¹

אדוני הנציב העליון*², גבירותי ורבותי,

לפני חמש שנים בחודש זה, נתאסף בתיאטרון המעלות הזה קהל גדול שבא הנה מארצות שונות לחוג את יום פתיחת האוניברסיטה העברית. את נאום־הפתיחה נשא המדינאי והפילוסוף המפורסם, שעם מותו אבד לה לאוניברסיטה העברית אחד מידידיה הותיקים ביותר. אלפי האנשים שמלאו ביום הנהדר ההוא את מעלות תיאטרון זה ואת כל הסביבה לא ישכחו ימים רבים את חזונו הנעלה והמרומם. ובגשתנו לחנך את הבנין שישמש בית עקד לאוצרות הספריה הלאומית והאוניברסיטאית, מעלים אנו על ראש שמחתנו את שם הלורד בלפור, ולאות כבוד לזכרו אבקש מכם לקום.

אין זה מתפקידי היום לספר על תולדות בית־הספרים או להאריך את הדבור על חשיבותו. ד"ר ברגמן, המנהל הנאמן של בית־הספרים, יתן לפניכם סקירה קצרה על תולדות בית־הספרים, על ראשית צעדיו ודרך התפתחותו עד היום. גם הוצאה לאור חוברת המכילה סקירות מפורטות על המחלקות השונות של בית־הספרים וכל הנאספים כאן מוזמנים לעבור עם סיום הנאומים לבית־הספרים עצמו ולבקר בכל מחלקותיו. כי אין מן הצורך להדגיש, שבית־הספרים פתוח לכל, בלי הבדל דת, גזע או לאום.

תפקידי היום הוא בעיקר להודות כאן בפומבי לכל אלה שסייעו לנו בהקמת הבית הזה; לכל לראש לארדיכלים ה“ה גדס, מירס וחיקין, ולמשרד הבנינים של האוניברסיטה המתנהל ע”י יועץ־הכבוד התכני מר ל. גרין. הועדה הממונה על הבנין נתמכה גם בעצתם של פרופיסור גוטהולד ווייל, מנהל המחלקה המזרחית של ה“שטאטס־ביבליותק” בברלין, מר אוסטין סט. ג’והן הרריסון, הארדיכל של ממשלת א"י, ומר י. לימבורג, ארדיכל מהאג.

בית־הספרים בנוי על אדמה שנקנתה על־ידי הקרן־הקימת לישראל בכספים, שנמסרו לה לצרכי האוניברסיטה בחלקם ע“י מר י.ל. גולדברג מתל־אביב ובחלקם ע”י סיר אליהו ש. כדורי משנהאי לזכר אשתו לאורה כדורי.

אבן־הפנה הונחה בז' בתמוז תרפ“ו (19 ביולי 1926). חפירת היסודות באדמה קשה התחילה חודש אחר־כך ונשלמה בכ”א בכסלו תרפ“ח (15 בדצמבר 1927). מפאת קשיים שנתקלו בהם הקבלנים הראשונים לבנין זה העבירה הנהלת האוניברסיטה את הנהלת הבנינים לתחת רשותה היא, והבנין נמשך יותר מכפי שחשבו מראש, לרגלי רעידת־האדמה בתרפ”ז.

זכות מיוחדת היא לי להביע מהמקום הזה תודה לאפיטרופסים של קרן וולפסון, והם: מר יעקובס קן מהאג, יו“ר, ד”ר אדוארד לשצינסקי מברלין, וד"ר מכס שלסינגר מהאג, הנמצא עתה, לשמחתנו, אתנו בירושלים. בהגשמת צוואתו של דוד וולפסון, יורשו של תיאודור הרצל כנשיא ההסתדרות הציונית, קבלו האפיטרופסים את הצעת פרופ' היינריך לוה מברלין, להקדיש את רוב נכסי וולפסון להקמת בנין זה.

הבנין יקרא: בית דוד וולפסון. מה ראוי יותר מבית זה להיות משכן לרוחו של היהודי הנאמן, בעל הלב החם, הנכון להקרבה עצמית להיות מצבת־עד לסוחר־העצים מקלן, שאהב את המסורת, את הספרים ואת התרבות של עמו ומסר לציון את כל מאדו, אונו והונו! רהיטי ביתו מפארים את משרד מנהל בית־הספרים; וכשנבוא לבנין זה ידמה לנו תמיד, יום יום, כאילו אנו יוצאים ונכנסים בביתו ממש של איש זה, שרוחו היחה מרחפת על פני הבית.

איני יכול שלא להזכיר את הכבוד – העולה על כיבוד הורים – שחלקו לזכרו של וולפסון ז“ל ידידיו הצעירים, ד”ר אדוארד לשצינסקי ורעיתו מברלין. הם הם ששמרו במשך כל השנים שלאחרי פטירתו, ושנות המלחמה הקשות בכללן, על רהיטיו וחפציו. מעל לדירתם בברלין, שכרו דירה לרהיטי וולפסון וסדרום שם כפי שהיו מסודרים בביתו בקלן. הם גם הקציעו חדר מיוחד לחלק מספרית הרצל, לרהיטיו ושטיחיו וככה במותם לא נפרדו שני הידידים הנאמנים בחייהם. במשך מספר שנים התמסרה גב' לשצינסקי לסדורו, לנפויו ולרשומו של כל החומר הנכלל בארכיונים של וולפסון, וכשהגיעו ארכיונים אלה הנה נמצאו הודות לה מוכנים לשמוש לכל הרוצים לעיין בחומר חשוב זה.

קרן וולפסון מסרה לרשות האוניברסיטה סך 778, 28.305 לא“י. 3.000 לא”י מכסף זה נמסרו לקרן וולפסון מנחלתו של ד"ר נ. קצנלנסון מליבאו, מי שהיה במשך כמה שנים נשיא אוצר התישבות היהודים ושעבודתו המסורה לטובת העם העברי תשמר ימים רבים. על שמו של קצנלנסון נקרא חדר־העתונים שבבית־הספרים – בית דוד וולפסון ידידו. עוד 139 תורמים מסרו סכומים גדולים וקטנים לקרן וולפסון.

אולם כספים אלה שנמסרו לרשות האוניברסיטה לא הספיקו להקמת הבנין. הבנין עלה עד עתה בסך 48.667,451 לא“י – כ־20.000 לא”י מעל לסכום שנמסר לרשותנו ע"י קרן וולפסון – ועדיין לא נשלם. אולם־הקריאה הגדול עוד לא רוהט, המבוא איננו בנוי עדיין מחמרים יציבים. אין עוד הסקה מרכזית לבית, ולא יארך הזמן – מנהל בית־הספרים מעריכו לשתים־שלוש שנים – וידרש עוד חדר אצטבאות לספרים.

עלי להודות עתה לכל אלה שסייעו לנו בהשגת הסכומים הנוספים להוצאות בנין בית־הספרים. האוניברסיטה הצליחה לקבל תרומה בסך 5.000 לא"י מאת מר מוריס סימונדס ורעיתו מסידני, אוסטרליה. אולם הקריאה הגדול יקרא על שם הוריו של מר סימונדס, צליה ומוריס סימונדס.

הודות להתאמצותה של קרן־היסוד הועבר לאוניברסיטה עזבונו של ברנרד גולדשטיין מוינה בסך 6.000 דולר, וחדר הקטלוגים של בית־הספרים יקרא על שמו.

באביב שנה שעברה קבלה האוניברסיטה סך 5.000 דולר בשביל הבנין מאת ידיד המפעל מר דוד סימון מדיטרויט. 8 תורמים תרמו ישר לאוניברסיטה סכומים קטנים יותר.

אולם בכדי לאפשר את השלמת הבנין נאלצה האוניברסיטה, לדאבונה, לסדר הלואות. הודות להשתדלותו של מר אוסקר וואסרמן השגנו הלואה מאת “דויטשה באנק” בברלין בסך 4.816,198 לא“י, ששימשו כתשלום חלקי עבור אצטבאות־פלדה לספרים, שמכרה לנו בהנחה הפירמה Wolf Netter & Jacob Worke אסירי־תודה אנו גם למר פליכס וורבורג מניו־יורק עבור התרומה בסך 5.134,735 לא”י ולשופט יולין וו. מאק מניו־יורק עבור הלואה בסך 2.053,915 לא“י. – לאחר כל ההכנסות האלה חייבת עוד האוניברסיטה לחשבון בנין בית־הספרים סכום של 12.004,748 לא”י, סכום לא קטן. מקוים אנו, שחגיגה זו, חנוכת הבית, תעיר את תשומת לב העם העברי לצרכי בית־הספרים ונוכל לסלק חובות אלה בלי דחוי. ועד חברת דורשי האוניברסיטה העברית בגרמניה, בנשיאותו של פרופ' ציטרון, יתאמץ לאסף סכום של 5.000 לא"י במשך השנתים הבאות ופונים אנו לידידי האוניברסיטה בכל מקום ומקום לסייע באוסף הכספים הדרושים.

כשקבלה ההסתדרות הציונית לרשותה את הספריה מאגודת “בני־ברית” בשנת תר“ף היו בה 32.000 כרך, שהיו בעיקרם מתנת אדם אחד דגול ומרחיק ראות – הלא הוא הרופא ד”ר יוסף חזנוביץ מביאליסטוק. כשהאוניברסיטה קבלה לרשותה את הספריה בשנת תרפ“ד הכילה 74.000 ספר, שסודרו בגדר האפשרות בבית אחד השייך ל”בני־ברית" בירושלים. עם התפתחות הספריה בחסותה של האוניברסיטה, נספח בית לבית, עד שבשנת תרפ"ט נאלצו עובדי בית־הספרים ומבקריו להטלטל בין חמשה בתים שונים בירושלים.

היום נמצאים בבית־הספרים 225.000 ספר רשומים בקטלוגים ומסודרים על אצטבאותיהם, ויש מקום בבנין זה לעוד 75.000 ספר. השאירו מקום סמוך למחסנים הקיימים לשם הוספת מחסן אצטבאות לעוד 225.000 ספר.

העבודה הקשה האחראית של העברת יותר מ־200.000 ספר מהעיר ירושלים להר־הצופים החלה בסיון תרפ“ט (יוני 1929) ונגמרה בתשרי תר”ץ (אוקטובר 1929). כל מחלקה היתה מוכנה לשימוש שבועים לאחר העברת ספריה, באופן שמחלקה אחת היתה כבר נכונה לשרות הקהל בתמוז.

עם העברת הספריה מהעיר אל ההר נולד הצורך ליסד ספריה ואולם־קריאה בעיר, בהתאם להסכם עם אגודת “בני־ברית”. לשם כך השאירו בעיר 30.000 כרך, ואנו מקוים, שהספריה העירונית תפתח בקרוב את דלתותיה תחת הנהלתה החדשה. עוד 5.000 כרך העביר בית־הספרים לסניף הרפואי שלו בתל־אביב ואלפי כפולים חולקו לסמינריונים של האוניברסיטה, לספריות צבוריות בתל־אביב ולערים אחרות.

בראשונה אמרו לחוג את חנוכת הבית בתחילת החורף, אולם לאחר מאורעות אב לא היה מצב רוחו של איש מאתנו נכון לחגיגה זאת. הלב דוה ואבל על כל החללים ועל הכאב והאכזבה שמאורעות אלה הביאו לנו בהקמת הבנין, והחגיגה הצנועה של היום תשמש לנו סמל לתקוה ואות לשלום לימים הבאים.

את עם־ישראל כנו עוד לפני שלוש־עשרה מאות שנים בתואר “עם הספר”. תואר אפיני זה נכון הוא גם היום כשם שהיה נכון בתחילת תולדותיו, וכשם שהיה נכון בשעה שכנוהו בתואר זה הודות לתפקיד ולהשפעה של ספר התנ"ך שלו; התורה הניתנה בסיני היתה תורה שבכתב, כתובה באצבע אלהים, ולספרו של ישראל ולדבריו היתה השפעה לאין־ערוך על האנושות.

ישראל לא היה חסר הספר והדבר מעולם. במובן זה לא ישב עם ישראל בחושך גם במשך כל ימי גלותו. אחד החזיונות הנוגעים עד לב ביותר בהיסטוריה האנושית הוא המסירות ללא־גבול של העם הנרדף, חכם־הספר, הנקרן והמפלפל, לספרו ולפרושיו. בכל דור ודור נולדו מחדש בפשטות וברעננות הכבוד והאמונה בספר. הריאקציה נגד ההגדשה בתרבות, נגד חיים ספרותיים יותר מדי, היא די טבעית אצל בני אדם בעלי מסורת ארוכה של ספרות ותרבות. אולם גם בימי ריאקציה נגד שקיעה יתירה בספרים, כגון בין החסידים בכל התקופות, היתה קיימת בכל זאת התפתחות מתמדת של דברים שבכתב; ההשפעה ההדדית ביהדות שבין התורה שבכתב והתורה שבעל־פה, שבין הספרות והחיים, היא כמעגל שאין לו ראשית ואין לו אחרית.

כמה מוזר הדבר שהספר, שהוא בעצם בן־חלוף ובר־כליון, נשאר כאבר בלתי נפרד מהעם הסוער הלא־נחם, והארץ שבטבעה היא בת־קימא אבדה לו. הספר שמש, איפוא, לעם זה גם נפש וגם קרקע. ועתה כשאנו שואפים שוב בארץ קדושה זו לאדמה מתחת לרגלי העם, חלילה לנו לשכוח, כי כל זה בא לשם השבת הנשמה למקורה ולשם העמקתה. שיבת ציון היא במדה ידועה, ככל חזרה אל הקרקע, התקוממות טבעית נגד הגדשת הסאה ב“ספרותיות” של העם העברי. העם דומה לפאוסט זה, המלומד הזקן הפורק מעליו את כבלי הזקנה והלמדנות ושואף למגע בלתי אמצעי עם הכוחות הפרימיטיביים של הטבע והקרקע; ויש רואים בשיבת ציון אך ורק את ההתאמצות להשיב שלות־עלומים, נעורים ללא־דאגה לעם שפרק מעליו כבלי זקנתו, מסורתו ולמדנותו.

ואולם כמה אפיני הוא בשביל העם העברי, שבארץ קטנה זו התפתחה באופן טבעי בצד מושבותיו החקלאיות מערכת שלמה של בתי־ספר עם אוניברסיטה, שמספר הספרים שבספריתו גדול ממספר הספרים הנמצאים באיזה מוסד יהודי שהוא בעולם, עם אוניברסיטה שנמצא בה חבר מלומדים יהודיים גדול במספרו מבכל מרכז יהודי אחר. מלומדים אלה עוסקים בחקירה יסודית של הספרות והחיים, בחקירה של מקורות היהדות והרוח האנושית ובלמוד תופעות הטבע בא"י ובעולם הגדול.

מה יצא מנסיון כפול זה של הרגשת קרקע מתחת לרגלים ושל השאיפה לגלוי הנפש מחדש? היצא מזה דבר מה שיוסיף להעשרת חייו ורוחו של כל העם ואולי גם של כל האנושות? היש לחכות מנסיון זה לספר או תמונה, שיר או שירה, צבע או קול, רעיון או אישיות, לאידיאל מכריע, לצורת חיים משותפים המוליכים לצדק ולשלום? אם יווצר דבר־מה מעין זה, הרי כל יסורינו ומצוקתנו היום יתגלו באחד הימים כחומר לספר חונן חיים ומשיב נפש, כחומר למלה יהודית חדשה.

בית־הספרים הוא מגדל אור ומשכן תורה, ומי יתן וקרני הודו תזהרנה בברכה על פני העיר הקדושה ויתנו אור רב לכל תושבי הארץ העתיקה־החדשה הזאת.