שער ראשון: פיהוק או שיעול
מאתנורית זרחי
בדידות או
מאתנורית זרחי
יש אי־נוחות במלה הזאת, כעין הודאה בחולשה. האם האחרים חשים כמוני, או שאני בעלת מיתר קרוע?
ניסיתי שלא להודות בזה, אבל כמו פיהוק, או שיעול, יש דברים שקשה להחביא.
ולוּ אדבר על כך, האם אפול לסוף העולם?
יש משהו מביש בשיחה על בדידות. בעיקר אם אתה לא נמצא על איזה אי מרוחק לבדך או במערה יוגיסטית. אני שואלת את עצמי האם נולדתי כזאת או שהבדידות נצברה בי כמו מים שטפטפו במערת הפְּנים במשך הילדות או השנים.
במאה ה־18 היו מנדים אותי לו הודיתי בזה. הנימוסים הטובים לא התירו. המלך היה עושה את צרכיו בנוכחות השרים, אבל בדידות הייתה כנראה עניין יותר אינטימי, מוכחש או לא קיים. עד כמה לתת פֶּה לבדידות? האם זאת תוצאה של חולשת אופי או של התפנקות? כיוון שמוצאי מארץ ישראל העובדת, ודאי שהיו אז נושאים חשובים מזה אלף מונים. מדוע החינוך העצמי לאור המציאות הזאת לא נשא פרי? ואולי קיים זרם גדול של אנשים שאני משתייכת אליו, שחשים כך ועדיין נושאים עליהם את חותם הציונות, הקמת המדינה, המלחמות שעבר הציבור ובעיקר אלה שלקחו בהן חלק, נמנע מהם לבקֵע את הפרי הזה. אולי בגלל ההזדהות המוחלטת בין רוב התושבים עם המדינה. אני מתקרבת באוטובוס ורואה ממרחק את שני הדגלים המתנופפים על מגדל המים – הדגל האדום והדגל הכחול־לבן – ליבי הולם מהתרגשות. אם אטלנטיס שקעה מבלי שמצאו לה שריד, כך שקעה גם יבשת הציונות של ילדותי. לקחנו חלק בעולם שהיום הוא בלתי ניתן לתיאור. החוויות הציבוריות נחוו כאישיות לחלוטין. כששמעתי ברדיו את ההודעה על מציאת נפט בחֶלֶץ פרצתי בבכי מתוך התרגשות גדולה, הנה נגאלנו, המדינה ואני.
ובאמת, קשה היה לי להפריד בין שתינו. בטקסי החגים, בשירים, חלקם רוסיים, ששרנו בכיסופים, כאילו קראנו לגאולה, כשאספנו כלניות בגלבוע או בוואדי כדי לקלוע בהן את השלטים, הייתה חדווה גדולה מציפה אותי. חדוות ההתחדשות של התרבות. הטבע היה חלק ממה שהמדינה החדשה מציעה לך. ולמרות ששרנו “נלבישך שַׂלמת בטון וָמלט”, לא העלינו בדעתנו ששטחי הבר הרבים והיפים יכוסו בשיכונים או במגדלים עשויים באמת בטון ומלט. אף שמתחת לכל זה הלכה ילדה, עם מכנסיים מחוברים בכפתורים לחולצה, ילדה שחייה הפרטיים לא היו משמחים, וניסתה, יחד עם השאר, לעלוז במפעל הציוני.
הנקודה שגרתי בה הייתה לגבי מרכז העולם. לא הכרתי איש שיצא מן הארץ, פרט אולי לתת־שר החקלאות שגר בקיבוץ. כל מה שהיה חשוב לגבי לא התרחש בירושלים, בתל אביב, בפריז או בניו יורק, אלא ליד בית הקירור או בַּכרם בלילה. האנשים החשובים היו כמובן קובעי הדעה. עשיתי ככל יכולתי להימלט מלשונם הרעה, כשם שהיום אנחנו מנסים להימלט משלטון שלא מתאים לנו או מוועדות שאין לאל ידינו להפריך את מסקנותיהן. לא חשתי אי־צדק או ביקורת על המהלכים החברתיים, אלא הזדהות מלאה, כי הרי צריך מישהו שישפוט. חלק מן המתחולל היה בחסותן של אסיפות הקיבוץ. היותי “עירונית” שלא נולדה במקום הוליך את האסיפה לשלול ממני את הזכות לתעודת בגרות, והואיל ולא זרם בעורקי דם קיבוצי אמיתי, הפנמתי את זה. הכללים נראו לי כאילו נקבעו מאז ומעולם. הם נעשו מבחינתי למען טוהר האידאות. בבקרים היינו נוסעים בטנדר החלב לבית הספר. אני איחרתי דרך קבע לקום והייתי מחמיצה את ההסעה, אז נאלצתי ללכת לבדי דרך השדות, לעבור בין קני השיבולים הגבוהות, כמו בקולחוז הרוסי שבסרטים, או הערוגות הגדולות של נבטי כותנה או סלק בהמות בחורף. ממולי נשקפו הרי גלעד הכחולים, מימיני הרי הגלבוע, שפעמים רבות היו צרובים מן השריפות שהתחוללו בהם, על פי הקללה התנ"כית הידועה, “אל טל ואל מטר עליכם”. ובלכתי שם השמים היו נמוכים ותחובים בהידוק כמו החולצה למכנסיים. באמצע הדרך חציתי את היישוב הנטוש קוּמי, שבבתיו החצי־הרוסים שכנו תנשמות או דיות שהיו מתעוררות בחיבוט כנפיים בעוברי. לא חשתי אז אי־נחת, האידיאולוגיה הציונית כיסתה עליה. הרגשתי כאילו העולם כולו שלי.
נכון שהייתה במרכז נקודה חלולה. למעשה היינו חברה רליגיוזית שאינה מודעת להווייתה הדתית, והניחה שזו תפיסה רציונלית לחלוטין.
סביב הנקודה הזאת נעו חיים בנויים כמעט בשלמות. על הלוח בערב שבת היה כתוב פסוק מן התנ“ך או מארון הספרים היהודי. התנ”ך, שנלמד בקפידה ובהתלהבות בבית הספר, שולב להפליא בנוף המקומי – הגלבוע ממול, הרי שם נפל שאול על חרבו; חומת בית שאן השכנה שם קועקע ראשו; והשמש שעמדה דום בגבעון. דמיינתי, אף כי זה לא היה מדויק, שהיא חנתה בגדעונה, שם גרו עולים חדשים, בעיקר מתימן. במקום שררה אווירה אינטימית לכאורה ושום רוח מן הרוחות שנכבשו אז בבקבוק – דבר מכל זה לא פרץ החוצה. העולם היה שלם, המדינה הייתה קרובה לי כמעט כמו ללואי ה־14. ובאמת חוויתי אז את הצבא, את פעולות התגמול, את צער האנשים שנפלו, כאילו הם בני משפחתי. ולמעשה זיהיתי אותם עם אבי, שמת לבוֹשתי ממחלה ולא על מזבח המולדת.
נכון, הציונות של ילדותי היה בה כל הטוב שרנסנס יכול להציע. אבל אותם רגשות שהועלו על מזבח הציונות והסוציאליזם, גרמו למשתתפים לחוש בדידות רבה מבלי שתהיה להם אפילו שפה לזהות אותה. החרדה שרחשה מתחת מקורה היה בזוועות השואה, בבעיה היהודית בכללה ובחלום הצבעוני מורשת הרצל. כלום אין זה חלום רפאים? כל זה הוּמר במאניה משיחית. אין דבר שלם יותר מלב שבור, אמר רבי נחמן. האם יש דבר שלם יותר מן המודחק?
אני מניחה זכוכית מגדלת על המלה בדידות, מה אני רואה? אני ביער וחיות רעות קרבות ואף אחד לא בא להציל אותי; או שאני עומדת לבחינה שהיא למעלה מרמתי ואיש לא לוחש לי; או שהקיום הוא מין בחינה כזאת ואני חשה שאני לא מתאימה. אבל למה? האם המונח בדידות באמת מתכוון להורות על חוסר התאמה לחברות, להתחתנות, להורות? ומי יכול להשתתף איתי בי?
כשאת חיה לבדך, משק הבית כמוהו כמפעל. וכל הטיפולים שאת צריכה לטפל באחוזת חייך נראים כמעט בלתי מוצדקים: החשבונות, המיסים, התיקונים, ועד הבית, חברת החשמל, ואפילו הקניות בסופר. היחיד צריך להתאמץ כדי להאמין שהוא מפעל. ואכן הסיבה לקיום היא מאוד חמקמקה, עד להיעלמה כליל. אחרי שגידלתי את הילדות, ואפילו את הנכדים בקטנותם, עלי לאזור כוח כדי להמציא סיבה לחיות. לפעמים נדמה לי כאילו אני כבר מעבר לכל קיר. אני משתדלת להפנות לזה עורף ולא לראות מה שראיתי. ולא לחשוב מה שאני חושבת. הרי אפשר לקחת את הקיום בחתיכות קטנות, לפי שעה, אפילו לפי רגע. אבל המוח אוהב את החלקות הגדולות: הגורל, המשמעות, החיים. תפסיק, מוח, אני אומרת לו. זו למעשה השיחה היותר אינטנסיבית שאני מנהלת במשך היום.
שנים רבות ראיתי את האהבה כפתרון צבעוני ויחידי, אבל הים פולט החוצה את הנשים המבוגרות ולא נותר להן אלא לטייל על החוף. החוף יפה, הים יפה. אני אומרת לעצמי, זכרי את הים.
אם קשה לדבר על בדידות ולבטיה קשה עוד יותר לדבר על הרווח שהיא מותירה. הבית פנוי, למעשה ריק, לפי עצמי הייתי אמורה לסבול מזה אבל יש בי תחושה של רווחה עצומה – איש לא יאמר לי מה לעשות. אינני אהובה וגם לא דחויה, לא שמנה גם לא רזה, לא טיפשה ולא חכמה, פשוט נושמת. מעתה אל תתאמצי, גברת, אלא אם כן למען עצמך.
אבל מסתבר שזו מלכודת, למה שאתאמץ למען עצמי? למה שאצחצח שיניים, אפגוש חברות, אצא לסרטים, להרצאות? ולאט לאט הבית סוגר עלי במעין כישוף, כאילו מעבר למפתן קיים עולם שאין בי כוח להיפגש איתו. החיים מצטמצמים והולכים. הנוחות עוטפת אותי. מה לעשות שאוצר המילים שלי הולך וקטן מחוסר שימוש. אני באמת יכולה לדבר עם הדוור, עם האיש בסופר. עוּבדת קיומם מחברת אותי חיבור של רגע לעולם החיצון. הפְּנים מציף אותי ולרוב אני מרגישה כמו חייזר.
*
השיחה על בדידות היא כפולת פנים לפחות, אין פלא שהמאה ה־18 לא הודתה בה. ואולי יש לקבל את הצעתם: במקום לדבר על בדידות, אפשר להצביע על הפשושים שעכשיו, באביב, משמיעים את קולם הזעיר, הפוצחני, מבין השיחים ששתלתי בעמל רב סביב הבית. אין להכחיש שישנם יצורים משמחים שאינם שייכים למשפחה האנושית.
מעלינו, במרחב בלתי מסומן, מפלסות הציפורים כנפיים בדרכים סמויות מעין אדם בחלקוּת, בנחישות, כשוחות במים. יחסן המוזר לכוח הכובד, ומסתרי הנדידה שלהן, מקורם בזמן שלפני כל הזמנים. אני מנסה להרחיב את גבול תודעתי. למרבה הפלא, העולם קיים מעבר לי, אפילו מעבר לכל קיום אנושי: מעבר לשפה, מעבר לספרות. האותיות לא יכולות לשמש לי פה משען, ואני חשה קטנה כחיריק למול מסתרי עולמן.
בלילות אפלים תוכל לראות אז נודדי הלילה האלה חולפים מעל הערים בנתיבי התעופה, ראשם מוטה קדימה בכיוון משאת הנפש, והם מטילים בעוברם הבהוב של צל נחוש על החשכה.
הוואדי היה מוקף קקטוסים, גני פרא עמוסי פרי, שהותירו התושבים הקודמים, כולל שפע ציפורים, מהן אזרחיות־קבע ומהן חולפות. בין החבלבלים והוורדים, על סנסיני הדקלים, על סִבכי האורן ובדשאים, יכולת לראות דוכיפת מהלכת לאיטה, כקיסרית בעלת כתר; חימְריות חושפות את גון החלודה של זנבן, חוחיות מושפרצות צבע, אדומי חזה, ירקונים, פשושים, נחליאלים בעונתם מפזרים רגליהם כקטניות על מגש.
הזעירות שבחבורה פשפשו, ניקרו בעשב ופרחו להן בזינוק כשעברת לידן. יקיר החבורה היה אדום החזה, עגלגל כתינוק, ישר מן הספרים בא, ואהבתי אותו מאז שנגלה לי בספר האנגלי רב הקסם סוד הגן הנעלם. ספרים, אני קדה לכם קידה על שהפכתם את היומיום להרפתקה מסעירה.
באחד מפרקי ילדותי גויסתי מטעם סידור העבודה לענף גינות וגנים לשחרר את בית הזיכרון מענפי החלבלוב, שהשתלט עד שכיסה אותו כליל, מפִּתחי הדלתות ועד לגובה החלונות. עם המזמרה ביד, הרגשתי כמו גיבורת הספר ההוא שחילצה את הגן הנעלם מן הסבך.
בחורפים העזים, כשסערו הרוחות, הייתי רואה על הארץ את גופי הגוזלים השקופים שצנחו מגובה הקינים צניחת מוות. לעיתים, במקרה של עורבים או ציפורים מוחיות אחרות, יכולת לראות את ההורים חגים מעל ילדם, מצפצפים ובוכים, ולשווא. רבות מציפורי ילדותי נעלמו כבר, הצטמצמו, נכחדו, היגרו. הצֵרה את מחייתן שלמת הבטון והמלט שפרשנו בגאווה על ארץ הבחירה.
ציפורי ילדותי הציבו בפני גם את החוויה הבלתי מתפענחת. מבלי להבין, מבלי לתפוס אותן בעין, מבלי לרדת לחקר חייהן המסתוריים.
שנים אני מנסה לקרב אותן, אני מניחה לפניהן פיסות לחם לחות, מבלי שיש ביכולתי לנחש מתי תופיע הראשונה, ואז, ללא סיבה נראית לעין, יצטרפו אליה באוושת כנף שאר חברות הלהקה. האם זו מעין משכּוֹכית שתפקידה, כאצל הכבשים, להוליך אחריה את האחרוניות?
בבוקר המוקדם, הקרוי בלשון הספרות שחר, בשעות הצהריים השתוקות מחום, ובעיקר בשעות בין הערביים, כשהשמים בצבעי הסלמון מסתננים אל בין הבתים, ניתן לשמוע את קולן של הגברות הזעירות החבויות בין ענפי העצים, על הגגות, על דודי השמש, מצקצקות לערב, או קוראות לילדיהן הביתה, קול ללא גוף.
נראה שקיום הציפורים הוא שיעור שניתן לנו כדי שנלמד ליצור יחס אובייקטיבי לעולם. אם באופן טבעי אנחנו נוטים לשייך אלינו כל מה שסובב אותנו, הרי הציפורים הן בלתי חביקות, אינן מדברות בשפתנו, אינן מלוות אותנו בדרכנו אלא עפות להן, חיות בעולם משלהן. ולהדגיש את כל זה, עומד לרשותן גם ממד הגובה. השיעור שהן מלמדות הוא התרחקות מן הצורך ביחס אישי, באינטימיות, בחיבה, בהשתקפות האני בעיני האחר. היותך קיים בתוך גבולותיך היא עובדה סגורה ומוגמרת.
*
בבית הקודם, כשראיתי לנגד עיני את החתולים הקבועים, זכר אפור מסורבל וחתולה לבנה מפונפנת, חוצים את דרך העפר בדרכם לחצר השכנה, מחאתי כף בחוזקה והסטתי את כלבת התחש שלי לנזוף בהם כדי שיסתלקו.
אבל החתולים לא הרפו. הם חשו עצמם דיירי ממלכה קודמת. אני אלרגית לחתולים אבל בספרים אני מצליחה לאהוב את היצורים הללו, שיש המכנים אותם מסתוריים, מושג שאני מחליפה בקלות בבוגדניים או בנטולי עקביות באהבה. כדרך האינפנטילים, אני נטולת כל תחכום ודורשת מן האהבה להיות נוכחת עד עולם.
כמה קל לאהוב דרך אהבתו של מישהו אחר. הנה תמונתו של הסופר הצרפתי פייר לוֹטי בחברת חתולותיו. בביתו שבאיסטנבול הוא נוטה לחבוש תרבוש ולהתעטף בגלבייה, מטפח את מושג הלבנטיניזם, מושג שהיה צריך להיות לנו עניין בו.
בעידן שבו נשים יכלו להשיג את מאווייהן רק דרך מניפולציות, ונחשבו סודיות כחתולות וכמותן בעלות נשמה אפלה במורכבותה, מצא פייר לוטי מכנה משותף ביניהן. ובמידה רבה של אינטימיות קרא לחתולתו, שהייתה יקרה לו במיוחד, מדאם לוטי.
*
במשך שנים ניסיתי לאמץ את נושא הכלבים. לא, לא את הנושא, את הכלבים עצמם. הוקסמתי מחזיון האדם המושך אליו צמחים וחיות נבחרים מן העולם הסובב אותו. חיפשתי לשווא ספר שמתאר את התהליך הזה.
כלב. את לא צריכה להיות יפה, חכמה, עשירה בשביל לקנות כלב. זו אהבה שלא נשקלת על פי ערכך. חיים שלמים נדרשים כדי להאמין שאת לא יכולה לקנות, אפילו בהתנהגות טובה, בעלים, ילדים, הורים. והבדידות הכרונית, אם היא כרונית, קורות המאה ה־18 היו רצופים בניסיון להפיג אותה: בארמונות גדלו הנסיכים הבודדים הנוגעים ללב, המלכים הבודדים, המלכות שהורחקו מענייני הממלכה ומלב המלכים, לצד כל אלה שכנו היצורים הללו, שמשום מה נקראו כלבים, כשבאמת היו ידידי נפש, מפיגי עצב ומפיגי… בדידות. בתי המלוכה והאריסטוקרטיה רכשו כלבים יקרים ואלה נכנסו לתוך סדר היום שלהם.
בניגוד גמור לבעלי כנף, כלבים הם חביקים ומלוטפים וחברתיים.
כמו לנסיכים, בהבדל מה, היו לי בחיי יותר כלבים מכפי שמאפשרת התנהגות ראויה. מובן שיש לי תירוצים, עדיין לא מצאתי את הכלב הנכון. אבל הטיעון הזה לא טוב יותר מהתנהגות רעה שמנסה להעלים את מקורה. ובכל זאת אני עדיין ממשיכה לחפש.
השולחנות בחלל בית הקפה ניצבים על ארבעתם פזורים כעדר.
איפה לשבת?
עוד קסטנידאס, החזיין המקסיקני של נעורי, הכריז שעל הצייד לזהות את הנקודה החזקה בשטח, ומה היא אם לא השולחן הפינתי, השרוי בחצי אפלולית, ופורש מעין מסך שקוף ביני ובין שותי הקפה האחרים. בדידות מאוכלסת, כינה זאת מרסל פרוסט.
נכדתי, שלמרות החשש מסירובה מוזמנת לסייע, מְפַנה מראש לכבוד המבצע את הפעילויות הצבעוניות שהיא מחויבת להן מטעם הנעורים, ומעיינת בשוֹם שכל במודעות שבעיתון.
“למכירה גור מקסים”.
אבל רוחי לוהטת מקוצר רוח. כאותם העומדים בתור לכספומט ויראים שעד שיגיע תורם יִכלֶה הכסף.
הכלב הנכון? יש בעולם עשרות מינים ומיני מינים, גדולים, ענקים, זעירים, מפוּרוָונים, חלַקי שיער ומתולתלים. בראש הטבלה ניצב גזע הפודל כאינטליגנטי ביותר. האם אני רוצה כלב אינטליגנטי ביותר?
המדור בעיתון משחיר ממודעות על גורים בשלים לקנייה.
– זה, לדעתי, מצביעה נכדתי.
– נכון, אבל תביטי, יש לו מבט עגום משהו.
– אולי זה?
– זה עם השפתיים המשוכות?
אני מתמצאת, כפי שכבר אמרתי, הרי זה אינו הכלב הראשון שלי, אני מודה בפני עצמי באי־נחת.
– בואי נעבור שוב, מציעה נכדתי.
אני מתפלאת שאינה נרתעת מן המוזרות שלי המוכחת כאן בגלוי.
מה זה לאהוב כלב? שלא לשאול, מה זה בכלל לאהוב? אני מנסה להתעלם מאהבת היתר שלי לגורים ולתינוקות. האם זה מצביע על אינפנטיליות או על כשרון דל לאהבה, כשאתה מסוגל לאהוב רק את מי שהטבע אזר את כל כוחותיו כדי לעורר בך את החמדה.
תראו איך לילי, הכלבה החדשה שלי, נכנסת לביתי. בצד היתרון של ממשותה, פעילותנו המשותפת מצומצמת מאוד. תאר לעצמך שאתה נמצא עם מישהו בחדר וגזרתם על עצמכם שתיקה. אולי “אנשים אמיתיים”, גורואים למיניהם ונזירים אינם זקוקים לדיבור. אבל בני תמותה רגילים כמוני יודעים בדרך כלל מה הם חושבים רק כשהם שומעים מה הם אומרים.
תפקידו של הדיבור לבטא נוכחות, שותפות, קשר, אמפתיה. משהו שמתרחש בינך ובין בן שיחך, אפילו אם לנאמר אין משמעות לגבי השומע, שניהם מאוגדים יחד במחווה האנושית של שיחה. אבל עד מהרה מתברר לי הצפוי מאליו, שלילי החמודה נטולת דיבור והפעולה האינטלקטואלית היחידה שאנחנו מחליפות בינינו היא “שבי”, “בואי”. הוראות שכידוע מחינוך ילדים, אינן שיחות. ומגיע רגע הוויתור על הדיבור, ואני מתאמנת בקשר לא מילולי, שאינו הצד החזק שלי.
*
כשם שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו ברור שהוא נוף תקופתו, אבל הנוף הזה איחר להגיע אל היישוב הקטן שבו גרתי. פרויד כבר טלפן לאחד מבתי הקפה בבית הכרם כדי לייעץ למר דֶבוסיס שתרגם את טוטם וטאבו, אבל אני, כמו סביבתי, לא הכרתי לי את מושגיה המובהקים של הפסיכואנליזה: תת־מודע, אגו, סופר־אגו, הגנות רגרסיה, אגרסיה, לא טוטם וטאבו ולא תסביך אדיפוס – שהיום לא רק שאפילו ילד יודע את שפתה, אלא היא ובנותיה מהוות את התשתית של תרבות זמננו.
גרתי בגן העדן טרם הגירוש. אבל לדאבוני זה לא היה גן עדן. כשנתוודעתי מאוחר יותר לתורתו של פרויד דרך ספר ששאלתי בספרייה של סמינר צה“ל, פסיכופתולוגיה בחיי היומיום, נדהמתי. מה, מתחת לרצפה ישנו עולם אחר? ובתוכי? אומנם, אמא שלי, שגדלה כנערה בירושלים, סיפרה שמורהּ, הקומפוזיטור הידוע, סטפן וולפה, שהיה לימים יוצר המוזיקה האוונגרדית בניו יורק, נשלח לפסיכיאטר, כמובן יוצא גרמניה, כמו שהיו אז כל אנשי רפואת הנפש, והוא אמר, ואמא שלי ציטטה זאת בשמחה, שסטפן לא מתאים לטיפול נפשי. אמא שלי, בנצחנותה הוסיפה: אם סטפן הנפלא לא התאים, בוודאי שלך אין מה לחפש שם… מכאן שליטא, מקום הולדתה של אמי, ניצחה את הפסיכואנליזה, וגם את מצוקות הנפש. אבל אני נושעתי מן העיר התחתית הזאת במידה רבה. התורה הפרוידיאנית נתנה ארכיטקטורה לעומק הנפשי, שהתבטא עד אז בהדחקה, ולמעשה במצוקה. ה”אנחנו" שרדף אותי שנים רבות והורגש כשלילת האינדיווידואליות, לא בקלות נפטר ממני. מי שאינו יודע את זהותו, אמר שייקספיר, מתקשה לבחור את החיים המתאימים לו.
הפשר יש בו מידה רבה של שחרור, כמו העומק גם הוא כורך בעקבותיו שדות רחבים של אפשרויות.
אני חושבת על פרויד. הימצאותו בעולם, אפילו כרוח, משמחת מאוד את ליבי. הנה נמצאה הנפש, ויש סיבות לתחושות ואפילו למעשים. זה לא מדבר באותה שפה שדיברו אצלנו בילדותי, “סוסים חושבים”. המחילה האפלה שחפר פרויד בתרבות לא ניתנת לכיסוי. אנחנו פה ויש לנו סיבה להיות כמות שאנחנו, אם מפני מה שהיה, אם מפני הטבע האנושי. הדיבור, אמר הפרופסור, יכול להביא מרפא. איזה כבוד הוא העניק לשפה! אני מצדיעה לו, אף כי הזמן חולל תמורות בהשקפותיו. בכל אופן, הפְּנים הוא אותו ארמון בטרויה שגילה. אף שהחלק העתיק שבי עדיין חומק בטיפשותו משם, אני מתהלכת עד היום במסדרונות שהאיר.
ומה נאמר אם הפרופסור, אפילו הוא, חלק את חדר הטיפולים שלו בווינה עם כלבתו יופי.
“הייתה זו הנסיכה מארי בונפארט, ששמה מעיד על מוצאה, שהִפגישה את אבא עם בן הלוויה הצמוד שלו לעתיד לבוא,” מספר מרטין בנו, “כלב הצ’או צ’או.” זו אותה מארי בונפארט שחילצה את פרויד ואת משפחתו, כולל את כלבו, מציפורני הגסטאפו.
הפרופסור תמיד החזיק את כלבי הצ’או צ’או שלו לידו. “אבא טען שאין לו צורך להציץ בשעון כדי לדעת מתי הגיעה העת לסיים את הטיפול, די שיופי קמה ופיהקה. אבא הודה שלפעמים קרתה לה טעות על חשבון הפציינט, מה שגרם אי־נחת לאחת המטופלות שלו, המשוררת הִילדה דוליטל, שטענה כי הפרופסור מתעניין לעיתים בכלבתו יותר מאשר בה.”
יופי הייתה רובצת ללא תנועה ליד שולחנו העמוס פסלים עתיקים מיוון ומצרים. גם גזע הצ’או צ’או הוא גזע עתיק. בדיקות ד.נ.א. מצביעות על כך שהצ’או הוא אחד התולָדות הראשונות של הזאב וחלק מתכונותיו של ההוא נותרו בו. בסין, שלא היו בה אריות, נחשב לאריה. מקורו במונגוליה, שם שימש כלב שמירה של הנזירים והיווה סמל לעוצמה וכוח. פרוותו הארוכה בצבע הקינמון, וצבע לשונו כחול.
אפשר להביט בתצלום שבו עומד פרויד על מרפסת הווילה ושני הצ׳אואים הצעירים למרגלותיו. הכלבים חודרים עמוק יותר אל התעלומה, יותר מן הציפורים. הם מהווים בעצם קיומם גשר לעולם הביות, כאילו נועדו לחלק את חייהם עם בני האדם. אולי יש בכך נחמה פורתא, אבל היות הכלב שלך צועד לצידך לא משחרר אותך מן התלות שלו בך, ובאופן הזה הוא שוב מעלה את עניין הסובייקט־אובייקט. התלות מפקיעה אותו מהיות סובייקט והוא עומד בחצי הדרך בין קשר לבדידות. משום כך פרויד, כשעיַיף מן המטופלים שלו שמַח בכלביו, אולי היה יורד לחקר נפשה של פטימה, בתו של מוחמד, שאמרה: “אלוהים, אל תיתן לי רגע אחד להיות רק עם עצמי.”
האם גם עלי להסתפק בחצי הדרך?
בתוך הקשר נעה בועת הבדידות, וכבועת האוויר בפלס תמיד תהיה שם.
האם גם זה שיעור?
בתים
מאתנורית זרחי
אתמול חלפתי על פני הבית הקודם־קודם שלי, וכמו שנועצים גפרור בעוגה לראות אם נאפתה, בדקתי את עצמי, האם אני מתגעגעת? כשגרתי שם קינאתי בעצמי בגלל המיקום המצוין. רחוב צדדי שקט כמטחווי קשת מדיזנגוף סנטר, מקל על מי שמתקשה בכניסות ויציאות מן הבית. אין להשוות אותו בשום דרך למקום שבו אני גרה עכשיו, בלב הבנליה של גבעתיים, עיר שנבנתה ברגע שהאסתטיקה הפנתה את גבה. ותוצאות הבדיקה? כלום. אולי זה חֶסֶר בדמיון שמונע ממני להסב את הזמן לאחור, ואולי זו דרך מובהקת למניעת כאב. חלפתי לי על פני הבתים המוכרים, רצועות החצרות הצרות שנותרו, הדקל זְקַן הסנסינים, בית המרקחת, חנות הירקות. “הנפש מתרגלת לעוניה”.
כל כך הרבה דירות עברתי! הריבוי מערער את המושג בית. מקום שכשאתה נכנס פנימה קירותיו מקיפים אותך בחיבוק של שקט. כאילו אתה נמצא על אי ואין לך מה לדאוג כי אתה גם ששת באותו זמן, והוא ידאג למחסורך. הבית במהותו איננו מקום גיאוגרפי. הוא נמצא בארץ ששמה בית.
כמה דירות? אני נמנעת מלספור כשקיימות לונדון, פריז, ניו יורק, אוניברסיטאות מפוארות, שווקים, נחלים, נהרות – האם יש רווח במעברים האלה, הלזה ייקרא תנועת חיים? התגלית האחת שהייתה לי זה שלוקח שנה כדי להפסיק להבחין בדרך החדשה שבה מוביל אותך האוטובוס מפה לשם. בנוסף לזה קורה שאני יושבת בבית האחד בתחושה שהדלת קיימת במקום שבו הייתה בבית הקודם, והחוץ שמקיף את הבית הנוכחי הוא חוץ שלמעשה הקיף בית אחר.
עברו כבר כמה עשורים טובים מאז שעזבתי את הקיבוץ בעמק יזרעאל, ובכל זאת באשר לכיוונים תמיד נדמה לי שמגרש הכדורגל נמצא מצפוני ובמערב אורותיה של עין חרוד. הוכחה לכך שלמעשה אנחנו חיים בעולם חצי דמיוני.
האם אוסף החוויות שצברתי בנדודים קצרי הטווח האלה שווה את הטורח? אולי מה שקסם לי בדירה הקודמת הייתה עלייה קטנה שהתנשאה מעל מדרגות, בדומה לקוטג׳ אנגלי, וזה מה שקבע את בחירתי. ממש כאילו חדרתי לנופם של הספרים הרבים שהסתובבתי בחללם, בעיקר בין דפי הספרות האנגלית. המאה ה־19 וראשית ה־20 היו משופעות בקוטג’ים ובעליות גג. אולי גלגול מן הטירות של המאה ה־18.
הקומה המדוברת הייתה מנותקת מן המהלך הכללי, נועדה לגיבורה לטווֹת שם את חלומותיה, או לבכות עליהם. איפה תתגורר אשתו המטורפת של רוצ’סטר אם לא בעליית הגג? איפה ישנו האחיות ברונטה?
מבלי דעת נחלצו משם גיבורי הספרים של המאה ה־21. הם משוטטים בתחתית בחירתנו בעוד אנו בטוחים שאנחנו אנשים חופשיים לבחור. אנחנו פוגשים אותם לא בעליית הגג האפלה, אלא בדרכים, כמו קרואק, במלחמות, כמו המינגוויי, בסלונים ספרותיים, כמו גרטרוד שטיין. קיוויתי שביקור בבתי אמנים וסופרים יאפשר לי לגעת בנוף הסמוי המסתתר מעבר ליצירתם, בימים ההם ובזמן הזה. בכמה מהם באמת הצלחתי להציץ.
פעם הגעתי לביתה של ג’יין אוסטין. נכנסתי בדלת החורקת ששימשה אותה כפעמון אזהרה – כשהודיעה לה על מישהו מתקרב מיהרה להחביא את המחברות מתחת לשולחן.
גם בביתה של אמילי דיקנסון הייתי, למרות שלא הייתה בבית, והעפתי בו מבט מבעד לדלת הסגורה. הבנתי שנבצר ממני להיכנס לחללו של המוח הגאוני הזה. “גורל הוא בית ללא דלת”.
בנעורי, כשהרחקתי לשבדיה, נטענו בן זוגי ואני אוהל בקמפינג שבתוך חלקת יער קטן. עוד מתוך האוהל שמעתי קול מפכפך ללא הפוגה והלכנו ביער הבהיר בעקבות הקול. במרחק לא רב נתקלנו בנחל מפָּלי. על גדותיו התגודדו פירות הפטל וגרגירי היער, וטעמם היה כטעמם של הספרים האהובים עלי.
לא עלי להמליץ על סֶלמָה לָגֶרלֶף, אבל עד אותו יום נדמה היה לי, הקוראת הים־תיכונית, שכל המרכיבים הללו: הפטָלים, הנחלים, המפלים, הדשאים, הם בגדר תפאורה אקזוטית בלבד. זו הייתה הפעם הראשונה בה נוכחתי שהאדם הוא באמת תבנית נוף מולדתו, ולקטוף פטלים במזרח התיכון מפקיע את נוף הספר הכתוב מן האותנטיות שלו.
בחבורה הסקנדינבית מתנוצצת קארן בְּליקסֶן, בכינויה הפסבדוני איזַק דינסֶן. במסגרת אחד מפסטיבלי השירה הצלחתי לבקר בביתה, שהיה לפַנים ביתו של משורר דני ידוע. שנים העמקתי בדפי הז’ורנלים שתיעדו את התמונות שנלקחו מביתה הדני ומביתה האחר האפריקאי בקניה. לנגד עיני ניצבו עתה חניתות ומגינים שהביאה מאפריקה בצירוף לרהיטים אירופאיים כבדים. ביתה של דינסן ניצב סמוך לים, נקודה אסטרטגית שאיפשרה לה להבריח פליטים יהודים במלחמת העולם השנייה לשבדיה, מה שכמובן הוסיף בעיני לזכותה. רוח ים נשבה בווילונות הלבנים הדקיקים, ליטפה את זכרונותיה מאפריקה. שוטטתי ביער הקטן שסבב את הבית. שוב נוכחתי שהמראה הוא בעיניו של המתבונן. וכשמדובר בספרות, ברור שהנופים המוחשיים שנחשפו לעיניו של הכותב הם הרקע לסיפור. וכמוהו מושגי התקופה: אהבת נצח, נציגת העולם הרומנטי, בו סובבות הסינדרלות, הרוצ׳סטרים – הגבר האמיתי, המאיים, עד לרגע שבו הוא הופך פגיע כאחד האדם. וממה היה בנוי עולם הנעורים שלי אלמלא איכלסו אותו הסופרות ששילמו את מחיר הטירוף והבדידות במחוז שהיה דמיוני לגבי ולגמרי ממשי לגביהן.
הספרות הישראלית, שנמנעה שנים רבות מלהודות בקיומו של האני, עיטרה לעיתים את הנוף המקומי המדברי בתותים ובנחלים. זה היה כשהספרות לא הסתגלה עדיין לא לגוף הראשון ולא לנוף המקומי, וגיבוריה הסתובבו מוסווים בנופים מדומיינים בחשבם בטעות שהם סוגה ספרותית, וכל זה מתוך משאת נפש או געגועים.
היהלום
מאתנורית זרחי
עד היום אני רואה בעיני רוחי את ידיה של סבתא המנופפות לי מבעד לחלון המפויח, שהיה קבוע מעל הפתיליות. קצרת קומה וכבדה היא משתקפת מבעד למסך הפיח ומבעד לבורותי ביחס לחייה.
“שַצְלוּך,” הייתה סבתא אומרת להסכמתה הנלהבת של אני, בת החמש, כשבאתי לבקר אותה בירושלים בהימלטי מן החינוך המשותף ומגיהינום האוכל הכפוי.
הזדהיתי בזמנו עם המלחמה בין אתונה לספרטה, בידיעה שאם הייתי תינוקת ספרטנית היו מטיחים אותי אל הסלע. בשנים הראשונות להקמת המדינה האידאה הייתה “נפש בריאה בגוף בריא”, לכן היה עליך לאכול את האוכל המוגש למען בריאותך, חוזקו וחוסנו של העם, ובנוסף לכך, כאות להזדהות עם הילדים הרעבים ברחבי העולם. “אי־שם קיים ילד הודי, נפאלי, אפריקני רעב, ואת מעזה לסרב לאוכל?!” כבר סיפרתי איך הייתי מבלה שעות רבות ליד השולחן כיוון שלא הורשיתי לקום עד שאגמור כל מה שבצלחת. ואם לא עלה בידי, למרות ניפוחי הלחיים, הנסיונות להשליך אותו מבעד לחלון, היו משכיבים אותי במיטה למן הערב עד למחרת בבוקר, לצורכי חינוך. הייתי נשארת לבדי בחושך בבית הילדים, מה שלא גרם לי להתלהבות יתר למראה המזון בבוקר למחרת. אבל אצל סבתא היה עולם אחר.
סבתא הייתה דואגת שלא אשכח את המורשת שלי: “לעולם אי אפשר יהיה לשכוח את שם אבא, כיוון ששמו כשם מדינת ישראל.” ביישוב שבו גדלתי נטו להקל ראש במותם של אלה שלא נפלו במלחמה, ובנוסף לכך ראו במותו של אדם צעיר נקודת חולשה, כאילו לא היה בו מספיק כוח להיוותר בחיים. מאוד שמחתי שסבתא מעניקה לאבא סיבוב שני של חיים. הייתי הנכדה הבוגרת שלה מבין שתיים וסבתא נטתה לי חסד מיוחד וסיפרה לי סיפורים שלא הכרתי מן המיתולוגיה שסביב אבי. אני זוכרת אותם עד היום כיוון שחזרה עליהם יותר מפעם אחת.
אבא, שלא היה בריא באופן מיוחד, היה נוסע לעיר מרפא בפסח וחוזר בסוכות, “ואף על פי כן היה תלמיד מובחר,” מדגישה סבתא, כשהיא מתייחסת לקשיי הקריאה שלי.
לא ידעתי לקרוא עד שסבתא שלחה אותי לבית השכנים ממול, שם אמר לי הילד עמוס קלויזנר, “אין לך מה לעשות? תקראי ספר.” “אני לא יודעת לקרוא,” אמרתי, מתייחסת לספר שקיבלתי בכיתה ונקרא חתול מלמד סדר, שכמובן לא פיתה אותי להתאמץ. “קחי,” אמר לי הילד עמוס, ושם בידי את הספר טוּ ארנבות (שעוּבד ברבות הימים לספר הידוע גבעת ווטרשיפ). טו הארנבות האומללות מתו כולן כשניסו לעבור מחלקה לחלקה. הייתי בת חמש, אבל היה לי עניין גדול במוות, ושוכנעתי שהספרות היא דבר רציני. כך קרה שהילד עמוס, שלא רצה לשחק איתי, לימד אותי לקרוא.
אבל יותר מכל זה התעניינתי בסיפוריה של סבתא על אבא, שהיה גם הוא גיבור מת לגבי.
באחד ממסעות הריפוי שלו, סיפרה סבתא, כשהיה בבית המרפא, שם הפרידו בין הילדים למבוגרים בשעת האוכל, ניאות אבא לאכול רק ליד שולחן המבוגרים יחד עם סבתא, והמנהל, לאחר שהעמיד אותו לבחינה, אמר לו: “יונגע, אף פעם לא ראיתי ילד עם נימוסי שולחן כשלך, אתה מתאים מאוד להצטרף לשולחן המבוגרים.”
ועוד סיפרה סבתא כי כשאבא גדל קצת, אמרה לסבא, “אנחנו חייבים לעזוב את תחנת העצים הזאת.” הייתה להם שם אחוזה, מנסרה ורכבת. “ילדים הם לא תפוחים, הם לא צריכים רק שמש ומים, הם צריכים לקבל השכלה.” אמרה ולקחה את אבא לוורשה, שם הוא למד בבית ספר עברי ובבית ספר פולני. כתוצאה מביקוריו בבתי המרפא האלה ידע אבא איטלקית, גרמנית, פולנית ואנגלית. ואולי לא רק בזכות בתי המרפא, אלא גם בזכות כישוריו הלשוניים.
שני סיפורים נוספים היו מרעישים אותי תמיד. האחד, איך הניחה סבתא את אחותה הקטנה בשלג כדי להיפטר ממנה. והסיפור השני, איך גנבו את סבתא הצוענים, ולראיה הצביעה על בדל האוזן השסועה שהותירו אחרי שתלשו ממנה את עגיל הפנינים.
לאמיתו של דבר, סבתא הייתה זו שגידלה אותי מאז נולדתי, כשאמא הלכה ללמד בבית הספר “לֶמֶל”, שם גם היא עצמה למדה כילדה.
אולי בגלל מצוקת הדיור, התגוררו סבא וסבתא יחד עם אמא ואבא. איפה עמד שולחן העבודה של אבא? איפה עמד הפסנתר של אמא? איפה הייתה מיטתי ומיטת סבא וסבתא? אני זוכרת רק את השולחן הגדול במרכז החדר ואת הכיסאות הכבדים, שבטבעות הטבועות על דופנותיהם דימיתי לראות לימונים, ובתמצית התה – ציפורים השטות בשמי הערב.
הערצתי את הפסלים הזעירים שהיה אבא מפסל למעני מן הלחם, ובשבת דלקו הנרות בפמוטים העתיקים של סבתא. ברבות הימים היא ביקשה ממני לקבלם, אבל נמנעתי. לא אעשוק אותה בטרם זמן, חשבתי. לימים, עובדי בית האבות הקדימו אותי, והפשיטו את דירתה לחלוטין. לקחו את הפמוטים, את תחריטי העץ, התכשיטים, התמונות, ואת כל מה שגררה איתה מן העולם ההוא הנה. נותר על הקיר רק ציור שנתתי לה במתנה, המרגלים נושאים את האשכול בשניים.
במשך השנים נודעו לי פרטים נוספים, אומנם מעטים, מחייה ומדמותה. בעצם, מסיפוריה של אמא שפחדה ממנה לא מעט. כיוון שאמא, שגדלה על ברכי העוני, לא הייתה בעלת נימוסים שתאמו לדקדוקי השולחן הפולני של סבתא. אמא העידה שפחדה ממנה בעיקר כשהייתה שרה, בחושבה שזה אות מנבא רעות. סבתא הייתה אומרת: “כל אחד יכול ללדת,” מנופפת בידיה בדרמטיות. היא, שלא היו לה ילדים משלה, פירטה: “פרה, כבשה, כלבה – לגדל זה העניין.” יתכן שזו הייתה ביקורת על אמא, אבל סבתא מצידה הגשימה את זה בכל ליבה.
לשתיהן הייתה השקפה שונה לגבי המושג ניקיון. סבתא חשבה שמדובר בניקיון כמו שתפסו את זה בוורסאי; ואמא, שבאה מליטא, חשבה שהעור צריך להיות מרוט עד כדי אדמומיות. זו רק דוגמה אחת לחילוקי הדעות ביניהן.
בדיעבד אני חושבת שסבתא הייתה מאוהבת באבא עד כדי כך שלא הייתה מסוגלת לאזור אומץ ללכת ללוויה שלו. “כאן הוא מת,” הייתה מצביעה על זרועה המדולדלת, “כאן.”
סבא, אביו של אבא, נפטר זמן קצר אחריו. אבל היה זה אבא שאת מותו לא יכלה לעכל.
למרות שעזבנו את ירושלים והשארנו את סבתא מאחור, מעשיותיה ודמותה לא חדלו לשחק תפקיד בסיפוריה של אמא. כך למשל, בנימה ספק הומוריסטית ספק מרושעת, סיפרה אמא כי כשאביה של סבתא בא לבקרה, היא התנצלה בפניו באומרה: “טטעלוך, תסלח לי, עדיין לא הסתדרתי.” ואביה אמר: “בתי, שישים שנה אני בעולם ועדיין לא הסתדרתי.” או חמור מזה: “בתי,” אמר לה, “ברכי אותי, התמניתי לראש חברה קדישא בעירנו.”
“אבא,” ענתה לו סבתא, “זה לא חידוש, אותי קברת כבר מזמן.”
וברגע ההוא היא לקחה את המזוודה ועזבה, “לא רציתי להיכנס למיטה עם האיש שדיברתי עליו ככה.”
סבתא לא התכחשה לענייני מין, כשהיו אומרים על זוג כלשהו כמה הוא מאושר, הייתה סבתא אומרת: “לא יודעת, לא שכבתי מתחת למיטה שלהם.”
בימי נעוריה של סבתא, נשים לא זכו להשכלה, אבל היא למדה בבית ספר כלשהו. אצל גייגר, או נייגר, מישהו שאינני בטוחה בשמו. היא הייתה בעלת אנרגיה, דחפים וכשרונות, שלא בתקופה הנכונה. אינני יודעת מה עשתה בעברה, נדמה לי שברחה מפולין לבלגיה והצטרפה לעסקי היהלומים של משפחתה. בת חמישים לערך הצטרפה לאבא בירושלים, על פי דרישתו. ללא אולפן, דיברה עברית על בוריה, ודאי חשבה שאמו של סופר עברי חייבת לדעת עברית. כמו כן אני זוכרת שכתבה שירים מסוימים, אולי לא על פי כל כללי הליריקה, אבל בכל זאת שירים. העברית של סבתא שימשה אותה בשטף לצד הפולנית, שאמא כמובן לא הבינה, וזו הייתה שפת הקשר של אבא, סבא וסבתא. שפתה שובצה בכמה ליקויים חביבים שאני עדיין זוכרת. לדובדבן יחיד קראה “דוּבְּדיב”. וכיוון שלא ידעה להבדיל בין סוגי התפוחים הייתה קוראת לכולם 'תַּפּוּחה“. ברבות השנים היינו מצטטים אותה ובעיקר כשאמרה: “מה דבר כזה?” כשהתכוונה ל”מה זאת אומרת?"
החזון הציוני ששלט אז בחוגים מסוימים בחברה הישראלית ושאני, בהיותי בת קיבוץ הייתי שותפה לו, לא הצליח לצנוח עד הקרקעית. סבתא לא חשה צורך להגשים או להצטרף לסוציאליזם ולא דגלה בשוויון. החזון היה מיועד בעיקר לצעירים ובריאים, הוא לא כלל את אלו שבאו מבוגרים מדי, חלשים או ספוגי תרבות אחרת, שראינו בהם כמובן אנשים חסרי תרבות. אלו נשארו בודדים מתחת לשמיכת החזון הציוני. אחד ממאפייניה של ראייה חד־צדדית הוא שאינה יודעת שהיא כזאת. הלכנו בראש מורם, חוד החנית של החברה הישראלית, בעוד שהיינו באמת נבערים וקצרי השגה.
מה שמילא את ראשה וחייה של סבתא היו בני משפחתה שנותרו שם.
“לאף אחד לא יזיק אם יאכל חצי ביצה לארוחת בוקר,” היא נהגה לומר, “ככה נאסוף להם כסף שיסתדרו כשיבואו.”
הייתה הולכת איתי לעצרות של ויצ"ו ליצור לחץ על המנדט הבריטי שישחרר את אוניות המעפילים. פעם בחרו במלכת היופי של הילדים וכנראה כפיצוי על פועלה של סבתא בחרו בי. אמא שלי הביטה בבשורה הזאת בעין עקומה.
גם סבא גר שם, אבל לא ירדתי לסוד מהותו. פעם ראיתי תצלום שלו במדים לבנים וסבתא אמרה שאלו מדי נוטרים. גיבור? גם אנחנו משתתפים במאבק הציוני? לא נעניתי. באופן כללי סבא היה מודח מתשומת הלב כיוון שסבתא השתלטה על הכול.
אני לא זוכרת שדובר בזה אי פעם, אבל אחרי המלחמה הסתבר שבתו הבכורה של סבא, אחותו של אבי שמת בינתיים, נספתה עם שתי בנותיה ועם שאר קרובי משפחה “שם”, מקום שלא נקבו בשמו. בני אחיה של סבתא, שכפי שהתברר מאוחר יותר היו בני משפחה אחרת, אכן שרדו ובאו לביתנו. שני נערים עזובי מלחמה. הגיעה גם רוּז’ה, אחותו של אבי, שסבתא שלחה אותה מייד ובתוקף ללמוד קורס אחיות בהדסה. רוּז’ה כנראה מעולם לא הסתדרה עם השתלטנות של אמהּ, ובעיקר אחרי שנות המלחמה והבריחה מהגטו, ואחרי זמן קצר של מגורים משותפים עלתה לגור בדירת הגג.
כבר סיפרתי שהייתי מבקרת את סבתא בבריחותי מן החינוך השוויוני ומ“האוכל הלבן”, כלומר חלבון ביצה וגבינה לבנה ולבֶּן עם גושים – חיזיון שהיה מסתיים לגבי בהליכה למיטה בתור עונש, “ולא לצאת משם עד הבוקר הבא”. סבתא לא חשבה שהאוכל הוא אקט חינוכי והייתה משתפת אותי בחבילות שקיבלה מקרובים בדרום אפריקה: שוקולד עם אגוזים ונקניק, זה פחות או יותר מה שכלל התפריט שלה.
פעמים רבות הייתי עולה לגג המזופת דרך חדר המדרגות האפל ומתבוננת בבית הקברות שבהר הזיתים, מנסה לזהות את הקבר של אבי, שהיה בידי הירדנים. ממרחק היו כל הקברים נראים כמו קופסאות לבנות או לוחות קלפים, קשה היה להאמין שמישהו חושב שאלה מגורי מתים.
אחרי מות אבא וסבא נשארה סבתא לבדה. אפיזודות אחדות של נסיונותיה להצטרף למגורים עם יוצאי העיירה שלה כשלו, והיא נכנסה לבית אבות. בהיותי בצבא, בדרך בין סרפנד לצפון תל אביב, שם למדתי בסמינר הצבאי, הייתי עוצרת לפעמים את הטרמפ אצלה.
החברות הישנות של סבתא מירושלים התפזרו לכל עבר או מתו. פולין הקטנה התפוגגה. מיינעלֶבן, הייתה סבתא קוראת לידידתה שהייתה מגיעה עם הלבֶּן שלה לביתה, ד"ר וייס, הרופאה הראשונה בירושלים, שהייתה, במונחי הימים ההם, קרובת משפחה שלנו.
היו לנו גם קרובים עשירים. הדוד עסק בענייני נפט. בביתם ראינו לראשונה מקרר, תנור, טלפון, שנחשבו בעינינו הקיבוציות מוצרים מושחתים ומיותרים. הייתי אדוקה או תמימה כתוצאה מהחינוך ההוא. הקיבוץ שאליו עברנו עם מות אבי נראה לי מוקד העולם. ואני, כיוון שלא נולדתי בעמק אלא הגעתי אליו בגיל חמש, נחשבתי עד לכתי משם לצבא כזרה.
פעם סבתא באה לבקר אותי. אני זוכרת שחוש מיוחד הפנה אותי לחכות לה ליד האוטובוס העולה, מה שקרה פעמיים ביום, מבלי שידעתי מראש על כוונתה לבוא.
במוסד החינוכי כינו אותה הילדים סבתא, והיא העמידה אותם מייד על טעותם: “אני סבתא של הילדה הזאת,” אמרה והצביעה עלי, “בהחלט לא שלכם.” ולאמא אמרה: “מה דבר כזה כל היום הולכים לחדר האוכל ובחזרה?” ועוד אמרה: “אני חושבת שאנשים בשולחנות הקרובים סופרים כמה זיתים אני אוכלת.” ובסוף הארוחה שאלה: “למי עלי להודות?” ולא נחה דעתה עד שניגשה למזכיר ואמרה, “מר גרייצר, הדגים היו מצוינים.”
בניגוד לביקורַי בירושלים לא היה בביקורה בקיבוץ משום הקלה, הרגשתי שהיא מסכנת את מעמדי, אני, שממילא הרגשתי כענף ברוח.
נדמה שזה היה אחרי שנולדו לי הילדות, שאמא גילתה באוזני, וכמובן הבטחתי שלא אגלה לסבתא, שהיא איננה סבתי האמיתית, אלא אמו החורגת של אבי, שנישאה לסבי אחרי מות אשתו הראשונה. לא הופתעתי, אמא הייתה בקושי אמא מחמת התמכרותה לעבודה ומפחד החברה הקיבוצית: אבא לא היה, וסבתא, טבעי שתהיה חורגת. אבל מבלי שנתתי דעתי על כך, משהו נשבר בי ביחס אליה, ותשומת ליבי הופנתה לשאלה מי הייתה אמו האמיתית של אבי, סבתי הלנה־הינדה, שאיש לא אמר עליה דבר וחצי דבר. לא אבי, בנה, לא סבי, בעלה, שהיו בין המתים, ולא סבתא, שאותה לא העזתי לשאול.
בטיפולים שעברתי במשך השנים, כשאנשים שונים ניסו לשחרר אותי מן הילדות בקיבוץ ומעוד אירועים שלא בדיוק גרמו אושר, עלתה דמותה של סבתא כְּזו שהצילה אותי בינקותי מבדידות וניכור.
בדידותו של אדם זקן דומה במידת מה לשלטון האפרטהייד; אלה לא החוקים שנחקקו אלא מה שמתרחש בחברה המקיפה את האיש המבוגר. הזִקנה נתפסת כפגם או כפשע, שוב אנחנו בספרטה, והזקן כאילו אשם בזה שהוא נראה כפי שהוא נראה וחש כפי שהוא חש. תאר לך, לשבת יום אחר יום בדירת חדר, מבלי שאיש יבקר פרט לעוֹבדות ולאנשים קשישים שאתה פוגש במסדרון בלבד. וסבתא הייתה אשה רבת פעלים במה שמסגרת החיים דאז יכלה לאפשר לה, כולל נסיעה לדרום אפריקה בשנים שבהן איש כמעט לא עזב את גבולות הארץ פרט לדיפלומטים.
אני זוכרת שהיא הביאה לי ולאחותי גליל בד אורגנדין שקוף בצבע קונכייה כדי שיתפרו לנו שמלות ליום השנה של אבא שהתקיים בירושלים. נראינו – ויש עדות לכך בצילומים, שתי ילדות רזות בבגדים שקופים – כמו רוחות רפאים.
כשהיה עוד כוחה במותניה באה לבקרנו פעם בפתח תקווה, ואת היהלום שמצא אחי בחצר במסגרת נסיונותיו למצוא נפט הצליחה למכור למי מהיהלומנים שהכירה. אין צורך לומר שכיוון שחיינו במחסור כרוני, זה היה לזמן קצר בגדר חבל הצלה.
סבתא, שהייתה גם זקנה וגם מהגרת, הייתה מנותקת מן המאורעות המכריעים ביותר שקרו פה. מלחמות, בחירות, שחיתויות. נסיון חייה לא חיבר אותה ולו במעט, למתרחש. היא הגיעה מבוגרת מכדי להצטרף. מטבע הסטטיסטיקה, סבתא הייתה מנועה מסקס, מסיפורי אהבה, אפילו מפרשות רכילות למיניהן, מנותקת לחלוטין מן העיתונות ואף מן הספרות בחלקה. היא הייתה זקוקה להרבה כוח כדי ליצור לה תרבות משלה, משוללת מן האלמנטים הללו.
לעיתים הייתה שואלת משכנה (שנקראה להפתעתי צביקה) עיתוני ארמונות ובתי מלוכה. שם סופרו חדשות על נסיכים ונסיכות, תוארו אולמות וחגיגות אירוסין. אני לא חושבת ששאבה משם נחמה, זה התרחש רחוק מדי מבית האבות שבו גרה. סבתא ידעה גרמנית, יידיש ופולנית, אבל כל אלה לא עזרו לה למלא את חייה בתוכן.
האם היה ביכולתי לעזור לה? הנעורים אין להם מספיק דמיון לתאר לעצמם את הזִקנה. כשבאתי לבקר, לעיתים רחוקות, סבתא נהגה לומר, “אלוהים שכח אותי, במקום לקחת חייל היה צריך לקחת אותי.”
האם פרשת חייה הקודמים לא נאגרה אצלה כדי לעזור לה לחוש שהיא קיימת?
סבתא נקברה בהר הזיתים, כפי שבחרה, ליד קברו של אבא. חבל שהמתים לא יכולים לארח חברה זה לזה.
ובאשר אלי, אפילו לאחר שנים כשאני נתקלת באשה זקנה שפניה מקומטים כקפלי בַּד הטֶרֶלין, אני מזהה על פי תחושת החום המציף אותי, עד כמה אהבתי אותך, סבתא.
גינות
מאתנורית זרחי
הזרעים הם מנבאי עתידות.
העובדה שאתה טומן זרע באדמה ויש ביכולתו להוציא לאור את הפוטנציאל הרשום בו בהבקיעו מעל קרום האדמה מפתיעה. שיח יסמין, ורדים, סגוליות או ענק האֵיקליפטוס, מה זה אם לא מחסן הכשפים היקר ביותר של הקיים.
אף שפגשתי לראשונה את העולם בין בתי האבן של ירושלים, פיה טובה שריחפה כנראה מעל עריסתי רמזה לי על כך.
אחרי מות אבא, כשהגעתי לעמק יזרעאל, עליתי בשדרת האיקליפטוסים שנישאו משני צידי הכביש, ודימיתי, למרות גילי הצעיר, שאני מהלכת בין עמודי קתדרלה ענקית.
בחום הקיץ הפרחים החצי מעולפים, חבלבּלים, פֶּטוּניות, יסמינים, פורטוּלָקות, זהרו והפיצו ניחוח לוהט מבעד לאגלי המים הזוהרים של ההשקיה.
בבתי הילדים ובחדר ההורים, כך נקראו הבתים, לא היה מקום לגינה. הניסיון הראשון שלי לתת ביטוי ליצר הגינון היה מבצע “הפְתַע את הרווק”. התארגנו קבוצת ילדות והחלטנו להקים גינה בחלקת הבר, תחת חלונו של אחד מרווקי הקיבוץ. האם הבחין, האם הרגיש בשינוי, האם עלז, האם שמח בגינה החדשה שלו?
כשנסעתי תחת פיקוחו כמבוגר האחראי באוטובוס לירושלים, עיר מוצאי, לבקר את סבתא שנותרה שם, הוא לא הראה כל סימן שחש בשיפור שתתחולל בחייו. הבנתי, לא הכול אוהבי גינות.
הברושים סביב בית ילדותי קיבלו את פני באיוושתם המאובקת. נראה כאילו דהו אזרחי יֶנְזֵ’יֶיב, שם גדל אבי באחוזה של אמו, שמתה בלידתה אותו. אני חשה בדמי את האחוזה הזו, בעיקר באי שליטתי בכסף ובהיקסמות מטרקלינים מוזהבים ומרהיטים עתיקים שאני מגלה בז׳ורנלים, אף שלא אבא ולא סבא יכלו לשתף אותי בזכרון האחוזה ההיא כיוון שהלכו לעולמם בעודי ילדה קטנה.
הגינה הבאה שלי הייתה כבר בחצר שהקיפה את דירתנו בפתח תקווה, אותו בית ישן שעל כרכוב הכניסה שלו היה כתוב בבֶלֶט תאריך בנייתו, מימי פתח תקווה הראשונים.
הוצמד לי בחור גנן, עלם חמודות שנשא חן בעיני למן הרגע הראשון. ציניוֹת, דליות, גֶרבֶרות. אולי לא תפריט רומנטי אבל בהחלט משמח לב. את הגנן הנחמד והגינה היה עלי לנטוש כשעזבנו את הבית הישן הזה וחזרנו לקבוץ שממנו הגענו, וכל זה מטעמים כלכליים. אמא שלי כמורה לא יכלה לפרנס את כולנו. הפרחים, בחושבי עליהם, הם באמת מחוללים מופע מעולם אחר, צבעם, המבנה הכרבולי שלהם, או הפעמוני, הם מעין בשורה מעבר למילולי ששולח קיום אחר. היותם בני חלוף, ריקודם עם העונות, רק מדגיש את נדירותם והופעתם בגדר פלא. מובן שלא יכולתי שלא להעלות את המופע הזה כשרק היה בידי. זכורות לי פרשיות שלא תמיד מדברות בשבחי, שמציגות את בורותי בצד התלהבותי.
זה היה מביך, מביש, וזה נחרט בזכרוני. אמא, שהייתה מורה שלי, מביטה בערוגה שעישבתי בנאמנות, בעיקר את שתילי הגזר שהֵנץ, בִמקום את עשבי הבר. אני, שחשבתי להצטיין, הובשתי בפומבי. כל הילדים הביטו בי ונדו לי בראשם, אכן ילדה לא מוצלחת.
אבל לפעמים הצלחתי. מה שראיתי נגד עיני היה שדרה עוצרת נשימה של עצי מגנוליה בפריחתם. קשה לשחזר את זה בגינה הישראלית, אבל כשהייתה לי פיסת גינה בבאר שבע ניסיתי את הקמליות, הפלא המדורג במקום השני. נכון שיש לִשמַן שובל לא נוח של הגברת ההיא שהתאבדה, אבל הקמליות לא שמעו את האופרה והן בוטחות ביופיין, כאותן נשים מסוימות שצועדות זקופות בערוגות העולם כעל שטיחים אדומים, ונפערות עד לחשוף את קרקעית ליבן.
באותה הגינה בבאר שבע כרת שותפי את השתילים טרם הנצו, אבל ברגע שניתנה לי הזדמנות שנייה, ניסיתי להעלות את המחזה הזה בגינה הצדדית של הבית המשותף שבו אני גרה עכשו. ואומנם, עם הרבה סימני שאלה, הצלחתי. מוזר כמה יכול לרגש אותך שיח, אבל אחרי ציפייה ארוכה, אחרי התגלמות הפקעים למרות תנאי הרוחות, הגשמים, השיכונים, הכיעור הרחובי, נפתחים הפרחים הללו כניצוצות מן היופי שנגנב מן הארכיון של אגדות העולם. עכשיו השביל לרגליהן מרוצף באודם הכותרות שנשרו, הן טורחות על היופי אפילו דרך הסתלקותן. תודה לכן, קמליות, אני לא מוותרת לכן ולחברות שלכן: הפטוניות, הציניות, הבּרוּמְגנֶזיות, פרחי הצהריים והאחרות.
ואז מדי שנה, כשמופיעים הצרורות הקטנים ללא עיניים הנושאים בתוכם בשורה מופלאה – תפרחות היקינטון, הנרקיס, הנוריות, הכלניות – אני תוהה איך מזוודה קטנה ועלובה שכזאת מצליחה להוציא מתוכה את היופי הזה. וכל שנה אני לא עומדת בפיתוי ומתמרנת את סודות הפקעות להוציא למעני את התפארת, יצירתו של הקדוש ברוך הוא.
יש גנים שביקרתי בהם על דפי הספרים בלבד ורק לפעמים הצלחתי לחדור לתוכם. למשל, לגן הלבן בטירתה של ויטה סקוויל ווסט, שמצוטטת כאומרת: “אצל מרבית האנשים חלקם השני של החיים עצוב למדי, לא אצל גננים.” ראיתי את התפארת של גני קיוּ בלונדון מבלי להאמין למראה עיני. ובכפרים הרחוקים חזיתי בשיחי הרודודֶנדרון1 המופיעים בשלל צבעי הקשת, משחור עד זהב. אבל לא כולם הצליחו לעשות עלייה.
אגב נסיעתי בדרכים נתקלתי בספרים עזובים שאנשים הוציאו אל הכביש למכירה. שליתי משם שלושה ספרים ישנים עד עתיקים של גברת שהייתה מפורסמת בזמנה כנראה ככותבת טור באחד העיתונים המרכזיים, ובשלושת הספרים שלושה גנים שונים שהקימה בשלושה מצבים שונים בחייה. הגיעו לידי גם ספרי גננוּת מלהיבים של גנניות מקצועיות, נשים שניסו לעשות טרנספר לגן העדן. אני מדפדפת בספרים האלה לפרקים. הגנים נשארו לנצח בצילומים, אבל אין להשוות את ההתלהבות שהם מעוררים בי לעומת פרחי הקמליה שלי, שבצד מלכותם מעוררים בי את חרדת ההיעלמות.
לפעמים, כשהמילים מעייפות אותי, אני ניגשת למדף הירוק, לשפה שקושרת אותי לאדמה, לרוח, לגשם, לחורף, לאביב – עונה שלא יכולתי לדמיין בכוחות עצמי.
אכן, יש יופי בעולם שנפש האדם קצרה מלהמציא.
-
במקור נדפס “רודונדנדרום” – הערת פב"י. ↩
האחות של אחיה
מאתנורית זרחי
אפילו רולאן בארת מעיד שהכתיבה היא עיסוק בודד. אתה יושב בחדר וקול כלשהו מכתיב את מה שעצמך היומיומי לא תמיד יודע.
האם הכתיבה שווה את המחיר?
ומה לגבי בני המשפחה האחרים, שלעיתים מניחים שהכתיבה מעניקה לך כוחות ומגלים כלפיה יחס דו־משמעי. מה עוד שהם עצמם משמשים לא פעם מקור השראה. אפילו האלים, שמעצם טבעם היו משפחה רבת יכולות, לא נמנעו מקנאות ומריבות. התחרות ביניהם גברה אפילו על עוצמת סגולותיהם.
בהיסטוריה של הספרות אנחנו מוצאים משפחת של סופרים, למשל האחיות ברונטה שיצרו טריומווירט (אם כי האח פטריק שמת משכרות, היה על פי עדות אחיותיו המוכשר בהם). יצירתן הראשונה הייתה עיתון שמתאר את מהלכיו של נפוליאון ושאר אירועים פוליטיים. ספריהן של השלוש, שנכתבו מאוחר יותר: אנקת גבהים, ג׳ין אייר ווילֶט – כולם מוכרים, כולם יוצאים מן הכלל, עד שקשה להניח שהן מצאו מקום לקנא זו בזו.
לעיתים, אם כי לא במקרה זה, יש מן הסתם הורים שחשים תחרות או קנאה בילדיהם, אנשים שבגלל הנתונים הלאומיים – שואה, מלחמות, או תנאים כלכליים בלתי אפשריים – נמנע מהם להגשים את משאת נפשם. מה יעשו הילדים? האם יעצרו את עצמם כדי לא לפגוע בהוריהם ויכרתו איתם ברית אפלה, בלתי מדוברת? אני מכירה את הברית הזאת. הייתי משוחררת מן הצד של אבי בגלל מותו המוקדם, אבל אמא שלי מעולם לא השתחררה מן הרצון לעסוק באמנות. החיים הקשים, הצורך לפרנס שלושה ילדים ובעל שֵנִי חולה לא איפשרו לה לפעול מעבר ליומיום. היא ראתה ביצירה פרס גדול, מתוך מחשבה שאדם יוצר, הגורל כבר מפצה אותו. “היא כבר תסתדר,” הייתה אומרת תמיד.
ייתכן שמשאלת ליבה הפכה למציאות. הכתיבה היא סדנה לעצמאות נפשית. חבל שאי אפשר לחזור ולכתוב מה שכתבו משוררים קודמים, טובים ממני בהרבה, אבל מה לעשות ויצירה דורשת ראייה וביטוי חדשים, מקוריים.
המאבק לא פשוט. הנפש הרגילה, הבנלית, רוצה להשתלט על השדה הנפשי כמו לשונית הים על היבשה בהולנד.
חבל שלא ניתן לשתף בכתיבה גם את אמא, או קרובים אחרים. אי אפשר לתאר את הקריירה של ואן גוך, בלי תמיכתו של אחיו תיאו, וזה בניגוד לאותם מקרים שבהם נתפס האח האמן ככבשה שחורה הבועטת בסדרי המשפחה הבורגנית, בעוד האחים והאחיות האחרים מגינים בכל כוחם על גבולותיה.
האחיות סטפן, וירג’יניה וולף ווֶנסה בֶל – האחת סופרת והשנייה ציירת – הן דוגמה נוספת למשפחת אמנים, אם כי היו שונות זו מזו. וירג׳יניה גאונה חולת נפש, וּונסה אמא־אדמה. האם שררה שם קנאה? כמכירי עצמנו, יש להניח שהייתה כזאת.
אנשים מזהים בטעות כתיבה או יצירה עם הקלה, תיאוריה רווחת הטוענת כי האמנות מאפשרת לנפש להתפרק ולהזדכך מקשייה. האם התיאוריה הזאת בטעות יסודה? האמנות היא סוג של עבודה שדורש השקעה, כלומר בצד הקשיים שהחיים מעוררים קיים צורך לעשות את העבודה נאמנה. אי אפשר להכחיש שקיים אלמנט של השראה, אבל בצידה יש מאבק בחומרי העבודה. המאבק כה גדול עד שגם אני מקנאה בעצמי.
אבל הפעם זו לא אני. זו גם לא נֵל היתומה מספרי דיקנס. זוהי דורותי ווֹרדסווֹרת׳ שמשוטטת בנוף האנגלי, באזור האגמים הנפלא. אחרי השנים המרות של מגורים בבתי זרים, הנוף בא לנחם אותה. מצולות האגמים, עצי האוג, המשירים את בבואתם לתוך המים, ויותר מכול, אחיה הגדול.
בשנת 1797 סיים וויליאם וורדסדורת׳ את לימודיו בקיימברידג׳. הוא היה בסופה של תקופת בלבול ומסכנות. הוריו נפטרו בילדותו, אמו כשהיה בן שמונה ואביו בהיותו בן שלוש־עשרה, והוא ואחותו נשלחו לבתי קרובי משפחה. לבסוף ניצַל בעזרת ירושה מחבר, מה שאיפשר לו להקים בית עם אחותו. עכשיו הם שניים, זר לא יכול לחדור אל הממלכה הסגורה שלהם. אולי רק משורר אחר, סמואל טיילור קולדרידג׳,1 שמדבר את שפתם, שפת הדשאים הזוהרים, העננים, הגשמים שהם מהלכים בהם רטובים, ללא פחד.
אח כמאהב רצתה גם משוררת אחרת, אלזה לסקר שילר, “כדי שלא אתבייש במגרעותי”. ופה זה מתגלם. בבית וורדסוורת׳ הארוחות נאכלות בשעות בלתי קבועות, החדרים אינם מסודרים והחפצים זרוקים לכל עבר.
האם הייתה זו הקלה לדורותי, שכל יצירה פרטית משלה נראתה בעיניה כחריגה מן הבדידות, ולכן תאכיל בשירתה את אחיה? תוכל למצוא קטעים שלמים מיומנה בתוך שיריו. למשל, הנרקיסים, שירו הידוע.
וורדסוורת׳ הצעיר היה אדם בודד, כאוב, גאה וחסר ביטחון, מה שגָבַר בו אחרי שהתאכזב מן המהפכה הצרפתית שניסה לקחת בה חלק. בשירה שאף להגיע לטוב ביותר, לא פחות. מלבד קולרידג', שידידותם נחלשה לאחר שעזב את קיימברידג׳, הייתה אחותו דורותי הצעירה ממנו בשנה האדם היחיד שחש בנוח בקרבתו.
אהבתם של וויליאם ודורותי הייתה אקסקלוסיבית ועזה. איש מהם לא יכול היה לחלוק אותה עם זר.
מיומנה של דורותי: “ודאי אני עיוורת, לא יתכן שאחי מעולה ונעים כל כך כמו שדמיוני יוצר אותו.” וויליאם מצידו כתב לה את שירי האהבה שלו, הנסובים לכאורה סביב לוסי הדמיונית.
דורותי וורסדוורת׳ תיארה בפרוזה מדויקת מה שראתה בעודה משוטטת כמנהגה בין המבורג לאלטונָה, בחלקות האדמה הגדולות הנטועות עצים. היא מעולם לא שאלה “שאלות גברים” על יבוא ויצוא, דמוקרטיה וממלכתיות. היא מעולם לא בלבלה בין נפשה לשמים או ללבנה כפי שעשו שאר הרומנטיקנים. מבחינתה הטבע היה קיים כשלעצמו ולא כראי לבעיותיה או לנוירוזות שלה. היא כותבת: “אני כל כך חיה. רוחי נכנעת לעצים ולדשאים.” דורותי קראה לירח מלכת הלילה, ולשחר קרני האוריינט, ולגלי האגם בלילה – דגי מים.
בדידות או משוררוּת, אין צורך לשאול את האחות דורותי מה עדיף בעודה מפייסת את דרקון הבדידות הגדול בהעניקה את השראתה לאחיה עד תום. האם תצטער על כך בימים שיבואו, כשאחיה יינשא ויקים משפחה והיא תיוותר בשוליים, יושבת בחדר אפל. היא, שמעולם לא היה לה מישהו קרוב ממנו?
יתק ש“אחי הגדול” בחר להינשא כדי להקים חיץ בינו ובינה כי יחסי האהבה האלה ודאי עוררו בו רגשי אשם. מעולם לא מצא לו נפש קרובה מאחותו. ואולי כך ניתן להבין את דבריו: “אנחנו המשוררים נעורינו תחילתם בחדווה וסופם בשיגעון.”
זאת באמת לא נל המסכנה. הפעם זו אני, מתוך תולדותי, רואה אותם בדמיוני, את השניים שזכו לשוטט הרחק מעבר לקונוונציה המקובלת של יחסים אינטימיים, בתוך הגינה הגדולה שיצר למענם הנוף האנגלי, חופשיים מכל סטיגמה פרט לקרבת הנפש, פרט לשותפות שבשירה.
הכרתי אשה אחת, אם אפשר לומר שאני מכירה את עצמי, שחלקה את חייה עם אדם יוצר, בשעה שגם היא השתדלה להיות יוצרת. שיתוף מוצלח? ובאמת היינו שותפים במידה רבה. הוא היה מראה לי את עבודתו בעודה בהתהוות, כדי שאחווה דעה, ואני הייתי נותנת לידיו מה שכתבתי כדי שיטיל בדברים סדר. לאגו, שמקבל ממדים אולי נפוחים מדי, ומעורר בצמוד לזה רגשי אשם, השותפות ביצירה היא פעולה מבורכת, אם כי בלתי אפשרית; העבודה בשניים מבטלת את הרגשת המאניה הזאת בהופכה את הכתיבה למשחק. על רקע זה אפשר להבין את האמנים שניסו לחיות בחבורות. למשל ד. ה. לורנס שחלם להקים את מושבת האמנים “רננים”, או חבורת הפּרה־רפאלים, שמימשו את זה במידה מסוימת.
כשאגוצנטריות אחת נתקלת בשנייה, היא מבטלת אותה לעיתים. למרבה הצער, התגלגלו הדברים כך שאני כותבת לבדי. כל כך הייתי רוצה שמישהו יחזיק לי את היד, או יתרה מזאת, יכתוב קצת במקומי. אבל אלה כנראה הם תנאיו של העיסוק הזה כפי שאמר הנרי ג’יימס: “אנחנו יוצרים בחושך”, ושם אף אחד לא יכול להאיר לך את הדרך בפנס.
-
במקור המודפס נדפס כך: “קולדרידג'” – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
שער שני: מחשבות על כתיבה
מאתנורית זרחי
הזמרת
מאתנורית זרחי
האם זה היה מחוסר דמיון או מחרדה, שפרט לפגישות מזדמנות בתור סופרת ילדים בבתי ספר לא הצלחתי למצוא שום עבודה?
הרגשתי כמי שעומדת למול העולם כשעלי לנגוס באבטיח שלם מבלי לפלח אותו.
אבל באו זמנים מחייבים, והיה עלי לתפוס איזה קצה חוט.
– וניסיון?
– שום ניסיון, עניתי.
הבחורה שמולי הביטה במחשב שלפניה ואחר כך בי בפקפוק.
רק מפני שחלקנו בינינו תקופת שירות קצרה בצבא, היא נתנה לי את העבודה הזאת.
כך הגעתי עכשיו לשבת מול האישיות המפורסמת הזאת, זמרת שלאחרונה זרח כוכבה.
נתתי לעיני לנוח מהצילומים הגדולים שלה שהשתרעו על הקירות, והבטתי בוורד הצהוב שעמד לפני בכד כחול על השולחן.
– טוב, אמרה הזמרת, ממה נתחיל? היו לה עיניים ירוקת פעורות ושיער בלונדיני.
– מהתחלה אני חושבת, אמרתי.
– הו זה היה נפלא, אמרה הזמרת, גדלתי בטבע, את יודעת מה זה?
במקרה ידעתי.
– הורי היו נפלאים, וככה זה המשיך, עד בעלי המופלא, את כמובן יודעת שאני נשואה, והקריירה המופלאה שלי.
ואז צלצל הטלפון.
הזמרת הפנתה את גבה ולאחר רגע הרימה את השפופרת.
קולו של הדובר בקע את מרחב החדר והגיע גם לאוזני.
– את לא תעשי את זה, בשום פנים, את שומעת?!
הזמרת שלי התכווצה.
– לא לא, אמרה לפומית, לא התכוונתי.
– את עוד תראי אצלי מה זה.
הזמרת שלחה בי מבט מבוהל.
לא ידעתי אם לצאת למסדרון. תקועה במקומי, נשארתי לשבת.
– שלא תזכירי את זה במלה, את שומעת? אחרת אני עף מכאן ולא תראי אותי יותר בחייך.
הזמרת שלי פרצה בבכי.
– תבכי, תבכי, זה בריא לך, בקע הקול מן הטלפון שנטרק.
ישבתי מבלי להוציא מלה.
הזמרת, בעודה מתנשמת, אמרה:
– שמעת אותו? את שמעת אותו נכון? מחפשת אחר עֵד. היא חשפה את שערה הבלונדיני שכיסה על מצחה. לא ידעתי אם כדי להראות לי משהו או לציין שההצגה נגמרה.
– בסוף הוא יעזוב, אני יודעת, אמרה בעודה מתנשמת.
לא אמרתי כלום.
– אולי עכשיו הוא באמת יעזוב.
– למה? שאלתי, מפקפקת אם עלי להיכנס לתמונה. – הרי יש לך ממש קריירה, את זמרת מפורסמת, הצלחת.
– לא, זה הוא, הוא סידר הכול, את ההופעות, ההקלטות, אמרה תוך כדי בכי.
– רק רגע, אמרה ויצאה, וכשחזרה, מעודדת יותר, אמרה:
– המזוודה מתחת למיטה, הוא לא יעזוב היום.
ואז, פורצת שוב בבכי, אמרה:
– זה לא היה נפלא, זה לא היה נפלא בכלל, ומהרגע הראשון זה היה ככה.
ופה נפרש לפני הסיפור שאם לא הכרתיו היטב לפרטיו, בכללותו הכרתיו לעומקו.
ילדות?
– את לא תכתבי את זה, לא תפרסמי, את לא תעשי לי את זה, נכון?
הזמרת ליוותה אותי עד סף הדלת. כשיצאתי היה כבר חצי חושך.
ישבתי על ספסל סמוך.
הבתים מולי, עצי השדרה נחשפו רק ממרכזם וכאילו הם עפו. הכול נבלע במין אפרוריות עננית. לא רציתי לחזור הביתה עד שאתן לי תשובה. העברתי את יחסי עם בעלי דאז נגד עיני, קראתי אותם מחדש. איך לא ראיתי עד עכשיו מה אופיים. האם הסיפור העניק לי מודעות חדשה? ידעתי את הסיפור, הרי אני כתבתי אותו.
ואם הייתי כותבת אותו כווידוי, כחשיפה של חיי, האם זה היה מעניק לי הבנה נוספת, או כוחות היחלצות? האם יכולתי להתוודע לעצמי באופן ישיר, יותר מאשר דרך השלכה?
המסדרונות הפנימיים חזקים מן הסיפור, והפחד, האם הוא מסתלק מפני הסיפור על אודותיו?
האם הסיפור מרפא?
האם עלי לדעת מה מניע את הבעל כדי להגיע לשורשו של הסיפור?
האם כדי לזהות את המניע שלו עלי להעצים את המצוקה, הפחד, הרוע שבי? או לזהות מהו חלקי? הפחד יכול לעורר אצל האדם שמולך את יצר האכזריות.
והאם, שאלתי את עצמי, מדובר באהבה, או ברצון שמישהו יאסוף אותי תחת כנפיו? זה ודאי לא מעורר אצלו רגשות נאצלים.
להמציא לסיפור סוף טוב? תחושתי הפסיכולוגית מתקוממת.
אני משאירה אותי יושבת שם על הספסל.
אני לא אוהבת סיפורים נטולי סוף, אבל – האם הדמיון יגרור אותי לעבר האמת הבלתי מודעת?
האם באמצעות הסיפור התוודע המספר לעצמו, לאכזבת הקורא, ויותר מכך, לאכזבת הכותב?
ואם לדייק, לאכזבות הכותב־הקורא? הוא יודע כי יש בכותב הרבה יותר ממה שיש במספר.
ממילא הקול האישי הוא לא יותר מפונקציה של תקופה ושל תרבותה. המבנה המוצק של הרומן במאה ה־19, תקופת עליית הבורגנות, הוא תוצאה של צמידות בין פנים לחוץ, כשהחוץ מבטא את הפנים. בעוד במאות ה־17 וה־18 רווח מאוד בצרפת רומן המכתבים, כמו זכרונותיה של מדאם דה סביניֵיה, הגברות שעודדו בסלונים שלהן את אנשי הרוח שעוררו את המהפכה; הגברות שנמלטו מן המהפכה וכתבו את זכרונותיהן.
אפשר לראות את השפעת הנוסח הזה על יצירותיה של קולט בתקופה האחרונה שלה, וכמובן את יצירתו של פּרוּסט, שהיא אישית עד כדי התבוננות המספר בעצמו כאילו הוא האחר. שמו של מרסל נזכר לאורך הספר פעם אחת בלבד. הקול האישי בעצם מאפשר לפצל בין תחושת העצמי לבין ההתבוננות בו.
אבל תרבות המאה ה־20, באמצעות הפסיכואנליזה, המרקסיזם, הדמוקרטיה, שברה את קול המספר, עירערה את סמכותו. אנחנו חושדים ולא מאמינים בו יותר, וגרוע מכך, גם לא הוא בעצמו.
כי לעולם לא יצליח להעלות לאור היום הסיפורי את מה שמתרחש במעמקיו.
ובכל זאת, המאמץ והכנות שבהודאה בזה מאפשרים לי את חומר הקריאה. לא מה הסיפור אלא מי המספר, אני, על כל מגבלותי, החשד העצמי והשאלה המתמדת אחרי שהנאת הבריחה לעולם אחר הסתיימה.
האם עדיין יש צורך בכך? האם עולם הדיגיטל הוא תחליף? האם אנחנו עומדים על שבר של העולם האורייני (מלה מוזרה)? צבת בצבת עשויה, האם זה נכון שחל פיחות והקורא והכותב איבדו את כוחם?
מעבר לקווים
מאתנורית זרחי
עבדתי אז בצער בעלי חיים, הייתי מגיעה לקפה הבוקר עם כלבים אחדים שהיה עלי להעביר מתחנת הקליטה לנטושים, למכלאה.
– הי, צער, היה קורא אלי בעל בית הקפה, כמו תמיד?
הייתי מתיישבת באותו מקום קבוע ליד הדלת. הוא היה מגיש לי את הקפה שלי ולפני הכלבים מניח קערת מים.
אנשים מסוימים היו מעקמים את האף, כנראה מטעמים היגייניים, אבל היו כאלה, כמו שתי הגברות שישבו דרך קבע בשולחן הסמוך, שהציגו עצמן לפני והיו מתלבלבות לכלבים שלי.
ככה הכרתי את הגברת עם השיער הכחול ואת הרזה עם האפודה, שהיו שותות שם קפה יחד מדי בוקר. ודאי היו מעדיפות שאתאר אותן נטולות גיל, אבל הן היו בבירור בגיל שבין אמא לסבתא. חברת כלבים בדרך כלל משובבת נפש, אבל אחרי הכול הייתי נותנת להם אפס בשיחה.
הייתי נועצת את מבטי ברחוב, כשלמעשה אוזני הייתה כרויה בגניבה למה שמדברות השכנות שלי. לא הבנתי כלל במה מדובר, מה שמשך אותי יותר ויותר להקשיב.
זמן לא רב אחרי שפגשתי אותן בקפה התברר לי שהן גרות בקצה השכונה שלי, ושאם הולכים בדרך העיקוף הן נמצאות ממש מאחורי. וכך, כדי לעניין את עצמי בטיול הערב עם הכלבים הייתי עוברת ליד ביתן בדרך העיקוף.
אם להודות על האמת, פחדתי אז מהחושך, ובשעת הערב הבּהירה עדיין היטבתי לראות.
הבית היה מוקף צמחים שהגיעו עד לגובה החלון. חתולה לבנה הייתה יושבת דרך קבע על הגדר וקרה לעיתים, למרות ההתראות שלי, שהכלבים היו מסתערים עליה בנביחות. החתולה הייתה מנתרת באלגנטיות ונעלמת אל תוך הבית.
גם אני הייתי ממהרת להיעלם בשדרה.
אבל יום אחד, כשלא הייתי מהירה מספיק, נפתח החלון ומישהי קראה לי מתוכו:
– צער, זו את?
טוב, הן לא ידעו מה שמי.
– בואי, את מוזמנת להיכנס.
בפתח הדלת ראיתי שהחתולה הלבנה חומקת פנימה. נכנסתי בעקבותיה עם הכלבים.
אני לא יודעת מה בדיוק ראיתי שם שעורר בי את התחושה שנכנסתי למקום שלא ממין העולם הזה, אולי פיזוז צללי הנרות הדולקים על הקיר.
לא כל כך התרשמתי ממה שהתרשמתי, באתי מהסטנדרט הקיבוצי ולא ידעתי בדיוק איך נראה העולם שמחוצה לו.
וכך נכנסו שתי הנשים, הכחולה והרזה עם האפודה, לתוך עולמי, או אני לשלהן.
בערב ההוא באתי ללא כלבים, לכן נכנסתי רק בהקשה קלה על הדלת מבלי לחכות לתשובה. עוד על הסף הבנתי שהפעם אני בלתי קרויה, אבל כבר הייתי בפנים. מלבד החתולה על הפסנתר ושתי הנשים, שגחנו על השולחן להסתיר ממני משהו, ישב ליד השולחן גבר זקוף קומה לבוש מדים. פניו היו מוכרים לי. רק כשיצאתי במהירות בתחושה שאיני קרויה נזכרתי, זה היה הרמטכ"ל.
*
הגיבורה שלי לא ניחשה במה הם עסקו ליד השולחן. אני כבר בחרתי. האם זה הגיוני? האם עלי להוביל אותה לשם? איך? האם עלי גם להנחית את זה על המשתתפים, כך שזה ייראה להם הגיוני?
אחת האפשרויות:
בבוקר כשבאתי לקפה הייתה שם רק הגברת הכחולה, שהזמינה אותי לשבת ליד השולחן שלה.
– מה קרה? שאלתי במבוכה.
פה ביכולתי להעביר את האינפורמציה תוך כדי שיחה.
מה עדיף, להוסיף הנשמה לסיפור, או להתחשב בקוצר הרוח של הקוראים או שלי?
הבחירה:
שתי הנשים היו דודות של הרמטכ״ל משני הצדדים השונים של המשפחה, וכשהן נפגשו הן החליטו לעזור לו במשימה הקשה.
אולי זה מתאים לכחולה עם הפנים החלקים היפים, אבל זו הייתה דווקא הרזה שהייתה אפילו כפופה קצת שמילאה את התפקיד המרכזי.
רוזה הייתה אסטרולוגית בעלת שם עולמי שפרשה מן הבמה הבין־לאומית והחליטה להתמסר לתפקיד של אחיינה.
*
האם אני מאמינה בזה?
ובכן, הרעיון הוא שקשה לאנשים מן השורה לתפוס שהעולם קיים בשכבות נוספות.
וגם אני מתקשה, מה שכמובן לא אומר שזה איננו קיים.
לפני שנים פניתי לאחותו של סופר מפורסם. שמעתי מפה לאוזן שהיא מומחית גדולה בנושא ושהיא מנהלת סדנה.
טלפנתי והיא ביקשה שאטלפן במועד מאוחר יותר, וכמובן לא חזרתי אליה.
זה העניין, שההתעניינות שלי בכל ענפי האזוטריה תוקפת אותי בגלים.
והיא לא מסתיימת בגלל נמוגות העניין, אלא בגלל שאחרי זמן מסוים של עיסוק בנושא תוקפת אותי עייפות עד כדי בחילה שמונעת ממני כל עיסוק בנסתר; מה שבעצם מונע ממני להתעניין במה שאני מתעניינת.
*
רוזה נקראה לנכדים שלה בתכיפות והכחולה, שהייתה למעשה קרטוגרפית, כשהעלתה את הרוחות – כך הבנתי מדבריה כשישבנו בביתה ליד השולחן העגול – זימנה בטעות כוח אפל והיא לא מצליחה להיפטר ממנו.
– אני מודאגת מאוד, אמרה, תלוי בכך גורלו של עניין מכריע. צריך נערה צעירה תמימה כדי להיחלץ מאחיזתו, כמו בסיפור החד־קרן.
– סליחה? אמרתי, השתגעת, להשתעשע בדבר מכריע כזה כמו צבא הגנה לישראל?!
או שלא אמרתי והיא קראה את מחשבותי.
– מה זה לדעת, מה זה להבין, מה זה להחליט אם לא בכוח כוחות גדולים נסתרים שקשה לשים עליהם אצבע?
*
כבר אמרתי שיש לי לחלופין עניין באזוטריה, וזה כולל אסטרולוגיה כמובן.
תמיד קל לי יותר לקרוא על מלקרוא את.
כנראה התודעה שלי לא חזקה דיה.
אני יודעת מה יונג אמר על זה, מה שנמצא באי־מודע שלך ואינך מזהה אותו קובע את גורלך.
*
– הערב זה קריטי, אמרה הכחולה, עומדת להתרחש פעולה סודית ועלינו להחזיר את הכוח מארץ האויב. איך רוזה העזה לעזוב בשעה כזאת מכרעת?
– את מאמינה בזה?
– אני עושה מה שאני יכולה.
– ורוזה?
– כמובן, אבל יש שם אצלה ילד חולה.
כל הצבא וילד אחד, חשבתי, אבל שתקתי.
*
כל הלילה חיכיתי לחדשות הבוקר. לא הזכירו את זה בכלל, ועם אור ראשון הקשתי בדלת ההיא.
– זה עבר בשלום? התפרצתי.
– תודה לאל, נחלצו, אמרה.
נשמתי לרווחה. לחשוב על אנשים שתקועים מעבר לקווי האויב בחושך והם בעצם ילדים והם בעצם פוחדים והם בעצם חייבים להעמיד פנים לטובת המדינה היהודית.
– אנחנו חילצנו אותם, הוסיפה.
– בעזרתך, אמרה הכחולה.
– שלום, אמרתי לרוזה שחזרה כנראה בינתיים.
– בואי, תאכלי איתנו ארוחת בוקר.
– תודה, אמרתי, אבל סירבתי. הייתי צריכה לחזור לכלבים הנטושים.
תכננתי בראש מה לבקש מהן בסיאנס הבא, אם הן ישתפו אותי. אולי מישהו שיאהב אותי עד מוות.
באותו בוקר כשהגעתי לקפה, הן לא היו שם. למעשה לא ראיתי אותן יותר.
וכשעברתי בערב בדרך העיקוף הבית לא עמד שם כלל.
גם לא בפעמים הבאות שעברתי במקום.
– הי, צער, קרא לי בעל בית הקפה שעדיין לא חפף את הראש, את נראית כאילו בלעת את אחד הכלבים שלך.
– רוזה? שאלתי, והכחולה?
– על מה את מדברת, צחק עלי.
*
האם באחריותי לפתור את התעלומה הזאת?
עד איפה המחבר צריך ללכת בעקבות דמויותיו?
מי שזרע לי את זה בראש שייקח אחריות.
אני רק מקווה שיש מישהו, הן או לא הן, שדואג את הדאגה הגדולה הזאת.
היום ראיתי את הרמטכ״ל בטלוויזיה וקרצתי לו.
השושנה הנפתחת ברקיע
מאתנורית זרחי
סיפור פשוט
הירשל מדבר
האם זה סוף הסיפור? מי קובע?
והסוף שאחרי הסוף,
האם תמיד יהיה עלי לשהות
במטבח, לשתות תה עם מינה זוגתי
ולצחקק עם התינוק?
הרגע ההוא קפא, אבל אני לצערי ממשיך את עצמי.
מה אעשה בי?
יתכן שחלמתי הלילה על בלומה,
אפשר שהפורפֵרה
שהוטבעה בתוך ראשי, מדחַף השיגעון,
דחקה כליל את הירשל שהייתי והותירה את בלומה מחוקה אך מקועקעת.
ברור לך שמרגע מסוים אני מתנהל בלעדַי,
אינני הירשל שהופיע בסיפור עד כה, זה המופיע בחזית, אלא זה המשרת את המניעים של הסופר.
הסיפור שלי, שהתחיל ריאליסטי לחלוטין, מקבל ממד קבלי שנכנס עם השיגעון.
לכאורה, השיגעון שייך לעולם הריאלי של תחילת הסיפור, אבל הוא הולבש עלי כמו מגבעת לצורך המספֵּר. התפיסה האומרת שאין פתרון אחר מלבד שבירת הדמות והוצאתה מן הדעת, אינה שייכת לרצף הסיפור עד כה. נראה שרציתָ להעביר אותי מעולם לעולם ולנתק אותי לחלוטין מן הסיפור.
הלילה הופיעה לפני בלומה זועמת ואמרה לי, מחקתי את המוחק.
צירל, פרויד, אבא, איך גירשתם אותה באמצעותי? מה חשבתם, סערות נפש, מבוכים, רגשות עזים שייכים ליתומים בלבד? אמרתם, אתה רוצה למצוא את עצמך מתרוצץ עירום ברחובות? ובכן, אמא ופרויד יקרים, אני יושב עכשיו עם זוגתי במטבח, אבל נפשי מתרוצצת ברחובות.
עשיתָ ממני צחוק, אדוני הסופר, כשטשטשת את גבולותי בין המושגים המטאפיזיים והעולם הארצי והפכת אותי לליצן. למה לא המשכת את סיפורה של בלומה, היא לא ענתה לך על הצרכים הקבליים שלך? אני מרגיש שעיוותת את הסיפור שלי, וללא רמזים מוקדמים.
בלומה, יקירתי, הם הפכו אותך בתוכי לזומבי, זכר למה שאינו יכול למות וגם לא לחיות. לכשתפגשי בסופר, ספרי לו.
אסור היה לךְ לשתף פעולה עם משבר הריאליה. זה שייך לתורות אחרות שאת, גם אני, לא בקיאים בהם הרבה. תורת המסתורין היהודית שייכת לסופר, כמוה כמשנתו של פרויד. לו זכרתי את שמך, הייתי קורא לך, את, את, את, אני נופל לתוך הבור שהיה שמך.
בלומה!!!!!!!!!!
בלומה
איש אחד אהב אותי פעם. מה משמעותן של המילים הללו? כמה רחוק ה־פעם, כַּמרחק בין המכה לשכחה. אני זוחלת מתחת לכאב, לא מעזה לנשום יותר מהאיש ההולך זקוף ישר על הגשר, להישען על קומתו שמא יפול. אבא אמר לי בזמנו: “בתי היקרה, קראי בספרים ויואר עולמך בשעת אופל.” אני קוראת בספרים, אבל יותר מכול אני צופה בטלוויזיה. מרבית הסיפורים עוסקים באוהבים. במרבית הסופים מצליחים האוהבים להתאחד זה עם זה. הטלוויזיה מאוד מעריכה את האהבה. ולכן אני חוזרת לספרים, שמה הסיפור מורכב יותר. קרנינה המסכנה השליכה עצמה מתחת לרכבת; מדאם בוברי לא זכתה לסוף טוב יותר; גם קתלין ארנשואו לא הצליחה להתאחד עם אהובה. הספרים מתייחסים ביתר כבוד לכאב, וגם לחיים. הסוף, אומרת הטלוויזיה צריך להרגיע אותנו, לשמח אותנו. הסוף, אומרים הספרים, צריך להפגיש אותנו עם עצמנו.
אתה, מר עגנון היקר, לא יכולת להפיל גם עלי את מכת השיגעון מבלי שאתרפא ממנה? כנראה שלנשים אין חשיבות רבה ולכן לא הפכת אותי לתרנגול, או אולי לשחף או אפילו לכלב רחוב. לא איפשרת לי להימלט מן הסיפור ככזה. נדמה לי שעליך להציץ בשנית בספרי הקבלה שלך ולמצוא לי מפלט במטאפיזיקה. גם נשים רוצות להאמין שיש פשר בכאב, ולו גם בעולמות הגבוהים.
שבועת אמונים
כזרעים שעתידים להיפתח זורה המחבר רמזים למה שיתארגן בעתיד לסופו של הסיפור. בראשית הסיפור אנחנו נתקלים בכד המים שמרמז לנו על הקריירה שיבחר בה יעקב רֶכניץ. אמה של הנערה שושנה ובעלה הקונסול, זה שמימן את לימודיו של יעקב רכניץ, חלטו את השבועה שנשבע לשושנה להיות בן זוגה בעתיד. יעקב רכניץ מייצג את המים בפעם השנייה בסיפור, כשהוא הופך לביולוג ימי ומגלה את האצה המיוחדת שנקראה על שמו בספר המדעים, “כּוליפֵֵירה רֶכניצאִית”.
שושנה מגיעה למזרח התיכון אחרי שהיא נוסעת עם אביה הקונסול לאפריקה, ובעקבות עקיצת זבוב הצֶה צֶה נכנסת לתרדמה שאין לה סוף. בינתיים, משתעשע יעקב רכניץ עם שש הנערות: רחל, לאה ואסנת, רעיה, מירה ותמרה, שמשוטטות איתו עם ערב על חוף ימה של יפו. לקראת סופו של הסיפור מוזמן יעקב רכניץ, שהפך למורה ביפו, לפתוח בקריירה חדשה בניו יורק. כדי להיפרד מן הבנות הללו הוא מוליך אותן מימינו ומשמאלו בהליכת פרידה על חוף הים. לפי בעל תיקוני הזוהר, שש הנערות הן ששת הקנים במנורה שסבים סביב לקנה האמצעי ומסמנים את הנקבות שמסביב לזכר. מחליטות הנערות לשחק עם יעקב מעין משחק: זו שתרוץ מהר יותר מכולן ותשיג אותו, היא שתהיה בת זוגו. רצות הנערות מהר ככל יכולתן, אבל מי מקדימה אותן, רצה בעודה ישנה? הרי זו שושנה. שושנה שמסמלת את כנסת ישראל, והיא מופיעה בשיר השירים כשושנה בין החוחים. נוצר ניגוד בין היחס ההרמוני של הדגם הקבלי ובין יחסי התחרות שבין שושנה ושאר הנערות בסיפור, הנערות שהן כוכבי הלכת שמסתובבים סביב יעקב – והם פונים לסובב סביב שושנה. יעקב עצמו, שהוא דמות מהוססת, מרמז באופן כלשהו ליעקב המקראי, החלקלק. ובכל זאת גם פה הסיפור, שמתחיל באופן ריאלי לחלוטין, כולל ההרמזים שבתוכו, מסתיים במפנה קבליסטי מיסטי לחלוטין.
מה יהיה על שושנה ויעקב רכניץ? האם ייפגשו כשתתעורר במישור הריאלי, או שתמיד יתגוררו בתוך ההוויה המיסטית, נתונים לשליטתו של המחבר? ומה יהיה על הירשל, שהוא, בדומה לרכניץ, אדם מהוסס, שאפילו על אהבתו אינו יכול להתעקש והוא נשלט על ידי הוריו.
אני מטלפנת ליעקב רכניץ ואני שואלת אותו, למה לא ברחת משם עם אחת הנערות הגשמיות? האם חשבת ששבועה שנשבע ילד מחייבת אותו לנצח? האם אנחנו שוב בסיפור של חולדה ובור? יעקב רכניץ יקירי, סע לניו יורק, אני מברכת אותך שתצליח, ואת הסיפור של שושנה תגנוז בחלום. מזל שלביתו של יעקב רכניץ נקלע גם הירשל. אני מבקשת מרכניץ שייתן לי אותו. חבל, אני אומרת, למצוא אהבה זה יותר קשה מלמצוא פוליפירה רכניצאית. אני יכולה לכתוב לך את שמה של בלומה וכתובתה, האם זה יוכל לעזור או שאיחרנו את המועד?
ידיים מאחורי הגב – מחשבות על קריאה
מאתנורית זרחי
1.
אחרי שנרפאתי, לא, אחרי שהפסקתי לזכור במדויק, אחרי שאיפּרתי את מכת המחלה, והעפעפיים על פי פקודתי פיזרו אבק זהב על דוכני הרוכלים בראשי, הגברים, הבהיות, ובתוך ידיעת האיך שכולי טבעתי בה ונראתה לי מִפּה, עיתון מצהיב, פתאום נעים להיות בעולם ללא ההליכה על חוד התער. מעכשיו הרגע קשור לרגע הבא בחוט המובן מאליו. אחרי שהפסקתי להתפלש בגעש שבפארק החזה, נושמת, אבל לא עד לעומק מחשש הכאב
עד למדור הציפורים הקטנות, לא העטלפים, לא.
לא חיה נטולת פנים. שקט, אני אומרת לה, שקט.
הנה, קחי, ואני מפזרת לה פירורי חלת שבת מתוקה.
הניחו, אני אומרת להן, הניחו, כל אחד צריך לחולל נס בעולם הזה, כל אחד צריך להיות בריא.
מה שכבשת בעמל רב תובע ממך את הלב האחר, לא את זה הזוחל מתחת למעיל, מתחת לעור. הוא הפשע שלי והוא גם זה שמחפה עלי.
בוקר טוב, בוקר רע, אני פוגשת אותו בקומי.
זה שנמצא איתי מאז בריאת העולם.
הוא מעמיד פנים שאין לו דעה כאילו הוא סתמי, רק תוחב אצבע לתבשיל הקרוי בפה הפוחד, אהבה. נוקב חור ברשת הקורים.
נשיקה אחרונה לפי השינה, כן או לא, האם אקרא לו בלֵיל הנשמה? הוא לא יתרחק או יתקרב יותר מן הדם, יותר מן הוורידים, פחות מגזיר ציפורן.
לילה טוב, לילה רע. ללא אור מנורה או פנס השפה נופלת מפי מעצמה. תחשוב על גשם או עלים ברוח חזק. אינני מבינה, אני אומרת, יציר משולח על גופֵי הזמנים. אני שולחת יד לתפוס בנקודה. היא תמיד לפנַי או אחרַי, רחוק ממני, אינני מצליחה לעצור, אני נזכרת בי אבל כבר הרחקתי משם מאוד.
2.
על כל מקווה מים קטן או גדול בתי שואלת אותי: פה היא טבעה? לא מכירה עדיין את ספריה, היא כבר יודעת על סופה.
זו שדרכה על רצפת השיגעון מנחשת את היצירה התלויה מעליו, תוך כדי כיבושו.
יצירת המופת מתרחקת מן השורש. ככל שתתרחק כן תתייקר המנחה. לכאורה היא מאבדת את הכורח במלחמת ההסתרה, אבל כל אותו זמן העולם שיצרה, תיאטרון הבובות שהיא מפעילה, רוקד לקצב נשימת החיה שמתחת לרצפה, מתחת לפני האדמה, מתחת לפני היבשות והאוקיאנים.
ופרצי הלבה מאשרים, זה YOU שמתפרע, YOU שחורג ממכסהו, וזו היא שהלבישה אותו בַּמסכה של יצירות המופת.
אני פוחדת, אני הקורא, עד כמה לפתוח את הוורידים, לשחרר אותו שישתולל בפני האמת, ונשאלת השאלה עד כמה המוזרות היא בתו של השיגעון. עד כמה היומנים, הרומנים, המסות, הם התפרצויות הלבה של הרצפה הקבורה מתחת לרצפה. זה שטח כבוש. ועד כמה הן הימלטות ממנה.
איפה, אם ישנו, הוא האני?
עד כמה האני הוא מחלה ועד כמה הוא ריפוי?
שער שלישי: המלך ליר
מאתנורית זרחי
אופרה – עוברת בשער הבנות
מאתנורית זרחי
אוברטורה: אבא
זו תגובת קורא בלבד, כשמאחוריו ניצבת חומת הארמון של המחזה. זה מעין תיעוד פנימי להד שמחולל בתוכי המחזה, ובעיקר הדרמה של שלוש הבנות. ביטוי לעניין שלי באבות בכלל, ובניסיון להפנות אותו אל היותי נטולת אב מגיל צעיר.
אני מנסה לתחוב ציפורן בתבשיל מכושף.
תמונה ראשונה: המוות באי התענוגות
השמים כהים כשק,
עוד רגע יֵרד על סירובי השלג,
אפילו העורבים מחווירים מקור.
בתי, קול מתוכי או מבחוץ אני שומעת,
אבא, תמיד חשבתי, הוא עמוד התווך של העולם,
נושא על ראשו את השמים.
זו אני שוויתרתי או הוא על מלכותו.
השמים צנחו על ראשו, הזִקנה
משתוללת, מחתימה את ידיו
ואת שפתיו המגמגמות להרוויח זמן,
שיופיע בנשף שלי?
טירוף להציב מוות באי התענוגות.
האם את זה כוללת האהבה?
אומַר שאני אוהבת אותו,
הפה חופשי לשווק מילים.
זוזי, היא פונה אלי, הניחי לי לשקר בשקט,
הניחי לשלג לרסס את מצפוני.
אטלפן לאחותי.
תמונה שנייה: רֶגֶן עונה לאחותה
ככה זר, גוֹנֶריל ממחיזה ואני השחקנית.
לדעתה הוא זקן ושוטה ואני כמובן מסכימה, תגידו לי, זה אבא?
אחותי היא אדריכל הסיפור ואני גרה בו. ידוע שאחיות ואחים בונים סיפור ילדות משלהם, ללא קשר למה שקרה. אם באת אחרי, כמוני, תמיד תקבלי את הסיפור מאחותך.
אם אחותי יוצאת חוצץ נגד חמישים האבירים, אני לא אסכים אפילו לעשרים וחמישה.
הזקן משתולל מכעס, האם זה השיגעון או הזִקנה, ואולי שניהם כאחד?
זקן הוא מי שהולך אחורנית. יש חרקים כאלה.
האם אני אשמה? לא, למה? הטבע עצמו מדיח את הזקנים לעזאזל.
תמונה שלישית: גוֹנֶריל – אבא הוא האחר
אבא הוא האחר של העולם.
בנותיו הנבחרות מפליגות על
ספינת המפרש “אבא”.
עד שתוקפת מפלצת הזִקנה, ואבא הופך חרק טפילי.
הוא מועל בנשגבותו.
מי צריך אבא שהוא טרף לשיני המוות?
תמונה רביעית: שתי אחיות יד אחת
ניתן לדעת מראש מה תאמר רֶגֶן לאחותה, זה נקבע מזמן על פי המיתוס שיצרו הבנות.
אם האב הוא האל המיתולוגי הרי לשפוּטי המיתוס, כל אלה שנופל עליהם זעם הסיפור, יש סיפור שונה לחלוטין. אולי ניתן לכנות אותו קרקעית הסיפור. ברגע שניתן לדמויות הכפופות רגע ההתנערות הן כמובן יזדקפו בו.
והרגע הזה של ילדי המשפחה הוא התבגרותם.
עדיין רומצת בתחתית התודעה דמותו של ההורה כמלך, ולכן כל שגיאה ששגה במהלך ילדותם מוכפלת ומתכפלת במראת ההתבגרות, משל היה ההורה כול־יכול. ובאמת, על פי סברתם היה, הרי הוא, על אף קלישותו, עדיין מלך.
חיים שלמים נדרשים כדי להבחין בין זדון לשגיאה.
רֶגן היא אדריכל הסיפור. אחותה גונריל, שכדרך אחיות קטנות העריצה אותה, האמינה במעשיה ובאופן הזה גם חיזקה אותה בכל ליבה.
כדי להתנחם תמיד ניתן להציב חומה דמיונית בין הצופה לבין אכזריותו של העולם ולתפוס את הסיפור כסמל.
המוות הקוצר את שלוש האחיות אינו אלא מותה של תפיסת הילדות, וזה הופך אותן לאנשים מבוגרים, שלא לומר בוגרים, כי זהו מושג שקשה לרדת לחקרו.
וקורדליה?
תמונה חמישית: גונריל – הגורל כמקרה
כך אני הופכת מקרית,
לאבא נטול משמעות חגיגית,
נעתקת מן הספֵירה הייחודית
אל הדמוגרפית רבת המשתתפים.
האם המקרי הזה הופך להיות
הדגם האַהֲבי שלי?
כשמותו הוא העוול הגדול ביותר שגרם לי
בהורישו לי את המוות
ואת קוצר ידי לעצור אותו.
מי שמוליד אותך חורץ את אימת זמניות האהבה.
המת מערער על כוח החיים של ילדיו.
כאבא היה ראוי להוריש לי נצח.
תמונה שישית: עייפות הדיבור – קורדליה
אני זוכרת שאמרתָּ לי, דַבּרי,
אחרת איך אדע איפה את.
ואני בעצמי יודעת?
אילמתי את הדיבור.
ולמה?
אין מי שיאזין?
הפקעת סבוכה ואין ברשותי מִלת התרה?
או מפחד לשמוע מה אני אומרת שאגלה עצמי שוטה?
מה קורה שפתאום אבן המלה נפתחת כאילו הכו אותה במטה ויוצאים ממנה המים ונחשפים מסדרונות שקופים?
ובכל זאת,
תמיד נותרת כבתוך פקעת קוּרֵי חרק נקודת מדרך כף הרגל של הפקפוק.
ואני שואלת: זו האמת? האם זה לא המאמץ להיות שמבטא עצמו בכוח?
איך להנתיר את הדיבור אל המבנה הסמוי של הפשר?
איפה המעבר מדיבור לשירה?
האם בעידן הזה השירה חוזרת אל הדיבור, אל אי הוודאות שגורר הדיבור?
ולמה, קורדליה, קודם קיים בלשונך רק הכלום
ואחר כך את מגלה את היש?
האם זוהי הבַּשלות?
תמונה שביעית: עַצמות המיתוס
המיתוס אינו צומח ללא בסיס. והוא יכול לנבוט מחסר.
במהותו אבא תמיד עסוק, הוא מנהל ממלכה זו או אחרת, העולם דורש אותו, קורא לו. הוא אינו יכול להשקיע את מיטב זמנו ביושבי הבית.
אבל מי לא יעריץ אדם שמעדיף את העולם על פניו.
אי החשיבות שלךְ מעניק לך ממלכה של ערכים, פותח לפנייך חוץ שאבא הוא סוכנו. אם יש שמץ מרירות או כעס, אם זה מעורר תחושת חוסר ערך, ההערצה תחפה על כך.
ומתוך החסר הזה כל אי של תשומת לב מצידו הופך יבשת. מה מעצים את המתנה אם לא נדירותה, הידיעה שאת מועדפת על פני העולם שבחוץ?
ואומנם, דמיון החוץ כפי שצויר בדמיונךְ שפותח בדיעבד את השער. הדרך לשם כבר סלולה.
וגם הסליחה. למרות שרוח התקופה מנסה לרכך את דמות האב ולשתול בו יסודות רכים יותר, אימהיים, נותר אבא לייצג את דמות המחזר הראשון, הגבר שהגנטיקה בחרה בו להופיע כנאמן מעריץ, ולא מתעוררת שום שאלה של בחירה (כמו במקרה של אמא). זו את מפני שזו את וללא חרטה, ללא אפשרות בגידה. כך יוצאות הנשים מן הבית מצוידות בכוח שאין להמעיט בערכו. זה המיתוס שבונה את עוצמות הנשיות. אין בכוחו של אהוב כלשהו שיופיע לאחר מכן לערער עליו או לכפור בו, כי אבא הוא הגבר הראשון, זה הרואה בך יפה, מוכשרת, חכמה, נבט של אשה, פקע שראייתו את הפרח שיפקע כבר מבקיעה אותו.
דמות אבא היא הקורס הראשי בלימודי האחר.
איך מרקדת דמות המחזר המושלם הזה למול כל הגברים העתידים להופיע?
לא תמיד הבחירה ניצבת אחד מול אחד.
לעיתים הפתרון הוא הסטייה הצידה ודמותו של הגבר האחר תותיר את חזיון הגבר המושלם חרוטה בתודעה על כל צבעיה.
יתכן שנשים שלא היה להן מחזר ראשון מעין זה צריכות להמציא אותו בכוחות עצמן, את האב יחד עם העולם. האם יוכל המעוות לתקון?
תמונה שמינית: המרכז מביט בצדדים
ולו נפל כס המלכות –
מלכותו הנכחדת של מי
של הגבעול היונק מן הירח?
של רחם הגבעות?
לא כלום,
אומרת הנערה ששולפת את הפרח הלבן משערה.
אני מביטה באחיותי,
זו דוברת השנאה
וזו מהדהדת אותה.
מנין יש בי כוח אהבה?
תמונה תשיעית: שיעור האהבה – גונריל
לו היית שואל את הבת הבכורה יתכן שהייתה אומרת:
האם אהבתי את אבא? אמת, לא התרכזתי בזה כלל, לא יותר מבקצף ים, בגשם, בעצים.
האם העביר לי שיעור נכון באהבה?
פה אנחנו מרחפים בממד בלתי אפשרי.
אחראי ללידתי, האם משמעו שבחר בי?
בראשיתי, ואבא חרוט על פני השמים בכל עוצמתו המיתולוגית – כמו אודיסאוס, פרומתאוס, – אני תופסת את חולשתו האנושית כאכזריות, האם כדאי שאסלח, ואתיק אותו מן המיתולוגיה אל הווייתו כבשר ודם?
כך אהפוך מקרית, שנולדתי לאב נטול משמעות חגיגית.
המת מערער על כוח החיים של ילדיו.
תמונה עשירית: רגן – המעקה
עד כמה ניתן להישען על מעקה האהבה?
הנהר סוחף אותי הלאה.
עוצמות החיים העירומות נחשפות ללא סרק.
אני חודרת אל עין הסערה,
משקשקת כמו אלה הכפופים ללילה
מצח מול מצח,
החיים עוברים לפני זקוף,
כמו שמובילים דוב, קדימה.
ענף זלזלי ירוק מבצבץ באפלה,
אחוז בידה הנעלמת של קוֹרדליה, המופיעה בשמלה עשויה אגדת ילדים.
בשערה שותק פקע הוורד.
מה את שותקת, אני שואלת אותה,
אנחנו נשטפות
אל מעבה האדמה, אל שורשי הלבּה,
אל צידו האפל של הקוסמוס.
תמונה אחת־עשרה: קורדליה לא־כלום
מדוע התעקשתי לקצוב את
מילותי, תופסת את עצמי כמדייקת,
ולא עניתי לאבא את התשובה שציפה לה?
מה הקשר בין רגש לדיבור?
גם השתיקה יכולה להעיד על כוונת המדבר.
האם אי־תשובתי מנסה לשמור על הגבולות, שלא להניח לאהבת אבי לגרור אותי אל מעבר לתפקידי כבת?
לא־כלום, לא־כלום.
האם השפה יוצרת את התודעה הרגשית, או שהיא מנחשת אותה?
איך נפתר הפער בין השפה לתודעה לרגש?
תמונה שתים־עשרה: אמא בסימן קריאה
העידן שלנו בחר באמא.
אמא היא חזות הילדות, מסכימים ביניהם הפסיכולוגים.
אבל אני, מתוך החסר, יודעת, אבא הוא האחר ועל פיו נקבע מקומי שלי בעולם.
הוא השיעור שניתן להכרה שיש חוץ שצריך להתמודד איתו. והתרבות מספקת ראיה לכך. מי היו הנשים שהבקיעו דרך אם לא הבנות של אבותיהן?
עד היום אתה יכול לזהות את הנשים שהפנימו אבא, להבדיל ביניהן לבין האחרות, שכל חייהן מחפשות פיצוי על היעדרו.
הזכות להיות אני, שאיפותי, גילומי, ניתנת מידי אבא.
העולם שלנו הפך פֶמניני, חל בו שינוי גדול מאז. מרוב אמא, מחוסר אמא, מרוב אבא, מחוסר אבא, גנטית או חברתית, נחצו גבולות המגדר. זה צידה האחר של המהפכה שמוּנעת מחולשת הגבר, מעוצמתה של האשה. אבל פה אנחנו עדיין בחברה השייקספירית המסורתית.
כאן המניע הוא אחר, הזִקנה הופכת את אבא לאשה, ורגן זועמת, אם אבא חלש מתהפכים סדרי עולם. במקום להעלות את הכוח אבא מעלה את המוות, הוא מועל בתפקידו.
מה מינו של המוות? אם הזִקנה ושיטיונה משתלטים על אבא, מנין יבוא הכוח?
זקנתו, חולשתו, אחרית ימיו של המלך מעלים את המוות על הבמה.
תמונה שלוש־עשרה: הגשר
הכישוף שהשליכו עיני החלב שלי
לא חילץ אותך מן המוות.
אצבעותי נלחצו אל תוך הלב,
אבא, לא חיכיתי לך.
כפרחי הנייר היפניים שנפקחים במים
אני כבר טבולת זמן.
שיחקתי בתיאטרון הבובות הידוע
עד שהעת החרימה אותי
והכיסא בלע את התפקיד.
אין מה שאחפש בתוך ספרֵי יום ליום,
אתה המקליד לי במוח את תולדותי,
נספג באור החוטמיות שליד האבן
הנושאת את שמך בהר הזיתים.
מי לדעתך יעביר אותי את המים החלולים?
הקדמת. והרי מישהו חייב ללמד אותי איך למות.
תמונה ארבע־עשרה: מיתוס המשפחה
שלוש בנות ואין אחת מהן שביכולתה לעמוד חוצץ כנגד הזִקנה.
שלוש בנות ואין ביכולתן לדמיין זאת.
אבל הזִקנה, אם מבחירה או מכפייה, פוטרת את האדם מתפקידיו הכוחיים בעולם, ומה נותר?
אחרי השפל מה נותר על החוף?
המשפחה, הקשר שלא ניתן להכחישו, הוא האחרון. האם הוא בטיפשותו אשם בקריאה לא נכונה של המציאות, בוויתור מוקדם על כוחו, או אולי המשפחה היא מיתוס?
פרידה מן היער האפל
מאתנורית זרחי
כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי, עֵקֶב טִבְעִי, לַיַּעַר הָאָפֵל
נִגְלְתָהּ לְעֵינַי מַבְהִיקָה מִלֹּבֶן
יְצוּרַת הַקֶּרֶן הָאַחַת,
מִזְדַּקֶרֶת בְּמִצְחָהּ שֶׁלֹּא כְּאֵיבָרִים הַכְּפוּלִים.
הַאִם הָיְתָה בְּמִישׁוֹר הַהֲזָיָה, אוֹ אֲנִי,
שֶׁאֵינִי טְהוֹרָה אוֹ בְּתוּלָה כַּנִּדְרָשׁ?
צְחוֹרָה כְּחָלָב אוֹ רַקֶּפֶת הִבִּיטָה בִּי בְּעֵינֵי אַקְוָה־מָרִין
רָאִיתִי לְנֶגֶד עֵינַי אֵיךְ מִתְפַּשֵּׁט הָעוֹלָם מֵעוֹרוֹ
פָּתוּחַ כְּמוֹ פֶרַח, רָזִי כְּמוֹ קֵן גּוֹזָלַי
וּפִתְאֹם עָנָן כִּסָּה עַל הַלְּבָנָה
וְהַחֹשֶׁךְ כֵּהֶה מִשֶּׁהָיָה.
אֱחֶזִי בָּהּ, סִמְּסוּ לִי הָעֵצִים,
אֲבָל רַגְלַי כָּשְׁלוּ מִלָּרוּץ.
נוֹכַחְתִּי, הַמַּרְאֶה הַנָּדִיר לֹא הִבְטִיחַ לִי דָבָר
פְּרָט לְרֶגַע הֱיוֹתוֹ.
נוֹתַרְתִּי פְּחוּתָה מִשֶּׁהָיִיתִי, נֶפֶשׁ
נְדוֹשָׁה אוֹ צְפוּיָה לְעַצְמָהּ.
רָזִי לִי רָז,
שׁוּבִי, יְחִידָה, אֲנִי קוֹרֵאת לָהּ,
גַּם אִם אֵינֵךְ בָּעוֹלָם, חִזְרִי אֶל אֵלֶּה
הָעֲשׂוּיִים חִכָּיוֹן,
אֲנִי מְצַפָּה לָךְ.
אפילוג: למה לדבר באבות
מאתנורית זרחי
למה לדבר על אבות כשאפשר לדבר על בחור נחמד כמו אורלנדו. (רוזלינד מתוך כטוב בעיניכם)
אנחנו פוגשים את הגיבורים, בעצם הגיבורות, במצב מִפתני – נעורים על סף ילדות, וכדי לבחור בזהות (אם יש כזאת), עליהן להינתק מן הקשר עם אבא. בחירת הזהות מאפשרת את השחרור הנחוץ לשם קבלת התפקיד שהמגדר מטיל עליך. מצב המפתן הוא מצב כאוטי של אי־בהירות. קודם לו המצב האחאי, שבתקופתנו לעיתים מתקבע. סיליה ורוזלינד, הרמיה והלנה שהיו כשני דובדבנים צמודים על ענף, המלט והורציו, ויולה ואוליביה, ואפילו ויולה בעצמה המאבדת את אחיה הטבוע כביכול במערכה הראשונה, ובשלב הבא עליה להיחלץ מן המצב האחאִי עם אורסינו כדי להפוך לכלתו.
אופליה נקרעת בין אביה להמלט. על הֶרמיה לברוח דרך הסירוב אל היער, ליפול אל הבלבול העמוק שממנו תצא כאשה אהובה. הניתוק מן האב הוא התנופה לעבר הבהירות שבזהות, אפילו טיטניה בחלום ליל קיץ טועה כשהיא מתאהבת בחמור, בּוֹטוֹם, כדי לחזור אל אובֶּרון, לא כאויב אלא כאהוב. הילד האסופי שהוא עילת מריבתם של טיטניה ואוברון, הוא דרך לשחרר את שניהם מפסיאודו־הורות דרך האקט המיני.
יוליה, שבוחרת באהבה על פני המשפחה, אומנם משתחררת, אבל אל חיק המוות. השחרור מן האב הוא אנרגיית הזינוק לעבר העתיד, כמו שחיין שדוחף ברגליו את הקיר כדי לנתר קדימה. מצבֵי הביניים, הנערות המתחפשות לנערים ומעורבות באופן הזה ביחסי אהבה לאחיותיהן, הם רק שלב שייקספירי בדרך אל הבשלות, אל קבלת הזהות המינית, כולל המגדרית.
בהסערה פרוספרו, שהוא מלך האי, כיוצר וקוסם, שולט בכוחותיו המודעים והתת־מודעים. כאמן הוא נמצא תמיד במרחק מה מן המתרחש, גם ביחסו אל בתו מירנדה. בצד אהבתו אותה הוא צופה בה במבט בוחן ואינו מתחלק איתה בראיית מורכבותו של העולם, של המינים, הזוגיות, השלטון, אפילו הקסמים.
הנשים הצעירות המשתחררות מעול אבותיהן עדיין חשות כלפי הגבר החדש, בן מינו של האב, תחושה המתרוצצת בין הערצה לעליונות נסתרת. זה בולט במקרה של רוזלינד שמעבירה את אורלנדו סדנת יחסים.
שלא כמו דחיית הבנות את אביהן בהמלך ליר, הגורמת להן לשנאה ובסופו של דבר למוות, ניתוק שלא עלה יפה.
*
לא, לא יוליה, שעל מזבח הפטריארך הקריבה את אהבתה וחייה. לא, לא טיטניה שבמלחמתה עם דמות הגבר הידרדרה לחיק אהבה נלוזה והגחיכה את נושא האהבה כמו את ממלכת הפיות כולה. לא, לא הבנות השתיים, שלא הצליחו להיחלץ ממושג האחיוּת, סימביוזה שלא מאפשרת את היחידוּת ההכרחית לאהבה. גם לא ויולה המקסימה ששייקספיר אומנם שיחרר אותה מן האחיוּת, כשהיא מחזרת אחרי אוליביה ובאופן הזה מסרסת את האינטימיות שדורשת הבחירה באפלת הגוף וביחידיותו ובסופו של המחזה היא נישאת לאורסינו בעודה לבושה בגדי גבר. המהפך לא לגמרי צלח.
מכולן אני בוחרת ברוזלינד, כמובן היא הפופולרית שבנערות. אומנם גם היא נמלטת לַיער ממלכת האבות, אבל מי אם לא היא אומרת את המשפט המפורסם: “למה לדבר באבות כשיש גבר נחמד כמו אורלנדו.” והאב הולך ונקטן, הולך ומזעיר. הבנות דוחפות אותו לאחור, יותר בגדר רעיון מאשר ביצוע. ובכל זאת, נימה של השפלה מבצבצת במבחן שעושה רוזלינד1 לאורלנדו: נצחון הנערה על אביה לא משאיר אותה חפה מיחסיה העקובים לגברים, ונותר המחזה כולו, כולל האפילוג, להשכיח את נקודת המוצא הכאובה, שעדיין חיה ביחסי גברים ונשים.
יותר ויותר רוֹוחים היום יחסי נשים ונשים הבוחרות לחיות כבנות זוג. האם זו גנטיקה או בחירה? נראה שהנשים גילו את הנשים.
האם באמת תשתרש המסגרת הזו?
האם זו ראייה שהתבהרה אצל הנשים, תפיסה חדשה של דמות האשה?
זה מנוגד לתפיסתו של שייקספיר ששלב האחיוּת קודם לשלב יחסי אשה וגבר, או לזוגיות בנוסח המסורתי.
תודה גדולה למירי ישראל ולעליזה ציגלר
-
“רוזילנד” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.