יש אי־נוחות במלה הזאת, כעין הודאה בחולשה. האם האחרים חשים כמוני, או שאני בעלת מיתר קרוע?

ניסיתי שלא להודות בזה, אבל כמו פיהוק, או שיעול, יש דברים שקשה להחביא.

ולוּ אדבר על כך, האם אפול לסוף העולם?

יש משהו מביש בשיחה על בדידות. בעיקר אם אתה לא נמצא על איזה אי מרוחק לבדך או במערה יוגיסטית. אני שואלת את עצמי האם נולדתי כזאת או שהבדידות נצברה בי כמו מים שטפטפו במערת הפְּנים במשך הילדות או השנים.

במאה ה־18 היו מנדים אותי לו הודיתי בזה. הנימוסים הטובים לא התירו. המלך היה עושה את צרכיו בנוכחות השרים, אבל בדידות הייתה כנראה עניין יותר אינטימי, מוכחש או לא קיים. עד כמה לתת פֶּה לבדידות? האם זאת תוצאה של חולשת אופי או של התפנקות? כיוון שמוצאי מארץ ישראל העובדת, ודאי שהיו אז נושאים חשובים מזה אלף מונים. מדוע החינוך העצמי לאור המציאות הזאת לא נשא פרי? ואולי קיים זרם גדול של אנשים שאני משתייכת אליו, שחשים כך ועדיין נושאים עליהם את חותם הציונות, הקמת המדינה, המלחמות שעבר הציבור ובעיקר אלה שלקחו בהן חלק, נמנע מהם לבקֵע את הפרי הזה. אולי בגלל ההזדהות המוחלטת בין רוב התושבים עם המדינה. אני מתקרבת באוטובוס ורואה ממרחק את שני הדגלים המתנופפים על מגדל המים – הדגל האדום והדגל הכחול־לבן – ליבי הולם מהתרגשות. אם אטלנטיס שקעה מבלי שמצאו לה שריד, כך שקעה גם יבשת הציונות של ילדותי. לקחנו חלק בעולם שהיום הוא בלתי ניתן לתיאור. החוויות הציבוריות נחוו כאישיות לחלוטין. כששמעתי ברדיו את ההודעה על מציאת נפט בחֶלֶץ פרצתי בבכי מתוך התרגשות גדולה, הנה נגאלנו, המדינה ואני.

ובאמת, קשה היה לי להפריד בין שתינו. בטקסי החגים, בשירים, חלקם רוסיים, ששרנו בכיסופים, כאילו קראנו לגאולה, כשאספנו כלניות בגלבוע או בוואדי כדי לקלוע בהן את השלטים, הייתה חדווה גדולה מציפה אותי. חדוות ההתחדשות של התרבות. הטבע היה חלק ממה שהמדינה החדשה מציעה לך. ולמרות ששרנו “נלבישך שַׂלמת בטון וָמלט”, לא העלינו בדעתנו ששטחי הבר הרבים והיפים יכוסו בשיכונים או במגדלים עשויים באמת בטון ומלט. אף שמתחת לכל זה הלכה ילדה, עם מכנסיים מחוברים בכפתורים לחולצה, ילדה שחייה הפרטיים לא היו משמחים, וניסתה, יחד עם השאר, לעלוז במפעל הציוני.

הנקודה שגרתי בה הייתה לגבי מרכז העולם. לא הכרתי איש שיצא מן הארץ, פרט אולי לתת־שר החקלאות שגר בקיבוץ. כל מה שהיה חשוב לגבי לא התרחש בירושלים, בתל אביב, בפריז או בניו יורק, אלא ליד בית הקירור או בַּכרם בלילה. האנשים החשובים היו כמובן קובעי הדעה. עשיתי ככל יכולתי להימלט מלשונם הרעה, כשם שהיום אנחנו מנסים להימלט משלטון שלא מתאים לנו או מוועדות שאין לאל ידינו להפריך את מסקנותיהן. לא חשתי אי־צדק או ביקורת על המהלכים החברתיים, אלא הזדהות מלאה, כי הרי צריך מישהו שישפוט. חלק מן המתחולל היה בחסותן של אסיפות הקיבוץ. היותי “עירונית” שלא נולדה במקום הוליך את האסיפה לשלול ממני את הזכות לתעודת בגרות, והואיל ולא זרם בעורקי דם קיבוצי אמיתי, הפנמתי את זה. הכללים נראו לי כאילו נקבעו מאז ומעולם. הם נעשו מבחינתי למען טוהר האידאות. בבקרים היינו נוסעים בטנדר החלב לבית הספר. אני איחרתי דרך קבע לקום והייתי מחמיצה את ההסעה, אז נאלצתי ללכת לבדי דרך השדות, לעבור בין קני השיבולים הגבוהות, כמו בקולחוז הרוסי שבסרטים, או הערוגות הגדולות של נבטי כותנה או סלק בהמות בחורף. ממולי נשקפו הרי גלעד הכחולים, מימיני הרי הגלבוע, שפעמים רבות היו צרובים מן השריפות שהתחוללו בהם, על פי הקללה התנ"כית הידועה, “אל טל ואל מטר עליכם”. ובלכתי שם השמים היו נמוכים ותחובים בהידוק כמו החולצה למכנסיים. באמצע הדרך חציתי את היישוב הנטוש קוּמי, שבבתיו החצי־הרוסים שכנו תנשמות או דיות שהיו מתעוררות בחיבוט כנפיים בעוברי. לא חשתי אז אי־נחת, האידיאולוגיה הציונית כיסתה עליה. הרגשתי כאילו העולם כולו שלי.

נכון שהייתה במרכז נקודה חלולה. למעשה היינו חברה רליגיוזית שאינה מודעת להווייתה הדתית, והניחה שזו תפיסה רציונלית לחלוטין.

סביב הנקודה הזאת נעו חיים בנויים כמעט בשלמות. על הלוח בערב שבת היה כתוב פסוק מן התנ“ך או מארון הספרים היהודי. התנ”ך, שנלמד בקפידה ובהתלהבות בבית הספר, שולב להפליא בנוף המקומי – הגלבוע ממול, הרי שם נפל שאול על חרבו; חומת בית שאן השכנה שם קועקע ראשו; והשמש שעמדה דום בגבעון. דמיינתי, אף כי זה לא היה מדויק, שהיא חנתה בגדעונה, שם גרו עולים חדשים, בעיקר מתימן. במקום שררה אווירה אינטימית לכאורה ושום רוח מן הרוחות שנכבשו אז בבקבוק – דבר מכל זה לא פרץ החוצה. העולם היה שלם, המדינה הייתה קרובה לי כמעט כמו ללואי ה־14. ובאמת חוויתי אז את הצבא, את פעולות התגמול, את צער האנשים שנפלו, כאילו הם בני משפחתי. ולמעשה זיהיתי אותם עם אבי, שמת לבוֹשתי ממחלה ולא על מזבח המולדת.

נכון, הציונות של ילדותי היה בה כל הטוב שרנסנס יכול להציע. אבל אותם רגשות שהועלו על מזבח הציונות והסוציאליזם, גרמו למשתתפים לחוש בדידות רבה מבלי שתהיה להם אפילו שפה לזהות אותה. החרדה שרחשה מתחת מקורה היה בזוועות השואה, בבעיה היהודית בכללה ובחלום הצבעוני מורשת הרצל. כלום אין זה חלום רפאים? כל זה הוּמר במאניה משיחית. אין דבר שלם יותר מלב שבור, אמר רבי נחמן. האם יש דבר שלם יותר מן המודחק?

אני מניחה זכוכית מגדלת על המלה בדידות, מה אני רואה? אני ביער וחיות רעות קרבות ואף אחד לא בא להציל אותי; או שאני עומדת לבחינה שהיא למעלה מרמתי ואיש לא לוחש לי; או שהקיום הוא מין בחינה כזאת ואני חשה שאני לא מתאימה. אבל למה? האם המונח בדידות באמת מתכוון להורות על חוסר התאמה לחברות, להתחתנות, להורות? ומי יכול להשתתף איתי בי?

כשאת חיה לבדך, משק הבית כמוהו כמפעל. וכל הטיפולים שאת צריכה לטפל באחוזת חייך נראים כמעט בלתי מוצדקים: החשבונות, המיסים, התיקונים, ועד הבית, חברת החשמל, ואפילו הקניות בסופר. היחיד צריך להתאמץ כדי להאמין שהוא מפעל. ואכן הסיבה לקיום היא מאוד חמקמקה, עד להיעלמה כליל. אחרי שגידלתי את הילדות, ואפילו את הנכדים בקטנותם, עלי לאזור כוח כדי להמציא סיבה לחיות. לפעמים נדמה לי כאילו אני כבר מעבר לכל קיר. אני משתדלת להפנות לזה עורף ולא לראות מה שראיתי. ולא לחשוב מה שאני חושבת. הרי אפשר לקחת את הקיום בחתיכות קטנות, לפי שעה, אפילו לפי רגע. אבל המוח אוהב את החלקות הגדולות: הגורל, המשמעות, החיים. תפסיק, מוח, אני אומרת לו. זו למעשה השיחה היותר אינטנסיבית שאני מנהלת במשך היום.

שנים רבות ראיתי את האהבה כפתרון צבעוני ויחידי, אבל הים פולט החוצה את הנשים המבוגרות ולא נותר להן אלא לטייל על החוף. החוף יפה, הים יפה. אני אומרת לעצמי, זכרי את הים.

אם קשה לדבר על בדידות ולבטיה קשה עוד יותר לדבר על הרווח שהיא מותירה. הבית פנוי, למעשה ריק, לפי עצמי הייתי אמורה לסבול מזה אבל יש בי תחושה של רווחה עצומה – איש לא יאמר לי מה לעשות. אינני אהובה וגם לא דחויה, לא שמנה גם לא רזה, לא טיפשה ולא חכמה, פשוט נושמת. מעתה אל תתאמצי, גברת, אלא אם כן למען עצמך.

אבל מסתבר שזו מלכודת, למה שאתאמץ למען עצמי? למה שאצחצח שיניים, אפגוש חברות, אצא לסרטים, להרצאות? ולאט לאט הבית סוגר עלי במעין כישוף, כאילו מעבר למפתן קיים עולם שאין בי כוח להיפגש איתו. החיים מצטמצמים והולכים. הנוחות עוטפת אותי. מה לעשות שאוצר המילים שלי הולך וקטן מחוסר שימוש. אני באמת יכולה לדבר עם הדוור, עם האיש בסופר. עוּבדת קיומם מחברת אותי חיבור של רגע לעולם החיצון. הפְּנים מציף אותי ולרוב אני מרגישה כמו חייזר.

*

השיחה על בדידות היא כפולת פנים לפחות, אין פלא שהמאה ה־18 לא הודתה בה. ואולי יש לקבל את הצעתם: במקום לדבר על בדידות, אפשר להצביע על הפשושים שעכשיו, באביב, משמיעים את קולם הזעיר, הפוצחני, מבין השיחים ששתלתי בעמל רב סביב הבית. אין להכחיש שישנם יצורים משמחים שאינם שייכים למשפחה האנושית.

מעלינו, במרחב בלתי מסומן, מפלסות הציפורים כנפיים בדרכים סמויות מעין אדם בחלקוּת, בנחישות, כשוחות במים. יחסן המוזר לכוח הכובד, ומסתרי הנדידה שלהן, מקורם בזמן שלפני כל הזמנים. אני מנסה להרחיב את גבול תודעתי. למרבה הפלא, העולם קיים מעבר לי, אפילו מעבר לכל קיום אנושי: מעבר לשפה, מעבר לספרות. האותיות לא יכולות לשמש לי פה משען, ואני חשה קטנה כחיריק למול מסתרי עולמן.

בלילות אפלים תוכל לראות אז נודדי הלילה האלה חולפים מעל הערים בנתיבי התעופה, ראשם מוטה קדימה בכיוון משאת הנפש, והם מטילים בעוברם הבהוב של צל נחוש על החשכה.

הוואדי היה מוקף קקטוסים, גני פרא עמוסי פרי, שהותירו התושבים הקודמים, כולל שפע ציפורים, מהן אזרחיות־קבע ומהן חולפות. בין החבלבלים והוורדים, על סנסיני הדקלים, על סִבכי האורן ובדשאים, יכולת לראות דוכיפת מהלכת לאיטה, כקיסרית בעלת כתר; חימְריות חושפות את גון החלודה של זנבן, חוחיות מושפרצות צבע, אדומי חזה, ירקונים, פשושים, נחליאלים בעונתם מפזרים רגליהם כקטניות על מגש.

הזעירות שבחבורה פשפשו, ניקרו בעשב ופרחו להן בזינוק כשעברת לידן. יקיר החבורה היה אדום החזה, עגלגל כתינוק, ישר מן הספרים בא, ואהבתי אותו מאז שנגלה לי בספר האנגלי רב הקסם סוד הגן הנעלם. ספרים, אני קדה לכם קידה על שהפכתם את היומיום להרפתקה מסעירה.

באחד מפרקי ילדותי גויסתי מטעם סידור העבודה לענף גינות וגנים לשחרר את בית הזיכרון מענפי החלבלוב, שהשתלט עד שכיסה אותו כליל, מפִּתחי הדלתות ועד לגובה החלונות. עם המזמרה ביד, הרגשתי כמו גיבורת הספר ההוא שחילצה את הגן הנעלם מן הסבך.

בחורפים העזים, כשסערו הרוחות, הייתי רואה על הארץ את גופי הגוזלים השקופים שצנחו מגובה הקינים צניחת מוות. לעיתים, במקרה של עורבים או ציפורים מוחיות אחרות, יכולת לראות את ההורים חגים מעל ילדם, מצפצפים ובוכים, ולשווא. רבות מציפורי ילדותי נעלמו כבר, הצטמצמו, נכחדו, היגרו. הצֵרה את מחייתן שלמת הבטון והמלט שפרשנו בגאווה על ארץ הבחירה.

ציפורי ילדותי הציבו בפני גם את החוויה הבלתי מתפענחת. מבלי להבין, מבלי לתפוס אותן בעין, מבלי לרדת לחקר חייהן המסתוריים.

שנים אני מנסה לקרב אותן, אני מניחה לפניהן פיסות לחם לחות, מבלי שיש ביכולתי לנחש מתי תופיע הראשונה, ואז, ללא סיבה נראית לעין, יצטרפו אליה באוושת כנף שאר חברות הלהקה. האם זו מעין משכּוֹכית שתפקידה, כאצל הכבשים, להוליך אחריה את האחרוניות?

בבוקר המוקדם, הקרוי בלשון הספרות שחר, בשעות הצהריים השתוקות מחום, ובעיקר בשעות בין הערביים, כשהשמים בצבעי הסלמון מסתננים אל בין הבתים, ניתן לשמוע את קולן של הגברות הזעירות החבויות בין ענפי העצים, על הגגות, על דודי השמש, מצקצקות לערב, או קוראות לילדיהן הביתה, קול ללא גוף.

נראה שקיום הציפורים הוא שיעור שניתן לנו כדי שנלמד ליצור יחס אובייקטיבי לעולם. אם באופן טבעי אנחנו נוטים לשייך אלינו כל מה שסובב אותנו, הרי הציפורים הן בלתי חביקות, אינן מדברות בשפתנו, אינן מלוות אותנו בדרכנו אלא עפות להן, חיות בעולם משלהן. ולהדגיש את כל זה, עומד לרשותן גם ממד הגובה. השיעור שהן מלמדות הוא התרחקות מן הצורך ביחס אישי, באינטימיות, בחיבה, בהשתקפות האני בעיני האחר. היותך קיים בתוך גבולותיך היא עובדה סגורה ומוגמרת.

*

בבית הקודם, כשראיתי לנגד עיני את החתולים הקבועים, זכר אפור מסורבל וחתולה לבנה מפונפנת, חוצים את דרך העפר בדרכם לחצר השכנה, מחאתי כף בחוזקה והסטתי את כלבת התחש שלי לנזוף בהם כדי שיסתלקו.

אבל החתולים לא הרפו. הם חשו עצמם דיירי ממלכה קודמת. אני אלרגית לחתולים אבל בספרים אני מצליחה לאהוב את היצורים הללו, שיש המכנים אותם מסתוריים, מושג שאני מחליפה בקלות בבוגדניים או בנטולי עקביות באהבה. כדרך האינפנטילים, אני נטולת כל תחכום ודורשת מן האהבה להיות נוכחת עד עולם.

כמה קל לאהוב דרך אהבתו של מישהו אחר. הנה תמונתו של הסופר הצרפתי פייר לוֹטי בחברת חתולותיו. בביתו שבאיסטנבול הוא נוטה לחבוש תרבוש ולהתעטף בגלבייה, מטפח את מושג הלבנטיניזם, מושג שהיה צריך להיות לנו עניין בו.

בעידן שבו נשים יכלו להשיג את מאווייהן רק דרך מניפולציות, ונחשבו סודיות כחתולות וכמותן בעלות נשמה אפלה במורכבותה, מצא פייר לוטי מכנה משותף ביניהן. ובמידה רבה של אינטימיות קרא לחתולתו, שהייתה יקרה לו במיוחד, מדאם לוטי.

*

במשך שנים ניסיתי לאמץ את נושא הכלבים. לא, לא את הנושא, את הכלבים עצמם. הוקסמתי מחזיון האדם המושך אליו צמחים וחיות נבחרים מן העולם הסובב אותו. חיפשתי לשווא ספר שמתאר את התהליך הזה.

כלב. את לא צריכה להיות יפה, חכמה, עשירה בשביל לקנות כלב. זו אהבה שלא נשקלת על פי ערכך. חיים שלמים נדרשים כדי להאמין שאת לא יכולה לקנות, אפילו בהתנהגות טובה, בעלים, ילדים, הורים. והבדידות הכרונית, אם היא כרונית, קורות המאה ה־18 היו רצופים בניסיון להפיג אותה: בארמונות גדלו הנסיכים הבודדים הנוגעים ללב, המלכים הבודדים, המלכות שהורחקו מענייני הממלכה ומלב המלכים, לצד כל אלה שכנו היצורים הללו, שמשום מה נקראו כלבים, כשבאמת היו ידידי נפש, מפיגי עצב ומפיגי… בדידות. בתי המלוכה והאריסטוקרטיה רכשו כלבים יקרים ואלה נכנסו לתוך סדר היום שלהם.

בניגוד גמור לבעלי כנף, כלבים הם חביקים ומלוטפים וחברתיים.

כמו לנסיכים, בהבדל מה, היו לי בחיי יותר כלבים מכפי שמאפשרת התנהגות ראויה. מובן שיש לי תירוצים, עדיין לא מצאתי את הכלב הנכון. אבל הטיעון הזה לא טוב יותר מהתנהגות רעה שמנסה להעלים את מקורה. ובכל זאת אני עדיין ממשיכה לחפש.

השולחנות בחלל בית הקפה ניצבים על ארבעתם פזורים כעדר.

איפה לשבת?

עוד קסטנידאס, החזיין המקסיקני של נעורי, הכריז שעל הצייד לזהות את הנקודה החזקה בשטח, ומה היא אם לא השולחן הפינתי, השרוי בחצי אפלולית, ופורש מעין מסך שקוף ביני ובין שותי הקפה האחרים. בדידות מאוכלסת, כינה זאת מרסל פרוסט.

נכדתי, שלמרות החשש מסירובה מוזמנת לסייע, מְפַנה מראש לכבוד המבצע את הפעילויות הצבעוניות שהיא מחויבת להן מטעם הנעורים, ומעיינת בשוֹם שכל במודעות שבעיתון.

“למכירה גור מקסים”.

אבל רוחי לוהטת מקוצר רוח. כאותם העומדים בתור לכספומט ויראים שעד שיגיע תורם יִכלֶה הכסף.

הכלב הנכון? יש בעולם עשרות מינים ומיני מינים, גדולים, ענקים, זעירים, מפוּרוָונים, חלַקי שיער ומתולתלים. בראש הטבלה ניצב גזע הפודל כאינטליגנטי ביותר. האם אני רוצה כלב אינטליגנטי ביותר?

המדור בעיתון משחיר ממודעות על גורים בשלים לקנייה.

– זה, לדעתי, מצביעה נכדתי.

– נכון, אבל תביטי, יש לו מבט עגום משהו.

– אולי זה?

– זה עם השפתיים המשוכות?

אני מתמצאת, כפי שכבר אמרתי, הרי זה אינו הכלב הראשון שלי, אני מודה בפני עצמי באי־נחת.

– בואי נעבור שוב, מציעה נכדתי.

אני מתפלאת שאינה נרתעת מן המוזרות שלי המוכחת כאן בגלוי.

מה זה לאהוב כלב? שלא לשאול, מה זה בכלל לאהוב? אני מנסה להתעלם מאהבת היתר שלי לגורים ולתינוקות. האם זה מצביע על אינפנטיליות או על כשרון דל לאהבה, כשאתה מסוגל לאהוב רק את מי שהטבע אזר את כל כוחותיו כדי לעורר בך את החמדה.

תראו איך לילי, הכלבה החדשה שלי, נכנסת לביתי. בצד היתרון של ממשותה, פעילותנו המשותפת מצומצמת מאוד. תאר לעצמך שאתה נמצא עם מישהו בחדר וגזרתם על עצמכם שתיקה. אולי “אנשים אמיתיים”, גורואים למיניהם ונזירים אינם זקוקים לדיבור. אבל בני תמותה רגילים כמוני יודעים בדרך כלל מה הם חושבים רק כשהם שומעים מה הם אומרים.

תפקידו של הדיבור לבטא נוכחות, שותפות, קשר, אמפתיה. משהו שמתרחש בינך ובין בן שיחך, אפילו אם לנאמר אין משמעות לגבי השומע, שניהם מאוגדים יחד במחווה האנושית של שיחה. אבל עד מהרה מתברר לי הצפוי מאליו, שלילי החמודה נטולת דיבור והפעולה האינטלקטואלית היחידה שאנחנו מחליפות בינינו היא “שבי”, “בואי”. הוראות שכידוע מחינוך ילדים, אינן שיחות. ומגיע רגע הוויתור על הדיבור, ואני מתאמנת בקשר לא מילולי, שאינו הצד החזק שלי.

*

כשם שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו ברור שהוא נוף תקופתו, אבל הנוף הזה איחר להגיע אל היישוב הקטן שבו גרתי. פרויד כבר טלפן לאחד מבתי הקפה בבית הכרם כדי לייעץ למר דֶבוסיס שתרגם את טוטם וטאבו, אבל אני, כמו סביבתי, לא הכרתי לי את מושגיה המובהקים של הפסיכואנליזה: תת־מודע, אגו, סופר־אגו, הגנות רגרסיה, אגרסיה, לא טוטם וטאבו ולא תסביך אדיפוס – שהיום לא רק שאפילו ילד יודע את שפתה, אלא היא ובנותיה מהוות את התשתית של תרבות זמננו.

גרתי בגן העדן טרם הגירוש. אבל לדאבוני זה לא היה גן עדן. כשנתוודעתי מאוחר יותר לתורתו של פרויד דרך ספר ששאלתי בספרייה של סמינר צה“ל, פסיכופתולוגיה בחיי היומיום, נדהמתי. מה, מתחת לרצפה ישנו עולם אחר? ובתוכי? אומנם, אמא שלי, שגדלה כנערה בירושלים, סיפרה שמורהּ, הקומפוזיטור הידוע, סטפן וולפה, שהיה לימים יוצר המוזיקה האוונגרדית בניו יורק, נשלח לפסיכיאטר, כמובן יוצא גרמניה, כמו שהיו אז כל אנשי רפואת הנפש, והוא אמר, ואמא שלי ציטטה זאת בשמחה, שסטפן לא מתאים לטיפול נפשי. אמא שלי, בנצחנותה הוסיפה: אם סטפן הנפלא לא התאים, בוודאי שלך אין מה לחפש שם… מכאן שליטא, מקום הולדתה של אמי, ניצחה את הפסיכואנליזה, וגם את מצוקות הנפש. אבל אני נושעתי מן העיר התחתית הזאת במידה רבה. התורה הפרוידיאנית נתנה ארכיטקטורה לעומק הנפשי, שהתבטא עד אז בהדחקה, ולמעשה במצוקה. ה”אנחנו" שרדף אותי שנים רבות והורגש כשלילת האינדיווידואליות, לא בקלות נפטר ממני. מי שאינו יודע את זהותו, אמר שייקספיר, מתקשה לבחור את החיים המתאימים לו.

הפשר יש בו מידה רבה של שחרור, כמו העומק גם הוא כורך בעקבותיו שדות רחבים של אפשרויות.

אני חושבת על פרויד. הימצאותו בעולם, אפילו כרוח, משמחת מאוד את ליבי. הנה נמצאה הנפש, ויש סיבות לתחושות ואפילו למעשים. זה לא מדבר באותה שפה שדיברו אצלנו בילדותי, “סוסים חושבים”. המחילה האפלה שחפר פרויד בתרבות לא ניתנת לכיסוי. אנחנו פה ויש לנו סיבה להיות כמות שאנחנו, אם מפני מה שהיה, אם מפני הטבע האנושי. הדיבור, אמר הפרופסור, יכול להביא מרפא. איזה כבוד הוא העניק לשפה! אני מצדיעה לו, אף כי הזמן חולל תמורות בהשקפותיו. בכל אופן, הפְּנים הוא אותו ארמון בטרויה שגילה. אף שהחלק העתיק שבי עדיין חומק בטיפשותו משם, אני מתהלכת עד היום במסדרונות שהאיר.

ומה נאמר אם הפרופסור, אפילו הוא, חלק את חדר הטיפולים שלו בווינה עם כלבתו יופי.

“הייתה זו הנסיכה מארי בונפארט, ששמה מעיד על מוצאה, שהִפגישה את אבא עם בן הלוויה הצמוד שלו לעתיד לבוא,” מספר מרטין בנו, “כלב הצ’או צ’או.” זו אותה מארי בונפארט שחילצה את פרויד ואת משפחתו, כולל את כלבו, מציפורני הגסטאפו.

הפרופסור תמיד החזיק את כלבי הצ’או צ’או שלו לידו. “אבא טען שאין לו צורך להציץ בשעון כדי לדעת מתי הגיעה העת לסיים את הטיפול, די שיופי קמה ופיהקה. אבא הודה שלפעמים קרתה לה טעות על חשבון הפציינט, מה שגרם אי־נחת לאחת המטופלות שלו, המשוררת הִילדה דוליטל, שטענה כי הפרופסור מתעניין לעיתים בכלבתו יותר מאשר בה.”

יופי הייתה רובצת ללא תנועה ליד שולחנו העמוס פסלים עתיקים מיוון ומצרים. גם גזע הצ’או צ’או הוא גזע עתיק. בדיקות ד.נ.א. מצביעות על כך שהצ’או הוא אחד התולָדות הראשונות של הזאב וחלק מתכונותיו של ההוא נותרו בו. בסין, שלא היו בה אריות, נחשב לאריה. מקורו במונגוליה, שם שימש כלב שמירה של הנזירים והיווה סמל לעוצמה וכוח. פרוותו הארוכה בצבע הקינמון, וצבע לשונו כחול.

אפשר להביט בתצלום שבו עומד פרויד על מרפסת הווילה ושני הצ׳אואים הצעירים למרגלותיו. הכלבים חודרים עמוק יותר אל התעלומה, יותר מן הציפורים. הם מהווים בעצם קיומם גשר לעולם הביות, כאילו נועדו לחלק את חייהם עם בני האדם. אולי יש בכך נחמה פורתא, אבל היות הכלב שלך צועד לצידך לא משחרר אותך מן התלות שלו בך, ובאופן הזה הוא שוב מעלה את עניין הסובייקט־אובייקט. התלות מפקיעה אותו מהיות סובייקט והוא עומד בחצי הדרך בין קשר לבדידות. משום כך פרויד, כשעיַיף מן המטופלים שלו שמַח בכלביו, אולי היה יורד לחקר נפשה של פטימה, בתו של מוחמד, שאמרה: “אלוהים, אל תיתן לי רגע אחד להיות רק עם עצמי.”

האם גם עלי להסתפק בחצי הדרך?

בתוך הקשר נעה בועת הבדידות, וכבועת האוויר בפלס תמיד תהיה שם.

האם גם זה שיעור?