רקע
יעקב שלמה חזנוב
איש מבני בילו: לקט ממכתביו

 

הקדמה / גדעון חזנוב    🔗

יעבר דור זה ויקום דור חדש שקוי האויר החפשי וריח האדמה, והם יגאלו את ישראל.

אז יבוא כל ישראל לכאן…

ולא אותנו ימצאו כי אם את קברותינו ובקברות יגילו וירעדו עצמותינו, כי שמע נשמע את פעמי העם השב לארצו ולמולדתו, ורגליו האמיצות דורכות עלינו.

אז נדע כי עלה קרבננו לרצון לפני העם.

אין לדעת מתי בדיוק נכתבו דברים אלה ע"י יעקב שלמה חזנוב (כפי שהובאו ע“י מרדכי רייכר. בהקדמתו ל”יומן אחד הבילויים" הוצאת בית-נטע פתח-תקוה.) אך ברור שנכתבו בשנים הראשונות לעליתו ארצה. מרגש הבטחון שהוא וחבריו הם רק החלוץ לתנועה גדולה וחזקה, ומדגש הרצון להעלות את עצמו לעולה על מזבח המולדת.

מי היו אנשי ביל"ו? חבר אנשים רגילים עם כל מעלותיהם וחולשותיהם של בני תמותה. מה שיחד אותם הוא רעיון שיבת עם ישראל לארץ ישראל, וגם לאחר כל כשלונותיהם ואכזבותיהם, היה רעיון זה תמצית חייהם, והוא שנתן להם את הכח להמשיך בדרכם. כי האכזבות רבות וקשות היו. תקותם להקים מושבה לדוגמא נכזבה. חלק נכר מחבריהם שעלו ארצה עזבו את החקלאות ועברו העירה, וחלקם נטש את הארץ. מצבם הכלכלי היה בכי רע, ונזקקו לתמיכת חובבי ציון והברון רוטשילד.

כדי לעבד את משקם, בשיטות שהיו נהוגות אז נאלצו להעסיק פועלים ערבים. כל זה, וקצב התפתחותו האטי של הישוב העברי דכדך אותם. אבל עם כל התפתחות בישוב, עם כל קנית שטח אדמה מתעוררוֹת רוחם ותקותם, והם מקוים שיש שכר לפעולתם.

הטרגדיה העקרית שלהם היתה, לדעתי, כאשר החלה העליה השניה, שנתנה תנופה לישוב א"י, והחקלאים הותיקים לא מצאו שפה משותפת אתם. הנגודים האידיאולוגים החדים, הדגש על הסוציאליזם בצד הרעיון הלאומי, היחס השלילי לעבודה הערבית, כל אלה גרמו לחדוד היחסים שהגיעו עד לאיבה.


לפני שנים אחדות ערכתי חוברת ובה לקט מכתבי יעקב שלמה חזנוב. חוברת זו נועדה לבני משפחה, למשפחות בילו וכן לקרובים, ידידים, ואנשים שהתענינו במכתבים אלו.

אז עלה בדעתי הרעיון להדפיס מכתבים אלו כדי שיהיו נחלת הצבור המתענין בתולדות הישוב. ועתה גמלה בלבי ההחלטה שמוטלת עלי חובה לפרסם חומר זה. חובה כלפי דודי שחייתי במחיצתו מספר שנים, חובה כלפי אנשי בילו שחלק מהם הכרתי.

לפני שנים אחדות נפטר גם בנו יחידו עמרם והחלטתי לצרף גם את מכתביו ולערך את החמר לפי חליפת המכתבים ביניהם.

הוספתי למכתבים המשפחתיים מספר מכתבים הנוגעים למושבה גדרה ואני מקוה שע"י קריאה בספר זה תתקבל תמונה מחיי הארץ בימים ההם.

יעקב חזנוב עלה לארץ בשנת 1883. את בית הוריו עזב בגיל 17. דרכו לארץ נמשכה שנים אחדות. הוא היה כשנה בסמירנה אשר בתורכיה שם עסק בעבודות שונות לפרנסתו וגם בתור עוזר למלמד. בארץ עבד עם חבריו בפרדס “אנטון איוב” והיה אחד מחברי “שיבת החרש והמסגר” בירושלים, שם עבד בנגרות ובסתות אבנים. עם יסוד גדרה היה בין התשעה שעלו להתישב בה, בנר שני של חנוכה תרמ"ה 1885.

אשתו חיה צפורה ליס, שאחיה יוסף היה גם הוא בלו’יי ממיסדי גדרה, היתה הרה ללדת כאשר לילה אחד התנפלו מאות ערבים על המושבה להחריבה. הבלויים המעטים, כמנין במספר עמדו על נפשם והדפו את ההתקפה. לחיה צפורה נמסר שאחיה נפצע ומרב התרגשות הפילה את ולדה. היו לה הריונות נוספים ורק באחד מהם ילדה את עמרם (עם-רם) י“ז חשון תרנ”א 1891, וכך היה על יעקב שחלם על משפחה גדולה שתעסק בישוב הארץ להסתפק בבן-יחיד שבו ראה את כל עולמו. אולם רצונו של יעקב שבנו יביא תועלת לארץ-ישראל ורצונו של עמרם ללמד, הביאו לידי כך שמגיל 14 שנה היה עמרם מחוץ לביתו. הוא למד בביה“ס למל, בירושלים ובביהמ”ד למורים ואחרי כן בקולג' בבירות, ועבד בתחנת הנסיונות שנוסדה ע"י אהרן אהרונסון.

ב-1912 נסע לארה"ב ללמד אגרונומיה.

עם שובו ארצה ב-1919 הוא מחפש דרך להעניק מידיעותיו לחקלאי הארץ. הוא מתקבל כאגרונום בחברת פיק"א, מיסד שדות הדרכה ונסיונות במושבות שונות, כדי להראות “ירוק על גבי שחור” מה איך ומתי לעשות. הפלחה היתה אותם ימים בארץ חרבה, ללא השקיה, ובקיץ לא היה ירק להאבסת הפרות. הוא מכניס את “החציר הסודני” הגדל בעל, וגם היום ממשיכים עוד לגדלו, ובהשקיה.

באותם ימים רוכשת פיק’א את רב שטחה של קסריה ועל עמרם הוטל לערך נסיונות ביעור החולות. כעבר שנים מספר מקבלת פיק’א זכיון, ממשלת המנדט, ליעור החולות המשתרעים בין קסריה לחדרה, ומדי שנה מגדלים עשרות אלפי שתילי אוקלפטוס ושותלים אותם בעונת החרף. חלק מהם רואים כיום בכניסה לאור עקיבא.

בזרחניה, ע’י בנימינה הוא נוטע כרם גפנים נסיוני, ובו למעלה מ-120 זנים מהם נבחרו הזנים הסטנדרדים בענבי המאכל, שסלה, תמר בירותי וכו', וגן עצי פרי. הדגש הושם על השקד ואחרי עבודת ברור מקיפה הוא מציע לנוטעים 4 זנים חדשים: פוריה, פיק’א, הנדיב (ע’ש הברון רוטשילד) וחזנוב. עם קום המדינה וחדוש מטעי השקד הרכב חלק מהם בזנים אלו.

ב-1926 מבשילה תכנית פיק’א להקמת פרדס-חנה. בהנהלתו של עמרם שותלים חרשות אוקליפטוס וארנים ממערב למושבה להגנה מפני הרוחות החזקות, ומשתלת צטרוסים גדולה המספקת שתילים לפרדסים הצעירים. ב-1933 הוא נוסע בשליחות ברון רוטשילד לפרדסיו במרוקו שם הוא מגלה זן תפוזים, מביא ממנו רכב, ומגדל בארץ את הזן המבכיר שהנוטעים קבעו לו את השם “חזנוב”.

וכך, למרות או אולי בגלל זה, שיעקב שלמה חזנוב ראה בבנו את כל חייו, את עקר תרומתו לבנין המולדת, הרי מגיל 14 נמצא עמרם מחוץ לבית הוריו, והקשר הקבוע ביניהם הוא ע"י מכתבים, שלקט מהם מובא בזה. הערות והסברים שהבאתי הכנסתי בסוגרים עגולים ( ). הסוגרים המרובעים [ ] הם מגוף המכתבים.

גדעון.


 

מכתבים בעניני ציבור    🔗

המכתבים דלהלן נכתבו בתקף תפקידו של יעקב חזנוב כחבר הועד ונשלחו לאישי צבור שונים.

חלקם עוסקים בגורל המושבה הקטנה המתלבטת בקשיי פרנסה והחזקת מוסדות הצבור, בי’ס, שמירה עזרה רפואית ושוחט. ורובם בענין המעשר שהממשלה התורכית היתה גובה מן החקלאים. לפי הדין היה המעשר 12.5% אבל בדרך כלל היתה הממשלה מחכירה את המעשר לחוכר, על פי רֹב אפנדי בעל השפעה, תמורת סכום מסוים והוא היה משתדל לסחט עד כמה שאפשר יותר, מן החקלאים.

גדעון


לאלופנו וידיד מושבינו הרה’ח מר משה ליב ליליענבלום שליטא    🔗

שלום

חושבים הננו לעצמנו בתור חובה להודיע מצבנו לכל אלה המתענינים בישוב ארצנו בכלל ולחובבי מושבינו בפרט, ואותך אלופנו הנכבד חושבים הננו בין אלה האחרונים ולכן הואילה נא אלופנו לשמע מפי מצב מושבינו עוד בטרם עבר המועד, אולי יש תקוה עוד להציל.

מושבינו לפי תנאי ממשלת המחוז והחוק מקומו מהמרתף וגם – מפאת רוֹע אדמתו מה שנוגע לנטיעות היה תמיד לאחור ולא לפנים, גם באותן השנים הטובות שכל בני המושבות היו מכניסים מכרמיהם סכומים גדולים וביניהם גם לעשרות אלפים פראנקים, הנה בני מושבינו היו מכניסים במדה ממוצעת כאלפים פר' לשנה, שבנכוי הוצאות העבודה והמסים הגדולים שהטילו עלינו יותר מכל המושבות, היה נשאר לנו לערך אלף פר' לשנה. מסבה זאת הנה גם בימי הנטיעה היותר טובים נסעו ממושבינו איזו משפחות אשר לא יכלו להתפרנס מהכנסת כרמיהם, כמו שמעוני ראבינוביץ וגם ליסס. עתה שהתחיל הקריזיס, ומחירי הענבים החלו לרדת במדה גדולה, החלה המנוסה. בראשית ימי הקיץ נסע מזה מר צ. וזה באלו הימים נסע גם מר ל. ואם לא נוכל להשיג ענף מחיה חדשה נוסף על עבודת הכרמים מתירא הנני לבל יתרוקן מושבינו כליל…

כי הנה מלבד הצרות הכלליות כמו הוזלת מחיר הענבים, הנה נתוספה לנו צרות כמו שאומרים פתאומיות, כ’כ גדולות שיש בכוֹחן לערער את יסודי מושבינו ולהפך קערתנו על פיה.

המעשר שהיינו משלמים בכל שנה רשמי להממשלה סך של 1700 פראנק וביחד עם הבאקשיש היה מגיע עד 3000 פר' שזה היה עולה לפי המחירים העתיקים ל 8 או – 10 % הנה השנה מסבה שלא יכלנו לשחד את כל הפקידים שנודע להם הסוד כי פה יוכלו לקחת… הוערך בסך של 9000 פר' ויחד עם ההוצאות יעלה לעשרת אלפים פר' ולפי המחירים הנמוכים שנקבל השנה הזאת יעלה עד 50 %, שזה לא נוכל לשלם בשום אפן והדבר בטח יגיע לידי מכירה פומבית מטלטלינו ומקנינו… עוד צרה פתאומית באה עלינו כי בבית הסנדלר של מושבינו שהנהו גם חרש־ברזל, נפצע ערבי ע’י יריה והאשמה הוטלה על כולנו. וזכינו שהיה לנו יום עברות כליל פחדים שעוד לא נמחו עקבותיה, של שנת תרמ’ט, כי באו כל קרובי הנפצע בהמון אל המושבה להשמיד ולהרֹג. עתה, אם כי הנפצע שב כבר לאיתנו, בכ’ז דרוש כסף להשקיט את הרוחות, ולבלי יגיע הדבר אל הרשות הצמאה למחמאות כאלו. גם מיום שחדלו חו’צ לתמך אוֹתנו על צרכי צבור ויתמוטטו, ועוד מעט לא יהיו לנו לא חובש ולא רופא ולא שו’ב. שכל אלה משפיעים לרעה מאד על הישוב ומה גם האחרון, שגם (הוא) יחרב מפאת שאין ביכלתנו לשכר כמאז מורה עוזר ומסבה זה עוזב אותנו גם המורה הראשי מר סומם, וזה יגדיל עוד יותר את המנוסה, ומתירא אני פן לא יתרוקן מושבינו כליל.

אומרים לנו מי שצר לו המקום ילך לו לשלום. עם כל אמתיותו של הפתגם הזה בדרך כלל הנה במה שנוגע לנו הנה מתעוררת השאלה ומי יבוא על מקום ההולך, אחרי כי באמת אחרי קריזיס הכרמים אין יכלת להתפרנס מהם, וגם מושבה קטנה אין ביכלתה לפרנס מוסדות צבור הנחוצים ובלעדם ג’כ אי אפשר לחיות, ומה תהי אחרית המושבה? האמנם עליה ליחרב? וכך הוא גורלן של המושבות הקטנות?

אנו, כשאנו לעצמנו מאמינים הננו כי לו השתדלה חברת התמיכה לקנות האדמה העומדת למכירה בגבול מושבינו, וביחד עם האדמה הזאת להחכיר את ה־4 מאות (דונם) אדמה הקנויה, היה עוד ביכלת להחזיק בגדרה ישוב של 10 משפחות שכמובן יהיה על החובבים (חו’צ) לתמכו באיזה תמיכה להוצאות צבוריות, ואולי יגדל הישוב ע’י קנית עוד אדמה ויוכלו להפטר גם מהתמיכה הזאת ברבות הימים.

על חברת התמיכה לתמכנו בתמיכה חומרית, או מה שיותר טוב “משפטית”, בנוגע להעשוֹר דהַשַתא. אולי בשנה הבאה נשיג איזו אמצעי, וזה כמו שהשיגו עבור קאסטינה והוא לכתב את הכנסת האדמה בערכאותיהם על שם נתין אירופי, והאכרים יהיו באפן רשמי רק פועלים שכירי יום. לתמֹך את מוסדות צבורנו וביחוד את בית ספרנו, וגם הוא העקר, להחכיר לנו את האדמה הקנויה על משך שנים למען נוכל לזבלה שתהי ראויה להביא הכנסה טובה.

אלופנו, אולי תוכל להיות לפה לנו לפני הועד לבל יתנו למוט רגלינו, לבל נהיה נאלצים לעזב את מושבינו שעמלנו בו יותר מעשרים שנה. לכל הפחות במה שנוגע למס העשור של השנה הזאת, לבל יחולל כבוד ישראל באופן שאין למעלה המנו. תקותנו כי תשתדל למעננו כאפשרותך הננו חותמים באהבה ובכבוד ובברכת ציון.


לכ' האדון הנכבד מר ספיר    🔗

שלום

זה עתה שלחנו מכתב למר ענטבי ובו בקשנוהו להשפט עם החוכר שלנו ואם ימצא לנחוץ ישכור ע’ח (על חשבוננו) גם עורך־דין מומחה. גם נתנו לו כח והרשאה לכל מה שיעשה בהענין הזה, יהי עשוי ואין לנו רשות לקרוא תגר עליו. עתה נבקש את כבודך לעשות לטובתנו בהענין הרע הזה להזכיר את כ' מר ענטבי לעסק בזה גם לעמד על המצפה ולהודיענו מכל שיעשה בהעסק הזה.

ויחד עם זה נבקשו לקחת את הכתבים השייכים להענין הזה מידי המוכתר שלנו מר ישראל גראדיזינסקי וביחד עם הכתבים שנמצאים ת’י (תחת ידו) להמציאם לידי מר ענטעבי כאשר יצטרכו לוֹ.


לכ' ה' הנעלה מנהל בית הספר “התורה והמלאכה”    🔗

בירושלים ת’ו כ’ש אַ ענתבי הי’ו

י טבת תרסו גדרה 1906

שלום

אלופנו הנכבד! בהשיבנו התודה הראויה לכבודך על רוב טובך וחסדיך שהפלאת לעשות עמנו בעמדך תמיד לימיננו לחלצנו מכף כל העריצים הקמים עלינו בכל שנה לכלותינו, בברכנו אותך מעמק לבנו על השתדלותך המתמידה לעשות ולפעל לטובתנו בכל הדברים הנוגעים להממשלה, שלולא אתה שהיית לנו לתומך וסועד, מי יודע אם יכלנו לחיות ולהתקים פה על אדמת הקדש, מרהיבים הננו בנפשנו לבקשך גם הפעם אדוננו, אל נא תעמד בחצי הדרך!

הנה החלות אדוננו לצאת לעזרתנו גם השנה נגד החוכר האלים והעריץ שקם עלינו להשמידנו, הנה עד עתה חשכת אותו בהשתדלותך המוצלחת מגזוֹל מאתנו את כל יגיענו ועמלנו, אנא אדוננו כלה מעשיך! כי אין לנו אחר שיוכל להושיענו בלעדיך אדון.

מחירי הענבים ירדו מאוד בשנה הזאת, ואם יקחו ממנו את העשור כתביעת החוכר יהיה זה כמעט כל הכנסותינו שתשאר לנו אחרי נכוי מחיר עבודת הכרמים ומאין נחיה? ולמותר הוא להבינך כי אם יצלח לו להחוכר לקחת מאתנו את הסכום הנתבע אז אבדנו לנצח. כי גם בשנים הבאות יקחו ממנו כסכום הזה ולא תשאר לנו שום יכוֹלת לחיות ולעבוד את כרמינו, ועלנו לעזב את המושבה ולדוֹד, והמושבה – שהיא פרי עמל חצי יובל שנים, ורבבות אלפי פראנקים תהרס תשאה שממה…

אל תעזבנו אדוננו! ואם כבד עליך הדבר הזה ולא תוכל לעשותו בעצמך, תוכל לשכור על חשבוננו עורך־דין מומחה. גם כ' ה' מר ספיר הבטיחנו לעזֹר לך אם עזרתנו תהיה נחוצה. אך אתה אל נא תבדל מהעסק הזה כי בלעדיך בטח נפסיד בהשפטנו עם החוכר העריץ והתקיף הזה…

כסף להנהלת המשפט השגנו ללוות מחברת אנגלה פלשתינה מיפו. ונוכל לשלח לך בכל עת שתמצא לנחוץ, ומבקשים הננו אותך וממלאים את ידך לעסק בהדבר הזה ויהא ידך כידינו ועשתיך כעשיתנו בתוקף כל שטרי ההרשאה הנהוגים בישראל, ולנצח נהיה אסירי תודה לך, בכל אפן שיגמר המשפט, הן לטוב ואפילו אם ח’ו (חס ושלום) לרעה…

המיחלים לחסדך מוקירך ומכבדך כערכך הרם

בשם כל בני המושבה וחברי הועד

1.jpg

לכבוד האדון הנכבד מר י. מ. בורוכוב היו'    🔗

שלום

בתשובה על מכתבו מכ’ח תמוז ש’ז נתכבד להודיענו, בגדרה אין אלף דונאם אדמת זרע. כשמנה מאות דונאם, ואלו נעבדו ע’י האכרים. אלו שאינם יושבים במושבינו נאלצו להחכיר את אדמתם להאכרים ולא לערבים ולראיה לדברי יהיו הארבע מאות דונם אדמת חו’צ שגם אלו נחכרו מבני מושבינו….

בנוגע לבטחון דמי החכירה של הארבע מאות דונאם, מקוים הננו שמר לוואנטין יערבנו לטוב. כי הוא מאמין למושבינו סכומי כסף יותר גדולים מדמי החכירה, ותמהים הננו מדוע לא הזכיר את זה במכתבו לכ' אך בכל אפן מקוים הננו להבטיחם בדבר הזה. אמנם כן! כל דבר יש לו מזל, ואפילו מושבה בא"י. לכל המושבות הכרמיות הכינו די אדמה למען לא יפלו בנפל עסק היין, ולנו הגדרתים אומרים במה תערבו לנו דמי חכירת האדמה “ועדין לא החלט הדבר אם להחכיר את האדמה או למכרה”, (הוא מצטט כנראה מכתבו של י. מ. בורוכוב). למכרה – ולמי? מי יקנה אדמה אצל מושבה הרוסה למחצה כמושבינו? למכרה וגדרה מה תהי עליה? האמנם המשפחה או השתים אשר יתנחלו על אדמתכם אלו יהיו יושבי גדרה בניה ובוניה? אלו המשפחות, והישוב הישן שבגדרה אין רע ולא אכפת למי אם יעקר כולו? האמנם כך הוא הדבר?

כי גדרה הרוסה למחצה, ועומדת ליהרס בזה לא נפון רגע. דיינו העובדה הזאת כי במשך של 4 שנים יצאוה 5 משפחות מהעקריות והטובות. משפחת שמעוני ראבינוביץ, ליס, צוקערמאן, ועתה נסע גם מר לייבאוויץ. כל זה הוא מפני אי בטחת אמצעי החיים ומהמצב הרע שמושבינו נמצאת בו. עתה הגיעו ימי הרעה, הקריזיס הנורא הנה זה בא, מחירי הענבים ירדו בשנה הזאת עד כדי 13 פר' הקאנטאר (בערך 300 ק’ג) והובלתו לראשון־לציון יעלה לנו בכדי 4 פר' ובהנשאר אין שום יכולת להתפרנס, גם לא לעבד את הכרמים בשנה הבאה. היש עוד מקום לספקות אם גדרה תתרוקן מיושביה… אדונים נכבדים! חושבים הננו כי ראויה מושבינו לתשומת לב מצדכם כי ע’כ פעל ידכם הוא. ואל נא תמצוּ עמנו את עומק הדין, ואומרים הננו לספר לפניכם את המצב הרע שהננו עומדים בו למען תדעו…

העשור, בכל שנה הננו משחדים את שַמָאֵי הממשלה הבאים להעריך את הכרמים באפן שיחד עם השוחד היה עולה לנו מס המעשר בערכו האמיתי או – גם בפחות ממנו, עתה בשנה הזאת רבו הפושטים יד, ולא יכלנו להשביע רצון את כל הפקידים ומשרתיהם, ומשרתי משרתיהם, ויצא הקצף. הקאמיסיון (המשלחת) הראשון שהיה אצלינו העריכו את הכרמים במחיר של 18 אלף גרוש הממשלה, היינו יותר מפעמים מאשתקד שהיה 7200 גרוש. מחינו נגד ההערכה הזאת ובפקודת הפחה הירושלמי נשלחה לנו קאמיסיא שנית והיא – העריכה רק במחיר של 38.000 שיעלה לערך של תשעת אלפים פראנק ויחד עם ההוצאות שכבר הוצאנו ע’ז יעלה ליותר מעשרת אלפים פראנק שזה הוא לערך 40 או 50 % מהכנסותינו שכבר אינם. שכבר נאכלו במשך השנה. והממשלה? לא נוכל לצייר לנו מה שיהיה. את הטרגדיה האיומה שתוצג פה! ועוד צרה פתאומית באה עלינו. בבית הסנדלר שלנו שהנהו גם חרש ברזל נפצע ערבי אחד והאשמה הוטלה עליו ועלינו, בהכלל כי “אין לך צבור עני”, יתגוללו עלינו, ומושבינו נמצאה תמיד בסכנה. ולשכך את הענין דרוש כחמש מאות פראנקים שכבר הוצאנו יותר ממחציתם להתחלת “השלום”, ומאין נקח את כל אלה, צבור קטון ועני כמושבינו, וצרות והוצאות גדולות כאלו..

כל מוסדות צבורנו עומדים לפוֹל. המורה שלנו מר סומם יחפוץ לעזוֹב את מושבינו מפני כי קשה עליו להחזיק בעצמו את ביה’ס, ובלכתו מעמנו הנה – תקות בית ספרנו אבדה, פור התפוררה הארץ. מוט התמוטטה הארץ, נוע תנוע הארץ. מכל עברים צרות גדולות ומתרגשות ובאות. צרות שכל אחת לעצמה יש בכחה להפך קערתנו על פיה ומה גם כולם ביחד.

בשם מושבינו הננו פונים אליך אלופנו הנכבד בבקשה כי תשתדל לענין את חברי הועד הנכבד במצבנו הנכחי, אולי יוכלו לעזור לנו למען לא נפול בנופלים. להחכיר לנו את האדמה, ולקנות את אדמת הנוצרי המתמצרת בגבול אדמת החובבים (חו’צ) ולהחכירה ג’כ לנו, לתמכנו בענין המעשר, וגם – ואילו זה אחד מעקרי ישובינו, לתמוך את בית ספרנו בתוספת מורה עוזר,…. למען יתנהל כמקדם ויוסיף לתת פרי תנובה שעדיין לא זכינו לראות מכל בתי־הספר שבארצנו…


לאלופנו וידיד מושבנו הרב הח' פ’ש י. מ. פנעס שליטא    🔗

שלום,

אחרי פקודת הפחה לגמר את ענין העשור שלנו ע’פ ב’ד (בית דין) של שלשה, נסעו החילים יחד עם החוכר מהמושבה. (החילים, קולג’ים, היו מונעים מן האכרים לדוש את התבואה עד שהחוכר יתן את הסכמתו). ומר הענקין נסע ליפו לבקש את כ' מר ספיר שיקבל עליו להיות הנבחר מצדנו. אך מר ספיר איננו חפץ לקבל עליו הדבר הזה גם אחרי הפצרות רבות שהפצירו בו האדונים ד’ר חשין ומר חיים וגראזווסקי. דעת אלו האחרונים לאמר מר חיים וגראזווסקי נוטה שנבחור לזה את מר מ’ל כץ. מר ספיר אֵמור שהפעם נוכל להשען עליו. אנחנו בני המושבה נבוכים הננו מבלי דעת את מי לבחר, בהנ’ל או את מר מלכיאל מַני אף שהוא איננו תקיף בדעתו, ונוסף לזה הנהו נתין תוגרמא, אך אדם מלומד הנהו ויודע חוק, ובישרו לא נפקפק… ובכן פונים הננו אליך אבינו. חוה דעתך. ודעתך תהי מכרעת ומקובלת אצלנו כולנו. ובהיות שהדבר איננו סובל המשכת זמן תטיב נא לשלח חות דעתך שיגיע לידו ביום הראשון הבא, שנחכה עליה ביפו, ואז ישאר לנו רק לעסק בדבר בחירת השלישי והמכריע, את יקרתך תשלח ליפו על שם הד’ר חִשִין או ע’ש ה' ספיר.


לכבוד מזכיר עדת ראשון לציון מר הירשפעלד הי’ו    🔗

כא חשון תרס’ו גדרה

שלום

נתכבד לשלח לכם העתק מהפרטיכל 139 מאספתנו בכ’א חשון בדבר הממערנדום המוצע.

בנוגע לסעיף א' בדבר עקירת 50% מהגפנים ראתה האספה להעיר כי “האספה מסכמת לעקר את הגפנים ההודים וחלק קטון מהצרפתים, אבל – לא כמות של 50% מפני כי הדבר הזה יאלץ איזו משפחות מאכרינו לעזב את המושבה, כי אין יכלת לקנות אדמה במסבי מושבינו ולהוסיף להאכרים, ומשנים עשר האכרים הנמצאים בהמושבה אם יפוחתו אחדים, יביא זה לידי הרס וחורבן גמור למושבינו כולה.”

האספה מבקשת לכתוב את זה בתור הערה להמוֹמערנדום הנשלח לפאריז, ובאם לא תסכימו לזה תכתבו את זה לזכרון בפנקס הפרטיכל של מושבתכם. על כל שבעת הסעיפים הנשארים לא מצאה אספתנו להעיר כלל, ותקבל בזה את הגליון חתום בח’י כל אכרינו

בהגיגת כבוד ובברכת ציון חבר הועד בגדרה

יעקב שלמה חאזאנאוו


לכ' האדונים הנכבדים חברי ועד ראשון לציון הי’ו    🔗

י’ג מנא' התרסה גדרה

שלום

אחים! אסון קרה. בבית הסנדלר שלנו שהנהו גם חרש־ברזל נפצע ערבי אחד מירית אקדח, והאשמה הטילו עליו ועל כל בני מושבינו…

את הסכנה וחרדת מות שהיינו שרויים בו בבוא קרוביו וגואלי דמו אל המושבה בחמת נקם ויחפצו להרוג את הסנדלר או מי שיהיה מאכרנו, יובן בנקל לכל היושבים בארץ ויודעים את הערבים ונקמתם העזה, אך לא על זה אנו דנים עתה. העקר צריך כסף לפייס את קרוביו בכדי שלא יפריעו מנוחת המושבה ולרפאות את הנפצע.

משערים הננו כי לזה נחוץ לכהפ’ח עד 500 חמש מאות פראנק מה שאין ביכלתנו עתה להוציאם בשום אפן.

מושבינו קטנה ובלתי עשירה. וגם זה לנו לא הפעם הראשונה להוציא הוצאות מרובות לאסונות כאלו, וחושבים הננו כי הוצאות כאלו ראויים שישתתפו כל חובבי ארצנו, לאמר כל בני הישוב החדש שביהודא…

אחים! פונים הננו אליכם כמו אל כל שאר המושבות לעזרה. עזרו אחים. במצבנו הרע הנכחי אין ביכלתנו להוציא את ההוצאות הנחוצות להבטיח חיי הסנדלר, ולרכש לנו מנוחת המושבה. עזרו אחים. אין מאתנו בטוח מאסונות כאלו. השתתפו עמנו, לגמר את העסק הביש הזה. ולבל תהי מושבה שלמה נתונה בסכנה ממקרה הפתאומי הרע הזה. נקוה כי אתם בטובתכם תציעו את הדבר לפני אספת המושבה ותודיעונו החלטתכם.


 

מכתבים למשפחה    🔗

המכתב הבא לא נשלח לתעודתו ונמצא בעזבוֹנו של יעקב חזנוב

אחי הגדול משה צבי שלום    🔗

“משתוקק לדעת מה ממך לכסות עינים”, כה היו דבריך האחרונים במכתבך לי, ואני הנני אומר לך, מוטב לך ולי לבל תדע דבר מה, לא ממני, ולא מכל הנעשה בארץ תקותינו, ומבלי בוש הנני אומר אשרי מי שלא ראה אותה ולא חשב אודותיה אף מעט.

“יבכו בכה בכה רב על בית ישראל ועל עם ד' כי נפלו בחרב” יקוננו אחינו בשבתם על הארץ ביום החרבן ואנחנו, אנחה גדולה, אנחת הגווע האחרונה תתפרץ מלבנו בראותנו אחריתנו, אחרית עמלנו ותקותינו גם יחד, אנחנו מאין ופועלינו תוהו. נפלנו עד מבלי הרגיש חרפתנו ומכאובינו יחד, עבדים הננו ועבדי עבדים הננו, עבדים לכל בעלי הכיס, עבדים לכל בעלי הקסת, ועבדים לכל שבט המושל שיעלה עלינו, דויים סגופים, שפופים הננו כולנו ותו קין על מצחינו… בטח שמעת את שמע התפרחות (פריחת) המושבות בעמדם תחת חסות הנדיב, ואת הסכומים העצומים אשר הביא החשבון לבעלי הכרמים מענביהם.

כבהמה בבקעה נמשכנו גם אנו, המושבות היחידות, (הבודדות שלא נתמכו ע"י הברון) אחרי אור המתעה הזה, ועתה, בעבור המושבות לרשות יק’א, הנה מושבות הנדיב הומכו, הופלו עד למאד, ואנחנו, היחידים, נפלנו. נפלנו ועצמותינו מתפוצצות לרסיסי רסיסים, ועומדים אנחנו להחרב, להחרב במלא משמעותה של המלה הזאת…

במושבות הנדיב תשאיר יק’א תושבים מעט, בתור מזכיר עון וחרפה להלאומיים, ובמושבות חובבי ציון לא תשאר נשמה יהודית אחת בעוד שנים מעטות. הדבר הזה ברור לנו… ואתה חפץ כסות עינים, הנהו לך, הליטה בו את פניך ועיניך יחד, לבל תבוש בכלימת עמנו, אם לב מבין לך. מן המושבות נדדו הרבה מהאכרים לארצות־הברית באמעריקא ואוסטרליה, ומושבתנו הקטנה לקחה חלק בראש, כי ממנה נדדו 3 משפחות לאמריקא [המושבה כולה היא 15 משפחות] ומכולם לקחתי אני החלק היותר טוב, כי גיסי ליס, שכני, נסע לאמעריקא וינחילני אשתו ובניו… ואם מעט לך הנה עבודת כרמיו ג’כ השאיר עלי. עלי הם כולם יחד עם כרמי ומשפחתי אני, אשר אין לי אף פרוטה לפרנסה. יחד עם צרות הבת, בת אחי שאול דוד שולמית, אשר הנה בביתי… נשמות חביבות, נשמות יקרות נתלו בי, חביב עלי נטל משאם, אך כבד, כבד מאד, ואתן יחד אטבע ביון המצולה…

השנה רעה היתה. שנת בצרת. מחירי הענבים השפילו לנו מאד מאד, הממשלה עשקתנו ונורש ונדל מאד עד כי… נאלצים הננו לברוח… פשוט.

בטיסה אחת טסתי לך על כל צרותי, אך כל אחת לבדה הוי מה עמוקה ורחבה הנה, ואני – אשא ואסבול כי בדרך אחרת לא אחפץ, וגם איננה. נבואה קטנה נזרקה בי מיום שהתנחלתי פה על אדמת גדרה. הרגשתי, ראיתי כי המצב בלתי טבעי הנהו, אך אדם קטון הנני, ויחד עם ההמון נסחפתי בשטף הנטיעות, לא יכלתי להחזיק מעמד, כי אדם קטון הנני…

יצאתי ידי חובת כסות עינים, כסה תכסה את עיניך אם מבכי או מבושה ואולי משתיהן יחד.


כד' חשון תרס"ה (1905)    🔗

לבני עמרם

אמך מספרת כי הנך ער עד השעה האחת־עשרה בליל, וקם בשעה הרביעית לפני בקר. גם במכתבך לאבינעם, (חברו בגדרה) הנך כותב כי הנך עסוק 15 – 14 שעות מעת לעת, והחשבון מדויק גם לדברי אמך.

ובכן, הנני מתנגד בנגוד גמור ומחלט, ליגיעת נפש אשר כזאת, העתידה לרוקן את הנפש ולטמטם את הלב, להמית את הרגש ולדכדך את הגוף, לעשות את האדם למכונה רצוצה ומדעית, מעין עלויי הישיבות שהיו לנו בימים הטובים.

נח לי שתשב עוד שנה שלמה על ספסל ביה"ס, ולא תכנס להמכינה, משתלמד במדה מפרזה אשר כזאת, העלולה להרס את בריאותך, לכף את גוך, לעשותך לנער זקן, וגם – לחבל את כשרונותיך. חפצתי מאד לדעת ההלעטה למה היא באה? אם בשביל לפסח על מחלקות שלמות ולהכנס לטרקלין של בית הספר למורים ישר, או כל זה בא רק בשביל להכון להמכינה? אך איך שיהיה אין נפשי לדבר הזה. לא לא ולא.

חביבי, הלמודים באים בשביל החיים, להנעימו לשפרו ולהבינו, אך לא להיפך, למותתו ולדכדכו. וללמד 14 שעות ביום, פורענות הוא. יסורין, ולא של אהבה, ובכל יכלתי אתנגד לדבר הזה, ולא – ביד חזקה. ועתה שמע נא יחידי. מימי – הלא תודה, כי לא באתי עמך בטרוניא לקבלת דעתי, ואתנך לעשות, ומה גם במה שנוגע ללמודים, כחפצך. גם היותך בירושלים, נשארת לרצונך. אך עתה הנני מתערב בעניניך והנני גוזר עליך הדברים האלו לבלי אחר שבת, לכל היותר עד השעה התשיעית, ולקום אך ורק דוקא כאור היום, ואוי ואבוי יהיה לך ולנו אם אוכח לדעת כי לא תקיים את צווי ובמלואו.

אור עיני! צעיר הנך לימים, רק בן 14 שנה, ואם חננך אלהי ישראל בכשרונות נעלים, עוד הזמן רב לפניך. עוד תוכל ללמד ולמלא כמו שאומרים, כרסך מעדני המדעים כנפשך שבעך. אפילו בכשרונות פחותים, יש לך שהות להשתלם ולהיות אדם מצוין. אך טרם כל, הלא צריך להיות אדם, ולא חרס הנשבר. ולמוד של 14 שעות ביום ידכאך לעץ יבש. אל אלהים אדירים, מי יתנך לעמל כ’כ הרבה, הרבה מאד. ארורים המה הלמודים אשר יבואו בהלעטה גסה אשר כזאת, ואומללים יהיו כל העוסקים בם.

גזרה היא מלפני ועל כרחך תקבלנה, ואשתמש לזה בכל האמצעים שישנם לע’ע תחת ידי, ולא אמנע לעת הצרך להשתשמש בהאמצעי האחרון הקשה לך יותר מכולם, והוא לקחתך הביתה…

עוד הפעם אשנן לך לבל תלמד יותר מעשר שעות ביום. תוכל לחדל מלמוד השעות הפרטיות, וחדל מלכת אל בית הספר, תעשה כחפצך אך דברי יקוימו, ובשלמותם. מר פינס ילך עמך אל רופא בדבר מחלתך, ואל נא תמנע מכתב לי במהירות היותר אפשרית מה שאמר לך. בשבוע הבא אשלח לך ספריך ע"י הפוסטה, תחתונים ומעיל וספרים [דברי הימים לרבינוביץ יח’ח]. יותר מדי זרקתי בך מרה הפעם, אך מאמין הנני כי תודה לי כי צדקתי. ושלום לך אישוני, שלום אמתי, ואלהי ישראל יברכך וישמרך כחפץ אביך ואמך.

אמך לותה מכ' הר' פינס עד כדי 3 פר'. תקח כסף מחנותו (חנות שיסדו אכרים מגדרה בשותפות עם ברוזה ממוצא, כדי למכר את יינם בירושלים) ותשיבם לו.


חשון התרס’ה גדרה (1905)    🔗

בני יקירי

… אחרי השבת ביום ה' הוא יז' לחדש שהננו חיים בו ימלאו לך לאריכות ימים יד' שנה. תמיד הנני נותן ביום הולדתך איזה סכום לדבר שבצדקה, ומעתה חפץ הנני להרגיל את ידיך הקטנות לתת. ובכן יחידי תתן סכום לדבר שבקדושה כנדבת לבך, אך תן בני וקדש את היום הזה בכל ימי חייך בנדבת לב ובמתן…

ומה אכתב לך עוד יקירי, אברכך בהברכה השגורה על פי מיום הולדתך “יברכך אלהי ישראל וישמרך”, ומבורך גם אני אביך אשר דבר אין לו בעולם בלעדיך יחידי יעקב שלמה חזאנאוו.


ח' כסלו התרס’ה גדרה    🔗

לבני יחידי לעמרם

יברכך אלהי ישראל וישמרך!

… הלא תדע יקירי כי אתה הוא האחד המשמחני והמעגמני, וכי ביחוד מעת נסיעתך מאתנו הנה כל חיינו נצטמצמו רק בך לבדך, ואתה שיחנו והגיגנו בהקיץ ובחלום, ומדוע לא תכתב לנו דברים אשר יוכלו להקל לנו את מרי רוחנו. אך למה זה אתאונן עליך אורי, אחרי כי אינני יודע אם אמת הדבר (יעקב שלמה חושב שבנו סובל בגרונו ואיננו מודיע לו על כך)… וכתבת במדה מרבה, כי כל אות ואות ממכתביך המצוינים, היא רסיס טל של תחיה לעצמותינו היבשות. האירה נרי! חייה חיי רוחי, צלח ועלה מעלה מעלה והיית לי למנחם ומשיב נפש לעת זקנה, ובך יברך ישראל.

בעוד איזו שבועות אבֹא אליך. רק אכלה לזבל את הכרמים הנני בא. תמונתך האחת הנשארת נמצאה, והנני מסתכל בה בכל עת, ובעצמי אינני מבין מדוע נתתיך ללכת מאתנו.


ה' כסלו התרס"ה ירושלים    🔗

להורי היקרים שלום

… צר לי מאד על אשר תדאגו לי הורי היקרים. הנני שולח לכם עוד הפעם את דברי כי הנני שבע רצון בכל, אל תדאגו לי פן אשתה מי רפש וכו' (כי המים בירושלים היו מי גשם שנאגרו בבורות) ופן אסמא את עיני מחסר נפט. את המים הנני שותה ביין, ונפט לא יחסר לי.

… עוד הפעם אבקשכם הורי היקרים, לבלי לדאג לי ולבלתי הכאיב לבי ולבכם בדאגת חנם. דעו לכם כי אינני כשה תועה פה כי ידידים רבים לי פה על כל צעד וצעד הנכונים לעזר לי בכל כחם…

… דרשו בשלום כל בני גדרה.

… דרשו בשלום האדון סומם (המורה בגדרה)

P.S. הרגיעו לבכם ואל תדאגו לי ככל האפשר.


י’ט כסלו התרס"ה 1905    🔗

בני יחידי

… טוב לי כי נוכחת לדעת כי בית הספר של לעמיל (בי’ס יסודי בירושלים ע"ש האציל לבית למל שעמרם נסע ללמד בו אחרי סימו בי’ס יסודי בגדרה בהנחה שרמתו יותר גבוהה, שם למד גם צרפתית וגרמנית) איננו שוה כדבריך “אף קלפת השום”. אולי תוכח לדעת בקרוב גם מהות בית המדרש למורים (אליו עבר ללמוד). האמת אגיד לך כי לבי מהסס גם בו ובלמודיו. מבטחני בך ובבינתך הישרה, כי רק אם תואיל לדעת מהותו בטח לא תשגה, וכדבריך יחידי אעשה.

אשקך ממרחק ולשמך תאות נפשי ואתה נרי, שלום לך יחידי יברכך אלהי ישראל וישמרך כחפץ אביך ואמך.


ו' טבת תרס’ה גדרה (1905)    🔗

לבני יקירי לעמרם

שלום וברכה

ודבר זה להוי ידוע לך כי לא הנחתיך שמה בתור תלמיד בית ספרו של לעמיל, כי בזה לא חפצתי ואינני חפץ. שומע חפשי הנך בבית ספרם, ומה שנעים ומועיל לך לשמע, שמע, מבלי אין כל חובה עליך לשמע את כל למודיהם. הבינות? ובכן הנני מבקשך לדבר ברוח הזה את המנהל, מר כהן, מבלי בוש. האמנם לא ירשת את האי־בושה שבי כלל וכלל? ואם מהנחבאים אל הכלים הנך, אז יודע לך כי גם פשפשים ירימו עליך ראש. אחת תדע כי לא נתחיבת בחובת תלמיד, אך בחובת תלמוד כל מה שנחוץ לך, ואל ציוניהם אל נא תשית לב.

אביך ואמך.


כ’ז טבת התרס’ה ירושלים    🔗

הורי היקרים

… התראיתי עם הסופר א. ז. רבינוביץ אשר בקר בימים האלה את ירושלים. לא הרביתי לדבר עמו ואולם גם דבריו המעטים הראוני לדעת כי עודנו רענן ומלא חיים כצעיר, וכי בכלל הנהו אופטימיסט במלוא מובנה של המלה הזאת, בכלל ענו האיש ודבריו חמים ונעימים. הוא נספח אלינו בטילנו לכַתַמוּן [מרחק 1/2 שעה מירושלים] והרשם אשר עשה עליו הטיול הזה היה טוב עד מאד. בכלל אומר הוא: “רואה אנכי חיים ותנועה, פעולה ומעשים פה בארץ־ישראל”.

… דרשו בשלום ה' סומם ובשלום כל מכרי בנכם עמרם


מה בדבר העשור? מה שלום ידך.

ההחלות לזְמר? (את הגפנים).


א' אדר ב' תרס’ה (1906)    🔗

לבני, ליחידי, לעמרם אשר בו אתפאר, שלום!

חביבי, שאלתני להגיד לך דעתי על חבורך. והנה יחידי, האמת אגיד לך, כי אני אינני לוקח לי עוד רשות לבקר חבוריך. נעלית ממש מחמדי במעופת ההגיון, ובחבת הארץ, ובגעגועים עזים לעברה ולעתידה. אינני מתירא לבל תתגאה בזה, כי ידעתיך אורי, והרחמן יזכני להכירך ולראותך, כל עוד נשמת שדי תחייני, כי אין בך שמץ גאוה וגדל לבב. ואשר ע’כ אגיד לך נזרי, אגיד ובפה מלא, “רוח אלהיך קדושיך בך”, ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים ורוחך זה לא יסיר ממך נצח. ונר אלהים יהל על ראשך ובלבך הטהור כל ימי חייך, ואז אדע כי לא לשוא חייתי, לא שוא עמלתי, כי בן לי, בן טוב מעשרה בנים.

מר סום, (המורה מגדרה), בכה, בכה, בקראו את חבורך, בכה ושמח הזקן. גם לאמך הגיד כי….. ותבך האשה. ואני הלא בראשית מכתבי אמרתי לך כי כ’כ התרגשתי עד כי לא מצאתי את עצמי מכשר לענותך. תודה לך אורי ונרי. תודה לך יחידי. הוצאת נטפי גיל מעיני הכהות. הראתני את חלקי בעלמא דקשוט. הראתני את נושא שמי אחרי מותי, ומה מאושר הנני. אשריך נחמתי ואשרני… אולי הד קול שירי שהייתי שר לך בשעה שהיית עולל שוכב על ברכי, ואני הייתי שר שירים נוגים ולאומיים, ואתה היית פוקח את עיניך הקטנות ומסתכל בי, אולי את הדם אשמע כעת ממך, ומה מאושר הנני. בחרדת קדש אשים ידי על ראשך, ובשפתים רועדות אברכך, אברכך בדומיה, אברכך לבלי דבר דבר…

ואולי תאות לי להראות את חבורך זה לידידנו מר פינס. חפצתי מאד לשמחו בשמחתי. יען כי הרבה, הרבה טובות עשה לנו. וכדאי הוא לזה… ובזה תמו דברי הפעם ואברכך בברכתי השגורה על פי למענך, יברכך אלהי ישראל וישמרך כחפץ הוריך אשר בך חיי רוחם.


י’ב שבט התרס’ה י’ב שבט התרס’ה ירושלים    🔗

הורי היקרים

… עוד בהיותך פה, אבי יקירי, שמעת עד' חברת “בצלאל” אשר תפתח בקרוב בית־ספר למלאכות יפות ולמלאכת הבית. עתה כבר באו רב תלמידיה, כארבעים במספר, כפי הנשמע.

בבית הספר הזה יורה גם הצַיָר לִלְיֶן. אחד העתידים להורות בבית־הספר הזה כבר החל לעשות פה בארצנו, כי נשא אחת מבנות ירושלים לו לאשה, שבועים אחרי התודעו אִתָּה, אכן בן חיל הוא זה!

… שלום לכם בנכם עמרם


דרשו בשלום האדון סום ובשלום כל מכירי. מה בדבר החריש בגלילנו. מה בדבר המעשר?


א' אייר תרס’ה (1906)    🔗

ליחידי לבני, לעמרם שלום

… ואת החטה כבר קצרתי, ומחציתה, לאמר החטה שזרעתי על אדמתי, כבר הובאה הגרנה ובעגלה. וגם שולמית עסקה לאסף החטה. וכל בני המושבה אספו חטתם השנה, לא ע“י ערבים רק ע”י בניהם ובנותיהם בכלל, ועל כגון דא ראוי לברך שהחיינו לזמן הזה, ואולי זה הוא אתחלתא דגאולה העקאנאמית שמחכים הננו עליה.

… תכתב לי מלמודיך, אולי באמת לא תתקדם שמה במאומה, אל נא תבוש מלהודיעני כי שלמנו קנס בעד מה שעשינו לא מעט ואולי תודה כי דיינו.


כד' אייר תרס’ה    🔗

לבננו הנעים עמרם שלום

כל חדש אין עמנו. אני חולתי במחלת הקיבה לפני השבת, וכבר שבתי לאיתני בחסד אלהים. בת ארשאנסקי נשאת למר קאפאראווסקי בל’ג בעמר כחוק, והמשתה ארך כהלכה, שבעה ימים מאפס מעשה, כי הימים ימי מנוחה לנו, אחרי כי כל מחלות אין בכרמים.

וכמו ממרום שולח לנו בחור, סוכן בבית הטחנה, אברך צעיר אחד, להחיות רוח יושבי קרנותינו, ולענין מעט רוח בטלנינו באלו הדברים שצריך עיון, לאמר שהענין יפה להם, זאת אומרת בהפקרות ונבול פה, מה שאין האזן יכלה לשמע, ובמה שמגרה עצבי האנשים הגסים ומוציאה אותם מידי שעמום, ובתור מלואים לכל אלה, באה גם הלעגה הגסית לכל קדשינו ותקותינו הלאומיות, ולו אנחנו חייבים להודות, על אשר באספתנו הציונית השנתית, נתקבלה ההצעה המגוחכת הזאת, הצעתו של מר ה. וזה צורתה: “הציונות שואפת לברא מקלט בטוח לעם ישראל, בא”י וכל המקומות שימצאו מנהלינו הפוליטיים למכשרים לזה". הרי לך ציונות שלמה ומקפת את כל חללה של עולם ועה’ח (ועל החתום) כל גדולינו: ש. וא. ה. פ. ועוד ועוד עד עשרה במספר. כולם היו לטריטוריאלים כביכול, ואנו – כמובן נפרדנו מהם. (אנו – הגרעין של בני בילו). ובכן בטלו האגודה הציונית בגדרה. כמובן אין לנו לדאג הרבה ע’ז. זה מכבר קצתי על אלו האגודות שמטרתם להרבות להג וחציפות, בין פעוטינו הנאספים להועץ על הדברים העומדים ברומו של עולמנו…

(הימים ימי פולמוס אוגנדה)


ערב שבועות תרס’ה (1906)    🔗

לבני ליחידי לעמרם

יברכך אלהי ישראל וישמרך.

… תשמחני ותשלח לי את חבורך החדש אשר אמרת לאמך כי לא עלה יפה, ולי הכל אהוב וחביב ונחמד ונעים ויפה, כל אשר יצא מעטך, מעט בני יחידי אשר בו אתפאר.

הנני ממהר, כי עלי ללכת אל השדה, ועכשיו ארע לפני איש אחד הנוסע ישר ליפו, אשר על כן אכתב לך מכתבי.

מכתב הגיעני מדודך מר זלמן משה (אחיה הצעיר של אשת יעקב חזנוב אשר נסע מרוסיה לאמריקה. הוא חשב עצמו לסוציאליסט, ולא העריך את ארץ ישראל כפתרון לשאלת היהודים) לועג הנהו על כל קדשינו, כדרכו מאז, אך הפעם שלח לשונו באפן גס ומכער, מה שלא פללתי לשמע ממנו.

גיסי, דודך הערצנשטיין (בעל אחותה של אשת חזנוב, מתישב בבת שלמה) מבקשני שאפעול עליך כי תכתב לו איזה דברים, לאמר ולפתח לו פה לבא עמך בכתובים. אבקשך לעשות רצונו.

… ועתה שלום לך יחידי. תענני במכתב אשר הוא כעת משוש דרכי בחיים, ובו תשמח גם נפש הורתך אשר רק בך כל הגיונה.

אביך ואמך.


י’ז סיון התרס’ה ארץ ישראל ירושלים.    🔗

להורי היקרים שלום

… לפני חדש ימים קרה מקרה שקֻבַּל בסמינר תלמיד חדש, כבן עשרים וחמש, יליד רוסיה ושעבר גם איזו כתות גמנזיום, כַרְמֵלי שמו. אחרי איזה ימים כשראה כי המדעים נלמדים בשפה הגרמנית והכיר גם את מצב הלאומיות שבמוסד הזה החליט לעזב את הסמינר.

לפני צאתו הסביר לפני כל המורים את דעתו על הסמינר וסבת עזבו אותו. למחר תקן המנהל שאת המדעים דברי הימים וגיאוגרפיה אשר האדון פרעס מורה אותם בכתה הראשונה, יורה לעתיד בשפה העברית. (מה תאמר לנצחוננו הגדול?)

שמחתי מאד על אשר אספו בני גדרה השנה בידיהם את קציר החטה. ואם אמנם אינני רואה בזאת אתחלתא דגאולה אם כך ואם כך על כגון דא ראוי לברך שהחיינו.

האוגנדים אשר פה, בחרו בתור ציר לקונגרס את הד"ר גרינהוט. ציוני ציון מחפשים עתה אחרי חתימות…


בנכם אוהבכם עמרם


כה' סיון תרס’ה    🔗

לבני ליחידי לעמרם

שלשם, בהיותי ביפו על האספה הציונית שהיתה שם, שלחתי לך מכתב. ועתה אין לי מה להוסיף עליו. אך בשביל לשמוע בקול אשתי, אמך המאיצה בי לכתב לך דברים אחדים ע"י ידידנו מר יצחק צבי מלער הנוסע ירושלימה, הנני לכתב לך דברים אחדים.

האספה הציונית ביפו בחרה לציר על הקונגרעס את מר סמילאנסקי (משה סמילנסקי), וגם שלחה מאנדאט להד’ר יפה שיהיה שם. בדרך כלל נגמרה האספה באפן רצוי, אך הרחובותים, אשר אצלם עוד טרם נפרדו המדיניים מהציונים, וכדרכם תמיד הנם הולכים גם בעסק הזה בשביל־הזהב ובפשרנות, ואגודתם הנה במקצת מדינית אף כי היא נושאת עליה שם ארץ־ישראלי, אלה הצירים הקימו שאון בעת שעמדה על הפרק שאלת החנוך, ולא יכלו להבין מה שבין הישוב להחנוך, איזו שיכות יש מזה לזה, ובדרך כלל מדוע לא יוציאו את כספי הקרן הלאומית למקנת קרקעות במקום אחר, למשל באוגנדה או באוסטרליה. הלא ציונים אנחנו ומדוע לא נציל את העם הטובע בדמו? שחוק עשו לנו האנשים האלו. צחוק מכאיב לב. אך תודה לאל נפטרנו מהם והציר נבחר. ומעתה הנני חושב כי שום קשר לא יוכל להיות ביננו ובין אגודות ציוניות כאגודת רחובות, יען כי עדין לא הטהרו ממדיניות…


ושלום לך חביבי כחפץ אביך ואמך.


לגיסי היקר מר י. ל. ליס    🔗

שלום

(י. ל. ליס הוא גיסו, אחי אשתו, אשר אחרי שהיה אכר בגדרה נסע לאמריקה).

סערה עזה עברה על ראשנו ביום ו' ג' מנחם אב העבר. התנפלות חזקה וסכנת מות. ולא מות גבורים שעמדו על נפשותם, אך מות כלבים, מות חרפה, נשקף לנו משעת הצהרים עד לפנות ערב ליל השבת.

וזה הדבר. אצלנו מתגורר סנדלר, שהנהו גם חרש ברזל, והוא – בעסקו לתקון קנה רובה, לא הרגיש בו שהנוֹ מלא כדורי עופרת, והם פצעו פצעים קלים את העגלון העובד על סוסו של מר אבא פויזנער. ולו היה הדבר אצל ערבים, או אפילו במושבה עברית גדולה, היה הדבר עובר בשלום, אך מושבתנו מפני כי קטנה היא, הנה מוכנת לפורענויות, ותסבול מכל דבר אפילו היותר קטן. עד מהרה נתקבצו באו כל פלחי כפר מראר וחמושים בקני רובה באו אל המושבה להרג את הסנדלר שנתחבא. ולדאבוננו, ולבשתנו, לא מצאו כל התנגדות, כי מרבית אכרינו התחבאו תחת מטותיהם, ואלה שיצאו לקראתם, יצאו – לתפלה, ובדמעות שליש בכינו לפניהם כי יחוסו וירחמו.

אחי, הנני בוש בחיי, קץ הנני בחיי בוז ושפלות כאלו, בחיים אשר יקנו בבקשיש הנתן לפלחים אשר כשאול לא ידעו שבעה. חרפה היא לחיות חיים כאלו אפילו בזמן שיש ממה להתפרנס, ומה גם עתה…

ומה גם עתה, שמרבית אכרינו עוזבים אותנו. התדע שידידנו ליבוביץ נסע לאמריקה, שצוקרמן נסע תיכף ומיד אחרי נסיעת בני ביתך, (שניהם חזרו ארצה). שעוד אחד מתעתד לנסע? התדע כל אלה? התדע שאין פשוט כעת עם מי לחיות פה…

אין עם מי, ואין ממה להתפרנס ולחיות פה. ואם אמר לספר לפניך את צרותינו וענינו פה בקיץ הזה, אין אני מספיק אפילו בכתיבת חבור שלם. אנסה נא לציר לפניך מצבנו. אולי יצלח לי להבניך הדבר, ולו גם במקצת.

בדבר המעשר של הכרמים, (המעשר היה בזמן התורכים להלכה 121/2%, אלא שהממשלה לא היתה גובה אותו ישירות מהאכרים, אלא מוכרת את המעשר של כל כפר וכפר לחוכר המרבה במחיר, וזה היה כמובן משתדל להרויח ולגבות למעלה מזה) אשר תמיד היינו ממלטים את ענבינו ע“י בקשיש, הנה עתה הגיע הדבר לידי כך עד כי כל ה”אפענדעס" שבעזה דורשים. כולם חפצים להרויח מזה, כולם דורשים בקשישים – ואם לא – ילשינו. ומאליו מובן כי לא יכלנו לשחד את כולם. מכירת העשור העמד למכירה פומבית ונחכר לגברא אלימא אחד, מעזה. ונשתדל אצל הממשלה כי יתנו לנו קומיסיא, ותעריכו בסך של 4500 פר‘, ולפי מחירי הענבים הנוכחים, יעלה הסכום עד כ־20% של הענבים. ונגיש קובלנא כי ישלחו לנו קומיסיא אחרת. ותבא הקומיסיא השניה, ותמוד את שטח הכרמים, ותמנה את הגפנים, ותוציא החלטה כי עלינו לשלם 7800 פר’ בדיוק. ולפי דעת המומחים בדיני תוגרמא, אין אחרי מעשיה ולא כלום. ועתה צא ושלם עשור חמישים פראצנטים…

הדבר לא כ’כ בנקל יגמר. עוד נחבש בבית האסורים. ועוד ימכרו סוסינו במכירה פומבית, אחרי כי לא יהיה לנו שום יכלת לשלם סכום עצום אשר כזה…

ובדבר היקב והמחירים, הנה סוף כל סוף הגיע המשבר, הגיע היום שבו הושיט הברון גט פטורין לישוב הכרמים, ובקצרה אמסר לך את תמצית האספה האחרונה שהיתה בימים האלו בפריז ושהחלטותיה נשלחו לנו. באמת נוכל למסר החלטותיה במלה אחת, והיא “ברח”.


אב תרס’ה    🔗

לבני ליחידי לעמרם שלום

מיראתי לבל יודע לך האסון שקרה במושבנו, ותחרד לשלומנו, אשר ע’כ הנני ממהר להודיעך הדבר כמו שהוא, והוא כי הסנדלר, בעסקו בתקון קנה רובה אחד, (הסנדלר היה גם מכונאי) שהיה מלא כדורי עופרת פצע שלא במתכון את עגלונו של מר פויזנער, ועוד הפעם שונה עלינו ליל הבלהות שהיתה בשנת תרמ’ט, אך בשנוי גדול, ולרעה. כי תחת אשר אז עמדנו על נפשותינו, הנה עתה רדפונו דלקונו ככלבים מוגי־לב, ואנחנו איננו יודעים עד עתה איך זה השארנו בחיים, אם כי החיים הם חיי חרפה, אשר אבוש בהם. הפעם נוכחתי לראות ולדעת, מה ומי היא גדרה. גדרתנו שהקרבתי למענה כל הוני ואוני, ומבחר ימי ומרבית בני, גדרה איננה במציאות כלל, גדרה מתה. בגדרה אין אדם.

הערבי הובל לבית החולים העברי ביפו, וכל סכנה אין בו. הסנדלר עודנו מתחבא בהמושבה מיראתו ללכת לנסע ליפו, וסכנת בני המושבה כבר עברה. וכבר הננו עסוקים ברכישת המקום שיעזרנו על הוצאות הענין הזה…

ושלום לך חביבי, אל תדאג לשלומנו, ותדע כי אלו שאינם הולכים להלחם ישארו בחיים, ומה גם אלה שקונים את חייהם מאת פועליהם הערבים. אלה בטח לא תאונה אליהם כל רעה.


ושלום לך כחפץ אביך ואמך.


יז' חשון התרס’ו (1906)    🔗

יחידי

… היום הזה מלאו לך לארך ימים, חמש עשרה שנה. יקר לי היום הזה, יום בו הייתי לאב. קדוש לי זכרון הערב ההוא לפני 15 שנה, בשובי יחדיו עם הרופא מראשון־לציון ומצאתיך. מצאתיך בעינים פקוחות ומבריקות. אז ברכתיך בפעם הראשונה בברכתי השגורה בפי, ועתה עוד הפעם אברכך “יברכך אלהי ישראל וישמרך”, ותחוג את חג הולדתך השמונים, אך לא אתה לבדך. יחוגו עמך כל עם ישראל, כל אנשי המדע, כל העולם הנאור ואז… עצמותי בקברי תעלזנה וכדשא תפרחנה.

מחיר עבודתך קבלתי במלואו 13 פר'. תקבלם בחנותנו (יעקב חזנוב ועוד שלשה בלויים פתחו בשותפות עם ברוזה ממוצא חנות לשווק היין מכרמיהם).


יט' כסלו התרס’ו (1906)    🔗

לבני ליחידי לעמרם היו' שלום.

… הסופר מר א. ז. רבינוביץ התארח אצלנו בשבת העבר. מר סום הראה לו את מחברתך הירושלמית, ז’א המחברת שעזבת אצלנו, שבה נמצאים כל החבורים שכתבת בירושלים, וימצאו חן בעיניו. ויאמר כי מהראוי להדפיסם בתור רקלמה לבית הספר הארץ ישראלי, וגם בקשני מאד, שבבואך הנה על ימי החנוכה, תבא ליפו להראות עמו, כי דברים לו אליך. ומר סום הבטיחו על הדבר הזה…

מקוה הנני כי תבלה אצלנו את ימי החנכה בשמחה, ואולי תוכל להביא אתך גם את מר יעלין (דוד ילין), היה יותר טוב. וחפץ הנני להאמין כי לא ימנע הטוב הזה ממנו גם מר יעלין.

למר פינס כתבתי לא כבר מכתב, בדבר ההצעה האמריקנית (בענין שווק יין לארה’ב), אולי תוכל לדעת מה דעתו על מה שהצעתי לפניו, ותודיעני.


ושלום יחידי שלום חביבי, לשמך ולזכרך תאות נפש.

אביך ואמך.


י’ב סיון תרס’ו (1907)    🔗

עמרם בני בני

את מכתבך האחרון קבלתי… אני עסוק הייתי בהאספות התכופות שהיו בראשון לציון… אך הבה אספר לך. אחרי השגת הרשיון מאת יקא לשלוח דליגציון פריזה, נגשו לבחירת הצירים, ומהראוי היה, לו הביטו על ענין מסירת היקב כעל דבר כללי, שיש לכל המושבות הכורמיות חלק בו, ולו חפצו באמת להשתשמש בהמשלחת הזאת אך למטרת בסס את ענין מסירת היקב, כי אז הלא לא היה להבוחרים לשים לב מאיזה מושבה יבחרו הצירים, אחת היא לנו מאיזה מושבה יבחרו. דיינו שיהיו אנשים מכשרים וראוים לאותה העבודה, ז’א לענין קבלת היקב. אך לא כזאת חשבו בני ראשון־לציון. הם מבטלים בלבם כל ענין היקב, וביחוד ענין הסנדיקט המשותף, וחפצו להשתשמש בהדליגציון הזאת רק לגמירת עסקיהם, או מה שיותר נכון טענותיהם ותלונותיהם על ואל הברון לגמר ענין השכלול החדש שלהם (הבסוס המשקי) ולהטבה הרביעית להרכבת הגפנים ההודים, מה שהנדיב לא יפטר מהתואנה הזאת לנצח. כזאת חשבו הראשונים, לאמר לעשות את הענין הכללי בתור כלי שרת להנאתם ותועלתם הפרטית, ובנצחם ברוב דעות האספה, הצליח להם לכה’פ שיבחרו אנשים מכל מושבה ומושבה, וכמובן הם בתור בני הנדיב יבחרו שנים, הרחובותים אחד ומפ’ת אחד. ועדיין לא אוכל להבין אם באמת מטרת הנסיעה היא כללית למה זה לבחר מכל מושבה ומושבה מספר אנשים ידועים, אבל כך היתה ההחלטה, כי נבחרו מכל מושבה ומושבה, ולנו בני גדרה לא נתנו זכות הבחירה, ומגדרה לא נבחר איש להגן על עניניה, אם כי ענינים פרטים, ומדוע? יען כי לא יתחשבו אתנו, לא יכירו אותנו בתור שותפים להיקב, אך נסבלים הננו מהם לע’ע בפקודת הנותן לחם להם ולזרעיהם (הברון רוטשילד) וחתניהם וכלותיהם, נסבלים עד עת קץ שיגרשונו כליל…

(הגדרתים שהרגישו את עצמם מקופחים, מנסים לשוק את היין בארצות הברית ושלחו לשם את חברם ליבוביץ לברר את האפשרויות אבל לא יצא מזה דבר. זמן מסוים היתה להם חנות בשותפות עם ברוזה ממוצא בירושלים וגם מזה יצאו בשן ועין).


אור ליום ג' ג' תמוז תרס’ו (לבירות) (1907)    🔗

בני בני

את מכתבך מיום כ' סיון קבלתי, ומאד שמחתי עליו כי מבלי בוש אגיד לך כי הפעם מאד הצטערתי על העדרו. איזו רעיון ממאיר נכנס בלבי כי חולה הנך. לא אדע מאין נכנס בי הפחד הזה שהטרידני וגזל שנתי בלילות, עד כי בו ביום שקבלתי מכתבך החלטתי לנסע ליפו ולדפש (לשלח דֶפֶשה) לך. אוי ואבוי בני חביבי. החילותי להרגיש כי חסר אונים הנני לסבל פרידתך. חסר לי אותו הרגש של רחמי אב, של אהבת בנים, אותו הרוך והעידון שמרגיש האב בראותו ילדיו, לבי נקשה בי, קפא היה לאבן מבלי נטף תנחומים, מבלי כל נעימות וספוק הלב. מעט תמלא לי מקומך אחותך, חביבתי שולמית, אך האמת נתן להאמר כי עדין לא תוכל למלא את כל החלל הריק שבלבי מפרדתך.

ומה אכתב לך מכל החדשות “שמתרחשות בעולמנו”, עתידים להעשות אצלנו חדשות מאד חשובות, חדשות הסטוריות לקיום מושבתנו. אבו־חדרה (נכבד ערבי) קנה שליש הכפר ומפרז אותו, (מעביר את הקרקע מרשות הכלל מושע, לרשות הפרט מפרוז) משני עברי הנחל לאמר בהאדמה היותר טובה מכל אדמת הכפר. אבו־גוז (יוני בעל קרקעות) מוכר נחלתו, ומעתה יהיה גבול מושבנו מגבול בית־שית מזרחה, עד שחמה ומדרום עד מול הר משה שלנו (ע"ש משה מונטיפיורי) והכפר יהיה כלו מוקף באדמת ישראל, וכמובן סופו להחרב. אלו המה התקוות המשחקות לפנינו, אך עדין לא התגשמו בפועל, ואני מפקפק הנני אם יצא הדבר לפעולה. האמנם יוכל כפר להחרב, האם עד כה תגיע נבלותו של המושל הירושלמי? (שרק בהסכמתו יוכל אבו חדרה הנ"ל לבצע את מעשיו. בסופו של דבר נקנה רק חלק מהאדמה והכפר נשאר על מקומו עד תש’ח, שאז קם במקומו מושב קדרון). נחיה ונראה.


ט' אלול תרס’ו גדרה (1907)    🔗

ועתה אספר ליחידי מעשה יפה.

אחרי אבוד סוסו של אבו־עמרם, (אבי עמרם, בלשון הערבים הוא יעקב) מפני צרעתו, הלך לו אותו האיש לבקש לו סוס, ובתרי־עשר זוזי דדהבא קנה לו סוס ברחובות, והסוס אביר, צעיר וטוב, מושך בקרון וטוב לרכיבה צהלתו מסיפיה קרתא דגדרה ועד סיפיה, ונחרתו כקול הטחנה.

אמרו עליו על אותו הסוס ששוה הנהו יותר משבע־עשרה דהבא, וישמח אבו־עמרם, ותשמח גם אם הנער ואחותו, ובנסעם על הסוס בתור טיול לראשון־לציון שבעו מלא חפנים נחת ממש. אך אליה וקוץ. כמאמר הפילוסופים: “אין טוב מחלט בעולם”, וגם הסוס הנ"ל היה נתון תחת החוק הפילוסופי הזה, וגם בו היתה טינא, והיא, שלא היה לו תאבון לאכילה בה במדה שחפץ שתהיה בו המדה הרעבתנית הזאת, בעליו.

ויהי היום ויסר אורח נכבד אל המושבה, והאיש הוא גנן ממדרגה ראשונה, וגם רופא בהמות במקצת ושמו מר זוסמן מאודעססא, ויספר לו אבי עמרם את כל כבוד עשרו, ורוב בניו, וגם את הסוס לא שכח… גם את חסר תאבונו. הכל כאשר לכל, דבר לא כחד ממנו. ויאמר לו אותו האורח שמעני: ועליך לשמע בעצתי, יען כי גנן הנני, ועטרינאר ועוד ועוד. מהר וקח שני בקבוקים ציר מלפפונים כבושים, [אוגרקעס ראסיל], ושים בגרונו, בכדי שיינקו מעיו, וזה יהיה לו מין אפיקטויזין אפרמיטיף בלעז. (חמר משלשל) ואח’כ יאכל הסוס עורך מעליך, וגם את עצמותיך יגרם.

נמלך לו אותו האיש בדביתיה, לאמר בזקנתו, אם עמרם, והאשה הזאת לא חפצה לצית לו, להרופא הגנן הנ"ל, מפני כי לא ראתה בו בסוס שיהיה זקוק לרופאים ולרפואות כלל. אך הזקן האיץ בה. אדם גדול מצוה, ואת אינך עושה. ומה אכפת ליה להסוס, שני בקבוקים ציר, מה יזיקו לו. מכירני באותו הבטלן שהוא שותה חמשה כוסות ציר מלפפונים בנשימה אחת, כי חייש ליה לזוגתו. ובכן שמעי אשה ותני הציר כאשר אמר אותו האיש, וכאשר דבר… ותמהר האשה ותביא מה שהביאה, שני בקבוקים מלאים ואבי־עמרם עם חאסאן שלישו שמים בגרון הסוס. ופתאם, נפל לו הסוס בהיותו רתום בעגלה, זנק מעט, ופרכס הרבה והשיב רוחו אל האלהים ואחוריו לבעליו…


ותבך אם עמרם, ותבכה גם שולמית להולך הזה, הולך ומושך ורץ, ויצטער הרבה גם אותו הזקן דמתקריה אבו עמרם, ויספדו להם שלשה ועשרים יום עד מלאת ימי אבל הסוס, ויקנו סוס חדש מפתח־תקוה באחד עשר זהובים… ויודיעו מזה גם להאי הבחור החשוב כמר עמרם נ’י, כי עתה בטח לא ידאג עליו על אותו הסוס, כי כבר קנו אחר, אם כי נופל הנהו מהסוס הראשון, אך לעומת זה הוא מעיר מלאה חניקעס וצבועים מעיר יראים וכן שלמים…

ובכן הודעתיך מה שקרני, תוכל לשער את מכאוב לבי בימים ההם, אך עתה תודה לאל כבר שכחתי אם כי מצבי דחוק מאד מהדבר הזה…


כו' מנ’א תרס’ו גדרה    🔗

(מכתב לבירות בה לומד עמרם בקולג' האמריקני)

הנני מתכבד בזה להביע מרירותי ותלונתי העזה, על האי אדם עילאה, בחור היושב ומכין את עצמו לישיבה של מעלה, בק’ק ביירוט וע’א, הבחור החשוב כמר עמרם נ’י.

והנני מתכון בזה להשקות מכוס החמה הזאת גם את האי גברא רבה ויקירא, האברך כפשוטו וכמדרשו, מר שאול דוד יצ’ו (אחיו של יעקב) אותו ואת פלגתו במשמע. כועס הנני עליכם ועל עצמי והנני אומר וצווח, שמים וארץ בקשו רחמים עלי…

בני ואחי! הרבה, הרבה מאוד הקרבתי על מזבח השתלמות ר' עמרם שלי, נפרדתי מכל היקר והחביב לי מגופי ונפשי, נתרחקתי מרגש אבות, מאותו הרגש העדין שמרגישים ההורים בראותם ילדיהם, ונהייתי לזקן זעף, לבעל מום רוחני, במלא מובן המלה. רק מדבר אחד אינני חפץ להפרד, ולא אמחול עליו לעולם, והוא מקבלת מכתבים ממך עמרם, ממך שאתה כל תקותי ומשוש דרכי בחיים, אדיר כל הגיוני בחיים, ואולי גם אחרי מותי, אם יש דעת והכרה גם בשאול תחתית.

ובכן מוחה הנני בכל לבי ונפשי, בכל רוחי וחושי, בכל הויתי ומהותי, על העול הגדול שעשיתם לי הפעם, שמזה יכלתם לקפד חיי, לייתם את בני ולאלמן את אשתי, ולכל הפחות להעבירני מדעתי, ולהכותני בשגעון ובתמהון לעד. ירח ימים לא כתבתם אלי מכתב, חודש שלם. ובמכתבך האחרון הנך כותב לי, אתה רבי עמירם, שהנך רוחץ בים וגם הנך מתאמן לשוח (לשחות). אחרי מכתב כזה דממה ארוכה לירח מלא. מבינים הנכם מה שעלה על לבי? אגיד לכם שלילות שלמים לא ישנתי, ולעתים קרובות חשבתי והאמנתי שכבר יצאתי מדעתי.

עול, חטא גדול חטאתם לי יקירי, הרעותם לי יותר מכל הרעות שעשו לי בכל ימי חיי, ואין אני מוחל וסולח לכם הדבר הזה, ואם ישנה הדבר הזה, אז אשתמש בכל האמצעים שישנם לע’ע בידי, לבל אסבל לכה’פ מהדבר הזה, ולא אמנע מלהשתמש בהאמצעים היותר חריפים ועזים שמימי לא האמנתי שאאלץ להשתמש בהם נגדך יחידי, נגדך ר' עמרם שלי (כלומר להחזירו הביתה).

היום קרוב למועד הצהרים שבתי מראשון־לציון שמה עצרוני מנסע ליפו ולדפש לך לבירות (לשלח טלגרמה). בבואי כבר מצאתי מכתבך (הדאר לגדרה היה מגיע דרך ראשון לציון).

אחרי הצהרים בצרתי כמות של 15 קנטרים ענבים ועתה, לפנות ערב הנני יושב וכותב לך מכתבי זה. הנני עיף ויגע, כולי צרוב מחום השמש, לחם לא אכלתי גם טיי לא שתיתי עדיין, ולא אוכל לתת מנוחה לנפשי, ומזון לגוי, טרם שאביע מחאתי ותלונתי העזה עליכם, והנני קורא וצווח “בשם אלהי הרחמים אל תקצרו ימי” חפץ חיים הנני עדין, וחיי עוד יוכלו להביא תועלת להנפשות היקרות והחביבות לי ובכן אל נא תקפדום…

שכחת ר' עמרם מה הנך לי, ומאוד אאמין שגם אתה לא חפצת להיות לי מה שהנך, זאת אומרת שלא תהיה בן יחיד להוריך. גם אני חפצתי שיהיה כדבר הזה, אבל מה נעשה והדבר הזה אין, ויחיד ומיוחד הנך לנו, ועליך לסבל… עליך לזכר תמיד הדבר הזה אם לא תחפוץ להתיתם בנערותך. עליך להודיעני תמיד משלומך, עליך לשמרני שלא אסבל לכל הפחות ממניעת מכתביך.

דייני חביבי, דייני אם הסכמתי למענך ולטובתך להפרד ממך. דייני הדבר הזה. ואם אשא ואסבול אותו אז כבר מזה בלבד חפץ הנני להחליט לעתים קרובות שכח אבנים כחי.

ובכן הנני פוקד ומצוה בכל חמר הצווי והאזהרה, שתכתוב לי מכתב בכל שבוע ושבוע. ואם אין לך חמר לכתיבה אז תודיעני רק משלומך בלבד, והחומר הזה יותר יקר לי מכל החמרים הנוצצים והיקרים שבעולם…

ולאדם שכמותך די במה שכתבתי. והנני בטוח שתכתב לי מכתבים רצופים, ומהתקוה הזאת בלבד יכלה ענן רוחי וילך… והנני הולך כעת לשתות טיי, ואחר זה אערך לך מה שאמצא לנחוץ להודיעך, וגם לאמא יש דברים שבטח תזכר ותזכירני לכתב לך, ובכן שלום! מרנא ורבנא…

הנה שבעתי גם רויתי. גם נתקהלתי, לאמר עסקתי בענינים צבוריים במדה הגונה. עתה קרוב לחצות הליל הנני גומר את מכתבי. הנני ממהר לגמרוֹ בכדי שאשלחהו מחר ע"י מר סומם (המורה) הנוסע לימי החפש ליפו. אודיעך אישוני כי הבציר שלנו עלה יפה יפה. יש לי רק בורדעללה ולבנים (מיני ענבים) מהכרם החדש 65 קאנטאר. כל בצירי יעלה לפי הערכתי עד 175 קאנטאר. אבל כולו לא יקובל אל היקב, מפני גזרת המקסימום הקצוב לכל מושבה. ואוי לו להאכר אם אין התקוה לשנה טובה, כי באמת מה אעשה בהענבים המיותרים האלו..

המכתב הנהו ממולח ביותר. אבל במה שנוגע לי איננו מפרז. צר לי, אך הודעתיך וכתבתי לך כל מה שבלבי. אמך שואלת אותך אם יסכון לך האיינצוג של חרף שלך, (החליפה) ואם עליה להביאהו לך. בדבר ביאתה, אין אני יכל לקצב לך זמן, כי מי יודע מתי יכלה הבציר הארוך הזה. אך אין כל ספק כי תסע ותתראה עמך, ואני אתקנא בה. אבל משולל הנני היכלת לזה, מפני העבודה ועניני הסינדיקט (היקב). ואמרת שלום לדודתך. אדריסות דודיך אשלח לך בפעם אחרת. ועתה הנני הולך לישון. מחר אכלה לבצר את הלבנים מכרמנו החדש, והתבואה רבה וטובה…

לשמך ולזכרך תאות נפשי ונפש אמך. שלום חביבנו ונחמתנו שלום לעד כחפץ הוריך.


ל' כסלו תרס’ז גדרה 1907    🔗

לבני ליחידי לעמרם שלום

סמן טוב ומזל טוב לנו ולכל ישראל אמן. מז’ט לך יחידי, העיר שבה נולדת, העיר שבה וליסודה השקיע אביך כל חייו כל תקוותיו, העיר מקום קבורת אחיך שלא חזו שמש, העיר ששמה קשור בשם הוריך כלהבת בגחלת, העיר הזאת נתגדלה ונתרחבו גבוליה במדה מפרזה. כל האדמה שמצפון הודי עד גבול מראר מצפון, וממזרח עד גבול שאכמע, שייכת לנו, וכבר החילונו לעבדה בחסד אלהים עלינו.

לעת עתה חלקנוה לחלוקה זמנית. ובגורלי נפל כל רצועת האדמה אצל דרך מראר עד גבול אבוּ־גאז, לאמר עד הנעצוץ (האטד) העומד אצל הדרך אם תזכרהו. האדמה הזאת היא היותר טובה בכל הנחלה. הרצועה הזאת יש בה כארבעים דונאם, ואותה אומר הנני לזרע שעורים וחטה. עוד יוסיפו לי מאה דונאמים, יען כי אני וליס (גיסו) קונים הננו 140 דונאם. אני הנני קונה 80 ודודך 60. עוד יתנו לי גם בהאדמה השייכת לחברת “גאולה”, שעדיין לא נמכרה. עוד עלי לקבל בה“חאן”, לאמר באדמת חובבי ציון כשלשים דונאמים אדמה, ויקוים בנו מאמר התנא “השפעת עליהם רוב טובה, אינם יכולים לקבל”.

שמחה במושבינו, לאמר בלבות אלו האנולידים הזקנים, מיסדי ובוני גדרה. בהקניה הזאת נוסדה מושבינו, ורכשה לה זכות קיום נצחי. אם לא אנו, אבל המושבה בטח תתקיים ותשאר לעד, מה שלא היינו בטוחים בזה עד עתה… שמחה במעוננו, אבל השמחה איננה שלמה, כי אין אני רואה את יורשי האחד, יורשי הרוחני והחמרי, בביתי. אבל הנני מתנחם בזה, שבטח ישמח יורשי היקר והיחידי כמוני על קנית גאולה הזאת.

במכתבי החולף כתבתי לך, כי הנני שולח לאחי עשרה נאפוליון ע’ח כלכלתך, ולא שלחתים עד עתה כי עדיין לא הייתי בראשון־לציון. מחר בבקר השכם הנני נוסע לשם, על אספה מאד נכבדה. על חברי הסינדיקאט לגמר ולהוציא לפעולה דבר העקירה (עקירת חלק הכרמים כיון שהיה עדף בענבים) ובנית גתות בהמושבות, ואשלח לכם את הכסף, שאתה תמסרהו לדודתך. ולך חביבי אם יחסר כסף, תודיעני ואשלח לך. ואל נא תקמץ בדברים השייכים לגופך היקר לי, ואל נא תעמול בלמודים יותר מדאי והיה שלו ושלאנן, בריא ושמח, ובטח בי בישע כשרונותיך ושקידתך תהיה תמיד מהמתקדמים ולא מהמפגרים…

ואין אני חפץ לבייש את רבי עמירם שלי ולשלח לו דמי חנוכה כמו שנותנים לילדים קטנים, ואין אני חפץ לטעות בתכונתו של מר עמרם, ויודע הנני כי אוהב הנהו לתת ושונא לקבל, ובכן אדרש מיחידי אני מעות חנכה, אם לא בכסף אבל בדבר היותר יקר לי מכל שכיות החמדה לאמר בתמונתו שתלונו בהקיץ ובחלום, ומבלי מליצות רבות ובפרוזה פשוטה יוצא כזה “הנני מבקש ממך להצטלם ולשלח לי תמונתך”.

… אחבקך ואנשקך בכל עוז אהבת הורים

ואני שלך וחלומותי שלך אביך.


יז' טבת תרס’ז (1908)    🔗

יחידי החביב

… אכרים חדשים לא יספו אל מושבנו. כי כנראה אין מי שיחפץ מכל המון העולים להשאר בארץ, ומה גם לעסק בעבודת האדמה הגסה. פטפטנים הם, מבקשי מומינו הם, דברנים הם, אבל לא אכרים, וגם לא חובבים. נוכחתי לדעת בהחדשים האחרונים כי אם כל המון אחינו שמה הם כמותם, אז אין לנו רגש התחיה שכ’כ הרבו לשמח עליו. אין לנו חובבים, אין לנו ציונים, לא טהורים ולא טמאים, יש לנו סוציאליסטים וגם אנרכיסטים, אבל לא לאומיים אפילו לא אוגנדים וסמבטיונים, רק פשוט מרעישי עולמות, בכדי לאבד הזמן או בכדי להודע בקהל, ולא יותר. אנחנו הננו חביבי מהמוהיקנים האחרונים, ובמותנו ימות הרעיון ויקבר עמנו יחד תחת גלי משואות רעיון התחיה, שבו יהיו גם רסיסי הישוב החדש, שבטח חלק ממנו יתפוצץ, ויהרס אם לא כלו…

נורא הוא הרעיון הזה. מכאיב ומדאיג אבל חביבי אמת הנהו אמת לאמתו, וכל מי שיש לו עינים יראה זאת, ומקרוב.

ל“גאולה”, ישאר כשש־שבע מאות דונם למכירה. ומבקשת הנה כל צרוע וכל זב לקנות – ואין. עתה אומרת היא לבקש מיק’א לקנות מידה, ויש תקוה שיק’א תקנה מידה את האדמה הזאת, על מנת לתתה בתור הוספה לראשונים (בני ראשון לציון) או לעקרונים. אכרים חדשים לא יוספו פה, אבל בזה נוכל להיות בטוחים כי גדרה תשאר נחלה, או אפילו מושבה עברית ולא תהרס לגמרי, כמו שהייתי בטוח בזה עד קנית הנחלה המשובחת הזאת.

הוי עמירם עמירם לו ידעת כל דאגותינו וחרדתנו עליך, לו ידעתַם אף במקצת, אז – מאמין הנני כי אחרת היית משים לבך למחלתך אבל דל כח עטי לתארם לפניך אף במקצת. ובכן אבקשך מחמדי היה נא אתה לממלא מקומי, היה נא אתה אב ופטרון לעמרם הנער, לעמרם היחיד, לעמרם החרוץ, לעמרם שבו קשורים חיי ותקוות שני אנשים שכל מעינם בו, שהוא כבודם, מאודם, ששונם בחיים, בהקיץ ובחלום. היה נא אתה למשגיח עליו ועל בריאותו. ובידים אמונות שכמותך הנני מוסר גם את זה, זאת אומרת כלכלת מחלתך. ואשקך עד כלות הנפש, ואברכך בחיים ולפני מותי ואני שלך וחלומותי שלך.

אביך.


ח' שבט תרס’ז (1908)    🔗

לבני ליחידי לעמרם שלום

מכתבך מיום כז' טבת קבלתי. בנוגע לאדמת הכפר מראר, אמנם יש בה כשלשת אלפים דונם למכירה, ונקל מאד לקנותה. והאדמה ג’כ טובה אם כי לא כאדמתנו. גם מתמצרת היא באדמתנו בגבולה המזרחי, ואם תקנה אז תגיע אדמתנו עד גבול אדמת עקרון, שנתרחבו גבולותיה ע“י הקניה החדשה, ואדמתה מגעת עד כמעט בתי הכפר שכמה, אבל אין קונה, “גאולה” (חברה ציוֹנית לקנית קרקעות) שקנתה למעננו האדמה הזאת, מתיגעת עתה להשיג עוד מלוה חדשה למעננו, מיק’א, בסך של 22 אלפים פרנק בכדי שנוכל לקנות כל האדמה מידה, כי בלעדנו אין קונים… ויש תקוה כי המלוה תושג, ו”גאולה" תפטר מהאדמה הזאת. ואז עליה לצוות לבניהם, ולבני בניהם עד דור אחרון, לבלי קנות אדמת זרע בארץ ישראל כי אין עליה קונים… אין קונים בזמן שיש אדמה, ובטח לא יהיה עוד אדמה בזמן שיהיו עליה קופצים. כן העם הזה וכן הגוי הזה בימינו עתה. ועתה הנך חושב ע’ד קנית עוד אדמה, מה שהיא מן הנמנעות לפי מצב חבת הישוב עתה…


בירות 31 ינואר 1908    🔗

הורי היקרים

… אמש הנחנו את היסוד לספריה עברית לחברת “קדימה”. קבלנו את הספרים אשר קנינו ומסרנום לכורך, ובעוד כשבוע יהיו ספרים עברים, לתלמידים היהודים שבבית הספר (הקולג' האמריקני בבירות), ולא נאלץ עוד להעקר מעל עניני היהדות ומעל ספרות ישראל מחסר ספרים עברים. חתמנו גם על העתונים “העולם” “השלח” ו“התחיה”. והכל מבלי רעש בולמוס ופולמוס.

… כתבו נא לי מה נשמע בדבר הפרוצס של שכויץ, ובדבר העלילות שהכפרים מחפשים עלינו. מה נשמע בכלל בגדרה ובסביבה?

… בנכם אוהבכם עמרם


יב' שבט תרס’ח (1908)    🔗

עמרם יחידי

… ועתה אענך בקצרה על כל שאלותיך מהנשמע בגדרה.

הפרוצעס עדין לא נגמר (משפט נגד משה שכויץ שרכב יחד עם ארוסתו לטיל בשדות, אחד הערבים העליב את הבחורה, ושכביץ ירה ופצעו פצע קל. כעבור חדשים חלה הערבי ומת והערבים רצו לנקם דמו ולהרג את שכויץ, הוא נמלט לסמירנה, שם היתה לו אחות, וחזר רק בשנת 1920) ופרוצעס חדש מחל לקום עלינו. בני הכפר מערערים על הפרשת הקרקע (שנקנתה ע"י גאולה ונמסרה לגדרתים) וכנראה ע"י רמז מגבוה… מעין פרוצעס בזעיר אנפין גם עלינו, על בנין הרפתים והלולין בקיץ הזה. ובשבוע העבר באו פקידים מעזה בשביל זה ומדדו את כל הבנינים החדשים, ובתוכם גם את המחסן שלנו. בכלל מרגשת מן תסיסה רוחנית אצל הערבים בכל הארץ, וביחוד אצלנו. מרגישים הם הארורים האלו כי הפחה (מן התורכים הצעירים שהתנגד לעלית היהודים) מבקש תואנות והם אינם מתרשלים להמציא לו מבוקשו. למשל בית־שיט מערערת על הגבולין שביננו ובינה… קטרה מסגת גבולינו ע’י נטיעת צאבאר, מראר פותחת חריץ אדמה “גאולה” ועושה דרכים על השדות הזרועות לאדמתה בכפר שכמה, שזה לפני שנה חתמו ואשרו כי אין להם שום דריסת רגל על אדמה זו. מכל אלה למדים הננו כי הערבים מרגישים כי לעת כזאת ידם רמה. וכי יזכו בהשפטם עמנו. ע’כ הננו מחשים ואיננו מקימים כעת משפטים עמהם, ונחכה לימים טובים מאלו. (הפחה הנ"ל העבר אחרי שכהן בתפקידו 20 חדשים) אבל מצב הרוחות במושבנו, ובכל המושבות מסביב מדוכא. חוששים מפני עלילות… וכבר קראו לאספה רבתא והתיעצו על זה ביפו, מה שנמסר מפה לאזן ואיננו נתן להכתב.

בדבר ויתקין (שלמד זמן מה בגדרה) הנה שמעתי גם אני כי הנהו ברוסיא. נוסע בתור מטיף. ידיעות יותר מפורטות אין לנו אודותיו.

המושבה החדשה באר יעקב היא במקום שנקרא ביר־סלם, אצל רמלה. כאלפים דונם אדמה יש לה. האדמה היא כולה גבעות חול, אשר גם לנטיעות לא תכשר. ואף לנטיעות קקיון יש אומרים כי לא תצלח. שפלה קטנה אחת יש לה, שאולי תכיל איזו מאות דונמים, שהיא – כמובן אחרי הזבלה – אולי תכשר למזרע ירקות. ובה מתנחלים 10 משפחות ומיסדים מושבה מופתית. האם לא שחוק הוא הדבר? שחוק מעורר לבכי. לא הייתי על חגיגת היסוד, כי לא קראונו ולא הודיעונו. ולו היו קוראים לי, לא הייתי הולך, כי לא לחוג אנו צריכים, רק לבכות. לבכות על כי במשך חצי יובל שנים של עבודת הישוב, עדין לא למדנו מאומה, לא למדנו אפילו להתביש בפני עצמנו. מושבות מופתיות הננו מיסדים, הראשונה קוסטינה (באר־טוביה) והשנית, היותר טובה ממנה, והיא ביר־סלם שלדעתי לא תוכל אדמתה לפרנס ע’י עבודת אדמה אפילו נפש אחת מישראל, אם לא ע’י גדול צאן…

מר שכויץ מתחבא בגדרה. אחרי שיגמר המשפט אומר הוא לנסע אל אחותו באיזמיר.

… הודיעני אם התקדמת בהשפה הערבית, ואם כבר תוכל לקרא איזה “אמר” (פקודה ממשלתית). בכלל אני מזכירך כי כפי שהנך אומר לעשות בעתידך, הנה השפה הזאת יותר נחוצה לך מכל השפות שהנך לומד (צרפתית ואנגלית).

… ותכתב מכתבים גדולים ותשמח נפשות מוקיריך ואוהביך מחיים,

הוריך.


(בגלל מחלתו חזר עמרם לגדרה ועבד בה שנים אחדות ובשנת תרע"ב התחיל לעבד בתחנת הנסיונות בעתלית אצל אהרן אהרונסון. משם הוא כותב)


זכרון יעקב אור לי’ג כסלו ע’ב    🔗

הורי היקרים

… במשך תריסר הימים שהנני עובד אצל מר אהרונסון, עבדתי רב הזמן בעשבִיָה [דהיינו הרבריום], סדרתי את מיני הזרעים השונים ורשמתים בספר לזכרוֹן. זכיתי להכיר פנים אל פנים את חטת־הבר, זוֹ הכֻסֶמֶת שחוללה נפלאות וגרמה גם ליסוד תחנת־הנסיון ולשפע הבא ממנה. כמו כן הכרתי את מיני השעורה השונים, מהם פראיים ותרבותים מבני הארץ ומחוצה לה. מר אהרונסון הסביר לי את1


יט' כסלו ע’ב גדרה (1912)    🔗

בני יחידי

נהירנא יחידי כי הנך שבע רצון ממצבך, והדבר הזה דיו להיותי שבע רצון גם אני, כי הלא אדם שלם הנך כבר, ומי יודע ומי יחוש מצבך יותר ממך, ומי יכל לסול לך מסלה בחיים עכשיו, בהיותך כבר לאיש, אחרי שגם בהיותך צעיר לימים, בהיותך נער, גם אז לא היה אדם בארץ שחפצת ללכת אחריו ולהתנהל בעצותיו ותמיד עשית כחפץ לבבך. ובכן לך יחידי בדרכך זה, היה שמענדריק כמותי, ויהי רצון שזה ילוך עד זקנה ושיבה, ולא יעזבך השמענדריקיזם [בלשון הראשונים] (בני ראשון־לציון שיעקב שלמה חושב אותם לחמדנים) בחצי ימיך. כן חביבי השמענדריק שבך נעור לתחיה, את זה הנני מרגיש היטב במכתבך מ“זכרון”, ועלי רק לאחל לי ולך שהוא לא ישבך לגמרי ולא יחריב עולמך הגשמי להבא, כאשר עשה לך עד היום.

ותודה רבה לך על מכתבך, האחרון לכתיבה, לאמר אותו שנכתב ביג' ח’ז בו הצליח לך לתאר מצבך, הגשמי והרוחני, בחרט אמן. אותו קראתי לפני אמך ביום ו' העבר, ובכל סעודות השבת. וכנראה עוד לא שבעה האמא מקריאתו, ויוטל עלי לקראהו עוד הרבה פעמים, עד קבלי מכתב חדש ממך, שאבקש ממך שיהא גם כן מענין וארוך כמוהו, ותדע שעכשיו אין לי אמצעי אחר לשמח ולהרגיע לבות הוריך הכואבים…


זכרון יעקב כ’ג כסלו ע’ב    🔗

הורי היקרים

… בכלל אבקשכם להיות שלוים ובטוחים בנוגע לי. מצב בריאותי פה הוא טוב מאד, כמדומני שלא אגזים אם אמר שהוא יותר טוב ממה שהיה בגדרה. הסירותי מעלי את ענני הדאגה ואת “השכינה השחורה” שהיתה שורה עלי אצלנו. כיון שיצאתי מתוך ספירת הזקנה ורפיון הידים שחייתי בתוכן בגדרה. החילותי לחוש התחדשות של כחות נעורים, של מרץ ושאיפה לעבודה, אפשר שבמקצת הטעם לדבר הוא, רב הענין שהנני מוצא בעבודה, או יותר נכון בספרות הקשורה בה. איך שהוא מצבי הפסיכי הוא נורמלי וטוב.

השתמשתי במלה “נורמלי” בשביל להוציא מלבך את ה“שמנדריציסמוס”. זו – כפי שידעתיה בגדרה במשך השנים האחדות שעשיתי בתוכה אינה עוד בי. כמובן שאין אדם יכל להתרוקן בבת אחת מכל השאיפות הטובות והחלומות הרמים אשר מלאוהו כל ימי חייו, כלומר עוד מלפני שהרגיש במציאותם. חלילה לי גם משאף לזאת, ואולם כמדומני כי כבר למדתי מן הנסיון שאין להכניע את החמר לגמרי. שוב אין אני יכול לותר על דרישותי החמריות מכל וכל, שוב אין אני אידיאליסטי לגמרי, ופה במשרתי אצל אהרונסון כמדומני שאוכל לעבד לתועלתי החמרית ולספוק דרישותי האידיאליות מבלי שיחיבוני אלה האחרונות להביא קרבנות עַבורן. קצורו של דבר לפי מצב הדברים עכשיו, ר’ל לפי כמות העבודה באטליט והצרך אשר שמה באנשים נבונים ומפותחים, לפי כמות העבודה פה בזכרון בעשביה ובמשרד, ומאידך גיסא לפי יחוסיו הטובים של מר אהרונסון אלי והתענינותו בהתפתחותי ובקריאתי בספרות החקלאית והתאמצותו [הזהירה כמובן בכדי שלא יהא לבי גס בי] לתת ספוק לדרישותי השכליות – לפי כל אלה הנני משער, כי לא ימַנָע משנינו, מלמצא דרך של פשרה שעל פיה אוכל לעבד אצלו לתועלת שני הצדדים, אולי גם מבלי שאצטרך לעבר לאטליט. זו היא רק השערתי הפרטית כי עוד טרם מצאתי לנחוץ לדבר עם אהרונסון בענינים אלו. בכל אפן, גם אם אעזב את העבודה לאחר גמר שלשת החדשים, לא אתחרט על הנסיון.

… בנכם אוהבכם ומוקירכם

עמרם


ז' טבת ע’ב גדרה (1912)    🔗

עמרם יחידי

… מר שטארקמעט, זה פקיד היק"א החדש דורש מאתנו, אחרי כי לא שלמנו אשתקד והשתא להיקא את התשלום השנתי בעד אדמת “גאולה”, [שבאמת לא היה עלינו לשלם, כפי שגמרנו עם מר פרנק, ולא נרשם בחוזה] לחתם על קונטראקט חדש, שבו נאמר כי אנחנו הננו רק זורעין (זורעים וחוכרים) על האדמה הזאת, לא פחות ולא יותר, היינו הוא חפץ לחדש פה מעשי עקרון, אם נסרב בדבר, ולעת עתה הוא מפחיד את המושבה רק בזה שלא ילוה שוב את העשרת אלפים פר' האונס (מקדמה) על החטה. והוא חוזר מהבטחתו להשיג עבורנו מלוה בשביל תקון הבאר, שלמטה אבאר לך מצבו. לפי דעתי יש לחשש שמא בני המושבה יאלצו לחתם לו על החוזה הזה, אני – מקוה שיצליח לי לבלי לחתם, לו גם יגיע לי לשלם תשלומַי השנתיים בעד שתי השנים, שיעלו לי עד סך 320 פר'. אני לא אהיה זורע (חוכר) לעולם. בלחישה אגיד לך שאפילו אם אנשל מאחוזתי לא אחתם על החוזה הזה. אבל זה דבר שאי אפשר לו להוציא אל הפעל, אחרי שאשלם לו מה שמגיע ממני.

בברכת הורים אוהבים ומוקירים

הוריך.


כא' טבת ע’ב גדרה    🔗

יחידי

… ביום החמישי שעבר, עבר דרך מושבינו לקוסטינא מר איזענשטאט, ובידו מכתב ממר ליבונטין המבקשהו לנסע בשלשת המושבות החקלאיות להתחקות על מצבן והאמצעים הדרושים לשכלולם [?] ונקהלו היהודים במושבנו לעשות סטאטיסטיקות שע’פ יצא הסכום הרצוי להדרש בשביל שכלול האכרים. אני נתבקשתי על האספה, אף כי בפרוש אמרתי להם שאני אינני דורש שום מלוה בהבנק. הייתי על כל האספות, והצעתי [שהיא לדרש המלוה במדת ההכנסה המקווה לכשיביאו הכנסה השקדים הצעירים] נתקבלה ברצון, ואני נבחרתי להועד שישתדל אצל הנ"ל שיאשר את תכנית המלוה. אני עשיתי זאת בתקוה אולי ע’י המלוה הזו אנצל מהערבות שערבתי את אותם האנשים הידועים לך.

הסטאטיסטיקה נתקבלה ואני, לתמהונו של הנ"ל (ליבונטין מנהל אפק יפו) לא דרשתי שום מלוה. ובלעדי עלה הסכום לסך של 65 אלף פר'. זהו מחיר השכלול השלישי, והרביעי?

… וראה זה חדש הוא! ומענין. תחכמוני (הפלג הדתי בחנוך בימים ההם) שלחה הנה מלמד, ובני קרסני וארקין, וכמובן גם בני השו’ב, יצאו מביה’ס והועד נתן להם בית אחד מבתי התימנים (בתים שנבנו לישוב משפחות תמנים שיעבדו בגדרה) לחדר למוד. ועל כגון דא יש להגיד, כל דבר יש לו מזל או שלימזל, הבתים נבנו בשביל פועלים, ועכשיו אחד מהם משמש לגדל בטלנים מבלי־עולם, וחבל. חבל על הכסף והעמל שהשקעתי בהם (יעקב שלמה שהבין בבנין וביחוד בנגרות, ונקרא ע’י הערבים יעקב אנג’ר, יעקב הנגר). אני נסיתי להתנגד, וחדלתי מזה בהוכחי כי אני אשאר יחידי בדעתי, ולמה זה הבל איגע. ובכן יש “חדר” גם בגדרה. באמת אמרו כי הולכים הננו בצעדי און קדימה…

ושלום רב לך יחידי בשמי ושם אמך.


עמרם יחידי    🔗

הנני ואספר לך מכֹל מה שהיה אצלנו ואצלי במשך הזמן האחרון, ואקוה שיצליח לי להכניסך לתוך עמקי אפלת חיינו כמו לו היית עמנו פה. ועוד הפעם החריבו וקצצו הרבה עצי שקדים, וגם הפעם רובם אצל ק. והוא הרעיש את האספה כדרכו, ודרש בפה מלא שישיבו את אַמֵר על משמרתו בהמושבה (עמר משבט הג’רושים, שמרו על הכרמים ופוטרו כנראה. כתגמול חבלו בעצי השקדים) והפעם הצליח לו יותר ממה שדרש, כי כנהוג אצל גוברין יהודאין בכלל, וביחוד אצלנו, דמכוון דהותרה (הרצועה) הותרה לגמרי, ומסרו לידי משפחת ג’רושי את כל שמירת כרמי המושבה, לאמר ביחד עם החאן־זריעה, והוא יעסיק בזה את אחיו, יוסף ועלי. לדעתי הפריזו בזה על המדה, ולא היה שוה לנו למסר כל רכושנו בידי המשפחה הזאת, ויכלנו להסתפק במחצית השמירה, לאמר או בהמושבה, או רק בחאן־זריעה. ובכל זאת חפץ הנני לקוות כי לא נסבל הרבה מזה, כי הוא לא יהיה יותר גרוע מהקודמים.


ח' שבט 1912    🔗

(לעמרם המשרת בצבא התורכי)

… אם יש אפשרות להשיג חפשה על איזו שבועות או אפילו ימים, בתנאי שהימים יחשבו כימי עבודה בצבא תשתדל להשיגה, ובאחרית השבוע הזה. כי כבר יש אפשרות לעבד כל העבודות כמו הרכבה וזמור ועוד.


כג' אדר תער’ב יפו    🔗

לבני ליחידי לעמרם שלום וברכה.

… בשבוע שעבר הייתי אסיר, לאמר חבוש בבית האסורים, ולאשרי היה עוד אחד מגדרה עמי. מר ארקין ישב עמי, וטובים השנים מן האחד. נמתח עלינו דינין תקיפין, דיני נפשות, וכל זה מענין החאנזריעה (שטח אדמה מרוחק מן המושבה נטוע שקדים) אשתקד.

המושבה עשתה שלא כהגן שלא שחדה גם את חוקר הדין והקטגור העזתיים, והמה הקימו עלינו את המשפט הזה. הבה ואספר לך בקצור מה שהיה, ומה שעבר עלי בשבתי בבית־הסהר. בערב יום ג' שבוע החולף באו שני זנדרמים, להביא לדין את החמשה הנאשמים בהרצח הזה, (ערבי שנרצח ע’י חבריו והשלך לכרמי המושבה) מלבד עוד חמשה רוסים, (יעקב היה נתין תורכי) שאותם הזמינו ע’י הקונסול שלהם (לפי חוקי הקפיטולציות אסור היה לשלטונות התורכים לאסר נתין זר, וזה היה צריך להעשות ע’י הקונסול של אותו נתין). ובהיות שה' ליבוביץ ופוקס היו על האספה הכללית בראשון לציון, תפסונו אנחנו רק שנינו, לאמר אני וארקין, ולא חפצו לקבל שחד על מנת לפטרנו עד יום ג‘, שזה מועד בוא הנתינים הרוסים. בקשי פתינו אותם שילינו במושבה, ולדחות את הנסיעה עד יום המחרת, הוא יום ד’. למחרת היום הובילו אותנו למגדל, הנירות שלנו לקח עמו שוטר אחד מהשנים שהיו עמנו, וסר לו באמצע הדרך לכפר ערבי, וזאת היתה אמתלא לפקיד המגדלאי להשהותינו במגדל, ששם שמו אותנו בבית הסהר, אותנו ועוד אנשים כערכנו…

יקירי, אין בי הכשרונות הספרותיים לתאר לך מה שסבלנו באותו הלילה שלנו שמה, חושך, רעב, צמאון, סחי וחלאה, וכל נגעי ופגעי בני האדם, כתומם הביאו עלינו שמה, ומה שיותר רע מכל אלה הוא – שלא נתנו לנו לצאת החוצה, לאמר לעשות את צרכינו. השומר עשה את עצמו כישן, ולא פתח לנו את הדלת. למחרת היום, לאמר ביום החמישי בבקר, התחיל משלח האסירים לעזה. עמנו היה גם בסר, בנו של חג' עבדלה (המוכתר של הכפר?) שאותו הובילו בתור עד. אותו רתקו בכבלים, וגם אותנו חפצו לרתק, וכנראה גם בהם לא קמה רוח לעשות הדבר. וכרוצחים ידועים, הביאו אותנו לעזה. ששם חכה עלינו הבש־אלדים, (מנהל בית־הסהר) אני לא דאגתי למעני. בטוח הייתי כי אם רק ישימו אותי שוב בבית הסהר העזתי, יוציאוני במטת מתים משם, וגם לא אשהה שמה הרבה, כי כשל כחי מכל מה שסבלתי במגדל, מפרוזדור בית האסורים… רק על אחת דאבה עלי נפשי וזלגו עיני דמעות, על אשר לא זכיתי לראותך לפני מותי, ולא זכית אתה לראות את אביך העוכר ביתו ומאבד את עצמו לדעת. במצב שכזה, אולי למדת מזה איזה דבר, אולי נפקחו עיניך לראות ולהבין איפה הננו חיים, ואת האשר מחכה לך, שהוא לא יעזבך גם אחרי שתפטר מחובת הצבא (עמרם שרת אז בצבא התורכי), לאמר אחרי הגיעך לשנת ה־45 לימי חייך. אולי במותי היית מוצא אתה לך חיים. (הכונה כנראה שיעזב ויסע לחו"ל). הבה אקוה שגם זה יהיה, ובמותי אתקן כל מה שהעותי והרשעתי בימי חיי חבלי, ובסגרי עיני לנצח יפקחו עיניך לראות, או לפחות לשאף לחיים, והלואי.

בעזה נפגשתי בהסריה (בית משטרה) עם יהודי ספרדי אחד, מר ארוף שמו, והוא השתוה עם הפקיד במחיר של 300 פר' לחקר אותנו בתור עדים, ולא בתור נאשמים, ולהוציא אותנו לחפשי, ובערב שבת באתי לגדרה, ולאשרי היה לי עוד מעט כסף בהבנק, ויכלתי לשחרר את עצמי ע’י כי שלחתי טלגרף להבנק והכסף נתקבל תומ’י. לולא זה הייתי סובל עוד. היום נסעו מיפו, המתרגמן של הקונסול הרוסי עם חייענקא, עם שני חיילים וסברדלוב, וגם המוכתר, ובגדרה יקחו עמם כל מי שהיו נאשמים בהרצח הזה, לאמר עוד 8 אכרים, ומר ברסקי נוסע עמדי לקטרה (גדרה) בכדי שאנחנו שלשתנו, לאמר צוקרמן ברסקי ואני, נשמר את נשי וילדי המושבה.

… אמא לא הרגישה כלל בסכנת הדבר, וע’כ לא נחלתה בחסד אלהים, והלואי שאוכל גם בהמקרים הבאים להסתיר ממנה המצב. הלא היא המסכנה לא חטאה מאומה, ובי רק בי העוון (על התעקשותו כל הזמן לא לעזב את ארץ־ישראל, אחרי שאחיה של אשתו נסו, וחזרו ונסו להשפיע שיבא לאמריקה).

ושלום ולהתראות בשלות הנפש, ולו תהיה רק זמנית, אשקך מרחוק, הנני מתחרט לשעבר ומבקש תשובה על להבא.

אביך.


1912 מכתב ללא תאריך    🔗

(עם בואו של עמרם לארה’ב)

לגיסי היקרים האחים יוסף וזלמן

שלום

הנה הראתיכם את כל אוצרי, את כל מה שרכשתי לי בכל ימי חיי, הראתיכם אתם, ואני? עוד לא אראהו. לחרפה לי ולעלבון לכם תהיה בקשתי לשים עיניכם עליו, ותודתי על קבלתכם פניו באהבה רבה ובחבה גלויה. אבל… מה נואלה היא לב הורים. האבהות מעבירה את דעתו. חפץ הנני לבקש, להתחנן לשים עין חמלה וחבה על יחידי, ויודע הנני כי הדבר למותר ולחרפה יחד. אם כל העולם ברא אל בחרון אפים, הנה אותי ואשת בריתי, ברא האל הזועם באף ובחמה ובקצף גדול, אין לי כל ענין בחיים, אין לי כל תקוה בהפולחן שלו הקרבתי את כל ימי חיי, ובריאות אשתי וכל בני, וגם – אולי זה מכאיב עוד יותר, גם דאגה אין, כי למה אדאג, למי אעמול?

קלים החיים לאדם שכמותי שאין לו מאומה, לא אמונה ולא תקוה, ואולי גם יאוש מחלט עדין לא רכשתי…

אחים, אם רע בקשתם, הנה הוא יכול למלאות חסרונכם, ואם אוהב טהר לב, בו תמצאוהו, והפך ביה דכולא ביה, ואני – אם עוד יש בלבי איזו תקוה ושאיפה, היא, שהוא ישית ידו על עיני טרם תסגרנה לנצח, ומעוף עיני האחרון יהיה על פניו.

לא עליכם חביבי, מצבי, וגם סיום מכתבך זלמן (בו הוא כנראה מציע לו לבא לאמריקה) וגם בזה לא אחפץ. ודי הפעם כי הלב מתפלץ במקצת.

שלכם חאזאנאוו


… ושוב הפעם שלום, עמירם, כלתה נפשי לראותך, ומאושר הנני שמשולל הנני היכלת הזאת.

… ושוב הפעם שלום, ושנה טובה וברכת הורים עליך ועל ראשך יחידי אורי ונרי ושלום מאת הוריך.


יט' חשון תרע’ג (1912)    🔗

לבני ליחידי לעמרם שלום

… נבואה קטנה נזרקה מפיך יחידי, בזה שלא היה לך חשק להצטלם אצל הצלם (לפני נסיעתו לאמריקה), מפני כי הצלמים הנודדים [אמרת] הנם טירונים. ובאמת הביא האיש לנו בשבוע העבר, תמונה דוגמתית, שלא הכרתי בה לא אותי, גם לא את בני. וביחוד קצפתי קצף רב על אשר השיאני אשה שאינה מהוגנה פשוט חלשות להביט. לא, אמרתי אליו, לא ולא, לא את זאת נשאתי בחופה וקדושין כדת משה וישראל, ועזבתי אצלו את דמי הקדימה, לאמר העשרה פרנק, וחסל.

… והנני מברכך בברכת הורים להכנסך לשנת השלשה ועשרים לימי חייך. יואל נא אלהים והשנה הזאת תביא לך ברכה לכל ימי חייך, תעמידך על הדרך הטובה לך ולנו הוריך, שנת שלום, שנת אשר, שנה שתשכיחך את השנים הרעות, את החלומות המבהילים שחלמנו, אני ואתה, כברכת האוהבים והמוקירים שמך וזכרך, והשואפים צלמך בהקיץ ובחלום.

אביך ואמך.


כג' חשון תרע’ג גדרה (1912)    🔗

הבטחתיך יחידי בגלויתי מיז' ח’ז לכתב לך ביום החמישי שעבר ולא כתבתי – בנין בית הכנסת, אם כי אני נתפטרתי מהיות חבר בועד הבנין, מסבת חולשתי ורפיון גוי, לטפס ולעלות ע’ג סולמים של היציעות העליונות, בכ’ז מעסיקני לעתים קרובות בתור יועץ, ומה שיותר מזה בתור חובב גדרה, וחס על ממונם של ישראל.

וביום ההוא דוקא עסוק הייתי מאד בסדור התחלת הרצוף בבית־העם, החדר הארוֹך הזה דרש שהריצוף יהיה ישר בתכלית הדיוק בראשיתו, ובאם לא, מאד אפשר ששורת הרעפים (המרצפות) התיכונה תגיע אל הפנה שבחדר, וזה יקלקל כמובן את כל מראה החדר. התעסקתי בזה ולא קיימתי את הבטחתי לכתב לך…

… הזקנה והשכחה אחיות תאומות הנה, שלא תעזובנה אשה את רעותה, ואני לא זקנתי, אם כי זקנה מקדמת, אבל לא זקנתי, והנני מהיר לשכח, ומה אעשה.

התדע חביבי, שרויים בצער הננו, אני ואמא מליל אתמול הוא ליל מוצ’ש. נכנס אלינו שלא כדרכו מר ליבוביץ, ועד עכשיו לא נתברר לי ביאה זו למה היא, וספר לנו שמצבו של ייבין (אכר, שנספח אל הבלויים) הביאהו לידי כך שאשתו שוכרת בית דירה ביפו, על מנת לעשות מין פנסיון. ואמנם היום בבקר נסעה האשה, ובכך נאבדה לנו המשפחה הזאת, וחבל, אלף פעמים חבל. מעט מעט עוברת אדמת גדרה לידי אנשים אי רצויים, כלל וכלל לא, או מיני בני אדם שחורים, עם נשמות שחורות כמו… או אנשים גסים שפגיעתם רעה, ושעלולים לכל מיני תועבות שבעולם מבלי הרגש מה שהם עושים, כאילו בריניא…

דומה שלא רחוק אהיה מהאמת אם אומר לך, שאחרי עזיבת בית ייבין את מושבנו, גם יומו של ל. לא יאחר לבא… מין בית חדש מטפוסו של בית ל. (שאשתו נפטרה). חייך שהדבר הזה מפחיד, ומבעית מאד. מושבה שהתרוקנה מיושביה, בתים ואין יושב בם.

דומה שמר ש. (אחד המתישבים החדשים) חפץ מאד לקנות, למען שאר בשרו, את אחוזתנו, ואתמול הכרחתי להודיענו שאני אינני מעמיד את אחוזתי על אבן הטוען… ומי יודע, אולי, וכמדומני שאתנחם. אבל הבן לומד תורת עבודת השדה והאב ימכר את השדה? היתכן? פטפטתי במרי שיחי ואינני יודע בשביל מה ולמה.

… הורסים את הברכה הגדולה (ברכת אבן פתוחה שממנה שאבו מים) ומובילים אבניה למרומי הר הגרן, ושם יתחילו מחר לבנות כן ברכת הברזל שתכיל 80 מטר מעוקבים (שממנה סדרו אנסטלציה לתוך החצרות והבתים). הנה כי כן הוא הדבר, המושבה מתרוקנת מתושביה ובנינים חדשים, בניני לוקסוס, נתוספים ומה יענה ויאמר עובר אורח, “טוריסט” בלע’ז, גדרה מתפתחת ומשתכללת, הלא כן? נהירנא שכך המה כל התקדמויותנו פה בארץ. אסון גדול קרה לדר' יפה בנסעו מעתלית לזכרון בעגלה, שבה נסעו עוד 2 נוסעים, ועלמה צעירה אחת. התנפלו עליו שודדים ויגזלו ממנו כסף מזומן, אומרים סכום של 800 פר‘, ועזבוהו, ואח’כ שבו והתנפלו על העלמה… הדר’ הגן עליה, והוכה מכות רצח, ואת כבודה לא הציל. המסכן, אומרים שהוכה ונפצע מאד מאד.

שולח הנני לך בזה גליונות 5–4 של הפוה’צ. בהם תקרא ותדע את השאון וההתמרמרות שהקימה פה החלטת הקורטריון של הטחניקום, בדבר גרוש השפה העברית מהמוסד הנ“ל, ועלי להוסיף לך שביפו אמרו (אמור – הצעת בן יהודה למלה שביתה), לאמר קראו שביתה מלמודים, כל תלמידי ביה”ס עזרה מהכתות העליונות. יש להאמין שפה תופיע גם זרוע עוז של צעירינו, הם לא יתנו לפתח את המוסד, וישתמשו בזרוע, כך נשמע. ויש להאמין. הלא צעירינו נכונים למסר נפשם על אשכל ענבים שנגנב, ומה גם בדבר חשוב כזה. ענין חשוב אליבא דכולי עלמא.

… ובזה הנני גומר. שלום רב לך, הרבה בכתיבת מכתבים אולי ע’י זה תפיג קצת צערי וגעגועי אליך אשר ידכאוני עד מות, אם ראוי הנני בעיניך לחומלה עלי. שלום חביבי, אזכה לראותך, יחידי, ולו רגע לפני מותי, שישים קץ לכל מכאובי לבי, שלום רב

מאת אביך.


ניו יורק 10 דצמבר 12    🔗

הורי היקרים

… ואני שלום לי. במצבי לא בא עוד לפני שעה שום שנוי רדיקלי. מקליפורניה טרם קבלתי מענה. שלחתי להתם את תעודותי ומחכה הנני לתשובה. לפי שעה הנני שוהה בבית דודי השמחים בי מאד. מבקר הנני עמהם בבתי ידידיהם ומכריהם, וסתם בריות נאות ומהוגנות, וכך הנני בורא לי ספֵירה של ידידים ומכרים. אגב הנני מחפש כלאחר יד משרה להוראת הלשון העברית. וקרוב לודאי שבחוג המכרים שהנני רוכש לי כאן אמצא את מבוקשי. מחפש הנני “כלאחר יד” אמרתי, הטעם לדבר הוא משום שעוד טרם נתברר לי אם אסע עכשיו, דהיינו לפני ינואר לקליפורניה או אם אדחה את הדבר לעתיד לבוא ל“זמן” הבא. שאלה זו תחלט לכשתתקבל ידיעה ברורה מהתם. מחכה הנני לברור השאלה משני צדדים. ראשית אם יכל הנני להכנס מיד לאוניברסיתה ואם אינני זקוק להכנה קודמת. שאם כן נוח לי לשהות עכשיו כאן בניו יורק עד הזמן הבא. שהרי בברקֶלֵי אין בית־ספר מכינים, וכאן ישנם כאלה לרוב, והלמוד ברֻבּם הוא בחנם. חוץ מזאת הנני רוצה לדעת ביתר ברור מה הנה ההזדמנויות לבר־נש שכמותי להרויח למחיתי וללמד בחדא מחתא. הנני מחכה לתשובה ברורה מאת יצחק (גוטמן חברו שלמד בברקלי) על השאלות האלה. בנוגע לאמצעים חמריים אין בפעל שום מניעה. שהרי אמר לי דודי זלמן בשיחתנו האחרונה, מבלי שאשאלהו, ומבלי שאציע לפניו שום דבר שבדעתו לעזרני.

… בנוגע לעצם הרעיון של למוד, ולמוד אגרונומיה ביחוד, הרי דעתי כך כפי מה שנראה לי: ההזדמנויות לאדם לרכש לו עמדה הגונה בחיים ע’י ביזנס או ע’י השכלה הן כמדומני אפילו כאן באמריקה שוים. מובן שבביזנס יש יותר הזדמנויות לעשות עֹשֶר, אבל לזה אין לי שום שאיפה מיוחדה, ומסופק הנני אם אני האדם המכשר לזה. וסוף סוף הרי נוח לו לאדם שיהא עסקו בענין שיש בו לפחות מריחו של מדע, משיהא עסקו בכבוס לבנים או בהספקת תחתונים לנשים, למשל (שבזה עסקו בני משפחתו באמריקה). בשני האפנים צריכה לעבר תקופה הגונה של שנות עמל והכנה בפרוזדור החיים עד שתפתח הדרך לטרקלין, כונתי עד שאוכל לסדר לי חיי משפחה, עמכם יחד הורי היקרים.

בכלל כמדומני שאין אגרונומיה נופלת כאן משום מקצוע מדעי אחר. יכול אדם לחיות כאן על ידיעותיו בחקלאות כמו שיוכל לחיות על ידיעותיו באיזה מקצוע אחר. מבכר הנני ללמד אגרונומיה במערב [קליפורניה] משום שאין אני מכיר את החקלאות [מן הצד הפרקטי] באקלים אחר. בנוגע לעצם מטרתי ללמד אגרונומיה על מנת לחזר לא’י, אין אני רוצה להחליט עכשיו דבר. דבר זה יחלט בזמנו. מעצמכם תבינו שבכל כחות נפשי הנני שואף לזה – ומוכן ומזומן הנני לותר הרבה הרבה מאד בשביל זה…

… שלום לכם ממשפחת יוסף (ליס, דודו) ואחרון אחרון חביב ממשפחת זלמן שאצלם הנני נמצא בשעה זו. האמת אגיד לכם כי נקשר הנני לבני משפחתנו כאן, בקשר אמיץ, וחוששני שהפרידה מהם תקשה עלי.

בנכם אוהבכם עמרם


אור ליום ו' שבט תרע’ג    🔗

לבני ליחידי לעמירם שלום

… יחידי הטוב את כל העולם תאהב בלתי אם עצמך עמרם יחידי, זכר נא כמה ימים ושנים אבדת לבטלה. מקדם פגעה בך תשוקת האכרות, אח"כ מלוא חובת העבודה בצבא העם הפרא, (טורקיה) אחר נסיון המזל אצל האפעריסט הזכרוני. (פקיד שעבד אצל אהרונסון) בינתיים עברו עליך 41/2 שנות למוד. ימי הנער והתקון בפרוזדור החיים. ואני אביך האומלל והנדח גזלתי ממני את נחמתי האחת, את המחזיק בידי לעת זקנתי ככלות כחי ואור עיני, אך ורק למען שתוכל עוד לסול לך דרך בטוחה בחיים, דרך יותר חלקה ונוחה מאותה הדרך האבלה והאפלה שעברתי בה בימי חיי הבלי, שנכשלתי ונפלתי בה מבלי הוסיף עוד קום. פתיתיך לנסע מבלי שום אל לב אולי. ראותי פניך לפני נסיעתך, בעמדי כחלל בשער חצרנו, יהיה לי האחרון בימי חיי שלא יארכו הרבה, אך הרעיון שמא תטיב לך בנסיעתך זו, החיני עד היום והוא הנותן לי כח לשאת את הבדידות והשממון שבחיי התפלים. ואתה? בן אדם, מה אתה עושה? הנך מותר עוד 1/2 שנה ואולי עוד שנה שלמה מפני – שקשה לך להפרד ממשפחתנו האהובה? יכלנו להבין ולכבד את הרגש הזה, אבל חביבי לא בעתו, ולא במקומו, הוא עכשיו הרגש הזה, בזמן שעזבת בלי משען, בלי קרוב וגואל, הורים זקנים תשושי כח, הסופרים ומונים את הימים מיום שנפרדת מהם, ומחכים ומצפים ומקוים ליום, לאותו היום המאושר, שבו יזכו עוד פעם לראות את יחידם, את הנפש האחת שתשאר בעולם אחרי גועם. העת לך עתה לותר אף על יום אחד? אחת משתי אלה. אם גמרת לנסע ללמד, סע, בשעה טובה וגמור ומהר בוא, אולי אזכה עוד לחיות עד היום ההוא. ובאם לאו, הלא ממלמדות לא תבנה לך בית שתוכל להביאני אליו לחסות בצל קורתו…

חפץ הנני לקצר בהתמה הזאת, בזכרי כי כבר עבד המועד. אך אם כי נפשי יודעת מאד כי תצטער בקריאת מכתבי זה, אינני מתחרט על כתיבתו.

חושבני שדי לחכם שכמותך להבין מעלת רוחי, ונגמר… ועוד הפעם אשנה מה שכתבתי לך פעמים, שאני יכל ומוכן לעזר לך בכסף ללמוד כפי יכלתי ויותר. לחובבי ציון שלמתי ע’ח החוב מאה פרנק… ושלום לך, זכרנו ואל תשכחנו, יחידנו ונחמתנו, ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים כי זה כל חפץ ומשאלות לב אוהביך מוקיריך.


ד' אדר התרע’ג    🔗

לבני ליחידי לעמירם שלום וברכה לעד

… בשובי בליל מוצאי ש’ק מהאניה (לזה את צערנע וילדיה לארה"ב) נודע לי שמר צערטאק (אביו של משה שרת ז"ל), שבק חיים לכל חי, והלכתי ממלון מרים לתל־אביב, ללוות את המנוח לבית העלמין. שמה מצאוני הני בטלניא כמו ברזילי, גרזובסקי דיזנגוף ועוד, ואנסוני להספידו בתור בן בילו. זכרתי ימים ראשונים, בעבדי עם המנוח יחדיו בירושלים בתור בלויים ממפלגת “שהו” [שיבת החרש והמסגר], הוא בתור חטב [דרעקסלער], ואני – סתת, זכרתי את הרוח שהחיינו, את הרעב הקור והטחב, ונוסף על כל אלו לעג האחים הירושלמים, זכרתי ובכיתי בדברי לפני העם. בכיתי הרבה בכי, ועמי יחדיו בכה קהל גדול של איזו מאות נפשות. ואח’כ אמרו לי איזו עשרות של יהודים שלא האמינו שבהמושבות ימצאו מיני דברנים למדנים כמותי, ואותי לא הכירו, או שהכירוני אבל לא ידעוני.

ואתה הלא לא תתרעם עלי עבור זה, כי מי יוכל להתאפק מבלי הוריד דמעות למראה המות ומה גם לידיד וחבר לרעיון כמותו.

… אקוה כי עוד אשוב לחזות בשמחה את פניך ולחיות עמך יחדיו עד יומי האחרון, שזאת היא מרום תקות אוהביך מוקיריך

אביך ואמך.


שושן פורים 1913    🔗

לבני ליחידי לעמרם שלום וברכה לעד.

(אחרי מותו של פינס)… בבואנו בא אתנו גם מר דוד יעלין, זה שחכה בתחנת ירושלים לבא חמותו ובא אתנו יחדיו והוא נשא מספד על מר חמיו שהלך לעולמו. המספד נותן כבוד להנספד וגם למספיד. אחריו העלוני אני בתור ב’כ הבלויים. הראשונים (בני ראשון לציון) שמעו אותי מספיד את מר צערטאק (שרתוק אביו של משה שרת) לפני שבוע ימים, וחפצו שאספיד את נשיאם של הבלויים. אני לא הכינותי את עצמי להטפה, מדוכדך ונרגש הייתי מאד. וגם הקהל העצום הזה שאולי עלה עד 10 אלף גולגלות אדם הפיל עלי אימתה ופחד. כל אלה מנעו ממני היכלת לשאת עליו מספד ארוך. אך במעט שנאמתי, הספקתי להוציא געיה גדולה של בכי מפי כל הקהל הגדול הזה. תכן הספדי היה: אבות האומה או שלא הספדו לגמרי, או שלא הובא תכן הספדם על ספר. הטעם לזה, הוא לדעתי, מפני שלא חפצו להגביל את מהללי המנוח והניחו חפש לכל העם לבקש ולמצא באבותיהם את אותן התכונות הנפשיות המכובדות בעיני כל פרט ופרט מבני האומה, וגם כי אי אפשר לסיים ולסכם את כל שבחיה דגברא רבא. אח’כ החלותי לפרט את כל שבחי המנוח… ואני וכל העם ירדנו בבכי…

ושלום יחידי הודיעני מכל אשר אתך אל תכחד ממני דבר. ראה השבעתיך בשמך וזכרך היקר לי מחיים. שמור בריאותך ותחזנה עיני הכהות בשובך לציון, בשמחת עולם ושלום, אז ימות ויפקיד רוחו בידי אלהי הרוחות לכל בשר

אביך אוהבך מחיים

יעקב שלמה חאזאנוו


יום ג' לסדר תזריע [1 אפריל 1913] תרע’ג גדרה    🔗

עמרם חביבי

… ובשמחת עולם קראתי מכתב יחידי ובפה מלא הגדתי לאמו יולדתו “אשריך זקנה”. יודע הנך למה? הבה ואגלה לך בלחשא, מפני הסגנון היפה והנשגב שבמכתב ועוד יותר – הנני בוש להגיד, מפני האמונה בהתקדמות ישוב ארצנו וחבתו העזה לציון. דברים שאבדתי לעת זקנה לדאבוני הגדול, ובתור בעל מום לאותו דבר, הנני מכבד ומוקיר את האדם השלם שיש בו גם הדבר הטוב הזה, ואשר ע’כ הנני מוקירך וגם הנני מכבדך ומתגאה הנני בך, פרח מוריה, בך תפארת בחורי ישראל, והלואי שחלומותיך לציון תתגשמנה, ותחזנה עיניך בשוב לציון כל הדרה, בשוב ה' את שבותה…

מר שיף לא זה שלך האמריקאי הינקי (נדבן יהודי בארה"ב), לא זה, רק זה היהודי שלנו, הסרסור במחילה מכבודך, בא אל ביתנו והציע לה (לאשתו) [אני לא הייתי בבית], למכר את אחוזתנו במחיר הגון. היא ענתה בשלילה. ואתה? מה אתה אומר? יש אפשרות לקבל עכשיו מחיר אחוזתך (הוא כותב אחוזתך ולא אחוזתי או אחוזתנו) עד 50 אלף פרנק. קפצה הארץ נתיקרה מאד.

חריפת לחדא ולחדא. ולמה? כשם שאינני יודע, כך אינני חפץ לע’ע עד שובך למכר. ואם אתה אחרת תחשב, במטותא ממך בן אדם, כתוב ונדע.

והיום הרשתה לה הזקנה (אשתו) לקחת את בעל שלש הרגלים, לאמר הזקן (הסוס הצולע) ולנסע לרחובות. התדע למה? אם לא תדע בחור יפה הבה ואספר לך. היא – זאת הזקנה לקחה לה משי חינא (סיני) די עשות לה שמלה בצמצום גדול. יש אומרות שבתי הזרע (שרוולים) צריכות שתהיינה קצרות ממעוט הארג, יען כי קמצה הזקנה ולקחה לה חתיכת שיור [ארסטעל]. אבל זה איננו מעניני. אם תתחצף הזקנה ותלך בזרועות חשופות, אז ארשה ליחידה לכבדה גם באפן הזה. העקר הוא [אחרי כל הפטפוטים] שהיא נסעה למוד את השמלה ואני בדד הנני יושב בית וכותב לך…

נשמע כי אדמת זאריע שממזרח לחנזריה, נקנתה ע’י מר ענתבי, והלואי שיאמן הדבר. אבו־שושה (גזר) כבר עברה לידי פקידי הנדיב. כפר־אוריה מזרח לחולדה, בטח תדע שעוד מראשית השנה עובדים בו קבוצת פועלים עברים. גם פה נשמע שהיק’א הלותה לחברה להכשרת הישוב סכום של 350 אלף פר' לגמר קנית חלקה גדולה בת 25 אלפים דונם אצל פוליה (מרחביה) בעמק יזרעאל, ותו לא מידי.

… והמבדיל בין קדש לחול, ובין טהור לטמא, ובין אדם לבהמה, הוא יבדיל בין מה שכתבתי למה שיבא אחריו. חמורתנו ילדה חמ… אך הבה נא ואספרה לך הענין כמו שהוא ובקצרה, כביכול.

ביום ה' ליצירה ח' אדר שני בשנת ה' אלפים ותרע’ג לבריאת העולם, היא הסתמק לחרבן וקסמט לשטרות, יצא יצא אותו הזקן משער חצרו והוא רכוב על גבי חמורו. היא החמורה שעליה רכב הברנש דמתקרי ר' עמרם, ושעתיד לרכב על בני גילה האדם הנ“ל, בשובו לציון בשמחת עולם, פתאם זכה אותו הזקן לקיים מצות התורה “כי תראה חמור רובץ”, כי לפתע פתאם רבצה לה הבהמה תחת ירכי הזקן, והוא נשאר זקוף ועומד עליה, שתי רגליו לשני צדיה, והיא באמצע. ויבן הזקן כי נהפכו עליה ציריה, ועין בעין ראה מה נאמנו דברי חז’ל “בהמה מקשה”, כי כל דבריהם אמת וצדק, ובהמה המקשה עובדא הוא, ובחסד העליון, ובסיועם של פלחי מסמיה, הוציאו עוברה, ויודיעו לזקן שעליו לשלם דמי ההולדה 2 עשיריות שלמות (מטבע תרכי קטן), וכי החמורה ילדה בדמותה ובצלמה חמורה, לאמר אתונה. ויאמן הזקן וישמח כי נתפטר מחבוט פטר חמור, הלא כך אומרים דומה? “חבוט פטר חמור”, והיום בלכת הסבתא (אשתו) לרחובות, והזקן החל לפשפש במעשיו ובנכסיו, ראה לפתע פתאום איזה דבר מבצבץ ועולה מבטן האי ינוקא בן האתון. וחי ד', שאחרי בדיקה, נוכח הזקן שרומה ע”י הפלחים המולידים, וכי העיר זכר הוא, לא טומטום ואנדרוגינוס, לא חצי זכר, כי אם זכר תמים. ובכן מחויבנא מדאוריתא לעשות פדיון פטר חמור, כמו שצותנו תורתנו הקדושה, ככתוב "וכל פטר חמור תפדה בשה…


ובכן שלום וברוך תהיה לעד כחפץ הוריך.


ריברסיד 24 מרס 13    🔗

הורי היקרים

… בנוגע לחיי כאן אין לי מה להוסיף לכם על מה שכתבתי לכם במכתבי הקודמים. עובד הנני לי כאן בריברסיד ובסביבה יחד עם שמל (חוקר קליפורני) בפרדסי תפוחי הזהב, הלימונים הפומֶלות ושאר הציטרוסים. מתמחה הנני באמנות הברֵרה, ורוכש הנני לי ידיעות מעשיות יקרות. הנני בריא וחזק ולבי טוב עלי, ומרגיש הנני ממש כאותו שור שחור ביומא דניסן – אגב, אף שחור הנני לא פחות ממנו, שהרי שמשה של קליפורניה אינה נופלת משמשה של א’י בחוּמה ובכחה לשדף.

וכשאני מזכיר את שמשה של קליפורניה וחומה, איני יכול שלא לספר לכם ע’ד הקרה ששלטה כאן החרף… מעולם לא עברה על קליפורניה תקופת קור כזו שבאה עליה פתאם החרף הזה… וכל יבול תפוחי הזהב נקפא.

מכם הורי היקרים אבקש לכתב לי על כל מאורעות חייכם כפעוטים כחשובים… איך קלטו הרכבות השקדים שבמערבי (כרם מערבי) ובשאר כרמינו? העלה בידך להשיג רשיון לטעת בהר נוסף על ארבעת הדונמים שנטעת? מה בדבר, חגיגת השלשים? (לעלית הבלויים) הנקראו בני גילי לצבא?

בנכם אוהבכם עמרם


אור ליום ה' ב דחוהמ’פ תרע’ג גדרה    🔗

לבני ליחיד לעמרם

ברכת ה' עליך.

יחידי הטוב! את מכתבך מ־24 למרס קבלתי בו הודעתני מהקור ששלט בקליפורניה, שהחריב חלק גדול מיבול תפה’ז, ומה שאומרים הינקים לעשות. שוב כתבת לי כי חושב הנך שמוטב למלאות את הניר בדברים שאינם מענינים אותי, מאשר להוציאו חלק. מה אתה שח יחידי, הטרם תדע כי כל אות ואות היוצא מידך כוכב זרוע הוא לי בשמי האפלים. הלא במכתביך תחיינו ממש, והם נחמתי האחת הנותנת לי תקוה וחיים. כתוב נא לנו חביבנו על כל דבר. אין לך דבר שיצא מעטך שלא יענינני, וביחוד במה שנוגע למעשיך, כלומר לבריאותך. כתוב נא לי יחידי מאפן חייך, מה אתה אוכל ערב ובקר וצהרים, מהחדר שאתה חי בו. הוי יחידי, הנני בוכה ומתחרט על שעבר, כי החשכתי את עולמי לגמרי… (על זה שהסכים שעמרם יסע ללמד בקליפורניה) משתדל הנני כפי יכלתי לתת לך ציור נאמן מחיינו פה. אבל לעתים קרובות הנני שוכח דברים עקריים לכתב לך. בשבתי אל השולחן לכתב לך. הנני מתמלא געגועים כ’כ עזים, וכאב לב ונפש כ’כ גדול, עד כי הנני שוכח את ידי ורגלי, ומתחיל הנני להתבדח ולא תמיד יצלח לי הדבר הזה. הנה גמרתי את ארוחתי, שהיתה מפלג בן־יונה ומצה שלוקה ומטוגנה בש’ש של פסח. ואתה מה אכלת הלילה? האכלת מצה או…

מה נשאר לי להודיעך. כן בדבר החגיגה. כן, החגיגה תהיה בשבוע הבא, ממש בזו הלילה, והתכונה רבה (למלאת 30 לגדרה). כנראה גם אורחים, בשר ודם פשוטים, לא בלויים, לא יחסרו. רשמוני בין הנואמים. אני אומר הנני לנאם נאום שולחני ואמר אי רציני – בדחני סטירי במקצת, כי להיות רצין, להתכסות בענן של אידיאה, אינני יכל עכשיו…

ושלום רב שלום בגוף ונפש כברת הוריך.


כז' ניסן עג' גדרה    🔗

לבני ליחידי לעמרם שלום,

… מר אברהם קאפלאן ממינסק, זה ששלח ספרים עוד בהיותך עמנו, לביה’ס שלנו, היה פה. הוא היה לפני 23 שנים, אז בעת שהיתה אמך הרה עמך. אז אמרתי לו שבאם תלד אשתי זכר אקראהו בשם עמרם (עם רם), ועתה לכשנודע לו כי אמנם נולד עמרם, וכי צעיר הגון הוא כפי ששמע ביפו, בקשנו לכתב לך, שהוא מאחל לך שאתה תוליד את משה גואל ישראל… הבטחתיהו לכתב לך.

מקצר הנני כי הנני מקדיש את כל מכתבי זה לפרשת החגיגה.

חגיגת הבלויים שאולי היא האחרונה בימי חיי, כי מי יחיה עוד 20 שנים עד שנת היובל. ענג רב שבעתי בהחגיגה הזאת, וכבוד שלא פללנו לו, ורק אתה חסרת לי.

החגיגה. (במלאת 30 שנה לגדרה)

הקהל.

האורחים:

הבלויים: גורביץ, סורדלוב, ליבוביץ, אני, פוקס, צוקרמן, דר' חיסין, פניה חיסין, ישראל בלקינד, פניה פיינברג, דרובין, צללכין, חסיה צללכין, לבונטין, מאירוביץ, שמעון בלקינד, סולומיאק, כל אלו באו עם משפחותיהם.

האורחים: גלוסקין, סגל, אברמוביץ, ליובמן, דר' רופין, דר' זגרודסקי, הירשפלד, ציר מוסקבה, ב’כ אגודת השומר, ב’כ הפועלים מר איזנשטאט, דושמן. העקרונים, צעירים מרחובות, קהל גדול במאד מאד עם דגלי ביל’ו למאות.

מתכנית החגיגה, הבלויים הצטלמו בשביל הקינומטוגרף ע’י האמן לזה, שבא לתכלית זו מגרמניה. הם הלכו צמדים בשורה ארוכה. אחרי ההצטלמות הזאת נצטלמו ע’י סוסקין מיפו ג’כ כולם ביחד.

התהלוכה הצטלמה כולה, הבלויים והקהל, בשביל הקינומטוגרף והח' סוסקין, פעמיים, ברדתם מההר על יד בתי התימנים ובעלותם ע’י הטחנה, עם הכלי זמר שהלכו לפני התהלוכה רבתי עם הזאת.

אחרי זה הצטלמו שוב, הבלויים לקינומטוגרף, הם ונשותיהם ובניהם, ואח’כ החלו הנאומים בבית הכנסת שהיה מלא אדם ומואר באור גדול ע’י מנורות נפט ונרות. כל הרחוב היה מואר ומלא אדם, כרכרות ועגלות, והקריה הומה…

זקן הבילויים היה ישראל בלקינד. הוא נתקבל על הבמה לקול תרועת המנגנים ומחיאת כפיים ארוכה שנשנתה פעמיים. תכן נאומו היה משעמם מאד ותכנו היה [לא יאומן] בית יעקב לכו ונלכה באור ד'. התאמין? סדר הנואמים: בלקינד, ד’ר חיסין, ליבוביץ, מאירוביץ [אני לא נרשמתי] ליבונטין. והנה נאום הזקן, הלא כתבּתי לך בקצרה. עכשיו יבא נאומו של חיסין. תכנו תלונה עזה על הבלויים שאינם נאמנים לדגלם, שאינם אכרים כדבעי למהוי. אין לנו לא אכרים ולא אכרות, גם לא פועלים ופועלות, אשר ע’כ לא נוכל ליסד פונד אגררי, לבל יהיה לברות לשני האוכלים ואינם עושים… אחד מהקהל העיר לו, כי גם הוא היה אכר, ומדוע עזב? וענה, בגמגום ובפזור נפש, ובקושי עלה לו לגמר את נאומו [בז’רגון] שארך יותר משעה שלמה. אחריו ליבוביץ, נאום פשרני: גם האכרים טובים, וגם התלונות צודקות, ואשרי מי שאיננו שמח בחלקו. כי נשמת אדם צריכה לשאף למעלה למעלה, לקדמה והשתלמות, ולא להיות שבע רצון ולשבת בחבוק ידים. נאומו ארך כחצי שעה [בז’רגון], אחריו נאם מר ליבונטין, לא דגים ולא בשר, לא תכן ולא שפה. תיתי לו שגמר באיזו דקים. נאומו היה בעברית. אחריו עלה מר מאירוביץ ונאם נאום ריק לגמרי, בז’רגון מגורמנת, והקהל פהק במלא פיו, והיה שבע רצון שנגמרו הנאומים והנה פתאם כרוזא יצא מהבלויים: חזנוב, חזנוב הביאוהו. ופתאם נמצאתי על במת הנואמים לקול רעם של מחיאות כפים. עברית, קוראים הצעירים, וגרזובסקי (הבלשן גור) נגש ויאמר אלי פשוט, את שניך אכה אם לא תנאם בעברית. בוז לכם, כל הנאומים עברו עליכם בז’רגון וידעת כי בשביל כך העלוך, לתקון מה שהעוו הראשונים שנאמו לפניך. תכן נאומי יבא אח"כ.

הרקודים ארכו עד שעה 6 בבקר, והשמחה היתה שלמה. איזנשטט (ב’כ הפועלים) התלונן בנאומו הראשון אחר הארוחה, ואח’כ בנאום השני, קראנו גאולי ה', בקיצור ליהודים, אחים.

החגיגה נגמרה לקול יריות רבות וצלצול הפעמון וקריאות הידד, ורקודים עד כדי גויעה והתעלפות, ובשנת היובל, תחוג אותה, אתה ובניך על אדמת הקדש אמן.


קורונה כ' איר ע’ג    🔗

הורי היקרים

את מכתבכם מיום כ’ז ניסן קבלתי אמש, קצת באחור זמן, ומשום כך נתאחר גם מכתבי זה ביומים. תודה רבה לכם הורים יקרים על המכתב הזה, וביחוד על תאור החגיגה. שמח שמחתי מאד על הכבוד והענג שנחלת אבא יקירי, ומצטער הנני שלא הייתי באותו מעמד. מילא, מקוה הנני שעוד תנחל כבוד כראוי לך בעתיד לבא כשאהיה עמכם, ועיני רואות.

… יחד עם המכתב קבלתי את שתי חוברות (ירחונים מא’י) הפו’הצ בצרוף ה“חקלאי” והלוח הירושלמי, והנני אוכלם – את הראשונים כמובן – על כרעיהם על קרבם ועל פרשם, וטועם בהם טעם גן־עדן ר’ל

… ואני שוכן כבוד הנני כאן בפרדס שעל יד קורונה. שמח הנני בחיי כאן ובעבודתי ובאנשים שהנני נפגש עמהם. היחס שמתיחסים כאן אלי הוא כאל תיר שתר וסייר כמה מיני מדינות משונות שמעבר לים, הבקי בשבעים לשון. והינקים המשונים הללו, מיני פקחים תמימים, פוערים פיהם כאל מלקוש לשמוע את החדשות הגדולות והנצורות שבארץ הקדושה. וחייכם, הורים יקרים, שכפריים נוצרים אלה מתעניינים – לחרפתנו – בא’י הרבה יותר מן האינטלגנטים העירונים שלנו שבק’ק ניו־יורק למשל. ולא זו בלבד שמתענינים – אלא שיודעים ומבינים יותר מאלה האחרונים.

קרוב ולודאי שאם אשהה כאן זמן רב אעשה אותם כולם לציונים!

… בנכם אוהבכם עמרם


ו' סיון 9 יוני עג' גדרה    🔗

לבני ליחידי לעמרם שלום וברכה!

… והיום לקחתי לי מועד לכתב לך. חסתי על עיני ולא כתבתי לך אמש בלילה כמנהגי תמיד. העינים הללו אמרתי, עתידים המה עוד לראות את פני יחידי הטוב, וראויים הם לחמלה עליהם, ולבלתי השחיתם. ונקוי ההרכבות בכרם המערבי, שאינני יכל להביא עליהם את חסן אבו הלל, ידחה לעוד יום שלם. והיום קדש יהיה לי לכתיבת מכתבים, לך אורי, ואולי גם לעוד איזה מקרובינו.

ביום א' העבר אמנם נסעתי ליפו… שמה הציגני דנין האב, לאמר יחזקאל, לפני צעיר אחד, היושב ועוסק בהנהלת ספרי החשבונות בחנותו, בתור אחד מידידיו היותר קרובים, ובתור שמענדריק מצוין שבהציעו לי 9% עבור כספי, הסתפקתי אני רק ב־8%. אם לא הפליג קצת ר' יחזקאל שלנו, אז אפשר להגיד בבטחה שזאת היתה אולת לא מעטה מצדי. “פקופקע” גדולה (קנית מצרכי מזון) עשיתי הפעם. אפילו מסמרים בינונים, לאמר “לאטעס צוקעס” בלשון הזהב, קניתי. גם תיבת שכר מבית בשול השכר של יהודים קניתי, וחבל – שהוא במחלה מכבודו גרוע מאד, וטעמו בטעם המים המרים ודלוחים, וחבל. וסנדריחין מת (החובש של המושבה) וקשה להשיג פה רופא. הציעו לנו שרות אלו “בעלי אפיקטיושין”, או בלשון יותר מובנת “קליסטירניקס” במחלה, כמו גערבובסקי ודכנותתיה, ולאשרנו לא חפצה המושבה. נאלצנו לקחת חובשת, לאמר נקבה, הרבה מתנגדים ומתנגדות היו לזה. הזקנים שמא תחבשם בתולה לעת זקנה, והנשים הצעירות שמא ח’ו יבואו בעליהן לידי… אתמל לפנות ערב באה עולמתא דא, והיא כפי ששמעתי, – אני אינני ערב בדבר חס ושלום – זקנה מתרח ומכערת ממלאך המות, ובכדי התנגדו מתנגדיא ופחדו פחדניא וד’ל. “פחד קראני ורעדה ורוב עצמותי הפחיד” מקרא מלא וגדוש זרקתי לפניך והפעם הצליח לי לאמרו בשעתו, כי באמת נתקיים בי הפסוק הזה בהוציאי פתקת גורל הגרנות ובהוכחי שהנני שכן עם ק. תיכף ומיד החלפתי את הפתקה עם מר קפרובסקי, שלו נפל בגורל גרנו של מר הורביץ אשתקד, לאמר הקיצוני בפנה המערבית דרומית של הגרן. והפעם בחכמה עשיתי. כי שכני ק. סובלים ממנו הרבה מאד מהסגת גבול, ויותר מנמוסיו הנעימים. את פוקס קרא בשם בלויי מסואב! ואת מר הורביץ הכה, והזכירהו שהוא חולה, ולא ישיב לו מכה תחת מכה. השמעת? תיתי לו לאותו זקן דמתקרי יעקב אל נג’אר, שיש מעט מח בקדקדו, ונס מפניו כמפני כלב משוגע. כי את הנגר אי אפשר לעצר במיני הודעות כהודעותיו של ק. והוא בטח היה משלם לו. ומי יודע מה היה אחרית הדבר. ובכן יפה דרש הזקן הפעם בעזבו שובבותיה [שכנתו] של ק.

הנה נערתי חצני ולא השארתי דבר שלא כתבתי לך. ואם אוסיפה עליהם שהפרה הצהובה קרובה ללדת, שהחמורה דוהרת כסוס אציל, לא ישאר אצלי אפילו כזנב הלטאה מכל מה שעמנו. ולשוא הזמנתי את אזניך לשמע חדשות רבות. כך הוא דרכו של אדם שבחלומו הנהו אוכל ושותה, רוה ושבע, ובהקיץ – עיף הנהו ונפשו שוקקה. לפני כתבי אמרתי שהרבה הרבה יש לי לכתב ולהשתעות עמך, וכהתמי לכתב הנני כמה לכתב עוד ואין – אין חמר.

יחידי! הודיעני מצב בריאותך אל תכסה ממני דבר, השמעת? הנני משביעך, ושלום רב נשיקה חמה, ברכות עולם לך יחידי, לך אורי ונרי כל תקותי בחיי ובתר חיי, אם יש תקוה במותי, כחפץ הוריך.


קורונה 18 מאי 1913    🔗

הורי היקרים

מכתבכם מיום ב' דחוהמ’פ הגיעני לפני יומים שלשה כאן בקורונה. כבר כתבתי לכם במכתבי העבר כי עברתי לכאן מריברסיד על מנת לעבוד כאן בפרדס, משך החדש או חמשת השבועות שלפני פתיחת הקורסים הקיצים באוניברסיתה. ב־23 יוני הנני מתחיל בשעה טובה ומצלחת ללמד. ערכו של הקורס הקיצי הנ’ל הוא כערך חצי “זמן”, או רבע שנה בקורסים הקבועים של האוניברסיטה.

כשאני לעצמי, איני סובר כמותך אבא, שהזמן שעבר עלי כאן לפני כניסתי לאוניברסיתה הוא בבחינת אבוד לבטלה. לכשתרצה הריני סובר שערכן של הידיעות הפרקטיות וההתפתחות המעשית שרכשתי לי כאן שקולה כנגד התורה שאלמד על ספסל בית המדרש. ידיעות תיאוריות אפשר לרכש בנקל, לפי הערך בכל מקום שהוא. מה שאין כן בידיעות מעשיות. הללו אינן נרכשות… אלא בעבודה ממש, במקום המעשה. לפי האמור למעלה אפשר שהיה כדאי לי לשהות כאן עד אחר ימות החפש, דהיינו עד כשבוע באוגוסט, אלא שאף אני קצרה רוחי ובהול אני להתחיל ב“למוד ממש” אעפ’י שידוע ידעתי שלמוד זה אינו אלא צבירת ידיעות מתות במחילה.


כה' סיון תרע’ג    🔗

ושוב פעם שלום רב לרב עמרם

מן הגרן הנני בא יחידי הטוב. השעה שעת בקר. השעון הכה שמונה, אבל ללא אמת, השעה מקדמת יותר. ממהר הוא השעון הקירי שלנו בהליכתו, ובאמת השעה היא כשבע, ולא יותר. חסל סדור הקש. גם מדותי בחבל את כל השמנה טורים, ילדי קש. איפוה יראו וימצאו טורי זהב כאלו, ישרים וחלקים, תואמים בארכם ורחבם וקומתם, אם לא תחת ממשלת דודנו החסיד ישמעאל בן אברהם. מדותי בחבל וטורא דמדינתא השתכח יתיר. (בזמן התורכים היה המעשר 12,5% מן היבול, והיו מסדרים את התבואה לשמנה ערמות שוות שמהן היה רשאי חוכר הגרן לבחור את הערמה הנראית לו).

פה עכבוני במכתבי, לאמר עכבו לי את הכתיבה. מר שפאק נכנס הביתה ולקחני עמו אל השדה בתור עספערט לחלוקת האדמה בינו ובין שותפו היילפערין, ובכן נסענו כל אחוזת מרענו, היינו לייבאויץ, סווערדלאוו, הענקין גורויץ ואני אביך, עתה שבתי והנני יושב שוב וכותב לך, ושוב פעם יומא טבא לרבי עמרם.

כן יחידי, יומא טבא לך, אני לא עליך סבלתי הלילה קצת מנדודי שנה, וגם בכיתי מעט, והסבה לזה היא – אך אל נא תשחק עלי, שחיטתו של העגל הקטן בן הפרה הצהובה, שילדה לפני עשרה ימים. ומעשה שהיה כך היה. הפרה הצהובה הולידה עכבר בדמות עגל, והיא הלא שקטה הנה, ותחלב בלעדו, נמלכו להם בני האדם הזקנים הללו, והחליטו שלהנאתם וכיסם, טוב שלא ישאר העגל אצל אמו, ומכרוהו להתימנים במחיר של שמונה בשליקים עם העור והצרא דכבדא.

ובכן ארוחה שמנה וטובה היתה לנו אתמול, גם אוצר הפרוטות, אותה התיבה של נחשת מוצהב, זאת שקבלתי נדוניא מאמך, נתעשרה בשמנה בשליקים שלמים, והכל אתא שפיר. רק הפרה האם, לא יכלה להסכים להחלטתנו ולמעשנו שעשינו בפרי בטנה, וגעתה כל הלילה, ואני… שחק עלי, אני זכרתי את פרי בטני משאת נפשי, ובכיתי עמה יחדיו, בכיתי מאד התחרטתי על העול שעשיתי לה להפרה, מעשה שאין בידי להשיבו…

אומרים – שגם אמא נצטערה ע’ז, וגם היא לא ישנה, אבל בושים הננו לגלות איש לאחיו מהרהורי לבו, ולך בן, הנני נוהג קלות ראש מיוחדה, על כי הלא בני אתה, שרץ שלי…

סוף המעשה היה, כי כעלות הבקר, מלאה הפרה את הדלי הקטון שלנו חלב חם וצהבהב, והזקן שתה כוס חלב. אמור! לרפואה, אמן.

זה עתה נכנס אחמד קרדא, זה הערבי שעבד אצלי והחשוד בעיני על הריגת שורנו, בן הפרה הבשיטית, לבקש ממני ורקע (פתק) לעבד אצל אלתר. נתתי לו ורעקע כהאי לשנא [אחרי ידעי שהוא הולך אצל שחעויץ] "כל מאן דצבי למפלח פולחנא, ולעבוד עבדתא בהאי טייעא המתקרי אחמעד קרדא, יהיבנא ליה הורמנא ורשותא. ודא להוי ליה מנאי שטר פטורין, ואגרתא דתרוכין כמנהג המקום יצו, ועל החתום שם אביך. ומה תאמר על לשון של זהורית כזאת? ואולי היא בעיניך לשון בחרדל? אמור… אל תירא ואל תבוש…

… פטפטתי ופטפטתי עד כי אין בי עוד כח לפטפט, ולמרות רצוני מכרח הנני בפקודת רמ’ח אברי ושס’ה גידי לגמר, והנני אמנם גומר בברכה, וחיים ושלום וכל טוב העולמים, ליחידי הטוב רבי עמרם, שיחיה לארך ימים טובים ולשלום.

תמו דברי אביך. ואמא? תעשה לה כחפצה תכתב או תחדול. וזאת לדעת לרבי עמירם כי בריאה הנה, ועומדת על דוכנה במטבח, חי הזקן.


יום ב' כו' סיון תרע’ג גדרה    🔗

עמירם יחידי

… נשאר לי רק לברכך בברכה כפולה ומכופלת, בברכת הורים ליום הכנסך אל האוניברסיטה הוא יום מחר 23 יוני, ולזכרון אנדב נדבה הגונה לדבר שבצדקה. כבר הבטחתי להגברת פינס לשלח לה 20 פר' להמוסד עזרת נשים. הרחמן יזכני ויחייני לאותו היום שבו תצא מכתר בכתר המדע החקלאי, לטוב לך, לארצנו ולעמנו, כחפץ המתגאים בך ושואפים צלך אביך ואמך.


ברקלי כ’ד סיון ע’ג    🔗

הורי היקרים

… עיניכם הרואות כי הנני זה יותר משבוע ימים בברקלי, וכבר עבר עלי שבוע בתור סטודנט באוניברסיטה.

… כבר הספקתי לרכש לי מכרים מבני־ברית ומשאינם בני־ברית, והכל לעילא ולעילא. ואין אני רוצה שתבינו מדברי שבמקומות שבהם נמצאתי עד עכשיו הייתי בודד לחלוטין – חס לי לזרעא דאבא. איני יודע בזכות מה – ודאי שזכות אבות מסיעתני – אלא שעובדה היא שבכל מקום היוֹתי רכשתי לי, לאחר זמן פחות או יותר ארוך, מכרים וידידים – בריות שהיו שמחות על בואי והיו מזדרזות להראות לי אותות חבה וכבוד. בדרך כלל צריך לאמר לשבחם של הקליפורנים שאנשים מצוינים הם, ידידותיים ונמוסיים, ובעלי אפי רחב ומקרבים את הגר. עולים הם על האמריקאים הניו־יורקים אלף מעלות. חייכם שמרגיש הנני את עצמי בתוכם, הרבה יותר טוב משמרגישים את עצמם אחינו צעירי חו’ל בבואם לעבד בא’י. כדאי היה שיהודינו ילמדו קצת נמוס מן הערלים האלה – ע’י כך היו נטלים כמה מן העקצים שבחיים בא’י. והיהודים שבאמריקה – כבר כתבתי לכם כמדומני – אינם נושאים חן מלפני, ואין אני מחזר אחריהם. היהודי שבכאן אם עשיר הוא הרי אי־אפשר לעמד בד' אמותיו, מפני כרסו וחוצפתו וברק טבעותיו. ואם עני הוא הרי שקוע הוא במט' שערי ביזנעס ואין שעתו פנויה ודעתו רחבה להתענין במשהו מחוץ לגבול עסקיו… איני יודע משום מה נדמה לך שריברסיד וקורונה היו בחינת “פנות נשכחות”,… בנוגע לקורונה – זאת אעשה לך: שלח אשלח לך, תמונת ביתו של מנהל הפרדס שבו עבדתי, ואיתם מה טיבה של פנה נשכחה זו, חי זקנך אבא, זה הצהבהב, ופאותיך הגדועות אם לא תפצח פיך ותקרא מַשַׁלָּה! (בלי עין הרע בערבית) והלואי שהיו משכנותינו כך!… סוף דבר אל דאגה! קליפורניה אף היא יַבָּשׁה הנה, ואני בנכם כבר יצאתי מחִתוּלַי, ואין אני אובד בתוכה.

… שלום וברכת עולם ולהתראות

בנכם עמרם.


ברקלי י’ח אב ע’ג    🔗

הורי היקרים

זה שבועות אחדים שהייתי נאלץ להסתפק בגלויות גרידא במקום מכתבים כהלכה שהייתי נוהג לכתב לכם. הטעם לדבר ידוע לכם: טרדת הלמודים וביחוד הבחינות.

… הבחינות עברו ונכנס הנני לתקופה קצרה של חפש, תקופה של ט’ו ימים, שבהם אין עליך שום חובת למודים, ושבהם הנך חפשי לנפשך כחית השדה ממש, לרעות לך בספרים כרצונך ולפי טעמך אתה, להתפלסף ולהתהולל עם ההוא קוּנדס דמתקרי ר' איצ’י (חברו יצחק גוטמן) להשתעשע עמו בלשון קונדסיא – “לשון תימני” שהנני מפליא לעשות בה כידוע לכם – ובדרך כלל “להפך עולמות” בנוסח א’י. וכבר יצאו לנו מוניטין בין כל החבריא של בטלנים יהודונים אלה שבכאן. כבר נתפרסם שמנו בתוכם, אומר אני לכם בתור קונדסים, מלאים רוח תזזית ושטופים בהוללות ר’ל, ומה שרע ביותר בעלי לשון מרוטה, שהם שולחים אותה לרצונם בכל אשר לא יישר בעיניהם, בקצרה בני אדם מסוכנים שפגיעתם קשה וכל הנוגע בהם, כלומר מרהיב עֹז בנפשו להתנגד לדעותיהם – את נפשו הוא קובע.

… מדברים הננו ביננו לבין עצמנו עברית, קוראים עברית לפרקים, בשעה שמתקבל הפוה"צ, ופעמים כששכינה שורה אין אנו נמנעים למשל מלקרא פרקי תנ’ך, או שירי ביאליק, ואפילו מכתביו של ההוא סבא, רבי מנדלי. אלה הם בקרוב כל הספרים העבריים שבספריתנו. בעוד כשבועים תפתח שוב האוניורסיתה ואז נשוב נשתקע בספרי מינות ואפיקורסות ר’ל… תמוהים עלי דבריך, אבא יקירי, בדברך על ענין הפדיון מן הדרישה לצבא. חושש אתה שמא יכריחוך לשלם דמי פדיון עבורי, והרי גלוי וידוע לך! שאין הם יכולים לעשות דבר זה. אלא מאי? רוצה הנך לפדותני שוב למען לא אמנה חלילה בכלל בורח, ותהא הארץ סגורה לפני? (עמרם, בתור בן יחיד, נפדה בכסף מעבודת הצבא התורכי ושרת רק שלשה חדשים). בפה מלא הנני אומר לך אבא יקירי – אל תפדני! מי יודע מה ילד יום ומה יהיו החוקים בתוגרמה בחזרתי לארצנו, ואם בכלל תהא למדינה זו שליטה על הארץ עד אותם הימים. בכל אפן כלל זה נקוט בידי, שאם תהא ממשלתו של דודנו החסיד ר' ישמעאל קימת גם באותם הימים, ודאי שיהיו גם לבקשיש מהלכים בתוכה…

בנכם אוהבכם עמרם


ברקלי ה' אדר ע’ד    🔗

הורי היקרים

… ועכשו בקשה קטנה לי, אבא אליך וכמו כן לידידנו הורויץ. טוב מאד הייתם עושים אילו הייתם מאספים את כל מיני הנגעים והמחלות השונות שהנכם מוצאים בעצי השקדים ודומיהם ושולחים לי דוגמאות הנה, דוגמאות של העלים המקופלים בשקדים הכִּנים, זו החפושית הנוברת בגזע, התולעת האוכלת את העלים, בקצרה כל מה שימצא בנטיעות. הנקל הוא לשים את אלה בצנצנת של אלכוהול. דוגמת אלה שהייתם מקבלים בהם דוגמאות של בשמים לתעשית הקוניאק – כונתי לאותן הצנצנות החבושות עץ – ולשולחן אלי. בשבתי כאן יכל הייתי להודע על האמצעים השונים להלחם במזיקים האלה, והיתה יוצאת מזה תועלת רבה גם לקולטורה של השקדים גם לי. בעניני מחלות האילנות, ואנטמולוגיה נמצאים כאן מומחים וידענים גדולים.


טז' שבט תרע’ד גדרה    🔗

עמירם יחידי

מכתבך מדֵבִיס שבו הודעתני שהגשמים אינם נותנים לך לעבד ולהרויח, ולע’ע עבדת המסכן רק 41/2 ימים, לנכון קבלתי, והאמת הנני מגיד לך שאני – לא הצטערתי ביותר ע’כ שאינך יכל לעבד בימות החפש הנתנים לך. אחרי ימי עמל, בשר ורוח, ימי הבחינות, ומה גם אחרי שיודע הנני אותך, שתמיד אינך חפץ להיות מהנחשלים והאחרונים בכל דבר, ובטח הנך מתאמץ בכל כחותיך בהעבודה שלפני הבחינות, [שמזה הנני מפחד ודואג מאד], וכמעט הנני שבע רצון על מעוט ימי עבודתך, והייתי שמח ע’ז לו הייתי בטוח שאתה אינך מצטער על זה, אבל חביבי הטוב, מבין שורות מכתבך הנני מרגיש שלבך עליך דוי, שלא יכלת להרויח מעט כסף. כנראה הנך זקוק לזה. בן אוני וששוני ולמה אתה מחשה? הוי בני, בני, למה לא תודיעני מכל אשר אתך, למה תעלים ממני, ההנך מדיר הנאה ממני? ולמי כל עמלי, ובמי כל תקותי ומה תמצית חיי, אם לא לך ובך, ואתה אורי ונרי, עטרתי ותפארתי, בחיי ובתר חיי. הוי עמירם עמירם חבל שלא היית לאב, ואינך יודע את נפש ההורים, ומה גם הורים אומללים שכמותינו, שאין לנו דבר בעולמנו זולתך עמירם, עמירם יחידנו.

בכיתי מעט בכתבי את שורותי אלו. ומה? אין רע, טובים דמעות ללב מצטמק ביגון הבדידות, ולעינים כהות מתקוה ממושכה. בכיתי מעט, ורוח לי. מראשית מכתבי קל להבין לפקח שכמותך, שכבר גמרתי את עבודת הנטיעה והזמור, והנני יושב לי במנוחה שלמה בית. אין אדם מתמלץ בשעת טרדת עבודה, ואין אדם בוכה מגעגועים עזים לבן יחיד, בזמן שמלאך העבודה מכה על קדקדו ואומר לו, צא אדם לפעלך ולעבודתך שאיננה סובלת דחוי, שיש להאמין, שלו חלה העבודה בחול המועד פסח, כי אז גם הרבנים ששלטונם התחיל להיות מרגש [לבשת אומתנו] בימים האחרונים, אולי היו מתירים אותו בדחק ובד’ק ובכד’ה כנהוג, אבל מכיון שגמר אדם מה שמוטל עליו, מיד הרי הוא זוכר את מאויי לבו ובאם לא הושגו פורש לו ובוכה. בוכה לו ומקל מעל לבו…

מהחדשות שנשמע פה יש להודיעך, שאומרים שאמנם תחדל ממשלתנו (התרכית) לקחת לצבא מאי־מושלמנים. והלואי. עוד נשמע, שמלחמת דמים היתה בטכניקום החיפואי. אומרים שחברי הקורטוריום האמריקנים מחו גם הם נגד ההחלטה הידועה, והם בצותא חדא עם החברים הרוסים, החליטו להשליט בטחניקום את העברית במשך של שבע שנים. והם בקשו מהדר' לעוין, צלנוב ואחד העם, לשוב אל הקורטוריום והם לא חפצו בזה עד שיקבלו הסכמה ממרכז־המורים הא’י, השמעת? זה באמת יפה, יפה מאד. יען כי באמת הלא המלחמה נטשה פה לא רק בשביל הטחניקום, אך ורק, וביחוד עבור שיטת החנוך של “עזרה” בכל בתי הספר, ואם ישובו אלו הנ"ל אל הקורטוריום, מבלי לבסס את העברית בכל בתי הספר של עזרה, אז במשך של איזו שנים תתגבר הגרמנית בבתי ספר הנמוכים של עזרה, ע’כ לא תועיל העבריות של הטכניקום לעשותם לעברים אמיתיים. אשר ע’כ לא חפצו אלו להכנס אל הקורטוריום, עד אם יסכימו המורים, וזה אי אפשר להיות אלא ע’י חלוף השטה בכל בתי הספר לטובת העברית, וד’ל.

… ויברכך בברכה כפולה ומשולשת אוהבך ומוקירך

אביך


ריברסיד 2 מרס 1913    🔗

הורי היקרים

את מכתביכם מי’ח וכ’א שבט קבלתי בבת אחת כאן בריברסיד, ימים אחדים אחרי הגיעי הנה, והריני מודה לכם עליהם; וביחוד על הפֵרוט והארכות שבהם. שהרי כל הידיעות המגיעות אלי מהתם חשובות בעיני, וחביבות עלי – כפעוטות כחשובות. טוב טוב אתה עושה, אבי היקר, בכתבך לי בפרוטרוט ובאריכות, על כל מאורעות חייכם שם. בדרך זו הנך מחדש בי את רשמי החיים ההם, שאלמלי כך עלול רחוק המקום להשכיח לפעמים את רשמי העבר.

ואני זה לי כשבוע ימים שהנני כאן בריברסייד שבקליפורניה הברוכה. עירה פורחת זו הנמצאת בבקעה, הנטועה חורשות של פרדסים עד לרגלי ההרים העוטרים אותה, לא היתה לפני שלושים שנה בלתי אם כפר עלוב ונדח שבתוך הערבה. ואלמלי אמת המים שהפרתה קצת את השממה, אפשר שלא היו באים המתישבים הראשונים, השליחים הקתולים להתישב במקום הזה. איך שהוא, כיון שהתישבו כאן אבות קדושים אלה, נוכחו במהרה ששדה בתולה זו שבאו להשרות שכינתם בתוכה – גדולי קרקע עולים בה יותר יפה מזרועי שמים, ויחלו לתת לבם למילי דארעא ומאז, וביחוד מן השעה שנפתחה הדרך לקליפורניה ע’י מסלות הברזל, הלכה עבודת האדמה, וביחוד גדול עצי פרי, הלוך והתפתח עד הגיעה למרום הפסגה שעליה הנה עומדת כעת. ריורסיד היא האם של “האנדוסטריה” של תפוחי הזהב, והמרכז לגדול הצטרוסים. כאן החלו בראשונה לטעת תפוחי־זהב, ועד היום נשמרים כאן שני האילנות הראשונים שהובאו להכא מושינגטון. במרכז העיר, ובתוך משוכות של ברזל הם נשמרים. עיני העיריה בהם מראשית השנה ועד אחריתה לבל יחסר להם דבר חלילה. את תמונותיהם אתה מוצא בכל קונטרס הדן על גדול הצטרוסים בקליפורניה, בקצרה מטפלים בהם טפול יפה – כראוי לאבות מיטיבים ופוריים שכמותם, וכיאות לצבור מכיר טובה.

ואלמלי ראיתם את ריברסיד זו של עכשיו! עיר זו של עשׂרת האלפים תושבים, היא היא התגשמותו של האידיאל כפר – עיר, בנויה היא על שטח של קרוב לעשרה קילומטרים מרובעים ומעצמכם תבינו, כמה רחבים הרחובות חוץ מן הרחוב הראשי (שבו הנני שוכן כבוד), בנויים על חלקות של דונם בקרוב, והם מוקפים כלם רפידות־דשא הירוקות משך כל השנה. לארך הרחובות נטועים כל מיני דקלים, עצי שטה ופלפל כוזב ושאר מיני אילנות, לצדי הרחובות אף היותר רחוקים מן המרכז יש מפסעות רחבות מעין אותן שב“תל־אביב”. חוטים אלקטרים נמשכים לכל עבר לצרך הטלגרף הטלפון והמאור האלקטרי שכל הבתים והרחובות מוארים בו. מכל עבר נוהרים אוטומובילים שבהם יוצאים בעלי הבתים ומטרונותיהם לשוח לרוח היום, ובחורים ובתולות רכובים על אפנים מקלחים מכל עבר ופנה. הללו יוצאים לעבודתם בשדה, והללו לשם טיול והנאה בעלמא. חיים ותנועה, זריזות וחריצות וחדות – החיים בכל פנה שאתה פונה.

ויש לה לריברסיד שלש תחנות של מסלות־ברזל המסתעפות ויוצאות ממנה לכל עבר, ומקשרות אותה עם העולם הגדול, ולא שיך לומר כבישי־אספלט המתפתלים ומטפסים על ההרים – ויש לה טרמוָיִם אלקטרים ברחובותיה, ובית משפט נאה בנוי תבנית היכל, וגן עיר כמין פרק בזעיר אנפין שבו אתה מוצא כל מיני צמחים טרופים וחצי־טרופים, ותחנה בקטריאולוגית קטנה וספריה נחמדה, ולא שייך לוֹמר בית פוסטה ותיאטרון קטן, ובנקים וכדומה מן הדברים שאי אפשר לו לצבור מתוקן בלעדם. וחיים להם כאן בני אדם, מבינים אתם, בהשקט ובבטחה נהנים מכל התקונים המודרנים שאתה רגיל למצאם רק בערים הגדולות, ופטורים מן השאון והמהומה ואויר מקולקל, והבהלה וריצת־רגלים וחרדת העצבים שבהן. ויונקים הם בני אדם אלה את חיותם מן הקרקע. שהרי על הבַּיָרוֹת [פרדסים, בערבית] פרנסתם – אשרי העם שככה לו…

מה אגיד לכם הורי היקרים, כשהגעתי להכא מניו־יורק, וכשהתבוננתי לתמונה זו שנסיתי לתאר לכם וכשהעיפותי את עיני על הדקורציה של התמונה הזאת: על שמי התכלת העמוקים, הבהירים והמחיכים שממעל, שבהם זכיתי שוב לראות, אחרי כמה חדשים, כוכבים גדולים ובהירים, ואגן סהר העושה מלאכתו באמונה, וכשראיתי את ההרים העוטרים את הבקעה הזאת מסביב – חשובי הרים אלה בכפות השלג שבקדקדם – ואת כל עתרת הצמיחה ושפעת החיים המתבטאת ובולטת כאן בצומח כבּחי – נתמלאתי שמחה ואשר וקנאה כאחד. כאן בקליפורניה, בארץ זו שדמיונה לארצנו הוא מפליא ומתמיה, אתה יכל לראות מה היתה יכולה להיות ארץ ישראל, בתנאים אחרים, מה שתהיה בזמן מן הזמנים כשיסור מעליה הענן הכבד שמרביצה עליה זו ממשלת החדלון (התורכית). כבר הספיקה לי השעה להוכח שעולה היא ארץ ישראל על קליפורניה בכמה וכמה דברים. בנוגע לאקלים לא שיך לומר שאקלימנו עדיף טפי – בהיותו יותר קבוע, ובנוגע לטיב הקרקע נראה לי שאדמתנו היא פחות גסה מאדמת זה הנוף שהנני נמצא בו. בנוגע ליפי הטבע, אין סביבה זו, למרות כל יפיה והדרה אלא כמין העתקה של א’י, כמין סקיצה לגבי התמונה השלמה, כמין דמות שעוד טרם נשתלמה צורתה בידי הפסל. חסרה היא קליפורניה את אותם קמטי־השיבה כביכול וגומות החן, אותו הפֵרוט (Detail) אם אפשר לומר כך, שאתה מוצא בהררי א’י וביחוד בגליל העליון. –


הרביתי להג באזניכם על ענינים אלה הטפלים לכאורה. הבה אספר לכם בקצרה מן הנעשה עמי. הנני עובד כאן עם החוֹקר הצעיר שֶמֶל, המומחה לאמנות הברירה (Selection) ושעשה גדולות במקצוע זה בטבק, והדורה הזהובה [תירס]. עכשיו הנהו עובד באותו מקצע בתפוחי־הזהב ושאר הציטרוסים. אומר הנני לעבד עמו עד הפתח המקצוע החקלאי בברקלי. ובינתים אלמד לעמקה גם את תורת גדול הצטרוסים הלכה למעשה. ההזדמנות שאתה מוצא כאן ללמוד זה – הן משופרא דשופרא. אין אני בטוח שישלם לי שמל בעד עבודתי מיד, ומקבל הנני מדי חדש בחדשו 30 דולר מאת רוזֶנולד (מלגה). עם הלז הנני מחליף מכתבים. מכתביו אלי הם נאים מאד. שכרתי לי מזונות וחדר ב 61/2 דולר לשבוע וחי הנני כבן־מלך, ושמח ומאושר הנני ממש על עזבי את ניו־יורק זו המנולת… אע’פ שצר היה לי כמובן להפרד ממשפחתנו האהובה. ובזאת הגעתי לגמר מכתבי, שוב אין לי מה לכתב לכם.

ובכן שלום ולסיח במכתב הבא, אגב קראתי ב“טימס” של ניו־יורק שחברת היק’א התאחדה עם “ההסתדרות הציונית” ומסרה בידה של “החברה להכשרת הישוב” סכומים עצומים לשם קניה גדולה העומדת להגמר. היש משהו של אמת בידיעה זו? שוב שלום. שלום לכל ידידי. משום מה אין הרשפלד כותב לי? אמור לו שכן לא יעשה במקומנו… שלום רב לך שולמית, ובבקשה ממך כתבי נא לי מכאן ואילך. מה נשמע מאביך

אוהבכם עמרם


ח' אדר תרע’ד    🔗

יחידי הטוב

העברים נצחו. או בלשון של זהורית אפשר להגיד [וזה אולי יותר מתאים] נצחו טליא, ובתי ספר של עזרה לבשו צורה, כמו בתי הספר של האליאנס. לאמר שיהודים רבים עם אל ועם קדשיו, מתרחקים מהם, וביפו נפתחו בי’ס עירוני לבנים וכן גם בירושלים. גם סימינר יש לנו וקורסים לגננות, ובית ספר למסחר. כל אלו מתפרנסים מנדבות מקריות, שמקוים שתהיינה קבועות אחרי שתוסד החברה להחזקת החנוך. אומרים שמר א. כהן (מנהל בתי ספר עזרה) יחדל מלתמך בבית הספר שלנו – ויודעים הננו ממקור נאמן שהחברה הזאת תתמוך גם את בית ספרנו. ובית הספר הריאלי שיפתח בחיפה יתפרנס גם כן מהמקור הזה ויהיה כולו עברי.

מודעות הדבקו בחוצות “ראשון” (ראשון לציון) ורחובות מחברה נעלמה, חברת פועלים בשם “נכדי־פנחס”, בהם הם מאימים על האכרים המרשיעי ברית, שבאם יעמדו במרדם ולא ישמעו לקול ד' ולקול נביאיו, נביאי העבודה העברית, ישמעו לקול רעמי הפצצות שתשלכנה על ראשי האכרים שאינם מעסיקים יהודים. וכבר התחילו בעבודה. בחות סג’רה, זאת שעברה לידי “אגודת נטעים”, ומנהלה הוא ניסן קנטרוביץ מרחובות, קראו שביתה בתביעה לפטר את חמשת הפועלים הערבים שעובדים בה מקדמת דנא, ושהם בטלים בהארבעים פועלים היהודים שבתוכה.

תוצאות השביתה היתה, ראשית שאחרו זמן הנטיעה, ושזה הסב נזק לא יאומד. ושנית שפרצו לבית קנטרוביץ בלילה להרגו. ואחרי פצויים (תחנונים)?) גדולים מאשתו, שגם היא היתה שמה, למזלו הרפו ממנו, על זמן של שלשה ימים, ויותר מזה אין הם יכולים לחכות הרוצחים האלו. לפני השבת נסעו בנו של קנטרוביץ, הד’ר, ליפו לתלגרף לאביו שיבא. והעולם שלנו שרוי בצער וביאוש גדול. סיקריקון עליך ישראל. והאחד מר שלעזינגר זה שקנה 6 אלפים דונם אדמה בכרכור, וכבר נאחז בפח כמו שאומר הוא, הזמין אליו את האגרונום מר בערמן מכרך, יען כי אוקי גברא אחזקתיה, שלא יתן להפועלים אף מדרך כף רגל בחותו, ושאר היהודים בעלי כיסין שבאו לקנות את שאר האדמה בכרכור ובבאר עדש עזבו את הארץ. דומני שנזכה עוד לשתי המתנות האלו, למעשי טרור בארץ ולגרוש גדול מבני הפתקה האדומה, והישוב אל אלוהים הוא היודע מה יהיה בסופו.

מתאספים ומתוכחים ומתפלספים, ואין עצה ואין אמצעי לעצר בעד הרע המחלט הזה, “שארית הבונד” הידוע עלינו ישראל, והם יקעקעו ביצתנו מפה. הפתגם הזה נשוא עכשיו על שפת כל לשון, וממילא מובן עד כמה עלול מצב הרוחות של האכרים לתת להם עבודה. ובאם לאו… וחזר הדין, בקצור המצב רע, מחריד.

מכתבי יגיעך בערבי פסחים ומברך הנני אותך בחג שמח ובאכילת מצה.

ושלום לך וברכה מרובה כחפץ הוריך.


כ’ז שבט ע’ד גדרה    🔗

עמירם בני

בפקודת אמא. הנני כותב לך גם הפעם מכתב ארוך, אם כי זה לפני יומיים כתבתי לך, וגם עיף הנני מכתיבה, כי, כתבתי 3 מכתבים בבת־אחת, ליוסף ולזלמן ליס, ולצערנע והכתיבה קשה עלי במקצת, אך מה אעשה, מחויבני לציית בקלא דאתתא (בקול האשה) כדכתיב “וישמע אברם לקול שרי”.

והנה אתחיל מהברון, מלך היום והכסף, מירושלים חזר עוד פעם לתל־אביב. וסר אל הגימנזיום, והיה נוכח בהלקחים של כתיבת הארץ ופיזיק. ונתפעל מאד. והשיב תודה להמורים, וביחוד להמיסד מר מטמון־כהן שזכוהו לכך… נתפגש שמה עם אדיר אמריקאי שהוא מחברי הקורטוריון, ואחרי שיחה ארוכה, הרשה לוֹ לתלגרף בשמו שהוא בעד העברית…. האדיר ההוא מוכן לבזבז מליון דולר לטובת הארץ, והחליט עם הברון מה לעשות בכסף הזה, והדבר לא נתפרסם עדין. אובציות סוערות הכינו לו מול הבית שנתאכסן בתל־אביב, תלמידי הגמנזיום והמכבים, והוא יצא לקראתם וצהל כילד ממש ויאמר, שמימיו לא שמח עוד ולא ידע שלֵו בנפשו כבהמומֶענט הזה… ולחיפוֹ נסע דוקא בעגלה – הסינדיקט קצב הלואה להאגודה שלנו סך 6 אלפים פראנק לבנין ע’ג המכבשים (לסחיטת הענבים) ולברכות בשביל הזגים, וברכות סתומות (מכוסות בגג) והנה כל הדברים, לאמֹר הבנינים נחוצים לנו. ולבלי קבל את ההלואה אי אפשר. אבל בינתים ישתרבב עלי חוב שיעלה עד סכום של שבע מאות פרנק, שעלי יהיה לסלקו במשך של 5 שנים ברבית 3 למאה. מבלי חפצך וכמעט נגד רצונך, משתכללת הנחלה ומכניסתני בחובות שלא כ’כ בנקל אפטר מהם. ואין חדש תחת השמש. לעינינו נשנה מעשה שקרה לפני 13 שנים. שוב פעם השיגו מלוה לנטיעת שקדים ויש אומרים פרדסים [?] בגאולה, ולי לא הודיעו. התזכר את המלוה שעשו לפני 13 שנים ג’כ לא הודיעו לי ולליס לייבאויץ סווערדלאוו גורויץ. ועכשיו ג’כ אותנו הוציאו מהכלל, אני לא אדאג כלל וכלל ע’ז.

משפט רחובות־זרנוגה עדין לא נגמר, ומצבו לא טוב. קנית החאנזריעה נתבטלה. מחעזען לא נגמר עדיין, ללייבאויץ מציעים משרה בכרכור.

סלח נא לי חביבי, קשה עלי מאד הכתיבה ויהי נא לשבוע הבאה ברוך תהיה לי כרצון אביך.


ברקלי יט אדר ע’ד    🔗

הורי היקרים

שני מכתביכם מכב' וכ’ד שבט הגיעוני אמש בבת אחת. וחייכם שענג רב גרמתם לנו כלומר ליצחק (גוטמן) ולי, בידיעות מפורטות אלו מן הנעשה בארץ, מבקורו של הברון, ולהבדיל בין מליונר לקבצן – בייליס, ושאר אותן הבשורות הטובות שבשרתם אותנו בהן. תודה רבה לכם הורים יקרים על זה. יודעים אתם שסוף סוף מכתביכם הם המקור היותר חשוב שממנו אנו שואבים קצת ידיעות על הנעשה בארץ.

… להוט אני כ’כ אחרי עבודה לימות החפש, משום שנותן הנני ערך יותר רב לנסיון וידיעות מעשיות, הנלמדות על כל פרטי פרטיהן מתוך עבודה ממש מאשר לידיעות וסברות תיאורטיות הנרכשות מתוך לקציוֹת באוניברסיטה.

… בקצרה הנני חי, חי שפרושו “געלעבט” ואך מיצר הנני שנדח ורחוק הנני מכם הורים יקרים, וכלים הנכם מגעגועיכם אלי. הבה נקוה שלא ירחק היום שבו נשוב נתראה, שלא על מנת להפרד עוד.

בנכם אוהבכם עמרם.


כד' ניסן תרע’ד גדרה    🔗

עמירם יחידי

… חגיגה מקוטעה היתה חגיגת השנה ברחובות. (החגיגות היו נערכות בחול המועד פסח וכללו תחרויות ספורט, תערוכה חקלאית וכו') אם כי לא הכריזו עליה הפועלים חרם בפרהסיא. אבל כנראה בויקוט חשאי גזרו עליה. לא נתנו למר אייזנברג לנאם, גם כל היום וכל הלילה לא פסקו הקריאות “בוז לאיזנברג” סביב ביתו. הקריאה הזאת וקריאת “עבודה עברית נקיה” מלאו כל חלל האויר, והפריעו את החגיגה. ארחי פרחי נקבצו ובאו לרחובות, אם כי במספר לא גדול מאד, אך בכמות דיה להפריע את החגיגה. חוט הסבלנות מתוח יותר מדי, ויש לחוש שמא יפקע, ואז יגורשו כליל מהעבודה ותתחיל סדרה הטרור והעספראציה (?) ואוי לנו שהגענו לידי כך. מצחיק הדבר שבטלני יפו, כמו דר' מוסינזון, בוגרצוב וגם הוז ודכנותיה (וחבריו) יצאו בגלוי דעת, שהאכרים אינם רשאים להביא בחשבון מצבם ופרוטותיהם וגם מצב הפוליטי המדומה, ולהעסיק אך ורק פועלים יהודים.

השמעת דעת מי נתגלתה? ובכן אכר ופולח. כבוד הבה גדל והחרב מצבך, והמט עליך שואה, כי הלא פי מלמדים מדבר אליך – חוכא ואטלולא ממש, אבל מכאיבה ומדאיבה גם כן.

ושלום רב. את תחלואי השקדים אשלח לך.

ושלום לך וליצחק, כחפץ אביך ואמך.


ברקלי: ניסן ע’ד    🔗

הורי היקרים

… חס ליה לזרעא דאבא שיהא ממית את עצמו באהלה של תורה! לומד הנני די ספוקי ומותר זמני הנני מבלה במסבת רעים, והרעים להוי ידוע לכם אינם מעטים כלל במספרם. החל ביצחק זה ה“מופקר” שבחבריה וכלה בוידרו זה האדמוני הנמצא עכשיו בברקלי, וקצפרובסקי זה התם, ועוד כחצי תריסר תלמידים יהודים מכל המינים מהם ארוכים ודקיקים, וּקצרים ועבי מתנים, סוציאליסטים ושאר מיני ליסטים ר’ל, חבריא עליזה בקצרה. וכשהללו מתכנסים לפונדק אחד, דהיינו בעליתנו זו שברחוב פולטון דבק’ק ברקלי, עירה קדושה המצוינת בבתי תפלותיה [משלהם כמובן] מטיפיה, פרופסוריה, פטפטניה, ואגב גם באוניברסיטה, זו שלהם, ובאלפי הליצים המכונסים לתוכה – כשחצי תריסר אותם היהודונים הזכורים לטוב למעלה מתכנסים לאותו אפריון – אז מי ידמה להם ומי ישוה להם… אלמלי שמעתם את ה“לשונות בחרדל” את “חקרי־הלב” רחמנא ליצלן שבפלוגתינו, ואלמלי ראיתם את היד החזקה ואת נחת הזרוע בשעות רצון כשהרוח צולחת על מן דהוא מן החבריא כי אז… כי אז מובטחני באבא שהיה משלשל לאחר התאמצות רבה את קצה זקנו הקצר לתוך פיהו מציץ ומישב דעתו ואומר: מא שא אללה (בערבית, בלי עין הרע)…

… עלי להודיעכם שלקיתי השנה, כלומר יצחק ואני בשנים סדרים“. מזמנים היינו לליל הסדר הראשון לביתן של גבירות ציוניות, יהודיות כשרות וחסודות, בנות אמריקה ואעפ’כ דתיות אדוקות, והן הן עמודי התוך של הציוניות בסן פרנציסקו העיר. רצו הללו לזכות בסדר על טהרת היהדות, “סדר” שכלו יהודי מן המלך והמלכה ועד קטון הנערים, עמדו והזמינו את כל פרחי ארץ־ישראל, דהיינו כהנוביץ, ויאדרו יצחק וקצפרובסקי, ואני עבדכם בן אמתכם, ועוד איזה בחורים. ועתידים אנו אומר לכם – להוכיח להן בעליל שאכן מציון תצא תורה, וכי חזוֹר חזרה תורה לאכסניה שלה… “לסדר” השני הננו מזמנים לביתם של מכרים וידידים שבדעתם היה להזמיננו ל”סדר" הראשון אלא שאחרו ומצאונו מזמנים ועומדים, ולפיכך הזמינונו לסדר השני. ומה תאמרו, הורים יקרים לשפע הסדרנות הלזה שירד עלינו לפתע פתאם?…

בנכם אוהבכם עמרם


יא' אייר תרע’ד גדרה    🔗

יחידי הטוב

… ומהחפזון שכחתי כל מה שהכנותי למענך במשך השבוע, לכתב. ברכת הזקנה היא. אבדתי גם את זכרוני שתמיד התענגתי עליו. כן, ההתנפלות של העתון המפלגתי והמחוצף מאד “הפועל הצעיר”, או מה שיותר נכון להגיד, קול־קורא שהוציאה לשכת הסתדרות המושבות, בדבר מאתים הפועלים מחוסרי עבודה ולחם, פעלה על אכרינו להכניס לביתם פועלים עברים. וארורה הפזיזות! בחפזי לא מסרתי לך העובדה (המכתב נפסק כי מכונת קצירה באה על מנת לקצר בשדה השעורים והוא ממהר לשדה).


כה' אייר תרע’ד    🔗

עמירם עמירם

כן יחידי. הפועל שגמרתי עמו שיבא לא בא. לא חפץ לעבר על מדותיהם, ולהשגיח על הפועלים בלקיטת השקדים. מר ויץ, חתנו של מר אלטשולר מרחובות, היה פה וינחמני על אבדתי זאת, ויבטיחני לשלח לי טוב ממנו, וגם אמנם שלח לי, וביום הראשון של שבוע זה בא אלי צעיר עם מכתב ממנו, ואמנם קבלתיו ומה שיגורתי בא לי. איננו מקיל מעלי אף במעט את עבודת האורוה, וגם במה שנוגע לעבודת ההטענה (של התבואה הקצורה על העגלה) עם הערבי, שלזה היה אולי מסוגל במקצת מן המקצת, הנה איננו יודע אף מלה ערבית, וכי אפשר לטען עגלת קש לשני אנשים שאינם מבינים איש את שפת רעהו? ובכן כנראה אהיה מכרח גם השתא להסתחב אל השדה, ולמשך בחבל להדק את הקש (אחרי סדור הקש על העגלה היו מניחים עמוד וקושרים אותו מלפנים ומהדקים במשיכת חבל מאחור, משיכה הדורשת מאמץ של שני אנשים) וזה אסור לי (אחרי נתוח שבר). היום עדיין עובד עבד אל רחמן, וגם לאיזו ימים הבטיחני לעבד בעגלה חסן אבו הלל (פועל ותיק שלו) ובימי קציר חטים ירחם ד'. כתרסר שלם של פועלים (יהודים) נמצאים כבר בגדרה. וכמדומני שמכולם שבעים רצון כמותי, ורובם הם מטפוסו של פועלנו, ברם מה שנוגע לחוצפה, הם כולם מדורו של משיח, ואתמל כמעט שנתקלתי באחד מהם.

… שלום מאמא שלום ונשיקה חמה וברכת הורים על ראשך

אורי ונרי אביך.


דביס כ' סיון ע’ד    🔗

הורי היקרים

… אספות היו כאן בדביס משך שבוע שלם לכורמי קליפורניה וגנניה, וכי אפשר היה שלא אשתתף בהן? ואח’כ כשהזדמנה אפשרות לסעת באוטומוביל לשתי עירות שבסיבה, מרכזים חשובים לפֵרות בכורים כגון דובדבניות שַזיפים אפרסקים, וכו' אפשר היה להחמיצנה? ואח’כ כשהציע לפנינו בעל הבית לסעת עמו ל Chico שברחוק של 120 מיל מכאן בכדי לבקר שמה משתלות שונות, מטעי שקדים ולכל לראש את הגנים לאימפורטציה של צמחים שונים – ודאי שאסור היה שלא להשתמש בהזדמנות מצוינת זו. נמצא כמעט שלא נמצאה שעה פנויה להתישב ולכתב לכם מכתב כלבבי. אף עכשיו, הריני מודה ומתודה, לבי אל המטה, ולא לכתיבת מכתב. כתב כתבתי היום הרבה מכתבים לניו־יורק ולשאר מקומות, ועיף הנני במקצת, ואתכם הסליחה אם אאלץ לקצר הפעם.

מן המכתב למעלה כבר תבינו כי הנני שבע־רצון במה שעבר עלי כאן עד עכשיו. העבודה כשהיא לעצמה, אע’פ שאין בה חדוש רב בשבילי, אעפ’כ הואיל ורובם של עצי הפרי ואילני הסרק הגדלים כאן במשתלה, לא היו ידועים לי לכתחלה, נמצא בה ענין רב עבורי. אספתם של הכורמים בדֶביס היתה מענינת מאד מכמה צדדים. באספות מעין אלו משתקפים החיים ושאלותיהם הרבה יותר יפה מבעתונים או בולטינים, והרבה פרטים קטנים מלפנים מן הקלעים, שאינם בגדר סוד ואעפ’כ אין הגֵר מרגיש בהם ואינו עומד עליהם מן הקריאה בספרות, נתגלו לי. ושבע רצון הנני שבאה לידי הזדמנות זו, ושהשתמשתי בה. ב־Chico ראינו הרבה דברים מענינים, מה שחשוב ביותר לגבי דידנו השקדנים היא העובדה שאין לך כרם חדש בקליפורניה, דהיינו בין עשיריה או שתי עשיריות שנים שלא תמצא בו קומבינציה מעין זו שעשית בכרמנו בין האליקנט והבורדלו (זני ענבים). מיני שקדים בעלי קלפה קשה מסוג הויקטוריה שלנו, מערבים בשקדים בעלי קליפה רכה, שקדי פרך. הראשונים אבקם מרובה, עדף על צרכי האילן להפראת עצמו. האחרונים אבקם מועט, וכשאתה מערב שני מינים מן הסוגים דלמעלה הפורחים בעת ובעונה אחת, אתה מרויח בזה שהנך מקבל יבול הגון של שקדי פרך. בלי קומבינציה זו אף כאן אין השקדים הרכים נותנים פרים…

לצערי כבר מאוחר השנה לשלוח לכם רכיבות ממינים אלה. ברי לי שבזה אפשר לעשות תקון גדול….. זה לא כבר הגיעוני ציוני, עברתי את הבחינות בכי טוב. בשלשה מקצועות הצטינתי וביתרם [3] קבלתי ציון טוב. מעכשיו אין שום ספק שאגמר את הקורס באוניברסיטה בעוד שנתים. אם אחזר מיד לא’י או אמצא לנחוץ להתעכב כאן כשנה בכדי להשתלם נראה אז. בדעתי להתמכּר ביחוד, ולהתמחות בעקר בתורת מחלות הצמחים, הנגעים שסבתם בקטריות וכדומה, ולא רמשים פרזיטים, על טעמי ונמוקי אכתב לכם בפעם אחרת

….. בנכם אוהבכם עמרם


כא' סיון תרע’ד גדרה    🔗

עמירם יחידי

… המלך מת יחי המלך. הפועל שכתבתי לך שהנהו ממינו של ר' אברהמיל בעל פסוק, עזב את ביתי אחרי הוכחו שאינני שבע רצון ממנו, ושאומר אני לפטרו בגמר החודש, ועל מקומו בא עוד באותו היום בחור כארז מ“מצסלאב” שבליטה בחור חסון וראוי, ואוהב עבודה. בחור שעבד שבע שנים באחוזה ברוסיה ויודע להשתמש בבעלי חיים ובמכונות עבודה. הנני לעת עתה שבע רצון ממנו מאד. וביחוד שאיננו מאלה המדברים הרבה על העבודה העברית ואינם כלום. הוא בחור פשוט ועובד טוב וחבל שאיננו יודע ערבית…

ושלום וברכה שלמה מאת אביך.


יב' תמוז תרע’ד גדרה    🔗

לבני ליחידי לעמירם שלום

… הנני שלו בביתי, הפועל שקבלנו (היהודי) לעבודה אצלנו עובד הנהו באמונה, וממלא את כל עבודות הבית והשדה בדיוק נמרץ, ואני אין לי במה לעסק והנני – דואג. דואג עד כלות הנפש. אל נא יחידי, אל נא תעבד עבודה רצופה כל ימות השבוע. תן מנוחה לגופך, הלא עמל הנך עבודה רוחנית כל ימות השנה, ואי עליך בעתות החפש לעבד ולעמל גם כן. והכסף שהנך מרויח, נמלאהו לך, נמלאהו מגלימא דעל כתפותינו, כי למה ולמי הננו עמלים. והאמין נא לנו שבזכרנו כי אתה אתה, עמירם אינך נהנה מעמלנו ופריז, תקוץ נפשנו בכל אלה שישנם לנו, תקוץ נפשנו, תקוץ עד כדי בחילה מחלטת. אל נא תעמל עמירם, עבוד רק עד כדי שהעבודה מענינת ומועילה לבריאותך, ותו לא. בכדי שתהיה בריא, בכדי שיומם השמש לא יכבה, ולא תקדח, ולא תהיה עיף יותר מדאי, ולא תעזבנו לארך ימים מבלי מכתבים, ולא תעזבנו לעת זקנה ונחיה – ולא נמות לפני זמננו מעקת־לב, על העדר מכתביך, הוי עמירם עמירם!

שירה ישנה נושנה – הלא כן? עמרם, ואצלי היא תמיד חדשה. מתגעגע ומתחרט הנני מאד (על זה שהסכים לנסיעתו לחו"ל) ולבי בי בוכה וכואב, ומי יודע מכאובי לבי, מי יחושם?

בקוסטינה (באר־טוביה) נתחלפו כמעט כל אכריה, ועכשיו הלולא וחנגא. שמחה להם לחדשים בעולמם, באים לגדרה ומרעישים ברקודיהם את רצפת בית־העם, באים ומבקשים לבא אליהם. מה השמחה לכם בחורי ישראל? האם פקד ד' את אנשי קסטינה לתת להם לחם? עדין לא קבלתי תשובה. ובכן חכו לי הזקן, עד ימלאו אסמיכם בר, ותתרוקן אוצר האפ’ק משטרותיכם, ואשמח גם אני עמכם.

אביך.


י אב התרעד מסִבֵי יובה סיטי קליפורניה    🔗

הורי היקרים.

… נחלה זו של מר ולטין מפרסמת בתור נחלה מופתית במחוז הזה. עובד הנני כאן ביבוש אפרסקים. אם אשהה כאן עוד כשבועים אפשר שאראה התחלת יבוש ענבים לצמוקים וגם שזיפים, ואפשר גם מסיקת שקדים – אעפ’י שקשה להאמין בדבר: השנה מאוחרת ופרי העץ מאחר להבשיל – ואני בעוד שבועים עלי ללכת לברקלי למועד פתיחת האוניברסיטה.

שבע רצון הנני בדרך כלל מן הדרך אשר בה בליתי את שלשת חדשי חפשתי. הרבה הרבה פרטים למדתי במשך הזמן הזה. פרטים קטנים לכאורה, אלא שהם חשובים מאד למעשה. ידיעות שאי אפשר ללמדם מעל הספר או מן הלברטוריה באוניברסיטה, ושבלעדן אי אפשר לאגרונום להיות ראוי לשם זה….

פעמים שיצרי מסיתני להשאר כאן שבוע או שבועים לאחר התחלת הלמודים באוניברסיטה בכדי להספיק לשים עין על יבוש השזיפים וצמוק הענבים. מן הנסיון הנני יודע שהלמוד בשני השבועות הראשונים להתחלת הזמן אינו ולא כלום, והנקל יהיה לי להשיג את כתתי, אלא שהשתא איני יכול לעשות מעשה זה. כפי שכתבתי לכם, כמדומני, נתעליתי ל“מחלקה העליונה”, דהיינו עומד הנני להכנס לקורס ספציאלי, ועלי לבחר את המקצוע שבו אתמחה, ביחוד במשך שתי שנות הלמוד הנותרות. לצרך זה עלי להתראות את אחדים מראשי הדפרטמנטים, ועם נשיא הקולג' החקלאי, ולהועץ עמהם באיזה אפן לסדר את למודי בכדי שתבֹאנה לי שנות לימודי באוניברסיטה את התועלת היותר מרובה. לשם זה עלי להיות בברקלי כיומים לפני פתיחת האוניברסיטה.

… בבואי לקליפורניה, כלומר לפני הכנסי לאוניברסיטה היה בדעתי להתמכר בעקר לַלמוד הקולטורה של הציטרוסים ושאר עצי פרי סובטרופים, ר’ל בדעתי היה לקחת קורסים במקצועות אלו באוניברסיטה ולעשותם עקר למודי. הנסיון הורני שאין הדבר כדאי. קולטורות חקלאיות אינן נלמדות מעל הספר. הדרך היחידה ללמוד גדול עצי פרי גם להלכה גם למעשה, היא לעבד בשדה ובפרדס ולשים עין על שטות העבודה הנהוגות במקום – תוך כדי קריאה ועיון בספרות החקלאית של אותו המקצוע שבו הנך מתענין. מן האוניברסיטה יכל אדם להוציא רק ידיעות מטושטשות ומושגים בלתי ברורים על מקצועות החקלאות הטכנים. הללו מקום למודם הוא בשדה בכרם ובפרדס. אף אני יכל לרכוש לי, ורוכש הנני לי אותן בשיטה ובאפן יותר טובים, שהרי הנני לומדם באפן מוחשי בעבודה מעשית – וחבל לי לבלות את זמני באוניברסיטה בלמוד ענינים שאפשר לי, ומוטב לי ללמדם שלא באוניברסיטה. מוטב לפי זה שאשתמש בזמני באוניברסיטה ללמוד מקצועות שאי אפשר ללמדם מבלי לברטוריה, כגון חימיה חקלאית, בוטניקה ולכל לראש מחלות האילנות, מקצע שהנני מתענין בו והעתיד, אם איני טועה בעצמי, לבלע כל תשומת לבי.

… שלום וברכה ולהתראות בנכם אוהבכם עמרם


יום ד' יג' מנ’א תרע’ד    🔗

יחידי הטוב

… והמכתב הזה לא נגמר עד היום הוא יום ב' ח' מנ’א מפני המהומות והבהלות שהיו פה. מגיסים כל חוגר חגורה. נקראים מבני 20 עד 45 שנים, קוראים את כולם ומשלחים צפונה, רק אלו שעבדו בפועל (עבודת הצבא), גם אלו שנפדו, אינם מקבלים עדיין. ובכן כל הכפרים נתרוקנו, ומהמושבות לוקחו רק אלו שעבדו שנתיים ושלא נפדו. לוקחים סוסים וגוזלים על הדרכים מכל הבא ביד, סוסים, חמורים גמלים. על מושבת עקרון התנפלו פקידי הממשלה ושברו דלתי הרפתים, גדעו רתוקי ברזל ולקחו את כל הסוסים, מפני כי המוכתר הבטיח לשלח זוג סוסים ולא שלח. ביום ד' העבר באה ידיעה, כי באים פקידי הממשלה לקחת סוסים, המנוסה היתה גדולה. כל הסוסים ברחו. גם הצולע שלנו, אמרתי להניס, אבל רגליו – אלו הפריעו בעד המנוסה, כי הוא צולע מפלג באלו הימים, וכמעט היה לנכסי דלא ניידי. סוף הדבר היה שלקחו את סוסו של ארקין. את ארקין ואת שכעויץ קראו ליפו ושלחום בחזרה. נשמע כי החיילים שבים עוד פעם לאסוף סוס ובקר, וירא הנני מאד מפני היותם שלנו (שור שגדל אותו אחרי שאמו מתה בלדתה, ונקרא יתום) לבל יתפס למלכות. אומרים כי גם את הגרנות תגזל הממשלה, והיהודים אומרים להניס את הבר לראשון־לציון, שגם היא חפצה בזה, להכין צידה לפני הימים הנוראים המשמשים ובאים… והשדוך יעלה יפה וכל תבואות היהודים יאגרו ביקב ראשון־לציון תחת דגל צרפת??

… והלואי שיגיעך מכתבי, והלואי שאקבל תשובתך. כי אומרים שאניות חדלו לעגן בחופי טורקיה, אבל לכתב צריך… וגם אתה יחידי אנא כתב. ובשעת חרום כזה, הלא זה יקר לי עוד יותר מחיים, שמי יודע סופם…

בחיינו לע’ע אין כל שנוי לרוע ח’ו, העבודה מתנהלת. אפילו השומשומין שעל הכ’א (חלקה של 21 דונם) נעקרים במנוחה. רק השמועות הרעות המתנשאות באויר… רק אלו ממררים את החיים במקצת, אבל אין רע. מענין לחיות בתקופה הרת עולמים כזאת, ומה אחרי שבני יחידי בארץ שלום הוא בוטח.

אמא עסוקה עכשיו הלכך לא תכתב לך הפעם. והיה שלום, ונחיה ולא נמות, נתראה בשמחת עולם בארץ שבה נולדת, ולמענה עבדתי עד כלות כחי.

כרצון אביך ואמך.


כו' מנ’א תרע’ד    🔗

שלום רבי עמרם

את מכתבך מיד' תמוז עם תמונותיך קבלנו. אני חביבי לא זכיתי לשמח עליהם ביותר כי – לא הכרתיך – כך יחידי. (בגלל ראיתו הלקויה) תוכל לשער מגנת לבי. מסתכל הנני ומסתכל, והלב איננו מגיד לי מאומה. אמא הכירתך והיא אומרת כי פניך לא רעים, והיא שמחה. אם תוכל, אמר נא להצלם שצויתי להרוח שיכנס באבי אביו, על אשר שנה את פניך עד קשי־ההכרה, יכנס בו הרוח ותפח רוחיה דהאי גברא. אמן.

… ומה יהיה עם ארקין ושחעויץ? בזכרי ארגז תחתי. (נלקחו לצבא) האמנם ילכו למקום המלחמה? ומאין נשיג כסף מזומן? (לפדות אותם) אל אלהים ד‘, מה יהיה? והאמונה הנה הנה היא באה, והנה רואה רואה הנני, את האלהים… אודך ד’ בכל לבי שבארץ שלום הנני בוטח בבני, הוי אלהי אבותי, קימהו החיהו ויעמד לפניך. פה, לו היה פה, בטח היה נספה במלחמה. כי מניין הייתי פודהו. (פדיון תמורת כסף משרות בצבא) וברוך אלהי ישראל על מגינת לב שסבלתי מיום נסעו עד היום… על אור עיני כי חשכו, כל זה לטובה ולחיים לבני, חיים עד העולם. והדמעות מי כמוני יודע טיבם, כי מי כמוני דמע. הנה מיום נסיעתך, הלא בוכה הנני, בוכה במסתרים ובגלוי, ובקי גדול הנני בהם. הלא זאת הברכה אשר שלח אלהים משמי מרומיו לנדכאי הלב, להחיות רוח שפלים ולעודד לבות נדכאים, בכיתי וירוח לי, והנני חוזר לעניני ואכתב לך עוד מכל אשר יעלה המזלג. ולא אכפת לי אם גם אתה תצטער, כי אומרים כי מעט צער איננו מזיק כלל לבריאות, והרבה – הלא לא תצטער, כי הלא על כן חכם הנך ורבי עמרם הנך…. מהיום תקבל ממני מכתבים בתדירות יותר מקדם, כי הימים הלא נוראים המה ימי הרת עולם…

ושלום לך בן יקר, אשרני שזכיתי לך, הלא בחיי ובתר חיי הלא תהיה מה שהנך, בן יקר וחביב ומכבד הוריו נאמן לאחותו, הלא תהיה מה שהנך, הלא כך? והנני מנשקך מרחוק, והנני מקבל כל העתידות במנוחה שלמה, ולעד הנני מוקירך והנני אביך.


ג' אלול תרע’ד גדרה    🔗

יחידי הטוב

… ובכל זאת מאמין הנני שאשיג לנו את כל הדרוש למחיתנו וכמעט שהנני בטוח בזה…

שלום חביבי, עומדים אנו בראשית תקופה ישובית חדשה ואז… אולי אור חדש על בני ציון תאיר… ושלום, כתוב מכתבים ותרים נפש הוריך.


טז' אלול תרע’ד גדרה    🔗

עמירם עמירם

מיפו מחנות שצקי הרצותי לך מכתב, תיכף ברדתי מעלית הקומענדאנט (התורכי) שהודעתיו אדריסתך הנכונה בכדי שיוכל להודיעך חובתך, ואתה תחליט אם להשאיר האפשרות לבא הנה או לא. אמתלאות רבות לך להפטר, אם ע“י הלמודים, או השגת תעודת חולה, עם ע”י חסר הוצאות הדרך ולאחרונה, ע"י תשלום של 43 לירות תורקיות העולות לסך של אלף פראנק. מכתבים הריצותי לכל בני משפחתנו שתיכף ומיד ישלחו לך, ובאם לאו תשלח לי טעלעגרמה ואשיג מתחות ארעא.

ואגיד לך בזה דעתי שאני נוטה הנני מאד שתפדה, ולו היה כסף בידי כי אז פדיתיך. זולת מה שהנך לומד, על מנת שתביא תועלת להארץ ותחיה בה, הנה שרויים הננו פה בסכנה כזאת, שאסור לי להשאיר את אחוזתי במצב שיורשה האחד לא יוכל לבא ולעשות בה מה שיחפץ, כי הנחלה – באפן כזה – תוכל להאבד ממני לנצח, דבר זה עלי לשנן לך מאה פעמים ואחת. שתדע נא יחידי, שבקיום נחלתך בידך הוא, אם תאבד את הזכות של החזרה לארץ אבותיך ולאחוזתך. ובכן, אם תבואך פקודת הקונסול, מה שמסופקני מאד, אם בהימים הקרובים יהיה הדבר, תשתדל בכל עוז שלא יודיע הנה שמסרב הנך, ולא תרשם פה בספר הנענשים. והענש העכשוי הוא מות, לא פחות ולא יותר. הרבה דרכים לפניך, יחידי, שלא תאבד את האזרחיות העותומנית. בחר לך אחת מהנה, ובלבד שלא תאבד אותה, ותוכל לשוב אל ארץ מכורותיך, למען עמלי שעמלתי כל ימי ולילותי.

ועתה ראה נא ראה יחידי, הסכנה גדולה וקרבה. אם רק תצא ממשלתנו ממצב הנייטרלי, שבזה כמעט אין כל ספק, [הצבא מתבצר במסבי חאן־יוניס, עזה באר־שבע ירושלים] אז בטח תהיה מלחמה גם פה. גם אמרתי, מפני שמלחמת התנופה תהיה על גבול רוסיא, ופה תהיה מלחמת ההגנה מצד התנפלות ממשלת הים (אנגליה). ובכן יחידי, מי יודע כיצד תגמר, ומדת ימינו מה היא, ראה נא הנני מצוך שתהיה לאב לשולמית ולבן מוקיר ומכבד את אמו, שיחדיו עמה תחלק נחלתי, וכפי מדת טובך תעזר לאחי העני. ובבטחון גמור ומחלט שאתה לא תעזב את כל מה שישאר לי בתבל הזאת, הנני הולך במנוחת לב לקראת העתיד השחור והמעורפל שהולך לקראתנו.

מכלת הכנותי, ע"י שטרות [כי מעות מזומן מאן דבר שמיהין] לזמן ארך. והנני מזמין את אחי שאול דוד, שכנראה יפוטר ממשרתו [לע’ע הפחיתו לו משכרתו עד 100 פר' לחדש] לבא לאכל עמנו ולחיות יחדיו. ואתה בחסד אלהים עלי הנך בארץ שלום, ומה לי עוד?


ברקלי יא' אוקטובר 1914    🔗

הורי היקרים

סוף סוף, לאחר צפיה ממושכה של יותר משבעה שבועות הגיעוני מכתבים מכם. מכתבים אמרתי: שהרי קבלתי את שלשת מכתביכם כמעט בבת אחת.

….. והמצב בא’י מתאר הנני אותו לעצמי בכל נוראותיו. נורא ואיום ומחריד הנהו גם בלי המלחמה “מלחמת הארץ,” מלחמת תורכיה אשר לא באה. גם בלי יתר הפחדים, פחדי השוא והנבואות הקלוטות מן האויר אשר לא נתקימו, מתאר הנני לעצמי את מצב הארץ לאחר שנלקחו כל הגברים המכשרים לעבודה בשדה הצבא, לאחר שנלקחו כל הסוסים ורב העגלות, לאחר המסים הנוראים ומשסת הגרנות המחסנים והחנויות, הבקר וכו'… ע’י הממשלה ירום הודה. את הדחק האקונומי והרעב, ביחוד בערים… ורעד יחלף בעצמַי. נורא הדבר, נורא במדה שקשה לך לתארו ולעמד על נוראותיו. ומה שרע ביותר הוא זה שאי־אפשר ברגע הנוכחי לשלח כסף לארץ. הפוסתה האמריקאית אינה מקבלת שום כספים למשלח לאירופה, ואין היא אחראית בעד מכתבים מבוטחים (באחריות).

הנקל היה לי ברגע הזה לשלח לכם כ 70 דולר המונחים אצלי בבנק, כאבן שאין לה הופכין, אלא שאין שום אפשרות לעשות זאת. וכאן אנו מגיעים לשאלתי הפרטית, שאלת הדרשי לצבא. בשעה זו שבה הנני עונה על מכתביכם אפשר שכבר נעשה מעשה ומאוחר הוא לי להשמיעכם דעתי בענין זה, ואעפ’כ לא אמנע מחוות דעתי, בתקותי הקלושה שעדיין לא אחרתי. אלו הייתי אני תחתיך אבא יקירי, לא הייתי פודה בן הנדרש לצבא, הנמצא באותה שעה רחוק ממקום הדרישה, מקום שהידיעה בנידון זה אי אפשר היה לה להגיע אליו במקדם מחדש ימים לאחר המעשה, ראשית משום שבמצב אקונומי חמוּר זה שאתה, נמצא בו לרגלי המשבר הכלכלי, אין אתה רשאי להצר לעצמך במדה נוראה זו. שנית משום שעפ’י החוק העותומני אין אתה אחראי בעדי – ואני אי אפשר היה לי לשמע בדבר הדרישה לצבא, ולא שיך לומר לבוא למקום הדרישה ב־20 יום לאחר התפרסמה מפני רחוק המקום. טוב מאד עשית במסרך לפקידות הצבא את אדרסתי, כל עוד לא נדרשתי כאן ע’י הקונסול דומני שאין אני חיב עֹנש.

….. נוטה הנני לחשב שאוכל להפדות בכל עת חזרתי לארץ, ולהמנות ע’י זה כאחד מבניה של מדינת השולטן [השם ינצרהו ויצילהו לנשיו הרַבּוֹת], החפים מפשע וכשרים לעותומניות. אי אפשר כלל וכלל לדעת מה צפוי לנו בעתיד, ומה יתהוה לעולם מתוך האנדרלמוסיה הנוראה של עכשיו.

….. שלום לכם הורים יקרים. יהי נא השלום עמכם ועם כל ידידי ומכירי (שנקראו לצבא) בשעת חרום זו. שמורים היו נא לי מכל צרה.

בנכם אוהבכם עמרם.


ב' מנ’א התרע’ה גדרה    🔗

לבני ליחידי לעמרם שלום

סוף סוף קבלתי את הכסף ששלחת לי, וכדבר בעתו היה לי. ימי הפורענות ממשמשים ובאים, להפועלים בגרן לשומרי השקדים וקולפיהם, (צריך לשלם) ואם כי הננו פטורים השתא משמירת כרמי הגפן ומהבציר והתעשיה (כנראה הפקירו את היבול בגלל זה שלא היה מה לעשות ביין, או בגלל הארבה) זולתי זה עולה הפרעון לסכום הגון, כי כמעט כל השנה מאומה לא שלמתי להפועלים. אולי יענינך לדעת כיצד עבדנו השנה, הבה ואספר לך. חסן אבו־הלאל חרש בסוס בתור פועל שנתי, שהוא יקבל ממני 25 כלי חטים, 171/2 כלי שעורים, ודורה [שזרעתי השנה על אחוזה ו‘] 171/2 כלי ס"ה 60 כלי תבואה, וארבעים פר’ מזומן. סכום עצום, הלא כן? אבל מה אעשה לא היה במה לשלם לו בתור פועל יומי, ונאלצנו – אני וכל האכרים, להחזיק פועלים שנתים, המקבלים שכרם מהגרן. בבקר חרש בן אבו־גינדי מבית־שית (כפר ע’י גדרה) במחיר 51/2 גרוש ליום בתנאי שיחכה לאל־חיירת היינו עד הגרן, הוא עבד 168 ימים, לו שלמתי מכספך ר' עמרם. בכרמים עבד בקביעות יפת התימני בשבעה גרוש ליום. לו נתתי מעט והשאר יחכה להשקדים. זולתי מה שעבדו ב“נגע כל הארץ” שלהם שלמתי מעט וחיב קמעא.

כספך יחידי עלה בכסף הארץ לסך 352.20 פר‘, או מה שקבלתי בעין ארבע עשר פונט שטערלינג, מהם שלחתי תיכף לדודך 4 ליטראות. נתגלגל הזכות הזה ע’י יחידי, מי יודע מה היה לו שמה. הלא הוא איננו מודיעני ממצבו. מובטחני בו שהוא סובל חרפת רעב, ומכספך שלחתי לו, הלא לא תתרעם על זה? הלא? אני שלחתי לו בחרף הזה שלש מאות פר’ אבל מה יספיק זה למשפחה שלמה, וברוך השם שזכית לעשות דבר טוב כזה בימי חרפך.

ועוד דבר עשיתי בכספך. דבר שונה הרבה מן הראשון אבל דבר הוא. חליפה [קוסטיום] קניתי לי. נתמרטטו בגדי. זה שנתיים לא קניתי לי מאומה, ואמא רוגזת עלי בכל ערבי שבתות. אין בגד נקי ושלם לבוא בו באנשים, כדברי אמא. “הלא יש לך כסף עמרם” טענה באזני, והפעם נעניתי לה. ולך יחידי אגיד בלחשה שלא מפני שהודיתי לה. לא ולא. בימים הטובים האלו, אפשר לצאת בכל בגד קרוע וטלוא, כי ערך הכסף גדול מאד. אלא… מפני כי מצאתי בזה מין זכרון להזמן והמצב שהננו נמצאים בו, שמאד מקוה הנני שלא ימשך, ולא ישוב אלינו עוד, והיה בלבשי את החליפה הזאת אזכר כי קבלתי תמיכה, במצבי אני שיש לי אחוזה כ’כ עשירה, נאלצתי לקבל בשמחה כסף מבני שחי לעת עתה על חשבון נדיב אחר (הסטיפנדיה שקבל עמרם מרוזנבלד), שיש לי בן שחסך מתענוג נפשו, לפי דבריו, או מי יודע אולי לחם מפיו, ותמך בי עת כי מטה ידי. והיה ביום השבת וביום המועד אלבשנו, ואזכר כי אל לנו לבטח ביותר במצבנו… וכי בן יש לי, שרכושו הוא נחלה ד', היא החכמה והמדע, שעליה לא יסגרו חופי הארץ, ולא תחסלנה הארבה, ומה שיותר מכל אלה הוא, שבן יש לי שזוכרני, בן יקר, בן אהוב, ואקרא לשבת ענג ואשמח בחגי ומועדי, אלבש החליפה ואזכרך, וכל עצבותי כעשן ינדופו.

הרי ספרתי לך יחידי מצבי ומעלת רוחי. קראתי הדברים באזני אמא ורגזה עלי, “הנני מעציב את רוחך”, טוענת היא. אשר על כן עלי להודיעך גם מדבר טוב אחד, הנמצא במצבי, אולי וגם כמעט ודאי, שאקבל לעת רעה במחיר השקדים סכום כסף הגון…

… שלום יקירי, חיים וברכה ושלום עד העולם כברכת המשתוקק ומתאוה בכליון נפש ורוח לראותך ולו גם במחיר חייו.

אביך.


כ' כסלו תרע’ח גדרה    🔗

עמירם בני בני,

היום עשרים ושנים יום להצלתנו מהסכנה הגדולה שרחפה על ראשינו מכדורי התותחים שעפו על ובתוך מושבנו, זה היה ביום ג' כח' ימים בחשון ושיצאנו אנחנו כולנו, אני אמך ושולמית והצעירים, שעבדו אצלנו, בחיים ושלום, בחסד אלהים עלינו לא נפקד ולא נפצע מאתנו איש.

גם הנזקים לא היו גדולים, וכמעט שאי אפשר לקרא אותם בשם נזקים, זולת הסוס “הזקן” שגזלה מאתנו הממשלה הטורקית, ושדידת איזו בגדים ונעלים מהבית בעת שהסתתרנו במרתפו של גורביץ, לא לקחו מאתנו דבר. המחסן שלנו עם כל התבואה שבו, כל השקדים [בכמות של 10 קנטר] נשארו שלמים. מצבנו טוב מאד.

הודיעני מה שלומך. דואגים הננו מאד. אומרים שאסף גרזובסקי הלך לעבד בצבא. מה מעשיך אתה, מהר הודיענו. אולי נחוץ לך כסף. מה אתה אומר לעשות בעתיד הקרוב. ודע כי אפס הַמֵץ כלה שוד מארצנו, וחוסים הננו היום בצל הממשלה רבת החסד, ממשלת אנגליה הנאורה והנדיבה. זכר תזכר את זה ותשתוקק לשוב למולדתך, לבית אביך ואמך, לאותו המקום אשר בו צוה ד' את הברכה לעמו בימים מקדם, ויחדש כנשר נעוריו בהימים הבאים, ואזכה לראותך ולבכות על צוארך מרב שמחה אביך יעקב.


3 פבר. 1918 לינדן קליפ.    🔗

הורי היקרים והאהובים

לאחר צפיה ממֻשכת הגיעני סוף סוף מכתב מכם, מכתב כתוב בעצם ידך אבא יקירי, ושורות אחדות כתובות בידך את, שולמית היקרה. קרוא קראתי על המלחמה בין מערכות התורכים והאנגלים בגדרה ומעצמכם תבינו כמה דאגתי לכם מאד.

…. רק אתמל הגיעני מכתבכם זה שנכתב בעשרים לחדש כסלו, כ’ב ימים לאחר המלחמה בגדרה ובו הבשורה הטובה ששלום לכולכם, ושמצבכם החמרי טוב, ושמאושרים הנכם שיצאתם מעבדות תרכיה לחרות ולאור גדול ואני – מי ידמה לי ומי ישוה לי, ומי מאושר בארץ כמוני?

…. שואל הנך אבא יקירי מה בדעתי לעשות בעתיד הקרוב. בהזדמנות הראשונה שתבוא לידי לחזר לארץ ישראל על מנת לעסק שם בעבודת ישוב ובנין אחזר, ובלי שום עכוב. לפי מצב הדברים עכשיו (שאין באפשרותו לקבל מקום לנסיעה באיזו דרך שהיא) מוטב שאהא יושב תחתי עד שישוב העולם לסדרו, ושלום ישלט בארץ. ואולם אין אני אומר להתקשר בשום אפן שיהא עלול לעכב את חזרתי לארצנו. לכשתתחיל פעולה ישובית בארצנו עמדו על המשמר שם והודיעוני למען אדע מה שלפני. מצפה ומחכה הנני ליום שבו אראה אתכם שוב פנים אל פנים…


פורים תרע’ח    🔗

עמרם

פורים היום לנו. וראוי לשלח לך מנות, כמו לחמניות, סכריות ועוד מיני מתיקה כאלו, עם הוספה של בקבוקים של ליקר קוניאק ויי’ג מתוק. בחייך שמן הראוי היה לשלח לך כאלו, אבל כיצד “יעבר החתול את המים” כמו שאמרה זקנתי, יאור לה בגן עדן. אשר על כן אומר הנני לצאת השתא זכור נא ר' עמירם רק בשנה הזאת. בשנה הבאה אשלח לך למקומך כלומר ירושלימה ע’ש האוניבסיטה, להפרופסור ר' עמרם חזנוב, משלח מנות שיהיו מדברים הנאכלים והנשתים, עם העתקה מהנאום שנאם אותו סבא בבית־המחוקקים ביפו, בהחג הגדול תענית אסתר, אבל לע’ע, כלומר השתא אומר ומכרח הנני מחילה להסתפק בכתיבת מכתב גרידא. אין עוד האוניורסיתה, ואינם עוד הפרופסורים שלה, ואתה עדיין לא הכתרת בכתר עליון זה. ובית המחוקקים לא נוסד עדיין, ומי יודע אם יהיה ביפו, ואם אבחר בו, ואם יתנו לי לנאם, ואם יהיה לי מה לנאום, ועמרם בעצמו ובכבודו משרה שכינתו עדיין בנכר, ובכן בהעדר כל אלה מכרח הנני, ואתה ג’כ לא תתעקש, להסתפק בהמכתב הזה, שיכתב ביום הפורים בין השמשות לפני שבתנו לסעודת פורים השמנה [כי מחכים הננו לבני הגדוד, וביחוד לכהנוביץ שלך] (חבר שלמד ועבד אתו בקליפורניה), ולפני בוא העדר מן השדה, שבו רועה פרתנו שנקנתה לפני שנה בסך שלשים נאפוליון זהב, ושחלבתי אותה בעצמי ובכבודי ביום החמישי הוא צום אסתר, וביום הפורים המליטה עגלה אפורה בת־טובים, בתו של אותו השור הביירותי השייך להגדול בגנבה מר זכרו לחרפה. מעשה כגון זה צריך היה להתפרסם בהגזעטין ובקראליקעס שלהם, אבל אינני בקי בענינים אלו, והנני יוצא ידי חובתי בזה שהנני מודיע לך, ואתה הלא ספרא רבא אתה, כך שמעתי מהאגרונום מר עטינגר וממר כהנוביץ, בטח תכתב את זה בהבלעטער שלהם ככתבם וכלשונם. פתשגן הכתב יהיה כזה: מעשה בפרה שהובאה מכרכי־הים [כלומר מאבו סוריח], (שבט בדואי בקרבת גדרה) שחלבו אותה כהיום, והחלב היה עכור קצת, ובעלעבתטא (בלבוסטה) שלה אמרה שמא הבהמה היא קעלביק בלע’ז (הרה), וכעבר 24 שעות כמה פעמים ילדה עגלה הולכת על ארבע. זהו התכן, והרשות בידך או בעטך, ליפות ולהגזים הדבר, אבל שהתכן ישתמר בו ואם לא, אכתב במס’ק (מסירת קולמוס) הכחשה כנהוג אצל גוברין יהודאין מהדור הזה.

שולמית שבה מראשון לציון, אומרים הננו להעמיד אותה למבחן בזה שתגזר ותתפר שמלה חדשה להזקנה שלי ת’י.

מהראוי לקצר, ראשית מפני סעודת פורים הארוכה, (בית) משום חליבת הפרה, גימל מפני שעלי ללבש שחורים ללכת להקביל את פני הגוברנר ממג’דל שהואיל לכבדנו בבקורו, דלית, בחיי הנביא שאיני יודע מה, כי הלא צריך לבסומי בפורים ורואה אני אותי כאילו נתבסמתי כל צרכי.

ובכן שלום לך וליצחק ולהתראות במהרה כחפץ אביך.


ג' דחוהמ’פ תרע’ח    🔗

לבני ליקירי לעמרם שלום וברכה


בני, בני, את מכתבך מיום השלישי לפברואר קבלתי, אחרי הרבה ירחי עמל ולילות נדודים. אני דאגתי, דאגתי ובכיתי הרבה מאד, ומזה תוכל להבין עד כמה שמחתי עליו. חג שמח לי החג הזה, ואחרי היום הנורא, בו שמים וארץ רעשו לקולות רעמי התותחים האנגליים והתורכיים, נפוץ קירות הבתים וחומות בית התפלה שלנו, אחרי היום הגדול הזה, שבערבו נכנסו צבאות האנגלים המנצחים ברחוב גדרה, ושמחתנו היתה אז שלמה. אחרי היום ההוא המאושר, אשר יוחג כחג לאומי לבני גדרה לדור ודור, לא שמחתי עוד שמחה שלמה אפילו ביום כבוש עיר קדשנו ירושלים, כמו ששמחתי בקבלת מכתבך, הנה עוד בני חי, ונרי לא כבתה ר’ל ונרי יהל ויזרח בהאור החדש שיזרח על ציון ועל מושבותיה במהרה בימינו.

והנה במה שנוגע למצבנו אין מה להרבות דברים. דייך אם תדע כי השלשתי בהבנק חמשת אלפים פרנק נדה לשולמית, והון כביר בשביל אמך… ותחת הסוס והעגלה שגזלה ממני הממשלה הקודמת, השגתי פרדה טובה ועגלה חדשה, ותחת שורו של מר ייבין קניתי שור אחר בארבע מאות פראנק. ותחת שתי הפרות קניתי זה עתה פרה אבירה, פרת בשן ממש, בסכום של 600 פר' ויכולני לגמר את שנתי, הן במה שנוגע לעבודה ולפרנסת הבית, מהכסף המוכן מבלי לקחת אונסים לא מהסינדיקט אף לא מהכרמל מזרחי, ובכן יתבשר נא אדוני רבי עמרם כי בן יחיד הוא להורים עשירים. השומע הנך חביבי? ובמה שנוגע לאחי שאול דוד, הנה בטח הנך יודע שהוא קבל לפני שנתים משרה גבוהה בהכרמל מזרחי באליפפו ומקבל הנהו 20 לירא לחדש. הוא היה לאב ולגואל לכל הצעירים שגלו מיפו לקושטא, לאמר לצעירי הגמנזיום שהלכו לבית הספר הצבאי בקושטא, ובדרך רעבו וחלו לא מעט, והוא, כפי ששמעתי, מאלו שנגאלו בגאולת ערי יהודה, עזר להם בהונו, לא מעט ושמו לברכה בפיהם. אבל עכשיו, מיום הכבוש, אינני יכול לדעת מה אתו שמה. בקרוב אודע ע’י “הכרמל”, שהוא משתדל לדעת מה בבית מסחרו שמה.

ומהדברים שיכולים לענינך, דומני שלא הורשה לכתב רק שקומיסיה ציונית, שבתוכה בנו של הנדיב הידוע, תבא הנה לסדר עניני עמנו, ויהודינו מתקהלים, מסתדרים ממנים שופטים יועצים… אשרנו שזכינו לכך, ואשרכם אתם הצעירים שעוד תראו בנחמה, בגאולה שלמה ואנחנו הזקנים דיינו. אני יחידי הרבה ראיתי משנת תרע’ב ועד תרע’ח, הרבה הרבה מאד. כמעט כל דברי ימי ישראל בזעיר אנפין, מפוגרומים עד אוטונומיע, דייני יחידי, דייני…

זקנתי יחידי, נחלשתי מאד, וקשה עלי לקבל גם רב שמחה, ושמחות הימים האחרונים ותקות עמנו הקרובה להתגשם ילאוני ויוגיעוני מאד. עמירם עמירם, והלואי שאזכה לראותך תחת שמי ארצנו, כי אז הייתי מת מתוך שמחה, ושפתי היו צוחקים בקבר. רק אתה חסר לי וזולתך יש לי רב…

אשתקד ביום הזה היתה משפחת מר ייבין בביתי. אני הבאתיה מיפו בזמן הגרוש. ועכשיו? עמרם דע כי מי שלא ראה מחזה גרוש יפו, לא ראה מחזה אסוני מימיו. אין מלים לתאר את ענות נפש גולינו, ואת מחזה העיר החרבה השוממה. “תל־אביב” שממה, הגמנזיה התרוקנה. אני בנסעי ליפו, עם הסוס הזקן הצולע בראש, ואחרי צמדי רתום בעגלת שורים, להציל, לעזר בכל מה שאפשר, נתפגשתי עם חבורת עלמות שגלו מיפו, צרוריהם על שכמן והפנים, אל אלהים, איזו פנים מבוהלים, מרוגזים. אני קפצתי מהעגלה לרגלי הפגישה הזאת, וצעקתי בקולות הסטריים. אמרתי שדעתי נטרפה עלי. באתי אז ליפו והנה מודיעים לי שבהמשרד (המשרד הא’י) מחכים עלי 30 דוללר ממך יחידי. קבלתי אותם והוספתי עליהם כהנה וחלקתי לנצרכים וזה הרגיעני. 4 ימים, עבדתי עזרתי לכל מי שפגשתי ודעתי נחה עלי, ועכשיו? יפו אם לא כל בניה שבו אליה, אבל – שלנו היא, ובחוצות “תל־אביב” שוב פעם המולה וחיים. והתקוות, הוי מה מזהירות הנה.

ועתה יחידי אין טוב מחלט בעולם, ועתה בטוב עלי לבי הנני זוכר את שני ידידי היותר קרובים לרוחי ונפשי, שנעדרו מעמנו בידי טיפוס הבהרות, זכר שמותיהם ר' ברוך הוז ור' צבי הרשפעלד לברכה. הראשון הלך לאלעפו לעזר לבנו, לדב הלומד שם (למעשה שרת בצבא התורכי) ובדרך שובו פגעתהו המחלה הנ"ל, וביפו מת ממנה, והאחרון שב מרוחמה ששם היה מצב חיל תורכיה, ובראשון לציון מת בז' ניסן בשנה שעברה. אני יקירי קבלתי על עצמי לנהל עבודת רוחמה עד ימי השלום, בכדי שלא יסתם מקור מחית האלמנה והילדים. ועדה שלמה מנהלת עניני רוחמה. אני, ויניק ייבין וזרחי. זה האחרון התפטר מפני דרישות והנהגות הפועלים, שלא היה יכל להסכים להם – גם לא לצאת בריב עמהם.

למר סום (המורה הותיק מגדרה) שלום, ומאז הנהו עומד על משמרתו בגדרה. אבינועם שלח לך ע’פ בקשתי טלגרמה. הוא בקירו, עובד בטרמואי העירוני במשכרת גבוהה. אוליצקי נצל מהצרות, והוא עכשיו בירושלים. משפחת גוטמן (ש. בן ציון) לאחר שגלו מיפו, התישבו בפ’ת ומשם הצליח להם להמלט אחרי הכבוש הראשון [פ’ת נכבשה פעמים] ושלום להם. בשרתיו מהמכתב שקבלתי ממך, שבו נזכר גם בנו יצחק. עתה יחידי מה עמך. מדוע לא כתבת מה משכורתך, מה בדבר הצבאיות? (אם עליו לשרת בצבא אמריקה) שלך ושל אחרים. (מחבריו) זה מענין אותי מאד. כתוב לנו מכתבים תמידיים, היינו בכל שבוע ותחיה נפש הוריך שאתה הוא מקור חייהם ותקותם. הנני משאיר מקום לשולמית ולאמא ושלום ונשיקה חמה אביך מוקירך יעקב שלמה.

תסלח לי עמרם היקר אם לא אכתב לך הפעם ואסתפק רק בדרישת שלום בלבד. מפני שאנכי עיפה מאד. באתי עכשיו מרחובות, לאחר ששמעתי שם את נאומו של ז’בוטינסקי (שעורר להתנדב לגדוד העברי) פ’ש לך ממשפחת זקס ומילר.

שלום שלום לך אוהבתך לעד שולמית.


2 יוני 1918 לינדן קליפ,    🔗

הורים יקרים ואהובים

…. כך כך אבא יקירי. מתאונן אתה שזקנת וחלשת, והשמחה, השמחה הגדולה, הגדולה מהכיל לב אותה, על גאולת העם והארץ הקרובה לבא, חזקה ועצֻמה ממך, ומלאה ומיגעת אותך, חייך אבא שמשַׁטֶה אתה בי. הטרם תראה זַגֵן (זקן, בהברה תימנית) שאין זו אלא התחלה ועוד הרבה שמחות צפונות לך, ולנו ולכל ישראל לעתיד לבוא? חזק ואמץ אבו־עִמְרַן (אבי־עמרם, בערבית) והיה משגיח על בריאותך יפה יפה, ואל תהא חוסך תפנוקים מעצמך…..

…. ואני אהובי עובד הנני כאן בלינדן, אותו מקום שעבדתי בו בשנת 1916. משכרתי 95 דולר לחדש ומזונות וחדר נאה. מהות עבודתי רפוי אילנות חולים. מרובים הנגעים בעצי הפרי בקליפורניה וחברה זו (Hunt Bros. Co) שכרמים ופרדסים לה העולים בשטחם ל־4000 ד' צריכה לאדם מיוחד הממונה על המחלות. אני משמש בתור פקיד על הסניטציה של הנטעים.

…. מילא נקוה שבקרוב אפשר יהיה לחזר לא’י לנטר כרמנו שלנו.

בנכם אוהבכם ומוקירכם עמרם.


28 לינואר 1918    🔗

לגיסי היקר זלמן משה לו ולאשתו בניו ובנותיו

שלום מציון.

(זלמן משה, אחיה הצעיר של אשת יעקב שלמה, נסע לארצות הברית בנעוריו ונסה פעמים מספר להשפיע על יעקב שלמה לעזב את הארץ ולבא לאמריקה. היה סוציאליסט והתיחס לרעיון התחיה בארץ בשלילה. המכתב חלק מהוכוח התמידי המתנהל ביניהם).

כן! משיח עולמי אתה דורש, משיח אלהי יעקב אינו מספיק לך, ולגואל האנושיות הנך שואף, אבל דע לך בן אדם, שאין האנושיות נגאלת כל עוד שלא נרפאו כל אבריה, כל עוד אברי הגוף הענקי הזה אינם שלמים, כל זמן שיש חלקי האנושיות סובלים גלות, נדודים, עלבונות ומכאובים גופנים ורוחניים, המשיח אינו בא – “אין הגאולה באה לעולם אלא בשביל ישראל”, תאמר האגדה שלנו, ובצדק: הגאולה באה לעולם כולו, והעם הישראלי יהנה יותר מכולם ממנה, כי הלא הוא היותר סובל, היותר מעונה מכולם, והכח היותר מניע להבאת הגאולה העולמית הוא העם היהודי, זה העם העומד בתור מחאה חיה, עזה ונמרצה, נגד רשע בני האדם, הן בשעת מלחמה, הן בשעת שלום. בשעת מלחמה שופך דמו בעד עמים אחרים, אויבים, ובידו לא ידבק מאומה משלל המלחמה ותועליותיה, ובשעת שלום הריהו מגדל בנים ללא לו. מבחר בניו ובנותיו נתונים לעמים אחרים, ולאלהים אחרים, כלומר לאידאות זרות לרוחו. זה העם העומד לנס עמים, בקיומו, בכשרונותיו, בתקותיו, באמונתו בהתקדמות המין האנושי, ובהצדק העולמי, זה העם העתיק האציל הזה, הוא מביא את גאולת האנושיות, והוא הנהנה ראשונה ממנו. מעכשיו קרא: אין הגאולה באה לעולם אלא בשביל, כלומר תוצאה ישרה מעבודת העם היהודי, ואין הגאולה באה לעולם אלא בשביל הנאת ישראל, שגם הוא יחיה ככל העמים החדשים. לוא נטמע עמנו בעמים, לא היתה האנושות מגיעה להתקדמות כזאת שהיא עומדת עליה, ואם לבראשונה לא יגאל העם היהודי, וישוב לשבת בארצו, אם בקהל התזמרת העולמית, יפקד הקול מציון הבנויה, אז התזמרת לא תהיה מלאה, לא תהיה שלמה, והיכל היצירה לא מרונן, שמח כדאיבעי למהוי.

זה הוא סוד הגאולה, אלו הם ימות המשיח, בגאולתם של ישראל תהיה גאולת העולם הגשמי, גאולתו הרוחנית הלא באה ע"י ישראל…

וסליחה! התגמדתי. כלומר כתבתי לך דרוש של מגיד יהודי פשוט. לא התאפקתי, כי הלא בנו של מגיד־מישרים הנני, קשה לי להתאפק, והפעם לא כונתי את האדריסא, ואתך הסליחה.

ועכשיו: קבלתי ידיעה על אודותיך מיצחק ליס, זה שהתנדב להגדוד. אמר לי שעשיר מופלג הנך. תיתי לך. הלא עשית מעשי צדקה בחייך, ועל כגון דא ודאי יש לשמוח, ואמנם שמחתי. ושמחתי היתה יותר שלמה, לו ידעתי כי תפריש איזה סכום מהונך לבנין בית העולמים כי אז היה מעשה צדקתך שלם ונצחי, מביא פרות לעם הזה ולכל בני האדם עד העולם, כי הלא בגאולת היהודים יגאלו כל העמים כדאמרינן.

ותודתי אמורה לך בזה על פריסת השלום שכתבת לי מכל בני ביתך ומשפחתך, אני אין לי מה לכתב ביותר בנדון זה. אור עיני, כלומר בני היחיד אתך הוא. (עמרם בלה זמן מה אצל זלמן בדרך שובו לארץ–ישראל) נשארו רק אנחנו הזקנים וזאת הנפש הנחמדה שולמית. כולנו בריאים ושלמים. לעמרם כתבתי שישיב לך את מאת (100) הדולרים שלך.

ושלום וברכה שלמה.


מכתב ללא כותרת וללא תאריך ונכתב כנראה קצת לפני ז' אייר תרע’ח    🔗

… לפני שלחי את מכתבי, קבלתי מכתב משולמית היושבת ביפו, לרגלי נתוח שקדי הגרון ונקוי צנורות האף, שמאד מאד הציקו לה, ושביום החמישי הבא היא שבה לעבודתה בראשון לציון (בלמוד התפירה) בו היא מודיעה לי שהתראתה עם מר גוטמן (ש. בן־ציון) והלה ספר לה שהוא קבל מכתב מיצחק בנו, (הנמצא יחד עם עמרם בקליפורניה) שבו הוא כותב לו, שהוא ואתה מתגעגעים עד כלות הנפש לשוב הנה, אלא שאין לכם הרשיון הדרוש לזה, ושכן הוא מציע לפני שאבא ליפו, ויחדיו עמו נשתדל ע’י הקומיסיאה הציונית להשיג אותו, ושזה לא קשה כלל. הקומיסיאה בטח תשיג אותו, ובזמן יותר קצר. והנה עלי להודיעך: שלעת עתה אין כל עבודה מדעית פה בארץ. מקוים – ומי יודע אם התקוה תתגשם בקרוב או לא. עלי להודיעך מצב הדברים כמו שהוא. שלא תשתעמם ותבא בטרוניא אח’כ. עם כל הגעגועים וכליון נפשי ורוחי לראותך, הרי עלי בתור אדם ישר, להתחשב גם עם מה שטוב ונוח לך. ובכן הנני שואלך בדברים ברורים, אם לעשות הצעד הזה או לחדל. שמא יותר טוב לך לשהות שמה עוד איזו ירחים או שנה, לצבר כסף או להתמחות יותר במקצועך, ואח’כ לבא, או כדבריך, שכבר שבעת נדודים למדי וכבר הגיעה השעה, שאליה הנני מחכה באי־סבלנות, לשובך הנה. ובדבר אמצעים חמריים, אין מה לדאג ביותר, אם כי המצב הורע מפאת הוזלת מחירי התבואה והשקדים. כשמנת אלפים פר' יצטבר אצלי בהבנק, במכרי את כל יבול השנה, זולת כסף שולמית (קרן שאביה ויעקב שלמה החלו לצבר מקטנותה בתור נדן) שהוא חמשת אלפים פר'. זה הוא המצב בדיוק. ובכן בני! מאושר הנני שחייתי עד היום הזה, שבו זכיתי לשאלך בקצרה. הנך חוזר הביתה? האשיג למענך רשיון לשוב תיכף? ענה בר־נדרי, ענה בר־דמעי, ענה חמדת חיי. ענה בטלגרמה הן או לא. אין אני מתכון בזה לדבר על לבך לפעל עליך, אך לדעת אתה צריך שדאגת הפרנסה אין לנו. לחמנו ימצא לנו, ובשופי. עבודות צבוריות, כמובן חנמיות, גם כן לא יחסרו, ובכן דע את אשר לפניך. אנחנו מאליו מובן, שמאד מאד חפצנו שתשוב ובמהרה, אבל אוהבים הננו אותך יותר מחיינו, ואתה עשה מה שטוב לך, ואל תתחשב אתנו כלל וכלל. נסיעתך, שהנני מקוה שתאשרך לכל ימי חייך, ג’כ היתה קשה לנו מאד. וחזירתך – עשה מה שנוח ורצוי לך… תענה בטעלגרמה ואל תחוס על הכסף, כי הלא דבר גדול לפנינו היום ויקר רגע מפז – את הדברים האלה הנני שולחם אליך בשני טפסים (בגלל סדרי הדאר הלקויים) והנני מקוה שאחד מהם יגיעך בטח, ואתה תענה

באהבת עולם אביך יעקב.


ז' אייר התרע’ח גדרה    🔗

יברכך ד' מציון הבנויה, בני יחידי. שבעי שמחות הננו מיום דרוך רגלי העם הנדיב, העם האנגלי על אדמת ארצנו הקדושה. שלשום זכינו לקבל את פני חברי הועדה הציונית הרשמית שבראשה עומד גאון עמנו הפרופ' ח' ווייצמאן. המושבה העמידה שער נצחון מפאר מאד, בקצה הרחוב המערבי, שמשם הופיעו הדגלים הציונים והאוטומובילים המפארים. כל ילדי בית הספר וחברי אגודת המכבים, לערך כחמשה ועשרים בחור, עמדו בסך משני עברי רחוב המושבה ובקול צהלה ורנה ובשמחה, שעוד לא היתה דוגמתה, הובילו אותם אל בית הכנסת שלנו ששם התחילו החגיגה והנאומים. לראשונה ברך מר ביינינסוֹן (אביה של לאה הורביץ) בברכת הנותן תשועה את מלך אנגליה, ואחריו נתכבדתי אני לברך אותם בברכת ברוכים הבאים, והנני אומר בזה לכתב לך את כל נאומי הקצר שנשאתי לכבודם:

ברוכים הבאים! באכם לשלום!

והד יעלה מן הארץ אשר בה חיו ועבדו אבותינו, עונה לקולי ואומר ברוכים הבאים, ובואכם לשלום! שלום לכולכם, שלום לכל אחד ואחד מכם, שלום ברוחכם ושלום על ישראל.

וקול עונה מקברות מלכינו שרינו כהנינו, קורא בכח, באכם לשלום מלאכי השלום משמיעי טוב מבשרי ישועה…

והד קול עונה לעומתו מקברות אבותינו ישיני חברון, מקבר מקוננו הענתותי, מקברה של אמנו הלאומית מקבר רחל, קול מעודד קול אם אומר, שלום בני, יש תקוה לאחריתכם והשיבו בני מארץ אויב, ויש שכר לפעולתם, ושבו בנים לגבולם.

וקול אדיר וחזק מתפרץ ועולה מקברות גבורינו הקדושים. מקברי החשמונאים, קול ענות גבורה: עלו, עלו מושיעים בהר־ציון, עלו והצליחו כי לה' הישועה…

והנה קול רעש גדול, קול ממזרח קול ממערב, קול מצפון קול מדרום, קול מכל קצוי ארץ, קברות אבותנו בעמק הבכא, בבקעת הגלות נפתחים… והנה רעש של שקשוק עצמות – עצמות אבותינו העצמות הקדושות האלו, העצמות היבשות שבימיהם לא רעף עליהם רסיס טל של תחיה, לא נגה עליהם קרן אור של תקוה, העצמות האלו קרבות אשה אל אחותה, קורמים עליהם עור ובשר, ובשפתי ישנים מדובבות ואומרות אש־ר־נו שככה לנו אש־ר־נו שבנים כאלה גדלנו, והנה קול המון… תחזקנה ידכם בנים. ברכות מאתים דורות תלוכם, נשמותנו מרחפות על ראשכם. אל תיראו. השמעו הללו ואמרו לערי יהודה הנה גאולתך באה.

ובברכה שלמה יברך אתכם העם היהודי בכל ארצות פזוריו.

מימות עזרא ונחמיה אזניו לא שמעו בשורות מעודדות, בשורות נחמה, בשורת גאולה כאותה הבשורה שהבאתם אתם לעם הזה, וכשמותיהם של אדירי האומה כשמות דוד ושלמה עזרא ונחמיה ישאיר את שמכם לתהלה, לגאון ולתפארת בפי כל דורות זרע ישראל עד דור אחרון…

ובברכה כפולה ומכופלת אתכבד לברך אתכם בשם עדתנו עדת גדרה. זאת העדה שערה בחצות הלילה עם קריאת הגבר, עת החשך כסה עוד ארץ וערפל שמי תקותנו… בשם העדה הזאת הנני מתכבד לברך אתכם שכשם שזכיתם להעלות לנו עמוד השחר של יום גאולתנו – כך – תזכו ללכת לפני עמנו הלוך ואור עד נכון היום, יום ד' הגדול, יום גאולתנו השלמה. להוליכנו קוממיות עד צאת השמש בגבורתו. וכשם שזכיתם להביא לנו את הורמנא של שיבת ציון, כך תזכו לראות ישוב עברי מנחל מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת, ישוב צפוף, ישוב עובד ישוב בטוח ובוטח בישרו ובכחו, ישוב מאמין בקדמת המין האנושי ובצדק העולמי… וכשם שזכיתם להביאנו עד הלום כך תזכו להעבירנו בשלום ובחרבה את הים הגדול של שאלות החוסמות לפנינו את הדרך העולה ציונה, שאלות אגרריות אקונומיות, שאלות חברותיות ומפלגתיות, ואולי גם שאלות דתיות, ובימיכם ועל ידיכם תושע יהודה תשועת עולמים וישראל ישכן לבטח בארצו. אמן.

זהו נאומי, מצאתי לנחוץ לכתבהו לך. אם תתענג בקריאתו הרי אתענג גם אני, ואם תצחק על חלומותי, הלא בצחוק ייטב לב, אמרו חכמים.

מכתבך מיום 3 פברואר קבלתי בערב החג, וחג שמח היה לנו. עניתיך תיכף עליו, חדשות אחרות זולתי מה שכתבתי לך אין אתנו. פה נשמע שאלטשולר עובד בהחזית הצרפתית, האמנם? ואתם? אנא כתוב ותחיה נפשות הוריך.

ואני אביך.


כה' אייר תרע’ח גדרה    🔗

לגיסי האחים יוסף וזלמן ליס להם לנשיהם ובניהם ובנותיהם לכל אשר להם

שלום שלום מציון הבנויה.

אתם, אתם המאושרים, זכיתם לשמע מבשורת הגאולה הרבה הרבה שבועות וימים לפנינו, (הצהרת בלפור) ובאותם הימים הנוראים שכדורי מות המיתו אנשים ברחובות מושבות יהודא, שפצצות נוראות פצצו והרסו הרבה בתים ובתי כנסיות במושבינו, ידעתם כבר שישועתנו קרובה. אתם, אתם לא יכלתם לשמח בשמחת עולם, כמותנו המדוכאים, מעצר וממשפט פרא, בבוא אלינו המושיעים ובשורת הגאולה בפיהם. יום היסתורי, לנו בני גדרה הוא היום שבו באו חברי הועדה הציונית אל מושבנו, וקראו לנו את הדקלרציה של בלפור, הידועה, שמחנו, עלצנו, מה שקשה לתאר באמר ודברים. אני נאמתי נאום הפתיחה לפניהם ואני וכל הקהל הגדול בכו מרב התרגשות, ברוך שהחינו והגיענו לזמן הזה. זה לא חלמנו ולא עלה על לבנו, שבימינו יהיה הדבר הגדול הזה, שיבת ציון, גאולת ישראל.

… כתבו מכתבים רצופים, מי יודע אולי גם אתם, גם אתם בעצמכם תחפצו לבא הנה, או לשלח את בניכם להאוניורסיתה הגבוהה בירושלים. הלא עליכם שלא להתרחק ממני, כי מי יש לכם פה זולתי, הלא כן?

ובזה הנני גומר הפעם, שלום לכם, שלום אמת, כחפץ המברככם בגאולה הגופנית והרוחנית

יעקב שלמה חזנוב.


כא' תמוז תרע’ח    🔗

עמירם!

לפני שבועים הייתי ביפו, על האספה המכוננת השניה, שקדמה להאספה המיסדת את שלטון־בית הלאומי שלנו שתהיה בראשית השנה החדשה הבע’ל. זכיתי להיות על האספה הזאת, בתור ציר מושבת “רוחמה” שהנני מנהל העבודה שמה אחרי מות ידידנו הרשפלד – לטובת האלמנה ובניו – ומה אגיד לך יחידי. אם כי האספה לא הצטינה בנאומיה שנשאו בה, וביחוד הצעירים אלו ב’כ הדמוקרטיות כביכול שלנו, שזולת מה שבזו בתכלית הבזיון את כל קדשי האומה ומסורתה, עוד חפצו להכניע ולשעבד בע’כ (בעל־כרחו) את החרדים שלנו [זאת היא דמוקרטיות מיוחדת במינה] וגם אותנו האכרים [היסוד הרקוב] ועוד ועוד דברים העלולים להשכיח אותנו שבתקופת התחיה אנו עומדים, ושלכאורה עומדים הננו בתקופה של שרפת התלמוּד. למשל: נאמו נאום מלוטש [מהכתב] שבבתי הדינין שלנו אסור לנו להתנהג ולהשתמש ב“חשן המשפט” שלנו, יען כי הוא נסוג אחור ורחוק מהישר המודרני, ועוד ועוד דעות יפות עמיארציות כאלו, שמענו בפי צעירינו מרשיעי ברית. בכל זאת תכן האספה כשהוא לעצמו פעל על כלנו, וטעמנו בו אחד מששים בגאולה.

פקידי הממשלה היו באותו מעמד, והגובערנער היפואי נשא משא לכבוד שיבת בני הנביאים לארץ הנביאים, ובקש לברך את העם היהודי בשם ממלכת אנגליה בברכת הגאולה, כל זה פעל פעולה עזה להתרוממות רוח הנאספים החפצים בגאולה, בגאולת ישראל, לא במשטר סוציאלי דוקא, והיינו שמחים.

… נגנבו ממני כשתי עגלות חטים מאחוזה ה', והפלחים שלמו לי כ־80 רוטל חטים. אכן נשתנו העתים. מעריכי השדות הכרמים והגרנות, במה שנוגע למס העשור, הם יהודים משלנו. השומע הנך? נתפטרנו מהמופתים והקדים מוצצי דם. השמעת?

… מר אהרונסון מסר לנו פרישת שלום ממך ע’י אחותו שראתך בסנפרנציסקה. לפי דבריו קשה לך להשיג משרה לפי מצבך במדרגת ההשכלה. לך אפשר להשיג משרה או בהאוניורסיטה או אצל הממשלה, כי אדם גדול אתה. האמנם? עמירם, אם ברצונך לעשות דבר טוב, אין לך טוב מזה שתודיעני משלומך, ע’י איזה אמצעי שיהיה, אפילו ע’י טלגרמה כי אינני יכל לתאר לך חרדתי ודאגתי עליך – אומרים שד’ר ויצמן נוסע לאמריקה להביא משם גדוד עובדים, אולי תוכל לבא עמו, – עמירם, חוס חמול, הודיעני משלומך כי כלתה רוחי.

שולמית נסעה ליפו על אזכרתו של הד’ר הרצל שהיתה אתמל.

ושלום רב לך מאת הוריך.


כד' מנחם אב תרע’ח    🔗

ובחפזון גדול הנני כותב לך הטורים האלו עמרם ששוני.

אתמול קבלתי מכתבך שכ’כ הרבה חכיתי ודאגתי על העדרו. חשבתי שהנך נמצא כבר באיזו חזית של מלחמה, ואולי תבא בגדוד המתנדבים האמעריקנים, ואתמל בנסעי על פרדתי המתונה בלכתה להחנזריה (כרם שקדים) להביא משם את העגלה שלפני האחרונה של שקדים, הודיעני מבית העצים (צריף) של סברדלוב, שבו דר חתנו של ליבוביץ, איש לאה, שהוא פקיד הפוסטה כביכול, שיש מכתב מעמרם. בדרך קראתיו במהירות היותר אפשרית, והשיבותיו ע’י העגלה לשולמית שתקרא גם היא, והחפזון שהזכרתי בראשית מכתבי בא משום שמחר ביום השבת, אומר הנני לשלח אותו ליפו, אל הזקנה שלי היא אמך, שהתישבה ביפו לרחץ בים, והמומחים אומרים שטעון שלשים טבילות עד אשר ישוב הבשר כבשר הנער, לאמר עד אשר יראה הים פעולתו. ואומר – תנוח לה הזקנה שמה, עד יום ו' הבא, שאשלח לה את אותה הפרדה המתונה הנ"ל להביאנה, ובינתים אשלח לה את מכתבך ומכתב אחיה שקבלתי השבוע, ומעט ענבים ביצים ושאר ירקות, וגם, וזה העיקר, מכתב למענך שהיא תוסיף עליו נופך ושתשלחהו ע’י הפוסטה.

… והאותיות פורחות, וברקים יברקו לעיני, כי הראש משרב מאד, הימים נוראים בחומם, אבל לכ' ר' עמירם הכל ניחא לי, והנני חוטף ומעלה במזלג זכרוני מה לכתב לך.

כן העולם מתגיס, מתנדב לצבא האנגלי, לגדוד היהודי. דייך שמשה סמילנסקי, ושני בניו של ש. בן ציון לאמר יעקב ונחום התנדבו, חוקין הסנדלר שלנו, עשהאל צוקרמן, בנו של ליובמן, גרזובסקי פוחצבסקי, וכל הפועלים מלבד מפלגת “הפועל הצעיר” שהם חפצים להביא גאולה לעולמנו ע’י עבודה, ולא ע’י מלחמה. לבד אלה המעטים, הנה כל הפועלים התנדבו. בירושלים קראו והכריזו הרבנים “מלחמת מצוה” הדוחות את כל המצוות האמורות בתורה, והתרוממות הרוח בשעת הכרזה ביפו, אין להעלות על הכתב, וביחוד בשעה שמסר הפרופ' ויצמן את הדגל הלאומי למר סמילנסקי… מספר המתנדבים לצבא עלה בהשטח הנכבש (עד כפר סבא לערך) עד 900 איש. כמעט שלא נשאר חוגר חגורה בארץ. עוד מה אספר לך, בטו' באב הניחו את אבן היסוד לבנין האוניורסיתה בבירת הקדש, והממשלה הזמינה מכל ועדי המושבות לנסע בחנם על האוטומובילים שלה. לדאבוני הגיעתני הידיעה לי, שאין כרטיסים בשעה מאוחרת כזאת, שעוד לא הספקתי להיות שמה בתור ב’כ רוחמה, ועל זה אצטער מאד מאד. אומרים ששמחה רבה היתה שם. זקנינו יצאו במחול, ממש רקדו בחוצות ירושלים. השומע אתה בחור? והקהל מאמין באמונה שלמה כי פקד ה' את עמו. כי העם המאמין וההוגה בספרי הנביאים, יקים את נבואות הנביאים, והם ישובבו שבות ציון ומעולם לא יכלתי להאמין שעמנו יוכל להעריץ, ולאהב ולכבד את מי שאינו בן ברית, כמו שהנני רואה עכשיו. זכה העם המפואר, זכה העם הבריטי לרכש לו אהדת היהודים, ואחרית הדבר מי ישורנה. ובחצר המולה רבה. קולפות יושבות וקולפות את השקדים ושולמית מנצחת על עושי המלאכה. משגיחה ומזרזת את הפועלות. הזקנה הלא היא ביפו, ועליה מוטלת כל העבודה. התדע ר' עמרם ששולמית בת חיל היא וגם – עלמה יפה, יפה ממש, בחורה כהלכה.

… אלא פשוט אהבת אב לבנו היחיד, יחיד בן בני ארץ ישראל. דומני שכבר הגיעה השעה לחשוב בדבר חזרה, הגיעה השעה לך שתביא תועלת בידיעותיך לכורמינו ועצינו, והגיעה השעה גם לי לראותך, לנפול על צוארך ולהרדם בחיקך לנצח. הבדידות אכלתני, החלותי להרגיש את עצמי גלמוד בין החיים, וכמדומני שגם הסביבה החלה להביט עלי כך. נחלה שכבר הגיעה שעתה לעבר לידים אחרות… אבל זה לעת אחרת.

תמונתך יחידי עשתה עלי רשם מדכא מאד. דומה לי שחזות פניך כפני אדם שכבר עבד יותר מכחותיו, ושכבר עברו עליו שנות השחרות, האמנם? במטותא יחידי הצטלם, ושלח לי תמונתך, אולי ההיא תרגיעני.

מר אהרונסון אמר לי שההנהלה הציונית אומרת להביא הנה את כל האגרונומים שלנו מקליפורניה ובראשם אתה חביבי, הלואי רבונו של עולם.

… המשתוקק לצלמך ונושק תמונותיך ושותה בצמא את דברי מכתבך, המוקירך ואוהבך באהבה עזה ממות

אביך.


ה' חשון התרעט גדרה    🔗

את מכתבך עמרם שלי, מראשון ליולי, קבלנו עוד בהיותנו בראשון לציון לפני כעשרה ימים, ושולמית ענתך עליו, והיא היא שפטרה אותי מכתיבה עד היום הזה.

עסוק הייתי השבוע יחידי. החלותי לגפר את השקדים ולא גמרתי מחסרון גפרית. הגפרית שלקחתי מהיקב איננו משתלהב, אח’כ עסקתי בסיוג (גדור) הביתן שלנו. (המגרש אחרי הבית) שולמית זרעה בו חצילים ומשתלה ושאר ירקות ושן בהמות שולח בם.

ופועלים עברים אין – רובם התנדבו להגדוד שלנו, ומעוטם עזבו את המושבות, את הישוב הזה, שמוטב היה לפי דעתם שלא יוסד משנוסד. הלכו להם להחוות הלאומיות, ואנחנו נשארנו מבלי פועלים ומבלי מפיצים דעות חדשות במושבתנו. עד יום ג' שבוע זה, עבד אצלי כשלשה חדשים, נער אחד בן כהן מקוסטינא, בן מאשתו הראשונה, שהשניה הספרדית גרשה אותו, והשבוע גם זה עזבני והלך ללמד בביה“ס מקוה ישראל שנפתח מחדש על יסודות לאומים. היוצא מזה שאני, היה עלי לעסק בעצמי ובכבודי בהעבודות הנ”ל, ולא יכלתי לערך לך מכתבי זה עד היום.

ושנת גאולתנו באה. כל הארץ נכבשה לפני גדודי המנצחים בני העם הנאור, גואל ציון וקדשיה. בהמלחמה הזאת השתתפו גם בני גדודינו האמריקנים והלונדונים. הראשונים הצטינו בכבוש שכם מידי בני חמור. וגאולי ד' החלו לשוב הביתה, ומי שלא ראה השמחות בחוצות יפו וירושלים, לא ראה שמחה מימיו. פה מתפגש אב שכול עם בניו שבמתים נחשבו, אשה עם אלוף נעוריה, חתן וכלה. פה נשאים, באוטומובילים נהדרים של ממשלתנו, עסקנינו הגולים, וקול המון קול הידד מרעים לעומתם ושירת התקוה נשמעה מכל עבר ופנה. השמעת? ר' עמרם, בחוהמ’פ ערכו יהודי ירושלים אובציה נהדרה לכבוד הנצחון, ובה יצאו רבנים ובתולות במחול יחדיו ולא חששו. ממכרינו ששבו מן הגולה, לאמר מן הצעירים, אזכיר לך את שמואל ייבין ויצחק הוז. וזה האחרון נתמנה שר השוטרים ביפו. תחת דגלו עשרים איש. כולם יהודים המדברים עברית חדשה. בהעתון “חדשות מהארץ”, מודיע חיל אחד, יצחק ליס שמו, לי ולטולפמאן ולגולדברג בפתח תקוה, שהוא נמצא בהגדוד היהודי האמריקני. אני תיכף ומיד הודעתי לו שנכונים הננו לקבלו בזרועות פתוחות, ועדין לא קבלתי ממנו תשובה. עשהאל צוקרמן כותב להוריו מהגדוד שהוא, כלומר ליס, הוא בן אחי אמך וכי בחור הגון הנהו. יהיה זה בן זלמן? הלא צעיר למאד עדנו כבן שש עשרה וכבר הלך לצבא? אתמהה (למעשה היה זה בן משפחת ליס, אחר).

ואני אביך בן זקנתך אני לבשתי מחלצות היינו חליפות שמלות שעלו לסך 22 פר' זהב, ותחתם כתנת שעלתה לסכום של 12 פר‘, ותחתונים שאינני זוכר בכמה רכשתים, וזוג נעלים הנסתרים מנגד עיניך, (בתמונה שהצטלמו) שעלו ל־75 פר’ זולתי הגרבים השנים. ועל צואר רביד (עניבה) שימיו כימי… אינני יודע מי, אבל עתיק יומין הוא לחדא ולחדא. ועל ראשי מגבעת פנמה שעלתה לסך של 371/2 פר‘, שגם אותה שמתי הצדה ולא תראנה עד שובך הנה – בקצור יפיתי מאד. גם הזקנה לבשה מחלצות, שלא הכרתיה האם־עמרם זאת, אם לא. ושולמית, שולמית הס מלהזכיר, כדמות הקשת בתוך הענן ועוד מראה, והלכנו כך מקושטים ומגוהצים בחוצות תל־אביב. אנו ר’ עמירם נחש נא לאן? אי לך ינוקי, למה לא תדע? להצטלם, ואמנם הצטלמנו. אצל מכרך “סוסקין”, ואם תמונותינו לא יזהירו כזהר הרקיע, האשם איננו בנו, יכנס, או יעלה ויבא, הרוח באבי אבי הצלם, שלא צלם כהלכה, כי הלא יותר ממה שעשיתי בכדי להתהדר אין בידי. באלו הימים אקוה לשלח לך את התמונות.

ועוד מה? חביבי חפץ הנך לדעת משלום כל מכריך וידידיך בגדרה. הבה אספר לך בקצרה כדרכי. אלישיב ליבוביץ היה חיל בצבא אנגליה. בההתנפלות (ההתקפה) הראשונה על עזה בניסן תרע’ז (בעזה עכבו התורכים את האנגלים חדשים אחדים) ושמה נפצע פצע אנוש, אבל ע’י הטפול וההשגחה המעולה שבבתי החולים האנגלים, שב לאיתנו והנהו שוב פעם באוסטרליה, ומצבו איננו ידוע לי. מעובדיה סווערדלוב נתקבל מכתב בימים האחרונים שאבד את כל כספו בעסק ביש, והוריו כתבו לו שיתכונן לשוב הנה. בנות צלפחד, כלומר ליבוביץ הנה לאה נשאה אחרי שלשת שני אהבה בצעיר סימינר אחד שמכל מעלותיו אוכל להבליט האחת העקרית בתכונת נפשו והיא אהבת עצמו, יודע להתפנק ולהתגנדר ולהתגדל ע’ח זולתו. השניה כלומר פנינה נשאה לבחור פועל אחד לפי דבריו בן של הורים עשירים, וכמאן דין סמוכו לנא להיות אכר שבע לחם.

עדינה הורביץ, לא מצאה את בן זוגה עדיין, והיא עובדת בהבנק העברי. משכורתה איננה מספיקה למחיתה אבל אחיה אמנון ואבינעם תומכים בה. הזקנים שלנו כולם חיים ונתחזקו במצבם האיקונומי מאד, אבל התאבון לקחת תמיכות, כלומר שנקראות הלואות, מכל המינים עוד לא עזבם. תיתי להם – השעה מכשרת לכך.

ומה עוד? אבל הנה דופקים על השער. העבודה שבה מן השדה…

ובכן לחיי יחידי, ואשקך באהבה עזה כמות, אהבת הורים לבנם ליחידם ואני הנני אביך יעקב שלמה.


יז' חשון תרע’ט    🔗

… המסים הם אותם המסים שנגבו בימי התרכים. אלא שהשתא נגבו באפן נח וצודק. השמאים היו יהודים. בקשיש לא היה בעולמנו. וגם השמירה עלתה, אף כי כל שומר קבל 150 פר' לחדש, פחות מבשנה שעברה. וגנבות מעטות היו. התדע שמיום כניסת האנגלים אין שומר בהמושבה, והיאומן? האפשר הדבר בימי התורכים?

התדע ר' עמירם שהיום יום הולדתך. היום נהיית לבן כח' שנים. מזל טוב לך ר' עמירם, לשנה הבאה אזכה לראותך בארצנו הקדושה ובעל שני בתים בישראל, כפשוטו וכמדרשו. הלואי ואזכה לזה.

והשעמום גדול בביתנו. שולמית ג’כ איננה אצלנו, שלחתיה זה כעשרה ימים לראשון לציון ללמד מלאכת הגזרה, לאמר גזרת בגדי נשים למען תוכל להיות בעל־בית חרוצה בכל. לאפות, לבשל, ולהחזיק בית בסדר מופתי היא יודעת, ואשלחנה ללמד גם את הגזרה, למען לא יחסר לה דבר. הטוב עשיתי?

… התכונן לדרך יקירי. המלחמה קרובה להגמר ובנצחון הצדק, ומהראוי שבחור כמוך ישוב לארץ מכורתו, נוה הצדק והשלום. גם פה תמצא עבודה פוריה וחיים שיש בהם משום חיי עולם, חיים לאומיים שערכם ותועלתם קיים לדורות, ואז נדע גם אנו למה ובשביל מה חיינו עלי אדמות וסבלנו כל כך הרבה, ולמה ובשביל מה הננו ממשיכים את חיינו המשעממים והגלמודים והקשים פה ולהתראות בעגלא ובזמן קריב

כחפץ אוהבך מוקירך אביך ואמך.


6 אוקט. – 1918 סטיקטון קליפ.    🔗

הורי היקרים

…. ויפה אתה דורש, אבא שלי. מכבר הגיעה השעה “לחשב ע’ד חזרה הביתה” ואם מעט לך הרי אוסיף ואֹמר שאכן אמנם הגיעה השעה לקום ולחזר הביתה בפעל ממש ולא בעיון בלבד, שהרי כבר הרביתי לחשב בענין זה, ואף התיעצתי עם גדולים וחכמים כהשופט מַק נשיא ההסתדרות הציונית באמריקה, ועדיין לא מצאתי דרך למעשה (לקבל רשיון וכרטיס נסיעה לא’י). זה לא כבר קבלתי ידיעה מהלל כהן, בנו של מרדכי בן הלל הכהן, שאהרונסון אמר לאחותו של הלל שבלונדון, שבהיותו באמריקה בעתיד הקרוב, יבוא במגע ומשא אתנו ויעשה כל מה שאפשר על מנת להעבירנו לא"י. לפי דבריו הצרך בבני אדם אמונים לעבודה חקלאית ברגע הנוכחי, הוא גדול עד מאוד. ומעיד ומודיע הוא ששגעון גדול יעשה מי שיקום ויתנדב ללגיון (הצבא הבריטי), מאותם שהכשירו עצמם, ביחוד לעבודת הבנין…

לכשיבוא הנה נשמע מה בפיו, ונדע אם אפשר ואם כדאי לשוב ברגע הנוכחי, או מוטב לדחות את הדבר עד עץ קץ.

בנכם, שלפי עדות מר אבא שלו בכבודו ובעצמו “אין טוב ממנו בבני א’י”

הקטן עמרם.


ב' כסלו תרע’ט    🔗

ומכתב זה, יחידי עמירם, נתאחר עד היום יום ד' ב' כסלו אשר אמרתי לכתבו ביום השני, לאמר שלשם, שהוא היה אסרו־חג של חגינו הלאומי והמושבתי. כי מועדים לשמחה הוסיפו לנו בני העם הנאור, העם האנגלי, ברוך הוא לעד. יום ב' נובמבר הלא היה לחג לאומי שחגגו אותו באורים בתהלוכות ובדרשות חמות, כי הלא שם מלכנו גיארג היה לנו כשמו של כרש גואלנו, ותמונתו של בחיר בניה בלפור נצמדה יחד לתמונת חולמנו הגדול הרצל נ’ע, ובכל קהלות ישראל היתה אורה ושמחה שלא היתה כמוה למיום גלות ישראל. וגם אנחנו חגונו את החג הזה שחל להיות בשבת קדש, ואני אביך דרשתי דרשה נלבבה אחרי קריאת התורה שפעלה על שומעיה הרבה מאד. היום הזה חל להיות השנה בכ’ז לחדש חשון, שלמחרו כלומר ביום כח' חשון היתה המלחמה החזקה לכבוש המחוז הזה, שגם אותו חגונו בשמחה ובשירים וברקודים ונאומים. ובכן 2 ימים טובים היו לנו כחד יומא ארכתא ושלאחריהם נשארתי יחידי פשוט בלי כח, כי השתוללתי מאד, כי נאמתי הרבה ולא יכלתי לכתב לך, כי לא יכלתי חי פרעה, עד היום, והיום הא לך מכתב זה.

ובכן ר' עמרם! לכתב לך את תכן כל נאומי אינני מספיק, כי ארכים המה, ואולי לא לפי טעמך. כי הלא בשם “הרב המגיד” קוראים אותי בחורים שכמותך… כי כידוע, אולי גם לך, שבהטפה לא התכן העקר אלא הקול והאיקונין של הנואם…

… והחג מה נהדר היה. זה אולי מחצי יובל שנים שלא שמחנו כזה. האמינה לי, חי זקני כי אין לי מה לכתב לך, זאת אומרת שאינני מכשר לכך עכשיו, כי עדין לא פג ממני ריח היין המשובח שגמעתי בימי החג, ומה יהיה ביום הכתר? ביום בחירת נשיאנו? אלהים הוא היודע.

… ובכן שלום. הכונה לדרך כי הלא השלום העולמי קרוב ואז… האמנם לא תשוב הנה? האמנם לא תשוב הנה לראות בנחמה, ונטר ולרפא את כרמינו? ובשביל מה נסעת? ואם לא תשיג משרה (בארץ־ישראל) מה בכך. האמנם, אחוזתנו העשירה לא תוכל לפרנסנו בכבוד? חייך ר' עמרם, עזוב שמה את כל הגרמנים והספרדיות (שהיו במקום שהציעו לו עבודה) ובא הנה. כי הכל מחכה לביאתך, הרַי יפצחו רנה לקראתך, וכל עצי כרמי ימחאו כף ואני? אני ארקוד כבן ראמים, חי נפשי, ולעת עתה שלום ולהתראות בגדרה

כחפץ אביך ואמך.


… עוד דבר נשאר לי להודיעך והדבר מפתיע למדי. זקננו נמצא, הסוס הזקן שלנו שרפאת אותו, ההוא חרוך השוקים, שגזלה אותו ממני הממשלה הקודמת, נמצא עומד למכירה בשוק לוד. הכירו יחזקאל ליבוביץ והשיב אותו לי ע’י הממשלה. (הביאו את הסוס לקרבת גדרה ושם הניחוהו לנפשו והוא הלך ונכנס לאורוה ועמד ע’י אבוסו). הריהו עומד ולועס לו במנוחה שלמה תבן באורותנו.


אוקטובר 27 1918 לינד קליפ.    🔗

אבא יקירי

…. ותודה רבה לך אבא יקירי, וגם לך שַרבוֹמְבָה (כנוי לשולמית) היקרה על החדשות מן הנעשה בעולם הצבורי שלנו בא’י שהנכם כותבים עליהן. יפה אתם עושים. אמנם קורא הנני בעתונות הציונית דבכאן על הנעשה בא’י, אלא שאין אני מוצא ספוקי בזה. ראשית, משום שאין אלה, העורכים וכתביהם כלומר, מבינים להבחין בין הטפל לעקר, והשנית משום שדרכם של אלה להגזים ולתאר הכל בצבע ארגמן בהירים, או שחורים משחור – הכל לפי נטיתו של העורך והשקפתו הפרטים. בבקשה דוקא להאריך בכל מה שיש לו ערך צבורי, ולא אהיה כזר ונכרי בחזרתי אליכם. כתבו על כל מה שהרשה לכתב (ע"י הצנזורה). כתבו למשל בנידון קנית קרקעות. הנקנו שטחים הגונים בעבר הקרוב? היש קרקעות העומדות למכירה? היש כספים לצרך זה? היש ועד מרכזי המתעסק בעבודה זו, ומכין לכה’פ ידיעות נחוצות בנידון דנן, שתשמשנה בסיס לעבודה בעתיד הקרוב? כותבת את שולמית שהממשלה רוצה לסדר חבר של צעירים עברים לשמש בתור שוטרים, תמורת המשטרה המצרית (שהובאה ע’י הבריטים) שידיה מגואלות בשחד – והרי זה דבר חשוב מאד. כתבי היצא הדבר לפעולה ואם לא – משום מה.

ומי יודע, אפשר ובהגיע מכתב זה לידכם דהיינו בעוד כששה שבעה שבועות, כבר נהיה עומדים על מפתן השלום. יודעים אתם הורים יקרים שהנני מקוה או יותר מזה מאמין, שעתיד אני לפסֹח השתא עמכם בגדרה?….. נמצא שיהיה בידי השתא לגנב את האפיקומן מתחת למראשותיו של האי סבא רבא ויקירא בהאי קרתא רבתא גדרה תובבא, ואמרו אמן, הלואי רבונו של עולם!

ובינתים כל עוד לא השתת השלום על כנו, הרי מן הנמנע הוא לי לחזר לארצנו, ולמותר הוא לחשב בענין זה, אמנם כבר קצרה רוחי גם אני, וכבר שבעתי בדידות גלות ונדודים עד בלי נשוא, אבל בדלית ברירה, שאני, ובדלית ברירה הרי אוסיף לעבד לי כאן ולחסך פרוטה לפרוטה, ובבוא ערב יום הגאולה והפדות, ערב יום השלום, אשליך את עבודתי מלפני, ואסַיֵר את קליפורניה לארכה ולרחבה, כשם שסירתי את ארצנו לפני קחתי מקל נדודים, ואצלם ואאסף חמר וידיעות חקלאיות, ואכשיר עצמי לכבוד היום הגדול, ובהזדמנות הראשונה אצא לדרך, הדרך העולה ציונה!…

ואת אמא היקרה, הרי נתת קצת ויילְטַיג (הכונה לנסיעתה ליפו לרחץ בים) לעצמך, כך יאה כך נאה לך שהרי מטרוניתא חשובה את ובתך (שולמית המאומצת, בת אחיו של יעקב שלמה) הכל מעידין ומכריזין עליה שבת חיל הנה, ויש לאל ידה בשעת הצרך למלא את מקומה של אמה הזקנה להנאתם של כל הנוגעים בדבר, וכראוי לריבה צעירה ומלאת כח עלומים…. ואת שולמית אל נא תדמי שיוצאת הנך ידי חובתך במכתבים כללים בלבד. אמנם יפה את עושה שהנך כותבת על הנעשה בעולם הצבורי בא’י, אלא שאני לא די לי בזה. משום מה אינך כותבת על הנעשה בעולמך את, על עבודתך למודיך מאוייך וכדומה. כתבי קצת על עצמך. חייך שלאחר קריאת כל מכתביך עוד איני יודע מה טיבך. תקני את המעֻות בעוד מועד ולא נהיה כזרים בהתראותנו בעגלא ובזמן קריב, ואמרו אמן!

אוהבכם עמרם


19 דצמ. 1918 לינד קליפ.    🔗

הורים יקרים

רק דברים אחדים אכתב לכם הפעם, הזמן קצר ואני – נחפז הנני להודיעכם בדבר תוצאות השתדלותי (בענין נסיעה לא’י) אצל נשיא ההסתדרות הציונית באמריקה. קצור הדברים הוא כך: ברגע הנוכחי מן הנמנע הוא להשיג רשיון לנסע לארץ ישראל משום שהממשלה המִילִיטֵרית של צבאות ה“הסכם” (ברית המדינות שלחמו נגד גרמניה ותרכיה) בא’י מתנגדת לאימיגרציה אל הארץ, סבורה היא שחובתה היא לקים בארץ את “הסטטוס קוו” המצב כמות שהוא, עד גמר חתימת השלום.

בבוא הרגע המכשר לכך, כך כותבים באי־כח הציונית דבכאן הרי מוכנים ומזומנים הם לסיע בדבר השגת רשיון לי ולחברי ולכל מי שרוצה לעלות לארץ, ולצרך זה הם שולחים לי בקשות רשמיות. חוששני שכגורלה של השתדלות זו כך תהיה גם ההשתדלות של עטינגר, אעפ’כ הבה נקוה.

שלום חביבי, ואל נא תצטערו על מה שאין בידינו לתקנו

בנכם אוהבכם עמרם


כו' טבת תרע’ט גדרה    🔗

והפעם אקצר. מסתפינא שמכתבי אינם מתקבלים אצלך מאריכותם. קבלתי את 50 דולר שהיו נחוצים לי כשלג בקיץ וכמטר בקציר. אל נא תוסיף לשלח אלי כסף כי אשיבנו לך בתוספת.

השמעת?

על האספה שהיתה אמש נבחרתי בועד גדרה פה אחד. ביחד עם ה’ה הענקין וסברדלוב. נשתנו העתים. הלא כן? (מחמת חלוקי הדעות לא כהן כבר זמן רב בועד) ועכשיו להיות בהועד, עכשיו תחת ממשלתנו ההוית, איננה מה שהיה בימי ממשלת הזדון (התורכית). עכשיו כולה ענג וכבוד.

… עמרם כבר התחילה העליה השלישית, ופדויי ה' ישובון מעט מעט. עליך לשוב ובמהרה. הנני סופר ומונה כבר את הימים. בטוח הנני בך שלא תתאפק מלבא הנה ולסיע בבנין בית העולמים שלנו, לחזות בנעם ד', ולבקש חיים עבריים וסביבה לאומית, בטוח הנני בזה ומאמין באמונה שלמה, והאמונה הזאת היא הנותנת לי חיים ואשר. ושלום ולהתראות בשמחת עולם בשמחת הגאולה השלמה כברכת אביך.


כו' שבט תרע’ט גדרה    🔗

לגיסי יוסף ליב וביתו (שהיה בלוי' בגדרה)

שלום לכם היקרים.

… מצב בריאותנו אם כי רופף בהימים הרעים והנוראים שעברו עלינו, אבל מקוים הננו לשוב לימי עלומינו, כי הלא ימים טובים, ימי גאולה ופדות מחכים לנו. ואם כי הדבר הזה מטיל עלינו חובות גדולים, גופנים, רוחנים, ואיקונומיים שעלינו לפרעם, אבל מאושרים הננו שאנחנו זכינו להיות מקבלי פני עולי הגולה, מכניסי האורחים שיבואו להתאזרח בארץ אבותינו…

שלום רב וברכת ציון הנגאלת כחפץ מוקירם

יעקב שלמה חזנוב.


ב' אדר תרע’ט גדרה    🔗

יחידי


בשבוע העבר כתבתי לך, וביום השישי שעבר קבלתי ממך 4 מכתבים בבת־אחת, והחמישי הוא מכתבך לשולמית שלנו, שגם הוא הגיע לידנו. תיתי לך חביבי שהיום יום ענן, וגם כי־הלא “מטר מסתגרעדאט” כמו שקוראים אותו הערבים, (גשם הלואה. אומרים הפלחים לקב"ה נתת לנו די ע’ח השנה, תן לנו קצת בהלואה ע’ח השנה הבאה) שהוא בא כמעט בכל שנה במועדו, לאמר בין שבט ואדר או בסופו של זה או בראשו של זה, והוא מטר סוחף. אני הנני מכירו כחצי יובל שנים וכשלא יבא אז השנה זעומה או עכברים פושטים על השדות ומחריבים אותם. ובכן, שעתי פנויה לכתיבה…

בתשובה למכתבך מ־2 דצמבר אינני זוכר בדיוק את סכומי הכסף ששלחת לי (עמרם שלח כסף ע’י המשרד הארץ ישראלי, ונתברר לו שלפעמים לא הגיע הכסף לתעודתו, והוא רוצה לברר אם כל הסכומים הגיעו), כי אני תמיד הייתי מחלק אותם בין נצרכי יפו שהיו מרובים אז…. כרבות שמחתי גדלו געגועי עליך, עטרת ראשנו, והרבה הרבה חרה לי על שלא הצליח לך להשיג הרשיון הנחוץ לנסיעתך, הופרעה שמחתי, וכמעט שנהפכה לי לעצבות. אמנם כן, אין שמחה שלמה בעולם…

… פועלנו התפטר. קשה לעבד עמהם, בהימים האחרונים נתאדמו ביותר. הבולשביזם הרוסי משפיע עליהם. נכונו לנו ימי צרה ויגון מהם, והלואי שלא יאבידו את תקות ישראל לגמרי. הלא הם אומרים שאם לא יעלה בידם ליסד הישוב החדש על יסודות השתוף הכללי, מוטב שלא יוסד כלל. ואנחנו – הזקנים, אנחנו ששיבת ציון יקר וקדוש לנו מכל התקונים החברותים, הסתדרנו להסתדרות די חזקה להלחם נגדם, היא הסתדרות “האזרח”. אולי באלו הימים אשלח לך את החוברת שהופיעה זה עתה בשם הנ"ל.

… הרי העתקת המכתב שצרפתי להבקשה שלך לקומיסיה הציונית שבראשה עומד עכשיו מר לעוין־אפשטיין.

שלום יחידי, הלואי שאזכה לראותך, אמן רבונו של עולם, שלום ולהתראות בזמן קרוב בשמחת עולם, מוקיריו אביו וגם אמו

במשמע.


יא' אדר תרע’ט גדרה    🔗

עמרם יחידי

… כל אלה משמחי נפש. (מצב השדות והכרמים) אבל בטרקלין של שביעת רצוני חסר דבר, והוא – אתה, אתה ולא אחר. כי נעזבים וגלמודים הננו, בודדים ושוממים הננו, ושעירים החלו מרקדים עלינו להכעיסנו ולהשפיל כבודנו. לא חפצתי להיות בהועד, הלעיזו, כיצד בן אדם איננו חפץ להשתתף בטרחת הצבור? נכנסתי לשרת בהועד והנה נרגנות מצד נוחלי הכבוד המשבעים, והנה אנטריגות.

… הנני מתאזר בסבלנות לחכות לאותו היום שיאשרני לחזות נעם פניך. ואתה ראה הזהרתיך מעכשיו שגם אתה תתאזר בסבלנות, לסבל נשיקותי ודמעותי שיפלו כמטר סוחף על פניך ועיניך.

השמעת? ושלום מקור חיי, שלום לך ולכל אשר לך, כחפץ אביך ואמך.


כח' אדר שני תרע’ט    🔗

לבני ליחידי לעמרם שלום


… השקדים שלנו השנה אינם מצוינים ביותר. העץ הזה דומני שכל מה שהוא מזדקן, חדל לתת פרי. מהראוי שתתענין בו בהימים האחרונים לשבתך בקליפורניה, אולי תרכש לך ידיעות מועילות בהענף השבור הזה.

… וימי הבחירות להאספה המיסדת ממשמשים ובאים, ורבה התעמולה מכל המפלגות. אני, חבר המרכז הנני. ה“אזרח” הוא מפלגה שאיננה קיצונית בכל דבר, דעתי שממנה תבא תשועת ישראל. לא מהמפלגה השמאלית פוע’צ המציגה לה לעקר העקרים המשטר הסוציאלי המקסימלי, ובאם לא אין חפצם ביסוד הבית הלאומי, ולא כ“המזרחים” ששאיפתם היותר חשובה היא קיום הדת והמצוות, אלא כמתונים שבהם הננו, לא הדת הוא העקר, ולא תקון העולם במלכות השויון והשתוף, אלא ישוב הארץ בכל התנאים והשטות המאפשרות אותו. זאת היא השאיפה שלנו, בה הננו מאמינים, ולה אנחנו מפלחים בפולחנא דשמיא, והלואי שאזכה לשמע מפיך שגם אתה הנך יודע “את אלהי אביך”, ולא אלהי העמים – אלהי אדום…

ותברכך נפש אביך.


אייר או סיון תרע’ט?    🔗

לבני ליחידי לעמרם שלום

התדע חביבי, שעל יד זה שהנני חבר הועד בהמושבה, זכיתי להיות גם ב’כ מושבנו בועד התאחדות מושבות יהודא, ששם נכנסים נבחרים מועדי כל המושבות, לאמר הסלת שבסלת. ומאליו מובן שמרחובות נבחר מר אייזענברג. הלה היה בלונדון באספת צירי הציונים, ובפריז על אספת השלום העולמי, וזכה להתיצב ביחד עם צירי עם ישראל לפני בלפור והאמיר פעסעל. בשובו ספר לנו הרבה, ממצב הדברים, ומהם אפשר להוציא המסקנה הזאת העתיקה והחדשה ש"מהרסיך ומחריביך ממך יצאו ויצאו.

… והיותר נכבד בכל החדשות הוא שגדעון, בן אחי שאול דוד, כבר אצלנו, בא בערב ליל שבועות. הנער נער מפותח ובעל כשרונות מצוינים. מצוינים אמרתי, ולא בהגזמה. אומר הנני להשאירו פה כשנה עד אשר יתחזק קצת בגופו, ואח’כ לשלחו ליפו או לירושלים לבית ספר תיכוני. הייתי רוצה לשלחו עכשיו, מפני כי בתי הספר הכפריים בארצנו היו למכונות מגדלי סוסים פראים, המורים שואפים לגדל דור פרא, בכדי שלא ישאף לגדולות, ומה גם – וזה העקר – שזה נוח וקל להם, והמצוות שבהם ב“שב ואל תעשה” מתקימות יותר מאלו שיש בהם מ“קום ועשה”.


יד' סיון תרע’ט גדרה    🔗

גיסי יקירי זלמן משה וביתו שלום!

… זכות אבות מסייעתך שלא אבא אליך הפעם במכתב ארוך כחפצי (בגלל טרדותיו). כחפצי אמרתי מפני שהיה בדעתי, אם כי בטוח הנני שלא אעבירך מדעתך, (זלמן משה היה סוציאליסט, לפי דעתו, וקוסמופוליט ווכוחים התנהלו ביניהם, ע’י מכתבים בענין זה) אבל חפצתי שתכירני ותדע דעותי בנוגע להשאלה שנגעת בה במכתבך. אבל כאמור, עכשיו אין לי פנאי. צריך להתכונן. והנני מדחה את הדבר, וחוששני שמכיון דאידחי – אדחי, וישאר בתיקו עד שתבא הנה להתראות בעוד 3 שנים כדבריך, שאני חפץ להאמין שתבא לפני הזמן הזה, ולא רק להתראות אלא לעשות עסק, ואותו העסק שהנך עסוק בו בארץ קולומבוס (מכבסה) אותו בעצמו תיסד בארץ האבות, ומדוע לא? הלבנים אין בארצנו? או אינם מכבסים אותם? הלא? פשפש במעשיך בן אדם. אולי הדברים האלו שפלטתי מעפרוני בדרך אגב יהיו יסוד לבנין ביתך בארץ ישראל, והבנים והבנות אשר לך יהיו קדש לעמנו ולארצנו, ואתה תשוב לעת זקנה להיות “שמענדריק” כמונו. אולי –

ושלום יקירי הרבה כתבתי הפעם לעמרם, לישראל ליס, לצערנע ולך. הזה איננו מספיק לעיני הכהות?

ושוב שלום ושלוה ולראות בטוב עמנו ובשבת שבותו כחפץ המכבדו

גיסו יעקב שלמה חזנוב.


31 למאי 1919 ניו יורק    🔗

הורי היקרים

בבואי הנה נתברר לי שענין הרשיון בכדי לסעת לא’י עדיין לא נגמר לגמרי. נראה שצריך עוד לשלח קבלגרמה למצרים.

… בהיותי בשיקגו התראיתי עם רוזנולד ובני ביתו (עמרם קבל תמיכה מרוזנולד בשנות למודיו בקליפורניה). הלה תלגרף לי לרכבת לסור לביתו מיד ולא אלך למלון, אלא שהתלגרמה לא נמסרה לי. כל יום השבת בלינו יחד. הוא לקחני עמו למלון הקיץ שלו מחוץ לעיר ושם הכניסני בחוג בני משפחתו. הרביתי שיחה עמו על דא ועל הא, ונתחבבו עלי מאד הוא ואשתו. כנראה שעכשיו במותו של אהרן אהרונסון תבטל תחנת הנסיון (בעתלית) לגמרי, אלא א’כ תעבר לידי ההסתדרות הציונית. רוזנולד התענין בעקר במוסד הזה בזכותו של אהרונסון ותקותו של רוזנולד שמוסד זה יביא תועלת לאמריקה בעקר לרגלי זה שיפתחו בו מין חטה המתאימה לדרישות האקלים היבש בנופות ידועים של אמריקה, וכיון שתקוה זאת רחוקה מהתאמת, הרי אין לו שוב ענין במוסד. כך דבריו של הנשיא של המוסד, חשוב ה“גבאים” – מעצמכם תבינו ששאר הגבאים, שציונים אינם, ונדבנים הם פחות מרוזנולד ודאי שאינם חולקים עליו הרבה. בשורה זו אינה משמחת ביותר, שהרי אם הביא מוסד זה תועלת לארצנו בעבר או לא, חשיבותו של מוסד כזה, כשהוא מתפתח כהלכה לגבי פתוח ארצנו אין לשער. כשאני לעצמי איני יודע מה אעשה בהכשרתי הטכנית לעבודת מחקר, מבלי מוסד זה או בדומה לוֹ. איך שהוא אל דאגה, נחיה ונראה.


בנכם אוהבכם עמרם.


11/1919 יוני ניו־יורק    🔗

הורי היקרים

…. קרוב לודאי שבשבוע הבא ארד לושינגטון הבירה בכדי להתיצב לפני גדולי המומחים החקלאים דשם, דבר שיעלה לי ב 20 – 30 דולר, אלא שכמדומני שעתיד הוא להשתלם פי עשר.

מקוה הנני להשיג שמה דברי ספרות לתועלתי ולתועלת חברי החקלאים שבארצנו. הלואי שיעלה בידי הדבר.

החלטתי ללכת מכאן לא’י בדרך לונדון בכדי להתודע עם עסקנינו דשם.

ובכן שלום ולהתראות בעגלא ובזמן קריב, ובינתים חזקו ואמצו ואל תדחקו את הקץ, שהרי אין הלה נתן להדחק אם כך ואם כך


בנכם אוהבכם עמרם


ט' תמוז תרע’ט    🔗

לבני ליחיד לעמרם שלום וברכה.

… וגם דאגתך השניה בדבר סגירת תחנת הנסיון בעטלית, אם כי העציבתני בכלל, בתור איש יהודי יושב ציון וחפץ בקדמתה, אבל בנוגע לך אינני מצר ודואג על זה כלל. אני – אינני שואף לזה, כלומר שתהיה אחד מעובדי התחנה הזאת, על שדה המדעים כלל וכלל. ראשית מפני שזכורני עוד את הרוח ששרר שמה בנסעך מפה, ושנית חפצתי שתתישב בביתך ובנחלתך וממנה תביא התועלת האפשרית לארצנו, ולא להשתקע בחברת האנשים שקיומם תלוי בהתקהלותם.

ולכולכם, אתם בני משפחת אשתי (עמרם מתארח אצלם בניו־יורק בדרכו לא’י) שלום. להאחים ליס והגיסים והגיסות ולכל בניהם ובנותיהם, הטיב עמרם מאד לציר אתכם בעטו, עד כי דומני שהנני מכיר אתכם וכאלו ראיתי אתכם כולכם. שלום לכם יקירי, ויהי רצון שאתראה אתכם בארץ האבות והבנים. בארץ העבר והעתיד,

שלום רב לכם וברכה רבה כחפץ גיסכם המברככם.


כח' אב התרעט ניו־יורק    🔗

יקירי

…. לפני שבועים בקרוב ירדתי לושינגטון כפי שכתבתי לכם בזמנו, במלאכות ההסתדרות הציונית של ארצות הברית. שם באתי בקשרים עם העומדים בראש המקצוע החקלאי בכדי לסדר על ידם מחלוף של זרעים נטיעות וכדומה, בין א’י והמקצע החקלאי. כמו כן הבטיחו לי לשלח לנו את כל הספרות החקלאית שלהם בחנם. בחזרתי כאן סדרתי עם השופט מַק, העומד בראש ההסתדרות הציונית שנאסף את הספרים כאן בניו־יורק וכאן יחזיקום עד שיפתח המקצוע של האוניברסיטה בירושלים. מקוה הנני שבצאתי מכאן ימצא מי שהוא שימשיך את העבודה, עבודה זו אסור לה שתפסק שבאם תפסק הרי מוטב לה שלא היתה מתחלת. בעוד כשבוע אם לא יתקבל הרשיון (לנסע לא’י) בינתים הבטחתי להרצות לפני קבוצת תלמידים יהודים במוסד חקלאי דבכאן על החקלאות בא’י וקליפורניה ולהראות את מראות הקסם של החקלאות בקליפורניה שאספתי בעודי שם.

שלום אהובי ולהתראות עמרם


3 ספטמבר 1919 פורט־סעיד    🔗

יקירי

כשכתבתי לכם לפני יומים מסופק הייתי אם תקבלו גלויתי לפני בואי אני בעצמי. חכיתי אז לספינה שהיתה מיועדת לבא הנה מאיטליה, וסבור הייתי שלכשתבא לא תאחר לצאת מכאן ליפו. הספינה אשר חכיתי לה, אמנם באה הנה ויש מקום לקוות שאמצא לי מקום בה, אך דא עקא שאין שום אדם יודע אימתי תפליג מכאן ליפו, משום שפקידי הממשלה דבכאן אסרו על הספקת פחמים לספינות בגלל השביתה באנגליה. חוששים המה הפקידים שמא תמשך השביתה באנגליה ומחזיקים המה בפחמים לצרכים צבאיים….

נשארה הדרך השנית, דרך היבשה, זו שמאסתי בה מתחלה מחמת העכוב – עכוב של חמשה ימים – לרגלי הרשיון המיוחד הנחוץ לדבר, מחר הבטיחו לי הפקידים הממונים על ככה להגיש בקשתי בדבר רשיון זה לפקידים הגבוהים.

בינתים הריני משתעמם כאן יפה יפה בעירה ערבית זו. התודעתי כאן עם צעירי עדת ישראל שבדכאן, ומצאתי בהם בחורים טובים, בעלי שאיפות לחיים יותר מענינים, יותר מלאים מן החיים כאן. בחורים מלאים געגועים לחיים עבריים לאומיים, שהיו יכולים לשמש חמר טוב לעסקן טוב, שיהא משפיע עליהם. הבחורים רובם ספרדים כמובן, ומהם רבים מיוצאי תימן ועדן.

חוץ מאלה נזדמנתי כאן עם צעירים מבני ארצנו היוצאים לחוץ לארץ ללמד ולהשתלם, ומהם קבלתי דרישת שלום מכם הורי, שמואל ייבין היוצא היום יחד עם זוטא הצעיר ועוד איזה בחורים לגינואה שבאיטליה בדרכם לאנגליה, אמר לי שראה אותך אבא יקירי לפני שבוע.

כמו כן אמר לי בר־נש רוסי אחד ששמו נעלם ממני שראה את דודי שאול דוד בחַלִב. הלה זה קרוב לשלשה חדשים שלא קבלתי ממנו שום חדשות.

ובכן יקירי שלום רב לכם ולהתראות, ובמהרה! במאוחר אהיה עמכם בעוד ששה ימים ואפשר עוד קדם לכך. קשים עלי הימים האחדים האלה מן החדשים שקדמו להם, אך מה לעשות צריך להתאזר בסבלנות.

שלום ולהתראות אוהבכם עמרם.


*

עמרם חזר ארצה ואחרי חדשים אחדים התחיל לעבד בחברת פיק’א. הוא יסד תחנת נסיונות ביבנאל לגדולי פלחה, סלק סכר וירקות, ובזרחניה ע’י בנימינה תחנת נסיונות למטעים בה נבחנו למעלה מ־120 זני גפנים, עשרות זנים שקדים ותאנים, תפוחים אגסים ושאר עצי פרי.

חברת פיק’א, קבלה מידי ממשלת המנדט זכיון ליעור חולות קסריה והחלה בעבודה בבצועו של עמרם. המכתבים דלהלן הם מן התקופה הזאת


11 ביוני 1921 חיפה    🔗

יקירי

…. כשאני לעצמי הנני בריא וחזק ואיני מניח לשום מאורעות ממאורעות השעה (הכונה לפרעות ביפו) להשפיע על מצב רוחי.

ביחס לעבודתי. למרות כל המכשולים המעצורים והפגעים הרבים, תהיינה בידי בגמַר שנת העבודה תוצאות חשובות. בטח סחתי לך ע’ד חצירים קיציים. רצוף בזה תמצא תמונה של אחד מהם, חציר סודן שמו. את פרשת גדולתו תמצא מעבר לדף. צלמתיו כיומים לפני הקצרו, דהיינו כחמישים יום לאחר הזריעה. מקוה הנני לקצרו בפעם השניה בעוד כחדש ימים (נזרע בעל ללא השקאה). בודאי ספרתי לך בנוגע למכונה לקצירת קטניות קיציות. בחנתי, אותה לפני זמן קצר בקציר שעועית בדגניה א'. הצלחתה לא היתה שלמה לגמרי. מכל מקום מבטחני בכלי זה שיפתר את שאלת קציר החמצה, השעועית ואפילו קציר קטניות חרף, כגון בקיה ועדשים אם תזרענה אלו בשורות לקלטו.


י’א תמוז פ’א גדרה    🔗

לבני ליחיד לעמרם

החיים והשלום עד העולם

…. ולשמחת גילנו היה גם תכנו (של המכתב). מאושרים הננו לשמוע ממך, שהנך שבע רצון מעבודתך, כי הרי זולתי זה שבשמחתך לנו גילה, הנה זה אות הכי נאמן שאמנם עבודתך מביאה תועלת מעשית לארצנו, והלא זה טוב לנו ממאה הצהרות שדופות, עלֵה בני, עשה והצלח ויהי נא אלהי ציון עמך, ותחת רגליך ישושום מדבר יהודה ותגל ערבת הירדן ועיני רואות….

ושמחנו אני והזקנה לשיבת מר יצחק גוטמאן לארצנו ושיעבוד אתך אצל פיק’א (בנו של ש. בן־ציון הסופר, יצחק היה מהנדס השקאה אבל תכניתו לעבוד בפיקא לא התגשמה). חושבים הננו שבו תמצא את הידיד היותר נאמן, ותחיו כשבת אחים, ובהיות שגוטמאן איננו אשת איש האסורה במגע הנני מרשה לך מצד הדת, לנשק אותו בשמי ולהגיד לו בפה־מלא מזל־טוב.


(1922) חיפה יח' אייר תרפ’ב    🔗

יקירי

אמש חזרתי מהגליל. שם הכל כשורה. מר פרנק ורוזנהק בקרו את שדות הנסיון בהיותי שם, והיו שבעים רצון בהחלט. כמו כן יש מקום לשביעת רצון מן התוצאות בקביעת החולות בקיסריה, כלומר שיש תקוה שנוכל ליער את החולות בהוצאה של רק כ 5 ־ 4 לירות מצריות לדונם – מה שהפיג במקצת את שגעונו של מר פרנק. בכלל נזדמן לו למר פרנק, לרגלי סיורו בגליל לראות מה הוא יחס טוּבֵי האכרים שמה, אלי ולעבודתי, ונתעליתי בעיניו. יש מקום לקוות שאוכל להמשיך עבודתי בפקידות מטורפת וקפריזית זו להבא – עד שיבוא שגעון חדש ויעביר אותה על דעתה.

בנכם אוהבכם עמרם


י’א אייר פ’ב חיפה א’י    🔗

מצב העבודה אצלי בכללו יפה מאד. הגִדוּלִים בקסריה נותנים תקוות רבות מאד, וכבר היה ביכולתי למסר למר פרנק בשוֹרה שבאם ישאר המצב בעינו עד החרף הבא יהיה ביכלתנו ליער את החולות בהוצאה של לא יותר מ 5 ־ 4 לי’מ לדונם, קפץ הלז וענה ואמר: ובכן אחזיר את הקונצסיה לממשלה. (חברת פיק’א קבלה אותה ליעור החולות) אי אפשר לנו ליער את החולות אם תעלה המלאכה יותר מלירה או לכל היותר שתים לדונם.

דומני שיחזר למוטב ויתפיס ויעתר לנו, ובאם לא גם כן לא איכפת לי. כבר נזדמן לי להגיד לו שלא קבלתי עלי שום קבלנות ביחס ליעור החולות, לאחר שאעבד את השטה המתאימה לכך.

…. בעוד כשעה וחצי עלי לנסע לגליל התחתון. מר פרנק ורוזנק (מנהל פיק’א בחיפה) יהיו שמה כלומר ביבנאל הערב. אנכי נקראתי לשם להראותם את עבודתי. שמה יועדו פקידי פיקא עם באי כח המושבות וידונו עמהם בנוגע לדרכים לתקון המצב. הבה נקוה שיצא משהו מזה לטובת הישוב. אגב באלה הימים תגמר בגליל התחתון קניה חשובה (של קרקע) שזה זמן רב שמתעסקים בה

בנכם אוהבכם עמרם


אייר תרפ’א חיפה.    🔗

יקירי

…. פרנק (פקיד הברון רוטשילד) שחזר אתמל מבקור רשמי בירושלים מעיד על הנציב העליון (הרברט סמואל) שאמר לו שעתיד הנהו להחזיק באמצעים נמרצים כנגד עושי הפרעות (בחדש מאי ביפו) וביחוד מנוולי תול כרם שהתנפלו על חדרה. באותו הנוסח עצמו התפאר לפנַי סגן המושל של מחוז “פיניקיה”, דהיינו צפון א’י בשעה שנתן לי רשיון לדוש תבואות מבלי לחכות לשמאים של הממשלה. הלה אמר לי שבעוד איזה ימים נשמע חדשות כאלו שבהן תהיה ערובה בטוחה למושבות ישראל כנגד התנפלויות מצד הערבים. נחיה ונראה…

…. עם פרנק היתה לי שוב פעם שיחה. הוא עכבני היום כאן משום שרצה לשמע את דעתי בנוגע לתכנית המושב בשוני (שנקרא אחרי־כן בנימינה) הוא הקשיב להערותי בתשומת־לב ודומני שיתחשב עמהם…

בנכם אוהבכם עמרם


ראשון לציון יום ד' 1920    🔗

…. בכלל כפי שמספרים ויניק וקראוזה (הראשון מורה בביה’ס מקוה ישראל והחימאי של יקבי רשל’צ, והשני מנהל ביה’ס) היתה רוח אחרת על הברון. סובר הוא שצריך לדחות את הקולוניזציה לשעה יותר מכשרת כשיעלה ערך הפרנק ויפל ערכם של חמרי בנין, ובדרך כלל כשיתוקן המצב האקונומי לטובתנו. מתענין הוא עתה בעקר בתעשיה שלדעתו רק בה גאולתנו. מכל מקום אינו רוצה למשך ידיו מן הקים, ומנקודת השקפה זו סובר ויניק שיש עתיד לעבודתי ואין מקום לדאגה וחששות לבטול הענין לגמרי בעתיד הקרוב.


קסריה 13 דצמבר 1922    🔗

יקירי

זה לנו יומים שהננו בקסריה. הסתדרנו בדירתנו החדשה והארעית יפה יפה. החדר גדול ומסויד לבן, ואסתר היטיבה לסדר בתוכו את הרהיטים, ונחלתו של הזוג הצעיר שפרה עליו. יש להאמין שהפקידות (של יק’א) תואיל בטובה הרב להרשותנו להמשיך את עבודות היעור של השנה שעברה במדה מינימלית ולפי זה נשאר כאן איזה שבועות, ואולי גם חדש ימים.


זרחניה 15 נובמבר 21    🔗

…. איני זוכר אם כתבתי לכם שמר רוזנק (מנהל פיק’א בארץ) חזר מפריז. הלה כנראה בא עם הוראות חשובות לטובתי. ענין הכרם לנסיונות בשטח של 40 דונם מהם 10 לגפנים ושלשים לעצי פרי נמסר בהחלט לידי עפ’י פקודה מפריז. עכשיו הנני מפנה מן השטח את שירי היבלית….

…. לענין קסריה (יעור החולות) עוד אי אפשר לי לגשת. הקונסציה אמנם נחתמה אבל הקומיסיה הממשלתית לקביעת הגבולות עוד טרם זִכְּתה אותנו בבקורה, ולפיכך הנני נאלץ להסתפק בהכנות גרידא מבלי שאוכל לגשת לעצם הענין. בדעתה של פריז לקבע וליער השתא שטח של 500 דונם ואני במריי אני עומד: כיון שכל העבודה הזאת היא בהכרח בגדר הנסיון מבלי שנדע איזו מן השטות השונות שנבחנו בארצות זרות מתאימה לתנאי ארצנו, צריך שנסתפק, השתא בשטח קטן, הוי אומר 50 דונם או מאה לכל היותר…. מובטחני שעצתי היא תקום ונסתפק השתא בשטח של 100–50 דונם.


יא אייר פב חיפה א’י    🔗

מחכה הנני לבואו של מר פרנק מיפו בכדי לדון עמדו בדבר התקציבים. יש לחשש שיקטינו ויצמצמו גם בעבודתי הנסיונית עד לידי יציאת נשמה, מצד רוזנהק יש נטיה לכך. מילא נראה איך יפל דבר. לקוות לנחת מן העבודה אצל הפקידות ואפילו בא’י בכלל, כבר חדלתי זה מזמן רב, אם כך ואם כך.

…. בנך אוהבך עמרם.


ט' תמוז. פ"ב    🔗

אבא יקירי,

תודה לך בעד מכתבך מיום ב' תמוז. השבוע שעבר שבוע קשה היה לי, פקודתו של מר פרנק להוריד את משכרת הפועלים מ־25 ג.מ. לעשרים ליום ולעשרים ושנים בקיסריה נתקבלה מאת הפועלים בהכרזת שביתה כללית בכל מחוז זכרון. בקיסריה רצו פועלי המקום ביום ו' שעבר למנע בעד 2 שכירי החָדְשִׁיים שמה מהשקות את המשתלה, אבל לאחר שהסברתי לפועלים שזהו סַבּוֹטז' מן המִין היותר קרימינֶלִּי והיותר אֱוִילי, שהרי מִכְרֶה אם משברים בו את המשאבות אפשר לשוב ולהריק את מימיו ושוב אפשר לעבד בו, מה שאין כן משתלות שבאם תמתנה לרגלי היֹבש בפעם אחת, שוב אין להם שום תקנה – נמצא שיהיו הפועלים נזוקים לרגלי אבדן פרנסתם להבא; לאחר שהרביתי אליהם דברים והתראות, הסכימו כלם שהצדק עמדי, והחליטו לשלח שליח לועידתם המרכזית אשר בז’י בכדי להביאנה לידי הכרה שאין להעמיד את עבודת ההשקאה במשתלות. כל שאר העבודות שאפשר לדחותן העמדתין ולא שכרתי אנשים לעשותן – אע’פי שהיתה לי פקודת משרד חיפה על ככה – משום שלא רציתי לקחת מפועלי את פרנסתם בכל העבודות היכולות להמתין.

למחרת בשבת בבקר כשבאתי לקיסריה מצאתי שמה שלשה בחורים גדולים ומגשמים מן האבריונים שבסביבה, שלפי דבריהם נשלחו להתם בפקודת הועידה המרכזית למנע אותנו מהשקות – – כלומר אותי ואת שכירי החדשים – בזרוע אם יהיה צֹרך בדבר. על החבריא הלזו לא פעלו כל טענות מבֻססות על ההגיון, ורק לאחר שאימתי עליהם ש“דמם יהיה בראשם” אם ינסו למנעני מהוציא את חובתי לפעל, על ידי אנשים שאינם מקבלים שום שכר מיוחד בעד עבודתם זו, ושתפקידם הנוכחי הוא לשמר על מקור פרנסתם של פועלי המקום שלא יִסָתם, נרתעו במקצת. סוף דבר לאחר שתארתי להם את הענין הזה בתור סבוט’ז קרימינלי ואימתי עליהם בכל חֹמר הדין וכו… וכו… ולאחר שדפקתי על גבי השלחן עד שקפצה דיותא למעלה והתיזה את הדיו לכל עבר, וכל המסֻבים – שליחי הועידה המרכזית וכל פועלי קיסריה – חורו כסיד, נתכנסנו לאספה והחליטו שהשליחים ישובו כלעֻמת שבאו, ואיש לא יתערב עד שלא ישוב השליח מזכרון. אני כמובן הודעתים שאני עושה את שלי מבלי שום התחשבות עם איזה כח שיהיה מן החוץ, ומי שיבוא לנהֹג סבוטז' אצלי יהיה נאלץ לקבל את התוצאות המרות. אלא שלא שייך לומר שיותר נעים לי לעשות את עבודתי בשלום.

לעת ערב הגיע השליח מזכרון, כלומר בא־כח קיסריה בועידה המרכזית, ומסר לי מכתב רשמי שבו מודיעים אותי שהחלט לדחות את השביתה עד שיגמר המשא ומתן בין הועד הפועל המרכזי ובין הא' פרנק. החלטה זו נתקבלה לפי דרישת הועד הפועל של ההסתדרות הארצית של כל הפועלים. הלה כלומר בא־כֹח פועלי קיסריה הצטדק בפני בדמעות על עיניו על הפרעת ההשקאה במשתלות בקיסריה, והבטיחני בּהן ישרו שמעשה זה מקורו לא בפקודת הועידה המסדרת אשר בז"י. וככה מעיד גם בא־כח פועלי מזרחניה. ואתה צא ולמד!…

ועכשיו תאר לך מצבי אני בכל הענין הזה, ובשים אל לב שאין לי אמון רב־בינינו לבין עצמנו –, בטקט ובתבונה של פקידותי העליונה, ומשום כך, וביחוד משום שרציתי שלא תזיק התנהגותם הפראית של אי־אלה פועלים במחוז ז“י ליחסי הפקידות לעבודה עברית בכלל, ולפועליה במחוז ז”י בפרט במשבר הנוכחי, נמנעתי מלהודיע לפקידות על המצב כמו שהוא, והעמדתי את כל הענין על אחריותי אני. בזמן הזה ביחוד, שבו קיסריה מלאה ערבים זרים שנקהלו מיפו וחיפה והסביבה, לרגלי משלוח האבטיחים מן החוף, הזה לסוריה ומצרים. באלהּ יש לא מעט בריונים שאין להם שום קשר מקומי ושום אחריות ושאין אנו מכירים אותם, ובתוכם מתהלכת איזו אגדה על נסיון מצד חלוצי חיפה. להמית או להרעיל את משפחת הצורר בוסתני…

לפי שעה נשתתק הענין. והנני מקוה שמר פרנק יבוא לידי הסכם עם באי־כֹח הפועלים והכֹל יבוא על מקומו בשלום. ורק לאחר כך, ומבלי למסר לפקידות את שמות הפראים האלה, אגש לברור הענין. אפשר שאפנה לועד הפועל של פועלי א"י בדרישה שיבררו את יחסם בפרינציפ לשאלה זו, למען אדע היכן אני חי ועם מי אני עובד. ובינתים אבקשך לבלתי לסיח למן דהוא על כונתי זאת.

בנוגע לסכסוך שלך עם השחור המנול טוב עשית שמסרת את הדבר למשפט השלום ואין להרפות מזה. בכל אפן אל תמהר למסר את הדבר למשפט הממשלה – הן לזאת נתכונת באמרך “למסר הענין לעוֹרך דין”? אני מצדי אעזרך בכל כחי ויכול הנך לסמֹך עלי בנדון זה, רק היה זהיר לבל תעשה מעשים העלולים להחליש את עמדתך הצודקת לטובתו של המנֻּוָל. בכלל אינני מבין כיצד באת להעמיד שומר על הגֹרן. האם נכנסת לועד המושבה? אם כך עשית צר לי לראותך בתקלתך.


יח' תמוז תרפ’ג    🔗

הורי היקרים

…. והשביתה נגמרה בהתרצותו של מר פרנק לשלם לפועלים 25 ג’מ (גרוש מצרי) ליום ו 8% לקופת חולים כמו לשעבר עד לראשון לחדש אוקטובר, אלא שעתיד הוא להמנע מלהגדיל ולהרחיב את העבודה כל עוד שלא יורדו המחירים עד 20 גמ' לפחות. עבודה שהתחלתי בה בחולות קסריה קבלתי פקודה להפסיקה.

…. בנכם אוהבכם עמרם.


צוואה    🔗

חפצי האחרון הוא

א) כי כל נכסי במושבת גדרה, דניידי ודלא ניידי, וכן גם המקנה וכל הזכויות שיש לי במושבה הנ“ל, יהיו שייכים, אחרי מותי, לשני יורשי ה’ה בני יחידי מר עמרם שיח‘, ואשתי מ’ חיה פייגע ת', ואין לאחד משני השותפים הללו שום זכות ויפוי כח על חברו. ואם האחוזה תעבד ע”י בני, אז לו הרשות לקחת, בעד עבודתו, מחלקה של אמא רק 250 פר' לשנה.

ב) האחוזה תעבד ביחד וההכנסה תחלק לשני חלקים שוים ע“פ האמור לעיל, ושניהם ישבו בביתי, ואם מאיזו סבה שתהיה לא תוכל אשתי לשבת יחדיו עם משפחת בני, אז – הנני מצוה על בני לעזב את הבית, ובכל אפן הנני מצוה שבל יוציאו את אשתי מהבית. כן אין רשות לבני להשכיר דירתו בביתי לאחר, רק ע”י הסכמה ורצונה הגמור של אשתי.

ג) ואת החוב שהנני חיב לחברת “חובבי ציון” ישתדלו יורשי לשלם במועדו ובזריזות, וגם לפני זמן הפרעון, אם תהי היכלת בידם, וזכרו נא, יורשי היקרים, כי אני קבלתי עלי תשלום החוב הזה ברצון, מפני כי חושב הנני אותו לחוב קדוש. ובכן אל נא תחללו את קדשי, והשתדלו נא לסלקו במוקדם היותר אפשרי.

ד) ואת שולמית הנני מאמץ לי לבת. ועליכם לחנכה ולהשכילה ולהשיאה כאחות ובת גמורה, ואל נא תקמצו עליה, אחרי כי עזרני ד' להנחילכם נחלה מלאה כל טוב כנחלתי, ומקוה הנני שתוסיף עוד לתת לכם יבול למכביר, ומה שזרעתי בדמעה תקצרו אתם, יורשי האהובים ברנה, וברצות ד' תהי לאל ידכם להטיב לה ותטיבו – כי זה הוא חפצי.

ואותך יחידי, תקותי בחיי ובתר חיי, אותך הנני מבקש כי לכשתגמר חוק למודיך, תשתדל לקבע דירתך בארץ־ישראל, ובאם מאיזו סבה שתהיה, לא תוכל לשבת בארץ אבותינו, אז הנני מבקשך שאל נא תמהר למכר את האחוזה ומה גם מבלי רצונה המוחלט של אמא, למכר את חלקה. השמר לך לפתותה ולפעול עליה לעשות את הדבר הזה, לעזב את הארץ, שבה חיתה, יגעה, עמלה, הרתה וקברה את בניה.

ועוד אחת אבקשך, שבאם לא תשוב לארץ הזאת, אז עליך לבקר את קברי לכהפ’ח פעם אחת בימי חייך. דומה שעצמותי תגלנה בקברי בעמד רגליך ע"י קברי. ויהי נעם ד' עליך ועל דורותיך לעולם.

כל זאת כתבתי וחתמתי בדעה צלולה ומיושבת, בלי שום אנס ואפילו השפעה ממי שיהיה, אלא ברצוני הטוב, ובהסכמה גמורה.

היום יום א' ד' תשרי תרע’ד פה ביירות

יעקב שלמה בן שלום זצ’ל חאזאנאוו


בפנינו עדים נכתב ונחתם השטר הנ"ל

נאום חיים דוד עפשטיין ונאום שלום רבינוביץ מתנחל בחדרה.

(צוואה ראשונה שנכתבה בשעה שעשה נתוח בבירות). 1913


תחת רעם התותחים הנני מצוה לביתי

אדיר כל מאויי

א) כל חובי שהנני חייב לחובבי ציון יסולק במהירות הכי אפשרית.

ב) חלק, אחד אחוז ממאה מהכנסותי יחולק לדברים שבצדקה בירושלים במשך של 10 שנים אחרי מותי, בכל שנה ושנה.

ג) יורשי מחויבים להיות חברים להחברות הכי גדולות העוסקות בישוב א"י.

ד) עמרם מחויב לבוא (אם לא יבוא להתישב על אחוזתי) לכהפ’ח פעם אחת להשתטח על קברי.

ה) כל הכסף המונח בהבנק, הן על שם שולמית, אחי ואשתו, שייכים לשולמית ויותנו לה בתור נדן, זולת הלבשה ושאר דברים שאותם מחויבים יורשי לתת לה בעין יפה וביד גדושה.

ו) הבית והחצר שייכים לאשתי וכל האחוזה תחלק לשניים בין עמרם ואשתי, ובאם לא יבא עמרם להתנחל במשך של 5 שנים אחרי מותי אז מחציתו שייכת לשולמית, ואשתי תוכל להנחיל את חלקה לכל מי שתחפץ. כל המקנה הכסף ותבואה שייכים לאשתי.

ז) על מצבת קברי לא יכתבו שום תאר זולתי “איש מבני בילו”.

ובזה הנני גומר וחותם בדעה צלולה מיושבת ביום ג' פ' תולדות התרע’ח

יעקב שלמה בן לאד’א ר' שלום זצ’ל


נתתי ידי (ידיעה) בהבנק ובפנקסי המושבה.


(צואה זו נכתבה בעת התקפת האנגלים על גדרה ב־1917. וצואה שלישית שמעתי מפיו ימים אחדים לפני פטירתו. הוא שכב במטתו, חומו גבה עיניו עצומות ונשם בכבדות. מזג האויר היה חם מאד ואני נופפתי, לבקשתו, במניפה על פניו. פתאם פקח את עיניו הביט בי ואמר: גדעונצ’יק, אני הולך בדרך אשר לא אשוב ממנו. התחלתי לבכות, והוא הרגיעני: גדעונצ’יק, אל תבכה, כך הוא, וזכור את דברי: היה אדם, היה יהודי. ושוב עצם את עיניו).


משה סמילנסקי עלה ארצה בשנת תרנ"א בגיל שבע־עשרה. ביום השני לבואו הוא יוצא לטיל במושבות יהודה ולן בראשון־לציון.

בבית המלון הוא פוגש ביעקב שלמה ושיחה נקשרת ביניהם.

את רשמיו מהימים ההם מעלה סמילנסקי בספרו בערבה הוצאת מסדה.

*

יהודה חזר לבית־המלון. האורות כובו. ורק עששית קטנה דלקה באולם־האוכל. מחצלת אחת היתה פרושה על רצפת האולם, ועליה כר ושמיכה – זהו, כנראה, המקום המיועד לו, אמר בלבו. ועוד מחצלת אחת היתה פרושה על הארץ, ועליה שכב פרקדן איש קצר־קומה ורזה, בעל זקן קטן ודליל, שלא נתפשט אלא למחצה. כשנכנס יהודה, זקף בו האיש השוכב את שתי עיניו הגדולות והבולטות: קצר־רואי היה, כנראה, והסתכל־בו בסקרנות גלויה.

– אתה הוא המיועד להיות שכני בלילה הזה?

– כן.

– ובכן, למה אתה מוציא את זמנך לבטלה? אחד הוא השכר, בישליק ללילה, כסף טהור, אם תקדים לשכב ואם תאחר. אל תתביש, פשוט את מעילך, וחלוץ נעליך, ואם תחתונים לך, פשוט, במחילה מכבודך, גם את מכנסיך, שכב על “מטתך”. אין זו מטת מלכים, אך מטות־מלכים לא הובטחו לנו בארץ המובטחת.

דברי האיש הזה היו טובים ולבביים, רוח לנפשו של יהודה והביט בתודה אל המדבר אליו מעל המחצלת.

– כבר הוגד לנו כאן, כי אתמול באת ארצה באניה הרוסית. ה“ישיש” בעל הדיליז’נס בא לשאול עליך. היטב חרה לו, שהזקנה שלו לא טרחה למצוא לך מקום בביתם. אל דאגה, בחורי, כאלה הם הלילות הראשונים בכנען, וקשים מן הלילות – הימים הראשונים. ארץ־ישראל אינה נקנית אלא ביסורים. אך לאחר הימים והלילות הראשונים הנך זוכה לקצת נחת. לא הרבה. ככה, טפה אחת… ואף־על־פי־כן, נחת… נחת שלך, וזה העיקר! לא של חסד לאומים.

לבו של יהודה טוב עליו ומבטו נצמד אל השוכב לעומתו על מחצלתו שדבריו נובעים מפיו כמעין המתגבר.

– גם אני הגעתי יום אחד, לפני שמונה שנים, ארצה על גבי ישיש זה הנקרא “קורנילוב”. כל הדרך גנח הזקן, כנראה, על שהטריחוהו לעת זקנתו ללכת בדרך רחוקה, וגם אני נאנחתי כל הלילה הראשון שלי ביפו, כששכבתי ב“חן מנעולי” על גבי הקרקע בלי מחצלת, בלי כר ושמיכה, וקיבתי היתה ריקה. שבעה שדים התרוצצו בבטני. ועכשיו, ב“ה, צריף לי ארבע־על־ארבע, חציו ל”אולם" וחציו ל“חדר שינה” ושני דרגשי־עץ לי ועל כל אחד מהם מזרון של תבן וסדין לבן וכר ושמיכה. ועל אחד הדרגשים האלה ילדה לי זוגתי בשבוע שעבר “שקץ” כהלכה, בחור כארזים. התרומם יהודה, ישב, הביט במדבר אליו ושאלו:

– הבילואי אתה, בן גדרה?

– בעגלתו של מי חרשת, כי את חידתי מצאת?

קריאה נתמלטה מפיו של יהודה – ספק של התפעלות, ספק של בכי.

ביום הרביעי לשהותו בארץ מבקר סמילנסקי בגדרה ומתאכסן בביתו של חזנוב

כבר היתה השעה אחרי חצות־הלילה כשחזרו יהודה ו“בעל־הבית” שלו הביתה. בחדר, אשר בו סעדו תחילה, עמדה אפלה, ובפינה אחת על־גבי דרגש של עץ הוצע משכב ליהודה, אך השינה נדדה מעיני בעל־הבית ואורחו גם יחד. הם ישבו על כסאות העץ ליד השולחן, ובעל־הבית דיבר בלחש באזני ארחו:

– היו לי, בחורי, הרבה ימים קשים, ואפילו רגעי יאוש. יש וקצה הנפש בעבודה הזאת… יש והגוף הרצוץ והעיף סירב לעמול… ולפעמים נתעוררו בלב מחשבות מרות על נסיגה לאחור. ולא מעטים, ודוקא אנשים טובים ויקרים, נלאו לנשוא ונעלמו פתאום, בלי להפרד. הייתי שוליא בבית־מלאכה בירושלים. פועל במקוה־ישראל. עגלון בראשון־לציון. היו אלה חיים מנוונים בלי קורטוב של שירה. פה, בין הסלעים הפראים, חיתה נפשי. שוב מצאתי ענין ושירה בחיים המלאים סכנה, בין האנשים, הפראים לא פחות מהסלעים. שמע: יום אחד הלכתי יחידי בדרך. שבתי מן העיר אל המושבה. והנה נזדמנו לי ערבים. התחילו להתגרות בי. ודמי דם נעורים, ירקתי בפניהם… אחזו בערפי. הרבה זוגות ידים אחזו בי אך נאבקתי… ויכלו לי… פתאום הרגשתי, שאני מורם למעלה ומושלך בכל כוֹח. אלפי מחטים דקרו את בשרי. אל תוך ה“צבר” שעל־יד הדרך השליכוני. ובדכדוך נפשי עד מות, נדרתי: כסלע אעמוד על מקומי זה, כל הרוחות שבעולם לא יזיזוני!

יעקב נשתתק פתאום. – כמה רגעים ישב דומם, ועיניו כגחלים בתוך החדר האפל ושוב לחש:

– הרוצה אתה לשמוע לי בחורי? שמע, ואַל תצחק, אַל תלעג לי. שומר אנוכי חזון בלבי על העתיד. בחזוני, והנה אני זקן, קטוע רגל אחת. נקטעה רגלי במלחמה לחופש. שוער אני באוניברסיטה הגדולה ביבנה. יושב בפתח השער… להקת סטודנטים צעירים בעלי פנים תמימים וטובים… כמוך אתה… סובבים אותי, ואני מספר, מספר להם על העבר הרחוק… מכל אשר עבר עלינו מימי ההתחלה… והם שומעים, ועיניהם נוצצות… אַל תצחק לי.

אך לא! יהודה לא צחק לו. אלמלא התביש, היה נופל על צוארו של זה האיש היושב עתה למולו ומלחש לחש של קודש, נופל על צוארו ומנשק לו, ושופך את כל לבו ואת כל אשר הצטבר בנפשו במשך ארבעת הימים הראשונים שלו בארץ.


אחרי מוֹתו של יעקב חזנוב כותב סמילנסקי לזכרו    🔗

יעקב חזנוב יצא מן הישיבה ונספח בשנת תרמ“ב לתנועת ביל”ו, ובחודש אלול אותה שנה, בטרם הגיעו לי“ח שנה, שם לדרך פעמיו, לעלות לארץ הרחוקה, הקרובה כל־כך… אבל הוא לא זכה לעלות עם הקבוצה הראשונה של ביל”ו. חסרון “ארבעים הרובל” היה בעוכריו. כל חבר של ביל“ו מצווה היה להכניס לקופה המשותפת ארבעים רובל, אבל ב”קופתו" הפרטית של חזנוב לא היו… הוא יצא לדרכו במאוחר, לבדו, ועד העיר סמירנה, השוכנת על חוף הים, הגיע ונשאר תקוע בה חודשים רבים. שני דברים גרמו לכך: ראשית, חסרון הכיס, לא הספיק לו כספו לקנות כרטיס־נסיעה באניה עד יפו; ושנית, הבשורה הרעה, שהגיעה לאזניו, כי גזירה נגזרה על העליה ארצה, ורק מי ש“בקשיש” מוכן ומזומן בכיסו יעמוד בגזירה הזאת. בינתים הרביץ יעקב חזנוב תורה בקהילת ישראל שבסמירנה, עד אשר הצליח לצבור כסף להוצאות הדרך וגם סכום מסוים ל“בקשיש”.

יעקב חזנוב לא מצא עוד את חבריו לא ב“פרדס איוב” ולא במקוה־ישראל. המנהל הירש נואש סוף־סוף מכל תחבולותיו לגרש את ה“דיבוק” של חיבת־ציון מן ה“מטורפים”, שמקוה־ישראל נענשה בהם. הם לא הסכימו להשלח לאמריקה, כפי שהציע להם, וישלחם על־פי פקודה מפאריס, לראשון־לציון. חלק מבני ביל“ו הלכו לבקש את מחיתם בתור פועלים בפתח־תקוה, וחלק מהם עבדו בתור שוליות אצל בעלי־מלאכה בירושלים. אלה האחרונים קראו לעצמם “שיבת החרש והמסגר”. אליהם נלווה יעקב חזנוב, בבואו ארצה. לא “רב” ולא “דוקטור”, כי אם שוליא דנגר בעיר הקודש בירושלים… אבל לימוד המלאכה בירושלים לא הספיק לחם גם למי שמסתפק במועט. וילך חזנוב וילוה אל חבריו שבראשון־לציון, ויעבוד בבנינים, בחומר ובלבנים, כשכיר־יום. ושוב עבד כעוזר ליד בעלי־עגלה ובמכוש. והבחור הקטן והרזה, שעתיד היה להעשות “רב” או “דוקטור”, הוכיח כשרון גדול של עבודה וסבל. ועוד מעלה אחת היתה לו: נפשו היתה מעין בלתי פוסק של חדוה, מבית הוריו הביא עמו מנהג יפה לצחוק כשהרעב מציק לקיבה, ולספר מילי דבדיחותא… ובשעה שמרה־שחורה היתה פורשת את כנפיה על צריף־העץ העגום של בני ביל”ו בראשון־לציון, היה יעקב חזנוב פותח במעשיה, וכל בני החבריה “מתגלגלים” מצחוק, ונשכח הריש ונשכח גם הרעב… מאין בא הצחוק ללבו של זה היהודי הכחוש והרזה?..

ובתוך החבורה שבראשון־לציון נחלקו הדעות: אלה דעתם נוטה לקשור את גורלם לנצח בגורלה של ראשון־לציון ולבנותה יחד עם אחרים, ואלה אין דעתם נוחה ממושבה משותפת להם ולאחרים – הם נושאים את נפשם למושבה, אשר כולה שלהם, כולה: ביל"ו. והמחנה נפלג לשנים: החלק האחד נשאר בראשון־לציון, והחלק השני חזר, על אפו ועל חמתו של הירש, שלבו לא התרכך בינתים, למקוה־ישראל, לחכות בה עד תחילת בנינה של המושבה אשר תהיה כולה קודש ביל"ו. ויעקב חזנוב נמנה עם האחרונים.

ידו של המשגיח הערבי עבדול־עזיז כבדה עליהם גם הפעם. מנהגו היה בכך. יעקב חזנוב נאנח תחת יד הנוגש, אבל גם בהיות זיעה רבה מכסה את כל גופו, היה פולט כפעם בפעם מימרה מפיו, וצחק כל ה“בחר” עמו… ועבדול־עזיז מביט ומשתאה אל ה“מוסקוב” המשונים האלה, המזיעים וכורעים תחת כובד מעדריהם וממלאים צחוק פיהם… אמנם בריות משונות הן אלה!… וגם כשהיה חזנוב הולך על פי התור לנקות את בתי־המחראות וחוזר מלוכלך ומדוכא קצת, היה מתרחץ ומיטהר ומוצא תיכף־ומיד חומר חדש בפיו להלצות… חבריו “מתפקעים” מצחוק, וגם הירש מתפקע מכעס… אין עצה ואין תבונה למטורפים הללו!…

אבל הירש החליט להפטר מהם. ויהי בפסח תרמ“ד, כשעלו אנשי ביל”ו ירושלימה לחוג את חג החירות, מצאו, בשובם, את שער מקוה־ישראל נעול בפניהם, ושוב לא נפתח להם… וישבו ביפו, ויהיו עובדים בפרדסי הערבים.

רבי יחיאל מיכל פינס, אביהם ופטרונם של בני ביל“ו, לא נח ולא שקט וימצא מקום למושבה, אשר כולה שלהם. בכ”ו כסלו תרמ“ה עלו שרידי בני ביל”ו, תשעה אנשים, לגדרה; אחד מהם היה יעקב חזנוב. ריקה ושוממה היתה גבעת גדרה, ללא שיח, ללא עץ וללא מים, ורק צריף־עץ אחד קטן הוכן להם. ותחל העבודה. ו“מקצועו” הירושלמי של חזנוב עמד לו: הוא היה הממונה על המלאכה. חמור היה להם לאנשי גדרה, והוא זקוק ל“אורוה”, והם עצמם זקוקים לתנור, לאפות בו לחם, וידיו של חזנוב מלאות עבודה להקים את שני ה“בנינים”. וגם יצועים תשעה ליד קירות הצריף התקין חזנוב להיות משכב ל“חבריה”. וכשכלתה המלאכה הזאת, לקח חזנוב מעדר בידו ומכוש וילך לעדור עם חבריו בגבעות הטרשים ולחצוב בורות לנטיעת כרמם הראשון… כל הימים היו הידים מלאות עבודה ובלילה פיהם מלא שירה. והפעם הביטו הפלחים השכנים בהשתוממות אל הבריות האלה, העובדים קשה ביום, אוכלים לחם צר ושותים מים לחץ, ושרים בשירים בלילות… אבל לא תמיד שרים בגדרה… ולא תמיד שר בשירים גם יעקב חזנוב.

כבר סוסים להם לאנשי גדרה, חזנוב חורש בחלקת השדה שלו וכולו שקוע בעבודתו ומשתדל שיצא התלם ישר מתחת ידו ושלא יהיה רוח בין תלם לתלם. וחזנוב קצר־רואי היה, ולא ראה ולא השגיח, כי שני עוברי־דרך התגנבו אליו על בהונות רגליהם וישימו את ידיהם על רסן סוסו, לגזול אותו ממנו לאור השמש… תחילה לא הבין, מה רוצים אלה השנים, וכשהבין – התעוררו בו כל כוחותיו, אחז בחזקה בצואר הסוס ולא נתן לקחתו, ואת קולוֹ הרים בצעקה גדולה ומרה… שמעו חבריו, שהיו במרחק מקום ממנו, את צעקתו – וירוצו כל עוד רוחם בהם לעזרתו… הם מצאוהו כולו זב דם מן המכות אשר הוכה, אבל את סוסו לא נתן, וכגיבור מנצח במלחמה חזר פצוע למושבה.

פעם נסע בעגלתו הרתומה לסוסו היחיד, ושנים התנפלו עליו מאחוריו… עוד מעט והצליחו לכפות את ידיו ואת רגליו ולקחת ממנו את עגלתו ואת סוסו, אבל ברגע האחרון התאזר עוז, נשך עד זוב דם את ידו של האחד, עד כי הלז צעק מרוב כאב, קפץ ממקומו והכה באגרוף בין העינים של השני… בכל זאת היה כפשע בינו ובין המות. אך אז נשמע קול שקשוק הגלגלים של עגלת חבריו הבאה אחריו, והשנים, שביקשו לזכות מן ההפקר, לא זכו…

ופעם אחרת חזר יעקב חזנוב ברגל מראשון־לציון למושבתו ויעבור ב“שדרה” של שיחי צבר גבוהים, הסמוכה לכפר השכן לגדרה. הוא הלך שקוע במחשבותיו, והנה לפתע פתאום החזיקו בו ידים רבות, ידים חזקות, הרימוהו והשליכוהו אל בין שיחי הצבר, אל ים של מחטים דוקרות… עיניו חשכו… עצמו מכאוביו… אין להניע יד ורגל… “פה תהי קבורתך”, – עברה־מחצה מחשבה את מוחו… ואלה, אשר התעללו בו, עמדו רגעים מספר ויתקלסו בו ואחרי־כן הלכו להם… נעלמו ואינם… והוא יחידי, גלמוד ונעזב, ומי יעזור לו?… האומנם בא קצו באופן כה מגוחך וכה אכזרי?… הוא נזכר, איך בא לאודיסה להפליג משם עם חבריו לארץ־ישראל ובידו רק שלושה רובלים… יד חזקה כאילו אחזה בו וטלטלה אותו טלטלה גבר, וקול קרא אליו ממעמקים: “קום לך־לך אל ארצך ואל מולדתך… מולדתך… לך והיית לעם!” ושלושת הרובלים" מעכבים… זכרון זה עובר ונעלם, ואחר בא: גסות וטומאה התפרצו לקדשי הקדשים של נשמתו… המשגיח הערבי, המנהל העברי שבמקוה־ישראל, שניהם מתחרים בגסות רוחם וקשי לבם… חזיר בבית־המקדש… כצללים, פעמים מטושטשים ופעמים ברורים, עוברים אחד־אחד הזכרונות… והוא – נפשו מתעלפת… כל בשרו דקור ובוער כאש… ושוב חשכו עיניו… והנה קולות מבשרי־ישועה, קולות חבריו המתקרבים אליו… והם באו אחריו, הרגישו בו ומיהרו להצלתו…

שבועים היה מוטל על דרגש־דוי, כולו נפוח, כולו מכה וחבורה, ונפשו מתעטפת עליו… ואז, בשכבו בין שיחי הצבר ובהתגוללו על מיטתו נדר נדר: “מפה, מארצי, לא תזוז רגלי עד בוא יומי האחרון!”… ואת נדרו קיים. אף ליום אחד לא עזב את הארץ כל שנות חייו בה, עד מותו.

ונסיונותיו בשנים הראשונות היו קשים.

… לילה חושך, עלטה כבדה, הומה הרוח והמיתו דומה לבכי, כאילו הוא מבכה על תשעת האנשים על הגבעה השוממה, אשר בינתים נוספו עליהם גם שתי נשים… ופתאם קול יריה ושוב יריה… וקול ענות גבורה… וקול ריצת רגלים ושעטת פרסות סוסים… מתנפלים במחשכים על המושבה… קומץ האנשים מוקפים מכל צד… כדורים שורקים מעל לראשיהם… מטר אבני־חצץ ניתך עליהם… בא הסוף… כל־כך מהרה!… מה הם הגברים המעטים בפני המתנפלים הרבים?…

ויעקב חזנוב לא היה מימיו איש־מלחמה ואת הרובה לא ידע… אבל דמו נתלהב… מתהום נפשו צעק אליו הקול: “מולדתך בסכנה!”

“כבוד עמך במבחן!”… ומאין באו הכוחות, שהרגיש בעצמו פתאום, מאין נבע העוז הזה, מאין לוקחו העצה והגבורה למלחמה?…

“לא אכנע!”… קרא קול אדיר בעומק נשמתו, והוא פורץ קדימה, נוהם וצורח ויורה בלי הפוגות… והוא זוחל על בטנו כנחש ומתגנב בשבילים שבטרשים, מתקדם כמטחוי קשת ויורה ישר אל תוך הגוש של הצללים הצפופים… וקול מר צורח נשמע משם, וקול מהומה ומבוכה, וריצת נסיגה לאחור… לילה ויום ועוד לילה עמדו המעטים על המשמר, עד שבאה העזרה מן המושבות… שתי נשים הפילו אחר־כך… ויעקב חזנוב התהלך זמן רב כשיכור ולא מיין…

ולא רק השכנים הציקו. הציקה הרשות והאחים מקרוב ומרחוק והמחסור הציק. חזרו הימים של פת לחם שחור וזנב דג מלוח וזיתים כבושים לתוספת… ועלבונות… עלבונות של “תומכים”, עלבונות של “אחים” לדעת ותקוה… מחלות ילדים, מות ילדים… מחלת האשה… פורענויות רדפו פורענויות… והתרוצצות בעיר ובדרכים בתור בעל־עגלה, ובמושבות הגדולות בתור פועל חקלאי מומחה, כדי להשתכר מעט, להחיות את הנפש ולכלכל את המשק הדל…

אבל לא לעולם צער ופורענויות. ימים טובים באו לגדרה, וימי נחת באו ליעקב חזנוב.

ילידה של העיירה הגלותית ז’ורביץ, בנו של רוכל עני, תלמיד הישיבה – כשרונות לא־שכיחים של חקלאי נתגלו בו. כאילו באופן פלאי נגלה לו סוד החקלאות, ומאז היתה לו כספר הפתוח. כל כשרונותיו וסגולותיו הנפשיות, כל פיקחותו היהודית וחריפותו התלמודית מצאו להם ביטוי בעבודתו החקלאית. הוא היה מן הראשונים, אם לא הראשון, אשר גילה לישוב את… הזבל. “לא, בדמיך חיי' – כי אם על זבלך אתה חי” – היה אומר מתוך התפעלות ו“שכרון” חקלאי… הוא היה הראשון, אשר אמר: המחרשה האירופית לבדה הבל כוחה, ומחזור זרעים כשהוא לעצמו שקר גבורתו, אם הזבל לא ילוה אליהם על דרכם. אדמתנו היתה לפנים זבת חלב ודבש, אבל הנהלת המשק הפרימיטיבי והפראית־למחצה גרמה לכך, כי “החלב והדבש” זבו מאדמתנו ואינם עוד… האדמה נוצלה ונשמה ותהי ככלי ריק… “בטרם תקבל ממנה, עליך לתת לה… תן לה, והיא תעניק לך פי עשרה מברכתה”, היה אומר ומנשק במו פיו את רגב האדמה אשר אחז בידו. יעקב חזנוב למד וידע לחרוש בזמנוֹ לזרוע בזמנוֹ, לזבל במידה גדושה, ועל כן זכה לקצור ברינה. הוא היה האיש, אשר הוציא מחלקת שדהו עשרים שערים חיטים ושלושים שעורים. הוא ידע גם את העץ. הגפן והשקד פתחו לפניו את עולמם הפנימי, והוא אשר זכה לאלף וחמש מאות קילו ענבים מדונם ולחמישים רוטל שקדים. “אם רוצה אתה, שאדמתך תעניק לך מברכתה – היה עבד לה, כרע לפניה על ברך, השתחוה לה… רק את הנכנעים לה תרחם” – היה אומר חזנוב. והוא היה כל ימיו עבד לאדמתו, שעבד לה את כל ימי חייו, כל זמנו וכל כוחו. פיו היה מפיק מרגליות, אבל בין הנואמים באסיפות ובין העסקנים לא היה חלקו. הוא כתב עברית נמלצת בסגנון נמרץ וידע להביע מחשבות נעלות. אבל הוא התנזר מעטו, חשש לנגוע בו, פן יגזול מזמנו, שהיה כולו קודש לאדמתו ולעבודתה. מישהו טמיר ונעלם עמד עליו ודפק בו וזירז אותו: “כפר על עוון עמך, אשר התרחק מן האדמה ומברכתה… שוב אליה בכל נפשך ובכל מאודך!”… והוא כיפר על עוון עמו, הוא שב לאדמתו וידע את ברכתה. וגם לאחר שהברכה היתה מצויה בביתו ומילאה אותו נחת ושובע, וגם הון מסוים חשך לו – והכל מן האדמה, בלי כל הכנסות צדדיות – גם אז לא חדל מעבודתו. כל ימי השבוע קודש היו לו לעבודה, ויום השבת יום מנוחה היה לו, קודש לנפשו. ביום הששי היה מקדים לשוב מעבודתו, מתרחץ, לובש “בגדי־שבת”, אותה חליפת־הבד של כל ימות השבוע, אבל מכובסת ומגוהצת, ואת מעילו ירכוס על כל כפתוריו, והלך לבית־התפילה, כולו קורן בזיו הנשמה היתירה. ובשובו הביתה היה מברך את אשתו ואת ילדו בברכת השבת בקול רם ומתחיל מרנן “שלום עליכם, מלאכי השלום…” ועל־פי־רוב אורח לו לשבת מירושלים או מיפו או מחוץ – לארץ. ואם האורח הוא מחוץ־לארץ, יספר לו בעל־הבית בלב טוב על הימים הראשונים… וסיפורו – תמיד שזורות בו תקוה ואמונה… ומדי יספר, כאילו מתמלא כל הבית, מן המסד ועד הטפחות, אוירה של תקוה ואמונה…

חלום נסתר חלם יעקב חזנוב בחביון נפשו כל ימי חייו… ורק לפעמים רחוקות מאד גילה את מסתרי לבו לפני מי שזכה לכך… וזכו לכך רק צעירים, שנפשם עדיין זכה בהם…

הוא חלם, כי בבוא עתה של מלחמת־השחרור הגדולה והאחרונה, יעזוב את מחרשתו ויאחז ברובהו וילך עם המתנדבים בעם לשדה־הקרב… במלחמה תאבד לו רגלו האחת, וצולע על רגלו השניה ישוב לביתו, וימסור את מחרשתו לבנו… לעת זקנה ישמש שוער של האוניברסיטה העברית, אשר תקום לתפארת על הר־ציון, ומכל העולם ינהרו אליה תלמידים ללמוד את דבר ה'… ובשעת ההפסקות מן הלימודים יסובבוהו, אותו, את השוער הזקן, כל התלמידים, והוא יספר להם את חלומם ואת חייהם של שבי־ציון מראשית בנינו של הישוב ועד מלחמת־השחרור… יספר להם על כל אלה אשר חלמו ובנו ועל מאורעות חייהם…

חלומו של יעקב חזנוב לא נתגשם. במלחמה לא השתתף, רגלו האחת לא נקטעה ושוער האוניברסיטה העברית לא היה. כל ימי חייו עבד, כל ימי חייו נלחם לתחית הארץ על־ידי עבודה, ובמלחמתו זו, בעבודתו, הוציא נשמתו. שעות רצופות עמד במחסן התבואה שלו וניקה ובירר והריק משק אל שק וממזוה אל מזוה, הזיע והצטנן ויחלה במחלת דלקת הריאה, שמת בה… אחרי מותו היתה נחלתו, שנשארה אחריו, נקיה מכל חוב, הכל שילם בזמנו ועוד רכש לו נחלה הגונה בתל־אביב… וכל זה בא מברכת אדמתו.


(מתוך “משפחת האדמה” למשה סמילנסקי)



  1. במקור המודפס הטקסט מסתיים באמצע המשפט – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48467 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!