רקע
יעקב הורוביץ
צרור מכתבים

אילו היה מישהו מעוניין באוצרות של מכתבים… והיכן תמצא אוצרות יקרים של נפש האדם אם לא במכתבים, כשהיד רושמת מה שהפה הביישן הזה סתם, מכתבים מידיד לידיד, מאוהב אל אוהבת, מהנפש היוצאת מגדרה לזכר בת-זוגה, אותם מכתבים שבמידה שגדלים והולכים המרחקים בין הדבקים, במידה שמתרבים ומתגברים המכשולים לחליפת-דברים מפה לפה או אפילו מיד ליד, במידה שהלב המפרפר נעשה חצר-מטרה לחיצי חששות מכל המינים… אותם מכתבים, הסופגים כל כך הרבה דמעות, המתמעכים מקריאה נשנית וחוזרת, הנשמרים קרוב ללב…. אילו היה מישהו, כאמור, מעוניין באוצרות כאלה, אם כדי לברר לעצמו מי הוא ואיזה הוא האדם בעולם, ומה ערך לו, ומה הישג הוא יכול להשיג, ואם כדי לברר זאת לאחרים, לכל אותם אחרים, המשקעים את עצמם בכל מיני שערים של “הישגים כבירים” בלי כל קנה-מידה בשביל טיב ההישגים האלה והפועל יוצא שלהם… אילו היה איפוא מישהו מעוניין באמת באוצרות מכתבים כאלה, וודאי שלא היה פוסח על קופת המכתבים של… של מי? מהו בעצם שמה של בעלת המכתבים, אן או שמא שרונה?

אכן אן זו, הלא הספיקה כבר לחרוג מן המסגרת המוסכמת שלה, וכמעט לשכוח מה שהיא חייבת לחברה שלה, למעמד בית הוריה, ואף לכבוד העצמי שלה, עתה היא קוראת במכתבים הללו, הופכת והופכת בהם, עד שהנייר משתחק, והאותיות מתחמקות והדיו מתמהלת בטיפין של דמעות, פשוט כאילו אין שום הבדל בין בת טובים מיקירי קרתה ובין איזו נערה מסכנה, שאין עמה לא ייחוס אבות ולא ייחוס של עצמה, ואפילו היא מזיעה בעבודתה כאלף חמורים, אין לה שום ושום סיכוי או כאיזו נערה אחרת, בארץ רחוקה של רומאנטיקה, תהא זו בת טובים, או לא כל כך טובים, תהא מה שתהא, והנה היא הוגה במכתבים שנתקבלו ממנו, הנה היא מכווצת אותם בידה, את כל חייה היא מכווצת… זהו.

והנה כמה מהמכתבים הללו:


 

א    🔗

יקירתי, אינני יודע אם תסלחי לכותב, סוף-סוף אין הצדקה לנסיעה פתאומית זו שלי, כאילו ברחתי. אלא שאת ודאי מבינה, כי אין זה מסע של תענוגות. אמנם יש סבורים ולא רק לגבי שניים כמונו, שבפרידות יש משום מנהג עולם תמולי שמתפורר ויש להשליכן אחר גו, אבל אני, אני את סליחתך אני מבקש. יש הבזים לכל מיני סנטימנטים זעיר-בורגניים ומשתדלים להאמין, כי התקשרות נפש בנפש אינה בעיצומו של דבר אלא זמנית, הזדמנות מקרית, כלומר שיש בזה משהו חיצוני ולאו דווקא כורח פנימי. אבל אני, לא משום כך לא נפרדתי ממך. ייתכן שלא האמנתי כל כך בחסינות הנפשית שלי. באמת, כמה מגוחך הוא להתוודות פתאום ולגלות דברים, שמעולם לא עלו על הדעת שעה שאפשר היה לשוחח כל כך הרבה. אלא, אולי הסוד הוא, שלכתוב קל יותר. ובפרט כשאינך יודע אם המכתב אמנם יגיע אל מי שהוא מכוון אליו. ואפילו יגיע, הרי בכתיבה אין משום אותה נחשלות שבפה, אין כל כך הרבה מעצורים מפחידים ואין אותה המנעות-מתוך-כוונה מגעת בגורל הפרט, משום הגורליות הכללית, משום ספינת צאן אדם, המיטלטלת מן העבר המעורפל אל עתיד מעורפל פי כמה… ויתכן כי טוב הוא דווקא, שכל אנשי שלומנו חישלו את עצמם לבלתי הפנות לרגשות מסוג זה. שכן כיצד יהיו דרוכים לתפקידם ולא ייכשלו בהסתער עליהם סערות-לבב כאלה?


 

ב    🔗

יקירה מאד, העודך זוכרת את שיחותינו על החיים, החיים הללו, שלנו ושל אחרים? על התקופה שבסוף המלחמה “הראשונה” ולאחריה? היו שהאמינו כי הנה נס יתרחש. היתה התעוררות לקראת “פלא-צדק”, “פלא-עתיד” “פלא-חידוש”. כי הנה הבינו פתאום רבים רבים, כי בהווה היכה הרקב, ואותו יום-מחרת שהלבות ערגו אליו, כאילו צריך היה להביא את הגאולה, כלומר את האושר לאדם. הכוונה, הגם שלא שללה את האושר הפרטי, היתה בעיקר לכלל, לכינון איזו רוח כל-כללית, לשיגשוג הנפשי-הכללי של מין האדם. הלא אפילו רואי השחורות המושבעים האמינו בימים ההם, כי סוף-סוף מתבשל והולך “משהו טוב יותר” בעולם. אלא – דין חלום זה כדין שאר החלומות. כל הבחורים הללו שנסחבו לשדות הקטל, שמתו, ואם למעשה לא מתו כולם, ונשארו מהם לפליטה, הרי אף אלו נתנסו בכמו-מיתות של פחדים וזיהומים, שיש והם גרועים אפילו מהמוות – והם האמינו פתאום באחריות של הכלל כלפי הפרט, וגם של הפרט כלפי הכלל, תמימים שכמותם! הלא אותו דור של זקנים שבימי פורענות התחבאו במאורותיהם, ממשיכי מסורת היצרים הרעים ההם שהביאו למרחץ הדמים האיום, לא משום שהיו דווקא אנשים רעים או מושחתי-מידות, אלא משום שלפי השגתם כזה הוא עצם החיים וכזאת היא דרך החיים ואין שום אפשרו לשנות כאן משהו – אותו דור זקנים הגיח שוב לאורו של עולם והצליח עד מהרה לעשות ברוח “המסורת מדור דור” את כל החלומות פלסתר ולהחזיר את “מלחמת הקיום” של האדם למסלול הקודם… הם אשמים שאני, וכל האחרים, נמצאים אנו עכשיו כאן, הם שהרחיקוני מזיו עיניך, שרק עתה אני מתחיל להבין כראוי מה פשר הסוד הטמון בהן, ומה כוח אדירים אפשר לשאוב מהן, וכיצד צריך להסתכל בהן אדם, שבכל מאודו רוצה, כי עולם זה שלנו יהיה אחר…


 

ג    🔗

נשמתי, אינני יכול שלא לבשרך, כי הנה נתברר לי בהחלט, שגם אדם כמוני לא ייתכן שלא תהיה לו בת-זוג מאורשת כדין וכדת. סוף-סוף גם לטיפוס משלנו, מין חייל שגמר אומר לעמוד על משמרתו תמיד, יש לו מיני רגעים למחשבות כאלו. כלום נאמר שאלו הם דווקא רגעים של “חולשת הדעת”? הרי אמרנו, כי אין אני מין טיפוס, הנמשך לבדידות, והינזרות, ולא עוד אלא שאנו, המאמינים בחדש בקרוב יבוא, בחיים חדשים, צריכים להיות דוקא מליצי יושר לכל צורה של התקשרות והדבקות שיסודה אמת, אפילו צורה זו היתה מקובלת באותו עולם ישן, שאינו לפי רוחנו ושאנו נלחמים בו עכשיו. הייתכן להחרים כל מה שהמציא רוח האדם לפנינו, את הישגי המדע, את פיתוח כלי-הקיבול הרוחניים שלנו? ומדוע נדחית דווקא האהבה לקרן-זווית? ולא רק שאין אנו מחשיבים אותה כערובה נאמנה לעתיד מאושר, כביטוי הרגש האנושי הצרוף מכל צרוף, אלא שכל “השוגה” בה, מיד דבק בו איזה פסול ועוד זאת! ייתכן שמכתבי זה לא יגיע לתעודתו, אף ייתכן שיפול לידיים בלתי נאמנות, מי יודע? אף ייתכן שפלוני, שהבטיח להעבירו למקום שממנו יוצא הדואר לא יקיים מה שבטיח, אף-על-פי-כן מה נפלאה היא ההרגשה, שהנה בכל זאת אולי יגיע לידיך, ואת הוגה בו, והדברים נכנסים ללבך.. אבל אילו בטוח הייתי שאמנם כן הוא, מי יודע, שמא לא יכול הייתי “לשבור את חותם השפתיים” ולכתוב מהרהורי לבב, ולכוון אליך כל כך הרבה כוונות על גבי נייר מעוך זה… מכל מקום, במקצת הוקל לי, טוב שסוף-סוף נפתח במקצת פי ולוא אך על גבי נייר…


 

ד    🔗

אור חיי, יש ואני מאושר גם כאן, אל תכעסי, אבל זוהי אמת לאמיתה. הנה מה טוב לשמוע מפי אחד איכר זקן, שלמראה כל החורבן שעשו זדים בביתו ומשקו, הפליט רק זאת: טוב למות בעמידה מלחיות תוך כדי כריעת-ברכיים! את מבינה? הוא גילה פתאום את האמת, אחת האמיתות של נפש האדם. ולעומתו – פלוני שבוי, קצין שחור, ולא לפי מראה פניו דווקא, הוא שהתגנדר כי הצליח להמית באפריקה שני אריות ועשרה ילידים – השומעת את, אריות וילידים בנשימה אחת ובהריגה אחת! יש איפוא חיות אדם, כנראה שרידים של הורגים מקצועיים-לתיאבון מאותם ימים מקדם. והמסקנה? אומרים חינוך חדש, חינוך משלנו, אבל… לא, לא אבוא להקדיר עתה את רוחך מדי. מוטב שאספר לך משהו על אותו ברנש בילי, אחד זקן מהחברים שלנו, שבזמנו שום עבירה לא היתה, כנראה, פלילית למדי בעיניו, בשיקגו או בסן-פרנציסקו או בכל מקום שהתגלגל לשם, והנה גם הוא כאן. הוא אומר, כי נמאס לו לראות כיצד נוהגים אדונים מסוג ידוע. סוף-סוף – אמר – יש גבול לסבלנותו של אדם כמוני. חיתוך-דיבור כזה, מצא כל כך חן בעיני, נא אל תתפלאי, עד שנשקתיו. באמת. הוא בחור כארז, חבל רק שהיה הכרח לקטע את רגלו. אבל טוב לו גם כך, כי טוב יותר – אמר – שקברו רק רגל שלי ולא את כולי. ומי יודע אם לא היו קוברים את כולו אלמלא שניים, ודווקא יהודים, שהצילוהו בחירוף-נפש. אחד המצילים נפגע ומת. זה היה כזה חלוש, חייט יהודי מפולין, שחלם כי הנה כפי שאומרים “קרובים ימות המשיח”. יש ואני חושב, סוף-סוף עם זה שנתן נביאים לעולם, כלום סתם מקרה הוא? והמציל השני, מנדל שמו, ועוסק בסוסים, ומארץ-ישראל בא… אבל עליו בפעם אחרת בקיצור דעי לך כשרק נסלק, כמו שאומרים כאן, את החשבון, מיד נתראה, וזה וודאי יהיה בקרוב המאמינה את?


 

ה    🔗

אהובת נפשי, (סלחי נא את הפתיחה הנמלצת, אבל כרגע אין בה אפילו טיפה אחת של מליצה), אם מכתבי לא הגיעו אליך, דעי כי אני איני אשם. נקודה. ועוד זאת: יש ואני מצטער שנסעתי. גם ממך אני רחוק וגם לי לעצמי לא עזרתי. האמת, לא מצאתי כאן את הריגוע כפי שקיוויתי. אמנם יש מומנטים נשגבים, מרוממים – אבל רק מומנטים. הנה פתאום כאילו משליכים בני אדם מהם והלאה את מטות-הסדום שלהם, את צרות-העין של אני הקטן, את מארת “אני ואפסי עוד”.. אבל יחד עם זה… אמנם יש ויש להבין, כי אנו נמצאים כאן בשדה ההתקפה של רעיון המוכני על נפש האדם. תארי לך, שאותו קצין שבוי, מטומטם שכמותו, אינו יודע להסביר למה הוא, בעצם, ממטיר אש והרס מכלי המוות שלו. מה המניע שלו? פקודה! הלא הוא כנמלה. כלומר הפרט אבד, יש רק חשיבות לגזע, ולכן אם יידרס או יימעך איזה פרט – מה בכך? העיקר קיום הגזע… וכל זמן שמלכת הנמלים הללו קיימת ומסוגלת להטיל ביצים חדשות, אין כל חשיבות להשתלשלות העניינים האחרים. אגב: הראית אי-פעם כיצד נזעקות נמלים אלו, אני מתכוון לאמיתיות, בלי השמעת כל קול, כי אין להן מכשירים בשביל כך, כאילו איזו הכרה קיבוצית שולטת בהן, כאילו איזה מקלט רדיו אורגאני צמוח בגופותיהן וקולט את הפקודות… כלום יש לומר, שכך נזעקות גם נמלי-אדם למלאכת ההרס? וכיצד לחיות בעולם כזה, אני שואל. וכלום יש הכרח לוותר על המיוחדות הנפשית לטובת האל-נפשית הקיבוצית אפילו אין היא מכוונת דווקא לחורבן? והרי חלמנו על האדם החופשי שלא רק שאינו פורק את עול הכלל, אלא דווקא מקיימו ומשכללו, אבל מתוך הכרה אישית ובחירה חופשית, ולא משום כפיה כמנהג נמלים. כלומר פיתוח מאומץ של כל סגולות הפרט מתוך אמונה שיוכל לשמש חוליה מועילה לכלל. הרי אנחנו מאמינים באדם, אנחנו שמים את כל מבטחנו בעתידו, ואילו אם מדכאים את הפרט, הרי כופרים בטבע אנוש, בכושרו הביולוגי של האדם למצוא מכוח עצמו צורות חיונה חדשות, להשיג הישגים רוחניים ולכבוש עולמות מופלאים… ברור, כל דרך אחרת יש בה משום התאבדות.

ולא רק אני. רבים הם המאמינים כאן אצלנו. הלא כאן כמין קיבוץ גלויות של האדם, צרפתים, נורווגים, צ’כים, יהודים, כל הדון-קישוטים לרעיון חירות האדם. וכאן אתה למד לדעת, שאמנם אפשרית היא אחווה בין אדם לחברו וייתכן שתהיה חזקה יותר מכל הפירודים שבעולם. אבל יחד עם זה אתה רואה כאן גם טיפוסים אחרים. יש כאן מה שקוראים פנקסנים של המצפון… יתכן, שיש הכרח בכך, הלא סכנת הריגול היא סכנה ממשית מאד אצלנו, אבל כיצד אפשר לתאם יחדיו את מאור השמש ואת אור הנפט?

אגב אור הנפט, היה כאן גם איזה טיפוס אמריקאני, כפי שאומרים כאן, סטיב קוגן שמו. מין פרצוף מפולפל שאינו טומן ידו בצלחת. ובילי אומר, שבימים שנהג עוד להתאגרף, היה סטיב זה מנג’ר שלו. כיצד נתגלגל זקן אשמאי זה לכאן? והנה גם אצלו צפה ועולה פתאום נימה זו של חברותה, כלומר נאמנות לחברים לעילא ולעילא. אם לשאול אצלו מה הסיבה שגלגלה אותו לכאן, וודאי שהיה מתבלבל ומסביר באריכות לשון, כי הספרדיות החמודות הללו, הקשקשנים הללו שלהן, והעיניים הלוהטות שכל כך מושכות… אבל הנה אף הוא עשה להצלת בילי. כלומר, קם ועשה מין פעולת הסחה. אחר שנתגלה מחבואו של הפצוע ובהפגזת המקום נמחץ אותו טיפוס יהודי מפולין, הוא פשוט הבעיר איזו בקתה חרבה-למחצה, אשר מלבד איזו איזבלה לוהטת, שהיה כרוך אחריה אותה שעה, היו בה גם כמה “צעצועים” – וכך נטרד מן העולם. אם באחד הימים יזדמן מי שישאלך על סטיב קוגן, מי שהיה אי-פעם פקיד דואר אמריקאי ובעיקר שם עיניו בקלפים – את יכולה לאשר בבטחון גמור, שאל גווייתו המפוחמת קברנו כאן בכבוד צבאי. אני מסיים, עלי לצאת למשמר ייתכן שלא אראה כלום בשחור הלילה, שאני מפליג לתוכו, וייתכן שיתנצנץ לפני משהו, שיזכיר לי אותך… בזמן האחרון יש ואני מטה אוזן לאמונות טפלות, וכאן אומרים ילידי המקום, כי אם הנכסף אליך אוהב אותך באמת, יש והוא כאילו מצטייר לך בשעת סכנה… ולכן, יקירתי, להתראות…


 

ו    🔗

עולמי, כמעט על הכל כתבתי לך, כמעט. משום שעל העולם שאני מאמין בו עתה, לא כתבתי. ראי, אחר כל השפלות הזאת, כל מעשי הנבלה, כל האכזריות הבהמית, הטירוף האיום הזה, – הרי אי אפשר שלא יקרה משהו. כי אם יש שורש הרע, שמתבשל עכשיו, ועולה למעלה ראש, ומגיע לשיא כפי שלא היה כמותו מאז – הרי אולי זה סימן, כי כל מה שגדולה יותר הפורענות, כן קרוב אולי יותר סופה. הנה מעשה בבחור, שמעולם לא הייתי מאמין, כי דווקא הוא יהיה מסוגל לכך. עודך זוכרת את פרשת בילי והצלת חייו, ואותו מציל שלו, הבחור היהודי הלז מפולין, שהיה חדור איזה הכרח לעזור לכל מי שצלם אלוקים לו – האין בזה משום איזה אות בשביל כולנו? לשון אחרת: כלום אין גם את סבורה כך ומה היית אומרת, אילו היה מופיע לפניך לפתע פתאום אותו טיפוס של סייס, ממש מסוג כזה, והנה…את מבינה, מין בוטלגר או סתם פושע, אמריקאי או אפילו צרפתי, לעולם לא יהפוך עורו, כזה ראה ואמור אמן! ואילו מנדל זה? כזה רחב ובעל שרירים, ומכה שלו וודאי נאמנה, ואפילו סכין וודאי מצויה אצלו בשעת הצורך. אפשר להאמין שהסוסים מתרגלים אליו על נקלה. והנה מתגלה לך לפתע שאף הוא השתתף בהצלתו של בילי, ועוד איך! אותו יהודי סנטימנטאלי שהציל ומת, ואותו יהודי מגושם מארץ-ישראל – כאילו שני ניגודים, ואף-על-פי-כן כאילו עושים יחדיו משום שהם מצווים לעשות כך על-פי איזה צו נסתר…

ועוד עלי לספר לך, על חלום מוזר שחלמתי. הנה בית-מרזח. ואותו ספרדי שהוא בעל בית-המרזח, הוא מין חוקר המתחקה על המצפון, ובחברתי בילי אמריקאנו ומנדל הסייס. ופתאום מתקרב אלינו אותו מרזחן ומראה לנו פתק כתוב וחתום בגושפנקה לאמור שהוא, המרזחן, מוכרח למות. וכיוון שהגושפנקה היא גושפנקה של ממש, מיד אני קם והורג לאותו בעל בית-מרזח. אלא בעשותי כך אני מרגיש – וזה מוזר בעיני אפילו בחלום – שאין לי כל רשות לנהוג כך, על אף הפתק והגושפנקה, על אף כל הפתקים וכל הגושפנקות שבעולם. אבל כיון שהמעשה נעשה, וכל החרטות באות כידוע רק במאוחר לא היתה לי ברירה אלא בריחה בהולה. ואני נודד. עיר, סמטאות, והנה איזה קצין בלוויית שוטר, מחפשים אותי. למה פירפורים מיותרים? החרדה התמידית – היש גרוע ממנה? אני ניגש איפוא אליהם ושואל אם הם מחפשים אותי, כלומר אני נוקב את שמי. הקצין נותן בי עין חודרנית, ומיד אני מוסיף, שאני מוכן לעזור לו ככל שידי מגעת. אלא הוא רומז שאין לו צורך בכך. כיון שכך, אני מתחמק. הוקל לי במקצת. הלא זו הוכחה ברורה כי מעשה נועז יש בו כדי להציל. אלא שבזה לא נגמר העניין. הנה מכונית קטנה דולקת אחרי. וליד הנהג יושב – אותו מרזחן נבזה שבעצם ידי הרגתיו. כלומר ההוכחה עצמה למעשה הפשע שלי. המכונית נעצרת. אין כל טעם להפגין התנגדות. אני נכנס. מיד שולף אותו מרזחן פקודת-מאסר ומראה לי אותה. שמי רשום בה באותיות ברורות. והנה הוא שולף גם עט ומוסיף בדיו אחרת ובכתב-יד שלו, כי אני נאשם ברצח פלוני המרזחן… והרי אני מנסה להעיר… זהו – הוא נופל לתוך דברי – כך עובדים אצלנו. כי למעשה אשמתך כפולה. לגבי בעל הפקודה אתה חייב, שכן לא הרגתני על אף הפקודה המפורשת. שכן אני חי. ומהבחינה הממשית אתה אשם, שקמת והרגת אותי… אני מבקש את פקודת-המאסר למזכרת-נצח. ואמנם הוא נותנה לי כחסד אחרון. ופתאום – הנה בילי והנה מנדל. בין-רגע שוחררתי. ידידים כאלה! אבל לשם מה כל זה? סוף-סוף מה בטחון יש בחיים! אלא שאותו מנדל מגושם מנחם אותי בדברים לטפניים כל כך, כאילו נובעים מעולם שכולו אך טוב. הנה – הוא אומר – העודך זוכר את פלוני מלודז' של פולין? הלא הוא אבא שלי, הסתכל לתוך עיני ותראהו… אני מסתכל, ובאמת, נפש המומת נשקפת מעיניו. אתה רצחת – אומרות העיניים – אבל אשם אין בך. שואל אני: למה? עונות העיניים: זה היה סטרא אחרא. שואלות שפתי: מה מעשהו בעולם שלנו? באה תשובה: הוא צועד עם הזמן. ושוב שאלה: וכמה זמן יצעד? עונות שוב העיניים: כל כך רבים שאלו זאת לפניך, כל כך רבים רצו לדעת מתי קץ הפלאות… אותה שעה אני מרגיש, כי מישהו ניצב עלי, מישהו מחריד ניצב עלי…

נתעוררתי. מנדל העירני. עלי לצאת למשמרת. ואולי עתה בצאתי יתברר לי מיהו שניצב עלי בחלום. ייתכן שהעצבים שלי מרוטים מדי. סוף-סוף יש גבול גם לכוח העצבים של אדם. ומי יודע כמה זמן יהיה לידי מנדל זה. כי בהיותו כל כך קרוב אלי, קל לי יותר… את המכתב הזה אני מפקיד בידו ומובטחני, כי במוקדם או במאוחר יגיע אליך, ואם יקרני כאן משהו, דעי כי במלחמה גדולה אני מעורב ואין זה משחק-ילדים כלל וכלל. ואת נא אל תשכחי, אחד הוא שביב התקווה, אחת היא החזות הגדולה של האדם, שמשהו ממנה חזה, כנראה אותו כחוש מפולין, שאיני יכול לשכוח את עיניו… זכרי, יקירתי, הגדול בפלאי-עולם הוא גילוי הסוד: אדם לאדם חבר! ואולי צודק מנדל זה הטוען: תנו להם לאודי לודז' הללו להראות לעולם כיצד יכול אדם לקיים את הסוד הגדול הזה. את, אל נא תשכחי. את זכרי. יש רק סוד אחד המוביל אל האדם האמיתי, אל נפש האדם – הלא הוא אדם לאדם חבר! ורק זה השביל המוביל לעולם טוב יותר…


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48467 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!