רקע
אהרן מגד
החיים הקצרים

החיים הקצרים: רומן


“לרומן הריאליסטי, המיוסד על עלילה כרונולוגית בעלת הגיון סיבתי, אין עוד מה לחדש ואין עוד מה לגלות. זוהי ‘ספרות לעניים’. כל המנסה היום לחזור אל נוסח פלובר או טולסטוי – מתוך בורות, תמימות, או אזלת יד – הופך את כתיבתו מ’חיקוי של המציאות' לחיקוי של הספרות”.

(ד"ר אלישבע טל־בלומפלד)


 

א    🔗

לכאורה, צריך היה יהושע טל, סוכן ביטוח בשנות הארבעים לחייו, להיות מאושר. 327 מבוטחים, דירה מרווחת, מכונית – אם גם קטנה לפי־שעה – אשה יפה ומשכלת, בת חיננית, תמירה, שנעים להלך לצידה ברחוב –

ובכל־זאת, מאושר לא היה.

באמצע חייו – כן, אפשר לומר באמצע חייו – גילה שהכל אי־כה לא מתנהל כשורה אצלו. ממס־הכנסה רודפים אותו, כיור המטבח נסתם לעתים תכופות. הבת מתרחקת והולכת…

וידידים. ידידים אין לו. לכאורה הוא חביב על הבריות, טפיחות על שכם, חיוכים, – אבל ידידים אין. פתאום, בשבתו במשרד, באמצע שיחה טלפונית, כשהוא ממתין על הקו וידידים. ידידים אין לו. לכאורה הוא חביב על הבריות, טפיחות על שכם, לתשובה, היתה הידיעה מהממת אותו: אין איש! אף לא אחד! – והד הידיעה הזאת מלווה אותו לעתים כל היום. הוא משוטט בעיניו על פני כל העיר, כל הארץ: אין איש. מי? היכן? קשרים רבים כל־כך, עם חברות, עם מבוטחים, פקידי באנקים, שמאים, בעלי־מוסכים, אלמנות – ואין איש. קור אופף אותו. בהלה: יחידי בלב־ים. כן, שמואל דביר, מילדות. אבל שמואל דביר בצבא־קבע. רחוק. חברה אחרת. ובעצם, הוא נזכר, גם בילדות היה כך, בבית־הספר: חביב על כולם, “שמן” מלוגלג בחביבות – ואין איש.

אלישבע, כמובן. אבל אלישבע מרצה באוניברסיטה. ובערב, כמעט ערב־ערב, מיד לאחר הארוחה, עוד לא הספיק לגמור את הקפה, היא קמה – (לעתים נשיקה על לחיו: “אני יודעת, שוקה, אבל מה לעשות? לחם־חוק שלי…”) – פורשת אל הסטודיו, הדלת נסגרת… רק בחצות, אולי לאחר־חצות – כמה זמן יכול אדם לשכב ער אחר יום של התרוצצויות? – הוא חש־לא־חש בזיע המיטה כשהיא נכנסת.

והכלים בכיור, הנשארים לא־רחוצים לעתים כה קרובות.

ולא לשאול פעם מה מצב העסקים. אולי חובות. אולי המבוטחים נושרים דוקא, ולא מתוספים. ויש אסונות מדי־פעם. תאונות־דרכים, דליקות, אנשים נפטרים, בדרך־הטבע ולא בדרך־הטבע. עניין אנושי פשוט.

או “אקרופוליס”, למשל.

לפני שמונה חדשים, כשנפרד משני שותפיו, ושכר משרד לעצמו. מיד לאחר שהצמיד את שלט־הנחושת אל הדלת שבקומה השניה –

אקרופוליס

יהושע טל – עסקי ביטוח

התיַשב ליד הטלפון, וכדי להפתיעה, צלצל הביתה, ואמר בקול עבה ונכבד מאד, תעלול כזה: “הלו, כאן מדברים מאקרופוליס”. “מי?” שאלה, כנרגזת על הפרעה. “אקרופוליס!” חזר והשמיע, צוחק בבטנו. “טעות כנראה”, הנחיתה את השפופרת על מזלגה.

ובכן!

וכשהואילה כבר – פעם אחת ויחידה, משום שהוכיח אותה על הזלזול וראתה כי נעלב – לבוא לראות את המשרד, בשעת אחר־הצהריים, בין הרצאה להרצאה – עמדה באמצע החדר הקטן, שלא היו בו אלא השולחן, הכסאות, ושני ארונות־מתכת, וקראה:

“‘אקרופוליס’! איזה חוסר־טעם מחריד לקרוא חור כזה בשם ‘אקרופוליס’! מדוע לא טאג' מאהאל? מדוע לא נוטר־דאם?”

“ואיך את היית קוראת?” חייך כשגופו הגדול מרווח בכסאו, מאחורי השולחן, מלך שמנסים לבזות את ממלכתו.

“לכל היותר – ‘קבר רחל’!” הניפה את ארנקה בקשת על פני חצי החדר. ולוח־הקיר לא מצא־חן בעיניה משום שהיה עליו ציור גדול – מכוער לדבריה, קיטשי – של נוף יערות מושלגים. “ובכן אפשר לקנות אחר”, אמרה, כשהסביר לה – בהתאפקות, בהבלגה – שזהו מה שקיבל מ“קַנַדיאַן מנופקצ’ורֶרס לַייף אינשוּרנס”, והחליטה לעשות סדר, בעצמה: להעתיק – במו ידיה הענוגות – את אחד הארונות ממקומו ולהעמידו בפינה אחרת, כדי שלא יעמדו השניים “באופן סימטרי” משני צידי השולחן.

“אבל מה רע בסימטרי!” משך את ידיה מן הארון. לא כל־כך כדי להניאה מזה, כמו מחשש לשלומה.

“אינני יכולה להסביר לך. רע, וזהו!”

ובכן שני הארונות עומדים עכשיו סמוכים זה לזה, מצידו האחד של השולחן. בעצם, נוח יותר.

ומאז – אף לא פעם אחת.

אם היא מחרימה את “אקרופוליס” – אמר לעצמו – אני מחרים את הסטודיו! ונדר שלא יכּנס לשם. וקיים את נדרו. כמעט.

כלומר, פרט להתגנבויות חטופות, לעתים, כשאין איש בבית: נכנס, מציץ בספרים שעל השולחן המלומד, עומד מול שלושת עמודי החכמה הגבוהים – שלושה כתלים של ספרים עבי־כרך, רובם אנגלית, מן המסד עד התקרה – כתייר מול עמודי אקרופוליס העתיק, מוציא איזה כרך אנציקלופדיה מאחד המדפים, פותחו, קולט אילו שורות, מקפיד להחזירו למקומו ללא השאר עקבות, ויוצא.

כאילו לא היה.

ובכל־זאת – חשב – “אקרופוליס” הוא שם טוב, שיקולים של טעם בצד. נוטע בטחון. מעיד על יציבות. עובדה.

ומס־הכנסה, כאמור.

ההטרדות הללו.

הוא, שמקפיד כל־כך לרשום כל הכנסה, כל הוצאה, שומר על כל הקבלות, צורר אותן בתיקים, בתוך הארון, הוא שאיננו מסתיר דבר – שאין לו מה להסתיר! – מוצא בתיבת־הדואר כמעט בכל שבוע, הודעות, התראות, הזמנות! ולך חפור בשבילם את גליונות עובר־ושב של הבאנק משנת 63! והסבר כל סכום קטן מאיִן הוא בא! ושֶׁב, נאשם, נחשד, נחקר, מול הפקיד הקטן הזה –

איזה עולם!

ועכשיו, העסק הזה עם ז’נט.


 

ב    🔗

ז’נט לוי.

זה חמישה חדשים. יותר.

“עשרים אלף?” אמרה בשבתה למולו במשרד, והסתכלה ישר בעיניו. נדמה היה לו, במבט עוין. אבל לא, לא היה זה מבט עוין, אלא חצוף.

“כך כתוב בפוליסה”, אמר, “מדוע?”

“כך כתוב?”

“הנה”.

“טוב”, אמרה. והוסיפה לנקוב אותו במבטה.

שוב באיבה, נדמה לו. ואולי בחשד. צעיף האבל על הכתפיים הלם אותה. פנים עזות, כעין הקנמון.

טל רשם את הפרטים. השם, שם האב. מקום ההולדת?

“מלטה!” קרא בהתפעלות. “יש יהודים במלטה?”

“קצת”, אמרה, “היו”.

“מספרד”, הוסיפה.

ספרד, קורידה. לרגע, נתמלא רוח חַמה, ים תיכונית. ראה צועניה מטופפת בעקבים, שמלתה האדומה מתנופפת. אוֹלֵיי!

“כן, ממכּת חשמל, בנמל”, השיבה לשאלותיו בקור־רוח. “החזיק בברזל. ברגע”.

היא חיפשה סיגריה בארנק הקטן שלה. לא היה לו להציע לה. “אינני מעשן”. התנצל.

“אין דבר”, אמרה.

“מלטה”, אמר, והסמיק, משום שפניה היו קרובות אליו, והמבט העז, הקשה, לא נרתע כלל, “מה עשה שם, אביך?”

“סוחר. בשטיחים”.

דונה לוי. נסיכה גולה. אלמנה צעירה שהאבל יאה לה.

“אז מה?” קמה, בחזה חצוף, “אתה תודיע לי?”

וכשפנתה לצאת ועיכסה בעקביה לעבר הדלת, ראה שלירכיה יש חיים מעניינים משלהן במחוך החצאית השחורה ההדוקה, וברכת הפרידה שלהן, היתה בה התגרות.

אולי היתול.

לאחר שבוע, נסע לביתה, בבת־ים, להביא לה במו־ידיו את הצ’ק. הוא סירב להיכנס פנימה, כשהפצירה בו. עמד בפתח, מבוּיש, מבקש להצניע את גופו, והושיט לה את ההמחאה הירוקה. היא אחזה בה בשתי ידיה, כקוראת את הכתוב בה – הילד בן החמש, נכה־הרגליים, נשען על מותניה לבל־יפול – וכשהודתה לו, היתה כבר רכות במבטה. לחה כזאת.

“אני… רק את חובתי…” אמר, ופסע לעבר המדרכה, גאה בעצמו על שלא נשאר גם רגע אחד מיותר.

כמעט שכח. כמעט.

מה, בעצם. אילו רצה, כמובן. סוכן־ביטוח תמיד עניינים לו עם אלמנות. ביניהן צעירות, ונכונות. יש בו משהו – ידע – שמחבב אותו עליהן. חם, ואבהי, פורש חסות. הקול הרך והחם. הצחוק. הוא אוהב לצחוק, צחוק בטנוני כזה, שמרעיד את גופו, ומדבק. בסך־הכל, הזדמנויות לא חסרות. פרוידינגר היו לו הרבה סיפורים על כך, קצתם אמת, רובם התפארות־שוא. כמו הבדיחות הידועות על החלבנים. אילו רצה! אבל החכמה היא לעמוד בפני הפיתוי. עניין של כבוד־עצמי.

אמנם כן, שלוש־ארבע פעמים במשך השנים. לא חשוב, מקרי, מטופש. מזמן מחק את זה. כאילו לא היה.

אבל כעבור שבועיים, צלצלה:

“ז’נט לוי. מבת־ים”.

“כן, אני זוכר”, הסמיק. איך אמר לו לבו…

“תסלח לי שאני מצלצלת אליך, אבל… אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם הכסף הזה!”

ואת “מה לעשות” ביטאה באינפוף חושני כזה, שדמו התלהט בו פתאום, כאילו נגע בו הבל־נשימתה. או הברך, מתחת לשולחן.

“אני…”

רק סוכן־ביטוח, רצה לומר.

“אני יודעת, אדון…”

“טל”.

“זה באמת לא העניין שלך. אבל אין לי את מי לשאול, אז…”

וכאן הפסיקה לרגע. הפסקה שהיה בה משהו אינטימי, מפתה, אפילו חצוף. בפניה אל אדם שאין מכירים אותו.

“חשבתי אולי אתה יכול לעזור לי בזה…”

ושוב הפסיקה, כמצפה.

הוא משך ממחטה מכיסו ומחה זיעה ממצחו.

וכשהניח את השפופרת, חשב: בעצם, חובה אנושית פשוטה. בייחוד עם הילד הזה. והתפלא איך דברים מתרחשים בעולם, שהרי ברגע שנכנסה למשרד לפני שבועיים, כשרק ראה אותה…

הה, מלטה! ספרד!

הים התיכון! שטיחי המזרח!

והוא התפנה מעסקיו לכמה שעות בכל יום, התרוצץ בין משרדים, נסע לעיריה, להסתדרות, הסביר, שידל, תבע, רגליו נשאו בקלות את גופו הגדול, והחום והזיעה לא הציקו לו. בשמחה, לא על מנת לקבל פרס – מה, לביתה היה סר רק לרגעים מספר, בין משרד למשרד! – עשה זאת. “ברגמן, אתה תעשה זאת בשבילי!” אמר במשרד הרשיונות. שָׁנים לא היה לוֹ סיפוק כזה!

האם אלישבע מספרת לו על ענייניה באוניברסיטה? ובכן!

“איך אני יכולה להודות לך!” הישירה אליו מבט מבטיח, מפורש, כשהביא לה, לאחר כמה שבועות, את הרשיון לקיוסק־משקאות על שפת־הים.

“הו, השמחה היא שלי!” שמט מבטו מעליה וחפף בידו את שער הילד, שנאחז בשמלתה.

“אני מקווה שנתראה עוד, אדון טל!” ליוותה אותו בקולה.

ובהיכנסו למכונית, שמח שלא לקח שכר. אפילו לא נשיקת־תודה תמימה. קיוסק־המשקאות יכול להיקרא על שמו אם היא רוצה, צחק.

בלב קל הפליג במכונית, זורה לרוח את שמה ומראיה, מפזם לעצמו –

סניוריטה סניוריטה לא ראית,

לה לוּנה קוֹן אֶל סוֹל…

ובדרך עצר פעם אחת, ליד קיוסק ביפו, הריק כוס מיץ אל בטנו בגמיעה אחת – לפי שחם היה, והוא הזיע – קנה שקיק גרעיני חמניות, פיצח שלושה־ארבעה גרעינים, והושיט את השקיק לילד הראשון שנקרה לו. “קח, קח!” אמר לילד התמיה, שלא הבין מה ולמה.

ואפילו ציונה, במשרד, השתוממה איזו רוח נכנסה בו באותו יום, במעבידה. “הביטי, ציונה”, חייך אליה כשהניחה לפניו את המכתבים, “אני צריך ללמד אותך איך להסתרק: הכרבולת הזו, באמצע, זה בסדר. הולם אותך מאד. אבל בצדדים…” הערה כזו מפי אדם שמעולם לא שם לב למראך! האם שתה?

אבל אחר שבועיים, אולי שלושה –

מקרה, בעצם.

“האמן לי, שוקה, אין לי ראש לזה!” אמרה אלישבע בערב, כשטען כלפיה שאין היא מביאה לו את הקבלות מרופא־השיניים, הדרושות לשם הניכויים ממס־הכנסה. מה פירוש אין לה ראש לזה? – התרגז – שעה שהללו באים אליו בתביעות של אלפים ודורשים קבלות על כל הוצאה והוצאה! “אם כן איבדתי!” – אמרה – “מה אני יכולה לעשות, איבדתי!” “אבל אין זו הפעם הראשונה!” – צעק – “הלא זה מגיע כבר למאות לירות, ואני מבקש ממך וחוזר ומבקש…” וכשהמשיך בזה, טרקה בפניו את דלת הסטודיו, והסתגרה בו, כדרכה.

אם כן טרק גם הוא את הדלת – החיצונית – וגלש למטה, במדרגות.

ונכנס למכונית, ונסע דרומה. ליפו, והלאה.

שטויות, אמר לעצמו. לא לפי כבודך. גם לא לפי מעמדך.

אם כן החנה את המכונית בקצה הרחוב, בפינה, והחליט לראות, מסקרנות, אם יש אור בחלון ביתה. השעה אחר תשע, ובין כה וכה היא ישנה בוודאי.

אבל היה אור בחלון, לבהלתו. והוא חש מעין פיק־ברכיים.

לא, איש לא ראה אותו. רחוב השכונה החולית היה חשוך, עד הפנס שבקצהו.

מעשה־שטות, בכל זאת: אדם מהוגן כמותו, נשוי, אב לבת בת שש־עשרה וחצי. מי היא ז’נט זו? ושם ידו על בריח הפשפש של החצר.

אך אם ירים את הבריח, הוא יחרוק, והצירים יצרחו, בדממת ערב זו, והרי זו הודעה מראש על בואו.

ומכיוָן שאי־אפשר היה, משום בחינה פיזית, להגיע אל דלת הדירה מבלי לפתוח תחילה את הפשפש, חזר על עקבותיו.

בהגיעו אל המכונית, ראה במרחק־מה, מעבר לפינה, קיוסק פתוח, ואם כי לא עישן בדרך־כלל, ניגש לשם וקנה חפיסת־סיגריות.

נדמה היה לו שהאיש הקטן בעל הפנים החיוורות, הגלותיות, מסתכל בו בחשד – ועל־כל־פנים באי־אהדה – בהניחו את החפיסה על הדלפק הלח.

הוא חזר אל המכונית, נתיַשב בה, הדליק סיגריה, ואמר לעצמו: עכשיו אפשר לשקול את הדבר במתינות וביישוב־הדעת:

אם לחזור, לאחר שהגעת עד הנה, יהיה זה מעשה של חולשת־אופי, פחדנות.

ומצד שני, גם להיכנס יהיה מעשה של חולשת־אופי. כניעה לפיתוי.

לעומת זאת, אין כל סיבה מתקבלת על הדעת להחמיץ הזדמנות כזאת.

אם כי יש איזו אי־הגינות בדבר.

מדוע, בעצם?

עד שאתה שוקל ומהרהר, שוקל ומהרהר – במורך־לב כזה! – כבר חושך בחלון. שכבה לישון.

לפיכך תקע את המפתח במתג המתנע.

בכל־זאת עצר בעצמו מסבב את המפתח, והחליט סופית לראות אם ז’נט שכבה כבר לישון, או עודה ערה.

החלון היה מואר. ומאחר שבושה היתה לחזור שוב למכונית, פתח את הפשפש – שציריו לא חרקו כלל – ופסע, רכות ככל־האפשר, עד פתח הבית. בראש מורכן הקיש על הדלת שתי נקישות, לא חזקות, גם לא קלות מדי. פעימות לבו היו חזקות מהן.

ונבהל מאד כששמע טפיחות רגליים יחפות על הרצפה, וקול שואל, מי שם?

“אני, טל”, אמר. בקול חרוך מדי.

“מי?”

קשה מאד היה לו לחזור ולומר, בקול רם יותר: “טל”. אולם את המלים “כבר. רגע”. – השמיעה ברשיפה, וטפיחות הרגליים היחפות היתה בהן מעין שמחה ונכונות.

“הו, אדון טל! תיכנס”, – במבט נוצץ, ומזמין. אך כאילו ציפתה לבואו, והיתה בטוחה בכך, וזה היה מעליב במקצת.

“תסלחי לי שבשעה כל־כך מאוחרת…”

“הו, זה בסדר, אני שמחה שבאת”, אחזה בידו, ובידה השניה הצמידה את שולי החלוק אל חזה.

“תשתה תה? קפה?” שאלה בהושיבה אותו על הספה, ליד השולחן.

“לא, תודה, שום דבר, אני רק לרגע…”

“אולי יין?” שמחה על ההברקה.

“טוב. קצת. רציתי רק לשמוע מה…”

וכשיצאה להביא את היין, חש מאד לא נוח בגופו, שהיה גדול מדי בחדר הזה, וכאילו לכוד בין השולחן לספה, והוא פחד, אולי יופיע פתאום הילד מן החדר הסמוך, או שמא נמצא שם עוד מישהו, ומטופש מאד היה שהוא, יהושע טל עסקי ביטוח, אקרופוליס, בעלה של ד"ר אלישבע טל־בלומפלד, האוניברסיטה, נמצא כאן בשעה כזאת. זול מאד.

אבל ז’נט באה והתיַשבה סמוך אליו על הספה, ושתתה עמו כוסית, וצחקה הרבה כשאמרה לו שוב ושוב כמה היא שמחה שהוא בא, ועד שלא ידע מה – היה הכל פשוט מאד, הרבה פשוט משחשב.

אם כי קצת יותר מדי פשוט. כלומר, כשפקח את עיניו ומצא עצמו לצידה והיא ישנה לרוגע – נעילת הנעליים, תצלום הכלולות על המזווה, היא בהינומה ולוי המנוח בחליפה ובשפם קצר, תקיף ובטוח, מבליט את חזו בגאווה – חש משהו מעליב בזה שהכל כה מובן־מאליו, וצפוי, כאילו תוצאה של איזו הסכמה חשאית… סוף־סוף אין הוא…

אך בפעם השניה היה זה פשוט עוד יותר: הוא לא חשש פן יחרקו הצירים, ושתי הנקישות על הדלת לא היו מהוססות. והביא טבלת שוקולד בשביל הילד. את התצלום שעל המזווה הפך אל הקיר, כשיצאה לרגע.

ואחר־כך – הדברים כאילו התגלגלו מאליהם: אחת לשבועיים, בערך. לא לעתים תכופות יותר, כי חש שיהיה בזה משהו לא אסתטי; אך גם לא לעתים רחוקות יותר, כדי לשמור על הקשר. לילד הביא צעצועים: מכונית, מחבֶּרת ציור וצבעי־עפרון, מחזיקי־מפתחות. את לוח־הקיר של “קנדיאן מנופקצ’וררס לייף אינשורנס” תלתה ז’נט במטבח. יערות מושלגים מול לובן כירת־הגז.

היה לה קול יפה, צרוד מעט מעשן סיגריות, וחושני, ופעם שרה לו, “דבר אלי בפרחים, אהובי”. הוא אמר לעצמו שזהו שיר “זול”, “סנטימנטלי”, אך בנוסעו הביתה בלילה, ברחובות הארוכים, הריקים, אמר לעצמו: ובכן מה? אני רוצה זול, לעזאזל! מדוע לא? מה רע בזה, לכל הרוחות?

היו לו בדיחות, שז’נט צחקה והתפעלה מהן. על השולחן היו שקדים ופיסטוקים והיא שתלה אותם בין שפתיו. “תבוא פעם אל שפת־הים”, התרפקה עליו, “למה אתה לא בא פעם אל שפת־הים? תקבל אצלי מיץ בחינם!” – “אני?” צחק. עם הגוף הגדול והמסורבל שלו. הזרועות העבות, עם השרירים הרפוסים. הראש הכדורי. “יש לך גוף יפה!” סיבנה בידה את חזהו השעיר.

לעתים חשב: אם יש בעולם חוק של שכר־ועונש, יבוא עונש בוודאי.

אם כי, חוק זה אינו מתגלה: נוכלים, רמאים, בוגדים, שאתה מצפה כי יבואו פעם על עונשם, עושים חיל. קרבנותיהם, עיניהם כלות לראות במפלתם, והם עושים חיל. ההשגחה אינה מתערבת. אין שום אות לכך.

אבל אולי הוא מתגלה, החוק הזה, כלפי אנשים מסוימים. כלפי אלה שחוששים מפניו. כמוהו, למשל. ואז, פתאום זה בא עליך: התקף־לב. דלקת קרום־המוח. מי יודע, סרטן. יש איזו עין צופיה, בכל־זאת.

אילו היתה אלישבע חושדת לפחות! אבל בכניסתו הביתה בשעה מאוחרת, על בהונותיו, היא ספונה עדיין בסטודיו, לרוב. סבורה שנשתהה לרגל עסקיו. בעצם, אינה שואלת.

שלושה חדשים? – יותר.


 

ג    🔗

ומה שהפליא אותו עוד יותר – או האמנם רק נדמה לו? – הוא שמאז החלה פרשה זו עם ז’נט, נשים שמות לב אליו. יותר ויותר. ברחוב, במשרד, בבתים, כשהוא בא לגבות. תמוה: האם איזו קרינה סמויה נאצלת ממנו מאז? אות חרוט במצחו?

לפני רמזור, למשל. הוא נעצר. ידו האחת על ההגה, מרפק השניה על מסגרת החלון. בחורה עוברת, מעיפה מבט כנגדו, הוא מחייך אליה, גם אם אינה מחזירה חיוך הרי מחזירה היא מבט. הוא מודד אותה, בהמשיכה לצעוד. אומד את גיזרתה, את הילוכה… אור ירוק ועליו להמשיך. כמעט פגע במכונית שלפניו.

או לפני מעבר־חציה: בולם בבת־אחת כשרואה אשה נאה עם ילדה, או עם כלבלבה, ממתינה על שפת המדרכה. מחווה לה בידו, הדרך לפניך, היא חוצה, מחייכת כלפיו בתודה. מחזירה שוב את ראשה לראות מי האביר. האביר כבר דוהר לדרכו.

לעתים הוא מנופף בידו לעברה מבעד לחלון, מבלי להחזיר את פניו אליה. נפנוף־פרידה של פרש מתרחק עד האופק וייזכר עוד ימים רבים בכמיהה.

או ציונה, שהיחסים ביניהם קרירים ורשמיים בדרך־כלל. הוא קורא לה לשבת למולו, מכתיב לה מכתב. הטלפון מצלצל והוא מדבר בו. היא משעינה את קצה העפרון על שפתה, ומסתכלת בו. לא, לא מסקרנות. שפתיה פשוקות כלשהו, רגליה משוכלות, ברך על ברך, וכף־הרגל משתעשעת על קרסולה. מבטה בוחן, מנסה, שוקל. הוא משים עצמו שאינו משגיח בו.

או בדרכים, כשהוא נוסע לגבות פרמיות במושבות הדרום ואוסף מדי־פעם נערות מן הצמתות. הוא מופתע כמה קלה לשונו לקשור שיחה. שואל מניִן, לאן, וכבר – לעתים כה קרובות – מתגלים מודעים משותפים. “יליד נס־ציונה”, הוא אומר בגאווה. את טולקובסקי אין זוכרים כבר. לא הצעירות על־כל־פנים. אבל את בלומפלד מי אינו מכיר? אפילו בנות רחובות, ראשון־לציון. אם כן מספר הוא דברים שארעו בשנות השלושים, הארבעים, בהיות בארץ הבריטים, הערבים, המאורעות, המלחמה. שואל לשלום מורים ותיקים, מזכירי־מועצה, תמהונים בני בלי־גיל. מוציא טבלת־שוקולד מתא התעודות ומכבד. פותח את הרדיו ומשמיע מנגינות. לעתים הוא שורק איזו אריה מ“כרמן” או מ“הספר מסיביליה” – בזיוף, ומה בכך? (אלישבע סותמת את אוזניה כשהוא שורק: “לעולם לא אוכל להבין מדוע דוקא הזייפנים להוטים כל־כך לשרוק בקול!”) – והרי זה פתח לשיחה על אופירות, סרטים. פעם נזדמנה לו סטודנטית. “דוקטור טל־בלומפלד? – כמובן שמכירה. תלמידה שלה!” – “אשתי”, אמר בענווה. “הו”, הסתכלה בו והסמיקה, “אני מעריצה אותה. כולנו”. “גם אני”, צחק. “אין פלא!” חייכה. והוא סטה מדרכו והסיעה עד לפתח ביתה. “איך השם, שוב?” שאל כשפתח לפניה את דלת המכונית. “אריאלה. וייסמן”. הוא יזכור זאת, עד הערב.

לא הוא איש שייגע בהן, ביד או בברך. או יטה את המכונית לאיזו דרך עפר רחושת־מזימות, בצל פרדסים. אבל גדולה מזו ההנאה לדעת שאילו אך רצית, אילו אך עשית מאמץ קל שבקלים. יכול אתה לראות זאת בחוש, על־פי ברק העיניים, נעימת הדיבור, צורת הישיבה. רק רמוז להן והן נופלות, בשילות, לחיקך. כולן כך. לא כולן, אבל רובן. רוח הזמן.

רוח הזמן? לעתים, בנוסעו לבדו במכונית, היה מהרהר בכך: האם השינוי חל בו־עצמו, או ברוח הזמן? שהרי לפנים לא היה כך. והוא לא נעשה צעיר יותר, או יפה יותר. גם אין לומר שהוא קורן עשירות מפתה. המכונית צנועה למדי. גם מלבושו. מה אם כן? אולי דוקא הבגרות, הבטחון השופע מן הגוף הכבד, החום האבהי. הנדיבות. ואולי עצם הנכונות יש לה קרניים סמויות היוצרות נכונות־שכנגד. כמו אצל חיות. כמו בין קטבי החשמל. רוח הזמן?

אַנַבֶּל. השם עצמו העביר בו סחרחורת קלה, משכרת. התענבל בראשו. בצליל כסף צלול. האם לא חשקה בו?

אנבל שופמן, עם מכונית הספורט הספירית. כשהיה פוסע מן השער אל פתח הוילה, על אריחי המדרכה החוצה מדשאה רחבה, סוגה בשיחי ורדים, היה מהסה את פסיעותיו, חשאי־חשאי, לא להפריע שלוות־ארמון. בחשאי היה מקיש בראש־הארי על דלת האלון המשוחה ששר. אנבל היתה פותחת. נצנוץ ירקרק (מפתה? ערמומי?) בעיניה האלכסוניות, נצנוץ כחלחל לשערה הרך, היורד על לחייה. והטרקלין – צונן, אפלולי, מכושף. וילאות כבדים מסתירים את חום הצהריים. על הקיר הגדול שממול היתה תלויה תמונה כבדה, במסגרת מוזהבת, ובה אשה “גורלית” בשמלה צחורה, נחה בשלכת יער, מתחת לענפי עץ עבות. אווירת זהב־דמדומים.

“רוּנְגֶּה”, אמרה אנבל.

“עתיק?”

“מאה וחמשים שנה. יותר. וזה – ליברמן. ודאי שמעת”. הראתה על פורטרט של בורגני חבוש מגבעת לבנה.

ולרגע היה נדמה לו: לא הרצליה, לא הים־התיכון, לא ישראל, וינה. טירה בווינה. בראשית המאה, במאה שעברה.

ואנבל היתה מורה על הכורסה וניגשת, דקה, גבעולית, אל הבאַר שבכותל.

“עם סודה?”

“לא, תודה”, היה אומר. אם כי תמיד רצה לומר, כן, תודה, ולא ידע מדוע אמר כך.

ואחר־כך היתה מביאה את פנקס הצ’קים ורושמת 350 ל"י. בכל כמה שבועות. פרמייה על ביטוח ביותר מחצי מיליון: הוילה, התמונות, תכשיטים, שתי מכוניות, החיים.

“אחותי מרגוט, מורה לריקוד, מעוניינת בביטוח ממין מיוחד… הרגליים… אפשרי?… אתה חושב שזה אפשרי?”

הרגליים… לפתע חש עצמו טל נישא למרומים, כמו בכדור פורח. הביטוח נעשה מקצוע חשוב, בלתי־רגיל, אפילו מיסתורי. הרגליים…

פעם אמרה לו: “תבטח לי פרחים, מר טל?”

“פרחים?” צחק. חשב שהיא משטה בו.

“לא, לא חיים, כמובן…” צחקה גם היא. והביאה אלבום גדול, בעל כריכת נחושת, ובו פרחים מיובשים, פרח בדף, פרח בדף. “ירושה מסבתא שלי. ואני חוששת שיתפוררו!”

ובהופכה את הדפים, זיהה לה את רובם בשמותיהם. אנבל צידדה את פניה אליו בחיוך משתאה, סקרני: “אתה גם בוֹטניקן?”

“לא לא, רק זוכר מילדות, מבית־הספר…”

היא הסתכלה בו עוד רגע בשתיקה, אחר־כך, פתאום, סגרה את האלבום, קמה והלכה להחזירו למקומו. ולעניין הביטוח לא חזרה עוד. מוזר.

בלילה, בבית, היה מדמה אותה, לעתים כציידת עריצה, עם שוט בידה, לעתים כנסיכה מסוגרת בארמון מכושף, מצפה לאביר שיגאלנה. אביר רכוב על פיאט קטנה, צחק בלבו.

ובכל זאת…

מה עשתה אנבל לבדה בבית כל הימים? שופמן היה בעסקיו, שופמן היה בחו"ל לעתים קרובות. ילדים אין להם. והוא קשיש ממנה בעשרים שנה לפחות. קשיש וכבד ומשתעל. אולי הוא אימפוטנט. יתכן מאד.

האם לא חשקה בו?

“המפתחות שלך, מר טל!” צלצלה פעם, מעל מדרגת הפתח, בצרור מפתחות המכונית שלו, ששכחם על שולחנה.

“הו, סליחה, כן”. אך עוד לפני שהגיע עדיה משער החצר, זרקה לו את הצרור בקשת רחבה, בתנופה קלה, אלגנטית, והוא תפסו בשתי ידיו. “תודה”, הסמיק, וחש כאילו זריקה־ותפיסה זו היו מגע טן־דו אינטימי, רומנטי, סיסמה חשאית, פתק שלוח, רמז, הזמנה.

פעם, בבוקר, בהקישו על הדלת, לא נענה. כבר פנה לחזור, אך באותו רגע ראה את מכוניתה פתוחת־הגג, קרבה ברחש שקט, רחש מהיר ושקט, כמו ברבור שט באגם, ואנבל נוהגת בה, לגופה בגד־ים בלבד, שערה נוצץ, עורה מבהיק –

בתנופת־יד ברכה אותו מתוך המכונית, כגבירה מלכותית, כנימפה אגדית, וקראה: “רק רגע!”

ברחש מהיר ושקט נכנסה לנמל המוסך, קפצה מתוך המכונית, ובקבקבי־ים טופפה ובאה לקראתו.

“סלח לי. קבענו בעשר, אני יודעת”.

“לא נורא”.

“הים… כל־כך נפלא… כמעט שכחתי”, מיהרה לפניו.

ובהתכופפה מעט לנעוץ את המפתח בחור המנעול, עברה בו שוב סחרחורת: הרגליים הגבוהות, החטובות, השחומות; איזור המותניים החשוף, השזוף, המתקמר בגמישות כזו אל העגבות…

היה מבטח את העגבות הללו.

“לא אעכב אותך. שב רגע”. מיהרה – זקופה, מדיפה ריח ים ומלח ורעננות־בוקר – מן הטרקלין אל החדר הסמוך.

טל נשאר על עומדו. לרגע ראה עצמו נוסע בבוקר אל שפת־הים, לא הרחק מכאן, קופץ לים, משיג אותה בין הגלים, אוחז בידה, שניהם חוצים יחדיו את רצועת המשברים, אחר־כך שוחים למרחקים, חוזרים, עולים אל החול נוטפים מים, צוחקים.

“זה בסדר, כך?” הגישה לו את הצ’ק ונעמדה לצידו.

טל הסתכל בצ’ק שבידו. חש את כתפה הערומה, הרוּוייה שמש וים, נוגעת בכתפו, את שערה הלח והמלוח ליד לחיו. בלפיתה אחת יכול היה, אילו העז, למחוץ את שפתיה המלוחות אל שפתיו, את תותיה הזקורים אל חזו.

“שם יפה, אנבל”, אמר, סמוק, מבלי שאת מבטו מחתימתה שבתחתית הצ’ק.

“תודה”, צחקה, “גם טל שם יפה”.

“אנגלי? צרפתי?”

“אנבל? הו, בהמון שפות! הורי, בגרמניה, חשבו שזה מאד אוניברסלי. אתה יליד הארץ, כמובן”.

“כן. נס־ציונה”.

“הרבה זמן בביטוח?”

“חמש־עשרה שנה, יותר”.

“מעניין?”

“ביטוח?”

“מכירים אנשים, בעיות… אפילו אינטימיות…” הצטחקה.

“כן, במידה מסויימת… אצלנו, בין המבטחים, אומרים שלכל אדם יש שלושה ידידים שהוא נותן בהם אמון: הרופא, עורך־הדין, וסוכן הביטוח”.

“אם כך אתה הידיד היחידי שלי, מר טל”, ספקה כפות־ידיה זו אל זו וחייכה אליו בהבעה של מסירות אין־קץ. “ברופא שלי אין בי אמון, עם עורך־הדין מתעסק בעלי, נשארת רק אתה”.

“תמיד לשרותך”.

“אני יודעת, מר טל”. ליוותה אותו אל הדלת.

וכשיצא, חשב: אפשר היה, כמובן… בייחוד בנסיבות כאלה, עם בגד־הים, והקירבה הזאת… אבל דוקא משום שהיא נותנת בך אמון, דוקא משום שאתה בבחינת ידיד… הרי זה רק הוגן.

ולפני שבועיים –

לאחר שמסרה לידו את הצ’ק, קראה לו ללכת אחריה והביאה אותו אל המוסך, להראות לו נזק שנגרם למכונית. היתה זו פגיעה קלה במגן הקדמי. קמיטה בלבד. שניהם עמדו בעומקו של מבנה הלבנים, בסתר האפלולית, ואנבל הצביעה על מקום הפגיעה וסיפרה איך אירע הדבר, כשמשאית תימרנה לאחוריה והתנגפה בה. טל כרע על קרסוליו ומישש את לוח המגן. אף היא התכופפה והעבירה אצבעה על הלוח.

לשם מה העבירה אצבעה על הלוח?

שולי שמלתה נגעו בפניו. הבושם. האפלולית. הלחש. הוא רעד.

כשהזדקף, להט כולו. “כן”, אמר, “כן”.

רק רווח צר מאד היה בין המכונית והקיר ושניהם עמדו בו דחוקים. “חם נורא. לא חם לך, מר טל?” חייכה בהסיטה את שערה מעל לחייה. ובעוברה על פניו לצאת, הסתמא: קומתה אל קומתו, דם אל דם.

בדרכו אל השער, גער בעצמו: הלא רק לכך ציפתה! הלא לשם כך הביאה אותך לשם! ואתה…

אך בהיותו ברחוב, אמר: בכל זאת, טוב שלא.

והוא לא ידע להחליט במי לא בגד: באלישבע? בז’נט? בכבודו? כסוכן?

אור הצהריים החזק היכה בפניו. מכאיב. מסנוור.

במכונית, תקע את המפתח במתג, ולרגע נשתהה מלסבבו. מדוע דוקא ז’נט? – שאל את עצמו. ז’נט? מי היא ז’נט?

מעבר לצומת, עצר, אסף חייל. “עד ארלוזורוב”, אמר.


 

ד    🔗

ב־17 למאי – ארבעה ימים לפני יום הולדתו ה־45 – התעורר טל משנתו בהרגשה לא טובה. רעה מאד, בעצם: מין כמיהה כזו לא להיות, להעלם, או שהעולם קרב לקיצו… הוא ניסה לברר לעצמו מדוע זה, מניין? האם חלום רע? – השתדל להיזכר ולא נזכר. מה אם כן? הצטברות של כמה עניינים, כנראה: אחד המבוטחים, ינאי, ארעה לו התנגשות רצינית; ה־18, כלומר מחר, הוא יום פרעון השטר בבנק, 250 ל"י; בחדשות של אמש הודיעו על תקריות־גבול, אדם נהרג, שניים נפצעו קשה… אבל לא, בכל אלה לא היה כדי להסביר את הדכדוך הזה שפשה בו, דבק, מחליא, כמו שכבת־זיעה ביום חמסין. השעה היתה עשרה לשבע – לימינו, על הכר, היה פרוש כמניפה, שערה השחור של אלישבע, מכסה על ערפה וכתפיה, וזרועותיה הצחות חבקו את הסדין המפותל, כאוצר יקר – והוא אמר לעצמו שברגע שיקום, ישול מעליו הדכדוך הזה בבת־אחת, אל הרצפה.

מעבר לחלון, על האזדרכת, שיחקו ביניהן שתי צפרים בניתורים מענף לענף.

אבל גם כשקם ועמד על רגליו, זה לא נשל. בצער ראה, כשפשט את הפיג’מה, את קימור הבטן הרחבה, השעירה, לא לא בחזקת כרס עדיין, ובכל־זאת – מתוחה כיריעת־תוף. הוא לבש מכנסיו, והבריח את החגורה על החור האחרון, להדביר את הסוררת, וכשהתיַשב בפאת המיטה והתכופף לקשור את שרוכי נעליו, נשתרבב לפנים קפל־בשר עבה, חוצץ בין החזה והברכיים. היה לוקח סכין של קצב ומנתחו.

מה, מה אם כן? מה הכמיהה הרעה הזו? הרצון למות, כן, למות!

פתאום נזכר: חשבון הטלפון. במשרד. 385 לירה! ציונה זו. השיחות הפרטיות שהיא מנהלת בהעדרו! האם זה? – לא, לא זה.

האין אדם ראוי להשתתפות כלשהי מצד אשתו בסבלותיו? אך טל יכול היה רק לציין לעצמו במרירות את כשרון השינה המופלג של אלישבע: מכורבלת, הסדין בין זרועותיה, חובקת אוצרות של חכמה שצברה בליל־אמש, וכנגדו מובלט השת.

שת אידיאלי, לאמיתו של דבר. מבהיק בעגילותו המושלמת, על שני פלחיו, כאגן חרסינה יקר מבעד לכותונת־המשי השקופה, הירוקה.

היה מעיר אותה ואומר לה: הביטי, אליקה… הבוקר… מין הרגשה…

אבל עליה לצאת את הבית רק בתשע.

צלצול כלים במטבח: אביגיל.

“בוקר טוב”, הפריחה כנגדו מעבר לכתפה בעוברו במסדרון, בדרכו לחדר האמבטיה.

“בוקר טוב”, המהם. האיחורים האלה בלילות! באחת! לא, באחת וחצי! ולך נזוף בה! תשמע לך?

כשעמד והתגלח מול הראי, ראה שוב כמה אינו יפה: הגוון החולני הזה של הפנים העגולות, הרחבות מדי; השיער המידלל והולך, ממעלה המצח אל הפדחת הגדולה, כמו שדה מוכה קימלון; ובעיקר העיניים, העיניים החומות, הקטנות, שעכשיו, בהיותן מוקפות במשצפת הסבון, ניבטו אליו כעיני חיה מקופחת, שאיזה צער קדום בהן. אדמומית פשטה בשלג המקוצף, ובשוטפו את פניו, ראה את הסרטת הקצובה על עור הלחי המתוח.

בכופפו את ראשוֹ מתחת לברז, והדם, מהול במים הקרים, מתווה פלגים ורודים על שורש־ידו, אמר לעצמו: העסק הזה עם ז’נט צריך להיפסק. לא נקי, לא מכובד, וסופו שיתגלה. ההתגנבות הזאת בערבים, החזרה הביתה לאחר חצות, כשהוא חומק פנימה על ראשי בהונות בדרך הקצרה ביותר מן הדלת שהוא פותחה בחשאי אל דלת חדר־השינה, בעוד אלישבע בסטודיו…

והרה תוצאות קשות, אמר לעצמו בהספיגו את פניו במגבת, שהוורידה פה־ושם מניקודים של דם. ובהסתכלו שוב בעיניו שבראי, שאל איך יעשה זאת. כלומר, יכול הוא פשוט לא לבוא עוד לביתה, אבל אם תצלצל שוב ל“אקרופוליס”, כפי שקרה כבר, ותשאל, בקול המפתה שלה, זה המעלה מיד סומק בפניו: גוגו, אתה בא הערב?

גוגו! החוצפה הזו לקרוא לו גוגו! ומדוע גוגו, כשאין שום גימ"ל בשמו! שם חיבה פרטי, קנייני, שכבר מפקיע אותו מרשות עצמו, מרשות משפחתו – כל חייו המסודרים, המכובדים – ועושה אותו חית־בית משוכה לחיקה! לא, הוא פשוט לא יסע עוד לשם. ואת השפופרת ינחית.

לא, יניח. בשקט.

“מה צעקת כל־כך בלילה?” מזגה אביגיל מן הקומקום אל כוסה.

“אני?” נחרד.

“מין נהמה כזו, הה־ה־ה. חשבתי שרוצחים אותך”, חננה אותו בחיוך.

האם חלם? “אינני זוכר…”

ובכל־זאת זכר: הרגשת אין־אונים. נרדף. נחנק. נאבק על חייו.

“מתי חזרת אמש?”

“אחת…” הפטירה מבלי לשאת עין מן השבועון המקופל לאורכו ליד הכוס.

“אחת!” קרא חמס.

אביגיל המשיכה לקרוא. רק אחר רגע, מבין השיטין:

“למה לאמא לא איכפת כלל?”

“לילה־לילה, בשביעית”.

מבטו שפגע בחזה, נעכר: פרי־ביכורים של עץ זה, שהוא גידלו שש־עשרה שנה, נקטף עתה בידי אלמוני כלשהו, ללא מחיר. נגנב. מגנו.

“תלמידה לא רעה, בכל זאת. תודֶה”. הפכה דף וצידדה ראשה אל התמונה שבו.

והשלווה הזאת, שהיא זלזול. בהחלט.

“זה הורס אותך!”

“אתה מצחיק, אבא”, העבירה את כוסה אל הכיור, ונתנה בו, מגובה קומתה התמירה, חיוך בוגר מאד.

מלחמה אבודה. הסייג של “ליל ששי בלבד” איבד זה כבר את תוקפו. אבל היציאה הזו, לילה־לילה, לילה־לילה, עם מי? לאן? ומי יודע מה?! האם אין זו חובת־אב להזהיר לפחות? ביום־חשבון כלשהו, לעתיד לבוא, תהיה אזהרתו רשומה!

“אתה מסיע אותי?” התעכבה, ילקוטה בידה, בפתח המטבח.

“לא!” ירה לעברה במחאה.

יריית־סרק. “ש־לום” אמרה בחביבות ופנתה ויצאה.

מיד התחרט על כך. וחשש פן תאחר. והיכה על לב קשוח. מיהר אל החלון וחשב שיספיק עוד לקרוא לה, שתחכה, הוא כבר יסיע אותה, אבל ברגע שהסתכל למטה אל המדרכה, נשאה אף היא את מבטה למעלה, והוא הסתתר מיד, נכלם.

נכנס לחדר־השינה – הסדין התגולל עתה לרגלי המיטה, והשת האידיאלי פנה כלפי מעלה, ופניה טמונות בכר – פתח את רוכסן התיק והציץ ביומן המשרדי:

לגבות פרמייה ארליך. מחלקת תביעות “ציון”. בנק. היסטוריה כללית בשביל א. לברר תאונה המשביר. “האם אין החיים קצרים מדי שיהיו עלינו לטורח”. לבקר אצל אֶלה…

מי היא אֶלָה? נשא עיניו אל החלון. שתי הצפרים פטפטו ביניהן פטפוט של שיגרה על צמרת האזדרכת והוא עקב אחר משחקן: האחת דילגה אל הענף של רעותה וזו ניתרה מיד אל ענף גבוה יותר; הראשונה שיחרה שוב את קירבתה וזו התעופפה אל ענף שממול. חיטטה במקורה בכנפה ודמתה כנרדמת. פתאום פרחו שתיהן למעלה והרחק אל מסע נעלם מעבר לגגות. שוב ניסה מבטו אל אלישבע. עודה ישנה. הוא סגר את תיקו, חטפו אל בית־שחיו ויצא.

במורד המדריגות נעצר במרוצתו: כן, אֶלָה דביר. אשת הסגן־אלוף. בעשר־וחצי.

הפיאט הקטנה היתה שקויית טל. וכשליטף במטלית את שמשת החלון, היתה זו חצי־נחמה. המכונית היתה כנועה, צייתנית, נענית לתנועותיו, כחיית־בית נאמנה, וכשהיה מחליק את ירכיה, את גבה, את אחוריה הנעריים, חש סיפוק חושני. הוא ניער את המטלית, קיפלה, נכנס, והתרווח ליד ההגה.

ודוקא עכשיו!

כשתקע את המפתח בחור המתג וסיבב להדליק את המנוע, נדלקו באדום שתי כוות־הבקרה – אך שום קול לא נשמע, לא צרצור, לא ציוץ. המתנע היה משותק.

הוא סיבב בשניה, בשלישית, ברביעית. מת.

ודוקא עכשיו, אלוהים, דוקא בבוקר הזה, עם כל הצרות הללו: חשבון הטלפון. ז’נט.

הוא הטיל את מצחו על גלגל ההגה ועצם את עיניו. חש כאילו נבגד. נעזב לנפשו. בעת צרה. אלישבע ישנה, המכונית משותקת. ולפתע נזכר בחרדה גדולה: בדיוק זה היה החלום בלילה: הוא מנסה להתניע את המכונית, מתאמץ, והיא משותקת. ואז כנראה הגיחה מפיו אותה נהמת חיה שחוטה, הה־ה־ה, שאביגיל שמעה אותה מעבר לקיר.

וכשסיבב את המפתח פעם נוספת, עלה בו הרהור אחר: אולי להיפך. אולי אין זו בגידה; אלא הבעת סולידריות, אחווה, השתתפות צנועה ואילמת בסבלו. כי נזכר שאין זו הפעם הראשונה שקורה קלקול במכונית דוקא ביום בו קורית איזו תקלה בחייו. כמו אז, עם ז’נט. אבל אז היתה זו מחאה, כשנעצרה בלילה, בדרך מביתה.

ובכל־זאת יש איזה קשר. מיסתורי.

הוא יצא, פתח את מכסה המנוע, גחן עליו ראשו ורובו, משך חוט פה וחוט שם, ניסה לחזק איזה בורג, או לרופף, הכל היה שם מסובך ולא מובן, כמו איזו נוסחה מתימטית רבת סימנים. וכשהזדקף היה מכוסה זיעה. נשא עיניו אל החלון, בקומה השלישית. אין עזר. הרחוב בהה אליו ריק, הרה כבר את חום הצהריים. אדים עכרו את עיניו. כשלון. כל החיים.

אזולאי התקרב בצעדים נמרצים, פוסע לעבר הלאַרק שלו.

“מה קרה, מר טל? משהו לא בסדר?”

“המתנע”, אמר שוקה, “משותק. מת־לגמרי”.

אזולאי הציץ אל קרבי המנוע, חיטט בתוכם, ניסה כוחו של איזה פין, העלה שמן על אצבעותיו, וציווה על שוקה להתיַשב ליד ההגה ולנסות להתניע.

“עוד, עוד פעם”, קרא אליו מעמקי שחת. דבר לא קרה.

“מה?” שאל שוקה בעומדו שוב לידו, בתקווה קלושה לאיזה כישוף.

“המצבר”, קינח אזולאי את אצבעותיו. “נתרוקן כנראה. ננסה לדחוף. אולי ילך”.

אולי. ללא תקווה חזר שוקה אל ההגה. הכניס למהלך, לחץ על הדוושה. אזולאי דחף מאחור במורד הרחוב. נס התרחש. לאחר עטישות אחדות, נדלקה המכונית ואצה לדרכה, בקלות, בנפש חפצה.

כשנעצר לפני הרמזור והמתין שיתחלף לירוק, היה מדוכדך כל־כך, שהחליט בלבו לא לנסוע היום לענייניו. ולעזאזל. יסע לאן שתישאהו המכונית.

וכשחצה את הצומת, החליט לנסוע אל אמו.

צורך עז היה לו פתאום לראותה.


 

ה    🔗

את אמו מצא שוקה רעננה, נוהרת. ובמצב של איזו התרגשות, כפי שנדמה לו. עטרת שערה המצולהב היתה תפרחת מרהיבה של מכבנות וסלילים, דוּר מעל לדוּר. “שוקה!” היא קראה, מופתעת מבואו בשעה בלתי־צפויה כל־כך, וכששוקה הבטיחה כי שום דבר מיוחד לא קרה, אלא נכנס לשאול לשלומה, לאחר שלא צלצלה מזה כמה ימים, ציוותה עליו להיכנס למטבח ולקחת לו קפה, עד שתגמור לעשות את שערה. היא התירה עוד מכבנה אחת, בדרכה לחדר־האמבטיה, ותלתל אחד שובב, בובתי, צנח לו על מצחה.

שוקה לא נכנס למטבח אלא לחדר־המגורים, וטבל רגליו בשלולית השמש שעל הרצפה הטהורה. חמימות טיפסה לאבריו. נכון היה להשתרע כאן על הספה, להרדם, לישון לשובע, שעות שעות בלי־סוף, לכשיתעורר תביא אליו אמו מרק־עוף צח, עם צייף של גרגרי אורז שלמים ומבריקים, וכן צלחת עם שוק דשנה ותפוחי־אדמה אפויים וגזר כתות, אחר־כך שוב יירדם…

“מה שלום אביגיל?” קראה אמו מחדר־האמבטיה.

״כרגיל".

“לבוא אל סבתא לא צריך!”

“עסוקה”.

“בחינות?”

“וגם חבר”.

“וגם מה?”

“חבר!”

“בשעה טובה!”

תמרה טולקובסקי הדירה רגליה מביתם, זה שש או שבע שנים. כשהיתה אביגיל בת עשר וחלתה בדלקת ריאות, האשימה את אלישבע שמשׂרתה, כמרצה באוניברסיטה, עדיפה אצלה על ענייני הבית, לרבות הדאגה לבריאות בתה. מאז אין היא מכנה אותה בשמה, אלא “אוקספורד”. (“אוקספורד לא מאכילה אותך, מה פלא שאתה חיוור?”). וכשהיתה אלישבע עונה לה בטלפון, לא היתה אומרת אלא: “אפשר לדבר עם בני?” ביריבות־נצח זו עמד שוקה לימין אשתו בהיותו בבית אמו, ולימין אמו בהיותו עם אשתו. בין כך ובין כך נחבט בין השתיים, חיבוטים שגרמו לו סבל שאין לו ארוכה.

“זוכר את הושע הורביץ, שוקה? זה שהיה לו פרדס על ידינו ועקר אותו בזמן המלחמה? נהרג. תאונת־דרכים. אתמול נכנסה אצלי סוניה לחנות: הושע הורביץ. לא האמנתי. אדם כל כך חסון! שלוש פעמים ירו עליו ערבים: ב־29 וב־36, ביפו… ועכשיו – תאונת דרכים. בן ששים־ושמונה. עוד בחסד”.

בשבתו על הספה, היה שוקה מלופף עדנה. השמש שגהרה מן המרפסת, הפקיעה את החדר מתחומי העיר והביאה עמה קיץ של מרחבים, ממרחק. עד שיכול היה לדמות לעצמו זמזום דבורים בין פרחי־פלומה זיווניים של משוכות־שיטה; החפצים, שהועתקו הנה לפני שנים רבות מביתם במושבה, כצלמם וכסידרם, שמרו לו את ילדותו. משכית־הכסף שבמזווה, בדמות מרכבה רתומה לאבירי־כסף, נצצה בזכר של אמידות רוסית שמלפני הולדתו, צפנה אגדות על בוריס גודונוב ורוסלקה, ולודמילה, מפי סבתו; מפת הקטיפה הירוקה, עם הגדילים המצוּיצים בארבע כנפות השולחן הגדול, העלתה בו זכרון ערבים שקטים לרחש עששית עתיקה וקרקור צפרדעים באמות־המים בחוץ ואמו הסורגת ומשיחה סורגת ומשיחה; וצרור ציצות־המכבד השעירות, הרכות כמשי, של פרחי הסוף, באגרטל השקוף־כמים, גבה־הרגל, סיפר על יחפות בחולות חובקים ואדי צמא, נצמת בדרכו אל הים. הוא “אבד” שם פעם, בוואדי הזה שבין הדיונות, בהיותו בן שמונה או תשע. לא אבד, אלא הילדים השאירוהו לבדו, בכוונה, בחוזרם הביתה לפנות־ערב, כי היה שמן, וכבד־תנועה, ומגוחך. הירוקת הסחוּיָה שבאפיק, בתוך סבך הסוף והחילף והנרד, קסמה לו, וכורע על קרסוליו עקב אחר הראשנים המשוטטים בין האצות והנופֶר, מנסה למשותם בקנה, ובשאתו עיניו – והנה אינם. קולו אבד בין החולות, ודמדומי הערב ירדו מהר, ופחד התנים, כן, התנים – הו, ילל תנים! – כיווץ את לבו, ודמעות עלו בעיניו על הרשעות הזאת, הזדון, המזימה הפוחחת, ורגליו שקעו בחול הטובעני, הנה הוא טובע, וכבר כוכבים, ומרחוק־רחוק שמע את קול אביו…

“אני כבר באה, שוקה. וקפה לא לקחת לך”.

פני אביו ניבטו אליו מן התצלום שעל המזווה, מצומקות, במרכזן השפם הקצר, הזעוף, והעיניים היו קשות ומרות כשקדי־בר. הוא עמד בצל עץ־הדר עשיר־עלווה וידו האחת אוחזת באפסר האתון הצחורה, הגבוהה, עליה היה רוכב אל הפרדסים, החצרות, הרפתות. בחולצתו הפתוחה, המהוהה, ששרווליה מרושלים, במכנסי החאקי הרחבים, לא נראה כרופא־בהמות, אלא כפועל חקלאי קשה־יום. עיקש וגאה היה וידוע־סבל, וכמוהו העברית שבפיו, עיקשת וגאה ולא נכנעת לחידושי הזמנים. לא בידואים אמר אלא נוודים, לא ערבים אלא ישמעאלים, והמושבה לא היתה בשפלה, אלא תמיד ביהודה; העץ היה אילן, אילן סרק, אילן נוי, אילן פרי. הילדים היו תמיד נערים, השדה היה דרך־קבע נקבה, שדה זרועה שחת, שדה זיבורית, וראיות היו לו לכך כלפי המלעיגים; ושוקה זכר כמה בושות גרם לו כשאמר מלגז במקום קלשון, או שַׂלמה במקום שִמלה; אך לעומת זאת היה הקמטר הישן, המחוטב, שבבית, קומודור, והמהנדס – אינג’ינר, ולא שכב על הספה אלא דוקא על הסוֹפה. אביו רצה שיהיה כמובן, וטרינאר – וטרינאר אמר ולא רופא־בהמות – כי שוקה אהב בעלי־חיים והיה בעל לב רחום, ונחום טולקובסקי, שהיה איש לאומי מאד, חשב גם כי יהיה זה מקצוע מועיל למולדת, ובבוא היום – למדינה העברית, אך שוקה לא הצטיין בלימודים, ונעשה פקיד בבנק, ולאחר־מכן, בעזרת אביה של אלישבע, לפקיד בחברת ביטוח, ומשם הבקיע ונהיה לסוכן עצמאי. מה היה חושב אביו על כך? מתוך התצלום הביעו פניו לא תוכחה אלא צער, צער מר, אכזבה, נוֹספת על אכזבות אחרות בחייו. חצי שנה אחר נשואי שוקה עם אלישבע בלומפלד, מת מהתקפת־לב.

ואמא, עודה במיטב שנותיה ויינה חומר, התאוששה לאחר זמן לא רב, אספה את המטלטלים ואת החסכונות ואת תמורת מחיר הבית וגן עצי־הפרי, עברה העירה ורכשה חנות תמרוקים קטנה, מחוטאה כבית־מרקחת, אך מקדש מעט, שהיא בו כוהנת, מגדת־עתידות, יועצת־סתר לצעירות, נשואות, אלמנות, כת־לקוחות קבועה, מאמינה ושומרת־אמונים.

“אני צריכה את אישורך, שוקה”, טופפה לחדר, עשויה, מפורכסת.

“לְמה?”

“אבל קודם תרכוס לי כאן”, נעמדה בגבה אליו.

שוקה קם ועימל אצבעותיו להשחיל את הקרס בלולאה בשיפולי עורפה. גלגל השער המצוהב, המבריק, דגדג את גב ידו: מגע משי בענבר המרציד ניצוצות חשמל.

תמרה הפליגה ממנו וסבה על עקבה.

“שמלה יפה?” הושיטה רגלה לפנים, מעשה דוגמנית על במה.

״לא רע".

השמלה, כרגיל, היתה התגרות קפריזית בכל אופנה שהיא, כשם שהתסרוקת היתה התגרות נועזת בגיל: הדפסים של עלי גפן ירוקים על גבי כתום, פזורים על כל חלקי הגוף. כמה היא צעירה, כמה היא צעירה מ־65 שנותיה, השתאה שוקה למראה פניה האפרסקיים, בעלי החוטם הבובתי, שהכמישה כמעט לא ניכרה בהם, ולמראה גופה המלא, שרק הכרעיים, הדקות־מדי, תרנגוליות כלשהו, הפרו את תואם מידותיו. מראיה החניף לו, והוא גיחך.

“עשרים ושלוש לירות. ועכשיו תשתה אתי קפה. אני יודעת שלא אכלת. שב, אביא הנה”.

כבר אחרי תשע ועליו ללכת. ריבוע השמש התקדם עד השולחן ונגה באגרטל אציל־הרגל וזהרר אותו. משהו חגיגי היה בחדר, שבָּתי, כמו אז, בבית שבמושבה, שבוע לאחר מות אביו, כשלא חש כל כאב, אלא מין התפנקות, רטיה רכה על פצע. בחוץ הבהיקו עלי האבוקדו במלוא ירקותם, והשמש שהציפה את חצי־הרצפה, האצילה שלוות־עולמים, שלוחה מעדן, שם מנוחתו, ואמו, שלא לבשה שמלת אבל, הכינה לו את ארוחתו בשקט. כשהיה ילד, בפגרת הקיץ, רבץ שם על המרצפות, שצורות הנדסיות צבעוניות להן, ושיחק בחמש אבני שיש. אמו ישבה על הכסא, ובקער שמלתה, בין הברכיים, בררה את הפסולת מן העדשים. תעזור לי, שוקה? אמרה לו ברוך. והוא התקרב עדיה על ברכיו, וכשחגורתו נוגעת בשולי שמלתה, פלה זרעי זונים מתוך גדשושית העדשים, שעה ארוכה, בשקט.

“מה דעתך שאני אתחתן, שוקה, מה?” העמידה ספל קפה ואת צלוחית הסוכר, ונתנה בו חיוך מבודח. ומיד יצאה שוב אל המטבח.

שוקה חשב רגע שהוא איננו שומע היטב, או איננו מבין. היא מתלוצצת? או מנסה אותו? האם זה האישור שהיא מבקשת? פתאום חש דכדוך נורא, כמו בבוקר, ונזעק בו: היא השתגעה, השתגעה!

“ובכן?” חייכה בהביאה את הספל השני והתיישבה למולו. “אתה חושב בוודאי: היא השתגעה האמא הזקנה שלי, מה?”

“אינני יודע”, לחש. כהוי.

“הו, אבל אין זה צריך להפתיע אותך כל־כך!” עודדה אותו בהניחה את כף ידה הלחה על זרועו העבה, השעירה. “סוף־סוף סשה בא הנה כבר יותר משנתיים, כמעט ערב ערב, הוא ידיד!”

אלכסנדר דושקין היה מהנדס בדימוס, כבן שבעים, אך בעל גוף אצילי, אתליטי, ועיניים קטנות, פקחיות ומבודחות. אל שוקה התיַחס בחיבה פטרונית, כאילו היה כלב־הבית הגדול והנאמן של ידידתו, ושוקה החזיר לו כבוד. עכשיו ידע רק זאת: הבית הזה יינעל בפני. לעולם. לעולם לא יהיה כפי שהיה.

“להתחתן?” חסר־אונים היה כנגד רוע הגזירה.

“מדוע לא להתחתן, שוקה? גם אני שאלתי את עצמי. בגילך! אמרתי, ומה יאמרו אנשים! אבל מדוע לא? אני עוד צעירה, לא?” הצטלצל קולה, עליז וצעיר באמת.

“כן”, אמר בחיוך חיוור.

“וסשה כל כך טוב אלי, ונדיב, וידיד מצוין, ולא דורש כלום… זה היה הרעיון שלו, אתה יודע?”

שוקה לא ענה. עובדה גמורה, הסתכל בה ביאוש.

“וזה יצא לו כל־כך… טבעי!” הניפה ידה באויר, בקֶשֶׁת תיאטרלית כלשהי. “אז אני פשוט צחקתי! צחקתי וצחקתי, ואחר־כך אמרתי לעצמי מדוע לא בעצם? הלא בין כה וכה נפגשים בכל יום ויוצאים יחד, לידידים, לקונצרט, אז – נתחתן!”

קולה היה רם מדי ובצלילו נשתברו לרסיסים שלוות הבוקר וכלי הזכוכית והבדולח שבחדר.

“מתי?” חלשו שפתיו.

“אבל אמרתי לסשה: אני צריכה את האישור של בני. כן”.

“הו!”

“אתה רואה, שוקה? עולם הפוך! אתה את האישור שלי לא ביקשת, ואני את שלך – כן!”

“לא ביקשתי?”

“אבל אני לא נתתי!” צחקה, אך הפעם היה בצחוקה כובד־מה, של האיבה הנושנה.

“אבא נתן!” חייך.

“אבא השלים. אהבת־נעורים… הערצה…”

עוד מבית הספר. כתה ז‘, ח’, כשלא היה גורע עין מאֶשֶׁד שערה השחור בשורה השלישית לפניו, ומאצבעה המתרוממת לענות על כל השאלות; או בהפסקות, תר אחריה במבטו, מתוך קנאה גדולה שאין היא שמה לב אליו כלל, ועונה לו בביטול גמור, כלאחר־יד, כשניגש, בלב רועד, לבקש את עזרתה בפתרון איזו שאלה במחברת; או בערב, בבית, כשהיה משביע השבעות ועושה לו קמיעות ללכוד את לבה, כגון סורק את שערו שבע סריקות ובכל סריקה וסריקה לוחש את שמה…

“ולאבא היו עקרונות: לא להתערב. אם כי חש יפה יפה את יחסו של הברון בלומפלד לווטרינאר החלכה נחום טולקובסקי”.

כבוּדת הפרדס בן 300 הדונם, בית־המסחר לחמרי בניין ברחוב הראשי, חלק בבנק הלואה־וחסכון, חלק בחברת הביטוח “מגדל”; עבוּדת הערבים והערביות במשק הפרדס ובמשק־הבית; ובכל־זאת, ערב אחד נכנס ירמיהו בלומפלד, הושיט ידו הבוטחת לווטרינאר הקשה־כעץ, ועוד לפני שהתיַשב, אמר: “ובכן אני שומע שבנכם יהושע רוצה קוּשאן על הבת שלי…” – “מחיר האדמות ירד, אומרים, עקב המלחמה…” עקצה תמרה, להגן על כבודה. “לא אצלי, לא אצלי”, נתרווח בלומפלד על הכסא עם כל נכסיו. “אתה מוֹכֵר, אם כן?” – “שואלים אותי?” צחק בלומפלד, “האמת לומר, קצת הפתיע אותי…”

גם את שוקה. הוא היה כבר פקיד בבנק, ואלישבע חזרה אז מלימודיה באנגליה, ויום אחד, בחופשת הקיץ, כשעמדה לפני האשנב והוא ישב מאחורי סורג הקופה, כדוב בכלוב, ופרטט את שטרות־הכסף, הסתכלה בחיוך באצבעותיו ואמרה, “קשה להאמין שאתה כל־כך זריז”. “מדוע?” הסמיק. – “אף פעם לא היית”. והזכירה לו שבתיכון, במשחקי המחניים, היה הכדור פוגע תמיד בגופו הגדול. הוא צחק, צחוק חם וכבד, והתפלא ששמה לב לכך, ושזכרה; ולאחר כמה ימים, כשיצאו לטייל, בערב, והפליגו אל מחוץ למושבה, בין משוכות השיטה המפיצה בושם עז, התפלא עוד יותר שנדחקה אליו, כמו לבקש מחסה, ושברירית כפי שהיתה, דומה כולה חריפות־שכל מופשטת, נדלקה כנעורת, והתמסרה לו ביחמות מבלי שציפה כלל לכך.

“הו, מה זה שייך! את יודעת יפה מאד שבעיני אלישבע אף פעם לא היה שום ערך לכסף, רכוש…”

“ובכל־זאת את הדירה לא שכחה לרשום על שמה!”

“לא היא, לא היא!” קרא בפעם האלף מאז נשואיהם, וחש שוב את גל האש מציף אותו. “אביה! אביה קנה ואביה רשם!”

“אבל היא לא התנגדה…” המתיקה תמרה חיוך.

“היא אפילו לא ידעה על כך!” צווח.

“כמה אתה תמים, שוקה!” ריחמה אותו במבטה כאת ילד מפגר.

“זה מספיק!” קם ושלה את מפתחות המכונית מכיסו.

“בתוך לבך אתה יודע שאני צודקת”, פסקה בקומה, אותו פסק־אחרון שבו היתה תמיד מציינת את תוצאות המשחק.

“כבר עשרים שנה שאת צודקת”, הפטיר בדרכו אל הדלת.

“אילו ידעתי לפחות שאתה…”

אבל הוא היה כבר במורד המדרגות.

חשבון הטלפון, המכונית, ועכשיו גם אמא מתחתנת, אמר לעצמו בתוקעו את המפתח במתג המתנע.


 

ו    🔗

העסק הזה עם ז’נט צריך להיגמר. בהחלט. לתמיד. – אמר לעצמו טל כשעלה במדרגות השחוקות, האפורות, אל משרדו, “אקרופוליס”.

“דליקה”, אמרה ציונה והמשיכה לתופף בזריזות על האותיות והזיחה את מרכב המכונה לשורה חדשה. “ורבלובסקי ושות'”.

“בלילה?”

“עכשיו. עשר דקות”. משכה את הגליון מתוך מכונת־הכתיבה ומיששה למצוא מהדק. “הודיעו מ’ציון'”.

“איפה זה?”

“אני יודעת? אתה צריך לדעת”. חיברה את שני הגליונות במהדק.

לפטר אותה!

ואת בשורות האסון – תמיד באדישות מופגנת. או שמחה לאיד. ונוסף לכל, אודם השפתיים חורג למעלה או למטה, בוולגאריות.

“תראי בבקשה איפה זה, כן? בבקשה”.

“כן, מר טל”, מבלי להסתכל בו וטופפה בעקביה לעבר הארון. הוציאה תיק מתוכו, דפדפה, ולאחר רגע, בהחזירה את התיק למקומו, כשגבה אליו: “גבעת הרצל. אין מספר”.

ארבע מאות אלף. חצי מיליון אולי.

“צלצלו מהמשביר. מבקשים לדעת מה עם התביעה של שנקר, או מנקר”, התיַשבה שוב ליד המכונה.

“כן, אני יודע. עוד משהו?”

“רצו לדבר אתך”. הכניסה גליון חדש. “לא ידעתי מתי תבוא, אמרתי שיצלצלו שוב, בצהריים. אולי תהיה כבר”.

לפטר אותה.

“אם ישאלו, אחזור בעוד שעה בערך”, פנה לצאת.

“לומר משהו אם ישאלו שוב מהמשביר, מר טל?” קראה אחריו בקול של ילדה.

“אהיה בעוד שעה, אמרתי!” הדגיש בתוקף.

וירד למכונית ומיהר דרומה. בהגיעו למרכז־המסחרי ראה כבר את ענני העשן מרחוק, אפורים, מתפשטים. מכונית מכבי־אש רדפה אותו ביללותיה, טאטאה אותו לצד הרחוב, הוא נעצר רגע, אחר־כך המשיך וחנה סמוך למקום הדליקה, ברחוב צדדי, בין משאיות ותלת־אופנים.

מסככת הנגריה הגדולה של ורבלובסקי ושות' התאבך עשן שחור, סמיך, שליקק את דפנות גג הפחים מכל צדדיו והתנשא למעלה בנחשולים מעובים. לשונות האש הבהבו בפנים, קטנות, מתנפנפות, וכאילו נחנקות בעשנן. הכבאים התיזו סילוני־מים משני עברים, אך דומה שרק ליבו את האש, כי עם כל סילון נתעבה העשן, הקדיח ועלה כקיטור. שוטרים הרחיקו את הילדים ואת חבורות הצופים לעבר הכביש הראשי שהתנועה בו נסתתמה, וצופרי המכוניות התריעו בקולות רבים ומגוּונים שנצטרפו יחד לתזמורת של מחאה יללנית.

בפאת המגרש, ראה טל את גולדברג מ“ציון”, את השמאי יעקובסון ועוד מישהו, אחד הבעלים כנראה, עומדים ומסתכלים בדליקה. הוא חצה את הרחבה, עבר על פני שוטר, וניגש אליהם.

“איך זה קרה?” שאל.

הם לא מיהרו לענות.

“קצר כנראה”, אמר לבסוף יעקובסון מבלי להסתכל בו.

“מה הם עושים?” צווח פתאום גולדברג ויצא צעד קדימה, “שיאתרו לפחות, האידיוטים! תראה מה הולך שם!”

ואמנם האש אחזה עתה בסווארי העצים שבחצר ובמהירות מדהימה פרצו להבות אדומות, גועשות וגואות, מכל צידיהם. גולדברג הניף את תיקו לפניו, מיהר כלפי הכבאים והגיע עד השוטר, שעצרו. קריאות מחאה, בהלה, נשמעו מפי פועלים שת בתי־המלאכה הסמוכים. האיש הנמוך עם המגבעת שעמד בצד יעקובסון, הסתכל בכל זה חיוור ודומם.

סילוני המים כוּונו אל גבולות החצר והקיפוה. שתי מכוניות כיבוי נוספות הגיעו ובתכונה קפצו מהן אנשיהן, משכו בצינורות, הדפו את המפריעים והתיזו זרמים עזים אל לב הסככה. גלי עשן חדשים התאבכו בתוכה ופרצו להם דרך החוצה.

“כמה הביטו?” שאל יעקובסון.

“חצי מיליון, נדמה לי”, אמר טל.

“לא יישאר כלום”, אמר יעקובסון.

אחר־כך נפנה אל האיש עם המגבעת, אחז בזרועו ונטלו הצידה. שניהם התרחקו לעבר הרחוב.

טל מחה את השיער ממצחו, מצווארו, מעורפו. חם היה. שרב. והאש הפיחה חום מלפנים. הזיעה המליחה את עיניו. עמוד העשן הגבוה התפרש למעלה. נשתלח כמפרש שחור והטיל צל על המגרש. זיקים התעופפו, נשרו וכבו. העצים הנאכלים באש התפצחו ברעש עליז, כאילו אלפי צרצרים מרקדים ניטגנו על מחבת עצומה.

בהסתכלו למעלה, ראה בקצה זהורית מתנפנפת של אש, את אמו, מתנפנפת אף היא, מחוללת. עם תלתליה הבובתיים, אפה הקצר, זרועותיה השמנות והרכות. בשמלה ירוקה, ארוכה, עם מחשוף עמוק ועגול שגילה את פשוקת שדיה התפוחים. מדי פעם טשטש העשן את פניה המחייכות, אך היא המשיכה לחולל, רגליה הדקות מאוחות עם לשון־האש ומתנועעות יחד עמה הנה והנה, וזה היה מגוחך ומעורר רחמים, לעיני קהל כזה, בלב העיר. לא, הוא לא יסלח לה. בגיל 65. גלעין עמד בגרונו. לעולם. אילו עשתה זאת לפני עשר שנים. ועם מי. לעמוד תחת חופה. טבעת. כוס. שבע ברכות. קרובים. גם הינומה אולי. קול חתן וקול כלה. להיטמן, להיטמן בעפר. מה רע היה לה כך, בשם אלוהים! הבית הזה נעול. לא קיים עוד!

“בעל־הבית בעצמו, הוא עשה את זה”.

טל הפנה את ראשו. לשמאלו ראה פנים שחומות, מבהיקות, ושפתיים עבות מחייכות מתחת לשפם שחור, דשן.

“זה הוא בעצמו חיסל את העסק שלו! איפה קצר! שום קצר לא היה!” חייך הגבר החסון. שרוולי חולצתו הלבנה היו חפותים עד מרפקי זרועות העבות.

“מניין לך?” שאל טל באדישות.

“עמד לפשוט את הרגל, זה הכל!”

“אתה… עובד פה?”

“לא רחוק. מכיר אותו”.

“שטויות” הפטיר טל.

האש שבחצר שקעה מעט. העצים שפרנסו אותה נאכלו במהירות.

“גפרור אחד! לך תוכיח אחר־כך. עצים!”

טל המתין עוד רגע, אחר־כך פנה ממנו. לא סבל את הצופים האלה, המטילים חשדות, מחרחרים. ליד עמוד החשמל ראה את גולדברג במועצה של שלושה שוטרים, משמיע דברים נרגזים, פניו סמוקות. בהגיעו אליהם, אמר הקצין: “בסדר, בסדר, מה אתה רוצה, שנשתין עליה” אנחנו רושמים דו“ח, על היתר תטען בבית־המשפט”. – “בתשע עשרים וחמש!” צעק אחריהם גולדברג משהתרחקו ממנו, “לא מואילים לעשות אפילו!” ומבלי שים־לב לטל, מיהר להשיג את האיש הקטן עם המגבעת, שפסע ששחוח לעבר בית־המסחר הסמוך.

גג הסככה, שבדרך נס לא קרס תחתיו, היה מאופד עטרת של קיטור לבן, הבל רוחש ומסתלתל. בפנים נתערטלו מתוך העשן גלמי מכונות מעוותות, מחוצות, מקורצפות במים. חורבן.

לגדל אבוקאדו! חשב טל. כשהיה מונה את שטרות הכסף בסוגר, מאחורי השבכה בבונק – לפני שש־עשרה, שמונה־עשרה שנה – חשב על כך הרבה: יגדל אבוקאדו. גן טרופי צפוף, עלווה סמיכה, צוננת. אבק יבש על העלים בקיץ, ובחורף נוצצים, מטפטפים. עשביה דשנה. חרקים, סודות. בית שחדריו רחבים ואריחיהם מקררים את הרגליים היחפות. מוסך קטן בתחתית הבית. אחוזה. בשבת יוצאים במכונית, האשה, שלושת הילדים לבקר את הדודים במושבות הסמוכות. המים גברו על האש, אבל מה נותר? פחמים ואפר.

“אתה מחברת הביטוח, לא?”

שוב אותו גבר מזרחי, בעל פני החושרת המבהיקות.

“לא”.

“בבקשה”, הקפיץ הלה סיגריה לעומתו מן החפיסה שבידו.

“לא מעשן. תודה”.

“אתה הסוכן, אבל”.

מה הוא נטפל, הס]רדי הזה?

“כן, הסוכן”.

“הפסד גדול לחברה”.

טל לא רצה לענות.

“תראה, בתשע היו כל הפועלים. יש פה ברזים, הכל. אם זה היה קצר…”

“מה זה עניינך בכלל”.

“אני לא אומר שזה ענייני”, אמר הגבר במתיקות ועיניו הקטנות חייכו ממטבעתן התפוחה, “בני אדם עומדים, מסתכלים, כל אחד יש לו דעה…”

“תשמור אותה לעצמך”, פטרו טל והחל צועד לעבר הרחוב.

“בן־אדם, אתה לא צריך לכעוס כל־כך…” שמע את קולו מהחוריו.

עוד מרחוק הבהיק לעיניו על שמשת המכונית הגליון הלבן, המקופל, הדבוק אליה. לא יכול היה להאמין שאמנם, לכל הרחות. בהגיעו, שלף את הדו"ח מצביטת המגב, הציץ בו רגע – חניה במקום אסור – קרע קריעה אחר קריעה והעיף את הגזרים לרוח, לכל הרוחות.

בדרך למשרד לא סרו מנגדו פניו המבהיקות של אותו ספרדי. מי הוא? מה נטפל אליו? האם מכיר האו אותו מאישהו? נדמה היה לו: זמם משהו נגדו. הבלים!


 

ז    🔗

זקופה, נמרצת, בחליפת־קיץ קלה לגופה הדק, צעדה ד"ר טל־בלומפלד – מרצה בחוג לספרות כללית, ובסמסטר זה, האחרון בשנה, בסמינר על “הריאלי והאי־ריאלי מגוגול עד ג’ויס” – מתחנת אוטובוס לעבר בנייני האוניברסיטה, מרחק של 210 צעדים.

אינטגריטאס, קוסוננציה, קלאריטאס. כדי למצות את מלוא משמעותה של המציאות, את מלוא עומקם של החיים, הוסט הדגש, כפי שראינו כבר אצל האמסון, אצל ז’יד ומאן, ובאופן קיצוני הרבה יותר אצל פרוסט, מן התיאור האובייקטיבי…

האם קיבלתי את העודף? – נעצרה ופתחה את סגור ארנקה: ערבוביה מאופללת של מסרק, שפתון, קבלות ממורטטות, שטרות, מטבעות, נימי־שער, ואיצבעה בתוכו שלושה מטבעות נוצצים. ממילא אינני יודעת כמה, סכום פעוט, חזרה לטיפוף־עקבים על הכביש הקשה, היבש.

מן התיאור האובייקטיבי, או הסובייקטיבי־הצרוף, של ההתרחשות החיצונית, אל מיצויו השלם של רגע־חיים מקרי. הה, להרצות על ג’ויס במקום ללמד את! ליוליסס עצמו דרושה שנה אחת לפחות! כלום לא אמרתי לקוך? לעומת העלילה הקולחת עם הזמן, בסדר של תיאור תולדות הנפשות ומשבריהן, כמו במאדאם בובארי…

מה בונים כאן, בעצם? התעכבה מול רעש מערבל־בטון מימינה, מלעלע ובוחש צחץ, חול, מים, פולט דייסה סמיכה, אפורה, נשפכת אל מריצות מוסעות על מסלולי קרשים מעורערים. מכון תקנים עו משהו. פח ודלי דלי ופח. והשתאתה שוב אל מול העגורן הגבוה, הזקור, הדינוזאורי, הנפלא כל־כך, המתנשא ליד פיגומי הבניין הסמוך, המתרומם מיום־ליום, באויר הצח הזה, אל השמיים התכולים, מוּל הבּלי יוּקם כּרַך. ויש יופי רב ברבי־הקומות האלה, הצומחים ומתעלים, מרחוק לכל מלוא־העין, באנרגיה ראשונית ואיתנית כל־כך, למרות כל הרטינות על השחתת־הטבע וכדומה.

אינטגריטאס, קונסוננציה, קלאריטאס, המשיכה לצעוד והרוח הקלה מעלעלת בקצוות שערה, ושני העגילים הגדולים, טבעות פלסטיק צהובות, מתנודדים עם קצב צעדיה. זרם התודעה: התפוררות העלילה לתהליכים זעירים ומקריים־לכאורה בתוך ריבוד־הזמנים האישי והסביבתי, ללא מצבים דרמטיים, ללא ניתוח בעיות התנהגות ותגובה של הנפשות, כך שהקורא אינו שואל אם פלוני צריך היה לנהוג כך או אחרת. בלום, לדוגמא, בשמונה בבוקר, רחוב אקלס 7, מכין תה לאשתו, יוצא לאטליז לקנות כליות, לא כַאוֹס, לא.

כמו אואזיס ים־תיכוני במדבר האפרוריות הדאבלינית הקודרת והקרה, כשאת מגלה פתאום משפטים עבריים מאירי־פנים, אם גם באותיות לטיניות, קרובי־משפחה הנקרים ברחוב בעיר זרה, בדפי יוליסס: פרדסי תפוזים ומקשאות צפונה ליפו. חווה לדוגמא בכנרת על חוף ים טבריה. שמע ישראל. לשנה הבאה בירושלים. האם למד ג’ויס עברית כפי שמספרת סילביה ביטש? ובכל זאת שגיאות: אגנדת נטעים במקום אגודת נטעים. U שנהפכה ל־N. או: שחורך אני ונאווך בנוית הירושלים. בהברה אשכנזית חשובשת, מפי יהודים דתיים כנראה. אגנד נטעים… צחקה בלבה.

לאבא היתה פעם מגבעת פאנאמה, קולוניאלית, כמו לבעלי מטעים בדרום־אפריקה. לא רואים כבר כאלה.

טעות להשוות את בלום לישו, כפי שעושה ריצ’רד אולמן. אולמן? הן. לא ישו כי אם פאולוס. שליח אוונגליוני, יהודי, גולה ונודד, קוסמופוליטי, בעולם אלילי. דבלין.

(בוקר־שלג בלונדון, 47. תלמידה באוניברסיטה. ראסל סקוייר טהור כאגדה, כגלויית חג־המולד, עם השלג המכסה את הכל ונח בשיווי־משקל פלאי על האצבעות הארוכות של העצים הערומים. בדרך אל הספריה בבריטיש מוזיאום. נכנסת לחנות עתיקות מלאה קובעי־אבירים, שלטי־מגן, נברשות פליז, אקדחים דו־קניים מחוטבים, שמלות סקוטיות עתיקות, ציורי טירות גאות ובודדות בערפל מיסטי. ושם, בחדר הפנימי, במדור הספרים והמפות, נופל לידה בקראי ספר קטן מרוט־דפים, שחוק־כריכת־עור, 1657, “פיין בלי ראש” מאת גלן אובראין, פותחת דף ראשון, קוראת שורות ראשונות, ואורות העיניים פתאום" 1657! לפני סויפט! 250 שנה לפני גוגול, לפני קפקא! היא קונה אותו בארבע לירות אנגליות, ממהרת לספריה, ושם באור הצהוב, הנרקוטי – במקום שכשהיא עוצמת את עיניה נדמה לה שהיא מסתחררת בקרוסלה בעולם שכולו ספרים – היא בולעת את הסיפור עד תומו, וכשסוגרת את הספר – היא נסערת, נסערת־ולאה, רוויית עונג, כמו לאחר משגל. ולמחרת, ליד ספסל הלימודים בשיעור על ג’ויס היא שואלת את פטריק אודונובן היפהפה, תוכל־העיניים, רך־הפנים, “שמעת אל גלן אובראין?” לא, לא שמע את שמו מעולם. איש לא שמע את שם הסופר האירי הזה. גם לא הפרופסורים. סודה הפרטי.)

אירלנד חזירה זקנה אוכלת גוריה. תרגיל: ליל ולפורגיס בפאוסט של גיטה ובפרק קירקה ביוליסס. דימוי החזירה כזונה, מאז הומרוס, מאז הומרוס!

תרגיל ב': ליל ולפורגיס בהר־הקסמים של מאן. שימו לב: גם כאן, גם כאן, בנשפ שבבית המרפא מנסים כולם לצייר דמות חזרזיר והנס קסטורפ מתוודע אל אהובתו באמצעות העפרון שהיא נותנת לו – סמל פאלי, כמובן! – כדי שיצייר חזרזיר! רק אחר זה בא הווידוי שלו על הגוף, על –

פזרי פנינים לפני חזירים. פרט להדסה חרמון. הערה מצויינת שלה בדבר האסוציאציה העברית במשפטו של בלום אל זואה, כשהוא מועד במדרגות בית־הבושת: שבע יפול צדיק וקם.

ומרחוק, לשמאל, כילבוּ עוד ריבוע בקרשי־בניין ומישהו חופר שם, באת, והחול נזרה מעל האת כמו מכברה, מורבץ ברחש ושוקע, שוקט –

ותשוקה עזה תקפה עליה לתל־אביב של מאז מאז, עם בתי הלבֵנים הלבנות, לבני סיליקט, וגדרות הלבנים הלבנות בחזיתות הבתים, עם עיני הזיפזיף התמימות – כמה תמימות! – צדף זהבהב מָלוּח־מִיַם, לַח־מַיִם ניבטות מתוך המיקשה היבשה, ואותן כותרות־עמודים בשערי הגדרות, צורת עציצי בטון רחבים, כפתור ופרח כפתור ופרח, ומתוכם נושאות שלום כפות פאלמות ירוקות, ארוכות סיבים, והתריסים הוונציאניים, הים־התיכון הגדול, יוון, איטליה, אלכסנדריה, והחול הרך כמשי, עמוק ומרשרש ושוקע ומאווש –

ובכל זאת ספק אם אפשר להשתמש בשיטת זרם התודעה, או המונולוג הפנימי, לגבי נפשות פשוטות.

כמו שוקה, למשל.

כלומר, אפשר. אבל השאלה היא אם זה רלבנטי, אם יש בזה כדי להסביר הרבה, או להעמיק. דוקא במקרה זה תיאור הפעולה, העלילה –

“בוקר אחד”, נתחבר משפט־פתיחה במוחה, “התעורר יהושע טל, סוכן־ביטוח מצליח, משנתו…”

אלוהים כמעט שכחתי: יום ששי הקרוב! לא קניתי עוד כלום. יום הולדת ליהושע, השמחה לילדים. אמצע החיים 45. 18 שנה יחד. למרות המריבות הקטנות. באנחה נזכרה בפטריק, פטריק אודונובן השמיימי. עד היום, עד היום נצבט הלב. וכשחזרת אז ארצה, כל מה שרצית היה מנוחה. מנוחה שלמה.

מהו שדוֹחק וחותר שם בכף הרגל? – התכופפה וחטטה באצבעה בעריסת־הנעל וחלצה גרגר־אבן זעיר.

דוב, דוב חם וטוב, שוקה. איש תם היה בארץ. שמונה עשרה שנה ואף לא סטיה אחת. מניין לך, בעצם? תמיד הפתעות בעניינים אלה. כל העולם יודע פרט לאשתו, כמו שאומרים. שטויות!

לא לשכוח להזמין את יוליוס!

האמָן, כמו בורא־העולם, נשאר מעבר למעשה־כפיו, בלתי־נראה, נאצל מן המציאות, אדיש, גוזז את צפרניו.

מתנשמת, אגלי זיעה פורחים במצחה, עלתה במעלות ההיכל אל כולם־המבוא המרוּוח, המבריק. נהר נעורים שטף על פניה: נושאי ספרים, נושאי תיקים, נערות באיפור של שאר־רוח, בחורים מוגנים מאחורי מתרסי משקפיים, ממהרים ברצינות שקדנית, למדנים עליזים, למדנים זועמים, פרחי־כהונה בג’ינס, סתורי־בלורית, כמו מחליקים־על־קרח. לרגע נראה אולם המבוא כולו כזירת החלקה־על־קרח, זירה עליזה, מסחררת. שלום ד“ר טל־בלומפלד שלום ד”ר טל־בלמפלד. שלום שלום. מלוח המודעות פרחו כותרות אל עיניה – פרשת אמור, פרשת בלק, מבוא למחשבה האפיקליפסית. חדר ליחיד בקרבת האוניברסיטה נא לצלצל. התלמידים שנרשמו לבחינה במיסטיקה נוצרית. הרצאת ד"ר נבון נדחית.

“בוקר טוב, דוקטור”, התעכבה לידה הדסה חרמון, ממושקפת, כפופת־כתפיים, אור צנוע של תשוקת־דעת לא נרווית, בעיניה.

“בוקר טוב. קראת?”

“כן”, בשמחה של מגלה־מטמונות. “שאלתי את עצמי מדוע שלוש פעמים כמעט נפגש בלום עם סטפאן דדאלוס ובכל־זאת אין פגישה ביניהם. במערכת העתון, בספריה…”

במשושים דקים וארוכים של בינה היא עוברת על האותיו בדפי ספר החידות. האם היא עצמה חוטאת בכתיבה?

“איך את מסבירה זאת, הדסה?”

“חשבתי… אולי גם כאן הקבלה לטלמאכוס ואודיסיאוס. הפגישה הראשונה בבית רועה־החזירים…”

“כן כן כן”, שפעה החיבה מעיניה הגלויות של המורה אל עיניה המצטנעות של תלמידתה.

ברית־סוד נכרתה בין השתיים. בשעורים עצמם יהיה זו די־שיח חשאי, מעבר למלים, מעל לראשי כל היתר, אך הדסה תשפיל מבטה. לא תהין.

“את עצמך כותבת? האמת”.

“לא. קצת. בעצם לא”. הסמיקה בחייכה. “להתראות בשעור, דוקטור”.

במזכירות הפקולטה עיין ד"ר וורשבסקי בדאבה ובדאגה בחוזר שקיבל מידי גב' בלוך. השמש הפיזה את זר שיבתו ואת ברק כיפתו השחורה. על רקע ריבוע החלון, ענפי פיקוס מצוחצחים ופיסת השמיים, היתה צדודיתו כדיוקן חקוק של תלמיד־חכם אריסטוטלי עטור זר דפנה. חריצים עתיקים חרוטים במצחו.

“שני טלפונים בשבילך”, הזיחה גב' בלוך את מרכבת מכונת הכתיבה משמאל לימין מבלי שאת עין אליה, " אחד מבעלך ואחד מאיזה עורך ספרותי".

“בעלי?” צלצל קולה של אלישבע בנהרת החדר. היא פתחה את ארנקה ושלתה מתוכו קופסת רויאל אדומה־זהובה ומצית כסף. באצבעות עצבניות הדליקה ומשכה עשן.

“קראי”, העביר ד"ר וורשבסקי את גליון הנייר לידה, בבוז.

ראביי סטנלי ס. סיגל, פרופסור לספרות יהודית עתיקה בג’ואיש תאולוג’יקל סמינר בניו־יורק, פרופסור־נספח לדתות משוות באוניברסיטת קולומביה, מחברם של הספרים “יהדות וחברת השפע המודרנית”, “החנוכיה ועץ האשוח”, “מקורות מקראיים בכתביו של אוזיביוס” ועוד, חבר המכון האוניברסיטאי של מדינת לונג־איילנד לחקר תרבות קהילתית, יקיים בסמסטר הראשון של שנת הלימודים הבאה, סמינר על “מרטירולוגיה ומשיחיות במדרש ובכתבי הנוצרים הראשונים”, כמרצה־אורח.

ד“ר טל־בלומפלד הפנתה מבט של שאלה אל ד”ר וורשבסקי.

“בטהרות”, אמר ד"ר וורשבסקי בקול רווי־ליחה ובחיוך כאוב בזוויות שפתיו, “נאמר שחבר המניח עם־הארץ בתוך ביתו, מטמא עד מקום שהוא יכול לפשוט ידו וליגע”.

“עם הארץ?” מצמצה אלישבע בעיניה בתמיהה.

“קראתי מאמר שלו בג’ואיש קוארטרלי רביו על ‘אפוקריפים ופסבדו־אפיגראפים בספרות הבית השני’. גם בעברית איננו יודע, שלא לדבר על דעות הבל כמו השפעת הכתבים הסוריים על בן־סירא. אולי הוא כהן גדול בסמינר התיאולוגי בניו־יורק, אבל אפילו ממזר תלמיד־חכם קודם לכהן גדול עם־הארץ. סטנלי אס סיגל”, צחקק צקרות ויצא.

“לא קיבלנו משכורת החודש?” שאלה אלישבע.

נרגשת מרוגזו של ד"ר וורשבסקי, תופפה גב' בלוך בקצב תקיף על מנענעי מכונת־הכתיבה.

“ביולי. ומשכורת יוני בספטמבר”. נשאה אליה מבט קר, מתאדש.

“תני לי קו לחדרי, בבקשה”.

“כן, דוקטור”.

במסדרון הצר התיַצב על דרכה, גדר מזה וגדר מזה, יוליוס גרטנר, קיפח, ארוך גפיים כאדם־קדמון, מצחו – לשון־ים של חכמה – לוקק את קדקדו, עיניו הצרות, המלוכסנות, מחייכות פקחית מבעד לזגוגיות חסרות־מסגרת ואורו משתברר.

“חלום טוב חזית הלילה”, חפן את ידה בשתי כפות־ידיו החמות.

“מנין?” הבהבה אלישבע אהבהבים בעיניה.

“על פי אור הפנים”.

“תודה, יוליוס”.

“שמועות שהדיקן שלנו עובר לירושלים”.

“משבר?”

“כרגיל”.

“למען האמת, יוליוס, זה לא מעניין אותי. אני עושה את שלי, מלכות כזו או אחרת”.

“גם אותי לא”, צחק גרטנר מרום־קומתו.

“תוכל לבוא אלינו בליל ששי זה?” נשאה אליו מבט מביע־תקווה.

“בשמחה. מאורע מיוחד כלשהו?”

“דרושה לך סיבה מיוחדת?”

יוליוס השהה עליה חיוך חיבה.

“היה לי דוד בברסלאו, מאנשי הוויסנשאפט דעם יודענטומס, שחיבב את הטיפה־המרה. כשהיה יושב אל השולחן לעבוד, היה מעמיד בקבוק קוניאק לידו ושואל את עצמו בכל פעם מחדש, איזו סיבה יש לי היום? ערב אחד נכנסתי אצלו, הבקבוק על השולחן, כרגיל, ועדיין איננו מוזג. ובכן, יוליוס, הוא אומר לי, איזו סיבה יש לי הערב? אינני מתחיל פרק חדש, אינני מסיים, לא גיליתי תגלית וזהו יום חול רגיל. הוציא מארון הספרים איזה לכסיקון, וגילה בשמחה גדולה: יום הולדתו של קונפוציוס לפי המסורה!” צחק יוליוס מעומק־לב.

“ובכן הפעם של בעלי. ארבעים וחמש”.

“ארבעים וחמש!” משך יוליוס פנים ארוכות כמתאבל על דאבדין. “הוא נראה לי תמיד הרבה צעיר מזה!”

“הוא, הזמן מערים עלינו!”

“‘אם הזמן יצחק לך אל תהי מאמין בו, או יהיה רוקד כי אותם רימה’!” אינפף הפרופסור לפילוסופית ימי־הבינים בנגינה.

עיני מפיסטו. בכור־שטן. רגלי סוס שעירות לו, מטולפות. יְהִי נָא טַה־טה מוּכַן ביָדוֹ / אם אֵין הטַה־טה הגָדוֹל מַפחִידוֹ.

לבדה בחדרה הבהיר, מחצה את הסיגריה במאפרה, טשטשה את האפר, הרימה את שפופרת הטלפון וחייגה. “אקרופוליס?” אמרה, “אבקש את מר טל”. זה עידן ועידנים שלא צלצל הנה, תמהה ודאגה, האם קרה משהו?

התישבה בקפיצה על לוח השולחן, הרכיבה רגל על רגל והמתינה, האפרכסת לאוזנה. יוליוס יוליוס, נענעה ברגליה המתוחות, הדקות, מה סוד כוחך כי אדע?

וצריכה הייתי לראות את בנות העשרים בשעת הרצאה שלו: רתוקות, שבויות־קסם, חלוּמות, מעריצות, פשוקות שפתיים! והוא עצמו: הקול הבוטח, שהוא שולט בו כרצונו, משחק בו כרצונו, כולו כביכול נתון לכתרי־תורה בלבד… הו, יוליוס, כוחה של זכרוּת רוחנית!

בייחוד שמתלווה לה גם עדינות אירופית סובטילית, נימוסים גרמניים־אקדמיים, פיקחות יהודית של ויסנשאפט דעם יודענטומס, הבטחון הזה המצניע עצמו מדעת, ההומור המובלע, הידיעה ליצור אווירה, כמו אז, כשישבתי בביתו בערב לאור העששית העתיקה הירוקה בין כריכות מוזהבות ורהיטי בידרמאייר והוא בכורסת־עור עמוקה, מבזיק ניצוצות של למדנות מתובלת פה־ושם באנקדוטה עוקצנית כלפי זה ואחר, שרשעותה מוסתרת יפה־יפה, או בבדיחה לא גסה חלילה, בעצם כן. בעצם כן.

|שוקה, מסרו לי שצלצלת. קרה משהו?"

“שום דבר. רציתי רק לספר לך… הייתי הבוקר אצל אמא…”

“אינני שומעת אותך!”

“אני אומר שהייתי הבוקר אצל אמא… תארי לך, היא מודיעה לי פתאום שהיא… עומדת להתחתן!”

“מה?!” צעקה.

“לא האמנתי. פשוט לא האמנתי. עם דושקין…”

חזירה זקנה מפורכסת. יצאה מדעתה.

בידה החופשית גיששה מאחורי גבה. מצאה את קופסת הסיגריות, שלפה מתוכה סיגריה עד מחצית אורכה.

לא להגיב.

“אתה נשמע שבור, שוקה”.

“תארי לך. בגילה…”

“מה אמרת לה?” משכה את הסיגריה אל פיה, גיבנה את כתפה והבזיקה שלהבת במצית. סילון העשן נתפרש באלומת השמש.

“מה יכולתי לומר?”

“מזל טוב”.

“קשה לי לעכל את זה!”

“שיהיה לך אבא?”

אין תשובה. מה איכפת לך בעצם?

“מתי החתונה?”

" זה לא מדהים אותך?"

“נדבר על זה. הזמנתי אלינו לליל ששי. אתה זוכר”.

“אין לי שום מצב רוח לזה”.

“הו, שטויות! מתי אתה חוזר היום?”

“ארבע, חמש”.

“אהיה בבית לפני זה. להתראות, שוקה”.

הה, נאנחה. מוזר איך דוקא היום עולה לעיניך דמותו של פטריק אודונובאן. הבלורית הפשתנית הנופלת על המצח. ריח סבון שקדים. היכן הוא היום? אב לחמישה ילדים?

בעומדה ליד החלון הפתוח, מפיחה עשן החוצה, ניסתה לתאר לעצמה: בת 65. לא יבש מקורה. מפוטמת. על מיטת כלולות.

ערש דודים רעננה – ניתקה עצמה באחת מן החלון ואספה את הספרים מן השולחן. חמש דקות לשעור. לרגע פתחה עוד את הבלוק להציץ ברשימות: בלום וסטפאן בעיר הלילה בהשוואה עם וירגיליוס ודאנטה בפורגטוריו. זרם התודעה כפרטיטורה שבה הטונים…

חלל החדר נתרגז מאזעקת הטלפון.

“בשבילך”.

“כן”.

“ד”ר טל־בלומפלד?"

“מדברת”.

“כאן אמנון ברוש. זה בעניין המאמר…”

“אבל שלחתי!”

“כן, קיבלתי. העניין הוא רק בזה…”

“לא מתאים לך. ובכן שלח אותו בחזרה, זה הכל!”

“לא, לא זה. הנושא חשוב מאד בעיני…”

“ובכן מה?”

“אני חושש רק שהקוראים… זה יהיה קשה מדי…”

“קשה?” צעקה.

“לא…” נבהל הלה מצעקתה. “אינני צריך לומר לך…”

הו, השוטה הזה!

“הבט מר ברוש, אתה אינך מכיר אותי ואני אינני מכירה אותך ואין לך כל התחייבות כלפי. כל מה שעליך לעשות הוא פשוט להכניס את כתב־היד למעטפה…”

“לא, תביני, סוף־סוף אני הוא שהזמנתי אצלך את המאמר, וכמובן שהייתי רוצה מאד… קשה לדבר על כך בטלפון…”

“עד מתי אתה שם?”

“שתיים וחצי, שלוש”.

“אהיה אצלך בשתיים ועשים. שלום”.

הפיליסתריות הזאת! – הנחיתה את השפופרת על תושבתה, גרפה את הספרים מן השולחן ויצאה אל אולם ההרצאות.


 

ח    🔗

בשתיים וחמש דקות, מיד לאחר הרצאתה השניה, הזמינה אלישבע מונית, ובשתיים עשרים־וחמש היתה בבית המערכת. שאלה במודיעין לחדרו של ברוש ובטפיפות מהירות פיזזה לקומה השניה.

“מר ברוש? טל־בלומפלד”, לחצה את ידו באצבעותיה הדקות והחזקות.

“צר לי מאד שהיה עליך…”

צעיר משחשבתי, ציינה לעצמה. “הו, שום דבר! תרשה לי לשבת?”

“בבקשה”, הורה בידו על הכסא ונתיַשב גם הוא.

“אני שומעת”, שלבה רגל אל רגל והוציאה מארנקה את חפיסת הסיגריות.

“מעשן?”

“לא, תודה. כל העניין באמת לא נעים לי…”

בקרבה את השלהבת לסיגריה, הציצה בו מזווית עינה המצומצמת: די נאה. האם גם אינטליגנטי?

“נניח לזה, מר ברוש. מה לא מצא־חן בעיניך?”

“לא שלא מצא־חן בעיני”, אמר בחיוך רפה. “אני חושש שזה… אקדמאי מדי, אם אפשר לומר…”

“בשביל הקוראים שלך”.

“כמובן”.

“וזה רע”.

“יותר מדי טובה”.

“האם עלי לקבל זאת כמחמאה?”

“אינך זקוקה בוודאי…”

“לא לא, אני רוצה רק להבין מדוע מאמר טוב מדי, כמו שאתה אומר, איננו מתאים למוסף ספרותי. מתוך סקרנות אני שואלת. אתה מבין מעצמך שאינני מחפשת במות לפרסום. בכלל אינני נוהגת לפרסם. אבל כיוָן שביקשת, והפצרת… אגב, מדוע פני אלי מלכתחילה?”

“שמעתי מפי תלמידים…”

“הו, תלמידים! אלה בין כה וכה אינם מבינים מה שאני מדברת! כן כן. אל תצחק. ככה זה בדיוק!”

“אם כן תארי לעצמך קוראים חסרי כל השכלה אקדמאית…”

“הבט, מר ברוש, אני אינני כותבת בשביל ‘קוראים’” הניפה את ידה להראות על איזו הכללה מופשטת, “אני כותבת בשביל חמישה, שלושה, אחד. אולי רק בשבילך…” צחקה מול פניו.

ברוש הסמיק בחייכו פנים־אל־פנים. “אותי על־כל־פנים זה עניין מאד…”

“ובכן!” קראה בלתון. פניו היו קרובים מדי, אך מבעד למבוכת־הרגע, הבליחו לעיניה קויהם הנעימים: הסנטר המרובע, החזק, ובניגוד לו –משהו אלגי וכמיה הקורן מן העיניים והמצח.

“הגי בעצמך: כמה אנשים קראו את סימונה וייל? נדמה לי שבעברית…”

מבעד לעשן הסיגריה הבחינה – מתוך מפל כתבי־היד בגולשים מתוך תיק־קרטון ומחפים זה על זה על גבי השולחן – בגליונות כתב־המכונה הצפוף שלה ובכותר שתי־השורות: “מוטיב הצפיה לאלוהים בשלוש יצירות של מחצית המאה”.

“אחת ממטרותי, מר ברוש…” התחשק לה לקרוא לו אמנון, אך היה זה מוקדם מדיף “היא לעורר סקרנות. הן בשומעי והן בקיראיך. אם אשיג את זה, אתה צריך להיות מרוצה”.

ברגע זה היה מרוצה. אך בהשפילו מבטו אל כתב־היד שלה, נבהל מעט מן התלאי המסורבל של ההערות הביבליוגרפיות ומראי־המקומות הלועזיים, 23 במספר.

“למען האמת”, נשא את עיניו, “קיוויתי שתכתבי על נושא קרוב יותר, מן הספרות העברית”.

“אילו היית אומר לי זאת כשפנית אלי, הייתי אומרת לך מיד: לא!”

“מדוע לא, בעצם?” התעניין ברוש, אישית.

“כי אין זה מעניין אותי. תוכל למנות לי שלוש יצירות בפרוזה שכדאי לכתוב עליהן? עגנון, כמובן. מה עוד?”

“תלוי בגישה…”

“אקטואלית? לא מעניין אותי. אפשר, כמובן: החברה הישראלית, התמורות, היחס לערכים וכו' וכו'. לא אני. הקוֹנדיסיוֹן הוּמֶן. זה מה שמעניין בספרות. כל היתר זה רפורטז’ה, או דיזרטציות סוציולוגיות, או רכילות. לצערי, זה כל מה שאני מוצאת בספרות הנכתבת עכשיו בארץ”.

“אפשר לומר כך גם על רוב הספרות הנכתבת עכשיו בעולם, לא כן?”

“אבל אינני עוסקת בממוצע! בממוצע עוסקים אנשי הסטאטיסטיקה, או העתונאים! אני מקווה שאין לך טינה עלי בשל כך?” חייכה שוב, חיוך של קירוב.

“אם כך עלינו לעסוק רק בחמש־שש יצירות בדור”, שמר ברוש על מרחק שבין נושא־משרה ואורחת.

“אולי. אם כי אני חושבת שגם ‘הומו־פאבר’, גם ‘הרצוג’, גם דירנמאט – במידה מסוּימת –וגם הנרי מילר, עניינם בקונסידיון הומן”.

“הנרי מילר?”

“כן! סקסוס. מצבו של האדם. בהחלט”.

“חשבתי שזה שייך למה שאת קוראת רכילות…”

“הו!” קמה אלישבע על רגליה מקוצר־רוח והחלה מהלכת לפני השולחן, “אם כך גם אפוליאוס, גם פטרוניוס, גם בוקאצ’יו, ראבלה… מדוע לא הומרוס, בעצם?” נעצרה למולו ופרשה ידיה לצדדים.

“אינני רואה בדיוק מה הקשר…” העגילים הגדולים, הצהובים, התלויים באוזניה היו משונים מאד בעיניו: מעין בדיחה. מעין פארודיה על טעם זול. “הנרי מילר?.. שורה ארוכה של הרפתקאות מיניות, קטלוג כזה…”

“מדוע אתה מוכן לקבל כספרות, ספרות קלאסית, שורה ארוכה של הרפתקאות מלחמה, חוזרות ונשנות בוואריאציות שונות, ואיך מוכן לקבל כספרות שורה של הרפתקאות מיניות שהן חוזרות ונשנות בוואריאציות שונות? האם רק משום שבמלחמה…” בברק־מבט אחד אמדה אותו והחליטה: לא. אין זו שפתו. עדיין לא, על־כל־פנים. “באמת דבר משונה הוא זה”,מחקה את הסיגריה במאפרה בכופפה עצמה על השולחן ושולי אפודתה נוגעים בזרועו, “מעשי אכזריות, רצח, טבח נשים וילדים, אנו מקבלים, לומדים ומלמדים אותם, אבל כשמספרים לנו סיפורי תענוגות, נדמה לנו שמשטים בנו, או שמשחיתים אותנו… הלא המלחמה משחיתה יותר מן המין, לא כן?”

ברוש צפה בה בחיוך של סקרנות ופליאה, כבעוף אגדי שנקלע פתאום לחדרו. כולה – תנועותיה, דיבורה, עגיליה – היתה הלצה בעיניו. הלצה אקדמאית אמנם.

“הומרוס…” השתעשע, “הומרוס איננו רק הרפתקאות מלחמה… יש בזה גורל, מיסתורין…”

“קראת את ‘עולם הסקס’ של מילר?” התכופפה אליו בהשעינה כפות ידיה על השולחן. חשק רב היה לה לתקוע את אצבעה בגומה הקטנה שבסנטרו הנאה.

“לא”, דגדג הצחוק בתוכו.

“ובכן שם הוא מדבר בדיוק על זה: על המיסתורין! על האדם כשהוא לעצמו, בשתיקה ובבדידות, מול המיסתורין של העולם. סקס הוא כמו אלוהות, הוא אומר, ישות הווה־תמיד, מצויה־תמיד, שהאדם עומד בפניה כמול חידה. הוא מדמה אותה למפלצת מיתולוגית הנושאת על גבה את העולם, ואת עצמו ליונה במעי הלוויתן, בממלכת הרחם הגדולה, שהוא חוקר את מיסתוריה. יצירות של מילר, מר ברוש, הן שעשועים פסימיים, חתירה בלתי פוסקת לגילוי חידה שלעולם לא תפוענח! הוא מספר על מאות, אלפי, הזדווגויות,, לא כדי לגרות את הקורא – הוא איננו טיפש, או שרלטן – אלא מתוך חיפוש בלתי־נדלה לגלות את הסוד, את הדינג־אַן־זִיך, המהות האנושית בגרעינה! מדוע דרך הסקס דוקא? מפני שזהו המיתוס של ימינו, כשם שהמלחמה היתה המיתוס של התקופה העתיקה, או האהבה הרומנטית – המיתוס של ימי האבירים! מדוע הפחד הזה מפני המין?”

ברוש לא יכל לכבוש את צחוקו. במחותו את שפתיו, אמר: “פשוט אינני רואה כל טעם בחזרות האין־סופיות האלה. הן משעממות אותי בסופו של דבר”.

“ודאנטה לא משעמם אותך? כל החזרות האין־סופיות הללו על חטאים ועונשים, ממעגל למעגל, מקאנו לקאנטו, מתמונת זוועה אחת לשניה! או ‘קנדיד’ של וולטיר! או חלקים גדולים של דון קישוט! הרי לא תאמר לי שתיאורי התופת, עם מוסר־ההשכל הנוצרי שלהם גורמים לך יותר הנאה מאשר תיאורי החוויות המיניות שב’חוג הסרטן' או ב’חוג הגדי'! אלה הם הרומנים הפיקארסקיים של זמננו, שכמובן יש בהם חזרה, והפרזה, ואפותיאוזה, והומור, כבכל רומנים פיקארסקיים! מיהו הגיבור הזה הנודד מאשה לאשה, מחיק לחיק, כובש ואיננו מוצא את אושרו – אם לא אודיסיאוס של ימינו, שאיבד את כל נכסי התרבות שלו והוא מנסה לחזור ולמצוא את עצמו באמצעות המגע המיני, שבעולם מרוקן מאהבה הוא המגע האנושי היחידי שעדיין…”

ברוש היה עתה מוקסם בלוותו במבטו את תנועות ידיה, את צעדיה, בהתהלכה מן השולחן אל הארון, מן הארון אל הכסא, בהתקרבה אליו כאילו ללחצו אל הקיר, בהתרחקה מעליו בחירות גמורה. כל זה היה “באלט אקדמאי”, כפי שכינה את המחזה בלבו. והוא החליט כבר: את המאמר אני מפרסם, וביום ששי זה. על קרבו ועל כרעיו, לרבות עשרים־ושלוש הערות־השוליים הלועזיות.

“דה־סאד! אבל דה־סאד אומר על ‘יוסטין’ שלו שזהו רומן פילוסופי, המכוון לסתור את הדעות המזויפות בדבר טוב ורע, ולהראות שהסבל עשוי להחזיר ת הנפש הטהורה שהושחתה באונס, אל דרך־הישר! ב־1791! היום, מאד וחמישים שנה אח דה־סאד, כשהתום הושחת כולו על־ידי התרבות, מה פלא שהאדם פונה אל המיתוס הפרימיטיבי ביותר, הראשוני ביותר, הביולוגי, ומוצא דוקא בו…”

“הלאיתי אותך”, צנחה בעייפות אל הכסא. “ובכן, תן לי את כתב־היד שלי וניפרד ללא טינה זה על זה, מה?”

“השאירי אותו עוד בידי”, אחז ברוש בשולי הדפים שלפניו. “אעיין בו שוב, אם לא איכפת לך”.

“אינך צריך להרגיש שום התחייבות כלפי, באמונה. ולא אעלב כלל אם לא תפרסם”.

בקומה, השתהתה עוד רגע להדליק לעצמה סיגריה נוספת. רק לאחר שהפיחה עשן, בהסתכלה בו, הושיטה לו את ידה ואמרה: “שמחתי להכירך, מר ברוש”. בעיניים גלויות, בסיפוק.

“טקסי! טקסי!” נופפה בידה ברחוב ורצה להשיג את המונית שנעצרה מרחק לא מועט לפניה.


 

ט    🔗

עם דלי פלסטיק־ירוק בידו, ובו מברשת, יעה וצרור סמרטוטים, ירד שוקה טל במדרגות ביתו ביום ששי בשעה 5 אחר־הצהריים, כדי לרחוץ מכוניתו. קבקביו הדהדו בדממת שלוש הקומות, ובהגיעו למדרכה ראה כבר את אזולאי, בסנדלים, במכנסיים קצרים ובגופיה, מתיז זרם עז של מים מניצור־הגומי על הלארק הלבנה שלו, במרחק ארבע מכוניות משלו. הגופיה הצחה של אזולאי הבליטה את שחימות זרועותיו השריריות, ושוקה הצטחק בלבו, כמו תמיד, בראותו את זקנקני השער השחור שצמחו למעלה ממרפקיו, צמיחה מדוללת ומדובללת. הוא העמיד את הדלי בצד הגדר, פתח את דלת המכונית ואת חלונותיה, נטל את המברשת ואת היעה, ובגחנו על ארכובותיו, החל מטאטא את קרקעיתה. שחק דק, אפרפא, היה פזור על המדרסים, והוא גרפו היטב מכל הפינות והחריצים, מתחת למושבים, ככל שהיד מגעת, צברו, הסיעו אל היעה ושפכו בצד הגלגלים. תוך־כדי גריפה השגיח שהמדרסים הקדמיים מרופטים למדי, קרעים נחרצו בהם, וצריכים החלפה. שוב הוצאה של 80־70 לירות, חישב, והחליט לדחות את הדבר לכמה חדשים, לכשיקבל את תשלומי החברות. בדאגה נזכר שהפרמיות של אביבי מתאחרות כל־כך. ודוקא הוא.

“שלום מר טל. אתה מתמיד אני רואה. בכל יום ששי. כמו שעון”, נתעכב על־ידו פינקוס בדרכו לביתו.

“כן”, נזדקף שוקה, המברשת והיעה כזרועות דחליל לצידי גופו. “אתה מזניח אותה שבוע, היא מתנקמת בך”.

“לי אין סבלנות לזה. כמה עולה רחיצה? ובכן עוד שלוש לירות”.

“אני נהנה מזה”, נצטחק שוקה.

“אתה יודע איך כתוב: צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחדים”, ובמועל־יד המשיך בדרכו.

עכשיו הגיע תורו של הניקוי הפנימי. הוא פשט את הריפודים מעל המושבים, ניערם חבטות־חבטות באויר בין־הערביים עד שפרח אבקם, הניחם על ראשי השיחים הגזוזים, נשא את הדלי אל הברז, מילא בו מים, חזר והחל לשפשף בסמרטוט את הידיות, הדפנות, המדפים, ההגה, השמשות, טבול ומרק וסחוט ומרק וטבול וסחוט. המים שבדלי נעכרו ונלכו וכלי־הפנים נצטחצחו והבריקו. המחשבה על “מסיבת יום־ההולדת” שהכינה לו אלישבע לערב זה, דכדכה אותו. הוא שנא ימי הולדת, ועוד יותר מכן, את הקרואים שיבואו, מרצים, פרופסורים, חבריה של אשתו, שעל פי גזירתה אסור היה לערב בהם – מי בשאינו מינו – אנשים שלא ממעלתם. ידע שנכון לו סבל ממושך, כל הערב כולו, עד שיסתלק האחרון שבהם. כשבא לביתם מי מאלה, היה מסבב כך את הדברים שהוא יוצא לעסקיו, או מסתגר בחדר ועובר על החשבונות. הפעם אי אפשר היה להעביר את רוע הגזירה. בצהריים הסיע את אלישבע לארבע־חמש חנויות, לקנות עוגות, מליחים וכל מיני כיבוד. לשם מה. אבל עוד משהו הציק לו, והוא לא יכול להיזכר מה. כמין חוב מעיק שלא נפרע. דברים רבים העיקו, בבת־אחת: אמו, חשבונות הטלפון, הדליפה בבי הכיור, במטבח. והיום, כשחזר הביתה, מצא גם הזמנה ממס־הכנסה, לבוא לבירור בדבר הדו"ח השנתי האחרון. הוא התרתח כשחשב על כך: מה נטפלו אליו, אליו דוקא, שכמו תלמיד ממושמע הוא מקפיד לרשום כל הכנסה, כל הוצאה, ומעולם לא העלים דבר! אבל לא זה. לא זה.

אביגיל. כן. היחסים שנשתבשו לאחרונה, ללא תקנה. שתיקותיה בשעת הארוחות. הסתגרותה. כמה פעמים אמר לעצמו שהוא מוכרח, מוכרח, לקרוא לה לשיחה, טן־דו, ולנסות לפתוח את לבה. אבל הוא דוחה מיום ליום. זה כשנה הוא דוחה. והדבר נעשה קשה יותר ויותר. הוא רואה איך המרחק גדל והולך, רואה במו־עיניו, ובכל־זאת אינו עושה כלום כדי לעצור. הנפש חפצה והגוף משותק כביכול. דמעות עולות בו לעתים כשהוא חושב על כך. כמו היום, כשהביאה לו צרור־שושנים ליום ההולדת, והוא לא הספיק אפילו לנשקה, כי מיד נכנסה לחדרה וסגרה את הדלת אחריה. הן יכול היה, לפחות זו הפעם, לדפוק על הדלת, להיכנס, להתיַשב על המיטה, כן, לעשות את הצעד הראשון, את הצעד הראשון, להתיַשב על המיטה, לידה, ולומר: הביטי, אני אבא שלך…

כדורגל החל מתרוצץ מגדה אחת של הרחוב לגדה השניה, ודהרות רגליים: “תן הנה!”

שוקה נחלץ מן המכונית, וקרא בקול שנוק: “כמה פעמים אמרתי לכם לא לשחק כאן בכדור, כמה פעמים!”

“הרחוב שלנו בדיוק כמו שלך!” הטפיח הזאטוט עז־העיניים את הכדור לפניו.

“יש לכם מגרש פה, למה אינכם משחקים על המגרש!”

“לך אתה אל המגרש!” צפצף אפרוח בהיר־פלומה מצדו השני של הרחוב.

“בוא תראה מה שעשיתם!” קרא אל עז־העיניים.

“מה עשינו לך?” חבק הלז את הכדור אל חזו והשתרך בעצלתיים לעברו.

“בוא, בוא”, הלך לקראתו שוקה, תפסו בידו ומשכו אל צלע המכונית. “תראה”, הראה לו שקערורית בדופן החרטום.

“זה לא אנחנו”, מישש הילד את השקערורית בכף ידו. “אפשר לראות שזה לא מכדור בכלל”.

“לא מכדור, מה? ואם בעצמי ראיתי איך העפתם אותו על המכונית?”

“זה לא יכול להיות”, עיין בשקערורית בעין של מומחה. “ב’סימקה' אולי, אבל לא ב’פיאט‘, הבאדי של ה’פיאט’ מספיק חזק שכדורגל לא יזיק לו”.

“זה רוני נתן שם בעיטה. כולם ראו!” צווח האפרוח מרחוק.

“אתם לא תשחקו פה!” פקד אזולאי בקולו התקיף והתקרב אל בעל־הכדור. “למגרש! חת־שתיים! או שאני לוקח אותו מכם!”

“אני רוצה לראות אותך!” שילח עז־העיניים צרור אחרון תוך כדי נסיגה.

שני המנצחים צפו בחיוך בתבוסת האויב.

“למה אתה לא קונה צינור?” אמר אזולאי לשוקה, “חוסך לך המון עבודה. ברבע שעה אני גומר לרחוץ אותה”.

“אני לא מאמין בזה”, גיחך שוקה.

הוא לא יכול להסביר לו שדוקא משום כך, דוקא משום שהרחיצה בצינור היא קצרה וחפוזה כל־כך, הוא מעדיף את הדלי.

“אבל הצבע אצלך נשמר טוב. אצלי כבר דוהה”, העביר אזולאי את כף־ידו על חלקת גג המכונית של שכנו.

“זהו, שצריך לטפל בה. כמו סוסה. אתה מאכיל אותה, משקה, רוחץ, היא שומרת לך אמונים”.

“אתה רוחץ עם ‘אמה’, נפט?”

“בשום אופן לא!” הזהירו שוקה,:סבון, נפט, אלה אוכלים את הצבע! רבים עושים את הטעות הזאת. לאחר שנה־שנתיים מתחיל להתקלף אצלם. מים, רק מים".

הוא אהב את השעה הזאת, של יום ששי בין־הערביים. את אחוות בעלי־המכוניות, הרוחצים את חיות הבית שלהם, זה בכה וזה בכה, ובאים זה אצל זה, מתיַעצים, מחליפים דעות.

“שלי צריכה צבע חדש. אבל למי יש 350 לירות?” – אמר אזולאי.

“דבר יקר, מכונית”.

“האחזקה! התיקון הכי קטן, 50, 100 לירות. אוכל אותך. בשבוע שעבר אני נכנס לגרז' לנקות את הקרבורטור, כמה אתה חושב עלה לי?”

“שבע־עשרה לירות”.

“ארבעים ושמונה!”

“לא יכול להיות. כיוונון עולה שש, חידוש והתקנה עוד אחת־עשרה. לפי המחירון.”

“זה מה שאתה חושב. ובכן, בינתיים מצאו שצריך להחליף את המסנו, לתקן את משאבת השמן, פלאגים ומי־יודע־מה. כמו רופא־שיניים, כואבת לך שן, הוא מגלה לך שצריך עוד שתי סתימות למעלה ושתיים בצדדים. מוטב לא להיכנס”.

“העיקר הבריאות”, ניחמו שוקה.

“אתה צודק, אסור לחשוב על זה”, פרש ממנו אזולאי וחזר אל מכוניתו.

שוקה נשא את הדלי אל הברז, החליף את המים העכורים בטהורים, חזר אל המכונית, סגר את חלונותיה והגיפה מבחוץ. טבל את מטלית הצמר הגדולה במים, ובתנופה רחבה הרביצה על גג המכונית.

אך בטרם ימשיך, החליט לנסות שוב דבר אל אזולאי. מי המטלית זבו אל השמשות, והוא קרב בצעדים זהירים אל הלארק.

“חשבת על מה שדיברתי אתך?” פנה אליו רהויות.

“הביטוח?” עצר אזולאי במירוק החלון, “לא, אני מתכוון לחיות חיים ארוכים!”

“עד מאה ועשרים”, צחק שוקה, “אבל כפי שהסברתי לך, זו גם צורה של חסכון”.

“תראה, טל, אם יש לי 50 לירות מיותרות בחודש, אני מעדיף להפקיד אותן בבאנק ולקבל איזו רבית בעדן”.

“תעשה חשבון פשוט: מ־200 לירה אתה יכול לקבל לכל היותר – לכל היותר אני אומר! – 50 לירות רבית בשנה, שגם מהן מנכים לך מס־הכנסה; ולעומת זאת אם אתה מבטח את חייך ב־30 אלף לירות, וחס־וחלילה חס־ושלום…”

“תעשה לי טובה, אל תמשיך…”

“סוף־סוף איש מאתנו לא מחוסן בפני אסונות…”

“תראה, טל, לי יש תיאוריה בעניין זה: אסון זה כמו כלב ישֵׁן. אתה מתהלך מסביבו, מסתכל עליו, בסופו של דבר יתעורר ויקפוץ עליך. מוטב לא להימצא בטווח הראיה שלו, אתה מבין אותי?”

“תיאוריה של בת־יענה, תסלח לי”.

“תן לחיות בשקט!” געה אזולאי.

" זה בדיוק מה שאני רוצה: שתחיה בשקט ללא דאגה…"

“תאמין לי, יש לי דאגות אחרות”.

“תחשוב על האשה, הילדים…”

“אני אדם בריא, מה אתה רוצה ממני!” צחק אזולאי.

" תהיה בריא עם עוד 30 אלף לירות, מה איכפת לך?"

“הו, לא! אז כבר אחדל להיות בריא! בכל חודש, ביום תשלום הפרמיה, אחשוב על יום המוות! למה לי?”

“בדרך־כלל זה להפך, כשאדם אינו יודע מה יהיה עם משפחתו…”

“לחינם אתה עובד עלי, טל. לא תשכנע אותי. כשיהיה לך ביטוח נגד מוות, תפנה אלי”, חזר אזולאי למרק את השמשה.

מאוכזב פסע טל בחזרה אל מכוניתו, טבל את המטלית בדלי והרביצה שוב על הגג עד ששטפו מימיה על פני כל רוחב השכם. את האשמה תלה בעצמו: משגה הוא לדבר על “אסונות”. מרתיע. מפחיד. מוטב לדבר על חיים ארוכים, עד זקנה ושיבה, ועל אותו פקדון השמור לו לאדם בערוב ימיו. פעמים רבות כבר נכשל בכך ואין הוא לומד מן הנסיון. בעצם הוא צודק, אזולאי: מוטב לא לחשוב. לשם מה? אחרי מותך…

בקצה המדרכה ראה את זיוה לוטן, “מלכת הרחוב”, קרבה והולכת, תמירה, גאה, שער־הפשתן החלק גולש אל כתפיה. ידע שתתעכב על־ידו. תמיד היא מואילה לכבד אותו במתת של ברכה ובכמה משפטי נימוס. טל השים עצמו שאינו רואה, ובשקידה החליק את המטלי על גב המכונית.

“שלום מר טל”, נעצרה לידו.

“שלום זיוה”, נפנה אליה, מופתע, וידו על המטלית.

“רוחצים, מה?”

“יש ברירה?”

“אני תמיד שמה לב למכונית שלך, מר טל. היא הכי מבריקה בכל השורה”.

“תודה. פעם בשבוע, מוכרחים”.

“איך העסקים?”

“בסדר, בסדר”, האיר פנים אליה. שפתיים תפוחות לה, לא צבועות, מעוררות תיאבון כשזיף בשל.

“אני קוראת, המון תאונות בזמן האחרון, זה נורא!”

“כן, נוהגים בפראות, לא נזהרים…”

“מה עושים נגד זה? הלא מספר הקרבנות הוא כמו במלחמה ממש!”

“מוטב לא לחשוב. ואת? ראיתי צילום שלך בתמונת־שער. יופי!”

“הו, צילום מחריד!”

“התגאיתי! בת הרחוב שלנו!”

“אל תזכיר לי”.

“ודאי יבחרו בך שוב למלכת־המים של השנה!”

מספיק לי. ומלבד זה, בין כה וכה אני נוסעת".

“חו”ל?"

“אנגליה. לא לזמן רב. שנה”.

“ללמוד?”

“קרובים, אבל אני חושבת שגם אלמד. יחסי־ציבור. יש לי חולשה לזה”.

“מצוין!”

“נתראה עוד, מר טל”.

“להת'”.

טל הסתכל אחריה: ירכיים חיות, ערניות, דו־שיח בין שתי עגבות. לרגע נשא עיניו אל חלון ביתו.

אחר־כך שפך את מלוא הדלי על כל גופה של המכונית, וחזר אל הברז ומילאו, ושפך שוב, ושלוליות ניקוו בצידי הגלגלים.

כשנטל את מטלית הלבד והחל מוחה את המים, מספר, סוחט, חופף את השכם, הכתפיים, הצלעות, הירכיים – חלם שהוא פוגש את זיוה לוטן בלונדון, ברחוב – איזו פגישה מקרית נפלאה! – חובק אותה לעיני עוברים־ושבים… – איך אתה מגיע לכאן, מר טל? – ועידה עולמית של סוכני־ביטוח, בין ישיבה לישיבה, ואת מי אני רואה! – איזה מקרה מוזר, שני אנשים מאותו רחוב… – מקרה, זיוה? – לא, לא, תמיד חלמתי שאי־פעם, באיזשהו מקום… – בדיוק. לבדך? – והוא מזמינה לבאר, לא, למסעדה יקרה, ליד השולחן הערוך, מספרים, מספרים, נזכרים, צוחקים… – בעצם, מאז ומתמיד… – כן, מאז ומתמיד… – אחר־כך יוצאים, שוכרים מכונית פורד שחורה, מבריקה, נוסכים צפונה, לסקוטלנד, להרים הירוקים, לאגמים. בערב – מלון. חדר אחד…

חדר אחד?

טל נשא עיניו לרגע אל חלון ביתו.

המטלית החליקה עתה כמו־מעצמה, כמו סכה בשמן, על גבי הגג בעל הקימור היפה כל־כך משני עברי שדרתו, הירכיים המעוגלות, הירכתיים, מצחצחת קלות את השמשות, ממרקת. ברק תכול, אצילי, ספירי, היה עתה לגוף הזה, הכנוע, השקט, המביע כולו תודה אילמת.

החמה מראש הגגות הסתלקה, ובמערב, בפלוּש שבין שני בתים, נראתה דליקת־ארגמן שוקעת. טל אסף את כליו ופנה לעלות הביתה. במבוא החצר התעכב עוד רגע והסתכל במכונית ממרחק־מה: יפה היתה, טהורה לקראת־שבת, עולה מן הרחצה, ונוגה רך הבהיק מכנפיה. מבעד לראשי־השיחים ראה את הלארק של אזולאי, ללא בעליה. בצעדים איטיים קרב אליה, התכופף והציץ בחלונה: מושבי עור. אבל מבוקעים ומרופטים. מרופטים מאד. והגב עמום, ללא ברק.


 

י    🔗

“הקימור מעיד על כוח חיים. קחו, למשל, אל הנֵבֶל. את ידית החרמש. את הגונדולה. ואילו הארכיטקטורה המודרנית, הבנויה כולה על קוים ישרים וזוויות ישרות, לא רק מטילה שעמום ויוצרת פסיכוזה של סטנדרטיות, אלא מעידה גם על התנוונות מסוימת!”

טל ישב על הספה, מרפקיו על ברכיו, בכף ידו כוסית – זו שמילאה עתה בפעם הרביעית או החמישית – בצידוד־פנים משונה הציץ בד“ר הדר. הקימור מעיד על כוח החיים! – צחק בלבו – ומה עם הקימור של הבטן, למשל, גם הוא מעיד כל רוח החיים? ואולי להיפך? חשוֹב על כך, ד”ר הדר!

ובהנאה מסוימת הסתכל בכרסו הקטנה, המנופחת, של זה, ובקימורי הסנטר של פניו המפונקות והרכות, שכתמי סומק פשטו בלחייהן המלאות. ובמשקפיים העגולים, הגדולים.

הקולות נשמעו לוֹ מרוחקים במקצת, שטים אי־כך באד חם וחגיגי: דיברו על הבניין החדש הנבנה באוניברסיטה… אבל לא, לא על הבניין דיברו אלא על הארכיטקטורה המודרנית. כלומר, בדרך־כלל. וכשסיפר מאיר שפירא, המורה בתיכון, על בניינים שראה בטיותו באירופה – והזכיר שמות כמו קורבזייה, סגרדה־פמילייה, ברצלונה, מארסיי, גאודי או משהו בדומה לכך – שם לב לשני דברים: ראשית, שהעברית שלו דקדוקית מדי, מזוקנת מדי, למרות־גילו־הצעיר, ושנית, שתוך כדי דיבורו הוא נוטל אל פיו את הפרוסית העשירית או השתי־עשרה מאז ראשית הערב. וזה לא טוב – חשב – לא טוב. כי בין־כה־וכה גופו מרופק מדי. בהחלט.

אנשים חשובים מאד! העביר את מבטו מד“ר הדר לד”ר הופמן, מד"ר הופמן לפרופסור יוליוס גרטנר.

אך מי זאת עולה מן המטבח אם לא אלישבע, מגש נוסף של פרוסיות על ידיה, מרוחות ומקושטות, ערוגת־ירק צבעונית, נהדרת!

“בעצם”, – הכריזה – “בעצם, אנחנו בונים בשביל עצמנו את אותן הקוביות שהרומאים היו בונים בשביל מעמד החיילים הנחות שלהם, והמצרים בשביל עבדיהם”, – העמידה את המגש על הולחן – נוסחאות גיאומטריות פשוטות מבוטאות באידיומים צבאיים. אינך חושב כך, יוליוס?"

מדוע דוקא יוליוס? מדוע לא – שוקה? הופמן? שפירא?

ובכן, מה יש לך לומר על כך, יוליוס? – תלה בו טל את חיוכו, חיוך שהיה דבוק לפניו מרגע שנכנס האורח הראשון לבית, ולמען האמת, כבר הכאיב לו במקצת, כבר חש אוותו כחותם של סטירת לחי בפניו – קוביות של רומאים?

“המצרים?” – אינפף.

יוליוס גרטנר ישב זקוף־גו בכסאו ובהונותיו תחובים לו בחגורת־מכנסיו. חיוך לאה, לאה וסלחני, העניק לאלישבע.

“אבל, רבותי”, גלגל ד"ר הופמן, המרצה לכלכלה, את הכוסית בין כפות ידיו, “יש הבדל בין קוביה לקוביה. קוביה נמוכה, למשל, בעלת חלל פנימי מוארך, יוצרת אווירה דימוקרטית יותר, הייתי אומר, מאשר קוביה גבוהה וצרה…”

אילו שטויות! – צחק טל – כל תלמיד בית־ספר יודע שקוביה אינה יכולה להיות לא מוארכת ולא צרה, בהיותה צורה משוכללת! דברים כאלה מפי פרופסור!

“ולפי דעתי” – השמיעה אריאלה, אשתו של המורה שפירא – “הארכיטקטים שלנו מביאים הנה לא את ההישגים של הארכיטקטורה העולמית, אלא את כל החסרונות שלה!”

את צודקת בהחלט! – חשב טל – אבל למה לומר שוב בקול רם כזה, מצלצל כזה, כאילו לא נמצאנו בחדר אל בשדה פתוח! וחשב שבעצם יכול היה גם הוא לתרום משהו לשיחה זו, אילו רצה, כגון, שמאד לא מצאו חן בעיניו תכניות הבינוי של ארכיטקט גרמני – או ברזילאי – מפורסם, שראה לפני זמן־מה, לבניית עיר בנגב; אך הוא לא רצה. ומלבד זאת, הוא לא יכול להיזכר בשום אופן בשמו את אותו ארכיטקט. בודנהיימר?

בודנהיימר?

אבל הנה פרופסור יוליוס גרטנר מדבר. מספר. בנחת. באנפוף. והכל מקשיבים. מספר סיפור של ר' נחמן מברסלב על “מנורת החסרונות”. מעניין מאד: אב אחד שלח את בנו למדינות רחוקות ללמוד אומנות, וחזר הבן ואמר שלמד להתקין מנורה תלויה…

טל נתן עינו בכוסו וחשב; אם אטה אותה לימין, יישפך המשקה על מכנסי, ולעומת זאת, אם אטה אותה לשמאל, שוב יישפך המשקה על מכנסי. ומכיוון שכך, הריק את הכוס אל קרבו בתנופה אחת.

ומזג לעצמו כוסית חמישית, אולי ששית.

והחליט שהוא מפריז במקצת. ומה שהציק לו עוד, היה גם זה שאינו יכול להיזכר בשמה של האשה הצעירה היושבת על הכסא לימינו. זו שלא טעמה כלום מן המוגש לה, ושתקה גם היא כמוהו כל הערב, ועל פניה היה נסוך חיוך עגום, אך שמיימי, ששיקף איזו בעירה פנימית – ועל כך העידו גם הלהבות בלחייה – הוא זכר רק שהיא משוררת. וגרושה. גרושה? – כן, גרושה.

“אבל, ד”ר הופמן, מהו סגנון הבניה הציבורית בעולם המערבי זה כאלף שנה, אם לא סמלים פאליים?" שמע פתאום את אשתו מכריזה, “מה הן הכנסיות הגותיות, המסגדים, המגדלים, מגרדי־השחקים, אפילו מגדלי־המים ומגדלי־הגאז עם המיכלים הכדוריים בראשם שרואים באירופה – אם לא סמלים פאליים? הכל מזדקר למעלה, לגובה…”

ואם כי סבר – תוך־כדי הצחוק שעוררו דבריה – שיש בזה המוניות מסוימת לדבר כך בחברה – אפילו היא אקדמית – הציץ בה שוקה בהתפעלות, על אומץ רוחה. ומצא שזהו גילוי נכון ומעניין, ובאמת מצחיק. המסגדים, למשל, עם הצריחים בעלי העטרה…

“ולא תמיד היה כך. הפירמידות המצריות, למשל, אינן סמלים פאליים. ולא המקדשים הבבליים, או היווניים…”

“אם להשליט את הסיטרא־דנוקבא כפי שאת רוצה”, אמר יוליוס גרטנר והסתכל בחיוך של חיבה בפני אלישבע, “הרי צריכים היינו לחזור אל המערות והכוכים…”

“ומדוע לא, יוליוס?” מיאנה אלישבע לצחוק עם כל השאר, “מדוע לא לחזור לצורות המעוגלות, הרכות, המופנמות… הדבר לא היה מזיק כלל וכלל לתרבות האכסטרוברטית של ימינו!”

וכשהחל ד"ר הופמן מספר, ברצינות ובנחת, על נסיונות בכיוון זה שעליו דיברה אלישבע, של בניית “מיבנים פיסוליים נמוכים ומעוגלים כדוגמת חושות ערביות” בדרום ספרד, על־ידי ארכיטקט צעיר אחד בשם אנדרה בלוק, לגם טל עוד לגימה, שטישטשה באוזניו את המשך הדברים, והוא אמר לעצמו שאילו עשה אך מאמץ קטן, מאמץ קטן בלבד, יכול היה להשמיע דבר הרבה יותר מחוכם מכל מה שהושמע כאן עד כה. הוא היה אומר למשל: שהדבר האצילי ביותר בעולם הוא לא־להיות.

כן. לא־להיות. כמו שמיים ריקים. כמו מים. לא־להיות. דבר נפלא מאד.

וכשהתעורר לרגע מתחושת האושר הזו, של התמזגות עם אי־היות, כשהכל סביבו שט בערפל חמים – מעגל סובב של בעלי פנים מגוחכות השרויים בטכס קומי, איש איש מבצע תפקיד ידוע מראש וצפוי – שמע להפתעתו שמדברים כבר בעניינים אחרים, והוא לא חש כלל איך קרתה התפנית הזאת. מישהו דיבר על “היפיס”, ומישהו אחר דיבר על מלומד בשם ויליאם ג’יימס שכבר לפני יותר מחמשים שנה כתב על השפעת הסמים על “חוויות קוסמיות ומיסטיות”, אצל קדושים נוצריים, דרווישים, סופים, בודיסטים, שאלוהים נגלה להם לאחר מנת כלופורום, או חשיש, או תחמוצת חנקן מהולה באויר, ואין כל חדש בזה –

“והמקובלים?” קראה אשתו של המורה שפירא, שוב קול רם מדי.

והוא לא הבין מה עניין מקובלים לכאן, והתפלא שיש לאשה בלתי־משכילה כמותה אומץ להשמיע דברים בקול רם כל־כך; ושמע שוב את שמו של ויליאם ג’יימס מוזכר כמה פעמים; וכשמאיר שפירא סיפר, שוב במשפטים דייקניים מאד, כמרצה בפני תלמידים, כי ויליאם ג’יימס כותב בספרו כי הפכחון מצמצם את התודעה ומדגיש את הלאו כלפי ההוויה, ואילו השכרון מרחיב את התודעה ומשפיע על אמירת הן כלפיה – רצה לצעוק שאין זה נכון, בשום פנים אין זה נכון, אלא שברגע זה העיר יוליוס גרטנר –

“עכשיו אני מבין מדוע ה’היפיס' צועקים יה־יה! הן! הן!”

מה שעורר צחוק גדול. והוא צחק עם כולם, אלא שמשהו במראהו של גרטנר זה לא מצא־חן בעיניו, והוא לא ידע להגדיר לעצמו מהו שלא מוצא־חן בעיניו, האם זו הענוותנות שלו? או הבטחון הזה, המבזיק נצנוצים אירוניים מעיניו המחייכות, הבטחון שפיו מפיק מרגליות בכל־עת תמיד? או הרעדה הקלה, הבלתי־נראית כמעט, בשריר לחיו השמאלית?

“אבל בעניין המקובלים, את צודקת”, אמר, “על האר”י הקדוש, למשל, מסופר שהיה אוכל את עשבי המדבר, קוץ ודרדר. מריחואנה מן־הסתם".

ועוד לפני ששכך הצחוק, הוסיף ואמר: “אפשר אם כך שהקליפות שבקבלה הן קליפות הבננות, שכפי ששמעתי עושים מהן את האל־אס־די! כדאי אולי לקרוא ל’היפיס' ‘קליפים’ בעברית?”

וזו היתה באמת הברקה מוצלחת לדעת טל; אך כשקמה אלישבע ללכת למטבח כדי להביא עוד כיבוד, קם גם הוא אחריה, השתחל בין השולחן ובין היושבים, והתפעל מעצמו על שהוא מהלך בקלילות ובשיווי־משקל כזה, ללא נפול ימין או שמאל, ובהיכנסו למטבח אמר לה, “המסיבה מתנהלת יפה מאד, וגרטנר זה הוא באמת אדם פיקח!” – “כן”, אמרה לו בהוציאה את כיסני־הבשר מן התנור, “אבל אתה שותה יותר מדי, שוקה”; וכשיצאה מן המטבח עם המגש, מזג לעצמו עוד כוסית מן הבקבוק שעל טבלת־הכיור, הריקו אל גרונו בחטיפה, כמגניב מפני עצמו, ובמחותו את פיו בכף־ידו (“מר!” התחלחל בעווית של שאט־נפש), הרגיש הרגשה נפלאה של חירות ואמר לעצמו שעכשיו הוא מסוגל לעשות כל דבר, כל דבר בהחלט, ושאין הוא אחראי עוד לשום דבר, לשום דבר בהחלט; ועם כך, בחיוך ערמומי על פניו, פסע חשאי־חשאי על בהונותיו, מן המטבח אל הדלת החיצונית, פתחה בשקט־בשקט, סגרה אחריו ולא נשמע קולה, ונמלט למטה במדרגות.

ועדיין איש לא אמר דבר, אף לא מלה אחת במשך כל הערב, על המאמר שהופיע בעתון – העיבה המחשבה את לבה של אלישבע כשהכל שיבחו את כיסני־הבשר שהגישה. הן אי־אפשר שאיש לא קרא אותו! או שמא היה זה רע כל־כך? או בלתי־חשוב עד שאין מה להעיר? האם ממתין יוליוס לומר משהו ביחידות? “קחי לך אחד מאלה, אני ממליצה”, כרעה עם המגש לפני דינה לב, שלא טעמה דבר כל הערב. “לא, תודה”, אמרה דינה והחיוך העגום, הלוהב, לא סר מפניה. “קצת שֶׁרי אולי?” – “לא, תודה”.

“בעצם אינני חושבת שהדתות האמינו אי־פעם שמצבים אקסטאטיים יכולים לבוא על־ידי גירוי חיצוני מלאכותי”, אמרה בקומה על רגליה, לקשור חוט שניתק בהעדרה. “הקדושים הנוצריים על־כל־פנים, היו אנשים בעלי תודעה בהירה למדי”, הפנתה דבריה אל יוליוס, בדרך של שאלה.

“קשה לדבר על הקדושים הנוצריים כעל סוג מסוּים של אנשים”, ענה יוליוס. “ההגיוגרפיה הנוצרית מכירה סוגים שונים של קדושים. היו שזכו בהילה בזכות פעליהם להפצת הדת, כמו בוניפציוס, או בדה, או בקט. אחרים, כמו אוגוסטינוס או תומאס מאקוינאס, בזכות הגותם. והיו בעלי־חזיונות, הוזים, אנשים שהיו שרויים במצבים אקסטאטיים כמו שאת אומרת – גרגורי מטור, ז’אן ד’ארק, או גרטרוד הקדושה, שבעומדה בכנסיה שמעה קול קורא לה ממרום, סנקטוס סנקטוס סנקטוס, וחשה איך בן אלוהים נרכן אליה ונושק לה כמאהב… הקדושות על־כל־פנים היו כולן מן הסוג האחרון…” צחק.

“גם תרזה מליזיֶיה?”

“בלי שום ספק! היא היתה נערה חולנית, בעלת נטיות מזוכיסטיות, וכשהיא כותבת על אהבתה לישו… הלא היא חיברה הזמנה לחתונתה אתו, בנוסח המקובל: אלהים מצד החתן, מריה מצד הכלה, מזמינים אתכם בזה לחתונת ישו מלך־המלכים עם תרזה מרטין הקטנה ביום זה־וזה במקום זה־וזה… הו, בלי שום ספק!”

“לא קראתי על כך…” הציף סומק של התרגשות את פניה של אלישבע, כמו לסכנה מתקרבת.

“אגב”, זקף יוליוס אצבעו כנגדה, ובפעימות־לב ידעה שהרגע המיוחל והמיורא הגיע, “קשה לי להסכים עם השבחים שקשרת לסימונה וייל בדבר התגלות אלוהית, כאילו היתה קדושה מודרנית…”

“לא כתבתי שהיא קדושה!” חשה ערפל חם מליט את עיניה, ועם כך שמעה את הרחש לימינה ואת מאיר שפירא עונה לאשתו כי המדובר הוא במאמר שהופיע היום בעתון.

“סימונה וייל לא ידעה כלל מהי יהדות!” אילף יוליוס את אלישבע. “היהדות שהיא הכירה היתה ביבלית, ולכל היותר קראה משהו מן הרמב”ם! אבל ברור שהיא לא הכירה כלל את המדרש, הקבלה, החסידות, או את ספר העיקרים של יוסף אלבו! הלא אלה הם הבלים מה שהיא אומרת על היהדות, כעל דת גזעית, טוטאליטרית, שאינה פונה כלל אל היחיד, ושאין בה אהבה או חסד! הבלים שמקורם בשנאה עצמית של מומרת – ונבערת מדעת!"

“אני לא התיַחסתי כלל לדברים האלה…” נבהלה, שוקעת, מפני תוכחתו, “התיחסתי רק למומנט הצפיה שבתפיסתה, לדחייתה את ראיית האלוהים בתור נחמה, בתור מין ביטוח עד פורענויות…”

“וגם זה יש ביהדות, וכבר כתב על כך בובר בשעתו…” אך בראותו איך נפלה רוחה, העלה שוב חיוך של חסד: “אבל בעניין הקשר בין תפיסתה ובין ‘הצפיה לגודו’ של בקט ו’הנפילה' של קאמי, זהו גילוי מעניין, באמת לא נתתי דעתי על הדבר”.

“זה היה מצוין!” אישר מאיר שפירא בנטלו עוד כיסן־בשר.

ומעודדת מעט מכך, ומהסכמתם של אחרים, וכדי לא להניח לשיחה שתשקע, סיפרה על פגישתה עם אמנון ברוש ואיך סירב בתחילה להדפיס את המאמר משום שהיה “אקדמאי” מדי.

“אבל הוא בחור סימפטי למדי”, אמרה. “רק אתמול נודע לי שהוא עצמו כותב. מישהו קרא?”

“הו, כן, שני ספרים כבר הוציא”, אמר שפירא, “אחד של סיפורים קצרים, והשני רק לפני כמה חדשים”.

“יפה?”

“ככה…”

“בעיני מצא־חן מאד ספרו האחרון”, השמיעה דעתה, זו הפעם הראשונה, דינה לב; והכל נפנו אליה, מתוך הקלה, וחיבה, ורצון לשמוע עוד מה תאמר.

“על מה הספר?” שמחה אלישבע שאורחתה – ובת־חסות שלה, – יצאה לבסוף מגדר הסתגרותה.

“שם הספר הוא ‘עורבים לא היו שם’”, אמרה דינה לב בקול מינורי, מפכה יחיד ולבבי בחדר, “ומסופר בו על אדם שפרש מן החברה והקים פונדק־ דרכים קטן, מבודד לגמרי, בצד הכביש לאילת, ולאחר שנה הזיזו את הכביש הרחק משם והוא נותר ללא מטה־לחם, כאילו איזה נחל שינה את אפיקו והותיר את השדה יבש, והאיש מחליט בכל־זאת להישאר במקומו ומנסה לגדל איזה צמחים… אבל העיקר הוא לא בסיפור עצמו, אלא ביופי של תיאורי הטבע וביחסים המתהווים בין האיש והנוף, בכל שעות היום והלילה… נובילה בעצם, נובילה פיוטית”.

“זה נשמע מעניין מאד”, אמרה אלישבע.

ורק עתה הבחינה בהעדרו הממושך של שוקה מן החדר. קמה ומיהרה אל המטבח, מן המטבח אל חדרי־הנוחיות, אל חדר־השינה, אל חדרה של אביגיל, אל הסטודיו – הו, ילד! ילד מגודל ומטופש! לאן ברח? אל תחת כנפי אמו? ממה נעלב? אשמתו היא אם לא פתח את פיו כל הערב אלא כדי לנפח את גופו הגדול בשיקוי־רעל! ומה אומר להם עכשיו? ולמה הוא גורם לי בושות כאלה בערב כזה…

וכשחזרה, כבר דיברו בבן־גוריון, בפרישתו לנגב לפני שנים, באישיותו המסוכסכת, ויוליוס סיפר איזה דרוש על הפסוק “לֵך רֵד” שנאמר למשה בסיני. ביושבה ליד דינה לב, לחשה לה: “יהושע הרגיש לא טוב. עניינים עם הקיבה בזמן האחרון. מוכרח היה לשכב”. “שמתי לב אליו”, אמרה דינה, “שותק, ונדמה שהוא מבין יותר מכולם”. “אסור לו לשתות”, לחשה אלישבע. “מה שם הספר שסיפרת עליו?”

“'עורבים לא היו שם”.

“כן”.

והיא ציינה זאת לעצמה לבל תשכח.


 

יא    🔗

העסק הזה עם ז’נט צריך להיפסק, צריך להיפסק אחת ולתמיד, שינן לעצמו טל בהתניעו את המכונית ובהדהירו אותה בדרך לביתה של ז’נט. מעגל המסובים חג סביבו כקרוסלה גדולה, ענקית, ססגונית, פנים מיטשטשות בפנים, והדרך אצה לקראתו – מזדהרת בפנסי המכוניות המרצדים ממול ובכתבות־אור מתקרצות – כלקראת התנגשות. אויר הלילה היה חם ולא היה בו כדי להפיג את יינו, והוא הפעיל את מנגנון־המעצורים שבתוכו כאשר ידע: לחשוב על הדרך, רק על הדרך, על שום דבר מלבד הדרך; והעריץ את עצמו על שהוא נוהג בווירטואוזיות כזאת, עוצר לפני כל רמזור אדום, מחליף הילוכים ללא טעות, פונה בדיוק לרחובות הנכונים, כחוט־השערה בינו ובין ירכה של מכונית שואטת למולו, אך לא נוגע, לא שף, לא נדפק, ודוהר הלאה, ויוליוס גרטנר יכול לעמוד על ראשו המחודד והמקורח –

אוסקר נימאייר! קרא בצהלה בהיזכרו בשם הארכיטקט הגרמני – או הברזילאי – שחיפשו בעמל רב כל־כך כל הערב, אוסקר נימאייר! – צחק. ואילו תכניות שחצניות, ראוותניות, לבניית מגדלים במדבר, כאילו באר־שבע או ערד הן פיתום ורעמסס או ברזיליה; מה הוא יודע, אוסקר נימאייר זה, על החול, האפיקים בנגב, הנבטים, עבדת, הרי הנחושת, עמודי שלמה, החום, השרב, החום הלוהט, השרב –

הוא לא יכול לעצור את סיבובה של הקרוסלה, ומתוך שלל־הצבעים החגים הבליחו לעיניו לסירוגין פני יוליוס, פני המשוררת, יוליוס, המשוררת, ובעצם יכול היה להמתיק סוד עמה, שניהם בלבד בלחשי־לחשים, אילו רק זכר את שמה! מתי היה זה כשבאה לראשונה, בערב, החיוך העגום על פניה, נוטה חיבה, לא מתנשאת, – אני אל אלישבע, היא בבית? – ואחר־כך הסתגרו שתיהן שעות־שעות בסטודיו, בלחשים, וקולה של אלישבע מצטלצל פעם מבעד לדלת: אבל אסור לך לראות אותו! –

סמלים פאליים! צחק בקול בהופיע לנגדו הצריח הזקוף של מסגד שיך־חסן, ועצר את המכונית באחת, עצירה מתחרקת שכמעט הפכה אותו על פניו. הוא לא כיבה את המכונית, ויצא מתוכה, ועמד בצד הכביש והסתכל בהתפעלות במסגד ובצריחו, ואמד את גובהו וראה איזה חיוורון של מוות בקשתות חלונותיו ובמצחו, ועזוז קדום ואלילי ומדברי בזכרוּתוֹ המתנשאת כלפי סהר אפוף הילה שרבית, בודד במועדו ועגום. סמלים פאליים! – התחייך, וניגש אל גדר־האבן של המסגד, פתח את סגור מכנסיו והטיל מים בקיר, מרוקן את נאדו המלא. ליל־כנען יפה, לילה חם ויפה – הסתכל בלבנה החיוורת, הגלמודה, ורחמים רבים נכמרו בו, עליה, ועל הארץ העזובה והעלובה שתנים סביב־לה; שעתה, תחת האור הסהרורי הנח על מסגד וחורבות־בתים ומגרשים ריקים, נראתה לו כבימים־מקדם, כשפרש ערבי היה משוטט על סוסו בחולות הלבנים והוא ילד. בפרכוס־כתפיים ניער את רחמיו וחזר למכונית הממתינה לו, רוחשת וקצרת־רוח.

צריך לקנות משהו. ממתקים, רחאת־לאקום, פיסטוק־חלבי, שקדים־וצימוקים – האט את נסיעתו ברחובות יפו. אולם החנויות היו מוגפות כולן על בריח, ורק פה־ושם השתרכו חבורות פוחחי־נשף, מתגרות בפנסי המכוניות, הו, עיר זימה ופשע האורבים מסימטאות חשוכות! אילו עלה הים והציף, וטיהר! העסק הזה צריך להיגמר פעם אחת, בשם אלוהים!

כמעט אחת־עשרה! ראה בשעונו בעוצרו את המכונית בפינת הרחוב. אבל רגליו עד ביתה היו קלות, כאילו איבד כל משקל, ובהקישו שלוש פעמים על הדלת, סמך ראשו אל המשקוף והמתין, דומה שעה ארוכה למדי, וגלגל סובב־סובב בעיניו העצומות.

“גוגו!”

טל הצטחק: עיניים מופתעות לרווחה. שני הרימונים מבהיקים מבעד לתחרי החלוק הכחול. “כן, זה אני, זיזי… הערתי אותך, מה?”

“איזה הפתעות אתה עושה לי! ביום ששי? אף פעם אתה לא בא אלי ביום ששי!”

“כן, זיזי, יום ששי… מדוע לא יום ששי?…” כרך זרועו על צווארה ומשכה להיכנס פנימה.

“לא, גוגו”, לחשה בסגרה את הדלת מבחוץ, “הילד לא מרגיש כל־כך טוב. מתעורר כל פעם. לא כדאי שניכנס”.

טל ניסה לעצור בגלגל־ראשו ולהבין פשר דבר. “חולה?”

“לא יודעת מה יש לו. יושן, מתעורר… נטייל קצת. חם בחוץ”.

“לים. ניסע לים. מה?” לחש סוד על אוזנה.

“אתה שתית, גוגו!” נזפה בו. “ילד רע, גוגו!”

“קצת, זיזי”.

“ממתי אתה קורא לי זיזי!” צחקה.

“מהערב!” נשק על לחייה, “לא רוצה?”

“בטח! – אז מה קרה שבאת אלי פתאום!” נשאה אליו עיניים לחות, מבודחות.

“התגעגעתי…”

“אל תשקר, גוגו!” צבטה אותו במותנו בחוזקה. “אשתך גרשה אותך מן הבית, מה?”

טל חסם את פיה בנשיקה.

“רבתם, מה?” השקיעה אגרוף בבטנו.

טל החניקה בנשיקה.

“שתית הרבה, לא קצת!” סטרה לו על סנטרו. “מאיפה אתה בא עכשיו?”

“רחוק… רחוק…”

“מאיפה רחוק?”

“ברצלונה…”

“אל תתחכם, גוגו! היית בבאר! הלכת אל אחרות! תגיד את האמת!” נגפה אותו בירכה.

“את לא מקנאה, זיזי…”

“אני אהרוג אותך אם אדע שאתה הולך עם אחרות!” צבטה אותו בזרועו.

טל מחץ אותה אל חזו. הבטיחה בנשיקה שאין אחרות, אין אחרות על פניה.

“איפה המפתחות?” פשפש בכיסו.

הם נמצאו. בכיס השמאלי.

“אני עוד חייבת לך 20 לירות, גוגו!” אמרה ז’נט בהתיישבה במכונית.

“מה זה 20 לירות! אני עשיר, זיזי!” התניע.

“לא לא, אני אחזיר. חייבים לי. סיפרתי לך על ההונגרי הזה…”

טל קלט פטפוט שוטף, שופע, חם: ההונגרי הזה, בעל כסאות־המרגוע, הקונה אצלה סיגריות בהקפה ומנסה לרמותה בחשבון. “כל שבוע חושב שידפוק אותי, זה…”

“אני אחנוק אותו!” אמר טל. “פעם, בבוקר, אבוא לים, אתפוס אותו בגרון…”

“איזה גיבור גוגו!” צחקה ז’נט. “כן, והחולצה שקנית לי”, כרכה זרועה על זרועו, “יופי של חולצה!”

“לובשת אותה?”

“תבוא לים, תראה! גם את המכנסיים שקניתי, מאותו הצבע. תראה איך הם מונחים עלי…”

טל ראה אותה בעיני־רוחו, בחולצה התרוגה, השמשית, מוזגת משקאות בזרועות שחומות, חשופות לרוח הים המלחית. אבירי־החוף הצעירים, בבגדי־הים הזעירים, מתגודדים סביב הקיוסק, מבליטים את שריריהם, מתבדחים עמה, חושקים…

“המציל, תשמע, כל חצי שעה הוא בא לשתות מיץ־תפוזים. מה’תה שותה כל־כך הרבה, אני אומרת לו. אני רואה אותך, הוא אומר, לובשת תפוז, נעשה צמא! אני פרסומת אתה חושב? אז הוא מסתכל עלי ככה…”

טל שם את ידו על ברכה והחל מטפס בה לאורך שוקה החמה. לשמחתו גילה שאין היא לובשת דבר מתחת לחלוק.

“תפסיק!” פרכסה וצחקה, “אני לא יכולה לספר ככה!” ולחצה את ידו אל פשוקת רגליה.

טל עצר וכיבה את המנוע. גהר עליה, פער את חלוקה, טמן ראשו בין שתי בכורות־קיץ ולא ידע איזו מהן יאכל תחילה.

“לא ככה, גוגו!”, התנשמה ז’נט, “לא פה…”

החול היה רך. משיי, ורגליה היחפות של ז’נט שקעו בו. טל נשא בידו את נעלי־הבית שלה ונעליו שלו כבדו מצעד לצעד.

“תביט איזה ירח יפה!” נעצרה ז’נט בראש הגבעה ונשאה פניה למעלה.

טל הסתכל בירח ולא ראה בו דבר מעניין במיוחד. אפוף היה הילה שרבית, עיפה. לעומת זאת, היו פניה של ז’נט הזויי אור־יקרות ושערה השחור – אשד של כשפים. הוא נשק על פיה, וכשחיבקה בחוזקה, נשרו נעליה מידיו, מאחורי גבה.

“הנעליים”, לחשה ז’נט.

טל התכופף והרימן.

“אתה אוהב אותי, גוגו?” חיבקה ז’נט את מותניו.

אפילו בשכרונו, זכר טל שאם יאמר הן, תהיה זו בגידה. רק אז תהיה זו בגידה אמיתית. וחסם את פיה בשפתיו.

“לא, תגיד!” דחתה ז’נט את פניו מעליה. “אני רוצה שתגיד שאתה אוהב אותי!”

לרגע התפכח ושׂנאה: לא תכפה עליו!

“תגיד כבר, גוגו!” סטרה לו קל על לחיו.

טל תפס את ידה ופיזם לה: “אני אוהב את סנ־ד־ליך…” ומשכה אחריו, רץ וטובע, רץ וטובע במורד הגבעה.

בהגיעם לרגליה, נפל עמה על החול.

טרף. גאה. התנשם עם הים. עלה־ירד עם ההמייה הקצובה של הגלים.

כשרָגַע, ראה בעיניו העצומות את יוליוס גרטנר, יושב על הכורסה, זוקף אצבע כנגדו: יש עונש! יש עונש!.

וכשפקח את עיניו, ראה שהירח רואה, שׂהדו במרומים.


הפעם האחרונה, אמר כשסרט את הרחובות הארוכים, הריקים, חולי־הצהבת, בדרך הביתה.

בעוברו על פני המסגד, עצר פתאום, בחריקה. משהו לא מצא־חן בעיניו: מדוע לא הכניסה אותו פנימה? הילד חולה, אמרה, מתעורר מדי־פעם. אבל אם נכון הדבר, איך השאירה אותו לבדו? צריכה היתה לומר שאינה יכולה הפעם; או להכניסו ולבקש שינהג בשקט. מדוע מיהרה לסגור את הדלת? האפשר שנמצא אצלה מישהו? – כיבה את המנוע.

עכשיו, מפוכח, יכול היה לתת דין־וחשבון לעצמו, על כל רגע ורגע: עמד ליד הדלת. המתין. זמן די ממושך, כמדומה. ממושך מדי. האם שמע לחישות מעבר לדלת? לא זכר. ואחר־כך, ההפתעה בעיניה, שהיתה בה קצת בהלה. בהלה? אולי לא. ומשהו כפוי בקולה, לא טבעי, מזויף. בצחוקה.

שטויות! – הדליק שוב את המנוע ונסע, משנזכר איך לחצה את ידו אל שוקה, במכונית, ואיך התמסרה שם, על החול, כמו תמיד, בלהיטות, כמו תמיד. יותר. ונשיקת הפרידה. והחיוך החם בעיניה.

אם כי מפליא במקצת שאמרה, “אל תעשה לי הפתעות כאלה, גוגו…”

הבדיחה הטובה ביותר תהיה אם אתה, מר טל, תתחיל עוד לקנא לה! אולי גם להשתעבד לקנאתך! תבוא במפתיע, בשעה לא־צפויה, תציץ מבעד לחלון, תשים אוזן על הדלת… או בבוקר אל הים, לארוב מרחוק ולראות עם מי מאלופי־הים הצעירים והלחים…

החלונות למעלה, בקומה השלישית, היו חשוכים. טל יצא מן המכונית, סגרה, ובעומדו על המדרכה, הפך את חפתי מכנסיו וניערם מן החול. שפשף היטב את נעליו במדרסה ועלה במדרגות, שתיים־שתיים, בחשאי. אם אלישבע ערה, יאמר לה שהיה בבאר. שתה, כן, שתה, עד עכשיו. בפעם הבאה יערוך הוא את רשימת המוזמנים! סמלים פאליים! לפני הדלת נעצר, השכיך את נשימתו, תחב את ידו לכיס האחורי.

העונש! – הציף הדם את פניו.

הארנק. ובו המפתח, התעודות, רשיון־הנהיגה, תעודת־הביטוח, קבלות, שלושים לירות.

בבהלה הידרדר למטה במדרגות – ממרה את כל כללי הזהירות – פתח את דלת המכונית, שרבב גופו פנימה, משמש במושבים, טלטלם, דפקם – כרע על ארבעותיו – ככלב, ככלב מחטט עפר! – וגישש בכפותיו על פני הרצפה, מתחת למושבים, בסביבי מנוף ההילוכים, בקרסולי הדוושות, הבלם –

רצה לגעות בבכי בהתרוממו ובהסתכלו בכפות־ידיו המזוהמות. גוגו!…

כן, העונש.

שם, על החול, תחת הירח. עדות מרשעת. הנה! אומר השוטר ומניח את הארנק על דוכן השופט.

נכנס, התישב והתניע. אלוהים! כל הדרך הארוכה, הארורה!

ושוב נסתרטו לאחור הרחובות הליליים, נשופי־החושך, ריקי־המבואות, עם סרסורי־הסימטאות הסומים. פנסים חולפים ביעף. יצאנית גלמודה. בודד משתרך. בודד ממהר. ואם לא יימצא?

או אם ייעצר על־ידי שוטר. מהירות מופרזת. ללא תעודות, ללא ביטוח. או – תאונת־פתאום!

או מחר־מחרתיים בבוקר: אלישבע לבדה בבית. איש ישר־לב נכנס, מושיט לה: מצאתי. על שפת־הים. בת־ים. לפי הכתובת ברשיון־הנהיגה…

הסוף.

עצר בצד גבעות־חול. לא אותה הגבעה. ואולי? יצא ועלה בה, שוקע, שוב שוקע עם כל צעד. הבט איזה ירח יפה!… ללא עקבות. ירד למטה, במרוצה. אבל היכן? ים גדול, מפורקד, מאווש, ואותן קשתות של אדוות־גלים לכל אורך השפה, מלחכות, מתקצפות, נבלעות, נסוגות, ומשמאל אותם קימורים קלקלים של חול משיי, תמים, ללא עקבות.

מדבר!

טל תעה בו, אבד בו, מרחבים אפפוהו, ים מכאן וחול מכאן. הִדרים, אחר־כך הצפין, ראה צל־גומה כארנק, שבב־עץ כארנק, פסולת, שיורת. נפל על ברכיו, גישש, נבר. קם ונשא עיניו לעברים: אין אות. היכן היה זה.

טל התישב על החול, לרגלי הגבעה. מעמדת־תצפית זו, כפי שישב לפני קומו עם ז’נט, כשידה על כתפו, ייקל לו להיזכר.

שקשוק המים הקל. שורות שחוחות של קצף. הפס הארוך לאין־סוף של הירח. בוא נחזור, גוגו, מאוחר…

ונזכר: גבב של מדורה כבוייה מלפנים! כארבעה צעדים מלפנים, לימין!

כן.

עכשיו בשיטתיות: לסרוק את החוף לאורכו עד שייקרה הגבב.

הנה!

וממש שם. ארבעה צעדים מן האודים והאפר.

שחור על גבי לבן.

כתומו.

עֵד.

נֵס.

השעה היתה כבר שתיים־וחצי כשהגיע שוב לשער החצר. על סוליות־הנעליים היתה שכבת זפת דביקה והוא שבר ענף מאחד השיחים וגירד אותה היטב. עלה, וזהיר־זהיר סיבב את המפתח בחור המנעול. על ראשי בהונותיו נכנם לחדר־השינה והתפשט. היא לא ישנה: קצב־הנשימה הזה, הלא־סדיר. וכשנכנס למיטה, התהפכה בגבה אליו.

הפעם האחרונה, נדר.

בעיניים פקוחות בחשכה, ראה שוב את גרטנר. יבקש פגישה אתו. יבוא לביתו. ישב לפניו ויתוודה: שפלות נוראה, מר גרטנר… השקר הזה… המעילה הזו באמון… פרופסור גרטנר מחייך: דברים רגילים בעולם… גדולים ממך… גדולים בתורה ובמוסר… יצר לב האדם… – לא, מר גרטנר, אינך מבין… זה לא זה, לא זה…


 

יב    🔗

וְעָמְדָה חַמָתוֹ שֶׁל תַּמוּז בְּאֶמְצַע שָׁמַיִם לוֹהָטֶת,

וְכָלְתָה רֶגֶל מִשׁוּק וּרְחוֹבוֹת הַכְּפָרִים שׁוֹמֵמִים,

וְאָדָם אֵין מִן הַחוּץ שֶׁיַעֲשֶׂה דַרְכּוֹ הַפָּעַם.

הִפְנוּ אֶת רֹאשָׁם לָדַעַת –

אבל אביגיל נואשה מלהמשיך. כמעט מרגע שהחלה בקריאה התעופפו מהלומות־דברים בין הסטודיו וחדר־השינה, על פני דלת חדרה הסגורה, והשורות התרסקו לרסיסים. מה אירע אמש? האמנם הסתלק באמצע המסיבה – כמה מגוחך! – וברח החוצה? שתוי? “אם כן תשלים עם זה, שוקה! תשלים עם זה אחת ולתמיד שזו החֶבְרה שלי, גם אם אין זה מוצא־חן בעיניך, גם אם אתה מדמה לך מתוך הנאה חולנית שזוהי סנוביות…” מדוע “הנאה חולנית”? ועכשיו טפיפות נעליה אל המטבח, צעדי־קרב, ומהומת כלי־אלומיניום בארון הכלים, האם אמרה “סוכני ביטוח”? “את מתביישת אם כך בסוכני־ביטוח!” – קולו הכבוי של אבא ממאורתו כמו ממקבורת־עפר. “אינני מתביישת! אמרתי לך את זה כבר אלפי פעמים ואתה חוזר שוב ושוב על הפזמון הבנאלי הזה כדי שתוכל…” והניתוחים הפסיכולוגיים של אופיו, התנהגותו, שלוחם הוא “מתוך בונקר אידיוטי של האיש הפשוט־כביכול נגד איזו אריסטוקרטיה מדומה המתנכלת לחייו”, שהוא מטפח בתוכו “מרירות מרדנית, כפיצוי…” בל תמשיך, בל תמשיך, גם אם זה נכון בל תמשיך! אי־אפשר להכות כך אל החומש. בשר־מבשרה, ואין זה הוגן, לא. כשאדם לא יכול להתגונן –

שְׁחוֹחַ, כְּדַרְכּוֹ, סְבִיב צַוָארוֹ כְּרוּכָה מִטְפָּחַת,

יָדָיו נְתוּנוֹת בְּתוֹךְ שַרְווּלֵי קַפּוֹטָה שֶׁל אַטְלַס,

יָמִין בְּשַׁרְווּל שֶׁל שׂמֹאל –

“הלא אפשר לצאת מן הדעת! לא לומר דבר, לחמוק החוצה כמו גנב, להעטות עלי בושה כזאת שלא אדע כלל איך לתרץ מין… איזו אינפנטיליות! אלוהים אדירים, איזו אינפנטיליות!”

והשכנים! כשהגידופים מתעופפים מבעד לחלונות הפתוחים אל אוזניים כרויות לשמוע, ולחשוב: משפחה משכילה כאן בקומה השלישית, אקדמאית… היסודות הטראגיים ב“כחום היום”: גורלו של ילד יהודי בגולה שהסביבה אינה מבינה לרוחו בהיותו נמשך אל הטבע…

“ולשתות, לשתות, לשתות. לערפּל את ההכרה עד כמה שאפשר כדי להימלט מכל אחריות, מכל מאמץ של המחשבה…”

ועכשיו – על איזו בחורה שישבה על־ידו בודדה וציפתה שיפנה אליה והוא ישב ושתק ושתק.

“ואיך אדם בן 45 איננו מסוגל כלל למצוא קומוניקציה אל זולתו, אפילו לא אל בחורה צעירה, בודדת!”

ובכן מה? ובכן מה, אמא? האם לא מוטב כך מאשר להיפך, כמו אבא של גדעון, עורך־דין מצליח, שיש לו פילגש ואמו נובלת בבית? היית רוצה בזה? ואולי כן? אבל מדוע הוא לא עונה: כן, כזה אני, ביישן, חששן, בחורות מפחידות אותי… הו, לטלטל את האבא המסורבל הזה מתוך העצלתיים –

דַרְכּוֹ שֶׁל אָדָם בְּכָךְ לִהְיוֹת הוֹלֵךְ וּמַגְזִים בִּדְבָרָיו,

אֵלֶה הוֹלְכִים מוֹסִיפִים, וְיֵשׁ שֶׁמַפְחִיתִים, מַקְטִינִים.

כֵּיוָן מֵעָנְשָׁם נִפְטַרְתִּי – צָרִיךְ לוֹמַר הָאֱמֶת:

נָשַׁר טַבּוּרָם בִּזְמַנוֹ –

“ואיזה חוסר גמישות, לא להעלות על הדעת איזו המצאה, איזה תירוץ, שאינך מרגיש טוב, למשל, או להודיע לי לפחות… לאן ברחת בעצם?”

אל תענה, אבא, אל תענה.

איננו עונה.

בִּשְׁעָתָם זָחֲלוּ עַל אַרְבַּע, בִּשְׁעָתָם הֵיטִיבוּ לָלֶכֶת,

וְגָדְלוּ לְ’חֶדֶר' וּלְעֵסֶק, הַכֹּל כְּמִצְוַת אֱלֹהִים –

הו, אלוהים, רק לא זה! – עצמה את עיניה בשומעה את אמה זורקת כלפיו כי מתאים היה לו, מתאים מאד, להימלט אל תחת כנפיה הרחבות של “אמא־אווזה”. כי עכשיו יעלה הכל באש! ואמנם כן – הך! טריקת דלת חדר־השינה, ומיד לכך סערת צעדיה לעבר הדלת, פתיחתה בכוח – “מדוע אתה מסתמר כולך כשאני רק מזכירה אותה!” האם אינה יודעת? מאז ומתמיד? והרמזים האלה שאינני מבינה אותם על שאין סבתא זקוקה כבר להגנתו כי יש לה מישהו אחר. המהנדס ההוא? “הקשר הפרברסי הזה. השילוש הקדוש של האם והבן ורוח הטוהר!” –

ועתה נפער בה תמהון גדול, מעין חלל בבטן, בשומעה את אמה מדברת על סבתא שהסיתה אותו על איזה רומן שהיה לה באנגליה…

“את מוכרחה? באוזניה? כאן? כדי שתשמע?” לחישתו השרוקה, הרגוזה, של אבא, בצאתו אל פתח החדר.

אך לא איכפת לה שאני שומעת, והיא ממשיכה, ממשיכה.

מה היה שם באנגליה לפני הולדת? מאהב אנגלי? אהוב אנגלי? בין כתלי האוניברסיטה של לונדון? בדיות שהמציאה סבתא מתוך איבה או קנאה? הסודות האלה, שלעולם לא אדע, שלעולם לא יסופרו. מה פשר הקשר הזה בין שניהם. מי חיזר אחר מי, מדוע. עוד שם, במושבה, בבית־האחוזה החוּם הזה של בלומפלד, המוקף פרדסים סמיכים, עלוות צללים מיסתורית, עורקי תעלות־בטון ומשאבה מפעמת מרחוק. להשוות געגועיו של וולוולה־שוטה לטבע ולשקצי־הכפר, עם געגועי הילד ב“מאחורי הגדר” אל מארינקה, ואיך מתבטאות בשתי היצירות השאיפות הלאומיות שרווחו ביהדות רוסיה באותו זמן.

“והעיניים הבולשות שלה, הסקרניות, החשדניות, כשהיתה באה הנה לעזור בעבודות־הבית כביכול! הלא אמא שלך היתה רשת ריגול שלמה!”

ועכשיו הוא רותח בתוכו וזה יתפוצץ! יתפוצץ!

“אני רואה לעיני את האידיליה הנחמדה הזאת, כשהאם והבן־יקיר שלה יושבים ליד כוס תה רוסי ועוגת־דבש וממתיקים סוד־שיח על הווירוס המסוכן המכרסם את הגוף הבריא והמדושן של משפחת היונקים התמימה! פו־הדוב ואמא־חזרזירה, טידלי־פום טידלי־פום!”

אין מענה.

נִכְנְסָה בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת! הָא כֵיצַד? חוֹלֵם בְּהָקִיץ,

בּוֹרֵר לוֹ פִּנָה נִשְׁכָּחָה, וְעֵינָיו תְּמֵהוֹת וּגְדוֹלוֹת.

חוֹבֵב הוּא אֶת הַגָן בַּלַיְלָה כְּשֶׁחָשַׁךְ וְנֶאֱלָם,

מַשְׁכִּים מִסְתַּכֵּל בַּחַמָה –

“ואחר כך – מה עלית וירדת וחזרת רק כעבור שעה? חששת שמא אני ערה עדיין ולא רצית לעמוד פנים־אל־פנים מול האויב? אדם היושב במרומי האקרופוליס צריך להיות נועז קצת יותר!”

והיא לא הבינה – נדהמה – מדוע דוקא עכשיו טרק שוב את הדלת בכוח כזה! בגלל “אקרופוליס”? ומה היא עושה, אמא, מה היא עושה?

כי עתה שמעה את צעדיה המהירים אל חדר־השינה – “אתה רוצה כך, יהא כך, אבל לתמיד!” – נכנסת, נוטלת אלו דברים, יוצאת ועוברת כרוח־פרצים אל הסטודיו ושוב חוזרת ונוטלת – את המצעים? – ועוברת ומטיחה וטורקת את דלתה שלה, והדהוד רם בכל מלוא הבית, ודממה.

הדמעות צרבו את עפעפיה. לברוח, לברוח, לקיבוץ, לאילת, לחוץ־לארץ, רק לא כאן! עכשיו ימים ימים תשרור שתיקה, מתוחה־להתפקע, בין שני החדרים, כשאמא ישינה כאן ואבא ישן כאן, והיא כעל חבל דק ביניהם. ימתק להם השקט הזה, עד בוא המפולת!

משפחה משכילה!

סגרה את הספר ואת המחברת, מחתה את הדמעות, קמה ויצאה מן הבית. אף היא בטריקת־דלת עזה.


 

יג    🔗

את “עורבים לא היו שם” קנתה אלישבע בבוקר, בחנות־הספרים הראשונה שנזדמנה לה. הסתגרה בסטודיו וגמרה לקרוא אותו בשעתיים, כשהיא מכלה תוך כדי־כך שמונה סיגריות ושני ספלי קפה. בהגיעה לעמוד 35, במקום שמסופר על ביקורה של חוה באותה בקתת־אבן ערירית, נזירית, של יונתן, ועל הלילה הנורא בין שניהם בבדידות המדברית – חשה שהיא מוכרחה להפסיק מפני שהיא רוצה כל־כך להמשיך. הפכה את הספר הפתוח על מסעד הכורסה, יצאה אל המטבח ומזגה לה ספל־קפה. אחר־כך, תוך כדי לגימה, יכלה להאט מעט את שטף קריאתה. את ספל־הקפה השני נטלה באחד מעמודי ה־80, בסופו של התיאור הארוך, המתוח, על מותו של הכלב. כשסיימה, ישבה עוד רגעים ארוכים, תומכת רקתה באצבעותיה. אחר־כך קמה והתהלכה בחדר אנה ואנה, מוציאה ספר זה ואחר ממדפי הכוננית ומחזירה אותם למקומם. חייבת היתה להודות לעצמה שהסיפור גרם לה התרגשות, אך גם רוגז מסוּים, היא לא ידעה למה. שוב פתחה את הספר, באקראי, והשורות צפו לעיניה:

בלב שדה־הצורים. ולהב האור כאבחת־חרב התהפך בעיניו. אש־השמש פשטה בקוצים. החגלה נחרדה. בבהלה נשאה כנפיים במשק מרעיש והוא ראה אותה, אפורה־כעפר, שהרון צווארה חוצה את האובך הלוהט, נמלטת, שובל הד־צריחה בזנב מעופה. אבל החרדון, זקן, קוצני, צפוד־זיפים, נותר באיבונו, דבק עד־דכא ברגב היבש, הילה של מזימות־מוות סביבו. מצפון בא זמזום דק־כאבק של המשאית שאיחרה. עשר שלושים־ושתיים ראה בשעונו.

ז’אן ג’יונו? המסון? פרישווין? יוליוס היה מחייך ואומר: Blut und Boden. אחת התולדות הממאירות של הניצ’יאניות בספרות. פאנתיאיזם אלילי. כפירה אנטי־קאנטיאנית בתבונה, בתרבות. בידוד האדם מן החברה. אבל הספר הזה “עשה” לה משהו, אם לא באיזור הלב, באיזור המעיים. מין בחישה כזו, שסירבה להשלים עמה. ואין זה דומה כלל, לא לג’יונו, לא להמסון! והסוף הזה!– פתחה בעמוד האחרון:

ענן האבק, צהוב וקרוע, אפף את הביקתה, את שתי משאבות־הבנזין הבטלות שנאחזו בכוח בכיכר האספלט הבקועה, נע מזרחה, עכור, כמרירי, צונף קנים עזובים ונושא הי, משלח לדרור שני קרעי־עתון כעפיפונים ניצולים מדליקה, מכתבים אחרונים לאלוהים על שואה מתגוללת במרחב, ובעודו עומד ערירי ליד אבן־הדרך המוטה־על־צידה והדלי הריק בידו –

נפלא, לסיים ספר במשפט בלתי גמור! משאיר אותך פעורת־פה, תוהה, רעבה, נדהמת־ובכל־זאת־מפועמת, מעין המחשה לתיאוריית “המעגל הפתוח”, המחשה מופגנת מדי, למען האמת, ואולי לא, אולי מתחייב מעצם ההשקפה על המחזוריות האין־סופית, או מן ההודאה בהעדר פתרון. משהו טהור כאן, מזכך. ממה הוא סובל הברוש הזה? כל־כמה שלא יהיו חיינו קצרים – נזכרה בפרוסט – הרי רק כשאנו סובלים, מחשבותינו מביאות לתוך תחום־ראייתנו את העולם האין־סופי שאין אנו רואים אותו מבעד לחלוננו ברגעים של רוגע, של אושר… ובכל־זאת משהו חסר כאן, משהו יסודי מאד, שחסרונו מרגיז. היא הרהרה בדבר, והתנגדותה הפנימית, ההיולית, לבשה מעט־מעט צורה של הגדרות: מלים, משפטים. ופתאום החליטה שעליה לצלצל אליו, ומיד, כי אם לא עכשיו, לא תעשה זאת לעולם. ומיהרה לספר הטלפונים, טרפה את דפיו, מצאה את מספר המערכת וחייגה.

“מר ברוש? טל־בלומפלד מדברת…”

קולו היה מאיר כשאמר שהוא שמח שצלצלה, כי רצה להודות בטעותו: המאמר עורר תגובות חיוביות. בעצם, נלהבות.

המחמאה, ככל שנעמה לה, הסיגה אותה אחור. ובכל־זאת החליטה לא לחזור בה.

“קראתי את ספרך האחרון”, אמרה. “אני רוצה לכתוב עליו. אצלך. אבל לא שבחים. לא רק, על כל פנים”.

מן השתיקה שנשתררה, ראתה איזו תדהמה גרמה לו. מעין שקיעה פתאומית. שגיאה נוראה.

“הוא מעניין מאד, כמובן”, העליזה מעט את קולה, “ולמען האמת, קראתי אותו בנשימה אחת. אבל…”

“כתבי…” קולו היה עמום. זבוב מעולף לכוד בין קורי עכביש. וכי מה יכול היה לומר, המסכן?

“אינני רוצה שתבין אותי לא נכון…” אבל איך אפשר לתקן עכשיו? “כשאני אומרת ‘לא רק’, אין זה אומר שאני מבטלת אותו חלילה. אלא שמשהו…” הו, את מסתבכת והולכת! “בעצם, אין זה עניין לשיחה טלפונית. נוכל להיפגש אולי, אם אתה מסכים…”

“ברצון”. אבל הוא אמר זאת באי־רצון, בכהות.

“מתי?”

“תוכלי לבוא למערכת?”

“למערכת?” אמרה בחמיצות.

“או בכל מקום שתרצי…”

קפה שור. ובערב. וכבר ראתה את שניהם בחדר הקטן, האינטימי, משני עברי השולחן, עם שתי כוסיות, ודו־שיח כמשחק קלפים: קלף על השולחן, קלף על השולחן, ומניפת־קלפים מסתירה את הפנים, מגלה, מסתירה, מגלה.

“להתראות אם כן ביום ה', בשמונה וחצי”.

וכשהניחה את השפופרת, חשה שפניה לוהטות. ומוכרחה היתה לפתוח כפתור בחזיה, כל־כך חם היה לה.

ושאלה את עצמה אם אין היא יוצאת לאיזו הרפתקה מסוכנת.

הרפתקה? צחוק! צעיר ממני אולי בעשר שנים!

וצורך היה לה לצלצל – מיד, ברגע זה! – אל דינה לב.

“דינה? אלישבע”.

“הו, את!” דינה האמינה תמיד שקיים קשר טלפתי ביניהן. וכשאמרה שברגע זה ממש רצתה להתקשר אתה, אלישבע לא הופתעה. זה היה כמעט מובן־מאליו.

“קראתי את ‘עורבים לא היו שם’”.

“כן?” שמחה דינה, “איך?”

“מעניין…” אמרה בהערכה, אך בלי התלהבות.

“לא התרגשת?” התאכזבה דינה, ובטחונה נתפקפק במקצת מפני דעתה של גדולה ממנה.

“כן ולא. אבל נדבר עוד על כך”, מיהרה להוסיף. “הגידי”, לאטה לתוך השפופרת, “את מכירה אותו, את אמנון ברוש?”

“קצת. לא, בעצם לא. ראיתי אותו פעמיים־שלוש, זה הכל”.

“מעניין איזו ביוגרפיה יש לו”.

“מאיזו בחינה?”

“מה הדחף, מה מביא אותו לאסקפיזם כזה. הוא רווק? נשוי?”

“גרוש, שמעתי. איזו פרשה כאובה. אבל אינני יודעת הרבה”.

אלישבע נשתתקה לרגע בתוך עצמה. באחת נקרעו לעיניה קניונים ארוכים, עם סעיפי־ערוצים אפלוליים, מיסתוריים, צופני הפתעות, כה מעוררי סקרנות! אך היא רק שאלה את דינה לשלומה.

“נורא רציתי לפטפט אתך”, התפנקה דינה.

“אז בואי! בואי עכשיו!”

“אבל את כל־כך עסוקה! איך אני יכולה להפריע לך!” בנעימה ילדתית. כמו לעתים כה קרובות.

“בואי! בין כה וכה אין לי חשק לעבוד. נעשה לנו חגיגה קטנה, מה?”

“בטוחה?”

“בואי. אני מחכה!”

וכבר היתה לה “חגיגה קטנה” בלב. וקמה ומיהרה אל הסטודיו לעשות בו סדר. במחי־יד פינתה את מחברות התלמידים והטילה אותן למגירה התחתונה של השולחן, את “ביוגרפיה ליטרריה” של קולרידג' החזירה אחר־כבוד אל המדף בקיר השמאלי, את מתיו ארנולד – שעליה עוד לעיין בו – דחקה אל בין השכובים־צפופים שמעל לאוקספורד הגדול, ואת גליון הרשימות שלה –

היא הציצה בו רק לרגע:

“העיסוק בפרטי־הפרטים של חייו של ז’ולין סורל, יכול היה לנבוע רק מתודעה אנתרופוצנטרית שהיתה קיימת אצל סטנדאל ובתקופתו. השאלה היא איזה תוקף יש לאנקדוטה בתקופה שבה המובנות של העולם מוטלת בספק ויעודו־כביכול אינו זהה עוד עם עלייתן ונפילתן של נפשות, או משפחות –”

הגאוניות של הספק! – תחבה את הגליון, מקומט כלשהו, למגירה האמצעית – ההווה המתמיד שאין בו מפלט בזכרון! ואת הסדינים קיפלה והבריחה לתוך תא בכוננית שאצר בנאמנות מחתרתית, צנצנות־תמרוקים, צרורות מכתבים, קנקן ויסקי קטן ותחבושות־וסת. חגיגה קטנה! מתוך חדווה חשבה גם עתה על הקשר המופלא – מקרי כל־כך ומיועד כל־כך! – בינה ובין דינה, למרות הבדל־הגיל הגדול! איך – לפני שלושה חדשים בלבד! – ביקשה רשות להאזין להרצאה שלה – כן, על סטנדאל! – ובתום ההרצאה ניגשה אליה והודתה לה, ובלכתן יחד לאוטובוס, הביעה דעות כה מעניינות – מבולבלות ומעניינות – על הבלותה של “הפסיכולוגיה” בספרות, על “חוסר הסדר” בהתנהגות האנושית, שהיא מיסתורית, “ביולוגית”, ואינה כפופה לשום חוקי הגיון. ולאחר הפגישה השלישית, כבר ידעה עליה הכל: ילדות במרחביה־המושב, בדממה המזמזמת כחרגולים בשלפי־התירס, בין גבעת־ המורה והגלבוע, נערה חולמנית היוצאת מתוך חצר־המשק – פרות מבוססות בבוץ, אפרוחים מתרוצצים מתחת לכיפת־“האומנת”, כדי חלב וצנצנות לֶבֶּן – אל “העולם הגדול”: ללמוד ציור ב“בצלאל”; ושם, בירושלים – “ירושלים האזובית, שהרגשתי בה כמו שבויה בטירה עתיקה, כמו ביירון במצודת שלון” – החלה כותבת שירים ונואשה מן הציור; ושם פגשה באותו עסקן מפלגתי, יהודה אולמן, שהיא היתה בשבילו “מעין אליבי, כדי להוכיח לעצמו שיש לו גם איזו פינה פיוטית בלב, כמיהה ליופי כביכול, מנוגדת לצד האכסטרוברטי שבו… אבל הוא שיקר לעצמו, אלישבע, כל־כך שיקר! אשה לא יכולה להיות אליבי!” – “ומה היה הוא בשבילך, דינה?” – “בשבילי?” – צחקה דינה, וסיפרה לה שבהיותה ילדה, היתה מטיילת לבדה לפנות־ערב, חוצה את חורשת האורנים הניחוחית, ומסתר העצים היתה צופה בחצר העתיקה של מרחביה־הקיבוץ. ריח לחם חם היה מגיע מן המאפיה, וחדר־האוכל היה שוקק בהמולה עמלנית של אנשים חרוצים ורבי־מעש, ואז נדמה לה שהעולם הוא שם, זרם חיים מפכה ועתידות נחרצים, וכל גורל הארץ, והיא עצמה רק דליה נידחת בצידי דרכים. ואולי בגלל הקנאה הזאת, נמשכה כל־כך אל אנשים פעילים, מכוונים, “כדי שתהיה לי הרגשה שאני בתוך ולא בחוץ”. איזו אשליה ילדותית, שהתפקעה כמו בלון צבעוני לאחר שתי שנות נשואים, והפכה לסחבת־גומי קטנה, מקומטת וחסרת־צבע וצורה! ובכל־זאת – חשבה אלישבע – נשארה דינה כנערה בת שבע־עשרה, ושתיהן, בהיפגשן – האם לא מגוחך הדבר? – כשתי חברות לספסל בית־ספר…

דינה נכנסה עם חמישה איריסים ארוכי־גבעול בידה. “הו, לשם מה!” נזפה בה אלישבע על שהיא מבזבזת את כספה המועט. “ואת נראית נפלא היום!” התפעלה מן החצאית החדשה שלבשה דינה, רחבה, פעמונית, תרוגה־מבריקה. “תארי לך כמה שילמתי בעדה – 12 לירות!” – “12 לירות!” – השתאתה אלישבע, ובסדרה את הפרחים באגרטל על שולחן הסטודיו, סיפרה לה דינה איך נקרתה לה מציאה זו בחנות קטנה בנחלת־בנימין, כשהפגם שבה – פגם שדווקא מצא־חן בעיניה: עיגולים דהויים בשוליים שאינם אלא לויית־חן – מוזיל את מחירה. “והבחורים ודאי שורקים אחריך ברחוב!” החמיאה לה אלישבע. “שורקים? מזדנבים בהמונים, במו העכברים אחר החלילן מהאמלין!” וכשנפל מבטה על “עורבים לא היו שם”, אמרה: “עכשיו הגידי לי כל מה שאת חושבת על הספר!” אבל לאלישבע לא היה כל רצון לדבר בזה. “את יודעת מה נעשה?” אמרה בהתעוררות, “בואי נעשה לנו מטעמים במטבח, מה?”

“כן! יופי!” הסתכלה בה דינה בהערצה. בעיניה היתה אלישבע האשה היפה ביותר, החכמה ביותר, שהכירה מעודה.

וכמו להרפתקה גנובה, יצאו שתיהן, בברית־אחת, אל המטבח.

“מה נכין לנו? אולי פשטידה? פשטידת תפוחים?”

“לא, כבד מדי! לביבות?”

“כיסונים? כיסונים רוסיים את אוהבת?”

“אולי כרוכיות גבינה?”

“אולי עוגת מלאך?”

“אבל זה המון עבודה, אלישבע!”

“טוב, כרוכיות גבינה! ואת שבי לך שם וספרי לי מה חדש”.

“את שוכחת שאני טבחית מילדות!”

“אם כן תנוחי קצת, ילדתי”.

“כן, מורתי”.

אלישבע היתה עקרת־בית רעה: מפוזרת, חפוזה, ואת הארוחות הכינה כלאחר־יד ובזמנים לא קבועים, מה שהרגיז תמיד את שוקה. אך כשנחה עליה רוח שובבה, היתה שירה במלאכתה. עתה היו ידיה שמחות בעבודה: ערבבה קמח בביצים ובחלב, גבינה בסוכר וחמאה, העמידה מחבת על האש ויצקה עליה מן העיסה. ריח הגאז הזכיר לה ברגעים כאלה ימים רחוקים, באנגליה. פטריק אודונובן, היכן הוא עתה?

דינה סיפרה על מכתב שקיבלה הבוקר מאחיה בן ה־12. כה מצחיק וחביב! כתב שהוא ואבא יצאו לקצור אספסת לפנות־ערב והנה לפניהם שלושה אינדיאנים עם קשתות וחצים משוחים. יצא נגדם כשהחרמש מונף בידו, אך הם לא דרכו כלל את קשתותיהם! האחד ששמו שקשק־בעל־הפראק, הוציא גוזל של שקשק מתחת לגלימתו ומסרו לו. השני ששמו יקולוס־יקולוס הוציא עכבר־שדה מתוך אשפתו והפריחו באוויר. והשלישי, אילת־השחר־ציצת־הזהב־הקורנת, השמיע מין תרועת קרן מפיו “שהיתה כמו קרן זריחת השמש על הרי הגלעד”. פתאום נעלמו כולם, והשמש שקעה.

“הוא קורא הרבה, מה?”

“זה ההומור שלו! הוא ‘מותח’ אותי בסיפורים דמיוניים כאילו היה מאמין בהם!”

“מתגנדר לפניך!”

“תחבולה למשוך ממני סיפורים, כתמורה. עלי להראות לך פעם את חליפת המכתבים בינינו: סיפור כנגד סיפור. אולי אוציא אותם פעם, בלויית ציורים. לילדים אני יודעת לצייר”, צחקה.

המחבת רחשה והעלתה אד ריחני ואלישבע טחה את עלי הבצק המיטגן במלית־הגבינה, כרכה והפכה אותם. וכשהוסיפה דינה לספר על אחיה והוריה, צבטה את אלישבע איזו הרגשת נוחם, שהנה היא מעלה קטורת־מנחה על אש זרה. הבית ריק וקר, רק היא והספרים. לא בעל, לא בת. כמה חמימות יש בעולם, שלה אין חלק בה. האם היתה מסוגלת אי־פעם לדבר בבני־משפחתה כמו שדינה מדברת בשלה – בשקיקות כזאת, ביחס אינטימי־וחם כזה לפרטים, לחפצים, למקרי יום־יום של כל אחד ואחד מהם? במין השתייכות כזאת? הסטודיו, חדר־השינה, חדרה של אביגיל – היו שלושה איים מבודדים. שלוש־ארבע פעמים ביום. יוצאת סירת־אספקה מכאן לכאן…

אך משישבו זו מול זו ליד השולחן, ולפניהן הכריכיות הזהובות, הממותקות, וספלי־הקפה – נעלמו השדות החשופים־לשמש, ופינו את מקומם לחורשות עבותות־צל. דינה דיברה שוב ביהודה אולמן, ואלישבע אהבה את הטיולים החשאיים האלה בשבילים צרים ומפותלים וצופני־סוד. אמש, אחר עשר – סיפרה דינה – שוב בא אליה, במפתיע, ללא הודעה מראש, ללא התנצלות. ומה שמרגיז ביותר: כל־כך מובן־מאליו היה לו שתקבל אותו, שאפילו לא מצא לנכון להיכנס ל“בירור” כלשהו של מצב היחסים ביניהם, גם לא התעניין כלל במעשיה, שלא לומר ברגשותיה. ישב וסיפר על סכסוכים כלשהם בין אישי מפלגה ועל חלקו הוא בהם. ובבוקר, לאחר שיצא – ההרגשה המשפילה הזאת, שלא היית את עצמך, אלא מישהי שלא רצית להיות! מין התפרדות כזאת שיש בה מטעם המוות!

“שכבת אתו?”

“כמובן. והמשונה הוא שלא עשיתי זאת מתוך שאט־נפש או משהו. אפילו בהנאה. אולי כהמשך לאיזה הרגל. ערפול־זמנים כזה, את מבינה?”

“הִשְׁכַּחת”.

“היתה לי הרגשה כזו, שהוא חוזר מן הנסיעות, הישיבות, כל אלפי העניינים המבולבלים האלה, כמו מלח שחוזר מים סוער, וזקוק למנוחה”.

“אין לו אחרות?”

“יש בוודאי. גם למלח יש, בכל מיני נמלים”, צחקה.

דימוי המלח נראה רומנטי עד כדי גיחוך בעיני אלישבע, אם כי לא ראתה את אולמן זה מעולם, נצטרפה דמותו בעיניה, מסיפוריה של דינה, כאנטי־רומנטית לחלוטין: צעיר שאפתן, בז לרגשות, נכון לרמוס את כל הפרחים שעל דרכו. דינה אחת מהם.

“מתוך חסד, אם כן?”

“לא, לא. הוא מעולם לא היה מסכן בעיני! רק מתוך הנטיה הבלתי־מבוגרת שבי לראות איזה צד יפה בבני־אדם גם אם הוא איננו. באמת, כל־כך מצחיק…” הסתירה פניה הצוחקות בכפות ידיה.

“מה מצחיק?” חייכה אלישבע.

“נורא מצחיק!” גילתה שוב את פניה. “הוא נכנס אמש, ואמר שהוא רעב נורא… וזה כל־כך נגע אל לבי…” הפסיקה וצחקה. “פתאום, איזה צד אנושי. אדם רעב. מבקש שאטגן לו חביתה. אפשר לקנות אותי בזה”.

“כן, מובן”.

“לא, אבל הוא לא אנושי. את יודעת איזה אנשים אני שונאת ביותר? אלה שאינם מסוגלים להיפצע. והוא איננו מסוגל. הוא יודע מה זה כשלון, אבל איננו יודע מה זה עלבון. מין אטימות שכזו. אם יחטפו את התיק מידו, הוא ישתולל, אבל אם יירקו בפניו, הוא פשוט יחייך. לחשוב שאחר כל מה שהיה בינינו לפני הפרידה, הוא יכול לבוא, כך־סתם… יש דברים שאני מתביישת לספר לך עליהם, מתביישת בשבילו…”

אלישבע לא הפצירה בה. ידעה שמעצמה תספר.

“לפני חצי שנה, לאחר שאמרתי לו שלא אוכל לחיות אתו, הוא נפגע, כמובן. אבל לא פגיעה ממש, נפשית, שאחריה מתכווצים ושותקים, או בוכים, או יום אחד לפחות אי־אפשר לצאת לעבודה בשמונה בבוקר, אלא… כאילו קיבל הודעה על תשלום גבוה למס־הכנסה, או הטילו עיקול על הדירה. כשלון מעשי כזה. ואז…” הסמיקה והיססה רגע, “הוא כתב מכתב לאבי, בלי ידיעתי. כתב לו שהוא החליט, לצערו, להיפרד ממני, מפני שגילה שאני בוגדת בו…”

“לא ייאמן!”

“ובאותו זמן – אינני יודעת ממתי – היו לו יחסים עם אחת הפקידות במפלגה! ולאחר שכבר קבענו את מועד הגירושין – הביא אותה הביתה, כדי להראות לי… איזה ערב! צריכה הייתי לשחק את האשה המרומה שאינה יודעת, להגיש כיבוד, עם כל הנימוסים… ובשעה מאוחרת השאיר אותי ויצא ‘ללוות’ אותה. וכמובן, לא חזר. עד למחרת אחר־הצהריים…”

“ואת, לאחר כל זה…”

“אני יודעת. זה שפל. נורא. אבל רק בבוקר. הו, איזו הרגשה! התקלחתי”.

“ואם שוב יבוא? רעב לחביתה?” ובו־ברגע צרמה השאלה באוזניה. מין הטפת־מוסר לא כנה. שעה שגילתה בעצמה לא שאט־נפש, או מורת־רוח, אלא להיפך, מעין קנאה; כך צריך לחיות, חיים סבוכים ונפתלים ורבי־סתירות. ועשירים.

“אינני יודעת. מצאתי שלהיות אשה בודדה זה משהו פרברסי. ופרברסיות אינה מתיַשבת עם עקרונות. ייתכן ששוב אשכב אתו. ושוב אשנא את עצמי”.

ובכל־זאת, איזה תום, ששום דבר אינו עשוי לטמא אותו! – הסתכלה בה אלישבע. תום “זאולוגי” – חשבה בראותה את קוי הפנים הכפריים שלה, השפתיים הרחבות, השער העבה היורד על לחייה משני צידי הפסוקת שבאמצע. רק העיניים הירוקות, היו להן בזקים של פיקחות שזרו תבלין של חריפות בדרך־הדיבור הפלגמאטית־כלשהו של ילידת־העמק.

“אל תאשימי אותי, אלישבע”.

“אני?” צחקה, בעצבנות שלא נעמה לה.

“טוב, אני כותבת. ויש לי סיפוק מזה, אני מודה. אבל בעצם… בעצם כל מה שהייתי רוצה באמת…” והפסיקה.

“אל תאמרי לי: לחלוב את הפרות…”

“לא. אבל בית, בעל מסור. חיים שקטים. לבשל ארוחות. חמישה ילדים. זה נפלא! את יודעת מה זה”.

“לי יש בת אחת, וגם אותה כמעט שאינני רואה”.

“הוא נפלא, הבעל שלך. שֶׁקט מלא כזה, מלא בטחון ויושר פנימי. אפשר לתת אמון עד סוף החיים. גם לאחר החיים… אצלנו במושב, את יודעת, בבית־הקברות, נחים זוגות־זוגות: שרה ומשה, יצחק וברונקה… תמיד הסתכלתי על זה בהערצה. בחורף, כשפרחי־בר צהובים ואדומים גדלים בין המצבות. אושר כזה, טבעי. כך אלוהים ברא. אני מדברת שטויות, לא?”

“החיים הם קצרים. צריך להפיק את האפשרויות שהם מזמנים לנו”, שמעה אלישבע את עצמה אומרת לעצמה.

“כן, אבל גם חיי משפחה שקטים פותחים אפשרויות רבות, בכיוון אחר, אולי מעמיק יותר. אני אינני צריכה לספר לך את זה…”

מה את יודעת, דינה! מה את יודעת איך הגעתי אל שוקה כמחפשת מחסה אחר סערה! נסמכת אל גזע עבה, לנוח, לנוח…

“אף פעם לא בגדת בו? כשהייתם נשואים?”

“פעם, כן. אבל זה היה נורא”.

אלישבע ציפתה.

“היינו במסיבה. עוד בירושלים. פתאום הוא נעלם לי… זה משפיל נורא לחפש את הבעל בין האנשים, כשעיניים עוקבות אחריך, אורבות בהנאה לסנסאציה. נשארתי במקומי והשתדלתי מאד מאד להיראות עליזה. את לא מכירה בוודאי את המאמץ הזה, להשתלט על הרפלקסים. דורש כוחות עצומים. בקושי שמעתי מה שמדבר אלי זה שישב לידי… חוש הבילוש מתחדד מאד במקרים כאלה, וגיליתי כמובן מי עוד יצא… והבחור הזה שישב לידי… דיבר, דיבר…”

אלישבע חשה צביטת־כאב ישנה: פטריק או’דונובן, לונדון. נזכרה באותו בוקר סגרירי, כשמצאה בחדרו את השחקנית הצנומה, דקת־השפתיים, ירוקת־העין. הוא לא נבוך כלל בהיכנסה, וזו ישבה על הספה, רגליה היחפות פשוטות לפניה, ועישנה. “פטריק ואני התארסנו אמש. תארי לך איפה, בבאַר של התיאטרון”, אמרה בשקט, בעיניים מחייכות שנתמצמצו מפאת העשן, “הבמאי שלי, לורל, היה הכהן”. גשם ירד, והיא חשה איך שמי לונדון שוקעים עליה, לא בבת־אחת, אלא לאט ובכובד קובר, כמו בסיוט. פטריק עבר אל השולחן ומזג ויסקי בשלושה ספלים קודרים, והיא שמעה את תנור הגז מלחשש כאוכל קש. כשיצאה אל הרחוב, אל הגשם, אל האוטובוס האדום, הקרב כחיה מאולפת, ידעה שזו פרידה עולמית מן הנעורים.

“…ולא התנגדתי כשביקש לעלות אתי הביתה. היה מין מצב כזה שאת אומרת לעצמך: לא איכפת, לא איכפת מה שיקרה, אין הבדל, בין כה וכה הכל הרוס… איבוד־לדעת כזה… הנחתי לו לכבות את האור, להפשיט אותי…”

דינה עצמה את עיניה.

לדממת המטבח נסתננו צלילים מרדיו רחוק, ואלישבע זיהתה בהם את הסימפוניה הראשונה של בראהמס.

“ומה?”

“כלום. קם, התלבש, מלמל סליחה, ויצא בשקט”.

“כן”.

“ואז… אז באמת רוצים למות. מין כאב לא־טהור כזה, מלא בושה, בושה בעצמך, בושה בגבר הזה, הזר, בכשלון הכפול, בקרבן־החינם, שאיננו קרבן…”

“פגשת בו עוד?”

“לא הייתי מכירה אותו. כשאני נזכרת בזה, אני מנסה להיזכר בפניו ובשום אופן אינני מצליחה! לפעמים אני חושבת – אילו הייתי נפגשת בו, הייתי מבקשת ממנו סליחה”.

כשעמדה אלישבע ורחצה את הכלים בכיור, סיפרה לדינה על אהובה הראשון, לפני נשואיה עם שוקה, לפני פטריק או’דונובן, בהיותה סטודנטית בירושלים. גם־כן פרשה עגומה.


 

יד    🔗

חמש־ועשרים!– נבהל טל בפוקחו עיניו אל השעון.

זה הבוקר השלישי, בשעה כה מוקדמת. והלילה הרביעי בגפו במיטה. חציה שממה.

ומטליות־מוך של חלומות זוועה: תאונות, התנגשויות. פעם דרס את אביגיל ורצה לצעוק, אבל היה משותק.

שעה וחצי לשכב כך, ער, ולשמוע שוב –

את השריקה המסולסלת, הבודדת, של בולבול במעופו, בהיכל הגדול והריק של הבוקר.

אחר־כך את ההשתתקות הפתאומית.

אחר־כך את הצפצוף השקדני של מקהלה שלמה, שוקקת, משתכשכת בעלים, חרוצה.

את צלילי המתכת הנוקשים של פחי־אשפה נגררים חרוקים על מדרכה שחוקה.

התלעלעות מים בגרונה של אסלה בדירה הסמוכה.

אות הרדיו המנקר את האוויר במקורו חמש נקירות מבית השכנים.

מזמורי התהילים של הכוהנים –

שעה וחצי!

לא, הוא יקום. הפגישה בבית־האריזה של פרדסי שנקמן־מלר־אברמסקי, בשמונה, אם כן ירד למכונית וישוטט בכבישים. מוטב כך מאשר להתהפך כאן על יצוע לבן, כתכריכים.

ולחשוב שהיא ישנה שם שינה עמוקה, שקטה, בחדר ההוא, וכך תישן עד שמונה, תשע! מפליא איך הגוף הרפה הזה, השברירי, לא מתערער כלל מזעזועי חוסר־המנוחה התמידי שלה! האם היתה חולה אי־פעם? כן, השיניים. סתימות.

מין זלזול כזה!

(“כאב־שיניים מחריד, שוקה, מחריד!” ישבה וידה על לחי לוהבת. וכשהסיע אותה אל ד"ר מינצר ונכנס עמה פנימה למרפאה, שמע צעקה חדה מפיה הפעור תחת גרדום־המקדח. צעקת כאב ממש. ובאותו לילה – זכר – בא עליה. בתענוג גדול).

כשלבש את מכנסיו, חשב שכל חייו אין הוא עושה מה שרצה לעשות. 45. אמצע החיים!

לגדל אבוקאדו.

או דבורים.

פעם חשב על דבורים. להתהלך בסרבלים לבנים מכף־רגל־עד־ראש, כאמודאי, בין הזמזומים, בין קברי־הכוורות התכולות, בשדה פרחי־שמש.

כתלי המסדרון בהקו בוקר עמום. נשימת־ישנים מרחפת. דלת חדרה של אביגיל סגורה. דלת הסטודיו סגורה. אין חולה.

לאחר שהתגלח, נכנס למטבח, פתח את המקרר. נשיבת קור ירוק. והכלים הלא־שטופים בכיור!

על בהונות ניגש לדלת הסטודיו, התכופף והציץ בחור המנעול: מקופלת בסדין. הברכיים. זרוע צחה. קווצת־שער על לחי. רוגע. אין חולה.

השלווה הזאת לאחר כל מה שהיה, כל מה שיש, הערירות, החלומות.

חזר לחדרו, חטף דף נייר ורשם באותיות גדולות:

את רשאית לישון בכל מקום שאת רוצה, לעשות כל מה שאת רוצה, אבל אינך יכולה להיות פטורה מחובותיך כאם! המקרר ריק. וגם אין זה מחובתי לדאוג לכביסה!

ואבקשך מאד־מאד להשאיר לי את קבלות רופא־השיניים!!!

ועם הדף בידו פסע אל דלת הסטודיו, תחבו בסדק הסף והמישו עד קצהו, חזר, נטל את תיקו, ויצא.

בתשע, בעשר, תגלה את הכתב על הרצפה!

התנועה היתה עוד דלילה: מונית משכימה מפליגה לאי־אן. מכונית־מסחרית נושאת מטען חשאי. אופניים עצלים. רחובות שוקטים ובתים עייפי־ריסים. רק בהגיעו לעיבורי העיר, בהיכנסו לזרם השוטף האץ דרומה, דוהר, מתעכב, מחיש, מאיט, חוזר ודוהר סולידרית – גז חוורון הבוקר. הארץ שקקה תחת שמש מתגברת.

ליד רמזורי הצומת של כביש־החוף, החליט לסור למוסך, לסיכה. ירוויח כמחצית־השעה.

“שלמה!” קרא מולא מינץ לפועל, “תוריד את השברולט ותשים את הפיאט הזאת. הוא ראשון אצלי. בלי תור”. שָׁמן, סמוק־פנים, התיַשב מולא מינץ ליד ההגה, האזין לרעש המנוע, בדק את מנוף־ההילוכים, שאל מה עם המצבר, זכר שהיתה נזילה במשאבת השמן, הכיר את המכונה כרופא־בהמות היודע בעל־פה את ספר־היוחסין של פרותיו. “אתה חיוור היום, שוקה”, קינח את ידיו לאחר שסגר את מכסה המנוע, “לא ישנת טוב בלילה, מה? נגמר הדלק… אין דבר, זה קורה, זה קורה!” שוקה צחק.

כמו תמיד, חש מבוכה כלשהי בהתרומם הפיאט למעלה על המסילה. כאילו הופשלה שמלתה לעיניו. לעיני זר. ועוד יותר, כשהעמיד הפועל את העביט תחת בטנה, פתח את פי טבורה, וסילון דק ועכור של שופכין נזל ממנה אנכית למטה, עד שאזל והלך, טיפין־טיפין ועוד שיורת של טיף. כך, בערך, חש לפנים, כשאלישבע בהריונה והרופא בדקה, מעלה את חולצתה עד הצוואר, והוא, מיותר, נבוך, ממתין בקוצר־רוח להחזרת הפקדון. בתנופה משך הפועל את הצינור הארוך מקורת־התקרה והזריק את שמן־המשחה בפרקי־הגלגלים. ריח בנזין ושמנים נדף מן הרצפה ונשיפת־הדחס כחכחה בכוח.

“לא ראינו אותך הרבה זמן”, אמר הפועל.

“לא היית פה, לפני חודש”.

“מילואים”, הבריג הפועל את פי־הטבור, מעל לראשו. “עמק־הירדן. תנור”.

“תקריות, מה?”

“דפקו קצת, מתאופיק, לא נורא”.

“הלך טרקטור, קראתי”.

“הלך, לא הלך, עכברים אלה. מציצים רגע, רק דופקים עליהם, מתחבאים. ביצורים – שיהיו לנו כאלה. אבל מה? לא בני־אדם!”

הפיאט צללה לאט־לאט על כן הצינור הנופח את נשימתו, עד שנתמקמה על ארבעותיה והיתה שוב היא, צנועה, מהוגנת.

“איזה שמן לתת לך?”

“תן ספשיאל”.

הפועל הביא שתי קופסאות, ביתק את מכסיהן ויצק את תוכנן למשפך המיכל – שמן זך, נמסך, ענברי כדבש.

טל היה אפסנאי במילואים. עמד מאחורי הדוכן, חילק חגור, נשק, אלונקות, רשם בפנקסים. מנהל־משק במשפחת־גברים שוקקת, רעשנית, נזקקת לשירותיו, מתלוצצת על קפדנותו, אלף פעמים ביום קוראים בשמו, שוקה. אכל עם הקצינים, זולל שתיים־שלוש מנות עיקריות בארוחה, נושא לבדיחות חביבות. שלושה שבועות יפים בשנה, רחוק ממשרדים, דירות של מבוטחים, חשבונות באנקים. פחי הגגות המקומרים של הביתנים הבריטיים נצצו לרגע בעיניו, לוהטים בשמש־קיץ.

“את הזונות האלה צריך היה לקרוע, קראת מה שעשו לשבויים”.

“כן, ליבֶּס”.

“פלאקות על הרגליים, תולים בביצים. כלבים. כלבים. מכה אחת הגונה – היו בורחים על ארבע עד דמשק”.

“זה כבר מלחמה”.

“איפה מלחמה!” פתח את כפתורי המצבר ומזג מים מזוקקים ללשכות. וכשסגר, אמר: “וככה לא מלחמה? תהיה בתל־קציר. כל יום יריות, מוקש, הילדים במקלטים. לא חיים, זה”.

“והמצרים?…”

“יתערבו? סמוך על נאצר. פיקח. יודע מה כדאי לו”. סגר את מכסה המנוע.

“לא פשוט”' אמר טל ושילם את המגיע. קיבל קבלה והושיט מתת־לירה לידיים שקינחו זו את זו במטלית המוך.

“אבל הכינרת – זהב!” תחב הפועל את הלירה לכיס חולצתו. “איזה מים!”

דרומה, שטפה התנועה שיגרתית. הדיונות. תחנות־הדלק. פאות הפרדסים הסמיכים, מועצות־הקצונה של האקליפטוסים. כשנכנס לרחוב המושבה, כבר צעדו פועלים, יחידים ובסיעות, ליעדיהם. עוזרות־בית במטפחות לראשיהן, תימנים עם סלים בידיהם. חנויות הפשילו תריס ובריח – ליבוביץ', קובלסקי, צבעי טמבור, מסעדה “גיל”, מכירת סוף־העונה, קפה הנהגים, חמרי בנין כץ ובניו, ליבר תמיד ראשון. שוסטק חזר מבית־הכנסת, נרתיק תפיליו השחור תחת בית־שחיו. עזריאל הזקן על חמורו, כמו אז. אריאלי, מזכיר מועצת־הפועלים, תיק תחת זרועו הגידמת, בפתח בית ההסתדרות, בשעה כה מוקדמת. הקבלן פרידמן, בפינת הרצל, מוקף טייחים, מר־מבט. שניידר, מחלק “דבר”, איש “העבודה העברית” המשוגע. הרב שכטר. אל מלא רחמים. עפר על קברו של אבא. הייתכן שזהו בלומפלד, שם?

כמעט נגף את המכונית שלפניו. לא, לא הוא. הלב נקפץ עם חריקת הבלמים.

עבר את הרחוב עד סופו ופנה לדרך העפר. חנה בצל ברושים מאובקים, יצא והגיף את המכונית. רק שבע ועשרים. מרחוק, מעבר לשדה, היה הגוש הצפוף, הכהה, של פרדסי שנקמן־מלר־אברמסקי. גג הרעפים האפור של בית־האריזה הישן. אבני כורכר ערביות.

פסע בצד הדרך, והעשבים הנוהרים מטל צחצחו את נעליו, לחלחו את חפתי המכנסיים, נמחצו עסיס תחת הסוליות: כף־אווז, יבלית, חבלבל, חילף, דרדר, חלמית. כל השמות התעוררו מתרדמתם. דורך ונזכר, דורך ונזכר. בהם, ובטיולי הטבע, עם המורה שלמה איתן, לראות תפוצת הזרעים: הלקטים, מגורות, ציצות שער כנפיות, כמו הסביון הזה. סיבים, זיפנים. תפרחת מכבד לחילף הזה. תפרחת אשבול לרשרושית הזאת. רשרושית? לא רשרושית אלא זעזועית מרשרשת. פעמוניות כסף. שנים יפות, אז, בבית־הספר.

אם כי –

ההתגרויות ההן: שוקה השמן. ואלישבע: אדישה. והבכי מאחורי הביתן של בית־השימוש. והציונים הבינוניים. פרט לטבע וחשבון.

ברקן, זה עם התפרחת הכדורית הכחולה? לא, קיפודן.

חגב ניתר מלפני רגלו ודילג במעוף קצר אל עלה של חלמית.

קיץ, והקוצים כבר צהובים. ושיבולת־השועל הזהובה. משפחת הדגנים כולה. הקינרס הגבוה, הקוצני, העסיסי.

יוצאים בשבת אחר־הצהריים אל השדה שמאחורי מגרש־הכדורגל, אולר צופי ביד, קוטלים אותו, נופל כענק. קולפים את השיפה, פושטים רצועות סיבים ארוכות, והליבה לחה, נמצצת בפה, מתוק־חמצמץ.

או כדורי דום, שיזף. מטפסים בענפים. קוטפים את הפרי הכדרדורי־הצהבהב. רך בפה, מתקתק, עד הגרעין הקשה, מקהה־השיניים.

טל נעצר ושלח מבטו אל מגדל־מים מלבין באופק. ראה את אלישבע מתעוררת, מגלה את דף־הנייר על הרצפה, מרימה, קורעת ברוגז.

או מגחכת בסלחנות.

עוד שעה עד שתתעורר.

ירוקת־חמור נגלתה לפניו. הושיט רגל רחבה למחוץ את הפרי השעיר והנפוח. נכזב: הוא התפקע אטומות ולא התיז את מיצו.

בוקר כזה, בחופשת־הקיץ מבית־הספר, בחמש־חמש־וחצי. לפני זריחה. לפני חום היום, יוצא לתלוש אפונה עם הנערים והפועלות, כשהתרמילים עודם צוננים וקשוחים ולחים, יושב על שק, מושך ותולש ומכניס לשק שני, פעור־פה, שק מתמלא והולך משיח אל שיח, משורה לשורה, ומכאן־לכאן מבקע תרמיל בלחיצת קשיותיו ומגרגר לפה את מחרוזת אפוניו הפניניות. 16 גרוש ליום בערך. לפי משקל השקים. עזרה לאבא. חוב 30 לירה במכולת של גרוזנסקי. חוב 70 או 100 בהלוואה־וחסכון. תליש מחמש עד עשר, עד שהשמש בחומה, והתרמילים מתרופפים ומתרפסים. והפועלות מפטפטות וצוחקות, ומכווצות את שולי שמלותיהן בין רגליהן כדי שלא יראו להן.

כבר אז.

מתי היה זה? 36'?

הם לא יפחידונו. כל צוררינו.

חמישה יצאו. השמש כבר גבוהה למדי.

מולדת לבנות.

בשער הפרדס ניצבו בדממה חגיגית שתי פארקינסוניות מלכותיות. אלה כלות־הנסיכים האגדיות. סיניות, או הודיות: אפיריון הענפים המתפרשים וקדים מטה. הינומת הזלזלים הדקים, המשיים, המזילים זוהר. פרחי־הפרפר המטפטפים ארצה להיותם מרבד רך, קטיפתי, של חרקים כמושים. ומהן ופנימה היה עבי־הצל של הפרדס הצפוף שאגלים־אגלים רוטטים ומתיַבשים, נתלו בעליו. רק רבע לשמונה, וטל עקף את בית־האריזה ונכנס לבין השורות, דורס סרפדים, סעידה, ריג’לה. ריג’לה בשרנית, דשנה, מרבה־רגליים, טובת־עיניים, נתלשת על שורשיה, עם פקעות עפר־תחוח. ירק־הפקר לחמיצת־קיץ צוננת, מרעננת. מאי־שם בלב הפרדס נשמעו נשיפות קצובות של ממטרה מתיזה סילונים דחוסים־ופורצים. לא עוד תעלות־הבטון הבקועות, שפתחיהן חסומים בשקים לחים־מתפוררים. לא שטפי המים הזורמים באמות העפר הארוכות, מסיעים על קצפם השמן והדלוח קש וגבבים וחיפושיות נסחפות אל שיבולת צלחות־העצים.

רבע לשמונה, וטל התישב על תיבה מחושקת, זנוחה, וחש עייפות רבה בגופו. עפעפיו נסגרו והוא ראה ימי זוהר: אלישבע בהריונה, בחודש השביעי, רכה ולאה ומתרפקת, נשענת על זרועו בטיול בין־הערביים היומי אל חורשת האקליפטוסים. הריח הצונן של העלים ושל שטיח האזוב הגמיש. רכה ולאה. כתמים כתומים בפניה. בשמחה הוא עושה בכל מלאכות־הבית, חגור בסינר. השקט. או אז, כשעבדה בתיכון, אביגיל כבר בת חמש, התלמידות באות הביתה, מורתי, מורתי, ואתה שותף לכל העסקנות הזאת – שלישים, חופשים, חגים, תעודות, אסיפות־הורים. המשכורת. המריבה עם המנהל. גם אחר־כך, בעצם, בראשית האוניברסיטה. הטיול בקיץ, לירושלים –

אל תזכיר.

מה היה שם, בירושלים, בקטמון, בין בתי־האבן האפנדיים, כשלפתע נתקפה דכאון נורא והתיַשבה על אבן הגדר וכיסתה את פניה ולא השיבה על שום שאלה ואחר־כך היו העיניים לחות מדמעות?

יהודה דולב. בנבכי זמן רחוק, עלום, לפני, לפני. לעולם לא היית יודע על קיומו אלמלא במקרה, לגמרי במקרה, מצאת פעם מכתב ישן, בכתב־יד בטוח, רחב, התנצלות ארוכה ומסובכת, לא ישרה, לא, על שלא בא לאיזו פגישה בקפה פעמון בגלל עניינים מיסתורים – אצ“ל, כן, היה חבר באצ”ל – ואותו סיום בבדיחה תפילה: משורה ישחרר רק המוות ומאהבה גם הוא לא.

הו, שוקה, לא כדאי לדבר על כך. הייתי ילדה. כן, אהבתי אותו, אז מה? זה כל־כך לא חשוב עכשיו!

אבל זה חשוב! חשוב!

האם נרדם?

לשתי דקות אולי.

נדמה שחצי יום עבר. מחצית החיים.

צוקר, שפוף־כתפיים, נפול־חזה, לא הכירו ברגע הראשון מבעד למשקפיו אטומי־האד. “אה, טל! כן. התשלום החצי־שנתי. כמה זה? 4500 נדמה לי. שב, שב”. הוציא שני תיקים מן הארון, ביטוח עובדים, ביטוח רכוש, הניחם על השולחן ודפדף בפוליסות הגדולות, המבריקות, בקבלות הדקות, המרובעות. בית־האריזה הישן, שזה מכבר יצא מכלל־שימוש, נשם ריקות. אבק לבן היה פרוש על הרצפה, ערימה של מחצלות רקובות בקרן־זוית, מעקה עגול סביב הבאר השובתת. “המשרד” התגדר בתא של שבכה. “קראתי מאמר של אשתך לא מזמן. לא הכל הבנתי, אבל יפה, מעניין”. – רשם אלו ספרות על גליון שבצד.

“אתה קורא דברים כאלה?” חייך טל וחש אדמומית בפניו.

“ראיתי בלומפלד, קראתי”, המשיך צוקר לרשום ספרות בצד. השפם השב היה צהוב מטבק. המקטורן היה תלוי ברישול על אימום־גופו. “ומלבד זה, הבת שלי שומעת הרצאות אצלה, אם כן יש איזה קירבה…”

“לומדת ספרות?”

“פילוסופיה, אבל בזכות אשתך, גם קצת ספרות. מאמר מעניין. בינואר, אני רואה, שילמנו 2700”.

“כן, זה היה התשלום האחרון, ולפי ההסכם – 2700 ו־4500”.

“עסקי ביטוח טובים היום מפרדסנות”, מלמל מבלי שאת עיניו מן הדף.

“תמיד היו”.

“כן, בעצם”.

“המחירים היו טובים השנה”.

“צרור נקוב. מסים, מסים, ועוד מסים”.

“בכל מקום”.

צוקר קם והחזיר תיק אחד למקומו. התיַשב, משך אליו את קופסת־המתכת של הסיגריות, הוציא סיגריה מתוכה, ביצעה באצבעותיו לשניים והדליק את המחצית.

“אז מחפשים אלוהים, מה?” הסתכל בטל במבט עיף.

טל מצמץ. לא הבין.

“המאמר, אני מתכוון”, חייך צוקר. “קראתי בעניין רב. אבל מה? שאלתי, מה זה נוגע לנו. כלומר, תמיד חיפשו אלוהים, גם ברוסיה, וגם זה היה במחצית המאה. שעברה, זאת אומרת. גוגול, דוסטוייבסקי. אבל אתה יודע מה כתב בלינסקי לגוגול? – והוא העריץ אותו מאד! – אתה מדבר על אלוהים, על גאולה, מיסתורין, סיגוף הנשמה – ומה יהיה עם רוסיה, מה יהיה עם האכרים המשועבדים – אלוהים יציל אותם? אתה מבין?”

“המאמר היה על… יצירות באירופה…” השתדל טל להיזכר בשמות ולא נזכר.

“וצ’רנישבסקי כתב אז את ‘מה לעשות’! וזה עורר סערה גדולה! מפני שהשאלה של רוסיה היתה אז מה לעשות, ולא מה לחשוב, או אם להאמין באלוהים או לא! ואצלנו היום?”

לגדל דבורים, חשב טל.

“כלומר, לנתח יצירות ספרות, זה טוב מאד, ובשביל זה יש אוניברסיטה. אבל השאלה שלנו היא מה לעשות. השאלה הלאומית, זאת אומרת. מדינה קטנה, מסביב הערבים, והגויים כולם מוכנים תמיד למכור את היהודים, אפילו בעד חבית נפט אחת, אז נשאלת השאלה אם בספרות… נו, טוב, לא בשביל זה באת”. –

פתח את מגירת־השולחן והוציא פנקם־צ’קים מתוכה.

לגדל דבורים.

“שלושה על 1500 כל אחד, יהיה טוב?”

“כן, זה בסדר”.

“יולי, אוגוסט וספטמבר”, החל רושם ספרות של תאריכים. “אבל בהחלט מעניין. בלומפלד אמנם רצה שבתו תהיה עורכת־דין, אבל אם מצליחה בזה, מדוע לא?”

“כן, התלמידים מעריצים אותה. מאד”.

“זה אחד”, הטביע חותמת על הצ’ק ותלשו, ובכותבו את השני, אמר: “אתה מבין, כשז’בוטינסקי כתב את ‘שמשון’, האם זה היה בשביל האמנות? בשביל המהפכה העברית! זה השפיע!… שמעתי שבלומפלד נוסע לאנגליה, זה נכון?”

טל נפער. “לא שמעתי”, אמר בלחש.

“אולי טעות…” תלש את שני הצ’קים האחרים.

“כמה שבועות לא ראינו אותו”, פתח את פנקס הקבלות.

“אומרים שנוסע לגייס משקיעים. לאיזה בית־חרושת, באשדוד. פלסטיקה. אבל אולי שמועה…”

“בוודאי נדע”, מסר את הקבלות לצוקר.

“איפה מוצאים את הספרים האלה שהיא כותבת עליהם?” קם צוקר והושיט את ידו. “חיפשתי. יש בעברית?”

“אני עצמי לא קראתי”, צחק טל.

צוקר הסתכל בחיוך עגום. דומה שראה הכל. חדר לבית פנימה.

“תמסור לה שלום. גם בשם בתי, ברניקה”.

בלומפלד לאנגליה. ולא אמרה דבר.

בדרכו חזרה לא פנה טל אל הכביש הראשי, אלא אל כביש אבנים צר ומהומר ומצמיח קוצים, שהמכונית ריקדה עליו והתרעדה, וודאי גם ניזוקה בתשתיתה, לפי החירוקים. בשדה משמאל העמיסו פועלים עגלה בקלחי־לפת גדולים ומבהיקים. וצינור מפוצץ התיז בבזבזנות זרמי־מים דקים ועזים, על צמחי־בר ששני שרקרקים השתקשקו ביניהם. מרחוק, לצלע גבעת־הכורכר, ראה את הכוורות התכולות של אריך יעקובי, וחשב: להתעניין, לא יזיק.

אביו היה שולח אותו לשאול ספרים אצל אריך יעקובי, ספרים גרמניים עבים, עם דפים מבריקים וציורים צבעוניים נהדרים של פרפרים וכל מיני חרקים. יעקובי היה עוטף את הספר בעתון, מקפל בקפדנות את העטיפה על גבי הכריכה ואומר: “אבל להחזיר כמו שאתה מקבל. בלי זבובים ובלי שמוץ”. ושוקה היה חותם על פיסת ניר של התחייבות. “הוא מיזנטרופ, נחום”, אמרה תמרה, “ואינני מבינה למה זה נחוץ”. “אלף, פדנטיות איננה מיזנטרופיה”, אמר נחום, “ובית, גם אני נותן לו עצות מבלי לבקש שכר”. שוקה חשב שאריך שונא ילדים, כי מעולם לא חייך, וכשביקש לעיין במכשירים שבחדר־הספריה שלו – ברומטר, מצפנים, מיני שעונים – אמר לו “זה לא בשבילך”. ארוך וצנום היה, וקצר־רואי, ולבש בגדים מוזרים, כשל צופה, או מטפס־הרים. מכנסיים קצרים, ופיקות הברכיים בולטות, מגוחכות, ברגליים הרזות, העציות. בבוקר היה יוצא על אופניו ועל גבו ילקוט מעור־צבי שעיר. שמועה היתה במושבה, שהביא לביתו נערה שמנה ומטומטמת מעקרון, ובבוקר הראשון, כשראה שאינה יודעת לבשל ביצה “של שלוש דקות”, כפי שאהב, לקחה עמו למכוורת, שיסה בה את הדבורים ואלה עקצו אותה והבריחוה עד בית־הוריה. נחיל דבורים, עם מלכה משובחת, הביא עמו עוד מגרמניה, בתא של זכוכית, וכאן, לצלע הגבעה, יישב את המשפחה, ריבה ועיצם אותה בשיטות “מדעיות”. במגמה החקלאית בתיכון, היה המורה מביא את הכיתה אל המכוורת לתצפיות, הכל היו חובשים מסיכות־מגן, וכשהיה יעקובי עומד ומסביר, ביובש ובקמצנות, איך מבחינים בין מלכה לעמלנית, היה שוקה מרכין ראשו על הכוורת הפתוחה. הרוגשה המהמה של הדבורים המשוטטות כמסוממות על פני חלות הדונג והנתלות אשכולות־אשכולות בקצותיהן – היתה משכרת אותו עד שיכחון. עוקב היה אחר הזכרים המגודלים והעצלים המשתרכים בטמטום בין העמלניות שפניני אבקת־פרחים בפיהן, והוזה את עתידם המר – פגרים־פגרים קטולי נקבות נזיריות מזרות־אימים. את רגע הזיון־האכזרי במעוף הכלולות בזיו־השמיים ואת צניחת גופו השסוע לגזרים של הזכר הנבחר. ההמולה השכובה, הרחשנית, של המון הדבורים הנעות בסמיות שוקקת, גחות ויוצאות בחריצות אוטומטית מתא לתא, נעות ושורצות, מאווררות בכנפיהן, צונפות וצואות – הילכה עליו כשפים בחום הקיץ בשדה המזמזם בקוציו.

פרופוליס – נזכר. שם ה“מלט” הזה שהן מפרישות לאיטום תאי הדונג.

והמלכה מטילה 2000 ביצים ביום. או 3000.

להתעניין לא יזיק: כמה ההשקעה היסודית. איך משיגים נחילים ומלכות. מה המחזור השנתי. מחירי הדבש בשוק.

מכונת רדיה צנטרופוגלית.

כשהגיף את המכונית, בקצה כביש־האבנים הנצמת אל החול, ראה מרחוק את אריך יעקובי יוצא מצריף־הכלים, חבוש במסיכתו, ומפוח־העשן בידו. כמאה צעדים עד המכוורת, בשביל החוצה שדה־בור זרוע שמשות קטנות של פרחי־דרדר, וברבע הדרך, כשראה את יעקובי מפסיק רגע מעבודתו ומסתכל לעבר הבא, נשא את ידו לברכה. הכוורן לא ענה וחזר להפיח עשן. קצר־רואי, נזכר טל, והמשיך לפסוע, בצעדים רחבים. זוהר השדה מילא אותו שמחה. חשב: אולי לא רק להתעניין. אולי קניה, באופן מעשי.

הוא חש רק חבטה קהה במצחו, אפילו לא עקיצה, ומיד לכך שמע את קולו של יעקובי, שלוח באויר הזוהר, הקייצי, “לא להתקרב! הם לא בש־קט עכשיו!” הוא נעצר וחייך: הלה לא הכירו, כנראה. אזהרה המכוונת לזר. “זה אני! טל!” קרא, “טולקובסקי!” והמשיך לפסוע לעבר הכוורן, ששתק. פתאום אפף אותו נחיל מזמזם, עטרת קוצים לראשו, סובב ומסובב, וכבר היתה אחת בשערו הדליל, על קודקודו, ונכישה חדה, בת־רגע, בלחיו, מתחת לעין שמאל, ושניה בפרק־היד, כמו מציצת־דם, ושלישית צריבה לוהטת, כשלהבת, בעורפו, והוא הפך את פניו וברח, ורץ בשדה על העשבים. רץ ורץ, מבוהל, מרודף, עד הגיעו למכונית.

כשישב ליד ההגה חש שהוא נפוח כולו, ושרב מידברי מצולהב, פתני, פושט בגופו. העין השמאלית שקעה בתוך כר יוקד, כמעט לא ראתה.


 

טו    🔗

אלישבע התקשתה להחליט באיזו שמלה תבחר. עמדה מול המלתחה הפתוחה, אצבעה על פיה, ושקלה: השחורה? האיטלקית החומה? חצאית הקלוש עם הפרחים? כן, אבל עם איזו חולצה? את זאת הבורדו הרי את שונאת!

“אסתטיקה וקוסמטיקה נועדו לבודואר”, נזכרה בחיוך.

ולבסוף החליטה: את הפשוטה ביותר. כן, הפשוטה ביותר: הלבנה המנוקדת. בלי קוקטיות בבקשה. עם הארנק השחור.

ולאחר שלבשה אותה, צבעה את שפתיה בעמידה, שתי משיכות חטופות, ויצאה.

כמעט פרצה בצחוק ברחוב משנזכרה בפניו הנפוחות של שוקה. דבורים! איך הגיע לדבורים? האם רצה לבטח איזה כוורן מפני עקיצות? הלך לארות דבש, הדוב הזה? דולצ’ה וויטה! כמעט לא התאפקה מלשאול אותו בבוקר, אבל לא, שיפסיק הוא את הברוגז הטפשי הזה! והמכתבים האלה מתחת לדלת. אתמול, היום – “אבקשך מאד מאד!” – איזו פארסה מוליירית! כן, מיסייה ז’ורדין, אשאיר לך את הקבלות שאתה מבקש!

לקפה שור מהלך רבע שעה, והיא לא רצתה להגיע מוקדם מדי. מוטב לאחר בחמש־שבע דקות. נעצרה, אם כן, לפני חלון־ראווה של חנות ספרים: מיכלאנג’לו, חיי יום־יום במצרים העתיקה, פני אדם של בובר, פרקים במגילות הגנוזות, אכסודוס ושוב אכסודוס, שירת אפריקה הצעירה, חדוות המוסיקה, חיי המין בגיל העמידה, אוצר הפתגם העברי, קומדיות של אריסטופנס, וולסקז, התנ"ך באמנות, כימיה אורגנית, שירים עמיחי, בסוד סלע מאת אריאלה גביש…

אמנון ברוש? – אין.

ואת בובר לא קראה, פרט לאני ואתה, באנגלית. אין אמון. משהו של העמדת־פנים מוסרנית, מתלבשת באבסטרקציות תיאולוגיות. לא תיאולוגיות, אלא כאיש־חצר של אלוהים שרוצה למצוא־חן גם בעיני הכופרים. או להיפך. אילו אמרת זאת ליוליוס!

הוא היה רק צוחק: אלישבע יקירתי, אינך יודעת שאלוהים נברא על־ידי אלו שהשטן לא הסביר להם פנים? זכרי את אוגוסטינוס!

הו, מפיסטופלוס! ובכוח שכנוע כזה אתה עומד על הבמה ומשחק את המטיף לכתר מלכות!

ספרי־השימוש הללו, חיי המין בגיל העמידה, מתקוני־מטבח להמונים. קחי גבר טרי, הכניסי אותו למיטה בטמפרטורה גבוהה, פזרי כמה נשיקות, הוסיפי קורטוב של לחישות, קצת ציפורן… העריצות של האורגאזם, כמו שאומרת מרי מקארתי.

שמונה שלושים וחמש!

ועכשיו היה עליה למהר.

את ברוש ראתה קודם מגבו. ישב ועיין בז’ורנאל, ברך על ברך. פרופיל חד, נמרץ, ועם זאת עננה של רפיון מרחפת. כמה צעיר!

כשקם לקראתה, גלש הז’ורנאל מברכיו ארצה, ושניהם התכופפו כאחד להרימו, וכשלחצו ידיים, היו סמוקים וצחקו.

“קפה?”

“כן, קפה”, אמרה בהתעוררות. מופרזת במקצת.

“עוגה אולי?”

“הו, לא!… טוב, בעצם כן”.

ועד שהלך המלצר, שאל ברוש על הלימודים באוניברסיטה. אלישבע סיפרה: התכנית לא לפי רוחה, ובכל הנוגע לספרות כללית, ניתנים רק קורסים כוללניים, והתלמידים הם “טבולה ראסה”, אינם מכירים את יצירות היסוד בספרות העולם… למשל? – למשל את האודיסיאה, את ראבלה, צ’וסר, גיתה, דפו, סטנדהאל, גם לא את טולסטוי ודוסטוייבסקי. צריך להתחיל מאל"ף, משום שבית הספר התיכון אינו מכין כלל. מי שמע על סקוט, מלוויל, הנרי ג’יימס? יש לה הרגשה שהיא מלמדת בוטניקה לאנשים שלא ראו עצים, פרחים, שלא נהנו ממראיהם וריחם…

כן, בוטניקה… השאלה היא – אמר ברוש – אם ההתיַחסות ליצירות ספרות כאל “תופעות”, כאל “אובייקטים” להסתכלות ולניתוח מדעי, אינה מעמידה את כולן במצב של שוויון מוחלט. הרי אפשר לגלות אותה מידה של עניין מדעי באזוב כמו בארז…

בהחלט! – שמחה אלישבע לענות – האם אין האזוב מעניין כמו הארז? או האפשר לומר שהוא פחות יפה ממנו?

לא, המשל אינו ממין הנמשל, כנראה. כוונתו היתה לומר… הלא גם פזמון קלוקל אפשר “לנתח” בכובד־ראש גמור ולגלות בו את חוקי המיקצב, האסוציאציות הלשוניות, לחבר עליו מחקרים שלמים, ואז אובד חוש הערך…

לא, אין היא מאנשי האסכולה “המדעית” הטהורה. אותה מעניינים – כפי שכבר אמרה לו – ערכים אנושיים. את יצירות הספרות היא רואה כחלק מתרבות האדם ובעיותיו הרוחניות בקונטכסט הזמן. האסתטיקה כאתוס. כמובן שקודם כל יש לבחון את המשמעות הפנימית של יצירה, את הריתמוס שלה… האם קרא את אמיל שטייגר?

לא, בכלל הוא קורא מעט בביקורת הספרות.

ובכן שטייגר אומר שקודם־כל צריך להיתפס ליצירה ספרותית ורק אחר־כך “לתפוס” אותה. וזהו תנאי מוקדם הכרחי. ולהיתפס לה אפשר רק בדרך של הזדהות אמפאתית…

הקפה הצטנן. שניהם לא נגעו בו. אלישבע לא היתה מרוצה: לא, לא על כך רצתה לדבר אתו. בעצם, גם לא על סיפרו. יש בו איזה “יופי חולה”. עננה של שחר חיוור. טוניו קריגר, אלמלא שההוא צפוני כל־כך. ומתחת לרוגע הזה, עצבנות, מודברת. ממי התגרש? מדוע? אילו היה מתגרש ממני, הייתי מתה.

“ובכן אני מבין שלא היתה לך ‘הזדהות אמפאתית’ עם סיפרי…”

“דוקא כן! למען האמת, קראתי אותו בנשימה עצורה…”

“אבל?”

“כן, אבל…”

אלישבע התבוננה בו, ולפתע פרצה בצחוק וכיסתה את פניה בידיה. מה קורה לך, ד"ר טל־בלומפלד, אשה ואם לבת בת 17! כמו נערה! דמעות־שחוק עלו בעיניה והיא הוציאה ממחטה מן הארנק ומחתה אותן.

ברוש חייך.

“מצחיק אותי”, התנצלה, “שאני יושבת כאן לפניך כדי להשמיע לך ‘ביקורת’ על יצירה שלך, כאילו…”

“אני שומע”, חזר על משפט שאמרה בבואה למערכת.

“טוב”, התגברה על היסוסיה. “ובכן, קודם־כל ביחס לשם…”

“כן כן, אני יודע, השם לא טוב, את צודקת בהחלט”, מיהר להקדימה.

“‘עורבים לא היו שם’, הרי זו אסוציאציה לאליהו, אדם שברח למדבר מתוך הרגשה של שליחות אלוהית, והגיבור שלך…”

“כן, בהחלט”.

הנה, העצבנות הזאת מתחת לרוגע המדומה.

“שנית…” היססה. מאד לא רצתה להמשיך בזה. “אתה יודע, ג’ון רסקין כתב פעם: לך אל הסופר כדי להשיג את המשמעות שלו ולא כדי למצוא את שלך…”

“לשם כך קוראים את הספרים…”

“אשאל אותך, אם כן, כמו שרסקין היה שואל: אמור לי מה אתה אוהב, ואומר לך…”

“ספרים?”

“כן, לכל סופר יש איזה מופתים לפניו…”

“אני אוהב את הוצאת שטיבל”, צחק.

אלישבע צחקה. הבינה אותו יפה. לנשק לו על שפתיו מרוב שהבינה בדיוק למה הוא מתכוון. איזה טעם להמשיך ב“ניתוחים”?

“‘נילס לינה’, ‘תאיס’, ‘ברכת האדמה’?”

"כן, כולם! ויצא פעם בהוצאה זו קובץ נפלא בשם ‘מנחה’, שהיה בו סיפור שעשה עלי רושם עצום: ‘טיהל שומר המסילה’ ".

“האופטמן. כן. בעצם, תיארתי לי משהו כזה…”

“את חושבת אותי לרומנטיקון”.

“לא, לא זה. אלא שיש בסיפור שלך משהו מרוח המאה ה־19, או ראשית ה־20, אולי זה מה שהפריע לי כל־כך”.

“אבל הסיפור הוא טוב, לא?” התבדח.

“כן, כן!” צחקה. עיניים אפורות כים, ונצנוצים של אור בהן.

“אבל?”

“מה שאמרתי: ה’צייטגייסט'!”

“הנושא?”

“הנושא הוא הבדידות, כמובן. ועל בדידות, כמו על אהבה, תמיד כתבו ותמיד יכתבו. אבל… קפקא כתב אחרת על בדידות מאשר דוסטוייבסקי, וקאמי אחרת מאשר קפקא, ורוב־גרייה אחרת מאשר קאמי. ישנו איזה תהליך של דה־וולואציה, של פיחות, לגבי ערכים כאלה, המתבטא בשינוי זווית־הראיה של הסופר. סופר מודרני מתיַחס באירוניה מסוימת ל’ערכים נצחיים', מתוך תודעת יחסיותם בעולם שאיבד את המוחלט ואיננו עוד אנתרופוצנטרי. אצלך יש יחס של ‘הזדהות טראגית’, הייתי אומרת, של כובד־ראש פולחני. הבדידות אצלך היא מעין ‘חולשה הרואית’. כמו האיבוד־לדעת במאה שעברה, או במאה השמונה־עשרה. וזה… נשמע קצת נאיבי בימינו…”

“את אומרת את זה יפה מאד!” חייך ברוש באהדה.

“אני רואה שיש לך בכל־זאת מידה של אירוניה!” צחקה.

“לא, באמת, אני חושב שאת צודקת!”

“אתה תמיד יכול לענות לי: כזה אני וכך אני כותב ו’רוח הזמן' לא מעניינת אותי. ומיד תנצח אותי”.

“הו, לא יהיה לזה שום ערך אובייקטיבי”.

אלישבע התבוננה בעיניו כשלגמה מן הקפה שהצטנן.

“כמובן לא נעלמו ממני המשמעויות הסמליות בסיפורך”, העמידה את הספל. “תחנת־הדלק שבצד הכביש החוצה את המדבר, צמודה אליו ובכל־זאת מנותקת, והדלק אוזל מתוכה כמו דם מעורק פתוח, הצפיה לאספקה מרחוק, המשאיות שעוברות על הכביש ואינן מתעכבות, הכלב המיַלל בשממה, כמו קול היצרים, וכמובן – העריקה של הכביש, התרחקותו, הישארות התחנה לבד, לגמרי לבד, שובתת, בטלה, החיים עזבוה… יש לך תיאורים נפלאים… אתה מכיר את צזר פאבזה?”

“לא, לא קראתי”.

“יש משהו שהזכיר לי. גם כן איזו בדידות ההולכת לקראת הרס־עצמי ואותו יחס פטאלי לאהבה, המוביל בהכרח לאיבוד־לדעת. אבל אביא לך דוגמה: כשאתה מספר על בואה של חוה ומתאר את הלילה הזה כששניכם בחדר…”

“שנינו?” קרא ברוש.

“הו, סליחה…” כיסתה את פניה שהסמיקו. “נטיה בנאלית כזאת לזהות את הגיבור עם המספר… ובכן… כשאתה מתאר איך היא שוכבת על המיטה ויונתן על הרצפה, ליד הקיר, בחושך, אתה כותב: ‘צרצר צמור־כנף צנח על הרצפה, צעה אל מרגלות־המיטה’…”

“יש לך זכרון פנטאסטי! אני אינני יכול לצטט אף משפט שלי בעל־פה”.

“כן, אני זוכרת היטב. ובכן, קודם כל האליטרציות כאן אינן במקומן והן מסיחות את הדעת מן העיקר ברגע של מתח רב. שנית, וזה חשוב יותר, אתה מתאר איך הצרצר מטפס על המיטה, מזדחל אל גופה, ואז – היא פורצת בצעקה, קופצת ערומה אל הרצפה ויונתן קם, ניגש אליה, מגלה את הצרצר, תופס אותו באצבעותיו, משליכו מבעד לחלון וחוזר ליצועו. אחר־כך באים היסורים שלה, כשהיא נשרפת בתשוקתה, מול ההתאדשות שלו. זוהי סצינה דרמטית מאד, חזקה כשלעצמה, אבל מקונטכסט של תקופה אחרת… משהו כמו…”

“דוסטוייבסקי?”

“או ‘אבא סרגיי’ של טולסטוי. דרמטיזציה קיצונית של מצבים כאלה היום, מעמידה את היחסים הארוטיים האלה בדיספרופורציה מדהימה לתחושת־העולם שלנו. היא מתאימה לתקופה של אידיאליזם הומניסטי, כשהאינדיווידום עמד בפיסגת סולם הערכים, אבל לא לתקופה שבה האדם נראה לנו כהומו־אבסורדוס… אילו היית כותב על כך מתוך… נימה מסוּימת של אירוניה, או של ריחוק קר, או אפילו אם היית מעמיד את התמונה של רעב מיני בלבד, שהיה יוצר איזה אספקט גרוטסקי…”

“חשבתי שבדידות זה משהו ששייך מאד לעולם של ימינו… העדר הקומוניקציה וכל זה…”

“בלי ספק! אבל… איך אסביר לך זאת? אתה מעניק לבדידות איזו הילה של ‘אצילות’ כן, ‘אצילות’, זו המילה הנכונה. וזה מה שיוצר תחושה של אנאכרוניזם. ב’הזר' של קאמי זה איננו, ובוודאי לא אצל קפקא, שעקר כל רגש מסיפוריו. מהם והלאה אי אפשר לסגת אחור…”

“לאן מגיעים?”

“אל צורות חדשות. שיהיה בהן ביטוי לספקנות, להווה שאין בו אשליות…”

וזה מספיק לך. בהחלט.

“כן”, חייך.

ובלבו הוא מלגלג עליך: חוזרת ומשננת כל מיני תיאוריות מפוקפקות up to date. מניין לך הבטחון? שטויות בסך־הכל.

“את מעירה לעתים קרובות לסופרים?”

“אני?” צחקה, “זו הפעם הראשונה. לא, השניה. לפני כמה חדשים שלח לי משורר אחד את ספרו וביקש שאביע דעתי עליו. הנחתי את הספר ולא קראתי. לאחר שבועיים או שלושה צלצל לשאול. התנצלתי ואמרתי שטרם קראתי והבטחתי לו שאם יצלצל בעוד שבוע, אומר לו את דעתי. אינני זוכרת מה היה, הייתי עסוקה, או פשוט פרח הדבר מזכרוני, על־כל־פנים, כשצלצל שוב, הייתי כל־כך נבוכה וכל־כך מלאה רגשות־אשמה, שמבלי־חשוב חלקתי לו שבחים כאלה שמעולם לא חלקתי לשום יצירה שקראתי… מיד לאחר זאת לקחתי את הספר לידי וקראתי. גרוע מאד!”

“יש לנו חטאים משותפים, אם כן”, חייך ברוש. “אני מכיר את זה, כעורך”.

ופתאום נעשה הכל אינטימי מאד. לא משני עברי מיתרס. “חטאים משותפים…” גאה איזה גל סמוי בלבה.

“מתי כתבת את הסיפור הזה?” שאלה בלחש.

“לאחר שנפרדתי מאשתי”, אמר בפשטות מפתיעה.

לא לשאול יותר. ועכשיו קומי ולכי לך, אל מתיו ארנולד, המצפה על שולחנך.

“אתה יליד הארץ?” היא בלעה את רוקה לקנה־הנשימה, ושמה ידה על צווארה וכחכחה.

“העיר העתיקה. אבי היה רב. אפרים בורשטיין”.

מעין גילוי רזין. ועכשיו ראתה אותו באור חדש: מן המקובלים ההם, בעלי־היצרים, הנאבקים בסמאל. וזה פשר החיוורון המסוגף שבפניו.

“גדלת שם?” לחשה.

“עד הגירוש ב־47'. כשיצאנו מן החומות, יצאתי גם לתרבות רעה…” 

“מניין לך, הידיעה הזו בטבע? שמות צמחים, קוצים, רמשים…”

“מתוך ספרים”, הצטחק. “קראתי ספרי טבע, גיאוגרפיה… מלבד זה, כשהייתי בלח”י, בגיל 16, התאמנתי קצת בשדות".

יהודה דולב, בירושלים. הס מלחשוב.

הה, עולם סוד רחוק ומכושף ומופלא. החיים אוזלים והולכים. היא הסתכלה על סביבה, בקפה הקטן, האדמומי. ליד שולחן סמוך התלחשש זוג צעיר, ראשה כיונה בקן כתפו. מאחוריה שמעה: “את לא מבינה, זה לא הוא זה ההורים שלו… אז אמרתי לו, אם אתה כל־כך לא עצמאי…”

“טוב, אני גוזלת כבר יותר מדי מזמנך”, נטלה את ארנקה.

“אני אוהב את הבטלה”, אמר.

אף־על־פי־כן קמו, ולאחר ששילם הציע ללוותה.

בדרך נודע לה שעבד בליטוש יהלומים, יחד עם שלושת אחיו, המבוגרים ממנו; שלמד היסטוריה באוניברסיטה, אך הפסיק, משום ש“בהיסטוריה יש סדר, דבר בא אחר דבר, ואצלי הדברים לא מסתדרים, הם מעורבבים יחד”, מה שהצחיק אותה; ומצא־חן בעיניה מאד, שסיפר כי מעולם לא היה דרומה מבאר־שבע ואת הנגב אינו מכיר כלל, הוא רק רואה אותו בדמיונו, ואינו נוסע שמה כי הוא חושש מאכזבה! ובכלל הוא “עירוני” מטבעו ואוהב את ד' האמות של חדרו, ואינו מרבה לצאת.

צמרות העצים שברחוב רחשו באיזו פעילות לילית, מסתורית. הדרך היתה קצרה, קצרה מדי. אילו אפשר היה ללכת כך שעות שעות, עד עלות עמוד השחר הכחלחל המערטל בתים לבנים, בוהים ותוהים. מתי היה זה, בירושלים? הו, נעורים כאובים!

“בעצם, אתה אדם בודד”, אמרה.

“יש לי קשרים… אנשים באים למערכת… ואם אינם באים, אני מנהל אתם דו־שיח מתמיד דרך כתבי־היד שלהם… והייתי נשוי, חמש שנים…”

“אבל נפרדת, כפי שאמרת”.

“היא היתה בריאה מדי בשבילי”, התלוצץ, “טיפוס חיובי מאד, בעצם…”

אלישבע חשה עצמה כבדה מדי לצידו, נדמה היה לה כאילו היא צולעת. או הולכת בעקמומיות. האם הארנק מכביד כל־כך?

“היו ביקורות טובות על ספרך?”

“ביקורות?” צחק. “קיבלתי כמה מכתבים. היה ביניהם אחד ללא חתימת שם, שבו העיר לי הכותב ש’האלמנה השחורה' – מין עכביש ארסי – אינה מצויה בנגב הדרומי. זה לא נתן לי מנוח. שגיאה חמורה, ואני הייתי בטוח ש’האלמנה השחורה', החיה בדרך־כלל תחת אבנים ובחורבות, מוכרחה להימצא שם. שאלתי חובב־טבע המכיר יפה את הארץ והוא אישר לי שהצדק אתי. עד היום אני מחפש דרך להכחיש את הנקדן ההוא על פניו. אני חושב: אולי לפרסם הודעה בעתון…”

“האמת, כשקראתי על ‘האלמנה השחורה’, חשבתי רק על הסמל שבדבר”.

“סמל?” צחק ברוש.

כשעלתה אלישבע במדרגות הבית, היתה לה הרגשה של “שיחה טובה”. וכשנכנסה פנימה, לא פנתה אל הסטודיו, אלא אל חדר־המיטות. התפשטה בחשיכה, נכנסה למיטה ונדחקה אל בעלה. מיששה את פניו הנפוחות ונשקה לו. שוקה לא האמין, היה זה כבתוך חלום מופלא. אחר־כך נהר לעיניו שדה־פרחים זוהר, מרגניות וחרציות, מרגניות וחרציות.


 

טז    🔗

למחרת, לפני צאתה לאוניברסיטה, כשטלפנה אלישבע אל ברוש, למערכת, לשאול אותו אם יוכל להמליץ לה על אנתולוגיה טובה של הסיפור העברי החדש, ענה לה בקור “לא, אינני יודע”, והיה זה כאילו לא נפגשו כלל בליל־אמש, כאילו לא היתה כלל אותה שיחה ביניהם, כה חמה וגלויית־לב. היא ניסתה עוד להוסיף כמה משפטים, שמא לא הבין, שמא טעה בקולה, אך תשובותיו היו קצרות, קצרות־רוח.

אלישבע הניחה את השפופרת ולא יכלה להבין. אף לקום ממקומה לא יכלה. עלבון כיסה את פניה, שיכול היה להיגאל רק על־ידי איזה מעשה־נקם. להשחיר את פניו. להרעיל.

רצתה לספר זאת למישהו. עכשיו, מיד.

לא לדינה, לא.

משהו מרושע, סאדיסטי, יש בו, חשבה. יכולת לראות זאת גם מתוך הסיפור: כל אותה תמונה איך הוא נותן לחוה זו, – שבאה מרחוק, במשאית, ביום קיץ לוהט, רק כדי לראותו, – להתענות כך על משכבה מבלי לגשת אליה, מבלי לומר מלה אחת של חיבה… כן, הוא!… ופליית הצרצר הזאת מעל גופה הערום, כמו מעל בגד, בקור־רוח בוטאני… דמיון חולני של סאדיסט! ולא עמל אפילו להסוות את זהותו: אמנון – יונתן.

ואת – מתוך רחישת־אמון כזו…

כמה אפשר לטעות בבני־אדם…

בקושי אילצה עצמה לקום וללכת לאוניברסיטה, להרצאה על וירג’יניה וולף.


 

יז    🔗

נרגזת, שוטמת את העולם כולו, לא, את עצמה, עצם הווייתה, ירדה אלישבע טל־בלומפלד מחדר ההרצאות אל לשכתה, טיפופי עקביה על המדרגות ולאורך המסדרונות הריקים, מכריזים טפוף ונקוד, על רוגזה. דיבורים נבובים, נבובים, השליכה את ההרצאה על וירג’יניה וולף מאחורי גווה, ונבובים פי־כמה בהיותם מלומדים כל־כך, קולחים מוכנית ללא־מעצור, מתאדרים בסמכות־גברית, יודעת־כל, אקס־קתדרה. וכל המוסד הזה, המתהדהד כך תחת צעדיך, קיש־קיש קריא. Degrading just degrading! – רדף אותה העלבון של הבוקר, שלא נח אף לרגע גם בזמן ההרצאה עצמה, עמד כטעם מר בליח הפה, ריצד כשֵׁד בין המלים, חלחל לתוך המשפטים הקצובים־כביכול, השפויים־כביכול, על הסימולטניות של מצבי־התודעה ב“המסע החוצה”, ב“אל המגדלור”, על עירוב ושילוב הזמנים, על עמדת־התצפית –

כן, גב' בלוך. התפטרתי. את מתפלאה? ייתכן שהיו מרוצים ממני, אבל אני לא. האין זה מספיק? לא, לא לירושלים. את השנה אסיים. כמובן.

לאנגליה?

שמש אחר־הצהריים מילאה את חלל הלשכה, ללא חמלה. ללא שמץ של צנעה. במשיכת חוט מהירה נידרדר תריס הפלסטיק מטה ועתה היתה כלואה בין הפספסים. ובהתיַשבה, יכלה להתיחד עם המשטמה. “לא, אינני יודע”. “לצערי”. “אינני נזכר כרגע”. אלוהים, מניין לוקח אדם עזות כזו להפגין אדישות זדונית בפני מי שרק אמש! רק אמש! להשפיל! בכוונה! להראות שאין את בשבילו אלא יצור נמוך־דרגה (מתיו ארנולד, נזכרה: דחפי הביקורת הם ממדרגה שניה לעומת דחפי הספרות! שניה? ונובאליס? אלפרד קר? סנט־באוו? בנדטו קרוצ’ה? ומיהו אמנון ברוש?); שאת יצור מעמיד פני חשיבות, מנופח בלמדנות, וברגשנות, כן, גם רגשנות, נופל כציפור בפח שטומנים לו, של התגלות־לב וכדומה, ובעקיצת־חדק אחת הוא מתפקע, נופח את רוחו, ולא נשאר ממנו אלא פקעת־עצבים ממועכת, מסמורטטת –

אלוהים!

“דם שחור”, “דם שחור” עלה בראשה ככל שהוסיפה להתגעל בעלבון הזה. דם שחור עד חשכת עיניים.

הרגעי בבקשה: צורת התגוננות.

מפני מה?

מפני חדירתך לרשותו המבוצרת. הוא חש בסכנה. מתקפד בפניה. אוטם את עצמו.

עשי לי טובה.

לא, ככל שהוסיפה להפוך בדבר, לא מצאה בו כל צד של זכות, כל הצדקה. ובהיזכרה שוב ושוב בקול הזה, הצונן, היבש, המתנכר, המתכחש, המגיע מחדרו המבוצר של העורך הספרותי, שהמרחק הטלפוני עומד לו למיסתור, מגונן על ארשת פניו; בהיזכרה איך היא עצמה פנתה אליו ברוך כזה, בחרישיות אינטימית ואיך הוסיפה לשאול, פעם שניה ושלישית, בענווה כזו, כמעט בהתבטלות, גם לאחר התדהמה, כאילו תלמידה חרדה מפני גערת רבה –

(ומיהו, לאחר־הכל? מיהו אם לא אברך רצוץ המנסה לדדות בפיק־ברכיים אל במת־הספרות והצליח בקושי להמליט סיפור אחד יפהפה מקושט משפטים נמלצים!)

– ידעה שאת “הדם השחור” תוכל לנקז מתוכה רק על־ידי מעשה נקם כלשהו. מיד, לאלתר, בעוד היצר חם. עין תחת עין. נכישה תחת נכישה, שתשבור את גאותו, שלאחריה ידע את מקומו הנכון וינהג ביתר ענווה, בפחות בטחון, יהירות –

מתוקה נקמה. ובדממת אחר הצהריים, בין סורגי אור וצל, טוותה את גיזת הזהב.

לא ישיר. את העוקץ הסתירי הסתר היטב. ככל שיהיה מוסתר יותר כן יכאיב יותר.

ושלחי לעתון אחר. גם זה עלבון שיצטרך לשאתו.

וכבר עמדו לעיניה השורות הברות, הישרות, באותיות מרובעות של מכונת־כתיבה על גבי הנייר הצח:

בעיית ההרמוניה והזמן ההיסטורי

אמיל שטייגר, במסתו על גיתה, מדבר על ההרמוניה של יצירה ספרותית כמודד לבחינת שלימותה. הרמוניה זו –

ואולי דוקא לעתונו, להעמידו בנסיון. אם ידפיס אוי לו ואם יסרב אבוי לו.

הרמוניה זו זהה לדבריו עם מושג הזמן במובן ההיידגרי, “כמשמעות פנימית” המתבטאת באחדות הקצב המוזיקלי, שהקורא יכול להזדהות עמו הזדהות אמפאטית ולציית לו. –

או יזמין אותך למערכת ויאמר לך כמו אז: כן, עמוק מאד, מעיד על ידענות מופלגת, אבל לא בשביל קוראינו…

לא בשביל קוראיך, מר ברוש?!

אולם כבר גיתה עצמו, בשיחותיו עם אקרמן עמד על הזיקה שיש להרמוניות שונות אל הזמן ההיסטורי. באבחנתו בין קלאסיקה לרומנטיקה, ובהגדירו את הקלאסיקה כ“בריאה” ואת הרומנטיקה כ“חולה” – חלשה, קודרת –

האם זה רלבנטי? לענייננו?

המתיני מעט, אורך רוח.

– נגע בבעיה המעסיקה את הביקורת הספרותית מאז ועד עתה, היא בעיית נקודת־התצפית של הסופר כלפי העולם הריאלי אליו הוא מתיחס. המהפכה הגדולה שחלה בספרות המערב מאז ראשית המאה, היא הכפירה של הסופר ביכולתו לשפוט את העולם – לרבות את גיבוריו – שיפוט אובייקטיבי־חיצוני. רוב גרייה, במסתו על “הרומן החדש”, מציין: “כל משמעות המיוחסת למציאות… העולם איננו קנייננו הפרטי… הרומן של הנפשות שייך כולו לעבר…” מובן, איפוא, שהקורא בן־ימינו יתיחס בחשד – אם לא בביטול גמור – לסיפור שפתיחתו תהיה בנוסח סטנדהאל, למשל, משהו מעין: “בבוקר ה־25 באפריל, כשהתעורר יהושע טל, סוכן־ביטוח מצליח…”

שוקה? – הצטחקה – מה פתאום הוא? מוזר איך צץ והופיע לכאן, בהתגנב. נקיפת־מצפון? אבל הלאה, הלאה, נפסח על האקדמות, נגיע אל העיקר:

לענין זה, של חזרה אנכרוניסטית להחייאתו של עולם אובייקטיבי־כביכול, שבו הסופר הוא בחזקת יודע־כל, מעין פטרון של נפשות, כדאי להביא לדוגמה נובילה עברית שהופיעה לאחרונה – ושאיננה חסרת ערך – בשם “עורבים לא היו שם”, לאמנון ברוש. –

דפיקת־הלב שליוותה את השם המפורש שיתקה אותה לרגע ארוך. שקיעה. חלשות באיזור המותניים, כמו בימי וסת. צדודית פניו באור האדמומי של בית־הקפה. החיוורון המיוסר הזה, הרוחני, הרומנטי, כן, הרומנטי. המעורר המיית געגועים כזאת. איך, בשם אלוהים, איך יכול היה?

…אם נפשיט אותה מכל הערבסקות, העדיים והעיטורים של ציורי הטבע (הלוקים, לדעתי, במליציות נפרזת, למרות מאמציו – הניכרים מדי! – של המחבר, לשוות להם דיוק מומנטאלי), יישאר סיפור פשטני למדי –

האמנם פשטני?

מלווה בסמליות גלויה, שהאותנטיות שלו חשודה במקצת –

את בטוחה בכך?

שהאותנטיות שלו מעלה פקפוקים מסוימים, היות ויחסו של המחבר לדמויותיו הוא יחס שאול מיצירות ספרותיות בנות תקופה אחרת, כלומר – “יחס ליטראטי” –

גזר דין חרוץ. מוכרז בפומבּי. שחור־על־גבי־לבן ברבבות עותקים. מוקע על עמוד הקלון. כן, במפורש: יחס ליטראטי!

שהרי אין להעלות על הדעת שסיפור בדידותו של יונתן ודחייתו את האהבה המוצעת לו, יהא מנותק לחלוטין מכל הנסיבות של זמן היסטורי, ויתרחש רק ב“טבע” נצחי, הקיים כהוויה בלתי־חברתית (כבר פופ, ב“מסה על הביקורת”, עמד על כך ש“לטבע יש משמעויות חברתיות”), שהוא סימן־אופי מובהק לספרות הרומנטית, ומיד נשאלת השאלה –

ומיד נשאלת השאלה, ד"ר בלומפלד, אם באמת תכתבי את זה. אם תעיזי. אם תכפפי את היושר האינטלקטואלי שלך בפני יצר אפל ותשפילי עצמך למדרגה של נקמנות ווּלגארית כזאת.

אם כן הניחי לזה. הזיה. כמו הזיות אחרות שפוקדות אותך לעיתים, על פגישות דמיוניות, בנסיבות דמיוניות, שלעולם לא תתגשמנה.

הו, אלוהים! עם מה נותרת, איפוא? כתלי האוניברסיטה. המסדרונות המבריקים. שעורים על וירג’יניה וולף. על הכלב פלאש הכותב את הביוגרפיה של בראונינג. על הכלבים של גוגול, צ’כוב, קפקא. אותיות פורחות.

שכחי אותו. פשוט שכחי. אפיזודה היתה, לא היתה. אפילו לא אפיזודה. פגישה מקרית, מן ההפקר.

אך הדם הזה המציף שוב את הראש בגלל חוסר האונים לגמול, לגאול את העלבון! הן חייבת את לעשות משהו. משהו. אילו אפשר היה –

יוליוס?

חייגה בפנימי ושאלה את יוליוס אם הוא פנוי לשעה קלה. וכשאמר שייכנס מיד, נבהלה מאד והתחרטה. ובו־ברגע נזכרה בחלום שחלמה בלילה, בו חזר שוב ושוב משפט רם באנגלית – The horse is the artist, The horse is the artist וזכרה שהיה שם אמנם סוס יפה לבן, פראי־כלשהו, שהתיָצב מדי פעם על רגליו האחוריות, וכאילו אמר לקפוץ עליה, אך משום־מה לא נבהלה, אלא נהנתה מן המראה, אפילו צחקה ואמרה לעצמה – “מערב פרוע”. –

“מה אוכל לעשות למענך, בתי?” התישב יוליוס גרטנר מולה, החיוך העייף, ספק־חם ומלא אהבה ספק־לגלגני, מרצד במשקפיו.

אלישבע חייכה לעיניו. “אני זקוקה לכהן וידויים”, הניחה ידיה על השולחן.

“אני?” צחק גרטנר.

“אין לי אחר”.

גרטנר צחק שוב ושילב כפות־ידיו על ברכיו המשוכלות. “גוי קתולי שאל פעם יהודי”, אנפף בנחת, “מדוע אין לכם כהן־וידויים, סוף־סוף גם אתם חוטאים, ממש כמונו. אמר לו היהודי, אנחנו מתוודים רק לפני אלוהים. אמר לו הגוי, כן, אבל אינכם מקבלים תשובות! את התשובות אנחנו יודעים בעצמנו, ענה היהודי. התוודי, בתי, את התשובות את יודעת”.

“רטרוספקטיבית”, אמרה אלישבע. “אני זקוקה לתשובה דחופה”.

“דחופה מאד?”

“יש לי יצר רע, יוליוס. נורא!”

“ורק עכשיו גילית אותו!”

“קשה לי איתו”.

יוליוס השהה חיוך ממושך בפניה. “לא טוב היות האדם לבדו”, אמר.

“לכן ביקשתי לראות אותך”.

“לא, לא לזה התכוונתי”, צחק. “הרבי מקוצק דרש פעם, מהו לא טוב היות האדם לבדו? – לא טוב היות האדם בלי יצר טוב ויצר רע. כן, גם בלי יצר־הרע לא טוב. מהו שמציק לך? עינויי קנאה?”

“פחות מזה. דבר כל־כך פעוט שאני ממש מתביישת בו… אבל עד כמה דברים פעוטים יכולים להעכיר לנו את החיים, יוליוס!…”

מבטו של יוליוס הבין, הבין מאד, בשהיה הקצרה שעשתה.

“תאר לך, הכרתי אדם באיזו פגישה מקרית… ישבנו ושוחחנו על עניינים שונים, מתוך הבנה… אפילו מתוך הרגשה של תהודה־הדדית…”

אלישבע הפסיקה. תמונת הישיבה בבית־הקפה, טן־דו, המיטה עליה עצב נורא לרגע.

“לאחר כמה ימים… מגוחך שאני מספרת לך זאת… אני… רואה אותו ברחוב, מקדימה לו שלום במאור־פנים, והוא עובר על פני… כאילו לא הכיר אותי כלל! גל של עלבון וחימה הציף אותי!”

“אולי באמת לא הכיר אותך!” מתח גרטנר את קמטי מצחו.

“הכיר, הכיר. עין בעין. ואפילו לא הכיר – הן הקדמתי שלום. גם גבר זר לא מתעלם!… אבל לא זה העיקר. העיקר הוא שמאז אני מוצאת את עצמי הוגה בו, מתעסקת בו. חורשת מזימות איך להתנקם בו, להרעיל, לרצוח…”

“כמה אנשים אנו רוצחים בדמיוננו!”

“וזה משפיל, יוליוס! משפיל אותי שאדם זה ש… שבקושי אני מכירה אותו בכלל… מעסיק אותי, ממלא את מחשבותי, פולש לרשות היחיד שלי עד כדי כך שאפילו בשעת השעור אני מוצאת אותו מרקד כשד במוחי… ומשפיל עוד יותר שאני זוממת נקמה עליו, בדמיונות וולגאריים ביותר… אתה מבין את זה?”

“סופרביה, אינווידיה, אירה!” אמר פרופ' גרטנר. “שלושה חטאים המוליכים לשאול! אילו הייתי כהן־וידויים נוצרי, הייתי אומר לך: חפשי את אותו אדם ולכי אליו לבקש את סליחתו. אך כיוָן שאני יהודי, צדיק־ורע־לו, כלומר צדיק עם יצר־הרע, ולוקה במידה לא מבוטלת בשלושת החטאים הנוראים הללו, אני אומר לך מה שאני אומר לעצמי: עסוק בתורה! עסקי בתורה, אלישבע”.

“וזה מועיל לך?”

“ידידתי”, אמר יוליוס, “אילו היה לי זמן להתפנות ליצר־הרע שלי… אבל מרעיבו שבע, כמו שנאמר”.

צחוק חוטא צחקו יחדיו. תוך כדי צחוק חלפו בזכרונה כמה סיפורים שהילכו על יוליוס, מזמנים שונים. על כל חטאים יכסה השאַרם, חשבה.

“לפחות למדתי ממך כמה פסוקים”, צחקה.

“למה ציפית מזקן אשמאי כמוני? שאורה לך הלכה במירוק עוונות? המוסר הוא בשבילי חומר, נושא למחקר, להוראה. יש חלוקה ברורה בעניין זה: אלה הוגים איך לקיים אותו, ואלה – איך לפרש אותו. אנחנו, גם אני וגם את, הננו מן האחרונים…”

“זה מפחיד אותי!”

“מפחיד?”

“כאילו אמרת: יש החיים את החיים ויש המשקיפים עליהם, ואנחנו מן המשקיפים… זיקנה קופצת עלי!”

ממרחק שנותיו עלה חיוך אבהי על פני יוליוס. “אראסמוס, באחת הקולוקיות שלו, מביא שיחה בין ארבעה ישישים שנזדמנו לקרון בדרכם לאנטוורפן. כל אחד תמיה על רעהו איך הגיע לשיבה כזו, והם מספרים זה לזה, איש איש את קורות חייו. החסיד שבהם הלך בדרך הישר ולא סר ממנה ימין ושמאל. השני חי חיי הולל ונואף והיה עבד ליצריו. השלישי עשה כל מיני מעשי נבלה כדי להשיג את חפצו. הרביעי ניחן בעושר ובדעת ופנוי היה להשקיף על העולם מגבוה. כולם הגיעו לשיבה טובה, גם ‘החיים את החיים’, גם ‘המשקיפים עליהם’. עסקי בתורה, אלישבע, עסקי בתורה”, הניח כף־ידו על כף־ידה.

חמימות עברה בה. תחת כנפה של חסות זו היא מוגנת מפני המזיקים. רטיה על פצע. לבה נקפה על שלא גילתה לו את האמת כולה.

“והמגוחך ביותר”, אמרה, “הוא שאותו אדם שכל־כך נפגעתי ממנו…”

דפיקה קלה על הדלת. גופו הגדול – אלוהים! שקע בה לבה, איך? מה פתאום? מדוע? – עמד במלוא הפתח. דוב שנמלט מגן החיות.

“סליחה… אני מפריע…” התנצל יהושע טל.

“כלל וכלל לא”, קם יוליוס גרטנר והושיט לו ידו. “שב, אני כבר חוזר לחדרי. כרגע סיפרתי לאשתך סיפור יפה של הפילוסוף אראסמוס על ארבעה זקנים שכל אחד מהם הגיע בדרך אחרת לשיבה טובה. ספרי לו זאת, אלישבע. אדם העוסק בביטוח חיים ימצא בו תועלת. גם אותך מרדפת המחשבה על הגיל, מר טל?”

“הגיל?… לא, דומני שלא…” צחק טל, ומבטו ביקש את עזרתה של אלישבע. מדוע עכשיו? מדוע הוא עושה לי זאת? – לא יכלה לסלוח.

“הנה! בעניין זה אנו שווים!… והיפה שבסיפור זה”, פנה אל אלישבע, “וכאן מבצבץ האמן שבאראסמוס, שאיננו פחות טוב מן הפילוסוף שבו – הוא שבסופו הוא מביא את שיחת העגלונים, המתיַעצים ביניהם אם להשליך את הזקנים אל הבוץ! קראת משהו של אראסמוס?”

“מעט מאד”, אמרה אלישבע בפיזור נפש.

“אמן גדול!… את חייבת לקרוא את ‘שבחי הכסילות’. מאבני היסוד של ספרות העולם!… אתה קורא אנגלית, מר טל?”

“אני מבין. פחות או יותר”.

“קרא גם אתה את ‘שבחי הכסילות’. תיהנה מאד. אשאיל את הספר לאלישבע ותקרא אותו. בזכות הכסילים העולם מתקיים, אמר אראסמוס, והרי זו אמת עמוקה שכסיל לא יכול היה לומר אותה. אם כן דרושים לנו גם כמה חכמים שיאמרו אמיתות על הכסילים. מדוע לא תרגמו אותו לעברית, אינני יודע. אבל מה? – את רוב הקלאסיקה של ימי־הביניים לא תרגמו, אם כי חיקו אותה. בייחוד המשכילים. שלמה רבין כתב ‘תהילת הכסילים’ ומשכילי אודיסה התפעלו ממנו כאילו הביא דבר חדש. יתכן שלא תרגמו כדי להעלים את המקור… חצי נחמה…” הצטחק ונפרד ויצא.

“עברתי כאן ואמרו לי במשרד שסיימת את השעור… חשבתי שאקח אותך הביתה…” ניסה לפייס את חומרתה של אלישבע. “הפרעתי, מה?”

“לא, לא הפרעת”, אספה את ספריה.

בשתיקה יצאו ועברו לאורך המסדרון הריק, צעדים חדים ודוקרניים וצעדים כבדים וחיישניים. המפתחות שבידו הטיפו צלצולים בדממה.

“את צריכה לדבר עם אביגיל”, אמר לאחר שהתניע את המכונית.

“על מה?” התעוררה מהרהוריה.

“הייתי עכשיו בבית־הספר. דיברתי עם המחנך”.

“אם כן לא ‘עברת’ כאן…” אמרה, והחיוך ניסה להקהות את העוקץ.

“עשיתי סיבוב קטן…” ובהפנותו מבטו אליה; “משהו לא בסדר?”

“להיפך…”

“את נראית כאילו כועסת על כך שבאתי לחסוך לך נסיעה באוטובוס. אני מבקש סליחה!”

“מה אמר המחנך?”

טל לא ענה.

“שאלתי מה אמר!”

“לא חשוב כבר”.

“נעלבת?” הצטחקה. “התפלאתי רק. אף פעם לא באת לקחת אותי… חשבתי שתצלצל קודם…”

את מסתבכת והולכת. מה אשמתו שאת קלועה בתוך הפקעת המזופתת הזאת.

“אדע להבא. תודה”.

“מה אמר?…” שאלה עתה בקול מפייס והניחה ידה על כתפו. אבל הגוף היה זר.

באי־רצון סיפר שוקה על תלונות המחנך: נכשלה במבחן האחרון במתימטיקה. ציון רע בפיזיקה. מפגרת בספרות ובתנ"ך, למרות שבעבר היתה מן המצטיינים בכיתה. מתרשלת, לא מכינה שעורים. מזלזלת. עבודה בהיסטוריה שצריכה היתה לסיים בחודש שעבר…

היתוש, שיוליוס השתיקו לכמה רגעים, החל מנקר שוב. גאוותך הפצועה. סופרביה. בו־במקום צריכה היית להשיב מכה: סלח לי על ההטרדה, אדוני העורך! ולהנחית את השפופרת. או: עפר לרגליך, אדוני הסופר! אבל התדהמה, שאינה מותירה לך אפילו שהות־מה לתגובה! פגע־וברח! מהו שעקץ אותו? כמה הערות ביקורת? הצביעות הזאת: להעמיד פנים שהנך סובלני כל־כך, עניו כל־כך, נכון להקשיב ולבטל את דעתך… וגילוי־הלב הזה, ללא כל סייג, בפני אדם שבעצם אינך מכירו כלל! וברגע שהפנית את עורפך – כמו כל מוּגי־הלב. על משכבו בלילה חשב: איך העזה! שערה משערות ראשי! היא לא תינקה! כן, אדוני הסופר, עוד שערות רבות תיפולנה! רבים סופרים הורידה אירה לשאול. לא רחוק היום שבו אתה, במקל ותרמיל…

“אבל אינני מתפלא כלל, אם בכל ערב היא חוזרת כל־כך מאוחר… כשהראש הוא במקום אחר…”

אלישבע גרשה את היתוש. השתדלה מאד להתרכז בדברי בעלה.


“דברי איתה. קראי לה לחדר ושוחחי איתה. אני כבר אגמור כאן”, לחש שוקה לאלישבע, שעמדה ליד הכיור ורחצה את כלי ארוחת־הערב.

אלישבע לא ענתה. סיימה את רחיצת הכלים, ובהוכיחה את עצמה על שהיא זונחת את חובות הבית, חובות האם – זה חודשים! – דפקה על דלת חדרה של אביגיל, נכנסה ואמרה: “בואי, אני רוצה לשוחח איתך”. בעצלתיים סגרה אביגיל את הספר, קמה מעל המיטה ונגררה אחר אמה אל חדר־המגורים. אלישבע סגרה את הדלת אחריהן, ושוקה, שארב במסדרון, חש הרגשת סיפוק, כמעט נצחון. קרב על בהונותיו אל הדלת, האזין רגע, אך החליט מיד שמוטב כי יתרחק, בל יימצא, ואז מובטח שהתוצאה תהיה טובה יותר. הוא ישמע עליה רק כתום הכל, מפי אלישבע. רגוע, בהרגשה שסדר העולם חזר לתיקנו, סגר עצמו בחדר המיטות.

“את יודעת שאבא היה היום אצל המחנך”, שיוותה אלישבע נעימה של חומרה לקולה.

אביגיל ישבה למולה, ראשה מוטה אלכסונית אליה, גל השער נופל על מחצית פניה, והקשיבה, בחיוך דק, כמעט בלתי־נראה.

הרשמיות הזאת, הטכסיות הזאת – “אני רוצה לשוחח אתך” – וסגירת הדלת, והישיבה בשתי כורסות זו מול זו – אלישבע ידעה שכל זה מגוחך, מגוחך ממש, בעיני בתה. הצגה, ומשחק מזויף. לא נעלם מעיניה החיוך הדק.

“אני שומעת שנכשלת במתימטיקה. ובפיזיקה. טוב, אף פעם לא היית חזקה במקצועות הריאליים”, ניסתה לדבר בלשון שוטפת יותר, קלה יותר, “חברית”, “אם כי אני בטוחה שבמאמץ קל מצידך היית יכולה לקבל כמעט־טוב, או מספיק. אבל בשום פנים אינני יכולה להבין מדוע עליך לפגר במקצועות ההומאניים! בספרות? את, עם החוש הלשוני שלך, עם האבחנה הטובה שלך… מה אתם לומדים עכשיו? שניאור? מנדלי? כל־כך קשה? הרי זו עברית! את הטקסט את מבינה, צריך רק להקדיש קצת מחשבה…”

בדברה, קראה את מחשבות בתה: כמה זה יכול להימשך עוד? עשר דקות? רבע שעה? – תני לה לגמור.

והיא יודעת בעל־פה כל מה שאת אומרת, מה שתאמרי. בחוש־השמע הדק שלה היא מבחינה יפה שבעצם לא כל־כך איכפת לך כל זה.

“ויכולת להיעזר גם בי. סוף־סוף אני בבית יום־יום, ויש לי קצת שייכות לספרות. אני עסוקה, נכון, אבל לא עד כדי כך שלא אוכל להקדיש לך חצי־שעה, שעה, מפעם לפעם. את מתקשה, מדוע אינך ניגשת פעם ושואלת. או לקראת מבחן…”

ובעיני אביגיל, שהיו מצודדות אליה בהקשבה שבאורך־רוח, קראה את תשובתה: אל תשקרי, אמא. שאלת פעם מה אני לומדת? התעניינת פעם? היית פעם בפגישת הורים? ביקרת פעם אחת ויחידה בבית־הספר? מה את יודעת עלי?

"נכון, בספרות עברית אינני בקיאה כל־כך. אבל הבעיות הן אותן הבעיות, וניתוח טקסט הוא ניתוח טקסט. מה היה לכם במבחן האחרון?

" ‘לאן’ של פייערברג. קיבלתי טוב".

“אבל המחנך אומר שאת מפגרת בכל־זאת”.

“מפני שהוא מצפה ממני ליותר מזה”. אמרה ביובש.

“ובצדק. מדוע לא תקבלי טוב מאד בספרות? ‘לאן’…מה הקושי?”

“לא מעניין אותי”.

“מה לא מעניין אותך?”

“כל זה לא די מעניין אותי. פשוט”. אמרה בהדגשה, מעין סיכום של דברים רבים שלא נאמרו כאן. 

אלישבע השהתה מבטה על בתה. רק עכשיו ראתה אותה. דומה, שנים לא ראתה אותה. עולם עשיר, ומסוגר, נסתר ממך, מעולם לא נסית להציץ לתוכו. פירות גמֵלים לאיטם בגן הנעול הזה ואת אינך יודעת ואינך חשה. איזה מרחק! לא כל־כך מזמן היה זה שאת עצמך…

“מה כן מעניין אותך?”

אביגיל משכה בכתפיה.

מאוחר מדי, מאוחר מדי. היית צריכה לשאול זאת לפני זמן רב, רב, ולא ככה. איזה נסיון נואל ומגוחך לפתוח לב עדין במפתח חלוד ומגושם!

“הביטי, אביגיל”, חזרה אל הנעימה המעשית ומשכה סיגריה מן החפיסה שעל השולחן והציתה אותה “את לא ילדה כבר…”

“אפשר?” הושיטה אביגיל ידה אל חפיסת הסיגריות.

אלישבע נדהמה כדי־רגע. לפתע עמדה לעיניה כל בגרותה החשאית, המחתרתית, של בתה, כאילו בקפיצת־זמן הפכה הילדה לעלמה. חובת־האם דחקה בה לסרב, אך הסירוב היה מעיד עוד יותר על עוורונה. היא העתיקה את החפיסה לעומת היד המושטת.

“תודה”, שלפה אביגיל סיגריה, וביד מנוסה הדליקה את המצית.

“את יודעת שעתידך תלוי בזה…”

אך בדברה – על ציונים, תעודה, ההכרח להשלים עם הדרישות המקובלות למרות שאין מסכימים אתן – חשה שהיא מעלה גירה. איזו תיפלות! האם לא מוטב להפסיק את המשחק המגוחך הזה של אם־מול־בת, מורה־מול־תלמידה, ולומר: הביטי, אביגיל, את בחורה מבוגרת, אולי כמוני ממש, עשי כחפצך, לא לי להורות לך…

אביגיל הפיחה עשן כלפי מעלה. רגילה ומנוסה. וכשהתערב עשנן זה עם זה – אשה־מול־אשה – אמרה אלישבע:

“יש לך חבר…”

אביגיל הנהנה בראשה.

“מאוהבת בו?” חייכה אלישבע בהבנה, בתקווה.

אביגיל עצרה את העשן בפיה, ובהניעה ראשה שוב לאות הן, שמה את ידה אל הפה להחניק את השעול הקצר שנתפרץ ממנו.

אשה־מול־אשה. אלישבע חשה פיתוי עז לשאול אותה על רגשותיה, נסיונה, לספר לה על נסיונה שלה. לשוחח, כדבר אשה־אל־אשה. נימה של קנאה נתגנבה ללבה והיא מיהרה להדחיקה.

“מפריע, כמובן… ללימודים אני מתכוונת…” אמרה.

“אולי…”

שתיקה נשתררה. כבדה. קשה היה להמשיך בה וקשה היה להפסיקה. מה עוד תאמרי לה?

“כל מה שאני מבקשת ממך, גילי, הוא שלא אצטרך לומר לך שוב דברים שאת יודעת אותם בעצמך”.

אביגיל הוסיפה לשתוק. גל השער הנופל על מחצית פניה, מסוכך עליה, ברשות שכולה סוד, מפני אמה.

“אני יכולה ללכת?” מעכה את בדל הסיגריה במאפרה.

היא המתינה עוד רגע, ואחר־כך קמה ויצאה. זקופה. גאה.

אלישבע כיסתה פניה בכפות,ידיה. המועקה הזאת בלב! הלחץ הזה! האמנם לא תשתחררי?


 

יח    🔗

כשהסתגר בחדר־המיטות – מאמין ובוטח בתוצאותיה של הישיבה החשאית המתנהלת בחדר הסמוך – נפל מבטו של שוקה על הספר העברי שהיה מונח על כוננית־הלילה של אלישבע, מתחת לשני ספרים אנגליים. פתחו, ומשהחל קורא בו, רותק אליו מיד ולא יכול להניחו. האור העז, שדות הצורים, המראות הפרועים של הרים ומכתשים ושממה! והקצב, הקצב הלאה, החדגוני, הטעון באיזה עצב חנוק! זהו־זה, בדיוק! לזה ציפה! והאיש המתבודד הזה, הבורח מהמולת החיים! פניו היו להובות מהתרגשות.

כששמע את צעדי אביגיל, יוצאת מחדר־המגורים ונכנסת לחדרה, הפסיק, נכנס אל אלישבע, ולאחר שאמרה לו כמה דברים שהניחו את דעתו, חזר והסתגר בחדר־המיטות והמשיך בקריאה. בשעה מאוחרת בלילה, כשאלישבע עודה בסטודיו, סיים. התפשט, שכב, כיבה את האור, ולא יכול להירדם: הלהט המתבהק מן ההרים החשופים ריצד לעיניו. ואותה תמונה, של הפגישה עם נהג המשאית האחרונה העוברת על פני הכביש, כשכבר ידוע לו, ליונתן, שמעתה והלאה יהיה מנותק… השיחה הקצרה ביניהם, מלה ועוד מלה, משפטים קצרים שלא־לעניין כביכול – על מחיר הבנזין, על הגמל הנראה מרחוק, על המים המלוחים – שאין כמותם מוסרים את הרגשת הבדידות… אילו אפשר היה לפגוש את הסופר הזה, להביע לו תודה… הרגשה נתלחשה לו שיש איזו קרבת־נפש ביניהם.

בבוקר, כשהתלבש, אמר בהצביעו על הספר: “סיפור מצוין!”

אלישבע נבהלה, הסמיקה, כאילו נתפסה בקלקלה.

“קראת?” אמרה בצנינות.

“בנשימה אחת! מצוין. לא חושבת?”

“לא רע”.

“לא רע? הוא סופר גדול, האיש הזה!”

“גדול?” אמרה בתמיהה.

“כן, גדול!”

לבה נצבט בה. השבחים הללו, והפלישה הזאת, הבלתי צפויה, לתחום שבינה לבין כאבה. כמו אתמול, כשהופיע פתאום באמצע השיחה עם יוליוס. הכל פרוץ. אין לך כלום משלך, לעצמך.

“ממה התפעלת כל־כך?”

“מהכל! תיאורי הטבע… אבל לא זה העיקר. הוא מבין בני אדם! הדקויות האלה!… זה… זה מדבר אל הלב!”

אלישבע חייכה אליו ממשכבה: גילוי־הלב התמים הזה! הו, יקירי, מה אשמתך, מה אשמתך, בעצם, שאני כזאת…

“את מכירה אותו?”

“את מי?”

“את הסופר”.

“לא. כלומר, מעט מאד. מסרתי לו פעם מאמר לעתון. הוא עורך ספרותי”.

“המאמר האחרון?”

“כן, האחרון”.

“איך הוא?”

“באיזה מובן?”

“בתור אדם”.

“בחור נבון. קצת חלש־אופי אני חושבת…”

“צעיר מאד?”

“שלושים וחמש, שש…”

והספר לא מצא־חן בעיניך!"

“לא אמרתי שלא, בסדר”.

“בסדר!” אמר בבוז. “את יודעת מה אני חושב? מרוב שאת עוסקת בספרות, איבדת את חוש הטעם! את לא מבחינה ביופי! פשוט ביופי!…”

אולי אתה צודק, ענתה לו בלבה.


“לא, אקרופוליס הוא שם הסוכנות”, הצטחק והסמיק. “לא אגזול מזמנך. רבע־שעה, עשרים רגע…”

“אבל… למען האמת, אני… אין לי עניין בביטוח…” שמע את הקול מהסס, כמו נזהר שלא להעליב, אך גם שלא להיענות.

“אולי אצליח לשכנע אותך… ואם לא… רציתי להחליף אתך גם כמה מילים בענין אחר…”

“הנוגע לעתון?”

“לא בדיוק. קצת אישי, הייתי אומר…”

“טוב… אינני רואה רק מתי… תן לי להסתכל רגע…”

ומשראה שהוא עומד להידחות, מי יודע לכמה זמן, כאלמוני, סוכן־ביטוח טרדן שכדאי להיפטר ממנו בתירוץ כלשהו, נכנע והזדרז לומר:

“אתה מכיר ודאי את אשתי, טל־בלומפלד…”

“כן כמובן! לא ידעתי שאתה…” שמע עתה את הקול בנעימה אחרת, מסבירת־פנים, נכונה להיענות.

ואם כי שמח שהשער נפתח לו, כמו בסיסמת־קסם, הצטער שבמו־פיו, בן־רגע, סיכל את תכניתו, ואין להשיב. בדרכו אל המשרד, חשב: עלי להיפגש עם האיש הזה. לספר לו מה הרגשתי בשעת הקריאה. יש איזו שותפות סמויה בינינו. אולי ידידות, ברבות הימים. וללא ידיעתה של אלישבע. רשות פרטית שלי, שלא יהיה לה חלק בה, כשם שלה יש… והנה בפליטת־פה אחת… “מתי?” שאל ברוש.

“אפילו היום, אם אפשר…”

“בשתים־עשרה?”

“אהיה אצלך בשתים־עשרה”.

ברוש קיבלו בסבר־פנים מוגזם, אפילו עצבני במקצת, נדמה לשוקה. קם לקראתו, הציע כסא זה, כסא אחר, שאל אם ישתה קפה, שאל לשלום אלישבע… “מאמר מצוין היה לה”, אמר, “קשה ומצוין”. וחלק שבחים לבקיאותה, ול“טעמה המקורי, האישי מאד”. אחר־כך היה נכון לשמוע. טל הוציא מתיקו חוברות, טבלאות, הניחן על השולחן ואמר:

“קודם כל הרשה לי להביע לך את תודתי על ספרך ‘עורבים לא היו שם’. קראתי אותו. בעצם, רק אמש. בנשימה אחת. התרשמתי מאד”.

“אני מודה לך”, אמר ברוש בענווה.

“לעיתים רחוקות מאד קורה לי שבשעת קריאת ספר אני מרגיש כאילו… הוא מבטא אותי, אישית”.

“אני שמח לשמוע זאת”, הפטיר בשקט. ובנושאו עיניו אליו, הוסיף: “באיזה מובן?”

“במובן זה שהוא חושף ככה… דברים שאתה לא מגלה אפילו לעצמך… אתה מבין, אני יליד מושבה, גדלתי במושבה… וההרגשה הזו של אדם שמשתלב בתוך הטבע… משתלב זו לא המלה… חי עם הטבע, בלי אנשים מסביב, בבדידות גמורה, ועל הרקע הזה… אגב: תיאורי הנגב, עם החום, והיובש, והצמאון…”

“לא מפורטים מדי?”

“דווקא הפרטים! זה מה שיפה כל־כך! אתה חש את הנוף כאילו הוא יצור חי, נושם, כל רגע ורגע… אתה עצמך ודאי היית שם כמה זמן, בנגב…”

“דוקא לא. ירושלים. תל־אביב”.

“אם כן זה גאוני!… אבל לא זה העיקר. מה שרציתי לומר הוא שעל רקע הנוף הזה, בבדידות, הגיבור שלך מגלה את עצמו, מכיר את עצמו יותר ויותר מיום ליום…”

“יש אומרים שזה, ככה, ‘מחוץ לזמן’…” חייך.

“איזה זמן?”

“שלנו. הישראלי. 66”.

“זה בדיוק מה שעושה את הסיפור טוב כל־כך! זה שהוא כלל־עולמי, אם אפשר לומר כך! נוגע לבעיות האדם, בתור אדם, בכל מקום! למשל היחסים האלה בין יונתן ובין הכלב… או הפגישה עם חוה בלילה, כשהוא…”

הדברים לא עלו יפה כל־כך. הוא הסתבך במקצת בסיפור האפיזודות, בעיקר משום שברוש לא עודד אותו בשאלות נוספות ונראה פזור־נפש כלשהו.

הם לא עלו יפה גם משפנה לענין הביטוח. הוא העביר את אצבעו על פני לוחות התעריפים והראה לברוש שהדבר יעלה לו, בגילו, רק כ־25 ל“י לחודש, שלאחר 30 שנה יצטברו לסכום נכבד מאד של חסכון, צמוד למדד־המחיה ופטור ממס־הכנסה. אך לא זו בלבד: כדי להקל עליו, אמר, יכול הוא להרכיב למענו צירוף של מחצית ביטוח־כולל ומחצית ביטוח־סיכון, שלפיו יהיה עליו לשלם רק כ־15 ל”י לחודש – סכום אפסי! – ואף־על־פי־כן יהנה מכל יתרונות הביטוח! ברוש, שעקב אחר אצבעו של טל, היורדת ועולה בטורי המספרים, והקשיב להסבריו בשתיקה, אמר, משסיים טל, שמעולם לא חשב על עניין זה, כיוָן… “זהו!” הפסיקו טל בברק־עין של היודע מראש את שייאמר לו, “רוב בני־אדם כך! לא חושבים על יום־המחר, מתוך איזו אמונה תפלה, מתוך חשש ש…” – “לא, לא מתוך חשש”, הצטחק ברוש, “אלא שאני… פשוט ראשי לא נתון לזה…” – “בדיוק!” אמר טל, “בדיוק משום כך אני בא אליך בהצעה זאת. אתה סופר, וכסופר אתה זקוק להרבה פנאי, ובעיקר למנוחת נפש. חשבתי על זה לאחר שקראתי את ספרך. אתה צריך להיות משוחרר מדאגה, מדאגה חמרית, כלכלית…” אך כאן קרא מישהו לברוש בטלפון הפנימי, והוא ביקש סליחה ואמר שעליו לרדת לדפוס לכמה רגעים, כי זהו יום העימוד, ועליו להורות משהו לפועלים. וכשחזר, הקדים ואמר: “הבט, מר טל, אני אינני נשוי ואין לי ילדים…” – “אבל יש לך ודאי קרובי־משפחה”, אמר טל, “ואולי גם כאלה שתלויים בך…” כן, הודה ברוש, יש לו אם שהוא תומך בה, אבל… וכאן שוב הפסיק את שיחתם צלצול טלפון, וברוש ענה למישהו בעניין איזה שיר שעמד להתפרסם, וכשהניח את השפופרת, אמר: “טוב. אחשוב בדבר. השאר לי את החוברות האלה. אוכל להתקשר אתך בעוד כמה ימים?” – “אשמח מאד!” אמר טל ואסף את הניירות לתיקו. “האמן לי שאם אני מנסה לשכנע אותך הרי זה רק מפני שאני יודע שלך אין פנאי לחשוב על זה ומישהו כמוני צריך לחשוב על זה בשבילך!”

ובלוותו את טל אל הדלת, היה שוב ברוש מנומס ולבבי במידה מוגזמת.


לאחר שבוע, בשעת ארוחת־הערב, צלצל הטלפון ואלישבע ניגשה לענות.

“אוכל לדבר עם מר טל?” שמעה.

הלמות הלב היתה כה חזקה בהכירה מיד את הקול…

“מי מבקש אותו?” התגברה בקושי על עלפונה.

“אמנון ברוש”.

גופה רעד.

“אליך”, זרקה כלפי שוקה במטבח.

ולא יכלה להדביר את רעדתה: העלבון הזה! עלבון על גבי עלבון! לא להזדהות אפילו! אינו מכירך! אלוהים אדירים!

שוקה ניגש, ובשומעו את שם המדבר, קרא בשמחה! “כן!”

“סלח לי שעד היום…”

“זה בסדר! בסדר גמור! חשבת?”

“כן, חשבתי”."

“ומה?”

“נוכל להיפגש?” אמר ברוש בקול מהסס.

“ברצון רב! אוכל לבוא אליך בכל שעה שתאמר!”

הלה היסס רגע.

“לא כל־כך נוח במשרד…” אמר.

“בכל מקום שתרצה! אולי… אולי תיגש אלינו?”

ומיד התחרט, וקיווה שיסרב. שוב פליטת־פה מכשילה!

“כן… טוב… מתי?”

“מחר בערב?”

“בתשע? תשע וחצי?”


“מה רצה ממך?” שאלה אלישבע בעיניים קמות.

“עסקים”." ענה שוקה כלאחר־יד והתיַשב אל שולחן האוכל.

“לך ולו?” אצרה את הסערה המתרגשת.

“ביטוח…” חייך שוקה.

אתה – הצעת – לו – ביטוח?”

שוקה נבהל מן הקול, קול שכאילו עלה מאוב והיה אחוז תדהמה לנוכח פשע מחריד שארע בזה הרגע. ונבהל ממראה חוורונה.

“מדוע לא?” שאל בחולשת־דעת.

“אתה…” היא לא מצאה מלים. “יצאת מדעתך?…”

ועם כך נמלטה מן המטבח וצנחה אל הכורסה בחדר המגורים. כמו תחת מפולת. הכל התמוטט, הכל. הכל סבב־סבב בגלגל ענק שאין להנצל מפגיעתו.

על בהונותיו, כחושש להעיר חיה מסובכה, נכנס שוקה לחדר.

“מה קרה? אינני מבין מה קרה?”

אלישבע הליטה פניה בכפות ידיה. הגלגל סבב־סבב: מראהו בשעת הפגישה במערכת, מראהו בבית־הקפה, מראהו לפני רגע, כשהוא יושב בחדרו – היכן זה? – ומטלפן הנה! לבית הזה! – מבלי להזדהות בפני!

גסות־הרוח! השפלוּת –

“הסבירי לפחות, אינני מבין כלום…” ישב שוקה בקצה הספה, תינוק שסרח.

השפלוּת! לא לומר שלום אפילו! בכוונת זדון! להוכיחך שאינך קיימת כלל בשבילו!– העלבון קבר אותה תחתיו.

“מה אמר לך?” גילתה את פניה.

“שום דבר מיוחד… ביקש להיפגש אתי, זה הכל…”

“מתי?”

“הוא יבוא הנה, מחר בערב…”

"הנה?! נזדעקה “לבית הזה?!

שוקה נבהל שוב למראה חוורונה, למראה העיניים היוצאות מחוריהן, כמו מפחד, תדהמה, אזעקת אסון.

“אינני מבין כלום…” גמגם, אובד עצות.

“ברור לך שאני…” רעדו שפתיה.

אך לפתע התנערה ממקומה, מיהרה אל חדר־המיטות, תפסה בספר הטלפונים והחלה מעלעלת בו בקדחתנות.

שוקה אץ להציל מן הדליקה.

“מה את מתכוונת לעשות?”

“אל תתערב עכשיו!” הוסיפה לעלעל בספר אנה ואנה באצבעות קודחות.

“את לא יכולה לעשות את זה…” ניסה למשוך את הספר מידה.

“הנח לי!” דחתה אותו במרפקה.

“הקשיבי רגע… אינני יודע מה יש לך נגדו… אבל את לא יכולה לבטל את הפגישה שאני קבעתי… את לא מוכרחה להיות נוכחת בה, אם לא תרצי…”

“הוא לא יבוא הנה”, הוסיפה לעלעל, מיליוני האותיות רוחשות כנמלים לעיניה.

ולפתע הפסיקה וסגרה את הספר.

“מה יש לך נגדו?” שאל שוקה משראה שנח רוגזה.

אלישבע נשאה עיניה אליו. Fools rush in where angels fear to tread – צלצל באוזניה משפט אנגלי.

“אני רוצה שתדע”, אמרה בשקט, “שאינני מסכימה, בשום פנים ואופן, שאתה תציע ביטוח־חיים, או כל ביטוח אחר, לאנשים שיש לי איזשהו קשר אקדמאי אתם”.

“קשר אקדמאי?” גיחך שוקה.

“כן, ואפילו זה סופר, או עורך ספרותי, שאני מוסרת לו מאמרים מפעם לפעם”.

“את מתביישת?”.

“לא אסביר לך”, קמה ממקומה.

שוקה ביקש למחות, להודיע שלא ייכנע להבלים מעין אלה, אך החליט לדחות זאת לפעם אחרת.


 

יט    🔗

“בת גדולה” אמר ברוש משנתיַשב מול טל על הספה, “בת כמה היא?”

“עוד מעט שבע־עשרה. בספטמבר”.

“נראית מסוגרת מאד”.

“הו, כן! אפילו בפנינו!”

“כותבת?”

“אולי… אולי בסתר… מי יודע?” נצטחק טל.

“על־כל פנים קוראת הרבה”.

“תמיד! בולעת ספרים! את ספרך גמרה בשלוש שעות. לכן היתה סקרנית כל־כך לראות אותך כשנכנסת. מעריצה אותך!”

“היא יפה! מאד יפה! אצילות כזו בפנים… אצילות שומרת־סוד!”

“ירשה מאמה…”

“כן, יש דמיון…”

טל חש לא־בנוח, כי ברוש ישב על הספה בגו נוקשה, “כאילו בלע מטאטא”, ולא נשען לאחוריו אל המסעד. לבוש היה בחולצה לבנה, מבריקה וארוכת־שרוולים, כאיסטניס מדור קודם. על ברכיו היה ספר שהביא עמו, והוא אחז בו בשתי ידיו.

“לאחר הפגישה שלנו במשרד, חשבתי שבעצם… מקצוע מעניין מאד, ביטוח־חיים!”

“כן, מבחינה מסוּימת…”

“אתה נפגש עם המון אנשים, מכל השכבות, שומע סיפורי־חיים…” אמר בהתעוררות.

“אילו היה לך פנאי פעם… יש לי חומר בשבילך לעשרה ספרים!”

“אתה עומד על יחסם לחיים, למוות, תגובות שונות… יש ודאי כאלה שנרתעים מאד כשאתה בא אליהם בהצעה כזאת…”

“הו, כן! רבים מאד! מפחדים, מוחים, לא רוצים לשמוע כלל! אתה צריך לרכך אותם, להרגיע, לשדל, להסביר שעל־ידי כך אתה לא מקרב את יום המוות…”

“צריך להיות פסיכולוג!” הצטחק ברוש.

“בהחלט! פעם היה לי מקרה עם אדם אחד בן 57, שסגר את הדלת בפני. הצלחתי להשאיר לו רק את כרטיס־הביקור שלי. למחרת הוא מצלצל אלי, מתנצל, מבקש שאבוא אליו. אמרתי לו, מר טנא, תראה, אינני רוצה שתהיה לך הרגשה כאילו כופים אותך, לוחצים עליך, דבר כזה צריך לעשות מתוך רצון חופשי, תחשוב על כך שבוע, כשתחליט, תצלצל אלי. לאחר יומיים הוא בא אלי, למשרד, בלי להודיע מראש. זה הציק לו, אתה מבין… בקיצור, הוא מתיַשב ואומר: תראה, יש לי אשה חולה ושני ילדים בתיכון. הכל יכול לקרות. מה אדם יודע מה ילד יום? החלטתי שמוטב לא לדחות… פתאום נעשה לו הדבר דוחק מאד! נכנס בו איזה פחד! חשש להפסיד יום! הצעתי לפניו את האפשרויות השונות, ישבנו על החשבונות, גמרנו על פוליסה של 75 אלף. אמרתי לו שאכין את תעודת הביטוח ואשלח בדואר. לחץ את ידי, הודה ויצא. שמעתי אותו יורד במדרגות, ולאחר כמה רגעים, עולה שוב, ושוב הוא יושב מולי במשרד! תסלח לי, הוא אומר, חשבתי שוב על הענין. לא. החלטתי שלא. תסלח לי מאד על שהטרחתי אותך…”

“הפחד פעל בכיוון הפוך! שמא דוקא על־ידי זה…”

“בדיוק! אבל שמע את הסוף: לאחר שבועיים או שלושה, אני רואה מודעת־אבל בעתון…”

“הוא!”

“מהתקפת־לב! צמרמורת כזו עברה בי… הרגשתי כאילו אני…”

“אשם איכשהו!… נורא!”

“כך הרגשתי! כאילו קירבתי את מותו…”

“כן… יש סיפור תלמודי כזה, על אדם שהיה יושב על סף ביתו ואנשים שהיו עוברים על פניו, היו אומרים לו, כמה אתה חיוור, כמה אתה חולה… עד שמעצם הדבר הזה, דעך מיום ליום, חלה ומת. כן, אתה עוסק, בעצם, בדיני נפשות…”

“לפעמים אני חושב כך… שאני מנהל־פנקסים של חיים ומוות…”

“כמו הקדוש־ברוך־הוא!” הצטחק ברוש.

מתווך של הקדוש־ברוך־הוא”, צחק טל.

“טוב מאד!” הבריק מבטו של ברוש. “זה באמת… באמת קצת כך…”

“ואתה עד לאסונות, תאונות, טרגדיות… תמיד מתחכך איכשהו עם המוות…”

“כן, מתחכך עם המוות”, חזר ברוש על המשפט, כעל ניסוח ראוי להיזכר.

“וכמובן, אחרי מקרי אסון יש לך עוד מגע עם בני־משפחה, קרובים…”

“כן, זה החלק הקשה ביותר. אחר האסון… ואז באמת אתה מרגיש את עצמך כמו איזה מתווך שקונה־ומוכר חיים בכסף. אתה בא לבית שיושבים בו אבלים, ובתיק שלך שטר ששווה 20 אלף, 30 אלף… מחיר החיים…”

הנה, לשיחה כזו ייחל! זה שנים שלא זכה להזדמנות כזו, של גילוי־לב בפני אדם המקשיב לך, מבין… לבו אמר לו, עוד בשעת קריאת הספר…

“אני נזכר עכשיו במקרה כזה: באתי פעם אל זוג צעיר, בני 30, 35, עוזבי קיבוץ. בחור בריא, מלא שמחת־חיים, עבד כטרקטוריסט ב’מקורות'. כשהצעתי להם ביטוח, התלוצצו, כמובן, כרגיל אצל זוג ישראלי צעיר…”


אלישבע היתה מסוגרת בסטודיו. האזינה לכל רחש מעבר לדלת. שמעה את צלצול הפעמון, היפתח דלת־הבית והיסגרה, מלות הברכה והנימוס, שלו, של שוקה, אביגיל. שמעה את אביגיל אומרת, בתשובה למשפט שלא קלטה, “כן, אמא היא מבקרת מחמירה מאד”. האם העז לדבר בה? להזכיר את שמה? אחר־כך זחה דלת־המגורים על מסילתה, והבית נעשה חרש. נוכחות סמוכה וסוּמה, כאן, מעבר לכותל. מעבר לצינוק שכלאת עצמך בתוכו כדי לנדות אותו. את עצמך. אויב בבית פנימה. אורב. היי חזקה בנידרך, רתוקה. כלובה בין הספרים. אין פיצוי על עלבונך. “הרומן מעניק לדמיוני את הערובה הצורנית של הריאלי”, רשמה בעיינה בספר הפתוח לפניה. “בשני אופנים נוכל להסביר את הריאליזם של הרומן: האחד – שהרומן הוא צורה אמפירית, במובן זה שהוא בונה עולם חדש לפי הגיונו הפנימי המובהק, ובה־בשעה הוא מנסה לשכנע את הקורא להכיר בכך שנסיון־החיים שלו דומה לנסיון־החיים הנתפס על־ידי הקורא והשני –”

שיחת־רעים מלב־אל־לב, שם, מעבר לכותל. לבטח את חייו. 20 אלף, 30 אלף, מחירם? 200 אלף מחיר עלבוני. מים רבים לא יכבו. האם בא לקאנוסה?

“היסטורי. המסביר את הרומן במונחים סוציולוגיים, תרבותיים, אידיאולוגיים. הריאליזם שלו הופך לביטוי הצורך הקיבוצי של חברה להכריז שהאמת היא נכס צאן־ברזל שלה. אולם הגילויים של האמת, כפי שעוצבו בספרות המאה התשע־עשרה –”

משא־ומתן שאין לו סוף. הפרמיה. התנאים. האלף לך ומאתיים לנוטר כרמי. הספרות בסטודיו, הריאליזם בחדר־המגורים. לבוא אל ביתי, לשבת כאן מאחרי הכותל!–

“היו קונבנציות. העתקים של צורות, של רגשות וחטיבות־נסיון שכל אדם יכול היה להקביל אותן לנסיונו שלו מתוך היכרותו עם אנשים, מקומות –” הזדמנות בלתי־חוזרת: להיכנס, לומר שלום קר, מתנכר, להגיש קפה, ומיד לצאת. עין תחת עין. אזרי עוז ועשי זאת!

שוטה את שלא חשבת על כך מלכתחילה.

היא סגרה את הספר וקמה.


בדפיקה קלה על הדלת נכנסה לחדר־המגורים, בירכה בפנים חתומות ואמרה:

“תשתו משהו? תה? קפה?”

ברוש קם על רגליו.

“הבאתי לך את הספר שביקשת. אני מצטער שכשצלצלת אלי לא היה לי מה לומר לך… היו אנשים במשרד, לא יכולתי להיזכר בכלום…”

הה, מטה־הקסם של משפט אנושי אחד המבדיל בין חושך לאור! המפיג בכהרף־עין את כל מועקת הלב, שעננים־עננים של יצרים אפלים החניקו אותו עד –

“אני מודה לך…” כבשה אנחת־רווחה ונטלה את הספר מידו, ולהסיר מבטה מנגדו, פתחה אותו וצנחה אל הכורסה.

כמה הררים גוללת מעל לבי! כמה הררים!

“בעלך מציע לי ביטוח־חיים”, חזר והתישב על הספה… “תחילה הופתעתי: אני וביטוח־חיים?… מעולם לא חשבתי על כך! אחר־כך אמרתי לעצמי: מדוע לא? בעצם, כל אדם…”

“כשהייתי אצלך במשרד, ראיתי שלא הבנת כלום מכל מה שהסברתי לך”, צחק שוקה. “הסתכלת בלוחות האלה של המספרים…”

“אני חלש מאד בחשבונות… אבל אני סומך עליך! אתה תאמר לי באיזה סכום לבטח, לכמה זמן, כמה לשלם… מה שתאמר – אעשה!”

אלישבע דפדפה בספר שעל ברכיה, חוששת לשאת עין, שמא תגרש את הרוח הטובה.

“לא קראתי כלום מכל אלה…” אמרה תוך כדי דפדוף. “אני באמת בורה גמורה בספרות העברית הצעירה”.

“שניים־שלושה סיפורים טובים. היתר… לא קראתי”, חייך ברוש. “אני קורא מעט בדרך־כלל. כמה סופרים ישנים שאני אוהב”.

הוצאת שטיבל, חייכה אלישבע בלבה. כך אני אוהבת אותך: וידויים קטנים, מתוך המעטה־עצמית. מין התגנדרות שכזאת. אבל סימפאטית מאד.

“כל כך הרבה סופרים בארץ! כמה יש כאן? – איזה עשרים!” הפכה את הדפים פנים ואחור.

“גם אני קורא מעט. אין מתי”, אמר שוקה. “אפילו הערבים תפוסים”.

“קרא את יזהר, תיהנה!” אמר ברוש.

“אותו קראתי! לפני שנים! ‘חירבת חיזעה’, ‘השבוי’, ‘שיירה של חצות’. אתה קצת מזכיר אותו…”

אלישבע ליכסנה אליו מבט תמיה.

“בתיאורי הטבע, זאת אומרת…”

“כן, אמרו לי כך”.

“אין השוואה”, מלמלה אלישבע לעצמה בעיינה בספר.

“את יזהר הכרתי אישית. מילדות, במושבה. הוא רחובותי, אתה יודע. משפחת סמילנסקי”.

“אתה יליד רחובות?”

“נס ציונה. אלישבע ואני”, העיף חיוך כלפי אלישבע, “למדנו יחד בבית־ ספר”.

“מוזר שאפשר עוד לכתוב כך היום…” הרהרה אלישבע בקול, כשמבטה נתון בספר. "הנה, שמע פתיחה של סיפור:

‘לאחר שש שנות שירות בצבא־הקבע, חש עצמו רב־סרן עמוס רמתי, גבר בריא ומפקד גדוד בחיל־התותחנים, עיף ומשומם עד אין־שעור. הכל נראה לו מכוסה אבק של שיגרה ויושן: צריפי המחנה, חורשת האקליפטוסים הדלילה, השולחן הערום והרעוע במשרד הגדוד, אפילו הרומן החשאי – הנמשך זה כשנה, ושרוב החיילים ידעו עליו – שניהל עם מזכירתו. בערב שלמחרת סיום סידרת־האימונים, כשהגיע הביתה וישב לארוחת הערב עם אשתו, אמר, תוך כדי גמיעת־המרק, ומבלי לשאת עין אליה: מדוע בעצם אינך משתמשת בגלולות למניעת הריון?’" 

שלושתם פרצו בצחוק כאחת, ואלישבע הסמיקה.

“נחמד מאד”, אמר ברוש.

“כמובן, יש בזה קצת הומור, במשפט האחרון”, ויתרה לברוש. “אבל הסגנון…”

“לא, לא רק הומור. קראתי במקרה את הסיפור הזה. אני זוכר אותו. השאלה הזאת שהוא משמיע תוך־כדי אכילה, ולאחר זמן רב של היעדרות מן הבית… זה יפה מאד… איזו אלומת־אור אלכסונית המאירה מצב שלם… שיגרת היחסים בינו לבין אשתו, איזה נסיון… נסיון בלתי מודע, לצאת מן השיגרה הזאת, להתחיל פרק חדש… ויחד עם זה… מגלה קוי־אופי מסוימים באישיותו של הקצין הזה – חוסר רגישות, אנוכיות… וגם איזו הרגשת־אשם…”

“אינני חולקת על כך. זהו משפט טוב. מאיר־מצב, כמו שאתה אומר, אבל… הפתיחה הזאת! ‘לאחר שש שנות שירות בצבא־הקבע חש עצמו רב־סרן עמוס רמתי’ – אבק של שיגרה ויושן – כמו שהוא כותב. נדוש. לא מגלה שום אישיות ספרותית חדשה”.

“אותי משפט כזה דוקא מושך לקרוא את כל הסיפור”, צחק שוקה.

“דומה לפתיחות של כל־כך הרבה סיפורים!” פנתה אל ברוש. “זה מזכיר לי ממש… כמעט מלה במלה… אני מנסה להיזכר…” העבירה ידה על מצחה, “כן, סיפור של צ’כוב, שנפתח בערך במלים אלה: ‘לאחר שיצאה ואנדה – או אולי אנדה – הנחמדה מבית החולים, נמצאה במצב שלא היתה בו מעולם קודם לכך’ וכו' וכו'. אותו קצב, אותה מנגינה, בערך אותו מבחר מלים, רק שינוי שמות…”

“צ’כוב?” פקפק ברוש.

“הקצב, אני מתכוונת”.

“כן…” אמר ללא־הסכמה.

“והקצב הוא האישיות. הספרותית. וכשאני מוצאת אצל סופר חיקוי של קצב של סופר אחר…”

“הרי זה זיוף”.

“בהחלט”.

“בכל־זאת, בכל־זאת צ’כוב הוא יין ממין אחר”.

“כמובן! אבל…” הסתכלה בו, “כשהייתי בסקוטלנד הסבירו לי שהקנקן גם הוא קובע את טעם היין. ויסקי משומר בחביות של עץ אלון לבן, מיוחד במינו, מעניק את הטעם המיוחד…” 

“שאביא קפה?” שאל שוקה. ומבלי להמתין לתשובה קם ויצא אל המטבח.

“היית בסקוטלנד?”

“לא סיפרתי לך שלמדתי באנגליה?”

“אוכספורד?”

“לונדון. שנתיים. גדושות”.

“איפה גרת?”

“אתה מכיר את לונדון?”

“של בוסוול. מן היומן שלו. איפה גרת? קובנט גרדן? צ’לסי? קנסינגטון? וסטמינסטר?”

“אתה מכיר את המפה, אני רואה. לא, בלומסברי”. וסיפרה על הימים הארוכים בספריית הבריטיש מוזיאום. האור הצהוב, המסחרר. צפה בחלל על גבי אותיות צפופות. דחוקה בפינה בפנתיאון של עמודי אימפריה גדולה.

“אה, בלומסברי זו כבר המאה הזאת. חלמתי פעם להיות בלונדון. של המאה השמונה־עשרה. גאריק, גולדסמית, ג’ונסון…”

“בלונדון המאות לא מתות. הן חיות זו בצד זו, מתוך כבוד הדדי רב”.

“אבל ג’ונסון מת. אני מקנא באלה שליקטו פירורים משולחנו, בפונדקים של הסיטי”.

“ששתו אתו! בקבוק אחר בקבוק של פורט צרפתי!”

“לא ויסקי סקוטי?”

“סקוטי? את חיציו השנונים ביותר שילח בסקוטים!”

“כן… ‘הנוף המרהיב ביותר שהסקוטי רואה לעיניו הוא הדרך המובילה ללונדון’… לא כך?”

“כן…” נאנחה בגעגועים, “הנוף המרהיב ביותר שראיתי אני לעיני, היה – הדרך המובילה לדאבלין”.

“רחוב אקלס 7!”

“אני רואה שקראת הרבה יותר מאשר את הוצאת שטיבל!”

“לא הרבה. ב’יוליסס' קראתי כמה דפים, פה ושם. לא הבנתי”.

“כמה דפים? הפרק האחרון עצמו – 45!”

“כן”, צחק והסמיק, “קראתי אותו, כמו כל הפיליסטרים. אבל מתחת לשולחן”.

“מפחד המורה?”

“מורא הרב”.

אפילו היום?''

“כן… קשה לעקור”.

“אם כן אקרא שוב את ספרך”.

“פרשנות ביוגרפית?”

“אולי…”

“זכרי שכל סיפור הוא גם אליביי!”

"אביא גם את זה בחשבון״.

וכל מבקר הוא ווּאַיוֹר".

“עניין של מינוח… תוכל לקרוא לזה סקרנות”.

“סקרנות עם יצר…”

״רע?''

שוקה נכנס עם המגש וספלי הקפה. בהעמידו את הספל לפני אלישבע, אמר: “דיברת על הקצב, הסגנון… אבל מה עם התוכן? הרעיון? לסופר הזה יש בוודאי איזה רעיון חדש!”

״לסופרים, שוקה, אין רעיונות חדשים", אמרה אלישבע, “כל מה שהם ‘מגלים’, כבר גילו לפניהם הפילוסופים, הפסיכולוגים, אפילו הסוציולוגים, ועשו זאת בצורה הרבה יותר טובה”.

״בסיפור טוב, אני תמיד מוצא רעיון".

“אבל לא חדש!”

“לפעמים כן…”

“טולסטוי?” אמר ברוש.

״טולסטוי?" התפלאה אלישבע לשמוע זאת מפי ברוש דוקא. “כשפתח טולסטוי את ‘אנה קרנינה’ במשפט המפורסם שלו – ‘כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, ואילו כל משפחה אומללה אומללה על פי דרכה’…”

“כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו?” צחק שוקה בפנותו אל ברוש.

“כן, גם את ההיפך אפשר לומר”, הסכים ברוש.

“מנסיוני… דוקא משפחות אומללות, השרויות באבל…”

“כמובן, הכללה פשטנית! אבל המשפט היה מנוסח בצורה כה מזהירה, שהכל היו בטוחים שזוהי אמת מוחלטת! תגלית! היום שום סופר רציני לא היה מעז לכתוב משפט כזה! סופר בן־זמננו החותר לחידושים, איננו מתימר בתגליות פסיכולוגיות או סוציולוגיות. הוא פונה לצורות חדשות, ל…”

״פונה?" אמר ברוש.

אלישבע התעכבה רגע על פניו. “איך היית אתה אומר?”

“מתנהג”, צחק. “כשסופר כותב… זו צורת התנהגות שלו…”

“מקבלת”, אמרה לאחר הרהור קל. “על כל פנים…” דפדפה בספר משניתק חוט מחשבתה.

״הקפה שלך מתקרר", העיר שוקה לאלישבע.

“שמע עוד פתיחה”, נשאה עיניה אל ברוש, וקראה מתוך הדף:

“אותו יום ששי, יום ששי רגיל היה בקיבוץ. השעה היתה חמש אחרי הצהריים, השרב טרם דעך ורוח חמימה גלגלה עלים על פני המדשאה וייבשה שערותיהן של בחורות היוצאות מן המקלחת. דינה עמדה על מרפסת הצריף, ובאחזה בידו של בנה בן החמש, צפתה לעבר הדרך. ענן האבק המבשר את בוא האוטובוס ממרחק רב, התמהמה מהיראות‘… וכו’ וכו'”.

“מה לא בסדר?” העביר שוקה מבטו מאלישבע לברוש.

“הכל בסדר!… פרט לכך שהכל נדוֹש ולא מעניין ומטיל שממון נורא”.

“יתכן שמשהו בלתי רגיל עומד להתרחש בסיפור הזה”, גמע ברוש מן הקפה. “ו… אולי מעניין!”

“כמובן, לאחר שמקדימים ואומרים לך ש’אותו יום ששי, יום שישי רגיל היה', אתה מבין שמכינים אותך למשהו ‘בלתי רגיל’… ולמרות זה – כמה ‘רגיל’!”

“באיזה מובן?”

“אתה רוצה לפתות אותי להרצאה? מחוץ לשעות העבודה?”

“על רגל אחת… אני נכרי”.

“אני מבית שמאי”, צחקה.

“קשה לי לראות אותך עם אמת־בניין ביד”.

“תמיד! זהו כלי העבודה שלי!”

“לנשים יש כלים דקים מזה!”

“כן, לפעמים אני משתמשת גם במשושים שלי”.

״במטותא!"

לבסוף נענתה לו והסבירה שבפתיחות של סיפורים כמו של מופסאן, או’הנרי, צ’כוב, היה הסופר מכין את הקורא לקראת איזו הפתעה דרמטית, לקראת איזו “תגלית” מעניינת בנפש האדם, באמצעות מפנה חד בעלילה, או באריגת עלילה בלתי־רגילה. הסופר היה כביכול “מערים” על הקורא ואומר לו: נדמה לך שהכל פשוט ורגיל, הכל כפי שאתה מכיר ומתאר לעצמך, אבל הנה תופתע לדעת שאין זה כך, אלא להיפך, וכלל לא כפי ששיערת. או בסיפורים מודרניים יותר, ה“הערמה” על הקורא היתה הפוכה: הקורא מצפה למשהו מרעיש, סנסאציוני, והסופר מראה לו שהכל רגיל, אלא שדוקא “הרגילות” הזאת מגלה שהחיים הרבה יותר “מסובכים” או “עמוקים” משחשב הקורא. בכל המקרים האלה – הסופר רואה עצמו “חכם” מן הקורא בהבנת האדם, או העולם, והוא אומר להעניק לו “חכמה” זו על־ידי תיאור מצב או עלילה שיש בהם “הארה”. סופר בן־זמננו חייב לדעת שאין הוא “חכם” מן הקורא ושאין הוא יכול לגלות לו עוד משהו בלתי־ידוע. הוא יכול רק לתאר את “הידוע”, אך בדרך כזו שיש בה “השלכה של אישיותו המקורית, החד־ פעמית, שהיא־היא המגלה את מצבו של האדם בעולם והיא הדבר היחידי שמעניין אותנו כיום בספרות”.

“ועכשיו אתה מבין מדוע אני אוהבת את בורחס ואינני אוהבת את גראהם גרין”, ביטלה בצחוק את רושם ההרצאה המלומדת.

“בורחס?” אמר ברוש.

“אני בטוחה שקראת. הארגנטינאי…”

“כן, כן. חשבתי שמבטאים זאת בורג’ס. אבל… אם רק ההשלכה של האישיות המקורית היא המעניינת אותי, הייתי יכול להסתפק בסיפור אחד של מופסאן. אני קורא עשרה, עשרים סיפורים שלו, כי תוכנם מעניין אותי!”

שוקה הנהן בהסכמה גמורה.

״לסימפוניות של מוצארט אין ‘תוכן’, ובכל זאת אינך מסתפק בשמיעת אחת מהן. אתה משתוקק לשמוע עוד ועוד, אם אתה אוהב את ‘המנגינה’ שלו, כלומר את אישיותו האמנותית!"

“אבל בסיפור של מופסאן אני סקרן לדעת מה קרה עם מחרוזת הפנינים. האם היתה אמיתית או מזויפת!”

“או בסיפור של ברוש, אני סקרן לדעת מה היה הסוף עם יונתן!” אמר שוקה בהתרגשות, “האם נשאר במדבר, או חזר העירה, או… אפשר להיות מאוהב בגיבור, ולא דוקא במספר!”

אלישבע חייכה בהבנה סלחנית, ועם כך חשה בשכבה דקה של סומק פושה על פניה.

“כמובן”, אמרה. “אבל אלמלא המנגינה של הסיפור, הקצב שלו… אביא לך דוגמה”, פנתה אל ברוש. “הזכרנו את צ’כוב. אתה זוכר אולי את סיפורו, ‘הפמוט’: אדם נותן למישהו פמוט במתנה, כהכרת תודה, המתנה אינה מוצאת חן בעיני המקבל, הוא רוצה להיפטר ממנה, מוסרה במתנה לשני, השני לשלישי, ובסופו של דבר היא חוזרת אל בעליה, המוסרה שוב לראשון. זוהי בדיחה. לא מקורית ביותר. כמוה ודאי סופרו למאות. מדוע בכל־זאת מהלך עלינו הסיפור קסם כה רב…”

“בדיחה צריך לדעת לספר!” צחק שוקה.

“בדיוק כך. במלים אחרות: לא ה’מה' הוא שמעניין אותנו בעיקר, אלא ה’איך'…”

“שניהם!” קרא שוקה.

אלישבע נשתתקה רגע, אחר אמרה: “קוקטו אמר בענין זה דבר יפה: ‘הסגנון הוא הנפש, ולרוע מזלנו הנפש לובשת צורה של גוף’. לרוע מזלנו! המדונות של אל־גרקו אינן מעניינות אותי כלל כבריות אנושיות. מה שמעניין אותי בהן, מה שקוסם לי כל־כך, הוא – הצבעים, האור, אוירת המיסתורין… בקיצור אל גרקו עצמו!”

“למזלנו, בניגוד לאלוהים, יש למדונות גם דמות הגוף”, צחק ברוש.

אלישבע פקחה פניה לשמוע פיתוחו של רעיון. אך במקום להמשיך בזה, אמר ברוש: “את מכירה את כפר־השילוח, סילואן. היה שם חלבן ערבי שהיה מביא לנו חלב בוקר־בוקר. כשלא היה מביא, הייתי אני יורד להביא את החלב. להיכנס לכנסיות, אסור היה, כמובן. אפילו כשהיינו עוברים על פני כנסיה, היינו משפילים את עינינו. אבל למטה משער האריות יש כנסיה רוסית יפה מאד, מריה מגדלנה, ולפניה כנסיית העמים. בדרך הביתה, הייתי עושה הקפה ועובר שם, רק כדי להציץ בגניבה באיקונות שעל השער. ישו, השליחים, בצבעים מבריקים, משמחים את העין. ניגוד גמור לצהוב ולאפור של ההרים והחומה. היתה שם תמונה של קדושה – אולי מרים – בצעיף סגול. צנועה מאד. כל הקדושים עצובים מאד, או רציניים מאד, לעולם לא מחייכים. החלטתי שזו חנה, אם שמואל. הייתי בטוח בזה. והיא עצובה כל־כך. מפני שלפנינה יש ילדים ולה אין. הייתי מאוהב בה. עד היום, כשאני קורא את הפרק על חנה המתפללת בשילה, אני רואה לעיני את הקדושה הזאת. צלם בהיכל…” הצטחק.

אלישבע ציפתה להמשך, למסקנה.

“הזכרת מדונות, נזכרתי”. התנצל. אחר הוסיף בכובד ראש: “למזלנו, למשפט כתוב יש תוכן”.

״וקצב".

“סוד הזיווג. אבל זוהי כבר קבלה…”

“למדת קבלה?” שאל שוקה.

“היה לי דוד, צמוק כגרוגרת. היה צם חמישה ימים בשבוע ושוכב על יצוע של קרשים על צד שמאל, כדי להעניש את יצר־הרע, השוכן בצד שמאל. מרוב סיגופים היתה לו צלקת אדומה, לכל אורך הצלע…”


“ואת התרגזת כל כך כששמעת שיבוא… למה בעצם התרגזת כל־כך?” אמר שוקה בהתפשטם.

“אתה צודק. זו היתה שטות”. תלתה את שמלתה בארון.

“מה היה לך נגדו?”

“לא חשוב. ויכוח ישן”.

“הוא מכבד אותך. גם אם איננו מסכים לדעתך”.

"אתה חושב כך?״

“לא הרגשת בזה?”

בעירומה ניגשה אליו. “סלח לי. על מה שהיה אמש”. נשקה לו ונלחצה אל גופו. “הייתי רעה. רעה מאד”. עצמה את עיניה.

שוקה כנסה אליו. צעירה היתה, וחמה, כולה שרב. כמו בימים ראשונים.


 

כ    🔗

אלישבע השתוקקה למשהו חריף, או מלוח, מגרה, מעורר, ולא ידעה בדיוק למה. בתוך תיבת הזכוכית של דלפק החנות היו תריסר מיני גבינות, דגים מלוחים וכבושים, נקניק פולני, הונגרי, זיתים יווניים גדולים וזיתים ירוקים עם ליבת פלפל, מלפפונים חמוצים, חצילים כבושים – אבל דבר מכל אלה לא כבש את כל לבה. גבינה צפתית אולי? נועצה עם עצמה. אך לא, לא בדיוק לזה נתכוונה. “מה יש לך שם?” הצביעה על קופסת שימורים צבעונית שעל המדף. “מימרח כבד”, אמרה גב' מלכין, “צרפתי. טוב מאד”. “לא”, דחתה אלישבע את הצעתה. “וכאן?” הצביעה על צנצנת של כבושים ברוטב. “לא כשר”, חייכה מלכין, “צדפות בחומץ. טוב מאד עם משקה. וורמוט, או וודקה”. אלישבע היססה. הדבר שהשתוקקה לו צריך להיות מלהיב, מגרה ומלהיב! זכרון של טעם כזה עמד על לשונה, זכרון רחוק מאד, היא ידעה מהו ולא ידעה. מאז הבוקר תקפה אותה תשוקה זו. “רוצה לטעום?” ניסתה מלכין לסייע לה בהחלטה. היא פתחה צנצנת חסירה כלשהו, נעצה בה קיסם והגישה לאלישבע. “כן…” בחנה אלישבע את טעם הצדפה על לשונה. “כן…” השהתה את המעדן בחיכה ומסמסה אותו. “טוב מאד!” – “עוד משהו?” שאלה מלכין.

“אלישבע! בשעה כזו!” נכנסה רחל רומאנו עם אמתחתה, נוהרת, שופעת מרץ, כתמיד.

“התחשק לי פתאום… משהו חריף…” בלעה אלישבע את רוקה.

“אם כן כבר חופש אצלכם, אני מבינה!”

“כמעט. רק המבחנים, שבועיים”.

“את נראית נפלא!” חוננה אותה במבט נדיב.

“תודה. גם את!”

את רחל רומאנו אהבה אלישבע בלב שלם: התגלמות חיוב החיים, קבלתם. שערה השחור, העבה, היורד מפסוקת שבצד עד לצווארה, שיווה לה מראה צעיר, והעייפות שבעיניה החומות, שהסגירה משהו מגילה, נראתה בעיני אלישבע עייפות “אצילה”, “עתיקה”, של בת לדור רביעי בארץ. כשראתה אותה צועדת ברחוב, ברגליה הארוכות, החזקות, חשבה: גבירה שליטה! ונתקנאה באומץ היצוק בגופה. ומה שחיבב אותה עליה יותר מכל, היה שלמרות יופיה ועושרה לא היתה צרת־עין וקטנונית: נדיבה, גלויית־לב ואת שפע חיוניותה פיזרה ביד רחבה.

"נוסעים? לבלות?״

“הלוואי ויכולתי! לא, אני מבלה את החופשות במצודה הפרטית שלי”.

“מפליגה על כנפי הרוח, כמו שאומרים…”

“לנופים לא משגעים ביותר…”

“אני שלחתי את בעלי לג’נבה ויוצאת בשבוע הבא לנהריה, עם שתי הבנות. פנסיון”.

לרחל רומאנו היו ארבע בנות: האחת נשואה, השניה למדה ארכיטקטורה בטכניון בחיפה, שתי הצעירות היו בנות 12 ו־8.

“מדוע לא נסעת אתו?”

“הו, לא! לא כשהוא מתרוצץ בעסקים! מספיק היה לי הנסיון של השנה שעברה, בציריך! צריכה הייתי לחפש לי קאבליירים שילוו אותי בערב לקונצרט או לקפה…”

״יכול להיות די נעים…"

“לא כשהבעל בסביבה”, צחקה. “ומלבד זה, הגברים השוייצרים…”

חוט של אירוניה מונדיאנית הבליח בארשת עיניה הרומאנטיות, אור עמום של העולם הגדול, הרחוק.

“כן, יבשים”.

“מה חסר לי בנהריה? אשכב על שפת הים, אשתזף, אשחק עם הבנות… אבל כל כך הרבה הכנות, וקניות! עברתי היום על הגרדרובה שלי וראיתי שאין לי אפילו שמלת בוקר אחת פשוטה שאפשר לצאת בה לים!”

“אני כבר שנה שלא קניתי לי שמלה”.

“אם כן בואי אתי!” אמרה בעליצות, “נקנה יחדיו!”

אלישבע הופתעה, אך הרעיון לפתע מצא חן בעיניה.

“יופי! מתי?”

“עכשיו! אקנה כאן משהו, אעלה הביתה, ונלך!”

כשצעדו יחד ברחוב, גילתה אלישבע שבעצם היא אוהבת מאד את העיר הזאת. היא מצאה שהצבע הלבן של הבתים איננו נייטרלי כלל, כפי שרגילים לחשוב, אלא הולם להפליא את תכלת השמיים, את הירוק של העצים שעל המדרכות ואת זהב קרינת השמש. ויש בו מיסוד החול והים. והגגות השטוחים גם הם יפים, בהיותם קולטים את מלוא האור, ללא חציצה בין הבנוי וחלל הגובה. והתפעלה מן העיר בכללה, כאילו ראתה אותה לראשונה אחר היעדרות ממושכת: פתוחה, עממית, עליזה, ישראלית. תכלת־לבן־ישראלית.

רחל רומאנו סיפרה על חתונת בת אחותה, עופרה מויאל, שנערכה לפני שבועיים במלון הולילנד בירושלים. פרשה ארוכה ומסובכת: עופרה היתה מאוהבת בסטודנט למשפטים, ממשפחה לא ידועה מרמת־גן, או רמת־יצחק, והוריה התנגדו שתינשא לו. ראשית, משום שחקרו ומצאו שלבחור אין עתיד ושנית, משום שמשפחת מויאל, שרכשה זה עתה חלק ממניות בנק שוייצריה־ישראל, היתה מעוניינת שתינשא לבחור שהגיע לפרקו ממשפחת סחרוב שיש לה השקעות גדולות בשוייצריה. היו בכיות, תאניות ואניות, בריחה מן הבית, איומים, והאב קיבל התקף־לב – “וזהו מה ששבר אותה”. “והאמיני לי שהיא תהיה מאושרת יותר אתו. תאמרי אולי שיש לי מושגים של הדור הישן, אבל אני מאמינה בקשר סטאבילי, מבוסס על התאמה, ובטחון, ו… כן גם על אינטרסים משותפים, אינני מתביישת לומר זאת. בני אדם אינם מבדילים בין התאהבות ואהבה. התאהבות זהו רגש עז, אבל מתלקח ובוער כמו פתיל. ואהבה, זה משהו על אש קטנה, אבל בטוח יותר וממושך, שנוצר במשך השנים – מתוך הבנה, והסתגלות, ושותפות… את חושבת שהייתי מאוהבת בשאלתיאל לפני שהתחתנו? הוא בן־דוד שלי! שיחקנו יחד באגוזים כשהיינו ילדים! אבל אנחנו נשואים כבר עשרים ושבע שנים ו־…טאץ' ווד!” כשהקשיבה אלישבע לסיפורה – על כל פרטי הפרטים, שצוּירו בפלאסטיות ובהומור: איך נאספו בני משפחת מויאל מכל קצות הארץ כדי להניא את הבת הסוררת מרצונה, ואיך, לאחר כמה שבועות, שלחו אותה באניה לנאפולי בלויית אמה, ושם, על הסיפון, זימנו אותה עם החתן המיועד, שנסע אף הוא בלויית אמו – הרהרה בכך, שלאמיתו של דבר, אף היא השתייכה, לפחות במוצאה, לחוג זה של המשפחות הוותיקות בעלות הנכסים. אמה היתה קשורה קשרי משפחה עם בית דיסקין מצד אחד ועם בית שטמפפר מצד שני, ואלה היו מחותנים עם בית מיוחס… וייתכן אפילו שהחוטים נפגשים אי־שם עם רחל רומאנו עצמה… הקריירה האקדמאית והנשואין – “נשואין כלפי מטה”, כפי שהיה אומר אביה – עם טולקובסקי, הוציאוה מעבר לגבולו של עולם זה. היא לא הצטערה על כך, אך נאלצה להודות לעצמה, שצלילי השמות הידועים ותיאורי הטרקלינים הזוהרים, עוררו בה געגועים כלשהם.

“בת של סחרוב התחתנה נדמה לי עם מישהו ממשפחת מיוחס…” ניסתה להתביית בסיפוריה של רחל.

“איזה סחרוב? לסחרוב יש כל־כך הרבה ענפים, שמרוב ענפים לא רואים את הגזע. יהויקים?”

שמה תמרה, או דיקלה?"

“דיקלה סחרוב? הו, את מפגרת, יקירתי, מפגרת מאד!” צחקה רחל רומאנו, “היתה נשואה לעמוס מיוחס! לא שמעת שהתגרשו לפני יותר משנה? כל העתונים כתבו על כך! הארץ רעשה!”

אלישבע לא קראה מעולם את “לאשה” או את ה“עולם הזה”, וגם בעתון היומי היתה רק עוברת בחפזון על הידיעות הפוליטיות. פתאום מצאה עצמה מרוחקת מאד מזרם החיים.

“ואינני מאשימה אותו!” אמרה רחל. “רק עיוור לא יכול היה לראות שהנשואים האלה ייגמרו בפיאסקו. דיקלה היא טיפוס מופרע, חסר כל שיווי־משקל. היא טובת לב, לזכותה צריך לומר זאת, אבל היא מסבכת את עצמה! כל מקרה פעוט, שאצל כל אדם רגיל היה עובר ללא שום רושם מיוחד, מתנפח אצלה לממדים עצומים! כשנסע עמוס לטהראן, התחילה להתפרפר פתאום, וללא שמץ של דיסקרטיות! ערב אחד היא בפרדריקה, ערב שני בשרתון…”

רחל רומאנו הכירה את הזבניות בשמותיהן, ובהיכנסן לחנות, נזדרזו אלו לשרתה. “לא, קודם כל נדאג לחברתי”, אמרה, “תכירו: ד”ר טל־בלומפלד, מרצה באוניברסיטה, ריקה, ויוֹלט… אני רוצה שתמצאו לה שמלה שתעשה פרסום ליופיה! היא צנועה מאד, ומקפחת אותו, וכל האנושיות סובלת מזה!" אלישבע צחקה. “את הראשונה שאומרת לי שאני צנועה”, לחשה. “אולי בעולם הרוח, אינני יודעת”, אמרה רחל בקולה המלא, החם, “אבל כשאני רואה אותך לפעמים מבעד לחלון ביתי, יוצאת לעבודה, חוזרת, אני חושבת בלבי: אשה כה יפה ואינטליגנטית, וכמה איננה יודעת להחמיא לעצמה! זהו עוול! עוול כלפי הטבע!” שמלת קוקטייל? ערב? – שאלה ויולט. אלישבע היססה בהעבירה מבטה על פני המגודים. היא ידעה מה רצונה: משהו סקסי דוקא, מבליט את כל חמוקי הגוף, ואפילו רועש. אך תחת זאת אמרה: “משהו פשוט, ליום־יום. שאפשר ללבוש גם בערב”. רחל רומאנו נתנה בה מבט של יאוש. “תני לי לבחור לך, טוב?” אמרה. והסירה מעל שורת המגודים שמלה תרוגה עם תחרימי פרחים ועם מלמלה מסולסלת בשולי הצווארון והשרוולים. אלישבע בחנה את השמלה על זרועה ופנתה למדוד אותה לגופה מול הראי. רחל החליפה חיוכים ולחישות עם הזבניות. “אנסה”, אמרה אלישבע ופנתה אל תא הלבישה.

“מוצא־חן בעיניך?” אמרה רחל כשנכנסה אלישבע לבושה בשמלה התרוגה. “רחבה מדי, קצת ילדותית נדמה לי”. – “כמובן שזה לא בשבילך!” צחקה רחל, “בכוונה נתתי לך אותה, כדי שתראי מה לא הולם אותך!” ועם כך הגישה לה שמלה אחרת שהיתה מוכנה על־ידה: סגולה־יינית, עם כתפיות ישרות־קווים, צרת־מותניים. “לא רועש מדי?” פקפקה אלישבע. “נסי, נסי!” שילחה אותה רחל אל התא.

כשהופיעה שוב, השמיעו שתי הזבניות קריאות התפעלות. “איך בעיניך?” הבריק מבטה של רחל. – “לא קצרה מדי?” – “עם רגליים כמו שלך?!” – “זה במודה”, אמרה ויולט. “הביטי, חביבתי”, אמרה רחל, “את רוצה לדעת מה הולם אותך ביותר? בורדו! בורדו עם מחשוף עמוק! יש לך עור לבן, עיניים גדולות ושחורות, שער שחור – ובורדו הוא בדיוק הצבע המשלים! ויש לך חזה גוטסע דאנק – וחטא הוא להסתיר אותו! פירצה קוראת לגנב, אומרים, אבל ראינו כבר פורצים ששוברים גם מנעולים. הכל תלוי בשומרי־הבית. רציתי להציע לך בורדו, אבל ידעתי שתסקלי אותי באבנים, אז עשיתי פשרה ונתתי לך את הסגול הזה, העיקר שתביני את הפרינציפ!” – “כן, יפה…” נהנתה אלישבע הנאה כפולה, הן ממראיה בראי והן ממשמע דיבורה של רחל. “ועכשיו, כשאני מסתכלת בך”, מדדה אותה רחל במבטה, “אני נזכרת שיש לי בבית שמלה שתתאים לך כליל התואם!” – “הו, לא, חס־ושלום!” – “חביבתי, יש לי גרדרובה שיכולה להלביש קונצרט־גאלה שלם! אל תדאגי, זה נהנה וזה אינו חסר, כמו שאומרים. תעלי אלי בדרך הביתה ותראי. אין אונס!”

רחל בחרה לעצמה שמלה פשוטה וזולה: לבנה עם פסים כחולים אופקיים. גם היא עם כתפיות. מהירת החלטה היתה, ואם כי לא מדדה שום שמלה אחרת, הלמה זו מאד את צבע עורה השחום ואת קומתה הגבוהה. “את נראית בה כבת שלושים”, החמיאה לה אלישבע. "אני משחקת טניס, חביבה!״ אמרה רחל.

כשפתחה רחל את המלתחה בביתה, שתפסה רוחבו של קיר שלם, נגלתה לעיני אלישבע ססגוניות של שוק פרסי, אלגנציה של טרקלינים צרפתיים ותיאטרליות של אצולה איטלקית. דפים של פרוסט עלו בזכרונה. משהו מפואר מאד, שבתערובתו לא נעדר ממנו גם צד קומי. המלתחה לא שיקפה את אישיותה של רחל, אלא את עושרה ומסורתה של משפחה מסועפת. “בכמה מאלה אני משתמשת, את חושבת”, אמרה בעייפות מסוּימת, “חמש, שש, לא יותר. זה מוזיאון. וכמו כל מוזיאון – משעמם!” ובהזיחה את הקולבים סיפרה את מגילות היוחסין של אחדות מן השמלות: ירושה מדודה זו ודודה אחרת, מתנה לחתונת הכסף, מתנה שהביא בעלה מפאריז… כלאחר־יד הוציאה שמלת קטיפה כחולה־כהה עם כפתורי כסף והגישה אותה לאלישבע. “מדדי אותה. לבשתי אותה אולי פעמיים. תשתי כוסית שרי?” ויצאה אל הטרקלין. אלישבע לא הספיקה למחות או לסרב. בהישארה לבדה, בהתפשטה ובהתלבשה, חשה איך רצונה מתבטל מפני רצון חזק יותר, ותמהה על עצמה שהיא נוהגת בניגוד לטבעה. חל בך שינוי, אמרה לעצמה. נחלשת.

“הדמיון שלי לא מרמה אותי!” נעצרה רחל על הסף ובידה המגש עם הגביעים. “צריך רק לקצר בחמישה־ששה סנטימטר. מלבד זה – מג’סטיק!”

“לא, לא. אני מודה לך מאד, רחל, אבל באמת זה לא בשבילי”.

“לא מוצא חן בעיניך?”

“מאד מוצא חן! אבל פשוט אין לי הזדמנות ללבוש שמלה כזאת”.

“השמלות יוצרות את ההזדמנויות, חביבתי!” קרבה אליה והושיטה לה גביע. ״אשה שיש לה שמלת נשף מזמנת לעצמה את הנשף. זהו דרך העולם!"

“למי שיש משיכה לכך. אני חוששת שאני מפגרת מאד בשטח זה”.

“אבל זו, יקירה, מתאימה גם לתיאטרון, גם לקונצרט…”

“אני מתלבשת פשוט מאד בהזדמנויות כאלה. אני מודה לך מאד”.

“הביטי, אלישבע, אני הוצאתי אותה מרשותי ברגע שחשבתי על־כך. יש לי אמונות תפלות בעניינים אלה. קחי אותה אליך ותלי אותה בארון, או עשי בה כל מה שלבך חפץ. אולי כשיהיה לך פעם מאהב…”

“במקצוע כמו שלי אין זמן לדברים כאלה…” טעמה אלישבע מן השרי.

“הו, אני עוד אספר לך כמה סיפורים על פרופסורים!”

״גברים".

“בענין זה יש שוויון גמור. רק המלאכים בשמיים חפים מכל חטא, וגם זה מפני שהם נבראו ללא מין”.

“לא היהודיים”.

“מי? גבריאל? רפאל? אלה אינם מלאכים! אלא הם שׂרים – שר המלחמה. שר הבריאות… אבל בני־אדם? נערה הייתי וגם בגרתי ולא ראיתי אדם שלא חטא. מעץ הדעת אכלנו? – ובכן מוסיף דעת מוסיף חטא!”

“אני אשה משכלת, רחל!” צחקה אלישבע.

“לא לא, לא התכוונתי אליך”, חייכה אליה. “אני מכבדת נאמנות וגם מקיימת אותה. אם כי…” ושוב נצטבעו עיניה באותה נימה אירונית של אשת־החברה, “לכולנו יש חולשות… צריך להבין אותן… ולפעמים גם לא מזיק להתעלם מהן…”

”כן, זה נכון…"

"הביטי, שאלתיאל ואני, כבר עברנו את חתונת הכסף, ותודה לאל. אבל הוא נוסע לעתים קרובות, אני נוסעת… את חושבת שאינני יודעת שיש לו פלירטים פה ושם?… וגם אני לא מעץ… שום טרגדיה. אנחנו לא מדברים על זה כלל. שנינו מבינים שיש דברים מסוימים שהם בטבע האדם וכך צריך לקבל אותם. אם את רוצה לדעת מהו סוד האושר שלנו – זהו הסוד! לרשום לך את הרצפט?״ צחקה.

“שרי מצוּין!” טעמה אלישבע עוד טעימה מן הגביע. “איזה מין זה?”

״ישראלי, פשוט. התיאוריה שלי היא: החיים ניתנו לנו כדי ליהנות מהם, אבל ליהנות צריך מתוך כבוד, מתוך דיגניטי! לעשות דברים שלא תתביישי בהם אחר־כך! לא בפני עצמך ולא בפני האנשים היקרים לך! מה ששנוא על נפשי יותר מכל, הוא המזימה, העורמה, השקר, לזה אני קוראת בגידה. היא נפלאה עליך, השמלה הזאת!"

“באמת, רחל, אינני יודעת מה אעשה בה…”

“היא שלך. לא נדבר בזה יותר. תבלי אותה, בהזדמנויות!”

“אינני יודעת איך להודות לך…”

“אינך צריכה להודות לי. הסיפוק שלי הוא כשאני רואה מלאכה מושלמת. אשה היא מעשה אמנות וצר לי לראות מעשה אמנות שלא נעשה לו צדק מלא”.

בלכתה ברחוב ובאמתחתה שתי השמלות, ידעה שאת שמלת הקטיפה לא תלבש לעולם, ובכל־זאת מילאה אותה איזו התרגשות כשדימתה את עצמה לבושה בה. כעין טובה שמורה לעתיד־לבוא, אולי בגלגול אחר.


 

כא    🔗

לגדל דבורים! חשב שוקה. השתדל להעמיד פנים שמחות, אבל העצב, העצב חלחל בגופו ועלה אל גרונו. באור הזורח מנטיפי הנברשת הישנה, זרוי על פני חליפות־הגברים, השמלות המרשרשות, הבקבוקים, מגדל עוגת־החתונה חש עצמו כלי נפוח, מלא רוח.

“תשמח קצת, אבא!” צבטה אותו אביגיל בזרועו, אך חיוכה שנפגש בחיוכו הקפוא, נסוג ונבוך.

“אוקספורד לא יכלה לבוא, כמובן. עסוקה מדי!” ליכסנה תמרה טולקובסקי מבט בהתעכבה לידו. ההינומה המנוקדת העוטפת את כתפי שמלת המשי הלבנה, הזכירה לו את דסדמונה בשקספיר הרוסי הישן.

“כבר אמרתי לך: יש לה הרצאה הערב. בירושלים”.

זו הפעם השניה הערב. ועכשיו באוזני אביגיל, כדי להסיתה!

“חשבתי שבאוגוסט יש חופשה. טעיתי. סליחה”.

“אמרתי לך: כנס מרצים. לא יכלה לדחות!”

“אני מבינה. לומר לך את האמת כולה? אינני מצטערת”.

“דוקא עכשיו! פה?!” חנק את רוגזו.

זו הפעם השניה. וקודם לכן – ממש לפני כניסתה לחופה, בחצר הרבנות. ועוד טרם הספיקה למחות את לעגה בהפשילה את ההינומה לטעום מכוס היין – קובעת התרעלה – לצלעו של אותו דחליל שחור, בעניבת פרפר, בחזה מובלט, עץ יבש.

מלצר בדימוס, דורס את הכוס תחת סולייתו. מזל טוב.

“אבל את ילדה טובה, גילי. מה את חושבת על הסבתא הזקנה שלך: השתגעה!”

“לגמרי לא! חידוש העלומים!” חייכה אביגיל מגובה קומתה.

“בקרוב אצלך, בקרוב אצלך!” לחצה את פרק ידה.

“לא כל כך בקרוב…”

“לא בקרוב! את יודעת בת כמה הייתי כשילדתי את אבא שלך? תשע־עשרה, אתה זוכר, שוקה?”

“בזמנך עוד לא היה צה”ל!"

“היו, היו דברים אחרים! חבר יש לך כבר, לא? שוקה, אתה אמרת לי שיש לה חבר!”

“אני לא אמרתי”.

“ובכן לא אמרת! בואי, בואי תעזרי לסבתא הזקנה שלך להגיש כיבוד לאורחים. עולם יפה, שהכלה צריכה לדאוג בעצמה לקרואים! כן כן, אני כלה הערב, בן יקיר!” קרצה אל שוקה, ובסיבוב מתחנחן, ליצני, משכה את אביגיל אחריה.

את יכולה לנשק לי!

“לא להאמין כמה היא נראית צעירה, האמא שלך!” שלחה אחריה שולמית מרגוליס, אמו של בועז מרגוליס, חיוך של חיבה.

“כן, תמיד”, תחב שוקה יד לכיס המקטורן ומשמש במפתחות.

“ודושקין – אדם מאד אצילי. מאד”.

“מה עושה בועז עכשיו?” שאל. מבטו קלט את דושקין, עומד בשיחה עם עמיקם שטופלר ליד השולחן הארוך, ידיו השלדיות מסבירות בעצבנות. שועל זקן.

“בועז באפריקה! בונה! מצליח מאד! לפני חודשיים נולדה להם בת! קונגואית!” צחקה.

“מזל טוב! צאצא שלישי, נדמה לי…”

“שני בנים, ועכשיו – בת!” צלצל קולה הנחושתי. מטרונה גדולה. שוקה זכר כמה אהב את הפנים האיטלקיות האלה, השחומות, המפיקות כוח־חיים מדבק, כשהיה ילד. “ואביגיל שלך – נסיכה! כל כך גדלה!”

“כן, בת שבע־עשרה עוד מעט”, ראה את דושקין מוזג וודקה צלולה אל כוסו של שטופלר, עיניו הכבויות מתלקחות בדברו, שלהבת מתוך הרמץ. על מחירי הפרדסים? פוליטיקה?

“תלמידה מצוינת בוודאי, כמו אמה! את אלישבע לא ראיתי כבר שנים!”

“יש לה כנס מרצים הערב, בירושלים…”

“אנחנו שומעים עליה! הרבה! כשנסעה לאנגליה – בארבעים ושש? – אמרתי לבלומפלד; אלישבע היא גניוס, וכשתחזור… סלח לי”, מיהרה לעבר הקול שקראה מצידו השני של החדר.

הדחליל בפראק, בעניבת הפרפר, במטפחת המשי המבהיקה המבצבצת מכיס החזה, קרב ובא, יחד עם שטופלר השמן, סוס־היאור.

“בייגין? הפולני הזה מעולם לא ידע מהו הדר וכבוד!” סח דושקין בהעצרם סמוך לשוקה. “Omnia serviliter pro dominatione. אתה יודע מתי היה הרגע הקריטי? כשז’בוטינסקי קרע את כרטיס הציר שלו בקונגרס השבעה־עשר ואילץ את וייצמן להתפטר! אז! מי זוכר היום את ז’בוטינסקי? הנוער אפילו את שמו אינו יודע! אבל מה שאמר הוא בשלושים־ואחת, אומרים כולם בששים ושש! זהו הפרדוכס הגדול! האם יעז מישהו היום לדבר נגד ההון הפרטי כמו שדיברו אז כצנלסון ושרתוק?”

“אבל כולנו, דושקין”, נשא סוס היאור את עפעפיו הכבדים, המקומטים “כולנו השלמנו עם הגבולות הקיימים!”

“מפני שכולנו, תסלח לי, שבט נרקב תחת איספלנית סוציאליזם, כמו שכתב פעם אורי־צבי! חנוונים קטנים שמכרו את הכותל, את הר הבית, חברון, הירדן…”

זו שלנו זו גם כן, גיחך שוקה.

ופלוגת בית"ר, בחולצות חומות, שמאל – ימין – שמאל, עברה לעיניו, צועדת ברחוב המושבה, בפנים צפודות, מגור מסביב. כתפיות כחולות, כתפיות ירוקות, משרוקית בשרוך בחורה גבהת־חזה. הדר. מגור.

שא את הדגל, אלכסנדר דושקין, וצעד! שתי ג־דות לירדן!

“גילי! את הסכין! במטבח! הגדולה!” קראה תמרה מעל ראשי הנאספים.

ומשמרות העבודה העברית לפני שער פרדסו של בלומפלד: לא תנשלו את הפועל היהודי! נגד בלומפלד!

חמולות של בדואים ובדואיות פושטות בפרדסו, נקוות בצלחות העצים, בצל הסמיך של עצי ההדר הצפופים. עפר לח מפולח בטוריית הבחר. גומות בצווארי השורש ונחילי נמלים מתפזרים בריח עז מחיק מחילות העפר.

בלומפלד. שיירי טבק בזוויות שפתיו הדקות, החוורות, והשפם המשולש צהוב מניקוטין, מסיגריות אחוזות באצבעות רועדות, עצבניות, חולניות. שוטרים אנגלים הביא, נושאי אלות, לשבור!

אבא המסכן, המתהפך בקברו תחת עלים נבולים.

את מי אתה מכיר כאן? שטופלר, סברדלוב מבנק דיסקונט, שולמית מרגוליס –

תירוץ מצאה לה: כנס מרצים! רק אתמול נודע לה עליו?

“אתה זוכר מה כתב עובד בן־עמי כשתלו את שני הקצינים הבריטיים בנתניה? פשע מתועב! מטמא! כך! ואיפה גמר? על שפת הפנכה של ספיר אשדוד! מיליונים מכספי השנור! וכשפרצו את כלא עכו…”

“סַשָׁה! אתה שוב חוזר לשנות השלושים!” נשאה תמרה את עוגת החתונה על מגש־הכסף, מעל לראשים, נתוחה נתחים שמנים.

“אנחנו כבר בסוף הארבעים, תמריצ’קה”, שם יד מלטפת על כתף הינומת הכלה.

דיגלו עליה. תכלת־לבן.

אבא, מר נפש, רטן בשער החצר: יא ברעכן! את מי הם רוצים לשבור? את הענף שכולנו יושבים עליו!

ותרם שתי לירות לקרן העבודה העברית. כמו מאתיים היום.

נגד בלומפלד! צחק שוקה צחוק חמוץ בתוכו.

איך נשבר בו לבו של כילי זה, כשבישרה לו בתו שתינשא לבנו של טולקובסקי־חלכה! וטרינר! מרפתות ירים אביון! לא אדמות, לא נכסים! ואיך קפץ את ידו לא לתת פרוטה!

פרט לדירה.

שרשם אותה על שמה.

ישב בכורסת העור העמוקה – תמונת הנדיב הידוע על קיר הטרקלין המוצף אור, הרצל רקום בשטיח פרסי, אוחז במעקה במבט אילם – בחליפתו הלבנה, הקולוניאלית, ידיו החוורות, העציות, כף חופפת כף, תלויות לפניו, ובשקט. כנוטה חסד לפועל עני: ואיך תקיים אותה?

״תודה לא".

“העוגה כשרה, שוקה. על אחריותי”.

“לא, תודה”.

גם בסעודת אבלים אוכלים! מה אתה חושש כל כך?"

“לא”, נתן מבט של מרדות באמו.

“חטאתי מאד כלפיך! כל השנים!” עלו דמעות עכורות בעיניה.

מזל טוב לך, מזל טוב, כמו שאמר הרב אדום־הלחיים בתחבו שטר שמן לכיס מקטורנו אגב־ברכה. לאחר הנשיקה, מתחת לחופה, בפנים מפיקות אושר!

“יש רק מפלגה אחת, שטופלר. כל היתר – ואסאלים ומלחכי־פינכה. מפלגת השלטון הכל־יכול! ואם אתה שואל אותי מתי יקום המחנה הלאומי לתחיה, אומר לך! לא מאה פוליטיקאים נחוצים לנו, אלא נביא אחד, שיאמר, כמו שאמר טשרניחובסקי: עלה בהר ורעץ הכר…”

וסידר משרה, הנדיב הידוע, בחברת ביטוח “מגדל”. 150 ל"י לחודש. חסד עליון!

“אוף, אני עייפה נורא”, התעכבה אביגיל עם מגש הכריכים בידיה. “הראש מסתובב לי כבר”.

“נלך עוד מעט”.

״וכל אחד רואה חובה לעצמו לחלק לי מחמאות על אמא".

״ולך עצמך, לא?"

“כן – תודה. אינני מכירה אף אחד פה. אתה?”

“ארבעה־חמישה. היתר, שושבינים של כבוד החתן, כנראה”.

“הו, אבא, תפסיק. מה יש לך נגדו?”

"אינני אוהב אותו", לחש בהדגשה.

“הוא נחמד! ג’נטלמן כזה, מנשק את ידי הגברות, מתחכם… הוא טוב בשבילה”.

“שיהיה לה לבריאות”.

“אתה מצחיק, אבא. אפשר לחשוב שאתה מקנא או משהו”.

“מקנא?” צחק שוקה. “הו־הו!”

“וודקה פולנית טהורה, שבעים־ושניים!” נתן דושקין כוסית בידו של שוקה ומזג מן הבקבוק. “נסך אנטישמי. הפולנים, אתה יודע, יש בהם ברוטאליות איומה, גסה, ימי־ביניימית. אכזריים! קתולים אכזריים! הוודקה שלהם – התמצית של כל זה!”

״והרוסית?"

“הו, משהו אחר! אחר לגמרי! הרוסי מתרכך כשהוא שותה! נעשה עליז, קל, לירי, מרחף בהזיות. החסידים שלנו למדו מהם משהו!”

“אתה… ממשפחה חסידית?”

אני? אסימילנט! לאומי אסימילנט!" צחק דושקין. “אינני אוהב את החסידים. אין בהם אצילות. אבל לשתות הם יודעים! בשתיה, אתה מבין. יש שתי אפשרויות – או שאתה נהפך לבהמה, או שאתה מגיע לעילוי הנשמה. אתה לא מחסידי הטיפה המרה, מה?”

“לא ביותר”.

“זה נחוץ לך!” תקע אצבע בחזו. “אתה מסוגר, מלא מחשבות עצובות, מי יודע מה… צריך להיות פתוח, יותר חופשי!…”

כן, אבא. כעצתך, אבא. אני מבטיח…

“הנה אמא שלך, בגילה…”

“ואתה. בגילך”.

“כן! כן! החיים קצרים! אתה רואה שני זקנים כמונו… משתטים, אתה חושב… אתה יודע מה אמר אנגלי פיקח אחד? ‘נשואים שניים הם נצחון התקווה על נסיון החיים’!” צחק.

“אני מקווה שאתה לא מאחל לי!”

“נשואים שניים?” צחק באור עמום בעיניו.

“יהושע טולקובסקי!” הנחית סברדלוב את זרועו הכבדה על גבו של שוקה. ״יהושע טולקובסקי", פנה אל דושקין, “היה קופאי אצלנו לפני עשרים שנה אולי. קופאי פאַר־אקסלאנס: זריז, אדיב, ואף לא טעות אחת בחשבונות. שנתיים! עד שבאה הבת של בלומפלד וחטפה אותו!”

“אאוּרוֹפה!” קפץ זיק קונדסי מגחלת עינו של דושקין.

״תל־אביב – לא אירופה!"

“לא, לא לזה התכוונתי”, הצטחק דושקין.

“איך העסקים, טל?” אמר סברדלוב בחיבה פטרונית.

“בסדר. למה התכוונת אירופה?” פנה אל דושקין בחיוך חמוץ.

״אסוציאציות מיתולוגיות", נשא את כוסו. “לחייך!”

“שמעת על תכנית הביטוח החדשה שלנו”, אמר סברדלוב. “חסכון פלוס. צמוד למדד”.

“כן, ראיתי”.

“פטור ממס!”

“עשרת אלפים”.

“זה משהו, לא?”

“לא מדאיג אותי…” חייך טל, חיוך עמום.

“אתה בנקאי, סברדלוב, איש עסקים”, אמר דושקין, “תסביר לי, אם כן, איך מתיָשבת מדיניות המיתון עם עידוד השקעות! אומרים – עליה, עליית הון, יפה מאד…”

״אתה יודע מה מספר היורדים בששת החדשים האחרונים?…"

“מי קפה?” קראה תמרה.

נשואים שניים. שוקה חמק עקלקלות בין קבוצות העומדים, יצא אל המסדרון, נכנס אל חדר הרחצה ונעל את הדלת.

אאורופה! – הסתכל בראי. מאגדות יוון? עננה כהה שכנה על הפנים שבראי. שום חיוך לא יעביר אותה. רחץ אותה בברז הזה, לא תימחק. קללה רובצת.

על מדף הזכוכית, מול הראי, ראה מכונת־גילוח, מברשת גילוח, סבון־גילוח מלוקק. נצחון התקווה על נסיון החיים.

אחז במברשת ומחץ את קווצת־שיבתה אל חרסינת הכיור. העביר אותה על פני הקערה כולה, סביב־סביב – דוש־קין, דוש־קין – מורח, מקנח. מברשת מדובללת. אבר מדולדל. נצחון התקווה.

פנה אל אסלת בית־השימוש, הפשיל את מכנסיו והתיָשב. אאורופה. אירופה ואתה. ים מפריד, לבדך ואין איש. לונדון. 46. חדרי סטודנטים אנגליים, בהירי־שער, גבהי־קומה, אתלטיים, לא־נימולים. עגבים בין שעור לשעור. ובלילות, כמובן, פשקה רגליה באיזה מלון זול. לא מלון. בחדרים. שלה, או שלהם. לעולם לא תגלה מה היה שם מי היה שם. יותר מעשרים שנה. מנהג יפה של המזרחיים לתלות את הסדין בליל הכלולות, עם דם הבתולים. ערוות אמך. לא תגלה. ז’אנט. עניין זול. טוב שנגמר.

התאמץ, כשראשו בין ידיו, אך ללא תוצאה. רק נפיחות. רוח־קרביים. גילי, לאן נעלם אבא שלך? שמע מעבר לדלת. והידית סבבה על צירה פעמיים. לשבת כך שעה, שעתיים, לא לצאת, עד שיפרשו כל האורחים. מקלט בטוח. כמו אז. כמו אז.

לא עוד. לא עם מברשת הגילוח המזוקנת, המדובללת הזאת, על מדף הכיור. בית נעול. לעולם. מגורש.

מעבר לקיר שמע את קולה הנחושתי של גב' מרגוליס, מעוררת את הקרואים לשיר: שאו ציונה נס וד־גל, דגל מחנה יהו־הו־ו־ו־דה –


 

כב    🔗

באור השוכך של אחר־הצהריים, זרוע על פני רחובה ההומה של רמלה, מפאר בהדר מלכותי את כידוני יערות האורן של שער הגיא; בשיחה השוטפת אט ומתעכבת רק לרגעים, לגישושים של קרני־מחשבה בין השניים – על שמונה־וחצי של פליני, על אשתקד במרינבד, על איכותם המיטאפיזית של מחזות פינטר (כמה אנו מבינים זה את זה, חשבה. אפילו בראשי־תיבות!) עברה הדרך לירושלים במהירות מפתיעה. כשקמו ממושביהם, נתנה בו חיוך שהיתה בו חיבה מרובה, אך גם שמינית של לגלוג. רצתה לומר: ילד ילד, מה נזהרת כל־כך כל הדרך שלא לנגוע בי במרפק או ברך! אך לחיוכו השואל, יִשרה את שמלתה וענתה: “הישבן נרדם לי מרוב ישיבה!” ובפלסה לה דרך במעבר, נשמרה לא להתחכך בו, אם אכן הוא זהיר כל־כך. ברדתם מן האוטובוס, נעמדה על המדרכה ושלחה מבט לאיזו נקודה באופק הדרומי, כאילו נקלעה לעיר זרה. ברוש המתין. “היינו כחולמים?” אמר. “מה הבתים האלה, שם?” המשיכה להסתכל. “בית ג’אלה”, אמר. “כן, בית ג’אלה, כמובן”, אמרה, ועדיין היתה נטועה במקומה, כמוקסמת. בעומדה כך נטועה במקומה כמוקסמת, ציפתה לו שיאמר נלך, או יציע לאן ללכת, או כל דבר אחר; כי אמש, כשהציעה שיסעו יחד לירושלים, אמר שישמח לעשות זאת, ויראה לה פינות נסתרות בעיר שבה נולד וגדל. (גל חם עבר בגופה כשאמר “פינות נסתרות” ולרגע חטוף – סחרחורת). אך עתה עמד לצידה, אובד קול, אובד עצה. “האנטנות של תחנת השידור”, אמר לבסוף. “כן, כן”, חייכה אליו ומצמצה בעיניה. “עיר מוזרה… בכל פעם היא נראית אחרת בעיני… כאילו מגלה אותה מחדש…” – “כן, היא משנה פנים”, הוסיף להסתכל אל האופק. כן כן, כמה אתה צודק וכמה מקורי מה שאתה אומר! אמרה בלבה, ותמהה איך כל גבורתו נטשה אותו מרגע שירדו מן האוטובוס, לאחר שכל הדרך דיבר יפה כל כך, חופשי כל כך, וגם אמש, בבית הקפה… או שמא נבהל פתאום מפני ההרפתקה? כבד ממך, נערי?… בבת־ראש ניערה עצמה הן מן ההרהורים הן ממראה הנוף ואמרה: “עכשיו אני מוכנה ללכת. ברגל. שעות. לא איכפת לי כמה!” – “נלך לאבו־טור?” הציע. – “לאן שתאמר!” אמרה בעירנות, “אלך אחריך”. – “נעשה אולי סיבוב רחב – דרך רוממה, מקור־ברוך, מאה־שערים…” – “נפלא. מה שתאמר. אפילו כל הלילה”.

אך משהחלו ללכת, ברחובות הדלילים מתנועה, ראתה שלא נוח לו. הוא דילג מצד אל צד, פעם מצאה אותו לימינה, פעם לשמאלה, פעם חשבה שאיבדה אותו, וראתה שהסתבך בין העוברים־ושבים ומיהר להשיגה. היא צחקה, התבדחה, ניסתה לנהוג כנערה מאוהבת־מטופשת ולדבר בלשון קלה ובלב קל, אך שינוי־טעם זה רק הביך אותו. משעברו עוד כברת דרך והוא לא יצא ממבוכתו, אמרה לעצמה: עכשיו לפניך אחת מן השתיים – או למשוך אותו למסדרון אפל של אחד הבתים כאן ולמחוץ את גופך אל גופו בנשיקה שתוציא את נשמתו, או לתפוס את המונית הראשונה העוברת ברחוב ולחזור לתל־אביב. היא נעצרה בגבה אל הכותל, אחזה בפרק ידו, ובנושאה עיניה לעיניו, היה לה חפץ עז לומר: הבט, אמנון, נפסיק את המשחק הזה וניכנס למלון הראשון שיזדמן לנו, אין לי כבר כוח אליך… אך בראותה את הרתיעה שבעיניו, כאילו חזה מה שעשויה היא לומר לו, חייכה ואמרה לאט, בהבלגה: “הגד, אתה באמת אוהב את העיר הזאת?” ברוש חייך. “יש לך עיניים יפות”, אמר. אבל במששה במבטה את אישוני עיניו, מצאה בהם חיבה, אך לא תשוקה, ורצתה להכותו. מכיון שלא יכלה להכותו, ניסתה להלהיבו. “נלך לסילואן?” הבריקה לחלוחית בעיניה, וקולה הסגיר כמיהה עצובה. ברוש צחק. “כמובן אני אוהב את העיר”, אמר. “אני מקנא לה!” ובהמשיכם ללכת, שמעה ולא שמעה מה שדיבר. אמר שעיר שאדם נולד בה היא בבחינת אם – ומכאן מקור הביטוי “עיר ואם” – וירושלים שבתוך החומות, על סימטאותיה הסומות כמעיים, שווקיה המגועלים בדם, חוּמה, אפילתה – היתה כמו רחם־אם, שלאחר שאדם יוצא ממנו הוא יוצא אל הקור וכל ימיו הוא משתוקק, מתוך אהבה ואיבה כאחת, לחזור אליו… היא שמעה ולא־שמעה, הדימוי לא מצא־חן בעיניה, הרגיז אותה. “חשבתי שציון היא בתולה!” הפסיקה אותו. “היתה”, צחק, “לפני שנבעלה”. “ומה קרה אחר־כך?” – “בגדה, זנתה…” – “אם כן יש לך תסביך אדיפוס!” – “מדוע?” – “כי אתה מקנא לה, כפי שאמרת!” – “ואולי משום שיש לה בעל מוסלמי…” – “לכן היית באצ”ל או בלח“י?” – “הייתי גם קרוב לכנענים”. – “מאותה סיבה, כנראה”. רצתה לספר לו על יהודה דותן, אהבה ראשונה, גם הוא במחתרת הלאומית. וכאן בירושלים, בשכונה זו ממש, כרם אברהם, עם בתיה החסודים, עם התריסים הירוקים הצנועים על צירי הברזל החלודים, אך עצרה בעצמה. דיבורו היה מופשט, נעדר חום, והיא עיינה אותו. רעיון נואל, רגזה על עצמה, הנסיעה הזו לירושלים, ועכשיו ההליכה הזאת ברחובות, ללא כל תכלית. הנער המפונק הזה שונא אחריות ואת שואלת ממנו שינחה אותך, בעירו, ינחה אותך אל סיפוקך – מה פלא שהוא מסרב! “לאן אנחנו הולכים בעצם?” נעצרה. – “לאבו טור, כפי שאמרנו!” – “מדוע לאבו־טור דוקא?” – “להשקיף משם על סילואן, שכחת?” אלישבע חייכה, נתרצתה. הקסם השקט הזה שבעיניו, בדמדומים הירושלמיים שלאחר השקיעה. מי הסילואן ההולכים לאט. את הנחי אותו אל המערות האפילות של רחם העיר. “עלי למצוא עוד מקום לינה”, לחשה, מפויסת. “לעזור לך?” – היא בחנה שוב את עיניו. לא, גם צל של שחיתות לא היה בהן, שום כוונה סמויה. “אכנס רגע לצלצל. חכה לי”.

בחייגה את ספרוֹת הטלפון בחנות הסמוכה, עברה בה שוב סחרחורת, כמו אמש, כשאמר שיראה לה “פינות נסתרות”. להוֹספיס הסקוטי אפשר היה להיכנס בכל שעה משעות הלילה מבלי שאיש יחוש בדבר, כי ניתן לך מפתח הדלת החיצונית. והבית מבודד, אפוף חשיכה ובושם חריף של אורנים. כשאמר לה קול האשה המוכר שיש חדר פנוי, האחרון בשורה בקומה השניה. והיא תוכל לבוא בכל שעה שתרצה כי דלת הבית לא תהיה נעולה, הלמה פעימה ברקותיה. מסוכן, מסוכן, וייגמר באסון, אמרה לעצמה. טירוף גמור. “אפילו כותונת לילה לא לקחתי אתי”, אמרה בחוזרה אליו. “נסעתי כך, עם הארנק הזה בלבד”.

״מצאת?''

“בהוספיס הסקוטי. מכירים אותי שם. המלון הקבוע שלי בירושלים”.

״בכנסיה דוקא?"

“מדוע לא? הכומר ואשתו אנשים נאורים ונעימים, אין צְלָמים, אין קדוֹשות, ומלבד זה… אינני בת רב…”

“אחד מששים של סקוטלנד הרחוקה…”

“לאו דוקא. מחלון הקומה השניה אפשר להשקיף על החומה, העיר העתיקה… אוכל לגלות משם את הבית שנולדת בו… אם תראה לי אותו…”

“גם כותל לא נשאר ממנו… נסור לכמה רגעים אל אמי? אודיע לה שהגעתי”.

“אחכה לך באיזו מסעדה סמוכה”.

“תיכנסי אתי, תכירי אותה”.

היא התבוננה בו, מהססת. “גם עיר גם אֵם אתה נותן לי?”

“שתיהן זהב מועם”, אמר.

שכונת הבוכרים היתה כבר שרויה באפלולית ערב, וריח פיתות ופִלְפל וכבסים לחים עלה מן החצירות המרוצפות. שוב הקשיבה לסיפוריו – אחד על אלמנה בוכרית עשירה שנישאה בסתר לתלמיד־חכם עני מכולל אונגרן ומפחד בני העדה הצפינה אותו בעליית הגג; אחד על סתת גורג’י שהסתיר מטמון של תכשיטים בבור־מים שבחצרו ונקבר יחד אתו תחת המפולת; ועל מורה בבית־ספר למל שהיה נטפל לתלמידות וסופו שנתגלה כמיסיונר; – סיפורים של ארץ־ישראל ערבית־תורכית ויהודית־ישוב־ישן, שהעלו בה זכרונות מימי לימודיה על הר הצופים. היה לו קול שברירי, אך בטוח, שהטעמותיו הסגירו חושניות מגרה. כשהגיעו לסימטאות החשויות של בית־ישראל, וקירבתו באפלולית הזאת, ביחידוּת הזאת, העבירה כמיהה בבשרה, אמרה לעצמה שהוא מתאכזר אליה בכוונה, כן בכוונה, שאינו נוגע אפילו בידה. ואם אינו מתאכזר בכוונה, הריהו חסר כל רגישות ואינו ראוי שידובר אליו. “הגד, אתה מוכרח לגשת אל אמך?” נעצרה. – “אני לן אצלה, ולא אוכל להפתיע אותה בשעה מאוחרת…” “כן, אני מבינה”, המשיכה ללכת. כמה הוא הגיוני! “מדוע?” שאל. הסתכלה בו רגע ואמרה בחיוך: “חשבתי, אולי נעלה אל הר הצופים…” ברוש צחק. “נגמור בהר הזיתים”, אמר.

ברוש דפק על הדלת, ואשה נמוכת־קומה, צעיף שחור מכסה את שיבתה המשיית, פתחה והופתעה לראות את בנה.

”הכירי, אמא. אלישבע – מורה באוניברסיטת תל־אביב…"

“אלישבע מה?” בחנה את פניה.

"טל־בלומפלד״.

“גם טל גם בלומפלד?” חייכה. פנים רגועות, מאירות, היו לה.

“טל הוא שם המשפחה של בעלי”.

“היכנסו, היכנסו”, הושיבתם ליד השולחן, בחדר הצר, הנקי ללא־רבב.

“יהודים נוהגים לתת שמות כמו משה־חיים, או אברהם־ברוך, אבל משפחה… טל שם יפה מאד!” קולה היה רך, מתון.

“קצר מדי בשביל מורה באוניברסיטה”, התבדח ברוש.

“מנהגים מודרניים”, אמרה אלישבע. “נשים רוצות להראות שהן עצמאיות”.

“כן כן, אני יודעת… אתה זוכר, אמנון, את הגברת האנגליה מבית־החולים הסקוטי?”

“ברוס־קולינס”.

“כן, ברוס־קולינס, אבל היא היתה רוַקה דוקא. אשה מאד משכילה ונעימה למרות שגויה… ואת מלמדת מה?”

״ספרות״.

“וככה הכרת את בני. אני מבינה. לא ידעתי שיש אוניברסיטה בתל־אביב!” פנתה אל אמנון כבתלונה.

“צעירה מאד”, אמרה אלישבע. “שנים מעטות”.

“את האוניברסיטה של ירושלים היכרתי, כשהיתה על הר־הצופים. עכשיו אפילו אינני יודעת איפה היא. אומרים שיש, אני מאמינה. איפה זה, הבנין החדש?” פנתה אל בנה.

“את יודעת, אמא, יודעת”, צחק.

“הבנין של הטרה סנטה?”

“את יודעת, הראיתי לך!”

“אינני זוכרת”, משכה בכתפיה. ”תשתו תה?"

אלישבע סירבה, והזקנה לא הרבתה להפציר.

“ילידת הארץ?” שאלה.

“נס־ציונה”.

“לנס־ציונה נסעתי בפעם הראשונה כשהייתי בת שבע, או שמונה. לפני שבנו את מסילת הברזל. ביפו היה בעל עגלה, גיסין, שהיה נוסע עד ראשון. אז משם צריך היה ללכת ברגל, בחולות. היה חם ולא היה צל בדרך. אבל הייתי ילדה!”

״עם אביך?"

“אבי עליו־השלום היה סוכן מכונות זינגר והיה לוקח אותי הרבה פעמים. כך הכרתי את מושבות יהודה, את רמלה, לוד, עד עזה הגענו. אבל הרבה שנים כבר לא הייתי בנס־ציונה, מזמן החתונה של בתיה כץ, שמצד אמה היא קרובה שלנו. אמה היא בת־אחות של מרדכי לרר, זה שקנה את האדמות של ואדי חנין. מן הלררים יש עוד מישהו?”

“צאצאים”.

“וטל, בעלך, גם כן מנס ציונה?”

“טולקובסקי היה שמם. לא מן הוותיקים”. קור עבר בבשרה. בפעם הראשונה מאז צאתה את תל־אביב, נזכרה שהערב, ברגע זה ממש, מתקיימת חתונתה של טולקובסקי הזקנה.

“טולקובסקי הכורך ספרים?”

“לא, רופא בהמות היה”.

“היה אצלנו בעיר העתיקה כורך ספרים, טולקובסקי, אתה זוכר אותו, אמנון, על־יד ישיבת בית־יוסף. רשע גדול. וכשירד לשפלה, כולנו נשמנו לרווחה. בייחוד משה סלומון, שהיה מתחרה שלו”, צחקה. “אם את מלמדת ספרות, אז קראת בוודאי את הסיפורים של בני”.

״בוודאי!"

״ומה את חושבת עליהם?"

“היא מבקרת חריפה מאד, אמא”.

״יפים בעיני".

“אני אינני קוראת אותם. רגלי זקנות מדי בשביל זה”.

“רגליך?”

“זה כמו ללכת על אבנים. הולכים ומועדים, הולכים ומועדים. למה צריך לכתוב שפה קשה כל־כך?”

“גם הספרים האלה כתובים בשפה קשה!” הפנתה מבטה אל הכוננית הגדולה מלוא־רוחבו של כותל, שטורים־טורים של ספרי־תלמוד מילאו את מדפיה.

“ספרי קודש לומדים, לא קוראים”, דיברה האם בנחת. “אבל סיפורים?! סיפורי־המעשיות שלנו כתובים פשוט מאד, כל אחד יכול להבין! ואצלו… לא, אינני יכולה לקרוא”.

“ובכל זאת קראת”, הצטחק אמנון.

“קראתי?” השמיעה תמיהה.

“אפילו הערת לי. הערה נכונה. על הכלב”.

"איזה כלב?''

“אמרת שערבי בנגב לעולם לא היה נושא דלי מים להשקות כלב שיש לו בעלים. זוכרת?”

“זו באמת שגיאה! ויש לך עוד שגיאות כאלה. העורבים! מי אומר שבנגב אין עורבים? פעם נסעתי עם אבא שלך עליו־השלום לחברון, עוד לפני השחיטה, וראינו עורבים, הרבה עורבים, כל הדרך!”

“חברון איננה הנגב”, העירה אלישבע.

“את חושבת שהעורבים נעצרים על גג מערת המכפלה? אם הם באים לחברון הם עפים גם לנגב! עורבים יש בכל מקום! אליהו הנביא, כשהיה במדבר…אבל למה אני מתערבת? אם את אומרת שהסיפור יפה, ואת מלמדת ספרות באוניברסיטה, הוא בטח יפה! אני לא קוראת את זה, לא. ובעלך, מה הוא עושה?”

“הוא סוכן ביטוח”, הוציאה את חפיסת הסיגריות מארנקה.

“ביטוח זה טוב. פרנסה מאד טובה כפי ששמעתי”.

“אפילו אותי כבר ביטח”, צחק אמנון.

“אותך? למה אתה צריך ביטוח? אין לך אשה, אין לך ילדים”. אמרה בעגמת־נפש.

"יש לי אם!''

“השם ירחם!” נרתעה בבהלה. “בשבילי? שאולי חס־וחלילה, חס־ושלום?…לא לא. חתמת כבר?”

“זו צורת חסכון כזו, אמא!”

“חסכון? אם יש לך כסף מיותר, תניח אותו בבאנק, תקנה ניירות, אבל ביטוח? בגללי? אבא עליו־השלום, כשבאו אליו עם ביטוח…”

אלישבע שמה לב להרמוניה השוררת בין האם והבן: שניהם כביכול צייתו לכללי־משחק מוסכמים של דו שיח: הוא יודע את העמדות־הפנים שלה, את היתממותה הפקחית, ומקבלן, והיא יודעת שהוא יודע ויודעת שהוא אוהב זאת; הוא מעריץ את חכמתה המתונה והיא מתפנקת מהערצתו. וציינה לעצמה את הדמיון הרב שבתווי פניהם: העיניים הבהירות, בעלות הגוון האפור־עמוק, הימי; השקיפות הגבישית, המלוטשת, של הצדעיים; ובעיקר השפתיים – שפה עליונה דקה, מתוחה, על גבי שפה תחתונה עבה, בשרנית, וחטובה יפה. וכשחייכו, נתקבץ החיוך בזויות השפתיים, בקמצנות. כל אופיים, חשבה, מתגלם בשפתיים אלה: צירוף של מתח שכלתני שיש בו כוח רצון וקורטוב של רשעות, עם חושניות להוטה להנאות. כשנח מבטה על שפתיו, דימתה לעצמה נושכת את התחתונה עד זוב דם, נאבקת אתו ומטילה אותו על מרפד של מחטי־אורן בחורשה. סומק הציף את פניה: כאילו נתרחש המחזה לעיני האם.


ירח מלא, דמי, רימון־יריחו, השקיף אל רחובות מאה־שערים והשקה באור עמום חצרות מרוצפות, גזוזטראות עזובות, שערי אבן, מודעות חרם. ברוש הכיר כל בית, יושביו, תולדותיו. כאן, סיפר, גר זילברשלג, שב־47' התעקש להישאר בתוך החומה וגררהו משם בכוח; כאן אחד מחסידי ברצלב הכותב קמיעות וספרי סגולות ורפואות; כאן אופת־הכעכים המשוגעת, שהעלילו עליה כי הטמינה רעל בבצק…

כן, אדוני המדריך, אמרה אלישבע. אני אסירת־תודה לך על הסיפורים המאלפים מתולדות־הישוב. באותה נעימה עצמה, שיש בה הנאה מהם והתעלמות מן השומע, יכולת לספרם לכל פלוני־אלמוני, ממין זכר או ממין נקבה. הלא תודה שאתה מוסיף והולך ומספר – רק כדי להימנע מניכוח אתי. מדו־שיח אישי כלשהו, מקרבה אינטימית כלשהי, שלא לומר ממגע, חס־ושלום. משום שבעצם אתה מתיַרא מפני. כלומר, מתירא להימצא אתי ביחידות בנסיבות שבהן יחידוּת זו יש בה תביעה כלפי גבריותך. האם זה משום העדר בטחון־עצמי? או העדר בטחון עצמי זה נובע מכך שהנני בוגרת ממך בשנים, מנוסה ממך, נשואה? או אולי –

אולי אינני כלל אובייקט ארוטי בשבילך, אלא אשה משכלת, מלומדת, שנעים – או לא כל כך נעים – לשוחח אתה לפעמים על פינטר, סארטר, שטייגר, פתיחות קלאסיות ולא קלאסיות של סיפורים.

אם כך הדבר, ניפרד כבר ברגע זה, ואשאיר אותך לבדך בתוך התפאורה הרומנטית הזאת של ירח, ומצודות־אבן, ובקעה זרועה אור סהרורי, ש–כן, אני מודה, הוא מטרף במקצת את חושי. –

“בעצם היית בגטו עד גיל מבוגר למדי…” הפסיקה אותו.

" כן, למעשה כן. קודם בעיר העתיקה ואחר־כך בשכונה…"

“עם כל האזהרות, והאיסורים, והחרמות…”

“כמובן!”

“וחס־ושלום להסתכל באשה!”

“להסתכל?” הצטחק. “כשהייתי בן שש־עשרה, היתה לנו כובסת ספרדיה…”

ופתאום רווח לה. כמו אז, כאשר הביא את הספר, והכל נעשה פשוט ובהיר. הוא סיפר על כובסת ספרדיה בעלת־בשר, שבשבתה לכבס בחצר והגיגית בין ברכיה, היתה מגלה את שוקיה כדי לגרותו ו“נותנת בו עיניים”, כמזמינה להיכנס בשערה. לעתים היתה מבקשת ממנו לעזור לה, בנשיאת הגיגית, או בתליית הכביסה, ומתחככת בו, בירכיה, בחזה. כשהתנכר אליה, פעם אחר פעם, העלילה עליו שגנב כסף מארנקה, הקימה צעקה גדולה, וכיוָן שאיש לא האמין לה, הסתלקה מן הבית ולא נראתה עוד.

“יוסף הצדיק!” צחקה אלישבע.

“לא, צדיק גדול בכל־זאת לא הייתי. במשך שבועות שלמים אחר־כך הייתי מתיסר בהרהורי חרטה…”

“על הרהורי העבירה שהיו לך…”

" על שלא ניצלתי את ההזדמנות שהיתה לי!"

“על כך!” פרצה בצחוק. “ומדוע באמת לא ניצלת!”

" מפני שלא היה לי די דמיון".

"לראות את התענוג הצפוי לך? "

“לראות שהתענוג הזה באמת ניתן להשגה. פשוט לא האמנתי!”

“שערי תשובה פתוחים תמיד!”

“לא שעריה!…”

“אמנון המסכן!” שלבה את זרועה בזרועו וחיככה את ראשה בכתפו. “מתי ידעת אשה בפעם הראשונה?” לחשה בנושאה פניה אליו.

" עשרים ושתיים, שלוש…"

“כשהתחתנת?”

“הו, הרבה לפני זה!”

“למרות האיסורים, והחרמות…”

“כן, כן הבשר רפה…” נאנח.

“קדוש מסכן… האם היה זה בגת שמן?”

“לא רחוק משם”.

“אתה יודע שאהבתי הראשונה היתה כאן בירושלים?”

“ספרי לי עליה”.

למולם, מעבר לצללים האביוניים של סמטאות שמעה המעוקלות, היו עתה החומה הנוצצת באור הירח, סלעי הגיר הלבנים של הר־ציון, קבוצת שיחים, גגות מבצבצים מתוך חורשה. לא הרחק, גאה בבדידותה, ניצבה הכנסיה הסקוטית, מגדלה אפוף הילה.

הדיבור נעשה קשה עליה, ובין משפט למשפט ניסתה להשתיק את נשימתה. בושה, אמרה לעצמה, שאת נושמת כמו כלבה מיוחמת. ובה־בשעה אמרה לעצמה: כן, כמו כלבה, מדוע לא? להיות מופקרת, להיות זולה, להיות זונה, מדוע לא? אני אתפקר הלילה – יעבור עלי מה!

כשהגיעו לקצה הרחוב, בפיתחו של שטח בור, זרוע אבנים ושיחים, נעצרה בגבה אל הכותל, ובמושכה בידו, נתנה בו מבט עז שאמר: אני ארצח אותך הלילה. ברוש התחייך, ובהטותו ראשו עליה, כאילו לנשק את שערה, שמה ידה על פיו ודחתה פניו מעליה ולחשה, מתנשמת: “אין לך מושג כמה שאני…” ולעצמה לחשה: “וולגארית”. היא הסבה מבטה אל צריח הכנסיה הסקוטית, שרק כברת־דרך קצרה הפרידה עתה ביניהם ובינו. הוא היה הבטחה חשאית, אוצרת אושר שלם, ורק בזבוז היה זה לנגוס ממנו נתחים קטנים וחצי תאוותך בידך. “בוא, בוא”, אמרה, ונטלה את זרועו והקיפה בה את מותניה. לאחר כמה צעדים צחקה ואמרה: “הספרות והביקורת מהלכות זו בצד זו שלובות זרוע…” – “ועוד לעבר הכנסיה!” צחק.

שתי מכוניות שקויות־טל חנו על חצץ החצר ועצי האורן הרעיפו מחטים וצללים. קרני ירח זהירות, חרישיות, מיששו את אבני המצודה, המגדל, החלונות הרדומים. זהיר־זהיר פתחה אלישבע את הדלת והובילה אותו בידה בחדר־המבוא המוגה מן החלון, שקטורת דקה של ספרי־תפילה ורהיטים עתיקים ריחפה בו; על בהונות – במעלה מדרגות השיִש אל הקומה השניה, לאורך המסדרון, אל החדר האחרון. היא פתחה את הדלת, סגרה אותה אחריהם, ובעוד ידה על ידית המנעול, משכה את פניו אליה ומחצה את שפתיה אל שפתיו. תחת הינומת אור הירח, לחשה לעצמה בעיניים עצומות: אתה לכוד, קדוש מסכן שלי, לכוד, לכוד! הארנק נשמט מידה ונפל לארץ.

“לא תיארתי לי, שאת…” לחש אל הבל־פיה הלוהט, בפותחה באצבעות קודחות את כפתורי חולצתו.

“אני יודעת”, חתמה את שפתיו. יודעת יודעת יודעת. אל תדבר עכשיו. אני פראית, מופקרת, זולה, איזה אושר, הו איזה אושר לחוש את לשונך בחיכי, לשוני בחיכך, כן כן כן, אתה חם כמוני, מיוחם כמוני, רק רגע, חכה רגע, אשליך את הקליפות האלה מעלי, לא כך, את הרוכסן, כן, רק כפתור אחד, כן, חופשית, הו ידיך הנפלאות, המלטפות, המעלפות, כמה לוהטות, ועכשיו כולי, וכולך, אני מטורפת ממך כשאתה מוחץ כך את דדי הזקורים אל חזך הקשה והדבש ניגר ממני, ממש ניגר, איפה היית כל הלילות האלה כשאני כמהה, משתגעת, להתמוגג באצבעות האלה המשחקות על בשרי, הנשרף, בוא, בוא, לא כאן, אל המצע הזה, כן, עליו, לא חשוב, כן, עכשיו, רעץ אותי, נעץ אותו, כן, כך, כן, כך, אתה אליל, אתה ענק־קדמון, אפל, לא ידעת כמה פרוצה אני, כן, פרוצה גסה פושקת רגליה, רחמה אל הענק הזה, החודר, הו עדן, אל היקוד הזה, עוד, עוד, עוד, כמה אתה גדול ונפלא, אני המומה, נמסה, כבר אינני, הו אלוהים! – – –

“פתיחה קלאסית”, צחקה אחר־כך בטומנה את פניה בחזו, רגועה, כרוכה לצידו.

“וגם הקצב”, נשק את אוזנה. “האישי כל־כך…”

“תוכל להתפאר בלבך ש…” צחקה, והקרה את צחוקה אל צווארו.

“שֶׁמה?”

“ש…דפקת את ביקורת הספרות”, הסתירה את פניה הצוחקות בחיקו.

“ואולי להיפך?” צחק.

“לא איכפת לי, יוליסס שלי”, נשקה את שפתו התחתונה.

“הומרוס?”

“ג’ויס, ג’ויס”, לפתה ברגליה את ירכו.


 

כג    🔗

“כן, נפגשים לפעמים”.

“ואיך?”

“איך מה?”

“איך הוא?” שמעה בטלפון את הסקרנות התמימה, החביבה, של דינה.

“המ… בלתי יציב ביותר, הייתי אומרת”.

“באיזה מובן?”

“קשה להסביר…מה את עושה עכשיו?”

“שום דבר מיוחד”.

“רוצה לצאת קצת? אל שפת הים?”

“יופי!”

“לבשי בגד־יד, נשתזף קצת”.

בשבתן על כסאות־המרגוע, חשופות לשמש ולרוח המלוחה של הים, רצתה להעיר לדינה שהיא מזניחה את עצמה: הכתפיים הוורודות, הזרוּעות בהרות, והשוקיים, השמינו מעט, וגם החזה, תפוח מדי. גדלה בר, כנערה כפרית. בהשוותה את גזרתה שלה־עצמה לזו של דינה, חשה כאילו היא צעירה ממנה: המתניים הצרות, הירכיים… בסיפוק חשה את קרני החום הנספגות בגופה, נאצרות בו, לכל היום, הלילה.

“קינרס?” הפשילה את הכתפיות וגילתה את שדיה עד למטה מן הפשוקת.

“הו, את מכירה את הקוץ הזה!” אמרה דינה בערנות. “גבוה כזה, עצני, עם תפרחות שעירות… הלא גדלת במושבה!”

“אף פעם לא ידעתי שמות של צמחים. כחול?”

“לא, לא קיפודן, גדול יותר, מסתעף… בקיצור, הם גדלים לכל אורך גבול השדה שלנו, עד מסילת הברזל. ובכן ביום ראשון קמנו שנינו, אחי ואני, ויצאנו לקצץ את הקינרס במגלים. הם נופלים ברעש כמו עצי יער! ממש קורסים באדיר! ואחי צוחק ממני כל הזמן, כי אינני למודת נסיון כבר… את רואה את הסריטות האלה? הקוצים היו נופלים עלי! אבל איזו הרגשה נפלאה! את מכירה את האויר בעמק: בעשר מתחילה לנשוב רוח חמה כזו, תנורית, עם ריח קש יבש, לוהטת בפנים, מחתלת אותך, ויש לך הרגשה כאילו… את חולת מולדת, כן, חולת מולדת…”

“ו… כל הימים האלה עבדת?” הסתכלה בה אלישבע בחיבה.

וחשה כי התרחקה מעל דינה מאד מאד בשלושת השבועות האחרונים. לא ייאמן עד כמה.

“זה היה נפלא! הבערנו מדורות לשרוף את הקוצים… ויומיים שלמים עבדנו רק בניכוש ינבוטים. המון ינבוטים גדלים אצלנו, מיום שאני זוכרת את עצמי, ותמיד היינו מנכשים ומנכשים ועד היום לא הצלחנו לבער אותם. מן צמחים עקשניים כאלה, את יודעת, בעלי כוח חיים עצום, ונורא נורא מזיקים. אז אני בסנדלים ואחי הקטן יחף, אבל מי היה נדקר בכפות הרגליים מן הכפתורים הקשים והקטבים והכרבולות הקוצניות? רק אני, כמובן, עירונית כמוני!… כן, ויום אחד עלינו על גבעת המורה… חמישה ימים הייתי שם בסך־הכל, ואיזה מרחק של עולמות!… אני באה למושב, והכל כמו אז, אני מתחילה לדאוג לחליבה, לאבוסים, להוצאת הביצים מן הלול… והכל כה טבעי… כשחזרתי העירה, שאלתי את עצמי, מה בעצם, מה אני עושה… חסרה לי הרגשת הרגבים מתחת לרגליים, הרגבוביות הקטנות האלה, הפרודות העבשות… והמרחב השקט הזה, המזמזם על גבעולי הקוצים… אבל לאחר שבוע־שבועיים אני מתרגלת ושוב שוכחת ומתהלכת על המדרכות כמו אזרחית הגונה, מסתכלת בחלונות הראווה… מהר מדי…” הצטחקה.

“כן…” הסתכלה בה אלישבע בפיזור־נפש.

“אני מוכרחה לספר לך: יש לנו כמה עצי זית בחצר, ובאחד העצים, בתוך נקיק של הגזע, היה קן של ירגזי. את מכירה את הציפור הנחמדה הזאת, עם הכיפה והבטן הצהובה. כשהגעתי, היה זה בדיוק כשהירגזית החלה בדגירה. היינו באים לשם ורואים איך הזכר מביא לה חרקים, תולעים, ומאכיל אותה במקורו. בוקר אחד ראינו שהזכר איננו, והדוגרת משמיעה כל מיני צפצופים של יאוש, קורעי־לב… מה עשה אחי הקטן? לקח חוט־ברזל ארוך ותלה בו תולעת, כמו בחכה, הושיט את החוט אל הקן…”

רק אל יעולל לי הערב כפי שעולל בשבוע שעבר, שלחה אלישבע מבטה אל אופק־הים. כשהתהלכתי על המדרכה, הלוך־ושוב לפני ביתו, כיצאנית, 40 רגע על השעון, עד שהואיל בטובו להגיע. וההמצאה הזאת: ישיבת מערכת. צחוק. מי שמע על ישיבת מערכת בשעות הערב. חוסר דמיון בשקרים המעיד על תמימות מסוימת. אבל את סולחת לו, סולחת בסופו של דבר, ושוב תסלחי הערב אם יאחר כך, אלוהים ישמור. כמובן אסלח, כמובן, איך אפשר לא, כשהוא פורט לך כך על מיתרי גופך עוד לפני הכל, לפני, כשאת מתיַשבת על ברכיו בכורסה נוגע־לא־נוגע בתפוחי שדייך, מבעד לשמלה הדקה, המשיית, כלאחר־יד, עושה־עצמו כלא־איכפת ומדבר דברים חשובים על קבלה ומסתורין ומי־יודע־מה, כשאת מפרפרת בתוכך, את עם העצבים החשופים שלך, עושה את עצמך מקשיבה לו וכולך פרועה ושותתת, כמהה לרגע שכבר, שתהיי נלפתת ושוכחת ואובדת, ואת פוזלת אל המיטה הצרה הזאת, בחדר הרווקי של האסקט הזה, חדר מעורבב ופרוע, ספרים וספרים בלי סדר, עבריים ואנגליים, פטרוניוס ודון, ודילן תומס, ואנתרופולוגיה, ומיתולוגיה, מעניין אם קרא את כל אלה. מיטיב להבין ממך, בכל־זאת, בחוש. הביאי פרחים הערב, להכניס קצת נוי נשי בחדר הגברי. קני אגרטל סיני, כמו זה שראית בבוטיק ההוא, ותמונה על הקיר להחליף את הרודין המחריד – חוסר־טעם לא־ייאמן לגבי אדם כמותו – וגם את הוילון הזול להחליף, וכיסוי אחר, רקמה פרסית או בוכרית, אדומה־סגולה, אכזוטית, על גבי המיטה המרה כל־כך עד שאפשר רק לרכב זה על גבי זה, ולהתגלגל אל הרצפה, כמו אז, בערב השני או השלישי, כשחשבנו שכל הבית נעור. מעניין מה חושב לו השכן, שראה אותי כבר פעמיים, מזל ביש כזה, דוקטור או משהו, יקה על־כל־ פנים, יוצאת ב־1 או ב־2 אחר חצות. חייך בכל־זאת. לא איכפת. כן, במיטת אפריון הייתי מחליפה אותה, מלכותית, עם וילאות כבדים וכרים גבוהים, כמו בווינדזור או בפונטנבלו, כמו למרי אנטואנט או למריה טרזה, ואני בכותונת משי ארוכה, ירוקה, רובצת כנמרה –

“טרגדיה משפחתית ממש: אבא ירגזי נעלם ולא מצאנו אותו עוד, ועכשיו גם האם. והגוזלים האלה, שלושה בסך־הכל, רק מתחילים להתבקע מתוך הביצים, מנסרים־מנסרים את הקליפה, מנקרים, ואם לא יובא להם אוכל, יגוועו תוך שעות אחדות. אז לקחנו פירורי לחם מן המטבח, טבולים בחלב, ואחי טיפס על העץ, שם את הפירורים על כף היד…”

או בליל־שישי האחרון, כשכבר ב־11, עוד לפני שהגענו לכלום, שילח אותי הביתה. עליך ללכת, אלישבע, כדואג לשלום־הבית, לשלום בעלי שמא עומד בחלון ושואל למה איחרו פעמיה. הישרנות הזאת, המזויפת, בעצם. אני שואלת את עצמי אם תוך־כדי תוך־כדי הוא לא קשוב לעצבי בעלי, המצפה־כביכול לאשת־חיקו. פחדנות אמרי, לא ישרנות. החשש התמידי לא להסתבך, רק לא להסתבך חלילה־וחס. לצאת נקי. או שהוא מזדהה אתו, גם זה ייתכן. הבוגד עם הנבגד, שאולי גם הוא נבגד פעם. סולידריות של גברים. מגוחך ממש שהוא הדואג לכך ולא אני. ולמה אדאג אם אף פעם אינו שואל, כשאני יוצאת או חוזרת, לאן, היכן, מתי, ותמיד בוטח, ואינו מעלה בדעתו שאני מסוגלת, הקרנן. מעניין מה מקור הביטוי הזה, ארטמיס, נדמה לי, שהפכה את מישהו לאיל בעל־קרניים כשירדה לנחל להתרחץ ערומה. לצוד את לב מאהבה. ארטמיס? – על כל פנים לא אשמתי היא שאינו שואל לאן את הולכת ואיפה היית. ואולי חש במשהו, בכל־זאת, כמו באותו ליל־שישי, כשלא נתתי לו, ואחר־כך לא דיבר כל השבת. כמובן אתן לו, כמובן, אבל לא באותו לילה! לא בכל שעה שירצה! כשארצה אני; לא, אינני אדישה, לא, אבל אחרת. משהו אחר, אפל. עיוור, סומא בארובה, כמו שאומרים. רק בלי השוואות, דוקטור, בלי השוואות!

“כמו חזרה לילדות. וכשאני מגיעה העירה, כאילו בבת־אחת, פתאום, אני נעשית שוב מבוגרת. כמו בעליסה בארץ־הפלאות, עם משקה הקסמים. חוויה ביולוגית כזאת. אף פעם לא הרגשת דבר כזה?”

“איך?”

“כך, שפתאום את בגלגול אחר של עצמך ואת לא יודעת בדיוק…”

“כן…”

את יודעת שלא תעשי זאת. לעולם לא תעזבי אותו.

“ואולי זה טוב, אני חושבת. אני אוגרת, כמו בריכה שאוגרת שמש – ואחר־כך יושבת לי כאן בחדר, בעיר, וכותבת אותיות קטנות, והדימויים עולים כמו אדים מן הילדות הזאת… אבל אני מדברת ומדברת… עכשיו ספרי את”.

“על מה?”

“המון זמן לא התראינו…רצית לספר משהו על אמנון ברוש”.

“לא חשוב כל־כך, בעצם…”

“ראיתי אותו לפני כמה ימים”.

“כן?” חשה את הסומק פושט בפניה וניסתה לעצרו.

“עברתי בדיזנגוף, בצהריים. כמובן שלא הייתי מעיזה לגשת, אף פעם אינני יושבת שם, אבל היתה שם אבישג רוכל וקראה לי, אז התיַשבתי אתם, והיה נעים מאד. הוא תמיד עורר את סקרנותי, האיש הזה”.

“מבחינה ספרותית…”

“לא רק. לא. או אולי זה אותו דבר, בעצם. הוא כל־כך קיים בתוך סיפוריו, שהאישיות ממש קורנת מתוכם…”

אלישבע חשה צביטה של קנאה: עוד שותפת, ולו גם פאסיבית, במי שכולו אמור להיות שלה. למה נדחקה הנה?

“ולא התאכזבת?” אמרה בהרמת גבה.

“לגמרי לא. בדיוק כפי שתיארתי לעצמי. והיתה לי שמחה בלב… מין שמחה כזו, את יודעת, שהנה החיים חוסכים ממך, וזה כה נדיר, אכזבה אחת… הם כל־כך פזרניים באכזבות…”

“על מה דיברתם?”

“הוא כמעט לא דיבר. הערה פה ושם. אבל מתוך מלים מעטות את יכולה להרגיש את הנפש המלאה־מלאה הזאת, הנראית שלווה כלפי חוץ ויש בה אי־מנוחה כזאת בפנים, משהו תמיד מתחולל ורוגש… נוף ארצישראלי כזה, את יודעת, רוטט בעצבנות מתחת לאויר החם והרוגע כביכול…”

הכפרית הכנה הזאת החלה מרגיזה אותה בדיבוריה. למי דרושה הפלישה הזאת של אורחת־לא־קרואה?

“הוא מעריך אותך מאד…”

“אותי?” פלטה אלישבע צחוק בהול.

“הזכרתי אותך, בקשר עם המאמר ההוא. שיבח מאד. אומר שחבל שאינך כותבת בקביעות. על ספרות עברית”.

“הו, מגוחך ממש!” קראה, וחשה שהסומק מסגיר אותה עכשיו לחלוטין.

“מדוע?”

“כי הוא משקר! המאמר כלל לא מצא־חן בעיניו! אמר שהוא קשה, ומסובך, ואקדמאי…” קראה בקול רם מדי.

“לא לא, הוא מדבר עליך מתוך כבוד רב!”

“מדבר עלי!” נפלט צחוק רם מפיה. איך הוא מעז! רגזה, בפומבי! לחלל את כל סודות הלילה. לאור היום! ומתוך כבוד!

“אינך מאמינה לו?”

“הו, הוא בלתי־יציב, כפי שאמרתי לך”, גרפה בידיה חול וערמה אותו על שתי כפות רגליה. “מאד בלתי־יציב”.

“לא הבחנתי בזה…” תהתה עליה דינה.

“הוא ממשפחה אדוקה, את יודעת”, נשאה חופן חול וסיננה אותו אל קרסולה.

“כן, נולד בעיר העתיקה, נדמה לי”.

“בן רב”.

“אמו עוד חיה, נדמה לי”.

“את יודעת שהיה נשוי”.

“כן, אני סיפרתי לך”.

“נכון, את סיפרת לי”.

“אבל אינני יודעת כלום על אשתו. את?”

“אני!” חייכה, “מנין?” ונטלה עוד חופן חול, ועקבה במבטה איך הוא משתפך בסילון דק אל ירכה השזופה, מתווה ערוץ על הקימורת, בכישות הזהב, וגולש מטה.

“יש לו בכלל יחס לנשים?” אמרה דינה בזהירות.

“מדוע את שואלת?” חייכה אליה אלישבע.

“הוא נראה הססני כזה, מנותק, מסתגר…”

“הו, בעניינים אלה אל תסמכי אף פעם על מראה העיניים”, מחתה מהר את החול מעל ירכה. “נטבול מעט?”

גלים פזיזים מרצדים בשמש. המרחב העצום. כמה היא זריזה הכפרית הזאת החוצה קדימה, מתרוממת, צוללת, מתרוממת, צוללת, גומאת מרחקים בתנופה סנפירית. כך לשכב, אפרקדן, לעצום עיניים מול השמש, לשטשט קל־קל בגפיים, ישטפוך אור, ילטפוך מים, ואת נוע־נעה על ערסל ענקי, יריעת־ים ללא גבול, אלוהים מושך בשוליה. נעה אנה אנה, אין חוף, אין אופק זהרורים נופלים על עפעפיך ויום לא יסוף אל ערב, היי אשר תהיי, היי אשר תהיי, הוא שלך. שלך ולא. גל עבר. חומק, אולי ייעלם פתאום. לא אראנו. הו, אמות אז, אמות. אל תחשבי. גל עבר. סחרחר. אקלל את היום. שבו ראיתי. שמעתי את שמו. כן, כבר אז, בטרם ראיתי, רק את שמו שמעתי, נצבט הלב. זוכרת. גורל. מה גורל. אסור היה. להתחיל בזה. סוף נמהר. הכל צפוי. גל עבר. כמה יימשך את חושבת, חודש, חודשיים, שלושה, אבל הסוף הן מוכרח לבוא, מוכרח, לא תוכלי לשאת בזה. אני אוכל. אלמלא. כן. אלמלא. אין לשנות. מדוע לא. עוף חולף. לא נץ, לא עיט, אולי שחף. מרחף גבוה, סביב סביב. איפה את, דינה, קראי בשם העוֹף. טווס זהבי פרח לו אנה תעוף טווס זהבי. גם אילוּ גמרת, גם אילו נפרדת, גם אילו ברחת, לא היה נשאר איתך. אונסת אותו, לוכדת אותו, כופה. כמו שאמר: פעם ראשונה בחיי אינני נותן דין־וחשבון לעצמי. פועל על־פי כורח. אפשר לפרש. לשתי פנים. נסי לא לצלצל אליו, שבועיים, לא תזכי לשמוע את קולו. רק ישמח, ירווח לו. לא לחשוב, לא. ערב אחד את באה לחדרו, מבשרת: גמרתי עם בעלי לעד. הו, אלוהים, כמה ייבהל! יאחזנו שבץ! אני רואה את חוורונו, התדהמה, הפחד, יברח ממך עד קצה העולם. לא המצפון, לא הפחד. לשאת באחריות, באשמה, בכל השטויות. מוטב להפסיק. מיד. לא אוכל. תמות נפשי. גל עבר. גלגל. אין להחזיר. הו, המושגים האלה, על תכלית היחסים, על תכליתם. מה תכלית אם לא האושר. רגע רגע. גנוב־יום גנוב־לילה. מיום ליום, מלילה ללילה, אולי שנים, אולי בלי סוף. עוד הערב לבוא חדרו, כולי שמש, כולי מלח, כולי שרב. לילה לוהט, ליל אלילים. אני צוללת. היכן אני, היכן החוף. סובבת סובבת השמש צורבת. אל תחשבי. יהיה אשר יהיה. רק אל תעזוב פתאום, לא במפתיע, הזהר אותי מראש, אני משביעה. איזה אושר לשכב כך על גב עצומת עיניים נישאת על מים קלילה קלילה אין צפון אין דרום אין עבר אין מחר אין עורבים אין ספרים אין כאב בלב אין עב קלה מסתירה פני השמש רק זהרורים זהרורים והלטף הזה על גופך זה, שהערב, עוד הערב, כן ד''ר בלומפלד, כן.


 

כד    🔗

“בשבילך”, מסרה אלישבע את השפופרת לשוקה, שחש מן המטבח, וחזרה להסתרק מול הראי.

לבו מת בקרבו: הקול האנפופי, החושני הזה, כאן, בחדר־המיטות, לעין אשתו! – “גוגו?” – בנשימה חנוקה פלט: “אני מצטער”, והנחית את השפופרת על כנה.

“מי זה היה?” הציצה בו אלישבע מאצל הראי.

“טעות כנראה”, אמר ופנה לחזור אך המטבח.

“היא בקשה את טל! אדון טל!”

“אינני מכיר”, מיהר לצאת, להיחבא, להיעלם.

ובשבתו אל השולחן, אחזה אש בפניו: מלכודת, מזימה.

החליט לנסוע מיד לביתה, להזהיר, להודיע שלעולם לא תעז… אך בו־ברגע נשמע שוב צלצול הטלפון.

“אדון טל!” קראה אלישבע, השפופרת תלויה מעל לראשה.

“אהובתך”. לחשה במוסרה את השפופרת לידו.

“כן?” השמיע מתוך הלהבה. ושמע באפרכסת את קול החנף, המתפנק “מה קרה לך, גוגו, שאתה כבר לא…”

“אבקש לצלצל למשרד בשעות העבודה” סגר.

“אהובתך?”

“הו, ודאי!” פלט צחוק נבוב.

“בכל זאת?”

“אחת שמבלבלת את המוח”, פנה לצאת.

“למה הסמקת?”

“אני?” צחק.

“אינך יודע לשקר, שוקה. הבט כמה הסתבכת בשלוש דקות: קודם סגרת את הטלפון ואמרת שזו טעות במספר. אחר כך אמרת שאינך מכיר אותה, למרות שביקשה אותך, בשמך. אחר־כך אמרת לה שתצלצל אליך למשרד, כלומר, אתה מכיר אותה. ועכשיו אתה אומר לי שזו אחת שמבלבלת את המוח, כלומר, אחת שדיברת אתה כבר פעמים רבות”.

“רציתי להיפטר ממנה, אינך מבינה?” קרא ברוגז מופרז, והתנחם בכך שהסומק ייראה עתה כתולדה של רוגז. “מבוטחת, שדורשת פיצויים, ויום־יום…”

“בסדר! לא מעניין אותי כלל מי היא… רציתי רק להעיר לך שאפילו היתה זו אחת שמחזרת אחריך…”

“הו, כמובן!”

“לא צריך להתבלבל כל־כך! אין זה אסון כלל!”

“להיפך!” צחק.

“על כל פנים יש לה קול מעניין, למבוטחת הזאת. מאד סקסי!” חיכה אליו במושחה את שפתיה.

“לא הבחנתי בזה”, יצא וחזר אל המטבח.

היא עלולה לצלצל שוב, המטורפת! אמר בשופכו את שארית המרק שבצלחת אל הכיור. בעוד רגע, בעוד שעה, אפילו בחצות! פתאום, להעיר את כולנו . – “גוגו?”

חשב על תחבולה כלשהי: אולי להסיר את השפופרת מעל כנה. לחתוך את החוט. שאם לא כן – אסון עלול לקרות. הרס מוחלט.

או ערב אחר, כשייעדר מן הבית, תצלצל ותאמר לאלישבע: את יודעת ודאי שבעלך…

הן מסוגלות לכל, אלו.

הכרח להציל, מיד. לנסוע אליה, עוד הערב, ולהודיע במפורש: הכל נגמר. ומה שהיה, היה רק מקרה, לא יחזור.

ושיהיה ברור: אני אוהב את אשתי והיא אוהבת אותי. יש לנו חיי משפחה מאושרים, ואבקש מאד…

היא תצחק כמובן: אני יודעת, גוגו! כל מה שאני רוצה…

ולא תרפה ממך. דוקא!

הן מסוגלות לכל, אלו!

“אני יוצאת עכשיו, שוקה”, ניצבה אלישבע על סף המטבח, בשמלה הסגולה הקלה, בעלת הכתפיות. “אחזור באחת־עשרה, שתים־עשרה”. עוד רגע השהתה חיוך בפניו, כאילו סקרה בו מה שארע קודם, אחר־כך קרבה אליו ונשקה על לחיו. “להתראות, שוקה”.

שוקה הופתע: נשיקה, דוקא הערב? לאחר הטלפון הזה? נשיקת ניחומים?

אך חש רווחה כששמע את הדלת נסגרת אחריה.

ניגב את השולחן, ובסדרו את הכלים בכיור, האזין: הטלפון דמם. שום צליל לא נשמע. השקט היה מנחם, מרגיע. הוא פנה אל חדר־המיטות, נעצר על סיפו ובהסתכלו במכשיר הטלפון, נוכח שוב: כן, שותק. שום צליל לא נשמע.

בקלות הקיש על דלת חדרה של אביגיל.

מצאה שוכבת על המיטה, בקיפול ברכיים, ספר פתוח למרפקה.

מה את קוראת?"

אביגיל הטתה את שער הכריכה לנגד עיניו: “סף חלום” – שירים – דינה לב.

“דינה לב! מאין?”

“מאמא”.

“יפה?”

אור נגה מעיניה כתשובה.

נטל את הספר מן המיטה ודפדף בו, “מבינה?”

“למה לא?”

התעכב על דף וקרא בו. “מעניין?”

“עצוב”.

“דינה לב? בחורה… בהירה כל־כך!”

“בודדת מאד, כנראה”, הפשילה רגליה לארץ והתישבה.

“כן… אולי…”

“תקרא?”

“אנסה…” חייך אליה שוקה בחיבה. “אבל למה את עצובה?”

אביגיל משכה בכתפיה. דמעות נתקשרו בעיניה.

“מה יש, גילי? קרה משהו?” אמר ברוך.

“לא… סתם…השירים…”

“עד כדי כך?”

עיניה הלחות היו פקוחות אליו. אחר־כך אמרה:

“אתה יודע מה זה שכותבים על מוות.. כאילו זה אושר?…” כיסתה את פניה בכפות ידיה.

שוקה נדהם. צמרמורת עברה בו: כתפיה רעדו. היא בכתה.

קמה ומחתה את הדמעות מעיניה. " לא יודעת מה קרה לי פתאום", הצטחקה רטובת־דמע ויצאה מן החדר.

אובד־עצות, פנה והלך אחריה. מצאה עומדת בסטודיו, מול ארון הספרים, אצבעה עוברת על גבי הכריכות. היסס רגע ממושך, אחר־כך אמר:

“הביטי גילי, יש לך חופשה עכשיו. ארוכה, מדוע לא תסעי קצת?”

ציפה שתאמר דבר־מה, ראה את שערה היפה, היורד על עורפה, את קומתה הנאה. שאל את עצמו מהו שמציק לה.

“יכולת לנסוע לשבוע־שבועיים אל סבא…אל החברה שלך בנתניה…או אפילו לאילת. תוכלי להיות שם במלון, להתרחץ בים. לא בעיה בשבילי להוציא 150, 200 לירות…”

אגוז קשה. תעמוד בשתיקתה שעות. לא תענה לך. לא תהפוך את גבה. סגורה ומסוגרת.


האור היכה בעיניו, מכרבלות הים המשתצפות, מרסיסי החול הזגוגי, הנוצץ. אגלי זיעה נתלו בריסיו, ובקושי הבחין בקיוסק הדל, ששרשיו טמוני־חול, לרגלי מסעף הגבעה. מחה את מצחו, את ערפו, נעצר מרחוק וארב. מבין שורות כסאות־המרגוע, פני הנשים המשוחות, ציבורי הבגדים הצבעוניים, התינוקות המתרוצצים לחים־חלקלקים, הכדורים המתעופפים לקצב פעימות הגלים, ראה כי במת־הקרשים הרעועה שלפני הקיוסק לא נעזבה אף לרגע: ילד וקרטיב, שני ילדים וקרטיב, אשה וכוס מיץ, גבר מכורס טורף סופגנית, בחור אתליטי עם טרנזיסטור לאוזנו… ראה את ידה הנשלחת להגיש ולקבל. אילו היתה לבדה, היה ניגש, מזמין כוס מיץ, אומר דרך־לצון, כאילו לא־איכפת: מה זה, ז’נט, את מצלצלת אלי הביתה… ואילו היתה מכבירה עליו דברי אהבה, כדרכה, היה עונה: הו, את יודעת, זה לא היה רציני… לך יש בחורים צעירים ויפים… הרי לא תיארת לעצמך שאני, אדם נשוי…

כדור־טניס פגע ברגלו והוא התכופף ואמר להשליכו בקשת רחבה, גבוה ורחוק; אך בעל־המחבט, שחור־שער וזריז־מתניים, הקדימו בזרוע ארוכה, חטף, ובמרוצה חזר לבסיסו. בהתפעלות עקב אחר הכדור המתעופף ממחבט למחבט, בפעימות אטומות וקצובות, ללא החטא את מטרתו: נהדף בתנופת זרוע חזקה וקלה ואצילית כל־כך, מכאן ומכאן, מזרוע הבחור הדק, שחור העיניים, אל זרוע הבחורה גבוהת־הרגליים, רטובת השיער; מכאן לכאן, מכאן לכאן, מונה זמן אין־סופי, דורך קשתות מול ים אין־סופי. יפה, צעיר.

היה צמא, וקנה בקבוק מיץ מארגזו של רוכל־עובר. בשתותו, ראה שוב שבמת הקיוסק אינה מתפנה גם לרגע. באים והולכים, באים והולכים. לא זה המקום, לא זה הזמן, חשב. ובינתיים היום מתמזמז והולך. יום חול. מבוטחים מצלצלים למשרד וציונה עונה באדישות חבלנית: הבוס איננו. לא יהיה. לא יודעת.

הכרח יהיה לחזור בערב. לביתה. בשעה מוקדמת, לפני שתספיק לבצע שוב את מזימתה. ולא להשתהות שם, לא להתפתות.

הים היזה רסיסים אל השנוניות האזוביות. מרחב של תכלת שקופה, זגוגית. נהרה של קיץ. פעימות כדור. סחרחורת. תוכל להתמזג בבהירות הזאת של מים וחול, להימס בה. כמו מים בחול. להיות חופשי מזמן, מעול, לשכוח, לחלום, להימצא כאן שעות, השמש מתנהלת אט־אט ברקיע, אתה שרוע תחתיה, עוצם עיניים וחש זוהר עולמים מבעד לעפעפיים.

על המוות – נזכר – כן, בעצם על מוות, ומתוך אושר!

אפשרי מאד.

ליד הקיוסק עמדה חבורה של בחורים בבגדי־ים, מלהגים, צוחקים. ובעוד רגע ראה את ז’נט, בשמלת תכלת פעורה, פורצת מתוך הפתח האחורי ומניפה מטאטא על ראש אחד מהם, שהתכופף בזריזות וחמק מפגיעתה. לקול קריאות העידוד והצחוק של האחרים, רדפה אותו לרוחב רצועת החול הלחה, עד שקפץ למים, שקשק בהם ונבלע בין הגלים. רוגמת גידופים בבחורים, מגרשת במטאטאה, חזרה אל מאחורי הדוכן.

זולה, גיחך. ותהה על עצמו איך.

ופנה, מדשדש בחול המעמיק במעלה הגבעה, לעבר המכונית.


ציר הפשפש חרק בצווחה־צרודה, מזהירה מראש על הזר הקרב. כשנפתחה הדלת, נדהם. כאילו נהדף אחור. הפנים המשופמות, המבהיקות, היו מוכרות לו, בבירור, אך לא זכר מניין.

“בבקשה, תיכנס. אתה אל גברת לוי בטח”.

“לא בבית?”

“היא תיכנס עוד מעט. שב בבקשה”.

כחושש לדרוך על מוקש עקף את השולחן ועבר אל הספה.

“אלברט שמי”, חייך בנימוס “אני הבן דוד שלה”.

“נפגשנו פעם?” שאל ברתת.

“השריפה. גבעת הרצל. אתה סוכן הביטוח. טל נדמה לי”.

“כן”, נזכר, כמו בחלום רע, מלפני עידן ועידנים.

“אתה זוכר? אמרתי לך אז שזה היה הצתה. לפי דעתי, זאת אומרת. ואתה…”

“כן, היו המון אנשים, וקשה היה לשמוע…” בחרדה נזכר שדחה אותו בגסות.

“אני יודע. מה היה בסוף, המשטרה מצאה משהו?”

“קצר. חשמלי. קורה”.

“איזה חצי מיליון בטח”.

“קורה. בייחוד בנגריות האלה. ישנות”.

“כל כמה שבועות פורצת שם שריפה. לא עסק בשביל חברות ביטוח”, הצטחק והציע סיגריה.

“לא, תודה. לא מעשן”.

מן המסדרון הופיע הילד, שחור ושעיר, גורר את רגליו המפורזלות.

“מכיר את הדוד, שלמה?”

הילד נענע בראשו, ניגש עד השולחן, משען אל שפתו, והתבונן בשוקה בעיניים גדולות. אילמות.

“מה שלומך?” ניסה שוקה לחייך.

“מסכן, הרגליים”. אמר אלברט, “צריך להחליף לו את הברזלים”.

“קצרים?” התבונן שוקה בילד.

“אבל שלמה גיבור! נכון, שלמה?” טפח לו אלברט על זרועו בחוזקה. ובהפנותו פניו אל שוקה, לחש: “ז’נט סיפרה לי כמה עזרת לה. כולנו מודים לך באמת, מאד”

“הן…” פרש שוקה ידיו.

“הקיוסק, וכל זה, זה הציל אותה. אתה יודע באיזה מצב היא היתה. לא היה כלום. כלום!” שלח את זרועו על מסעד הספה, כפורש חסות על שוקה.

“אני מקווה שיש לה פרנסה…”

“כן, בסדר”. הטיל אלברט אפר למאפרה. “פחות או יותר, ביחוד בקיץ. רק…” לחש, כמסתיר סוד מפני הילד. “עכשיו יש קצת צרות, היא צריכה להכניס אותו למוסד, אתה מבין, ו…זה קשה לה. קשה מאד”.

פתאום חש עצמו לכוד, במאורה של נוכלים. הזרוע שמעל לכתפיו תנחת לפתע כגיליוטינה.

הטלפון, המזימה המתוכננת. הסחיטה.

“מוסד?” התכווץ מעט במקומו.

“זה לא רק הרגליים”, לחש אלברט, “זה…” נגע במצחו, “משפיע, אתה מבין?… הרופא הסביר לה: העצבים. אם העצבים של הרגלים לא עובדים אז גם השכל לא עובד כמו שצריך. כמו קצר חשמלי…” הצטחק.

שוקה התבונן בעיני הילד ודמו רץ בו להימלט.

“הוא בחור פיקח…” מלמל.

“פיגור”, הרשיף אלברט באוזנו של שוקה. “מפגר”.

שוקה המשיך להסתכל בעיני הילד, עיניים גדולות ושחורות, ומעליהן שתי קשתות של גבות שעירות מאד, שנפגשו בשורש האף. רצה לקום, להיחלץ מצבת הזרוע התלויה כגרדום.

“קשה”, נאנח אלברט בהסבו גופו אל המאפרה. “אשה לבד, אתה יודע, עם ילד חולה… אני משתדל לעזור לה קצת, אבל מה אני יכול… יש לי חנות ירקות קטנה באבו־כביר, אבא זקן, שוכב חולה…”

שוקה נזכר איך לפני חדשים סחט ממנו רוכב־אופנוע אחד, עשר לירות: הוא נסע במכוניתו באלנבי, בשבת אחר־הצהריים, כשהתנועה מועטת מאד, ולפתע – עוקף אותו אופנוען, ובתפנית חדה ימינה, לעבר רחוב גאולה, היה ממש מתחת לגלגלים הקדמיים. כפשע, והיה דורסו. הוא לא נפגע, רק התהפך עם רכבו. בגיצים בעיניו נכנס למכונית ופקד: למשטרה! ונאנק, כשהוא תופס את ברכו: הרגל! שברת לי רגל! ובעוד רגע כצצים מן האדמה, הופיעו שניים אחרים, ובאיומים פקדו עליו לצאת. והחרפה ההיא, איך נכנע להם, והוציא ארנקו כל מה שהיה בו – עשר לירות.

“הקיוסק הציל אותה. בטח. כל החיים היא תודה לך בעד זה. אבל ביני ובינך”, מעך את הסיגריה במאפרה, “זה מספיק בשביל לחם, בקושי”.

“אדון טל!” נכנסה ז’נט, בחלוק צהוב, קליל, בשיער רחוץ ובשפתי שושן. “תסלח לי שצריך היית לחכות…”

“מצטער שלא הודעתי קודם…” קם שוקה מן הספה. אלברט קם אתו.

“אני תמיד שמחה שתבוא!” הבריק מבטה הרחוץ של ז’נט.

“תסלח לי, אני מוכרח ללכת עכשיו”, אמר אלברט בהיחלצו מבין הספה והשולחן. “אני אראה אותך מחר”, נשק על לחייה של ז’נט. “שמחתי להכיר אותך, מר טל”, הושיט ידו לשוקה, “מקווה שניפגש עוד”, ובסותרו את שער הילד, שלח חיוך של איחולים לזוג הנשאר, ופנה אל הדלת ויצא.

“לישון, שלמה!” טפחה ז’נט על אחורי הילד וגררה אותו אל המסדרון.

“כל כך הרכה זמן!” התיַשבה דחוקה ליד שוקה ונטלה את ידו בשתי ידיה. “איפה היית כל־כך הרבה זמן?”

שוקה משך את ידו. בקול מוכיח אמר: “התפלאתי עליך מאד, שצלצלת אמש…”

“דאגתי לך! לא ידעתי מה קרה!” פקחה עליו עיני ילדה תמה.

“אלי הביתה?!”

“מה יכולתי לעשות? כל היום אני בקיוסק, וכשאני גומרת, אתה כבר לא במשרד!”

“אלי הביתה?!” חזר ונזף.

“אבל אשתך לא יודעת כלום!”

שוקה לא ידע להחליט אם היא תמימה, כמו שאומרות עיניה הפקוחות עליו כעיני ילדה הפוחדת מעונש על חטא שחטאה בשגגה, או שמערימה היא עליו.

“אתה לא סיפרת לה, נכון?”

“לא, לא סיפרתי”, אמר ביובש, בעל כורחו.

ורגז על עצמו שכבר ברגע זה, שלא ברצונו, נעשה בן־ברית חשאי לקשר נגד אשתו. ועם מי!

“אז למה לא ענית לי, רק הורדת את הטלפון כאילו לא מכיר אותי, כאילו…” אמרה נעלבת, מתפנקת.

“מה רצית שאענה לך?” גיחך.

“יכולת להגיד שהיית עסוק, שתראה אותי מחר, בעוד שבוע… לא יודעת… משהו!”

שוקה תהה שוב: האם באמת אינה תופסת מה עלול היה לקרות, או רק מעמידה פנים?

“כל כך…” התנשמה בכמיהה על לחיו והעבירה את כף ידו לאורך ירכה.

שוקה משך ידו והשיג עצמו מעליה.

“את יודעת למה באתי הערב?” אמר.

“להיות אתי!” בחנה את עיניו בעיניה.

לרגע נאלם. ביקש להיזכר בדברים ששינן לעצמו לומר לה, ולא לזכרם.

“רציתי להגיד לך…” אמר, “שזה לא יכול להימשך ככה…”

“מה לא יכול?” התבוננה בעיניו.

“בינינו… כל זה…”

“שיותר לא תבוא לראות אותי?” הביטה בו בעיניים נפחדות.

“כן”, אנס עצמו לומר.

“למה גוגו?” נדחקה אליו ושמה ידה על ברכו.

“קשה לי להסביר לך”.

“אבל אם אף אחד לא יודע, למה אתה לא יכול לבוא אלי?”

“לא אוכל”, השתמט ממבטה.

“תביט אלי”, הסבה את פניו אליה בכף ידה ונעצה מבטה בעיניו. “אתה פוחד? תגיד את האמת!”

“פוחד?” הצטחק, “ממה?”

“אני לא יודעת! אולי מאשתך!” לא הרפתה מנעוץ מבטה בו.

“אמרתי לך, היא לא יודעת!”

“אז ממה? אני רוצה להבין!” תבעה.

זכר שהחליט לומר: הביטי, אני ואשתי…

מגוחך, מגוחך מאד! מי היא לאחר הכל?

“את לא תביני”.

“אני לא מטומטמת! מה קרה! לא הייתי טובה בשבילך?”

חיוך מימי השתפך על פניו.

"תגיד כבר! תגיד! " צבטה אותו במותנו. “לא הייתי טובה?”

“זה לא זה”.

“אז מה? תגיד! אסור לי לדעת?” ובהרחיקה פניה מעליו, התרצנה ובחנה את פניו. “אולי יש לך מישהי אחרת…”

שוקה התבונן בה, ולפתע חשב: מוצא של כבוד! מישהי אחרת. צעירה. אינטליגנטית…

והשם דינה, דינה לב, צלצל בראשו.

אפשרי, מדוע לא?

לא נמנע האפשרות, על כל פנים.

“זה מסובך, ז’נט…” אמר.

“אז יש לך!”

“מסובך מאד…” הסתיר סוד.

“אני מבינה”, אמרה. ועם כך קמה, ובקומה זקופה פסעה אל המזנון, שלפה סיגריה מתוך חפיסה שעל המדף, פסעה אל המטבח, הדליקה גפרור, וחזרה לחדר, מפיחה עשן כלפי מעלה.

מבעד לחלוק השקוף, ראה שוקה את החזיה השחורה, את התחתונים האדומים עם שולי התחרים.

“אני מקווה שאת לא כועסת…” אמר בקומו.

ז’נט עמדה מרחוק וצמצמה עיניה כלפיו, מפני העשן, או מתוך איבה.

“לומר לך את האמת, אדון טל”, אמרה, “חשבתי עליך שאתה בן־אדם אחר”.

“באיזה מובן?” גיחך. וחש מועקה כבדה בחזו.

“קצת יותר ישר, אדון טל!”

שוקה הסתכל בה. חשב שראוי לו, אולי, להעמיד אותה על טעותה. להסביר שלא מתוך אי־יושר הוא עושה זאת, אלא להיפך…

אם כי, חשב, אם אתה בוגד באשתך עם אחרת, עם דינה, למשל, הרי הצדק אתה.

ובין כך וכך אתה יוצא מפסיד מכל זה. מבוזה, בעצם. וידה על העליונה.

“על כל פנים, אם תצטרכי לעזרה פעם…”

“תודה, אדון טל. אני יודעת את המספר”.

“מקווה שנתראה עוד…” אמר בפותחו את הדלת.

“או כן או לא”, סגרה את הדלת אחריו.

כשפסע בחשיכה לעבר המכונית, חש עצמו מושפל, ולא־נקי. ונבואת־לב קשה צבטה אותו: הפרשה לא נתחסלה, היא רק מתחילה: הטלפון, אלברט. המוסד. הבגידה. שתי בגידות.

איזה שד תקע בראשו את שמה של דינה?


 

כה    🔗

קנטרוביץ, קרא במסמכים. אך לא יכול היה להתרכז בשום אופן.

המקרה המסובך של קנטרוביץ: צינור המים של דירת השכנים, העליונה, התפוצץ, והרטיבות חדרה אל הדירה התחתונה, של המבוטח קנטרוביץ, ופשטה על פני תקרת חדר־האמבטיה כולה ועל פני מחצית תקרת חדר־המגורים. גרמה לקצר חשמלי וקלקול בדוד החימום. חברת הביטוח של הדירה העליונה מסירה אחריות מעל עצמה בטענה שהדבר נוגע לחברה שביטחה את הבנין. האחרונה טוענת שהפיצוץ בצינור נגרם בשל עבודות תיקונים שעשה בעל הדירה העליונה ברצפתו והתשלומים חלים על מבטחי תכולת־הדירה. תביעת הנזקים של קנטרוביץ, בסך 800 ל"י — —

אך לא יכול היה להתרכז. נזכר בחלום שנתעורר ממנו לפנות בוקר, שטוף זיעה: הילד. מסתתר בין שיחים צפופים. היתה שם ביצה, מעין זו שליד נחל רובין. כשראה אותו, החל הילד בורח, מדדה על קבי הברזל. רצה להזהיר אותו שהוא עלול ליפול לתוך הביצה, לשקוע — —

קב אחד היה לו, נזכר. לכן דידה באופן משונה כל־כך בעקימות. השני היה מוטל ליד השיח.

והבחורה הזאת, שהיתה שקועה עד מותניה במי הביצה. בחזיה שחורה, והבטן מרוחה בבוץ…

לא ז’נט.

לא אלישבע.

אחר־כך. הילד נעצר וכיוון אליו את הקב, כמו קנה־רובה, ופקח עליו עיניים גדולות — —

זוועה!

קנטרוביץ — חזר ועיין בניירות שלפניו. ונוכח שוב שפוליסת הביטוח של קנטרוביץ אינה מכסה נזקים הנגרמים על ידי צד שלישי.

עכשיו נזכר: היתה זו בחורה שראה על שפת הים, ברצועות ביקיני צרות, ברגליים זקופות וגמישות, טופחות על החול הלח.

“תני לי את ‘מגדל’”, אמר לציונה. “את שמואלי”.

ובדפדפו במסמכים, צלצלו באוזניו המלים האחרונות של ז’נט, בהן סגרה אחריו את הדלת: “או כן או לא”. לא כל־כך המלים עצמן, כמו הקור שנבע מהן, שעתה הבחין בו נעימת איום. וחשב שאילו היה קצת יותר גמיש, יכול היה לגמור את העניין לגמרי אחרת, בצורה מפויסת, בחביבות, בחמימות, בבדיחות־דעת, אולי אפילו, כציון פרידה — —

“שמואלי? זה שוב בעניין קנטרוביץ. מונחת לפני הפוליסה שלו…”

שמואלי טען שהעניין פשוט ביותר: על בעל הדירה העליונה לשלם את הנזק. קודם כל. מה שנוגע לביטוח, נראה אחר־כך. בעיה משפטית? יתכן. תן להם להישפט ביניהם.

וברגע הניחו את השפופרת, הציף הדם את ראשו בהיזכרו פתאום שאמרה “אני יודעת את המספר”. איזה מספר? היא יודעת שניים! ועלולה לצלצל הביתה. כן, דוקא הביתה, בכל שעה משעות היום והערב. יכלה לצלצל אפילו הבוקר, לפני שעה, חמש דקות לאחר שיצא את הבית בדרכו למשרד!

או אלברט: זה בעניין בעלך… אני יכול לספר לך אם את לא יודעת…

הרים את השפופרת וחייג את מספר הבית. שמע את צרורות הצלצולים מהדהדים בחדר־המיטות. חמישה, שישה, הד בחלל ריק.

ייתכן שהיא בדרכה הנה. לברר.

בשתיקה טעונת האיום שנשתררה במשרד, ניסה טל להכניס סדר במחשבותיו ולהבדיל בין המתקבל־על־הדעת ובין תעתועי דמיונו: אלברט עלול לצלצל, אבל לא הביתה. הוא לא יעשה זאת, כי לא יפיק כל תועלת מכך. עלול הוא לצלצל למשרד ולומר: תראה, מר טל, המוסד עולה בסך־הכל 400 לירה לחודש. אתה לא מחויב, כמובן, אבל אני באופן פרטי מציע לך… לטובתך…

ואם אסרב, חשב טל, מה יוכל לעשות? לאיים שיגלה לאלישבע? מגוחך. איזה איום יש בזה? מקרים רגילים המתרחשים בחמש מכל עשר משפחות. למה חמש? — שבע. תשע.

גם אין זה חומר־דלק לשערוריה ציבורית, אם לזה הוא התכוון. שום עתון לא ידפיס כותרת: “סוכן הביטוח טל בגד באשתו”. או: “סכסוך משפחתי נתגלע בבית מרצה לספרות באוניברסיטה”. מגוחך ממש.

אפשרות שניה: שז’נט תצלצל הביתה, ערב אחר ערב ותשאל עליו.

אם כן יספר לאלישבע שהיא מנסה לסחוט ממנו פיצויים שאינם מגיעים לה. שאינה שפויה בדעתה. אלישבע תאמין. לא תעלה בדמיונה שום דבר אחר.

נוסף על כך אפשר לפנות למשטרה ולהתלונן על הטרדה ואיומים.

בשני המקרים אפשר לפנות למשטרה.

ולאחר הכל, הרי לא ביצעת שום פשע, לכל הרוחות, מפני מה אתה מתירא אם כן?

פשע… גיחך, משנזכר — והתפלא על עצמו איך נשתכח ממנו הדבר כל השעה הזאת שהוא מתדיין עם עצמו ועם המתנכלים לו — איך היה מכתת את רגליו ימים שלמים, בוקר וערב, כדי להשיג לה את הרשיון לקיוסק. איך היה מביא צעצועים לילד, מתנות לה, בלי לבקש שום פרס… אכן, פשע…

במקרה הגרוע ביותר יפנה למשטרה, החליט.

ועם כך הטיל הצידה את המסמכים על קנטרוביץ והחל מעיין בחוזר על סמינר לביטוח יַמִי העומד להיערך בחיפה בינואר, דמי השתתפות 150 ל"י.

ונדמה היה לו שהעניינים נתבהרו פחות או יותר.

אך בקוראו את המילים “הלכה ומעשה בפיצויים על נזקי מלחמה”, קפצה בדעתו אפשרות אחרת, שלא הביאה בחשבון תחילה: היא עלולה לצלצל לאלישבע בהיעדרו מן הבית ולבקש פגישה אתה. אלישבע תסכים. אין סיבה שלא תסכים. ופנים אל פנים, בבית־קפה כלשהו, תספר לה הכל, פרט לפרט, פרט לפרט —

יתכן שכבר עשתה זאת. ומשום כך אלישבע לא בבית עכשיו. לאן יכלה ללכת בשעה זו. חופשת הקיץ.

זיעה בצבצה במצחו.

היסורים. טל חש בבירור שהם מגיעים לו, כעונש. ותמה רק מדוע עונש זה אחר כל־כך לבוא. מדוע רגשי חרטה ואשמה אלה — כפי שכינה אותם — לא הציקו לו קודם־לכן; ורק עכשיו, דוקא לאחר ששם קץ לפרשה העלובה הזאת — ומתוך רצונו החופשי, ללא שום לחץ מבחוץ! — הם תוקפים עליו בעוצמה כזאת. כמו מחלות מסוימות, הן מתגלות על העור: בהרות, אבעבועות, דלקת.

בעצם, חשב, אילו היה ישר עם עצמו, צריך היה להתוודות לפני אלישבע.

ובהעלותו דבר זה על דעתו, חש רווחה מסוימת. מוצא. מעין התמרקות מחטא. יגלה לה הכל, על אף הקושי העצום שבדבר. היא תבין. תסלח. והוא עצמו יהיה אדם אחר, טהור יותר.

אילו היתה בבית עכשיו, היה אומר לה בטלפון שהוא בא. ונוסע מיד הביתה. דברים כאלה אין דוחים.

אך אלישבע נעדרה מן הבית, וטל חש עצמו בודד מאד עם רגשי החרטה והאשמה, כפי שכינה אותם, שטרם מורקו. בייחוד כשנזכר שאמש הוסיף עוד חטא על פשע ברומזו לז’נט על “הסתבכות” בפרשה אחרת. בגידה שניה.

דינה. איזה אבסורד!

אילו יכול היה לפחות לצלצל אל דינה, לדבר אתה בידידות כמה דקות, כדי שהשקר לא יהיה חצוף כל־כך!

אבל את המספר של דינה לא ידע. ולא יכול היה למוצאו בספר, כי היא גרה בבית איזו משפחה שאת שמה לא ידע.

הרים את השפופרת וחייג אל אמו, לחנות התמרוקים.

“רק רגע, שוקה, אל תסגור”, שמע את קולה בהתעסקה, כנראה, עם אחת הקונות. וברגע זה של המתנה, נזכר איך ערב אחד, בהיותו חבוק בזרועותיה של ז’נט, על הספה, שמע את קולו של הילד קורא מן החדר הסמוך, אמא, אמא, ורצה להיתנתק מעליה, אך היא לחשה, לא גוגו, אל תשים לב, הוא ישתוק עוד מעט, וכאילו קריאות אלה הלהיטו את יצרה עוד יותר. זוועה! איך יכול היה! — בחל בעצמו, מלא בושה. “כן שוקה, מה העניין?”

“רציתי לשמוע מה שלומך”.

“לשמוע? תבוא לראות!”

“אבוא בשבת. מה נשמע אצלך?”

“אצלי תמיד בסדר! אצלך?”

“הכל בסדר”.

“בטוח?”

“כן. מדוע?”

“מפני שאם אתה מצלצל, כנראה שלא הכל בסדר!”

“את טועה…”

“נו, טוב. בין כה וכה לא תגיד לי. מה עם אביגיל?”

“נסעה עם חברה שלה…”

“אינני שומעת אותך!”

“אני אומר שנסעה לירושלים, עם חברה שלה…”

“אתה צרוד או מה?”

“צרוד?”

“אתה מדבר בקול חלוש כל־כך, כאילו… מה פתאום לירושלים?”

“סתם… בעוד שבוע היא מתחילה ללמוד”.

“כל החופש היתה בבית עכשיו נזכרה?”

“את מכירה אותה, מצבי רוח… איך הבריאות?”

“סשה חולה קצת, שוכב”.

טל בלע את רוקו. השתהה.

“מה יש לו?”

“הגב. פתאום תקף אותו. מקבל זריקות, אבל זה לא עוזר הרבה. נראה, אולי יסע לטבריה אחרי החגים. בינתיים אין מי שיטפל בו בבית…”

“לא יכול לקום?”

“כאבים מחרידים! בגיל כזה, אתה יודע…”

ציונה נכנסה ורמזה שמישהו ממתין על הקו.

“אני מוכרח להפסיק, אמא…”

“שמור על עצמך. ואל תשכח, בשבת”.

באנחה הניח טל את השפופרת והרימה שוב. שמעון אברך. התנגש במשאית בצומת “עלית”. מבקש לבוא מיד.

טל אסף את הניירות. פיזר הוראות לציונה. בן כמה הוא, סשה היקר? ששים ושש? שבע?


בהתקרבו לצומת, ראה מרחוק את התכונה המוכרת: מכונית המשטרה בשני גלגלים על המדרכה, שני שוטרים אוחזים בקצות סרט ומודדים רחקים, סיעה של הולכי־בטל משקיפה על הנעשה. המשאית העזובה, שרטון בנהר התנועה. רסיסי זכוכית פזורים על הכביש.

מצח הפז’ו היה מרוטש בכל צדעו הימני. עין עקורה. מוח מחוץ תפלצתית.

אברך נשען על גדר הלבנים. חיוור כסיד.

“איך זה קרה?”

אברך פשט יד יבשה לעומת ההרוסה. “תראה…” לא יכול היה לדבר.

“לא ראית אותו?”

“משוגע…” מלמל בשפתיים רועדות.

“הוא לא אשם”, הזדרז נער שחרחר לנדב את עדותו. “אני ראיתי. המשאית באה מפה. באור אדום. במהירות עצומה, וישר לתוך…”

“משוגע! באור אדום!” אמר אברך, רועד.

“העיקר שיצאת חי”. אחר־כך הוסיף: “מה עם השני?”

“לקחו אותו במגן־דוד־אדום”, מיהר הנער לענות, “אבל לא נורא. שבר רגל בסך־הכל. הוא אשם. אני יכול להעיד, אם יהיה משפט”.

“חדשה”, מלמל אברך. “שלושה חודשים בסך הכל”.

“קורה. מה אפשר לעשות. העיקר שיצאת חי”.

“המוטור הלך”, ניגש אחד הצופים. “כשמכונה כזו עולה עליך, אתה גמור!”

“אפשר להחליף”, ניגש עוד מישהו. “מנוע חדש ופחחות. כמה יכול לעלות? אולי אלפיים, אלפיים וחמש מאות”.

“הביטוח ישלם…” גיחך הראשון.

טל הקיף את הפז’ו סביב־סביב. הציץ למנוע מבעד לכנף המיכסה המקומט, וחזר אל אברך.

“הורסים את החיים”, לחש אברך.

“יש דברים יותר נוראים”, חייך טל. ובאישוש אמר: “תראה, תמסור את הפרטים למשטרה, אני אצלצל לגוררת, נעביר אותה למוסך, נזמין את השמאי ונראה מה אפשר לעשות. אחר־הצהריים תיגש אלי למשרד. העיקר שיצאת חי. יש פה טלפון בסביבה?”

אברך הראה בראשו על תחנת הדלק הסמוכה.

בצעדו לתחנה, חשב טל שתאונת־דרכים יכולה לקרות גם לאלברט. כשהוא חוצה את הכביש, למשל, ברחוב הרצל. רחוב צר והומה. או כשבאה משאית ירקות אל חנותו, ומוחצת אותו באחוריה אל הקיר. שיעור התאונות הקטלניות בארץ הוא הגבוה בעולם, אחד לעשרים־אלף בערך. על פי חוק הסבירות…

אחר־כך אמר בלבו שאם אתה מאחל אסון למישהו, דוקא אז… והחליט להשאיר את הדבר להשגחה, לגורל.

נזכר שלפני חודשים אחדים איחל אסון לדושקין. התפלל. לא לתאונה. למוות טבעי. שום דבר לא קרה. אם כי עכשיו, העניין עם הגב. דוקא כשלא חשב כלל.

נכנס לתחנה והרים את השפופרת. חייג את שתי הספרות הראשונות של משרד השמאים והפסיק. אחר־כך חייג את מספר הבית.

“כן, שוקה”.

והקול היה בהיר, ערני, כתמיד.

“צלצלתי אליך קודם, לא היית”.

“כן, יצאתי. רצית משהו?”

“תראי, אלי”, ולרגע מתוך הרווחה שבלב, שכח מה היה ברצונו לומר. היה אומר לה כמה הוא אוהב אותה, חשב. “נתקבל איזה מכתב מגילי?”

“לא. מדוע? אתה דואג לה?”

“קצת. לא השאירה שום כתובת”.

“”מה פתאום תכתוב? היא חוזרת ביום ראשון. למה אתה דואג?"

“כלום, חשבתי… הכל בסדר?”

“כמובן!… מה העניין, שוקה?”

“שום דבר מיוחד… אני מדבר מצומת ‘עלית’. היתה פה תאונת דרכים”.

“משהו רציני?”

“לא נורא. נהג אחד נפצע קצת”.

“ואתה נרגש”.

“קצת… כן, עוד משהו: יש לך מספר הטלפון של דינה לב?”

“כמובן. אתה רוצה לדבר אתה?”

“לא… זאת־אומרת מישהו שאל אותי על הספר שלה…”

“ובכן?”

“חשבתי לשאול אותה, איפה אפשר להשיג..”

“בכל חנות ספרים!… אינני מבינה אותך…”

“אין פה מה להבין”, הצטחק. “פשוט חשבתי שאבקש ממנה את הספר בתשלום כמובן. ואתן לו במתנה… אני חייב לו…”

“אינני מבינה. אבל לא חשוב. אתה רוצה לדבר אתה, בבקשה, היא רק תשמח. היא מחבבת אותך מאד!”

שוקה רשם את המספר. הרים את השפופרת והשהה אותה רגע ממושך בידו.

אחר־כך חייג למשרד השמאים.


 

כו    🔗

האם ידעה שהשעה היא 1 אחר חצות?

כן, ידעה ובכל־זאת לא אבתה לקום מן המיטה.

האם משום שהיה בדעתה להישאר בה עד חצות ולא לחזור לביתה?

לא. משום שהתעצלה. משום שרצתה לרוות את העונג החם השהוי במצעים לאחר התעלסות מסַפקת.

האם נקפו אותה ייסורי מצפון? — — —

לאה, העדנה שוככת ברחמה, פושטת בכל אברי הגוף, נפוגה אל אצבעות הרגליים, שיפולי הכתפיים, הזרועות, חיכתה אלישבע, פקוחת עיניים לחשיכה ולריבוע האור הקלוש של אשנב הדלת, לחזרתו של אמנון מחדר־הרחצה. אך בהתרפקה על הרפיון המוכר, זה המשכך בגוף לאחר שיא הריגשה, חשה גם ברפיון הבלתי־רגיל, שלא ממין העדנה אלא ממין החולי, שהוא סימן מובהק. בהקשיבה לזרימת המים מעבר לקיר, תחילה בסילון עב מן הברז ואחר־כך ברביבים חדים ממשפך המקלחת, שקלה בפעם האלף אם לספר או לא לספר. וידעה שלא תספר, לא הלילה, לא מחר, גם לא בעוד חודש. ואם אמנם זהו־זה — אימה חשיכה, או נהרת אושר? – הרי הזמן בלבד יהרה אשר יהרה או ימליט אשר ימליט. בשמעה מבעד לקיר נקישת כלי על גבי החרסינה, זיחת מסך, טפיחת רגל, ניסתה להסיח את מחשבתה מעצמה־ובשרה, ולהתרכז בשיעור של מחר. פרק 17 ב“יוליסס”, “איתקה”: רחוב אקלס מספר 7, המטבח, שתיית הקקאו, הדמיון והשוני בין הלשון האירית והלשון העברית — כלעוד בליבוב פנימו — שיטת הקטכיזם השאולה מדרך החקירה־והדרישה של “סומה תיאולוגיקה”. אך בתנועה שבלולית, חזרו ההרהורים מדפי־הספר אל עצמה:

האם נקפו אותה יסורי מצפון?

לא. משום שסברה שאיננה גורמת סבל למי שהדבר אינו מודע לו. ולא האמינה בקיומו של חטא הנובע מהפרת עקרונות מוסר מופשטים המוכתבים על־ידי ההשגחה כביכול.

האם היו נוקפים אותה יסורי מצפון אילו ידעה כי אכן נגרם סבל לזולת?

היא לא היתה מכנה אותם בשם זה, אלא בשם רגשי חמלה, או אחריות, והיתה שוקלת את מידת הסבל הנגרמת לה כתוצאה מוויתורה על מאווייה, לעומת מידת הסבל הנגרמת לזולת כתוצאה מהיענותה למאווייה.

האם היתה מוותרת על מאווייה אילו ידעה שכף־המאזניים הראשונה מכרעת?

ספק ספק. היצר חזק משיקול־הדעת.

מה עוד הטריד אותה בשוכבה על גבי המיטה הצרה, בצפותה לחזרתו של ידידה מחדר הרחצה?

היא זכרה היטב שהתאריך הוא 16 באוקטובר 1966 והופעת הווסת נתאחרה בששה ימים.

האם לא אירעה התאחרות כזאת קודם־לכן?

לא בכל שבע־עשרה השנים מאז לדתה את בתה.

האם היתה רואה זאת כאסון נורא אילו נתוודא הדבר וודאות גמורה?

לא.

סבך שאין להתירו?

פתח תקופת חיים חדשה, רבת מכאובים, אך עשירה בחוויות עזות, ובהתעלות רוחנית.

מה הדבר שראתה בחשיכה ושמשך את תשומת לבה?

ביצת ציפור, או יונה, או נחש, שהיתה מונחת בצידו הימני של הספר העבה “משנת הזוהר”, מהדורת ישעיה תשבי, הוצאת “מוסד ביאליק”, שהיה מונח על השולחן, בקירבת המיטה, ליד אגרטל הפרחים הריק.

מדוע משך הדבר את תשומת לבה?

משום שחשבה שראתה פעם את הבייצה הזאת ולא זכרה איפה, או יותר נכון, היא הזכירה לה משהו שלא זכרה מהו.

האם היה זה זכרון נעים? לא נעים?

היא ניסתה להסיח דעתה ממנו ולהתרכז בשיעור של מחר.

האם הצליחה בכך?

לא, כי המחשבות חזרו אל עצמה והיא תהתה איזו בריה היא, מיסוד העפר, הרוח, האש או המים, ייצרית או אינטלקטואלית או ייצרית א־מוראלית, או אינטלקטואלית, א־מוראלית, או אולי היא קליפה, כי נזכרה בפסוק שציטט לה אמנון ברוש מתוך הספר “עמק המלך” לנפתלי בן יעקב אלחנן ובו נאמר כי עד קריאת הגבר של חצות הלילה הקליפות משוטטות בעולם, וזכרה ששעת חצות כבר עברה, והגבר כבר קרא, והיא עודה מרחפת בחלל.

באפלולית הבהיקה גופייתו הצחה של אמנון. “להדליק?” שאל כשאצבעו על כפתור החשמל.

“לא, אל תדליק”, אמרה. וקפצה מן המיטה, חטפה את בגדיה מן הכיסא ורצה אל חדר־הרחצה.

ריח צונן של סבון שקדים. להבי ג’ילט. משחת גילוח פלמוליב. תמרוקי רווק. נימות שער בכיור. נייר טואלט לבן, מחוספס. אסקטי. גברותו הקשה. גופך היפה שנעור לנעורים. שהיתה לו עדנה שנתמלא. בהוייתו.

אילו תכונות משותפות מצא בלום בין ירח ואשה?

עתיקותה בהיותה קדמונית ואחרונה לדורות כדור־ארציים רצופים; היסוד הלילי השליט בה; תלותה הלווינית; הרהרנותה הסהרורית; קביעותה מעבר לכל תמורותיה… זוהרה כשהיא נראית, משיכתה כשאינה נראית…

היותה מלאה לעתים כמוהו, חסירה לעתים כמוהו. היותה מתעברת.

עיבור. מולד.

היא נטלה את מברשת הגילוח מעל המדף ונשמה את ריחה. גבריות ביחידותה, עצמאית, בלתי־תלויה, בלתי־מותנית, קיימת קיום מוחלט, חזקה.

אחר־כך בשוטפה את מפשעתה, בדקה לראות שמא הופיע סימן. לנס? לאכזבה?

דיני נידה במאה־שערים. בעיר העתיקה.

דין סקילה לסוטה. המים המאוררים.

ובקנחה את ירכיה ושפותיה במגבתו אפפה עצמה ביחידותו.

הבגדים החזירו אותה מיערות הפרא אל העולם האזרחי: אשת־איש, אם, מרצה באוניברסיטה. בחדר־הרחצה של גבר זר, בשעה שלאחר חצות. בהיותך בבגדים את אמנם הבוגדת, אמרה לעצמה בהסתכלה בראי, ותהתה על הזיקה שבין השם והפועל. בהיותך ערומה את לא משקרת. מתי את הנך את? בהיותך כלבת־יצרים ערומה, או בקליפות התרבות האלה? ברכת המלביש ערומים — נזכרה בדרוש שסיפר לה עליו יוליוס: לכסות את העולם של מטה מפני הקליפות המתאחזות בו. את פלג־הגוף התחתון, כלומר…

“להדליק?” שמה אצבעה על כפתור החשמל.

“לא. מוטב כך”.

מעומק הכורסה הבהב ניצוץ הסיגריה בחשיכה. לובן כפות הרגליים. הפחד הזה מפני האור. מיהו שאמר שהאוהבים נבוכים בראשית האהבה ובסופה?

התישבה על הכורסה השניה, למולו, גיששה על פני השולחן, מצאה את חפיסת הסיגריות, הגפרורים, והדליקה לעצמה.

מסוגל לשבת כך שעות ולא לפצות פה.

“מתי נדבר?” אמרה במאמץ ליַצב את קולה.

“על מה?”

בהבהוב הסיגריה, במושכו את העשן פנימה, נראו מחצית־פניו כמסיכה.

“עלינו”.

הוא לא ידבר. הוא ידחה וידחה, ויתחמק בגמגומים. מפני האמת.

“דברי”, אמר.

בקול מרחיק, מנכר. המרחק האכזרי הזה, רגעים ספורים בלבד לאחר ההתנשמות הלוהטת של גופות אחוזים ודבוקים זה בזה!

“אתה בז לי?”

“על מה?”

“על שאני… בוגדת?”

מחריש, מחריש. שתיקה כהסכמה.

“אם זו בגידה, גם לי יש חלק בה”, אמר. הבחינה בחיוך דק על שפתיו.

“אולי גם לעצמך אתה בז…”

שוב שתק. כהודאה.

“הגד: אני כופה את עצמי עליך?”

“כופה?”

כדרכו: לא תשובות ישירות. שאלות ריטוריות. כדי להתחמק, לדחות.

“אני חוששת שאילו הייתי מרפה ממך.. לעולם לא היית נוקט יוזמה…”

“את נשואה…” אמר.

התירוץ הטכני.

“הגד את האמת: המצפון מיַסר אותך?”

“המצפון?” הצטחק. “לא. אינני מצפוני כל־כך. אבל אני מודה ש… לא, קשה להגדיר זאת”.

ציפתה בחרדה. לבסוף אמר:

“ענין של כבוד עצמי”.

ולאחר עוד שתיקה:

“נאמנות היא עניין של כבוד־עצמי. כמו אמירת האמת”.

המים המאוררים: סוטה החייבת סקילה. כל האשמה עלָיִךְ. השקר, הבגידה. אבל מדוע לא אמרת זאת מראש, מלכתחילה? מדוע לא לפני ששכבת אתי? האם אינך חש שאם זו דעתך, אתה הוא שהשפלת אותי, ואין לך עוד הזכות להיות בעל־המוסר?

“מה אתה מציע לי לעשות?” אמרה בקול קשה.

“מציע?”

אך כאילו בעצמו נרתע מחמקנותו, אמר:

“את אשה גאה. אני בטוח שלא תעשי דבר שישפיל אותך בעיני עצמך…”

ישפיל! גיחכה בהסתכלה בו. כמה זיוף כאן, כמה אי־אמת! אדם האוהב באמת, אינו מטיף כך! גם לא לעצמו! הוא מעבר לברירה. הוא אינו מושפל בעיני עצמו גם כשהוא נאלץ לשקר, “לבגוד”! משפט של סימונה וייל צץ בזכרונה: “אהבתו סוערת אבל שפלה — משפט אפשרי. אהבתו עמוקה אבל שפלה — בלתי אפשרי”.

“אתה אוהב אותי, אמנון?” שמעה את קולה בחשיכה, כנוע, מפרפר על נפשו.

הפור נפל. אין להשיב.

ברוש מעך את הסיגריה במאפרה. אחר כך נטל את כף ידה. משכה אליו, ונשק לה. נשיקה ממושכת, אבירית.

חשה בדידות קרה, מיַאשת. מוקפת רחובות עיר אפילה שמעבר לחלון. ושמיים גבוהים, מכוכבים, צוננים. והדבר המיַאש ביותר, שאינך יכולה לכפות רגשות על אדם, בשום כוח. את יכולה לכפות את מציאותך בחדר אחד, את גופך במיטה אחת, את חיוניותך הרוחנית בדו־שיח, אך לא אהבה. לא. אפילו תצעקי, תכי אותו, תכתשי אותו, לא אהבה. ואין גשר על פני התהום הזאת. הו, הדבר הטרגי ביותר בחיינו הקצרים, שאין את יכולה לכפות אהבה על מי שאינו אוהב!

משכה את ידה ממנו, ובהסבה מבטה אל שולחן־הכתיבה, אמרה: “מה הביצה הזו? נחש?”

“נחש?” הצטחק. “לא, ציפור. מישהו נתן לי במתנה”.

“במערכת?”

“כן”.

“אחת המעריצות?”

“מעריצות?” צחק. “סופר שהוא גם עורך, קשה לו לדעת בדיוק מה הערצה ומה חונף”.

“או שוחד?”

“אולי…”

חייו המלאים, בלעדיך, עשרים־וארבע שעות ביממה שאין לך חלק בהן, לא חדירה אליהן, שום שליטה. ידידים, מעריצות, הרהוריו, כתיבתו. מרגע צאתך. ומחר, יום חדש, בוקר ארוך, צהריים וערב, בלעדיך, ללא קיומך.

רצתה ליפול לרגליו, להניח ראשה על ברכיו ולבכות.

“המשכת בסיפור?”

“קצת… דף אחד, שניים…”

“קרא לי משהו”.

עכשיו? אחת וחצי!"

“אל תדאג”.

ברוש השתהה התבונן בה.

בחמלה?

“טוב”.

הדמעות נבעו מתוכה, נבעו נגד רצונה והציפו את עיניה, כשקרא. ידעה שזהו סיפור טוב, ועמוק, הסיפור על כת הנוצרים הקדומים, המתבודדים במדבר יהודה. לשון המיסתורין. הלחן המונטוני הזה, כלחן שרב במדבר… מתוך קנאה ועצב־פרידה ידעה כמה טוב ועמוק הסיפור הזה.

כן, גם מזה להיפרד. משאר־הרוח המלא כמיהה, כולו נשמה. ואת תחזרי להיות מורה, מנתחת בהגיון טכסטים של ספרות. באחד הימים גם את שלו. סופר בשם אמנון ברוש. כאילו לא היה מעולם הלילה הזה. הלילות.

בשתיקה ליווה אותה אל תחנת המוניות הסמוכה, וכשפתח לפניה את הדלת המונית התמוטטה על כתפו.

“זה יעבור, יעבור” ענתה מתעלפת לגמגומיו המבוהלים.

“אולי להביא לך משהו…” תמך אותה.

“לא… רק עוד רגע…” טמנה פניה בחזו.

“אסע אתך”.

“לא, אין צורך. כבר הוטב. סלח לי.” הקשיבה לפעימות לבו. איתות בחשיכה של סירה מתרחקת והולכת, מתרחקת והולכת.

פרידה? עולמית?

הו, לא אוכל לשאת זאת! נאנחה ביושבה במונית.

האורות הערפיליים של בתי־קפה שוממי־נשף. האורות הגחים של פנסי מכוניות. החברות הדלילות על גדות עזובת הרחוב. קלון חולשתך. קליפות הגחליליות המרחפת בחלל. בתים זקופים, בוהים, חיוורים, עטופי תכריכים. צמרות רדומות בחצרות רוחשות מזיקים. לאן את גוֹלָה.

בשוכבה לצד נשימתו הקרועה של שוקה, אמרה בלבה שאם אמנם זהו — וההתעלפות הזאת גם היא מעידה על כך — היא לא תשחית. תהרה לבודד המדברי. תלד לרוחו. תגדל בן כצלמו. ולא תפריע את מנוחתו, לא תטיל עליו שום אחריות. בעוד ארבעה־חמישה חודשים, כשתהיה מליאותה ניכרת, תספר לו על כך ותאמר: אינך חייב לי כלום. אפילו להיפגש אתי אינך חייב. גם לא לשמור לי אמונים. הוא פרי חטאי ואני אשא בו. אני אשה גאה, כפי שאמרת.

וכשראתה עצמה בהריונה, תפוחת שדיים ובטן, מהלכת גאה ופריה הבשל לפניה, חשה היטהרות. חזתה ימים של אושר.

שנה, שנתיים, לא תחזור לאוניברסיטה. תקדיש עצמה לילד. אורי? יוחנן? יונתן? המשפחה הקדושה…

הה, אילו לא עכשיו, לא כאן, בזמנים אחרים, בארץ אחרת! בביתם של קלייב וונסה בל בכיכר גורדון בלונדון, עם חבורת בלומסברי, עם ליאונרד ווירג’ינה וולף, עם קארינגטון הנשואה לרלף פרטרידג' ואוהבת את לייטון סטרייצ’י ושלושתם חיים יחדיו, קומונה רוחנית־ארוטית, משפחה ספרותית גדולה, שהמשפחה־המקודשת־בטבעת נטמעת בתוכה. או צפה אנה ואנה, תא תא לעצמו. תא נמשך לתא, נפרד ממנו, חוזר, בגירויים רב־רוחניים, רב־מיניים, בחיפוש המשותף אחר אמת ויופי, בכפירה המשותפת במקובלות, בוויכוחים הרושפים על פביאניזם, אמנות, סגנונות, ללא כל השקרים־המסוכמים הללו, הזעיר־בורגניים, זעיר רוחניים, זעיר־מוסריים, על טוהר־מידות וטהרת־משפחה — קן יונים מסוכך ומוגן, אשת חייל מי ימצא, בטח בה לב בעלה. או כמו עם ג’ורג' אליוט, שלאחר ספנסר היא נישאת לידידו — ברוס? — קרוס? — הצעיר ממנה בכמה? ביותר מעשרים שנה! ובינינו ההפרש כמה? — שבע, שמונה שנים. כן, אילו לא עכשיו, ולא כאן, בארץ הקטנה המסוגרת הזאת, המעונה, הנשרפת בשמש, המתהפכת על גחלים, שכדורים מעופפים ומתבזקים סביבה, והלכודים בתוכה מתרוצצים כעכברים ואיש נאחז באשתו לדבוק בה, לא להרפות, לפני שיפול בקרב. אילו בזמן אחר, בארץ אחרת — — —

הריון ספרותי, צחקה בלבה בהיזכרה בלילה הראשון בירושלים.


 

כז    🔗

ביום ו', 20 באוקטובר, באמצע הרצאתה על “הנפשות המתות”, באחור של עשרה ימים, ולאחר שכבר השלימה עם העובדה ועטפה אותה במוך של חלומות — קיבלה ד"ר טל־בלומפלד את הווסת. בהרחיבה את הדיבור על הערכים הסור־ריאליים של פואימה רוסית זו, אמרה: “נטיית הדמיון הקיבוצי־הפרובינציאלי לראות בצ’יצ’יקוב התחפשות של נפוליאון בונפרטה שנמלט מסנט־הלנה, כמו נטייתו לראות באקאקי אקאקיביץ גלגול של פרדיננד השמיני, מעידה על אי־השלמתו עם…” וכאן, באמצע המשפט, חשה את הנחל החם הקולח ברחמה, ולחלוחית קלה במקורה. לרגע התנודדה וערפל הכהה את עיניה. היא שמה ידה על מצחה והמשיכה: “עם מצב מסוים שבו הגיבור הנלעג הוא המלעיג…” ואחר־כך התנגשו המשפטים זה בזה כקרונות שירדו מן המסלה, ובמאמץ עצרה בהם מהתהפך.

הדסה חרמון, שלא גרעה עין מפני מורתה, וכמו תמיד היתה רגישה לכל שינוי קל בתוויהם, הבחינה מתוך חרדה באודם שהציף אותם לרגע קט ובחיוורון שכיסה אותם מיד לאחר־כך; והבחינה, כמובן, בהתפוקקות הקשר בין המשפטים בהמשך מהלכה של ההרצאה, כאילו אין יד שולטת בהם: משהו על בלינסקי והסאטירה, ופתאום דעתו של פושקין על האדם הרוסי העצוב, וללא כל זיקה לכך — על הטרגדיה של מדם בובארי… מיד בתום ההרצאה ניגשה אליה ואמרה:

“את חיוורת, דוקטור, מרגישה לא טוב?”

“לא… לא נורא…” אספה אלישבע את ניירותיה. ובשאתה עיניה אליה, אמרה: “את זוכרת את המוטו שבראש ‘אנה קרנינה’?”

הדסה חרמון הרהרה רגע.

“‘לי נקם ושילם’, אם אינני טועה”, אמרה.

“האם יש קשר לוגי בין מוטו זה ובין הרומן? בינו ובין אהבתה של קרנינה לוורונסקי?”

הדסה נעצה מבטה בעיני אלישבע, כמו לדלות מתוכן מענה לשאלה.

“חשבי על כך”, זרקה אלישבע חיוך כלפי תלמידתה בצאתה מן האולם.

רגע נשארה הדסה על מקומה, מנסה למצוא פתרון לשאלה, אך רגע שני הכתה אותה בתמהון השאלה עצמה, שלא היה שום קשר בינה ובין ההרצאה על היסוד הפנטסטי ב“הנפשות המתות”, והיא שאלה את עצמה אם לא אירע משהו למורתה שהוציא אותה לגמרי משיווי־משקלה. בייחוד שהיה איזה זיק מוזר בעיניה כשחייכה כלפיה ופלטה — “חשבי על כך”.

במסדרון, בדרכו אל לשכתו, נעצר ד"ר וורשבסקי לפני אלישבע. “את מכירה ברנש בשם יורם הגורני?” אמר בנעימה של מרדות.

בעל־כורחה נתעכבה. חששה שבעוד רגע תיקווה שלולית של דם לרגליה.

“מורידין לתל־אביב ומעלין בקודש”, אמר, עטרת שיבתו וכיכר קרחתו מכסיפים באור המבהיק מן החלונות הרחבים. “אם טרם נתבשרת, יכולני לבשר לך: זנב שועלים זה מגיע אלינו מירושלים לקיים מה שנאמר אין פרופסור בעירו. זה שאין לו אֶם־אֵי אני יודע, אם יש לו בִי־אֵי אינני יודע, אבל כאן הוא יכהן בדרגת מרצה־בכיר! מפני מה תלמידי־חכמים שבירושלים מצוינים? — לפי שאינם בני־תורה. ואילו אצלנו — חבר ועם־הארץ! בכיר ועם הארץ! לא שמעת עדיין…”

“לא שמעתי. סלח לי. אני ממהרת מאד”, פרשה מעליו.

בלשכתה, נעלה את הדלת ונוכחה סופית בסימני הדימום. כמו תאונה. כמו פליטת־חי. ציפור־נפש שחוטה. שלפוחית אהבה שנתפקעה ונתנקזה. אוזלת־דם. בכסותה את פניה בכפות ידיה, סבב גלגל של מראות בעיניה העצומות: מנורת־השולחן בחדרו, עם האהיל הירוק, השקוף; חזייתה השמוטה על מסעד הכיסא; קולו השברירי במוזגו את הקפה לספלים הערביים; ציור שחקני־הקלפים של סיזאן על הקיר; עצי־הזית של אבו־תור, אור הירח המלבין סלעי־גיר, מסתנן בין מחטי־האורן ומגיה חדר קודח בתשוקה; המדרגות אל דירתו בקומה השניה, לילה אחר לילה, בשעות הגנובות, ושלטי דלתות השכנים — ד"ר ויזנר, רחל ואלפרד טוכנר, ארי ברנע; ארי ברנע מן התיאטרון הקאמרי הנתקל בה בצאתה מן החדר אחר חצות ומברך אותה בחיוך קונספירטיבי המבטיח שמירת־סוד; ההתגנבות הביתה, בחשיכה, על ראשי בהונות… פעם מצאה את אביגיל, שותה תה במטבח. “נעשית ציפור־לילה בזמן האחרון”, אמרה לה הבת. “כן, ישיבות, ישיבות”. ואמרה בלבה שאין זה אלא חצי־שקר, כי הן מחצית הזמן היא יושבת ומשוחחת. “חשבתי שיש לך מאהב”, אמרה אביגיל. “אני? בגילי?” הצטחקה ויצאה. הטירוף הזה, כל החודשים האלה, כשאת אובדת זמן ומקום; וההזיה הממושכת של עשרת הימים האחרונים, כמו במחלה, מהלכת ומרחפת, ומטפחת חלום משוגע להרות בסתר, ללדת בשקר, לגדל ילד בבית בעלך שעד סוף הימים יחשבו לילדו! הכל גז. נמוג בדם. לא יהיה עוד. ולא תהיה עוד השומה השעירה שעל זרועו השמאלית, הצטחקה ודמעות צרבו את עפעפיה בהיזכרה בשומה העגולה, הזעירה כגודל מטבע, שהיתה משחקת וממשמשת בה ביושבה על ברכיו. והגומה בסנטרו הקשה, עריסת שפתיים חושקות. וקולו האפל כיין בספרו על הבתולה המכושפת מדמשק ונרות הקודש. או באומרו בשקט כזה, כולו ישרות גברית — “השעה מאוחרת, אלישבע עליך ללכת”. אלישבע. ועכשיו סוף לכל זה. סוף?

נזכרה ביום מות אמה. היתה אז בת תשע, כשחזרו מבית־הקברות הביתה, אחר־הצהריים — יום קיץ חם וזבובונים עופפו בין עלי הבוגונביליה המאובקים — וכל המשפחה, לרבות מנהל־העבודה וייסמן, שנהג בשברולט הגדולה, ישבה בסלון, על הספות, הכורסאות, מול האגרטל שעל השולחן, המלא שושנים לבנות, כמושות — דרשה שדודה רבקה תצא מן הבית, שתסע חזרה לחדֶרָה. כי היתה מכוערת, נמוכה, גבוהת־כתפיים, והיא שנאה אותה. אבא ניסה להשקיטה, אך היא בכתה ורקעה ברגליה וצווחה, וכשלא נתמלאה משאלתה, פרצה החוצה ונפלה על פניה על העשב בפרדס, מאחורי הבית, וכשהיתה כך גהורה עליו, חשה שנמלים זוחלות על עורפה, לחייה, חודרות לאוזניה, והיא קמה בבהלה ופרכסה והיכתה את עצמה בכל גופה לנער את הנמלים, ובטוחה היתה שמעכשיו ועד עולם תהיה מכוערת, כי כל פניה יהיו זרועים חטטים, וכל המשפחה תחרים אותה בגלל מה שקרה, ואיש לא יאהב אותה עוד, ורק נחמה אחת היתה לה, שישעיהו גפן, המורה לחשבון, לא יחדל מאהוב אותה, ויאהב אותה עוד יותר לאחר מות אמה.

בפוקחה את עיניה, אמרה לעצמה: הנה המציאות — אור הצהריים, השמש, כתלי הבניין הזה, השעון שעל ידך. דבר לא השתנה. הכל כתמול שלשום. והוא קיים ואת קיימת ותמשיכו להיפגש, ולאהוב באושר ובייסורים. כל היתר — סיוט. דמיונות חולניים. והנה רגע זה הוא הנקודה המבדילה בין האי־ריאלי והריאלי. ונזכרה בחיבור שהתחילה בכתיבתו לפני שנים רבות — על הריאלי והאי־ריאלי — ושלעולם לא מצאה זמן לסיימו. וחשבה שעובר עליה תהליך הפוך מזה שבספרות — במקום המרָאָה לגבהי הדמיון, נחיתה אל הממש. ולפתע נצנצה בה המחשבה: שמא הספרות מופיעה בתוכי במהופך, כמו בבואה בראי?

החליטה לצלצל לאמנון ולהודיע לו שתבוא אליו הערב. ולא תספר לו שמץ דבר מכל שעבר עליה בימים האחרונים.

כששאלה בטלפון לאמנון ברוש, נאמר לה שאיננו, וכשביקשה לדעת מתי יהיה, העבירו אותה למזכירת המערכת. המזכירה אמרה שיצא לחופשה. “אבל זה לא יתכן!” קראה אלישבע. “עובדה, גברת”, אמרה המזכירה בטון אירוני (כמה היא מאומנת להגן על הסופר־העורך מפני טרחנותן של מעריצות — חלף הרהור במוחה), “את רוצה לדבר עם המחליף שלו?” — “לכמה זמן יצא?” — “חודש, חודשיים, אינני יודעת בדיוק”, התעללה בה המזכירה. — “אבל הודיע ודאי מתי יחזור!” — “אני מצטערת, גבירתי, אמרתי לך מה שידוע לי”, סגרה עליה המזכירה.

רגע היתה מוכת תדהמה, מהוממת: ברח! כגנב! כמוג־לב! — ודמיונה שוטט על פני כל העיר, כל הארץ כולה, ברודפה אחריו —

אך רגע שני, התנערה.

והזמינה מונית. דחוף.

חלפה כמעט במרוצה על פני יוליוס, מבלי לברכו, על פני מבט האיבה של גב' בלוך, בין פלוגת הסטודנטים, שתמהו על שטף נקישות עקביה, גלשה במדרגות, וחצתה במרוצה את הרחבה, מנופפת בידה לקדם את פני המונית.

הרחובות זחו, מתועתעים, בשמש הצהריים. עיכבה את המונית ליד בית־מרקחת. הצטיידה כל־צרכה, והורתה לה להמשיך, דרך דיזנגוף, לביתו. עיניה התרוצצו בין יושבי בתי־קפה, בין המהלכים על המדרכות, ביקשו ולא מצאו. חנות הפרחים. המרפאה. המספרה. חשמלאי כל מיני תיקונים. המגרש הריק. לפני ביתו עצרה את המונית, יצאה, וביעף עלתה במדרגות.

הצלצול הדהד בחלל ריק. שוב ושוב ושוב.

כבר עמדה לרדת, אך חזרה בה, וצלצלה בדלת הדירה הסמוכה, של ברנע. “כן”, שמעה קול חרוך־שינה, “תיכף”. לאחר רגע ארוך הופיע בחצי־הפתח, בחזה חשוף ובשער פרוע: “אה, זו את. במה אפשר לעזור לך, תיכנסי אולי”. — “סלח לי שאני מפריעה… רציתי רק לשאול, אולי אתה יודע במקרה אם ברוש נסע ואיפה אפשר למצוא אותו…” ברנע מדד אותה בחיוך, ספק־חומד, ספק לעגני. "מצטער, באמת הייתי רוצה לעזור לך, אבל אין לי כל מושג. הגעתי אמש בשלוש… — “מבקשים אותו דחוף, ואיש לא יודע בדיוק…” — “באמת מצטער…”

ירדה לרחוב — ולעזאזל עם הכבוד כשנפשך מפרפרת בכף! — ומיהרה לדיזנגוף. עברה בין בתי־הקפה ונכנסה לתוכם, סובבת עקלקלות בין השולחנות, כביכול נושאת שליחות דחופה, מקיפה במבטה מדרכות ויושביהן. בכסית שמה פניה ישר אל הדלפק, קנתה חפיסת סיגריות ושאלה את המלצר אם לא ראה את ברוש. המלצר הכריז בשמו, פעם ועוד פעם. אך איש לא נפנה ולא ענה.

ומשם הלכה כסהרורית בדרך הביתה.

שוקה טרם חזר, אביגיל לא היתה. צנחה ליד הטלפון ושמה ידה על השפופרת. לאן תקרא? פעם אמר לה שיסע לאילת. עשרה או עשרים מלונות באילת. אל אמו בירושלים. אך אין טלפון לאמו. אל אחיו בנצרת־עלית.

עלעלה במדריך הטלפונים. שום ברוש בנצרת־עלית.

לארבע כנפות הארץ יכול היה לנסוע.

או לחוץ־לארץ! – שספה מחשבה את מוחה.

וראתה אותו עולה במטוס בשדה התעופה. מרקיע. כבר נחת. רומא, ציריך, פאריס?

חייגה למערכת, ביקשה את המחליף של ברוש.

“ד”ר טל־בלומפלד מדברת. מן האוניברסיטה. אני מבינה שאתה ממלא את מקומו של אמנון ברוש. סלח לי שאני מטרידה. מחפשים אותו באופן דחוף והיינו רוצים לדעת איך אפשר להתקשר אתו".

“כן…” ענה לה קול פלגמאטי, מתמשך “הצרה היא שגם אני לא יודע…”

“לא השאיר שום כתובת? טלפון?”

זהו, שגם אני הייתי רוצה לדעת…"

“לא ראיתי אותו לפני שיצא? סלח לי שאני מטרידה, אבל..”

“תתפלאי, לא…”

“מוזר…”

“גם אני חושב כך… אני די במקרה פה… אני עורך־כיתוב, ורק שלשום הודיעו לי…”

“ולא השאיר ידיעה מתי יחזור?”

“לא בסדר, נכון… אבל סופרים, את יודעת… פתאום הוא מודיע לעורך־הראשי שהוא נוסע, וזהו.. אז אני מחליף אותו, אינני יודע אפילו לכמה זמן… לא השטח שלי, בעצם…”

הדבר נעשה חמור. אפוף מסתורין. מבשר רע…

ואולי לא. אולי נסע רק להתבודד, כדי לסיים את הסיפור.

אילת. סדום. עין־גדי. ים־כנרת. חניתא. ולפתע עלה בדעתה שדינה עשויה לדעת. יתכן שפגשה בו בבית־הקפה, ברחוב במערכת.

בעלת־הבית ענתה לטלפון. אמרה שדינה נסעה, לפני יומיים. אינה יודעת לאן, או מתי תחזור.

הדם הציף את ראשה. כסכין בבשרה, חלף בה הרהור ששניהם נסעו יחדיו. נמלטו בסתר. בגדו. שניהם כאחד.

ביצת־הציפור שבחדרו.

שלה. מן הקן שבחצר הוריה.

אל חדרו. בלילה. בלילות האחרים. באותה מיטה עצמה.

וככל שהפכה בדבר — ונחשול שחור של בקשת נקם שטף אותה — נעשה הדבר יותר ודאי. ראיות רבות:

שדינה לא התקשרה אליה, זה כמה שבועות.

ובאיזו סקרנות, סקרנות ערמומית, גנבנית, חקרה אותה עליו, אז, על שפת הים, הכפרית התמימה, המשוררת אנינת־הנפש!

וגם הוא. ההתחמקות מדבר בה, כשהזכירה לו אותה, כששאלה את דעתו על שיריה.

אני מבין מעט מאד בשירה, אמר.

העורך הספרותי.

ופעם, נזכרה עתה, אמר שהוא מתקנא בילידי מושב, שגדלו בחיק הטבע.

החיק. החם.

קן־אוהבים. ביצת־ציפור.

ראתה אותם בדמיונה הפצוע: מתעלסים. בחורשה. שדיה הבריאים. הזרועות השזופות. הצחוק החם.

החיק החם של בת־הטבע.

הדם השחור של בקשת נקם. המערפל את הדעת, מטרף.

וברגע דק של צלילות־הדעת, עברה בה מחשבה: זיווג אידיאלי, בעצם. סופר ומשוררת. הגיל. הנטיות. המזג. שיחות על קוצים וציפרים. — — —

לפנות ערב, כשחזר שוקה מן המשרד, אמרה לו:

“הייתי רוצה שתסע אתי מחר”.

“לאן?”

“למרחביה”.

“למרחביה?” הסתכל בה בתמהון.

“אני דואגת לדינה”.

“מה קרה?”

חוורון פניה העביר בו חלחלה.

“משהו קרה לה, אני חוששת”.

וסיפרה ששבועות לא התקשרה, ופתאום עזבה את הבית מבלי להודיע לאן או מתי תחזור.

שוקה העלה בדמיונו איבוד־לדעת.

“הרגשת במשהו בלתי־רגיל… בזמן האחרון?…”

“היא תמיד במצב בלתי־רגיל”.

שוקה כיבד בדומיה את החששות. נזכר שדינה היתה נשואה ונתגרשה. בגיל כה צעיר. תלאות מולידות תלאות כשמשפחה מתפרקת.

“כמובן ניסע”, אמר.

ואפילו שש לכך. זה זמן רב שלא יצאו יחד לנסיעה ארוכה.


 

כח    🔗

מעבר לצומת שפיים, כשפסקו הבתים ומשני צידי הכביש נתפרשו שדות מעובדים, ירוקים, קודרים פה־ושם בשל טלאי העננים השטים מעליהם, שרק שוקה: החלוצים / ביד חרוצים / סולו סולו המסילה / ישרו הע־ר־בות… שרוק ושנה ושלש.

“אני יודע שאני מזייף”, חייך בעוברם את גשר נחל פולג, “אבל השיר הזה נתקע לי ולא יוצא מהראש. שנים לא נזכרתי בו, ופתאום…”

“אתה יכול להמשיך”, אמרה אלישבע.

שוקה הציץ בה, וכשראה את מבטה החד, הדרוך כולו אל סרט הכביש המתגולל לאחור, טפח בידו על ברכה ואמר:

“אל תדאגי כל־כך, אלי. שמעי מה שאני אומר לך – הכל בסדר. שום דבר לא קרה”.

בלילה בירר לעצמו את האפשרויות וראה כמה מגוחך הוא לחשוב שקרה אסון. אילו קרה – היה נודע הדבר. נסעה ודאי אל הוריה. ואם לא אליהם – למקום אחר.

בצומת נתניה האט מעט כדי לאסוף חיילים ששלחו ידיים לכביש.

“עשה לי טובה, שוקה, לא היום”, שמה אלישבע ידה על זרועו.

בלב חמוץ עבר על פני התחנה מבלי לעצור. רצה להוכיח אותה: איך אפשר, שבת, יום חופשה פעם בחודש אולי, מצווים להגיע למחנה אי־שם בקצה הארץ, שלושה מקומות פנויים מאחור, תירוצים תמיד אפשר למצוא… אך בהרהור שני מצא לה הצדקה: הדאגה, המתיחות הזאת –

ולאחר הכל, כשפעם בשנה נוסעים יחד סוף־סוף…

“בעוד שנה – אביגיל…” אמר לאחר קילומטר או שניים.

בבת־ראש התנערה אלישבע מהרהוריה.

“מה?”

“בצבא. בעוד שנה”.

“אם לא תתחתן בינתיים”.

“תתחתן?” הצטחק, “לא חושב”.

“מניין לך?”

“לא הכל חלק ביניהם, אם אינני טועה. נפגשים – לא נפגשים…”

“שנה וחצי, ואף פעם לא נזדמן לי לראות אותו”.

“אני – פעם אחת. חזרתי בשעה מאוחרת, ישבו ושתו תה במטבח”.

“איך הוא?”

“קצת פלגמאטי. מדבר לאט נורא”.

“דיברתם?”

“קצת… חולמני, כותב שירים”.

“הו, לא!”

“מה לא?”

“אינני מאחלת לה, לא משורר, לא סופר, לא אמן”.

“את אומרת כך?”

“בלתי יציבים, רק צרות”.

“עם מי היית רוצה שתתחתן – רופא־שיניים? קבלן?”

אלישבע שתקה.

“סוכן ביטוח?”

“עם אדם כמוך. שאפשר לבטוח בו. וישר”.

“הו־הו!” צחק בקול.

“אתה בעל אידיאלי לדעתי”.

“מתי הגעת למסקנה כזאת?”

“תמיד חשבתי כך”.

שוקה הגביר את מהירותו בעקבות מכונית לבנה שאצה לפניהם.

“את רואה את הסימקה הזאת?” אמר, “מפונדק החוף ניסתה לעבור אותי ולא נתתי לה. לרגע הסחתי את הדעת ועקפה אותי, הממזרת”.

“בלי תחרויות, שוקה!”

“לא חוצפה, לדעתך?”

“אינני אוהבת את זה”.

שני ילדים שעמדו על ברכיהם במושב האחורי של הסימקה, התגרו בו מבעד לחלון והאיצו באביהם לדרבן את רכבו.

“לא יועיל לכם!” צחק שוקה אל הילדים, שהתנדנדו קפיצית על אוכפם וליבּוּ את התחרות.

המרחק פחת והלך ושוקה נטה שמאלה, עקף, נסע כברת דרך במקביל לבן־תחרותו, שילח כלפיו חיוך אדיב, עבר, ונסע חלוץ בכביש החופשי.

“מרוצה?” אמרה אלישבע.

“גאלתי את כבוד הפיאט”, צחק שוקה.

רוח קלה גוללה שיראי חול מן הגבעות. מצמרות האלונים נישאו צריחות עורבים, צונחות לאחור, כאחר הקוצר.

“אז אני אדם ישר, לדעתך”, גיחך שוקה.

“מה?” נתעוררה.

“אמרת שאני אדם ישר”.

“לא נכון?”

“לא כל־כך”.

“בפני אינך צריך להצטנע”.

“את לא יודעת למה אני מסוגל!”

“למשל?”

“לשקר, להעלים, למעול באימון…”

“עברו כבר חודשיים מיום־כיפור, שוקה”.

“אינך מאמינה!”

“הייתי מגלה זאת, במשך עשרים שנה”.

“מה את יודעת מה אני עושה במשרד, בנסיעות, בביקורים…”

“אינך מסוגל להסתיר ממני”.

“אני מוחק את העקבות!”

“אין בך די עורמה לזה”.

“ואם יוודע לך אי־פעם…”

“לא אאמין”.

בצומת חדֶרה שוב שלחו חיילים ידיים לכביש ושוב נחמץ בו לבו בעוברו על פניהם. אך מאוחר יותר, בהגיעם לואדי ערה, והתנועה נתמעטה, וליד מסעף הדרך לכפר ערבי מאובן, נראו שני חיילים בודדים וידיהם כלות למכונית הקרבה, אמרה אלישבע, “טוב, קח אותם, עלולים לעמוד כאן שעות”, ובהרגשת רווחה, נעצר שוקה ואספם.

“לאן אתם?” שאל בהמשיכו לנסוע.

“קרית שמונה”.

“רק עד עפולה, לדאבוני”.

“לא נורא. עד הערב נגיע”.

שוקה שאל על המצב בגבול הסורי לאחר התקרית בה נהרגו ארבעה אנשי משמר־הגבול בעלות הג’יפ על מוקש. “זה יום־יום עכשיו”, אמר החייל, “שער־הגולן, אלמגור, אשמורה… שלשום היו במעין־ברוך, מוקש נעל. מתגנבים בלילה, שותלים אותם בשדות או בדרכי העפר. קשה מאד לגלות”. – “אבל את עבודות ההטיה הפסיקו, לאחר המכה שקיבלו”, דיבר שוקה באמצעות הראי שמעל לראשו. – “ניסו להמשיך, דרומה מאלמגור, עם ציוד של חיל ההנדסה שלהם. דפקו אותם מן האוויר”. – “קראתי שבוועידה הזאת בדמשק, החליטו שוב להמשיך”. – “שינסו, יעלה להם ביוקר”. – “יכול להתפתח למלחמה, מה?” – “לא מאמין, יש להם ביצורים טובים, אבל זה מערך הגנה. מוציאים את הראש – נדפקים”. – “מה הידיעות האלה מביירות שצבא סורי נע אל הגבול?” – “אולי. לא הרגשנו בזה”. – “ונאצר מאיים שיתערב”. – “מדבר עלינו ומתכוון לחוסין”. – “חושב שיש פה ברית בינינו ובינו להפיל את השלטון בסוריה, מה?” – “זה מה שהרוסים אומרים לו”. – “כן, קראתם מה שפרבדה כתב – רב־אלוף רבין מנופף בחרבו!” – “דיבורים, כמו במועצת־הבטחון. מה שמו, הנציג שלהם?” – “פטרוב”. – “אשכול נבהל בכל־זאת. הזמין אליו את נציגי ארבע המעצמות”. – “צריך היה לעבור את הגבול, לפוצץ להם כמה כפרים, כמו שעשו בחירבת רפעת ובסמוע, היו משתתקים לכמה זמן”. – “לא פשוט, אני חושב, עם כל המוצבים האלה – תל עזזיאת, תל חמרה, הבניאס, עם כל היתרון הטופוגרפי”. – “לא פשוט, אבל אפשר לעקוף. לבניאס אפשר להגיע גם מאחור. רק שיתנו אור ירוק!” – “אשכול מפחד”. – “שיתן לרמטכ”ל לנהל את הענינים!" – “כמו במדינות ערב, מה?” –“בעניני בטחון, למה לא? את המיתון ינהל אשכול, את התגמול שישאיר לרבין!” – “תחשוב פעמיים”. – “כשהם רוכבים לך למעלה, מספיק פעם אחת”.

שוקה נתקף געגועים למחנה, לשירות המילואים. לפגישה הצוהלת עם מודעים וותיקים הנקבצים מפזוריהם כמו לכנס מחזור. לדוכן של חדר האפסנאות, עליו הוא מניח נשק משומן ומצוחצח, חגורות כדורים, שמיכות ספוגות ריח שמני־סיכה, בגדים ספוגים ריח חומרי־חיטוי. לאותו משא־ומתן עסקני, קולני, שיש בו גסות־שמתוך־חברות, עם חיילים באים ויוצאים, נוטלים ומחזירים, חותמים על קבלות, נרשמים בפנקסים, נגערים ומשיבים. לתכונה המיוזעת של חדר־האוכל, צלצול הצלחות, מראה קנקני הלפתן המימי, פארורי המרק, הבדיחות המעופפות משולחן לשולחן, החיזורים הקלקלים אחר המזכירות. למיטות הברזל עם מזרני הקש, רצפות הבטון המאובקות, שיחות הלילה הרווקיות. מתי ייקרא? תמה.

“מכירים את רב־סרן גלעד?”

“מן הסיירת”.

“מה שלומו?”

“בסדר. נולדה לו בת לפני שבועיים”.

“מזל טוב! ילד רביעי! תמסרו לו ד”ש משוקה. שוקה טל".

“מילואים גולני?”

“פיקוד דרום. חברים וותיקים, מבית־ספר, זוכרת את רפי?” פנה לאלישבע.

“איזה רפי?”

“שטיינברג. זה שלאביו היה בית־מסחר לחומרי בניין”.

“מה אתו?”

“לפני עשר או שתים־עשרה שנה חתם לצבא־קבע. כשהיו לו כבר שלושה ילדים. שינה את שמו לגלעד. סיפרתי לך שנפגשנו ברפיח במלחמת סיני…”

בעיבורי עפולה נהג בעקבות מכונית שנכנסה לתחנת־דלק. עצר לידה, שאל את הנהג לאן פניו מועדות, כשנענה – לטבריה, העביר אליה את שני החיילים. “אל תשכחו: רב־סרן גלעד. משוקה טל. נס־ציונה”. נפרד מעליהם.

דממה סתווית, מתוחה, היתה פרושה על פני השדות בדרך למושב. גבעולי קוצים גבוהים, קשיים, בעלי עטרות קיפודיות, רעדו ברוח המנסרת. ציפרים אפורות דאו ביעף מעל לשלף ונתלו בסבכי שיחים. “דרורים?” שלח שוקה מבטו אחריהן. אלישבע משכה בכתפיה. “דרורים”, אמר.

“ריח לולים”, אמר בהיכנסם לרחוב המושב. “זבל עופות”. אחר־כך עצר ושאל לבית לב.

חזית הבית היתה שלווה ושום סימן לדאגה או צער לא ניכר מפניה. חתול עיפר ברגליו האחוריות ליד שיח היביסקוס פורח בין עצי האיזדרכת, ומירכתי החצר הגיע ריטון מנומנם של תרנגולות. ליד הפשפש התכופף שוקה, נטל חופן עפר מן השביל, פרשו על כף ידו, ואמר: “רואה? בזלת”.

דינה לא היתה. אמה, אשה נמוכה ובריאה ומדברת בריגשה, שמחה מאד להכיר את אלישבע, ששמעה עליה רבות מפי בתה. האב, צנום, בעל פנים מצומקות וחיוך יבש, היה שתקן. שניהם התפלאו לשמוע מפי אלישבע שבתם נעדרה מתל־אביב זה כמה ימים, אך שוקה שם אל לבו שהדבר לא הדאיג אותם יתר־על־המידה. “ודאי נסעה אל שושנקה”, הביע האב השערה, והסביר לאורחים ששושנקה אוליצקי היא חברתה מילדות, החיה עתה באילת השחר, ולעתים קרובות היא נוסעת אליה. “היתה כותבת לנו, אברהם”, חלקה עליו האם. “לא הכל היא כותבת לנו”, חייך האב אל שוקה. “היא תצטער מאד כשתשמע שהייתם כאן ולא מצאתם אותה”, אמרה האם. “היא מדברת עליך בהערצה”, החמיא האב לאלישבע.

חוה לב הפצירה בהם להישאר לארוחת־הצהריים, אך הם סירבו, באומרם שעליהם להמשיך בדרכם וסרו הנה רק לרגעים ספורים. חוה קרבה אל אלישבע, וכמבקשת להסתודד עמה, ביקשה ממנה שתשב רגע ליד השולחן. משנתיַשבו, נטל האב את שוקה אל הדלת האחורית ויצא עמו להראות לו את המשק.

בהתעכבם ליד חלקות המספוא, שאל שוקה על אחוז הסיד בקרקע, על שיעור החלחול, אם מטייבים את השדה בדשן זרחני וכיו“ב. כשתמה אברהם לב מנין לו בקיאותו בסוגיות חקלאיות, סיפר שגדל במושבה, שאביו היה רופא־בהמות, ושתמיד אהב טבע. “פעם חשבתי להיות כוורן”, חייך בהתנצלות. “פחדת מעקיצות ונעשית סוכן־ביטוח”, התבדח לב. “תאמין לי שבביטוח נעקצים יותר משבכוורת”, הצטחק שוקה. “אני בטוח שאינך מלקק דבש”, אמר לב. “לגמרי לא”, אמר שוקה. “לפעמים אני מרגיש את עצמי כמו קברן בקו”ף”. אך להסיח את השיחה מעצמו, שאל על השפעת מדיניות המיתון על המשק. “קשה, כמובן”, אמר לב, “מחירי האספקה עלו, הוצאות הייצור עלו, אבל מקבלים את הדין, יש לנו ברירה? בטווח רחוק זו מדיניות נכונה. עכשיו משווקים יותר לייצוא. רוב הביצים יוצאות לאירופה”. – “כן, המדינה זקוקה לכסף”, אמר שוקה, “ארבע מאות וחמישים מיליון דולר תקציב הבטחון בלבד!” ובעוברם לדבר על המצב בגבול הסורי, זכר שוקה את שיחתו עם החיילים ואמר שמן הראוי היה לפשוט על כמה כפרים מעבר לגבול כדי ללמד את הסורים לקח. כשהביע לב פקפוק בכך, בשל הסכנות הגדולות הכרוכות במבצע כזה, אמר שוקה: “אפשר להתגבר. יש להם מוצבים חזקים, נכון. אבל אפשר לעקוֹף. להגיע מאחור”.

בהיכנסם הבית, קמו שתי הנשים ממקומן, ופניה של חוה לב היו משולהבות כאילו עצרה בתוכה איזו התרגשות. גם פני אלישבע לא היו רגועות. אחר־כך ליוו המארחים את אורחיהם עד פתח המכונית, וחוה לב נופפה בידה לאחר החילם לנסוע.

“חוזרים הביתה?” נעצר שוקה בהגיעם אל הצטלבות הדרך עם הכביש הראשי.

מבטה של אלישבע היה מכוון לפניה, כשוקלת דברים בתוכה.

“חוזרים הביתה?” שאל שוב.

“אתה מוכן להמשיך צפונה?” פנתה אליו בהיסוס מה.

“צפונה לאן?”

“ניגש אולי לאילת־השחר. ייתכן שהיא שם. אצל חברתה”.

שוקה הסתכל בה: משהו אירע לה, והיא מסתירה.

“הוריה לא דואגים לה ואת דואגת?”

“אם לא קשה לך”, אמרה, מדוכאת.

משהו אירע לה. גם אם תשאל, היא לא תגלה.

“לאילת השחר!” הכריז כמצביא היוצא להתקפה, ועם כך הכניס את המכונית למהלך, ופנה מזרחה.

בהגיעם סמוך לכפר־יחזקאל, שאל:

“על מה דיברה אתך, אמה?”

“שלושה ניחושים”, חייכה אלישבע בעצב.

“אבל היא לא דואגת!”

“מאד דואגת!”

“למה?”

“למצבה, לעתידה, לגורלה”, אמרה בעצבנות, “אמרתי לך שהיא במצב נפשי מעורער”.

“עלי היא אף פעם לא עשתה רושם כזה! להיפך, שלֶווה… כמעט הייתי אומר מאושרת!”

" נדמה לך. רק כלפי חוץ".

שוקה נזכר בשיריה. בדברי אביגיל. פני האדם מעידים מעט מאד על המתחולל בתוכו, אמר לעצמו.

“בכל אופן, בדבר אחד אני בטוח”, אמר, “ששום מעשה שטות היא לא עשתה”.

השמים התבהרו והלכו, ובעמק הירדן שרר חום רך, כמו באביב. לובן רסיסי נצץ מן המישור השטוח ומן ההרים במזרח ושטף את עיניו. שדרות זית, מטעי בננות, להקות בתים לבנים, משוכות סוף, פרדסי אשכוליות, מרחבים ירוקים, זהובים. “איזו ארץ יפה!” התפעל, “איזו ארץ יפה!”. אלישבע הסבה מבטה מזרחה, אל ההרים. “ואיזו שלווה! איזו אידיליה!” פרש ידו כלפי המישור הרחב. “למה את שותקת?” היכה על ברכה. “אני מתרשמת בשקט”, חייכה. “שירי משהו!” דחק בה במרפקו. “שמעת אותי פעם שרה?” – “אבל פה, בנוף הזה!… אילו הייתי משורר, הייתי מחבר לך שיר!” – “נסה!”.

בהתקרבם לדגניה אמר:

“טוב, בית ראשון: ‘לרגלי הגלעד / בלב הדממה / אוהבך לעד / ילדתי התמה’. איך זה בעיניך, דוקטור?”

אלישבע נתנה בו מבט של חיבה ודמעות נקוו בעיניה.

“מה יש, אלי?” אמר בעצב, “מה מציק לך כל־כך?”

אלישבע שלתה ממחטה מארנקה ומחטה את חוטמה.

“זכרונות? געגועים?”

“סתם…”

“הביטי איזו כנרת יפה!” ניסה לעודדה בנוסעם לאורך שפת האגם. “איזה אויר שקוף, צלול!” אחר־כך אמר: “ניכנס לטבריה ואני מזמין לך ארוחת דגים מלכותית על חשבוני!”

המים שקשקו קצובות אל מצח הרציף שסעדו עליו. העננה ששכנה על פני אלישבע הקדירה את פניו. “לא טעים לך?” אמר נכזב, בראותו אותה פורכת את הדג המטוגן ללא חמדה. “אין לי תיאבון”, אמרה. הוא ניסה לדובבה, אך לא יכול היה להעלות חיוך על שפתיה. מִשֶׁכּילה לאכול, צבט פיסות־פיסות מן הפיתה שנותרה, השליכן למים וראה את הדגיגים הנבזקים כחיצים מן המצולה, מורטים אותן בפיהם, נפזרים באלומות וחוזרים ונקבצים ומורטים. המראה לא שימחו. עיניו ביקשו להיעצם והוא לא ידע אם מעייפות או מעצב. מעייפות, אמר בלבו, בהיזכרו שישן רק ארבע־חמש שעות בלילה. אלישבע קמה ופנתה לחדרי־הנוחיות והוא שילם למלצר ועמד והתבונן בשני נערים שחומים וחלקלקים שקפצו למים, צללו ונזדנקו למעלה וחזרו וקפצו. שאל עצמו איך לא קר להם.

“נמשיך?” אמר כשחזרה.

“המון דם”, אמרה.

“איפה?” שאל בבהלה.

“אתמול קיבלתי”, אמרה.

משתפס, תמה מאד. לא לפי חשבונו.

“כל כך מאוחר?”

“כן, גם לי זה היה מוזר. כבר חששתי”.

בהמשיכם לנסוע, אמר לעצמו שזו סיבת עצבנותה, מתיחותה המופרזת. העניין הביולוגי הרגיל: תנודות בין דכאון להיסטריה. הדם מתנקז מן הגוף והנשמה מתעכרת. פקעת עצבים. חישב שוב את חשבון עונתה ומצא שהאיחור הוא בעשרה ימים. בלתי רגיל. מסימני גיל המעבר?

חש בעייפות כבדה באבריו.

במסעף עין־טבחה, פנה מדרך־המלך לעבר האגם.

“לאן?” נבהלה.

“מוכרח לנוח מעט”, אמר.

ונסע בכביש הצר, המתעקל, עד שער החורשה.

נשים דרוזיות, בשמלות ססגוניות, תרוגות, כחולות, סגולות, ארגמניות, שכשכו במי הכנרת עד ברכיהן, צהלו וצחקו וצווחו, להקת עופות אכזוטיים מרעישה דממת גן־העדן.

שוקה השתרע לרגלי אקליפטוס עב גזע. סמך ראשו על שורשיו ומתח את רגליו אל חצץ שולי האגם. “רק רבע שעה, לחלץ את העצמות”, אמר לאלישבע, שנשענה אל העץ הסמוך, ועצם את עיניו.

כשהתעורר, נזכר בבעתה בחלום:

ז’נט עבדה בבית־חרושת למשקאות, ליד מכונה של פיקוק. הבקבוקים הסתובבו על גבי לוח מתכת עגול וזרוע המכונה הידקה עליהם את פקקי הפח מלמעלה. הוא עמד על ידה ואמר לה שיש לו המצאה לשיפור תהליך הפיקוק, כך שלא יישמע הצקצוק המחריש־אוזניים.

לא יכול עתה להיזכר מה היתה המצאה זו.

כשהמשגיח התרחק, קרא לה לבוא אחריו. הם יצאו מבית־החרושת ועלו בשביל במעלה הגבעה. בחצי הדרך היה מחסן כלים מבודד, והוא הציע שייכנסו וישכבו בו. היא נענתה לו ולחשה בשמחה: סוף־סוף, סוף־סוף! אך בהיכנסם, ראו שאין מקם לשכב, כי המחסן היה מלא מעדרים חדים ומחרשות. כשהפשיל את שמלתה, אמרה: לא פה, יהושע, לא פה, מוטב בחוץ, על העשב. יצאו והמשיכו לעלות בשביל, ובהגיעם אל ראש הגבעה, הופיעה לעיניהם פתאום אלישבע. בושה נוראה והרגשת קץ, מוות, ירדו עליו. רצה להישבע לפניה ששום דבר לא אירע ביניהם, אך ידע שלא תאמין לו.

“כמה זמן ישנתי?” שאל.

“חמש דקות, שבע… תישן, תישן, תנוח עוד מעט”.

שוקה הזיח עצמו לעומתה והניח ראשו על ברכיה.

“חשבתי שעברה שעה”.

“מה נהמת כל־כך?” ליטפה את שערו. “חלמת?”

“כנראה, לא זוכר”.

“תישן, תישן”.

רגעים אחדים הוסיף עוד לשכב, מתרפק על מגע גופה, שהיה נחמה לאחר בעתת החלום. אחר־כך התנער וקם. “נמשיך”, אמר.


לפנות ערב הגיעו לאילת־השחר. חנו ברחבת חדר־האוכל, ואלישבע הציעה שימתין לה עד שתמצא את שושנה אוליצקי. אם דינה שם, תקרא לו, אם לאו – יסעו מיד הביתה.

שוקה סקר את הרחבה, טייל בשבילי המדשאה, השקיף ממרום הגבעה על פני הקיבוץ, המישור שמצפון לו, החרמון הכחלחל. גילה במרחק מבני־משק של חולתא, רחוב מטושטש, מסומן בשורת אילנות, של יסוד־המעלה, חורשי־סוף. זה עשר או שתים־עשרה שנה לא היה כאן. הנוף מסביב היה כפי שהיה אז, אך מראה הקיבוץ השתנה עד ללא הכר. הוא זכר בתים ישנים, צהובים, מגוידים בסדקים, מדרכות בטון בקועות ורעועות, עצי תפוח דלילים וקוצים בחצרות. עכשיו מצא פארק מפואר, מזרקות, בריכת־שחיה משוכללת, שיכונים נאים, ובפאת הישוב, מבנים מודרניים של בית־הארחה מהודר. עמד וצפה מרחוק על פני בית־הארחה זה, כשידיו בכיסיו, כממשמש נכסים שהוא שותף להם. ניסה לחשב את רווחיותו: 32 חדרים כמדומה. עשויים לאכסן 64 אורחים בעונה הבוערת. נאמר 60. אם מחיר ההארחה הוא 25 ל“י ליום הרי ההכנסה ברוטו היא 1500 ל”י. מספר העובדים אינו יכול לעלות על 30. אפילו נניח שההוצאות על כל אורח מגיעות ל־10 ל“י ליום, נותרות 900 ל”י נטו, המתחלקות בין 30 עובדים, הווה אומר 30 ל"י ליום עבודה. שכר לא רע. אם כי לא גבוה ביותר. –

הוא חזר למכונית, ומשלא מצא את אלישבע, פנה לסייר בכיוון אחר. ראה את חצר הרפת, שפרות היו מבטשות בה בבוץ ובפרש, וקרב אל שערה. בתא מגודר בכלונסאות עמר הפר, שחור, לבן־מצח, ציץ זכרותו מדולדל, אשכיו תלויים כבדים בין רגליו הקצרות, העבות. בהיותו בן שמונה, נזכר, בחופשת הקיץ, נתלווה אל אביו בביקוריו, ואז ראה בפעם הראשונה את מעשה ההרבעה, איך הפר, שרביטו אדום וארוך ודק כסייף, קפץ ברגליו הקדמיות על גב הפה, כמו להכריעה, ואביו, במו־ידיו אחז באבר הרוטט, הלח, וכיוונו אל פי הפותה. במו־עיניו ראה את תאוות הפר בחודרו אל נרתיק הרחם, וראה צמרמורת העונג בגבה של הפרה, ואביו רידד במקל את שדרתה, מן העורף עד שורש הזנב, הוא לא ידע למה. זכרותו שלו, הקטנה, נתקשתה אף היא, והוא נבוך. והסמיק, ודשדש במקומו, כמפורר רגבים בנעליו. אחר־ראה איך שרביטו של הפר מטפטף בקצהו, מתכווץ וחוזר לנדנו, והוא תמה איך נעלם מטה ארוך זה במעיו. מחזה אַלים, מופלא, מעין גילוי של איתני־טבע, והוא לא שכחו ימים רבים, שנים.

בשומעו עתה את געיית הפרות, הנוהה למרחקים, עורגת לאופק, נזכר מתוך געגועים באותם סיבובים עם אביו על פתחי הרפתות. בריח הליזול בימי מגיפת הפה־והטלפיים, בזריקות הסטרפטומיצין המוּדקרות לאור הפנס בין צלעות הפרות הנגועות בדלקת־העטין; בעטיניהן המצומקים, המקומטים, מעוררי החמלה. מאסטיטיס, נזכר. זה היה שם המחלה. וברוצלוזיס שם מחלת ההפלה, או שמא היה זה שם הנגיף? הנסיוב? והיו עוד דֶבֶר־הבקר, ודבר־הריאות, ושחפת־הבהמות, והיו הקרנטין, ובדיקות הדם־והחלב, והפארא… פארא־טוברקולוזיס?

אחת הפרות קפצה על ירכי רעותה, כמו להרביעה. “דורשת” נזכר, ופנה לחזור על עקבותיו.

אלישבע המתינה כבר ליד המכונית.

“איננה, כמובן”, הוציא את המפתחות מכיסו.

“לא, איננה”.

“עכשיו תודי בעצמך: לא היתה זו שטות לנסוע עד אילת־השחר, מרחק כזה, רק משום… הלא אילו באמת קרה משהו…” פתח את המכונית והתיַשב.

אלישבע נכנסה, התיַשבה לידו ולא ענתה.

“היו מודיעים להורים, מודיעים ברדיו… אדם לא נעלם סתם־כך…” סיבב את המפתח בנקב המתנע.

אך המנוע לא נדלק. שתי כוות־הבקרה האירו והמנוע לא ניצת.

“מה קרה?”

“אינני יודע. אולי המכונית התחממה מדי בנסיעה הארוכה”. ניסה כמה פעמים, ופרט לציוץ המפתח, לא נשמע דבר.

יצא, פתח את מכסה המנוע, משך בכמה חוטים, אך ידע שלא יועיל בכלום. גל של בהלה עבר בגופו: כאן, בקצה הארץ, מרחק חמש שעות מן הבית, ובשבת. תקוע. ובגלל מה?

שני נערים עברו והוא ביקשם לדחוף אותו במורד הגבעה. אולי יתרחש נס, כמו אז.

אלישבע יצאה ועזרה בדחיפה. בתחתית הגבעה שחרר את המצמד, אך המנוע לא השמיע אפילו שעול קל.

שני הנערים הציעה הסברים: הסוללה התרוקנה. קלקול בדינמו. מנגנון ההצתה התחמם מדי ונשרף.

“יש איזה מוסך פתוח בסביבה?”

“שבת. הכל סגור. תלונו בבית־הארחה, מחר בבוקר יתקנו לכם”. הם השתהו עוד מעט, נדים על הצער והנזק, אחר־כך פנו לדרכם.

“מה נעשה?” הסתכלה בו אלישבע, מבקשת ישע.

“נישאר ללון. אין ברירה”.

“אני לא אשאר פה ללילה”, אמרה בהחלטיות, “בשום פנים לא”.

“מה את רוצה שנעשה?”

“כל דבר ורק לא להישאר. ארד לכביש ואתפוס טרמפ. אגיע איכשהו”.

“לבדך?”

“אינני יכולה להישאר! אינך מבין? אינני יכולה!” קראה בהתרגשות.

שוקה התבונן בה ושוב חשב: משהו אירע לה, משהו שהוציאה לגמרי משיווי־משקלה. לא, אין זו הווסת.

“אני מצטערת, שוקה”, אמרה בשקט, “אבל אני במצב לא טוב. האמן לי, לא טוב. אני אשמה, אני יודעת. לא צריכה הייתי לגרור אותך עד הנה. שטות גמורה. אבל אני אשתגע אם אצטרך לבלות פה לילה שלם. אתה נאלץ להישאר פה עם המכונית. אחזור לבדי. נתראה בבוקר”.

ופנתה בצעדים מהירים לעבר הכביש הראשי.

שוקה נכנס למכונית והרכין עצמו על המפתח. מתוך הרוגז, העלבון, התפלל שיתרחש עתה הנס והמנוע יידלק: אז יפליג לדרך, יעבור על פניה, מבלי להיעצר וישאירה לבדה על הכביש.

בכוח סיבב את המפתח סבב וחזור, במהלך ראשון, שני, אחורי, בלחיצת הבּלם ובשיחרורו.

כשיצא מן המכונית, נואש ומר־נפש, ראה את אלישבע עולה בחזרה מן הכביש.

“בוא, ניגש לבית־ההארחה”, אמרה.

“סלח לי”, אמרה בהתקרבם לשם.

החדר היה חם וריח ליזול ורהיטים חדשים עמד בו. משאך כיבו את האור, נשמע זמזומו של יתוש, מחזז מקיר אל קיר, נוחת ומשתהה אי־שהוא, שוב זונק ודואה בזמזום דק, יבבני, שאין לו סוף. כמה פעמים טפח שוקה על לחייו, על זרועותיו, למחצו, אך הזמזום חזר ועופף, מזרה אימים בחלל. הוא קם, הדליק את האור, מצא מרסס די־די־טי בארון הקיר, סגר את החלון המרושת והיזה אדים מעובים לכל עבר, על פני הכתלים, הרהיטים, התקרה. אחר־כך, כששכב בחשיכה, נתלתה דממה כבדה באויר המסומם והוא שמע געיית פרות מרחוק.

שמע את נשימתה של אלישבע, המתהפכת על משכבה, כמו על גחלים. לאחר זמן רב, שעה או שעתיים, שמע אותה קמה, נכנסת לחדר־האמבטיה, מתקלחת, חוזרת ושוכבת. שמע איך שכבה במנוחה זמן מה, אך שוב לא מצאה מרגוע, ומבעד לחשיכה ראה איך היא מושכת את השמיכה מעל לראשה, אחר־כך בועטת בה ברגליה, אחר־כך מתהפכת על בטנה וחוזרת לשכב אפרקדן כשזרועותיה מתחת לראשה.

“מדוע אינך נרדמת?”

“אינני יכולה. אתה?”

“נסי לא לחשוב. עצמי את העיניים ואל תחשבי”.

“ניסיתי. לא מועיל. הייתי קמה והולכת ברגל, עד תל־אביב”.

“חם לך מדי?”

“לא, לא זה. תישן, שוקה, אל תשים לב אלי. אינך צריך לסבול בגללי”.

לבו חם בו. המה רחמים. רצה לאמצה אל חזו, לנחמה, שתירדם תחת כנפוֹ אך לא ההין לחצות את המרחק שבין שתי המיטות. חש שהיא מסתירה מפניו דבר־מה ודבר זה עומד כחיץ ביניהם. נזכר במה שאמרה לו בדרך, על היותו אדם “ישר”, ואמר בלבו שזו השעה להתגלות בפניה, כאן, בחשיכה, בחדר הזה, כי אם לא עכשיו… ועם זאת ידע: מעשה מסוכן, גורלי, הרה אסון.

“אני חייב להתוודות לפניך”.

וחש כמו בצניחה מגובה עצום, שרק נס עשוי להצילו בה מהתרסקות.

ציפה שתאמר דבר־מה. אך היא שתקה.

אחר־כך אמר בכבדות:

“אני יודע שמה שאומר עכשיו… אולי הוא עלול לגמור הכל בינינו. אבל… אני חייב. אם לא לך, לעצמי”.

אלישבע שכבה ללא ניע. פניה היו קשובות אל התקרה.

“זה ענין של העבר. היה. איננו. אבל אני חייב לגלות. כדי שלא יהיה שקר. דוקא מפני שאת מאמינה בי. כפי שאמרת”.

שתיקתה היתה כריחיים על צווארו.

“יכולתי גם לא לספר. לעולם לא היית מגלה בוודאי”.

הוא נשתתק. תהום מפחידה. והמלים שיאמר, יותר חטאות מן המעשה.

משנתארכה השתיקה, אמרה בקול יבש: “ספר”.

“את מנחשת בוודאי”.

“לא”.

החריש עוד רגע ממושך. כאילו ציפה למלאך שיסיט ידו מן המאכלת. אחר־כך נשם עמוק:

“היו לי יחסים. עם אשה. זמן קצר. לפני כמה חדשים”.

וחש סחרחורת, כנופל, נפילה ממושכת, עם המיטה, הרצפה, החדר כולו. לא העז להפנות ראשו לעברה.

“עכשיו את רוצה שניפרד”, אמר.

אלישבע משכה עצמה והתישבה כשהיא נסמכת אל הקיר. ידיה מצולבות על ברכיה. שתיקה ממושכת זמזמה בחדר.

“מה שמה?” אמרה.

הוא נדהם, שהיה בכוחה לשאול, לומר מה.

“את לא מכירה אותה”.

“בכל זאת”.

שוב חש סחרחורת. הכלימה הציפה אותו. לאחר רגע אמר:

“אַנַבֶּל”.

“אנבל מה?”

הוא לא ענה. חש עצמו לכוד, לא נקי. במקום האמת המטהרת, בא שוב השקר.

“אתה יכול לומר. אתה יודע שאני גאה מכדי שאלך לחפש אותה”.

לרגע אמר לעצמו שאין בכך כל הבדל, שיכולה זו להיות גם אנבל. אך שלא ברצונו שיקר שוב.

“ליברמן”, אמר.

“שם יפה, אנבל”, אמרה.

“זה היה מזמן”

“כמה?”

“ששה, שבעה חודשים”.

“ומאז…”

“לא כלום”.

החשיכה הסתירה את פניו הבוערות.

“כמה פעמים?”

“מה?”

“שכבת אתה”.

לבו קפא. המלה המפורשת, שנמנע מלבטאה אפילו לעצמו. הזולות בעירומה. ומה שאמור היה להיות וידוי מטהר, הופך לחקירה משפילה.

“אינני זוכר”.

“עשרים? שלושים?”

חש חנק בצווארו. עינויי אינקויזיציה. ככל שישיב יותר, כן יישאל יותר, עד פרטי־הפרטים. כן יסתבך יותר.

“אינני זוכר”, התמרד.

“בכל זאת?”

“אינני זוכר. אמרתי: היה, איננו. כאילו לא היה”.

“מדוע הפסקת?”

“לא רציתי בזה”.

“פחדת שאגלה?”

“לא”. אחר־כך הוסיף:" בין כה וכה לא התעניינת במה שאני עושה בערבים".

“גם אתה…” אך נשתתקה ומשכה את השמיכה על רגליה.

“מה אני?”

“לא חשוב”.

חשד עמום עבר כצל חולף בחזו. אך הוא דחאו מעליו.

“יפָה?” שאלה.

“מי?”

“זאת. איזבּל או אנבּל…”

“כן”, ענה עובדתית.

“נשואה?”

“כן”.

“ובעלה…”

“לא ראיתי אותו”.

“איפה הייתם נפגשים? בביתה?”

“מה זה משנה עכשיו”.

“אם לא משנה, אתה יכול לומר”.

“כן, בביתה”.

“כשהבעל נעדר”.

הוא לא ענה.

“בת כמה?”

אינני יודע. שלושים ושתים, שלוש".

“בלונדית?” הצטחקה.

“כן”.

אלישבע עצמה את עיניה, פניה נשואות כלפי התקרה, כמו מתוך עייפות נוראה.

צינה עברה בו. הדברים הגיעו אל סופם. ראה את הפרידה המיַאשת בבוקר: הוא יתקן את המכונית, ואחר־כך תבוא הנסיעה הארוכה, המעַנה בשתיקתה, עד תל־אביב. כשיגיעו הביתה, תארוז את חפציה ותעקור לדירה אחרת. אביגיל תישאר עמו. יישאר המשרד. ציונה. ביטוח־חיים.

ואילמלא רגע אחד של סיכלות, כשפתח את פיו לדבר, הכל היה נוהג כמנהגו. עד סוף הימים. רגע אחד של סיכלות, ואת הזמן אין להשיב לאחור.

רק שביב אחד של תקווה: בדרך, בדרך הארוכה הביתה, ארבע־חמש שעות, יוכל עוד להסביר. את עצמו. המניעים. שהיתה זו איוולת, שדבר לא השתנה, בעצם. אולי תבין ותסלח.

פתאום שמע את קולה:

“במסיבה ההיא אצלנו, כשיצאת פתאום מן הבית ואיש לא הבין לאן נעלמת… היה זה אליה?”

שוב התכסה כלימה. חרפה שאין לגאול אותה בשקר. שעליו לשלם בעדה.

“כן”, הודה.

“לחגוג במיטתה את יום ההולדת שלך?”

“עליך להיפרד ממני”, אמר, מכוסה קלון.

“אלוהים, איזה שוטה!” כיסתה פניה וצחקה.

צמרמורת אחזה בו לקול הצחוק הזה, המשתפך אל כפות ידיה, מידרדר כגרגרים. רק לאחר רגע הבחין שהצחוק הפך ליבבה, יבבה חנוקה שניגרה בדמעות על פניה.

היא ירדה מן המיטה, חיטטה בארנקה, הוציאה ממחטה מתוכו וחזרה ושכבה. הפנתה אליו את גבה וכיסתה עצמה בשמיכה.

הוא הפשיל רגליו לארץ, התבונן בה, אחר־כך חצה את המרחק וכרע ליד מיטתה.

“אלי”, נגע בזרועה.

“הנח לי”, ניערה עצמה מעליו, כמפני טומאה.

“אלי”, ניסה שוב.

שתקה. אחר־כך אמרה, מבלי להפנות ראשה אליו:

“יכולת לפחות לדחות את הווידוי שלך עד שתעבור לי הווסת”. בקול צרוד, יבש מדמעות.

כשעלה בחלון אור חיוור של שחר, חש עלבון נורא, קשה מכל עלבונות הלילה, כשראה איך נרדמה וישנה שינה עמוקה, בנשימות שקטות, קלות, מרחפות באוויר הבוקר.


 

כט    🔗

“תחילתו האמיתית של הסיפור היא, כמובן, בפרק השני”, הרצתה אלישבע בפני שלוש עשרות הסטודנטים בחדר המרווח שאלומת אור־צהריים מלוכסנת, גוהרת מן החלון הרחב, חצתה אותו לשניים. “מעידה על כך הפתיחה ‘החזיתית’, המביאה את הקורא מיד, הן אל ההפתעה העלילתית והן אל הגיבור שהוא הנושא שלה: ‘האסיסור הקוליגיוני קובאליק הקיץ בשעה מוקדמת למדי…’ וכבר במשפט השלישי נודע לנו שבהסתכלו במראה הוא נוכח לתמהונו כי ‘תחת חוטם יש לו מקום חלק לגמרי’. הוא קופץ ממיטתו, מתנער, והחוטם איננו. ובעוד רגע הוא רץ אל המשטרה כדי להודיע על הגזילה. מן הראוי לשים לב להפסקת רצף העלילה מיד בקטע הבא, שהיא כה אופיינית לגוגול ויש לה הקבלה מדויקת בפתיחה של ‘האדרת’: המאמר המוסגר הוא הערה סאטירית על ההירארכיה הפקידותית במשטר הצארי – תארים, דרגות, מעמדם של האסיסורים הקוליגיוניים, כמו הההערה על הדפרטמנטים ב’האדרת'. הערות כאלה זרועות לאורך כל הסיפור והן מגיעות לחריפות קומית מופלגת בתיאור התפארותו החוזרת ונשנית של קובאליב בקרבתו אל אשת יועץ־המדינה ואל אלמנת קצין־המטה. כלומר, עניין יחסי־הדרגות והכבוד החברתי הכרוך בהם, מהווה חלק מהותי מן המשמעות הכוללת…”.

אך שמה של אנבל צלצל ללא חדול בחלל ראשה, ובצד דמויותיהם הדהויות של האסיסור קובאליב והגלב יקובלביץ, חלפה מול עיניה דמותה המפוארת של יפהפיה בלונדית, פעם בשיער ארוך, גולש אל הכתפיים, פעם בשער עשוי תסרוקת מסולסלת, תמיד בעיניים מושחזות לצוד גבר.

“כמו בפולקלור הסלאבי ששימש לו מקור השראה, קיים גם כאן עירוב של אלמנטים ריאליים ופנטסטיים – במקרה שלפנינו, מעשה כשפים: היעלמו המסתורי של החוטם והתגלגלותו בדמות אדם מהלך על שתיים, לבוש במדי יועץ־המדינה; אך בניגוד למה שראינו אצל קפקא, אין היסוד הסוריאלי מהווה כאן עולם סגור, בעל חוקיות פנימית משלו, עצמאית ובלתי־תלויה. מבחינה זו, מעניין הוא יחסו של הסופר אל האלמנט הפנטסטי שלו עצמו, יחס המובע על־ידו כמה פעמים במהלך סיפור העלילה. בסוף הפרק הראשון, פרק ההקדמה…”

אלישבע פתחה את הספר שלפניה, אך בדפדפה בו למצוא את המשפטים שחיפשה, הופיע לעיניה, כאילו מתוך הדפים, גופה הערום, ערום לחלוטין, שרוע על מיטה, של אותה בלונדית יפה־פיה הפושקת רגליה בחיוך תזנוני אל הגוחן עליה.

“כן”, אמרה וסגרה את הספר. “שלוש פעמים מתערב הסופר במעשה הסיפור כשהוא מעיר הערות על הצד הפנטסטי שבו, מעין אירוניה בחזקה שניה. את הפרק הראשון הוא מסיים במלים: ‘וכאן המעשה שלנו מתכסה כולו בערפל ואין ידוע כלום על מה שאירע לאחר מכן’. בסוף הפרק השני הוא מספר על האמונות שפשטו בקהל באותו זמן, במגנטיזם, מעשי־כישוף וכדומה. ובסוף הסיפור, הוא עצמו מתיַחס אל סיפורו כאל ספק בדיה, ספק בדיחה…”

“כאל המצאה ספרותית”, השמיע אחד התלמידים ממושבו בשורה השלישית.

“כן, בהחלט”.

“נושא שהמחברים מזדקקים לו, כפי שהוא כותב”, הוסיף התלמיד, מעודד מהסכמתה.

“ושאינו מתקבל על הדעת”, חייכה אליו. “אירוניה בתוך אירוניה”.

ומשאמרה את המלים האלו, הפסיקה ונשתהתה. לרגע, כמו באלומת אור מוזר, נראה לה הכל, הכל, אירוניה בתוך אירוניה: כל מה שאירע בחודשים האחרונים, כל צירופי המקרים, עמידתה פה עכשיו, בהרצאה על גוגול, שעה שאי־שם קיימת אחת אנבל, וקיים – מי יודע היכן – סופר ששמו ברוש, וכל החיים הללו, הקרועים, המפורדים –

“אבל נחזור לעניין החוטם”, המשיכה. “המשחק האירוני בדפורמציה של אברי־האדם, הוא עתיק מאד, כמובן. אגדות העם, ה’מטמורפוזיס' של אובידיוס. אדם מתגלגל לחיה, לצמח, לאבן. אבר של אדם, המסמל תכונה מסוימת, נגדע, נעלם, או להיפך, מתגדל בשיעור לא נורמלי, או הופך לאבר בהמי. די להיזכר בראש החמור ב’חלום ליל קיץ‘. או, אם נקפוץ לספרות המודרנית, ב’הקרנפים’ של יונסקו. החוטם בסיפורו של גוגול הוא סמל של יוהרה, של אמביציה אווילית. כשם שהוא נגדע בדרך פלא ומתגלגל לדמות פקיד ריקני בדרגה גבוהה המהלך ב’נייבסקי פרוספקט'; כשם שהוא נמצא בסופו של דבר על־ידי המפקח, מוחזר לבעליו, והלה מתקשה להדביקו שוב אל פניו…” לרגע שכחה מה היה ברצונה לומר, והתמהמהה.

“הרופא מציע לו להכניס את החוטם לצנצנת של ספירט”, נחלץ לעזרתה הסטודנט, מבודח.

“כן, לשמר אותו… וכשם שהוא נעלם בוקר אחד ללא כל סיבה רציונלית, כך בוקר אחד הוא מופיע שוב במקומו, בין שתי הלחיים, ללא שום סיבה רציונלית. אבל החידוש של גוגול הוא לא בשימוש בתחבולה ספרותית זאת, אלא בשיבוצה בתוך הקונטכסט החברתי של זמנו. העיקר הוא בכך, שבאמצעותה מתערערת לשעה קצרה הסטגנציה החברתית בה שרויות הנפשות. כאילו הוטלה אבן לתוך שלולית עכורה והעלתה בה גלים זעירים… הגלים ימוגו, כמובן, עד מהרה, והכל יחזור לקדמותו… אבל האבן הוטלה, והוטלה בדרך בדיחה, וכל ההווי החברתי מתגלה פתאום באור אירוני…”

אנבל! עלה חיוך מר על שפתיה כשצנחה אל הכיסא בלשכתה והטילה את הספרים על השולחן. לא שרה, לא לאה, לא יוכבד – אנבל. אנבל־לי במלכות על ים ערפלי. רומנטיקה בהתגלמותה. או אולי – בורגנית בוגדנית של טרקלין צרפתי. או אפילו פחות מזה – זנזונת זולה. שֵׁם מסידרת השמות המפתים האלה שמתחת לכפתורי־החשמל המוארים שבפתחי הקובות של סוֹהו: ויולט, דיאנה, לורה, אנט, ז’נט. אנבל. קומה שלישית. בושם זול ותחתוני־מיני אדומים. איכפת לך? כן, יש להודות שכן. אירוניה של הגורל: ברגע שדמיונך החולה, המטורף, זומם בחשיכה, במחתרת, איך לרדוף, להשיג… פתאום, מהלומה קהה על הראש: אנבל. עוד זה בורח וזה בוגד. קְוי־פרוֹ־קווֹ של פארסת קרננים מוליירית. נקמת הסיכלות בתבונה הדקה, רבת־הערמה. סאנקטה סימפליציטס. כן, יוליוס יקירי, גם זה משבחי הסיכלות. שומר פתאים אדוני.

שאלה מוסרית, דוקטור: כשגומלים לָךְ מידה כנגד מידה, בגידה כנגד בגידה, היש לך זכות לתבוע את עלבונך?

אין שלטון להגיון ביום היסורים.

שאלה פסיכולוגית, דוקטור: אם העונש הצודק על חטא אמור לטהר את הלב מרגשי אשמה, מדוע הוא מוליד בלבך יצר נקם?

כי יצר לב האדם אינו מציית לחוקי המוסר.

שאלה תאולוגית, דוקטור: הגהינום, כוונתי לאש של דמיונות הקנאה ולגפרית של דמיונות הנקם, האם הוא עונש שברא אלוהים, או שעשוע שברא השטן?

שאלה ריטורית. אינך מאמינה לא בזה ולא בזה.

יש עין־רואה? שכר־ועונש? עין־תחת־עין?

הטלפון, נזכרה. אז, בערב, כשהסמיק, והתבלבל, והסתבך ואיבד את עשתונותיו. אבל הקול לא אנבלי, לא בלונדי. מזרחי, כמדומה. ואולי היתה עוד אחת. ארבע, עשרים. סוכן־ביטוח מחזר על הפתחים ולכל פתח חטאת רובץ. חור קורא לעכבר. הבעלים לא בבית והרשות נתונה. ורבות אוהבות מגושמים כאלה, טובי־לב, גדלי־אבר. מתי היה זה, כשטילפנה? אוגוסט. ששה־שבעה חדשים לא התראו, אמר. השקרן.

בכל זאת יש עין־רואה ואוזן־שומעת וכל מעשיך בספר: ברוש מכאן וטל מכאן חברו יחד להזות עליך את המים המאוררים.

קוי־פרו־קוו.

ניסתה להתרכז בהרצאה הבאה. ההבדל המהותי בין הפתיחה של “החוטם” לבין הפתיחה של “מטמורפוזיס”, שיננה לעצמה. האסיסור קובאליב וגרגור סמסא. קפקא בורא עולם הרמטי ומניח לו להתנהג לפי חוקיו ואינו מתערב אפילו פעם כמספר. ואילו גוגול… ואצל שניהם – דפורמציה של אברים… מעשה־כישוף, אבר פורח ואיננו…

את אברו של שוקה אפשר היה להטיל לתוך צנצנת ספירט, למשמרת, התבדחה לעצמה.

ציפור כזו, שחורה, ארוכת־צוואר ומרוטת־כנפיים, בצנצנת, על גבי אצטבה. פירוק הזין עושה שלום בתחתוניו.

הדמיון הפיח סומק בלחייה והיא השתעשעה בו. סיפור נאה, נוסח “החוטם”, שפתיחתו תהיה:

סוכן הביטוח יהושע טל הקיץ בשעה מוקדמת בבוקר, ירד ממיטתו, ובפושטו את מכנסי הפיג’מה שלו כדי להתלבש, גילה לתדהמתו שציץ־גברותו, ציפור־גופו…

הסיפור הצחיק אותה, נשא חן בעיניה, והיא הוסיפה לרקום אותו בהנאה:

… שציץ־גברותו, אותו כלי־חמדה ששימש אותו יפה כל־כך כל השנים – איננו! הוא לא האמין למראה עיניו: איפה? כיצד? לאן פרח? הלא אסון נורא הוא!…

הסיפור עמד כולו לעיניה, מראשיתו עד סופו, ברור, שלם, מצחיק מאד. היא משכה דף נייר חלק ממגש־העץ שעל שולחנה, כתבה עליו את המשפטים הראשונים שחיברה בדמיונה, והמשיכה:

בבהלה פרע את הסדין שכיסה אותו בלילה, משמש על פני חצי־המיטה – כי בחציה שכבה אנבל, שהיתה עדיין שקועה בשנתה – ולא מצא. חיפש לרגלי המיטה, שמא נשר בין ברכיו ברגע שהתישב, בין הנעליים, בין רגלי הכיסא, מתחת לכוננית הלילה – אך גם זכר לו לא היה. לא ייתכן! – אמר לעצמו במששו את מפשעתו ובהיווכחו שוב שאכן – כמה נורא! – תחת אשכול־המור יש לו ערוגת־שער חלקה. אובד־עצות עמד מול המיטה, רק החולצה לגופו, וחשיכה ירדה עליו. הרי זה גרוע ממוות, גרוע ממוות, אמר.

“אנבל”, אמר בלחש בנסותו להעיר את שוכבת־חיקו.

אנבל שכבה על צידה, מקופלת, מכורבלת בסדינה, שערה הזהוב פזור על כתפיה.

“אנבל”, אמר פעם שניה, בקול רצוץ, אך קצת רם יותר.

אנבל פקחה את עיניה, ומתוך ערפלי התנומה ראתה מראה מוזר שלא עמדה על משמעותו: האיש המגודל, המסורבל, עמד לפניה בפישוק־רגליים משונה, פניו הרחבות כמתאפקות מלבכות וידו אוחזת בכנף החולצה ומכסה בה על מבושיו.

“הביטי מה קרה”, הסיט מעט את כנף החולצה.

ברגע הראשון לא הבינה דבר, אך משמחתה את קורי השינה מעל עפעפיה וראתה את החסרון, חסמה את פיה בכף־ידה, לעצור צעקה שעמדה להימלט ממנו.

“אבל זה לא ייתכן!” קראה בהתישבה בבת־אחת בקצה המיטה. “הלא הוא היה אתנו בלילה!”

“כן”, נד יהושע טל בראשו.

היא לא האמינה. היא נעצה את מבטה באותה ערוגת־שער שבשיפולי בטנו הרחבה, ביקשה למצוא את מה שטבעי היה כל־כך שיהיה שתול בה, ומשנוכחה שאמנם כן הוא – כאילו פרחה ציפור מתוך שיח ונעלמה – פלצות אחזה בה. לא ייתכן – ספקה ידיה אל לחייה – לא מתקבל על הדעת! בלתי אפשרי! “אולי… אולי נשמט… נפל…” התבוננה בו בבהלה.

“חיפשתי…” אמר בקול מעורר רחמים.

בתנועה נמרצת השליכה מעליה את הסדין והחלה מגששת בקדחתנות על פני המיטה הרחבה, מתחת לכרים, בין קפלי המצעים, מטפחת בידיה על המזרון, שמא שקע בתוכו, אחר כרעה על ברכיה על הרצפה, גחנה מתחת למיטה ומיששה ככל שהגיעה ידה.

יהושע טל עמד כשמבטו מושפל אל שיפולי הכרס המעוגלת. הוא רצה לבכות בראותו איך נגדע מטה־עוזו, יתד נאמנה. ותחת זאת –

אלישבע הפסיקה לרגע. התמונה עמדה חיה לעיניה והיא נהנתה מתיאורה השוטף, במשפטים קולחים, בהירים, הנאה כמו זו הבאה מתוך גירוד העור. ניסתה לחשוב איך באמת היה נוהג אילו אירע לו כך. לאחר רגע המשיכה:

אחר־כך ניער את ראשו והחל מתלבש.

“מה אתה עושה?” קראה אנבל.

“עשרים לשמונה”, מלמל, “עלי להיות בעבודה”.

“בעבודה!” נצטעקה.

יהושע טל לא נעדר אף יום אחד מעבודתו, קיץ וחורף, זה כחמש־עשרה שנה. בשמונה בבוקר היה בא למשרד, עושה שם כמה שעות, אחר־כך יוצא לשוטט בעיר במכוניתו, רוכש לקוחות חדשים, אץ למקום שאירעה בו תאונה, גובה את התשלומים, ואם נפטר מישהו, היה מטריח עצמו לביתו, מנחם את האבלים ומסדיר את העניינים. הרבה אסונות ראה בימיו. והנה עתה – אסון כזה! ואפילו ללא ביטוח.

“באמבטיה חיפשת?” נשאה אליו אנבל מבט מלא חמלה.

“באמבטיה…” גיחך גיחוך מר. “הלא אין זה עכבר המתרוצץ מחור לחור בין החדרים!”

אף־על־פי־כן, כשנכנס להתרחץ ולהתגלח, העביר מבטו על פני הרצפה לכל זוויותיה ואף התכופף לראות מה מתחת למכונת־הכביסה. רגע עלה חשד בלבו שמא בעלה של אנבל, אדון ליברמן, חזר ממסעו בלילה, התגנב פנימה, גזל את אוצרו – מעשה־נקם – וברח עמו. אך מיד סילק מלבו חשד זה: כיצד ידע ששרוי היה הלילה עם אשתו?

אנבל קרבה אליו, נשקה על פיו ולחשה: “תבוא הערב?”

טל כמעט הניע לאות הן, אך באותו רגע חלף חץ בכליותיו: יבוא? איך יבוא? לשם מה, באין זינו עמו? – איזו זוועה!

יתר־על־כן – נזכר בבהלה כפולה ומכופלת – כשיבוא הביתה, לביתו, מה תאמר אשתו כשתגלה את קלונו? –

שוב הפסיקה. ההנאה פגה פתאום וטעם מר עמד בחיכה. נזכרה בכך שחודשים שלמים, לילות לאין־ספור, היתה מרומה. דרמה גדולה התחוללה, עקובת תשוקות סוערות, אפילות, והיא לא ידעה עליה דבר. במחתרת, בחשיכה, מתוך קשר חשאי נגדה. וכל נחמה לא מצאה בכך שבאותה עת עצמה, היתה לא דרמה משלה, אף היא סוערת, אפילה. לא נחמה ולא סליחה. ללא חמדה המשיכה לרשום את סופו של הסיפור כפי שנתרקם בדמיונה:

בחבקה את צווארו, נשאה אנבל עיניה אליו ואמרה: “אל תדאג, יקירי… זה יעבור… אני בטוחה… כשם שנעלם כן יופיע והכל ישוב להיות…”

אך באותו רגע ראתה שעיניו של טל, שהיו נטויות אל הרצפה מעבר לכתפה, נפערו בבהלה נוראה, כאילו יצאו מחוריהן, ובהפכה פניה לראות מה קרה, פרצה בצעקה מחרידה וקפצה בשתי רגליה על המיטה.

“הרוג אותו!” צווחה. “הרוג אותו!”

טל קפא על מקומו ולא יכול להניע אבר. על הרצפה הזדחל שרץ מוזר וגדול, כעין צב ארוך־צוואר, אך ללא שריון, ובטלטלו את ראשו המכוער אנה ואנה, התקדם מזווית החדר לעבר המיטה.

“הרוג אותו! למה אתה עומד?” יבבה אנבל בעומדה בכותנתה על המיטה.

אך טל עמד ללא ניע, אחוז פלצות. הוא הכיר מיד שאין זה אלא – – –

אלישבע קראה מה שכתבה, וכשסיימה לקרוא, פלטה: פאַסטישׁ! ועם כך קיפלה את שלושת הגליונות, קרעה אותם לגזרים והטילה את הפיסות אל הסל.


 

ל    🔗

“הביטי, אילו היה זה פעם אחת”, אמרה ציונה, “אבל זו הפעם החמישית כבר, ופשוט חבל לי על הזקן הזה, ירמילוביץ', בקושי הוא עולה במדרגות והנשמה מתפרפרת לי כשאני שומעת את הנשימות שלו, ובכל יום אני צריכה לומר לו, טל איננו, טל הלך, טל לא יבוא, לא יודעים מתי, וכל זה, כשבעצם אני יודעת שהוא צודק, מפני שמגיע לו, החברה מחויבת לשלם לו את דמי הביטוח וטל גם לא מכחיש את זה, ראיתי את כל הניירות, הם עוברים דרכי, את מבינה, אז הוא בא, המסכן הזה, שואל מה יהיה הסוף ואני לא יודעת מה להגיד לו. מפני שהבוס הנחמד שלי לא מואיל אפילו להגיד לי לאן הוא הולך ומתי יחזור, הוא בא לכמה רגעים בבוקר, עובר על המכתבים, משאיר פס, ויותר אני לא רואה אותו… את שם?”

כעבור רגע שמעה באפרכסת את קולה של רחל מוֹלֶסקו: “בלעתי את הסנדויץ' שלי. המשיכי”.

“חשבתי שהלכת”.

“אז מה איכפת לך, בעצם?” אמרה רחל מולסקו בקול עייף.

“מה?”

“אני אומרת, מה איכפת לך? יש לך פחות עבודה”.

“פשוט לא נעים. לא רק עם הזקן הזה. אנשים מצלצלים ואני לא יודעת מה להגיד להם. אני אומרת יבוא אחר־הצהריים ולפעמים גם אחר־הצהריים הוא לא בא, השד יודע לאן הוא מתעופף…”

“חפשי את האשה”, אמרה רחל מולסקו.

“אצלו? את לא מכירה אותו! פוחד מנשים!”

“גם ממך?”

“בקושי מסתכל עלי. תשאלי אותו מה צבע השערות שלי. לא אתפלא אם אפילו מאשתו הוא פוחד”.

“איך היא?”

“אני יודעת? אף פעם לא ראיתי אותה. פרופסורית, את יודעת. מלמדת באוניברסיטה. עם משקפיים, בטח, וציפורים בראש”.

“קול נעים?”

“בטלפון? מתי הם מדברים? פעם בשבועיים”.

“אני יכולה לספר לך כל מה שהולך בין הבוס שלי ואשתו”.

“מאזינה על הקו…”

“למה לא? צריכה לדעת הכל”.

“מעניין?”

“לפעמים יש לי חשק לתקוע באמצע: את לא מרגישה שהוא משקר לך, גב' רפאלי? בקושי מתאפקת”.

“יש לו פילגש?”

“אחת? קַסַנוֹבה!”

“גם אתך בטח…”

“שינסה!”

“זה מה שאמרתי לך לא פעם, שפה אני מתה משעמום”.

“רגע, מישהו נכנס. אל תסגרי”.

רחל מולסקו עבדה במשרד עורכי־הדין רפאלי ושוחט. לפעמים היו נפגשות בקפה הסמוך, בשעת הצהריים. בימים האחרונים היתה ציונה, מאפס מעשה, מדברת אתה בטלפון שעות.

“מטומטם אחד”, שמעה שוב את קולה של רחל, “אמרתי לו שביום רביעי רפאלי בבית־המשפט כל היום, אז הוא מתעקש לשבת ולחכות לו… מה אמרת? כן, שאת מתה משעמום”.

“אני לא מתאוננת, אבל רוצים לפעמים גם כֵּף, את מבינה? שמונה שעות זה לא תענוג, בייחוד שכמעט כל היום את לבד במשרד, אבל עכשיו זה בכלל בית קברות… משהו קרה לו, לבוס שלי, אני נשבעת לך. לפעמים אני חושבת שהוא לא מבין מה שמדברים אליו…”

“באיזה מובן?”

“תראי, אני אומרת לו צלצלו מ’הסנה' וביקשו את הניירות של אחד פרלמוטר, אז הוא מסתכל עלי כאילו אני מדברת סינית, אחר־כך הוא אומר, בקול אדיש כזה: יכול לחכות. יכול לחכות? אני אומרת לו, הלא האיש נפטר, והמשפחה צריכה את הכסף… לא איכפת לו. ובדרך־כלל הוא היה אדם מסודר מאד, אפילו יותר מדי!”

“כן, סיפרת לי”.

“בחיי הוא מדאיג אותי! אילו הייתי מכירה את אשתו הייתי מצלצלת אליה ואומרת שתשגיח על בעלה, שתיקח אותו לרופא או משהו…”

“מה שפחות להתערב. את נפגשת עוד עם מיקו?”

“לא סיפרתי לך שצלצל אלי אתמול?”

“אחרי כל מה שהיה!”

“הלב נפל לי כששמעתי את הקול שלו”.

“ומה?”

“שיחכה! אמרתי לו שהשבוע אני תפוסה בכל ערב. בובה, הוא אומר לי בקול הכי מתוק שלו, את יודעת שאני שונא לשמוע ממך דברים כאלה…”

“כולם ככה. סיפר לפחות איפה הוא היה כל הזמן הזה?”

“יש לי מספיק כבוד לא לשאול. אגב”, השפילה ציונה קולה כדי לחש, “את זוכרת שסיפרתי לך על אליס מרקובסקי?”

“הזמרת?”

“מהפרפרים. אז היה לה אַבורט לפני חודש”.

“לא!”

“מה שאת שומעת”.

“הלא אמרת לי שהיא בתולה בכלל!”

“היתה. תשמעי, אני פוגשת אותה בקולנוע אלנבי עם דן הגבוה. היא לא מכירה אותי, תארי לך. אתן לא מכירות? שואל דן. אז היא מואילה סוף־סוף לנענע לי בראש, עם נפנוף כזה בעפעפים, את יודעת. יצא שבדיוק ישבנו מאחוריהם זיוה לוי ואני. רק מתחיל הסרט ונעשה חושך באולם…”


 

לא    🔗

לטל היה לחץ בראש. דחוס, כבד, מכהה את הראיה. כמו אבן. בבוקר, במשרד, קשה היה לו להתרכז. אם אדבר עם אנבל שוֹפמן, חשב, הלחץ הזה ימס, יפוג. והראיה תתבהר. כמה פעמים — למעשה, כמעט בכל בוקר, בהתישבו אל השולחן — ניסה לצלצל אליה, ובכל פעם נרתע. כל מה שרצה לומר לה, לא היה אלא משפט אחד או שניים בדבר תשלום השיעור השלישי של הפרמיה השנתית, אך כשנגע בטלפון, היד יבשה. פעם כבר חייג את ארבע הספרות הראשונות, ושינן לעצמו מראש את המלים שיאמר לה, בקול די צונן, לא לגמרי צונן אבל די צונן. אך כשהגיע לסיפרה החמישית, משך את האצבע מן הלוח והחזיר את השפופרת למקומה. ושוב, להתרכז בעבודה לא יכול.

אילו אפשר היה לראות אותה, חשב. להיפגש אתה, פעם אחת ויחידה, ובנסיבות לא־אינטימיות. לומר שלום, בחיוך שלא חורג מגדר הנימוס, להזכיר בחצי־לצון, כמו דרך־אגב, את עניין החוב, וזה הכל. להיפגש בדרך־מקרה, ברחוב, או בחנות כלשהי, או בתור לקולנוע, או בתחנת דלק. מה שלומך, גב' שופמן, הכל בסדר? כן, אצלי הכל בסדר, ברוך־השם, עובדים כרגיל, תודה.

פעם, לפני יותר משנה, אמרה לו: אתה יכול לקרוא לי אנבל. בחיוך מפתה.

שום אנבל. גב' שופמן.

“מה להודיע כשישאלו, מר טל?” אמרה ציונה בעוברו על פניה לעבר היציאה.

“תגידי שאחזור אחר־הצהרים”.

“הזקן הזה ירמילוביץ', בטח יבוא גם היום. למסור משהו?”

“אני אינני”.

וירד למכונית, והפליג צפונה, אל מחוץ לעיר.

הוילה של שופמן עמדה מבודדת, בצד כביש צר המוליך לים, מוקפת מדשאה רחבה, זרועת שיחים. הוא החנה את המכונית במרחק רב ממנה, על שפת הכביש המצטלב עם הראשון ובצל חורשת אשלים דלילה, שני גלגלים על אבני־השפה ושניים על החול. יצא, עשה כמה צעדים אל קצה החורשה, ומשם יכול היה לראות את הווילה; גג הרעפים האדום, הגמלוני, כמו של בית אחוזה אירופי; התריסים הסגורים, המסתירים סודות אינטימיים; הדלת העבה עם טבעת הנחושת, השומרת מפני הזר; השלווה המוחלטת השורה על המדשאה, השיחים, המדרכה המובילה לפתח, כאילו הכל ישן. לפני מוסך הלבנים הפתוח — לא בתוכו — חנתה מכונית־הספורט הכחולה. שלה.

טל צעד לאורך הכביש, לעבר הים. אם תצא, כשיעבור על פני הבית, יאמר לה שלום גב' שופמן, ואם תשאל מה הוא עושה כאן בשעה כזאת, יענה: צעדת־בוקר, לחלץ את העצמות. כן, כמו בן־גוריון. הכרס, גם הגיל. ואם תציע לו להיכנס, לא ייכנס. יזכיר בחצי־לצון את עניין החוב ולא ייכנס. לא דחוף, גב' שופמן, אני מאמין לך. תוכלי לשלוח את הצ’ק בדואר. בנק דיסקונט אם אני לא טועה; כן, יש לי זכרון לדברים כאלה. להתראות.

ואז ירווח. על־כל־פנים, הלחץ הזה.

אנבל לא יצאה. הווילה היתה שלווה, כשקועה בשינה, והוא המשיך לצעוד לעבר הים.

בעומדו על גבעת החול, משקיף אל הים, שהיה עכור וקוצף מן הגשמים שירדו בלילה, עבר בו רעד: הכל השתנה, הכל, מאז אותו לילה באילת־השחר. הבית כמו נתרוקן, קר. אפילו צבע הקירות נעשה לבן־ריק. אתה שומע את קול הצעדים שלך. אין עם לדבר. אילו היתה מתפרצת. או להיפך, מנדה בשתיקה. אבל לא, היא מדברת לפי הצורך. יש בשבילך בשר במקרר. אביגיל ביקשה שתשאיר לה חמש לירות לפני שתצא. אחזור היום מאוחר יותר, אולי בשש. שמואלי צלצל, ביקש שתתקשר אתו. צריך להזמין מיכל גז.

לא ברוגז, לא. להיפך, בשקט, בשקט רב, אפילו בעדינות, אפשר לומר.

פעמיים ניסה לפתוח לדבר באותו עניין. רצה להסביר. חשב אפילו להתוודות — וידוי שני — ולגלות שכל עניין אנבל לא היה ולא נברא. בדה מלבו. בפעם הראשונה הודיעה: אינני רוצה לשמוע. בפעם השניה, קמה והסתלקה מן החדר.

הכל הרוס, אמר לעצמו.

הים היה רוגש ועכור ושילח שורות אחר שורות של גלים משתצפים אל צדפי החוף. אשה בודדת, עם נרתיק־עור מיטלטל בידה ורק שמלה דהויה לגופה, נשתרכה למטה, על רצועת החול הלח, בהילוך משונה, לא ישר, אלא עקלקל, כשיכורה. מדי פעם התכופפה, הרימה משהו מן החול, אבן או צדף, שמה בנרתיקה ושוב המשיכה בהילוכה המוזר. מטורפת, חשב.

פתאום, כעקוץ עקרב, ניתר ממקומו ומיהר לחזור על עקבותיו. הרהור חלף בו, שממש ברגע זה מנסה מישהו לפרוץ למכונית שהשאירה ליד החורשה, כדי לגנוב אותה. כמעט במרוצה עבר את הדרך משפת הים עד החורשה. רק כשראה אותה חונה בשקט בצל העצים, ככלבת־בית נאמנה, נרגע.

בהפנותו את ראשו לעבר הווילה, להעיף עליה מבט אחרון, ראה לפתע את אנבל, יוצאת מפתח הבית: לבושה מכנסיים צרים, חומים, וז’קט ספורטיבי, צעיף ירקרק לראשה ובידה אמתחת בהירה פרחונית. היא צעדה נמרצות אל המכונית, נכנסה לתוכה, ובן־רגע התניעה, שטה לאחור, יצאה את שער החצר, עלתה על הכביש, עשתה סיבוב חד ומהיר והפליגה לדרכה. בחלוף המכונית על פניו, קלט לרגע את צדודית־פניה — רצועת השער הכחלחל המבצבצת מתוך הצעיף; הקו החד של המצח, החוטם, הסנטר, הצוואר הגבוה; העין האלכסונית, שהיה בה נצנוץ של פקחות ולגלוג. הוא עמד משתאה, מתפעם: המחזה הזה, מרגע צאתה את הבית ועד היעלמה בקצווי הכביש, היה בו קסם פיוטי; הלבוש האבירי־הציידי לקומתה הדקה והגבוהה, תנועת־היד באחזה במפתחות המכונית כשהיא צועדת על מדרכת החצר, תנועה שהיתה בה קלילות נשית ובה־בשעה בטחון עצמי רב; העדינות והגמישות שבנהיגתה… הכל העיד על עצמאיות, הכרת־ערך, הכרת־יופי…

כלום לא היה בינינו, אמר לעצמו. מעולם. ובהיכנסו למכונית חש שוב את הלחץ הכבד בראש.

בפעם השניה קרה לו דבר מוזר: הוא צעד לאורך הכביש, עבר על פני הווילה, המשיך בדרכו עד שפת־הים, חזר על עקבותיו — הווילה היתה רגועה, סגורה ומסוגרת, והמכונית חנתה במקומה, לפני פתח המוסך — ובהגיעו אל החורשה, מצא את מכוניתו לא במקום שהשאירה, אלא במרחק עשרים או שלושים צעד משם, ופניה בכיוון הפוך. תדהמה היכתה אותו: אין ספק שהחנה אותה ליד הצומת ואין ספק שהעמידה כשפניה לצפון, כי הרי בא אל הכביש זה מדרום! אך מצד שני, קשה להעלות על הדעת שמישהו נכנס למכונית — איך? — והסיע אותה 20–30 צעד והפך את פניה רק כדי לשטות בו! מה קרה אם כן? או אולי הוא עצמו עשה בה סיבוב לפני שהחנה אותה, ושכח?

הלחץ, אמר. מכהה. מערפל את ההכרה.

אחר כמה ימים, בבוקר מעונן, נסע לרחוב הראשי של השכונה. נכנס לבית־קפה, התישב על המרפסת המוגבהת, המשקיפה על הרחוב, והזמין כוס קפה. מנקודת תצפית זו אפשר היה לראות את המכוניות העוברות, את פתחי החנויות. אם יראה אותה במכונית הכחולה, עוצרת ליד אחת החנויות ונכנסת לתוכה, ייכנס אחריה, לקנות סיגריות. שלום גב' שופמן. במקרה עברתי. הכל בסדר אצלך? כן, חוב לא גדול, תוכלי לשלוח בצ’ק אם לא תשכחי.

וזה הכל.

טל גמע מן הקפה ועקב אחר המכוניות המעטות הנכנסות לרחוב מקצה זה או מקצה זה. עננים דלוחים, נמוכים, שטו בשמיים. עלי הפיקוס הבריקו מרטיבות ואגלי מים נתלו בהם, רוטטים. טנדר נעצר ליד חנות ירקות והנהג פרק ממנו ארגזי כרובית. ראשי כרובית קשים, גבשושיים, לבן צָפוד מלופף ירוק.

טל נזכר במושבה. אולי משגה, חשב. אולי צריך היה להישאר שם, ולא לעבור העירה. לסיים בית־ספר חקלאי ולהיות אגרונום, או בעל משק. מטע טרופי צפוף. מכוורת. הוא נזכר באֶלָה, בתו של פורמן, בעל בית־המסחר לחומרי בניין, שהיתה פקידה במועצה המקומית כשהיה פקיד בבנק. בערבי הקיץ היו מתגפפים על הספסל, בגן הציבורי. שפתיים קרות היו לה, ואבריה רכים, לחים. כשהיה תוחב את ידו לתוך חזייתה, נדמה לו שהוא טובלה במים. הפיטמה היתה מתמוגגת בין אצבעותיו, כמו נמסה בבשר השד. ולפני התנשקם היתה מקפידה להסיט שערה לעברי האוזניים. “ילד רע, שוקה”, היתה נושקת לו בקצה חוטמו, ותוך־כדי־כך דוחה בכוח את ידו החותרת מתחת לשמלתה. כמעט התארסו, ופורמן כבר הועיד לו מקום בבית־מסחרו, אלא שבדיוק אז הופיעה אלישבע, כמו רוח חמה, לוהטת —

הוא קם, שילם ויצא. בלכתו אל המכונית, שאל את עצמו לשם מה הוא בא לכאן, לשם מה הוא רודף אחר אנבל זו, ומה כל הטירוף הזה. שבעים–שמונים אחוז מן הגברים הנשואים בוגדים אי־פעם בנשותיהם, עם זו או אחרת, ואין כל אסון בדבר. הכל עובר בשקט. משום שעושים זאת בסתר. משום שאינם אידיוטים לגלות לנשותיהם ולהביא צרות על עצמם. משום שעושים זאת בחוכמה. ורק אתה אידיוט מני אלף, הולך ומתוודה, ומסגיר את עצמך, ומה עוד — על דבר שלא היה מעולם!

שבעים–שמונים אחוז! חזר ואמר לעצמו בהתישבו במכונית. ולא רק הגברים, גם הנשים!

אך באומרו זאת, חש כמו דקירת מחט בראשו, ממש בקודקודו:

מניין שלא אלישבע?

מניין?

הלא ברור שלא היתה משתטה לגלות לך, להתוודות לפניך! לעולם לא!

ובו־ברגע עמדה לעיניו דמותו של יוליוס גרטנר.

ועלה בזכרונו איך נכנס ללשכתה ומצאם יחד, ואיך נבוכה בראותה אותו, כאילו נתפסה בחטא, ואיך רגזה עליו אחר־כך. על שום מה רגזה כל־כך?

בעצם ללא כל סיבה גלויה!

והמבטים שחלפו ביניהם באותה מסיבה — נזכר בנוסעו דרומה, לעבר העיר — המבטים הגנובים. ואיך ארבה לכל מלה היוצאת מפיו. והסומק בפניה. ההתרגשות.

והערבים הרבים, הרבים ללא־ספור, שנעדרה מן הבית והיתה חוזרת אחר־חצות! לאן יצאה? כמה ישיבות יש לפרופסורים וכמה שעות הן נמשכות?

הערבים הרבים! הלילות! — שיווע בתוכו — עד אחר חצות!

דמעות בערו בעיניו.

לתפוס אותה ברגע זה בלשכתה — חשב — להחזיק בה ולצעוק בפניה:

ואת?! עם הנוכל הזקן הזה, גרטנר, רק שיחות פילוסופיות? כל הערבים הארוכים? והלילות?

וכשהגיע לצומת רמת־אביב, לא המשיך דרומה, אלא עשה תפנית חדה שמאלה ונסע לעבר האוניברסיטה.

הזקן האשמאי! חשב. יום־יום! בלשכתה!

לבוא במפתיע, לתפוס את שניהם במלכודת, בשעת מעשה, במקום הפשע, עדים שמיים וארץ!

פילוסופיה של ימי־הביניים, גיחך, שבחי הכסילות!

השעה אחת־עשרה. אם לא סיימה הרצאה עכשיו, תסיים בעוד עשר דקות.

אפשר לחכות גם שעה. לארוב. להגיח במפתיע.

נכנס לכיכר החניה, חנה, יצא מן המכונית, פנה לעבר הבניין הגדול של מדעי־הרוח, ועלה במדרגות הרחבות.

וכבר היה מפנים לדלת, במסדרון.

מסדרון רחב, ריק, מבריק, כמו מסלול של החלקה על קרח.

סטודנט, תיק בידו ומעיל על זרועו, חלף במרוצה, בהחלקה, כמעט התנגש בו.

לרגע, אבד במסדרון הריק, המבריק.

אם איננה, אחכה לה ליד הפתח, החליט. וצעד לעבר הלשכה.

בחצי הדרך נעצר.

מוטב לחכות להפסקה, חשב.

ופנה ימינה, לעבר בית־השימוש.

ריק. אין איש. ריח כלור. מים דולפים, מטפטפים, לביב המַשְׁתֵּנָה, ופתאום מתאשדים ברעש.

נכנס לתא ונעל את עצמו. נקי.

בשבתו על האסלה, ראה עצמו נכנס ללשכה, מוצא אותה לבדה.

נכנס, מוצא אותה עם אחד התלמידים.

מוצא אותה שרויה בשיחה עם הזקן הזה, גרטנר.

ואולי להד"ם.

זכותה, בעצם, כשם שזו זכותך.

המצפון?

שטויות. אילמלא היית מתגלה, לא היה מציק לך.

שרשרת של משגים, כל החיים.

נזכר איך בהיותו בבית־הספר, בכיתה ח', היכה פעם ילד שכינה אותו בשמות גנאי. מכות נאמנות. אחר כך, בערב, הלך אל בית הוריו וביקש את סליחתם.

שטות היתה להכות ושטות היתה לבקש סליחה. משגה גורר משגה.

או הפרחים המיובשים ששלח לרחל היפה, בעילום שם. מוזר איך גילתה שהיה זה הוא. בדיחה לכל הכיתה.

והפשיטות האלה, בלילות, על גני עצי־הפרי, לסחוב שזיפים.

משגים.

הוא קם ומשך עליו את מכנסיו. אדם צריך לכבד את עצמו, נזכר בדברי אביו, העיקר שלעולם לא תתבייש במה שאתה עושה.

כשיצא, המה המסדרון מהמון צעירם, נחפזים הנה והנה.

הוא מיהר לחמוק ביניהם ויצא את הבניין. אל שמי הצהריים. בצעדים רחבים ירד אל כיכר החניה.

המכונית לא היתה. נעלמה.

הדם הציף את פניו: עשרות מכוניות. שורות שורות. זו ליד זו. המכונית איננה.

עבר בין השורות. סבב בין המכוניות, פנים ואחור. סקר אותן מגבוה. איננה.

רצה לרוץ למשרד, להזעיק משטרה, לתבוע מן ההנהלה אחריות על — —

רק כשנשא מבטו אל הבניין, ראה שטעה: לא זה היה כיכר החניה. אחר. מעברו השני של הבניין.

הלחץ בראש, אמר בהיכנסו למכונית. מטשטש.

בנוסעו בדרך למשרד, החליט לסור אל אמו. אפשר שהיא בבית בשעת הצהריים.

דושקין פתח לו.

“איזו הפתעה!” אמר בקול חרוך, שברירי, “היכנס, היכנס”.

על השולחן היה פרוש העתון היומי, לכל רוחבו.

“שב”, אמר דושקין ונתישב למולו ליד השולחן. “קראת?”

שוקה קרא את הכותרת:

זעין מאיים להפוך איזורי הספר קבר לישראל

ומתחת לה, באותיות שמנות:

רה"מ הסורי מכריז על תמיכתו בפדאין ומבטיח סיוע צבאי

להד"ם, חשב שוקה. כל עניין גרטנר, הזיות בלבד.

“איומים”, אמר בביטול.

דושקין הסתכל בו בגיחוך מר.

“כך גם אמרו על היטלר. לא האמינו לו!”

“מי הוא זעין? עכבר קטן!”

דושקין הדליק לעצמו חצי סיגריה מצוצה והתבונן בשוקה בעיניים כהות, כאילו אד עיבה את משקפיו.

“צריך ללמוד היסטוריה”, אמר. “כל הרעות באו עלינו מצפון. כל הכובשים. תגלת־פלאסר, סנחריב, נבוכדנצר, טיטוס, אספסינוס, הצלבנים, הממלוכים, התורכים, כולם באו מן הצד הסורי”.

שוקה ניסה להתרכז. רק שיחות על פילוסופיה, ספרות ימי־הביניים? חשב. בחדר הקטן ההוא, ובערבים? והוא איננו זקן כל־כך!

“האנגלים באו מדרום”, אמר.

“האנגלים נתנו את הצהרת בלפור”, אמר דושקין, “ועל־כל־פנים הסתלקו כעבור שלושים שנה. שים לב להבדל ההיסטורי: אלה שבאו מצפון, החריבו את הארץ. אלה שבאו מדרום, או שהתנחלו בה, או שנשארו בה רק זמן קצר. אנחנו באנו מדרום. יציאת מצרים. הנבטים, הערבים. התנחלו. הפרעונים, כבשו לזמנים קצרים והסתלקו. ואחד מהם התחתן עם שלמה. התלמים הביאו פריחה לארץ. זכור מה שאני אומר לך: הסכנה היא מצפון! דויד ידע מה שעשה כשכבש את ארם־צובה וארם־דמשק!”

“אתה רוצה שנכבוש את דמשק?” גיחך שוקה.

“אוטופיה בעיניך? אבסורד?”

“לא מעוניָן”.

דושקין הסתכל בו ספק בלגלוג ספק בחמלה.

“אתה יודע מדוע אתה לא מעונין? מפני שלך, ולכל המדינה היום, יש פסיכולוגיה של חנוונים. מיתון! זהו הדגל! האידיאל! מכל החלומות הגדולים מֵאז ימי הביל”ויים, זה מה שנשאר — מיתון! הסמל המכוער ביותר של קמעונאות, זעיר־בורגנות, צרות־מוח! על מה מדברים היום כולם, מנער ועד זקן — כמה עולה מקרר. איזה מגהץ כדאי לקנות בקפריסין. איך לקבל ויזה לקנדה. גזלו מאתנו את היופי, הכבוד, הגאווה הלאומית!"

שוקה נזכר בהפגנת בית"ר, במושבה. באביו. אולי טוב עשתה שהתחתנה.

“אתה רוצה מלחמה?”

“אני רוצה מולדת. לא רק מדינה — מולדת. מולדת שתהיה רחבה ובטוחה וללא פחד של אטבח אל־יהוד. הייתי ביפו ב־21' ובירושלים ב־29' ואני זוכר. הערבים היום לא יותר טובים מאז, הם יותר גרועים. ובמקום שַׁבּריוֹת יש להם תותחים. ב־29', כשעבדתי בחברת החשמל הירושלמית, אמר לי מהנדס ערבי — אדם משכיל, אינטליגנטי! — אם לא תצאו מפה בעצמכם… והעביר סכין על הצוואר. היום אומר יוסף זעין — קבר לישראל. אותה המנטאליות פלוס הנשק הרוסי. ואנחנו מתלוננים לפני האו”מ כמו ילדים טובים שפונים למורה…"

הדם עלה לראשו כשנזכר בחתונה, בהיעדרה של אלישבע, בנסיעתה לירושלים.

היכן בילתה את הלילה?

“אתה הרי לא תלחם…” אמר וקם ממקומו.

דושקין נדהם ושתק רגע.

“תשובה קלה מדי”, קם גם הוא, כשהוא סומך את מותנו בידו.

דמיונות! חשב שוקה. האפשר להעלות על הדעת, לרגע אחד בלבד, שהיא עם…?

“הגב עוד כואב לך. מה שלומך?”

“שנינו לא נילחם, אני מקווה”. העלה שוקה חיוך על שפתיים מרות. “מה שלום אמא?”

“מתאוננת שאינך מבקר אותה”.

“כן, הייתי עסוק”, התהלך שוקה בחדר. העיף עין על התמונות, על מרכבת־הכסף העתיקה, על גביעי הבדולח. נטל ספר שהיה מונח על המזנון ופתחו: הרצוג. מאת סול בלאו. אולי טוב עשתה שהתחתנה, אמא.

“קרא. ספר טוב”. אמר דושקין. “כל העצבנות, החולניות, האנומליות, של העם היהודי”.

“ציונות?” דפדף שוקה בספר.

“לא”, גיחך דושקין. “אבל בתיאור של נפש אחת משתקף לפעמים גורל של עם שלם. מה שהיה אצלנו באינטליגנציה הרוסית לפני שמונים שנה, יש עכשיו באמריקה. אותה התלישות, אותו אי־הבטחון, ואותה מבוכה על סף הטירוף. כמו אצל ברדיצ’בסקי, גנסין…”

“אחזיר לך כשאגמור”, נטל שוקה את הספר.

כשיצא, חש שוב את הלחץ הכבד בראש.


 

לב    🔗

“לבדך?” אמרה אלישבע בקול מאופק. האיפוק עלה לה במאמץ רב, כי גל של בעירה הציף את גופה ועלה אל פניה.

“לא לגמרי, כמובן. יש לי חברה שם, מילדות. מן המושב”.

קולה של דינה בטלפון היה חם, גלוי, מתמשך מעט, כתמיד, אך אלישבע נשמרה מלתת בו אמון.

“נהנית?” אמרה בקרירות.

“מאד! חבל שזמן קצר כל־כך. שלושה שבועות…”

“מתי חזרת?”

“אמש. מצאתי מכתב מהורי, כל כך הצטערתי שלא הייתי בבית כשבאתם!…”

“כן, עברנו במקרה… את נשארת בעיר עכשיו…”

“נורא קשה לחזור הנה! את מתעוררת לעולם אחר, אחר לגמרי! שם ממש קיץ עכשיו, את יודעת?”

אלישבע הקשתה את לבה לא להענות לנעימה האינטימית, הפתוחה. החשד והתעלומה נשארו בעינם, טעוני טינה.

“אם כן…” הכניעה את סקרנותה, “נתראה בוודאי…”

“אני מתארת לי… את עסוקה בוודאי, כמו תמיד…”

מהצטננות קולה של דינה הבינה שנעלבה. ההכרח הדחוף לדעת, לגלות את כל האמת, גבר לבסוף על החלטת הניכור.

“מה את עושה הערב?” אמרה, שוב באיפוק.

“שום דבר מיוחד…”

“נוכל להיפגש אם כן…”

“ברצון! שאבוא אליך?”

“לא, לא בבית!” נבהלה אלישבע.

“בקפה אולי?”

“בסדר. איפה?”

“קפה שור?”

“בהחלט. בעוד חצי־שעה? שעה?”

בהניחה את השפופרת על מקומה, עצמה את עיניה. ראתה את נאה־המדבר של עין־גדי: דקלים, הרדופים, נחל מפכה, מפל ושער־השולמית… תפאורה מזומנת לאהבה רומנטית, אהבה חושנית, אהבת בשרים. האמנם קשרו קשר? קולה של דינה היה כולו ישרות, כולו תום, ובכל זאת… אל תאמיני בלשון האותות. לא שמחה מתדפקה בדלתות.

באנחה קמה ממקומה: קפה שור. פצע פתוח. שותת דם.

שתיהן הגיעו שמה כאחת ונפגשו בפתח. “נשזפת כולך!” חייכה אליה אלישבע.

“המון זמן לא התראינו! התגעגעתי אליך!”

בפנים, השולחן הפנוי היחידי היה אותו שולחן של אז. בפינה, תחת המנורה האדומה. נטפים של דם.

“ובכן, היית בעין גדי…” הניחה אלישבע את ארנקה על השולחן.

סיפורה של דינה נבע מקרן־שפע של רשמים נרגשים: העבודה בגן־הירק, הקימה בעוד חושך והזריחות מהרי מואב, ארגמן השקיעות על פני ים־המלח, הרחיצות בנחל, הטיולים אל האשד לפנות־ערב, הצמחיה, הציפורים…

“רומנטי מאד”, אמרה אלישבע.

“כן… כן ולא. רומנטי ובלתי־ריאלי. את מהלכת כמו על פני הירח, מתוך איבוד הרגשת הכובד. כמו מרחפת… הלובן המבריק הזה מסביב, המלח… משהו כמו לפני היות העולם… ומצד שני…” הפסיקה.

“מצד שני מה?”

“אינני יודעת… מצד שני באותו מקום ממש: אנשים, רדיו, שיחות־חולין, מקלחת, חדר־אוכל… כאילו יישובו של עולם… ניגוד כזה…”

“אבל נהנית…”

“הו, מאד! עולם אחר!… ולא ידעתי אם אני בורחת מעצמי, או חוזרת לעצמי…”

אלישבע בחנה את פניה. החשד גז מול הפנים הגלויות, הדבור הגלוי. ובכל זאת…

“רומן איזה שהוא?” חייכה.

“לא!” צחקה. אחר־כך הוסיפה: “כלומר, כמעט היה משהו. כמעט”.

“כמעט?” הסמיקה אלישבע.

“את יודעת איך זה בקיבוץ. באה בחורה מבחוץ, לא נשואה, יודעים שהיא משוררת… כמובן, מתחילים לחזר… דוקא התחשק לי רומן קטן… אינני קמצנית. כשאני מאושרת אני רוצה להתחלק. ומלבד זה, במקום כזה, רומנטי כמו שאת אומרת, רוצים להתפרק קצת, ללא אותה הרגשת אחריות כמו במקום־קבע… לא ברצינות, לא…”

“כן… מדוע לא?”

דינה צחקה. “אבל הם כל־כך לא גמישים, הבחורים האלה! ילדים מגודלים ומגושמים! היה שם בחור חסון, בריא כמו שאומרים, נדמה לך סמל הבריאות הכפרית — שפם, וזרועות שעירות מאד, ולץ במקצת… עבדנו יחד כמה ימים בקטיף עגבניות, ודוקא התחבב עלי מאד… הה, מה אני מספרת לך…” הפסיקה.

“ספרי…” הרגשת זיקנה קפצה על אלישבע מול קרינה זו של נעורים, וחיוּת, וחום.

“טיילנו יחד הרבה”, נענתה לה דינה. “פעם הצעתי לו שנלך למפל ונתרחץ. כשהגענו לשם, התפשטתי, כמו שהייתי רגילה לפני שנים, בעמק, במעין חרוד, ועמדתי תחת האשד… התבייש כל־כך שלא העז אפילו להסתכל בי! אמר שעליו לשמור עלי!… אחר־כך, בערב, בחדר, היה נבוך, מדוכא, וידויים על ילדות מקופחת… לא היה לי כוח לזה!”

אלישבע חייכה, ברווחה מסוימת.

“היה מאוהב בך?”

“אינני יודעת. אולי. יש משהו חצוי בטיפוס הקיבוצי הזה, הגברי, ‘הפשוט’ — אין בהם די תמימות של כפריים ואין בהם די חכמנות של עירוניים, לכן הם מסורבלים כל־כך, לא־משוחררים… מה שלום שוקה?”

“בסדר… אם כך, תישארי בעיר עכשיו…”

“כן… קשה להסתגל מחדש… ובכל זאת, כשטיילתי בצהרים ברחוב, גיליתי שלמרות הכל אני אוהבת את תל־אביב! בהחלט! היא יפה, ויש בה משהו חגיגי וחילוני כאחד. גלוי, פתוח, עממי. החיים עצמם, כאילו, ללא אשליות… משהו אופטימי כזה, שמקבל את ההווה כמו־שהוא ומאמין בו, בלי ספיקות והתלבטויות: ככה זה. כך זה צריך להיות. החיים ממש. את לא חושבת?”

“תלוי במצב־הרוח. לפעמים אני חושבת כך, ולפעמים אחרת…”

“את עובדת קשה עכשיו…” התבוננה בה דינה.

“לא במיוחד. ראשית שנה תמיד קשה”. אחר־כך אמרה מתוך חירוף־נפש:

“ראית את ברוש בזמן האחרון?”

“לא, מה אתו באמת?” אמרה דינה בהתעוררות.

“צריכה הייתי למסור לו איזה מאמר, אמרו לי במערכת שיצא לחופשה”.

“שנתית?”

“ממושכת, אמרו”.

“יצא לכתוב בוודאי…” הרהרה דינה.

“אולי…”

“אני די סקרנית לגביו… נורא מעניין אותי מה יהיה הספר הבא שלו”.

“הספר?” חייכה אלישבע.

“אותך לא??”

“כן… לא כל־כך…” ובהסתכלה גלויות בעיני דינה, אמרה: “יכולים הייתם להיות זוג נפלא”.

“אני והוא?” צחקה דינה בקול וסומק עז הציף את פניה. “מה פתאום את אומרת כך?”

“אני חושבת כך”, אמרה אלישבע מתוך איזו הנאה של לכידת ציפור בכף.

“אבל זו שטות גמורה, אלישבע!” קראה דינה בקול שנשמע רם מדי.

למה את מתרגשת כל־כך, איפוא? אמרה אלישבע לעצמה והסתכלה בנאשמת שנתנה הודאה שלא־מדעת.

“אתם מתאימים זה לזה. מאד”.

“מה זה עלה בדעתך!” הסומק בפני דינה פשט אל הצוואר, האוזניים.

“את קצת מאוהבת בו, לא?” אמרה בחיוך קר.

“זה מגוחך… זה פשוט…”

“מפני אינך צריכה להסתיר…” אמרה אלישבע בנעימה של מורה הדורשת מתלמידתה כנות, מתן אמון מלא באשה המבוגרת ממנה.

“אבל זו שטות… אין לי מה להסתיר… נכון שהיה זמן שחשבתי, חשבתי שאני מאוהבת בו…”

“את רואה…”

“אבל זה היה מזמן… וכמה ימים בסך־הכל…”

“מתי?”

“לפני חודשיים, שלושה, כשהייתי נפגשת אתו בקפה לפעמים… הייתי מוקסמת, נכון… יש בו משהו מושך מאד, את יודעת, מין מיסתורין כזה…”

“מיסתורין?” גיחכה אלישבע.

“אולי לא מיסתורין… אינני יודעת איך לכנות זאת… סגירות כזאת שעושה רושם שיש מאחוריה עולם מלא סודות ותעלומות.. מאד מסקרנת על־כל־פנים… אבל התפכחתי. די מהר”.

אלישבע התבוננה בה שותתת זכרונות כאובים. הלילות בחדרו. ירושלים. הסגירות הזאת שאין להבקיעה.

“מה פיכח אותך?”

“חוש של הגנה עצמית, אני מתארת לי. ראיתי את עצמי חיה אתו. יחד. בחדר. בוקר, צהרים…”

“ראית את עצמך חיה אתו?” צחקה אלישבע. החוצפה הזו, לממש אפשרות כזו, אפילו בדמיון, העלתה בה חימה.

“אצלי הדמיון אינטינסיבי מאד במקרים כאלה. מבחינה זו אינני רומנטית כל־כך… אני רואה לעיני לא את הלילה, את ארוחת־הבוקר שלאחר הלילה…”

היה לילה כזה?” עלה חיוך מר על פניה הבוערות של אלישבע. היא חששה לעצמה פן תתפרץ.

“הו, שטויות! אבל יכול היה להיות…”

“מצידך, זאת אומרת…”

“את יודעת, יש לי אמונה נאיבית כזאת, אמונה תפלה אולי, שאם ארצה במשהו מאד, מאד־מאד, ואתרכז רק בו ואראה אותו חי בדמיוני, הוא יתגשם…”

אלישבע חשה איבה סתומה חותרת בתוכה.

“בלי קשר עם רצונו של השני…”

“מין כפיית רצון כזו…” הצטחקה דינה.

“יש לך בטחון עצמי רב, אם כן!”

“הו, את יודעת שאין לי!… אבל כשזה נוגע לקשרי נפשות… כשהייתי ילדה החלטתי פעם ‘להפנט’ את המורה להיסטוריה שלי. רציתי נורא שתאהב אותי. הסתכלתי בה בשעות השיעורים בלי לגרוע עין לרגע… אני משעממת אותך…”

“לא… אבל מה הביא אותך למחשבה שהוא היה נחשף לרצונך?”

“הו, דברים פעוטים, את יודעת, מבט, תנועה, חיוך…”

דינה הפסיקה. מבט האיבה של אלישבע היה כמעט מפורש, מאחורי החיוך הקר.

“את חושבת שאני בודה דברים מדמיוני…” אמרה.

“לא… אני רק מלאה התפעלות מהבטחון שלך!” פלטה צחוק קצר. “על־כל פנים, מהו שפיכח אותך אם כן?”

דינה התמהמהה. תהתה. אחר־כך אמרה:

“מקרה פעוט, בעצם. ערב אחד אמר שילווה אותי. טיילנו וטיילנו, מרחקים, עד שתיים אולי”.

“לביתך”.

“לא נכנסנו. לא היה לי חשק לשכב לישון, אז המשכנו ללכת צפונה והלכנו והלכנו על שפת הירקון…”

“אל תספרי לי שהתפשטת כדי לטבול בירקון!” הצטחקה אלישבע.

“בירקון?” צחקה דינה. בחנה את פני אלישבע ואחר־כך המשיכה: “על־כל־פנים, היה די נעים. ליל ירח, והחורשה, והאקליפטוסים העבותים האלה עם השורשים החשופים המשתרגים למים…”

דינה הפסיקה שוב והסתכלה בפני אלישבע.

“המשיכי”, שלפה אלישבע סיגריה מחפיסתה והדליקה אותה.

“כן… אז דיברנו ודיברנו, והוא סיפר, ואני סיפרתי…”

“מעניין?”

“מה שסיפר? כן. על ילדותו, ועל ירושלים, ועל מקובלים בעיר העתיקה, וסיפורים על משפחות במאה־שערים…”

דינה הפסיקה שוב. “את כועסת עלי?” אמרה.

“אני? עליך? מה פתאום? המשיכי…”

“חשבתי…”

“הו! המשיכי…”

"לאחר רגע המשיכה: “פתאום השתתק, וזהו. לא דיבר יותר. חזרנו על עקבותינו, וכל הדרך, אולי שעה שלמה, שתק. בעקשנות כזאת. הייתי אומרת אפילו בגסות־רוח. כאילו אינני קיימת. ליד הבית אמרתי לו שלום, ואחר־כך חשבתי: זה נורא לחיות עם אדם כזה במחיצה אחת, עשרים־וארבע שעות ביממה”.

“רק משום ששתק?”

“כן, הוא מבטל אותך! חוסר כל התחשבות! מין רודנות של קפריזה! ולי יש די קפריזות משלי מכדי שאוכל לחיות עם אדם שהקפריזות שלו משתלטות על היחסים!”

“וכך התפכחת…”

“את מתפלאה?”

“זה מוזר במקצת שחשבונות מפוכחים כאלה — של מה שאפשר ויקרה בעתיד, בחיי משפחה — עשויים לצנן, או לבטל לגמרי, רגש חזק כמו התאהבות… בייחוד אצלך… משוררת…”

דינה הסתכלה בה רגע ממושך, כאילו גילתה איזה צד אחר באישיותה וסרבה להשלים עם גילוי זה.

“אני נכוויתי כבר, אלישבע. יותר מפעם אחת”. אמרה בקול כבד־נסיון.

אלישבע מחצה את הסיגריה במאפרה ומחקה בה את האפר אנה ואנה, כמה פעמים.

“האמנם אנחנו לומדים מן הנסיון?” נשאה את עיניה.

“לומדים? — לא. אבל החושים נעשים רגישים יותר, זהירים יותר מפני אשליות. את יודעת למה אני משתוקקת היום? לקצת בטחון. לגבר שאוכל לעצום את עיני על כתפו ולבטוח בו עד עולם. משאלה מאד לא רומנטית”.

אלישבע התבוננה בה בחיוך.

“יש גבר כזה?”

“יש”, אמרה. ולאחר רגע הוסיפה: “שוקה, למשל”.

“אולי… ובכל זאת, דינה, בכל זאת עליך להודות שאילו היית ממשיכה להיפגש אתו…”

“את טועה”, אמרה בפסקנות. “לא”.

“אפילו אם היית מגלה מצידו?…”

“זה לא היה קורה!” כיסה שוב סומק את פניה. “בשום אופן לא!”

“מדוע לא?”

“משום ש… אינני חושבת שהוא מסוגל להתאהב. להתאהב ממש. התאהבות דורשת נכונות להתמסר, להיפתח… נדיבות מסוימת, ויתור… והוא… את מכירה אותו”.

“מעט מאד”, אמרה אלישבע.

לאחר שתיקה ממושכת אספה את חפיסת הסיגריות ואת המצית ואמרה: “נקום?”

“את כועסת עלי”, אמרה דינה.

“הו, מה זה עולה בדעתך! אני פשוט עייפה. מאד עייפה”.

"אחר־כך, ליד הפתח, לאחר ששילמה למלצר, אמרה: “אילו הייתי היום בגילך, הייתי מתאהבת בו”.

“עלה בי הרהור כזה הערב כששוחחנו”, אמרה דינה בעומדן על המדרכה. “לא העזתי לומר לך”.

“ולא הייתי מתפכחת”, חייכה אלישבע בהיפרדן.


 

לג    🔗

טל יצא בבוקר בדרכו אל המשרד. אך בהגיעו אל הצומת בה היה עליו לפנות שמאלה, ובהעלותו לעיניו את מראה החדר, הניירות, המסמכים, פניה של ציונה, אמר, לכל הרוחות עם כל זה, והמשיך לנהוג דרומה.

עבר את רחובות העיר ההומים, פנה מזרחה, ובהגיעו אל נהר הכביש הרחב ובהישטפו עם זרם התנועה המהיר, אמר לעצמו: ננהג באשר ננהג, לכל אשר תישא המכונית, ללא עצור, עד סוף העולם.

האויר היה צלול, לאחר הגשם שירד לפנות בוקר. עננים לבנים נתמוככו בשמיים, נאספו ונתפזרו, נתלפפו ונצטמרו, וחלקות נרחבות ביניהם היו כוחל עז וצונן ואוקיאני, והחול המרובץ הדיף לחות רעננה.

סיעה של חיילים עמדה ליד סככת כביש החוף, מושיטה ידיים להיאסף, אך הוא לא עצר ולא האט. אינך יכול לשאת על גבך את משא כל העולם, אמר. השאר משהו לאחרים.

וכשהוסיף לנסוע, פיעמה אותו הרגשה של חופש ללא־מצרים. כנחלץ מצוואר הבקבוק למרחב. לאופקים קופצים לפנים ומתרחקים, קופצים ומתרחקים. מה יעצור בעדך? מי?

ביד אחת נהג, ומרפק השניה נח בנוחות על שפת החלון. משאיות עמוסות תיבות, שקים, קורות־עץ, מטילי־ברזל, באו לקראתו, מתנשפות בכבידות במעלה הכביש, והוא חייך בלבו: העולם מתיַגע, טורח, מתיגע, נושא וסובל. לשם מה?

צבעים מבהיקים, במלוא חיותם! — התפעל למראה הרתמים, האשלים, האקליפטוסים, גגות הרעפים האדומים והאפורים, משני צידי הכביש. אחר־כך באו הפרדסים — רבבות אשכוליות נוצצות מתוך העלווה הסמיכה, ירוקות־בהירות, ירוקות־מאירות, עגולות, עגלגלות, מרובבות אגלי־גשם פניניים. יבול טוב השנה, אמר. אך משהעלה בלבו את העמל הכרוך בגידולן כל ימות־השנה — ההשקאה, העידור, הריסוס, ההתרוצצות בין העצים, הקטיף, מבוקר עד ערב להשתוחח בין הענפים הנמוכים ולהיסרט בהם, להתמתח אל הגבוהים, לעלות בסולם, להביא ולהוציא ארגזים, להעמיס על אלונקות, קרוניות, משאיות, הקריאות, הצעקות, גערות הנהגים, המשא־ומתן הקולני — החליט שרע המעשה הזה תחת השמיים. לשם מה? והחשבונות העצומים! כך־וכך השקעה בדונם, כך־וכך המחיר בשווקים, והניכויים, לחברות השיווק, למס־הכנסה — החשבונות העצומים! — איך יש לבני־אדם כוח לעמוד בכל זה?

לרגע, בהתקרבו להצטלבות הכביש המוליך לנס־ציונה, חשב שאולי יפנה שמאלה, ייכנס למושבה, יציץ אל החצר הישנה — עצי החבושים, שורת עצי האיזדרכת הגבוהה והזקופה, שיחי ההיביסקוס, סבכי היבלית הגדֵלה פרא סביב לברזים המטפטפים ועל יסודות הבית —

אך בהרהור שני החליט — לא. במוחלט. והמשיך לנסוע דרומה.

קרקורי תרנגולות המו מצריפי לולים זקנים, דהויים, סדוקים, משני עברי הכביש.

נזכר באמו. נסיכה רוסית שבויה בין גדרות הכפר של פלשתינה, עם געיית הפרות, קרקורי התרנגולות, גרגרי הדורה והדוחן המפוזרים על העפר הכבוש. עוגות הזבל הבצק שזבובים גדולים, נוצצים, מתנמנמים עליהן… בין כלי־עוני של איכרים ניסתה לשמר זכרון טרקלינים זוהרים: כפיות כסף, גביעי בדולח, מפת קטיפה ירוקה. מרכבת־הכסף הקטנה.

וצבעה את שערה בצהוב־פשתני.

עד היום — דחוקה בין בקבוקי התמרוקים — צעירה. מסוגלת לרקוד ואלס בכרכורים של בלרינה.

עם דושקין, צחק.

הבלים, לא קיים, איננו, מאחורי גווך! — הגביר את מהירותו.

פעלתנות של משאיות סואנות זרמה מכיוון נמל אשדוד. מרחוק, שתולים בחול, התנשאו בתי־קומות חדשים, קלי־דעת, פרוזים לים ולרוחות, בוהים מול עמודי המתח הגבוה, העומסים על כתפיהם קוים ארוכים מתוחים אל קצות הארץ.

מעונות לאלג’ירים, מרוקנים.

אלברט, נזכר.

אלברט עלול עוד לטלפן, גיחך. שינסה.

דבר אלי בפרחים אהובי.

פניה של ז’נט, עם חיוכה החנף, המפתה, עלו לעיניו, והוא לא חש כל חרטה. בפעם הראשונה לא חש כל חרטה. שום צביטת־מצפון. הכל היה למוטב, אמר. הכל למוטב. נסיון החיים. מי יאמר לי הן או לאו.

נזכר בדינה לב. פעם, בהיותו לבדו בבית, שאל אותה למעשיה והיא צחקה ואמרה: אני ישנה. אני כל־כך אוהבת לישון, הייתי רוצה לישון בלי סוף, בלי אחריות ובלי רגשי אשמה… כולנו רוצים להיות ילדים קטנים של אלוהים, פטורים מדין־וחשבון…

ילדים קטנים של אלוהים. לבו חם בו בהיזכרו בדינה. ידידה אמיתית.

ופתאום עלה בדעתו שכל ימיו הוא מוקף רק נשים: אמו, אלישבע, אביגיל, ז’נט לוי, דינה — — —

אנבל?

ציונה, במשרד. דינה.

ידידה אמיתית, דינה, חבל להיפרד.

מסביב היו עתה שדות חרושים, עם תלמים מרוגבים, מפוררים, מבריקים. בפאותיהם קבוצות בתים מצופפים בצל אילנות. ואחר השדות החרושים באו אפרים ירוקים של עשב טרי, רטוב, תאווה לשן בהמות. כף־אווז וחצבים וכוכבניות וילקוט־הרועה ורכפה ולחם הצבי ובר־יורה. שפעי דשן שאפשר לגהור עליו כמו בילדות. פקדת הארץ ותשוקקה… ברביבים תמוגגנה… ירעפון… זה שנים שלא קראנו תנ"ך.

מושבים, עיירות־עולים, מוסכי מכונות חקלאיות, צינורות מלט עצומים, הבניין הערבי בן שתי הקומות על אם הדרך. סמוך לאשקלון פנה שמאלה, אל כביש באר־שבע.

עגלה עמוסת זבל עמדה בלב השדה החרוש ושני אנשים צנומים, בעלי זקנקנים שחורים, ליגזו את הזבל בקלשונים, הניפו בקשת רחבה ופיזרו על פני התלמים.

כשנעצרו רגע בתנועתם ושלחו מבט אל הכביש, נכמרו רחמיו על העולם.

עולם מעונה, חשב. אנשים שוברים את גופותיהם בעבודה מפרכת. עובדים מבוקר עד ערב, אחר־כך באים לבית דל, חשוך, אוכלים בליל של דוחן טבול במיץ חצילים ופלפלים ומקנחים את תחתית הקערה בצבטי לחם. חיים עלובים.

או פתאום מקבל אבי המשפחה, מפרנסה, צו גיוס למילואים. כוח עליון שאין לעמוד נגדו. יוצא את הבית ונוסע הרחק, למקום־לא־מקום, מקום־לא־שם, ומתאבק בעפר משלטים והמיקלע מיטלטל על מותניו הצרות. כן המפקד, לא המפקד. רק בהול למלא שליחויות, מכאן לכאן, מכאן לכאן, ובין כאן לכאן מרודף מראה הבית, הטף — —

ואם אין גיוס, עולה מחיר הנפט בחנות, או מחיר הנסיעה באוטובוס, או הפרה חולה, או הישיבה בתור הארוך בקופת־חולים, בצהריים, או — —

העולם דורש תיקון, חשב. כי למרות הקידמה, התפתחות הטכניקה, הארגון המשוכלל, המוסדות המסועפים, המדינה הנאורה המכוונת לטובת אזרחיה, כמות הסבל אינה פוחתת. יש מחזור סבל בעולם, חשב, כמו מחזור החומרים בטבע, מחזור הדם בגוף. הסבל פושט צורה ולובש צורה, אבל כמוּתו נשארת קבועה. חלק ממבנה היקום, כמו היסודות החימיים.

אם אין סבלות רעב, יש סבלות הפקידות, למשל. תאר לעצמך כמה סבל יש לאדם מסכן בישוב נידח, שאת הארץ אינו מכיר והשפה לא שגורה לו, היושב בחדר־המתנה של משרד כדי לקבל חתימה כלשהי מפקיד כלשהו — אישור על ימי מחלה, או פטור מתשלום, או המלצות לסעד — והפקיד גוער בו ושולחו לפקיד אחר, וזה לשלישי, והוא מכתת רגליו לכתובת רשומה על פתק שאין הוא יכול לקראו, ומפסיד יום עבודה, עשרים לירות אולי, והצער, המרירות, התכווצות הלב — —

העולם דורש תיקון.

שאדם יהיה פטור מדאגה. שיוכל לישון כל כמה שירצה, כמו שאמרה דינה. לישון גם בבוקר, לנוח, לחלום. לא לפזר זבל בשדות. לא להיזקק לפקידים. להיות עצל, להיות בטל, ולא להפסיד כלום.

הנה האיש הזה שאתה קרב אליו, העומד תחת סככת הפח בצד הכביש ומחכה לאוטובוס, ולרגליו סל גדוש צרורות של צנוניות אדומות מלופפות בעלים ירוקים, מפרי גנו. מי יודע כמה יחכה כך, שעה, שעתיים, ועד שיגיע לבאר שבע יהיו כבר צהריים והצנוניות תהיינה כמושות, ואם ימכור בשוק קצת מהן, כמה ימכור, כמה ירוויח, אם אתה מביא בחשבון שהוא משלם דמי נסיעה, הלוך ושוב, ויום שלם עבר, וכמה עמל השקיע עד שגידל צנוניות אלה והוציאן מן האדמה, ורחצן, וקשרן — —

יכולת לאסוף אותו, בעצם.

אבל יש בזה תיקון לעולם? לסדרי החברה?

לרגע שקל בדעתו שמא ייעצר, יסתובב, ישוב על עקבותיו ויאסוף את האיש הבודד, חרוש־הקמטים, העומד ומיַחל בכיווץ־עיניים לאוטובוס שיבוא מרחוק. אך בינתיים הרחיק לנסוע, ומגוחך היה לעשות את כל הדרך הארוכה בחזרה כדי להיעצר ליד אלמוני ולאספו.

הנה עכשיו גם אני סובל, אמר לעצמו. סובל מזה שלא לקחתי את האיש. כלומר, רצוני הטוב לא הפחית כלל את כמות הסבל בעולם. ואילו הייתי מגשים את רצוני ולוקח אותו, גם אז – אפשר שהייתי סובל מחברתו, ושוב — —

מישור לבן, זרוע אבנים וחתחתים נגהר לפניו, ומרחוק באוויר הזחוח באופק, נסתמן מקומה של באר־שבע, כמראה־שרב: אנכים גבוהים רועדים על פני משטח כחלחל כים. האנכים רעדו עד שנתיַצבו, נעשו גופי־בתים, גופי־שכונות, והמישור לרגליהם, כשטיח פרוש אל עיר מלוכה.

רק כשנכנס לתוכה, נתגמדה העיר לעיניו. חם היה, והרחובות היו צרים, צהובים, עטויי אבק טיט יבש. טיילים בכפיות, עם מימיות, ילקוטים, התחככו סיעות־סיעות בכתלי בתי־הקפה. נהגים קראו לנוסעים, כמכריזים על מרכולת. חמור נושא־זרדים נעצר באמצע הכביש ועיכב את התנועה. המחמר המישו והוא לא מש. נערה שמנה, מלוהבת פנים, עם ילקוט עצום על גבה, פסעה בכבדות על המדרכה כמטפסת על הר.

טל עצר. החנה את המכונית ברחוב ויצא להשיב את לבו במשקה קר. מעמוד העתונים שלצלע הקיוסק קפצה לעיניו כותרת עבה:

התקפה רצחנית ממוצבי תל־עזזיאת טרקטוריסט נפצע קשה

תהיה מלחמה, אמר, בגומעו מן הכוס.

אולי עוד היום, צו גיוס כללי.

יגיעו לבית ולא אמצא.

ישמיעו ברדיו. אל תשכח: כנף רננים.

גל חם עבר בו: צו גיוס כללי. כל הסדרים ישתנו. הארץ תנוע כמושבת נמלים עצומה. המשפחות יתפרקו. כל הגברים יגיחו מן הבתים, יצאו לדרכים, ינועו לעבר המחנות, הגבולות, המשלטים. המחנות יתמלאו, יהמו, סאן שרשרות טאנקים ירעיד את האדמה, משורינים עמוסי חיילים ידהרו לכיוונים שונים, מסומנים על המפות, איש לפקודתו, הכל דופק מהיר, מדויק, צו לצו.

ואתה תהיה בין גברים, צחק בלבו.

תהיה או לא תהיה.

פנה לפסוע לאורך הרחוב והתעכב לפני חלונות הראווה. צעצועים. מכוניות־משחק. תור בארץ. עגלת־בובה. בנדורות. עם רצועות צבעוניות, שבלוליות, כמו צבעי נרות־חנוכה.

ג’ולים של עופרת, נזכר. מתגלגלים מתוך סנוקרת האצבעות אל גומות בעפר היבש. ידעת לכוון היטב, אפילו ממצב עמידה, מגבוה, בשילוח יד לפנים. לא כל־שכן בשכיבה על הבטן, בעצימת עין אחת.

תהיה מלחמה, חשב.

חולצות גברים ב־25 ל“י, ב־17 ל”י, חליפה ב־78, זולה מאד. עניבות ב־3, 5, 6.95, מי יכול להרשות לעצמו, 6.95. שמלה תכולה על אימום ב־49.90. אופנה ישנה. פרובינציה, באר־שבע. סידקית לעניים. חזיות שחורות, ברודות, אדומות, מרושתות, שקופות. תחתוני משי, או ניילון, ורודים, אדומים, זעירים ככף־יד, חפון בידך, כמטפחת. לאלישבע לבנים. מרצה לספרות.

עקר עצמו מן החלון וקנה שקיק של פולי חומוס אצל הרוכל. טייל במורד הרחוב ונתן מן היד אל הפה. יפה בטלה. מי יאמר לך מה תעשה מה לא תעשה.

אוכלוסיה ססגונית, ערב־רב: צעירים מזרחיים, יחפנים מגודלי שער, חברי קיבוצים, בדואים, חלוצים וותיקים, חיילים —

נזכר בעיר ההרוסה, הצחיחה, של 48', מיד לאחר הכיבוש: כולה מעין חאן אחד רב־אגפים בציָה. חלונות פרוצים ותריסים קרועים וקירות מחוטטים וכביש אחד מהומר ומכותש וקילון מי־שופכין מתנהל בין אשפתות ועיי־חרבות אל חלוקי אפיק הנחל החרב.

ואולי לא תהיה, חשב.

קנה גביע גלידה והתעכב שוב לפני חלון הראווה של חנות הבגדים.

מוזר כמה רחוקים הימים של תל־אביב, חשב בהיכנסו למכונית.

שעתך היפה, אמר בהיותו שוב על הכביש במרחב הפתוח. חופשי לנסוע, לנסוע בלי סוף, בלי דין, בלי חשבון.

זכותו הראשונית של אדם היא להתפטר, אמר לעצמו. להתפטר מעבודתו, מתפקידו, מהיות בעל, אב. אחד מיסודות החברה החופשית.

יריעות יריעות של גבעות, כסוחות עשב, קרחות כעור גמלים, סרוקות אי־פה אי־שם במחרשות עץ. מנומרות בשיחים דלילים. עזים נטושות על הגבעות, מלחכות עפר. כלב רועים שואט לאופק. איים ירוקים מרחוק — מושב, חלקות חציר, ממטרות מתנופפות. שממה. צוהב. אהלים עריריים, דמויות מכורבלות בעבאיות שחורות — —

הרוח הקלה השרתה עליו תנומה. כמעט נתנמנם, לולא המבוטחים, שהופיעו נגד עיניו ותבעו את המגיע להם. אני בחופשה, הטרידם מעליו, מגיע לי, לא? אך ירמילוביץ לא סר ממנו. מישורים צחיחים וגבעות מבותרות השתרעו משני עברי הכביש עד לאופק, אך ראשו הכבד של ירמילוביץ נשאר תקוע למולו. ראה אותו עולה במדרגות למשרד, נכנס, מתישב, תובע ללא קול. כובש את תלונתו וממתין. אלפיים לירות, דמי הביטוח על התכשיטים הגנובים. איש קשיש וחולה.

צריך היה להשאיר איזו הוראה לציונה. לפחות זה.

בישוב הסמוך אפשר להתעכב לכמה רגעים, לקנות גלויה ולשלוח בדואר:

ציונה יקרה. לרגל עניינים אישיים היה עלי לצאת אל מחוץ לעיר באופן בלתי־צפוי. אנא התקשרי עם “הסנה” והזכירי להם את עניין החוב לירמילוביץ. הבטחתי לו שאסדר זאת תוך שבוע. התנצלי בשמי כשיבוא שוב. יתר העניינים יכולים לחכות. אם ישאלו עלי, אמרי שאחזור בקרוב. בברכה.

גלויה שניה, לאלישבע:

נסעתי, אינני יודע מתי אחזור. עלי להימצא כמה זמן עם עצמי. מקווה שתביני. שלך.

או:

נסעתי. אינני יודע עדיין היכן אהיה. הרגשתי הכרח לצאת מן הבית כדי להשתחרר מן המועקה של השבועות האחרונים. אין זו אשמתך. אני עצמי חייב לשאת באחריות למעשי. מסרי לאביגיל ששלומי טוב ושלא תדאג. אם יגיע השטר מן הבנק, אנא פרעי אותו. שלך.

לא כך, אחרת:

אלי היקרה. תתפלאי בוודאי על מעשה בלתי אחראי זה מצידי — יציאה מן הבית ללא הודעה, ללא הסבר, כשאני משאיר הכל מאחורי. אבל דוקא את, אני מקווה, תוכלי להבין שיש מצבים בחיי אדם, כשהוא נותן לעצמו דין־וחשבון על כל חייו, על כל עברו, רואה את כל השגיאות שעשה —

הבלים.

גלויה לדינה:

נזכרתי בך בשממת הנגב והחלטתי לכתוב לך כמה מלים. אני נוסע לבדי על הכביש, מסביב רק גבעות סיד, ואדיות עמוקים, צאלות בודדות ושיחים שאינני יודע את שמם — ומפליא אותי שאינני מרגיש כל בדידות. להיפך, דוקא עכשיו, כשאני מרוחק מאנשים ומישוב כלשהו, אינני מרגיש שום בדידות, רק חופש. חופש מכל אחריות, מצורך לתת דין־וחשבון למישהו, או להסביר את עצמי. תמיד קשה היה לי להסביר את עצמי, או להתבטא. נזכרתי במה שאמרת לי פעם, שבעולם הגדול והקשה הזה, מותר לאדם לפרוק עול לפעמים ולא להיות אחראי לכלום. אמרת — לישון, לישון בלי סוף. אני מוצא שלנסוע, לנסוע בלי סוף — יש בזה יותר שחרור. אתה כאילו מפזר את עצמך לרוח… נעשה חלק מן המרחב… מן האין־סוף…

מכתבים לכל עבר, צחק בלבו. כמו המשוגע הזה, הרצוג:

אדוני ראש־הממשלה. הרשה לי להסב את תשומת־לבך לבעיותיו של אזרח פשוט. אני יודע שאתה שקוע בעניינים חשובים הרבה יותר מזה שאני עומד להעלות במכתבי זה, ביחוד בימים אלה כשמצב הבטחון הוא כה חמור ובכל יום עלולה לפרוץ מלחמה, אבל תסכים אתי בוודאי שטובתו של כל אזרח היא בסופו של דבר טובתה של המדינה. אדוני ראש־הממשלה, זה כחמש־עשרה שנה אני משמש כסוכן־ביטוח. בכל הענווה הראויה אני מעז לומר ששרתתי את לקוחותי בנאמנות, ובה־בשעה מילאתי את כל חובותי האזרחיות: יצאתי שנה־שנה לשירות מילואים, שילמתי מס־הכנסה כפי שנדרש ממני וכו‘. בגלל עומס העבודה לא לקחתי לעצמי, במשך כל השנים האלה, חופשה אפילו פעם אחת. לרגל משבר אישי (שלא כאן המקום לפרש את סיבותיו), נאלצתי היום לעזוב את הבית (אני נשוי ואב לבת בגיל 17), לצאת את העיר שבה אני חי ולנטוש את עבודתי. מעשה זה עלול להיראות כפריקת עול, כהשתמטות מן החובה היסודית המוטלת על כל אזרח — לתרום כמידת יכולתו וכשרונו לתועלת החברה, לייצור הלאומי, לשירותים הלאומיים, שהביטוח הוא אחד מהם. כיון שהנני מפרנס עצמאי ואין מעלי שום ממונה שאוכל לפנות אליו בנידון, אני רואה חובה לעצמי להסביר את הדבר לך, כבוד ראש־הממשלה: מיום שאני זוכר את עצמי (הנני יליד הארץ, נס ציונה), הננו חיים במתח בלתי פוסק, של עבודה והגנה וקליטת־עליה וכו’. למתח זה יש השפעה קשה על אופיים של האזרחים: עצבנות, תוקפנות, חוסר סובלנות, חוסר שיווי־משקל. דומני שהגיעה השעה להקדיש מחשבה לעניין — איך לרפות את המתח הזה, איך לאפשר לאזרח לחיות ביתר מנוחת־נפש, איך לאפשר לו ליהנות לעתים מן החיים ללא עבודה, ללא עול, ללא אחריות כבדה. להיות לפעמים חופשי לעשות ככל העולה על רוחו. אני מעז לומר, אדוני ראש־הממשלה, שאילו היה דבר זה מתאפשר, כל פני החברה והמדינה היו משתנים. אני יודע כמובן, שהמתח שאנו חיים בו איננו דבר שתלוי רק בנו, הוא תוצאה ממצב היחסים בינינו ובין מדינות־ערב, מהצורך להביא עולים, לבנות את הארץ וכו' וכו'. בכל־זאת, הרשה לי להביע את דעתי, שאילו הרפיית המתח היתה אחת המטרות שלקראתה אנו חותרים, אילו הבינה המדינה שהאזרח איננו רק יצור בעל חובות לאומיות, אלא אדם עם חולשות, משברים, פחדים, חרטות, שגיאות, שגיאות, שגיאות — — —

באחת־וחצי הגיע למצפה־רימון. נכנס לתחנת הדלק ומילא את המיכל. אחר־כך עלה אל המסעדה שעל הצוק המשקיף על המכתש הגדול. התישב ליד שולחן בחוץ והזמין מנת בשר צלוי ובקבוק בירה.

סחרחורת עברה בו כששלח מבטו אל התהום שלמטה. הצבעים היו עזים וברורים, עורקים של אדום וכתום וסגול וצהוב וחרדלי, סובבים במעגלים סביב־סביב למכתש, בגלים שלמים ושבורים, כמו משקע פרה־היסטורי של אוקינוס, והוא דימה לראות מרחוק טירות, ערים עתיקות, מקדשים הרוסים, חיות־ענק מאובנות. והקניונים העמוקים והארוכים היוצאים מן המכתש, שגידים מרוסקים של ירק היו תוויים בתחתיתם, כאילו הובילו אל ערים אחרות, קדמוניות, נעלמות, באיזה מישורים גדולים שמעבר לרכסי ההרים. הצוקים העצומים שרבצו בלב המכתש, כעין מפולת שנתגלגלה מראשי ההרים וקפאה במקומה בהיפסק פתאום רעש־אדמה שהחריד את הממלכה, זעו לעיניו. ובראותו את פס־הכסף של הכביש, הזוחל כנחש עקלתון ממרומי הרמה אל המכתש, חוצה את רוחבו ואובד אי־שם בין כתפי הרכסים, נכנס בו פחד פן יתגלגל במורד התלול אל התהום ויתרסק שם, בנקודה מסוימת מאד, בין שני סלעי מגור.

טל קבע מבטו באותה נקודה, וכמכושף לא יכול לגרוע אותו ממנה. בבירור ראה איך בעיקול שבמחצית המדרון הוא מאבד את השליטה על ההגה, מתהפך כמה פעמים על האבנים המידרדרות בעקבותיו, והמכונית החבוטה והמחוצה נעצרת בהתגלגלותה לרגלי הסלע והוא נותר מרוטש בתוכה. ללא רוח־חיים.

צר היה לו על המכונית, ששירתה אותו באמונה והיתה לו מעין בית בזעיר־אנפין, לעתים גם מקלט. ומשהעלה על לבו את בֵּיתוֹ שיישאר בלעדיו, עלו דמעות בעיניו. ראה את אביגיל מסתגרת בחדרה, כובשת את ראשה בכר וממררת בבכי. את אלישבע, מוכת תדהמה, בהגיע אליה הידיעה. התכונה החשאית של השכנים, הנאספים במבוא חדר־המדרגות ומתלחשים. אזולאי, גב' הורביץ מקומת הקרקע, הזקנה מלכין, בעלת חנות־המכולת שממול. בית שמוות פלש אליו והדהימו —

נזכר שהוא מבוטח ב־50,000.

אלישבע לא תדע אפילו איך לגבות את דמי־הביטוח, אל מי לפנות, איך לסדר. תמיד היתה חסרת־אונים בענייני כספים.

בעל־המסעדה הביא לפניו את הבשר, עם תפוחי־אדמה ואפונה, ושאל אם הוא רוצה גם מלפפון חמוץ. טל הסתכל בו רגע ממושך, אחר־כך אמר: “לא תודה”.

הוא ראה לפניו את הציבור המקובץ בחצר בית־החולים, סביב הארון המכוסה שחורים. השכנים. כמה סוכני־ביטוח. מודעי־משפחה ישנים מנס־ציונה. המחנך זעירא, אולי, אם תגיע אליו הידיעה. גלעד, מן הצבא, אם יוכל להשתחרר לאותו יום. שותפו לשעבר יחיאלי.

בנקיפת מצפון נזכר שהשאיר עניינים רבים באמצע הטיפול, בתוכם עניין דמי־הביטוח לירמילוביץ.

מי עוד יהיה שם? חשב. פרט לאמו, לדושקין, לאביה של אלישבע —

ז’נט! ניתר לבו בבהלה.

ורצה מיד להזהיר אותה באיזה אופן שהוא לבל תעז —

לא, נחה דעתו. היא לא תדע כלל. אפילו עתונים אינה קוראת.

וציונה, כמובן. תמרר בבכי. למרות הכל, עובדת מסורה, והרגשה גלמודית מאד תהיה לה להישאר במשרד ריק שבעליו עזבו ללא־שוב והניירות מונחים על שולחנו ללא חתימה —

ודינה, כן, דינה. ידידה אמיתית.

בהמיית הרוח הקלה, המקוששת קוצים, שמע את קולו של החזן מסתלסל גבוה ועצוב וקורע־לב — אל מלא רחמים, שוכן במרומים… ודמעות חנקו את גרונו. רצה לחבק את אביגיל, שעמדה זקופה וגאה, מכסה בממחטה את עיניה, ולומר לה, את נערה גדולה ואמיצה ועצמאית, ואת תתבגרי, את ואמא תתמכו זו בזו, ותראי שאין האסון נורא כל־כך —

המכתש הרחב, הפרוע, זח לעיניו. גיא חזיון. בקעה פעורה לפורענות, לתאונה קטלנית שתתרחש בתהומה בעוד שעה קצרה. וכשהסב את מבטו אל המסעדה, נדמה לו כי גם היא עומדת בסימן אסון, שהתחולל, או עומד להתחולל: היא היתה ריקה ובעליה עמד יחידי מאחורי הדלפק ופניו קפואות. האוויר עצמו קפוא היה. וסביב־סביב היה הכל דומם. ולמטה העיירה הקטנה והפרוזה גם היא היתה ריקה וקפואה. האם העולם כולו ישן? הוא רצה לגשת לבעל־המסעדה ולומר לו: הבט, אני נוסע למטה, למכתש. עלול לקרות אסון. קיימת אפשרות כזאת על־כל־פנים. שים לב. אם תשמע רעש אבנים מידרדרות, או קול התרסקות, תדע שזה אני. הנה כתובת הבית, הטלפון. לא, קודם הודע למשטרה. או מוטב תתקשר עם המשרד, מזכירתי.

“היו איזה חדשות ברדיו?” אמר בגישתו לשלם בעד הארוחה.

“לא שמעתי. למה?”

“בבוקר קראתי שהיתה שוב התקפה של הסורים”.

“שטויות…”

“אין אנשים אצלך היום”, הסתכל טל סביבו.

“חלש”, אמר בעל־המסעדה. “לא העונה”.

הוא נזהר מאד בנוסעו במורד הכביש התלול, המתעקל. נסע בהילוך נמוך ורגלו הנתונה על דוושת הבלם, לחצה והרפתה, לחצה והרפתה, ובכל סיבוב חד שיככה באיטיות, בשהי, את תאוצת המכונית. שלשלות ההרים הילכו סחור־סחור סביבו, פעם היו לימינו, פעם לשמאלו, והוא נשמר לא להסתכל למטה, לתהום המכשפת. השיק את שפת הכביש מכאן ואת חומת הסלעים מכאן, כאילו נתחכך בה לבל יתגלגל. העומק פחת והלך.

כשהגיע לתחתית המדרון ונחת אל הבקעה, וראה לימינו את שני נציבי הסלעים הגדולים, שהיו עתה גבוהים הרבה משנראו ממרום הצוק, גבוהים וזקופים ומטילים צל, השתומם מאד שלרגליהם, ובמיצר שביניהם, היה רק קומץ של קוצים יבשים, שגבעוליהם רשרשו ברוח הקלה. הוא עצר בשולי הכביש, יצא מן המכונית, עשה כמה צעדים עד מקום הסלעים וסקר את סביבתם. כשנשא עיניו למעלה, לאמוד את הגובה שירד בו, תקפה אותו שוב סחרחורת וראייתו ניטשטשה. עיגולים־עיגולים, זהורים־זהורים, כתומים וצהובים וירוקים, ריצדו לעיניו. האם זו השמש? חשב. אבל השמש היא מאחורי! ובהסבו מבטו לאחוריו, ראה שגם המכתש כולו כאילו סובב סביבו. זו ההתפרקות, אמר לעצמו, ההתפרקות הפתאומית מן הפחד. כך קורה כשאתה פורק מעל גבך שק כבד שנשאת, וכשאתה מזדקף — סחרחורת, ועיגולים־עיגולים. תתישב, תאחז בדבר־מה מוצק, והכל יעבור, אמר. וחזר למכונית.

אך בהמשיכו לנסוע, נשנה הדבר. שרשרות ההרים סבבו, לא בתנועה מהירה כמקודם, אלא בעיגול גדול, נע לאיטו ממערב למזרח — הטירות, המקדשים, נציבי האבן, הספינקסים העצומים — ואם כי לא סטה אף לרגע ממסלול הכביש המשתרך לרוחב הבקעה, דומה היה לו שהוא מאבד את הכיוון, נוסע למעשה ללא כל כיוון. יתר על כן: הוא שמע קולות. האם זו הרוח המרשרשת בין הקוצים? או רוח פולשת משער הגיא, מנסרת בין הסלעים ודשה אבק? ומפעם לפעם מעין יללה ממושכת ואובדת. תעתועי־דמיון, אמר לעצמו. בגלל האור החזק שאינך רגיל בו. והצבעים, והיותך לבדך בכל המרחב הזה. אם תיאחז במחשבה כלשהי, מחשבה על ענין מעשי, —

וניסה לחשוב על ירמילוביץ. ירמילוביץ ביטח את רכושו, את תכולת הדירה, ב־20,000 ל“י ושילם פרמייה שנתית בסך 160 ל”י. ערך התכשיטים הגנובים היא 3,000 ל“י, אעפ”כ החברה תשלם לו רק 2000, כי לפי שיעור היחס בין ערך התכולה כולה לבין הנכס שאבד… אך בחושבו על כך, ראה את ירמילוביץ לא כשהוא יושב למולו במשרד, אלא כשהוא עומד שחוח־ראש, חיוור, בתוך הציבור שמסביב לארון בחצר בית־החולים. ועם כך ראה שוב את יתר העומדים שם: אלישבע, אביגיל, אמו, בלומפלד, גב' הורביץ, אזולאי —

גם ידידיה של אלישבע מן האוניברסיטה היו באים, חשב.

פרופ' גרטנר.

שטות, החשד ההוא. אדם קשיש ומכובד.

תלמידיה. חבריה של אביגיל. דינה. הסופר אמנון ברוש.

ציבור לא קטן, בסך הכל, כשאתה מונה אותם אחד לאחד. רק כשאתה חושב על מותך אתה רואה שלא מעטים כל־כך הידידים.

ציבור מכובד: פרופ' גרטנר, פרופסורים אחרים, המשוררת דינה לב, הסופר אמנון ברוש —

ומשנזכר באמנון ברוש, נזכר בסיפורו.

ולפתע גילה שבעצם הוא עושה את אותה הדרך שעשה גיבורו של הסיפור ההוא — יונתן או יוחנן — והוא נמצא עתה באותה סביבה המתוארת בו. צירוף מקרים מפליא. לרגע חלף בו הרהור מגוחך, משעשע, שהוא מחקה את סיפורו של ברוש.

ואולי כל החיים הם חיקוי של סיפור כלשהו?

הוא שלח מבטו לשני עברי הכביש וראה לפליאתו שהמכתש נעלם. כלומר, הוא יצא ממנו. איך לא חש בדבר? מסביב השתרע עתה מישור לבן, גבנוני, זרוע סלעי־סיד, שומם לגמרי.

שטות היא לחשוב שאני נוסע עכשיו לאותו מקום בו התבודד גיבורו של ברוש, אמר לעצמו. עיקר הסיפור הוא בכך שהכביש הוסט, הרחק והלאה מתחנת־הדלק ההיא, והרי אני נוסע בכביש החדש!

האור הלבן המזדהר מן המישור היכה בעיניו ושוב חש סחרחורת ודומה היה לו שהוא תועה.

היאחז במחשבה, אמר. ומשנאחז במחשבה, קיפצו לעיניו טורים־טורים של ספרות מטבלאות־הביטוח: טור אחד של גילים, טור אחד של סכומים, טור של סוגים, של פרמיות. הוא ניסה לחשב: גיל 45, סוג בריאות א‘, ביטוח־חיים מקיף בסכום של 50,000 ל"י צמוד למדד — אך הספרות נתבלבלו בראשו. אלישבע צחקה: שנים כל־כך רבות אתה עוסק בזה ואינך יודע לחשב את שיעור הפרמיה לגבי אדם בגיל 45, בריאות סוג א’? הוא כעס עליה ואמר שמעולם לא טעה בחישובים, ורק עכשיו, בגלל האור המסנוור הזה, והשממה, והריקות… בגלל זה? אמרה. כן, בגלל זה! ענה ברוגז, והלא תודי שלפחות בעניינים אלה…

וחש כאב קהה פושה בראשו.

הוא עצר וירד להטיל מים. פסע כמה פסיעות לעבר שיח קוצני, ערירי, פתח את כפתורי מכנסיו, והשקה אותו. מרחוק, ראה רכס הרים חד וכמה צאלות פזורות על צלעו.

כשפנה לאחוריו, נדהם:

המכונית הכחולה לא היתה במקומה, אלא הרחק לפניו. היא נסעה מעצמה, כן, מעצמה, כי איש לא יושב ליד ההגה. נסעה על פני פס הכביש הישר המתוח, והפליגה דרומה למישרין, ביציבות מפליאה, ללא קול, ללא רחש, עד לאופק הרחוק, עד שנעלמה.

האם ייתכן הדבר, חשב, או שמא אני הוזה?

עובדה, השיב. עובדה שנותרת בלעדיה, לבדך.

ומשום מה נראה לו הדבר לא רק בדרך־הטבע, אלא כאילו היה צפוי מראש איכשהו.

עובדה, חזר ואמר, ורכס את הכפתור האחרון במכנסיו.


 

לד    🔗

“ממה את חוששת?”

“לא אמרתי חוששת. אמרתי חושבת”.

“על מה את חושבת?”

“נחש”.

“לחשי לי”.

“על זה שבעוד חצי שנה”.

“בעוד חצי שנה מה?”

“לא נוכל לשכב כך, על המיטה, בחושך, להתלחש, לבדים וביחד”.

“נהיה לבדים וביחד. בכל מקום שנהיה”.

“בודדים מאד”.

“תהיינה חופשות”.

“נדירות”.

“כן”.

“אתה לא פוחד?”

“מהבדידות?”

“מהצבא”.

“לפחד אפשר רק בַּשקט. בשריון הרעש מחריש. את כל המחשבות”.

“בטוח לך כבר שתלך לשריון?”

“אני רוצה להיות בתוך מכונה”.

“לא פיוטי”.

“מה כן פיוטי?”

“צניחה. מטוס. עפים בשמיים כמו ציפור. צונחים כמו בחלום”.

“קראת את סנט־אכזפרי”.

“לא מזה”.

“אני רוצה את הכי גשמי, הכי מגושם, דוקא”.

“דוקא לעצמך”.

“אולי”.

“תחזיק מעמד?”

“אני רזה, אבל אני חזק”.

“כן, אתה חזק”.

“את? פוחדת?”

“מן המיטה הקשה במחנה. השמיכה הצבאית, הסדין. אכזרי מאד בשביל אשה לשכב על מיטה קשה”.

“של קש”.

“ולבד לבד. הכי לבד בשביל בחורה זה לשכב בחדר אחד עם עוד עשר בחורות”.

“אתגנב אליך. בלילה, לפעמים”.

“תמיד אנחנו מתגנבים”.

“גונבים עגבים”.

“כן”.

“אַת יין גנוב. מתוק”.

“גם אתה”.

“דובדבנים”.

“לא עכשיו, יקר, הורֶיךָ יחזרו עוד מעט”.

“הם לא ייכנסו הנה”.

“ישמעו”.

“בלחש, בנחש”.

“אני מוכרחה ללכת. כבר אחרי אחת”.

“עוד לילה ארוך”.

“אבי יכעס. אינני רוצה לגרום לו צער”.

“אל תקומי עוד”.

“טוב, רק עוד מעט”.

“אמרת שתכירי לי את אמֵך”.

“בקושי רואה אותה”.

“מאהב, את חושבת”.

“לא, לא”.

“אמרת לי פעם”.

“חשבתי. טעיתי”.

“מסתגרת”.

“כן”.

“והוא?”.

“גם אותו, כמעט לא רואה”.

“מחוץ לבית”.

“ימים שלמים. גם היום”.

“לא השלימו”.

“לא. כמעט לא מדברים”.

“סובלת?”

“אני? צר לי. על שניהם”.

“נודע לך על מה?”

“משבר הגיל, אני מתארת”.

“משבר רגיל?”

“הגיל”.

“המעבר”.

“האמון”.

“האמון מה?”

“נשבר אני חושבת”.

“זה בזה?”

“כל אחד בעצמו. אז גם זה בזה”.

“לנו לא יקרה”.

“נכון”.

“גם לא אחר עשרים שנה”.

“נכון”.

“לעולם לא”.

“בטח לא”.

“כל לילה כמו לילה ראשון”.

“צעירים וחמים”.

“מאד. מאד־מאד”.

“לא חביב. שכב בשקט”.

“לא מתרגשת?”

“כובשת”.

“שתי יונים חמות, חמימות, תמימות־תמימות”.

“מישהו נכנס נדמה לי”.

“לא”.

“שמעתי מפתח”.

“זה השכנים”.

“הבט על הצללים האלה על התקרה, איך הם שטים”.

“בבואה”.

“כמו באגם, בבריכה”.

“לצלול”.

“חדל”.

“אביגיל בת־הליל”.

“לא עכשיו, אני מבקשת”.

“חבוקה עם איש החיל”.

“חרוזים ורודים”.

“כמו ידיים עם שדיים, שפתיים עם שפתיים”.

“אני קמה כבר, מוכרחה”.

“רק עוד מעט”.

“לא יכולה”.

“למה?”

“לא חופשיה”.

“אתי?”

“עכשיו”.

“עוד נשיקה אחת”.

“רק אחת”.

“ארוכה”.

“מתוקה”.

“עדן”.

“נפלא להרגיש אותךָ”.

“אוֹתָך”.

“אני קצת משוגעת”.

“לא”.

“שאני נכנעת”.

“כן”.

“לא יודעת למה”.

“מפני ששנינו”.

“כן”.

“יחד”.

“מאד. רק היזהר”.

“כן”.

“הו–”


 

לה    🔗

הריאלי והאי־ריאלי בספרות.

אך אם כי המסכת כולה היתה סדורה פחות־או יותר במחשבתה, עדיין עמדה אלישבע בפרק הראשון של חיבורה, שהוא עצמו החזיק עד עתה 48 עמודים בכתב־יד צפוף, מטופל במראי־מקומות לעשרות, ובערב זה, לאחר חודשים כה רבים שלא נגעה בו, החליטה לנסות להמשיך בכתיבתו. כמה שעות לפני כן, בעומדה בחדר־ההרצאות באוניברסיטה, כשלרגע קט מעדה בהרצאתה (על התרופפות ההתרחשות החיצונית ב“סנט אנטואן” של פלובר), משום שכצל חלפה לעיניה שוב דמותו של אמנון ברוש וגרמה לה “שקיעת לב” מעלפת – אמרה לעצמה: קחי את עצמך בידיים! את מוכרחה לשים קץ לכל זה! ובהיכנסה ללשכתה, חזרה ושיננה לעצמה, שהכרח להעביר קו על כל הפרשה הנואלת הזאת; שיותר מדי זמן (חמישה חודשים, מנתה) ביטלה על תעתועים רומנטיים, חסרי כל תכלית ותוחלת, לרבות החיטוט ב“בגידתו” של שוקה (אילו שטויות! ואם נכנס כמה פעמים למיטתה של איזו אנבל – מה האסון? מה גם שהוא מרַצה עוונו בהתייסרות, שאילו היית ישרה עם עצמך, היית גואלת אותו ממנה!), ושעליה לחזור – מיד, עוד היום! – למסלול החיים התקין ולהשתקע בעבודה. היא הגיעה הביתה ב־4, וכדי לרתום את עצמה למסלול זה, פנתה מיד לסדר את החדרים ולהכין ארוחת־ערב לשלושה – ארוחה מבושלת, כהלכתה, כפי שלא הכינה מזה כחצי שנה. כשהגיעה השעה 7 ושוקה טרם חזר, נכנסה דאגה בלבה. “כדאי אולי לצלצל למשרד”, אמרה לאביגיל. “המשרד סגור כבר מחמש, לידיעתך”, אמרה אביגיל, “את יכולה לצלצל לסבתא ולשאול אותה”. אלישבע חייכה. “סבתא תשמח מאד לשמוע את קולך”, אמרה. “לא על נושא כזה”, אמרה אביגיל. בסיימן לאכול, אמרה אביגיל, “הוא יחזור, אל תדאגי, הוא תמיד חוזר”, ויצאה מן הבית, כדרכה כמעט מדי ערב בערב.

בשמונה וחצי נכנסה אלישבע לסטודיו והתישבה על העבודה. הוציאה מתוך המגירה את התיק העבה, שכתוב היה על שערו “הריאלי והאי־ריאלי בספרות” –

אך לא זה השֵׁם שהיה בדעתה לתת למחקרה, אלא: “החמור ורוזיננטה”, או “החמור נושא הזהב”; או – מה שעשוי להיות קרוב יותר לקורא העברי – “אתונו של בלעם”. סיבות אחדות היו לכך שביקשה לתלות ענקים כבדים, ודי מסורבלים, של פניני ספרות וחקר־הספרות בצוואר בהמה גסה ועממית זאת: ראשית, משום שהיא מופיעה ביצירות כה רבות שמתקיים בהן המפגש בין הריאלי והאי־ריאלי, וכן במשלים, פתגמים וסיפורי־עם ללא ספור, שאחד הקדומים בהם הוא, כמובן, סיפור אתונו של בלעם; שנית, משום שפרק הפתיחה של החיבור הוא ניתוח מדוקדק של “חמור הזהב” לאפוליאוס; ושלישית, משום שאת עיקרו של החיבור רצתה לבסס על עיון מעמיק ב“דון קישוט”.

התיזה העיקרית של ד"ר טל־בלומפלד – אותה פיתחה במחשבתה זה שנים רבות, תמכה אותה בראיות מספרות כל־הזמנים, אשר שימשה אף נקודת־מוצא להוראתה באוניברסיטה, היתה זו:

כל יצירה ספרותית מקבלת את הממד המקנה לה את תוארה האמיתי, כ“ישות אמנותית עצמאית”, רק כשהיא מיישמת את חוקי המציאות – על מנת להשתחרר מהם. שני חלקי הנוסחה – היישום וההשתחררות – חייבים להימצא בה בעת־ובעונה־אחת. היישום בלבד עשוי להביא רק לחיקוי המציאות, כלומר, ליצירה שאין בה ממד נוסף על זה המצוי כבר בטבע (והנחה זו היה בדעתה לבסס מתוך שלילת התיאוריות של אריסטו, פופ, מתיו ארנולד, בנדטו קרוצ’ה ואחרים); ההשתחררות בלבד – כלומר, היפרדות גמורה מן המציאות – מולידה יצירות שהאפקט שלהן הוא שעשועי או דידקטי (לפיכך שללה את ערכן האמנותי של סאטירות מקובלות כקלאסיות כגון “גרגנטוא ופנטגרואל”, “קנדיד” או בספרותנו – “סוסתי” למנדלי). היחס הנשאף בין הריאלי והאי־ריאלי, הוא יחס האב־הבן, דדאלוס־איקארוס, כשרישום מדויק, הנדסי־ארכיטקטוני, של עצמים, הכפוף לחוקי המציאות (דדאלוס), מוליד את האמצעי לניתוק ממנה, את הכנפיים הנושאות כביכול את היצירה לעבר השמש (איקארוס). או: דימוי מיתולוגי אחר שיכול לסמל יפה את האידיאל הספרותי הזה – הפגאסוס. (מפעם לפעם הפתיעה אותה מחדש תופעה זו, איך הסוס והחמור, בריות “ארציות” אלו, העומדות בארבע־רגליהן על הקרקע, דוקא הן תופסות מקום כה ניכר ביצירות מיתולוגיות וספרותיות הפונות לעבר הדמיון, והמקיימות את העקרון שבהנחתה היסודית. לעתים השתעשעה במחשבה שבמיתולוגיה המודרנית, אם ישנה כזו, הסמל ההולם עקרון זה, מן הדין שיהיה לא סוס בעל כנפיים אלא מכונית בעלת כנפיים…).

לשם המחשת התיזה שלה, נזדקקה, כאמור, לניתוח מפורט של “דון קישוט”: סרוונטס התכוון תחילה להעמיד פארודיה במתכונת המחזות וסיפורי־המוסר של תקופתו, שבהם מופיע אזרח משוגע הרוצה לחקות את אבירי הבאלאדות, כגון האביר באלדוין, וסופו שהוא משכנע את עצמו שהוא־הוא האביר. אילו היה סרוונטס ממשיך בקו זה – לאחר שבעת הפרקים הראשונים – היה מוסיף עוד סאטירה בינונית, דידקטית, על יתר הסאטירות שנתחברו בזמנו. אבל דוקא העלאתו של סנשו – בעל החמור, נציגה של הריאליות והארציות – למדרגת גיבור, היא המעניקה כנפיים “לא־ארציות” ליצירה. לו עונה האביר המדומה, המשוגע, בעל ההזיות: אני יודע מי אני ואני יודע שהנני מסוגל להיות לא רק באלדוין, או אבינדרז, אלא כל שבעת שועי צרפת וכל תשעת גיבורי הכבוד גם יחד, כי פועלי גדולים משל כולם; ועם כך חייב הוא מעתה להוכיח את גדולתו כנגד כל כוחות הריאליות. מקרבן הוא הופך לחולם, המפליג מן המציאות ומתעלה ממנה, וכחולם הוא מצליח להדביק בחזיונותיו את אלה שמסביבו ולהעבירם מן העולם של כאן־ועכשיו אל עולם נאצל יותר. שני הקטבים אחוזים־ודבוקים זה בזה: קישוט אינו נפרד מסנשו, בעל השכל־הישר, האיכרי, ולפיכך הפנטזיות שלו יש להן שרשים באדמה; ובה בשעה, סנשו עצמו מתעלה בהשפעת אדונו, לעתים למדרגה של גאונות, בהפליגו לסיפורים דמיוניים, כמו על דוליציניאה, או על רוזיננטה, או בהיותו מושל האי. שעה שקישוט מודח לבסוף על־ידי אביר הסהר הלבן, אנו עומדים לימינו, כנגד כל כוחות ההגיון והשפיות. אין זו עוד הלעגה על באלאדות האבירים, כמו “מות ארתור” של מאלורי, אלא מזיגה מושלמת בין הריאלי והאי־ריאלי, החודרת למעמקי ההוויה האנושית וחושפת בה רבדים־רבדים של תכונות פסיכולוגיות וחברתיות. החמור כביכול מעניק כנפיים לסוסה. עיון בחלקים השונים של היצירה, יש בו כדי להשליך אור על יחסי־גומלין אלה, שהם יחסי־יסוד בכל יצירה ספרותית גדולה. מכאן גם המוטו שרשמה בראש חיבורה, הלקוח אף הוא מ“דון קישוט”: “חמור נושא זהב מטפס בקלות על ההר”.

במקביל לתיזה הראשית, אמרה אלישבע לפתח תיזה שניה, שראתה אותה כתגלית בלעדית שלה, ושאמורה היתה לשפוך אור על יחסי מיתוס־אתוס ביצירה הספרותית, והיא ענין החטא והגמול. אגב עיונה ביצירות כה רבות לצורך הוכחת התיזה היסודית שלה, שמה לבה לדבר, שההפלגה מן הריאלי אל העל־ריאלי, באה תמיד בד־בבד עם הכרת החטא. הדבר גלוי ומפורש ביותר ב“מטמורפוזיס” של אובידיוס, כשהגלגול של הנפשות לעצמים, צמחים, חיות, מתגשם כעונש על חטא; או בסיפור בלעם, כשהאתון פותחת פיה לדבר בלשון בני־אדם כתוצאה מחטא בעליה. אך בצורה מוסווית יותר, מופיע הדבר בכל היצירות המאוחרות, החל ב“חלום ליל קיץ”, ועד “האדרת” ו“החוטם” לגוגול, “המשפט” ו“הטירה” לקפקא, ו“אמאדה” ליונסקו וכד'. ביצירות אחרות כמו אלו של פרוסט, ג’ויס, וירג’יניה וולף, בהן ההיפרדות מן הריאלי מתגשמת בדרך של שבירת התחביר הנורמטיבי – הפניה אל זרם התודעה, המונולוג הפנימי, פירוק הלשון, פירוק התמונה המציאותית – נובעת אף היא מתודעת חטא ומן הרצון לבטל את הקשר שבינו ובין הגמול. כאילו על־ידי שבירת הסדר הריאלי – “הטבעי”, אומר הסופר לשבור את הסדר ה“אלוהי” של חטא־גמול וליצור הרמוניה חדשה, עבר־מוסרית. ודבר זה העלה במחשבתה של אלישבע את ההיפותיזיה (שטעונה היתה עדיין הוכחה מבוססת על סימוכין וניתוחים), שההיפרדות מן הריאלי בספרות המודרנית, קשורה בהרגשת חטא קוסמית, כלומר, בהרגשת חטא על עצם קיומו של האדם בעולם. במישור האסתיטי, הרגשה זו של העדר משמעות מוסרית לקיום האנושי, משתקפת בפניה אל הגרוטסקה, האירוניה הטראגית, האבסורד.

עתה, ביושבה בסטודיו, הוציאה מתוך מגירה שניה את שתי תיבות הכרטסות, האחת ערוכה לפי סדר א“ב של עניינים והשניה לפי סדר א”ב של מחברים, והעמידתן על השולחן. בהתירה את שרוך תיק כתב־היד, גלשו מתוכו פתקים רבים של מראי־מקומות, הערות ואזכורים, שהיו רשומים כלאחר־יד, ובחלוף מבטה עליהם, ראתה איזה חטא חטאה לעצמה בזנחה את העבודה לזמן כה רב, שהרי עתה תצטרך לאמץ את מוחה כפליים כדי לפענח את הפתקים הרבים ולהיזכר בכל החומר הרב הנרמז בהם. יום תעזבנה, יומיים תעזבך – ולילות שלמים יהיה עליה שוב לעיין בפרקים שכבר היו שגורים בזכרונה. “החיים מחקים את האמנות בהיותם מוקסמים מבבאותם הנשקפת מתוכה”. אוסקר ויילד, זכרה. אך בקשר למה? “הקונפליקט בין סטאטיס וקינזיס”. ג’ויס, כמובן. “סיריל ויוויאן בספריה, השיחה על טבע ואמנות, עמוד 147”. אך לא כתוב היה באיזה ספר. “הדברים היפים ביותר בחיים הם אלה שאינם נוגעים לחיינו יום־יום” – הרהור שלך? מובאה? “רוב גרייה על אשתקד במארינבד: התרחשות בהווה תמידי, בעולם ללא־עבר, סגור בתוך־עצמו, שבו אין אפשרות להימלט אל הזכרון”. באיזה הקשר? “שגיאתו הפאטאלית של ט.ס. אליוט בעניין האמוציונאליות של המבקר”. “האמנם היצירה היא רק מערכת סימנים שעלינו לגלות את חוקיה? מתוך התעלמות גמורה מן ‘הבשורה’ שבה?” – רונלד בארת, נזכרה. תיאוריה שיש להפריכה. “ראסין הוא ראסין, פרוסט הוא פרוסט”. “השירה הלטינית – נחושת רקועה”. יופי. מיהו שאמר? “במכללת דאנגור לימדו יוונית במאה־11”. “אחדות האתיקה והאסתטיקה אצל בלינסקי. להשוות עם צ’רנישבסקי”. “Poor little rich girl” אולי מתוך ד.ה. לורנס. או סתם משפט שמצא חן בעיני. קבלה ע“ס 15 ל”י מרופא השיניים. ששכחת למסור לשוקה. מוזר בכל־זאת שטרם חזר. האם הוא שותה לפעמים? לא, היית יודעת על כך. ודף שלם באותיות צפופות, בעפרון: “אני שוכבת בשדה לבדי, בין פרחי חרצית, או שן־הארי. עושה עצמי ישנה, אך לא ישנה. שומעת צעדים רומסים את העשב ואומרת, או, זה בטח יוליוס. אני אומרת לעצמי, אם הוא יבוא עכשיו, אשנן לפניו סיפור של ר' נחמן מברסלב ולא אטעה אפילו פעם אחת. אני נושאת את ראשי ורואה שאין זה יוליוס אלא פר בעל קרניים עצומות, כמו של דישון. משום־מה אינני נבהלת אלא חושבת, איך ייתכן שזהו פר כשיש לו עטין כה כבד? הנהג של אבא, רבינוביץ, מופיע במדים של גנראל רוסי ואומר בחומרה: בואי הביתה, בואי כבר, קוראים לך. אני רוצה לצעוק עליו, לגרש אותו, ומתעוררת. הרגשה מדכאה של אבידה שאין לה תמורה”. חלום מלפני כשנה, או יותר. לפני “הפרשה”. אנחה נתמלטה מחזה.

בהחילה לקרוא בדפי הפרק הכתוב, שלא נגעה בו מזה כמה חודשים, ראתה איזו עבודה עצומה השקיעה בכתיבתו: בעיון בעשרות ספרים, בטקסטים נדירים, בכתבי־עת ישנים, באנציקלופדיות. והתפלאה על עצמה איך מצאה בה כוח שקידה והתמדה כה רב, ואומץ כזה לצלול לעומקו של החומר הזה! הטיעון היה מיוסד היטב, כעין כתב־הגנה מורכב ומבוסס על ראיות ועדויות, בנויות זו על גבי זו ותומכות זו את זו. היא לא מצאה כמעט צוֹרך בתיקון, חיסור או הוספה. אך הקריאה נתארכה מאד, כי בכל דף ודף נזכרה בנסיבות כתיבתו, או בנסיבות קריאת החומר לכתיבתו, והזכרונות הפליגו רחוק. מובאה מי. א. ריצ’רדס גררה היזכרות ב“אודיסיאה”, בטלמאכוס, בסטיפן דדאלוס, בדאבלין… ומשנזכרה בדאבלין וב“המתים” ובתמונה המרגשת, המרעידה, בין גבריאל קונרוי ואשתו גרטה בבית־המלון, לפנות־בוקר, נזכרה בפטריק או’דונובן מאוניברסיטת לונדון, ובלילה הראשון אתו, בחדרו, במלון הקטן בטאוויסטוק סקוייר, כשאיבדה את בתוליה, ובבוקר, כשראתה את כתם הדם על הסדין, היתה לה הרגשה פולחנית כזאת, כאילו העלתה קרבן לאלים; וזכרה איך כיבסה את הסדין בבוקר, בחגיגיות כזאת, בהרגשת אושר־גנוב ועמידה על מפתן תקופת־חיים חדשה, פתוחה לתקוות, לציפיות גדולות; ואיך בתלתה את הסדין על תנור־החימום, המופעל במטבע של שילינג, אמר לה פטריק: “שילינג בעד מירוק החטא – אצלנו היו קוברים אותך בבוג של לייהלין, אדמה לא קדושה!” – והיא החזירה לו בפסוק מישעיהו: “אם יאדימו חטאיך כשני…” ועם כך נזכרה בוויכוחים אתו, על איר“א ועל אצ”ל, ונזכרה ביהודה דולב, בירושלים של הבריטים, עם גדרות־התיל, מגרש הרוסים, בית הנציב, הכנסיה היוונית בתוך החומה… שוב נתמלטה אנחה מחזה, בהיזכרה באמנון ברוש.

משסיימה לקרוא את הפרק, נבהלה בראותה שהשעה אחת־עשרה ורבע ושוקה טרם חזר. הדאגה הפכה לחרדה: גם אם נאמר, כפי ששערה אביגיל בראשית הערב, שיצא לגביות מחוץ לעיר, לא ייתכן שעד שעה כזו, ומבלי להודיע דבר. או שמא בכוונה לא הודיע, כדי להענישך בדאגה?

היא חזרה לעיין בפתקים: צרור מובאות מ“פואטיקה”; תמצית מפורטת של “סאטיריקון” לצורך השוואה עם אפוליאוס; “ג’ורג' אליוט: ההתקדמות המוסרית שלנו נמדדת במדרגה שבה אנו משתתפים בסבל האינדיבידואלי ובשמחה האינדיבידואלית של הזולת”; פיסת־הנייר הבאה העלתה חיוך על פניה: “שלוש אתונות” של טשרניחובסקי: השיר כולו מועתק בה. נזכרה שהיה זה כשאביגיל למדה אותו, והיא עצמה נתכוונה להשתמש בו, כראָיה. ראָיה למה? אתונות כנושא לאליגוריה, לסמל? – ועלה בדעתה שאפשר לכנות את החיבור כולו בשם “האתונות והמלוכה”: סופר יוצא לבקש אתונות ומוצא מלוכה, בהעלותו את החומר הגשמי, הארצי, למדרגה של אפותיאוזה על־ריאלית.

המשפט האחרון בדף האחרון של כתב־היד, 48, היה: “ומכאן שאין זו אלא כפיה שרירותית של רצון המחבר על סדר דברים המתנהלים מכוח מניעים שאין הוא משיג את משמעותם”, וכבר ניסחה לעצמה את שלושת־ארבעת המשפטים הבאים, אותם תעלה על הנייר. אולם משאחזה בעט, מצאה עצמה מאזינה לקולות ולרחשים שבחוץ, אורבת להדי צעדים על מדרכת החצר. הדאגה שילחה פרפורים בלב: אולי אסון, תאונה. מן הראוי אולי לצלצל למשטרה, למגן־דוד־אדום.

אבל אם תאונה, חלילה, היו מודיעים לך מיד. הוא נושא תעודות עמו. תמיד.

סומק הציף את פניה בהעלותה על דעתה שאפשר שנסע אל אותה אנבל. והוא שרוי עכשיו אתה, בחדרה, במיטתה. ממש ברגע זה –

מתוך נקמנות.

היא קמה, חשה אל חדר־המגורים, נטלה את מדריך הטלפון והחלה מדפדפת בו. כתריסר ליברמן היו בדף.

והרי בין־כה־וכה אין הטלפון רשום על שם האשה.

ואפילו היית מוצאת את שמה?

חשד שווא, אמרה לעצמה בהתישבה שוב אל שולחנה. לא לאחר “הווידוי” ההוא. לא עכשיו, כשהוא מתיַסר ככה, עד כדי חולי.

“השוואה בין פטרוניוס לבין פרוסט ב’החיפוש אחר הזמן האבוד‘. השוואה בין משתה טרימאלכיון ב’סאטיריקון’ לבין האפיזודה של ‘קירקה’ ב’יוליסס'. זרימת המאורעות בכיוונים מנוגדים”.

לעולם אינך יודעת אילו הפתעות צפויות מאדם, אפילו את חיה אתו עשרים שנה תחת קורת גג אחת, במיטה אחת. האם היית מעלה בדעתך שהוא מסוגל לאותה הרפקת־אהבים? הוא? הישר? הנאמן?

“להזמין אצל סטימצקי את ספרו של ר.ו. קנר ואת Here Comes Everybody של אנתוני בורג’ס. לחפש בספריה את ‘קניאן רביו’ מ־1956”.

שום דבר אינו צפוי מראש בטבע האדם. מנגנון מסובך, אינו פועל לפי חוקים קבועים. הפסיכולוגיה אינה מדע מדויק. חצי־עיוורת. יותר מנחשת משיודעת. כמו אסטרולוגיה. התיארת לעצמך שכך יתפתחו הדברים עם אמנון? דינה? ואתך עצמך?

“התפתחותו של ג’ויס מן ‘הדבלינאים’ עד ‘יוליסס’ דומה לזו של פיקאסו מן הציור האקדמאי המדויק עד הקוביזם. אמן חייב להוכיח את כושרו בתפיסת הריאליה לעומקה בטרם יעשה את הקפיצה הנועזת אל העל־ריאליה”.

חזי בכוכבים וראי, אולי נפל כוכב ברגע זה.

צעדים מהדהדים על גבי המדרכה, קרבים, קרבים. צעדי גבר.

מתרחקים, מתרחקים, שוככים אי־שם בקצה הרחוב הלילי.

אילו היתה אביגיל בבית, היתה מצלצלת אל סבתא. משהו אירע. משהו רע. עלים נושרים. רוח מרשרשת.

“הקבלה בין ‘המתים’ של ג’ויס ובין ‘הרופא וגרושתו’ של עגנון: בשני הסיפורים – אפיזודות בבית מלון, קנאת הבעל הצעיר בזכר המאהב הראשון של אשתו. בשני הסיפורים – העלבון הנובע מן הידיעה על מעמדו הנחות של המאהב. בשניהם – התהום שאין לגשרה. האם קרא עגנון את ג’ויס?”

רק כשאת מעלה בדעתך אסון, את נוכחת כמה את קשורה. הרגשת הבטחון שהוא מעניק לך, שאן לה תחליף בשום הרפתקה. שרק כשהיא קיימת, למען האמת רק כשהיא קיימת, את מרשה לעצמך גיחות כאלה, מתוך ידיעה שתמיד תוכלי לחזור למערה המבוצרת, המוגנת.

אחרי שתים־עשרה.

אולי בכל־זאת למשטרה.

או נסע אל מחוץ לעיר: נתניה, חדרה, גדרה, אשקלון. שעתיים הלוך, שעתיים חזור, הרי כבר ארבע שעות.

שכבי לישון, הרדמי, בבוקר תמצאי אותו לצידך.

המצעים היו צוננים ומדיפים בדידות. ריבוע של אור קלוש היה מסומן על פני התקרה ובו כעין ראשנים משוטטים במים.

כן, דינה, למרות הכל – לא, לא למרות הכל אלא לאמיתו של דבר – חיים מאושרים. יחסית, כפי שהכל יחסי. עצם היותו. הישרות הגברית, הנוסכת אמון ובטחון. הישות החמה, הקורנת. ניגודים משלימים, כפי שאמרת. עשרים שנה!

ובהרהרה איך אירע “המשבר” שערער לפתע את סדר החיים התקין (הכל החל באותה מסיבה, ציינה לעצמה. הכל החל בדינה, שהזכירה את “עורבים לא היו שם”), ובהעלותה על לבה כל מה שנתרחש מאז, זה כשישה חודשים, בגלוי ובהסתר, בהסתעפויות הרבות, המוזרות, הבלתי־צפויות, בהסתבכויות המופלאות – חשבה שהדברים ראויים היו להיכתב, ועשויים היו להוות רומן מעניין, מסעיר, טעון מתח פסיכולוגי, ארוטי, חברתי. חמש נפשות, לפחות, שונות כל־כך זו מזו באופיין – אַת, שוקה, ברוש, דינה, אותה אנבל (מיהי? היכן היא? כעין אגדה), סבך היחסים ביניהן, שברובו אינו מודע למשתתפים בעלילה וכולו גלוי רק לעין המחבר. המחבר “העומד כמו בורא העולם, מעבר ומעל למעשה־ידיו, בלתי נראה, נאצל מן המציאות, אדיש, גוזז את צפרניו”. Integritas, Consonantia, Claritas. אך מיהו המחבר? איזוהי נקודת התצפית? הסגנון הוא האדם, אולם הסגנון הוא גם תולדה של התקופה, של חומר־הנושא, של רקע ההתרחשות. ורקע העלילה הזאת – תל־אביב, הים־התיכון, ערוב בלתי־מגובש של תרבויות מערב ומזרח, שנות הששים, תקופת הפוגה שבין מתח למתח, מעין שפל של ים, ומי־הרקק נקווים כביכול שלוליות־שלוליות בכל חלקי העיר, בבתי־הקפה, במשרדים, בבתי־מגורים, בחדרי־מיטות, באולמי־לימודים, ואצות־אצות עייפות, שרועות גפיים, משוטטות אנה־ואנה, אנה־ואנה, קרבות זו לזו, מתרחקות זו מזו, עד שעת הגיאות הבאה – ובנסותה לשוות לעיניה את תבנית הרומן הזה – לנסח לעצמה אפילו משפט של פתיחה – ראתה שסגנונות שונים מתנגשים בדמיונה ואין השלמה ביניהם. לכאורה – אם לעקוב אחר רצף העלילה בלבד, עלילה רומנטית של אהבה ובגידה – מתבקש כאן רומן ריאליסטי, קונבנציונאלי, נוסח “מאדאם בובארי”, או “אנה קרנינה”, שאפשר היה לפותחו במשפט מעין “ערב אחד, כשחזר סוכן הביטוח יהושע טל ממשרדו, מצא שסדר־החיים אינו כתמול־שלשום: ארוחת הערב אינה מוכנה, אשתו, מרצה לספרות, נעדרת מן הבית ולא השאירה כל הודעה לאן יצאה, בתו אביגיל…” אך מאידך, איך יכשר סגנון כזה לתאר את כל הניואנסים של ההרהורים, הרגשות, התשוקות החבויות, הזרם הסמוי של תת־התודעה? ואיך יתגשם בזה העקרון של יישום חוקי המציאות על מנת להשתחרר מהם? האם לא מתבקש כאן, דוקא כאן, במקום שהיחסים הם כה סבוכים ובלתי מודעים לבעליהם, השימוש בשיטת המונולוג הפנימי, מתוך שבירת הרצף של העלילה החיצונית, מתוך ריבוד זמנים, הענקת מלוא עומק המשמעות לכל רגע ורגע והדגשת החוק הפנימי, האוטונומי, שלו?

שהנה ברגע זה, כשאת שוכבת כאן ערה בחשיכה, כמו מולי בלום ברחוב אקלס 7, מאזינה לרחשים ברחוב הדומם, בחדר־המדרגות, לאוושות העלים בענפי האיזדרכת שמעבר לחלון, מי יתן ויבוא, הס מלומר אסון, והצעדים הכבדים יישמעו עולים במדרגות, וחריקת המפתח החודר בחור המנעול, נקישת מתכת במתכת, ושחיקה חשאית של מנעליו בחשיכה, ורשרוש הבגדים הנפשטים, וגופו הגדול משתרע לצלעך, ואת מתכנסת אליו בשתיקה ותשוקה, חושקת ושוקקת, והוא כונף אותך כמו אז, אלוהים, עשרים שנה! כמו אז, בצעידה ההיא בין הפרדסים, עם הריח המשגע של פרחי משוכות השיטה, כשהחול מחלחל לתוך הסנדלים ומדשש בין האצבעות, ומשאבת הבאר הרחוקה פועמת־פועמת בחלל הלילה הצלול, וזרועך מקיפה את מותניו הרחבות תחת כנף זרועו החזקה והזהירה, הזהירה מלחפון בכפה את השד הכמיה, והוא מספר לך בקולו החם והלוחש איך בכיתה ח‘, כן עוד בכיתה ח’, היה מנחש ניחושים ועושה סימנים בגימטריות ונוטריקונים, אלישבע ב. שווה – יהושע ט. באהבה, כל אותם מעשי ילדות של מאוהבים, כן לא כן לא כן לא כן, שאת מסוגלת להם גם היום, עם כל בגרותך המלומדת, כמו אז עם אמנון, שקשרת שני קשרים במטפחת להשביע את הרוחות או אז כשנפל הראי ונשבר וחשת שכבר, אל תזכירי לי אל תשברי את לבי עם הטירוף הזה שאיננו לא היה לא יהיה, תם ונשלם לעולם ועד, רק הוא קיים אחד ויחיד, איפה הפסקתי, כן, בפרדס, כשעברנו ליד בית־האריזה של בוקסר, כבר אינני זוכרת אם בוקסר היה זה או שטמפר, ואמרת לעצמך הוא יהיה שלי הלילה ובימים הבאים ותמיד, חוף מבטחים מכל הסערות, להניח את ראשך על כתפו, סמוכה ובטוחה כמו שאומרת דינה בצדק, ומשכת אותו אל בין העצים, אל הסבך הצפוף הזה השוקק צרצורים וצפרדועים ורוחות וצפירים, או מטח עטלף נמלט מצמרת פתאום, ואמרת לו פה על החול הטלול לא איכפת לי איפה בהחלט לא איכפת מפני שהיית כמהה כל־כך כן מאד כמיהה מי יודע מה השעה עכשיו אחת ורבע או אחת וחצי מישהו חורק על מדרכת החצר אולי אביגיל לא גם לא אביגיל החוצפה הזאת לחזור מאוחר כל־כך כל לילה כל לילה אני בגילה לא העזתי גם רגע אחר חצות רצה הביתה כמו סינדרלה פתי מאמין שעודה בבתוליה כמובן שלא מי יודע מה טוב יותר מה רע פחד אלוהים כשאני מעלה על הדעת חס וחלילה חס ושלום תאונה או מי יודע מה רק לא לחשוב רק לא לפתוח פה לשטן סגולה בדוקה נגד כל עין רעה לשכב שתוקה ורגועה וסומה ובעוד רגע או שניים שלושה ארבעה תשמעי הצעדים הדורכים על המדרכה וגודדים במדרגות וחריק המפתח בחור המנעול ושחיק הדלת הנפתחת ונאטמת ודשדוש חשאי על ראשי בהונות קרב קרב למיטה הזאת שתזוע על זיזיה כשיטיל את גופו לצידך ויכנוף אותך כמו אז על החול הטלול כשכבש את כולך בגברות בטוחה וקשוחה וחמה וחודרת עד כלות נשמתך בצעקה הו אילו אפשר היה לחיות את החיים מחדש צעירה כמו אז – – –

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48467 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!