רקע
מנשה מאירוביץ
מביל"ו עד יעפילו

 

הקדמה מאת מנשה מאירוביץ למביל"ו עד יעפילו    🔗

כאחרון משרידי בילו אני מרגיש צורך נפשי לפנות בקריאה (ואולי הקריאה האחרונה, כי מתקרב אני לסופו של העשור התשיעי שבחיי) אל אחי בני עמי בכלל ואל הנוער העברי בפרט:

הרי ידועים לכם דברי שלמה המלך: “דור הולך ודור בא” ודברי חכמינו ז"ל: “בני אדם דומין לעשבי השדה, הללו נוצצין והללו נובלין”. וכשם שחוק טבעי זה קיים מן העולם ועד העולם, כך קיים הוא בתנועה הציונית שלנו: חלוצי בילו בוני המושבות הראשונות עברו למנוחת עולמים, לא נשאר מהם אפילו אחד בעיר ושנים במשפחה. גם רובו של הדור השני, חלוצי העליה השניה, עזבו אותנו, ולדאבוננו הרב, קודם זמנם. תקותנו, תקות עמנו, רק אתם, בני הדור הצעיר, הנוער העתיד להקים מקרבו בנים נאמנים לעמנו ולארצנו, אנשים רבי פעלים המוכנים להקריב את נפשם ומאודם למען ישראל וארץ ישראל.

מתוך ספוק נפשי רב אני מביט סביבי ושמח לראות את הנוער החלוצי היקר שקם לנו, הנוער ההולך להחיות את שממות הנגב. אשרי שזכיתי לימים אלה, בהם נתקימו דברי ישעיהו הנביא:

“לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה”.

אולם תקופתנו, תקופת השמד של יהדות אירופה ותקופת הרת עולם והאבקות אנושית לחיים טובים יותר, מוסריים יותר, תקופה שלא היתה כמוה לא בתולדות האנושות ואף לא בתולדות עמנו למוד היסורים והתלאות. בתקופה כזאת חיבים אנו ללכד את כל הכוחות, להתגבר על כל המכשולים, להסיר כל שמץ של פרוד הלבבות, של חולשה ושל הסחת הדעת ממטרתנו העקרית: עתיד עמנו בארצנו היקרה. ואם לא נשכח אף לרגע שכוחו וגבורתו של כל עם תלויים בהתערותו באדמתו, ובהתרכזותו בעבודת האדמה, המטרה תושג. כשאני, בן השמונים ושבע שנה, שזכיתי להמנות בין חברי בילו שעלו ארצה לפני ששים וחמש שנה מגולת רוסיה לארץ, סוקר את העבר הארוך־קצר הזה, ארוך ביחס לפגעי והיסורים, יסורי השתרשות והתערות, וקצר במובן ההיסטורי, אני נוכח לדעת, כי אחרונים כראשונים וראשונים כאחרונים, הכול התכונו ומתכונים ליעוד אחד ויחיד: החיאת המדבר והתחדשות האומה. אמונתי היא, כי עוד לא נתקה השלשלת ולא תנתק לעולם!

מה שמחתי, כאשר ידידי, יצחק סלע, בקר אצלי, ובהמשך שיחתנו נולד הרעיון, לחבר ספר, אשר יספר לדור הצעיר את פרשת הבילוים ותולדות בנין הארץ כפי שהן משתקפות בנפשי אני, אחד הראשונים. ועתה מוגש הספר לכם, בני הדור הצעיר, בוני המולדת ומחדשיה, בקשתי היא: קראו בו ושאבו מתוכו אמונה ועדוד, עוז ותנופה!

ותפלתי היא:

“ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם, אמר ה' אלוהיך”. (עמוס ט. ט"ו).

1.jpg

 

א. עשרים ושתים שנות חיי בגולה    🔗

נולדתי בשנת 1860 בעיר ניקולי בדרומה של רוסיה. הורי היו אדוקים אך לא קנאי הדת. כאשר הייתי לבן שמונה שנים עברו הורי לאודיסה, עיר הנמל הנפלאה על שפת הים השחור, העיר היפה והגדולה עשתה עלי רושם עז.

הנמל והים השחור, הרחובות הרחבים והנהדרים צדו את לבי ואהבתים מאוד.

בימים ההם למדו בני ישראל את תורת משה בחדר ואת התלמוד ומפרשיו בבית המדרש ובישיבה, ודאי קראתם או שמעתם על השיטה הישנה־נושנה של המלמד, שלא מצאה חן בעיני הורי. הם חשבו, כי הגיע הזמן שילדי ישראל ילמדו בבית ספר נקי ומרווח, וכאשר רבי משה ליב לילינבלום, (מל"ל) חובב ציון וסופר מפורסם שגם הוא חשב כהורי, יסד “חדר” מתוקן, שלחוני הורי לשם ללמוד תורה. אולם לצערנו לא האריך החדר המודרני הזה ימים רבים וכעבור שנתים נסגר. בלית ברירה מסרוני הורי לבית הספר הריאלי שבעיר. הייתי אז בן עשר שנים, בשנה ההיא, בפרוס הפסח, התכוננו היהודים בשמחה ובשקידה רבה לחג החרות והאביב. יודע אני כי גם אתם אוהבים את חג הפסח, אך דעו לכם, כי היהודים באודיסה וכמובן גם בשאר תפוצות הגולה, ראו בחג החרות סמל ועדוד לעתיד לבוא, נחמה וקרן אור באפלת גלותם. כשישבנו בליל הסדר בחדר המואר באורות רבים, וההורים והקרובים שהיו מסובים ליד השולחן, שרו: לשנה הבאה בירושלים! פעמו הלבבות וזלגו העינים דמעות. היתה זו תפלת זכה של עם מעונה בגלות והשואף לגאולה. באותו חג פסח העלילו הנוצרים שבאודיסה עלילה שפלה על היהודים ופרעו בהם פרעות. המוני עם מוסתים התנפלו בשצף קצף על היהודים השקטים ומחוסרי הגנה; הכום ושפכו את דמם של זקנים וילדים חפים מכל פשע. אף על פי שהייתי אז ילד בן עשר שנים הבינותי וידעתי מה שמתרחש, ולבי התפלץ בקרבי. בכיתי אז הרבה. שאלתי את הורי לסבת סבל ישראל, אולם גם הם לא ידעו לענות לי בתשובה מרגיעה את הלב ואת הנפש. בכיתי והתפללתי, כי ה' יענה לי, אך לצערי הגדול גם ה' לא ענה לי. אולם הייתי אז רק בן עשר שנים. והרי אתם יודעים היטב כי בגיל זה שוכחים מהר. המשכתי בלמודי והייתי תלמיד חרוץ. התידדתי עם חברי הנוצרים, אשר נצלו חריצותי ואת ידיעותי; לרבים מהם עזרתי בפתרון שאלות מתמטיות. בימים ההם התחזק זרם ההתבוללות ורבים מבני נסחפו בו ביודעים ולא יודעים עד שהתנכרו לבני עמם. בהמשך ימי למודי התרחקתי גם אני יותר ויותר מיהודים ומיהדות, עד שהייתי הן לפי חיצוניותי והן בלבי כמעט דומה לתלמידים הנוצרים. המשכתי בלמודי והזמן עבר עלי בלא תמורות מסעירות ביותר.

בהיותי בן 19 שנה החלטתי להקדיש את עצמי ללמודי מקצוע החקלאות. אהבתי את השדה ואת הגן ואת הפרחים, ולבי נמשך תמיד אחרי עבודת האכר. נתקבלתי כתלמיד במכון האגרונומי בנובו־אלכסנדריה על יד ורשה בירת פולין. נזדמן לי לבקר תכופות בורשה ולהפגש עם סטודנטים משכילים יהודים. אחד מהם היה זמנהוף, זהו שנתפרסם כרופא וכיוצר את השפה הבין־לאומית “אספרנטו” (נקוה). היה זה בחור מענין מאד. כמובן שאז טרם ידענו, לא הוא ולא אני, כי ברבות הימים יהיה השם זמנהוף לתהלה בפי כל הבריות שוחרי התרבות והטוב. רעיונו של חברי נפלא ונעלה באמת. תארו לכם את הישועה הרבה שהיתה צומחת לאדם ולעולם, אלו הסכימו כל האנשים ללמוד רק שתי שפות, שפת האם ואספרנטו, כמה זמן היינו חוסכים וכמה קל וטוב היה להבין איש את רעהו בתבל רבתי. כיום אתם לומדים עברית ואנגלית, וכיון שיש עוד עמים רבים אשר אינם יודעים את השפות האלה. למשל: רוסים, פולנים, צ’כים, יוגוסלבים, סינים, כושים וכו', יוצא אפוא, כי בבואכם לאחת הארצות של העמים הנ“ל, הנכם אלמים גמורים. אלו היו האנגלים לומדים אנגלית ואספרנטו, ואתם במקום אנגלית – אספרנטו, היה כל העולם מרויח הרבה. חבל, כמה חבל, שהרעיון שחולל חברי לודויג זמנהוף טרם נתקבל כחוק בין־לאומי! עוד בחור אחד הכרתי אז שקנה את לבי, זהו שאול פנחס רבינוביץ שנודע אחר כך בשם שפ”ר כחוקר ומתרגם עברי. בצעירותו האמין רבינוביץ, כי העולם יגאל בסוציאליזם, כלומר בשפור מצב הפועלים ובאחוה בין־לאומית שתשרור בין פועלי כל העולם, אולם חברי נתאכזב מאמונתו זו. אתם שואלים אותי: מדוע? הרי שאיפות מעין אלה הן אנושיות וטובות, ודאי. אולם שפ"ר נוכח לדעת כי העם העברי תלוש המולדת, מחוסר הקרקע זר בכל מקום וגם בתוך מחנות העולים הוא נשאר זר. לפיכך הצטרף לחוגי חובבי ציון. הוא הרגיש, שראשית כל עלינו לחזור למולדת. בלי מולדת אין אף התפתחות סוציאליסטית.

האם לא כן?

וכאן עלי לספר לכם על פגישתי עם הרב המופלא, רבי שמואל מוהליבר1.

הרב הגה יומם ולילה בגורלו של ישראל, והחליט, כי עת לעשות לישראל המעונה.

בתלמוד כתוב: “בדרך שאדם רוצה ללכת מוליכין אותו”. מכאן מסתבר, כי האדם צריך קודם לרצות ואחר כך מוליכין אותו. רבי שמואל מוהליבר התעורר ורצה להטות את שכמו לעזור לישראל, אולם ידוע ידע, כי בגולה כל עזרה היא ארעית ואין בידה לפתור פתרון מלא את בעית סבלות היהודים בתפוצות. לפיכך חשב וחלם על ציון. השיבה לציון ולעבודת האדמה היא הפתרון, והצטרף לתנועת חובבי ציון.

באחד הימים בא בעניני התנועה לורשה והתאכסן בביתו של חסדי עשיר אחד. כשנודע לשפ"ר על דבר בואו של רבי שמואל מוהליבר, הזמין כמה סטודנטים, ביניהם זמנהוף, זאב גלוסקין, אותי ואחרים, ובקש מהרב, כי יפגש אתנו.

לעולם לא אשכח את הרושם העמוק שעשה עלי הרב הזה. ידעתי, כי הרבנים הם קנאי דת ורודפים באף ובחמה כל מי שנתפס להשכלה, ואלו כאן ישב לפנינו רב בעל הדרת פנים ועינים זוהרות ומפיקות אהבה, אהבת ישראל. דבריו שנאמרו ברטט של אב רחמן נסכו בלבנו אמונה, וכאשר החל לדבר על מצב ישראל בתפוצות הגולה חצב קולו להבות אש, אור יקרות הזדהר בעיניו, וראיתי לפני את הנביא. הרב ראה בנו לא רק סטודנטים צעירים, אלא שליחי צעירי ישראל, אשר נסחפו עם זרם ההתבוללות ואשר ההשגחה הפרטית ברחמיה הרבים החזירתם לעם ישראל.

עודד אותנו והמריצנו לצאת ולעשות נפשות לרעיון חבת ציון. אנו ישבנו צמודים ממש לפיו ושתינו בצמא את דבריו, דברי מוכיח ומטיף בישראל.

באמצע הישיבה נכנס המארח בעל הדירה. ראה אותנו, בחורים לבושים בגדים אירופיים ולא קפטנים וחלטים, כלומר בגדי הגויים, נבהל ממש, לא יכול להתאפק והפליט:

– היתכן כי רבנו, רב אדוק וחרד יושב בחברת “שקצים”? (שקץ, כנוי לנוצרי צעיר. והואיל

והנוצרי הצעיר היה נטפל ליהודים ופוגע בהם, הושאל הבטוי הזה לכל אדם צעיר מחוצף ופרא).

הרב מוהליבר קם ממקומו והשיב לו:

– לא שקצים אלה אלא יהודים צעירים החוזרים בתשובה, שניצוץ היהודי הבוער בלב כל יהודי

התלקח בלבם והיה ללפיד אש. והרי יודע אתה את הכתוב:

“במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד”.

הדברים האלה הרגיעו במקצת את החסיד, אולם בצאתו, הפנה עוד פעם את ראשו כלפינו, והניד את כתפיו לאות פליאה ואי רצון.

לא הבין החסיד את כונות לבו הזך והטוב של הרב מוהליבר.

כמה חבל שלא הבין ושרבים כמוהו לא הבינו!

בשנת 1882, היה זמן קצר לפני גמרי את חוק למודי במכון האגרונומי, פרצו מהומות נגד היהודים.

שוב הייתי עד לפרעות בישראל. לבי התחמץ בקרבי. בלילות נדודים עשיתי חשבון נפש:

היינו ללעג ולקלס בעיני העמים!

פורעים פראים מתנפלים עלינו, מכים אותנו, שודדים את רכושנו, ואנו מחשים. מקבלים את הכל כגזירה מן השמים. כלום נוצרנו רק להיות השעיר לעזאזל של העמים הפראים? הרי בני אדם אנו, בשר ודם, כשאר בני אדם באשר הם שם! עד מתי נתן את גונו למכים ולחיינו למורטים? ואז החלטתי לשנות את אורח חיי. אז גמרתי אומר בלבי להתחיל בחיים חדשים, חיים של יהודי לאומי. ואז, עליכם לדעת, היתה תקופה של התעוררות ותסיסה בחיי היהודים בעירה ובכרך. רבים הרגישו כמוני, רבים ידעו, כי בגולה נהיה תמיד תולים באויר. בשנת תרמ"ב חלה המפנה הגדול בחיי.


 

ב. “בילו” – “בית יעקב לכו ונלכה!”    🔗

בשנות השמונים נחלקה יהדות רוסיה לשני סוגים. יהודים של הסוג האחד היו רובם קרובים לתורתנו ולתרבותנו המקורית, והם התפלגו לכמה זרמים: א) חסידים, שהעריצו את הצדיק, מנהיגם ומורם, ואהבו להתפלל מתוך שמחה והתלהבות. ב) מתנגדים, כלומר יהודים שהתנגדו לחסידים ונמנעו מלבוא במגע אתם. ג) משכילים, אשר רוח ההשכלה פעמה בלבם, ומאסו בדרכים הישנות־נושנות של הגטו היהודי, ושאפו להחדיר השכלה ואור לסמטאות האפלות של העירות.

והסוג השני – יהודים שהיו נוטים להתבוללות ולטמיעה. בניהם בקשו ללכת בדרכי הגויים ושכחו את מקור מחצבתם. חזונם היה: לעלות בסולם ההשכלה, להכנס לאוניברסיטאות ולאקדמיות. בתקופה ההיא סבל העם הרוסי מנחת זרועה האכזרית של ממשלת הצאר. אדמת רוסיה הגדולה היתה מרוכזת בידי אלפי האצילים, והאכרים היו עבדיהם שנאלצו לעבוד עבודת פרך. נוגשיהם ענום והרעיבום. הנוער הרוסי הנאור והטוב ראה את מצוקת המוני העם ונפשו סלדה מאכזריות המשעבדים. צעירים רבים מנבחרי העם הרוסי התאספו בחשאי, כי בגלוי היה אסור אף לדבר על מצוקותיהם של המוני העם, והחליטו להלחם למען שחרורם של המשועבדים והמעונים. הם התארגנו ולארגונם קרוא בשם “נרודניא וולא” (רצון העם) וחברי הארגון נקראו בשם “נרודניקי”. הנוער היהודי המתקדם והמשכיל הצטרף לשורות ה“נרודניקי”. צעירים רבים מבני עמנו הקריבו את עצמם על מזבח שחרור העם הרוסי, בעוד שעמם הם העם העברי נרדף יותר מכל יתר עמי תבל.

מה גדול ועמוק היה הצער, מה עצובה ומדכאת היתה אכזבתנו, בשמעו את הקריאה מפי המונים מוסתים משתוללים ומתפרצים: “מות ליהודים!” ממשלת הצאר ראתה, כי ההמונים המשועבדים מתחילים להתעורר, וחששה שמא יתמרדו וישפכו את זעמם על המושלים. לפיכך הסיתה את האכרים ודלת העם יושבי הערים, והעלילה עלילה, כי היהודים החפים מכל פשע אשמים במצבם הרע. וכך הסיחה את דעתם מנוגשיהם האמתיים. זו היתה כבר בפעם השלישית בחיי, שעיני ראו דם יהודים נשפך כמים ארצה. הפרעות התפשטו והיו לפוגרומים איומים. בערים רבות, באודיסה, קישינוב, בלטה קיוב, יליסבטגרד וורשה, התנפלו המשועבדים על אחינו חסרי מגן וישע ושדדום ורצחום נפש. מה נורא היה לראות את המשכילים הרוסים, גם אלה שדגלו בחרות וצדק, לא נקפו אצבעם הקטנה למען הגן על היהודים.

אז נפקחו עיני רבים מאתנו ונוכחנו לדעת, כי דרכנו היתה דרך נלוזה.

כי חברינו הנוצרים אשר נסחפנו אליהם ואשר נתנו בהן אמון אף לא מחאו נגד הפוגרומים.

אני, אשר משכילים רוסים רבים היו חברי וידידי, הרגשתי שזרים אנו, זרים לא רק להמון הפשוט אלא גם למשכילים השואפים כביכול, לחרות ולאור. האמת האכזרית, כי הפקר אנו, מופקרים לכל החזקים מאתנו, לכל קלגס ולכל אדם גס ובלתי מחושב, חדרה בכל עוז ללבי. נפשי בכתה במסתרים. אם גם ההשכלה והשאיפה לשחרור המשועבדים לא השפיעה על רוב הנוצרים, כי יפצו פה ויצאו חוצץ נגד העול הזועק עד לב השמים הנעשה לנו, כי אז יש לפשפש במעשינו ולעשות חשבון נפש. עשיתי לילות כימים והתעמקתי בדברי ימי עמנו והרהרתי בגורלנו המר והנמהר, להיות השעיר לעזאזל של הגויים. לבי אמר לי: אין להמשיך כך! הריני אדם ככל בני אדם ומדוע יהא דמי הפקר? משום מה אסבול אני כיהודי וכאדם יסורים כפולים ומכופלים?!

מה היא הסבה שמנת גורלנו כה אכזרית?

חטטתי וחטטתי בפצעי, ונפשי לא ידעה מנוח. צעירים רבים מבני עמנו הרגישו אז כמוני, כי לא נוכל לעמוד מנגד, בשעה שרוצחים משמידים את אחינו. ומאידך כרסם הרעיון את לבנו, כי אנחנו המעט. מה נוכל לעשות? במה נושיע את ישראל המעונה? הסטודנטים היהודים החלו להתארגן, והפעם לא בתור רוסים כאשר זה היה עד כה אלא בתור יהודים, וטכסו עצה, כיצד לפתור את הבעיה הקשה של ישראל המפוזר ברחבי העולם. נוסדה אגודה אחת ששמה היה “עם עולם” ובראשה עמדו שבתוביץ (מיסד ביה“ס החקלאי בודבי ע”י ניו־יורק) ואב. כהן (עורך העתון האידי, “פורברטס” בניו־יורק). אלה הטיפו להגירה למדינה חפשית, דמוקרטית, מקום שם היהודים אינם נרדפים כמו ברוסיה, ויוכלו לחיות כבני אדם חופשיים. הם חשבו רק על הצלת הגוף, על בריחה מגיא ההריגה לאיזה מקום מבטחים שהוא. לא כן חשבה קבוצת סטודנטים אחרת שמרכזה היה בחרקוב וסניפים לה במוסקוה, ניקוליב וורשה ואשר בראשה עמדו ישראל בלקינד ופלוש. הקבוצה הזאת פנתה אל חבריה בקריאה: “לא על גדות המיסיסיפי, כי על גדות הירדן תמצא היונה מנוח לכף רגלה”, שם הצלת עמנו. די להיות עם נודד, די להיות מרמס לרגלי האויב הדורס, די ללקט פירורים תחת שולחן זרים! הגיעה השעה לפקוח עינים עורות, להוכיח שהצלתנו אינה בחסד לאומים, אפילו במדינה חפשית דמוקרטית כמו ארצות הברית לא נהיה מאושרים. ישועתנו היא בתחית אדמת ישראל. גאולתנו ופדות נפשנו תבואנה, אם נחיה שממות ארץ אבותינו השכוחה והעזובה.

בערים השונות יסדו הצעירים המתעוררים אגודות וסיסמתם היתה:

“דאביו” (ראשי תיבות של “דבר אל בני ישראל ויסעו”!)

גם הם הטיפו לעם להמלט על נפשם מהתופת ששמה רוסיה הצאריסטית. קבוצת החולמים על שיבת ציון פנתה אל אגודות אלה בקריאות נמרצות: “לא דאביו” אלא “בילו”, כלומר: “בית יעקב לכו ונלכה!” היתה זו קריאה לשנוי ערכין, היתה זו הדלקת האבוקה לאהבת המולדת, ולעם ישראל רק מולדת אחת: ארץ ישראל. לא “דאביו” – רק לאחרים, כי אם “בילו” – לנו ולעם. הסיסמה “בילו” היתה לעמוד האש לרבים מצעירי בני עמנו; היא הדליקה את הלפידים. פרוש הסיסמה היה: לא להגר סתם, לא לצאת מגולה לגולה. ישנה רק ארץ אחת, ארץ יעודנו, ארץ אבותינו. שהאויב האכזרי, הגלנו משם, ארץ זו שוממה וחרבה. מיום שעזבנו את מכורתנו נשמו הריה ועמקיה, ובשפלה ובמישור עלו שמיר ושית.

ארץ זו מצפה לבניה כי ישובו ויפרו את אדמתה, כי יטעו בה עץ ושיח, כי יחרשו ויזרעו בה וירעננו את רגביה. ממשלת הצאר רודפת אותנו, הבה ונוציא מתוק מן העז! נעזוב את הגלות ונעלה לארצנו ונסלול דרך לעולים מכל ארבע כנפות הארץ. בארץ ישראל שלנו נבנה וניצור חיים חדשים, חיי עבודה ודרור, חיי עמל ותרבות, חיי יצירה ותורה. בחודש תמוז תרמ"ב פנתה הקבוצה הנלהבת הזאת בקול קורא אל הנוער היהודי:

“כל איש המסכים לתכנית “בילו” ורוצה להמנות בין החלוצים ומוכן לעבור לעיר החוף אודיסה ובידו הסכום המינימלי של שלושים רובל (כשלוש לירות), יבוא ויעלה משם ארצה ישראל!”.

אולם לצערנו הגדול, לאסוננו המר, נענו לקול קורא זה רק מתי מספר, עשרות אחדות. נאטם לב הנוער, טחו עיניהם מראות, ואזניהם הוכו בחרשות ולא שמעו ולא הבינו, כי קריאת “בילו” היתה קריאת הגאולה, קול שופר המשיח. ואולם אני לא הססתי הרבה והצטרפתי ל“בילו”.


 

ג. עלית הבילוים ארצה    🔗

בימים הראשונים של חודש תמוז שנת תרמ"ב ארזו ארבעה עשר צעירים, רובם תלמידי בתי ספר גבוהים, את חפציהם המעטים, נפרדו חיש מהר מהוריהם וקרוביהם, ויצאו לעיר אודיסה, כדי להפליג משם באניה לארץ ישראל. ההורים והקרובים לא הבינו לרוחם, השתוממו והשתאו על החלטתם, לצאת מארץ תרבותית כביכול, לעזוב את ספסלי בית הספר הגבוהים, להניח את עטיהם וספריהם, ולעלות לארץ שממה וציה!

בילוים

2.jpg
3.jpg

זוהי הטרגדיה הגדולה ביותר של עמנו, שהחמיץ את השעה, שלא שעה לקריאת המעוררים. יהודים רבים הביטו עליהם כעל מטורפים. והם הרי חלמו, כי אלפים ורבבות יעשו כמוהם, יפקחו את עיניהם ויראו את מצב העם היהודי בארצות הגולה, ויחליטו לנער מעל גבם את אבק הדורות ולחדש את חייהם. הם ידעו. כי אין דרך אחרת ואין עצה ותושיה לתפוצות הגולה, אלא אם כן יתעוררו מקפאונם, קפאון של אלפים שנה וישובו לארצם ולמולדתם. אבל מה גדול שברנו, שהעם לא הבין את צו הגורל.

בי“ט בתמוז תרמ”ב עלתה קבוצה קטנה של חולמים, אשר גמרה אומר לההפך ללוחמים כשדגל “בילו” נשא ברמה בידיה, על חוף יפו. ודאי אתם יודעים שגם כיום יפו אינה כרך גדול, אולם אז לפני ששים וחמש שנה דמתה ממש לכפר גדול, כפר משונה בנוי על גבעה. מי יוכל לתאר במלים את רחשי לבם של הארבעה־עשר, שלושה עשר צעירים וצעירה אחת, כשרגליהם דרכו על אדמת כסופיהם וחזונם?!

ברכו ברכת “שהחיינו”, השתטחו על אדמה ובכו בכי רב. זכו להגשים את חלומם.

ארצנו, ארץ העברים, ארץ הנביאים ומלכי ישראל, ארץ סופרינו ותנאינו היתה אז כמעט כולה בידי זרים. ומה גדול היה מכאובם, כשהפקיד התורכי בדק את תעודותיהם והחל רוטן: זה לא בסדר, כאן מצא פגם ושם גלה חסרון. סוף סוף נפטרו מהפקיד והורשו להכנס לעיר.

הם הלכו ברחובות העקומים והאפלים רוויי ריח צחנה וסרחון ללא נשוא. זעיר פה זעיר שם נפגשו ביהודי ספרדי חובש תרבוש ומדבר ערבית. תרו וחפשו אחרי פני יהודי רוסי, אך בימים ההם היה זה דבר יקר המציאות. אחרי תעיות ונדודים הצליחו למצוא אכסניה יהודית. נכנסו לשם, סעדו את לבם ונחו קצת. אולם לנפשם טרם היתה מנוחה. לא לנוח ולא להנפש הם עלו ארצה. מגמתם היחידה היתה: עבודה, עבודת אדמה! המקום היחידי בכל הארץ ששם אפשר היה לעבוד עבודת אדמה אצל יהודים היה מקוה־ישראל. פנת חמד יקרה אחת בתוך שממות הארץ. הרי כולכם שמעתם על אודות ביה“ס החקלאי הראשון הזה הנמצא בדרך בין ת”א וראשון־לציון. מיסדו שרל נטר (נולד – 1826 בשטרסבורג ומת – 1883 במקוה ישראל) היה יהודי צרפתי שלב יהודי נאמן פעם בקרבו. הוא היה בין מיסדי “כי”ח" (חברת כל ישראל חברים) הוא כאנשי “בילו” הבין, כי עם יונק את חיותו בעיקר מן האדמה. עם בריא ורענן מעורה בקרקע מולדתו. לפיכך יסד בי"ס לחקלאות לבחורי ישראל וקרא את שמו “מקוה ישראל”. בבוא חברי “בילו” למקוה ישראל קבל את פניהם המנהל הירש, קצין צרפתי לשעבר, אדם בעל אופי נוקשה, קפדן ורוטן, אשר היה רק פקיד וכל חזונו של מיסד החוה שרל נטר ממנו והלאה, הוא נתחנך ברוח היהודים המתבוללים, שכל שאיפתם היתה לרכוש השכלה וחיים נוחים וטובים.

הוא היה רגיל לראות יהודים סוחרים או אקדמאים, אך צעירים ועוד סטודנטים לשעבר, האומרים לנעוץ את המעדר לתוך רגבי האדמה, זה אין בנמצא וגם היה לא יהיה לעולם. את עבודת המעדר עשו במקוה ישראל הערבים והוא היה המפקח העליון. ומשום שהיה פעם קצין, הנהיג גם בחוה את רוח הקסרקטין. והרי לא כן היתה תכניתו של שרל נטר. הוא חלם את חלום התחיה ושיבת בנים לגבולם, אשר ישקו את האדמה הצחיחה בזעת אפיהם וישתרשו בקרקע המולדת. כדי לצאת ידי חובתו כלפי חוץ הסכים הירש לקבל את העולים “הרוסים” ולהעבידם. אך בלבו בז להם וזלזל בחלומם. לפיכך החליט להעסיקם בעבודות הקשות ביותר, כדי להמאיס עליהם את העבודה ויסתלקו חיש מהר כלעומת שבאו.

אך מזה זלזול ומזה לעג של איזה פקיד יהודי־צרפתי לאנשי בילו שזכו לדרוך על אדמת המולדת!! בכליון עינים ובחרדת קודש צפו ליום המחרת בו יתחילו לעבוד עבודת אדמה. הוי קוראי היקרים, כשאני מספר לכם היום את הדברים האלה, אני נראה בעיניכם כבעל דמיון המפריז על המדה, המפליג בעולם החלומות, אולם האמינו לי, שאז לפני 65 שנה, יקדה בלבות צעירי בילו אש הקודש: לא לנוח ולא לשקוט, עד אשר יחזירו לעם המעונה חסר המולדת את מולדתו שנגזלה ממנו. וכיצד מתחילים בחורים צעירים שהם רק מתי מספר, הרוצים לבנות מולדת?

כמובן שראשית כל מכשירים את האדמה הקשה לעבוד, ומנכשים את העשבים הרעים, כגון חילפה ויבלית. המנהל הירש הזמין משגיח ערבי מיוחד שישגיח על האסטניסים הרכים וילמדם כיצד לעבוד יום שלם כשחמה שה' הוציאה מנרתיקה מכה על ראשיהם ומפזרת את קרניה הלוהטות בלא רחמים, ולחפור באדמה עד עומק של 30 ס“מ. הוא עצמו הסתתר בצל אחד הדקלים והמתין למפלתם של ה”רוסים". אולם מה גדל תמהונו כשראה את “האסטניסים” ירקו בידים ועבדו בהתלהבות וברנה, עמדו כפופים וחפרו. ידיהם העלו אבעבועות, פלגי זעה ירדו מגופם, והם עבדו ועבדו “כשדים משחת”. הירש שפשף את עיניו ולא האמין. “אאו דיאבל!” (לעזאזל) מלמל בצרפתית והחליט בלבו להכביד עליהם עוד יותר, כדי להבאיש בעיניהם את “מקוה ישראל” ולעקור מלבם את חלומם וחזונם.

אמנם היה להבילוים לב בוער באהבה לחדש את חיי ישראל כקדם, אך טרם היו להם נסיונות בעבודת החקלאות, ולפיכך ארע להם מעשה שעורר את צחוקם של הערבים ושל הפקיד. ומעשה שהיה כך היה:

נצטוו לקטוף פלפל חריף ולשימו בסלים. הייתם צריכים לראות באיזו מסירות ובאיזו חדוה הצעירים האלה עשו את מלאכתם. וזה מובן: כי אחרי החפירה ונכוש היבלית והחילפה הרי היתה זו עבודה נקיה ועדינה. אך הטרגדיה לא בוששה לבוא. בהפסקה הראשונה רצו כולם אל הבאר לרחוץ את הזעה מעל פניהם וגופם.

אוי ואבוי! העור נצרב ונשרף, כאילו נכוה ברותחים. עוית אחזה את כולם והם התפתלו מכאב. הערבים עם אדונם, הקצין הירש, עמדו מנגד ומלאו את פיהם צחוק. הבילוים ידעו, כי תורה וחכמה וגם עבודה נקנות אך ורק מתוך הנסיון, משום כך נשאו בדומיה את עלבונם, ואמרו בלבם: יבוא היום ואתם לא תצחקו כלל.

אחרי המעשה הזה עוד לא נתקררה דעתו של הפקיד, והמציא מזמה חדשה:

נתן פקודה לנקות את בתי המחראות. אבל גם מפני העבודה “המזוהמה” הזאת לא נרתעו, כי ידוע ידעו, שגם עבודה זו בידי אדם נעשית, ועם היושב על אדמתו וחי מיגיע כפיו לא יבזה בלבו שום עבודה. היום שוב אין זו שאלה, איזו עבודה מכובדת ואיזו בזויה. כי כל מה ששיך לעבודת המשק ופתוחו, נחוץ ומועיל, לפיכך ערכו של הזבל כערכו של המזכיר וערכו של מנקה בורות השופכים כערכו של הטרקטוריסט. אולם אז היה הכול בבחינת “בראשית”. לבחורים שאך תמול שלשום היו חובשי בתי מדרש ואשר רובם התעתדו להיות רופאים, מהנדסים, אדריכלים, הרי היה זה קצת קשה ומסובך. והעיקר: הם היו הראשונים, יוצרי הטפוס של אכר יהודי היושב על אדמת המולדת.

אחרי שתים עשרה שעות עבודה חזרו הבילוים למקום מגוריהם שהיה בפרדס ערבי ליד יפו. אם כי היו רצוצים ושבורים, התרונן לבם בקרבם, שכן עמדו בנסיון ולא נכשלו. מעתה שוב לא יפחידם שום דבר – ואפילו לא קצין צרפתי לשעבר.


 

ד. עליתי ארצה    🔗

ועתה אספר לכם כמה דברים על עליתי אני:

אם כי לא זכיתי להיות בין ארבעה עשר הראשונים, הרי לוה אותם לבי בכל דרך מסעם, ובקוצר רוח חכיתי לרגע, שגם אני אוכל ללכת בעקבותיהם. בבוקר לא עבות אחד ארזתי את חפצי ועזבתי את בירת פולין וחזרתי לעירי על מנת להצטרף לאגודת בילו. כאן עלי לספר לכם על כמה אנשי שם, חובבי ציון, שבקרתים בדרכי לעירי.

בקיוב סרתי לביתו של הד“ר מנדלשטם והסופר יה”לל (יהודה ליב לוין) שהיה בראשיתו משורר ההשכלה, כלומר הטיף בשיריו להפצת ההשכלה בקרב היהודים; אחר כך נתפס לסוציאליזם והאמין, כי הוא יביא פדות לאנושות הסובלת, אך נוכח לדעת כרבים לפניו, כי על היהודי תלוש המולדת לדאוג ראשית כל להבראת עמו הוא, והצטרף לתנועת חבת ציון. בעיר ניקוליב נפגשתי עם חברי איזמן שעמד בראש סניף בילו בעיר זו והצטרפתי באופן רשמי כחבר לאגודה. בנובמבר שנת 1882 באתי לאודיסה ובקרתי אצל מל“ל (משה ליב לילינבלום) ואצל ד”ר יהוד ליב פינסקר. על שני גדולי ישראל אלה מחויב אני לספר לכם כמה מלים:

משה ליב לילינבלום נולד בשנת 1843 בעירה קיידן שבפלך קובנה. יש ונדמה לי כאלו רואה אני אותו עתה לפני: זקנו השחור יורד לו על פי מדותיו ועיניו היפות והגדולות מזהירות בזוהר של חכמה וחן. הוא היה הראש הפעילים באגודת חובבי ציון. קבלני בזרועות פתוחות, והדגיש כמה פעמים, כי רואה הוא ב“בילו” שליחי האומה, את החלוץ העובר לפני המחנה. מל"ל נלחם אז במלוא מרצו בבערות העם ובקנאות הרבנים שהיו מחמירים בדת יתר על המדה. פרסם אבטוביוגרפיה (“חטאת נעורים”), בה הוא מתאר את לבט נפשו הרבים ואת מלחמתו בבערות.

ד“ר יהודה ליב פניסקר (נולד בשנת 1823 בטומשוב פלך פיוטרקוב שבפולין ומת ב־1891 באודיסה) היה בן למשפחה משכילה. אביו היה חוקר הספרות רבי שמחה פינסקר. יהודה ליב למד בבית הספר המודרני הראשון שיסד שם בצאל שטרן ואשר שם שמש אביו, שמחה פינסקר, מורה. לאחר שגמר את הגמנסיה נכנס לאוניברסיטה ולמד חכמת הרפואה. נחשב כאחד הרופאים המצוינים ביותר באודיסה. הפרעות בשנת תרמ”א זעזעו את נפשו עד היסוד. יומם ולילה הרהר בגורלו המר של העם היהודי שנתון לשמצה ופוזר בין הגויים כדי להיות ללעג ולקלס ולמרמס תחת רגלי שונאי ישראל. הוא חבר ספר בשם “אבטואמנסיפציה”,בו הוא מסביר את הסבות והגורמים לשנאת ישראל ומסיק את המסקנה, שהשנאה הזו תלך ותגדל ותוסף לפעפע בלב הגויים עד אשר נחדל מלהיות עם בלי ארץ.

גם ד“ר פינסקר קבלני בסבר פנים יפות. הדרת פניו ונועם הליכותיו קסמו לי מאוד. בשיחתי אתו הרגשתי, כי הלמות לבי משמיעה קול תודה לד”ר פינסקר. הוא דובב את הרגשותי ועודדני בהחלטתי הנחושה, ללכת וליצור לעם בלי ארץ, ארץ פוריה ויפה, להכשיר את הקרקע לדורות הבאים. אם כי הביע את חששותיו בנוגע לארץ ישראל, כי היא ארץ מדבר, ארץ ציה וצלמות.

בצעדים קלים ובאמונה חזקה כברזל הלכתי אל בני משפחתי כדי להפרד מהם. אולם הורי וקרובי לא היו נלהבים לרעיון “האבטואמנסיפציה” כמוני. כאשר ראיתי ובחנתי בעיניהם ספקות וחששות, אמרתי בקול חגיגי: רק שם אחיה ושם אמות!

לצערי הרב לא הבינו לרוחי. לא הבינו…

השקפתי על העיר אודיסה ונמלה היפה, העיר שעשתה עלי רושם כל כך עמוק בימי ילדותי ונפרדתי ממנה. היו שלום, הורי היקרים וקרובי הטובים! היי שלום, אודיסה! אני שם את פעמי למזרח, אל ארצי. הריני נשבע, שלא אשקוט ולא אנוח, עד אשר אזכה לראות בהקמת ארצנו השסועה והחרובה בידי זרים!

הפלגתי אל מחוז חפצי, לארץ ישראל מטרת חלומותי הרבים.

בדרכי למולדת נאלצתי לפי בקשת חברים לסור לקושטא, שהיתה אז בירת תורכיה ושם היה משרד חברי בילו לשם השגת רשיון להתישבות בארץ ישראל, כדי שאשתדל גם אני להחיש את השגת ה “פירמן” (רשיון) להתישבות 300 סטודנטים.

עבודתי במשרד הפוליטי בקושטא עכבתני שם עוד כמה חדשים.

בראשית שנת 1883 זכיתי סוף סוף לעלות על חוף יפו.

באו לקראתי כמה מחברי הקבוצה הראשונה. דרכתי על אדמת המולדת ברגלים קלות ובלב פועם משמחה, שבכיסי תעודת אגרונום ובמוחי תכניות למכביר.

חברי הובילוני דרך העיר יפו, והתרשמותי מהעיר הזו שלא היתה עלולה להלהיבני ביותר. כשעזבנוה ויצאנו אל הדרך המובילה לראשון לציון נשמתי לרוחה. כמובן לא נסענו בדיליז’נס (מין עגלת סוסים) ואף לא רכבנו על חמורים, אלא פשוט, עשינו כיעקב אבינו, ככתוב: וישא יעקוב את רגליו וילך". מימיננו שממה, משמאלנו ישימון ומעלינו שמש מכה על ראשינו, אולם ידענו, כי מתקרבים אנו אל המטרה הנעלה, ורגלינו הבצקות מכתות בחול נשואונו בקלות וברצון. בשעת בין הערבים, אחרי חמש שעות הליכה, הגענו אל מחוז חפצנו: "לראשון לציון, כי בילוים אחדים עזבו את מקוה ישראל והתישבו שם.


 

ה. הבילויים בראשון לציון ובגדרה והנדיב הידוע    🔗

עם דמדומי הערב נכנסנו לראשון לציון, על סלע קרח עמדו להם בודדים ומובדלים מכל העולם כולו ארבעת בתי אבן קטנים שעדין לא נגמר בנינם. פיות הפתחים והחלונות היו פעורים מאין דלתות. במזרח נשקף צריף ארוך.

– הנה ביתנו! – הכריז חברי אבגוסטובסקי ורמז כלפי הצריף.

כעבור רגעים אחדים הגענו אל הצריף. על ידי הכניסה עמדו כמה צעירים, ברכנו איש את רעהו ונכנסנו.

– הנה מקום בשבילך, – אחי – פנתה אלי פניה פריזר. ששמשה אותו יום בעלת בית, והצביעה על אחד הדרגשים בפנה.

– הנח את חפציך והרגז את עצמך כאלו אתה בביתך.

הודיתי לבעלת הבית והתחלתי לסדר את חפצי.

– רבותי! – קראה פניה בלקינד – עדין אין לנו מים. זה שעה שלמה שברודני הלך אל המעין ולא חזר.

– הנה, הנה ברודני! – הכריז אחד מבני הבית.

מרחוק נראה צעיר גבה־קומה ודל בשר מחמר אחרי חמור טעון שני כדי מים. הכול רצו לקראתו, מהרו ופרקו את הכדים מעל החמור והעמידום על ארגז שליד פתח הצריף.

התחילה שתית המים. הכול היו צמאים מאוד. צמאי היה כל כך גדול, שרגעים אחדים לא נפרד פי מהכד.

– רבותי – קרא ברודני בקול התראה – אל נא תסבאו כל כך! המים חמים ומרופשים, אף לא מעטות הן העלוקות השורצות בתוכם. –

– השד לא יקחנו! – נשמע קול מן הצד.

משעת הצהרים ועד עכשיו לא באה אף טפת מים אחת לתוך גרוננו. מעינו חמרמרו ממש מצמא, והרי זה בא להפחידנו.

אכלנו את ארוחתנו הדלה: לחם וזיתים. לאחר שנגמרה הסעודה התרוקן הצריף לאט לאט. נשארו רק מעטים ואני בתוכם. עליתי על יצועי, כלומר על דרגש קשה, וחשתי כי חום תקפני והוא הולך ומתגבר. עצמתי את עיני. קטעי מחשבות, פרורי הרהורים מלאו, הלמו, מחצו את ראשי. וחומי עלה ועלה.

מתוך הקדחת הרגשתי אנשים נגשים אלי, ממשמשים אותי, ושמים תחבושות קרות על ראשי הבוער.

כמתוך דמדומים שמעתי מישהו העיר:

– דומה שתקפתו קדחת. נזדרז האיש לההפך לארץ ישראלי לכל דבר.

כעבור שלושה ימים קמתי חלש ורפה כולי. חברי קדמו בברכה את פני:

– מזל טוב! עתה הנך ארץ ישראלי גמור!

יצאתי אל הגן. שם עבדה החבורה שלנו בהשגחתו של גנן צרפתי, שזה לא כבר נשלח לכאן על ידי הבארון, הנדיב הידוע, בנימין רוטשילד. זרעו זרעוני עצים למשתלה. נגשתי אל הגנן וברכתיו לשלום.

– גם אתה, אדוני, מאלה הסטודנטים? – שאלני בשפה צרפתית מתוך צחוק של התול.

– כן, אדוני.

– ודעתך להשאר בפלשתינה?

– ודאי!

הוא הוסיף לשאול, אבל בת צחוק מוזרה פרחה לה על שפתיו. הבטתי כה וכה. הנה שמים בהירים, עמוקים ורחבים פרושים מעל ראשי, אך מסביב לי הכול שומם, קרח, אבל, דומם, אין בית, אין עץ, אין יתד תקועה – רק סלעים חשופים, גבעות שוממות. ואת כל זה צריך להחיות? מי? כמובן חברי ואני.

התבוננתי אל חברי הזורעים. הם עשו את עבודתם ברטט של קדושה ככוהן הגדול הנכנס לקדשי הקדשים. נטלתי גם אני מלוא קומצי זרעונים. שכחתי את חולשתי, שכחתי את הגנן ובת צחוקו האירונית והתחלתי זורע, זורע, זורע…

ומעיני נשרו וטפטפו על הקרקע דמעות, דמעות שמחה, דמעות אושר. לבי התחוגג בקרבי, אותה שעה חבקתי עולמות בזרועותי, כן, חברי ואני נחיה את השממה הזאת! אם כי הזמן הראשון היה רווי צרות ויסורים אין קץ, לא ידענו כל רפיון רוח.

כאשר נודע לי על הסבל של חברי הבילוים במקוה ישראל, ונוכחתי, כי המצב נהיה ללא נשוא לא יכולתי לראות את סבל חברי הגדול וכתבתי מכתב2 לחברי בפטרבורג (לנינגרד) שבו תארתי את חיינו, עמלנו ויסורינו הרבים הנגרמים לנו ללא כל הצדקה על ידי מר הירש. המכתב נתרגם לצרפתית ונשלח לכי"ח לפריז. כשהעבירו משם להירש את המכתב שוב לא ידעה שנאתו כל גבול, ושפך את כל חמתו על חברי בכלל ועלי בפרט.

הדברים הגיעו עד לידי כך, שהקצין הצרפתי לשעבר הודיע למר נטר: או אני או הפועל מנשה מאירוביץ.

נתקבלה פקודה, להעביר קבוצת בילו לראשון לציון.

אולם רק חלק עבר לראשון לציון וחלק עמד על השקפתו, כי בני בילו צריכים ליסד מושבה ברוחם הם, וחכו עד שעלה בידי יחיאל מ. פינס לגאול את אדמת גדרה.

כשאני משקיף היום מביתי שבראשון לציון, הנמצא ברחוב רוטשילד הרועש והסואן, על התנועה ועל החיים התוססים, ומעלה את דמותה של המושבה בשנת תרמ"ג, לבי הומה בקרבי מהודיה לרבון כל העולמים: ששים וחמש שנות חיי לא עברו עלי ללא מעשה. הוי קוראי החביבים, הבה ואספר לכם קצת על ראשון לציון.

כשהגעתי לשם הייתי כבן עשרים ושלוש והיא, כלומר המושבה, היתה בת שנתים בסך הכל, גיל צעיר מאוד, לא כן?

בין הראשונים מחובבי ציון שעלו ארצה היה זלמן דוד לבונטין, גם הוא עבר דרך יפו, ושם נתאכזב מאוד, כי לא מצא איש אשר יוכל לשפוך לפניו את מרי שיחו ולספר על תכניותיו לעתיד לבוא. מיפו עלה ירושלימה ושם נפגש עם שני גדולי הדור, מפלסי הדרך לתחית הים, שפתו ותרבותו: יחיאל מ. פינס ואליעזר בן־יהודה.

הרשו לי להקדיש כמה שורות לשני האישים הגדולים בישראל האלה.

יחיאל מיכל פינס (נולד בשנת 1842 בפלך גרודנה ומת בשנת 1913 בירושלים) הוא מבני העליה הראשונה וממניחי אבן הפנה ל“פנינת המושבות”, גדרה. הוא היה משכיל, אולם בנגוד למל"ל ואחרים היה נאמן למסורת תורתנו! והיה קשור בכל נימי לבו לדת ישראל ולתרבותנו. כיון שהוא קדם בעליתו לחברי בילו, היה להם למדריך וליועץ, פעולתו להחיאת השפה העברית כשפת דבור נחרתה בדברי ימי עמנו באותיות אש.

חברו לפעולה זו, זה אשר הקדיש את כל ימי חייו להשרשת הדבור העברי בחיינו היומיומיים, אשר תחלה הגשים את חזונו במשפחתו ולא הוציא אף הגה לועזי מפיו, היה אביר הלשון העברית אליעזר בן־יהודה (נולד בשנת 1858 במחוז וילנה ומת בשנת 1922 בירושלים).

כיום, כשאני בא לספר לכם על לוחמי התחדשות חיינו ותרבותנו, ואתם כולכם, השפה העברית שגורה בפיכם, שפת אם ממש, שהרי קלטתם אותה בשעה שינקתם עוד חלב־אם, אתם מפקפקים לפעמי בדברי, היתכן?

אתם שואלים: כלום אפשר לשער, כי לפני ששים שנה לא דברו עברית?

4.jpg

אליעזר בן־יהודה


ובכן, חביבי, אגלה לכם סוד, כי עוד לפני ארבעים שנה היו בארץ ישראל רק משפחות מעטות, אשר שפת יומיומם היתה עברית. זכותו של אליעזר בן־יהודה היא בזה, שהוא האמין בחזונו ויצא להגשימו. בנו, איתמר בן אב"י, שמת לפני זמנו בגולה באמריקה, היה הילד הראשון שדבורו העברי היה טבעי, כלומר המלים הראשונות שאזנו קלטה מפי אמו היו עבריות. בן־יהודה היה קנאי וקפדן בכל מה ששיך לדבור העברי. בצאתו לחוץ לארץ לא דבר אלא עברית, והוא הרי ידע כמה שפות על בורין. ועתה עלי לחזור אל זלמן דוד ליבונטין שעלה ירושלימה, כדי להפגש עם שני עמודי התוך של תנועת חובבי ציון. (ואם הארכת קצת ואולי סטיתי מהקו, אתכם הסליחה). ובכן בדרכו לירושלים הצטרף אליו עוד עולה אחד והוא יוסף פינברג, אחד ממיסדי ראשון לציון. מה היתה תכניתו החדשה של זלמן דוד ליבונטין?

ליסד מושבה, כדי שהעולים יתרכזו בנקודה אחת ויבנו ביחד ולא כל אחד לחוד. השנים הרצו באסיפה, שבה השתתפו גם פינס ועוד כמה מחברי חובבי ציון, על רעיון המושבה. הוא הלהיב את הנאספים, שהבינו היטב, כי מושבה מסודרת תמשוך אליה מתישבים חדשים. וכך תונח אבן הפנה לישוב החדש. לזלמן דוד היה קרוב עשיר ושמו צבי לבונטין. באחד הימים כתב אל קרובו מכתב והציע לו, כי ירכוש לו אדמה בארץ ישראל וימכרנה לכל דורש הרוצה להתישב. צבי ליבונטין, שגם נפשו נקטה בצרות הפוגרומים, הודיע לזלמן דוד, כי הוא מסכים להצעתו. וכך נרכשה האדמה בקרבת חולות הים שנקראה בשם עיון קרא (עין הקורא). אם כי פתח תקוה היתה הראשונה למושבות, אך הואיל ומיסדיה עזבוה בשנת תרמ"א, החליטו גואלי אדמת עיון קרא לקרוא למושבתם ראשון לציון.

בתלמוד כתוב: “ביום שחרב בית המקדש, נולד המשיח”. היודעים אתם, באיזה יום נגאלה אדמת ראשון לציון? בתשעה באב. האין זה סמל? האין זה אות ומופת, כי בשורת הגאולה כבר הדהדה בלבות החלוצים הראשונים?!

התקופה הראשונה היתה פרשה איומה של יסורים ועינויים, ימי רעב ושרב וקדחת ללא כל סיכוי להטבה ושנוי. לא היתה באר מים חיים במושבה, והמים שהובאו בדליים היו מזוהמים. לפיכך לא יפלא, כי רבים חלו ושכבו אין אונים. רוח המתישבים נפלה ועדוד לא בא משום צד. בינתים הגיעה אלינו הידיעה כי יתר החברים שנשארו במקוה ישראל, גורשו על ידי הפקיד הירש, חמה בוערת תקפה את כולנו.

כיון שהעזרה לא באה מהר כפי שצפינו לה, החל היאוש מכרסם גם את לבות כמה מחברינו והתוצאות היו, שאחדים עזבו והתפזרו בכל רוחות העולם. אולם רבים, וביניהם אני, גמרו אומר לא לזוז מהמקום ויהי מה. שבועתנו היתה: רק המות יפריד בינינו ובין ארצנו!

5.jpg

הבארון בנימין רוטשילד


המתישבים שסבלו לא פחות מאתנו התאספו והחליטו לשלוח שליח לפריז.

הפור נפל על יוסף פינברג שידע שפות אחדות על בורין. כאן עלי לשלב כמה דברים על הנדיב הידוע, אבי המושבות הראשונות:

בפריז גר הבארון בנימין רוטשילד, עשיר מופלג, בן למשפחת רוטשילד המפוארת שמוצאה מפרנקפורט על המין. הבארון היה בעל לב יהודי חם ונאמן לעמו ולתרבותו. מבאי ביתו היו: שרל נטר, אלברט כוהן, מחובבי ציון הראשונים ומורו של הבארון, מיכאל ארלנגר, מלומד יהודי מחובבי ציון, אדולף כרמיה, מדינאי צרפתי מפורסם ויהודי טוב ורבה של פריז, רבי צדוק הכוהן.

אחרי הפרעות ברוסיה בשנות תרמ“א –מ”ב בקר הרב שמואל מוהליבר אצל הבארון רוטשילד והשפיע עליו כי יקנה קרקעות בארץ.

הבארון שם את לבו לדברי הרב, והחל את פעולותיו המבורכות לטובת הארץ. והנה באותו זמן זכה גם יוסף פינברג להתקבל לראיון אצל הבארון ותנה לפניו את פרשת יסורי המתישבים בראשון לציון. התוצאות היו טובות. הבארון נענה לבקשת המתישבים ואפשר להם את קדיחת הבאר הראשונה. כשחזר פינברג לראשון והבשורה בפיו, כי הבארון יתמוך בנו, אורו עינינו, ועודדו לבותינו. קדיחת באר! היום זה דבר לא כל כך קשה. אולם אז, חביבי, סבלנו, הוי כמה סבלנו ונתאכזבנו, כי המכונות לא היו טובות ביותר. קדחנו וקדחנו ומים לא נמצאו. למרות העבודה המאומצת שנעשתה במשותף, למרות ההתלהבות וההתמסרות, לא עלה בידינו למצוא מים.

כל פעם שהיה נחוץ לרדת לעומק הוזמנו ערבים, כי היהודים שלא היו רגילים בכך, היה ראשם סחרחר. אולם היה זה נגד עקרונות חזוננו, להעמיס על אחרים את העבודה הקשה. הרי החלטנו לבנות בעצם ידינו את מולדתנו. כאשר הובאו המכונות החדשות מפריז היה הבילו חיים חיסין, בחור ער ותוסס, חביב ונאמן בידידותו, הראשון שהתנדב לרדת לעומק, מיד נמצאו עוד שנים שהצטרפו לו. שלושה נחשונים!

המכונה קודחת וקודחת. הקהל עומד מסביב ולבותיהם נוקפים. מצפים לבשורה, בשורת מציאת מים חיים. אולם עברו ימים ומים טרם נמצאו. לב העומדים מסביב נמס, וחשכה השמש בצהרי היום. מה יהיה? כלום נפקיר הכול? הרי בלי מים לא נוכל להחזיק מעמד. ובאחד הימים נתרחש הנס. שוב קדחנו. חיסין וחבריו ירדו לבור, וכמו בשאר הימים צפינו לבשורה ולפתע… אולם כאן עלי להפסיק ולמסור את רשות הדבור לחיסין עצמו, אשר ידע לתרא את המאורע בנאמנות רבה:

"התחלתי לקרוא בכל כוחי: מים!

חברי גם הם מלאו פתאם בטחון וענו בקולם אחרי: מים! מים!

תחי ראשון לציון! קולות טרוף הרעישו את האויר: מים! מים! הריעו מעל לבאר. מים! ענה ההד בהרים.

במהירות הבזק הקיפה הבשורה המרנינה את כל המושבה, הכול באו בריצה מהשדות. אפילו תינוק בעריסה לא נשאר בבית, הכול מגדול ועד קטן, פרצו ונהרו אל הבאר, אל מעין החיים.

באויר עמד קול התרועות המחרישות וקריאות הידד! “מים” קפצו, רקדו, הודו לאלוהים, התחבקו, התיפחו כילדים קטנים. אי אפשר היה להסות את האנשים המתהוללים. איש לא ידע ברור, מה קרה. השליכו לנו פתקה: בקשו, התחננו כמבקשים חסד – רק טפת מים אחת. שלשלנו את המקדח והעלינו מעט חול רטוב. אל אלוהים! מה נעשה שם למעלה בבוץ הזה! חטפוהו איש מידי רעהו, ומתוך צמאון, מתוך אושר שאין לתארו, גמעוהו.

לבסוף באה דרישה, שאנחנו, מחוללי השמחה, נעלה למעלה, וכשרק נראה אחד מאתנו מעל לבאר – מיד התחילו מנשקים אותנו, לוחצים בזרועות, זורקים באויר מתוך שגעון. כעבור שעות אחדות באו אלינו הרבה אורחים בברכות חמות. בילינו יום, שמעטים כמוהו בחיי אדם".

מציאת המים נסכה בנו רוח אמונה ועדוד, כולנו ידענו:

"אפשר מאד שנסבול, נמות מרעב,

אבל קדימה, קדימה לצער וסבל".

זה היה שירנו שהדהד בלבנו ושהושר בפינו מאות פעם. האמנו, כי אם אנו נמות מרעב, הדורות הבאים יחיו על אדמה זו, יחיוה ויפרוה.

המצב בראשון לציון הוטב. נשמנו לרוחה.

אכן הולך ומתגשם החלום: יהודים מכל ארבע פנות העולם מתעוררים, פוקחים את לבותיהם ואזניהם לשמע הבשורה:

“ושבו בנים לגבולם!”

אחרי גאולת אדמת ראשון לציון נגאלה ודי חנין. היא נס ציונה. אנו הבילוים עבדנו אצל האכרים, אולם שאיפתנו היתה להאחז בקרקע שלנו, ליסד מושבה של בילוים.

אם כי בגולה יצא שם החלוצים הראשונים לתהלה בפי בני עמנו, היו בארץ רבים, בעיקר מהאכרים והאדוקים אשר לא הבינו לרוחנו, וראו בנו חפשים בדעות, כאשר קבוצת הבילוים הראשונה עלתה פעם ירושלימה, הצביעו עליהם אנשי ה“חלוקה” (היהודים שישבו בעיר העתיקה, עסוק בלמידת התורה והתפרנסו מהנדבות שנדבו בתפוצות ישראל ואשר חולקו ביניהם): “מי הם השקצים” וה“שקצות” שהעיזו לבוא לעיר הקודש ירושלים!"

כשנשלח מר קלמן זאב ויסוצקי מטעם ועד חובבי ציון לארץ ישראל, פנו אליו אכרים רבים וקנאי דת אחרים. כי ישתדל לפזר את אנשי בילו בכל ארבע פנות הארץ, ובעיקר בסביבת יהודים אדוקים, כדי שיחזרו בתשובה. ולא יכלו להשפיע בדעותיהם החפשיות. אולם רבי יחיאל מיכל פינס עמד לימינינו. הוא היה לבילו לאב דואג, ובכל צורה ומצוקה פנו אליו, ראשי חובבי ציון התאספו בעיר קטוביצה שבשלזיה העלית כדי לדון על שאלות הארץ ומטרות התנועה. היה זה הכנוס הציוני הגדול הראשון. ובאסיפה הזו התענינו רבים בגורלם של הבילוים. נמסר דין וחשבון, אף תארו חייהם של החלוצים הראשונים כמסודרים ומבוססים. אולם רבי יחיאל מיכל פינס לא נח ולא שקט, והמציא לחובבי ציון רשימה מפורטת ואמתית על הבילו בארץ ישראל. נלחם בעוז לשאיפתנו: להתישב על הקרקע במושבה הבילוית. ועמלו הוכתר בהצלחה. בשנת תרמ“ה עלה בידו לרכוש חלקת אדמה בת 3300 דונם על יד כפר קטרה מערבי נוצרי אחד ששמו היה פיליבר. בשני לחנוכה שנת תרמ”ה עלתה קבוצה בת אחד עשר איש ורכושם חמור דל ורזה שעליו היו כל המטלטלים וכלי עבודתם של החברים. הם עצמם הלכו ברגל.

שם המושבה שנוסדה: גדרה. היה זה כבושנו הראשון והגדול. מטרתנו הגדולה הושגה: יסדנו מושבה בילוית. ואלו אני נשארתי נאמן לראשון לציון. כאן נשאתי לי אשה ובניתי לי בית. כאשר תבקרו במושבתנו, תראו את הבית ברחוב רוטשילד, זקן וישיש כמוני, הוא משמש לי סמל: כשם שהוא לא זז ממקומו, כך גם אני לא זזתי ממקומי ולא מאמונתי, כי ארץ ישראל תפרח ותשגשג ותחיה לעולם ועד, ובה יחיו העברים פזורי כל ארצות העולם.

אתם רגילים לכבושי אדמה שבימינו אלה… אמנם גם כיום אין זה מן הדברים הקלים ביותר. תארו לכם את עזי הנפש שעלו על הקרקע השוממה שבנגב: אשל, רביבים ועוד. מסביב להם לא עץ ולא שיח ולא ישוב עברי ובכל זאת אין להשוות עליה על הקרקע של היום לעליה על הקרקע של־הימים ההם. אז לא היו כבישים ולא דרכים ולא ששים רבוא נפש בארץ (כן ירבו!) לא מים ולא הספקה ולא סוכנות דואגת. לפיכך היתה עלית הבילוים על קרקע גדרה מעשה גבורה. העפלה וחתירה לקמום העם והארץ.

סבלו ורעבו, גרונם נחר מצמא והדאגות ליום המחרת אכלו נפשם בכל פה, ולמרות הכל נשאו ברמה את דגל החרות, והאמינו בדברי נביאנו ישעיהו:

“הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום” (ישעיהו ס' כ"ט)

ספרתי לכם, כי נשארתי בראשון לציון. היו כמה סבות לדבר, ראשית: היתה אשתי בת אכר, תושב המושבה והשנית: הייתי אגרונום, וידיעותי החקלאיות היו לתועלת המתישבים.

מלבדי נשארו בראשון עוד שנים עשר חברי בילו.

עתה, קוראי היקרים, תרשו לי לספר לכם קצת על עבודתי בתור אגרונום־מדריך.


 

ו. עבודתי כאגרונום־מדריך    🔗

ימים ולילות הרהרתי, כיצד אפשר לשפר את חיי המתישבים כיצד אוכל להרחיב את ענפי המשק ולהפוך את ארצנו לארץ זבת חלב ודבש כמו שהיתה פעם. “כי תבואו אל הארץ ונטעתם”. המצוה הראשונה שבה נצטוו אבותינו הקדומים היתה הנטיעה. התנ"ך מספר על יערותינו וגנינו המרובים. ידעתי, כי לא תמיד היו הרינו כה קרחים וערומים ללא שיח וללא עץ כבימינו אנו. בתורתנו כתוב:

“ואותו (העץ) לא תכרות, כי האדם עץ השדה”. מאז ומעולם למדנו לנטוע ולשתול. אולם לא כן העמים שכבשו את ארצנו. כולם ידעו רק לגדוע ולכרות. משום כך הרינו ועמקינו כה צחיחים, קרחים וערומים.

השכם והערב הטפתי לאכרים: לנטוע! לנטוע!

פרסמתי מאמרים וחוברות על העצים השונים שמצאתים בארצנו בכמויות זעירות ואשר נקלטים היטב בקרקע שלנו.

אגב עלי להעיר, שאת העתון החקלאי הראשון בארץ ישראל הוצאנו אנו בראשון לציון ואני הייתי עורכו, ומזכירתו היתה מרת גרטלה גורביץ, נכדת הבילו אברמוביץ, המזכירה העברית הראשונה. שם העתון היה “האכר”.

ידוע ידעתי, כי המטעים יוכלו לשמש לנו מקור מחיה וכלכלה. ונוסף על כך נציל את ארצנו מצחיחותה ורחותה הלא יפות. ניצור צל ומחסה מפני שמש הארץ הסובטרופית. עד כמה שהקרקע שלנו נוצרה מלכתחילה למטעים תעיד העובדה, שעצי פרי רבים הופיעו בפעם הראשונה בארצנו שהיא מולדתם, ומכאן הובאו לארצות אחרות.

אתם יודעים שגופנו זקוק לשמן. הטבע נתן לארצנו את השמן הבריא והטוב ביותר: שמן הזית. הזית הוא אחד מהעצים העתיקים ביותר. ודאי אתם זוכרים את הספור על המבול. משחדלו המים לרדת וימי המבול נסתימו, שלח נוח יונה לתור את הארץ. והיא חזרה והנה עלה עץ זית בפיה. את הזית אפשר למצוא בכל הארץ. לרוב רואים אותו בודד. כרמי זית גדולים אין, אנו הזנחנו לגמרי את גדולו. שאלתי את האכרים, מדוע אינכם מגדלים את הזית? ענו לי: גדילת הזית נמשכות 20־15 שנה עד שהוא נותן פרי במדה מספקת. ומי יש לו כוח וסבלנות לחכות זמן כה רב? עניתי להם: כלום שכחתם את הספור הנפלא על חוני המעגל? הבה ואספרו לכם:

"אמר ר' יוחנן: כל ימיו של אותו הצדיק היה מצטער על המקרה הזה:

“שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים – אמר: וכי יש מנמנם שבעים (שנה) בחלום? פעם היה מהלך בדרך, ראה אדם אחד שהוא נוטע חרוב. אמר לו: לשבעים שנה. אמר לו: כלום ברי לך שתחיה שבעים שנה ותאכל ממנו? אמר לו: אני מצאתי את העולם בחרובים, כשם שנטעו אבותי לי, כך אטע אני לבני. ישב חוני לאכול, נפלה עליו שנה ונתמנמנם. עלה צוק והקיף עליו ונתכסה מעינים וישן שבעים שנה. כשננער ראהו לאדם אחד שהוא מלקט מאותו חרוב, אמר לו: אתה הוא שנטעתיו? אמר לו: אבי אבא. אמר: ודאי מנמנם הייתי שבעים שנה, ראה אתונו שילדה לו רמכים רמכים (עירים). הלך לביתו. אמר להם: בנו של חוני המעגל היכן? אמרו לו: בנו אינו בעולם, אבל יש בן בנו. אמר להם: אני חוני המעגל – ולא האמינו לו. הלך לבית המדרש, שמע החכמים אומרים: ברורה לנו שמועה זו עכשיו כבימיו של חוני המעגל. לכשהיה נכנס לבית המדרש – כל קושיה שהיתה להם לחכמים היה מישבה. אמר להם: אני חוני – ולא האמינו לו ולא נהגו בו כבוד כראוי לו. חלשה דעתו ובקש רחמים – ומת”.

אלה הם דברי אגדה, ספרתים לכם, כדי להורות אתכם, שאין אדם דואג רק לעצמו, אלא לבניו ובני בניו עד סוף הדורות……

מלבד הזית מצאתי בארצנו את התאנה, הרמון, השקד, (מולדתו: ארץ ישראל.) חזור (משמש בערבית) מוז (הבננה), תמר, אפרסק, תפוח עץ (במצב עלוב), אגס (קטן ובלתי מפותח), שזיף, אגוז, תות והגפן. דאגתי להשבחת הזנים. הרבה תלאות ויסורים עברו עלינו, עד אשר הצלחנו להקליט באדמה את הזנים הזרים המשובחים. הרבה עבדנו, חברי ואני, על פתוח הגפנים. הובאו מינים שונים מצרפת. אולם לו רציתי לספר את יסורי הקליטה של הגפן, הייתי יכול למלא ספר רב כרס. גם בנוגע ליתר הנטיעות נאלצנו לשלם “דמי למוד” רבים, כי הכל היה בבחינת “בראשית”. וכמה שמח לבי בראותי היום את הכרמים המרובים, (כן ירבו!) אשר מספקים ענבי מאכל וענבי יין לשני היקבים הגדולים בראשון לציון וזכרון־יעקב. היקב בראשון לציון נבנה בתמיכתו של “הנדיב הידוע”, ותודות למפעל רב הערך הזה, הורחבה והתפתחה נטיעת הכרמים והוטב מצב האכרים. נכתב כבר הרבה על פעולותיו המבורכות של זאב גלוסקין למען היקב, מרצו והתמסרותו של מנהלו כיום, יעקב שפירא, ידועים לכול, לפיכך לא ארבה אני בדברים על שני האישים הדגולים. אולם כדאי וכדאי, שהנוער שלנו יקרא את ספרו של זאב גלוסקין וילמד ע"פ פרקים חשובים של דברי ימי הישוב.


פרי הדר

כשבאו הבילוים ארצה היו הפרדסים מרוכזים בסביבות יפו וכולם בימי האפנדים הערבים. אך קודם לכול אספר לכם כמה דברים על תפוח הזהב וזניו למיניהם.

מולדת העץ היא סין. משם הביאו הפורטוגלים (במאה השלוש עשרה) לראשונה לאירופה, בדרום אירופה ובעיקר באיטליה שם הפרי הפורטוגלי ומכאן גם השם הערבי בורטוגל. ודאי ראיתם כבר את האתרוג הזהבהב היפה שאבותינו מביאים אתם לבית הכנסת בחג הסוכות.

בתורה כתוב: “ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר”.

כיום קוראים פרי הדר (ציטרוס) לכל המינים הרבים השיכים לצמח הציטרוס. לפי הצעת ועד חובבי ציון היתה אחת הפעולות הראשונות בשטח זה: נטיעת פרדס אתרוגים בסביבת חדרה על שמו של הרב מוהליבר.

אני הקדשתי הרבה ימים ולפרקים עשיתי לילות כימים וכתבתי ועוררתי את יהודי ארץ ישראל ויהודי הגולה, כי יבינו את ערך פרי הדר לארצנו. ואכן החלו האכרים לשים לב לנטיעת פרדסים.

כיום הנכם רואים את השרון הפורח שכולו גן ירוק, ואילו אז היה שומם וחרב כמדבר. בעברכם באוטובוס “דרום יהודה” או “אגד” דרך מושבות הדרום והשרון עיניכם אינן שבעות מראות את היערות העבותים של עצי הדר; תפוחי זהב, אשכוליות, לימונים, מנדרינות, קלמנטינות ועוד. אולם בשנות השמונים של המאה שעברה היה נוף אחר לגמרי:

חול ואדמה חרוכה. זעיר פה וזעיר שם נתקלה העין באהלי יריעות של הבידוים למחצה. וכאשר באת אל הכפר הערבי, נפלה עליך אימה ותקפתך בחילה, כי רק צחנה ובאשה מסביב.

אנו הבילוים באנו לארץ חרובה, לארץ בלי צל טבעי של עץ. והרי יודעים אתם, כי כל אלה הגבעות וההרים הקרחים היו פעם מגודלי עצים. אויבינו שלא באו לארץ הזאת כדי לקומם את הריסותיה ולנטוע בה נטיעות אלא ככובשים, ואין הכובש בונה ונוטע וזורע אלא שודד ועוקר והורס. לא דאגו לנופיה היפים של ארצנו. ואתם, בני, עליכם להשלים את המלאכה, שאנו התחלנו לפני ששים וחמש שנה:

לנטוע, לנטוע ולנטוע!

6.jpg

שדרות דקלים בראשון לציון


תולעת המשי

בהוכחי לדעת, כי אדמתנו טובה לגדול עצי תות, חשבתי בלבי: מה טוב היה, אילו שמו אכרינו את דעתם גם לענף זה. הרי ישנן ארצות רבות, שתעשית משי טבעי מהוה אצלן מקור פרנסה לאלפי נפשות. ומדוע יגרע חלקה של ארצנו בשטח זה, אם הטבע חוננה ונתן לה מטל השמים ומשמני הארץ. לפיכך פרסמתי ספר על גדול תולעת המשי, ובו עוררתי את אחי ועודדתים, כי עיניהם ואזניהם תהיינה תמיד פקוחות ולבם ער לכל דבר מועיל וטוב שכדאי להשרישו בארצנו. הנני סבור, שלא יזיק לכם, אם גם אתה הצעירים, תקראו כמה דברים על תולעת המשי: גדול תולעת המשי נפוץ בעולם כולו. מיליוני אנשים עסוקים בו בסין, יפאן, וארצות דרום אירופה. בסוריה שכנתנו גדול תולעת המשי הוא ענף חשוב במשק המדינה. רק בארצנו שבה הוזנח הכול, לא שמו לב לעובדה, כי עץ התות גדל כאן בכל מקום.

בבוקר לא עבות אחד, נסעתי לבירות והבאתי משם ביצי תולעת משי. בחדרי סדרתי להם פנה, מעין מעבדה קטנה, וחכיתי לבאות. באחד הימים נתבקעו הביצים ויצאו התולעים. עתה היה נחוץ להאכילן. ואם כי חדרי היה צר, והיה צורך להחליף את האויר כדי שהתולעים יוכלו להתפתח יפה, הוכתרה עבודתי בהצלחה מלאה, והזחלים היו לפקעות.

אני רואה כי משתוקקים אתם לשמוע כמה דברים על תולדות תולעת המשי.

הריני מוכן ומזומן לספר לכם בקצור על אודות דברי מענינים ששאבתים מכמה וכמה ספרים. ובכן שימו לב!

הסינים היו הראשונים שהחלו לפני 4500 שנה לגדל תולעת המשי. אולם חכמת טוית המשי לא חרגה מגבולות ארצם, כי חוקקו חוק, שכל מי אשר יוציא את ביצי התולעים אחת דתו למות. בשנת 140 לפני ספירת הנוצרים הסתירה אשה סינית אחת ביצי תולעת בשערות ראשה והוציאן מחוץ למדינה.

כך הגיעו מאסיה המזרחית לאסיה התיכונה ומשם הובאו ליפאן והודו. מספרים על יוסטינויוס קיסר רומי, ( 550 אחרי ספירת הנוצרים) כי שלח שני כמרים להודו להביא משם ביצי תולעים. אז היתה הדרך להודו זרועה מכשולים ופגעים, אולם שני הכמרים שמו את נפשם בכפם והצליחו להביא את ביצי התולעים וזרעי עץ התות. ועתה נחזור לגדול תולעי המשי:

תולעת המשי מטילה ביצים בחודש אייר ומתה. במותה משאירה אחריה ארבעה3 מאות ביצים. המגדל תולעי משי צריך לדעת כיצד להאכילן ולשמרן עד האביב הבא. אחרי עשרה חדשים מתבקעת מן הביצה תולעת קטנה. במצב זה תשאר שלושים ושלושה יום. במשך הזמן הזה תחליף עורה ארבע פעמים. היא הולכת וגדלה ובשני צדי קיבתה ימשכו שני צנורות והם המכשירים לעשית חומר המשי. הנה היא מתחילה להפריש מיץ אשר נקרש באויר ומקבל צורת הפקעת. היא פושטת שוב את צורתה ונעשית לדירה. בצורה זו היא מתקימת מארבעה עשר עד עשרים יום, ושוב פושטת היא את צורתה ולובשת צורת פרפר. עתה באה תקופת הטלת הביצים. וכך חוזר חלילה.

ספרתי לכם על תולעת המשי, והתכונתי להדגיש לכם את סדר החיים והמות עלי אדמות. כל בעל חי חיב לפעול למען עצמו ולמען הדור הבא. זה הוא הסוד, דורנו והדורות הבאים, והשלשלת נמשכת ותמשך לעדי עד…


 

ז. ארץ ישראל ההולכת ונבנית    🔗

זכיתי להיות עד חי בהוסד מרבית נקודות הישוב. חבלי הלידה וההתלבטויות המרובות שעברו על כל מושבה ומושבה הם ספורי הגבורה של מיסדיהם.

כל מאוייהם של החלוצים הראשונים היו להאחז בקרקע המולדת. ומה שמחה נפשי, בראותי, כי מאז ועד היום רוח החלוציות מפעמת בלבות צעירי ישראל: מנרה, בית אשל, ביריה, רביבים הן מסלות בדרך הגשמת חזוננו: לבנות את הארץ לדורות הבאים עד אחרית הימים.

על פי דרישת ועד חובבי ציון היה עלי לבקר בכל מקום ולמסור דין וחשבון מפורט.

מיום בואי ארצה ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה נוסדו הרבה נקודות ישוב כגון, מקוה ישראל, פתח תקוה, ראשון לציון, ראש פנה, זכרון יעקב ועוד. למרות הקשיים האיומים, על אף הגזירות של ממשלת תורכיה, יסדנו ובנינו, “אסור ליהודים להתישב בארץ ישראל”. כך גזרה ממשלת השולטן, אולם היודעים אתם, מה עשו אכרי זכרון יעקב? יום יום הלכו מחיפה לזכרון יעקב כדי לעבד את אדמותיהם. מי יוכל לספר את כל התלאות והצרות שנפלו בגורלנו. מאין נפלו? מן השמים ומן… איני יודע מאין… אבל הצרות באו והתרחשו מכל הצדדים: קדחת, שרב, חוסר מים, שדפון, מגפות, התנפלויות הערבים ועוד ועוד ועוד. אולם המשכנו… נאחזנו בצפרני אצבעותינו בקרקע זו ולא הרפינו ממנה ולא נרפה ממנה לעולם…

ושוב לא נלך לבבל ולא לרומא, גם לא במחיר של “יבנה וחכמיה”.


 

ח. המפנה הגדול בחיי העם היהודי    🔗

בהמשך ספורי ודאי עמדתם על כך, שחיינו היו קשים ורבי תלאות. פגעים ומכשולים, אבני נגף ויסורים ולבטים. אך למרות הכול התקדמנו, בנינו ויצרנו. הקימונו ישוב אחרי ישוב. מובן מאליו לפי כוחותינו אנו המעטים והדלים. הטרגדיה הגדולה היתה, שאנו החלוצים הראשונים נשארנו שנים רבות בודדים.

הדור לא היה מוכשר לקראת החרות. כמה יכאב הלב, כשאנו מתלבטים בשאלת ארץ ישראל:

מדינה, חלוקה. קוראי החביבים, אילו היה העם פוקח את לבו ואת אזניו והיה פורץ אל כל הגדרות, כמונו כבילויים והיה מתעורר ועולה בהמוניו, כי אז… אז…

אולם לא רצה ה' ולא רצה הגורל. בארץ ישראל החיים התנהלו לאטם. אנשי “בילו” בראשון לציון וגדרה, האכרים והפועלים, אנשי העליה הראשונה ואנשי העליה השניה הכו שרשים עמוקים באדמת הטרשים, והרגבים נשמו לרוחה ואמרו אמן לכל תנועת הפועל העברי.

האדמה התרוננה ושרה את שירת העבודה. כל כרם וכל שדה וכל פרדס וכל גן ירקות, אשר צצו ועלו מן האדמה החרוכה והחרובה מלאו את לבנו בשמחה והודיה. אשרינו! התלהבות היצירה שהתלקחה בתקופת התחיה הוסיפה לפעם את לבנו ולהאיר לנו את הדרך. אולם כאמור: הכל התנהל לאט והתקדם קמעא קמעא. לא היה מעוף; טרם בא הגואל הגדול, אשר ישאג כארי ויעורר את המוני העם בתפוצות הגולה, יחשלם בכור רצון התחיה וילבישם עוז ומרץ. והנה באחד הימים ארע הנס הגדול, בא המפנה הכביר בחיי העם העברי. האיש שחולל את הנס הגדול שמו ד"ר בנימין תאודור הרצל.

בטוחני, כי ידועה לכם הפרשה הנהדרת של בשורת הגאולה שהושמעה באון כזה שכמוהו לא היה מימות בר כוכבא. אולם אתם ודאי רוצים, כי אני אספר לכם את ספורו המופלא עוד פעם. הבה ואמלא את בקשתכם. ועוד דבר חשוב מאד:

זכינו לקבל את פניו בראשון לציון. גם אני הייתי בין אלה אשר קסם מבשר הגאולה, אש זוהר עיני ד"ר הרצל שבו את לבם

7.jpg

ד"ר בנימין (תאודור) הרצל, (1904־1860)

ונסכו בו עדוד וכוח, אמונה ושמחה! בהפגשנו אתו, ידענו, כי היינו חלוצים, שבאו לפניו וסללו את הדרך לו. אולם ראשון ראשון ואחרון אחרון:

בשנת 1894 ארע בפריז מעשה נורא. גלו בגידה בצבא הצרפתי. ונמצאו שונאי ישראל, אשר העלילו עלילה שפלה על הקפיטן היהודי אלפרד דריפוס, שהוא הבוגד. ערכו משפט.

והנה נעשתה נבלה גדולה. הלאומנים הבזויים הסיתו את המוני העם אשר הפגינו ברחובות וצעקו: מות ליהודים!

בפריז, בירת צרפת החפשית נערץ משפט לא רק נגד היהודי אלפרד דריפוס, אלא כל היהודים ישבו על ספסל הנאשמים. כי כך דרכם של הרשעים; אם היהודים ארליך, וסרמן, הרץ, אינשטין ורבים אחרים ממציאים אמצאות אשר מחוללות מהפכות בחייה האנוש ומביאות אותו קדימה ומשפרות את חייו, אז מזכירים הם רק את השם ומסתירים את יהדותו, ואלו אם חס וחלילה איזה יהודי עבר איזו עבירה, אז כל היהודים נאשמים, וכך היה זה גם בפריז:

האשימו את דריפוס החף מכל פשע בבגידה, וצעקו “מות ליהודים”!

בוינה ישב סופר צעיר, יליד בודפסט בירת אונגריה, שגמר את חוק למודיו בתור ד“ר למשפטים. הוא לא עשה את תורתו קרדום לחפור בו, והתמכר לספרות ועתונאות. לאחר שכתב מחזות רבים אשר הצליחו על הרבה במות, עבד כעורך העתון הוינאי הגדול “נויאה־פריא־פרסה”. משהתחיל משפט דריפוס שלחו כל העתונים הגדולים את כתביהם לפריז, וד”ר הרצל נשלח לשם מטעם עתונו. לכתבים היה זה משפט סנסציוני, אולם לב ד"ר הרצל התפלץ בקרבו, בהוכחו לדעת, כי שונאי ישראל, פושעים אשר הם עצמם בגדו במולדתם, רצו לגול את האשמה על היהודי, כלום דבר כזה יקרה בצרפת, מדינת החרות?!

וכאשר הצעקות “מות ליהודים!” הגיעו לאזניו, לבו כמעט נשבר בקרבו. הוריו חנכוהו ברוח מערב אירופה, הם והוא עצמו האמינו באמנסיפציה של היהודים. צרפת היתה ארץ התרבות שצעדה בראש הקדמה, והנה התפרצות פראית זו! הרצל החל לחשוב ולהרהר בגורל עמו. הוא נזכר בימי למודיו בגימנסיה והאוניברסיטה, מקום שם התלמידים והסטודנטים לומדים ומתכוננים להיות מנהיגי האומה. כמה סבל הוא, וכמה סבלו אחיו היהודים משנאתם הגלויה של התלמידים הנוצרים. כלום לא הפלום שם לרעה בכל השטחים?

והנה גם בצרפת הנאורה כביכול צועקים ההמונים “מות ליהודים!”

הוא הסיק את המסקנה, כי ההשכלה והקדמה אינן מסוגלות לעקור מלב האדם את מדת האכזריות המקננת בתוכו.

ומדת האכזריות הזאת מתלקחת לפרקים, ולשונות האש אוחזים בבית היהודי דוקא.

מדוע? – הוא שאל את עצמו – מדוע היהודי הוא השעיר לעזאזל בכל מקום? תשובתו היתה: משום שהוא זר בכל מקום, מפני שהוא תלוש מולדת. וכאשר התעמק בדברי ימי עמנו הספוגים דם רבבות ומאות אלפים שנהרגו על קדוש השם, הרגיש וידע ברורות, כי כל זמן שהעם היהודי יהיה עם מפוזר ומפורד, יסבול מחוסר סובלנות ושנאה וקנאה מצד העמים. ובדעתו את התשובה, ישב אל שולחן הכתיבה וכתב את הספר “מדינת היהודים”. כאשר בשנת 1896 הספר הופיע בדפוס, היתה שאלת היהודים מהדהדת ומנסרת באוירו של העולם. בכל מקום התלבטו בה. וברוסיה ורומניה דם יהודים נשפך כמים ארצה, ובכל מקום הרגישו, כי באו מים עד נפש, וכי אסור להמשיך בחיים השאננים במדינה זו או אחרת, אם יש גוים שקמים עלינו לכלותנו, והיהודי נשחט אך ורק בגלל חטאו היחיד: בגלל היותו יהודי. עד הופעת “מדינת היהודים” של הרצל היו רבי אשר דברו וכתבו על פתרון הבעיה היהודית, למשל משה הס, שעלילת הדם של דמשק דחפתו להרהר בגורלו הטרגי של העם העברי וחבר את ספרו “רומא וירושלים”.

ד"ר פינסקר, שעליו כבר ספרתי לכם, שספרו “אבטואמנסיפציה” נתח באופן ברור את הסבות של שנאת הגוים ליהודים, וגם הראה את הדרך להבראת העם. אולם בפעם הראשונה בדברי ימי עמנו בגולה, קם יהודי בעל מעוף משיחי, בעל חזון נבואי כהרצל.

תכניתו היתה בעצם פשוטה ולא חדשה, כפי שהוא עצמו מתבטא:

ארץ ישראל היא ארץ היעוד של העם העברי, גוים חזקים ואכזרים החריבוה והגלו את ישראל לגולה.

כאלפים שנה נודד ישראל מגולה לגולה. הגוים זוכרים רק עוונותיו וחסרונותיו כביכול ושוכחים את פעולותיו הטובות ומעלותיו.

הגיע הזמן שישראל יחזור למולדתו החרובה והשסועה בידי זרים. ארץ ישראל תשוב ותהיה מדינה עברית!

8.jpg

הרצל ואמו בחדר עבודתו

הרי אנחנו הבילוים עזבנו את הגולה כבר בשנת 1882, וחזרנו לציון אהובתנו, למולדתנו היקרה. הרי אנו באנו לרחם על עצמנו ועל אדמתנו שנהפכה מדבר ובצות בידי הכובשים, אולם הטינו אוזן היטב לקול שופר הגאולה שהושמע בעזוז מפי ד"ר בנימין הרצל. כאשר אני קראתי את דברי “מדינת היהודים”, רטט בי לבי ועלצה נפשי; הרי דובב את רחשי והגיגי מאז התעוררו ושבתי אל עמי ומולדתי; הרי אלה הדברים פעמו גם את לבי. אולם הוא מצא את הביטוי העז והקולע, לו נתנה הנבואה להשמיע באוזני העם את בשורת הדרור, לפוקח את לבם ונשמתם.

כרבים בכיתי מרוב שמחה והתרגשות, כאשר בשנת 1897 נפתח הקונגרס היהודי הראשון בעיר בזל בשויץ.

לשם באו צירים בשם היהודים המפוזרים בכל ארצות תבל, מקוקז ועד סיביר, מקנדה ועד ארגנטינה, ממרוקו ועד דרום אפריקה, מצרפת ועד ערבות הוולגה, מאיי הים השקט ועד סידני שבאוסטרליה. וד"ר בנימין הרצל נשא מדברותיו כנשיא הכנוס הגדול הזה.

התבינו, מחמדי, שאנו הראשונים בארץ ישראל חזינו והאמנו, כי קץ הגלות הולך ומתקרב, קוינו, כי לא רחוק היום ויקוים בנו: “הנני מביא אותם מארץ הצפון וקבצתים מירכתי ארץ”. “מדינת היהודים” של ד"ר בנימין הרצל והקונגרס הראשון היו בשורות המשיח, ואנו התפללנו ובחלומנו ראיתי אותם, את המונים העוזבים, כולם, כולם, את הגלות המרה וגם את הגלות המתוקה לכאורה ועולים ארצה. באים ועולים המיליונים. האניות לא תספקנה, מלחים ורבי חובלים יחסרו להוביל את ההמונים שבשורת התחיה חדרה ללבם. כך דמיתי אני, וכך דמו רבים שהשקו כאן את האדמה בדמם ובזעתם ובדמעותיהם.

אבל לצערנו הרב עברה שנה ועוד שנה, התקים קונגרס ועוד קונגרס: (בבזל – בשנות 99 – 1898 – בלונדון – בשנת 1900 ובשנות 1903 – 1901 שוב בבזל.) נוסדו הרבה מוסדות, נוסדה “הקרן הקימת לישראל”, המוסד החשוב ביותר לגאולת הקרקע לעם העברי, לא לפרט, אלא דוקו היטב: לעם כולו. (הוגה הרעיון היה הפרופסור הרמן שפירא שהציע את יסודה עוד לפני הקונגרס הראשון, אך בשנת 1901 בקונגרס החמשי אושרה התכנית) עלו גם יהודים מכל ארצות תבל. אולם הגאולה השלמה טרם באה.

9.jpg

פרופסור הרמן שפירא

המיליונים, לצערנו ולאסוננו, לא באו, ואלו אנו המשכנו ללא לאות להפרות את אדמת המולדת, כי החיאת המולדת היא האלף והתו של כל חזון.

בחודש אוקטובר שנת 1898 זכינו לבקורו של מבשר הגאולה: ד"ר בנימין הרצל התראה עם קיסר גרמניה במקוה ישראל ועמד להגיע למושבתנו, לראשון לציון. הידיעה התפשטה במהירות הבזק. חיש מהר התאספו כל אנשי המושבה ברחוב רוטשילד. הפועלים והאכרים הניחו את עבודתם בכרם ובפרדס ומהרו הביתה. ילדים, נערים ונערות שאלו את אחד ההורים: למי מחכים? והוא ענה: למשיח!

עיני ילדי ישראל אורו והזדהרו, והם באמונתם הטהורה והקדושה הרגישו, כי זה העומד לבוא למושבה הוא הגואל, הוא המשיח.

ההמונים עמדו ברחוב רוטשילד. חכינו וצפינו… והנה שמענו קול שעטת סוסים. לבותנו הלמו בחזקה, הנה הוא….

איזו דמות מופלאה! משכמו ומעלה, בעל זקן שחור היורד לו על פי מדותיו, מצחו לבן וגבוה, עיניו מפיקות זוהר וטוהר ואיזה ברק של עצבות מקנן בהן. הערבים שהצטופפו בצדי הרחוב מלמלו:

מלך היהודים! מלך היהודים!

ואכן הרגשנו כולנו, כי זה האיש נצר ממלכות ישראל הוא.

הוד והדר בהליכותיו וקולו חדור רחמים ועוז, רוך ואון כאחד.

ילדינו נעצו בו את עיניהם: חלומם נתגשם: ראוהו. ראו את המשיח.

הלכנו לבית העם, ושם עלה הרצל על הבמה.

וכאשר פתח את פיו וקולו מלא לא רק את חלל האולם, אלא גם את לבות כולנו, הכו גלי רגשותינו בעזוז. רבים געו בבכי, נשים התיפחו בקול.

בתום דבריו בבית העם יצא לבקר בבתי האכרים וכל העם מלוהו. בלחצו בידיו הרכות והעדינות והחורות את הידים המיובלות של העמלים, הרגשנו, כי הרעיון, רעיון התחיה והגשמתו הזדוגו, ומעתה ילכו שלובים לנצחי נצחים.

בשנת 1903 בקונגרס הששי ארע משהו, שזעזע את לב כולנו, ולבי בכה ימים רבים במסתרים על המקרה הזה:

מצב היהודים בארצות מזרח אירופה היה ללא נשוא. רבו הפוגרומים והודקה עניבת החנק הכלכלית. יהודים רבים נאלצו לעזוב את גלותם. המשא ומתן עם ממשלת תורכיה לקבלת רשיון התישבות בקנה מדה גדול נכשל. ממשלת אנגליה הציעה לד"ר הרצל את ארץ אוגנדה, שעל שפת אגם אוגנדה באפריקה המזרחית, להתישבות. פרץ סכסוך גדול בין צירי הקונגרס. היתה הצבעה, ורבים הצביעו בעד שליחת משלחת לאוגנדה כדי לתור את הארץ לראות אם טובה היא או רעה. אלה שהתנגדו להצעה בכו מר ולא ידעו להתנחם. כמוהם גם אנו כאן בארץ. שאלנו את עצמנו: איכה יכלו להעלות על הדעת, ויהא זה רק בתורת פתרון זמני, כי יהודים יהגרו לארץ אחרת, יהגרו מגולה לגולה ולא יעלו ארצה?

הרצל עצמו, שהיה בעד ההצעה, עלה אז על במת הקונגרס והרים את ידו ונשבע:

“אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני”!

10.jpg

מנחם אוסישקין (חבר אגודת בילו) נואם בקונגרס

מובן מאליו, שההצעה נתבטלה מאליה. אין ארץ ישראל אחרת. אין! המנהיג הגדול ד"ר הרצל נלחם ונאבק באלפי מכשולים, עד שלבו נחלש וחלה במחלת לב אנושה, בכ' תמוז שנת 1904 נפח את נשמתו הטהורה. הקונגרסים הבאי התנהלו בלעדי המנהיג הגדול. אף על פי שהנשיא הבא דוד וולפזון התמסר לציונות בכל אש לבו היהודי, הרגישו הכול, כי נתיתם העם העברי, אנו בארץ ידענו, כי אבד לנו אב גדול, מנהיג וגואל, פודה ומציל, ולא היו לנו תנחומים. אך המשכנו בעבודת הבנין והיצירה.

עם אשר נטל על עצמו את התפקיד להחיות את המדבר, יעמוד תמיד בפני יסורי בראשית. עוד תקופות תעבורנה עד אשר כל הישימון הרב הזה ישוב לתחיה ביד חלוצי העם העברי.

אולם יסורי ההתערות של אנשי העליה הראשונה והשניה היו עמוקים וגדולים לאין קץ, כי טרם היו התקדימים – הדוגמה הראשונה – וטרם חושל כל העם להאחז בקרקע המולדת.


 

ט. משפט ביליס, הגולה ואנו בארץ ישראל    🔗

שנות 1912־13, שנים אלו נחרתו היטב בזכרוננו, כי בהן ארע משהו נורא, משהו אשר יחשב לחרפת כל העולם כולו. ודאי קראתם על עלילות הדם שבימי הבינים, ואף בזמן החדש, אולם מה שקרה ברוסיה בשנת 1912־13 זעזענו עד עומק לבנו.

בקיוב נמצא נער נוצרי, שלפי כל הסימנים נרצח על ידי בני בליעל, המון מוסת העליל על היהודי מנדל ביליס, שהוא רצח את הילד, כדי שהיהודים ישתמשו בדמו להכנת המצות לפסח. הממשלה הצאריסטית, ששעבדה את העם המרושש והמסכן, חפשה שעיר לעזאזל וראתה את עלילה זו כבקעה הראויה להתגדר בה.

ערכה משפט פומבי גדול ובו האשימה לא רק את ביליס אלא את כל העם העברי. הבינו היטב! בכתב האשמה היה כתוב, כי היהודים שוחטים נערים נוצרים, כדי להשתמש בדמם לעשית המצות! הרב מזאה, רבה של מוסקוה, הוכיח, כי אין דבר יותר מתועב ויותר מאוס ליהודי מאשר אכילת דם. כל ילד יודע, עד כמה היהודים נזהרים מאכילת ביצה שיש בה טפת דם אחת. אסור מפורש הוא: “כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואמר לבני ישראל: דם כל בשר לא תאכלו, כי נפש כל בשר דמו הוא, כל אוכליו יכרת”. (ויקרא יז־יד). אולם חדשים רבים ישבו השופטים ושמעו עדויות ושמעו נבול פה מפי אנשי מדע כביכול על הנושא: המשתמשים היהודים בדם הנוצרים למצות או לא? סופו של המשפט היה, שביליס זוכה, כי נתברר שנוצרים דוקא רצחו את הנער, אולם השופטים לא נתנו תשובה על השאלה הנ"ל: לא רצו (על פי צו מלמעלה) לחרוץ משפט אמת.

כלום יש נבלה גדולה מאשר להאשים את העם העברי בעלילות שוא שפלה כזו!? עתה, חשבתי בלבי, יפקחו עיניהם של כל יהודי העולם וידעו, כי הגולה היא גיא־צלמות; צפיתי כי יבינו שכל העולם כולו אינו נאור ואינו שואף לקדמה ולתרבות אמתית, כל כל התרבות שלו היא טיח תפל בלבד, מאחר שאפשר היה להאשים לעיני כל העולם כולו את העם היהודי ולהעליל עליו עלילת השוא הבזויה ביותר.

אולם אחרי המשפט חזרו היהודים בכל תפוצות הגולה לעבודתם ולחייהם היומיומיים ושכחו.

הזוכרים אתם את דברי המשורר:

“השיטה פרחה, השמש זרחה ושוחט שחט.”

"וישק נעצוץ אחד את הדם לרויה

והכל ישוב כלא היה."

(ביאליק “בעיר ההרגה”)

שוב התאכזבתי מרה, עד מתי? עד מתי? – שאלה נפשי – יוכו עיני יושבי הגלויות בסנורים? עד מתי ישלו את עצמם, כי יש אחרית ויש תוחלת ליהודים בהשארם בגולה!

ואנו בארץ ישראל? נטענו, זרענו, חרשנו, סבלנו ושמחנו, קוינו ליום הפדות והגאולה השלמה. האמונה קננה בלבנו:

אף על פי שיתמהמה, אחכה לו בכל יום שיבוא.

עקבתי אחרי התפתחותו של הישוב בלב פועם מחרדה ואמונה כאחת. ראיתי את ההתקדמות בכל שלביה:

שממה. –

תקיעת יתדות אהלי העברים. –

11.jpg

ראשון לציון לפני ששים שנה

התלבטות והאבקות בתנאי הטבע הקשים והתקלות במכשולים ואבני נגף לאין ספור. –

התגברות והשתרשות והתאחזות. –

גדילה וצמיחה, הפריה והרחבה ושגשוג. –

הראשונים הוכיחו את צדקת אמונתם. הראשונים פלסו את השבילים, ואתם הדורות הבאים, סללתם את הדרכים. עוד רבה העזובה ועוד גדול המדבר המצפים לידים עבריות ההופכות ארץ צלמות לארץ חיים ויצירה, לארץ ישראל.

12.jpg

ראשון לציון כיום. כרמיה, פרדסיה, שדותיה ובניניה משתרעים על שטח של ארבעים אלף דונם.


 

י. אנו הבילוים בארץ ישראל    🔗

אנו הבילוים בארץ ישראל לא הסתפקנו בעבודת החקלאות בלבד. ביום נטענו כרמים ופרדסים, זרענו בשדות, ואחרי עבודת עמל היום דאגה הנפש להפצת תורה. ולהרבצתה ברבים, כי חז"ל אמרו:

“אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח”.

בשנת תרנ“ה יסדנו תזמורת כלי נשיפה, שמנצחה היה בוריס אוסובצקי ז”ל. דוב לובמן ושמשון בלקינד ואני השתתפנו בה כחברים פעילים. מי שלא ראה את שמשון בלקינד מכה בתוף, לא ראה דבקות מימיו. פניו אורו, עיניו זהרו וכולו רטט מחדות עבודת הקודש. אדרבא, הגיעו בנפשכם:

התזמורת העברית הראשונה בעולם!

ואני נגנתי את הטרומבון. זהו כלי נגינה שהשליטה בו קשה מאוד, כי אין לו מנענעים אלא מורכב משני חלקים, חלק עליון וחלק תחתון. ובשעת הנגינה מוציאים ומכניסים את החלק התחתון, וכך מכונים את הצלילים. נחוצה שמיעה טובה, כדי להזהר מזיופים. התנדבתי לנגן בכלי זה, כי לא רבים היו הקופצים עליו.


הולדת התקוה


בשנות תרמ“ב – מ”ג ישב אתנו בראשון המשורר נפתלי הירץ אימבר. אחר כך הצטרף אל חובב ציון הידוע, לורנס אוליפנט (נוצרי) היה למזכירו ועזב את הארץ. באחד הערבים קרא לנו את שירו “התקוה”. כולנו הרגשנו, כי אימבר בטא בשירו את רחשי האומה:

“לשוב לארץ אבותינו”.


13.jpg

התזמורת העברית הארצישראלית הראשונה מנשה מאירוביץ מנגן בטרומבון.


אולם אנשי בילו שנו את נוסח החוזר והוא נתקבל בארץ ישראל. בגולה הושר השיר בנוסחו הראשון:

"עוד לא אבדה תקותנו,

התקוה הנושנה,

לשוב לארץ אבותינו,

עיר בה דוד חנה"

“לשוב לארץ אבותינו?” הרי אנו זכינו לעלות ארצה. לפיכך הצענו למשורר את הנוסח:

"עוד לא אבדה תקותנו,

תקוה שנות אלפים,

להיות עם חפשי בארצנו

ארץ ציון וירושלים".

והמשורר הסכים לשנוי.

14.jpg

נפתלי הירץ אימבר (1909־1856)

בתוכנו ישב צעיר מהעיר אנגני שברומניה ושמו היה שמואל כוהן. הוא התחיל לזמזם איזו נעימה עתיקה, והתאימה למלים. מיד חזרנו אנו אחריו. יצאנו לעבודה והשיר לא מש מפינו. חזרנו הביתה והלחן העצוב שחדר ללבנו ונפשנו מהדהד באויר. זקן וטף שרו את “התקוה” עד שנהפך להמנון העם העברי השב לתחיה בארצו המתחדשת.


יסוד בית העם הראשון בארץ ישראל

כשרק זכינו ללחם לאכול ולמים (במשורה) לשתות, החלונו לדאוג לתורה.

נתקימה אסיפה שבה השתתפו הבילוים: שמשון בלקינד, דוד

15.jpg

מנשה מאירוביץ מרצה בבית העם העברי הראשון

יודילוביץ, ומנשה מאירוביץ והמתישבים: אברמוביץ, שמשון ברניצקי, יהודי, הלל הלל, אריה זיגר, ראובן יודילוביץ, דוב לובמן, סמונוביסקי ומשה פפרמיסטר.

באסיפה הזאת הוחלט על יסוד בית עם שבו יערכו נשפי קריאה והרצאות. מדי שבוע הרצה חבר אחר. נושאי ההרצאות היו שונים. כלליים וספרותיים. הוזמנו גם מרצים, שברבות הימים היו לאנשי שם, כמו פרופסור נחום סלושץ (אז טרם היה פרופסור) שהרצה על הנושא: “על נפש הנביא”.

הציוני הגדול יהושע איזנשטט (ברזילי) הרצה על הנושא: “על הלאומיות בישראל” ועוד אחרים. אנשי המושבה בקרו ברצון בנשפי הקריאה והקונצרטים של התזמורת שלנו, וכאשר נוכחנו לדעת, כי מפעלינו מחדירים קצת אור ומרביצים תורה ברבים, היה שכרנו רב מאוד.


יסוד בית הספר העברי הראשון

בשנים הראשונות היה בראשון לציון רק “חדר” שבו למד מלמד שהובא בירושלים. בשנת תרמ“ו נתקבל הבילו דוד יודילוביץ כמורה בראשון לציון. ה”חדר" נהפך לבית ספר. יודילוביץ בא מירושלים מקום שם היה חבר בחברת “שהו” (שהו־שיבת החרש והמסגר). החברה הזאת שמה לה למטרה ללמד צעירי ישראל מלאכה. הזוכרים אתם את דברי חז"ל? “כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה”.

נוסדו מושבות וחוות והורגש צורך במסגר, בנגר ובנפח. כלום תתואר מושבה בלי בעלי מלאכה? בו בזמן שמר יודילביץ למד את המלאכה, התאבק בעפר רגליהם של שני גדולי האומה, רבי יחיאל מיכל פינס ואליעזר בן יהודה. שני בוני התרבות העברית הראשונים יסדו אז חברה חשאית, אך לא טרוריסטית, לא חביבי. מה היו מטרותיה של החברה החשאית? אתם רוצים לדעת, טוב, הבה ואגלה לכם. מטרתה היתה:


16.jpg

תלמידי בית הספר העברי בראשון לציון עם מוריהם

תחית עם ישראל ותרבותו (וכלום יש לנו בכלל מטרה אחרת?) בבית הספר העברי הראשון בארץ ישראל היתה שפת ההוראה עברית. ומה הפלא? אתם שואלים אותי. כן, כיום אין בכך שום פליאה. אולם אז טרם היתה השפה העברית שגורה בפינו. אמנם לנו נותקה השרשרת הארוכה של תרבות עברית וספרות עברית, בכל התקופות ובכל הגלויות נוצרו אוצרות בלומים של תורה וחכמה. אך השפה העברית חדלה להיות השפה המדוברת בפי המוני העם היהודי בתפוצות הגולה. כבר ספרתי לכם על איש הפלא, אליעזר בן יהודה אשר היה הראשון שהחל לדבר עברית, עברית ורק עברית. לאט לאט החלונו גם אונ להפוך את לשון הקודש לשפת החולין שלנו. וכאשר נוסד בית הספר העברי הראשון, והמורים החליטו שרק עברית תהיה שפת ההוראה, עמדו בפני הבעיה החמורה:


17.jpg

הבילו דוד יודילוביץ

מהיכן לוקחים ספרי למוד עבריים? אולם בלית ברירה אחרת ישבו המורים עצמם על המדוכה וחברו ספרי למוד. בן יהודה חבר "דבר ימי ישראל, יודלוביץ – ספר לגיאוגרפיה, יהודה גרזובסקי (גור) וציפרין חברו בהשתתפותו של יודילוביץ ספרי קריאה ודקדוק.

דוד יודילוביץ לא שמש רק מורה ומחבר, אלא גם מורה להתעמלות, כדי לקים מה שכתוב:

“במקום שאין איש, השתדל אתה להיות איש”. לפי הוראותיו הקימו בחצר בית הספר מכשירי ספורט. כמה יפה היה להסתכל, איך המורה פקד כקצין: עלו, רדו! ימינה, שמאלה! כן כן, היום הדברים הם פשוטים ומובנים מאליו, אולם אז היו בבחינת פלא ונס.

וכך נוצר בית הספר העברי הראשון, (מפקחו היה מרדכי לובמן) אשר הלך וגדל והיה בהמשך הימים למחלקת החנוך על


18.jpg

דוד יודילוביץ “מלמד” את תלמידיו גם התעמלות

שלושת אלפים מוריו וקרוב לשמונים אלף הילדים. (כן ירבו!) וכל זה בששים וחמש שנה! וכל זה בתנאי ההאבקות הקשים ביותר.

19.jpg

הגן העברי הראשון בעולם. הגננת: אסתר שפירא

20.jpg

ילדי הגן וגנותיהם בשנת תרצ"ו

בו בזמן שבזכרון יעקב נפתח גן ילדים בשם הצרפתי Asile d’enfants (אזיל דונפן) שפרושו: מחסה לילדים, ובת אחת של אנשי המושבה שחזרה מפריז היתה הגננת, ודברה עם הפעוטות צרפתית, לא נחו ולא שקטו אנשי בילו ויסדו גן ילדים עברי בראשון לציון.

הגננת היתה אסתר שפירא.

כדאי לצין, כי הבארון רוטשילד תמך בשאיפתנו להשליט בארצנו את השפה העברית. בהמשך דרש במפגיע, כי רק עברית תהיה שפת ההוראה בבתי הספר. מי יתאר את שמחת לבנו,

21.jpg

הנחת אבן הפנה לספריה בראשון לציון

כשראינו ושמענו את תינוקותינו משחקים ומפטפטים מלים עבריות. השפה העברית חזרה לתחיה בפי תינוקותינו. לבנו נמלא על כל גדותיו וידענו כי הנחנו את אבן הפנה למפעל הגדול והנפלא ששמו: העם העברי בארץ ישראל.


שירים

כלום תוכלו לתאר לעצמכם פועלים וסתם יהודים מתאספים בנשף או במסבה ולא ישירו שירים? אולם אז בתקופת “בראשית” טרם היו שירים עבריים מתאימים לחיים היומיומיים. אמנם נוצרו והושרו זמירות בכל אלפי שנות גלותנו, אך כלום אפשר לשיר בימות החול את הזמירות של ליל שבת כגון “כל מקדש שביעי” או, “אזמר בשבחין”? גם בשטח זה היו הבילוים החלוצים הראשונים. להלן הנני מביא לכם כמה מהשירים שהורו בפינו:


א

הצפירה הצפירה

לפני צאת השמש

יצאה מאירה

על חושך ואמש


ב

כוכבים חורו –

כבה אור ירח;

העבים סרו

מאורה זורח


ג

להקת ציפרים

לקראתה שמחו,

מסבכי היערים

רנה פצחו


ד

שדה וגנה

ישישו ויגילו,

ועלי שושנה

פניהם הצהילו


ה

רסיסי טללים

יגהו יזהירו

מבעד העלים

כנטיפות יאירו


והנה השיר של רבי יחיאל מיכל פינס שחבר במיוחד בשביל חברי בילו:


א

חושו אחים חושו!

נרימה פעמינו,

טושו אחים טושו,

לארץ אבותינו.


ב

לא לנו המנוחה,

לא לנו המרגוע,

בארץ הקרוחה

משלטון האזרוע.

שיר ציון


א

אל טל ואל מטר – דמעי ירטיבו,

ציון, את הרריך!

לא אש ושמש – דמינו יאדימו,

ציון את שמיך!


ב

ואד יעלה מדמעות עינינו

והיה למטר שמים;

ומי מנוחות ירגיעו רוחנו,

את רוח אבלי ירושלים!


ג

מוחם לנפש, דמע עינים

מרפא לרוח נשברת;

לנדכאי לב יאמץ ידים

וישביח נפש סוערת.

ש. שפירא


 

יא. 1914 – מלחמת העולם הראשונה    🔗

שנת 1914 היתה שנת הרת עולם. הסכסוכים בין העמים התחדדו יותר ויותר. האוירה היתה מלאה פחדים ובלהות. חששו להתפרצות האדירים, אשר יציתו בשלהבתם את אבק השרפה, וכל העולם יאחז באש…

מדי בוקר בבוקר לקחתי בחרדה את העתון לידי. היעבור הזעם? היתגבר העולם על חלוקי הדעות, על הקנאה ועל השנאה, על יצר הכבוש ועל יצר שפיכות דמים?

באחד הימים נתפלץ לב העולם:

פרצה מלחמה בין אוסטריה וסרביה, וחיש מהר נסתבכו כל עמי אירופה במלחמה, אשר בצדק ידועה היא בהיסטוריה כמלחמת העולם הראשונה. כיון שתורכיה היתה בת ברית של גרמניה שנלחמה נגד אנגליה, היה ברור, כי באחד הימים תגיע המלחמה על כל מוראותיה וזועותיה גם אל ארצנו.

יומן מזמן מלחמת העולם

(ינואר 1915 – נובמבר 1917)

במשך שנות מלחמת העולם הטיל עלי הגורל לעמוד בראש “התאחדות המושבות ביהודה”, ובתור כזה היו לי הזדמנויות שונות להפגש עם מושלי הארץ בימים ההם, ובפרט עם ג’מאל פחה הידוע, (וגם עם עוזריו) שבידו היה שלטון בלתי מוגבל וחיי בני הארץ היו תלויים ברצונו ובחסדו.

במשך הזמן הזה – בזמן הגרש לטבריה בתחילת המלחמה, במאסר בירושלים במשך שלושים יום ועוד מקרים שונים שסכנו ממש את חיינו, הייתי רושם כל מה שעבר עלינו.

1 בדצמבר 1914.

היום הפליגה לאלכסנדריה ספינה איטלקית ובה שבע מאות יהודים שגורשו מיפו. מחכים לספינת המלחמה האמריקנית “טיניסו” שתגיע ותסיע מיפו עוד קבוצת מגורשים, באלכסנדריה נוסד ועד עזרה, שחבריו הם: גלוסקין, ליבונטין, ויודילוביץ. נשלחה טלגרמה לושינגטון בבקשת עזרה תכופה למגורשים. מכתב מפורט על מצבנו שלחתי לגלוסקין ע"י אחד המגורשים.

2 לינואר 1915

היום קבלתי פקודה מהקימקם, המושל התורכי של יפו, האומרת, שעל פי דרישת גמאל פחה עלי לנסוע לירושלים תכף ומיד. הפקודה עשתה עלינו רושם קשה מאד. הרגשנו שזוהי “הזמנה” יוצאת מן הכלל. בודאי טמונה בה איזו גזירה. נפרדתי מבני ביתי. על יד העגלה, שעליתי עליה, התאספו כמעט כל בני המושבה כדי להפרד ממני. ובמוחי מנקרת שאלה מרה: מי יודע אם עוד אשוב?


בצהרים הגעתי לתחנת מסלת הברזל ברמלה. שם מצאתי שומר ורשימה בידו. שאל לשמי והזמינני אל קרון הרכבת שהגיע מיפו. בקרון מצאתי מכירים מעסקני יפו ושוטרים שומרים עליהם. לפנות ערב הגענו ירושלימה. על יד התחנה חכו לנו עגלות ושוטרים.

ישבנו בעגלות קבוצות, קבוצות, ונסענו העירה. לאן? – אף אחד מאתנו לא ידע, לאן מובילים אותנו.

בדרכנו העירה נשמעה פתאום:

“לעמוד”! העגלות עמדו. והנה לפני מר ענתבי, שהיה מנהל ביה"ס למלאכה בירושלים ובעל השפעה רבה על הרשות, ובקולו המוכר לכולנו פנה אל השוטרים: את האדונים האלה הובילו למלון קמיניץ, ואני אחראי שבשעה חמש יהיו כולם במקום שג’מל פחה יראה אותם! דבריו כפי הנראה השפיעו על השוטר. העגלות המשיכו בדרכן וענתבי אתנו.

בעברנו ברחובות העיר, ראינו המון אנשים עומדים משתאים ומשתוממים עלינו ועל העגלות; נראה שבעיר ידעו על הפקודה. באנו למלון קמיניץ, ובו ברגע התקבלה פקודה שעלינו להמצא בשעה חמש בדיוק ב“גרנד הוטל”.

כדי שלא לאחר הקדמנו, ובארבע וחצי כבר היינו באולם הגדול של “גרנד הוטל”.

באי סבלנות חכינו לשמוע מפי ג’מאל פחה את פסק דיננו. בחמש בדיוק הופיע ג’מאל פחה לבוש בגדי שרד ומקלית בידו ואתו קבוצת קצינים ושני גנרלים גרמניים.

קמנו כולנו ועמדנו בשורה. בעיניו השחורות הבוערות סקר את כל אחד מאתנו. שאלתו הראשונה היתה, אם אנחנו מבינים צרפתית. ענינו בחיוב. הצביע במקליתו אל ענתבי שעמד בשורה הראשונה, ושאלהו לשמו. אחר כך עבר על דיזנגוף, (ראש עירית תל־אביב) ד"ר טורוב וכו'.

אחרי רגעי שתִיקה אחדים, פנה אלינו בפנים זועפים:

– אני הזמנתיכם כדי להודיע לכם, כי תוך עשרה ימים עליכם לעבור לקושטא. המבינים אתם? הכונו לדרך!

אחרי נאום קצר זה יצא את האולם. נדהמים עמדנו במקומנו. רצינו לשאול: מה זה ועל מה זה? אך לא היה את מי לשאול, אחד הקצינים פנה אלינו ובאר, שאין לנו מה לעשות כאן וכי יכולים אנו לשוב למלון. נאלמים עזבנו את האולם ושבנו למלון קמיניץ.

התאספנו יחד. ההתרגשות היתה גדולה. אסור לנו לעזוב את ירושלים מבלי לדעת את סבת הגזירה.

שערנו בנפשנו שידי המטה הצבאי הגרמני בדבר. שמענו שהגרמנים דרשו מג’מאל פחה לגרש אותנו מן הארץ, לסיואס או לקושטא ולהעמידנו שם לפני משפט צבאי.

לא יכולנו להבין את פשר הגזירה, אחרי וכוחים התקבלה ההחלטה:

להשיג ראיון אצל ג’מאל פחה ויהי מה. אדון סטרומזא שהיה גם הוא בינינו, ערך מכתב בתורכית בשם כולנו והמכתב הומצא לג’מאל פחה על ידי ה' קמיניץ.

שלישו של ג’מאל פחה קבל את המכתב מקמיניץ ומסר לו תשובה, שהראיון אושר, אבל ינתן רק לשני אנשים. את מי לשלוח? בחרנו בענתבי ודיזנגוף. דיזנגוף שכב במטה, קודח כולו מרוב התרגשות. כשנודע לו על בחירתו, קם והכין את עצמו לדרך.

ענתבי ודיזנגוף הלכו אל ג’מאל פחה. שעתים חכינו בקוצר רוח לשובם של שליחינו. ענתבי מסר לנאספים דין וחשבון מהראיון עם ג’מאל פחה:

בהודע לג“פ על בואנו, שלח את שליחו להודיענו, שהוא רוצה לדבר רק עם אחד. התיעצנו בינינו מי מאתנו ילך והגורל נפל עלי. התחלתי לדבר על היחס שלנו אל הממשלה התורכית. דברתי על עבודתנו בארץ. תארתי לו את כל אחד מאתנו, מי ומי אנחנו, מה תפקידנו בחיים הציבוריים, השתדלתי להוכיח לו שאין שום יסוד לגזירה, שאין כל סבה להעמידנו לפני משפט צבאי. ג”פ שתק כל הזמן. הכרת פניו ענתה בו שיד זרה באמצע, אך לו אי אפשר לבטל את הגזירה. הוא לקח את הרשימה שהיתה מונחת על שולחנו והתחיל לקרוא בשם כל אחד ואחד, ומכל הרשימה הוציא 12 איש ואמר:

– לשחרר את כולם אי אפשר. האנשים האלה אינם יכולים להשאר במקום ובעוד ימים אחדים הם מוכרחים לצאת לטבריה.

– ובכן, רבותי – פנה אלינו ענתבי – עליכם לעזוב מחר את ירושלים, ואתם השנים עשר תכינו את עצמכם לנסיעה לטבריה ובטוחני שבעוד שבועיים נתראה.

נתפזרנו וכולנו היינו שקועים במחשבות עצובות מאוד.

למחרת בבוקר עזבנו את ירושלים.


25 ינואר 1915

קבלתי ידיעה מירושלים ששנים עשר האיש שג“פ גזר עליהם לצאת לטבריה, מוכרחים לנסוע תיכף ומיד והם: ד”ר טורוב, ברלין, בוגרצ’וב, דיזנגוף, גרזובסקי, שלוש ואברביה – מיפו. דוד ילין – מירושלים. שפירא, גרינשטין, סגל ואני – מהמושבות.

חששנו שבטבריה בודאי ישנה פקודה חשאית לשלוח אותנו הלאה.

ביום ג' 26 לחודש, עשיתי את כל ההכנות ונפרדתי מבני־ביתי ומהמושבה, ובלבי היתה הרגשה שלא אוסיף עוד לראותם.

לנתי ביפו אצל בתי. החלטנו שמחר השכם נעזוב כלנו את יפו בעגלות, בקבוצה שלי היו: דיזנגוף, גרוזובסקי, שלוש ודוד ילין.

בשמונה בבוקר עזבנו את תל־אביב. לא רצינו לנסוע דרך זכרון יעקוב־חיפה, כדי שלא להבהיל את אחינו ולכן נסענו דרך הגליל התחתון.

ביום א' הגענו לטבריה. כנראה ששם כבר ידעו על אודות המגורשים, קל היה לראות זאת בפני כל אחד מבני טבריה, כי הם לא רק שפחדו לדבר אתנו, אלא לא העיזו אף להסתכל בפנינו.

מיד לאחר שנכנסנו למלון, בקר אצלנו שוטר, שליח הקימקם המקומי ורשם את שמותינו.

מצב רוחנו היה מדוכא מאוד. ביום השני הודיע לנו הקימקם, כי על דוד ילין לנסוע לירושלים.

ושוב שאלה: למה קראו אותו ומה יהא על הנשארים?

יצאנו העירה וראינו ברחובות מודעות בשם הקימקם של נצרת. במודעות היה כתוב לאמור:

“היות ומחכים בעכו להתקפה מצד האנגלים, מזהירים את הקהל מן המרגלים”.


16 פברואר 1915

עברו עלינו ימים ולילות מבלי להפגש עם מישהו, רק בן־טובים, מנהל אפ"ק (אנגלו פלישתינא בנק) סכן את נפשו והיה בא אלינו.

זה עשרה ימים שאנחנו בטבריה, החלטנו: יהיה מה שיהיה וכולנו נשוב לבתינו. בבוקר עזבנו את טבריה, הפעם דרך חיפה. שם נודע לנו, שילין עבר בבוקר דרך חיפה בדרכו לירושלים.

חשבנו שבחיפה נשמע אי אלו חדשות על המצב ביפו, אך שם לא ידעו מאומה. אם כך נמשיך בדרכנו עד פתח־תקוה. ופתאום בלילה, באה ידיעה לא להמשיך בנסיעה ולחכות לפקודה מיפו. בבוקר שוב אותה הידיעה. החלטנו שארבעה מאתנו יסעו לפתח־תקוה ויהי מה! בין הארבעה היו: שלוש, גרינשטין סגל וגם אני. בפתח־תקוה נודע לנו שלא היה שום יסוד לידיעות שקבלנו מזכרון־יעקוב. ובשני לפברואר הגעתי לשמחת משפחתי וכל בני המושבה לראשון לציון.

הגיע ליפו בהא־דין מקושטא. הוא אחד “הגבורים” שהצטינו באכזריות יוצאת מן הכלל בארמניה. הוא התישב בבית הממשלה ושמועות עוברות, שהוא בא מקושטא למלא תפקיד מיוחד, ושהוא בלתי תלוי לגמרי, דיקטטור ממש. הישוב היהודי התחיל להרגיש את ידו החזקה. גזירתו הראשונה היתה: אסור על הבולים הציוניים ועל האסיפות. כל יהודי שהזדמן לו לפנות אל בהא־דין, הרגיש שתפקידו של אותו איש – לרדוף את הישוב העברי בארץ ישראל עד חרמה.

התאספנו ביפו לדון על המצב. החלטנו לשלוח אל בהא־דין משלחת ולדבר אתו דברים ברורים – מה לדעתו לעשות?

דיזנגוף הלך אליו לבית הממשלה לבקש ראיון, אולם הוא ענה שיקבלו רק בביתו הפרטי. לא מובן טעם הסרוב לקבל את המשלחת בבית הממשלה, למה דוקא בביתו הפרטי?

התאספנו שוב והחלטנו שדיזנגוף ואני נלך אל בהא־דין.

בתשע בערב באנו לבית החולים הממשלתי, ששם מקום מגוריו.

המשרת קבל אותנו באולם גדול.

בהא־דין ירד מהקומה העליונה בתלבושת ביתית, ובצחוק על שפתיו הזמיננו לשבת ושאל למטרת הבקור.

אמרתי לו, שמיום בואו ליפו מרגיש הקהל העברי את עצמו במצב מוזר בשל החשד שהוא מטיל עליו. מה הוא המקור שממנו הוא שואב ידיעות בלתי נכונות עלינו?

בתשובה לדברי נאם חצי שעה. דבר על הציונות, על מטרת עבודת ההתישבות שלנו ועל יחס חבריו בקושטא אלינו שהוא שלילי בהחלט.

– יודעים אנחנו – אמר בהא־דין – שאתם אנשים משכילים ובעלי כשרון, אולם רוצים אנו כי לא יהיה הבדל ביניכם ובין יתר התושבים, ועוד דבר: אני וחברי איננו רוצים שיעלה לארץ ישראל אף יהודי אחד עוד. אפילו מתימן לא נרשה שום עליה. די לנו! אם תסכימו להשקפתנו לא להתבדל, יהיה טוב לכם. זאת אני מבקש למסור לכל החברים שלכם – ובזה נגמר הראיון.

מודעות צעקניות הודבקו ביפו ובהן נדרשים הערבים להכריז “מלחמת מצוה” נגד הנוצרים והיהודים בארץ.


20 פברואר 1915

מאז בואו של בהא־דין מקושטא, איזו יד נסתרת מפיצה דבות שונות על היהודים בארץ ישראל. המלחמה בכל תקפה. מגיסים מדי פעם בפעם את התושבים לצבא. ההתרגזות גדולה בין התושבים. היחס אלינו השתנה עוד יותר לרעה והתוצאות יכולות להיות רציניות מאוד.

הדבות נגד היהודים המתהלכות בארץ מקבלות צורה מסוכנת, והממשלה שמה לב להן.


24 פברואר 1915

הייתי בירושלים כארבעה ימים. במלון קמיניץ מצאתי את מניה וילבושביץ, ישראל שוחט ויהושע חנקין. היו אסירי בית תחת השגחת המשטרה. הביאו אותם הנה על פי דרישה דחופה מירושלים והודיעו להם ששולחים אותם לסיואס, על הסבה לא נתנו להם שום באורים ונמוקים.

ענתבי עשה הרבה כדי להקל עליהם את מאסרם, הם שלחו לו כתב תודה. נפרדתי מהם. מחר שולחים אותם לסיואס על פי פקודת ג’מאל פחה.

מי יודע, אם עוד נתראה? מניה וילבושביץ, המלאה מרץ ואומץ לב, הושיטה לי ידה ועיניה זלגו דמעות. שוחט היה נרגז ונרעש, התהלך אנה ואנה מבלי להוציא אף מלה.


17 מרץ 1915

מטעם הממשלה נקראה במקוה ישראל אסיפה לדון על המלחמה בארבה. נבחרה ועדה של האגרונומים קראוזה, אהרוני, אפלבוים, בריל, וילקנסקי, פיבהולץ ומאירוביץ. הועדה דרשה מהממשלה להטיל על האוכלוסיה חובה לאסוף את ביצי הארבה, וכי הממשלה תדאג להמציא נפט.


10 אפריל 1915

אתמול הודיעו למושבה ראשון לציון שביום הששי יבקר ג’מאל פחה בפעם הראשונה במושבה.

ע"י בית הפקידות הקימו שער כבוד, הוזמנו באי־כוח כל המושבות הדרומיות, כולם רצו לראות את האיש אשר בידיו גורל קיומנו וחיינו.

בתשע וחצי בא ג’מאל פחה מצד רמלה בלוית המטה הצבאי שלו כשהוא רוכב על סוסו, נכנס למושבה, ירד מעל סוסו, ובמקלית הקצרה שלא משה מידו אף רגע, עמד רגעים אחדים לפני הצלם.

בלוית באי־כוח המושבות הלך לבית הכנסת ומשם לפרדס המושבה ולבית הפקידות. מגזוזטרת בית הפקידות התבונן למערב וראה את החולות שע"י המושבה.

על שאלתו: מדוע אינכם נוטעים על החולות הללו? בארו לו באי־כוח המושבות את הקשיים שהממשלה עושה בנידון זה. ג’מאל פחה ענה בטון רציני: – אינני מבין, מה היא הסבה לכך? במקום לעזור לכם בעבודתכם החשובה הזאת מפריעים לכם? אני אתן פקודה בענין זה לפחה, ובנוכחות השליש רשם זאת בפנקסו.

בשעה ארבע אחרי הצהרים עזב את המושבה.

22.jpg

ג’אמל פחה מבקר בראשון לציון


2 למאי 1915

ענתבי ואני המצאנו לג’מאל פחה לאשור את התקנון של “התאחדות המושבות העבריות” שעובד ע“י ענתבי ועורכי הדין, פרומקין (היום השופט הראשי), עמין אפנדי ופורג’י, וע”י איזנברג וזיגר, לובמן ומאירוביץ. הוא עבר על התקנון ואמר: – אם מסכימים אתם להשמיט את הסעיף המדבר רק על המושבות העבריות ולהכליל בתקנון את כל הכפרים, גם הערביים, מוכן אני לאשר את התקנון. עליכם לעזור לפלח הערבי הבור והמסכן.


3 למאי 1915

ליפו הגיעה האניה “וולקן” והביאה צרכי מכולת שלוחה מאחינו מאמריקה (זאת היתה האניה הראשונה והאחרונה שהביאה צרכי־אוכל). השמחה היתה גדולה לאין שעור. מובטח לנו קיום לזמן מה. אך למחרת נודע לנו שהממשלה תקח את כל מה שהביאה האניה בשבילנו לרשותה והיא תחלק את המשלוח לכל התושבים בלי יוצא מן הכלל. על ידי אבדנו הכול, כי ידוע לנו, בידי מי תפול כל המכולת הזאת.

על פי דרישת החברים נסעתי לירושלים יחד עם דיזנגוף ובלוית ענתבי קבלנו ג’מאל פחה לראיון. אחרי באורים ארוכים וזהירים – שלא להרגיז אותו – באנו לידי הסכם; לחלק את צרכי האוכל שהביאה האניה מיהודים בשביל יהודים באופן כזה, שמכל צרכי האוכל שהביא האניה – מקבלים היהודים 55 אחוז, מושלמים 26 אחוז, והנוצרים 19 אחוז.


6 למאי 1915

היום הודיעו לי מיפו שהממשלה מאנה לעתמן (לתת נתינות עותומנית־תורכית) מספר הגון של נכבדי היהודים ביפו, ועם זה הודיעו, שכל מי שלא יתעתמן עד סוף החודש יגורש מן הארץ בהחלט. בין אלה ד"ר לוריא, ברלין, בצלאל יפה, דיזנגוף, שינקין, בוגרצ’וב ועוד. אם הגזירה הזאת תוצא לפועל, אז תתרוקן יפו, וכל כבודנו ירד בעיני השכנים ובעיני הממשלה. רציתי למהר ירושלימה להתנפל לרגלי ג’מאל פחה ולבאר לו, עד כמה בלתי נכונים חששותיו בנוגע לאנשים האלה, ולהסביר לו את הסכנה הצפויה מזה לכל הישוב. אבל בתי חלתה במחלת הטיפוס ולא יכולתי לצאת מן המושבה.

כתבתי ליפו וקבלתי ידיעה שיד בהא־דין היתה בזה. גם אני חשדתי בו. בהא־דין מסר לג’מאל פחה רשימת האנשים בתור “בוגדים מסוכנים”.


16 למאי 1915

הייתי ביפו וראיתי את דיזנגוף ששם זה עתה מירושלים. הוא ספר לי שבקש ראיון אצל ג“פ בשבילו ובשביל מ. הלל הכוהן, אבל לא הצליח. ג’מאל פחה צוה להודיעם, שהפקודה בנוגע ל־49 היפואים באה מקושטא. עכשיו כבר ברור שזוהי מזמת בהא־דין. ברשימת ה־49 הוא מכניס כמעט את כל חברי ועד תל־אביב, מרכז המורים, ו”פועלי ציון". יפו היהודית היתה נבוכה. אין חיים, אין שום תנועה. ועל הכל עוד גזירה חדשה:

לא ירשו להכניס עוד כסף מחוץ לארץ, הנשלח בעזרת הקרובים לארץ ישראל, ואיך ובמה נתקים?

נוראות תוצאות עלית הארבה על הארץ, הכרמים והפרדסים נחרבו לגמרי, “הגפן הובישה והתאנה אומללה” העצים נתערטלו ונשארו בלי עלים!

23.jpg

מאיר דיזנגוף, אחד ממיסדי תל־אביב וראש עיריתה


כולם נבוכים ואובדי עצה. האנשים כמטורפים. אלה נרגשים ואלה מיואשים. “הוביש ששון מן בני אדם”.

הארבה הופיע מכל הצדדים ממצרים וממזרח, אין עוד כוח להלחם בו.

כולם נתונים במצב רוח של אדם משולל כל אמצעי הגנה במלחמה ומתמסר בלא התנגדות “לגורל”.

היתה ישיבה ביפו, והחברים החליטו לשלוח לקושטא משלחת בענין אסור הכנסת הכספים מחוץ לארץ, והציעו שגם אני אלוה אל המשלחת. אבל לבסוף בטלו את נסיעתי עקב הסכנה הכרוכה ביציאה מן הארץ בזמן כזה.


10 יוני 1915

הוחלט שאני אסע לירושלים לג’מאל פחה בדבר הכנסת כספים מחוץ לארץ בשביל הישוב.

בירושלים מצאתי את דיזנגוף שבא בענין הגזירה של 49 היפואיים.

החלטנו לבקר את ג’מאל פחה יחד עם ענתבי. אחרי שדיזנגוף ידבר עם ג’מאל פחה בענין ה־49, יודיע לו ענתבי לשם מה באתי אני אליו.

24.jpg

מנשה מאירוביץ בן הששים


בעשר בבוקר עלינו על ההר. ג’מאל פחה קבל קודם את דיזנגוף ואת ענתבי. אחרי שעה של בקשות ובאורים, החליט ג’מאל פחה שכל אלה מבין ה־49, השיכים ל“הפועל הצעיר” ול“פועלי ציון” מוכרחים לעזוב את הארץ בלי דחוי. הוא מסכים להשאיר את דיזנגוף, ברלין, מ. בן הלל הכהן, ב. יפה, איזמוז’יק, בוגרצ’וב ויחיאלי. בשום אופן לא הסכים להשארתם של הד"ר לוריה ושינקין. בנוגע לבואי צוה להודיעני שאין צורך בראיון, יכול אני להיות בטוח שלא יחולו שום עכובים על הכספים שיגיעו ארצה בשביל התושבים.


21 יוני 1915

שוב גזירה: ישבתי באסיפת באי־כוח המושבות, נכנס המוכתר והודיע שהוא בא עתה ממשרד הקימקם ביפו, ומפיו שמע את הפקודה שנתנה לראש השוטרים, האומרת: שבימים הקרובים תגיע הספינה האחרונה ותסיע את אלה שעליהם נגזר לעזוב את הארץ, ולכן צוה להודיע לי בראשון לציון ולאהרוני ברחובות, כי נהיה מוכנים לצאת מן הארץ באניה זו.

כל הנאספים היו נדהמים לשמע בשורה זו.

האסיפה החליטה, באין ברירה, שאהרוני ואני נסע לירושלים אל הפחה. הנסיעה לירושלים בלי רשיון מיוחד אסורה. לי יש רשיון כזה ולכן נסעתי לירושלים לבדי. שם מצאתי כבר את ה' אהרוני שנסע בלי רשיון והיה נרגש מאוד.

בבוקר קבל אותנו הפחה. אמרתי לו שיש בזה איזו אי־הבנה מצד הקימקם של יפו. הוא הבטיח לשאול טלגרפית את הקימקם היפואי והתשובה תהיה אחרי הצהרים.

בשעה הקבועה קבלתי ממנו תשובה. הוא הודיע שטעות היתה בדבר, במקום שני שמות אחרים רשמו את שמותינו.

לשמחת כל המושבה שבנו באותו ערב הביתה.

הגזירה בדבר ד"ר לוריה ושינקין לא נתנה לנו מנוחה. ענתבי התראה שוב עם ג’מאל פחה.

סוף סוף הבטיח ג’מאל פחה לתת תשובה עד מחר בערב. באותו יום שלח הד“ר רופין ז”ל (אחד מגדולי הציונות) לג’מאל פחה את ספרו “היהודים בזמננו” ובקש ממנו ראיון. ג’מאל פחה לא הסכים לראיון עם הד“ר רופין באותו יום, ואמר שיקבל אותו ביום השני, וביום הנועד קבל את הד”ר רופין. קבלת הפנים היתה קרה.

אנחנו איננו רוצים להגדיל את מספר היהודים בא"י– אמר ג’מאל פחה – ואני רוצה שתהיה בקורת ממשלתית על עבודת המשרד שלכם, ובראש המשרד יעמוד אך ורק נתין עותומני, ולא נתין זר.

הדברים נאמרו בטון מצוה ומפקד, שלא נתן מקום לבאורים ומחאות.


10 אוקטובר 1915

היום בארבע אחרי הצהרים התקים בקורו השני של ג’מאל פחה במושבה. הוא הופיע יחד עם ריזה ביי – בן לויתו.

בערב הוזמן לארוחת ערב. נכחו גם ענתבי וברלין.

הוא לן במושבה ובבוקר בשעה תשע יצא. לפני יציאתו בקש לדעת, אם ישנה אפשרות במעבדה של היקב לעשות בדיקה כימית למי הבארות שחפרו במדבר באר שבע?

כמו כן שאל, אם קבלנו כבר את התעודות הנוגעות לחולות שהבטיח לנו. בצאת ג’מאל פחה מפרדס המושבה נגשה אליו בתו של פינשטין והושיטה לו בקשה על שחרור חתנה האסור לפי פקודת שלטון יפו, כאחד מאלה העתידים להגרש מן הארץ. הוא קרא ושאל לדעתנו ולדעת ענתבי:

– החתן ישאר ביניכם – אמר – ובאותו מעמד רשם על הבקשה: “לשחרר”. לא האמנו למראה עינינו, הואיל והשתדלויותינו לשחרורו של הצעיר לא הצליחו. ובאותו רגע נגשה אשה שניה ובידה בקשה לשחרר את בעלה החולה, אב לשבעה ילדים האסור גם הוא על פי פקודה מיפו וגם הוא עומד להגרש מן הארץ. האיש הוא נתין רוסיה. התבוננתי בפני ג’מאל פחה ונוכחתי שהוא נמצא במצב בלתי נעים, שהרי רוסיה היא אויבתה של תורכיה. הוא פנה אלי ואמר:

– כאן שאלה חמורה. – בארתי לו שבידו להציל משפחה עניה בעלת שבעה ילדים והמשפחה עומדת להתעתמן. מבלי דבר רשם על הבקשה: “לשחרר”. במסרו את הבקשה לידי האשה אמר: – בעלך חפשי.

– מעתה לא יגורשו עוד יהודים מן הארץ ואפילו חברי “פועלי ציון” הנמצאים בארץ לא יגורשו.

הוא לחץ ידי נכבדי המושבה שלוו אותו ואמר להם:

– אני אנטיציוני, אבל מעולם לא הייתי אנטישמי.

קבלתי הזמנה מיפו, מחסן־בק.

נסעתי אליו. במשרדו מצאתי הרבה אנשים, יהודים מושלמים ונוצרים.

חכינו לאיזו הפתעה. נכנס חסן־בק ואמר לנו: – מה שאני אמסור לכם כעת, נחוץ שישאר בסוד גמור; אתם אחראים שהדברים לא יודעו לשום איש:

מחרתים בלילה יבוא ברכבת הגבור שלנו, שר המלחמה אנביר פחה יחד עם ג’מאל פחה, וזמן מה ישהה בתחנת רמלה, אני דורש מכם לערוך לו שם קבלת פנים יוצאת מן הכלל. אחר כך נתן פקודות לאלה שחכו לו. לזה מסר את הקשוט, לשני את סדור הפרחים וכו'. ממני דרש לארגן תזמורת ושזקני המושבה יהיו נוכחים. הוא חזר והדגיש שהדבר צריך להיות בסוד. איך אפשר לסדר את כל אלה בסוד – לא מובן לנו.

תחנת רמלה מקושטת דגלים ופרחים ושולחן ערוך יפה. מחכים לבוא הרכבת, אך לא ידוע לשום איש מתי תגיע. חכו עד שעה שלוש אחרי חצות הלילה. פתאום נתקבלה ידיעה שהרכבת מתקרבת וכעבור רגעים מספר הגיעה רכבת בעלת קרונות יפים שכמוהם טרם ראינו. על כל קרון היה רשום: “למצרים”. אנביר פחה יצא מהקרון ואחריו ג’מאל פחה, התזמורת נגנה, התזמורת העברית הראשונה, שנוסדה, כידוע לכם, על ידי הבילוים בראשון לציון.

והוא שאל על מקומו המיועד וישב. אנביר פחה הביט מסביב, פניו היו רציניים ומלאי דאגה. בימים ההם קבל הצבא התורכי פקודה לכבוש את תעלת סואץ…

ג’מאל פחה הציג לפניו את באי כוח העדות השונות.

השליש נגש אל אנביר פחה ומפה בידו, כנראה רפורט על תנועת הצבא, אחרי זה נתן פקודה להתכונן, נכנס לקרונו ועזב את רמלה.

לאן? האם למצרים כמו שכתוב על הקרון?


20 אוקטובר 1915

חסן־בק מושל יפו, העריץ הידוע, החליט פתאום לנטוע גן על שם ג’מאל פחה במקום הפרדסים אשר ביפו. מבלי לשאול את פי מי שהוא התחילו לעקור את העצים ולסלול במקום רחוב. נתן פקודה נמרצת לסוחרים לתת חנם את כל הדרוש לבנין הכביש והקיוסק. על מקוה ישראל גזר להמציא עצים ופרחים בשביל הגן.

באותו זמן קבלתי ידיעה שבידי העריץ הזה נפל סכום כסף ששלחו לנו מחוץ לארץ. הלכתי אליו לדרוש את הכסף. תשובתו היתה: – עליך להכניס לי בהקדם על חשבון ההוצאות לסדור הגן שמונת אלפים פר' בזהב מאת כל המושבות – עניתי לי, שאין לי שום יפוי־כוח להשיב לו על זה, אך הוא גזר, שבמשך יומים עלי לסדר את הענין.

התיעצתי עם חברי. החלטנו לאחוז שוב בכל האמצעים כדי להשיג אצלו ותורים ככל האפשר.

ביום 28 לחודש שוב ישבתי על יד שולחנו של חסן־בק, ואחרי תחנונים רבים עלה בידי להקטין את הסכום משמונת אלפים עד חמשת אלפים פרנקים.


6 נובמבר 1915

ועדה מיוחדת יצאה היום אל החולות כדי לסמן את הגבולות בין ראשון ובין יפו, ולצין את החולות השיכות לראשון לציון לפי פקודת ג’מאל פחה ואת אלה השיכות ליפו. לפי דרישת קימקם יפו מסרתי 5000 גרוש לטובת המשפחות הערביות הסובלות ביפו. הכסף הוא נדבת המושבות שלנו.


3 ינואר 1916

במושבות נשארה כמות קטנה של חטה, מי יתן ותספיק לשבועים. על פי חשבון הנפשות דרוש לנו מינימום של 4000 כלי (כל “כלי” בערך 10 רוטל) לחודש. (2000 בשביל פתח־תקוה, 700 בשביל ראשון לציון, 700 בשביל רחובות, 600 בשביל המושבות הקטנות).

איזו הדרך נשיג את הסכום הדרוש בשביל החטה? – על זה אין תשובה.

היום החרימה הממשלה את כל החטה שמצאה במקוה ישראל, ברמלה ובלטרון.

מתחילים לסבול מחוסר שמן, אורז וביחוד מחוסר סוכר. המפקח חסן־בק הוא המושל היחידי של יפו והסביבה ועושה כל הישר בעיניו באופן האכזרי ביותר. ואין אל מי לפנות, אין לפני מי להתאונן על העריץ הזה. במשך יומים עשה חסן־בק חפושים במקוה ישראל ודרש למסור לו את נשקה.

חסן־בק אסר לשלוח טלגרמות ומכתבים למי שהוא.

צוה לגרש את דיזנגוף מיפו.

הערבים הרגישו במצב ה“הפקר” שאנחנו נתונים בו תחת שלטונו של חסן־בק, והם התחילו ע"פ “משפטים” לדרוש קרקעות המושבות שמעולם לא היו בעליהם.

הערבים פנו לבית המשפט בתביעות נגד כפר־סבא ועקרון (אדמת מנסורה), ואינם נותנים לאכרים היהודים לחרוש את אדמתם עד אחרי ברור המשפט.

חסן־בק מיסד ביפו מיליציה (משטרה אזרחית) שחבריה הם רק מושלמים. הוא הזמין אליו את כל הספנים והסבלים – גנבים ידועים בסביבות יפו – ולהם מסר נשק “לשמור” על העיר. מצבנו הולך ורע מיום ליום. הננו נתונים בידי ה“מיליציה” המורכבת מהאלמנטים הגרועים ביותר.

בששי בחודש הזמנתי את ה' חיים כוהן, אפלבוים, איזנברג, לובמן, אברביה ובריל להתיעץ על המצב ולהחליט על האמצעים שעלינו לאחוז בהם.

הכול היו תמימי דעים שה' בריל צריך למצוא דרך, איך לצאת מן הארץ בכדי להתראות עם הבארון ולהודיע לו על המצב במושבות. ולהשיג את הסכום הדרוש להצלת הישוב מכליון גמור, שלפחות פת הלחם תהיה בטוחה ולא יסבלו חרפת רעב.


10 פברואר 1916

מצב באר־יעקב ונחלת יהודה מעורר דאגה. האכרים רעבים ללחם. הייתי אצל ד"ר חיסין והצלחתי לקבל ממנו הלואה בסכום אלפים פרנקים בשביל כל אחת מהן, בערבות “כרמל מזרחי”.


28 במרץ 1916

היום הששי, 17 לחודש – יום יוצא מן הכלל, בשעה חמש אחרי הצהרים התחוללה פתאום סערה מצד דרום מזרח והביאה בכנפיה מחנות של ארבה. צעקות מכל צד: נחרבנו! התבואה שישנה עוד בשדות תחרב ואנחנו נמות ברעב! אך, כעבור זמן קצר נוכחים לדעת שזה לא אותו מין ארבה שהיה לפני שנה, כי אם מין אחר שאינו מזיק. ואמנם עברו מחנות הארבה דרך המושבה מבלי להביא שום נזק. עצבנותנו הגיעה כבר לשיאה. בכל הסביבה אין חטה ואין שעורה, וסוכר אין להשיג כלל. מאושרים אלה שיש להם אפשרות לתת לילדים חתיכת סוכר לתה.

פקודה יצאה, שכל העותומנים מבני עשרים עד ארבעים ואחת יתיצבו לצבא. כמעט כולם עזבו את המושבות והלכו לטול־כרם ובאר־שבע לקבל תעודה בתור פועלים לעבודה צבאית.

המושבות פנו אל הממשלה בבקשה לדחות את הגיוס עד אחרי הבציר.

ג’מאל פחה הבטיח להשאיר איש אחד על כל מאתים דונם וגם נתן פקודה מתאימה לחסן־בק.

נראה איך יוצא הדבר לפועל על ידי אכזר זה.

היום קבלנו ידיעה, שעלה בידי גלוסקין להפליג לאמריקה. מטרת נסיעתו: להשיג שם הלואה בשביל הכרמים בעלי השקדים בסכום של מאה אלף פרנק. השאלה היא, כיצד נקבל את הכסף מאמריקה?

פקודה חדשה: דורשים מכל הכפרים והמושבות שכל הגברים מבני 15 עד 60 יצאו לעבודה בבנין הכביש רמלה, באב־אל־וד, כל אחד לחמשה ימים בשבוע, או לשלם 30 גרוש בזהב תמורת כל יום עבודה. ושוב השאלה: מאין לקחת את הכסף? ולעבוד עבודת פרך זו תחת השגחת עושי רצונו של חסן־בק – דבר בלתי נעים מאוד.

החלק היותר גדול של הכרמים נשאר בלתי מעובד. אין פועלים ואין סוסים. ב־20 לחודש נגזרה גזירה חדשה: כל בני הכפרים צריכים לצאת לעבודת הצבא – כל הגברים היודעים קרוא וכתוב.

שאלת ה“בדל” (כופר) מעסיקה את הכול. בהתאמצות בלתי רגילה עלה בידינו לשלם את התשלום הראשון – 22.5 לירות בזהב בעד כל אחד מהקרואים לצבא וכעת דורשים תשלום שני.

היום נתנו לי במשרד הקימקם ביפו פרוסת “לחם” שחור ממש כפחם, אי אפשר לדעת מאיזה מין קמח נאפה לחם זה. אי אפשר לטעום אותו. ומ“לחם” כזה מתפרנסים כעת בני אדם.

את הפרוסה שמרתי לי לזכרון.

ב־15 במרץ נסע ענתבי לדמשק מטעם הממשלה לקנות חטה. בכל המחוז מתחילים לסבול רעב ממש. מבירות נתקבלה ידיעה שהממשלה מחלקת שם קילו לחם ליום לכל משפחה בת 7 נפשות.

בסוף החודש פרצה מגפת טיפוס בהרות והיא הולכת ומתפשטת.

ביפו כבר היו קרבנות המגפה הזאת.

ב־25 בחודש בקר בראשון לציון מפקד המדבר בתג’ד־ביי עם משפחתו. לן במושבה. הוא הביע שביעת רצונו מעבודת היעור במדבר (באר־שבע, חפר וקיסמא) שהממשלה מסדרת בהנהלת ה' מזרחי מיפו ושני צעירים מראשון לציון: בר־כוכבא מאירוביץ וזרובבל חביב, בנו של ידידי דוב לובמן חביב.

ב־28 בחודש נסעתי לירושלים בענין הכספים שנשלחו מאמריקה על־ידי גלוסקין ונתקבלו בקונסוליה האמריקאית בסך מאה אלף פרנק.

ב־31 בחודש קבלתי את הסכום הזה.


28 אפריל 1916

באה הידיעה שד“ר קריצ’בסקי מת בבית החולים בירושלים ממחלת הטיפוס. גם הד”ר שטין נפל למשכב במחלת הטיפוס.

ביום ה־13 בחודש, בא פתאום לראשון לציון ג’מאל פחה עם המטה שלו וראש המחלקה החקלאית רחמי־ביי. הם באו מרחובות מקום שם היו נוכחים בשעת תמרונים של אנשי הצבא.

אכלנו יחד ארוחת צהרים.

אוסטשינסקי ואיזנברג בקשו את ג’מאל פחה להוציא מן המושבה רחובות את הקצין היושב שם בפרדס ולשחרר על ידי זה את המושבה מהצרות שהקצין גורם לה. כמו כן בקשו לא לנגוע בחוטי הברזל אשר מסביב המושבה להגנת הכרמים והפרדסים, על זה ענה ג’מאל פחה, שחוטי הברזל הם אמצעי חשוב מאז נגד האויב, והוא מקוה שהמושבות לא תתחשבנה בזה, אם הכרמים יסבלו, וימציאו לרשות הממשלה את כל חוטי הברזל שבמושבה.

ב־13 בחודש קרה אסון נורא בירושלים. צעיר אחד שמחמת רעב דעתו נטרפה עליו, הרג באקדח את אביו ואחר כך ירה בעצמו.

ב־14 באפריל יצאה פקודה שעל פיה כל הצעירים בני 20־19־18 יגויסו לצבא. כופר מקבלים רק מבני 18 שנה ורק לשנה אחת בסך 25 לירות תורכיות זהב. בגיל כזה ישנם: ברחובות – 16. בגדרה – 5 ובראשון לציון – 12 צעירים.

מה לעשות? כולם אובדי עצות. השלטונות דורשים בכל תוקף שהד"ר ויצבורד, הרופא היהודי בראשון לציון ובכל הסביבה, יתגייס לצבא. אם הדרישה תוצא לפועל, תשאר כל הסביבה בלי עזרה רפואית.

השתדלנו אצל ג’מאל פחה לשחרר אותו. ג’מאל פחה הבין את הנמוקים שלנו והסכים להשאיר את ד"ר ויצבורד בתור רופא יחיד בכל המחוז – במושבות ובכפרים.

ביום א' חול המועל של פסח, בשעה חמש בבוקר מת בבית החלוים הד"ר שטין, ובשעה אחת באותו יום הובילוהו למנוחת עולמים. בן ששים ואחת היה המנוח שהיה אחד החלוצים הראשונים, חבר “בילו” ואשר נשאר נאמן לחזון הבילוים כל ימי חייו. בזמן שסבלות חברי בילו הגיעו לשיאם היתה לו האפשרות לצאת למצרים ולשפר שם את מצבו החמרי, אולם שטין, הבילו האמתי לא יכול לעשות דבר כזה. הוא נשאר על משמרתו ונפל קרבן למגפה.

לולא הידיעות שמתקבלות מאנשי הצבא על מצבם הנורא שהם עירומים למחצה, בלי נעלים וכו', שהם מקבלים במשך יום מעט קמח ומים – היום רבים מצעירינו מסכימים להתגיס, אבל המצב הנורא השורר במחנות הצבא מפחיד את כולם.


20 מאי 1916

תחזקנה ידי אכרינו! גם אחרי שהשקדים נזקו על ידי הארבה במדה שכמעט לא היתה תקוה להחיותם, האכרים שלנו לא אמרו בכל זאת נואש, והתחילו להרכיב בעצי השקדים הרכבות חדשות. אבל דא עקא, אי אפשר להשיג “רפיה” ואפילו בעד 10 פר' הקילו כמחיר שמשלמים כעת.

מחלת הטיפוס הולכת ומתפשטת מיום ליום. אתמול מתה ביפו אשתו של הפועל הותיק ביקב משה גרינשטין והשאירה אחריה ששה ילדים קטנים.

יומים שכבתי במטה, אין פשוט כוח לעבודה, הרעב מציק מאוד.

בכפרים של השכנים מתים יום יום בטיפוס וברעב כ־20 – 30 איש.

יחד עם ענתבי הנני שוב בארמונו של ג’מאל פחה. בערב צוה ג’מאל פחה למזכירו להכניסנו לחדרו. נכנסו לחדר עבודתו והנה לפנינו תמונה שהפליאה אותנו:

ג’מאל פחה יושב על יד שולחנו ולפניו פרופסור שץ (מיסד ביה’ס “בצלאל” בירושלים). מה לו, לשץ, אצל ג’מאל פחה? ג’מאל פחה פנה אלינו בצחוק: – האיש הזה מענה אותי זה כמה ימים; הוא מגלף את פרצופי ומצוה עלי לשבת במנוחה, אני מוכרח לשמוע בקולו! מה תגידו לזה?

ואל שץ פנה ואמר: – היום מספיק לך, די. – הזמיננו לשבת. שץ עזב את החדר.

ג’מאל פחה אמר לענתבי: אני רוצה שתתן לי איש מוכשר לנהל את משק לטרון. יודעים אתם שהנזירים עזבו כולם את המקום ושם ישנם כרמים ופרות, אני רוצה שמישהו ינהל את המשק בשביל הצבא – ובפנותו אלי, אמר – וממך אני מבקש שתעזור לנו בתעשית היין מענבי הכרמים ההם…

התיעצנו בינינו והחלטנו להציע לו את בוסקולו – מורה במקוה ישראל בתור מנהל המשק – ובתור יקבן – את גרשון לוין, המומחה הראשי שביקב ראשון לציון.

לפני זמן הגשנו לבהא־דין תזכיר בענין ארגון הקהלות בארץ. בהא־דין העיר הערות שונות ושלחו אל ג’מאל פחה, עכשיו מצאנו את התזכיר על שולחנו של ג"פ. הוא אמר לנו:

– בנוגע לאשור הקהלות שלכם, איננו רוצים בחכם באשי (רב ראשי) ולא בכומר. המופתי שלנו אין לו כל ענין בדברים שאינם נוגעים לדת. רצוננו שהחכם שלכם יתפלל בבית הכנסת, הכומר בכנסיה והמופתי במסגד, זה הוא תפקידם ולא יתערבו בענינים היוצאים מגדר הדת. משאלת פועלי־ציון להכניס עוד יהודים אל הארץ, לא תקום ולא תהיה, איננו רוצים, אין לנו חפץ בתוספת יהודים בארץ.

ראש חודש תמוז תע"ו הייתי אצל אמין אפנדי, סדרתי את כל התעודות הנוגעות לחולות ראשון לציון.


30 אבגוסט 1916

אחרי מחלת הטיפוס בא החולירע. מתקבלות ידיעות מירושלים, צפת וטבריה שמאות אנשים מתים יום יום ממחלה זו.


25 אוקטובר 1916

ענתבי, ד“ר לוי וד”ר רופין גורשו מן הארץ: מה פשעם ומה חטאתם ועל מה נגזרה עליהם גזירת גירוש, אין איש יודע.

ביום ד' 16 לאוקטובר, עבר ענתבי, אשתו וילדיו הקטנים ברכבת דרך רמלה לדמשק ומשם ישולחו לקושטא.

באו להפרד ממנו באי כוח כל המושבות. לאשתו הגישו זר פרחים, הרבה דמעות נשפכו ברגעי הפרידה.


7 אפריל 1917

ערב חג הפסח, פקודה יצאה שעל פיה מחויבים לצאת מיפו ומתל־אביב, השתררה מהומה גדולה. זקנים, ילדים וחולים השוכבים במטה, כולם צריכים לעזוב את המקום. יוצאים לפתח־תקוה, היא התחנה הראשונה ומשם הגלילה.

כל הדרך מיפו לפתח־תקוה מלאה אנשים, רובם הולכים ברגל ורק יחידים נוסעים בעגלות. כל אחד נושא את חפציו על שכמו.

תל־אביב התרוקנה, פשטה צורתה, אי אפשר להכירה.

בשלישי לאפריל קבלנו הזמנה לבוא ליפו לבית הממשלה ששם יהיה גם ג“פ. החלטנו לבקש את ג”פ להקל את הגרוש.

דיזנגוף, בריל, זייגר ואני הלכנו אליו. בעשר נכנס ג"פ לחדר שבו חכינו לו. עננה פרושה על פניו; הרגשנו שהמצב השתנה לרעה. הוא פנה אלינו בצרפתית ובטון מוחלט:

– אלה הן הפקודות האחרונות שאני נותן: א) כל התושבים מוכרחים לעזוב את יפו בלי יוצא מן הכלל. רק דיזנגוף הוא היחידי שיש לו הרשות לבוא לפעמים מפתח־תקוה ולטפל בעניני ת"א. ב) את המושבות אתם מחויבים לעזוב, אולם אלה שיש להם פרדסים יכולים להשאר כל אחד עם שני פועלים לפרדס גדול, ועם פועל אחד– לפרדס קטן. כל אלה ישארו בלי המשפחות. במושבות פלחה יכולים הפלחים להשאר עם משפחתם עד אחרי הקציר. בשביל ראשון לציון אני מסכים לרשימה של 91 בעלי כרמים, פקידים ופועלים (רשימה זו מסרתי לו אני לפני שבועים לפי דרישתו).

עד היום השלישי – חול מועד פסח – 8 לאפריל, מוכרחים כולם לעזוב את מקומם. צריכים להיות מוכנים בכל רגע לקבל פקודה לעזוב את מקומם במשך שעה אחת, וזה יהיה ברגע הרציני ביותר.

הבטיח לתת רשיון בשביל 3־2 אנשים לבקר בשעת הצורך את ירושלים, דמשק ובירות בעניני היקב.


8 אפריל 1917

בערב תהיה בפתח תקוה ישיבה של הועד האמריקאי לדון על המצב.

נסעתי לפתח תקוה יחד עם איזנברג, לובממן וסמילנסקי.

המצב רציני מאוד, אי אפשר להשאיר את כל ההמון הגדול הזה בפתח־תקוה, צריך לשלוח אותם לזכרון יעקב ולגליל.

דרושים סכומים גדולים מאוד. המגורשים סובלים רעב ויש גם חולים במחלות מדבקות.

בשלוש אחרי חצות הלילה עזבנו את פתח תקוה דרך יפו. כל הדרך מלאה עגלות טעונות חפצים, נשים, זקנים, ילדים.. הגברים הלכו ברגל. אלה הולכים מפתח־תקוה לצפון – לזכרון־יעקב ולגליל.

באחת העגלות ראיתי את מיכאל הלפרין שלנו חבוש כובע הקש שלו בראשו, וחולצה שחורה על גופו. בעברו על ידנו שמענו את קולו: – להתראות אחים! (אגב, מיכאל הלפרין היה המארגן הראשון של אגודת פועלים בארץ ישראל).

עברנו את יפו. עמדנו לרגע ע“י רחוב הרצל בתל־אביב. לפנינו תל־אביב מתה. אין סמן של חיים. מביטים על ת”א ובלב כוססת מחשבה:

האם כל זה יחרב?


12 אפריל 1917

העיר יפו ריקה. מאחינו לא נשאר כמעט איש. רק יהודים מעטים תועים ברחובות ואינם רוצים להפרד מביתם.

בכל רגע מחכים לפקודה לעזוב את המושבות. בכל בית מוכן ילקוט ובתוכו צרכי אוכל – צידה לדרך. אנחנו משתמשים בכל האמצעים ומשתדלים להשאר במושבות.


20 אפריל 1917

אין כוח עוד לסבול. נשלחו לפתח תקוה ז’נדרמים (שוטרים) לגרש את הכול מיפו ומתל אביב לצפון. אלפים נפשות רעבות וצמאות הובאו ביום אחד לתחנת ראש על־עין.

מנהל הרכבת שיצאה לחיפה סרב לקחת אותם. ומי יודע כמה מהם יצטרכו להשאר תחת כפת השמים בחום היום ובקור הלילה, בלי כל מזון?

נתקבלה פקודה בראשון לציון, רחובות ונס־ציונה:

במשך 24 שעה לעזוב את המושבות. הגזירה נוגעת לכולם. ההתרגשות במושבה רבה.

16 באוקטובר 1917

שמשון בלקינד, זיגר, דוב לובמן, מרדכי סגל וראובן סגל ואני נאסרנו והובאנו לירושלים.

בימים הראשונים היינו בבית האסורים כמשוגעים, המצב הבלתי ברור אכל את נפשנו, מצד אחד היחס הטוב, יחס של כבוד מצד הפקידים, ומצד השני השמירה המעולה עלינו, כעל פושעים נוראים. מתיעצים אנו בינינו, אולי לעשות משהו כדי להודע את סבת המאסר?

כעבור שבועים ימים, נכנסו פתאום בלילה לחדרנו חילים ובראשם קצין, שפקד עלינו להשאיר את החדר פתוח ועל יד הדלת העמיד שני חילי מזוינים. חשבנו: אולי עשו ידידנו איזה דבר והשחרור קרוב לבוא.

אבל השמירה עלינו הוגברה עוד יותר. את האוכל שמביאים לנו מבית המלון בודקים בזהירות רבה, חותכים את הלחם לפרוסות, שמא נמצא בו איזה מכתב או פתקה. כל פעם שמזכירו הראשי של המושל נכנס אלינו, אנו שואלים אותו: – עד מתי ימשך מצב בלתי ברור זה ומה יהיה בסופו? – ושומעים אנו תשובה אחת: – אל תפחדו, עוד יום יומים ותדעו את גורלכם. ואמנם, כעבור שבוע ימים התחיל החקירה של כל אחד מאתנו בחדר מיוחד. הבינונו עד כמה רציני המצב, אם השלטונות קבלו מלשינות עלינו. מצב רוחנו הורע עוד יותר, בראותנו יום יום מבעד החלון יהודים מובאים תחת שמירה חזקה.

אנו מחכים לגורלנו. מי יודע מה יהי גזר דיננו?

כך עברו עלינו כעשרים יום.

החלטנו להגיש למושל מחאה על מצבנו הבלתי ברור והמושך הזה. אך המזכיר לא הסכים לכך..

ומה השתוממנו כשהכניסו לחדרנו ארבעה אנשים מראשון לציון ומרחובות. כפי הנראה הכניסו אותם אלינו, כדי להוכיח להם שאנחנו, האסורים, כולנו חיים ובריאים. ברם לא הרשו לנו לדבר אף מלה.

בדממה הבטנו איש אל רעהו.

אחרי רגעים אחדים עזבו את החדר. עומד אני על יד החלון ורואה תנועה בחוצות ירושלים. שמתי עין על ערבי פרוע ההולך חפשי ברחוב העיר.

הבינותי מה נכונות המלים:

“הכלוא בסוהר יודע ערך החופש”.

השגנו רשיון לכתוב למשפחותינו מלים אחדות:

“ברוך השם, כולנו חיים”.

ביום א' בנובמבר קבלנו פתאום ידיעה שאנחנו משוחררים, וכל אחד מאתנו יקבל רשיון לשוב לביתו.

רק מאת לובמן, מרדכי סגל וממני דרשו ערבות, שבכל שעה שנדרש, עלינו להופיע תיכף. החכם באשי נתן את הערבות הזאת, ובשעה חמש יצאנו מבית האסורים, ועוד באותו הערב עזבנו את ירושלים.

חיבים אנו תודה להרב בן־ציון עוזיאל שפעל הרבה לטובתנו, במסירת נפש ממש השתדל למען שחרורנו.

ביום ג' בלילה בנובמבר, בשש בבוקר חזרנו, חברי לובמן, סגל, זיגר ואני לשמחתם של התושבים במושבה. אבל השמחה לא היתה שלמה בהעלותנו על לבנו את דבר הערבות, והשאלה מנקרת במוח:

מי יודע מה יהיה מחר, מחרתים?

ומי מאתנו העז לחלום, שכעבור שמונה ימים, ב־1 בנובמבר נזכה לראות במושבתנו את הצופה הראשון של הצבא האנגלי, שכבר הספיק לכבוש את הדרום עד ראשון לציון.

למחרת יום שחרורנו קבלנו ברכות מכל המושבות:

“ברוך מתיר אסורים”.

תנועה קדחתנית של הצבא בדרום. שמועות עוברות שהאנגלים כבשו כבר את באר־שבע ואת עזה ומתקדמים צפונה, ליפו. הידיעות האלה מתאמתות ע"י רעם היריות ההולך וקרב מצד דרום.

ב־12 בחודש בא פתאום לראשון לציון קצין תורכי עם קבוצת חילים, ונגש להתקין טלפון בין רמלה– ראשון לציון, התכונו, כפי הנראה, לקבוע במושבה מרכז זמני לפלוגה צבאית.

וב־14 לחודש, בבוקר השכם, נודע לנו שהקצין התורכי וחיליו נעלמו ואינם.

הרגשנו שעומדים אנחנו לפני מאורעות גדולים וחשובים. עם אור הבוקר כבר ידענו שהאנגלים מתקרבים אלינו.

וביום החמשי בבוקר, 14 בנובמבר, נכנס למושבה חלוץ ראשון אנגלי בעל ארבע כוכבים מהניו־זלנדים. ההופעה היתה כל כך פתאומית שלא יכולנו להאמין למראה עינינו.

הרוכבים עברו את רחובות המושבה בזהירות; התבוננו אל כל בית, אל כל עובר ברחוב. אין להם מושג על שמחת האושר שהופעתם גרמה למושבה.

מסרו לרשותם את בית העם, והם התקינו שם בית חולים זמני בשביל הפצועים שנפצעו במערכה בדרום המושבה בין ראשון לציון ונס ציונה. למחרת היום הגיעה כבר ההנהלה הצבאית.

שמענו שהאנגלים נמצאים ביפו, ולא ידענו כי רק לפני שבועים, ב־2 בנובמבר, הופיעה הדקלרציה הבלפורית.

ובכן זכינו! הגיעה הרגע ההיסטורי לתחית עם ישראל וארצו!

הארכתי במקצת בהבאת רשימות יומני מימי מלחמת העולם הראשונה, ולא בלי כונה תחלה; אם קראתם אותן בעיון, הרי אין כל ספק שעמדתם על כל אותם דברים שנאמרו וארעו אז, ומצאתם כי יש דמיון רב ביניהם ובין הדברים והמעשים המתרחשים כיום. ג’מאל פחה השתדל להוכיח, כי אין הוא אנטישמי, אלא רק אנטי־ציוני, כלומר נגד הציונות השואפת לבנות את הארץ לעם ישראל כולו לעדי עד.

כאז כן גם היום: מאסרים, גרושים, עלילות בלי סוף ובלי קץ…

ומה ההשואה באה ללמדנו?

כובשים הולכים וכובשים באים וארץ ישראל לעולם עומדת.

אני בן השמונים ושבע, שראיתי את עני הימים הראשונים ואת התמורות הרבות בהמשך התקופות, יודע, כי עוד רבה הדרך להגשמת חזוננו. אולם לא היה אף רגע קט בחיי, שלבי נתפס חלילה לספקות בהצלחת מפעלנו, על אחת כמה וכמה, שלא אמרתי נואש, אלא צעדתי קוממיות לקראת הפדות והחרות על אף הכול ולמרות הכול.

“כי שנת גאולי באה!”


 

יב. הצהרת בלפור    🔗

אין להביע במלים, מה היתה הצהרת בלפור לארץ ישראליים בכלל ולי בפרט.

אנגליה נצחה. הגדוד העברי שנוסד על ידי ז’בוטינסקי, היה בשורות המנצחים. פרופ' ויצמן עזר לא במעט לנצחון תודות לאמצאתו הגאונית.

אנגליה לא היתה כפוית טובה, והצהירה, כי בארץ ישראל יוקם בית לאומי לעם העברי.

“זה היום עשה ה', ונגילה ונשמחה בו”.

אכן קרובה הגאולה השלמה. עתה יעלו היהודים מכל ארבע כנפות הארץ בהמוניהם. סוף סוף הגיע הקץ לגלות המרה – כך חלמתי.

ובלילות ירח – בשבתי על גזוזטרת ביתי, ושוב לבלבו הפרדסים והפיצו את ריחם הנפלא, ושוב דרכו את הענבים בגת – ורבה היתה התכונה ביקב, ושוב יצאו האכרים ברנה לעבודתם, ושמי ארצנו התכולים והעמוקים הזרועים מיליוני כוכבים כה מאירים וכה נוצצים, הרגיעו את נפשי הנסערת, וחלמתי על ביאת המשיח במהרה בימינו. לא רבבות אלא מאות אלף עולים בכל שנה.

25.jpg

מאירוביץ וקבוצת מתישבים


כל המושבות, הכפרים, הקבוצים והקבוצות הומים מהעולים החדשים. מאות ספינות שטות בימים מאירופה, מאמריקה, מאסיה, מאפריקה ומאוסטרליה. כל היהודים העשירים מפרקים את בתי החרושת שלהם ואת עסקיהם ומעבירים אותם לארץ ישראל הקמה לתחיה. ואותם היהודים אשר עוד קשורים לארצות הגולה ומטעמים מסוימים אינם יכולים עדין לעלות, שולחים לכאן את בניהם, ומיסדים חברות גדולות לתעשיה ולמסחר.

בכל ערינו הגדולות, בירושלים, בתל אביב ובחיפה הולכים ונוסדים בתי ספר גבוהים, אוניברסיטאות ואקדמיות. ראשון לציון, רחובות, פתח־תקוה, חדרה הולכות וגדלות מיום ליום. שוב אינן מושבות קטנות, כי רבבות מתישבים באו והפרו את האדמה. במשך זמן קצר צצו פרדסים וכרמים ובתי חרושת לאלפים.

“זה היום עשה ה', נגילה ונשמחה בו”!

הפלא הגדול קם ויהי למציאות.

26.jpg

ןיצמן בחברת הבילוים


אנגליה החזיקה טובה ליהודיה הגדולים: הלורד ביקונספילד (בנימין דיזראלי שהיה ראש הממשלה), משה מונטיפיורי, לורד מרקס, לורד רוטשילד, לורד מלצ’ט, לורד רידינג (שימש משנה למלך הודו), שנתנו מכוחם והונם להרחבת הקיסרות הבריטית ולהעשרתה.

ואחרון אחרון: פרופסור חיים ויצמן, אשר אמצאתו הגדולה בשטח התעשיה המלחמתית חלצה את אנגליה מן המצר. רבים מגדולי ישראל נרתמו בעול למען החש את פעמי הגאולה. כלום לא יתנערו המוני העם העברי וידעו, כי בא היום הגדול, היום הישועה והפדות?

כך חשבתי וכך חלמתי.

אולם המציאות הכזיבתני. לא שמענו קולות אדירים מתפוצות הגולה:

דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה אנחנו!

ידנו לבדה, ידנו החזקה!

את כובד העל מעל גאון צוארנו פרקה.

ונזקוף ראשנו שמימה ויצרו בעינינו

ונערוק למדבר ונאמר לציה: אמנו!"

(ביאליק “מתי מדבר”)

המוני ישראל המשיכו לשבת בגולה, לצערנו ולבשתנו, למכאובנו ולחרפתנו, לאסוננו ולדאבוננו. לא הבינו את הצו, לא פקחו עינים ואזנים לחזות ולהקשיב, אלא כדברי משוררו מוכיחנו:

"ראיתיכם שוב בקוצר ידכם ולבבי סף דמעה.

איכה דלותם פתאם, איכה

נעזבתם בדד, אובדי עצות ונתיבה.

ללא מחונן ומשיב נפש, וללא מכונן צעד.

מי אסף גיל הפדות מעינכם ומי

כבה שביב אשה?

למה שפל קולכם היום ומדוע כה

נבלה שפתכם?"

(ביאליק "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם")

"אכן חציר העם, יבש היה העץ,

אכן חלל העם, חלל כבד אין קץ;

אשר ירעם קול אל גם מפה וגם משם –

ולא קם כארי ולא נעור ככפיר,

ולא חרד לקול גם איש אחד מעיר,

ולא רעד בגיל יחד לב כל העם

מימין ומשמאל ומים ועד ים,

בהתודע אליו בניו זרע אל חי

אשר באו מרחוק אל קול אדוני.

(ביאליק "אכן חציר העם")

אמנם הישוב וגם הגולה הגיבו בתרועות גיל בשמעם על החלטת אנגליה והעמים (את הצהרת בלפור אשרו חמשים ושתים אומות שהיו מאוחדות אז), אולם התקוממות העם כולו כאיש אחד לא באה.

היה שוב הנס הגדול של קריעת ים סוף, אך העם נשאר במדבר. בהרגע נפשי במקצת, ידעתי גם ללמד סנגוריה על פזורי העם בתפוצות הגולה:

גלות ארוכה של קרוב לאלפים שנה מרפה את רצונו של העם, ומחלישה את כוחו. עמים אחרים באבדם את עצמאותם נטמעו לחלוטין ולא נשאר מהם כל זכר. ואלו העם העברי יצר לו מולדת רוחנית ובזבז על בצורה וגדורה את כל מרצו וכוחו. נוסף על כך הרי זה טבעי מאוד, שבני אדם מתאקלמים, מסתגלים למקום גלותם ואף משתרשים בקרקע המולדת הנכפפת עליהם, וגדול רצון הקיום הגופני הערטילאי, וגדול כוח ההרגל. אולם גם לאחר שאני מלמד סנגוריה על יהודי הגלויות, לבי מתכוץ בקרבי כשאני מהרהר בגורלנו המר והנמהר: להאבק ולהאבק על רבונות הארץ הזאת שהיא ארצנו ומולדתנו יותר משהיא כל ארץ אחרת המולדת של עם אחר. תשאלו מדוע זה כך? אענה לכם: אין שום עם בעולם אשר יתפלל שלוש פעמים ביום תפלה דומה לתפלת “ותחזינה עינינו בשובך לציון”.

אין שום עם בעולם אשר יבכה אלפים שנה על חורבן מולדתו. וחזון כל חייו ומאוייו היא השיבה לארצו. עינינו כלו מצפיה לרגע ההתעוררות, לרגע הגדול של החיאת בקעת העצמות על ידי קריאת הנביא:

“הנה אני מביא בכם רוח חיים וחייתם”. הרגע הזה לא בא. אמנם עלו יהודים מארצות שונות, בעיקר מפולין, אולם לא זכינו להיות לרוב, לא זכינו להיות לרוב כאן בארצנו…

אחרי מלחמת העולם הראשונה היו מושבות רבות עזובות ומוזנחות. החלונו במרץ משנה לעבוד ולהקים את ההריסות. כל אחד חזר אל משמרתו: שוב ננעץ המעדר בקרקע, שוב נשקו האת ורגבי האדמה אהדדי.

והארץ העברית התעוררה וכעבור זמן קצר אף התאוששה ממהלומות המלחמה. השנים הראשונות שלאחרי המלחמה היה לנו הרגש שעלינו לעבוד ולעמול, שעלינו להכשיר את הקרקע למאות האלפים, למיליונים שיעלו, שמן ההכרח הוא כי יעלו. העבודה המאומצת הזאת הביאה כמובן תועלת רבה קודם כל לעצמנו, שכן סבל אז כל העולם מזועות המלחמה, ואנו, היינו כאן בין הפטיש והסדן.

הארץ שהיתה מאז ומעולם סלע המחלוקת בין עמים שונים סבלה מאוד במלחמת העולם הראשונה מהיותה נקודת מוקד, מעין צומת דרכים בין שלושת חלקי תבל. הארץ היתה דרוסה, חרוכה, וחרובה. הוטל עלינו לקומם את הריסותיה ולרפא את פצעיה.


 

יג. “טיול” לצפון הארץ    🔗

בקשתי לתור בארץ לארכה ולרחבה ולראות במו עיני את המצב. שחק לי המזל שחבר אחד מרוסיה הגיע לארץ, לראות היש בה איש, הצומח בה דבר מה ואם בכלל אפשר לחיות בה?"

27.jpg

פועלי היקב עם בן־גוריון בתור פועל


יצאנו בצותא לדרך. בארצות אחרות אפשר לעבור את המרחק מראשון לציון למתולה במשך כמה שעות. אולם בארצנו רכבנו אז על חמור, או על סוס, או נסענו קצת בעגלה, אף בצאתנו לטיולים ארוכים. חברי משראה את כרמי הדרום, פקח את עיניו לרווחה. אכן יש עוד סמנים לפוריות המהוללת שעליה מסופר בחומש שלנו. לפני שיצאנו לגליל הצטידנו בכמה תרופות, כגון חינין וסמי שלשול.

עברנו את הרחוב הראשון ביפו, את מושבת הטמפלרים, ואת קו הרכבת יפו ירושלים (אז היתה זו מסלת הברזל היחידה בארץ) ולעינינו נתגלה השרון. פרדסי השרון עמדו בלבלובם, וחברי לא האמין למראה עיניו. – הרי אין כאן מדבר אלא גן עדן פורח! – קרא בהתפעלות. (עליכם לדעת, כי בהשואה למראה השרון של ימינו אנו, דמה אז יותר למדבר מאשר ל“גן עדן פורח”). נטינו מזרחה לפתח תקוה המוקפת חורשות אקליפטוסים, התקרבנו לחורבות אנטיפטרוס. כאן במישור הרחב היה בימי הבינים קרב הדמים בין צאלאח־אל דין וריצ’ארד לב אריה (בשנת 1191). הדרך נמשכת באחד העמקים הדשנים ביותר שבארץ ישראל.

עברנו על כפרים ערביים עלובים מאוד, שזהמה ומחלות, עוני ודחקות התחרו שם זה בזה, ובצות ואדמה שוממה מסביב להם. רק כמה עצי זית הזכירו, כי האדמה מסוגלת לתת חיים ולשד לצמח. עגלתנו משרכת את דרכה הלאה שעות על שעות, בחול ובשבילים, בשלוליות מים ובבצות. ולאורך כל הדרך, מקום שם היום מתנוססים בתים לבנים למכביר, עדות לישובים יהודיים, ארץ נושבת ופורחת, רמתים, הדר, ירקונה, רעננה, אבן יהודה, כפר ויתקין, תל מונד, גבעת חיים ועוד ועוד, היתה אז ארץ ציה וישימון. זעיר פה וזעיר שם ראינו חרולים ושמיר ושית, קוצים ודרדרים, כפר ערבי שבתיו בנויים מחמרה קוביות חומות ומרובעות, שביניהם מתרוצצים ילדים חולי הגרענת. המצב היה אז הרבה יותר גרוע מכפי שהוא היום.

סוף סוף הגענו לחדרה. מרחוק הוריקה חורשת האקליפטוסים כנוה מדבר.

עצובות תולדות חדרה, וכמה קשים היו סבלות חלוציה – מיסדיה אשר אבדו במלחמת הגבורה במלריה כשמונים מבניה. לא לשוא נפלתם בשדה ההאבקות למען תחית העם והחיאת הישימון. מקבריכם הרעננים ישמע מרי זעמכם, זעם של מפלסי דרך, זעם של לוחמים נגד נרדפים.

אנו עולים צפונה. הגענו לנחל זרקא הנקרא נחל התנינים. כאן מתחילה דרכנו בין הרי שומרון. מטרתנו עתה היא זכרון יעקב. לעת ערב נכנסנו לגבולותיה של המושבה. מי פלל ומי מלל!

הן אדמת טרשים שוממה היתה זו, ובידי אכריה ופועליה, נהפכה לגן פורח. חברי מביע את התפעלותו, ואינו יכול להאמין, כי ידי העברים הפרו את המדבר הזה. אני נוזף בו:– זוהי צרתנו הגדולה ביותר, שאין אנו מאמינים בכוחנו, ואין אנו מאמינים, כי לגדולות נוצרנו. כלום אינך רואה בעליל, כי עמנו על אף גלותו המרה, אל אף התנוונותו בדרך הענויים של אלפים שנה, תורם תרומות גדולות לתרבויות כל העמים? עתה תאר לך: אלו היה העם הזה מבריא בגופו, ואין עם בריא אלא היושב על אדמתו ומכה בה שרשים חזקים, איזו תרבות גדולה ונפלאה היה יוצר לתפארתו הוא ולפארו של כל העולם כולו!

לאור הבוקר התכוננו לצאת ולשים את פנינו לטבריה.

כיום עושים את הדרך באוטובוס בשעתים וחצי, בעגלתנו אנו נסענו שמונה עשרה שעה.

בחמש בבוקר יצאנו מזכרון יעקב ובאחת עשרה בלילה הגענו לטבריה. ירדנו מן ההרים והגענו לטנטורה היא דאר העתיקה, במקום זה החרב כעת למחצה, פרחו בימי שלמה המלך המסחר ותעשית הארגמן. בין החורבות מתנוסס בית מדות בן שלוש קומות, שבו היה בית החרושת לזכוכית אשר הוקם על ידי הבארון רוטשילד. הבארון שתעשית היין שבראשון לציון וזכרון יעקב היתה כל כך קרובה ללבו, דאג שגם הבקבוקים יוצרו בארצנו. בתור מנהל בית החרושת לזכוכית הזמין את מאיר דיזנגוף ז"ל. (ממיסדי תל־אביב וראש עיריתה במשך שנים רבות) אולם דיזנגוף ואשתו חלו קשה במחלת הקדחת ונאלצו לעזוב את המקום.

חבל שתעשיה זו לא התפתחה אז בארצנו. כל הגורמים הנחוצים לכך היו טובים, רק דבר אחד חסר: אוכלוסיה עברית בת מיליונים. עברנו את טנטורה והמשכנו את דרכנו לאורך שפת הים. לפנינו השתרעה אדמת המישור הפוריה של עתלית. אחרי עמל ולבטים אין קץ עבר סוף סוף השטח הזה לרשותנו, והוא מעובד עתה על ידי האכרים הצעירים בני אכרי זכרון יעקב.

הנה מתגלה לפנינו הר הכרמל הנהדר, ההר אשר נביאינו שרו עליו כה הרבה, ואשר עליו נלחם אליהו את מלחמתו המזהירה בנביאי הבעל ”ואביא אתכם אל הר הכרמל לאכול פריה וטובה".

שומם הוא ההר ועזוב. זעיר פה זעיר שם נראים המנזרים והבתים של הגרמנים. בארצנו, שזרים שרפוה והחריבוה, יפרח שוב הכרמל ותפרחנה שוב גיאיותיו ובקעותיו–מתפלל אני בלבי. הכובשים הזרים מנצלים אותך, ארצי, אך אינם מחוננים את עפרך. אין הם מקוממים את חורבותיך. רק בניך שישובו אליך, ירימו את קרנך ארצי, וחמודותיך ותפארתך תשובנה אליך כקדם.

עברנו דרך חיפה, עירה קטנטונת המשתרעת לרגלי הר הכרמל. רק עשרות יהודים העוסקים במלאכה וחנונות נמצאים כאן.

מהרנו קדימה, כעבור שעה הגענו לשפת נחל קישון הזורם בעמק יזרעאל: כל צעד וכל שעל שלך רוויים דם גבוריך, שנפלו על מזבח כבוד האומה. הנה הר התבור, אשר לרגליו ישתרע העמק ויזרום הקישון. אנו נמצאים בגבולותיהם של שבטי יששכר וזבולון, על ההר הזה אספה דבורה הנביאה עשרת אלפים אנשי חיל למלחמה. הנה יושבת היא שם השופטת הגדולה, דבורה האם בישראל, הוד והדר בקפולי שמלתה הצחורה, חן שבעתים בעיניה הקורנות אור אור רחמים ויפעה. “זבולון עם חרף נפשו למות! אורו מרוז! אמר מלאך ה' אורו ארור יושביה, כי לא באו לעזרת ה' בגבורים!”

עמק יזרעאל! עמק התבואות והכרמי והגנים לשעבר, מה רבה השממה עתה!

קול שעטת הסוסים שבעגלתנו נשמע באזני כאנחות קורעות לב, קול אנחות האם האומללה, אשר בניה טפוחיה עזבוה ואינם, אנחות שבויה שנדונה לגלות עולם והיא משועת לבניה ולבנותיה.

התבוננתי אל ההרים, אל האדמה הדשנה – שחורה, ובדמיוני העליתי את מראם הקדמון: “נגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע והטיפו ההרים עסיס, וכל הגבעות תתמוגגנה”. (עמוס ט, מ').

ועתה? שממה מעיקה מסביב, ורק הפלח הערבי הדל והמסכן מגרד את האדמה במחרשתו שמלפני דור המבול בגמל האסור אליה ברתמת קש ונער ערום ויחף נוהג בו.

– חואג’ה, בקשיש! – קרא הנער הערבי אשר העמיד את גמלו ומחרשתו ולא שעה אל קריאותיו המזרזות של החורש.

הקיצותי מהרהורי. העגלון עצר כדי לבדוק את העגלה בטרם נתחיל לנסוע במורד. החורש והנער עמדו על ידנו.

– מרחבה! (היה ברוך!) – ברכנו הפלח.

– מרחבתין! (היה ברוך ומבורך) – השיבונו לו. המחרשה והרתמה של הגמל עוררו את תשומת לבו של חברי.

– לא יחסר כל בו, הכול לפי הטכניקה החדישה ביותר – העיר חברי בחיוך, בהסתכלו בחבלי הקש הקושרים את המחרשה לגמל. פנה אל הפלח ושאלו:

– מה שמך?

– חמדן! – ענה.

– האם זה טוב, חמדן?

פניתי אליו בהצביעי על המחרשה – הרי לא מחרשה היא זו אלא מסמר עץ. ואיך תרצה שהאדמה תתן לך יבולה, אם אתה מגרדה במסמר שכזה?

הפלח חיך ואמר:

– טייב, בחיאת אללא, טייב.

– אדמה זו שלך היא? – שאלתיו.

– צ צ – ענה חמדן, בהקישו בלשונו לאות שלילה – כולו ארד הדה ראד ראד, לאפנדי מן בירות. (כל האדמה הזאת עד למרחוק שיכת לאפנדי מבירות).

נזכר אני כמה מרבים לדבר על גאולת העמק הזה עד לרגלי הר הכרמל. ולבי תפלה: מי יתן ותבוא הגאולה לאדמה הזאת הזועקת ומשועת לידי בניה, כי ירחמו עליה ויפדוה מידי האפנדי ומידי השממה. אני פונה אל הפלח:

– האדמה לא שלך והמחרשה היא מסמר של עץ, לא אתפלא כי אין אתה רואה חיים של רוח ותענוגים.

– אללא איל הכבר! – ענה הפלח.

חברי הושיט לשניהם סיגריות ונפרדנו מהם.

הפלח ונערו התמוגגו מרוב נחת, כשהציתו לעצמם את הסיגריות.

– כתר חרק, חוג’ה! (תודה אדוני) – קראו בקול חגיגי.

המשכנו בדרכנו. מטרתנו: ים כנרת וטבריה.

העגלה הובילתנו דרך השממה, בכל מקום אותו המראה, גבעות צחיחות וערומות, שדות קוצים ודרדרים. ובתוך הנוף השומם הזה צצה ופרחה דגניה, הקבוצה הראשונה שנוסדה בשנת 1908.

דגניה! מה רבו יסורי בוניך ומיסדיך הראשונים!

ועתה עיני אינן שבעות מראות. שדות מוריקים, פרדסים מלבלבים, גנים מלאי ירקות מכל המינים, רפתים ואורוות ודירים. הנה מתגלה לנגד עינינו הכנרת. כמה הוד קדומים בך, כנרת יקרה!

אף על פי שהים קטן, בסך הכול עשרים ושנים קילומטר ארכו ועשרה קילומטר רחבו, הוא ראוי לשם ים.

חברי שאל אותי, אם יודע אני, על שום מה נקרא הים כנרת.

עניתי לו: – כשתהיה על הגבעה ותשקיף על הים, תראה, כי דמות כנור לו.

הסברתי מוצאה חן רב בעיניו. והנה העיר טבריה… טבריה היתה לפני אלף ושמונה מאות שנה עיר פורחת בהדרה. נבנתה לכבוד טבריוס קיסר רומא. העיר היתה מהוללה ביפי ארמנותיה. בגניה התלויים ובקרקסאותיה. עתה אין כל זכר לאלה.

טבריה! לפנים מרכז חיי הרוח של עם ישראל לאחר מלחמת הגבורים של בר כוכבא. מה עצומה ועמוקה היתה השפעתה על כלל האומה. כאן נשמר האוצר היקר שרומא האדירה עמלה לשוא לאבדו ולעקרו: תורת ישראל. שמעון בר יוחאי ור' יהודה הנשיא בצרו כאן את הסנהדרין לאחר שנאלצו לעזוב את יבנה שביהודה ולהעתיק את מרכז פעולותיהם אל הגליל. כאן חיו ופעלו התנאים, מורי האומה ומדריכיו.

והיום – עירה קטנה ועניה המוקפת הרי סלעים ואבני בזלת.

התקרבנו אל שרידי החומה העתיקה, שרידים המעידים ומספרים על הפרעות, המהפכות והקרבות האכזריות שראוה במשך אלפי השנים. אבני הבזלת מעידות על הרי געש ורעידות אדמה, כי לא פעם קרה שהעיר נחרבה מרעידת אדמה. והנה מעינות המים החמים המזנקים מעומק האדמה. (לדעת הרופאים מכילים המעינות האלה מינרלים, רפואות להרבה מחלות.) הנוף היפה, המקומות ההיסטוריים וים כנרת ואחרון אחרון מעינות המים יכולים לשמש עיר מרפא לאלפי חולים ומבריאים.

ומה עינינו רואות עתה: סמטאות מרופשות, אפלות ומלאות אשפה וזהמה. בעל העגלה קרא לנער שעבר על ידנו ושאלו למלון. הנער הראה לנו איזה מלון שאינו ראוי לאכסן אפילו בהמות, על אחת כמה – אנשים. נערים תשושי כוח באי לקראתנו. הם צעדו, כשהגמרות תחת בית שחים, לישיבות. בחנויות שמראה מאורות אפלות להן ישבו הסוחרים לבושים חלוקים לבנים ארוכים וכפות לבנות על ראשיהם. בקרבת בית הכנסת הישן נזדמנה לנו קבוצה של שלושה אנשים, מתושביה הטפוסיים של טבריה: תימני ושני אשכנזים.

האחד מהם – צעיר כבן שלושים, בריא ושמן, עמד בלבושו המרושל ובכובעו המרופט שמתחתה בלטה כפה לא נקיה, – פנה אלינו והושיט לנו את ידו:

– שלום עליכם!

– עליכם שלום!

– כנראה אורחים בטבריה?

– כן, עוברי אורח.

– ההוא רבי יוחנצ’י שלנו – הוסיף והראה על חברו שעמד באמצע חבוש שטרימיל (מין כובע עשוי מעור חיות).

– הוא הגבאי שלנו.

– ודאי באתם לראות את הישיבה ואת בית המדרש שלנו? – שאל.

– אולי – השיב חברי והוסיף – אמור נא לי, במה אתם עוסקים?

– עוסקים? – שאל בתמהון – מעולם לא היו לנו עסקים. יש לנו ברוך השם “חלוקה” ועליה פרנסתנו.

– והתימני, מה מעשהו?

– אני, ברוך השם, גם כן “חלוקה”.

– ממש חרפה! – פנה אלי חברי – ולמען אדונים כאלה מאספים כספים בכל העולם.

– אכן חרפה היא זאת – הוספתי אני – יש להבריא את האוירה המורעלת הזאת האופפת עד היום הזה את ערינו העתיקות. לא, לא מיהודים כאלה אפשר לקוות, כי יחיו את השממות ויחישו את גאולת עמנו. אם כי, שגם מבין תושבי ירושלים העתיקה התעוררו אחדים, הניחו את חיי הקבצנות וחזרו לחיים פוריים, אך לצערנו מעטים הם. עזבנו את טבריה בלב מועק.

קויה הראשונים של שמש הבוקר היו נעימים. האויר היה צח ויכולנו להשקיף על הרי הגולן ועל בקעת גינוסר. לפנים היתה בקעה זו פורה וכולה גן חמד וכיום – ארץ ציה וצלמות.

שמנו את פעמינו לראש פנה.

זעיר פה זעיר שם נזדמנו לנו עצי זית ותאנים הגדלים יפה באדמת הבזלת. בעשרות מעינות משקשקים המים המפכים, זורמים ונופלים לתוך הים מבלי להביא תועלת. כמה אלפי משפחות היו יכולות להתישב על האדמה הפוריה הזאת שמים חיים מרוים אותה בשפע!

הנה הכפר הקטן מגדל. חמשה עשר בתי חומר קטנים ועל ידם גנות אחדות. אנו נוסעים בבקעת גינוסר. שיחי ההרדוף והטבע הפראי והמלא הוד מלוים אותנו לאורך כל הדרך.

הגענו לחן מיניה. חניתנו האחרונה בצפון ים כנרת ומשם פנינו מערבה. לא דרך, לא שביל, רק שטחים שוממים וגושי בזלת שחורים לפנינו.

סוף סוף, אחרי עליה ארוכה ומיגעת. עמדנו על רמה נרחבה, שבה עושות דרכן השירות ההולכות מעכו לדמשק. כאוב מארץ צמחו לפנינו פתאום הריסות בנין ענקי. על ידן ברכת מים גדולה ובקרבתה בור ובאר: “חן ג’וב יוסוף”.

הבדוים המעטים, תושבי המקום, יצאו לקראתנו בסקרנות, והזמינונו לסיר את הבור אשר לפי מסורת ערבית, הושלך לתוכו יוסף ע“י אחיו, ושם מכרוהו לישמעלים. נפטרנו משומרי הבור, שהטרידונו כל הזמן עם ה”בקשיש חוג’ה! בקשיש חוג’ה!" שלהם והמשכנו בדרכנו צפונה. למעלה משתי שעות נמשכה דרכנו בערבה שוממה זו. לפתע פתאום – נתגלה מראה נוף נפלא של מושבה מקסימה. הלא היא ראש פנה. הבתים הלבנים על גגותיהם האדומים שנשקפו אלינו מתוך חורשות עצי פרי ואקליפטוס, הרנינו ממש את הלב. עשרות עגלות טעונות תבואה נסעו בשדות. כאן חרשו ושם קצרו את שארית החטה “ונגש חורש בקוצר”..

בחורשות השקדים עסקו בקטיפת הפרי. ובשדות הטבק – אספו נשים וטף את העלים. בכול רננת החיים, העבודה והתקוה. אכרינו העבריים הם שהתישבו במקום זה, חלוצי התחיה הלאומית, ראשי הבונים שנתעוררו ושבו לארצם ולמולדתם. והנה בתוך המושבה כמאה פועלים צעירים ורעננים, מלאי חיים וחדוה עסוקים במיון הענבים, עובדים ושירה בפיהם: "שובו שובו ממרחקים

ארצה– ארץ אבות,

נוסו, נסו ממעמקים

בעזרת שוכן ערבות!

אל נא יבוא מורך בנו

מפני חרב היונה,

נקח לנו מה שלנו

נשא נס ציונה!"

בראותי את הפנים האמיצים והרעננים הללו, שזופי החמה הארץ־ישראלית, בשמעי את השירה הזאת מלאת בטחון הבוקעת מפיהם ומלבם – קמו לנגד עיני כל החלוצים הראשונים אשר באו הנה לפני כעשרים שנה ומצאו את הארץ חרובה, מצמיחה רק שמיר ושית. הם הקריבו את עצמם על מזבח תחית הארץ, ותודות לזעתם, דמעותיהם ודמם נבנו ראשון לציון, רחובות, באר טוביה, מוצא, פתח תקוה, זכרון יעקב, חדרה, ראש פנה, מתולה ועוד. הגרעין אשר נזרע באדמת המולדת לא נזרע לשוא. עוד יצמח ממנו אלון רב פארות, חסון כאלונים, ובצלו יחסה וישוב לחיים עם עתיק יומין ושבע ענויים.

אולם איכם מיליוני אחי שבתפוצות הגולה?

הענו גם אתם, מכל קצוות הארץ, לקריאתם ולמעשיהם של נבחרי אומתכם והחלצו ובאו!

ומי יודע, אם לא נזדרז עכשיו, יהא זה אולי מאוחר?!

מאוחר ואבוד?!

חברי דחפני:

– החולם אתה?

– כן, אני חולם בהקיץ.

– ומה הוא החלום שחלמת?

– כי אתה ואלפי מאות שכמותך לא יבואו הנה רק לסיר ולראות, אלא יארזו את חפציהם ויעלו על זקניהם וטפם ארצה!

הארץ זקוקה לידי בניה בוניה.

דמעות נראו בעיני חברי. נטל את ידי ולחצה.

– צדקת אחי, צדקת!

ובאותה שנה עלה גם הוא.


 

יד. חברי יהודה השומר    🔗

ועתה ברצוני לספר לכם את הספור על חברי יהודה השומר:

יהודה היה חלוץ טפוסי מאותם החלוצים הראשונים שבשנות השמונים של המאה שעברה. הוא היה אחד מאלה, אשר למרות כל הרפתקאותיהם, על אף כל ההתאכזרויות של הגורל כלפיהם, נשארו מסורים בכל נימי נפשם לחזונם, ושום דבר בעולם לא הזיזם מאמונתם.

יומם ולילה הגה בגאולת עמו ומולדתו.

בעמדו על משמרתו ובצאתו לסיר בכרמים אחד היה חזונו וחלומו: “ושבו בנים לגבולם”. פעם בליל גשם אפל, בשעה שיהודה היה עטוף עביה של צמר ורובה על שכמו ורכב על סוסו ועשה את הקפותיו סביב המושבה, הרגיש לפתע שמי שהוא מתהלך מאחורי האורוות. הדבר נראה לו חשוד, וקרא:

– מי שם?

כאשר לא קבל כל תשובה, כון את רובהו אל הגנב המתחבא. פרצה יריה, ובאותו רגע נשמע קריאה:

– סטנה, יהודה, אנא! – (חכה, יהודה, זה אני)

אולם קריאה זו באה במאוחר. היריה פצעה את מוחמד אבו חמדן, השומר הערבי של המושבה. כל אנשי המושבה התעוררו לקול היריה. האכרים הזדינו מי במקל ומי ברובה ורצו החוצה. נשאו את הפצוע לסוכת השומר. האיצו למקום את החובש הזקן שבדקו והרגיע את המתישבים שהכדור רק שרט את בשרו ושום סכנה לא היתה צפויה לחייו. אולם הערבי נצל את ההזדמנות ודרש מהמושבה פצויים גדולים, והענין הגיע לבית המשפט שבעזה. יהודה הצטער מאוד על התאונה ועל הטרדות שגרם לאנשי המושבה ולעצמו.

ליהודה היה ידיד, בנו של אחד השיכים העשירים ובעלי השפעה, משבטי הבידוים האדירים ביותר, ושמו היה דרויש אל מחדי. כמה מקרקעותיו של אל מחדי גבלו עם אדמת היהודים, והוא היה מבקר תכופות במושבה העברית. אך לרוב ישב בסביבת עזה ששם השתרעו שדותיו המרובים והנרחבים.

יהודה התידד עם דרויש. שניהם היו מטילים על סוסותיהם הערביות־אצילות. כאשר יהודה ספר לו פעם, כי ברוסיה רדפו משועבדי הצאר אותו ואת בני עמו, לא עצר הערבי בכוחו והתרעם:

– ואתם סבלתם יסורים ורדיפות אלה מתוך שתיקה? ראיתם איך הורגים את נשותיכם, הוריכם ובניכם ולא נלחמתם כאריות?

בחיי הנביא, שאלו היינו אנו במקומכם, היינו גואלים את הדם הנשפך. אין אנו מהססים כשעלינו לקיים מצות גאולת הדם.

יהודה הסתכל בפני חברו וענה לו:

– אתה לא תבינני. חיינו – חיי גלות בת אלפים שנה, תורתנו אשר צותנו: לא תרצח! רפו את כוחנו, כוח אדם נוקם ונוטר.

הבדוי הצעיר שם את ידו על שכמו של יהודה ואמר:

– יא אחי! תקותי היא, שאללא ישמרנו, ופה לא יקרה בינינו שום מעשה רצח זידוני. ואם מישהו יציק לך או לידידיך, הודע תכף לדרויש רעך והוא לא יתבושש לבוא לעזרתך.

יהודה נסע בלוית ידידו הבדוי לעזה. כיון שהגיעו לשם יום אחד לפני המשפט, הציע לו הערבי לטיל בעזה ולשמש לו מורה דרך.

עזה הנה אחת הערים העתיקות ביותר בארץ ישראל, אך היא דומה לכפר גדול. רחובותיה צרים, סמטאותיה מלוכלכות ומרופשות כמעט כל הבתים היו אז מחוסרי חלונות ודלתותיהם היו נמוכות.

ובכפר הזה ישבו כשלושים אלף תושבים. רובם ככולם מושלימים, ומלבדם התגוררו כאן, כעשרים נוצרים ויהודים אחדים. אולם חייהם של אלה האחרונים היו עלובים, כי המושלימים הצטיינו בקנאותם הדתית.

כמרכז החיים הדתיים שבעיר זו שמש מקום עתיק ביותר, קבר חלים, הוא סבו של הנביא, שמת לפי האגדה בעזה בחזרו מעליתו לרגל במכה.

היה זמן שגרו כאן יהודים במספר לא קטן, ועד היום נשארה שכונה מיוחדת “חרת אל יהוד”. מראים גם על “מסטה אל יהוד” (מקוה) ו“טורבת אל יהוד” (בית הקברות).

יהודה צעד בלוית חברו ברחובותיה של עזה, והרהר בספורי התנ"ך:

עקרון, גת, אשדות, יבנה, עזה,

חמש הערים הידועות של הפלשתים האבירים שמשלו בימים ההם בכל החוף הדרומי של הארץ.

כמה סבלו בני ישראל מעם זה שפלש ארצה מהאי כרתים, וכיום! פור התפוררו הקירות העבים של מבצריהם החזקים. מה נשאר מאליליהם דגון (פרט לשם הכפר בית־דגון בדרך יפו־ראשון לציון) דרקטי (בעל זבוב) והארקליס אשר דמות דגים מכוערים להם ומלבד כמה מציוריהם שאנו מוצאים על קירות אי אלו חורבות? אתם יחד חלפו עברו גם העמים עצמם, שלא השאירו אחריהם כל רכוש רוחני, יען כי לא היה להם כזה, וכל כוחם נשען רק על החרב והמגן.

יהודה חפש איזה זכרון היסטורי, איזו מצבה או אגדה מהעמים הקדמונים האלה– אך לשוא! לא התושבים ולא מורה הדרך, חברו, יכלו להראות לו משהו או לספר איזה דבר.

הכול נמחק מעל פני האדמה.

יהודה התעמק בזכרונותיו מספורי התנ“ך. והנה עלתה על לבו דמות גבורנו, שמשון. כאן נאבק, כאן נלחם באויביו ויוכל להם, עד אשר הכריעוהו, אך לא בגבורתם אלא בערמתם. הנה הגיעו למגרש שעליו מתרוממת ה”סראיה" (ארמון הממשלה). הבדוי הראה ליהודה את הצד המזרחי של הארמון והעיר:

– מספרים, כי כאן הרג הגבור שלכם אבו־אל־עזים שמסון (שמשון) בעצם ידיו עשרת אלפים פלשתים. על המגרש הזה התנוסס ארמון ענקי שיציע מסביב לו. שמשון לפת את עמודי הארמון והפילו וקבר תחתיו את הפלשתים החוגגים. למטה נמצא קברו.

והערבים שומרים עליו עד היום הזה.

ויהודה נכנס לחצר לא גדולה. משמאל ראה בנין ישן המחולק לשלושה חלקים. האמצעי היה נעול במנעול. השומר, שהתפלל בצל תאנה גבוהה, הפסיק את זמזומו והציע את שרותו.

יהודה והבדוי הסכימו. השומר הוליכם אל החדר הנעול ופתחו.

באמצע החדר התנשאה כפה מאבני גזית וכולו היה מכוסה צעיף ירוק עתיק.

– הנה קבר אבו עזים שמסון– (קברו של שמשון) – אמר השומר. נלך אל “ג’אמי כבירה” בית תפילה גדול – אמר לפתע הבדוי ליהודה.

יהודה התעורר משרעפיו. הם, הערבים, אינם שומרים על קדושיהם של הפלשתים, אינם מראים שום קבר של גבור פלשתי, אף לא של גלית הענק, ואלו על קברו של גבורנו הם שומרים.

כעבור חמשה רגעים הגיעו לשערי הבנין העתיק של “ג’אמי כביר”.

על יד הדלת ישב משרת זקן חבוש צעיף ירוק וכנו שקוע בחלום לטף וגלגל בעצלותו הרגילה בין אצבעותיו את מחרזתו, בראותו את דרויש שהכירו, ברכו בחבה ובכבוד, והזמינו ואת יהודה להכנס ל“ג.אמי”

– של את נעליך ותניחן על יד הפתח – אמר דרויש – בוא אחרי בלי מורא ופחד. כשאני לצדך לא יאונה לך כל רע.

יהודה נשמע לפקודת רעו. ברדתו במדרגות, נמצא במסגד רחב ידים, מרוצף לוחות שיש לבנים שהיו מכוסים מרבדים ירוקים.

הכפות הגבוהות המחודדות וקצותיהן נחו על עמודי שיש. המשרת הסביר:

– “ג’אמי” זה קים כבר יותר משמונה מאות שנה. אמנם בחלק היותר עתיק נבנה על ידי הרומאים ומכיל שלוש מחלקות, אבל המחלקה הרביעית נבנתה על ידינו. רק שם, למעלה בפנה הצפונית־מערבית נשמרת עד היום תמונת מנורה עברית שעליה חרותות כתובות בעברית ויונית.

יהודה הביט למעלה. במרום נראתה המנורה החקוקה ותחתיה ארבע שורות בעברית ויונית, שאי אפשר היה לפנח את פרושן.

המנורה העברית בג’אמי שלהם!

אלפי השנים, שנות ענויים וצער עברו על עמנו. ואת, מנורה עברית, חקוקה בספון ה“ג’אמי”.

– וכעת נלך ל“חרת על יהוד” – העירו דרויש מהרהוריו – רואה אני שהנך מעונין בדברים עתיקים כאלה.

שם בדר לאטין (בית הקאתולים) מצאו לפני איזה זמן על אבן כתובת יהודית.

כעבור רגעים אחדים נכנסנו לחצר גדולה שבפנתה עמד בנין עתיק בעל שתי קומות. זה היה בית השליחות הקאתולית. ראש המנזר לא היה בבית, אבל כנראה הכיר דרויש היטב את המקום, והלך ישר עם יהודה אל הקיר המערבי של המנזר, ששם היו מונחים עמודי שיש אחדים וגלילים וחרוטים ואורך העמודים כשני מטרים.

יהודה התכופף כדי לקרוא את הכתובת.

– נמהר, יהודה – זרז דרויש בחברו – אנו צריכים לבקר ב“סראיה” עוד לפני שקיעת השמש, אחרת לא נוכל להכנס לשם.

במרחק של חמשה רגעים מ“דר לאטין” על מגרש גדול עמד בנין ישן של ארמון הממשלה. הדלתות הצרות היו עוד פתוחות. בלכתו דרך המעבר האפל נמצא יהודה בחצר רחבה, מוקפה שני אגפים המכילים כל מחלקות הסראיה התורכית. מימין היו מדרגות אבנים שהובילו אל משרדו של הקימקם.

דרויש נגש אל המדרגות.

– הנה – פנה אל יהודה בהראותו בידו על אבן גדולה.

יהודה הביט על האבן וראה צורת מגן דוד חקוקה בה. הסתכל ארוכות בסמל הלאומי שלנו ולא יכול לגרוע עין ממנו. כל אחד דורך ורומס אותו, חשב יהודה בלבו.

– נצא מכאן!– אמר יהודה אל חברו – איני יכול לראות את סמלנו היקר רמוס ומושפל. הוי, חבר, אתה לא תוכל להבין לרוחי. ראה, כל שעל אדמה כאן ובכל ארצנו מספר נפלאות על עברנו, על גבורינו, על קדושינו, מנהיגינו, אבותינו ונביאינו: אברהם, יצחק, ויעקב, דבורה, שמשון, שאול, שלמה, דוד, זרובבל, עזרה, נחמיה, עקיבא ובר כוכבא. וסמל לאומיותנו אינו מתנוסס על הבית הזה, אלא נתון כאן, במדרגה וכל אחד דורך עליו. אני רואה בזה אות ומשל למצבנו המדוכא, לשפלותנו הנוראה.

פני הבדוי נתעצבו. עיניו הפיקו תהיה, לא ידע, כיצד לנחם את חברו. לפתע אמר:

יהודה לחץ את ער חברו, כעבור רגע אמר.

תתעוררו מתרדמתכם, ושוב תהיו עם גבורים.

יהודה לחץ את ער חברו, כעבור רגע אמר.

– הברצונך לעזור לי?

– כן, ידידך אני, ועל נאמנותי תוכל לסמוך.

– צריך שנשיג כלים, פטיש ומסמר גדול, הלילה דרויש… הבדוי הבין ונענע לאות הסכמה.

באותו לילה כשכל העיר היתה שקוע בשנה עמוקה, התקרבו שני החברים, יהודה ודרויש אל בית המושל התורכי. לא עבר הרבה זמן והאבן עם הסמל היתה בידי יהודה.

בצעדים מהירים הסתלקו מהמקום.

באופק השמים נראתה הלבנה, היא עלתה בעצלתים, והטילה ערמות אור מוכסף על העיר הנמה.


 

טו. אחרי מלחמת העולם הראשונה    🔗

שנת 1920 היתה שנת מאורעות רבים:

נתבשרנו, כי הנציב הראשון לארץ ישראל יהיה הרברט סמואל, אחד מבני עמנו. אנו ראינו בזה אות ומופת לרצונה הטוב של אנגליה, להגשים את הצהרת בלפור. הוי, כמה תקוות תלינו בנציב הראשון!

כמה חלומות חלמנו, כי מעתה יוחשו פעמי הגואל…

28.jpg

יהושע חנקין


בשנה זו נוסדה הסתדרות העובדים הכללית, ואחרון אחרון:

נגאלה אדמת עמק יזרעאל על ידי הקרן הקימת לישראל.

מי יהיה בין ראשי גואליה? יהושע חנקין, שבנעוריו התרועע עם אנשי בילו ושמר להם אמונים כל ימיו.

פרוח תפרח השממה, שגשג ישגשגו הציה והמדבר ויהפכו לשדות דגן וגנים מלבלבים. שוב הר התבור לא ישקיף על אדמה חרוכה ועל בצות נושאות את המות בקרבן.

הגלבוע, הר גאוננו, מקום שם נפלו שאול ויהונתן, הר הקללה:

“הרי גלבוע אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומות. כי שם נגעל מגן גבורים, מגן שאול בלי משיח בשמן!”. יזכה לראות בפרוח אדמת גיאיותיו ועמקיו.

עבודתנו הלכה והתרחבה, רטטה הנפש מגיל:

ארצנו הולכת ונבנית! ושבו בניה לגבולם!…

שנת 1920 נחשבת כשנת התחלת העליה השלישי. התעוררו ההמונים ברחבי פולין ורומניה ומטרתם היחידה היתה: לארץ ישראל.

29.jpg

מנשה מאירוביץ בעין חרוד


בשנה הבאה שנת 1921 הביאה בכנפיה יזמה והתקדמות. יצירה והחיאה: זכינו לראשית פעולותיה של קרן היסוד, אנשי העבודה עלו על אדמת נהלל. הבצות תהפכנה למקור חיים ועבודה.

אולם “אין שמחה בלא תוגה”. אותה שנה התנפלו פורעים על יהודים עמלים שקטים, שעלו ארצה לבנות ולקוממה, ושחטם לעין השמש. פורעים ארבו ליהודים ורצחום. בין הקדושים היה הסופר הגדול יוסף חיים ברנר. התנחמתי, כי הקדושים חיו ועמלו על אדמת המולדת – נאבקו ונפלו על אדמת המולדת.

בשנת 1925 מתחילה – כך קבעו – העליה הרביעית, ובאותה שנה נפתחה במעמד אורחים בכל העולם ובראשותו של לורד בלפור האוניברסיטה העברית על הר הצופים. באותו יום סקרתי את עברנו, עבר הבילוים האקדמאים, שברחו מהאונברסיטאות של הגויים, שמאסו בקריירות של רופאים ופילוסופים, – באזמל ובעט ובחרו במעדר ובאת.

הנה זכינו לדור שני של בוני הארץ, דור של צעירים, אשר בשבילם שאלת המולדת שוב אינה שאלה תיאורטית בלבד, אלא שאלת חיים ומות. מטבע הדבר, כי ברבות הימים תזקק האומה לא רק לחורשים וזורעים ונוטעים, אלא גם לרופאים, מהנדסים ומורים, ולא יתכן כי יצאו לחוץ לארץ כדי להמשיך בלמודיהם. לפיכך ברכתי את המיסדים עם פרופ' ד"ר חיים ויצמן בראש על המעשה הגדול והנעלה שעשו: יסוד המכללה העברית הראשונה בירושלים בירתנו הנצחית.

ברצוני להעיר, כי “בילוי” גדרה חלמו על בית ספר גבוה אשר יוקם על אחת הגבעות במושבתם. אם כי חלומם לא נתגשם היתה שמחתם גדולה בהגיע בשורת פתיחת המכללה בירושלים לאזניהם.

שנת 1928 מסומנת כשנת העליה החמישית.

כעבור שנה נוסדה הסוכנות היהודית.

אכן היה זה מעשה רב, אשר הוכיח, כי עצמאותנו הולכת ומתגשמת. חלומנו – חלומי, כי כל תפוצות ישראל באשר הן שם יתעוררו וידעו, כי לישראל יש רק מולדת אחת, וכי אין יהודים ציונים ובלתי ציונים, אלא כל ישראל הם בני הארץ הזאת, החלום הזה לא נתגשם עדין. אולם חז"ל למדונו:

מרובה תפסת – לא תפסת. משום כך עלץ לבי ושמח, שעם יסוד הסוכנות היהודית נעשה צעד חשוב קדימה.

יהודים חשובים מכל ארצות תבל נתנו יד למפעלנו, היבצר מאתנו לצעוד באון ובאמונה לקראת היום הגדול, בו תקום המדינה העברית?

ושוב קמו עלינו הערבים, מוסתים ומשוסים, מורעלים ומולכים שולל.

30.jpg

דוד בן גוריון


בשנת 1929, שנת בנין ויצירה, שנת התרחבות ישובנו על ידי הקמת קבוצים, מושבים ומושבות חדשים שנת תקוה ותוחלת, הועמה שמשנו והשמים עטו קדרות. מאורעות דמים איומים התחוללו בארץ. קרבנות רבים נפלו ממיטב בנינו ובנותינו, אשר מטרת חייהם הקדושה היתה להפרות את השממה למענם ולמען העם העברי, שתולדותיו עקובות מדם יותר מההיסטוריה של כל עם אחר, נרצחו ונשחטו. הלב שותת דם והנפש בוכה ללא הפוגות, האומנם רצונו של הק"בה הוא זה, שרק בדמנו נחיה את הציה ונרוה את האדמה הצחיחה?

עד מתי, אל אלוהים? יודע אני, כי אין תשובה על שאלתי זו, אך נפלאים הם דרכי האדם, ונפלאים שבעתים דרכי האדם הישראלי, שבע יפול האדם ויקום והאדם הישראלי שבעים יפול ויקום. ידוע ידעתי, כי שום כוח בעולם לא יעצור בעדנו, לא יכשילנו, לא ירתיענו ולא יסיגנו אחור.

אות ומופת לרצוננו הכביר, אשר לא ירתע לעולם ואשר לא ירפה לנצח עד אשר נשיג את מטרתנו, הוא, שבשנת 1929־30, שנת מהומות ופרעות, נגאלה אדמת עמק חפר על ידי הקרן הקימת. כמה פעמים ראיתי את האדמה השוממה הזאת והתפללתי בלבי: מי יתן ותפדה מיד השממון. כמה כאב הלב בראותי את העמק המשתרע על אלפי דונם מצמיח רק קוצים ודרדרים. תארתי לי בדמיוני: אם האדמה תזכה, ואנו נזכה, אז יעלו העברים עליה ויהפכוה לגן עדן. מה תגיל ותרון נפשי, ראיתי במו עיני את הישובים הנפלאים שקמו בזה אחרי זה בעמק חפר:

מושבים, מושבות, קבוצים וקבוצות, כן ירבו!


 

טז. שלטון היטלר    🔗

1933

ענני חושך וצלמות הולכים ומצטברים בשמי גרמניה. הצר והצורר היטלר עלה על כסא השלטון. לבי נבא לי רעות. ידועה היתה שנאתו העורת לעם הנצחי. הנה ישבו להם אחינו בני ישראל שנים רבות בגרמניה ונהנו במדה מסוימת מן החופש ועלו לגדולה והתעשרו. מאז החל הפילוסוף משה מנדלסון להלחם על שווי זכויות היהודים, עלה כוכבם והאירה להם ההצלחה.

היהודים הצטינו שם בכל שטחי המדע והאמנות. נתנו מחילם וכוחם לתרבות הגרמנית. האדירו את שמה בכל העולם.

הבה ונקוב שמות אחדים של יהודי גרמניה שיצאו להם מוניטין בכל העולם כולו, אך לאסוננו ולחרפתנו לא כיהודים אלא כגרמנים:

בספרות ­– המשורר הגדול הינריך הינה, הסופר המובהק לודויג ברנה, בשדה התיאטרון ­– רינהרט ויסנר, בשטח הציור ­– ליברמן ולסר אורי, במוסיקה ­– גולדמרק וגוסטב מלר ושנברג בשטחי הרפואה, הפיסיקה והחימיה ­– ארליך, וסרמן, הרץ, טיל­–הבר ואינשטין ועוד יהודים רבים אשר קבלו את הפרס הגבוה ביותר, פרס נובל.

יהודי גרמניה ראו את עצמם כגרמנים בני דת משה. אמנם הכתה גם שם הציונות שרשים. מיום הופעתו של הרצל נתפסו רבים לרעיון התחיה. אולם לדאבוננו הרב התנכר רוב מנינה ובנינה של יהדות גרמניה לציונות.

ההתבוללות סחפה במערבלתה רבבות יהודים, ותוצאות שטח חיים זו: התנצרות המונית.

והנה הופיע צורר איום שלא היה כמוהו אפילו בדברי ימי ישראל, אשר כל תקופה ותקופה יש לה פרעה והמן ואדרינוס שחיק העצמות וטורקומדו שלה, לא נמצא כדוגמתו. מיום הופעתו הראשונה בזירת הפוליטיקה הבינלאומית, הטיל את ארסו בעולם, ארס של אנטישמיות פרועה, שאנטישמיותה של רוסיה הצאריסטית נראתה כנגדה כדבר של מה בכך. לפתע נוכחה יהדות גרמניה לדעת, כי כל הבנין כבד המשקל ורב האיכות אשר השתיתה על יסודות מוצקים כביכול היה בנוי על חול. בן לילה אחד באה השואה המרה והנמהרה והרסה את יהדות גרמניה.

החלה העליה הגדולה של יהודים ציונים ולא ציונים לארצנו.

כיום אנו יודעים, כי רק מעטים יכלו לעקור את רגליהם ממקום מגוריהם, מקור תרבותם זה דורי דורות. המעטים האלה השתרשו והתאקלמו והיו לחלק בלתי נפרד של הישוב כולו. ואם כי עדין מגלים הם נאמנות מוזרה, מן “פיאטט” לגבי שפתם הגרמנים ותרבותם הגרמנית, יש לקוות, כי אלה הן תופעות ארעיות שיחלפו ויגוזו, ויהיו כאלו לא היו מעולם.

אולם על רוב יהודי גרמניה נגזרה גזירת הכליון.

31.jpg

הנציב וואקופ בחברת מנשה מאירוביץ ויעקב שפירא


כל זמן שהיטלר התכונן למלחמה והעמיד והפעיל את כל המכונות למען יצור נשק ותחמושת, נזקק גם לעזרתם של היהודים, והניחם לנפשם בגיטו שלהם. אולם שנת 1938 היתה שנת בשורת השמד ליהדות זו. האומה הגרמנית, אשר שמה יחרת לדראון לנצח בהיסטוריה האנושית כאומה שהמציאה את מחנות ההסגר, החלה לרדוף את היהודים עד חרמה. החריזה שמד וכליה לא רק על היהודים אלא גם על רוח היהדות. בכל ערי גרמניה נשרפו ונהרסו בתי, הכנסת, וספרים יהודיים, לרבות אותם הספרים של הינריך הינה ודומיו אשר פארו את שמה בעולם, הועלו על המוקד.

בכל עיר ובכל כפר הוצתה האש, אש התופת, אשר עוד מעט ונאחזו בשלהבותיה כל עמודי העולם.

ובארצנו השתולל השכן המוסת.

המאורעות שפרצו בשנת 1936 היו איומים ביותר מכל המאורעות שקדמו להם.

רוצחים שכירים השחיתו את רכושם ועמלם של היהודים, שרפו שדות תבואה, חבלו בכרמים, הרסו בתים וארבו לנפשות חפות מכל פשע ורצחון. לא היה יום שלא ארע בו מעשה רצח.

ודוקא בימים הטרופים ההם יצא מתוק מן העז: לאחר שהערבים סגרו את נמל יפו בפני היהודים, נתן הנציב העליון וואוקופ את הרשיון להנחת אבן הפנה לנמל תל אביב.


 

יז. שכנינו הערבים    🔗

לפני כיובל שנים פנו אלי נכבדי הערבים ובקשוני, כי אכתוב בעתוניהם על חיי האכרים בארצנו, נעניתי להם ופרסמתי דברים רבים, בהם תארתי את חיי העמלים הזורעים בדמעה ולא תמיד קוצרים ברנה. כנויי הספרותי היה: אבו אברהים (על שם בני אברהם שמת באבו). מיום בואי ארצה שאפתי ליחסים טובים ותקינים עם העם הערבי. במאמרים רבים הוכחתי, כמה טובה וישועה תצמחנה לארץ מההבנה הדדית בין שני העמים.

לפיכך יש לי הרשות לפנות אליכם, בני העם הערבי:

אליכם שכנינו הערבים, זקני כפרים ולבניכם שיחד חרשנו, זרענו ונטענו, מיום שבאנו ארצה לפני יותר מחמשים שנה. שיחד סבלנו מהקימקם, מפקידי הממשלה התורכית והמלוים ברבית קצוצה, הנני פונה במלים היוצאות מקרב לבי:

אתם שכחתם את מצבכם בימים ההם, אבל לפני עיני נצבת עדין התמונה המחרידה של הכפרים שלכם ביום בואי ארצה: כפר דל, בתים קטנים מחוסרי אור ואויר, בחדר אחד הצטופפתם אתם ונשיכם וילדיכם. בחצר היתה מזבלה, עליה הייתם מתאספים לבלות שעות היום, לתנות איש לפני חברו את צרות נפשו ואת מצבו הקשה, והתאוננתם על רשעת פקידי הממשלה, ובלחש ­– על מעשיהם של גדולי הכפרים שלכם.

השדה שלכם, חלקו הגדול היה עזוב, האדמה אדמת חול המצמיחה חרדל, ואת חלקו הטוב יותר חרשתם במחרשת עץ הנסחבת בכוח פרה וחמור רזה, לפעמים נרתמו לה נשיכם וילדיכם.

ואם אחרי הקציר שעלה לכם בענויים ויסורים זכיתם לקבל הסכמה מהפקידים הבאים לגבות את ה“מעשר” שלהם, גם לדוש. בא תורו של הקולז’י שלקח במקום מעשר כמה שרצה, לפי שרירות לבו.

והבריאות: הזוכרים אתם את הבצות ליד מלבס (פתח תקוה) נבי רובין, חדרה, עמק יזרעאל ועוד ועוד?

הזוכרים אתם את ילדיכם הערומים כמעט שנפלו מקדחת יום יום כזבובים ממש?

לילות שלמים הייתם הולכים, אתם וגמליכם ירושלימה למכור את הירקות במחיר של פרוטות.

מאז עברו כחמשים שנה. עברנו את ארבע שנות מלחמת העולם הגדולה. ובהגיע קצה היתה ארצנו חרבה, מרוששת, שרופה והרוסה.

בכוחות משותפים החילונו להקים את הריסותיה. אתם כדרככם ואנו כדרכנו. קוינו לחיות בשלום ובשלוה לטובת שני העמים.

והנה קמה קבוצה קטנה, לא מקרב העם העובד השואף ליחסי ידידות עם היהודים הבאים להחיות את הארץ, אלא מתוך אלה, שמעולם לא דאגו לכם, לאכרים, אלא נצלו ומנצלים אתכם עד היום קמו בצעקה על הסכנה הצפויה לקיומכם מהתישבות היהודים. שכרו מסיתים בכסף, שנלחמו דוקא במסגדים, במקום קדוש, והעלילו עלילות שבשקר יסודן, כדי להשפיע עליכם, אתם שוחרי השלום והחרות ואוהבי חיי עבודה, כי תעזבו את שדותיכם ומחרשתכם ותהפכו לשודדים ורוצחים. סיסמתם של אלה היתה:

“אדבח אל יהוד”! (שחטו את היהודים) ההמון האמין להם, והתחילו בהתנפלויות, ברציחות מן המארב, יום יום קרבנות נפש, חורבן משקי היהודים, אשר הוקמו בזעה, בדמעות ובסבל אין קץ.

ואם אשאל אחד מכם: האמת הדבר שאתם סובלים מהיהודים היושבים אתכם בארץ זו זה יובל שנים? האם הרגשתם פעם אחת יחס של שנאה מצד היהודים? מה תוכלו לענות לי?

פקחו עיניכם וראו! לא לכולכם ידוע, כמה צער ויסורים ולבטים עברו על המתישבים החדשים עד אשר הצליחו להפוך את השממה לארץ נושבת.

אני שואל אתכם: ממי למדתם השבחת המשק החקלאי שלכם? מי המציא לכם את המחרשה הראשונה במקום המסמר שהשתמשתם בו? מי התקין לכם משאבה בבאר במקום הנוריה המסתובבת בעזרת גמל? ממי למדתם את השטה הנכונה של נטיעת כרמים, פרדסים ואופן הטפול בהם? ממי קבלתם הרכבות מהמינים הכי משובחים להרכיב את עצי כרמיכם ופרדסיכם?

ובשטח הבריאות? מי מכם לא הכיר את הרופא היהודי למחלות העינים, ד“ר טיכו, שהציל אלפים מכם מעורון ממש? מי הציל אתכם מתוצאות מחלת הכלבת שעשתה בכם שמות, שרק העשירים שבכם יכלו לנסוע לקושטא להציל את חייהם? הלא זה היה הד”ר ביהם.

הרי תודו, כי מוסד הבריאות שטראוס טפל בילדיכם כבילדי העברים!

ובתי הספר שלנו, כלום לא היו פתוחים לילדיכם? ביה"ס של “אליאנס” (כי"יח ­– כל ישראל חברים) ובית הספר החקלאי הראשון מקוה ישראל, שאתם קוראים לו “נטר”, שעד הזמן האחרון נמצאו שם תלמידים משלכם? בכספי מי נבנה בית הספר לחקלאות כדורי בתול כרם? אכן בכספו של היהודי כדורי. ובמקום תאונות, מי הושיט לכם עזרה? השכחתם את האסון הנורא עקב רעידת האדמה בשנת 1925, שיושבי שכם סבלו ממנו ביותר? מי היו הראשונים ששלחו עזרה למשפחות הנגועות שם? הלא היו אלה אנשי תל אביב. עשיריכם תרמו רק פרוטות מספר.

הרי תודו, כי אלפים רבים מכם השתכרו את לחמם במשך שנים רבות במושבות הראשונות של העברים. הנה באנו לארצנו לעבוד יחד יד ביד, לחיות חיי אחים, ולא לנגוע לרעה במי שהוא.

הריני בטוח, כי ידוע לכם היטב, שאבותינו חיו יחדיו מאות בשנים בספרד. כמו כן ידוע לכם, כי מאז ומעולם היתה ארץ זו ארץ העברים. קראו בדברי ימי ישראל ותוכחו, כי שום עם לא נלחם ונאבק על עצמאותו כעם העברי. רומא האדירה, אשר הכניעה בשעתה את העמים בקדמת אסיה, אפריקה, ראתה ביהודה את העקשנים ביותר, ושלחה נגדה את מיטב מצביאיה. עשרות בשנים נמשך המדור ונארכה המלחמה, עד אשר עלה בידי הקיסרות האדירה לכבוש את ארצנו הקטנה. כלום עזבנו את ארצנו האהובה מרצון? פוזרנו ופורדנו בגלויות רבות, אולם את ארצנו לא שכחנו אף יום אחד, אף שעה אחת, כי שלוש פעמים ביום מזכירים אנו בתפילותינו את ציון וירושלים, ומצפים בכליון עינים לבואו של המשיח, כלומר ליום גאולתנו ופדותנו מהגולה ושיבתנו לארצנו. קוינו למצוא בכם יחס של אחים, והנה צצה פתאום קבוצת הלאומנים ומוליכים אתכם שולל. אלה בלתי אחראים לצעקותיהם ולמעשיהם. הם מתרים בכם, כי עבודתנו בארץ עלולה לאים עליכם. צעקות אלו הביאו את הארץ למצב של אנרכיה (תוהו ובוהו), שנאת אחים, רצח וחורבן.

מהן בעצם העלילות שהם מעלילים עלינו? אחת מהן היא, כי המקומות הקדושים של המושלימים ושל הנוצרים הקדושים לעולם כולו בסכנה.

כלום יש עלילה יותר בזויה מזו? כלום שמעתם מימיכם, כי יהודי חלל את כבוד המקומות הקדושים? הנעשה מצדנו איזו עול, איזה מעשה העלול לפגוע בדתכם? להפך: קברות אבותינו מערת המכפלה בחברון שהיא בידיכם, אין לנו רשות לגשת לשם ולהתפלל. ידוע לכם שנשאר לנו שריד ממקדשנו, זה הוא הכותל המערבי, שבמשך דורות רבים שפכנו את מרי שיחנו על ידו, והרוינו את אבניו בדמעותינו הרותחות. כמה ענויים עברו עלינו וכמה מכשולים הונחו בדרכי הבאים להתפלל שם!

ולא די בזה: “מנהיגיכם”, “מציליכם” מתריעים יומם ולילה שעוד סכנות רבות צפויות לכם מההתישבות שלנו ומכריחים אתכם להצטרף לדרישה, להפסיק לגמרי את עלית היהודים ולאסור מכירת קרקעות לנו! ואמנם עלה בידיהם להשפיע עליכם, אתם שהוכיתם בסנורים ומאמינים לכל דברי הסתה, ערלי לב אתם! אינכם מבינים שהמלחמה שהכרזתם עלינו היא לרעתכם ולא לטובתכם. אלה הצועקים השכם והערב:

היהודים גוזלים את אדמתנו, לא אמרו לכם שאחרי ששים שנות התישבות נמצאים בידי היהודים רק 6% מכל שטח ארצנו, זאת אומרת שמכל מאה דונם נמצאים בידנו ששה ובידכם תשעים וארבעה. עד היום העברו לרשותנו רק 1.300.000 דונם מהשטח הכללי של הארץ המגיע ל 26.000.000 דונם. את אדמתנו, אדמת חול ובצות וסלעים, קנינו מידי האפנדים. לולא עברה האדמה הזאת לידי היהודים, נשארה עד היום מה שהיתה קודם לכן שממה וקני מות. תודות להפרית האדמה נגאלתם גם אתם מיסורי המדבר ופגעיו. ורבים מכם גם נתעשרו. ואם היו מקרים שהיהודים קנו חלקות אדמה קטנות מידיכם, הרי הצילוכם בזה מעוני ודלות והתנונות ורעב, ורק מכספנו יכלתם אתם להיטיב את מצבכם העלוב: והחילותם לחיות כבני אדם חפשיים ולא כעבדים. די להתבונן אל מצב אחיכם באזורים הרחוקים מהתישבות היהודים שבידיהם מאות אלפי דונם אדמה ולהוכח, מה נורא השקע בפי אלה המתעתעים בכם והמזניחים אתכם. לכו וראו את מצב הערבים בעבר הירדן, מקום שם שטח האדמה (מחוץ למדבר) גדול פי שנים משטח ארץ ישראל המערבית, ואשר בסך הכל יושבים שם שלוש מאות אלף תושבים.

לא! לא בשטחים גדולים יוטב ויובטח מצבו החקלאי של הערבי, אלא על ידי הטבה בהנהלת המשק ועל ידי שפור תנאי העבודה ואחרון אחרון: ­– שתוף פעולה.

באירופה שלפני היטלר חיו חיי אושר מליוני אכרים שמשקם משתרע על 30־25 דונם ועוד פחות מזה, ומדוע לא יתכן אצלנו כדבר הזה?

כמובן שלא, אם התרנגולת מטילה רק כחמשים ביצה לשנה והפרה מעניקה רק חצי רוטל חלב ליום. מטיפים לכם, כי הסכנה הגדולה ביתר היא עלית יהודים.

דרישתם של מנהיגיכם היא:

לסגור את שערי הארץ בפני היהודים. כלום אינכם יודעים שרק תודות לישוב העברי ולעליה המתמדת נוצרו בארץ דברים שמעולם לא העיזותם לחלום עליהם. תארו לכם את ארץ ישראל שבימינו לעומת ארץ ישראל שלפני חמשים שנה. הפקדתם את עיניכם, אחים ערבים, וראיתם מה פעלו הידים העבריות! וכל היפה והטוב הזה שהממשלה העניקה לנו: כבישים, נמל חיפה, חנוך מתקן ועוד, כלום לא בא מכספי היהודים? ובמה עוד “סובלים” אתם מהישוב העברי? אולי בזה שהכניסו לארץ תעשיות שונות, שמומחים גדולים, אשר ברחו מארצות התופת של היטלר, הקימו לנו ממש בן לילה אחד?

או אולי סובלים אתם מהתעשיות הגדולות, אשר היהודים יסדו כגון תעשית מלט, נצול מי המלח, סדור רשת החשמל על ידי חלוץ הבניה והקדמה: רוטנברג, החשמל אשר נותן כוח ואור בכל פנות הארץ? ואולי הפסדתם מזה, שהיהודים לאלפים ולרבבות שכרו אצלכם בתים ודירות בערים מגדולות, ודמי השכירות עולים בשנה במאות אלפי לירות?

ואתם החקלאים? כמה אלפי לירות אתם מרויחים מהישוב העברי בעיר ובמושבות הגדולות, בירקות, בפירות ובעופות שאתם מוכרים ליהודים? פקחו עיניכם!

על אף הכל ארץ ישראל ארצנו ולעולם תהיה ארצנו. עץ אחד יכרת ועשרים ינטעו במקומו, בית אחד יחרב ועשרים יבנו במקומו.

אני תקוה ותפילה כי יבוא היום, והוא בו יבוא בהקדם, וגם אתם, אחים ערבים, תבינו שאשרכם ואשרנו רק בהבנה הדדית ובעבודה משותפת לטובתנו, ולטובתכם ולטובת הארץ כולה.

אבו איברהים

מזקני הכפר העברי


 

יח. הספר הלבן ומלחמת העולם השניה    🔗

ועל אף הכול הקימונו גם בשנות המאורעות החשכים ביותר נקודות רבות בעמק הירדן ובצפון הארץ. הסיסמה “חומה ומגדל” הצמיחה כנפים לעם ישראל בכלל ולצעירינו בפרט.

רק שככה הארץ מחמת שפיכות הדמים, באה ועדת פיל: ועדה באה וועדה הולכת וארצנו לעולם עומדת. אחרי הועדה ארע דבר שזעזע את כל הארץ, ונזדעזעה נפשי עד יסודה! ממשלת אנגליה, זו שקבלה מחמשים ושתים אומות את המנדט על ארץ ישראל, ואשר התחיבה על פי הצהרת בלפור לעזור ליהודים לבנות בה את מולדתם, פרסמה ספר לבן, בו היא נענית לדרישותיהם של מוליכי שולל של העם הערבי, של האפנדים המעונינים בשעבוד הפלחים, של אנשי הדת ההולכים שכם אחד עם המלוים ברבית קצוצה, ואינם שועים אל זעקת העם המרושש והמורעב.

מזמה איומה זממה עלינו ממשלת אנגליה האדירה,: אסור מכירת קרקעות ליהודים והפסקת העליה. קום לא תוקם הגזירה הזאת! על אפכם ועל חמתכם אנו נבנה ונזרע ונעבוד, נחיה ונפרה!

עוד אנו נדהמים ממהלומת הספר הלבן, והנה פרצה המלחמה, מלחמת העולם השניה. היטלר אסר מלחמה על כל העולם בכלל ועל ישראל בפרט.

היו רבים אשר הזהירו את האנושות מפני הברבר האכזרי ביותר שקם אי פעם בדברי ימי העולם. היו רבים אשר התריעו, זעקו השכם והערב: גרמניה מתכוננת להרוס את אירופה ואת תבל כולה, אך נאטמו אזניהם משמוע, וטחו עיניהם מראות ונקשח לבם מהרגיש, כי היטלר ומרעיו עומדים להביא שואה על העולם. הם נסעו למינכן והתרפסו לפניו. הפקירו את צ’יכוסלובקיה, נתנו לו נתח ועוד נתח, ולא ידעו, כי לוע השטן אינו יודע שובע, וכל כמה שתתן לו עוד ועוד, יגדל תאבונו עד בלי די.

כל העולם הוצת על ידי גרמניה והשלהבות התפשטו והגיעו גם עד לארצנו. איטליה בת בריתה של גרמניה הארורה, הפציצה את העיר העברית הראשונה, כמה מאות יהודים נפלו חללים.

ימי אפלה וקדרות התקרבו ובאו. אויבי העולם תכנו תכנית להשליט את הרשע ואת החמס על העולם. ארצנו היא מרכז וצומת דרכים בין שלושת חלקי תבל: אסיה, אפריקה ואירופה. בימי שלום ויצירה זוהי ברכה, אולם בימי מלחמת עולם זוהי קללה. היטלר צעד מכבוש לכבוש. יפאן בת בריתו, אשר הערימה על אמריקה והפרה את כל החוקים הבינלאומיים, ובשעה שנציגיה דברו בושינגטון על השלום, התנפלה על הצי האמריקאי והצליחו להפציצו ולטבעו. נדמה היה, כי מזמתם של השטנים תקום:

יפגשו בים הודו. יפאן תבוא דרך הודו והיטלר מאפריקה דרך תעלת סואץ, ארץ ישראל וים סוף. בשורות איוב רחפו באויר. היטלר החל לחסל את הגטאות באירופה. בנה כבשני אש ענקיים, והעלה על המוקד מאות אלפים, מיליונים יהודים.

הומם הלב והוכתה הנפש ונתבלבלו החושים. רבונו של עולם! להיכן אתה מוביל את העולם? להיכן אתה מוביל את עמך ישראל? כבר הוגדשה הסאה! לא נוכל שאת עוד! לא נוכל! שכול ויתום ואלמון בכל אשר עיני נבטה. עלה הכורת על ישראל וכרת את מיטב פארותיו. נשארו שרידים, אודים מוצלים מן האש. והמשחית טרם אמר די. נאטם לב העולם ואין שועת תינוקות מעונים מזעזעתו.

אני בן לעם עתיק יומין למוד יסורים ויגון.

כלתה נפשי לתשועתך, לעזרתך יחלתי, ואתה מסרתני בידי זרים, כמעט כלוני בארץ. לזיק אחד של תוחלת אחלה פניך, אנא, הטה את אזניך לתחנוני!

עד אימתי תשימנו ללעג ולקלס בעיני שליטי הרגע?

הצילנו ה' מידי צרינו וקמינו הששים לרצחנו. צעקתו של קין מתלקחת ועולה מתוך גרונם:

פרח! פרח באויר, כי אין מקום בשבילך, ישראל! איכה לא אדבר רתת, אם המת את מחמדי בטרם נדבקה בהם זהמת החיים?!

למען העוללים והיונקים לא אחשה, שכולם אור וזוך!

גם בארץ הודקה העניבה. האויב התקרב גם אל ארצנו. עמד בשערי אלכסנדריה שבמצרים בדרום, באיי דודקנז ביום התיכון ומתולה בצפון.

עתה נתברר לי: אפילו בדברי ימי עמנו שכל דף ודף רווי דם ויסורים אשר לא שערום שום אומה בעולם, שכל תקופה ותקופה הביאה לנו משבר חדש, טרם היתה תקופה עקובה מדם כתקופתנו אנו ­– 1946־1940.

נתקימו בנו כל הנבואות של נביאינו המבשרות כליה וכליון, שמד וכרת, הרג, חנק, סקילה ושריפה. ישבתי בביתי וקול אנחות היתומים והאלמנות, החנוקים והשרופים הגיע לאזני. נטלתי את ספר איכה וקראתי בקול ודמעותי זלגו בלי הרף:

"אני הגבר ראה עני בשבט עברתו.

אותי נהג ויולך חושך ולא אור.

אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום.

כלה בשרי ועורי, שבר עצמותי.

בנה עיר ויקף ראש ותלאה.

במחשכים הושיבני כמתי עולם.

גדר בעדי ולא אצא הכביד נחשתי.

גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי".

יצאתי על גזוזטרת ביתי וראיתי את אנשי מושבתי חוזרים מהעבודה. גם בימים הטרופים האלה עובדים אחי, בני עמי. כל העולם כולו שותת דם. אחד מבלע את השני. יצר הכבוש משכרם. לרדות איש ברעהו הם רוצים, ואלו אנו פנינו לעבודה, ליצירה, להפריה ולבניה.

רבונו של עולם! הרצונך הוא זה לכלותנו ולהשמידנו?!

ראיתי את נכדי יושב ליד השולחן ועושה את שעוריו. הוא מתכונן לעולם יותר טוב, הוא עושה שעורים, הוא לומד ומתעתד להיות בין הבונים של ארצנו. הוא מאמין בעתיד העם העברי. לבי נמלא על כל גדותיו. הוא נכדי, דור שני שנולד בארץ, בחיפה, העיר היפה, עיר העתיד אוחזת האם־נכדתי את ניני, הדור השלישי לילידי הארץ. ארבעה דורות רואה אני לפני, וארבעה דורות של שבי ציון וילידי ציון.

באותו רגע ידעתי, הרגשתי כי האויב לא יגיע לארצנו, ארץ ישראל לא תחרב בפעם שלישית. דפדפתי בספר התנ“ך וקראתי בתהלים פרק נ”ו:

"חנני אלהים כי שאפני אנוש. כל היום לוחם ילחצני.

שאפו שוררי כל היום, כי רבים

לוחמים לי מרום.

יום אירא אני אליך אבטח.

באלהים אהלל דברו, באלהים בטחתי,

לא אירא מה יעשה בשר לי.

כל היום דברי יעצבו עלי כל מחשבותם לרע.

יגורו יצפונו, המה עקבי ישמורו, כאשר קיוו נפשי,

על און פּלט למו באף עמים הורד אלהים.

נאדי ספרת אתה, שימה דמעתי בנאדך, הלא בספרתך.

אז ישובו אויבי אחור ביום אקרא זה ידעתי כי אלהים לי".

לבי התאושש ואמר לי:

גם המשבר הגדולה ביותר עבור יעבור, עבור יעקור, ועם ישראל לנצח יחיה בארצו הנצחית, אמן!

והמפליא ביותר הוא, כי גם בעצם המלחמה הנוראה המשכנו כאן בהחיאת המדבר. היטלר ומרעיו הפכו את אירופה למדבר, ואלו עם ישראל (להבדיל אלף אלפי הבדלות!) הופך את המדבר למקור חום. נוסדו נקודות בדרום ובצפון: בית אשל, גבולות, דורות, גבעות זייד, חרמונים, כפר בלום.

הגיעה אלי הבשורה על יסוד חיים שתופיים על ידי פועלי אגודת ישראל.

אותו יום חג גדול היה לי. נזכרתי ביהודי ירושלים האדוקים, אשר בראותם בפעם הראשונה לפני 65 שנה את הסטודנטים, אנשי בילו, רטנו: שקצים, גויים!

אז האדוקים לא נתנו אמון ברוח בניתנו. “אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו”.

כך שננו הם לבניהם, ושכחו את דברי חכמינו ז"ל:

“כשם שמילה דוחה שבת, כך כבושה של ארץ ישראל דוחה את השבת”. (ילקוט שמעוני, פרשת עקב).

"רב אסי בשם ריש לקיש אמר:

נכסי חוזיה לארץ אין בהם ברכה, אלא משתשוב אל ארץ אבותיך אהיה עמך" (בראשית רבה).

בשנת 1944 חזרו בנינו אל רוחמה שבדרום. ראיתיה בהוסדה בשנת 1911, ראיתיה בחורבנה, והנה זכני ה' לראות בשיבת בני ישראל אל האדמה העזובה לחוננה, להחיותה.

אשרי!

נזכרתי בדברי רבי שמעון בן יוחאי:

“שלוש מתנות טובות נתן הקב”ה לישראל וכולן לא נתנו אלא על ידי יסורין, ואלו הן: תורה וארץ ישראל ועולם הבא".

ארץ ישראל נתנה לנו אמנם ביסורים רבים עד לאין שעור, אולם נאחזנו בצפרני אבצעותינו באדמה זו ושוב לא נעזבנה לנצח.

צבאות היטלר מציפים את אירופה, ובכל אשר תצעד רגל קלגסי פראי אדם אלה, יהודים נמלטים על נפשם.

פליטים יהודים בכל אתר ואתר. ואיך אתאר במלים את רגשות לבבי המסוער כשבאסיפת עם בתל אביב זכיתי לקבל את פני הילדים שבאו אלינו מטהרן.

ידעתי אף ידעתי, כי עומד אני לפני שרידים, אודים מוצלים מן האש. פניהם הכחושים ועיניהם השואלות והנוקבות והחודרות, שאלו ובכן:

מה עוללת לנו אל אלהים!?

הסתכלתי בפניהם הטובים והטהורים כשמש בצהרי היום.

נשמות זכות וצחות ללא עוון וללא חטא. בריות כשרות ותמות אלו טעמו את טעמו של שבט הזעם, חזו את כל המוראות של הנדודים, של היהודים מחוסרי המולדת. לוחץ אני את כולכם אל לבי, היו ברוכים לי על אדמת המולדת! כאן תמצאו מנוח לכף רגלכם הבצקה מטלטול הדרכים. שמש ארצנו תשזוף את פניכם האפורים, הטל ישטוף את האבק מבגדיהם הבלויים. כאן בחיק המולדת תחדלו מלהיות בנים חורגים לאם האדמה; כאן תרגישו קרקע מוצקת מתחת רגליכם עיפות הכתות מארץ לארץ; כאן כולנו לכם אחים ואחיות.

ברוך בואכם במולדת, ילדי היקרים!

שלוש ילדות מפליטי טהרן נגשו אלי ונתנו לי ספר תנ"ך במתנה. אודה ולא אבוש, כי באותו רגע זלגו עיני דמעות. חבקתי את הילדות הצעירות, אשר בימי חלדן המעטים כבר הספיקוּ לטעום את טעם מוראות החיים וזוועותיהם. הרגשתי, כי שרידים אלה יהיו לעם גדול.

32.jpg

המעפילים בשנת 1946 באנית “אליהו גולומב”


ומאז המתנה שלכם, ילדי, ספר התנ"ך, מונח לפני יומם ולילה. הופך אני בו והופך, ושואב מתוכו תנחומים ועוז, אמונה וחוסן, כי על אף הכל נזכה לארץ ישראל עברית, לא רק מדן ועד באר שבע, אלא עד גבולות מצרים. ואמונתי זו יסוד איתן לה.

הנה זכיתי לעלית ילדי טהרן על אדמת הנגב, ודרומית לבאר שבע.

הפרו את המדבר, שרידי ישראל!

עם ישראל חי ומלוכד עומד מאחוריכם ומלוכם בלבות רוטטים.

לבי, לבי לכם, אודים מוצלים מאש!

בנו את הארץ!

וכל העולם ידע, כי טעות גורלית טעה ביחסו ההססני, באדישותו כלפי מפעל החיאת ארץ ישראל לעם ישראל.

הצורר זומם לעקרנו מן השורש. הידיעות המגיעות אלינו משם מקפיאות את הדם.

ירמילו נבא:

“כי אנוכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון”.

אולם מאמין אני באמונה שלמה, כי כל אחד וכל שנים יהיו לאלפים ולרבבות בציון השבה לתחיה.


 

יט. מזמת האויב סוכלה    🔗

האויב לא כבש את אלכסנדריה ולא עלה בידו לבצע את מזמתו הנוראה. נתקימו בו דברי אסתר המלכה:

“החילות לנפול לפניו לא תוכל לו, כי נפול תפול לפניו”.

33.jpg

הכנסת ספר תורה לחניתא


האויב החל לנפול, נפל ולא יוסיף קום.

בשנות המלחמה הייתי כבר זקן שהגיע לגבורות. חשבתי:

ימי חלדי ספורים, מי יודע, אם אזכה לראות במפלתו של צורר הצוררים? תפלתי היתה, כי יתן לי אלוהים כוח ותוכל נשמתי לשכון עוד בגופי החלש.

הן נתתי לי שמונה עשורים וחצי, שמונה עשורים וחצי של צער האומה ולבטיה, שמונה עשורים וחצי של האבקות מרה וקשה על שיבת עם ישראל לציון, של פרעות אין קץ בישראל, של שמד וכליון. הארכת את ימי, כי אראה במו עיני את שרידי אחינו הבאים אלינו מכל ארצות תבל, אנא אל אלוהים, עשה למען העם העברי למען העולם ולמעני, ואזכה עוד לראות במפלת האויב האכזרי שזמם לעקור את ישראל סבא מן השורש!

שמע ה' את תפלתי. כרעו נפלו שונאי ישראל ואני זכיתי לכך. כל העמים נשמו לרוחה. הוכרע הברבר הטבטוני. עמי אירופה שותתים דם, אולם הזמן ירפא את פצעיהם עד אשר יגלידו. הם כולם יקימו את הריסותיהם, ויתכן כי ישכחו את כל המוראות שעברו עליהם מידי הברברים הטבטונים.

אולם עם ישראל אסור לו לשכוח,!

הצורר הוכיח, כי עקר מלחמתו היה ביהודים, ואכן הכריז הצורר בספרו הטמא “מלחמתי” מלחמה עד חרמה ביהודים, אנו לא האמנו, לא יכולנו להאמין, והעולם לא האמין, ולא רצה להאמין.

שליש האומה לפי הכמות ומרביתה לפי האיכות הועלה כקרבן עולה, כן, קרבן עולה, וכך רצה הקב"ה!!!

הריני עומד על סף עולם האמת, שמונים ושבע שנה עברו עלי, ומהם 56 שנה בארץ ישראל. עוד מעט ויהיה עלי להפרד מעלמא הדין. ואני מהרהר בגורל עם ישראל:

שנאה ומשטמה מכל צד, ומשטמה גם לשרידינו, שבדרך נס נצלו מכבשני האש של העם הגרמני. השרידים האלה חזו בבשרם את יסורי הגיהינום, עמדו מאות פעם לפני המות האכזרי, והקב"ה בקש להצילם, למען לא יכבה נר התמיד, למען ישאר זכר וזכרון, למען יהיו עדי ראיה.

ויחרתו הדברים באותיות אש בספר דברי ימי עמנו, ויוקיעו את העם הגרמני אל עמוד הקלון ויהיה לדראון עולם.

34.jpg

בועידת הקבוץ המאוחד בשנת 1946. צביה, מארגנת המרד בגיטו ורשה, מספרת


35.jpg

מעפילים על מדרגת האניה. אם וילדה


הפליטים נודדים ממחנה למחנה. הגיע הקץ למלחמת העולם השניה, קורא דרור לכל העמים, ואלו שרידינו עוד נמקים במחנות. בושה וכלימה! נפגשתי ושוחחתי עם בלפור האציל, ועם צ’רצ’יל הלוחם האמיץ ועם הרבה חסידי האומה האנגלית, כולם הביעו את הערצתם לעם העברי.

איה חסידי אומות העולם? כלום כבה הזיק האנושי האחרון? מדוע מחשים הם!

אין מצפון ואין מוסר כליות? כלום לא למדו העמים מהעבר?! כלום עורים וחרשים הם ואינם רואים ואינם שומעים מה נעשה מסביבם?

גרמניה התפוררה! בשלמה?

בשל רשעותה. ועמים אחרים?

כלום בטוחים הם כל כך בחסנם ובכוחם, ששום סערה לא תפיצם ותפוררם?

טרם שכחנו, טרם שכחתי את מעשה “סטרומה”. התאכזרו אלינו וטובעה האניה שהביאה פליטי ישראל אל חוף האם־מולדת.

והנה רצה הקב"ה, כי אראה במו עיני את כל הצער התהומי הזה של עמי, כי הדוי הנצחי של ישראל סבא יגיע לסף התהום.

אלפי יהודים שמים את נפשם בכפם, ובאניות רעועות ורקובות, שהן יותר תבות צחנה ועפוש מאשר אניות, חותרים הם אל מולדת ההצלה. מות שבעתים בעיניהם של האמהות ההרות ושל האמהות החובקות בזרועותיהן תינוקות נצלי האש והחנק, מות וזיק של תקוה אחד, כי המולדת תצילן, והקיסרות האדירה שולחת נגדם אניות מלחמה!

פליטים, פליטים! הארצות פלטוכם! כדור משחק אתם בידי מרצחים.

זכורני את המאורע, כשישבו שלושים ושנים עמים והתיעצו על הפליט המסכן. כל צירי הארצות התמוגגו על הפליטים המסכנים, היהודים האומללים, אשר אין להם אף שעל אדמה מתחת לכף רגלם. הזוכרים אתם את שם הועידה הזאת? אה, כן, ועידת ברמודה. רחמיהם נכמרו, אך הרחמים הספיקו למנוד כתפים בלבד.

אף ארץ אחת לא פתחה את שעריה לפליטי ארצות התופת.

ומאז כל הארצות סגורות ומסוגרות, ואין הפליט יודע איפה יקח אבנים למראשותיו בפרוס ליל סגריר.

36.jpg

אנית המעפילים “ארבע החרויות” בטרם גורשה מן הארץ


המעפילים נודדים מאניות טרופות בלב ימים. מרחוק רואה הוא את חוף המולדת, ארץ ישראל, ארץ האבות, ארץ הכסופים של בני ישראל התועים בכל הדרכים המשובשות, מאין חיק אדמה להניח את הגוף העיף והרצוץ. המולדת מצפה לבניה, אולם אניות המלחמה של הממשלה האדירה, זו של ביקונספילד, בלפור וצ’רצ’יל, חוסמות את הדרך האחת והיחידה אשר עלולה להציל את הפליטים מכליון, הדרך לארץ ישראל. בספינות מות, בארגזי קרשים שהעלו רקבון מתנדנדים אלפי מעפילים, איש אישה וטף, כולם חולי רעב וחדורי געגועים למולדת.

רואה אני את האומללים, רואה אני בדמיוני את הספינה המלאה רפש וסרחון, רואה אני אותם כשהם מתקרבים לחוף בארץ ועיניהם זועקות:

אוי לאותה בושה! אוי לאותו צער!

האדמה פלטה אותנו, האדמה מפרפרת וגועשת בשנאת אחים ובשנאת אדם.

כלום אינך מאזינה אדירת הממלכות, לקולות הטרופים בלב הים.?

סערת הדם של תינוקות טבועים לא תתן דמי לך, לעולם, לתבל רבתי! זרם הדם של מיליוני אחינו מתפתל וחותר! הצילו את השרידים! הצילו את העולם! הצילו את ילדינו החפים מכל פשע! הצילו את עצמכם!

מחנות הסגר באירופה, מחנות נוון במדינות שנהפכו לבית־קברות ענקי לששה מיליונים יהודים.

אי מאוריציוס, אי קפריסין ואולי איי השדים ואיי התופת הכינות לנו, קיסרות אדירה, רק את שערי המולדת נעלת במאה מנעולים, ואין מקלט למעוני הנאציזם.

התעוררי בריטניה!

אני תפילה ותקוה, כי אדירת הממלכות לא תמיט קלון על עצמה ועל העולם, כי תפתח סוף סוף, את שערי הארץ לשרידי עם ישראל:

37.jpg

יסוד מושב לחילים משוחררים

38.jpg

ותיקים וצעירים נוהרים מכל צד לעזור בהקמת הנקודה החדשה של החילים המשוחררים על שמו של הבריגדיר קיש.


לבי זועק מרה:

כלום נעקר הלב מקרבך, קיסרות מושלת בימים וביבשות?! על מי סמכת ביום אסונך? על עם ישראל. מי עמד לצדך כבעל־ברית ונתן את מיטב בניו לצבא האנגלי ולבריגדה העברית?

עם ישראל.

והנה נלחמת את בשרידינו, מעפילינו, אשר חטאם היחיד הוא, שהם רוצים לחיות כיהודים וכבני־אדם בארצם, בארץ־ישראל.

ושוב ועדה. נקטה נפשי בועדות. כלום נשמע בעולם, כי בשעה שאדם רואה את חברו טובע, ילך ויועץ, אם עליו להציל או לא?

וכאשר אני סוקר אחור ומתיחד עם כל נשמות חברי הבילוים והחלוצים של כל העליות, יודע אני, כל לא היה הכל לשוא. לא רבותי, שופטים ושוטרים שבעולם.


 

כ. “E pur si mouve”!    🔗

ובכל זאת הסוב תסוב!

בקריאה זו פנה גאליליי התוכן לאינקויזיטורים שלו בשנת 1633, הרשעים שבתקופה ההיא התנגדו לכל חדוש, לכל תחיה והחיאה, ודרשו ממנו, כי חזור בו מהשקפתו המחדשת והמהפכנית.

וכאשר הובילוהו למוקד, קרא:

ובכל זאת הסוב תסוב!

(ובכל זאת האדמה מסתובבת מסביב לשמש!)

כשם שגאליליי האמין בצדקת השקפתו ולא פחד מפני שום איומים, כך גם אנו:

על אף כל המכשולים, על אף כל העלילות ואבני הנגף ששמים על דרכנו בעבודתנו הקדושה, להחיות שוב את ארץ אבותינו, למען תהיה לתפארת העולם ולטובת כל יושביה, תשובתנו היא:

ובכל זאת המשך נמשיך!

39.jpg

אוסישקין בחברת בילוים


40.jpg

מ. מאירוביץ נואם לפני הדירקטוריון של הקרן הקימת


כי מאמינים אנו באמונה שלמה, שתפקיד קדוש נפל בגורלנו, להחזיר את המולדת, את ארץ ישראל, לעם הנצחי המפוזר והמפורד בכל העמים. שום ועדות, שום ספר לבן ושום כוח בעולם לא יעצרו בעדנו, כי המשך נמשיך עד בוא הגאולה השלמה!

41.jpg

אספת הבילוים


וזוהי קריאתי בשמי ובשם אחי הבילוים שכבר הלכו לעולמם אל עם ישראל בארץ ישראל:

מאז עלינו אנו הבילוים ארצה עברו 65 שנה.

סבלנו סבל חמרי, עבדנו עבודה קשה, רעבנו רעב ממש, מחלות שונות, סבל רוחני מלחמה בכוחות שחורים, מתנגדים ויריבים מכל המינים, ומלחמות עם השכנים בני דודנו עברו עלינו.

ברצוני להעלות בזכרוני תמונה קטנה מן הימים ההם:

בחדר צר ואפל אנשים עשרה. הדלף טורד, הרוח מנשבת, אין בגד להתכסות, אין מצע להשתרע, ועוד מעט ואזל הלחם וכסף אין. והאדמה, מה תתן האדמה? והיא לא נחרשה. רעב ויגון, עוני ומחסור לנגד עיני, צלמות וערפל בעתיד. ומה תהי אחרית הדבר? היש גבול לחושך? אי ואימתי יפציע השחר?

הדמעות עולות, חונקות את הגרון……

אל דמעות, בן בילו!….

זה לי שלוש שנים שעבדתי את עבודתי. החורב אכלני והקור הממני. בדמעות השקיתי את מטעי ידי.

אל דמעות, בן בילו!..

אל יאוש, חלוץ!

חלוץ אתה, ההולך לפני המחנה.

ראשון היית וראשון תפול.

ההכרה הזאת תחזקך, כצור יהיה לבך, כי לעמך ולארצך נתת את אונך וכוחך.

אל דמעות, חלוץ העם!

היו רגעים בחיינו, חיי הראשונים, ונמס לבנו מרוב צער. אז חשבנו לרגע קט כי לא נוכל להחזיק מעמד, אבל רק לרגע קט, כי אמונתנו בחזון הגאולה שלמענה עזבנו את הגולה עודדתנו. אמונה זו חשלתנו, לא הרשתה לנו להתפורר, אחים לצרה הננו, נהי נא גם אחים לבנין ויצירה לעולמי עד!

כך חשבנו אנו, בני בילו.

42.jpg

קבוצת בילוים עם אנשי העליה השניה (ביניהם י. שפרינצק)

והיום:

בכל העולם מציף אותנו נחשול של איבה, רדיפה ומשטמה. יש ונדמה לנו, כי כל העולם מעבר מזה ועם ישראל מעבר מזה.

היתכן אחים, כי בתקופה כזאת יתחיל השטן, שטן הפרוד, לרקד בתוכנו?!

היתכן, כי בשעה טרופה זו, שעת הרת הגורל לעמנו ולארצנו, נשכח את תעודתנו ומטרתנו, ונתן למשחית להרוס את בנין העתיד?

אחים, הרפו!

אחים, שכחו את המדנים ואת המריבות!

לא מפלגות מתנצחות אלא עם אחד ומאוחד!

זהו צו ההיסטוריה!

קברות מיליונים של קדושי ישראל זרועים בכל ארצות אירופה. בני הקדושים עלו ועוד יעלו, והם זועקים:

שמע ישראל!

היום לעם מאוחד ומאוגד, מחושלים לחטיבה אחת.

ואז כל אויבי העולם לא יוכלו לנו!

חזקו ואמצו!

“וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים. וידעתם כי אני ה' בהביאי אתכם אל אדמת ישראל אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאבותיכם”.

(יחזקאל כ' מא­–מב).


 

כא. קריאתו של מאירוביץ אל הדור הצעיר    🔗

49.jpg

לבני הדור השלישי לגאולה!

אחים יקרים!

רבים מכם נולדו בארץ הזאת ורבים הגיעו הנה כשהארץ בנויה לפניכם, שדותיה ופרדסיה משתרעים לכל העברים, ישובים יהודים פורחים מקבלים את פניכם ערים בנויות לתפארה וששים רבוא חיים בארץ.

ברצוני להביא לפניכם את דברי הזכרונות הללו של אחד שנשאר יחידי מאותו קומץ הראשונים, אשר באו לרעיון הגאולה מבלי שתעמוד כל הסתדרות לימינם, כשהם בודדים במערכתם והגיעו לארץ מוזרה וחרבה, אשר את אנשיה לא ידעו, את אדמתה לא הכירו וכל נשקם הוא רק ההתלהבות היוקדת בלבם והאמונה בתחיית עמנו בארץ אבותינו.

בעיני ראיתי בדרך חיי הארוכה בארצנו כיצד גדל הישוב הזה. ראיתי שנות רעה ומחסור, שנות סכנה וגירוש, שנים בהם נראה היה, כי הונף הגרזן על הישוב הצעיר שלנו. ובכל זאת, מדי שנה בשנה הלך הישוב ונתגבר, הלך ונתחזק. ארץ־ישראל זאת שבימים ההם ראו אותה הרבה מאחינו כעין חלום רחוק היתה לאט לאט במרוצה הימים למציאות ­– צר ואויב שקמו עלינו מכל העברים לא הצליחו אלא לעכב את גידולנו, ולהאיט את התפתחותנו.

וכשאני מדבר עתה אליכם, אחים יקרים, בימים קשים ומרים לנו פועם בי אותו הבטחון שנרכש בשנים של נסיון וסבל: גם שעת צרה זו תעבור ומפעלנו יצעד קדימה עד שנשיד את מטרתנו כפי שחלמנו אז לפני ששים וחמש שנים.

וזאת ברכתי: "תצליחו בעבודתכם הקדושה באותה האמונה

“הטהורה ובאותה מסירות הנפש שציינו את אנשי ביל”ו

ותעבדו כולכם יחד, שכם אחד, בלי הבדל מעמד

"ומפלגה, עד הגיע היום ונהיה עם חפשי, יושב על

"אדמתו, עם כל העמים אשר על פני האדמה

“שעת הבוקר בוא תבוא, עוד יעלה השחר!”

ראשון לציון ­– יט בתמוז תש’ו

מנשה מאירוביץ

(אחרון משרידי הבילויים)


(פקסימילה זו לקוחה מתוך החוברת שפרסמה הקרן הקימת למלאת שמונים וחמש שנה למנשה מאירוביץ.)


43.jpg

ז. גלוסקין, מ. מאירוביץ ויעקב שפירא


 

כב. סכום    🔗

ועתה, בגיל של 87 שנה, יש לי, כך נדמה לי, הזכות לסקור אחור ולעשות סכום קטן:

ניני הפעוט, בן הדור השלישי לילידי הארץ, יגדל ויקרא את ספרי, וכדרך בני הדור הצעיר, אנשי המעשה, חדורי העוז, אך גם, לצערי הרב, מחוסרי סבלנות, צברים פזיזים, ישאל וידרוש סכום, מעין קציר:

ובכן ניני היקר, ניני היקרים!

כשאני רואה לפני את כל הארץ הברוכה הזאת, מעשי ידינו ממש, פרי זעתנו ודמנו ודמעותינו, הארץ שנהפכה ממדבר לגן פורח, ועתה הולך ונהפך גם הנגב לארץ נושבת, יודע אני, אחים, כי הגדלנו לעשות. לא מדן עד באר שבע, אלא ממרגלות החרמון ועד גבול מצרים, לבי נמלא על כל גדותיו ויש לי ההרגשה הכנה:

עמלנו לא היה לשוא!


44.jpg

תלמידי ביה"ס “כרמל” מתל־אביב מבקרים את אחרון משרידי הבילוים.


ואתם, נינים, כלום תפקפקו אף לרגע קט, כי כשם שאנו עבדנו וסבלנו למענכם, אתם סובלים ועובדים למען הדורות הבאים? ולא תנתק השלשלת לעולם!!!! דור הולך ודור בא והארץ, כלומר ארצנו, לעולם עומדת! היינו קומץ קטן, כעבור כמה שנים גדלנו ופרצנו ימה וקדמה, צפונה ומזרחה, היינו לששים אלף, ואני הישיש, זכיתי לראות במו עיני ששים רבוא, והמטרה: ששה מיליון!

הדורות הבאים יזכו לכך! זהו סכומי וזוהי אמונתי.

45.jpg

צנשה מאירוביץ מוסר את לפיד המכבים במרוץ תש"ז


מ“בילו” עד ו“יעפילו”

בכל דור ודור העפילו היהודים לעלות ארצה: רבי יהודה הלוי, הרמב“ן, מהר”י קארו, ר' משה קורדיבורו, ר' ישראל בעל שם טוב ועוד. אנשי בילו היו מעפילים, ובכל זאת דומני, כי תקופתנו אנו, התקופה העקובה מדמנו שנשפך כמים ארצה על לא עול בכפנו ובעקר שנות 1940־46, ראויה להחרת בדברי ימי עמנו כתקופת המעפילים.

העפילו ויעפילו עד אשר ישובו בנים לגבולם.

46.jpg

הבארון הזקן


47.jpg

מצבת הבארון

48.jpg

מנשה מאירוביץ בן השמונים ושבע


 

מכתבים    🔗

מכתבים לממשלה

11.12.1922

ללורד אלנבי בשם התאחדות החקלאים

כבוד לורדותו!

לפני חמש שנים כבשו צבאותיה המהוללים של אנגליה, תחת פקודתו המזהירה והנבונה את הארץ הקדושה הזאת וישחררוה, תוצאות הכבוש ההיסטורי הזה היתה החלטת העם האנגלי לכונן בית לאומי ליהודים בארץ הזאת תחת שלטונה של בריטניה הגדולה, בית לאומי שהוכר אחר כך על ידי כל עמי העולם. בכדי להנציח את שם כבוד לורדותו, רשמנו, אנו האכרים היהודים בארץ ישראל את כבוד לורדותו בספר הזהב של העם היהודי. ומתכבדים אנו לצרף לזה את התעודה המתיחסת לכך.

הסכמתו לקבל את התעודה הזאת תחשב לנו לכבוד גדול והזכר תזכיר לנו תמיד את זהר פעולותיו.

והנני ברגשי כבוד עבדיו הנאמנים

הסתדרות החקלאים

מ. מאירוביץ


תשובת הלורד אלנבי (באנגלית)

קהיר 28 דצמבר 1922

מ. מאירוביץ

אדוני! הנני מתכבד בזה להביע לכבודו תודה רבה בעד מכתבו מי"א בדצמבר בצרוף התעודה המרשימה את שמי בספר הזהב של הקרן הקימת לישראל, אכיר לו טובה אם יואיל למסור לאכרים היהודים בארץ ישראל את הוקרתי העמוקה בעד הכבוד אשר הנחלתם לי בזה.

והנני ברגשי כבוד עבדו הנאמן

אלנבי, נציב עליון

12 לחדש מאי 1920.


מר מאירוביץ, מושבת ראשון־לציון

א. נ.

נצטויתי על ידי הוד מעלתו הנציב העליון להודיעך שהוד מלכותו הואיל ברוב טובו לכבדך באות הכבוד של "חבר לממשלה הבריטית״

Member of the British Empire

הוד מעלתו הנציב העליון יקרא אסיפה בבית הממשלה בשעה 8.15 בבקר, ביום השלישי לחדש יוני, 1921, יום הולדת הוד מלכותו, והנך מוזמן להיות נוכח בכדי שהוד מעלתו הנציב העליון ימסר לך בידיו את אות הכבוד שכבדך בו הוד מלכותו.

בכל רגשי הכבוד הנני עבדך הנאמן,

(חתימה בשם המזכיר הממשלתי)

נא לענות ולאשר את קבלת המכתב.


משרד הנציב העליון ירושלים

11.11.21

לכ' הא׳ מנשה מאירוביץ, ראשון־לציון.

אדוני, נצטויתי ע״י הוד מלוכותו המלך להגיש לאדוני את תעודת אות הכבוד של קצין האורדר המצוין מאד של הקיסרות הבריטית.M. B.E.

והנני, אדוני, שלו באמונה,

(הרברט סמואל) נציב עליון


משרדי הנציב המחוזי, מחוז הנגב — יפו

מספר 268

יולי 1927.

לכבוד הא׳ מאירוביץ מ.ב.א. ראשון־לציון

א. נ. הוד מעלתו מנהל עניני הממשלה מתכבד להזמין את כבודו להיות חבר בועדה שתתאסף בכדי לתת הצעות בנוגע להטבת ההכנה של ענבי־מאכל והוצאתם אל השוק.

הועדה תתאסף ביפו ואני אהיה היושב ראש.

ולזאת אתכבד לבקש את כבודו להיות נוכח באספה הראשונה שתהיה במשרדי ביום השלישי 19 ליולי 1927 בשעה 11.30 בבקר.

בכבוד רב,

ד. א. ה. קרוסבי


Government of Palestine, Jerusalem.

1923 מרץ 25

מר מאירוביץ היקר!

הנני מודה מאד לכב׳ על מכתבו, נצטערתי מאד שלא ראיתי את כ׳ בשעת בקורי בראשון־לציון — אני אשמור תמיד זכרונות נעימים מבקורי במושבתכם וכן את טוב לבם ומדת הכנסת האורחים שהראו לי תושביה.

הנני מאחל לכב׳ מעומק לבי הצלחה ושגשוג ומי יתן וכל מאמצי היהודים להקים בית־לאומי בארץ זו, יוכתרו בהצלחה כמאמציכם אתם בראשון.

נא למסור את ברכתי פרידתי לידידי הרבים שבמושבה

ברגשי כבוד והוקרה

וינדהם דידס

מכתב הזה כתוב באנגלית ובעברית

No. 5 The Palestine News ~ Cairo

מס. 183


למר מאירוביץ היקר!

חושב אנוכי, שכ׳ טעה בכונת מכתבי מס. 136 מיום 31.5.18 התכונתי בדבר שם, שבאתי עם דר׳ ווייצמן בשיחה שעל ידה הוסרו כל המכשולים בדרך הוצאת ההוספה הספרותית לאור. בהיות שמאמריו חשובים מאד אין להדפיסם בהוצאה העברית הרגילה, כי אם למסרם למר בן ציון ההוספה.

בכבוד רב,

הרי פירי גורדון — לויטננט קולונל — עורך צבאי

No. 6 The Palestine News ~ Cairo

מס. 330


למר מאירוביץ היקר!

א. נ. אודה לכב׳ בעד הפרטים של הועד החקלאי שישלחו למושל הצבאי ביפו. בבקשה לכבדני במאמרו על "גידול הגפן בא״י״ חושב אני כי יהיה אפשר להדפיסו בהוצאה העברית והאנגלית — ויכל להיות גם בהוצאה הערבית. — ה״השקפה החקלאית״ שלו הביאה הרבה עונג לקוראים הצבאיים ואני מקוה כי ימשיך בזה גם להבא.

הרי פירי גורדון — לויטננט קולונל — עורך צבאי

2.7.18 G.H.B.


משרדי הנציב המחוזי, מחוז נגב, יפו.

מספר 2268 11 ליולי 1928

לכבוד הא׳ מאירוביץ מ.כ.א. ראשון־לציון

א. נ. אתכבד להודיעו שהוד מעלתו הנציב העליון בקשנו למסור לכבודו בתור חבר ועד משלוח הענבים, את תודת הוד מעלתו עבור השתתפותו בהכנת דין וחשבון בעל ערך ומענין. והרשיתי להגיד לו כי דין וחשבון זה יקבל תשומת לב גדולה של הממשלה.

בכבוד רב סיר קמפבל

הנציב המחוזי, מחוז הנגב


לכבוד ה.מ. המזכיר האזרחי לממשלת ארץ ישראל

סיר וינדהם דידס

ארמון הממשלה — ירושלים

ה.מ. הנני מצטער מאד שמסבת מחלתי לא היתה לי האפשרות להפרד מכבודך בשעת בקורך בראשון־לציון. מוצא אני לחובה למסור לך מלים אחדות טרם עזבך את הארץ. בשמי ובשם הישוב החקלאי העברי כלו, הקרוב כ״כ אל לבך. לא פעם היתה לי ההזדמנות להוכיח על יחסך הכי טוב והידידותי ביותר אל עבודתנו בארץ, הרגשנו תמיד את השתתפותך הערה בשמחתנו ובצערנו. ברגעים רצינים מאוד מצאנו בך תמיד את הידיד התומך והעוזר. מרגישים אנו שאתה משוכנע שמטרתנו היא טהורה, קדושה וחשובה, שמעולם לא חשבנו על פגיעה ונגיעה בזכויותיו של מי שהוא בארץ, כי שאיפתנו היא רק תחית ארצנו בכדי להגיע על ידה למטרתנו הקדושה בנין ביתנו הלאומי, שאישים גדולים ומפורסמים בעולם, ואתה סיר נכבד, בתוכם, מכירים בזכותנו זו. —

ובשעה שאתה עוזב את עבודתך ואת ארצנו, רוצים אנו להאמין שהבא במקומך ימשיך את עבודתך ברוחך, בטוחים אנו שבשובך לארצך ולמולדתך תשמיע את קולך באזני גדולי עמך, העם הבריטי בכל הזדמנות ותספר להם מכל מה שראית בזמן שהותך אתנו, הנני פונה בזה אליך, אדוני הסיר בבקשה לקבל את ברכתו בשמי ובשם התאחדות שיש לכבוד לעמד בראשה, שתזכה לחיים ארוכים, בכדי שתמשיך את עבודתך הפוריה לטובת ארצך ועמך הגדול ובכדי להגשים את הרעיון הנשגב: בנין בית־לאומי עברי בארץ־ישראל, רעיון שאתה נושא בחובך באהבה ובכבוד.

והנני מכבד כערכך הרם, הנאמן לך

ראש התאחדות האכרים העברים בארץ ישראל

28.2.1923 י. מ. מאירוביץ


מכתבים ממוסדות ואישים


ב״ה ראדום ב׳ ט״ו תמוז תרמ״ב

הבן יקיר לי, התורני, משכיל ושלם מ׳ מנשה בר״צ מייעראוויטץ, ישימך אלק׳ כאפרים וכמנשה ויתברכו בך.

מכתבך מן י״ב דנא הגיעני ש״ק. שעבר, צר לי מאד על אשר לא ראיתיך טרם נסעך מאתנו. יתן ה׳ ונזכה לראות איש את פני רעהו באה״ק בקרוב. מוסגר פה מכתב להד״ר הנכבד הא׳ הערצבערג ונא, אהוב נפשי, מוצא שפתיך יהי׳ קדוש לך, לבל לשלח יד ולמעל מעל כל שהוא חלילה בכל דבר הקדוש לעמנו, והיית כמופת לרבים בחכמתך ואמונתך וה׳ ישלח מלאכו לפניך להביאך לשלום אל מחוז חפצך ויהיה עם פיך ויכונן את מעשי ידיך ויבחר למענך המקום והפעולות היותר טובות ונאותות להצלחת עמנו ולהטבת הארץ.

תיכף בבואך לארץ הקדושה תכתב לי משלומך ומקום מושבך, למען אדע אנה לכתוב לך. המכתב תשלח לווארשא על האדרעססא הידוע לך: נאלעווקי האטעל ווינעדיג.

הנני ידידך ואוהבך המברכך בשלום. והצלחה רבה

שמואל בהרב מוהר״ל מהולבר.


אודיסא ניסן, תרמ"ג

מאירוביץ יקירי!

לא יכלתי להוציא את קול־הקורא שהבטחתי לך, לטובת הבלו״יים, מהסבה שה״ראזסוויעט״ חדל לצאת ול״רוסקי יעברעי״ אין לי שום רצון לפנות. אחד מהפובליציסטים שלנו, הרוצה לכתב את תולדות המושבה הראשונה בא״י, פנה אלי בבקשה שאתן לו את החומר הדרוש. אבקשך שתואיל לשלח לי את כל הידיעות וביחוד צין נא לי את שמות חברי הבי"לו, שגמרו בתי ספר — סטודנטים, גימנזיסטים וכו׳ — הנמצאים עכשיו בראשון לציון.

הנני מחכה לתשובתך עם ידיעות משמחות.

ברגשי כבוד ויקר

מ. ל. לילנבלום.


Paris, 14

18.VII 1925

אדוני היקר והנכבד,

תודה לך על מכתבך הנעים. לו לפעמים קרובות שולח לי הקב״ה שמחה כזו ששמחתי בקראי אותו. מכבר חשבתי לפנות אליך בבקשה, כי תכבד את עמודינו בהשתתפותך; הלא אחד מתלמידיך גם אני — רק מתוך מאמרי ה״סטארי פלשתינץ״ נודעה לי הארץ החיה בפעם הראשונה. אלא שפחדתי — שמא לא תרצה להשתתף בעדת רשעים. עתה מתביש אני, ואתך הסליחה: צריך הייתי לדעת, כי אין קטנות זו בנפשך, וכי תעמד עם כל אלה שמטרתם אחת. שלח נא לנו את מאמריך, בכבוד ובששון נתן להם מקום בראש גליונותינו.

היה שלום

מוקירך ומכבדך

ז. זבוטינסקי


לכב׳ ה׳ מ. מאירוביץ

ראשון לציון

תודתי ל״מזקני־הישוב״

בחוברת שלי ״על שיטות התישבות היהודית״ שהוצאתי בשנת 1899 בפסיבודונים ״בן דוד״ יבול ״מזקני־הישוב״ למצוא אותן המסקנות ההגיוניות שמציתי מרעיונותיו על הלקויים והמגראות של התישבות פילנטרופית.

כבר אז יצא ״מזקני הישוב״ מזוין בידיעותיו והשכלתו החקלאיות נגד השיטה האחד־צדדית של גדול גפנים גרידא והביא הוכחות מכריעות לטובת משק מעורב, הצורה היחידה המתאימה לכחות היצירה של משפחת האכר ולצרכי חייה. — עברו 45 שנים ובישיבה חגיגית למלאת 15 שנה ל״קרן־היסוד״ אנה הגורל לידי להכיר במאירוביץ את ״מזקני־הישוב״ — לא רק על ראשו אלא גם על ראשי הלבינו השערות וחלק מהם נשר, אולם רגש הכרת הטובה לבעל אותן הכתובות, שקראתי וחזרתי וקראתי בתשומת לב מאומצת בימי נעורי, לא נמחה מעל לבי.

בפגישתנו הנזכרה הבעתי לו בעל־פה את רגשי הוקרתי ותודתי אליו, והנני מאושר להביע לו בהזדמנות זו את רחשי תודתי גם בכתב.

ירושלם 8 נובמבר 1935

פרפ. ב. ברוצקוס


אגודה שתופית של כורמי ראשון לציון וזכרון־יעקב

אדוני היקר מר מאירוביץ!

״זכור ושמור״ אלה הם המלים שכבודו קים במשך יותר מיובל שנים בעת התעוררות, כאשר צעירי האוניברסיטה פנו לבם אל ארץ־ישראל, קם כבודו ובא לארץ, הרס הגשר בינו ובין הגולה, ומאז שומר הוא על העיקרון הציוני שומר אמונים להארץ מעורר את הצעירים שבאים פעם ליאוש ומחזק את הבונים, התאחדות האכרים ואגודת הכורמים חיבים לו תודה מיוחדת עבור כל האומץ והאנרגיה שפזר בשנות המלחמה הקודמת אצל השלטונות לקיום המושבות. — היו ימים שרק במרצו הצליח אצל התורכים לשמור על הכרמים והיקב ובמלאות לו שמונים שנה מתפללים אנו שיהיה להישוב עוד שנים רבות מורה דרך וסולל נתיבות.

כל הכורמים שלנו משתתפים בשמחת הישוב ומאחלים לו חיים ארוכים ופוריים.

בכל הכבוד ובברכה

יעקב שפירא


הבעת תודה

הנני מביע בזה את תודתי העמוקה למוסדות ולאשים אשר נתנו את ידם כדי לאפשר את הוצאת הספר ״מבילו עד ויעפילו״.

ספר זה שידידי היקר יצחק סלע, טרח כל כך הרבה בכתיבתו ועריכתו (כמובן על פי כתבי, ספורי והערותי) במשך חדשים רבים. הוא ״ספר הצוואה״ שלי, מעין אמירת דברי פרידה לדור הצעיר המעפיל והבונה והממשיך את חזוננו: ארץ ישראל לעם ישראל!

יבואו על הברכה לשכת הקק״ל, המועצה המקומית של ראשון לציון, מערכת ״דבר״ ואלמנתו הכבודה של ר׳ דוד יודילוביץ׳ אשר העמידו לרשותי את אוצר הגלופות שלהם.

בכבוד רב

מנשה מאירוביץ

(אחרון משרידי הבילוים)



  1. עיין בתוספת  ↩

  2. עין בתוספת.  ↩

  3. כך במקור. (הערת פב"י)  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48467 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!