ספר ראשון 🔗
א 🔗
יאמרו מה שיאמרו על היהודים הקבציאלים, יאמרו, שכחם אינו גדול כל כך בעולם, ואיזה הוא דבר חכמת בינה שפעלו בו בימיהם? אוי לנפשם, דלים הם ושפלים! – אלה וכאלה יאמרו שוטניהם; אבל במה שנוגע לענין קיום המין, אין פוצה פה ומקטרג עליהם: זהירים הם בדבר זה ככל אחיהם היהודים. אפילו שונאיהם הרעים ביותר בעל כרחם מודים בזה, שכל יהודי קבציאלי מטופל הוא בבנים ובבני בנים… והטובה הגדולה, שמגעת מזה לעולם, תתבאר להלן.
הקבציאלים קבצנים גמורים הם, לא עליכם, והפרוטה אינה מצויה בכיסם. בקבציאל גופא אין שום פרנסה לפניהם אלא זו, שמחזרים על הפתחים זה לזה ומתפרנסים זה מזה ומסיגים זה גבולו של זה. עמד אחד ופתח לו חנות, מיד בני העיר באים ויורדים לפרנסתו, ומספר יהודים הן חנויותיהם. החנונים מרובים והקונים מועטים. וכיוצא בזה אתה רואה בשאר הענינים. כל אחד נכנס לתוך רשות חברו ודוחקו, כהלכת גוברין יהודאין, במקום ששנים עומדים בא השלישי, ובמקום שלשה בא הרביעי, וכך הם מוסיפים ובאים ומצטרפים למנין, לקיים מה שנאמר: “וקבצנו יחד” – כל הקבצנים חבורה אחת, והאי חברותא להם מיתותא… אחדות משונה זו, שכל אחד נטפל לחברו ואומר: יהי חלקי עמך, כלומר, גם לך גם לי לא יהיה – זוהי באמת אחת מהמדות הטובות, שאין אתה מוצאן אלא ביהודים קבציאלים בלבד, ובגלל הדבר הזה זכו לחזר על הפתחים ולגמול חסד זה לזה… והואיל והבור אינו מתמלא מחוליתו, פושטים הקבציאלים בערי ישראל, וביותר בעיר כסלון. נס הוא לקבציאלים שיש כסלון בעולם, שיכולים להתגדר בה, ולעשותה מעין לפרנסתם ושוק לסחורת ידם. קבציאל סוחרת בנפש אדם: היא שולחת מתוכה לכסלון מיני מלמדים, סרסורים, מקבלים ובטלנים, אברכים וחתנים, שכלו להם מזונותם בבית חותנם, ועוד יהודים מכל המינים והדוגמאות שהפה יכול לדבר – יהודים בעלי כתבים ותעודות, שהם נאמנים על העניות, יהודים בעלי צורה וחולנים: חולי מעים ותחתוניות, יהודים כשרים, בעלי־תקיעות ובעלי־תפלות, וכיוצא בהם; גם יהודיות מכל המינים: צדקניות, מקריאות־תחנות ומענה־לשון לפני ההדיוטות, יודעות ללחוש על המכה ועל הספחת ותחלואי ילדים – והן זקנות שכבר עמדו מלדת; ועוד אלה: יהודיות תגרניות עם ביצים ועם שומן של אווזים לפסח, יהודיות מורטות נוצה ואורגות פוזמקאות – והן עוד ב“פרו ורבו”. גם ערב־רב של בחורים ובתולות, משרתים ושפחות ומיניקות ממינים שונים, וכאלה וכאלה. סחורה חיה זו יש לה מקום בכסלון ועוברת שם לסוחר. וקבציאל, שהיא טורחת לטובת הכלל ומביאה לעולם סחורה זו, מתפארת בה ומתגאה בה מאד, ולפיכך הקבציאלי דל־גא הוא; כשאתה רואה לפניך יהודי בעל גאוה משונה, תדע שהוא קבציאלי…
חתן הספור הזה הורתו ולידתו בק"ק קבציאל.
בשעת לידתו לא בקשו הוריו חשבונות רבים לומר: בריה זו מה תהא עליה? ולא עלתה על דעתם להקשות: מה ראו קבצנים שכמותם להביא לעולם נפש אדם, אך לצרה להם ולו כאחד? או לחשב ולומר: מה לעשות למין־נפש זה, שלא יהא קץ בחייו, במתנת חלקם זו, ולא יבוא לעתיד בקובלנא עליהם: אי, קבצנים, למה ילדתוני!… מה להם ולחקירות ודברי הבלים אלה? אמו עשתה את שלה – נתעברה וחבלתו וילדתו בלא שום טענות ומענות, כי לכך היא אשה, שתהא יולדת בנים. אפילו תרנגולת, להבדיל, עושה רצון קונה, מטלת ביצים ורובצת עליהן, ואינה באה בטענות לפני הקדוש ברוך־הוא… ואביו אף הוא לא הקפיד כל־כך: מה אכפת לו, אם עוד נפש אחת באה לעולם? הרי חבלי־לידה לא היו לו בשבילה, צירים וחבלים הלא לנקבה הם, היא בעצב תלד בנים, ואם לה ניחא, לו על אחת כמה וכמה… ואלא מה, שהוא עני, עני גמור בכל דקדוקי עניות, ונשמה יתרה זו צריכה מזונות? – אין בכך כלום! לדבר זה ידאג הצבור והזן את העולם כלו בחסד, והוא מה? והרי על אסמכתא זו של חסד אלהים ואדם נולד הוא בעצמו ואבותיו ואבות אבותיו מבבל ועד הנה. מנהג דרך־ארץ זה, שתהא הנשמה יושבת בגנזי מרומים וממתנת שם, עד שיתקינו לה בהאי עלמא דירה נאה וכלים נאים וכל צרכי החיים, ויזמינוה לאחר כך להתלבש בגוף ולבוא ליהנות מן המוכן – אי אפשר לה לנשמת יהודי. יהודי, אם לא יזדרז וידחוק את עצמו בכל מאמצי כחו, ויהא ממתין עד שיכינו לו בזה כל צרכו, מובטח לו שימתין וישתקע שם לעולם ועד, ועד נצח לא יראה אור. ובדיעבד, כשנדחק ובא והרי זה עומד בין החיים על שתי רגליו, הוא הולך ונדחף, בעזרת השם, הלאה, הלאה, דוחק עצמו ודוחק בכל כחותיו ומתפרץ ונכנס דרך הפתחים או בעד החלונות, אחור או קדם, היינו הך. וכך עוברים לו כל ימיו בדוחק ואינו חושש…
אלא בדבר אחד זה בלבד נתחבטו הוריו בשעת לידתו והיה קשה להם מאד: רבונו של עולם, מה שם נקרא ליציר כפיך זה? כל השמות במשפחה הרי כבר נטלו הבנים, שקפצו ונולדו לפניו. בשארי־בשר הקרובים התחילו וברחוקים גמרו, ושני קרובים נעשו שותפים בשמות כל אחד מצאצאיהם. האב מצדו בא באחד המתים ממשפחתו, והאם מצדה באה בשם קרובה המת ממשפחתה – כך נמנו וגמרו שניהם – והילד נקרא בשני שמות. שני מתים נזדווגו יחד, ומזווגם זה היה עולה להם: חסקיל־בנציון, ליפא־טודרוס, דבוסי־קרייני, פסח־זליג, ציפא־סוסי, סטיסי־הינדא, קרפיל־פייבוש, חנא־למיל, שמעריל־איזיק, קיילא־ריקיל. ובשעת הדחק נתחלף זכר בנקבה ונקבה בזכר. הדוד חיים נעשה חיה, והדודה ברכה – ברוך, מן גרונא יצא גרונם, ונחום היה נחמה. וכך היו המתים הולכים ובאים שנים שנים, עד שלבסוף קפדה באה עליהם – אוי, כלו הנשמות מן המשפחה ושמות עוד אינם! והנה יולדיו של זה חשבו עליו מחשבות ובקשו עצה – ולא מצאו כלום.
– שמעני, לייזיר־יענקיל! – פתחה היולדת ואמרה, לאחר שנתחבטה בדעתה – שמעני, בעלי, ויקרא שמו של הילד בישראל גדליה־הירש, על שם גדליה־הירש, עליו השלום.
– לא, שטיא! – השתיק אותה המוליד בכעס גדול – ימחול לי גדליה־הירש שלך או לא ימחול, אחת היא לי, זכרונו אל יבוא לפני ואל אשא את שמו על שפתי. עשר פעמים לא ומאה פעמים לא!
גדליה־הירש הוא ממשפחת אם הילד. אמה־זקנתה חולצה, עליה השלום (שעל חסקיל־בנציון שמה נקרא), היא דודתו. אומנותו של גדליה־הירש היתה כפולה ומכופלת וע' פנים לה. היה תופר ומטליא “תחתונים”, קפוטות וכובעים, כלי גבר ושמלות אשה, ירמולקות, צניפים ורדידים, ולפעמים גם סנדלים ונעלים. כללו של דבר, כל מה שבא לידו הוא היה עושה. בכל קבציאל לא היה מומחה להטלאת בגדים וסנדלים כמותו. והואיל וענין ההטלאה אינו מתבקש כל כך בשאר המקומות כמו בקבציאל, לפיכך זכה שם גדליה־הירש לשם גדול והיו הכל צריכין למארי־דחייטא זה. מי בעל קרעים ובלואי סחבות יגש אל גדליה־הירש, מי שחש בנעלו, לא עליכם, וסנדלו פוצה פה ומצפצף, מיד גדליה־הירש נותן בו את המרצע וגוזר עליו שישתוק ולא ישמיע בחוץ קולו. ואם הקרעים הללו בעצמם חוזרים למחר, והסנדל אינו שומע בגזירתו ומעיז ומרחיב פיו בצפצוף נורא כבתחלה, אין גדליה־הירש מתעצל, וחוזר ומוסיף טלאי על גבי טלאי, עד שהקרע עם הבגד כאחד כליל יחלוף. אלמלי היה גדליה־הירש זה דר בפאריז, ושם בשוק אצל פנה הכין מושבו, הוקירו אותו מפז ועל כפים נשאוהו. אבל בקבציאל היה הולך ערום ויחף, ואם נשאוהו שם לפעמים על כפים, הנה כבוד זה נעשה לו רק בשעה שלא היה כח בו לעמוד על רגליו, בשעה שגמע מן הכוס גמיעה מרובה. אמת, שהיה גבור לשתות יין, כי המלאכה צריכה לשתיה, ובלא שתיה אין לבוא בקהל של חברת “פועלי צדק”. אבל פעמים יארע אפילו למלומד בשתיה, שישכר כשכרותו של לוט. ובכל פעם שהקיץ מיינו, היה מתנצל, כדרך שכורים הרבה, ואומר, לא היין משכר אלא החטא – שלקח הכוס מיד שמאלו של משקהו. וראיה לדבר, הנה הוא נוטל תיכף קנקן יין, כדרכו, וגומעו בפני כל העדה, ולא יודע כי בא אל קרבו. מופתים אלה היה עושה כמה פעמים והקבציאלים ראו ושמחו.
לא שמח בשמחתם רק לייזיר־יענקיל לבד. גדליה־הירש, שבעל־מלאכה הוא, היה לו לחרפה. וכי לא בושה היא וכלימה? זה רבי לייזיר־יענקיל, שבעל־תפילה הוא באחד מבתי־הכנסיות של כסלון בימים־הנוראים, ובשאר ימות השנה הוא יושב בטל מאחורי התנור בבית־המדרש בקבציאל ומעיין בספר – הוא ובעל־מלאכה הדיוט זה קרובים הם! לא רצה לייזיר־יענקיל בשום אופן בקורבתו של גדליה־הירש, והיה מבזהו, מתגאה ומתנשא עליו, ומעולם לא הזמינהו אליו, כשהיתה שמחה במעונו. וכשבא מעצמו בלא הזמנה, לא היה משגיח בו, ומבטלו כאילו אינו. וגדליה־הירש מצדו לא חשש לגאותו של לייזיר־יענקיל, והיה שוחק לו מלב טוב ואומר: “כלום יודע אני מה חשיבותו של לייזיר־יענקיל וגאותו מה היא? חבוק ידים אינו מלאכה כבדה ונכבדה כל כך. ינסה נא מר־בר־רב־אשי זה להניח טלאי – טלאי כזה, שאני מניח, ואז נראה… אל יחשוב לו השם גאותו לעון, אך טפש הוא, בהמה הוא לו!”… כך היה מסיים את דבורו ומנענע עליו בזרועו. לא כן אשתו של לייזיר־יענקיל, היא היתה מקרבתו ומכבדת אותו, ורב שלום ביניהם. גדליה־הירש היה מטליא את מלבושיה, מתקן מלבושי ילדיה ומעלה טלאין גם על בגדי בעלה, שלא על מנת לקבל שכר. אדרבא, בשעת הדחק היה חונן ונותן בסתר מתנת ידו. ומדרש אגדה יש, שבימי נערותם היה הוא מתגעגע עליה והיא גם היא מתגעגעת עליו, וכמעט שלא הגיע הדבר לידי “תנאים” ושבירת קדרות, כדת ישראל, אלא שפתאם בא לייזיר־יענקיל באמצע, והנשים שבמשפחה אמרו לשידוך טוב. הקדוש ברוך־הוא ברך את לייזיר־יענקיל בקול, בדקו הנשים את קול נגינתו ומצאו, שהוא כלי יקר ונדוניא יפה שאין לה שיעור, לא בכל יום מתרחש אוצר נחמד כזה. – והנה נכתבו “תנאים”, והכל שריר וקיים. לייזיר־יענקיל מבפנים, וגדליה־הירש מבחוץ, אבל וחפוי ראש. מאותה שעה, כך הבריות אומרין, נשתנה גדליה־הירש לבריה אחרת, ופניו לא היו לו עוד כבתחלה. דומה, שמעשה כשפים נעשו לו, רחמנא ליצלן! התחיל מיצר ומתעצב, ומרוב צרותיו נתן בכוס עינו – בכוס תנחומין למרי נפש. אפשר, שבגעגועיו אלה בנערותו היתה תלויה השנאה אליו בלבו של לייזיר־יענקיל. ואיך שיהא הדבר, כך או כך, השנאה היתה גדולה מאד. ולפיכך, כשהיה לייזיר־יענקיל שומע את השם גדליה־הירש יוצא מפי אשתו, מיד נתמלא חמה.
אף על פי שרגילה היתה בת־זוגו של לייזיר־יענקיל לשמוע מפי בעלה דברי חרוף וגדוף כלפי גדליה־הירש, אבל בשעה זו נגעו הדברים עד נפשה וזלגו עיניה דמעות. בעלה נתעורר עליה ברחמים והתחיל מדבר לה לשון רכה:
– למה אַת בוכה, שטיא? מנעי עיניך מדמעה, שטיא, אומר אני לך. איזוהי אשה כשרה? זו שעושה רצון בעלה. אם בעלה אומר לאו, יהי כדברו – לאו. הגיעי בעצמך וראי, שטיא! בעלך מי הוא, ברוך־השם, ומי גדליה־הירש?…
– גדליה־הירש איש יהודי היה, יהודי כשר ובעל לב טוב.
– ואם לא השחוק הוא? בעל־מלאכה ויהודי כשר!! כלום מעט היא בושה זו שבאה לי על ידו בחייו, ואקרא היום את שמו על זרעי, ואקל אני בעצמי בכבודי! אל נא, שטיא! אומר אני לך, אל נא תדברי הבלים!
– אבל אנא “בשם”, לייזיר־יענקיל! הילד הוא בן בלי שם, אויה לי, והאב מתעלם ומחריש, ועוד נאמר אצלכם: אב הרחמים!…
– שם, את אומרת, שם… מגמגם האב מתוך בלבול הדעת.
– ומה, הע־הע, ומה תאמר, אם חלמתי חלום?!
– חלום, את אומרת, חלמת חלום? – תוהה המוליד, מעמיד עיניו על היולדת ומסתכל בה.
– גדליה־הירש בא אלי שלשום בחלום הלילה. – מזל טוב לך, מלכה־טויבא! כך הוא מברכני ואומר באנחה: איני נח בשלום בקברי, בשביל שעדיין לא שם ולא זכר לי בעולם. חוסי נא, מלכה־טויבא! – הוא מדבר תחנונים ורומז באצבעו להילד החבוש בתוך הכסתות – בידך עכשו להמציא לי מנוחה נכונה ואני אשתטח שם בתפלה לפני כסא כבודו יתברך, בעדך ובעד בעלך – הם הם דבריו: בעדך ובעד בעלך, כך אזכה לשמוע שמועות טובות ונחמות כל ימי חיי! – זה הקטן, כך אמר לי כנגד הילד, זה הקטן יהיה “מלאכת־עבודה” שלמה, אם ירצה השם, וראשו מחט טוב, חד ומחודד. בשעה שאמר דברים אלה היו פניו מבהיקין כאור החמה, ונעלם פתאם… עכשו, הע־הע, מה אתה אומר, לייזיר־יענקיל?
– מה־מה־מה… מגמגם בעלה, פוצה פה ואינו משיב כהלכה. – מה אתה “מהמה” לי מה־מה כבהמה? אראה בנחמה ורוב נחת, לייזיר־יענקיל, אם לא ראיתיו אני בעיני… אמש בא אלי שנית והוא מסתכל בי ורומז להילד, רומז להילד ומסתכל בי… רומז ומסתכל מתחלה בהבטה של רחמים ובקשה ואחר־כך… אוי, תסמר שערת בשרי, אחר כך הוא לוטש עיניו, הולך ובא אלי בזרוע נטויה, כמתכון לחנקני, חורק עלי בשניו וגוער בזעף: יקרא בו שמי! ואם לאו…
– ובאם לאו, מה־מה? – נתעורר לייזיר־יענקיל בבהלה, בוחן ובודק בעיניו את כתבי “שיר המעלות” והעוגה, שעגו במרדא על כתלי הבית סביב להיולדת, לשמירה מפני המזיקין.
– הסר מעלי מה־מה"ך! כלום תם אתה, לייזיר־יענקיל, ואינך יודע מה? אוי ואבוי לי, כלום מסרבין למת ודוחין אותו בקש?
– ומה זה מה… מה בקשתך, שטיא?
– ירא את השם, לייזיר־יענקיל, אוי לי! ואל תהא עקשן באותה שעה. אבוי לי!
– אם גזרה היא…
ב 🔗
נמנו וגמרו לקרוא את הילד הירשיל, על השם השני מן גדליה־הירש, והרבה טעמים עמוקים היו לדבר זה. ראשית, הלא גם האב זכאי בשם אחד לבנו. והשנית, הרי הפשרה מנהג ישראל היא, וכדאמרי אינשי: באין ברירה אין מעמידין על דין תורה. והשלישית, חלוק גדול יש בין גדליה־הירש והירש: השם החדש אינו שלם, והבושה מגולה טפח ומכוסה טפחיים ואינה נראית כל כך. ואֵם הילד, שבעלת־בית מחוכמה היא ומשיירת מכל דבר בכלכלת ביתה לפקדון אצלה, אמרה בלבה: יהי שם גדליה העודף למשמרת לי, אפשר שיהא צורך בו בעתיד. ובאמת אמרו, אמו חכמה היתה וראתה את הנולד, וחשבון השמות עלה יפה. לא ארכו הימים וילדה בן זכר, והילד, עליו השלום, נקרא בשם גדליה!…
נאמר כאן “עליו השלום”, להודיעך, שהנער הילוד הזה, אחי הירשילי, לא הוציא את שנתו. דדיה של אמו לא היו לו לרצון ונעשו סם־המות לבטנו. הרבה סבל האומלל הזה מכאובים ויסורים וענויים קשים, וכשהתחילו שניו לצמוח, נמלך והלך לעולמו. וכך השכילו לעשות בשעתם כמה מאחיו ואחיותיו לפניו, כשעדיין לא בא הירשילי לעולם. ראו מי יולדיהם, מה הם ומה חייהם, והרגישו שלא טוב לבטוח בקבצנים ולהתאוות לשולחנם. הבנים אצלם, כל ימי חייהם אינם אלא תלאה אריכתא וצרה עולמית, ולפיכך מוטב למות מיתה אחת ולא עשר מיתות בכל יום, מוטב להפטר בימי הילדות ממשא החיים מהאריך ימים בדלות ונקיון שנים. אריכת ימים בלא מזון ומנוחה היא גסיסה ממושכה… אבל אין דעות של בני אדם שוות. דבוסי־קרייני ופסח־זליג עקשנים הם ונתעקשו לחיות דוקא ולנסות ולטעום טעמה של חתונה מה הוא – והנה הם עתה מטופלים בבנים ואביונים גמורים. וחוץ מאלו שנים האמורים, נפתולי אלהים נפתלו עם מלאך־המות גם ציפא־סוסי, חנא־למיל, קיילא־ריקיל והירשילי זה, ונצלו מידו. ציפא־סוסי בוגרת היא ומלאה ימים, גופה נתדלדל ונעשה גל של עצמות, פניה צומקים, לחייה נופלות וקוים ירקרקים מתחת עיניה. והיא בנעוריה יפה היתה, בתולה נאה ותמימה וטובת חן – מעלות טובות אלו, שמביאות לבנות עשירים אושר ורוב נחת, ולבנות עניי־עם תקלה ורוב צער. הלחץ והעוני בבית הוריה מרו ועצבו את רוחה. לא לנפשה בלבד היתה דואגת ומצטערת, אלא אף לנפשות בית אביה, איך הם מעונים ומדוכאים וכל ימיהם רעים; איך עוללים תמימים שלא חטאו ירעבו ויצמאו, ונר אלהים – נשמתם – ידעך מעט מעט מעוצר רעה ויגון. על אלה היה דוה לבה וגמרה בדעתה לעבוד עבודת שפחה בבית אחרים ולכלכל במעשי ידיה את הוריה האהובים בעת צרתם. ידעה ציפא־סוסי שאביה גא הוא מאד ולא יתרצה, שבתו תהא לשפחה; אף על פי כן גמרה בדעתה להתאמץ בכל תחבולותיה עד שיתקיים רצונה. ושעת הכושר לכך נמצאה לה באחת משעות הרעות ביותר. העוני גבר מאד, ולא היה כזית לחם בבית. החורף הנורא עם קרתו הנה זה בא, ורוח קר נושב מן החרכים. ימים עברו ושבועות חלפו ואין עצים ואין אש בתנור – אין מסיקין את הכירה אפילו בקש ובגבבא, ואין מבשילין אפילו תבשיל של גריסין במים. אם הבנים מעוברת, קיילא־ריקיל אז בבטנה, והריונה קשה לה מאד. שמעריל־אייזיק, עליו השלום, נגוע באבעבועות, כמעט שהנשמה בקרבו, והעוללים ערומים מבלי לבוש, רעבים גם צמאים יושבים צפופים בירכתי הבית, כפופים וסגופים, נדהמים ונאלמים, בלי נשמע קולם, זולתי קול אנחה ואנקה יוצא פעמים מקרב לבם, עיניהם כעיני מתיאש, רואות ואינן יודעות מה הן רואות, ודמעות כרסיסי עופרת קרושה על עפעפיהם. באותה שעה פתחה ציפא־סוסי את פיה ותבך ותתחנן לאביה, כי יחוס על אמה השוממה ועל הילדים האומללים ועל נפשה העלובה ויתננה לילך מביתו ולעמוד לשרת בבית אחרים. הביעה לו רוחה, ומבול של רגשות רותחים שוטף ממעמקי לבה; ואביה נענה ומדוכא מרוב עוני, לא יכול עוד לעמוד על דעתו – ונתרצה לה ברחמים.
בשעת יציאת הבת מבית הוריה הורידה אמה כנחל דמעות, ואביה נפטר ממנה בלב נשבר ורוח עצובה. יונה זו, יפה וברה וטובת לב, ריקם יצאה מקנה ובידה אין כל, חוץ מברכות הוריה וברכות אחיה ואחיותיה מסוכות בדמע – ברכות מחמדי עיניה הנאהבים והנעימים.
קבציאל שלחה לכסלון בתוך מיני נפשות רבות – סחורת ידה, אָמה עבריה רכה בשנים, את ציפא־סוסי בת רבי לייזיר־יענקיל, היפה והתמימה!…
ציפא־סוסי, צפור טהורה זו, מצאה מקום לה בכסלון בבית עשיר אחד. בימים הראשונים לעבודתה שם ישבה במנוחה, הכל נוחים ממנה וממעשיה ושלום לה. היתה פוקדת את הוריה באגרות תנחומים, וגם כסף מעט שלחה להם. אבל בעצם תומה היה מעשה ונהפך הגלגל. ראה אדונה, שנערה יפת תואר היא וחשק להתקרב אליה. מתחלה בערמומיה בא עליה, מתחפש במסוה של ענוה ותורת חסד על לשונו, מתחסד ואומר: מתוך שבת ישראל היא, נערה עניה וגלמודה, והוא איש טוב מטבעו ורב חסד, לפיכך הוא מוחל על כבודו ומתקרב אליה ברחמים, כלום יש מצוה גדולה ממצות ואהבתם את הגר? ובתוך כך מרמז לה בלשון ערומים, שכמה פעמים שקד לתקנת בנות ישראל עניות ויפות, ויצאו אחר כך מביתו והיו לנשים… אף היא אם תאבה ותשמע – אשריה וטוב לה… ובהמשך הזמן אכן נודע הדבר, מה חסד העשיר ומה רחמיו הרבים, ועולם חדש נגלה לפניה פתאם עם צרות חדשות ומשונות, עולם נורא עם יצרו־הרע ועם שבעה מדורי גיהנם, אש וגפרית ורוחות רעות ומשחיתים הרבה – דברים חדשים מקרוב באו, לא שערתם בתחלה. החיים היו לה עתה שדה מלחמה, עליה לעמוד מזוינת ולהאבק עם שטן תקיף ועז־פנים, והיא דלה ועזובה! מר לה מאד. אלא מרוב צערה על מחמדי נפשה המתענים בחסר ובכפן בביתם, ומגודל רצונה להמציא להם גם עזר מעט בשעת דחקם – על־כרחה מקומה לא הניחה וסבלה ענוייה הקשים. והיתה נאבקת ונלחמת, עד שכשל כח הסבל ונתפטרה ממשמרת עבודתה.
והלכה ציפא־סוסי והיתה לאָמה בבית איש אחר – וגם שם נשנו הדברים מתחלתם ועד סופם, כפי הנוסח הקודם; אלא שבמקום המעשה באחד עכשו הוא בשנים: מעשה בבעל־הבית בעצמו ובכבודו, ומעשה גם בבנו. שניהם הו בעלי רוח נמוכה ונפש שפלה ודורשי טובתה ברחמים. ובעקב ענותנותם צרות באו לה, ענויי נפש ויסורים, ולבסוף בריחה והצלה. וכך היה הענין הולך על דרך אחד במהדורא שלישית ורביעית ואילך, זה המעשה בעצמו, אלה הצרות ואלה דברי המלחמות, והבריחה וההצלה לבסוף. וחוץ ממעשיות בטרקלינים, עוד היו מעשיות בבתי־המבשלות: מעשה ברקחות וטבחות ובמקורביהן; מעשה בסרסוריות ובאותן הנשים, שנעשות גבאיות לעת זקנה, – סוף דבר, ספר מעשיות גדול, מעין “לילות אלף ואחד”. ציפא־סוסי העלובה היתה השׂה לקרבן בשביל יפיה… אך לאנחות ולצרה נולדה יפה וטובת חן: חן ויופי למה לבנות עניות, שאין מוזהרין עליהן לנהוג בהן מנהג דרך־ארץ כנמוסי העולם, ולחשוש שמא יצערון ויחבלו נפשן בדבור ובמעשה נבלה? וכי ציפא־סוסי, בתולה עניה ובלחם נשׂכרת, הגם זו אדם היא!? מה היא ומה חייה ובמה היא נחשבת? – טובת הנאה מיפיך, ציפא־סוסי, נקבל ברצון, ואַתּ בעצמך מה אַת לנו? בשבילנו יהי כבודך לכלמה ואחריתך עדי אובד… ואלא מה, שמא ציפא־סוסי אב ואם לה, שמחבבים אותה כנפשם, שהיה להם רוב צער בטפולם עמה ורוב עמל ויסורים עליה בילדותה, וכמה ימים ולילות חסרו נפשם מטובה ולא אכלו די שבעם ושינה בעיניהם לא ראו, עד שבחסד השם נתגדלה והיא עתה כל משׂושׂם; ולא זו אף זו, שמא ציפא־סוסי אף היא אוהבת את הוריה אהבה רבה והיא עובדת בפרך כדי לתמוך ביגיע כפיה את מחמדיה אלה בשעת דחקם, ואין נפשה ולבה אלא להם, ולא לדברי אָון והבלי בני אדם? דברים אלו מי פתי ויתבונן בהם, מה נפש עלובה זו כי יחשבוה!… אבל ציפא־סוסי לעצמה אף היא בשר ודם, גם לה לב ונשמה בקרבה, חושבת היא ומרגשת, כשפוגעין בכבודה היא חוששת, כשמנבלין פיהם בפניה היא מתביישת וכשמצירים לה היא מצטערת – וגדול כאבה מאד!
ולפיכך לא יכלה עוד ציפא־סוסי העלובה לסבול, ושבה לבית הוריה הדלים, דוויה ומעונה, עגומה ושוממה, ופניה היפים לא היו לה עוד. האם הרגישה בצערה של בתה, עיניה היו מקור דמעה ותבך על אומללה זו אהובת נפשה.
אוי לך, אחות עניה, כשאַת מפוחמת והעניות מנוולתך, ואוי אוי לך, כשאת נאה ומוצאת חן בעיני שלוי עולם הגאיונים! בין כך ובין כך עלובה אַתּ ושָמם עולמך!…
ג 🔗
עכשיו כשיהא הירשלי מסתכל במפת הארץ, מחפש שם בין כל העיירות, הקטנות עם הגדולות, לא ימצא את קבציאל, ואפילו אם יחפשנה בנרות; ולשעבר, בימי ילדותו, היה סבור, כתולעת זו שבתוך החזרת, שאין כקבציאל עיר־חמדה טובה בכל העולם; היא מקום הישוב וטבור הארץ, ומחוצה לה מדבר שממה, מקום תנים וחיות רעות. בני אדם בעלי צורה ועם סגולה אינם אלא כאן, בקבציאל בלבד. אין השמש זורח ביום והירח והכוכבים בלילה אלא בשבילם, ואין הקדוש ברוך הוא עוסק בעולמו אלא ביהודי קבציאל לבד. הוא נותן מטר – בשביל להצמיח חציר לעזיהם, ושולח מים על פני חוצות – בשביל העזים שישתו ולא יצטרכו לאכול התבן מעל הגגות וללחך כתלי בית־המדרש; משיב הרוח ומיבש פני האדמה – כדי שלא יהא טורח ליהודיותיו לילך ביום הששי לשוק, לקנות בשר ודגים וכל מיני מטעמים לכבוד השבת; מברך השנים בבולבסין ובבצלים ושומים – כדי שיאכלו יהודיו וישׂבעו. כללו של דבר, לא ינום ולא יישן שומר ישראל, פועל גבורות ועושה נפלאות בכל עת רק להם ובשבילם… ובשכר זה תוקעים לו יהודיו בשופר, מזמרים לו “מלך עליון”, משלשים לו קדושה, קופצים ואומרים קדוש! ובשכר זה עושים לכבודו פשטידא לשבת ומרקדים לפניו בדיצה וחדוה בשמחת תורה. בימי חנוכה הם משלמים לו תודה ומשחקים בקוביא, ובימי הפורים נותנים את נקמתו בהמן וחובטין אותו במקלות, מתחפשים ומשנים את טעמם לכבוד שמו הגדול ומתהוללים ומשתטים לשם שמים… אמת, עוד עיר אחת היתה נודעת לו, שהיה מדמה אותה כמרחפת באויר העולם ושם שער השמים – הלא היא ירושלים עיר הקודש, שהיהודים שם מתים ונראין כחיים, נחים באדמה בשלום ואין הרמה שולטת בהם… אבל אוי ואבוי! ירושלים הלא היא חרבה ושוממה, היתה כאלמנה, ובני ציון היקרים הם עתה בגולה – בקבציאל.
והגלות בעיני הירשילי באותם ימים היא גלות גברילא – גוי זה שמכבה את הנרות בלילי שבתות, מסלק מעל השולחן את המנורות ומסיק את התנורים אצל היהודים; זוהי גם גלות טעקלי הערלית, שכובסת כתנות וחתולי תינוקות של בני ישראל וחולבת פרותיהם בשבת; זוהי גם גלות קונדראט, שמוכרין לו בעד כוס יי"ש כל חמירא וחמיעא של קבציאל בפסח, והקשה מכלן היא גלות מיטקא, גוי קטן, וכלבו זשוקיל, שלא ילדים קטנים בלבד היו מתיראים מפניו, אלא גם יהודים בעלי זקן ובעלי נשים ובנים, אף יהודים תקיפים ופני־העיר חרדו מפניו ונסו מפחדו למרחוק כמטחוי קשת. ומי יודע, עד היכן הרעה הגיעה, אלמלי גלות מיטקה זו היתה נמשכת בתקפה בלא הפסק.
אמרו: נס הוא שמיטקא היה חומד “חלה” של יהודים. מפני פרוסת חלה שהיו נותנים לו שוחד, נכנע לבבו הערל וכבש אכזריותו לזמן מועט. אכילת חלה המתיקה את מדת דינו, ורוח אחרת היתה עמו על בני ישראל, ומה שהיה אסור להם מתחלה הותר להם אחר כך. נזיד עדשים של יעקב אבינו עד עתה תחבולה טובה היא לבניו, ואין צריך לומר, דגים ממולאים משולחן יהודי, זהו ודאי דבר טוב ומועיל, שאין למעלה ממנו. ופעמים שעת רצון היתה למיטקא גם בלא מתנת יד כלום, שסוף סוף היה נער שובב ושוטה, מתאוה לחברת נערים כגילו, לשחוק ולהתהולל עמם יחד. ובשעת שחוק והוללות היה הוא, מקוצר שכלו וגסות מוחו, כפוף ונכנע להם. לו הכח והגבורה לרוץ כעיר פרא ולבעוט ברגליו, והם, שמוח יהודים מוחם, היו מחמרים אחרי חמור זה וחובטים אותו בשוט. וכשהיה הוא בידיהם והם רוכבים עליו, היו נוהגים אותו למקום שהם רוצים… כשהיו עוסקים בבנין ילדים, לא היה מוכשר אלא לעבודה גסה, לצבור עפר ואבנים ולשאת בכתף, ונערי בני ישראל היו מעוררים ומאשרים אותו ומסייעים לו בעצותיהם. – עכשו כשהיה מיטקא לגוי גדול, אפשר שעלה לגדולה ונוהג שררה היום באחד המקומות, ולעת זקנה אוחז במעשה ילדותו, נוטל מזה ומזה – ועוד זרועו נטויה.
וזשוקיל, כמו שאמרו, אף הוא לא היה כלב רע. בשביל פת לחם היה עושה חונף, עומד נצב על כפותיו ומכשכש בזנבו. ויהודי קבציאלי, אף על פי שמתפרנס בצער ובצמצום, נתן פעמים מלחמו לזשוקיל, מהרהר בלבו בשעת נתינתו: אכפרה פניו במנחה, ולא יחרץ כלב זה לשונו. יהודים בעלי־בתים וגדולי־הזקן, פניהם שוחקות מרוב עונג, כשהיה זשוקיל מכבדם לחטוף עצם או פת מתוך ידם ומציץ עליהם בנחת רוח. ובשעה שנשתטח לפניהם על הארץ, מגרם את העצם בשניו החדות, היו עומדים עליו ומחליקים את זקנם בשחוק נעים, נהנים ומשעשעים את עצמם בדברי נחמה; מעתה בעלי ברית אנו, מעתה אין שטן עוד ואין פגע רע. ולאות ברית כבשו פחד לבבם ושלחו אצבע לנגוע בזשוקיל מרחוק ולמשמש בראשו. ובשעת רצון זו, שהם חשובים ומקורבים להכלב, היו משסים אותו באחרים: קום, זשוקיל, ופגע בם! כדרך יהודים תקיפים…
עכשו, כשהירשילי גדול, הוא מכיר וידע שהיהודים הם תרנגולים, המצויים אצל נשיהם ובני־ביתם תמיד. יהודי נפשו קשורה בנפשות ביתו ובהן חיי רוחו. ואביו היה לענין זה יהודי שביהודים, תרנגול שבתרנגולים. עכשו הוא מכיר ויודע, שאביו היה מחבבו מאד, אבל כדרך אדם מישראל לא היתה חבתו נודעת לו בפיו ובאור פניו אלא מסותרת בלבו. פניו היו זועפים תמיד ועל עפעפיו צלמות, כאלו הוא עצב כועס. בביתו היו דבריו מעטים, כאלו לא לכבוד היה לו הדבור עם בניו, ואין צריך לומר שנמנע לשחק עמהם. סבור היה בדעתו, שאין ראוי לאבא לנהוג קלות ראש בפני בניו, כדי שתהא אימתו עליהם, והבנים חייבים לעמוד לפני אביהם בכבוד וביראה, ואינם רשאים להגביה קולם ולא לשחוק ולא לנוע מפניו בבהילות, אלא דבורם יהא בלחש והלוכם בנחת וכל מעשיהם בכובד ראש, ברתת וזיע. וכשלא נזהר פעמים אחד מהילדים בדברים אלו, הציץ עליו אביו בכעס ונבהלו עצמיו. עם אשתו לא היה מרבה שיחה ברבים, לא בפני אחרים ולא בפני בני־ביתו, ולא קרא לה בשמה, אלא אמר לה “אַת”, ופעמים קרא לה בדרך חבה “טפשא”. בלבו היה מכבדה ומחבבה מאד, ולהודיע לה חבתו בגלוי היה קשה לו, מפני שאין זה מדרכי יהודי ולא נאה הוא לאדם מישראל… ובאמת היה מנהגו בתוך בני־ביתו כתרנגול זה, שנטפל לתרנגולת ולאפרוחיו ומנהיג אותם תמיד, טרוד הוא בבקשת מזונותיהם, מחטט וחופר להם אוכל מערמות העפר, אבל ינסה אפרוח אחד לעשות דבר שלא כרצונו, מיד הוא מנקרו בזעם אפו. הולך הוא קוממיות בגאוה, נטוי גרון ועיניו כלפידים, ובכדי להראות את גדלו ואת כבודו, הוא בועט ברגלו, נודד כנף ופוצה פה וקורא “קוקוריקו” בקול אדיר וחזק, כלומר: רגזו, אפרוחים, ודעו מי אני!…
אבל עת לדבּר ועת לאהוב בגלוי היו גם לאבא. אחד מהילדים שחלה, אביו ישב אצלו ולא הניחו רגע אחד. היה יושב ומתגעגע עליו, מחליקו וממשמש בו, מנחמו בדברים טובים ומבטיחו לעתיד לבוא מתנות טובות ודברי צעצועים נאים הרבה: חרב של עץ יפה משוח במיץ דובדבניות לתשעה־באב, קשת וחצים לל“ג בעומר, כלי־געש ומקל־יד להכאת המן, ודגל נאה עם תפוח אדום בראשו לשמחת־תורה. ובשעת הבטחתו זו היה מתהולל ונותן בקולו – קול כלי־געש, קול ירית חצים וקול ילדים מקיפים את הבימה בדגליהם וצועקים: “עוזר דלים, הושיעה נא!”… וכל כך היה עושה, כדי לבדח את הילד החולה ולהביאו לידי שחוק קל, וכשעלה הדבר בידו היה מאושר. – וכך נשתנה מנהגו של אבא גם בחגים וזמנים לשמחה, וביותר בליל פסח, כשהיה מיסב על המטה אצל השלחן וחלוק לבן על מדיו, כבן חורין, ואשתו יושבת אצלו וצניף טהור על ראשה. שניהם – המלך והמלכה הללו, כמו שנקראים באותו הלילה – פניהם מאירים ומביטים בנחת־רוח, פעם זה לזה, ופעם לילדיהם המצוחצחים ומזהירים סביב לשלחנם, ופעם לכוסות ולקערה, שבתוכה מסודרים כהלכות הפסח: הזרוע לימין והחרוסת למטה, הביצה לשמאל ולמטה הכרפס, והמרור ביניהם. – אתה עתה, הירשילי – היה אביו אומר לו באהבה ומעביר ידו על חלקת לחייו – עתה שאלני, בני, ארבע הקושיות! ומיד פתח הירשילי את פיו, ובקול נהימה דקה, שולח אצבע ומנענע בכל גופו, צווח ואמר: אבא, הריני שואל אותך, אבא, ארבע קשיות!… בלילה הזה ניתנה רשות לקטנים לספר ולשחוק ככל אַות נפשם ואין מוחה בידם. הותרה הרצועה! הילדים שתו לשכרון כוסות מלאות לקריצ”י, שנתבשל עם מים לרוב בקדרה גדולה, והם שמחים, מהגים ומלהגים ככל העולה על רוחם.
וחוץ מהעתים הללו, מורא האב על הבנים היה גדול מאד. בבית היה הירשילי, ככל הילדים, דומם ושוקט. אבל שקט זה היה למראית עין כמי־מנוחות, שנוקבים ויורדים עד התהום. ביניהם לבין עצמם היו הילדים מתהוללים ועושים מעשה תעתועים, מתקוטטים ומקניטים ומכעיסים זה את זה ברמז ובחשאי, מכים וצורמים איש את אחיו בלא אומר ודברים. כל אחד היה לו איש ריבו להתקוטט בו, ובר־פלוגתא של הירשילי היה חנא־למיל. שני אלה היו מנצחים תמיד זה את זה וזורקים מרה זה בזה. חנא־למיל, שגדול היה ומוכן להיות חתן, בקש ללמד את אחיו זה, הצעיר ממנו, הלכות דרך־ארץ. היטב חרה לו הדבר, שאביו מושיב את הירשילי אל השלחן בשבת בראש כל הבנים ונהנה ממנו, כשהוא מנגן ומסייע לו בקול נהימה דקה להריע ב“זמירות”. מקנאה שהיה מתקנא בו היה מרגל תמיד בהירשילי לפני אביו, כדי להשניאו בעיניו, ובחשאי היה מלעיב בהירשילי, מתעתע בקול נגינתו, מעקם שפתיו ותומך פיקא של גרגרתו באצבעו, מנענע בראשו ומנפח לסתותיו כברבור. מתמלא הירשילי חימה ורותח כדוד נפוח, מושיט לשונו לאחיו, מכניס אגודלו לבין אצבעותיו, מראה לו “אגרוף רשע” ומלחש לו בכעס: הרי שלך לפניך… התבקע מתוך רוב קנאה והתפקע! וכל זה נעשה בצנעא, והדברים נבלעו בנעימה. שלא יהא הקול נשמע.
בבית היה הירשילי שלפוחית נפוחה מלאה אויר, כובש את רוחו ויצרו לדברי הוללות; יצא לחוץ, פקעה השלפוחית, והירשילי נהפך לנער שובב שאין כדוגמתו ועשה כל מה שלבו חפץ – ידו בכל וזרועו נטויה על כל הנערים כגילו. לידות אבנים, לתפוש עז בקרניה ולרכוב על גבה, להחזיק בזקנו של תיש־הצבור ולתלוש ממנו מלוא חפניו שערות, להכאיב חתן וכלה תחת חופתם במחטים, לרדוף אחרי המשוגע ברחובות העיר, לקפץ ולהחזיק בעגלה מאחוריה, בשעה שהסוסים מושכים אותה ורצים – מעשים אלו לא היה בין חבריו מפליא לעשות כמוהו. ובשביל כך חלקו לו חבריו כבוד, והיה להם לכהן ולראש בכל דברי שחוק והוללות. בפרוע פרעות בנערים השובבים ועשו מלחמה ביניהם, היה הירשילי שר־הצבא להם וחבש כובע של נייר עם נוצות בראשו, וכל כחו וגבורתו נודעו בזה, שהיה מצוה להלקות את הכל בלא חטא ועון כלל, רק לכבודו לבד. ואם שר־הצבא, פולימרכוס זה – הירשילי בן לייזיר־יענקיל, גזר גזרה, היו הכל חייבים לקבלה, לשמוע ולעשות. ובשעת שלום היה הירשילי וחבריו עוסקים, כבני אדם פשוטים, בענינים אחרים מישובו של עולם. ועסקים נמצאו להם הרבה מאד, ברוך השם, בכל עת תמיד. בימות החמה היה הירשילי נוהג אספסוף של נערים לרחיצה ביאור, זה מי בצה גדולה ומעופשת, שחזירי העיר שקועים בה בטיט בכל גופם עד ראש חוטמם. והליכתם זו של בני־החבורה היתה ברעש ובשמחה וביד רמה. לא היה דבר בדרך שלא חלו בו ידיהם. בני־אווזים פעוטים נחפזים ונסים, הלוך וטפוף מעט בכנפיהם הקטנות, שלא התכסו עדיין בנוצות כראוי. והאוז הגדול, זה אביהם ופטרונם, מתמרמר למזעזעיהם, לעדה פרועה זו, שואף ונושף בנחיריו ומעקם את צוארו כמין שלשלת. העגל שם מטריח את עצמו ועומד מרבצו על גבי העשבים, מעמיד שתי עיניו ונרתע איזו פסיעות לאחוריו, כשהוא מנענע בראשו, ומשפיל מצחו לארץ, ולאחר כך הוא נמלך ומגביה זנבו ורוקד ובורח בדהרות דהרות גסות… והנערים עוד בשעת הלוכם מקדימים ומתירים את מכנסיהם ופוזמקאותיהם בחפזון ובבהילות יתרה כל כך, עד שתיכף בביאתם למחוז חפצם הבגדים נושרים עליהם, והם דולגים לתוך האגם – והמים מבעבעים, וב“בל־בול” מתבלבלים! – בשעה שבין מנחה למעריב היו הנערים מתקבצים בעזרה של בית־המדרש ובאים להיריד שם, כל אחד מין סחורתו בידו, ונושאים ונותנים בחשק ובעיון גדול: זה מחליף מסמר ישן ועקום בכפתור של נחושת, וזה מוציא מאוצרו אגוז נקוב, שמשמיע קול חליל, ועליו קופצים שני קונים ומשתדלים לעשות עם בעל האגוז חליפין בשברי כלי זכוכית ומיני צבעונין משונים; אחד אוחז בידו זגוגיתא חלולה וירוקה ועושה בה עסק עם חברו, שמתפאר עליו בצפורת־כרמים מתה תלויה בשערה תלושה מזנב הסוס. הירשילי שלנו הוא היה המכריע בין התגרים הללו ומשער ערכו של כל מין סחורה ונוטל שכרו מכל אחד בשביל טרחתו. ועל הרוב לא נגמר יריד זה בלא תגרה, אין אחד שלא היו לו לבסוף תרעומות על חברו, והכל באו בטענה, שהמקח מקח טעות. והנה התגרים כועסים ומתרעמים, עוד מעט וקטטות ודברי ריבות עתידים לבוא לכלל מעשה – למריטת פאות ומכת לחי, ונער שובב אחד הרי זה עומד על גבם, תוקע ומריע בגרגרת של אוזא שחוטה, להגדיל המהומה ולהאדירה; – והנה רעש והמולה, צעקה וצוחה גדולה, עד שבא ה“שמש” דחוף ומבוהל וגוער בהם בנזיפה, והנזופים השובבים עוקרים רגליהם ובורחים ומתפזרים כעכברים אל חוריהם. כללו של דבר, העסקים היו מרובים, מועד מועד ועסקיו, חג חג ומיני סחורתו, והעת לעשות ולסחור היתה גם כן מרובה עוד יותר מדאי; מפני שאותו המלמד, שהירשילי למד אצלו בבית “תלמוד־תורה”, הוא בעצמו טרוד היה בעסקים הרבה כל ימיו. הוא היה חצי שדכן וחצי סרסור, חצי “כלי־קדש” וכלו קבצן ומלחך פינכי. אין בית שבו מת או חתונה וברית־מילה, שלא נראה שם עסקן זה בכבודו. וחוץ מעבודות אלו היה מחזיר בקופה של צדקה על הפתחים בחמישי ובשישי בשבת. וזכור הוא לטוב, שבאותה שעה שהיה בטל מדרך־ארץ ונפנה לתלמידיו, היה עובד בכל כחו. שעה פנויה זו הספיקה לו להלקות ברצועה כל אחד מתלמידיו, ועוד נשתיירו לו כמה רגעים להתנמנם קצת נשען בראשו על השלחן או להתחכך ולפשפש בזקנו, לגהק ולפהק, וכיוצא במלאכות הצריכות לגופו. – על הירשילי היה אומר: פרא אדם הוא, אבל נער חכם ובעל מוח טוב. ואמו של הירשילי, כשהיתה שומעת זאת, נזכרה מה שגדליה־הירש, עליו־השלום, אמר לה בחלום הלילה על בנה: “זה הקטן יהיה מלאכת־עבודה שלמה, אם ירצה השם, וראשו מחט חד ומחודד” – ומרוב נחת ששו בני מעיה. וכנגד זה, אביו, כשהיה שומע קובלים לפניו על הירשילי שפרוע הוא, אמר עליו בדרך חדוד ורמז: שמו של זה כשמו של פלוני… עליו השלום, וטיבו כטיבו של פלוני… שניהם שווים, אלא שפלוני המנוח היה תופר וזה קורע; פלוני סותם וזה נוקר. ורמז זה לא אמר אלא כנגד אותו המעשה שהיה בהירשילי.
ד 🔗
נס גדול היה בקבציאל. פעם אחת נזדמן לשם רופא חולים, ובא בהיסח הדעת כאילו ירד משמים. וזה הרי ידוע הוא מעולם, שיהודים, כיון שאחד הרופאים בא למקומם, מיד כל מיני נגע ומחלה מתעוררים אצלם ומתרגשים ובאים עמו ואין אחד שלא יהא מרגיש במכאוביו אותה שעה. בימי ירחמיאל המומחה וזוגתו יאחני המומחית היו התחלואים תוססים בחשאי בתוך גופם של הקבציאלים והכל מסיחים דעתם מהם. ובעתים מזומנות היה ירחמיאל זה, זכור לטוב, עושה להם מצדו את שלו: מגלח שערות ראשם בתער ושופך דמים על ידי הקזה וקרני־דאומנא ועלוקות אצל אנשים, ויאחני אשתו אף היא מצדה עושה את שלה ושופכת דמיהן של נשים – ושלום על ישראל… יהודים מתחלשים ומתים בלא טענות ומענות והתחכמות יתרה – פרחה נשמתם מאליה בלא חכמתם של חכמי הרפואה ובלא סמים של רוקחים. ובאמת, כל אלו למה הם? שבעים שנה הרי בדין הוא שיחיה האדם, ומקרא מלא הוא בספר תהלים, שאפילו הכופרים אינם יכולים להכחישו. ואלא מה, שפעמים בני אדם אינם ממלאים את ימיהם ומתים קודם זמנם, בזה אין לפקפק במקרא שכתוב ואין לחייב גם את ירחמיאל המומחה וכלי־אומנותו וגם את יאחני המומחית וכלי־אומנותה: חייבים במיתתם הם החטאים – בעון איזו בעלי תאוות ושטופים בזמה בני עירם מתים, ולעמוד בפני פורענות זו הרי היא חובת הרב, כי לכך הוא מרא דאתרא, שיהא הוא ובית־דינו מפשפשים במעשיהם של בני העיר ודורשים בעריות. – כך נחלו הקבציאלים ודאבו כל ימיהם ולא מצאו לגוף טוב משתיקה. אבל בביאת אותו הרופא הגדול לקבציאל גרמו העונות והתחילו כל מיני מדוה וחלאים משונים נוצצין כעשב השדה. נתרגשו ובאו חולי־מעיים, שחין, ספחת ונגע צרעת, כאב־השדרה, חולשת הלב ופיק־מתנים. וזו מכת תחתוניות, המחלה הישראלית, יצאה ממסתרים ונגלתה בפומבי בכל טעמיה ופירושיה. לא היה יהודי אחד שלם בגופו, הכל כואבים, הכל דווים והכל, למקטן ועד גדול, נחפזים ובאים לאותו הרופא החדש. וילדים קטנים נפוחי כרס ודקי רגלים – אמות רחמניות נושאות אותם על כפים ובאות אליו בתפלה ותחנונים, להעלות רפואה שלמה לכל מכותיהם ברחמים רבים. קבציאל כולה היתה בית־חולים אחד באותה שעה, כל יושביה נגעים ומדוכאים, ומי יודע מה היה בסופם אלמלא נעלם אותו הרופא פתאם. ביציאתו נשכחו כל המכאובים, היהודים מסיחים מהם דעתם כבתחלה, מתחזקים והולכים כל זמן שיש עוד כח ברגליהם, וירחמיאל המומחה, כצאת הירח אחרי שקיעת החמה, יוצא שנית לפעלו בכל כלי־אומנותו – והקבציאלים מתים בחסד.
אבל הירשילי לא שכח את הרופא, וכל אותו הענין בשעתו נראה לו יפה מאד. רוצה הוא ליעשות רופא אצל בני־החבורה שלו ולנהוג מעשה תעתועים עם הקטנים, כמנהגו של זה עם הגדולים. הילדים הרי הם כקופים, רואים מעשי בני אדם הגדולים ומתכוונים לעשות כמותם. בני החבריא מכתירים את הירשילי לרופא־חולים והשחוק מתחיל ובא, למזל־טוב, כהלכתו. הירשילי נעשה לכבודו ולהנאתו חנון ורחום, כביכול, דואג לשלום חבריו ואומר בלבו: יהי רצון, שיבואו עליהם חלאים רעים ויהיו צריכים לרחמיו.
ובכן ויהי בבוקר יום הששי – ובבית יש מעט קמח ופלפלין וכמון ושאר מיני תבלין, שאמו העלובה טרחה והביאה ברוב עמל לכבוד שבת – התגנב הירשילי ובא וקמץ מלוא חפניו מכל המינים האלו ונמלט, כחתול בגנבתו, למגרש זה שמאחורי הבית. יושב הוא שם על עשב רך אצל הגדר ולפניו תבת־נייר קטנה, שקנה לו בשלשה כפתורים, ובתוכה צלוחיות של פלייטון, שנתן בשבילן לחברו אגוז־תיומא, המסוגל להצלחה, וגם ילק מקרין תלוי בשׂערה. ובשעה שאמו העניה טורחת בביתה ומיגעת את מוחה בעיון גדול, כיצד מכינים סעודת השבת מאותם הדברים שאינם מספיקים, טורח בר־בטנה זה כאן ועושה מן הקמח והפלפלין והתבלין הגנובים מיני סמים וקילורין בתוך הצלוחיות. וכשגמר מלאכתו הוא מהרהר בלבו ואומר: הנה הרפואות, ואיה החולה? הרפואה מתוקנה ואין מכה לרפאותה!… ועד שהוא יושב שרוי בצער נראה לו מרחוק משה־יוסי, נער משולח ויתום נעזב, ערום ויחף, רוכב לו משה־יוסי על מטהו ורץ בחפזון בכל כחו – הוא הרוכב הוא הסוס והוא המרכבה, מעמל נפשו ומשמש בעבודות הרבה בשביל כל אחד ואחד מאלו: מעורר עליו שוט ומזרז את עצמו, דופק וקורא: הייא, הייא! בועט ברגליו ומבליט את כרסו, דוהר ומקפץ וצוהל כסוס; מתופף בידו על לסתותיו הנפוחות, פעם מימינו ופעם משמאלו, מתרעש ומתרעם כמרכבה מרקדה ורעש אופנים: נושא את עצמו ורץ בשמחה וששון, וממהר אל הירשילי בקולי קולות. וכשמגיע למקומו הוא גוער במטהו – טפררו! ושומטו מבין רגליו.
כיון שראה הירשילי את משה־יוסי נצב עליו, מיד נצנצה בו רוח עצה ופתח ואמר לו בלשון קונד"ס זו, שהנערים השובבים משתמשים בה בשעת שמחה והוללות.
– סושה־סוסי, משה־יוסי! סאתה סוצה, אתה רוצה, סהיות סולה, להיות חולה?
– סוא, לא, סס וסלום, חס ושלום! – החזיר לו משה־יוסי אף הוא בלשון־שובבים זו.
– אמור הן, שוטה שבעולם! – מתחנן הירשילי ואומר – אל נדבר עוד “אשכנזית”, אלא פשוט יהודית. התולים אין עמי ודברי אמת אדבר עמך מעתה. אמור הן, שוטה שבעולם! ומה אכפת לך? הוי אתה חולה ואני רופאך. רוצה אתה?
– הריני רוצה, הירשילי, אוכל אני רוצה.
– אוכל?!… אוכל, משה־יוסי, אין בידי, אבל הבטחה לעתיד אני מבטיחך… עכשיו, שוטה שבעולם, אתה רואה את מחשבתי הטובה ורוצה אתה להיות חולה?
– אבל, הירשילי, אני בריא עתה!
– אין בכך כלום, שוטה שבעולם. אני הרי אשתדל מצדי לעשותך חולה ולהפליא את מכתך – כך הירשילי דובר דברי חבה ונדיבות ומוציא מכיסו בשעת דבורו מסמר ברזל שהעלה חלודה – במסמר זה שבידי הריני דוקר כף רגלך דקירה קלה.
– אבל הירשילי, צער גדול יהא לי מדקירה זו!
– אך דקירה קלה, משה־יוסי. בי נשבעתי, דקירה קלה, כמו שאני יהודי! אך רגע תכאב ואחר תחדל. אני הלא אני ארפא לך. הלא דורש טובתך אני, את טובתך אני דורש ומכין לך רפואה למכה, ואתה, שוטה שבעולם, אינך מבין זאת.
– אם טובתי אתה דורש, הירשילי, האכילני נא. אוי רעב אני מאד!
– כלפי לייא! – אומר הירשילי משתומם ומעמיד פנים נזעמים – רב לך, רב! אני מבקש לרפאותו ולעשות עמו טובה, והוא להוט אחרי האכילה! זולל וסובא!…
ועד שהם מדברים ונערים פרועים מבני־החבורה באים. רואים סמי הרפואה של הירשילי ונהנים מקופת־רוכלין זו וממחשבתו הטובה, שהוא חושב לעשות למשה־יוסי חברם. כלם כאחד נכנסים בדברים עם משה־יוסי, ומפייסים אותו באהבה ורחמים ואומרים: שמענו, משה־יוסילי, אתה שוטה שבעולם! כיון שתלקה בגופך, והמכה באה עליך, הרי יהיו מטפלים בך ומכלכלים אותך בחסד… כלום מה אנו רוצים? אנו רוצים לעשות עמך צדקה וחסד, ואתה, שוטה, אל תהי סכל ושמענו. – כלם מדברים אתו טובות ונשבעים לגמול לו חסד, ומאשרים את דבריהם בתקיעת־כף ובנקיטת־ציצית. משה־יוסי בודק ציציותיהם, שמא פסולות הן, וכשמצאן כשרות, שמונה פתילים בהן וארבעה קשרים כדבעי, טפח לו על חוטמו באצבעו, מזהיר אותם ואומר: מוצא שפתיכם תשמרו, ילדים! ובאם לאו, תשאו עונש ואמרו “אמן”!
משה־יוסי פושט את רגלו בשעה מוצלחת, הנערים תופסים בו בכל כחם, והירשילי נוטל את המסמר ומחטט בכף רגלו. מתחלה הוא רק שורט מעט מעט – ומשה־יוסי קופץ את פיו ושותק, אחר כך הוא מעמיק את המסמר בבשר – ומשה־יוסי צועק: ווי־ווי! – בני־החברה מנחמים אותו ואומרים: חזק חזק, שוטה שבעולם! התאפק, משה־יוסילי, ודום! הרי לרפאותך אנו מתכוונים, ולמי אנו עמלים אם לא למענך?… הירשילי אינו מתעצל ומעמיק ונועץ המסמר בבשר עוד יותר – ומשה־יוסי גועה בבכיה, צועק: אוי, אוי! מנהמת לבו ומתאמץ בכל כחו להנצל מידי חבריו.
– סס, הס, סושה־סוסי, משה־יוסי! משתיק אותו הירשילי בשחוק נעים ומדבר עמו שוב “אשכנזית” מטוב־לב – המכה הרי עשיתי לך, ועתה הריני מוכן להמציא לך רפואה.
הירשילי נוטל אחת מצלוחיותיו ומטיף ממנה על המכה טפות טפות – ומשה־יוסי פניו מכסיפים ונוהם מרוב צער ומכאב לב בקול גדול: אוי, אש אוכלת בבשרי, אוי, בא קצי!
צעק משה־יוסי וידע על מה הוא צועק. סמי־הרפואה ממולחים במלח ופלפלא חריפתא שורפים הבשר החי בתוך המכה. הנערים הפרועים נבהלו ונסו לקולו, גם הירשילי נס מפניו ביראה ופחד – ומשה־יוסי מתחבט על גבי הקרקע, מתבוסס בדמו ומילל וצועק: אוי, רגלי, כאש בוערת ברגלי! אחר־כך עמד והלך לדרכו, בוכה וצולע על רגלו הימנית.
חבל על אומלל זה, שבא לחבריו שלם ובריא ויצא מהם נגוע ומעונה! הוא נאות היום לאורו של שמש, מתחמם ונהנה מזיו העולם, בטנו ריקה אבל לבו שמח, ובא אל אחיו לבקש פת לחם – והם בחמלתם עליו עשו עמו חסד משונה, ויצא מהם בפחי־נפש, מדוכא ומדוכדך, ואין כח בו לעמוד על רגליו!…
לא יכול משה־יוסי לקבל רוב טובה, שהירשילי השפיע עליו, ונפל למשכב והיה חולה ימים רבים. וכשבא הדבר לאזני אביו של הירשילי מתח את בן־יקיר זה על העמוד, מיסרו ואומר לו דברי־כבושין אלו:
– פרא־אדם! לעשות צדקה ולגמול חסדים טובים אתה מבקש? מוטב שלא תדכא את חברך ולא תצטרך אחר כך לעשות עמו טובות; מוטב שלא תהא מחליאו ולא תצטרך לרפאותו. המתן נא, פרא־אדם, המתן מעט ותקבל מידי שכרך על החסדים ועל הטובות, וכל כך תקבל עד שתזכור זאת לעולם, ועד דור העשירי תזהיר על זה…
– כלום אני לבדי עושה כך וחטאת היחיד היא? – טוען הירשילי בדמע ומבקש לגלגל חובה גם על אחרים – מפני מה אותם הבנים… חסקיל, זרח, גרונם, מפני מה הם רשאים? ואותם… אותם…
– דום, פרא־אדם! – גער בו אביו בנזיפה – אותם שאמרת, גם הם פראים כמותך. שקילא טיבותך, הירשיל, לא מעוקצך ולא מדבשך! אין העולם רוצה לקבל מאלו שכמותך את טובתם… אף הם חייבים מלקות ארבעים… והוא חובטו ואומר:
– הרי לך לשמך ולשמם ולשם כל בעלי־טובות שכמותכם!
ה 🔗
חבל על האכילה, על צרת האכילה, שאלמלא היא היתה קבציאל לפני הירשילי כגן־עדן, וחייו שם בילדותו חיים של אושר ורוב נחת! לכל היה לו זמן ועת לכל חפץ שם. עת לשחוק ועת רקוד ברחובות, עת להשליך אבנים ועת משא־ומתן, עת למחוץ ועת לרפוא, עת מלחמה עם חבריו ועת שלום. כל דבר שמרבה עונג לילדים עשה בחיי הבלו ושמו היה גדול בקרב החבריא השובבה. רק האכילה, שהיה חסר, היא שהשבּיתה כל משׂושׂו. היו ימים שבא לביתו עיף משוט בעיר ומעבודה רבה והוא רעב, ואין לחם אפילו כזית; קיבתו תובעת מזונות, ואין מודים לה אפילו במקצת. בשעות הרעות האלו היה בוכה ומתחכך, נותן שתי ידיו בשערות ראשו וצועק ומתפלש בעפר עד שנתעלף ונרדם בלא כח. אבל ברוב הימים התלמד בצרות אלו, והיה כי ירעב ולחך בלשונו את שפתיו ושתק. ומורה־הוראה בסבלנות היתה לו קיילא־ריקיל אחותו. עלובה זו חולנית היתה, דוויה, כחושה ומדולדלה, צוארה נתפח ואחת מאזניה דולפת ופקוקה במוך. והיא יושבת בדד בפנת הבית כיונת אלם שוממה, עינה יורדה דמעה וקולה לא נשמע, אלא היא מגרגרת בשעת בליעת הרוק בגרונה ומעקמת שפתיה עקימה משונה. ועקימה זו לא מתוך רוגז ותרעומות על יסוריה הקשים, חלילה! טובת לב היא ונעימה, אלא אדרבה, עקימת שפתים זו אומרת שהיא מתאמצת לכבוש מכאובה, שלא להתאנח מרוב צער בקול רם, וקשה עקימה זו ליודעה ומכירה כמחט בלבבו. מורה־הוראה כמותה היה יכול ללמד לאנוש בינה ולתקנו במדות טובות הרבה יותר מכל ספרי מוסר ומאותם המוכיחים הנוראים והמשונים, שדבריהם כגחלי אש, ואפילו אותו החתול שהוא גונב, זולל וסובא בצנעא – היה לוקח מוסר השׂכּל מרבו זה, לא היה מתאוה עוד לחמאה וחלב והסתפק גם בנסיובי.
הירשילי היה נער זריז ומזורז ואוהב שעשועים. כיון שעמד על רגליו והציץ על עולמו של יוצר בראשית, מצא אותו טוב מאד ומיד נתאוה לשמוח בו ולרקוד כמו עגל. אבל העולם נהג בו מנהג אם־חורגת, העמיד עליו פנים נזעמים, כלומר: הזהר, ילד מסכן, אַל לקבצן חמדת־החיים!…. הודיעוֹ טעמם של עוני ורעב, ולחש לו באזנו, מי הוא ומי מולדתו, כלו קבצן, ושאל לו הקושיא הראשונה: הירשילי, לשמחה מה זה עושה?
ימי ילדותו של הירשילי לא ארכו הרבה, ובעודו רך בימים זקנה קפצה עליו ונעשה יהודי־קטן. היהודי נתחייב לסבול בימי חייו המעטים צרות רבות כל כך, עד שאין לו שהות להיות ילד. היהודי ילדותו כשמש ביום הגשם, רגע זורחת ומיד היא שוקעת בתוך ענן חשך וערפל. כמעט שהילד יצא מחתוליו – יכנס לתורה ולמעשים טובים, והרי הוא כישראל גדול בהלוכו ובדבורו ובמלבושו, בעצבונו ורגזו ובכל סימניו.
רבונו של עולם! מה חשקה נפשי לראות עתה את יהודך הגדול שנעשה בעולמך מאותו היהודי הקטן, שנזדמן לי לראותו פעם אחת לשעבר. אותה שעה עדיין לא מלאו לו להקטן שתי שנים, עדיין אני זוכר את שתי פאותיו, את הירמולקי וטלית־קטן שלו ועדיין קלסתר פניו הצנומים והנזעמים לנגדי. זכורני, כיצד נגלה פתאם מחדר־משכבו לאחר שנת צהרים, שער ראשו מסובך ומעורבב בנוצות; פוסע פסיעה קטנה ובא אל אמו בפנת הבית, עולה ויושב על ברכיה, ובידיו הכשרות נוטל ומוציא את הדד מחיקה ומברך עליה “שהכל” במתק לשונו ויונק… – אמן! עניתי בדחילו ורחימו, מסתכל בהאי יהודי־ינוקא ובאם הורתו ברוב שמחה ונחת, מסתכל ואומר: אשריכם ישראל!…
אמת, כשנעשה הירשילי יהודי־קטן, עדיין היה מעורב עם חבריו ומתהולל עמם כבתחלה, אבל אין אצלם הוללות זו שהיתה קודם לכן, אלא נשתנתה צורתה ונעשית בחשבון ובזהירות יתרה, שלא לקרוע בשעת מעשה הקפוטה הבלואה ושלא ישתמט הכובע ויהיו עומדים גלויי ראש, חס ושלום, ושלא יתלוש האחד שערה מפאותיו של חברו, וכל עניני השחוק ומעשי הוללות אצלם היו מעין דוגמתם של אלו, שהגדולים בעלי זקן עושים. לספר עם איש גדול ולטייל עמו – זהו ליהודים קטנים כבוד גדול, שאין למעלה הימנו. והגדולים מדרגות מדרגות הם: בחור שהגיע לפרקו והוא חתן, למעלה ממנו חתן בבית חותנו, ולמעלה ממנו זה שנעשה בעל־הבית, ועל גביהם אלו הקרויים כלי־קדש, מן השמש והחזן עד הדיין המאור הקטון והרב המאור הגדול. והאומנין ובעלי־מלאכה אצל היהודים מיני בני אדם הם בפני עצמם, לא קטנים ולא גדולים, ועל הרוב הם באים בחברת נערים, מבדחים אותם ומתהוללים עמם ביחד.
הירשילי התחיל מתודע להגדולים, מסתכל בכל דרכיהם ומאזין לדברי שיחתם. היו שני יהודים מסיחים זה עם זה, כמו מעפר יצמח הירשילי ועומד על גביהם, מגביה ראשו ופוער פיו ושומע. היו יהודים הולכים ומטיילים יחדו, וגד1 הירשילי כעגל אחרי הפרה והולך אחריהם. אדם בעל־זקן מעלתו גדולה מאד אצל הירשילי, כסבור הוא, אם זקנה כאן אף חכמה יש כאן, מי שזקנו מגודל גם חכמתו גדולה, הכל הוא יודע והכל יכול, ומה שהוא מוציא מפיו – אמת וצדק. כשהיה מספר פעמים לחבריו דברי שטות והבאי, היה מאשר אותם ואומר: שמעו, בנים, ואל תלעגו עלי, הרי כך אמר פלוני בעל־זקן! וכנגד שטות מקויימת בעדות זו לא היה לחבריו פתחון פה ונסתתמו טענותיהם.
סבור היה הירשילי בימי ילדותו שהגדולים עולם בפני עצמו והקטנים עולם בפני עצמו, ואין שני עולמות אלו נוגעים זה בזה כמלוא נימא; אבל לאחר ימים ראה, שטעות היתה בידו, ובאמת אין אלו אלא עולם אחד. הכל, הקטנים עם הגדולים, ילדי העברים הם, שפה־אחת ודברים אחדים לכלם, ומעשיהם ודרכיהם, גם חכמתם ורובי תורתם שוים, ואין ביניהם אלא זה בלבד: מה שלבן־ישראל קטן אסור, לבן־ישראל גדול מותר, ומה שאצל בני ישראל בעלי־זקן קרויה חכמה ומדת חסידות, זו בעצמה אצל הבנים מחוסרי הזקן הם קוראים הבלים, דברי הוללות ומעשי נערוּת.
הירשילי שלנו, כיון שנעשה יהודי קטן, היה עומד רגל אחת בין בני ישראל הקטנים ורגל אחת בין בני ישראל הגדולים. רגלו זו שבין חבריו הקטנים על כל פנים היתה לה אחיזה בדבר־מה, לפי שהוללות ילדים היא פשוטה כמשמעה לשם הוללות, הויות ודברים שיש בהם תפיסת כל חושיהם; אבל רגלו זו שבין הגדולים היתה מרפרפת וחשה פעמים שהיא תלויה ברפיון. הוללות זו של ילדים גדולים, לפי שהיא כביכול לשם שמים, עניניה – “הויות” ודברי רוח פורחים באויר, בגבהי מרומים, שלאו כל אדם זוכה להשיגם. ובעמידתו הרופפה הזו עשה הירשילי שתי אזניו כאפרכסת לשמוע דברי הגדולים, ואלמלי ניתנו לו כמה וכמה זוגות אזנים היה משעבד את כולן לשמיעת דבריהם שהיו חשובים לו מאד. הרבה נסים ונפלאות שמע הירשילי מפי הגדולים, ספורי מעשיות לאין מספר – מה שבשמים העליונים, מה בגיהנם ומה בגן־עדן, והכל בפרוטרוט, כאלו מקרוב באו משם וראו הכל בעיניהם. והיו מספרים מעשיות גם בגלגולים, גם במתים התועים בעולם וגם ברוחות ובשדים, ומעשיות במלאכים ובאליהו הנביא שהולכים בשליחותו של מקום ועושים חסד עם בני אדם, וביותר היו מרבים לספר מעשה שהיה כאן בקבציאל – מעשה נורא, שעשה רעש גדול בעולם בימים ההם, ועדיין העולם תוהה עליו בזמן הזה.
ו 🔗
בימי רבי שמלקי זקנו של זה הנגיד רבי יודיל הקבציאלי – כך היו הקבציאלים הגדולים מספרים בפמליא שלהם – בימי רבי שמלקי, עליו השלום, כשנתרבתה פעם אחת העניות בעיר, רחמנא לצלן, השעה דוחקת וימי הפורים ממשמשים ובאים, עמדה קבציאל והלכה בנעריה ובזקניה לכסלון, ולא נשאר בעיר מכל הגברים אלא רבי שמלקי לבדו. וזה רבי שמלקי, זקנו של רבי יודיל, איש חסיד ויהודי נלהב, בעל צורה ונפש יפה, מחסידי הזקן נר עולם, היה עקר, לא עליכם. כל מיני תחבולות שעשה כדי להוליד בן וכל הקמיעות והלחשים היו לבטלה, עד שהניח לבסוף את כל התחבולות שעל פי דרך הטבע – את בעל־השם ואת הקדר ואת כל מיני המלחשים משלהם ומשלנו, להבדיל, ושעבד כל חושיו וכוחותיו לעבודת הבורא, לעבדו עבודה תמה ביראה ופחד והתלהבות משונה, ולהיות יהודי כדבעי, בכל דרכיו וכוונותיו. ובאמת היה רבי שמלקי יהודי בכל אבריו ועצמותיו, לא נמצא כמותו בזמנו בכל איפרכיא כסלון, מאה מיל מסביב, ופשיטא שאין כמותו בזמננו גם אם יחפשו בנרות. יהודים יש אפילו גם בזמננו, יהודים הרבה, ברוך־השם, אבל הנקודה – הנקודה היהודית… כמעט שאינה נמצאת עכשיו. ובלבו של רבי שמלקי היתה הנקודה היהודית – ניצוץ אש זה. אבל אין זה מענין המעשה, וגופא דעובדא כך היא: קבציאל עמדה קודם הפורים והלכה לה לכסלון, כדי לקבל שם חלקה במתנות לאביונים. רבי שמלקי נשאר יחידי ונצטער מאד, שלא יוכל להתפלל ולקרוא מגלה בעשרה ולקיים מצות משלוח־מנות בפורים. למי ישלח ועם מי יתבסם כדת היום? ועד שהוא יושב בתענית פורים ושרוי בצער, תשעה בני אדם נכנסים לתוך ביתו. שלשה ישישים, מלובשים קפוטות־פסים; אחד לבוש מין בגד משונה וכובע גבוה בראשו, וזקנו ופאותיו סבוכות ומסובכות; אחד לבוש מלבוש נכרי כפרי ואזור עור במתניו, ופניו כאדרת־שׂער; אחד חטמו עבה ואדום עם חטטין־חטטין, נראה כמתנמנם ועומד בקושי על רגליו, ושלשה עטופים כישמעאלים, עטיפה משונה, לא ככלי גבר ולא כשמלת אשה. בכניסתם נשקו את המזוזה ואמרו בקול רם: שלום, רבי שמלקי! רבי שמלקי מקבל את פניהם בשמחה, נותן להם שלום ושואל אותם מפני הכבוד, מאין הם באים, כדרך העולם, ולשלשה היהודים העטופים כישמעאלים, מתוך שחשב אותם לירושלמים, חלק כבוד ביותר, אומר בלבו: אלו אורחים מהוגנים הם, מפיהם אשמע נפלאות על מערת המכפלה ועל קבר רחל אמנו, על הר הזיתים ועל חמי טבריא, ואפשר יש אצלם עפר ארץ־ישראל למכירה ואקנה בשביל גופי, שלא תהא הרימה שולטת בו בקבר לאחר מיתתי. כך וכך היה מהרהר ושמח בלבו.
– רבי שמלקי – אמר הכפרי – הסוחרים האלו עמי בזה מבקשים אותך על ידי, שתתן להם רשות להתאכסן אצלך, ואתה שכר הרבה תקבל.
– חס ושלום! – נענה רבי שמלקי ואמר – שכר לא אקבל בשום אופן. אורחים יקרים אתם לי כלכם, והיה זה שכרי שאקיים עם בני אדם מכובדים כמותכם סעודת פורים בשמחה כדת ישראל. יין ושכר ושאר מיני משקה יש לי רב. ולכשנצטרך עוד יוקח מיין המשומר במרתפי לפסח. ואתה, רבי יהודי – אמר להכפרי – הרי בעל־עגלה אתה ומסתמא לא תמנע עצמך מכוס יין־שרף; היין שלי טוב מאד.
– יין אתה אומר… יין־שרף? – אמר בעל החוטם האדום, הולך ובא לבעל הבית – ביין־שרף בקי אני, מבין גדול שאין כמותי בכל העולם.
– ברוך אתה וברוך טעמך! – אמר לו רבי שמלקי – מפרצוף פניך ניכר שמבין אתה. כמדומה לי שראיתי אותך כבר וידעתיך בשם… לא פלוני אתה, שנזדמן עמי ברגל אצל הזקן, יחיה? כן כן, בקי אתה בין־שרף, מבין גדול באמת. ואתה הרי יודע פירוש המלה “מבין”, שאני אומר, ידיעה תמה על בוריה, יודע ומכיר עד היכן הענין של ייו־שרף מגיע, החריפות והטעמים שיש בו… ענין זה אינם מבינים אלא דוהרי דולקים, יהודים נלהבים שכמותך…
רבי שמלקי הלך עם אורחיו לבית־הכנסת והתפללו שם תפלת ערבית. אחד מן הישישים קרא את המגילה בקול ערב ונעים. כשהגיע לאותו המעשה בהמן הרשע, שעלה לגדולה ובא בעלילה ובמלשינות על ישראל לאבדם מן העולם, קפץ בעל הכובע הגבוה בזרוע נטויה ובכעס גדול כל־כך, עד שנתבהל רבי שמלקי ופרחה נשמתו כמעט. ולא די לו בזה, אלא שחפז ונטל אחת מכלונסאות החופה, המצויות בבית־הכנסת, והיה מכה בה מתוך כעס ורוב חמה על גבי הרצפה, מתכון בלבו בכל מכה ומכה להמן צורר היהודים… וכשהגיע הקורא למפלתו של המן הבהיקו פניו של בעל הכובע הגבוה ורקד מרוב שמחה. אף הישישים רקדו תחתיהם, איש על מקומו, ואמרו שירה, “שושנת יעקב”, בניגון נעים. בעל החוטם האדום לא יכול לשלוט ברוחו וקפץ ואמר: מה לי ולפזמונכם, אין לי שמחה אלא ביין, והריני מוכן ומזומן לשתות מיד, במקום הזה, כוס יין־שרף באהבה. ומיד נתלהב גם רבינו שמלקי ונזדרז ובא לארונו של השמש, והוציא מתוכו קנקן יין־שרף וכוסות והתחיל שותה עם אורחיו. השמש בעצמו לא היה שם באותה שעה, מפני שתנאי זה הותנה בינו ובין גבאי בית־הכנסת בפירוש, שבימי חנוכה ופורים יש לו הזכות, כמו לכל בני הקהלה, להחזיר על הפתחים – בכסלון. ועוד הותנה ביניהם, שהוא לבדו רשאי למכור כל ימות השנה יין בבית מדרשו, והזכות נתונה לו עם זה למכור שם גם גלוסקאות של כוסמין, דובשנין ורקיקים נילושים בביצים וכיוצא בהם, שאינם טעונים נטילת ידים ומברכין עליהם בורא מיני מזונות.
כל אותו הלילה שמח רבי שמלקי עם אורחיו בביתו שמחה גדולה, למחר הלכו כלם בהשכמה לטבילת שחרית. רק בעל־החוטם לא רצה להלוך עמם. לא אלך – אמר לחבריו – לא אלך עמכם, מים שׂנאה נפשי. – אל תפרוש מן הצבור – הפציר בו רבי שמלקי – לכה דודי ואל תירא, מי המקוה שלנו קרושים, עד שיכולים לחתכם בסכין… ובעל־החוטם עמד על דעתו ולא זז ממקומו. קריאת המגילה בשחרית ומנהגי בעל־הכובע ושאר האורחים היו הכל כדאתמול. לאחר תפלת שחרית ישבו לאכול ולשתות, ולאחר האכילה התעסקו במשלוח־מנות, ואחר כך ברכו על מיני מתיקה – לחמניות ושומשומין בדבש, זכר להמן, אוכלים ומטיבים את לבם במיני משקה הרבה, ואחר כך חזרו וישבו לקיים סעודת פורים. קיימו ואכלו ושתו ונתבסמו ונשתכרו כהלכה, ובעל החוטם היה מרבה בשתיה יותר מכלם, וספג לתוכו יין רב; קיצור הדברים, היו מקיימים חובת השתיה במדה מרובה כל כך, עד שכשבאו הקבציאלים ממחרת “שושן־פורים” מצאו את רבי שמלקי שוכב כאבן דומם. כשהקיץ רב שמלקי מיינו היה כחולם והשתומם ותמה תמיה גדולה: האורחים אינם, כלא היו, ובבית כמו מהפכה, ערבוביא משונה ואין דבר על מקומו, מה שהוא מבקש אינו מוצא ומה שהוא צריך לו אינו! תמיה גדולה לרבי שמלקי ואינו מבין מה זאת?…
הזקן, זכרונו לברכה, גלה אחרי כן סוד זה למקורביו, והמקורבים מסרוהו למקורביהם, והדבר נתגלגל מפה לאוזן עד שנתגלה לבסוף לכל העולם. עכשו הכל יודעים מה זאת… האורחים הללו היו מבני הכנופיא, מאותה חבריא יקירא! הישישים – כך אמר זכרונו לברכה – אלה שלשה אבות: בעל החוטם האדום הוא לוט השכור, הנגרר אחרי דודו אברהם אבינו; בעל הכובע הגבוה הוא מרדכי, לבוש בגדי מלכות, והלבוש מלבּוש כפרי הוא אליהו הנביא; ושלשה אלו בעטיפה משונה הם מתתיהו כהן־גדול ושני בניו בבגדי כהונה. – הוא, עליו השלום, אמר, עד שהכנופיא הזו הלכה לרבי שמלקי באה מתחלה אליו ליטול ממנו רשות, מפני שרבי שמלקי הוא מפמליא שלו, וקבציאל היא חבל נחלתו. לכאורה היא נחלת הדוכס, אבל טובת הנאה ממנה לו היא, כלומר, זה אוחז בקרני פרה והוא חולבה… ובדבר כלי־הבית שנתעלמו – יש סוד, כידוע ליודעי חן. המקום ימלא חסרונך, אמר לו. וכך היה: מאותה השנה התחיל המזל משחק לו, לרבי שמלקי. סעריל אשתו השלישית – אשה נאה, רכה בשנים, שלא נשא אותה לעת זקנה אלא בשביל שתהא לו לבעלת־הבית – הרתה תיכף לאחר אותו המעשה, ובחודש התשיעי, בשבוע לפני חנוכה, ילדה בן, הלא הוא רבי מרדכילי־מתות (כך צוה הזקן לקרוא את הבן הזה על שם הצדיק מרדכי ועל שם מתתיהו החשמונאי), ורבי מרדכילי זה הוליד את רבי יעקב־אליה, הוא אבי רבי יודל הקבציאלי שבימינו…
מעשה זה באמת נורא הוא מאד. והשתא ניחא מה שהנגיד רבי יודיל הקבציאלי הוא בעל גאוה משונה וקופץ תמיד בראש, אף על פי שהדיוט הוא וקמצן גדול…
כשהיה הירשילי מספר מעשה זה לחבריו היו כלם נהנים הנאה מרובה, וכמה נערים קפצו ונתנו עדותם, גם נשבעו שבועי שבועות ואמרו: כך נזכה לשמוע שופר של משיח כמו שאנו באזנינו שמענו מפי אבותינו את הנפלאות האלה – והכל האמינו להם באמונה שלמה. אלא שני נערים אלה היו נחלקים בחטמו של לוט, אחד צועק ואומר: לא! כך אמר אבא, חוטם אדום בלא חטטין, והשני רוקד כנגדו וצועק: עם חטטין, חטטין! אבי יודע ומהימן ביותר, והוא אומר: עם חטטין! – והנה מחלוקת ופלוגתא על האבות, אביו של מי עדיף, ושני הצדדים מכעיסים זה את זה, נערים נכנסים במחלוקת זו, ומהומה רבה בתוכם. פלוגתא זו בענין החטטין עשתה רעש גדול בין הנערים, כמו אותם הענינים, שעליהם נחלקים לפעמים חכמי דורנו בספריהם, כאלו החטטין וכיוצא בהם גופי תורה בתולדות בני ישראל… בשביל אותו החוטם היו הנערים תופסים זה בחוטמו של זה, ובשביל כבוד אבותם היה מחלל זה את כבוד אביו של זה. אף חוטמו של הירשילי לא יצא נקי מידי חבריו ונפצע לכבוד אביו. אבל בעיני אביו היה רע הדבר, שבנו מסר חוטמו על “קדוש שמו”, ובשביל מה? בשביל אמונות ודעות במעשה שהיה – בשביל חוטם, אם כך הוא או כך …
– בוש והכלם! – היה אביו מיסרו ואומר – עד מתי, בנים שובבים, עד מתי המעשיות שלכם? עד מתי, פראי אדם, המעשים המכוערים – אלה מעשי נערוּת שלכם?!
ז 🔗
השיר של פגעים, שהדלות היתה אומרת בקבציאל בכל יום, היה נורא מאד, והקבציאלים האומללים היו יושבים בטלים ולא עשו וגם לא יכלו לעשות כלום נגד הדלות הקשה ופגעיה הרעים. כשהיו מתקבצים בבית־המדרש מאחורי התנור לבלות זמנם בדברי שיחה, – בעניני המדינות ודרך ארץ, היו נאנחים ומתרעמים ואומרים: עכשיו לא זה העולם ולא אלה דרכיו כבימים הראשונים! בימים ההם היה הכל – טע־טע־טע! ובזמן הזה – עט!… מה שבראשונה היה כך, עכשיו אינו כך, אלא כך… היינו הך, לכאורה? אף על פי כן יש חלוק גדול. בראשונה היו הבריות – בריות, היהודים – יהודים, והעסקים – עסקים, ועכשיו בעונותינו הרבים, מה?… ובשעת אמירת “מה?” היו הכל נותנים עיניהם זה בזה, מחרישים ושותקים וממתינים לתשובה מספקת על השאלה “מה?” החמורה. – אחד מבני החבורה מתחכך, מקמט את מצחו ומשפשפו בעיון גדול, ואחר כך הוא פותח את פיו – ופוהק! ובא חברו, מחזיק בפאת זקנו ומקמץ אחת מעיניו, מנענע בידו ומגמגם ואומר: אין כלום!… ועד שלא הספיק השני להשיב רוחו אחר דבורו זה בא הדברני השלישי וסומך ידיו על השלחן לפני כל העדה, מתנועע בכל גופו ופוצה פה בפצח משונה, כבר־סמכא, ואומר: שמעו נא, רבותי, ואספר אני לכם. עכשיו, אומר אני לכם, עכשיו ימות המשיח. ותשובה זו מתקבלת ברצון. כלם מתלהבים וכלם פותחים את פיהם ונושאים ונותנים בדברי נחמה לעתיד־לבוא. תחלת דבורם בענין זה כך היא: אלף ששי זה הוא יום הששי להקדוש ברוך־הוא, ולפי החשבון ערב־שבת עתה אחר חצות – ויש לנו כל הסימנים, שבן דוד בא, ומשיח יבוא במהרה בימנו. שערי הפרנסה הרי ננעלו והפרוטה כלתה מכיס, חוצפא יסגי ונתרבו עזי־פנים ביהודים, נערים ירהבו בזקנים, נקלים בנכבדים ובעל הכרס יאמר חכם אני, גברא רבא אני; גזרות חדשות מתחדשות בכל יום ומלחמת גוג ומגוג הלא ממשמשת ובאה. בענין גוג ומגוג מאריכין לספר, והרבה דברים נאמרו בו. אחד נוטל את הספר “אבקת רוכל”, פותחו ונותן אצבעו בו וקורא בסירוגין באזני חבריו דברים שמחים ונעימים אלה:
“האות השביעי. הקדוש ברוך־הוא בעל נפלאות עושה מופת בעולם. אמרו שיש ברומי אבן של שיש דמות נערה יפת תואר, והיא אינה עשויה ביד אדם, אלא הקדוש־ברוך־הוא בראה כן בגבורתו, ובאין רשעי אומות־העולם בני בליעל ומחממים אותה … והקדוש ברוך־הוא… בורא בה בריה ויוצר בה ולד, והיא מתבקעת ויוצאת ממנה דמות אדם ושמו ארמילו’ס השטן… ארכו שתים עשרה אמה ורחבו שתים עשרה ובין שתי עיניו זרת, והן עמוקות אדומות, ושער ראשו כצבע זהב, פעמי רגליו ירוקין ושתי קדקדין יש לו. ויבוא… ויאמר משיח אני, אני אלהיכם. מיד יקום נחמיה בן חושיאל (משיח בן יוסף) ושלשים אלף איש עמו ויעשו עמו מלחמה ויהרגו מאתים אלף, מיד יחרה אפו של ארמילו’ס ויקבוץ כל חילו… ויהרג משיח ה’… ותהי צרה לישראל שלא היתה כמותה מימות העולם… האות השמיני. יעמוד מיכאל ויתקע בשופר שלש פעמים… תקיעה ראשונה יתגלה משיח בן דוד ואליהו הנביא לאותם הצדיקים שנסו למדבר… וישמעו כל ישראל… את קול השופר… וידעו כי באה הגאולה ויתקבצו ויבואו לירושלים… והקדוש ברוך־הוא מוריד אש וגפרית מן השמים, מיד ארמילו’ס הרשע ימות הוא וכל חילו. האות התשיעי. יתקע מיכאל תקיעה גדולה ויחיה הקדוש ברוך־הוא המתים בירושלים, וילך משיח בן דוד ואליהו הנביא בשביל לקבץ שאר ישראל הפזורים בכל הארצות, ושרי אומות העולם נושאים אותם על כתפותיהם ומביאים אותם לה’… האות העשירי2. תוקע מיכאל תקיעה גדולה ויוציא הקדוש ברוך־הוא מנהר גוזן ומלחלח וחבור ומערי מדי כל השבטים ויבואו עם בני משה (היהודים האדמונים) באין מספר ובאין שיעור, כגן־עדן הארץ לפניהם… יהודים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה ושמחת עולם על ראשם”.
הקבציאלים שומעים את כל הגדולות והנוראות האלה ומתלהבים ודמם מרתיח אצל התנור מרוב עונג והנאה, ונחה עליהם רוח גבורה והם נכונים לשאת קשת וחצים ולבוא לעזרת ה' בגבורים. ובשעה זו מדובר נכבדות גם בסעודה של לויתן, בשור־הבר ויין המשומר. ואותם האוזים השמנים של רבה בר בר חנה אף הם עולים על השלחן בקערות זהב. צדיקים אוכלים ושותים ולוחכים ראשי אצבעותיהם, הנוטפים שמן, שיורד על הזקן ועל פי מדותיהם. הקבציאלים שלנו, שהם רעבים וצמאים ושוקקים, מלחכים בלשונם את שפתיהם ובולעים את רוקם ממאכל תאוה זה, ובבטנם הריקה קול כחלילים נשמע, והם מתחככים ומתקרצפים ונאנקים… ובשביל לכבוש את יצרם ותאות האכילה דוחים את הלויתן ועוסקים לעת־עתה במלי דעלמא, בדברי המדינות ותכסיסי מלחמה, שמחזיקים את עצמם למומחים בהם, וממציאים עצות נפלאות וחידושים וסברות משונות. מפת הארץ כולה היא לנגדם, על פיסת ידיהם. ועד שבריל וסייעתו מעמידים את חילו של קיר’ה על כף ידם ואת חיל התוגר על אצבעותיהם, ורצועת ים האוקיינוס, או הנהר פרוט על “קו־החיים” ביניהם, והמלחמה קשה, עוסק לייזיר וסייעתו בשׂרי־מעלה של האומות הללו, ומוכיח מתוך רש"י ומדרשי אגדה, שאין הקדוש ברוך־הוא נפרע מן האומה עד שנפרע משׂר שלה תחלה. בריל רוצה לקפוץ ידו, כלומר: יפול התוגר וחילו לתוך הים, ועמד לייזיר וצווח: עם הארץ אתה, ברילי, בכדי טרחתך! שר של אדום הוא עתיד לנפול, כמו שכתוב שם בפירוש… ומי שהוא בור ואינו יודע – ישתוק ולא יחוה דעתו במופלא ממנו. – בריל כועס ואינו מוחל על עלבונו, ומה שלייזיר אומר מעתה, הוא אומר להיפך להכעיסו. כשהגיע, למשל, זמן ספירת ממונם של עשירי ישראל ולייזיר התחיל מתעסק בזה באמונה, משער על פי יושר רכושו של איציק הכסלוני לשני מליונים, ושל רבי קלמן למליון וחצי דינרין, התעקש בריל ואמר: אדרבה, איפכא מסתברא. לא בשביל להפסיד בזה לרבי איציק, אלא לפגוע בלייזיר. ויצאו מזה סכסוכים גדולים, ורבתה המחלוקת בין הקבציאלים, הללו מסייעים ללייזיר והללו לבריל. ושני הצדדים מכעיסין זה את זה ובאים בטענה ואומרים: אטו ממון הפקר הוא! הישרנים שבבני החבורה באים ומכריעים ביניהם מפני השלום ואומרים: שמעונו, רבותינו! הודו לבריל ברבי קלמן ויודה הוא ללייזיר ברבי איציק. – מה הרעש? – צועק אחד מבני החבורה – יש פשרה בישראל! תנו מליון אחד שבע מאות וחמשים אלף דינרין לרבי איציק, ומליון אחד ושבע מאות וחמשים לרבי קלמן. כמדומה לי, שכך הוא במדת היושר. שני הצדדים יהיו נוחים מזה, ולייזיר ובריל בדין הוא שיתנו שניהם משקה להמסובים בכאן. – אביונים אנחנו – צועקים לייזיר ובריל בקול אחד – אין לנו אפילו פרוטה אחת… אין בכך כלום – אומרים להם – השמש מקיף, תנו לו משכון…
וכשהביא הענין לספר ברבי יודיל הקבציאלי, היו כלם מעקמים פניהם, כאלו הם מעיינים בזה עיון גדול, והכל אמרו פה אחד, שרבי יודיל אינו עשיר כל כך כמו שהוא בר־מזל, אל נא תשלוט בו עינא בישא. אבל מפני מה אינו עשיר כל כך כמו שהוא בר־מזל? בדבר זה נחלקו הדעות. יש אומרים, קיים אליהו הנביא משלוח־מנות לרבי שמלקי באותה שעה ונתן לו כיס של עור ופרוטה בתוכו, והכסף כנחל נובע בכיס, ולעולם אינו מתרבה אלא עד כדי למלאותו, לא יותר. ויש אומרים, לא כך היה הדבר, אלא “טבעת־המופת” ושם המפורש חקוק בה נתן אליהו הנביא לרבי שמלקי – טבעת זו, שהיא נותנת לאדם כל מה שלבו רוצה. ובפירוש הזהיר אליהו הנביא את רבי שמלקי, שלא יהא דורש מהטבעת לעצמו יותר מדאי, אלא מה שהוא צריך לגופו. – אמרו בעלי־הכיס לבעלי־הטבעת: לא, ועוד הפעם לא! לדבריכם, הרי בשעת דרישת רבי שמלקי בטבעת־המופת היה יכול לדרוש ולומר: יהי רצון מלפני הטבעת, שיבטל אליהו הנביא רצונו מפני רצוני ויהא דורש לי טובה מרובה, שתהא מעתה הרשות בידי לדרוש כמה שלבי רוצה לדרוש! – אוי, אוי! – סיימו באנחה מעמקי לבם – אלמלי אנו זכינו לטבעת־המופת יודעים היינו ויודעים מה לעשות. וכיון שבעלי־הכיס התחילו נאנחים, נטפלו להם שאר בני־החבורה, והיו כלם נאנחים, נאנקים ואומרים: ווי, ווי! השעות שעות רעות, צרה וצוקה ופגעים רעים מסביב, אין עצה ותחבולה אלא טבעת־המופת לבד. ווי לן, ווי לן! אין מחיה, אין פרנסה, ואפילו אם יהיו תוקעים ומתריעים על צרותינו לא יועיל כלום. לחיות בזמן הזה אי אפשר אלא בנסים ונפלאות. ואנחנו, אוי לנו, לא נדע מה נעשה!…
ח 🔗
הירשילי שלנו, שכל ימיו היו ימי צער ועוני, שהוא נער ודמיו עדיין רותחים, שנפשו המדוכאה והרצוצה בלא־עת נתחבטה כצפור נאחזת בפח ומבקשת לה רוח והצלה – הירשילי זה, כיון ששמע אותה השמועה על טבעת־המופת החזיק בה בדעתו והיה שוגה בה תמיד. רבונו של עולם – היה אומר בלבו – תמה אני, למה כל אדם מישראל, בני בריתך, לא יזכה לטבעת־מופת זו! לשעבר, כשרצית, הרי נתת לעמך בני ישראל מן במדבר, ועופות שמנים פרחו מאליהם לתוך פיהם, ומים מסלע הוצאת להם לצמאם – ויהא נראה לך, רבונו של עולם, גם עכשיו, כאלו יהודיך הם במדבר, מקום נחש ושרף ועקרב, ועשה עמהם נסים ונפלאות. – הירשילי צפה באספקלריה של דמיונו, כמה מעלות טובות לטבעת־המופת על בעליה, וכמה גדולים מעשיה. כשאומרים: טבעת, טבעת, יהי רצון מלפניך, שיגיעני כך וכך! מיד באים אותם הדברים המתבקשים בלא טורח ויגיעה. ואף בספורי־מעשיות שהיה קורא מצא דברי נפלאות הרבה, שנעשו בעולם על ידי טבעת־המופת ולחשים, ונשתומם עליהם מאד. היה קורא, למשל, איך בן־אדם פלוני דאה על כנפי “רוח” אחד ופרח לו עמו על הרים ובקעות ועל יערים ושדות, עד שבא לאחד מאיי הים, ושם פלטין גדול כלו אבנים יקרות, וכמה וכמה חדרים וסגולות מלכים בו. כשנכנס לטרקלין, ראה שם שולחן ערוך לפניו וכלים מכלים שונים ומטות זהב וכסף, כרפס ותכלת בוץ וארגמן, ואין איש בבית, אין גם אחד. נוטל בחור זה את טבעתו ומלחש ואומר: טבעת, טבעת! הריני רוצה לאכול, הריני רוצה לשתות, הריני רוצה כך וכך, רוצה, רוצה ורוצה. מיד עלמות יפהפיות, בנות מלכים באות, אחת יפה מחברתה, ממשבצות זהב לבושן עם תכשיטין יקרים, אבנים טובות ומרגליות – באות ומחזיקות בו, בבחור זה, החליל מכה לפניהן ובעלי השיר מנגנים בתרועה, והן מובילות את הבחור לבי־מסותא בזמר נעים. שם זולפין מים על אבני התנור ומפיקין הבל הרבה, והוא מחליץ עצמותיו ומזיע על גבי האצטבא העליונה של שיש. מבית־המרחץ יובל בשמחות וגיל, בתוף ובכנור ובצימביל, מחזירים אותו להטרקלין, והמשתה מתחיל ובא על הסדר: דגים ומרק, דייסא ולפת, ויין־צמוקים רב כיד המלך. ודודנו, הבחור הזה, אינו מתעצל ואוכל ושותה בכל פה, ולבו טוב עליו. לאחר הסעודה מכבדים אותו במחול, ומרקדים ומתעלסים בתענוגים, הכל כדבעי, מה שאין הפה יכול לדבּר.
טבעת־המופת היתה כמסמר נטועה במוחו של הירשילי, בה היה מהרהר תמיד וגם על משכבו בלילות לא הסיח דעתו ממנה. מה שטבעת־המופת מצויה בעולם – לא היה מפקפק רגע אחד. זו הרי למד מפי השמועה וקבלה היא לו גם מאביו, ואבא הרי יודע… והרי כל הדברים מה למעלה ומה למטה – בגן־עדן ובגיהנם, וכל המעשיות על בעלי־שמות ושדים ומכשפים וכיוצא בהם, ממי קבל אותם אם לא מאביו. עכשיו אם יהא כופר, חס ושלום, בעיקר זה ש“אבא יודע”, היאך יתקיימו כל אלו הדברים המסורים לו, ויהדותו מה תהא עליה?!…
עד שהירשילי נער לא היה מבקש אלא זו בלבד: מי יתן לי טבעת־המופת הייתי מנחש בה ואומר: יהי רצון שתהא לי אכילה, חלת לחם נקיה, בשר ופשטידא שמנה גם בימות החול! מפני שבאותם הימים היה רעב תמיד, לא עליכם, ומאכלים ערבים מאלה לא ידע מימיו, ולא עלתה על דעתו שהם מצוּיים בעולם. ועוד אחת היה שואל: יהי רצון מלפניך, רבונו של עולם, שכל החדרים והמלמדים עם הסדורים ביחד כולם כעשן יכלו מהרה ולא ישאר מהם כל זכר! מפני שנפשו קצה בחדר וברבו רב־החובל. אבל לאחר ימים, כשהתחיל מרגיש בצרכים אחרים, נתחדשו ובאו לו גם משאלות אחרות, והיה דורש לו מטרוניתא, בת־מלכה נאה ובית מלא כל טוב – עזים שתים ופרות שלש.
ובת־מלכה תאות נפשו באותה שעה היה יצרו מדמה לו בדמות ביילא – בתולה גוצה ובריאת בשר, לסתותיה מלאות ואדומות, ראש חוטמה מזדקף ועולה מעט, ועיניה השחורות כגחלי אש. אביה, בנציון־בעל־צביה – שמזגג הוא וגם בנאי במקצת, כלומר, מבין ואינו עושה במלאכת הבנין – בית־דירתו היה סמוך לבית אביו של הירשילי, ושכנו של אדם בעיירות קטנות כאחד מבני משפחתו הוא, וקורבתם פעמים שהיא מרובה מקורבת אנשים אחים בעיירות הגדולות. השכנים במושבות ישראל הקטנים אחד יודע מה שנעשה בבית חברו ובחדר־משכבו ואפילו מה שבקדרתו, הכל גלוי וידוע לפניהם. זה אורב לזה, צופה ויודע סתריו, מאין הוא בא ולאן הוא הולך, וצאתו ובואו ישמור תמיד. הם מתקוטטים ומתפייסים וחוזרים ומתקוטטים מפני השלום, השכנות משכימות זו לפתחה של זו ושאלה אשה מאת רעותה כלי בית – כפות למאכלי חלב, עריבה ומדוכה וכברה, גם כד מים וביצה וכיוצא באלה; נמלכות זו בזו באריגת פוזמקאות, שיעור עקבן בכמה בתי־נירין ואיך לגומרן; מחדדות זו את זו בדיני טיגון פירות ומעשה מרקחת, בהלכות קליעת החלה ליום־טוב וניקוד לחמניות לפורים. ופעמים אשה מביאה בידה מאפה תנור – רקיקים משוחים בשמן, צפיחית בדבש, מעשה ידה להתפאר, וחברתה מברכת אותה, שתחיה ותאריך ימים עם בעלה ובניה ברוב שלום ונחת ותזכה לאפות צפיחית בדבש, גדולה מזו מאה פעמים, לחתונת בתה, אם ירצה השם, במהרה בימינו אמן. אמו של הירשילי ואמה של ביילא חיו בשלום יחדו כדרך השכנות – מתקוטטות בבוקר ומתפייסות בערב, והירשילי בילדותו היה חבר נאמן לביילא ומשחק עמה בכל עת. היו דצים ומשתעשעים בחברת ילדים וילדות, מרקדים יחפים ברחובות ודשים בשעת המטר בתוך צינורות המים, מחזיקים זה ביד זה ומקפצים ומזמרים שיר־הגשם, שהתינוקות אומרין בימות הקיץ:
גֶּשֶׁם וְחַמָּה בָּרָה,
הַכַּלָּה הִנֵּה הָרָה!
מַה יָּלְדָה? בֵּן!
וּמַה שְּׁמוֹ? משֶׁה’לִי…
ביילא אמרה פעמים בשחוק הירשילי במקום משה’לי, והירשילי אף הוא שחק ואמר במקום הכלה – ביילנו. ביילא ידעה הרבה מעשיות בגזלנים ובמכשפים ומכשפות, ומעשה ברבן וברבנית, ובכל פעם שהיתה מספרת היה הירשילי שותה בצמא את דבריה – ואינו חושש כלום. הבתולה ביילא כראובן ושמעון חבריו היתה לו. אבל לאחר כך, כשהירשילי התחיל לומד גמרא, הוא מתחיל מתבייש מפניה ואינו יודע בעצמו על מה ולמה, בושה נצנצה בו פתאום הוא מתבייש על כרחו!… ובאותה שעה שהוא מתבייש רוצה הוא דוקא להסתכל בה גם מרוחק, רוצה הוא להסתכל וכשפוגשה מרכין ראשו ופניו מתאדמין. ואף היא רואה את מנהגיו עמה משונים ומתחלת להתבייש, ושניהם משתדלים להשתמט זה מפני זה. אלא כל מה שהירשילי משתדל להשתמט מפניה לבו מושכו אליה ביותר. קולה היה ערב לו כקול זמרה, דבור אחד יוצא מפיה, וחיתה נפשו וכל רמ"ח אבריו. כסבור הוא, שאין טובה ונאה ממנה בכל העולם. אפשר, מתוך שלמד הירשילי בנערותו וידע, שאסור לו לאדם מישראל להסתכל באשה, היה יצרו מתעורר ומשיאו דוקא להסתכל בביילא. ומתוך שנסתכל בה לא ברשות, כבימי ילדותו, אלא בגנבה, היה מרגיש בהבטת עינו טעם משונה של מים גנובים, ומהאי טעמא התחיל לבו מהרהר, והיה מהרהר ומתבייש… וכיון שהגיעה שעתו של הירשילי לבוא באנשים, בין הקבציאלים הגדולים, וראה אותם שוממים ונאנחים ומרבים בכל יום תחינות ובקשות למי שעשה נסים לאבותינו, שיעשה נסים גם להם, ושמע מפיהם אותו המעשה בטבעת־המופת ואמירת יהי־רצון שכל אחד מהם היה אומר אלמלי זכה לטבעת – אף הוא אמר בלבו: מי יתן לי טבעת־המופת ושאלתי לי בת־מלכה, כלומר, ביילא.
העניות והשפלות והבטלה והיסורים מרגילין את האדם לתקוות ודברי־הבאי, שלא כדרך העולם. אדם כשהוא נתון בצרה וחייו חיי צער, מצפה לישועה על פי נסים ונפלאות. ומי כהיהודים הקבציאלים עניים ושפלים ומדולדלים בכל הארץ? צרות ופגעים יש להם רב, כל מיני פורענויות, ברוך השם. ופנאי הרי גם כן יש להם, מאין עבודה ועסקי פרנסה, ולפיכך אין כאן תמיה כלל אם במשאלות לבם המופלגות וברבוי הגדותיהם המשונות עלו למעלה ואין כמותם בכל באי עולם. מספר צרותיהם היו משאלותיהם, ועת להרבות שיחה ומשאלות לבם היו להם הלילות הבהירים בקיץ. ולילה אחד יבוא כאן במחזה ללמד על שאר הלילות.
הבתים פתוחים. אין אור נר. אוכלים סעודת ערבית לאור הלבנה, מברכים ברכת המזון, והמונים המונים מגיחים ויוצאים כנמלים מחוריהן: גברים בלא בגדים עליונים, אלא בתחתונים ובטלית־קטן, נשים שמלותיהן התחתונות בלבד לעורן, וכתנותיהן אינן פרופות, הילדים חשופי שת וערומים. חבורות חבורות של שכנים משתטחים ושוכבים בחוץ, בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים יחדו. קוי פז מנוגה הירח בוקעים בין גגות בתי חומר, יורדים ונמשכים על בני החבורה, והולכים ומתרפקים ועולים ומפזזים על הגדרות – ותופע נהרה על חתול מטפס שם ומשחר לטרף, ועל פרות רבוצות באמצע הרחוב ומעלות גרה, מכשכשות בזנבן וחובטות את עצמן על הירך ועל השוקים ומתאנחות וגונחות מקרב כרסן. – הקבציאלים שוכבים שעה קלה, עוסקים כל אחד בשלו, מפהקים ומתעטשים, מבריחים את הפרעושים ומתחככים מחרישים ושותקים. נשים שדברניות הן, פותחות את פיהן ראשונה, ומפטפטות על סעודתן בערב זה, זו אומרת: הדייסא אצלי נצטמקה היום יפה עד שהיתה ראויה לעלות על שולחן מלכים, וזו אומרת: והקטניות אצלי נתבשלו כל צרכן עד שהיו נימוחות בתוך הפה; ואחת בשׂורה בפיה ומספרת את רוב אשרה, את המציאה שנזדמנה לה בשוק: צנון גדול כגלגולת זימן לה השם יתברך לקנותו בפרוטה, ממנו אכלו בני ביתה היום בבוקר, גם בערב, ועוד נשתיירה חתיכה גדולה למחר. הדבור הולך ומתגבר בקולי קולות דקים ודקים מן הדקים ומשונים. הגברים כובשים לעת־עתה דבריהם ואין עונים לנשיהם ברצון אלא בשפה רפה ובגמגום, כדי לצאת ידי חובתם בלבד. הם מתהפכים על גבם ומתפרקדים, נושאים מרום עיניהם וצופים בזוהר הרקיע ומתחילים בשיחה ארוכה על כל מה שנעשה שם בשמי השמים. הירח עולה ועומד בגבהי מרומים מעל ראשיהם, והם מסתכלים ורואים בו צורתו של יהושע, וכל אחד מתלהב וקורא: הנה החוטם, הנה העינים!… איציק ובריל, שניהם אסטרולוגין וחקרנים, כביכול, מראים באצבעותיהם על האלפא־ביתא של הכוכבים במשמרותיהם ברקיע, וחולקים בשתי האותיות “תיו־חית” ומכחישים זה את זה, ושאר בני החבורה נושאים פנים לשני החקרנים, מנענעים ראשם להם, וכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר: כדבריך כן הוא, רואה אני, רואה! אראה בנחמה, שאני רואה!… עוד הם מדברים ורוח לבשה את יהודי אחד, והוא תוהא וקורא בכח: “אוי מה רבו הכוכבים שם במסלותם הצחות מחלב! יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיתן לי כל כך אדומים במספר הכוכבים!”… “אי שוטה שבעולם! אני מוריד לו השער בזול, כל כוכב בסלע”… ומיד קופצים אחרים ומורידים השער עוד יותר – שנים, חמשה, עשרה כוכבים בפרוטה. ובשעה שהיהודים נושאים ונותנים, מחשבים חשבונות ומונים, מפקיעים את השערים ומורידים עד הדיוטא התחתונה שויים של הכוכבים במקח וממכר, יושב לו מרחוק אצל הנשים שם, לץ אחד, ואומר לפניהן מלי דבדיחותא, הנשים מעקמות פניהן ואוטמות אזניהן כמתרעמות על דבריו שאינם מהוגנים, ובתוך כן הן שומעות ונותנות קולן בשחוק גדול. אף הילדים אינם יושבים בטלים, מועכים זה תפוח־עקבו של זה, וזה תחת בית־השחי של זה, ומתגנבים וסוטרים אחד על ראש חוטמו של חברו, בחשאי, כלאחר יד. בעל־החוטם הסטור שואג בקול, והסוטר – פניו פני תם, כאלו אינו יודע קול צעקתו של זה מהו, הוא גוער בו ואומר: הס, הס! האמות מקללות את ילדיהן: הלואי שיסתתם פיכם! ואגב ידן נטויה וצורמות אותם באזניהם. והאבות מתרגשים ועוזבים את משאם־ומתנם בצבא השמים ומביטים לארץ. אחד ילק פורח בא ונסתבך לו בזקנו, ואחד יתוש נשכו ונחבא בפאת ראשו, והשלישי מפרכס בידיו וברגליו מפחד וצועק: ווי, ווי, מין שרץ זוחל מתחת לחלוקי על גבי, על גבי!… פרה אדומה כרסתנית ורעבתנית שנדדה שנתה, הולכת יחידית בצדי הרחוב ולוחכת ירק עשב שם, וכשמגעת למרבץ היהודים כאן, היא מחזרת אחוריה כלפי כבודם ועושה בפניהם דבר שלא כמנהג דרך־ארץ. כלם מתעוררים עליה בתרעומות, מבזים אותה אומרים: גשי הלאה, היידא, בהמה! והיא ממהרת להנצל מידי יהודים ובורחת לה למקום מנוחתה. אותה הפרה גרמה לשיחה רחבה, ושאלות הרבה נשאלו עליה: פרה זו של מי היא? כמה חלב היא נותנת? ושויה של הפרה כמה? ופתאום בת־קול יוצאת מבין החבורה ומכרזת ואומרת: שמעו נא, רבותי! כל בהמות קבציאל, בהמות גסות ובהמות דקות יחד, בכמה אתם שמין? זה אומר כך וזה כך וכך, ובא אחד ואומר בתמיה: כיצד מעריכין! יהי רצון שיהא לי העודף על סכום המעות מכפי שאתם מעריכין ואהיה רוטשילד הקבציאלי במקומנו! וכיון שזה פתח ואמר “יהי רצון”, התחילו כלם אומרים “יהי רצון” – והשעה שעת רחמים ורצון ובקשת טובה וברכה לכל הקבציאלים היודעים איש נגע לבבו, עניו ולחצו, והכל מבקשים ושואלים עד שנלאה לשונם. אחד מהם נתנמנם מתוך רוב הנאה וקול תרועת נחיריו נשמע למרחוק. אנשים דוחקים בנשיהם ואומרים: נלכה למנוחתנו! והנשים מסרבות, כביכול, ואומרות: מה טוב ומה נעים ערב זה, ואנו נכונות אנו ללין פה כל הלילה תחת כפת הרקיע. זוג חדש אחד עומד והולך לו מיד, ואחרים שוהים ומאריכים בטענות־ומענות, עד שפתאום קפצה עז אחת, שנערים פרועים הרעישוה על משכבה בפתח בית בעליה והריצוה מרבצה. הם רודפים אחריה והיא רצה בהולה ומבוהלה וקופצת לתוך חבורה נכבדה זו – והנה מהומה והמולה, כלם, מנער ועד זקן טף ונשים, נחפזים ביראה ובכעס ורעש גדול ובורחים ונפטרים זה מזה בלא ברכה.
ספר שני 🔗
א 🔗
אם יששכר חמור מדאורייתא. וגדולי בני ישראל משולין כבהמות. לפיכך אין לתמוה על מי שאומר: משל למה ישראל קטן בן שלש עשרה דומה? לעייר בן־סוסי, שהגיעה שעתו לחנכו בעבודה. העייר הזה כשהוא קטן קופץ הוא ורץ אחר הקרון שאמו העלובה מושכתו בכל מאמצי כחה, רואה אותה מוכה ומעונה בסבלות ובעבדות ואינו חושש. פרא חפשי זה דוהר ומקפץ לו כנפשו. מגביה זנבו – ואץ־אץ ברגליו. ועד שהוא בעצם תומו, נהנה ושמח בעולמו, נותנים עליו אפסר ורסן ואוסרים אותו בעבות העגלה לצדה של אמו השוממה – אי, בהמה, מעוררים אותו בשבט מוסר, נהג ולך!… ידוה הלב מראות בצערו של זה, איך פתאום בא אידו, קדמוהו ימי עוני; איך ישא עול בנעוריו והוא כורע וקורס ונאנח מעבודה קשה. אוי לו ואוי לנפשו!
בן שלש עשרה שנה הירשילי והוא – בר מצוה, עייר בלום במתג ורסן, ואינו עוד בן־הורין! הנה ראשו וזרועו הכחושה אסורים ברצועות עור כעבותים, והוא מתחיל וקורא, “לשם יחוד” בדחילו ורחימו ואומר, שחושיו וכחותיו כלם יהיו משועבדים לעבודת הבורא.
“וארשתיך לי לעולם” – ואני לקחתיך לי לעבד עולם, אומר הירשילי מקרא שכתוב ומכוון לבו לפירוש המלות, בשעת כריכת הרצועה על אצבעו, עוד כריכה אחת ועוד הפעם, “וארשתיך“. עוד כריכה אחת ומוסיף וקורא שלישית: “וארשתיך לי באמונה” על מנת כן ארשתיך, לחיות כל הימים רק באמונה, ”וידעת את ה'” ותדע לך ותדע… את אלהי ישראל שלנו.
– לא ילד אתה עוד, הירשילי! אומרים לו הוריו דברי כבושין– שלמו ימי ילדותך. הגיעה השעה שתדאג לאחריתך השתדל להיוה איש ולהגיע לתכלית נרצה. קום, עייר פרא, וצא לפעלך לך ומשוך בעול, לאכול בעצב לחמך ולסבול יסורים וענויים קשים אתנו יחד.
שתי פעמים מזל־טוב לך. ילד מסכן, ביום שנעשית בר־מצוה! מזל־טוב לך בעול עבודת־הבורא. ומזל־טוב לך גם בעול דרך־ארץ ופרנסה! שכח ימי ילדותך – ידיך הרי אסורות! הרכין ראשך וכוף גבך – הרי אסור לך להלך בקומה זקופה!… האנק דום והאנח בשברון לב ומתנים. ודאגת ופחדת כל הימים.
ובשביל שהירשילי נתברך בקול דק וערב. בקש אביו לעשות סחורה במתנת חלקו זו ולהשתמש בקול בנו לתכלית פרנסתו. רצה לייזיר־יענקיל, שיהא הירשילי מסייעו כמשורר בימים־נוראים, באותו בית־המדרש בכסלון, שהוא בעל־תפלה שם כמה וכמה שנים. והירשילי הרי נעשה בר־מצוה לאחר שבת נחמו. בו בזמן שבעלי־התפלות מתחילים מכינים עצמם לתפלת ימים־נוראים; בזמן שהם בודקים את גרונם ובוחנים אותו בפרקי שירה, באותו הזמן, שכמה פיוטים ותפלות לראש־השנה מתנגנים בקול בוכים בלילות ונשמעים למרחוק ברחובות ובשוקים.
לא הזמיר, עוף מיטיב נגן זה, המשמח לב הבריות בנגינותיו’ לא הוא נעים זמירות ישראל: לא לנו, יהודים, לא לנו ישיר באביב, “בימי ספירה”, שיר ידידות ויעיר בלב רגשי חשק, רגשי נועם ואהבה. חמדת ישראל הוא הוא בעל־התפלה! הוא ישיר לו שיר ה' משירי ציון, ורחשי אהבה ונעימות עדן יעיר בלבו בתפלת “אתה זוכר” ובדברי נביאים החמודים. אהבת יהודי – רוח היא ולא בשר, אהבה קדושה שאין לפניה גוף ודמות הגוף, והוא נושא נפשו ונמשך בכל הגיגיו ומחשבותיו לאלהי ישעו וכבודו – לשכינת עוזו בגבהי מרומים…
“כה אמר ה'!” – מרים בעל־התפלה בכח קולו וקורא, וכל העם שומעים ומעמיקים לכוון בפירוש המלות – “זכרתי לך חסד נעוריך” – אוי, כנסת ישראל, זוכר אני חוט של חסד, שהיה משוך עליך בימי עלומיך – “אהבת כלולותיך”– את האהבה העזה, כשעברתי עליך ואראך, והנה עתך עת דודים – “לכתך אחרי במדבר” ואפרוש כנפי עליך והלכת אחרי לטייל עמי ולהתיחד עמי במקומות נשכחים מני רגל במדבר.
אמרי נועם אלה לוקחים את נפש היהודי, והוא מתלהט ומתנדנד פורש כפיו למרום בתחנונים, וכל עצמותיו תאמרנה: ארחמך רבוני, דודי ואלוף נעורי!
ועוד לא שבה רוחו אליו, ובעל התפלה יחנן קולו ויקרא בגרון:
“הבן יקיר לי אפרים” – אפרים, בני יקירי ואהובי – “אם ילד שעשועים”. משושי ומחמדי – “כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד”. כל מה שאני מדבר בו, יותר מתגעגע אני עליו ומרבה לזכרו ולספר בו עוד, עוד ועוד… “על כן המו מעי לו” – על כן צר לי, ונפשי ובטני לו כחלילים, כחלילים יהמו – “רחם ארחמך נאום ה'”, הס, הס, רחימאי! אמר מרחמך ה’…
והיהודי כילד קטן משרבב שפתיו, דמעתו על לחיו ומתגעגע והומה בקול בוכים: אוי, אבי, אב הרחמים! אוי, אוי, אבי שבשמים!
ולפיכך מתכנשים מחנות־מחנות יהודים, כדבורים בהריחן דבש, ועומדים אחורי הכותל והחלונות של בית לייזיר־יענקיל בשעה שהוא מתלמד בניגון “ונתנה תוקף” ושאר הפזמונים. לייזיר־יענקיל מטעים את התיבות ומסלסל בגרונו, העמק קולו והגבה למעלה, עובר מקול עב לקול דממה דקה, והירשילי עונהו בקול דק להפליא. שניהם עושים מלאכתם בכל כחם ומזיעים. וקולות משונים יוצאים מפיהם ברעש גדול. פעמים הם משמיעים קולם חליפות זה אחר זה; ופעמים מנגנים בבת אחת. ושניהם כאחד בסלסול מסלסלים. לייזיר יענקיל יריד בשיחו ויתחנן כבן צעיר, ופתאם ינהום בנהימה משונה, מעמיד פניו כמבקש מענה, והירשילי פוצה פה ומשיבו בצלצול תרועה. הגרונות טרודים מהגים ומצפצפים ומזמרים ובִם־בַּם־בַּם מבמבמים – והיהודים העומדים בחוץ שומעים ונהנים.
כך מנגן הזמיר הקבציאלי ונותן זמירות בלילה, ושנים שלשה ימים קודם “סליחות” הוא משתתק ומזמין עצמו לדרך, בזמן אחד עם צפור־דרור וכנף רננים ושאר העופות הנודדים. הם נודדים למרחקים, למקומות החמים בכרכי הים, והוא עם הירשילי, לכסלון, לבית־תפלתו שם.
שקט ודממה בתוך היער מתחלת ימי הסליחות, כדממה זו השורה בקבציאל ביום השבת, בשעת משכב הצהרים לאחר הסעודה, ודממה זו מטלת שם עצבות ורוח כהה, האילנות עומדים בכובד־ראש, תוהים ואבלים, ומראם אינו כבתחלה. ניד ענפיהם – הוא ספוק כפים. ולחישתם – נהי בכי תמרורים, אנקת אם רחמניה על בניה כי אינם, והיא עזובה ושוממה. מקום זה, מקום גילה ורנה בימות החמה, תרועה ומחול וקול זמרה בכל פנה, עתה הוא בודד ונעזב כבית־אבל. דומיה מסביב. הקן משולח, נדדו הצפרים – הנאהבים והנעימים אינם! עצי היער אבלים ופניהם נזעמים. גם השמים לובשים קדרות, והכל שם זועפים… נדהם ועצב עומד היער. כאלו חש עתידות לו, שיציאת צפריו אינה לטובה, קרוב יום אידו, עוד מעט ובא החורף עם קרתו וקרחו הנורא. רוח־צפון רעה מבעתו – והוא סר וזעף…
שקט ודממה בימי הסליחות גם בקבציאל, כדממה זו השורה עתה בסבכי היער. זז לייזיר־יענקיל ממקומו, זזו עמו הרבה מבני עירו. ועגלה גדולה טעונה כל מיני סחורה חיה: אנשים ונשים, בחורים ובתולות ועלמות אין מספר, יצאה מקבציאל כפעם בפעם, והלכה לכסלון – לבקש שם מחיה וכלכלה.
קבציאל חששה את היום הנורא – החורף מתרגש לבוא עליהם וירבו עצבותם וצרכיהם: הסקה והלבשה ואכילת מזון. עבר קציר כלה קיץ, שאפשר להתקיים בהם במיני ירקות ולסתום פי הקבה, הבאה עליהם בטענת האכילה בצנון וחזרת, בקשואים ושומים ובצלים. והאל הטוב הזן את העולם כלו ומפרנס ומכלכל מקרני ראמים ועד ביצי כנים, הוא שמקדים ואומר – לעופות השדה: עופו ובקשו לכם מזונות שם במדינות הים החמות! ולהיהודים הקבציאלים; לכו, קבצנים, ובקשו פרנסתכם בכסלון!
ב 🔗
מי שאינו יודע כמה חביבה הנסיעה בקרון לילדים, לא ידע שמחת הירשילי הגדולה, כשהגיעה שעתו לנסוע בפעם הראשונה, הוא ואביו ואמו גם יחד: עניתא זו, אשת לייזיר יענקיל, אף היא נגררה אחר בעלה העניא. בפני הבריות אמרה, שהיא הולכת לכסלון, בשביל להשתטח שם על קברי אבות, אבל באמת עיקר נסיעתה היתה לשם עסק, וביותר לשם יחוד – לתהות על קנקנו של חתן בשביל ציפא־סוסי או בשביל אחרת – והנסתרות הרי לה לבדה, וכלום היא חייבת לגלות לאחרים מה שבלבה? וכדי שלא להפסיד הוצאות הדרך נטלה מן הבא בידה סחורה לכסלון, למכרה שם בדמים יקרים. הירשילי שלנו היה סבור בדעתו, שכסלון היא בסופו של עולם, אצל הרי חושך, היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי ודרך יום מקבציאל לשם יהא נמשך ונמשך עד לאין סוף.
והמשכילים יבינו מדעתם, שבלילה ההוא, קודם נסיעתו, נדדה שנת הירשילי והיה מתהפך מצדו אל צדו, מהרהר ומהרהר ברוב אשרו לעתיד לבוא. צפה הירשילי וראה במחזה איך כל בני כסלון עומדים ומצפים לאביו, כמו לביאת המשיח אלו לאלו שואלים: איה רבי לייזר־יענקיל? מתי יבוא אלינו רבי לייזיר־יענקיל? ואלו לאלו ממללים: תמיה גדולה, עדיין לא בא רבי לייזיר־יענקיל! ופתאום והנה ששון ושמחה – רבי לייזר־יענקיל נוסע! רבי לייזר־יענקיל הנה זה בא! ולא הוא בלבד. אלא שהביא אתו גם את בנו. בחור נאה ומשובח. כלי יקר!… וכסלונים יחפזון ובכנפות בגדיהם יאחזון ויריבו על האב ועל בנו. זה מושכם ואומר: ברוכים הבאים! בואו אנכי פניתי לכם ביתי; וזה מושכם ואומר: אלי תבואו! זה מזמנם לסעודה. עומד עליהם ואונסם: אכלו יהודים. שתו דודים! וזה קופץ ועושה להם משתה ברוב מטעמים – בשר ודגים וכבד וביצים בשומן ובצלים. כיד המלך. הכל מראים עליהם באצבע: הביטו וראו אלו הם. רבי לייזר־יענקיל ובנו הבחור. אלו הם שם שניהם! והם הוא ואביו פותחים פה בשיר ורננים. מסלסלים, “נעריצך” בשירה יונית, ומסיימים בוואלכית, מנגנים “פת לאורחים וצדקה לעניים” בזמזום וזמר אביוני קליבן הנמושות, וגם משירי אשכנז ל“מלך עליון” וישמעאל ל“אל אדון” ישירו נפלאות – וכל העם שומעים והומים ומתגעשים עד טרוף הדעת, מרוב הנאה ונעימות.
מיד לאחר הנץ החמה עמד הירשילי ונטל את תפליו, שעל ידן נתעלה ונשתבח מזלו, ורץ לבית־הכנסת, כדי להקדים ולגמור תפלת השחר, וחוץ לזה היה צריך לסדר שם כמה עסקים בינו ובין חבריו ולגמרם בכי־טוב קודם נסיעתו, וחבריו אף הם הקדימו ובאו לבית־המדרש והיו זריזים באותה שעה מפני שחודש אלול, כידוע לכל, זמן היריד הגדול לנערים ואינם צריכים אלא לרחמיו של הקדוש ברוך־הוא. הלואז שיתן להם כח לעבודה – ועסקים יש הרבה, ברוך השם, יותר מדאי: צריכים לתפוס את השופר בתחבולות ערמה ולתקוע בינם לבין עצמם בלשכת החשאים שם בעזרת נשים: ובענין זה צריכים להשתמש בכל מיני תכסיסי מלחמה נגד השמש, שבאותו זמן הוא מלא חימה, כהמן בשעתו. צריכים לבקר בבית־הקברות – וכי בכדי גדלים שם אילני סרק ואילנות עושים פירות משונים מעין אגסי־כל־נדרי, הידועים לבני ישראל? – והקדוש ברוך־הוא הרי ברא בעולמו גם יער צומח אגוזים, שהתחילו מתבשלים באותם הימים, וצריכים לתלשם וליתן אל כליהם ואל מכנסיהם. עליהם ליתן הודיה לשמו יתעלה ולברך הטוב והמטיב, שבזמן זה, שהמלאכה מרובה והעסקים תוכפים ובאים, הם פטורים מתלמוד־תורה. המלמדים באותו זמן הלא חבלי לידה להם, הם מבקשים ילדים, מתעברים ומתגוששים זה בזה כתרנגולים, ושלושים יום יושבים נקיים מלמודיהם… הירשילי הציץ בחרפה ובגאוה על חבריו שהקיפוהו בבית המדרש בעזרה שם, אומר בלבו: הגם אלה בני אדם, כביכול? הם יושבים כאן במקומם, ואני – אני נוסע! אלמלי אמרו לו אותה שעה, למשל: הירשילי! הדוכס נותן לך כל קבציאל עם הפלטין שלו במתנה גמורה לעולם ועד, על מנת שתמנע עצמך מן הנסיעה ומקומך אל תנח, לא היה רוצה ואל הדוכס ואל מנחתו לא שעה.
לאחר שגמר הירשילי עסקיו, נפטר מחבריו ויצא מבית־המדרש שמח וטוב לב.
היום היה יום צח, כאחד הימים החמים הבאים כנדבה בחסד אלהים בשילהי דקייטא. הבוקר היה – והשמש נשקף בעד חלונו ברקיע, גולל מעט מעט מסך האד מפניו ומסתכל ברסיסי הטל המזהירים בשלל צבעים כספירים, ומנוגה נגדו נסים הצללים, נסוגים אחור אחד אחד, ועל הארץ הולך ואור עד נכון היום. בשמחות וגיל מצפצפות צפרי המקום, דלוג ופסוח על הגגות ועל הגדרות. עתים הן מתלקטות אגודות אגודות יחד ועל גרגיר אחד מתקוטטות, או עומדות כלן תחתיהן ומהגות בגרונן, כאלו שיח ושיג להן בצרכי צבור, ולהתיעץ על צפוניהן נאספו ובאו; ועתים הן מתפרדות, שנים שנים לבד, איש ואשתו, מתיחמים ורוקדים בשיר עגבים, זו מתרפסת וכורעת לפני דודה, ודודה סובב סובב מרחף מתרפק ופורשׂ כנפיו עליה – וקיש קיש בקדקדה… מארבע רוחות רצות עזים, רצוא וגעה ברחובות, למקום האסף המקנה, ומשם יוצא העדר לרעות בשדה עד ערב. העזים והתישים עזי־הפנים מגביהים זנבם וקופצים בראש, והפרות פוסעות אחריהם לאטן, בשובה ונחת, פסוע ונענע ראשן בחן, כדרך הנשים הצנועות, רק שתים שלש הופכות פניהן אחורנית, וקול נהימה משונה כקול שופר מרוסק יוצא מפיהן, קול זה לעיר יקרא: שלום לכם, יהודים, ושלום גם לבני־בקר הקטנים אצלכם בעיר!… הלוך והתנדנד מצדו אל צדו מתנהל האוז לרגל ילדיו הרכים בהדר גאונו, נטוי גרון ומסקר עינים, ומוליך ומוריד את טפו אל המים. – היום צח ונעים, ולהירשלי אורה ושמחה. הנה הוא הולך מעדנות וקפוטתו לו פתוחה לרוחה. פושט ידו ואוסף בחפניו פתילים צחורים ודקים כקורי עכביש, הטסים באויר העולם, ועומד ומתבונן אל היונים, השטות כה וכה ברקיע השמים, וכנפיהן נוצצות בירקרק חרוץ – והוא נהנה ושבע עונג ומרגיש בלבו, כמה הוא מאושר היום – אשרהו מה טוב חלקו ומה נעים גורלו! היום הספיק לגמור עסקיו על צד היותר טוב, בעזרת השם; היום הוא בן־חורין; היום הוא נוסע, ומנוחה ונחת לו מסביב! רבונו של עולם – הוא אומר בלבו ודמעת גיל על עפעפיו– אני מודה ומשבח לך, יוצרי, על חסדיך הגדולים עמי! ואף אני הנני מעתה לשלם לך את גמולך: ליראה אותך, ללמוד ולהתפלל – להיות יהודי כמצות רצונך.
ועד שהירשלי הולך ונהנה ומדושן עונג והנה תמונה יקרה, צורה מאירה לנגדו – את ביילא ביפיה ראו עיניו.
ביילא נצבת בחוץ ליד ביתה, ממרקת ושוטפת כלי־חרס וכלי־עץ ושוטחתם נגד החמה, ועדיין אינה מלובשת כל צרכה. שמלה תחתונה לבדה לעורה, שוליה מקופלים ומופשלים לאחוריה ונחשפו עקביה, זרועותיה המלאות מגולות עד מרפקה פי־כתנתה פתוח עד כתפותיה, צוארה ערום כלו ושער ראשה פרוע, כדרך הבנות, בנות־חיל, בשחרית.
הירשילי שלנו, שהשמחה בלבו גדולה כשמחת־תורה, נחפז ובא לבת־מלכה זו אהובת נפשו, שלא מדעתו. כאלו מלאך השרת דחפו מאחור והבהילוֹ אליה. הוא פוקדה לשלום בברכת הפרידה, נוהג בה מנהג גבר ונותן לה ידו. רוחו אש, והוא מלהג ומבטא בשפתים ואינו יודע מה, וביילא נבוכה. ובשוך מעט סערת רוחו הוא מסלק ידו ממנה, מגמגם בגיחוך של שוטה ואומר: הע!… יד לבתולה!… לנקבה “שלום־עליכם”!… ולאחר שנתישבה דעתו עליו נשתתק ונשתנו פניו, מאדימים ומלבינים ברגע אחד. ביילא צוחקת בלחש, כובשת פניה בקרקע ונרתעת מעט מעט לאחוריה, והירשילי נשמט מפניה בבושה וכלימה כבושת גנב.
הירישילי נפל מאד בעיניו על מעשה רע זה ודאג מחטאתו: אוי לו, מה עשה! בזו השעה נדר לשמו יתברך לעבדו ביראה ולהיות יהודי, ופתאום עשה מעשה זה! ולמי? להקדוש ברוך־הוא!… הוא רוקק מתוך צער, נותן ידו בפאת ראשו ומתחכך, ואומר באנחה: אי, אי!…
ג 🔗
כשחזר הירשילי ובא לביתו גערו בו בנזיפה, למה הלך ושהה כל כך. אביו הנה זה עומד לבוש בגדי דרך: חלטי"ל בלה וממורטט מרוב ימים שבתי־ידיו ושוליו מלוכלכים ברבב ורוטב נוקשה, המעורבים בעפרורית טבק ירוקה, ונוצצים בגונא משונה, וכלפי אחוריו הוא מרוסק ואניצי פשתן בוקעין מבין הקרעים, ומין מצנפת עתיקה, מזוהמת וקמוטה, בראשו. וסנדליו המטולאים, המשומרים לדרך, עדיין לא היו ברגליו – אותם היו מחפשים עדיין ובדקו אחריהם תחת המטה במגרפה ובמרדא. בני־ביתו רוקדים סביביו, בהולים וטרודים בכריכת צרורות וחבילות, והוא כחמור חבוש במרדעתו עומד ביניהם. וכלום לא חמור הוא? ביתו וטפלא הלא תלויים בו, ועליו לנטלם על צוארו וכתפיו. פעם אחת בשנה, בכסה ליום חגנו, היה צריך לחבוש עצמו ולצאת לדרך ולעבוד עבודה קשה בכל כחו – וביציאתו זו היו תלואים חיי בניו וספוק צרכיהם בכל ימות השנה. לפיכך היה יום זה יום בהלה ומבוכה ומבוקה בבית, הכל טרודים ובהולים, ולייזר־יענקיל עמד חבוש עצב ושומם ופניו מכסיפין.
אף אמו היתה עטופה בכליה על פי דרכה: מיני בלואי סחבות וסמרטוטים עתיקים שעל ידם נראה גופה עבה ביותר, וכמין מטפחת משונה בראשה יורדת על מצחה עד ריסי עיניה. רק הירשילי בלבד לא היה טעון חלוף בגדים, מפני שקפוטה אחת היתה לו והיא לבדה שמלתו לעורו. אמת, אמו גזרה עליו לסרס קפוטתו וללבשה הפוכה מלפנים לחוץ אבל הוא הסביר לה, ונתן ראיה לדבריו, שצד זה מבפנים מלוכלך וקרוע ביותר, ועמד על דעתו להלך בדרך פשוט כמו שהוא, בלא שנוי ופרכוס כלל, ובטלה הגזרה. אלא שהיה צריך לעשות רצון אמו בזה, לחבוש לראשו כובעו של אבא, שכבר נפסלה צורתו, ולחגור את מתניו במפה של צמר.
ובכן, מלובשים ועטופים עטיפה נאה זו, כדרך העולם, אכלו הנוסעים שלנו בחפזון אכילה כל שהיא, ולאחר ברכת המזון ואמירת שלום חטופה לבני־בית חפזו ונטלו את החבילה בידם ורצו מבוהלים בנשימה אחת, מזיעים ומבולבלים ודחופים, כמנהג היהודים עוברי דרך. וכלוב מלא עופות וקופה מלאה ביצים נתונה בתוך מוץ וסובים – אותם הקדימה אשת לייזר־יענקיל והעמידה על גבי העגלה עוד בהשכמת הבוקר. וכשהגיעו להעגלה עלו ונתישבו בה בדוחק, ונסעו בעזרת השם לדרכם.
העגלה היתה טעונה בני אדם הרבה, כדי רובע מבעלי קבציאל ישבו בה בדוחק. שם בתולות ובעולות בעל שהלכו לכסלון להשׂכר שם לשפחות ולמניקות, וגם ערב־רב של יהודים היו שם למיניהם: יהודים כשרים, יהודים אמתים, יהודים בעלי צורה, יהודים נלהבים, יהודים משונים, יהודים בעלי יסורים – חולי מעים ותחתוניות, יהודים פשוטים, בלי שום חכמות, וסתם יהודים. כלם ישבו צפופים וכפופים, סבוכים ומסובכים וערבוביא של רגלים כבדה מאד. היהודים היו מזיעים הרבה ופניהם הצהיבו כלפת מצטמקת יפה יפה, ולא היו ניזקים מפני הצנה אלא בזכות פנים חדשות, שנטפלו להם לאחד אחד בדרך, עומדים בנס בצדי העגלה ולפניה ולאחריה עד שלא יכול לבקוע ביניהם רוח קל מבחוץ, אפילו כדי נשימה אחת, לאלה היושבים בתוכה של העגלה. מתחלה היה כל אחד יושב דחוק בפנים נזעמים ומתרעם על בעל־העגלה בלחש, וכשנפגע במכת מתנים ודחיקה עצומה בבהונות רגליו היה קופץ פיו מעקם שפתיו ואינו אומר כלום אלא: אוי, ווי! אבל לאחר כך הניחו בני החבורה מנהג דרך־ארץ והתחילו מתרעמים, בבקשת מחילה זה מזה בזעף, ואומרים: ימחול נא מעלתו ויסוב לאחור! ימחול נא כבודו יאסוף אליו את רגליו! ועל כל דחיפה ומכה בסתר התחילו צועקים ומתאוננים – והיו דברי ריבות ונאצות ביניהם. אשת לייזיר־יענקיל היתה מתמרמרת על יהודי נלהב, היושב ממולה, ומזהירתו על הביצים שבסלה, ולייזיר־יענקיל ישב דומם, פיו סתום; גרונו כרוך במטלית עור־שועל, שלא יתקלקל קולו, חס ושלום. בין כך וכך התחילו הסוסים מתעצלים, פוסעים פסיעה קטנה ומכשכשים בזנביהם המדולדלים, ובני־הלויה מתפייסים זה לזה ונכנסים בדברי שיחה. זה הערל העני, פרנס באחד הכפרים לשעבר, שמשעת כניסתו לתוך העגלה היה הוזה שוכב כעובר ובטל מן העולם – הנה הוא נעור מתרדמתו ולא היה מבוסם עוד. העמיד עיניו על בני החבורה מסביב, מסתכל בהם בתמהון לבב, כאלו תמול הוא בעולם, ונוטה אוזן לדבורם, שהיה זר לו כאשדודית. וכשפתח פיו לדבר עמם היה דבורו אף הוא זר להם כלשון “תרגום”. אבל אין דבר קשה למוח יהודי ויכול יוכל גם ללשון תרגום. הם הבינו דבר מתוך דבר ולמדו סתום מן המפורש, וכלם כאחד התחכמו להסביר להערל את מחשבותם בכל מיני תחבולות. קצת יהודית וקצת לועזית, פעם בפישוט ידים וקריצת עינים פעם בנדנוד האצבע ודחיפה בצד ובכתף, ופעם בתלישת זקן, תלישה קטנה ותלישה גדולה, בניגון הטעמים. אף חכמתם עמדה להם ושני הצדדים הבינו זה את זה ברמז יפה יפה. מספרים בדברים הרבה, במה שאצלם ובמה שאצלנו, להבדיל. אמרו לו: שמך איוואן לנו הוא ואחד הוא עם יוחנן אצלנו, גם חוועדאר שלכם זהו טודרוס שלנו. ולא זה בלבד, אלא כל שבע החכמות לנו הן ומידינו באו לכם… פירשו לו משל נאה ממדרש אגדה ומילתא דבדיחותא מן הגמרא והסבירו לו הרבה מנהגי ישראל עם כוונותיהם העמוקות התלויות בהם. ונראה, שאיוואן הודה להם, שהרי כמה פעמים נענע בראשו, קורא ואומר באהבה: קוגיל צימיס! ומלחך בלשונו את שפתיו. הנשים נעו בשחוק אחריו ראש הניעו ואמרו: ראו נא את זה, אוי לו ואוי לנפשו, ראו נא, איך ילוק בלשונו – הוא חומד את קוגילנו!… יפהפיה אחת, פנויה, ובדעתה להיות מינקת בכסלון, מנהמת בלחש, בינה לבין עצמה ואומרת דברי שיר בקול בוכים:
כּוֹכְבֵי־נֶשֶׁף בָּרָקִיעַ מְאִירִים,
בַּחֹרְשָׁה הַזָּמִיר יִפְצַח רִנָּה;
דּוֹדִים מִתְעַלְסִים בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁירִים
וַאֲנִי בִדְמִי יָמַי אֶשָּׂא קִינָה!…
הערל מסיר אזנו משמוע תורה ובא בדברי הוללות והבלים להנשים, והיהודים מנענעים עליו בראשם, מתיאשים ממנו ואומרים: הערל – ערל הוא לעולם.
הסוסים עצלים ובעל־העגלה דוחק, והנוסעים יורדים לארץ בעל־כרחם ושלא בטובתם, ולאחר שנתלבטו בדרך, הלוך ודחק את העגלה במעלה ההר, וחזרו ועלו לתוכה, חזרו גם לדברי שיחתם. והדברים נתגלגלו מענין לענין במלי דשמיא ובמלי דעלמא, בהלכות משא־ומתן ובחשבון ממונם של בעלי הכיס. אף מעשה רבי שמלקי בא לפניהם ונמנו וגמרו, שטבעת־המופת אותה נתן לו אליהו הנביא במתנה, ומיד התחילו כלם נאנחים ונאנקים, חומדים ומתאוים, וכל אחד בא במשאלותיו. פלוני אומר: אלמלי לי ניתנה טבעת זו הייתי שואל לי כך, ופלוני לאו, אומר: אלא כך וכך! ולמשאלות בני ישראל אין שיעור. הכל ותרנים באותה שעה ומבזבזים לצדקה הון רב ביד מלאה ופתוחה. כל אחד מראה לחברו עוז ידידות ומבטיח לו לעשות עמו חסד ולהעשירו עושר גדול. האחוה בין הקבציאלים מתגברת, היעודים הטובים לעתיד משעשעים נפשם והם מהרהרים בלבם: אכן יש גואלים לנו, אוהבים נאמנים, ולא נעזבים אנו בארץ. כך היו מתלבטים ונוסעים כל היום עד שהגיעו בערב לכסלון עיפים ויגעים.
ד 🔗
והיא, כלומר כסלון, לא כך עשתה ללייזיר־יענקיל בבואו מקבציאל, כשבא הוא וזוגתו ובנו מקבציאל לא חרדו אנשי כסלון לקראתם לקבל פניהם בשמחה כמו שסבר הירשילי, לא היו מריבים עליהם ולא היו מזדרזים להזמינם לאכסניא ולסעודה, שמא יקדמם אחר ברחמים, אלא בני אדם הולכים ועוברים להם ואין נותן דעתו עליהם. לכאורה היה הדבר הזה קשה להירשילי מאד, ותיכף לירידתו מעל העגלה עם חבילה אחת בידו עמד והציץ על אביו. תוהא ומתמיה, כאלו הוא שואל לו: אבא, מה זאת?! אפשר טעות יש כאן ולכל העם בשגגה? אבל לאחר שפחז עליו מאחוריו מחמר אחד בדרבן עגלתו ואביו אף הוא נדחף בחזקה עד שנרתע למרחוק כמה פסיעות ונתקל בחזיר הנובר באשפה בצדי הרחוב, ולאחר שיצא עליהם הקצף בנזיפה ובזלזול הורים, אבות ואמהות עד עשרה דרי: למה הם עומדים כגולמים ומעכבים הדרך לעוברים ושבים – לאחר פגיעה זו ודברי טעם אלה מיד נתישבו להירשילי כל הקושיות והרכין ראשו, ונקלה כבודו וכבוד אביו בעיניו…
בשעת ביאתו עמד לייזיר־יענקיל ברחוב ונמלך באשתו על חפציהם אם ילך תיכף ומיד להראות את פני מכיריו או שמא מוטב לו להמתין עד למחר. וכיון שפגע בו מנוול זה הסכימו לדעה אחת, שלא לשהות עוד בחוץ וללון לעת־עתה הלילה באכסניא זו של בעלי־העגלות. כבדו את הירשילי בהכנסת הכלים לתוך הבית ובשמירתם שם שמירה מעולה, והם בעצמם נשארו אצל העופות, מטפלים בהם ומשיאים את בעל־העגלה להכניס עגלתו לתוך החצר, והכלוב יהא עומד שם כמו שהוא על מקומו עד הבוקר.
לא אליכם, בני ישראל, יסורים וענויים, שסבל הירשילי באותו הלילה. רעב ועיף מטלטול הדרך הבקיע במחנה האורחים, המתגוששים בהמולה בבית האכסניא, ובא לקרן זוית ונפל שם על מטה שבורה ושמוטת רגלים. וכאן נמצאו דורשים לנפשו שבאו לקבל פניו ולשמוח באורח הגון זה באהבה. הפשפשים הכסלונים, כידוע לכל, מחבבי אורחים הם, קופצים עליהם ומגפפים וממשמשים ומשמשים אותם ברצון. החיכוך הזה, שהיה הירשילי מתחכך בנדנוד גופו וידיו, כלומר: אי אפשי בשימושכם, לא הועיל כלום, הוא בשלו והם בשלהם – מתעסקים בו ומתרפקים עליו בנחת רוח, עד שנאנס להפטר מהם, ונחפז וברח על נפשו ונשתטח על גבי הקרקע.
למחר השכימה אמו ויצאה לפקח על עסקיה בעיר ואביו אף הוא לא שהה הרבה ויצא אחריה. ובשעת יציאתו הרגיש בכיסו שהוא נקוב, ועמד והוציא מתוכו צרור־כספו הקטן והפקידו ביד הירשילי שנשאר בבית־המלון יושב על הכלים. מה עשה הירשילי? עמד ובדק בתרמיל אחד והוציא משם פת קיבר – פרוסה גדולה ובצל וקישוא ירוק וגדול, ואכל לתאבון בכל פה, כאדם קם מתעניתו ומחליו ימים רבים. ולאחר סעודה מספקת3 זו השיאו יצרו לצאת החוצה ולראות בכסלון מה היא.
עולם חדש ראה הירשילי לפניו, הכל נראה לו שם כאלו נברא היום וחדש מקרוב בא. הוא עומד ותוהא, תולה עיניו למעלה ואינו יודע במה יסתכל ראשונה. הנה לפניו ערב־רב יהודים, הכל רצים והכל בהולים ומסוכסכים כמו בשעת הדליקה, יהודים ויהודיות, קטנים עם גדולים, כדגת הים לרוב. הם מתנודדים ובאים בערבוביא, ומלבושיהם שונים ומשונים, מן בלואי סחבות ועד בגדי חמודות, ובתוכם בנות ישראל במעטפות משי ובגדי רקמה ושוליהם מלוכלכים בטיט חוצות, ואלולי דבורן בנגינה ובקול רם, ההולך מסוף הרחוב עד סופו, היה אומר, ודאי בנות דוכסין הן. – הנה עגלות וקרונות וכרכרות משתקשקות ובאות מכל רוח פוגעות זו בזו ומסתבכות, אלה באופניהן ואלה בדרבנותיהן, ונאצות ומהומות עד לב השמים! על הביבין ועל השופכין, שמקלחין ברשות הרבים, לא היה תמה כל כך, מפני שכסלון הרי עיר ישראל היא, אף בקבציאל דברי חפץ הללו מצויים, וכך הדין נותן, שתהא הזוהמא נשפכת לשם, שלכך הרחובות עשויים. אלא על האבנים החדות, המוטלות בכל מקום בחוצות, עליהן תמה תמיה גדולה: אבני נגף אלו, להכשל בהן רבים, למה הן, אם בלאו הכי אפשר לפול בבורות ובמהמורות שם ולשבור יד ורגל! ושמא האבנים האלה אבני הרצפה הן? דבר זה מניין לו, אם רחובות מרוצפין לא ראה ולא ידע מימיו. אבל לאחר ימים כשנתגלה לו הסוד למה אבני המקום הזה משמשות לא היה עוד מתמיה – הואיל והדבר כך הוא ולשם רצפה הן, השתא אתי שפיר! אף על בתי־חומר השפלים וגגותיהם המדולדלים הנוגעים זה בזה, לא היה תוהא, שהרי כך צריכים להיות, וצורתם היא כדרך בתי ישראל; אלא אותם בתי חומה בעלי שתים שלש קומות העולים מביניהם – הם נראים לו משונים, ועליהם תמה ואמר: רבונו של עולם, היאך יהודי מטריח את עצמו ועולה למרום! ולא דיו בזה, אלא שהוא מוסר נפשו ומטפס ועולה למעלה בסולם רעוע ומעומד מבחוץ! הרי קודם לעלייתו יש לו לצוות לביתו ולומר ודוי אם בעל נפש הוא… עיני הירשילי היו משוטטות בכל, לבו חושב ומהרהר ורגליו הולכות והולכות עד שננער לבסוף וראה, והנה הוא הרחיק להלך, וכבר הגיעה השעה לחזור לבית־מלונו.
אבל היאך יחזור – והוא תועה ואינו יודע הדרך לבית מלונו! ובשעת הדחק הזו התחיל הירשילי שואל את העוברים איזו היא הדרך לאכסניא הקבציאלית, והיהודים, הרצים דחופים ומבוהלים, מביטים בו בפנים נזעמים, עוברים עליו ואינם משיבים אותו דבר. ויש מראים לו ביד ואומרים: בחור, שא רגליך ולך הלאה הלאה, אחר כך השמאילה ולך עד שתגיע לרחוב צר, שם נטה לך על ימין, אחר כך תשמאיל ותלך ותבוא לסימטא, ושם שאל, בחור, ויגידוך. והירשילי שומע ואינו מבין, ואף על פי כן עשה את שלו והלך, תועה ברחובות ובמבואות, מדלג על נסרים, השטוחים שם על גבי הבצאות, ומתרפק על הגדרות. דומה, שנכנס לתוך קיבתה של כסלון ומעיה, מקומות אשפה וזבלים, שאדם מתעטש שם מפני ריחם. עבודה קשה העביד הירשילי את רגליו, הלך וכשל ונפל, ועמד והלך, עד שפגע לבסוף באיש אחד, בעל נפש יפה שנתרצה לטפל בו בטובו הגדול.
– לך עמי – אמר הנפש היפה בפנים שוחקות, מסתכל בהירשילי מכף רגלו ועד ראשו – בוא ואלוה אותך עד מקומך. רואה אני,כי גר אתה בזה.
הירשילי הולך אחרי האיש ומברך אותו בדמע על רתמיו הרבים.
– לגמול חסד לגר מצוה היא – אמר הנפש היפה ופניו מצהילות – כאן בכסלון, גר שאינו יודע להזהר הרי הוא מתחייב בנפשו. כיסו של אדם צריך שמירה מעולה במקומנו. שומע אתה כנגד מה אני מדבר?
הירשילי חכם הוא וממשמש בכיסו. הנפש היפה מהלך עמו וביניהם שיחה נאה זו: “חתן אתה?” –“לאו!” משיב הירשילי ולבו טוב עליו. – “לאו אתה אומר, ולמה? עתה תראה, כי אצלנו תכנס בקרוב לחופה” – הירשילי שוחק מטוב לב. – “והן לא תאמין לי? עתה תראה היקרך דברי. לגלג, לגלג עלי אין בכך כלום!… הנה נסר שטוח לפניך, לאט לאט לך!… תן דעתך לכיסך!”… הירשילי ממשמש בכיסו עוד הפעם. – “יש“” – “יש! אל יירא לבך”. – בשנה דאשתקד היה מעשה זה עצמו בבחור אחד שכמותך. כל הדרך היה בודק וממשמש בכליו, בודק וממשמש בכליו, בודק וממשמש, כסבור שצרור כספו אתו עמו, כלומר בכיסו ומה היה בסופו? – לאו! הגנבים הרמאים, תפח רוחם, הוציאו הצרור בחשאי מכיסו והניחו שם במקומו מק ומקק ונייר מחוק, אתה שומע?… הטריח נא עצמך בכבודך והוצא אותו… את צרורך, והסתכל בו בעינא פקיחא. אסור לאדם להיות עצל”.
הירשילי אינו מתעצל, מוציא את צרורו מכיסו ומסתכל בו בעיניו.
– הנך רואה עתה! וכי לא כך אמרתי לך?…
אלו דברים היו דברי הנפש היפה האחרונים. עוד הוא מדבר חטף את הצרור מידי הירשילי וברח ונמלט מהרה.
הירשילי עמד נרעש ונפעם באותה שעה, כאדם שמכת־לחי באה לו פתאום בהיסח הדעת. עיניו קמות ופיו פעור והוא נדהם ואינו יודע מה.
משל זה, שהבריות אומרין: אורח בא לשעה והרבה ראה" – נתקיים בהירשילי. עוד ביום הראשון לביאתו נגלתה כסלון לפניו בכל כבודה ומתנותיה: בסימטותיה ובמבואותיה ובאשפותיה ובבצאותיה ואגמי־מימיה, בריחה ובמראה ובכל טעמיה וגם בגנביה וחטפניה, וגילוי כבודה זה היה לא לפי כחו, מזוהם ומלוכלך, בעיטוש וזיבת־אפים כסלונית חזר הירשילי לעת מנחת הערב להאכסניא. והנה צרה חדשה, אין שם לא אב ולא אם ולא חבילות ושאר כליהם! על אלה חשכו עיניו ועמד מבולבל ומזדעזע בכל אבריו, ופתאם קול באזניו, גוער בו ואומר:
– הבחור היפה הנה זה בא! בבקשה מכם מה אתם אומרים עליו?
והקול קול רייזא הפונדקית.
רייזא היא אשה באה בשנים, גוצה וכרסתנית ובעלת־בשר. פניה מחוטטין ומזיעים תמיד, סנטרה נראה כפול מרוב שמנוניתו ושערות זרועות לה על פני השפה העליונה. פרץ נבעה בשיניה וכשהיא מדברת ראש לשונה נשקף בעדו. ראשו האחד של סינורה מופשל כלפי מעלה ונעוץ באזור על מתניה, ושתי קצות המטפחת בראשה מתבדרות לאחוריה ככנפים, וכף־הקדרה בכפה תמיד – סימן הוא לה, שהיא מצויה אצל התנור תדיר. היא מדברת בנשימה אחת בגערה ובנהימה מקרב לבה, כאילו היא מתרעמת, לא שהיא רגזנית וקנטרנית, חס ושלום! טובת־לב היא, אלא כך דבּורה מטבע ברייתה, שנשתלם עוד ביותר על ידי עסקיה עם בעלי־העגלות תמיד. ומרגלא בפומה לומר בכל שיחותיה עם הבריות: “שמעתם?! בבקשה מכם, מה אתם אומרים עליו?” ודבריה אלה נאמרים בניגון ובנעימה. אף מדה זו יש לה, בשעת הדבור היא כופפת ראשה הצדה, ומעבירה ראש חוטמה על בית־יד של חלוקה ומקנחת קנוח אחד לאורך כל הזרוע.
– בבקשה מכם, מה אתם אומרים עליו? – פתחה רייזא בפסוק השגור על לשונה, גוערת בהירשילי בנזיפה ונהימה, ומעבירה בשעת מעשה את חוטמה, העברה יפה כדבעי, על פני כל בית־ידה, היאך הרשה בחור לעצמו והלך ואבד לו פתאום! ראו נא אותו את הבחור היפה הזה הלך לו וכלה ואבד!
הירשילי עומד שותק ומחריש כובש פניו בקרקע ודמעה על לחיוֹ.
– הנה עומד לו ושותק זה הבחור היפה! אביו ואמו פרחה נשמתם, והוא אינו חושש, עומד לו כגולם ושותק!
– ווי, ווי! צעק הירשילי וגעה בבכי, כסבור שאביו ואמו אינם עוד בעולם והוא יתום.
– אל נא תבכה, מה שהיה היה! – מנחמת רייזא את היתום הנעזב הזה – דמעות אינן מועילות ואין להשיב מה שעבר. ולהבא אל יוסיף עוד בחור לעשות כמעשה זה. האב והאדם נדו גם נעו לבקשו, ומרוב עצבונם פרחה נשמתם.
– אי־אי־אי! בוכה הירשילי בלב נשבר. הוא מבקש לדבּר ודמעותיו חונקות אותו כעצם בגרונו, ובקושי הוא מוציא מפיו מלין מקוטעות וקורא הוי הוי, כמתאבל על מת.
– אוי ואבוי לי! – צווחת רייזא וסופקת כפיה – הוא סובר, שהדבור “פרחה נשמתם” הוא פשוטו כמשמעו – פרחה נשמתם ומתו! אך לשון בני אדם היא. שוטה שבעולם… אבא ואמא היו יכולים באמת למות מיתה חטופה מרוב צער. עתה מחה דמעה מעל פניך ואל תבכה להם, עוד מעט ויבואו. עוד בחצות היום נטלו כאן את כליהם והלכו להם לאכסניא אחרת. כלום אני יודעת להיכן הלכו? אמך מכרה את העופות ואת הביצים גם אני לקחתי מאתה – המתן נא, המתן מעט ואתן לך מביצי אמך. אוי לי, כל היום לא אכל! הנה הקיתון שם לנטילת ידים, לך נא, בחור, ורחץ ידיך ושב אל השולחן.
הירשילי יצא מאבל לשמחה והלך וישב אל השולחן לסעוד את לבו.ורייזא הגישה לו מעשה מרחשת מביצים טרופות בחמאה ופתחה פיה בגערה כדרכה ואמרה:
– בלא בושה, בחור! אכול וייטב לבך. הנשמע כדבר הזה? להתענות כל היום!
ועד שהירשילי במסבו נחפזו ובאו אביו ואמו – והנה רעש וצעקה, שמחה ורוגז, רכות ותוכחת מוסר כאחת.
– ברוך הוא וברוך שמו! – קראה האם בנשיאת כפים, ועינה אל בנה, לבה שמח ופניה נזעמים – יודע אתה, הירשילי, מה ראוי לעשות לך על מעשה זה?!
– היתכן, היתכן, הרעים האב בזעם אפו – היתכן לעשות מעשה זה… ראוי אתה… לקרוע אותך כדג הרי ראוי אתה!
– ראו נא איך הם צועקים! – עמדה רייזא ללמד זכות על הירשילי בקול נהימה ובהעברת החוטם לאורך כל זרועה, על פי דרכה – זה האב וזו האם שניהם יפים הם! איך עוזבים ילד לנפשו, מפקירים אותו והולכים להם! הוא עוד צועק, האב היפה! שמעתם? בבקשה מכם, מה אתם אומרים עליו? הילד – ילד ככל הילדים וכי לא כך הוא? בושו והכלמו, אומרת אני לכם, בושו ודומו!
– אוי, כמה אתה מזוהם ובגדיך צואים! – נתנה האם בקולה על הירשילי וספקה עליו כפיה – כל טינופת כסלון הרי עליך היא!
– בבקשה מכם, מה אתם אומרים עליה? – אמרה רייזא במנוד ראש – מטרוניתא זו קפוטת בנה לא ישרה בעיניה והבט לזוהמא לא תוכל! מלבושו כמלבושי כל אנשי מקומנו… והיכן כתוב שהיהודי חייב ללבוש בגדים מגוהצין דוקא! גם טינופת כסלון לא ישרה בעיני מטרוניתא זו. אנחנו ואבותינו חן כסלון עלינו, כמות שהיא, וכולנו חיים וקיימים בה, ברוך השם, בלא בושה וכלימה… הילד עיף ויגע, לא אכל כל היום והיא… מה לה ולו? בושי והכלמי ואל תצערי אותו עוד!
דברי רייזא הועילו לשכך חמה. ומאותה שעה אהב הירשילי את רייזא בלבו.
ה 🔗
לייזיר־יענקיל וביתו נתפרדו בכסלון ודרו שם איש בפני עצמו. לא בשביל שאסטניסים הם, וכל אחד היה צריך דירה מיוחדת לעצמו, – חס ושלום! יהודים אפילו עשירים יותר מהם מצמצמים עצמם באכסניא ודרים שלשה ארבעה בחדר אחד, כדי להמעיט בהוצאות. וכי לתענוגי העולם הזה היהודי צריך? – אלא נתפרדו מפני הדחק, שלא בטובתם. לייזיר יענקיל צמצם שכינתו בדירת השמש של אותו בית־תפלה, שהיה מתפלל שם בימים נוראים. דירה זו, שקטנה וצרה היא, לא היתה מספקת לנפשות ביתו של השמש אלא בדוחק גדול, ואף על פי כן נדחק ובא לשם אורח זה, לקיים מה שנאמר אצלנו: “באשר שנים השלישי שם הוא”. במקרא שנאמר זה היהודי נוטל כף ומושיטה לתוך קערת פלוני בשעת הסעודה; במרחץ הוא בא ומעמיד רגלו בתוך אמבטי של פלוני; ובבית הכנסת הוא נותן עינו ומתפלל מתוך מחזורו של פלוני; מצטמצם ומסמיך עצמו במלון למקום משכבו של פלוני, ועולה ונדחק בין בני אדם יושבים צפופים בעגלה – וכך הוא יוצא ידי חובתו בספוק צרכי גופו, וחי בעולמו. אם כך ואם כך יחיה – הכל אחד, דיו שקיים ואכל, שקיים ונתנמנם, כדי שלא ימות… וחוץ ממקרא שנאמר נדחק לייזיר־יענקיל לבית השמש גם מטעם זה, שהיו מעין קורבת משפחה, וכדרך העולם אצלנו רואה היהודי חובה לעצמו להתאכסן אצל קרובו, אפילו קרוב לו קורבה כל שהיא, ובאם לאו – כך הוא סובר בדעתו – יקל בכבודו, ויהא זה מתרעם עליו ולא ימחול לו על עלבונו כל הימים. ואם לייזיר־יענקיל לא חלק הפעם כבוד להשמש ולא הכניס עמו לביתו גם את אשתו ובנו עם הצרורות והחבילות והעופות כלם יחד – זהו מפני שידע בבירור, שדבר זה אי אפשר כלל. ואלא מה שיהא השמש מתרעם עליו, אין בכך כלום, לימים יסביר לו טעמו של דבר ויתפייס לו. ואם תמצי לומר, זהו מפני שמזלו של השמש היה משחק לו באותה שעה ונעשה לו נס…
ואשתו של לייזיר־יענקיל מצאה לה מנוחה אצל קבציאלית אחת חברתה, מבשלת בבית איש עשיר, שבזכותה מכרה שם ביצים ועופות וגם היתה מצפה, שבעלת־הבית תהא מעסיקתה באריגת פוזמקאות ומריטת נוצות בשבילה בלילות החורף הבא. נאה היתה במטפחת של שבת על ראשה – ופניה נהרו. דומה, שישיבתה בבית־המבשלות שפרה עליה מאד, והחליצה שם עצמותיה ברוב נחת. המבשלת היתה מפטמת אותה בחן ובחסד, מגשת לה מכל מיני מאכל ומעוררתה ואומרת: אכלי נא, מלכה־טויבא, חיתי! אכלי, אכלי סגולתי! שתיהן דברניות ופיהן כמעין נובע, שתיהן מפטפטות ומדברות בבני אדם, ידועים ושאינם ידועים להן, ונזכרות מעשיות ראשונות מימי בתוליהן. זו אומרת: זוכרת את מלכה־טויבא חיתי, זאת וזאת? וזו אומרת: אף זאת ואף זאת, טריינה־סוסיל, משוש לבי! שתיהן מדושנות עונג, מביטות זו אל זו בעינים לוהטות, ומקמצות ומקמטות שפתיהן, בשעת הדבור, בחן ונעימות משונה, ואין אחת קוראה לחברתה אלא חיתי, סגולתי, האריכי ימים ושנים, משושי ונחמתי!… ואין צריך לומר, שעיקר הדבר, כלומר, לשון־הרע – התבלין וראשי־בשמים בשיחות נשים – לא חסר מענין ספורן, והיו מקיימות סדור הרכילות כהלכתו, כל אחת מהן על פי דרכה. טריינה־סוסי קיימה אותו פשוטו כמשמעו – מספרת לשון־הרע בנחת רוח ובפה מלא, כדבעי. ומלכה־טויבא קיימה אותו הדבר בעצמו, אלא שהיתה מדברת ברמז ובצביעות, מנענעת בראשה ופניה פני צדקנית, כאלו חולין הוא לה לספר בגנות אחרים, וכוונתה לשם שמים. הרכילות מתוקה לה מאד, עד שמלחכת בלשונה את שפתיה מרוב הנאה, אבל היא כובשת יצרה בשעה השיחה, ופתאום היא יורה כחץ דבר מפיה, שמשתמע לכמה פנים. ודברה זה, שלכאורה נאמר בתמימות ואין בו רע, הוא הוא הפותח פה לטריינה־סוסי ומלהיבה להוסיף על דבריה, להגדיל רכילות ולהאדירה.
– כלום את יודעת מלכה־טויבא חיתי, יאריך האל ימיך! – מלעזת טריינה־סוסי על בעלות־הבית בזעם לשונה – כלום את יודעת כמה מגונות הן בעלות־הבית האלו שבימינו! הרבה בעלות־בית שמשתי בימי חיי, ואשה טובה בכל אלה לא מצאתי. כל אחת ואחת ושגעונה. תאלתי להן! ומה מעשיהן בבית כל היום? הן משוטטות כה וכה ומתגעשות וצועקות בקול ומצלצלות במפתחות שבידיהן, כסבורות שהן עושות מה. שמא את יודעת מה?
– מניין לי, טריינה־סוסילי, נחמתי, לידע מה?… מסתמא הן יודעות מה – משיבה מלכה־טויבא בתמימות וערמה כאחת, להעיר ולעורר את חברתה, שתוציא לה כל רוחה.
– הלואי, כמוהן ידעו הגדיים לקפוץ בגנים! – משננת טריינה־סוסי לשונה ואומרת בלזות שפתים – אינן יודעות כלום, כל מכאובי, כעשׂי והותי וכל חלומותי שחלמתי בלילה הזה ובלילה ההוא יחולו על ראשן! כמה שלא ירבו עצבותי וצרות לבבי, על כרחי מתמלא שחוק פי עליהן. ואם לא השחוק הוא? פלונית אשת חיל היא ומצויה בכל הפנות, ולעולם אינה מצויה באותה פנה, שהיא מתבקשת שם, ומנהגה כמנהג ילדים משחקים ומתחבאים זה מפני זה. מחפשים אותה כאן והרי היא שם. מתבקשת שם והרי היא כאן… הבעל מחפש, הבנים מחפשים, קוראים לה וקוראים, והיא מאחד המקומות תתן קולה ברוגז וכעס. – ופלונית, הרוח ישאנה! אינה מאמינה לכל אדם ומונה במספר את הגריסין בקדירה, ומוטב לה לנקר בעצמה את שתי עיניה ולא לאבד פרוטה אחת. ולמה?…
– היא בעלת־הבית וחסה על ממונו של בעלה – אומרת מלכה־טויבא בעקימת שפתים זו, שיש בה מעין תמימות והתול כאחד.
– חסה על ממונו! – מלגלגת טריינה־סוסי ופניה מתעקמין עקימה משונה – בצרכי האכילה היא מקמצת כדי להכניס פרוטה, ובשביל עצמה היא מבזבזת – שמא אני יודעת על מה? – ומפסידה לבעלה כמה וכמה מאות! יש עוד אשת חיל, תפח רוחה! שהיא קונה הכל בזול – ביצים בזול, חמאה בזול ושומן בזול, הקדוש ברוך־הוא מזמין לה תמיד מציאה בשוק. אוסמה מלא כל טוב, והוא סגור ומסוגר כל כך…
–כנגד בעלת־הבית שלך את מדברת? – ולא כך היא טריינה־סוסילי, שבעלת־בית יפה היא?
– בעלת־בית יפה היא! – חוזרת טריינה־סוסי על דברי חברתה ורוקקת בפניה בלעג ובוז – הלואי, רבונו של עולם, מזלה יהא יפה כך! כל הדברים והמציאות שלה טמונים אצלה, מונחים ומונחים עד שיסתאבו. הביצים מסריחות, החמאה והשומן מבאישים, ומיני המרקחת מבעבעים ומתעפשים ולכלב משליכים אותם. אבל מה אומר ומה אדבר… ירקבו עצמיה! – שמא תאמרי כלו בעלות־הבית? לאו! יש עוד ועוד… עוד אשת חיל יש. מין בהמה בצורת אשה, כל היום היא מצויה בבית המבשלות, אצל הקדירה, אף על פי שהיא מיותרת שם וכעשן היא לעינים. אדרבה, על ידה נעשית שם ערבוביא: הצלי מצטמק ורע לו – יצטמקו בני־מעיה! – הסיר נפוח והמרק נשפך, רבה המהומה – והלב דוי עד להתפקע…
– מדוה לשונאיך, יתפקעו הם! – מנחמת מלכה־טויבא בפה חנף את חברתה – אל נא, טריינה־סוסיל, נחמתי, אל נא תצטערי כל כך, סגולתי, ולא תהיה לך זאת לפוקה ולדאבון לב.
– אוי, רבונו של עולם, תפח רוחן! אומרת טריינה־סוסי ומטפחת באצבע על פיה – אלמלי ידעת, אלמלי ידעת, מלכה־טויבינו, חיתי!… אין בעלת־בית טובה, אין גם אחת. הכל שפלות ועצלות ובטלניות ועושות עצמן לנשי חיל, שעליהן כל הבית עומד ואלמלא הן היה חרב ונתהפך, חס ושלום. שמא תדעי מה מעשיהן, אינם כלום!… מתחלה הייתי טפשא, נצטערתי מאד וקצתי בחיי מפניהן, ועכשיו באה חכמה בלבי והריני אומרת: כל מחלה וכל מדוה עליכן ועל ראשיכן! הרשות בידכן לצעוק בגרון ולקלל כל היום, ואני עושה לי מה שלבי חפץ – התפקענה מכעס!… ובאמת הגידי נא לי, חיתי, שמא תדעי! שמא בשביל לקבל שכר שם, בעולם הבא, עלי לשמש אותן? אדרבה, הגידי נא, מלכה טויבא סגולתי! ואני לעצמי מה? אני לעצמי איני כלום ואיני צריכה כלום? הלא תדעי כנגד מה רמזתי לך, מלכה טויבינו, חיתי!
– ימים ושנים תאריכי נא, טריינה־סוסילי! מה שאלה היא אם יודעת אני כנגד מה? לא תינוק אני, ברוך השם, יודעת אני ויודעת…
– ומה, חיתי, אפשר לא צדקתי? שמא מן השכר שאקבל אצלן על מעשה ידי ארבה לי נכסים בעולמי? ואם לעולם יעמוד כח בי לעבוד בפרך? אדם אינו אלא בשר ודם, חרס הנשבר. כל זמן שאדם חי הוא חי וצרכיו מרובים, וצריך לדאוג גם לימים הבאים. אלולא שרכשתי לי – יהא נא הדבר כמוס עמנו – ממה שאני קונה לצרכי הבית, מעט מן הקמח, מעט מן הבשר ומעט משאר ירקות, הרי היה באמת רע ומר ומכה לשונאי… למה נכחד, מלכה־טויבינו? יש לי רב, ברוך השם, איני באה בטענות למלך חי וקים, אבינו שבשמים. יש לי, ברוך הוא וברוך שמו, יש לי גם בגד ללבוש – את הקופסא שלי עם מלבושי עוד לא ראית! בואי, סגולתי, בואי ואעביר כל טובי לפניך.
וטריינה־סוסי פותחת הארון ומוציאה משם את כלי תפארתה לאחד אחד: שתים שלש שמלות עם לולאות תכלת ומעשה רקמה תפורות כהלכה כפי הנוסח החדש; מעיל משי עם כפתורים משוקדים ומעשה צעצועים, בתי־נפש ומטפחות ומעטפות לשבת, ונעלים נאים מרוכסים בשרוך שש משזר. כל כבודה לפניה על השולחן, והיא חובקת ידיה בפנים שוחקות מרוב הנאה. מלכה־טויבא נותנת עינה בכל אחד מהכלים האלה, בודקתם במשמוש היד כבקיאה ומשערת כסף מחירם, פניה מבהיקות, כאלו מתענגת ונחת לה מטריינה־סוסיל, שנתברכה בכל טוב. נושאת עיניה למרום בהלל והודיה לשמו יתברך ומבטחת את טריינה־סוסי, שהיא אוהבת אותה כנפשה, וכבר הרי אמרה ברבים ועד עתה אינה פוסקת ואומרת: כלום יש כטריינה־סוסיל עוד אחת בכל העולם? לא, אין כמוה!… שתי נפשות אלה עומדות ומזהירות מרוב תענוג ונחת רוח.
ועד שלייזיר־יענקיל כמלך במסבו אצל השמש ורוב בניו, ומלכה אשתו בבית־המבשלות, שוכב לו הירשילי, סרוח כבן מלך על הספסל בבית המדרש, שם מצא לו מקום טוב להניח ראשו. הספסל ארכו שתי פעמים מאורך גופו, עד שהיה אפשר לו להשתטח עליו מלוא קומתו ברווחה, ודופנו היה משמש לו במקום כר מראשותיו. אימת המזיקין לא היתה עליו, מפני שאינו לן יחידי, וכמה יהודים בטלנים היו ישנים עמו בבית המדרש. גם עצבות לא ידע שם: הבטלנים היו יושבים ומספרים דברי נפלאות כמו בקבציאל. כסלון אף היא עיר ישראל, ואף בה יהודים, ושערי שמים אף בפניהם לא ננעלו…
ברוך אל עליון שנתן מנוחה לאורחינו וספּק להם צרכיהם. לא חסרו דבר אלא קצת בריאות הגוף. הירשילי חוטמו נעשה זב מיום הראשון לביאתו לכסלון והיה מתעטש וגונח, גרונו נחר וקולו עמוס מעט. אף על פי כן קם בליל ראשון לסליחות וסייע לאביו בנגינותיו. אמת, קולו היה מרוסק, שריקתו פגומה וסופה בחריקה משונה, אבל אין בכך כלום. חוץ ממנו היו עוד מסייעים לאביו – הרבה מן הצבור נענו לו ואמרו “בים־בם!”. רבים הם בישראל הנדרשים ללא שאלום ובפצח מפצחים" ואף “בם” מועיל ונאה לענין, למאי נפקא מינה? העיקר הוא להשמיע קול ולענות חלקם אף הם, שלא יהא פלוני אומר, יחיד אני וטורח לבדי… והשנית, קול עמוס יפה הוא בעתו ויש בו בנותן טעם לסליחות. – הנה הלילה ליל חשך ואפלה. דממה בחוץ. כל העולם ישן. רק יהודים בלבד מקיצים ויורדים מעל מטותיהם, גוהקים ופוהקים ומחליצים עצמותיהם. חבלי שינה עוד על עיניהם, יבש כחם וגרונם, והם מתגברים ורצים כפופים וצמאים לבית־הכנסת, בוכים שם לפני אביהם שבשמים ושופכים לפניו את שיחם בקול תחנונים ואנקת נכאים, כבן עלוב, שבע רוגז ונדודים, מתאונן לפני אביו על צרותיו הרבות ופגעיו בעולם. קול עמוס זה, מרוטט ומרוסק, הוא שנוגע עד הנפש, הוא שמלהט את הלב וממוגגו ברגשי חמלה ורחמים. – כשילד חולה מתעורר בלילה ופושט ידיו בתחנונים לאביו, נאנח וגונח ובוכה מעצמת מכאוביו בקול עמום וחלש, קול חלושה זה יורד חדרי בטן ונוקב ופולח קרב וכליות…
וזה התרנגול ל“כפרות”, כשנוטלים אותו מתוך הלול בחצי הלילה, כלומר: לכה דודי! קוראין לפניו “בני אדם” והוא מפרפר ונאנק ומגרגר בקול משונה, וכי זה קולו העמוס אינו מכאיב לב ומדאיב נפש?…
ו 🔗
רבונו של עולם! ספסל קשה זה בבית־מדרשך במה כוחו גדול, שכל הישן עליו לילה אחד וכף ידו מראשותיו, ועמד למחר ונהפך לאיש אחר, כבריה חדשה? עוד יעקב אבינו בשעתו, שלן במקום ההוא בדרך ואבן מראשותיו, ומיד כשעמד בבוקר הרגיש בו שאין זה כי אם בית־אלהים! אבינו זה על משכבו הקשה בבית־המדרש הראשון נפקחו עיניו וראה שער השמים ומראות אלהים: שרפים ואופנים וחשמלים עולים ויורדים בסולם גבוה, ועולמות עליונים ותחתונים מעופפים לפניו בערבוביא – ויאמר: מה נורא המקום הזה…
ועוד הפעם, רבונו של עולם! גלות זו, מתנה מאתך לעמך ישראל במה כחה גדול, לעשותם למיני בני אדם משונים בעולם, שאין מזלם ופניהם וחייהם כשל שאר הבריות? בשעה שאחרים ילדות עדיין בהם, מתהוללים ומשחקים ולבם לחיי העולם־הזה, הנה בנך, יהודך, בחירך, נקמט ומזקין בלא עת, כפוף הוא ונדכה, נרעש ונפחד וזועף כל היום; חושב ומהרהר ומוחו טס ופורח באויר תמיד, ואין בלבו אלא התכלית – דבר שיש בו ממש וישקל כסף מחירו.
בימים הראשונים, שהירשילי היה נע ונד ושוכב על הספסל בבית־המדרש, נשתנה מראהו ורוחו כל כך, עד שהיה קשה להכירו ולומר, כי הוא זה שקודם לכן. על פניו צלמות והוא שרוי בצער ובעצב, כאלו שמים וארץ מתקוממים לו ומגור מסביב. הדבור “תכלית” ששמע מהוריו ביום שנעשה בר־מצוה, התחיל מקרקר בקרבו ומנקר כיתוש את מוחו: הוי, בחור, עד מתי תשגה בילדותך? הגיעה השעה לדאוג לתכלית. עורה בחור, ותן דעתך להתכלית! – והירשילי עומד ומתחיל לומד גמרא באהבה, שהתכלית מאין תמצא ואי זה מקומה אם לא בה. דף גמרא עם תוספות, לפי דעתו, הוא סוף כל החכמות, ואין צריך לומר גברא דמריה סייעוֹ להקשות מדעת עצמו קושית מהר“ם־שי”ף, להעמיק בתוך ודו“ק של המהרש”א ולבוא עד כוונתו – זהו ודאי אדם שלם ומאושר בארץ, גם עושר גם כבוד יהא לו בעולמו. אטו למדן מלתא זוטרתא היא! מי לנו גדול, שדבריו נשמעים וידו תקיפה, יותר מיהודי שהוא למדן או רב ודיין? סבור היה הירשילי באותה שעה, שאין בעולמו של הקדוש ברוך־הוא אלא ישראל. אמת, יש שם עוד בני אדם אחרים, אבל אלו אומות־העולם הן, ומי נותן דעתו עליהן? בני אדם אלו מה חיבתם ומה השכלתם, אם בהחדרים כבני ישראל אינם לימדים, ומה שאצלנו אינם מבינים, וחכמת מה להם?…
הירשילי נטל מן ארון הספרים בבית־המדרש מסכת “בבא קמא” והתחיל לומד שם פרק “שור שנגח את הפרה” בקול רם ובנעימה, מתנענע בכל גופו, מפיק את התיבה, שהיא העיקר בענין, ומטעימה בנדנוד אגודלו. נכנס בראשו ורובו בתלמודו, ותלמודו מנטלו לעילא ולעילא כמגדל הפורח באויר. הענינים מתגלגלים ובאים, זה נעוץ בזה, עד שנעשים סולם גבוה לפניו, ורישא וסיפא ומציעתא, בדמות נשים רגזניות צרות זו לזו, עולות ויורדות בו ותנא קמא, זה האדון הגדול, נצב עליהן. הירשילי מגביה עוף למרחבי תוהו, עוד מעט ותתבלבל דעתו ולא ידע מה דקאמרי רבנן – ופתאם נשאו הרוח, והוא עומד על מקומו הראשון בענין שור המועד, שהיה בו בתחלה. והנה הוא מעורר כחו ולבבו ומתנדנד ולומד בחשק גדול…
לילות הרבה צריך אדם ללון בבית־המדרש, על ספסל קשה כאבן, כדי שיזכה להשגת אותו הסולם וטעמו ולהבין כראוי מה שנאמר כאן, שאין הדברים כפשוטם ושאין שור תם ושור מועד בהמות גסות כשאר בהמות פשוטות, עור ובשר ודם, אלא בהמות דרבנן, בהמות רוחניות, כאותן חיות הקודש, השור והגדי והבתולה בגלגל המזלות…
מימיו לא שנה הירשילי בכל חשק לבבו כמו באותה שעה, וזה נתן אותו לחן וחסד בעיני בני אדם. בן יקיר הוא, אמרו עליו בבית־המדרש, נפשו חשקה בתורה! אביו נהנה בלבו הנאה מרובה והיה מונה שבחיו של בנו בפני אלה, שהיו מספרים בו לפעמים.
– אי! – אמר להם האב בעקימת חוטם ושפתים – כלום יודעים אתם זה הקטן מה הוא? המלמדים הקבציאלים אינם מספיקים לשבח ולפאר את מוחו החריף והתפיסה היפה שלו. כשהיה בן שתים עשרה שנה – מאמינים אתם לי? לא היתה תורתם מספקת לו עוד. על שאלותיו לא ידעו מה להשיב, ותירוץ למקשן זה היתה מכת־לחי, מכה גדולה ונאמנה, בכוונה טובה, רבותי, שתהא נפשו שפלה ולא יגיס דעתו לחשוב ולומר, שאדם בעל דעה הוא. ובאמת, יהודים חביבים, כך נאה ויאה וכך צריך להיות. ילד אסור לו לחוות דעוֹ, מה שהגדול ממנו לימים אומר עליו לקבל. אם הגדול ממנו אומר על לילה שהוא יום ועל ימין שהיא שמאל, צריך הילד לשמוע לו, ולא להקשות עליו, ואם לאו, אוי לו ואוי לנפשו! היום יהא שואל כך ומחר הרי זה יבוא וישאל – טע־טע־טע! בעיניו לא יישר דבר זה, דבר פלוני ופלוני, ולבסוף – בינו נא רבותי – לא יישרו לו עוד ועוד דברים הרבה… וכל אלה אני אומר, רבותי, כנגד זה, שהאבות צריכים לידע חובתם זו. אבותינו בדורות הראשונים הבינו זאת יותר ממנו – ולפיכך אשרי הדור, שלפנינו שככה לו! אבל, איך שהיה המעשה, מכת־לחי אחת, או ביד חזקה שתים, בין כך ובין כך הקטן שלי יצא מחדר, מתחת יד מלמדיו, והתחיל לומד לעצמו בבית־מדרשנו תחת השגחתי. ממילא מובן שאני מסייע לו פעמים בדבר הקשה. איך שקטן הוא הרי זה שלפניכם יודע כמעט בעל־פה את המסכתות ביצה, קידושין, כתובות ונדה!
כך היה האב מסיים כדרכו את דברי שיחתו בפנים מבהיקות, מראה מרחוק באצבע על בנו ומהרהר, בשעת מעשה, בלבו: מי יודע, אפשר לזיווג הקדוש ברוך־הוא מתכוין… שתהא בת־זוגו מתגלגלת ובאה לו, להקטן הזה, על ידי מעשיו אלה – אמן!
ז 🔗
אלמלי באו לספר כח מעשיו של לייזיר־יענקיל ועבודתו הרבה בתפלת ראש־השנה, היו חוטאים לכל המתפללים בבית המדרש שם כשהיו עוברים עליהם בשתיקה, שהרי אף הם לא התרשלו בעבודה ופתחו פיהם בשיר ורננים עמו יחדו. אמת, לייזיר־יענקיל הרי הוא שליח־צבור, לעמוד ולחנן עליהם ביום דין; אבל בני ישראל זה דרכם מעולם, להתערב בכל דבר, ואם יהא שליחם אפילו דגול מרבבה, ובא־כחם – מליץ אחד מני אלף, הם נכנסים לתוך דבורו ומשמיעים קול, כל אחד מהרהר בלבו: גם אני מבין דבר ויודע כמותו. אמת, זה שליחי הוא, וכח הרשאה לו ממני, אף על פי כן אין לסמוך עליו הרבה ולא מפיו אני חי, ומוטב לי לענות חלקי גם אני; אמת, זה פטרוני, הוא השתדלן, הוא העורך דין וכל הדבר מסור בידו, אף על פי כן מוטב שאעשה בעצמי כל מה שבידי, לבוא אחריו אף אני בקובלנא לפני שופט עליון ולחלות במנחה את פני השרים הגבוהים, את פצפציה וכל הממונים והסופרים והשמשים והסרסורים והמשרתים בבית דין של מעלה שם. – ובני ישראל באים ומשתדלים ועובדים בכל כחם, והנה רעש וצוחה והמולה גדולה עד מרום, ואלהינו בשמים הוא לבדו יודע מה יהודיו צועקים, מה שאלתם ומה בקשתם.
המתפללים הרימו קולם בכח אבל לייזיר־יענקיל הגדיל ועשה כרצונו והצליח לסלסל “מלך עליון” בזמר יוני של גבורי מלחמה. והירשילי אף הוא הצליח ושרק כמה פעמים שריקה גדולה עד שזעו כותלי בית־המדרש. כך עברה להם התפלה ביום ראשון של ראש־השנה – לייזיר־יענקיל נצח וידו היתה על העליונה. אבל ביום שני איתרע מזלו – וגבר ישראל ויהי קולות ונאקות ואנקות, קריאת פזמונים ופיוטים בזעקת שבר ורעש, כעצי היער מתרעשים ביום סופה, צעקו גרונות, נאנחו לבבות, ספקו כפים וקדקדים וראשים מכוסים בטליתות התנדנדו לכל רוח, והדחיקה והחום בבית־המדרש – נורא מאד! לייזיר־יענקיל גופו מקור זיעה, ומרוח נושבת נחר גרונו ונפגם קולו והיה כאלם, כיונה מתפלל ממעי הדגה. ועזרה בצרות נמצאה לו תחבולה זו בלבד: כשהגיע לאחד הפזמונים, שנאמרים בקול רם, היה גועה בבכיה והוריד כנחל דמעות, מבליע בתוך כך הדברים בנעימה – וזה היה לרצון לפני כל. לייזיר־יענקיל היה מהיר בבכיה ויודע לבכות יפה יפה. קול בכיו היה ערב ולוקח נפשות, ובשביל כך עשה לו שֵׁם במקומו ונקרא ''בעל־בכי הקבציאלי", ויש שהמשילו אותו במדתו זו להחזן הליטאי, הנודע בשמו “האם־המקוננת” בכל העולם. אותו החזן, כך היהודים מספרים עליו, היה בוכה בשעתו בטוב טעם, מקונן וקורא: אמא, אמא! בשעת התפלה מנהמת לבו, ובקול קריאה זו הוצק חן ממקור ישראל… כיון שראה הירשילי את אביו בוכה, בכה גם הוא, ונהנה מזה בלבו הנאה מרובה. הכל יודעים כמה גדולה חמדת הילדים לבכות בבית־הכנסת בראש־השנה ויום־הכפורים, להתנאות בזה לפני הצבור. ולבכיה זו הם עושים תחבולות משונות: מריחים טבקי, צורמים את בשרם, מתגרדים ומשפשפים עיניהם, והירשילי שלנו מזלו שחק לו באותה שעה לבכות מאליו, בלא תחבולות חריפות הללו, ולפיכך היתה לו דמעתו לשמחת לבב ומספדו לכבוד ולתפארת. והיה פונה כה וכה לראות אם אחרים מרגישים בו, שמא הוא בוכה חלילה לבטלה ודמעותיו הולכות לאבוד. ממשמש בינתים את לחייו ובודקן אם לחות הן ומרטיבות כדבעי.
כשני ימים אחר ראש־השנה נסעה מלכה־טויבא לביתה והרבה מיני פרגמטיא בידה: שקים מלאים נוצות הנתונים לה מאת עשירי כסלון למורטן בשבילם, ופקיעין של חוטים לאריגת פוזמקאות. גם בורית ועמילן של כובסים וגלומי בד וגפרוריות, מעשה כסלון להתפאר, שאינן נשרפות אפילו באש וראויות לכבות בהן את הדליקה. היא יצאה מכסלון ברוגז ובחרי אף. חרה אפה בטריינה־סוסיל, שהתקוטטה בה אחרי כל החבה הגדולה והברית שהיתה ביניהן. תשעה קבין שיחה אינם מספיקים לשתי נשים אלא לשנים שלשה ימים. כל זמן שהיה להן במה ובמי לדבר היתה הלשון מקשקשה בפיהן כזוג וקול דבריהן כקול הטחנה, ואך כלו הדברים התחילו מביטות זו אחרי זו, מחפשות מומים זו בזו ומתרעמות זו על זו. בעיני מלכה־טויבא היה רע אותו האיש, הנכנס ובא לפרקים לטריינה־סוסיל ומצחק עמה. ואימתי? בימים נוראים האלו, שאפילו הדג במים מתפחד. ומלבד זה לא היתה דעתה נוחה מחברתה גם בשביל המטפחת, שאינה מכסה כל ראשה כדבעי ושערה נראה מבחוץ, ובשביל מחגורת סמרטוטין מתחת לשמלתה, כדי שתהא נראה עבה ביותר. ופעמים שלחה כפיה הכשרות ושלשלה לה את המטפחת על מצחה עד גבות עיניה, אף היתה ממשמשת לה בשמלתה מאחוריה ופשטה אחרי כן שתי דיה כחצי גורן עגולה בלא אומר ובלא דברים, רק מנענעת בראשה ומשרבבת שפתיה בעקימה זעומה, שפירושה: אוי כמה פשׂתה המספחת שם, במחילת כבודך!… וטריינה־סוסיל אף היא אין לבה לחברתה. נוח לה ולעסקיה ולדברים שבצינעה, שלא תשלוט בהם עין אדם, ומה לה ולהרבנית, הצרה הזאת, אצלה? גם רעה עינה במלכה־טויבא האביונה שרעבתנית היא, אוכלת כדי ארבה לרוב ולא תדע שׂבעה. ובאותו הקצף, שיצא עליה פעם אחת מאת גברתה, חשדה בלבה את מלכה־טויבא, שידה היתה באמצע, וזה לה פרי לשונה. ובאמת היתה מלכה־טויבא מתלחשת כמה פעמים עם בעלת הבית בסתר, נושאת עיניה למרום כאשה צנועה ורוקקת ומקנחת את חוטמה, וכשנכנסה טריינה־סוסיל מיד נפסק הדבור באמצע, ומלכה־טויבא שהאדימו פניה כתולע, התחילה מתחככת ומנענעת בכתפותיה מפני הטירוף, ואחר כך עמדה תחתיה, כופפת גבה כחתול, כף ידה תחת לסנטרה ואצבע אחת על לחיה. – קיצור הדברים, שתי האהובות האלה, שהיו חובבות ומגפפות זו את זו, התחילו זועפות ומקנטרות אשה את רעותה ברמז ובדברי חידודין, זו עוקצת את זו, וזו עוקצת את זו, עד שלבסוף הרחיבו פה והתקוטטו בקצף גדול. ומלכה־טויבא, שהיתה טינא בלבה על טריינה־סוסיל, הניחה את חמתה בכל בני אדם: בבעל־העגלה, שעשר פרוטות יותר על שכרו מאת אחרים הוא נוטל ממנה, ומקום יתן לה – יתן השם לו דאבון נפש וכל מדוה מצרים! – בקצה העגלה מאחורי הסוסים. גם בהסרסור שתבע ממנה שלש פרוטות בשביל טרחתו וקרא לה “דודה” מפני הכבוד; גם בהפּרה, שבאה בדרך הילוכה ברחוב להעגלה שם, ובלא בושה הושיטה ראשה תחת מקום מושבה והוציאה משם מלוא פיה קש, ולא לפגוע ככבודה, חס ושלום, נתכווה בזה, אלא כך דרכה תמיד לתרום מן התבן כשיזדמן לה בקרונות; וגם בהאברך, להבדיל, כשהיה מוליך ומביא את מקלו למטה ולמעלה ועושה בו נענועים לכל רוחותיו, כמנהג ישראל ברחובות העיר, חבט בה על ראשה אגב אורחא אצל העגלה, לא במזיד חלילה ולא בשנאה, אלא פשוט בבלי דעת… סוף דבר, מלכה־טויבא היתה זועפת, ובלא דבר פשע ועון הניחה את רוחה הקשה בפלוני ובפלוני ובכל העיר כסלון, שנוח היתה לה, לפי דעתה, שתעקר מן העולם ותתקעקע ביצתה, כאלו הנעלבים האלה כולם חייבים בזה, שטריינה־סוסיל היא בת בליעל ואשה רעה.
בעל־העגלה עמד והתחיל מטפל בסוסיו תשושי כח ודכאי רוח – הם האריות והנשרים במרכבה, לפי דברי הסרסורים, אחיהם של השדכנים ברמאות – מעורר אותם בלשון “נא” ובקשה, שיטריחו את עצמם, במחילת כבודם, להרים פעמי רגליהם: עורו “נא!” התעוררו “נא!” נא ונא! ורק אחר עשר מכות בשבט מוסר בא הרוח בעצמות היבשות האלה לעשות רצון קונם, ונדחקו דחיקה משונה וזזו ממקומם, מושיטים לשונם מפתחי פיהם ומכשכשים וחובטים עצמם בזנביהם המוקרחים. מלכה־טויבא שלחה ידיה לבעלה ולבנה, קוראת אליהם קריאה גדולה וקולה הולך בכל העיר:
– ליזר־יע־ע־ענקיל! למען השם אל תשכח… חומץ לשפשוף האברים ועמוד השדרה, לייזיר־יע־ענקיל!… ציקוריא. לייזיר יענ… שתה חמין והזיע, הזיע, למען השם!… הירשילי! מטלית עור שועל של אבא צרורה בתוך המצנפת בתוך כובעו וכלי דרך! שמע־ע־תם?!
ח 🔗
לאחר שהירשילי שלח את אמו חזר מיד לבית־מדרשו, שחמד אותו בלבו. חן המקום הזה היה עליו בשביל שני בני אדם שם אהובי נפשו – אחד איש זקן ושיבה רבי אברהם מקבל, ואחד בחור כגילו מבני עניים ושמו משה’לי.
רבי אברהם היה מן הבטלנים המכובדים, שהם נמנים אצל היהודים בכלל “כלי־קדש” ועומדים בשורה השניה להדיינים, ו“יהודים־נאים” זה הוא שם כבודם. רוב שעות היום היה יושב בבית־המדרש וקורא בספר, ובלילה היה לן בביתו. אנשי בית־המדרש חלקו לו כבוד גדול, מפני שרובם מצאו אותו עובד עבודת הבורא כאן עוד מימי נעוריהם והורגלו בו כל כך, עד שאלמלא זה לא היה בית־המדרש מה שהוא ופנה הודו. רבי אברהם היה רגיל לבוא בבתיהם של נכבדי העיר ולהתחמם כנגד אורם של העשירים. במוצאי־שבת היה פוקד אותם, שותה אצלם כוס חמים ונכנס עמהם בדברי שיחה, ומציע להם פעמים שידוכים בשביל בניהם. השם “יהודי־נאה” היה נאה לו באמת. בגדו לא היה קרוע ומתמרטט ולא נמצא עליו רבב מעולם, לא היה רוקק וגורף את חוטמו בפני הבריות ומקנחו ביד או בשולי בגדו כדרך שאר “היהודים־הנאים”, אלא במטפחת. ירמולקתו נקיה בלא אבק ונוצות ואינה מזוהמת בליחה סרוחה ובזיעה נוקשה. זקנו אינו גדל פרע, והוא לבן כשלג. שפמו לא הפך, על ידי אבקת־טבקי, לצהוב־עכור ממראה משונה. פניו מאירים ועל שפתיו שחוק נעים תמיד. לבו טוב עליו בכל עת ושמח בחלקו. ואם נאנח פעמים, לא היתה אנחתו זו מתוך דאגה ועצבות אלא אנחה בעלמא, כדרך היהודי להתאנח, כשהוא מזמן את פיו להתפלל או לקרוא בספר, או כשהוא מברך על כוס יין וטועם מיני מתיקה. כשהיה יושב בבית־המדרש אצל השלחן וספר פתוח לפניו, היתה השעה לו שעת רצון לספר עם הבריות ולשמוע חדשות, מה אומר פלוני ומה בפי פלוני, ובתוך השיחה ענה חלקו אף הוא. בשעת דבורו היה מחליק בידו את מצחו, מרים מעט את הירמולקי ומנשב בה על ראשו. היה מסיח עם כל הבריות, בין זקנים ובין צעירים ובחורים, ולא בז לכל אדם. אף נערים בני אדם הם. זה השם “שקץ”, שהיה קורא בו פעמים את אחד מהצעירים, סימן טוב היה לפלוני, שרבי אברהם מחבבו.
מתחלת ביאתו של הירשילי לבית־המדרש השגיח אליו רבי אברהם מרחוק, וכשראה אותו מתנהג כשורה אמר עליו בלבו: נער טוב הוא בן לייזיר־יענקיל שלנו וראוי לקרבו. פעם אחת, כשהיה הירשילי יושב ולומד, תומך ראשו בשתי ידיו הסמוכות על גבי העמוד, עבר עליו רבי אברהם ועמד, מביט מן הצד לתוך “הגמרא” שלפניו ושואל אותו: “כלומר” זה מה רש"י כיון בו? ומה התנא קא משמע לן? ועיקר הדיוק כאן במה הוא? לא להכניס ראשו בשקלא־וטריא ולנצח עמו בהלכה נתכון, אלא לתהות על קנקנו ולבחנו בדרך אגב בחינה בעלמא. רבי אברהם לבו לא היה כפתחו של אולם בדברי תורה, אלא מלקק מן ים התלמוד כתלמיד־חכם פשוט. עיקר למודו היה ספרי מוסר ומדרשי־אגדה, המושכים את הלב בספורי נפלאות, במשל ודברי חכמים וחידותם. גם את “הזוהר” היה שותה בצמא כמים להשיב נפשו בקריאה בלבד, לא לעמוד על בוריו של דבר קשה ולהבין פירושו לאמתו. עתים נחה עליו הרוח והתחיל מגמא את הזוהר ומבליע הדברים בנעימה, עיניו כלפידים ופניו להבים, כפני חתן מתגעגע באהבתו על כלה. ורוח אהבה זו נכנסה בו כשהיה קורא את הגדולות והנפלאות שם, איך הקדוש ברוך־הוא מטייל עם הצדיקים בגן־עדן, האילנות זולפים בשׂמים, כתות־כתות של מלאכים מקלסים ואומרים שירה; איך השכינה מנהמת כיונה ומתגעגעת על כנסת־ישראל, פעמים היא בוכיה ומקוננת: “אוי לו לאב שהגלה את בנו ואוי לו לבן שגלה מעל שלחן אביו!” ופעמים היא מדברת על לב בנה הנעלב והנודד הזה ומנחמתו בדברים טובים ונחומים לעתיד לבוא – עוד לא אבד נצחו ותוחלתו מאביו שבשמים, עוד ישוב לגבולו ויחיה בנעימים כקדם…
“הזוהר” הוא סיני בקודש, הר אלהים חוצב להבות אש אהבה ורגשי ידידות נשגבים. שם שמים וארץ נשיקות דודים נשקו, בני אלהים ובני אדם באהבים מתעלסים, וכלם כאחד, דרי מעלה עם דרי מטה, בקול רנה ותודה עונים ואומרים הללויה!… “הזוהר” זה הוא עמוד־אש האהבה, שהופיע לבני ישראל ראשונה בחשכת דורות־הבינים, עת בערה בם אש השנאה, והקנאה וההבל והרשעה הוציאו אותם מן העולם – זה ספר אהבים הראשון, “שיר השירים”, שירת דודים בפי אל רחום וחנון לכנסת־ישראל סגולתו…
רבי אברהם איש הרוח היה ופייטני על פי דרכו, צמאה נפשו לאגדה ולדברי נפלאות ושיחות־חכמים נאות, ובאהבת קדש, אהבת־יה שגה תמיד. וכנגד זה, הגמרא היתה לו כעין פת צנומה, שאין בה לחלוחית, משביעה את השכל ואינה משיבת נפש, ולא היה לומדה אלא בשביל לצאת ידי חובתו ובשיעור זה, כפי שצריך לו לענינו, כדי לסיים מסכת בתשעה ימי אבלות מראש חדש אב, שיהא מותר למקורביו לאכול בהם בשר, ולסיים מסכת בערב פסח, שלא יהיו הבכורים מתענים בו, ולומד פרק משניות בכל יום לומר קדיש דרבנן לאחריו בשביל עילוי נשמת המת, שיורשיו שכרוהו לכך לכל ימות השנה. ואף על פי כן היתה הגמרא הקדושה חביבה עליו, והיה רחים ומוקיר את לומדיה. וכשראה, שהירשילי שוקד ולומד, נהנה מאד בלבו. ולא לקפחו בהלכה בא אליו בשאלותיו, אלא להודיעו בזה חבתו, שהוא משגיח ומרגיש בו ודעתו נוחה הימנו.
ומשה’לי, נער רך וכחוש, היה מתון ושותק מטבע ברייתו, עור פניו שחרחר ובעבועין קטנים בו. מימיו לא ראה טובה בבית הוריו העניים וחי אצלם חיי צער ברעב ובחוסר כל. עוד בילדותו התנכר הנער בדעת ובכשרון לשמוע בלמודים. הוריו העלובים היו תורמים מצרכי אוכל נפש ופרנסתם
המצומצמת לשכר־למוד בשביל בנם. לא אכלו ולא שתו כדי סיפוקם והיו שבעים ומדושני עונג בזה, שבנם לומד תורה.
אם היהודים אף הם בני אדם הם אם לא? – זו היא שאלה, שבאי עולם מתחבטים בה מימי קדם ועדיין לא נתפרשה כהלכה, אלא דבר זה ברור הוא ואין לפקפק בו, שקיבתו של יהודי משונה משל אחרים. כי למי בכל באי עולם קיבה זו, שתהא התורה מספקת לה להשׂבּיעה, כקיבת ישראל? ומי גוי בארץ, שיש לו מקרא שכתוב, “ותורתך בתוך מעי” כמונו היהודים, עם סגולה? דבר זה כדאי הוא, שישמעוהו כל אותם החכמים המחוכמים ויתבוננו בו. מוכנא זו, שכּח אלהים כגון זה פועל בתוכה, היא לעולם עומדת ולא תתבטל מעבודתה על יד נשיבה והבל פיו של פלוני ואגרופו של פלוני. זה האורלוגין, שאופניו הולכים ומתנענעים על פי תורת רבון עולמים ורוחו הנושב בו, הוא לנצח יורה מועדי יום ולילה אור וחושך בתבל ארצו, ויהא מצלצל ומקשקש כזוג בעולם בכל עת תמיד… משה’לי למד, והוריו העניים והרעבים שבעו עונג ורוב נחת.
וכשגדל משה’לי וידע ללמוד דף גמרא בשכלו, יצא מרשות מלמדיו וקבע ישיבתו בבית־המדרש, ובכל דבר הקשה לו בתלמודו היה פונה להלומדים שם ופירשו לו. משה’לי היה תשוש כח, דכא ושפל רוח מרוב עוני, שקוע במחשבות לבו תמיד ובודד לו לעצמו. לא צעק ולא השמיע בחוץ קולו, אלא יושב לו בזוית ולומד בחשאי. וכך היה מנהגו גם בתוך חבריו הנערים. מעולם לא הלבין פני אחד מהם בדבור קשה ולא פגע אפילו בזבוב רוחש לפניו על הכותל. השתיקה זו היתה אחת ממדותיו הטובות. אבל כנגד זה היו העינים לו לפה, והן הביעו את רוחו. רבונו של עולם, כמה נפלאו אלה העינים! כמה חן ונעימות בעינים אלה! אי עינים מפוארות בגוף חלש ומרוצץ זה! עיניו היו יורדות אל חדרי לב ומושכות אותו בחבלי קסם, ואת נפש איש לקחו. שתי טיפין קטנות – והן תהום רבה! ובתהום זו נראה כל רחש קל וכל מה שמתרגש ובא בתוכה. אפילו הקל שבנערים הפרועים, כיון שהציץ משה’לי עליו מיד רפו ידיו ולא מצא עוד את לבו לנגוע בו באצבע קטנה.
הירשילי היה בז למשה’לי מתחלה. היטב חרה לו, למה משה’לי יושב בזוית לבדו ואינו נותן דעתו עליו, וחשדהו בגסות הרוח. הירשילי בעצמו היה לו הרבה יותר משמינית שבשמינית גאוה, ולא יכול למחול על עלבונו למי שאינו משגיח ומרגיש בו. בעיר מולדתו הלא היה ראש וראשון תמיד בין חבריו, ועתה בא זה משה’לי הנער ומבטלו! חולין הוא לי, היה מהרהר בלבו, איני רוצה בו ולא אביט אליו עד שיבוא הוא אצלי ראשונה. וכשעברו ימים שנים ומשה’לי לא בא, לא יכול עוד הירשילי לשלוט ברוחו והלך ובא בכבודו ובעצמו אצל משה’לי, מתכוון בלבו להפרע ממנו ולהורידו מגדולתו – להזמינו לדו־קרב במלחמתה של תורה, לידע ולהודע מי ינצח את מי, וכח מי גדול ביותר. והמלחמה ביניהם היתה קשה. זה בא לזה באחד הענינים החמורים בגמרא, שקשה להולמם, הירשילי מתהפך בתחבולותיו, דמו רותח ופניו מתלהטין, והוא מתנדנד בכל אבריו. ומשה’לי מצדו לא יבהל ברוחו ולא יחפוז, מפרק פרכות במתינות, ומתרץ קושיות בדעה מיושבת – ולבסוף נעשו חברים. הירשילי ראה שטעות היתה בידו לחשוד את משה’לי בדבר שאין בו, ונתדבק בו מעתה בכל לבו, והתחילו לומדים שניהם בקביעות יחדו. רבי אברהם אמר לדבק זה טוב, והיה משבחם וקורא לכל אחד מהם בשם “שקץ” מרוב חבה – וגברה האהבה בין שלשה אלה.
ט 🔗
לייזיר־יענקיל עשה את רצון אישתו ושתה חמין בלילה לרפואה והזיע, למחרת עמד וכרך על גרונו מטלית עור שועל, שהירשילי מצא אותו בתוך כלי־דרך, כדבר אמו, וגמע גם שתי ביצים בבת אחת, מפני שגמיעת ביצים יפה לקול – וכל התחבולות האלו היו לבטלה! הצינה פגעתו בתפלת יום שני של ראש השנה פגיעה רעה מאד. עדיין כיחו וניעו מעיקים לו בחזהו, והזוהמא אינה פוסקת בגרונו, וכשהוא בודקו ומשמיע קול הוא מרגיש עקיצה כמחט בצידו השמאלי. עקיצה זו לא היתה מבהילתו כל כך, היהודי הרי למוד ביסורים, כמה וכמה מכאובות הוא סובל בימי חייו ואינו חושש. אלא על קולו המקולקל, על קולו, שממנו לחמו נמצא, וחייו וחיי אישתו תלואים בו – עליו נצטער מאד. הנה יום־כיפורים ממשמש ובא ולגרונו הוא צריך, לעבוד בו עבודה רבה – וגרונו נחר! אשת השמש הרגישה בצערו, ובחמלתה עליו באה לרפאותו בכל מיני תרופות: נתנה עליו אספלנית גדולה מזבובי־אספנין, עשתה רטיה מחלב ודונג ומרחה על בשרו למעלה מן החזה, והשקתו תירייקא ממיני עשבים, שקבלה הם בידה מגויה זקנה, גם ציר של קישואים כבושין, והריחתו בעשן של נוצות חרוכות ובטבקי, ולחשה לו גם לעין־הרע וכרכה אחת מפוזמקאותיה של צמר מסביב לגרונו. לייזיר־יענקיל העלוב הפקיד את גופו בידה, כילד קטן, שתעשה בו כרצונה, ובלבד שיהא קולו חוזר אליו.
עבר יום אחד ושני ימים חלפו – ואין קול! בערב יום־הכפורים בבוקר נפתח פיו, אבל אין הקול קול לייזיר־יענקיל, אלא כמין בת־קול יוצאת מגרונו, תחלתה נהימה משונה, עבה ונמוכה וסופה צפצוף דק ומרוסק. לייזיר־יענקיל התחיל משנן לעצמו ואומר את הפזמון “יעלה” בניגון, ואשת השמש שומעת, מנענעת לו בראשה ואומרת בדמע מפני השמחה:
– ברוך הוא וברוך שמו! קולך ערב ומתוק מדבש, נעים הוא ויפה הרבה יותר מבראשונה.
אותו יום־הכפורים היה לייזיר־יענקיל משמש בבת־קול, מנגן על הנימה הדקה שבגרונו. וכיון שנתפטר מעבודת יום־הכפורים, בעזרת משׂיח אלמים, ואין לו עוד צורך בקולו עד ימים נוראים לשנה הבאה, לא היה עוד חושש לכך, שנחר גרונו. עד השנה הבאה ישוב ירחמהו האל הטוב ויברך אותו בקול כמקדם. אלא עד שהסיח דעתו מגרונו היו העקיצות חוזרות ובאות לו בצדו. בתחלה היה מנחם את עצמו ואומר: אין בכך כלום! יעברו שנים שלשה ימים ויחדל כאבו, ישכב וירוח לו. גם אשת השמש מנחמתו ואומרת: אין בכך כלום! עקיצה זו אינה אלא מחלה מהלכת היום בעיר, ואין משגיחין בה. רק לאחר שכבדה עליו הנשימה וכמעט שפרחה נשמתו, קם שאון והמולה, ובני ביתו של השמש נבוכו. הבהילו אליו את הרופא המומחה, וחפז והקיז לו ושפך את דמו בכל כלי אומנותו. אך גם הרופא לא הועיל לו, ונטלו והניחו אותו בעגלה והוליכוהו לבית החולים.
בין כך וכך עברו ימי הסוכות. והחג הזה היה להירשלי לחגא. בעצם יום “שמחת־תורה” חלש אביו כל כך, עד שלא האמינו עוד בחייו. ויום זה, יום ששון ושמחה ליהודים, היה כתשעה־באב להירשלי. כל אותו היום לא טעם מאומה חוץ מחתיכת הדובשנין, הנתונה לו בבית־המדרש, כשנקרא לעלות לתורה “עם כל הנערים”, וזו הדובשנא פניה לא היו כמימי קדם! לשעבר חן ונועם של קדושת יום־טוב הוצק בה, היתה משמחת את הלב ומאירת עינים, וכולה אומרת: שמחת־תורה! ועכשיו היא חול, מין מאפה־תנור פשוט, קמח בדבש, שנקנה בשוק בפרוטה ומברכין עליו “בורא מיני מזונות”…
תבשילין של שבת ויום־טוב טעמם יפה וריחם נודף ביותר. מין תבלין אחד יש, אמרו חכמים, ושבת שמו. תבלין זה, שרחוק מפנינים מכרוֹ ולא ימצא בארץ החיים, ואין אומות־העולם יודעות מה הוא, – מלאכי השרת מביאים אותו מגן עדן לבית היהודי ביום הששי ומטילים אותו לתוך התבשיל, שמבשלין וטומנין אותו לשבת. נגד כל באי עולם אנו אומרים כאן בדעה צלולה ומיושבת – ולהמלגלגים לא חיישינן – שכל מי שלא טעם תבשיל של שבת, הטמון מבעוד יום, לא טעם תבשיל יפה מימיו!
ימים רבים הוכה לייזיר־יענקיל במכאובים על משכבו בבית החולים, וכשהונח לו מעט חיתה רוח הרשילי בנו. לבו היה מלא שמחה כל כך, עד שלא נשתייר בו מקום לכל מחשבה אחרת ושכח גם את נפשו, להתבונן במה שנוגע לעצמו. אבל לאחר כך רבו עצבותיו, ומחשבות רבות כשטף מים רבים יחד באו והבהילוהו פתאום. התחיל מיצר ודואג ומחשב דרכו: הנה עוד מעט באה העת לחזור למקומו ולביתו, וצר לו מאד לעזוב את משה’לי ואת רבי אברהם, שנפשו קשורה בהם וחברתם מה נעימה עליו. אמת, נכספה נפשו לעיר מולדתו, לראות את שלום אמו ואחיו ואחיותיו ואת שלום כל חבריו, אבל מה יעשה בביתו ומה יהיה בסופו שם? התחיל מדמה לו את הלחץ והעוני במעון הוריו האביונים, איך כל בית אבא רעבים, סגופים ומעונים, ואיך הוא בעצמו התענה שם ורעב ללחם תמיד, זכר את כל ענותו – ורחפו עצמותיו! ומה יעשה? ישב כאן – הדבר קשה הוא: היכי תמצא לישב כאן! אצל מי כאן? ואיך יעזוב נער קטן את אביו ואת אמו וישב לו יחידי? – ואפילו תאמר, שהוא ישב כאן, הרי קשה: מה לו כאן? למה… ולמה?… כך היה הירשילי מהרהר ונפשו מרה לו מאד. רבי אברהם הרגיש בצערו ונכנס עמו בדברים ושאל לו ברחמים רבים: למה ירע לבבו ולמה פניו זועפים? הירשילי התחיל בוכה והגיד לו את כל לבו. רבי אברהם נתן ידו על ראשו, מחליק שערו באהבה ואומר:– המתין נא, המתין לי! אתישב בדעתי ואראה מה לעשות לך. לפי שעה אל תהא סכל ואל תבכה, “שקץ”!
י 🔗
לא היו ימים מועטים ויצא לייזיר־יענקיל מבית החולים. נשתנו פניו ונתדלדל בשרו, וגופו נעשה גל של גידים ועצמות, עד שכל רואיו נתמלאו עליו רחמים. מעולם לא היה הירשילי אוהב את אביו בכל נפשו כמו באותה שעה. ואביו גם הוא מעולם לא היו עיניו מפיקות אהבה ורצון, ודבורו לא היה רך ונעים בקול נמוך ורותת כבשעה זו. דומה, שנהפך לתינוק וקול דבורו בנחת נגע עד הנפש, כאלו נשמע בו קובלנא על מכאוביו הרבים בחיי הבלו, ובקשת רחמים: אל נא, הרף נא, אין עוד כח בי לסובלם!… הירשילי היה נופל על צוארי אביו והיה מגפפו ומנשקו אלמלא הבושה מעכבתו, מפני שהנשיקה אינה נוהגת אצל היהודים, – אדם מישראל היאך יעמוד פתאום ויהא מנשק לחברו, ומכל־שכן בן לאביו!
רבי אברהם נפנה עם לייזיר־יענקיל לקרן־זוית בבית־המדרש ונדברו שם יחדו. אחרי כן קראו להירשילי ובא אצלם, ואביו פתח ואמר לו:
– אני ורבי אברהם, יחיה, משתעים אנו כאן בך, הירשילי. אם רצונך, הרשות בידך להשאר כאן.
הירשילי גועה בבכיה, מביט לאביו באהבה רבה ואינו מוציא דבר מפיו מהמון רחשי לבו. לאחר שהציר אביו בו השיבוֹ תשובה קצרה:
– לא!… פרידתך קשה לי.
– אוי, הירשילי! – נענה אביו מתאנח מקרב לבו – לא לעולם, שוטה! הבן לא לעולם הוא אצל אבא! מה נעשה? אני מרגיש בי, שכחותי, אוי, הולכים ומתמעטים מיום ליום. הרבה סבלתי בימי חיי. אל נא תבכה בני. אוי, מה נעשה? היום או מחר והפרידה הרי היא סוף כל האדם…
– אבא, אבא! – אומר הירשילי בבכי ובתחנונים – אתך אשוב לביתי!
– לביתי! מעדנים לנפשך תמצא שם בביתי – נאנח האב הופך פניו לרבי אברהם מנענע בראשו ואומר: דבר נא אתה עמו, רבי אברהם.
– אל נא תתעקש, חביבי! – פתח רבי אברהם בדברי פיוס, מחזיק בסנטרו של הירשילי ומחליקו בחבה, חוץ ממך רבו שם הנפשות בבית אביך. כלום אין אתה רואה צרת נפשו של אבא? אבא אין עוד כח בו לעבוד. מן הכסף, שכר תפלתו, נשאר אך מעט. מחלה ממעטת את הכח ואת הממון. וימי החורף עוד ממשמשים ובאים לקראתנו, חורף ארוך – שנה זו מעוברת. הצרכים יהיו מרובים. כמה עלובים שם בני בית אבא! אתה בעצמך תרעב שם ועוד תפסיד להם. תהפך עמם בחררה ותוציא בלעם מפיהם.
מדברי רבי אברהם האלה נכמרו רחמי הירשילי ועיניו זלגו דמעות.
– ברך את רבי אברהם – אמר אבא – ברכהו על רוב חסדיו, שהוא טורח כאן בשבילך וישגיח עליך ברחמים. לך נא, בני, בדרך ישרה ושמע לרבי אברהם כמו לאב רחמן. הוא מתכוין – שומע אתה? רבי אברהם מתכוין לטובתך, יאריך השם ימיו ושניו.
– אתה עתה, “שקץ”! – אומר רבי אברהם, טופח לו להירשילי על כתפו בנחת ובשחוק ידידות – מחה דמעה מעל פניך ולך. לך נא אתה לחברך ה“שקץ” שם…
החורף הקדים ובא באותה השנה. רוח קר נשב פתאם מצפון ונשיאים וענן כבד עמו – אלה הם משרתיו של החורף, הרצים לפניו והומים בזעף ובקול רעש: “רגזו, כל יושבי חלד! הנה האדון הנורא בא והכה את הארץ חרם!” – השדות הנה זה עטופים תכריכי־שלג לבנים, ועצי היער אבלים, עומדים חשופים וכפופי ראש, ובדיהם אסורים בכבלי־כפור וקרח. לא נשמע קול מקנה, רמש וצפור כנף עוד אינם: אלה נמלטו על נפשם לקצוי ארץ וימים רחוקים ואלה באו במערות ובמחילות עפר. דומיה מסביב! רק עורבים מעופפים אגודות אגודות על פני רקיע השמים. הלולא וחינגא בעדתם, או אולי שיח ושיג להם בצרכי צבור, ומי נבון וידעם מה הם מהגים ומצפצפים שם וקוראים בגרון. החורף הנה בכל המקומות האלה ממשלתו, רק כסלון, עיר ואם בישראל ומרובה באוכלוסין, היא לבדה אינה נכנעת עוד מלפניו והוא עושה עמה מלחמה. הוא משליח בה את קרתו – והבצאות והאשפתות והשופכין בחוצותיה אינם חוששין, עדין עומד טעמם בם וריחם לא נמר כבתחלה. הוא משליך עליה קרתו כפתים, אבל לריק יגיעו – היהודים הכסלונים באים כדי ארבה לרוב, דשים אותו בעקביהם ועושים ממנו סוחה סרוחה ועכורה כעפרא דארעא. הוא נותן שלג כנס על הגגות לאות, כי ידו רוממה – ופרות רעבות באות, עזים ותישים מחנות הרבה לאכול תבן וחציר־גגות ושומטים אותו לארץ. גם יהודים ויהודיות באים בקדירות ובכדים וממלאים אותם בשלג ונמס והיה להם למים לשתות ולבשל ואף לכבות בו את השרפה. מפני שהימים ההם ימי השרפות לבני ישראל בכל מושבותיהם, אש מתלקחת בפיח ארובות־העשן – וכסלון בוערת!… החורף מתגעש, הולך וסוער, ויהודי כסלון אינם נותנים דעתם אליו, בגדיהם בלואים ונעלות בלות ומטולאות ברגליהם, כאלו הם הולכים עמו קרי, מלעיגים בו ומתכוננים להכעיסו.
ובשעת מלחמת־חורף זו בכסלון עומדת לה אצל האכסניה־הקבציאלית עגלה גדולה עם שלושה סוסים דקי־בשר ודויי־טחורים, עקומי־גב ומדודלי־שֹער, ארוכי־גרון וקצרי־זנב, שבעונותיהם הרבים נתחייבו עבודת פרך, להוליך כדי שני “מנינים” יהודים לקבציאל, ובתוכם גם את לייזיר־יענקיל שלנו. על משמרתו נצב שם הסרסור, מפקח על העגלה ומתבונן במעשה מרכבה, גורף בראש שרביטו שיורי חשש וקש מתחת רגלי הסוסים, ופתאם הופך פניו כלפי אחד מהם ומכהו בידו על הלחי הכאה בעלמא בלא חטא ועון כלל, מקללו ואומר: אי נבלה סרוחה, הלואי שתהא פה קבורתך! ראו נא איך הוא מרתיע ואינו יכול לעמוד תחתיו על רגליו, לעוף הוא מתאוה, הנשר הגדול הזה – אך אל שאול תעוף, אל ירכתי בור, פגר מובס!… לייזיר־יענקיל לבוש כלי דרך, ומצנפתו יורדת לו עד עיניו, נחפז ובא והירשילי אחריו עם חבילה בידו וכשמסרו אותה לידי הסרסור ונסתכלו בתוך העגלה הלכו ונתכנסו לתוך הפונדק.
רייזא הפונדקית, שסינורה המופשל למעלה נעוץ בחגורתה וכף הקדירה בידה, היתה עוסקת אותה שעה בחשבונותיה עם בעל־העגלה ואורחיה הרבים, שעומדים עליה מימינה ומשמאלה, והיא מנהמת עליהם כדרכה ולכל אחד אמריה תאמר: בבקשה מכם! מה אתם אומרים עליו? וכיון שנתפטרה מעסקיה עם אלה והרגישה בלייזיר־יענקיל ובנו, נתנה עליהם בקולה, מעבירה את חוטמה לאורך כל זרועה ואומרת:
– הנה זה בא, הבחור היפה! ולמה? הגם אתם בנוסעים? ערום הוא ויחף ויוצא לדרך – בחורף, ביום קרה!… ואביו היפה, עליו מה אתם אומרים? הוא בעצמו חבוש מצנפת בראשו ומטלית עור שועל כרוכה על צוארו, כאחד השרים, והילד אך שמלתו הבלה לעורו! ואם הקרח יאכלנו בדרך, מה איכפת לו? בבקשה מכם, מה תאמרו על אבא זה?
– בני לא ילך עמי – מצטדק לייזיר־יענקיל ואומר.
– ראה זה חדש הוא! הוא בעצמו הולך לו ואת הילד הוא עוזב לנפשו בעירום ובחוסר כל! מה אתם אומרים עליו, על אבא זה? זאת אינו עושה אלא אכזר, מי שלבו לב קדר! – כך סיימה רייזא את דבריה, מסתכלת בהירשילי והולכת לה.
בעל־העגלה נוטל את השוט לידו, לובש צורה זעומה ואומר בינו לבין עצמו פסוקי דתוכחה ודברי גידוף בעלמא, לאות שהוא מזמן את עצמו לדרך – ובני ישראל יוצאים דחופים ומבוהלים, לכבוש להם מקומות בתוך הקרון, וכל אחד קופץ ומטיל עצמו לתוכו במסירת נפש ורמ"ח אבריו. יהודים נדחקים ונאבקים זה עם זה, ומהומה ומבוסה וקטטה ביניהם. לייזיר־יענקיל העלוב תלוי ויושב על קצה חבילה אחת בדוחק גדול, וכל דחיפה ומכה בצדו הוא מקבל באהבה ושותק. הוא מתפטר מבנו אהובו בנפש עגומה. הירשילי מסתכל בפעם האחרונה בפני אביו המלובנים כסיד ובוכה, ומרוב צערו הוא עומד משומם, אינו מדבר ואינו רואה ומרגיש כשהעגלה זזה ממקומה.
– בכיה זו מה היא? – נשמע בחוץ קול רייזא, שראתה את הירשילי בוכה – ואם הלך אבא מה בכך? הרי הוא לא מת, חלילה… הרי לך – אמרה אליו, נותנת לוך ידו מלבוש ישן – טול ולבוש אותו, לאורך ימים, ויחם לך. אל תבכה, בוא הביתה, שמא אוכל אתה רוצה?
– איני רוצה! – אומר הירשילי ונפשו לרייזא, שדבריה נחמו אותו מעט מיגונו.
– הוא אומר: איני רוצה! – תוהא רייזא ואומרת – הנשמע כזאת שיאמר אדם: אוכל איני רוצה? אדם – אוכל, כי לכך הוא אדם… עתה לך־לך אם אינך רוצה, ואימתי שתרצה תבוא. זכור נא ובוא בכל שעה שתרצה. אל תשכח!
יא 🔗
לעתיד לבוא – כך מצינו במדרש אגדה – בבוא יום הדין הגדול והנורא וישני אדמת עפר יקיצו לתחיה ויעלו המונים המונים אל עמק יהושפט, מביאו הקדוש ברוך־הוא ליצר־הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכים והללו בוכים. רשעים בוכים ואומרים: היאך לא היינו יכולים לכבוש את חוט השערה הזה, וצדיקים בוכים ואומרים: רבונו של עולם, נזכרים אנו בצערנו, ביסורים ובמיני פורעניות שהיו לנו בחיינו ונשתומם היאך היינו יכולים לכבוש הר גבוה זה!
ככל החזיון הנפלא הזה עולה על הלב בספור קורותיו של הירשילי. עכשיו אפשר כשהוא נזכר בצערו לשעבר, כמה יסורים וענויים קשים סבל בימיו, וכמה שׂבע נדודים ותלאות עד שמצא לו נתיב מנתיבות עולם – תבכה נפשו בקרבו והוא תמה, היאך תולעת יעקב כמותו היה יכול לכבוש את כל אלה ולא נרמס ברגלים. בכה תבכה נפשו עליו ועל רבים כמותו בבני ישראל, שכך הוא גורלם, להיות נלחמים מנעוריהם בכל מיני פורעניות משונות ופגעים רעים ולהיות מתגלגלים גלגול מחילות ומטפסים על ראשי צוקין וטועמים טעם מיתה, כדי להגיע לאותה המעלה בסולם החיים, שהיא נדמה להם מרחוק מרחפת לעיניהם.
אוי, כמה עלובים הם בני ישראל – עלובים אפילו בהצלחתם, כביכול! ויהיו נא לנו למשל אלה המאושרים בתוכנו, שמעמדם נראה טוב, שבעלי צורה הם וחיים בנעימים; אבל כלום עמידתם קבועה היא ובצורה, שלא יתמוטטו מהבל פה ומרוחות המנשבות בעולם? כלום צורתם צורת אדם שלמה, נאה ורצויה לכל הבריות?… וכלום חייהם חיים של כבוד ושל אושר וטובים הם כל צרכם? וכי כדאי הוא אושר מדומה זה לקנותו ביסורים ותלאות הרבה כל כך – וצורה פגומה ודמות ממועטת זו להמעיט בשבילה כחות הגוף והנפש? ומה החיים הללו התלואים מנגד שיהיו ממיתים עצמם עליהם ומאבדים בעמל בצער ובסגופים ימי העלומים?… אמת, יש בכל אלה מעין אותו החזיון שבאגדה זו: יש כאן רשעים ויש כאן צדיקים, והר גבוה של פגעים ובכיה אף הם יש כאן, אבל להשוואה הגמורה בין אלו שני החזיונות עוד יחסרו דברים הרבה – אין כאן תחית המתים, השטן קיים עדיין, רשעים יעלוזו, ואף אלוהים ומשפטו עוד אין כאן.
רבי אברהם היה שוקד לטובתו של הירשילי ועושה בשבילו כל מה שאפשר. על ידו היה הירשילי סועד בשבתות אצל אחד ממכיריו, ובימות החול היו אנשי בית המדרש מזמנים אותו פעמים, זה לפת שחרית וזה לסעודת־הערב, ועל דרך זה היה ניזון בצער, אוכל בצמצום, לא כדי שביעה, ויושב בתענית לפרקים. ובאותם הימים, ימי רעבון ועוני, נתגלה לו טעמו של “ויאכלו” בפרושו הנפלא – שהוראתו אצל כל באי עולם אכילה ממש, ואצל היהודים הוא יוצא מידי פשוטו ואין “ויאכלו” אצלם, אלא “נראים כאוכלים”! ולא די לו להירשילי בעינוי וסגוף הגוף, אלא שהיה לו גם ענוי הנפש מתוך געגועיו הגדולים למולדתו. אמת הדבר, שגם שם בבית־אביו לא ראה טובה מימיו, אף על פי כן צרתו לא היתה צרה במקומו כמו במקום הזה. שם היתה לו שעה של קורת רוח, מתחמם כאפרוח תחת כנפי אמו; שם היה יליד בית, אחד מאנשי המקום, בכל היו קרובים אליו ורעיו ומיודעיו רבים, לב אחד לכולם ויודעים זה את נפשו של זה, אפילו הבהמות בעיר והבתים, האויר שהיה מנשם והמקומות שהיה מטייל ומשחק שם עם חבריו, כלם היו קרובים אל לבבו – וכאן גר הוא ונכרי, והכל זרים לו. גם השמש והירח והכוכבים אין פניהם מאירים אליו כבראשונה בעיר מולדתו. והדבר דומה לאדם שפוגש בני־משפחתה של גרושתו, עכשיו אין אלה עוד קרוביו אלא בני אדם סתם, יודעיו ומכיריו מקדם. געגועים כגון אלו, המדאיבים את הנפש ואין הפה יכול לפרשם, אין מרגיש אותם אלא מי שנתנסה בטירודין, מי שנתרחק ממקומו וממולדתו ומאהובי נפשו ונעזב הוא ובודד כנקודה קטנה אחת נבדלת ושטה בעולם – בעולם הגדול הזה!
הנה עולמו של הקדוש ברוך־הוא גדול ורחב ידים. ובתוך העולם הגדול הזה כתם קטן יש כטפה של צואת הזבוב, וזהו – כסלון העיר. בתוך טפה מזוהמת זו יש נקודה – הוא בית־המדרש שם. ובתוך נקודה זו עוד נקודה דקה – הוא הספסל בה. ובאותה הנקודה הדקה עוד נקודה דקה מן הדקה – היא מן בריה קטנה והירשילי שמה. בריה קטנה זו רבוצה כשממית באמצעיתה של אריגה מעשה רשת, שמקיפתה כגלגל גדול. ממנה נמשכים לכל רוחותיה מסביב קוים קוים ארוכים ודקים, שכל עיקרם קבוצת נקודות קטנות, שאין העין שולטת בהן מפני קוטנן, והחכמים קוראים להן “אטומים”, והולכים למרחקים דרך האויר ודרך התהו־והבהו, הוא האיתר – “החומר ההיולי” במרחביה, ומגיעים לכוכבי השמים ולכל הנמצא בחללו של עולם, וממילא מובן, שהולכים ומגיעים גם לקבציאל. על קוי־רוח האלו מתרפקת נשמתו של הירשילי בכל הגיגה ומחשבותיה ומגמת פניה למולדתה ולבית אביה. היא מתרפקת כחשמל הזה בחוט הטיליגרפיא, בכל מאמצי כח, והרגשותיה רשפי אש שלהבת יה. ניצוץ של רגש יוצא מחדרי לב, נוגע באחד מחלקי הקו ומזעזעו, וחלק זה מוסר שביב אשו לחברו, וכך הוא רץ קל מהרה הלאה הלאה עד שבא ונכנס כברק בליבות הוריו – ומיד הם מרגישים בהירשילי וגוהקין מעמקי הלב. גיהוק זה לנו, הם אומרים, סימן הוא שהירשילי מזכירנו. הם מתעוררים עליו ברחמים ומצטערים, שהוא כשׂה אובד בעיר נכריה – ונפשם תבכה במסתרים. אבל מה יעשו העלובים האלה לבנם אם דלים הם, מעונים ואומללים מאד. האם מאחרת שבת בלילות, מפרכת גופה ומכלה עיניה במריטת נוצות, ומכל העבודה הקשה אין לה אף פת חרבה. והאב משעה שחזר לביתו חולה הוא, כחותיו הולכים ומתמעטים, כפתילת הנר שהולכת וכבה, העניות מתגברת ואינו יכול לראות בצער בניו הרעבים והשוממים, אינו יכול עוד לסבול את צרותיו. הרבה סבל בימי חייו – ועתה צר כחו, ועוד מעט ותתיבש הטפה האחרונה מלחלוחית חייו. האב והאם שניהם נאנחים ונאנקים כשהם נזכרים בבנם הנודד והנעלב, שנפשם כלתה אליו – והגות רוחם הקשה תשית בגאון גליה וחוזרת ונמסרת על ידי קוי־רוח האלה בעצמם לתוך לבו של הרישילי. והנה לבבות מתלחשים ונשמות יחדו ממתיקות סוד, שתיהן מספרות ברגש בלא אומר ודברים את צרותיהן, זו אל מקומה של זו שואפת – ולפניהן תרוץ דאבה… אז נראה בחזון להירשילי: הנה אביו חולה, שוכב גלוי עינים ומביט לבני־ביתו הבטה זו, שיש בה מעין תפלה ותחנונים וברכת שלום בשעת הפרידה, פניו מכסיפים, קולו רותת ודבריו בלחש נשמעים. חזות קשה זו מפילה על הירשילי אימה, בכה יבכה בלילה על משכבו, על ספסל בית־המדרש, וחש עתידות לא טובים לו… הנה זה הוא פשוטו של דבר השגור בפי הבריות: “לבו של אדם אומר לו”.
אמת, לבו של הירשילי היה אומר לו, אומר ואינו פוסק, עד שהגיעה לו מביתו הבשורה הרעה: “קדיש”, הירשילי! יתום אתה… אין אב!
ספר שלישי 🔗
א 🔗
אבלו של הירשילי על אביו וצערו על אמו, האלמנה השוממה, ובניה היתומים, המתפרנסים בדוחק, הגעגועים על מקום מולדות וצרות נפשו הרבות: חסר וכפן, גלות ונדודים – כל אלה ביחד גרמו לו ברוב הימים, שיהא מעמיק ונכנס לפני ולפנים בחדרי לבו, כשבלול זה שמתכנס לתוך קליפתו, מתבונן ושוגה ברוב מחשבותיו תמיד. שם ראה את עולמו לפניו, ועולמנו, עולם עשׂיה זה, היה לו כלוב צר, שהעוני תופסו בו בזרוע ואינו מניחו לשאת ראשו ומזכירו בכל שעה שהוא חלש, דל ושפל ובזוי מאד, ואין לפניו אלא צרות וכל מיני פורעניות. התחיל בורא לעצמו בתוך נפשו עולם נאה ברוב פלאות וגן־עדן בתוכו עם כל ראשי בשׂמים ותענוגות בני־אדם, נהרי נחלי דבש וחמאה – עולם שבו השמים נפתחים וכרובים ובני־אלהים נשקפים ממעל, מאירים פניהם ומזמרים שירי ידידות: תקוה טובה ותנחומים, אהבה וחסד ורחמים. שם עונג ומנוחה ורוב שלום, רוחו מרחפת חפשי במרחב־יה – והחיים טובים ונעימים. חומר לבנין עולם נפלא זה היו מספיקים לו מדרשי אגדות ומעשיות, חדשים גם ישנים, שבאו לו בקבלה בכתב ובעל־פה. דברי הלכה בתלמוד לא היו ממשיכים עוד לבו כבראשונה והיה לומדם באונס, שאם לא ילמוד מי יתן לו אפילו מזון סעודה אחת? גם משה’לי חברו היה דוחק בו תמיד, מעוררו ואומר: ווי, ווי, בוא ונלמוד, בוא ונלמוד! בשעת נטילת הגמרא היתה נפשו סולדת בה והוצרך לזמן את עצמו בנענועים וטלטול אברי גופו כדי לעורר בו את החשק ללמוד, ואותה שעה היה טועם מעין זה, שאדם טועם בתחלת כניסתו לתוך אמבטי של צונן. אבל חשק הבא מחמת אונס אינו אלא אור־מתעה, מתלהט כהרף עין ושוקע. לאחר שהטיל עצמו בראשון ורובו לתוך “ים התלמוד” וטבל שם כמה טבילות אחזתו צינה וחפז ויצא משם כדי להחם את נפשו. ומקום להתחמם בו היו לו ספרי אגדה וספורי מעשיות נוראים של בעלי־אסופות ואנשי מופת. שם היה מתהלך ברחבה, מניח את שור התם ושור המועד, מובטח בלבו, שלא יאבדו ממנו והרוח לא ישאם, חס ושלום!
הירשילי היה קורא דברי נפלאות הרבה ונוראות אין מספר – מעשה ברבי מאיר בעל־הנס, ומעשה ברבי יהושע בן לוי, שאליהו הנביא נתן לו רשות להלך עמו ולראות מעשיו בעולם, ומה ראה ומה הגיע לו בדרך. ומעשה ברבי חנינא בן דוסא, שהיה אביון גדול ופעם אחת יצתה כמין פס יד משמים ונתנה לו רגל של שולחן זהב. ומעשה ברבי שמעון בן חלפתא שנתנו לו מרגליות משמים, ופעם אחת פגעו בו אריות ונתנו לו בשר למזונו. ומעשה ברבי שמעון בן יוחאי, שהוציא את תלמידיו העניים לבקעה אחת והתפלל ואמר: בקעה, בקעה. מלאי דינרי זהב! וכן היה. ומעשה ברבי ישמעאל בן אלישע, שאמר שֵׁם והוריד את יופיאל שר התורה, וירד כשלהבת אש ופניו כמראה ברק. ומעשה ברבה בר רב חנינא, שהיה עני ונתן לו אליהו עלי גן־עדן ומכרם בי"ב אלפי דינרי זהב. ועוד נסים הרבה, שנעשו לחסידים הראשונים בימים ההם וגם לאחרונים בזמן הזה.
משה’לי דעתו לא היתה נוחה מהירשילי, שהוא מפסיק ממשנתו והוגה בדברים אלה. ופעמים רבות, כשהיו החברים הללו יושבים יחד בבית־המדרש וספרי הגמרא פתוחים לפניהם, היו ביניהם דברי שיחה מעין אלה:
– אוי, הירשילי!… עד מתי תשגה בהרהורי לבך ותהיה כחולם?
– מה, משה’לי – מה אתה מדבר?
– בוא ונלמוד, הירשילי – אוי, בוא ונלמוד!..
– הרי לומד אני, משה’לי, ומעיין בספר!
– מוטב לך, הירשילי, שתעיין בגמרא… הגמרא ראשית הכל היא. פתח פיך ונתחיל– “תנו רבנן!”
– הפלא ופלא! הנמצא בעולם אושר גדול יותר מזה?!
– מה אתה סח, הירשילי!… וכי יצאת מדעתך?… שמע נא, הירשילי, ואמור, מה נעשה כאן עם “התוספות”? – קשה מאד!
– מה טוב ומה נעים, טוב ויפה מאד!
– למדני נא, הירשילי, אם דברי התוספות מחוורים לך.
– שומע אתה, משה’לי? כמה מאושר היה רבי יוסף וכמה גדלה שמחת עני זה כשחצה את הדג בערב שבת ומצא מרגלית בבטנו, מרגלית יקרה, שהזמין לו הקדוש ברוך־הוא!
– כלפי לייא!… אני בתוספת והוא ברבי יוסף!… התוספת, הירשילי, התוספת מה בעי? מה בעי מרש"י?…
כך היו הדברים על עסקי הלמוד בין שני החברים בימות החול, וכנגד זה במוצאי יום מנוחה היתה להירשילי רווחה. בליל זה נתּנה רשות לדמיונו לשוט חפשי כרצונו ואין מוחה בידו. משה’לי חברו היה בטל בו מדברי תורה ופורק מעליו עול הגמרא. ובלאו הכי הרי הלילה הזה בעצמו מסוגל לחזיונות. יש בו באותו הלילה מעין קסם והמון נסתרות, שמעוררים את רוחו של היהודי, מטילים בו עצבות נעימה ועושים את נפשו כמרקחה. מי החפץ להבין זאת, יבוא נא לביתו של יהודי בשבתות ומועדים ובמוצאי ימי מנוחה ויתבונן לחייו ומעשהו שם.
ב 🔗
לכו נא, רבותי, ונלכה לבית אביו של משה’לי!
שמואל’יק, אביו של משה’לי, סמרטטור הוא, משאו ומתנו בבגדים בלים. כל היום מבוקר ועד ערב הוא סובב בעיר ובא בחצרות ובבתים לקנות ולמכור סמרטוטין ומלבושים בלואים. כפוף הוא ושחוח, פניו צנומים ומקומטים וזקנה קפצה עליו בלא־עת מעוצר רעה ויגון. עיף ויגע משוט בעיר ככלב הוא בא בערב למעונתו – בית קטן ושפל, ובכיסו פרוטות מספּר, ופעמים כיסו ריק אין בו פרוטה אחת, כורך פת שחרית וערבית ואוכלן ביחד, לא כדי שביעה, קורא “שמע” ונופל על המטה. הוא שוכב בלא כח כמת ואבריו כבדים עליו. בבוקר יקום מת זה לתחיה, כביכול, יעמוד על רגליו ויצא לפעלו עד ערב. כך הוא חי חיי כלב בכל ימות השבוע. ובערב שבת צורת ביתו השמם משתנית, מסויד הוא ומנוקה וכלו אומר כבוד. השולחן ערוך מבעוד יום ומכוסה במטפחת לבנה ועליו שתי חלות לחם משוחות בחלמון של ביצה תאוה לעינים ונרות דולקים במנורות נחושת ממורטות יפה לכבוד יום השבת. מנוחה נעימה בבית, ריח ניחוח עולה ממאכלים ערבים, הטמִונים על הכירה תחת הכר. אם הבנים, שבכל השבוע היא מפוחמה ועצובה, עתה פניה מאירים, צניף טהור בראשה ורוח חן שורה עליה. בתולותיה היחפות, שעלו מן הרחצה וקווצותיהן מסודרות תלים־תלים, עומדות בירכתי הבית, ומתוך פניהן ניכר, שהן ממתינות למחמדי עיניהן ומצפות בשמחת לבב.
הס! קול צעדים נשמע… הולכים ובאים…
– שבתא־טבא! – אומר שמואל’יק בפתח הבית, מביט באהבה לאשתו ובניו, ופניו מבהיקים.
– שבתא־טבא! – אומר משה’לי בקול רם, נכנס ובא הביתה בחפזון, כאיש שבשורה טובה בפיו.
האב והבן שניהם מטיילים בבית ומטעימים ואומרים “שלום עליכם” בקול נעים. בברכה זו הם מקדמים פני מלאכי עליון ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך־הוא, שהיו מלווים אותם לביתם מבית־הכנסת. סמרטטור זה אינו עוד כלב, אלא בן־מלך, ולו נשמה וצורה חדשה. הוא מקדש על הכוס, נוטל את ידיו ומיסב אצל השלחן. אשתו יושבת לימינו ובניו סביב לשלחנו. כלם מושיטים מזלגות וכפות לתוך קערה אחת וחוטפים להם חתיכת דג קטנה, מעט מרק, עצם ובשר כשׂעורה ולפת כזית – מיני מטעמים, שלא ראו אותם בכל ימות השבוע. הילדים כל אחד מנטל את חלקו לפיו בחמשת ראשי האצבעות, שלא יפול ממנו משהו חלילה, ואוכלו בזהירות יתרה, בחן ובתמימות ובכוונת הלב, כחולדת־סנאים זו, שיושבת לה בראש האילן ומפצעת אגוז בכוונה גדולה וכל חושיה ומעיניה בו. שמואל’יק מתקין את גרונו ומנגן בשמחה מזמור שיר “יום שבת”:
יוֹם שַׁבָּת קֹדֶש הוּא,
אַשְׁרֵי הָאִישׁ שׁוֹמְרֵהוּ / וְעַל הַיַּיִן זָכְרֵהוּ,
וְאַל יָשִׂים אֶל לִבּוֹ, / הַכִּיס רֵיק וְאֵין בּוֹ.
יִשְׂמַח וְיִרְוֶה, וְאִם לֹוֶה – / הַצּוּר יִפְרַע אֶת חוֹבוֹ.
הַבָּשָׂר יַיִן וְדָגִים, / וְאַל יֶחְסַר בְּתַעֲנוּגִים.
וקולו הולך וחזק בשיר "מה יפית” – זה שבח של יום השביעי, שבו ינוחו יגיעי כח, וסמבטיון המתגלגל בימות החול יעמוד בו מזעפו.
“סמבטיון הנהר, שבכל יום רץ ונמהר” – זה הוא ישראל עם סגולה, בימות החול הם רצים בהמולה, באה שבת באה מנוחה, ונסו יגון ואנחה!…
שמואל’יק “נח מזעפו” – שוקט ושמח!…
למחר, אחר “שלש סעודות”, יושב שמואל’יק בין־השמשות בבית־הכנסת ופניו כבושים בקרקע. יהודים נאנקים, מיבבים ואומרים “אשרי תמימי דרך” – מזמור להזכיר, כי זו שבת המלכה תשים לדרך פעמיה. והנה אימה חשכה, וריח שם כריח קשואים ושומים. השמש באה, ענן וערפל מתאדמים בקצה השמים. היהודים רואים בם במחזה את הגיהנם הבוער באש להבה, וקול נוגש הנורא: “ישובו רשעים לשאולה!” עולה באזנם. כי הנה הרשעים מתי עולם, שביום השבת הניחו להם מענוייהם בנחלי גפרית ואש, והיו מתגלגלים בנחת רוח על הררי שלג, עתה על צוארם הם נרדפים, והנוגשים אצים לאמר: שובו ורדו לאבדון ובערו שם כלכם יחדו! – אוי חלפה עונת המנוחה, פני השמים חמרמרו, והיהודי רואה לפניו את הגיהנם, עֶברה וזעם ומלאכי חבלה, וכל חילו הגדול.
שמואל’יק יושב דומם, סר וזעף!
ואשת שמואל’יק, היא יושבת תחתיה בביתה על “ספסל־החלב” אצל התנור וחובקת ידיה. בבית חושך. הירח מציץ מן חלון קטן, וקו־אור נאצל מהודו על הכותל נגדו. צללי ליל בתמונות משונות מפזזים שם ומטילים אימה על הילדים, העומדים צפופים כבני־צאן בהולים, מרכינים ראשם, ושותקים ומחרישים. דממה! רק צרצור אל צרצור קורא שם מן החרכים באחת הפּנות. היא יושבת שוממה ועצובת רוח ומנענעת בראשה, ואחר היא מפהקת ואומרת “אלהי אברהם” בנגינה עגומה – ויום שבת־קודש פנה, הלך לו! עומדת היא ונוטלת מין גפרור ומשפשפתו בכותל שפשוף לבטלה, גם שני גם שלישי, עד שלבסוף מתראה בזעף ובצחנה ותמרות עשן כמראה אש משונה, והיא מדלקת נר של חלב בעמל ויגיעה רבה.
– שבוע טוב! – אומרים בני הבית בנפש נאנחת ורואים בששת ימי המעשה, הבאים לקראתם, חזרת צרה נשכחה.
– שבוע טוב! – מצפצף שמואל’יק, נכנס לתוך ביתו בחשאי, עיניו משוטטות, פניו מכסיפין, מתחמק והולך בלא חמדה, ומבוכה ומבוקה בקרבו. אותה השעה שעת גלגול לשמואל’יק – בן־מלך התחיל מתהפך לכלב… השבוע בא לקראתו עם כל פגעיו הרעים להשחית מאיש מראהו ולעשותו בזוי מאד! אבל בן־מלך זה נאבק בכל מאמצי כח ואינו רוצה להתהפך לכלב, מבקש ריוח והצלה ונושא עיניו למרום אולי יש תקוה, אולי יחוס אביו שבשמים, אולי ירחם – ותקוה זו מנצנצת לו בנר של הבדלה. הוא מבדיל על הכוס ואומר: “הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד” באמונה, מריח ומעודד נפשו המתעלפת במיני בשמים, ושותה ונותן מן הכוס לתוך כיסו – סגולה בדוקה ומנוסה לברכה והצלחה. – והתקוה מנצנצת לו גם בזמירות למוצאי־שבת, זמירות מלאות רגשי קודש, מרוקחות בסמים משונים: דמע ונחומים, אנחה ותפלה זכה, וטעמן כדבש במי ראש ולענה. ובצר לו הוא מזמר וקורא: “אדיר איום ונורא, זכור עניי ומרודי, הכן די ספוקי ולחם חוקי, הן אתה תקותי ולישועתך קויתי!”
אוי, רבונו של עולם, לישועתך קויתי! קויתי, רבונו של עולם, לישועתך!…
והתקוה תאמצנו עוד יותר בזמר “איש חסיד”. עיניו מתלהטות ופניו מתאדמים, מביט פעם לאשתו ופעם לילדיו ומנגן בנעימה אותו המעשה הנפלא – “מעשה באיש חסיד עני בלא מזון ומחיה, גונן בחשובה אשה וגם בבנים חמשה, ובידו אין אפילו שוה פרוטה, ופץ לו המבשר: באמת היום תתעשר, הזמין לו עסק טוב באהבים והרויח שמונה מאות אלף זהובים!”
הכתוב אומר שמונה מאות אלף זהובים בדיוק, לא פחות ולא יותר, מלמד שהדבר אמת הוא, ומעשה שהיה כך היה…
– אוי, רבונו של עולם! – דובב שמואל’יק בנעימה עצובה ומסולסלת ועיניו נשואות למרום – “העתר נורא ואיום ותנה פדיום, עשה נסים והושיעה נא! אוי, אב הרחמים, אנא הצליחה נא!”…
אשת שמואל’יק נופחת באש על הכירה ושופתת עליה קדירה מלאה בולבסין לסעודת “הלוית שבת המלכה”, והבנים יושבים סביב לשולחן כנגדה ובתוכם הירשילי, המצוי שם בלילה הזה. הוא ומשה’לי חברו אומרים “ויתן לך”, יתן ויתן ברכות שמים ליהודים בפרי אדמתם, דגנם ותירושם ויצהרם, ובפרי בהמתם, שגר אלפיהם ועשתרות צאנם… לעתיד לבוא, אם ירצה השם. ואחר כך הם קוראים בזה אחר זה לפני כל המסובין מעשה נסים ונפלאות, הכתובים בספר הישר ובשאר הספרים הקדושים וממתיקים את הקריאה בשיחות נאות – וכלם מתנשאים ברום עולם הדמיון ושוגים ברוב חזיונות. אותה שעה רגשי הלב משונים ופני הבית נראים משונים: שבת וחול, נעימות ומרירות, קורת־רוח ועצבות משמשים שם בערבוביא, והסעודה היא כסעודת בני משפחה, כשמחמד נפשם מתפטר מהם ויוצא לדרך, אוכלים ונאנחים ומראים פנים שׂוחקות ומנחמים עצמם בתקוה טובה לראותו שוב במהרה.
הנסים הללו שנעשים לבני־אדם כל הימים, והאגדות האלו, היאך הקדוש ברוך־הוא עוזר דלים ומגביה שפלים, היו מנחמים את הירשילי בשעת דחקו ומנעימים את חייו המרים. המעשה ברבי שמלקי, שכבר היה לעולמים, זכרונו בא לפניו והאמין בו באמונה שלמה, מהרהר ואומר בלבו, אם אליהו הנביא הצליח את רבי שמלקי בשעתו, למה לא יצליח גם אותו, ולמה לא יצפה לישועה? שערי רחמים הרי לא ננעלו. טוב לחסות בהשם, לעבדו ולהתפלל אליו בלבב שלם. אצל הירשילי מתחיל ובא אותו הפרק, שהוא שעת האביב בחיי אדם; שעה, שתנץ האמונה ותפרח התקוה ומקור אהבה נפתח; שעה, שהדמיון ישגיב בכחו ואין דבר יקשה ממנו; שעה, שהנפש מתגעגעת ותפלה זכה לאלהי מרום עולה שלא מדעת מקרב לב; שעה, שבוכין פעמים בחשאי על המטה בלילות – והבכיה נעימה, נעימה מאד… אביב זה לאו כל אדם זוכה לו. הרבה בני אדם אביב חייהם עכור וזיקין וזועות ורוחות רעות מנשבות בו, וזה של הירשילי אינו מצוי אלא אצל אחד מני אלף – אצל אנשי רוח, בחירי יה.
והירשילי מתחיל להתפלל בהתלהבות יתרה, הוא מתפלל בצבור שלש פעמים ביום, כחובת כל אדם מישראל, ומתפלל גם ביחיד בכל שעה שהרוח שורה עליו, ובין כך וכך ארכו הימים ויהי ערב ויהי בוקר, כמנהגו של עולם, ויהיה ערב ויהי בוקר גם בנפשו – דאגה ותקוה, גיל ויגון היו מתחלפים ובאים בה בזה אחר זה.
ג 🔗
הלבנה, “ברכו” ו“קדושה” – שלשה אלה כח מגניט כחם למשוך יהודי מרחוק, כמה שלא יהא ממהר ורץ לדרכו. אתה הולך, למשל, ברחוב העיר כסלון לעת ערב, בהול וטרוד בעסקיך, פתאם מצדי הרחוב קול קורא לך “שלום עליכם!” ומיד הנך נמשך ועומד בתוך עדת יהודים, משיב להם “עליכם שלום” בנעימה ובקול זמרה, מתנענע בכל אברי גופך ורוקד כנגד הלבנה עמם ביחד. ופעמים אתה עובר על אחד מבתי־תפלה, רץ כצבי דחוף ומבוהל – וקול יהודי דופק שם על החלון, דופק וקורא: מהר, מהר ובוא, רבי יהודי! ועד שלא נתישבה דעתך נמצאת עומד בפתח, כורע ואומר “ברכו”, או קופץ וקורא “קדוש, קדוש, קדוש!” עם כל ישראל שם. ובאותה שעה אין אתה ברשותך, כאלו עשו בך מעשה כשפים ונתבטל רצונך ודעתך. וכך יארע לך פעמים בבית־הכנסת, בהשכמת הבוקר. רוצה אתה לקיים ולומר “אשר יצר” – ולפניך יהודי פוסע בנחת, גופו נקי ושפתיו רוחשות “מפליא לעשות”, חולק לך כבוד ובא ועומד אצלך. הוא משפשף ידיו וכופף את גבו בחסידות, מנעים קולו ומתחיל בברכת “אשר נתן לשכוי בינה”, ואתה על־כרחך עומד ועונה אמן. הוא קורא ומרצה לפניך את ברכות השחר על הסדר בדחילו ורחימו ובמתינות, ואתה עונה אמן אמן… ואינך זז ממקומך, כאלו פרה אתה וחולבים אותך, במחילת כבודך… וכיון שברכת וקדשת ואמרת אמן, אתה רוקק באהבה ובכובד ראש ופנית והלכת לדרכך.
מקול דפיקתו של רבי אברהם על חלון בית־המדרש, במנחת הערב, נחפזו ובאו לשם יהודים מבחוץ, ולאחר אמן חטופה וקדוּשה קטופה חזרו ויצאו משם, ולא נשאר מהם אלא אחד, ומהלוכו וממראהו היה ניכר, שאורח הוא. חוטמו האדום והנוצץ עמד והכריז עליו בפני כל: “ראו, עתה באתי! אני בדרך ורוח קר נשב בי ויפשחני!” עיניו האמוצות לא הבטו לצד אחד, אלא בשעה שאחת מבטת לדרום השנית סובבת אל צפון, כאלו הן צרות זו לזו, וזיווגן אינו עולה יפה.
רבי אברהם רמז לבן־אדם זה באצבע ובא וישב אצלו. בשעת התפלה היה זה מתנענע בחן ובחסידות, ומנענועי גופו הכירו בו שלאו הדיוט ואדם פשוט הוא.
– דומה, לא מאנשי מקומנו אתה – אמר רבי אברהם לאותו בן־אדם לאחר תפלת ערבית, מסתכל בו בסבר פנים יפות.
– פשיטא! – החזיר אותו בן־אדם בקול דק וצרוד, גורף ומקנח את חוטמו, שהיה מתרגז אותה שעה ומתעטש בקולי קולות.
– אם כן… שלום עליכם! – אמר רבי אברהם לבן־אדם זה ונתן לו שלום – מאין יהודי?
– היפ־צי! – נתעטש החוטם כמשיב דבר במקום בעליו.
– מיהופיץ? כך משמע לי – אומר רבי אברהם לעצמו וממתין עד שיתישב זה מעטישותיו, ואגב הוא מכבדו בטבקי.
– אימתי עומדין כאן אצלכם להתפלל תפלת שחרית? – שאל אותו בן־אדם, כשפסק לטפל בחוטמו.
– אימתי? – החזיר רבי אברהם – התפלה מחר היא בזמנה כמו בכל יום; כנגד מה אתה שואל?
– מחר, שומע אתה? חל יום מות אבי.
– יום המיתה! טוב מאד – אמר רבי אברהם, מחזיק בפאת זקנו – יטריח נא מעלתו את עצמו ויבוא בכבודו מחר בזמן התפלה כתדיר.
עיניו של אותו בן־אדם היו מתגלגלות ומביטות לכל פנה, וכשעמד ממקומו היה מעקם פניו ושוהה מעט, כאלו היציאה מבית־המדרש קשה עליו.
רבי אברהם עמד אף הוא לאחר שיצא האורח מבית־המדרש ופנה אל משה’לי, העומד בזוית עם הירשילי, ואמר לו:
– לביתך, “שקץ”! בוא אתי. עת לנוח מעבודת היום. ואתה “שקץ”! – אמר להירשילי – שכב גם אתה ותנוח על משכבך כאן… לא רעב אתה?
– לא! – אומר הירשילי בפיו, ובלבו הוא מהרהר: אוי, לחם! מי יאכילני לחם!
ורבי אברהם עומד ואינו זז ממקומו. תשובתו של הירשילי נתקבלה לו כדחיה בעלמא, והוא מחייב את עצמו בלבו, שמתוך רוב שיחה עם אותו האורח שכח לבקש אחד מן המתפללים, שיזמין אצלו את הירשילי לסעודת הערב, עכשיו היתום העלוב הזה רעב… אכילת פת חרבה עם בצלים אחת ביום אינה מספקת לאדם, ובפרט לקטן, שתאות האכילה גדולה אצלו ביותר… רבי אברהם מחייב את עצמו ומצטער מאד, עומד ושותק שעה קלה, ואחר כך הוא נותן עיניו במשה’לי ואומר לו נבוך ומבולבל:
– עד מתי תעמוד ותתלחש שם? כלה שיחתך וצא!
– רבי אברהם! – נענה משה’לי ואמר – הוא ילין… הירשילי ילין הלילה רעב. אני עומד ומפציר בו: בוא אתי לביתי, בוא נא, בוא ותטעום מאומה – והוא אינו רוצה, הירשילי.
– מה אתה, מה אתה סח? – מגמגם רבי אברהם מתוך טרוף הדעת.
– אני מפציר בו, והוא אינו רוצה. אם כן, אומר אני, אלך ואביא לך מאומה מביתי, והוא אינו שומע לי גם לדבר זה… שוטה שבעולם! – פונה משה’לי לחברו, ומפציר בו באהבה וברחמים – למה אתה חושש? לחמי יספיק לשנינו ולא ארעב, חלילה, רוצה אתה?
הירשילי שותק ומנענע בראשו לאות שאינו רוצה, לבו סוער ופניו מתאדמין.
רבי אברהם ממשמש בכיסו, מחפש ומוציא משם מטבע נחושת, נותנו לתוך ידו של הירשילי ואומר ברחמים:
– קח נא, בבקשה ממך!… לך וקנה לך מאומה.
הירשילי שותק ודמעתו על לחיו…
ד 🔗
אותו בן־אדם השכים ובא למחר לבית־המדרש וישב אצל רבי אברהם. חוטמו עדיין היה מבריק, אלא שלא התעטש בזעף כל כך. אותו היום חמישי בשבת היה, והשמש קרא את האורח הזה לעלות לתורה בקול רם: יעמוד מורנו רבי שניאור־זאב ברבי שרגא־פייבוש! לאחר התפילה למד רבי אברהם פרק משניות וחלק לו כבוד לומר אחריו קדיש דרבנן. את הקדיש אמר האורח בנעימה, מסלסל בשעת אמירתו הפאה השמאלית, עוצם עיניו ומנענע ראשו בחן ובהדר, כתלמיד־חכם, ואותם היהודים, השוהים בבית־הכנסת וקוראים תחינות ומעמדות וליקוטים ב“חוק לישראל”, ענו אחריו אמן בכל כחם, וכוונתם לשם “יין של תיקון” לעלוי נשמת המת. כוונתם זו נראית אצלם בחוטמם, שמתאדם ומזיע מעט, ובלשונם שלוחכת את השפתים, ובפיקא של גרגרתם, שמתנענעת רצוא ושוב בשעת בליעת הרוק, לא בשביל שהם להוטים אחר משקה, חס ושלום! השכרות מגונה היא להם, אלא בשביל שמין יצר־הרע משונה יש ביין של תיקון, וטעמו משונה מכל היינות שבעולם ואין ביין־קפריסין ובכל מיני “נסך” כדוגמתו. טעמו ושתו, רבותי, מן היין הזה ותדעו…
השמש קפץ והביא בקבוק יין ורקיקים והמתפללים התחילו שותים.
– לחיים, רבי… רבי… שניאור? – מגמגם אחד מהמסובין כמסופק בשמו של האורח – השם יתברך… בפשטות השם יתברך ירחם, אוי, אוי!… יזמין פרנסה ליהודיו.
– לחיים, רבי שניאור וואלף! – דובב עוד אחד לאחר שגמע מעט מהכוס ולקק את שפתיו בלשונו – פרנסה, מהיכי תיתי! ומהיכן? בע!… הרי לכך הוא רבון העולם וזן את הכל. מכאן או מכאן, למאי נפקא מינה?… הקדוש ברוך־הוא ישלח ברכה והצלחה במעשה ידיהם… מעלתו יש לו עסק בזה?
– עט־עט! – מערים שניאור־וואלף ומשיבו בקריצת שפתים תשובה קצרה.
– בוא נא, “שקץ”! – קרא רבי אברהם להירשילי, היושב עם משה’לי בזוית והגמרא פתוחה לפניהם – הילך רקיק זה, ואת השני תתן לחברך שם!
לאחר שיצאו כל המתפללים מבית־המדרש נכנס האורח בדברי שיחה עם רבי אברהם, נאנח על צרת ישראל ועל גלות השכינה ומדבר בשבח התורה ולומדיה. ומענין לענין בא לרבי אברהם בשאלה זו:
– מי אלה שני הנערים, היושבים יחדו ולומדים שם בזוית? בחורי חמד הם.
– אומנם מבין דבר הוא, מעלתו! – אמר רבי אברהם בשחוק נעים, מתגאה ונהנה בלבו, כאב בשעה שמקלסים בפניו את בניו – אחד מבני מקומנו הוא, וזה השני, שבא אלי מתחלה, הוא יתום, מעיר אחרת. כלי יקר הוא!
– מתוך פניו ניכר, שנער טוב ונחמד הוא – אמר האורח, ואחת מעיניו הביטה להירשילי – צר לי עליו. ודאי חיי צער יחיה כאן.
– אוי! – נאנח רבי אברהם.
– שומע אתה, מה עלתה בדעתי בשביל יתום עלוב זה? אמר האורח לאחר שהיה מהרהר שעה קלה.
– השמיעני – נענה רבי אברהם ואמר בגחוך קל, משיב בירמולקתו על ראשו – שמא לשדכו אתה אומר?
– מעין שידוך – החזיר לו האורח, מעמיד עליו פנים של תמימות – אפשר שיהיה חתן, אם ירצה השם. המעשה כך הוא. שומע אתה?
– ידבר נא מעלתו – אמר רבי אברהם ועשה אזנו כאפרכסת לשמוע.
– מה אומר ומה אדבר הרבה – פתח האורח ואמר – בקצור, המעשה כך הוא: עמי בא לכאן שותפי, בעל־הבית חשוב – אדם חשוב, פשוטו כמשמעו. בקצור, יש לו, שומע אתה? יש לו לשותפי זה בן, נער קטן, ורוצה הוא, כלומר שותפי, שבנו, נער קטן זה, יהא לומד תורה, לומד כדבעי. והחדרים אצלנו, מה אומר לך? החדרים הלא הם – עט!… המלמד הבּראדי בהמה הוא, והמלמד הליטאי, ככל הליטאים, בצלם אלהים אחרים הוא, ושאר המלמדים תפח רוחם!… לכן, אומר אני, יתום זה שאצלכם יהא לבנו הקטן של שותפי… שומע אתה?
– עכשיו אני שומע ומבין כוונתך. מעלתו אומר, היתום שלי יהא מלמד לבנו הקטן של שותפך.
– הָא! – אמר האורח, קורץ בעינו וזוקף אצבעו – בהָא הכתוב מדבר!… להיתום ייטב מאד. הכל ימצא מוכן לפניו: לחם לאכול ובגד ללבוש. ואם לא יהא שוטה ימצא שם גם בת־זוגו. יהא נא בחור כהלכה – ובתולה יש! הפוך בדברי והפוך בהם.
– לכאורה אין הדבר רע – אומר רבי אברהם ומשפשף את מצחו.
– ובכן רוצה אני – הולך בן־אדם זה ומפרש את דבריו – רוצה אני, שומע אתה? אני רוצה לקיים מצוה, פשוט לקיים מצוה ולדאוג ליתום נעזב. מסתמא כך נגזר עליו משמים. עכשיו אתה שומע? ומה מעלתו סובר?
– מה אני סובר? – אמר רבי אברהם, מקמט את מצחו ונמלך בדעתו – סובר אני שטוב ויפה הוא לכאורה, אלא…
– מה אלא?! – נתעורר עליו אותו בן־אדם בתמיה – “לכאורה” הוא אומר, בשעה שהדבר ודאי טוב הוא, טוב מאד. והלא זו היא המדה המגונה שביהודי, במחילת כבודך!… מאי אלא? “אלא” זה, שאתה אומר, לי ראוי לאמרו. הכל יפה, אלא שצריך אני להראות מתחלה לשותפי את הסחורה, את הבחור הזה, כדרך התגרים. הלואי שיזכה למצוא חן בעיניו, ולכשיזכה – אשריהו! ועתה אם רצונך שיהא חלקך עמי במצוה זו, אל תאחר אותי ותן ליתום זה להלוך עמי לשותפי תיכף ומיד. אין לי פנאי.
– אם כן – אמר רבי אברהם, עומד ממקומו – אם כן אלך ואדבר עמו.
רבי אברהם בא והציע הדבר להירשילי, והיו שניהם נמלכים יחדיו. וכיון שבן־אדם זה ראה, שהם שוהים, העמיד פניו כאלו אחת היא לו אם רוצים הם או לאו, וקרא להם ואמר:
– אין לי פנאי! אם רוצה הוא ילך מיד עמי.
– עוד רגע, המתין נא עוד רגע אחד! – מתחנן לו רבי אברהם מרחוק ומזרז את הירשילי – לך נא, הירשילי! היהודי אין לו פנאי. לך עמו ושוב מהרה, ואני אמתין לך בזה.
הירשילי ואותו בן־אדם יצאו מבית־המדרש.
ה 🔗
לאחר שיצא הירשילי מבית־המדרש עמד רבי אברהם והתחיל קורא “זוהר” בהתלהבות ובנעימה, עיניו מתלהטות ופניו מאדימין, ונראה שגופו ונפשו ניזונים מקריאה זו והוא טועם בה טעם פת־שחרית. לגימה של פרק משניות ופרפרת של אגדה וזוהר – דא היא סעודתא דרבי אברהם בשחרית בכל יום. וכך היה קורא אותה שעה באהבה ובעונג גדול ורוחו מתהלכת בעולמות העליונים, עד שנתיגע והשפיל מעט מעט קולו ולבסוף נשתתק ונאנח, יושב דומם, מחליק זקנו ומצחו מציץ בעד החלון הפתוח לפניו, ורבות מחשבות בלבו.
צפרי־דרור טסות מעלה ומטה באויר העולם, ובאות זו אחר זו בטיסה אחת אל קניהן בפנות הגג ועל חלונות בית המדרש, פוצות פה ו“ציף־צוף” מצפצפות.
“גם צפור מצאה בית ודרור קן לה” נפל פסוק לתוך פיו של רבי אברהם, והוא גומרו בלחש ומערבב בו דברים מלבו כנגד משה’לי והירשילי, שעלו על דעתו באותה שעה – “אשר שתה אפרוחיה” – הוי אפרוחים בני עניים נעזבים! – “את מזבחותיך, ה' צבאות” – החוסים בצל בתי־כנסיותיך אל רחום וחנון קדוש ישראל!
– למה הוא שוהה שם? שואל ר' אברהם ממקומו את משה’לי, היושב דומם בזוית וראשו מוטה על הגמרא – מה טעמו של דבר שהוא שוהה כל כך ועדיין לא בא?
– כלום יודע אני? משיבו משה’לי בקול נמוך ורוח נכאה.
– צר לי מאד – דובב ר' אברהם במר נפשו – לא נתתי דעתי לשאול באיזו אכסניא בן־אדם זה מתאכסן… מה שמו? כמדומה לי, שניאור־וואלף זה שמו. מה אתה אומר?
– דומה שכך הוא – אומר משה’לי בשפה רפה.
– מאין הוא שניאור־וואלף זה?… אמת שאלתי לו אי מזה הוא, אבל איני זוכר מה אמר לי… כמדומני שנתעטש באותה שעה ולא אמר כלום…
דברים אלה היה רבי אברהם מדבר בלחש בינו לבין עצמו ונתכרכמו פניו. וכדי לפכח את צערו הוא נותן עינו בספר, אבל דעתו אינה צלולה, האותיות פורחות לפניו באויר, רואה ואינו יודע מה רואה. עכשיו התחיל מתקשה באותו בן־אדם והרבה דברים בו נעשו לו תמוהים. אמת, כשראה אותו בפעם הראשונה מיד היה לבו סולד בו; מראהו נראה לו משונה ועיניו משוטטות וכשהוא מדבר אינו מסתכל בפני חברו; אלא חסידותו של רבי אברהם החמירה עליו, שלא להרהר אחרי איש יהודי ולדרשו לגנאי מסברא בעלמא, ועכשיו כשהוא שרוי בצער ודואג להירשילי, מצאה מדת הדין מקום בלבו ללמד קטגוריא על שניאור־וואלף – ורבי אברהם מתחרט על שהיה בהול במעשיו עם איש שאינו מכירו ואינו יודע מי הוא ומאין הוא ותמה על עצמו מה ראה לשטות זו! דבר זה מרגיזו מאד והוא עומד ממקומו ובא אל החלון ונשקף בעדו החוצה.
והנה שוד וחמס לנגדו! צפור אחת נכנסה לתוך קן דרור בפנת גג ופרשה כנפיה ורבצה שם כאלו ירושה הוא לה מאבותיה. ובעדת צפרי־דרור מהומה ומבוכה, המונים המונים עפים ובאים מסביב ובעלי הקן השדודים לפניהם, פורחים בהולים ומבוהלים וכה ומצפצפים זעקת שבר, מתאזרים עוז ובאים אצל קנם; אבל לריק יגיעם. השודד שולח ראשו מן החור פוצה פה ומנקר ומנקר…
רבי אברהם מתנודד ונרתע מן החלון, הולך ופוסע בבית־המדרש ומנענע בידו כאלו הוא טורד מפניו מין בריה שעוקצתו – אבל בכל מקום שהוא הולך שם העוף־השודד מרחף לעיניו, ראש אכזרי זה שט לפניו במחזה ומבהילו בפיו הפתוח כקבר ובמראהו הנורא. והוא מרתית ובא ועומד אצל משה’לי מעמיד עליו עיניו מחריש ושותק, ואחר כך פתח את פיו ואמר:
– רצונך, משה’לי, שתלך ותדע את מקומו… היכן הוא “השקץ”? זה שלש שעות אחר חצות היום עתה והוא עדיין לא בא! מהר ולך, בבקשה ממך, אל האכסניות שם, אם אינו בזו הלא תמצאהו באחרת.
– כך עלתה גם במחשבתי תחלה – אמר משה’לי, מניח את מקומו ויוצא מבית־המדרש.
משה’לי נצטער אותו היום על הענין החדש, שנזדמן להירשילי, שבשבילו עתידים הם להתפרד איש מחברו אחרי ישיבתם ימים הרבה יחדו באחוה ורעות. פרידה זו היתה קשה לו מאד והרגשותיו היו מדיינות ומנצחות זו את זו בלבו. אהבתו להירשילי אומרת: הרבה צרות ויסורים סבל כאן עלוב זה, ועתה ילך נא למקום שהוא מתבקש בו, שמא ירוח לו שם. ואהבת עצמו טוענת כנגדה ואומרת: עד שאת דואגת לתקנת חברי דאגי לתקנת עצמי, חברתו נעימה לי מאד ויהי רצון שישאר בזה ומקומו אל ינח! ומין יצר משונה, מתחסד ושבע תועבות בו, בא בשפת חלקות בערמה וצביעות, כמכריע ואומר: אמת, חברך ראוי לרחמים, אבל גם אתה, משה’לי, ראוי לרחמים, שניכם ראוים אתם לרחמים… אמת הוא גם זה, שהירשילי מדוכדך כאן בעניות וצרותיו מרובות ולריוח והצלה הוא צריך, אבל האל הטוב, לכשירצה, הרי ימציא לו רווחה גם במקום הזה. היד ה' תקצר?… כך היה משה’לי מתפלל בלבו ולא ידע מה ישאל ומה יבקש לחברו הנאמן, ובאה דאגתו זו לחברו, שהלך ואינו, והשתיקה כל אותו הפלפול, ועכשיו אינו שואל ומהרהר אלא זה בלבד – איה הירשילי?! ודאגתו של רבי אברהם עוד הוסיפה יגון על מכאובו ונפשו נבהלה מאד.
משה’לי חזר על אכסניות הרבה ולא מצא שם את שניאור וואלף. ועד שהוא סובב בעיר ומבקש, עלה פתאום במחשבתו, שמא נמלך הירשילי בדרך הלוכו וירד לרחוץ בנהר ולשוט בו, כדרכו תמיד, וסופו… מי יודע? – והרי הוא רץ ביראה ופחד ובא אל הנהר וצופה ומביט על כל סביבותיו – והירשילי איננו! עכשיו התחיל לבו מדמה לו חזות קשה בכל פרטיה: הירשילי שט בנהר לארכו ולרחבו ונתיגע וצלל כעופרת במים אדירים. עתה הוא טבוע שם בבוץ, סוף חבוש לראשו וסרטנים נאספים עליו ואוכלים את בשרו. וזה סרחון הנהר, הרי מודעת זאת בכל הארץ שהוא נוטל מבני אדם קרבּנו, שבעה כסלונים בכל שנה. משה’לי רותת וכמעט שפרחה נשמתו מפחד, ובחמלת ה' עליו נצנצה האכסניא הקבציאלית בזכרונו ואמר, אפשר שהירשילי הלך לקבל שם פנים חדשות מקבציאל ולשאול אותם על קרוביו. תקוה זו משוה רגליו כאילות והוא ממהר ורץ לאותה האכסניא.
יום הכניסה לבעלי־העגלות היה אותו היום, הללו עומדים והללו יושבים על אצטבאות לפני האכסניא, איש שוטו בידו ופניו זועפים, וכלם כועסים ורוקקים ואָלה פיהם מלא; גם הסרסורים בתוכם, והם נחפזים ופזיזים, טוענים ומסיחים עם עוברי דרך, “דודים” ו “דודות” בלשונם, מראים להם מרחוק קרונות ועגלות, מקלסים את הסוסים ונשבעים בחי העולם בזקנם ופאותיהם, בנשיהם ובניהם, בחייהם ובחיי דכל בית ישראל, ומבטיחים נסיעה כעל כנפי נשרים, נסיעה מהירה ויפה בעגלה ובזמן קריב! כיון שראו את משה’לי מיד קפצו עליו, כל אחד מושכו לצדו ומספר בשבח עגלתו, ובקושי נשתמט מידם ונכנס בשלום לתוך הבית. הוא מחפש שם בין קהל הנוסעים העומדים צפופים – והירשילי איננו! נפשו מרה לו מאד אבל יש עוד קצת תקוה – הוא יוצא אל החצר, נדחק שם בין ערבוביא של עגלות וסוסים המטפחים לו בזנבם על פניו, הולך ונדחק והנה תמונה לנגד עיניו – ותחי רוחו! זה שניאור־וואלף האיש עומד שם עם אדם אחד אצל עגלה רתומה בכפיפת ראש ופנים נזעמים. משה’לי קפץ ובא אליו ושאל לו בנשימה אחת:
– היכן הירשילי? הירשילי היכן הוא?
– מה? – קורא שניאור־וואלף בהול ומבולבל כמי שנעור משנתו, מעמיד עיניו במשה’לי ומתבונן לו שעה קלה, ואחר כך הוא אומר לו בפנים מאירות – המתין נא, המתין לי מעט עד שאגמור דברי שיחתי עם יהודי זה.
שניאור־וואלף נפנה עם היהודי לקרן־זוית ועומדים שם ומתלחשים. עוד מעט והיהודי עלה וישב על גבי העגלה ונסע לו, ושניאור־וואלף בא למשה’לי ואמר לו בחבה ובמתק שפתים:
– עכשיו הנני אליך! אמור נא לי, בן יקיר, מה שאלת בתחלה?
– הירשילי היכן הוא?
– על נער זה, על חברך אתה שואל! מטעים שניאור־וואלף קולו בנגינת השלשלת, כאלו אך עתה הבין דברי משה’לי – הפעם ידעתי מה אתה סח. הירשילי שלך שם הוא, שם אצל שותפי. אני בעצמי הריני מתאכסן בזה, והוא, כלומר שותפי, שומע אתה? הוא מתארח אצל מחותנו. ואני הולך אליו מיד. הדבר נחוץ. ואלמלא אותו היהודי שעכבני קצת כבר הלכתי אל שותפי ואתה לא היית מוצא אותי בזה. מזלך שחק לך היום ובאת בעתך שלא להעביר המועד. עתה הריני הולך ואם רצונך בוא עמי, בוא ונלכה יחדו.
דברי שניאור־וואלף הנעימים הניחו דעתו של משה’לי ונתרצה להלך עמו בתודה ובשמחה רבה.
שניאור־וואלף הולך דרך מבואות צרים ורחובות עקלקלים ומשה’לי פוסע אחריו וחושב עליו בלבו מחשבות טובות, שהוא איש חונן וגומל חסדים, רוחו נמוכה ומדבר עם קטנים בחן ובנעימות, הקדוש ברוך־הוא ישלם שכרו כי לו נאה. –
“אך הרוח נשאו לקצות ארץ הרחק מאדם ומן הישוב!” – מדבר שניאור־וואלף בינו לבין עצמו בתרעומות, לאחר שהלכו מהלך רב ויצאו את העיר. ותוך כדי דבורו הוא הופך פניו למשה’לי, מסתכל בו ואומר לו בנחת וברצון:
– כנגד שותפי אני מדבר. הלך להרגיע לו מחוץ לעיר!… למה אתה עצב, בן יקיר? עיף אתה? עוד מעט, עוד מעט ונבוא אל המנוחה.
– עוד מעט ונבוא לבית־הקברות. הרי הוא לפנינו! אמר משה’לי ברוגז מקוצר רוח ויגיעה בדרך.
– התאפק נא והמתן מעט. אשרי המחכה! – מפייס שניאור־וואלף את משה’לי ונותן לו לקח טוב – ומה איכפת לך, שוטה שבעולם, אם אתה מטייל מעט? ראה מה נאה אילן זה, מה נאה שדה זה. הדשאים נותנים ריח, חגבים מנתרים, צפרדעים מקרקרות וצפרים מצפצפות – צפ־צפ־צוף!…
משה’לי שוחק ופניו מצהיבין.
– עתה דעתי נוחה ממך. ארחמך! – אומר שניאור־וואלף בפה חנף – למה אתה דוחק כך את השעה? כל מחשבות לבך רק ללמוד, ללמוד כל היום: אמר אביי, אמר אביי ושוב אמר אביי! אדם, בְּשַׁגָּם הוא בשר, צריך ליהנות גם מהעולם הזה. לכה, דודי!
ועד שהם הולכים ומסיחים זה עם זה הגיעו לאחורי בית הקברות. שם פגעו בעגלה אחת, על גבה יושב יהודי אוחז העבותות בידו ברפיון והסוס פוסע פסיעה קטנה כרצונו. לא הספיק משה’לי ליתן דעתו על אותו האיש – תפס שניאור וואלף בערפו והטילו לתוך העגלה וגם הוא אחריו. היהודי דופק הסוס דוהר והעגלה מרקדה.
ו 🔗
ורבי אברהם פוסע והולך אותה שעה בבית־המדרש, מיצר ודואג ומחכך את מצחו, תוהא ואומר: רבונו של עולם, מה זאת? הילדים היכן הם? האחד איננו וגם זה הקטן הלך ושוהה שם כל כך! לא דבר ריק הוא ותימה, תימה מאד! – הוא בא עד החלון ועומד ומצפה, ואין קול ואין קשב. אימה חשכה נופלת עליו ולבו מהרהר דברים מבהילים, והנה ראש־צפור טס לפניו בזעף, עינים לוהטות ופה פתוח בחמת רצח. רבי אברהם עוצם עיניו מראות צלמי בלהות, אבל אין להסתר מפניהם,והוא נוטל את מקלו בידו וממהר ויוצא החוצה.
רבי אברהם עובר בשוק, צועד בכל כחו, ולקראתו איש צעיר אחד ממכיריו. והאיש כבן שלשים, טוב רואי עם יפה עינים וחכמת לבו תאיר פניו. לבושו נאה ונוסח תפירתו כלאים, לועזית ויהודית יחדו. כיון שראה את רבי אברהם ממהר ורץ, עמד לפניו בדרך משתומם ואמר לו:
– לאן הרגלים, רבי אברהם, מה כל החרדה הזאת?
– מר נפש אני היום משיבו רבי אברהם ודעתו מתישבת מעט – אכן פגישתך טובה לי. נזכרתי שיש לי דבר אליך, אבל לא עכשיו, רבי רפאל, לא עת לדבר עכשיו.
– ודאי בדבר שדוך… לשדך אותי אתה מבקש – אומר רפאל בשחוק של חבה – שמעת רבי אברהם, מה חדוש היום בשוק התגרים? גדליה החנוני, מכירך, קרא שמיטה ופשט את הרגל.
– שמועה רעה. ברוך דיין אמת! אמר רבי אברהם מנענע בראשו ותוהה – שמיטה חטופה בלא עת! ומעלתו מה? הפסדת?…
– לא הפסדתי כלום – אמר רפאל, קורץ בעיניו ומעקם שפתיו בלעג השאננים – אני מראש ראיתי את הנולד וידעתי שסופו יהא כך, ולפיכך לא הנחתי מעותי על קרן הצבי הזה. את שטרותיו, שזקף בהם שכר סחורתי במלוה, מכרתי בפחות להמלוים ברבית, ואדוני, בעלי הסחורות בלודז, ודאי לא יתרעמו עלי עכשיו בשביל כך. עתה יאמר נא לי רבי אברהם, מה עגמת־נפשו זו וצערו זה? שמעני נא ובוא אתי לביתי ושם על כוס חמין נדבר ברחבה. היום לבי טוב עלי.
– ענין זה, שמטרידני אותה שעה, אין לדחותו – אמר לו רבי אברהם – ולכשאגמרו בעזרת השם אבוא מיד אצלך. עכשיו, אם לביתך אתה הולך בוא ואלוה אותך.
אצל האכסניא הקבציאלית נפטר רבי אברהם מרפאל ונכנס לשם.
– ה' עמך, רייזוני! אמר רבי אברהם בנעימה, כשנכנס לתוך חדרה של רייזא בשעה שגמרה מליחת בשר והתחילה בנתוח הדגים ליום השבת.
– ברוך הבא רבי אברהם! – אמרה רייזא, מניחה את הדגים ומעברת חוטמה לאורך כל הזרוע, העברה וקנוח, כדרכה – ראו זה אורח טוב לא קויתי לו! זה כמה לא זכיתי לראותך אצלי. וכי נאה לך, רבי אברהם, לעשות כך? עתה שב נא, הטריח עצמך ושב נא בכבודך!
מימים רבים היו רבי אברהם ורייזא יודעים ומכבדים זה את זו. בעלה, עליו השלום, היה בחייו מן המתפללים בבית־מדרשו של רבי אברהם ומאנשי שלומו. ורייזא עדיין היא מתפללת על מקומה בעזרת־נשים שם במועדים ובשבת שמברכין החודש. ימי המיתה של בעלה ושל אביה ואמה היו נזכרים לפני רבי אברהם, להדליק בהם נרות וללמוד פרקי משניות ולהתפלל על קבריהם בעשרה בטלנים, כזמנם בכל שנה ושנה, והיה מקבל על זה ממנה שכר טוב. וחוץ מזה היה רבי אברהם רגיל לבוא אל ביתה פעמים בשביל נדבה לדבר מצוה ופעמים בשביל לראות שם את פני האורחים, ופעמים לא בא אלא בשבילה, לראות את שלומה ומעמד פרנסתה. רייזה היתה מקבלת פניו תמיד ברצון ומכבדתו ביין ומטעמים, שומעת מפיו דברי תורה ומוסר בנחת רוח ומספרת עמו על מנהגי אבות וארחות חיים בימים הראשונים, לידע ולהודיע, שבזמן הזה הכל משונה ואינו כך כבימים ההם.
– כן דברת רייזוני! לא ראיתי פניך זה כמה, כמה – מגמגם רבי אברהם וישב על הספסל – עתה באתי!..
– אין זה אלא מעשה נסים! – אמרה רייזא בנהימה כדרכה – ודאי דוב מת ביער, מכשף תלה עצמו באילן או נפלאות גדולות מעין אלו נעשו בעולם!
– הנה באתי עתה – פתח רבי אברהם ואמר – עתה באתי… המעשה כך הוא, רייזוני: אמרי נא לי, שמא ראית את הבחור הקבציאלי. הרי ידעת במי אני מדבר, באותו הבחור, בנו של בעל־התפלה, של רבי לייזיר־יענקיל עליו השלום. היום בבוקר הלך עם איש אחד על מנת לחזור בקרוב ואיננו!
– אוי צירים אחזוני! – צעקה רייזא בקול נורא ותספוק את כפיה.
– מה לך?! – צעק רבי אברהם, עומד ממקומו נבהל ומשתומם.
– אוי, בא קצו, נכרתו ימי נעוריו! – סופדת רייזא בניגון של קינות –אמנם לבי אמר לי, שאין הדבר כפשוטו וצרה קרובה. עתה ברור הוא כשמש – כשה לטבח הובל! הלואי שירדו חיים שאולה שניהם ביום אחד!
– אלוהי ישראל עמך! מה אַת, רייזא… במי את מדברת?! – אמר לה רבי אברהם ולבו חרד מאד.
– הוי לביבה, לביבה! – מנהמת רייזא בקולה – פתאום הוא בא, יושב לו עם שני יהודים, הרוח ידעם מי הם ומי אביהם, ואוכל לביבה! כלום קרובים הם, שיזמינוהו לסעודה?! והם הרי לא ותרנים הם ולא נדיבי לב. עמי היו מדקדקים הרבה בשכר הסעודה והפחיתו כמה פרוטות, ואת הפרורים שנשתיירו על השלחן נטלו ונתנו בכליהם. לי לא היה נראה כל המעשה הזה מלכתחלה.
– ומה זה, מה המעשה הזה? – דוחק רבי אברהם, מצפה לשמוע סוף דבר.
– ומה? אתה שואל – אומרת רייזא, ודבּוּרה עובר מקול נהימה דקה לקול עב ונמוך – ואם לי לא נראה הדבר מה בכך? וכי זאת הפעם הראשונה לי בחיי שלא נראה לי? אף על פי כן יצרי השיאני והטיתי אזני לשמוע שמא יגונב אלי דבר־מה. היאך נאמר שם, רבי אברהם, בספריכם? אשה להוטה…
– המעשה, רייזוני, עיקר המעשה! – דוחק רבי אברהם, מיחל לדברי רייזא.
– וכי לא כך הוא? אשה אינה אלא אשה – אמרה רייזא מורידה את קולה במעלה אחת במעלות הנגינה – השיאני יצרי, בשעה שאני נותנת על השלחן לפני אותם בני אד, לשמוע מה מדברי שיחה שביניהם, לחישתם וקריצת עיניהם, ומראה פניהם נראו לי משונים. שנים שלשה דברים שהגיעו לאזני, לא ישרו בעיני, ולבי אמר לי חטפנים הם! על היתום הם מתלחשים ולנפשו הם אורבים. עכשיו אתה מבין? זה לך טעמה של הלביבה!… אמרתי להזהיר את היתום, את הבחור הזה, אבל עד שאני עושה הנה והנה – והבחור איננו. ואחרי כל אלה הרי כל עצמי איני אלא אשה, מה אני ומה חיי? מוח חתול מוחי, מה שנכנס לתוך אוזן אחת מיד יוצא מתוך השנית, וכרגע הכל נשכח ולא בקשתיו עוד. אכן עתה נודע הדבר! מסיימת רייזא בזעקה גדולה וקולה חוזר ועולה מנהימה עבה ונמוכה לנהימה דקה – ודאי הרשעים האלה חטפו אותו, מיתה חטופה ימותו שניהם בשעה אחת. לבי, לבי ליתום העלוב, לבחור נחמד זה!… אוי, רבי אברהם, רבי אברהם! מה לך?
רבי אברהם פניו חורו פתאום כפני מת, זעה קרה מבצבצת ועולה על כל גופו, דמעה בעיניו אבריו מרעידים ואין בו כח לעמוד על רגליו.
– בי העון – נאנח רבי אברהם במרירות וידיו על ראשו – ווי, ווי, מה עשיתי! איש זר ראיתי, לא נודע לי מי הוא ומאין הוא, ומסרתי בידו את היתום הנעזב, את הילד האומלל הזה! ואני הלא ערבתי את הנער מעם אביו… ווי לי, מה עשיתי!
– מה תשתוחח ומה תהמה? – מדברת רייזא על לב רבי אברהם ומשתדלת לנחמו – לא אתה נואלת ולא אתה חטאת, מסתמא זה גורלו וזה רוע מזלו. מסתמא כך נגזר עליו משמים. “אין צרור נופל מן הקורה עד שנגזרה עליו הגזירה” אמרי אינשי ודבר זה בודאי כתוב בתורה.
– לקרוע אותי כדג ראוי אני, אני זקן שוטה! מאריך רבי אברהם בקינותיו ומחייב את עצמו – בידי הפקיד לייזיר יענקיל עליו השלום את בנו הקטן ומת בתקוה טובה, שאני אשגיח עליו ואני אהיה לו לאב, ועתה… אוי לאותה השגחה אוי לאב זה שכמותי!
– רב לך לצער עצמך כל כך. מה יתאונן אדם חי מה יעשה בשר ודם? חזק חזק, רבי אברהם! מנחמתו רייזא בדמע וקול בוכים ומזמנתו לישב על ספסל.
– “איה בני?” יצעק שם האב ולא ינוח בשלום על משכבו בקבר. “כך קיימת את הבטחתך? לא די שהיה בני רוב ימיו בצער גדול, רעב וצמא וערום ולא רחמת עליו, אלא אתה בעצמך כפתת אותו עכשיו ומסרת אותו ביד אכזרי, כצאן לטבחה…” ומה אשיב לאמו, האלמנה השוממה, כשתבוא אלי סופדת וצועקת ותדרוש מידי את בנה, שגדלתו כאפרוח וסבלה עליו צער גדול בנים? – כך היה מתאונן רבי אברהם בלב נשבר, נופל אחרי כן על הספסל, נותן שתי ידיו על פניו ומשתתק ויושב כאבן דומם.
– בבקשה מכם, מה תאמרו עליו? פתחה רייזא פיה בתוכחת מוסר, מנענעת בראשה ודמעות נושרות מעיניה – אדם איך הוא רשאי לצער עצמו כך, ומכל שכן גבר, יהודי למדן ויודע מה שכתוב שם בספרים הקדושים! ואם איש כך אשה מה יש להתרעם עליה? תש כחך כנקבה, במחילת כבודך, כנשים בשעת קריאת הקינות אתה… הס!… קראה באמצע דבּוּרה, משתוממת ובהולה מרעש פתאום – מה הרעש ושבירת הכלים שם?! קצתי בחיי מפני הזועות והמהמות, אך שבירה ורציצה, כתישה וכתיתה כל היום! אין לי מנוחה רגע אחד בעולם הזה.
רייזא נחפזת ויוצאת מחדרה ונתקלה באיש אחד מוטל על כלים בקרן זוית, ומתוך שהיה ממשש באפלה הפך שם ספסל עם קדרות ופכין וכלי נחושת על גבו.
– בבקשה מכם, מה אתם אומרים עליו? גערה בו רייזא בנזיפה – לא מצא מקום אחר לו ולחבילותיו אלא כאן בזוית אפלה זו! מי כאן, מי?
ותוך כדי דבּורה, שלא להמתין לתשובה, כופפת רייזא את ראשה ומשפילה לראות בכבודה ובעצמה, מי הוא זה הממשש באפלה. היא רואה – ונשתוממה, סופקת כפיה וקוראה בקול נהימה גדולה:
– רבי אברהם! מהר, מהר, רבי אברהם!
רבי אברהם הקיץ כישן ויצא מן החדר.
– הרי הוא לפניך! צועקת רייזא בנשימה אחת ומורה בכל חמש אצבעותיה.
– הירשילי! – קורא רבי אברהם מבולבל ומשתומם.
הירשילי עומד מרעיד בכפיפת ראש כתינוק שסרח ויודע שהוא מוכן לפורעניות.
– צריך אתה, בחור נאה, לברך ברכת הגומל שיצאת נקי – אמרה רייזא.
– כלום חייב אני? – מתנצל הירשילי ומרתית – הרי הפכתי את הכלים האלה בשוגג.
– לא כן, “שקץ”! אמר רבי אברהם – רייזא אומרת כנגד זה, שיצאת בשלום מידי היהודים.
– איני יודע מה אתה סח. מה עשו לי יהודים ואיזו יהודים? – אומר הירשילי וכופף עצמו ומלקט כלי הנחושת, הפזורים על הקרקע.
– שומעת את? הופך רבי אברהם פניו לרייזא ואומר לה בלחישה – הוא אינו יודע! חוששני, שהיינו חושדים יהודים כשרים בדבר שאין בהם. אל יחשב ה' לנו עון.
– דברים בטלים במחילת כבודך! – אמרה רייזא בעקימת שפתים – אם כן הלביבה מה טעמה? – ואלו הדברים שקלטה אזני כלום אינם אלא חלום?… שאל נא אותו את הבחור הזה היכן היה כל היום?
– אמור אתה לי “שקץ”, היכן היית כל היום? – שאל רבי אברהם את הירשילי.
– מה לך ולכלים האלה? – שאלה אותו רייזא אף היא – מה לך ולדברים שאינם שלך?
הירשילי עמד מבולבל כובש פניו בקרקע ושותק.
– מה זאת? וזאת מה היא? קראה רייזא ומראה לו להירשילי באצבעה על שמלת אשה שהוציאה מבין החפצים – בבקשה מכם מה אתם אומרים עליו? תן תודה בחור!
– מה מה? – תוהא רבי אברהם – שמלה, שמלת אשה!!…
– הנח לו עתה רבי אברהם. אין כח בך לעמוד על רגליך – אמרה רייזא ברחמים – בוא החדרה וטעום מאומה גם את הבחור הזה קח עמך ויסעד לבו. ודאי רעב הוא. ולאחר שיאכל וישׂבע יספר לנו הכל ונדע.
ז 🔗
המעשה בהירשילי כך היה:
שניאור־וואלף יצא עם הירשילי מבית־המדרש והלך עמו להאכסניא־הקבציאלית שהוא מתארח שם. אכסניא זו תשואות מלאה בכל יום מהמון עוברים ושבים, שיירא נכנסת ושיירא יוצאת, וביום החמישי היא הומיה ביותר. באותו היום מתבקשין על עסקי שבת, שממשמשת ובאה, יהודים טרודים ובהולים ועוברי אורח מזדרזים ונחפזים, מפני שהם מתייראים שמא יקטרג השטן וימצאם אסון בדרך: יתפקע הסדנא, ישתבר הגלגל, תתהפך העגלה ותשתקע בטיט עם כל היושבים בה, הקטנים עם הגדולים, או הסוסים יכרעו ויפלו חס ושלום – ויבואו לביתם ערב שבת עם חשכה או בלילה, בשעה שהיהודים נכנסים לאכול בלוקשי"ן.
ובשעת הבהלה הגדולה הזו בהאכסניא־הקבציאלית, שכל אחד מעוברי דרך חרד לנפשוֹ ואינו נותן דעתו על אחרים, ישב לו אצל השלחן בירכתי הבית יהודי אדמוני וארך הזקן ובזעת אפו אכל לתאבון לביבות מקערה מלאה וגדושה, וקיטור עולה מתוכה כתמרות עשן. אכל בכוונת הלב, לועס במתינות ובישוב הדעת כמומחה בהלכות אכילה. מי שראה אכלן זה בעבודתו מיד אחזו בולמוס, ואפילו חולה, שנפשו קצה בלחם והרופאים לא הועילו לו כלום.
סגולה בדוקה לתאות אכילה אינה אלא זו – לראות רעבתן כשהוא עוסק באכילה לשמה, בכל מחשבות לבו ורמ"ח אבריו.
שניאור־וואלף בא אל יהודי זה, גחן ולחש לו באזנו, והיהודי שומע בעיון, מניח את הכף ולועס בנחת ולסתותיו כמעט שהן נעות, ומתוך פניו השוחקות ניכר, שנהנה בלבו הנאה מרובה. הירשילי עמד ממתין ומצפה מרחוק, ולאחר שעה קלה רמז לו שניאור־וולף באצבעו והלך ובא אצלו.
– בעיני טוב אתה – אומר לו היהודי בלשון רכה ומזמינו לישב אצלו – מובטחני שתמצא חן גם בעיני גיסי, המבקש מלמד יודע תורה בשביל בנו הקטן. אלא גיסי, האכסניא שלו רחוקה מזה. איסטניס הוא ונפש יפה ולגן שעשועים ואויר צח הוא צריך. מיד אחר הסעודה נלך אליו וגם אתה תלך עמנו. אנו אין לנו אלא שיראה אותך בעיניו, ושאר הדברים נגמור בעצמנו. הכל יתישב, אם ירצה השם, כדבעי, על צד היותר טוב. ולעת־עתה בוא וסעוד!
– סעוד בשלום! – השיב הירשילי כדרך שהקרואים לסעודה משיבים לבעל־הבית מפני הכבוד.
– בוא וסעוד באמת! – אמר היהודי בסבר פנים יפות – רבי שניאור־וואלף, הטריח נא עצמך בכבודך ואמור לה לבעלת־הבית, שתגיש לפניכם מטעמותיה ותאכלו.
– יישר כחך! – מסרב הירשילי ומודה לו כפי נימוס דרך־ארץ, אף על פי שהוא רעב ונפשו ריקה.
– אם כן, הואל־נא וטעום את זאת! – אומר היהודי ונותן לתוך ידו של הירשילי לביבה גדולה ממולאה בגבינה ומורבכת בחמאה.
– בעלת־הבית! – קורא שניאור־וואלף לרייזא, העוברת על פניו ברעש ובצוחה וכף הקדירה בידה.
– בבקשה מכם, מה אתם אומרים עליו? – מסיימת רייזא בדרך הלוכה, את דברי שיחתה עם אחד מעוברי דרך.
– אמרי נא לי, בעלת־הבית, יש לך מאומה לאכול? – שאל לה שניאור־וואלף.
– יש לך מאומה? – חזרה רייזא על דבריו בניגון – מה “מאומה”? המתן שעה אחת וסעודת־הצהרים תתבשל כל צרכה.
– אבל רעב אני! חוסי נא ותני מה תתני.
– תני מה תתני! כלום אטרוף נפשי בכפי ואתן לך לאכול את בשרי?… לפי שעה אתן לך לחם וצנון בבצלים ושומן, אמרה רייזא, לוטשת עינה לשני יהודים אלה ולהירשילי היושב עמם ואוכל לביבה בנחת רוח, מעקמת פניה והולכת לה למקומה.
כיון שמקבל שניאור־וואלף מנה יפה של צנון, כמדובר, והתחיל עוסק באכילה בכל פה, ראה הירשילי חובה לעצמו לפרוש ממנו לשעה, שאין ממדת דרך־ארץ להסתכל בפני אדם כשהוא אוכל, והלך ועמד לצד אחר. בבית מהומה ודחיקה מיוצאים ובאים, שהודפים בצד ובכתף. ועד שהירשילי עומד ושומר עצמותיו מפני המזיקים, הביט מאחריו וראה – והנה היא, ביילא, באה בפתח! כזרם רותח עבר בכל גופו. ראה פניה כראות פני אחותו ואהוביו מחמדי נפשו. כל בעלי קבציאל, הם ונשיהם ובניהם, נראו לו פתאם במחזה, ושכח באותה שעה, שהוא גר בעיר אחרת. ומתוך רוב שמחה ובלבול הדעת קפץ ופשט ידו ונתן שלום לביילא. ביילא דוחה את ידו ומרמזת לו בשחוק קל ובדחיה זו, שאין שואלין בשלום אשה. הירשילי פניו מאדימין מבושה– ופונה כה וכה לראות שמא הרגישו בו אחרים בשעת קלקלתו.
– הבאתי לך מתנה – אומרת ביילא ומוסרת להירשילי חבילה קטנה – אמך נתנה לי זאת בשבילך, והיא וכל בני ביתה דורשים שלומך.
בתוך חבילה זו נמצא זוג פוזמקאות ישנות ועקביהן מטולאין, כתונת בד ישנה כרוכה על קפוטא מסורסת ועשויה מאותה של אביו ובית־קיפול על שוליה סביב. הירשילי משתעשע בכתונת ובפוזמקאות, כאלו ניתן פה להן ונשאו שלום לו מביתו וממולדתו. כל טלאי וטלאי עליהן מספר לו תולדותיו: מי הטליאו ובשביל מי הטליאו ומה הרגיש לב עושהו בשעה שהטליאו, וכל תפירה ותפירה מגלת ספר כתובה עליה… ולקפוטתו התבונן – ונתמלאו עיניו דמעה. איקונין של אביו נדמה לו, וזכר את פניו החולנים והצנומים ואת קולו הרותת מדבר אליו בשעה שפירש ממנו, גונח ומתאנח: “בני, היום או מחר והפרידה היא סוף כל אדם!”… הוא עומד ומתבונן לה וקול קורא אליו במחזה מעולם הנשמות, קול אביו מקונן ואומר: “אוי כמה יסורים וענויים ומיני פורעניות סבלתי בימי חיי ומה היה בסופי? את רוחי לקח אלהים, והאדמה את גויתי. ואת קפוטתי הבלואה, זה חלקי מכל עמלי, קח אתה, בני, ולבוש אותה לאורך ימים!”
ביילא מספרת להירשילי שאביה ואמה העניים ומחוסרי פרנסה שלחוה לכסלון, להיות משרתת אצל אחד מבעלי הבתים. והואיל והיא נכריה במקום זה, היא שואלת לו שמא הוא יודע היכן “שער־האשפות”, הוא מקום ועד לדלת העם בכסלון, ואם רצונו יוליכנה בעצמו לשם. הירשילי נתרצה לה באהבה וברצון והסיח דעתו משניאור־וואלף ושותפו ומענין המלמדות שהציעו לו, ובשעה שהיה שניאור־וואלף עסוק כאכילת צנון ואותו היהודי חברו צלל בקערה עם לביבות עד התהום, פרחו להם היונים, שני ילדינו הקבציאלים האלה, מתוך האכסניא, והיו מטיילים יחדו ברוב נחת בחוצות כסלון, שניהם מדושני עונג ונהנים מאד. הזכרונות הנעימים, הגעגועים והאהבה לביתם ולעיר מולדתם הלהיבו את רוחם ובראו להם ניב שפתים. בושה זו, שהיו מתביישים זה מפני זו לשעבר במקומם, כעשן כלתה כאן בעיר נכריה ונתנדפה מלבם. הירשילי פיו כנחל נובע, מדבר ואינו פוסק, שואל על כל בני משפחתו ועל מה שנעשה בקבציאל, והכל בערבוביא, לא שכח אפילו עזו של גרשון המלמד ופרתו וחתנו של שמעון בעל החוטם, ועייר בן־סוסי של נח שואב מים, ועגלו של לייזיר־הדברן. ולא בהמות אלו בלבד, אלא אף גג ביתו של חיים החרום וגדר קנים רצוצים של ירוחם הקטן וכיוצא בדברים אלה, שאין בהם רוח חיים באהבה זכר. ומה ענינם של גופים דוממים אצל חי מדבר, שיהא מתגעגע עליהם ברחמים? שאלה זו לא עלתה לא על דעתו של הירשילי ולא על דעתה של ביילא, שניהם נמשכו אותה שעה שלא מדעתם בחבלי אהבה לכל הנמצאים בחוג עולמם, הכל קרובים אליהם, אהובים ונחמדים, ואף הדוממים חיים וקיימים.
לבו של אדם ים גדול, הרגשותיו תהום רבה ובחקר תהום זו מי יתהלך?!…
כשהגיעו החביבים האלה לשער־האשפות וראו אותו בניוולו, בכל שאונו והמונו, מיד נסתלק מהם הדבור ונשתתקו. לפניהם נגלה אספסוף גדול של בני עוני והמון צורות ופרצופים משונים: חוטמים שרועים, חרומים, אדומים ונפוחים; מיני שפתים ולסתות משונות עם חטטין ובעבועים, מצחות מזיעים ומפוחמים – צורות מכוערות וצורות נאות, שהעניות מנוולתן, כמושות ומקומטות בלא עת. ערבוביא של גופות: כפופות ועקומות וצנומות, חשופות ועטופות סחבות וסמרטוטים, והרגלים רגלי עני, פעמי דלים, עקבות מגולין, בהונות ואצבעות מציצות מתוך נעלות בלות וסנדלים מסומרים, ושם בלבול לשונות וקולי קולות משונים: עבים ודקים, דקים שבדקים, צרודים ומרוסקים פיות פתוחים וגרונות מגרגרים וקוראים, מי בפשטא ומי בשלשלת, מי ברעש ומי בנדנוד אברים, מי בתנועה קטנה ומי בתנועה גדולה. – כל אלה הם מהכנופיא העניה: כתפנים, סבּלים, פועלים ושכירי יום, ארחי־פרחי רעבים וצמאים, בתולות ובעולות־בעל ונשים שהיו בעלות־בית ונתרוששו, כלן העניות הביאתן לשוק זה, להתמכר שם למשרתות ולמיניקות ולמבשלות. והנה רעש וצוחה פטפוט ונהימה, לשונות מקשקשות כזוג ופיות מהגים ומלהגים, מלעיזים ומלגלגים ומי שהיו בעלות־בית נאנחות ונאנקות – ומקנחות את חוטמיהן ועיניהן… נשים סרסורות רצות מבוהלות כמלאכי־חבלה בין נפשות אומללות אלו: זו באה וחוטפת אחת מן הבתולות כמו שחוטפין תרנגולת, ומוליכתה אל אחד המקומות, וזו שבה ממקום אחד מלאה חמה וכועסת על העולם כלו, ופלונית עומדת ומדברת במתק שפתים עם נשים עשירות מבנות העיר, מקלסת את מיני סחורתה ומונה את שבחיהם: אשת חיל זו מומחה באפיית חלה ורחוק מפנינים מכרה, ובתולה זו מהוללים בשערים מעשיה, ואשה זו בקיאה בהלכות בשול, שאין בכל העולם דוגמתה, לא בשלה בבית אחרים מימיה אלא בבית בעלה – והלא אשת רבי צדוק היא אשתו של ר' צדוק הבטלן!…
ילדינו התמימים האלה ראו מראה משונה זו, כן תמהו, נבהלו נתבלבלו ועמדו מרעידים כבני צאן בשער־האשפות הזה. הירשילי נתעורר, ומחשבה עלתה על לבו, שאין מנהגו עם שניאור־וואלף מנהג דרך־ארץ, שהניחו והלך בחשאי, וזה ממתין לו שם בהאכסניא. אבל מיד למד זכות על עצמו שעשה כהוגן, ביילא הרי היא בת עירו, שכנתו הקרובה, עתה באה לעיר נכריה, ואם אין הוא לה מי לה כאן? ואם כן, צדקה עשה שנטפל לה להראות לפניה את הדרך. – אמת, צדקה עשית שנטפלת לה, אומר לו לבו, ומעשיך רצויים, אבל עתה, כשיצאת ידי חובתך מה לך פה? מהר ושוב להאכסניא, שמא לא ימתין לך שניאור־וואלף ויסע משם בכעס ותפסיד את המלמדות. והירשילי לא די שאינו מזיז עצמו ממקומו, אלא שאינו חושש גם לכך שמא יפסיד. יודע הוא שביילא היא השאור שבעיסה, בשבילה יתעכב כאן והפרידה ממנה קשה לו מאד, ואף על פי כן אינו מודה על האמת, אלא מתעקש ונותן לזה טעם אחר, כדרך בני האדם להאפיל על עבירה בטלית של יראת־שמים, שהכל מאת הבורא יתברך שמו. אם רצונו של מקום שיהא מלמד הרי יתן בלבו של שניאור־וואלף שימתין לו, והוא ימתין וימתין, ואם לאו, הרי משמים עכבוהו כאן אצל ביילא. וכיון שכך הוא, נשאר לו הירשילי ברוח שוקטה אצל ביילא, ממתין לראות מה יהא בסופה.
ואשה אחת מן הסרסורות באה אל ביילא ואמרה בשפת חלקות: בתי, טובה אַתּ בעיני מאד ונושאת חן לפני מכל הבתולות בזה, קומי ולכי עמי, אנהגך אביאך אל מקום מנוחתך, שם ייטב לך ותאכלי ותשתי ותחיי בנעימים, אם אך תשכילי. ביילא הלכה אחרי האשה בשמחה, מבקשת את הירשילי שילך מיד להאכסניא לפקח על כליה המונחים שם בזוית. הירשילי נזדרז לעשות רצונה, ובשעה שהיה ממשש בזוית, באפלה, הפך את הספסל ואת הכלים שעליו – ויצאה רייזא מחדרה בהולה ומבוהלה וקראה בקול גדול.
ח 🔗
השלחן ערוך בבית רפאל ועליו מיני מאכל ומטעמים יין וכוסות כמו בליל פסח. הכל מתוקן לסעודה ורפאל יושב וממתין לרבי אברהם. ובאמת ראוי היה לו לרפאל לעשות היום משתה ושמחה: הקדוש ברוך־הוא הציל אותו מיד גדליה החנוני, שכספו וזהבו נמסו כמו מים, הרבה נפלו בעצומיו ואבדו והוא יצא בשלום.
רפאל לובלינסקי מולדתו עיר קטנה במדינת פולין וזה כשש שנים קבע דירתו בכסלון בשביל שנתמנה קומיס על מיני פרגמטיא, הבאים על ידו מבית־המלאכה בעיר לודז. כסלון מפורסמת מימות עולם למקום מסחר, שכל בעלי־חרושת פונים לשם, איש במיני סחורתו מעשה ידיו, לא בשביל שיש בה נמל או בית־ועד גדול לסוחרים, שהרי על סרחון יאורה שם אניות לא יהלכון, ובימות החמה מימיו מתדלדלים כל כך, עד שאינם מספיקים לכדי כביית השרפות בעיר, ונעשה מרבץ לחזירים, שטובעים בו ברקק עד ראש חוטמם. ופעם אחת היה מעשה והשכימו אנשי כסלון בבוקר ולא מצאו את הנהר – פשט סרחון את הרגל ובלילה נדעך מקומו ונתעלם! דבר־השמיטה הזה עשה רעש גדול בעולם וכרוזא נפיק בחיל בכל כתבי־העתים: אין סרחון עוד! סרחון ברח ואיננו!!… לא היו ימים מועטים אחרי בריחה זו נמלך סרחון, כדרך כל פושטי הרגל וחזר למקומו ובעלי־הבתים חזרו ונשאו ונתנו לו לפקדון את כל טובם, את השופכין וכיוצא באלה, הנמצא אצלם. ומכאן ולהבא הוא מקבל ומחזיר להם משלהם באמונה… אף בית־ועד לתגרים אין בכסלון. יהודים מתכנסים כתות כתות ברחובה של עיר ונושאים ונותנים בקולי קולות תחת כפת הרקיע. ובמקום שולחנים ובעלי קמטורין יוצאים ידי חובתם במלוים פשוטים, נותני כסף בנשך וברבית קצוצה לחדשים ולשבועות, שאינם גרועים מאותם השולחנים בכרכים הגדולים, ומונים הרבית לסדר פרשיות התורה הקדושה, בכל שבוע ושבוע ואינם טועים חס ושלום… ולמה זכתה כסלון לשם גדול בעולם? לא זכתה אלא בשביל זה, שהיא עיר ישראל ויהודיה מרובים. הים והנמל וכיוצא באלה כאין הם נגד מוחו של יהודי, שכחו וגבורתו מלא עולם, הנסתרות והנגלות הוא יודע ואין דבר נעלם ממנו! באשר יהודים שם מרקוליס, זה מרקור המלאך, הממונה על המסחר. שומט היהודי את כובעו לאחורי ראשו – ועצה נפלאה נראה: מקמט את מצחו – וענין חדש בא לעולם; מתחכך הוא ומסלסל פאת זקנו – ומיני סחורה, יש מאין, כמו מעפר יצמחו… והכסלונים הרי כובעם שמוט תמיד, את מצחם הם מקמטים ומתחככים באהבה בכל עת ובכל שעה. כסלון מקום עסקים הוא ושוק טוב למי שאינו שוטה ויודע להזהר. רוצה אתה להרבות בעסק, לך לכסלון, ואם פלוני יפשוט לך פעמים את הרגל מה בכך? כלום ספינה אינה מטורפת פעמים בים? היינו הך, ואין ביניהם אלא זה: ספינה כשנטרפה הרי נטרפה ואין לאחר מעשה כלום, וכאן לאחר פשיטת הרגל הניזק עוד משלם זכר טרחא לאותם מיני בני אדם מחברייא קדישא, המתעסקים בו ובוררים לו פטירה יפה… ואם רפאל עשה שש שנים בכסלון והתקיים ולא נפגע אפילו פעם אחת, מלמד שפקח היה.
רפאל זכה לשם טוב בכסלון והוחזק לאיש נאמן. אנשי המקום קראו לו בפניו בשמו – רבי רפאל, להודיע כמה נכבד הוא בעיניהם. ואף על פי שנראו בו סימני משכילים מבני הדור החדש, נהגו בו הכסלונים כבוד והעלימו עין מהשכלתו בזכות סחורתו. הכסף והמסחר מטהר אפילו ממזרים ואין בני אדם מדקדקים עם הסוחר אפילו בעבירות החמורות ביותר. הכל מחול לו, הכל שרוי לו וכל שבועות ואסורין בטלין ומבוטלין למפרע ואינו צריך לבקש עליהם התרה… ולפי שרפאל היה אלמן, היו רבים, גם מבעלי כסלון האדוקים, נותנים דעתם עליו להשׂיא לו בנותיהם. הוא היה מאותם פרחי־השכלה בדורו, שמלאו כרסם בתלמוד והתחילו ללמוד תנ"ך ונעשו “משכילים נסתרים”. אלו המשכילים, עליהם השלום, לא נבדלו משאר בני ישראל לא במנהגי דת יהודית ולא במלבושם, אלא היו לומדים תורה ומתפללים ערב ובוקר וצהרים, נוטלים ידיהם ומברכים ברכת המזון ונזהרים בציצית ובשאר דברים כיהודים גמורים, לא התירו להם אלא דברי קטנות, כגון לדלג על פיוטים ידועים, להשיג על מלות קשות וזרות בהם ועל בנינים ומשקלים משונים, שלא כמנהג הלשון, ולעיין בכתבי־קודש עם תרגום אשכנזי ובאור, לקצר קצת בגדיהם העליונים ופאת ראשם ולסלסל בשערות זקנם ולמנוע עצמם בשבתות מאכילת תבשילין טמונים מבעוד יום – ובשביל כך היו מרננים אחריהם וחשדום במינות.
משכילי הדור ההוא הם “הלמד־ואוים” שבהשכלה. למראית עין היו יהודים פשוטים ככל המונם בלשונם ומעלליהם, אבל אל אלהים אך הוא יודע הגיגם ואת כל הנעשה בקרב לבם! בהגיגם בערה אש – אש אהבה לכל יושבי תבל, כל בני אדם אחים, בין שהם בני־ברית ובין שאינם בני־ברית… צפו באספקלריא של דמיונם עולם חדש בתחלת יצירתו, עולם־חסד ונאה ברוב פלאות – ונפשם מאמנת ומצפה: לא יארכו הימים ואורות מאופל יצאו, למזל טוב, הארץ כגן־עדן תהיה לדרים עליה, במרום ילמדו עליהם זכות ויזכו כלם במהרה לישועות ונחמות… המשכילים הראשונים האלה היו לאגודה אחת וחיו באחוה ורעוּת כחסידיו של רבי אחד, אלא תחת משקה שתו בצמא דברי נביאים ודברי שיר, משל ומליצה של בעלי הלשון בזמנם, והיו כשכּור עברו יין משׂיחה נאה ומפני כל שוטה בחרוזים. ואף הם “נסו את הנוצה” וכתבו מליצה, אגרות שלום לאהובים וידידים, מתרגשים וקוראים: הוי, הוי, ידידי! אהה, הה!… מי שבא לחסות תחת כנפי השכלה היו מסייעים לו באהבה, שׂשׂים ושמחים כאילו הוא עושה עמהם טובה גדולה. – הנה כן מנהגם של המשכילים הראשונים, הזקנים־הילדים האלה, בימים ההם. עדיין לא ידעו דרך־השכלה הכבושה בזמן הזה, עדיין לא הבינו מה שילדינו־הזקנים המחוכמים מבינים עתה – שיפה שעה אחת של חיי־בשרים מכל קורת רוח ותענוגי נפש; שלא ניתנה תורה אלא לעשות בה סחורה, ומיטב המליצה, חרוזה או פשוטה, היא הפרוטה…
רפאל בתחלת ביאתו שכר לו בית־דירה וארוחת תמיד אצל רייזא, בחצרה. רייזא היתה מכבדתו מאד, טורחת בשבילו ונותנת לו את אכלו בעתו ומספקת לו כל צרכיו. ורבי אברהם ענין אחד הביאוֹ בראשונה לבית־דירתו של רפאל, ומיד נחה דעתם זה מזה, וברבות הימים הכירו איש את חברו יותר ויותר עד שנעשו לבסוף רעים נאמנים. הצד השוה בטיבם ובהרבה ממדותיהם הוא שקירב את לבבם, ואותה השעה, שהיו יושבים פעמים על כוס חמין ודברי שיחה ביניהם, היתה להם שעה של קורת רוח.
עד שרפאל במסבו אצל השלחן הערוך, ורבי אברהם בא שמח וטוב לב.
– ברוך הבא! – אמר רפאל, עומד מכסאו והולך להקביל פני רבי אברהם – כמה פניך מבהיקין עתה! כך נאה לך רבי אברהם.
– ישועת ה' כהרף עין – אמר רבי אברהם בשחוק נעים, לא בעצמי אני בא אליך הפעם, ואורח מכניס אורח.
– ואַיוֹ? – שאל לו רפאל – קרא לו ויבוא, כל דכפין ייתי ויֵכול!
רבי אברהם הלך והביא את הירשילי, שהיה ממתין בפרוזדור, העמידו לפני רפאל ואמר:
– נער זה גר ויתום הוא, בן אחד ממכירי, עליו השלום, לומד בבית־מדרשי. בשבילו היה לי היום כל הצער הזה.
מתוך סבר פנים יפות של רפאל היה ניכר, שהירשילי נשא חן בעיניו. בשעת הסעודה היה רפאל מעורר אותו ואומר: אכול ושתה וייטב לבך. והירשילי אף הוא נפשו אל רפאל וחמד אותו בלבו.
לאחר הסעודה ספר רבי אברהם לרפאל את כל המעשה בהירשילי כשהיו יושבים שניהם אצל חלון פתוח בבית. רפאל הביט להירשילי היושב מרחוק לבדו ונאנח ואמר:
– צר לי על הנער הנעלב הזה, וצר לי מאד שאין בידי לעשות לפי שעה בשבילו אלא זה בלבד, ליחד לו מקום ללון בביתי. לא יהא הנער האומלל הזה ישן על ספסל קשה בבית־המדרש. ולהבא נראה מה לעשות לו.
– חסד גדול אתה עושה עמו! אמר רבי אברהם עומד מכסאו – שומע אתה הירשילי? מקום לינה יהא לך מעתה בזה בביתו של רבי רפאל. קום ברך אותו על טובו הגדול ונלך!
רבי אברהם שׂשׂ על הירשילי כמוצא אבדתו, מסתכל בו ומשחק עמו בכל הדרך והולך כצל על יד ימינו, כאלו הוא שומרו, שלא יאבד שוב ממנו, חלילה. בשמחתו זו היה מתערב פעמים הרהור לא נעים, ולבו מיסרו על שחשד בכשרים, בשניאור־וואלף, היהודי התמים, אבל הרהור זה כענן בוקר, רגע הוא מכהה גלגל החמה ומיד משכים והולך. וכנגד זה הירשילי רוחו סר, הולך אט ובלא חמדה, שקוע במחשבותיו. הוא מכוון לבו לביילא ומהרהר בה, אם מצאה לה מקום, כהבטחת הסרסורת, או שמא תועה היא ברחובות כשה אובד? גם לכליה דאג – והוא סר וזעף.
– למה אתה מתעצל והולך אט ונפשך עגומה? אפשר אתה מתחרט על מעשיך, שהנחת את שניאור־וואלף והלך לדרכו, ואתה קפחת את המלמדות ואבדת טובה הרבה? אל תצטער, הירשילי, המקום ימלא חסרונך! – מלגלג רבי אברהם ברחמים על הירשילי ומעוררו להלך בזריזות – נמהר ונלך! משה’לי ודאי יושב שם בבית־המדרש ודואג לך. שרוי בצער היה היום בשבילך.
– רבי אברהם! – אומר הירשילי בגמגום ובתחנונים – בבקשה ממך תן לי לחזור…
– מה אתה אומר?! – קורא רבי אברהם תוהא ומשתומם.
– לחזור, רבי אברהם! – שונה הירשילי בבקשתו – לחזור לרייזא. שכחתי בחפזי לבקשה, שתתן דעתה על הכלים. הרי אלו של עניה עלובה… של עלמה עניה הם.
– אם כן… – אמר רבי אברהם מציץ על הירשילי העומד לפניו ומרכין ראשו – אם כן… עשה כרצונך ובלבד שתחזור מהרה. לך ושוב מהרה!
כחץ מקשת נדחף רבי אברהם אל עזרת בית־המדרש כובש בקושי הבשורה בפיו, ושם בפתח נתקל באשה אחת, שצעקה אליו מיד כשראתו בקול בוכים:
– משה’לי היכן הוא?!
– אמו… אמו של משה’לי! – קורא רבי אברהם נבוך ומבולבל.
– זה בפעם השנית אני כאן – אומרת האם במר נפשה – שמא אתה יודע בני היכן הוא? כל היום לא בא לביתו ולא טעם מאומה… חפשתיו בכל העיר, בקשתיו ולא מצאתיו!… רבי אברהם היכן משה’לי, בני, בני!
– רבונו של עולם! – קורא רבי אברהם ופניו מכסיפין.
ט 🔗
מן המלון־האדמוני, כשבעה מילין מכסלון, נמשך מצדי הדרך עד מבוא העיר יער גדול צומח עצים, ברושים ואלונים גבוהים. והדרך דרך בארות בארות חמר, גבים ובצאות, שם צפרדעים לאין מספר, מקרקרים וצווחים ופרים ורבים, ומורישים את בצאותיהם האלה וכל מנהגיהם המשונים לבניהם אחריהם. ולפיכך כבשו להם בעלי־העגלות ארחות עקלקלות מסתעפים ועוברים דרך היער, וגבר במסלתו ולשיטתו ילך. בעל־עגלה צריך ללמוד הרבה ולשמש את רבותיו ולהיות בקי בהטית המסלות שם, ואם לאו, תתהפך עגלתו, והיושבים בתוכה יפלו במהמורות וישברו זרוע אף קדקוד.
במשעול היער הזה, בין עצים רעננים, הולך לו לעת מנחת הערב שמואל’יק הסמרטטור וחבית קטנה מתחת לזרועו. כך הוא הולך בכל שבוע, ביום חמישי, אל המלון־האדמוני, לוקח שם בזול יין טוב וחריף ומביאו בחביתו זו לעיר ומוכרו שם לבעלי־הבתים קוניו התמידים, בריוח מועט, ומשאיר מעט ממנו בשבילו לכבוד יום השבת. ואלה הכסלונים שממונם, אפילו פחות מפרוטה, חביב עליהם יותר מרגליהם, הולכים בעצמם לאותו המלון, יום הששי בבוקר, בנעריהם ובזקניהם, בבחוריהם ובבתולותיהם, וכדים ובקבוקים בידיהם\ וכלים מכלים שונים, לקנות משקה להביא. כך מנהגם מימים ראשונים, ומנהג ישראל עוקר את הדין, ואפילו דין חכירת המשקאות, ובפרט בכסלון, שהחוכר נהנה ואינו משלם פעמים בשביל טובת הנאתו כלום.
השמש עמד ליד־מבואו בקצה רקיע השמים, ולפני בואו אל מנחתו יצהיל פני אדמה בזיו כבודו, ונראו קוי־אורו על ירק דשא ועצי היער כשחוק ידידות מבין צללי־עצב הפרושים עליהם – ומראה נוגה זה במפרשי הצללים החשכים נותן בלב איש גיל ועצבות, נועם ומרירות גם יחד. בערב יום צח בקיץ הבריאה היא ככלה מתכסה בצעיף ביום חתונתה, סתר־פנים זה חן וכבוד ואהבה מוסיף לה ומגדיל תשוקת דודה אליה. פניה נשקפים לו מבעד רקמת צעיף זה, והוא מתמלא רגשי חבה וגעגועים עליה וצר לה בדמיונו צורה נאה כלילת יופי.
שמואל’יק, סמרטטור זה, שבתוך העיר הוא הולך בכפיפת קומה מעונה ומדוכה, וכל מחשבותיו כל היום אינן אלא לחמו וטרף ביתו, עתה בנאות דשא ובמנוחות שאננות אלה הוא כבריה חדשה, קומתו זקופה וכל חושיו מתעוררים בו. עיניו רואות ונהנות מעולמו היפה של הקדוש ברוך־הוא, אפו מריח ריח שדה ומיני בשמים ואזניו שומעות קול תרועת כנפי־רננים מבין עפאים, כלם אומרים שירה ולאל ברוך נעימות יתנו. לב חדש ונשמה חדשה לשמואל’יק, הוא צופה ומביט, מתבונן ואומר: מה טוב ומה נעים עולמך זה יוצר הכל!… ועד שהוא הולך נהנה ומדושן עונג נראה לו מנגד בתוך היער כר נרחב, עוטה צללים ואור זרוע ביניהם כתורי זהב עם נקודות פז ויבוא וישכב במקום ההוא.
שמואל’יק שוכב סרוח על ערש רעננה זו, עוצם עיניו ומנשם ואבריו כבדים עליו – האדמה מתחתיו כאם רחמניה מושכתו אליה בזרוע כחה, ובכל משיכה ומשיכה היא מחלצת ממנו את מכאוביו. גויתו דבקה לעפר ורוחו מתרומם ועולה והוא שוגה ברוב חזיונות. חציר דק אחד מתלהלה ומחליק לו את חוטמו ואת שפמו ועוד נטע שעשועים אחד מכניס ראשו לתוך פיו של חלוקו וממעך לו צוארו, ומבין עשבים צרצור מריע לו באזנו, מזמר לו פזמון נאה ומישנו כתינוק. שמואל’יק שוכב הוזה וחולם בהקיץ. הוא מדמה לו חיים של נחת ושלוה, חיים שיש בהם לחם ושמלה, דירה נאה, גן נחמד ופרה ועזים שתים, ולפני אלהים שופך שיחו: אוי אב רחום וחנון, הראני נא, הראני, שידך לא תקצר ותוכל, לכשתרצה, להרים מאשפות אביון. רצה נא, רבונו של עולם, והצליחה נא! – והוא נודר בלבו נדרים ומנדב נדבות לעניים ולצרכי צבור, לעשות נחת רוח לשמו הקדוש ולעבדו ביראה. ומיד משה’לי עולה על דעתו והוא מחשב עליו מחשבות ואומר: בני זה הלא הוא כלי־יקר, יודע תורה, ואם־כן אפשר הוא שאחד מהגבירים יתן לו את בתו לאשה ויעשרנו עושר רב… וברוב הימים יש תקוה, שבנו, משה’לי, יהיה מורה־הוראה בעיר גדולה, ואז – אשריהו, אשרי אביו ואשרי יולדתו! לעת זקנה יחיה הוא וביתו בנעימים, בכבוד וברוב נחת…
החלומות האלה בהקיץ נפסקו פתאום באמצע על ידי רעש אופנים באחת המסלות שם ביער, ושמואל’יק פוקח את עיניו ואומר: די לי, די חבוק ידים לשכב! הוא מתחזק ועומד מעל הארץ, גוהק ומחליץ עצמותיו ונוטל את חביוניתו, ובאותה שעה עגלה עוברת עליו – וקול מר צורח:
– אוי, אבא!…
– משה’לי! – צעק שמואל’יק נבהל ומשתומם. לבו אמר לו כי בנו בצרה גדולה הוא.
– אבא, אבא, הושיעה! – צועק ובוכה משה’לי ונראה כשה בין שני זאבים אכזרים ועיניהם לפידים.
– הנני, בני! – שאג שמואל’יק בקול נורא, עד שנתגלגלה בת־קולו בכל היער ונזדעזעו הצפרים ופסקו לומר שירה, וכהרף עין השתער על העגלה והחזיק בה בשתי ידיו. אבל הזאבים חרקו לו בשניהם ודחפוהו מלפניהם ביד חזקה ונתהפך כגלגל שתי פעמים ונפל לארץ.ועד שנתישבה דעתו עליו בחפזה העגלה והלכה לדרכה.
שמואל’יק נאזר בגבורה, ורדף אחרי האנשים. הוא ממהר ורץ בכל מאמצי כח והם חובטים את הסוס, קול שוט וקול רעש, והעגלה משתקשקת ומתרחקת הלאה הלאה… שמואל’יק עיף ויגע רגליו מתמוטטות, קצרה רוחו ומנשם בכבדות, עיניו מבליטות ומתמלאות דם, מרוב צרה וצוקה, והוא מאמץ כח ורץ, ואינו חושש אלא זאת, שבנו מחמד נפשו הוא בצרה גדולה. העגלה הולכת ומתעלמת, עוד מעט – ואיננה!…
– אי שמים! – צעק שמואל’יק, ממרט זקנו ותולש שערות ראשו ונכשל ונפל מלוא קומתו ארצה…
המעשה הזה היה בימי “הכיבוש" – בזמן שכבש היהודי את רחמיו מיהודי אחיהו, וכשפגע בו בדרך, ולו אין כתב־תעודה, התנהג עמו במדת “הדין” וחטף ועקד אותו, כדי למסרו לעבודת הצבא תחת בנו. ובימים ההם נמצאו בישראל סוחרים בנפש אדם, שהיו מתחכמים לאחיהם, להונותם ולהרחיקם מעל תחומם, ולוכדים אותם בערמה. שניאור־וואלף, תפח רוחו, עשה מעשהו בחכמה, מערים להירשילי לתפסו במצודתו, והירשילי מצרה נחלץ שלא מדעתו, ובא משה’לי תחתיו.
ספר רביעי 🔗
א 🔗
מעשרה קבין חוטמי יהודים ארוכים שירדו לעולם נטלו תשעה סרסורי כסלון. מתנה טובה החוטם להם מאת הבורא יתברך שמו להריח בו עסק מה, אפילו טמיר ונעלם, והוא כלי־אומנותם האחד והמיוחד לבקשת מזונם. ומכאן אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם, איך הוא מטפל בברואיו ונותן לכל בריה ובריה, מביצי כינים עד סרסורי ישראל, את כלי פרנסתם. ורבי אשר, הארי שבחבורת הסרסורים ובכל החנויות והקמטורין מלא כבודו, יהודי זה כחוש דק וארוך ומהיר וזריז, שכובעו שמוט לו תמיד לאחורי ראשו ומקלו בידו כגלגל חוזר אילך ואילך – הוא נתברך בחוטם נאה שאין כדוגמתו, כאלו ירדה נשמתו ממכון שבתה במוח, ועמה גם דעתו וחוכמתו, וצמצמה שכינתה בחוטמו. בתחילת ביאתו של רפאל לכסלון הרגיש בו רבי אשר, שהוא מתמנה קומיס על הסחורה מבתי־חרושת בלודז, ונתן חוטמו, כלומר דעתו, עליו. ומיד נזדווג לו והשיאוֹ לעניני משא־ומתן, שיהא מתגלגל עמו ברחבה בעולם המסחר. וכיון שראה, שרפאל מסרב לו, ואין רצונו לעשות כלום עד שיכיר מתחלה בטיב תגרי המקום ויתהה על קנקנם, העמיד חוטמו עליו בתמיה גדולה ואמר מתרעם ומשתומם:
– הא כיצד! יהודי – ומונע עצמו ממשא ומתן!… אין זה אלא… אלא… שאין למעלתו, במחילת כבודו, חוש־הטעם במסחר.
– מה ענין חוש־הטעם למסחר? – אומר רפאל – דעת ותבונה למסחר.
– הבל הבלים – אמר רבי אשר, מעקם חוטמו ומשרבב את מקלו – חוש הטעם שאמרתי הוא הניצוץ, שומע אתה? הניצוץ שבלב, זה הוא העיקר במסחר, והשכל – לאו דוקא. סוחרינו הגדולים שם וסוחרינו הגדולים כאן יוכיחו. בני אדם נושאים ונותנים, כי לכך הם בני אדם, סוחרים! והשׂכר? זהו בידי שמים, מזל מחכים, מזל מעשיר, והכל תלוי במזל.
– מי שתולה מסחרו במזל אינו אלא כמשחק בקרטיסים. כך וכך הוא, רבי אשר!
– כלום יודע אני מה מעלתו מדבר לי בקרטיסים! – אמר רבי אשר, משרבב את חוטמו ומנענע במקלו – הקרטיסים קרטיסים והמסחר מסחר! כלום משחק אני ומציע למעלתו דברים של מה בכך? בעסק אני מדבר! בדבר נכבד מאד.
– שמע נא, רבי אשר! – משיב לו רפאל בנחת – המסחר בשביל שהוא דבר גדול ונכבד, וכמה מעלות טובות בו, שמחזק ידי בני אדם לעבודה ולמיני מלאכה נאים ומועילים לתקון העולם ומרחיב מעשי ידיהם בכל מקומות הישוב; שמקרב מדינות רחוקות זו לזו וזן ומפרנס את הבריות ומלמדן טוב טעם ודעת ונימוסי דרך־ארץ – לפיכך הוא צריך להעשות, ככל דברי חוכמה, במתינות ובהשׂכּל…
– טע, טע, טע, להיכן מעלתו טס! – אמר רבי אשר בניגון משונה, זוקף אגודלו כנגד אזנו, וחוטמו מתקמט ומזדעזע – אנא חקירות לא ידענא. חקירה – לאו!… ומיהו מוח טוב – הן, הן! מוח חריף למסחר יפה הוא, יפה מאד.
– מוח חריף, בקי בהטיה ובעקיפין, אינו די לו למסחר, והוא צריך לו לכמה וכמה ידיעות ולימודים הרבה – נתרגש רפאל ונתכון לקפח את רבי אשר בדברים – מוחות, שאין בהם חוכמה אלא חריפות, מביאים לידי ערמומית, והערמומית מביאה לידי פשיטת הרגל, ופשיטת הרגל לידי דלות וקבצנות, וכלן ביחד מביאות לידי סכסוכים וקטטות ומלשינות, לידי שנאה מבית ומשטמה ואיבה מחוץ. כל זמן שהמסחר לא יהא עומד על הדעת, על האמת…
– נראה, שמעלתו עדיין הוא, הוא… הוא… תינוק, במחילת כבודו! – נכנס רבי אשר לתוך דברי רפאל, מנענע בראשו ומעמיד עליו חוטמו בתמיה גדולה, כאלו נטרפה דעתו של זה, והוא תוהא ולועג לו בפניו – מעלתו מה הוא סח?!
– מה שאזניך שומעות! – משיב רפאל ברגש – חוזר אני ופורט לך, רבי אשר, בפירוש: על הדעת, על האמת ועל היושר. המסחר שיעור ניתן לו, חוק ולא יעבור. ובדין הוא, שמנין בתי־חרושת וחנויות לא יעלה על שיעור הדברים המתבקשים בעולם; שלא תהא הסחורה, מתוך שנעשית בידי אדם בשיעור מרובה על החומר שנברא לצרכה בידי שמים, מזויפת ופסולה; שלא יקפח המסחר שכר כל בריה ויתן לכל מי שטורח בו את שלו, והכל במידת היושר והחשבון, באמת ובצדק, וכל זמן שהדבר אינו כך, אין תקוה, שהעניות והדחק, השנאה והקנאה…
– דברים בטלים! אין לדבּר עוד. שלום! – קפץ רבי אשר ואמר עד שלא הספיק רפאל לגמור את דבריו, מנענע בכתפיו ומשפשף פאת ראשו, שומט את כובעו ומעקם חוטמו ויוצא.
– שלום עליכם – עליכם שלום! – אמר רפאל, כשיצא רבי אשר הסרסור מן הבית – מה אעשה? אם אין רבי אשר לי על כרחי אני לי.
רפאל התחיל בודק את כסלון בדיקה יפה ומצא אותה משונה מאד, משונה בבניניה וברחובותיה ושוקיה וביהודיה וחנוניה ותגריה, בהמונה שאונה ומשאה ומתנה וכל מנהגיה. זו העיר תחלת בנינה היא כשגגה שיצאה מלפני השליט, אחד משרי מעלה, בשעה שנכנסה בו רוח ליצנות. מרקוליס זה, שרמאי הוא ואין כמוהו לץ גדול באלים, נעץ קנה בסרחון, יאור גדול בימים ראשונים, והעלה שרטון, ובאו יהודים אובדים ונדחים, דווים וסחופים ופזיזים, ונתישבו עליו בערבוביא, וּפרוּ ורבו במאד מאד ובנו להם חנויות הרבה, קטנות עם גדולות, והתחילו עוסקים במקח וממכר זה עם זה, מתפרנסים זה מזה ופושטים הרגל ואומרים “קוממיות” זה לזה – המה הכסלונים מעולם אנשי השם! ועדיין הלץ, המנוול הזה, מרקד בין סוחריו אלו, מהתל ומראה ברוב עניניהם חלומות והבלים הרבה. פעמים שבעה סוחרים עולים מאשפות ופותחים להם חנויות ובתי־קמטורין ונושאים ונותנים בפומבי וביד רמה, והנה שבעה “משרתים” עולים מאשפות אחריהם ובולעים את הראשונים, וגם הם יורדים ונעשים דלים כבתחילה, ופעמים כדמות בן־אדם עומד מן הרקק ועושה כרצונו ומתרומם ומתגדל, וקול דבריו כקול ההמון, והכסלונים כורעים ומשתחוים לו ועובדים אותו ביראה ופחד, ומנחת ישראל עמו ופרוטותם באהבה יקבל וברצון. והנה עז־פנים אחד בא, “שקץ” גדול ונורא, “שקץ ישקץ” את הראשון ועולה ועומד על כנו עד שתבוא גם לו שעת מפלתו. כך הגלגל חוזר בכסלון, הללו עולים והללו יורדים, הללו נוצצים והללו נובלים, בבוקר יציץ סוחר ולערב ימולל – ויבש… ראה רפאל, שהמקום מקום מסחר, והיהודים שטופים כאן ביצר־הרע של משא־ומתן, והרבה קונים קופצים על סחורתו, אלא שאין מסחר בלא הקפה, והכסלונים חשודים על “השמיטה”, גמר בדעתו להזהר מאד במעשיו ולא כל הרוצה לטול ממנו בהקפה יבוא ויטול. כלל זה נקט רפאל בממכר סחורתו: טוב מעט וממונו ודאי מהרבה וממונו מוטל בספק. אבל רבי אשר, שלהוט הוא בשכר הסרסרות, לא סבר כמותו, והיה מביא לו ראיות הרבה ממנהגו של עולם וממדרשי־אגדות ומ“היינו דאמרי אינשי”, לסתור את דעתו.
– טעות היא בידו – אמר לו רבי אשר לרפאל, כשהרצה לפניו ענינים הרבה וזה לא נשמע לו – הכל תלוי במזל. נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי סוחר מצליח בחוכמתו. אין הברכה מצויה, אמרו חכמינו, אלא בדבר הסמוי מהעין, ודבריהם אמת וצדק. מי שנושא ונותן בבטחון ובעינים סמויות ואינו מבקש חשבונות רבים, הקדוש ברוך־הוא שולח ברכה והצלחה במעשה ידיו. ופוק חזי מאי עמא דבר, – יהודים עוסקים במקח וממכר ומאמינים, וזכות אבותם מסייעתם והם קיימים. גם אלו החנונים הרוצים סחורה בהקפה – ובהם אני מדבר עם מעלתו – חיים כלם, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם וחתניהם, ברוך־השם. ואלו ירבו כמותך בישראל הלא היה העולם חרב. לא היה אדם מאמין לחברו ופסקה האמנה ונתבטל המסחר ושערי הפרנסה ננעלו, ונמצא אין תקנה לשונאי ישראל אלא מיתה, ממש להשתטח בפישוט ידים ורגלים ולמות, חס ושלום. ולא עוד אלא שבני אדם לא היו חורשין וזורעין, שמא לא תתן האדמה את יבולה ויוציאו זרעם לבטלה. ומקרא מלא הוא: “הזורעים בדמעה ברינה יקצרו”. אמת, ההקפה פעמים היא בדמעה, אבל הכובש את פחדו ומקיף ונותן, הקדוש ברוך־הוא ישלם לו… והיינו דאמרי אינשי: מי שאינו מעמיד מעותיו בגורל אינו זוכה בו. כללו של דבר, אין הסוחר צריך לחוכמה אלא למזל, לסייעתא דשמיא. ומי שאינו בר־מזל, אפילו אם יהא חכם כשלמה המלך, יפסיד, וכדאמרי אינשי: אין עצה ואין תבונה לנגד קרטיסים רעים.
דברים מתובלים ושיחות נאות כיוצא באלה היה רבי אשר מגבב על רפאל ומשיאו לעשות עסק על ידו עם חנונים ולא ידקדק עמהם כל כך, והיה מאשר עוד דבריו בשבועות ובאלות, שלא יחצה ימיו, שלא יהא לו חלק לעולם־הבא, שלא ישמע קול שופר של משיח ושלא יזכה להכניס בתו הבוגרת לחופה, אם לא לטובת העסק הוא מתכוין. וכיון שראה, שרפאל עומד על דעתו, ותבלין אינם מועילים לו, זרק בו מרה, מעמיד עליו חוטמו ומאיימו בדברי ערמה ואומר:
– מה מעלתו סובר? סבור הוא שיחידי הוא ואפס זולתו? להוי ידוע לו, שיש ברוך השם מוסקבה ולייפציג בעולם! ובאמת טפשים הם התגרים הכסלונים. מה להם לפרקמטיה של מעלתו, הנקנית ביגיעה וטורח וביוקר, אם באותן העיירות הרוסים והאשכנזים יוצאים לקראתם, מחזיקים בכנפי בגדיהם ומבקשים ואומרים: משכו וקחו לכם סחורה מן המובחר ובזול, ומי שאין לו כסף לכו וקחו בהקפה. ויהודים הולכים ולוקחים. וכשיארע להם פעמים מכשול ועל ידי זה עיכוב בפריעת חובם… אין הסכנה גדולה כל כך. האשכנזים והרוסים אנשי חסד הם, ממתינים ושותקים. ולמעלתו הלא ראוי לדעת, שלא באותם התגרים, שכבר עשו מעשה שם… אני מדבר, אלא באלה, שעדיין לא היו במוסקבה… כלום יודע מעלתו פירוש המלות האלה? זאת אומרת: עוד לא אבד סברם ולא בטל סיכוים ועוד שמור להם שם עושר, מנה יפה לעתיד לבוא, ואם כן… אם כן הם כשרים. ודי לחכימא ברמיזה.
וגם הדברים האלה היו לבטלה ולא הועילו כלום.
ב 🔗
רפאל היה נותן פרקמטיא להחנונים, כדרך התגרים, בשטר, להפרע מהם בזמן קבוע, ומבחין בהם יפה יפה, ואינו נותן אלא להחשובים שבהם, שאפשר למכור את שטרותיהם מיד למלוים ברבית ולשולחנים, ואם ינוכה לו מדמיו אין בכך כלום, ובלבד שיהיו הדמים מונחים אצלו בקופסא ויישן בטח ושאנן מפחד רעה.
ועסקי ממונות מעין אלו היו לו עם ליבצי־האדמוני, עשיר ומלוה בריבית בכסלון.
זה ליבצי־האדמוני, שפניו המלובנים וחוטמו הארוך וזקנו הקצר מוכיחים עליו שיהודי כשר הוא, נוי הוא לכסלון, והיא מתגאה בו ואומרת: ראו בריה שבראתי וצורה שציירתי! אחד הוא ליבצי מאותם מיני הבריות בתוכה, המתקינים את עצמם לגדולה, להכנס בכנופיא קדישא זו, שמעמדת כל מיני גבאים ופרנסים ואפוטרופסים ויועצים ושתדלנים וכיוצא בהם בעלי נפש יפה, העוסקים בצרכי ציבור, כדי לזכות את בני ישראל שלא מדעתם ולעשות עמהם טובה שלא ברצונם. פקחים הם בעלי נפש אלו ומנעימי מלל, שלוקחים נפשות בחוכמתם ומבליעים אותן בנעימה. רחמנים הם, שחסים על ממונם של ישראל שבידם וברשותם ואינם מוציאים ממנו לצרכי אחרים אלא לצורך עצמם. מכובדים הם, שמכבדים את גופם, וענוים הם, שמוחלים הם על כבוד אחרים.מורים הם לצדקה, לחבריהם ולא להם – יתנו אחרים. מחבבים את עמם ומסייעים לו בדברים היוצאים מן הפה ולא מן הכיס. חביבין ישראל – ועסק כל שהוא חביב יותר. ליבצי־האדמוני מכשיר עצמו לכהונה, מתרברב ומתאוה לעמוד במחיצתם של בני־העליה, מנהיגי העדה. ליבצי לא היה בן תורה, לא קרא ולא שנה מעולם, אבל אין בכך כלום. לא התורה מעלה את האדם לנשיאות אלא הסחורה. אדרבה, פעמים אדם בשביל שהוא תלמיד חכם מפסיד ולא יבוא בקהל.
ליבצי הוא בחצי ימיו ואינו מטופל בבנים. שתי בנות לו, אחת חנצה הגדולה, נאה ויפת תואר, ואחת קטנה ומכוערת. יענטיל אשתו בעלת־בשר היא וכרסתנית, שוררת בביתה ועושה שם כרצונה, ומפתחות תלויים לה בצרור אחד על סינורה ובצלצול מצלצלים תמיד. ולפי השמועה היא תורמת בחשאי מקופת בעלה ויש לה מטמון ליום אחרון. היא אוכלת משמנים ושותה ממתקים ומבלה ימיה בתענוגים, ואף על פי כן עתים היא נאנחת ומתרעמת על מזלה לפני חברותיה, מטפחת על לבה, מטפחת ואומרת: אוי, מכה גדולה שם בקרב לבי! מנענעת בראשה ועיניה ליה, לאביה שבשמים, מתחטאת לפניו ואומרת: אוי, רבונו של עולם, הבה לי בן, הבה “קדיש”! הרי עשתה כל התחבולות שבעולם, שאלה ברופאים, גם בבעלי־שם, גם בבני קדר, גם במלחשים ובזקנות מבנות הערלים – והכל לבטלה, אין עוזר!… ונשים רחמניות אף הן מנענעות בראשן, נוטלות מן המטעמים שיענטיל משימה לפניהן, לועסות בחן ובנחת ומנחמות אותה ועיניהן זולגות דמעות.
– אם בי פגעה מדת דינו של הקדוש ברוך־הוא – כך היתה יענטיל מקוננת ואומרת – אם אני שוממה והעולם חשך בעדי, אראה נא, על כל פנים, בנחמת בנותי. יהי רצון מלפני אבינו שבשמים ויזכני להכניס בקרוב את בתי הגדולה לחופה, ויתן לי ממנה בני בנים זכרים.
– כן יהי רצון – ענו הנשים הרחמניות בפנים צהובים – ואמרו אמן!
ולפיכך עד שלא הגיעה חנצה לפרקה התחילה יענטיל מבקשת לה לבתה את בן־זוגה בתאות נפש גדולה ויתרה, כדרך הנשים, שענין נשואי ילדיהן תאוה משונה היא בלבן. יענטיל היתה תובעת את בעלה בפה יום ולילה ואומרת: השיא את בתנו! אבל ליבצי לא נתלהב כל כך כאשתו והיה בודק בשדוכים. רצה לבחור לו חתן נאה כלבבו, מקושט בכמה וכמה מעלות טובות, שיהא למדן ובעל מוח וירא־שמים וממשפחה נכבדה מן המיוחסים שבישראל. ליבצי, שסוחר הוא ואין לפניו בעולמו אלא משא־ומתן ודבר שיש בו ממש ומתן שכרו בצידו, בקש לעשות סחורה גם בבתו, להתחתן בגדולים, כדי שיהא זנב לאריות, ראשי העדה. ובכן יענטיל דוחקת וליבצי בודק ומבקש, עד שמצא בסוף את מין סחורתו – מצא את בנציה, מין בחור מיוחס, רך וכחוש ובעל צורה צנומה ותלמיד־חכם משונה. בן שלוש עשרה בנציה וכבר זכה לתחתוניות! קיצור הדברים, כלי חמדה הוא, תכשיט הוא כדבעי. חנצה כלה היא למזל טוב, ובת חמש עשרה – היא אשת־איש! ליבצי נותן מזונות להזוג ודירה בביתו, כמדובר. בנציה הוא חתן כהלכה ועושה תפקידו באמונה: הוא משכים והולך בבוקר בכל יום תמיד לבית־המדרש, עמוס בתרמיל של טלית־ותפילין, גדלו כראשו ורובו, ולאחר התפילה הוא חוזר ובא, מנשק את המזוזה בפתח הבית ובפצח מפצח ואומר לו בעלמא: צפרא טבא! ויותר מזה אינו אומר כלום, אלא נוטל את ידיו ומברך ויושב ואוכל בשתיקה. ומשאכל מיד הוא חוזר והולך לבית־מדרשו, ובערב הוא חוזר ובא לביתו, מנשק המזוזה כדרכו ומצפצף ואומר לו: ערבא טבא! ויושב ומקיים אכילת “מזונות” לשמה וממהר ועולה על המטה ומשתטח וישן. בן יקיר זה משונה במראהו ובטעמו וגם בריחו, כריח שטף של עזים, הנודף ממנו, והוא אהוב לליבצי ונחמד ליענטיל. – וחנצה? חנצה עדיין היא זו כמות שהיתה, אלא שראשה מכוסה. אף על פי כן שנוי מועט יש בה – היא מתביישת. כשרואה אותו, את בן זוגה זה, היא מרכנת ראשה ועיניה כלפי מטה. בפני בני אדם מן השוק אינה חוששת כל כך, אבל בפני קרוביה ויודעיה פניה מאדימין וממהרת ומשתמטת מהם. ולמה היא מתביישת? דבר זה לא ניתן להדרש, וטעמה ונמוקה עמה. וקרוביה היו הופכים פניהם אותה שעה זה כלפי זה בסיקור עינים ובשחוק נעים, כלומר: יודעים אנו מה טיבה של בושה זו, יודעים ומבינים… ויענטיל היתה מבטת אחריה הבטה של חבה, מנענעת בראשה ומשחקת אף היא בנחת רוח.
רפאל היה בא פעמים לביתו של ליבצי בשביל עסקי ממונות שהיו לו עמו. כשראתה אותו חנצה בראשונה בחדר אביה, נראה לה כבריה חדשה. לכאורה אדם הוא בכל אברי גופו, אבל בהלוכו ודבורו ומנהגו ומלבושו הוא משונה מאותם בני אדם הכסלונים, הידועים לה עד עכשיו. עמדה והביטה לו מרחוק בחשאי, לא משום הנאה, חס ושלום, שעינה ניזונת ממנו, אלא הבטה בעלמא – העינים רואות! היא מבטת לו ולבה אינו אומר לה עליו כלום. ולאחר ימים מועטים אפשר שהיתה שוכחתו ומסיחה דעתה ממנו, אלמלא אביה, שהיה מקלסו פעמים לפני בני־ביתו, משבח ואומר:
– הזהרו באיש זה, שפקח הוא, סוחר מומחה ובקי בעסק עם כל העקמומיות שבו, ומובטחני שיעלה בעתיד מעלה מעלה ויקח לו אישה כאן עם מוהר ומתן הרבה. אבל – מתאנח ליבצי ומטפח באצבע על מצחו – חבל על אדם יקר זה, שנתפס מעט בזו… בזו, שאותם מיני בני אדם, ימח שמם, קוראים לה “השכלה” בלשונם. אף על פי כן… אין בכך כלום. מי הוא ומי הם! הגם אותם המינים הקבצנים קרואים בני אדם? הם שוטים ואביונים, קרועי בגדים ונעלים ומחוסרי לחם, אוי להם ואוי לנפשם! והוא סוחר, בקי בעסק ובטיב המטבע. אדם הוא לדברי הכל, ולו יאה כלה נאה ומוהר ונדן הרבה!…
דברי קילוס אלה יצאו מפי ליבצי ונכנסו באזני חנצה, ולא ידע אבא זה שמהומה הוא מכניס לתוך ביתו בעצמו ובכבודו. מאותה שעה התחיל מוחה של חנצה מתעורר ומתבונן ועובד באהבה. שכלה הרך, שהיה שותק מתחלה ושאינו יודע לשאול, עכשיו הוא מסתכל במה שלפניו ומבקש טעמו של דבר; עכשיו הוא מבחין בין הבריות ושואל, מי מהן נאה במעשיו ומי מהן מגונה? וחנצה מהרהרת – היא מדמה לה את רפאל כמות שהוא בדמותו וצלמו וקלסתר פניו, וכנגדו איקונין של בנציה נראה לה בדמיונה, ונעשה בשרה חדודין חדודין. היא נותנת שוב דעתה על רפאל ואומרת: אבא, יפה דנת, יפה קלסת אותו! יתרון לו מבנציה בנוי ובדעת כיתרון האור מן החושך. מן המוח הדבר מתגנב אל הלב, וחושיו בו מתרגשים ובאים ומגרים בכבשה תמימה זו את היצר, הדוב הרע הזה. הלב מסית – וחנצה מתאוה לשוב ולראות את פני רפאל. אבל עברו הימים והוא לא בא, ובמקומו בן־זוגה בא ומנשק את המזוזה כדרכו בכל יום. וכשזה נכנס היא כובשת פניה בקרקע, לא מחמת בושה, כמו שנתביישה קודם לכן, אלא מחמת מיאוס, שמנהגו נראה לה זר ומשונה. ובאותה שעה היא מתחרטת ומלמדת קטגוריא על עצמה, למה היא מבזה את בעלה, וזה לא נאה לבת ישראל. והנה היא כופה את עצמה להסתכל בבעלה ולהאיר פניה אליו. ועד שהיא מהרהרת בתשובה, וזה האיש רפאל עולה על דעתה! חנצה נבוכה ומבולבלה ואינה יודעת בעצמה מה לה. וכדי להסיח הרהורים רעים מלבה היא קופצת ועושה בבית מלאכות אלו, שלא היתה דרכה לעשותן מימיה. יענטיל רואה אותה עוסקת בעבודת הבית – ונהנית, משבחתה בפניה ומוספת לה חשק ואומרת: כך נאה וכך יאה, בתי, הריני כפרתך! התקיני עצמך, בתי, להיות בעלת־הבית, וחיית ורבית עם בעלך עד מאה ועשרים שנה!
ויהי היום וחנצה לבדה בבית, אין איש אתה, ועליה כסות־פסים, מחושקה ברקמי משי ופרופה עד צוארה, החלק כעשת שן, ומראה פניה צח ואדום, כחלב ודם מזוגים זה בזה. פיה הצר – כוס פרח שושן, השחור והלובן בעיניה – אש שחורה על גבי אש לבנה, וקומתה כברוש רענן. מטפחת משי בראשה ומתחתיה שער שחור מתגנב ויורד על מצחה. היא מפנה מעל השולחן כלי כסף וכלי זכוכית, שהיו משמשים לשתית חמין של שחרית, ומסדרתם על טס של כסף. ובשעה שהיא נוטלת הכלים ומניחתם על מקומם בארון וראשה ורובה בתוכו, נכנס רפאל לתוך הבית. חנצה הופכת פניה אליו, וכיון שהרגישה בו נתבלבלה ועמדה ושלשלה את מטפחתה עד גבות עיניה, בהולה ושותקת. רפאל תוהה על יופיה, רואה לפניו עלמה רכה בשנים – וראשה מכוסה כאשה בעולת בעל! אף הוא עומד נדהם ומחריש שעה קלה, אבל מיד דעתו מתישבת עליו, כורע לה, כנימוס המתוקנים שבדור, ושואל לה על אביה. וכיון שאמרה, שאין אביה בביתו, חוזר ושואל לה בשבילו, שמא יבוא מיד. רצונה להשיב לאו, ופיה מקדים ואומר הן, ולא עוד אלא שמזמנתו לישב, ותוך כדי דבור תמהה היא בעצמה, למה מזמנתו. והוא הדין ברפאל, עד שלא נמלך בדעתו ראה את עצמו יושב תלוי־ראש, כאילו כפאו שד ותפסוֹ והושיבוֹ על כסא בעל כורחו. הדעת גוזרת עליו ואומרת: קום, בחור, ולך, ולמה אתה יושב כשוטה! אבל לבו אינו מניחו ואומר: שב, שב! ובין כך וכך ידו שלוחה מאליה ומוציאה מקטרתו מחיקו, וחנצה נוהגת בו מנהג דרך־ארץ ומושיטה לו בי־גפרורין. רפאל נענע לה ראשו בהודיה והתחיל מספר עמה מפני הכבוד. מתחלה היו הדברים יגעים, קצרים ומקוטעים ואינם הולכים ומצטרפים לענין אחד. הוא דבורו אינו אלא שאלות, מסיים בשאלה אחת ופותח באחרת, והיא משיבתו הן ולאו, או שותקת ומנענעת בראשה. ולבסוף השיחה נעשית כמעין המתגבר ואינה פוסקת. הם מדברים בכסלונים גסים מהמון העם ובכסלונים מנומסים, כביכול, שנימוסם אינו אלא למראית עין. חנצה בוחנתו אם גם הוא מהם ומהמונם, וכשעקם פניו עקימה זו, שקשה מגדוף ועקשות פה, נחה דעתה ואמרה:
– אבי אף הוא מואס בם ותכלית שנאה שונא אותם.
– אביך! את אומרת – אמר רפאל בעקימת שפתים, לרמז שאין דבּוּרה זה לו לרצון – שנאה זו של אביך טעם אחר לה.
חנצה תולה לו עיניה בתמיה, כאילו היא מזמנתו ליתן טעם לדבריו. אבל רפאל ראה, שאין השעה הזו שעת הכושר לפניו לספר עמה במופלא ממנה, והוא משים עצמו תם שאינו מבין למהעיניה מרמזות ומשיאה לענין אחר. ועד שהם יושבים ומדברים, ותרמיל של טלית ותפילין נראה בפתח, תרמיל גדול עשוי מעורו של בן־פקועה וארוג תכלת עם אותיות תפורות בחוטים לבנים על שפתו, ואחר התרמיל תבנית יד ונשיקת מזוזה, ואחר הנשיקה רגלים – ואברך קטן ודק הבשר, שקפוטתו ארוכה ומקלו בידו, פוסע ובא ואומר: צפרא טבא! בקול משונה. זה בנציה הקטן מעמיד עיניו פעם על חנצה ופעם על רפאל, ופניו מאדימין כברבור בשעת נפיחה, וממהר ונכנס לתוך חדרו מלא חמה. לא מפני שעבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו, חס ושלום! הא מנין לו? הרהור מעין זה לא עלה על דעתו. כלום יש מי בעולם שיתיר לעצמו אשת איש? אלא נתמלא חמה, מפני שדבר זה בעצמו, שאשתו יושבת ומדברת עם איש ואין שומר על גביהם, הא גופא עבירה היא. יחוד הרי הוא אסור מדינא! וכך היה איכפת לו אלמלי ראה קדירה של בשר רותחת אצל קדירה של חלב, אפילו כשלא נתערבבו זו בזו.
בביאת בנציה נשתתקה חנצה ונתכרכמו פניה מבושה והרהורי לב, שנתרגשו ובאו בערבוביא. השם בעל בעצמו, מתוך שיש במשמעותו דבר שהשתיקה יפה לו, הא גופא מביא לידי בושה מפני הבריות, על אחת כמה וכמה אם זה הבעל הוא בנציה – רך וקטן ובעל נפש משונה! וחנצה חוששת מה בדעתו של רפאל על בריה זו. ומיד היא נמלכת בלבה ואומרת: מה לי ולדעתו של איש זר זה? הוא רשאי לחשוב כל מה שרוצה ומה איכפת לי? אבל בתוך כך היא כועסת עליו לכבוד בעלה, שזה מזלזלו ומבזהו בלבו, וגם לכבוד עצמה, שהרי סוף סוף בנציה בעלה הוא… ומיד היא חוזרת וכועסת עליה בעצמה, למה עכבתו כאן, מה רצונה ומה כונתה? ועד שהיא מחייבת את עצמה לבה משתוקק עליו, מתגעגע ומתגעגע ואינו פוסק. – מבוכה וערבוביא בקרבה, דמיה מרתיחים ועולים ומאדימין פניה – והיא נאה עוד יותר. רפאל יודע תעלומות לבה ומבין מדעתו שיציאתו חובה היא לו, כדי שתתישב דעתה עליה, אבל עינו ניזונת מזיו הדרה, והפרידה קשה עליו – והם יושבים שניהם ושותקים ומחרישים.
קול תרועת חוטם עושה צרכיו נשמע בפתח, מבשר ואומר שליבצי בא. וכיון שנכנס וראה את רפאל בביתו צהבו פניו, שידע ליבצי, שאין זה בא אלא לשם עסק, ואליו הרי הוא נושא את נפשו ומצפה, הלואי שיבוא ויעשה עסקיו על ידו ויהא נשׂכּר.
– ברוך שהחייני! הרי זה כמה שלא ראיתיך בביתי. לא נאה רבי רפאל, לא נאה המעשה הזה – אמר ליבצי, מטפח על חוטמו בפנים שוחקות – וכי כך אדם עושה לחברו, שמחבבו ומכבדו כגופו? חייך, שנצטערתי על זה צער גדול, וכמה פעמים הייתי מפשפש במעשי, שמא נתתי לך מקום להתרעם עלי, ומעיד אני עלי השמים ואשתי ובתי זו וכל בני ביתי, שלא מצאתי בי שום עון. אדרבה… אבל מה שהיה היה, עכשיו שבאת, ישמח לבי באמת, כך יעזרני השם בכל אשר אפנה! קודם כל אמור לי, מה שלומך ומה עסקיך?
– הכל יפה, ברוך השם! – אמר רפאל – עסקים יש ויש, ואני באתי עתה לשם עסק אחד.
– אם כן, בוא עמי אל חדרי – אמר ליבצי ופניו נהרו מרוב הנאה – בוא נא עמי, ובתי תטרח בשבילנו ותגיש לנו שם מיד מיני פרפראות, שמיני מתיקה ויין מרגילין לשון לתורת העסק. וכי לא כך הוא, חנצה? או שמא בעלך בא מבית־מדרשו ואין לבך ודעתך באותה שעה אלא עליו, לטפל במזונותיו ולהתענג מזיו פניו. למה אַת מתביישת, חנצה? – סיים ליבצי את דבורו, מביט בעין אחת אחרי חנצה, שנשמטה והלכה בבושת פנים, ובעינו השנית לרפאל, רומז לו ושוחק ונכנס עמו לתוך חדרו.
ג 🔗
אותו הזמן ליהודי ארצנו עלות עמוד־השחר הוא להם, אחר ליל חושך ארוך, שנמשך עליהם במושבותם רוח מערבית באה עם הנץ החמה של “השכלה”, מפזרת עננים ונושבת גם בתחום שכונתה של כנסת־ישראל. זריזים משכימים ועומדים ועוסקים בתורה ובחכמה באהבה, ובהם פזיזים יותר מדאי, שהתנומה עוד על עפעפיהם, מתמוטטים ונכשלים בדרכם והורסים ומזיקים מפני טירוף הדעת, ורוב הצבור לא קמו איש מתחתיו והיו כועסים ומתרעמים, למה מעוררים אותם מתרדמתם. והיה רעש והמולה, נאצה וקטטה בעדת ישראל; הללו מגנים ואומרים: בינוּ, בוערים בעם! עד מתי, עצלים, תשכבו? והם “עושים עט– נוצה ומקק ספרים כרוכים ביחד, ושולחים “הזמורה” אל אפם; והללו מתעטשים ומנבלים מזעזעיהם ונותנים עליהם בקולם: למה רגשו גוים!… הללו אצים רצים ומגמת פניהם קדימה, קדימה – והללו מנענעים עליהם בראשם ואומרים: אי שוטים שבעולם! סופכם שתחזרו אלינו בבושה וכלימה, מתחרטים על מעשיכם ומבקשים ממנו סליחה ומחילה… אלו ואלו בגדוף מגדפים, מכעיסים ובאים – ואין שלום! ומפני חטאינו נתקעקע בסיסם של חיי משפחה בישראל. זו ההשכלה הטילה איבה בין איש לאשתו והרבה זוגות נתפרדו על ידה. אברכים עוזבים את נשיהם ובורחים בחשאי למקום תורה, ונשים מואסות בבעליהן, חובשי בית־המדרש, פורעות שער ראשן ונעשות מטרוניות. ולאברכים ממין בנציה היתה ההשכלה כסם־המות לעכברים, ממעטתם ומכבדתם במטאטא השמד, לא עליכם, מהומה באה עליהם!
בקשו בספרי־הפקודים ותראו, כי רב ועצום מספר הגיטין בדור ההוא, לא היה כמוהו בישראל מעולם.
רפאל היה פוקד לפרקים את ליבצי והכניס לתוך ביתו את הנגף הזה של אותו הזמן – וחנצה נפגעה! הנגע הזה נראה בה בכל סימניו: נשתנה רוחה, נשתנה טעמה, מה שהיה נעים לה מתחלה קצה נפשה בו עכשיו, ומה שניחא לה לשעבר לא ניחא לה עתה, והיא מזהמת את בנציה וקשה לה לדור עם בריה משונה זו בכפיפה אחת. רפאל נותן דעתו על חנצה יותר ויותר משתדל לראותה בשעת הכושר, מרבה שיחה עמה ומלמדה דעת, והיא שותה בצמא את דבריו, ובאו בה והיו לסם אהבה. היא אוהבת את רפאל ואף הוא נפשו חשקה בה – והנאהבים האלה מחרישים באהבתם. רפאל, שאיש ישר הוא ומתון במעשיו, השתדל להרגיז הדעת על יצרו זה ולכבוש אותו בדברים של טעם אלה: חנה הרי לא פנויה היא. אמת, בעלה בהמה הוא, “דשומשמנא גברא”, אף על פי כן בעל הוא. להטיל מחלוקת ביניהם ולהפרידם? דבר זה אינו ממדותיו וחולין הוא לו. ואפילו תאמר חנה גרושה היא או נתארמלה, כלום יש לו תקוה לישא אותה? הרי בינו ובין הוריה תהום רבה, לא דרכיהם דרכיו ולא מחשבותיו מחשבותיהם. וזה בלבד שמין בריה כבנציה הוא חתנם, מוכיח עליהם כמה רחוקים הם מאלה המתוקנים כיוצא בו, כרחוק מזרח ממערב. ואם הם לא ירצו בו, לא יועיל לו כלום, הואיל ובנשואי הבנים אצל יהודים רצונם של ההורים עיקר. אומרים לה לבת: הרי שלך לפניך – והיא מקודשת לו. האשה נקנית, והכל יודעים היאך כלה נכנסת לחופה… כל זאת רפאל מחשב בדעתו מבתחלה ושואל את עצמו, למה ישגה באהבה, שלא תתקיים בידו, וסופו שיהא נכוה בגחלתה? אלא אם בעניני משא־ומתן היה חכם, רואה את הנולד ומבקש חשבונות רבים, לא עמדה לו חכמתו בדברים שבלב. לבו לא השגיח בחשבונו של השכל והיה הולך ועושה את שלו, מושכו ומושכו וכופה אותו ומוליכו הלאה הלאה עד שלא יכול לחזור עוד.
וחנצה, שבת ישראל היא, אוי לה מיצרה, שמכשילה בהרהורים של אהבה, וגחלים ואש הוא חותה בלבה; ואוי לה מבנציה, מפגע רע זה! לחיות עמו אי אפשר, שהרי נפשה מואסת בו, וחיי הזוג בלא שלום וקורת רוח אינם אלא חיים של צער ושל חטא ועון כנגד עצמו וכנגד המקום והבריות. ולהפטר ממנו אי אפשר,
שהרי היא ברשות אביה ואמה, ובעיניהם הוא טוב ונאה ואהוב וחביב מאד. לא אליכן, בנות ישראל, יסורים של חנצה ומכאוב כמכאובה!…
ליבצי היה מתגאה בחתנו מתפאר בו ומפליג בשבחו לפני הבריות, ונהנה הנאה גדולה כשנזדמנה לו שעת הכושר לספר ביחוסו, שהוא מזרע קודש ורבנים גדולים, מצד אביו אלף, ורבבה מצד אמו, והם הם מחותניו! פלוני נר ישראל – מחותן, ופלוני פטיש החזק – מחותן, ובכן… ישמעו הכסלונים וידעו מי הוא ליבצי־האדמוני! גם יענטיל אשתו משתבחת בבנציה חתנה לפני חברותיה ופיה מלא ברכות והודאות לשמו הגדול על מתנה טובה זו, אלא שהיא חותמת בבכי ואנקה שעדיין לא נתעברה חנצה, ומה יהא בסופה? היא מטפחת על לבה ורומזת באצבע, שמכתה שם מכה גדולה. ונשים דברניות מנחמות אותה בדברי פיוס. זו אומרת: יענטיל סגולתי, מנעי קולך מבכי, זכות מחותניך הקדושים תעמוד לך לפני כסא כבודו, וכעת חיה, אם ירצה השם, ולחנצה בן. וזו מספרת לה מעשה שהיה בעקרה פלונית, שלא ילדה כמה שנים, ובא מומחה לדבר, איני יודעת מה לחש עליה – ונתעברה. ואחת מביאה לה ראיה מן השכל, שאין קטן מוליד, אחד אדם ואחד בהמה להבדיל, ולכשיגדל בנציה ידגה לרוב, אם ירצה השם. זו בכך וזו בכך, ויענטיל בוכה!
ופעמים, כשהיה ליבצי עושה עסק טוב על ידי רפאל וזימן אותו אצלו לשתות חמין בערבית, בתוך אוהביו ובני ביתו, רצה להתהדר לפניהם בחתנו הנחמד והיה מבקש את בנציה ומעוררו לומר להם דברי תורה, רומז ורומז לרפאל באחת מעיניו שיכוין לבו לשמוע.
– השמיענו בנציה, השמיענו את קולך! ונזכה ונשמע דבר מפיך, דבר טוב, כמו שידעת.
ובנציה פותח פיו וחורז בדברי גמרא בנדנוד ידים ורגלים. הדברים מעורבבים ופניו מתלהטים.
– ומה אתם? – אומר ליבצי, שחכמתו בעסקי ממונות מרובה מחכמתו בתורה, לוטש עין ימינו לרפאל ושוחק בפנים מבהיקים כמה נאה היא סחורה זו!…
רפאל אינו אומר כלום, אלא מנענע בראשו מפני הכבוד ועינו לחנצה, שפניה מוריקות מבושה. ובאותה שעה היא רואה מה בין רפאל ובין בנציה ואומרת בלבה: אוי לי מסחורתך זו, אבא!
בשבח זה שליבצי היה משבח את בנציה, בור כרה לו ויחפרהו. דומה שכך נגזר על ליבצי מלמעלה, שיהא הוא בעצמו במנהגו ודבורו, מלמד את בתו שלא ברצונו, למאוס בבעלה ולחבב את רפאל. ואלמלי ידע זאת היה נוח לו לאבד עצמו לדעת או לגדל לו כנפים ולפרוח לו באויר.
ופעם היה מעשה וזימן ליבצי אורחים, ואת רפאל בתוכם, לסעודת פורים. וכטוב לבו ביין זחה דעתו עליו ואמר להראות כל המסובין את גדלו של בנציה בתורה: ידרוש להם ויתמהו על חכמתו. – הסו! – צוח ליבצי מקיש בכח על השולחן – זה הקטן שלי ידרוש לנו מענינא דיומא, מענין המגלה. שמעו רבותי! פתח פיך בנציה!
וזה הקטן, ששתה כוס יין יותר מכדי רביעית והיה מבוסם, פתח ואמר:
– לכאורה כל הענין כלו מוקשה הוא. למה מרדכי נקרא מרדכי היהודי? מה הכתוב קא משמע לן? פשיטא! וכי אין אנו יודעים, שמרדכי יהודי הוא? מרדכי – מרדכי הוא יהודי!… ובלאו הכי, וחוץ מהרבה קשיות אחרות שבענין זה, הרי הקשיא החמורה והישנה עדין במקומה עומדת: למה נאמר באחשורוש “ויאמר” ובאסתר המלכה “ותאמר”? שנוי הלשון מה בא ללמדנו? וגם הדיוק של עשרת אלפים ככר כסף ועשרת בני המן נמי לא ניחא. למה דוקא עשרת?
– אוי־וי! – תוהא ליבצי ומצייץ בשפתיו מרוב הנאה כמה גדול כחו וגבורתו, שנוטל פסוק וטוחנו כמין חומר! אין פסוק עוד, אלא דייסא, במחילת כבוד רבותי. סחורה נאה הוא!… להלן, בנציה, להלן! דרוֹש נא, דרוֹש ונשמע!
– אבל באמת ניחא, ודברי “התורה הקדושה” ישרים ומתוקים מדבש – חוזר בנציה ודורש במתק לשונו – התירוץ לכל הקושיות החמורות, כך הוא לפי פשוטו של מקרא. גלוי וידוע לנו, שאותו היו“ד, שנטל הקדוש ברוך־הוא משׂרי, היה טס ופורח בעולם עד שנטלו יהושע, ונתוסף לו כח וכבש את הגוים בכניסתו לארץ־ישראל, לאחר גלות מצרים. ואחר כך בגלות פרס היה היו”ד, כלומר מרדכי היהוד“י, ויו”ד זה שב“ויאמר” לאחשורוש, הנכנס ובא לו על ידי אסתר המלכה – כובש ומנצח את היו“ד (עשרת) של אלפים ככר כסף ואת היו”ד (עשרת) של בני המן! כלומר שני מיני יודי“ן יש, יו”ד מסטרא דקדושה, ויו"ד מסטרא…
– רבי… אברך! – אמר רפאל שלא יכול עוד לשלוט ברוחו ונכנס לתוך דברי בנציה עד שזה לא הספיק לסיים דרושו – מה עשה לך הכתוב, שאתה מעותו? צא ולמד: “ויאמר” הוא לשון זכר, “ותאמר” לשון נקבה.
– לשון נקבה לא ידעתי! גער בנציה בנזיפה ונתמלא חמה – הדבור בלשון זכר ונקבה יודעים רק פושעי ישראל ימח שמם. פלוני לה “ויאמר” ופלונית לו “ותאמר”, בחן ובנעימות, לשמו ולשמה ולשם יחוד… כנימוסי הדור החדש.
בדבריו אלה נתכוין בנציה לרפאל וחנצה שהיו יושבים ומדברים זה עם זו פעמים, והדברים נכנסו בלבם כחצים שנונים. מאותה שעה בנציה חשוב אצל אשתו כמת, כאלו עבר ובטל מן העולם. חנצה היתה כאלמנה, ורפאל ממלא את כל חללו של לבה.
רפאל יודע לכוין את השעות שחנצה לבדה בביתה ובא ומשתעשע עמה באחוה ורעות. ותמיד ערוך לו בידו עסק מה שיהא לו בשעת הדחק כתריס בפני ליבצי ובני ביתו. פעם אחת בא וראה את חנה עגום ועיניה מתלחלחות מדמעה ואין איש אתה בבית ובאותה שעה היתה כשושנה רטובה מטל שמים בבוקר נאה ויפה מאד עמד ושאל אותה למה היא בוכה ברחמים רבים, כרחם אב על ילד שעשועים בשעת צערו והיא מסתרת פניה וגועה בבכיה רפאל לבו נמוח מחמלה רבה והוא אוחז בידה מדבר תחנונים ומבקש אותה להודיעו את צערה זרם של קור וחום מעורבין יחד שוטף בכל גופה של חנצה וידה מזדעזעת ואינה זזה מתוך ידו של רפאל והוא מבקשה ואינו פוסק, עד שלכסוף נתרצתה לו ונתפרש הדבר תגרה נפלה היום בין האם והבת בשביל בנציה.
כשבא בנציה מבית־מדרשו לאחר תפלת השחר ונכנס לתוך חדרו כדרכו בכל יום המתין שם כשתי שעות ואין מרחם ונותן לו מזונותיו הוא יושב בדד ומתחכך מפני צערו משפשף את פאותיו גוהק ופוהק גונח ונאנח עד שחותנתו הרגישה בו.
– אוי ואבוי לשונאי! עוד לא מאומה והוא שרוי בתענית, הרי זה צער בעלי־חיים! נתנה יענטיל בקולה וספקה את כפיה. והיא ממהרת ונוטלת עוגת סולת וחמאה וספל סיקוריא ומגשת לפני חתנה ואומרת אליו ברוגז ורחמים. כאחד:
– הא לך מזונות!… מה מדה היא לבעל ששותק ואינו אומר לאשתו: רוצה אני לסעוד? שלי אינו כשל כל הבריות, אויה לי… נס הוא שהרגשתי בך ובאם לאו מה היה בסופך?… רעב אתה?
– מילא… אי, אי! – מגמגם בנציה בעקימת פנים משונה ומזמן עצמו ואוכל לתאבון בכל פה.
אם בנציה לא היה דברני כנגד זה באכילת מזונות היה מומחה גדול אל תשלוט בו עינא בישא.
וכשחזר זה החתן מיד אחר האכילה לבית־המדרש מקום מנוחתו התחילה יענטיל מתרעמת על הבת בשביל מנהגה זה עם בעלה ואמרה לה דברי כבושין אלה:
– דעי, בתי, שחוטם לי חוטם יפה ואני מריחה את הכל מרחוק עיני לא סמויות עוד ברוך־השם ואני רואה בתי רואה אני מנהגיך המכוערים עם בעלך וכי לזאת שכמותך יקרא אשה! והלא היה לך לשמוח במתנת חלקך בבעל זה שהוא אוצר נחמד ומתנה טובה מאת הבורא יתברך שמו.
– תגל לה האם בפרי בטנה זה וישישו בני מעיה שילדה נפש יקרה זו – משיבה חנצה בשחוק מר.
– מה לשון היא! – תוהה יענטיל ואומרת בחמתה זוהי השכר על כל הטובה הגדולה שעשו לה! כמה טרחות טרחו אבא ואמא, כמה כרכורים כרכרו עד שמצאו מרגניתא זו והיא אשרי הבית שתכשיט זה בו אבא הרי הוא מחבבו, מחבבו כל כך…
– אבא רשאי לחבבו כרצונו ואין מוחה בידו – אומרת אי באנחה ומנוד ראש. – אי שמים, כמה אומללה אני ועלובה! – בוכה יענטיל ומטפחת על לבה כמה קשה מכתי שם, שם בקרב לבי! אמרתי אם בי יצאה יד אבי שבשמים ואין לי בן יזכני נא רבונו של עולם ואבנה מבתי והיה בנה לי למשיב נפש. אבל… היא לא כן חושבת. היא חושבת שבתולה היא עדיין והנשואין אינם אלא שחוק – תוף וכנור חינגא והלולא לא יותר… רב לך מעשה נערות. אשה את וכלום אין את יודעת אשה מה היא ולמה היא?
– אשה אדם היא בריה ככל הבריות – אומרת חנצה בנחת וכובשת כעסה בלבה.
– אל תתגאי כך, חנצה, ואל תתחכמי יותר! – מתרגזת יענטיל על בתה וחוזרת על דבריה בעקימת שפתים של לעג וקלס – אדם היא!… אינך כלום חנצה, אלא אשה אין לך בעולם אלא שלש המצוות בלבד ולא יותר. שלש מצוות אלה הן הן חכמת נשים ובינתן לעיני המקום ברוך־הוא ולעיני הבריות איזוהי אשה כשרה? כל שעושה רצון בעלה… כך למדנו בנעורינו עכשיו את יודעת?
– לאו! – אמרה חנצה ופניה משתנים ככרום מכסיפים ומאדימים – מי אני שאזכה להבין מה שאשה כשרה יודעת…
– נמצא, כל מה שדברתי עד כאן אינו אלא נביחה בעלמא כאותה כלבתא שם! – נוהמת יענטיל בכעס ורוגז גדול מנפנפת ידה כלפי בתה – המתיני נא בת מרדות המתיני ואלמדך בינה כיצד מרקדין לפני הבעל מה הוא בעל ומה פירושו! – הנני עליך!…
האם נדחפת ויוצאת מלאה חמה והבת בוכה ודמעתה על לחיה.
רפאל נתמלא רחמים על חנצה מנחמה בדברי פיוס דוחק ודוחק את ידה ומבהל על פיו מחבה יתרה וקורא לה: יונתי תמתי! והיא מקבלת תנחומים ומתוך רסיסי דמע המגלידים כפנינים בריסי עיניה, מנצנצת לו הבטה נעימה כנוגה השמש מבין הענן ביום הגשם.
הימים הולכים והחבה של הנאנחים האלו עולה וצומחת. רפאל מרחיב דעתה של חנצה ומלמדה ארחות חיים בכל התחבולות הראויות: בדברים שבעל־פה ובדברים שבכתב באותם הספרים המסוגלים לעלית נשמה. חנצה שוקדת ומוסיפה דעת ורפאל התקוה משעשעתו והוא מצפה ובוטח שהכל יהא יפה בעתו, מה שנראה לו קשה מתחלה נראה לו אפשרי עתה הכל אפשר בעולמנו זה. חנצה הרי סופה שתתפטר מבעלה והפירוד הלא נעשה מאליו, ועל כרחו נעשה מפני שחנצה ובנציה כלאים זו בזה ואין זיווגם יפה מלכתחלה. ואלא מה, אביה ואמה? הם ימאנו להתחתן בו? אי משום הא לא אריא! יש תקנה לזה – הכסף יענה את־הכל ואין דבר עומד בפני הפרנסה. כמקום פרנסה אין מקום למחלוקת וקנאה בעניני האמונה. אין קנאת הדת מצויה אלא במי שהוא עני ומתכוין להשתמש בה לשם הפרוטה: אלא בעלובים האלה שעל כרחם הם צריכים לעשותה מעין לפרנסתם ואלמלא היא לא היו יכולים להתקיים ומתו ברעב חס ושלום שהרי אין כל אומנות בידם ואינם יודעים כלום ואם אין היא להם מי היה נותן דעתו עליהם ומי היה מרגיש בהם?… הנה זה הוא ספר תולדות של יראת שמים מטורפת ול הזיה וצביעות והוללות בני אדם של טובם וחסדם המשונים ושל אהבתם כביכול לעמם ולאחיהם האביונים והוא הוא ספר תולדותן של איבה ותחרות של קטטה ומלשינות של הטלת קנאה בין בני אדם ושל מדת בלעם לסכסך עם בעם ואיש באחיו.
להרבות שלום בעולם בין בני בשר קרוצי חומר שצרכיהם מרובים אין לך תחבולה טובה אלא זו – הפרנסה!…
ד 🔗
בזמן שדחק המזל והיהודים נעשו חנונים ורוכלים ושולחנים וסרסורים וכיוצא בהם מיני תגרים בעולם – יצאו הנשואין אצלם מרשות יצר־הרע של אהבה ונכנסו בתוך שאר עניני משא ומתן לרשות יצר־הרע של עסק, ומעתה אין מרקדין לפני כלה נאה וחסודה, אלא לפני כלה עשירה אף שהיא מכוערה. וכשאתה רואה פעמים יהודי נותן עיניו בנוֹי, בידוע שאינו סוחר כהלכה ולבו מופנה גם למחשבות אחרות ולדברים אחרים חוץ מעסקי ממונות. וכיון שיצר של אהבה מוצא פתח לפניו מיד הוא נכנס לתוך הלב ומפליא לעשות שם בקסמיו. וכך היה מעשה ברפאל, מתוך שסוחר ובעל נפש הוא כאחד, פגע בו מנוול זה ומצא לו מקום בלבו להתגדר בו. היה קוסם לו בדמיונו עולם יפה ברוב פלאות ותענוגות בני אדם, מעוררו וממשיכו לנעימות אהבה וצר לו צורה נאה של חנצה תאוה לעינים, ואומר לו: בחור שא עיניך ביופי, כזו ראה וקדש! ורפאל – חולם מהרהר בחנצה וגומר בדעתו להכרית מעט מעט כל החוחים והקוצים הסובבים שושנה זו, כדי שיוכל לזכות בה לעתיד לבוא.
ובכן ותהי ראשית מלאכתו להדביק אליו את ליבצי שלבו עם שאר חושיו כלם יהיו משועבדים לו.
צפה רפאל שאין מפתח טוב ללבו של ליבצי כממון וריוח מרובה בעסקי פרנסה, והמפתח הזה הרי הוא בידו. ולפיכך התחיל רפאל מגלגל עסקים רבים וגדולים לליבצי על ידי משאו־ומתנו עם התגרים, שלא לדקדק עמהם כל כך כבראשונה ושלא לדקדק גם עם ליבצי, הקונה שטרותיהם של התגרים מידו, כשהיה מנכה לו מדמיו רבית יתרה. וליבצי אף הוא, מתוך שהיה להוט אחרי בולמוס של רבית, לא דק כל כך בסוחרים. חביבה פרוטה של רבית למלוים, שבשבילה הם מפקירים פעמים את הקרן. רפאל מרבה בסחורה וליבצי מרבה ברבית, ורבי אשר הסרסור עוסק בעבודה, גלגל המסחר חוזר במוחו וכובעו שמוט לו יותר מדאי לאחורי ראשו.
– מאין הרגלים, רבי אשר? אומרים לו מכיריו הפוגעים אותו בשוק כשהוא רץ כצבי ושולי קפוטתו החדשה מתבדרין – עמוד כמעט רגע ואמור לנו מה חידוש היום בעולם, ומה צרפת שלך?
דבּוּר זה “צרפת שלך” אין במשמעותו שרבי אשר צרפתי הוא או שיש לו חלק במדינה זו, נחלת אבות, חלילה! הכל יודעים שהורתו ולידתו בכסלון ועני ואביון הוא, ואבותיו האביונים לא הנחילו לו כלום לא במדינת צרפת ולא בכסלון עיר מולדתם, אלא כך היה קורא לאותה המדינה, “צרפת שלי” בלשון חבה, כשהיה יושב בתוך קהל ועדה ודורש בדברי פוליטיקא. רבי אשר היה משמש מכתב־עתי חי להכסלונים, מודיע להם חדשות מספר נפלאות ודברי גבורות ומלחמות ומשמיע ישועות וגזרות רעות, והכל היו מצפים לו ושומעים את דבּוּרו הנאה בנחת רוח. ולפיכך כשראו אותו עכשו רץ בבהילות, אמרו, ודאי נוראות נעשו בעולם וחדשות בפיו.
– אין לי פנאי, אין פנאי! – משיב רבי אשר בדרך הלוכו, שלא להביט בפני מכיריו, והם פוערים פיהם ועומדים תוהים ומשתוממים.
– רבי אשר, שולי קפוטתך טובעין בטיט, ואתה רץ ואינך חושש! – אומרים לו אחרים הבאים כנגדו ומעמידים עליו עיניהם בתמיה – חבל על האי קפּוטה יפה דבלי בעפרא!
– אין בכך כלום, אין כלום! – אומר רבי אשר בנשימה אחת, מנענע להם בראשו וממהר והולך הלאה.
– ברוך הבא, רבי אשר! – אומר שמואל החנוני לרבי אשר, הנדחף מבוהל לתוך חנותו, אומר בשפה רפה ומעיין בפנקסו הפתוח לפניו, כאלו ביאתו של רבי אשר אינה חשובה כל כך אצלו, אף על פי שהיה מצפה לראותו ושמח בלבו כשהוא נכנס ובא – שב נא והמתין לי עד שאפנה.
– אין לי פנאי, אין פנאי, רבי שמואל! המלאכה מרובה. סבור אתה, שכל הרוצה בסחורתנו יבוא ויטול? לא כך הוא, רבי שמואל, לא כך! זה האיש רפאל – אמר רבי אשר ומטפח באצבע על מצחו – בעל מוח הוא וכמה כרכורים כרכרתי ועוד אכרכר ואכרכר עד…
– הרשות בידך לכרכר כמה שתרצה, ובשבילי אין לך, כמדומה לי, לכרכר הרבה לפני רפאל שלך, והמלאכה אינה מרובה כל כך – אמר שמואל בתערומת מדומה, מתכוין להגדיל בזה את כבוד עצמו, שמבעלי אמנה הוא, ואגב להקטין פעולתו של רבי אשר, כדי שלא ירבה בשכר הסרסרות – יש לפני מוסקבה, ברוך השם, והיא נאה וטובה לי בכל האופנים. שומע אתה? אלא מפני שיריד פולטבה ממשמש ובא, והסחורה נצרכת מיד באותה שעה לכן…
– לכן… הדברים דברים בטלים, ושלום לך, רבי שמואל! אמר רבי אשר, המבין לשון ערומים, ואף הוא אחיו ברמאות, מעקם חוטמו כאלו הוא מתיאש מן העסק הזה, ומרים פעמי רגליו לצאת מן החנות.
– לא כהן אתה, רבי אשר, ונוח לכעוס! – אוחז שמואל בכנף בגדו של רבי אשר ומרצה אותו בדברי פיוס – לא ירדת לסוף דעתי, במחילת כבודך. עמוד ושמע, רבי אשר! “לכן” זה, שאמרתי, כך הוא: מפני שהסחורה נצרכת מיד והיריד גרמא, לכן הטריח נא את עצמך ולך וגמור את העסק בשעה טובה… עכשיו נניח את הדברים והכרכורים במשא־ומתן. אמור לי, רבי אשר, מתי אתה מכניס את בתך לחופה ונכרכר לפני הכלה למזל־טוב? שמא רצונך ליטול מלבוש בשבילה, הרי סחורה נאה אצלי לפניך, קח ולאחר ימים תעלה לך בחשבון שיהא בינינו. דבר קטן זה ביני ובינך מה הוא?
קצור הדברים, העסקים מתרבים, הסחורה עוברת לסוחר – ורבי אשר יוצא בקפוטה חדשה ועטרה גדולה של טיט על שוליה, רץ כצבי ועוסק במשא־ומתן ופניו מבהיקין. לא שכר פעולתו בלבד, שהוא מרויח כדי ספוק כל צרכו, יפה לו, אלא גם המעשה, העסק גופא. רבי אשר דעתו נוחה עתה מרפאל, משבחו בפניו ושלא בפניו ואומר: אדם זה קנה לו שלמות בכסלון, עכשיו יש לו “חוש הטעם במסחר”, ומובטחני בו שיהא בעתיד סוחר הגון כדבעי.
רפאל לא טעה בחשבונו. ליבצי כרוך אחריו כעגל אחד הפרה ודבק בו בכל נפשו. פעמים הוא מזמנו לסעודה, לשתית חמין ולאכילת לביבות, ופעמים הוא מזמנו סתם ואומר: בוא, חביבי, הרי ביתי פתוח לרווחה, ומה איכפת לך אם תבוא ותשב אצלי, ונתכוון בזה לכבוש את רפאל ולשמרו שמירה מעולה, שלא יעשה עסקים אלא על ידו. רפאל זכאי הוא ויהודי כשר בעיניו, וכשהיו אחרים מפקפקים פעמים במלבושו ובמנהגיו ובנימוסו שלא כדת הכסלונים, היה אומר להם: אי שוטים שבעולם! הרבה דרכים לעבודת הבורא, והוא עובד את הבורא על פי דרכו. גם זה הוא דרך לעבודתו יתברך שמו… והשוטים האלה נעשים חכימין, מנענעים לו בראשם ומסייעים לו מפלוני ופלוני מן למד־ואוי"ם, שנדמו כאכרים גסים ועמי־הארץ גמורים למראית עין. יענטיל, שאשה כשרה היא עושה רצון בעלה ומקבלת את רפאל בשמחה, עורכת לפניו שולחן ומטעימתו מגדנות ומיני מרקחים. ואין צריך לומר, שרפאל אף הוא עושה רצון ליבצי ובא יום יום לביתו באהבה. וכיון שנעשה בן־בית הרי מצוי הוא אצל חנצה – והנה מה טוב ומה נעים שבת אהובים יחד! לא היו ימים מועטים ונתגלגלה לרפאל זכות על ידי ליבצי ללמד את חנצה כתב ולשון.
כשבא רפאל פעם אחת לבית ליבצי, ועדיין לא הספיק להשיב רוחו, רץ ליבצי לקראתו, נותן לידו מכתב בלשון לועזית ואומר לו:
– קרא נא זה!… קרא והבינני מה כתוב בזה.
מתוך הכרת פניו של ליבצי ולשונו ודרך מסירת המכתב נראה כאילו הוא שבחו, שאינו יודע לועזית, ואומר: הידיעה הזאת לך היא ולא לי… וזה גרם לו לרפאל, לעקם שפתיו בלעג של בוז, שלא מדעתו, ולאחר הקריאה העמיד פניו על ליבצי ואמר:
– ומה היית עושה אלמלי לא באתי היום?
– אלמלא אתה הייתי בא לאיש אחר שיהא קורא לי מכתב זה.
– לא טוב לאדם להיות תלוי בדעת אחרים – אמר רפאל, ובאותה שעה נצנצה בו רוח חכמה והבהיקה עור פניו – אמנם ידעתי, רבי ליבצי, שיהודים כשרים מונעים עצמם מן ההגיון, שבכללו גם לשון העמים; אבל הרבה יהודים שם במקומנו, שהם ובניהם כל עסקם בתורה ועבודה וחוץ מזו אינם יודעים כלום, ואת בנותיהם הם מלמדים ספר ולשון בלא שום פקפוק, מפני שאשה פטורה מן המצות והרשות בידה למלאות כרסה למודי חול ולהג הרבה כרצונה, חוץ מתורת ישראל, שכל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלוּת. ולמה זה לא תלמד אף אתה רבי ליבצי את בתך כתב ולשון? והרי היא היתה משמשת לך לכתיבה ולקריאת מכתבים בשעת הצורך, לטובתך ולהנאתך.
– לכאורה כן הוא – מגמגם ליבצי בלשונו, מקמט מצחו ומחזיק בפאת זקנו – יפה אמרת, אבל…
– ומה מעכב?
– אלמלי בתי היתה פנויה הסכמתי שתלך לה אצל “הכתבן” ותלמוד לה חכמת נשים בתוך שאר נערות בתולות. ובאמת, מה בכך? אבל עכשיו, שומע אתה? עכשיו שהיא נשואה לא נאה הדבר… אשת־איש בתוך בתולות קטנות! והדבר דומה… לשמש בעל זקן ובעל כרס, במחילת כבודך, עולה לתורה “עם כל הנערים”!
– אם כן יבוא המורה לביתך. הרשני, רבי ליבצי, ואלמדה אני דעת.
– אתה, רבי רפאל! אתה סוחר ונכבד מבקש לחם עוני, פרנסה של מלמדוּת!…
– בחנם, רבי ליבצי! לקח טוב אתן לה ובחנם…
ליבצי נתרצה מיד בלבו לדבר זה, אלא מפני הנימוס עקם את שפתיו כמסרב לרפאל ואמר לו, שימלך באשתו. בלילה הרצה הדבר לפני יענטיל והסכימו שניהם לקבלו מכמה טעמים: רפאל הרי בן־בית הוא ובעל בריתם, ומה בכך אם בשעה שיושב ומספר עם בתם כאחד מבני משפחתם, ילמדה דרך אגב כתיבה וקריאה. דבר זה לא יזיק כלל ועוד יועיל לה, שתתלמד לקרוא ולהבין תחינות ותפילות ולכתוב פעמים אגרת בעצמה ובידה ולא בידי אחרים, וטובת הנאה זו הרי באה להם בחנם, שלא להוציא עליה אפילו פרוטה אחת.
ובכן התחיל רפאל להורות את חנצה ולחנכה על פי דרכו, ולו נאה תהלה שעשה את מלאכתו באמונה. אהובים שׂשׂוּ, להם היתה תקוה טובה ואורה, וחנונים עלזו בקבלת סחורה, רבי אשר היו שטוף במזמה של מסחר ומאד נתעלה, וליבצי הולך ומעלה את הרבית למעלה למעלה – והימים ימי מעשה, אהבה אחוה ורעות!
ה 🔗
עבר חצי הלילה כסלון נרדמה – ושני בני אדם שינה אין לפניהם, מתהפכים מצדם אל צדם ומשכבותם מרננים תחתיהם, כדרך משכבי יהודים, שמתרגשים ונותנים זמירות בלילה ברתת וזיע מנגיעה ודחיפה קלה. אמנם כן, אשרי אוזן שומעת השירה, שעשר מטות אומרות בלילה בבית איש יהודי, אבל גם בשירה זו, שאמרוה שתים, מטה אחת וספה קלוטה ומעוכה וכתותה מרוב תשמישה, גם בה אדם יוצא ידי חובתו. על הספה בחדר האחד היה הירשילי שלנו מנצח בנגינות, ועל המטה בחדר השני – רפאל. שניהם מתנודדים וכל אחד רעיוניו אינם מניחים לו לישון.
רפאל שמר הבטחתו להירשילי וקבע לו מקום לינה בבית דירתו. כשבא הירשילי בראשונה למקום מושבו זה היה לבו שמח, טועם מעין תענוגיו של עני כשמזלו שחק לו פתאם ועלה לגדולה. דירה זו קטנה ונמוכה, שאפשר לו לישב בה במנוחה שעה אחת לעצמו מופנה מן הצבור וחובשי בית המדרש, נראה לו כפלטין נאה; מעמיד עיניו על כל מה שלפניו שם ומסתכל בדחילו ורחימו, מסתכל וממשמש כל מה שבא לידו משמוש קל ושוחק מרוב הנאתו שחוק של הודיה לשמו יתברך על המנוחה ועל הטובה, שבאה לו בהיסח הדעת. וזו הספה, המרוסקת והמתמרטטת ומוכין ואניצי פשתן כרוכים כבני מעים בוקעין ועולין מתוך חפּוּיה הקרוע וסמרטוטיה המלוכלכים, אף היא נשאה חן בעיניו. כמה שהיא מנוולת ומדולדלת, סוף סוף בעלת כרס היא, זכר לכבודה והדרה בימים הראשונים. – כשעלה הירשילי על גבה בראשונה גערה בו בנזיפה ובנהימה משונה, והנזוף הזה נשאר תלוי ברפיון, מעכב לשעה קלה נשימתו וקופץ פיו ואינו זע לא לכאן ולא לכאן, שלא להרעיש אותה הקנטרנית ולהעיר את רפאל משנתו. אבל מיד נמלך בדעתו לרצות אותה בשעת כעסה, ובבקשת מחילה מכבודה התחיל מזיז עצמו בנחת ובזהירות יתרה, פושט מעט מעט רגל אחת ואחר כך גם השנית עד שנסתייע בחסד אלהים ונשתטח עליה בכל גופו. מכאן ואילך היה לבו גס בה ושוב לא השגיח בבת־קול ובנהימה דקה, ולאחר ימים לא השגיח גם בנהימה גדולה. הרשות בידה להתרעם בקולי־קולות והוא נרדם בשלום ואינו חושש.
ומה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
שמא היה הירשילי רעב ובטנו הריקה תבעה מזונותיה ועכבה עליו את השינה? חס ושלום! קיבת יהודי אינה להוטה כל כך אחרי האכילה, שתהא באה עליו בשביל זה בטענות. ושנית, במה קיבת יהודי נחשבת שיהיו משגיחין בטענותיה? תלי־תלים של דינים וסייגים וגזרות חדשים גם ישנים, בדבר הקיבה העלובה, כדי ללמדה דרך־ארץ במאכל ומשתה: דבר זה אסור לך לא לבד באכילה אלא אף בהנאה, ודבר זה אף על פי שמותר לך ונמכר באיטליז, אין אכילתו אלא במשהו, מפני המכס… דבר זה הוא בבל־יראה ובל־ימצא, ודבר זה, שמרור הוא, אכילתו חובה, הרחב פיך ומלאהו – כל אלה לא ניתנו אלא לישראל, וכל רמ“ח אבריהם ושס”ה גידיהם מוכיחים עליהם ומעידים בפני כל אומות־העולם, שהם מקיימים אותם כהלכתם. ושלישית, לא היה לה לקיבתו של הירשילי פתחון פה לבוא עליו בתרעומות אותו הלילה. כל הלילות מצא הירשילי מוכן לפניו לחם וכוס חמין, והלילה הזה נתוסף לו ראש דג־מלוח ועצם ובשר, שנשתיירו מסעודתו של רפאל, והוא קץ בהם ולא טעם כלום.
שמא נתקשה הירשילי היום באחת מסוגיות החמורות בגמרא ותקפה עליו משנתו, או שמא מוחו מתלבט עתה בישוב דברי התוספות התמוהים ובכוונת ''כלומר" שברש"י, והוא נעור בלילה ומהרהר בהם איך להולמם? אף זו אינה. זה כמה הירשילי אינו מדייק בתלמודו כל כך מפני פזור הנפש. משה’לי חברו היה מקפחו בהלכה ומזרזו ללמוד בעיון בעל כרחו, וכיון שזה אינו, נשתקע בהרהורי לבו ואינו לומד אלא לצאת ידי חובתו. וביום זה, אדרבה, היתה לו שעת רצון ונכנס בראשו ורובו לעומקה של הלכה – והכל נתישב לו שם ואתי שפיר.
ואיזה הוא השטן המעכב עליו השינה?
אוי לו אם נאמר: השטן הזה הוא ביילא!
“ביילא ביילא! רבונו של עולם, היכן היא, ביילא?” – אלו דברים שעולים במחשבתו של הירשילי ומנקרים את מוחו, ופעמים הם יוצאים מפיו שלא מדעתו באנחה קשה. זה כמה שהירשילי וביילא נפרדו ב“שער האשפות” בכסלון, היא הלכה אחרי הסרסורת לשם העבודה, עבודת אָמה בבית אחד מנכבדי העיר, והוא הלך למקומו, בטוח בלבו, שבקרוב יראה את פניה ויהא מדבר עמה שוב על כל הנעשה בביתו ובמקום מולדתו. והלא היא בת איש שכנו וחשובה לו כאחת מבני־משפחתו, וקבציאל הרי היא חמדת נפשו וחביבה לו מאד, ומי כביילא ישמיע לו כל הנעשה שם עתה ומעשים רבים וזכרונות מימים ראשונים? הירשילי מחכה לביילא, מתי תבוא וישתעשעו יחדו בדברי שיחה – והנה צרה, ביילא הלכה ואיננה!
מתחלה היה הירשילי מנחם עצמו ואומר בלבו: אפשר ביילא טרודה היא בעבודה שם בבית אדונה, ולכשתפּנה מיד תבוא להאכסניא בשביל כליה, שנתן אותם פקדון ביד רייזא. אבל כשעברו הימים והיא לא באה, התחיל מיצר ודואג לה. עכשיו לבו לביילא לא בשביל שהיא בת שכנו וזה מקרוב באה מעיר מולדתו, אלא לה לעצמה ולשמה – בשביל שהוא מתמלא עליה רחמים. מדת־הרחמים הזו נתגלגלה בו על ידי רגש מופלא – הוא מין געגועים, שנפשו היתה מתגעגעת במסתרים עוד מנעוריו, שלא לדעת מה. ורגש נעלם זה הולך ומתברר יותר כל שמדת־הרחמים מתגלגלת על ידו ביותר, ונמצאו שניהם צומחים וגדלים ומתפרנסים בו זו מזה וזה מזו. נתוסף עליהם עוד דבר זה: הירשילי הרי יודע עתה מה שניאור־וואלף בקש לעשות לו, ואלמלא ביילא, שבאה פתאם באותה שעה היה הרמאי הזה מתעמר בו ומוסרו לצבא, והלא הוא חייב להודות לה ולברך את שמה. ומה עשה הוא? היא גמלתהו טוב, והוא גמלה רע – על ידי יציאתם מהאכסניא לשער האשפות הוא נחלץ מצרה והיא נלכדה בה. אוי המלאך הגואל הזה הלך ואיננו ומי יודע מה היה לו! לבו לבו לביילא ורחם ירחמנה מאד! עכשיו הירשילי מתגעגע ויודע למה ועל מי. מה שהיה מופלא ממנו בראשונה גלוי וידוע לו עתה. תמונת ביילא הולכת ומתרקמת לפניו בצביונה ומלבבתו ומשיאתו להרהורים רבים. בה יהגה תמיד, ועתים הוא בוכה במסתרים נעשה רך ונעים ומתמכר כתינוק קטן בידי חזיונותיו לנטלו ולנשאו לעילא ולעילא… הירשילי משים עצות בנפשו מה יעשה לביילא לידע היכן היא שמא יסובב בעיר וישאל עליה את אנשי המקום בשוקים וברחובות? חס ושלום, הלא יהיה לבוז – בחור סובב ושואל על בתולה! ומי? הוא, הירשילי! הלא בהזכרת שמה לבד יאדימו פניו מבושה, בני אדם יביטו בו ויבינו יצר מחשבות לבו… וכיון שיבינו – אוי לו ואוי לנפשו, הרי חרפתו תגלה בקהל ויהא מנודה מהעולם־הזה ומהעולם הבא! לא נהיתה ולא נראתה כזאת בישראל… אחת היתה נחמתו: שמא נמלכה ביילא וחזרה לביתה ואלא מה – כליה, שמונחים בארון כאן אצל רייזא? אפשר מתוך שהיתה בהולה לדרכה שכחתם. ואותו היום שלפני ליל נדודים זה יום חם ונעים היה והחמה זורחת בזיו כבודה ונצנצה בו נחמה זו. ומתוך שמחה שקד על למודו בנדנוד אבריו ובנעימה, מנצח כל דבר קשה, מישב ומתרץ ומפליא לעשות.
מה עשה השטן? השטן ישב ושחק לו להירשילי ולנחמתו זו, ומיד עמד ונשב בה ובטלה והיתה כצל עובר.
עד שהירשילי משתעשע בלמודו הגיע לו כתב מביתו, שהיה ממתין לו זה כמה, וקפץ עליו ופתח וקרא אותו באהבה.
“עיקר שכחתי – כך מסיימת אמו של הירשילי דברי האגרת לבנה – מתוך שיחי וצרות לבבי נשתכחה ממני בין כך וכך בתו של בן־ציון בעל־צביה, שעל ידה שלחתי לך זה כבר זוג פוזמקאות מטולאות וקפוטה וכתונת, לבוש אותם לאורך ימים, עד מאה ועשרים שנה. ציפא־סוסי, תחיה, חלצה אותן הפוזמקאות מעל רגליה ושלחתן מתנה לך. השם יתברך ירחם עליה ויזמין לה את בן־זוגה בקרוב. כבר בא מועד לחוננה. אוי עלובה זו נעשית כחושה וכמושה וירוקה מרוב צערה ועצבונה עלי ועל צרותי הרבות. עיני כלו, לא עליך ועל כל בני ישראל, ממריטת נוצות בלילות. אוי ואבוי לי אלמנה שוממה! שכרי מצומצם ולא יספיק גם לפת חרבה ומים במשורה, ואנו מתפרנסים בצער. ברוכה אסתר־לאה התנונית, שנותנת לי לפרקים בהקפה כד נסיובא, ופעמים גם מעט חלב. פרתה ילדה למזל־טוב ביום ראשון ל “סליחות”, והקדוש ברוך־הוא ברך אותה בעגל בריא וטוב, שאין כדוגמתו בכל העולם, ואך אחת למאה שנה יולד כמותו. הגע בעצמך שמרדכי הקצב, שאינו ותרן כל כך, קפץ עליו ונתן בשבילו עשרה זהובים במזומנים, והקרב והכרעים לה לאסתר־לאה! והכל אומרים שהרויח ממון רב, ודאי ששה זוזים, ואפשר שבעה או שמונה. – הנה רציתי לומר לך ולא ידעתי עוד מה. במה פתחתי?… אמנם כן, ברוך מזכיר נשכחות, נזכרתי! רציתי לספר עמך באותה הבתולה. לא די לי צרות נפשי, נתוספו לי גם צרותיהם של אחרים. בבן־ציון בעל־צביה אני מדברת. זקן הוא ותשוש כח, גופו כחרס הנשבר, כמעט שהנשמה בקרבו, ואין לו פרנסה. קבצנות כאותה שבקבציאל עכשיו אינם זוכרים אף הקבציאלים הישישים. אם הנשמות עומדות בגוף ואנו חיים וקיימים אין זה אלא זכות אבות ומעשה נסים. אוי, אוי לנו!… והקדוש ברוך־הוא עוד יסף יגון על מכאוביו, על מכאובי בן־ציון זה, והביא עליו עוד צרה חדשה. מבתו הבתולה, זו בעצמה, שעל ידה שלחתי לך פוזמקאות של ציפא־סוסי וקפוטה מסורסת ועשויה מקפוטת אביך, עליו השלום, מבתו זו לא הגיעה לו עדיין אפילו תמונה אות אחת. אמת, היא בעצמה אינה מומחית בכתיבה, אשה היא, אבל מלאכה זו יכולה להעשות על ידי אחרים, על ידי הגברים. ומה אני עושה? אני מטריחה את רבי פייבוש המלמד, יחיה, מדברת באזניו והוא כותב בטובו הגדול. וכי אין כתבנים, מלמדים או מי שיהיה, אצלכם שם בכסלון, בעיר זו של ישראל, שהערלים מסיקי התנורים בבתי־המדרש ומכבי הנרות בלילי שבת יודעים מתי החודש, מודיעים את “המולד” ומדברים יהודית כיהודים גמורים? בני, אני גוזרת עליך במצות כבּוּד אם, שמא תראה את הבתולה הזו, או שמא אתה יודע מה אודותיה, מהר והודיע למען השם ותקנה לך חיי עולם־הבא. כי אביה בן־ציון מצטער מאד עליה ויש לו ענויים ויסורים מרים, וצביה אמה שרויה בצער ומורידה עליה דמעות. אפשר היא מתה חס ושלום…”
אלמלי היה הירשילי בולע כזית מרור בבת אחת לא נחמרו עיניו וחוטמו ממרירות כמו מדברי אמו האחרונים. ואם לא כרע ונפל באותה שעה אינו אלא בשביל שעמד בזוית בית המדרש נדחק אל השלחן וידיו סמוכות על הגמרא “ביצה” הפתוחה לפניו. רבות עצבותיו, ויסוריו מתגברים, ולשפוך את נפשו אינו יכול. אדרבה, הוא עוד מתאמץ לכבוש את מכאוביו בקרב לבו מפני מראית עין, שלא ירגישו בו יושבי בית־המדרש וקשה דאגה כבושה בלב כמחט בבשר. וכשבא בערב למלונו כבר נזדעזעה מטתו של רפאל בחדר השני ופצחה רנה. ומיד קפץ הירשילי ועלה על ערש יצועו והתחיל מתאנח ומהרהר בביילא, והספה התעוררה אף היא ופתחה פיה ואמרה שירה משונה על פי דרכה.
ו 🔗
ורפאל למה נדדה שנתו בלילה ההוא? וקול נהימה זה, שמטתו מנהמת בחריקה משונה, מאי קא משמע לן?
אוי, עת צרה היא לרפאל!
יום משא־ומתן וטלטול גדול בשוק היה אותו היום לרפאל. נתפרש עם תגרים הרבה ונתן להם סחורתו בהקפה כרצונם. בערב בא לביתו עיף ויגע, ועד שלא הספיק לפקח על חשבונותיו ולסדר לו סדר העבודה למחר, בא פרוונקא ומסר לו אגרת, וכשקרא בה חשכו עיניו. מגלין לו שם בלחישה, שבית־חרושת זה, בית חייו ופרנסתו, נגעים רעים נראו בתוכו, ואם תחתיהם יעמדו הנגעים עוד מעט, יתמוטט ויפול חס ושלום… סחורה אי אפשר לשלוח לו לפי שעה, וממון כמה שיש בידו ישלח לבעליו במהרה. השעה דוחקת מאד!
רפאל מוטל על מטתו נרעש ונפחד ומתבונן במעשיו: בית־החרושת בסכנה, וכשיתמוטט חלילה, הרי אוי לו ואוי לנפשו! התגרים לוקחי סחורתו, כשיראו בעל בית־החרושת פושט את הרגל בודאי, לא ישנו ממנהג העולם ויפשטו אף הם את הרגל, שלא לפרוע חובם בזמן הקבוע להם בשטרותיהם. כלום שוטים הם, שלא ישתמשו בצרת אחרים לטובתם? ולצאת ידי חובתם לכל הדעות הרי יקנו בזול שטרי־חוב על בית־חרושת זה גופא ויפרעו לו בהם. ועוד תחבולות הרבה יש לנגד זה, תחבולות בדוקות ומנוסות, במועצות וערמומיות נפלאות. קריאת שמטה, או “קוממיות” בלשון העם, זוהי אחת ממדות הסוחרים שהחזיקו בה מימי קדם, מלבן הרמאי ועד עתה, אלא שיש לאמרה בחכמה ובנעימה ובנוסח יפה כבקי ורגיל… ולהוסיף על צרתו חפז ועשה היום עסקים במדה יתרה, כאלו נכנסה בו רוח שטות ועמד ונטל את סחורתו רובה ככולה והוליכה לים המלח. סחורתו הרי נתונה היום לתגרים ועתה הוא נקי – אין בידו לא סחורה ולא כסף! ומה ישיב לבעליו, המבקשים ממנו ממון בשעת דחקם? ילך וימכור שטרי התגרים החדשים לאחרים בשעה זו שיודע הוא, שעסקיהם של בעליו רעים ובא יום אידם? דבר זה קשה לו לעשותו, והלא הוא כאילו ילך וילסטם את הבריות. ומתוך כך הוא בא להרהר בליבצי ונזדעזעו כל אבריו – רוב השטרות הרי קנה מידו ליבצי! ושטרות של מי? של הסוחרים הללו, שאינם בהקפה אלא כל זמן שגלגל המסחר חוזר, והם פורעים את חובם כדי לחזור ולקבל סחורה בהקפה עוד יותר. ולמה היה מרבה בעסק ולא דקדק כל כך עם הסוחרים? כדי לתת מקום לליבצי להרויח על ידו, והכל בשביל חנצה, בשביל סגולתו האהובה הזו! עכשיו כשבית־החרושת מתמוטט ומסחרו פוסק והתגרים יפטרו עצמם מפריעת חובם בדרכים הרבה, הידועים להם, הרי יאבד ליבצי על ידו הון רב יתמלא עליו חמה וינעול ביתו בפניו. אוי לו מכל צד: אוי לו שקפח את פרנסתו והוא עובר ובטל מן העולם של המסחר, ואוי אוי לו שקפח את חנצה. – הלב סוער, רפאל מתנודד והמטה חורקת: חיריק חיריק־חריק!…
ועד שהוא מיצר ודואג לעצמו ולעניניו, יצרו הטוב מתעורר בו ומיסרו ואומר לו דברי כבושין: רשע! למה עסקת לא באמונה, בתרמית ופזיזות, מניח על קרן הצבי ממונם של אחרים ומבזבז משלהם בשביל חפציך בשביל למלאות תאוות גופך ומשאלות לבך? פטפטן! להוכיח אחרים היה לך פה ולשון, ובשם האמת והדעת והטוב והישר היית דורש תמיד ברבים. לתקן העולם רצית, ודרכי הבריות ומעשיהן לא זכּוּ בעיניך: רבי אשר הסרסור שקרן גדול, יעקב החנוני רמאי, ראובן הסוחר בדאי, פלוני כך ופלוני כך וכך, וישר באדם אין. ואתה?… היוסר אחרים הלא יוכיח את עצמו? עתה למה תתאונן, רשע, קבל עליך יסורים ודום! – יצרו מנקרו ואינו פוסק, רפאל מתנודד, והמטה חורקת חיריק־חיריק־חריק!
הספה מן החדר השני אף היא מנהמת בקול ומזעזעת מוחו של רפאל, ונראה לו כאילו היא מתרעמת וקוראה עליו תגר בשביל הירשילי, השוכב עליה, למה הסיח דעתו ממנו, מן יתום עלוב זה. הירשילי מצא חן בעיני רפאל להכירו מיד בביאתו לביתו בראשונה. ראה רפאל לפניו עלם נחמד, עני וגר, דכא ושפל רוח, ונתמלא עליו רחמים. זה העלם הנעזב היה בא ללון הלילה בצל קורתו, והוא כשה נאלמה, אינו פותח פיו אלא שותק ועיניו מספרות את צרת נפשו, היאך הוא חי חיי צער ואין לו מנוחה בעולם. מתוך פניו הצנומים וריסי עיניו, הנשואות אל רפאל, היה ניכר, שמחבבו חבה יתרה, ואליו הוא נושא את נפשו. – ורפאל ראה חובה לעצמו לטפל בילד נעלב זה, לחנכו ולהכשירו לחיי העולם, אלא שעסקיו וחנצה אהובתו הטרידוהו כל כך, עד שלא היה לו פנאי לעשות מה לטובת האומלל הזה. וכשנזכר בו פעמים, אמר בלבו, לכשאפנה אטפל בו, ועברו הימים ושכח אותו לגמרי. עכשיו שמע בת־קול יוצאת מן הספה בחדר השני ומנהמת, ונתן דעתו בהירשילי. והוא מתנודד ואומר: אוי לי מעלבונו של זה! שה אובד בא לביתי מבקש חסד ורחמים והתעלמתי ממנו! ויצרו מוסיף ליסרו ואומר: אי לך איש כזב! טוב ומיטיב ובעל רחמים אתה רק בפיך, אומר הרבה ואינך עושה כלום. כן אתם כלכם פושקי שפתים, מתממים ומתהללים במדות טובות, נדיבות ורחמים. תורת חסד על לשונכם ולבכם לב אבן!…
הספה מנהמת רפאל מתנודד והמטה – חיריק־חיריק־חריק.
ז 🔗
“הוי כסלון ארורה, עלובה ובזויה! יום ולילה תשואות מלאה ומהומות רבות בתוכה: צלצל פעמונים –שרפות בעיר! צלצלי תרועה – הלולא וחינגא, חתנים וכלות מובלים לחופה! צעקה וצוחה – גנבים באו, שודדי לילה! הוי כסלון אומללה ושפלה, מגואלה וסרוחה, הלואי שלא ידעתיך!”
דברי חרוף וגידוף אלה יצאו מפי רפאל כשנתעורר בהול ומבולבל, לאחר שנתנמנם מעט, ושמע המון כלי־זמר בחוץ, כנור ותוף וקול תרועה. ובאמת לא ביושר כעס רפאל על כסלון בפעם הזאת ופגע בכבודה. עד עתה הרי לא היה חושש להשרפות ולהחופות ולהגנבות שם. בשבילו היתה כסלון יכולה לבעור באש עשר פעמים בלילה אחד, יצלצל לו הפעמון, יתרעש התוף ויתריעו על גנבים – והוא עשה את שלו ונרדם בשלום על משכבו. ולמה? שהורגל באלה, והקולות והצווחות והמהומות לא הבהילוהו לא זעזעו את מוחו, חלילה. אלא מתוך שהיה היום שרוי בצער ונוח להתרגז מכל דבר קל שלא כרצונו, שפך חמתו על כסלון העלובה וינאץ אותה בזעם אפו, והכסלונים יסלחו לו, שאין אדם נתפס על צערו.
קפץ רפאל וירד מעל המטה ובא ופתח את החלון בחדרו ונשקף בעדו החוצה.
רוח שחרית מנשבת ברפאל, מנשקת לו את לחייו ועיניו, מסלסלת בשערו ומצננת לו את ראשו ומישבת דעתו. השמים מאדימין בפאת מזרח, ורושם של צורת הלבנה מבהיק כעין כתם לבן למעלה ברקיע. אור וחושך משמשין בערבוביא, יום ולילה נפגשים, מנצחים זה עם זה ונושפים ברוחם – ובחללו של עולם כולו אומר שהחמה קרובה, עוד מעט ונראתה בכבודה! בשׂורה זו מבשרים בעלי כנף רננים, המשכימים לצאת מתוך קניהם ופורחים ואומרים שירה ברום עולם, גם תופשי כנור וכלי־זמר בחוצות כסלון המובילים מחותנים לביתם ממשתה נשואים בקול שיר ונגינת עצבים, הידועה לאנשי המקום.
הנה פוסע והולך לו בנחת יהודי כחוש דל ומדולדל, אחד מאותם מיני יהודים, היושבים צפופים, עשרה בבית דירה אחת שם באחד המבואות הצרים והמטונפים: דלים ואביונים, שפלים ומדוכאים, שענן כבד של מרה שחורה שורה עליהם והם זוחלים ומתיראים לשאת ראשם. עתה הוא הולך לו קוממיות ועליו בגדי שבת ונעלים ופוזמקאות ברגליו, ראשו זקוף, ידיו תחת לבגדו העליון נתונות על אחוריו, דעתו זחה עליו ורצונו שיחלקו לו כבוד. החליל מכה לפניו וכל בעלי השיר מנצחים על כליהם ומריעים לו בזמירות. נערים קטנים, יחפים ושולי כתנתם יוצאים להם לאחוריהם מתוך המכנסים, רצים בראש, ויהודיה בעטיפה של שבת סינורה מופשל למעלה ונתון לתוך חגורתה, וכנפי המטפחת בראשה מתבדרות ומרחפות באויר, מרקדת לעצמה צוהלה ושמחה.
פנו מקום! הנה כן מובילים לביתו בשמחה ובשירים, בתוף ובכנור, דרך רחובות העיר וראש חוצות, קבצן אחד עם אשתו, שני מחותנים נאים: – התעוררי התעוררי, כסלון, יקיצו כלם משנתם וידעו!…
רפאל משתומם על המראה, מנענע בכתפיו ומעקם חוטמו, לומר שאין דעתו נוחה מכל השמחה הזו. בשבילו לא היה העולם חסר כלום אלמלי היו המחותנים האלה מהלכים לביתם בחשאי ולא בפומבי, בלא זמר וצלצלי תרועה. הוא הופך פניו מהם. עיניו משוטטות ברחובה של עיר, וכסלון לפניו בניווּלה, במראה הבוקר. הביבים ומי־השופכין שנשפכו בחוץ בערב, נותנים ריח. לפני פתחי הבתים, שחלונותיהם סתומים בדלתות מבחוץ, תלים תלים של זבלים ועצמות ופרורים ממיני מזונות מעופשים ופסולים. אלו החזירים, העשירים שבבהמות, שפרנסתם מצויה להם בכל מקום בריוח ולא בצמצום, אוכלים מן המוכן לפניהם ומכרסמים בנהימה גרונית משונה מרוב עונג. שם כלבים נודדים, כלבים עניים ונעזבים, מחוסרי פרנסה ורעבים, בהם חגרים וסומים, דווים וסחופים, שרועים וקלוטים, עוברים אצל כל פנה ומבקשים לחם. ואתא כלבא עניא ונשך לחזירא ומהפך עמו בחררה, והיה קול נביחה וחריקה גדולה, ולקולם נחפזים ובאים עוד שבעה נַבחָנים ומתקוטטים ונצים על עצם אחת. גם עורבים, בני בליעל אלה, רמאים וגנבים מפורסמים, מרקדים שם ומקרקרים ומשחרים לטרף. ועורב אחד מתגנב ועולה על גב חזיר, פושט גרונו ועומד ומתבונן לו בעין פקוחה איך הוא נובר באשפה, וכיון שחפר ומצא, מיד יורד מעליו ונופל על המציאה וחוטף ופורח עם ציד בפיו. הפרות, הלנות בחוץ תחת כפת הרקיע, מהן עדיין רבוצות ומעלות גרה, ומהן עומדות על רגליהן ומתמתחות בפשוט הראש והזנב, ומהן מתחככות בכתלים, מטיילות ברחוב ומריחות ולוחכות מה שנזדמן להן בדרך. הפרות בכלל מתונות הן ובעלות דרך־ארץ, לא כן העזים, שדעתן קלה ורגליהן קלות, משמשניות הן ויצאניות ומתהוללות בחוצות. הללו ממקום קדוש באות, מעזרת נשים שם, פורצות גדר וקופצות לתוך גנות, והללו מטפסות ועולות על גגות ורצות וגועות בקול, ושם שעיר אל רעהו יקרא, שניהם עומדים זקופים על שתי רגליהם האחרונות, מכשכשים בזנבם ומרכינים ראשם ומשתערים ומתנגחים זה עם זה בקרניהם.
השוק הזה של כסלון בבוקר עם כל בהמותיו, בהמות גסות ודקות ההולכות על ארבע, ועם כל דרכיהן, והתחרות והערמומיות בבקשת מזונותן – הראה לו לרפאל מעין דוגמתו של שוק ההולכים על שתים, סחרם ואֶתנַנם, שנאתם וקנאתם ושקר תרמיתם, והוא עומד עצוב ושקוע בהרהורי לבו, ומיני בעלי־חיים משונים, אדם ובהמה, משאילים זה לזה צורותיהם, מתבלבלים ועוברים לפניו בערבוביא.
קול נקישה בחדר השני מזעזע את רפאל והוא מתעורר ונזכר בהירשילי, מתמלא עליו רחמים ואומר בלבו:
– קול זה ודאי מתוך שינה הוא? כל הלילה התהפך על משכבו ונדדה שנתו מעיניו, שמא חולה הוא? או שמא מזלו רואה, שהחסות בצלי מחסה כזב הוא, מי יודע אנא אני בא, והוא יאבד מקום לינה זה… עלוב אתה, ילד מסכן, אם כל הצלחתך תלויה בספה מדולדלה זו! כל הבריות מחומר אחד קורצו – וכמה משונות הן במשאלותיהן לצורך קיומן וטובת הנאתן. יש שגם פלטין גדול צר לו, ויש שמקום צר די לו להניח ראשו. אילן אחד ועלים אחדים, הללו נוצצים בו ומרטיבים והללו נובלים ונופלים, מורדפים ומטולטלים… אוי, יתום נעזב, אוי נער נודד ואומלל!…
ועד שרפאל עומד ומהרהר נשמע לו עוד הפעם קול נקישה חזקה, כחלון שנפתח פתאם בכח, וקול הירשילי עולה מיד באזניו, קורא וצועק בנשימה אחת:
– זו היא, היא!
כשבא רפאל בהול ומבוהל לתוך החדר השני כבר קפץ הירשילי דרך החלון הפתוח, והוא רואה אותו רודף בחוץ אחרי המחותנים ומתעלם אתם באחד הרחובות.
ח 🔗
אותה האשה הסרסורת שנזדוגה לביילא ב“שער האשפות”, הוליכה אותה דרך שוקים ורחובות עד שהביאתה אל בית־חומר שפל ורעוע ואמרה לה באהבה ובנחת רוח:
– זו דירתי. שבי, בתי, שבי לך בזה ואני אלך לי אל מקום פלוני, המיועד בשבילך, לדבּר שם עליך. הנה ביתי לפניך, שבי לך, סגולתי, ונוחי מעט. מתוך פניך ניכר שנתיגעת מטלטול הדרך. כמדומה לי כך אמרת, שמקבציאל את?
– מקבציאל. משם אני, עתה באתי.
– ודאי אין לך פה לא גואל ולא קרוב, ואַת נכריה ובודדה
– כערער בערבה.
– עתה ראי, שהאדיל הסרסורת נביאה היא, חכמה מחוכמת! רבות נשים נתברכו במתנות טובות, מי בחן ומי ביופי, ואני בחכמה. כלום לא אמרתי לך זאת מראשית? עכשיו האמיני לי, האמיני בתי, שהקדוש ברוך־הוא יעזר לך בעתיד וזרח כשחר מזלך ותחיי בנעימים וברוב נחת אמן סלה! בתולות קבציאל מתבקשות במקומנו, ואם פקחות הן ויודעות למה הן מתבקשות, סופן שמתעשרות ורוח הבריות נוחה מהן. כך הוא, כך, סגולתי… מה שמך? לעת זקנה תש כח זכרוני, מה שנכנס באוזן אחת מיד יוצא דרך האוזן השנית. הזכיריני נא מה שמך, בתי?
– ביילא!
– כן הוא, נזכרתי, ביילא שמך, ביילא!… הנך יפה, ביילא, נעימה מאד ובודאי גם טובת שׂכל אַת – אמרה האדיל, מסתכלת בביילא בפנים צוהלות וצורמת לה בסנטרה – סחורה נאה!… חייך, ביילוני, שאת רעבה. ראו נא, אוי ואבוי לי, איך פניך מוריקות! למה את שותקת? עניני, ביילוני, עניני!
ובאמת לא טעמה ביילא מאומה משעת ביאתה לכסלון היום בבוקר ועד עתה, והיתה רעבה מאד, אלא מפני הבושה כבשה צער של רעבון ושתקה.
– שתיקה זו הודיה היא. האדיל יודעת לבבות. וכל יצר מהשבות מבינה. ידעתי את נפש הבתולות. בנות ישראל ביישניות הן, ובפרט אלה של העיירות הקטנות, אבל הבושה היא אינה להן אלא עקשנות, והעקשנות מדה מגונה היא. מי החפצה חיים ואוהבת נפשה תרחק ממנה. זכרי זאת, בתי, ובאחרית ימים תראי כי לקח טוב נתתי לך ותברכיני… עתה הנני הולכת לקנות בשבילך מעט אוכל. עוד היום גדול ואנו סועדים בערב. בעלי חוזר כל היום בשוק על פרנסתו ונערי הקטנים יושבים מן הבוקר עד צאת הכוכבים בבית רבם, ושתי בנותי משמשות בחנויות של צניפות ורדידים ותמרוקי הנשים. הלואי שתהא מזלך כמזלן. נאות הן וטובות ונעימות ומעורבות עם הבריות ומוצאות חן בעיני כל רואיהן, ואין בהן אפילו שמינית שבשמינית ממדת העקשנות. כל המעלות האלו הן הן המעלות הטובות של אמן בנעוריה קודם חתונתה… ולפי זה אנו נכנסין לאכול בערבית ואין כח בך להמתין עד שעה זו – כך אמרה האדיל וקפצה ויצאה מן הבית.
“אמנם אשה צדקנית האדיל, יקרה היא מפנינים – אומרת ביילא בלבה – מכותלי ביתה ניכר, שעניה היא, וחיי צער תחיה, ואף על פי כן היא דואגת לי כאם רחמניה. מה רב טוּבה! הקדוש ברוך־הוא ישלם שׂכרה”.
ועד שהיא מהרהרת כך בלבה, תולה עיניה ומתבוננת לכל מה שלפניה בבית ונותנת ברכות והודאות לשמו יתברך על חסדיו הגדולים, שהזמין לה נפש יקרה, אשה כשרה זו, דורשת שלומה וטובתה, – באה האדיל ומיני מזונות בידה, מניחתם לפניה על השלחן ואומרת לה ברחמים ובתחנונים:
– אכלי, יפתי, סגולתי! הרי לפניך ראש בצל, צנון וקישוא, יערב לך ויתבסם לך, אכלי נא ותחי נפשך. רוצה אני ורוצה בכל לבי שתאכלי ופניך יהיו מאירים ומזהירים. שמחי, בתולה, בילדותך ויטיבך לבך בימי בתוליך ואל תדאגי. אני בנערותי לא מנעתי לבי מכל שמחה ותענוגות בני האדם ומה שחשקה נפשי מלאתי. הלא מעטים ימי ילדותו של אדם, ואם לא בהם ישמח – אימתי?… אבל מה לי שאני עומדת ומפטפטת להג הרבה במופלא ממך בשעה שנפשך שוקקה ורעבה. כשאדם הזקין נעשה פטפטני ואומר דברי הבלים – אכלי ביילא!
– מה אני, שכך טרחת בשבילי ולמה תבזבזי משלך למזונותי? – אומרת ביילא מסרבת ואינה נוגעת במאכל שלפניה.
– בבקשה ממך, אל תהי סרבנית באותה שעה. האכילה לבתולה חובה היא, כדי שתהא טובת מראה ובריאת בשר ומוצאת חן בעיני הבריות. ולא משלי תאכלי, כמו שאמרת, אלא משל אבינו שבשמים ומשלך. כשתגיעי למקומך, בעזרת השם, למקום זה שבחרתי לך, תשלמי לי בתודה. מיגיע כפיך לעתיד לבוא תאכלי היום. – סעדי לבך, טפשא, וקץ לדברי הבלים אין לי פנאי והנני הולכת מיד לבקש לך מנוח במקום פלוני. צאתי לשלום ולמזל־טוב!
האדיל נזדרזה ויצאה וביילא התקינה עצמה לסעודה ואכלה לתאבון בלב טוב, שמזלה שׂחק לה והזמין לפניה בת ישראל כשרה וצנועה זו, הטורחת בשבילה בחסד וברחמים. אלא על זה בלבד היה דוה לבה, שאמה אינה רואה בשמחתה, ומרחוק תזכור את בתה ותצטער עליה. ומתוך יגונה זה באה ביילא לידי חזיונות וגעגועים על כל בית אביה החביבים והיא מהרהרת ומנהמת: הוי, מה שלומכם, אהובי, איך אתם מתפרנסים, איך אתם מתקיימים, מחמדי נפשי!
היא מהרהרת ומדמה לה את ענים ואת עמלם ואת לחצם. האם העלובה זקנה קפצה עליה בלא עת והיא כפופה ועצובה ושוממה, חייה חיי צער ועוני, עמל ורוגז, ושעה אחת של קורת רוח לא היתה לה מימיה. אבא מדוכא ומעונה, כל ימיו מכאובים, עמל ועבודה קשה, ומכל יגיע כפיו אין לו אלא פת חרבה וקב בולבוסין ופעמים לריק יגיעוֹ וגם לחם צר זה יחסר לו, והוא וביתו רעבים. והילדים, אוי ואבוי, כלו ביגון חייהם, ובאנחה ובעירום ובחוסר־כל ימי עלומיהם! לא אכלו לשׂבעה ולא שתו לרויה מעולם, נתמעט חלבם ודמם, נתדלדל בשרם ועורם דבק לעצמם. היא מדמה לה את העלובים האלה, שבתם וקימתם ומעמדם, ולבה הומה להם: הוי, הורי הנאהבים, הוי, אחי ואחיותי הנעימים! איך אתם מתפרנסים, איך אתם מתקיימים?…
היא מדמה לה גם אותה שעה שנפטרה מביתה. כמה קשה היתה פרידה זו! האם עצובת רוח אבלה ונאנחה, ואבריה מרתיתים. אינה יכולה לכבוש את צערה, וכל עניה ומרודיה ומכאוביה שנתכנסו ברוב הימים בתוך לבה, עלו באותה שעה ונשתפכו דרך ארובות עיניה כנחל של דמעות. האב, הנעלב והנדכא הזה, מתאושש ואומר לה שלום בשפה רפה ובקול דממה, אבל בתוכו הומה לבו רוחו סוער ודמיו מרתיחים, והוא נפעם ונדהם.
דומה, שאביוני־עם אלה גם להם לב להרגיש כמו לעשירים שלוי עולם, גם הם אוהבים את בניהם כמוהם, ואפשר עוד הרבה יותר מהם. – קשה היתה פרידתה לכל בית אביה כקריעת אחד מאברי גופם. וביילה מתגעגעת עתה על אהוביה הנעימים, ולבה נושא שלום להם מרחוק.
ענן של עצבות עולה ומכהה זיו פניה, סער גדול במעמקי לבה ורגשותיו כגלי ים, עוד מעט ומעינות עיניה נבקעים ומבול דמעות יורד בזעף. אבל מירכתי נפשה פנימה נשקפת לה התקוה באור פניה, מבשרת טוב, ישועות ונחמות לעתיד לבוא: כשתבוא, אם ירצה השם, על מקומה בשלום – והיה שכר מעשי ידיה לאביה ואמה, תשלח להם לעתים מזומנים מעט מעט או תקבוץ על־יד ולאחר ימים תחזור לביתה עם צרור הכסף בידה ומתנות לכלם. תקנה להם פרה ושתי עזים, והיה חלב וחמאה בבית הוריה ללחמם, והנותר ימכרו לאחרים ויחיו יחד בנחת ובנעימים ולא יוסיפו לדאבה עוד.
בדברי פיוס ותנחומות אלה הניעתה התקוה כתינוק בעריסה, והיא מצמצמת עצמה על ספסל אצל הכותל ונרדמת ורואה בחלומה מטה מוצעת, ועליה כרים וכסתות גדולות קטנות כמגדל גבוה, גם סדינים ומעטפות ומטפחות ומלבושים נאים. הנה היא נישאת למזל־טוב… נשואה היא וראשה פרוע! והחתן מי הוא ואי זה הוא? שאלה זו אינה עולה על דעתה, אין לה אלא מה שעיניה רואות – רבים במנחה יחלו פניה, מרקדים לפניה ומקלסים ואומרים קול אחד: מזל־טוב לך, ביילא, מזל־טוב לך, כלה נאה! – –
השמש באה. בבית נטויים צללי ערב, וביילא נרדמת, קיסמין לחים דולקים ומתמרים על גבי הכירה וקולם הולך כקול הסירים ברעש וקיטור ותימרות עשן, ופתאם הם מתריזים ולשונות אש יוצאות ומלהטות סביב קדרה, שמתבשלת ומבעבעה ומביעה תוך־תוך! האדיל מעברת את הזוהמא מעל פני הקדרה בכף של עץ ומספרת בלחישה עם בעלה, העומד כפוף ונכנע על יד ימינה, מתרגזת ונותנת אצבע על פיה בשעת הדבור.
– הס ואל תצפצף כך בקולך, נבלה סרוחה! – גערה האדיל בבעלה בלחישה ובקצף גדול – הנה זה בא דודי, בעל נפש־היפה הזה. הנה זה בא במדברו הנאוה וצורתו המשונה! הלואי שתלך למיתה ותהא כפרתי. הלואי, רבונו של עולם! כלום חולה אתה ואין כח בך לדבר בלחש ולא בקול רם, להעיר אותה משנתה. שומע אתה. מענדריק?
– שומע אני ושומע. אבל מה משמע, השמיעיני נא, מה משמע שאינך שוקדת למסור סחורה זו שם עכשיו בלא שהיות?
תשובה זו גחן מענדי ולחש באזני אשתו. ולאסונו היה מתיז בשי“ן, וחסרו לו גם שנים קדומות, ובעל־כרחו ושלא בטובתו היתה השי”ן יוצאת מפיו בצפצוף משונה. ומעשה שטן – נפלו דוקא לתוך פיו תיבות שנונו"ת, כמעשה זה שהשטן עושה להדיוטים, שהם בורים גמורים, ומעלה על לשונם, בשעת דבורם, דוקא שיחות חכמים ומקראות מבולעים ומסורסים.
– עפרא לפומך, בהמה! פה לו ויצפצף, גרגרת לו ויגרגר, יגרגר… צרעת מצרים תדבק בך ובגרגרתך לעולם! – מקללת האדיל בלחישה בכל מאמצי כח, ולחישתה לחישת שרף, מאיימת את בעלה באצבעה ולוטשת אליו עיניה – בשביל מה, שואל אתה, שוהה אני למסור הסחורה? בהמה! עדיין אין אתה יודע אותה, מרשעת קמצנית זו, שנוח לה לנקר שתי עיניה מלהוציא פרוטה אחת יתרה. תמתין לה ותמתין ותכלינה עיניה עד שתזכה לראות אותי ואת סחורתי אצלה. בפעם הזאת, שומע אתה? בפעם הזאת אחכמה יותר ולא אניח לה, למרשעת זו, לעשקני. הס, בהמה! ואל תכנס לתוך דברי. למה אתה עומד כגולם ומעמיד עלי עיניך כעגל? שמע מענדריק, שמע ושתוק.
– שתוק שתוק! שמא־סמא ידעת פירוש סל שתיקה זו? – לוחש מענדי באזני אשתו, ומתוך בהילות וזהירות יתרה, שלא ינקש בשינ“ונו, הוא מתבלבל ועושה השי”ן סמ"ך ותשובתו שרוקה עוד יותר.
– תוף־תוף! – רוקקת האדיל בפני בעלה ומניפה עליו כף הקדירה באימה – כמה הוא מצפצף ושורק! שמה ושרקה תהיה, רבונו של עולם. תהא שורק שורק ושורק… שומע אתה שמענדריק?… הנה ריבה זו מתנמנמת שם, שמור פתחי פיך, שמא תקיץ ותשמע… עוד טעם לי בדבר, שאני שוהה. תשב לה זו שנים שלשה ימים בביתנו ותאכל לשובע וייטיבו פניה. אוז זה כשאתה מרבה לפטמו הוא מרבה לך שומן. הרי לך שני טעמים – שתים מכות לך, מענדריק! והטעם השלישי עולה על כלם – מכה שלישית לך גדולה וקשה, בשביל שמוח חתול מוחך ושכחת מה שכתוב באגרת של נחמן טרייטיל. הוא, נחמן טרייטיל, מבקש סחורה נאה, ולכשיבוא בקרוב ימצא הכל מוכן אצלי ואין הדבד חסר אלא ראית פנים וכתיבת תנאים, כדי שלא ישהה כאן ויסע מיד עם ארוסתו, כביכול, למדינת הים, להיכן שהוא הולך ומביא מיני סחורתו זו בכל שנה ושנה ומשׂתכר. ואתה ידעת את נחמן טרייטיל, שהוא משלם תמיד שכר שדכנות ביד מלאה ופתוחה. חזרתי היום על כל האכסניות, בקשתיו ולא מצאתיו. למחר תחפש אותו אתה ככלב ותסובב עיר. זכור ואל תשכח! עכשיו שומע אתה, בהמה?
– מה שאלה היא אם אני שומע? פשיטא! שומע וסומע. ולמה שתקת ולא פירשת לי בראשונה? עכשיו אני שומע. לא סוטה וחרס אני חס ושלום ואזני חוששת – לחש לה מענדי לאשתו וסוף דבורו נשמע בצפצוף דק ושריקה גדולה.
– עכשיו, שמענדריק, המיתה נאה לך, מיתה משונה וחטופה, ותוכל להיות כפרתי וכפרת ישראל, הלואי, רבונו של עולם!… צפצפת ועוררת! – מקללת האדיל את בעלה וחורקת עליו שניה. ומיד היא הולכת ובאה לביילא, שנעורה משנתה, מאירה פניה ואומרת לה בחן ובנעימה:
– יקיצתך לשלום! אמנם יפה ישנת, ביילינו, אל תשלוט בך עין רעה. עתה התעוררי נא, קומי נא, רב לך תנומות. עת לאכול, סגולתי. ואתה מענדי – הפכה פניה לבעלה ואמרה לו באהבה ומתק שפתים – לך נא, מחמדי, וקרא לילדים. הוי בעל־הבית, מענדון חביבי, עשה את הדג המלוח, נתחהו כמשפט וחתוך את הפת, ואני אלכה לי בין כך וכך לתהות על הקדירה, שלא יקדח תבשילי ותוציאני, חס ושלום, בגט ובלא כתובה.
מי שלא ראה את האדיל בשעת הסעודה, היאך הסבירה פנים לביילא באהבה וברצון, לא ראה אשה טובה מכנסת אורחים בעין יפה מימיו. היתה מזרזת את ביילא בבקשות ותחנונים שתאכל ותשתה, מנחמתה בדברי פיוס ומבטיחתה, שתבוא בקרוב למקומה הטוב ותחליץ עצמותיה שם ותתעדן בנעימות כל ימיה. וביילא עשתה רצונה ואכלה באמונה ובשמחה, ובזכות האמונה בהבטחות טובות לעתיד לבוא שכבה ונרדמה בשלום על משכבה תיכף אחר הסעודה.
ספר חמישי 🔗
א 🔗
“תמשילהו במעשי ידיך” – כך מספר הכתוב בשבחו של האדם, בחיר כל היצורים ושליט בעולמו של הקדוש ברוך־הוא, והולך ומונה את הברואים הנכנעים תחת רגליו: “צנה ואלפים כלם וגם בהמות שדי, צפור שמים ודגי הים”. – אבל הכתוב אינו גומר עליו את ההלל הגדול ואומר אך מקצת שבחו. שהרי בכבישת חיות ובהמות וצידת דגים ועופות ברשתות ומכמרות אין רבותא כל כך; אלו בעלי־החיים סוף סוף אך בשר הם ואין בהם תבונה, ולאדם העוז והמשרה במדה מרובה יותר, שהוא מתחכם וצודה גם בני מינו, אחיו ואחיותיו בעלי דעת כמותו.
כח מעשיו של האדם וגבורתו זו מרגיש מי שמטייל בפרדס, הוא רחוב כסלון בחלקה התחתון, ורואה שם לפניו בית לוי בחור.
בית לוי זה אחר הוא מאלה הבתים, שהם קלון עם ישראל וחרפתו בגויים. יהודים כשרים עוברים עליהם בשתיקה ורוקקים. אבל הם שותקים, ומדת־הדין צווחת ומקטרגת עליהם בפני כל באי עולם, וקול נפשות תמימות הרבה, שנאחזות במצודה רעה של נוכלים הרוכלים בנפש אדם, עולה לשמים בדמעה, בבכי ואנקה, מקצוי ארץ וימים רחוקים. הם רוקקים בחסידות ומסתירים פניהם, ורוק זה של פיהם מצטרף טפה לטפה, וממנו הרקק המעופש והזוהמא בחיי היהודים נעשים. בני־נכר אינם יכולים לעמוד מפני ריחם, מגדפים ומנבלים ואומרים: היא, סרחון בקרבך, ישראל!
כחצות היום, ובית לוי חלונותיו עוד סתומים. ושם בחדר אחד, שחלונו פתוח לתוך גנת עצים, יושבות שתי נשים באות בימים ולפניהן כוסות של קהוה ועונגת חמאה. אחת בעלת בשר וכרסתנית, עבה ושמנה ושפלת קומה, וחלקי הגויה מוצקים, מצוארה עד ירכה כולה מקשה אחת. הלסתות – כתמים כתמים כהים. ורשת של ורידין דקים ואדומים משתרגת ומנצנצת בתוך העור, והן רופפות ויורדות כנאדות נפוחים לצדי סנטרה המכופל בבשר, ומרוב שמנוניתן נראה דפוס צורתה רחב למטה וצר כלפי הראש למעלה, ומתחת למצחה המצומצם שתי עינים אמוצות שקועות בתוך הארובות ונוצצות כעין הזכוכית. בנין גופה בכלל הוא כמגדל, רחב בתחתיתו והולך ושופע לראשו. דומה שמלאך זה הממונה על הריון היה שוקד על מלאכתו בשעת יצירתה, מקפל, כמשרת זריז ורגיל, את נשמתה ומוציא לעולם הסחורה הזו כרוכה וצרורה כצרור גוף משופע, כדרך החנונים. וסחורה זו היתה רצויה וחביבה להבריות בשעתה, ועכשיו היא אשתו של לוי בחור, שנשאת לו אחרי בלותה, והכל קוראין לה שינצה הדודה. – ואם שינצה בגופה וקולה בריה גסה היא, חברתה כנגדה בריה דקה: דקת בשר וגבוהה, דקת חוטם ודקת שפתים ירוקות ככרתי, דקת גרון ודקת קול. לסתותיה צנומות ועיניה כעין התכלת עששו מעוני ומזקנה, ופעמים אש מתלהטת בהן, מביטות ויורות זיקים וחצים שנונים. בנערותה היתה יפת תואר ועתה היא בלה וכמושה ונראית כהושענא חבוטה, זו האדיל הסרסורת אשת מענדי.
שינצה דודתנו אוכלת בכל פה מן המטעמים שלפניה ומזרזת את האדיל שתאכל אף היא יפה יפה ואומרת לה בחן ובחסד: – האדיל חייתי, הנה את מתרשלת ואוכלת קימעא קימעא, לועסת בנחת ובזהירות כתינוק, במחילת כבודך. בבקשה ממך, סגולתי ואהובת נפשי, קחי פרוסה גדולה מן העוגה, העוגה הזאת, ואכלי מלוא לוגמך אכילה גסה בבת אחת כמוני. העוגות, כמדומה לי, טובות מאד, עשיתי כפי “קבלה של חנצה” ונתתי בהן חמאה וביצים הרבה, גם כרכום קנה וקנמון לא שכחתי. היליכי את העוגה המצטמקת הזו, הרחיבי פיך ומלאיהו כדבעי.
– שיניצינו, רוח אפי ונשמתי – משיבה האדיל בחלקת לשונה, מקפלת שפתיה ומשרבבתן כחרטום של צפור וגומאת גמיאה קטנה מתוך ספל של קהוה – וכי מה אני עושה? איני יושבת בטלה והריני אוכלת לי ושותה בכוונת הלב. עוגותיך מעדני מלך וטעמן כטעם גן־עדן. בעלת־בית חכמה את וטובה. הלואי, רבונו של עולם, כך יהא מזלי טוב כל ימי חיי!
כך יושבות להן האהובות האלה בהסבה, מטיבות את לבן ומסיחות זו עם זו ונזכרות במעשים רבים ודברים הרבה מימים ראשונים. שתיהן פרנסה אחת היתה להן בנעוריהן, נתגדלו במקום אחד ובקובה אחת ושתיהן נמלכו לאחר זמן ועמדו והיו לנשים, נשואות על ידי חופה וקדושין. שינצה המזל שחק לה וקבעה לה אותה הפרנסה בביתה לעצמה והצליחה, גם עושר גם כבוד לה, ורבים מבעלי נפש יפה משכימים לפתחה. והיא חסודה וצנועה לעת זקנה, מדקדקת במנהג קל של דת יהודית, ובמצות של נשים נזהרת מאד. בשבתות ומועדים היא הולכת לבית־הכנסת, שומעת קול תפלה ובוכה, רואה נשים מקוננות בשעת קריאת התחנות וסופדת ומורידה דמעות גם היא. ראשה מכוסה במטפחת עד גבות עיניה שלא יתראה בה שׂער אחד, חלילה. מטפחת זו על ראשה – גאותה וגאונה: זו אספה את חרפתה ומעידה עליה, שהיא נשואה. נשים זקנות וגבאיות־נמושות באות פעמים לביתה, והיא נותנת להן שמלות בלות, פוזמקאות קרועות ופרוטות כמתנת ידה, ומכבדתן ביין ומיני מתיקה, והן מטבילות כמה פעמים, מתעקמות ומברכות אותה על המחיה ועל הכלכלה ומבטיחות לה כל טוב בזה וכסא כבוד בעולם־הבא. שינצה מתברכת בכל ואינה חסרה דבר אלא בנים – והיא עקרה אין לה זרע, וזה ממרר את חייה. “מי חכם ויבין מדותיו של מלך חי וקיים – כך היא אומרת תמיד כשהיא יושבת בחברת רעותיה הקרובות לה ביותר, מטפחת על פיה וממשמשת בראשה, – כסוית ראש אני זה עתה, ברוך השם, ואף על פי כן… הכל כקדם. מסתמא גרם החטא וכך צריך להיות”… וכנגד זה האדיל רע ומר גורלה. בנים יש לה – וזהו באמת נס גדול לזו שכמותה – אבל עניה היא ואומללה מאד. היא למודה בעסק כמו שינצה ואשת־חיל היא כמותה ואפשר עוד יותר ממנה, אף על פי כן חכמתה לא עמדה לה לעמוד ברשות עצמה, ומן השמים נגזר עליה להיות סרסורת ולשמש את שינצה, וזה היה קשה לה כמחט בבשר. שנאה כבושה בלבה לשינצה. בשעה שמסיחה עמה דבש וחלב תחת לשונה, מבטת לה בנחת רוח ועיניה מבהיקות, כאלו כל קרביה ששים ושמחים בחברתה, שהגיעה למדרגה זו וטוב לה, בחסד השם. אבל בתוך דבּוּרה היא מטלת בה ארס כמו לתומה ועוקצתה כלאחר יד עקיצת עקרב בעבוּר הרעימה. – אוי, שינצינו, נחמתי ומשׂוֹשׂי, שעה של קורת רוח זו, שאני יושבת עמך, יפה לי מכל תענוגי העולם־הזה. אשרי עיני, שראתך בכך. עכשיו דוכסית את! ולשעבר? שם, שם… מי מלל לנו לשעבר, שכך תעלה לך בימיך? חייך שאני רואה אותך ואשבע עונג, ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שאזכה עוד לראותך אם הבנים. אל נא תתעצבי, שינצינו, ואל תצטערי, יודעת אני ויודעת כמה גדול צערה של אשה חשׂוכת בנים. אם אין בנים, החופה למה? בכדי זמרו זמריא ורקדו רקדיא…
– בשר ודם עושה כפי דעתו ויכלתו, וסוף מעשה מי יודע? הכל ביד השם יתברך ואין טענות ומענות כנגד רבונו של עולם. הוא נותן לכל בריותיו כרצונו, לאלה עושר ולאלה בנים. בנים בלא ממון גם זה ענין רע הוא – כך אומרת שינצה ועוקצת את האדיל אף היא בלשונה.
– חלילה לי מחטוא להשם יתברך. הבנים הם שעשועי, נחמדים מזהב ומפז רב, והלואי שיחיו לי לאורך ימים… ארחמך, שינצינו נחמתי, נעמת לי מאד, אבל רב לי שבת פה, אקומה נא ואלכה לי.
– שמא תדע מה היא נחפזת כך לביתה ומה כל החרדה הזאת לה? מתגעגעת היא על דודה, זה כשעה שלא ראתה אותו, את בן־זוגה הנעים. שבי, האדיל!
– אמנם כדברך כן הוא. הלואי שיהא מזלם של כל אהובי נפשי וגם מזלך, שינצה, נעים וטוב כמענדי שלי. גבר הוא ובעל יקר, אחד מני אלף. מי יתן וייטיב לי השם מעט מזלי וראיתי חיים עם איש זה והייתי המאושרה בנשים… בשביל ריבה זו, בטוחה אני שתכירי לי טובה. הסחורה יפה. וכי לא כך הוא, שינצינו? אמת שקפחת מעט שכרי, אבל… זכי במקחך! מזלך גרם לך, שנחמן־טרייטיל נתעכב בדרך ולא בא לכאן. הגיעה לאזני, שנשתדך בשנה זו ארבע פעמים והוא עבר בשלום עם סחורתו את הגבול ועשה והצליח. אכן השעה משחקת לו, לטרייטילי זה. סופו שיעשיר וממונו ירבה כממון של קורח… היכן היא הריבה הזו? – הנה באוהל, שם בחדרה היא. צויתי עליה להתרחץ מזוהמתה ולפשוט סמרטוטיה, את הבגדים הצואים. הנה כך מטפלים ומעמלים בהן – אמרה שינצה באנחה ומנוד ראש – מרחיצים אותן, מנקים אותן, מלבישים ומנעילים אותן, מאכילים ומפטמים אותן, ולבסוף, כשהן ממלאות כרסן, נעשות מטרוניות, אינן שמחות בחלקן, מתאוננות תמיד ופניהן זועפים, כאלו מבקשין לשחטן. הוי עתים, כמה נשתנו העתים!
– ומה לעשות? המשל אומר: למי פרה לו טורח וצרה. ודאי לא כך נהגו הבריות בימינו. זוכרת את, שינצינו, זוכרת המעשים ודברי הימים ההם?… אמרה האדיל בקריצת שפתים משונה, עומדת ממקומה ונותנת עיניה בעוגות חמאה שלפניה – עתה הנני הולכת לביתי… אקחה נא לי שתים שלש עוגות חמאה בשביל ילדי, יטעמו וידעו גם הם, שהדודה שינצה בעלת־בית יפה היא ועוגותיה טובות.
– המתיני נא, האדיל! בשביל ילדיך אתן לך גם דובשנין. הדובשני יצא היום מתוקן מתחת ידי ועלה יפה, גם שקדים גם תבלין בו ואפוי היטב, טעמו ערב ומראהו נאוה. שמא תטעמי מעט יין־שרף וטבלת בו חתיכת דובשני, מן הדובשני הזה? אל נא, האדילי, תסרבי לי. היין ישן ומשומר וטוב מאד, וכשתגזרי עלי אקחה לי גם אני כוס יין ונשתה שנינו לחיים ולשלום.
– אם גזרה היא… אקבל. יהי כדברך! אמרה האדיל במנוד ראש וקמיטת שפתים ואש נשֹקה בעיניה.
הנאהבות והנעימות האלה שתיהן מבוסמות ופניהן מצהילות. ובשעת פרידתן בפרוזדור שמחות וטובות לב ראתה האדיל את ביילא באה לקראתה, והיא מקושטה ולבושה כלי תפארת, יפה וברה ורוח חן שוֹרה על פניה.
– פניך, ביילינו, מאירים כמו שחר, כך יאיר מזלה של אמך הורתך! אמרה האדיל בגילה ורנה ובנעימה משונה – אל תהי שטיא, בתי, ואל תטשי תורת שינצה הדודה, אם תאבי ותשמעי, אשריך וטוב לך!…
ב 🔗
עולם חדש נראה לה לביילא בראשונה בית לוי זה, מקום מנוחתה. כל מה שלפניה שם נראה לה משונה, אנשי הבית, שבתם וקימתם ומנהגיהם משונים, ואף היא בעצמה נראית משונה. היא מסתכלת באספקלריא מאירה על גבי הכותל לפניה, עומדת ואינה מכרת את עצמה – בריה חדשה נגד עיניה! דומה, צורה זו כנגדה אינה שלה, ולבה יודעת שהיא צורתה, זו בעצמה היא ולא אחרת. ממשמשת בשערה בקווצותיה המסודרות תלים תלים ומדושנות בשמן, מסתכלת בזיו פניה הכחולות, בחלקת צוארה וזרועותיה החשופות ובכסותה הנקיה הנותנת לגופה לוית חן – ושוחקת מרוב הנאה. לבה אינו מהסס בכל הטובה הזאת, שהשפיעו לה, ואומרת, ודאי בנוהג שבעולם הוא וכך מנהגם של בני כסלון לפרכס את הנערות המשרתות אצלם במלבושי כבוד ובתמרוקי הנשים. ביילא הרי עדיין היא רכה בשנים, כבת שש עשרה, ומימיה לא יצאה מחוץ לתחום קבציאל, ועיניה לא ראו מקום אחר. רק מפי השמועה ידעה, שמחוץ לשער עירה כרך יש שם במרחקים וכסלון שמו, עיר גדולה וטובה, רבתי יהודים, כדי מאה קהלות קבציאל ביחד, ומושב העיר ודרכי־החיים שם משונים מאד. מה שהכסלונים בעלי מדות טובות הם ומעשיהם נעימים, דבר זה לא היה מוטל אצלה בספק: האדיל הסרסורת תוכיח, ואף זו הדודה שינצה תוכיח. מסתמא לא לחנם זכתה ליטול את השם דודה. אשה שנעשית דודת הרבים, בידוע שאשה צנועה היא. גם כל בני־הבית פה נעימים ונוחים לבריות, כלם אהובים, כלם שמחים וטובי לב. ברוכה היא שינצה – מהרהרת ביילא בלבה – כמה בנות יש לה, אל תשלוט בהן עין רעה! עתה ידעתי: הבנות האלה בנותיה הנשואות, הסמוכות על שולחנה עם בעליהן, והשתא ניחא!…
ביילא פתרה לה הכל כפי עניות דעתה וכפי דרכי החיים בקבציאל, ופירוש אחר לישב הדברים מניין לה? וכשהשכימה למחר, ביום השני לביאתה ואמרה לשינצה: הגידי נא לי, אדונתי, מה חובתי ואעשנה? והדודה הזו השיבה בשחוק נעים: בתי, אל תהי זריזה כל כך, המתיני עד שתגיע שעתך… פירשה לה את התשובה הזאת כפשוטה: ודאי כך מנהג המקום הזה להניח לעובדים ולהתנהג עמם ברחמים, והחליטה בדעתה: אכן עיר ישראל היא כסלון, אנשיה בריות נאות וכלם צדיקים!
ועל זה בלבד היתה ביילא מצטערת, שאמה אין כאן אצלה ואינה רואה בעיניה בטובת בתה. כמה צער סבלה עליה בטיפולה בה, ועכשיו למה לא תראה בשמחתה ותשבע נחת. ועד שהיא יושבת לה בדד בחדרה, בטלה מכל עבודה ומתגעגעת, התחילה מסדרת במחשבתה אגרת לביתה. אבל בקושי עלה לה הדבר הזה. גם יהודים בעלי צורה ובעלי זקן ופקחים משונים, המרחיבים פה ומאריכים לשון על כל דבר בהויות העולם, אפילו הם מתקשים בעריכת מכתבים וטועמים טעם מיתה בשעת הכתיבה. הקולמוס הזה בידם מכרכר כמה כרכורים, טובל וחוזר וטובל בדיו ש"י טבילות, והם מתכוונים לעשות יחודים וצרופי תיבות בזעת אפים וקמיטת מצח ויגיעם לבטלה, אין אומר ואין דברים, ובהמה המה להם! על אחת כמה וכמה ביילא, נערה קטנה ובת קבציאל ואינה חכמה כמותם. אף על פי כן – ואפשר מהאי טעמה גופא, שאינה חכמה כמותם – נתחרזו כמה מלות זו לזו במוחה, והיה סגנונן כטופס כתבי דוגמא מעשה ידי “הכתבנים” מתובלים בלשון אשכנזית קבציאלית מעורבבת ומשונה; לשון זו, שמשתמשים בה היהודים באגרותיהם, המלמדים בתרגום המקרא לתלמידיהם והנשים בתחנותיהן, מפני שחולין הוא לדעתם להשתמש לאותם הענינים בלשונם הפשוטה, השגורה בפיהם. מכתב ביילא כל עיקרו לא היה אלא הימנון: “ברכות והודאות למלך אל חי וקיים, שומר גרים ועוזר דלים ומגביה שפלים, ברוך הוא וברוך שמו, שעשה לה נסים במקום הזה ונתן אותה לחן ולחסד בעיני אנשים טובים והכניסה לבית טוב” וגו’… וכשהיו הדברים סדורים במחשבתה נתקשתה מאד איך לאמרם בכתב. לכתוב בעצמה הרי אינה יודעת, ולעשות מלאכתה זו על ידי אחרים, מבני־הבית, לא ניחא לה. ומה לה לעשות? היא משימה עצות בנפשה, מהרהרת ומהרהרת – והירשילי עולה על דעתה!
“הרי הירשילי לי כאן! הירשילי הוא יכתוב לי!… אבל מה לי שאני מתגעגעת עליו ומשתוקקת לראותו, ובשעה שאני רואה אותו מקשקש שם בתוך לבי? וכי אחי הוא? לאו! חתן? – לאו! ומה זה ולמה זה?… אפשר, זה שאני מהרהרת בו עבירה היא? אבל, אויה לי, מה אעשה אם לבי מהרהר מאליו!… אפשר, הייתי צריכה לומר איני רוצה… איני רוצה לראותו? אוי ואבוי לי, אל נא אכזב בלשוני. הרי רוצה אני ורוצה, והיום הריני רוצה עוד יותר! רבונו של עולם, הנני מתודה לפניך… רבונו של עולם, מה לי? האם כל הבתולות חוטאות כך לפניך בהרהור הלב או שמא אך אני לבדי?”
כך ביילא מהרהרת בדעתה ודמעה על עפעפיה.
לוי בחור לא היה בביתו באותה שעה הלך בדרך מרחוק בשביל עסקי פרנסתו, וביילא לא זכתה עדיין לראות פניו, והיתה מדמה אותו פעמים בדמיונה, כפי כבוד עשרו ורוב בניו, לאיש זקן ראש בית אב, ומעטרתו כבוד והדר וצורה נאה.
לוי זה היה חבר להסוחרים בנפש אדם מבנות ישראל, ואין בהם יודע ציד ומבין וערום כמותו, ולפיכך היו חבריו נמלכים בו בכל דבר קשה ומשאם־ומתנם בסחורה חיה זו ומכירתה בכל המדינות, בארץ ובחוץ־לארץ, נחתכים על פיו. גם הפעם קראו להם את לוי רבם להאיר עיניהם בהלכה אחת, שנתקשו בה. שינצה דודתנו שהיתה זהירה מאד בכבוד בעלה ולא עשתה דבר חוץ מדעתו, קבעה לביילא מדור בפני עצמה, שלא תהא מצויה אצל שאר הבנות ולא תתודע לאיש עד שיבוא לוי ויורה, מה לעשות בה.
לא היו ימים מועטים וחזר לוי בשלום לביתו, וכיון שראה את ביילא צהבו פניו משמחה. ידע את ערכו של החומר היקר הזה שלפניו, ונתן דעתו עליו לעשותו כלי נאה.
– ריבה זו – אמר לשינצה אשתו, סחורה יפה היא, תאוה לעינים. עכשיו רכה היא ועדיין לא נתפתחה כל צרכה, אבל לא יארכו הימים ותפרח כשושנה, וסופה שתגיע למקומה הראוי לה, בכרך גדול שברומי, או במטרופולין שבתוגרמא או שם בשושן הבירה. תשב לה הנערה אתנו עד שיבוא גואלה ויתן לי בשבילה הרבה מוהר ומתן. ועד אותה השעה עלינו לטפל בה בגידולה, לעקור מלבה מדות מגונות של בנות עיירות קטנות המנוולות וצניעותן המשונה והזרה וללמדה ארחות חיים ומדות דרך־ארץ, כדי שתמצא חן בעיני רואיה.
ולוי שקד לתקנת ביילא ועמד ומינה עליה את מלבינקא, אחת מפמליא שלו, יפהפיה ובריאת בשר וחכמה מחוכמה, ללמדה ראשית דעת ולהורותה מדרכיה. ואומנת זו עשתה מלאכתה באמונה. אבל ביילא טפשא היתה ודעתה קצרה ולא הבינה לשכל מליה. ולא עוד אלא שהיתה ביישנית ואוטמת אזנה משמוע תורת פיה. ראה לוי, שביילא סרבנית היא, התחיל לחנך אותה בכבודו ובעצמו על פי דרכו. פעמים בדברי פיוס וחלקת לשונו, ופעמים במקל ורצועה ובמוראים גדולים.
ופעם אחת הביא לוי אל ביילא החדרה את אחד מחבריו להראות לו את יפיה ולדעת בכמה יעריך מחירה, והעמידוֹ לפניה ואמר לה במתק שפתים: בתי, הרי זה רוצה לקדש אותך והוא חתן נאה. בחור כהלכה! ומיד פתח החתן את פיו והתחיל מדבר על לבה ומצחק בה באהבה. וכיון שראה, שביילא כובשת פניה בקרקע ושותקת, העביר ידו על חלקת צוארה, מחליקה ומעוררה, שתשא את עיניה אליו ותשמיעוֹ את קולה. הוא מעורר וביילא דוחה אותו מפניה בכעס ובחרפה. ודבר זה היה מוסיף לו עוז והעיז פניו יותר, והחזיק בה לנשק לה, ותכהו ביילא על הלחי ביד חזקה שתים, ותשמט מזרועותיו ותנס, ופני החתן חפו. על חטא זה נתחייבה ביילא מכת מרדות, ועוד באותו יום יסר אותה לוי בשבט מוסר, מקללה ואומר:
– זה חלקך מאתי, בת נעות המרדות… הא לך כפלים בכל חטאותיך, למען תחכמי באחריתך… בתולה צריכה להיות נעימה וטובה לכל, להיות מחבבת את חבריות ומקבלת כל אדם ברצון ובפנים יפות ומצהילות. דרך־ארץ קודמת לכל דבר… שכחי מולדתך ומנהגי בנות קבציאל המגונים, ואל תהי שובבה וסרבנית כפרה סוררה. אני ארפא משובתך ביד חזקה וזרוע נטויה. ואם באלה לא תווסרי לי והשלכתיך אל המרתף, שם תשבי בחושך ברעב ובצמא ונהמת ככלב, וידעת את תנואתי!
עכשיו ידעה ביילא את מקומה זה מה הוא, ומי האנשים האלה שם. עכשיו הבינה דרכן של האדיל הסרסורת ושינצה דודתנו, הבריות הנאות האלו, מה חסדן ומה צדקתן, והנה היא מסדרת עתה במחשבתה אגרת לביתה, קינים והגה והי, לא בלשון אשכנזית־קבציאלית אלא יהודית פשוטה, לשון לבה הנשבר ורוחה הקשה.
ביילא נאה בלבושה חשופת זרועות וגלוית חזה וקצוצת שער – בת נדיב מקושטת ומאושרה היא למראה; אבל לא אליכן, בנות ישראל, מכאובים כמכאובי לבה. העוני והיגון העיבו פניה והטביעו חותמם בעגילי־תכלת מסביב לארובות עיניה ובקמטים קלים על מצחה, ועשוה לבוגרת קודם זמנה. באחד הימים מימי עניה ומרודיה ישבה דומם בחדרה, שוממה ועצובה ופתאם הדודה שינצה באה בפתח ופסיעותיה טפופות, בשובה ונחת, בפסיעות חתול אורב לטרף. ביילא מזדעזעת ומורידה לארץ ראשה.
– חייך, ביילינו, געגועים היו לי עליך – אמרה שינצה הדודה בשפת חלקות ודבריה רכו משמן – לוי שלי אמר להלך אליך ואמרתי: לא, אלכה אני! כן, ביילינו, ידוע תדעי, כי נעמת לי מאד. בואי נא והסתכלי באספקלריא ותתענגי בעצמך מזיו פניך המאירים ומראך הנאוה, אל תשלוט בך עין רעה! מה נאה צואר זה, מה נאות זרועות אלה, כך יהא מזלי נאה, רבונו של עולם! כמה חן וכמה יופי לך, ביילינו סגולתי! יפיפית מכל הבנות פה, הלא יחפרו פניהן ויתפקע לבבן מקנאה. כך, בתי, כך יפה הייתי גם אני בימי נעורי. הכל היו רצים אחרי. ואני – אני חכמתי ולא מנעתי את לבי מכל שמחה, וחייתי ונהניתי בעולמי… אלה אזכרה ונהנית נפשי בי גם היום. ולמה לא ישמח האדם בחיי הבלו? ודאי, עכשיו לזקנה נחשבתי, אבל כפי שהריני לפניך – אמרה הדודה שינצה בשחוק נעים, מתמתחת לפני ביילא מלוא קומתה בראש נטוי לאחוריה ובכרס בולטת לפניה, והידים בצדיה מזה ומזה – כפי שהריני לפניך בכל חושי ואברי, עוד לשינצה עֶדְנָה ועוד עומד טעמה בה. שמעי בת ואל תהי שוטה!… למה את שותקת?
– מה אומר ומה אדבר? – משיבה ביילא באנחה, שלא להסתכל בפני הדודה – לא ידעתי למה כובשים אותי ומה דורשים ממני?
– דברי הבלים! היא אינה יודעת מה דורשים ממנה?! דורשים טובתך, שתרצי בחתן זה, שידובר בך. זה החתן לבו הומה אל דודיה ואת נפשו והונו יתן באהבה: הא לך, הוא אומר, תכשיטים יקרים, הא לך צמידים על ידיך ועגילים באזניך, אלבישך רקמה ואכסך משי, על כפים אשאך ואקוד לפניך אפים, ולמענך אבוא באש ובמים והיא… לבה אבן. אך שגעון הוא ואולת, חרפה וקלון – חי אני, שינצה, אני בת ישראל!…
– מה להם לאחרים ולי, שהם דואגים לי ושוקדים לתקנתי? אב לי ואם, יחיו מאה ועשרים שנה, ידאגו הם לי!
– הדברים עתיקים! כבר שמעתי כאלה. אחת אשאלך עתה ולא אוסיף, אשאלך והודיעיני: הן?
– לאו!
– “לאו” את אומרת! – הרעימה שינצה ברוגז קולה ועורקים דקים אדומים מבצבצים בלסתותיה השמנות, ופניה פני להבים – וכי בחנם תאכלי לחמי, ותשתי מימי ותעדי מלבושי? מי חושש לך, רוצה אַת אם אינך רוצה. הגם ביילצה אדם היא! כסבורה היא, שהדבר תלוי בה וברצונה, ששני הצדדים נתפשרו ביניהם, והכל שריר וקיים ואין הם צריכים אלא להסכמתה. טעית!… אין את אלא גולם, חתיכת בשר, נבלה, גוף בלא רצון ובחירה, בטל ומבוטל כעפרא דארעא. – הדבר תלוי לפי שעה באויר, שני הצדדים עומדים על המקח… עכשיו את יודעת, ביילצה, שומעת מה שינצה מדברת אליך? קבלי מוסר והזהרי!
– אוי, אלי, אל רחום וחנון! גועה ביילא בבכיה וסופקת כפיה – הצילני נא מיד יהודים, אנשי דמים כחיתו יער!…
– יד לפה, חצופה! המתיני נא, הומיה וסוררת, הנה לוי יבוא וילמדך דרך־ארץ… עוד מעט הרוח ישאך אל ירכתי בור. אך אל המרתף תורדי ושם תשבי ברעב ובצמא, ועכברים ותולעים יאכלו את בשרך. הנני עליך! – גערה שינצה הדודה בשפתים דולקות וזרוע נטויה ויצאה בזעף.
ביילא תולשת שערות ראשה, מטפחת על לבה ובוכה בכיה גדולה.
ג 🔗
בין הבנות “הסמוכות על שלחנו של לוי בחור” נמצאו בעלות לב טוב ונעימות, שהיה ראוי לקונן עליהן: חבל על אלו המרגליות המוטלות באשפה! אחרי כל הבא עליהן באשמת הבריות, לא נשתקעו לגמרי במ"ט שערי זוהמא, ולב אדם ומדות טובות עדיין היו להן. ואחת מן המצוינות שבהן היתה “התוגרית”.
אותה התוגרית, גיטל שמה, בת טובים מעיר דלפונה, שאנשיה רובם ככולם עניים ותמימים, נלכדה בשחיתותיו של רמאי אחד, שבא לעירה והכריז עליו: מי נערה חפצה חיים, מבקשת הון ואושר ממעשה ידיה, תלך אחריו לביתו בסטמבול הבירה. מיד נקהלו ובאו אליו אנשי העיר, וכל אחד מבקש, שיקח את בתו ברחמים. והוא ברחמיו בחר לו שלש נערות בתולות טובות מראה, וגיטיל, היפה מכלן, בתוך המאושרות האלה. סוף דבר, אחרי כל התלאות וההרפתקאות נתגלגלה גיטל לבית לוי, והיא נעשית שם תוגרית, שלא לראות בירת התוגר בעיניה.
ובאותם הימים, שהיתה ביילא מתאבלת ושרויה בצער, היה מעשה באחת הבנות המטרוניתא שבהן והכל קראו לה “דוכסית”. מעשה נורא זה נגע עד נפש כל חברותיה בבית לוי בחור, ממנו היו תוצאות גדולות למעשה ביילא וממנו תצא תורה לבני ישראל בעיניני נישואין בכל מושבותיהם.
הדוכסית הזו עיר מולדתה במדינת פולין, ממשפחה נכבדה בישראל. הוריה הישרים, מבני העליה והסוחרים החשובים במקומם, ירדו מנכסיהם. ואף על פי שהיו מתפרנסים בדוחק, לא היתה העניות מנוולתם, ככל בני עוני, ובביתם היה שוֹרה שלום ואהבה, וכל בניהם דרו באחוה וריעות, שלא הרבה מהעשירים זוכים לכך. וחבה יתרה היתה נודעת מכל בני הבית לאיידיל, הבת הבכירה. הכל היו מכבדין אותה ועושים רצונה בשמחה ובלב שלם. ולא בחנם זכתה איידיל לכל החיבה הגדולה והכבוד הזה. צור עולמים, שאין צייר כמותו, לקח מסגולות החמדה בבית־גנזיו: לובן־חבצלת ללחיים, אודם פנינים לשפתים, תכלת הרקיע לעינים, ושחרות העורב לקווצות תלתלים, גם תום ונועם, הוד והדר נטל ופתכם זה בזה – ותצא איידיל, כלילת יופי ויעלת־חן זו. ויותר שהיתה טובת מראה עוד היתה טובת לב וזריזה ונאה במעשיה. כותלי הבית וכל כליו, מכלי־האגנות ועד כל כלי קטן, הסירות והקערות המצוחצחות, גם השתילים הרעננים בעציץ נקוב והוילונות הנקיים על החלונות, כלם הוכיחו, שיש עין רואה בזה, ויד חרוצים תעשה כל זאת. איידיל היתה תופרת וטוה וכובסת ועושה כל מלאכה בבית, אינה נותנת לאמה להטריח את גופה בעבודה. ובשעות הפנויות היתה תופרת ורוקמת גם לאחרים ונשׂכּרת.
והנה איש אורח בא אל העיר, הדור בלבושו ופרקו נאה, ושמו שמריל. אנשי המקום הפנוים מכל עבודה ואין בידם אלא דברי שיחה, חקירה ודרישה בעסקי אחרים, מוצאים באורח זה ענין חדש להתגדר בו בסברותיהם. ובכל יום ויום בת־קול יוצאת מבית־מדרשם ומכרזת עליו כמה וכמה דברים: שמריל זה אדם חשוב הוא; שמריל זה ממון קורח לו; שמריל זה עסקים לו עם רוזנים בעלי נכסים באפרכיא זו; שמריל זה פנוי הוא! הבטלנים פושטים אליך ידיהם ואומרים: שלום! המקבלים פושטים ידיהם ומבקשים נדבה והשדכנים רצים מבוהלים ודחופים לזווג לו אשה. שמריל בחור הוא, שנותן עיניו לא במשפחה ולא בנדוניא, אלא בנוֹי, ואיידיל נושאת חן וחסד לפניו מכל הבתולות. השדכנים משנסים מתניהם, מפשילים שולי קפוטתם על זרועות ידיהם ורצים כאחשתרנים לבית אביה של איידיל, מעתירים עליו דבריהם, מלהגים ומכזבים ומשבחים ואומרים, אין חתן נאה לבתו כשמריל – כרבי שמריל, המשובח והמפואר בכל המעלות. ואפילו אם יחפש בנרות לא ימצא כמותו בכל העולם. כל אותו הענין מתחלתו ועד סופו, שזה נתגלגל ובא לכאן ונתעכב כאן, אינו אלא מעשה נסים ומראה בחוש, שהוא זיווג משמים, כך הכריזו שם ארבעים יום קודם יצירת בתו, וטענות ומענות וקושיות ופירכות הן חוצפא כלפי שמיא ואינן מועילות, והוא צריך להזדרז ולתפוס במציאה זו בשתי ידיו, שמא יקדמנו אחר ברחמים. אביה – בלבו הוא רוצה ובפיו הוא אומר: אי… כמסרב כביכול מפני דרך־ארץ, ואמה, שדרך נשים לה, הלהוטות בנשואי בנותיהן בתאוה משונה, קופצת ואומרת אמן מיד בכל לבבה – ואיידיל כלה היא למזל־טוב! ואף על פי שאין חפץ להחתן במוהר והכל נתנו לו אלפים ורבבות, אף על פי כן התחייבו המחותנים לסלק לבתם נדוניא כמתנת ידם ולהלבישה בגדי שבת ויום־טוב כדרך הנגידים, ולפטור אותה בלא כלום לא היו רוצים, כדי שלא ליתן פתחון־פה לבעלה להבזותה לאחר ימים ולומר: אני הרימותיך מאשפות, מבית אביך האביון, בהיותך עירום ועריה, ואלבישך ואנעלך בחסד וברחמים, וכל הטוב אך מידי הוא לך. קיימו המחותנים מה שנתחייבו לבתם החביבה, ותיכף ל“התנאים” נכנסה איידיל לחופה. ועד שלא עברו שבעת ימי המשתה בא החתן ואמר: העסקים מבהילים אותי לחזור מהרה לביתי, הבו את אשתי ואלכה! קשה היתה לההורים הפרידה מבתם, מחמד עינם, וכל נחמתם היא שתמצא מנוחה בבית אישה ותשמחם בבשורות טובות מרחוק. נטלו את כל כליה והניחום בקופסא ושלחו אותה בדמע ובנפש מרה. היה הבית כקן משולח ונעזב, פרחה לה היונה, וקול התור לא נשמע בו עוד…
ויסעו הנאהבים והנעימים האלה ויחנו בכסלון. לא שהיה להם לעבור דרך אותה העיר, אלא שהיו העסקים גורמים, לפי דברי שמריל, לנטות מן הדרך הישרה ולסור אל כסלון, להשתקע בה כמה ימים.
והואיל וחודש זה של נשואים כלו יום־טוב רצה שמריל לעשות נחת־רוח לאשתו החדשה, ובקש לו אכסניא לא בתוך המונה של עיר אלא בפרור שקט, שהעין רואה שם רק עשב והאוזן שומעת קול צפור. לא חס על ממונו ושכר לו שלשה חדרים נאים לפי כבודו. האכסנאי, יהודי כרסני ובעל זקן צהוב, קבל פני שמריל בשמחה, כמקבל פני מכירו וחביבו מימים רבים. כל האכסנאים פניהם מבהיקים, צוהלים לאורחיהם ורואים אותם כראות קרוביהם האהובים, אבל זיו פניו של זה הבהיק ביותר. האכסנאי הבטיחוֹ ביהדותו. נותן ידו על לבו ומנענע בזקנו הצהוב, שהכל ימצא אצלו מוכן לפניו כרצונו, ואגב נסתכל באשה זו שלפניו, וכשנודע לו מתוך שיחה שהיא נשאה לאורחו זה באלו הימים ברך את שניהם במזל־טוב, משמיעם על דובשנין ומיני מתיקה, כמנהג העולם, בשחוק של ערמומית.
לבית־מלונם שם היה נכנס ובא איש יהודי אחד, זריז ומזורז, ומלבושו והלוכו כדת היהודים הכסלונים. עור פניו עכור ומנומר בחטטין, עליו שוֹרה צלמות וחוצפא יתרה, ותבלול בעינו הימנית, סמויה היא, אבל לא סתומה. זו העין הסמויה אינה בטלה ממלאכה, אלא היא מתנענעת ומשתדלת להדמות לחברתה הבריאה בכל דבר, כתנא דמסייע לה. היתה העין הבריאה משוטטת ומבטת בזעף, גם הסמויה הזו מרפרפת ונראית כועסת. היתה הבריאה סוקרת סיקור של ערמה ומצהלת, אף הסמויה עושה עצמה סוקרת בערמה ומצהלת כביכול – ובשביל כך נראו פני אותו היהודי מתועבים ומשונים למאד, עד שנוח היה לו ונוח לכל העולם אלמלי נגרה עינו הסמויה הזו עד היסוד בה ונמח זכרה. נפשה של איידיל היתה סולדת ממנו ונרתעת בכל פעם שראתהו לפניה בבית, ורק מפני כבוד בעלה שמתעסק בו ומשתעשע בחברתו, היתה כופה את עצמה לקבלו בנימוס ודרך־ארץ. רוב שעות מזמנו היה שמריל מבלה בעסקיו עם יהודי זה חוץ לביתו.
פעם אחת בא שמריל דחוף ומבוהל לבית־מלונו והיהודי אחריו, רומז לאשתו ומושכה אליו לירכתי הבית, מלחש לה באזנה ואומר בלשון בקשה ובנשימה אחת:
– איידילי, נשמתי ורוח אפי! עסק יש, עסק טוב… ממוני אינו מספיק לי, וצריך אני עוד לכמה מאות… מה אעשה?… יהודי זה רוצה להלוני, והדבר תלוי בך… הוא מבקש להלוני על מנת שתחתום גם אשתי על השטר. אנא הושיעי נא, סגולתי!… מהרי וחתמי, יונתי, הדבר נחוץ, ואין לשהות אפילו רגע אחד.
ועד שהוא מדבר בתפלה, והנה שטר מונח לפני איידיל והיא חותמת. היהודי נוטל את השטר, מסתכל בחתימת ידה בעין פקוחה וזו הסמויה קופצת ומסתכלת כביכול אף היא. העין הבריאה סוקרת ומבהקת מרוב הנאה, ואף הסמויה כך. אחר כך הוא מקפל שטר זה במתינות ונותנו לתוך חיקו ויוצא ושמריל אחריו.
אותו היום היה יום רצון ונחת־רוח לאיידיל. היא יושבת לה בהסבה על כסא נאה ומעברת לפניה בדמיונה אחד לאחד את המעשים שהגיעו לה מקרוב, באלו הימים, והתמורה הגדולה בדרכי חייה – ונושאת עיניה למרום בהלל ותודה על בעלה היקר, מציאה זו שבאה לה בהסח־הדעת, על העושר והכבוד ועל גורלה שנפל לה בנעימים. ומתוך רוב שמחה ידה אוחזת בעט ואומרת לכתוב דברי שלום ואהבה להוריה. אבל מיד היא חוזרת בה ודוחה כתיבת האגרת לשעת ביאתה אל המנוחה ואל הנחלה בבית אישה. כשתגיע למקומה ותראה בעיניה את כל הטוב השמור לה שם, לא תאחר לכתוב לאהובי נפשה ולהודיעם על אודותיה, הכל בארץ היטב, וגם תשלח מתנות לכלם, לאביה ולאמה ולכל בני־ביתם, ותהי השמחה במעונם שלמה. ודבר זה יתקיים, אם־ירצה־השם, בקרוב. עסק זה שנעשה היום בעזרת השם, בו נגמרו, לפי שקול דעתה עסקיו של בעלה ואין לו עוד צורך להתעכב כאן. ולצאת מידי כל ספק אמרה שתהא מספרת היום עם שמריל שלה על עניניהם ושואלת לו גם על העסק שנעשה היום. ולמה לא? הרי גם היא נוגעת בדבר, והיא הרי חתמה על השטר.
ועד שאיידיל יושבת בחדרה ומדמה לה חיים טובים להבא ולבה שמח, נכנס בחשאי האכסנאי, סוקר לה בעיניו ומשתחוה בפנים שוחקות.
– יחידית אַת בבית? – אמר לה בשחוק נעים, לאחר שתיקה שעה קלה, פושט ידו ומשפשף ראשי־אצבעותיו זו בזו כמרמז לה דבר־מה.
– מה לך? – נתעוררה עליו איידיל משתוממת.
– לא כלום – אמר לה ועל שפתיו שחוק ידידות – אִי אַת יודעת מה רצוני? מה אכסנאי רוצה? רוצה אני – מעות!
– מעות – אמרה איידיל ודעתה נתישבה עליה – יבוא בעלי ויתן לך.
– צר לי, צר לי – אמר לה האכסנאי, מציץ בשפתיו ומשפשף ראשי האצבעות – יוצא לדרך אני… ויוצא לדרך צריך… שומעת את למה אני מתכוין? מתכוין אני למעות. עכשיו מה לעשות? אפשר שבחזירתי לא אמצאך כאן וכבר תבואי למקומך. ודאי, הרי עומדים שם ומצפים לך… צר לי, צר מאד. אבל… על כל פנים, חתמי על חשבון זה. הריהו לפניך. לפי שעה, די לי בחשבון מקוּים. ולפריעת המעות איני דואג, מובטחני בבעלך. שלום לך ושלום לרבי שמריל שלך. כלום אַתּ יודעת, יודעת אַתּ רבי שמריל שלך מהו? אין כערכו בכל העולם. לאחר זמן תדעי מהו רבי שמריל שלך!…
איידיל קיימה את החשבון בחותמה, נהנית בלבה שהאכסנאי מכבד כך את בעלה ומספר בשבחו, מבטיחתו שחשבון זה יהא פרוע בתודה ובתוספת מתנה יפה, ומברכת אותו בשלום.
בלילה חזר שמריל לביתו מבוסם ושמח, ופניו צהובים. מחבק את אשתו ומפטפט ואומר דברי הבלים בגמגום, כשכור:
– הכל שריר וקיים… כגן רטוב… יעלה כעיסה בתוך המשארת… יעלה ויצ־צמח־מח!…
– מה לשון היא לך?! – אומרת איידיל, תוהה ומשתוממת ומשתמטת מזרועות בעלה.
– ראו נא חסידה זו! אל תגע בי, כי קדושה אני!… לא ניחא לך? הרי אַת אינך מקודשת… יבּנה המקדש!… כלום את יודעת פירוש המלות האלה ביונית? אמר שמריל, מעמיד על אשתו פנים נזעמים ושורק בשפתיו שריקה גדולה.
– רב לך, שמריל, רב, לך שכב! – מפייסת איידיל את בעלה וכובשת כעסה על דבריו המגונים, מחזקת בזרועו ומוליכתו ומשכיבתו על המטה וגוזרת עליו, שישכב ויישן.
בלילה ההוא נדדה שנת איידיל. דברי בעלה ומנהגיו הזרים העציבו את רוחה. דברים מגונים כאלה לא שמעה מעולם. הרהורים רעים ורוח קנאה מרגיזים אותה, והיא מתהפכת על משכבה ובוכה ואומרת בלבבה: “מי יודע היכן היה היום ועם מי התעלס שם… מעתה אחכמה! מעתה אשים עיני על כל דרכיו, אכניעו תחת ידי וממצות פי לא יסור ולא ילך עוד פסיעה אחת חוץ מדעתי. אשה צריכה לדעת לאן בעלה הולך. הבעלים אש אוכלה הם וצריכים שמירה!…”
איידיל גמרה בדעתה לנהוג מעכשיו שׂררה על בעלה, לטובת שניהם, ושקטה ונרדמה.
ד 🔗
למחר נתאחרה איידיל לקום משנתה ושכבה בחבוק ידים על משכבה, מהרהרת ומשימה עצות בנפשה איך לכבוש את בעלה שיהא מוראה עליו, ולא מצאה לכיבוש זה טוב מרוגז. הרוגז הוא בכלל אצל הנשים התחבולה הטובה בתכסיסי מלחמה עם בעליהן, ובפרט בימים הראשונים אחר הנשואין. בעל, אפילו אם גבור הוא, אינו יכול לעמוד בפני אשתו, כשהיא ברוגז, אלא ימים אחדים, ואחר כך אנוס הוא לבקש רחמים בקידה והשתחויה ולהיות רך ונכנע כגדי כפות, עד שעת הרוגזא השנית. איידיל מתקנת עצמה להתחיל הכיבוש עוד באותו היום, מעמדת פנים נזעמים מעקמת חוטמה, לוטשת עיניה והיא מזוּינת בכלי־זינה ומוכנת למלחמה: אך יכנס בעלה החדרה בברכת השחר, כדרכו, מיד תפגע בו. אבל הזמנה זו אך לבטלה. היא ממתנת לבעלה – והוא לא בא. דבר זה מכעיסה עוד יותר, חמתה בוערת בה ואינה יודעת מה לעשות. לשכב ולהמתין לו אי אפשר לה עוד, ועד מתי תשכב? והנה היא עומדת ומשוטטת בחדרה, לא מלובשה עדיין כראוי ופניה זועפים, ולהקדים ולבוא אל בעלה אינה רוצה. אין נפשי אליו! אמרה במנוד ראש והניעה ידה, כאלו מבטלתו בלבה, ובתוך כך היא נוטה אזנה לשמוע מה נעשה שם אצלו בחדר השני – ואין קול. וכדרך האשה, שצייתנית היא, פתחה מעט את הדלת בחשאי – ואין קשב. עתה אינה יכולה עוד לשלוט ברוחה ופותחת את הדלת לרווחה בבת אחת – ושמריל איננו! היא כועסת מאד על בעלה, מנאצתו ואומרת: “הוי, בא קצו – קץ לעונותיו! הנה הוא הולך לו ומתעלס שם, כלום אני יודעת עם מי הוא מתעלם ולאשתו אינו חושש… אנה הלך אתמול ועם מי היה מבלה זמנו בשחוק ומשתה כל היום, ומה הדברים, שהטיח אמש כלפי אשתו?! אלה הוא עושה והחרשתי? לא אוכיחהו ואערכה לעיניו כל מעשיו הרעים!” – ומיד היא מתחרטת על דבריה, שמנבלת את בעלה, ומלמדת עליו זכות שאיש בעל עסקים הוא ועניניו מרובים, וכלום לשחק הוא בא לכאן. והנה היא רוגזת ומתפייסת ומשנה את טעמה כמה פעמים בשעה אחת. ולבסוף נתנה דעתה להתלבש כתקונה ובאה מִבֵּית לוילון, המבדיל את החדר לשנים, ועד מהרה קפצה ויצאה משם בהולה ומבוהלה!
– אוי גברתי! – צעקה הנערה המשרתת בבית האכסניא, כשנכנסה לתוך חדרה של איידיל והמכבדת בידה – מה לך, אויה לי, שכך נתכרכמו פניך!
– בגדי!… היכן הבגדים, הכלים שלי היכן הם? – צועקת איידיל בקול פחדים וכל אברי גופה מזדעזעים.
– הבגדים היכן הם? – אמרה הנערה בנגינה, פוצה פה ומשחקת, ודבּורה יוצא מקוטע ומגומגם – שלום לך!… אי־אי, אל נא תדאגי לבגדיך. עוד קודם יציאת העז עם העדר אל השדה, כעלות השחר, נטל את הבגדים, את כל הכלים נטל ואמר לי – אי־אי־אי, אמר בעלך…
– עורי, עורי נא ודבּרי! – דוחקת איידיל את הנערה ומיחלת לדבריה – מה אמר לך? הגידי נא!
– מה אמר לי? – פוצה הנערה פה ושתי שורות שנים צחורות נחשפות – המתיני נא ואזכור מה הוא אמר לי, הוא… נזכרתי, נזכרתי. לאחר שעה אחת, כך אמר, אי־אי יבוא ויקחך לשם.
– להיכן?
– לשם! – אמרה הנערה, תוהה ומנענעת בכתפה – לשם משמע לשם. מסתמא את יודעת להיכן הוא שם.
– איזו שעה משעות היום עתה? – שאלה איידיל ברגש.
– איזו שעה? – משיבה הנערה ועוקמת פניה – כבר עבר חצות היום. עת לאכול בפעם השנית ודאי, מאה פעמים באתי אליך, מתדפקת על הדלת ומתדפקת, ואַת נרדמת. כבא מבית־המרחץ נרדמת היום, תרדמה חזקה, אי־אי… אוי, למה כך חורו פניך? האלך ואביא פת־שחרית לך?
– איני רוצה כלום. הניחי לי ולכי לך.
כל אותו היום היתה איידיל יושבת שוממה ועצובה ומבררת לה עניניה. מעשה שמריל נקרא לפניה במחשבתה ונראה לה תחלתו משונה הרבה וקשה מסופו. פתאום בא מין שמריל, מי הוא ומאין הוא? אין יודע! שמריל סתם, גבר הוא, זכר ולא יותר והנה תוף וכנור, חתונה ומחולות, שמחה וששון! היא, כבת ישראל, נכנסה לחופה סמוכה על אבותיה, מסתמא יודעים הם למי משיאים אותה, ואבותיה מאמינים בני מאמינים, היו סומכים על השדכנים, והשדכנים על הבת־קול המכרזת על הזווג בשמים. הקדוש ברוך־הוא שדכן דרקיע והם שלוחיו שדכני דארעא… אך זאת הפעם נפקחו עיניה לראות, כמה מגונה הוא להתדבק באיש שלא להכירו מתחלה מי הוא ומה הוא וכמה רבה אולת בני אדם, שמתפתים בעניני נשואין על ידי אותם הבדאים, המשתמשים במאמר “זווג משמים” לצורך פרנסתם. על כל מומים ופשעים מכסה אצלם מאמר זה ומשמש להם תשובה על כל הטענות, שיש לטעון כנגדם; אדרבה, הא גופא, המומים והמעקשים האלה בעצמם לאות ולמופת הם להם בשידוכיהם, ומכאן ראיה, שהזווג הזה הוא משמים ואין להרהר אחריו. ואלו הפתאים מאמינים ואינם שואלים: מנין יודעים הרמאים האלה דעת עליון, ואם עמדו בסודו? ואם כדבריהם שהם שלוחי המקום הרי היו כל הזווגים הנעשים על ידם מאושרים וקיימים לעולם, וכמה זוגות אומללים ובוגדים זה בזה, וכמה בכי ואנקה, איבה ומריבה, גרושות ועגונות אנו רואים בישראל בכל יום!…
אוי, היא גונחה מלבה, כל אותו הענין של זווגים אינו אלא הבל ורמאות. לכאורה, דבר זה ברור ופשוט מאד, עד שאפילו אשה הדיוטית אפשר לה להבינו, והיא בעצמה מבשרה תראה עכשיו זאת. אבל אוי ואבוי! אן היתה חכמתה, אן שכלה מתחלה, ואן היתה חכמתם של אביה ואמה? מה כל החשק הגדול הזה והבהילות המשונה הזו בזיווג הבנים? רבונו של עולם, יהודים מלבד שהם זכרים ונקבות הרי הם גם בני אדם, רוח ונשמה בהם, לב מרגיש ובחירה חפשית, ובדין שענין הזיווג צריך להיות אצלם משונה משל הבהמות. על ידי בהילות ופזיזות זו הרי נכשלה ונפלה ביד איש נבל ובצרה גדולה היא. הלא היא ערומה בלא לבוש, כסותה זו לבדה לעורה, אין פרוטה בכיסה וגם תעודת־מסע אין בידה, והיא עתה מן ארחי־פרחי ערטילאין ותועים בעולם. מה יהא בסופה כאן ובסופם של הוריה האהובים, שם כשתבוא להם השמועה הרעה על בתם העלובה? לה אוי, לה אבוי ולה חרפה ובושת הפנים…
אבל מי יודע רוח בני אדם? כמה שלא גדלו יסוריה של איידיל, אף על פי כן זרח לה ניצוץ של תקוה, והיא מנחמת עצמה ואומרת: אל נא אחטא בלשוני לחשדהו חנם, שמא אין בו כל עון וסוף מעשה יוכיח עליו שהנהגתו רצויה. מוטב שאהיה מתונה, השתיקה יפה לפי שעה. וגם זו לטובה שאין האכסנאי בביתו ואינו יודע כלום.
בעד החלון היא נשקפת, מבחנת בעוברים ושבים בחוץ שמא שמריל מהלך שם, אבל לחנם היא מצפה, בעלה איננו.
כך עבר לה היום באבל ובכי ופחי נפש, ובלילה נפלה בלא כח על משכבה.
למחר בבוקר השכם נכנס אצלה אותו היהודי, בעל העין הסמויה. ואף על פי שנפש איידיל קצה בו בראשונה, חרדה עתה לקראתו בשמחה, שראתה לפניה איש יודעה ומכּירה.
– ברוך בואך, אורח יקר! אורח בעתו מה טוב. אלמלי ידעתי איה מקום דירת כבודך הייתי מבקרתך זה כבר בביתך… כלום שמעת? אמור נא, שמא אתה יודע מה… היכן הוא? – אמרה איידיל בדמע, מעמדת עיניה ביהודי זה ומצפה לשמוע דבר מפיו.
– שמעתי, שמעתי! הלואי שכך ידע הוא, הממזר הגזלן הזה, בין ימינו לשמאלו כשם שאדע אני היכן הוא. תפח רוחו וטוב לא יהיה לרשע זה כל ימי חייו! הרבה ממון והרבה דמים הפסיד לי הרמאי הזה. מי יתן וידעתי את מקומו היכן הוא – ושלחתי את כל מגפותי אל לבו! – הרים היהודי את קולו שואג ומנענע בידו.
– אוי, אבדתי! אומללה אני, עשוקה ושדודה. לא נשאר לי כל בלתי כסותי זו לעורי, ומה אעשה ואנה אני באה? סופדת איידיל ומקוננת ושתי ידיה על פניה.
דממה. אין אומר ואין דברים. איידיל בוכה ופניה מכוסים וזה היהודי עומד ומתבונן לה ושותק. עינו האחת משוטטת בה מכף רגלה ועד ראשה, והסמויה אף היא עסוקה בעבודה, כמסייעת לחברתה.
– מנעי קולך מבכי – התחיל היהודי מדבר לה לאיידיל תחנונים, כמשתתף בצערה, ונותן ידו על כתפה – בבקשה ממך, מנעי עיניך מדמעה וחוסי נא על נפשך!… נתבונן נא אל כל הענין הזה במתינות ונדבר דברים כהוויתם, באמת הרי לא אבדת כלום. אדרבה, ילך למיתה זה הכלב שבכלבים. שאי ידיך ואמרי: ברוך שפטרני! ובכיה זו לך למה? מה תשתוחחי כך ומה תהמי? הלא בתוך יהודים את, לא ביער ולא במדבר, חס וחלילה!
– אבל בשעה זו מר לי מאד! – משיבה איידיל לאותו היהודי ושופכת לפניו שיחה כאדם שופך נפשו לפני רעו וגואלו – אין לי אפילו פרוטה אחת. לא די שאין לי במה להחיות נפשי עוד חייבת אני לאחרים. הוא ברח, הלך לו, ואותי השאיר למשכון בזה. בעל־האכסניא דוחק, ואף אתה יש לך שטר־חוב עלי.
– ובכן… אם חייבת את לאחרים, תסגפי עצמך ותצטערי כל כך עד שתמותי חס ושלום, גם לי וגם לך לא יהיה?! אדרבה, מטעם זה בעצמו, שחבתּ לאחרים, חייבת אַת יותר בשמירת נפשך, בשמירת עיניך היפות וכחותיך שיהיו כלם משועבדים לעבודת הפרנסה. ומשכר ופעולתך תשלמי את נשייך בעתיד. מעשים כאלה מתרחשים בכל יום. ואני מצדי הריני מוכן להמתין לך בכל רצוני. ואם כן אין צרתך צרה. ואלא מה… מה שאַת עגונה? גם זה הבל. אף לזאת נמצא תחבולה, לא תשבי בטלה, חס ושלום!…
דברי תנחומין אלה מניחים דעתה של איידיל ואינה מוצאת די מלין בפיה להודות לו, לאותו היהודי, על חסדו הגדול עמה בעת צרה.
– אם אַת לוּ תשמעיני – אמר לה היהודי ברחמים – לוּ תשמעיני, ובאת לחסות בצל קורתי. בואי נא, בואי! חייך שתעשי בזה נחת־רוח לאשתי. אשתי טובה היא ונעימה ומכנסת אורחים באהבה וברצון. מתנבא אני לך, שתמצאי את מחיתך בכבוד ותשלמי לי הכל בחשבון ובתודה, ולאחר ימים תראי, שנבואתי נתקיימה… עתה הנני הולך לפרוע בשבילך לבעל האכסניא.
“אין לשער נפש אדם מישראל ולעמוד על אופיה – מהרהרת איידיל בלבה, לאחר שיצא היהודי – זה היהודי מכוער הוא מבחוץ אבל מה נאה הוא מבפנים, לבו מה טוב, ונשמתו מה טהורה היא! – אמנם חטאתי, נפשי קצה בו בתחלה ומאוס מאסתיו בלבי”.
ועד שאיידיל מהרהרת בתשובה על חטא שחטאה בזלזול אדם כשר, בא התמים הזה, מוציאה מתוך האכסניא, מוליכה לביתו ומביאה האוהלה – אל שינצה אשתו.
זה היהודי בעל נפש תמימה ועין סמויה, הוא בעלה של שינצה, הוא לוי בחור בכבודו ובעצמו!…
בכל אותו המעשה באיידיל היו שמריל ולוי אחים בעצה אחת ומשמשים בו עבודת הלצים בבתי־תיאטריות. ואותו האכסנאי אחד משלהם רמאי ורשע ערום כמותם אף ידו היתה באמצע. כל אחד עשה את שלו כענינו וכל אחד מלא את חלקו כבקי ורגיל בצידת נפשות. וכשם שאותם הליצים בתיאטריות שמותם אינם קבועים והם משתנים כך שמריל שמו משתנה לפי המקום והעובדא. במקום זה שמו שמריל ובמקום אחר – בריל ובפי חבריו והאדיל הסרסורת הוא נקרא פשוט כשמו: נחמן־טרייטיל.
וכאן בבית לוי זה, נפתח לפני איידיל עולם חדש עם כל מיני פורעניות ויסוריו הקשים. הצרות הראשונות היו אך פרפראות כנגד צרותיה החדשות, כעין הקדמה לגוף המעשה הבא באחרונה, המעשה בעצמו נורא הוא מאד, אבל, אוי ואבוי! הוא מעשה בכל יום – מעשה בכמה וכמה נפשות אומללות ובנות ישראל עלובות כמותה מעשה שהכל יודעים אותו. עד שאין להרבות לספר בו מעשה שתחלתו דברי פתוי ופיוס ונעימות וסופו כפיה עברה וזעם הזהרות ועונשין ומכת מרדות; מעשה שיש בו ענויי נפש וסגוף הגוף מכל מיני טעמים: יש בו תביעה של רגש כבוד אדם של רגש מוסר צניעות ובושה ויראת חטא ויש בו צער של רעב עוני ולחץ שטרי חוב ונושים ודינים קשים עזי פנים ופגעים רעים שטן המשחית והרהורי דברים ורתיחת הדמים. יצרי הלב מתגרים למלחמה מתנגשים יחדו ברעש ורוגז מהומה ומבוכה עקה ומועקה – והאדם בשַׁגָּם הוא בשׂר. נכשל ונופל!…
הרבה ימים נלחמה איידיל על כבודה עם פגעים רעים והיתה מצפה לישועה אפשר יעלה בידה לרכך בדמעות את לבות מעניה וישלחוה לנפשה או שמא יעשו לה נס משמים ותברח מפניהם. אבל ימים הודיעו לה שאין ממש בתקוות אלה. גם אבן נימוחה ולבות רשעים אינם נימוחים לעולם, ולברוח – גם בזה אין מועיל. בריחה זו עוד תגדיל אסונה ותגרום צרות מרובות לה ולכל בית אביה. “עכשיו – כך אמרה בלבה – עכשיו אני על כל פנים לבדי אומללה וחרפתי אינה מגולה. מי מכירני כאן ומי יודעני? ועדיין ניצוץ של תקוה יש בי להצלתי. אבל אם אברח הלא מפניהם לא אסתר וימצאוני במקומי. יבואו ויוציאו עלי שטרי־חוב לגבות ממני בערכאות ומתוך כך יתפרסם קלוני ברבים ואשחיר פני אבי ואמי וכל בני משפחתי ואגרום לאחיותי להיות בתולות שוממות עד יום מותן”.
נלחמה איידיל על נפשה עד כמה שהיה בכחה נלחמה – ונפלה!
נפלה איידיל אבל לא לעמקי שאול תחתיה. את גופה נטלו אבל את נשמתה מתנת שדי לא יכלו ליטול ממנה. עוד נפשה ישרה בה ורוחה טובה. היתה מרגשת בצערן של חברותיה העלובות כמותה ועמדה להן בעת צרה בפני לוי והדודה שינצה. אף על פי שגרמה בזה לעצמה יסורים רוגז ומשטמה.
חברותיה היו מחבבות אותה ונשמעות לה. היא היתה להן לראש. מלבינקה. נערה טובת לב זריזה ומזורזה ומחוכמה שפניה רחבים וראש חוטמה מזדקף ועולה הכתירה לאיידיל בשם דוכסית והכל קראו לה כך אפילו אותה התוגרית שהיא היתה מתחלה המטרוניתא בין הבנות לא נתקנאה בה והיתה מחבבתה חבה יתרה. אלא שהדודה שינצה שנאה את איידיל בלבה וקראה לה בשם עגונה, בעבור הרעימה. וכל כך למה? מפני שהדודה הזו השוררת בביתה ביד רמה בקשה לעקור מלב נערותיה כל רגש אדם כדי שהנשמה שבמוחן עם שאר חושיהן כלם יהיו משועבדים לה והיו לה דרכי איידיל שלא כרצונה על אפה ועל חמתה. הדודה כך היה דרכה להיות קובלת תמיד על בני הדור “אוי! היתה מתאנחת ממעמקי לבה איה הם הימים הטובים הראשונים? לשעבר בעלת הבית היתה בעלת־הבית, אימתה היתה מוטלת על כל בנות ביתה ורגזו מפניה – ועכשיו מה! עכשיו רוצות גם הן לחוות דעה, גם הן בני־אדם, כביכול”.
היתה אחת מהנערות יפה ביותר, נתקנאה בה שינצה בלבה והיתה משתבחת לפניה שבימיה היתה נאה מאד והכל זנו עיניהם מזיו פניה ואף על פי כן לא הגיסה דעתה ופחדה ורגזה מפני בעלת־הבית שלה. נמצא דבר־מה באחת הנערות שלא כרצונה, היתה שינצה מגדפתה ואומרת: חצופה זו כלום גם היא אדם כביכול? אין את אלא חתיכת בשר, אסקופא נדרסת ולא יותר.
ולפיכך תכלית שנאה היתה הדודה שינצה שונאה את איידיל בשביל יופיה וגם בשביל רמת רוחה שהיא חושבת לאדם אותה בעצמה ומלמדת את חברותיה דעה שאף הן קרויות אדם שלא כתורתה ותמיד בשעת כעסה היתה קובלת על איידיל שהיא כפוית טובה ושכחה מה שעשתה לה בשעה שנשארה עגונה ערומה ורעבה ובעלת־חוב ואלמלא לוי שלה ואלמלא היא שינצה מה היה בסופה. ופרשת חסדיה ומעשיה הטובים היתה מסיימת כדרכה בטענה זו: “רבונו של־עולם עולמך זה עכשיו מהו? ובני אדם בדור הזה מה הם?”
אמונה זו בהקדוש ברוך־הוא שהוא בוחן לבבות ולב טהור לא יבזה היא היא שעמדה לאיידיל בימי צרה ונתנה לה כח לסבול יסוריה הקשים. ידעה איידיל מה שכתוב שכמה וכמה נשים צנועות מישראל שנשבו בימיהן נאנסו כמותה והאל הטוב ראה שנשמתן טהורה היא ומחל להן ברחמיו והמציא להן ברוב הימים ישע ופדיון. איידיל אף היא היתה מצפה לישועה. מצפה ומצפה ולבסוף…
סופה של איידיל כסוף כל האומללות שכמותה – נגע ומחלה ורקב עצמות! ימים רבים שכבה במכאובים על מטתה.
בבית החולים, נדחה ונשכחה ואין דורש לה. עתה הלא ציץ נובל היא כלי אין חפץ בו ומי יתן דעתו עליה?
שינצה הדודה לא די שלא באה בעצמה אפילו פעם אחת לבקרה בכל ימי חליה, אלא שהזהירה גם את כל הנערות בביתה שלא לבקר אותה ובקושי עלה בידיהן לשלוח לה פעמים מעט מרקחת להשיב נפשה על ידי מלבינקה שהיתה מתגנבת ובאה אצלה כמי שמתגנב להעביר את המכס.
ופעם אחת כשהאדיל הסרסורת היתה שוהה כשתי שעות בחדרה של שינצה וכבר הספיקה לספר עמה הרבה על השחתת העולם ועל הימים שאינם כתקונם, והיתה מקיימת גם מנהג טיבול פרוסה של דובשנין ביין וגמיעה מטפה מרה זו וזימנה את עצמה לצאת – נמלכה פתאם ועמדה כאלו נזכרה בדבר גדול אחד ואמרה:
– אוי, שינצה, ברוך מזכיר נשכחות! עוד רגע ויצאתי שלא לומר לך כלום. שומעת את שינצה? אתמול עברתי לי על בית־החולים ואמרתי בלבי: הא! אכנס לשם ואראה מה שלום היפה־פיה שלך זו העגונה כשם שאת קוראה לה… הוי מה אומר לך נשמתי! כמותה יהיו שונאינו כל הקמים עלינו לרעה! היא נשתנית כל כך עד שקשה להכירה. היכן יופיה? היכן בשרה? כל גופה אינו אלא עור ועצמות. עיני נתמלאו דמעה ודוה לבי לראותה שוכבת דוויה ורצוצה על מטתה שם כך אזכה לראות טוב בימי. היא העמידה עלי פנים נפוחים עינים טרויות ועכורות ונסתכלה בי באנחה מסתכלת ומסתכלת ודמעות רותחות טיף־טיף מעיניה אני מנחמתה כדרך העולם בדברים טובים אף על פי שבלבי אני יודעת שהדברים לבטלה היא חרס הנשבר ואין לה תקנה. משום דרכי שלום הייתי מכזבת לה ואמרתי: הדודה שואלת בשלומך על ידי כיון ששמעה זאת מיד נזדעזעה בכל אבריה אש של גיהנם קדחה בה עיניה לפידים ומפיה יוצאים דברי אלות וקללות נמרצות וכשם שלא שמעת אותם כך לא יהיו מזיקים לך.על ראש שונאינו יחולו על כלבים שוטים הלואי רבונו של עולם!
– אמן! – אמרה שינצה הדודה, מתרגזת וקופצת ממקומה כאלו הכישה נחש – רואה את, האדיל, למדיני, בבקשה ממך, עולם זה מהו? הרי זה לך גמולך על הטובה שעשינו לה. בעלי עמד לה בעת צרה כשנשארה עגונה שוממה ועזובה בעירום ובחוסר כל. לא די שהוא לוי שלי לא תבע ממנה את ממוננו סכום רב ועצום כל כך הלא פרע עוד את חובותיה לאחרים. אספנו אותה לביתנו את הנדחה והאבודה הזו וכל צרכיה עלינו אוכלת היא את לחמנו לובשת בגדינו כלום את יודעת מה היא חסרה עמנו? אוכלת ושותה ומתקשטת מטיבה את לבה ומתעדנת מטובנו. כלום יש לה פתחון פה על מה להתרעם? ואלא מה שיארע פעמים מקרה לא טהור לא עלינו מי חייב בדבר? והיאך לא יתפקע לבי בתוכי כשאני שומעת עכשיו ש… ש… חתיכת בשר כמותה במחילת כבודך…
– שינצה נחמתי וחיי רוחי! בבקשה ממך אל נא תצטערי כך. חוסי נא על נפשך! קללות חנם כלות בעשן ומתפזרות למדבריות ולאיים שוממים. בחייך שאני מתחרטת וכועסת על עצמי למה ספרתי לך כל זאת. כך תחיי שינצה כשם שאני מתחרטת. וכי צריכה את לראיה יותר נאמנה משבועה זו? בבקשה ממך, סגולתי נשמתי היקרה אל תצטערי כך. חוסי על חייך ותנוח דעתך! אם לא בגיני עשי נא בגינך, בגין נפשך וגופך.
כך אמרה האדיל בקמוץ שפתים ובקול תחנונים זה שבאמירת תחנות ועמדה ממקומה. ואגב נותנת עיניה בבקבוק גדול מלא משקה של דובדבניות העומד בקרן־זוית מסתכלת בו ואומרת:
– יודעת את שינצה מה אני מהרהרת אותה שעה בלבי? עכשיו היה טוב לך בלא שום חשש כלל לטעום מעט מן האדום האדום הזה כדי להשיב רוחך.
– מה את סבורה האדיל? הריני מזומנת לעשות כעצתך – אמרה שינצה הדודה, מנשמת כאווז מפוטם מפני שמנוניתה – אבל בתנאי שלא תסרבי לי ותטעמי גם את ממשקה זה טוב טוב הוא מאד.
– באהבה וברצון. בשביל בריאות גופך אשתה עד כמה שאפשר – אמרה האדיל, מסכימה לשינצה ומסייעת לה לזיז את הבקבוק ממקומו.
נפטרה האדיל מהדודה מבוסמה צהלה ושמחה. הדודה פניה צהבו מרתיחת דמיה ועלתה על המטה ונרדמה שוכחת את איידיל ואינה רואה אותה אפילו בחלום.
לימים יצאה איידיל מבית־החולים דוויה ומדולדלה, כחושה וכפופה, פניה מוריקות וראשה מוקרח ושמלה בלה עליה ובאין לה מקום להניח ראשה באה לעת ערב לבית לוי רעבה וצמאה ועיפה, אבל הדודה נעלה הדלת בפניה ונשארה העלובה הזו עזובה וגלמודה ולא ידעה לאן תלך והיכן תלין הלילה.
אותו הלילה נסיך כושי זה נראה בכל כבודו והדרו. תכלת שמים הכפה על ראשו משובצה בכוכבי פז צבי תפארתו וסמל ממשלתו. נוח הוא לבריות טוב ורצוי לכל בבואו נושא להם ריחות ערבים של דשאים ופרחי נועם ומשמיעם זמירות יפות קול הזמיר שלו המשובח בעולם. הכל יושבים ונהנים מזיוו ופתאם נכנס בו רוח שגעון הוא לובש קדרות וענן עצבים מחשיך את פניו. כבו המאורות. אין נחת ואין נעימות עוד. הוא זועף מתגעש ומתרעש בחמת רוחו. שותק הזמיר וחבוי בין עפאים ובני אדם נחפזים ורצים מבוהלים כל אחד לביתו אומרים בלבד: ודאי מכשף תלה עצמו באחד היערים ובשלו הסער הזה.
ולמחר מצאו את איידיל בתוך גנו של לוי־בחור תלויה על עץ.
אין מי מאנשי המקום נותן דעתו על נפש שפלה זו על האי מטרוניתא כביכול התלויה. וכי זו כדאית היא לדבר בה ולהזכיר את שמה?
– כן יאבדו!…
עליה דוו חברותיה בלבד נפשות שפלות ובזויות כמותה. יום מיתתה של איידיל היה להן יום אבל ומספד. ימי עניה ומרודיה של איידיל וסופה המר הוכיחו להן כמה אומללות הן ומזולזלות – וגעו בבכיה.
ושלא להתעסק הרבה באיידיל, נטלו אותה כמות שהיא והטילוה לתוך עגלה והוליכוה לבית־הקברות וקברו אותה קבורת כלב מאחורי הגדר שם.
על גל הקבר החדש הזה עמדה התוגרית ומלבינקה חברתה אבלות ועצובות ומורידות לארץ ראשן. התוגרית סופדת ובוכה וממאנת להתנחם על הדוכסית מחמד נפשה.
– הדמעות האלו מה מועילות? אך מכלות עינים ומדיבות נפש – אמרה מלבינקה מנענעת בידה. והיא בעצמה בוכיה.
– הוי, – אמרה התוגרית מטפחת על לבה – כשהלב מלא על גדותיו ורותח הדמעות עולות ומשתפכות מאליהן. אוי ואבוי לחיינו ואוי אוי למיתתנו. אין לנו מקום לא בין החיים ולא בין המתים הרי אנו כאן מאחורי הגדר ושם, ראי נא, מעבר לגדר…
– שם, את אומרת – אמרה מלבינקה, עושה עצמה כאינה שומעת דברי חברתה – עכבישים ופגרי זבובים בקוריהם אני רואה שם.
– יפה אמרת, אחותי – אמרה לה התוגרית, מעמדת עליה עיניה האדומות מדמעה שם העכבישים! העכבישים שלנו מוצצים אותנו… אותנו האחוזות במצודה מוצצים לשד עצמותינו ומנפש ועד בשר מכלים. אחרי כן הולכים להם טורפי טרף אלה ומצודדים נפשות חדשות – ואנחנו אוי לנו! אנחנו הזבובים הללי ידיהם ותלויים אנו… אוי בלבי כאש בוערת אדברה וירוח לי! מרימה התוגרית קולה בבכי ומטפחת על לבה – אותם הכובשים המענים והמוצצים. אלו נכבדי־עם הם ובריות נאות והנכבשות. המעונות והנמצצות סחי ומאוס הן וחרפת אדם! הללו גם פה בבית־הקברות הזה ראי נא ראי שוכבים בכבוד בראש ושבחים רבים ומשונים על מצבותיהם, ואיידיל נפש יקרה ונעימה זו שהחשיכו לה את עולמה שהטילו בה ארס וזוהמא ומררו את חייה היא איידיל קבורת כלב נקברה תחת הגדר פה ואין גם זכר לקברה אביה ואמה אלהים יודע אי זה מקום מגוריהם גם תקוה אין להם לבוא ולבכות על קבר בתם.. הוי איידיל אחותי העלובה, לידי מה הביאוך בני־אדם במעשיהם! אוי איה אתה אל מלא רחמים?!
– הסי נא, הסי אחותי, חנם הבכי וחנם הדמעות! משתדלת מלבינקה לנחם את התוגרית ובכו תבכה אף היא.
– גם אני בת הייתי לאבי, רכה ואהובה לאמי – סופדת התוגרית ומורידה נחל חדש של דמעות – אמי הרתה וחבלתני והניקתני וסבלה עלי צער גידול בנים והרבה לילות נדדה שנתה בעבורי עד שזכתה לראות את פרי בטנה גדלה ופורחת כשושנה. והנה בני אדם שלא חלו ולא עמלו בה באו וקטפו שושנה זו מחמד נפשה ורמסוה ברגלים בלא חמלה עתה הנה מקום לי לבכות על שברי ויהיו נא נטפי דמעותי אלה נופלים לתוך קבר אהובתי ותדע, שמבכה ומתאבלת עליה במר נפש אני אחותה העלובה והאומללה כמותה!…
ה 🔗
התוגרית הזו בתחלת קלקלתה היתה מרגשת, כבנות אומללות הרבה שכמותה, שהיא יורדת מטה מטה בעמקי הזוהמא, אבל החטא – זהו הנחש “בֹּאאַ” הגדול כקורת בית הבד, והחוטא – זהו טרפו המתבלבל מראיית עיניו ותחת הבריחה מפני המשחית הזה הוא הולך ומתקרב ובא ומוסר עצמו לתוך פיו דומה שקסם הוא בעיני השטן. נחש נורא זה. כיון שאדם תועה מדרך ישרה ובא לתוך רשותו מיד תתבלע דעתו, והוא מודח מדחי אל דחי, כקוץ מונד בתוך זרם מים כבירים, נסחף ונסחף ומעמיק ונשקע עד שאול תחתיה. זה הנכשל בעונו צריך לאומץ לב מצד עצמו ולסיוע גדול גם מצד אחרים, כדי להחליץ משטף המים הזידונים ולעמוד שוב על מעמדו כבראשונה. אלו בני אדם, שלוי עולם, שלא נתנסו מימיהם ולא נפלו בידי השטן; שדרכם צלחה וים־החיים אינו הולך וסוער עליהם – הם אינם רשאים להתגדל בצדקתם על אלה העלובים, שמזלם הרע גרפם והטילם לתוך תהום רבה הסואנה ברעש אינם רשאים, אם אך נבונים הם ויראת אלהים בלבם, להראות באצבע על אחיהם ואחיותיהם הנתעים והנדחים, להלעיב בהם ולהוכיח עליהם חרפתם בלעג השאננים ובוז הגאיונים. אל תקללו שוגים ואל תדחו את הנכשלים מפניכם אלא השתדלו ובקשו תחבולות ותנו יד לפושעים להשיבם מעוונם יתמו הטאים וחוטאים עוד אינם. ואם אין בכם כח להציל, והנכשל שה אובד הוא ושוב אין לו תקנה על כל פנים סמכו ידיכם על הקרבן הזה והתודו עליו את פשעכם ואת עונות בני ישראל!..
אמת, מרגשת היתה מתחלה התוגרית שנלכדה במכמורת וידעה כי בנפשה היא אבל היא נסתבכה בה כל כך עד שהיה קשה לה לזוז משם. פורשי המכמורת התחכמו לה בתחבולותיהם ויעבתוה. שלא תנצל מידיהם. אמת היא היתה רוצה להמלט על נפשה אבל להוציא מחשבתה מן הרצון לידי מעשה צר כחה כאלו נפסק במוחה חוט טליגרפי זה שעל ידו הרצון שולח את גזרותיו לכל אחד ואחד מאברי הגוף שיעשו את תפקידם. לכתחלה, בשעת קלקלתה לא אבד סברה לעשות מה להצלתה והיתה דוחה הדבר עד עת קץ. בין כך וכך עברו הימים ונוקשה ונתלכדה מיום ליום יותר הרצון מתחיל מתרופף מוחה משועמם ועוד מעט ונטרפה דעתה לגמרי ואחריתה עדי אובד אלמלא עמד לה פתאם רוח והצלה ממקום אחר – מיתה משונה זו של אותה הדוכסית היתה מעוררת ומזעזעת את נפשה המתעלפת. קול דמי איידיל היו צועקים לה מן האדמה; אי שמים! למה צררוני חנם וקצרו ימי עלומי? אוי לידי מה הביאוני בני אדם ברוע מעלליהם… עורי עורי אחותי, התעוררי והנצלי מיד רשעים!
האמונה בגלגול נפשות, שנשמתו של אדם מתגלגלת לאחר מותו באחד ממיני הבריות וקובעת שם דירתה, לכאורה הבל היא ואין הדעת סובלתה אבל כשנבחיך אותה יפה יפה נראה שאינה מוטעית כל כך והרבה מהאמת יש בה. וכי במה יתפרש לנו קול זה, למשל קול איידיל המצלצל תמיד באזני התוגרית מעורר ומעודד אותה ואינו פוסק; ותמונה זו תמונת איידיל העומדת בתוך התוגרית ולנגדה תמיד, בשכבה ובקומה? ובמה יתפרש לנו גם רוח זה המפעם אותה משחרה מוסר מלמדה להשכיל להיטיב ומאיץ בה למלט נפשה וללכת בדרך ישרה?… איידיל הלא היא בתוך לבבה בראשה וכל קרביה רוח איידיל – רוח אפה ונשמתה; מדותיה הטובות לה לדוגמא ואור לנתיבותיה אך באיידיל יאמץ לבה ורצונה שהיה תש הולך ומתגבר. קול איידיל בכח: עורי עורי אחותי, והנצלי מיד רשעים!
והתוגרית מקבלת עליה לעשות כל מה שבידה ובכחה כדי לצאת מהמצודה הרעה.
ועד שהיא מהרהרת בתשובה ומבקשת מפלט לנפשה והנה עוד נפש אדם שנאחזת במצודה זו מתלבטת ומתחבטת שם אצלה – היא ביילא העניה והרכה בשנים. הביטה לה ונכמרו רחמיה על עלובת נפש זו. ומאותה שעה היתה אוהבת את ביילא אהבה רבה מטפלת בה, כבת גדולה יתומה מטפלת באחותה הקטנה יתומה עזובה ואומלל כמותה ומבקשת הצלה גם לה וזה הרי אי אפשר אלא אם כן כשתהא ביילא שרויה עמה כאן בבית לוי אבל מה תעשה לאחותה זו כשתהא מכורה ועוברת לסוחר בנפש אדם בכרכי הים ולא תוסיף לראותה עד עולם? דבר זה העציבה מאד והתחילה מעיינת ללוי, להנהגתו ומעשיו עם ביילא אהובת נפשה.
ו 🔗
“למה הוא, הנער הזה, רודף אחריהם – אחרי המחותנים שם? ודאי לא בחנם הוא ודברים בגו” – אמר רפאל בלבו כשראה בעד החלון את הירשילי מרים פעמי רגליו ורץ בחוץ דחוף ומבוהל ומיד לבש את בגדיו וחפז ויצא מביתו לדעת מה זה ועל מה זה.
שבועה היא מלפני המקום ברוך־הוא לכסלון, כשיהא אחד מיהודיה מזיז עצמו ממקומו מיד יהיו מזיזים עמו חבריו המונים המונים בזה אחר זה. יהודי כסלון עוברים בשוק בסך ובמנין עשרה יהודים יחדיו לא בשביל שהם סחורה פחותה כקשואים ושאר מיני ירקות העולים עשרה בפרוטה אלא בשביל שנפשות היהודים דבקות ומדובקות זו בזו יפה יפה כדגים מלוחים כבושים ומונחים בחבית בדוחק גדול ואינם מתפרדים אלא בקושי. התחיל יהודי אחד עוסק בדבר מה מיד חברו מתרגש ובא כנגדו; פתח אחד את פיו והתחיל מדבר חברו נכנס לתוך דבריו עמד ראובן והרים פעמיו ופוסע. בא שמעון ומתלבט לו בין רגליו ואם יסתר פלוני במסתרים כמו מעפר יצמח שם פלמוני. וכשהשכים רפאל ויצא לשוק כבר קדמוהו שם אחרים רצים אצים, ולא מלובשים עדיין כראוי. זה נעליו לבד ברגליו בלא פוזמקאות וטרוד בדרך הלוכו בהכנסת זרועו לתוך בית־יד של קפוטתו וזה מטפל אגב אורחא בכפתורי המכנסים, רוכס אותם ורוכס והם אינם מתרכסים, על אפו ועל חמתו. זה, שזריז הוא ביותר וקשה לו לעמוד תחתיו לצורך עצמו אפילו רגע אחד חוטמו נתון לו בין אצבעותיו מוכן ומזומן לנקיות תיכף בשעת הכושר וזה נתקל מתוך בהילות ביהודי בהול כמותו ושניהם נכשלים ונופלים כסלון זזה!
– יהודי, רבי יהודי! לאן אתה רץ?… ריצת רגלים זו מה היא? – שואג מרחוק יהודי אחד, הבא מן הצד ואף הוא אוזר חלציו ורץ.
– יהודי, רבי יהודי! מה כל החרדה הזאת ולמה אתה רץ? – שואל רפאל את האחד גם את השני, גם את כל היהודים הפזיזים, ואין מהם עונה אלא הכל רומזים ומורים לו באצבעותיהם לאותו הרחוב: שם, שם! רק אחד מהחרדים האלה נתן דעתו עליו והשיבו לבסוף תשובה קצרה וברורה זו.
– יהודים רצים – ורץ גם אני!
כיון שדרכה כף רגלו של רפאל באותו הרחוב. נתקל שם באשה זקנה אחת והיא מרת נפש עצובה ומבולבלה, סופקת כפיה ומדברת לעצמה בקול בוכים כמתאבלת על מת:
– אוי לי ואבוי לי!… צרה גדולה באתנו אויה לי!…
– מה זאת באַתנוּ? – שואל לה רפאל נבהל ומשתומם מה צרה באה ולמי באה?
– כלום אני יודעת מה? יהודים בהולים אני רואה בהולים ורצים – השיבה הזקנה מעמדת עיניה על רפאל מנענעת בכתפה והולכת לה לדרכה.
הרחוב הומה. יהודים בלא בגדים עליונים אלא בתחתונים ובירמולקאות מזוהמות במוך ונוצה ותנומה עוד על עפעפיהם עומדים בפתחי בתיהם נטויי ראש וזקן מאהילים בכף ידם על גבות עיניהם וצופים ומביטים בעד התלונות לשני צדי הרחוב קדקדי נשים נשקפים פניהן חמים ומאדימים בזו השעה עלו מבין הכרים והכסתות ואשה אל חברתה קוראה מרחוק בקול מפוצץ יוצא מגרון יבש שלא שוטף במים ועוד חלאתו בו. יהודים הולכים ומתרבים כתות כתות, הללו באים והללו חוזרים והנה פטפוטי דברים ונדנוד ידים רעש והמולה עד לשמים זה אומר כך וזה אומר כך:
– שכּורים התגוששו שם ובאו בריב זה עם זה! והתגרה כדת עברה וזעם ומכת לחי, ביד תזקה שתים ובזרוע נטויה שלש.
– גנב נתן עינו בכיס וקנה אותו כמשיכה! והוא לקה מכה רבה כפלים ככל חטאתו.
– שרפה היתה שם! בבית מרדכי הקטן נצת הפיח בארובת העשן.
– המנצחים על כלי־זמר עמדו ותבעו שכרם מאת המחותנים!
– לויה יפה עושים שם להבחור הנאה לויה כראוי לו! השמועות המעורבבות האלו הבהילו את רפאל והיה מרגיש בלבו שהירשילי בצרה גדולה הוא ונזדרז והלך למקום המהומה הגדולה וכשנדחק בין ההמון הרב ובא והנה מראה משונה לנגד עיניו. הירשילי עומד מוכה ופצוע מחזיק בכנף אשה יהודיה בשתי ידיו ואחד השוטרים תופסו בבגדו ממול ערפו. מושכו ומכהו באגרופו. הירשילי בוכה ומתחנן לו ונשבע שבועי שבועות לפני כל העדה והאשה הזו אותה המחותנת שהיתה מכרכרת ורוקדת קודם לכן ברחובה של עיר מקללתו קללה נמרצת ומנענעת ידיה בזעף לבל רוחותיה.
– מה המעשה הזה?! – אמר רפאל, משתאה לו להירשילי ומעמיד עליו עיניו.
– אוי, רבי רפאל! – צעק הירשילי ונחל חדש של דמעות נשתפך מעיניו – תפתח זו את פיה ותגיד… ותגיד!
– לא תאבה לו ולא תשמע אליו אל הגנב הזה! – הרימה האשה קול שריקה דקה הופכת פניה פעם לרפאל פעם להשוטר ופעם לכל העדה מלהגת ומפטפטת בלשון מעורבבת חצי יהודית וחצי לועזית, ודבריה מסכסכים ומבולבלים – רבים מכאובים לו רבונו של עולם!… לכיסי הרי זה שלח יד. הלואי שתהא מכתו מכה גדולה כגודל כיסי!… אוי ואבוי אשה עניה אני אויה לי! למה אתה שותק בהמה?! גובעת היא בנזיפה בבעלה העומד אצלה ודוחפתו במרפקה שמע נא, אדוני השוטר, ידבר נא בן־אדם זה. דבר, בהמה! למה אתה שותק? תפח רוחך, גולם! דבר לו להערל, איך הבחור הזה…
– בבקשה מכם מה אתם אומרים עליו? – נשמע קול רייזה מדברת על פי דרכה נדחקת בין העדה ובידה סל מכל מיני מאכל, שלקחה בשוק – אכן בחור נאה אתה!.. מה העובדא הזאת לך?
– לא כך הוא המעשה, לא כך, רייזינו! – אומר הירשילי בבכי לרייזה ומראה לה באצבעו על האשה הזו בעלילה היא באה עלי. דברים שהיא אומרת דברי שקר ומרמה הם. הלא תגיד נא לך, להיכן הוליכה אותה… את פלונית זו שידעת.
– איני יודע מה הוא סח! – תוהה רפאל ומנענע בכתפיו.
– פלונית, רייזינו, זו שהלכה והניחה אצלך את כליה זוכרת את?
– אוי זלעפה אחזתני! – אמרה רייזה במנוד ראש וספקה כפיה – עתה ידעתי, ידעתי, הכל מתישב לי הפעם! הלא זו האדיל, האדיל זו המפורסמת!… המתין לי מעט רבי רפאל ואודיעך הכל. ועתה אל תשקוט. השתדל נא וימהרו להביאה את הארורה הזו, לבית־הפקודות.
– לבית־הפקודות! – השמיעו רבים מתוך העדה את קולם – יוליכו נא זו לבית־הפקודות!
– ראו נא מדת היושר של יהודים! לא מדת ישראל היא אלא מדת סדום – מתרעמת האדיל ומטפטפת בנשימה אחת בכל כלי הדבור – אם שקר אדבר יסכר פי רבונו של עולם! יסכר פי ולשוני תמק אם אדבר שקר! וכי לא השחוק הוא אני בת ישראל פתאום אפתח פה ואדבר שקר!… הלא יבוא זה, אדם זה. ויעיד הוא עלי. מענדיק יבוא רקב בעצמיך! למה אתה שותק? פתח פיך בהמה! שמע נא אתה אדוני שוטר חנון ורחום לך אגיד את כל לבי. אני הנני הולכת לי… אני המחותנת – את ציפא כתי הרי הכנסתי לחופה למזל־טוב הא לך דובשני! – הולכת לי אני ורוקדת כדרך היהודים. מכרכרת לי מפזזת לי גם זה מענדי בעלי הולך אף הוא כמחותן הכנור והתוף והחליל לפנינו ואנו שמחים. ופתאם בא הפגע הרע, הבחור הגנב…
– כלום ראיתם מעולם פה פטפטני כזה נכנסה רייזה לתוך דברי האדיל – בבקשה מכם, מה אתם אומרים עליה על הדברנית הזו? כלום אינם יודעים מי היא ומה מעשיה!
ראה השוטר שיש לו כאן עסק עם שני צדדים, ועמד מחריש לוטש עיניו ממתין ומצפה…
– מתן בסתר לו! – נשמעה בת־קול יוצאת מתוך העדה.
רפאל השגיח בבת־קול – ומיד הוליכו את המחותנים המכובדים עם הירשילי ביחד לבית־הפקודות.
שתי פעמים נתארסה ציפא בתה הגדולה של האדיל, ושני החתנים סלקו ידיהם ממנה בזה אחר זה, בשביל שלא יכלה לתת לבתה מה שפסקה לה, כפי התנאים שביניהם. גם החתן השלישי עמד על דעתו ואמר להפטר מארוסתו זו אם לא יסלקו לו כל הנדוניא במזומנים עד פרוטה אחרונה. כל תחבולותיה של האדיל כנגד החתן הזה לא הועילו כלום, לא שטר־חוב ולא שטר חצי־זכר וכיוצא בשטרות אלה והבטחות טובות לעתיד לבוא. והיתה אותה “הצדקת” מצטערת מאד ודואגת לה לבתה, שמא תצא גם מזה ותשב עד שילבין ראשה, ומרוב צער ועגמת נפש באה בטרוניא עם מענדי בעלה והניחה בו חמתה. היתה מנבלתו ויעולבתו בדברי חירוף וגידוף, שבהמה הוא, שוטה הוא ומנוול, ופעמים היתה גם סוטרתו כלאחר יד, ועלוב זה היה שומע חרפתו ואינו משיב, מרכין ראשו ומקבל באהבה. גם הטיחה דברים כלפי מעלה, שאין הקדוש־ברוך־הוא כביכול נוהג עולמו ביושר, נותן לחם לשׂבעים וכסף וזהב לעשירים, והעניים רעבים וכלים ואובדים באפס תקוה. ובאותה שעה היתה האדיל נעשית אכזרית כחיה רעה זו, שבניה רעבים. ויצאה לשחר טרף בכל תחבולות מרמה. והמזל שחק לה ומצאה את צידה – שתי בתולות תמימות ונאות חדשות מקרוב באו, השׂיאה בשקר תרמיתה, בחודש אחד, לאנשים סוחרים בנפש אדם מהכנופיא־הקדשה, שלקחו את סחורתם זו והלכו למדינת הים, והיא קבלה עליהן שכר הרבה. ועוד איש אחד, מכירה מימים ראשונים, נזדמן לפניה ושידכה לו את ביילא, שיקנה אותה מיד לוי. הדבר היה תלוי ועומד עדיין, אבל היא לא נתיאשה ממנו, והיתה מצפה שסוף סוף יגמר בכי־טוב ותקבל שכרה. האדיל היתה מקלסת ומשבחת למי שעשה נסים לה ולבתה, וסלקה את הנדן כמדובר, ועשתה בגדים נאים להכלה ולה, גם קפוטה חדשה למענדי, והכניסה את ציפא לחופה בתופים ומחולות. לוי בחור ושינצה הדודה היו שושבינין, והיו מרקדין לפניה כל אותו הלילה בשמחה גדולה.
וכעלות השחר היתה האדיל הסרסורת זו הולכת לה קוממיות עם בעלה, מרקדת לקול עוגב וכנור ברחובות העיר. ואלמלא הירשילי, שהכירה והחזיק בכנף בגדה בקול רעש גדול, היתה כסלון ישנה ולא חרדה לחלוק כבוד למחותנת זו, אחת מבריותיה הנאות.
ז 🔗
שוחה עמוקה היא אותו המרתף בבית לוי, וכל הסרבניות הללו, שיש בהן מעין “המדות המגונות של בנות העיירות הקטנות” – בושה וצניעות וקשיות עורף, כיון שיורדות לבאר שחת זו הן חוזרות בתשובה ונעשות רכות ונוחות לבריות. זה שׂר של גיהנום, מלאך־חבלה מלא עינים, אין אימתו גדולה כך כאימת לוי בחור בעל עין סמויה. בתוכו כרוכים כמה וכמה שדים ביחד, וזו עינו הסמויה, שמרטטת ומשוטטת בארובתה, דמיונה כמת, שאין לו מנוחה בקברו והולך ותועה בעולם. הרבה מיני נפשות יש בעולמו של הקדוש ברוך־הוא, שדמות פניהם פני אדם, אוכלים ושותים ופרים ורבים כבני אדם – ומזיקין ורוחות רעות המה להם. אלו הם הפוחזים והריקים שבמזיקין, שמתגנבים לברוח מזבולם בשאול תחתיה ובאים להדיח את הבריות בלהטיהם ולמלאות את הארץ חמס, ואין להפטר מהם לא בלחש ולא בקטורת סמים ולבונה ולא בדיו, שהשטן וכת שלו מתייראים מפניהם. שוטריו של גיהנם ומשרתיהם אינם רודפים אחרי הפליטים האלה, הנבזים והשפלים, לתפסם ולהשיבם למלך בלהות בתחתיות ארץ; אדרבה, הם שמחים ואומרים: ברוך שפטרנו מרוחות סרוחות ומזוהמות אלה!
ולפיכך, כשהיה מעשה בביילא, שנתחייבה עליו מכת מרדות במרתף, נזדעזעו כל אבריה, והיא ישבה בחדרה שוממה ובהולה ומורידה לארץ ראשה, ולמי היתה דומה באותה שעה? למת ביום קבורתו, שהוא צפוי בכל רגע למלאך־דוּמה שיבוא ויחבוט אותו, כמה שכתוב, בפולסין דנורא. אבל משל זה לא נאמר אלא לשבר את האוזן, ובאמת היה צערה של ביילא גדול יותר. המת הרי הוא מחויב לסבול יסורים, כי לכך הוא מת, להענש בדין ולהיות מאכל לתולעים, ואותו המלאך המשחית לכך הוא עשוי, שיהא חובטו בשבט עברתו ושולט בו כרצונו. אבל ביילא זו, נפש חיה, אינה מחויבת להתענות תחת יד אכזרי בחייה, ואכזרי זה הרי לא מלאך ולא שרף הוא אלא ילוד אשה, ומי שם אותו לשׂר ושופט עליה? מה זכות יש להם, לאותם מיני השקצים, לאכול את בשרה, לאותם השקצים, שלא חלו עליה ולא הרגישו עד עכשיו במציאותה; שלא חשו צער הריונה של אמה ועצבונה וחבלי לידה; שלא נשתתפו בטורח האם וברוב צערה, שהיה לה בגידולה של בתה, עד שיצאה בשלום מכל תחלואי ילדים, מאסכרה ומנגעים ופגעים רעים? והם הלא ראוה בפעם הראשונה גדולה ומתוקנה, נאה ונעימה, כאלו נבראה פתאם לפניהם בקומתה וצביונה. אילן נטע אדם בגנו, וטרח ועמל בו רוב ימיו, עד שגדל והצליח ועשה פרי, תאוה לעינים, והנה יד איש זר שלוחה אליו וקוטפתו… איך יזידון לגזול מהורים את פרי בטנם, משוש לבם, הנקנה בדי עמל ויגיעה במיעוט דמם וכחות גופם; למרר רגשי לב נעימים, לכבות מאורי התקוה, לבלע חיי אדם ולאבד נפש זכה ותמימה! ומי? יהודים בני עם קדושים!.…
ביילא ישבה שוממה ונדהמה וחרדה לרגעים מפחד לוי, שבמהרה יבוא אכזרי זה ויורידה לבאר שחת.
הנה קול צעדים. הדלת נפתחת – ויד נוגעת אל ביילא ואוחזתה בכתפה. זרם של קור שוטף ועובר בכל בדי עורה, והיא קופצת ועומדת ממקומה נבהלת ומבולבלה.
– למה נתבהלת כך, יפתי? – נשמע קול מדבר אליה – לא הכרתיני?
ביילא מעמדת עיניה ורואה והנה “החתן” עומד לנגדה.
זה האיש, שהעמידו אותו לפניה זה פעמים בתור חתן, היה מין בריה משונה. הכרת פניו, לחייו המאדימות ושפתיו העבות וחוטמו גדל־הבשר ורחב־הנחירים, ענו בו, שהוא מן המפונקים, מאותם מיני הבריות, שדבר הנצרך לגופם דוחה אצלם את כל הלאוין בנמוסי דרך־ארץ. נוח להם שיחרב העולם כלו ואל יפחות כקוצו של יוד מתאות נפשם. אין מקרבים לו לאדם אלא להנאתם, ולא איכפת להם אם אותה הנאה, שמקבלים מפלוני, עולים לו בעמל ויסורים, במסירת נפשו וחלול כבודו. וכיון שזה נתן להם כל חפצם, שוב אין נותנים דעתם עליו ומניחים אותו ככלי חרס הנשבר. צערו של אדם, בשעה שהוא משמש להם להנאתם, אינו מעורר בלבם רחמים, כצער דגים חיים המפרפרים תחת הסכין: אדרבה, יפרפרו ויתחבטו להם, כל עיקרה של הנאתם הלא בזה הוא שהם מפרפרים… שם טוב, חכמה ושיבה אינם עומדים לו לאדם בפניהם, גם באיש זקן וחכם ונשוא פנים הם מזלזלים, מאפס נחשבו להם. אין קודש ואין תום ואין חסד ואין רחמים בלבם. בצרותיו של אדם ובעניוֹ ולחצוֹ אינם רואים אלא הצד המשונה שבהם, שמביאם לידי גיחוך. כשפלוני נופל ושובר זרוע אף קדקוד, הם מלעיגים לו, נהנים ואומרים: כמה משונה זה שנשתטח מלוא קומתו ארצה בפישוט ידים ורגלים! כשפלונית העלובה במר בוכה, עינם ניזונת מזיו פניה המאדימין, ואומרים: כמה נאה היא אשה זו, הדמעות מוסיפות לה חן, וטובת מראה היא מאד! הם שוחקים ונהנים הנאה מרובה בשעה שאחד האומללים מטפס על הכתלים ומרקד על החבלים בשביל פת לחם, בשעה שעני רץ ומקפץ ערום ויחף על פני הקרח בחורף, ביום קרה, בשעה שעשרה אביונים נצים ומתקוטטים ככלבים על עצם אחת שהשליכו לפניהם. – אלו הם מיני הבריות, שהבורא הניחם לשעה מידו עד שלא הספיק כביכול לגמור יצירתם, וקפץ ובא השטן וחטפם ונתן בהם אבן תחת לב בשר ורוח של כלב תחת נשמת אדם והוציאם כמות שהם לאויר העולם להשחיתו בתועבותיהם.
– יפתי! – אמר בן־אדם זה לביילא בקול משונה מתרפס ונכפף כחתול – עכשיו כשפניך כעוסות הנך יפה ונעמת לי מאד.
– אצלנו דבור זה הוא מדברים שבלב – אמרה ביילא ונרתעה לאחוריה.
– גם אצלנו הלא כך הוא – אמר לה האיש לביילא ופשט ידו לחבקה.
– אצלנו אין נותנים רשות לידים – אמרה ביילא, נרתעת לאחוריה עוד כמה פסיעות.
– אצלכם, אַת אומרת. היכן הוא, שם בקבציאל? הלא עכשיו אינך עוד בקבציאל אלא כאן, במקום זה. שומעת את?
– למה אתם קמים עלי, על נערה עניה ונכריה? אי שמים, היכן אני? ביער או בעיר, בתוך חיות רעות או בתוך יהודים? – צועקת ביילא מנהמת לבה ובוכיה.
– כשאת בוכה ומקמצת שפתיך, יפיפית עוד יותר. לבבתיני, יפתי, לבבתיני בכל טפה מדמעותיך!
– חוסה נא והניח לי, חוס ורחם עלי ועל ימי עלומי!
– מה יפו עיניך, מה טובו לחייך! עתה ראויה אַת לקבל מתנה טובה – אמר האיש בפנים שׂוחקות, נותן ידו לתוך כיסו.
– חוסה נא על אבי ואמי! זקנים הם, אומללים הם ותשושי כח. אוי, אלמלי ידעת כמה הם מחבבים אותי וכמה קשה היתה להם פרידתנו!…
– הא לך, יפתי, הא, הא! – אמר האיש ברוח שוקטה, עוגב על ביילא, מוציא צמיד זהב מכיסו ומנענעו לנגד עיניה.
– גש הלאה, אכזרי! – גערה ביילא באותו האיש ודחפתו בכל מאמצי כח עד שנדחף אל הדלת והצמיד נפל מידו.
ומיד כשיצא זה נכנס לוי. עינו הפקוחה מבטת בזעם, והסמויה מרפרפת והיא איומה מאד. ביילא עומדת ברתת וזיע ופניה מלבינים כסיד.
– לנהוג שׂררה בביתי את אומרת, להלבין פני הבריות ולעשות הכל כרצונך!… כסבורה את שהעולם הפקר? – פתח לוי ואמר לה לביילא בלעג של חמה עזה כבושה בלב, תופסה בזרועות ידיה ולוחצן בכח עד שהתקצרה נשימתה ונשכה שפתים מרוב הכאב – או שמא לא היתה כונתן אלא לשחק בו מעט. וכי לא כך הוא? הגידי נא לי, יונתי!
– אוי, זרועי, אזרועי! – מתחננת ביילא, נאנחה ועוקמת פניה מכאב לב, כאפרוח זה מפרפר בכף הנשר, שנוצץ בו צפרניו – תנני נא להשיב רוחי!
– נמצא, כדברי כן הוא. צחקת! – אמר לוי בנעימה משונה, שהיא קשה ממרורות לענה – השיביני נא מהרה!
– מה אשיב, מה? – מגמגמת ביילא ומרכנת ראשה.
– צחקת? תשובה ברורה אני מבקש. הן או לאו!
ביילא עומדת נדהמה ושותקת, ופתאם איקונין של הדוכסית ראתה בדמיונה. הדוכסית נראית לה כמות שהיא בשעת יציאתה מבית־החולים, דוויה ומדולדלה, שוממה ועצובה, רעבה ועיפה, והיא באה ומראה לה על אותו העץ, שנתלתה עליו – וביילא מזדעזעת וגומרת בלבה לעמוד על דעתה ולקבל עליה יסורים. מוטב שתמות מיד, תמימה וטהורה, משתקלקל מעשיה ותמות לאחר זמן על העץ. והנה היא זוקפת ראשה ואומרת באומץ לב:
– לאו!…
– משמע שרצונך לירד עמי לתוך המרתף ושם נדבר! – נזף בה לוי בחמה שפוכה, ועינו הסמויה התחילה מרטטת – הן או לאו? עוד יש לך שהות כמעט רגע. אחת, שתים שלש…
– לאו, לאו!…
לוי השתער על ביילא בכלב שוטה, אלם, בקצף וריר על שפתיו, ובשעה שהיה מחזיקה בשערות ראשה ונתכוין לסוחפה, נכנסה ובאה שינצה הדודה דחופה ומבוהלה, מטפחתה שמוטה לה לאחורי ראשה וידה על לבה, אוחזת את בעלה בכתפו ומלחשת לו באזנו, ומיד רפו ידיו ועמד תוהא ומבולבל, כאדם שקבל מכת־לחי ביד חזקה.
– ביילינו, סגולתי, אויה לי! למה את רועדת כך ולמה פניך רעים? – אמרה שינצה הדודה בחבה ורחמים –צאי, בתי, ולכי לך אל הגן, השעני תחת העץ שם וירוח לך. ביילא עמדה שעה קלה נבוכה עד שנתישבה דעתה עליה וחפזה ויצאה כצפור נמלטה מפח.
– תפח רוחה של החצופה, האדיל המרשעת הזו, ורוח מענדריק בעלה המנוול, ובערו שניהם יחדו! – פתחה שינצה הדודה את פיה באלה וקללה לאחר שיצאה ביילא – עדיין היא יושבת שם תפוסה, ואלהינו שבשמים יודע לידי מה תביאנו חצופה זו בלשונה הרעה. תמק נא לשונה בפיה, רבונו של עולם! כלום לא ידעת אותה, טמאת נפש זו? ערומה היא כנחש. בשעת הדחק תמצא לה פתח להוציא מצרה נפשה ולהביא אחרים תחתיה… “היכן היא הריבה?” “הריבה היכן היא?” שואלים ודורשים שם, ורבים משתדלים עליה לפני שר העיר ועושים כל מה שבידם.
– סוד זה מי גלה לך? – שאל לה לוי לשינצה אשתו, מעקם שפתיו כתוהא על דבריה.
– סוד זה מי גלה לי? – חזרה שינצה על דברי בעלה – איציק פקטור היוצא ובא שם ושומע מאחורי הפרגוד, בא ומסר לי עתה מקרוב סוד זה בלחישה. אתה תוהא ואומר ודאי בלבך: מה נשתנו הימים האלה מהראשנים? שבכל הימים…
– מה שהיה היה – אמר לוי, נכנס לתוך דברי אשתו – ועתה מה?
– עתה לא כך הוא – אמרה שינצה ונאנחה מקירות לבה – עתה כך וכך… שר העיר חדש הוא, מקרוב בא. הוא אינו יודע אותנו ואין אנו יודעים אותו, והכל אומרים, כי הוא דורש משפט ונקי כפים. שומע אתה?… לא טוב הדבר, לא טוב!
– להד“ם! – אמר לוי, מנענע באצבעו לנוכח אשתו – שמא, אל תפתח פה לשטן, שמא יבואו וישאלו, – אנו באחד: להד”ם, להד“ם ולהד”ם! שומעת את?
– זו תשובה למאמינים, אבל מה נעשה אם לא יאמינו לנו ויחפשו בבית?
– שוטה שבעולם! עוד קודם הבדיקה צריכים לבער את החמץ, להוליכה בחשאי לשם, שומעת את? לפייביל שלנו…
ובלילה ההוא נשמע קול אופנים בחצרו של לוי בחור. שינצה הדודה עשתה נחת רוח לביילא וזמנה אותה לטייל עמה במרכבה טיול של שעשועים, כדי שתתישב נפשה.
ספר ששי 🔗
א 🔗
עסקיו של רפאל היו דוחקים אותו לצאת מכסלון, אלא מפני כמה וכמה ענינים ומפני אותו המעשה בהירשילי דחה נסיעתו לימים מועטים. וביותר נתעכב כאן בשביל חנצה. משעה שהגיעה לו השמועה על עסקיו הרעים של בית־החרושת, בית חייו, וראה את הנולד, שעתיד לייבצי להפסיד ממון הרבה על ידו, הוקיר רגליו מביתו. נפשו כלתה לחנצה, ליהנות מזיו פניה הנעימים – ולבוא ולראותה קשה לו, היאך ישא פניו אל ליבצי אביה ויכזב לו בלשונו! ועד שהוא מצטער ואינו יודע מה לעשות, יצרו הטוב בא ומיסרו ואומר: “אי ריקא! לראותה אתה מבקש, בשביל מה? – בשביל הנאת עצמך, בשביל תאות נפשך! אתה, כשתראה ביופיה עוד פעם ופעמים, תלך לך בחשאי לדרכך, ואלהים יודע מתי תשוב, ולה אין אתה חושש! כמה תצטער עלובה זו על מנהגך המשונה, לכשיודע לה, שנתעלמת פתאם והיא אינה יודעת למה ועל מה… אשה פשוטה היתה מתחלה, אשה תמימה, כשאר בנות ישראל הכסלוניות, לא התחכמה הרבה ולא בקשה חשבונות רבים, הכל היה ישר וטוב בעיניה ולא הרהרה אחרי מנהגו של עולם, ובאת אתה ונפחת בה אש אהבה ונתת בלבה בינה להבין ולהשכיל. ארחות חייה הראשונים וחיי העולם מסביבה אינם עוד לרצון לה, וכל עולמה אינו אלא אתה, ופתאם אתה הולך מזה ומניחה, שלא להודיעה אפילו ברמז, למה אתה עושה כך, כדי שלא תחשוב עצמה לעזובה ושנואה וכדי שתהא לה על כל פנים תקוה לעתיד, שתשוב אליה באהבה, ולא יכלו בבושת וביגון חייה”. ובכן גמר רפאל בלבו להמתין עד שתתישב דעתו עליו, ויראה את חנצה ויברר לה את כל עניניו.
ובאחד הימים הלך רפאל להקביל פני חנצה ולהגיד לה את כל לבו, וכיון שבא עד פתח הבית, עמד שעה קלה בבושת פנים, כבושת גנב הנמצא במחתרת. אך תקותו זו, שמא אין ליבצי בביתו, סמכתו מעט ונכנס לתוך הבית בלב מרעיד.
ומאנשי הבית קבל פניו ראשונה – ליבצי.
– ברוך הבא, אורח נאה! – אמר ליבצי, הולך לקראתו ומנענע עליו בראשו – זה ימים רבים נתחבאת ועקבותיך לא נודעו. לא טוב הדבר, לא טוב!… לא עלתה על דעתי מעולם, שאתה, איש שלומי… אתה תעשה לי כך!
רפאל מגמגם בשפה רפה ובטירוף הדעת ואינו יודע מה. וליבצי אף הוא כמטורף פוסע ומהלך אילך ואילך, ממשמש בזקנו ומשפשף את מצחו, רוחו סוער ופניו מתלהטים. בפנת הבית עומד בנציה, לבוש חלטיל ומצנפת משונה בראשו, פניו כבושים בקרקע ומזיעין טפות טפות גדולות, ומראהו כעכבר מושחל מחלבא. על הקרקע באמצע הבית תרמיל של עור גדול מלא וגדוש ועדיין אינו כרוך בחבלים, המונחים אצלו. הכל שותקים ומחרישים, כאלו לשונם דבקה לחכּם.
– כך, כך הוא מנהגו של עולם! –פתח ליבצי ואמר אחרי דומיה ממושכה, נותן עינו ברפאל ועומד ומתבונן לו – גם זו טובה, וחסד הוא מצדך, שנזכרת היום ובאת. וכי רשאי לעשות כן?… מה מעשיך, עסקיך מה הם?
– בע־בע! – מבעבע רפאל בשפתיו תשובה מגומגמת ומהרהר בלבו: אח! הנה זה יודע בצרות נפשי, הכל הוא יודע…
– כך אתה אומר, בע? – אמר ליבצי בעקימת חוטמו, אינו גורע מרפאל עיניו ומהרהר בלבו: הע־הע! הנה זה יודע הכל. בע זה אומר, שהוא יודע צרותי, מה שנעשה בביתי. אבל… טא! – מה אתה מעמיד עיניך כך, מסתכל ושותק?
– בע. מסתכל אני בתרמיל זה, אני מסתכל לי… מי מכם, רבי ליבצי, מכין עצמו לדרך?
– משמע שיודע אתה ומבין? אדרבה, טוב מאד שאתה מבין – החזיר ליבצי תשובה לרפאל, ותוך כדי דבור הפך פניו לחתנו ואמר לו:
– בנציה, עכשיו רשאי אתה להלוך לבית־מדרשך שם. הדבר יהא תלוי ועומד לפי שעה, כמדובר.
– האלך כמו שאני לבוש בחלטיל זה, או שמא אוציא לי מתוך התרמיל את קפוטתי? – שאל בנציה את חותנו, ועמד והמתין לתשובתו.
– לדידי רשאי אתה גם בזה, ולמה לא בחלטיל? כלום הפעם הראשונה זו לך להלוך לבית־מדרשך בחלטיל?!
“אוי המקל, המקל מונח צרור בתרמיל!” מיצר ודואג בנציה בינו לבין עצמו, ומיד הוא עוקר רגליו והולך ובא אל הפתח, נושק את המזוזה ומתחמק ויוצא כחתול מן הבית.
– עתה אנו יכולים לדבּר כלבבנו – אמר ליבצי, מחזיק בפאת זקנו ולוטש אחת מעיניו לרפאל – הכל צפוי ואין רז בעולם. המעשה כך הוא: חיי הזוג אינם חיים – אין שלום! בבקשה ממך, אמור נא אתה. הלא אתה יודע אותו, את חתני זה, ומה יש לך לומר עליו? בר־אבהן הוא, למדן, מיוחס הוא, אברך כהלכה. אני מצדי מחבבו, רוח נוחה הימנו והוא נושא חן בעיני… אבל מה מועיל בכל אלה אם “הפלונית” שוטה היא! היא, שומע אתה? היא אינה מחב…
ליבצי אינו גומר את המלה, אלא עומד ודוחק וחונק את עצמו, פושק שפתיו וממתין לרפאל, שיוציא מלה זו מתוך פיו.
– אינה מחבבתו – השלים רפאל דברו של ליבצי והתחיל מנשם לרווחה, כאלו אבן מעמסה נפלה מעל לבו, בשביל שראה, כי צערו של ליבצי משום דבר אחר הוא.
– כך, כך, מצאת! אינה מחבבתו – אמר ליבצי, משרבב שפתיו ורוקק שלש פעמים – וזה מימים איני מכיר עוד את בתי, כך נשתנה טעמה! רוח שטות נכנסה בה, והיא מדברת דברים, שאינם לפי מעמדנו. שמעת מעולם דבור זה: שנאתי! ומי אומרת כך? זו… זו, שהיא כולה אינה, במחילת כבודך, אלא… כל המעשה הזה אינו אלא מעשה להטים. איזה בן־אדם כשפים עשה לה. אפשר לא נראים לך הדברים וקשה לך לשמעם, למדני אתה, אדרבה, השיבני אם תוכל, השיבני.
“הנה הרוגז מכאן הוא בא, מכאן הסער הגדול הזה עלי! – אומר רפאל בלבו נרעש ונפחד – ליבצי הנה הרגיש בזה… ואני בעיניו החייב בצרת הבת. ועתה הוא דורש ממני לתת לו דין וחשבון על מעשי”.
– שותק אתה? – נתעורר ליבצי על רפאל לאחר שהיו שניהם עומדים ומחרישים שעה קלה –אמת, שאין לך מה להשיב ולא מצאת מענה?… אילו היתה השנאה הזו שנאה מסותרת, החרשתּי: שׂנאי אותו כרצונך –ודומי. שנאה, אהבה, הן מדברים שבצנעה, הבלי העולם. דברים שבין איש לאשתו מי מודיעם? אבל, מעשה שטן, כח הכשפים גדול כל כך, עד שהיא עמדה ואמרה בפירוש: לא! איני יכולה לדור עמו בכפיפה אחת. שמעת מימיך דבור כזה, דבור של זו, שכולה, כמות שהיא, אינה – במחילת כבודך – אלא, אלא… בקיצור, הדבר הגיע לידי כך, שיטלו את האברך העלוב ויחזירוהו לבית אבותיו, אותו ואת חפציו, “בכּל מכּל כל”… אוי, יום חושך וצרה היום לי, כעס ורוגז וצרה מהבת והאם גם יחד!… שמעני נא, רבי רפאל! לפניך אין לי להתבייש, הלא בן־בית אתה, רע נאמן ודורש שלומנו, בוא נא ונלכה אל חנצה החדרה, תוכחה ונאצה שם עכשיו, ואתה בחכמתך, כיד הלשון הטובה עליך, תוכיחנה מעט ותסביר לה, שהיא שוטה ואינה יודעת בעצמה מה היא רוצה. כך וכך, תאמר לה, מוסר השׂכּל, כמו שידעת. דבריך יהיו נשמעים. הרי היא – סוד זה אגלה לך – מכבדתך ואצלה חשוב אתה… שמעני ובוא נא!
ליבצי אוחז ביד רפאל ומושכו והולך דרך אכסדרה, הוא לפניו ורפאל נמשך על כרחו והולך אחריו, כעגל אחר הפרה.
בשעת פתיחת הדלת לחדרה של חנצה נשמע משם קול יענטיל, שהיתה עומדת ומתוכחת ברוגז ובדברי פיוס כאחד עם בתה, היושבת אצל שלחן קטן בירכתי החדר וראשה סמוך על שתי כפות ידיה. וכיון שנכנס ליבצי ורפאל עמו, מיד נפסק הדבור ונשתתקה.
– תנוח דעתך, יענטיל! אנשים בני־בית אנו. רבי רפאל דברים לו אל חנצה – אמר ליבצי לאשתו, קורץ עינו לה, כלומר: צאי לך!
אבל יענטיל עושה עצמה כאינה מבינה ברמז והיא עומדת תוהה, מנענעת בכתפה ומעמדת פניה על בעלה בעקימה משונה זו, שאומרת: אי שוטה שבעולם! מוטב שלא נכנסת עמו באותה שעה.
– בוא נא ושב בכבודך! – זימן ליבצי את רפאל לישב על הכסא לנוכח חנצה בתו. והוא הולך ובא לאשתו, נהנה בלבו מהמצאתו המחוכמה, לוחש לה באזנה – ושניהם יוצאים.
כך היה בודאי מזלו הרע של ליבצי וכך נגזר עליו משמים, שיהא הוא בעצמו מסייע לה לבתו, שלא מדעתו, בכל מעשיה אלה, מתחלתם ועד סופם, ושיהא מכניס על ידי מנהגיו המשונים מהומה לתוך ביתו, הוא בעצמו ובכבודו. – הוי, כמה עלוב אתה, ליבצי! כלום יש עוד הורים עלובים בישראל כמותך?…
רפאל וחנצה יושבים תוהים ומסתכלים זה בזו ואין דובר דבר. אחרי כן פתח רפאל ואמר, שׂוחק בנפש מרה:
– יודעת את, חנה, למה הביאני אבא לחדרך? רצונו, שאהיה סניגור לפלוני שלך, להגיד עליו ישרוֹ ולחבבו עליך ולומר לך דברי כבושין.
– אם כן, אם בשליחותו של אבא אתה הולך, עשה שלך והוכיחני – אמרה לו חנצה לרפאל כמתרעמת עליו.
– חנה, לתוכחת מוסר ראוי אני, אני ולא אַתּ! – אמר רפאל באנחה יוצאת מקרב לבו.
– בדבריך אלה אתה מרמז לי – אמרה חנצה ופניה האדימו כאש – שאתה מוצא עצמך חייב בכל אותו הענין, שביני ובין בעלי, ועכשיו אתה מתודה על חטאתך, מתחרט ותוהה על הראשונות!
– אל נא באפך, חנה, אל נא תצעריני, בבקשה ממך! אוי, אלמלי ידעת את לבי, את נגעי לבבי…
– ואלמלי ידעתי את לבך מה היה? שמא אתה אומר, אלמלי ידעתי הייתי מודה לך על אמונתך הרבה בשמחה ומקבלת תענוג, והייתי מבקשת ממך סליחה ומחילה? וכי כך אתה אומר, כך?
רפאל לא ידע מה להשיב לה לחנצה, מדעתו, שאלמלי ידעה בשביל מה הוא בא היום לא היתה מתענגת ושמחה, ופשיטא שלא היה לה לבקש ממנו סליחה ומחילה.
– או שמא תאמר שראוי אתה לנזיפה בשביל שלא באת לביתנו ושכחתני זה כמה ימים, ואתה מתאנח ומתחרט עכשיו על זה – הוסיפה חנצה ואמרה בתרעומות.
רפאל נבוך ומשומם והדבור נסתלק ממנו. הוא מביט לחנצה הבטה של אהבה ובקשת רחמים ושותק.
– שתיקה כהודאה דמיא – אמרה חנצה בדמע, מתרגשת ממבטי עיניו של רפאל ומסתכלת בפניו בחמלה רבה – בבקשה ממך, אל תצטער כך! יודעת אני ויודעת את לבבך. חם לבי בקרבי, על כן לא נזהרתי בלשוני. מה אעשה? יום זה יום מר לי. אוי, מה רבו צרותי!…
– חנה, חמדתי, יונתי תמתי! – אמר רפאל, עומד ברגש ממקומו ומבקש להחזיק ביד חנצה ולשפוך לפניה את כל לבו, ואינו מרגיש ביענטיל, שנכנסה בחשאי בכפיפת קומה ופניה כלפי מטה, כאלו היא מחפשת דבר מה.
– אמא! – חפזה חנצה ואמרה בקול רם, כדי להזהיר את רפאל – מה את מחפשת, אמא?
– אין כלום, אין כלום! אחד המחטים מפוזמקאי, שאני אורגת, נשמט ואיננו. בקשתיו כאן ולא מצאתיו, ואלכה לי לבקשו אצלי שם – משיבה יענטיל ויוצאת שלא ברצונה.
ובאמת לא היתה כוונת מחשבתה של יענטיל אלא להשגיח לבתה, היושבת בחדר מיוחד עם גבר ואין שומר לגביהם. נשים לבּן מרגיש יותר מלב אנשים. בראשונה, שהכל היה כתקונו וחנצה שרויה עם בעלה כדת, לא היתה יענטיל חוששת לבתה, כשנתיחדה פעמים עם רפאל בחדרי ביתה, ועכשיו, כשמרדה חנצה בבעלה, התחילה יענטיל חוששת ומשגחת לה. לבה נבּא לה ולא ידע מה נבּא. המחט היתה אך אמתלא ליענטיל. חנצה הבינה כוונת אמה וגם רפאל ידע טעמו של מחט זה. שניהם היו מבקשים לשפוך זה לפני זו את נפשם ושניהם הרגישו, שלא פה המקום ולא עת לדבּר.
– אי חנה, הרבה יש לי לדבּר ולדבּר! אבל…
– אי רפאל, הרבה יש לי לספּר ולספּר! אבל… נניח את הדברים לשעת הכושר. המתין לי ואודיעך מתי תבוא ונדבר יחדו.
– ועתה – אמר רפאל בשחוק מר – עתה אני יוצא מלפניך להשיב לשולחי דבר, שעשיתי רצונו והוכחתיך בדברי מוסר.
– ודברי מוסר לא הועילו! – –
כשיצא רפאל נתקל בפתח הבית ביענטיל, שנחפזה לבשר לבתה בשׂורה טובה, כי זה המחט, האובד לה, נמצא, ברוך השם!…
ב 🔗
רבי אשר הסרסור רוחו לא היתה נוחה מרפאל באותם הימים. הכל יודעים, שרבי אשר הסרסור עניו הוא מאד ומוחל על כבודו. אם פלוני אומר לו בדאי אתה, אינו כועס ומתרעם עליו חלילה, וכשהשעה צריכה לכך הוא משים עצמו כחרש שאינו שומע, כסומא שאינו רואה, וּכתם שאינו יודע, והולך לו ועושה את שלו. ולא די לו במעלות טובות הללו אלא שהוא גם זריז ואץ ברגלים. אינו מתעצל ורץ מאה פעמים ביום לדבר עסק עם פלוני, אפילו כשזה מסתלק ממנו. אם נעולה בפניו הדלת הוא נדחק ונכנס דרך החלון. מה לו כניסה כדרכה או שלא כדרכה, היינו הך!… ובמדתו זו קנה לו שם אצל הבריות ואומרים עליו: רבי אשר זריז ומזורז ואין דבר עומד בפני רצונו, כשהוא מתחיל בענין מהענינים אינו מניחו עד שגומרו כחפצו. – אף על פי כן לא עלתה בידו של רבי אשר באותם הימים לנצח את רפאל בדבריו, שיהא עושה עסקים על ידו, וכל תחבולותיו לא הועילו לו. ופעם אחת גער בו רפאל בנזיפה והבריחהו מעליו, עד שרבי אשר, העניו הזה, אפילו הוא לא יכול לשלוט ברוחו, וחפז וברח לו בתרעומות והעיר עליו כל חמתו בשוק בפני הבריות:
– כלום שמעתם, רבותי, מימיכם, אדם מישראל ימנע עצמו ממשא־ומתן ולא יהא בוטח ועושה עסקים!… על ידי קשיות ערפו של זה הפסדתי שכר סרסרות, כאלו בידים גזל מנה יפה מתוך כיסי. הריני אומר לכם, רבותי, שבכל “החקרנים” האלו אין איש טוב, אין גם אחד. לכאורה נראה שהוא אדם, סוחר כדבעי, והרי זה תפס אומנותם של סוחרינו הגדולים: שוקד ועוסק ומתהפך בתחבולותיו, מוחו טס ומרעיש עולם המסחר, ולבסוף נתגלה בו כח מעשיה של הקליפה ועמד ואמר: טפּררוּ!… החקרנים לא אמוּן בם ולא אחד מישראל נאמן אצלם, לא גדליה החנוני, לא פייטיל הקבלן ולא רבי יודיל השולחני, ואפילו הבורא יתברך־שמו גם הוא אינו מהימן. שומעים אתם? זה שנאמר “כל באיה לא ישובון” אמת הוא. מי שנתפס מעט במינות הלא ימח שמו וזכרו, שוב אין לו תקנה וסוחר לא יהא עוד כל ימי חייו. האמונה בהבטחת יהודי ושבועתו רופפת אצלו, ואינו נותן לו בהקפה כלום, אלא עד שיהא סופר ומונה הזהובים על ידו. שטר־חוב של יהודי וכל מיני שטרות כתובים וחתומים אינם אצלו אלא שטרות העומדים לגוביינא מחלקו לעולם־הבא – וזה שכמותו אין לפניו אלא מה שעיניו רואות ומה שידיו ממשמשות כאן בעולם־הזה: הוא במלאכים מתקלס, ושדים ורוחות, להבדיל, משׂחק לו, בעולם־הבא אינו מאמין… כסבורים אתם, רבותי, שאני משטה בכם? חס ושלום! בהן שלי, שהדבר כך הוא. ודאי אלף פעמים נשבעתי לו באמונתי ובחלקי לעולם־הבא, ושבועתי זו נחשבה אצלו כמו… כנפיחת שפתים זו! מוסקבה מאמינה, לייפציג אף היא מאמינה ליהודי ומקפת, ולכשיארע פעמים מכשול־מה ליהודי ואינו עומד בדבורו – מה רעש בא לעולם? מוסקבה אינה נהפכת, והאשכנזי חוזר ומאמין וחוזר ונותן. על אפי ועל חמתי היה לי החקרן הזה, רבותי!
אותו המעשה ברבי אשר היה ביום השלישי לביאת רפאל אצל ליבצי. ביום זה היה רפאל יושב בביתו, מברר לו את עניניו ונפשו עגומה עליו. עסקיו דוחקים אותו לצאת לדרך והוא אינו יכול לזוז ממקומו – הרי חובה מוטלת עליו לגלות סודו אל חנצה ולהמתין עד שתודיעוֹ בכתב שעת הכושר לזה, כמדובר ביניהם; ועכשיו, אחר כל הנעשה בינה ובין בעלה, על אחת כמה וכמה חובה כפולה ומכופלת עליו לראותה ולדבּר עמה. ומה ידבר, ומה תכלית דבורו הלכה למעשה? זאת עדיין הוא אינו יודע בבירור. הענין מסובך ומסוכסך עכשיו וקשה יותר מבתחלה, אלא בלבו הוא מרגיש, שלהניח הדבר כמות שהוא אינו רשאי. גם להניח ענינו של הירשילי אי אפשר. והנה הוא נאחז במצודה ושרוי בצער. ופתאם –ברוך הבא! רבי אשר נכנס והצעותיו בידו. ממילא מובן, שרבי אשר נכוה בגחלתו של רפאל ויצא מביתו נרעש ומטורף, כזה שנשפך קיתון של רותחין על פניו. וכיון שיצא עלוב זה בחרפה ובבושת פנים חזר רפאל ונשתקע בהרהורי לבו. השעות חולפות, הדלת נפתחת – והוא אינו חושש.
– שלום עליך! – אמר רבי אברהם, לאחר שנכנס ועמד שעה קלה אצל הפתח ורפאל לא הרגיש בו.
– מה?! – קרא רפאל מבולבל, שלא לשאת עיניו ולראות מי שם הקורא לו.
– שלום, אני אומר, שלום עליך! סלח נא, רבי רפאל, שבאתי בשעה שאתה טרוד.
– רבי אברהם?!
– חייך, שקשה עלי להפריע אותך ממעשיך, אבל… עלי לקיים מה שהבטחתי. אני בא אליך עתה בבקשתי.
– אתה, רבי אברהם, אתה מפריעני?! לא כך הוא. בואך נעים לי בכל עת תמיד. שב נא והשמיעני מה בקשתך.
– רייזא מצטערת מאד וקובלת עליך, רבי רפאל. הנה זה כמה ימים, כך היא אומרת, שאתה ממעט באכילה ושתיה וטועם אך קימעא מכל מה שמגישים לפניך על השלחן. היא מיגעת את מוחה וחושבת ומבקשת טעמו של דבר זה. אפשר הקדיחה תבשילה והמאכלים אינם ערבים לך? אבל היא אינה מתעצלת ועושה כל מה שבידה, כך אומרת היא, שהתבשילין יהיו ערבים ונעימים ומשתדלת להמציא מיני מטעמים חדשים בכל יום, פעם בשר מבושל בחומץ ודבש, גרגרת ממולאה בדייסא של גריסין מצטמקת יפה יפה וראויה לאכילת מלכים, ופעם לביבות מטוגנות, ציקי קדרה ולפת, מיני פרפראות ומעדנים אחרים כיוצא באלו. אפשר, היא אומרת, אתה חולה, חס ושלום? ולמה זה אי אתה חס על עצמך ושותק ואינך דורש ברופאים – אם רופא אין בכסלון? כשהיא רואה אותך עצב באלו הימים ופניך רעים, חלבה ודמה מתמעטים מרוב צער, כך היא אומרת. והיום הפצירה בי ואמרה בתחנונים: בוא נא אליו, הלא אתה רשאי, גבר אתה, בוא והתודע מה לו ומה שלומו? – והנה באתי עתה, רבי רפאל. אמור לי, מה לך?
– תנוח דעתך, רבי אברהם! כלום יש אדם בעולם, שלא יהא לו צער־מה פעמים?
– אפשר אתה מצטער על אותו המעשה בהנער היתום? ודאי הצער גדול הוא, ואף אני מיצר ודואג לו, אבל… וכשבאתי לכך אשאלך, רבי רפאל, והודיעני, מה משפט הנער “השקץ” הזה עכשיו?
– הכל כקדם. הירשילי עומד על דעתו, והוא באחד: הלא תגיד זו היהודיה היכן היא הריבה! ואף היא, היהודיה, עומדת על דעתה ואומרת: הלואי שכך ידע גנב זה לשלוח ידו בכיס אחרים כשם שהיא יודעת מה הוא סח ומה הוא דורש ממנה! לפי שעה לא טוב הדבר.
– וכי אין עצה ואין תחבולה לנגד זה? היכי תמצא!
– תחבולה אחת הרי זה עשיתי, לא הייתי קמצן, אלא… דומה, שפלוני אלמוני מצד השני עשה אף הוא תחבולה זו בעצמה כמותי. עכשיו הדבר כך הוא: או שניהם ישארו תפוסים בבית־המשמר, צפויים לחקירה ודרישה, כחייבים, או שניהם יהיו נפטרים משם כזכאין.
– הנח לה, ליהודיה זו, בבקשה ממך, רבי רפאל! יהיו נפטרים שניהם וקץ לדברי ריבות!
– לא לרדוף את האשה הזו רצוני, אלא להציל נפש עלובה ולידע, בת ישראל זו היכן היא? אך חסד ורחמים אני מבקש, רבי אברהם. אין ספק אצלי, שהאדיל זו הוליכה את הריבה לאחד המקומות…
– ומה בכך אם הוליכה אותה, הרי לא אכלה את הריבה ולא בלעתה חיים. תנוח דעתך, רבי רפאל!
– אוי, אוי, רבי אברהם, מקרה לא טהור הוא! האדיל שם רע לה בעיר; אומרים, שפרוצה היא…
– ומה דבר זה בא ללמדנו?
– דבר זה, אוי, מלמדנו הרבה, יש בו מעין זה, שמגונה הוא ונורא מאד!…
– אי, אי, רבי רפאל! מה סלקא אדעתך? אני איני יודע איזו נוראות יש בו בדבר זה. בבקשה ממך, די להם לישב שם במשמר. לבי לבי על “השקץ” הזה!
– כסבור אתה, רבי אברהם, שזה “השקץ” רוצה לצאת מבית־המשמר עד שלא יתברר הדבר היכן אותה הריבה? טעית! אלמלי ראית עד כמה הוא מוסר נפשו עליה… הס! כמדומה לי שמתדפקים על הדלת. בוא, בוא! – אמר רפאל, מפסיק דבורו עם רבי אברהם ומזמן עצמו לקבלת פנים חדשות.
עלמה נאה, יפת תואר ומקושטה, נכנסה ועמדה אצל הפתח, מבטת מנגד על שני הגברים האלה, היושבים בבית, פעם על זה ופעם על זה, שלא לדעת למי מהם תפנה. רבי אברהם מתבייש ממנה, כדרך היהודים, והופך פניו הצדה, ורפאל עומד ממקומו והולך לקראתה.
– דבר לי לרבי רפאל – אמרה העלמה, מסתכלת ברפאל ובודקתו בעיניה.
– הנני לפניך, גברתי! – אמר לה רפאל בהשתחויה ובסבר פנים יפות.
– דבר סתר לי אליך, ולא אוכל לדבּר בפני איש אחר.
רפאל זימן את העלמה לבוא אחריו לחדר שני, ורמז לרבי אברהם בעיניו, שישאר בבית על מקומו.
כשעה אחת ישב רבי אברהם יחידי והרהורים משונים עולים ובאים מאליהם לתוך מוחו ומתרוצצים בו, כאלו מוחו הפקר ואין אדון לו. שם האדיל נראית בניוולה, גם הירשילי והבתולה הקבציאלית שם הם, ורבי אברהם מתעורר ואמר בלבו: אמנם ידעתי!… עתה ידעתי, שמעשה האדיל הפרוצה נורא הוא, מגונה מאד… והנה הוא מנפנף מעט ירמולקאתו ומשיב בה מעל ראשו, כאלו מגרש מפניו זבובים, המצירים לו. אבל ההרהורים, הזבובים הללו, עושים את שלהם – עולים ובאים ומנקרים את מוחו, ועלמה זו, יפת תואר, אף היא בתוכם. צורה נאה מתרקמת לפניו: עינים יפות, לחיים צחות וקווצות שחורות. רבי אברהם מתרגז ונאבק עם הרהוריו המנוולים ומושכם לדברי תורה: לפרק “משניות” ולישוב דבר קשה ב“תוספות יום טוב”, אבל המנוולים האלה מתגברים עליו ומושכים אותו אחריהם – והרי הוא מתאנח בחסידות, מניע ידו ושולח אצבע ומשרטט וכותב על השלחן “פטום הקטרת” אחת, “פטום הקטרת” שתים, שלא לדעת שהוא כותב ומה הוא כותב.
– במחילת כבודך, רבי אברהם! – אמר רפאל בכניסתו בהול ומבוהל, מוציא מתוך הארון בגדי כבוד ולובשם.
– רואה אני שטרוד אתה והשעה דוחקתך. גם אני הגיעה שעתי להפטר מלפניך – אמר רבי אברהם, עומד ממקומו והולך אל הפתח.
– אין לי פנאי אפילו רגע אחד, ואני אץ לדרכי. בוא נא, בוא אלי עוד היום. זכור ואל תשכח, רבי אברהם!
“אין הדבר הזה אומר אלא דרשני – התחיל מוחו של רבי אברהם לחשוב מחשבות, כשיצא מבית רפאל – יפת־תואר זו מי היא?… אפשר היא קרובתו? אם כן למה הוא מבולבל כל כך? או שמא אשתו היא?… ואלא מה, שלדבריו הוא אלמן – בזה אין איש ליטא נאמן!” ומיד מתחרט רבי אברהם וכועס על עצמו, איך עלתה על דעתו מחשבה זרה זו על רפאל הישר באדם, והוא מנענע בראשו, מפני עגמת נפש, ומרים פעמי רגליו והולך מהרה.
ג 🔗
הדודה שינצה, כמה שנאמר, הרי עשתה נחת רוח לביילא וזימנה אותה לטייל עמה בערב. יצאו שתים וחזרה אחת – הדודה לבדה. אותם הימים לאחר טיול זה היתה התוגרית שרויה בצער ודואגת לביילא מה נעשה עמה והיכן היא? ומרוב צערה הישיבה בבית קשה לה והיא מתנדנדת פעם בחדר ופעם בגן, סוקרת ועוינת שמא יגונב לה דבר־מה.
היא יושבת לה שוממה ונאנחה פעם אחת בין הערבים, חבויה בסבכי הגן מאחרי הבית, וכפניה הזעומים כן פני השמים זועפים ומתקדרים בעבים, ובאויר העולם כלו אומר “אבלות”! עשב שדה וירק דשא נובלים, עצים כפופי קומה מזדעזעים לפני רוח ומיבבים ואומרים קינות על העלים המתחילים להתכמש ועל הקרחה בצמרתם עטרת ראשם. בעלי כנף אבלים, עומדים עצובים איש על סבכו ואיש על סעיפו, מתגרדים בחרטמם תחת ענפיהם, נושאים עין ומביטים כה וכה, מנדנדים נוצתם ופוצים פה וגוהקים ונכנסים לתוך קניהם וישנים בלא קריאת שירה של ערבית… גם התרנגול אינו מתאוה היום תאוה עזה להתעלס באהבים עם נשיו, לא זו עמידתו ולא זה גאונו וגאותו שבכל הימים, אף הקריאה לא קריאת גבר היא, אלא קול שופר מרוסק. הוא עומד נטוי גרון ומתבונן, מסקר עינים והופך פניו, פעם לימינו ופעם לשמאלו, וכל מנהגו מנהג שוטה. פתאם הוא עוקר רגליו ופוסע והולך סובב סובב, כנפיו סרוחות וסורטות בעפר הארץ, מאסף את נשיו ומוליכן למקום מנוחתו… יגון מסביב! רוח עצבות חרישית שוֹרה בחללו של עולם, מדאיבת נפש ומטעימתה טעם משונה, כלענה ודבש מעורבים ביחד. כל הלבבות כואבים ומגעגעים, וכל קרב וכליות הוגים חולמים, והנשמה משתפכת בלא אומר ובלא דברים ובוכה במסתרים.
היא יושבת לה בסתר תחת השׂיחים עצובה ושקועה במחשבותיה. בין כך וכך עָרַב היום. העצים לובשים קדרוּת וצורה משונה. וזה הדמיון הקוסם מתעה את העינים בצלמי בלהות. מרחוק באופל נראתה לה איידיל תלויה בעץ, והיא מתנופפת ומתנענעת ורומזת לה: בואי, אחותי, בואי ונתנדנד שתינו על העץ! בהולה ונבהלה היא קופצת ועומדת, ועד שלא הספיקה לזוז ממקומה קול צעדה נשמע לה באזניה, עוד מעט ואת שינצה הדודה ראתה עומדת מנגד ולפניה איציק פקטור, מין בריה זו, המזוינת, בחסד הבורא יתברך, בגב כפוף נוח לקידה והשתחויה, במצח נחושה, בשתי עינים מלאות ערמה ובשתי כפות ידים מסוגלות לפרנסתה. זו הבריה כורעת וזוחלת, מצטמצמת ונדחקת דרך חורים וסדקים, חשה ומריחה וממשמשת ושומעת מאחורי הפרגוד, מגנבת דברים וגוררתם כחולדה ממקום למקום, לוחשת ועוקצת בחשאי. שתי נפשות אלו מספרות זו עם זו, ומדברי שיחה שביניהן אינם באים לאזני התוגרית אלא מאמרים מקוטעים הללו: תפוסה… האדיל… הריבה היכן?… עברה וזעם וצרה… משתדל הקומיס רפאל… עוד ממון… ודורן ממון ותפלה וצדקה ממון… כך אומר איציק ושינצה פורשׂת בכפּיה, נושׂאת עיניה למרום, נוטלת ונותנת לתוך ידו של איציק ושניהם מתחמקים והולכים.
התוגרית תוהה וכמו שערה בנפשה, שלא דבר ריק הוא וצרה קרובה. במקום שאיציק פקטור בא, שם הנגע. ופתאם נצנצה בה רוח בינה ואמרה בלבה, ודאי שיחה זו של איציק פקטור עם הדודה יש לה סמיכות לענינה של ביילא. ויותר שהיתה מעיינת בכוונת דבריהם, שהגיעו לאזניה, נתברר לה, שבביילא היו מדברים, ולה נתכוון איציק בדבורו. ודאי יש לה גואלים, תקיפים, המשתדלים בשבילה. לעת־עתה פגעה מדת הדין בהאדיל והיא תפוסה, וזהו טעמו של דבר, למה אינה באה אצל הדודה זה כמה ימים. ושינצה הקדימה רפואה למכה וחפזה והסתירה את הסחורה האסורה. וזה דבר הטיול של הדודה עם ביילא ביחד! היא מתמלאת רחמים על ביילא וגומרת בלבה להנקם לה מעוכרי נפשה עד כמה שתהא בידה. היא יוצאת מן הגן ומתנודדת פעם בחצר ופעם בחוץ וחמתה בערה בה. ועד שהיא עומדת אצל שער החצר ראתה מרכבה אחת עוברת לפניה והכירה אותה, שהיא היא שהדודה נסעה בה עם ביילא, ומיד קפצה ועלתה לתוכה, כמעט שלא מדעתה.
– להיכן? – שאל הרכב.
– להיכן? – החזירה התוגרית לאחר שנתישבה דעתה עליה – נהג ולך לשם… לשם שנהגת בערב יום… עתה הנה זה ידעת להיכן?
– מה שאלה היא אם יודע אני? עוד כח זכרוני עומד בי, ברוך השם. ידעתי, ידעתי. להיכן שנהגתי באותו הערב את הדודה ועוד נפש אחת. מתכסה אַת בצעיף ופניך אינם נראם. אפשר אַת היא הדודה בעצמה וכבודה.
עוד מעט ובאה המרכבה אצל בית אחד במקום בודד ונעזב כמעט מחוץ לעיר.
– טפּררוּ! – קרא הרכּב לסוסיו ועמדו – עתה תראי, שאני יודע. ומה רבותא היא? כל ימי חיי מחמר אני, ברוך השם, ולא אדע היכן משכן כבודו של פייביל הקטן! אני איני יודע?! אני ממשש ומוצא, כמרא דאתרא, כל החורים כאן בחושך אפלה. וסוסי להבדיל, אף הם נהירין להם שבילי המקום הזה… שאלה גדולה שאלתני היא, אם יודע אני בית דירתו של פייביל הקטן! הרי הוא לפניך בית הקטן, או יקטן, כמו שנקרא אצלנו!
כך אמר הרכב הדברני, מקבל שכרו מאת התוגרית, דופק בסוסיו וחוזר והולך לו.
השער של בית “יקטן” היה סגור, והתוגרית לא נצטערה על זה. אפילו אם היה פתוח הרי לא היתה נכנסת אל הבית, שלא תמשוך עליה חשד בביאתה ותקלקל את מחשבתה. היא ידעה מי זה פייביל הקטן, שמבני הכנופיא של לוי הוא ובעלי בריתו, איש מזמות כמותו. והפעם לא היה הדבר מוטל אצלה בספק, שבביתו החביאה הדודה את ביילא עד יעבור זעם. דיה לה שהיא יודעת זאת, ומעתה תעיין בדבר מה לעשות לה. שעה קלה עמדה בחוץ ואחרי כן הלכה ושבה למקומה.
בלילה נדדה שנתה של התוגרית, ועל משכבה היתה מהרהרת איזו דרך יפה לה להשלים חפצה, ובמה תתחיל מעשיה? והנה שם רפאל הקומיס, שהגיע לאזנה מפי איציק פקטור, עלה במחשבתה, ועמדה עליו ואמרה: זה הוא הגואל! וממחרת דרשה לְשִׁכְנוֹ ובאה שמה, בשעה שהיה רפאל יושב ומסיח עם רבי אברהם, ומסרה לו את סודה בחשאי.
ד 🔗
כל האומר רבי אשר הסרסור היה כועס על רפאל ימים הרבה, אינו אלא טועה. רבי אשר סוף סוף הרי יהודי הוא, שאינו מקפיד כל כך על כבוד עצמו המדומה, ואפילו מכת־יד הוא מקבל פעמים באהבה ואינו חושש חלילה. אלמלי רפאל “פריץ” היה, מובטחני, שרבי אשר לא פתח פיו ולא עלה על דעתו חלילה להתרעם עליו אפילו כשעמד זה ודחפוֹ דחוֹף והשלך מכל המעלות ארצה, והיה קם, אם אך לא נשברה מפרקתו ונשמה נשארה בו בחסד אלהים, מנער את חצנו ואומר “עט” בעקימת שפתים, וחוזר ובא אל האדון בהכנעה ובכובד־ראש לנסות דבר אליו עוד הפעם, אולי ירחם. ולהיפך, אלמלי רפאל יהודי היה, יהודי גמור בכל דקדוקיו ותרי"ג מצוותיו, היה רבי אשר מתיר לעצמו ומדבר עמו פשוט כאיש יהודי אל חברו, שלא לדקדק במנהג דרך־ארץ, משיב לו חרפתו מיד כראוי לו על פי פעלו ויוצא שוקט ובוטח על מנת לחזור ולדבּר עמו בעסק, ישר והפוך, מחר אם ירצה השם. אבל רפאל, הרי הוא בעיניו לא הא ולא הא, לא ערל ולא בן־ברית, להבדיל! לדבּר עמו פשוט, כדרך היהודים: – דחוף אתה אותי בידך ואני אדחוף אותך, החזק אתה בזקני והסבר לי כך וכך באגודלך, ואני אחזיק בזקנך ואסביר לך כך וכך באגודלי, – דבר זה אי אפשר לו ונראה משונה. אמת, מאחינו בני ישראל הוא, אבל לא מלבושם מלבושו ולא הלוכם הלוכו, ולהתנהג עמו באחוה ובקלות ראש – חס ושלום! ואלא מה, לנהוג בו מנהג דרך־ארץ בכל דיניו ופרטיו, לקבל ממנו נזיפה ולעמוד דומם כעבד לפני רבו או כיהודי לפני “פריץ” – הרי סוף סוף אדם מישראל הוא, ואם לא ישראל גמור, על כל פנים ישראל במקצת… ולפיכך אין כאן כל תמיה, אם פגיעה רעה זו כאותה של רפאל, שקשה לקבלה וקשה להשיב עליה, בלבלה את רבי אשר וכמעט שלא נתפקע מכעס וחמה כבושה בלבו, ואפילו סרסור כמלאך אלהים היה מתפקע גם הוא. בדין חפז רבי אשר ונס בתרעומות, וכיון שיצא מן הבית והמפתח אחריו, הוציא את כל רוחו והניח חמתו ברפאל שלא בפניו. וגם זה שבח הוא לו, שהטיח דברים כלפי רפאל בפה ובפרהסיה. במאורעות ממין זה וכיוצא בו אין היהודי מתעצל פעמים ושולח לשם ולשם… בחשאי – גם דברים שבכתב. אפילו כלב, להבדיל, לאחר שנלחץ בדלת ונמלט ונס החוצה, מגביה זנבו ועומד ונובח גם הוא מרחוק. כיון ששפך לפני הבריות את שיחו, מיד פג כעסו ונתקררה דעתו.
“עט, בהן שלי! – אמר רבי אשר בלבו, מתרצה ומתפייס לו לרפאל – ומה אם אמר לי ועשה לי כך וכך?… הבל הבלים! כל הכבוד המדומה אינו שוה פרוטה אחת. ומה ענין שטות זו אצל משא־ומתן?… סוחר הגון כדבעי אינו רודף אחר הכבוד, אלא רוחו נמוכה ונפשו שפלה ומוחל על כבודו… ואחרי כל אלה – אחרי כל הכעסים ודבריו הקשים, שאני כך וכך… אין אני מתיאש מן העסק, היום או מחר יתקבל לו בעזרת־השם. יתעקש לו ויתרגז כמה שהוא רוצה… מה לשון היא: איני רוצה! הוא אינו רוצה, ואני מה? כלום רצוני בטל הוא ומבוטל? עוד יום, עוד כמה ימים ונראה רצון מי יתקיים. אבטח ולא אפחד!… אי, אי – מתנודד פתאם רבי אשר, מתחכך וחופף פאת־ראשו באנחה – היום יום חמישי בשבת, אויה לי!”
יום חמישי קשה לו לאדם מישראל, שבו הוא נתבע לצרכי שבת, הממשמשת ובאה. יהודי עני ביום החמישי הוא זבוב־זועף בשילהי דקייטא: הוא מתנודד וזוחל, מחפש וממשש ומעיז ונותן חוטמו בכל דבר, הבא לידו, במסירות נפש. אחר כל יגיעו של רבי אשר הסרסור וטרחו ומרוצתו יומם ולילה היה ניזון בדוחק, ונאנח ונצטער ביום החמישי, כשאר יהודים אביונים, עד שעלתה לו ללוות מאת מכיריו כמה זהובים בתורת גמילות־חסד. וביום חמישי זה היה רע ומר לו מאד, שלא היה לו עוד ממי ללוות, ונמלך בדעתו לפנות היום בבקשתו אל רפאל, שיגמלהו חסד ברחמיו. וזה גרם הרבה לרבי אשר, שיתרצה לרפאל וימחול לו על שפגע בכבודו. “יהודי אינו רשאי להיות ברוגז אפילו שעה אחת!” – אמר רבי אשר, מסדר בלבו שיחה נאה ומחוכמת בשביל רפאל, תחלתה דברים בעלמא, והדבור הולך ומתגלגל מענין לענין עד שלבסוף הוא בא לעיקר הדבר המבוקש. מחליק זקנו ונהנה הנאה משונה, כאלו דג גדול מתמלא מחוליתו עם בצלים וביצים מונח לפניו, וריח תבשילין של שבת עולה באפו. ועד שהוא מזמן עצמו ומרים פעמי רגליו ראה את רפאל עובר לפניו מנגד במרכבה, ופניו כאיש סוחר טרוד מאד בעסקיו. דבר זה הרעישוֹ מאד ועמד תוהא ומסוכסך, פוער פיו ומעמיד חוטמו בתמיה גדולה.
“אין הדבר הזה כפשוטו – אמר רבי אשר בלבו כשנתישבה דעתו עליו – מבין אני ומבין זריזות זו למה היא. אך לשם עסק הוא רץ כך. קשה מאד לרמות אותי, הוא רץ לגמור את העסק בחשאי חוץ מדעתי. אוי, איככה אוכל וראיתי באבדן כחי ויגיעי ולא אהיה משוגע ממראה עיני? אני מציע ועמל בעסק, הולך ומשתדל ומדבר ומדבר, והוא… הוא סבור שתינוק אני, שוטה וקטן, ומותר לעשות עמי הכל כרצונו. לא! אף לי ואריח מרחוק”.
וחוטמו של רבי אשר מתעקם והקצף גדול מאד. אבל היום יום חמישי בשבת. כיסו הריק של רבי אשר, עניוֹ ולחצוֹ מזכירים אותו, שיהודי קבצן אסור לו לכעוס והוא חייב לקבל באהבה גם מכת־לחי. כמה שלא יהא עשוק וגזול, הוא צריך לכבוש מכאוביו עמוק בקרבו ולהתרפס ולהרהיב את עושקיו, לשבּחם ולברכם באריכות ימים ושנים בשמחה רבה, כביכול, ופנים שׂוחקות.
ורבי אשר כובש את כעסו ומיישר חוטמו, לובש צורה נעימה ומאירה והולך לאחר כמה שעות לרפאל בשביל קבלת “גמילות־חסד” מידו לכבוד שבת. אבל, אוי לו ולמזלו הרע – אין רפאל בביתו! הוא אינו מתעצל וחוזר והולך אליו עוד פעם ופעמיים – ורפאל איננו! אך אלהים הוא ידע את מכאוביו וצרות לבבו. ואם כל היום התאבל רבי אשר ונתיגע מאד, בערב נהפך אבלו למחול לו.
ליהודים היתה אורה ושמחה!…
ראש חודש אב, בשעת המולד, היה שנוי וסתוֹ של אויר העולם, להיפך מנבואת “לוח השנה”. הוא נבא לרוח צח ובהיר בשחקים – והנה נשיאים וקור וגשם כבימי הסתיו. יהודי כסלון דשים בטיט חוצות ופוזמקאותיהם מלוכלכים, ובנות ישראל מקושטות בבגדי משי ובתכשיטין וקטלאות של זהב מטיילות בבצעי מים ובאשפתות. על לכלוך בגדים אין עוד להצטער כל כך, שלכך הם ארוכים יותר מדאי, שתהא הזוהמה בשוליהם, אבל על זאת דוה לב הכסלונים – על הלבנה, שאינה! יהודים מתאוים לראות גם רגע אחד זיו פניה, הנה זה עבר הרובע הראשון מימי החודש והיא הגיעה לפרקה וראויה לברכה, לקדשה כדת ישראל – ופניה לא יראו! ופתאם ביום חמישי, לעת ערב, עמדו התרנגולים והתחילו קוראים קוקוריקו! פסק הגשם, נשב הרוח, נתפזרו העבים, ולבנה יפה וברה יצאה מתוך ערפלי טוהר בין כוכבי אור רבותים, והארץ, בצואתיה וּגְבָאֶיהָ ואגמיה, האירו מכבודה. והנה שמחה וששון, עם אלהי אברהם נאספים, זה את זה מעורר וזה לזה בא בבשורה טובה, מבשר ואומר: עורה פייטיל, קום זרח, סנדיר, פישל! בריל הסנדלר ממהר ועומד מעל סדנו, שמריל החייט מניח את מלאכתו, תוחב מחטו בכנף בגדו – ונחפזים ויוצאים ומסתכלים בצורת הלבנה. כלם פותחים ומקדשים וקוראים בקולות משונים. בהם קולות דקיקים של נערים קטנים, קולות דקים של בחורים, קולות עבים, צרודים ומרוסקים ופגומים של זקנים וישישים ובעלי־בתים חוטמנים וכרסתנים. הלבנה הולכת לה הלאה, ויהודים רוקדים כנגדה בשמחה ובצהלה.
גם רבי אשר שלנו רוקד בתוך כל הקהל על ראשי אצבעותיו. וכשראה לפניו את רבי אברהם, השתחוה השתחויה משונה וקרא לו שלש פעמים בניגון:
– שלום עליכם!
– עליכם שלום – החזיר לו רבי אברהם, מפסיק באמצע התפלה. וכרגע “היוצרות” מתחלפין. רבי אברהם מחזיר את פניו ומשתחוה ואומר “שלום עליכם” לרבי אשר, ורבי אשר משיבו “עליכם שלום”.
ועד שהאהובים האלו רוקדים ומשתחוים ואומרים שלום בחסידות, והנה לפניהם מרכבה עוברת מהרה ושלשה אנשים בה. רבי אשר הכיר מיד את רפאל היושב שם בראש והתנודדו עצמותיו ונשתנה קולו, כאלו נפלה לו עצם בגרונו ונחנק. קולו העב נעשה דק והוא מסיים תפלתו בצפצוף משונה וקול בוכים. נפשו בוכיה מרוב כאבו וכעסו, שרפאל מרמהו ועושה בחשאי עסקים חוץ מדעתו. הוא לוטש אחת מעיניו לרבי אברהם, מסתכל בו ואומר בלבו: הנני לבודקך יפה יפה, לא ארפך, דודי, ואבחנך על פי דרכי, וממך אדע הכל!
יהודים גומרים תפלתם ורוקקים והולכים איש לביתו, גם רבי אברהם רוקק ומתכון להלך לדרכו, אבל רבי אשר מחזיקו בכנף בגדו ואומר לו:
– למה אתה אץ כך, רבי אברהם? המתן נא מעט, במחילת כבודך, ונלך שנינו יחדו. הלא לביתך אתה הולך?
– צר לי מאד, שלא דרך אחת לנו הפעם – אמר רבי אברהם – אני לרפאל אני הולך עתה.
– טוב מאד! – אומר רבי אשר, שואף בחוטמו מרוב הנאה ופניו מבהיקין – אם לרפאל אתה הולך הנני ללוותך, ואגב בדרך הליכה אשׂיח עמך בענין־מה.
– אם רצונך, רבי אשר, להטריח עצמך, מה טוב!
– מה אומר ומה אדבר – פתח רבי אשר בדרך הלוכו את שיחתו המלאה ערמומיות – פגישתנו, רבי אברהם, מן השמים היא. פגישת אדם שכמותך בליל התקדש החודש סימן טוב הוא ומזל טוב. אמן, כן יהי רצון! אני אומר תמיד, בשוקים וברחובות ובכל החנויות אומר אני: אכן בזה יש עוד דברי אמת, יושר וצדק וניצוץ יהודי. ובמי? – ברבי אברהם! אוי, רבי אברהם, רבי אברהם, מה משונה דור זה בימינו! כלום אתה יודע, יודע… אתה יודע לך את בית־מדרשך, אתה יושב לך על התורה ועל העבודה. אשריך! אוי, אלמלי ידעת את סוחרינו – אל יחשוב לי השם לעון. הכל שרוי להם. הן אצלם לא הן, לאו לא לאו. נדרנא לא נדרי ושבועתנא לא שבועות. “ויאמר” פירושו נביחה, “וידבר” – רמאות והונאה, ערמה ומרמה. כל אחד דורש אך טובת עצמו ואין העולם נברא אלא בשבילו. לכאורה אדם הם, בריות נאות, מנהיגים ונדיבים, אבל מה אומר ומה אדבר – הכל הבל! כסבור אתה, ודאי אתה סבור, שזה… רפאל שלך, למשל – מגמגמם רבי אשר ואינו גומר את דבריו, מעמיד עיניו על רבי אברהם ומחריש לדעת אם מבין הוא ברמז, ואם רמז זה לרצון לפניו.
– מה הוא, מה רפאל שלי, למשל? – שאל רבי אברהם בתמיה ופנים נזעמים – שמא רפאל לא אדם כשר הוא?!
– אי, אי, רבי אברהם! אם כן… הנה לא ירדת, במחילת כבודך, לסוף דעתי. אדרבה, להיפך! פשוטו של דבורי כך הוא, כלומר: כסבור אתה, שאף רפאל, רבי רפאל שלך במשמע, ואף הוא בכלל אותם בני אדם? חס ושלום! הוא אדם כשר הוא. אצל “החקרנים” עוד יש יושר והן צדק. אני מחבבו, באמת אני מחבבו, ולמענו הריני מוכן לבוא באש ובמים, פשוטו כמשמעו. רשאי אתה למסור לו דברי אלה. אבל – הפסיק רבי אשר דבורו באנחה, כאלו הדבור קשה לו – אבל, אוי לי אם אומר, הוא… רבי רפאל אינו יוצא מעט ידי חובתו נגדי.
– במה, למשל, רבי אשר? אל תגמגם בלשונך ודבּר בפה מלא.
– אם אתה מפציר בי, על כרחי אומר לך, רבי אברהם – אמר רבי אשר בעקימת פניו, כאלו הדבר נגד רצונו – למי אומר אם לא אליך… בבקשה ממך, מה היית אומר, למשל אלמלי הציע מעלתו עסקים הגונים לפלוני, חוזר וחוזר עליו ברוב עמל ויגיע ודברים הרבה, ופלוני היה מבקש אחר כך להשמט ממנו ולעשות העסקים בעצמו בחשאי? יודע אתה ומבין כנגד מי אני מדבר עתה…
– טעית, רבי אשר! רפאל אינו חשוד על עָוֶל זה. הוא לא יעשה עַוְלָה, לא, לא!
– ואם כדברי כך הוא, מה?
– הרי אתן קנס כמה שתרצה.
– אם כן, יטריח מעלתו את עצמו לחקור ולדרוש להיכן היה רץ ועמל ועסק בשקידה רבה כל היום. אבל, הס! הדבר יהא כמוס אצלנו. מבטיחני אתה, רבי אברהם, על זה בהן שלך?
– בהן שלי! – הנה זה באנו, רבי אשר, עד ביתו. עתה שלום עליך!
– מה דעתך, רבי אברהם, אפשר אכנס גם אני כיון שבאתי לכאן, מה?
– אם רצונך להכנס מה מעכב על ידך? – בוא!
רבי אשר פוסע והולך בלב נפעם אחר רבי אברהם ומכבדו בפתיחת הדלת.
– הדלת נעולה! – אמר רבי אברהם – אין רפאל בביתו.
– אוי! – מתאנח רבי אשר ומקלל בלבו את מזלו הרע – מה לעשות עתה?
– אין לעשות כלום – אמר רבי אברהם בתמימות – עתה עת לילך הביתה ולנוח מעמל היום. עלי עוד להכנס למקום אחד ואעשה את החצר קפנדריא ואצא דרך השער הפתוח לרחוב השני. שלום עליך!
– המתן נא מעט, רבי אברהם, ע־ע! – מגמגם רבי אשר ומחכך פאת ראשו – צר מאד… ערב שבת… שומע אתה?… לא אוכל, אוי, לבוא לביתי… אפשר נמצא בידך, אפשר, מעט כסף? בים־בים־בים!
– כל הוני אינו אלא דבר מועט. רצונך אוכל להלוותך כמה שיש בידי – אמר רבי אברהם, מתמלא רחמים על רבי אשר ונותן ידו לתוך כיסו.
הירח משמים השגיח אל מחזה־תוגה זה והיה עד בפרנסת בני ישראל, איך זה רבי אשר, הראש בכל הסרסורים והטרוד תמיד במשא־ומתן, נתן לתוך כיסו באנחה מרה מה שקבל מיד רבי אברהם בתורת גמילות־חסד לכבוד שבת ולאחר רוב עמל ועבודה קשה וריצת רגלים כל היום חזר עיף ויגע בכמה פרוטות, שאינן שלו, לביתו – לאשתו ולבניו…
הירח ראה אדם מישראל זה, את עניו ואת עמלו ואת לחצו, ועל חוג שמים התהלך לו אט וצורתו עצובה –
וכלב, אוי, הכלב שם נובח!…
ה 🔗
סר וזעף יצא רבי אברהם דרך שער החצר, אחר שעמד שם שעה קלה תפוש במחשבותיו. רבי אשר הסרסור בכל דבורו ומנהגו ודלותו העציב מאד את רוחו. רבונו של עולם, הגה ברוחו הקשה, כמה קשים מזונותם של עמך ישראל! מה מסחרנו ומה מעשינו ומה פרנסותינו? פרנסותינו בלא לחם ויגיענו בלא לשׂבעה – ומקרה רבי אשר יקרה רבים אצלנו…
ברחובה של עיר ראה רבי אברהם את רפאל עומד ומספר עם עלמה אחת והכירה, שהיא זו שבאה היום לבית רפאל בבוקר. לנוגה הירח היו פניה מזהירים ומבליטים באישון לילה, כצורה לבנה על גבי טבלא שחורה, וחן חן לה הרבה יותר. ראה אותה – וזכר השולמית, היפה בנשים, שבספר “שיר השירים”, בא לפניו עם כל הפסוקים המספרים בשבחה, שנתפרשו לו באותה שעה לא על פי רמז וסוד ומשל, אלא פשוטם כמשמעם. רבי אברהם כופה את עצמו ומרכין ראשו והולך מנגד לרפאל ואותה העלמה, כאלו אינו רואם, אבל רפאל הרגיש בו ובא ונתן לתוך ידו מפתח של ביתו ואמר לו: בוא נא אלי הביתה ואני אבוא מיד אחריך.
הירח משגיח מן החלון לתוך בית רפאל וקו של זהורית רחב מתמתח ממנו על רבי אברהם מיד כשבא בפתח. זהרי־זהב מפזזים ועולים על חזהו וצוארו ומתרפקים על ראשו וזקנו. פתחי לבו מאליהם נפתחים ומיני הרהורים משונים מתרגשים ובאים ומתהוללים בו. יצרו הטוב נאבק עם הוללים אלה, אבל אין בידו לכבשם – אותה השולמית אינה זזה מקרב לבו.
– למה אתה יושב בחושך, רבי אברהם, ולא הדלקת נר? – אמר לו רפאל בכניסתו.
– גם בלא נר טוב לי. הירח יגיה חשכי.
– גם אני יושב פעמים כך ונהנה מזיו הירח – אמר רפאל ויושב על כסא אצל רבי אברהם – בקו־אור זה אראה לי סולם מזהיר מוצב ארצה וראשו בשמים, והרעיונות כמלאכי אלהים עולים ויורדים בו. הלב מרגיש ומקשיב כאלו נשמע לו שלום מרחוק – ממרחב־ יה, ממקום מולדת שם מאז, מראש מקדמי עולם. הוא חולם לו וחוזה חזיונות לא ברורים, כחזיונות נשכחים, עתיקים מעולם, מימי קדם. הוא נכסף ומתגעגע והומה ואינו יודע מה… הלא יודע אתה ברגשי לבבך, רבי אברהם, כוונת הדברים האלה, שאין לבררם באר היטב. אני אומר תמיד, שפייטן אתה וחסידותך פיוטית, נמלצה מאד. חסידות טהורה מרוממת את הרוח, מחממתה ומלהיבתה כיין המשומר, עתיק וטוב, ומנשאת נשמתו של אדם מעלה מעלה לעולמות העליונים, שיש בהם קדושה ומנוחה, אושר ותענוג ונעימות נצח… כל זה טוב הוא מאד, אף על פי כן להדליק נר אנו צריכים.
– אם כן רצונך… – אמר רבי אברהם, מתנודד על מקומו כמקיץ משנתו.
– עתה אנו בעולם־הזה – אמר רפאל כשהדליק את הנר – חדשות, רבי אברהם! היתום חפשי הוא.
– מי? – “השקץ”?
– “השקץ”! אף הריבה נמצאה.
– נמצאה! – והיכן היתה?
– במקום שאין צדיקים עומדים שם. בעמל רב עלה פדיונה מידי יהודים. נס הוא, שאותה העלמה עמדה לה, היא הצילה אותה.
– היא! זו שבאה היום לביתך? אמנם, לבי אמר לי שלא על חנם היא באה. הנני מתודה לפניך, משעה שראיתיה הגיתי בה. מצוה גדולה עשתה. יהי חלקי עמה!
– אם רצונך, רבי אברהם, להיות שותף לה בחלק לעולם־הבא, הרי עליך לדעת, על כל פנים, את חלקה המר בעולם־הזה.
ורפאל מספר לו, לרבי אברהם, את המעשה בביילא וב“תוגרית” זו, שעל־ידה נמצאה הריבה העלובה בביתו של פייביל יקטן, שהדודה שינצה החביאתה שם.
– הנה כן העם הזה וכן הם יהודיך! – סיים רפאל את ספורו במרירות – דרכי חייהם פרועים ומעשיהם מעשי סדום.
רבי אברהם ישב מבולבל כאיש שנכוה ברותחין, משיב בירמולקאתו על ראשו ומביט לרפאל הבטה משונה.
– למה אתה מסתכל בי כך כמתרעם עלי? – אמר לו רפאל לאחר שנשתתק שעה קלה.
– אתה מגנה את ישראל במעשי סדום ובאמת לא כך הוא, אלא מעשי הגלות מעשיהם, וחילוק רב יש בדבר: אנשי סדום בטבע ברייתם היו, ככתוב, רעים וחטאים, ואנשי הגולה אפילו הצדיקים שבהם על כרחם נעשים פעמים חטאים – העוני והלחץ, אמרו חכמינו, מעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו.
– אבל – אמר רפאל – בין שתאמר כך ובין שתאמר כך, העבירה עבירה היא וישראל גוי חוטא.
– זוהי כל הצרה שחטאות היחיד חטאות הצבור הן אצלנו. אם פלוני ופלוני חטאו – עם ישראל מה עשה?
– מה עשה? אתה אומר, רבי אברהם, – זו היא חטאתו, שלא עשה ואינו עושה כלום ואינו נותן דעתו על הדברים המגונים, שנעשים בתוכו!
– אי, אי! – אמר רבי אברהם, מתרעם ועוקם את פניו – כלום רוצה אתה, שהדיינים וכיוצא בהם יהודים כשרים ובעלי־בתים חשובים יהיו מחזרים על בתי לוי בחור ופייביל הקטן ובאים בטענות ובתוכחות עם שינצה הדודה והאדיל הסרסורת ועם כל החצופות והפרוצות, שחרפה היא להזכיר בשמותן הטמאים? ואפילו אם ימחלו על כבודם ויהיו באים ואומרים להם דברי כבושין, כלום יהיו דבריהם נשמעים?
– האומר דברי כבושין למי שנפשו מזוהמת ושקועה בחטא הריהו כלוחש על המכה – אמר רפאל בחמת רוחו, קופץ ועומד ממקומו – לא למוכיחים אנו צריכים אלא לאנשי מעשה. יעמדו נא ויעכבו בפני החטאים האלו המחטיאים את הרבים. יעמדו נא בפני הסוחרים בנפש־אדם המכשילים את בנותינו, הלא הם “השקצים” הגדלים בתוך הזוהמא המוטלת בתוכנו בקרב הימים; הם התולעים ברקב עצמותינו והרמה בנגעינו! מאותם בתי־קלון נפשות נענות צועקות לכם, יהודים, לכם, עוסקים בצרכי צבור! הנפשות האלו הלא בנותיכם הן, אחיותיכם הנאחזות במצודה רעה! אלו הם הקרבנות שנוטלין מן הרעבים, מן המנודנדים ומן המושפלים שבכם! עמדו ועשו לתקנת בנות עלובות ושוממות הללו!
– אבל עם מדוכא ומעונה מה כחו ומה בידו לעשות? אין חבוש מתיר עצמו מבית־האסורים, אמרו חכמינו.
– דבר זה לא כלל גדול הוא ואף הלכה אינו. ובעולם מצינו כמה פעמים להיפך מזה: הצרה נותנת לאדם דעת וכח לעשות תחבולות כדי לצאת ממנה. כמה אסורים, למשל, מתירים את עצמם ונמלטים. מי שחובק את ידיו ויושב ומצפה להצלה, זה אינו כדאי שיהא ניצל. עשה בעצמך ועל חסד ורחמים של אחרים אל תסמוך. יושר ורחמים, אלו הם ניצוצות שנתזים מצור החלמיש כשמקישים עליו בברזל. – בוא, רבי אברהם, בוא ונלך אל הילדים.
– הילדים היכן הם?! – אמר רבי אברהם, עומד ברגש ממקומו.
– הבאתים לבית רייזא. יאכלו וינוחו שם לעת־עתה.
הדלת נפתחת ויד שלוחה לתוך הבית ובה אגרת. רפאל נוטל האגרת ופותחה ופניו מאדימים ומכסיפים – המכתב מכתב חנצה. היא מודיעתו, שהיום נסעה אמה להזקן הבטלוני, יחיה, בדבר הבאת שלום בין בנציה לאשתו, ואביה הלך עמה לשלחה עד חצי הדרך, ובכן השעה שעת הכושר היא להם לדבּר על עניניהם. היא מחכה לו היום בערב.
רפאל הולך עם רבי אברהם עד פתח ביתה של רייזא ושם הוא נפטר ממנו וממהר והולך לדרכו.
אצל השולחן בהאכסניא הקבציאלית ישבה ביילא שוממה ודוּמם כזו שהיתה חולה מסוכנת ובה בשעה ירדה ממטתה. דומם ובלא כח ישבה לה בלבוש משונה, זרועותיה חשופות ופניה עצובים, כאלו הם מספרים את מכאוביה הקשים, לא בתלונה ותרעומת, אלא בהכנעה ובקשת רחמים. לא היתה מסרבת לרייזא וטועמת מעט מרק, כתינוק חולה עושה רצון אמו ומגמא מסמי רפואה, שהיא נותנת לו. והירשילי עמד כנגדה מתרגש ואינו מבין עדיין כראוי טעמו של זה הכאב הגדול, שהיה רשום על פני ביילא ושפתיה המלובנות, וטעמן של אלו הדמעות הרותחות, שנשרו מעיניה טפות־טפות לתוך כף של תבשיל בכל פעם שהיתה מושיטה אותה לפיה. לבו היה הומה לה, הומה ומתמשך אליה בכל מאמצי כח, כלתה נפשו לחבקה ולדבר על לבה, לבכות ולהסיך דמעותיו עם דמעותיה יחד, ואלו אמרו לו: שקה לה ומוּת! היה עושה זאת בשמחה וברצון. אבל הוא היה עומד מנגד ואינו זז ממקומו מפני הבושה, שגדול כחה של בושה אצל בני ישראל עד שמביאתם לידי עקשנות, כובשת את האהבה וקשה כמות… היה עומד נכלם ומתבייש, מתגנב ומביט אליה מרחוק. רבי אברהם ורייזא עמדו להם לבדם בירכתי הבית, היא מטפחת פעמים על לבה ומקנחת חוטמה בבית־יד של כסותה, והוא עיניו מרטיבות, ושניהם מנענעים בראשם פעם על הירשילי ופעם על ביילא… רבי אברהם מחליק את זקנו ומחכך את מצחו ולבו צועק: הוי, רבונו של עולם, הביטה וראה את חרפתנו – חרפת עמך ישראל!…
ספר שביעי 🔗
א 🔗
יום הששי. בוקר נאה. אור וחום וזוהר רקיע. הגשם שהיה יורד בלילה בקולות וברקים השפיע לחלוחית של חיים בכל הצמחים, שהתחילו מתכמשים בחרבוני קיץ, בתקופת תמוז, ונראה מראיהם ירוק כקדם. כעלות השחר נשבה הרוח, נתפזרו העבים, הנצה החמה ונתמלא העולם אורה. הקיצו הבריות בשדה וביער וראו את הארץ כי נעמה: הדשאים נאים, העצים רעננים ורסיסי לילה עליהם מבהיקים כספירים – והתענגו מזיו כבודם. כל נפש חיה, מרמש האדמה ועד עוף שמים, יצאו לעבודתם. הללו שורקים והללו מצפצפים, הללו מקפצים ופורחים והללו זוחלים ומטפסים – וכסלונים אף הם משכימים והולכים למלון־האדמוני בבחוריהם ובתולותיהם וכליהם בידם, לקנות שם יין בזול לכבוד שבת, כמנהגם מעולם.
וליד היער מצדי הדרך, שבין כסלון והמלון־האדמוני, משתה ושמחה. מיחיי, זה “גוי של שבת” הממונה על כבּוּי הנרות והסקת תנורים בבתי היהודים הכסלונים בשבתות, וכל חמירא וחמיעא של בני העיר בפסח אֵיכּא ברשותו – משתעשע בגברילא חברו, רועה בהמות ישראל, ושניהם פניהם צהובים. ומתוך רוב שמחה הם אומרים שיר־עגבים בנהימה של שכּורים ורוקדים לקול כנורו של חושים ברגש והתלהבות יתרה. זה חושים היהודי משונה מכל אדם בפרצוף פניו וצביונו, בהלוכו ודבורו ובכל מנהגיו. כל אדם צורתו קבועה ואתה יודע ומכיר אותה בסימניה, וזו של חושים קשה לעמוד על אופיה, שהיא משתנית ככרום על ידי כמה וכמה עקימות משונות ברגע, הכל לפי ענין הרהורי לבו ולפי דבורו ועסקיו עם הבריות באותה שעה, והיה מבייש גם פני הקופים בהעויות. ולא בכל פעם היו חלקי צורתו מכוונים בעקימותיהם לגילוי הרגשה אחת, אלא פעמים הם מחולקים לעצמם עד שנראים דו־פרצופים: מצד זה פניו זועפים ומצד זה הם שמחים, עין אחת בוכיה ועין אחת שוחקת בשעה ועונה אחת, וסכּנה לה לאשה מעובּרת לראותו בשעת קלקלתו, שלא תפיל את ולדה. מעולם לא ראו את חושים בבית־הכנסת, לא בחול ולא בשבתות ומועדים, ולא ראה אותו אדם מקיים מנהגי ישראל, ואף על פי כן לא הקפידו עליו אנשי המקום והסיחו דעתם ממנו, כאלו פטרוהו מן הערבוּת והם אינם ערבים לו – “חושים” הוא ואחריותו אין עליהם. חושים יודע לחשים לקדחת ולכאב שינים ולשאר מכות ונגעים. צלוחיות של סמים לו, שטפּה אחת מהם, נזרקת על כלי גבר או שמלת אשה, דיה להצית אש אהבה בלב זה לזו ובלב זו לזה, וקונים הרבה מעם־הארץ קופצים על צלוחיותיו הללו, שנתפרסמו בעולם על שמו. כנור לו לחושים, כנור פשוט מאד, שהוא מנגן בו, כביכול, ביערים ובכפרים, בבתי־היין ובכל המקומות, שבחורים ובתולות מבני הערלים יוצאים לחול שם במחולות בחגיהם. הוא משמח שם חתן וכלה, אוהב ואהובתו ורעים אהובים גם במעשי להטים ואחיזת עינים: בולע לפידי־אש ופולט מפיו פתילים ארוכים, שובר ביצים וטורפן בתוך כובעו ומפריח משם יונים בפני העם, נוטל מטבע מאת פלוני, מפיח בה ואיננה, ונמצאת אחרי כן בכיסו של פלמוני, וברצונו מחסום נתלה לו לאדם פתאם על פיו. חושים אין דירתו קבע בעיר, אלא הוא מתהלך ממקום למקום כל ימיו, ובמקום הלולא וחינגא שם הוא. עכשיו הוא עומד לפני מיחיי וגברילא ומנגן והם מרקדים ושמחים וכל העובר עליהם מבני כסלון – ועמד, עד שנתלקטו סביבם קבוץ גדול של כסלונים קטנים עם גדולים, הרואים בשמחתם ומתמיהים ואומרים: מה יום מיומים? לא חג להם ולא שבת ולשמחה זו מה עושה?!
ובשעת דיצה וחדוה זו קפצה אשה אחת בהולה מבין העומדים בבכיה גדולה, סופקת כפיה ומנהמת על אהובים אלה החוגגים: הוי, רוצחים שופכי דמי… לא הספיקה לגמור את דבריה – נפלה לארץ ונתעלפה.
מהומה ומבוכה ובהלה ופסקה השמחה. נשתתק כנורו של חושים, מיחיי וגברילא מתבהלים, הפחד מפיג את יינם ופניהם הצהובים מכסיפים.
מי כאן, מי כאן? – שואלים זה לזה ותוהים ומשתוממים.
היא בתיה, אשתו של שמואל’יק הסמרטטור!…
בתיה זו, הלא היא האשה הבאה אתמול לבית־המדרש להודע, למה משה’לי בנה הלומד שם לא בא לביתו ולא טעם מאומה כל היום והיכן הוא. כיון שבקשה אותו לא מצאתהו, וגם רבי אברהם, פטרונו של משה’לי לא ידע מה היה לו, יצאה משם בפחי־נפש. החמה כבר שקעה, החושך ממשמש ובא, ובתיה יושבת בביתה שוממה ועצובה על בנה יקירה, המנחילה כבוד וגדולה בתורתו. היא יושבת ומצטערת עליו ומסיחה דעתה משאר הדברים בצרכי ביתה. שכחה את בנותיה הקטנות, שהן רעבות, שכחה שהגיע זמן הדלקת הנר, להסיק הכירה ולבשל כפעם בפעם תבשיל של גריסין לסעודת הערב. והילדות אף הן שרויות בצער, וככל בני עוני, המלומדים בצרות, הן מצטמצמות ויושבות באחת הפנות תלויות ראש ומתאנחות בחשאי. ומי יודע עד כמה היתה בתיה יושבת כך אלמלא החתול, שנעור משנתו על גבי התנור וקפץ ועמד אצלה, מכשכש בזנבו, מתגבן ומתחכך בה בצד ובכתף בנהימה דקה גרונית, להודיע כמה גדולים געגועיו עליה. בתיה ננערה ונזכרה בחובותיה – חובות בעלת־הבית ואם הבנים, וגם את שמואל’יק בעלה באהבה זכרה, שכל היום הוא רודף אחרי פרנסתו הקשה בבתים ובחצרות, בשוקים וברחובות, ובערב הוא בא לביתו עיף ורעב, ועליה להזדרז עתה בהכנת סעודה של ערבית. ועד שהיא מכוונת את לבה לבעלה עלתה על דעתה, שמא בא הוא ולקח את משה’לי והלכו שניהם יחדו. היום הרי יום חמישי בשבת, שבו שמואל הולך כדרכו תדיר למלון־האדמוני, להביא יין בחביתו בשביל בעלי־הבתים, קוניו התמידים; החמה היתה זורחת ורוח חם היה מנשב בעולמו של הקדוש ברוך־הוא, כגן־עדן הארץ ברוב תבואות וירקות וריח העשבים כבשׂמים מחיה נפשות – אפשר רצה שמואל לעשות נחת־רוח למשה’לי ובא אצלו לבית־מדרשו והזמינוֹ לטייל עמו בשדה. אני אומרת: אפשר – לא! אלא ודאי עשה שמואל דבר זה, ויפה עשה. הרי בננו זה, מתנה טובה שנתן לנו הקדוש ברוך־הוא, אין לו בעולמו אלא בית־מדרשו, בית־חייו, שיושב בו כל ימיו ולומד תורה לשמה בהתמדה גדולה, והוא חלש וכחוש וכל גופו אינו אלא עור ועצם, אויה לי! מה מידינו יקח ואיזה תענוג יקבל מאתנו, הוריו העניים? תענוג, אני
אומרת, וכי לא אמירה של שטות היא, אמירה בעלמא? מה לנו ולתענוגים? הלואי יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שנוכל להספיק לו בכל עת תמיד מה שצריך לקיום גופו, אוי ואבוי לאמו! והוא בעצמו, בן יקיר זה, כלום מבקש דברי תפנוקים ממנו? פת צנומה הוא אוכל פעמים לרעבונו ודיו, סנדלו נפתח פעמים, נפסק עקבו,ניטל חטמו ונתיחפו אצבעות רגלו, והוא אינו מקפיד ומתרעם חלילה. ואפילו אויר כדי צרכו לנשימה, אוי לי, איו אנו מספיקים לו: בית־דירתנו זה שפל הוא וצר, וישיבתנו בו, בעונותינו הרבים, בדוחק גדול. כשאני שומעת אותו פעמים בלילה גונח מלבו, תצא נפשי עליו. יפה עשה שמואל, שבטל את משה’לי מתלמוד־תורה כדי לטייל עמו היום בשדה. הוא קיים בו מצוה גדולה של פקוח־נפש. ינשם משה’לי מעט רוח צח, יחליץ עצמותיו ויהנה שעה אחת בחייו.
כך אמרה בתיה בלבה ומיד היתה מתנחמת. עמדה והדליקה נר והתחילה עוסקת בצרכי ביתה בזריזות ובפנים מאירות, ובאור פניה הצהילה פני ילדותיה ועמדו אף הן לשמש את אמן ולסייע לה באהבה וברצון, זו קולפת בלבוסין וזו מגשת קיתון של מים, זו קופצת ומביאה צרורות וקיסמין יבשים וזו עורכת העצים על גבי הכירה, ובתיה מצתת בהם את האוּר ומלבה ושופתת את הקדירה. הקיסמין קולם הולך, נצוצות ניתזין והלהב עולה ומלחך את הקדירה מסביב – ולהילדות אורה ושמחה. החתול יושב לו על אחוריו בקומה זקופה, מתחמם כנגד האוּר ומלקק כפיו ונהנה.
– נטילת־ידים זו לחתול סימן הוא לביאת אורחים – אומרת הילדה הבכירה.
– אבא יבוא בקרוב עם משה’לי אחיכם! – אומרת בתיה ושׂוחקת מטוב לב.
ורוח לבשה את הקטנה בבנות וקפצה ואמרה בגילה ברינה ובמחיאת כפים את שירת העם הזאת:
פִּי, פִּי, פּוֹא
אֵין אַבָּא פֹּה.
אָנָא הָלַךְ?
לִמְקוֹם נֵכָר.
וּמַה יָבִיא?
חָבִית שֵׁכָר.
וְהֵיכָן יַנִּיחָהּ?
לַפֶּתַח מִלְּמָטָּה.
וּמִי ישְׁתֶּה?
אֲנִי וָאָתָּה
– כלנו נשתה, כלנו! – גערו בה אחיותיה כמתרעמות עליה והפצירו באמן פה אחד לאשר ולקיים את דבריהן במאמרה.
– כלנו, בנותי, כלנו! – מפייסתן האם בדברים טובים ונחומים – אבא יבוא אלינו במהרה ומעות בידו ואקח קמח לעשות חלה, הרי ערב־שבת מחר, גם דגים אקח, ואעשה קוגיל – ונגילה ונשמחה.
הָאץ, אָץ־אָץ,
נִשְׂמַח וְנָגִיל,
בְּדָגִים וְקוּגִיל!
הָאץ, אָץ־אָץ,
יָבוֹא אַבָּא!
יָבִיא אַבָּא
כֶּסֶף אֵלֵינוּ,
וְתַעֲשֶׂה אִמֵּנוּ
קוּגִיל לָנוּ
וְנאכַל כֻּלָּנוּ.
הָאץ, אָץ־אָץ,
חַנָּה, לֵאָה, צִפּוֹרָה!
הָאץ, אָץ־אָץ,
אֶסְתֵּר, שָׂרָה, דְּבוֹרָה!
שירה זו אמרה בנעימה ילדה נאה ומחוכמת, יחפה וכתונת בד מטולאה לבדה כל לבושה, כשהיא קופצת ומרקדת בשמחה רבה. ובסיום כל חרוז היא מחזקת באזני החתול ויענה לה אף הוא חלקו בקול המיה משונה.
אין לך דבר מסוגל לפיוט במדה מרובה כל כך כמו העניות, ודוקא כשהיא עניות כשרה וצנועה ולא מנוולת. עניות מחכימה; עניות מכשרת את הנפש להרגשה ולמדות טובות; עניות מרבה שלום בית, מקרבת לב אבות אל בנים ולב בנים אל אבותם. כמה תחבולות וכמה תענוגים מופלגים צריכים להמציא כדי להנאות נפש שׂבעה של בני עשירים, המושפעים ברוב טובה, ולהלהיב ניצוץ אחד של רחמים ומחשבות קדושות בנשמתם, השקועה במ"ט שערי תאוות גסות. ונשמת עניים די לה דבר מועט שתתרגש ותחוש שפע קודש של נעימות נשגבות. דבר טוב כל־שהוא בחייהם של עניי עם: במאכלם ובמלבושם וכיוצא בהם, מעורר את רוחם ומבדח דעתם והשמחה במעונם. על קפוטה חדשה ונעלים חדשים, על לביבות וצפיחית בדבש, הבאות פעמים בסעודה, הם מברכים ואומרים הללויה! חיי משפחה בבית עניים תמימים מלאים שירה כים ורחשי לבם כהמון גליו.
הזהרו בבני קבצנים, שמהם הרבה פייטנים!…
ובין כך וכך עברו השעות ושמואל’יק ומשה’לי לא באו. האש על הכירה שוקעת ורתיחת גריסין בקדירה הולכת ומתמעטת. הנר דועך וכהה ורוח בתיה אף היא תכהה. העצבות חוזרת ומבצבצת בה, בתחלה היא כבושה בלב ושותקת, כדי שלא לצער הבנות הקטנות, ולבסוף היא מתגברת ונעשית פטפטנית. עכשיו צרתה של בתיה צרה מכופלת – היא דואגת לבנה ולבעלה גם שניהם. רגיל היה שמואל’יק לחזור לביתו בכל ימות השבוע בין־השמשות, וביום חמישי היה פעמים מקדים ובא, כדי שיתן מעות לצרכי שבת מבעוד יום, ועתה הרי זה כחצות לילה, תרנגולים קוראים – ושמואל’יק איננו! הדבר אינו כפשוטו ויש בזה חשש סכנה. ומה היא? כאן ניתנה רשות לדמיונה של בתיה לדרוש במופלא ממנו, והוא מעלה לה בקסמיו כל מיני פגעים מצויים ושאינם מצויים, המטילים עליה אימה ומוסיפים כח לעצבונה, עד שאינה יכולה עוד לנעול דלתי פיה בפניו והוא מתפרץ ויוצא מקרב לבה ומתגלה בדבור, בדמע ובאנחות. כיון שראו הבנות האם עגומה ומתאנחת, אף הן נאנחו ופרשו לאחת הפנות וישבו שם צפופות, מרכינות ראשן ומתעצבות במסתרים. פתילת הנר שואבת שיורי חלב האחרונים במנורה, ואור וחושך משמשים בבית בערבוביא. כבתה האש על הכירה, אף הגחלת הנשארה עוממה. פסקה רתיחת הגריסין, נצטננה הקדירה ואין נותן דעתו עליה. הכל שרויים בצער, ואפילו החתול קיפל את זנבו ונתבודד ברוגז ונשתטח על התנור כמתנמנם, ואפילו העריבה, שמחמיצין ולשין בה העיסה לחלה של שבת, היתה מונחת בקרן זוית ריקה ועזובה ונראית תוהה ושוממת. וזה הצרצור, שדרכו לצייץ כשבני הבית עולים על משכבם בלילות, עכשיו פשט ראשו מן החור, אינו נודד כנף ואינו מנענע רגל ומשפשף, אלא עומד ומציץ כגולם, מחריש ושותק. רק זבוב אחד הגדול מאחיו, האחוזים בתקרה ובכותלי הבית ומתנמנמים, פרש מן הצבור והלך לזעזע את הבריות במעשה תעתועיו: ממהר ושט כה וכה כמתלהלה ומתחבט פעם בחלון, פעם באחד הכלים, ואצל אוזן האדם הוא מרקד ומזמזם, והכל בטיסה אחת.
וכזבוב זה רגשו הרהורי בתיה וזעזעו את מוחה. צר לה המקום בבית ולשוט בחוץ היא מתכוונת, לבקש את מחמדיה ולדרוש על בעלה אצל אלה מבעלי־הבתים שהוא מביא להם יין ביום זה תמיד. אבל מיד חזרה בה, שהרי כבר הגיפו הדלתות, כל השערים נעולים ובני העיר ישנים, גם הרגישה בבנותיה העלובות איך הן שוכבות נסמכות זו על זו, איך אפרוחיה אלה הנאהבים והנעימים סובלים יסורים ומחרישים, מעטים ימי חייהם וצרותיהם מרובות, והיה קשה לה הדבר להניחם לילה בחדר לבדם. ובאותה שעה נשא הרוח כלב מאחד המקומות ובא ועמד אחרי הכותל, משפיל זנבו ומגביה ראשו ומתחיל מילל יללה איומה, יללה בעלמא, בלא טעם ובלא סבּה, כאלה מאותם בעלי־לשון, להבדיל, שהם עומדים פתאם וקושרים הספד “שורות שורות ודפים דפים” ומקוננים על עצמם ועל מנהגו של עולם, על ישראל ועל רבנן ועל תלמידיהם, גועים בבכיה של תיפלות, כועסים ומתיאשים ואומרים – הבל הבלים! יללת כלב זו, שסימן רע היא אצל הבריות, סכסכה את בתיה, ומתוך בהלה ובלבול הדעת קפצה ונטלה את המגרפה ויצאה והבריחה את הנבחן הזה, מנבּלתו ומקללתו ומניחה בו כל חמתה. הכלב נס ועמד מרחוק והתחיל נובח הפעם כדרכו, כאלו הוא תמה על בתיה ורוח אתונו של בלעם מדבר מתוך גרונו, תוהא ואומר: מה עשיתי לך כי הכיתני במטך?! אי אשה! כלום אין את יודעת, שבכית הכלב הבל היא ויחתו רק השוטים ממנה?…
זך ובהיר היה הערב בתחלתו, רובע פני הירח משמים נשקף והכוכבים עמדו במשמרותיהם ברקיע. מעט מעט התחילו עולים נשיאים מקצה ארץ, ובלילה עמדה רוח סערה ויהי ענן וחושך, רעמים, זיקים וברקים, וגשם שוטף ירד בזעף. כל אנשי העיר שכבו על מטותם ואין מהם רואה גבורת גשמים אלא בתיה ובנותיה, שהצער הגדול לא היה מניח להן לישון, ורגזו ונאנחו כל אותו הלילה.
למחר עמדה בתיה עם הנץ־החמה ולאחר שעשתה עבודתה מעין סדר היום והזהירה את צפורה בתה הבכירה על אחיותיה הצעירות, יצאה מביתה והלכה למלון־האדמוני, לשאל שם על בעלה. ברכת אלהים על פני האדמה, רוב דגן וירקות, רון ושיר, נועם וריח השדה, ובתיה הולכת עגומה ואינה מרגשת בכל אלה. וכשהגיעה למלון ושאלה את אנשי הבית, אמרו לה: כן, בא שמואל’יק אתמול לכאן, כדרכו תמיד, ולעת מנחת הערב נטל חביתו מלאה יין וחזר והלך בדרך שבא בה. מרשמי פניהם היה ניכר, שבלבם הם תמהים ורואים במאורע זה חשש סכנה ובפיהם הם אומרים שלום, כדי לנחם את בתיה, ומיעצים לה, שלא תבכה, תנוח דעתה ותמתין לביאת בעלה, ובעזרת השם יבוא. בתיה יוצאת משם נדהמה ודעתה לא נתקררה. היא הולכת אט מצד היער, מחפשת בעיניה ומדמה לה נוראות, לסטים מזוינים, מעשים מבהילים ומיתות משונות: תליה, יריה, הרג וחנק – והנה קבוץ בני אדם לפניה. חושים מנגן ומיחיי וגברילא מרקדים ובין הפרקים הם באים ושותים יין מחבית שבין כליהם, המוטלים תחת אחד האילנות. בתיה עומדת בתוך הנאספים עליה מסביב, לבה חם ועיניה משוטטות. כיון שראתה את החבית הזו נתחלחלה: – הרי היא של בעלה!… ומיד נתמרמרה אל מיחיי וחברו בבכיה וצעקה גדולה וחשדתם בשפיכות דמים, ומרוב צער ויגון לא השלימה את דבריה ונתעלפה. – –
אותה השבת בכסלון שבת של פטריכי ואליקסי היתה. כיון שנתפסו מיחיי וגברילא למלכות, משום שנחשדו בשפיכות דמים של שמואל’יק הסמרטטור ובנו, היתה כסלון, עיר ישראל, כאלמנה. יהודיה נאנחים, מה יעשו בלא גוי של שבת? מי יכבה להם את הנרות ומי יעשה להם את מלאכתם? כלום אפשר להם לישראל בלא גוים! והלכו ומנו לשעה את פטריכי, חולבת פרות ישראל בחגים ומועדים, במקום מיחיי, ובמקום גברילא אביר הרועים מנו את אלקסי תלמידו, גוי קטן רך בשנים. אבל שניהם לא השלימו את תפקידם כראוי ואין העטרה הולמתם. פטריכי, שאשה היא ואין לה כח גברא לקבל אל קרבה הרבה כוסות יין, שמשפיעים למכבה הנרות, נשתכרה אחר כוס רביעית וכשתוּית יין נפסלה לעבודה, ונשארו נרות לא כבויים מעלי עשן בבתים רבים, וחשו היהודים בראשם מפני קיטור וריח רע. ולא זו בלבד, אלא שאותה שבת נחלבו הפרות בד' שעות, מפני שהיתה פטריכי יְשֵׁנָה ולא יכלו להקיצה מיינה. ואלקסי אף הוא נכשל בדבר עבירה. זה גוי קטן, כיון שעלה לגדולה ונעשה ראש לבהמות, זחה דעתו עליו ואמר, מאחר שהשוט בידו יהא מכה בו כרצונו בכל שעה שירצה ואת מי שירצה, ואינו מבחין בין אדם ובהמה. והיה מעשה ועורר השוט על נערים משחקים ברחוב והולכים לתומם, ונקהלו עליו המוכים והתנגחו עמו – ונשאר העדר בלא רועה ונתפזר לכל רוח.
ב 🔗
אותה שעה שנתעלמה עגלת החטפנים מעיני שמואל’יק הסמרטטור, כשרדף אחריה, היתה שעת צרה ומצוקת נפש שאין כמותה! אב רחום רואה את בנו גזול מלפניו ואין בידו להצילו – צרה זו מי ישיחנה? אין קינים והגה בשעה זו, אין אומר ואין דברים – צעק שמואל’יק וכרע נפל!…
ומה היה בסופו? שמא מרוב צער נטרפה דעתו ונשתטה, או שמא פרחה נשמתו?
חס ושלום! טירוף הדעת היא מכת עשירים מפונקים. הנה אלה מדושני עונג אינם יכולים לסבול יסורים, הצער מכהה את רוחם ומערבבם, ומפּחד פתאם הם מתבלבלים. לא כן הקבצנים. קבצנים בשרם נחוש ואין כל פגע שולט בם: לא צנים ופחים, לא רעב וצמא, לא לחץ ודחק, לא מדוה וכל מכה, כי לכך נוצרו להיות עלובים, סגופים וסחופים כל ימיהם, והקדוש ברוך־הוא נותן להם יסורים ומיני פורענויות וכח אבנים לחיות בהם, ולא שישתגעו וימותו בהם.
אמת, צער גדול נצטער שמואל’יק על בנו השבוי בידי לסטים ונפשו מרה לו מאד; אבל כמה מרי נפש וכמה עלובים כמותו נמצאו בישראל בימים הרעים ההם, כמה פלגי דמעות – הוי, רבון העולמים! – נשפכו בזמן ההוא לתוך נאדך, דמעות הורים עניים, שנלקחו מאצלם עולליהם כשהם ישנים בלילה בעריסותיהם וחולמים חלומות נעימים; דמעות אמהות מבכּות על בניהן היחידים עוללי טפּוחים; דמעות אלמנות שוממות, עצובות על בניהן היתומים, משענתן האחת ושארית תקותן בעולם! אוי, קנים הרבה נהרסו, אפרוחים נגזלו ולב הורים קרוע לגזרים – ובכל זאת לא כלו ביגונם. ברוך שהחיה עניי־עם אלה וקיימם והגיעם לשעות רעות חדשות, לשוב ולראות בחטיפת בניהם הנשארים!…
שמואל’יק צעק, אבל לא נשתטה; שמואל’יק כרע נפל, אבל לא פרחה נשמתו. זה עני מרגיש בנפשו חבלי גיהנם, כאלו משלחת מלאכי חבלה קורעים את לבו, אבל עוד לא אבדו עשתונותיו והוא יודע שמשה’לי בנו נתון בשביה ועליו לרדוף אחרי שוֹביו ולעשות כל מה שאפשר להצלתו. ולבקש חשבונות רבים אם יהא כח ברגליו לרדוף – הא למה לו? סמרטטור זה, שמתנדנד מבוקר ועד ערב ממבוי למבוי, מחצר לחצר ומבית לבית ועולה ויורד בכמה וכמה סולמות ביום – במה נחשבו אצלו הרגלים? רגלי עני אלה מי חושש להן ומי נמלך עמהן בדבר הליכה, אם היא ניחא להן אם לאו? ומלבד עבודתו עבודת סמרטטור הרי שמואל’יק יהודי הוא, והיהודי הלוכו משונה, שלא כדרך שאר הבריות! היהודי ראשו בשמים, כרכב אש הוא טס בראש, והרגלים, כסיעה זו של עגלות, הולכות ונגררות מכחו אחריו על הארץ.
שמואל’יק לבו רותח, הרהוריו מתגלגלים, מניעים ומעמידים אותו מהארץ, טורדים ומטריחים את רגליו – והן רצות…
דרך זו, שהחטפנים מצאו אותה נאה וטובה לחפציהם, היא שביל צר, שכבשוהו בני הכפרים, רחוק מדרך המלך. שביל זה מתעקל והולך כרצועה בין שיחים ותבואות ועשבי שדה. פעם הוא מתעלם באחד בצעי המים בערבה, או יורד ומתחמק בשפלה, ופעם הוא נראה שוב עולה ומטפס אל ראש הר וגבע. שמואל’יק רץ בכל כחו, מכוין את אזניו לשמוע ואת עיניו לראות יפה יפה, וטרחתו לבטלה – בכל הדרך שקט ודממה! אינו שומע אלא קול פסיעותיו ואינו רואה אלא צלו רוקד על ידו לנוגה הלבנה הפגומה, הנראית כחרמש של כסף ברקיע. עתים צלו משתטח על פני האדמה מרובה פי שנים מקומת גופו, ועתים הוא עולה ומתרפק על תבואות ועל שיחים ועצים, קורס וכורע כריעות משונות, כמעשה הבדחנים בבתי־קרקסאות. אמת, שתי פעמים נשמע לו כקול הברה מרחוק. אבל מיד נודע הדבר, שהקול קול רגלי ארנבת בהולה ונבהלה מלחישת עלה נדף או מרמש באופל יהלך, וחפזה ועברה על פניו, פסוח ודלוג, ונמלטה לתוך הקמה. ופעם שנית קול עצמו עלה באזניו, קול אנחתו היוצאת מלבו בשעה שהתקוה להשיג את העגלה התחילה רופפת בו. כלום אפשר לו לאדם אפילו אם קל הוא ברגליו, שיהא מתחרה את הסוס, ומכל שכן כשדופקים את הסוס במקל ורצועה? – לא! הגה שמואל’יק ברוחו הקשה, מטפח על לבו ומנענע בידו כמתיאש, ואף על פי כן הולך ורץ, עולה הרים, יורד בקעות, כאלו יד חזקה דוחה אותו והוא נרדף על צוארו.
עברו השעות ושמואל’יק מתיגע, הולך ונכשל בהליכתו, נופל וקם וחוזר ונופל. כח הדוחק אותו, שהיה עצור בלבו כאש בוערת, מתרופף שלא מדעתו, והיה שמואל’יק כמגדל פורח זה, שהקיטור הולך ומתנדף מתוכו, והוא יורד, קופץ ומנתר כארבה ומתחבט בקרקע עד שתצא כל רוחו ונח – שמואל’יק נופל בשדה! חושיו מתבלבלים והוא רואה זרות, מעין מעשֹיו ועסקיו בעולמו. ערבוביא של סמרטוטים לפניו, סמרטוטים משונים למיניהם לתולדותם לבית אבותם, קהל גדול מאד, נושאים את עצמם ובאים; סמרטוטים מיוחסים, מגוהצים מגדולי העיר, וסמרטוטים גסים ומזוהמים ממדרגה פחותה; מכנסים, טליות־קטנות קפוטות ופראקים, כובעים ומגבעות מתנשאים ובאים, וכל אלה אין להם יתרון זה מזה – הכל סמרטוטים! ברוך השם, סחורה זו מרובה, יש ויש סמרטוטים בעולם… אבל מה הנאה לו מאלה – אם העסק בהם היום קשה מאד. בא לקנות – מעלין במחיר כל סמרטוט, וכשבא למכור – רוצים עשרה סמרטוטים בפרוטה. הפעם היה מחזיר כל היום על הבתים, עומד בכל שער וקורא: מי סמרטוט אלי! רגליו בצקו מרוב הליכה, גרונו נחר, והסמרטוטים עומדים ומלגלגים עליו. הוא מתגבר ועולה בסולם גבוה ובא לבית אחד, ועמדו עליו שם מכנסים שחצנים ונפחו בו וגרשוהו, ובבית אחר התמרמר אליו פרק־פגולים ודחפהו בכח ונפל ונשתטח על הארץ, ועדיין כל אבריו כואבים ומרתיתים. ומיד הוא מתמלא חמה על הסמרטוטים הרשעים האלו, ואש חמתו הולכת ונתוספת בו ומעוררתו להתנקם בהם, והוא ניעור ומשפשף עפעפי עיניו, הערבוביא במוחו פוסקת, חושיו מתישבים – ושמואל’יק רואה את הירח ואת הכוכבים. יער ושיחים ותבואות שדה, ונזכר בבנו ובכל מה שאירע לו, ועמד והוסיף אומץ ורץ מהרה. הוא במורד ההר והנה תמונה לנגד עיניו, עוד מעט – והעגלה נראתה לו מרחוק שם בעמק אצל גשר רעוע על בריכה קטנה! – בשעת ירידתה מן ההר דחופה ומבוהלה נתרעם הגלגל ופקעה הסדנא ונתהפכה ונפלה בשוחה עמוקה, והרבה עמלו בעליה בה עד שהוציאוה משם ותקנו שבריה בדוחק גדול.
שמואל’יק משתער על אויביו הרעים, כחיה פצועה מתנפלת על הצידים גוזלי ולדה מחמד בטנה עד שלא הספיקו להרגה כראוי – והיתה ביניהם מלחמה, מלחמה כבדה! בשעה שאחד מהחמסנים ממהר ורותם העגלה נאחז שמואל’יק בשוקיו של השני בשיניו כעלוקה ובידיו הוא נלחם עמו על בנו ומושכו אליו בכח. רחמי אב העצומים, צרת נפש הגדולה ובקשת הנקמה – שלשה דברים אלה עשו את שמואל’יק זה החלש לשמשון הגבור. אבל, אוי ואבוי, לנגד פלשתים מישראל גם גבורת שמשון אינה מועילה!… אלה הפלשתים בעלי־אגרופין הכוהו פצעוהו מכה רבה באכזריות חמה, גם משה’לי קבל מכות, מתנת חלקו, בשביל שלא היה חובק את ידיו בשעה שעשו שפטים באביו.
– רבי הירש־בר! – אמר אחד מהחטפנים לחברו – הטיפול הזה עמו למה הוא? המנוול הזה מתעקש ומחזיק בעגלה ואינו רוצה להסתלק ממנה – יהי כן! אדרבה… ישב לו פה בעגלה ויקוּים בו מה שכתוב: אותו ואת בנו… אין כאן כל חדש. כבר ראינו ושמענו דברים כיוצא בהם בעולם.
– כן דברת, רבי שניאור־וואלף – משיב חברו – טובים השנים מן האחד, עתה יטריח נא מעלתו את עצמו ויעקוד את האיל הזה.
ורבי שניאור־וואלף מזדרז בעבודתו, עוקד את שמואל’יק כמשפט הקרבן וכהלכתו ואינו חושש לצערו, שהוא גונח ומפרפר וצועק בקול נורא. הסוס אסור והעגלה נכונה, הנה קול שוט וקול קורא: הייא, הייא, הידא! והאב ובנו נהוגים להקריב אותם לכפרת הקהל שניהם ביום אחד.
קול אוי ואבוי הולך למרחוק בדמי הליל, קול עשוקים ושדודים בוקע רקיעים ועולה אל אלהים, קובל ומתאונן: הוי, רבון העולם, הוי, הוי על עמך ישראל!… הזמיר העומד על דוכנו שם בחורשה קופץ פיו ואינו אומר עוד שירה, גם הצפרדעים פה בבריכה משתתקים ונשקעים בתוך המים מאנקת האמללים וצעקתם – אוי, מה נוראה הבכיה בלילה!…
וקול קורא: הייא, הייא, הידא!
ובתוך כך והלבנה בת שבוע אחד למולד מקדימה כתינוק ומתפטרת ממשמרתה בלילות ושוקעת, ובמקום שקיעתה השמים מתקדרים עבים, מתוכם יוצאים ברקים, וקול רעם שם בגלגל…
ופתאם והנה רעש אופנים ושעטת פרסות סוסים. עוד מעט ומרכבה מרקדה ובאה. בני אדם יורדים לראות מה הצעקה הבאה אליהם, רואים – ונבהלים ומשתוממים! והנה גערה ונזיפה וגדופה, יד חזקה וזרוע נטויה. שניאור־וואלף ושותפו יודעים מה תנופת ידים זו אומרת, והם נמלכים בדעתם ועוקרים את רגלם קודם קבלת המכות ובורחים.
הענן והחושך מגינים עליהם – ועקבותם לא נודעו!…
ג 🔗
נאה היא עיר ז… מטרופולין של גליל וואהלין! לא ארמונות בה, לא מגדלים, לא מעשה צעצועים – ויעלת חן. הרים סביב לה ויערים, בקעות ונחלים, ובתוכה גני ירק ועצים ומטעי חמד, והם הם הודה והדרה. הבא לשם דרך רחוב־הכסלוני בלילי קיץ, כשהבתים החבויים בצל העצים סגורים ותריסי חלונות מגופפים, ומנוחה שלמה בה – עומד ומשתאה לה, אם בעל נפש הוא, ומזין עיניו מזיו כבודה. באותה שעה נימפי יְשֵנָה היא, תאוה לעינים. הלילה מאפיל עליה בטליתו של תכלת־כהה משובצת כוכבי זהב, והירח משמים מאיר פניו אליה ומתרפס ברצי כסף, אילנות ופרחים זולפין בשׂמים, זרם מים נוזלים מסלע הומה לה מרחוק, הזמיר מנגן לה שירת דודים והיא – חולמת.
ובאותו הלילה שהיה המעשה בשמואל’יק כשטבלה נימפי זו במי הגשם, שירד בזעף, ונשתקעה בתרדמה חזקה, ושקט ודממה מסביב, נכנסה בבהילות מרכבה לתוך העיר. הסוסים רצים ומזיעים והאופנים ברעש מתגלגלים על מרצפת אבנים ברחוב־הכסלוני וניצוצין נתזים מהם. וכיון שהגיעה המרכבה עד לפני שער חצר אחת – עמדה. הרכּב ירד מעל מקומו, ושני בני אדם, שישבו אחד מימינו ואחד משמאלו, – אחריו, שניהם מגולחי זקן ומלובשים בגדים כמנהג המדינה ואחד צעיר מחברו. הרכּב, איש בריא וחזק ובעל־כתפים, בא והקיש על השער בכל כחו.
– מי מקיש כך ביד חזקה כגזלן עד שיזועו כותלי הבית? נשמע מתוך החצר קול בן־אדם כועס ומתרעם – אין מנוחה לא ביום ולא בלילה.
– בלום פיך ואל תנבח, כלבא! – גוער בו הרכּב מבחוץ בקול אדיר ועב, שמשבר את האוזן – מהר ופתח השער ואל תעמוד! שומע אתה?
– גם את החולים לא ירחמו… מקישים וצועקים… צועקים ומבהילים… שמא תדע מה הבהלה הזאת? – מדבר השוער, רוקק ומתרעם, בינו לבין עצמו, הולך ומכניס המפתח לתוך המנעול, מערים ומצדדו בקושי אילך ואילך ומקללו קללה נמרצת.
– הייא, הייא, בהמה, הידא!
כיון שפתח השוער את השער וראה את המרכבה ואת העומדים לפניו בחוץ, מיד פניו הזועפות נעשות שוחקות, והוא פורע ראשו ומתחיל “לכשכש להם בזנבו” בהכנעה כעבד לפני רבו.
– לך נא ועורר את משגיח בית־החולים ואמור לו, שהוא מתבקש להאדון הפקיד, הרי הוא יושב פה במרכבתו – אומרים לו שני האנשים האלו, העומדים בחוץ אצל השער.
– עבדכם אני, אדוני החכרנים! הנני הולך תיכף – אומר השוער ונשארו לבדם – שוטה זה, בשביל שראה אותי בערמה כמדבר לעצמו – למה לא אלך בשליחות אדונים טובים ונכבדים כאדוני החכרנים? הם הרי אינם מקפחים שכר כל בריה, והיין יין במה נחשב להם.
– לך, רחלין, אני חייב להודות על הכבוד הזה שחלק לי השוער עתה – אמר הצעיר לחברו בדרך הלצה לאחר שהלך השוער ונשארו לבדם – שוטה זה, בשביל שראה אותי בחברתך, חשבני לחכרן כמותך ונהג בי מנהג כבוד. ואלמלי ידע שאני בשר־ודם פשוט, אחד מתלמידי־חכמים, בלשון אחרת היה מדבר עמי. אך זכותכם, חכרנים, עומדת לנו, משכילים אומללים, בזמן הזה. לכם הכל שרוי, הכל מחול לכם והכל חולקים לכם כבוד. אשריכם, מה טוב חלקכם בעולם־הזה! ואנחנו… אלמלא אתם לא היתה לנו תקומה, חס ושלום!
– אַל נא תתאונן, רבקין – מנחם רחלין את חברו אף הוא בלצון – אתם הרי בני עולם־הבא ותזכו לסעודה של לויתן.
– רצונך, רחלין, ונעשה עסק כשאנו עומדים כאן על רגל אחת. אנו ניתן לכם מחלקנו בעולם־הבא: מנה יפה מלויתן, משור־הבר ומיין המשומר, ואתם תתנו לנו מחלקכם כאן בעולם־הזה: בשר ודגים ויי"ש ותענוגות בני האדם.
– דבר זה צריך דרישה מתחלה בבית ועד התגרים, אם המניות שלכם או שטרי־התחייבות לעולם־הבא יהיו עוברים לסוחר. וכשאני לעצמי מסופקני אם סוחר יהודי אפילו מן המאמינים יתן בשבילם פרוטה אחת. האמונה מצויה בדברים שבפה ולא בדברים שבכיס. אין לך אפיקורוס גדול, הכופר ברוחניות ומונע עצמו מהן, ככיסם של העשירים. בוא ואַראך… אבל – הפסיק רחלין שׂיחתו זו – לא עת להתפלסף עתה, הנה המשגיח בא!
הלבינו פני המזרח. ואיש אחד לא מלובש עוד כראוי נחפז ובא אל המרכבה.
– אדון המשגיח! – נשמע קול נעים מדבר מתוך כילת המרכבה – היש אצלך בבית־החולים מקום לשני חולים חדשים?
– אין אף מטה אחת פנויה באותה שעה. אדוני הפקיד הרי יודע שבית־חולים זה קטן לפי קהילתנו הגדולה, שהולכת ומתרבה משעה שנפתחו בה שני מעינות לתורה ולפרנסה ונעשׂתה מעון למשכילים ולחכרנים ולשאר בני אדם הנגררים אחריהם ומתפרנסים מהם. בני העיר וראשיה מתאספים לפרקים, נמלכים זה בזה ומדיינים זה עם זה, והנה שיח וקול דברים – ומעשה אין.
– נו?!
קול הברה זו שיצאה מפי זה שקוראים לו פקיד, היו במשמעותה כמה וכמה הוראות. משמע שאלה: האם יהיה קץ לפטפוטיך? משמע תמיה: אם כן לא תתקבל בקשתי! משמע תרעומת ומשמע עוד דברים הרבה. המשגיח, שהיה באמת דברני וחייב תודה להפקיד שהעמידוֹ על משמרתו זו, היה טועם באותו קול הברה כל הטעמים ביחד וחפז להתרצות לו ואמר:
– כל זה לא אמרתי אלא להודיעך מעמדו של הבית הזה, אבל בנוגע לבקשתך אשתדל למלאותה מחר, הרי הכל כאן מזומנים לעשות רצונך.
– מודה אני לך! אבל אין לדחות את הדבר למחר. ראה, הרי החולים לפניך פה במרכבתי.
– פה במרכבתך, ואני לא הרגשתי בהם! עכשיו אני רואה אותם, רואה ומשתומם – הרי הם מוטלים כמעט בלא רוח חיים!
– ולפיכך אני מזרזך להכניסם לבית־החולים מיד.
– הייא, איוואן! – קרא המשגיח להשוער – מהר הבא לי את המשמשים והמכשירים לשאת את החולים האלה.
– רבקין – אמר הפקיד כשירד ממרכבתו – הריני עושה אותך שליח להולכת כרטיסי לרופא בית־חולים זה ולהביאו לכאן מיד במרכבתי, ואני אלך לביתי ברגלי. אחרי ישיבה מרובה יהא לי הטיול הזה למשיב נפש. ואותך אבקש – הפך פניו לרחלין ואמר לו בידידות – שלא תצא מזה עד שיובאו החולים למקומם ויעשו להם כל צרכם.
בין כך וכך עלה השחר והאדימו פני כל המזרח ושמואל’יק ומשה’לי, האב ובנו, היו מוטלים יחד לפי שעה על מטה אחת בפרוזדור עד שיפּנה בשבילם מקום מיוחד. שניהם פצועים, נדהמים ומתעלפים ופניהם כסיד.
ד 🔗
דורו של שמואל’יק הסמרטטור דור של חכרנים ושל חקרנים היה. היהודים בימיו היו מתקשים מתחילה בקבלת השׂכּלה, שנגזרה עליהם לקיימה כרפואה שלמה לכל מכותם, ועמדו ואמרו: “אסכוליות אין אנו רוצים!” והיה העולם מתרעם ומתיירא, שלא יגיע לו צר ונזק, חס ושלום, בשביל סכלות עם נבל ולא חכם זה. ומי יודע מה היה בסוף כלם, של העולם והיהודים ביחד, אלמלא המלאך הממונה על הפרנסה שעמד להם באותה שעה. זה מלאך הפרנסה, שמניע גלגל קורות ישראל ממצרים ועד הנה, שמכבד עשירים ומחכים בעלי־כיסים, בא ובדק בכל אותן מיני הפרנסות, שהיו מעבירין את בני הגולה על דעתם בכמה וכמה ענינים מעניני דרך־ארץ בזמניהם, ולא מצא תחבולה לענין זה של השכלה באותה שעה טובה יותר מזו של חכירת היי“ש. יפה כחה בשביל התפשטות מקום ממשלתה, שעתידה היא להתפשט כמעט בתוך כל התחום, ובשביל רבוי צינורות השפעה שלה לאלפי משרתיה עושי רצונה בספירות עליונות ותחתונות, ושמהם יתמשך שפע של מחיה לפועלים ולאומנים ולחנונים ולרוכלים, למוזגים ולאכסנאים ולבעלי־הבתים, ואף למקבלים ולבטלנים ולמחזירים על הפתחים בכל המקומות; וגם בשביל כך, שענין החכירה הזו בעצמו, כלומר היין, יהא מוסיף לה גבורה לשלוט ברוח בני אדם. היין הרי הוא דבר המתבקש לכל באי עולם וקונה הכל: קונה את הזהב, קונה לבבות, מטהר טמאים ומתיר איסורים, ובשביל אותן המעלות האמורות כאן ושאינן אמורות, הגלויות ושאינן גלויות, לא יהיו היהודים מדקדקים עם החכרנים, – עם אלו הממונים והפקידים בחכירת היי”ש, שרובם ככלם לא יהיו צדיקים – וימחלו להם על עבירות שבצנעא ועל עבירות שבין אדם למקום. ובעווֹן מחילה זה של הגדולים יתמשׂכּלו הקטנים ויתחילו פרחי השכלה מבצבצים בעיירות ובכפרים ולומדים וקוראים בספרים חיצונים, מתחילה בחשאי: בעליות ובמרתפות ובעזרת נשים ובכל מטמוניות, ואחרי כן יצאו ביד רמה ויכנסו לבתי־ספר ולבתי־מדרשות של מלכות בלבוש תלמידי־חכמים, תכלת וחוּר וכפתורי זהב. ליהודים תהיה אורה ולעולם – שמחה!
וכך היה! באותן השעות הרעות, שתקפו הצרות ואין חכמה ואין תבונה, חזר הגלגל ובאו ישראל ונטלו בחכירה מונופולין של יי"ש – ומיד החכרנים נראו בארץ ורוח חדשה נשבה במשכנות יעקב!
והחכרנים כמה וכמה מינים, וסתם חכרן, הטיפוס הבינוני שבהם, רוב בנינם ורוב מנינם, יבוא בראש כלם.
סתם חכרן זה הורתו ולידתו באחת העיירות שבתחום, שם ילדתהו אמו טריינא לגציל בעלה, עני חשוב, ונקרא שמו בישראל פייבוש. הוריו היו מגדלים אותו לתורה ולחופה. בילדותו למד בחדר ובבחרותו – בישיבה, ובינתים נשא אשה ואחרי כן… הלך או ברח מעירו וממולדתו ומביתו זו אשתו על מנת לחזור או שלא לחזור. עתה הוא לובש שחורים וצוארונים לבנים של בד או של נייר, שנים בפרוטה. מלבוש נכרי, שמשתעשע ושׂשׂ בו, הוא מקצרו כל כך עד שאינו מגיע אלא לחצי ירכו, להפך מקפוטתו, עליה השלום, שהיתה נגררת עד עקביו. והוא הדין בפאה, חס לו לזרעא דגציל שיהא מניח ממנה כל שהוא! וכנגדה הוא מגדל בלורית. מתעסק בתיקון שפמו וזקנו, מתחלה במספרים ולבסוף בתער, וסך שערותיו סיכה גסה בשמן רוקח, ובעת דודים ושמחת לבו הוא מזה על בגדיו מור ואפרסמון. זהיר הוא מאד בגילוי ראש, ותיכף בביאתו קודם פשיטת הבגד העליון וחליצת דרדסין הוא פורע את ראשו, ולאו דוקא בביאה לבית־דירה אלא לכל מקום מוקף דפנות, כגון בית התבן, בית־הבקר ובית־העצים. זה הכלל, כל דבר מחוקות הגוים שהחזיק בו פייבוש הרבה מדקדק בו מגוי גמור, מפני חדושו של אותו הדבר ויותר מזה מפני הנאה שיש לו לפורק־עול בדבר האָסור. עישון סיגרא, למשל, ביום־טוב חביב מאד ליהודי אדוק מפני חידושו ביום שיש בו קידוש, דגים ולפת, ועישון סיגרא בשבת – לעברינים מפני איסורו. פייבוש מתבייש בגירסא דינקותא ובלשון יהודית ומתחיל מלהג בלעז משונה, שיש בה עינוי פה ולשון של עצמו ועינוי אוזן השומע, ומטעים בכוונה ובקול רם ביחוד דברי גידוף וניבול שבלעז ואותם הביטויים, השגורים בעסקי החכירה ובכתבים שבלשכות הסופרים שם. לא פייבוש עוד שמו ולא גציל שם אביו אלא שמות לועזים שנטלם כרצונו. ונחת־רוח עושה לו מי שמשבחו ואומר: נסתלק “צלם אלהים” מעל פניך. שבח זה מוסיף לו תשוקה לפרכוס, לסיכה והזאה ולהסתכלות יתרה באספקלריא ולנשיאת החוטם בתחבולות, שלא יגיד את עמו ואת מולדתו. הוא מתודע לרשות שבמקומו, בכפר או בעיר, מתאוה לשלחנם הירוק, לשחק עמם בקלפים ולשלחנם הערוך במאכל ומשתה. וביום לידתם ובמועדיהם הוא מרבה בגיהוץ, בסיכה ובתמרוקים, מתקשט כדת היום ובא להקביל בניהם בברכה, בכריעה ובדורון. וכשהשעה משחקת לו פעמים ויזכה להיות מזומן אצלם לסעודה, הוא כורך בשר בחלב, נקניקין וגבינה ואוכלם ביחד לסימן חירות – להתודע ולהגלות לכל המסובים, שהוא, אינו מן המחזיקים במקובלות, ומתוך פניו ועיניו המתלהטות ומשוטטות בשעת מעשה אילך ואילך, נראה כאלו הוא סובר, שטובה עשה להם באכילתו זו ויחשבוה לו צדקה כל הימים. וכשהם עולבים בני עמו, או מהתלים בו בעצמו, כהתל באח ורע כביכול, עתים הוא שותק ועתים הוא שוחק משום דרכי שלום… בשחרית, תיכף כשיעמוד ממשכבו ועדיין לא נטל ידיו ולא הדיח פיו, הוא מזדרז באכילת פת שחרית ואפילו כשאינו רעב, כדי שיטעום טעם עבירה בסעודה הבאה במקום תפלה. כשהוא מהלך בדרך בערב־שבת, אינו בא למקומו אלא עם חשיכה. ואף על פי כן אינו רשע ורע לשמים כל כך בסתר כבגלוי, והוא מהרהר בתשובה ומפייס את רבונו. על כמה חטאים הוא מודה לו, ועל כמה חטאים הוא מוצא ומביא לו היתר מן המקילים הידועים, או מוכיח לו, שלכתחילה אינם אלא משום גזרה. בגלוי אוכל הוא לכתחלה תבשילי הגויים, ובדיעבד, כשמזדמנים לו מאכלי יהודים, הוא אוכלם לתאבון ובצנעא ומשחק בשעת לעיסה מרוב הנאה. וכן הוא אינו רע גם לבריות – מראה פנים שוחקות לבנות ישראל ומתנהג עמהן לא בכובד־ראש ולא בזהירות ודיוק המלות, כמנהג בני אדם זרים זה לזה, אלא בחבה וריעות כאח עם אחיותיו. מדבר כל מה שבלבו ומקרבן אליו בידידות, ואינו מבדיל חלילה בין בת בעל־הבית לשפחה, אדרבה, זו שעניה היא מצוה לקרבה ביותר. היה מעשה בבת האכסנאי שלו, שבאה מבית בעלה באחת העיירות לראות את שלום משפחתה, והיתה שמחה גדולה לכל בני הבית בשעת ביאתה. כלם מגפפים ומנשקים אותה והיא אותם. ובא גם פייבוש בשעת חדוה בתוכם ומגפפה ומנשקה והיא אותו בהעלם אחד. כיון שעברה שעת קבלת־פנים הבהולה ונתקררו הרוחות, התחילה הבת מבחנת בקרוביה ושואלת בשלום כל אחד ואחד בזה אחר זה, וכשהגיע תור פייבוש והיא העמידה עליו עיניה בתמיה, חפש ואמר אף הוא בתמיה: כלום לא תדעי מי אני? הלא אני החכרן, חכרן המקום הזה אני!…
וחכרן הרי באמת כבודו היה גדול במקומו, שרבים היו צריכים לו. והמוזגים, שהם על הרוב מבעלי־הבתים הנכבדים והחשובים כמעט כמלוי־ברבית במקומם, הרי היו ברשותו, ומוראו עליהם.
החייטים והבדחנים, אלו פייטני הדור, מחברי פיוטים ופזמונים בכמה וכמה נוסחאות לכל מאורע מהמאורעות בזמנם, שהיו אומרים אותם בתפוצות ישראל בניגון, לא חבּרו על פייבוש וחבריו החכרנים אלא פזמון קצר זה:
וְאֵלֶּה הַחַכְרָנִים
הֵם עֲבַרְיָנִים.
מְגֻלָּחִים כְּרוּתִים
וְרוֹכְבִים עַל־סוּסִים
זְהִירִים בְּגִהוּץ נַעֲלָיִם
וְלֹא בִנְטִילַת יָדָיִם.
בְּבֵית־מַרְזֵחַ זוֹלְלִים
בְּמוֹשַב לֵצִים וְהוֹלְלִים.
וְהָיָה תֵּה מִשְתֵּיהֶם –
וְאוֹי וַאֲבוֹי לִנְשֵיהֶם.
והפזמון היחידי הזה לא נתפשט בעם ולא נהגו לאמרו לא באחת מהקהילות שבתחום. ומכאן ראיה כמה גדול כח הפרנסה, שמכסה על כל פשעיהם.
למטה מטיפוס זה הבינוני הם בני הדיוטא התחתונה, העומדים על המשמר בבתי־משרפות היי"ש, באסמים ובמרתפות, והשומרים הרוכבים על סוסים. ובכל אלה ערבוב פרצופים וטיפוסים משונים. יש בהם הדיוטים מיושבי קרנות וסרסורים ומשרתים בחנויות ובאכסניות, שאינם לא במקרא ולא במשנה ונתקרבו לכהונה בשביל עזות מצחם וקשיות לבם, ובשביל מעוט דרך־ארץ שקנו להם בעסקי פרנסותיהם הראשונות. יודעים הם לחשוב עד “תשבורת” על פי כללים מקובלים ומסורים להם בסוד ועל פי זיווג ראשי האצבעות זה כנגד זה, ומלהגים בשעת הצורך בלעז כביכול. יש בהם מי שהיו מלמדים, ובשביל קפדנותם היתירה ובקיאותם הרבה בשימוש מקל ורצועה נמצאו ראויים ומעולים ביותר לעבודה זו, ויש בהם גם שתוקים ואסופים ובטלנים, שלא נשאו ונתנו מימיהם ואינם יודעים כלום מה העבודה הזאת להם ומה חובתם, עומדים ואינם יודעים למה הם עומדים, רואים ואינם יודעים מה הם רואים – אלו הם הקרובים העניים של גדולי החכרנים, של נשיהם, של אהוביהם ואהובותיהם, או של גבירים ונגידים ושל דילטורין ובעלי זרוע, ולא הכניסום תחת כנפי החכירה אלא כדי לעשות רצון אותם המשתדלים, החפצים להפטר מהם. המרוחמים הללו בהוויתם היו כבתחילה ולא החמיצו, חס ושלום. לא שנו את בגדיהם ולא שנו את שמותם, חצקיל נכנס וחצקיל יוצא, ולא שנו את לשונם והיו מדברים יהודית בניגון ובנדנוד האברים, כראוי לה, לא לבד בינם לבין עצמם, אלא אף עם אדונם. כשהיה זה נגלה עליהם פעמים בהדר גאונו ושואל אותם דבר־מה בעניני העבודה, היו משיבים ואומרים: אנו אין יודעים כלום, פלוני (בהזכרת שם ואדנות) העמיד אותנו כאן ואנו עומדים. אף על פי כן שמץ פסול של מינות דבק בהם. את פאותם וזקנם היו סורקים בימות החול ופעמים אף בשבת, את חוטמם לא גרפו בפומבי, בפני הבריות, אלא למדוהו דרך־ארץ להיות צנוע במעשיו ולהסתפק במטפחת לקינוח, ולאו דוקא בפיסת היד ובשולי הבגד, ואת תפלתם היו עושים פעמים תפלה חטופה ומפסיקים בין הפרקים. ולא די שהתירו לעצמם להסתכל בפני רשע הממונה עליהם, אלא שהיו שומטים את כובעיהם ועומדים לפניו בגלוי ראש. היו שומעים פעמים דברים לא מהוגנים מפי חבריהם החכרנים ולא נזפו בהם, וכמה פעמים היו עוד נהנים מהם בלבם. אותם ההדיוטים והריקנים שבחכרנים האלה היו מנבלים את פיהם ועוברים עבירה שלא מדעת ושלא להכעיס חלילה, אלא פשוט למלאות תאותם. יצאו מי שהיו מלמדים – הם היו עובדי עבירה בדעת ובכוונת הלב, עבירה לשמה. ואין ביניהם ובין חכרן סתם אלא שזה חוטא ונהנה והללו חוטאים ואינם נהנים. כיצד? שהוא עובר על לאו “ובחוקותיהם לא תלכו” ומחליף קפוטתו במלבוש חדש ונאה ממנה, ובעלי־עבירה העניים הללו אף הם עוברים ואין בידם אלא הקפוטה הישנה בפנים חדשות, שסרסוה ועשו אותה קצוצה וקטועה בצורה משונה. זה עובר על שעטנז בבגד, והללו במטלית של צמר על קרעי מכנסים של פשתים. זה חוטא במאכל ומשתה ואוכל בשר בחלב ושותה יין נסך טוב מן המובחר, והללו חוטאים – ואוכלים תבשיל של גריסין, שנתבשל בקדרה של בשר ומעורה לתוך קערה של חלב. ויינם שהם שותים לאחר שעשוהו נסך במגע של ידי אינו ישראל, הוא יין צמוקים. ולא עוד אלא פעמים הם אונסים עצמם לעבירה, שיש להם בה צער וזיהום נפש, כגון אכילת סרטנים וכיוצא בהם.
ולמעלה מאותו הטיפוס הבינוני – ארכי־חכרנים. מהם ראשי הממונים, פקידים או אפרכין, שכל אחד נוהג שררה באפרכיא שלו, וכל עניני החכירה שם נחתכים על פיו, ומהם בני־היכלא – ספריא וגזבריא, חכימיא וידעי־מסטיריא וסיקריטוריא בלשכת החשאין ובהיכלו של רבון החכירה ואדוני האדונים, הגביר הגדול והנורא. והואיל והאדון הזה מוכתר בנימוסו היה, נדיב בטיבו ובעל מדות טובות, הקריב אליו את הנבונים ובעלי הכשרון שבדורו, ורוב מקורביו מפמליא שלו היו נכבדי עם ונשואי פנים, ומהם חכמים אנשי השם בימים ההם ואחרי כן.
מיני החכרנים הללו, למקטנם ועד גדולם, הם אבות ההשכלה בדור העבר, שרוחות ישראל היו מתחממים ונאותים מהם ומולידים משכילים – ותולדותיהם כיוצא בהם.
אמת, כל מה שיש בעולם החכירה יש גם בעולם ההשכלה: יש משכילים הדיוטים מבעלי־כיס, מתגרנים וקבלנים ודומיהם, שאכלו מפרי עץ הדעת את קליפתו ותוכו זרקו; יש משכילים ממי שהיו מלמדים ונעשו “מורים” בבתי־הספר, שהיו מתרגמים לתלמידיהם פרשת בראשית והלכה אחת מספר “חיי אדם” בלשון אשכנז־מתיהדת. “הבאור" – אלפא לחכמתם, שאין למעלה ממנו, והם האפיקורסים, החקרנים ובעלי־לשון שבדור. יש גם משכילים בטלנים, שנתקשו בפיוטים ועוררו על השגיאות שבהם, היו מתחבטים כל ימיהם בישוב מקראות “הלא אם תיטיב שאת”, “או נשיש” ובאגדות סתומות, והיו מסבירים על הרוב דבריהם במנהגו של עולם ובתכסיסי מדינה. מגלת אסתר – שם היה מקום רחב לפניהם להכניס כוונות עמוקות בלשונם של המן ואחשורוש, לדייק בכל מלה ומלה של מרדכי ואסתר המלכה ולפרשן על פי חכמת הפוליטיקה העליונה. היו מקילים במנהג “כפרות”, מדלגים ב”יוצרות" ומנענעים ראשם לדורשים תיקונים בדת.
ואף על פי כן אין להקל בכבודם של משכילי הדור העבר, שבטוב העולם נדון והכל לפי הזמן והמקום. ואף זאת להם זכות, שאלמלא הם לא היו חכמי דורנו באים לעולם. אתם המקטרגים הקשים, עד שאתם דורשים לגנאי את אלה שבימים ההם, דרשו לגנאי את אלה שבזמן הזה, צאו וראו כמה משכילים הדיוטים ובטלנים וכופרים יש גם עתה בימיכם. על הראשונים יש עוד ללמד זכות, שהרי דרך הרוח של בני אדם כהרי דרך כל דבר בעולם, כשהוא כבוש ימים רבים ומוצא לפניו פתח כמחט סדקית הוא מתפרץ ויוצא בזעף ומתרחק להקצה האחרון מהקצוות; אבל מה זכות יש ללמד על אלה, שלא היתה השכלה ננעלת בפניהם מעולם? הראשונים היו שוגגים, והבאים אחריהם מזידים; הבטלנים הראשונים חיו בדור שחרית ההשכלה, והבטלנים והפטפטנים האחרונים הרי הם בדור דעה! ואחרי כל אלה הרי באמת לא הכל קלקלו מעשיהם בדור העבר. כשם שבטיפוסי החכרנים היו פרטים יוצאים מן הכלל, אף בטיפוסי המשכילים כך, והרבה משכילים גדולים בתורה ובחכמה עמדו לישראל באותו הזמן, ומהם סופרים ומליצים ומשוררים, שהם תפארת לדורם ולדורות הבאים. ואתם חכמי הדור הזה, אל תזלזלו בכבוד חכמי הדור מבית־מדרש הישן על שום שלא עסקו בביצה שנולדה עכשיו. בחילופי הזמנים מחשבות חדשות וצרכים אחרים יולדו להבאים אחריכם, ואפשר שילגלגו אף הם בשעתם על הוריהם ועל חקירותיהם ועל חלומותיהם! כי הנה דור דור ואפרוחיו, אפרוחים חדשים ושירוֹת חדשות.
ה 🔗
מעשה שמואל’יק הסמרטטור אף הוא ראיה, אחת מני אלף ראיות אחרות, שאדם מישראל חייב לקבל באהבה כל מכה, גם מכת־לחי, אפילו כשהיא מצערתו ביותר, ויהא מאמין, שמכה זו באה לו לא על חנם והיא ודאי לטובתו, אם לא מיד באותה שעה, על־כל־פנים תועיל לו לעתיד לבוא… דומה, שכך נגזר על יהודי מתחילת ברייתו, שלא יהנה מהעולם־הזה כלום בלא צער ויסורים. היהודי מזלו מקופל ומוצנע לפני ולפנים בתוך קליפה קשה כפולה ומכופלת, כתוכו של אגוז, שאין לזכוֹת בו אלא אחר רוב עמל ויגיעה בפציעת הקליפה עד כדי שבירת שינים.
הרבה יסורים סבל שמואל’יק באותו הלילה, יסורי נפש ויסורי גוף, אבל אלמלי הם לא היה זוכה לכבוד זה, שהפקיד מיכאל ספיר, ראש החכרנים באיפרכיא ואהלין, הוא בעצמו יהא מטפל בו בעת צרה, מעלהו לתוך מרכבתו אותו ואת בנו ומוליכם ומביאם לבית־החולים. והוא באמת כבוד גדול, שאין לשערו אלא מי שנהירין לו ארחות חיים של יהודי מקומנו ודעותיהם בימים ההם. אבותינו בזמן ההוא היו אומרים: “אין כל חיי העולם־הזה אלא בשביל חיי העולם־הבא. אדם נולד למלאכת שמים, למצוות ולמעשים טובים, ולמות כאן כדי שיחיה שם”. ולפיכך כל מה שטרחו בעולם זה לא טרחו להנאת גופם וקיומו, אלא לשם קיום מצוה. היו אוכלים, כביכול, בימות החול רק כדי לברך ברכת־המזון, ובשבת – כדי לקיים “שלש סעודות”; טועמים בימות החמה פרי חדש בשביל לברך עליו “שהחיינו”, ושותים יין בפסח לקיים שתיית ארבע כוסות; נושאים נשים לא כדרך שאר הבריות, אלא כדרך ישראל – לקיים מצוה ראשונה, ועוסקים במשא־ומתן לקיים מה שכתוב: " עושה צדקה בכל עת – זה המפרנס אשתו ובניו“. לא היו באים למרחץ לצורך עצמם, אלא לכבוד שבת ולכבוד יום־טוב, ולא נתכוונו ברחיצת ראשי אצבעותיהם וכפות ידיהם להעברת הזוהמא, אלא לברכת נטילת־ידים ואשר־יצר. ואפילו צרכיהם לא היו עושים אלא משום שתפלה צריכה גוף נקי… ופשיטא שלא נתנו דעתם לדברים מיותרים, כגון דברי נוי ומעשה צעצועים ותענוגות בני האדם. פוזמקאות, מכנסי בד, טלית־קטן וקפוטה, אחת לחול ואחת לשבת – כל בגדותיהם. יהודים הולכים ברגליהם, אין סוסים להם ומרכבות, אין להם לא כלים נאים ולא רצפת בהט ועמודי־שש בבתיהם, לא שוערים זועפים לבושי תכלת ולא פעמונים על פתחיהם. הדלת לא נעולה, כל דצריך ייתי ויפתח, ואפילו אם יעלה ויבוא ויגיע פתאם עד בעל־הבית או בעלת־הבית בחדרי חדרים – אין מקפידים. בימים ההם אין שוטרים מבני ישראל, לא רבנים שליטיים, לא פרקליטים ועורכי־דיינים מושבעים, לא אזרחים נכבדים, לעצמם או לדורותם, לא יועצים וסגנים וברוֹנים, חוץ מפּרנסי־חודש ומשמשי הקהל – חטפנים וקברנים, ראשי־ישיבות ומלמדים, פרושים, קבצנים, מקבלים ובטלנים. השנים כתיקונן, יהודים שרויים על מקומם בערי מקלטם, כובעיהם בראשיהם לסימן חירות, ואפילו בתקופת תמוז כשהם מזיעים, – ונהנים זה מזה. אין יהודי נשמע לחברו, קטן וגדול שוים – וכל ישראל אחים. כל כבודם פנימה, בתוך התחום, שם בני מלכים הם וביציאתם לעולם המעשה אצל הבריות הם פושטים צורתם הרוממה ולובשים צורה משונה – צורת עבדים, נבזים ושפלים ודכאי־רוח, כורעים ומשתחוים ל”הפריץ " בשביל הפרנסה, פורעים ראשם לפניו, מחניפים לו ועושים רצונו באימה ובביטול הויתו כאחד.
והחכרנים בשעתם, הפנים החדשות האלו, הן הבריות הראשונות בתוך התחום, המשונות במושבן ובמעמדן, בהלוכן ובמלבושן ובכל מנהגיהן. הם הם שהתחילו להיות שוטרים ובעלי־פקידות בישראל, נכנעים ונשמעים זה לזה לפי מדרגותיהם במעלות הכהונה, ממדרגה נמוכה להגבוהה עליה. וסדר העבודה אצלם, בלשכות סופריהם ופנקסאותיהם ודיניהם בכל פרטיהם – הכל כנהוג אצל פקידי המלכות. הפקיד הגדול שבחכרנים היה נוהג שררה באיפרכיא שלו ומטיל שם אימה יתרה מדעתו ושלא מדעתו. הכל היו משכימים לפתחו בבקשותיהם ובדברי עסקיהם. זה מבקש לו אחת הכהונות וזה מבקש שלא יגואל מן הכהוּנה, מוזג אחד קובל על שהחרימו את יינו ואחד משתדל ומבקש לפטרו מקנס שקנסוהו. זה בכה וזה בכה, וכל עומדים גלויי ראש בפרוזדור וממתינים עד שתגיע שעתם ויהיו נקראים לבוא זה אחר זה אל האדון החדרה. ומשרתים יחפזון, פוסעים על העומדים בעזרה ועוברים שותקים ומחרישים בגאוה ובוז, ואשרי מי שזכה לדבור אחד מפיהם ולהבטה אחת וניד שפתים באור פניהם. דינם של הפנים החדשות האלו אצל יהודי התחום הבדודים והפחודים כ"פריצים " לכל דבר. שהרי פקידי המכס, חכרנים הללו, אף הם בני העולם הזה – נהנים ורואים עולמם בחייהם: יושבים בדירות נאות, משמשים בכלים נאים ומלובשים אפילו בחול בגדים נאים, הולכים בחוקותיהם ונוסעים במרכבות – ומפתח של פרנסה בידם!… ועם אדונים כמותם אין “מתחסדים”, אין מחמירין לנהוג בהם מנהג יהודים במיעוט דרך־ארץ ונמוסי כבוד, ומותר להכנע לפניהם בקידה והשתחויה, בנשיקת יד, בפריעת ראש, בנמיכות רוח וביראת־הכבוד וענוה יתרה.
אבל כל הכבוד הזה, שחלקו להפקידים האלה, לא היה אלא מיראה ומשום פרנסה. העם כבד אותם בשפתיו כדי לקבל מהם טובת הנאה, ולבו היה רחוק מהם, מפני שהחמיצו. לא כן הפקיד מיכאל ספיר, שמדותיו טובות וישרות, שהנהגתו והנהגת ביתו כדת – אותו היו הכל מכבדים מאהבה. מיכאל היה אחד מהשרידים בדורו, לומד תורה ודעת, יודע לשון עברית ומתגאה בישראל עמו ובנביאי האמת והצדק, מוקיר רבנן וסופרים ולא קפץ ידו ממחבר אביון. לפנים בישראל סתם מחבר – קבצן, חוזר על הפתחים בספרו או בכתב־ידו ומשחיר עליהם פניו כשולי קדרה. אמת, גם בזמן הזה יש מחברים קבצנים, ואפשר הם עניים מרודים יותר מהקבצנים הראשונים, אבל על כל פנים עניותם צנועה היא, כעורה ושחורה וסמרטוטים מבפנים וליבון וגיהוץ מבחוץ, ורובם משתדלים לחלק ספריהם ביעקב לא בעצמם, אלא על ידי תחבולות אחרות – על ידי מודעות משונות וקריאת ההלל וכרוזים, שהם קוראים ומכריזים עליהם בכתבי־העתים בלשון הבאי ודברי גוזמא, ואם מלעיגים להם ובוזים דבריהם אין בכך כלום, שאינו דומה מי שמבישין אותו בפניו למי שמבישין אותו שלא בפניו… ומיכאל היה משכיל אל משכיל־דל, מכבדו ומקבל ספרו בשמחה, או בא על החתומים בפנקסו לקבלו כשיודפס לעתיד לבוא, אם ירצה השם, וחונן ונותן לו כמתנת ידו בעין יפה וברצון ומזמנו פעמים גם לסעודה. ובשביל כך התרומם בפי “בעלי־לשון” בזמנו וזכה להמנות אצלם בין נדיבי עמו “מחזיקי האם הזקנה השרידה, השפה העברית היחידה” – הם הנדיבים בימים ההם, יחידי סגולה, שכל אחד מהם היה להמחברים כדבש לדבוֹרים, שנמשכו ובאו מרחוק ומקרוב למקומו, מגישים לו מנחה “פרי עטם” בשיר וקול תודה, בדברי קילוס ומליצה נפרזה ותוארי־כבוד משונים ומופלגים. ובכלל היה מיכאל ספיר מוֹדע להשכלה, לתלמידי־חכמים ולמורים בבתי־הספר בימיו. עכשיו אין בזה רבותא כל־כך. בדור דעה זה הכל רוצים במדע והשׂכּל והכל מתקינים עצמם לחיי העולם־הזה, ובני־ישראל, אפילו מהאדוקים שבהם, מניחים בית־רבם, החדרים המצוינים בהלכה, ורצים ודוחקים עצמם להכנס להאסכוליות הנמוכות והגבוהות, וביחוד לאסכוליות אלו, שהדלת נעולה שם בפניהם, וכמה כרכורים מכרכרים העלובים הללו, כמה תחבולות הם עושים בגלוי ובסתר וכמה כריעות הם כורעים וכמה דפיקות הם דופקים עד שפותחין להם. אבל בימי מיכאל ספיר היהודים עדיין היו מצוים באהלי שֵׁם ולא הלכו לאסכוליות של גוים אלא באקראי, אחד מעיר ושנים ממשפחה. והאסכוליות החדשות, שהעמידה להם המלכות בעיירות שבתחום, היו קשות לישראל כספחת מפני שנעשו מלכתחלה על ידי אחרים מבחוץ, והיו חוששים להן משום הקלת דת. התלמידים מועטים והמורים בזויים, והיו כעלים נובלים בעץ יהודה. וזה בית־מדרש הרבנים שבעיר ז… מקומו של מיכאל, היה שנוא לעם מבתחלה כאותו שבוילנא. שניהם היו מקלט לבני עניים: לבחורים שחיו חיי צער בישיבות, לחתנים מתגנבים ובורחים מבית חמיהם, לאברכים מואסים בנשיהם ועוזבים אותן ואת ילדיהם, וכיוצא בהם דלים ונדחים, שבורי־לב ומרי נפש. ובוא וראה עד היכן הגיעה השנאה לבתי־מדרשות אלה, עד שההנחה לתלמידיהם מעבודת הצבא, אפילו היא לא היתה יכולה בראשונה לקרב אליהם לבות בני ישראל. וזה הרי גלוי וידוע, כמה קשה היתה לישראל עבודת הצבא בימים ההם, בזמן שניטלו מהם ילדיהם הקטנים, מחמדי נפשם, והיו נהוגים כצאן לקצה ארץ, אל בני אדם זרים, ואבותיהם בכו להולכים אומללים אלה כבוכים למת, שלא יוסיפו עוד לראותם עד עולם!…ובוא וראה אף זאת, כמה כח וגבורה ניתנו להם לישראל הרחמנים לכבוש את רחמיהם מבניהם האהובים, לא לבד כשהדבר ודאי, אלא אפילו כשהוא ספק שמא מתכוונים לפגוע בכבוד דתם.
ומיכאל שאדם כשר היה ואנשי מקומו היו נשמעים לו, מצא את עצמו מחויב להתקין את בנו יחידו בתורה וחכמה ולהכניסו לבית־מדרש הרבנים כדי להורות בזה לרבים, שאין פסול וכוונה זרה באותו הבית, ולפתוח שער לבני עשירים, שיבואו בו. ובשביל כך היו מורי בית־המדרש מחזיקים לו טובה, מוקירים ומכבדים אותו מאד. וזה הצעיר רבקין, אחד מתלמידי בית־מדרש הרבנים המשובחים במדרגה העליונה, אותו אסף מיכאל אל ביתו, על פי מליצת מוריו ועדותם עליו, והפקידוֹ על בנו, לחנכו ולטפל בו בשעות הפנויות לו מתלמודו. ורבקין עשה מלאכתו באמונה, בדעת ובכשרון. ובשביל כך אהב אותו מיכאל אהבה רבה ושמח בלבו כשנזדמנה לו שעת הכושר לעשות נחת־רוח לחביבו זה, ובאותו יום שהיה המעשה בשמואל’יק הסמרטטור הלך מיכאל ספיר לכפר אחד הסמוך בשביל עסקיו, והיום יום צח ונעים, ורצה להנות את רבקין ולהרחיב דעתו בטיול נחמד למראה וטוב לגוף – ויקחהו ויעלהו אליו אל המרכבה.
אמת, כבוד הוא לשמואל’יק הסמרטטור, שגברא רבה כמיכאל ספיר הצילוֹ מיד החטפנים והוא בעצמו ובמרכבתו הביאוֹ, אותו ואת בנו לבית־החולים; אף על פי כן ספק גדול הוא אם כדאי היה לו לשמואל’יק כל הכבוד הזה לקבל על עצמו בשבילו מבתחלה יסורים רעים וקשים אלה. אפשר שהיה אומר: לא חטפנים ולא גואלים, לא מכה ולא רפואה, לא פצעים ולא בית־החולים. וכלום אין אצלנו קבצנים כפויי טובה ועזי פנים, שקוראים תגר על כל מיני גבאינו ובעלי־טובותינו ואומרים: נוח היה לנו ולכל ישראל אלמלי לא באתם לעולם!… אם־כן הכבוד הזה בלבדו לא היה מספיק לשמואל’יק, אלא שבאמת עם כבוד זה ביחד נתגלגל ובא לו גם דבר של ממש ומועיל.
ו 🔗
לא במהרה נתרפא שמואל’יק ממכותיו. כשהבריא משה’לי בנו ויצא מבית־החולים עדיין היה הוא חולה מסוכן, והמטה שעלה שם לא ירד ממנה ימים רבים, ובזמן שהרופא ומשמשי בית־החולים היו עסוקים ברפואת גופו להחלימו בזכות מיכאל ספיר פטרונו, היה רבקין, תלמיד בית־מדרש הרבנים, עסוק ברפואת הנפש של משה’לי להשכילו וללמדו ספר ולשון המדינה. כל הטורח, שרבקין טרח בשביל משה’לי לא היה בתחילה אלא משום רחמים – ראה לפניו עלם עלוב נגוע ומעונה ונתגלגלו עליו רחמיו, היה מבקרו יום יום בשעת חליו ומקרבו ומטפל בו גם לאחר שהבריא. ולבסוף כשתהה בקנקנו נתחבב עליו בשביל תלמודו ובשביל מעלות טובות שמצא בו, והיה מחבבו כנפשו ומרבה לספר בשבחו. שמע מיכאל ספיר ושמח, שנתגלגל ריוח והצלה לבחוּר הגון על ידו, ונתן דעתו עליו להכניסו לבית־מדרש הרבנים ולספּק לו כל צרכיו, שיקנה לו חכמה ודעת ויהא גבר יצלח בימיו. והכשר כניסה זו נעשה על ידי רבקין, הוא היה מלמדו דברי מדע, מחכימו ומכשירו מאהבה.
משה’לי קבל תורה מפי רבו והתחילו הרהורים וספקות מבצבצים בו, לבו מתחמץ ותוסס תסיסה זו, שהיא באה על ידי השאור בעיסה ונעשית גם בתוך הזרע על ידי הפרדת חלקיו קודם לצמיחתו; תסיסה זו שאין יצירת כל בריה, הגידול וההתפתחות הולכים ובאים אלא על ידה. תורת־השכלה הכניסה בתחילה מהומה בתוך לבו של משה’לי ונשתנו דעותיו: הוודאות נראו לו ספקות, טוב ורע, נאה ומגונה, איסור והיתר נתרופפה חזקתם. חכמת ראשונים בטלה מפני חכמת אחרונים וניטל כבוד מזקנים, – אבל לא לימים רבים. גירסא דינקותא בחדרי רבותיו, ישיבת בית־המדרש, שמוש תלמידי־חכמים, כבוד אביו ואמו וגעגועיו עליהם ועל דרכי חייהם ומאכל שלחנם בחגים ומועדים – הם הם שעמדו לו בשעת תסיסתו, שתהא הולכת ונעשית כשורה ועולמו החדש יהא נבנה על יסודותיו של העבר. ומזלו אף הוא גרם לו, שנזדמן לפניו רב חכם וחבר טוב, הלא הם רבקין ובן מיכאל ספיר, שניהם מעשיהם נאים ומתוקנים, ונמשך משה’לי בנמוסיו אחריהם. ובהמשך הימים הניץ זרע הדעת בלבו והיה כאפרוח, שנתפתחו עיניו ורואה לפניו את העולם בפעם הראשונה, כאלו הוא עתה נברא עמו, והכל חדש תחת השמש!
ארכו הימים לשמואל’יק בבית־החולים וביציאתו משם עדיין תש כחו, ונתעכב בחמלת אנשי חסדו עליו בעיר ז… עד שיתחזק גופו ויצלח למלאכה.
שמואל’יק רואה את בנו הולך עם תלמידי־חכמים ונהנה. אומר בלבו, חבריו הללו חובשי בית־המדרש הם, יושבים יחד ועוסקים בתורה, ובודאי כלם מכבדים את משה’לי ומנשאים אותו בשביל תלמודו וכלם מבקשים קרבתו. בהרהורי לבו אלה מוצא שמואל’יק תנחומים לנפשו בשעת דחקו ומדמה לו, כדרכו תמיד, את הטוב השמור לו להבא. הוא רואה את בנו במחזה יושב על כסא כבודו, מוכתר בכתר תורה, ומורה־הוראה בישראל, הדיינים והשמש יושבים אצלו, ומי בעל דברים יבוא אליו ולבית־דינו, הכל משכימים לפתחו ונהנים ממנו עצה ותושיה, הכל מתברכים בו ואומרים: אשריך, רבי שמואל, שבן זה יצא מחלציך.
ועד ששמואל’יק מנחם עצמו ביעודים טובים לעתיד לבוא נזדמנו לו ספרים לועזים ולא כשרים, שנשרו מחיקו של משה’לי בהיסח הדעת. וכיון שראה אותם מיד נזדעזעו אבריו. אי שמים, בנו זה, שנתן נפשו עליו, שהוציא פרוטתו האחרונה כדי ללמדו תורה, הוא החמיץ וקורא בספרים חיצונים! כל ימיו היה מתפרנס ככלב, נודד ללחם בשווקים וברחובות ומתבזה על הבריות וכל מבטחו היה בבנו, שעתיד להנחילו כבוד, אושר ורוב טובה באחרית הימים – עכשיו כשבנו זה יצא לתרבות רעה, אבד סברוֹ ובטל סכּויוֹ, וחייו, חיי כלב, למה לו? חרב עולמו עם כל תענוגיו, שהיה מצפה להם לעתיד לבוא, שקע כוכב אשרו, שהיה זורח לו מרחוק – והעולם חשך בעדו!
כלל גדול זה, שאדם קרוב לעצמו, מתקיים גם באהבת אב לבנים. בכל הטורח שהאב טורח בשביל טובת הנאתם של בניו יש בו, אם מעט ואם הרבה, משום הנאת עצמו – להתעדן בטובם, להתכבד בכבודם ולהשתבח בתהלתם. ולפיכך כשראה שמואל’יק הסמרטטור, שבנו הרע מעשיו וקפּח את תקוותיו היה זה בעיניו כמלסטם אותו, מחריב עולמו הבא ומורידו מגדולתו – וכבש רחמיו ממנו ונתמלא עליו חמה.
המתין שמואל’יק לבנו, לכשיבוא יעיר עליו כל חמתו.
בא משה’לי – ונכנס אתו רבקין.
– בוא ונחזור לכסלון! – נזף שמואל’יק בבנו ופניו נתכרכמו מכעס.
משה’לי נתבלבל, שלא לדעת נזיפה זו מה היא.
– לכסלון! – צווח שמואל’יק וכל גופו רותת.
משה’לי נרתע לאחוריו נבהל ומשתומם, והדבור נסתלק ממנו מרוגזו של אביו, שקפץ עליו פתאם. ובא רבקין במקומו ואמר לשמואל’יק:
– לא ירד בנך עמך! דע לך, רבי שמואל, לכסלון לא ישוב… ידור עמנו כאן במקום תורה וימציאו לו ספּוק כל צרכיו.
– וימציאו לו ספרי מינים – אמר שמואל’יק מתרעם ומנענע בראשו – ספרי מינים ימציאו לו, להעבירו על דעת קונו.
– אבא, מה אתה?!..
– דום! לרמות אותי אתה אומר? אכן נתפסת! נמצאו לי ספריך, אותם הספרים, שנשרו מחיקך וראיתי, ראיתי…
– ומה ראית? – אמר לו רבקין.
– ראיתי שספרי מינים הם.
– טעית, רבי שמואל! הספרים ספרי־לימודים הם. תלמוד לשון עברית ורוסית ומפת גלילות הארץ ראית.
– הללו מי הם ולמה הם לו?
– ידיעת לשון עברית חובה היא לו בשביל שהוא עברי, ורוסית – בשביל שהיא לשון המדינה, וידיעת העולם בשביל שהוא אדם. שומע אתה, רבי שמואל?
– חובה זו שאמרת לא מסיני היא, חובה חדשה היא. אנו בכסלון לא שמענוה. הכסלונים חיים וקיימים ברוך השם, בלא חובה זו, לא ידעו ואינם יודעים אותה והם יהודים כשרים ובני אדם נאים וסוחרים נאים לדברי הכל, ובא עכשיו משה’לי שלי והעמיד עליו כל זאת לחובה!
– זו חובתו גם בשביל כך – אמר רבקין ושחוק קל נצנץ על שפתיו – בשביל שיכנס לבית־מדרש הרבנים.
– אוי לבית־מדרש זה ואוי לרבניו כביכול, ואוי לבני שעוזב בית־מדרשנו ונכנס לבית־מדרשם, להבדיל! חזור בך, משה, ונחזור לכסלון!
– בנך גופו חלש ולכלכלה טובה הוא צריך בעצת הרופאים – עמד רבקין בתפלה לפני שמואל’יק לעורר רחמיו על בנו. – ראה, כמה צער נצטער עלוב זה בחייו מעוני וחוסר כל וכמה נתמעטו דמיו והכסיפו פניו מפגעים רעים באלו הימים. גם אתה, רבי שמואל, לא באת עדיין בזִיוְךָ ואין בך כח לסחור. ומה תעשה בכסלון ובמה תפרנס אשתך ובניך?
– שמואל’יק גנח מלבו ודמעות נצנצו מבין ריסי עיניו. והשעה היתה שעת רצון, ובא רבקין ונתן ידו על כתפו של שמואל’יק ואמר לו:
– תנוח דעתך, רבי שמואל, ושב כאן עד שתבריא. שׂא ידיך וברך את השם, שהזמין לך בעת צרה איש טוב ונדיב, את מיכאל ספיר. הוא לא יעזבך, שומע אתה? לא יעזבך… מפתח הפרנסה הלא בידו הוא, שומע אתה?… עוד תזכה רבי שמואל, לחיות בנעימים וברוב נחת. בנך יקנה לו חכמה ויהא מוכתר ברבנות, שמעשרת את בעליה וייטב, אם ירצה השם, לו וגם לך.
נסיון קשה נתנסה שמואל’יק הסמרטטור אותה שעה. שני יצריו, הטוב והרע, מתגוששים בו, וכל אחד טעמו ונמוקו עמו. זה מימין מעמיד לפניו רבני, מורה הוראה, איש הרוח ודק הבשר, שרוי בתענית ותפליו בראשו ונהנה מזיו השכינה, רומז לו עליו ואומר: אשריהו! וזה משמאל מעמיד כנגדו רבין מפוטם ובעל בשר, שכרסו רחבה, אוכל ושותה אחד כשלשה, יושב ומשחק בקוביא ונהנה מתענוגי העולם, ומכריז עליו ואומר: זהו איש מצליח! אחד אומר: רבני שלי הדוּר בהלכה, ואחד אומר: רבין שלי תקיף במלוכה… אחד אומר: קח את בנך ולך לכסלון, הוי סמרטטור, והתעסק בסמרטוטים ואל תצפה לטובתם של משכילים. אמת, כנים הם וגומלי חסדים, אבל אין רוח המקום נוחה מיהדותם. ואחד אומר: הנח כסלון להכסלונים והסמרטוטים לסמרטטוריהם ואת מקומך כאן אֵל תנח. שב כאן וצפּה לישועה. זה אומר: אשרי רבי בעולם־הזה וטוב לו בעולם־הבא. וזה אומר: רבך ילך למיתה ודור יבוא לא ידעהו, ורבין, זה תמורתו, זה חליפתו, יכנס לחיי עולם הזה ועולמו יראה בחייו. – שמואל’יק עומד מטורף ואינו יודע להכריע ביניהם.
– אבא! – אמר משה’לי, מתחנן לאביו וקולו רועד מדמעות – אל נא תצטער עלי, אבא, והרשני להתעכב כאן וללמוד, מכל מה שבא עלינו נראה, שכך הוא רצונו של מקום.
דבורו זה של משה’לי הכריע מעט את דעתו של שמואל’יק לצד המשמאיל וגמגם ואמר:
– ויהדותך מה תהא עליה?
– תהא בחזקתה אצלי כאן כמו בכסלון.
– כסבור אתה, רבי שמואל – אמר רבקין, מסייע לו למשה’לי – כסבור אתה שלא ניתנה היהדות אלא לכסלונים, ואם אין כסלונים אין יהדות. טעית, רבי שמואל!
– והכסלונים, יהודי כסלון, הם מה יאמרו עליך? – גמגם שמואל’יק כמדבר לעצמו ואינו שומע, ואיקונין של רב נראה לו במחזה, צורה זועפת ומשונה.
– עלובה היהדות, שמתקיימת בהבל פיהם של הכסלונים – אמר רבקין מנענע בראשו – אוי לה ואוי לצורתה! זו היא כל הצרה, שאתה ושכּמוֹתך אינכם מתכוונים במעשיכם אלא לשם כסלונים, ואתם חוששים להם ולדעתם, מה יאמרו הם… רבי שמואל, שכח אותם ושכח סמרטוטיך, האדון ספיר פטרונך יקרבך לעבודתו, אתה חכרן תהיה ומשה’לי בנך רבין.
פקע הרב ונתעלם ובמקומו בא רבין בצלמו ודמותו – ושמואל’יק נתפייס ואמר:
– טא!…
ספר שמיני 🔗
א 🔗
זה הכפר פ… הוא אחד מן המקומות היפים באפרכיא וואהלין, שהיוצר מתנאה שם במעשי ידיו ונתכוין לפרש בהויתם מושג של עונג ומנוחה. אם הרי קוקז ושויציה הגבוהים מספרים גבורות יוצרם, מביטים בגאה וגאון ומטילים עליך אימה ואתה עומד לפניהם בתמהון לבב ובכובד ראש, כעבדא קמא מאריה, ועל במותימו תדרוך בזהירות ובמסירות נפש; ואם זה הים הגדול יביע עזוז נוראותיו וירעישך בגאון גליו ומימיו האדירים – הנה ההרים והגבעות בסביבות כפר זה ישאו שלום לך ובסבר פנים יפות יזמינו אותך לעלות ולנוח עליהם בתענוגים. העמקים והבקעות השאננים שם יצהלו לך ויקראוך למשכב עונג בנאות דשא ולהתעדן בטובם. גם בריכת מים משׂחקת לפניך ומשׂרכת דרכּה שם בערבה. פעם היא מתעלמת בסתר קנה וסוּף ופעם היא מזנקת משם ויוצאת לקראתך בכל הדרה: ברצי כסף ותורי זהב, שהשמש עושה לה, כשהוא מנשקה ומסתכל בפניה – סוקרת לך ומלחשת לך נעימות בניב גליה, ואתה בא ומתערטל, קופץ וצולל ומתיחד עמה באהבה. וזה היער שם צומח עצי גופר, הענקים באילנות' ראשיהם מרובי הענפים מעובתים וסבוכים זה בזה והיו לכיפה גדולה אחת וגזעיהם החלקים מתישרים ועולים כעמודים גבוהים מרוחקים זה מזה, וירק דשא כמו טפיט של משי עם פקעים ופטורי ציצים פרוּשׂ לרגליהם, ואתה רואה ואומר: אין זה כי אם היכל אלהים! השרף, הנוטף מעציו וריחו נודף – זהו קטורת הסמים, והקול, שבעלי־כנף נותנים מבין העפאים – הוא השיר, שהם אומרים במקדש זה. לבך מרגיש קדושה ומנוחה ומתמלא געגועים נעימים לחי העולמים!
ובהררי־קודש אלה בא האדם והעמיד בית־משרפות היין לשם אלהי זהב! והבית הזה, הבנוי על תלו, מנשא בחוצפה כלפי שמיא את חוטמו, כלומר את “קמוניתו”, ממנה יוצא עשן, שמתגלגל והולך למרחוק בחללו של עולם, מכהה גלגל החמה ומשחיר את כל הבא לפניו בדרך. בתי־חומר השפלים של האכרים כאין הם בפני אותו הבית, כמו האכרים עצמם הדלים בפני אדוני הכפר – שני “לוקוסים” הללו, שהם מכלים פרי מעשיהם של העובדים העלובים וממלאים אותם שכרון ויגון.
אמנם כן, הנאה והמגונה, הטוב והרע מצויים ועומדים זה לעומת זה מימי בראשית, וכל מה שהקדוש ברוך־הוא עושה בעולמו השֹטן עושה כנגדו! במים נשפט רבון העולמים עם בריותיו לפנים ובא השטן ונשפט עמהן ביין. ומדת פורעניות זו גדולה משלפניה. המים הרי לא היו צרה אלא לשעה, לדור המבול, והיין היא צרה עולמית. נח איש־האדמה הראשון, האכר המשובח בימיו, חי בשלום ואחוה הוא ובני ביתו גם יחד. וכיון שהתחיל לשתות יין ונשתכר נתקלקלו מעשיו ונפסק שלום ביתו, ובמקום אחוה וריעות, פירוד ותחרות בין בניו – וזרעו של חם נתקלל להיות עבד עבדים לאחיו…
ומאותה שעה נמשכת העבדות ונעשית צרה ובכיה לדורות. את קשתו נתן הקדוש ברוך־הוא בענן, שלא יהא עוד מבול מים לשחת הארץ, ואת בתי יין ושכר העמיד השטן לשכּר את הארץ, וכל־עוד שיתקיימו בעולם, עבדות ועניות, טמטום לב וטירוף הדעת, חמס ופרעות לא ישבּוֹתו, וחם עבד עבדים יהיה לאחיו!
שביל ארוך מצדד והולך מחוץ לכפר בין שתי שורות אילני־סרק גבוהים ובא עד חצרו של אדוני הכפר, המפוארה בבנינים נאים, בגנות ופרדסים ושאר תענוגות בני אדם, והמעוטרה בשדות ויערים מסביב, שמוסיפים לה חן ויופי, הוא משכן הרוזן יאן, חבל נחלתו.
ובאחד הימים מימות החמה, לעת מנחת הערב, מרכבה רתומה לשני סוסים אבירים יצאה מתוך החצר ועברה באותו השביל, וכשהגיעה לדרך הרבים עמדה. שנים יושבים במרכבה ופניהם צהובים, כציהוב הבא לאחר משתה ואכילה גסה. ואף על פי כן מתוך פניו של אחד היה ניכּר, שהיה נכנע לחברו החשוב ממנו.
– ברוך מזכיר נשכחות! – אמר זה שחשוב ביותר, נותן ידו לתוך חיקו ומוציא משם אגרת חתומה – אגרת זו נתן לי בן דינאי בבקשה למסרה לאביו, משגיח בבית־משרפות היין כאן, ומתוך כעס בשביל שמץ פסול, שמצאתי שם, שכחתי…
– יאמין נא לי אדוני “המפקח” אמר לו חברו בפה רך ומנמך עצמו כמצטדק לפניו – אני איני מכסה על שגגותיהם של המשמשים הללו, שהם ברשותי, וכמה פעמים הזהרתי את דינאי על זה… אבל, מה נעשה עם אותם המשמשים, האסופים־המרוחמים האלו, שהם מתרשלים בעבודה ואינם מתקיימים בכהונתם אלא כזכות מרחמיהם התקיפים.
– בכלל רואה אני, שדינאי יודע את חובתו ומשתדל לעשות תפקידו – אמר המפקח בעקימת חוטם ושפתים, לרמז שהקטגוריה לא ניחא לו.
– אמנם כן אדוני. מן האסופים ההדיוטים דינאי נכבד ביותר ועולה עליהם בדעת ובכשרון, בהלוכו ובדבּוּרו, והכל מכבדים אותו כאן. וזה יאן אדוני הכפר אמר לי היום במשתה היין בשעת הסעודה: “שמוּל הוא יהודאי מכובד”.
– ומה אעשה לאגרת זו?
– תן אותה על ידי. אלך ואמסרנה לדינאי ומיד אשוב.
– הרי לך, ירחי, הודאה מתוך לבי!
ירחי עשה גנות הכפר קפנדריא והלך לבית דינאי.
אותו היום היה חג ויומא־דפגרא לבני הכפר ונתלקטו לאחד אחד קטנים עם גדולים, ובתוכם גם מבוסמים ושמחים ועמדו מנגד פרועי־ראש, מסתכלים ומתלחשים ביראת־הכבוד. הגדול שבקטנים משׂים ידו על פיו ובימינוֹ מורה על המרכבה ללמד את חבריו דרך־ארץ, שיהו שותקים מאימת האדונים הללו.
– אם פקידים הם, היכן כפתוריהם המתנוצצים? – תמה אחד הקטנים.
– גם כח ידיהם והבטת עיניהם וקול דבורם אינם כשל פקידים – אומר השני בקול לחישה דקה וגבוהה – פקיד כשהוא מדבר קולו הולך מתוך כרסו וגועה כשור, עיניו מתמלאות דם וזועפות, איום הוא ונורא ומכה באגרופיו. מיקיטא שלנו נפל לארץ פעם אחת כבעלי־נכפין מדבורו של זה, ואשתו של מיחיי הפילה את ולדה מפני גערתו, והללו דבורם בנחת ומביטים כשאר כל אדם, מי הם?
– חכרנים הם. הס!
– מה?
– הס, הסו, הס!
הקטנים בלחש מלחשים להשתיק את חבריהם והאזנים מזדעזעות מקול לחישתם.
“החכרנים ופקידי הגליל שלנו, מי מהם גדולים ביותר?” – נשאלה שאלה זו במעמד הגדולים ונשתקעו בה רבים בקמיטת מצח ובעיון גדול.
– מי שהיין בידו אין גדול וחשוב ממנו! – הורה זקן אחד משכּורי הכפר.
– החכרנים הללו סועדים בחצר – אמר אחד כתנא דמסייע לו – אוכלים ושותים אצל אדונינו. אטו מילתא זוטרתא היא!
– והם יהודים?
– יהודים. כלום אין אתה מכיר בחוטמיהם?
– ואוכלים חזיר?
– אוכלים ונהנים ומלקקים את אצבעותיהם.
– ושמול אומר – מתלוצץ אחד מחכימי הכפר – שמול שלנו אומר: חזיר טרפה!… פי!… אוּ, בתיה – קוגיל!… קוגיל טוב! צימע"ס – אַי־אַי! פעם אחת הגעתי אצבע לפיו ואמרתי: הרי לך חזיר! התחיל שמול צועק: אוי וי! כאלו שחטתי אותו, מקנח את שפתיו, מקנח וצועק: אוי וי, אוי וי!…
– בלילי שבתות אני בא לביתו של שמול בשביל כבּוּי הנרות – אמר גוי של שבת ויורקא שמו – על השלחן חלה, כוסות ובקבוק יי“ש חריף וריח דגים עולה באפי. יושב לו שמול אצל השלחן, פניו מאירים והוא ביבּוּב מיבּב כבוכה: אוי, אוי. איני יודע מה הוא רוצה. חלה יש – אכול! יי”ש יש – שתה! והבכיה למה? בתיה שלו יודעת, והיא הולכת ונותנת לו “צימעס”. אוכל הוא “צימעס” ושוב הוא מנגן ובוכה. אני עומד ותוהה ונפשי תצא עליו מרוב חמלה. לבסוף הוא מתעורר ונותן לי כוס יי"ש ופרוסת חלה ואני יוצא מלפניו שמח וטוב לב.
– אמת, שמול הוא יהודאי, נענו רבים ואמרו – אף על פי כן אדם ישר הוא, ובשעת הדחק הוא מטיב לנו.
– תא שמע, מה סופרנו, לבלד הכפר, אומר עליו ועל כל היהודאים – אומר פחוֹם החוטמני, סגנו של ראש הכפר – הוא מגנה אותם ואומר שהם עלוקות, מוצצים דמינו ואוכלים את יגיע כפינו וכיוצא בדברי גנות אלה.
– מלבלר זה ומשכּמוֹתוֹ אין ראיה – אמרו זקני הכפר – מום שבהם הם אומרים על אחרים. הרוח ישא את כלם.
– את כלם לא ישא רוח אחד, מרובים הם, מרובים יותר מדאי – יצאה בת־קול מתוך הקהל ואמרה – אלא כל הרוחות!… ילכו לכל הרוחות!
שמול זה, או דינאי בשם־משפחתו האמור כאן – הוא שמואל’יק הסמרטטור מכירנו, שמשמש בבית־משרפות היין בכפר זה כארבע שנים ומשה’לי בנו תלמיד בית־מדרש הרבנים הוא.
ירחי חזר ובא והמרכבה זזה ממקומה. בני הכפר מביטים אחריה ועומדים ומתפלספים עד ששקעה החמה, והעדר בא מן השדה ברעש גדול.
ובשעה שיצאה המרכבה דרך רחובו של הכפר מזה נכנסה עגלה לתוכו מזה והלכה ובאה עד ביתו של שמואל’יק. איש זקן יורד מעל העגלה ונכנס לתוך חצר מוקפת גדר של קנים וחבילה קטנה בידו. וכיון שהרגיש בו שמואל’יק ובתיה אשתו, מיד יצאו לקבל פניו וקראו כאחד בשמחה:
– ר' אברהם!
ב 🔗
רבי אברהם זקנה מופלגת קפצה עליו בזמן ארבע השנים האחרונות ושרטוטי מצחו, שנתוספו עליו באותם הימים, היו שרטוטים, הבאים לו לאדם מתוך רוב צער, והרבה מהם היה משה’לי עושה. מעשה משה’לי היה מתחלתו ועד סופו שלשלת ארוכה של צער ופחי־נפש לרבי אברהם. משעה שאמו של משה’לי הרעישה אותו בקול בכיתה על בנה זה שאיננו, שמועות משונות על משה’לי, שבאו תכופות בזו אחר זו, הבהילו את רוחו והיה מחייב את עצמו, שבשבילו כל הצרה הזו, שהרי משה’לי הלך בשליחותו לבקש את הירשילי – הלך ולא חזר אליו עוד! כשנתפשטה השמועה בעיר, שנרצח שמואל’יק הסמרטטור והרוצחים מיחיי וגברילא נתפסו והם חבושים בבית־אסורים, כמעם שנטרפה דעתו של רבי אברהם מרוב צער, ולבו היה נוקפו מאד.
– אוי, אוי! – צעק לבו – מיחיי וגברילא הרגו את שמואל’יק ואני את משה’לי; הם הרגו את האב ואני את בנו הם עשו את בתיה האשה אלמנה, ואני עשיתי את בתיה האֵם אֵם שכולה, אני והם החרבנו את ביתם, בית עניים ישרים, שכל נחמתם בענים היה בן יקיר זה לומד תורה, ותקוה טובה להם ממנו בעתיד. עתה אין אב ואין בן – ובתיה ובניה שוממים; גם לנוד להם ולנחמם אי אפשר לי, כי איך אשא פני לעלובים הללו?
וכשנתברר אחר כך מפי השמועה כל אותו המעשה בשמואל’יק ובנו, שנשבּו בידי יהודים. בידי שניאור־וואלף ושותפו, שחטפנים הם, והשבויים הללו נצלו מידם ושוכבים עתה דווּיים ופצועים בבית־החולים בעיר ז…, היה רבי אברהם נותן הודאה להקדוש ברוך־הוא בשמחה, שמשה’לי ואביו חיים וקיימים. אלא כגודל שמחתו גדלו ענויי נפשו, כשנגלה לפניו עתה, שאין תקלה זו באה להם אלא על ידו, אין כאן לא מיחיי ולא גברילא אלא הוא בלבדו – הוא בעצמו כלו חייב, שהיה בהול במעשיו והאמין בבן אדם, בשניאור וואלף זה, שלא לדעת מי הוא ומאין הוא. ברוך המקום שהציל נפשות אביונים מיד רשעים אנשי חמס, ואלמלא כך הרי היו שמואל’יק ומשה’לי חיילים, אחוזי חרב ומחזיקי רומח ולומדים תכסיסי מלחמה! ומחשבה זו, שבאולתו ובהילותו היה אפשר להביאם לידי עבודת הצבא ולהביא בזה על כל בית שמואל’יק רעה גדולה – גם מחשבה זו כשהיא לעצמה היתה מרגיזתו מאד. ואף זה שיש חטפנים, מצודדי נפשות בישראל, היה מכאיב את רוחו ומביאו ללמד חובה על עמנו. רבי אברהם, שפייטני הוא מטבע ברייתו, נפשו מתרגשת מדת־הדין צווחת בו ומשימה דברי קטרוג בפיו והוא מקונן ואומר:
– הוי, איך ירדת פלאים, עמי, עם עני ואומלל! כל אלפי רבבותיכם, אחי בני ישראל, שנהרגו ונשחטו בשעת חורבן בית־מקדשנו על ידי טיטוס, אף אלה שבאו באש באספמיא ועוד הרוגי מות רבים ועצומים – כל אלה אינם ממררים את רוחי כאותם הנגועים והמעונים הנגזרים מידכם, כפועל חמס זה, שאתם חובלים ומזיקים איש את אחיו בעצמכם. על אותם חללי חרב והבאים באש ובמים יש לי תנחומים ואני אומר: גבורים! שמתו על ארץ מולדתם, ארץ אבותם; קדושים! שמסרו נפשם על קדוש השם. אבל מה אומר על מוכי לשונכם, על הממושכים והמרוטים בידיכם ועל אחיכם הנחשלים והנרמסים ברגליכם? על מכות אכזריות בידי אחרים אני בוכה ואומר: עוד אין להתיאש! כך הוא בנוהג שבעולם, החזק ידו בחלש ממנו, אפשר יבואו הימים והפראים יבושו ויחתו מגבורתם ויתחרטו על מעשיהם. אבל כשהמרוטים מורטים, הנכבשים כובשים, המוכים מכים והשדודים שודדים – אני בוכה ובלשוני, אוי, אין מלה… אוי, נפלת – נפלת, עמי ישראל!
וכמה שרטוטים של צער שרטט על פניו של רבי אברהם מעשה הירשילי וביילא! מצטער היה רבי אברהם על ילדים תמימים אלה ומצטער גם על זה, שנמצאו עושי זמה ונבלה בעמנו, ושם ישראל מתחלל על ידם. ובזמן שהיה רבי אברהם שרוי בצער וחברתו של רפאל היתה לו צורך נפש, לפכח קצת צערו בדברי שיחה עמו, הניח חביבו זה את כסלון מקומו וקבע דירתו בלייפציג עיר המסחר וידועה בעולם, ושנוי מקומו נתגלגל לו, לרפאל, בהיסח הדעת על ידי רבי אשר הסרסור.
כיון שראה רבי אשר, שרפאל התחיל ממעט בעסקים וכל דברי הוכחותיו וטענותיו להשיאו לעניני משא־ומתן אינם מועילים, עמד והטריד את חוטמו, שיהא מריח יפה יפה למצוא טעמו של דבר זה. ולא לשם ידיעה בעלמא, שאין בה טובת הנאה, נתכוין, אלא לשם פרנסה, מפני שפרנסתו בריוח או בצמצום תלויה ברוב ומעוט עסקיו של רפאל. כשצמצם זה את עסקיו ניזון רבי אשר בצער והשעה היתה דוחקתו מאד. קפוטתו החדשה, שעשה לו, בשעה שרפאל היה מרבה בסחורה על ידו, נתמרטטה ואף הוא בעצמו נתמרטט כביכול ולא נתקבל בכבוד אצל הסוחרים והחנונים כבתחלה, כשהוא נכנס פעמים לחנויותיהם אומרים לו “ברוך־הבא!” בשפה רפה ומסתכלים בפניו שמא לשם עסק בא, וכשרואים שהוא בטל מיד מבטלים אותו ואינם חוששים בו, כאלו אינו. אמת, דעתו של רבי אשר היתה פנויה יותר באותם הימים לעניני פוליטיקה, שהיה חומדם והוגה בהם באהבה. הבטלנים תאבי חדשות היו מקיפים אותו כעכנא בשוקים ובבתי־מדרשות והוא היה עומד ודורש לפניהם במסטורין של מדינות ובתכסיסי מלכים ומסביר אותם להם בחלקת לשונו – אבל על דרישה זו לא היה מקבל שכר, וזו “צרפת שלו” שאותה בחר מכל המדינות והיה מרבה לספר בשבחה, לא הביאה לו בשכרו אפילו פרוטה אחת ללחמו וללחם ביתו. ובכן ראה רבי אשר להשתמש בחוטמו בשעת הדחק והטריחוֹ להריח ולמצוא טעם לפיסוק עסקיו של רפאל, ועל פי מדות הגיון מיוחד לסרסורים יגע ומצא!
וכך היה רבי אשר דן ולומד דבר מתוך דבר: רפאל הרי הוא שיננא, חריף גדול. ולויתן במסחר, וללויתן כמותו כסלון היא בריכה קטנה, והוא צריך לים גדול, שיהא פושט סנפיריו ושט שם ברחבה. וים זה אינו אלא או מוסקבה או לייפציג, שני מקומות משובחים בעולם המסחר, שומט אני את מוסקבה, מפני שהישיבה בה אי אפשר ליהודי אלא בתחבולות הללו, שנפש היפה כרפאל קצה בהן, ואם אין מוסקבה על כרחך אתה אומר לייפציג. והדין נותן שכך הוא. תגרי כסלון וחנווניה הרי הם מצפים למיני פרקמטיא הבאים מלייפציג, ואסדה־לייפציגית של אליה־לייזר בעל־העגלה במקומנו אף היא תוכיח, שאלמלא הדרישה ללייפציג היא למה ואליה־לייזיר למה? אלא לאו כל סוחר זוכה לעלות לשם מפני שהדרך רחוקה, ההוצאות מרובות, לשון המדינה שם משונה, המנהגים משונים והאשכנזי הטפש כלו משונה. ובכן?… ובכן עתיד רפאל לדור בלייפציג. ובזה יתיישב הדבר, שבאלו הימים ראוהו כמה פעמים מדבר עם אליה־לייזיר. ופעם אחת ראוהו עומד אצל האסדה, בודק את הכילה שלה ומסתכל בצורת סוס נחושת קטן הקבוע במסמר לאחוריה. נמצא שרפאל נותן דעתו על לייפציג. ולמה? כלומר למה הוא מתכוין? הרי חזקה היא, שאין אדם משנה מקומו בחנם אלא אם כן כוונתו להרויח, ומה היא? הוי אומר, שכוונתו לעשות בלייפציג קומיס לסוחרי חוץ־לארץ, דהיינו להשפיע להם כל מיני סחורה מבתי־חרושת שם, ואם כן… אם כן – מסיים רבי אשר הדרישה שלו, מעמיד חוטמו ושומט כובעו ועיניו מזהירות משמחה כמגלה נסתרות – אם כן “שמח זבולון בצאתך!” צא, רבי אשר, צא ועשה לטובת הסוחרים כאן ולהנאתך ולטובתך!
ורבי אשר מרים פעמי רגליו, חוטמו זקוף, כובעו שמוט לו לאחוריו ושולי קפוטתו מתבדרין והוא רץ ומגלה סודו להחנוונים ומעוררם בפה חלק על הטובה הגדולה שתגיע להם אם ירצה השם, מענין זה. ובאותה שעה אין פוליטיקה בכסלון. תאבי חדשות צמאים לדברי רבי אשר, הבטלנים קוראים לו, והוא אינו משיב דבר, אלא רומז להם מרחוק באצבע ורץ.
לא אליכם, סוחרי ישראל, מכאוב כמכאוב לב ונפש של רפאל! מעשים בכל יום הם, שסוחרים עומדים ופושטים את הרגל באונס או ברצון והם בורחים לשעה או יושבים בביתם וסוגרים דלתיהם בעדם, שוחקים ומטיבים את לבם וממתינים עד יעבור זעם. לא כך רפאל, הוא ראה פרצה בעסקיו ונתבהל, ועד שלא נגלתה שממה עליו נפשו. לבו נוקפו על בהילותו, שהיה נושא ונותן בימים האחרונים לא בחשבון וישוב הדעת כבתחלה. לישב כאן בכסלון אינו יכול עוד. והבריחה כבריחת גנב אף היא קשה עליו. ומה יעשה?
ויום זה, שאמר רפאל לשבות בו ממעשיו בכסלון מכל וכל להתבודד ולגמור חשבונותיו בינו לבין עצמו, היה ביתו בית ועד לחנונים ולא ננעלה הדלת בפניהם כל היום, זה יוצא וזה בא, והכל מבקשים לעשות סחורה על ידו עם האשכנזים, תגרי לייפציג, שהוא הולך להשתקע שם, וטובת הנאה יקבל כראוי לו. מתחלה היה רפאל כופר בעיקר הדבר ואמר, שלא עלה על דעתו מעולם להתישב בלייפציג, וכפירה זו נתקבלה להחנונים לדחיה מצד רפאל, שאין רצונו לעסוק עמהם ונתביישו, כאלו שפך להם קיתון על פניהם. וגמרו בדעתם, הנעלבים האלו, לעמוד על כבודם ולפתותו בדבריהם עד שיתרצה להם. כיון שראה רפאל עד היכן הדברים מגיעים, התחיל מהרהר בלבו, שמא באמת טוב הדבר וכשר לפניו ומשמים נפתח לו פתח לצאת דרך בו ממצודה רעה ולהנצל מכל צרותיו. נענע להם, להחנונים, בראשו ואמר מתחלה בגמגום ואחר כך בשפה ברורה נעניתי לכם, רבותי! אלא תנאי זה אני מתנה עמכם, שתפרעו מיד שטרי־חוב שיש עליכם בשביל סחורת לודז, ונגמור עסקינו כאן קודם נסיעתי. תנאי זה היה מר להחנונים והרגיז בני־מעיהם, ומפני שהיו להוטים אחר מסחר העמידו פנים שוחקות, ורבי אשר הסרסור היה מנצח עליהם, מזרזם ומנבא להם ריוח מרובה ופרנסה טובה, והתחזקו ופרעו חובותיהם. ורפאל יצא באסדה של אליה־לייזיר רתומה לשלשה סוסים, מצלצלים בזוגין שבצוארם וסום־נחושת הקטן מתנדנד ומתדפק על ידיעת הכּילה מאחוריה, והלך בסערת האופנים ובקול שוט ורעש ובא ללייפציג וקבע שם בית־מסחרו.
קשה פרידתו של רפאל על רבי אברהם, שנתרחק ממנו רע נאמן, וקשה גם על הירשילי, שנתרחק ממנו מנחם, איש טוב ומיטיב. רפאל הרי אסף אותו לביתו והיה משים עינו עליו בחמלה רבה. עכשיו באין מיטיבו נעזב הוא ושומם ואין לו מקום מנוחה להניח שם ראשו, ושוב הוא מתגלגל בלילות על ספסלי בית־המדרש. רבי אברהם רואה בעניוֹ של הירשילי כמה הושחרו פניו וכמה נפשו עגומה, ומצטער עליו מאד. רוב שעות היום עוברות להירשילי בישיבה בזוית אחת בבית המדרש. הגמרא פתוחה על העמוד לפניו והוא אינו לומד, אלא יושב מחריש ושקוע בהרהורי לבו. הוא יושב ומהרהר ויש לו על מה להרהר. מהרהר הוא על רפאל חביבו שאיננו, על ביילא אהובת נפשו, שאף היא איננה – הלכה ושבה לבית אביה, ומהרהר על “טבעת־המופת” וביוצא בה דברים נפלאים, שמעשירים את בעליהם. ספר “מפעלות־אלקים” לרבי יואל בעל־שם וספר “תולדות אדם” לרבי אליה בעל־שם, שהם כוללים פעולות ונפלאות גדולות, היו מצויים בחיקו באותם הימים, והיה מתלמד מהם כמה וכמה דברים נשגבים על פי קבלה מעשית, כגון, “לרארת כלה שלו בחלום, הן בתולה הן אלמנה והן גרושה”; “להוציא יין מתוך כותל”; “להיות רואה ואינו נראה” וכיוצא באלה אלו הסגולות לראות את הכלה היה עושה ככתוב והועילו – היה רואה בחלומו את ביילא יפתו ונתעלס עמה באהבים. ובענין הוצאת יין מתוך כותל ולהיות רואה ואינו נראה הכשילוֹ השטן תמיד ונפסלה עבודתו באמצע. אף על פי כן עמד הירשילי על דעתו והיה חוזר ועושה כל המעשים האלו מתחלתם, מפני שלא ראה הצלתו אלא על ידם. אבל הירשילי טעה – ריוח והצלה נתגלגלו לו על ידי חנצה!
ג 🔗
חנצה – פרידתו של רפאל היתה קשה עליה ביותר. פרידה זו היתה שמן לאש אהבתה – אש יוקדת בקרבה ושורפת את נשמתה; אש גנוזה בלבה ואינה יוצאת מפתחי פיה. אין אומר ואין דברים לאהבת חנצה – והיא שותקת. הפה אינו מדבר אבל היד כותבת. היא כותבת לפרקים, שולחת אגרות לבי־דואר ומקבלת משם אגרות על ידי הירשילי, והכל בחשאי. הירשילי הלא הוא אורח לשבתות ומועדים אצל ליבצי האדמוני, ועל פי רפאל נעשה דבר זה קודם יציאתו מכסלון. ואין לחקור במופלא ממנו למצוא כוונתו של רפאל בזה. כך הוא המעשה, שהירשילי נתחבב על חנצה עוד משעה ראשונה, וכיון שנתחבב עליה ודאי ידעה מראש שהוא טוב לה ומצאה את לבו נאמן לפניה… עכשו נתחבב עליה ביותר, כשיור יקר לאחר פרידתו של אהובה ועשתה אותו שליחה ואיש סודה.
אש אוכלת האהבה בקרב חנצה, וליבצי אביה הוא היה שלא מדעת מפוח יפה, נופח באהבת בתו וּמְלַבָּהּ בהבל פיו. בכל שעה שהיה מזכיר את רפאל היה מקלסו ואומר, שפקח הוא, חריף הוא, “בריה נפלאה”, לא רבים מבינים עסק כמותו. והיה גומר עליו את ההלל תמיד בגניחה מתוך לבו, שאין עסקים ואין ריוח עכשיו כמו בזמנו של רפאל ופרידתו קשה עליו מאד. אף על פי כן לענין אמונה ודת יהודית לא היתה רוחו נוחה הימנו, והיה מנענע בראשו ואומר: חבל על זה שאינו “משלנו”! משכיל הוא ואינו מאמין לא בקדושים ולא במלאכים, ואפילו לא ברוחות ושדים.
לדברי גנות אלה שנאמרו מפי אביה על רפאל לא היתה חנצה חוששת, ודברי שבחיו עליו היו נכנסים בלבה וממלאים את כל חללו בלא מקום כנוי לבנציה, בנציה מבחוץ –
וחנצה עדיין עקרה!
כן, באה יענטיל אצל הזקן הבטלוני בדורון ובתפלה על בתה העקרה, והוא נעתר לה והבטיח הריון לחנצה; אבל אם חנצה מורדת היא ופורשת מבעלה – צדיק מה חייב, שהבטחתו לא נתקיימה? ואם חנצה מורדת היא – בנציה מה הוא עושה?
בנציה שמזונותיו בבית חמיו הם אצלו העיקר ואשתו טפלה להם, מקיים את העיקר, אוכל ומתפטם ואינו חושש כלום. וחנצה גם אהבה וגם שנאה אוכלות את בשרה והיא הולכת ומתדלדלת מיום ליום.
קובלת יענטיל לפני חברותיה על צרת הבת וחברותיה מנחמות אותה – היא והן בדבור אחד – יענטיל קובלת, מטפחת על לבה ואומרת: אוי לי! בתי פניה מוריקות, בתי אינה מתעברת, מה לעשות עוד לה ולא עשיתי? ונשים רחמניות משמיעות קולי־קולות עמה, דברי נחמה ועקיצות ביחד, קול אומר: יענטיל! אל תצטערי, יענטיל! פנים מוריקות מה בכך? אשה לכשתלד פניה מתיפות. ובת־קול מתפוצצת ואומרת: אין כקונדראטיכי הערלית יפה לבנים! מתגברת עליה בת־קול אחרת ומכרזת: הקדר בולאן יפה יותר! מין לחש יש לו לדבר זה והוא מועיל. – האדיל וציפא, שמען קולי! קול נהימה נשמע, נהימה דקה וגדולה עד לשמים – אין יפה לבנים כמרחצאות חמים בחוצה־לארץ!… ואשה אחת, הקולנית שבנשים, משתיקה את חברותיה, מסייעת לזו שלפניה ומספרת: מעשה באסתר־צביה, אשה נאה ויעלת־חן שלא ילדה כמה שנים ליחיאל בעלה, איש זקן ועשיר, והלכה לחמי חוצה־לארץ ונתעברה שם. ומאותה שעה היא הולכת לשם בכל שנה ונפקדת, חוזרת לביתה ויולדת. עכשיו ארבעה בנים לה, ברוך השם, והיא בריאת בשר וטובת מראה ופניה כפני חמה. אבל מה לי אסתר־צביה, לא אחת היא בעולם ולא יחידה היא אצל הקדוש ברוך־הוא, עוד הרבה נשים ידעתי, שהולכות למרחצאות בחוצה־לארץ ונפקדות שם ומתעברות. אומרים, שיש באותם המים שם דבר־מה מסוגל ליחם את הנשים, ופוקד ביחוד עקרות.
– ממש כאותם המקלות של יעקב אבינו בשקתות המים, שהצאן נתיחמו מהם וילדו – הסבירה פייגה־ברכה החזנית טעמו של דבר, וקול דבורה עב וחזק כקול זכר.
וכיון שכך הוא, נמנו וגמרו חברותיה של יענטיל כלן פה אחד, שחנצה אף היא תלך למרחצאות החמים ותהא מן הזריזות.
אבל חנצה מרת נפש היא ומי ירפא לה? היא חולת אהבה וחולת שנאה גם יחד. וכשם שהיא מחרישה באהבתה כך היא שותקת בשנאתה. יודעת היא שאין טענותיה כנגד בנציה נשמעות וקשה להפטר ממכּתה זו. חביב בנציה לפני אביה, שעל ידי החיתון במשפחתו הרמה הרי נתעלה ונמנה בין טובי העיר – גבאי הוא בבית־החולים, בבית־הכנסת ותלמוד תורה ומטיל אימתו על עניי מקומו. כשהיתה מתרעמת לפניו בתחלה על בנציה בדברי שנאה, היה כועס עליה, מוכיחה ואומר: דברים כגון אלה מניין לך? גם שנאה גם אהבה אין לבת ישראל; להיות אשה היא צריכה ולעשות רצון בעלה. לעשות – שומעת את? לעשות, ולא להרהר ולשגות בהבלים כבנות ערלים. שמעי, בת, ואל תשתגעי, היי אשה ככתוב!…
שמעה חנצה מוּסר אביה וידעה, שאין לה להתאונן עוד לפניו, והיתה מצפינה כעסה ועצבונה בלבה ושותקת. עברו הימים ונתרבו עצבותיה כל כך, עד שנתרגזו עצביה ואברי גופה נתרופפו. ומי יודע מה היה בסופה אלמלא דבר זה שבימים ההם בימי ההשכלה, היה דבר מצוי, ועכשיו כל שומעיו יתמהו עליו תמיה גדולה.
בימי בראשית להשכלת יהודים בארצנו היתה ההשכלה, כמו שנאמר, כמגפה הולכת ופוגעת באדם מישראל כחץ פתאם. פורש לו יהודי מן העולם ואין לפניו לכאורה אלא תורה ומצוות, מתפלל ולומד כל הימים ואינו נהנה הנאה כל־שהיא בלא ברכה, ופתאם, אוי ואבוי, רוח הטומאה נכנס בו, והוא מתמשׂכּל! או אחד מבחורי ישיבה, בחור נאה ובריא פורק מעליו עול עבודה ודרך־ארץ ואוכל משל אחרים בבית איש “יומו”, יושב ולומד ביחד עם חבריו ומנצחים זה את זה בהלכה, ופתאם – אוי! מעשה שטן, ספרי השכלה נמצאו בין דפי הגמרא, הפתוחה לפניו – טמא הוא! או אשא צנועה, מקיימת שלש מצוותיה, זהירה בתספורת ובכסוי הראש, עושה פתילות לנרות יום־כפורים ובוכה בקריאת תחינות, ופתאם – השטן השיאה ועמדה ופרעה את הראש ונגלתה לכּל בשׂערה כאחת הריקות, והיתה מעלה כסת תחת לבושה לצבות ירך ולצודד נפשות, והטריחה את לשונה לדבר לועזית ואת עיניה להסתכל בספרי־אהבים. – וכלל גדול הוא, שבשעת מגפה הזהירות מפני דברים מזיקים מתרבה ומדת־הדין מתגברת, והיו אותם בני אדם, מזכר עד נקבה, שנפגעו – מנודים ומגורשים מתוך מחנה ישראל כמצורעים.
מי חכם והגיד מראשית אחריתו של בנציה, שאף הוא יהא נפגע באותה המגפה. יפה אמרו חכמים, בשעת מגפה אין המשחית מבחין – וצדיק זה אף הוא נלכד בידו כצפור בפח. אוי לו ואוי לנפשו! אותו שטן המשחית, שהכשיל את בנציה היה בצלם מלמד ליטאי, יהודי כשר ותמים למראית עין, בעל זקן ופאות, בקי במקרא ובמשנה וגמרא, דבורו בנחת ופיו מפיק מרגליות. מלבושו נקי בלי כתם או שמנונית, רצוי לבריות ולוקח נפשות במתק לשונו, תלמידיו היו בחורים וחתנים, שעומדים קצת ברשות עצמם ולומדים מה שהם לומדים מדעתם ורצונם. כשהיה מלמד להם דברי תורה היה כורך פירוש רש“י ו”באוּר", מדרש אגדה ומחקר ומלעיטם ביחד, דולה ומשקה להם, בדרך אגב, מתורתם של החוקרים על הנסים ועל הנפלאות, על ידיעה ובחירה, על שכר ועונש וכיוצא בהם. ובאו הדברים לתוך לבם והרגיזו שם אמונות ודעות מקובלות והיו להן כסם־המות לעכברים.
ובעון שנאת חנם, שהיה בנציה שונא את הליטאים ומספר בגנותם במושב חבריו החסידים, הפגיע בו מזלו הרע מלמד ליטאי זה. בישוב הדעת ובחלקות בא המלמד לבנציה ושעמם אותו בקסם שפתיו, כחבר זה שיודע ללחוש את הנחשים. עם אמרי נועם היה מטיל מעט ארס של ספקות והרהורים רעים בלב בנציה והתחיל הארס מפעפע בו עד שנשתנה ברוחו. מלמד ליטאי זה היה מלא מקרא ותלמוד כרמון, ובנציה לא אכל מרמון זה אלא “קליפתו”, דברי שחוק וקלות ראש, ותוכו זרק – לא קרא ולא למד מפיו כלום. ראו חבריו שהוא אינו נלהב כך וירא שמים כשהיה, פעמים הוא משתמט מטבילת שחרית ופעמים משתיה של מצוה, אף על פי כן לא הרהרו אחריו. אדרבה, דרשוהו לשבח ואמרו: זו היא ירידה שבאה לאנשי סגולה, כידוע, קודם לעליה. ילך ל“הזקן”, יחיה, ויתקנו… אבל חבל על הלשון, שאם אין שמירה מעולה לה היא מקברת את בעליה!
פעם אחת היו החסידים מסובים בבית־מדרש אחורי התנור ומספרים בנסים ונפלאות של בעלי־שם ואנשי מופת, כדרכם תמיד. לגלג עליהם בנציה ואמר, שהדברים דברי הבאי ואין ממש בבעלי־מופת. שמעו החסידים ונשתוממו, מר צעקו על חלול קדשיהם. עמדו על בנציה וסטרו אותו על פניו ודחפוהו מבית־המדרש. והיה המאורע הזה לשיחה בכל העיר ולחרפה לליבצי האדמוני. וכיון שהיה בנציה לשנינה נפתח פה להולכי רכיל והעבירו עליו דברי עונות ושמועות משונות ונתבזה אצל כל הבריות. והדבר הגיע לידי כך, שבנציה היה אנוס לצאת מכסלון –
וחנצה היתה גרושה!
ד 🔗
ולעת צאת הנשים, החולות כביכול חולי־העצבים, לחמי חוצה־לארץ, היתה חנצה מזמנת עצמה בעצת רופאי מקומה לעשות דרכה לווינה הבירה, לשאול שם ברופאים מומחים, והם יורוה מה חליה ולאיזה מרחץ היא זקוקה, ולכל מקום שישלחוה תלך. יענטל היתה טרודה בהכנת צידה לבתה – בטיגון מרקחת ובאפיית דובשנין, גלוסקאות ורקיקים, מספרת עם חנצה ומזהירתה על שמירת נפשה וכליה בדרך ונותנת לה עצות טובות וברכות מרובות. וליבצי עוקם חטמו ושותק ומראה פנים זעומות, כמי שאין רוחו נוחה מכל מה שלפניו.
וכשהיה ליבצי יושב פעם אחת יחידי בחדרו ולבו זועף נכנס אצלו רבי אברהם. ולאחר שאילת שלום כנהוג, אמר לו:
– הריני בא היום להרצאה למעלתו ולבתך הגרושה.
– לזווג אותה אתה רוצה? – אמר ליבצי בעקימת פנים בנדנוד ידים שיש במשמעותם מעין סרוב ודחיה.
– מעין זיווג – אמר רבי אברהם בשחוק של תמים.
דבר זה אינו ברשותי, אינו ברשותי, רבי אברהם! – אמר ליבצי, קופץ ממקומו ומנענע בראשו ובידיו כמתרחק ממה שאסור לו – עולם חדש היום, נשתנה העולם ונשתנה מנהגו. היום אין עוד כבּוּד אב אלא כבּוּד בנים. מה שאומרים לך הבנים – עשׂה, ואם לאו…
– תנוח דעתך, רבי ליבצי. יש בדבריך קצת אמת, אבל אינם ענין להרצאתי. רוצה אני להרצות לפניך ענין אחר לגמרי. המעשה כך הוא – אמר רבי אברהם, מעביר ידו על פניו וזקנו ונושא עיניו לליבצי ומסתכל בו בכובד ראש – כך הוא המעשה, רבי ליבצי. את הירשילי, את הנער הירשילי ידעת, יתום עני זה, שאוכל על שלחנך בשבתות ומועדים, בזכותו של רפאל ובקשתו. בקיצור, הגיעני באלו הימים כתב מרפאל ודורש ממני לשלוח אותו היתום אליו, ללייפציג, וגם להוצאות הדרך בשבילו שלח לי. דבר זה הביאני במבוכה גדולה. הרי הדרך רחוקה והטלטולים מרובים ואיך אשלח נער קטן לא־למוד יחידי! ואביו, עליו השלום, יהודי כשר, בעל־תפלה מפואר בבית כנסת “פועלי צדק” בעירנו, הוא לפני מותו נתן את בנו זה על ידי, ואני הבטחתיו, שאשים עיני עליו. עכשיו כשילך יחידי ויסתכן חס־ושלום בדרך, וחייבתי את נפשי לאביו עד עולם. ואני שמעתי אומרים, בתוך בתך הולכת חוצה־לארץ ובאתי היום בבקשתי, שהנער הירשילי ילך עמה, שומע אתה? אם בכל מקום טובים השנים מן האחד, כמו שכתוב, בדרך על אחת כמה וכמה.
– לפי דעתי ראויה היא בקשתך שתתמלא אבל אין דעתו של אב מכרעת היום. בוא אצל בתי, רבי אברהם, ובקש מלפניה.
בא רבי אברהם אצל חנצה וכיון שהתחיל דבורו לומר: קבלתי כתב… הפסיקתו מתוך בהילות וטירוף הדעת ואמרה לו:
– קבלתי… אף אני, רבי אברהם!
רבי אברהם משתומם על דבריה ואינו מבין, והיא בכח הבהילות הולכת ואומרת בשחוק ידידות ובפנים צהובות והכל בנשימה אחת:
– ידעתי, רבי אברהם, ידעתי. עמי ילך הירשילי, עמי עד מקומו.
– טרם קראתי ואַת תעניני, עוד אני מדבר ואַת יודעת! אמר רבי אברהם, מעמיד פניו על חנצה – מניין את יודעת?
– מניין אני… מניין? – אמרה חנצה בגמגום ופניה מאדימות כמתעוררת ומתחרטת על בהילותה וקלות־דעתה ומבקשת לתקן שגיאתה – הירשילי קדמך. מה בקשתו ידעתי, סברתי וקבלתי… ומה נפקא מינה? הירשילי ילך עמי, עמי ילך בדרך. סברתי וקבלתי…
רבי אברהם לא השיב לה כלום, אלא עמד שעה קלה בכפיפת ראש ובקמיטת מצח, כמהרהר בדבר ותוהה עליו, ואחר כך נתעורר ונענע בידו כמניח הדבר בצריך עיון, ואמר:
– “שקץ”!…
* * *
לאחר קבלת מכתבה הראשון של חנצה מעיר ווינה עברו כמה שבועות וממנה אין דבר וחצי דבר, והיו הוריה וכל בני ביתם דואגים לה מאד. שאלו את רבי אברהם, שמא הודיעוֹ הירשילי עליה? והשיב שלא קבל ממנו עדיין שום מכתב ואף הוא שרוי בצער עליו. ובטלנים, ממציאי חדשות לאנשי העיר, דרשו מאורע זה בכמה וכמה השערות מבהילות ויצא מזה מוסר השֹכּל להורים בכלל, שלא יניחו את בנותיהם גרושות ואלמנות לטייל בעולם, ומכל־שכן עם נערים ואפילו אם הם קטנים.
ועד שהדווים דווים ומצטערים הגיע מכתב מחנצה, שלוח מלייפציג, וראשית דבריו:
“מזל־טוב, נשאתי לרפאל!”…
– ארורים המרחצאות החמים! – צווח ליבצי בחמתו.
– אוי, נשואים בלא אב ואם! – בכתה יענטיל.
– השתא ניחא. נראה, שלייפציג היתה אצלם במחשבה תחלה, וה“שקץ” ידע! – אמר רבי אברהם בשמחה ובנחת רוח.
ה 🔗
ובאגרת של משה’לי להוריו, שמסר להם ירחי, כתוב לומר:
"אורח הגון יבוא אליכם במהרה, הורים חביבים! אדם יקר, שאני חייב בכבודו על החבּה היתרה, שהיתה נודעת לי ממנו ועל מדותיו הטובות, שהייתי מתלמד מהן כפי כחי בילדותי וגם עתה – זהו רבי אברהם חביבנו, שנזדמן עכשיו למקומי. לנשואי נכדתו בא, לנשואי בת בתו, אשת מסדר־האותיות בדפוס עברי כאן. אני בשמחה קבלתי את פניו ונתתי לו שלום בקול ששון, והוא… הוא החזיר לי שלום בשפה רפה, בוחן אותי בעיניו ומראה לי פנים מתרעמות. ולמה? דבר זה נתברר אחר כך על ידי שיחה בינינו, שנמשכה כשתי שעות ותכנה כתוכן אותה השיחה, קודם כניסתי לבית מדרש הרבנים, ביני ובינך, אבי – כולה היא דברי קטרוג ורוגז מתחלתה ועד סופה. רוגז על בתי־ספר עברים כביכול ועל בית־מדרש הרבנים ביחוד, שיסודם אינו בקודש, ברוח ישראל ועל ידי ישראל, ולא מולדת בית אלא מולדת חוץ הם; רוגז על פקידיהם ומוריהם ועל תלמידיהם, וביחוד על תלמידי בית־מדרש הרבנים, שמעשיהם אינם מתוקנים, פורקים מהם עול תורה ומתרשלים בלמודי העברים – מהם בורים נכנסים לבית־המדרש ובורים יוצאים, ומהם נכנסים ותלמודם בידם ובמהרה שוכחים אותו ויוצאים בלא כלום, דברי אשמות אלה וכיוצא בהם, שמגלגלים עליהם, הטיח רבי אברהם בפני, מנענע עלי בראשו כמצר ודואג שמא הרעותי את מעשי והייתי כאחד מהם. אם להעביר את מחשבתו על חברי לא עלה בידי וגם לא יכולתי, מפני שבדברים הרבה הצדק עמו, הרי די לי שהספיקו דברי הוכחותי להראותו, שאני אני הוא כשהייתי ולא נתחמצתי, חלילה, ועמד ונשק לי על ראשי, ואמר לי באהבה ובשמחה “שקץ” כדרכו. ואני איני כותב לכם כל זאת אלא מפני שמתוך דברי שיחתנו נתגלגלה לנו שאלה נכבדה, שאני מוצא את עצמי מחויב להודיעה לכם הורים יקרים!
כיון שהסכמנו לדעה אחת, שבתי־ספר העברים, ובכללם בית־מדרש הרבנים, נבזים ושפלים הם אצל בני עמנו מפני שלא נעשו מלכתחלה על ידי היהודים בעצמם וברוחם ועל פי הנהגת חכמים וממונים מתוכם, וזמורת זר הם בישראל – נתגלגלה ובאה מאליה השאלה: לתכלית מה אני עמל ולומד בבית־מדרש זה? להיות מורה באחד בתי־הספר המחוזיים? מריה דאברהם! את מי אורה שם אם התלמידים מועטים, וכמעט שאינם. והמורה היהודי כפוף ונכנע תחת הממונה שאינו־יהודי, שמטיל אימתו עליו ועושה הכל כרצונו, כמעשיו של גוי זה הממונה על בית־מדרש הרבנים, שנוהג שררה על מורינו היהודים ביד רמה ובגסות רוח והם מתגנים בעיני התלמידים, וכבוד התורה ולמודי העברים מתחללים עם כבודם ביחד. – ולהיות רב כלומר רבין? אוי לה לאותה הרבנות, שאין בה מאלו דברים הראוים לה ושהיא מוטלת על הצבור על כרחו שלא בטובתו! עתידה רבנות זו להיות קשה לישראל כספחת, להכניס מהומה ולהרבות מחלוקת בקהל עדתם. הרבה הרבה הייתי מחשב בשאלה זו ובאתי לבסוף לידי החלטה, שיהא בית־מדרש הרבנים חשוב לי כפרוזדור – אתקין עצמי בו בלמודים כדי שאכנס לאוניברסיטה ללמוד חכמת הרפואה. רבי אברהם הסכים על ידי, והריני מציע הדבר לפניכם ומבקש עליו גם הסכמתכם.
ימי הבחינה בבית־מדרשי ממשמשים ובאים ואני שוקד וחוזר על הלמודים עם בנו של מיכאל ספיר, חברי בלמודי חול ותלמידי בלמודי קודש. כשאזכה בבחינה הרי עלי להתלמד בבית־מדרשי עוד שנה אחת ואחרי כן אצא בשלום.
זה ספיר חברי נתדבק ברבי אברהם ומחבבו מאד. ואביו, האדון ספיר, הזמין את רבי אברהם לסעודת שבת בתוך שאר אורחים, שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה. רבי אברהם משתעשע על האדון ספיר, שמצא בו תורה ודרך־ארץ חכמה ודת, יהדות והשכלה שלובות ביחד, והוא משבחו ואומר: הלואי שירבו כמותו בישראל! ברוחו לא נשתנה רבי אברהם כלום. לבו חם בקרבו ונוח להתרגש כשהיה, אבל גופו תש מפני צרות רבות ורעות שבאו עליו בימים האחרונים, והוא צריך חיזוק. הפצרתי בו, שילך אצלכם וישב עמכם בכפר שנים שלשה ירחים. אויר צח, ריח השדה, נאות דשא ועצי יער, השקט והמנוחה יוסיפו לו כח ושנות חיים. ואני ידעתי כמה אתם מוקירים את רבי אברהם ותקבלו את פניו באהבה ובשמחה. רבי אברהם נעתר לי, ולאחר ימים מועטים יבוא אצלכם. חכו לו!"
ואגרת זו של משה’לי נתאחרה בדרך ובאה לידי הוריו בשעה אחת עם רבי אברהם.
דברי משה’לי שבכתב נתפרשו אחר כך להוריו מפי רבי אברהם בעריכת שפתים וטוב טעם עד כמה פעמים, וכשהגיע הדבר להחלטתו של משה’לי – להתעתד ולהיות דוקטור בחכמת־הרפואה, שחוק של קורת רוח נצנץ על שפתי שמואל’יק.
שחוק זה מקום הוא ליודעי העתים להתגדר בו בחקירותיהם. בשחוק זה הרי נראה אצבע השׂכּלה וכח מעשיה בימים ההם. הלא ראינו לפנינו אדם מישראל בוכה על עוזבי תורה ואין לו גדול מרב מורה־הוראה בכל העולם, וזה בן אדם בעצמו, כמסתיר פנים מהרב, מהדר פני דוקטור ושׂשׂ עליו ושוחק בנחת רוח ואין בין הבכיה להשחוק ובין הרב להדוקטור אלא משך זמן קצר כדי ארבע שנים!
ואותו בן אדם הלא הוא שמואל’יק, מי שהיה סמרטטור ונעשה חכרן!!
סוף מעשה 🔗
בפרוע פרעות בישראל בשנת תר"מ… ונהרסו עיירות הרבה, חרבה גם קבציאל עירנו! בעלי־בתיה נעשו קבצנים וקבצניה, חדשים גם ישנים, הללו יצאו מתוכה והם נודדים בעולם, והללו מקלם בידם ותרמילם על שכמם ומזומנים ליציאה.
פרעות ושרפות – אלו הן שני מזיקים רעים, שדרכם לילך ולהזיק לישראל, שמכלים אותם ואת בתיהם ורכושם ומרבים אלמנות ויתומים ואביונים בכל מקומות מושבותם, מזיקים נוראים, שהזכרת שמוֹתם בלבד מעלה על דעתו של יהודי מחזות איומים: שבירת כלים ודלתות וחלונות, קריעת כסתות ופריחת נוצות, דם ואש, הרג ואבדן!
קבציאל שוממה. ברחובותיה דממה ובבית־הקברות שם קול נהי ובכיה!
והימים לא ימי אלול, ימי תשובה ותפלה, בכי וזעקה ליהודים וימי אבל וכמישה להבּריאה; אלא ימי אביב, ימי אורה, זיו שדה וזוהר רקיע; ימי צמיחה, לבלוב ותחיה בכל העולם – ימים, שאסורים בצידת חיות ועופות ומותרים, אוי ואבוי, בצידת יהודים!
והקבציאלים השדודים הללו, שאין להם מנחם בין החיים, באים ומשתטחים על קברי אבותם, בוכים ומבקשים עליהם רחמים מן המתים. נשים מעוררות שוכני עפר בקול בכי ותחנונים ומזרזות אותם לעמוד ולהתחנן לפני אבינו שבשמים ולהיות מליצי יושר לפני כסא כבודו על בני ישראל העלובים! והגולים למדינת הים נפטרים בנפש מרה מקברי מחמדיהם, שלא ישובו עוד לראותם, בוכים ומבכים אחרים עמהם וכלם נאנחים ושופכים דמעות.
רבונו של עולם! אם נאדך, נאד דמעות אצלך, עדיין לא נתמלא מדמעת עשוקים, מדמעת יהודיך הרצוצים, הרי בזה אתה נותן מקום לטעות ולומר, שהוא כביכול כחבית מפולשת זו של בנות דנידיות בגיהנם, שאינה מתמלאת לעולם. ואם כן הנאד הזה למה ושפיכת דמעות לתוכו למה ומה היא מועילה?
ובשעת אבל זה להקבציאלים מרכבה באה עד שער בית הקברות, ואדם כבן ארבעים במלבושי כבוד ירד מעליה. העניים העומדים צפופים בשער פנו לו מקום ופשטו לו ידיהם והוא נתן לכל אחד מהם את נדבתו ובא לתוך בית־הקברות. ראוהו היהודים שם ותמהו. אמרו בלבם שמא שר וגדול הוא, קרוב למלכות, ונתבלבלה דעתם ולא ידעו איך להתנהג בפניו. ומפני הטירוף הללו אוחזים בכובעיהם, נרתעים לאהוריהם ועומדים מרחוק, והללו כובעיהם רוקדים ומרפרפים על ראשם, משתחוים לו ממקומם ומרתיתים, והבכיה פסקה בכל מקום, ואף הנשים המקוננות נשתתקו כלן בבת אחת, גורפות חוטמיהן ומביטות מתוך רסיסי דמעה להפנים החדשות בסיקור עין ובלחישה אחת באזני חברתה.
הקבציאלים כלם צורתם באותה שעה צורה משונה, שיש בה מעין נמיכת רוח והתבטלות בפני עריצים תקיפי עולם, וכלם נצבים כאשתו של לוט בשעתה שהיתה נציב מלח.
דממה!…
– מי כאן שמש של בית־הקברות? – שאל האורח בלשון יהודית.
דבור זה שיצא מפי האורח, חזר על כל אחד ואחד מהנצבים והעיד על זה שלפניהם, שהוא יהודי, ומיד חזרה להם נשמתם שפרחה בתחלה. נתישר להם עמוד־השדרה הכפוף, נתיישב הכובע על ראשם ועמדו בקומה זקופה.
– אם יהודי הוא למה אנו… אמרו הרחוקים, נושאים רגליהם ופוסעים הלוך וקרב להאורח ומסתכלים בפניו ובמלבושיו.
– אם מאחינו בני ישראל הוא הרי אנו… – אמרו הקרובים, הולכים ובאים להאורח ופושטים ידיהם ונותנים לו שלום.
– הוא מדבר יהודית! – נענו הנשים ואמרו בקול גדול, רומזות באצבעותיהן על האורח ומעמידות עליו עיניהן וצורתן חציה שוחקת וחציה זועפת כזו של תינוק לאחר הבכיה.
– הראני נא – אמר האורח אל השמש, שנזדרז ובא, היכן קברו של לייזיר־יענקיל?
– של לייזיר־יענקיל, לייזיר־יענקיל! – תוהים צעירי הקבציאלים – מי הוא זה לייזיר־יענקיל?
– מי שהיה בעל־תפלה בימיו? – אומרים הזקנים ומתחילים לספר בשבחו – יהודי כשר היה לייזיר־יענקיל ומתפלל נפלא. כל תיבה, שהיה מוציא מפיו, היתה נכנסת בלב שומעיו ונבלעת באברים, כשהיה אומר “ונתנה תוקף” מיבב וקורא: אוי־ווי! “מי יחיה ומי ימות”, מרים קולו בנהימה, מסלסלו וצועק: אוי! “מי ינוח ומי ינוע־ע־ע” געה כל הצבור בבכיה, ואפילו מי שלבו אבן היה נימוח. אין בדור הזה בעל תפלה כמותו. אין עוד, אוי־אוי־אוי!
על קברו של לייזיר־יענקיל כבר עלו עשׂבים והמצבה עליו רוּבּה נשקע בעפרו עד שהיה קשה למצוא אותו. החזן עמד והתפלל עליו “אל מלא רחמים”, וכשהזכיר בתפלתו נשמת אלעזר־יעקב!" נתמלאו עיני האורח דמעות ונתן ידו על פניו ופרש ובכה.
משם בא האורח לקברה של האשה מלכה־טויבא והחזן נשא תפלה גם עליה. אבל קולו לא היה נשמע כאן מפני קול המונם של הבוכים הרבים אצל גל הסמוך, גל חדש וגדול – זהו קבר אֵם וקברות שתי בנותיה, שנאנסו ונהרגו ביום אחד, ביום עֶבְרָה ופרעות, ומתוך הבוכים שם קול ברמה נשמע, קול מתפלל ואומר: “את נשמת הקדושה האשה ביילא בת בנציון ונשמות בנותיה הטהורות והקדושות” והקול הולך למרחוק ומרגיז העוף הפורח באויר. נבהלו העורבים שם על ראשי האילנות, פרשֹו כנפיהם ונתעופפו ברעש וצוחה.
שמע האורח את שם ביילא ההרוגה ונזדעזע בכל אבריו. עמד שעה קלה נדהם ותלוי ראש, ואחר כך ספק את כפיו, נאנח אנחה קשה מתוך לבו ויצא ועלה על המרכבה ובא לאכסניא בקבציאל.
למחר היה האורח מטייל בחוצות העיר ונכנס לתוך חורבותיה – לתוך חנויותיה השדודות ולתוך בתיה ההרוסים וכותב ורושם בספר זכרון לפניו. אז רוב נסים נעשו לקבציאל שלא יצאה מדעתה מיגיעת המוח והרהורי לב ומחשבות רבות על עסקי אורח זה, מי הוא ומה לו אצלה?
ואני מנדלי הייתי אותה שעה בקבציאל, וכיון שבא האורח לרחבה של בית־הכנסת וראה אותי עומד שם כדרכי אצל העגלה שלי עם ספרים, מיד הכיר אותי בטביעת עין, ואף אני הכרתי אותו ושאלנו איש לחברו לשלום.
את האורח הזה ראיתי בפעם הראשונה בעיר בטלון, ושם מצאתי חן בעיניו להכירני ולהסיח עמי בדברים נכבדים. גם בבטלון עשתה ביאתו לשם רעש גדול. זו בטלון העיר, המתמדת לנום, הקיצה מתנומתה והעמידה עליו עיניה, משתאה לו ומשתוממת: מה לו לבן־אדם זה, שבא אליה בחלום הצהרים! ולמה הדבר דומה? לעופות מעריבים ויושבים בתוך הלול ומתנמנמים בכנופיא, וכשאדם נכנס לשם פתאם עם אבוקה הם מזדעזעים, סוקרים בעפעפי עיניהם, האחוזות בחבלי שינה, ואלו לאלו תמהים באנקה ודגירה משונה: מי זה המשוגע, שהוא ער בין השמשות, בשעה זו, שהכל ישנים!
התרגשו הבטלונים ובאו אצלי תיכף לביאתי ובנשימה אחת אמרו כלם: בן־אדם, רבי מנדלי, מין בן־אדם בא אצלנו פתאם! עיניו משוטטות בכל מקום, חוקר ודורש והולך לתוך “הֶקדשֵׁנוּ”, לתוך “תלמוד־תורתנו”, “חדרינו” ובתי־כנסיותינו ובתי־תפלותינו. ודאי לא בכדי הוא. שמא שלוח הוא בסתר ולרגל את עירנו בא. מה דעתך רבי מנדלי? החנונים מתפחדים… המלמדים רועדים…
לאחר שנתפטרתי מעבודתי והתרתי חבילות סחורתי והייתי מוכן למשא־ומתן ראיתי אדם אחד בא לרחבה של בית־הכנסת לבוש כתונת בד מגוהצה, איצטלא נאה, ומגבעת בראשו, והיה מראהו בין הבטלונים שאינם מהדרים במלבושם ואינם מקפידים על רגלים מיוחפות ועל ארכובות וזרועות חשופות, משונה מאד, כמי שנכנס לבית־המרחץ מלובש בגדים בתוך הערומים שם. ואדם זה הוא שהרעיש את בטלון, את הנרדמה הזו. כשבא אצל עגלתי עמד, מסתכל בי ובסחורתי ושותק ואחר כך פתח פיו רשאל לי ואמר:
– רבי יהודי! הספרים הללו לך מה טיבם?
– הספרים ספרים! – החזרתי לו בשפה רפה ועקימת חוטם, כאומר: סחור סחור, דודי, לי לא תקרב!
– אף על פי כן! – אמר לי, מעמיד עלי פנים מאירות ומושך את נפשי בנועם וחן שפתיו, ומיד נעניתי לו ואמרתי:
– הספרים ספרים עברים: סדורים מכל המינים, סליחות. מהזורים, תחינות, קינות וכיוצא בהם.
– אלה הם כל ספריך ולא יותר?
– יש עוד והם מועטים ואין כדאי לטפל בהם – ספרים בלשון קודש, ממיני ספרי השכלה, הם אבנים ואינם סחורה כלל. יהודי המקום הזה לא ביד יקחום.
– יהודי מקומכם – אמר לי האיש, נאנח מתוך לבו – יהודים עלובים הללו לחם הם צריכים, לחם ולא ספרים
– מה מעלתו אומר?! – אמרתי לו, וקול דבורי כנזיפה מתוך תרעומת, שהיתה בלבי עליו בשביל שהוא מזלזל בספרי ומבטל את כל ענין פרנסתי – לחם אתה אומר, ולא ספרים יהודי מקומי צריכים? ואני מעיד עלי שמים וארץ, שלא היו ימים טובים לספרים שלי, לקינות ולתחינות וכיוצא בהם, כימים האלה. היום לא על הלחם לבדו יחיה האדם מישראל, כי על תהלים וקינות ועל כל מה שמוציא דמעות.
– חלילה לי! – הצטדק האיש ואמר – חלילה, לא בספריך האלה אני מדבר, ידעתי מה ספרים אלה לישראל, שדמעתם היתה להם לחם יומם… הא איני מדבד אלא באותם הספרים, במיני ספרים הללו, שהכל יש בהם: תוכחות ועצות, הצעות ונצוח – הכל, חוץ מדברים של ממש. בספרים הללו אני מדבר, שאינם כדאים, לפי דבריך, לטפל בהם. ומה ליהודי מקומך ולהם? לחם לאכול ופרנסה הם צריכים, עזרה ממשית ולא דבור פה. דברי מוסר ודרוש אינם מספיקים לבטן רעבה, ולתקנה בעצה טובה, במאמרים מפולפלים, במליצה ודבר שפתים אי אפשר. הקובל על מוכניות עזובות, שאין משתמשין בהן ומגנה אותן בשביל שהן עומדות ומחלידות בקרן־זוית, אינו אלא שוטה. טלו את העזובים והנחשלים בכם והעמידו אותם על מכונם, השיבו אותם לעבודתם, בפועל ולא בדבור פה – ויהיו טובים ומתוקנים, דרושים לכל חפציהם. אבל כפי שראיתי, אנשי מעשה במקומכם מועטים, אצלכם נאה דורשים נאה מוכיחים, מדיינים ומנצחים זה עם זה, נאה מעירים ומעוררים, ועושים אינם עושים כלום.
דברים של טעם הללו האירו עיני וראיתי כמה באמת נואלנו וכמה טעינו. השעות שעות רעות. שבר בכל יום ואנחה, בהלות וזועות. אַת קבציאל, אַת בטלון וכיוצא בכן עיירות ישראל, שקועות אתן בצרות, כבהמה שקועה עד צואר בטיט, ואותם בני האדם, הקולנים והדברנים שבכן, עומדים על גביכן, אלו יועצים, מעירים ומעוררים: עורי, עורי קבציאל! התעוררי, התעוררי בטלון! ואלו מוכיחים ומזרזים: הוי, קבצנים! הוי, בטלנים! הוי בזוזים, מובסים ורמוסים, חלשים ומדוכאים ורצוצים, קומו והתעודדו! אם אין אתם לכם מי לכם? קבציאל, אל תהי קבציאל! בטלון, אל תהי בטלון! אלו ואלו בצלצול מצלצלים: קומי וצאי לך, בהמה, מטיט היון! חוּלי וגוֹחי, בהמה, שרבּבי זנבך, עקרי רגליך והתרוממי בכח, התרוממי, התרוממי וצאי לך!…
שעה קלה עמדתי שותק ותוהא על האורח שלפני, שדבריו משונים והוא משונה מאותן הבריות שכמותו אצלנו. כלום שמעתם מימיכם יהודי מנומס יחייב את הבריות מבני מינו, אותם ומאמריהם, ויזכה את המון עמנו וספריו? מין אדם זה נראה לי כמין כלאים: אפיקורוס־וחסיד, פראק־וטלית־קטן מורכבים ביחד, טופס חדש, שצריכים לברך עליו שהחיינו! אבל מה כחו, קטרגה עליו מדת הדין בלבי, ומה זכות יש בידו להוכיח אחרים, שהם מדברים ואינם עושים – והוא מה עושה? מי הוא, ומאין בא, ומה לו במקומנו? ומיד נמלכתי בדעתי, מה לי להתבייש מפניו, אקיים בו מנהג יהודים בשעת שאילת שלום, ופתחתי את פי ושאלתי לו:
– מה שמכם? מה מעשיכם? ומאין אתם?
בנדנוד ראש ובשחוק נעים יצא האורח ידי תשובתו על שאלותי הללו, ונראה שרוחו היתה נוחה מאד ממני. הזמין אותי אצלו להאכסניא שלו, כבדני בכוס חמין ושאל לי על כמה וכמה דברים, והיינו יושבים ומסיחים זה עם זה, והוא מסר לי מעט מה שאפשר מענינים מרובים ונכבדים. הינריך זה שמו וכהן שם משפחתו, והוא אחד מהולכים בשליחותם של חברת נדיבים, עשירי עם בחוץ־לארץ, לבקר את אחינו בני ישראל בתחום הישוב, השדודים בימי הפרעות. ועליהם המצוה לתמוך תמיכה לפי שעה את העלובים, מוכי הפרעות, להתבונן לכל מעשיהם ודרכי פרנסתם וצרכיהם, לראות מה טוב לתקנתם, שלא יאבדו בענים ויתקיימו בעולם. השליחים האלו עוברים בתפוצות ישראל, מקהילים קהילות ונמלכים עם פרנסי הצבור. וזה השליח, הינריך כהן, אדם גדול, חכם ונשוא פנים, עובר כל המקומות שבאיפרכיא הכסלונית.
ומאותה הפגישה הראשונה בבטלון עד פגישתנו זו בפעם שניה בקבציאל עבר כחודש ימים, ובזמן קצר זה נשתנו פניו של האורח כל כך, עד שלא הכרתיו אלא לאחר שהייתי עומד ומסתכל בו שעה קלה.
– למה אתה מסתכל בי כך? – תמה עלי האורח – לא הכרתני? משעה שנתפטרנו איש מחברו ועד עתה הרי לא עברו אלא ימים מועטים!
– ולפי שנוי פניך נראה כאלו עברו מאותה שעה כמה שנים. זקנה קפצה עליך, רבוני! – אמרתי לו, מנענע בראשי כמצטער עליו.
– ולפי מנין הצרות ימים מועטים הללו שקולים כנגד שנים הרבה. אוי, אוי, רבי מנדלי, נורא העוני של בני ישראל שראיתי בימים מועטים אלו. גדול מאד שברם וצרותיהם תהום רבה! – אמר לי האורח, נאנח בנפש מרה – בוא נא אצלי בערב, כשתהא שעתי פנויה, ונשתה חמין ונדבר, ועתה עלי לראות “פני” העיר, להסיח עמהם ולעשות מה שבידי לאחי הקבציאלים.
כשבאתי בערב להאורח ראיתיו יושב בכפיפת ראשו ורובו וכותב בעיון גדול ועל השלחן כתבים הרבה וספרים פתוחים לפניו. כיון שהרגיש בי הזמין אותי בפנים יפות לישב כנגדו.
– אורח בזמנו אתה לי – אמר לי בידידות, זוקף את ראשו, מתמתח ומישר את גבו – ביאתך רצויה, שהיא נותנת לי מנוחה לשעה מכתיבה ועיון בצרת ישראל. עבודה זו, הנתונה עלי, מפרכת את גופי ומתשת כחי בימים האחרונים, מפני שעתה בימים האלה ובמקום זה, היא לי עבודה, שאין עמה תקוה לתולדות מסוימות ולתכלית מכוונת כבתחלה. המחשבות הקודמות נתפקעו, כאניה מנופצת אל הסלע, מכל מה שראיתי בימים האחרונים בעיני.
– אף על פי כן אין להתיאש – אמצתיו מפני הנמוס בדברי פיוס ונחומים – נאמר אפילו, שהמחשבות הקודמות, שחשבתם עלינו בחוצה־לארץ, אינן אלא חלומות, ואצלנו היהודים כאן הרי גם החלומות יש להם ערך, ממש כזה של שטרות סוחרים ידועים, ואנו באים עמם, ביחד עם שאר חלומותינו, לרבונו של עולם, בשעה שהוא עסוק בברכת כהנים, כדי שלא ידקדק עמנו הרבה, ואומרים לו אמירה חטופה ובהולה: אם טובים הם חזקם ואמצם ויתקיימו… ואם צריכים רפואה… תקנם כגודל דעתך ותבונת כפיך!
– יפה אמרת! – אמר לי בשחוק קל ובכובד ראש – המחשבות, שאחרים בחוצה־לארץ חושבים עליכם, יהודי רוסיה, באמת הם חלומות, ושם זה נאה להן מעתה. סבורים, או חולמים בני־ברית אצלנו שם, שהפרעות כאן מכה עוברת היא; שבהשתדלות לפני שׂרי מעלה על היהודים כאן ובצדקה למוכים ולעניים אפשר להיטיב, אם מעט ואם הרבה, רוע מעמדם – יתנו הם ועשירי היהודים כאן ישתתפו עמהם; שיהודי רוסיה כלם בורים גמורים, שנוררים נבזים ובוערים הם, אינם לא בהשכלה ולא בנימוסים ודרך־ארץ – ובכן אין להם תקנה אלא להשׂכּילם. ועשיר אחד, הרוצה בתקנת ישראל וממון קורח לו, נשֹאוֹ לבו להביא אלפי אלפים כסף לגנזי המלכות על מנת שתיסד בתי־ספר מיוחדים לבני ישראל. הדבר עדיין לא נתאשר והוא תלוי ועומד. – כך סבורים שם, והמציאות באה ומטפחת על פניהם! מכל מה שחקרתי ודרשתי וראיתי בעיני כאן למדתי, שאני והם שם היינו כחולמים. הפרעות, אוי ואבוי, מכה־מדינית היא, ומשמשת כתכסים מדינה לתריס בפני הפורענות! השתדלות אינה מועילה, ולא עוד אלא שהיא מזקת, שיש בה השפלת כבוד של עם ישראל וריח “מה־יפית” נודף ממנה. העניות מתרבה והעניים כפלי כפלים כיוצאי מצרים, צר להם המקום בתחום הישוב ושערי הפרנסה ננעלים לפניהם, ובאֵין כל הם מניחים את מקומם ותועים כצאן בעולם, חוזרים על פתחי נדיבים ומתבזים על הבריות. הצדקה בלבדה מה היא ומה כחה כנגד עניות נפרזה ועניים מרודים, ההולכים ומתרבים אצלכם בצוק העתים! צדקה זו, שבני־ברית בחוצה־לארץ נותנים, אין בה מועיל אלא לחיי שעה ובצמצום גדול, ואנשי מקומכם כמעט שאין משתתפים בה כלל. יש יכולים ליתן ואינם רוצים ויש רוצים ואינם יכולים. אומללים הם היהודים כאן במקומכם לא משום שלא השכילו ופראים הם, אלא אדרבה, הם אומללים משום שלדברי שונאיהם השכילו הרבה יותר מהמונם האזרחים. היהודים, הם אומרים, מחוכמים הם וידם בכל – במלאכה ובחרושת, במסחר ובעסקי ממונות ובכל ענפי מדע ועניני פרנסה וכלכלה, ולפיכך יש להרחיקם מעל גבול המונם, שהוא תם ואינו יודע ואינו יכול להתחרות אתם.
– ומה לעשות? – אמרתי לו.
– “הושע השם את עמך, את שארית ישראל!” – השיב לי באנחה מתוך מעמקי לבו.
– תפלה זו היא עתה דברי יאוש בפיך – אמרתי לו כתוהא ומתרעם קצת – אדם שכמותך היאוש אינו נאה לו.
– שני ספרים גדולים הללו, שאתה רואה אצלי – אמר לי, מראה באצבעו על השלחן – אחד ספר זכרון הוא. כל מה שראיתי וחקרתי ומצאתי בקהלות ישראל, שעברתי שם, כגון עסקי הצבור והנהגתו בעניני הצדקה והחינוך ובכלכלת צרכיו, הכל רשום בו. ואחד הוא ספר “תקונים”. בו אני פוסק הלכה מתוך הדרישות והחקירות שלי ומציע הצעות מה לעשות לתקנת אחינו העלובים כאן. והריני מודה לך, הרבה דברים בו, שעכשיו אני תוהא עליהם, והרבה דברים אני עתיד לחדש בו לפי התפתחות אותו דבר, שהתחיל מבצבץ מתוך תהו־ובהו שלפנינו ועולה על אופק של עולמנו והוא לפי שעה בבחינת דמדומי עת חדשה. המלאכה שמוטלת עלי מרובה ורחבה ואין בידי עכשיו לעשותה. צרות אחינו הממוני ודלדלו את כחי.
– צערך זה הגדול, שאתה מצטער על צרת ישראל – אמרתי לו – הוא כבודך ותהלתך, וחבריך השליחים, כפי השמועה, צערם אינו גדול כל כך.
– חברי, אתה אומר? – אמר לי לאחר שעמד ממקומו ושתק שעה קלה – חברי הם בני־ברית, כלומר, בני דת משה. שומע אתה? ואני בן־עמי, יהודי ככל אבותי. הריני חוט סרוג ומסורג באריגה אחת עם אחי בני עמי האומללים. חברי – הורתם ולידתם בחוצה־לארץ ואני… קבציאלי…
– אתה! – אמרתי לו תוהא ומשתומם – אתה, קבציאלי אתה!
– להרגיש בצרת עם ומכאוביו – האריך את דבורו שלא להשגיח בי, שנכנסתי לתוך דבריו – אינו יכול אלא מי שהוא עצם מעצמו, אלא מי שחלקו ביסורים היה או הוה כהם וגורלו ככל המונם. רעים היו ימי ילדותי, הייתי מסתגף ברעב ובעירום ובחוסר כל ובגלגול־ספסלים בבתי־מדרשות עד שבחמלת אדם נכבד עלי, נקראתי לבוא אליו לחוץ־לארץ והוא גדלני כאב והכניסני לבית־מדרש גבוה ויצאתי משם מלומד בדברי חכמה ומדע ומוכשר לעבודה בעסקי העולם, ואני מתפרנס עתה בכבוד, בנחת ובריוח. כן, כן הוא, קבציאלי אני, נולדתי בקבציאל ושמי הירשילי!
*
למחר נתפטרנו איש מחברו, מברכים זה את זה בשלום ובכל טוב, וידידי רבי הירש הבטיחני לשלוח לי בהמשך הימים פרקים מתוך כתביו להדפיסם בהשתדלותי ולהפיצם בישראל.
את חטאי אני מזכיר היום. בשעת ברכות־הפרידה התנקשתי בלשוני והיתה ברכתי מטורפת. בענין הברכות, מעין “הלואי ויהי־רצון” הריני הדיוט ובור גמור, כיהודים הרבה אצלנו. אותם היהודים, בשפותחים באמירת יהי־רצון למי שהשמחה במעונו, מפני שחושבים אותה חובה להם, נעשים כבדי־פה, מהגים ומלהגים ומגמגמים ופניהם מבהיקין. הם לבעל־השמחה בפצח מפצחים: יהי רצון ש… ש… ש… ובעל־השמחה להם: יהי רצון ש… ש… ש… וכך הפטפוט הולך ונמשך עד כדי הקאה מחמת מיאוס, ושני הצדדים מהרהרים בשעת מעשה בלבם: הלואי, רבונו של עולם, יהי רצון שנתפטר זה מזה במהרה! – לעולם אני שומר פי ולשוני ויוצא ידי־חובתה של אמירת יהי־רצון בקיצור, בשפה רפה ובחשאי, ובאותה שעה נכנסה בי רוח שטות והשיאני לברך את ידידי ברחבה ובקול גדול, וכיון שפתחתי את פי נוקשתי בשינונ"י, מאריך בש… ש… ש… ואיני יכול לא להשתתק ולא לסיים. רבי הירש, יאריך ימים ושנים, הרגיש בצערי ואמר אלי בחכמה:
– ידעתי, רבי מנדלי, ידעתי. מרובות משאלות לבך עד שאין הפה יכול לדבּר, והלואי שימלא השם את מחשבותיך הטובות עלינו ועל כל ישראל במהרה בימינו.
– אמן – עניתי בכל כחי – אמן וכן יהי רצון!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.