה יכול להראות לרופא. חביבה הייתה היום בת"א וגם היא דיברה אתו על מצבי (ועדת בריאות) וגם לה נתן תשובה מספקת מאוד ובכן חביבי אל דאגה!

מחר אי“ה אני נוסעת ל”מעברים", הכל כבר סודר, אני מקווה שזה יהיה טוב בשבילי ואוכל להבריא שמה.

אתמול ביקר אצלי עקיבא, קיבל חופש של 24 שעות ובא אלי, כמובן שהיה עייף, אחרי שמירה ולפניה, אבל שלומו טוב, רצה לכתוב לך, אך לא הספיק. דעותיו על החברה וכל הדברים לא נשתנו, אבל מהעבודה שנעשתה בכפר עציון הוא מתלהב מאוד, מספר שהשטחים בהם סדרו את הטרסות, נשתנו לגמרי וגם וקס היה באחד הימים ושמח מאוד על העבודה.

אני שמחה מאוד שבכל זאת מתקדמים במשהו ויש לקוות, שנקים יישוב ראוי לשמו, רק חבל שלא הייתי שמה בהתחלה.

את ברנדי עוד לא ראיתי, אני מחכה לה כאן בדירתה, אבל כנראה הלכה לים ולא נתראה, כי עלי עוד מעט לנסוע. את הכתובת המדויקת אשלח לך משמה ותוכל ישר לכתוב.

ברכות אין קץ. שלך הדסה.

ד"ש לבבית מעקיבא, לאה, מנחם, רבקה. יהודה ושולמית כתבו לך השבוע. כבר מזמן (5 ימים) לא קבלתי ממך מכתב.

* * *

י' באלול תש"ג

שתי תכונות מאפיינות את גולת יהודי לוב, הראשונה הסתגלות וכניעה לסביבה והשנייה מקוריות והמשך החיים העתיקים שראשיתם בחיי החרות בארץ האבות, היסוד השני מעורר תשומת לב מיוחדת בשרידי המנהגים הקדמונים ובהווי היום־יומי ששרדו בהם שרידים ממנהגים קדמונים של האמונה הישראלית העתיקה. לכאורה נדמה לך שקיים דמיון בין היהודים למוסלמים, אך זהו רושם ראשון בלבד, כאשר אתה מתקרב אליהם אתה מבחין בהבדלים עצומים, היהודים גילו כאן בכל התקופות פעילות רבה ואין בהם מהעצלות המאפיינת את אנשי המזרח, המסחר והמלאכה מפותחים מאוד ביניהם, עלינו לזכור כי פיתוחם היה כרוך כאן ביגיעה רבה ובסכנת נפשות, את הסחורה צריך היה להעביר דרך מדבריות וימים ולהיות צפויים תמיד לשוד ולרצח, כמו בכל גולה חיים היהודים כאן בחסדם של המוסלמים, חלקם מעורבים עם שבטי המקום וחלק אחר הם מהגרים מארצות אירופה. הראשונים לבושים בדומה לבני המזרח: מכנםים לבנים, סנדלים, כתונת ארוכה מעל המכנסים וכיפה לבנה או שחורה על ראשם, במקרים נדירים גם כיפה אדומה. היהודי האירופי חופשי יותר ותלבושתו דומה לשלנו. נשיהם חופשיות כנהוג במערב ועל פניהן לא תמצא ציורים או כתובות, בדרך כלל הן יפות וחן רב נסוך על פניהן האצילות, לובנן מפליא ביותר. החיים התרבותיים של היהודים אינם מפותחים ואין כמעט סימנים ליצירה מקורית.

הילדים לומדים תורה ותפילה והמבטא העברי שבפיהם נפלא ביותר, הם יודעים לדבר קצת עברית שלמדו מהחיילים העבריים החונים בארצם, תשוקתם ללמוד גדולה לאין שיעור. בעיניהם העצובות, שאימי הזוועה והשואה לא סרו מהן, אתה מוצא בבואה לאסונה של גולה זו. הפגישות אתם קוראות אותך למעשים גדולים, כדי להחזיר להם את שמחת החיים ואת הביטחון. אני לימדתי אותם לשיר משירי הארץ, אחרי השמעת המנגינה ידעו מיד לחזור עליה. אנו, החיילים הדתיים, קרובים אליהם ברגש האמונה ובקיום המצוות, אולם גם כאן איחרנו להגיע, סיפרנו להם על חיי הישוב והתנועה ועוררנו בהם סקרנות רבה. ירושלים עיר הקודש היא הדבר המקודש והנעלה ביותר בחייהם, לכן עורר בהם ענין רב יישובו של כפר עציון, הסמוך לירושלים, לעומת זה לא מושכים אותם חיי העבודה, כך דרכו של המזרח, העבודה משפילה את האדם, כאשר סיפרנו להם שאנו כובשים הרים שוממים ושומרי־דת ומצוות קבלו את זה כמובן מאליו, כי הייתכן שיהודי יאכל אוכל בלתי כשר, או לא יתפלל?

בכפר עציון התענינו מאוד ושאלו בכמה מרוחק המקום מירושלים, מחברון ומבית לחם.

הם מכירים את הארץ מהתנ״ך ובזיכרונם חקוק כל מקוש קדוש. פגשנו בחור כבן 30, סגי־גהור מילדותו שכל התנ“ך שגור על פיו. מחלת ילדות שנפוצה פה מאוד גזלה ממנו את ראייתו ומאז לא ראה אור, שאלתי אותו כיצד למד את התנ”ך על פה? והוא הסביר לי את הדבר ברוך ובהתרגשות, כאילו היה מואר מתוכו, “אתם – אמר – עסוקים ברדיפה אחרי פרנסה ובמלאות העולם החיצון, ראייתכם תפוסה בהרבה דברים ולכן אתם שוכחים את הכתוב. לי מספיק לשמוע פעם אחת פסוק ומיד הוא נחקק בזיכרוני לעד, למדתי על פה את כל התנ״ך ואת כללי הדקדוק מפי אבי ומורים אחרים והתורה חיה בי תמיד.”

הילדים כגדולים נפשם קשורה בארץ הקודש, הם מבקשים מטבעות כסף מירושלים למזכרת, ילד אחד שאל אותי:“תיקחו אותי לארץ הקודש?” הסברתי לו, כי אחרי שנחסל את הגרמנים נבוא לקחתם ואז הרהר הרבה, נעץ את מבטיו במרחקים לצד מזרח ושאל שוב: ״ושם יהיה לנו חופש, ויבוא הגואל?" הסברתי לו, שבכדי שיבוא הגואל צריך לעבוד הרבה, לבנות ולנטוע, אז הוא ענה לי כמבין את דברי: ״אני יודע, עבודה הרבה, הרבה…״ אנו הולכים ללמדם בכל רגע חופשי, כי עבורנו אין זו סקרנות גרידא, אלא גם רצון להתחקות על מורשת נשכחה ולקבל השראה ליצירה המקורית שאנו כאנשי תורה ועבודה משתוקקים לה. אנו מתחקים על שרשי מנהגים עתיקים, אופן מחשבתם והתנהגותם, גם על ניבם וניגונם אנו מתרפקים. נראה לך שיש פה בית אוצר לתרבות עתיקה שהתלבשה בלבושי נכר של שעבוד ממושך.

* * *

ט“ו באלול תש”ג 15.10.1943

לשאול!

היום יום הולדתי ה־27. יום זה לא חג הוא עבורי כמו שנהוג אצל הרבה אנשים, רחוקה אני מלחוג אותו ומתנגדת מטבעי “קולט” הזה שפה נכנס בארצנו גם בחוגים שלנו, אך ביום זה תמיד נהגתי לעשות את הדין וחשבון על חיי שעברו.

יום זה בדרך כלל נכלל בימים של חשבון הנפש של העם היהודי. החל בראש חודש אלול כבר מתחילים הימים המלאים קדושה וחרדה, לדאבוננו כהיום לא ניכר כל כך הרטט הזה, אך עדיין הנני ספוגה רוח הבית שבימים אלו. זכורני היטב את מחשבותיי אחרי סגרי את הדלת כשהורי היקרים יצאו ל“סליחות”, חושך היה וקר בחוץ, לעיתים גשם ירד, כמה אהבה שררה בבית… יותר מאשר בכל השנה. השתדלנו להיות ילדים טובים ולא להרגיז בעיקר את אימא היקרה, כי את האבא אף פעם לא הרגזנו, יותר מדי כיבדנוהו.

כל פעם נוהגת אני לעבור על כל חיי, עד לפני שנה תמיד היה כמעט אותו הדבר ויכולתי לגמור את הדין וחשבון בסיפוק, ברצון להמשיך בדרך זו ומהודיה לה' בעד גורלי הטוב. הייתי ילדה טובה להורי שאהבוני לפעמים יותר מייתר ילדיהם. בקטנותי מצבנו היה טוב וקבלנו חינוך הוגן לבעל חנות טובה, יהודי יקר במידותיו, ישר בהתנהגותו כלפי כל האנשים, אוהב ותומך בעניים. אמי היקרה אישה פיקחית, יפה, בעלת בית למופת ומנוסה גם בצרכי מסחר, את הילדים לא פינקה ולפעמים גם חמורה כלפיהם, אך אינני זוכרת שהייתה נוזפת בי אי־פעם. היחס בין ההורים היה תמיד יפה, ראינו אצל הורינו ה“ייקים” אהבה רבה וכבוד הדדי, אבא היה מתייעץ עם אימא בעסקי המסחר, היה מזמין אותה תמיד לחנות בימים שבאו הסוכנים ונעשו ההזמנות הגדולות לקראת העונות, כשאבא היה חוזר מנסיעותיו ומביקוריו בתערוכות כל פעם היה מביא דברים יפים לאימא ולנו לילדים רק בדבר אחד לא הייתה השפעה לאימא על אבא, זאת הייתה עסקנותו. במשך שנים רבות הייתה מתלוננת שמוסר היה יותר מדי מזמנו לקהל, היה חבר בוועד הקהילה, גזבר של חברה קדישא ועוד נתחלפו כמה פעמים כל מיני משרות כאלה, שגוזלים הרבה זמן ומרץ מבן אדם בלי כל תועלת מוחשית. אימא הייתה יותר מטריאליסטית, אך אבא היה אידאליסט ללא תיקון והתמסר לכלל בלי שום חשבון, עד שבשנים האחרונות בזמן שהתרושש נוכח שמעטים כמוהו ישנם וכשפעם ניסה לקבל משרה בתשלום, בזמן שהיה זה צורך חיוני, ומסרו את המשרה לאחר, באמתלה נמוכה “שבתו מרוויחה מספיק”, במרירות עזב את הכל.

בשנות המשבר הכלכלי באו ימים קשים גם למשפחה, כל הסחורות שבחנות נמכרו במכירה פומבית, שורת חנויות נסגרה אז בעירנו ומשרד המיסים הוריק אותם, אך רוב הבעלים הצליחו להתאושש בגלל שהצליחו להטמין את רוב סחורותיהם, או אחרים קיבלו תמיכות מקרוביהם העשירים, אך לנו באו שנים קשות אחרי זה, אם כי הצטמצמנו מאוד בצרכינו החיוניים, כלפי חוץ צריך היה לשאת את הצורה הקודמת, יותר מדי גאווה הייתה בנו ולא רצינו לעורר רחמים. היה זה מאבק קשה מאוד, אך יצאנו ממנו בניצחון. בעת ההיא עבדתי הרבה וכל משכורתי הייתה נועדת לצרכי המשפחה, אימא ואבא עמלו הרבה מאוד, אך למרות כל השתכרותם לא הצליחו להרוויח את הלחם היום־יומי, אחרי שנים של חיים טובים ומסודרים התחילו במקצוע של דלת העם. מתוך חנות שהייתה בגדלה ובטעמה הטוב – במקום הראשון בעיר, יצאו לאוהל דל, למכור סחורה זולה לאיכרים, לסוג סוחרים אלה היו משתייכים על פי רוב אנשים גסים ובדרך כלל רמאים, הורי שהיו רגילים תמיד לנהוג ביושר, לא היו להם רווחים גדולים אף־על־פי שהיה להם חוג לקוחות אשר העריכו אותם מאוד.

אני נזכרת בלילות קרים וגשומים באו להעיר אותם משנתם על מנת להתכונן לדרך, כי נסעו גם לירידים בסביבה, עיתים נטלטלו בעגלה ולפעמים באוטו משא, אני הייתי סוגרת אחריהם את הדלת. הרבה פעמים לא יכולתי להירדם ובכיתי מרות על גורלם הקשה. הייתי עובדת יום ולילה, לא פעם עד 2־3, ובמקרים כשאבא היה קם מוקדם ללכת למקווה, כבר מצא אותי יושבת על יד המכונה ותופרת, על שאלתי: “למה כה מוקדם?”, הייתי עונה: “רק עכשיו התחלתי”, לא פעם כבר ישבתי שעה ושעתיים. ברצון ובאהבה בעצם, עבודתי נתנה לי סיפוק רב ומילאה אותי אושר, הלוואי ויכולתי לעשות עוד יותר, אבל ניכר היה על אבי שנושא זה קשה, ולא יכול היה להתרגל למחשבה שאוכל את לחם בתו, אם כי התרוצץ הרבה מאוד על מנת להוציא בעצמו. ימים אלה השאירו בי זיכרונות עצובים, אבל גם יפים יחד, כי למרות כל הקושי שבחיים והמלחמה האכזרית בעד הקיום, הקן המשפחתי נשאר בשלמותו ושררה בו אהבה ושלום כמו בזמנים הטובים, חוץ מזה השאירו בי הכרה של מילוי חובה. לא פעם הייתה לי מלחמה פנימית בין אחריות לביתי ואחריות לתנועה, אבל הבית ניצח ולפני עליתי שמחתי מאוד שתמיד שמעתי לקול המשפחה, כי היא לעולם לא אכזבה אותי כמו שהתאכזבתי בתנועה, אבל על הפרשה העצובה הזאת אולי במקום אחר.

כשנסעתי מהבית מצבנו היה כבר שוב טוב, אבא הצליח לקבל משרה בתור מנהל חנות של חברו, (אגב הצליח להציל חלק גדול מהונו בזכייה), אשר הכניסה כבר לצרכים העיקריים של המשפחה. בית המלאכה שנשאר אחרי ומרים אחותי המשיכה לנהל אותו הכניס יפה מאוד.

בזמן הראשון הייתי מקבלת מכתבים כל שבוע, אחרי הצטרפותה של הונגריה למלחמה הגיעו רק מכתבים של הצלב האדום, קצרים, אבל מניחים את הדעת. ובחורף ביום גשום נסעתי מסג’רה לחיפה להיפגש עם שאול. בתחנה פגשתי את שושנה, מסרה לי שהורי וכל בני משפחתי נשלחו לפולניה ורק רחל נשארה במקום. בשמעי את ההודעה הזאת התאפקתי בקושי מבכי וחשבתי שאני מתעלפת במקום. הסתובבתי לפני תחנת הרכבת, המקום המדובר לפגישתנו, וחיכיתי לך יקירי, השמים בכו יחד איתי, היה קר והסתובבתי בלי לעמוד אף רגע, כשהגעת נבהלת מפני. קשה היה לי להתרגל למחשבה שנהרס הקן היקר, מקום האושר והאהבה, אך התנחמתי עוד במחשבה שכולם יחד, כפי שמסרה לי רחל. הייתה עוד קבלת מכתבים מהם.

והיום הכל עטוף בענן, לא שומעים עליהם ולא יודעים, יום ולילה אני איתם במחשבותיי, כמה הייתי נותנת בעד סימן חיים מהם, מה רבה תשוקתי אליהם, אני מתפללת בעדם שאזכה לראותם, הייתי עובדת יומם ולילה שוב, הייתי נותנת הכל כדי להיות שוב איתם.

אני נזכרת היום במילים של גבי גולדברג, אמא של חברתנו, אישה טובה מאוד ויראת שמים: “את תהיי פעם מאושרת מאוד בעד כל זה שעשית להוריך ומשפחתך”.

* * *

ב"ה “מעברים” ביתן 205

שאול יקירי. שלום לך!

אינני יודעת עד כמה שאני רשאית להצטדק ולכן כלל וכלל לא אנסה לעשות זאת, אבל עלי להודות שמצפוני אינו נקי – יהי זה העונש.

אתמול מסר לי עזריאל את מכתבך, את הראשון בכלל לא קבלתי, כנראה הכתובת לא הייתה נכונה.

אינני יודעת עד כמה שאצליח לתאר את חיי כאן ולמסור את רשמי והרהורי עליהם, לספר הייתי יכולה הרבה יותר.

בדרך כלל אני מרגישה טוב, מאוד נחוץ לרגעים כשחושבים ומגיעים למסקנה שהעובד כאן בעצם נחשב בתור בן אדם נחות דרגה, ואת הרגש הזה הרגשתי בפעם הראשונה בחיי, ביום הראשון בעבודתי, אולם כפי שאני רואה ליתר העובדות זה כלל וכלל לא עולה על דעתן, הן מתוך זה שהתרגלו, הן מתוך מעמדן הטבעי, אבל הצלחתי להתגבר על זה ובשעות אחרי העבודה ולפניה, אני כולי שלי ונהנית מאוד מכל מה שניתן – הטבע, הסביבה, הבטלה הנעימה לפעמים מאוד, הסידורים הקטנים והספר.

עצם העבודה היא לא קשה. עובדות 10 בחורות, 4 מבשלות והיתר בניקיון ובכן במשך 8–9 שעות, שטיפת כלים, צחצוח סירים ובמקרה הטוב גם קילופים, אע"פ שאני עושה את זה לפעמים ברצון, יש שזה נמאס עלי מאוד מאוד, סוף סוף כמעט חצי שנה עשיתי את זה כבר בקבוצה, אבל אין דבר, גם זה יעבור.

השיכון עדיין לא קבוע ועברתי כבר כל מיני צורות. כשבאתי גרתי בחדר הגדול עם עוד חמש בחורות, הסתדרתי תיכף, אך לא נהניתי הרבה תמיד. כעת ואחרי העבודה אני הולכת תיכף לישון (ב־9.30), או “משתגעת”, ומקום שקט לקרוא לא מצאתי – בחדר האוכל, או שיעור, או החניכים רועשים. לפני הצהרים קמתי מאוחר, עפ“י רוב יש תמיד סידורים קטנים ולוקחים קצת זמן. הלכתי לשחות לבריכה (זה היה נהדר ונהניתי מאוד), ואח”כ קראתי, לפעמים היה כה יפה שאפילו לקרוא לא היה חשק, בזמן כזה אני סוגרת את הספר ורק יושבת ונהנית מהשלווה מסביב ומהיופי, ברגעים כאלה קשה להבין שיש מלחמה בעולם ובאותו הרגע אלפים נהרגים, ארצות נחרבות ודם נוזל בזרם, איזו קללה רובצת על העולם שלא יכול לשקוט? אילו יכול היה להיות כמו כאן, בפינה הנידחת הזאת, כמה מאושרים וטובים! והיה הכל אחרת מאשר זה עכשיו.

אחרי שרבקה פ. באה, לא היה מקום יותר ושתי בחורות צריכות היו לרדת לאכול, אני התנדבתי תיכף. ביום חמישי ירדנו לאוהל, במשך שעה סידרתי לי ארון טוב מאוד, מארגז יפה והאוהל היה מסודר יפה מאוד, הצלחתי ליצור פינה יפה ושקטה, באותו הערב נהניתי מאוד, זה רגש טוב כל כך, כשאתה רואה שמכלום יצרת באמצעים מועטים ובקצת מסירות ורצון, דבר נאה. חשבתי שיהיה מעכשיו נעים מאוד לבלות את הימים שעוד לפנינו.

ביום שישי נסעתי לתל אביב לברנדי, הרגשתי שמה טוב. ביום ראשון דברתי עם עקיבא, הוא נראה טוב מאוד, חזר נלהב מהטיול, אך הוא עצבני ושוב לא מוצא את מקומו. קיבל מכתב מרחל, כתוב ביולי, בו היא כותבת שכולם בריאים והכל בסדר, אך למרות הכל זה מדאיג אותי, כי הכתובת היא לא שלנו, אלא של גיסו של ע. וגם כתוב אחר ולחברה ב“מקווה ישראל” מגיעים מכתבים נוראים, אחד יותר מבהיל מהשני.

חזרתי ביום ב' בבוקר, נפגשתי עם עזריאל, מנחם ורבקה, הם נסעו לחתונה ירושלימה, כמובן שאחרי סערה כזאת מצאתי חורבן שלם כאן, לאוהל כבר לא היה אף זכר, בלילה עוד הסתדרו, כי שתי בחורות עבדו והיום נעבור שתינו לכפר־פינס, שכרו חדר, אני שמחה, אבל לא נהיה כבר כאן יותר משבוע ואחר כך נעבור לעמק. לכאן אל תכתוב כבר, ככה זה – בונים, נחכה ושוב מתחילים מחדש לבנות. מי יתן ונוכל כבר להתחיל שוב לבנות את ההריסות של היום. להקים בתים למיליונים של אחינו, שנשארו בלי שום מחסה ואת קורתנו אנו. יקירי לא חדלתי מלחשוב עליך בלילות סערה, עומד על המשמר ועושה את חובתו בנאמנות, אני גאה עליך וחרדה לך.

כרגע קראתי את המכתב הראשון. קשה לי קצת, אינני מרגישה בכלל בכל חשיבות תפקידי כמו שיכולת לראות בהתחלת המכתב, אני כאן רק “שיקסה” וזה לא מספיק, אבל אל תעציב אותך העובדה הזאת, אני כבר התגברתי, קרבני היחיד, שנטלה ממני האפשרות להתראות אתך תכופות, אין באפשרותי כעת להגיב על מכתבך, כי אני צריכה להיכנס לעבודה, סלח לי.

בהרבה ברכות. באהבה.     שלך הדסה.

* * *

כ' באלול תש"ג

לשאול!

הימים עוברים, אחד דומה לשני עם סדריו, רק לפעמים מורגשת התעוררות מיוחדת בקשר עם מאורע פוליטי חשוב.

חביבים עלי הטיולים הקטנים בערבים עם צילה ואסתר שכנותי. עתים אני קולטת, אגב שיחות, על דרגות שונות של מחלה איומה זו, האנשים האלה כבר רובם זמן ממושך נמצאים בטיפולים ובמקומות הבראה, ראו הרבה וגם עברו הרבה וביטויים מקצועיים תמיד על שפתיהם, בין החולים יש גם המכונים “פלסטיקאים”, עוד בימים הראשונים שאלתי על משמעות הביטוי הזה, אך קודם הסתירו ממני, ובסוף נודע לי שזוהי אומנות מיוחדת, ניתוח הקשור בהוצאת הצואה, באמצעי זה משתמשים במקרה שהפינוי לא מצליח, כששמעתי את זה הבינותי לדברי ד"ר מייאר שאמר לי, אחרי חזירתי מבית חולים: “אם קבלת את הפינוי הראשון בהצלחה, אני מאושר שזה הולך אצלך כל כך יפה”.

מוזר לי לשמוע כשאומרים “אנחנו השחפנים”, אני לגבי עצמי עוד אף פעם לא השתמשתי במילה זו וגם בהכרה אינני מסכימה לה, לא רחוקה אני מזה, ואמונתי חזקה שבעוד זמן מה לא יישאר בי שמץ של דבר נורא זה אשר ארע לי, ומכוח אמונה זו אני עומדת רחוק מלחשוב שאני שייכת לסוג זה של אנשים.

ברצוני היום לעמוד בכמה מילים על יומני זה, אינני יודעת מתוך איזה סיבות, אם מחוסר זמן, אבל בעיקר בוודאי מחוסר כשרון, אינני מצליחה לשקף בו את כל הגות ליבי בשלמותו. הוא לפי דעתי חד־גוני ויותר תיאורי, אמנם יש כאן כוונה מסוימת בדבר, לתת לך יקירי תמונה ברורה על מהלך חיי, לתימהוני אני רואה שרק החלק החיצוני מתואר וחיי הפנימיים עם נקודות זעירות נעזרים, כך למשל נזכרתי היום שעדיין עוד אף פעם לא נגעתי בדבר אשר מהווה את החלק הארי של חיי הפנימיים ואלה הם מכתביך, אמנם במכתבי אליך אני תמיד עומדת על זה, אבל לא במידה מספקת. למיותר לציין שכל מכתב עורר בי גל של שמחה בראותי אותו. אני מלווה בהתעניינות את חייך ואת תגובתך על הכל, אתך אני בסערתך ונסערתי מאוד בקראי את תיאוריך על הימים הקשים עבורך. בליבי הצטערתי, אבל בכל זאת הייתי שמחה שהמשבר עבר ויכולים (שוב) לדבר גלויות כמו תמיד, כי לא הייתי יכולה אחרת. אי אפשר לי להסתיר לפניך אפילו מה שלא נעים, אם זה גם קשה בסבל.

אתמול הגיע שוב מכתב, אתה כותב שאל לי להצטער על הדחיה שחלה במימוש חיינו, איך אפשר שזה לא ישפיע עלי? הרי יודע אתה כמה שהיינו שנינו ערוכים לתפקיד זה! כמה רצינו שנינו להגיע סוף סוף לרגע גורלי זה? אך כעת אני מוצאת בכל ההתפתחות יד ההשגחה. לא פעם אני מהרהרת מה היה היום אילו היה אחרת או אולי לא היינו שומרים חס ושלום על חוקי הטהרה בזמן נסיעתך? הייתי את הכאבים מיחסת לדבר מה אחר והייתי מתגברת ככל האפשר ומסתירה, ובכלל המחלה הייתה מתפתחת ומגיעה למצב יותר קשה, והיום כשהצליחו את הכל לתפוס בהתחלה אני מאושרת, מקווה לריפוי מהיר ומתחילה שוב לקוות לזמנים יבואו…

* * *

כ“א באלול תש”ג

לשאול!

היום גמרתי את כרך ב' של הספר “בחלל ריק” לקבק, למרות זה שיש לי כעת מספיק זמן לקריאה, אינני מסוגלת לעבור יותר מאשר על ספר אחד במשך שבוע חוץ לעיתונים וחוברות. אני כל פעם משתוממת על קריאתך המהירה, אינני יכולה לתפוס אף הקצב המהיר שבה. עד שלא היה לי פנאי חשבתי אולי בגלל זה, אבל היום כשאני קוראת בהתמדה עלי להשתומם יותר ויותר, אבל לפי דעתי תלוי הרבה בסוג הספר, אני מוצאת בו די קצב, אפילו תיאורי הטבע שבספרו “המשעול הצר” לוקחים את הלב, אינם מוצלחים כאן ביותר, או אולי ההבדל הוא בין הנוף הפולני לנוף המקסים של הגליל – ייתכן.

התיאור של חיי העיירה במזרח אירופה הוא אולי נאמן, אך חד־גוני, בני האדם חלשים, הדמות היחידה הסימפתית – זו זוסיה, אשר למרות צרותיו היה מאושר ובכלל טוב לבו והסתפקותו במועט. יוסל הוא אדם חלש למרות שכוונותיו הם תמיד טובות, אך הרבה כאלה ישנם. אפרים עושה רושם בטוב ליבו.

לפי דעתי כל התיאורים של החיים האלו הם חד־צדדיים, האם באמת רק צער, עוני וסבל הם מנת חלקם של היהודים הללו? האם רק נישואים לא מוצלחים או הבנה וחוסר התעניינות בשני הצדדים היו הדברים המקובלים בשכבות־עם אלו? ואיפה החיים השקטים מלאי אושר ואהבה אשר בלי ספק התקיימו גם בפינות הנידחות ובשכבות העניות ביותר, האם הסופר לא ידע עליהם? או כוונתו הייתה להראות רק את הצללים?

אני רוצה, אבל להקדים במשפט על היצירה זו שהיא פרי עטו של אחד הטובים בין סופרינו, אחכה לכרכים הבאים, אך זהו לעת עתה הרושם היחידי שבקריאה זו.

כמדומה הרעיון המרכזי שביצירה זו אשר כחוט עובר בדפיה, היא הצפייה לשחר שעתיד לעלות “ויאבק יעקב עד עלות השחר”, יפות מאוד המילים האחרונות שבכרך הראשון, לא ייתכן מאבק בחושך בלי ביטחון שהשחר עתיד לעלות, והביטחון הזה מעודד ומתוק, כל זה מתאים מאוד לחיים שאנו חיים בתוכם ובכלל לגורלנו.

* * *

כ“ה באלול תש”ג מוצש"ק פר' ניצבים –וילך.

לשאול!

שוב שבת עברה בין זרים, אין לי אמנם להתאונן על הסביבה הקרובה שלי, הבחורות בחדר מלוות ברצון את הכנותיי, כבר בליל חמישי מקשיבות ברדיו לזמן הדלקת הנרות, כדי שתוכלנה ביום שישי להגיד לי בדיוק, וכשנכנסים אחרי ארוחת ערב לחדר אומרת צילה חברת יגור, אשר התחנכה בסביבה זרה לגמרי לדת היהודית: “חבל, הנרות כבר כבו”, בחיבה היא תמיד תופחת על שכמי ואומרת: “הרבצן שלנו”.

בליל שבת זה נכזבתי קשה, כה הרבה מחשבות במוחי, חושך בחדר, כולנו במיטות כבר, דרך החלון נשמעת יפה המוזיקה, ברדיו מנגנים את יצירות באך, אני מקשיבה, ופתאום אני מרגישה דמעות מתגלגלות על פני, וברגע זה חושבת אני מה עצוב גורלי? כאן במרחק שוכבת לבדי, ואתה כה רחוק, כמה טוב היה אילו היית יכול רק את ראשי ללטף? מה עזים געגועי, לא לתאווה פשוטה, רק כיסופים, למישהו קרוב, לאהובי. מה הייתי נותנת בעד זה לו יכולת לשבת על ידי ורק להעביר את ידיך בקלות על ראשי, ככה, כמו שהייתי אוהבת תמיד, כי בנגיעה קלה זאת בעדינות שבה הייתי מרגישה את כל אהבתך אלי.

ובינתיים, אני רחוקה ממך ואולי עוד אף פעם לא הרגשתי כה עזובה וגלמודה, לבדי בין חולים וגם אני בעצמי חולה. “ריבונו של עולם, אל תרבה את סבלותיי, רפא אותי במהרה ושלח שלום לעולם והחזר לי את בעלי היקר, כי צעירה הנני ורוצה לחיות, כי עדיין לא חייתי ממש”.

ובדמעות בעיני נרדמתי אותו לילה.

* * *

–Pal. 17286 ROZENBERG.S.

“D Coy.2-Bn (jevrish)”

Pal. Regt.

M.E.F.

ב“ה כ”ו באלול תש"ג

יקירים! חברי כפר עציון

במשך ימים ושבועות נודדים מכתבים מהנכר אליכם. יש שהם נכתבים ויש שהם כתובים רק בלב השולח. זקוקים הננו לקשר זה כמו שזקוקה הוויתכם להרגשת האי שם… הלוא אנו רק אלמונים מתוך הכלל שהלכו כי נשלחו. אחד הנשלח מתוך נדבת לבו, ואחד הנשלח מלב וממצפון הציבור. הננו מאוגדים בהליכה הזאת אף בקשרים שלא הכרנום לבד, ושוב כאן מי שקשור בחברה ובזיכרונות לבד, ומי שקשור למאמץ חלוצי בדרך להגשמת החזון העמוס עלינו מתוך רצון ומתוך הכרח. לא להטרידכם הנני מתכוון (שוב) הפעם אלא לברך לרגל השנה החדשה ולבקש קצת קשב ואולם גם סליחה. יכול היות שאף מתוך רצון כנה פוגעים, ואף בקרוב והאהוב, ולא כל־שכן בכלל שדעות מרובות בו, ואנשים רבים רוקמים את חייהם בתוכו. שתי אלה הניעוני למלא את הגיליון הלבן הזה קצת מילים, מכיוון שאין לנו קשר אחר מאשר המילה. ידעתי שרבים המכתבים ב“תיק” לעת חג, ועוד ידעתי גם את ה“זמן” הנמצא לרשותכם, ובכל זאת לא וויתרתי להתדפק, סלחו לכן בעד השורות האלה.

רב אושרכם בהעפילכם ההרה ובהשרישכם באדמה לקבע, רבות טרדותיכם ומעטים הנכם, ולרוב נמצאים אנו (הצעירים, חניכים) במצב של “דיון בלי התחייבות”, הבינו שכל חיינו גם כאן נרקמים בדאגה הרבה שלכם, קשה לפעמים לכתוב ולהגיד מילה לכן, מנגד אולי האדם אחוז רק באדני החזון והאמונה, ולכן כה רבה התפעמותנו, אבל אין הלוא להעלים עין שרק אז נמלא את המוטל, כשהחזון ילך בתלם והאדם יעמול מתוך התלהבות להגשמתו, ואין זה זמן של מנוחה, כי אם של התאמצות, ונחוץ לתת ביד ובלב את הכל שלנו, כי הלוא כן הננו? אני רוצה להודות שלפעמים הננו מדברים ב“חילופי תפקידים”, רבות נתקלתי בעודי בבית הזה, אותו האדם מדבר פעם כך ופעם אחרת – כלומר־ תהפוכות, והבנתי שמלחמה לנו עם עצמנו, מלחמה עם דורות בעד דורות. בהיותי בכפר עציון (רבה שמחתי על כך) ראיתי את ההפרש שבין העמל הנדרש, ובין אפשרותנו לעשות, ובכל זאת האמנתי שקום יקום “הדבר”.

בכרם ישבנו באדמה חרושה, ושמואל סיפר בהתלהבות על זריחת השמש מים המלח, על עלית השחר, אכן לעלות על ההר ולא לשכוח לראות את עלית השחר… משמע שכך היום מתחיל מחדש. אין ימינו ואין ערוב כי ימי התחדשות ואומר הליכה אלית מלאת התבוננות, אל חפזה! הקשיבי לגברי המשורר (ב“אילן” ש. שלום).

“לו דבר האילן – יקפיאנו ניצבים בדרכנו, ושאלנו: על מה חפזנו? ומהו שהראה לנו ככה כי לא חוללנו על שערות ראשנו בזוהר?”

חשבון נפש לנוטעי אילנות במולדת, ועלינו כאילו להיות מסכמים, ולא רק במובן ההכרתי והמחשבתי, כי אם בחיים ממש, ולכן נחוץ שהצורה תהא ממולאת תמיד אור התוכן וחום הרעות והחברות.

הננו שמחים ל“המסת הקרח” ששופעת יזמה וידידות, כן כרגע קיבלתי מדוב [חבר כפר עציון, היה אתו בבריגדה] את השבועון, וממנו קלטתי קצת מקצב המפעל ובעיותיו המרובות. יש לציין שגם בינינו כאן הקשרים מתהדקים, במיוחד כדאי לציין שבמכתבים המגיעים מכפר עציון יש אמונה רבה ואפילו שמחה וחדוה, חיבה יתירה לכן נודעת לקשר זה המתקשר ישר למרכז.

החג כאילו כבר במפתני החיים ומבקש להתפלל, רבה הדממה כאן בישימון ורב הקשב.

אמנם לא קל סידור החגים אצלנו, כעת הנני יחד עם יצחק ודב עם שמואל במקום אחר. יש לציין שדברים שחשבנום לרחוקים התגשמו כבר, בעיקר חשוב לציין שחוץ מספר־התורה שלקחנו אתנו למדבר נחים בשבת. – הילמדו מה בארץ משבתו של הגדוד? ולכם יקרים מגיע לכן ברכה, ששלחתם חיילים שעומדים על משמר הרוח הישראלית בחיי בגדוד אי־שם…

מזה אנו לומדים שמאמצים מביאים בכל זאת תוצאות, והרצון החותר מגלה אפשרויות להגשמה. קבלו לכן את ברכותי כמאחד מכם אלמוני, שיש לו שמות רבים שהוא אחד – החייל הדתי בכל גווניו. אני יודע שרבים הרוצים לבקכרם ואין להם מילים לכן ישמשו דברי גם במקומם.

יתן ד' שהשנה החדשה תצעידנו לקראת מילוי דרישותינו, שנה של שלום וגאולה, עת איחוד ויחוד בארץ, והגברת מאמצים לשחרור הגולה הנאנקת ובנין ביתנו הלאומי, לנו ולכם ביסוס הנקודה והתעוררות הרוח, שיבת חברים לחברתנו ולמשפחותינו.

שלכם בנאמנות ובענווה. שאול

* * *

ב“ה כ”ז באלול תש"ג

הדסה היקרה!

בגלל ריחוק מהפלוגה אין הדואר מגיע לידי, זה שבוע ימים שאין באפשרותי להיוודע אודות שלומך, אם גם קשה לי לכתוב מבלי לדעת מה התרחש אצלך בינתיים, אבל בכדי שלא תדאגי לשווא הנני כותב, בעצם הייתי צריך לכתוב מכתב ארוך המציין בכל הדברים שנגעתי בהם במכתבי לחג, הנני זקוק לכתוב לך על מהלך מחשבותיי, על מהלך חיי הנפש היקרים והעשירים כאן בשקט הרב, התרגעות ספוגת אור ומנוחה פנימית, ימים שבהם הנני עוקב על שנים ועל מאורעות שעברו, סקירה על השתלשלות דברים בחיינו ובעיקר הרהורי אני. בכל הדברים שכתבתי באחרונה היה ערבוב תחומים על הקבוצה ועל התנועה ומעט מאוד על עצמי־עצמינו, עתה הנני מוכשר לספר לך על הכל, מכיוון שהיה לי השבוע למשכן זיכרונות, לגילויי התבשלות, גרמו לכך ספרים אחדים, גרם לכך הזמן שלפני החג, הנכר השמם והריק והדממה הרבה שעל יד המעיין, החליל של שבתאי וקרני האור שהציפוני.

כמה הנני מאושר למשל לדבר פשוט כמו לשיחה פשוטה בערב בניב חברי, זאת הפעם הראשונה ששוב הננו מדברים כבני־אדם, משפחה קטנה הננו כאן ובערבים מתחשפים ומתגלים הסודות החבויים שבמסכת חיינו, פשוט ומובן הדבר שכולנו נהיינו “אנושיים” יותר, חוץ מזה הנני שמח שעלה בידי לספק קצת קדושה שבתית, הודו לי החברים בהתפעלות שבפעם הראשונה הרגישו קצת בשבת, שרתי שרתי הרבה וזיכרונות סופרו ויש כל כך הרבה לא מסופר עדיין.

כן יקרה, ימי החג מתקרבים והם כמובן מעלים בי שאלות ומחשבות הנוגעות לך, גם אני חושב לאיזה נוף ולאיזו מסגרת להכניסך, גם אני מהרהר על התפתחות הבראתך, על בילוי הזמן ועל מצב רוחך. רבות כבר לא סיפרת ואני משתוקק באמת לקצת חוויות, לו אפשרי היה להציץ ביומן.

כאן לא השתנה שום דבר, אותו החום ואותו האבק והנוף העירום והמונוטוני, יש לי הרבה זמן לקריאה, ללימוד ולסתם מנוחה. החדשות מגיעות אלינו כמעט בזמנם, הלב צופה כבר ליום שתופל המכונה המטורפת של עמלק, אמנם היו שבועות שהתלבטנו בין שאלות קשות, מצד אחד חזית קוראת לנו ויש גם קשיים שמעכבים זאת, כהיום שקטו הרוחות, הפגישה עם היהדות במקום עוררה בי חשק להיפגש עם הגולה בפולין, כה רבות מופיעות עכשיו זיכרונות עליהם, נהוג היה בראש השנה לברך את הילדים, מי יודע איפה האבא נמצא והבית התגוללו? ולא רק הם בחשבון, עם שלם, מיליונים אחים, אמנם דאבון רב מדכאנו – מי יודע מי נשאר לנו? מה שלומך? מה התנאים במקום? מה חדש בקבוצה? היצאו כבר לנטוע? איך פתרו את שאלת הכלאיים? לא בדרך ההתבדלות נלכה ואני לעולם לא אתבייש להגיד מה שבליבי, עתה יותר מתמיד הנני מרגיש את האמת הדורשת תשובה התובעת ולא נותנת מנוח, איך לשתוק? נכון שמצבנו מבקש לנוח, לחיות באקראי בפינה, אבל נחוץ להתחזק, אלה הם חיינו, להם נחוץ לשרת, לא “הביתיות” המצומצמת, כי אם הבית הבנוי על חזון העם והתנועה, חי ופעיל ונושא משאת הרעיון.

שלום לך מקרב לב רעיה. ברכות רבות רבות לקראת השנה החדשה, לגמר זמן שהותך מחוץ לחברה, כה הנני מחכה ליום הזה! לעת עתה ככה נחוץ לנו להמשיך, מועד ההתראות ידחה בלי זמן מוגבל ועד אז הננו המחויבים לקוות ולהאמין, יש לנו לשמוח על זה שיש, על קרן הנחמה, על הצלה מציפורני מחלה קשה, על הבריאות, כן דבר פשוט בריאות, את בוודאי יודעת את ערכה טוב. אגמור את המכתב בתקווה להמשיך בקרוב ביתר אריכות ובעשותי בכדי למנוע מדאגות – הנני זוכר את חובתי, זאת גם השעה הכי יקרה לי, קצת לשוחח, זה אף פעם לא היה קשה עלי וכך גם עתה, בחפץ הנני רותם כל אחד.

שלך באהבה ובדממה. שאול

* * *

ב"ה

“מעברים”     כ“ח באלול תש”ג

שאול יקירי!

אתמול קבלתי צרור מכתבים ממך, אשר שמחתי לי מאוד. מנחם היה כאן לבקר אותי. תאר לעצמך מה גדולה הייתה שמחתי, אחרי שלשה שבועות, סוף סוף בא משהו קרוב.

אינני רוצה להתלונן וגם לא מקשה עלי הבדידות, אבל לרגעים מתעוררים בבן אדם געגועים למישהו קרוב, בעיקר שרואים הרבה מבקרים אצל אחרים והמקום הוא לא מרוחק. אם מרחק גדול מבדיל ומפריע בעד הפגישה, אז גם העמדה היא אחרת ומשלימים מהר.

ביקורו היה קצר, אבל נעים מאוד, הביא לי חבילה עם כל טוב מלאה, היא באמת חושבת עלי ובכל מעשיה זה מתבטא. חוץ ממכתבים הביא לי מנחם גם מכתב מרחל, זה הראשון ממנה, שלומה טוב ומחכה להתראות ושמחתי הייתה שלימה בשמעי שהגיע מכתב גם מיצחק אחיך. מ. קרונה כותב על קבלת המכתב ומוסר שסודרה עבורו דרכיה, שהוא מבקש תמונה ומוסר ד"ש מאבא ומאחיותיך. כל זה הגיע בדיוק בזמן, כאילו ברכה לראש השנה. ייתן ד' שבקרוב נוכל לשמוח ולראות אותם ולא רק את מכתביהם.

גם עקיבא הפתיע אותי במכתב. קיבל עכשיו חופש לחודשיים ללמוד ערבית ואח“כ ייסע להשתלמות לירושלים פעמיים בשבוע. חושה לבקר אותי בקרוב. רוב ברכות ממנו וברכת כוח”ט, אך יותר מדי היה לי אתמול לשמוח, לדאבוני היום כולו לא עבר רק בהפתעות נעימות. הכינו לכל הישוב הפתעה ודאגו למרר את רוחנו. פסק הדין שהוצא על הנאשמים הדהים אותנו, שוב הוכחה ברורה לכוונות “טובות” כלפינו, נתחדש בזיכרוני הוויכוח הסוער בין דוב ור.ב. אז אמר המרצה “שהיסטוריה של אחדים לא במקומה” והנה מה עתה? האם גם כעת יעמוד בדעותיו? כמה עצוב הדבר וכמה משפיל ומרגיז ושוב להבליג.

אני מקווה שבינתיים קבלת את מכתבו של הרופא, פעמיים שכחתי להכניסו ורק במכתב השלישי נזכרתי. אם לא שלחת את הכסף, אל תשלח, לא חסר לי. עניין המשכורת כבר הסתדר ויש כסף אצלי. התשלום בעד בית הבראה מסודר מטעם קופת חולים וקרן נכות בעד שלשה חודשים, לקבוצה זה לא עולה. אני מקווה שאחרי הזמן הזה אוכל כבר בכלל לחזור.

אגמור, כי מאוד מאוחר. התמונה יפה, הילד באמת נחמד.

בקדושת החג ובנשיקות ברכה, כוח"ט. שלך לעד. הדסה

* * *

לשנה טובה תש"ד

הדסה יקירתי שאי ברכה!         "הלוך הלכתי ממני אלי. (ש. שלום)

והשנה החדשה, המקווה והכסופה בדורנו אנו, בנחשול העיתים מתוך כור הייסורים והצרות – העתה כבר באה? כולנו עייפים בדרך הכיבוש והגאולה וכולנו מצפים כה לשילומים ובכנות, רק אנו מחודשים מתוך הכור יוצאים והשנה שוב רק נשאל למובן ה“חידוש” – הישוב, העולם, מצרך התעתועים, התבוא שעת האהבה ללאומים? כנראה “יאהבו” הזאבים אחד את השני מתוך פחד והכבשה יטרפו".

השנה החדשה לנו חידוש מאמצים, משנה התמכרות ומשנה הקרבה, כי אין חדש עבורנו בתור אומה, לעצמינו לפינתנו החמודה קדושתה להחזיר ועם זה את חיינו העצמיים לחדש באורין קדישין, (באור קדוש) ויחד את הגשר המאחד ליהנות, הצרה מחייבת, הסבל, הבדידות והיתמות. כל אחד לפי כוחו להתאזר באהבה לאחיו, אולי כבר היות אחד? ובאד להתקדש הלוא צוו? לא נדע מנוחה ושקט, אין ערך למנוחה שפלה אכולת אימה ורצח מיליונים, לסער, למאבק עם עצמנו, לנתיב המתאמצים באין מרפה ובלי הרף – לסלול דרכים, לפלס מסילות, לכבוש הר ובקעה להתלכד ולהתאחד ולהאחד תוך חבלים, תוך התגוששות, אבל לצאת גאולים מהקרב הפנימי.

שנה חדשה ומה החידוש? אם נחדש – יתקיים חזון ההתחדשות, אם לא – יתקיים משא הפירוד. רחוקים אחד מהשני במערכות הפרט והציבור עם אלוהים ואדם, עם חבל כושל ורצח אנשים, מהנכר לך רק ברכה צנועה תדובב על גחלי הזעם והחרון – היי ברוכה! – היי כמוך! כי נחמה היא – עמידת בנות זקופות. דוויים ושכולים מיותמים ועייפים – אין דבר! נגעי נגיע, קרבי קרוב לנבל האלם של זעמנו – עוד יש ניצוץ ללהבה יהפך בנגעך בעוז, אין דבר! עוד ינדוד אלוהים בעצמו לטנא אהבתנו נטפי נחמות – שנה חדשה – בחידוש החזון, בהליכה בטוחה בדרך הקושי לאמת אחת של אחדות וצדק וחופשיים נחוץ היום, בלי התקשרות לעומד ול“יש” – הלאה! בעומק וברחבות בהגיון והתלהבות – תמיד, עד שניצור את עצמנו מחדש – עם עובד בארצו ויוצר, שנה ככל השנים, אולם כבודת רגשות, עמוסה קרבנות ובכל זאת לא כושלת, כל עוד לא תשוב הכבשה לעדרה במולדת היותה בטוחה וחופשית – זאבים יחרצו שניים, וטרוף יטרופו – – –

בינינו שנה חדשה משבילים רחוקים תבוא – הברכה בכנף תביא, אשורנה ממרחקים עוד יותר כבושה, עוד יותר צנועה, כי נתון לה את לבנו. האהבה לא נשקלת בהצלחות, ההצלחה באהבה, בנתינה מתוך חרות – בת חורין.

טוב לסלוח יקרה וסליחה לבקש גדולה מזו, כעבים ברקיע להיצמד ומטר שופע של דמעות גיל להדמיע, כגרגירים באדמה נימי הקשב לאחד ולדעת – יכו שורשים! ובי אותם המילים “אני רואה יד ההשגחה בהשתלשלות העניינים בכל התהליך הזה ואין לי שוב אלא לשמוח בחלקי, כי מי יודע כמה היה הכל נגמר אילו קרה אחרת?”

נשמח בחלקנו הזה הכאוב אבל המזוקק “תמיד לעמוד על הרמה הדרושה”, “בכל התנאים לא נסור מדרכנו”, הנני בבוא השנה החדשה לחדש את הנכונות – אין לי כלום משלי! ואת? תהא אהבתנו נוף לנכונות, ליתר שאת, ליתר עוז, וליתר התמסרות ואין חידוש – – –

* * *

ערה“ש תש”ד

חול ואוויר לוהט שולטים בכל, שמש בוערת שופכת קיטוני־אש על פני מרחבי הצוהב האין־סופיים וסופות־אבק מערבלות שמים וארץ בריקוד שטני סוער. נוף מונוטוני שמם ושטוח מחכה מבראשית לכיבושו. האדם מאבד את ערכו וזהותו בחיק מרחבי היקום הריקים ואף אלפים נראים כאן כגחיל רמשים חסר ערך וצורה.

הגבעות משנות את צורתן מדי רגע, בורחות ושבות בהתאם לכוון משבי־הרוח העזים, גם הים בורח ונסוג חליפות מקוו החוף החורג והמשתנה ללא הפסק. עזותם של סיפורי המקרא הופכת לממשות חיה וכאילו קול עתיק מנסר בין חומות וגדרות התיל של בתי העלמין הנרחבים והעזובים וליקחו כמו מאשר את חכמת המוסר הנשכחת, כי צריך לנדוד שנים רבות במדבר כדי לזכות בלוחות חדשים.

קול בלתי־נראה קורא אליך מלב המדבר הזרוע קברים ושלדי ברזל: שור למרחב הפראי החסר נשמה וכיוון, יצרים פרועים שולטים בו וחרב אדם איש בלב רעהו וכדוריו שלוחים ללב אויבו. הריקנות המדהימה והמהממת בראשוניותה כובשה את הכרתך ואפסותך האנושית נצמתת עד דכה כדכיו של הים הרוגש והנרגע מדי רגע, המיית משבי־הרוח ויללתם הנוגה והעזה משתלטים על ישותך כיללת חיה אדירה ופצועה שיצאה מדעתה. אין לך מנוס מהווית האימים המטריפה, כי אם לכנס את איבריך בבגדך, להתעטף בנפשך פנימה ולכרוע בתפילה לפני אדון האיתנים ולילל ולהתרפק ברעדה ובבכי: יא אללה, יה אל.

המדבר שלפניך היה פעם זירת ההזיות, פטא־מורגנה – ארץ הזהב והחלומות, כעת הוא גיא ההריגה. כולנו שבנו המדברה, כל צבאות העולם מכלים בו את הישגי תרבותם, כולנו כחגווים טועים ומוכים. מבטך מסייר באופק הריק, רק עצי תומר בודדים נתקעים ברקיע, מתנודדים בסערה ומוכים כמונו.

בארץ הזלעפות והצמאון יש אי־שם נסתר והומה – אואזיס עתיק ומתעורר הקורא למשב רוחו של אל־וקים, שרידי גזע דווי ומושמד כוספים לנקם ולהתקדשות. זיקי־אור כשריד־חזון, שהועם אך לא כבה, במחנה הלוחמים העברי בציה, נפשם מפועמת ביסורי־אמונה וכפירה במדבר הנסער ממשבי הרוחות. באי־שם המדברי, הצרוב והמעורבל בענני־חול נודדים, לבם הנלבט והכואב, הנשוב לראות מחזות שדי? הנזכה להחזיר את האמונה בצלם האדם? הנסכון לצרף את שברי־רוחנו הנבוכה לשלמות אחת ושורשית? בתשובה שתצמח בין שדות הקטל העגומים תלוי עתידנו, תלויה חרותנו הנפשית.

שבחי המים

שבחי המים, חלחול ויחול של קילוח חי וחפוז העולה מעמקי הבאר, שיר נוהם בצמא הוא, חוק לכל חי, לאט ובבטחה מסתבר לנו תוכנו הסמלי והממשי של סימון עצי התמר הבודדים. בלי מים לא תוכל לנדוד בדרכים השוממות ומכוסות ענני־אבק צורבים. המימיה והחמת העתיק הם הכלי היקר ביותר, איש איננו מעז לנוע בלעדיהם וכל אחד מאזין לרחש המים שבכליו, כדי לאמוד את כמותם. ״הוי, כל צמא לכו למים!" אין פקודה יקרה מזו, לו רק בבאר הרוח החל פכפוך ושפיעה רוננת מתחתיות קיומנו, אילו רק הופיעו אחרי היובש מעינות הישועה המרפאים שברון־לב ונפש.

קר ואפל הלילה, שוכבים אנו בנכר והסער פוסח ומדלג מעלינו בהשאירו שכבת חול על גבינו, גבעות חול זהובות־מסורקות ומחודדות ככתב אל־וקים מקיפות אותנו, מאי־שם בוקעות יבבות של מתפלל: יאללה, יאללה, יה אל… וגמלים מותחים צוואריהם בהקשיבם למי המעיין המפכים לאט, כאילו מתוך הבאר יעלה ההד.

לרגלי ההרים

קרובים ורחוקים נפגשנו לרגל חופשה בעיר “הירוקה” דרנה שלרגלי מחיי. שונים הימים האלה מחיינו הקבועים במחנה שהפקודה שולטת בהם. בתוך המסגרת בין הנוקשה של חישול החייל, חיסון גופו ורוחו, מתבטלת ההתייחסות האנושית בין אדם לרעו. בהמצאותינו מחוץ לקסרקטין הננו חוזרים שוב להרגשה אנושית וחברית. עצם צורתו של חדר ופתיחת דלתו, שהם כה שונים מחיי המחנה, גורמים גם לפתיחת הלבבות ומלמדים אותנו את ההערכה ההדדית המבורכת. ההרים העומדים כחומה בין המדבר והעיר מרעיפים עליך רגש של ענווה ובהשקיפך על המישור האין־סופי, המשתרע לרגלי ההרים הגבוהים, קומתן מתנמכת ופיך לואט: קטונתי.

שקט שורר בפינת־חמד זו שבלב המדבר,שקט חי ורוחש, שקש של שתילים רכים הצומחים בגינות, רחש הים והמון גליו. אין כאן אווירת המוות והחידלון כנהוג בערבים האילמים במדבר הזרוע בתי־עלמין. האדם מקשיב לדממה העמוקה והמרגעת ומצפה לגילויים מפתיעים ומרגשים. אין בלהות ורצח ביקום, אין אויב ואף אש ואימונים מפרכים אינם, כולך לעצמך ולעצמיותך. בערבים, כאשר השמים מחווירים, ניצבים הבתים הלבנים בקיפאונם וכמו מקשיבים לחיים שפעם פיכו בתוכם, לזיכרונות העבר שהשאירו האנשים שחיו בהם לפני המלחמה ואף לרוחות הנופלים ההומים בסביבתם. עומדים הבתים בקיפאונם ומקשיבים לקולות הזרים הנשמעים בחללם וקירותיהם כאילו מצותתים לקולותינו ולכוונותינו, גם צעדינו חופשיים ואטיים וכל הגיגינו נתונים לחידת החיים והאדם. מה ערך לכל הבניינים וההישגים בלעדי החיים עצמם? מה גרם לשפיכות הדמים המחודשת וכיצד היא תפסק?

ערב ערב מתאספת החבורה על מפתנו של הבית העזוב והזר בו שוכננו והוגה במשותף ושותקת במשותף. לא הרחק מאתנו, לרגלי ההרים, דוממים גם בתי הקברות הנרחבים.

רחשי נפש

לפעמים נפתחים שערי הנפש ומן דהו מתוודה בחום ומגולל את האודיסיאה הפרטית שלו. בדרכים עקלקלות הגיע לחופי הארץ, נמלט בנס ממערבולת החיים והסופות. צעיר היה בצאתו לדרך ועוד עכשיו ניכרים בו רכותו ותמימותו הטובה. העולם שפל ומושחת ויד החזק רוצחת את החלש והוא בן לעם קטן הנתון לפגיעות ולשמד. הוא ער כארנבת, חכם וחריף ומלא רצון להילחם באדישותו של העולם הגדול והמושחת, הוא מפסיק את דממתנו ומהרהר בקול: “…אולי נצורף שם באש החזית למשהו אחר וטוב יותר, הלא כמעט פסקנו להרגיש והתקשינו כאבן, האם נפילתם של מיליונים לא תעורר בנו את הזעם המטהר? גם אם סכנות וקרבנות כרוכים בכך, מוטב להסתכן ולהיפגע מאשר להיהפך לאנשים חסרי מצפון ורגש. יש לעשות משהו, הוא מדגיש ברט, משהו שיוציאנו מהרפיון והאדישות.” הסובבים את הדובר שותקים קמעה, עיניהם צופות למרחקים בהם הים רוגש ומכה בגליו בשפה ובמזחים ופתע שרים “עלי־נא עלי שלהבת שלי, מדם חלליך הדליקי נא אור…”, כמשלימים את חוט מחשבותיו של הדובר.

לילות רמאדאן

ימי הסליחות קרבים ואין לנו ספר סליחות, אך לא חסר לנו על מה לבקש. בדממה הזו העמוקה וביחידות זו של ארבעה, הסליחות מתבקשות מעצמן. יוסף, הגבוה שבינינו, נזכר בילדותו ובאווירת עשרת־ימי־התשובה והוא אוהב לסלסל בקולו הגרוני נעימות וניגונים מהתפילות וכך הוא מושך הפעם את הלחן שאהב בבית אביו בעת שהוא מנקה את קנה רובהו הארוך ומסיים במין ניגון מתייפח ומתחנן, מקביל ליללותיהם של הכפריים והנוודים שבסביבה. בלילות הראמאדן נשמע ים קולותיהם וקולו המסלסל ברמה ומעירים אותו ואת הפרבר כולו מהשינה.

קולו מסיים את “יעלה תחנונינו מערב” ומיד עובר ללחן של ״לילות ירושלים", בו מתנה המשורר את אבלו על חורבן הבירה:

וענה לי הד לבבי

וענו לי מסביב ההרים

אלפים לחורבן

בן, בן, בן־בן…

ואזי כאילו להמתיק סוד עם אלפי שנות חורבנה של ירושלים ולגרש את השקט הלוחץ על הנשמה, מטעין יוסף את רובהו ועורך “פאנטזיה” פרועה לתפארת, תריסר כדורים נותבים קורעים את מעטה האפלה ונוצר איזה קשר פתאומי לאש המבהקת של הכדורים לבין יללות אנשי המדבר המתפללים לאללה. ואחרי האש משתררת דממה עבה יותר וסמיכה המשרה במרחב הריק יגון חסר סליחה וניחומים.

יתום קטן בעיר ירוקה

עיניים רבות של יתומי מלחמה ראינו בערים החרבות של לוב, אולם בעיניו של שמעון הקטן היה משהו טהור ונדיר, משהו מראשוניותו של התנ"ך המבליטה את העדר הצדק וההגנה באמצעותו של מבט תמים ונוקב, פגשתי אותו בבית הכנסת של דרנה כאשר בא להגיד קדיש אחרי אביו, שנפטר במחנה הריכוז שהקימו האיטלקים והגרמנים בג’דה״.

ראיתי את הילוכו השקט והצנוע, את בישנותו המופנמת ואת תום עיניו העצובות ונצמדתי אליו לנחמו ולעודדו. הקשבתי לתפילתו ואחר־כך לסיפור ילדותו הדוויה, שמאז מות אביו, המורה, הטילה עליו חובות שהיו כבדות מכוחות נפשו הרכה, דיברנו מעט, אך מבטינו דובבו רבות וטוו בינינו חוטי ידידות והוקרה. הוא הזמינני לסור לבית אמו, אך סירבתי, כי היה עלי לשוב למחנה. הוא סר הצידה מבויש וכועס ואחרי רגע שב אלי והחל לשדלני: “אתה אחי, בוא אלינו!״ הוא לא יכול היה להבין את סירובי, התקצף ואמר: ״אתה לא אחי,לא רוצה לבוא לביתי…”

ידעתי כי הוא הולך ביום עם אמו לעולל בכרמים העזובים של דרנה, שהיא נווה־ירוק במדבר החרב והשומם ולכן סרתי למחרתו לבית הכנסת לעת ערב לראותו שוב, כאשר הבחין בי רץ מאושר לפגשני, טיילנו יחדיו ברחובות העיר ועד בית אמו הביאני, היה זה כוך אפל ונעדר כל ריהוט, רק שתי מיטות ברזל שבורות מילאו את חללו. ידו לא משה מידי ולאושרו ולגאוותו לא היה גבול. “זה אחי” – דובבו שפתיו ודמעת אושר נשרה מעיניו היפות והעצובות. סרנו לצלם המקומי להצטלם וכאשר מסרתי לו את התצלום המשותף עם שמי וכתובתי החביא אותו מתחת לכותונתו הקרועה ואץ להראותו לאמו, מדי פעם היה מוציא את התצלום, מביט בו בעיניו הקרועות מרוב שמחה ולואט בלי הרף: ״שמעון היתום ואחי".

כאשר שמעו חברי החיילים על שמעון היתום החליטו להכירו ולעודדו במתנה כלשהי, לפני עזבנו את העיר הלכנו עמו לשוק וקנינו לו בגדים והלבשנוהו מכף רגל ועד ראש. לא היה קץ לאשרו של הילד, הוא שילב את כפות ידיו הצנומות בידי חברי ומשך אותם לחדר אמו האפל להראותה את בגדיו החדשים ואת אחיו מארץ ישראל שכה הטיבו עמו.

בכוחו של “מלך עוזר”

בשבת אחת נזדמנתי לבית הכנסת של בנגאזי וראיתי לפני חייל שנראה לי כאנגלי. לא הבנתי מה nחפש אדם כמוהו במקום קדוש זה של יהודי המקום. פתאום הוא נעמד מאחורי גבי והתחיל להתפלל בהברה אשכנזית מובהקת כאחד מיהודי פולין, כאשר קלטה אזני את ה״מלך עוזר" המסולסל שלו הבנתי כי הבלונדי שלידי הנו מרוסיה, יהודי לכל דבר, אך חי באנגליה, הוא סיפר לי כי הוא מהנדס במקצועו ולפני שנים היה אף חבר בתנועת המזרחי. ארבע שנים הוא משרת בצבא ונפצע קשה בצרפת, בשעת הנסיגה מדנקירק, סיפרתי לו כי חשבתיו לגוי ואז החל לספר לי על ביקוריו הרבים בארץ והביע את צערו על שאיננו ציוני ואיננו משתתף בבניין הארץ, בהמשך שיחתנו הביע את דעתו כי הפילנטרופיה של יהודי הגולה נחוצה לציונות ולכן הוא עוד שם, אך לבו בירושלים. יהודי מהגולה ויהודי מארץ ישראל נזדמנו לבית כנסת אחד בנכר ובכוחו של “מלך עוזר” נתידדו לשעה.

אין לנו דבר קדוש

הס הושלך במחנה, כמקשיבים לעצמנו שכבנו על המזרונים מביטים למרחקים מבעד פתח האוהל שיריעותיו מופשלות, רוח קרירה עזה נשבה ללא הפוגות ובדרך פרטה על פחי־הדלק העזובים איזה קולות מאוימים ומוזרים, הירח האדיש להתרחשויות הארציות ולהרהורינו שט לו במרומי הרקיע והאיר באורו התרוג־ירקרק את מרחבי הצייה הריקים, רק צמרתו היחידה של הדקל הבודד והישיש נשאה מולו בסימן שאלה מוזהב ויצקה תוכן קלוש ומפוקפק ליקום השותק והנאנק לעתים מתוך ריקנותו האדירה. הרוח לטפה ללא הרף את גבנוני החול הפרועים, בנתה עליהם כעין מגדלים זעירים ושוב סתרה וישרה את מה שבנתה בשקידה פראית, כאמן והמנתץ את יצירי דמיונו, היא כאילו לחמה עם היצר הדוחפה לגעת באלפי הגרגירים החדים והנוצצים כדי לגבשם לצורה איזו־שהיא.

בחללו של האוהל הקודר והדחוס אוויר חם עוד נשמעו הדי הדברים שנאמרו בין אדם לאדם, עוד זכורים היו כל אותם הגיגים על החיים האובדים לשווא בקרבות, שאין בהם כל טעם, כאילו פלשו המחשבות כרכבת טעונה המחפשת מסילה לנוע על גבה ללבבות, כאילו אלפי ניבים התפרצו מעמקי הבדידות ותבעו להתממש ולו במשפט אחד שיש בו תשובה. “יש תחושות, אך נתיבה אין” – ניסה מישהו לבטא את טעמה של המועקה בהגדרה קרה, ומאי־שם מתוך חללו החשוך של האוהל המצטנן והולך הציב מן־דהו שאלה: ־מה נעשה בכוחנו זה המתחשל לרצוח? לאן מובילה אותנו דרך הכוח, דרך הזרוע? מי שלא ירדו לעמקי כוונותיו השיבו בלהט פשטני ותמים, כי יש מוצא מהמבוך, כי דרך זו המובילה לחזית היא מימוש כל המאוויים בשעה הנידונה, מעבר לה אסור להגות ולהביט.

כסער זה שבנה וסתר את שטחי החול הנרחבים באפלה, בנתה וסתרה רוחם את הכרתם. איש לא עצם את עינו בליל זה, רק עין נפשם הביטה למהות כאבם וגלתה בדברי זולתם את השתקפות מחשבותיהם.

וכך ערים האזינו לסערה שבלבם, לדממת המרחבים הרוחשת וליללת התנים הנוגה, מדי פעם פלט מישהו אנחה או מילה ויש כי ניגון מתחטא ומלא התפעמות לא־רגילה הושמע. פתאום השתתקו הקולות וקורי־שינה עמדו לסיים את ליל השאלות והלבטים, בהזיות שלא מהעולם הזה. שכני, שנפשו פלחית ועיניו כחולות כתכול הכנרת, לחש לתוך האפלה: “אין לנו שום דבר קדוש…” והכל היה אמור במשפט קצר וכנה זה. “יש הרבה דברים יקרים וחדשים בחיינו, אבל קדושה אין.”

היה זה בלילה הראשון על אדמת נכר, ליל שבת ראשונה בגדוד שהתארגן למסעיו הארוכים. מעתה הדהדו דברי הווידוי החושפניים של הפלח הדגנייתי בלב כל אנשי המחלקה, שסוף־סוף התעטפו בשינה עמוקה. הרוח שהמשיך לסעור במרחבים הריקים כאילו המשיך להשמיע את דברו: אין לנו דבר קדוש.

דממה וקול

הפעם אנו ארבעה בלבד, בסביבתנו שרידי חורבות קרטאגה, הבניין שבו אנו גרים בנוי מאבן, קירותיו עבים כשל מנזר והוא מרוחק מכל ישוב וניצב לבדו בלב הצייה, מסביב שקט אלוקי, שרק פעפוע מי־המעיין, הזורמים לבריכה קטנה שלידו, מקים שאון־מה. המנוע הקטן מפעיל את המשאבה בשעות היום ומזרים קילוחים דקים של מים לשוקת, שלידו ובערבים, אף הוא מצטרף ליקום הדומם ונח מעמלו. לשבתאי יש חלילית קצרה של עץ ובערבים כאשר היקום מסביב מחריש ושותק, הוא נושף לתוכה את רוחו החמה, הוא מקפל את רגליו תחתיו וכרועה ברברי מחלל עד חצות הלילה, שירי רועים מזרחיים משתפכים ורועפים איזו עצבות וצימאון שאין להם תקנה, לפעמים הוא מנסה בעזרת שירת הקוקייה לעורר את הישימון מתרדמתו העמוקה ויש שהוא פורט על נימי הכוסף הענוגים ושולח את מילותיו של ביאליק ללב הצייה:

ים הדממה פולט סודות

וכל העולם שותק

ומאחרי הרחיים שאון הנחל אינו פוסק.

ויש כי שבתאי מפסיק את שירתו באמצע ואומר: “אני שר, אני מחלל ובעצם אני רוצה לבכות…” מי יבין לרוחו של רועה־צאן בצייה מנוונת ובשרב לוהט? מה יהיה גורלו מחר? הזמן חולף, חייו של המחלל כאילו מייבבים בחלילו, חרש הוא משלח את אנחותיו למדבר: ״אמא, אמא".

כגחלים לוחשות צרבו המילים: ״אינני מאמין באל־והים, אינני מאמין יותר… אני בחור גלוי־לב, עוד בהיותי בקיבוץ התלבטתי בענייני ההשגחה, החיים שם לא סיפקו תשובה לשאלותי, כי הם התנהלו במסגרת קפואה ולפי מנהגים מקובלים, ברחתי מפני השגרה המטמטמת, עזבתי את הקיבוץ וגם את האל־והים עזבתי".

= אין החום שבדבריך ואותו חפץ ההיטהרות והידיעה? מדוע, יקירי, לא תוכל שוב למאמין?

– “ככה זה, נגמרו לבטי, אינני מאמין יותר”.

– הרי אל־והים חי בכל אדם, בכל מקום וגם בך ובי, הרואים חובה להקדיש את חייהם למיגור הרשעה והטירוף? איך להתנגד לך, יקירי, באשר כפירתך כה קרובה לאמונה? הלילה ירד צונן ושקוף, גלי הים הסתערו על החוף וחבורתנו שנסערה מווידויו של הנער דממה ארוכות עד שמישהו החל לשיר חרש: “הכניסיני תחת כנפך” ולא פסק עד שעגן קולו הדואב ב״קן תפילותי הנידחות.״

ובי התעורר זכר ימים נשכחים כאשר עברתי עם חברי את שנות המרד ובקשת האמונה הצרופה, אותן סערות בהן הרסנו את המוסכמות הריקות וחתרנו לגילויה של האמת הוודאית, תוך חישופו של השקר שקינן במנהגים ובאורחות החיים המקובלים. בקשנו ליצור חיים חדשים ולכבוש לנו דרך חדשה לאל־והים, אחר כך באו ימי בגרות ומציאת דרך למסובב, לזולת ולעולם הנלבש בתעיותיו ובמבוכתו, רק כאשר פרצנו מעולמנו האישי החילונו להבין את הקשיים, המניעות והלבטים החוצצים בין חפץ ההתקדשות לבין מימושו בחיים. אז מצאנו את דרכנו החדשה לאל־והים, לחיי אמונה טהורים ואז גם הבננו ללבם של אלה שאיבדו את אמונתם.

חיבה התעוררה בי לרעי הצעיר שבא לצבא מאותה תנועה ומאותו שדה מהם באתי גם אני. ראיתיו תועה ועזוב בים המחשבות והלבטים כאותו אדם שקפץ מאניה מתנדנדת לים הסועד ולא שעה לדעת בעלי הניסיון שאמרו כי הים ירגע, כי כך דרכו של הטבע, כבתים הריקים והחשוכים נבטו אלי עיניו הדולקות ודומעות מעט, ריחמתיו ולא האצתי בו לשוב מצינת קדמוני הרוח הצרופה, ידעתי כי כמותם איבד את ביתו והוריו ואף אמונתו בחברה החדשה שמצא לו איבד. הוא היה יתום מכל, אך כפירתו הייתה כולה אמונה לוהטת.

למחרת, בדרכנו לבית הכנסת, נקשרה השיחה מחדש אולם המלים לא יכלו להחיות את מה שנשרף בנפש, מרד וקדושה אין, דור מחפשים, דור של קריסטופים, שלא הספיק להתבגר נקרא למלחמה, לשרות ואף למוות. יכול להיות ש“הציפור הפצועה” תשוב ותמצא מנוחה בקינה האמיתי, הן הליכה זו לבית הכנסת מוכיחה כי לא כל החוטים נקרעו, הלב הדופק בחום וכמהה לטהרה אי־אפשר שלא ימצא את דרכו חזרה.

– אין דבר, רעי, כל מי שצמרת ענפה לו, גם שרשים עמוקים יכה. לא נגמרו חיפושיך, חיינו הם דרך בלי סוף. לך ללמוד והשתלם ואם את האמת תחפש תגיע גם אל אלוהים. ובערב כאשר השקט ירד שוב על העיירה הירוקה שבלב המדבר, בין בתי העלמין ומים ההומה ורוחש, נשמע קולו המתחנן של בחור, קול עורג לביתו בארץ, לשדות משקו שעזב במרחקים:

אספני אליך אסוף כשבולת

שבולת לגורן בחג הקציר.

מההרים שמסביב חזר אלינו הד עמום ואפל כמבוכתו של המתלבט, קול נכאב המבקש להתבהר.

* * *

ב“ה ג' בתשרי תש”ד         הדסה יקירתי!

כבר החג עבר והשנה החלה, את איחולנו אין צורך להעלות במכתב, בוודאי התפללת רבות, אנו הסתדרנו טוב מאוד, היה לנו מניין ותפילה נאה, אם גם במסיבתנו קשה להרגיש את החג כרגיל, יש לציין שהפעם היה יוצא מהכלל, חוץ מהתפילה למדנו וקראנו קצת שבא להראות על זיקתו של הבחור שלנו לקצת אווירה תרבותית.

את מכתבך קיבלתי, אני מודה לך בעד התמונה, השתקפות הווית בה, הלוא זה מעתה מספר וטוב לי להגות במקצת בך ולראות את מלחמתך ואת החלמתך. היי ברוכה לי בייסוריך ובהיאבקותך, יותן לך לחזור הביתה ולחיות כאוות נפשך: תמימה מאמונה וצנועה.

מה דעתך על ספרו של קבק? איני יכול לסתור מכיוון שאין לי ספר ביד, אני חושב שלא לקחת את תכנית הספר בחשבון וחוץ מזה יש גם בספר ממאור המשפחה היהודית. יש לציין שזה לא בא לביטוי בשיחות, אלא באווירה שבה אנשים גדלים. מאחרי הכל יש יד לחום הביתי גם כן. הנך חושבת שיש לקבק גישה שלילית לגולה? כל ספרו זה בא כאילו להראות על שורשי הציונות ובעיקר לחשוף את חתירת היהודי לגאולה, יש כאן ראייה היסטורית שאינה מדקדקת בפרטים, אבל מובילה אותנו לשורשי העם ולשרשרת הזהובה של המאה הזאת בעם, המצב הסוציאלי ואופייה של הנפש, החסידות, ההשכלה וההתבודדות, המסחר והעסק, ארץ ישראל ו“הרבי”, יש כאן היאבקות עמוקה והאור רב גם בה. נכון שהספר חסר קצב, לפי רצונו של הסופר הדבר, ספריו הקודמים מעידים שיש לו כישרון הסיפור – “במשעול הצר” (אולי אפשר לך לקבל את “הניצחון”?), הנך זוכרת אולי שהסופר סיפר שברצונו הפעם להשתמש בבד הרחב ולכן הכרח הוא לספר לאט, יש בספר הישג רב מבחינת תפיסת התקופה והתנגשות השאיפות, יש בספר פרקים יפים שמדיינים בהשקפת עולם ובתיקון העולם, הסופר רוצה להיות סנגור לעם אף בגולה, הפרקים על רבי זיסל, או השיחה עם המשכילים, מעידים על הפנים ועל הטיב של גיבור העלילה, חוץ מזה יש שם תיאור הפגישה בין הציונות בשלביה הראשונים עם ההשכלה, אמנם חייו המשפחתיים לא בריאים, אבל יש כאן פרובלמה סוציאלית וארוטית וגם השקפה על האישה, יש כאן חומר לדרמה גדולה, האין שבמקרה זה הסופר מצליח? חשבי על התקופה הזאת ועל מצב המשפחה לתקופה, זה הביטוי הכי מובהק וחוץ מבעיית המציאות יש כאן דבר מה גורלי – גורל האהבה בתעתועי החיים, השידוך וההזדככות של הגבר לאישה. בעיקר צריך לעקוב אחרי הבגרות של האהבה, שיודעת לבוא לכל אדם בסליחה ולאהבו, אין זה רק עניין משפחתי ואין רק כאן אשמה על מי שיש כאן גורליות, כמובן שכל הדברים הללו ישפיעו על הבא, כן נכון שהאור צריך לבוא, בספר הוא עדיין מאחורי הקלעים, אבל בחיים.

מסרתי לך במכתב הקודם על העבודה הרבה בכתיבה, כאן לא רק אומרים, אלא ממש חושבים שהנה זה שיגעון לכתוב את השורות הקטנות האלה ואת באמת באחרונה נכנסת למסלול הספרות. הציעי לי מה לקרוא ואוכל לדון אתך יחד, זה יעזור לי להעביר את החודשים הארוכים. שלך בנאמנות ובמסירות. שאול

* * *

ב“ה ג' בתשרי תש”ד

רעיה שלום!

בבוקר בהיותי בתפקיד ניצלתי את ההזדמנות “לשדר” מכתב קטן למעברים. חזרתי עכשיו ממשפט ציבורי שבו דנו על הופעת הזנוּת בחיים, אין השעה כמובן מרשה לי למסור את הבעיה במיוחד במעמד המגויס והצבא, אחרי כל הבדלי הדעות הייתי מאושר לערות הרעננה לבירור בעיות. גילויים רבים לנפש היהודי החדש הסולל דרך לעצמיותו ואין להשתקפות על החיים אותה הרב גוניות ואותו העושר של דוגמאות מאשר לחיים לבד, בכל אופן טוב שהאדם בוחן את החיים ואת השקפתו, מסתכל ולומד להקשיב לכל הווידויים, שהם פרי ההתלבטות של הפרט, להבינם ולהיות לאח עם כל אדם שלוחם בעד צלמו, דבר לא פשוט וקל. לרוב הננו נסגרים בתוכנו גם במצבים הקשים ביותר ולא מקשיבים לזולת.

הנה עוד מעט נחוץ שוב לשמור, אם גם רק להתחיל את המכתב כדאי, משתלבת השמירה כאן עם השמירה על השיחה עלי גיליונות הלחנים הרבים. לילה בעולם ושוב מנורה לפניך והגיליון שעלול להיות לשליח האושר ומאשיר, לפעמים המחשבה מתחמקת מתוך מכבש הסגנון, לפעמים הכלים של השפה לא יכולים להכיל את שפע החוויות, ואז חשבי רגע על הלילה הזה ועל המנורה, על השמירה ועל הרצון להגיד. מתחייך הרבה מהלשון, גם מהירות המחשבה עזה יותר מאשר היד הכותבת. לו הייתה אפשרית השתקפות מלאה או צילום מכל זה שעובר באדם, לא היינו אף פעם מפסיקים, תמיד היינו בטרנס של קשב, במסלול של התגלות. הנסתר החבוי הרבה פעמים נשאר לא מבוטא. (השעון בכל זאת מסור לזמן. אפסיק לעת עתה).

* * *

ב“ה ד' בתשרי תש”ד

[…] מחשבותיך אודות הבית והמשפחה מוכרים לי מאז ובכל זאת נימת הנטל בבדידותך הפעם לרגל החג מספרת על המציאות החדשה, על שאלות גורליות, על בכיים מקבלים בחיי האנשים, רוב האנושיות חיה רק היום, האין זאת גזירה של שיגעון גורלי בעולם? אי אפשר שחטא בארץ אחת, כלפי עם מסוים, לא יגרום למצב דומה ואף מתוך רצון בעולם כולו, הוודאי שאנו משלמים גם כאן לשונא ולידיד כאחד, מרירות רבה בחיים אלה, אבל האדם, סגולות כה רבות בו!

[…] כל חג מעורר בנו זיכרונות, עלינו לאהוב אותם, עלינו גם להתחזק ולהאמין, יש גם בי האמונה הזאת האי־רציונאלית על קיומם על אף הכל. השתדלי, בכל זאת, למצוא את דרך הביטוי, במכתב ביטוי מלא, כי עדיין שקט בנוגע חופש, עדיין זה רק 3 חודשים בלבד, כתבתי לך כבר גם שיש אנשים שגם נמנע מהם לכתוב, מצבך במיוחד עכשיו מקשה על ההרגשה, סוף סוף בחברה אפשר לשכוח קצת וגם להיווכח שכל אחד וצרתו נוגה, מערכת הימים מתוחה ועצובה, “כן אֶת הגלמוד בעולם – התקווה מעוררת”. ההשוואה בין הקשה והיותר קל, בין זה שיכול עוד להיות ובין זה שקרה במציאות, אבל אין תשובה לגלמוד, לתשוקה, לשיחה, ולהתראות. אין מכתב גם ממלא את החלל ובכל זאת יש בזה הקלה ותמורה קלה, לכן הנני מתמיד כמוך לכתוב ואם נמשך קצת הזמן יותר – בוודאי יש סיבות, חשבי על כך מלכתחילה וזה שאי־אפשר לאדם בכלל לספר נדון לגניזה, גנוזים הרבה דברים בנו, זה כאילו הפרטיזנים המתחבאים והמסתתרים עד יעבור זעם, עד בוא היום הנכון.

החג עבר בתפילה ולרגל עת הכיפורים והתשובה יש לציין הרבה דברים במבוך הימים האלה, אסור להתגדר רק במסגרת המצומצמת, חובת כל אדם להיות רגיש למה שקורה בסביבתו, גם לחברה אסור לבנות מחיצות לחברתה, רוח העזרה וההבנה כלפי הזולת מן ההכרח שיכו שורשים עמוקים בחברה וגם לנו יש ללמוד מהדברים מסקנות אחדות, כגון הפיכת המסגרת המצומצמת של המשפחה ושל עשרות בתים לתנועה, אסור לנו להיות כת.

תביני לבד כמה יונקים שורשנו מהתנועה, כמה כוח פוטנציאלי יש להוציא לפועל בחיינו למענה, היא נותנת לנו את השדה הרחב של בעיות חברה ועם, אי אפשר לבנות בית מבלי לחיות את המציאות הרחבה הזאת. יום הכיפורים צריך לחדש בנו את הכוחות למען הכלל, אין עמידה בשערי התשובה מצטמצמת לחיי היחיד לבד, כאן מבקש האדם – כל אדם, ולכן השנה אחת רק בתהליך ההתחדשות, נכון שמקשים החיים עלינו, נכון גם שהאדם רובץ תחת משאו הכבד ומתכופף, אבל לזכור לנו תמיד שבתמורות החיים אין הפרטי, אם אפילו חי בתנאים קלים, מתחמק ממסגרת הזמן. המרחק לבינינו הוא הכרח לנו, הוא צריך לאחות את הקרעים בדרך האמונה שמעל מרחקים וזמנים. אני מאמין שיש לאדם הכוח הזה, אם גם העובדה הממשית נשארת ומעיקה עליך – יותר קל להבין גם את הקושי בזמן שהנך חורגת ממסגרת המצומצמת, נכון לכן הנך יודעת להתנחם בכלל הגדול החי ככה, גם אנכי הייתי כורה את זהב העצב הטמיר ששוכן אתנו בדרכנו, אני מבין לגודש העצור בך. “זכרתי לך חסד נעוריך” – לכתך איתי בדרך הארוכה הזאת צריכה גם לך לספק נוחם רב. עצור, עצור בנו הרבה, גם המכתב רק סוגר על הלב, רבות אפשרי לשמוע: “אני רוצה לחיות, אני רוצה לאהוב ולעבוד… ובעצם הייתי בוכה —” זה מן החרכים של האדם ההולך בתלם החיים רואה שאפשר לאנשים להיות כאחים ואוהבים והזמן מוביל אותם לבתי־קברות… עוז נפשי דורך גם על קורבנות עצמיים, כי דרך החירות יודעת לבחון בין המטרה הסופית ובין הרבה מטרות קטנות.

גמר חתימה טובה לך יקרה, נזכה שנינו היות מהנגאלים מתוך הקושי, חזקים וקווים, ישרים ורעננים ושופעים זוהר המזוקק בצער אדם ועם. באהבה ובברכות אין קץ. שאול

* * *

ב“ה ז' בתשרי תש”ד         הדסה יקירתי!

גם אצלנו כאן לא מתחדש שום דבר, יום ליום דומה כשתי טיפות מים לא צלולים, מעורפל המצב, שוב אותו הלילה בישימון, שוב אותו תימהון בלב, הריסות, קברים, וקולות הערבים המתערבלים על כוס קפה חזק ומייללים ומייללים כתני המדבר, עולם חד־גווני מנותק מאדם, חיק הפראות ויצרים גסים ואנו בתוך התוהו הנפשי הזה רוקמים חזון המחר, לילות ארוכים ואפלים מעמיקים את קמטי הצער, את תלמי הדאבון המר ברבצם כגמלים עמוסים זוועה ויגון מאירים כוכבים בלב. שנות ילדות ונעורים, בית, המסגרת האהובה של קרובים וחברים, ואוהל על הגבעה לבן ומפרפר בסער, לולי הלילות האלה אפשר היה לשפוך קצת את הכל, יש ודרך מסוכנת מושכת אותנו – לגרדום, לעקדה, לחומות שבהן חבויה הטרגדיה הגדולה של עמנו, יש תמורה לסיכון בפריקת המתיחות הנפשית הזאת שמעיקה ומכבידה עלינו, יובש משטה במוח וכל נשיבת רוח עזה כאילו נועצת אזמל חלוד לתוכו: למה? עד מתי?… שנינו עוברים מוכי תימהון, אדם קטן שבו ים רגשות ומאוויים והלילה הגדול האפל הנסמך על הבתים ההרוסים, מי שומר את מי? מתייגעים אהדדי, נאנחים, פותחים סגור הלב ומצפצפים איזה שיר נשכח לרוח, כך סתם…

חגים באים ועוברים, שנה חולפת ובאה, מכתבים ספוגי געגועים מלבינים בליל, “מעברים ניצבו הרים כנד…” (רחל).

רחוקים וכה קרובים, פסגה מול פסגה ומנת הבדידות הגדושה כנהר שקט זורמת ביניהן. ידענו את אַמַת הפרידה, ראינוה בערבים עלי אופק בימים. ערימות חציר מצהיב יבש רבצו בשדות כהוזים ובישרו את בוא הכיבוש, חבילות נכבשו, כאבני גזית, לבניין חומות העצבת החורפית, אנו אז זיוו ארגמן ההתלבטות רקמנו בחוטי הידידות, סליחה, תפילה, התרצות, איזה עמל שקט לילי, חיתוך פנימי מתוק, הורדת הקליפות מהסוד, נפלו חומות הבדידות, וראינו אין סודות, האהבה סיפור החיים פרוש בשדות העמל והאדם, כפרח סגור בגביעו, מתעורר למגע קרני השמש עם בוא היום, טל אורות נסוך על צמרות האקליפטים רעננים ירשרשו ברוח הקלה, רחשושי יום נפלאים עלי עגלת תירס ירוק צעיר, ידי ילד מבקשות לקחתו בבכי ואֵם האומרת שלום כשאלה השגורה בעל פה ושוב חילוף מבטים, עיניים בהולות, ימי הכנה לדרך רחוקה, קופסא וורודה כאוצר הנפש מסודרת וקשורה – שמירת הטוהר שחלף, התרוננות השלווה, אחרי העיזים – שבילים, שבילים לא מבוהרים, חיפושים ללא פתרונות. ננסה לגשר את הצוקים, נבקע מסילות, אולי על פני התהום יגשר הרצון להפחית בדידות? הפעם גלמודה תעמדי ותשאבי נחמה מתוכך, תבכי עצוב מאוד… פתחי מעצורי הלב, אין האדם טמיון – מה שצולל בו עולה שוב, מצוק לצוק – מעברים. השיחי את ערביך הנוגים, אני שוזר חוט עבר למחרוזת הכיסופים “חורין – הבידוד!” (ש. שלום) ישוט הנה למעבר הזמן.

השמחה מעורבת בדאגה רתומה למשאת הנפש מובילה אליכם, הנה קול בקע מהחומות: יצחק, אבא, יפה, ורבקה’לה, אני זוכר אותם בימי צאתי את הבית, אני נושא אותם בי, הם שקוראים “יאן כריסטוף” ומחכים לאביב ודורשים בשלום אימא “מולדת”. ידיעה כזאת, כהיום, דבר לא נדיר ויש גם ליווי עצוב לידיעה עצמה, כהיום… איך להאמין? וכך יום ליום ולילה ללילה יביעו אומר, יהגו באלם ויחפרו מעבר להציל, מתעורר הנודד בי ללכת, ללכת כמו אז, הלוא יש יד שומרת ומובילה בדרכים, עין פקוחה מציצה באופל האדם – לך, לך! לוּ כמו אז אפשר היה לצאת לדרך… מה גבול ומה שומר על ההלך? הננו הולכים כאן בישימון, בדרך לא לנו, בארץ זרה ועזובה. אף אחד לא מחכה לעזרה מאתנו, אף אחד לא קורא כאן לשחרור, אי־שם… הלאה מכאן ואנו בין צירי המציאות המסתובבים – אליכם ולשם.

מה התחדש שם אצלך בתוך קהל הבודדים המקשיבים לדופקם? האפשר למצוא הקלה ולשיחה עם השכנות?… אני מצרף תמונה מדרכים, בהירוק ובישימון. שלך תמיד לעד. שאול.

* * *

ב"ה

“מעברים” ח' בתשרי תש"ד

שאול יקירי!

השבת קיפחתי אותך במכתב אחד, אבל לא באשמתי, החום כה גדול, שקשה היה לנו למצוא מקום, בערבים היינו כה עייפים, שאי אפשר היה להתרכז, במשך כל השבוע שבתו חיי תרבות ולא קריאה ולא כתיבה, עכשיו סוף סוף החמסינים הגדולים חלפו ואפשר יהיה שוב להתחיל בחיים נורמליים במסגרת האפשרית. לעומת זאת שמחתי מאוד לקבל את מכתביך הרבים (ט“ו, י”ח, כ', כ"ה, אלול), אשר הגיעו אלי במשך יומיים, זה אחר זה, נדמה, המאוחרים לפני המוקדמים.

אני שמחה מאוד ששלומך טוב והשקט ומנוחה מרגיעים את כוחך וניתנת לך ההזדמנות להרהר בדממה ולארוג את חלום חיינו. אני נהנית מאוד ממכתביך היפים והמלאים תוכן ומחשבה, לא פעם נזדמן לנו כבר לדבר על הרבה שאלות שאתה מגולל אותן. אי אפשר לי בבת אחת לענות על כולם, אך בטוחני שאת תשובותי אתה יודע מראש, הרי לא פעם מצאנו כבר את הדמיון שבהלך מחשבותינו ובהרבה דברים גישתנו שווה.

אני מכירה היטב את ענוותך ואת לבך האציל, את הבנתך לרוח הזולת. תכונותיך אלה כבשו את לבי, כי יודעת אני להכיר בערכם המוסרי של בני האדם, אך דבריך במכתב “ראש השנה”, נגעו עד לבי. למה זה תחשוב תמיד שלא עשית מספיק כדי למלא את חובתך? ולמה תרגיש את עצמך כאשם ומבקש סליחה? האם קיים בינינו יחס של אשם ומאשים? שנינו במידה שווה השתדלנו וממשיכים לתת את האפשרי ביותר איש לאחיו ואם אפשר לדבר על קיפוח, שנינו קופחנו באותה מידה ואי מילוי דרישותינו לא נגרמה ע"י אנוש – זה גורלנו הנוכחי ואני רואה בה יד ההשגחה… ועלינו לבקש יחד שאותה היד לא תסוב מעלינו להבא ותשמור עלינו בעתיד בבוא השעה בא נפגש שוב, על מנת לא להיפרד יותר ולחתור יחד לקראת יעודנו הגדול.

אינני יודעת למה, אבל שורותיך אלה העלו בי את זה אותו ערב, כשפעם הראשונה (בחתונתם של לאה ושלמה) היית בחופש. עודני חשה את השקט מסביב, אשר שהה במושב בשעה כה מאוחרת, השקט הרווי קולות דקים של יצורי הטבע הקטנים, ליל ירח היה אז, כאחד הלילות הרבים שבילינו יחד בשיחות ארוכות על בעיות עולם שונות. זכורה לי היטב הסערה שהתחוללה בלבי, אחרי הצעתך לחזור מהבטחתי [שלא להתגייס לבריגדה ש. ג.]. עלבון וצער היו מעורבים עם רגשי אהבה עזים והוקרה על גודל הרגישות והנכונות להקריב את אהבתך, אשר למענה לחמת כה הרבה, אחרי שהשגת את מבוקשך, אחרי שימים רבים בקשת להיענות… וכשנענית היית מוכן לוותר על עתידך למעני, למען אושרי.

ידעתי אז היטב את הקושי שמחכה לי… ולא נרתעתי, הסכמתי בהכרה מלאה ובעצמי בחרתי בדרכי זו – דרך אשת חייל עברי הזרועה קשיים ומלחמה תמידית וגם היום כאז עמדתי לא נשתנתה, אם כי אלי לשאת יותר מאשר שערתי אז… ובכן אין לי מה לסלוח ואם צורך בסליחה, אזי תסלח גם אתה לי.

רשימותיך על השבט היהודי יפות, החלק השני עדיין אצלי, אשתדל להחזירו למנחם שישלח אותו למקום הנועד.

שלשום בבוקר ביקר אצלי שלום, סיפר לי שעומדים להעביר את המזכירות ועוד אנשים נוספים לכפר עציון. שאלת הכלאיים צריכה בימים אלה למצוא את פתרונה ויתחילו בנטיעות. מתכוננים לכינוס הסופרים הכפר עציון, אני מצטערת מאוד שאינני נמצאת שמה.

אתמול הייתי בתל אביב, עשו לי שיקוף. הריפוי מתקדם יפה מאוד, הכל בסדר. בקרתי כמובן אצל ברנדי, שלומה טוב, אמנם סובלת מחום ומחכה… יואל עובד בעבודתו. דורשים בשלומך ומאחלים לך שנה טובה.

כעת כבר קרוב מאוד ליום הכיפורים ואני כאן לבדי בין זרים. בחרדה רבה אני נזכרת בימים אלה בבית, בשעה לפני שהלכו ההורים לבית הכנסת ואבא ברך את כל הילדים. יקיריי! אייכם? אני אזכור אתכם ולא אחדל מלחשוב עליכם בשעת קודש זו וגם את הנפש היקרה שם במדבר, אשר כל מחשבתה לי אזכור באהבה ותפילתי תעלה לריבון העולמים, שבעתיד יזמן את כולנו יחד, מתוך שלום וצדק.

באהבה ותפילה בברכת גמר חתימה טובה. שלך הדסה.

* * *

“מעברים”, ערב יום הכיפורים תש"ד

לשאול!

זה כמעט שבועיים שלא כתבתי, הגורם לכך לא היה חוסר פנאי וגם לא חוסר חומר, איזה עצבנות מיוחדת ששללה ממני את כל כושר פעולה כוחנית ואפילו גופנית השתררה עלי. המצב הזה בטוחני בא כתוצאה מעוצמת הימים האלה בכלל והמאורעות בימינו אלה כאן בארצנו. כנרדפת נדדתי ממקום למקום ולא מצאתי מנוח, בעיקר ביומיים לפני ראש השנה, לא הייתי מסוגלת לקחת אפילו עיתון ביד, שכניי הסתכלו עלי בתימהון ושאלו – מה קרה לי? מוזרה הייתה לי השאלה, האם האנשים האלה לא מסוגלים כבר להרגיש כל שינוי בימים אלה? האם עד כדי כך תפל בעיניהם הכל? – מסכנים, כה עמוק שקעו בחול, שאפילו פעם בשנה אינם מסוגלים להתרומם, אינם מסוגלים לחשוב אחרת מאשר כל הימים.

והפעם חוץ מהרגשות הרגילים התחוללה סערה בלב כל אחד למשמע פסק הדין של רייכלין וסירקין במשפט הנשק, [אריה סירקין ואברהם רייכלין, חברי ההגנה, נידונו, ע"י האנגלים, למאסר ארוך באשמת הברחת נשק – ויקפידיה, ש.ג.], הנה שוב הוכחה ברורה ליחסם של האנגלים “שלנו” אלינו, יש רצון לרוצץ, לזעוק ולצעוק על העוול שנעשה לנו, ושוב אנו מצווים להבליג, לחכות, עד מתי? עד מתי לא נוכל להגיד את דעתנו בארצנו אנו? עד מתי יוכל כל נבל ושפל להעליבנו ולהאשימנו במעשי פשע?

האם לא די שאחינו בגולה מובלים כצאן לטבח? האם גם אנו נידונים לפעולה זו במובן המוסרי? אנו שנותנים מדמנו ונפשנו למאמץ הגדול, מסייעים לניצחונה של האומה שמשעבדת אותנו. מה מר גורלנו שכדי למגר את האויב הגדול, עלינו לעמוד לימינו של אויבנו אשר נלחם בנו. האם זה מקרה או “צו הגורל”? בכל אופן קשה להשלים עם כל הנעשה.

עברה שוב שנה של ריצה בעולם ובעיקר רבו הקרבנות בקרב אחינו שבגולה, באמצעים אכזריים, למעלה מן המתואר, מעבירים אותם מעולם החי, למקום שממנו לא ישובו עוד, והעולם הגדול שותק ואין מציל. הרשע משתולל בלי שיעכבוהו, ובזעמו ממציא אמצעים שונים ומשונים, וכל יום חדש עולה בקרבנותיו מהקודם, כל שעה מרבה דם… תינוקות, זקנים, נשים וגברים – חלשים וחזקים – בכל ידו של הרוצח פוגעת ואין מושיע.

אך השנה, לא ככל השנים, העדר מתמרד, קמו אחינו כדי להחזיר לאויב מכה בעד מכה – הייתכן? כן – אצלנו הכל אפשרי, תחזקנה ידיכם מורדי הגטאות, ויהי רצון שבשנה החדשה נוכל לקבל אתכם יחד עם כל השרידים במולדתנו.

ערב יום הכיפורים בבית

עודני נושאת בליבי את התמונה הנעלה של יום קדוש זה וההכנות אליו בבית, לא כל כך בעצם ימי החג, אבל כבר במשך כל חודש אלול הייתה “חרדת קודש” ניכרת בכל הבית, השתדלנו כולנו להיטיב את דרכנו, לציית יותר להורים, לאהוב איש את אחיו ושיא של טוהר וקדושה היה ביום זה. לעולם לא אשכח את התמונה של החדר וכל החיים לפנות ערב, אחרי הסעודה, בזמן שהתכוננו לבית כנסת ללכת.

בבית הכל היה נקי ומצוחצח, מוכן לקבלת היום הקדוש, שקט בכל המקומות, אם כי כולם נמצאים בתוך הבית, אך כל אחד כובש את נשימתו אפילו, מתהלכים על קצות האצבעות, כדי לא להקים שאון, אפילו לא במקצת, לא להריע לדממה.

רושם מיוחד עושה האימא בזמן הדלקת נרות בימי החג, ובעיקר בין השמשות ביום זה, עוד הרבה זמן אחרי הברכה עומדת היא במקום וכתפיה רועדות, ידיה מכסות את עיניה, מתחננת בשקט וברעדה בעד אושר ילדיה, ודמעותיה נוצצות עוד הרבה זמן אחרי שמתרחקת מהנרות, וברק מיוחד אז לעיניה היפות.

לפני צאתם של ההורים לבית הכנסת ניגש כל ילד לאבא ואימא, מבקש סליחה ומבטיח התנהגות טובה בעתיד, נושק בידיהם וגם מקבל נשיקה.

והנה עומדים לפי הגיל ואבא היקר מברך את כולנו, הרגע הזה היה תמיד הנעלה מכל השנה. לפעמים חרדת הקודש הייתה בי כה חזקה, עד כי בקשתי להתחמק, אבל יחד עם זה הנגיעה בראשי, כאילו בידי מלאך ערבה לי, והשאירה את זכרה הנעים במשך כל ימות השנה, ובסוף נשקו אבא ואימא זה לזו לפני כל הילדים, בימים רגילים היה זה רק כאשר אבא נסע.

והיום בהיותי רחוקה מכולכם, יקירי, ובחרדה רבה לגורלכם, אזכור את כולכם ואמנה שוב אחד אחד על תכונותיכם, לפי הסדר.

רחל היקרה, אחותי הבכירה, אותך תמיד אהבתי ואהבה מיוחדת, לך הייתי תמיד מוכנה להקריב מכל מה שהיה לי. את אהבת נעורי, את חברי לחיים לך מסרתי — בראותי ששניכם אוהבים זה את זו. תמיד עבדתי ועמלתי יותר ממך, ולא פעם להנאתך, אבל בשכר היקר – אהבת הורינו זכיתי יותר ממך, ולא פעם סבלת מזה, יודעת אני, אבל אל תחשבי שאהבוך פחות מאשר אותי. ראיתי את דמעות אימא היקרה בעת נוסעך בפעם הראשונה מהבית להכשרה, ואת דאגותיה בזמן שמכתביך לא הגיעו בזמן, אך מטבעה של אמא היה תמיד לא להראות לנו את אהבתה, ולא פעם עטפה אותה בלבוש של אדישות או אפילו גערה, ונכון שלגערות אלה חלקך היה גדול משלי, אך, כמה הייתי נותנת היום בעד גערה מפי אימא! הייתי מתנפלת לרגליה ומבקשת שתוסיף עוד! אילו זכיתי לכך, הייתי מאושרת!

והיום הנך עדיין בדרך אמנם, אבל רחוקה מבחיר ליבך, אשר באורך רוח ובמסירות מחכה לך, ואל לך להצטער על הדבר. מצאתי חבר טוב לחיים, אדם יקר, אשר אוהב אותי בלי שעור, היום גם אני רחוקה ממנו ומתגעגעת כמוך. ייתן ה' שבעוד שנה ביום קדוש זה נהיה כולנו יחד.

מרים השנייה אחרי, בימי ילדותך היית פראית מאוד ולא פעם בכית בגלל השמלות היפות שאנו קבלנו ואת היית תמיד נדונה תמיד לבד פחות יפה, אבל חזק, אך במשך הזמן השתנית ונעשית לבחורה רצינית, חרוצה ושקולה, בעלת מראה בריא. בשיחותיך שהיו לנו באחרונה, כי בזמן שרחל לא הייתה בבית התקרבנו מאוד, הכרתי את אופייך הטוב והשקפותיך האצילות, שקטה תמיד, קצת ביישנית. רבים לא הכירו אותך, כי לא גילית את לבך האמיתי, אך אני ידעתיו.

לאה הערנית והפיקחית, את בת הכפר בו גדלת בילדותך, זריזה לכל עבודה שבטבע, גן, לול ורפת, היינו לא פעם מוכיחים אותך על דיבוריך הרב ושקרייך הקטנים. נטייתך למסחר על יד הכפריות עוררה בנו תמיהות. בעמידתך וביגיעתך בזמן הצרה, גם את לקחת חלק פעיל, למרות גילך הצעיר לא חסכת מעצמך עמל ויגיעה, כדי להשיג הכל לבית. יחד היינו צוברות את שכר עמלנו על מנת לאפשר לכל בני ביתנו את החיים עד כמה שאפשר בלי מחסור, ובזמן היותך בהכשרה הראית את כל כישרונותייך בענפי משק בית. בינינו היינו חושבים אותך ללא מסודרת, ולילדות שהיו תחת השגחתך יכולת להורות סדר וקפידה, רק אחד לא אוכל להבין אצלך, איך זה שנשארת שם ולא ניסית אפילו לחפש דרכים כדי להימלט מן התופת? כל כך הרבה אנשים עברו גבולות, ואת שהיית כולך כאילו נוצרת להרפתקאות, לא העזת לעשות כן. היתר היו תמיד שקטות ולא היה להם עוז, אבל את?

שרה הקטנה והחיוורת, עם ההומור העוקצני, מצאת תמיד את המילה הנכונה בכדי לעורר צחוק בינינו, חרוצה ואחראית, היית לי לעזרה בעבודתי, גם את היית זמן ממושך בשדי ההגשמה ולא זכית לעלות.

דבורה השמנמונת והזריזה, חרוצה למרות גילה הצעיר, עסוקה בחורף בסריגה, ובקיץ בטיפול בפרחים. תמיד אני רואה אותך לפני יושבת, וידיך המהירות רצות, כל פעם משהו חדש, כל פעם יותר יפה. במקום לשחק עם חברותיך, ישבת על העבודה וקישטת את כולנו. שמך הולם אותך, זוכרני את התמסרותך לעבודה בגינה, לבדך עמלת ויצרת, ממרחקים הובלת אדמה לעשיית ערוגות, שקידתך באיסוף הזרעים ושמחתך לכל פרח חדש, היו לאין שיעור, בכסף שחברותיך היו מבזבזות לממתקים, היית קונה זרעים. בפעולתך זו הייתה לך השפעה גם על חברותיך. באיזה עונג היית יכולה לעבוד כאן! במשך כל השנה פורחת כאן הגינה.

שמואל הבן הראשון אחרי ששת הבנות! מה גדולה הייתה השמחה בכל העיר כשנולדת! אך למרות ייחוסך לא פינקו אותך במידה שאפשר היה לשער במקרה כזה. היית ילד נבון, רציני, לא יפה, כתמי השמש שעל פניך היו מצערים אותך, אך אבא היקר ניחם אותך תמיד, שגם לו היו ואחר כך נעלמו, וכמה יפה היה אבא שלנו אז! כלפי האחיות היית לפעמים מתחצף, אך אלי היה לך יחס כבוד מיוחד. היית עוד צעיר, אבל יכולת להעריך את עמלי. תלמיד טוב בעיקר בלימודי יהדות. הרבי היה תמיד מתפאר בך. עדין רואה אותך עומד בתחנת הרכבת בהומנה מקום שנשלחת ללמוד בישיבה, ומלווה אותי במבט עצוב וארוך, היה זה לפני עליתי.

“שלמה יפנצ’יק” הקטן היינו קוראים לך, בגלל עיני השקד שלך. רועש, לא עומד במנוחה אף רגע, היית מתקן את הכל במטבח, ובאין תיקונים, היית סתם דופק בפטיש ומקים רעש. קצת פראי, אבל יחד עם זה – רגיש מאוד. היינו נהנות מצורתך היפה בבגדיך החדשים. בלימודים לא מצטיין, ניבאנו לך שתהייה בעל מלאכה טוב.

חנה היפיפייה והגנדרנית, קטנה אמנם, אבל ניכרים היו בך – שררה ואהבת נוחיות, אבל השתדלנו לטשטש את התכונות האלה ולהרגיל גם אותך לעבודה ולהכנעה, ובאמת היית כבר לעזר לאמא במטבח.

ושני הקטנים: בובי ותמי, תמיד יחד! זוג חמד, ילדים נחמדים טובים ויפים! כמה נהנינו מכם תמיד, מאהבתכם זה את זו ומחכמתכם, הייתם לשעשוע לנו, בגילכם הרך ניכרים היו בכם כבר סימנים של טוב לב, צניעות וחריצות. אזכור את הימים כשבובי בהיותו בן 4 למד בעצמו לכתוב, כמה נהנינו אז, ותמי בכישרונה הרב בתפירה: איזה דברים יצרה! וכמה עזרתם שניכם לאמא, מה נחמדים הייתם בשבתות ובחגים בבגדים היפים שמרים התקינה ברוב אהבה.

אמא ואבא היקרים! לא קלה הייתה דרככם לספק את הכל לחבריא הזאת. כמה דאגות, כמה עמל וכח השקעתם בנו, אבל עמלכם לא היה לשווא, היינו כולנו ילדים טובים והייתם מתגאים בנו – זרים לא פעם היו מתקנאים בכם, ואז ראיתי את שמחת לבכם, כי לא לשווא היה הכל.

ידעתי תמיד להעריך את החינוך המעשי שקבלתי, אבל בעיקר ראיתי לנכון את הכל כשהייתי מרוחקת מכם. כאן בארץ נהניתי מכל זה שהענקתם לי, וקל הרבה יותר היה לי להסתגל לחיים מאשר לאחרות, ועל זה הודיתי ואודה לכם תמיד.

והיום כשכולכם כה מרוחקים ממני ואינני יודעת מה גורלכם, איך אוכל לשקוט ולחוג בשמחה על הכל? ואינני מוצאת יותר את הטעם האמיתי שבחיים. השמחה לא מלאה, יותר החג לא שלם בלעדיכם, חסר תמיד כאילו משהו לשלמות.

אני מסתובבת בערב החג ולא מוצאת מנוחה לנפש, כאן בסביבה זרה באין קרוב, היום אני נמצאת, אני כולי אצלכם ולא אוכל להאמין שיקרה אותם משהו. אני יודעת שהנכם נתונים ברעה, אבל מאמינה בכל ליבי ובאמונה שלמה, שתעברו על כל זה ונזכה לראותכם כאן במולדתנו ואז נקבל אתכם באהבה שנינו – כי נוסף לכם עוד בן ואח, זה שאול שלי, אשר גם הוא רחוק ממני כעת, במערכת ההגנה.

גמר חתימה טובה לכולכם יקירי ולכל עם ישראל.

* * *

ב"ה

“מעברים”     י“א בתשרי תש”ד

שאול יקירי!

היום הקדוש עבר והחיים נמשכים שוב במסלולם הרגיל, הזמן הזה, יותר מאשר בכל הימים, מתעורר רגש הבדידות והגעגועים לחיים שעברו, לחוג המשפחה ולנפש קרובה. מתהלכים עמוסי זיכרונות ובזה לתת תוכן לדלות שקיימת סביבנו, אמנם עוצם הימים מספיק, כדי לתת תוכן וקדושת הימים אינה נפגעת במהותה, אך בכל זאת קשה לבלות את החג במקום שלא חוגגים, בראותך שאנשים אשר גם הם פעם התנהגו כמונו, היום כה רחוקים מזה, כאילו לא היו יהודים בכלל, בכל זאת בחלק קטן ניכר היה שעוד בהם ניצוץ.

הצום עבר טוב מאוד, הוכרחתי רק בצהריים להספיק ולאכול 2 תפוחי עץ, לפי פקודת הרופאה. הייתי בבית הכנסת, מ־30 איש, היו 5 להתפלל. בית הכנסת במגדיאל היה מלא, אבל הוא גדול מאוד ויש מספיק אוויר. כל היום הרגשנו טוב. יהי רצון שתפילותינו תתקבלנה ונזכה לשנת שלום, גאולה ובריאות. לשיבה לקניינו ולהתראות עם יקירינו.

שלומי טוב, הריפוי מתקדם בסדר, אחרי השיקוף, אני מקבלת את הפנוי כבר פעם ב־10 ימים במקום כל שבוע, זה מראה על התפתחות רצויה, נקווה שגם להבא יהיה הכל בסדר. אני באמת משתדלת לשמור על עצמי ולנוח הרבה מה שהעיקר, ורצוני עז להבריא ולחזור שוב לחיים הקודמים. בסיפוק רב אני קובעת שלא נישתניתי במאומה בתפיסת חיי ואם כי אני נמצאת באווירת חולים זה בכלל לא משפיע עלי, עמדתי ותפיסתי נשארו כמקודם – בריאים ואני לא נחשבת בעיני כ“חולה” ואני שמחה לכך.

היום קבלתי מכתב ממנחם, לאה, צבי ומינה. מנחם ולאה כותבים כל שבוע, לאה מתכוננת לבקר אצלי אחרי החגים, אני כבר מחכה לה. אתמול שמעתי את שלמה לדבר ברדיו בתכנית “קול האדמה”, אני מתארת לי איך ישבו בחדר אוכל על הגבעה כולם, כל הזמן חשבתי על זה, כמה היה טוב להיות כבר בכפר עציון יחד…

באהבה ובברכת גמר חתימה טובה. שלך הדסה.

* * *

ב"ה

“מעברים”     מוצש“ק פרשת האזינו, י”ב בתשרי תש"ד 11.10.43

שנה טובה ומבורכת יקירי!

רק עבר החג ועבודתי הראשונה לכתוב לך ולברך אותך שוב. שלושת הימים האלו היו קשים מאוד, כמובן שכבר כל השבוע רק הייתי נתונה למחשבות על ימים אלה. כל הזמן חשבתי רק על היקרים לי ובערב החג השתלטה עלי אי מנוחה שניכר היה לכולם שמתחוללת בי סערה עזה, האנשים סביבי שאלו אותי מה קרה לי?

בליל החג הלכנו (עם עוד 4 בחורים) לבית כנסת קטן ברמתיים, חזרנו די מאוחר, קרוב לשעה 8, אבל למרות שתמיד אוכלים ב־6.30, חיכו לנו, בכדי שכולם יאכלו יחד.

למחרת הלכנו למגדיאל, יש כאן בית כנסת גדול, עדיין לא גמור, היו הרבה אנשים, מגדיאל היא מושבה דתית באופן יחסי, בזמן התפילה לא פעם נטשטשו האותיות והכל התמזג… חזרנו ב־8.30, היה חם מאוד, חמסין כה חזק, כאילו בכבשן, עברנו את הדרך הארוכה, במחנה האנשים כל הזמן שכבו בחדרים והשכנות שלי כבר דאגו לי. למחרת כבר לא יכולנו ללכת, כי כבר בבוקר היה כה חם, שאי אפשר היה לזוז ובכן התפללתי בבית, גם היום החמסין עוד לא פסק, החום כה גדול, שאי אפשר למצוא מקום, כל היום שוכבים בחדר, רק לארוחות יוצאים, אפילו ב־7 בערב עוד חם, כמובן שהחום הזה לא משפיע לטובה, אבל אני עוד נושאת את זה די קל והעיקר שבלילות אני יכולה לישון, כי הרבה גם בלילה סובלים ממנו, אין זה פלא, עכשיו ב־9 בערב 35 מעלות חום וביום 35 מעלות בצל.

אני חושבת הרבה עליך, איך שמה אצלכם? האם תמיד כל כך חם?

מה שלומך? איך ביליתם את החגים? אני כה מחכה למכתב ממך, עדיין לא קיבלתי את ברכותיך לחג על הנייר, אך אני חשה אותם מרחוק.

שלך באהבה ובברכת גמר חתימה טובה. הדסה

* * *

ב"ה

“מעברים”     א' דחול המועד סוכות תש"ד

שאול יקירי!

לאט לאט עונת החגים עוברת, אפילו החג שבימי ילדותי מילא אותי שמחה, עצוב כאן. כל פעם לפני החג תוקף אותי עצב בלתי מובן וגם הפעם ככה.

את מכתבך מג' תשרי קבלתי ושמחתי לו, הייתי ברצון עונה על שאלותיך, אך זה קשה, אם כי הכל הולך בסדר והריפוי מתקדם, בשורה קשה לקבוע בדיוק כמה זמן עלי להיות כאן, אני מקווה שלא יותר מאשר הרופאה קבעה, כמובן שגם אחרי 3 חודשים לא אוכל לחזור לעבודה במידה כזו שעבדתי, צריך בהדרגה להתרגל שוב ורק במשך הזמן הכל יחזור למקומו.

כן יקירי! צריך סבלנות ואורך רוח, בלי זה קשה להתקדם וזה יש לי יחד עם רצון כביר שוב להיות כקודם. מעניין שבמכתבי הקודם נפגעתי בזה – כאילו כתבתי לך תשובה עוד לפני שקבלתי את מכתבך.

באחרונה אני קוראת קצת פחות, בכל זאת עכשיו שוב התחלתי לחזור, קראתי השבוע את “הרעם הגדול”, של בויר, סופר נורבגי, המתאר מלחמת אדם שבהשתדלותו ורצונו החזק עלה לגדולה ולעושר, מכיוון שלא האמין, תמיד חיפש מה שהיה חסר לו, במשך הזמן ע"י מקרה ירד מנכסיו, חי חיי עוני יחד עם אשתו, את ילדיו היה נאלץ לשלוח מפניו – גורל איוב – התיאורים הם יפים מאוד ומסתיים הספר במכתב, שהוא כותב לחברו… אחרי שעבר הרבה נשארה בו הנצחיות שאליה שאף תמיד… והכיר בה ברגע כשעשה מעשה – זרע בשנת בצורת את שדהו של אויבו, אשר רצח את ילדו – יש כאן לא פעם המלחמה והחיפוש שמוצאים כהיום אצל בני אדם, אשר מכחישים בהימצאותו של ריבון העולמים ובינתיים אינם יכולים להשתחרר מהאמונה, חיפוש אשר יצר כהיום את התנועה החוזרת לדת (דב שטוק).

ושוב בעצם ימי החג ניתנה מכה לספרות העברית, נלקח מאתנו עמוד התווך של קומץ סופרים החיים כאן, שאול צ’רניחובסקי איננו עוד, אם כי במהותו לא היה עברי, גדול היה ויצר ערכים בלי שיעור לספרותינו. אבדה גדולה שאין לה תחליף, אחד אחד הולכים מאתנו מבלי שנראה ברכה רבה בדור החדש. אני נאלצת לגמור, כי מאוחר.

הרבה ברכות. חג שמח. שלך הדסה

* * *

ב“ה ט”ז בתשרי תש"ד       הדסה היקרה שלום רב לך!

[…] יש בי הכוח לצאת מעצמי מהפרטי ולהציץ מסביבי ובדרכי בי ובך ובחיינו, הימים שהייתי בצייה הרחבה נתנו לי את האפשרות הזאת, כי הכל מכונס בה, מישור עירום בחוסר כל ואין אף קוו אחד למעלה מעל החול והשממה, ובה בשממה חזרתי על דרכי מהילדות, מזרעי היותי על כמה שזכור לי, על כמה שחרות בי ראיתי והסתכלתי צעד צעד הלכתי ומצאתי כל אחד בדרכו עושה ברצונו או שלא ברצונו דברים שמכאיבים לשני, אפשר גם להרע לאֵם שאנו אוהבים כל כך להכאיב אף מאוד, ובאתי למסקנה שאין מנוס מהשבירה הפנימית המתמדת לחישוף האני הטהור והטוב, צריך להמיס את הקרח ולבוא לאפיקי החום והילדות החבויים בכל אדם באשר הוא.

הצלם עלה בי התרונן, כה טוב היה לי ברגע זה לו יכולתי לבקש סליחה מכל אלה שכה אהובים עלי, בגלל שגם להם הכאבתי, הכאבתי מתוך אהבה לפעמים ולפעמים מתוך סיבות אחרות. הסליחה אינה חושבת כאן להעמיד את האדם לעמוד הצליבה ולהצליף. לא! אני מרגיש אשם, אבל זכותי על כך וגאוותי על כך, שהנני יכול כבר להתכופף ולבקש – סלחו. לא רק ממך בקשתי זאת ולכן הביני שלא רקע אינטימי אישי כאן, אלא דבר כלל אנושי. לחברה {לחברי קיבוץ כפר עציון] כתבתי מכתב כזה, שבו בקשתי סליחה, האינך חושבת שזה בעצם תוכן החגים האלה? זה כל האדם והיהודי – סליחה. “סלח לנו אבינו כי חטאנו” “ונסלח”, זאת התשובה האמתית והמזוקקת, אכן כל חיינו הם וידוי או חיטוט, הודיה, שבח או תפילה, יאה לעשות את שפתנו טהורה ואת תפילתנו כנה ואין יותר כֵּנה לי הפעם מאשר בחג הסליחות – לבקש סליחה, […] הלוא אני קידשתי ואני לקחתי עלי עול הבית וידעתי גם כן שנחוץ יהיה להיאבק, זה כאילו לקבל המדינה בימי התשובה, לבקש את הסליחה “מעומקא דליבא” ומי לא שָם אִם לא אַתְּ?

אשת חיל שלי! ימים כה ארוכים הנך במרחקים מהבית ומהחברה, יש לי כאן אפשרות, לנצל, להתראות אתך – הלעשות? כתבי לי על כך תיכף, […]

החג עובר כמו בכל שנה, אתמול הרהרתי בחגיגיות שבסוכת הקבוצה, ציירתי לי את התמונה בראש, בהירה לבנה ומלאת אור, חשבתי גם על האוהלים המתהפכים בגשם… היורד הרבה כבר? ובכלל ירד? […] גם אני מתפלל בלחש בתוכי את תפילותיך הזכות. באהבה ובדבקות עזה. שאול

* * *

ב"ה

“מעברים”     ד' בחול המועד סוכות, י“ח בתשרי תש”ד

שאול יקירי!

זה אתמול קיבלתי את מכתבך (מ־ד‘, ז’, וח' בתשרי) וכמובן שמחתי להם מאוד, נוסף לזה עוד שלח לי מנחם מכתב אחד (מ־כ"ז אלול), כל כך הרבה בבת אחת, שקשה לי לענות, כבר לא פעם חשבתי על זה שאני כל כך מקצרת, אבל יש שלפעמים מתיישבים לכתוב וחסר כוח הביטוי ובאחרונה זה קורה אצלי לעיתים קרובות. החיים כאן כה מחוסרי מאורעות ובעיקר אין מה שייתן דחיפה, אמנם אני לא שקעתי בתוך תוכם, אני משתדלת לקרוא וחושבת על הכל, אני חיה את חיי ומגיבה על כל המאורעות, אבל בכל זאת, כה מצומצם כאן בקרב האנשים וזה במידת מה משפיע.

יפה מאוד עשית בהמשך הסדרה “ספר משהו” ושוב אני רואה כאן דבר מופלא, שהולך ונשנה אצלנו – שוב בדיוק באותו זמן, על אף המרחק שמפריד בינינו, מחשבותינו ומעשינו משתווים, כמעט ברגע אחד – באותם הימים אני רושמת לי מעל דפי יומני את זיכרונותיי על הבית, על העבר היפה (שחלקו בוודאי), יש כאן שבר שעל שנינו השפיע באותה מידה. החגים והימים שאנו חוגגים בהם, ימים אלו תמיד מעוררים בבן אדם מחשבות וזיכרונות, על אחת כמה וכמה כיום, כשהמציאות היא כה דלה ומשוללת חמימות, כשאין אנו מפסיקים לחשוב על גורלם של היקרים לנו, אשר מקרבתם חיינו את האושר והיופי ובאין כל ידיעה, אנו חרדים, אבל לא מעיזים לחשוב על הרעה וגם לא ניתנת לנו אפשרות לחשוב לטוב, ההיגיון והרגש לוחמים את מלחמתם התמידית ואנו מוטלים בספק תמידי. הלב מהסס, מפרפר בהבליו, אך מאמין כי יש עוד ניצוץ של צדק ויש שילומים, ומקווה…

עוד מעט החגים נגמרים, השנה לא קל לקיים את “והיית אך שמח”, התנאים והסביבה מתכחשים לזה, אבל בכל זאת יש בכוחו של החג לעורר בנו רגשות מאחדים ולמרות הכל מתעוררים ומתרוממים על החולין. כל פעם כנראה זה ניכר גם במציאותו של בן אדם, לפעמים אני יושבת בחדר או בחוץ ושכנותי מעירות לי “את היום כה חגיגית, כולך קורנת”, על זה אני תמיד עונה “הרי חג היום”, או שבת. כן – אור הנרות לא פעם גם קורן ומקרין את נשמותיהן של אלה הרחוקות משמחת החג האמיתית ומהתעלות שבתית – והן מרוצות מזה.

אתמול היה לי יום יפה מאוד, תאר לעצמך, ארבעה מכתבים ושני מבקרים במשך יום! לפני הצהרים היה שלמה, שהיה כשעה. הייתי ממש מבולבלת מרוב שמחה ושאלתי שאלות מבלי להתחשב באפשרות התשובה. בקבוצה הכל כמו שהיה, עכשיו שוב הצבעות למזכירות, הוא עמוס עבודה. בכפר עציון עובדים ומתקדמים, אחר הצהרים היה עזריאל, הוא בחופש ובדרכו מירושלים לקבוצה סר אלי, הביא לי גם חבילה נחמדה, לא היה הרבה זמן, כי רצה להספיק לאוטו של כרכור, אבל שמחתי לו מאוד. סיפר לי על העבודות בכפר עציון, בהכנת קרקע מתקדמים יפה מאוד והעבודה היא למופת, מומחים שמבקרים מתפעלים. הכינוס שהיה צריך להתקיים, לא היה אצלנו, כי השלטונות [האנגלים] לא הרשו והכל היה מוכן, אבל בכינוס “קול האדמה”, שבו השתתף גם שלמה, דברו על כפר עציון ולא פעם נזכר ע“י מרצים רבים ושוחחתי אתו גם על בעיית הכלאים, הפתרון הוא עוד לא סופי, אבל יטעו בכל אופן. הרב שטרנברג [רבה של כפר פינס], שלח תזכיר לרב הרצוג [רבה הראשי של א”י], אשר קרוב לוודאי יאשר, אבל הפתרון הזה לא מוצא חן בעיני וגם בעיניו לא – הנטיעה ע"י זרים. באופן כזה נמנעים מנטיעת כלאים ומקיימים רק טיפול והנאה מהם. אתה מכיר את דעתי בעניין הזה, לא פעם שוחחנו בטיילנו בשדות, מתי כבר נגיע למצב שנפתור את הבעיות החקלאות מבלי להיזקק לזרים ומבלי לעשות “דריי”? האם בלתי אפשרי בלי זה?

כפי שאתה רואה חברי הטובים זוכרים אותי. אני מחכה לביקורו של עקיבא שהבטיח לי. גם מנחם כותב בהתמדה כל שבוע ומסדר לי כל פעם את הזמנותי. שלמה הביא לי כבר את בגדי החורף, כי עוד מעט יהיה צורך בהם.

שלומי טוב, אני כבר אעבוד שעתיים ביום, אחת לפני ואחת אחר הצהריים. התמונות יפות מאוד, מה זה התחפשתם, או כך אתם באמת מלובשים? את הפתקאות לת"א שלחתי וכמובן הוספתי, מעניין שקודם לא ידעתי שכתוב בצד השני, רק במקרה ועוד בזמן גיליתי את זה.

כל טוב וחג שמח. שלך באהבה. הדסה

ד"ש ליצחק בן סירא

* * *

ב“ה י”ח בתשרי תש"ד     הדסה היקרה שלום!

[…] הננו נפגשים בתופעה של יהודים שזרה להם היהדות, גם אני כתבתי לא פעם על התהום שישנה. […] אני חושב שהנך זקוקה להשתחרר קצת מהזיכרונות הרבים והיקרים, אדרבא יקירתי, המשא מכביד ומה שהננו דוחקים אותם בחזרה לפינה ולמזכרת – הנם מופיעים כל פעם ותובעים את חייהם, נאמין שאיכשהו הדברים שבאחרונה נותנים סימנים לחייהם ישתמשו גם להבא בעובדות, נאמין כמו עד עכשיו ונתפלל לחייהם[…]

אצלי כמעט שאין חדש, החגים עוברים בהתאמצות, נכונה דעתך שקשה לחוג בחולין, אנו כאן תדיר במצב כזה. […] כמה כוחות עולה לשמור על הגחלת שתבער. […] עדיין הנני מחזיק מעמד כתמיד, אם גם העצבים נמתחים לפעמים בשממה הזאת. […]

מצב האוכל קשה מאוד, אין צורך להחביא את זאת, רעבים הננו מתהלכים הרבה ימים, מרי תקפני הפעם, מרי שרוצה להתפרץ, הייתכן שנרעב באופן כזה שקט? אולי בכל זאת נתחיל שוב לטפל בדבר? אולי? אני מחכה שהדבר יקבל איך שהוא פתרון לא רק זרות, כי אם חוסר כל יחס אנושי וחברי, בגלות, אצל יהודים, הרבה יותר חמור מאשר “בגויים”, המציאות רק מאשרת את הכרת העם הבריאה והנכונה, לפחד כזה לא התכוננו, זה הרבה יותר מאי־צדק, זה פשע ממש. קבלי את דברי אלה כתעודת עניות לחברה העברית הנבנית, אבל אל תדאגי יתר על המידה. […] שאי בשקט את כל זה, אין ברירה, לתקופתנו הרבה פנים ולנו לשאתה, אל ניפול ואל נכרע, נאמין ברוח העמידה ונעמוד זקופים, לקחנו עלינו תפקידים ובעזרת השם נגשימם ונקיימם.

שלך לעד באהבה ובכמיהה. שאול

* * *

Pal. 17286 ROZENBERG.S.

“D Coy.2-Bn”

Pal. Regt.

M.E.F

ב“ה כ”א בתשרי תש"ד

הדסה יקירתי!

היום ערב חג, כמנהג לא אחסר גם הפעם להזכירך יקרה. במכתבי האחרונים הזכרתי כמה פעמים את עניין ביאתי, השאלה הנתונה דורשת ממני קצת שיקול, כבר כמה פעמים פניתי אליך שגם תשתפי את עצמך בהחלטה, נחוץ לדרור שבמצבנו כהיום מאפשר רק לעיתים רחוקות להתראות, היותך רחוק מהבית וסבלך מהמחלה ממריצים אותי להתראות אתך, גם בירור סופי למצבי, אני, ממריצני באחרונה לכך, מאידך שאלות ביתנו וילדנו מניחים, אולי, לדחות את הדבר. נחוץ שתודיעיני מה דעת הרופאה בנוגע לדחייתנו זאת, אולי צורך להתחשב עם הדבר, על אף רצוננו וחפצנו נשקול את הדבר מבחינה ריאלית ונכונה, לכן עני לי במכתבך הקרוב בנוגע לדבר.

בהזדמנות פניתי לרופאה עם אישורו של ד"ר מאיר, כמובן שהוא אמר שטוב שהדבר קרה רק שבהתחלה גילית את המחלה. בנוגע אלי הוא מסתפק כל הזמן בבדיקה שעשה, נחוץ להוסיף שמאז לא בדק אותי אף פעם, מבחינה זאת אין אף פעם לקוות בתנאינו לדאגה ולטיפול, הדברים נשקלים תמיד לפי החום. כפי שכתבתי לך, דבר חשוב הרצון העצמי וזה עז עוד יותר מתמיד, כיוון שנפל ספק בדבר, הנני מוכרח להבטיח את בריאותי יותר מאשר עד עכשיו, חרדתי רבות לדבר בחודשים האחרונים וחרדה זו פוקדת אותי לעיתים די קרובות. אל תחשבי את הדברים ליותר מדי רציניים, ידעת יותר טוב ממני להחזיק את מידת שיווי המשקל, עשי זאת גם בימים אלה. מה שלומך? בוודאי קשה לך להיות רחוקה מכל בכל ימות החג? האם לאה ביקרה אצלך? הסיכויים התרבו לחופשה ולכן טוב תעשי אם תייעציני במוקדם בנוגע לדבר, אני גם מקנא קצת באלה שזכו להשמיע את קולם מהאדמה, אבל מה לעשות בהיותנו נתונים לניסיונות רציניים. לפעמים תקפני הכוסף לקצת שיחה פנים אל פנים, לא אכחיש גם מותנה מהתמודדות כוחות עזים ואכזריים שמשתקים את רצון הלב. דור שלם חי כך, יש רק הבדלים גדולים למדי בסביבתנו הקרובה ולכן הננו נוטים עוד לחשוב על כך, עד עתה לא נרתמנו לקשיים הגדולים, כשהחיים תלויים מנגד העיניים כל רגע, ניתן לי קצת להעביר את הצד הפטאלי שבחיינו, שגם הוא מלווה את החייל מתמיד – המחלה, אפשר לחלות בקלות, אפשר לאבד הכול. חשבי־נא רגע את הקשיים בם הננו חיים, דיו פשפש קטן אחד שידביק מחנה גדול באיזו מחלה קשה. דיו פשפש… ואיך לא יקרו דברים בזמן שמיליונים עוברים את החיים האלה. על כמה שלוחמים בכל הסכנות יש תמיד אחוז גדול של הצלחה בחיינו, נס שהננו חיים ובריאים, ידוע שחוזרים חיילים רבים בין השבים (בין הזוכים לשוב) הביתה. מאז ומתמיד ההליכה לצבא במלחמה הועמדה במצב של סיכון, אני תולה הרבה תקוות בכוח החיים לבד, ברצון האדם בעצמו לחיים, אבל מאידך אי אפשר לשכוח את הכול מה שעלול לגרום נזק לבריאות, בהיותי בבית אוכל בוודאי לקבוע סופית את האמת.

שלומי ברוך השם משתפר, הסתיו כמובן הביא קצת מזג אויר לא טוב והוא שגרם לדלקות בגרון, כיום הנני בתפקיד כמו כל אחד, גם נהייתי למבקר במסעדה הכשרה במקום לעיתים תכופות, פשוט הנני ממריץ את עצמי לאכול מה שיותר. למענך ולמעננו הנני מוותר הרבה דברים של עונג רוחני, גם הכתיבה נהייתה קצרה יותר בגלל זאת.

נחוץ עוד להוסיף יקרה, שמבול הדואר, שמציפני באחרונה דורש תשובה, קבלתי גם כן מכתב ממינה וצבי [שיינפלד־חברי כפר עציון]. התעודדי והתעוררי רעיה והביני שהדברים שהנני כותב מכוונים רק למסור לך את האמת כמות שהיא ולכן אל ישפיעו לרעה. שמחת תורה מחר, נשמח אם גם מרחוק לאור הניסים שקרונו. נודה לה' בעד הימים האלה המקרבים את קץ הרצח, בכל זאת השנה הננו מתקרבים לסוף. עוד רבות נצטרך לשאת בעול, עוד ניסיונות קשים לעבור עלינו, אבל ישמרהו ה' כמו ששמרנו עד עתה. המשפיע עליך הקור? ד“ש לך מדב, יצחק איננו כאן אתנו, שושנה השתדלה באחרונה ושלחה שי, היא מוסרת על החגים בקבוצה במכתבה האחרון, גם הכינוס לא התקיים, לפי ידיעותיה, בגלל חוסר רישיון. איך עכשיו עם מכתבים? הבאים בסדר? חג שמח, אל תתעצבי יותר מדי ואל תתאמצי יותר מדי בחיפושי בית תפילה, נוחי נוחי והחלימי. ד”ש עבור כולם. מה כותב עקיבא?

שלך תמיד באמונה ובמסירות. שאול

* * *

מוצאי חג שמיני עצרת תש"ד

לשאול!

גם חג הסוכות עבר, ומכיוון שכאן אני חוגגת רק בזיכרונות, שוב ארשום כמה מהם הקשורים בחג חביב זה שכולו שמחה היה בימים ההם.

מדי שנה היינו עוזרות, אני והבנות, לאבא, להקים את הסוכה. היינו תומכות בקירות וגם עוזרות להדביק את המסמרים. אחרי שהניחו את הסכך הירוק והרענן היינו מיישרות במספרים. בערבים עבדנו בהכנת הקישוטים מניר, בשנים המאוחרות יותר עברה העבודה הזאת ל“קטנים”, אך בקישוט הסוכה השתתפנו כולנו, ובעיקר אמא הייתה המנצחת, ועל יד העבודה הרבה שהייתה לה במטבח, הספיקה לסדר את הכל גם בתוך הסוכה.

לפנות ערב כשהכל היה מוכן, מצוחצח ומקושט, היינו הולכות, בהיותנו ילדות, “לבקר” את כל הסוכות ברחוב, מדי שנה בשנה, בהסכמת כל ילדי הרחוב, הייתה הסוכה של הסבתא שלנו היפה ביותר, בעיקר כבשו את ליבנו הנשר הגדול והציפורים, ששמואל, הצעיר בדודינו, היה מכין באמנות רבה. התלהבתי גם מקישוטים יפים מאוד בצורת סלים מפנינים שנשמרו כל שנה.

בכל מקום אור שמחה ויופי, סעודות טעימות, והרבה עוגות, בגדי חג ונעליים חדשות, חביבים ביותר עלינו היו האספות בבית סבא. כל חג ושבת הייתה מתאספת כל המשפחה, הדודים והדודות עם הילדים אצל הסבתא, מה נעים היה בחדר הגדול, כמו אולם, סביב השולחן הארוך והערוך עם פמוטים גדולים וכלים נאים, בראש השולחן ישב סבא, זקן, בעל קומה נמוכה, אך זריז בתנועותיו, תמיד נקי ומצוחצח. זוכרני שבערב שבת, אפילו בזמנים שהייתה “שיקסה”, הייתי הולכת לצחצח את נעליו ולנקות את הפמוטים לסבתא.

סבא בן אדם פקח, עוד בהיותו ילד קראו לו בבית הספר “חכם” ולנו היו קוראים: הנכדים של “החוכמל”, בן אדם קשה ואוהב לשלוט. כל זמן שהיו זמנים טובים, תכונתו זו לא הכבידה כל כך על הסביבה, אך בבוא זמנים קשים התעצבן מאוד וכל הנמצאים במחיצתו סבלו מזה.

סבתא היקרה, האשה הכי טובה בעולם, היינו אומרים עליה. בטוב ליבה, עדינותה ויופייה, הבנתה לכל אחד ותכונותיה היפות, הייתה לנו לדוגמא ולסמל של טוב ויופי. מעולם לא שמעו מפיה נזיפה או תלונה על מישהו. על כל בן אדם לימדה זכות, והבינה לכל לב. בעלת בית יוצאת מהכלל, אם כי אמא שלנו הכינה תמיד מאכלים טעימים מאוד, הלחם, החלה והדגים של סבתא היו תמיד טעימים עבורנו, ואין מה לדבר על העוגות שהיו אופים לפני החגים, או לפני חתונה. “לקח” כמו של סבתא שלנו לא היה עוד בכל העיר, ובשביל כל נכד ונכדה היה מוכן ה“פליציקל” שלו בצורה שונה מבצק ה“לקח”. אצל סבתא היה תנור אפיה וביום חמישי לפנות ערב, או בקיץ, ביום שישי בבוקר, היינו רצות לקבל מידיה את ה“פלֵם־פלֶצֶל” ממולא הגבינה, או את “הציפורים” מבצק החלה.

באספות האלה היינו אנו הילדים עושים רעש גדול, אבל כשהתחילו לשיר זמירות השתתקנו כולנו, מקהלה יפה הייתה בבית סבא, בראש השולחן סבא עצמו בקולו הנעים, את הטון נתן תמיד הדוד יוסף (היה צובט בלחיים!) אשר היה לו קול יפה מאוד וגם מרדכי ושמואל שרו יפה. החתנים היו פחות זמרים מהבנים. שלב הזמירות היה יפה מאוד, לא פעם עמד תחת החלון קהל נאספים והקשיב לשירה היפה, מאז עוד לא שמעתי כה יפה לשיר זמירות, ביחד מצלצל באוזני עוד כהיום ה“יה ריבון עולם…”, איזה הרכב יפה, איזה סלסולים נאים, איזה הרמוניה בקולות!

בחול המועד היו באים גם הבנים והבנות מחוץ לעירנו, הדודה מטיה הנחמדה עם ילדיה, והדוד פנחס מאוזהירוד עם הילדים, ולפעמים איזה בן דוד, או בת דודה. בחג שמיני עצרת היו בצהרים באים סבא וסבתא לבקר את כל הילדים. אחרי שיצאו מבית הכנסת היו הולכים כל החתנים אל בית סבא לקידוש, ואחרי זה היה מתחיל המעגל, לפי הדירות. היה זה באמת חג כשסבא וסבתא באו אלינו לקידוש. בתשומת לב מיוחדת היינו מסדרות את החדרים ועורכות את השולחן, לעיתים רחוקות היו באים שני הזקנים יחד, חוץ לחג, לילדים, הסבא בכלל ביקר מעט אצל ילדיו, הסבתא יותר, אך היו תמיד יחד, כי הילדים היו תמיד באים אליהם.

היו חיים בשלווה ובאהבה כולם, האהובה בין הנכדות הייתה על הסבתא – רחל, היא גם הייתה הרבה זמן אצלה, שנים הייתה לנה שמה, כשדירתנו הייתה צרה, והמשפחה גדלה.

למרות שמוחי מלא זיכרונות על ימים יפים אלה, קשה עלי הכתיבה, החומר הוא כה רב, עד שקשה לי לסדר אותו וגם באמצע תוקפים אותי עצב, שכל זה איננו כבר. על סבא וסבתא וכל המשפחה שמעתי עוד פחות מזמן גירושם, מאשר על אימא ואבא היקרים, והאם אפשר לכתוב על כל זה בלי זעזועים?

אינני יכולה להמשיך עוד…

* * *

Pal. 17286 ROZENBERG.S.

“D Coy.2-Bn”

Pal. Regt.

M.E.F

ב“ה מוצאי שבת כ”ד בתשרי תש"ד     23.10.1943

הדסה היקרה!

אחרי כמה ימים של הפסקה עקב החג והשבת, שלא כתבתי לך, קרו שנוחם בקביעת הדברים שנגעתי בהם במכתביי האחרונים. את מכתבך מחול המועד קבלתי היום, לא אאריך עלי הדברים שענית בו, אין להתעלם מין הקושי ואף העצבת התוקפת אותנו באחרונה, ככה ביטוי ימינו אלה ולא כך שלנו… עולם ועם, מיליונים בהיום נידונים לגורל זה, לא פעם כבר נגענו בהופעת אותות הזמן בחוויותינו, נחוץ לקבל ולחיות את הכול, יש כמובן גם להוסיף את המיוחד שבריחוק מהכל הקרוב והיקר, יחד עם חולשתנו האנושית שביגון ובהשתברות הפנימית, יש נקודות גבורה מאור בתוכנו, הכוח שמאפשר בכל זאת ועל אף הכול לשאת את הקשיים, אין שיעור לכוחותינו העצמיים, שעולים על החולשה, שמדרבנים אותנו להמשיך להקריב את היקר, את החיים שלנו למטרות יותר נעלות.

לא כיסיתי כל הזמן את הרגשותיי הכי קשים, אם גם רציתי בכל נפשי לעודדך ולחזקך, כהיום הננו עומדים בפני תפקידים יותר אחראיים בתוך השורות, גם יעלה בידינו להתראות בקרוב, יכול להיות שדב יבקר לפני או יצא לנו לצאת יחד, לכן כל שאלותיי לך מבוטלות, אין ערך לכל שיקול כרגע, המאורעות העמידונו בשורת העובדתיות הפשוטה והחיה.

החג עבר בהתעוררות רבה, נפגשנו יחד עם אחינו הנידחים, ערב ויום רקדנו עם הילדים והישישים הקפות מרהיבות עין, עסיסיות ואקסטזה בלי גבול ובלי מידה, יהודי מדבר פראיים ממש, גם אנו לא מעט יצאנו מהכלים, בכלל כבר מזמן לא הרגשתי במאור היהדות בשמחתה ובאמונתה הבוערת, מחוץ לחג גם אותות ליכוד והתחברות בינינו, לפעמים אף ניב משפחתי, הקשר עם אברהם ודוד נעשה לקבע, גם הקבוצה מחזקת את קשריה אתנו, בכלל הופעתנו כאן בתור נציגי היהדות החרדית־לאומית, פרק יפה של גילויי עצמיותנו גם בשטח המלחמה והצבא העברי. הנה נשארנו מה שהיינו ואולי נוסף לנו הרבה דווקא במסיבות הקשות. עניין האוכל קצת הסתדר השבוע, גם אני השלחתי את כל פקפוקי הבריאות הצידה והנני שווה עם כולם כמקודם. אני מקווה שהדברים יתפתחו ואולי בקרוב נוכל, פנים אל פנים, לשוחח על חיינו הפרושים עלי מרחקים וזמנים מלאי ניסיונות, הנני מרגיש את הצורך לכך, מתעייפים להעלות כל פעם פרשה רצינית וכאובה על הנייר, בנתי למכתבך זה, עוד אחזור ליותר פירוט לענותך מחר, הלילה הנני בתפקיד ולכן תסלחי לי בעד הקיצור, בכל זאת זכרי את חובתנו – לא לתת לעצב למרר את הרעננות והצעירות, בקשרינו אלה עזר מעט לכך. מורגש בכתיבתי זו שעולה לי בקושי להתגבר על הרעש שבחדר. ממנחם קבלתי השבוע מכתב ובו כמעט ואין חדשות. היי בטוחה שאיני מזניח את חובותיי כלפי עתידנו, אין יום ורגע שהנני שוכח אותם, הסכנתי לגורל והנני מקבל הכול באהבה, היותך בדד מטילה כובד על הרגשותיך.

בימים אלה קבלתי ברכה מאליעזר מ. ויוסף לוי [חברי כפר עציון], בינתיים התבהר ואין גשם. קצת הוכרחתי להפסיק בקריאה בגלל עניינים יותר חשובים – חוג החיילים הדתיים והקשר עם חינוך ילדי הגולה, כאן, דורשים קצת וויתור במובן זה, בכל זאת הננו לומדים וקוראים ביחד. הקבלת את רשימתי “הילולה דאלול”? מה חדש אצלך? התוכלי לעזוב את המוסד למספר ימים בבואי? אני חושב על כך תוך חודש חשון, אני מחשיב כעת את יציאתי, אין לדחות את הדבר וגם את זקוקה לכך בהרבה, הנחוץ לך משהו שאביא? את המכתבים בכל זאת אין להפסיק עד שאדע ברור על הדבר, אכתוב לך לפני כן.

האם בקרה אותך לאה? מה חידש לך שלום? האם שׁוּפּר הקשר עם הקבוצה? אין מידה לניסיונותיך במובן הזה, לנו הדבר לא כך קשה, סוף סוף נכר כאן, להיות בסדר כלפינו יותר קל, גם שאלה זאת לא כדייה להדאיגנו, עיקר הדבר לחזור לכושר הגופני והשאר יבוא מעצמו. אל תתאמצי בתשובותיך הרבות, קרוב היום שתוכלי ענות בעל־פה.

היי ברוכה יקרה. ד"ש לכל. בצפייה להתראות פנים אל פנים. אישך ורעך. שאול

* * *

ב“ה מוצאי שבת כ”ד בתשרי תש"ד     הדסה היקרה!

[…] אין להתעלם מין הקושי ואף העצבת התוקפת אותנו באחרונה, ככה ביטוי ימינו אלה, ולא כך שלנו… עולם ועם, מיליונים כהיום נידונים לגורל זה. לא פעם כבר נגענו בהופעת אותות הזמן בחוויותינו, נחוץ לקבל ולחיות את הכל, יש כמובן גם להוסיף את המיוחד שבריחוק מהכל הקרוב והיקר, יחד עם חולשתנו האנושית שביגון ובהשתברות הפנימית, יש נקודות גבורה מאור בתוכנו, הכוח שמאפשר בכל זאת ועל אף הכל לשאת את הקשיים, אין שיעור לכוחותינו העצמיים, שעולים על החולשה, שמדרבנים אותנו להמשיך להקריב את היקר, את החיים שלנו, למטרות יותר נעלות.

לא כיסיתי כל הזמן את הרגשותיי הכי קשים, אם גם רציתי בכל נפשי לעודדך ולחזקך, כהיום הננו עומדים בפני תפקידים יותר אחראיים בתוך השורות, […] אין ערך לכל שיקול כרגע, המאורעות העמידונו בשורת העובדתיות הפשוטה והחיה.

החג עבר בהתעוררות רבה, נפגשנו יחד עם אחינו הנידחים, ערב ויום רקדנו עם הילדים והישישים הקפות מרהיבות עין, עסיסיות, ואקסטזה בלי גבול ובלי מידה, יהודי מדבר פראיים ממש, גם אנו לא מעט יצאנו מהכלים, בכלל כבר מזמן לא הרגשתי במאור היהדות בשמחתה ובאמונתה הבוערת מחוץ לחג, גם אותות ליכוד והתחברות בינינו, לפעמים אף ניב משפחתי. הקשר עם אברהם ודוד [חברי כפר עציון] נעשה לקבע, […] בכלל הופעתנו כאן בתור נציגי היהדות החרדית־לאומית, פרק יפה של גילויי עצמיותנו גם בשטח המלחמה והצבא העברי, הנה נשארנו מה שהיינו ואולי נוסף לנו הרבה דווקא במסיבות הקשות. […] אני מקווה שהדברים יתפתחו ואולי בקרוב נוכל פנים אל פנים לשוחח על חיינו הפרושים עלי מרחקים וזמנים מלאי ניסיונות, הנני מרגיש את הצורך לכך, […] בכל זאת זכרי את חובתנו – לא לתת לעצב למרר את הרעננות והצעירות, בקשרינו אלה עזר מעט לכך. מורגש בכתיבתי זו שעולה לי בקושי להתגבר על הרעש שבחדר. […] היי בטוחה שאיני מזניח את חובותיי כלפי עתידנו, אין יום ורגע שהנני שוכח אותם, הסכנתי לגורל והנני מקבל הכל באהבה, היותך בדד מטילה כובד על הרגשותיך.

[…] קצת הוכרחתי להפסיק בקריאה, בגלל עניינים יותר חשובים, חוג החיילים הדתיים והקשר עם חינוך ילדי הגולה כאן דורשים קצת וויתור במובן זה, בכל זאת הננו לומדים וקוראים ביחד. […] היי ברוכה יקרה. ד"ש לכל. בצפייה להתראות פנים אל פנים. אישך ורעך. שאול

* * *

ב"ה

“מעברים”     כ“ו בתשרי תש”ד 25.10.43

שאול יקירי!

ברצוני לכתוב רק כמה מילים, כדי שלא תחול הפסקה גדולה בכתיבה, כרגע אין לי מה להודיע במיוחד ואינני נוטה לעמוד על אי אלה דברים.

את מכתבך הקצר (הקצר לא שלם, הערה, כי אם לשם קביעת תאריך, כי המפרעה כרגע לא על ידי), גם את התמונה שלי, היא לא מוצלחת ביותר, חיוורת, קשה לי לענות על שאלותיך. באחד ממכתבי עמדתי על זה, שאי אפשר לקבוע בדיוק מראש את זמן הריפוי, לא נעים לי גם כל פעם לשאול את הרופאה, אם לאה תבוא במקרה בזמן שהיא תהיה כאן, תוכל לשאול אותה, לעת עתה אני מסתפקת בזה ושמחה שגם הכל בסדר, אם גם יהיה צורך להישאר איזה שבועות נוספים, כפי שהיה משוער מראש (ברוב המקרים זה ככה), אין מקום לחשש, בעיקר בחורף כשהתנאים אצלנו רחוקים מלהיות אידאליים, אין זה נורא.

אל תחשוב שההסכמה מצידי גרמה לקשיים מיוחדים ואם לא, כן אפשר להוציא אולי עוד מסקנות אחרות, ואל ידאיג אותך כל זה. אני שוב רואה את הכל כמו שזה ואין אני רוצה להשלות את עצמי. במשך הזמן הספקתי ללמוד הרבה דברים מתוך שיחותיהם של החולים ומתוך עברם ולכן לא אתלונן, אלא להיפך, יש לשמוח שהכל בסדר ואין הפרעות. אני מקווה שתבין לרוחי וכל זה לא ישפיע עליך.

שלומי ב"ה טוב, אני עובדת במתפרה. כעת אני קוראת “למי צלצלו הפעמונים?”, גם זה ספר שאין לו קצב, אבל יש בו קטעים מועטים טובים. מזג האוויר מתחיל להשתנות, נעשה קריר. קיבלתי השבוע את השבועון שנשלח אלי בלי צרוף כלשהו, היום זה בכלל לא משפיע עלי. ממנחם ולאה אני מקבלת כל שבוע מכתבים.

ברכות לבביות. שלך באהבה. הדסה

* * *

ב“ה כ”ח בתשרי תש"ד

הדסה היקרה

אמנם לא קבלתי יותר מכתבים וגם אין חדש באופן יחסי, רק בוא הסתיו ניכר מאוד, נזכרתי קצת ביער בחדרה, בגלל רוח הרעננות של האקליפטים אחרי הגשמים, ירק מופיע בימים אלו בעיר, נשטף קצת האבק מהעצים והנייר אדמדם חום ורטוב, לא חורשים כאן בניר, לא נפתחו התלמים על אף שזכורים ימי החריש בסתיו.

הנחליאלים עפים במחנות ומטשטשים את הנוף החד גווני המת, גם החוּם של פרי התמר מכניס קצת חיים בחורשות התמרים, כאילו פעמונים נטלו בכפות המושטות אל על, וביום כזה בוודאי ששבילי מעברים נהירים לי מאוד, כי מי עורג עלי מעברים בסתיו קֵרֵחַ זה המדברי? עכשיו מובנת לי ערגת גולים בנכר. זכורני את הערב כשבפעם הראשונה שמעתי את “על נהרות בבל”, כשדמעות זלגו מעינינו, על מה נתלו הכינורות שהגולים התגעגעו אל מנגינותיהם? ועוד תמונות מגולת פולין בנכר, צער הפרידה מאדמת מולדת, כאב השעבוד והחורבן, קטעים ממכתביי רוזה לוכסמבורג מבית הסוהר [‏5 במרץ 1871 – 15 בינואר 1919) מהפכנית יהודייה פולנייה־גרמנייה ותאורטיקנית מרקסיסטית פמיניסטית, נרצחה בידי אנשי מיליציית פרייקורפס לאחר כישלון מרד קומוניסטי בהנהגתה]. שירי רחל “מנגד” ליומק, ושלום ואימא שלנו וערבי שיחות, השכמת אביך לפני צאתו לסחור, תפילתו לבית ולאל, פינת חדר האוכל בעת טפטוף גשם על הרעפים, האוהל המפרפר ברוח, ערב ריקוד בתוכו, ערוגת פרחים מסביבו והשיר… ואתה שוב בחוליה, שבילי מעברים, וטוב שיש הקרנה בימי שקט הבידוד. שמרתי על שעת רצון זאת וגם הפעם עת קדרו השמים פניתי למעברים, וראיתי פנים קורנות מסבל ומכאוב, ואטמין את אור האומן והייחול, שמתדפק על שערי החיים והיצירה, שמוכן להיעקד למען הבא ורווח לי במידה ויונח לי בסערה. טל אורות, טל תפילה, רסיסי רעות ועסיס אחווה, וניצוצות תקווה למעלה מאשר ידעת. עלית בפסגה, אורך רוח באזיק, ניסיונות באדמה זאת, שלא זכתה להיפתח, שלא נזרע נירה ולא עלה פריה, ובכל זאת היא אֵם הקיום ולעולם תאסוף את האדם לחיקה, מחשבות סתיו דשנות. אני מתנצל בעד החורש שבחיי, טוב כשהסייף עשוי מהמענית ושניהם נרתמים למשאת התורה והחזון ובמעברים יש ודאי לך שעת פתיחת אשנבים, כשהחמה מציצה מהחרכים ומבעד לקושי נראה גמול ההיתוך. היציבות העצמית גילוי העצמיות מגשרת לתבל וליקום, עולמך מתרחב בכל ושותף הנך לכל כאחד במשפחת הקוסמוס, פרט בגלגל המאמצים להוציא את היצירה מקליפתה לזקקה ולקדשה בעצם ההתמסרות והחתירה לטוב וליפה.

לא שעת מנוחות הפעם בלוח הימים, דריכותנו ההדדית נמדדת בכל מלואה, יש קטבים בקורותינו באחרונה – המאבק עם פגמים בלתי תלויים בנו בעד בריאות ועמל, והתגוששות עם כוחות רשע בעד שלום ואמת, אחווה וצדק בין העמים. בנתיב התיקון אין מניעה ואין חסר המאזניים, האדם אפס בכאוס הגדול של יצורים ויצרים, רק בהרימנו על נס את צלמו, את ערכו האנושי, העלנו אותו לדרגת שגבו. העברי באדם נותן פורקן למיוחד שבנו, לא סתם קרקע הצמיח את זאת, הדרך המובילה לירושלים תולדות היותנו ורמזי מחר, התפילה בה ועתיד להיות המשכה הטבעי. אין דבר אם גם רחקו ימי מימוש מאוויים, התרנים לא הורדו עם הרוחות העזות, תחושת הבקשה נפש האניות הנתונות במים, למפרש התפילה כוח לעבור סערות. אין דבר אם רחקו אופקים, שעת רחמים מגלה סודות ורזים, אין אתר פנוי מהם.

אין דבר אם קשתה הדרך, לא למנוחות יצאנו הכן בדור זה ללכת חיינו, זה גורל שקראנו לו ולקראתו יצאנו לסבול, ויש ערב ששוב פנים אל פנים יניבו ניבים, לקצב הלמות הלב התקופה נשובה בלב חרד ומאמין, עין בעין נראה שוב את הרגע של גיל וכוסף וכמיהה ודבקות. בעת תלמים דשנים יפתחו בשדות פתוחים נתייצב כרגבי אדמה בימי סתיו ונייחל לגשם ולטל, מפנים אל פנים של שלום עלה סתיו יקר: אני ברוך השם מודה על יציבות והתחזקות על התגברות על החולשה להתקרר בגשמים, אני מחכה כבר לראותך באחד הימים בלי נדר. היי ברוכה לי ומאושרת, כי לא שחנו עם הקושי, כי ידענו את הנתיב המוביל מהניסיון למעמק. הכרה כי כך יאה לעומדים במבחן כיום הזה. ברנן בייחול ובאהבה. שאול

* * *

ב"ה

“מעברים”     כ“ט בתשרי תש”ד

שאול יקירי!

הפעם עלי לענות על מכתבים מ־י“ד, ט”ז, י“ח וכ”א תשרי. שוב אינני יודעת אם אצליח בכך, כי רעש מסביב וקשה להתרכז.

הנקודה העיקרית בהם היא, ביאתך לחופש, תיכף מהרגע הראשון התחלתי לחשוב בדבר ושקלתי אותו היטב, חשבתי מקודם שלמרות רצוני העז לראות אותך, כדאי היה לחכות עד שובי לקבוצה, אך במשך הזמן שיניתי את דעתי, עדין לא הייתה לי ההזדמנות לשאול את הרופאה אם אוכל לחזור בזמן שהיא קבעה לי מראש, אבל היום אני רואה ברור, אחרי שהספקתי להכיר יותר את מהלך המחלה. למרות שמצבי טוב והכל הולך ב"ה כשורה, אני מניחה ומוכנה כבר שלא הכל ייסתיים בעוד חודש, אינני רוצה להיות תמימה וגם לא להשלות את עצמי, כל זמן שיש עוד צורך בטיפול, יותר רצוי לי להיות כאן, במקום שהתנאים הם טובים, בעיקר עד ששהותי כאן לא עולה בכסף לקבוצה, אחרי שהזכויות תפסקנה אתחיל לחשוב אחרת, כי לא יהיה לי נעים שישלמו בעדי, כפי שאתה רואה אני בשקט מחכה להודעה ומוכנה מראש להארכה. זה כלל וכלל לא יפגע בי ואינך צריך גם להיבהל או להצטער על כך, זה ידוע שצריך סבלנות ואורך רוח במחלה הזאת ואני רואה את הדברים כהוויתם, יש לחכות ולקוות להבראה ולשמוח שהכל הולך בסדר ואין כל תסבוכת.

אחרי מסקנה כזאת הייתי רוצה מאוד שתבוא לחופש, זה כבר כה הרבה זמן שלא ראיתיך ובינתיים קרה כל זה שקובע את גורלנו בעתיד ואם זה כבר ממילא לא יוכל להיות בית, הייתי רוצה מאוד שיקרה זה בהקדם האפשרי ובכן אעשה את הכל כדי לקבל חופש ולבוא.

הפתעתי אותי מאוד בדאגתך המחודשת (או יותר נכון – התמידית) למצב בריאותך, אחרי הבדיקה והצילום שהראו תוצאות משביעות את הרצון, חשבתי את העניין לגמור עבורך כמו שאמר לי גם הרופא ואין צורך מחששות נוספים. רבות כאן הנשים החולות שבעליהן בריאים לגמרי. קורה שמחלה תוקפת מבלי לדעת איפה, כעת אני רואה שהחשש הזה כרסם כל הזמן בקרבך וגרם לך לדאגות רבות ומי יודע אם גם לא הזיק לך. התאושש! שכח על זה ושמור על בריאותך! אני מודאגת קצת בגלל הדלקת בגרון, לפני זה לא השפיע עליך כל כך שינוי מזג האוויר. אני מקווה שמאז הכל בסדר, רק אל תעשה לך דאגות מיותרות ואל תעמוד תחת השפעה בלתי רצויה, התנהג כלפי עצמך כאילו לא קרה לי דבר – היה שקט ביחס אליך, כבר בגלל כל זה הייתי רוצה שתבוא ואוכל לדבר אתך, קשה ככה בכתב לסדר עניינים כאלה…

אתמול היה אצלי עקיבא, נראה לא טוב וגם מצב רוחו ובריאותו לא טובים ביותר, כה חבל שאין מי שישגיח עליו וזה נורא, מדוכא מאוד, דיבר על יחס לא הוגן מצד האנשים, על דברים כאובים בשטח הדתי ועל הקטנות אצל האנשים, כל הדברים שלא פעם כבר דברנו עליהם, היום הוא מרגיש אותם על עצמו ובשרו וכואב אותם, התכונן הרבה זמן לבוא אלי, אך לא קיבל חופש, מכל הנעשה בחברה הוא מוציא מסקנות מרחיקות לכת, אבל מחכה עוד… אם כי נתקבל בתור חבר, אבל את זה אמר לעת עתה רק לי. הייתי מתוחה מאוד כשמעתי שהגיעה עליה מהונגריה, אבל לדאבוני רחל לא הייתה בין הבאים, אנו מקווים שבמשך החורף תבוא.

עם הקבוצה באופן רשמי כמעט שאין לי קשר, השבוע גם ממנחם לא קיבלתי מכתב, אבל בדרך כלל הוא כותב בסדר. אצל ברנדי לע"ע אין כל חדש, אני מחכה יום יום, הזמן עובר כאן די מהר, זה כבר עוד מעט חודשיים שאני כאן, בשבוע הבא אשאל את הרופאה כמה עלי להיות כאן. אני שוב מדגישה שאל ישפיע זה עליך אם אצטרך להיות יותר זמן מאשר חשבו בהתחלה, אני מרגישה טוב ואל תדאג לי, חזור למצבך הקודם, היה שקט ועליז כמו לפני זה, ראש למעלה!

את הרשימות אשלח למנחם, שהוא ישלח אותם למקום יעודם, הן יפות, אבקשך להמשיך לכתוב את מכתביך על הנייר שמקודם ולא על הגיליונות הקטנים שבאחרונה, כי אני אוספת אותם וגודל שונה לא מסתדר יפה.

ברכות לך מקרב לבי. שלך הדסה.

ד"ש לדוב.

* * *

ב"ה

ג' בחשון תש"ד

שאול יקירי. שלום רב לך!

בשבוע שעבר קיפחתי אותך במקצת והפעם אינני רוצה לחזור על זה ולכן אתנהג כדרכי.

במכתבי הקודם לא יכולתי כמובן לענות על הכל ולא נגעתי בפרק הזיכרונות שאתה מקפיד עליו. אל תחשוב יקירי שרק לשם להכביד עלי היה הכל. לא! הפעם היה זה כדי לעודדני, כי המציאות כה דלה ביותר… ובחוסר החג כאן כי יתר ניזונה מזה הימים שעברו, הרי תוכל להבין את זאת.

והנקודה שמעניינת אותך כל כך – הקשר עם הקבוצה, אולי תצטער, אבל לא אוכל להגיד לך שאין לי כמעט קשר באופן רשמי, זאת היא פרשה מעצבת מאוד אצלנו, החבר שמתרחק מהמקום, כאילו לא קיים יותר. פעם אחת קיבלתי שבועון וזה הכל, טוב שאינני זקוקה לתמיכה כספית, כי אז הייתי צריכה מאוד להשפיל את עצמי. אני משתדלת למצוא נחמה בזה, אבל למרות זה, זה כואב ומרגיז. אין לי צורך כמובן בפרוטות, אבל איך לא ישאלו פעם? איך לא יעשו דבר אפילו באופן סמלי? כמה מוזר הדבר ובוודאי אף אחד לא היה מאמין לי שהתבטאתי כבר בשאלה מה יהיה אם אצטרך להישאר יותר זמן כאן ועל הקבוצה יהיה לשלם בעדי? הייתכן שהקבוצה לא תתלבט בכגון זה? אבל מחשבות כאלה עולות בי היחס הזה, כתוצאה מזה גם התעניינתי מה הסכום שקרן נכות משלמת במקרה של מחלה זו. נודע לי שזה סכום של 70% בערך אשר מספיק להוצאה של בערך חצי שנה תשלום במוסד זה, ובכן אני ב"ה פטורה מהדאגה הזאת, בטוחני שזה ישפיע עליך לרעה, אבל למי אגיד את זה אם לא לך? אך אל תדאג לי, זה כבר לא פוגע בי, כי אני מוכנה מראש.

שלך באהבה. הדסה

* * *

ג' בחשון 1.11.43

לשאול!

הימים עוברים בקצב רגיל, אחד דומה למשנהו, החיים כאן כמו בכפר קטן, רוב האנשים מוגבלים מאוד, לא פעם אני מסתכלת עליהם וחיוך על שפתי, בעיקר הבחורות, אין להן התעסקות מיוחדת, יש כאלה שאינן קוראות אפילו, רק מסתכלות אחת במעשיה של השנייה, בעיקר משמש נושא לשיחות: התנהגותה של האחות, וכשקורה למישהו דבר, תיכף מוסרת לשכנתה, וככה זה הולך במעגל, כמובן שחומר לפטפוטים לא חסר, ותלונות על גבי תלונות – המון. לא פעם קורה שיש למישהו תלונה או טענה מוצדקת, אבל לא מעז לומר את זה בדרך הרצויה, כשיש הזדמנות להביא את העניין לפני הרופאה, אז שותקים ואחרי זה ממשיכים להתלונן, כאלה הן הבחורות הנמצאות כאן.

שכנתי אסתר ואני נעשינו, אחרי נסיעתה של צילה, זוג בלתי נפרד, היא בחורה טובה, גם כן קצת “יִדֶנֶע”, אבל אפשר לשאת עוד, במשך הזמן שהיא בארץ, זה ארבע וחצי שנים, היא עברה הרבה, במחלות שונות נתנסתה, ובלתה הרבה זמן בבתי חולים ובתי הבראה, הספיקה רק זמן קצר לעבוד, בת להורים עשירים בפולניה, בארץ נמצאת גם אחותה, חברת קיבוץ בכפר מנחם, כשאני מסתכלת בדרכיה של אחותה התומכת בה הרבה, (כי בזמן המלחמה נפסקו משלוחי הכסף מחוץ לארץ והמחלה מצריכה הרבה), אני מצטערת תמיד על היחס לחבר אצלנו בקבוצה, הרי הבחורה הזאת בתור אחות של חברה, מקבלת יותר מאשר אני חברת קבוצה הייתי מעזה לבקש, ועצוב מאוד שאין זה אצלנו ככה…

אינני רוצה כעת להאריך בדברים על נושא זה, עוד אשוב אליו בהזדמנות, כוונתי כעת לומר את רשמיי, משיחה אחת שהייתה לי אתה באחד הימים, באחד הטיולים שאנו יוצאות יחד לפנות ערב, כמעט יום יום. היה זה בשבת, השמש לפני שקיעתה שלחה אלינו את קרניה האחרונות, יצאנו מהמחנה והתחלפנו בשביל שעובר סביבו בין הפרדסים, שקט בכל הסביבה, במחנה בדרך כלל צר וסגור הכל לפנינו, כאן בחוץ יותר יפה, מרחב לפנינו, אם כי לא ממשי… מרחוק נראים ההרים בצבעם הכחול, על החורשה הצעירה עוד נראה משחק של קרני השמש המזדהבים. מתחילים לדבר על עניני דיומא ועוברים לאט, אחרי כמה שאלות, על עניני המחלה, אם כי דיברנו כרגיל, ולא על מקרים קשים וגם דברים ידועים לי לפני זה, הפעם זה היה לגמרי אחרת מאשר עד כה, נפתחה לפני המציאות, הערום של המחלה האיומה ונוראה, מהיום לא קיימת יותר אשליה, אני רואה את הכל בבירור, ולא רק את המצב כהיום, אבל לפני גם העתיד על כל צלליו. מה הם חייו של בן־אדם חולה? לשמור שמירה מעולה על כל צעד, לבחור בעבודות המתאימות, לא להתאמץ, לשמור על המנוחה, ולזכור תמיד: אסור כך או אחרת, הנך חולה! ועל הכל נשקפת הסכנה של שינון, המחלה היא אכזרית ואורבת לקורבנותיה, גם אחר שחושבים שנצחו אותה, ואסור לשכוח את זאת! אוי לך ומר גורלך אם תתקוף אותך שנית! אז לא בנקל תיפתר ממנה!

עדיין חשבתי תמיד, אשרי וטוב חלקי שהצליחו לתפוס אצלי את המחלה בהתהוותה, ולמנוע בעד התפתחות בלתי רצויה, והשתעשעתי בתקווה, ואחרי שאעבור את תקופת הריפוי אשכח על הכל, שוב יתחילו חיי עבודה והגשמת החלום – יצירת המשפחה.

וכעת תמונה עגומה לפני – אמנם לא יהיה צורך לוותר על הכל ובעיקר לא על היקר ביותר בשביל אישה – אמהות, אך צללים רבים כאן והגבלות.

הייתכן? האם אף פעם לא אוכל לעבוד עד כדי שפיכת כל עצמי? האם לא אוכל בלי להתמסר ליצירה אשר הייתה חלום חיי? בין כובשי נקודתנו בהרי ירושלים רציתי להיות, וכעת חלקי יהיה כה קטן, לא אוכל לעבוד בסיקול ולא לחפור באדמה ולהפרות אותה, כי לפני תמיד ההתראה: הישמרי לנפשך! האם אוכל את זאת? האם אוכל להיות בחברה יוצרת ויגיעה בלי לתת את ידי למפעל? האם אעצור כח?

רבים האנשים החושבים שקל לחולה בקיבוץ, הוא פטור מדאגות חומריות, אינו צריך לדאוג לפרנסתו ויכול לחיות לפי הוראות הרופא, מנוחה וכלכלה טובה.

האם יבינו כל אלה כמה לבטים ומלחמות נפשיות נכונים לחבר חולה בקבוצה? האם ידעו מה זה להסתכל בסידור עבודה ולראות את עצמו, בין רבים היוצאים לעבודה, רשום במשך חודשים בתור חולה? בטוחני שבקבוצה אצלנו קשה קשה מאוד יהיו החיים.

* * *

ב"ה

ה' בחשון תש"ד

שאול יקירי!

היום קבלתי את מכתבך מ־כ"ד תשרי. אני שמחה מאוד שתוכל לבוא, נקווה שלא יתהוו בינתיים עיכובים. את דעתי על בואך מסרתי לך במכתבי הקודם.

אתמול הייתי בשיקוף בת“א, הכל בסדר והריפוי מתקדם ב”ה כשורה, גם אצל ברנדי הייתי, לעת עתה אין כל חדש, אבל באלה הימים נזכה אי"ה לחדשות.

היום עברתי לחדר אחר, כי במקום שהייתי צריכה, באה בחורה יותר חולה, לפי זה אתה רואה שאני מתקדמת, שכנתי החדשה, בחורה צעירה מחיפה, לעת עתה אנו רק שתים בחדר, צריכות עוד לבוא.

אשמע בקולך ולא אתאמץ לענות על כל השאלות (לזה אני מוכנה מאוד) כשתבוא נדבר על הכל עד כמה שיספיק לנו הזמן….

שלומי טוב, אני כבר שמחה לבואך, זה כמובן מעודד אותי מאוד. הפעם לא אמשיך כי מאוחר כבר ואני עייפה אחרי ההעברה.

שלך בצפייה ובאהבה. הדסה

* * *

ב"ה

“מעברים”     ט' בחשון תש"ד

שאול יקירי!

רק כדי לתת סימן חיים אני כותבת כעת ולכן מכתבי יהיו קצרים.

אני כבר כמה ימים מחכה שתבוא ונוכל לשוחח, הרי כה הרבה זמן לא היינו יחד ויש מה להגיד.

היום דברתי עם הרופאה, אמרה שהשיקוף היה מצוין, גם שקיעת הדם השתפרה בהרבה, לבדיקת מיץ הקיבה אין עוד תשובה, אבל יש לקוות שגם זה יהיה בסדר ובכן הכל מתקדם, רק כמובן שזה יקח עוד זמן עד שאבריא לגמרי, למרות זה אני מרוצה, כי יש לי סיכויים טובים. היום נסעה מכאן בחורה מצפת, כי אחרי חודשיים שהייתה כאן, הורע מצבה.

שלומי טוב, כעת אינני קוראת הרבה, אני מקדישה יותר זמן ללימוד אנגלית. מחר אעבוד כבר חצי שעה נוספת, ז.א. 21/2 שעות ביום. הרופאה רוצה מאוד שאנהל את המתפרה, אבל אין לי חשק כעת להירתם בעול, אם כי זה לא כה קשה כמו בקבוצה. עד שאוכל עוד אשתדל לא לשאל את זאת.

קבלתי את מכתביך, כ“ח, והשני בלי תאריך. התמונה יפה, גם ממנחם קבלתי מכתב, כותב על השינויים שנעשו, בוודאי גם לך מסר את הכל.”

מה שלומך? האם אתה יודע כבר פרטים על בואך? מתי בערך ואם “בקרוב”? הייתי רוצה לדעת את היום ולהתחיל לספור…

בכמיהה ובאהבה. הדסה

* * *

ב"ה

“מעברים”     י“א בחשון תש”ד

שאול יקירי שלום לך!

אני באה להודיעך בשורה משמחת, לברנדי נולדה בת למזל טוב, יואל כותב לי ששתיהן מרגישות טוב, הילדה מפותחת, שמה ייקרא ורדה, כפי הנראה אחרי אמו.

בזמן כזה נעים לשמוע על תוספת במשפחה, אני שמחה מאוד, רק מצטערת שלא אוכל לנסוע אליה. כל הזמן חשבתי על זה, שאחרי הלידה אוכל לעזור לה ולגמול לה בעד בעזרה שהייתה מגישה לנו בזמן שאמי היקרה הייתה אחרי לידות. רחל מטירת צבי תבוא אליה אחרי שתצא מבית החולים.

אתמול בקרה אצלי לאה, שמחתי לה מאוד, סיפרה לי על כל הנעשה בקבוצה, היא חושבת שמוטב שאשאר כאן כל החורף, כי בקבוצה אין תנאים ובכלל עכשיו הכל עם הראש למעלה [בכפר עציון]. אני כבר מחכה שתבואו ואוכל לדבר אתך על זה, בדרך כלל הייתה שבעת רצון ממני.

מה שלומך? האם ידוע לך כבר זמן החופש? השבוע עוד לא קיבלתי מכתב, אני מחכה לך.

בצפייה והאהבה רבה. שלך הדסה

* * *

ב"ה

“מעברים”     ז' בכסלו תש"ד

שאול יקירי!

רק לפני שבוע ימים היינו עוד יחד ואח"כ שחלף הזמן כה מהר, שוב עלינו לחזור לקשר היחידי הניתן בידינו – חליפת מכתבים.

היינו יחד כמה ימים, אם כי לא הייתה לנו האפשרות ליהנות הנאה מלאה בימים אלו, נתנו לנו הרבה ובמסגרת הנתונה ניצלנו אותם, כמה טוב היה אחרי הפסקה כה ארוכה ושוב להיות יחד, והפעם לא רק סתם פרידה הייתה זאת, לא רק המרחק הגאוגרפי הכביד עלינו, היו אלה שבועות וחודשים של התלבטות רבה, של מלחמה עם קשיי הגורל, ניסיון קשה בו עמדנו איתן וטוב שסוף סוף נזדמן לנו והעיקר לך, להיווכח ולהכיר את המצב לאמיתו ולהסיר ע"י כך הרבה חששות מיותרים… אך למעלה מהכל, ניתן לנו לשאוב כח חדש לימים הבאים… כי עוד לא עברנו כנראה את הכל ומי יודע מה צפוי לנו?

כעת יש לך תמונה ברורה על חיי כאן וידוע לך כל פרט ומעשי במשך היום. כאן לא השתנה דבר, חוץ מזה שאני עובדת כבר 3 שעות ביום. השבוע יש הרבה חולים שוכבים בחום, גם אני הייתי קצת מצוננת, אבל זה עבר מהר ובלי חום, רק עם נזלת קלה. מכיוון שהייתי עייפה השבוע, לא התחלתי עוד בכלל ללמוד, גם בשבוע לפני נדחה הלימוד, כי תקף אותי בולמוס של סריגה (לא מפני שנדבקתי, אבל אני כבר מתביישת) החלטתי לגמור את השרוולים ויהי מה.

את המכתבים למנחם שלחתי. על בואו של דוב עדיין לא שמעתי. את העיתון שבקשת שלחתי לך. מעקיבא לא קבלתי כלום.

אני כבר מחכה למכתבך הראשון בו תספר לי על הדרך ואני מקווה שקצב כתיבתך לא יפחת.

בברכות לבביות. שלך הדסה.

ד"ש לך מאסתר.

* * *

ז' בכסלו

לשאול!

אחר שבועיים בה נכללו גם השבועיים בהם היינו יחד והיה לי עם מי לשוחח, שוב אני חוזרת לידידי הנאמן – יומני.

אם כי ביקשתני, יקירי, לכתוב פחות זיכרונות ולהעלות יותר את חיי הוויכוחים, אי אפשר לי הפעם לא לחזור שוב לעבר.

בימים אלה מלאו ארבע שנים לעלייתי, הרבה הרבה עבר מאז, ארבע שנים של דם ורצח, הרס בלתי פוסק. הקן שעזבתיו לא קיים יותר, יד אכזרית הרסה אותו.

נזכרת אני ברגע בו עמדתי על יד חלון קרון הרכבת ושלחתי את מבטי האחרון ליקירי, ובליבי רגש ביטחון, שבוא תבוא השעה בה נתראה שוב, הייתכן שאטעה? קשה להאמין.

יצאתי לדרך אחרי מלחמה קשה בעד רישיון העלייה, אחרי אכזבות רבות מחברי לתנועה, היושבים ליד ההגה, אבל הצלחתי לעמוד על הגובה ולא נתפתיתי למעשה שפל שהציעו לי, מה גדולה הייתה העזתם, וכמה שלא הכירו אותי, איך תיארו לעצמם? שאחזר על פתחים, כדי להשיג את הסכום החסר לפי דעתם לדמי הנסיעה? נדהמתי מהצעתם, אך עמדתי על זכותי ובגאווה ויתרתי, ובסוף הכירו בצדקת טענתי, והודיעו לי על סידור העניין, ואני שמרתי על כבודם גם כשלא היו כללים לכך. איך אעזוב אותם עכשיו, כבר מזמן סלחתי להם את זאת, כי כאן נרפא הכל, והם מי יודע מה גורלם כיום?

כדאי לסכם את מה שעבר עלי במשך הזמן הזה.

חיי כל הזמן מסודרים, אבל לא מחוסרי בעיות.

שנתיים במוסד.

החיים היו עבור הרבה בנות לניסיון קשה, ולא פעם רצו לברוח, עבורי היה זה זמן השתרשות בקרקע, למדתי לאהוב את האדמה ולעבד אותה.

למרות חוסר אווירה מתאימה לי, הרגשתי טוב.

הטבע עצמו, העמק [יזרעאל, הייתה בנהלל] המהולל נתן לי הרבה ולא פעם הרגשתי שממנו זורם לי כוח, ובהנאה רבה נשמתי את אווירו, ובדמי היה חלק מן הנוף מסביב…

* * *

ברנן וייחול

ב“ה ח' בכסלו תש”ד     הדסה יקירתי!

[…] שוב נזדמנתי לקהילה מוחרבת של אחינו, התהלכתי ברחובותיה, בבית הכנסת לא מצאתי מתפללים, בכל זאת כדאי לציין שכאן יש סימנים לציונות מימי הרצל. בין קופסאות הצדקה כגון: “ר' מאיר בעל הנס”, “ר' שמעון בר יוחאי”, “ספר דרנה”, “ישיבת ג’רבה”, נמצאת גם קופסה ל“ק.ק.ל”, על השולחן נמצא לוח שעליו קוראים עסקנים לתת נדרים וצדקה לימי בר־מצווה וחתונות לקרן, ושוב אותם אנחות וסיפורי בלהות וזוועה כמו בכל מקום, וכאן פגישה עם בית אבלים שמת עליהם אביהם, נקי וטהור הבית ועצוב ומכונס בתוכו, מעין מקדש בהילקח השכינה ממנו.

[…] יהיו מילים אלו זכר מעט מזה שתמיד כאילו נבלע באין־סוף, שמץ ממאוויי אדם ודור, אולי אות זעיר משמחה, מעט מבית שלא קם, מפינה שהננו נושאים אתנו. מ“מעברים” לכאן מרחק עצום, אבל מ“מעברים” לכאן ומכאן ל“מעברים” במידת הנאמנות וההקשבה הפנימית אפס וכלום, לא ימחו ניצנים שנצנצו וניצוצות שהבעירו […] לו כל העולם ידע רק לחיות בחרדה לקיומו הפשוט, לו הלכו כל האנשים בצעדים כה מתונים ומדודים וכל מקום היה עוזר למטרת חייהם בוודאי היו מרגישים את האחווה… בחיפזון זה הפעם את נוף מעברים אעלה בי.

היי ברוכה יקרה… שלך במרחב. שאול

* * *

ב"ה

“מעברים”.     י' בכסלו תש"ד

שאול יקירי!

אני ממשיכה במסורת, אעפ“י שעדיין לא קבלתי מכתב ממך, בכל זאת מסר לי חבר אחד ד”ש ממך ואת הנעלים, סימן שהגעת למקום, הנעלים בדיוק טובות עלי, אני מודה לך. מה מחירם?

השבוע קבלתי מכתב ממנחם, שבו הוא כותב שדוב, אברהם ודוד, נמצאים בקבוצה ומציין שכולם נראים טוב מאוד וסיבת מראה פניך הרעים היא רוב דאגות. הדבר מתקבל על הדעת ובכן אבקשך לשמור על עצמך, אחרי שנוכחת במצב הדברים ולהשתדל להבריא.

שלומי טוב, השבוע עשו לי שקיעת דם, התוצאות טובות, בהשוואה לקודמות אפילו מצוינות, הכל מתקדם בסדר. מצב רוחי כעת לא טוב ביותר, אני מצטערת מאוד על מותו של לוין ז"ל, היה מורי לגידול עופות, אדם יקר היה, במותו נגרמה אבדה לכל הישוב ובעיקר לחקלאות, בתור בן אדם הערצנו וחיבבנו אותו מאוד. אני נזכרת בביקורי האחרון אצלו, בהיותי בנהלל, אחרי שספרתי לו על ההתיישבות שלנו בכפר עציון, אמר לי בהיפרדנו: “כשתקימו בית הבראה, אני אהיה בין האורחים הראשונים”, חבל שלא זכה לכך. בטוחני שכל אחד שהיה פעם במחיצתו – מתאבל על מותו. זכרו ילווני תמיד בעבודה.

הפעם אסיים כי קשה לי להמשיך.

שלך באהבה. הדסה

* * *

ב“ה י' בכסלו תש”ד

עם מותו של אלימלך לוין ז"ל

מדריך ראשי לעופות בביה"ס החקלאי בנהלל, [1884–1944].

בכתיבת זיכרונותיי על נהלל הגיעה אלי הבשורה המעציבה על מותו של מורי היקר, לוין ז"ל, אחת הדמויות הסימפטיות ביותר במוסד.

לדאבוננו המורים שלנו לא היו אהובים עלינו ביותר, בגלל עמדתם וחוסר קשר אישי בינינו, אך הוא היה היחיד שהערצנוהו ואהבנוהו, הבין טוב מאוד לרוחנו ובמועצת המורים תמיד היה לנו לסניגור, בכל אסיפה או חגיגה השמיע את קולו, היה לו הומור נחמד, גישה מיוחדת לתלמידים, קשוב בכל נימי נפשו לעבודתו, מדריך נאמן ונמצא בכול מקום שעזרתו דרושה.

בכל שיחה הרצה לפנינו בהתלהבות בלתי פוסקת. כמה יופי ותענוג יכול היה לגלות בעבודה עם בעלי כנף, אלה שבעיני רוב האנשים והתלמידות נראים כיצורים טיפשיים וחסרי כל עניין, הוא ידע בכישרון רב לנתח את חיי העוף ועל ידי זה לנטוע אהבה לענף זה בלבבות התלמידות, ידע יפה להבדיל בין תלמידות חרוצות ובין בטלניות בעבודה, ורב היה בעיניו ערכן של המסורות.

בדרך כלל לא היה כל הימים בלול, גם חלש היה תקופה ממושכת, אך כשנכנס עינו הייתה בכל, כל מסמר תקוע באופן לא נכון העיר את תשומת ליבו, היה מתהלך עם סל כלי עבודה בידו ומתקן, מראה, מעיר ועוזר, ידיו ועיניו בכל.

בעיקר חביבים היו עלי השיעורים ביום חמישי לפני הצהריים, בימים אלו גמרנו את העבודה שעה קודם וסידרנו אתו את כל הלול, מלול אחד לשני היה הולך ואנו אחריו, בסקירה אחת היה רואה תיכף בפתחו את הדלת, בעמדו על הפתח, אם נכון כיוון הטיפול או לא. מה אורו עיניו החמות בראותו שהערתו פעלה על התלמידה והיא סידרה את הכל כרצונו, רוחו הייתה טובה עליו תמיד, לעיתים רחוקות התרגז בנגוד לייתר מנהלי הענף, במקרה כזה הייתה כבר סיבה רצינית.

חוץ ממדריך טוב ואדם מכובד בתוך המושב, חבר חשוב ב“ארגון מגדלי עופות”, בכלל אחד משלושת הגדולים בארץ, היה אב למשפחה למופת. הנאה רבה נהניתי בהיותי אצלו, בהזדמנויות שונות, בראותי אותו בקרב ילדיו, אשתו מתה עליו בימים הראשונים לבואי לנהלל. את משק הבית ניהלה בתו עדינה, עדינה לא רק בשמה אלא בכל, הליכותיה, יחס כבוד כלפי אב, הפתיעה אותי אצל “גברים”, אך ילדי לוין היו באמת לדוגמא לכל הכפר.

בגמר לימודנו היה עלינו למסור עבודה בכתב, אחרי שתיקן את כל העבודות קרא לכל אחת מאתנו והעיר את מה שהיה נחוץ, הייתה לי אתו אז שיחה ארוכה על המשק הדתי ושאלות בו.

בגמר אמר לי: "נתתי לך את הציון הטוב ביותר, את מוכשרת, תמשיכי ללמוד, לקרוא ולהשתלם בעבודה זו, ותהיה ממך פעם בעלת מקצוע חשוב.

זכרו יהי שמור איתי, אך צר לי שנבואתו זו לא תתקיים.

* * *

ב“ה י”ב בכסלו תש"ד     הדסה יקירתי שאי שלום!

אודה לאל שבאה שעת המנוחה לכתיבתי, אודה על האור שבשלהבתי הצנועה בעשת השלווה שבליל שמירה אפל. הורדת היד בשליחותה… לאחות, לצרף קרעי ביטויים שמעבר מכאן לדרכי “מעברים” נקראים ורחום הליל ומכפר כאם. כה מלא הליל רחמים ונוחם לחייל עברי אי־שם במדבר! נמוגו רמות וגבעות, פרושה האדמה ופתוחה כיד עני לנדבות התפילה, אין שיאים! אין אגרופים קמוצים וקולות זוועה, שקט אֵלִי בעולמך! הלילה יורד על קברי החללים ועל ראשי החיים… הלילה יורד ושוקע בחיק היקום להינפש, לפתוח חרצובות הלב, לייחל, לסלוח ולבקש – – – אודה לאל, כי הרבה להוטים ולתת לאדם, אודה כי ממנו רק נוחם לעמי, אודה כי עם שחר חיים מזכים לידידת חיי ובריאות מוריד כטל לגופה, כי אהבתי באמת את האדם, את אחי ועמי. וארשתיך לי פשוט באומן ובידידות, ופשוטות מילותיי לך הלילה הזה.

השבת מתקרבת, יום חם ועבודתו, יום יום וסידורו, ומחר ערב המנוחה השבתית. מהרגע שהגעתי לא משה ממני מנוחתכם יושבי מעברים, ולכן עברו עלי הימים בלי תלונות, אספור את עבודותיי ואחשיבם כמנהג יהודי טוב למחוגי מציאותנו הנוכחית, משטיפת כלים וניקיון ועד חפירות ועבודות חצר, כשידוע לך שהעבודה נעשית בעבור חברים המתייגעים ומתכוננים לתפקיד קשה – העבודה קלה לאין שיעור, טוב לנהוג ככה, למדתי זאת להעריך, בכל מצב להעלות את הניצוצות שיכולים להאיר את הקושי, לראות את הצד הטוב והנאה, אם גם קיים הצד השלילי והמכוער.

[…] אצלנו החיים בכללם מלאים ערות והכנה, כנראה שלא לשווא קוראים אנשים אלה את גורלם, יש תשובה בדברי הימים, ההיאבקות הייתה רבה ובסוף מתחילה הפרשה הקשה של בחינה אישית וציבורית.

את הערבים הקדשתי לסידור בית הכנסת, יש צורך מיוחד לבחורינו כאן בנכר ובבדידות לבית תפילה, גם עניין האוכל לא מקשה ביותר ובעיקר עומד המטבח לקום שוב… היום ביקרנו הרב ועזר במקצת בסידור חיינו וצרכינו. הרוח בגדוד מרוממת בדרך כלל, סוף סוף קצת שילומים בעד ההשפלה הרבה של שנים רבות, מלבד זאת גילויים של חולשות אנושיים וגבורה או רצון ל“גבורתנות”. הנני מברך על כך שהכנתיך לחכות… טוב לצפות למרחקים, קווי שגם הזמן הזה יעבור ובעזרת השם שוב ניפגש יחד, בטוחני חזק כי ישמרנו הלאה כמות ששמר עלינו עד כה.

[…] חבל שנותקנו מהעדה העברית במקום, רצוננו היה עז לעזרם, אנו מקווים שנוכל להתקשר איתם, הלוא יתכן שניפגש עם קהילות רבות ונצטרך לעזרם ואיך נעזוב את הראשונים?…

היי ברוכה ממרחקים. שלך. שאול

* * *

ב“ה י”ד בכסלו תש"ד

הדסה יקירתי!

את מכתבך מ־ז' כסלו קבלתי בערב שבת והוא עודדני מאוד, שבּתך הייתה הפעם, כנראה שגם את רודפת אחרי החוט שניתק, כנראה שגם את רוצה לשזור את תשדורת ההגיגים והרגשות שהתרקמה בהיותנו שוב יחד, הנה הפעם ניתן לנו להגיד “שוב” חדש ומקורי ושופע אמונה טהורה לעומת ה“שוב…” העצוב שהיה לשכן וטוב במשכן מחשבותינו.

אינני זוכר את המועד בו יכולתי כה להתמסר להתייחדות וללימוד, את בית הכנסת סידרנו ונעים להיות בו, התפילה הייתה נאה הפעם עקב הסידור הטוב והצנוע, מלבד זאת שוחחנו יחד ובעיקר התחלנו ללמוד, החוג לתנ“ך גמר את “עמוס” והתחיל חוג “משנת הרב קוק” זצ”ל, ונוסף על כך התחלנו ללמוד בשלושה את “חובת הלבבות” ואני בעצמי ישבתי כל השבת בבית הכנסת ולמדתי לבדד, במקצת חסידות ונ"ך ובמקצת “תהילים” ובין כל הדברים המוזכרים זיכרונך וזיכרון “מעברים” נמשך כחוט השני, כה יפה ידעת לגשר על הפרידה… הימים מתחילים להיות מלאים בתכנית גם במובן הצבאי, דרוש התאמצות ניכרת בכדי להספיק את הכל, למרות זאת כוחותיי איתי, הנני עובד ולומד ולא עייף. שלומי טוב ברוך השם! גם פני יותר טובים מאשר שיצאתי, הרעננות שהתנערה בתוכנו יחד מחזיקה מעמד, בעיקר טוב לי על הלב אחרי שהייתי ולמדתי את חייך ונשמתי את אווירת סביבתך המיוחדת. נמס בי הרבה בימים אלו, לא תיארתי לי שירך הלב ויתחזק כאחד, חשבתי כל הזמן שאפשרי אולי להתפרץ עד לזעזוע ולהזדעזע. ההתקשות וההתכהות הצטברו מעל המידה ובקרבתך מצאתי את עצמי שוב והפעם אפשר לי כבר בנחת במוצאי שבת להוסיף על החג! וכל המרבה הרי זה משובח. מערב שבת הכנסתני לאפיק החדווה והשלווה ועכשיו אפשר בלי קושי לגמרי להיות שבּתי בחול. “וישלח יעקב לאחיו שליחים”, התורה מביאה לנו את הדוגמא הכי פשוטה ושנאת אחים, לכאורה קשה לנו להסכים לפירוד כזה, הייתכן שאח יהרוג את אחיו? פשטותה של התורה, התאחזותה במציאות וצמיחתה ממנה באה כאן לביטוי, כן אף אחים יכולים לשנוא, הפתיחה הזאת שנגמרת בהיאבקותו של יעקב עם שׂרו של עשׂו עוברת יפה לימינו אנו, כשקראתי את חזון עובדיה נדמה היה לי שדבריו החיים, חיינו אנו בוקעים מהספר, כה חיה נבואתו! אף נחמתו מתקבלת על הדעת, כי איך נבדיל בין תוכחה לנחמה בעניין האמיתות?

[…] משפחה דתית אין לה דרך אחרת, כי הטבעית והפשוטה ביותר שמחייבת בניית בית והקמת דוֹר. אנשים חרדים תוך תוכם הוא הדור הבא ונוסף לכך משפחת חייל דתי בוודאי שצריכה להיענות לדרישת הזמן והאומה וכלל האנושות, אבל לוּ יחד עם כל זאת היו החיים חשופים בהווייתם הפנימית הייתה הכרת התנאים והקשיים מאפשרת להעריך את האמת לאמיתה. ברי לי שכשנחזור הביתה בעזרת השם כשיפגשו שוב עברי המרחקים בקורות ההווה המציאות תשתנה לגמרי, אולי אז לבד נשתומם על העול שנשאנו ויצאנו איתנים. […] אני מתכונן שוב להמשיך ברשימותיי “ספר משהו”, עד היום פשוט לא ידעתי מנוחה בגלל התוכניות ובגלל בית הכנסת, עכשיו תענוג ממש לבלות בכותלי החדר הזה, מסתלסל גם לפעמים ניגון הגמרא והמשנה, חבל שאין באפשרותך לקבל את כל החומר של התנועה שמופיע באחרונה, הופיעה שוב “הנתיבה” ובקרוב יצא לאור קובץ לספרות ביוזמת הסופרים הדתיים בשם “ארשת”, בכלל יש התעוררות בתנועה. במשובה ובמנוחה. שלך. שאול

* * *

ב“ה ט”ז בכסלו תש"ד       הדסה יקירתי שלום עליך!

[…] כל זמני החופשי הנני מבלה בבית כנסת, התחלתי שוב ב“יחזקאל”, כל יום פרק או שניים, מלבד זאת כמה בשבוע נחוץ לשוחח על בעיותינו ודרכנו בחברה, גם התחייבתי לתת שני שיעורים בעברית ובדקדוק וע"י זה אוכל גם קצת להכריח את עצמי ללמוד קצת את השפה שהזנחתיה באחרונה, עוד האנגלית נשארה “מתה”, עדיין לא מצאתי מורה, אני תקווה שהפעם הדבר יתגשם. […] אצלנו הכל מתקדם לקראת “משהו” לא ברור, אבל יותר רציני בכל זאת, גם חיינו הפנימיים שלנו הקומץ השתפר מאוד, הכנסנו קצת עניין מעניין המסיבות השבתיות, החברה מרגישים קצת צורך להתחמם שוב, הנכר מכה גלים רק כהיום, כך לפני חצי שעה אמר מישהו “טוב קצת לצאת באופן חופשי בעיר או סתם באופן חופשי בלי מסדר” […] אולי באמת יבוא הקץ לשחיטה הארוכה והבלתי פוסקת הזאת, שנות דור צעיר הולכות לאיבוד לשווא […] שלך האוהב והמאמין. שאול

* * *

יום רביעי י"ח בכסלו

לשאול שלום!

שוב אני בבית, הפעם נשארתי לישון. אם אומר את האמת, ברחתי כדי להיות קצת עם עצמי, אהיה כפוית טובה אם אגיד שחסר לי מה אצל רחל, אבל כמו שאומרים “זה לא זה”.

באתי להשקות את הגינה, לו הייתי מאחרת גם יום אחרי זה, או הספיקו לי כשעתיים לכך, אבל כל כך רציתי להיות רק עם עצמי… אתך… וזה ניתן לי רק בבית.

בוודאי יהיה זה בנאלי אם אגיד שאני מתגעגעת אליך, אבל זהו. לרגעים משתלטת עלי החוסר מנוחה – אני רוצה להיות תמיד במקום שאינני נמצאת בו, וכשאני באה שמה – שוב צר לי. כשאני בעיר הייתי רוצה לחפש אותך, אם כי אני יודעת שאינך נמצא בין העוברים ושבים.

אחרי ההשקאה עדרתי קצת, וטוב היה לי. הצטערתי שמחשיך ועלי להפסיק, מזמן לא נהניתי כך מעבודה בגינה, כאילו ברכת שלום חרישית מסרה לי האדמה, הערוגות שאתה נוהג לטפל בהן כה קרובות לליבי.

אני מחכה למכתבך בכיליון עיניים. הדסה

* * *

ב"ה

“מעברים”.       י“ח בכסלו תש”ד

שאול יקירי!

הפעם עלי לבקש סליחה בעד השתהותי הממושכת (אשר ארכה למעלה משבוע), אינני יודעת בעצמי מה גרם להפסקה כה ארוכה, אך נדמה לי שציפייתי התמידית לידיעות ממך היו הסיבה העיקרית לסבלותיי.

היום הגיעו שני המכתבים הראשונים, שמחתי להם מאד, אם כי ידעתי מראש ובדיוק מה יהיה תוכנם.

כאן לא השתנה דבר. דוב היה אצלי, באמת יפה היה מצדו, כבר בוודאי הספיק לספר לך. עקיבא לא כתב לי, אך דוב סיפר לי שבכפר עציון החליטו על ענינו בחיוב וגם הוא מוכן, אני מקווה שלפני שיוציא את החלטתו לפועל יבוא לבקרני.

אתמול הייתי בשיקוף, הכל בסדר, עכשיו אקבל כבר פינוי כל שבועיים, כמובן שבקרתי אצל ברנדי, שלומה טוב, אך לא חזרה עוד לגמרי לאיתנה, הילדה נחמדה מאוד ומתנהגת יפה. רחל נסעה בשבוע שעבר. יואל רק התחיל לעבוד, אחרי הפסקה של חודש ימים וגם לא כמו קודם, עם קיבתו זה עדיין לא בסדר, ממשיכים בבדיקות שונות, כמובן שכל זה משפיע על ברנדי, אך הילדה משכיחה את הכל.

הגשמים כבר התחילו לרדת, כעת כל החיים מתרכזים בחדר ועל המרפסת. עדיין לא התחלתי להגשים את תכנית הלימודים, מתוך חוסר זמן, גם השרוולים עוד לא נגמרו ועל ידי זה אפילו הקריאה פחתה, הדבר היחידי שאני מספיקה, זה הכנת שיעורים וקריאת עיתון, בוודאי תשתומם על כך, אבל ככה זה, אי אפשר אחרת.

מה שלומך? האם הספקת לנוח אחרי יגיעה כה רבה? הצטערתי שלא הייתה לנו ההזדמנות לנוח אחרי כל זה שעבר עליך, אך כעת, אחרי שהפקפוקים חלפו, השתדל לשמור על עצמך. נקווה שאת החופש הבא נוכל לבלות כאוות נפשנו, במשכננו החדש.

שלך באהבה. הדסה

ד"ש לדוב, יצחק ושמואל, ולך מאסתר.

* * *

ב“ה י”ט בכסלו תש"ד       הדסה יקירתי שלום!

[…] במשך השבוע נוסף שיעור לערבית בכתיבה ובקריאה, אני שמח על כך, שפה – אוצר, שער לעולם שלם של דורות שחיו ושל דור ועם קיים ששוכן אתנו. היום לא נשאר לי זמן לקרוא ספר קל, או רומן טוב. נאה מראה בית הכנסת שלנו, הרב הבטיח גם לדאוג לריהוט יפה, כמה ימים טרחנו לסדר מקרשים דבר מה, הפָּסָל שבפלוגה עשה מנורה משיש והוא נדר אותה לנו, על הקירות תלינו תמונות מנקודותינו, גם תמונותיהם של הרב קוק זצ“ל והרב אלקלעי זצ”ל תלויות על הקירות.

[…] אני אתך בכל ואני אתך תמיד, מישהו אתמול הזכיר את שמך והרעיד בי שפע שמחות, כי את לי תמיד מרעידה את הלב והיום כה זוהרים פניך הזכים הצרופים בחבלי הסבלים, שהועמסו על שכמותיך שעדינות, גאוות לב בת־ישראל, פשטות חגך וחג פשטותך, כה אימצו הפעם את נפשי החרדה ונהפכה לאמונה וביטחון וכך אפשר ללכת הרחק מאוד – – – לאן שאלך זה יהיה אליך ובעבורך, אין תחומים בינינו, שנינו קרבנו אל תמצית היותנו אנשים, כה מוחשי הרגש הזך הזה, התרונן וצלצל שמך בפיו של אחר ואני הקשבתי ואגיל, מאין הנך יודע את “שמה” חבר? “התעניינתי” – ענה בענווה, "כה הרבה הנך כותב שמעניין מי זאת שהנך כה הרבה הנך כותב אליה…? “אשתי חבר”, טוב לך…

[…] “מיכל אחותי!” כך קוראת רחל בהתעמקה בכתבי הקודש, כל החיים בהם טמונים וחתומים, לשאוב ולשאוב כל עוד זמן לכך נמריץ אחד את השני ונדון בכך, נרחיב את היריעה ונשתה בצמא ממקווה ממנו חוצבנו.

שבת שלום! משבת בחולין לך ברכה. מרעך ואוהבך. שאול

בעוד מספר ימים הננו חוגגים את חג החשמונאים, היותנו חיילים רחוק מהבית, רחוק מתחושת מולדת ומסיבות חג תובעים את ביטויים מגנזי האורים העתיקים, כמו בכל השטחים כך גם בשטח החג התקבלה השגרה החיצונית שעושים אותה בכדי “לציין את היום”, בתוך תוכה של המסורת העברית אין חג בא בכדי למלאות את הלוח, יש לכל חג תפקיד ומטרה ומאידך קיומו הוא חיים תכניים ודינמיים, אין ביהדות חגים לזיכרונות סתם, גם אלה שבאו אחרי מאורעות מסוימים אינם שונים מאלו שבאו לנו מהתורה. רגילים לראות בחנוכה רק את הסמליות ואת הסיסמה השדופה על גבורה, סילוף הוא לעמוד על ערכו של מאורע שצמח על רקע מסוים עקב מלחמת דעות והשקפות רק מבחינה עובדתית, שיהיה. יש לחשוף את מאורות המשפחה הנאצלת של החשמונאים, שהודות לטיפוח המסורת ורוח התורה בהגשמתם האישית יכלו לעמוד במבחן היסטורי לאומה כֻּלה, אין גבורה ישראלית בלי רוח היהדות, בלי קדשיה וערכיה, כמו כן חנה ושבעת בניה – דוגמא של אם ישראלית, המקריבה את ביתה ואת דמה על מזבח האמונה ואין אמונה סתם, כי אם על תורת אלוקים חיים, על מוקד הכּנוּת הפנימית והאמתית של תרבותנו. למה כל הדברים האלו? על מה האבחנה הזאת?

לאור המנורה, לאור גנזי קדושה והתמסרות מוארים חיינו, מוארים גם אנחנו בנקודת המוקד של מבחן החיים הננו, לא חשוב אם יקר המקרה, אם נעמוד בפני ניסיונות של חיים ומוות, אלא הנכונות האישית והציבורית של בני דור ובני עם תבחן יום יום, חיינו בשלבים התיכוניים בין העורף ובין החזית, שאפשר ללעוג לחי ולמתים גם יחד, מהווים רקמה רבת גוונים ורקע עשיר להסתכלות בצלמו של האדם.

החיים בין האפשרות הכי מרה והכי משמחת באופן יחסי, הקיום על מנת להיות זכאי, להתקיים שבין קטבי הגורל האנושי, מעוררים להרהר אחרי עובדות היסטוריות ולחשוף את האמת התוכית, מלבד הקליפה הסמלית שמקפלת בתקופות ידועות את האמת הנכונה. שניים הם הרגשות שבנפש החייל – הפחד והשמחה, ושניהם בחרדה נולדים מתוך נפשו המפלסת לה דרך בקיום, איזהו החייל שאינו נתון בספֵירה זו של פחד מתמיד? של חרדה לחייו? איזה חייל אינו רואה את הקץ כיום איום של גוויעה? האם אפשרי לו לקבל כדבר המובן מעצמו פילוג העולם לחיים ולמתים? האינסטינקט העצמי מחשמל אותו תמיד – הגן על חייך! זחל! פול! שמור את האפשרות להתקיים! ומצד שני עומדת לפנינו היסטוריה של גבורה, יש גם מציאות של גבורה או התכוננות למעשי הקרבה. הרגש השני, רגש השמחה והגיל שבאדם המביא את עצמו על המוקד – הייתכן?

מי שמחפשי חשבונות בתהליכים ההיסטוריים, מי שלא מכיר אלא את העובדה הפוליטית, בוודאי יתקשה במתן תשובה, כי האם יש מישהו שיגיד שכדאי החשבון? הלוא מי שחושב חשבונות והולך אחרי היסטוריה חומרנית יגמור בפחד, כי זהו ההכרח של המקרים שבהתפתחות המחויבת לפי תורתו, רק אדם דתי הנושא בתוכו שלהבתיה ומעיינות חתומים יוכל לעמוד מול אור החג ולהרגיש את הנוחם שבהם, ומה מדובבים האורים? יש גם שמחה בחיי חיילים, שמחה מזוקקת עליונה וטהורה שבה אין חשבונות ואין חוקים, רק כשהאדם באמת מזדהה עם אמונתו אי אפשר לו אחרת, כי אם לשמוח בעת נותנו קרבן לה. החיים – יש בהם אפיקים בלתי ניתנים להסברה מתמטית, אבל ברורים הם להולך לקראת… לחַש את קרבתם. בנקודה הזו המוארת, הפנימית, שכולה קודש, החשמונאים מאירים, מכאן כוחם ומעוזם, כי איך יכלו להכריז: “מי לה' אלי” בזמן שדרך זו דרשה קבלת ההקרבה למען האידיאל כשהעם כולו רצה בהתהוללות ובתענוגות? יוון מולדת הארוס והתענוג, שכל חייה רק חוליה אחת של שלטון הבשר על מערכות התרבות, השרה את ההמנון לוונוס ולעֶרְיָה, כרעה תחת להט מאורות המכבים, היש צורך בהסברים? כה פשוט ומובן לנו בהציצנו לחדרי רוחו של האדם, יש דרך נצח בחיי אנוש וכל נתיבה שפותחת אשנבים לדרך זאת מאיר באמונה. האדם לא עולה ברגע אחד מסוים לדרגת האורים, תהליך נחוץ בכדי בשמחה הזאת ובגבורה הזאת להגיע למבחן ולנַצֵחַ (נֵצַח), האדם מוכשר מטבעו למדרגה זו להגיע, נפשו בהיותה חופשית מחשבונות רואה את עין הזוהר שבנצח ומתקרבת לו, כל אדם אוהב בחייו, כל אדם נושא בחייו שַי למי ולמה ובעת היפרדו מהחיים נכאים יהגה בגלל אהבתו… האמונה היא שנותנת לאהבה להתרומם מעלה ובאופן כזה להשכין חיוך של תום, חיוך של גיל ושל דבקות שבהליכה לקראת האור שכל חייו ערג לו, החיים מצוּוים לנו, החיים הם לאדם האביב והשגשוג. דואב הלב על המתים, אבל זוהרים ההולכים שחייהם היו פריחה, שאת פירותיהם במותם מנחילים לבאים. אין באוצר היהדות דברים חיצוניים ודווקא ביום זה קשה לשכוח את הבדלי העולמות שבין יהדות ויווניות, הכל תוך, הכל פנים, לא את ה“חגיגיות” הננו חוגגים, אנו מצביעים על ערכים שבעצם לחמו, ובעדם חיו ועבדו בהתמסרות, חוליה אחת בחיי המכבים יש רק החלפת אופני החיים ועצמאי החיים, המטרה אחת היא.

בנכר השמם בחיק התימהון העולמי כשהננו מקשיבים לעצמנו הננו מבחינים על כמה לפעמים החיים ומטרה נמצאים בכפיפה אחת ומאידך הננו נוכחים שאפשר לחיות במערכת הכי נאצלה ולהיות גס וריק מבלי שהמקום והתקופה וההתגוששות ישפיעו עלינו. בימים של התאמה לבקעים ולמשקעים שבגוף האדמה החומה, כשאדם ואדמה נצמדים מעוצמת ההזדעזעות שבהרס, כשהאדם מחפש מחסה ומסתור, כשהעכבר בורח למאורתו, נחוץ להרים על נס את אלה שהיו במערות ויצאו כה זוהרים! במחשכי הזדון וההרג, לא נפגעו מהחושך, בעד קדשי האומה ובעד חרות העם נשאו את חייהם. מה נאצל צריך היה להיות לב חנה שאת שבעת בניה הובילה לקורבן, ברגע אחד נתנה לאומה את משקל ההתמסרות כל חייה, את פרי סבלה ובטנה שצמח מתוך אוצר האימהוּת העברית ולנוכח לה מתתיהו ובניו. טיפוסים הם אנשים חיים וקיימים להראות לנו כי בחיים גנוזים כוחות בלתי מחושבים, אין קץ לחקר העולם והאדם, דוגמאות ניסיות אלו מאפשרות בכל מקרה לשאת רוחנו לאור.

בבית הייתה לחג גם מסורת עממית עשירה, חג הילדים, חג החנוכה לנוער שי! נותן האבא, נותן הסבא. כולם עודדו את הילד בפרוטות מעט ובערבים קרים, כשהשלג הראשון ירד בעיירה, היינו חוצים את הרחוב הקופא מצמרמורת, בגיל ומנורות בידינו – פנסים! חנוכה חג חביב היית לנו! וכאז גם עתה אשאל כי יש רצון להתנגן בלשון הגמרא: מאי חנוכה?… בדרך כלל לא השתנו החיים אם גם השנה מתקרבת לקיצה. השבת התפילה הייתה מסודרת ונעימה, למדנו הרבה וגם מסיבת עונג שבת הנהגנו מחדש. […] זקוקים אנחנו להרגשת האדם הפשוטה ביותר, אפשר לשכוח כל כך מהר את זיו היופי, בית שקיים בפועל הזהרה ממרחקים! לפעמים מצטבר בלב הכוח לבנותו, כה הרבה אבני גזית של חבלים מפוזרים במספר החודשים המועטים. אשתקד דמע דמעה עיני והשנה כה לא מתאים במרחקים לשקוט, זה שהתבהר על סף כסאך הרעוע במעברים, זה שאבן לבו הזרים מקורות גנוזים של אמונה, שואב בלי הרף את זהב השקיעות שספג במנוחתך. רק המדבר יודע את דבקותי, רק הוא קשוב ושומע ויודע את הכל, הדפים הלבנים של מכתבי צווי קיומנו וגילו זעיר מהבלתי ניתן לתפוס בחודו של ציפורן, מים הרוחשים בלתי גמור וחסר התחלה. תמיד רק “משהו” ממנו שאי אפשר ברגעים מועטים בקסרקטין לבן עם צורות אסטטיות בשממה ובישימון הפראים…. היי ברוכה! מאור ומאהבה. שלך לעד. שאול

* * *

ב"ה

“מעברים”. מוצש“ק פרשת וישב, כ”א בכסלו תש"ד.

שאול יקירי!

אחזור לדייקנותי הקודמת ואשמור שוב על זמן כתיבתי הקבוע.

מצפוני כבר לא היה נקי לגבי כמה אנשים ולכן ביום שישי מלאתי חובתי וכתבתי למנחם ורבקה, שלומית, עקיבא וברנדי. עקיבא כתב לי על החלטתו לקבל את התפקיד, בתנאי שיתנו לו ששה שבועות להכנה ובמקרה שרחל תבוא העניין יידחה, הקבוצה מצידה נתנה את הסכמתה אם זה ייזקף על חשבון פעולה ציבורית, הוא עומד לבקרני בזמן הקרוב, הוא גם מציין שביאתה של לאה לכפר עציון, הפיגה במקצת את מצב רוחו, מה שמשמח אותי, בכל אופן יש מי שישים עין עליו, שולח לך ברכות.

אתמול הייתה לי שיחה עם הרופאה, שאלתי אותה על פורים, מסרה לי שמצבי משביע רצון בהחלט, הכל מתפתח בכיוון הנכון ובעוד חודשיים אוכל בלב שקט לעזוב את המצב, כמובן שזה אומר הרבה אם אפשר כבר לקבוע את זמן עזיבת המוסד, כי עדין הייתה תמיד אומרת שאי אפשר עוד לדעת.

קיבלתי את מכתבך מי“ב בכסלו, אני מתביישת לענות לך בשפה כה פרוזאית על מכתבים כאלה, אבל גם כאן רעש מסביב וקשה להתרכז. עם הלימודים לדאבוני עדיין לא התחלתי, גם הסיכויים קלושים מאוד, אחרי שני ימי גשם, אני רואה, שאפשרויות הלימוד כאן מתמעטות, נמצאות עפ”י רוב כולם בחדר ובמיטות, הרעש לא פוסק וגם מוכרחים להיות קצת חברותיים, מה שגוזל הרבה זמן. עכשיו כשגם סרגתי קצת (עדיין לא גמרתי), אפילו ספרי קריאה מקופחים. תאר לעצמך את ה“אידיות” עוד לא גמרתי. אולי קשה לך להבין, אבל בהיזכר בחשבון של הזמן שעשיתי לך פעם ותיווכח שקשה ככה.

ד"ש לך מכולם, בעיקר מאסתר ופרייר.

ברכות אין קץ. שלך. הדסה

* * *

ב"ה

“מעברים”.       יום א' דחנוכה, כ“ה בכסלו תש”ד

שאול יקירי!

לשמחתי הגדולה שוב החלו מכתביך לבוא בסדר ונשמעת מחדש שאלת האנשים: “מה הוא כותב כה הרבה?” ושוב מתחילה הקריאה.

נרות חנוכה הודלקו, כמו כל החגים, גם חג זה מחוסר חמימות וטעם כאן ואנו שוב מרוחקים… הפעם עוד יותר מאשר לפני שנה, אף פעם עוד לא ניתן לנו ליהנות מחמימות החג יחד, אך כמו תמיד אני משתדלת לשאוב כוחות ואמונה, שבפעם הבאה אולי יינתן לנו להיות יחד, יש למצוא אור גם באפילה ודווקא חג זה מלמד אותנו שבמלחמה נגד הרשע, סוף האמת לנצח וכמובן אין ניצחון בלי קרבנות וויתורים ומה ויתורינו בהשוואה עם כל מה שנעשה? מאידך, תוקפים אותך לפעמים מחשבות, שלא קל לעמוד בפניהם, לא פעם עולה על לבך שאלה: למה אין לכולם חלק בסבל זה? גם כעת חיים הרבה מאוד אנשים – חיים קלים בלי חשבון הנפש, בלי התעמק בכל מה שסובב אותנו, עם כל הכרתינו במליאת החובה, מרגישים לא פעם שלא קל הדבר… ודרוש כח כדי לפחות את הפגישה הזאת – ולקבל את הדברים כאילו נכונים וטבעיים, אחרת צריך להתעצב ומכיוון שהתרגלתי כבר להסתכל כך בכל החיים האלה, אני מצליחה להחזיק שיווי משקל.

אני מודה לך בעד דברי העידוד לרגל מותו שלמה לוין ז"ל. אני מצטערת שלא שלחתי מכתב למוסד, אבל הייתי שרויה במצב רוח כזה, שקשתה עלי הכתיבה, כמובן שהזמן עושה את פעולתו ובמקום ההרגשה המדהימה נשאר רגש של זיכרון.

שלומי טוב, אחרי סירובים רבים, קיבלתי סוף סוף את הנהלת המתפרה, לעת עתה הסידור עוד בידי, אבל אשתדל בהקדם האפשרי למסור את התפקיד הזה. כשהרופאה איחלה לי הצלחה בתפקיד החדש, עשיתי כנראה פנים חמוצים, כי היא צחקה והשתוממה, שאחרות מקבלות את זה בתור הכרת כבוד, אבל אני ברגע זה, חשבתי בלבי: שוב הייתי חלשה ולא הצלחתי בכל תוקף לדחות ממני את התפקיד וכי מה עלי לעשות, שאינני יכולה להתנגד בזמן שאני רואה שאין אחר והפעם דחיתי את זה במשך חודשיים ובסוף שוב קבלתי.

אני שמחה מאוד שנכנסת שוב למסלול הלימודים ויש לך הזדמנות להשתלם. לדאבוני עוד לא הגעתי אפילו להתחלה של מימוש תכניתנו, עדיין הסריגה מפריעה ואפילו אחרי זה לא יהיה קל, בכל אופן בשבוע הבא אנסה להתחיל, בכל אופן אל תקווה הרבה מזה, אני נאלצת לכתוב לך את זאת, אם כי בטוחני שזה יעציב אותך, אבל הנך יודע שאינני אוהבת להשלות את עצמי וגם מישהו אחר…

ממנחם אני מקבלת מכתבים בסדר, גם שבועון שולחים לי מכפר עציון. אתמול היתה בכפר עציון חתונתם של אליעזר ושושנה, בעצם רצוי לכתוב להם, אולי בימים אלה אעשה זאת, אחרי שגם צבי יתחתן בוודאי תעלה על הפרק שאלת “אשת חייל ומשכורתה” בכל חריפותה, נראה מה יטענו היום אלה שאז דברו גבוה, בעצם אני שמה מעט מאוד לב לכל הוויכוחים הקטנוניים שנהוגים בקבוצה ואני אפילו לא משתדלת לתאר ברוחי את כל הנעשה, לפני כעת מטרה אחת: להבריא ולחזור לחיי עבודה ואחרי חזירתי בוודאי הכל יתגלה לפני בצורה אחרת ולכן ראשי לא נתון לכל הדברים האלה.

שלך באהבה ובאור פנימי בחג האורות. הדסה

* * *

ב"ה

“מעברים”. מוצש“ק חנוכה כ”ח בכסלו תש"ד

שאול יקירי!

כבכל שבוע גם הפעם עבודתי הראשונה – הכתיבה אליך. לשמחתי הרבה שוב המכתבים באים אלי בסדר וכלל וכלל לא אתלונן על הקיצור שבהם, או על תכנם.

הפעם עלי לעמוד על אי אלה דברים במכתבך מט“ו ח. ז. הצעותיך ללימודים נשארים לע”ע לדאבוני בלי ניצול, אך אני מקווה שלמרות הכל אתחיל בקרוב במשהו.

כפי שאני רואה אתה נשאר ללא תיקון בהערכת דאגתך לגבי. למה האידיאליזציה הזאת? אי אפשר לי לא לחייך (אל יפגע זה בך!) על התיאור ועל הדיבור על שכמותיי העדינות.

הנך טועה: שכמותיי כעת כלל וכלל לא עדינות, אפילו לשם השוואה ביחס עם הנטל המונח עליהן. הנני מרגישה שוב ביטחון וכוח בי, יש רגעים שאני חושבת: למה לי בכלל עוד להיות במוסד? חבל רק שאי אפשר להסתער על ההרגשה הרגעית ועוד הרבה הרבה זמן צריך להיזהר ולהתנהג בהתחשבות עם הכל מה שעלול להתרחש. שלומי מצוין ואני בכלל לא מתעייפת בעבודה, רק מבחינת הזמן היה יותר טוב אילו הייתי עובדת פחות. מצבי גם משפיע עלי במידה כזאת שנעשיתי שובבה, לא היית מכיר אותי.

שלשום קיבלתי חבילה מלאה, שלחה לי עוגה ועוד ממתקים. נעים מאוד כשהנך מרגיש שיש אנשים שזוכרים אותך, גם מנחם כותב בסדר, השבוע קבלתי ממנו מכתב בו הוא משתומם שאינני כותבת ודואג לי, אבל אני כבר בינתיים תקנתי את המעוות. הערב שוב עלי לכתוב כמה מכתבים ולכן אגמור את זה, בעצם אינני מתנהגת כראוי שלעומת מכתביך היפים והמלאים תוכן, אני שולחת לך כמה שורות, שנראות בעיני כה דלות ונוסף לזה עוד קיפוח חדש, כעת אני כבר כותבת לא יותר מפעמיים בשבוע, אבל כאן כה חדגוני הכל, שגם אין לי על מה לכתוב ולמה לי רק סתם לקלקל נייר? אולי אם אתחיל ללמוד, אוסיף גם לכתוב.

שלך באהבה. הדסה

זה בדיוק כמה רגעים לפני ארוחה, אמנם כבר אחרי הצלצול ובכן אני אסתפק הפעם בדרישת שלום, אבל בכתב ידי. אסתר

* * *

שבט תש"ד

שמעתם בוודאי על פגישותינו עם קהילות הרוסות הפזורות על פני המדבר הרחב, אולם הפעם אייחד כמה שורות לדמותו של שבט ותיק, נידח ומרוחק, הקרוב לנו, לנוער הדתי. אחינו הנידחים הם שומרי תורה ומצוות, עוד מימי חורבן הבית הוגלו לנאות המדבר המערבי. קורותיהם מסופרים בספרו של פרופ' נחום סלושץ “מסעי בלוב”. הם עצמם יודעים מעט מאוד על עברם. פשוטים וישרים, מאמינים וקנאים, נשארו גם אחרי היותם כלואים במחנות הסגר. כל אנשי קהילות קיריניקה עברו את סבלות המחנות האלו. רדפום והכום ללא רחם ומגפת טיפוס קפחה את חייהם של 500 מהם. רוחם לא נשברה בהם וציפו לישועת ד'. עוד בבואנו לכאן שרר ברחובות קהילת בנגאזי פחד מחריד. כל חייל עברי שעבר ברחוב התקבל כנס ושליח. העוני, החולי והרעב נתנו את אותותיהם ברחוב ובבתים ובעיקר־עוררו רחמים וצער עיני הילדים שברחובי חיילי יחידות הנהגים יסדו בתי־ספר ויצרו אווירה מעודדת, שנשמתה הייתה השיבה לארץ־ישראל. אחרי זמן־מה נסגר בית הספר ושוב נראו הילדים עזובים בשווקים. צימאונם ללמוד את השפה העברית עז ובבוא הגדוד השני התחדשו הפעולות הקודמות ואף הוגברו, בית הספר הוקם מחדש בבניין תלמוד התורה, 400 ילדים מקבלים

חינוך עברי, עזרה רפואית וחיזוק גופני. עם בואם של, חברינו, החיילים הדתיים, הוכנסו לתכנית הלימודים גם תפילה ותנ"ך, נעשו פעולות לשלב את תלמוד התורה עם בית הספר ולמנוע קרע רציני בנפש הילדים. בשמחת־תורה חילקנו לילדים דגלים, שעליהם היה כתוב "לשנה הבאה בירושלים״, שמחתם הייתה לאין־שיעור, רקדו אתנו ושרו עד שעה מאוחרת בלילה. באחרונה הועבר בין החיילים מפעל להלבשת הילדים וקמה תנועה ציונית בשם “גאולה”, כן מתקיימים שיעורי־ערב למבוגרים.

תלושים ונשכחים היו אחינו אלה, חייהם השתפרו במסגרת הצרה של הוויתם היום־יומית. היום פועמת בתוכם שאיפה עזה לעלות לישראל. לנוער הדתי תפקיד חשוב בקירוב יהדות זו לתנועה הבונה והיוצרת. החיילים הדתיים שהתלכדו לגרעין מוצק השומר על השבת והכשרות בשורות הצבא העברי ממלאים את התפקיד הזה.

חסרה לגולה זו הכרה דתית על אף שכולה חרדית מאוד. נחוץ לעורר את היהדות הדתית לשלוח רבנים ומדריכים שילמדו וידריכו את הקהילות הנידחות ואת הנוער העזוב, שבים החול והשרב. בזמן שנהרסו מרכזי היהדות באירופה גילינו את יהדות המזרח ואולי יש בזה קצת מהגמול. נודה לאל על הגדולה שבמעשיו המופלאים, נתחזק ונגביר חיילים.ר בים אתנו מ״בני־עקיבא" ומהקיבוץ הדתי ואמונתנו אתנו שנפגש עם קהילות רבות בהתקדמותנו הבאה. הננו עומדים לפני היציאה לחזית. החלצו אתם להמשיך אחרינו את פעולות הגאולה של הגלויות. חזקו ונתחזק בד'.

היציאה לנכר (המסע למצרים ולמדבר המערבי)

בערב שבת האחרונה לפני עוזבנו את הארץ התכנסנו בצריף של פלוגת הנוטרים הדתית על שפת ימה של בת־גלים. האווירה הייתה מחושמלת וכולנו הרגשנו שרגעים אלה הם רבי־ערך בשבלינו. בארץ צעדנו יחד במאבקנו על יצירת חיים דתיים בשורות הצבא וקרבה נפשית נוצרה בינינו לבין הפלוגה הדתית של הנוטרים. עתה היה עלינו לנסוע לנכר ומרחקים גדולים יפרידו בינינו. אחרי התפילה התיישבנו ליד השולחנות, כדי לקיים בפעם האחרונה את מצוות שבת אחים יחד, אחים לנשק ולתפקיד. לבותינו סערו כגלי־הים, שמאחורי כותלי הצריף, בשירנו את “שבת אחים גם יחד״. הקולות רטטו יותר ויותר בחזרנו על השיר ונתנו ביטוי לאחווה שנרקמה בינינו. הקשבנו נרגשים לדברי הפרידה של הנוטר שבירך אותנו בברכת ׳״צאתכם לשלום” והדגיש את חשיבות שליחותנו לשרת את מטרות המלחמה ולבנות עולם טוב ומתוקן יותר. הרהרתי בכך שטוב כי בשעה שאנו יוצאים את הארץ נשארים האחרים למלא גם את תפקידינו. אחרי שירת “הנה מה טוב ומה נעים” התחיל אחד לשיר בקול נמוך ומתחנן ״וטהר לבנו לעבדך באמת״ וכל היתר הצטרפו אליו בהתלהבות רבה. ככה ישבנו יחדיו שעה ארוכה עד כי עייפנו מהשירה ולבותינו מלאים רגשי אחווה ורעות.

בנסוע הארון

יום לפני צאתנו את הארץ העמדנו במסדר חגיגי כדי לקבל את ספר התורה לידינו. ימים וערבים רבים הקדשנו להגשמת הדבר, כי לא יכולנו להסכים לכך שספר התורה יעדר מאתנו בצאתנו את הארץ, אם עלינו לעזוב את הארץ ניקח אתנו את התורה והוא יסמל לנו את נצחיות קיומנו וילוונו לכל מקום אליו ננדוד ויעודדנו. שורות שורות ניצבנו במסדר החגיגי, פנינו נלהבים אך רציניים, כאשר פתח הרב (ב. אפשטיין) ב"ויהי בנסוע הארון ויאמר משה, קומה ה׳ ויפוצו אויביך״ הרגשתי שכל הלבבות פועמים באותו רגע בקצב אחד וחמימות נפשית שוררת בשורותינו. אחרי דבריו שרנו את ״בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים״. כל אחד חשב על אותו רגע כאשר נשוב עטורי הניצחון ושחוק ימלא פינו. בסיומו של המסדר הרהרתי בכך שהנה קבלנו את התורה, אולם האם היא תדליק את מאורות הנפש של חיילנו? הרי רק אז תהיה תשובתנו תשובה אמיתית.

יום הפרידה

אחד הבקרים הרגילים בעיר החוף הגדולה, המכוניות חוצות את הרחובות והבחורים נדחקים אל פתחי החלונות ונצמדים למראות החולפים לפניהם, עיניהם צופיות בכרמל ובפני הים שלמרגלותיו ואף בפני האנשים שברחוב. האם חשים תושבי העיר בחשיבות נסיעה זו בחיינו? העיניים תרות אחרי פני־מכר ומודע, אולי מחכה חבר ואולי אב, אם ואשה? אולי יש עוד לבבות החשים ברצינותה של פרידה זו מן הארץ?אתה משתדל שלא להחמיץ שום קטע מהמראות וכל האהבה שהייתה כמוסה בלב לארץ וליושביה מסתערת חוצה, כדי לגמוע את זוהרה של המולדת, הנה הכרמל הסב והים הקרובים כל כך ובדמיונו עולות קבוצותיו: טירת צבי, יבנה וכפר עציון שלנו שהוקמה כדי לחדש את ישוב סביבות ירושלים. עברנו את חיפה ונכנסנו לתחנת הרכבת הישנה להשעין את מטעננו ופה קבלו את פנינו דמויות קרובות ואהובות. עיניים לוהטות, מפללות ואף דומעות, מתחיל הרגע הרציני והמרגש של הפרידה מנפשות אהובות, רגליך עדיין עומדות על קרקע המולדת, אבל מחשבותיך כבד מרחפות במרחקים, בנכר.

המית הנפש

כאלף איש עמדו דום וכאשר פרצה שירת התקווה מהפיות נפרצו גבולות הפרט וניתן ביטוי למאחד ומקשר את הכלל. הייתה זו שירת תקוותם של אלף חיילים עבריים היוקדים במסירות לעמוד כחומה לאומה שתקוותה כמעט ואבדה.

“עוד לא שרתי ככה בחיי” שח חייל לחברו.

כאשר החלה הרכבת לנוע פתחו תושבי העיר בנפנוף ידיים מרגש, מכוניות “אגד” עצרו בנסיעתן ונוסעיהן הוציאו את ידיהן מתוך החלונות, פועלי בתי חרושת ומחנות עבודה יצאו אלינו וקראו: ייהידד!", חברי קיבוצים ליד המכבשים ובני האיכרים שבכרמים ובפרדסים, כולם הרימו ידיהם בברכת שלום, ידי אף הן מתרוממות וכאילו שטות באוויר לפרידה, כאילו הייתי על ספונה של אניה המתרחקת מן הארץ, באחת התחנות חיכו לנו משלחות של מוסדות, ביניהן משלחת של הפועל המזרחי, שבאה להיפרד מאתנו וללוותנו בברכתה. עברנו דרומה והכל עבר על פנינו כבסרט מבויים. הנוף השתנה מירוק לצהוב־חום של ערבות הנגב השוממות, רק פה ואי־שם נראה דקל בודד כאילו לא במקומו. המסע מתקרב יותר ויותר לגבול, הבחורים עייפים ונרגשים משוחחים ביניהם ומתחלקים בזיכרונות מעברם, קרקע גידולם מתגלה לפנינו, אורות הבית שחרב על כל אורותיו, מישהו נירדם מרוב מאמץ ושוזר את חוט זיכרונותיו בחלומו וחברו עדיין לא הספיק לפרוק את שטף רגשותיו והוא ממשיך לספר את סיפורו לקול הרכבת. לפתע מופיע חייל, איש העמק, ושואל: “מתי עברנו את הגבול?,״ צריך לדעת מתי שעוברים את הגבול – הוא מוסיף בדאגה, שקש משתלט בקרון, קרה משהu חשוב, גורלי, ואנו הוגים בו בדומיה, באותו רגע צף בזיכרוני יום בואי לארץ. אנשים רצים, שרים ורוקדים, סוחבים את חבילותיהם והנה אומר חבר אחד: ״אל תרוצו, אל תשירו, הסתכלו רגע בדומיה מנגד – רק פעם אחת בחיים זוכים לבוא למולדת”, ואז הושלח הס על הסיפון וכולם ניצבו דום אל מול פני הכרמל, רגע כזה חייתי שוב, עוזבים את הארץ והמבטים יוקדים, דומיה שולטת בכל ובלב תפילה חרישית, כי נזכה לשוב בבוא היום, הנה אנו כבר מעבר לגבול והמחשבות נשאות לנפשות הקרובות שהשארנו בבית, חרדה ותפילה ממלאות את הלב לשלומה של הארץ ולשלום בניה בוניה, להרי ירושלים ולאלה הנוטעים ברגשי קודש את הנטע ברכסיהם, הדומייה מתמזגת בדאגה, התוגה ברצינות ובגאווה ואתה שוקע כנקודה קטנה במרחב הגדול – נכר.

* * *

ב"ה

“מעברים”. י' בטבת תש"ד

שאול יקירי!

בקיצור אמסור לך על מאורעות היום, כי הפעם מעט מאוד זמן עומד לרשותי. את מכתביך קיבלתי ושמחתי להם מאוד, בהזדמנות הקרובה אשתדל לענות עליהם.

היום ביקר אצלי עקיבא, הביא תמונה של רחל, אחד החברים שלנו הגיע לפני שבועיים והביא אותה, מסר גם כמה פרטים על חייהם של כל האנשים. רחל נמצאת אצל בת דודה של עקיבא, יש סיכויים שבעליות הקרובות תגיע, בכל אופן היא בין האנשים בתור, כמובן שעקיבא התרגש מאוד, הוא החליט לדחות את היציאה. אתה יכול לתאר לעצמך כמה שמחתי לידיעה זו, אם הכל ילך כשורה ואם תהיינה עליות, אפילו רק עליות בודדות, העניין הוא שאלה של שבועות, כמה אשמח אם זה יתגשם!

השבוע ביקרה אותי גם רבקה, הייתה מרוצה מאוד ממני, דברנו על חזירתי, היא חושבת שאוכל להיות בכרכור ואסתדר טוב בעבודה. יחיאל מתפתח יפה מאוד וכבר מתחיל לעמוד.

עקיבא סיפר לי שמנחם עבר כבר לכפר עציון, לא היה יכול לסור אלי כי נסע ישר, אתמול היו החתונות בכפר עציון, היה שמח מאוד, בערב ביקרה קבוצת חיילים מהסביבה, חוץ מזה עוד בשורות משמחות, לדבורה נולדה בת וליהודית בן למזל טוב, החליטו על השתלמותה של שרה בתור גננת, היא עכשיו קצת נפצעה בתאונה. היום אולי יגיע כבר האוטו משא החדש. בכפר עציון עובדים בקצב, מתכונים לנטיעות ולבניין. ב“דבר”, ביום א' היה מאמר יפה מאוד, אם אשיג את העיתון אשלח לך.

אל ההר, אל ההר

(רשמי סיור)

ההתיישבות היהודית פנתה אל שיאי ההרים; כאחת עם תקיעת יתדות בשממות הנגב, התחילה העפלה נועזה למרומי פסגות. אז כעתה עלינו למנרה בגליל העליון ורבים שמעו על כך, אך מועטים הם ששמעו על כיבוש הנקודה הגבוהה ביותר בארץ, אחת מפסגות הרי יהודה שבין ירושלים ובית לחם מצפון וחברון מדרום — הכוונה לעליה על קרקעות כפר עציון, שהתחילו בהכשרת ישובה ברעש הפרוספריטי ונעזבה לאחר מארעות תרצ"ו.

ברוכסי הרים אלה, שאין כמותם ליופי פראי, לנשימה סלעית־קוצית, שעוד מהדהדים בהם, בגיאיות העמוקים, הדי־קדומים של דורות ראשונים – עומדים להיגאל. עתה נעשתה ההתחלה בהתעצמות־עוז, מתוך החלטה תקיפה להיאחז ויהי מה, בצפרני־ידיים בחרוק־שניים, אחיזה חלוצית־קיבוצית שאין נסוגים ממנה עוד, התאחזות של גורל ישראל השולח יד ומאחד תקופות אחרונות ותקופות ראשונות.

אבטובוס ערבי מעוך ושחוק, שרפידתו פרומה ומושביו פרומים, הוליכני בדרכי למטרתי, מתוך נדנוד עצמות והיסוס שבנפש שלא ידעתי שחרו, חרחורים שהעפילו על העין, מנעוני מלראות אותם רחובות, שכונות ומקומות יישוב, שלאחר שערי יפו בירושלים, רק בצאתי לשדות פתוחים ננערתי מתרדמת הרהורי. רמות ההרים לאורך הכביש מכורבלות עצי זית, קרקעות עשויים דרגות־דרגות, השופעות מטעי־גפן הצמודים בפישוט ענפים אל האדמה הנוקשה, כמבקשים משען וחסות; פה ושם מסילות־דרכים צרות ועמוקות, הנמתחות לאורך גדרי אבן, כתעלות־מים. אנו עוברים בדרך פרשת המים הגדולה, שהייתה מפרנסת את ירושלים לפני פרוץ המאורעות האחרונים. אנו עוברים בדרך הזרועה שרידי מבצרים וחומות מימות הצלבנים. בכל הדרך הארוכה הזאת, עד לחברון וחברון בכלל, אין אף מושב יהודי אחד.

בריכת המים הענקית, היוצאת בק״מ ה־21 לצד הדרך, בישרתני כי הגעתי למחוז חפצי. בריכה זו – הרוסה למחצה וצינורותיה בולטים ביתמות קורעת לב, מאין מים מפכים בתוכם – הייתה מרכזת את המים ממעיין אל־ערוב להזרימם לירושלים העיר. מסביב לבריכה זו, ושנייה לה מעבר האחר של הדרך, קם ישוב יהודי־תימני, ושם תנ“כי לו “מגדל עדר”, גם תחנת משטרת רוכבים נבנתה פה. ועתה כל שתישא עין – הריסות, יסודות מעורערים, בדלי קירות מבית שנגנב על חלונותיו, לבנותיו וחלקי־ברזלו, שארית של מקווה, שתימנים כשרים טבלו בו את גופם השחרחר הצנום, שוקת מים לסוסי השוטרים. הנקודה נעזבה עוד בראשית תרפ”ט, עם הנסיגה הראשונה. בבית אחד שנשאר לפליטה, סידרה אח"כ חברת “אל ההר”, שריכזה בסביבה שטחים עצומים בסביבה להתיישבות אזרחית, כפרית ועירונית, וממייסדה הולצמאן בא השם “כפר עציון” – מרפאה מודרנית לכל דבר, שערבי הסביבה ופועלי המקום היהודים היו משתמשים בה – והנה גם היא נהרסה עד היסוד במאורעות תרצ״ו, עם הנסיגה השנייה מהמקום.

אין לך דבר צובט יותר את הלב מחיים שנעקרו, ממראה בתים שהיו עיי־מפולת ופתאום יתנצנץ ההרהור: אין להערים על המדבר. אתה גוזר מתוכו שטח במקום אחד והוא בא נוטל במקום אחר; נבנים ישובים – ונהרסים ישובים, אך מיד כבה ההרהור: סופו של מדבר ליכנע מפני רצונו של עם מלוכד, מפני רצונו של גורל־מולדת שאין להמירו.

אני עולה במעלה הנתיבה, עולה הרים ויורד גיאיות. ממולי באים ועוברים על פני נחישי קוצים, הנעים כאילו מאליהם, ורק משתסתכל היטב תראה ראש חמור מבין הערימה הרחבה והגבוהה שהועמסה על גבו וכיסתו כולו. אלה קוצי הקדר (“אשטראגאלוס”) הצומח בשפע בהרי הסביבה. ערבים מתנודדים אותו נדנוד נצחים על גמליהם, זו התחבורה הרשמית במדבר ובהר. עוד שלושה ק״מ עלי לעשות ברגל עד שאגיע לנקודה, משאת־פני.

המילים: קבוצה, קיבוץ, תנועה, הגשמה, חלוציות – נזרקות מפיהם באותה פשטות־איתנה, כמו מפי חברי הקיבוץ המאוחד וחברי הקיבוץ הארצי. כולם “קיבוצניקים” ממש, עובדי כפיים, בוני משק. בידם האחת ברזל המחרשה ובידם האחרת קנה הרובה; מכשירים קרקעות, חורשים, חופרים בורות, נוטעים, מחשבים תקציבים ויושבים על מדוכת התרבות ועבודה, חיי צדק ותוכן גאולה שעלובים וכרוכים יחד – ללא צל בטלנות וללא שמץ פחדנות.

אלה חברי “הפועל המזרחי”, חברי “קבוצת־אברהם”, (על שם הרב ר׳ אברהם יצחק הכהן קוק ז״ל), שטיפסו ועלו על הפסגה השנייה בגובה בכל הרי הארץ, כ־965 מטרים מעל פני הים! עלו לכבוש הר־סלעים גבוה, שומם ונידח, ולפתוח דף חדש בספר ההתיישבות היהודית. המדובר הוא בחברי “קבוצת אברהם”, שיצאו ממקום מושבם בכפר פינס שליד כרכור וזה מקרוב עשו מעשה ועלו על הקרקע בכפר־עציון; עלו ועשו – ואין לסגת עוד, בגופם ובנפשם עריבים הם שלא יסוגו, מה שלא העלו באי הישוב הישן, בטח שלא העלתה חברה מסחרית גדולה שניצני חזונה הצמיחו גידולי ספסרות, העלה ועלה הקיבוץ השיתופי, אשר כח הגשמה לו. נסיגה שלישית לא תהיה.

הבחורים כולם צעירים הם, פנים שחומים, שזופים, אכולי שמש ורוח הרים. לחייהם משופות, חריצי קמטים מחביאים סבל עבודה ועומס חזון. הבחורות רכות ועדינות, בנות ישראל חסודות מעיירות גאליציה, פולין וצ׳כיה, שהשליכו חייהן מנגד והלכו עם הבחורים לכבוש שכם בשכם חלקת קרקע וחלקת עתיד. כן, יש הבדל־מה. בהיכנסך לחדר־האוכל תראה והנה כל הבחורים המסובים לשולחנות – כובעיהם חמושים לראשיהם. כובעים שמחציתם או שמוטה לצד או מורמת למעלה, הנוטרים, מבני הקבוצה, עונדים בשעת עבודתם את מגבהותיהם הירוקות, הגבוהות, רחבות־השוליים ובשעת נופש – כיפות קטנטנות דבוקות לשיער ראשיהם בפריפה עשויה לשם כך, ושוב לא תסירנה רוח־הרים ולא תזיזנה בהלת־פתאום. המושלים בכיפה – כפי שציירם אריה נבון.

חדר־האוכל הוא בית־תפילה, או להיפך בית־תפילה הוא גם חדר־אוכל. ואין הדבר מוזר כלל; תשמישי הדת היהודית פשוטים הם: ארון־קודש, תיבה לשליח־ציבור ושולחן לקריאת־התורה. בידוע ליבראלית היא הדת היהודית ואינה מעמידה פנים חמורות. מורה דרכי – אחד מחברי הקבוצה, שנזדמן לי ראשונה – מסביר לי מתוך חיוך של בישנות, כי צר המקום עד מאוד. מתוך אונס נקבע בית־תפילה בבית־אכילתם, וכל החברים נושאים עיניהם לבית־כנסת מיוחד, שתשרה בו רוח של קדושה ואצילות. – אין בכך ולא כלום – עונה אני לו בקול תנחומין – בית־תפילה יהודי בית ממש הוא, בית לכל דבר, הרי הקלויז החסידי גם אכלו וגם לנו בו.

ואמנם הדוחק במקום־מגורים קשה הוא מנשוא. ששים חברים גרים בשני בתים, ששימשו לנזירים הגרמנים, שמידם נקנו יחד עם הקרקע – בית־הבראה. ארבעה וששה חברים סמוכים וצפופים בתא אחד, ד' על ד', אוהלים וצריפים אין המקום סובלם מחמת הרוחות הקשים והקור החודר עצמות. ועתה מתלבטים חברי הקבוצה בהקמת בנינים חדשים (שאלת התקציב הארורה!…) ולאו דווקא לרווח המקום לחברים היושבים, אלא בשביל קליטת הנפשות שנותרו בכרכור, האימהות והילדים, יחד ששים נפש, פירוד זה בין החברים ומשפחותיהם מכביד מאוד על הקבוצה מבחינות רבות, וביותר מורגש ניתוק זה, שבאונס בנוף השומם, על רמות־קרחות אלה, כשהחברים לחוצים בעיגול־הבדידות.

בידוד זה תלוי גם בכמות המים העומדים לרשות הקבוצה. הבריכה הבנויה בקרקע לקלוט את מי הגשמים הזורמים בשפוע, שהגרמנים ידעו לעשותה בדרך הנאותה ביותר, אין כוחה לספק את הצרכים המינימאליים של הקבוצה; אין היא מכילה אלא 1000 ממ״ע, ויש צורך ב־2000 ממ"ע נוספים, כדי שתית האדם והבהמה לבד. בעיית המים קשה היא, ויש מתכנים תכניות שונות כיצד לפתור בעיה זו ולהזרים מים בשפע על קרחות ההרים ולהצמיחם נטעי־ברכה. גם הדיוט בהתיישבות כמוני הציץ וראה, כי יש אפשרות לסתום את הואדי העמוק, אשר שלשת הרים נטויים עליו כחומות. לסתום אותו מצד המערב הפרוץ ולצבור כמויות כבירות של מים שיספיקו להשקאת עשרת אלפים דונמים.

בניין זה של שלושת החדרים, הפרוץ מצד אחד ממערב, פותח לפניך פנוראמה של נוף, שאין רבים כמותה ליופי בעולם הגדול. בעמדך בחצר המשק המוקפת חורשת עצים, אתה רואה דרך הפרצה המערבית המתרחבת והולכת, את הגבעות הנמוכות יותר ואת השפלה הנמתחת עד לים – מרחק רב ועצום, וגם את הים הגדול תראה, אשר עננים שטים סביבו ומטשטשים את מראהו. השמים הנטויים לרוחב עין, כוחל להם, כוחל סמיק־שפרירי, כוחל מלכותי. וכשהשמש שוקעת, מוקדי אש יורדים ונפוצים־נפיזים על לוח המים, ומתלקחת תגרה נהדרת של צבעי הקשת, והשמים נאפדים גלי צוהב, ארגמן ואודם רותח; והנה שוקעת גם השמש במהירות עצומה הימה, הנה טובלת לרביע, לשליש, למחצה – ותיעלם בתהום רבה. עוד יבואו אנשים עברים מכל הארץ לספוג את משחק־הצבעים הנהדר במקום, שאין כמותו להרחיב נפש ולהלהיב דמיון.

השטחים המתרכזים במקום בידי הקרן הקיימת לישראל הולכים וגדלים. לרשות הקבוצה הועמדו 1.500 דונם, אבל למעשה אין ראויים עתה להכשרה, אלא כ־300־400 דונם. אין אדם יודע הכשרת קרקע בסביבה זאת מהי. כל שעל ושעל מחייב מלחמה בסלעים, אבנים מפוזרות, קוצים ומטעי־בור. הקבוצה הצליחה עד עתה להכשיר 501 דונם קרקע, שנחרשה ונחפרה בורות וניטעה עצי־פרי. הכשרת קרקע־הרים סלעית, משמע גם בנין טראסות, מדרגות־מדרגות, שהאדמה לא תיסחף בסחף־הגשמים. יש להשוות רמה אחת שהוכשרה לרמה שנייה שלא הוכשרה עדיין, על מנת לראות כמה עמל, יגיע כפיים, התאמצות ושקידה הוכנסו בקומץ אדמה משוחרר, גם שטחי החצר, הנטושה מכבר, חוזרים ומתכשרים, כל זני הנטיעות: זיתים, שקדים ועצי פרי אחרים, אינם לרצון לחקלאי העברי, שידע לגדל שתילים משופרים יותר, והעתידים לטעון פרי נאה למכביר. הקבוצה, שקיבלה על עצמה תפקיד חלוצי, להיות דוגמה ומופת לאלה שיביאו אחר־כך, בונה את עתידה בעיקר על מטעי עצים: תפוחים, שזיפים. אפרסקים, דובדבנים, כרמים וזיתים. ויש להוסיף: גם אורנים. אורנים, בני ארבעים וחמישים שנה, נטועים זה מכבר ברמה, ועוד יש ליער וליער, והתכלית ברורה: אין במקום הזה, הנקודה אשר רק חלחול הערבית גבוהה ממנה בכל הארץ, מקום נוח יותר לבניין בית־הבראה גדול. האוויר, אוויר הרים, צח ושקוף, ואין כמותו לטוהר. כל היום מתנשבים רוחות, מהר ומים. גם בימות הקיץ הלוהטים, שאוף תשאף פה אוויר לרווחה, בית הבראה במקום כזה – אידיאל. ואמנם הקבוצה מטפלת בכך.

מלכתחילה באו רק עשרים אנשים להשתלט על המקום. ימים קשים עברו על החברים הראשונים מלבד בדידות וקשיחות, הרי גם סבלו בשקט סבל נפשי. המקום לא התפנה עדיין מבעליו הקודמים. יום־יום בקשרם את רצועות תפיליהם על זרועם, שמעו את נחרת החזירים, שהערבי, שומר המקום, כלאם בבית הסמוך, באולם הגדול, שהוא עתה בית־תפילה וחדר־אוכל כאחד, עוד התנוססו צלבים. את החזירים סוף־סוף הוציאו, הצלבים הוסרו בידי אנשי קודש נוצריים, שהוזמנו מירושלים לשם כך. אנשי דת מכבדים אלה את אלה, הצלבים הוסרו בזהירות יתרה והועלו ירושלימה. עתה משתלטת על המקום דת ישראל. כשנכנסתי למסדרון הבית הראשון – יום ו' היה היום הזה – שמעתי מכמה תאים קול העברת סדרת־השבוע וקריאת ההפטורה. מדי שבת בשבתו באים מאנשי “המזרחי” בירושלים לענג את אנשי הקבוצה בעונג־שבת, וביותר לענג עצמם ביפי המקום. אורח מצוי הוא ר' בנימין, זה היהודי הטוב, שתמצאנו בכל מקום שסיכון־מה, חלוציות והשראה מעורבים יחד.

נחזיק טובה לבחורים ולבחורות אלה, ההולכים לפנינו לכבוש לנו את הרי ישראל, ונעשה הכל לאזן תקציבם שלא ילבינו שערותיהם בטרם עת: מאין יוקחו האמצעים לכל הדברים הראשונים הנחוצים. נעזור להם לבנות את בתיהם שיוכלו להביא את משפחותיהם, כי בזכותם ובזכות כל החלוצים המתיישבים אנו חיים בארץ זו.

ש. קרמר         פורסם בעיתון “דבר”, 2.1.1944, ו' שבט תש"ד

מה נשמע אצלכם? האם דוב כבר הגיע? ומה שלומך אתה?

אני מרגישה מצוין, היום נשלחה הבדיקה לת"א, אני מקווה שהכל יהיה בסדר. קרוב לוודאי, אסע בשבוע הבא לשיקוף, כמובן תיכף אחריו אודיע לך.

שלך באהבה. הדסה

אני שולחת לך את התמונה שבקשת, אני מקווה שבינתיים פניך השתפרו

* * *

ב"ה

“מעברים”. מוצש“ק פרשת ויחי, י”ג בטבת תש"ד

שאול יקירי!

במכתבי האחרון הבטחתי לך אמנם למסור דברים אחדים אשר מעסיקים אותי כעת, אך אינני יודעת אם זה יעלה בידי, מאז ועד היום אין כל חדש.

כמובן שבראש מחשבותיי – בואה של רחל, אני מצפה לה בשמחה ובחרדה, הנני שמחה שתגיע, שאוכל לראות לפחות אחת מכל היקרים לי וחוששת ששוב לא יקומו מכשולים בלתי צפויים, אשר יעכבוה בדרכה, אך כרגיל לא אחזה שחורות ומקווה להגשמת עלייתה. עקיבא בהיותו כאן היה עצבני ונרגש, הוא עומד לפני בעיות חדשות של סידור, אמרתי לו שאל ידאג, העיקר שהיא תגיע ואחרי שנראה את עמדתה, לכל יש זמן. הוא מיהר מאוד לחזור, כי יצחק (הבחור שבא) חיכה לו, אך הספקנו לדבר קצת.

כעת גם אני חושבת על חזירתי לקבוצה, היה לי יותר נעים לבוא לכפר עציון ולהיות בין ידידי הטובים, אך לעת עתה החלטתי לבוא לכרכור ולהיות שמה עד גמר החורף. אני חושבת שאמצא עבודה עבורי שבה אוכל להיות ולהואיל, גם מבחינת החברה לא נורא, לעת עתה נשארת עוד הינדה, גם שולמית תהיה עד ההעברה.

אני מרגישה טוב מאוד, יש ימים שונים, מזג האוויר מתחלף, השבוע היה גשם חזק ויש גם ימים יפים מאוד, אך גם כשדולף הגשם והכל אפור מסביב, לי טוב וקל, בפנים הכל בהיר ויפה, אני שמחה שהבראתי ומברכת עליה.

לדאבוני הרב עדיין לא התחלתי (אגב בשני מקומות כתבת: “עדיין”, בלי לא, איפה שהיה דרוש, “עדיין”, פירושו “עד עכשיו” ואין זה אומר שצריך להחסיר את השלילה במקום הדרוש) ללמוד, כנראה שכבר לא יצא לי, לעומת זאת, באנגלית אני מתקדמת די יפה. בעבודה אני מסתדרת טוב מאוד. אני שמחה להתמדתך בלימודים, יודעתי אני שלא תבזבז את הזמן לריק, הלוואי ויכולתי לעשות כמוך.

מה עם דוב? האם הוא כבר חזר? אני תקווה שאת מכתבי קיבלת בינתיים בסדר.

שלך באהבה. הדסה

* * *

ב"ה

“מעברים”. ט“ו בטבת תש”ד

שאול יקירי!

כהיום אנהג לפי המימרה “אחרון, אחרון חביב”, אחרי כתיבה של מכתבים, אגמור במכתבי אליך. תאר לעצמך, ביום אחד כמה שכתבתי, נדמה לי שאוכל לעמוד בהתחרות אפילו אתך.

והנה הרשימה: ברנדי, עקיבא, לאה, מנחם, רבקה (עכשיו כבר לחוד), למשפחת מרחביה, ברדך, לדבורה וליהודית, לרחל הקטנה ולקבוצה.

את מכתבך מה' טבת קיבלתי, באחד ממכתבי האחרונים תמצא תשובה על שאלותיך, מה כעת יחסי לטבע ולהבראה, ייתכן ששוב באותו הרגע כתבנו את אותם הדברים, שוב הדמיון המובהק במחשבה! ומה שנוגע לאידיאליזציה, אין לי ברירה אחרת מאשר להגיד: עשה כאוות נפשך, בכיוון זה אינך ניתן לתיקון.

שלומי ב“ה טוב מאוד. לדאבוני לא נסעתי היום לת”א, כנראה הרופאה שכחה לספק פתקה עבורי, בוודאי אסע בעוד שבוע או שבועיים. אתמול בערב עשינו טיול נהדר לאור הירח עם אסתר ופרייר, בעברינו במגדיאל (טיילנו שעה שלימה) נזדמן לנו לראות את התימנים שנמצאים במושבה, היו הרבה מרוכזים בחדר גדול, בו גם גרו ולאור נר שרו ורקדו, קולם המסתלסל נשמע למרחקים, חשבתי הרבה עליך בזמן שהנך נפגש עם הילדים במרחקים ומתעסק בהם, גם על אלה מכירים את הסבל הרב שהיה בחלקם. התנאים שהם נמצאים בהם כעת רחוקים מלהיות אנושיים, אבל הם שמחים ועליזים, יש בהם אמונה לעתיד יפה.

לא אכתוב היום יותר, כי אחרי כה הרבה מכתבים, ראשי נתרוקן וגם ליד מגיע לנוח. עוד מעט יש לנו עם פייר קריאת אנגלית.

ברכות לבביות. הדסה

* * *

ב"ה

“מעברים” מוצ"ק פ'

שאול יקירי!

רק הופיעו הכוכבים הראשונים, סימן למוצאי שבת ועבודתי הראשונה, המכתב אליך. שבוע אחרי שבוע עובר כאן במהירות גדולה, אך יש לציין בסיפוק רב, שכל פרק זמן העובר משאיר את אותותיו בגופי לטובה. אני מרגישה מיום ליום ב“ה יותר חזקה. מצטבר בי שוב מרץ, בעיקר נעים מאוד בימים היפים לנסות שוב לצאת לחיק הטבע, כנגוע במטה קסם, הנך מגלה בך שוב כוחות אבודים, מתעורר בך החשק לחיים חדשים וליצירה, ומה גדולה השמחה כשבחזרי אחרי טיול של שעה בסביבה הקרובה, אני מרגישה רעננה, כמו בימים לפני המחלה, בשובי אני נהנית מזה במלא ההכרה ומודה לד' בעד הטוב שגמל לי, מה נפלא להיברא מחדש, לחזור ולהתחיל שוב לחשוב על חיים מחודשים, אם כי הרגשתי זו מתבטאת לע”ע רק במצב רוח טוב ובשובבות שהייתה עדיין ממני והלאה, מקווה שאחרי זמן מה אחזור לפעילות בשטחים יעילים יותר.

אתמול בקבלי פינוי, אמרה לי הרופאה, שאחרי בדיקה נוספת של מיץ קיבה לתרבית, אוכל לעזוב את המוסד, תוצאות הבדיקה יגיעו בעוד 6–8 שבועות.

כמובן שעובדה זו מעוררת בי מחשבות על חיי אחרי חזירתי לקבוצה ולאור מצב רוחי הטוב והרגשתי העצמית, שוב הנני רואה את הכל לגמרי אחרת, הרבה יותר יפה ומעודד, מאשר לפני חודשים אחדים. אני יכולה להרגיעך שקשר עם הקבוצה, באחרונה, הוטב בהרבה, את השבועונים אני מקבלת כסדר, הפעם שלום הגדיל לעשות וצירף מכתב בעל שני עמודים, בו הוא כותב לי על דברים אחדים, אם כי כל זה פשוט ומובן מאליו, עשתה עצם העובדה של כתיבת מכתב חברי, רושם גדול עלי וקירב אותי בהרבה. אני יודעת בעצמי שמידה רבה של תמימות בדבר, אך אם נראים לי סימני התקרבות, אני בעצמי מגדילה אותם, כדי לעבור מהר יותר את המרחק הגדול שביני לבין הקבוצה, רצוני לשכוח את המכאיב שהיה ובתקווה ואמונה לחזור ולהתחיל לחפש רק את הטוב והיפה, כמובן בלי אשליות ולא ייתכן, אבל ודאי הוא שעצם הדבר הזה הוא לא אחרת, בלתי אם אשליה אחת גדולה, אך הנני מאמינה עוד בגרעין של טוב ויופי באנשים בוני מולדת ושואפים לקראת חיים מתוקנים…

השבוע היה לי ביקור נעם, אלכסי היה אצלי, בילה כשעה ושוחחנו הרבה, הוא בא מכפר עציון ונסע לכרכור ובדרכו סר אלי, השאיר לי 3 גיליונות של “נתיבה”, בין היתר הדברים קראתי בעניין רב את פרשת עלייתו של ארגון “ירושלים”, על אדמת חאדף שבגליל, בוודאי הגיעה אליכם ה“נתיבה” וגם קראת בה.

א.

חצי יום ולילה היה נטוי אוהל יחיד על אדמת חאצאץ של אנשי תורה ועבודה. לאחר תפילת שחרית ופת־שחרית ראשית עבודתם הייתה לתקוע יחידות בתוך בטן האדמה ולפרוש עליהם יריעות של בד. בשעות בוקר מוקדמות כבר שיחקו ברוחות־הרים סתוויים שלושה אהלים, על פני הערבה המגודלת סידריות, עצי סרק ומבותרת פלגים המפכפכים ועולים, כמפי פך מלא על כל גדותיו. תוך כדי עבודה הייתה שעתם פנויה להציץ במרחבים המקיפים אותם מארבע רוחות הארץ. האוויר היה צלול, שקוי זהב החמה ותכול הרקיע, עד שנדמה היה לעושה תוך עיגולו, שיוכל בידו ללטף את מצחו חרוש־הקמטים של הגולן ולהכניס את אצבעותיו לתוך בלוריית הכסף הקרה של החרמון. בימי סגולה נדירים אלו, ימי ראשית הסתיו בגליל העליון, נופלת המחיצה בין אדם לבין המקום, והוא מסתכל מאחורי הפרגוד של היצירה האלוקית. האנשים גמעו את נוף הגליל, שבא כשיקוי מבריא לתוך עצמותיהם. משורר ה“תהילים” הקדמון, ארג בנפשו את קשת הצבעים הפלאית. לכן המה לבו מהצפון הרחוק לעבר עיר־אלוקים – ״על כן אזכרך מארץ ירח וחרמונים׳׳, אבל אף אדם מצוי, מגיע כאן לידי דבקות במי שאמר והיה העולם. הוא מאזין לקוי השם באפיקי מים, במלמול העשב, בזריחות ושקיעות מפוארות, בתלתלי־הכסף המכסים קדקוד הר־השלג וגולשים על ערפו, ברון הציפורים, בפריחה הכמוסה של מיליונית הצמחים – בכל ההוד המפוזר כאן בשפע עצום, הוד הבריאה.

הם ראו דבשות־הרים מרובות־מרובות ולרגליהם עמקים שקערוריים, משורטטים בקוביות צבעוניות כטבלת שחמט: חלקות ירקות, צהובות ואפורות; הם ראו שדות זרועים תבואות־חורף הנושמים נשימות חיים עמוקות, ושדות־שלף הרובצים כפגרים מתים; והם ראו מרחוק, לעבר הדרום, את החולה הרובצת בביצותיה ופניה מכורכמים, כפני מוכה־שחין. שטחי־אדמה ענקיים, פצועים ומעוותים מרוב מכאוב, המבקשים מזור ומתפללים להחלמה. ובראי הביצות מחלחל צחוק יבש, עוקצני, צחוק זדים וצבועים: שם מחזיקים אתכם בקרונות־חנק, שורפים אתכם בכבשנים, קוברים חיים את אבותיכם וילדיכם – אף כאן, באזור עולם־הטוב, כביכול, מעדיפים להשאיר רבבות דונמים בשוממות, בניוולם, מלהפכם מניבי תנובה למיליונות אנשים רעבים, מוכים ומיורקים.

על עץ סמוך נתייצבה חסידה לבנה וחרטומה הארוך מופנה כלפי צבא הכובשים, היצור החי היחיד שהתקרב אליהם בשעות שהותם במקום. לא באו בני היישובים הסמוכים ועל אחת כמה לא דיירי היישובים הרחוקים, – באה חסידה, שחסד שופע מנוצותיה החמות, מרגליה הארוכות־הזקופות. מישהו מזכיר את מאמרם: ״למה נקרא שמה חסידה? שעושה חסד עם חברותיה״. היא מחלקת את מזונותיה אף לזולת. הן, חסידה, כדאי להם, לאנשי היישובים הקרובים, הדוגלים בשם צדק חברותי ושוויון כלכלי, ללמוד ממך אורחות־חיים. שלי שלי, ושלך שלי – סדר זה רחוק במקצת מרעיון השיתוף וחלוקה צודקת של נכסי עולם. צדק אותו מנהיג־פועלים נועז, שהגדיר צדק חברותי זה בשם “אגואיזם קיפוצי”. אמנם הם ביטלו את הקניין הפרטי, תיקנו קופה משותפת, סועדים ומתלבשים במידה שווה, אבל היצר הבלתי חברותי לא נעקר לגמרי מהלבבות: הוא מופיע במסווה, מתלבש בגלימה לבנה, בעוד שבאמת נשאר כמו שהוא. האנוכיות יצאה מרשות היחיד ונתגלגלה לרשות ב', הקיבוץ. כל ישראל יש להם חלק באדמה הזאת. היא אינה שייכת לאנשי קיבוץ פלוני בלבד. אף לנו בה חלק ונחלה, יהודים שווים אליכם במסירות הנפש על בניין הארץ בדעת חקלאות להלכה ולמעשה, בכושר להקים כאז יישוב גדול לתפארת. כלום תמשיכו בהתנכרותכם אלינו כל הימים?

ב

ביום השני לעלייה נתקבל אולטימטום מוועד הגוש של הגליל העליון, שאם עד מחר בבוקר, יום שישי, י"ד במר־חשוון, לא יפנו את המקום, הרי יורדו ממנו העולים. כך, בכל הפשטות: בכוח הזרוע. אולם חלוצים וותיקים בארץ־ישראל, אינם נבהלים אף מכוח יותר גדול משל אנשי הקיבוצים השכנים. חלילה להרים יד על יהודי; אבל אתה מצווה להגן על עצמך, עתידך, אדמתך, אף מפני יהודים הרודפים אותך, אלא לשם ביטחון וודאי פנו לעזרת אחים ביזרעאל ובגליל התחתון, בככר הירדן ובעמק בית שאן, בשומרון ובעמק־חפר. כוחות שווים – התנגשותם היא נדירה ביותר.

באותו ליל סהר גלילי נפלא, הובילו ארבעה גלגלים, שלושה אנשי המרכז החקלאי של הפועל המזרחי ליישובי תורה ועבודה – ודרשו מהם להמציא אנשים, אספקה וציוד, עד אור הבוקר לחברים בארץ דן: ראית קילומטרים עברו בכל שעות הלילה, עלו הרים וירדו עמקים ובכל מקום בואם נתקבלה מיד תשובה אחת: הרינו מוכנים! בעקבות המכונית יצאו מכוניות־משא, טעונות לוחות־צריפים, שפורקו בן לילה וחומרי בניין, ממנחמייה שבעמק־הירדן, יצא טנדר מסג׳רה שבגליל התחתון ובו כלי עבודה בשפע רב; משורים ופטישים, טוריות ומהקצעים; יצאה מכונית משא מסרג׳וני השוכנת על פסגת־הרובה: מצרכי אוכל מרובים, כלי בישול ומחרשה לטרקטור. יצאה מכונית משא ענקית מטירת־צבי ושדה אליהו, שבעמק בית־שאן ובה טרקטור, כלי עבודה ואספקה לכל העולים. יצאה מכונית־משא משדה־יעקב, שבעמק־יזרעאל ואף בה טרקטור וחומרים וציוד רב. אל החומרים נצטרפו כמובן, עשרות עשרות חברים מכל היישובים, החל מאנשי־אדמה הוותיקים בשדה־יעקב וגומר בנערים של עליית הנוער בשדה־אליהו, מהם הרבה בעלי מקצוע בענפי חקלאות ובענפי בניין; מכל העברים הם התקדמו על פני דרכי הגליל, המוצפות אור ירח, לעבר ה״מצודות״, נסעו שעות מרובות, כשבראשם עוברת מכונית קטנה, שבה יושב חבר עם ספר תורה בזרועותיו, תרומת ביתנייה, ובאשמורת הבוקר הגיעה השיירה אל הנקודה החדשה בארץ דן.

לאחר תפילת שחרית בציבור הסתערו עשרות אנשים, עם כלי עבודה, על הערבה הפראית – הללו עוקרים שיחי בר והללו תוקעים עמודי ברזל, הללו מתירים גלילי תיל ומותחים אותם מעמוד לעמוד והללו מתקינים לוחות־עץ להקמת צריפים; כל יד ורגל בתנועה זריזה בלתי פוסקת, כאילו מישהו מכה על קדקדיהם ומזרזם להפיק מקסימום תוצרת במינימום של זמן. בשעות בוקר הראשונית כבר הספיקו לחרות סימנים מובהקים של יישוב במקום הזה. עמדו כמה אהלים, עמד צריף גדול, חוטי תיל, הטרקטורים הגאים, שפלטו נשיפות הקיפו את המחנה ובמרחקים התנהלו עמוקות וחתרו בסכיניהם לעמקי האדמה העזובה, העלו רגבים רעננים, מבושמים, שמילאו את האוויר בריחות־אדמה חריפים, בצריף זמזמו מכונות־בישול אחדות. חברים בישלו בשר, קלפו תפוחי־אדמה, כבשו זיתים ומלפפונים, הכינו אוכל ושתייה לעובדים לערב שבת וליום השבת. לאחר כמה שעות עבודה הסבו עשרות היהודים במעגל, התקינו שולחנות מארגזים הפוכים והחלו בסעודתם. שיבחו אנשי טירת צבי את הלחם משדות שדה־יעקב. נהנו בני היישוב האחרון מתפוחי־אדמה והירקות של אדמת עמק בית־שאן. הוציאו אף אנשי הגליל את תוצאתם המשובחת. סיפרו אנשי המרכז החקלאי ממסע־ההרפתקאות בכל שעות הלילה: כיצד הנשים והילדים במנחמיה, משפחות העולים הטעינו לוחות צריפים על המכוניות, שלחו ברכות־עידוד לבעליהן והוריהם, ואיך צעירי שדה־אליהו וסג’רה התחרו ביניהם על הנסיעה לדן. אלמלא הצרכים המשקיים, היו רוב החברים מסייעים בעליית אנשי אירגון ״ירושלים״. כיצד בני שדה־יעקב, חקלאים וותיקים, מראשוני המתיישבים ביזרעאל, נדלקו בגבורת חלוצים ראשונה, דוגמת הימים שייבשו את ביצות הואריקאני, ובלא אומר ודברים התיישבו על מכונית ונסעו למרחקים; ואיך טירת־צבי, סרג׳וני וסג’רה וביתנייה העמידו מיד לרשות העניין אנשים, מכשירים וציוד־אספקה רב; כיצד תוך כדי הנסיעות, באו בקשרים עם המוסדות המיישבים ומשם נשלחה הוראה לשכנים – לא להפריע לעלייה, הוראה בצורת אזהרה, ואיך הצליחו לארגן, בלילה אחד, את העזרה הגדולה, את ריכוז הידיים והמכונות, המומחיות והזריזות החומרים הדרושים והרשימות להעברתם — הם הצליחו להוציא־לפועל בפרק־זמן קצר, משמונה עד אחת בלילה, עבודת ארגון מצוינת, מפני שבמעמקי התנועה חיה אחוות־חברים העמוקה, ערבות הדדית, נכונות להגיש עזרה גופנית, חומרית ומוסרית בלא גבול. מדות־נפש גדולות, עיקריות, שבאות לידי גילוי נהדר בשעות־מפנה בתנועה, כגון עליות וכיבושים חדשים. אכן, באותו ליל נתגלה כוחה המוסרי של תנועת תורה ועבודה. היא עמדה במבחן. חישפה את סגולותיה הגנוזות.

ריקוד ״הורה״ סוער, כבימים הרחוקים והנלהבים ההם, בלוויית שיר־אבירים “מי יבנה הגליל” — סיים את סעודת החברים לאחר שעות עבודה, כשמסביב רקדו הרים כאילים וגבעות כבני צאן, צפרים צבעוניות חגו־נעו באוויר, צפרדעים ערכו קונצרט בביצות, הטרקטורים טרטרו את טרטורם ואחד החברים החל לדרוש, כעין חומר, את הליכתו של שבט דן במדבר, בראשו צועד הנשיא ועל חזהו אבן־לשם וצבע מפתו דומה לספיר, צועד השבט וענני כבוד מעל לראשו, הארון מקדים לפניו ושני ניצוצות יוצאים מבדיו ושורפים לפניהם חיות טורפות והורגים שונאיהם של ישראל. אף ציבור החלוצים, ככובש שממות ומפיח בהן חיים ופריחה, הוא מפנה את הדרך מכל המכשולים, בשביל שארית ישראל שעתידה לעלות לארץ. לכן צריך הוא, לפחות, להיות משוחרר מצרות־עין, מאנוכיות, מהרצון לדחוק רגלי אחרים. הוא צריך לכבוש לא בשבילו, אלא בשביל כלל ישראל. מדוע אתם מתנכלים לנו, אנשי דפנה וקיבוץ דן? היכן הזיקה לכלל ציבור הכובשים, לכלל ישראל?

ג

בינתיים הלכה ונתקרבה שבת קודש בפסיעות ממשיות, היא עוד עמדה על פסגות־הרים ושלחה שליחים להודיע על בואה: צפרירים ענוגים, מבושמים, עטופים בגדי שיראים קלים, שגלשו במרומים ומילאו את המחנה באווירה של ערב שבת. העובדים המריצו את עצמם. קבוצה אחת התקינה עירוב עד הנחל, ממנו שואבים מים — חוטים משני העברים הנמתחים על עמודי־עץ. קבוצה שנייה כיבדה את הצריף, העמידה ארון־הקודש בו ספר־התורה, קבעה סדר היום ותורנות לליל שבת וליום השבת שלמחרתו; קבוצה שלישית עסקה בענייני מטבח והכינה מזונות לשלוש סעודות; כל המחנה עשה את ההכנות הדרושות להקביל פני שבת־המלכה בארץ דן, לאחר שגלתה ממנה עם שומריה לפני אלפים שנים.

היום הגיע למצב גסיסה וזהב השקיעה נשתפך מלפני איתני הטבע בגליל. דומה, שבשום מקום בואה של שבת, אינו מוחשי כל כך כבאזור ארץ זה. גלימת השבת הלבנה, פרושה על שמים וארץ, הרים ובקעות, עצים ונחלים — היקום מופיע בנשמתו הפנימית, הנשמה היתירה, ורועף דממת המנוחה ביצירה. לא במקרה צמחו כנפים בין הרי הגליל לאנשי רזים ולא במקרה היו עורכים כאן תהלוכות מסתוריות להקביל פני שבת קודש. מתוך אש השקיעה ונשימת שבת גואלת, הגד מלכות וצימאון ופדות, נסערה נפשו של ר׳ שלמה אלקבץ ומעל מרומי אחד ההרים הללו הוא גלגל לתפוצות את הימנון־השבת האדיר: "לכה, דודי, לקראת כלה, פני שבת נקבלה״.

הרבה דורות לא ראתה הארץ עדת יהודים מקבלים שבת בעליית נשמה, כעדת מניחי היסודות ליישוב תורה ועבודה במקום. לאחר עבודה בוערת, עבודת מצווה, הם נכנסו לשבת במשנה התלהבות. נרות־שבת היו דולקים בצריף החליפו מבטים עם הכוכבים התקועים בשמים — עדיין לא הספיקו לכסות את הצריף בגג — שהתקשטו אף הם לכבוד ליל התקדש שבת והיו נימית, הנשמה היתירה, ורועף דממה. על הפתח הייתה מודבקת מודעה: בשעה זו וזו קבלת שבת, תפילת שחרית ומנחה, הסעודית, שמות התורנים והשומרים, – שבת נכנסה כבר למעונה החדש, ודבקה מזוהרה בעשרות האנשים הללו. לפני ארון־הקודש סילסל שליח ציבור את הפסוקים העתיקים, הנצחיים, ובערבה רעדו עשרות קולות של אנשי־עבודה מפורכים, בוני יישובי־תפארה בארץ ישראל, שהמירו את המגופות ממעיינות לבבותיהם ושרו מתוך מעמקיהם ״התנערי מעפר, קומי, לבשי בגדי תפארתך, עמי״; מההרים השיבו הדים מרובים, השיבו ר' שלמה אלקבץ ותלמידיו ותלמדי תלמידיו — "התעוררי, התעוררי כי בא אורך, קומי, אורי, אורי, אורי״; וכולם ביחד הגיעו לידי שיא המתיחות, עת מפיותיהם רעמה הקריאה: “ימין ושמאל תפרוצי ואת השם תעריצי”, — זרועות נשלחו לארבע רוחות הערבה, כאילו ביקשו לאסוף את רבבות הדונמים היקרים לצריף ולשמרם בשביל יהודים הבורחים מפני רוצחיהם.

אחר התפלה שרה העדה בכיליון־נפש ובהרגשה עמוקה ״שלום־עליכם, מלאכי השרת. שלום עליכם, מלאכי עליון״ — זאת הייתה בקשת שלום למתנחלים מפני קשיי טבע ופגעים שונים, בקשת שלום בעמק, בין כל היישובים העבריים. השכנים לא שמעו את משאלתם של האנשים. הם לא באו לבקרם, להשתתף אתם בתפילת קבלת־שבת ובסעודת־שבת, אבל במזמור המרומם הזה ביטאו העולים את רצונם המוחלט. הרצון לשלום־אחים.

קידשו על היין ואכלו בתיאבון את הלחם הטעים משדה יעקב וסרג׳וני, את העגבניות והזיתים ותפוחי־האדמה מטירת צבי ושדה אליהו; אף הכינו מאכלי בשר וקינחו בתפוחי־עץ ובאשכוליות וביינות ומשקאות אחרים. שולחן מגוון מהתוצרת של משקי תורה ועבודה בארץ. בין ארוחה לארוחה שרו זמירות־שבת, השמיעו אימרות על פרשת־השבוע וברכו ברכת־המזון מתוך התעוררות ושמחה. כן, יום גדול היה להם היום. הם עזרו להניח יסודות לעוד יישוב יהודי בארץ ישראל.

לאור הסהר המצוחצח, סהר־שבת בפרוכת גלילית, ערכו את סעודתם ועל פני התלמים החרושים, המבושמים בבושם האדמה, פרשו יריעות ארוכות והלכו לישון שנת־ישרים של אנשי עבודה. לשם זהירות משחו בערב שבת את פניהם וידיהם במשחה אנטי־מאלארית, אבל בליל־שבת נחים אף היתושים, הם לא פגעו לרעה בישנים תחת כיפת־השמים.

למחרת בבוקר, לאחר התפילה, באו בפעם הראשונה שליחי יישובים שכנים לברך את העולים, לא אנשי דפנה ולא וועד הגוש — המוסד המרכזי המוסמך בסביבה — הם ממשיכים עד היום במצב מלחמה פאסיבית — אלא בני המושבים מהחלק המזרחי־צפוני של העמק: בית־הלל ושאר־יישוב. מבלי להיכנס לעצם הסכסוך, הריהם כשכנים, שמחים לייסוד עוד יישוב עברי במקום ורואים לחובתם אף להושיט עזרה בשטח מסוים, שטח חיוני. האחריות היהודית ציוותה עליהם לומר: אי־אפשר להשאיר יהודים בשדה ללא ביטחון ממשי, תהיה דעת וועד הגוש מה שיהיה — הוא חייב להעמיד שומרי ישראל, כך הביעו את דעתם אנשי עבודה ישרים, בלתי נגועים באגואיזם קיבוצי, שרואים את העניין מתוך ראייה אובייקטיבית, וייאמר לשבחם של אנשי שאר־ישוב, מושב עובדים של הציונים הכלליים, שהדגישו את קורת רוחם מיסודו של יישוב דתי בשכנותם, הם מעוניינים בקישור קשרים כלכליים, חברותיים ורוחניים. בהשפעה הדדית, בהחזקת שוחט והקמת בית־כנסת ובית־ספר באמצעים משותפים. הם מבקשים את שכינת־ישראל אף במושבם.

ביקורם של חלק מהשכנים נתקבל בשמחה. ניכר, שלא כולם מצייתים בעיוורון להוראות המרכז החקלאי של “ההסתדרות”. ההרגשה האנושית, היהודית, חזקה מפקידות בלתי אחראיות. וכשלאחר פת צהרים שמעו שיעור מפי חבר אחד בפרשת השבוע, פרשת וירא, עמדו באופן מיוחד על מידת הכנסת אורחים של אברהם אבינו. הוא לא שאל וחקר ובדק את שלושת האנשים, שיעמדו לפניו, בחום היום רץ לקראתם והתחנן מפניהם: ״יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ״. אף בזכות מידה גדולה זו, מידה ישראלית מובהקת, זכה לברכת אבינו שבשמים: ״והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים ויירש זרעך את שער אויביו".

ד

מוצאי־שבת. הטרקטורים מוצאים לחרישה, האנשים גמרו לבנות את הצריף הראשון והחלו להקים צריף שני. באמצע הלילה הגיעה מכונית־משא משדה יעקב ובה בעלי מקצוע נוספים: מכונאים, נגרים, חקלאים. באו אנשים עם ציוד מכפר הרואה, אף אנשי בית־הלל ושאר־ישוב עזרו בעצה ותושייה. למחרת שוב “טיילו” בשדות טרקטורים גאים, רעשניים, שהכשירו את הקרקע לגידולי תבואות־חורף בהקדם האפשרי. האנשים בנו צריף שלישי, אורווה לבהמות־עבודה וסככה לכלים שונים, המקום כבר קיבל צורת יישוב, חתימה ראשונה ובולטת של נקודה התיישבותית, ובו בזמן לא הוזנחה הפעולה ה“מדינית”: אנשי המרכז החקלאי של הפועל המזרחי, שעשו במקום, עמדו בקשרי טלפון עם המוסדות הלאומיים, אף ביקרו בכמה וכמה מהיישובים הסמוכים, בעמיר ונעמה, חוליות וכפר שילר, בית־הלל ושאר־ישוב, ומסרו למזכירויות אינפורמציה מלאה על השתלשלות ההתיישבות, כדי להוציא מהלבבות את השמועה, שהפיצו השכנים הנרגזים, שכאילו עלו אנשי תורה ועבודה שלא ברשות על אדמתם.

במשך הזמן אף השכנים ומוסדותיהם לא נחו, תחילה הודיעו לכל הגופים ההתיישבותיים בסביבה לא להושיט כל עזרה לעולי תורה ועבודה בעמק, אבל משעלו הללו בעזרת חבריהם, מכמה וכמה משקים קרובים ורחוקים, הרי חמומי־המוח שביניהם, ביקשו להשתמש באמת בכוח הזרוע, רצו להוציא־לפועל את איומם, אלא ברגע האחרון גברה היראה הדעה של אנשי האחריות שביניהם, שאסרו על חבריהם כל שימוש באמצעים נפסדים — אין מורידים יהודים מעל האדמה בכל התנאים והמסיבות! והם מסתפקים בהחרמת היישוב החדש: אסרו על היישובים המאורגנים בגוש לברך את העולים, אינם מספקים להם אספקה, רישיונות למזונות, שמירה, וכדומה.

בסכסוך בא לידי התנגשות בין המרות הלאומית של מוסדות התנועה הציונית, לבין האינטרסים המדומים של משקים ומוסדותיהם העליונים. המוסדות הלאומיים גילו במקרה זה עמדה תקיפה, רבת כבוד, אובייקטיבית. ואילו הצד שכנגד, התובע במקרים הרצויים לו, משמעת לאומית־יישובית, רוצה במקרה זה, שאינו לטובתו, לפרוק את עולה של מרות ההנהגה הציונית. זהו המוסר למופת של האנשים הנכבדים העומדים בראשו, אבל ייאמר להם ברורות: כולנו כפופים להחלטות המוסדות הנבחרים של התנועה הציונית. אם אתם טורחים “לנצח” בסכסוך הזה ולדחוק את רגליו של אירגון תורה־ ועבודה ב“מצודות”, לעקרו משם באמצעי חרם, בניגוד לדעת הסוכנות, הרי להווי ידוע להם, שב“ניצחון” מסוג זה עלולים לגרום תקלות רציניות למפעל ההתיישבותי בכללו. בלא מרות המחייבת את כולם, בלא סמכות של מוסד עליון, אובייקטיבי, העומד מעל לגופים במפלגתכם, יגרמו לזעזועים בגוּלת הכותרת של המפעל הציוני: בהתיישבות הלאומית. הפועל המזרחי לא ייכנע ללחץ של תקיפים, או החושבים את עצמם לתקיפים, לא יוותר על חלקו באזור החקלאי של החוּלה, ב״מצודות אוסישקין״, חבריו יסבלו אולי מהחרם, ישתבשו בקשיים נוספים, מחוץ לקשיים הכרוכים בכל מעשה־כיבוש חלוצי, אבל הם לא יעזבו את המקום. במוקדם או במאוחר יקום מושב־עובדים של הפועל המזרחי בארץ דן.

ואם קשה יהיה לשכנע את הפוליטיקאים הפועלים לפי גורמים פוליטיים מפלגתיים, הרי אנשי אדמה בדפנה ודן, חלוצים וכובשי השממה, יבינו סוף סוף, שאסור לנהוג בייחס של בני־קֶדָר כלפי חלוצים וכובשי שממה אחרים, שעם כל ההבדלים בתפיסת־עולם, הרי כולם קודחים, סובלים, בונים וזורעים לשם מטרה משותפת תחיית ארץ דן העברית.

דונש

קשה הרושם שמתקבל אחרי קריאת מאמר כזה וגם מתעוררת גאווה – גאווה על כושר הביצוע של אנשינו בשעת הצורך, כי בלי ספק היה זה כיבוש רב ערך ורב תלאות ואנשינו ניצחו במערכה ועמדו איתן! לעומת זה מגונה מאוד ההתנהגות של אנשי דן ופנה, האם החומר החלוצי הזה, שבלי ספק אין לזלזל במסירותו למען בניין המולדת, הפך לאנשים רודפי בצע? האם חלוצי האומה הגיעו כבר לשפל מדרגה כזה? שישללו כיבוש הארץ מאחיהם? אם כי יש הבדלי השקפות, אסור בזמן כזה לחפש אותם ולהדגיש אותם, הרי לנו הזכות כמו להם, בני אדם כמונו כמוהם ומגיע לנו גם חלקנו, אך לצערנו הרב אין כן עניין של צימאון לקרקע ותשוקה ליצירה (מה שיכול היה להיות במקרה ששני גופים, מתחרים, רוצים לעלות על קרקע ולכבשה), אלא פשוט הרצון להתעשר ולהטיב את המצב החומרי… זה מעורר בי זיכרונות על מקרים שבחו"ל, כששני אחים, בני איכרים, רבו בגלל ירושת אביהם ולא פעם הגיע לשפיכת דם אחים מלידה… ולא בגלל אהבתם את האדמה, אך למען שיפור חלקם, אז חשבתי שרק גוים מסוגלים לכך, אם זה יתפתח בכיוון זה– רע מאוד.

השבוע לא קיבלתי מכתב ממנחם, אם הגיעו אליכם שמועות על ההתנגשות של טנדר עם אוטו בירושלים, אל תיבהלו, לאנשים לא כלום, יצאו בפציעות קלות.

ביום שלישי תהיינה בכפר עציון 3 חתונות, צבי ב. עם שרה, יצחק נ. עם יפה מהגרעין ויצחק משה שכטר עם יעל, תהיינה למזל טוב. אני שמחה על בריאותך ועל התמדתך בלימודים הלוואי ויכולת כמוך לנצל את זמני ללימודים וללמוד יחד, לזה מצפים שנינו.

שלך באהבה. הדסה

* * *

ב"ה

“מעברים”. כ“א בטבת תש”ד.

שאול יקירי!

עלי לבקש סליחה על האיחור שחל הפעם, במוצאי שבת הייתה אסיפה ואתמול היו הרבה אנשים בחדר, כך שלא יכולתי לכתוב.

זה כמה ימים שלא קיבלתי מכתב ממך, אין זה אמנם איחור רב, אבל אתה כל כך מפנק אותי, שהפסקה של כמה ימים נראית ארוכה בעיני.

כעת כבר מאוחר, עוד מעט עלינו לכבות את החשמל ולכן אסתפק רק בכמה תשובות על שאלותיך המעשיות, שעדיין עברתי עליהן.

שמה של ילדתה של ברנדי “ורדה”, אני מקווה שבעוד שבוע אהיה שוב אצלם ואוכל לבקר, כבר בוודאי השתנתה הקטנה. מברנדי אינני מקבלת מכתבים, כי היא בדרך כלל לא כותבת ועכשיו בוודאי מחכה לי ובזה היא פטורה.

את המכנסים לא קניתי, כי אינני יכולה להחליט ללכת בהם. לגובהי ומשקלי אני זה כלל וכלל לא מתאים, אבל אני מתלבשת חם בבגדים שעדיין הלכתי בהם, כעת אחרי כמה ימי גשם גדושים, שוב זורחת השמש ואנו שמחים להתחמם בזוהרה השכם בבוקר, אבל מרגישים שחורף.

ממנחם קיבלתי היום מכתב, אין בו דבר מיוחד, הוא עובד בהכנת בורות ובנגריה, לא קיבל ממך מכתב.

אני מרגישה ב"ה טוב וממשיכה בעבודה וחושבת הרבה עליך, שוב כבר עבר די הרבה זמן מאז שהיית כאן ועוד הרבה עלינו לחכות עד שנתראה.

מרחל לא קבלתי באחרונה כל ידיעה, בשבוע שעבר שוב הגיעה עלייה, שוב היא עדיין לא בינם, שוב יש רק להזדיין בסבלנות… ולזה אני רגילה.

רוב ברכות, שלך באהבה. הדסה.

ד"ש ליצחק, מה עם דוב? ברכה מאסתר ופרייר.

* * *

ב"ה

“מעברים”. כ“ד בטבת תש”ד

שאול יקירי!

אחרי הפסקה של שבוע ימים קיבלתי סוף סוף את מכתביך מי“ג, י”ד טבת וגם את התמונות ששלחת, נהניתי הנאה רבה ממכתב השני, הסגנון הוא יפה מאוד.

אני מצטערת שאין ביכולתי לשגר לך מכתבים שמבחינת סגנונם ותוכנם עומדים על הגובה ואיך אפשר ברעש שמקימים עשרים איש לשבת ולכתוב כל כך יפה, כשאני בחדר והבחורות מפטפטות? אינני מסוגלת כלל וכלל לרכז את מחשבותי ועכשיו קר לשבת במתפרה בערבים, לכן מכתבי כה דלים ועפ"י רוב אני מסתפקת רק בידיעות.

היום קבלתי מכתב מלאה ואתמול ממנחם. ביום שישי שעבר הגיעו שלושת הפרות הראשונות לעציון, כעת גשמים חזקים שמה. עקיבא שוב לא כותב, לאה כתבה לי אחרי שלא קיבלתי את הצעתו של משה הציעו לו שוב איזה עבודה חדשה במסגרית הקיבוץ, בימים אלה נפגש עם דוד א. אינני יודעת מה היא העבודה, אך לאה כתבה לי שהוא בוודאי יכתוב לי, מזה אני מוציאה מסקנה, שקרוב לוודאי יבקר אותי, כי במקרים כאלה הוא תמיד מתייעץ איתי. מרחל לע“ע אין כל ידיעה. לאה מוסרת לך ד”ש לבבית ומבקשת אותך בכל לשון של בקשה, שתשתדל להיפגש עם לולוש ולתהות על קנקנו.

כאן אין חדשות מיוחדות, פרייר עזב ביום ראשון, כנראה הקריאה באנגלית שלנו תסבול מזה, היה לנו בכל יום שיעור בקריאה יפה איתו, הוא בחור טוב מאוד, כולם אוהבים אותו כאן, היום היה אתי בתחנת המשטרה, הייתי צריכה למלאת איזה טופס לשם זיהוי בגלל המשכורת. הכסף מגיע בסדר.

טוב שאתה מנצל את הזמן יפה ללימודים. באחרונה אני מספיקה קצת לקרוא, השבוע קיבלתי ספר יפה “עלה נידף ברוח” והספקתי לגמור את החלק הראשון של “אגדה לבית פורסייט”.

אבקשך לשמור על עצמך ולא להתעייף יותר מדי. שלך באהבה. הדסה.

* * *

ב"ה

“מעברים”       כ“ו בטבת, מוצש”ק פרשת וארא. תש"ד

שאול יקירי!

אנהג שוב כדרכי תמיד ואחרי הופעת הכוכבים אליך אדברה.

אתמול קיבלתי את מכתבך מי"ז טבת, מהשורות המועטות על נוף הארץ הנני מבינה יפה את געגועיך למולדת ואין זה פלא, קשה הפרידה ממנה ואחרי שהיינו בה שבעתיים קשה לעזבה, אך ההכרה שלמענה יצאנו אותה, צריכה להקל על סבל הפרידה, אמנם יציאתכם כעת לא הייתה הכרחית, אף אין אנו ברשות עצמנו ולכן רק לציית צווה עלינו.

החורף עדיין בכל תוקפו, אם כי ברכנו היום על חודש האביב, גשמים ורוחות חזקים במשך ימים אחדים וכשהשמש מופיעה אחרי הפסקה ארוכה, הננו נהנים הנאה רבה מזהרה. בסביבות אלה אין עדיין כלניות, אבל קבל בתור פריסת שלום את הנרקיסים מהסביבה ואת האמנון ותמר מהערוגות של “מעברים”.

שלומי ב“ה טוב, אם הרופאה שוב לא תשכח למלאות לי את הטופס, אסע ביון ג' לת”א, אחרי השיקוף שוב נדבר, הבדיקה לע"ע טובה וממשיכים עוד הלאה, אני מקווה שתהיה בסדר, כמובן שאני חושבת על העבודה אחרי שובי לקבוצה, קרוב לוודאי שאעבוד במתפרה.

אמש לא גמרתי את המכתב, כי פרייר ואסתר קראו לי לטייל והיות ופרייר נוסע היום, לא יכולתי לסרב ובכן אתך הסליחה, בפעם הבאה אכתוב יותר, כי כבר מצלצלים לארוחת בוקר. אני שולחת לך את שני השבועונים האחרונים, יותר אין ערך לשלוח.

שלך באהבה. הדסה

הנני רוצה להיפרד ממך, שאול, כי מחר אי"ה אעזוב את המוסד ואפנה ירושלימה. אני מאחל לך לחזור בקרוב משליחותך הקדושה ולהימצא בבית עם הדסה בריאה ושלימה,אני גם מקווה לראות אתכם בכפר עציון.

בברכת חברים. שלום וברכה. שלמה פרייר.

* * *

ב"ה

“מעברים”. כ“ח בטבת תש”ד

שאול יקירי!

גם הפעם אין לי מה לכתוב במיוחד, אך בראותי את התעניינותך לגבי כל נעשה כאן, אמסור לך על אי אלה שינויים שחלו במחנה.

האנשים מתחלפים “דור הולך ודור בא ומעברים עומדת על תילה”. שוהמי כבר מזמן עזב, חזר לעבודתו, גם עקיבא (הפקיד) ואף רבקה עזבה היא אמנם לא הספיקה להבריא, אבל לא יכלה להיות כאן, כי אי אפשר להתפנק. במקומם באו חדשים. כעת מגדילים את המוסד, לתוך צריף שמקימים תעבור האחות, המשרד ויסודר חדר קריאה. שני חדרים שיתפנו יהיו למבריאים נוספים, לדאבוננו לא חסרים כאלה.

אחרי שקבלתי את האחריות במתפרה, התפטרתי מהסידור, רוב האנשים טענו אמנם כי חבל למסור את הסידור בידי אחר, כי אין תקיף כמוני ובכלל הצלחתי מאוד, שני הצדדים היו מרוצים, אבל לא רציתי לרכז הכל בידי ובכלל יותר נוח בלי זה. נבחר חבר אחד מהחדשים, כעת אני עוד מכניסה אותו לעבודה.

בזמן האחרון אני מרגישה ב"ה מצוין, עקב הכוחות העולים ומצטברים בי, יש לי מצב רוח מצוין ולא פעם אני משתובבת, בעיקר משעשע אותי עשית “קונצים” על חשבון האחות. באחד הימים הצלחתי לעורר צחוק רב, עד שהיא נגשה אלי ואמרה לי בחיוך: “ביזט שוין אין גאנצן קַליֶה געחארען” [את כבר לגמרי שובבה]. המבריאים נהנים מאוד מהעזתי וכולם אומרים שאני “חברמאן”. מה תגיד לזה? והאחות נגדי בלי אונים ולמרות הכל היא אוהבת ומכבדת אותי, כנראה אין לה ברירה, היה לי אתה מקרה שכמובן שוב יצאתי מנצחת.

בחנוכה החלטנו לא לעבוד לפנות ערב במתפרה, היא הרגישה בזה רק ביום ראשון, כששאלה אותי על פשר הדבר, אמרתי שחנוכה ואני רוצה שלפחות בזה ירגישו בחג וזה נעשה בהסכם של מנהלת המתפרה עם סדרנית העבודה (הייתי אז שתיהן בגוף אחד), היא החווירה והאדימה ואמרה “אבל איך אפשר בלי לשאול את הרופאה?” עניתי: “עשיתי על דעת עצמי ובכלל לא נוהגים לעבוד”. היא שאלה אחרת: “אם זה דין לא יכלו להגיד לה בדיוק?” למחרת סידרתי את העבודה אצל הרופאה והיא אמרה בקולה המתוק (שאני לא סובלת אותו), “אבל את יודעת דרי איטלסון אצלנו לא עובדים בחנוכה לפנות ערב במתפרה”. היא חיכתה בוודאי למנה עבורי מהרופאה והשתוממות על מעשי הנועזים, אך הרופאה חייכה ואמרה: “טוב טוב, זה רק פעם בשנה חנוכה”, ובכן שוב “התחרבנה”, כמו שאומרים הצברים.

אני כותבת לך רק שטויות ודברים קטנוניים כאלה, שבפעם אחרת הייתי מתביישת בהם, אבל מה יש לחכות משובבה כמוני? גם עליך לראות ש“התקלקלתי” ומה תגיד לזה? אולי לא היית מכיר את הדסה הרצינית שלך, שאומרים עליה “חשבתי בהתחלה שלא יודעת לחייך”.

אל תחשוב אמנם שחדלתי לגמרי לחשוב גם ברצינות, היום למשל האירה את תשומת לבי הודעה קצרה “חיילים יהודים מתפללים לניצחון יוון”, כמה מילים אלה עוררו בי הרהורים רבים. מעניין שבעצם ימי החנוכה מופיעה מודעה כזאת, גלגל ההיסטוריה מסתובב באורח פלאי, היהודים מתפללים שניצחונה של יוון, וזה בחגם שחוגגים עקב ניצחון במלחמה בהם, זה מראה על הסתגלותנו לזמן, בלי לחשוב ולעשות חשבונות של עבר, אבל היום לא קיימת יותר האימפריה היוונית המשעבדת, היום עומדים אנו נגד אויב משותף, אותו האויב של האנושות כולה ומי יתן ונחוג בקרוב את הניצחון עליו.

אני נאלצת לגמור, כי כל הזמן התחרות ביני לבין הבחורות בחדר, הן רוצות להכריח אותי בצחוק ובשירה להפסיק בכתיבה ואני בעקשנות רבה ממשיכה, אך בינתיים מאוחר ומוכרחים לחבות את האור.

שלך בתפילה לניצחון מהיר. הדסה

שלום רב לך שאול! עמוע"ש

פעם לפחות אני רוצה להודות לך בעד דרישות השלום שהדסה תמיד מוסרת לי בשמך. ותדע שהן באמת משמחות אותי. בעתיד הקרוב אני מקוה לעשות את הכרתך היותר קרובה בינתיים אני אסתפק במה שאני יכול למצוא ממך בעתוני קב' אברהם.

בברכת שלום. שלמה פרייר.

* * *

ב"ה

“מעברים” ח' בשבט תש"ד

שאול יקירי, שלום רב לך!

עלי להצטדק על שהאשמתיך בהפסקה ארוכה בכתיבתך, השבוע קיבלתי את מכתביך אשר כנראה התעכבו בדרך ואתך הסליחה.

בינתיים קבלת בוודאי את מכתבי בו התאוננתי במקצת, אני יכולה להרגיעך שכל זה עבר ושוב מצאתי את שיווי המשקל, הנני באחרונה קוראת ולומדת בהתמדה, אנו לומדים עכשיו דברי ימי אנגליה באנגלית, השיעורים טובים ומעניינים, דורשים הכנה וזה מעסיק אותי. חוץ מזה אני לומדת עם בחור אחד מהנוער תנ"ך, אנו עוברים את ספר יהושע, הפעם אני רוצה לעבור באופן יסודי ושוב ההכנה לוקחת זמן ובכן הנך רואה שהתעוררתי והתגברתי.

באחד המכתבים הנך מזכיר את יום השנה לחתונתנו, גם אני חושבת הרבה על זה ולא פעם עושה את החשבון של שנה, כמובן שמתעוררים געגועים רבים, אבל יחד עם זה אינני נשברת.

ביום א' ביקר אצלי אליעזר מ. שמחתי לו מאוד, כעת הנני שמחה לכל אדם שבא לבקרני, ממנו שמעתי גם על התמיכה הנוספת, דעתי כמו מקודם, שבשום אופן אין לוותר עליה, הוא סיפר לי שהסתדרו יפה.

זה כמה פעמים שאלת על הפצועות ותמיד שכחתי ששלומן טוב.

מה שלומך? הנני מקווה שאחרי בואו של דוב, אתה יכול לנוח. אני מחכה לשמואל, לשמוע מפיו עליך, לפי חשבוני כבר היה צריך להגיע. מתי יבוא יצחק? הייתי רוצה ששוב יגיע תורך לחופש, לפחות אם לא ניתן לכם לחזור לגמרי. על רחל אין לע"ע שומעים, אני מחכה יום יום.

שלך באהבה. הדסה.

ד"ש לדוב ויצחק. ברכות מאסתר ושכנותי.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. ט' בשבט תש"ד

שאול יקירי!

הנני כבר בקבוצה, הגעתי קצת יותר מוקדם מהזמן שקבעו ולכן הייתה זאת הפתעה בשביל כולם, כמובן ששמחו.

לא ארבה היום בדברים, כי אין לי סבלנות, היום אני נכנסת לחדר. יצחק הגיע כבר, אני לא פגשתיו, כי נסע באותו יום לעציון, אבל עוד יחזור. כאן הכל אחרת, שינויים גדולים בכל המקומות, פרקו הרבה ועוד ממשיכים, הילדים גדלו והתפתחו יפה, תענוג לראות אותם. גם במשפחה נוסף יעוד, הניה ילדה בת למזל טוב. מה דעתך על ורדה הקטנה? נחמדה, נכון?

סלח לי על הקיצור הרב, אבל אני רוצה שהמכתב עוד יגיע לדואר ולכן אני ממהרת לגמור.

שלך באהבה. הדסה.

שאול! שלום עליך!

אמש הגעתי לכאן, מצאתי את הדסה במקום, שלומה טוב, והיחס מצד אנשי הקבוצה טוב מאוד. אצלנו בכפר עציון גמרנו את הנטיעות, נטענו 95 דונם, עצי פרי וכרם ו־50 דונם יער, נקווה “לעשות ענבים” ולא “באושים”, לע"ע אין מספיק מים, אבותינו היו מתפללים לגשם, אבל לבנו “כפתחו של מחט”.

אצלי לא השתנה הרבה, אני מחכה ומקווה. הייה שלום. עקיבא

* * *

ב"ה

“מעברים”, י' בשבט תש“ד מוצ”ק פרשת בא

שאול יקירי!

בשעה זו עת הכוכבים מבשרים את הסתלקות השבת וטרם נכנסנו לחול, בוודאי גם אתה עורך אגרת אלי.

סוף סוף אחרי הפסקה של למעלה משבוע ימים, קיבלתי את מכתביך ואתך הסליחה, אני מתארת לי שמכתבי האחרון יפתיע אותך בקובלנה שבו, אך מובטחני שתבין לרוחי. יש רגעים שאין האדם יכול לשלוט ברוחו ופורץ בהתמרמרות והפעם נצטברו כמה גורמים אשר גרמו למצב רוח זה.

כהיום הוקל לי שוב, בעיקר אחרי השיחה שהייתה לי עם הרופאה אתמול. אחרי השיקוף שאלתי אותה על תוצאותיו, היא ענתה לי שהריפוי אצלי מתקדם בצורה רצויה, אפשר להגיד שאידיאלית. בקשר עם זמן שהותי כאן, קבעה לפחות חודש ימים או ששה שבועות ואז אפשר לדבר על חזירה בתנאים מסוימים, כמובן שתשובתה עודדה אותי בהרבה, אחרי הכל שנזדמן לי לראות את מהלך המחלה והופעות של הפרעות שונות אצל אנשים רבים, עלי רק להודות לד' בעד חסדו שגמל לי, אין כל מקום לתלונות ולהשתפכויות הנפש אם גם רגעיות, אך האדם הוא חלש וברגע שעליו לסבול שוכח את מידת סבלם של אחרים, כמובן שרבים הם שגורלם יותר קל מגורלנו אנו, אך עלינו להביט ולראות מה שנעשה אצל אלה, אשר גורלם יותר אכזרי משלנו. האם ההבראה כאן היא לא מתנת חסד רבה? האם אין קרן אור הבוקעת ומזהירה גם דרך חשכת האסון?

כך אני מתעצבת ומתנחמת כאחד… ולכן סתירות רבות בדברי, אין אלה אמנם סתירות יסודיות, יש כאן מלחמה פנימית רבה בה מתנצחים לסירוגין התוגה והנחמה והנני חושבת שהרשות בידי גם להתמרמר פעם, כי סוף סוף קשה לכבוש את הרגשות המתדפקות לעיתים על לבנו… אך לרוב הנחמה המנצחת והנני יוצאת שוב למלחמה בהכרה מלאה ובאמונה לעתיד טוב ויפה ויהי רצון שהרגשתי זו תתגשם.

אתמול בקרני מנחם ביקור חטוף אמנם, אבל הספיק להבריח את רגש הבדידות שהיה בלבי, הביא לי ספר מתנת הקבוצה, “ארשת”, ספר השנה של איגוד הסופרים הדתיים, עם כתובת בראש, “להדסה עם התחלת הנטיעות”, כמובן שזה נעים. הוא מיהר מאוד, כי רצה להשיג את האוטו, חבל שכה מעט זמן עמד לרשותו. הוא חזר לכרכור לגמור כמה עבודות וישהה שמה כמה שבועות. בעציון העבודות מתקדמות, השבוע היה שלג, כשהגיע לכאן, אמר שאצלנו קיץ ממש. השבוע באה פרוזוש לקבוצה, הלוואי ויצליח הדבר עם עזריאל.

חבל שלא הגיע מכתבך לפני בואו, הייתי מתייעצת על דבר ההוספה למשכורת, אינני יודעת מה המקורות ובזה תלויה קבלת העזרה, אם זה ממקום כזה שעל ידי זה ניזוקים אחרים, שיותר זקוקים לכך, אין לפי דעתי לדרוש את הכסף, אך אם זה מוסד שמתפקידו לתת סעד, בכל מקרה כזה, מבלי לקפח את השני, כמו מוסד ממשלתי, כמובן שאין בשום אופן לוותר על כך, כי עוד יעבור הרבה זמן עד שאוכל לעבוד יום שלם וגם הכלכלה צריכה להיות יותר טובה וסוף סוף מצב הקבוצה כעת לא טוב בהחלט מבחינה כלכלית ובכן דעתי היא ברורה לך.

בנוגע למשכורת [ששאול קיבל מהבריגדה] כבר גם חשבתי הרבה, כמובן שעמדתי הייתה אחרת לולי חליתי והייתי מרוחקת כה הרבה זמן מהקבוצה. תאר לך שבמשך כל הזמן אף פעם לא התעניינו אצלי, אם יש לי צורך בכסף ובוודאי ששמחתי שאינני נאלצת לפנות בבקשה לגזבר, מה שהיה בלתי נמנע, אילו הייתי מוסרת את הכסף, מה שיש לי עכשיו בוודאי יהיה צורך להוציא בבואה של רחל, ברכישת דברים הנחוצים לה, חוץ מזה אל תשכח שעל חשבון זה לא רצינו לקבל דברים לקישוט החדר, מה שזוגות אחרים מזמן קיבלו ואנו עדיין חסרים כל זה.

למרות הכל מצאתי פתרון לעתיד, אם יעוררו את השאלה ויחליטו על משהו, כמובן שזה יחייב אותי כמו את כולן, אך במקרה שזה יהיה כמו לפני זה, אני מוכנה ורוצה למסור חלק מסוים לקופה לעזרת קרובים, תמורת ימי עבודה, או עבודות אחרות שנעשות בהתנדבות, כי כעת כל מאמץ גופני עלול להזיק לבריאותי. לפי השבועון אתה רואה את ההצעות שהוגשו ע"י הוועדה, אם הן תתגשמנה, בוודאי לא יכול מצפוני להיות נקי, אם גם אני לא אשתתף בדבר. הייתי רוצה שתביע את עמדתך להצעה זו.

אתה כותב על יציאתו של שמואל לחופש, מכתבי זה בוודאי לא ישיג אותו במקום. אם תהיה לך הזדמנות שלח לי זוג נעלים, יפות, חומות חלקות, עם סוליות עבות של גומי. אלה שקבלתי טובות הן ובוודאי שוות את הכסף, אבל צורתן לא נאה ביותר, הן טובות לשימוש יום יומי וגם היה לי צורך בהן, כעת הייתי רוצה יפות מאוד, מספר 36.

כאן אין חדשות במיוחד, בינתיים שוב מתחיל גשם כרגע ממש סערה מתחוללת בחוץ, אנשים עוזבים ובאים חדשים במקומם. שאלת כמה פעמים על ארליך, לדאבוננו חלה במצבו החמרה, וקרוב לוודאי יצטרכו לנתח אותו, הוא שוכב כבר כמה ימים בחום, אחרי שהחום יעבור יסע לירושלים לצילום ואחרי זה יקבעו מה לעשות.

אחרי שפרייר נסע, אני יכולה להעריך מה זה ידיד טוב במקום הזה, היינו הרבה יחד והוא היה תמיד מוכן לטיולים, או ללמוד, או קריאה באנגלית, לפי מצב רוחי, ועלי להודות שבנוכחותו לא הרגשתי את עצמי בודדה כמו כעת, אין לי כמעט עם מי להתהלך או לדבר, אסתר, היא קצת קשת תנועה ובחורף היא מאוד שומרת על עצמה וכמעט שלא יוצאת מהחדר, אין אמנם מה להתפלא על זהירותה המופרזת, כי עברה כבר מספיק בחייה, למרות הכל אני מקווה שאעבור בשלום את הזמן שעלי להיות כאן, כי הזמן עובר מהר אם מנצלים אותו לטובה ומבלים בנעימים, אם גם לפעמים לא תופסים אותו כמו שצריך.

אני מקווה שהפעם תהיה מרוצה מהיקף המכתב, עלי עוד לכתוב למנחם, כי הבטחתי לו למסור את תוצאות השיחה עם הרופאה וגם ללאה ועקיבא אני חייבת תשובה.

שלך באהבה רבה. הדסה

* * *

ב"ה

“מעברים”. מוצש“ק פרשת בשלח, י”א בשבט תש"ד.

שאול יקירי!

גם היום כמו כל מוצאי שבת, עבודתי הראשונה בכתיבה אליך.

ערב נאה כעת אחרי יום מלא שמש ואורה! הנני חושבת עכשיו על ההבדל בין יום יפה זה ובין הימים הקרים ביותר שבחוץ לארץ, “שבת שירה”, בו נוהגים היינו להאכיל את הציפורים שלא תמותנה מרעב בקור הגדול, גם מקרה מבדח קרה אצלנו ושנה שנה היה אבא היקר מזכיר את “הפשטידה השלישית שסחבוה”, זיכרונות שונים עולים כל פעם ומעוררים דאגה וגעגועים ליקרים.

כאן ימים יפים כעת ימי אביב מלאי שמש וירק, מה יפה היה לטייל יחד בשדות, מתי שוב נגיע לזה?

ביום ה' היה אצלי שלמה, כמובן ששמחתי לו מאוד, היה שעתיים והספקנו לשוחח על כל מיני דברים, הוא אומר שהמצב בקבוצה משביע רצון מכל הבחינות, אנשים עובדים במסירות ו“המצב החברתי” הרבה יותר מניח את הדעת מכפי ששיערו קודם, דיברתי על חזירתי, גם הוא חושב שעלי להיות קודם בכרכור וכשיהיה יפה בעציון – לעבור, כולם כבר מחכים לי, על דבר ההענקה הנוספת, דעתו כדעתי, שיש בכל אופן לנצל את זאת מכל הבחינות, אם לטובת הקבוצה זה או לטובתי אני, אין לדעת מתי שזקוקים לזה, הראה את התוכנית הסופית של המחנה.

על רחל, לע"ע אין שומעים, השבוע זכינו לעליה, שחיכינו לה הרבה זמן ומי ייתן ותהיינה עוד הרבה כאלה. עיני זולגות דמעות כשקראתי על בואם של העולים הפליטים, ניצולי התופת, האם נזכה פעם לקבל גם את פני אלה אשר כה יקרים לנו? הלוואי ונזכה בקרוב.

אני מחכה למכתביך, אשר כמה ימים נעצרים. שמואל עדיין לא היה והנני חוששת שכבר לא יספיק לבוא.

ד"ש לדוב ויצחק ולך מכולם ביחוד מאסתר. שלך באהבה רבה. הדסה.

* * *

ב“ה ט”ו שבט תש"ד.

הדסה יקירתי שלום עליך!

לפי התאריך ראש השנה לאילנות היום, בזמנים כתיקונם היינו מדגישים את חג הנטיעות שזכינו בו במו ידינו לחוללו, חוליה של שמחות וחגיגיות הייתה נשזרת בביתנו, הלוא פעם זוכים רק לנטוע, לנטוע ולהשתרש, להיקלט ולצפות לפרי, בכם החדווה הזאת שבזכות הגדולה שנפלה בידינו וערך היום הזה של אביב ודין בטבע, אין אנו באים לשמוח, עטופים אבל ויגון וחרון זעם קדוש הננו ניגשים לנטוע ונטיעות אלו היש בהן להפיג את צערנו הרב ולנחם? הנוכל להמשיך בדרכינו היוצרת במצב הזה? הלוא חצי עם גוּדע בתופת, הלוא זועזעו מוסדות חיינו.

רק לפני רגע הנחתי את העיתון שהגיע מלא ידיעות מחרידות ומזעזעות, רציתי בעצם לקרוא עד הסוף, עצוב, ובכל זאת הרצון להקיף את הזוועה עד תום, לשתות את הכוס לגמרי חזק, מתוך זעם, מתוך שבר עמוק, כולי מלא סערה ודכדוך, וכה רבה התרשמותי הפעם, זה לא נותן לי מנוחה, תמיד רגזתי על אנשים (בעיקר על גרינבוים [יצחק – חבר הנהלת הסוכנות היהודית ושר בממשלת ישראל הראשונה]) שמאשימים את הכלואים על שסובלים בלי התנגדות, כעת אחרי סיפוריהם של “הפליטים” השרידים, אני מקווה שהתברר קצת לאלה שלא יודעים את חייהם – למה סובלים הורינו ואחינו? האמונה בנס ורצון החיים ציינו את חיי הגטו ושוב הנני חוזר למספר החווני הזה שאבד לנו: שישה מיליון…

מה אביע בדל שפתי? מה באפשרותי כאן לחשוב ולעשות? לא, אין המילים מוכשרות למסור את מידת הזעם השבר והאבל השוכנים בי, שישה מיליון יהודים נאבדו! […]

כה רב העירום הנפשי, חוסר התקווה והבדידות והעזובה, מספר מועט של עם עתיק סובל דורות, סובל מכל, סובל לשווא, ואומר לי חייל חבר שכמוני נדהם ממראה העיתון “לוא ידענו שהבכי יעזור, היינו כולנו בוכים”, כולנו יתומים…

אני מתאר לי את החרדה בעציון ואני מרגיש חובה לנחמם, כתבתי אמנם מילים ספורות מעודדות, אבל בקראי כעת את העיתון השחירו האופקים, ואני כולי בוער להר לבית לעודדו מעצמת המכאוב. אנו רגילים יותר לאווירה זו של מוות אכזרי, לב אבן ונפש, שלווה לנו בהכרח, הוי ביתי קיני, יתמותך גודלת! בוודאי גם החגיגה כעת עצובה… שישה מיליון יהודים נטבחו!

שלומי טוב יקירתי, שלומי רק כפתיל בנר מחובר לצרתנו הגדולה הזאת, נגדענו מקרקע היותנו, היהדות הפולנית אבדה ואני מבין את הדברים, כי מבשרי ונפשי חזיתי את הזוועה בהיקפה הגדול הזה, ובכל זאת נפעמתי לידיעה השחורה: שישה מיליון…

כאן בחדר רעש, מתכוננים למסיבת ט"ו בשבט ואני על הברך כותב את המכתב – כעת מסיבה, כך אני גומר את המילים החסרות את העיקר, את הלב הפצוע.

מה שלומך? מה התחדש בינתיים? שלך בחרדה ובעצב. שאול

* * *

ב"ה

“מעברים”. ט“ז בשבט תש”ד

שאול יקירי!

רק שורות אחדות אכתוב, כי אין לי סבלנות כרגע ואני רוצה שהמכתב ילך. אתמול קיבלתי שני מכתבים ממך, הנני רואה את המאמץ התמידי, שהנך נתון בו, הזהר ושמור על בריאותך למרות הכל.

אתמול הייתה בקבוצה החגיגה, רציתי מאוד לנסוע, אבל שלמה אמר לי שלא כדאי, כי ההבדל במזג האוויר גדול מאוד ולכן ויתרתי, אך בזמן שחשבתי שכעת מתכוננים בעציון, תקפו אותי געגועים וכתבתי מכתב לחברה', זה היה הראשון בו התרגשתי קצת, כי קשה היה לי להבליג וגם חשבתי שאין צורך להסתיר את רגשותי האמיתיים.

השבוע ביקר אצלי שמואל, היה זה ביקור חטוף, אבל נעים היה לקבל דרישת שלום אישית ממך, כעת יקר לי כל הד המגיע ממרחקים אלי.

היום התחלתי לעבוד בהגשה, שמחתי להיווכח שעייפתי הרבה פחות ממה ששערתי, החברה' אמנם מתנגדים שהוציאו אותי מהמתפרה ורוצים לבקש את הרופאה שתחזיר אותי. אני רוצה ללמוד כריכה ואולי את זאת.

במכתבך הנך שוב שואל בדבר התמיכה הנוספת, בוודאי קבלת בינתיים את מכתבי בהם אני מחייבת את העניין ודעתי זו לא נשתנתה.

סביב כבר רעש גדול ולכן אני נאלצת לגמור.

ברכות רבות ונשיקות. שלך באהבה. הדסה.

* * *

מוצאי שבת ב“ה י”ח שבט תש"ד

הדסה רעיתי שלום עליך!

גם אלינו הדואר התעכב, כנראה שיש מי שמשגיח על השוויון בינינו, ואף על פי כן לא נוצחתי… כתבתי כטוב עלי רוחי וכרוב כיסופי לך. הנה ממעברים משבת שורה, הגיגים של חג, זיכרונות עלי בית הורים, נימה עצורה על שלכת הילדות ללא רחמים ואלם זה הנוקשה והאטום שסגר עליהם. משבת שירה גילית לי דודים כאילו ידעת על “עלה הזית” ששולח למעברים שגם בו הדי שבת שירה ושירת שבת. ושוב הוספת נופך לשלווה ולנופש, כי ביקור במעברים גומל לי נחת בהעדרי אני בבדידותך הארוכה. שמחתי, כי יש עוד אדם שיכול לעודד, שיכול להקל על סגור הלב ולשמור על הקשר שמתרופף באין לאל החבר לחיות בחברתו כרצונו, ויש יום ואשורנו, אשורנו והוא לא רחוק בתת ה' לך שוב בתוך החברה לחיות את הפרידה הגורלית. יש ונראה שאז כשיד התעלומות מתחילה להתרומם כגרזן על שלוותנו ומוסיפה לספר על חללים קמה תביעה חזקה להינתק מכל וללכת… ביום זה שכה מלא קדרות ודווי יקל לך בבית… בחיק האנשים שתובעים הרבה תביעות וכורעים מתחת משֹאך ותדעי שאין לך מה לתת… כי רק שנתן את הכל חופשי יתהלך בימי הזוועה, רק זה שעל גופו העמיס את נטל הסכנות והלך… מעברים, סמל הפרידה, אנינים של סבל כפול, פרידה ומחלה, עת הלכנו בשבילים יחד וידענו מחר שוב חיינו לטרף, נצנוצי חדווה אלו שמתוך הסגור הרעיפו רכות הכאב והתלוננו לחיק העזובה שבתמרורים, והתנחמו ביתמות שבאהבה זכה, מאירים כאן בנכר… טוב שמצאת את פתח המעבר מהאלם והשתיקה מלאת הוד נשי ועמידה יאה ובלי חשבונות את האמת הפשוטה אמרת. עודי קולט את קריאת השחר הבוקעת כל הווייתי ומהדהדת בי בלי הפוגות: די! נלאתי נשוא!

זה אנו כאן כולנו בהכנותינו לרצח קורעים סגור עולנו החיילי: די! מספיק דם נשפך כבר, שישה מיליון יהודים אבדו… המעט עוד הקרבן? זאת זעקתנו בני עם מעונה ונדכא מזעיקה האדם לחדול לשחוט. אשרי שגם בעת הזאת משבי הבית בתקווה להתראות, בצפייה לפגישות מזדהות עם האמת החיה והעירומה ומברכים הפרידה ונותנים את מאודם ונפשם ופתחים, פתחים לאלם הנישא בין החזית והעורף, בין הארץ והנכר…

גם אצלנו קר, דומה מאוד לחוצה לארץ, היום כאילו העיירה קמה בי לתחייה, העיירה היהודית! הכל התכנס בתוך עצמו – שבת, ובחוץ רוח קרירה ועזה סורקת את השטח החשוף בקלשון הסער: או…הו…או… האביב כה מסתער בשדות הישימון, החורף מתקרב לשממה.

מובן לי גם כן יהי האביב בארץ, וקריאתו המעוררת לטייל בשדות שנבטו בירק רך, ובעת הזאת יש גם קברים בשדות, יש התחדשות של קרבות ושחיטות – חיי אדם נשחתים! איך אפשר את השחיטה לשכוח? ובכל זאת טוב שיש עוד אנשים שגם נפשם קולטת כך את אביב הטבע. יש הרס רב וארס רב בדרכי החזיתות, לא טוב, אולי, שכולם יחרבו מרוב כאב וצער, לך בבדידותך האביב נחמה, הזדהות עם תוכן מעברים במשב הרוח הרך עלי, עלי האביב – בריאות! חיים! קבלתי היום את ההזמנה לחגיגת הנטיעות בעציון, שמחתי לה אם גם הזכירה את התהום שבין הכתוב בה ובין המסובב כאן. טוב שהמצב בבית משתפר. […] לו הלילה העיר את נוף מעברים ודף המכתב פתח במילים – אייך?

שלך השָׁבָּתִּי. שאול

כריכתו הייתה עשויה קטיפה שחורה והסגר הנוצץ נחושת כלל; בידי אמי נראה לי כאוצר כבד־משקל.

לא יודע מי קנה אותו סידור גדול, אך אימא סיפרה, כי קבלה אותו בירושה מסבתי הטובה עליה השלום.

היה זה ספר עבה ומשומש די־הצורך, אך אימא שמרתו מכל יד משחיתה, בדאגה, ובמורך, והוא על אף בלותו, השיב עדנה לנפשה, ונחמות בלי טורח.

והוא היה ספר מאוד נכבד במשפחתנו הדלה, ואהבנו לבנות עליו כעל מסד בנייני־נייר שונים, ומגדלים לתפארת, שראשם הגיע למרומים, אך למרבה הפלא הוא היה סבלן ונח על השולחן איתן, וכאשר האפיל היום ברחובנו הקטן, והשמש פרש קרניו כרשת על מסתרי העצים הדוממים ועל התפוחים האדמדמים ואל כל העלים החולמים בחיקו הכסופה של הערב, ישבה אמי ליד החלון ובידה סידורה השחור והכבד, זה ה“קרבן מנחה” הגדול שבו כל המורשת.

הייתי נוטל אז שרפרף נמוך, או הדום שעשיתי במו ידי ויושב קשוב ודומם ושואב לקרבי קול תחינותיה, וכשאני נזכר באותו מעמד המלא קדושה עליונה ובקשת רחמים בשיחה לחשנית המתדיינת עם הרם שברמים, העולה ממקום עוניה וייסוריה מול החלון הקטן המוצת אש והנמוך ממי [נהר] הוורטה הנוהרים כדבריה, כל מעי הומים להעלות בקרבם את מתק אותם צלילים ענוגים שבדבריה, ואת השיחה הזו הקולחת בפשטותה, ואת זה הרחש המתנגן בקצב משתנה ובכוונה שאין למעלה הימנה, בלי שום חרוזים, וללא ניב או הטעמה מעושה, ולא נשמע אז שום מלמול לשמו, שום חנחון שבחולשה אפילו, רק תחנון הנובע ממקור ליבה ונושק הישר אל מתחת כנפי השכינה: “אוי גאטניו אין הימל, פאטר דערבארימדיקער אין גרויסר…”, [אוי אבינו שבשמים, אב הרחמים גדול…] הערב שלף את אצבעות האור ממסתרי העצים ההלומים קסם וטען בידיהם בסגול כחלחל והוורטה המתה סוערת בדממה, ושלחה נחשוליה ככבשים נפחדות ובהולות לאגנים הרחבים להניע את המכונות המפיקות חשמל לעיירה השוקעת ומשחירה, ובי הזדמרו, באותו אורח ממש, אותן תחינות מתנגנות, אותן תפילות ניחומים הנוסחות חמימות אל אגני הלב הקפואים ואילו הברירה בידי, ואמי עודה בחיים, הייתי ממשיך לשבת לרגליה כאז, מקשיב לקולה העולה מהסידור הישן והעבה, בלי להוסיף עליו שום תפילה, אף הגה.

* * *

ב"ה

י"ז בשבט מוצאי שבת “שירה” פר' “שלח”

הדסה יקירתי שאי שלומות!

כן. גם אני עורך בשעה זו את מכתבי אליך, “האין קרן אור בוקעת ומזהירה גם דרך חשכת האסון?” והנה בקעה הקרן, הנה נפתחו עמקי האור, הנה נעמדת לפני עם מכאובות בלתי נענים. איזה אסוציאציות צצו בי, הנה מתפללת לאושר ההולדה ומקדישה את פרי בטנה לקודש, יפתח המוסר את ביתו לקרן ניצחונו, אברהם המוביל את יצחק לעקדה… חנה מתפללת, רבקה שבניה מתרוצצים בה: “אם כן למה זה אנוכי…?” טבורו של האושר ברחם המכאוב, אם גם קשור הנני ודחוק לגבולות מסוימים – קלטתי את רוח החופש, את אור החמה, את הזוהר של אבי שהתרונן מבינות לתלונה: “נלאתי נשוא”. השבת שבת “שירה” הייתה, שירה שמספרת על גדולת הנשים הישראליות ומתחרז השיר בי ומחרז “תבורך מנשים יעל… חדלו ארחות, חדל פרזון בישראל, עד שקמתי דבורה, אם בישראל,” אם בישראל – – – שורש האמהות בחיי העם, בהתאבקות גורלית על הקיום. דווקא האישה שמדמה חולקת ונותנת לעם יכולה להרגיש בתוכה את קדושת ההתנדבות וההקרבה ואת עלבון ההשתמטות: “למה ישבת בין המשפתיים לשמוע שריקות עדרים?”. שמח אני לתשובתך שהניצה מתוך מלחמתך הפנימית, סתירות אדם יהגה תוגה ונחמה, עניתי במכתבי לתענתך וליגונך וניחמתיך באותם הדברים עצמם וטוב שניצני ההתדפקות על הלב הופיעו, סימן לי שהבראת כקרקע זאת שהצמיחה מתוך הטפרמנט הפנימי, מתוך הטל והמטר ומתוך הזרע שנזרע ברחמה מיד הבורא הנשגב. סתיו אביב זה שכיסה את שדמותנו ירק רענן, ירק של תוגה אנושית עלי יתמותנו הגדולה, ירק של נחמה מקווה כשיש יסוד וסוד לסבל האנושי הזה, כי איך לא תבוא נחמה בבוא קץ המלחמה? כי בחוסר נחמה לא יהיה קץ למלחמות. לא רק חולשתנו מתבטאת במכתביך, גם כושר האדם לשאת גדולתו ושגבו ביגון זה כרוכים. אל תתעטפי במעטה הדמעה הסטואית, הננו זקוקים לתחושת החיים כמות שהם, הרגשת הסבל היא שמעוררת עוד את האנושי ומעודדת זכר מעט מחיים אנושיים, אמנם הזכרת שהיו סיבות שהשפיעו במיוחד על התמרמרותך זו – האם אלה הן שמנית אותן? הוסיפי סָפר, אני מעוניין לדעת הכל, את חיק הפורחת של ענותנו אני אובה להכיר, גם התוחלת הנצרפת בה והנה תוצאות הבדיקה וגם התפרקות “חברתכם המעברית” [המעבר מכפר פינס לכפר עציון] השפיעו עליך. תוצאות הבדיקה צריכות לשמש לך “דלק” לאושרך להתלהבותך לחיים, להגברת רוח “השובבות” שנקראת שמחה וחסידים שנו: אין אדם יוצר אלא מתוך שמחה, ויפה לזה “שהשמחה במעונו”, שמחה בעש“טית אמיתית ומה האביב במסכת חיינו? ט”ו בשבט מתקרב, חג האילנות, חג הלבלוב, “הניצנים נראו בארץ”, ולנו איזה קשר לשבט האביבי “כ”ד שבט" דאשתקד – אביבנו [יום חתונתם] ויזכירו פירות העצים וחניטת התאנה, סמדר הגפנים, לנו האביב זכר ומעורר. מנהג נהגו אבותינו לנטוע עצים בחצרותיהם לכל ילד שנולד, לכל שנה שעברה על בית משפחתם. יש לעץ איזה יציקות ועמידה שורשית, משהו מהוד הנצח, מהדר גאון הצמיחה, העץ שבאופקים מתנוסס סימן לקשר שבין הרקיע והאדמה, סמל ורמז ליד ההשגחה הנוטעת ומצמיחה, מאושרת ואוננת [און], לעצים נידמנו, לעצים שעדיין תקעו את שורשיהם בקרקע מוצקת, עדיין יונקים שלוחותינו מהמנוחה והביטחון שבקביעות, אבל גם בסער יש שגשוג, הביטי וראי בעצי מעברים, ברחש אביבם הסתווי את התחדשות נס הקיום ושפעי תוחלת ונחמה, כי שוקדת ידו עלינו, מעצם מעברים אלו הננו למדים זאת, ואין לך תורה יקרה מזו שנקנית מדמנו אנו, […] גם אהבה היא מחלה אנושית “כי חולת אהבה אני!!!”, […] בעיקר “קול דודי בא מקפץ על הגבעות מדלג על ההרים”, ממש מקפצים ומדלגים ובעיקר פוסחים על המרחקים שבנכר לראות “הפרחה הגפן”, וכתוב “אשתך כגפן פורייה”, כן הפרחה? ההנצה? אביב עלומים? וזיו מעדנים? אל תשאלי “איך ארד לפתוח לדודי?” השניוּת היסודית הזאת שלא פעם עקבנו אחריה שוב חוזרת להיות מדריכה וותיקה והמשורר אומר: “הלוך הלכת ממני אלי…”, אמנם קשה להתהלך עם מכתבים, אבל יש מכתב מלוונו בכנות, יש והוא מפענח בתוכנו את עצמנו ולא פעם קראתי ואקרא עוד: די! זה מספיק לי, זה חי, זה מדריך, הסכיני גם את שוב להתייחדות זו שבגורלנו, בריאים פונים לביתם והבדידות מתרבה שוב. […] ככה הכל זורם באפיקו התמידי. יש כבר איזו צורה לחיינו, השבת בעיקר זכתה לצביון בחברתנו המצומצמת, הפעם קרה משהו מעליב מאוד, תארי לך שהמתנדבים, שצריכים לפלס דרך לעם לכבודו ולעצמיותו, התחילו להשתעמם במנוחת השבת ותכננו תכנית “יוונית” ל“ריקנות” היום, דור פתלתול וקטנוני, עוד יותר על כן מעליב וחורה שחושבים שאין נכונות לסבול בעד ערכי היהדות, בפני בחינות כאלו בצבא עברי אפשי ואפשי לא חדלו, מקדשים שבת ומקדשים את חייהם על ערכי האומה, ההתמרמרות עוברת כבר כל גבול, איך אלה שלוחמים נגד ההיטלריות שרצחה את הורינו ששמרו שבת מרשים לעצמם לחלל את קדושת הקדושים? איך אדם תרבותי אינו נזקק ליום מנוחה שלו? הריקנות אוכלת בשורות, קנקן חדש – מה החידוש בו? כבוד הקנקן וערכו בהיסטוריה לפי תוכנו, ההיסטוריה שנוצרת מלאה קנקנים ריקים. לא אאריך יותר, סוף סוף “אל תגידו בגת…”. הלילה גשם דולף בחוץ ואם גם האטמוספרה אינה לגמרי שבתית אמצא לי דרך לשזור את חוטי המקוריות הישראלית האמיתית, ואת בעוררך שאלות השעה והנצח תעשירי אותי במלחמתך הפנימית והשלמות ונמצאת יותר ברה יותר זוהרת. בעיקר מאיר לנו אורו של הרב קוק זצ"ל, משנתו נלמדת מדי שבת בשבתו ומכאן העקשנות ומכאן הכוח. […] ברוכה השעה הזאת, אגדות התִשֽבִּי התהלכו בבית, בשבת המשפחה ללוות את מלכת השבת, ניגונו של אבא עולה כרגע: “אל תירא עבדי יעקב!”. התחזקי באמונה גם תקופות אלו זקוקות לאדם, נמשיך ונעמיק והנחמה תבוא. שלך האוהב המאמין. שאול

* * *

ב"ה

י“ח בשבט תש”ד.

הדסה יקירתי שאי שלום!

[…] אני כולי תחת רושם הידיעות, “העין לא רוצה להאמין, אבל הנפש מאמינה”, שכולנו יתומים כהיום… אולי אפשר לך להעביר את העיתונים מפברואר המוסיפים להודיע על יהודי פולין? בדרך כלל אפשר להשיג עיתון מאלה שמקבלים ולכן אל תתאמצי ביותר לסדר את מבוקשי, כמו כן אבקשך לקנות לי מילון אנגלי־עברי. […] אצלנו שוב הגשמים התחילו, לפעמים הננו מופתעים מעוצמת הרוחות והגשם, יש גם לפעמים קור גדול. […] מה שבנוגע לתור, יקירתי, עוד ארוך מאוד. כבר מתחילה הדאגה לפסח בינינו, הפסח הראשון בנכר, ונכר זה כפול עבורנו. הרב איננו, כך שגם אי אפשר עדיין להתחיל להתכונן. שלומי טוב ברוך השם, אמנם הרטיבות מתחילה להציק קצת, סוף סוף אי אפשר להישמר כל כך נגד מזג האוויר החד והחריף שחודר מאוד, כן כולנו נידונים “להצליח” באיזה “דבר” בחורף כשהננו “מטיילים” בגשם. בט“ו בשבט הייתה מסיבה בפלוגה שהסבה על העניינים היום יומיים מטובלים ב”גסות חיילית". כאן אין סימן לאביב, כי אין כאן עצים שילבלבו, חשוף הכל ועירום. אני מקצר הפעם בהתכונני בָּבָּא להרבות, אולי עוד הערב אוכל להגשים את רצוני, כמו שהתחלתי כך הנני בסוף המכתב להדגיש את מועקת הלב עקב האימים שסופרו על ששת מליון אחים שנטבחו, אני מחכה כבר לידיעות נוספות, המתיחות והצער נוסכים מעטה קודר ונוגה ועיני הפחד בכל מלוא זוועתם מציצים מכל, היאומן? הינוצל? הניצול?… היי ברוכה ובריאה. שלך באהבה. שאול

* * *

ב"ה

“מעברים”. מוצש“ק פרשת יתרו, י”ט בשבט תש"ד

שאול יקירי, שבוע טוב ומבורך!

כרגיל גם הפעם עבודתי הראשונה בשעה שמופיעים הכוכבים, האיגרת אליך, ערב נעים, ספוג רוך האביב, כולם יושבים על המרפסת, בכיסאות נוח ואני בשקט הסתלקתי, כעת כשכולם בחוץ אוכל להתרכז קצת.

זה שבועות אחדים הנני חושבת כבר על יום שקרב לבוא – יום מלאת שנה לחתונתנו. ארוכה הדרך אשר עברנו בה ושנה קשה הייתה זו לשנינו, אם כי היינו מוכנים לקשיים רבים הקשורים בחיי משפחת חייל וידענו את הפרוד, לא צפינו מראש שהפרידה תלך ותגדל במשך הזמן, שימי החופשה ילכו ויצטמצמו והמרחק יגדל שבעתיים, לא פיללנו שמבטיחיי הבטחות לא יקימום… וגם לזה הסכמנו בדלית ברירה וחיפשנו להתנחם, אך יד הגורל קשתה בנו, לא דייה הפרידה והבדידות, אשר נשאתים בגאון ללא תלונות, תקפה אותי בו בזמן מחלה… ולא סתם מחלה, אלא אחת מאלה שרק הזכרת שמן גופא, מטילה אימה על השומעים עליה והדבר קרה לי, אשר בימי חיי לא ידעתי על מחלה ותלאות הגוף. קשה להבין, קשה לשאת.

לולי חסדי ה' היה הדבר רע מאוד, אך מה נפלאות דרכי ההשגחה? מצד אחד הגורל מתאכזר ומאידך מראה גם את פניו השוחקות, הדרגה בה נתפסה המחלה, מבטיחה הצלה ונעשים תיכף צעדים לכך.

כהיום, כשאני מבריאה יפה, וחושבת על חזירה לקבוצה, הכל שר בי ואומר הלל לד' על הצלה זו, כי כאן בין החולים, אשר עברו כבר הרבה, הנני רואה הרבה יותר בבירור מה עלול היה לקרות אילו היה אחרת.

ובעשיית הסיכום הנני יכולה לקבוע: רבות הפסדנו – עבר עלינו הרבה, אך גם קיבלנו – קיבלתי את האוצר היקר לי מכל – הבריאות הולכת וחוזרת אלי! ולאור ההתפתחות הזאת הנני עומדת על סף השנה השנייה בתקווה רבה, ביודעי שלפנינו עוד ניסיונות רבים ואילו קשים מאלה שעברנו.

הנני חרדה, אבל מלאת אמונה בטוב ובצדק, תפילתי שנחוג את יום השנה הבאה לחתונה, בשלום ובשלווה, יחד בבתינו, אשר יהיה צורך להקימו מחדש.

ובעזרת ד' קום נקימו!

שלומי ב"ה טוב, אני עובדת כבר בהגשה ומרגישה מצוין. העבודה הזאת היא אבן בוחן לכוחות השבים והנני קובעת בשמחה, שאני עומדת בה טוב מאוד.

מזג האוויר כאן יפה מאוד, מורגש האביב, טוב לשבת ולהתחמם בקרני השמש מפיצות בשפע את זוהרן, מתעוררים געגועים רבים לנפש אוהבת וגם תקווה שסוף סוף יגמר הכל. אני מודה לך בעד העידוד ששלחת לי, בתשובה למכתבי מלא ההתמרמרות ומרד. מהמכתבים המאוחרים הנך יכול לראות שעברתי על המשבר ושוב הנני שקטה ובוטחת.

פרג הבר פורח יפה בסביבה, הנני שולחת לך דוגמה.

באיחולים רבים ותקווה בעתיד. של הדסה.

* * *

ב"ה

“מעברים”. כ' בשבט תש"ד.

שאול יקירי!

היום הייתי בת"א ומכיוון שנתבשרתי בשורה טובה, הנני ממהרת למסור לך. הרופאה אמרה לי, שעוד שלושה שבועות אסע מכאן. ז.א. שלפורים אהיה כבר בבית. הנך יכול לתאר לעצמך מה גדולה הייתה שמחתי.

היום שנה להיותנו יחד (הביטוי – יחד – הוא בעצם לא הולם את המציאות), אינני יודעת למה אתה כותב כ"ד, הנך טועה בתאריך.

הנני מקווה שביום זה ובשורה זאת, נפתחת תקופה חדשה, יותר יפה.

הייתי אצל ברנדי, הילדה מתפתחת יפה ונחמדה מאוד, אני שולחת לך תמונה.

אתמול הייתי בקיבוץ העוגן בכפר סבא, דיברתי עם בחורה בת עירי, אשר הגיעה לפני זמן קצר ארצה, מסרה לי דרישת שלום מרחל, היא דברה איתה לפני נסיעתה מבודפסט, היא מחכה עם יתר האנשים לתורה.

אני כולי מחשבות על החזירה, טוב כבר סוף סוף לעזוב את המוסד, לא מפני שלא טוב כאן, אבל בעיקר מפני שזה צעד גדול בהתקדמות הריפוי. הכל ב"ה בסדר, רק שיהיה גם הלאה כך.

המכתב הזה כולו מבולבל ובלי צורה, אבל אינני יכולה להתרכז, חוץ מזה, תיכף מצלצלים ועלי לגמור.

פרייר היה לבקר אותנו ביום א', אין לו עדיין עבודה, הוא מרגיש טוב, היה בט"ו בשבט בעציון, אבל החגיגה לא נתקימה, הוא התרשם טוב.

היום קיבלתי 3 מכתבים ממך, כולם קינאו בי, כנראה זה כבר שוב בסדר, אבל אל תתאמץ יותר מדי בכתיבה. עכשיו עבר מצב הרוח הרע ושוב טוב.

הרבה ברכות. באהבה ושמחה. שלך הדסה.

* * *

ב"ה

“מעברים”. כ“ו בשבט תש”ד

שאול יקירי!

הפעם לא מלאתי את חובתי כמו כל מוצאי שבת ואתך הסליחה.

בדרך כלל אני נוהגת להקדיש את השעה אחרי השבת לכתיבת המכתב אליך, כי יפה היא מכל הבחינות ובעיקר ההכרה ששנינו עוסקים באותה שעה באותו העניין, מוסיפה טעם מיוחד לרגעים אלו, אך השבוע זה לא יצא לפועל, בגלל סיבות שתלויות במקום.

קבלתי את מכתביך מט"ו וכ' בשבט, הנני מבינה יפה לרגשות אשר בלבך, אין יהודי אשר לא ידאב על אבדון היהדות ולא יתאבל מעומק לבו, לפעמים קשה לתפוס איך אנו יכולים לחיות את חיינו בשקט, כאילו לא קרה כלום… ובעיקר לנו, אשר הבראתנו תלויה במצב הנפשי, עלינו להשתדל לשכוח, לא לחשוב בכלל, האם אפשר? תמיד קיווינו וחשבנו… הכל מופרז ואי אפשר להאמין שאכזריות כזו קיימת והנה באים ואומרים אין אשליות, אין תקוות, המציאות היא הרבה יותר גרועה מן המשוער!

וכי אפשר שלא נחשב בעיני עצמנו כעלובים, באין בידינו הכח לנקמה?

מר לנו שלא ניתן לנו לחשוב על קיום רצונם האחרון של אחינו הנטבחים. כל מה שנפל בחלקי, זה חלק זעום ממה שצריך היה להיות ותפקיד סביל בהחלט. זו היא החרדה לגורלם של אלה אשר הקדישו את חייהם על מזבח המולדת, החרדה לאלה אשר יקרים לנו ביותר, אחינו ההולכים לאש על מנת לנקום ולאלה אשר יינצלו מן התופת ויזכו עוד להגיע.

כאן אין חדשות מיוחדים ובכלל אין חשיבות מיוחדת למאורעות הקטנים, אשר מתרחשים סביבנו, מה גדולה הטרחה והקרבנות עד שמצליחים להציל בן אדם אחד ושם מליונים נטבחים באכזריות, לא נשמעת עד כה, בלי ניד ובלי נוע, הכל מחושב ומתוכנן מראש בשיטתיות. מתי יהיו שילומים?

שלך יחד בכאב ודמע. הדסה.

* * *

ב“ה כ”ז בשבט תש"ג

**

אגרת לשבת פר' “משפטים”

**

רעיה שלום רב לך ממעמקים של חג!

ירד שבוע אפור לאמתחת האתמול. שבוע גשמי כסיום טְריוֹמְפַלִי.

תהלוכת הסתיו – שבט במגפיים הולך בשדות בין נבטי הדגניות, בין ערוגות הגן ובין העצים על רקע רקפות וכלניות – סיום העוגם בא. כבר השקד שוקד והכרם זמור במחלקת הילדים נמוך על הארץ אומר מזמור לחג למנוחה השוכנת בחובו בעמקי שורשיו. סוד של הפריה חדשה מרחף בחלל האביב; האביב – בשורת הנבטים. הארץ רחוצה כראש ילדה ענוגה לשבת והברושים כצמות, כגווילי נוער, וילדות על סף הפרדסים. תכלת מציצה מבין עננים. מובן חדש לכחול, לכחול העצוב והקוצר, עתה תום על מצח הרקיע ועל הים מפרשי ספינתנו לארץ התוחלת. לאי־אן? לאי־שם, בסתרי הזמנים והקורות.

מרוחקים הלבבות.הולמים לקצב השעה הקשה והמכערת ומבקשים את שעת־שלום. את השבת, את המנוחה, את האור: “וטהר ליבנו לעבדך באמת…”. בואי נרננה בקהילת דורנו ובשורת תקומתנו לשבת, אוהלנו כמקום הייחוד, כארץ המנוחה יהיה ונרות שבת נעלה ברטט.

לקראת המנוחה, לפני המנוחה נלכה, בקשב רב קשב, בסוד הדומיה.

מזמור שיר ליום השבת, לשבת הספוגה בדממה, כקרבן מנחה הסידור של אימא, כזמזום הצרצר ונשימת האבא. השבת השבת דודנו הותנך צלך שכן בתוכנו ביריעות האוהל הדל, אור העלנו רועד ברוח סוער, בחול בקרב ובדמים. מעומק החג שלום לשבת ולך באהבה. “שלום עליכם מלאכי השלום”.

כנאמר: “כי מלאכיו יצווה לשמורך בכל דרכיך”…

ומזמור לדוד פירט התשובה: “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע, כי אתה עמדי”, כי את בת־עמי, רעיה את, בת שבת, בת חג.

התקדשו יריעותינו באור הנרות, באור ידיים מברכות.

שבת שלום! שלום וקדוש!

* * *

ב"ה

“מעברים” כ“ח בשבט תש”ד

שאול יקירי!

למרות שכבר שבוע ימים לא קבלתי ממך מכתב, אדייק, גם הפעם, רק כעת אחרי כה הרבה זמן אני תופסת את משמעותו של הקשר התדיר בינינו, ואת הצפייה למכתבים, אינני מתכוונת כלל וכלל לנזוף בך על האטת הקצב, אני יכולה להבין שהנך עמוס מעל המידה בעבודות שונות ואולי זה בכלל לא אשמתך, יתכן שיש עיכובים בדרך וסוף סוף שבוע ימים זה לא הרבה זמן ואין צורך לקבול, בעיקר לי זה לא נאה, אבל אינני יודעת, אם זה נובע מתוך העדר מכתבים, או מתוך זה שהזמן לא עומד ועברו כבר ימים רבים מאז שלא ראיתיך, אבל באחרונה גברו מאוד געגועי אליך ולכן כל הד אשר מגיע ממך יקר לי לאין שיעור. הייתי מבקשת ממך לחזור ולהתמיד בכתיבה כמו קודם, אם אפילו המכתבים יהיו יותר קצוצים בתוכנם.

אולי תחייך על כך ותיזכר בזמנים שבקשתיך לא להתאמץ כה הרבה בכתיבה והסתפקתי בפחות, אבל בוודאי תבין גם בעצמך שיש תקופות שונות ולפעמים פושטים את המסווה של קרירות ואדישות ומציצים עמוק עמוק ומקשיבים לסערה המתחוללת בתוכנו. עמידה איתנה, סבלנות, הכל יפה וטוב, אבל בגבולות הזמן והיכולת, יש שצועק משהו בפנים וקורא די! עד מתי? נלאתי מנשוא!, אבל כלפי חוץ הכל בסדר ונאה… כאילו לא הייתי מעלה על דעתי שאפשר גם אחרת, אפשר גם לנו היות יחד כמו לכולם סביבנו.

כן, כעת יש לי רגעי מרדות כאלה ובינתיים אני חיה הלאה לבדי חיים שקטים ב“מעברים”. באחרונה אני מחכה למישהו שיבוא לבקר אותי ויום יום יש לי הרגשה שמישהו צריך לבוא… אבל היום עובר ושוב לא נראה איש… ושוב היום עובר…

שלומי ב"ה טוב, אתמול הייתי בשיקוף, הכל בסדר, ביקרתי אצל ברנדי, ורדה הקטנה נחמדה מאוד, מתפתחת יפה, השכנות אומרות שדומה לי, ברנדי לא מרגישה טוב ביותר, עוד לא חזרה לאיתנה, יש לה משהו עם המרה, יואל כבר הבריא ועובד.

היום קיבלתי מכתב מהקבוצה, את השבועון אני מעבירה לך. שלום כותב לי ששמחים כולם לשובי ואל לי לדאוג בגלל העבודה. כעת מעונינים מאוד לקלוט אצלנו את העליה ההונגרית המבוגרת.

כפי שאתה רואה בשבועון, מתכוננים לחגיגה בט"ו בשבט. יתכן שאקבל רשות מהרופאה ואסע אם יהיה מזג אויר יפה. קיבלתי מכתב גם מעקיבא, הוא כולו צפייה לרחל, אני מבינה אותו יפה.

מה שלומך? במה אתה מתעסק? האם דוב כבר חזר?

כאן כעת יפה מאוד כשאין גשם, ימים מלאים זוהר השמש.

פרייר נסע ביום ראשון, חסר לנו בעיקר בשיעורים לאנגלית, כעת נוסעות עוד כמה בחורות.

אני נאלצת לגמור את המכתב, כי יש כאן בחדר כמה אנשים ופשוט מפריעים לי בכתיבה.

אל תתעצב בגלל מצב רוחי, הרי זה מובן שלפעמים זה תוקף.

שלך באהבה ובגעגועים. הדסה

ד"ש ליצחק

* * *

ב"ה

“מעברים”. כ“ט בשבט תש”ד

שאול יקירי!

הפעם אני כותבת במיטה, כי קר מאוד לשבת ליד השולחן ואינני יודעת אם זה יצא, כי אינני רגילה לכך.

מכתביך באים עכשיו בסדר והנני מקווה שגם שלי מגיעים אליך, אם כי לא כל כך תכופות, אולי בבואי הביתה אתמיד יותר.

אני כל הזמן חושבת על חזירתי, עכשיו כבר פחות משבועיים עלי לשהות במוסד, כשתענה על מכתב זה, כבר הכתובת לא תהיה לכאן. אני רוצה לציין שהציור הוא מוצלח מאוד, שאלתי את שכנותי, הם תיכף הכירו, אתה באמת זוכר טוב את המקום.

אני רוצה לעמוד על דבר התוספת. לפי דעתי ההתייעצות תיקח הרבה זמן ולכן אני יכולה למסור לך את הסכום ההכרחי להוצאות הקשורות במצבי כעת, חוץ מאי היכולת של עבודה שלמה ותוספת להזנה, אשר אינני יודעת אם יש לקחת בחשבון, אם כי זה מוצדק בהחלט, יש צורך בנסיעה כל 10 ימים (3 פעמים בחודש), אשר כל אחת מהן באופן ממוצע (עם שיקופים), עולה כ־1$, לזה יש להוסיף בית הבראה לחודש ימים, לפחות פעם בשנה (כ־20$), אם נחלק את זה לשיעור חדשי כ־1.75$, יצא יחד סכום של 4.75$ רק לצרכים רפואיים בלבד, כי אחרי ניצול כל הזכויות, הכל מה שקשור במחלה זו, מוכרחים לשלם במלואו ואילו הייתי כעת בודדת, הייתי צריכה כמובן הרבה יותר נוסף עוד לקיום. אני חושבת שבכל אופן צריך לקבל את הסכום ההכרחי הזה לפחות, כי קשה יהיה לקבוצה, במצבה כעת, לשאת בהוצאות כאלה, אם אפשר עוד לקבל תוספת להזנה, גם את זה יש לדרוש. אתה יכול להבין שבמקרה זה, יהיה הרבה יותר קל לשאת את המצב בו אהיה נתונה עוד הרבה זמן והסידור יאפשר לי הבראה יותר מהירה, כי לא תהיה לי הרגשה, כאילו אני מכבידה על הכלל…

שלומי טוב, אני עובדת בכריכיה, העבודה הולכת טוב מאוד ואני מקווה שבמשך הימים המועטים אוכל לרכוש לי מקצוע נוסף. מהיום בעוד שבועיים אי"ה, אכתוב לך כבר מהבית. אתמול קבלתי מכתב מעקיבא ומלאה, הוא אולי יבקר אותי. על רחל לא שומעים שום ידיעות.

שלך באהבה. הדסה.

* * *

ב"ה

“מעברים”. מוצש“ק פרשת תרומה, ג' באדר א' תש”ד.

שאול יקירי!

זה מכתבי האחרון מכאן, סוף סוף זכינו לכך, אני עוזבת את המוסד שבוע לפני שהרופאה אמרה מקודם, כי נתברר שזכויותיי נגמרו, היות ואין כל צורך שאשאר עוד, אני נוסעת ביום שלישי 29.2, אי"ה, הודעתי כמובן תיכף לעציון ולכרכור, אך אינני יודעת אם זה יגיע, כי רק אתמול אמרו לי.

אתה יכול לתאר לעצמך את שמחתי, כולם כאן שמחים יחד אתי ומזהירים אותי לשמור על עצמי, אני מקווה שהפעם לא אזלזל יותר בדבר יקר זה, אשר בריאות שמו ואמשיך להקפיד גם להבא, כדי לשמור על ההישגים ולשפר גם להבא את מצבי, אם כי שוב בוודאי צפיפות במחנה בכרכור, אינני עושה לי דאגות מיוחדות, אני מקווה שיבינו לצרכי וישתדלו למלאות לפי עצת הרופאה.

אני מרגישה טוב מאוד. בשבועיים האחרונים מצאנו מדריך חדש בקריאה אנגלית, יום יום קראנו עם ארליך, כעת הוא מרגיש כבר יותר טוב, המורה וגם הוא, אומרים לי שאוכל בהחלט להמשיך בעצמי באנגלית, כי אוכל לבדי לקרוא ספר. כאן אין כל חדש, באים ונוסעים.

אני חושבת הרבה על עציון, בשבוע זה, אחרי הנטיעות, כל העיתונים פרסמו הודעות ומאמרים, גם ב“גלגל” הייתה רפורטז’ה, הפרסום הוא גדול, בוודאי יגיע גם השבועון אליכם, ההקדמה כתובה בידי שלום, ניכר בה עוד הרושם החזק של חג הנטיעה וכנראה הוא הד לכול הדברים שנאמרו. שלום כנראה ממשיך להתרגש, אבל אודה, באמת שגם עלי זה משפיע ויש שכל פקפוקי מתבטלים ואני בהכרה מלאה של קשיים רבים מקווה להתפתחות רצויה ולעתיד מבוסס פחות או יותר, אבל לחיים בעלי תוכן.

שלך באהבה והבראה. הדסה

* * *

<center ב“ה ו' באדר תש”ד >

לנוף הגבעה

כמה עמוקה חכמת הפסוק: “מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת”, עיתים נדמה לי שכל תורת החיים מקופלת בו, חלוקת הזמן לצרכי הפרטיים והציבוריים, הצבאיים והרוחניים, גורמת לי לקשיים מתמידים, הנה מחר אכתוב ביגוני, מבטיח לך תכופות ולרוב יוצא בכל פעם “להטיח” כי הזמן קצר ופעוט, הנה כך גם הערב נקלעתי לרשתות “החובות” ואין לצאת מהן ורצוני כה עז כרגע (בחשבי שכבר הנך בבית או בדרך אליו) להאריך ולגלות בשלמות מה שפורח בי, קסמי אביב צדדוני, קסמי בית ואין אהבה יותר נעלה לחיק מולדת, לחיק אהובים, מאשר בנכר, כשחסרים כל הגורמים המרגילים אותנו לחיות בקרבה עם כל יקר ונשגב, שעושים את שכחת הדברים לקבע, אין רגע פנוי מכם. באגד ההתמכרות השלמה מתאגדים שורשי כל נאצל ונבחר, הנכר מצרף בתוכנו את היחס לכל. “כשנכנס אדר מרבין בשמחה” והפעם הלב מתעקש לא להישמע…

השבת קיבלתי מכתב משלום [קרניאל, מזכיר הקיבוץ] ובצירוף עיתון, שבו נמצא דין־וחשבון מחגיגת הנטיעות, התפעמתי קצת לנוכח המציאות היקרה, אבל גם נדכאתי קצת, הנה הוא מזכיר לי בו את המכה הגדולה על “הגלים הקצרים” שבקרבה לחיים ממש אפשר לשכוח, כאן ממרחקים באים הדברים כרוכים יחד, אותו האדם קולט באותו רגע ממרחקים גם את האימים וגם את הלבלוב ואז המלחמה מתלקחת בו, אז נשקלים הדברים ונמדדים, אי אפשר את היפה והמעודד להעריך כשחסרה האמת בהם. הנה לא נעניתי כפי בקשתי, הוא כותב לי שמה שקרה בזבירצה [חורבן כפר הולדתו בפולין] אין צורך להזכיר מחדש ולגלות את הפצעים, הבאמת אפשר להסתיר מחייל את האמת שבקורות ביתו? אני שקט לגמרי, אבל אובה לדלות את האמת במלואה, ואולי יש צורך לדעת את האמת בכדי ללכת בדרכה באמונה ובביטחון?

הנני דופק על שערי הבית – אולי את יקרה תפתחי לי? אין לי רצון רב להתדפק, בין כה נכווה הלב מנחש את מה שעלול היה לקרות. “משנכנס אדר מרבין בשמחה” האם גם אדר זה חייבים לשמוח? יש כח לצו האמונה, זה כוחה של היהדות שמדליקה בנו את שלהבת האור גם במחשכים ומבוכות, גם כרגע מסתלסל קול נכד, לומדים ופוסקים ליד השולחן: משנכנס אדר מרבים בשמחה… מרבים בשמחה… מתנגן סוף הפסוק חוזר וקובע: ההיסטוריה נמשכת הלאה! ובכל זאת יש גם ברגע זה פלאי יקום, שוב אני שולח את מילותיי לגבעה ויצטמצמו המרחקים והפיזור יקטן, אוהל הבית, חזון התחייה! הכבר מעתה ננוח? לפני ימים מועטים עוד הייתי כסירה תועה בסערת הים ואין לה חוף, סירה ששטה בלי עוגן הצלה, בלי תקווה לעזרת יושבי החוף, כעת יש כתובת לאן להזעיק שוב, כעת יש לאן לחזור, מחזירתך [מהבראה] גם אני אוושע.

[…] איך פגשת את שבילי הגבעה לאקליפט נמשכות בכמיהה? השדות, הנבטו כבר בלהבות ירוקות? ושעות הערבים הענוגות? הרועשים יחד אנשי הגבעה? אולי יש מי הוגה את אחרית המקום בליבו? בכל זאת יש שם דברים ויצירות שקשורים בנפש האנשים ותולדות הווייתם תולדות הגבעה הן, יש ודווקא בזמן פירוק מגלים יסודות. היש מי שצופה לנקודות העומק שבהווייה והווי שהיו? השמיעיני את רחש ימי הפרידה והפירוק, החיים הם שרשרת של פרידות, אנו עוזבים דברים מסוימים ומתחברים עם חדשים, אבל הקרקע אחת היא, דרך חיי האדמה אורגני ומסודר, הפרידות חשובות כמו הפריחה בהן.

[…] אגמור כי באמת רק על רגל אחת כתבתי עד כאן, אולי עוד אוכל להוסיף הלילה? בינתיים יקירה – סלחי.

שלך האוהב. שאול

* * *

ב“ה י' באדר תש”ד

משנכנס אדר מרבין בשמחה

הדסה יקירתי שלום!

עוד בערב שבת כתבתי לך בקצרה על הישן והחדש ומסביבי, השבת עברה ושוב ימי השבוע הרגילים מתחילים, המשך בהם לכל זה שנאמר כבר פעמים רבות – התכוננות מתמדת. מבין אני לניחומים שהנך מוצאת בדרכנו הזאת, מובן לי על כמה מעודדים אתכם צעדינו קדימה, ברם שהסכנה אורבת תמיד בחרנו בהתקדמות, כי מדרך הצבא ללכת קדימה ברצותו לגמור את המלחמה ולשוב הביתה, דרך ישרה מובילה מבחינת ההיגיון מהבית לאש, שאר הערעורים – רגשיים הם ואנו הלא פשוט לא יודעים כבר הבדל בין חיים שקטים וחיי סכנות, הימים האחרונים מראים לנו בכמה סכנות הננו חיים בכל מקום שהננו, הלוא איבוד הורים וקרובים כאיבוד עצמנו במובן־מה, השרשרת אינה נפרדת ואם יש פרידה מסוימת אין זאת כי אם פרידת ההתקדמות והצמיחה, לשם החשת הקץ של הטירוף הננו עושים את התנדבותנו. מקביל להתלהבות ורצוני להאריך לרגל הקשירה היסודית שבחזרתך הביתה נוספו עלי חובות לפלוגה, לבית הכנסת, ולחג המתקרב – תן! תן בלי סוף! כך שהרבה לא יבוטא הפעם ויישאר גנוז לימים רבים, שעת דחק היא לי, שעה שקשה להשליך הכל ולהגיד את ה“לא” הקטגורי. אין פרטי ואין פינה, הכל של כולנו, הכל משותף וקרוב ומפני שאין סיפק בידי לענות על הכל הנני מחלק את הכוחות ואת הזמן לכלום, בוודאי שגם את תסכימי לי בכך – האין זאת?

באמצע הכתיבה הגישו לי את שי הקבוצה, קראתיו וברכתי עליו, מי כמוני יודע בכמה קושי הולדנו את היום הזה? תודה לאל שהמאמצים לא הלכו לשווא. סיפוק רב לי שהשתתפנו בהכרעת ההליכה [העלייה לכפר עציון], אם גם רחוקים הננו מלהכריע במעשה. השבועון סיפר על האמור הוסיף מעט על המובן והידוע והעמידנו על הקרקע ממש, לנו קשה כבר לראות רק את הגזרה הקטנה של הבית שלנו, לכל בית ישראל עינינו נשואות, גם הנעשה בקבוצה מעודד כשיש בו פתח לכלליות לכל הדווים והנרדפים שאי־שם עדיין מקווים, בנקודה זאת יש קשר בין הנכר והבית, כי נשמת כל – הצלת השרידים והמעטת הרצח. כעת יש לך הרבה יותר לספר ממני, בכל האופן בימים הראשונים אי־אפשר שלא יתפעם בך וייהום יזדהר ויאיר. החזירה הזאת נס היא, מתחושתך הניסית הזאת ברצוני לשמוע בפגישה הפשוטה עם הגבעה, עם שרידי ביתנו אנו, ההתראות עם חברים וילדים, ובעיקר הנוף השוקט מעבר לגבעה המוביל לשדות שנבטו. […] אני בריא ומרגיש טוב, עוסק בצרכי ציבור יותר מאשר בצרכי הפרטיים. […] הנה פורים מתקרב וגם הפסח כבר דופק על דלתות חיינו בנכר, הסדר־פסח בגדוד ידרוש הרבה מאתנו, אם נצליח בו הרי רכשנו לנו הוקרה, ואם לא נוכל לדבר – הנה איבדנו הזדמנות לאחות את הקרעים. […]. פורים שמח, ייתן ה' ונזכה בקרוב לסוף המן הצורר שבימינו וגאולת עמנו וארצו.

שלך השוקד בשקט והחרד על הבית. שאול

* * *

א. הילולא דאלול

בראש חודש אלול חג והילולא בקהילת דרנה שבלוב לרגל מאורעות ניסיים עם ספר תורה אחד. בימים כתיקונם היו מעבירים את ספר התורה ממקום למקום ועורכים חג, הפעם הסתפקו, בגלל קשיי תחבורה, בבואם של יהודי כל הקהילות לדרנה עצמה.

בית הכנסת הקטן שבמקום קושט בפרחים ונרות ובמיוחד ספר התורה “בעל השמחה”. אחרי מתן הצדקה פתחו הילדים בשירה והמבוגרים עמדו והקשיבו על אף שלא הבינו את תוכן שירתם. מלבד שירי הארץ שלמדו מחיילינו שרו הילדים פזמונים משלהם:

ההילולא נגמרה בשירה מלאת עוז, כשהקהל מוחה כפיים בלי הרף. היה זה כעין ריקוד בעמידה בלי שילוב ידיים ובלי סיבוב במעגל, כאילו גדוד צבא מפיח בקירבו את רוח ההקרבה לפני צאתו לקרב. רוח של קדומים עלה מהמחזה, כך בוודאי, או דומה לכך, חגגו הקדמונים את חגיה.

סליחות חלילית

עם בוקר מתפזר צלצול הפעמונים בצייה ושיירות מושכות לבאר, גמלים עולים מלב המדבר, גמלים נראים כהרים, נודדים המחפשים מקום לרבוץ ולערוג למרחקים. הם נראים בלכתם כזקנים מיושבים והאיש הרוכב על גבם נראה כתינוק. איש המדבר שואב את מימיו לבהמתו ומעמיס על גמליו את היתר והשיירה פוסעת הלאה ומבשרת בצלצול פעמוניה את שיר המים. לפנות ערב משתתק היקום, רוח נושבת, דממה־עולמית בכל.

ובשקט הזה החם והצרוב מופיע הרב הצבאי ושואל: מה נחוץ לכם לחג?

נזכרים הבחורים כי ראש השנה מתקרב.

– מחזורים, אדוני! ואולי יש לו “סליחות”?

— חבל – משיב הרב – חבל שאין… הרב נודד בצייה ומבשר את בוא הימים הנוראים ואצלנו בחדר בוקע ניגון סליחות. איזו ורייצייה של נימה מספירת העומר (הנני מוכן ומזומן) מעובדת לפי נטייתו של המחלל. מגיע בחור נוסף עם חלילית ומחברת תווים – סליחות.

נשמעים ניגונים עממיים המזכירים את חיי העיירה, הוד העבר נעשה ממשי, החלילית נוסכת תוגה וגעגועים, מרעיפה תקוה וענות מלב חמשה חיילים עבריים בלב הצייה האין־סופית.

קידוש ראש השנה

אג’דביה הפכה למושג במחלקה. ימי קיץ חמים, מעט שמירה, פעולות תרבותיות והחג עומד בפחח.

– היהיה מניין? – הנשיג שופר?

הערבים מנגנים ומייללים הרחק בכפר ואנחנו עורכים “תזמורת” בנשקנו. כמעט קיבוץ לנו במקום: שיעורים, ויכוחים ומשפטים. לקראת החג גישרנו על התהומות ובלילו הראשון הציע הסרג’נט, חבר מרחביה, לאנשי כפר עציון: קדשו! ויקום י. ויישא את קולו בקידוש על החג ועל השנה החדשה והוסיף בסוף אגדה חסידית.

הבעש"ט יצא עם חסידיו לשדות הכפור, אי־שם שגויים חצבו צלבים בקרח וסח: כאשר מים חיים נעמדים וניקפאים אפשר לחצוב בהם גם צלבים.

לא היה צורך לפרש את המסופר, מוסר ההשכל היה צלול כמי המעיין.

ימי תשובה.

אני קורא בנ“ך ויונק לתוכי את לשד הנבואה וה״פרטיזן” מסובב את הפטיפון ומשמיע את ה“שוקי הפרסי”, יפים הצלילים וציוריים עד למאוד, כאילו דמויות צבעוניות מופיעות בחלל החדר ושלווה מדברית בבית. בצהרי היום הגיע נהג ובישר: הגדוד הניף את הדגל העברי! מעתה סופר על השיחה שבין חייל עבר למפקדו:

"אתם חיילים רעי, אשלח אתכם הביתה.

– אם אצווה להוריד את הדגל?

– לא נוריד!

– אם אנסה להורידו?

– לא ניתן!

יום כיפורים קרב, נופל ספר לידי שכני ״מרדות", סיפור על עם נדכא המנסה להתקומם. הבחור בולע את הסיפור ופורץ בבכי: הספר כה יפה… ואני שואל: וחיינו? ודגל הגדוד? ומרד הגטאות?

– אולי צדקת – משיב שכני “הפרטיזן״. ושוב ה״שוק הפרסי” סובב על הפטיפון וקורע את הדממה.

כפרות

רוב הבחורים אינם חרדים ובכל זאת קיימת בהם מסורתנו, הנה קנו ״כפרות", כמו אי־פעם בבית, ציוץ התרנגולות מילא את החדר והבחורים התיישבו למרוט את נוצותיהן לאור הנר ופיזמו להם זמר:

אם היום אנו כאן, ומחר אי־שם

אלה חיי הצבא

ובלילה רק אוהל, שמיכה דקה

בבית יותר טוב היה.

ואחרי שירם עוקב סיפור מפליא של ה“יקי”: “מצאתי היום את כל חברי כיתתי הגרמנים בבית הקברות. על ספסל אחד ישבנו בבית הספר ותורה אחת למדנו והנה נפגשנו שוב… זה דינם של רוצחים שחזרו למדבר”.

ביום הכיפורים

חליתי וטולטלתי לבית החולים, בחדר אתי עוד שני יהודים, המתווכחים על קריאת ספר.

– לא חשוב כמה אדם קורא, אלא כמה הוא מעכל – אומר אחד.

– ואני – עונה השני – מטבעי איני יכול למצוץ את התוכן לאט לאט, אני אוהב הקצב.

הם מגלגלים אתי כמה מלים על הגדוד ומציעים לי אוכל. אני מודה להם ומסביר, כי צום הכיפורים היום, נזכרים הם בבית אבא והממהר לקרוא אומר:

– כעת שנינו שווים ביחס לחדר, לא עיכלנו מה שלמדנו.

שעת נעילה, אני מתפלל בחום: שערי תפילה מנחה בפתח… אני חושב על ביתי הרחק בתופת, על רעת חיי, על חברי הנוטעים בהר ועל דגלו של הגדוד.

סוכות

בבנגאזי מקימים סוכות ומכסים בקש ומעל בנייניי הגדוד מתנופף הדגל. מרובע לבן מפרפר ברוח ואלף בחורים חרדים לגורלו, מרובע לבן עם מגן דוד כחול, מגןהאלף שבגדוד. היום עבר, הדגל הורד – חול המועד.

הסגר, יוצאים לשמור בלי תחמושת, אuלם האש הפנימית לא דעכה. ליצים טובים חיברו פזמון:

אשלח חמישים כדורי אל ה״סטור"

אצא בגרביים מעל החגור

– אולי לא יבוא האויב האכזר?

מראות מרד הגיטו מועלות על הבימה ואחריהם “התיישבות בנגב” – ציור יפה הממחיש חזון נועז חיילים מושכים ומעלים את עמודי הקידוחים בנגב.

שמחת תורה

ערכנו הקפות עם יהודי בנגאזי ואור זרח בתוכנו, אור מהול בעצב. ספרים מקושטים בפיתוחים הועברו מחייל לחייל תוך ריקוד נלהב. יתומי ג’דא וזקנים מופלגים שילבו ידיהם בידינו ויחד שרנו: “וטהר לבנו לעבדך באמת”, ״עם ישראל חי" ו״על ידי זה יושפע שפע רב". עיגול בתוך עיגול רקד בהתלהבות וילדים שעל דגליהם כתוב “לשנה הבאה בירושלים” סובבו במרכזם. מחאו אחינו בידיהם ועיניהם כלפידים, לא היה שיעור לשמחתם ובעינינו נצצו ״דמעות־גיל. פתאום נעצר המעגל, הקהל המורתח נעמדו דום וברצינות עמוקה וברעדה שר את שיר תקוותנו: כל עוד בלבב פנימה.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. י“א באדר תש”ד

שאול יקירי!

אבקש את סליחתך למפרע בעד הקיצור שבמכתבי, זה כבר די מאוחר ועלי לקום מחר השכם, כי אני נוסעת לת"א לקבל פינוי, אתמול לא יכולתי לכתוב, כי עקיבא היה כאן ושוחחנו כל הערב, הוא מדוכא, כי העלייה שוב נפסקה, אולי עוד הרב הרצוג סידר משהו שיוכלו להגיע ואם לא – המצב הוא רציני, כי השתלשלות המאורעות מראה על הפסקה מחודשת בעלייה לזמן ארוך, כמובן שזה משפיע על מצב רוחי.

אני מרגישה ב“ה טוב, אחרי שקבלתי חדר כאן (אני גרה לבד באחד החדרים שבצריף הטוב). אני יכולה לנוח, אחרי שאסדר את הכל, אוכל להתחיל לעבוד קצת, את כל שאר הסידורים אני עושה במסגרת של זמן העבודה ב”מעברים", כך למשל יוצא סידור הארון לכמה ימים. היום התחלתי ואחרי זה אמשיך. היחס מצד החברה הוא יפה מאוד, למעלה מן המשוער. רחל ס. מתנהגת יפה מאוד, ערב שבת למשל הפתיעה אותי בתשומת לבה הרבה, הביאה זר שושנים יפה, עוגה ודברים טובים, גם האוכל שאני אוכלת הוא טוב.

קיבלתי את מכתבך מכ“ז, כ”ח בשבט. את יצחק עדיין לא ראיתי, הוא נסע לטייל ואני בינתיים באתי הנה, בוודאי עוד יחזור, עוד לא הספקתי לדבר עם מנחם אודות הוספה למשכורת.

אני יכולה למסור לך את התאריכים שבקשת (25.11.1918 – תאריך לידה, ב־16.7.1943 – חליתי, ב־1.8 – עשו לי צילום ואחרי זה גילו את המחלה (TUBERCULOSIS), 3 שבועות אחרי זה נסעתי לבית הבראה ב“מעברים” (על חשבון קופת חולים וקרן נכות), הזכויות שלי נגמרו ב־29.11.44 ומאז יצאתי את המוסד, דמי כלכלה וריפוי עולים במוסד 17$ בערך וזהו הסכום הדרוש בערך גם כעת, מחמת אי היכולת לעבוד ולהשתכר למחיה, יחד עם ההוצאות האחרות (חוץ להלבשה), זה מצטבר לסכום של 20$. אני חושבת שלפי הקווים האלה הנך יכול לסדר את הכל. במכתבי הקודם פרטתי לך את ההוצאות החדשות הנוגעות רק בריפוי.

ובכן הפעם עליך להסתפק רק בזה, מחר אשתדל לקנות לך את המילון, עוד לא הספקתי להתחיל בלימוד, כי עוד פה מוזר לי הכל כאן, אבל לאט אני מסתגלת ומוצאת את עצמי, אני כבר מחכה לזמן שתבואו.

ד"ש ממנחם. שלך באהבה הדסה.

יש לי מצפון לא נקי, ל“מעברים” עוד לא כתבתי, הערב כתבתי לישראל וברוניה.

* * *

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. י“ב באדר תש”ד

שאול יקירי!

אני רוצה שגם אתה תרגיש שהשבוע הוא יותר מכלום – השבוע הראשון בבית ולכן אוסיף עוד מכתב, לשנות הרגלים.

אתמול הייתי בת"א, הכל בסדר, ביקרתי גם אצל ברנדי, ורדה הקטנה נחמדה מאוד, אך ברנדי עצבנית ולא מרגישה טוב ביותר. יואל נכנס אתמול לעבודה חדשה, לניסיון, אם הוא יצליח תהיה לו עבודה קבועה. אגב, שמעתי גם על עלייה מהונגריה, שהגיעה אתמול, יש ביניהם כמה מכירים, לדאבוני לא הצלחתי לעלות למשה קרונה, אך כל הסימנים מעידים על כך, כי רחל לא נמצאת בין הבאים, זאת היא אכזבה גדולה ואני מתארת לי את ייאושו של עקיבא. דווקא הגיעו כאלה שהיו אתה יחד. דיברתי אתו בשבת הרבה, הוא כה רצוץ, עודדתי אותו עד כמה שהיה ביכולתי, נוצרו שמה כמה סיבוכים, אשר כנראה יעכבו בעד עלייתה של רחל, כנראה שהדפו את מקומה בתור ואין כהיום אף אחד שמה מי שיגן עליה. כעת אין עצה אחרת, רק שוב לחכות בסבלנות. הייתי רוצה לדבר עם דוב ויס (מאלה שהגיעו, נדמה לי שכבר שמעת את שמו).

פגשתי אתמול את יצחק עם חיימקה, הייתה זו פגישה חטופה, כי אני מיהרתי לאוטובוס, נדברנו להיפגש בתחנה, אבל אני בינתיים נסעתי, יצחק עוד יבקר אצלנו ואז איכל לשוחח אתו. הנעליים יפות, אך קצת קטנות, אך מרדכי אמר לי, שאפשר למתוח אותן. אתמול היה כאן אלכסי, ישב אצלי אולי שעה ושוחחנו, נכנסו גם שולמית ומינה. בדרך כלל אני מרגישה טוב, אני נחה הרבה, עוד לא יצא לי להתחיל בלימודים ובקריאות, קניתי אתמול מילון עבורך, הוא אולי גדול מדי בשבילכם שמה, אבל הקטנים, אין להם הרבה ערך, זה אחד המילונים הטובים ביותר, קשה היה גם להשיגו, כי אזל מהשוק.

היום קיבלתי את מכתבך מל' שבט, אני מודה לך בעד דאגתך עבורי, המעיל יהיה באמת דבר מועיל בשבילי בכפר עציון, הייתי רוצה להיות כבר שמה. היום יצאתי קצת לטייל לפנות ערב, היה נעים מאוד, קטפתי רקפות וכלניות, אשלח לך כשיתייבשו. הערב אנו הולכים להרצאתו של אליעזר בכפר פינס.

שלך באהבה ואושר בגבעה. הדסה.

* * *

ב“ה י”ג באדר תש"ד

לפורים

הדסה יקירתי שלום!

בוודאי התפלאת ששוב הפסקה חלה במכתבי, פשוט מאוד יקרה “ויקהלו עלי” מכל הצדדים והפצירו בי “לתת”, כך דחיתי מיום ליום את הכתיבה אליך שאף שכתבתי הרבה והיום “אחרי” השמירה הצום [תענית אסתר] מקשה עלי, המומחים אומרים ש“בהריחם” את האוויר שזה נוסף עם החמסין, לכן גם לא אאריך, […] הלוא איזו קירבה בינך ובין חג היום? כתוב במגילה שהדסה זו אסתר. תן ה' יקרה גם בימינו, הנס שקרה לך־לנו לכל האומה כולה. […] סלחי בעד הקיצור, הלוא זה רצונך וזאת בקשתך, לשמור על עצמי, הנה נגד רצוני הנני שומר. כשהראש סחרחר לא יתכן אחרת, כי אם שורות מעטות ובעיקר הלוא הצום הוא בעל ערך כהיום, יום אחד במקצת להיזכר ולהידמות למאות ואלפים שחיים ככה שנים. […] שלך בצום ובתפילה לישועת ישראל ולמפלת המן הצורר.

שאול

* * *

ב“ה י”ד באדר ב' צהרי ערב פורים תש"ג

הנה באתי לכמה שעות הביתה, ברצוני היה להשתתף במסיבת חג.

כדרכי מאז רציתי להוסיף נופח מיכולתי לביטוי השעה ובאמת התנפלו עלי – “תסדר מה” ואני נאלץ לאכזב “רק עד צהרים הנני בבית”, שוב עלי לברוח.

אין זמן לעמוד על עצם החג, כבר מכתבים כתבתי וגם באתי, זו מבארת על כמה קשור הוא לאדמה ולחברה.

פורים הוא סמל ההצלה והנס, סימן הפדות והגאולה! חג עממי מסורתי, משלוח מנות בין שדרות העם, ביטוי לידידות כללית, “עד דלא ידע” אמור, והיום אינו כך יודעים. אני הרבה מרי ואין היין משתיקו, לכן נשמח צנוע מעורב בצער על גולה דוויה ומעונה. פורים שמח ומבורך לך ולכולם – אני בורח, השמירה קוראת! גשם גשם ובוץ והאוהל רטוב מפרפר ברוח, כאילו עני רטוב ברחובות, העולם רצוף מאנשים ומגורל, אין שמחה בעיירות, הרג, הרג, שוד!

הלילה אקשיבה להד המסיבה, בחופים אשמור מול הים באור הזרקורים, אולי יעלו ניצני חדווה חרישית? שלום! שלום! – – – ושוב – – – אולי נזכה בפורים הבא לשמוח? אולי…?

* * *

לנוף הגבעה

ב“ה ט”ו באדר שושן־פורים תש"ד

הדסה יקירתי שלום וברכות לך!

[…] החג עבר ב“ערות” רבה מצד האנשים וגם מצד המשחקים והמצטחקים, עוד לא פסו מתוכנו מתלוצצים וקוֹמֶפְיַנְטִים וקומנדנטים שנתנו כטוב ליבם עליהם, ציוו לשמוח ולא רק על פי מסורת שושן העתיקה ולא לפי ה“שולחן ערוך”. יש יצרנים בימינו שמטילים ביצי תרבות חופשית, חופשית מכוח ורוח העם לפי הבנתם הנאורה ולפי נימוסי העולם הגדול, וכך אף המחזיקים מכחול ביד מטאטאים את “הביישנות העברית”, ולפי חוקי הריאליזם המלחמתי מלכלכים את הקירות הלבנים הריקים מכל סמל (יש לציין שכאלה ישנם מעט, כיוון שגם חילות האויב מחזיקים מתרבות הקיר וכותבים את כל האני מאמין שלהם דווקא בחוצות העיר ואף בכפר קטן) ונתנו ביטוי נאמן לעצמם, כך עבר פורים בלי מסווה ומסכות, אלא בגילוי הלב החיילית הפורחת בגסות ופטריות סחי, אמנם נשאר לנו שוב שריד קט וזה בית הכנסת שלנו, נאה כעת להיכנס לתוכו, קישטנו אותו וניקינו, ערכנו מסיבה יפה, גם סעודת פורים נאה ועשירה, ממש “התפקענו” מרוב אוכל: “אוזני המן”, “ארבעס”, בירה, עוגות, דגים ובשר. הרי לך יקרה סעודה כיד המלך, לא אחת הזכרנו את הבית.

וכעת מתחילה הדאגה לפסח, איך לסדר את הסדר? האם נוכל יחד עם כולם לערוך את החג? רצוננו שלא יהיו שני “סדרים”, אבל כנראה שהדבר לא פשוט כל כך, נראה מה הימים הבאים יספרו ויסבירו? שלומי כרגיל פעם קצת יותר טוב ופעם פחות מזה, איכשהו הימים עוברים. לפני שבוע התעסקתי בהוצאת עיתון הפלוגה וכהיום אני מתחיל כבר לחשוב על השבוע הבא, בעיית ההשפעה והקרבה לערכי יהדות בוערת ממש, הנה יש כאן יום מנוחה בשבת שלא זכר ולא דמיון לשבת לו, נחוץ להכניס כוח ומרץ בכדי להעלות את תוכנו ואפילו בתוכנו. לעניין השבת וערכים חשובים יתרים אני עומד להקדיש את זמני וכוחי, אמנם זה עולה בכוחות עצומים, זה עולה ממש בכוחות, בתמצית, והנפש כל יום נתון ונוצר, אין המילים מגיעות לקצי האמת של האמור, בלי חשבונות ובלי שיקולים עם רצונך ונגד רצונך, בתמצית החיים משלמים אנחנו. המכתבים מהקבוצה שמעוררים שוב את הקשר נענו גם כן במידה כזאת, מעודדת עת הנטיעות, מעודדים הדברים שנכתבים מיחידים שבתוכנו, הנני רוצה להאמין לכל והנני מברך את הכל וכולם, אבל לא אכחיש שחסר משהו בינינו, לא ככה בדרך אגב מתקנים הכל, אין תיקון בא בלי פעולה פנימית בין הרוצים לתקן ובתוך נפשם הם. ידעתי אמנם את הקשיים, סלחתי לכל ולא התלוננתי על שום דבר, אבל האם כך החיים יבואו על תיקונם? כתבתי השבוע מכתב גדול לעציון, אחרי הכל אני מרגיש צורך לנחם את החברים שמה, גם להם בוודאי הידיעות מרפות את הידיים, יש ערך למילה שבאה מהחייל שעומד לפני ימי נקם והאבקות פנים אל פנים לחבר הבודד בחברה ומרגיש אולי גם קצת חרטה וקצת חשבון הנפש, סוף סוף על מה נשאר ולא הלך לעזור לשחרר את הוריו ואחיו מהתופת? זה רגעי, אבל זה ממריץ, וכשבא מכתב מחייל יש הקלה פורתא לאדם בכך, “הנה שלחנו אנשים”, אם כן בכנות ואם לא בכנות – יש מציאות שעונה לתביעות, רחוקים עוד אנשינו מלהזדהות עם תביעות על חיים ומוות, פשוטים פשוטים מאוד אנחנו, אם יש מקום להצביע על החסר יש גם מציאות קיימת שבסקירה כללית אפשר למצוא בה כמה דברים נעלים, על כמה שסקירה כזאת לא מראה את האמת וטיב הפנימי אין מתפקידנו לבקר. אני מחכה למכתביך מהקבוצה, אני מרגיש צורך פנימי ונפשי לקשר זה שיהיה בלתי אמצעי, דרכך אקשיבה למתחולל בצידי החיים ובמרכזם, דרכך אקלוט שוב את רוח הבית שעומד מימי “המעברים” עזוב, הלוא יש לך עין רואה ונפש מרגישה, אנא העבירי שוב כבימים מקדם את ריח יומך הצמא לאור, הרואה את זוהר היום ומאזין לשגשוג בשדה, בלי הצהרות על מטרות ושאיפות, אלא ככה פשוט להתדבק באדמה ולינוק את לשד ההשתרשות, את זיו הבית אני מחכה ממך, את חומו ואת טוהרו ויש אולי לחזרך לגבעה מגורל אהוב, מאהבת גורל – גורלנו שהתגלה לנו יחד לרגלי הגבעה.

תוכלי במקום היוולד הבית להגות על קורותיו, ערבים אלו שהרסו כל מחיצה בינינו, ערבי הקדושה וההשתוקקות לאמת. חבוט ולבט, פרכוס וכוסף, כמיהה מדריכות לנאצל שבאדם, לטוב שבנפשו, ארג רב־גוני של מאוויים לאומיים ואנושיים, האדם בצאתו לשדה פתוח כפרח מואר ושמח, כי בלבו סודות רוחשים ועל אביב של ידידות פשוטה כנה לוחשים. ימים אלו של הערמה וכיבוש החציר, שקי התורמוס והתירס הירוק, ימים אהובים על שנינו וזיקי הברקים בלילה ההוא הגורלי, כעם החוזר מגולה לבנות את בית מקדשו הנני רואה בך שליחה, אחות הבונה – בני בך את קדשנו! בני והכיני וכונני, כי יאה לך עבודת השירות בבית המקדש של החיים, האומנם גזו נגוהות אפפוך בימי מעברים? אַהַבִי אַהֵבִי, גִילִי וגַלִי, התנחמי וְנַחֵמִי, כי זה האושר של חזירה, של שיבה, סוד כל קיום. האדם שוגה ותועה בחיים, האדם כילד ביקום ובעת שזוכים אנחנו לחזור אחרי הניסיון המר, אחרי החרטה לתיקון לחידוש אזי עד כלות הנפש. הבנה ניתנה יקרה ולתת שוב – אומר להקשיב, להקשיב לקולות הקוראים בתוכנו להמשכה, להאמין בממעמקים ולקרוא ל־יה. תפילה כי אעלה על שפתי הרי לא לי היא, לא לעצמי אנוכי, כי מה האדם כי יפלל לעצמו? הצלם האלוהי הרודם בכל לא לנו לגופנו שייך, עת התעורר הצלם לכל שירתו ואורו שייכים, לאל סודות הקיום ולנו רק ניצוצות מהם, לנו ניצוצות יותר מדי… לו יכולנו לראותם תמיד! לו ידענו תמיד להתנחם! בינינו אנחנו יקרה פלאים רבים מתקיימים, לרוב הננו מיחסים את חליפות הגורל לדברים אכטמיים יבשים, במציאות אין כך העצמים גורמים לשינוי, יש חוק מכאובות וגורל האדם, שם יש הסבר לכל. נלמד יחד נציצה בספר המאורעות, בבית שעות הלימוד הנצחי, כאן כשהאדם הצעיר מתנסה בהקמת דור בחינוך הילד, בעיצוב המחר, אזי הוא רק מתחיל לנגוע באמיתות החיים ואין הקושי או הקל משפטה על עצם הקיום, אמנם כך העיכובים מעמידים אותנו לרגע במרוצת המעשה לחשוב, תמיד בכל זאת הגורמים קיימים, החיים ניסיים ולא כל אחד פרי עצמו יאכל, יש גם גורמים כלכליים ציבוריים שקושרים יחידים בעבותות, לא ידוע לנו בגזירה המצומצמת של חיינו הנוכחיים והפרטיים פשר וקשר הכללי שבחיים, אחרי שנים רבות הננו מקשרים את המקרים יחד ומקבלים איזושהי תמונה, לנו תמיד להקשיב לאמת ולא לסלפה ולא להכחישה והאמת הפשוטה היא שקשה העול ולא שווה הוא, אבל אל נחשוב שהכל פשוט כל, פשוט כל כך… יש אדם בריא לכאורה ונושא מחלה בתוכו, יש חולה והבראה מוכנה לו, יש לא מצליח להקים בית ולהתקשר ובכל זאת הוא אב טוב, יש מולידים ורחוקים מלהוליד, לא בכדי שהפרוצס יתקיים. הננו קיימים, יש התפתחות והשתלמות וכל אחד תפקידו עליו להיכנס לכלל, לתת את חלקו, כולנו בני ה', כולנו עובדים אותו, מי בשמחה ומי בעצב.

לפני ימים מספר נתקלתי בשירו של חייל הגדוד שלנו (חומסקי) “לדור גנוז” ובו התנצלות לדור שלא זכה להקים, הרטט הזה, החרדה הזאת, כמה יקרה היא! כמה יש לפצות אותנו, הננו מצורפים הרבה יותר מאשר היינו וגורל המאמין בכור הצירוף וההיתוך לשלמות יתירה ומקיפה, כאן מתקשרים כל ניתוקי הימים, מעגל מעגל העולם סובב ומסובב והמאמין בתוכו לנקודת המרכז מתכוון לציר שבהוויה, מתוך אמונה זאת הנני פונה היום לגבעה, אני מאמין שכאן אופקים חדשים יפתחו, כעת שעת הבניה מתחילה, חזרנו בכדי ללמוד וכעת לעשות שבנו. אני מאמין שעוד יום יבוא מכּוּר הייסורים, האמת תעלה בתוכנו שלמה ובהירה, לשמה הננו נושאים, הוא מובילנו, לגבעה הנני פונה בבוקר פשוט, עת תורנות בחלוקת האוכל בשעה שאת מנת החייל חלקו הנני מגיש לו, התפקיד החלוקה. הנני מאמין שיש השפעת גומלין בין הנותן והמקבל ואת חלקי הפנימי לך הנני מעביר, פירור מימים כבים שאדום בנכר, שפוחזים ודוהרים ימי מבחן… […] יום שישי היום, ערב שבת רגיל במחנה. הוי, תן לי אבא, בא יום שבת האמיתי!

שלך לנצח באהבה ובאמונה. שאול

* * *

ב“ה י”ז באדר תש"ד

חורף בישימון

הדסה יקירתי!

אם גם עדיין לא הגיעוני מכתביך מהגבעה ממש, הנני כרגיל כותב שוב, במכתבי מערב שבת יכולת להרגיש מה שהתהווה בתוכי ומה נשמע כאן, הדברים יגעים ואין כהיום להוסיף על האמור כבר, מהיום הכל לקראת פסח מתכוון, אין ימים אלו דומים לימי פסח בקבוצה, איפוא שהדאגה היחידה הייתה ארגון המקהלה, יש כאן בעיות של פסח אחיד וסדר אחיד או סדרים רבים, […] גם אני חורד על פתח אחרון זה של הצלה. האמיני בכל זאת ואל תתני לכרסם את נפשותיכם מנחש עקלתון הייאושי שמרעיל את חיינו כל כך באכזריות. […]

היי ברוכה! באהבת נצח. שלך שאול

* * *

ב"ה

קב' אברהם י“ט באדר תש”ד

שאול יקירי!

חשבתי שבמכתבי זה אוכל כבר לבשר לך בשירה ושמחה על בואה של רחל, אך עדיין אין יודעים דבר. עקיבא נסע אתמול לחיפה ובערב מסר לי שהטרנספורט עדיין לא הגיע, מחכה לבואם כל יום, אולי מחר נוכל לשמוע משהו ודאי.

קיבלתי את מכתבך מיום י"ב באדר, על התמונה שבו, בזה אני מאשרת גם את קבלת יתר התמונות. תמיד הנני שוכחת על זה. יפה שהנך יכול להתעלות על הכל ולשמוח את שמחת הפורים, דרוש לזה כח ואמונה רבה. אני השנה לא יכולתי בשום אופן להגיע למדרגה זו, בו ביום גם הביאו העיתונים את הבשורה באיומה על השמדת כל היהודים בפלך וולין וגליציה ואיך לא מתקדרים הלבבות החשוכים בלאו הכי? סביבה שהמתה מצפיפות האוכלוסין היהודית, היום ריקה מיהודים. לא פעם חשבתי במשך החודש: “משנכנס אדר מרבין בשמחה”, אוי לנו כי אדר זה הפך לאב, לחודש החורבן והרס…

מנחם נוסע מחר לכפר עציון, עבד קשה בזמן האחרון וגם בעציון שוב יתחיל, אין להכחיש כי יחסר לי, אבל אני כבר אסתדר גם ככה. ביום א' התחלתי לעבוד, זה הולך לי טוב מאוד, אני עובדת מאחרי ארוחת בוקר (8.30) עד 11.00 בערך ואחרי העבודה תיכף אני נחה, בדרך כלל אני מרגישה טוב מאוד, נחה הרבה ושומרת על עצמי, לע"ע זה הרבה יותר קל ממה שחשבתי.

היום קבלתי מפרייר מכתב ארוך, הוא נמצא בשדה אליהו אצל אחיו, לא עובד, אבל לפי דעתי מתרוצץ יותר מדי, חבל לי עליו, אין מי שישמור עליו והוא כה לרוחי במובן זה, אני כל פעם מטיפה לו ומבקשת ממנו להיות יותר זהיר, הוא כמובן מבטיח ובעת מעשה שוכח על זה, הוא דורש בשלומך. כתבתי כבר ל“מעברים”, אבל לא קבלתי עדיין תשובה, כמעט שכחתי שהייתי שמה. האנשים שהתקשרתי אתם ישארו לי אמנם חברים טובים, אבל לעיתים לגמרי כאילו לא היה כל הדבר במציאות וטוב שזה ככה.

אני רואה שהנך שוב עסוק בסידורים ובהכנות, תבוא ברכה על מעשיך. הנני מאחלת לך הצלחה רבה.

שאול יקירי! כעת אני ממהר ואין זמן. אני נוסע בבוקר לעציון ומשם אודיעך חדשות. שלום לך מרבקה ויחיאל. ממני מנחם.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. כ“א באדר תש”ד

כפי שהנך רואה, חזרתי בי ושוב אני כותבת שלוש פעמים בשבוע, אני מקווה שתהיה מרוצה מזה וגם אשתדל להמשיך בכך.

אני כעת כולי דרוכה לקראת בואה של רחל. עקיבא נסע עוד ביום ב' לחיפה, אבל הטרנספורט עדיין לא הגיע, מחכים להם יום יום ולכן הוא לא חזר. היום מסר לי יוסף ש. שאולי יבוא לשבת, אם העולים מגיעים הערב, יוכלו עוד שניהם להיות כאן, כה הייתי רוצה בזה.

מחר אני נוסעת לת"א, כמובן שאבקר גם אצל ברנדי, גם היא בוודאי מחכה יום יום.

השבוע קראתי את ספרו של רמרק “בחזרה”, ספר ממצה ומילה אחת מזעזעת, בפעם הבאה אשתדל לנתח אותו, כעת אני ממהרת, כי שרה באה לקרוא אנגלית ואינני רוצה שתחכה הרבה זמן, סלח לי על הקיצור, בתור פיצויים אתה מקבל את המכתבים משולמית, מינה ושרה.

אני מרגישה ב"ה טוב מאוד, גם בעבודה זה מצוין, המטבח למעלה מן המשוער, אני מרוצה.

שמענו שהגיע הבחור מרמת־השומרון [שֵׁם ההכשרה של קיבוץ “בארות יצחק”] והוא יהיה בשבת כאן, שוב נוכל לשמוע קצת עליכם. מה נשמע אצלכם? איך אתה מתקדם בהכנות לפסח? השנה לא נהיה יחד, אני עוד לא החלטתי איפה בחג? אם בכפר עציון או כאן? בכל אופן, אם רחל תהיה כאן, נסדר שנהיה לכל הפחות יחד אתה. מנחם נסע השבוע, מחר בוודאי יבוא מכתב ממנו, שם בעציון מתעסקים יותר מדי בשטויות, הוא בוודאי יכתוב לך על כך.

אני מבקשת ממך סליחה בעד הצורה והקיצור הרב. שלך באהבה הדסה

ד"ש מרבקה וחילי.

* * *

א.

האהבה כשבת קשורים בערגה. זאת אומרת שרגע אחד של התרגעות נפשרת שופך את אורו עלי ימים אין קץ, כי בשבת אור הימים בזמן ובאהבה אור הקיום שבנצח.

ב.

ולכן חוקי השבת ומצוותיה מעל כל הקשיים מוגשמים בחיים גם כנגד רצון האדם, כי מאֵל חיי ופועל צווה ובנפש האנושיות נארגה מאהבה, כיסוד הכרחי שבקיום השבת בחיים, וכן האהבה כשבת הרגשית, מרוקמת במסכת ימינו.

ג.

אבל יש עוד מושג מיוחד של אהבה בחיינו וזאת האהבה השבתית, רעות ומנוחה שמופיעים בחיי היהודי ביום מנוחתו, ביום זה יש איזה אור זרוע לאהבה לבית ולרחוב, אהבה זכה ונעלה שלא בתענוגות ביטויה, כי אם בהסתפקות מתענוגות. טבעה במנוחה בקול הדממה הזך הבוקע בשעות דמדומים, אהבה מזוקקת כאילו חיוך בת שמיים עלי גיא הסערות.

ד.

והילוך הנפשי של אהבתנו זאת בשמחה ובהירות, אבל לא עליצות צעקנית ופורצת, כי אם זריחה פנימית שבאה לביטוי בפסיעה קטנה ספוגת קדושה.

ה.

ואז הבעל לא תואֵוו באשתו בלבד, כי אם שניהם מתמזגים בכור הכיסופים לחיי אצילות פנימית, כאילו כלי זמר עדינים המשמשים בחיים רק בכדי להשתתף במקהלת כל חי.

ו.

ואז לא נחוצה סליחה שקונה את האהבה ואת הרעות, אין מבקשים אחד מהשני ריצוי, אין מתוודים אהדדי, אז האהבה מתעלה לדרגת שבח, שבח שבלב האדם ברגעי מנוחה בעד זוך האלוהי השופע בתוכו, בעד רון הצלם שמתרונן בדמו.

ז.

כל הנשמה תהלל־יה. באהבה השבתית נהרסים גדרות ומכשולים, מעצורים ודלתות שבין אוהבים ובין אהובים, כולם יחד הודים לה' בכל הנשמה שמתנת אל.

ח.

ובשבת ובאהבת שבת בא לביטוי האפיק המיוחד שלאהבה שבתית, ההשתוקקות הפנימית לאהבת כל, להריסת סייגים ומחיצות, לנשמת כל חי, לאהבת כל חי, ולכן הטבע ומרחבו היה לחיק הטיולים הנשמתיים – ברכי נפשי את ה'!

ט.

בהדלקת הנרות נדלקת האהבה השבתית ובמוצאי שבתות לאור נרות דועכת כאש ההתלבטות הגדולה, קשה להפרד מחיק העולמים ומחיק האבהות האלוהית, אז כאילו הניגון שבסעודה שלישית גובר בהמייתו, נפש האומה מתחננת בפני האהבה השבתית, אז בניגון בסילסול ובהתייפחות של בני היכלא הכסופין מתגלית השתוקקות האומה לקירבת־אל מתוך אהבה.

החסידות יצרה לנו שירי אהבה שבתית, זה היה ניגון מיוחד לפרקי תהילים ושבח, בה היהודי הפשוט והלא פשוט, כולם אם גם לא ידעו את היצירה האמנותית שבעולם, גם בתוך התחום הצר נהנו וחיו בהלכה ובקדושה, אור שבת קרנה בעיניים ושעת הפרידה לשעת שקיעת החמה נהייתה. דווקא בשעה זאת כשעל מפתן נשמתך נגמרת הסימפוניה שמור את חיצי הקדושה ואת רון האהבה.

השתפך בניגון, את כל יתמותך ואת כל אהבתך, אהבה שבתית נגמרת באל־תירא! בחר ה' ביעקב, כי ידע לאהוב באמת.

הנה שוב יום ושוב ערב עבר… אין “בעבר” מושג של שלילה הפעם, יש “עבר” שהננו מטמינים בעומקה של הנפש, זה ה“אני” שנוצר בכור הסבל מתחשל דרך שכל קושי ה“אני” שקיבל תיקונים על ליקויו, האני הקיבוצי של התקופה, ולנו הקידושין לזמן חישול בעבר זה היו כפולים.

*

הנה ספר לספר לשורה מצטרף, כי הספר הגדול והנצחי של העולם הוא המין האנושי, וספרו של האדם ביתו, ביתו בבחינת יצירה שבה האור זורח באורח בראשית.

ביתו – גווילי המין, הגבר והאישה, בתהליך יצירה מתמדת – בנים.

צאצאים לאדם כפרקי השתלמות של הצלם שבו, תיקון מתמיד – תשובה צרופה שדרך צורות גונזת בתוכה אור בראשית היצירה.

*

שבתות של משפחה עברית מעין אורים של שכינתה, של נפשה, כעין זריחת הסוד והכתב הנמסר מאב לבן, מאם לבתה. שלשלת שבתות כחיי האבות ובנים, כמתנת־יה המתחדשת בשלשלת של הקיום, מסורה לאדם מסורת המנוחה והמשפחה זֵר לה.

*

חיי האדם קצרים למדי, מסגרת הם לקיומו הפרטי, הנצח מסגרתו הזמנית של האלוקים.

הקיום ויצירה החיים – גילוי אלוקים. עבודת האדם – יצירתו של הצלם שבאדם שהוא מתנת אל.

*

מקומו של האדם הבית המשפחה, וכבודו מלא עולם – העולם הוא ביתו של אלוקים, גם המשפחה היא בבחינת גולם וחיי אדם מסגרת ריקה, כמות שהעולם לפני היבראו. גדלות האדם בעשירות פינתו הקטנה – במשפחה, כגדלות אלוקים בתבל ומלואה.

*

לעבוד נברא האדם – לשרת את אימו האדמה, בכדי שיוכל להתקיים ולקיים את הבית, בית בבחינת נפש.

*

ובכן יצירה רבה וגדולה תוך המסגרת של הזמן המשפחה לאדם, בעומקה של היצירה בעושרה ובאושרה ערך האדם, לא המסגרת קובעת תוכנה – העמל.

*

והפנינה שביצירת האדם השלום והמנוחה, האור האלוהי הגנוז בתוך ביתו, ובמשפחה הישראלית – השבת.

*

שעת הסתלקות השבת כהסתלקות השכינה לבית עברי, עיצבון רווי כיסופין לאלוקים רוויים “צמא צמא לך נפשי”, המייה שבלב האומה פורצת בניגון הדבקות – בני “היכלא דכסיפין”… ובסוף ההבדלה בין קודש לחול כאילו משחילה חוט השבת במחטי הימים של השבוע, ושיר אמונה תמים בוטח במסורת דורות מנוסים שר – אל תירא! […] אני גומר חביבה בתקווה להתראות פנים אל פנים, לב ללב במסירות.

שלך בערגה ובמנוחה. שאול

* * *

ב“ה כ”ג באדר תש"ד

הדסה יקירתי שלום וברכות!

שמחתי “להוספה” שהנהגת אותה בגבעה וכה גם תוכנה מעודד קצת, הנה הדים של הגבעה מגיעים מן המכתב אלי, שמות מוכרים ויקרים הועלו, כמו: אלכסנדר, עקיבא, רחל, שולמית, מינה וכו'… לא יתכן יקרה כמה שם בלבד יכול להזכיר. […] אצלנו עדיין הכל מעורפל, שמועות והשערות, שקט במרחב, רק הצבע והצמחייה משתנים. […] שלומי ברוך השם טוב, אמנם קצת “התאמצתי” בעניינים שלנו, אבל אין ברירה, אין מי שיעזור, הפסח ממשמש ובא, עול רב הוא עבורנו, הקשיים רבים וזה הכל עוד בנכר… דווקא החג הזה כה קשור עם העבר שלנו, אשתקד הייתה לי מלחמה קשה בכדי להגיע לסדר, רצוני היה לכל הפחות את השעות הללו לתקן – והיום? ובכל זאת צריך להסתכל בעניינים בעין פתוחה, אסור להשלות את עצמנו, רבים עוד לא ראו את הארץ ואת יקיריהם מאז יצאנו ואנו הלוא זכינו כבר להתראות.

הימים עוברים בשדה לרוב והנוף כאילו מתמזג אתנו, נדמה לי שנזכור את החודשים כאן ימים רבים, יישובו של הגדוד בישימון בנכר, יש ועובר גל של חרדה ביישובנו זה, מצטלבים כאן קורות עמנו כהיום, עצמת הדרישה רבה והתשובה נעשית על הגוף הדל של החייל העברי, אכן ידענו את לבטי מעמקים, לבטים ממושכים בלתי סופיים. הנני צופה לעתיד, הנני מתפלל לה' בעד הכל, כי התרחבו יריעות אוהלנו, יקרה, צרת ישראל ותשועת ישראל בנו ובתוכנו חיים. קשה כבר בימים הללו להצטמצם, כל צמצום מקשה, הננו בני עם אומלל צמא שחרור וגאולה ואיך נגאל? כאן השאלה הזאת דורשת את הכל, אולי בגלל זה נפתחים כאן מעיינות עמוקים הנובעים מהכל, מהיסוד של קיומנו, לכן אנו כה צמאים לדעת כל פרט וכל ניד ונוע. חיים הם חיים כבולים ומה שמביא תמיד עידוד ונחמה מהחוף, מהבית, משנה את תוכן הכבלים. אין פדות מכל הסבך, יש הכרח גדול המחייב את הוויתורים הגדולים ביותר, לו ידעו בבית כמה צריך כאן לתת?! קראתי בהזדמנות מכתב והבנתי אמנם לרוחו הקובל על מצבו שבריחוק ממשפחתו, גם התדאבתי שמצב זה נמשך, אבל כשהצצתי אחורנית לשדה נכר זה שאלתי בליבי – אל מי אנו נפנה בשאלות?

היי ברוכה יקרה. שבת שלום. שלך לעד. שאול

* * *

ב"ה

“קבוצת אברהם”. מוצש“ק פרשת ויקהל פקודי. כ”ג באדר א' תש"ד

שאול יקירי!

כרגע הננו באים מכפר פינס, שם נפגשנו עם הבחור מרמת־השומרון, מפיו נודע לנו על אי אלו תזוזות ששמע עליהן בהיותו בעיר, כמובן שלאור הידיעות האלה הכל משתנה כעת ומתחילים שוב להתבונן בכל בעיניים אחרות, עד כמה שנהיה מוכנים לכל, בשעת מעשה, ברגע שהסכנה היא גדלה קשה להתגבר על היסוסים, הלב חרד ליקר לו ביותר.

קיבלתי את הפרווה, אני מודה לך בעדה, האיכות היא באחת – מצוינת, רק חבל שאין שרוולים בה, אם יש באפשרותך להוסיף עוד פרווה בשביל שרוולים, עשה את זאת, אמנם מוזר הדבר שאני כרגע חושבת על דבר כה קטן, אבל אסור לאבד את הראש.

הייתי אתמול בת"א, “הכל” בסדר, הרופאה אמרה לי שנהנית ממני, “רק החזיקי מעמד בכל המובנים ובכל המקרים”, גם לך הנני מבטיחה את זאת.

ביקרתי אצל ברנדי, ורדה נחמדה מאוד ומתפתחת יפה, אבל ברנדי לדאבוננו עדין לא בסדר, היא חלשה מאוד, אני מצטערת שבזמן שהיא זקוקה לעזרה אין באפשרותי להגיש לה את זאת. אכתוב עכשיו לרחל לטירת צבי שתסע אליה, לפחות תקל עליה קצת.

רחל עדיין לא הגיעה, עקיבא לא היה לשבת, הוא נשאר בחיפה, יתכן שבאו אתמול, בכל אופן מחכים להם כל יום לפחות קצת שמחה, בים של זרות ויגון.

בקבוצה אין כל חדש, מחר יתחילו בעציון לבנות את חדר האוכל ובית המכונות, מנחם בוודאי יכתוב לך פרטים על הנעשה שמה ואין ערך לידיעותיי המעטות. אני מחכה לידיעות ממך, כי רק בהתחלת השבוע קיבלתי מכתב, כנראה שיש איזה עיכוב בדרך.

הצליחו בשליחותכם, ד' ישמרכם..

שלך האוהבת והנאמנה. הדסה.

ד"ש ממנחם, רבקה וכל החברה.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. שושן פורים. ט“ו באדר ב' תש”ד

שאול יקירי!

עוד אתמול רציתי לכתוב לך, אך בינתיים נכנסו מנחם ורבקה והכתיבה נדחתה, אתמול היה פורים, כמובן שחוץ לארוחה לא היה ניכר שום דבר מיוחד, כה מוזר היה לי הפעם, לא הרגשתי בכלל שיום זה יש לו משמעות מיוחדת… כה לא אקטואלי היום, בזמן שלפני שנה הייתי מלאה זיכרונות על החג בבית, הפעם אפילו לזכור היה קשה. הימים האלה כה רחוקים מאתנו, המציאות היא כה אכזרית שגם הזכר כואב.

אתמול קיבלתי 3 מכתבים ממך, מנחם מתפלא על התרגשותך הרבה, אני ראיתי את המכתב, לא כתוב בו שום דבר ודאי. הבחור כותב שיצחק ליווה אותו עד הגבול, הוא ביקש שיבוא גם הוא, אך יצחק חזר, אין להוציא מסקנות ברורות מהמכתב הזה, הוא לא מעודד כמובן, אך יש לקוות עד לרגע האחרון, הבחור אולי יגיע בקרוב ואז נוכל לשוחח אתו, עד אז הרגע יקירי וקווה! זהו הדבר היחידי שיש באפשרותנו לעשות.

היינו שלשום בהרצאתו של אליעזר, הוא לא סיפר הרבה, הרי מהעיתונות ידוע לנו הכל מה שהביא אתו, דבריו היו מכוונים לאפשרויות ההצלה ולאנשים שיתרמו, הוא היה באותו יום בחיפה וקיבל את פני העולים שבאו, סיפר למנחם שישאל אותו שרחל לא באה מפני שלא היה סרטיפיקט בשביל בחורה. מחכים כעת לנוער והיא צריכה לבוא אתם בתור מלווה, אני חרדה מאוד, הדבר הוא כעת שאלה של חיים ואם החזית תפתח שוב הדרך חסומה לפניהם.

יצחק היה אתמול כאן, לא סיפר כמעט שום דבר, הוא מתלהב מאוד מבית הכנסת ומהסידורים שנעשו, נהנה מהלימודים, קשה לו מאוד לחזור, אמר שלא פילל את זאת.

הנעלים יקרות מאוד 4.20$, אילו הייתי יודעת שעולות כה הרבה, לא הייתי מבקשת, אך גם לא יכולתי להגיד לי זאת, אם אתה מזמין את המעיל, שיהיה איכות טובה וארוך לגמרי, זה יהיה דבר מצוין בעציון. המידה: האורך 120 ס“מ, שרוולים 61 ס”מ, היקף המותניים 120 ס“מ, מזה 110 ס”מ המידה היא מבפנים, חוץ לחלק שעובר אחד על השני. אני מקווה שתבין למספרים אלה.

אני שולחת לך פרחים שקטפתי בטיולי הראשון, הייבוש לא הצליח ביותר.

שבת שלום. שלך באהב הדסה.

ד"ש ממנחם רבקה וכולם.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. מוצש“ק פרשת כי תשא, ט”ז באדר ב' תש"ד.

שאול יקירי!

הבטחתי לך אמנם הפעם לכתוב הרבה, אבל זה שוב לא יצא. עקיבא נמצא כאן ועוד מעט יכנס ולכן אני רוצה לגמור מהר.

בעצם ימי האבל והזוועה, יש עוד קרן אור שמבצבצת מתוך החשכה הגדולה, הגיעה אלנו בשורה על אפשרות עלייתה של רחל, בואה קרוב ואנו מחכים לה כל יום, אני כולי נתונה כעת לדבר הזה, אתה יחד צריך לבוא גם הבחור ה…, מפיו ידוע לנו על גורלם של היקרים שמה… עד אז צריך להזדיין בסבלנות, כי ממכתבו קשה להוציא מסקנות.

קיבלנו את מכתבך מיום ט' באדר, אני שמחה שהגיעה אליך כבר הבשורה על בואי. שלומי ב"ה טוב, מחר אני חושבת להתחיל לעבוד, אני אעבוד כמו שמה, לא יותר משעתיים במרוכז, בינתיים הספקתי יפה לנוח ולסדר את הדברים, לפעמים כשאני מתיישבת בחדרי והכל מסביב בסדר, מרגישה אני מאוד את העדרך, כמה טוב היה להיות יחד! אך לעת עתה זה רק חלום, אשר להגשמתו צריך לחכות הרבה הרבה זמן…

עדיין לא נכנסתי למסלול של לימוד, אפילו של קריאה. נכנסים אלי תכופות וגם אני לא מסתגרת וכך הימים חולפים.

שלך בצפייה ואהבה. הדסה.

דרישת שלום, בפעם הבאה נכתוב, אני ורחל. עקיבא.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. מוצש“ק פרשת “שמיני”, כ”ב באדר ב' תש"ד

שאול יקירי!

שוב אקצר, כי חם מאוד בחדר והכתיבה בו היא לא מן הדברים הקלים, אני רוצה רק לגמול לך בעד חריצותך הרבה ולכן אשתדל להתגבר.

בעצם רציתי לענות על המכתב את המחשבות על ספר “בחזית”, אך לזה דרושים תנאים יותר נוחים. באחרונה אני קוראת מעט מאוד ובכלל לא לומדת, אין זה מתוך חוסר זמן או רשלנות, פשוט מזג האוויר גורם לכך. החום הוא גדול מאוד, חמסינים חזקים, עוד בשעת המנוחה לפני הצהריים אני נרדמת בקריאה של הדף הראשון, השינה אחה"צ היא כבר פגומה, כי בחדר נעשה חם מאוד, לפנות ערב נעים לשבת על המרפסת, אך שוב הקריאה בלתי אפשרית, כי מתאספות שם כל הנשים עם ילדיהן וכך אין פלא שהימים חולפים בלי שינצלו אותם. אנו מתקרבים לזמן הנכסף, זמן ההעברה לכפר עציון, האנשים מחכים כאן ליום זה בכיליון עיניים, כעת הצפיפות שם תגדל עוד יותר, מחמת בואם של העולים החדשים אליהם, מנחם בוודאי כתב לך בפרוטרוט, אך אין דבר, הלוואי ויבואו הרבה, נהיה מוכנים להצטופף עוד יותר.

אני מניחה שחזרת כבר מהעיר, האם גם אצלכם כה חם? האם העבודה קשה כעת? ומה שלומך? אני יודעת שההתרגשות הרבה בימים האחרונים לא השפיעה טוב עליך, השתדל עד כמה שאפשר פחות לחשוב על הדבר ולחכות בסבלנות לסידורו, ייפול הדבר איך שייפול, אסור לנו להתמוטט במקרה של אי הצלחה, אנו מצווים לשמור על בריאותנו ועל כוחותינו הנפשיים, כי יש לנו צורך בהם.

עקיבא באחרונה לא כותב, כנראה ששוב חזר לאדישותו הישנה, אין כבר דבר אשר יוציא אותו מקיפאונו, הוא כולו הרוס מבפנים, אין להתפלא, היה זה זעזוע קשה מאוד, מכה אנושה ברגע שחשב את עצמו כה קרוב למטרה, חבל מאוד, עדיין לא שומעים דבר על הנעשה שמה ואין כל קשר אתם, כעת מחכים לעלייה נוספת, גדולה, מרומניה, הלוואי ויצליחו להציל לפחות את השרידים האלה, כה הרבה אבד לנו!

אגמור כי השעה מתקרבת ל־10, ד"ש לך מרבקה וחילי, שולמית, שרה ושושנה.

שלך באהבה רבה. הדסה

ד"ש לדוב ויצחק

* * *

ב“ה כ”ו באדר תש"ד

הדסה יקירתי שאי שלום!

מכתבך מי“ט אדר הגיע בדיוק יום אחרי ההודעה על כיבוש הונגריה, […] ברור שכעת נסגרה היציאה לעוד מיליון יהודים, אחרי כל הצער והזעם יוצא לשאול את עצמנו, את אחינו שנשארו בארץ זו ולא הזדרזו להינצל, וגם על העוסקים ב”הצלה" יש להתריע, הניצולו פליטי החרב הפולנים מכיבושו החדש? מה ידוע לכם בבית? העיתונים מפגרים להגיע ולכן תמיד נשאר לחכות זמן רב עד שנודע מה.

אל לחשוב לך יקרה כי שמחתי הפורים, היה משהוא בכלל שאין לראותו לשלילי לגמרי, אבל בחיי הפרטיים נשארה הדאגה והדאבון, יש לזכור לשמור על כוחותינו, יש צורך להעלות בתוכנו את האסכולה הפוזיטיביסטית המתאמצת להיות לנו לעזר במבוך הגדול, תמיד יש צורך להראות את הטוב והיפה, כי בהראותנו את הרע והחשוך הננו גורמים לקיומם. […] בימים האחרונים גם אנחנו מסומרים למאורעות האחרונים, סוף סוף קשורים הננו בכך, […] הימים מרמזים על התפתחות “האביב” הקרב, יתכן שגם אנחנו לא נשב בחיבוק ידיים, אין לחשוב שתמיד כך נמנע להיות שותפים במלאכה. אני יודע כמה הנכם עוקבים אחרינו, בכל זאת נחוץ לכולנו להיות קרים ומחושלים, לראות את הדברים נכון – מקל חצי הכובד של העול. אין משום הפתעה בימים הקרבים, כך המלחמה מתחילה, שאת הערכתי המשוערת, וטוב לחשוב על יותר מאשר לטעות בחשבון של הסוף הקרוב.

[…] גם עניני החג הקרב תופסים את רוב זמני, ובכל זאת הנני מתגבר וכתמיד ממשיך לכתוב לך, בוודאי המכתבים האחרונים קצרים קצת, אבל טוב שגם כאלה נשלחים כרגיל. […] אני קורא את “טעמי המצוות בספרות ישראל” להיינמן, ספר מעניין טוב ומוצלח, זה כאילו סיכום מלימוד רב גווני בשטחי הפילוסופיה הדתית. כשאני מסכם במקצת מה שעשינו במשך החורף אני רואה הישגים ניכרים. אקדיש את מכתבי הבאים במקצת לתורתו של הרב קוק זצ"ל. […] שוב הערב ירד מהר, הייתי בתורנות במטבח שלנו, כך שנשאר לי מעט זמן, אם אשתחרר קצת יותר מוקדם מבית הכנסת, אוכל עוד להוסיף למכתב במקצת.

לע"ע היי ברוכה. שלך האוהב. שאול

* * *

ב' בניסן

אתמול כתבתי לך מכתב ארוך על שאירע בי עקב מצבנו ההולך ומתקשה, גם למנחם אחי הסברתי את הדבר בקצרה, כעת אני רק תפילה שלא יקטרג השטן אי־שם ואף קרוב בבית. רבים יתפלאו לדבר, אבל איך לא התפלאו עד עתה? מי רשאי לדון בגורלנו? מי נכון לקבל על עצמו את עולנו? קל לדון, אבל אחרת זה לשאת, ואיך לשאת כשאין כבר כמעט על מה לשאת? אני מבין ומתאר לי איך השפיע עליך הלוך רוחי זה וכעת כשהדברים הגיעוך לבל תתפוס בך העצבות, הנני ואגיש לך את שבתי האחרונה עת אחרי חדשים רבים התהלכתי עם עצמי רחוק מכל.

יצחק [חברו מכפר עציון ששרת עמו בבריגאדה] הגיע ויספר כמה דברים על הגבעה [בכפר פינס] ועל ההר [בכפר עציון], קשה להביא את הדברים לביטוי, גם אצלו אותו המקרה ההפוך, שבבואו הביתה הרגיש את הנכר… את הנכר שבבית ואז הנכר כאילו התחיל להיות לו בבית, כך הם חוויות החייל, סיפר והרגיע במקצת בביקורו אותך, כרגיל למדנו קצת גם בערב, גם ביום, אך אני את הפינה תפסתי והתפללתי דומם, על מה הייחול הזה? לא התפללתי כבר מזמן לביתנו אנחנו, העולם היה ביתי, הנדודים מנוחתי, וכעת לפינה התכנסתי שהיא מרכז הסובב אותי, בעתותיי גורל וקושי ואאלץ כאילן לינוק את מיץ מעמקי המכאוב שברחם הקיום ולשלוח את ידי שמימה: התעוררו שמים! רחמי ארץ! האדם לא יבין את פניתי זו ויחשוב – הנה סובב ערפו לבית בלא ידעו שביתי תבערה, דומם דומם התפילה נמשכה עד השמש זרחה על מדף החלון והרגשתי בחימה וראיתי את הדבורים הרודים את דבשן בפרחי הצנון הבר… דבורים חרוצות זמזמו ועמלו והלכתי בדרכן לרדות את מתק ההכרה, ואפתח את משנת הרב קוק זצ“ל ואלמד את תורתו ושירתו. כוורת רוחי המלאה מכל היפה והשורשי בתרבותנו הפיגה במקצת את לחן הקושי והיה לי הערב עת כחל הנפש רוטט ועדין כעצב נפשי ועל מותר הלילה פרטתי את אנחתי ואכתוב את מכתבי הלזה, רק אחריך הלכתי והצצתי לתוך חיינו עמוק עמוק וכמותך זעקתי: די! אולי איחרתי במקצת? ייתכן שחטאתי הרבה כלפיך, אבל ה' יודע כי מתוך רוב השתקעות בענייני כלל עשיתי זאת, ואם אשמתי ושכחתיך במקצת בוודאי תביני ואת תמשי מתוך התהום את קריאת עזרתי האחרונה. החזיקי את עצמך בדבר ואל תרפי עד יקוים הדבר. […] הפסח מתקרב ונחוץ לעשות עוד הרבה, הערב אנו צריכים לארגן את המקהלה ל”סדר" ולכן הנני מוכרח לגמור את מכתבי. […] הרגעי יקרה כמות שאני נח כבר אחרי המשבר, הקשת נראתה בענן.

שלך בצפייה ומסירות. שאול

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. ב' בניסן תש"ד.

שאול יקירי!

בוודאי הפתיע אותך הנימה הכאובה, כמעט מלאה ייאוש שבמכתבי האחרון, בינתיים הספקתי קצת להירגע, אני משתדלת לדלות עד כמה שאפשר ממעיין האמונה ולקוות עד קצה הגבול, כי אין מוצא אחר.

היום קיבלתי את שני מכתבים מט“ו, כ”ז באדר, באחד מהם יש כמה מילים קולעות למצבי כעת, מצאתי בהן קצת מן הנחמה. מעניין שלפעמים הדברים מגיעים בזמן הנכון, כאילו חוט חשאי נטווה בינינו ומקשר את המחשבות…

היום לא ארבה בכתיבה, כי זה די מאוחר ועלי לקום מוקדם, כי אני נוסעת מחר, אני חושבת לבקר גם אצל ברנדי, ורדה הקטנה נחמדה מאוד, היא מתנהגת יפה וכולם אוהבים אותה, היא נמצאת בחדר עם הילדים היותר גדולים במקום יצחק, כשהביאו אותה אמר יאיר: “יש לנו תינוקת בחדר, כשהיא קצת תגדל נוכל להרביץ לה”. הוא עכשיו נחמד מאוד, יום יום הוא מחכה לשמעון, כשחוזר מהעבודה ורוכב על הסוס, כבר יושב יפה בעצמו.

גם חילי הקטן הוא נחמד מאוד ומתפתח יפה, בכלל כל הילדים הם כה נחמדים, יש למצוא בהם הרבה מאוד.

הנך שומע על היחסים עם שושנה, אני יכולה להגיד לך שאני עם כולן ביחסים טובים, בעיקר אצל שולמית אני מבלה גם רגעים נעימים. שושנה באחרונה מתקרבת אלי ואני מקבלת את זה כמו רגיל, היא לפעמים מפליגה יותר מדי בשבחי וזה לא נעים לי בכלל, נלאיתי כבר משמוע את ההלל על “התנהגותי למופת”, שבפי כל.

השבוע לא קראתי כמעט, היה לי הרבה עבודה עם החלוקים ועבדתי עליהם גם אחרי הצהריים, כמובן שבכיסא נוח. אני עוברת עכשיו על הספרים שבארון, קריאה קלה ומעניינת מכניסה לאמנות העממית. את היומן הפסקתי כמעט לרשום, כי אין לי פנאי ולפעמים חסר מצב רוח.

ובכן מלאתי בכל זאת את העמוד ומצפוני נקי. רב ברכות. שלך באהבה. הדסה.

* * *

ב“ה ג' בניסן תש”ד.

הדסה יקירתי שלום רב לך!

אולי הגשם שדולף, ואולי סתווי אני, הדגימו את הערב חג המתקרב, כמובן שבעיות בעיות הן והגורל והתאמצות גורלית נשארים במקומם. אכן עשיתי כמות שהבטחתי, התקבלתי אצל המפקד והעמדתיו על בקשתי והוא ענה לי שהדבר יבורר, אין לנו כי אם לעשות את המוטל עלינו. […] הפעם הננו יושבים בבית הכנסת ודנים בענייני הפסח, אני גוזל לי רגעים מספר בכדי לשלוח מספר מילים.

אני חורד אם יבינו חברי… דווקא בנקודה הזאת ספק בידי, אני דוחק באנשים הנושאים בעול ונראה לכולם כאילו לכך נוצרתי ונשלחתי גם לכאן, נראה ונשמע. אני תפילה לאל להאיר את נפשם וייתן להם קצת רוחב לב לא לחשוד, במצבים כאלה גם קרובים מתחילים לחשוד, רק האמת לאמיתה מחזיקה אותי, צדקת הדבר מובילה אותי אף לכהן ויחשוב כרצונו (הכוהנים תמיד נטו לחשוד בעם). לו היה לי כוח של חנה, כוחן של בנות צלופחד, מענה של שונמית – הייתי מתריע, גבר קשה לו להראות את פצעיו לראווה, כשגבר מבקש ונכנע הלוא זה כה לא טבעי בעיני האנשים, דומם אתהלך עם גורלי ודאבוני, כך כיניתי לך ולגורלנו, התמסרותי לתפקידים כולם היא שמדריכתני גם כעת. שלומי לא רע, אמנם נחלשתי במקצת עקב כל מיני דברים באחרונה, אבל תודה לאל גם בעד זה.

מה חדש? הקבלת את המכתבים האחרונים? הגם אצלכם גשם? ומה שלום הישוב מחוץ לגבעה? השקטה הארץ? היש התרגשות כבימי היותי במעברים? ובעציון? היו שקטים! התגברו על הכל, גם אנו מבינים לרוח הימים, כאלה הם חיינו, מורכבים ולא פשוטים בהחלט. דרשי בשלום כולם. הסדרת משהו? כתבי לי תיכף על מצבך את ועל עמדתך בדברים שהעליתי במכתבי האחרונים, אני מחכה לתשובתך. […] את הקיצור הזה אני עושה בהתאם לבקשתך. אני מבין שעצם בואו של מכתב מעודדך מאוד.

היי ברוכה ושלווה. במסירות ואהבה. שלך שאול.

* * *

שאול יקירי!

תחת הרושם המזעזע של המאורעות האחרונים, הנני כותבת את השורות האלה, גם בכתבי את מכתבי במוצאי שבת לא קל היה לי, כי במשך שעות מספר, עבר עלי הרבה, אך כל זה לא כלום, כי אלה היו צרות כפרט… אך כעת בקרות האסון הגדול ביותר לעמנו בימים אלה, בהיסתם הגולל על שארית הפליטה, בהסגר הסדק האחרון של הצלה, בכיבוש השטח היחיד שממנו הייתה הדרך לארץ, בידי הפולש האכזרי צורר עמנו, הלב נקרע לגזרים ורועדת היד בכתיבה.

אני רוצה באופן כרונולוגי לתאר לך כמה ימים שמספרם לא מגיע אפילו לשבוע, ימים רוויים כאב, מלאים מלחמות וכבישת הדמע, ימים שבהם ניחמתי בעת אני עצמי הייתי זקוקה לנחמה, שתלתי תקוות בליבות, כדי שגם בליבי אני התקווה תקלט, עמדתי איתן לתימהונם של כל אלה שסובבוני ואולי גם לתימהוני עצמי.

וכרגע פתקה קטנה, מילים ספורות, הכתובות בכתב ידו של עקיבא, מילים הקורעות את הלב, גרמו לכך שעיני זולגות דמעות, בראותי לפני את גודל האסון, את היתמות הרבה הסובבת אותנו ואני נזכרת במילים שכתבת בהתחלות הימים, בהגיע אלינו בשורות האיוב “אוי לנו כי נתייתמנו”, רק כעת ברגע מר זה, הנני תופסת את משמעותם המלאה של המילים האלו. אתם במרחקים, חושבים יותר פתוחים משלנו החיים בטרדת היום סביבנו, בדאגותינו הקטנות, היום יומיות, בשאיפתנו להבריא ומתוך השאיפה הזאת, אנו משתדלים לא לראות, לא להרגיש ולא לתת לרגש לשלוט עלינו.

ובכן – ביום שישי בשבוע העבר, בהיותי אצל הרופאה, סרתי לברנדי, בהיכנסי אליה נדהמתי, ראיתי שהיא חולה מאוד, סובלת מזעזוע עצבים… זקוקה להבראה לפי הוראת הרופא, מכיוון שאין איפה להשאיר את הילדה, בקשה אותי שיסדרו אותה אצלנו בקבוצה, בהכירי את התנאים שלנו, לא יכולתי להבטיח לה, אך בראותי את מצבה ובשמעי את תחנונה, הבטחתי לה, אך בלבי הייתי משוכנת שזה בלתי אפשרי. לכן עברה עלי שבת מלאה התלבטויות, אם בכלל לפנות בעניין זה ומלחמה שעלי לעשות את הדבר הקיצוני ביותר כדי להצילה.

במוצאי שבת דיברנו עם החייל שמסר לנו את הבשורה עליכם. עלי לצין, כי הדבר הפתיע אותי במהירות הביצוע, אך הייתי מוכנה לו זה מזמן ולכן לא הייתה זאת מכה עבורי, הנך יכול לראות את זה ממכתבי שכתבתי תיכף אחרי שבאנו משם, להיפך, אני הייתי המעודדת, כל הדרך דברתי עם שושנה ועודדתי אותה…

ביום א' בבוקר חזר עקיבא מחיפה, אחרי היותו שבוע ימים שמה, בילה ימים של חרדה, כי בראותם שלא באו, חששו לאסון שקרה בדרך, אך בהגיע סוף סוף העולים, מסרו לו שרחל לא באה אתם ותבוא רק אם תהיה עלייה גדולה. הנך יכול לתאר לעצמך את מצבו המיואש… ושוב היה צורך בעידוד ואני עשיתי את זאת, אולי גם בהצלחה… כעת אני רואה שזה היה רק לרגע.

בערב החלטתי ברגע האחרון לפנות בגלל קבלתה של ורדה הקטנה, שלום היה במקרה כאן, עשיתי ניסיון, ותאר לך את אושר – הצלחתי! אני מעריכה מאוד את הדבר, זה מאמץ גדול מצד הקבוצה, בעיקר מצד הטיפול ואהיה לתמיד אסירת תודה בעד זה. אני הראשונה בקבוצה שקבלה את זה, עדיין תמיד דחו מקרים כאלה, בינתיים הביאו כבר את ורדה וברנדי נסעה להבראה ל“הר שלום”, נקווה שבעוד זמן תחזור לאיתנה ושוב יהיה אתה בסדר, לעת עתה שמחתי שיכולתי במקצת לגמול לה בעד כל זה שעשתה לי לא מזמן והייתי שקטה יותר.

ביום שלישי ניתכה מהלומה קשה על ראשינו, בראותי שצבא גרמני כבש את הונגריה, לא יכולתי להירגע, חייתי בכל נפשי את הצרה הגדולה שקרתה לכל עמנו בעצם. בכאב הכללי על צרת ישראל לא זכרתי במיוחד, שאחות לי יחידה במדינה זאת, אחות אחת מבין עשר, שאין לי כל ידיעה עליהם. אחות, שרק לפני ימים מספר חשבתי שבעוד שעות מספר אראה אותה, שאוכל בתוך האבל הגדול גם לשמוח, לשמוח לאושרם של נפשות אהובות, אראה גמול לאהבה גדולה, אראה מאוחדים את אלה שהיו נפרדים במשך זמן כה רב ובכח האהבה באו על שכרם והנה המילים המועטות הוכיחו לי את המציאות האכזרית ולמרות הכל, הכל מתמרד בי ואומר: לא ייתכן!

לא קל לי כעת לנחם את עקיבא ועדיין לא כתבתי לו, כי מה אוכל להגיד כדי לנחמו? אך אני מוכרחה לעשות את זאת, אולי גם אבקר אצלו, הוא מבקש אותי לכתוב לו תכופות והרבה, כי הוא מבודד ורק אני נשארתי לו. כתוב לו גם אתה, שיראה שיש עוד נפש קרובה לו…

אני רוצה לקוות, שאם יהיו עוד מועטים שינצלו מן התופת, גם רחל תהיה ביניהם, אבל במה נתנחם בצרתנו האיומה? ומה נעשה בשברנו הגדול?

אני שוב חוזרת: “אוי לנו כי נתייתמנו!”.

מבחינה גופנית הנני ב"ה בסדר, אני עובדת במתפרה, הספקתי השבוע לתפור כמה חלוקים, אני עושה אחד ליום.

אני מצליחה גם “להחזיק מעמד”, כולם משתוממים עלי ומביעים את הוקרתם לעמידתי האיתנה ועושים לי ממש מחמאות “הנך בריאה ברוח”, שומעת אני לא פעם מפי הבחורות. תודה לד' בעד זה, אחרת קל היה מאוד לצאת מהדעת תחת הנטל הכבד של צרות וכאב.

מה שלומך? ואיך אתה מתקדם בהכנות לפסח, חג חרות, זה יהיה לנו שוב לחג סמלי, לזמנים טובים שעברו ואולי ישובו שוב לעמנו? האם תזרח לנו עוד שמש האביב?

ריבונו של עולם, תבהיר כבר את שמיך הקודרים, תוריד גם אתה את דמעותיך ויגרו המים, הגשם המחיה, ותזרח השמש לפחות לשארית הפליטה שבארצך, כי הננו צמאים למים לשמש!

שלך בכאב ותפילה. הדסה.

ד"ש מרבקה, שושנה, עקיבא והיתר.

* * *

ב“ה קבוצת אברהם. מוצש”ק פרשת צו, מוצאי שבת הגדול, ח' בניסן תש"ד.

שאול יקירי!

למרות רצוני הטוב להוסיף עוד מכתב לשניים הרגילים במשך השבוע, זה מסתדר רק לעיתים רחוקות, תמיד נמצא תירוץ מוצדק, או פחות מוצדק, כדי לדחות את הכתיבה. בזמן האחרון אני באמת מתרשלת וחייבת לכמה אנשים תשובה, בעיקר לאסתר ולפריד, אני אשתדל כבר הערב למלאות את חובתי זאת, לעומת זאת יש שאני מתמידה בכתיבה, בעיקר לאלה שאני יודעת שכהיום מכתבי מוסיף להם הרבה ואלה הם: עקיבא וברנדי, אצלם אני באמת מקפידה ומצפוני לא נותן לי לזלזל בדבר וכלפיך אני נוהגת כרגיל – משתדלת לדייק, אך לא מפנקת אותך, אם כי פינוק ממין זה מוסיף לשנינו.

חג הפסח מתקרב, קשה להבין אפילו מה רחוק מאיתנו רגש השמחה לקראת החג יפה זה, חג האביב והגאולה, חג השלמות ואיחוד המשפחה, גם בזיכרונות שבשנים הראשונות של ריחוק מהבית היו כה חביבים עלי, מקבלים כעת צורה אחרת, זיכרונות ימים רחוקים מלאים שמחה ואושר, ימים שעברו ולא ישובו עוד… כי נעדר היסוד לכל אשליה והלב מלא כאב על החורבן הגדול וקשה מאוד להתעלות על הכל.

הימים הולכים מהר למרות הכל, הכל במסלולו הולך וצו החיים הוא להתגבר ויצר החיים פועל בנו במידה רבה ונוסף לכל, הסבל והאבל הגדול ששורר בלבנו על כל הנעשה בגולה. מצב העניינים בארץ חמור מאוד, מעשי הפשע של יחידים בלתי אחראיים מתנקמים בכל היישוב וקל מאוד להעניש את כל האומה על פשעי מורדים והריגת כמה שוטרים מזעזעת את העולם ואת עמו, יותר משפיכת דמם של מיליוני יהודים ומפני שבמקרה הרוצחים שייכים לאותו העם, לא כדאי לעזור. לא חשוב שכל יהודי הגון מגנה את מעשי הבריונים, לא חשוב שהישוב עם כל מוסדותיו הציבוריים, חילוניים כמו דתיים, לוחם נגד התופעה הזאת ומוקיע את האחראים למעשים אלה, הוא נענש והוא סובל, סובל מבחינה כלכלית, נזקים עצומים נגרמים לו, חייו משותקים למחצה ועל הכל חרד לחיי היקרים לו, שנתונים בגיא ההריגה ואין מציל וחרד לעתידו. את העבר קברו השטנים, ההווה הוא מר ומלא מלחמות והעתיד מתקדר טרם שמשו זרחה, אך לא היינו יהודים, אילו היינו מתייאשים לגמרי ומפסיקים את מלחמתנו, גלגל ההיסטוריה מסתובב, הנה כבר היום נאמר “עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ה' ביד חזקה”, התגברנו על האויב בכל הזמנים שרצו לכלותינו ואמונתנו הזכה שגם כעת, אל יצליח הצורר להשתלט עלינו לחלוטין, אם כי פצע בנו מאוד.

ואמונה זו מסייעת לנו וזורעת תקוה לקראת חג הגאולה, אגב, כדאי לספר את החכמה החדשה של אורה… שולמית סיפרה לילדים על החג ואת כל הכרוך בו, אחרי זה שאלו את אורה: “איפה עכשיו א.? והיא ענתה בלי שהיה, איפה שהיו פעם כל היהודים”.

כאן עיקר השיחות והחיים מרוכזים סביב הדבר העיקרי – ההעברה. המזכירות מעוניינת מאוד להעביר את כולם עד שבועות, מאידך יש בעציון אנשים שמתנגדים לכך ורוצים את ההעברה להוציא לפועל רק בגמר בנין הבתים, הקטנות היא כה רבה, שאנשים חוששים שמא יצטרכו לוותר מנוחיותם למען הבאים, מאידך הפירוד במשפחות הוא גורם לסבל רב ואנשים לא מוכנים לסבול בזמן שאין צורך בכך.

בשבילי משונה הדבר שמעמידים את הסבל שבפרוד המשפחות כה גבוה, אם כי אני מבינה אותם, אבל לפי דעתי יש בעיות יותר חמורות מזה, אבל ככה זה כל אחד מרגיש רק מה שכואב לו. הערב צריכה להיות שיחה כללית בעציון, מנחם בוודאי ימסור לך עליה. שלומי טוב, אני עובדת במחסן ונחה הרבה, איך עכשיו אצלכם? האם עוד רבה העבודה? לפני החג בוודאי תוציא את חלקך, אבל עם כל זה, השתדל לשמור על עצמך! אני מחכה למכתביך, כתוב גם לעקיבא, הוא כבר נרגע קצת, אבל רואים שהוא סובל, הוא כותב לי עכשיו תכופות, לא מסתיר ממני דבר ומגלה את כל כאבו, הנני מרוצה שפונה אלי במצבו הקשה ולא מסתגר, כך לפחות קל לו קצת, אשתדל לבקר אותו, הוא ביקש ממני את זאת.

שלך באהבה וברכת החג. הדסה.

בהזדמנות אצרף כמה מילים, זה כבר מאוחר ואני עכשיו לפני פסח, עסוקה מאוד ולזה גם מסדרת הדירות, כך שהזמן מוגבל, תקבל את סליחתי, בפעם אחרת אאריך בכתיבה. מנחם יבוא לסדר לקבוצה, ד“ש לך מיחיאל, בפסח ימלא 1 שנה. ד”ש לדוב יצחק ושמואל, אבקש שתכתוב תכופות, יותר מאשר אני כותבת… להתראות וחג שמח, שלום. רבקה.

* * *

ב“ה ט' בניסן תש”ד

לחג האביב והחירות

הדסה יקירתי שלום וברכה לך!

החג מתקרב ממשמש ובא, ואף שכבר יותר משבוע לא הגיעני ממך שום כתב, הנני ממהר להעביר את אגרתי לחג, חודשים עברו מבלי שאתפנה כבימים פעם לתחושת החג, האגרות לשָבָּת פסקו לבוא מהנכר, גם אזלו ודללו שורות החמד של קדושה וערגה והפעם כה רבה הצפייה למכתב! והחג בפתח מחייב…

אני שולח לך יסמין ופרחי שקד ואפרסק שקטפתים בטיול.

אכן חג חירות הוא חג האביב והגאולה וסגולה היא אתנו לכל הזמנים לקיים את ימי השמחה לגדור בתוהו ובוהו מסגרת לשלווה ולכיסוף ולהיזכר וללמוד מימים עברו ומדורות קדומים, אכן חג הפסח על אביב אומתנו מספר, האביב והחרות יחדיו קשורים שניהם מכוחות עלומים, ונעורים פורצים ומבצבצים, וחייב כל אדם בכל דור ודור לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, חייבים גם אנו לראות את עצמנו להינתק מחרצובות השעבוד והשפל ולחתור לקראת הגאולה, בחבלי האומה והעולם מתהלכת הפדות מזוקקת וטהורה, ברה כיום אביבי, כיום פסח בעיירה, הלוא אמור לנו “בדמייך חיי”! בדמנו הגאולה מזדהרת וזוהרת, במכאוב נפלא ההתרחשות של האביב…

בוודאי יעלו בך זיכרונות מהבית, חג הפסח, חג המלכות העברית, הבית יראה בחזיון אורות החירות ויקרי טיפוחיך הביתיים יבהיקו לך בבדידותך ליד השולחן הערוך, תדעי כי יש המשך להגדת החירות, כי יש לך חלק בהאבקות עליה, ואז אולי באמת יזדהר גם בך שאף מסביב יבקשו קצת אור מצירוף הקושי – אולי יקל לך אז ביודעך: יש אמת בכל מילה, אמת השקולה בחיים ממש – בדמיך חיי!

אני, ימים יפים לי הפעם, ימים יפים וקשים, ימי התנערות, ימי בשלות והתבוננות, הסרתי קליפות העבר, יד הבגרות האישית הספוגה ניסיון חיוני מבררת את שזורי הימים ומעלה את ה“אני” הכללי האנושי והיהודי, הנני מרגיש, הנני נעשה, כי אני נבנה מהמצוקה, כשתילים רכים הנתונים בסער הנושאים את הקור ואת החום ויוצאים אחר כך עצים חיים וזקופים… אני נולד, אביב לי הפעם, אביב וחירות. ימים עוברים, ימים של הצצה יותר עמוקה בתוך החיים ובתוך האדם […]. עול – היא האחריות המצפונית, עול – בלתי ניתן לפשרות, אכן הנני מוכן לקבל את התאבקות על חייך ועל גורלנו המשותף וימי הפסח הזה יקודשו בתוכנו כימי אביב, כימי התנערות מהתרדמה המשכנעת והמשכרת לשאת לחצאין… ימי אביב אלו ישמשו לך בעד. יהיו מילותיי אלה אות והכרה, כי יש והמילה מלאה חיים גרעיניים ואמיתיים מהחיים עצמם, מילותיי אלה קצובות כי לא רבות לי הפעם, דומיה לי הפעם וצפייה לבאות – לאן ספינתנו תפליג? ימי הפסח יהיו לך למרפא וצרי, רק קבלי אותם, קבלי ונצורי טוב. כשהכאב נהפך לאושר – טוב כשהאושר נקנה בכאב… אשריך כי תוכלי הפעם לא כל כך בזיכרונות למצוא תנחומים, כי אם בחיים ממש תמששי את דודך – החירות, את דפיקת ההתמסרות ואף רגע אחד בלבד ימשך הדבר, כי המציאות גרועה מאוד בהשוואה כזאת ליד הסדר החגוג. התחזקי בכך, היי שקטה, היי מנוחמת, האביב יעלה חורין בתוכנו – אולי בכך הקלה?

בוודאי תחשובי – מה ההתפעמות הזאת התדירית כשאנוכי בתלם הולכת כה בוטחת? אענה לך יקרה: אהבתי את האמת הפשוטה והאנושית, אולי מגרעות רבות בהתלבטות ממושכת? אבל כנות בה, כנות קדושה, הקשיבי, ואולי הד בדברי לחיינו שתמיד הננו מתאמצים למצוא פורקן לחסר בהם, לגורל תפילה לי בימי החג? תפילה אביבית על שלום ואמת, כי “אודך ועניתני ותהי לי לישועה”.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. י' בניסן תש"ד.

שאול יקירי!

מכתבך מכ"ח אדר גרם לי הרבה מחשבות, עוד אתמול רציתי לענות לך, אך חיכיתי למכתב שלפניו, בו מדובר על עצם העניין בזה, רק כעין המשך לו. לדאבוני הרב לא קיבלתיו גם היום, אני רק משערת דברים מבלי שאוכל להסיק מסקנות ברורות, מה היא הכוונה, האם שתחזור בכלל, או רק חזירה לארץ?

קשה לי לנקוט עמדה [האם לקבל שחרור מוקדם מהבריגדה, בגלל מחלת אשתו] לא רק מפני שאינני יודעת ברורות, אלא בכלל הדבר הוא לא פשוט והמחשבה חדשה מאוד בשבילי, מאידך אני יודעת שהרבה תלוי בי וליחסי לעניין, הדבר הוא כה לא אחראי, שאינני מעיזה לקחת עלי את עול ההכרעה. כתבתי זאת למנחם ועקיבא, שייעצו לי, אני כאן לגמרי לבדי ואלה שקרובים אלי ויכולים להשפיע, כה מנותקים ממני. אני מתארת לי שכל בן אדם בעל היגיון יחייב את המעשה ויחשוב אותו למוצדק באיזה צורה שהיא, אם ניתן לביצוע, אבל אני אף פעם לא חשבתי על נסיגה והייתי מוכנה לשאת עד הסוף.

זהו אולי שיגעון פשוט או נטייה מיוחדת לסבל, או רגש האחריות מופרז, אינני יכולה לכנות את הדבר בשמו הנכון, רק עובדה היא שפעם בת"א אמרה לי בחורה אחת על ההקלה האפשרית בצורה זו, כי במקרה שלי זה בהחלט מוצדק, אז אני הסתכלתי בה כעל אדם לא ישר, אבל לא פעם חזרתי על דבריה ושאלתי את עצמי “אולי באמת כדאי?”, אך טשטשתי את המחשבה הזאת שניסתה כל פעם לנקר במוחי.

אחת אוכל להגיד לך, אני מצטערת על שברגעי חולשה כתבתי אליך, אני התגברתי מזמן והרושם אצלך עדיין כה חזק ולמה להוסיף עוד סבל לאלה אשר סובלים בלאוו הכי? במובן זה יכול להשתמע לשני מובנים, בעד ונגד העניין, כמו שמכתבי כולו רופף ואין בו שום דבר ודאי, חסר ביטחון כמו אני עצמי ברגע זה, אבל מה אוכל לענות לך? אין דברים כאלה נפתרים בין רגע ובעיקר הכל מעורפל לפני עוד וכה חדשים. אני מחכה בכיליון עיניים למכתביך הבאים, אולי יוסיפו יותר בהירות.

שלומי ב“ה טוב, אני מחכה לאורחים לפסח. ברנדי תבלה כאן את כל החג, סידרה את זה כבר ואני שמחה לכך. את יואל הזמנתי ליום א' של חג, כך נהיה לפחות קצת יחד, זה יוסיף לי הרבה, חילי וורדה נחמדים מאוד. ד”ש מכולם. חג שמח.

שלך באהבה וצפייה לבאות. הדסה.

* * *

ב“ה י”א בניסן תש"ד

לשלום [מזכיר קיבוץ כפר עציון] שלום

[…] כעת לפני החג ויש הרבה מה לעשות בכדי להביאו למחנה. רחוקים הבחורים מחיי ישראל ואין פלא שהדברים נתקלים בקשיים רבים, בכל האופן נראה שהכל יבוא על מקומו. סודרו מצות, בשר ויין, גם עניין ה“סדר” כמעט בסדר, אלא שיש “מתקוממים” נגד שלטון המסורת וְ“הַקְלֶר”, בעיקר זה מתבטא ביחס רע כלפי הרב, שכאילו עושה להם רע בטפלו בענייני החג למענם, כך בדרך כלל אין החיים יוצאים מגדרם הרגיל הַרַגְלִי, אכן הולכים אנו כתמיד הרבה בימים ובלילות, תארו לכם אותנו כסמל ההולכים ויש עוד בעיה אחת מוסבת על העניין וזאת שהולכים ועומדים במקום אחד. העיירה הזאת, הצבאית העברית, תכתב בתולדות הימים, יש בה הרבה הופעות וגילויים סובל, לא חסר בה שעמום. אכן הנך שואל בתמימות מתי שוב נבקר? רחוקים אנחנו ממחשבות על ביקור, כנראה שהנכם טועים בנוגע הערכת הדברים, המלחמה רק מתחילה, בוודאי שהנכם קוראים את האיגרות למגויס הדתי ואין צורך לפרט בעניינים מוכרים כבר. הבית־כנסת הגדודי נעשה כל פעם למרכז יותר חיוני, כעט יש כבר לומדים גם לא מ“אנשי שלומנו”, הדתיים בלבד. חוג די יפה בנביאים, שיעור בגמרא, יצירת גרעין להתיישבות דתית מושבית (יש גם כמה “קיבוצניקים”), תפילה בשבתות ובחגים, אנו עומדים לגמור את משנת הרב קוק בקרוב, אין לכם מושג כמה מרנינה ומרעננת היא תורתו של הרב זצ“ל בישימון הזה, באווירה חילונית וצבאית, גם החוג ל”חובות הלבבות" מתחיל את פעולתו, זה בערך לכלל ולכללי שבחיי. אגב יש לציין שהדברים והחששות שסופרו לכם עלינו עדיין שקר וכזב, לכן טוב שלא תדאגו כעת כשלא נחוץ, אני מתאר לי את המבוכה שגורמת שמועה כזאת בתוככם, אצלי באופן אישי – מה אפשר להוסיף? הלוא אין לנו זמן לעסוק בעניינים פרטיים, זה הרבה דברים גורליים עומדים על הפרק! […] אני צופה לימים הבאים שבהם חיינו קשורים. המהלומות הניתכות על ראשינו בסגירת שערי ההצלה על ידי הכיבוש האחרון של האויב, בעיות כלל ישראל וצרות אישיות ומשפחתיות, הכל ביחד לא מקל כאן בנכר ובישימון, מלבד הנחמה שבאמונה עזה שאינה נפגמת ממאורעות הזמן לא נשאר לי כמעט כלום, כך הנני מתכונן לחג. […]

אני מודה לכם בהבנתכם הרבה שגיליתם ביחס למצבם הקשה של קרובי הדסה, יתכן שהחייל הכלל מאבד את מידות ההערכה הרגילות ולכן גם אינו מודה על דברים שבמאמץ מסוים מצדכם, הבינו שאצלנו יש מידות זה ענקיות של התמודדות איתנים איומה ועניין של חיי אדם ושל הצלת אדם הם כאין וכאפס, גם זה שאנו מסומרים לפתרון הסופי ולסוף של המלחמה משכיח מאתנו כל דבר ונהיה הכי יפה ונעלה שמופיע בין קטבי ההווה ועתיד המעורפל. כולנו מנסים לפענח את התעלומה הרבה. […] חג שמח לכם ומבורך. ייתן ה' ויתקיים בנו ובעולם “וכיתתו” את כלי המשחית לכלי עבודה, והאדם יוכל לחזור לעצמו של הטבתו, ועמנו הדווי ינוחם בבנין ירושלים שלמה. בברכת החייל הדתי. שאול

* * *

ב“ה י”א בניסן תש"ד

הדסה יקירתי – אחות הסבל והאמונה!

רק אמש קיבלתי את מכתביך מ־כ"ט אדר ו־ב' ניסן, כמעט שבועיים הדואר איחר ולכן בוודאי גם את חיכית לתשובה ימים רבים. נכון כמו שציינת שמחשבותנו מצטלבות תכופות בדרך, אני חושב שגם הפעם תקבלי בזמן את מכתבי האחרונים בהם חל שינוי רב בעמדתי (ביכולתי לעמוד בלי עירעור) לבעיות ולסבלות חיינו, אני מחכה לתשובתך ובעיקר למעשייך בכיוון זה, גם למנחם ציינתי את הדבר ואת השעה הדוחקת לסדורו המהיר, מכם תלוי באם אוכל להקל עליך במצבך או לא, דעו כמה ימי צפיה לי כעת למעשיכם, אמנם לא קרה עדיין שום דבר, ומה שסיפר הבחור מרמת השומרון שקר עד עכשיו. באותו המקום הנידח והשומם הננו “מתנועעים” בימים ובלילות, לכן גם לא ארבה על החדשות שאצלנו.

החג מתקרב וההכנות גם כן הולכות ונגמרות, על כמה שהחג יצליח איני יכול לחשוב הפעם, אני כעת בעיר אצל הרב מספר ימים,

החלפתי את דוב. במיוחד חשובה מהירות פנייתך לקצין המקשר, הכי טוב כשתנצלו (את ומנחם יחד) את ההזדמנות לבקרו בלשכת המודיעין כפי שכתבתי במכתבי האחרון ותסבירי את מצבך ואת עולך, רגילים גם כאן אצלנו לבחון את שאלת הכסף והפרנסה, וכיוון שאת נמצאת בקבוצה הנה נוטים לחשוב שהפניה להחזירני ארצה אין לה נימוקים מספיקים, אבל אל תתפסו גם אתם לשגרה זו שבהערכה, בעיקר יש כאן לשמור על המינימום של יציבות פסיכית ושקט נפשי, הלוא ברור שהמלחמות הרבות הניתכות עלינו באחרונה הם למעלה ממידת הסבל, אסור לך להמשיך בהאבקות במצב של מחלה כה רצינית כולם כאן כשאני מסביר נדהמים, גם המפקד בהיותי אצלו נדהם וגם החברים כולם, לכן התחזקי והתמידי על אף שכה יחידה ובודדה הנך בים של צרות, ועשי מה שנחוץ בדבר. הרופאה יכולה לעוזרך הרבה כמו כן מ. שפירא והקבוצה בפניתם לקצין המקשר באופן רשמי זה לעת עתה הכול בעניין זה, אני הגשתי את בקשתי והסברתי את נימוקי אלה, ואני מחכה איך יפול דבר.

וכעת יקרה אודה לך שידיעותיך על גורל ביתם של ברנדי ויואל, מזלה הרע של רחל ועקיבא התקבלו אצלי כדברים “מובנים מאצלם”, כה הסכנתי לסבול שכבר איני מרגיש כמעט, נימי העצב והזעקה שבמכתביך האחרונים עוררוני במקצת, אבל כה ריק מלזעוק כבר הכל בי, איני אלא פקעת אחת של מכאוב איוֹבִי וזה בערב חג וזה בראשית האביב… […] כמו שכתבת, יקירה, יש אצלנו אוויר חריף בנוגע למאורעות ולתנודות בחיים, אנו חיים את הכל בכל מאודנו, לכן גם אני נהרס, נהרס ושח כי עברה המידה. לא ידע אף אחד כמה כוחות זה לוקח מהאדם לעמוד כל יום על המשמר וכך להתנגד לסערה המתחוללת על ביתו והוא רחוק רחוק… התחזקי ושמרי על בריאותך. הקבוצה באמת מפליאה ביחסה אלינו, אכתוב להם לחג, מחר אולי, אבל היש בכל העזרה הנתנת להחליפני. כמו שכתבת יקירה יש אצלנו אויר חריף בנוגע למאורעות ולתנודות בחיים, אנו חיים את הכול בכל מאודנו, לכן גם אני נהרס, נהרס ושח כי עברה המידה. לא ידע אף אחד כמה כוחות זה לוקח מהאדם לעמוד כל יום על המשמר וכך להתנגד לסערה המתחוללת על ביתו והוא רחוק רחוק… מה שלומך? איך עשיתם מה שהצעתי לכם? מה דעת מנחם לדבר, היעזור לך? הוא חייב לעשותו כי הרי דרשו ממני. לעקיבא אכתוב עוד היום אולי, גם כאן אני עסוק מאוד, צריך לבשל במקצת לדאוג ל“סידר” ולהכנות לחג, ומלבד זאת גם להדריך. עשי את הדרוש כפי עצתו של הקצין הנ"ל, את, יקרה, אין לך אלא להתחזק באמונה, אמונה שלמעלה מההיגיון וההכרה יכולה לאפשר לחיות בים של סבלנות וקשיים, אותה חפְּשִׂי גם בתוך המסכת העקובה מדם ומדמעות, חפשי ותמצאי, אבל אל תזניחי את עצמך. לפעמים נדמה לי שאנו מצילים באבדת עצמינו, לא יתכן שהמהלומות האלה לא תשפענה על בריאותנו, התחזקי והאמיני בכל זאת שיש כאן רקמה נסתרת של פלאים הקנויים בקרבנות עצומים.

חג שמח! שלך בסבל של נחמה. שאול

* * *

יחד נשב עם אדם גבר ואישה, ציוו לנו היות חלשים בעולם ובהיותנו אחים יקל.

ציוו לנו היות עשירים בכדי היותנו יחד להאשיר, בל נהיה שומם שעמום בינינו ולכן נשב בכפיפה.

אדם ואדם גבר ואישה היותם יחד מתאחים קרעי היצירה, כאן גשר לתיקון החברה – יחד.

וחג מנוחה אתנו, יש בכפיפה חיק משקיטה כי אור.

רודם הלב, את איתי, שעת שבתות בכפיפה השקטה.

סלע על יד סלע, עץ על יד עץ ויד ביד, אדם עם רעהו פועל עם אשתו.

ולב ללב עת יגע בחרדה יהמו גלי העולם השוקט, עגולים עגולים יתעורר להתעורר!

בואי להבדיל בין קודש לחול, בין קדושת השבת וקדושת החול.

אל תירא קורא הצו, יש מקודש ויש מחול, זה דבר אחד כמו שאל אחד.

שמי תכלת שמי סוד, השבת עוברת בנו לגבול החול – שבוע טוב!

ואנו הפעם בכפיפה על צמיחה מהפנים שלנו, הגני על ילד, על פלא, על אור ועל דור.

ואנו הפעם נפגשנו על דרך המלך, כאן יסוד הקיום וקיום היסוד.

שעת הכרעות שעת המבדיל, בעוד שבתות…

שבוע חדש מתקרב אלינו.

[…] מה נשמע אצלך? ההנך עייפה כל כך? אני אבוא בקרוב.

שלך בעלך אהובך בכפיפת שבתות וקודש. שאול

– – –

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. י“א בניסן תש”ד.

שאול יקירי!

רק כמה מילים אכתוב, כי אני ממהרת לישון, השעה כבר מאוחרת. היום קיבלתי 3 מכתבים מכ"ז באדר, א' וב' בניסן, חבל שהראשון איחר כל כך. אחרי שחשבתי על כל הדבר החלטתי לחייבו, סוף סוף הצדק אתך, אין כל ערך שנתייחס בקלות דעת לחיינו אנו ולא צריך להפריז בהקרבה, נהיה הפעם יותר מציאותיים, כי גורלי הדבר, ננסה הפעם לקחת את גורלנו בידינו.

לעת עתה לא יכולתי לפעול בדבר, כי לא הייתה לי כל כתובת וגם לבדי הייתי חדלת עצה. אחרי שקראתי את כל המכתבים החלטתי לנסוע לעציון, שם לעבד עם מנחם ועקיבא תכנית פעולה שהדבר יבוצע בהקדם האפשרי ושיתחילו תיכף לפעול בכל הכיוונים, בדרך אסדר גם את התעודה הרפואית.

אחרי שיסודר משהו ממשי אודיע לך תיכף. אני נוסעת מחר בבוקר וחושבת לחזור ביום ה', לולי הייתה ברנדי באה, הייתי כבר נשארת לפסח.

בכל אופן, אני חושבת, כי נוכל לסדר משהו אצלי לפסח, רבקה סידרה ניקיון יסודי על חשבון העבודה במחסן, אני מרוצה שזה יצא ככה.

כאן אין כל חדש, רבקה כעת עסוקה במחסן ויתר הדברים כמו לפני פסח בכל מקום. עד ההנה מגיע אלי ריבה של רחל עם שמעון (סידור עבודה), אתמול באו חברים חדשים – משפחה שהיו פעם ברמת־השומרון, עם ילדה.

אני מקווה שהחלטתי תרגיע אותך, הפעם אהיה מציאותית והגיונית, כי הנך צודק בקבעך שהעקשנות במקרה זה יכולה להתנקם בנו יותר מאוחר.

ובכן, אנסה ואעשה את כל המוטל עלי, היי שקט ואל תהרוס את העצבים. אני רואה ממכתביך האחרונים, שהנך סובל הרבה מהעניין, לא קל היה לך להחליט וזה גם מובן [אם להשתחרר מהבריגדה מוקדם, בגין מחלת אשתו]. היה בריא וחזק! חג שמח.

שלך באהבה ובחרדה. הדסה.

ד"ש מרבקה, שולמית, מינה ושושנה, ממני לדוב ויצחק.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם י“ג בניסן תש”ד

שאול יקירי!

שוב רק בקיצור אודיע לך על כל הנעשה במשך היומיים האחרונים. כידוע לך נסעתי לכפר עציון, כדי להתייעץ עם מנחם ועקיבא.

התרשמתי טוב מאוד, המקום הוא נהדר ונעשתה כבר עבודה רבה, על כל זה אכתוב יותר פרטים בהזדמנות קרובה.

בעניינינו החדש נעשו לידינו הצעדים הראשונים, היום כתבתי לקצין המקשר בקווים כלליים את מצבי ובקשתיו פגישה לשם בירור האפשרות להקלה, כעת יש לי לחכות לתשובה ולצפות להתפתחות העניינים לצד הטוב.

אבקש את סליחתך על הקיצור היוצא כמעט מגדרי הנימוס, אבל אני עייפה מאוד אחרי הדרך ועיני נסגרות.

שלך באהבה ובאיחולים טובים לחג. הדסה.

ד"ש מעקיבא, לאה ושאר אנשי עציון והגבעה.

שאול יקירי שלום.

היום אנו בכרכור לרגלי החג. את מכתבך קבלתי וגם שלחתי כבר תשובה, מה שניתן לעשות אנו עושים והד' יעזור. יחיאל מרגיש טוב וגם רבקה. חג כשר ושמח וגאולה שלימה. שלך בנאמנות. מנחם.

* * *

ב"ה

מוצש“ק א' דפסח. ט”ו בניסן תש"ד

שאול יקירי!

הפעם אני שוב נאלצת לכתב בקיצור נמרץ ואתך הסליחה. ברנדי ויואל נמצאים כאן ולא נעים לי להקדיש הרבה זמן למכתב.

גם ליל סדר עבר, הפעם היה די עלוב, האנשים לא התייחסו ברצינות וגם כאלה שלא היה להם מצב רוח בגלל המצב. אחד הרגעים הנחמדים ביותר היה שאלת הקושיות ע"י הילדים במקהלה, זה היה מוצלח מאוד. משפחת אימבר ערכה סדר פרטי.

אתמול הייתי נאלצת להפסיק את הכתיבה, כי נעשה מאוחר, בינתיים כבר הייתי בת"א לקבל פינוי, הכל הלך בסדר, הבדיקה האחרונה שלי טובה מאוד, בפעם הבאה יעשו שיקוף.

קיבלתי אתמול את מכתבך מג‘, ה’ בניסן, אני מקווה שבינתיים קבלת את שלי. מה שהיה עלי לעשות עשיתי, עכשיו אני מחכה לתשובתו של הקצין המקשר. אני רואה שאתה מתוח יותר מדי וזה עלול להזיק לך, אל תתאמץ כל כך! שמור על בריאותך!

אני רואה שהמכתב הזה כבר ממילא יצא מקוצץ ולא יוצלח, קשה לי להתרכז, כי אני עייפה מאוד מהדרך. את התמונות האחרונות קבלתי, הן יפות מאוד.

ברנדי מרגישה ב"ה יותר טוב, אחרי החג היא תחזור הביתה עם הילדה ורחל, מטירת צבי, תבוא לשבועיים אליה.

כאן אין כל חדש, אליעזר היה לפסח, הביא מתנות יפות מאוד לשושנה, גם צבי היה, אלכסי היה לפסח בעציון, הוא יהיה שמה לעיתים קרובות, כי הועבר למקום אחר בדרך שנוסעים לירושלים עם האקספרס.

עכשיו אני רוצה לשמוע לבקשתך, לא להתאמץ בכתיבה רבה ולכן אגמור.

שלך באהבה ובצפייה. הדסה.

ד"ש וחג שמח לדוב ויצחק. ברכות משולמית, רבקה, חילי וברנדי עם ורדה

* * *

ב“ה ט”ז בניסן תש"ד       הדסה רעיתי היקרה

[…] אין השעה כשרה לתיאור מלא של ה“חג” הנקנה “בין יהודים” בקושי ובהאבקות התווכחו ורבו, זה בעד “סדר מסורתי” עם ליווי פסנתר, עם הצעות חדשות ו“תיקונים”. עמדנו במצב רע, זמן חירותנו… והעבְדוּת והגמדיות כה נפוצה… היה “סדר” מקוטע ומלא רעש והמולה, רק אחר כך באופן ספונטני חגגנו לבד… ונפל לי להיות “המלך” [עורך הסדר], אני הקטן שקטנתי כה בימים אלה וששבעתיים עוד התרוצצתי בעומדי והקשיבי למושגים על חג ולסילוף של רעיון החירות ויהדות. מחר אני שוב חוזר העירה לעבוד ליד הרב, השבוע אוכל לנוח קצת. תביני, היהודים משוחחים על ה“חג” ועל כל “העניין”, ערוּת רבה ו“חום” רב בדבר. […] יהודי מאמין בכל זאת מתחזק בכוח האמונה והיא כה התעמקה בי באחרונה, כמענית בתלם, רגבים נפתחו בי טריים ודשנים, אני כולי לך הומה ומחכה לקריאה המכרעת, לקחת את העול ממך להירתם ולסחוב, כה עייפתי מרחוק לקבל כל דבר, זה מזעזע ומרפה ואת הלוא כה בנס ניצלת וכעת כה הרבה הסכנות שיתווספו עלינו. […]

חג שמח ומלא אור ומנוחה על אף הצרות. שלך באהבה וחירות. שאול

* * *

ב“ה י”ז בניסן תש"ד       הדסה יקירתי שלום!

[…] ב“סדר” הייתי בגדוד, אמנם הופתעתי מ“הרעש” שסדרו בכוונה נגד “השתלטותנו”, דבר אחד התגלה לנו בטבע היהודי ה“חדש” – הלהכעיס, להרגיז, לפרד ולפלג, אין כוח לראות ביריב אדם שווה והגון, שוב אותה הראייה של “הדת המתה” הממיתה את “הרצון לחיות”, ואנחנו הקשבנו ושמענו איך מסלפים ערכים, איך מזלזלים במסורת. ישבנו ב“סדר” שהיה לפניו כחצי סקנדל, הרעש גדל מרגע לרגע, ההדיוטים קפצו בראש, כל משפט שהרב הוציא מפיו היה מלווה ב“אמן” כּוֹרַלִי צרחני – “להכעיס”! – מה הוא רוצה “הרב”? עלבון בחג של עמידה קוממיות, שעבוד פנימי במקום חירות – אהו אלוהים, עד מתי יראו באור חושך? דור הפלגה, דור פילוג…

כך באופן ספונטני עזבנו את הרעש הגדול והתכנסנו לבית הכנסת בחוגנו אנו לערוך מהתחלה את הסדר. ארוחה יפה כיד המלך, שירה ואמירה מאהבת, רבים שכבר מזמן רחוקים מאתנו התקרבו שוב, לא אחד בא בכדי להקשיב ולהרגיש קצת מהבית, הרגש הזה התובע מהחייל בנכר לחזור בכל ליבו לארץ ולבית בא על סיפוקו במקצת מבית הכנסת. אני כדרכי הרגילה בלעתי את הדבר, החג דרש זאת, אבל שוב נגלו פצעים לא ניתנים לריפוי, נקרעים לעין ספור, קרעים, קרעים, ולא קריעת ים צרותנו! קריאה שאף לא באה כאות, אבל לאד וליגון האומה, אלא קרעים בכוונה… כאילו עניינו לאובים בהשלמת מעשיהם הם.

היום חזרתי לכאן, העיר שוממה כתמיד, רק הרובע העברי חגיגי בתמימותו, נקיים הילדים ומלובשים יפה, החצרות מסוידות ועקרות הבתים יושבות על פתחיהן והוזות והוגות, תשוקה רבה בביטוי פניהן, תשוקה לחיים, תשוקה הנתונה במחשכים של הגולה העכורה, כה הכל הומה כאן להיגאל! דוד הקטן בנו הצעיר של הרב, בחור מנומס ורך וכשרוני מאוד, הנני מלמדו לשיר, כי יש בו נטייה לכך, מסולסל קולו הנעים “והיא שעמדה והיא שעמדה”… טוב שכך גמלנו שלכל הפחות החג עבר במקום שבו יש יהודי, יתכן שהם לא יודעים את ערך חיי היהודים בשביל החייל, אבל רבים כאן המשוטטים ברחובות, “התראה”, מציצים מתוך הבתים בכדי להרגיש קצת חג. החייל המבקש פתח לדיכאונו ולגעגועיו, הנה עומדים רבים ברחובות ומחייכים ליהודים העוברים: שלום! חג שמח! […]

בברכת החג האביבי בנכר. שלך. שאול

* * *

ב“ה י”ח ניסן תש"ד       רעיה שלום רב לך!

[…] טוב שהנך מסוגלת להקדיש זמן לחשוב על דברים נעלים, כגון: החירות והאמונה, תודה לבורא עולם שחיי עולמים אתך גנוזים גם בימי מבחן וקשיים עצומים, פה ושם בצבצו ספיחים של קוממיות ישראלית, הבה ואנצרם אמרתי, תהיינה מילותיך כותרות מכתבי, דודים מהאביב, דודאים מהסתיו…

[…] מכיוון שאמש כתבתי לך על העניינים ועל החג, לכן אקדיש היום את הדף לקצת התרגעות וערגון שהעליתי בקריאתי, אלה הם קטעים מיצירתו החדשה של יצחק למדן בשם “מחניים”, יש ביצירה הזו הד להתרוצצויות שבתוכנו, מצא המשורר רקע וביטוי קולע למציאות. ידע גם הבין את עומקה של הבעיה, שוב שופעת יצירתו באון וגבורה כמו ב“מסדה”, ואלה דבריו:

[…] שלומי טוב. החג הולך ועובר, עוד מספר ימים נשאר לנו, השבוע אני נח, התחלתי שוב פעם לקרוא את “פאוסט”, אכתוב לך עליו, גם השתמשתי קצת במילון בקריאת עיתון אנגלי, הזנחתי קצת את הלימוד בגלל החג והטלטולים והפעולה החינוכית.[…] שלך במנוחה ובכוסף. שאול

* * *

* * *

ב"ה

כ' בניסן תש"ד

שאול יקירי!

שוב אכתוב רק כמה מילים, כי זה מאוחר. כתבתי עכשיו לברנדי ולרחל לטירת צבי ומכיוון שבינתיים מאוחר אתה תהיה מקופח.

הייתי אתמול בת“א, הרופאה מאוד מרוצה ממני ושבחה את עמידתי האיתנה, אמרה לי ברגעים קשים אפשר להכיר את החוזק של הבן אדם. אני באמת משתדלת שמהלך העניינים לא ישפיע על המצב הבריאותי. פגשתי במקרה גם בחור מ”מעברים", הוא סיפר לי על הנעשה שמה ושמעתי הרבה מקרים מעציבים, אני באמת שמחה שכבר יצאתי משם, כי סוף סוף עד כמה שמשתדלים שמקרים כאלה לא ישפיעו, במקום הרושם תמיד חזק יותר.

בקרתי אצל ברנדי, שלומה הוטב במקצת, היא רק בודדה שמה, נקווה שאחרי פסח תוכל לחזור הביתה. ורדה הקטנה נחמדה מאוד ומתנהגת יפה, אוהבים אותה מאוד, בעיקר יאיר נהנה ממנה, היא כבר ילדה ערה ותופסת יפה את כל הנעשה מסביב, כל הילדים בכלל הם נחמדים מאוד ומתפתחים יפה.

כאן על הגבעה אין כל חדש, היום זה קצת “על הראש”, כי בלילה הייתה סערה וכמובן יושבי האוהלים נשארו בלי דירה, אבל זה הסתדר מהר, כי בסך הכל יש רק שש בחורות שהיו באוהלים ומצאו מהר מקום עבורן.

בלהה עומדת השבוע לצאת לעפולה להשתלמות בטיפול תינוקות, מחר צריך לבא אליעזר לחופש, כמובן ששושנקה כבר מחכה לו, גם אני שמחה לראות שחיילים באים הביתה, אלכסי לע"ע נמצא כאן, הוא מבקר לעיתים קרובות.

שלום כולנו טוב, יהודה באחרונה בא כמה פעמים בשבוע, כי עסוק בקניית מכונות [לנגריה]. מנחם כותב תכופות מכ"ע, הוא מרוצה מעבודתו, בוודאי כתב לך פרטים על הנעשה שמה, מעקיבא לא קיבלתי כלום, אני כותבת לו תכופות, כי הנני מבינה את מצבו הקשה, הוא רגיש מאוד והאסון השפיע עליו מאוד. אחרי שחושבים להיות כה קרובים למטרה, קורה באופן פתאומי דבר נורא כזה. אני עוד החלטתי לחכות ימים מספר עד שאוציא מסקנה סופית, בינתיים אני מקווה עד קצה הגבול.

שלך באהבה. הדסה.

ד"ש מרבקה, שולמית, מינה ושושנה.

* * *

ב“ה כ”ב בניסן תש"ד       הדסה יקירתי שלום רב לך!

כבר החג חלף עבר, שוב אני נכנס לחולין הגדול, על אף שאין הבדל כאן ניכר מאוד, בכל זאת מצא לי כאן אחד להגיד לפני רגעים מספר: “קודם הילדים ואחר כך האישה”, אבל ידעתי לכלכל את חובותיי, וגם הלילה אכתוב… האנשים מפריעים במקצת, אבל אין ברירה. […] הספקתי החג לנוח טוב ולקרוא הרבה, ספר אחרי ספר, ועיתונים וחוברות, והימים עברו לפי חשבון הדפים, כל הזמן חיכיתי לתשובה על המכתבים, לפי החשבון לא יכול היה להיות שום דבר, אבל החפץ העז לקבלני דואר דחפני להוציא את מכתביך האחרונים, ולסנן מילה במילה, ולרקום את מסכת חייך באחרונה, לולא היה מאוחר הייתי גם טווה, שוזר את חוט המחשבות הרבות. בחדרים שקט, ואפשר באמת כאן לשכוח את הכל, ובאמת השתחררתי מכל רוח הקסרקטין לשעות ספורות, וצללתי בתהום העבר וההווה, בכדי לנחש את ביאת העתיד. […] כאן אצל הרב קוראים לי “משוגע”, חוזר בלילה מאוחר, ורק אז מתיישב לכתוב, עובד כל היום וקורא הרבה: “משוגע”! כן שוב משוגע, כמו אז בלכתי אחרי הצאן בחורשת גבעת עדה, בלקטי פרחי סתיו… כי יש פרחי נפשות צעירות כאן בגטו הזה, כי יש כאן שרידים לגזע עתיק ובריא, ואני שותה בצמא את חייו, ומקשיב להתעוררות חייו, כה נחמדים כאן אחדים מהילדים.

אגב, יצאתי אתמול העירה קצת להיפגש בחיי העיר, קרה לי להיפגש עם הקרירות של ההווי ומחיוורון החיים של בית הכנסת, ובעיקר מטמטום הלבבות, שילדים קטנים לא מוצלים ממנו.

בעומדי בבית הכנסת ניגש אלי ילד בן 5–6 ושאל אותי אם ידוע לי מי מתפלל הערב? כמובן שאלתי אותו: למה הוא שואל זאת? תשובתו הייתה: שהוא רוצה לדעת אם החזן ישיר הערב? אני לא אוהב את התפילה, רק את שירת החזן, כששאלתיו אם הוא לומד בבית הספר? ענה לי: שהוא מתחנך בבית ספר של “עובדים” ושם לא אדוקים, “גם אני לא חושב להיות “אדוק” – פלא אם ילדים קטנים נעקרים מאתנו, כאן שאלת החירות ביסודות הנפש נוגעת, הרהרתי הרבה על המציאות הזאת, על הפסיכיקה של הילדים, שבאים לשמוע את הניגון, ולא “חושבים להתפלל”. בערב הייתי בתערוכת: שטרוק, בודקו, ושטיינהרט. רציתי לקנות איזו יצירה עבור הקבוצה, לדאבוני לא היה לי כסף, יצירה של אמן בעד 80־200 לא”י, זול זול בשוק היצירה.

[…] אני אשתדל לבוא, אם ירצה השם, במוצאי חג, לכל הפחות בערב להיפגש עם הקרובים ואיתך. אולי אצליח? […] עוד מעט השמירה מתקרבת, יש לי עוד איזה שעות לישון, ולכן סלחי בעד הכתב המשובש במובנו העגנוני.

חג שמח ומבורך, חג חירות מתוך העצב ומתוך העול הקשה, מול חורבות הגולה והרג עמנו, בצער עולם ובצער משפחתי נזקקה, כי ישוב אדם לטובו והעולם לשלומו, ואנו נבנה את ביתנו בהרי ירושלים כבימי קדם, נכשיר את עצמנו לעלות ולהעפיל, לבנות ולנטוע, זה בערך הדבר המוטל עלינו בעת מצוקות קשות ורבות, נהיה שמחים ורעננים כמו האביב, מזוקקים וקווים כמו החופש והחירות. ייתן לנו ה' לזכות בשוב העולם למנוחת יצירה ותחייה, ולנו יקרה להגשים את חובותינו ורצוננו החמים.

ד"ש לכל הקרובים והמכרים. שלך הצופה לגאולה ואביב של העם, הארץ והאדם. שאול

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. מוצש“ק חג הפסח, פרשת שמיני. כ”ב בניסן תש"ד

שאול יקירי!

בעצם מגיע לך כבר מכתב ארוך, אחרי הטלגרמות ששלחתי באחרונה, אבל אינני יודעת אם אהיה מסוגלת לכך, אם כי זה אחרי החג ונחתי, אני מרגישה קצת עייפה, כי היום היה חם מאוד.

אינני יודעת מה היא הסיבה שמכתבי לא הגיעו, אני כותבת כל הזמן בקביעות, כרגיל. אני מקווה שבינתיים כבר הגיעו אליך ותדע את מצב העניינים.

עדיין לא קבלתי תשובה על מכתבי לקצין המקשר, אני בצפייה תמידית, גם החג כבר עבר, אצלנו כמעט שלא היו אורחים, חוץ לבחורים מכפר עציון, לעומת זה בעציון לא פסקו הביקורים כל ימי החג.

ברנדי בלתה כאן את כל החג והרגישה טוב מאוד, היא אומרת שזה הועיל לה יותר מבית ההבראה ב“הר שלום”, אני שמחה מאוד, שיכולתי לעזור לה, היא נוסעת ביום ב' יחד עם ורדה, גם אני אסע אתן.

אני מרגישה ב“ה טוב, בשבוע שעבר שכבתי כמה ימים, היה לי קצת חום, זה היה אחרי הנסיעה לכפר עציון ולת”א, אני חושבת שזה היה מההתאמצות והטלטולים בנסיעות, העיקר שזה עבר בשלום, זה ילמד אותי לשמור יותר על עצמי ולא לשכוח אף לרגע את מצבי. מחר אי"ה שוב אתחיל לעבוד.

כאן אין דברים מיוחדים, הכל במסלולו הולך, כעת מצפים להעברה, ייתכן שלשבועות כבר נהיה בעציון. אני חושבת שמבחינת המנוחה וחיים מסודרים היה לי יותר קל כאן, שם הרעש קצת גדול מדי והצפיפות רבה מדי, לעומת זאת תנאי האקלים אידאליים, כאן כבר התרגלתי ואני חיה באמת כמו ב“מעברים”, יש לי כל התנאים לכך, היחס מצד החברה הוא טוב מאוד, למעלה מן המשוער, סוף סוף אנשים כבר התבגרו בשטחים מסוימים. אני מקווה שגם בעציון אוכל ליצור לי תנאים ואוכל לעמוד על השמירה נגד הכל.

שלך באהבה ותקווה. הדסה.

ד"ש מרבקה וחילי ברנדי ורדה והיתר.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. כ“ג בניסן תש”ד.

שאול יקירי!

אינני רוצה להתחרות אתך, כי אף פעם לא אוכל להשיג אותך בחריצותך. אני רוצה רק במידת מה לתקן את מה שהחסרתי בימים האחרונים, שוב לא תהיה זאת תשובה ישירה על מכתביך האחרונים, כי על אחדים עניתי בינתיים ועל אחרים עלי לעמוד במיוחד, ברצוני למסור לך על נסיעתי לעציון.

הרעיון לנסיעה זו צץ בי באופן פתאומי, כתגובה על מכתבך. ברצוני היה תיכף להתחיל לעשות צעדים מעשיים לסידור העניין, מכיוון שרבקה הזמינה את מנחם רק לימים האחרונים של החג, מצאתי לנחוץ להיפגש אתו יותר מוקדם, היה לי צורך להתייעץ ולדבר אתם ולכן החלטתי לנסוע ויהי מה.

בעומדי בתור בת"א, עמדה על ידי אישה די צעירה, פניה היו רעים והיא הייתה עצובה מאוד, לעיתים התיישבה וניכר היה בה שהיא חלשה, נאנחה ובכתה כל הזמן. מתוך שיחה עם שכנתה שעמדה על ידה, נתברר לי, שהיא חלתה בריאות והיא נוסעת למקור חיים להבראה. כשראיתי אותה לפני, כה אומללה, התעורר בי החשק לנחמה. נזכרתי בעצמי לפני כמה חודשים במצבה היא, אולי הרגשתי גם קצת גאווה על גבורתי אז – אני לא בכיתי ושכני, שעמדו סביבי, לא יכלו אפילו לשער מה נעשה בי, כלפי חוץ הייתי שווה עם כולם.

נגשתי בלי היסוסים לאשה, לא התחשבתי שעומדים מסביב, שומעים את דברי, והתחלתי לנחמה “תסתכלי בי, לפני תשעה חודשים הייתי חולה כמוך, כעת אחרי היותי בבית הבראה, חצי שנה, הבראתי. (לא אמרתי לה שזה עוד ייקח הרבה זמן), רק אל תתייאשי ושמרי על מצב רוחך, זה יועיל יותר מכל הרפואות”. האישה הסתכלה בי בתימהון ולא האמינה בהתחלה. אחרי שדברתי אתה זמן מה, הפסיקה לבכות ונרגעה. בהכנסה לאוטו הבטיחה להחזיק מעמד והודתה לי מאוד. היה לי נעים לזרוע נחמה לתקווה, לתוך לב מיואש ולמה לא לעשות את זאת? הייתי ממש מאושרת בראותי את השפעת דברי עליה.

הדרך לעציון יפה מאוד. מירושלים נסעתי יחד עם יוסף אורגלר, פגשתיו במשרד ההובלה [“בידרמן הובלות”, ברחוב חבצלת, משם יצאו האנשים ובתקופת המצור גם השיירות, לכפר עציון], סביבה אחרת לגמרי, הרים וסלעים, אך במקומות רואים גם שטחים מעובדים יפה לדוגמא. בעוברנו בבית לחם, על יד קבר רחל אמנו, היה לי חשק לסור פנימה, והחלטתי שאם תבוא, נלך שמה יחד. נהדר הוא המראה על בריכות שלמה, מה חבל שאין זה יותר קרוב ליישובנו.

הדרך מהכביש לנקודה יפה מאוד, על יד הכביש פרקו החברים בית. קרוב לו ישנם שטחים שמעובדים על ידינו, נזרעו שם תבואות חורף, אך לא הצליחו. כבר מרחוק הכרתי את המחנה, לפי התיאורים והתמונות. המראה הוא יפה מאוד, עושה כבר רושם של יישוב, סביב המטע מעובד יפה, העצים מסוידים והירק מתבלט מרחוק. בהתקרבי ראיתי לתימהוני הרב, שחדר האוכל עומד ומתחילים כבר לסדר את הגג. החברה שמחו לי מאוד וקבלוני בחביבות רבה. המחנה באותו יום עשה רושם של עיירה יהודית. הסידורים לפסח נעשו בקדחתנות רבה, בעיקר הבחורות שמה מתחרות בקישוטים לחדרים, אחת רוצה לעלות על השנייה ועל ידי זה נוצרת שמה אווירה של רדיפה אחרי, לא אגיד מותרות, אבל בעל־בתיות מופרזת.

עם עקיבא סיירתי במטע וביער, אפשר להתלהב בהחלט, נעשתה עבודה ענקית ורואים שהושקע הרבה, השתילים בלבלוב והעצים פורחים, אחוז הקליטה הוא יפה מאוד, הסביבה היא נהדרת, ראוי המקום לאהבה ולהקרבה. ייתן ד' שהאחזותינו בו תביא לברכה.

אינני רוצה לאבד מילים על יופי המקום, הרי הוא מוכר לך, אני התרשמתי טוב מאוד הכל מה שמסביב, אולם הצפיפות הרבה והרעש, מכניסים ספיקות ללבי ומעוררות השאלה: האם אוכל לחיות במנוחה בקן הומה זה? עדיין לא הרגשתי את אורח חיי המיוחדים, לא בבית הבראה ולא בכרכור, המחנה הוא קטן ושקט, אך שמה ברעש ובעבודה הקדחתנית, אוכל להחזיק מעמד? למרות התנאים האובייקטיבים, האוויר הטוב ומעלת המקום מבחינת האקלים, החיים עבורי יהיו בוודאי יותר קשים. אצטער הרבה על אי היכולת ליצור ולעבוד יחד עם כולם, אך אקווה שבעז"ה אתגבר גם על הקושי הזה, אמנם הרבה מרץ יהיה דרוש לכך ורוח התגברות עצום, אבל רצוני לעמוד שוב ללא רתיעה ולהחזיק מעמד עד בוא הזמן, בו פעם גם אני אוכל לעמוד עם כולם שווה. קשה ורחוקה היא הדרך בה ללכת אני מצווה, אך החלטתי להתקדם ויהי מה ולהגיע למטרה הנכספת.

שלומי ב“ה טוב. אני מקווה שקבלת בינתיים את מכתבי. אני שמחה שיש לך הזדמנות קצת לנוח. האם חזרת כבר? מה מצב רוחך כעת? האם המתיחות עוד כה גדולה? היה שקט אם גם לא יתקיים כל המבוקש. בעז”ה נתגבר על הכל.

שלך באהבה ומנוחה. הדסה.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. כ“ו בניסן תש”ד.

שאול יקירי!

כמטר רצוי המביא את ברכה מהשמיים, ניתכו עלי בבת אחת ארבעה מכתבים (מי“ג, י”ז, י"ח בניסן), הנני מתביישת בעד הרשלנות שבזמן האחרון חלה אצלי, אך אין זה לגמרי באשמתי, בהיות ברנדי כאן, רציתי להתמסר לה ולא יכולתי הרבה זמן להקדיש למכתבי, ביום ב' נסענו יחד אתה, היא חזרה הביתה במצב המניח את הדעת, כאן נחה הרבה ואני שמחה לכך, שיכולתי להחזיר לה במידת מה את המגיע לה ממני, נקווה שבמשך הזמן תחזור לאיתנה אי"ה.

הייתי אתמול בשיקוף, הכל בסדר גמור, הנחתי על דבר החום הייתה נכונה, גם הרופא אמרה שזה היה התאמצות, כעת כבר עבר הכל ואני אדע להבא לשמור, אל תדאג לי, אני מרגישה כבר מצוין.

וכעת בדבר שעומד במרכז מחשבותיך, היינו אתמול עם מנחם אצל הקצין המקשר, דברנו והסברנו את המצב, הוא לוקח את הכל במעשיות רבה, אמר שהוא יעשה את שלו, אבל לא מבטיח את סידור העניין, בין יתר נימוקיו לשלילה, הייתה טענתו שמצב האישה בקיבוץ, יותר קל מאישה זאת שבעיר, ואם יש שני מקרים שווים, הרי האישה העירונית, הבודדת, אפשרויותיה בהצלחה בעניין זה יותר גדולות [להביא לשחרור מוקדם של בעלה]. הסברתי לו שדווקא בקיבוץ ובעיקר בנקודה חדשה, המצב הוא קשה בהרבה יותר, כי הבן אדם ניתן לביקורת. הוא עשה רושם טוב מאוד, אדיב, מדבר יפה, אבל איש צבא, תקיף ומעשי, ובכך אתה רואה שאנו עושים את הניתן לנו, אם הדבר יצליח יהיה טוב ובוודאי שזה יעזור לנו בהרבה, אך אם ח"ו לא, אל לנו להתייאש, אלא לעמוד בפרץ עד הסוף… אני רואה ממכתביך שהדבר משפיע עליך מאוד וממש הורס אותך, אבקשך מאוד: התגבר! אל תיתן לכוחות ההרס מקום לשליטה בך! הנך עובר מקיצוניות אחת לשנייה, כמו כאלה לא מסתדרים פה מהר ובכלל לא טוב לבטוח בסידורם, אם כי זכותנו המלאה לכך, נעשתה כאן שגיאה יסודית, הדבר נעשה מאוחר מאוד, כי בינתיים אחרים, אולי פחות ראויים לכך, הצליחו והצלחתם זו יוצרת את ההגבלות וקשיים לאלה אשר מגיע להם. בבקשה ממך, בל יהיה לך מוסר כליות, שלא עשית את חובתך כלפי, הנך צודק שעשית את הכל לפי יכולתך והבנתך, אילו הייתי דורשת ממך את הדבר ולא היית מקיימו, אז החרטה במקום, אך אף פעם לא דרשתי ולא חשבתי על הדבר, כמו שגם אתה לא עשית את זאת ולא מתוך חוסר הבנה כלפי, אלא מתוך הכרה, שלא נאה לך לעשות כך. צודק מנחם באומרו ששנינו תמימים מאוד במובן זה ולא רואים את מנהג העולם סביבנו, אלא חותרים ישר לקראת המטרה הנעלה “לאנשים כמוכם צריך שהעולם סביבכם יהיה טוב יותר, אשר בו כל אחד ממלא את חובתו כמוכם”, הוא טוען שאני, במקום להגן על עצמי, עוד מסייעת לך בקיצוניותך וברחיפה לעולם עליון, אין אנו מעשיים והאמון שאנו נותנים בסביבתנו, אינו במקום, כי אין אנו חיים במציאות.

אולי הוא צודק, שהננו תמימים מדי ובזכות תכונתי זאת ניצלתי במידה רבה, אך יש נקודה בה אנו שנינו מתאחדים, אתה המרחף בעולם הנעלה ואני העומדת מוצק על הקרקע, טוהר המחשבה והגשמתה בחיים, והנקודה הזאת מביאה אותנו לידי מעשים שאנשים בעלי הגיון ישתוממו עליהם. הקושי שבחיינו גרם לכך שהתרגלנו אליו במידה כזאת שהננו משתוממים: “האפשר?”, האם זה לא יפגע בטהרת המעשה? לכך אנו משרכים את דרכנו, מבלי לעשות את חשבוננו אנו… את חשבון חיינו המשותפים, בו בזמן שאחרים נוקטים אמצעים שונים להקל על עצמם, אם גם הקשיים שונים בהרבה בחינות.

אל לך לייסר את עצמך ולקחת את כל האשמה עליך, במקרה זה שנינו אשמים במידה שווה ואם הפעם לא נצליח להקל על עצמנו, לא בך צריך לפגוע הדבר. התחזק עד קבלת הידיעות הוודאיות! אני מרגישה ב“ה טוב, מצאתי שוב את שיווי המשקל, התגברתי במידת מה על הכאב הצורב. על רחל אין לע”ע כל ידיעה, עדיין לא הצליחו להתקשר, הסיכויים הם קטנים מאוד.

כאן אין כל חדש, החיים הולכים במסלולם הרגיל, חילי הקטן נחמד מאוד, נעשה שובב, היום כבר עמד בעצמו. רבקה עסוקה במחסן. את החבילה עדיין לא קבלתי, את התמונה קיבלתי, אינך נראה טוב ביותר, שערתי את זאת. שמור על עצמך, כי הרגשה שהנך נהרס, תזיק לי יותר מכל הכישלונות שבסידור העניין. אני נאלצת לגמור, כי מאוחר. בקרוב אשתדל לעזור על יתר הדברים.

שלך באהבה ובאמונה. הדסה.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. ג' באייר תש"ד.

שאול יקירי!

זה כמה ימים שאני מתכוננת לכתוב, אך תמיד הנני נאלצת לדחות, כי החום בחדר הוא כזה גדול, שפשוט אי אפשר לשבת בו, בורחים החוצה לשאוף קצת אוויר אחרי החום הלוהט השורר ביום.

בוודאי קבלת את מכתבי בקשר עם צעדנו שנעשו לסידור העניין. ביומיים האחרונים נוכחתי שהקצין עורך את חקירתו, התעניינו אצל ד“ר גולדשטיין וגם אצלי בקרו. ד”ר גולדשטיין מסר פרטים על המצב שהיה ועל נסיעתי לבית הבראה ועל מצבי היום ומפנה אותם לרופא המטפל בי. כמובן שעל ידי החקירה הזאת רק מתבררת אמינות הפרטים שמסרתי במכתבי לקצין.

יש כאן אבל קושי עיקרי, שאני בצדקת עניני וכלל וכלל לא התחשבתי בו – הסירוב של אישור בכתב וזה כמובן יכול להיות הגורם המכריע.

אני כמובן אנסה עוד פעם לשכנע אותו בנחיצות הדבר, אחרת זה יכול להביא למסקנות לא רצויות, כמו עזיבת הקבוצה, במקרה של קושי רב באורח חיי המיוחדים, בו דרושים כוחות עצומים להתגברות ובמקרה של עזיבת הקבוצה, הוא רציני יותר והגורם הנפשי בו לא רוצים להתחשב כעת עלול להפך לגורם כלכלי ופירוש הדבר ידוע לכל.

ובכן הנך רואה את מצב הדברים כהווייתו, אם יש לך אפשרות שמה, להשיג את המבוקש, עשה את הצעדים הדרושים לכך, אולי יש לך גם אנשים היכולים להשפיע, כי אם הסירוב לא ישבר, אפשר כאן רק לקבוע את המצב העובדתי של מציאת המחלה וזה לפי דבריו של הקצין לא יספיק.

אגמור, כי העט לא בסדר. אבקשך לא לבזבז את לילותיך לכתיבת מכתבים, מוטב שתנוח, אני אסתפק בפחות מכתבים. שלומי ב"ה טוב, כמובן שבחיים, האיום הזה זה יותר קשה, אבל מה לעשות? החבילה נתקבלה, שילמתי הרבה מאוד מכס (70 גרם), התיק מוצא חן בעיני רבקה וכולם. כמה עלה?

שלך בברכות לבביות. הדסה.

ד"ש מעקיבא, רבקה, שולמית, מינה, שרה ועוד.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. מוצש“ק ו' באייר תש”ד

שאול יקירי!

בדעתי לכתוב רק כמה מילים, כדי שלא תיווצר הפסקה גדולה.

בחדר חם מאוד ואני גם רוצה להקדים בשינה, כי מחר אני נוסעת ועלי לקום מוקדם.

אחרי מכתבך מיום י"ט בניסן לא קבלתי יותר, אמנם ישנם עוד כמה מכתבים שעליהם לא עניתי עדיין, אבל כדי לעשות את זאת דרושים תנאים שאינם כעת, סבלנות וזמן, עליך לסלוח לי על כך, כשמזג האוויר ישתנה לטובה והחום יחזור להות נורמאלי, אשתדל למלא את חובתי זו, זה למעלה משבוע ימים חמסינים חזקים מאוד והחום הוא ללא נשוא, ממש מוציא את הכוחות וגוזל מרצון החיים, לפנות ערב, כשמתקרר קצת, אני יוצאת לטייל, על פי רוב עם שולמית ושושנקה ומינה, זהו כמעט הדבר היחידי שנהנים ממנו במקצת – מעט אוויר ותנועה, אך לפעמים גם זה בלתי אפשרי, כי החום מחליש מאוד וכל צעד מכביד, כמובן שגם קריאה לא באה בחשבון והימים עוברים ללא תועלת.

במכתבי האחרון כתבתי לך על מהלך העניינים, בינתיים לא נתחדש כל דבר, מנחם בוודאי כתב לך על הצעתו הוא. מה דעתך עליה? אני מצידי לא מוכנה לתמוך בה. הוא אומר אמנם שאני תמימה מאוד, אבל זה נגד הכרתי.

אתמול קיבלתי מכתב מאסתר, היא כותבת לי על כמה מקרים שקרו באחרונה במוסד, לא משמחים ביותר… גם מטובה קבלתי מכתב, כבר מזמן לא כתבתי לה, אך תמיד כשפגשה את החברה, שאלה עלי, אחרי כמה תשובות בעקיפין, נודע לה שלא הייתי זמן רב בבית ושהנני חולה, כמובן שדאגה לי, שתיהן שואלות עליך ודורשות בשלומך.

כאן במחנה אין כל חדש, רק השבוע הביאו את האפרוחים. חשבתי הרבה על הימים שלפני שנה, כמה הייתי שקועה בעבודה איתם! כלום אתה זוכר? התפוחי אדמה בגן יפים מאוד ומבטיחים יבול טוב, כמובן ששושנה נהנית מפרי עמלה, היא עובדת באמת הרבה מאוד ומתמסרת מאוד, לפעמים אני מקנא בה, הייתי רוצה שוב לעבוד ככה, האם ישובו פעם ימים כאלה?

שלך באהבה ומסירות. הדסה.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. י' באייר תש"ד

שאול יקירי!

כפי שהנך רואה אני שומעת בקולך ולא מתאמצת יותר מדי בכתיבה. היום זה אמנם כבר המכתב הרביעי, אבל כעת יהיה לפחות מצפוני נקי כלפי כולם, כבר כתבתי היום לאסתר, לטובה, ולרחל לטירת צבי.

הייתי ביום א' בת“א, אצלי הכל בסדר, הזריקות הולכות כשורה. דיברתי ארוכות עם ד”ר מ. לפי דבריו אין כל סיכויים שהדבר יעבור, הוא סיפר לי שכל מקרה בא לדיון במרכז קופ"ח ומנה לי גם שני מקרים חמורים מאוד, שדנו עליהם בשלילה.

ובכן, חושבני שאין לי כבר מה לסדר כאן, עשיתי את הכל מה שבידי לעשות, אם אפשר לפעול מצד אחר, עשה את זאת. הוא אומר שגם הוא מסכים לכך שעניינינו צודק, אבל יותר מדי אנשים הקדימוני וזה כמובן מכביד מאוד. גם אצל ברנדי בקרתי, היא שוב לא מרגישה טוב ביותר, אבל ורדה הקטנה נחמדה מאוד. כאן מדברים הרבה מאוד על ההעברה, יש סיכויים שעוד לחג השבועות נוכל כולנו לעבור, כמובן שכולנו שמחים לכך. מינה הייתה השבוע לבקר בכפר עציון, מתלהבת מאוד מהסביבה ומכל הנעשה, הספיקה לדבר עם יתר הבחורות, מעניינת תפיסתם על “אנחנו” ו“אתן”, הן כאילו הגיבורות, סבלו, ואנו בכרכור, חיים חיים קלים, להן הכל מגיע והדגישו שאפילו רכילות אין להן זמן לדבר, כה שקועות הן בעבודה… ובינתיים מידיינים על כל שטות ימים שלמים… כמה אחרים הם הבחורים, בשקט ובהכרת חובה, עושים את מלאכתם מבלי לדבר הרבה ומבלי להתפאר, כנראה שהבחורות (כמובן רק אורח סובל מזה, אבל זה יוצר אווירה) קלטו מה מעמדם, הן כותבות על כך את הפרזות המסולסלות ביותר, שלפי דעת כל אדם, בעל הכרה, נחשבות כמחוסרי ערך וכעת הן דשות בהן, כמה חוסר בגרות? עדיין לא הגענו למצב הרצוי, חצי שנה של המצאות במקום, אפילו אם באופן מקרי, עושה מפרח – בית (כמובן רק בעיניהם), אנשים בעלי זכויות, המרשים לזלזל באנשים בעלי ותק להתמסרות, אשר שנים שוקדים על גורל הקבוצה. נדמה לי שיעברו חודשים עד שבמובן זה יסתדרו העניינים, לעת עתה מחכים להעברה ומוכנים על ויתורים… אחר כך נראה.

שלך באהבה ותקווה. הדסה.

* * *

ב"ה

מוצש“ק י”ג באייר תש"ד

שאול יקירי!

את מכתביך מכ“ב, כ”ד, כ“ו, כ”ז, קבלתי בבת אחת, כרגיל בזמן שמצטבר הרבה חומר, קשה לי לענות על הכל ולכן אנהג כמנהגי תמיד.

הנני שמחה מאוד ששוב תוכל למצוא לך זמן לקריאה ולכתיבה ושהנך מוצא סיפוק בשיחותיך עם עקיבא, זה בוודאי מזכיר לך ימים שעברו לבלי שוב, אך נדמה לי, שאתה בכל זאת קצת מגזים בהתמסרות! אמנם אי אפשר לדון על זה, כי גם אני הייתי עושה ככה. האם עוד הרבה זמן תישאר בעיר או תחזור למקומך? על החופש לא אעיז לשאול בכלל…

גם אני חזרתי קצת לקריאה, כי מזג האוויר נעשה יותר נוח, אני קוראת את “נילי” ובאנגלית נובלה של שטינבק THE MOON IS DOWN. איך אתה מתקדם באנגלית? אני בזמן האחרון לא כ"כ חרוצה.

כאן הכל בסימן העלייה, לא מדברים על דבר אחר ומתכוננים גם למעשה, הבחורות מסורות וכובסות בלי הפסקה, אני עושה סידורים מיוחדים, מה שנחוץ לי, אני מוסרת למכבסה, לפני שבוע סידרתי בעצמי את החדר, כמובן שבאותו יום לא עבדתי, עשיתי את הכל לפי הקצב הדרוש, בסוף בעבודה גם נהניתי.

אני תופרת כעת בשביל הילדים, ראיתי את ההגדה ששלחת עבורם, זה די מוצלח, לפי דעתי כמעט מתאימה רק עבור אורה, הילדים הם כולם נחמדים מאוד ומתפתחים יפה, עוד מעט יהיה אי"ה מחזור חדש, שולמית מרגישה טוב מאוד, נראית טוב ועובדת כל הזמן אצל הילדים ואני נהנית ממנה, בערבים אנו יוצאות כמעט כל יום לטייל יחד.

על הנעשה בעציון, בוודאי יכתוב לך מנחם, לעקיבא שוב מציעים להיכנס לפעולה, מנחם אמר לי שאולי יבקר אותי השבוע, אני רוצה להשפיע עליו, שבכל אופן יבקש משהו על עצמו, אחרת רק יתנוון שמה ויאבד עצמו לדעת, במובן נפשי. אגמור כי מאוחר, אשתדל בפעם הבאה להיות יותר הגונה.

שלך באהבה. הדסה.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. ל“ג בעומר. י”ח באייר תש"ד.

שאול יקירי!

באחרונה מגיע אלי שפע מכתביך ואני לא מספיקה לענות על כולם. השבוע הגיעו מכתבים מא‘, ב’, ד‘, ז’, ח', באייר, חמישה לשבוע, אין להתלונן על כך כלל וכלל.

כבר די מאוחר ואני שוב אהיה נאלצת לקצר. כה הרבה הרהורים בראש וכשמתחילים לכתוב, קשה למצוא את המילה, לא תמיד מצליחים בשטף הנכון להעלות את הכל על הנייר, אולי מפני שידינו קצרה או שפתנו דלה? יתכן ששניהם יחד.

בכתבי אני כל פעם מפסיקה, ערב קיץ נאה בחוץ, השקט שמסביב הומה מרוב קולות של מקהלת השדה, התזכור את הערבים האלה? אני מעלה אותם על זכרוני ולכן מעיק עלי אווירו החם של החדר, מתעורר החשק שוב לשוטט בחוץ, בשבילים הידועים, לצד הרע היקר, לשוחח עד שעה מאוחרת על הסובב אותנו ועל הנעלם מעינינו, לבקר, לברר, ולתקן ולתכנן.

אשתדל לכן לענות רק על השאלות הנוקבות ואתך הסליחה, אקווה שבפעם הבאה אתקן את המעוות ואאריך יותר. ההעברה שוב תידחה כנראה, כי עדיין לא קבלנו את האוהלים, בכל אופן, על שבועות אין מה לדבר. הצד הכספי של נסיעותי, מסודר ע“י הקבוצה, אני מקבלת כל פעם מהתקציב של ועדת בריאות, זה היה מובן מאליו ובכלל לא נתעוררה כל שאלה על כך. עקיבא קרוב לוודאי ייצא. מרחל לע”ע לא שומעים כלום, אך כעת נוצרת שוב תקווה על אפשרות של עלייה מהונגריה.

כאן אין שום חדש, היום (הלילה) מעבירים את המכוורת לעציון, היו גם כמה טיפות גשם, כנראה זה כבר המלקוש, השמים מצד מזרח היו מעוננים ובעת השקיעה נתגלה מחזה נהדר, מצד אחד אור בקע והזהיב בזהרו את הכל, ההרים סביב, בתי הכפר השטופים בשמש, מצד שני קבוצות של עננים כהים, אשר צבעם מעניין מאוד ע"י ברק השמש, באמצע שדות רחבים, עם ממטרות מסתובבות, מחזה מרהיב את העין, ברגע זה נעשה לי יקר הנוף הזה, אשר היה לי קשה להתרגל אליו אחרי שהותי הרבה בעמק. ושוב אנו עוזבים את המקום שהתרגלנו אליו, כדי להשתקע בנוף אחר. כל פעם גדלה ההכרה של יופי ארצנו היקרה – הן בעמק, הן בשומרון והן ביהודה, הלוואי ונוכל הרבה לעשות למענה!

שלך באהבה. הדסה.

* * *

[לראש הגבעה בכפר־הרואה, (נקראה ע“ש הרב קוק זצ”ל), עליה ניצבת ישיבת בני־עקיבא, בראשותו של הרב משה צבי נריה, שהיה רבו ומורהו של שאול].

ב"ה

ל“ג בעומר תש”ד.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. כ“א באייר תש”ד

שאול יקירי!

כנראה שוב רק בטלגרמה תזכה ממני, אינני אשמה בכך, הדברים מסתדרים כך, שאחרי כל החלטה לכתוב לך כבר מכתב הגון, בא משהו שמפריע בביצוע החלטתי, היום למשל באה ברוניה, היא שהתה כמה ימים בטבריה, כי היית זקוקה לרחיצה שמה, כמובן שהייתי צריכה לטפל בה קצת ומכיוון שכעת די מאוחר ועלי לנסוע מחר, הנני נאלצת לקצר.

היא תהיה כאן כמה ימים, כדי להתחזק קצת, אחרי עמל הרחיצה, הנך יכול לתאר לעצמך שאני במתיחות ידועה, בל ידוע לה משהו על דבר מחלתי, יהיה צורך בזהירות רבה, למזלנו רבקה גרה בכפר פינס ויש לה חדר נעים ובאופן כזה נוכל להחזיק אותה בריחוק מה מן המקום, שלא תרגיש באורח חיי המיוחדים ולא תראה אותי לנוח, בזמן שאחרים עובדים, חו"ש שיגיע לאוזניה אף שמץ של דבר, כי הנני בטוחה שהייתה מבכה אותי יומם ולילה… למה לי?

שלומי ב“ה טוב. כאן הכל בדרכו הולך, שוב מדברים על דחית ההעברה, כי לא יכולים לקבל אוהלים, אולם יתכן שבינתיים הכל ישתנה, יום יום עם תכניתו ושינויו. צבי היה כאן בשבת ואמר לי שבעציון רוצים שאני אעבור כבר לשבועות, כי שם יותר טוב בשבילי. כעת נתפנה חדרה של שרה ב. היא קיבלה חופש עד שצבי יחזור, כי לא מרגישה טוב ביותר וקשה לה בקבוצה לבד, היא תהיה אצל אחיה. כעת רוצים לסדר עבורי חדר, אני הסכמתי, מפני שמבחינה נפשית אצטרך להתגבר על העניין במוקדם או במאוחר ומבחינת הבריאות, הרבה יותר טוב בשבילי בעציון, כאן אין טיפת צל וכעת כשבחדר הקריאה סודר בית האימון, כמעט שאי אפשר לשבת על המרפסת ולהיות בחדר כל הזמן בלי אוויר, זה לא יתכן, נדברנו עם צבי שיודיע לי עוד השבוע אם הסתדר המקום, אז אי”ה אוכל לעבור, אולי יותר טוב לא עם כולם, כי הרעש הוא יותר קטן, בכל אופן אודיע לך עוד על כך. ד"ש מכולם.

שלך באהבה ותקווה. הדסה.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. כ“ג באייר תש”ד

שאול יקירי!

בניגוד למנהג הנני מתיישבת לכתוב באמצע היום, בחוץ רוח קרירה ואפשר לשבת בחדר היום, לכן אנצל את זאת, כדי לא לקצר, כרגיל, בערבים כשאני כבר עייפה.

אני חייבת לענות לך על כל כך הרבה ממכתביך, שאינני יודעת במה להתחיל, אך טרם אעבור על זה, ברצוני לעמוד על מכתבה של רחל, שקבלתיו ביום א', הוא נכתב כמובן עוד לפני הכיבוש, זה מזמן ציפינו לו, כי האנשים שבאו בעלייה האחרונה עוד הביאו אותו, אבל הוא נעצר בדרך, כי היה במזוודה.

מתוך מכתבה ניכר שעברו עליה זעזועים קשים וכל תקוותה רק בעלייה. הנה קטעים אחדים: “תמיד קיוויתי שבשעת פגישתנו נוכל להעלות זיכרונות יפים מימים עברו… כיום אין לי יותר זיכרונות, גם היפים ביותר, נהפכו לכאב”. “כתבו לי על עצמכם, כדי שאדע דבר על חיי שתי הנפשות היקרות שנשארו לי, כעת אני יודעת מה הם חיים בלי בית ובלי מולדת, חיי היום, התאמצות אחת גדולה לשכוח את האבדה הגדולה ואת הימים שהפכו משרשם את חיי. ארץ ישראל היא היום תקוותי היחידה, ממנה אני מחכה את הנס – את תחייתי, היום כבר לא אני החזקה, המסוגלת לחלק גם לאחרים מכוחה – אתם המאושרים, כי הגורל חס עליכם וניצלתם מהגרוע ביותר. כעת הייתי רוצה להיות אתכם למען תחזירו את אמונתי, כי הנני מקווה שנשארתם כמו שהייתם ותעזרו לי”.

מתוך השורות האלה מבצבץ צער וסבל רב, אחותי היקרה! מה נורא היום בו גורשו כל היקרים לנו! הנני מאמינה לך, שעוד חודשים רבים אחרי זה היית נטולת חיים. עד כמה שניסיתי כבר לא פעם לתאר לעצמי את זאת, לא אוכל לתפוס את הכל במלוא אכזריותו וחומרתו, הנך צועקת שמהגרוע ביותר – הגורל הצילנו. מה ערך כל ההשערות לגבי מראה עיניים? הנני אשתדל לקוות יחד אתך, שעוד ביום מן הימים נזכה לראות את מישהו.

הנך יכול לתאר לעצמך את השפעת המכתב, בעיניים דומעות קראתיו וחזרתי לא פעם על הקריאה… תמיד יותר ויותר אוכל לחדור לעומק השואה האיומה. ותאר לעצמך שאחרי כה הרבה צרות ונדודים, כשנמצאים כה קרוב למטרה, שוב טרגדיה איומה סוגרת את הפתח היחיד של הצלה ושוב מחדש מתחילה הזוועה…

יש שמועות שאולי בקרוב תגיע עלייה משם יחד עם הרומנים, הלוואי שנזכה לראותה כבר.

רשימותיך האחרונות, מסדרת “ספר משהו”, נוראות בתוכנן, מעולם לא שערתי שכה הרבה עבר עליך ולמה החרשת? אמנם אוכל להבין את זאת, כעת אבין את סירובך לבקשתי, היה זה תמיד ברגעים היקרים ביותר כשבקשתיך, ולא רצית להפריע את השקט שהיינו נתונים בו, כי סיפוריך על האימים היו, בלי ספק מקדירים את רגעי אושר המעטים שנפלו בחלקך – אם פעם אי"ה נוכל להיות יחד, ללא היפרד יותר, אשתדל בכל יכולתי לגמול לך בטוב את הסבל הרב שסבלת, כי מגיע אחרי כה הרבה רע גם טוב ובינתיים הנדודים נמשכים ומי יודע מה יביא הגורל? כעת אני מבינה בכל הבהירות את קריאתך המרה “די!!!”, כי באמת די לך. ואשר לצורה ולסגנון של הרשימות, הנני משווה אותן לסדרת סיפוריו של אפטושי “בנפול פולין”, שמופיע עכשיו בתוספת שבת של עיתון “הצופה” ודעתי היא, שלא נופלות מהם.

את רשימתו של נריה ראיתי ב“זרעים”, [בטאון בני עקיבא],

משה צבי [הרב נריה]

מזבירציה עד בנגזי

“זרעים”, ניסן תש"ד.

עם יצחק נפגשתי מקודם. במועצה בז׳לונקה, שם היה קיבוץ־ההכשרה של השומר הדתי – “ראשית” – ושם נתכנסה המועצה הארצית. רציני ומרוכז עמד חבר־המועצה מזבירצ׳ה ודבר אידיש והרצה את משאלות הנוער לכוון ולהדרכה ובשעה מאוחרת המתיק סודי שיח עם שליח־הארץ על בעיות מסוימות ממשיות בהדרכה – “ראה, הבעת כאן השקפות כלליות – אולם איך וכיצד לפעול לפיהן, למעשה בחיי יום יום?” והיה הוא היחידי שעשה זאת… אכן, התלבט עמוקות בהדרכת קנו־סניפו, שלבטיו גבלו עם כאב ממש.

וכשישבתי כעבור כמה שבועות בביתו האדיב־החמים, של ר׳ שמעון טרלר, בקרקוב, ותכנתי עם הח׳ שלום את תכנית בקורי בסביבה, היה ברור: אני מוכרח לבקר בזבירצ׳ה.

ביום סתו מעונן, ירדתי מהרכבת בזבירצ׳ה, חברי ״השומר הדתי״, אשר חכו לבואי, הובילוני מיד לבית רוזנברג. יצחק, אמנם עוד טרם חזר מעבודתו, אבל הבית היה כולו ״שלנו״, קבלנו בחביבות מרובה מנחם, אשר בא זה עתה מסלבקוב, מקבוץ ״עובדיה״ המפורסם, וקבלנו בביישנות שאול הצעיר, החולם־המשורר ורגינקה הקטנה שמחה ביותר, לקראת האורח מארץ־ישראל.

כעבור כמה שעות כבר הייתי בקן השומר־הדתי, וכמה הפתיעני עיתון־הקיר: רשימות, שירים וכו' וכו'. אודה על האמת: עיתון־קיר כזה, לא ראיתי גם בסניף ירושלים. אולם, כשהבעתי את התפלאותי הרבה, לחש לי מנחם, כי העיתון, רובו מעטו של שאול יצא. אכן משפחת רוזנברג כולה השרתה את רוחה על קן־זבירצ׳ה. יצחק, מנחם ושאול הוסיפו לו רצינות וכובד־ראש, מסירות ונאמנות, גון רוחני ותרבותי.

מזבירצ׳ה יצאתי מלא רשמים ומלא ספוק. הגדתי תהילות הקן בקהל־רב, להנהגה הראשית בוורשה ולמזכירות העולמית בתל־אביב.

והנה עברו שנים אחדות ונחשולי האימים הציפו את פולניה וזע הלך על כל נפש מישראל וחרד במיוחד על אלה המוכרות, הקרובות, היקרות. לא־פעם ראו העניים בדמיונן פצצות נופלות בטרנוב ובקרקוב, בדומברובה ובזבירצ׳ה, בסלבקוב ובסוסנוביץ. ובלבי נשארה שאלה סתומה, מה גודלו של חבר פלוני – וחברה פלונית, של משפחות מארחים ומיודעים? ויש בתים אשר תפסו מקום מיוחד, אשר התאזרחה הדאגה להם ולא הרפתה מהם: בית רוזנברג בזבריצ׳ה. מנחם אמנם כבר הגיע ארצה ונכנס ל“¬קבוצת אברהם”, אולם יצחק איהו? ושאול איפה הוא?…

וביום אחד בהיר הגיעו עולים חדשים לבית הוועד הפועל בתל־אביב. עולים־פליטים בדרכים עקלקלות. דרך שבדיה, הגיעו ארצה, וביניהם, אחרוני סלבקוב וז׳ילונקה, אלה אשר אז בימי בקורך בפולניא, עוד היו בקנים־בסניפים, הנה הנם, וביניהם – שאול רוזנברג. כאז כן עתה, צנוע וביישן. למרות הטל¬טולים והגלגולים עוד תומת־ילדות שפוכה על פניו ורוך ועדינות. ויצחק היכן הוא? – נשאר בבית…

ושאול גם הוא הלך ל“קבוצת אברהם”, ופעם, כשעבד בפלוגה בחדרה, בא לשבות בישיבה והסיח את צערו על שאינו לומד, והיו, דבריו רוויי־כאב ממש כדבריו של יצחק אז בז׳ילונקה וזכרתי את המועצה בז׳ילונקה ואת הביקור בזבירצ׳ה ונצבט הלב בחזקה ודווה ודווה.

ושוב עברו שנים אחדות. לא ידעתי כי התגייס שאול ויצא לצבא והנה הגיעני “זרעים” האחרון, מלא התוכן ויפה־הצורה ובו מכתב מבנגזי על בני־עקיבא [ראה המאמר הבא] ועל התכונה לקראת הפגישה עם שרידי גולת אירופה. ועל החתום שאול ר. – ונרעש הלב עד היסוד ודמעות עמדו בעיניים…

– בחנוכה טלטלתי עצמי אליהם, כדי להדליק נרות בנשמותיהם הצעירות – כפחים שמורים וגנוזים הם בעיני – הוי, שאול היקר, היקר! רואה אני אותך משרך דרכך בליל־חושך מהמחנה הצבאי בבנגזי, אל מועדון “בני־עקיבא”, זה אשר אתה מדמה אותו "לסניפינו בגולה ובארץ ולבך הולם בחזקה, כי הנה נושאות המחשבות הרחק הרחק לעבר העב, כי הגה אתה הולך אל קן “השומר־הדתי” בזבירצ׳ה ועדתך הצעירה מחכה לך… _ _ _ ובהיעצר רגלך מול הסניף בבנגזי, הנך נכנס “להדליק נרות בנשמות צעירות” – נרות־נשמה לאחים ולאחיות בזבריצ’ה…

ביטאון "זרעים"

לפני חדשים אחדים עלתה פלוגת כיבוש, מקבוצת אברהם, לכפר עציון. בעלייה זו העפילה תנועתנו לאזור חדש, מרוחק מן היישוב העברי ועשתה מעשה חלוצי רב. הנקודה מרוחקת מירושלים 24 ק"מ, בדרך ההולכת לחברון, אין בסביבה אף יישוב יהודי אחד והיחס של היישובים הערביים השכנים, איננו כלל וכלל ידידותי. כמה פעמים ניסו היהודים להקים כאן יישוב ועם פרוץ מאורעות הדמים בארץ, נכשל הניסיון. הפעם בוצעה העלייה מטעם המוסדות המייסדים של התנועה הציונית, בהחלטה איתנה, לבנות במקום יישוב קבע, שיהיה הפותח לרשת יישובים עבריים בסביבה זו.

הסביבה הזאת, הייתה פעם במרכז הארץ, מהאזורים המאוכלסים ביותר במלכות ישראל וערש גדולי העם, מלכים, שופטים, נביאים וכו'. השבט הגדול בין שבטי ישראל, מצא את משכנו בהרי יהודה וחברון, השבט, שסמלו גור־אריה.

מצפון לנקודה: ירושלים, בירת הארץ ובית לחם, מקום הולדתו של דוד המלך ובדרום: חברון העתיקה. לסביבה זו הגיעו המרגלים בימי יהושע ומצאו את הארץ זבת ודבש, מבורכת באילנות משובחים: ענבים, רימונים, תאנים וכו', וגם אנשים חזקים נמצאו כאן, ענקים, שהפילו פחד עליהם. ולכן, בהתהלכך בהרים ובעמקים של האזור הזה, יכאב לבך על החטא שחטאה ההתיישבות העברית בתקופה האחרונה, להרי יהודה וחברון. עם העלייה לכפר עציון רוצה היישוב העברי לתקן את אשר הזניח בסביבה ההיא.

האזור של הרי חברון אינו קל להתיישבות, ההרים בכלל הם קשים להתאחזות, לעומת העמקים הגדולים והשפלה, שיש שם שטחי אדמה נרחבים ומים בשפע, בהרים יש מעט מים ואת האדמה הסלעית יש להכשיר הכשרה קפדנית ומייגעת, כל שעל אדמה צריך לסקל מן האבנים ולהכין לעיבוד. אין לנו דרך אחרת, אלא להכין לכיבוש את ההרים האלה בשביל המוני העם, כי הם רוב שטחה של ארץ ישראל. זו הארץ שהוטחה לנו בימי האבות, על הרריה ועמקיה, על מדבריה וסלעיה ועלינו להשקיע בהם את כל מרצנו, להחיות מחדש את השממה, להפכה לגן פורח, לכסות את ההרים בכל מיני עצי פרי ולהוציא מים מן הסלע. זהו צו התקופה של עם מחוסר מולדת, המושמד ברחבי הגולה ומשווע לגאולה. מפעל הגאולה שנעשה עד עתה ביתר אזורי הארץ, מחזק את אמונתם של כובשי ההרים, בהצלחת המפעל החדש, אשר בין ירושלים וחברון.

הנקודה שוכנת על הר, שגובהו מגיע ל־950 מטר. לפני זמן היה כאן מקום משכנם של כמרים גרמניים, עד שבאו חברי “קבוצת אברהם”, הורידו את הצלב מן הבית, הדביקו מזוזות, הכניסו ספר תורה והחליטו להקים כאן יישוב עברי, הבנוי על יסודות התורה והעבודה. במקום מצאו החברים ברכת מים ושטח מטעים במצב מוזנח, כל זה הקל על ההתאחזות הראשונה במקום. עבודה רבה וקשה מחכה לכובשי הנקודה, את האדמה, שתימסר לידם, יצטרכו להכשיר, לסקל מאבניה, לבנות מדרגות ולנטוע בחלקים המוכשרים גפנים ועצי פרי. לפי התכנית, יהוו המטעים הענף העיקרי בכפר עציון. חוץ למטעים, צריכה לקום כאן רפת גדולה, לול, גן ירק וכו', חושבים גם על מפעל תעשייתי מסוים.

אחת הבעיות החמורות במקום, היא בעיית המים. הבריכה שנמצאת במקום, לא תספיק אפילו לשתייה לכל חברי הקבוצה. בפתרון בעיית המים, תלויה בעיקר, התפתחות המשק ועתידו. אין סיכויים רבים, שיימצא פתרון, משביע רצון, בזמן הקרוב. הקושי העיקרי, מחוץ לגורמים האובייקטיבים, הוא חוסר אמצעים כספיים מספיקים לתפקיד זה, לע"ע תצטרך הקבוצה להסתפק בפתרון חלקי של הבעיה. בבניין המשק בכפר עציון, תעמוד עוד הקבוצה בפני בעיות חמורות, שפתרונן ידרוש מאמצים עצומים מצד המתיישבים ותקציב ניכר מצד המוסדות.

כרגע נמצאים במקום 40 חברים וחברות של “קבוצת אברהם”, היתר נשארו עדיין במחנה, שע“י כפר פינס. בכפר עציון עוסקים החברים בהכשרת קרקע, בטיפול במטעים הקיימים, שמירה, סידורי מחנה שונים וכו'. נמצאת במקום תחנת נוטרים עם 14 גפירים מחברי הקבוצה. עם התחלת בניין בתי המשק ובתי דירה, תעבור רוב הקבוצה לנקודה. פילוגה של הקבוצה לשנים, גורם לה סבל רב, זה מייקר את ההוצאות בהרבה; ע”י הגדלת השירות, ההנהלה, הנסיעות, 2 מטבחים וגם גורם לקשיים חברתיים, אמנם החברים מוכנים לקרבנות רבים, אולם הקבוצה מעוניינת להקטין את מנת הסבל מן החברים, כדי שיוכלו להשקיע את עיקר המרץ בבניין. אם הכל ילך למיישרים ולקבוצה יימסר תקציב התיישבותי מספיק, אפשר לקוות, שבעוד שנה תוכל הקבוצה כולה, לעבור למקום התיישבותה.

נוף המקום נהדר ומרהיב עין, האוויר צח וקריר ומרענן את האדם, זה הוא גורם מעודד לכובשי הנקודה, לחבב את המקום.

סגולה חשובה לסביבה זאת, שבה מורגשת האווירה של ארץ ישראל, יותר מבמקום אחר, כשמתהלכים בהרים האלה ומטיילים בכרמי הענבים והזיתים אשר בסביבה, קם לפנינו לתחייה התנ"ך עם מראות הנוף שלו; תיאורים שונים, ביטויים הרבה, משפטים ומונחים, שהיו עד עתה חתומים בנינו ובלתי מובנים, לובשים רוח חיים חדשה ונעשים קרובים לתושבי המקומות האלה. ספר שיר השירים, עם מראות הנוף הנהדרים שלו, נהיה יותר קרוב לך ונדמה, שרוב תמונות הטבע שלו, לקוחות מנוף המקום ההוא, “התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח”, “הדודאים נתנו ריחם ועל פתחינו כל מגדים”.

טיב הכרמים בסביבה, מסביר את ברכת יעקב ליהודה: “אסרי לגפן עירה ולשרקה בני אתונו, כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותו, החלולי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב”. כשנכנסים לאחת המערות הרבות המצויות בסביבה, מיד נזכרים בדוד המלך, המסתתר במערות, מפני חמת המלך שאול ועל לוחמי החרות בימי החשמונאים ובסוף בית שני נגד הרומאים, שהיו מתאספים במערות האלה, בהכינם מרד נגד המשעבדים.

הרשמים האלה נותנים יותר תוקף לדברי הנחמה של הנביא: “הנה ימים באים ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריים”.

שאול.

במלכות המנוחה והאמונה

(ביקור אצל יהודי דרנה בטוניס)

חיי היהודים בדרנה השתמרו ברובע מיוחד כביתר מושבות היהודים בגולה. הרחובות ברובע היהודים צרים ונתמכים בקשתות מקיר אל קיר כדוגמת הגיטאות של ירושלים, וילנה ואמסטרדם, במובן שכאן יש להם מראה יותר שלם עקב הדמויות המזרחיות המהלכות בהם לאטם הלוך ושוב. הבתים נמוכים ושטוחים ועומדים צפופים אחד ליד השני, ליד הקירות גדלים עצי תאנה וגפן שענפיהם משתרגים על בדים הנסמכים מקיר אל קיר, עצי תומר זקופים פורשים כפיהם לעברים כאילו תומכים בכיפת השמים התכולה, הכחול הכהה של הים הנראה לאורך החוף החום־צהוב, מעמיק את רקע המראות והרוח הצוננת הבאה אל בין הרחובות ממלאה את הבתים אוויר רך וצונן, הבתים מרובעים ובנויים כעין מצודות, רק פתח אחד להם המוביל לחצר הפנימית, מסביב לחצר נמצאים החדרים ובתוכם רהוט דל, לרוב רק מחצלת לשינה, כל הפעילות והמאמצים מתנהלים ברובע לקראת יום השבת, כאילו כל יום הנו תחנה בדרך המובילה למנוחה ולעונג והיהודים כאן אוהבים מאוד לנוח, טוב להם לשבת על הארץ, לקפל רגל על רגל ולהגיד פרקי תהילים, או לפזם פזמון מונוטוני ומשתפך, בהתקרב יום השבת המתיחות הולכת ורפה ואת חלל הרחובות ממלאים ריחות תבשילי השבת, כמעט בכל ערב שבת מסירים היהודים את חצרות בתיהם לקראת היום הקדוש והן הופכות לארמונות זוטא. יום ששי בצהרים, החמה שולחת את קרניה מבעד לבדים ולעלים ואורה מסתנן פנימה ומשרה אווירה חגיגית ושלווה. העצים סוככים על פני החצרות הנקיות, כאילו שומרים על המנוחה ועל הטוהר הגנוזים בין קירות הבתים. משחק של אורות וצללים כחלחלים נטווה מתחת לצמרות הענפות והחצר רוחשת פעילות ככוורת של דבורים. הנשים רוחצות, מנקות ומבשלות תבשילי שבת והילדים הלבושים בגדי שבת אצים אל הרחוב מלאי גיל ומשובה. לאט־לאט נחלשת המולת החצר והנשים יושבות על מפתני הבתים לסרוק את שערן ולקלוע אותן. בסימטאות נשמע רעש החוזרים מן השוק ומן העבודה ואף הוא הולך ומשתתק עם בוא הערב. הגברים והילדים מקדימים ללכת לקבלת השבת בבית הכנסת והנשים טורחות בעריכת השולחן ובהכנת המטעמים המיוחדים לסעודת היום הקדוש. הבתים המרובעים ואף הדלים ביותר נראים אז כחצרות מלכים שטופי אור ונועם. השלווה היא רוחנית והיא טבועה במחשבה, ברגש ובנוהג, הגבר שולט ומכלכל את ביתו, מעניק חסד במובן העדין ביותר והאשה היא בבחינת מלכה המעניקה רוך ואהבה ״כבודה בת מלך פנימה״ – היא כאן מציאות ריאלית. החירות שולטת ברוחם וחייהם הצנועים מלאים אהבה ואושר. הבת מחכה לבוא בחיר לבה בטבעיות ובתום והבחור עורג עלי חלום המשפחה בביישנות דתית, להורה אסור לסרב לתת את בתו למבקש ידה, אפשר רק להכביד עליו את השגתה על ידי העלאת מחירה. חיי הדת והאמונה משולבים מיסודם בארוס והיחס לאהבה דומה לזה לשל האמונה ולכן אסור להעליב את האוהב, כי אם לנסות על ידי גובה המוהר להביאו לוויתור. יפים הם שבעתים פרקי “שיר השירים” כאשר הם נאמרים בערב שבת ברובע זה של מנוחה ואמונה, כי הרי אפשר גם על מחצלת דלה להיות מלך ומלכה וליהנות מזיו העדנים, כאשר נפשך תמה כנפשו של ילד.

לקבלת השבת הלכנו להתפלל בבית הכנסת הקטן והצח של העיר. זוג צעיר בא להדליק נרות ולנשק את ספר התורה הנצחי. לאט לאט התאספו יהודים לבושים בבגדי שבת נקיים וניגשו לתפילה. קבלת השבת הושרה בציבור והייתה שונה מזו המקובלת במקומותינו. “קול ה' חוצב להבות אש, קול ה' יחיל מדבר, קול ה' יחיל מדבר קודש”, שר הקהל בקול אדיר ובהתלהבות מזרחית עזה.

אחרי התפילה נתלוונו לביתו של מורה המקום, כדי לחוות את השבת בביתו, על אף שביקשנו להיות צופים בלבד, נאלצנו להיכנע להפצרות בני הבית ולאפשר להם לקיים את מצוות הכנסת אורחים. הגברים התיישבו מסביב לשולחן והנשים בסמוך להם ישבו על המחצלת שעל הרצפה. הסעודה הייתה טעימה והצטיינה בנימוסים של אצילות ונועם. בשקט בירכו על היין ובצעו את החלה הלבנה, האשה חילקה את התבשילים והילדים הגישום לשולחן.

בגלל צימאונם לשמוע על הארץ וחייה הפסדנו הרבה משירי השבת שלהם. הם שאלו בתמימות ״היש מלך בארץ הקודש?" אגדה נפלאה שחיתה בדמיונם נמוגה אחרי תשובתנו השלילית, אחד החברים שלנו הסביר להם שלפנים היה מלך שליט ורודן והיום יש לנו נשיא שיש לו תבונה בלב, ״מלך בלב זה טוב…״ הריעו כולם יחדיו.

כל יום המחרת עובר בתפילה, במנוחה ובשלוות־נפש גמורה. יש פנאי ולכן אפשר לשמוח, להתענג בעצלתיים ולבלות חלק־ארי של הזמן בבית הכנסת. אחרי גמר תפילת שחרית התחילה מכירת העליות, שנמשכה שעה ארוכה והפכה את המקום לשוק זוטא. מעטים מאוד עוסקים בלימוד והעם־הארציות די נפוצה, בייחוד אחרי זוועות הכיבוש הגרמני ותלאותיהן. חיי המשפחה נרקמים סביב לילדים ולאב יש מעמד בכורה בלתי מעורער. מעיני הילדים מציץ העוני ואיימי הזוועות. רבים מהם חובשים כובעים צבאיים ישנים שהותירו חיילי בנות־הברית וחיילי צבאות הכיבוש. בגדיהם דלים וחזותם מעוררת רחמים. רבים מהם נשארים לעמוד בחצר, בגלל העדר כובעים בכלל, עומדים הם צפופים ומאזינים לתפילה ולשירה הבוקעת מבעד לדלת הפתוחה ומנסים לזהות לפי הסמלים את השתייכותם של החיילים הנמצאים בין הקהל.

לפנות ערב התכנס הקהל בבית הכנסת לאמירת מזמורי תהילים. בעל שמחה (כנראה אב שנולד לו בן) מחלק לקהל בוטנים, שקדים ופול קלוי ואמירת המזמורים המונוטונית נמשכת עד בוא השמש. בבית הכנסת האפל אין שום אווירת כיסופים והתרפקות על השבת היוצאת, אין אלה “בני היכלא” העורגים למלכא קדישא. ניכר שנפשם מלאה מנוחה לרוויה, הם נפרדים מהשבת בטבעיות טובה ואין נפשם נוגה ועצובה. שקטים ורגועים הם ניצבים בתפילת ערבית ולאחר זאת מבדילים בשופי ובחדווה ומריחים את עלי־הבושם החריפים. מנהג חדש אצלם היא שירת “אליהו הנביא” המושרת בציבור בצהלה ובשמחה סוחפת. ניכרת בהם ההתעוררות והתמודדות, שחלו בהם עקב הפגישה עם החיילים מבני־הארץ. יש בהם אמונה עזה כי הגואל בוא יבוא, כל חייל עברי מאמץ את אמונתם בגאולה הקרובה, אכן מלך אביון מולך בגולה זו, אך נפשו ספוגת האמונה היא בת־חורין ואף תחת מגף הנוגשים לא התייאשה מהגאולה, במלכות המנוחה והאמונה הזו שוררת חירות טבעית ואמונה תמה ושורשית, אכן: “מלך בלב, זה טוב.”

על הפעולה התרבותית בנכר

הפעולות התרבותיות אצלנו מתפתחות יפה מאוד, ראוי לציין שאנו, ציבור החיילים הדתיים, הננו הציבור המגובש היחיד בגדוד השני המרביץ תודה במקביל למאמצים הצבאיים שלנו. בכל ערב אנו מקיימים שיעורים, עוד מעט נסיים את “שער הייחוד” ב“חובות הלבבות” ובמשנת הרב את הפרק “עבודת אלוקים״, ״החוג לנ״ך לומד כעת את “הושע” ובמסיבות השבת אנו מקיימים סידרת שיחות מ”אוצר החסידות". מספר המשתתפים הוא בסימן גידול מתמיד.

בית הכנסת עומד אצלנו במרכז חיינו ומקרין מאורו על חיי הגדוד החילוניים. התפילה בציבור והשירה היפה הבוקעים מבית הכנסת מעוררים אצל הבחורים רגשות דתיים, קודם היינו מקיימים את המנין במאמצים רבים וכעת הוא מתקיים באופן קבוע מתוך התלהבות.

בכל ימי החנוכה הדלקנו נרות ושירת ה״מעוז צור״ הדהדה במרחב הגדול של המדבר. בשבת ביקר אצלנו הרב אפשטיין וקיים שיחות, שיעור והרצאה על “תרבות יוון ותרבות ישראל”. התחלנו בימי שהותו בשיעור קבוע בגמרא בפרק “השוכר את הפועלים”. הו א הבטיח לבקרנו בכל יום שני בשבוע כדי לקיים את השיעור. הגרעין למתיישבות דתית הולך ומתרקם ובקרוב נמציא לכם רשימה של חבריו. המטבח הכשר, שהצלחנו לסדרו גם במקום החדש, עומד על רמה ומשביע את רצון החברים. בזאת הוכחנו לכולם שישנה אפשרות לפתור את הבעיות שהעיקו על החיילים הדתיים.

* * *

י"ד שבט תש״ד

בני עקיבא בבנגאזי

[מכתב להנהלה הארצית של בני עקיבא]

אמנם לא הבטחתי לכם לכתוב הרבה מהמקום, כי ידעתי מראש את הקושי שבדבר, אולם עכשיו אני עושה זאת בשמחה כאשר בשורה משמחת בפי.

אולי לא חלמתם על ניצנים חדשים במרחבי המדבר השומם ולא ידעתם שנוספו לכם חברים חדשים, בני־גולה נידחת, אורגנה קבוצת "בני עקיבא״ במקום. בחורים צמאים לידיעות וללימוד, הכמהים לעלות ארצה, הצטרפו לשורות הגוער שלנו.

אט אט מצטיירת כאן תמונה הדומה לזו ששררה בסניפים שלנו בגולה ובארץ. אותו חום טהור מתחיל כאן להיווצר. שלוש פעמים בשבוע מתקיימות פה שיחות ושיעורים, לומדים פרשת השבוע ונ"ך. בזמן שיש לי האפשרות לבקרם, הנני עושה זאת בחפץ לב, שוחחתי אתם על תנועת נוער ותנועת בוגרים וספרנו להם על רבי עקיבא. עוררנו בהם את האמונה העצמית ועתה הם משווים את עצמם לרבי עקיבא, שאף הוא למד בהיותו כבר מבוגר וה' הצליח דרכו. בחנוכה טלטלתי עצמי אליהם, כדי להדליק נרות בנשמותיהם הצעירות, כפחים שמורים וגנוזים הם בעיני ולכן היה ביטוי נאמן בדרכי זו לנס חנוכה.

רובם הם עניים ועובדים עד מאוחר בלילה בעבודות שונות, רבים מהם יתומים שהוריהם נחבשו במחנות הסגר ונפטרו.

שלחו לנו את החומר המופיע בתנועה, כדי שנוכל להקל עליהם בהתכוננם לעלות ולהצטרף לשורותינו.

הזמן דורש מאתנו להתכונן בהיקף רחב לעתיד הנשקף לנו. הפגישה שרידי גולת אירופה תדרוש מאתנו מאמצים הרבה יותר גדולים. התעוררו באמת להתמסרות רבה ולהתנדבות למען הקמת הריסות העם ולהפצת רעיון ארץ ישראל דתית עובדת ולהרבצת תורה בשורות הנוער.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. כ“ח באייר תש”ד

שאול יקירי!

אינני יודעת למה לייחס את ההפסקה שחלה בביאת המכתבים, כי אני מניחה שהנך ממשיך לעבוד בהתמדה כמו קודם, שושנה ק. מקבלת בסדר, אני כבר מיום ג' שעבר לא קבלתי מכתב.

הבוקר נסעה ברוניה, היא נחה די טוב, בעצם אני שמחה כי לא נשארה יותר זמן, כי היה לי קשה מאוד, היה זה כמו משחק במחבואים ולא פעם הייתי צריכה גם לשקר ולשמור על כל מוצא פי ועל אחרים, כי לפעמים ובלי כל כוונה, אפשר ופולטים מלה שיכולה לגרום למצב בלתי נעים ואילו לא הייתי נזהרת כל כך, היה גם קורה הדבר, לכן הייתה דרושה זהירות מרובה מה שעלה במאמצים, אבל טוב שהצלחתי לפחות ולא נודע לה אף שמץ דבר.

העברתי כנראה כבר לא תצא לפועל לפני שבועות וקרוב לוודאי אעבור עם כולם, אם זה לא ייקח הרבה זמן, במקרה שכן, אפנה באופן רשמי שיחישו את העברתי, כי מבחינת האוויר לא טוב. תאר לעצמך שאין טיפת צל בכל המחנה, כי במקום שהעץ, מלוכלך מאוד, ובכלל המחנה מאוד לא מסודר, חוץ מזה יש בחדר קריאה בית אימון, מה שמקלקל מאוד את האויר, לכן כבר הייתי רוצה לעבור. אני שמחה שאפשר לי לגור עם עוד מישהו, זה יהיה הרבה יותר קל לסדר וגם מבחינתי, זה יקל עלי, שהוויתורים למעני יהיו פחותים, כעת קיימת רק שאלת התאמת השכנה, כי אם חו"ש לא יצליח, יהיה לי קשה, אך נקווה שהכל יסתדר בכי טוב.

כאן אין כל חדש, ראיתי אתמול את ציורי הילדים, שולמית סיפרה לי שהם נהנים מאוד מההגדה, מעניין איך שכל ילד מבטא אחרת את אותו הנושא באותם הצבעים, של אורה וגאולה יש בהם כבר קצת מן הצורה, של יאיר שטחי, של נעמי ממש פנטסטי, לא כן? כל הילדים נחמדים מאוד. אתמול נסע אליעזר שהיה כאן שבוע ימים. מה נשמע אצלכם עם החופש? גם צבי צריך בקרוב לבוא. הייתי רוצה שתבואו כבר.

ד“ש מכולם, גם מברוניה. ד”ש לדוב וליצחק.

שלך באהבה וגעגועים. הדסה.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. ג' בסיון תש"ד

שאול יקירי!

זה עתה גמרתי את העבודה ומכיוון שאני רוצה שהמכתב ישלח עוד היום, אשב ואכתוב.

מכתבך מכ' באייר הפתיעני, לא דיחוי החופש מצדך, כי לא אתפלא על כך, אילו הייתי במקומך, אולי הייתי נוהגת ככה, רק עצם ההצעה של החופשה. העניין באמת “סודר” מהר. לדאבוננו הרב הוכרע לא לטובתנו, אך עצם ההמלצה של הקצין מראה על כך, שבכל זאת הכיר בזכות להיות “יוצא מן הכלל”, אך לא תופס את העניין בשלמותו, הוא באמת מתנהג לפי דבריו “נימוק נפשי לא קובע אצלנו”, אך קול ניסתר בתוכי, אולי הציע את החופשה בהנחה, שבבואך הביתה תרצה בעצמך לסדר את העניין ולפנות אליו, אינני יודעת על סמך מה המחשבה הזאת, אבל זה פשוט נצנץ במוחי באופן פתאומי בקראי את שורותיך.

האם להתרגז על התנהגותך זו? – לא ולא. אוכל להבין את הדבר במלואו ועד כמה שהייתי רוצה לראותך ולהיות אתך יחד, אחכה בסבלנות לזמן הזה ואקווה יחד אתך שלא רחוק הוא.

ואשר להתמסרות שכה נפגעת בהזכירי להפחיתה. לא נתכוונתי לנזיפה, רק את טובתך חשבתי ואת השמירה על הבריאות, הרי גם אני עסקתי פעם במעשים כאלה וידעתי היטב שאין גמול לדבר ועד כמה שנעשה חשוב תמיד שמעט עשינו.

הנני זוכרת עוד היום את הערותיה של אמי היקרה, שהייתה מעירה לי בזמן שובי מן המועדון מאוחר בלילה, אחרי יום עבודה קשה וכעת כשאני רואה שצדקה בהרבה, הנני רק מעבירה אליך את מה שהייתי ברצון מקבלת וכי תבין, כמו שאני מבינה את זאת היום, כי לא על מנת לגעור בך הזכרתי ובקשתי, אלא מתוך אהבה ומתוך דאגה לך. אינני רוצה לשלול ממך את עבודתך זו, להיפך, הנני שמחה שאתה עוסק בה ואני מאחלת לך הצלחה רבה וסיפוק מלא. קראתי את מכתבך ב“ידיעות”. אני רואה שאתה מספיק לכתוב לכל הצדדים.

וכעת לשאלותיך במכתב מכ“ב באייר, א. אינני יודעת לאיזה חלק של במחקר אתה מתכוון. באשה שנשלחה לשם חקירה הופנתה ע”י מרדכי ישר אלי ומוסדות הקבוצה לא היה להם כל חלק בי. ב. אני לא פניתי למזכירות, כי מנחם אמר שלא כדאי להכניס אותם לעניין, הוא רק הזכיר את העניין לשלמה והוא חייב אותו. ג. הקופה לא מסרבת אישור עובדתי, אלא הקצין דרש שהיא תכתוב בה, שנוכחות הבעל הכרחית ואישור כזה הם נותנים רק במקרים של סכנת חיים ואחרי התייעצות של מרכז קופת חולים, לפי הוראות של הוועד הפועל. ד. אחרי כל זה החלטתי לחכות ולא לעשות כלום. אני חייה את חיי כפי האפשר בשקט ומחכה להתפתחות הדברים ואחרי ההעברה לכפר עציון, נראה הלאה. עצתו של מנחם הייתה אז, להודיע על יציאתי את הקבוצה ולהעמיד את העניין על ידי זה על בסיס כלכלי, לזה לא הסכמתי, כל זמן שאין הכרח בדבר, כי אי אפשרי הדבר באופן פיקטיבי ולבצע למעשה, אין העוז, כי במצבי אני כעת, יכול הדבר לגרום להפרעות במצב בריאותי, הרי תבין את זאת. כמובן שיש לנסות עוד מחדש לעורר את העניין וחושבני שבהיותך כאן, תוכל לפעול דבר מה. אולי בסוף בכל זאת יבינו ושמא אני לא עשיתי מספיק? אולי נתתי יותר מדי להתנהל לעניינים מעצמם.

אני שולחת לך תמונה שעשיתי באחרונה, ישנן עוד עם חילי וברוניה, אבל אלה לא מוכנות, אשלח לך בפעם הבאה. עדיין לא בקרוני החברים שלכם, אנו כבר מחכות להם ועוד יותר לכם. האם עוד הרבה זמן?

רב ברכות וחג שמח. שלך באהבה ותקווה. הדסה.

שלום לך שאול!

הדסה מסרה לי ממכתבך האחרון (כבכל פעם) ד“ש, ובו אתה מצדיקני על שאינני עונה, אינני מקבלת הצדקה זאת, ואם המענה נסחב קצת, הרי פשוט מתוך הזנחה כבכל פעם, לא כל כך קשה לי חלילה לכתוב, לפני כמה ימים שלחתי לך תודה בשם הילדים על ההגדה ששלחת להם וגם הם הביעו תודתם ע”י ציורים שלהם שצרפתי, בוודאי תשמח בזה.רב תודות לך שהנך זוכר ומזכירני כל פעם. ד"ש לבבית משכנתי מינה. בתקווה שנתראה בקרוב. איחולים וכל טוב. בידידות שולמית.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. מוצאי חג שבועות תש"ד

שאול יקירי!

שוב עבר חג, אודה כי הצטערתי שלא היית כאן בזמן שחשבתי שכן הייתה אפשרות לכך. ביושבי בערב החג בחדרי (ברעבי שבתות והחגים נסוך חן מיוחד עליו), התגעגעתי מאוד. תאר לך מחשבתי הרבה אם נכון היה הדבר שעשית, אם כי במהותו אני מסכימה למעשיך ודעתי לא נשתנתה, מוזר היה לי שהנך נעדר ממני בזמן שהייתה אפשרות להיות יותר. אולי צודקים אלה האומרים “יש לקחת בזמן שנותנים”, אבל הסירוב הזה מעיד שנשארת נאמן לעצמך ואתה ממשיך ללכת בקו בו הלכת תמיד, ועצם הכישלון של עניינינו מראה על כך, שכהיום לא זו הדרך… [ויתר על תורו לצאת לחופש].

אינני אומרת לך את זאת בתור תוכחה, כי גם כעת אני אומרת, אילו הייתי במקומך, הייתי נוהגת כמוך ואם כי זאת סתירה לדברי הקודמים, זאת היא האמת לאמיתה, האמת שהנך רוצה לשמוע ממני ושלא אסתיר אותה מפניך.

לא ארבה היום בכתיבה, כי השעה מאוחרת ועלי לנסוע מחר לת"א. עדיין אינני יודעת אם להגיד לרופא שיעבירני או לא, כל פעם דוחים את תאריך ההעברה.

מנחם ורבקה בילו את החג בת"א, מנחם היה כאן ביום ו' כמה רגעים, הוא מיהר לנסוע, אבל את זאת הספיק להגיד לי, כי הוא התרגז עליך, ידעתי שהוא יגיד כך. היו כאן הרבה אורחים, כמעט כל הבחורים, חוץ מחיים ומצבי. חוץ מאלה יעקב־ישראל (מפני שצפורה ק. נמצאת כאן, דוד טייטלבוים שהיה בקרבת המקום ורפאל, לדאבוננו הוא עוזב את הקבוצה לזמן מה או לגמרי, כי לא יכול למצוא לו בת זוג, יש לחשוש שהוא לא היחיד ודומים לו יהיו נאלצים לעשות כמוהו, זוהי בעיה חמורה מאוד.

יש גם חדשות משמחות יותר, בכפר עציון. הולדת בת למשפחת גרנק, שמה רותי. תהיה זו התחלה למזל טוב, כן ירבו. כמובן שזה שוב מעורר בעיות, כי אין עוד שמה בית תינוקות ולא מטפלת, אבל אולי זה יזרז את ההעברה, כי הזמן חולף ובינתיים יתווספו אי"ה עוד. בפעם הבאה אשתדל לכתוב לך על עמדתי לחיי בכפר עציון, כעת אסיים, שבוע טוב.

שלך באהבה, הדסה.

ד"ש מאסתר

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. ח' בסיון תש"ד.

שאול יקירי!

הנני למלא את הבטחתי ולמסור לך על עמדתי ורגשותי ערב ההעברה. אינני יודעת בבירור ועדיין לא התגברתי על הסכנות הרבות שקשורות בה, כי מצד אחד נוח לי, מאידך תנאי האקלים יותר טובים שם, אבל אחד אוכל להגיד לך, שכהיום ביטחוני גדול יותר וההיסוסים פחתו בהרבה, גרמו לזה במידה מרובה היחס מצד החברים כאן. אולי יש במקצת מן החניפה? ואולי דברי שבחם עלי אמיתיים הם, יש שאינני רוצה לחשוד בהם, בכל אופן היחס אלי הוא יפה מאוד, בעיקר שמעתי, כבר לא פעם, כשלמשל מדברים על —, שמצבה קשה מאוד, או בכלל על חולה בקיבוץ, הן מדגישות, יש הבדל רב בין אחד לשני והעיקר להיות “בן אדם”.

הגורם השני שהוא תופס מקום לא מעט, היא העבודה. במשך הזמן שאני נמצאת כאן, נוכחתי עד כמה שחשוב לעבוד באופן כזה שהתועלת תהיה רבה, כמובן שהרבה עוזר לי לכך – מקצועי הישן, התפירה ועצם ידיעתי אותה על בוריה, הרבה מגששים ואני גם רואה שהתועלת שבעבודתי, במשך שלוש השעות, היא מרובה מהתועלת של בחורות אחרות (טוב שאין לנו הרבה כאלה) במשך יום שלם, אולי זה קצת מופרז, אבל אומרים כל כך הרבה, שאני מתחילה להאמין בדבר. כל זה כמובן גורם לדחיית הרבה נימוקים שוליים ולאמונה שגם בכפר עציון הדברים יסתדרו ואין להרבות ביצירת בעיות נוספות.

כפי שמדברים, ההעברה תבוצע במשך השבוע הבא ואם גם כולם לא יעברו – אני אעבור, כי אצל הרופא כבר סידרתי את ההעברה לירושלים. הפרידה הייתה לבבית, גם ד"ר מייאר וגם הרופאה, הביעו את שביעות רצונם ועודדוני הרבה.

אחרי שרבקה חזרה, סיפרה לי על הכל בת"א ובין היתר מסרה לי על מכתבך, שכתבת לישראל, כמובן שמכתבך גרם להרבה דאגות, מכיוון שהם לא ידעו כלום על מחלתי ובקושי הצליחו מנחם ורבקה להרגיע אותם. מעניין שברוניה, בעיקר, הדגישה שאני מרגישה טוב ונראית טוב. ובכן הצלחנו יפה להסתיר מפניה את הדבר, באמרנו שיש לי חופש ואני נחה הרבה בגלל זה וגם מקבלת אוכל יותר טוב.

אמנם אני מבינה יפה שהנך סובל ודואג לי, אבל למה לך להדאיג גם אחרים? אינני מסכימה לכך וזה גם קצת פוגע בי. האם לא תמצא אצלי די קשב לייסוריך, שהנך נזקק לאחרים? או שאינך רוצה שאדע שאני הגורם לסבלותיך? ידעתי את זאת וצר לי על כך, אך לא באשמתי הדבר, הכל ניתן מאת ה'!

אולי לך נראה הדבר יותר גרוע ממה שהוא, כי הנך בנכר ורחוק מהמקום ומכיר את המחלה כפי שהיא מקובלת בקרב העם… אך אני בתוך הכל, במוסד ראיתי וגם שמעתי מקרים שונים, קשים מאוד ופחות קשים ולכן השלמתי כבר עם הצרה ומודה לה' שזה לא יותר גרוע ולכן הוחזר לי שיווי משקלי ורוחי טובה עלי ואחרי שהגעתי למה שהגעתי, אחרי זמן של 10 חודשים, עלי להתחיל לדאוג לך. ביקשתיך לא פעם להירגע, אך אני רואה שלשווא – לא הצלחתי. אוכל להבין גם את התמרמרותך על דחיית הבקשה, אבל האם היית מוכן לזה למפרע? אל יגרום הדבר אצלך להרס – הנך משקיט אותי, אבל למעשה, אינך שקט כלל וכלל. אני רואה את זאת מהנימה העצובה שבמכתביך ולכן, אולי, לא עשיתי לגמרי נכון שדחית את החופשה, אל תתרגש כל כך, אני חרדה לך.

היום היה כאן אלכסי, בא להיפרד, גם האחרון שביניכם יצא לנכר, הצטערנו כולנו, הבטיח לי שיכתוב לך. הוא היה נרגש והתמרמר, כמובן שיש על מה, כי ניכרת כוונה ברורה במעשים אלה.

חבריך עדיין לא בקרוני, אני מחכה לזמן שתבוא כבר, את התשובה למכתב זה תוכל לשלוח כבר לכפר עציון, אבל מוטב שתענה לא בכתב. זה כמעט שבוע ימים שלא קבלתי מכתב ואני כל כך מחכה להם.

כאן הכל כרגיל, הילדים נחמדים מאוד, הקטנים והגדולים כאחד, בוודאי תופתע – “הזוחלים”, מתחילים כבר ללכת. הייתי אצל ברנדי, גם ורדה גדלה הפעם ומתפתחת יפה מאוד, ברנדי עדיין לא חזרה לגמרי לאיתנה, היא דורשת בשלומך, מצטערת מאוד שלא אבוא כל שבועיים אליה, כמו שהייתה רגילה. עקיבא שותק, שמעתי שהוא מתכונן, אבל עובד עדיין, הוא עומד לצאת באמצע יולי.

אסיים כי עוד מעט מצלצלים לארוחת ערב ואחר כך אני מתכוננת ללכת לקולנוע, באחרונה אנו הולכות לעיתים קרובות, הפעם יהיה כבר סיום בפרדס חנה.

שלך באהבה ובצפייה. הדסה.

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. כ“ח בסיון תש”ד

שאול יקירי!

מכתבך מיום י"ט באייר, הסביר לי את השתיקה ואישר את הנחתי, שלא בך תלוי הדבר. אני מתארת לי כמה שעייפתם במשך השבוע, גם כאן מתחיל חום גבוה, פשוט אי אפשר לשבת בחדר ולכן אקצר.

היום קבלתו ידיעה שהמזכירות החליטה על תאריך ההעברה 10 ימים אחרי שבועות, 6 ביוני. ההחלטה הזאת כנראה תצא לפועל ויש יסודות להנחה זו. סוף סוף יוכלו לפתור במקצת את בעיית השיכון, כי מקבלים אוהלים נוספים ו־20 איש מבין הרומנים החדשים, עוברים לעלומים. ובכן נקווה בע"ה יסתדר הדבר. אתמול בערב היינו בסינמה בפרדס חנה, ראינו את הסרט “קציר הגורל”, היה יפה, חזרנו בעגלה.

אנו כבר מחכות בכיליון עיניים לאותו חבר, שצריך לבוא למסור לנו הדרישת שלום, כבר זמן לדעת משהו על הנעשה אצלכם ומה עם החופשה שלכם? הייתי רוצה מאוד מאוד שתבוא.

אני ממהרת לחדר האוכל, קומזיץ לרגל התחלת הוצאת תפוחי האדמה, היבול נראה טוב מאוד, ביום א' מתחילים להוציא בקנה מידה גדול, יבואו לשם זה 5־6 איש מעציון. כמובן שהידיעה על ההעברה הכניסה רוח חיים לתוך האנשים ומאמינים שהפעם זה כבר באמת יצא לפועל, היום התחילו עם הסידורים עבור בית הילדים.

חוץ מזה אין כל חדש. עקיבא לא כותב לי, באחרונה הוא מתכונן ליציאה, משתלם בשפות, כנראה באמצע יולי יצא. על רחל לע"ע אין שומעים, רק העיתונים מרבים לכתוב על הגבלות, שמחמירות מיום ליום.

אסיים, כי אני ממש מזיעה וכדאי לצאת, לשאוף קצת אוויר.

ברכות חג שמח ונשיקות. שלך באהבה. הדסה.

ד"ש מכולם.

* * *

ב"ה

כפר עציון. מוצש“ק. ד' בתמוז. תש”ד.

שאול יקירי!

אחרי הפסקה קצרה, שוב נתחיל לשוחח במכתבים, גם הפעם עליך רק להסתפק ב“טלגרמה”, כי זה כבר מאוחר.

חזרתי הביתה עייפה מאוד, ביום ו' עוד נחתי, כעת הכל חזר למקומו ומחר אני חושבת להתחיל לעבוד, לע"ע במתפרה הערב צריך להחליט אם אעבוד בפנקסנות.

כתבתי הערב את המכתב לקצין. עם שלמה עוד לא הספקתי לדבר, כי היה היום בתורנות, אבל הוא נוסע רק ביום שלישי לת"א, עד אז, עוד נספיק לשוחח.

כאן אין כל חדש. איך עברה עליך הדרך? כל הזמן חשבתי עליך, חבל שלא הספקת לנוח, כה עייף היית ועל הכל המתיחות והחרדה לעתיד. אני משתדלת בסבלנות לשאת את כל המוטל עלי, אל תדאג לי הרבה!

אני מצטערת מאוד שלא אצליח למלא אפילו את העמוד, אבל נגמלתי מהכתיבה וגם כרגע אין לי חשק להיכנס לתוך העניינים ולהתעמק בבעיות העומדות ברומו של עולמנו, אולי בפעם אחרת, כשרוח הכתיבה תהיה שרויה עלי, לכן אגמור.

שבוע טוב ומבורך. שלך באהבה הדסה.

ד"ש מעקיבא, הוא מתכונן.

כ.ס. הסוסה חזרה אתמול.

* * *

ב"ה

כפר עציון. ז' בתמוז תש"ד

שאול יקירי!

ראשית כל ברכת מזל טוב לרגל הולדת שני הבנים, לטובה ושולמית. בשמחה רבה קיבלנו את הבשורה, הם נולדו ביום אחד, ההבדל ביניהם 4 שעות, האמהות כמו הילדים, מרגישים טוב, הם יבואו אי"ה ביום א' או ב'.

כמו תמיד, גם הפעם המאורע מעורר בי מחשבות שונות ורגשות מעורבים, רגש של צער על מה שלא ניתן לי כעת ומאידך השלמה עם הגורל ושביעת רצון, שכך הוא המצב כמו שהוא ולא יותר גרוע מזה.

שלשום הייתי אצל הרופא, הוא אמר שבפעם הבאה יסדר את הפינוי בלי שיקוף, כדי שאוכל להגיע הביתה, גם ככה זה מעייף מאוד, האוטו לא חזר באותו היום והלכתי ברגל, זה לא כל כך פשוט.

עם שלמה עוד לא דיברתי, כי לא היה בבית, על דבר עבודתי. עם נתן החליטו בחיוב, אתחיל בקרוב לעבוד אתו. מגרדי לא קבלתי עדיין כלום.

כאן מתחילים בעבודות שונות, את הרפת העבירו, גם בניין הבריכה התחיל, את המכונה החשמלית מעבירים היום, אקווה שהרעש יפחת. החום לא מפסיק, בעיקר בערב מחניק מאוד בחדר ולמרות העייפות, אי אפשר לישון בו.

אני מקווה שזה לא ימשך זמן רב ויוקל לי, לעת עתה יש להתגבר על הרבה.

מה שלומך? האם כבר הגעת למקום? אני מחכה לידיעות ממך, לא אכחיש, כי הנך חסר לי מאוד. עקיבא נסע אתמול לת"א, עזריאל לצפת.

שוב לא אמשיך, כי חם לי מאוד בחדר. היום אנוח בחוץ, כי הרעש הוא גדול מאוד.

ברכות אין קץ. שלך הדסה.

* * *

ב"ה

י“ט בתמוז תש”ד

שאול יקירי!

זה כמה ימים שלא קבלתי מכתב ממך, אני מניחה שהם נתעכבו בדרך ואינני תולה את האשמה בך, בוודאי יגיעו כמה בבת אחת.

היום קיבלתי תשובה על מכתבי לקצין, הוא מודיעני שיטפל בעניין בתשומת לב מלאה, גם למנחם כתב תשובה דומה לזו שלום, כנראה שהדבר זז ויצא מזה סו"ס משהו.

ועוד ידיעה משמחת, בדרך חצי רשמית הגיעה אלי הידיעה על המצאה של רחל בדרך לארץ, אני רוצה עוד להתעניין ביותר פרטים. אני שמחה מאוד, כי איננה כבר בהונגריה, אך הייתי רוצה לראות אותה כבר כאן, כה קשה היום להאמין אחרי ניסיונות כה עצובים. היום שוב הידיעה על אסון חדש, שקרה אותנו, 250 איש נטבעו בדרך מקונסטנצה לארץ – אין כבר כח לזעוק ואין ביטוי לשבר, למה הגורל כה מתאכזר בנו? נוסף לקרבנות שיד הרוצח גרמה לנו, גם ההשגחה מוסיפה… האם עוד לא מספיק לנו?

כאן הכל במסלולו הולך, ממשיכים בעבודה בבריכה ובבתים. השבוע התחילו לבצור בכרם, בעת קריאת התורה השבת (פרשת ואתחנן) חשבתי הרבה על כך, כמה שקולעים היו הדברים “וישבתם בבתים מלאים כל טוב, אשר לא מלאת ובורות חצובים אשר לא חצבת, כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת” וגם העם היושב היום כאן אינו תופס את השובע ורוגן כמו אז – במקום ליהנות ולהעריך במלואו את היש, מתאוננים על זה שחסר. אין סבלנות ובחסר מה, גם כאן מאשימים את העומדים בראש המפעל, זאת היא כנראה טרגדיה נצחית של אלה המתמסרים לטובת הציבור.

אם הדבר יצליח אתה צריך לחשוב ולהתכונן לכך, אין להסתמך בביטחון מלא, אך יש כבר מקום לקוות בכל אופן. אם תבואו, קנה לך בדרך ארג לחליפה עבורך. אליעזר מ. קנה לו ב־8 $ נדמה לי. בכל אופן, שיהיה טוב וגם יפה, אני מניחה שתוכל לבחור.

שלך באהבה ותקווה. הדסה.

* * *

ב"ה

יקירי!

היום קבלתי את מכתביך, עליהם אענה במוצאי שבת אי"ה.

אני רוצה כעת רק לרמוז לך על כמה דברים שבעתיד. יש לי הרושם, שהעניין יסתדר בקרוב ולכן עלינו להתכונן. חשבתי כבר גם על סידור, בזמנו הזכיר עקיבא, שרצוי ביותר היה לקבל הדרכה במקווה ישראל, הצעה זו מוצאת חן בעיני והיא נוחה מכל הבחינות והיות ויש צורך רק במדריכות שם, חושבני, שהעניין יסתדר בקלות.

הייתי מבקשת, שבדרכך בחזרה, תדאג לתלבושת עבורך. ובכן, קנה לך ארג לחליפה, חליפה כמו שיש ליצחק ובד לכותנות, אם תמצא טוב ובזול, אם לא – אפשר גם פה להשיג. כדאי לך גם פרווה עבורך, זה דבר חשוב מאוד כאן.

אם יהיה לך חשק וכסף (אני מפקפקת), תוכל להביא עבורי מעיל־גשם, המידות: אורך – 110 ס“מ, היקף החזה – 120, שיהיה רחב כולו עד למטה, אורך השרוול – 60 ס”מ, רצוי שיהיה גם בשביל הראש כובע מיוחד, צבע כהה, אולי חום, שיהיה יפה וטוב. אם לא יהיה לך כסף, או הוא יעלה ביוקר, אל תקנה, אז אסתדר לע“ע עם הישן. אם תשיג מגפי־גומי מס' 37, היה רצוי מאוד, את זה כבר מזמן רצית להביא. דאג בעיקר בשביל עצמך, לי לע”ע, מספיק מה שיש, על כל פנים, אל תקפח את עצמך בגללי.

מעל הכל, הייתי רוצה לכה“פ, 3 מערכות סכו”ם (סכין, כף, מזלג), לזה יהיה לנו צורך חוץ לקבוצה וההפרש שבמחיר הוא גדול מאוד. (רק ס. עולה כאן 50 מיל)

באהבה ותקווה. ה.

פ.ס. אני לא הוצאתי אף פרוטה במשך הזמן.

* * *

ב"ה

כפר עציון. מוצש“ק פרשת חקת. י' בתמוז תש”ד

שאול יקירי!

שוב רק בקיצור, כי אני יושבת אצל שושנה ו. באוהלה מחמת חוסר חשמל. שמחתי למכתבך, שהגיע ביום ה', באמת חיכיתי לו ולא הפתיע אותי כפי שהנך משער.

היום דיברתי עם שלמה, הוא יהיה השבוע בת"א ויכנס לקצין. ג. לא כתב עדיין, אם תישאר עוד במקום, תיפגש גם עם גיסי עוד השבוע.

כאן אין חדשות מיוחדים. נכנסתי כבר לעבודה עם נתן, זה הולך די טוב ויש סיכויים שאשתלם במקצוע זה, בכל אופן העבודה כאן נעימה הרבה יותר מאשר בתפירה, אני שמחה שאינני נמצאת במחסן.

שמיכה לא אקנה עכשיו, כי אקח את החומה של עקיבא. בשבוע הבא אעבור לחדר אחר, במקום שהיה בית המכונות, מסדרים כעת שני חברים, באחד מהם (הקיצוני) יש שני חלונות, למערב ולצפון, את זה קבעו בשבילי, אני חושבת שהוא היה באמת יותר טוב.

השבוע התחלתי כבר בקריאת אנגלית, אשתדל להתמיד. מחרתיים צריכות שולמית וטובה לחזור. כאן מרגישים הכל טוב. אגמור כי כאן רב הפטפוט.

שלך באהבה. הדסה.

* * *

ב"ה

כפר עציון. ט“ו בתמוז תש”ד

שאול יקירי!

עדיין הגיע ממך רק מכתב אחד מהדרך וחיכיתי כל הזמן להמשך, אך לשווא. היום הגיע אברהם ומסר ממך ד"ש, אני מקווה שהגעת כבר למקום.

זה עתה באה אלי תשובתו של הקצין נדיבי על מכתבי ששלחתי לו וזה לשונו: “הנני להבטיחה, כי עניינה קבל את תשומת לבנו המלאה ביותר, אלא שלא יכולנו לדון בו, כי אם על הרקע הכללי של מצב מאות משפחות חיילים, אשר גם הן דורשות את שחרור בעליהן או העברתם ארצה – אין אנו מטילים ספק כלל ועיקר במצב בריאותה, אולם עלי להודות, כי בבואנו לדון במקרה שלה, אין אנו יכולים שלא להשוות אותו למקרי נשים אשר נשארו קרועות ותלושות מכל וכל ואשר גם לא הייתה להן אפשרות להיכנס לקיבוץ. הבינונו לדעת, כי אין מצבה נפשי מאפשר לה להמשיך להישאר בקיבוץ, כאשר היא רואה את עצמה כעול בלתי מוצדק על חבריה, אולם, האם אין דווקא זה אחד היסודות הבריאים והיפים אשר בתכנית הקיבוצית? חוסר הדאגה וחוסר הפחד מפני מה שיקרה לחבר? אם חס וחלילה יפגע הוא בבריאותו ואין ביכולתו במשך זמן ידוע, ארוך או קצר, לעשות את עבודתו בקיבוץ במלואה? כאשר פנתה אלי המפקדה בנידון זה, יכולתי רק לבקש מהם ולהמליץ, כי תינתן לבעלה חופשה מיוחדת למען יוכל לבוא הנה ולעזור לה בראשית צעדיה להסתדר במקום החדש. את מצב הדברים האלה הסברתי לא רק לבעלה, כי אם למפקדו, אשר בא לדבר אתי על כך ב־14 לח.ז. וגם לאחדים מחבריו של בעלה, אשר פנו אלי בעניין זה”.

ובכן שוב אותם הדברים והטענות, כמובן שלא אשקוט ואסביר לו שוב, שאין זה יותר נימוק נפשי, אלא הפך להיות גורם כלכלי רציני ורחוק המקום ותנאי התחבורה מסכנים את מצב בריאותי. שלמה עדיין לא היה, כי חלה. היהודי הזה כנראה כבר החליט לא לזוז מעמדתו, המצב הוא לא קל ורציני, אינני יודעת מה אוכל כאן לעזור ולהשפיע עליו שישנה את דעתו.

ד"ש מכל החברה. שולמית כבר חזרה, השם של הילדים: אורי א. ויובל ל. כולם מרגישים טוב, גם ע. דורש בשלומך.

אני מחכה למכתביך. שלך באהבה. הדסה.

* * *

ב"ה

כפר עציון. י“ט בתמוז תש”ד

שאול יקירי!

סוף סוף הגיעו שני מכתביך מהדרך, אני כבר מחכה לידיעותיך מהמקום.

עדיין קשה לי להיכנס שוב לתוך המסלול והכתיבה קשה עלי, אבל אין ברירה, מוכרחים שוב להמשיך לחיות ולמסור את החיים על הנייר.

בוודאי קבלת כבר את מכתבי בו מסרתי את תשובתו של הקצין המקשר, לי יש את הרושם, שהוא החליט מראש לא להסכים, אמנם זה היה אולי יותר מדי מוקדם לשלוח את המכתב טרם קבלת בקשתך, בכל אופן, אני מתכוונת לענות לו, אבל חכה עוד מעט, עד שתגיע בקשתך, מנחם בכל אופן מייעץ לי ככה.

הפעם אני רוצה להביא נימוקים כלכליים ובעיקר דברים שיש להם קשר ישיר עם מצב הבריאות, כמו הנסיעה אחרי הפינוי, ההליכה ברגל אחרי המלוי, היא באמת מסוכנת ולא הייתי מסכימה עוד פעם, אחרי שהיה לי ניסיון, הרגשתי כמה ימים רע מאוד, עכשיו כשהייתי בפעם השנייה וחזרתי באוטו, היה הכל כרגיל, מכיוון שאי אפשר לכוון את נסיעת האוטו לפי המילוי (והוא גם עפ"י רוב מקולקל, בזמן שצריכים אותו) וגם לא את המילוי לפי נסיעת האוטו, יש צורך בזמן כזה להישאר בעיר, או לחזור באוטו מיוחד, מה שקשור כמובן בהוצאות רבות, שאי אפשר לקבוצה שאת בהן.

שלמה עדיין לא היה, כי חלה בינתיים, אתמול בערב הייתה אסיפה סוערת, לא הייתי עד לסוף, התקיפו את שלמה (שמואל) באופן חריג, שחי באשליות ואינו דואג מספיק ואינו אחראי לנעשה, העובדה שלא התחילו עדיין בבניין הבתים, מכניסה שוב התמרמרות ומעוררת דאגה בקרב הציבור, גם שאלת הגוש הולכת ומחמירה, אחרי שמזכירות הקיבוץ הדתי החליטה על הצטרפותה של “משואות” לטירת צבי, זה באמת אבסורד. אני חוששת שכאן שוב הורסים גוף במו ידיהם, מבלי שיביאו תועלת לאחרים, כי אני משוכנעת שהם לא יסכימו לזה ע"י עוד שינוי.

אגמור, כי מאוחר, בפעם הבאה אשתדל לכתוב מכתב הגון. בברכות. הדסה.

* * *

צום שבעה עשר בתמוז

ב“ה כ' בתמוז תש”ד

יקירתי שלום רב!

הנני שוב ממשיך בשיחה במכתבים על אף שעברו יומיים וחוט המחשבות נפסק באמצע. אמש צמתי [צום י“ז תמוז], לכן לא המשכתי לכתוב והיום היינו עסוקים. החום כה רב שאף הדיו מתייבש לי בזמן הכתיבה. גמרתי לקרוא ירחון גרמני שמופיע ברוסיה ע”י טובי הסופרים, ובו כמה סיפורים על הגנת סטלינגרד המלאה גבורה על־אנושית. חבל שאיני יכול להתרחב במקצת על חורבן “נפשה” של גרמניה הכושלת בשלגי סטלינגרד. יש בחוברת הזאת עקבי יומנים של חיילים שנפלו וזעמו על “הרצח” שנעשה בהם בלי רחם… כמה משונה הבסטיה הגרמנית! גם לה מתחשק להתפלש בבכי. נוסף לזאת התרשמתי מאוד ממאמרו של עמינוח ב“נתיבה” האחרונה על שח“ל [רבי שמואל חיים לנדוי] “הרהורי תשובה”, באמת כדאי להרהר קצת בפרשת התשובה, לכן אמש בחרתי ב”ספר האגדה" ושעות טבלתי את רוחי בה, יש קצת קשר בין הלימוד הזה לכ' תמוז, ערב ראש השנה למות ביאליק ז"ל, אבל האם שוב לסטות מההקדמה?

ובכן יקרה, אם לסכם את מה שכתבתי שלשום, זה פשוט לחזור על דברי חבר שיחד ישבנו בנמל המדברי החרב שבוע ימים, והרהרנו במשותף בכל, “יש צורך לחדש את “גם־זו” – אמר, “כל מצבנו הוא כה בלתי מובן ומורכב שאין לנו ברירה, אלא לברך על הכול ב”גם־זו לטובה”, אנשי גם־זו לא נהיה…

ודאי תביני כמה צריכה להיות הברכה הזאת תהומית ועמוקה, ודאי תשווי לפניך את צרור המצוקות בהן הננו נתונים, את כל הננו מעלים על במת הרהורינו, ובכל זאת האמונה במחר זה, שהוא משאת כל חי, מחייב להצטייד בביטחון עקשני ונוקשה: גם־זו לטובה! כי איך אפשר אחרת לעבור על כל זה שקורה אתנו? ולא להיכשל ולא לקצץ בנטיעות, ולא לזרוע ייאוש ורפיון? “גם־זו לטובה”, אם גם הרבה דברים לא מוסיפים לנו הרבה טוב, ואנו חורקים שיניים, נזכור תמיד אחוז ביד הרע ולהגיד: בשלשלת הדורית עוולה כה קטנה אינה משפיעה, בדרך התוחלת לא יכולות מלחמות ורצח להיות מעצורים, אנו מאמינים שיש כאן כיוון אחד לכל הגילויים החיוביים והשליליים, הדרך המובילה להגשמת הטוב האנושי והטיב האנושי, ומובן שהיסוד לחיים אלה היא רק אמונה גדולה ועמוקה המכריחה גם במשבר לגמגם כמו ילד: קטונתי, איני מבין מה ערך ותפקיד העוולות, אבל ודאי גם־זו לטובה! והאגדה על ר' עקיבא, שהלך נרדף ועזוב וקיים את המימרא הזו בחיים, ודאי יכולה להבהיר את העמדה הסטואית הזאת, שעושה מהאדם יצור נעלה ונשגב וחזק מעל כל המכשולים, וכעת שוב בימים הללו שוב גם אני לומד על עצמי את קיום התורה הזאת. ודאי תקבלי את דברי אלה כהוכחה הכי ברורה, כי שוב חזרו הימים בהם הלכנו מול הנחשול, והאמנו בלי הרפות, כי הטוב לא יאכזב מבלי קצינים וטובתיות. מה לי משרדים וחוקה? הוא יתברך הנעלה והנשגב אם לא יעזור – מה לי כל אלה? שלומי טוב אם גם השרב “יבשני” כמצה, […] היי ברכה מתוך השקט. שלך. שאול

* * *

אגרת לשבת פר' פנחס

וכהיום אפשר כבר להגיד שעברו שבועות… עדיין לא קבלתי את מכתבך שבודאי אי־שם בדרך אלי, ובלא להתחשב עם זאת מכיוון ששוב שבת מתקרבת אדום לרגע ואחשוב.

שם בקבוצה, בבית, בתחנה המקבלת אותות איתותך במכתבים הגיעו… וליבך נפשי, ונשמתי הומה.

בני עם נודד קומה ומתגעגע, במין כוסף מיוחד, לבוא לאבני הכותל ולקברי אבות, ובימים אלה קשרי הורים וילדים, קשרים עלי ימים וארצות, והיום מכתבים משליחי הארץ ואליהם, ובנינו המכתבים – – – ובכותבי כרגע, הנני מתקשה בהעלאת הרגשות, המחשבות, עלי גליונות הלבנים. כמות שלפעמים קשה לדבר, מכיוון שאין השפה די גמישה להגיד. כך זה יוצא גם לשבת לכתוב הפעם במתח גבוה של התאפקות, כיון אם תביע את רגשותיך גם הזולת שהנך כה קשור בו יתפעם ויתעורר, ויקרע הקרום של היום יומיות ושל ההרגל, ויצא האדם הנאבק והכבול, ואז כמובן יהיה יותר עצוב, כי מייתר עומק הכאב יעלה, וממקור הפרידה עלי ימים וארצות, נהי וענות, ידים מבקשות לחבק וללחוץ, ולהרגיש ממש, בקרבת הדוד והרע. לכן הננו מתאבקים, וטוב ככה אם גם איזה גיוון של מלנכוליה עופף את התנהגותנו, כאילו איזו רוח של בית קדוש מלא סודות שמעבר הקיום, כאילו זכרון קדוש מהרגשת המציאות מחיי מציאות, שרחוקה כאילו נפש אהוב שאיננו, כנשמת ילד שנאבד, ולכן טוב להרים את הראש אם גם כעופרת יהלמו ויקשו פטישי המוח – מלחמה!

ובאיפוק בכתב בכל זאת לכתוב הרבה, הרבה בלי חשבון וערך זמני.

לשבת שלום לך יקרה! את המילים האלה להשמיע כרגע הלא זה כאילו נס חשוב. לכן טוב חשבו הרבה אנשים, הרבה פעמים, שהמציאות מתחילה להיות נסית בעל כורחה, אבל לנו זה כאילו כרגיל יום שישי באופק, ושבת המלכה במרחק מתקרבת להגיע.

"קול דודי הנה זה בא… ובודאי הנך ישנה ולבך ער, ושוב במילים עתיקות אענה: מה דודך מדוד היפה בנשים מה דודך מדוד שככה לבך ער? –

"שמני כחותם על לבך – – כי עזה היא כמות אהבה!

אני ואת, שנינו בוודאי בספירה זו של חום ומתלהט ומתלבה בלבבות, כי מי יודע את רצוננו זה שמחכה בתעתועי גורלות להתגשמותו?

גם ממדבר וגם מישימון אותו הנני לך. הנני לכל. כמובן שגם קשרי עם האנשים, ועם הקבוצה, ועם כל בנין הארץ ומצוקות הגולה כרוך עכשיו באגרותי אלה, ובכן לא מכתב לשבת אלא גם, שידור כזה נפשי בכתב לכל ומכל.

ושוב שבת שלום! ושוב דפקה קלה ביד רועדת ומהססת – הלהעיר?

– אולי לא לעורר את הרגש?

אבל אגיד לך אינני חס על הקושי שמלבה את החיים ואת אושר החיים. זה כך טבעי, שלפעמים לפי הקושי ניתן האושר והסיפוק. לכן לא הרפתי מלכתוב, על אף שאין ידיעות במכתבי, כי אם רגשות ומחשבה. התבוננתי שוב בעולמי וראיתי שבת באה.

ולכן שוב שורות אליך ברטט, ולב הומה מתדפק במרחקים את מלוא כמות אהבתו זו להביא אליך.

ובכן שבת שלום יקרה!

ברגע זה קבלתי את מכתבך מי"א תמוז. חיכתי לו מאוד, פשוט חששתי כבר לקשירת קשר במועד הקרוב. הנני מבין את תוכנו, הנני שמח על הרגש הכללי הנאה, הנני גאה שעלית לכך. “אלף אמהות אלף אחיות ואלף חברות”, וטוב להיות בין האלף!

אצלי הכל כשורה. אני קורא את “מסעי לוב” לפרופ' סלושץ, ספר מענין מאוד, מתחיל ללמוד אנגלית, וגם עיתונים כבר התקבלו מהמוסדות. אספר לך, באמת לפעמים הנך שוכח שקרה מה שהוא שהננו כה רחוקים, כך השבוע קבל חייל אחד טלגרם שנולדה לו בת, ואז ברגע זה נזכרו הרבה מאוד שבמרחק הגובל בין ביתם, בכל האופן גם יום כזה לא חדש לי. טוב שהפעולות מתקדמות, ואיך שהוא מתחיל הדבר להתקרב לסופו. – אולי עוד יתגשם חלום הפגישה שבין אבות ובנים? ואז אהיה גאה להגיע לביתך ולבשר בשורה, כמובן שקשה במציאות לתאר את הפגישה, אבל גם היא תיתכן, כל כך הרבה דברים התגשמו, ולמה דוקא זה לא?

– שמש בחוץ קורנת ושופעת, זהב חול מופז בתכול שמים ומים, עומדים תמרים ומאזינים לשקט השרב, פורשים כפיים אחד לשני, ושומרים על סוד החום. "שוב מלבין לבן וצח מרחוק, ותושביו שחורים ושזופים מלובשים בלבן ובצבע, לאיטם יזחלו וייעלמו בעיירות, חלום המדבר והחום – מים!

כך כולם עומדים על העין, כאן כל החיים מסביב לטיפה, מסביב למגע הקריר של טל ומטר. תפילת גשם כל החיים, ושומרים על המים כאילו על אוצר. גודרים ומסקלים מסמנים ומציינים – שם על יד המעיין…

זה אופי המזרח המדברי, הבאר נהייתה לייסוד היישוב, ופלא הישוב העברי, מיוחד במנהגיו ובחייו, שריד יהודי הימים, עזים וקשים ובריאים.

– כמובן שגם החיים כאן לוהטים, ועצלות בעצמות החיים, כי עייפים מדורי דורות האנשים מלחפש אחרי המים.

דוב [חברו מכפר עציון, שירת עמו בבריגדה] קיבל גם כן שלשום מכתב משושנה [אשתו]. כתבתי לכם כמה פעמים וגם לחברה כמה מילים. כתבי לי בבירור מה עניין המחסנאות, אינני יודע כלום איך המצב.

– במה הדברים אמורים? מי מונע בעדך? ומה מקשה על הסידור? בכלל איך הרגשתך לבד? כתבי הכל. לו היה לי עניין המטבח, אני חושב שהייתי כותב ספר, כמות שהנך לבד אומרת במקום אחד.

לפני שאני גומר את המכתב אני כבר חושב על השני, זאת שעת מנוחה, והפעם השבת כי וכאתמול ימי השנה של הרצל וביאליק. ומהרצון להוסיף מה־שהוא בגלל תאריך זה. יום הולדתי יהיה בכ“ח תמוז בעוד שמונה ימים, בכל אופן הנני מודה לך בעד ברכותיך הנאמנות. כה הפלאת שמור את תאריכי! בכל אופן לא חגגתי אף פעם את יום הולדתי, זה היה בדרך כלל יום של מחשבה, אבל של עליצות כמו אצל אחרים, לא מתנות כי אם חובות. שוב שנה עברה והתבגרתי, והנני חייב להספיק עוד הרבה ועוד יותר. יום השנה של אמנו מתקרב בעוד חודש, בט”ו באב זה יוצא. הנני זוכר את הבעת ההשתתפות העמוקה שהראת לי אשתקד, זה היה כל כך מלא התמסרות! אז קנית את כולי, בלקחך להיות לי במקומה לעוזרת ושומרת, לרגשי אמהות שהתעוררו בך, לוא יכולתי להספיקם כמו שברצוני. הנני נושא אתי את תמונותיכם את־ והאם, היקר שבחיים, הקדוש. לחייל יש מעט דברים, ועל צווארו את עצמו ואת היקרים הוא נושא, ובכן הנך כאן אתי בזכרון האמא מצוררת ואגודה.

הנה התחיל מי־שהוא את ניגון ה“דיבוק” לבַם־בֵם, מלא עצב ויגון הוא – דבקות!

יושבים כולם בחדר (הוא יפה וגדול) וכותבים. תארי לך את התמונה הזאת, עשר לבבות בנכר כותבים הביתה מכתבים, במקהלת הכיסופין הזאת הנני משתתף בפעולות, הנך בוודאי לא מתלוננת!

* * *

ב"ה

כפר עציון. כ“ב בתמוז תש”ד

שאול יקירי שלום רב לך!

הפעם החלטתי לכתוב מכתב מפורט, כי כבר סוף סוף הגיע הזמן לכך. עדיין לא הצלחתי להתרכז וגם מכתביך הקצרים לא ממריצים ביותר לכך. אינני אומרת את זאת בתור נזיפה חו"ש, כי בתנאיך אתה לא יכול לעשות יותר, אני כך קובעת עובדה.

כעת אני קצת עצובה, כי לפני רגעים מספר מסר לי עזריאל פתקה מידידי הנאמן, שעזב אותנו, זה בא בהפתעה, אם כי היינו מוכנים לכך.

חבל שהנך מוכרח להתעכב בדרך ועדיין לא הגעת למקומך הקבוע, אבל כפי שאני רואה אינך מתבטל ואם יש לך הזדמנות גם לנוח, וודאי שאין להצטער על כך. אברהם סיפר לי תיכף בבואו הנה, שהתרגז עליך, על שלא בקרת אותם, הוא כבר עוד מעט גומר את חופשתו, חבל שימי החופש עוברים כה מהר, גם הוא לא נראה טוב.

את החומר שהשארתי אצלי, לא ביקש עדיין איש, להם זה כנראה לא נחוץ, אמנם חושבים את זה כל כך נחוץ כמוך? והיום הבחירות עומדות במרכז כל פעולה וכל דבר שאין לו קשר אתן, נדחק לקרן זווית, נקווה שאחרי הקמפניה הגדולה, שתסתיים עם או בלי ניצחון האדונים, שוב יתפנו ויתעניינו בדברים “פעוטים”…

אני שוב ממשיכה לחיות את חיי השקטים, הימים הראשונים אחרי נסיעתך היו קצת קשים, נשארתי לבדי והתחלתי להתבונן בכל הנעשה סבבי. אחרי הזריקה לא הרגשתי טוב, כי הלכתי ברגל מהכביש, שוב נוכחתי בנאמנותה של לאה, אשר דאגה לי וגם בהינדה ונתן מצאתי ידידים טובים ותמידיים. עכשיו זה ב"ה כבר עבר ואחרי הפינוי השני, כשחזרתי באוטו, הרגשתי כרגיל, לכן החלטתי, במקרה שלא יהיה אוטו באותו יום (אגב, הוא שוב בגרז') אשאר ללון בירושלים וכולם מסכימים אתי. בעבודה אני מתקדמת לאט. נתן נותן לי תקווה שהכל ילך בסדר, אני מאושרת שאני לא במחסן, תאר לך ימים שיושבות שמה חוץ לכולן: — — — —. תענוג מה?

אחרי העבודה אני סורגת, כבר כמעט הגב עשוי, אני מתקדמת יפה וזה מתקבל טוב. לפנות ערב אני לומדת, השבוע למדתי אנגלית וגם נ“ך, כבר התחיל החוג בהדרכתו של שמואל א., אנו לומדים תרי־עשר, לקריאה יפה לא מספיק הזמן, גם עיתון רק בחטיפה, בשבוע הבא אעבור אי”ה לחדר אחר, הראשון שבפרוזדור עם שני חלונות, חדר נהדר מלא אוויר. אני שמחה להודיעך שפרוצש כתבה, שתחזור בעוד שבועיים, מצבה טוב, בביקורו האחרון של ד"ר הופרט עשו לה צילום ולא מצאו לה דבר על הריאות, אני חושבת שהיא תגור אתי, בכל אופן זה נהדר שהיא כבר חוזרת, הלוואי ותבריא לגמרי.

השבוע היה כאן דוד א. [מקבוצת יבנה], הייתה שיחה על חזירתו של חנוך ועל שאלת הגוש, זה נורא להיווכח כל פעם, שהאנשים מפטפטים שטויות וטוענים בצורה כה לא הוגנת ובעיקר —, היא שיא הצמצום וחוסר הבינה, זה איום לשמוע את טענותיה. האנשים הם כה משלים את עצמם ובזמן שמישהו לא נוכח חושבים שזה גורם לאי הצלחה והוא העלול להושיע ובזמן שהוא בפעולה ולעיתים נכשל בדברים קטנים, אז הוא הגורם לכישלון של כל המפעל וסוטרים על פניו עד כמה שרק אפשרי וכה מהר שוכחים וכל כך הפכפכים, איך אפשר מיום ליום לשנות דעה ולדון מזמן לזמן על בן אדם באופן שונה?

וחוץ מזה, דעתי היא שאם חנוך רוצה לחזור, לא ישאל אפילו את המזכירות הקיבוץ ויש לי הרושם שהוא בכלל לא מעוניין בחזירתו. דוד הוא פיקח מאוד ותענוג להתבונן איך שהוא מנהל אסיפה ומשיב לטענותיהם של אנשים.

מסור ליצחק ששלמה סידר את הטלגרמה עבורו. אני מבקרת לעיתים קרובות גם אצל שולמית, יובל שלה מתפתח, היא מתכוונת לכתוב לך.

על דבר המעיל עוד לא החלטתי, אחשוב על זה. מה עם המשקפיים? מחר צריכה לחזור — מבית החולים, מסכנה עברה ניתוח קשה, מכאן היא תיסע למוצא להבראה, — [בתה] שאלה למה אמא שלה לא נסעה יותר מוקדם משולמית וטובה ועוד לא חוזרת. הילדים כולם מרגישים טוב ונחמדים מאוד.

שלום באהבה. הדסה.

ד"ש מעזריאל, משפ' חיימוביץ, שנור, רוזן לכוביצקי ושושנה ו.

* * *

ב"ה

כפר עציון. כ“ה בתמוז תש”ד

שאול יקירי!

ביום שישי הגיע שרגא ומסר לי שהנך נמצא כבר במקום, כמו כן מסר לי את הדברים ששלחת עמו. אני כבר מחכה למשהו יותר מהטלגרמה.

כעת גמרתי את המכתב לקצין נדיבי, הסברתי לו בפרטות את הסיבה שבגללה נעזוב את הקבוצה – ניתוק המקום וטלטולים בנסיעות, שעלולים לגרום להרעה במצב בריאותי, אינני יודעת עד כמה שזה ישפיע עליו, אני יכולה רק לעשות את מה שניתן בידי.

כעת נמצא כאן הרב שטרנברג [רבה של כפר פינס], מבררים אתו את המצב התרבותי, ענייני שמיטה וכשרות, האנשים מתחילים להתעורר קצת בשטח זה ומסתכלים סביבם ורואים שהגענו קצת רחוק… וכעת רוצים לתקן ובעיקר טוענים “למען הילדים”, אתמול הייתה שיחה ארוכה והיום המשך.

אתמול נולד גם עגל, לעת עתה אין הצלחה בשטח זה ברפת, בקרוב צריכה להיות עוד המלטה, נראה שוב. בבניית הלולים מתקדמים וגם עם הבריכה. מנחם נסע היום לכרכור לפרק את הצריפים, גם נתן נסע לכמה ימים ואני עובדת בלעדיו, זה הולך לי די טוב.

בבקרים ובערבים קר כאן מאוד, הבוקר היה כמו בחורף ממש. ביום ו' חזרה מבי“ח — שלומה ב”ה טוב.

אני נאלצת להפסיק כי העט לא בסדר. סליחה על הקיצור הרב. ד"ש מכולם.

שלך באהבה. הדסה.

* * *

ב"ה

כפר עציון. כ“ז בתמוז תש”ד.

שאול יקירי!

הפעם אקצר, כי עוד מעט מצלצלים לארוחת הערב (כל פעם איזה תירוץ), אתמול קיבלתי את מכתביך מט“ו, י”ז, וכ' באב. אני שמחה שסף סוף העניין מתקדם. גם פרוצה הגיעה, היא נראית טוב מאוד ומרגישה טוב.

השבוע שוב שכלנו אחד מהגדולים שבעמנו, ברל כצנלסון איננו עוד.

מה נורא הדבר, שנוסף לטבח האיום, בו אובדים מיליוני אחינו, גם מנהיגנו מסתלקים בשעות גורליות כאלה, הלך לעולמו מנהיג אשר אין לו תמורה…

אצלנו הכל הולך בקצב הרגיל, מתקדמים לאט, כעת עובדים בהכשרת קרקע באבו ריש, ההכשרה קשה מאוד, יש אבנים גדולות כאלה, שהאנשים עצמם, אשר עובדים שם, מתפלאים אחרי כל הוצאה, איך יכלו לעשות זאת.

אתמול חזרה לאה שדיאל עם יפת, גם — חזרה ממוצא, כעת כולם כבר כאן. מחר שולחים לתנובה את הפרי הראשון מכפר עציון – ענבים.

מחר אסע לרופא. האוטו שלנו כבר נוסע ואוכל לחזור אתו. שלומי ב"ה טוב, מילאתי כבר את הטפסים לבקשת רישיונות עבור סבי ושני בני דודי, הלוואי ולא נאחר, על רחל לא שמעתי ידיעות נוספות.

יצחק בוודאי כבר הגיע למקום וסיפר על הנעשה כאן, היום בא אלכסי ומתי תבוא כבר?

בתקווה להתראות. שלך הדסה.

ד"ש מפרוצש, משפ' שנור, לכוביצקי, רוזן, חיימוביץ, מנחם, רבקה ועזריאל.

* * *

ב"ה

כפר עציון. כ“ח בתמוז. תש”ד

שאול יקירי!

קיבלתי היום את מכתבך מיום כ"א ח.ז. אם כי אני עייפה אחרי הניקיון וההעברה ועלי לקום מחר מוקדם לנסיעה, אשתדל בכמה מילים למסור את הגבתי.

אני מצטערת מאוד ברואי את המצב שהנך נתון בו, כואב וזועם ואין שומע לך, כי מה יבינו זרים לקשיינו? לא הספקתי עוד לחשוב על הדבר, גם מנחם נמצא בכרכור ולא אוכל להתייעץ אתו. בכל אופן, אין ברצוני בשום אופן למסור את הדבר לברוניה, כי אדם כמוהו רגיל לבכי ולצעקות של הורים וקרובים ואינני רוצה שהיא תבכה אותי יומם ולילה, הלוא הנך מכיר אותה, היא יוצרת טרגדיה איפה שאיננה, מכל שכן במקרה הזה.

עזריאל ייעץ אותי לפנות לשלום, שהוא יכתוב מכתב מטעם הקבוצה, אעשה זאת. לקצין נדיבי כתבתי מכתב מפורט על ההכרח לעזוב את הקבוצה מטעמי בריאות ומבחינה כלכלית, הסברתי לו, שתנאי התחבורה ממש מסכנים את מצב בריאותי, כעת אני מחכה שוב לתשובתו. שלמה כמובן לא היה אצלו, הוא עסוק מאוד בתעמולה לבחירות, פעם מרצה בירושלים ופעם בת"א וככה זה הולך כל הזמן, אחרי שאחזור אדבר עם שלום.

חדרי החדש טוב מאוד, יש בו אוויר בשפע, אפילו אם הדלת סגורה. מנחם השבוע בכרכור, נסע לפרק צריפים. השבוע נתקבלה תשובתו של גרדי אליו, הוא מוסר שהצליח לדבר אתו באחת הישיבות, שוב אותן הטענות והנימוקים. ג. סובר, שלא היינו צריכים לספר לו [לקצין נדיבי] שאני נמצאת בקבוצה. אינני יודעת איך הוא מתאר לו את העניין, כעת אני סקרנית מה יענה, בינתיים התחזק וקווה לימים יותר טובים.

שלך באהבה. הדסה.

ד"ש מכולם. יומנו של שלמה כבר הופיע.

* * *

שלום לך יקיר

הפעם באמת בקיצור, כי עיני כבר נסגרות. רציתי לנסוע מחר לת"א, אבל לא אוכל, כי אני מוכרחה לעבוד בלול, יתכן שביום שישי בבוקר, אבל גם זה תלוי בספק, כי ביום ראשון אני צריכה מוקדם להיות כאן, כי לאה נוסעת. חיכיתי לך, אני מקווה שתבוא מהר, יש לי הרבה לדבר אתך. את התמונות עשה לי יצחק היום, כי כל השבוע מזג האוויר היה רע מאוד, הגשם לא נפסק. מחר אעשה ניקיון, כבר דואגת למזג האוויר.

אני מחכה לך. באהבה. הדסה.

* * *

ב"ה

כפר עציון ד' במנחם אב תש"ד

שאול יקירי!

ברצוני היה לכתוב מכתב הגון, כתשובה על מכתביך מט“ו, י”ז, כ', וכ"א בתמוז, אך כנראה שלא אצליח בזה, כי חם היום מאוד וגם הרעש בחצר גדול ללא נשוא.

מכתביך הראשונים מעידים על דיכאון רב ועל מלחמה רבה הנטושה בקרבך, הנני מבינה לרוחך וצר לי שאינני יכולה לעודדך, אך שוב אין בפי דבר אחר מהרגיל, תתחזק! אל תכרע תחת המשא הכבד הזה! זוהי לא העוולה היחידה שנעשית בנו ואין היא צריכה לשבור את רוחנו, להמשיך בשקט ולחכות עד הסוף…

אני מצידי עשיתי את הכל מה שהיה ביכולתי. כתבתי לקצין, גם פניתי לשלום והוא כתב. שלמה הבטיח להיכנס הפעם בהיותו בת"א, עדיין לא חזר, גם מנחם כתב לו. בכל המכתבים מורגשת הסיבה העיקרית לעזיבתי וההכרח בה – ניתוק הנקודה וקשיי התחבורה, שעלולים לגרום להרעת המצב, זאת הנקודה העיקרית שאפשר לכתוב בה את טענותינו. נראה איך הוא יגיב כעת על כך, שוב יש לחכות בסבלנות לתשובתו.

בינתיים נתקבלו מכתביך מכ“ד, כ”ו, כ"ח, בתמוז. בקראי כל אחד מהם, מדובר על אוכל ותפריטים, התחלפו התפקידים, לפני שנה, אני כולי הייתי נתונה בזה וכעת אתה.

התזכור את התמרמרותך בעת קריאת הדרמה: “צור וירושלים”, בהיזכרי שלא פלפלתי את הבשר? וההעברה הזאת קלקלה אז את כל השבת, מה הצטערתי על שבת זו, שלא ידענו את ערכה… לא שערנו שבעוד זמן כה קרוב נפרד לחודשים, עלינו לצפות עד ששוב נפגש באחת השבתות… אך שבת זו לימדה אותי איך להתנהג בחופשות, לא להרשות שדברים קטנוניים כאלה יביאו לידי “מצבי רוח”, תמיד יש ללמוד מניסיון ולהימנע מדברים שעלולים להשפיע ולכוון את העניינים בדרך לא נכונה, כעת דרוש שאנשים ינעימו את החיים אהדדי, כי כה הרבה יש לשאת לכולם…

הכל שמחים לבוא הקיץ – פעמי הניצחון כבר נשמעים ולנו כה קשה לשמוח, נברך בבוא הזמן על גמר הרצח, על מפלת הצורר ובאותו זמן נבכה מר על גורל אחינו היקרים, הלב חורד מפני כל ידיעה שבאה ממרכזי היהדות המשוחררים, מקומות שהמו מיהודים, רבים ריקים מהם, האפשר לשמוח על ניצחונות אלה? הנה, היום הודיעו על שחרור לובלין, לא אוכל לראות ולשמוע את השם הזה, בלי חרדה רבה בלב, בסביבות אלה, שהיום צועד הצבא האדום ו“משחרר”, במקום שרעם תותחי הניצחון נשמעים, נענקו וזעקו הורי היקרים! אחי ואחיותי האהובים! מה גורלם? האזכה עוד לראותכם? או התאכזר בי כל כך הגורל, שנגזל ממני היקר ביותר? האוכל לקוות? עוד זיק של תקווה נשאר בי, עד בו הרגע האיום, בו יוודע הכל…

כאן החיים מסלולם הולכים, השבוע עומדים לגמור לול ולהעביר את העופות, בקרוב צריך להתחיל בבניין בתי דירה, הערב הצבעה סופית בעניין בית ההבראה. בעבודה אני מסתדרת טוב מאוד, רק עכשיו זה מתחיל ללכת. כעת אני עובדת בחדרי, כי שם חם מאוד ויש עבודה שאני כבר עומדת בה באופן עצמאי, אני שמחה מאוד שאינני במחסן.

הילדים מתפתחים יפה, יובל הוא דומה מאוד לאביו ואורי הקטן לאחיו יהושע. חדרי החדש טוב מאוד, יש בו אויר בשפע, אני נהנית ממנו מאוד, אפילו בימים חמים מאוד אפשר להיות בו, גם הסריגה מתקדמת, גמרתי את הגב, כעת התחלתי את החלק הקדמי. בימים האחרונים חם מאוד ואי אפשר לקרוא וללמוד.

אני ממהרת לסיים, כי עלי ללכת לחוג נ“ך. שלומי ב”ה טוב. יש לי שכנים טובים, נתן והינדה כה נחמדים, גם שולמית לא רחוקה לי, לעיתים קרובות אני אצלה. אלי באת הרבה שרה ושושנה ו. גם עזריאל, יום יום אתי, ממשפחת — התרחקתי במקצת, יש לי כעת התנגדות מיוחדת כלפי הגברת, היא כולה נעשתה שמלה… חילי הוא נחמד ומנחם עסוק מאוד ובשעות הפנאי הוא נהנה מחיי המשפחה המאושרים. העיקר שאני לא בודדה. כעת אליעזר בחופשה ואלכסי חזר לארץ.

שלך באהבה. הדסה.

רצוף השבועון ומכתב של שולמית.

דרישת שלום למטה, למטה בכדי לא לקחת הרבה מקום יקר להדסה. שלום ולהתראות בקרוב. נתן – הינדה.

* * *

ב"ה

כפר עציון. ז' באב תש"ד

שאול יקירי!

מעט מאוד זמן עומד לרשותי ולכן אקצר, עוד מעט מצלצלים לארוחת ערב ואחרי זה יש שיעור בבוטניקה, בו אני רוצה להשתתף. היום התחלתי בלימוד היסטוריה יהודית לפי הספר האנגלי, יש בידי גם אטלס היסטורי שיהיה עזר רב ויחד עם זה מקורות התנ"ך המצוינים בו, אני מקווה להתמיד בזה. חוץ מזה התחלתי ללמד בחורה אחת מהגרעין, עברית.

בעבודת הפנקסנות אני מתקדמת, כעת אני מכינה את החומר הסטטיסטי עבור הקיבוץ הדתי, לרוב אני עובדת לבדי, רק לפי הוראות של נתן, כי הוא כעת בשמירה. העברתי את מקום העבודה לחדרי, כי שם חם מאוד ואצלי נעים. אנו מקווים שבגמר עבודות הביוב, יסדרו לנו חדר ממקלחת הבחורות, שיהיה אפשרי לעבוד בו.

יצחק הגיע לפני כשעתיים, רק מילים אחדות דברתי אתו, כי היה עייף ויעצתי לו שינוח, לכן לא רציתי להטרידו. מסר לי את הדברים הטובים, העוגה יפה מאוד, אני מודה לך, גם כאן להיפך, במקום שאני אשלח לך, אתה שולח לי, אני מודה לך.

אני מצטערת שיצחק לא היה יכול להשתחרר ולהיפגש עם גיסי, עדיין לא שמענו עליו, רק מפי אליעזר, שגם לא ראה אותו. אלכסי שהה כאן יומיים ובקרוב יבוא לחופש גדול, הוא שמח מאוד שחזר.

כאן אין חדשות מיוחדות. עובדים כרגיל, היום התחילו בהכשרת המטע ליד אבו־ריש, בבריכה כבר העמיקו לפוצץ ובקרוב יתחילו עם היציקה. הכל מחכים בכיליון עיניים להתחלת בניין השיכון.

כל המכתבים לקצין נשלחו, אני מחכה כבר לשלמה, אולי היה שם? עדיין לא חזר.

שלומי ב"ה טוב. היו השבוע כמה ימים קשים, כי החום הוא גדול, אבל זה עבר כבר, לולי הנסיעות, היה הכל מצוין, בדרך כלל אני חוזרת מהעיר באוטו משא, שמוביל את ההספקה, כמובן שאני מתעייפת, אבל אין להשוות את זה עם המצב, שאחרי הליכה ברגל. כמובן שלא אחזור על זה אף פעם.

ד"ש מכולם.       שלך באהבה. הדסה.

* * *

ב"ה

כפר עציון. ט' באב תש"ד

שאול יקירי!

מחשבות רבות ונוגות מתרוצצות היום במוחי, אך ספק הוא אם היד מסוגלת להעלות על הנייר. עדיין לפני מגילת “איכה” ואי אפשר להימנע מלהשוות לזמן הנוכחי. ההרס והחורבן שמתהווה לפני עינינו, גדול פי כמה מן המתואר. אין כעת ביטוי לזוועה המתחוללת. אין כישרון שיוכל לתאר את הזוועה באמיתותה וליצור מגילת דמים הממצה את האימים הללו. פסוקים אחדים חודרים ללב, מעלים על דעתנו שכהיום המצב עוד הרבה יותר גרוע מהמתואר… ואיככה אשא את כל זה?

ובכל זאת, החיים במסלולם הולכים, היום שורר שקט במחנה, כבר נשתתקו צלילי הקינות העולות מחדר האוכל. היום יום לא חם ביותר, מה שמקל בהרבה על הצמים. אני צמתי רק עד הצהרים. לפני שנה, זוכרני, הייתי בבית חולים.

בעד מספר ימים שוב יום הזיכרון של אמא ז"ל, זו הפעם השלישית, שאני רק מרחוק יכולה לנחם ולא ניתן לנו להיות יחד, ביום חשוב זה. מה אוסיף עוד על כל הנאמר כבר בהזדמנות זו? היום בפי רק דבר אחד, אשרי אלה שזכו למיתה טבעית בקרב משפחתם והובאו לקבורה בקבר ישראל. וימי זיכרונם ממלאים אותנו באהבה על העבר הרחוק והיפה שהיה משותף לכולנו, אמנם היה גדול הכאב בהפסדם ולא מעט סבלנו בהעדרם, אך באו על שכרם, כי לא ראו במו עיניהם את החורבן הרב, לא נהרגו ילדיהם לפני עיניהם ולא נפלו קרבן לחיה המשתוללת… הלכו לעולמם בשקט, נפרדו מיקיריהם באהבה ובכבוד נקברו וימי קבורתם ידועים וזכורים ברגש היאה.

כה נורא לחשוב, שרבים מיקירנו נפלו קרבנות ולא נדע את עקבותיהם וכי באמת נתייתמנו מכל? כה קשה כעת לחיות ולצפות לכל ידיעה ממקומות שעוללו לנו חיות הפרא ובינתיים חיים והחיים עוברים כאילו לא יכול היה להיות אחרת. אני שולחת לך תמונת אמך היקרה ז"ל, כדי שתהיה עמה ביום זה. שלך בנאמנות. הדסה.

* * *

ב“ה י' במנחם אב תש”ד       הדסה יקירתי שלום רב!

קשה לי כרגע לכתוב בגלל שני טעמים: ראשית צום, ושנית המטבח שמחייב היום לערוך ארוחה “בעד שלוש”. אמש שקעתי בדין וחשבון של הממשלה הפולנית על חיסול ורשה היהודית. שקעתי בו כשעתיים והשבת ירדה גם כן, ולא הספקתי ללמוד את “איכה” עם מפרשים, כפי שתכננתי לי לפני כן, אבל היש ביטוי ב“איכה” לחורבן ימינו? רק שאלתי את עצמי תכופות בערב – ערים ועיירות שנכרתו בלי רחם, כן “פעמי ניצחון” – “פעמי אבלות” לנו. נכון,יקרה, כי מר נבכה, כי מר נתאבלה בקרוב… קראנו את המגילה ביושבנו על רצפת בית הכנסת, באו גם בחורים “שלא מן המניין” ויצחק אופנהיימר קרא את המגילה בחצי־קול, בכבדות, בנהימה, ואחר כך שוחחנו בחוץ על מצבנו החיילים העבריים, מי יבין לנו? מי יעזור לנו? ארוכה היריעה ואסור גם לכתבה עדיין. “איכה” של ימינו, לב עמוק כמצולות מרי אין סופיים נחוץ לבטא את הכול שנחלנו הפעם ולכן לא אוכל גם אנוכי לעודדך יקרה… כן, עוד זיק של תקווה נשאר בי עד בו הרגע האיום בו יוודע הכול… ואולי גם לא נדע גם אז…? כי מה נדע? כי מי יספר? איכה שוכּלנו מכל וכדובים ניבב על שגם לא נדע כלום על השכולים…? אוי לנו כי נשברנו, וכעת אנו לומדים את “ויהי בחצי הלילה”, כי כעת “לילה” אצלנו, ולכן שארי בלבך כי נדדה שנת אהובך, והנה הוא קרוב לידך, ובפיו לא יותר כי אם: התחזקתי! קבלתי את פקודותיך והנני מחכה עד הסוף…

בעבודה הכול כרגיל, מלקקים את ה“אצבעות” ובחור אמר: “הן אתה כמו רחל זו שב”בראשית" (הספר של ריכנשטין), הטבחים נהנים מזה שאחרים אוכלים מרקים כאלה…" […].שלומי טוב ברוך השם, גם יש לי זמן לקרוא ולא מעט דווקא, כעת אני גומר את הספר של שולחוב, ומתחיל את ההמשך של “בחלל הריק” שהופיע “בצל עץ התליה” […]. עוד מעט צריך להתפלל מנחה, ולכן אני נאלץ לדלג מעניין לעניין […]. כל מיני שמועות שוב רק מרגיזות אותנו, ועדיין הם שקט במדבר, שם כובשים את שדליץ, לובלין, וורשה… מה לחשוב בימים כאלו? רק רגש המום מלווני, כה באכזריות לקחו את הערים, וכה בבזק משחררים אותן, אבל נאבד בין שני המקרים הכול שלמענו היינו חיים. מוזר לחייל עברי גלגל הניצחון בלעדיו – והלוא סבל עמו יותר מכולם! הדיספרופורציה הזו שבין האבידה וההשתתפות במלחמה הורסת את בחורינו. עולם הפוסח על הסעיפּים מוכר להם, ואיך יאמינו במחר הניצחון? […] כעת בוודאי מחכים לי בבית כנסת לתפילה, לא אעצור מניין יהודים, לכן היי שלום. שלך כתמיד האוהב והסולח. שאול

* * *

ב"ה

קבוצת אברהם. י“א במנחם אב תש”ד

שאול יקירי!

הפעם כך בקיצור כמה מילים על מכתביך היקרים, כמובן שלא אוכל להגיב ולענות ככה, על רגל אחת. הגבתי היחידה – שמחתי הגדולה שאתה גורם לי ואשתדל בקרוב גם לשלם לך כגמולך. תאר לעצמך מה גדולה הייתה ההפתעה והשמחה, כשלאה באה לבקר אותי בבית החולים, מסרה לידי 4 מכתבים, אחרי 3 ימים שלא הייתי בקבוצה והיום בחזרי שוב מכתבך מב' באב.

ובכן יקירי, קבלת פנים נאה אתה עורך לי גם בהעדרך. נכונים מאוד דבריך, שלמרות המרחק שבינינו הננו ביחד תמיד, כי איש את אחיו נושא בתוכו ולכן לא קיימת פרידה, כי הלבבות מאוחדים תמיד.

היום חזרתי מבית החולים, הייתי שמה 4 ימים, כשעזבתי הבטיח לי הרופא, הבראה שלימה בהמשך הטיפול כמובן, שאלתיו אם גם אוכל לעבוד כמו פעם? ענה לי שאשכח שהייתי חולה ואוכל לעשות את הכל כמו קודם.

הייתי שוב בת“א אצל ד”ר מייאר. לע"ע אין מקום בבית הבראה, אבל ישתדל בהקדם האפשרי לסדר אותי, ייתכן שביום א' אוכל לנסוע, עד אז אני בקבוצה.

אני מרגישה טוב, רוחי טובה עלי ואני מאמינה באמונה שלמה, שאבריא לגמרי ורואה לפני את עתידנו היפה אשר בו יבוא. אל תדאג לי הרבה יקירי!

אני מתארת לעצמי, שמרחוק זה משפיע מאוד וכל העניין הקדיר את רוחך ובכן אבקשך, אל תפריז בתיאורים! אני מקווה, שגם הפעם, כמו תמיד, תוכל לעמוד איתן. ואין צורך לדאגה מיוחדת, אין בכוונתי להסתיר ממך משהו ובגלל זה כתבתי לך את כל האמת ולכן האמת הזאת תאמץ אותך – לא האמת המעציבה, שהנני חולה כעת (קשה לי עדיין להשלים בזה, כי כעת אינני מרגישה רע וגם מראה פני שופר בהרבה ואחרי שהייתי בבית חולים, עם חולים ממש), אלא האמת המעודדת, שאתרפא ואחזור לאיתני.

היום נזדמן לי לנסוע יחד עם שושנה ולשוחח קצת, היא כרגיל שבחה את אומץ רוחי על שכתבתי לך את הכל. כן יקירי, יש לי שוב אומץ רוח, אני איתנה בדעתי, שוב התחדש בי הכח הנפשי, שרבים היו רואים בי ובאחרונה נתרופף. אני שוב כזאת, כמו שאהבת אותי תמיד וכשתבוא לחופש, אי"ה, (אני כבר סופרת את הימים, כעת יש לי זמן, אבל גם סבלנות (וזה הרי שוב טבעי), תמצא אותי במצב רוח יותר טוב משעזבת (סליחה בעד הביטוי)

שלום באהבה ובאמונה. הדסה.

* * *

ב"ה

כפר עציון. י“ג במנחם אב. תש”ד

שאול יקירי!

רק מילים אחדות, כדי שלא תדאג לי בהעדר מכתבי. השעה מאוחרת ועלי לנסוע מחר. על חשבונך גמרתי היום את החלק הקדמי (החצי) של הסוודר, התעקשתי ולא רציתי להפסיק, עד הגמר.

בראש ובראשונה יעניינו אתכם בוודאי תוצאות הבחירות, כרגע הודיעו ברדיו שהפועל המזרחי במקום שני (18 מנדטים), [בחירות להנהלת הסוכנות היהודית], יש אמנם להכריע בינו לבין עלייה חדשה, שבערך אותו מספר קולות, אך עדיין לא סוכם סופית, בכל אופן זהו ניצחון מזהיר וניכר הפרי של תעמולה רבה. למזרחי 10 מנדטים, לא 40, לת' 10, את היתר אינני זוכרת בדיוק ולכן לא אוכל למסור.

אצלנו חדשות משמחות, היום נתקבל הרישיון ל־4 צמיגים חדשים, סוף סוף יוכל האוטו שוב לנסוע. מחר אי"ה מתחילים בבניין בתי דירה בשעה מוצלחת. אחד הלולים נגמר כבר ומחר יביאו את האפרוחים. כפי שאתה רואה מתקדמים…

שלומי ב"ה טוב, העבודה הולכת מיום ליום יותר טוב ואני כל פעם שמחה יותר שאני לא במחסן. אם יהיה לנו חדר, זה יקל בהרבה, כי עכשיו חם מאוד.

יצחק יצא לטייל בגליל עם עזריאל ורבקה גיסתך (עזריאל לא שמח לה ביותר), הם יחזרו ביום ו'.

הכל מרגישים טוב, הילדים מתפתחים יפה ונחמדים מאוד. שלמה נתן לנו ספר, אשלח לך עם יצחק.

עלי באמת לגמור, אתך הסליחה, באחרונה אני שוב כותבת רק טלגרמות.

ד"ש ממשפחת לכוביצקי, שנור, רוזן, שיינפלד, מנחם.       שלך באהבה. הדסה.

בהזדמנות זאת אני דורש בשלומך וגם יחיאל דורש בשלומך, רבקה בטיול. שלך מנחם.

* * *

ב"ה

מוצאי שבת נחמו, ט“ז באב תש”ד.

שאול יקירי!

זה עתה חזרתי מהטיול עם הינדה ויצחק ואחרי שהדלקתי אשב ואכתוב… הערב קר עד כדי כך, שלבשתי מעיל ארוך, אך כה נהדר כאן, כל פעם דולים מחדש מיופייה של הסביבה הנהדרת.

בראש ובראשונה עלי להודיעך על השינוי שחל ב“ענינינו”. אתמול הגיע לשלום מכתב, בו מודה הקצין שמסר את העניין למפקדה העליונה, זהו בכל אופן צעד קדימה, כמובן תלוי בזה אם הוא גם המליץ, אחרת אין שום ערך לדבר, על כל פנים, אלה הם כבר דברים אחרים, מאשר טענותיו עד כה, מעניין שלי, הוא בכלל לא ענה, כנראה שקשר את התשובה על שני המכתבים יחד ו“מן ההכרח לחכות עכשיו לתוצאות הפעולה במפקדה הראשית”, כמו שהוא כותב בו.

את מכתביך מא‘, ג’, ה‘, ז’, באב, קיבלתי, אני שמחה שהמתיחות שבך רפתה קצת ואני תקווה, שאין זה רק לכאורה. אני מעבירה את המכתב לקיבוץ הדתי. את החומר לרב נריה שלחתי כבר. מקורץ עדיין לא התקבל דבר. בעבור הסרטיפיקטים עבור היקרים – אשתדל. לרחל הכל מסודר, אם היא עדיין בהונגריה, היא צריכה להיות בין הראשונים שיעזבוה.

מגיסי לא הגיע דבר. יצחק בחוזרו אולי יוכל לספר מה? היום התארח כאן פרופ' בונבנטורה, הייתה לו הרצאה על “הפסיכולוגיה של הילד”, הייתה זו הרצאה מעניינת ומקיפה.

ביום ה' הייתי אצל הרופא, חזרתי באוטו שהוביל הספקה, הכל בסדר, שלומי טוב ב"ה. התחילו כבר בחפירת היסודות לבתים, גם העופות הגיעו ביום ו', בשעה מוצלחת, העברתם עברה בשלום והם מרגישים טוב. היום הייתה ברפת המלטה ולביש המזל, שוב זה עגל.

זהו בקיצור כל המתהווה אצלנו. שבוע טוב ומבורך.     שלך באהבה. הדסה.

ד"ש מכולם.

* * *

ב"ה

כפר עציון. מוצש“ק פרשת עקב. כ”ג באב תש"ד

שאול יקירי!

אחרי הפסקה של שבוע ימים נתקבלו סוף סוף מכתביך מח‘, י’, י“א באב, עם פרקי היומן, זה היה כל כך הרבה ביום אחד, שלא ישנתי אפילו אחה”צ, רק קראתי וקראתי עד 5. הרשימות הן יפות מאוד, בקראי על הפרידה מזבריצ’ה ממש נזלו דמעות בעיני, כי בזמן זה נזדמן לי לקרוא על חורבנה… מה עצוב שהרגשת הביטחון, שהייתה בלבנו בשעת עזבנו את עיר מולדתנו ואת היקרים שבתוכה, הלכה ועברה, לשווא האמנו שיחלוף הזמן חיש מהר ושוב נתראה ובינתיים הצורר הארור גזל ממנו את הכל…

בוודאי הגיעה אליך השמועה על בואו של ליברמנש, לא רצינו בהתחלה לבשר לך על בואו, כי חיכינו יום יום, שיגיע אלינו ויספר על הנעשה, אך בינתיים זה נדחה, כי הוא חולה ונזקק לניתוח, מנחם קרוב לוודאי יבקר אצלו וידבר אתו.

יצחק נסע כבר ביום שישי, כלל וכלל לא היה לו חשק לכך, הוא הרגיש כאן טוב מאוד ורוצה לחזור, היה כמעט כל יום אצלי והרגיש טוב. בערבים נעים מאוד בחדרי, אף פעם אינני יחדה, לרוב נמצאים הינדה, נתן, גם עזריאל, שרה ושושנקה הם אורחים שכיחים, גם כעת יושבות הינדה ושרה וכמובן שהכתיבה לעיתים נפסקת והפטפוט מחליפה.

הזמן הולך מהר מאוד, כבר ברכו אתת חודש אלול, זה חודש מלא חרדה ותשובה, בבית הייתה אווירה מיוחדת, כאן זה מתבטא הרבה פחות.

השבוע נשלחה לכם האיגרת השנייה, מכל הצדדים באים מכתבים נלהבים עליה, בכלל כל הבחורים מאסו כבר בחיי בטלה ורוצים מאוד לחזור [מהבריגדה], כאן הם באמת נחוצים לנו. העבודות בבניין מתקדמות ונחוצות ידיים עובדות ובעיקר בעלי יוזמה ומרץ, כאן עייפות וזקנה שוררת בכל. אם חסרים לנו בחורים לעבודה, יש כבר לפי שעה בחורות יותר מדי, יש ימים שאין במה להעסיקן ואם לא יהיה מפעל עבורן, לא יהיה טוב ביותר.

ושוב בשורה משמחת, למשפחת שדיאל נולד בן למזל טוב, ילד גדול ומפותח ובעוד זמן מה נקווה שוב לבשורות כגון זו, ועוד כמה התחלות טובות…     שלך הדסה.

* * *

ב"ה

כפר עציון. מוצש“ק פרשת “ראה” ל' באב תש”ד

זה כמה ימים שלא הגיעו מכתביך, אך אינני דואגת לע"ע, בוודאי נתעכבו בדרך. ביום ה' הגיע זיגי, היה אצלי כמה רגעים, כי מיהר מאוד, הבטיח לבוא לכאן בסוף החופשה, גם אלכסי נמצא כאן כעת, מחר הוא ייסע כבר.

אתמול הגיע בחור מעירך, ליברמנש, לא אכתוב לך עליו, כי הבטיח לכתוב לך בעצמו, סיפר לי על רחל, הוא נפגש אתה לעיתים קרובות, בעת עזבו את הונגריה – היא נשארה שם, עדיין לא שמעתי פרטים נוספים על הידיעה הקלושה שהיא בדרך.

השבוע קבלתי מכתב מברנדי, היא כותבת שוורדה נחמדה מאוד, כבר עומדת במיטה ומתהלכת, היא נבונה מאוד. ברנדי סובלת הרבה מהחום, תיארתי לעצמי שכך הוא.

כאן הכל כרגיל, כאן הכל כרגיל, כבר התרגלתי עם פרוצה ואנו מרגישות טוב. בעבודה אני מתקדמת ומרוצה.

בינתיים נעשה מאוחר מאוד, כי נכנסו כל מיני אנשים, בכלל הדלת כאן נפתחת הרבה… זיגי סיפר לי שאתה טבח מצוין.

מה נשמע אצלכם? האם יצחק כבר הגיע? ומתי תורך לבוא? הייתי רוצה שתבוא כבר, אין לי סבלנות למכתבים.

השבת ביקרו שלמה שמידט עם שושנה, שניהם נראים טוב ומרגישים טוב, שמחנו להם.

מגיסי עדיין לא הגיעה כל ידיעה ישירה…

אגמור כי אין לכתיבתי כל טעם. שלך באהבה. הדסה.

ד"ש מכולם. אני מצרפת את מכתבו של יעקב, הוא כבר יותר גדול ממך, עבר עליו הרבה, אבל בחורצ’יק זריז.

* * *

Pal. 17286 ROZENBERG.S

“D Coy.2-Bn”

Pal. Regt.

M.E.F

ב“ה א' באלול תש”ד

יקירתי!

איחרתי בנשף בתשובתי לקבוצה ולכן את אל תהיה מקופחת, התכעסי? לכן אני שולחה אליך, וודאי תקלטי ממנה הד מחיי, מהרהורי, ובעיקר תוכלי הקשב להמיה הפנימית, שכה עזה באחרונה. גמרתי חמישים פרקי “בדרך”, עוד אני קורא בהם ולכן הם אצלי. היום יש לי קצת חג – חום ולכן איני במטבח, צריך גם יום כזה לנצל בהזדמנות, בינתיים כבר חושך ולכן ליל מנוחה! מחר אי"ה אגמול לך כפי שמגיע, מכיוון שאיני נוהג לחייב ריבית – אשלם את החוב בהזדמנות הקרובה, אולי מחר? מה שלומך? אני מחכה לתשובה כמוך. ובינתיים אלול, גם כאן ניכרת קרירות מסוימת בעיקר בבקרים, זה מזכיר את עציון. מה שלום ליברנט? השתדלי להיוודע בבקשה.

שלך “הכותב להכעיס” הרבה. באהבה. שאול

* * *

ב“ה א' באלול תש”ד 20.8.1944

לחברה שלום וברכות! [לחברי כפר עציון]

אמר רבינא: זאת אומרת הרהור כדיבור דמי, דאי סלקא דעתך, לאו כדיבור דמי? – למה הרהור? אלא מאי הרהור כדיבור דמי יוציא בשפתיו כדאשכחן בסיני ורב חסדא אמר הרהור לאו כדבור דמי דאי סלקא דעתך הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו אלא מאי הרהור לאו כדבור דמי למה מהרהר אמר רבי אלעזר כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל ונגרוס בפרקא אחרינא אמר רב אדא בר אהבה בדבר שהצבור עוסקין בו. מסכת ברכות כ'.

אגרתכם השנייה נזדמנה לי ביום שעמדתי בפרק זה הדן בהרהור, והיתה גם תשובתי לכם רק הרהור בעל־פה, כי הדיבור נעלם, והלוא כי אין השפה לצקת בה את קדחת הייסורים, את העוול הרב, ואת האבל, ואת הרמזים שצפונים בימינו הטרופים האלה.

הרהורים, כי ימי אלול החלו, ובאיזה אורח של גלגול נסתר וחבוי מעינינו המסתכלות במאורעות קלטתי הבוקר מפי חייל “חופשי” אף חבר “משמר העמק”, את "הכל מאמינים שהוא… " בכלל בימינו האלה כאן, הן שלכת של מאמץ גורלי כאוב שאי־אפשר למודדו כך במידת החשבון, כך שיאופפנו ההרהורים הגורליים והרהורי התשובה ההיסטורית, אולי נמצא גם הפשר לאכזבותינו, ואולי גם נלמד לקח לתקן. הן לא נוכל בקטע החיוני הזה להשתחרר מראיית היהדות הנאמנה, שמחייבת גם הרהורי אמונה.

וראשית כל שוב עלינו לראות את עצמנו חייבים לפשפש בחיינו, ככתוב: “אמרו בשם רב הונא: אם רואה אדם שיסורים באם עליו – יפשפש במעשיו: פשפש ומצא – יעשה תשובה: פשפש ולא מצא – יתלה בביטול תורה: ואם תלה ולא מצא, בידוע שייסורים של אהבה הם, שנאמר: כי את אשר יואהב ה' יוכיח”.

“לך עמי בוא חדריך” – הסתכל בחדרי לבך על מה ולמה הבאתי עליך ייסורים, ולא תהא קורא תגר אחרי מידת הדין." (תנח' ילק’ש ישע').

וכעת כבר לא יהיה קשה בכלל למצוא על מה להרהר, על כל מפעלנו זה הקם לא כך מעמלנו, כי אם מחורבן מיליונות אחינו בתופת, אין זה מופרז אם אגיד כך. צאו וחישבו – מי אנחנו? פירורי בתים חרבים, שרידים מתנועה בעלת חזון ותעודה, אודים כולנו ויתומים…

את תורת ימינו הטרופים אפשר ללמוד כאן על פי הרכב חברתנו, אין זה מקרה סתם, כי אם הטלת חובות רבות כלפי אלה שלא זכו למה שאנחנו זכינו, ובעלי זכות – בעלי חובות.

גם הרהורי אלה אינם שלמים, כי יש “גן הנידונים למוות”, שאיני מעז לחלל את קדושת חייהם אף בהרהור בעל פה. יהיה “הוא” האחרון שהגיע הפעם לתובע תמידי, לחיוב מאמצים מתמידים, להתחשלות רבת היקפים ועמוקת יסודות, לאהבה כנה ופשוטה, כמו שיאה ליתומים…

באיגרתכם הערה שנייה מוצגת: “בחירת מוסדות”.

ובהסברה בעצמה יוצאת הסתירה. – באם אין בתוכנו יותר מחמישה בעלי־ארגון, למה הננו מרפים אותם במאמציהם? למה הננו שופכים קיתוני ביקורת אישית ואת ההמלכה הננו מקיימים ברגע של חולשת ההורדה? הלוא זה משפיל את האדם העושה – השליח. – איך יש לו לחשוב?

“עולם־גולם”, דומה לכך, ושנית מי זה נתן רשות לנו לבזבז כל כך הרבה בריאות וכוחות על תנודות לפי מזג האוויר בבניין החברה הקיבוצית?

אני חושב זאת ללא מוצדק להחזיק זכות ביקורת לנצח, רק בגלל זה שקיים חוש ביקורתי שמרשה בנוחיות הגמורה לבקר את הזולת.

ושוב אני מסתכל בשורה, והנני מתפלא למה רק 5 בעלי־ארגון בתוכנו? קח את פלוני ואלמוני, האם אינם מוכשרים? (לא אפרט בשמות כי יש רבים) לא באו לידי ביטוי בקבוצת הכוחות שהצטרפו במשך שלוש השנים האחרונות, זה מאוד לא משמח. קבלנו חומר ממייטב אנשינו, ולמה הוא השתתק, חי לו בשקט? פרמידה הפוכה אצלנו, מעט נושאי עול ועול־רב, גם זה עול כשיש הרבה אנשים שמבקרים, שזה מראה שיש להם ידיעות והתמצאות בענייני המשק החברה והתרבות ואינם מציעים את עצמם לתקן. כל עוד החיים לא “הגדירו” ולא “קשרו” אנשים מסוימים לתפקידי־בית וענפים, חייבת החברה למצוא בתוכה את אותו האימון שניתן לאנשים היכולים במשך זמן קצר להיכנס לתפקידי המזכירות, את האפשרות לצאת מהמפנה ולשאת בעול. יש בקבוצה רבים שלו היו באים לאיזה מקום שהוא היו מצויינים, אלא שחסרה להם סימפטיה ואינם מ“הקומפלט” ובלי “פירמה”. הקנוניזציה של 5 אנשים בחברה מתוך מאה (טובים) אומרת דרשני, עייפנו מתוך התנצחות הדדית.

היש צורך להזכיר עובדות? האם שכחנו כבר את האתמול הקרוב כל כך? אולי נלמד לקח שלא הכישרון ויכולת הארגון קבע, אלא כוחו של הנושא בעול לקבל עוד על עצמו, ולא מעטים כרעו תחת נטל ההשמצות והבקורת שנעשתה לדבר זול מאוד. יחס החברה לבעל התפקיד מאמץ או מרפה את ידיו, גם ביחס להרכב וההתאמה יש ערך לחברה בעיקר, באם אין יוצרים “פרובלימות” ולא מטאטאים אשמות, אזי החיים הרבה יותר יציבים ונעימים ואהובים.

ב“מבפנים” האחרון נמצא מאמר קולע “על החברה והתרבות בקיבוץ”, ואצלינו צריך היה להוציא את סיפרי הלימוד, ולפשפש איך קדמונינו ראו את בעיות החברה, איך ראו את האדם וכו' וכו', גם כאן התנערות נחוצה לנו. אהיה האחרון לבקרכם, כי מה שכתבתי עד כה כך מתוך אחריות ומתוך הרגשת החסר העליתי. הלוואי ונחזור למקורות נתלבט בכנות, אם גם קשה בשאלות חיינו. – כי מה סבלנו בדומה לממדי סבלם? סבל רצוני פורה. הֵא אקלע שוב ל“גן הנידונים למוות” להקשיב לתורתם, אולי נלמד עוד, אולי אזכה עוד בשמץ ייחוד, עם צרופים בחיים ועם קדושים ועם קדושים במותם.

וכעת מהנשמע אצלינו.

בהיותי בבית שמעתי כי יש לשנות את שם הנקודה. ובתוכנו “דזין דיזי” אחד כבר מתלוצץ: כפר־עציון של סלעים… קראו “סלעון”, אבל משום־מה הנני פוחד בעד הרכב האותיות סל־עין־עוני, ואולי “סלאון” סלע־ואון? – מה באמת בקשר לשם?

הן זה כל כך התלוצץ מי במדבר ואינו חייב כלל.

השבת שהו כאן דוב והרב, חשבנו להתכנס יחד אחרי שובו של יצחק [חבר כפר עציון, שרת עמו בבריגאדה], אבל עדיין לא הגיע למחנה, ודאי יבוא בעוד מספר ימים, כרגיל בפגישה כזו במדבר יש ומתגלגלת שיחה על הבית, על היישוב על הגולה ועל עצמנו, שמואל נסע לנוח ל“טריפולי”,

דוב שוב חזר לעיר, לקהילתו במדבר, אי קולו כבמדבר. לא חסר שעמום ואכזבות גם כאן, הן המדים האלה שואלים כל יום, תובעים את תביעתך הגורלית, ואתה “מתעסק”, חופר לך בקיעים להציל יהודים בלבך, ולו רק לרגע אחד של אשליה גואלת.

אני ממשיך לשבת ב“קיטנה”, ומבשל ליהודים אדוקים אוכל כשר, אל תחשבו שזה סתם ככה… פה משמש לי למרכז קניות, ולקוחותי מומחים בעניין “קאלוריות” “ויטאמינים” ושאר ירקות.

באחרונה נסעו לבקרכם הרבה מחברנו ותסלחו בעד הטרחה שגרמו לכם, לוועדת דירות בעיקר זאת טרחה, אבל בחשביכם שיש למעשיכם אלה תפקיד חשוב יקל עליכם.

חשבו־נא שיתכן שבמדבר הזה יחזור בחור מחופשתו בארץ שאין בה אף מכר ומשפחה, וכל לבו יהיה מלא אהדה לכפר־עציון, וזה לא עתונאים שבאים כל יום למקום אחר, אלא חיילים עבריים שכלואים במדבר מר ומקולל.

אמש התקיימה אצלנו אזכרה לברל כצנלסון ז“ל, גדולה האבידה וגדול הצער עוד יותר, כי קשה למחנה להתאחד אף אחריה, יש הרהורים שכפטיש מכים על סדן המחשבות כל יום, כל רגע, ואינם נותנים מנוח גם ב”מנוחה" השופעת במדבר נאור, תרבותי, אציל ושולט.

ושוב כמעט שכחתי בכלל להודות לכם בעד ההתמדה ובעד הביאורים לבעיות המתעוררות. אנא ישמש חודש אלול להמשכת החשבון־הנפש שהתעורר בקשר לביקורו של הרב שטרנברג – מה שיעוריו של הרב ברכיהו? – איך בבניה? – מה שלום לאה ובנה? אצרף איחולי בסוף המכתב לה וליהושע. כה לחי! וגם אתכם (בעיקר עם הרפתן) צריך לנחם במקצת על זוג העגלים. חבל שהאסטרונום שלנו חלה ואיני יכול לשאול בעצתו, בכל אופן מתקרבים הימים הנוראים, ונקווה שיתקבלו בקשותינו הרבות ויפתחו שערי הרחמים, והטוב גם לאומתנו הנצרכת והזועקת להצלה לנו ולילדנו ואולי גם לרפת…

היו שלום. שאול

בבדידות הרבה וכעזובה המשוועת חיפשתי לי מורה, חיפשתיו ואמצאנו, ספריו – חמודותי, מעיין בלתי נכזב שנתגלה לי בדרך חיפושי. הנני עומד לפני דמותו הקורנת נרעש ומזועזע, הוא מביט אלי, לבן הדור המורד וראשו אפוף זיו הענווה שבגדלות, מצחו הגבוה והצח, אספקלריה לעולם מחשבותיו הנאצלות היונקות מישותו את מיטב הדם, חור המצח והיגע, היה עליו לנתח גושים מוצקים, לטחנם עד גרגירים קמחיים, לערבבם ולצרפם ולצקת ליש חדש. עיניו המאירות פתוחות לרווחה וצופות בטוב לב.

הוי הרבי! מורה דגול ומורם, עוד נרגיש גם היום את זרועותיך שחיבקונו ושמרונו כחומה מרוחות הזעף המשתוללות בעולם, יאחז נא בנו צימאון לאמת להבנת תורתך, יאחז ולא ירפה.

*

בא רב ונושא את דברו ועיני מורי עוטות תימהון – הקמו לי תלמידים ממשיכים, מרביצי תורה כפי שנכספתי להם? מבטו בוחן את האדם העומד על הבמה, אזנו קשבת לקולו המשעמם, חרון כללי בדבריו, אנמיה רוחנית ושידפון נפשי, הלבוש מודרני כביכול, אך התוכן נדוש, סטאטי ולא משכנע את הציבור. המרחק שבין דיוקנו הקורן ויושבי מטה גדל, כי הוא חזה דור לוהט בלהט פנימיותו ומתוך עצמו בונה את עולמו, ונותן נפשו מתוך חדווה לרוחני, ואינו עומד על תנאים, הוא צפה לדור מטיפים שכולו דוגמה מחנכת, ואנו זוחלי יום קטנו עד מאוד.

באים מרצים, מרצים וסתם קשקשנים, ומשמיעים את דברם על עולם ומלואו, מבטו לא מש מהם ועיניו קרועות לרווחה “למרחבים למרחבים” שבתהום הנפשי והקדוש, כשהומים ומהמים מעיניו נדמה לי כי הוא יורד וניצב ליד הנואם ומלמדו את סוד התוכן הפנימי והקדוש.

מישהו מדפדף בעיתון ומחפש משהו “מעניין”, והרוב: או שספרו על ברכיו, או נשאר פתוח בבית באיזה דף מרתק ומושך. לו אמרנו: “חברים! תעלו על השולחן את ספרי ייחודיכם, את היקרים לכם מהחיים, את המונחים לכם על שולחנכם, את הנישאים בכיסכם והמוטלים במיטותיכם, חרפה הייתה מכסה את התוקעים בשופר התרבות במעגלינו ומתגאים בהישגים תרבותיים”, ואינם בוחנים את דברם לאור לבבות העם.

– מה יעשו אנשים כשאין הדברים נכנסים ללבם? מן הלב לו דברתם, מתהומותיו לו העליתם את הנבוך והסתוּר ומילה גואלת אמרתם, ודאי היו דבריכם נכנסים ללב.

– לו מן הלב דברתם…

“מחלת הדור אינה בלב, לא ברגש ולא בהפקרות, יסודה במוח – כוח המחשבה, כי מה פועל את כל השינויים הנמרצים בקרבו אם לא הספרות? ומובן שרק בכוח המחשבה שבקרבה”. (עקבי הצאן) זה שנים שאנו דשים תבן בבהילות אחרי הישגים והמרוץ אחרי הכבוד והשררה הצמיחו קמשונים בקרבנו, ואין מי שיסקל ויעשב את כרמנו, ויאמר הרף למחללים, סיעות עולות כפורחת והצהרות נכתבות לשם תפארת המליצה והאש דועכת ומתקטנת.

הנסתחפה שדנו? המחוייבת הריצה הזו במדרון? הן יש בתוכנו מאוויים לנאצל, סימן להם ההשתקעות בספרות חילונית, עיניו צופיות ומעודדות, צופיות ותובעות להתנער מהשידפון, למרוד במקובל ולקפוץ קפיצה נחשונית לתחיית ספרותינו הצרופה.

*

מורי הדור ורבותיו! הדור תובע ומחכה, רוו נא את צימאונו להבין את עצמו, למדו נא את לבטיו, הקשיבו לסערת רוחו, כי לטוב ישאף. לא דכאון ולא גערה, כי אם אהבה והבנה נחוצים לו, יש תפקידים דחופים של פיקוח נפש, התבוננו וראו! – היש בידכם ספר שתתנו לדור? ספר שיאיר את הדרך בעמוד האש?

עיניו צופיות ושואלות – מה עשיתם לכרמי כי עשה באושים? לו סיקלתם אותו ונטעתם שורק…

והוא נטע נטע קודש וגילה שפע אור וחשף ים נגוהות, הוא חש את צרת הדור ופתח לו שער להבנת עצמו, כצורף רב סבלן ישב על עין חוכמת ישראל, צירף, סידר, בירר, ליבן ואיחד, האיר והעיר, ובנה עולם חדש רווי טל ואורות. שמו נישא על שפתי מוקיריו, זכרו אינו מש מתלמידיו ואוהביו, רק דור התחייה לא רווה את צימאונו מספריו, עדיין הם חתומים ולא ידועים די, ואני יודע כי זקוק הדור דווקא לשטף אורות זה, ומוכרח דווקא למשב קדושה ושירה נשגבה זאת, עיניו צופיות אל מעמקי ואני מזועזע מהטרגדיה המתחוורת לפני עיני, דור צמא דעת וכוסף למורו, ומורו גנוז בספרים… ואין תפוצה לספריו, אלא על ידי ספרים, על הסופרים לרבוץ על מעיין חיים זה, ולהשקות את מימיו לדור.

* * *

Pal. 17286 ROZENBERG.S.

“D Coy.2-Bn”

Pal. Regt.

M.E.F

ב“ה ג' באלול תש”ד

הדסה יקירתי!

אתמול קבלתי את מכתבך מ־כ“ז אב, אודה גם שהפעם לא אוכל לכתוב לך הרבה, כי חלו שינויים רבים ששינו גם את יכולתי זו, גם כאן הייתה אסיפת אֶבֶל למותו של ברל כצנלסון ז”ל, לא כל כך הדאבון על הסתלקותו בא לביטוי, כי אם העלבון של אפס מעשה ואפס פתח־מה למחר, נעשים אדישים וכהים לכל, אמנם אני כותב הרבה מאוד באחרונה ביומן, אבל ליום הזה ממש אין מילים לדבר ולכתוב. שמחתי לשמוע, שסדרת את הניירות עבור קרוביך, הלוואי וינצלו גם הם. למה אינך שומעת על רחל אם גם כל יום נראה כאילו תחנה לתשובה שצריכה לבוא? בכל אופן יש צורך להמשיך בלי אשליות. יצחק עוד לא הגיע, דב חזר העירה ושוב שקט במחיצתי. מזג האוויר משתנה וניכר כי אלול קרב. שלכת הסתיו בחיינו כה מלאת רחשושים ורמזים סתומים, מכל קצווי העולם דווי יהודי נערם על סף ימינו ואנחנו מלאנו היגון… לא קרה כלום יקרה, כי אם ימי אלול באים, ימי סתיו במדבר הזה, ימי סער סחופים. מה שלומך? איך חזרת מהעיר? מה מזג האוויר בעציון? הקבלת את המכתב לקבוצה? זה היה הרבה ודאי. סלחי.

שלך בשלכת. שאול

* * *

ב"ה

כפר עציון. ד' באלול תש"ד

שאול יקירי!

אם להודות באמת, קשתה עלי כבר הכתיבה, כה הייתי רוצה כבר להיפטר מן הכתיבה הזאת ובעיקר באחרונה, מאז שאני יום יום מצפה לבשורה הגואלת, מכביד עלי הדבר שבעתיים ולכן רק בקיצור ארשום מכל העולה על דעתי.

ראשית על הבחור שהגיע הנה מעירך, לא פליט לבוש קרעים הגיע לכאן, מלבושיו מסודרים ונאים, הוא בחורצ’יק זריז ומדבר בלי סוף, כה גדוש ומלא סיפורים שונים ואצלו מורגש שלא בלוף מה שמספר, אלא אמת אכזרית ומרה… שאל עליך הרבה ובהתלהבות, הוא נסע אתמול בבוקר ירושלימה, הוא צריך לעבור ניתוח, מנחם בוודאי יכתוב לך פרטים עליו.

כאן למעשה אין כל חדש, בשבוע העבר הייתה הצבעה, משה שכטר ויעל נתקבלו כחברים, לעומת זאת… לא קיבלה את הרוב הדרוש והיא עוזבת את הקבוצה, הכישלון שלה היה פרי הדיבורים של החברות במחסן!

אתמול הייתה אסיפה, בה דנו על הקמת הצריף, כפתרון לשיכון בחורף, הוחלט לא להקימו, כי עולה בהוצאות רבות והכסף נחוץ לכיסוי ההוצאות שלמעלה מהתקציב לבתים, דובר גם על המצב הכלכלי והכספי, הוא באמת עגום מאוד ואם לא תבוא עזרה באיזה צורה שהיא, נעמוד בפני משבר קשה מאוד.

בעבודות בנייה מתקדמים בקצב האפשרי, השבוע נגמר סוף סוף המו“מ עם הגב' גוטספילד ואולי יתחילו בהקמת בית הילדים. האווירה היא שוב מתוחה, יש פחד רב בסידור השיכון לחורף. שלומי ב”ה טוב. אני מתקדמת בעבודה. אגמור כי עוד מעט צריך ללכת לחוג.

ד"ש ממשפחות: שנור, רוזן, לכוביצקי, עזריאל ופרוצה.

* * *

Pal. 17286 ROZENBERG.S.

“D Coy.2-Bn”

Pal. Regt.

M.E.F

ב“ה ה' באלול תש”ד

הדסה יקירתי!

כרגע רק קבלתי את מכתבך ואת צירופו של יעקב ואודה לך, כי באמת קשה גם לי לכתוב. הנה אני מושכב כאן (ממש הרופא השכיבני) בחדר החולים וכותב. התקררות כנראה, אל תדאגי לכך, רציתי בכלל לא להזכיר זאת, אלא שבוודאי תרגישי בקיצוצים באחרונה ובגודל הניר וכו'. בעצם רק ברפרוף קראתי את דבריו של יעקב ויש ודאי הרבה לקרוא בין השורות. אני מבין למה אין לך כבר סבלנות, הלוואי ויתקיימו בקשותיך הכנים. הלילה הודיעו על כניעתה של רומניה וגם על כיבוש פריס מתענגים בעולם, המרסליזה לא מרפה מלצרוח במגפון ואני רק אחת שואל: מתי ינגנו את ניגון האבל היהודי – ניגונו של משיח?

רואה אני בפגישתו של יעקב עם רחל משהו יותר איזה סימן למבשר הנשלח, התחזקי ואולי עוד נזכה לטובות בבא. למה זה כל כך גדול הרעש בחדר באחרונה? סלחי, גם אני סולח ומקבל זאת באהבה. תודה לאל בעד היציבות ובעד כל הטוב, שבכל זאת מסתמן עוד קצת על האופק: אולי… מתי אבוא? זה לא תלוי ממני, כרגיל, אולי… זאת התשובה היחידה שאפשר לענות. “המנוחה” נמשכת כאילו כך יהיה תמיד ועד הסוף. אין חדש, יצחק עוד לא בא, אני מחכה לו בצפייה רבה. מה בכל זאת נשמע בנוגע לרחל? בקשר ליעקב ביקשתיך כבר פעם, טוב שיישאר הבחור אצלנו כמה שבועות וינוח, זכותו על כך, אני מקווה לבוא בקרוב ואוכל להתמסר לו, זאת משאת נפשי הפעם, לי לא היה מייעץ, לכן אני מבין את נפשו המבקשת ותועה, יישאר וימצא אצלנו בית. מה שלומך? אל תדאגי למכתבים הם יוצאים כרגיל, אני רק איני מצרף את היומנים, אני כבר בווילנה כעת, מה עם אלה שאצל קורץ כעת? הביקרת אצלו? מה אמר לך הרופא? כל כמה ימים הנך נוסעת? ואולי זה המכתב האחרון המקוצץ, אני מקווה, מחר כבר לצאת מחדר החולים ואוכל לכתוב כטוב עלי ליבי וזמני. אל תתייאשי כל כך מהר מכתיבתך! יש לה טעם רב־טעמים… אני מצרף תשובה ליעקב בעברית, תעזרי לו בבקשה בהבנתה.

שלך הבא כל יום. שאול

* * *

Pal. 17286 ROZENBERG.S.

“D Coy.2-Bn”

Pal. Regt.

M.E.F

ב“ה ו' באלול תש”ד

יקירתי!

היום יצאתי מחדר החולים לחדרי, בכדי לא להשאירך בדאגה לי, הנני שולח את “המודעה הרשמית” הזאת, שלומי לא רע. יצחק הגיע היום ועדיין לא הספקתי לדבר אתו ובעיקר “משהו”. מאופק גמרתי כבר את התפוחים שהביא מעציון, מצוינים היו תודות לעזריאל וכעת לפתקתך. עניין ההדרכה ב“מקווה־ישראל” מתקבל על דעתי, כמו הרבה תפקידים אחרים שבכל ליבי אני אהבם וסימן להם, אבל איני יכול להחליט כלום, בגלל זה שיש בי תביעה להישאר במקום ולבנותו, הן אני שואל את עצמי באם מותר לי כעת לתת לאחרים לעמול ולבוא אחר כך למוכן? אמנם יש הצדקה לקצת מנוחה אחרי מה שעברתי, אבל היה זה מהטוב לעתיד, לא נכנסתי עוד לשיקול רציני בהחלטות, אלא, שדרך אגב, השבתי לך על הצעתו של עקיבא, כשאבוא נשאר ונחליט ביחד, לא קל יהיה, אבל כך הם החיים ואנו לחיותם ברצון ובסיפוק. מה שבבקשותיך אשתדל לפי אפשרותי. עדיין שקט ואין תשובה, אולי מחר מחרתיים. אמש עניתיך בקצרה על מכתבך האחרון וגם צרפתי תשובה קצרה ליעקב, בארי לו את תכנה.

במשך יום אתמול, גמרתי לקרוא את החלק השלישי של “האגדה לבית פורסייט”, שהפסקתי לקרוא, כיוון שחסרו הספרים הבאים. הגם גמרת לקרוא? איך עם האנגלית? מה בנוגע לרחל? יצחק לא ראה את גיסך, חבל, בכל אופן אשתדל. באם לא תבוא תשובה במהרה – אהיה “זקוק” לצאת לחופש, עוד מעט נגמר הטור השני ומתחיל החדש. סבלות סבלנות בלי די וגבול נחוצה, כפי הנראה באמת חזרו ימי “השובבות והעצלות” – ישר כוחך! אני מקווה שמהיום אוכל כבר לחזור ולכתוב כרגיל, גמרתי קצת בכתיבה ואיזו הפסקה קצרה מוכרחה לבוא, אסור לחיות מדי במתיחות.

שלומי טוב, עוד אצטרך לראות את הרופא ולדרוש באופן סופי בדיקה מחדש.

מה עם הרישיונות עבור קרוביך? דרשי בשלום ברנדי וורדה ויואל.

כה אני מתעצל כבר לכתוב מכאן ברכות שנה חדשה, שוב ראש השנה! הרבה יותר קל מאשר אשתקד, ויש שמועות־פורחות, ב“עיירתנו”, על “הטבת” המצב, “הננו כובשים” בלי הפסק… גורל מוזר לכבוש כל כך הרבה ולהישאר דלפונים אף בלי כברת ארץ־מולדת.

מה חדש בעציון? האם זיגי ביקר שוב? ויואל ההיה? דרשי בשלום אלכסי, גם בשלום לאה ושלמה, עזריאל שרה ופרוצס, יהודה ושולמית, שלמה ורחל, נתן והינדה.

שלך בערבי שבת אלול. שאול.

* * *

ב"ה

כפר עציון. מוצש“ק פרשת שופטים. ז' באלול תש”ד

שאול יקירי!

כרגיל בכל שבוע עם הדלקת האור, עבודתי הראשונה, במכתב אליך. במקרה כרגע שקט אצלי ואין איש בחדר, מה שנדיר בימים האחרונים, אשתדל לנצל זאת לקצת ריכוז ומסירת הדברים ברחבות, אך מסופקני אם אצליח בכך.

ראשית כל בשורה משמחת, אתמול הגיעו שתי האחיות: מרים ולאה אוקס, הגיעו דרך רומניה, אחרי שעברו לשם מהונגריה, קיבלו אותן בלבביות רבה.

כבר אני יודעת כי לא יצא כלום מהמכתב הזה, בינתיים הפסקתי, כי הלכתי לשמוע רדיו אצל נתן בחדרו, גם הספקתי כבר לדבר אתה גם שאלתיה (את מרים) על רחל, היא רק שמעה עליה, שכבר נסעה מהונגריה, צחקנו מאוד לתמהונה הרב, כששמעה שאני אשתך, “איך זה יכול להיות? הרי הוא עוד ילד”.

הן נראות מגונדרות ומפורכסות מאוד, ניכר עליהן מאוד החיים בכרך.

כאן אין חדשות מיוחדות, כעת מטפלים במפעל תפירה, קשה למצוא בחורה שתרכז את העניינים ותעמוד גם בקשר עם העולם החיצוני, הבחורות שלנו לא רוצות וגם לא מסוגלות לכך, לע"ע נוסעת מרים א. הפעם אני מצטערת, כי אני במצב כזה, אחרת יכולתי לקחת על עצמי את זה ובוודאי הייתי מסוגלת לעמוד במקום הזה.

אני מרגישה ב"ה טוב מאוד. בעבודה אני מתקדמת. עכשיו מתכוננים לחתונה, יעקב ישראל עם צפורה מתחתנים, יש קצת התרגזות, כי הוא הזמין המון אורחים ופשוט לא יודעים איך יסדרו אותם.

אגמור, כי נתן מחכה לעט, הוא רוצה לכתוב לאברהם, הוא מתכונן לכתוב גם לך. ד"ש לך מכל היושבים כאן כעת. משפ' שנור, פרוצש ושושנקה וגם מהיתר.

שלך באהבה הדסה.

* * *

Pal. 17286 ROZENBERG.S.

“D Coy.2-Bn”

Pal. Regt.

M.E.F

ב“ה ח' באלול תש”ד

הדסה יקירתי!

היום הודיעו לי שבקשתי נתקבלה סופית ועלי לצאת ארצה ב־31.8.44, זאת אומרת ביום החמישי הזה. אני חושב שכדאי לך לא לכתוב יותר, כי המכתבים בין כה וכה לא ישיגוני בדרך, אני אמשיך כרגיל עד שאגיע הביתה. היי נא שמחה, אבל שמרי גם שלא יפגעו מכך אחרים הנדונים עדיין לכתוב מכתבים… שלך האוהב ובא הביתה.

שאול

דרישות שלום לכולם, במיוחד הודיעי זאת למנחם וידע כי לא אענה כבר תשובה למכתבו האחרון. בנוגע לקניות, אני קצת בספק, כי את הכסף אקבל רק בארץ.

שאול

* * *

ב"ה

כפר עציון. י“ב באלול תש”ד

שאול יקירי!

היום רק בקיצור (אין אמנם יוצא מן הכלל באחרונה), כי מסביב הרעש גדול. היום חתונתם של יעקב ישראל וצפורה ויגיעו אורחים מכל קצות הארץ.

אתמול סוף סוף קיבלתי ידיעה על רחל, ב“הצופה” הודיעו שהגיעה טלגרמה ממנה ועוד בחורה (מרים פלדמן), הן נמצאות במונטרה בשוויץ, תאר לעצמך כמה שמחתי לזה.

קיבלתי את מכתבך לחברה, באמת התרגזתי, איך אפשר לכתוב באותיות הזעירות ומכתב כה ארוך? צריך באמת סבלנות לזה.

אני מתביישת מאוד, למרות התאמצותי הרבה, נדמה לי שלא אוכל למלא את הדף.

השבוע היה הבחור ההולנדי, סיירתי אתו את כל המחנה, הוא היה מרוצה מאוד.

בעבודה אני מתקדמת, נוספה לי עבודה חדשה, לרשום את האנשים אחרי העבודה.

אנו מרגישות טוב מאוד, עם פרוצש זה נחמד.

על ליברמנש לא שמענו פרטים רבים מאז שנסע מכאן, הוא בת"א, עוד טרם נותח.

אני גומרת, כי זה פשוט לא הולך. שלך באהבה הדסה.

כ' מר חשון תש"ד, חדרה.

* * *

ב"ה

כפר עציון. מוצש“ק פרשת יתרו. כ' בשבט תש”ה

כפר עציון, מבט מדרום.

שאול יקירי!

כנראה ששנינו לא נקיים את ההבטחה – אתה את הכתיבה ואני להיפך, אינני יודעת מה פשר שתיקתך, חוץ מכמה מילים שמסר לי חנוך, עדיין לא קיבלתי כלום… וכל כך התכוננתי שוב לקרוא את מכתביך, אחרי שהדלקתי נרות, כמו אז… ואחרי שלא בא המכתב, השלתי עוד את עצמי, שמא תפתיע אותי בבואך, כי הרי יום חשוב היה לנו היום – שנתיים לנישואינו ושוב כמו לפני שנה, זימן לנו המקרה, להיות מפורדים ביום זה, אך לא אתלונן אישי, כי לא כמו אשתקד היום, אינך במרחקים כמו אז ורק מספר ימים מפרידים בינינו וגם אני כהיום, הרבה יותר חזקה ובריאה… ושנינו קרובים ליום בו נוכל להגשים אי"ה את ייעודנו שבקשר זה…

מאמריך הפתיעו את החברה, ביושבי בחדר האוכל, שמעתי מדברים… “במישור” היה לפני שבוע והיום ב“הצופה” וב“זרעים” והקרובים יותר (שלמה יהודה), באים ואומרים: “מאן כבר לא מסתפק בעיתון אחד, כבר סופר ממש”.

הצטערתי שלא היית כאן אתמול בבוקר, הפסדת נושא יפה לרשימתך “שלג בהר”.

עוד בטרם נפתחו עיני, בשעת בוקר מוקדמת, שמעתי רשרוש קל ותכונה מיוחדת בפרוזדור “האם שוב גשם?” חלף במוחי ומחשבה זו הכבידה על הקימה. הקשבתי, אין זה קול של גשם דולף המצליף בחזקה על השמשות וגם לא רשרושה של החורשה הסמוכה בלבד, משהו מיוחד במינו ולא רגיל, מצטרף כאן למקהלת ההמיה והשאון שבחוץ. חיש מהר התלבשתי, זרזני לכך גם הקור הרב, שבמיוחד הפעם חדר לעצמותי.

בצאתי לחצר התפעם ליבי למראה עיני, מעטה לבן פרוש על האדמה, העצים מעורטלים, עומדים סביב, נוף חורפי, כמו שהיינו רגילים לראותו בחוץ לארץ, אך השלג קשה ודוקר, כמו גריסים קטנים חדים וחודרים לעור, מסביב רועשים ומתווכחים: האם זה שלג או ברד? נעמדתי רגע על סף הבית והנה לפני עיני חלפו מראות חורף נהדרים, בחוץ רק שלג יורד ואתו בפתיתים גדולים מכסה את הכל מסביב, מסנוור בלובן נוצץ ובפנים חום, נעים וכל המשפחה מכונסת בתוך החדר המרווח, נתעוררו געגועים עזים לאותם הימים ודמעות חודרות לתוך העיניים, חונקות בגרון, כי כל זה כבר לא קיים, עבר חלף הכל ולא נשאר אלא זכר כמו שלג זה שמפשיר במגע קרני השמש הראשונים.

בכל המחנה ניכר הרושם העז של המאורע, במשך הזמן הופך לזה ששמור בזיכרוננו, פתיתים עבים יורדים בשקט ושכבה עבה למדי כבר מכסה את הקרקע, כולן שואלות את שלומית “הראית כבר?” והיא עונה “רק עכשיו בפעם הראשונה, אבל זה יפה, השאירו את הדלת פתוחה”.

בחוץ, החברים הפכו ילדים ממש, זורקים זה בזה את כדורי השלג ושוקדים על יצירת “הגולם” משלג.

בלכתנו לארוחת הבוקר מתגלית לפנינו תמונה כזו: לפני בית הילדים עומד “הגולם”, עם אפו האדום ועיני הפחם שלו בכובע גפירים, סביבו הילדים, בפרוותיהם הלבנים, עם הגננת, צוהלים למראהו ומשחקים בכדורי שלג, הכל כה בהיר ויפה!

וראה פלאי הבורא! בכל ההדר הלבן הזה, מול גולם השלג, עומד לו עץ השקד, בפריחתו המלאה, כאילו לא נשתנה דבר מתמול שלשום, עת השמש חיממה כה יפה כמו בימי אביב אמיתיים… והכלניות האדומות הורידו את ראשן, כאילו מתעמקות בשינוי, שחל מסביב.

ואם נהנית למראה העליז בחצר, הרם עיניך וראה את היופי מסביב, המנזר הרוסי עומד בכל הדרו, לבן כולו, כאילו נעתק מארצות רחוקות, ישר הנה, יחד עם כל התפארת הלבנה הזאת! מה טוב להזין את עינינו להזין את עינינו בכל זה!

אכן הקדוש ברוך הוא מחלק לנו בידו הנדיבה מאוצר יופיו בחורף ובקיץ ובכל תקופות השנה ועלינו להודות ולהלל את שמו הגדול על כל מעשיו.

וכך עומדים ומשתאים, מתרגשים ומתפעלים, פתאום נשמע קול: “חברה, ערב שבת וצריך להספיק את העבודה”, לשמע הקול החילונו להתפזר, כדי לא לגרום תקלות בקבלת שבת המלכה.

הנה ניסיתי קצת לחקותך, אבל זה יצא די פגום, בכל זאת, אם תעבד את זה, יוכל לשמש לך חומר.

מה נשמע אצלך ואיך העבודה? מה נשמע עם החדר? אני חושבת, שבכל אופן כבר אשאר לחתונתו של עזריאל.

מתי אתה חושב לבוא? אולי תוכל להסתדר כך שגם תהיה בחתונה? בכל אופן כתוב לי.

חוץ מהשלג שכמובן כבר נמס, בא השבוע האוטו החדש. ביום ד' היה כאן ועכשיו שוב אי אפשר לבוא. ביום ב' נולד למשפ' קלפהולץ בן, מזל טוב.

עכשיו אני גרה עם שרה ברדך, היא גרה כמה ימים עם —, אבל כמובן ששרה בכתה על זה.

דוב סוף סוף נזכר לענות לך, אני מעבירה לך את המכתב. חושבני שזה כבר מספיק.

שלומי מצוין בע"ה, הפרווה והנעלים הן יופי (עם הכפתורים שסדרתי), ממלאות בנאמנות את תפקידן. קיבלתי כבר סוף סוף את “בצל עץ התלייה” ובמשך השבת הספקתי לקרוא שליש ממנו, הוא מצוין.

מנחם חזר אתמול, אני צריכה ביום ד' לנסוע לירושלים. ד"ש מעקיבא.

רוב ברכות ונשיקות, שלך הדסה.

* * *

ב"ה

כ“ג בשבט תש”ה.

שאול יקירי!

רק כמה מילים אכתוב, כי השעה מאוחרת.

קיבלתי את מכתבך אחרי שהתחלתי קצת להתרגז עליך, אבל עכשיו כבר הכל בסדר.

דיברתי בדבר המשלוח עם יעקב ישראל והוא ענה לי, שהוא בעצמו לא יודע מתי הוא נוסע; את הדברים של עקיבא הוא אמר שישלח עם אחר. היום דברתי עם יוסף ש. והוא אמר לי, שיתכן שביום ב' בשבוע הבא, ייסע האוטו ואוכל לשלוח. אני חושבת כבר גם את הארון לשלוח.

הייתי רוצה שתבוא לחתונה, אם אפשר היה לך לבוא ביום ג‘. אחר הצהריים היינו מסדרים את הכל וביום ד’ בצהרים נוסעים לחתונה. השתדל לסדר כך.

יוסק’ה כמובן עדיין לא סידר את החוט! עכשיו הוא שוכב בחום גבוה. דברתי עם שרה ב. אודות הכלים, יש לה בדיוק כלים כאלה שאנו צריכים, היא מוכנה לתת אותם, זה חסוך לנו הרבה. הסתדרנו בחדר טוב מאוד, הפתילה שלה מחממת את החדר וכעת נעים מאד.

המחסנאיות מצטערות מאוד, שאני נוסעת, כי יש עכשיו המון עבודה בשבילי.

האם מדדת כבר את רוחב החלונות? האם לקחת אתי את הווילונות הלבנים? היה טוב שתכתוב לי עד אז. מה שלומך ואיך העבודה?

יאיר [הבן הבכור של כפר עציון. ש. ג.] אמר שיכתוב לך, שהוא ילד טוב ויהיה לו פנס, אימא שלו תביא לו, הוא שואל עליך בכל פעם.

רב ברכות ולהתראות. הדסה

* * *

ב"ה

שאול יקירי!

אם לכתוב לך, אז את כל האמת. הצטערתי מאוד שלא באת, אכזבתי הייתה גדולה מאוד, כשלא ראיתיך בין הבאים, חשבתי שתישאר כל החג בבית.

אם המצב הוא כה מתוח בעיר וגם הלימודים לא כסדרם, מה ערך לישיבתך שם? נדמה לי שכאן הרבה יותר שקט, ייתן ה' שגם להבא לא יהיה יותר גרוע וישמרנו מכל רע.

אני שלחתי לך את כל הדברים שבקשת, אם באמת תחליט להישאר, אשתדל עוד להוסיף לך מה שאוכל.

רוב ברכות ונשיקות. באהבה שלך. הדסה.

פ.ס. לדאבוני אין כל חדש אצלי ולכן עצוב כפליים…

 

סוף דבר    🔗

בשל מחלת אשתו, שוחרר שאול מוקדם מהתכנון מהבריגדה העברית, ושב למשקו, כפר עציון, שבהרי חברון.

בתש"ח, היה נצור, עם שאר חברי המשק, כחמישה חדשים.

נפצע ביום הקרבות הראשון, ג' באייר. בלילה הועבר עם שאר הפצועים למשואות יצחק.

למחרת הלכו כולם לשבי בירדן. חזרו אחרי כ־11 חודש.

לאחר מכן עבד בעיתון “הצֹפה”, ככתב צבאי ולאחר מכן היה עורכו של “הצופה לילדים” עד פרישתו.