רקע
אהרן מגד
אינקובטור על הסלע

איגוד בימות החובבים


הנפשות

ישעיהו פלדמן־ אלון – סופר כבן 45

מרדכי פוליאנסקי – פקיד מח' ההתישבות כבן 45


חברי קבוץ “תלמים”

מרגה – בחורה, בת 22

חנה – עובדת מטבח, בת 25

יהודית – אקונומית, מגויסת ממשק ותיק, בת 33

יוסף – מנהל חשבונות, בן 28

דוד – פלח, בן 24

שרה – לולנית, בת 23

משה – מזכיר חוץ, כבן 30

חדוה – חברת ועדת עבודה, בת 25

אורי – מזכיר פנים, בן 28

זלמן – “פקק”, כבן 20

שקספיר – אורח נודד, כבן 35

חברים וחברות 20 – 25


המקום:

בפרולוג – חדרו של י. אלון בתל־אביב

במערכה א' – חדר האוכל של קבוץ “תלמים” בגליל

במערכה ב' – פנת נוף מטופחת במחנה הקבוץ

במערכה ג' – חדר האוכל.


הזמן: ההוה.


 

פרולוג    🔗

בהיפתח המסך נראה על הבמה שולחן מכוסה מפה ירוקה ועליו אגרטל עם פרחים, צנצנת מים וכוס. ליד השולחן – מול הצופים, כסא.

ישעיהו פלדמן־אלון, אדם כבן 45, ראשו קרח עד אמצעו ומוקף עטרת תלתלים שזרקה בהם שיבה, מופיע ותיק בידו. נגש אל השולחן, עומד מול הקהל. מניח את תיקו, מוציא מתוכו חוברת עברה של כתבי־יד, מדפדף בה עד שמגיע לדף הרצוי, מקנח את משקפיו ומרכיבם שוב, מעיין בכתב־היד ואחר פותח בקריאה כשהוא פונה אל הקהל.

ישעיהו פלדמן־אלון (קורא): “ולאחר שנתן שלמה שייקביץ גט פטורין לאשתו השניה, נשאר עזוב וגלמוד כערער בערבה. בתו יחידתו שהיתה נחמתו היחידה – עזבתו ויצאה להצטרף אל הכובשים את הרי נפתלי, גם בנו מאשתו הראשונה, אשר היה רתוק אל אביו במוסרות אהבה – זנחהו לאנחות. לא נותר לשלמה שייקביץ אלא להתיחד עם סבלו ויגונותיו ולעשות את חשבון חייו מחדש”. (סוגר את כתב היד, מחזירו אל התיק ופונה אל הקהל) ובזאת גבירותי ואדוני, סיימתי לקרוא לפניכם את הפרק הרביעי של ספרי “ימים אפורים”… (מפסיק, שותה מן המים) ועתה, צר לי מאד להכזיבכם, אך עלי להודיעכם כי לא אוכל לבוא לפגישתנו הבאה. זה זמן ממושך שרעיון גדול ממלא את כל ישותי. לשם הגשמתו עלי לעזוב את העיר הזאת לזמן־מה ולצאת לדרומה של הארץ או לצפונה. ואני תקוה כי בזמן הקרוב ביותר אשמיעכם מעל הדוכן הזה פרקי יצירה שלי, לא על “ימים אפורים” כי אם על “ימים בהירים”. בהירים כאויר העמק וכשמי הגליל, בהירים כחיי החלוצים שלנו.

אין בכוחי להאריך עתה בדברים, תסלחו לי על כי נרגש אני מאד. לילה טוב גבירותי ואדוני, ואני תקוה כי נתראה שנית במהרה, לילה טוב (יוצא. רגע של חשכה. עולה מסך שני ונראה חדר האוכל של “תלמים”).


 

מערכה א'    🔗

חדר־האוכל של קבוץ “תלמים” בגליל העליון, שנתיים בהתישבות. בקיר שממול – שני חלונות שדרכם נשקפים שמים והרים, בקיר השמאלי – דלת הפונה החוצה, בקיר הימני – דלת ושני אשנבים גדולים אל המטבח. על מדפי האשנבים נראים כלי־אוכל מלוכלכים ושיירי ארוחת־צהריים. על הקיר השמאלי – תלוי לוח סדור־עבודה וכמה מודעות לידו. על הקיר שממול – מעל חלונות תלויה סיסמה על ניר סרט ארוך וקרוע בכמה מקומות: “אם כל העולם פניו הלילה – אנחנו לבֹקר ניחלה!”

בחדר – ארבעת שלחנות ארוכים. לכל שלחן שני ספסלים משני עבריו, שניים מהשלחנות עודם מזֹהָמים מארוחת־הצהריים ועליהם כל־בויניקים ודייסות…

בהפתח המסך נראית מרגה מנגבת את השלחנות במטלית רטובה ומורידה את הכלים מן השלחנות אל המדף שלפני האשנבים, תוך שהיא שרה שיר עממי. חנה רוחצת כלים במטבח ומדי פעם מופיעה בחדר האוכל לקחת כלים מן המדף אל הכיור שבמטבח.

מרגה – בחורה צעירה ויפה, רזה וזקופה, בעלת שער שחור, לבושה שמלה בהירה פשוטה ועליה סינר.

חנה – נמוכה מבינונית, בוגרת מעט ממרגה, מרה שחורה שפוכה על פניה וחסר־שביעות־רצון. לבושה שמלה אפורה ועליה סנר. קולה נמוך וצרוד, גברי במקצת.

מרגה: (בקול אל חנה) חנה. את לא היית אתמול בערב באסיפה, מה?

חנה: (מן המטבח) לא. מה יש לי לעשות שם? בין כה וכה מחליטים דברים ולא מקיימים. (באדישות) מה היה?

מרגה: זה לא בסדר שאת לא באת, חנה. נתבע אותך לבירור (בלגלוג) היה לך רנדוו, מה? אני יודעת. כן.

חנה: (בלתי נענית להומור, באדישות) לי אין שום רנדוואים. ובכן – מה היה.

מרגה: דברים רגילים. משה מסר אינפורמציה על מצב הענינים בחוץ. כרגיל, את יודעת, “המשא ומתן נמשך”, בענין חברת הנוער “המשא ומתן עם המוסדות נמשך”, בענין הקידוח – “דנים והמשא ומתן נמשך”. אח, הייתי רוצה לדעת עד מתי עוד יימשך המשא ומתן הזה…

חנה: הוא לא ייגמר אף פעם, אני יכולה להבטיח לך.

מרגה: אח, כן, אבל הוא מסר שהיום צריך לבוא איזה פקיד גבוה מן הסוכנות, בענין התקציב. אני מקוה שיבוא סוף סוף…

חנה: אני אינני מאמינה בפקידים האלה. באים, מריחים פה ושם, אומרים “נדון בענין” והולכים להם. והכל נשאר כמו שהיה. מנקודת הראות שלי – צריך היה לפטר את כולם.

מרגה: הם באמת לא בסדר. אבל הפעם יש לי רושם שזה יזוז. הלא יש להם אחריות סוף־סוף, הם לא יכולים לסחוב כך תמיד.

חנה: אחריות ממדרגה ראשונה. משאירים נקודה בלי מים, זה כבר שנתיים, ובלי דירות אנושיות, ובלי כלים לעבודה. כן, יש להם אחריות. אם תשאלי אותי – אין להם שום אחריות.

מרגה: אח, אל תדברי כך, חנה. הם מוכרחים לאשר את התקציב, הם הבטיחו כבר. (בצחוק) תראי, אם יבוא הפקיד היום – (נכנס יוסף, מנהל החשבונות. בחור רזה, חלוש, מרכיב משקפיים, בעל שער דהה, דליל. עושה רושם בטלני. דרך דבורו שוטף, מהר מאד ועצבני).

יוסף: מה נשמע? הוא בא כבר?

מרגה: מי?

יוסף: מי. למי מחכים. פקיד הסוכנות.

מרגה: אתה רואה שלא בא, מה אתה שואל?

חנה: אתה יכול לחזור בשקט למזכירות. הוא גם לא יבוא.

מרגה: יוסף בא לרשום אותי, לא את הפקיד. נכון – יוסף?

יוסף: אין לי מה לעשות. אני מתפלא שהוא לא בא עדיין.

חנה: אמרתי לך שלא יבוא. גם בפעם שעברה היה כך, חכינו שבוע ימים. הכנו בירה, עוגות, ארוחה יפה שעלתה אינני יודעת כמה – ולבסוף הודיעו שהוא חולה.

יוסף: את פסימית מאד לגבי מצב הבריאות של פקידי הסוכנות, חנה.

חנה: (ללא חיוך) – אני אופטימית מאד לגבי מצב הבריאות שלנו, יוסף. מנקודת הראות שלי נהיה יותר בריאים אם לא יבואו.

יוסף: זה נכון. בעיקר מאחר שבסופו של דבר – אנחנו שותים את הבירה ואוכלים את העוגות.

מרגה: מה אתם כלכם רוצים מהפקידים, לדעתי – הם נחמדים.

יוסף: נחמדים. אם הפקיד הזה איננו בא הפעם – אני מאבד את עצמי לדעת.

מרגה: (עוזבת את המטלית ורצה אליו; בתנועה קוקטית) אח, מאבד את עצמך לדעת. אינני מאמינה בזה. למעני לא תעשה זאת – נכון? (מלטפת את לחיו).

חנה: אתה חושב שבאמת איכפת לי.

מרגה: אח, מה את מדברת חנה, יוסף הוא הבחור הכי נחמד אצלנו, אבל מדוע, יוסף, מה יש?

יוסף: מדוע. כי אם לא יאשרו לנו תקציב בחודש זה – אינני יודע בשום אופן איך לגמור את המאזן. אתן מבינות? אסור שיהיה רשום דפיציט במאזן. דפיציט במאזן הרי זה בנקרוט. פשיטת רגל.

חנה: אני מתארת לעצמי שבכל זאת יש תחבולות גם כנגד זה.

יוסף: תחבולות. חבובה, את מבינה בהנהלת חשבונות כמו שאני אוהב לרחוץ כלים. כבר אחזתי בכל התחבולות שישנן. יש תחבולה – לנפח את האקטיבה. רשמתי כבר כל תרנגולת ב־100 ל“י וכל ספל ב־10 ל”י.

מרגה: גם את זה ששברתי היום?

יוסף: שברת? נו – כל ספל שאת שוברת – גדל הדפיציט ב־10 ל“י. אבל אפילו אם אני רושם באקטיבה כל בחורה בשווי של – 20 ל”י – אינני יוצא מן המיצר.

מרגה: יוסף. אתה מעריך בחורה פחות מתרנגולת?

יוסף: אבל יותר מספל. ספל עלול להישבר – בחורה לא.

חנה: אבל בחורה עלולה למות, כמו תרנגולת.

יוסף: תרנגולת לעולם אינה עלולה למות, כי תמיד שוחטים אותה לפני מותה. אמור מכאן – טובה התרנגולת המתה מן הבחורה החיה. נכון, מרגה?

מרגה: אח, אתה איום יוסף…

(נכנסת שרה הלולנית, נמוכת קומה, שתי צמות שחורות על כתפיה, פנים פולניות, כהות, עם חן יהודי. דרך דבורה מהיר פטפטני עם נגינה מתפנקת. היא אוחזת בידה תרנגולת, המצווחת כל הזמן).

שרה: נו מה, הוא בא כבר? (סוטרת לתרנגולת על ראשה) שתקי כבר, טפשה.

מרגה: מי?

שרה: זה, הפקיד של הסוכנות. אני הייתי בטוחה שהוא כבר בא. משה הלוא אמר לי להגיש לפניו את תביעות הלול…

יוסף: לכן הבאת את התרנגולת? רעיון יפה. היא תציג את תביעות הלול יותר טוב משאת עלולה לעשות זאת.

שרה: באמת? יוסלה, אתה נחמד. הבאתי אותה כי יש לה זקפת. עלי לנתח אותה עוד לפני שיבוא הפקיד. דבר שכזה – אני באה היום בבקר ללול אני מוצאת פתאום שתי תרנגולות עם זקפת.

חנה: תספיקי לנתח את כל התרנגולות לפני שיבוא הפקיד.

שרה: מה אגיד לך חנה – שאם הוא לא יבוא הפעם, לא יהיה עוד צורך בשום ניתוחים, כי לא תהיינה תרנגולות לגמרי. הלוא אי אפשר להחזיק תרנגולות במין דיר כזה כמו שהן נמצאות בו כיום, ובלי אינקובטור – בכלל אין לי מה לעשות. לקנות אפרוחים – אומרים לי שזה עולה ביוקר ודגירה – אין. אם לא נותנים לי אינקובטור – אני אומרת לכם שאני עוזבת את העבודה.

יוסף: אז יקח כל חבר תרנגולת לחדרו. איש לאהליו ישראל. ביצה לחבר. לכל חבר ביצה – זאת העצה לכל הקבוצה.

שרה: יוסף, אין זאת הלצה.

יוסף: אל תהיי כה חמוצה, לחלוצה חרוצה גם הלצה נחוצה. תארי לעצמך – מכל חדר יקרקר קור־קור־קור… (התרנגולת בורחת מידי שרה).

שרה: אוי. תפסו אותה. תפסו אותה.

(התרנגולת מעופפת על פני החדר, רודפים אחריה עד שתופסים)

שרה: אוף. אני אומרת לכם – העופות הללו.

יוסף: הגידי שרה – תרנגולת הנה עוף או חיה?

שרה: ומה יש?

יוסף: כי משונה מאד שתרנגולת בהיותה חיה – קוראים לה תרנגולת ובהיותה מתה – קוראים לה עוף.

שרה: עוף, אתה עם החכמות שלך. יוסלה אף פעם לא יחדל להתחכם. ואני אומרת לכם שאם הפעם לא יבוא – תהיה זאת הפעם האחרונה שאני נותנת תרנגולת לשחיטה. אני לא יכולה ככה יותר. כל פעם שמודיעים על בואו של פקיד הסוכנות – שוחטת יהודית תרנגולת לכבודו. עוד כמה “בקורים” כאלה של פקיד הסוכנות – לא תהיינה לי כל תביעות ביחס ללול, באמת. (יוצאת)

יוסף: היא צודקת בהחלט – תרנגולת לא צריך לתת. כל עוף שאתה ממית – מאה לירות דפיציט.

חנה: (כלאחר־יד) שרה חושבת כנראה שכל הלול תלוי בה. (נכנסת יהודית. אשה כבת 35. שמנה, בעלת פנים אמהיות. תקיפה אך טובת לב. משמשת אקונומית ומדריכה בעבודה מטעם משק ותיק. לבושה שמלה לבנה, סנר לבן ומטפחת לבנה על הראש. כניסתה – דרך דלת המטבח – בהתרגזות).

יהודית: (מביטה לצדדים) מה, הוא עוד לא בא? ברוך השם. שערוריה שכזאת. באמת אינני יודעת מה זה אצלכם? אתם ילדים? ילדים כלכם. איך אפשר דבר כזה?

כלם: מה? מה קרה?

יהודית: מה קרה? באמת – אינני יכולה לתפוס את הדבר הזה. לפני שמשה נסע העירה – אמר לי שהיום יבוא פקיד הסוכנות ושצריך לקבל אותו יפה ולערוך לו מסבת קבלת פנים… אתם הלא יודעים שזה יותר חשוב מנאומים. אני יודעת את זה בעצמי. גם אצלנו היו בקורים כאלה לא פעם. ובכן – מה לא הכנתי? הכנתי עוף. מלפפונים חמוצים, מרק טוב, ביסקויטים, וגם בירה. אני פותחת עכשיו את מחסן הפרודוקטים – הבירה איננה. איך אפשר.

יוסף: איננה. סקנדל.

יהודית: זה פשוט מעשה ילדות. טוב, אתם צעירים. גם אנחנו היינו פעם צעירים. אבל מעשים כאלה – ואתם חושבים עוד שזה ספורט.

יוסף: יש להציל מיד את הבחורים.

מרגה: הבחורים שלנו יהודית, באמת נחמדים, אחד אחד.

חנה: אני יכולה לתאר לעצמי מי עשה את זה.

יהודית: מוציאים סכומים עצומים, עוברים על התקציב של המטבח – ולבסוף הכל הולך לאיבוד.

יוסף: יהודית, סמכי עלי. לי לא חשובה הבירה כי אם הלירה, וכשחסרה לירה הרי קודם כל לי רע. אני אמצאנה, אליך אביאנה (יוצא).

יהודית: מרגה, אני מבקשת אותך. כשתראו את הפקיד בא מרחוק – הודיעו מיד לי. אני במחסן. נצטרך לדאוג למשהו אחר במקום הבירה.

חנה: אבל איך נדע מי בא?

מרגה: סמכי עלי, חנה. יש לי חוש ריח לאנשים.

יהודית: איך תדעו? משה אמר כי הוא מרכיב משקפים ונושא תיק והוא בגיל העמידה ובעל שער שחור ו־כמובן, לבוש בגדים עירוניים. אני סומכת עליכן (יוצאת. נכנס דוד, בחור גבוה, מגושם, שזוף, קולו עבה ועליז. לעתים מדבר בחיקוי של אקצנט רוסי. לבוש בגדי עבודה מזהמים בשמן מכונות ובעפר. טראקטוריסט במקצועו).

דוד: מה נשמע חברות, הוא בא כבר?

מרגה: אוי, שלום דוד, את מי אתה מחפש?

דוד: את מי? את הרב.

חנה: אתה יכול להיות בטוח שהרב יבוא לפני הפקיד.

מרגה: חנה (קורצת לדוד) את נכנסת לחדר משפחה, שאת מחכה לרב?

חנה: דווקא בשביל זה נחוץ הפקיד יותר מאשר הרב. החופה לא נחוצה לי, אני גרה תחת מין חופה כבר יותר משנתיים. ופקיד נחוץ בשביל תקציב לחדרי משפחה, שלא יגורו כמו היום.

דוד: אם את, חברה, תחכי לתקציב בשביל להיכנס לחדר־משפחה – תהיי בתולה זקנה כל ימי חייך. הייתי אומר, תהיי ותיקה. תנאי במועצות ההסתדרות ותהיי מועמדה לועידה השבעים ושבע של מועצת הפועלות.

חנה: אני לא חברה. ולך אני מאחלת שתהיה גזבר כל ימי חייך, וגזבר בלי תקציב – עם אולקוס וצרבת ומרה שחורה.

מרגה: אח, חנה, תרחמי עליו, מסכן – דוד.

דוד: ומה אתן חושבות שפלח בלי תקציב זה יותר טוב? גם כן אפשר לקבל אולקוס. זה שבועות – אני עושה סקנדלים בישיבות מזכירות בענין דריל ועונים לי – אין תקציב.

מרגה: אל תדאג כל כך דוד, חבל עליך. אבל אני בטוחה שהפעם זה יהיה בסדר. שיבוא כבר. אני יוצאת לראות. (יוצאת).

חנה: מרגה זאת – כשעומד לבוא אורח, כלה התרגשות.

דוד: מה הפלא? בחורה בעלת־רגש הייתי אומר.

חנה: אינני בטוחה כלל שיש לה רגש.

מרגה: (מן החוץ) חברה, אני רואה אותו. אני חושבת שזה הוא. (חנה ודוד רצים אל החלון שבקיר האחורי ומסתכלים לשמאל).

דוד: זה לא הוא. רק איזו נקודה שחורה.

חנה: כל פקיד הוא נקודה שחורה.

מרגה: אח, אני בטוחה שזה הוא.

דוד: מתקרב לצד זה – הייתי אומר.

(מסתכלים בשתיקה).

אינני חושב שזה בן־אדם.

חנה: זה עוד לא אומר שאין זה הפקיד.

דוד: אני רואה שאת ככה, איך אומרים? – שונאת אותם.

חנה: שונאת? לא… אני לא סובלת אותם.

דוד: נעלם.

מרגה: רגע, רגע, תיכף תראו אותו.

(מסתכלים במתיחות)

חנה ודוד: אידיוטית. זה הפרד שלנו – סנצ’ו.

מרגה: (נכנסת) הייתי בטוחה… (צוחקת מעצמה).

חנה: את תמיד בטוחה…

דוד: אם לא יבוא היום – אין לנו במה לזרוע את השדות. בלי דריל – אין פלחה.

חנה: ואם יבוא היום?

דוד: בעצם את צודקת – אני מכיר כבר את הבקורים הללו. יבוא, יטפח על השכם – (טופח למרגה) ויגיד: “נו, בחורים, מה המצב?” (טופח טפיחה חזקה).

מרגה: (מורידה את ידו) – רגע, לא כל כך חזק.

דוד: סליחה, הכאבתי לך? ובכן – יאמר: “מה הכאב? אין דירות? אין לול? אל יאוש. כשאני הייתי חלוץ בחדרה ואז – אכלנו קדחת. ולא התאוננו. העיקר – מצב רוח יש ורוקדים בלילות? זה העיקר. אני מקנא בכם בחורים. פשוט מקנא. ומה שנוגע לתקציב – אני מבטיח לכם שהענין יסתדר. נדון בזה בישיבתנו הקרובה ביותר”.

מרגה: אח, אתה מגזים בזה, דוד.

חנה: לא, הוא דוקא לא מגזים. אחר כך הם מדברים על זה שעבודתנו היא ציות למופת ועל זה שהם מעריצים אותנו ושהם יעשו כל מה שיבכולתם והסוף הוא שאינם עושים כלום.

מרגה: (מסתכלת בחלון) – חברה, הפעם זה באמת הוא.

(חנה ודוד נגשים אל החלון).

חנה: הפעם זה בן־אדם על כל פנים.

דוד: והוא מרכיב לא אוכף כי אם משקפים – הייתי אומר.

מרגה: והוא די צעיר, בחיי.

חנה: רק בלי התרגשות, מרגה.

דוד: נו, הפעם – זה הוא.

מרגה: חנה, בחייך – רוצי והודיעי ליהודית ולאורי, טוב?

חנה: רוצי את, מה את שולחת אותי?

מרגה: אבל אני מוכרחה לראות אותו… אני…

חנה: מה לא עושים למען… (נותנת עין במרגה) למען התקציב. (יוצאת. מרגה מסירה את סינורה. סורקת את שערה).

מרגה: הייתי בטוחה שיבוא. מה אמרתי לכם? (נכנסים אורי, מזכיר הפנים וחדוה – מועדת העבודה. אורי – בחור שקט ומיושב. מדבר לאט לאט ומתוך שיקול. בוגר מעט מהיתר. קומה בינונית, פנים נבונות ושקטות. לבוש חולצה לבנה ומכנסי חאקי. חדוה – בחורה מלאה, שחרחורת, מלאת חיים ומרץ, יחד עם זאת – מביעה פקחות ואופי. מדברת בתנועות ידים רבות).

אורי: טוב מאד שבא סוף סוף. דוד – אני מקוה שהתכוננת למסור דו"ח מפורט. אנחנו חושבים להשיג ממנו 10 אלפים. מה עם הסעודה מרגה?

מרגה: אני תיכף עורכת את השולחן, אורי, אל תדאג, הכל יהיה בסדר.

חדוה: (אל מרגה) אתם יודעים – הפקידים האלה אוהבים לאכול. חברה – הוא נכנס.

(נכנס אלון; לבוש כבפרולוג, חבוש מגבעת. מזיע, נושא תיק שמן בידו. בהכנסו נגשים כולם אליו מתוך נימוס, הוא מוציא את מטפחתו ומנגב את מצחו מן הזיעה).

אלון: שלום עליכם.

כלם: שלום.

אלון: פה קבוץ “טללים” לא כן?

אורי: “תלמים”. זהו הקבוץ שאדוני מחפש. זה אנחנו.

אלון: סליחה “תלמים” אמרתי “טללים”? אבל על תלמי שדי יורדים תמיד הטללים לא כן?

אורי: כן, זה נכון. אצלנו גם יורדים טללים. (מתוך ביישנות), אבל לפעמים תלמים טללים גם יחד אינם מצמיחים שבלים, חה – חה


חדוה: (בלחש אל דוד) – אורי נגש ישר לענין, מה?

אלון: ומה דרוש עוד לשם הצמיחה?

אורי: דבר קטן, אבל הוא חסר לנו – כסף.

חדוה: (אל דוד) – זה היה מצוין! ישר ובלי חכמות!

אלון: (צוחק) – כסף! הכסף לא יענה את הכל, אדוני!

אורי: מוטב שיקרא לי “חבר”…

אלון: “חבר” – כך, חה־חה־חה – ינעם לי מאד.

מרגה: (אל דוד) הוא נחמד, לא?

אורי: ייכנס, ישב…

אלון: תודה, בעצם לא הצגתי את עצמי.

אורי: כן, אנחנו יודעים מי אתה.

מרגה: אני הייתי הראשונה שראיתי אותך –

אלון: (שם עינו במרגה) – נאה, נאה. הנכם מכניסי אורחים כאברהם אבינו בשעתו, אלא שאני אינני מלאך, הנני רק, נו איך להגיד?

דוד: (אל חדוה) – הוא יודע תנ"ך – הייתי אומר.

מרגה: (אל אלון) – כן, גם אצלנו אין מלאכים…

אלון: גם לא בנות מלאכים?

מרגה: (מביטה על חדוה, במבוכה) – עד כמה שאני יודעת – לא.

אלון: גברתי היא מענוות־ארץ־שחורה ונאוה ואין בה שמץ גאוה.

מרגה: (בענוותנות מעושה) – לא כולם חושבים כך אצלנו – נכון, דוד?

דוד: אה, מרגה! אני, ככה, הייתי אומר, שלפעמים היא אש־להבה.

אלון: אש־להבה, מה? חה־חה – יפה אמרת, אדוני, הרי זה ביטוי נהדר!

חדוה: (אל מרגה) – מדבר כמו משורר!

אורי: אני חושש שעוד מעט תשמע מפי דוד ביטויים חריפים מזה…

אלון: אני מקוה, אגב, האוכל לדבר עם מנהל הקבוץ?

אורי: עם המזכיר כוונתך. ובכן – אני לדאבוני, הנני מזכיר הפנים.

אלון: נעים לי מאד. האוכל לדבר אתו?

אורי: עם מי?

אלון: אתו!

אורי: סליחה, אבל אני הוא מזכיר הפנים.

אלון: ובכן – אתו ברצוני לדבר.

אורי: אה, סליחה. אתך כוונתך לומר, כלומר אתי.

אלון: אז סליחה, שכחתי שאין אתם מדברים בגוף שלישי נסתר אלא גוף שני נוכח.

אורי: (מתבדח) – אני הנני גוף ראשון עד כמה שידוע לי.

אלון: כן, הוא צודק, כלומר – אתה צודק – אני, הוא תמיד גוף ראשון, אולם הוא, כלומר אתה, הרי זה גוף… נו, נוקשתי בלשוני, נעזוב את דקדוקי העניות של הדקדוק. ובכן הנוכל להדבר?

אורי: כמובן. בבקשה, הלא לשם כך הוא בא.

אלון: כאן? או אולי מוטב במשרד?

אורי: בחדר המזכירות כוונתך. אבל חושבני שניטיב לעשות אם נשב כאן – ואז נוכל כולנו לומר את אשר בפינו. הנה (מציג את הנוכחים) – זהו דוד מרכז הפלחה, חדוה – מועדת עבודה, מרגה –

מרגה: אני לא כלום. סתם חברה.

אלון: סתם? מאי משמע סתם?

דוד: אני, הייתי אומר, שהיא, ככה, ה – חברה אצלנו.

אורי: אתה נדמה לי בפעם הראשונה אצלנו?

אלון: כן. בפעם הראשונה. אני רק לשם ביקור…

אורי: כן, כמובן. אם כך אולי יש ברצונך להשקיף תחילה על פני הנקודה.

אלון: כן, בוודאי, אשמח מאד להשביע את עיני מיפי־נוף כפרכם. אודה לכם מקרב לב. אם כי אני מעונין בעיקר בצד החברתי של חייכם, אם אפשר כך להתבטא.

חדוה: זה דווקא לא כל כך נוגע…

אלון: נוגע ונוגע גברת יקרה, יעלת־חן. אין יצירה ללא הצד החברתי – האנושי ורק שטחיות קלוקלת או קלוקליות שטחית היא ואולת־נואלת של מהיר־קולמוס נחפז וקל־דעת – לתת את החיים רק מצד רשומם החיצוני כפי שהם מתגלים לעין שאינה מזויינת בעדשה מעמיקת־ראות. בענינים אלה – שאלי אותי!

דוד: (למרגה) – איזו שפה! עד כמה שאני מבין בארכאולוגיה – נצטרך למתורגמן!

חדוה: כן, אבל הרי אנחנו…

אורי: לא, לא, חדוה. האדון צודק. אנחנו נסקור לפניו גם את הצד החברתי, כי לעובדת העדר תקציב יש השפעה ישירה על מצבנו החברתי… ובכן – נצא לשניות מספר.

אלון: כן, נצא ונשקיפה על פני העמק (יוצאים אלון ואורי).

דוד: אני מוכן לבלוע מקל – אם זהו פקיד! הייתי אומר, ככה, מבחינות מסוימות – הוא הכי טוב בגוש. יכול לתת לנו חומר לכל הסיסמאות למסיבות ערב־שבת! איזה מלים! הראש מסתחרר! בכל זאת – משכנע!

חדוה: ואני רוצה להגיד לכם שבעיני הוא מוצא חן. זאת אומרת – הגישה שלו. יש לו גישה רעננה לענינים – לא כמו של יתר הפקידים. וזה – אני אומרת לכם שזה חשוב לנו.

דוד: אם טבע התקציב שנקבל יהיה ממין המליצות היוצאות מפיו – הייתי אומר שתצמחנה לנו שושנים במקום חיטה.

(נכנסות יהודית וחנה, מתחילות בעריכת השולחן).

יהודית: נו, איך הוא בעיניכם, חברים?

חדוה: בעיני – דווקא עושה רושם רציני.

דוד: אני, ככה, יש לי ספקות מסוימים ביחס לטיב הבריה הזאת – הייתי אומר.

חנה: אולי אין זה הפקיד בכלל…

יהודית: מה את אומרת חנה. איזה טעות יכולה לקרות כאן? מרכיב משקפים?

דוד: לא רק מרכיב כי אם מבחינות מסוימות – רכוב עליהם.

יהודית: נושא תיק?

חדוה: ועוד איזה תיק!

יהודית: בגדים עירוניים.

דוד: מלמעלה עד למטה אם אינני עוור.

יהודית: והוא בעל שער שחור, כן?

חדוה: בעל שער שחור? חברה! באמת את זה אנחנו לא יודעים! חבוש מגבעת!

דוד: לפי דרך דבורו – עושה רושם של קרח, בהחלט!

יהודית: ובכן חברים עליכם לבדוק זאת. פשוט חבל על ארוחה ששוה 5 לירות. הלא תקציב הכלכלה מוגבל מאד בין כה וכה.

(פורשת מפה לבנה על השולחן. היא, חנה ומרגה מעמידות ספלים, צלחות וכו').

דוד: אני רואה שיש לך כוונות מסוימות, שאני ככה, אזחל לו אל מתחת למגבעת מה?

יהודית: אני סומכת עליך, דוד. (יוצאת).

חנה: מנקודת הראות שלי – חשוב מאד מה שיש לו מתחת למגבעת.

דוד: לא הרבה, על כל פנים.

מרגה: מה אתם רוצים ממנו, אינני מבינה אתכם, אח, אתם – באמת – (נכנסים אלון ואורי).

אלון: מחזה מרהיב עין. לבי ממש רחב. שדות ירק וכרי אחו ושלות כפר סביב. פרות רובצות עלי דשא…

דוד: לעזאזל, שוב ברחו הפרות מן הרפת. אלף פעמים אמרתי לזלמן שישמור על הפרות והבטלן הזה…

אורי: לא, אני לא ראיתי פרות בחוץ.

אלון: לא היו שם פרות? ובכן – סליחה. ודאי בעיני רוחי חזיתין. מכל מקום – פינה ברוכה היא זאת ושוקקת חיים רעננים. גבעות רכות מסביב ונחל מים מפכה ביניהם בתוך…

אורי: כוונתו – ליד האהלים?

אלון: כן, בין צאלי האוהלים כמדומני.

אורי: זוהי תעלת הביוב שלנו. היא גלויה. זוהי אחת התוצאות של העדר תקציב מספיק.

חדוה: היה חשוב מאד לחסל את התעלה הזאת ע"י חפירת ביוב, כי היא מפיצה סרחון ויש פשוט סכנה שכל החברים יחלו.

אלון: גברתי הנאוה, מדוע לא תאמרי במקום – “יש סכנה שכל החברים יחלו” – “מרחפת סכנה לבריאות החברים”. הן יפה משפט נאה לעלמה נאה!

חדוה: זה נכון! אנחנו באמת קצת מפגרים בידיעת השפה. פשוט מתרגלים לדבר בשגיאות!

דוד: (אל אלון) – חם מאד עתה, אדוני. אולי יש ברצונך להסיר את המעיל והמגבעת…

אלון: לא, תודה. מקובל עלי שרב בגדים מכסה על חדירת החם אל הגוף, כדרך הערביים. הלא הם תושבי הארץ מלפנים. תודה. אכן יפה היא אחוזתכם…

דוד: האם ראית את שדות הפלחה שלנו?

אלון: ידידי הצעיר, אמור – שדות הפלחה ולא שדות הפּלחה. אחרי הא' הידיעה בא תמיד דגש חזק. האם נשכח למודך מפיך?

מרגה: אין דבר, העיקר שדוד פלח טוב, נכון?

אלון: פלח טוב. אותיות בומ"פ בראש המלה מקבלות דגש קל – תמיד. כן, ידידי דוד, ראית גם ראית את שדות הפלחה שלכם והם שובבו את נפשי, עובד אדמתו ישבע לחם – כמעט פתני לבי לבוא לבר ולהחבא בין שפעת שבליו.

אורי: אולי תסעד אתנו מעט?

אלון: ינעם לי מאד, ביחוד אחר יגיעת דרך ארוכה

(הולך עם אורי ומתישבים ליד השולחן. שניהם משוחחים בשעת אכילה. אלון מדבר הרבה ואורי מעט. צפורה עוזרת על ידם בהגשת מאכלים).

דוד: (אל חדוה) – מה יהיה, הוא איננו מסיר את המגבעת?

חדוה: אתה יודע מה, דוד? אולי תפיל אותה ככה, בשוגג כביכול?

דוד: עוד זה חסר לנו. אם ירגיש – אנחנו מחוסלים עד העצם.

חדוה: לך הלא יש תמיד המצאות, דוד. תמצא משהו.

דוד: רגע… יש לי רעיון. יהיה בסדר. אני מכיר את הסוג הזה.

(שניהם ניגשים אל השולחן).

אלון: טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו.

אורי: שור אבוס אמנם אין לנו – אולם עוף יגישו עוד מעט וגם נדמה לי שיש לנו איזה משקה.

אלון: יפה מאד, יפה מאד, ועופות מנין לכם, כשהם עולים ביוקר כזה?

דוד: (מכה בידיו לפני הפנים, כמגרש זבוב) – הסתלקי מכאן, ימח שמך, הסתלקי.

חדוה: מה יש דוד? מה קרה?

אלון: (בבהל) – מה קרה?

דוד: (ממשיך להכות) לא, לא כלום, רק צרעה.

יש אצלנו רבות מהן, אלא שעקיצת צרעה אינה תענוג, הייתי אומר (ממשיך להכות).

אלון: (מפרפר בידיו) – צרעה? הרי זו מכה.

דוד: (ממשיך להכות, אחר כך מצביע על מגבעתו של אלון) – או או. הנה, הנה היא על המגבעת.

אלון: (בבהלה) – צרעת על המגבעת, לעזאזל (מסיר את המגבעת ומכה בה, מתגלה ראש קרח עטור שער שחור).

דוד: או, חסל – פרחה לה דרך החלון.

אלון: צרעות עליך. אכן היה זה קרב. נו, אבל יצאנו בשלום, טוב שפרחה עפה לה ונמוגה. (חובש את מגבעתו).

אורי: צר לי שכך קרה…

(ממשיכים לשוחח, דוד וחדוה סרים הצדה).

חדוה: נו, שחור.

דוד: מה שחור? קרחת – כמו שאמרתי.

חדוה: מה אתך דוד? היו לו גם שערות והן היו שחורות.

דוד: את בטוחה?

חדוה: בודאי. מה אתך?

דוד: טוב, נו אז בסדר. (פתאום נזכר) עכשיו אצטרך לנאום על מצב הפלחה, או הפלחה – מה? יש לי חשק לזה – כמו להלך על חבל.

חדוה: אל תהיה בטלן, דוד, אתה צריך לדבר טוב. יש לי רושם שממנו אפשר לסחוט.

דוד: כן, לשם זה את צריכה להביא לי ספר שירים. (מתגרד בראשו) איך לפתוח, הגידי לי, תני לי איזה משפט מפוצץ.

חדוה: תפתח – רגע (מסתכלת על הסיסמא התלויה על הקיר) תפתח ב־“אם כל העולם פניו הלילה – חה – חה – חה”.

דוד: את בזה. עוד נשאר לי קצת מח בראש.

חדוה: לא. תפתח אחרת… רגע איזה סיסמא היתה לנו לפני שבועיים… שלוש. שלום… לא, של רחל. כן. נזכרתי – “כאן על פני אדמה – לא בעבים מעל, על פני אדמה הקרובה – האם”. הנה לך פתיחה מצויינת.

דוד: נכון מאד. את זהב בחיי. בואי מהר.

(חוזרים אל השולחן, מוצאים את אלון באמצע שיחתו).

אלון: (תוך שתית מרק) – ולא די בזאת שמר גבעול זה שחצן ריקן המתימר להיות סופר בישראל, מרהיב עוז בנפשו להעלות על הנייר משפטים נבונים וחלולים שאחת דינם – שריפה. שריפה אני אומר לך – אלא שעוד קשר לעצמו כתר של – מבטא החיים הארצישראליים החדשים. קלטת? ארנון גבעול מבטא החיים האיי"ם החדשים. ומי הוא ארנון גבעול זה? דרדק שחייב עוד ללכת לבית אולפנא וללמוד את הכללים הפשוטים של השפה ודקדוקה, מי הוא? מה הוא? מה הוא יודע ממכמניה הגלויים והגנוזים של ספרותנו? איזה שרשים יש לו? הלא – נחוצה התערות במסרת בעלת דפוסים כדי להתימר להיות מחדש בישראל. וקהל קוראינו הולך שולל אחר מקסם־כזב זה. ומה שהוא רע מזה הרי זה שהמבקרים הספרותיים, עדת חנפים זאת – עונה אמן לכל מלה היוצאת מתחת עטו. ארנון גבעול. איש גדול. סופר.

(נכנסת יהודית דרך דלת המטבח).

יהודית: (קוראת בכעס) – אורי, אני רוצה לראות אותך לרגע אחד.

אורי: (קם) – יסלח לי רגע. מזכיר פנים תמיד נטרד בענינים… (הולך אל יהודית העומדת ליד דלת המטבח).

יהודית: אני אינני יכולה להמשיך כך, אורי. איזה מין דברים אלה אצלכם – אני עוד לא נפגשתי בדבר כזה. אני מוכנה לחזור ליגור, אל הילדים שלי ולא להמשיך פה אפילו יום אחד בצורה שכזאת…

אורי: אל תתרגזי, הגידי קודם כל מה קרה?…

יהודית: מה קרה… קודם – הבירה, ועכשיו – אני פותחת את המקרר – העוף איננו. איך אפשר כך? אני באמת מודיעה לך אורי שאני אינני ממשיכה, פשוט אינני מסוגלת, נו…

אורי: אני… אני מוכרח לברר את הענין. אינני יכול לתאר לעצמי מי עשה את זה… ובינתיים אמרתי לו כבר שיש לנו גם עוף… אינני יודע מה לעשות עכשיו…

יהודית: אני על כל פנים אינני יכולה לטפל בזה יותר. אינני צריכה לטפל בדברים כאלה, ואגיד לך את האמת שגם אין לי שום חשק לעשות זאת. אתה בתור מזכיר פנים מוכרח לדאוג שלא יקרו מקרים כאלה. אתם מפסידים מזה יום־יום.

אורי: צעירים, חושבים שהכל צחוק… אין אחריות…

(נכנסת שרה עם התרנגולת בידה).

שרה: (בקול, על סף הדלת) – חברה, הניתוח הצליח. (רואה את אלון) או, סליחה (אל יהודית ואורי) מה, הוא בא כבר? ובכן אני צריכה להציג לפניו את תביעות הלול…

אורי: מה את מציעה, יהודית, שנעשה, גם הבירה וגם העוף.

שרה: מה, סחבו את העוף?

יהודית: נו מה תגידי לזה, הה?

שרה: ואני אומרת לך אורי, זאת הפעם האחרונה. יותר אני לא מוציאה אף תרנגולת מן הלול, אפילו אם יבוא בן־צבי בעצמו ובכבודו, באמת מה אתה חושב לך שאני יכולה לשחוט את כל הלול על הפקידים האלה? לא השתגעתי.

אורי: צריך למצוא איזה עצה…

יהודית: נו, לי יש מה לעשות, אני מקוה שתסדר איך שהוא – (יוצאת אל המטבח)

אורי: אילו היה איזה משקה לפחות…

(מתפרץ יוסף, בגילופין).

יוסף: חברים יקרים, הבירה… (רואה את אלון) אח, סליחה. איך הפרצוף? (מסתכל בו) בין מורה לסוחר… פחות מסוחר ויותר ממורה, חכם בספרים ובור במספרים.

אורי: הפסק כבר. באמת אין לכם שום אחריות. מה עם הבירה, מצאת?

יוסף: הבירה? כן… את הבירה מצאתי ו – אבדתי…

אורי: אבדת?

יוסף: כלומר – לא אבדתי. אין דבר שהולך לאיבוד. היא ישנה.

אורי: ובכן – אל תתחכם, אלא הוצא אותה.

יוסף: זהו – שאיננה יוצאת. בחיי בטני – אינני יוצא (מתופף על בטנו)… הנה – הכו. על בטן ריקה…

אורי: (בכעס עצור) – ובכן – אתה שתית אותה.

יוסף: שתיתי? קדם אני הייתי פאסיבי, רק הבקבוק היה אקטיבי, עכשיו אני הוא האקטיב הבקבוק הוא הפאסיב, אני מדבר והוא שותק, אני מלא והוא ריק, שבח לשד – אין רוח, אין הפסד.

שרה: אתה השתגעת?

אורי: זאת בושה וחרפה, עכשיו – בזמן ביקור של מחלקת ההתישבות.

יוסף: אל יאוש חברים. אני יודע סוד, וסוד חשוב מאד. בחדרו של יהונתן מאחורי הארון – עומד לו ומצפה – בקבוק יין משומר, מובחר שבמובחר. ריצה אחת – ואני מביא אותו בשביל הפקיד. בירה טובה – לבטן ריקה, יין טוב – לראש ריק (מצביע בבהן על ראש הפקיד) נכנס יין – ייצא תקציב (יוצא).

אורי: חסר כל אחריות (חוזר אל השולחן) תסלח לי שהתעכבתי, בקבוץ צעיר יש תמיד ענינים… כן, לא הצגתי לפניך את הלולנית שלנו – שרה שמה.

(שרה מתישבת ליד השולחן).

שרה: תסלח לי שבאתי עם תרנגולת. עשינו לה ניתוח זה עתה. היתה לה זקפת וכשיש לתרנגולת זקפת היא עלולה להיחנק במשך יום או יומיים, האוכל מצטבר בגרגרת והיא פשוט איננה יכולה לבלוע. קשה לה אפילו לשתות מים וזה משפיע ככה שההטלה יורדת מיום ליום. אבל זה לא מסוכן כל כך אם רק תופסים ברגע הנכון. אני כבר עשיתי אולי עשרים נתוחים כאלה ואף פעם…

אורי: (מפסיק אותה) – חושבני שנתחיל עתה. ברצוננו לספר לך על הקבוצה ומצבה

אלון: אהיה אסיר תודה לכם במאד מאד. הן זו בעצם מטרת בואי אליכם…

אורי: נתחיל בענף הפלחה. הנה – דוד, תתחיל אתה, מה?

דוד: (קם) – כאן על פני אדמה…

אלון: רגע אחד, יסלח לי מר… יש בחפצי לרשום את עיקרי דבריך במחברתי, כי הם ישמשו לי חומר לעבודתי.

שרה: (אל חדוה) – פקיד מצוין, לא?

אלון: (הוציא פנקס מכיס חזיתו ועפרון) – הפנקס פתוח והיד כותבת.

דוד: כאן על פני אדמה, לא בעבים מעל…

אלון: (לעצמו בשעת רישום) – מצוין. פניני לשון.

דוד: על פני אדמה ה… ה… (דוחק בחדוה) הזכירי לי…

חדוה: הקרובה…

דוד: הקרובה… ה… אך, לעזאזל, נו. אף פעם לא הייתי תרבותניק, אתחיל מחדש.

אלון: המשך בדרכך זאת, עלית על מסילה נאמנה.

דוד: כאן על פני אדמה, יש לנו 1500 דונם פלחה הראויים לעיבוד במחזור תלת־שנתי. כשבאנו הנה לפני שנתיים – צריכים היינו לסקל את השטח מסלעים. עשינו זאת ללא תקציב כי המוסדות התנגדו לתכנית זאת. ובכן אנחנו מתכוננים לזרוע שלושה מיני גידולים – חטה, תירס ושבולת שועל. טוב, ובכן ישנה בעיה, בעית המכונות החקלאיות, נמצא ברשותנו טראקטור…

אלון: תסלח לי שאני מפריעך, האם זוהי המכונה שבה אתם דשים את יבולכם?

דוד: (מתבלבל) – טראקטור אמרתי, האם טעיתי?

אורי: (לאלון) – הוא אמר – טראקטור.

אלון: אהה, אהה… אני מבין… אבין בהמשך הדברים.

דוד: ובכן – טראקטור, שתי מחרשות 35, משדדה, מתחחה ועתה – מה שנחוץ לנו ביותר, דבר שבלעדיו לא ייתכן בכלל להתקיים הלאה – הרי זה דריל. כיום מחירו של דריל כ־600 ל"י ואנו דורשים זאת כתוספת מידית והכרחית לתקציב.

אלון: וממי אתם דורשים זאת, אם יורשה לי לשאול?

דוד: מה זאת אומרת? כמובן – מהסוכנות. הן לא תדרשו מאתנו לעשות את ההשקעה הזאת על חשבון הלואה לזמן קצר?

אלון: לא, חס וחלילה. אסור לכם לעשות אולת שכזאת. הסוכנות חייבת ומחויבת לעשות זאת למענכם. הנה – אתם עובדים את האדמה בזעת אפכם ומוסרים נפשכם עליה והנכם מבקשים את עזרת הסוכנות כדבר של מה בכך. בכסף – ופקידים צרי מוחין שמעולם לא ניסו ידיהם באת או במחרשה יהינו לסרב? לא תהיה כזאת בישראל. לא, אני – יחי חלקי עמכם.

חדוה: נעים מאד לדעת שעמדתך כעמדתנו. אין זה דבר רגיל במחנה שלכם.

אלון: שלכם? לא חלק ולא נחלה לי עם חברי למקצוע – ברצוני שתדעו זאת. הם יושבים על מרומי קרת ואינם יורדים ממרום שבתם לראות ברקמת חייכם… ואני – חברים, חלוצים – גמרתי אומר לראות את חייכם מקרוב ולשתות ממעינותיכם הברוכים. אם רק ירשה לי המזכיר שלכם, החבר אורי – אעשה פה עמכם שנים או שלושה ימים.

אורי: ברצון רב. עמדתנו בדרך כלל היא שיש ללמוד את שאלותינו מקרוב, בחיי יום יום, ורק אחרי כן להוציא משפט.

אלון: יפה אמרת, ידידי. כוונת בהחלט לדעתי.

אורי: נשמע עתה משרה על מצב הלול. שרה – רשות הדבור לך.

דוד: תסלחו לי, אבל עלי לחזור לעבודה, נקוה שיהיה טוב. להתראות. (יוצא).

שרה: אין לי הרבה מה להגיד. זה פשוט מאד: יש לנו כבר 400 עופות, מהן 200 מטילות ועוד 200 פרגיות בנות שלשה חדשים. היו לנו כמה מחלות בלול אבל התגברנו עליהן. אבל מה? התנאים הם כל כך קשים שבאמת קשה לעבוד, וקשה להרחיב את הענף. בעיקר שאין לנו די אנשים. אילו היתה באה סוף סוף העליה, אבל בלי תקציב הלא זה בלתי אפשרי. ותאמין לי, את שמך אינני יודעת… מר אלון, – שבאמת יקשה להמשיך כה. נחוץ לנו באופן דחוף אינקובטור, כי בלי זה פשוט אין אפרוחים חדשים. אתה מבין אותי? אז קדם כל צריך שיהיה אינקו… (התרנגולת עפה מידי שרה ומפרפרת על גבי השולחן ואחר־כך על רצפת החדר). תפסו אותה. תפסו אותה.

(התרגשות כללית. שרה רודפת אחר התרנגולת – החוצה).

אלון: חבל שעפה, חפצתי לשמוע מה תגיד.

(נכנס יוסף במרוצה, בידו בקבוק יין. מעמידו בהקשה באמצע השולחן).

יוסף: יין אדום מובחר. פירסט קלס. אך סליחה. שלום מושיט את ידו לאלון. שמי יוסף, מנהל החשבונות של הקיבוץ.

אלון: נעים לי מאד.

יוסף: לי לא כל כך. אבל אין בכך כלום. אני תמיד אומר – פחות חשבונות – פחות גרעונות. כל המוסיף – גורע. (מוזג מן הבקבוק אל הספלים) שתו חברים, לחיים. לחיי הפקידים בקבוץ ומחוץ. ישתה נא (מגיש ספל לאלון).

אלון: לא, תודה, היין פעולתו רעה עלי.

יוסף: רעה? חה־חה־חה. אולי רק בתחילה. אני תמיד אומר – משקה כמו יין – לא נברא עדיין. מזכך את הראש – מחמם את הקרביים. ינסה אדוני.

אלון: מילא, אשתה מעט, אך ורק מעט מן המעט (מרים את הכוס).

(מרים את כוסו ופונה אל כולם) – אם כן, חברים, לחיי הקיבוץ! ואני מודה ומתודה כי פה, פה ולא בעיר המושחתת, צומחים החיים הארצי־ישראליים האמיתיים! פה שוקקים המעינות הברוכים של תרבותנו החדשה, פה בעבודה, בזעת אפיים, מתחשלת רוח דורנו…

(הצדה) – ופה הולכים מדפיציט אל דפיציט…

אלון: פה אני חש את משק כנפי השכינה…

יוסף: (הצדה) – ואני חש את היין בקרבי…

אלון: פה מתחיל פרק חדש בחיי אשר ימחוק את כל העבר. חברים, קדימה לקראת העתיד המזהיר!

כולם: (נושאים את כוסותיהם) – קדימה לקראת העתיד!


 

מערכה ב'    🔗

למחרת היום, השעה 6 בין הערביים. פינת נוף ע"י מחנה הקיבוץ – מדשאה קטנה מטופחת יפה ומסביבה – סלעים. עצי אלון ושיחים קטנים. את המדשאה חוצה שביל המוליך אל הקיבוץ.

בהפתח המסך נראה אלון מתהלך על פני המדשאה ומחזיק ספר מאחורי גבו. מדי פעם הוא נעצר ומהרהר, משקיף סביבו על הנוף, אחר־כך ממשיך.

אלון: (מהרהר בקול ומחבר לעצמו).

“בחורי ישראל, אשר טל שמים הרעיף תקוות חדשות ללבותיהם יצאו אל מדרון ההר לעקור את סלעי המגור. עודד וגבי נצח על המלאכה. “הי והו, הי והו” – סלע אחר סלע נעתקו בכח איתנים. לפתע נשמעה צליפת יריות מן המארב. הבחורים השתטחו על פני האדמה. אך עודד רגבי קרא: “חברים, נמשיך בעקירת הסלעים, למרות הכל. הם לא יפחידונו”. וכך המשיכו תחת מטר יריות. טראקטור לא היה, גם דריל לא נמצא תחת ידיהם”… – כן, זו התחלה טובה… פתיחה של ספור כזה מהווי הקיבוץ מוכרחה להיות הרואית, להכיל את תמצית רוחו של דור החלוצים הצעיר…

“בחורי ישראל אשר טל שמים ירעיף תקוות”… (מפסיק ומהרהר). בחור חמד – מנהל החשבונות הזה, חה־חה־חה, חלוץ בכל נפשו ובכל מאדו ובכל זאת – גם שמינית של העולם הזה… מעולם לא תארתי בנפשי – חלוצים ו־“…חה־חה־חה… אבל זהו טעם לשבח, טעם לשבח… קצת גשמיות בחיים הללו של הקרבה עצמית… ומדוע לא? כלום אינם זכאים?… הרבה יותר מיושבי קפה “עדית” בתל־אביב… כן, בחורים יקרים, (מביט סביבו על הנוף) כן, מעולם עוד לא היתה לי השראה כזאת ליצירה כמו במקום הזה… הטבע, אויר השדות… ה־ה־הלולים, ה־נו, איך קוראים לזה – הטראקטור… וה־דליל או הדריל – חי נפשי, מלים חדשות נוצרות בשפה העברית ולא בלשכות של הועד העקר של הלשון העברית, איך זה? – אינטו־בדור? לא… אינדו־בטור?… לא… אינקו־אינקובטור! חה־חה־חה, המצאה! מכניסים ביצים – ויוצאים אפרוחים! אלה הן מלים! ומדוע אין הן נכנסות לספרותנו החדשה? כי הסופרים – במקום לבוא לקבוץ תלמים – יושבים בקפה “עדית” ושותים קוניאק… אבל לספור הזה… איך נקרא לו בשם?… השם צריך לבטא את התוכן, התוכן את השם… “דור המעפילים”? לא… זהו שם למאמר ולא לספור… אולי – “השחר עולה בגליל”?… די יפה… אך יותר מדי פיוטי. צריך שיהיה בו מרוח האנשים וההוי… רגע, נצנץ בי רעיון! כן, זהו! זהו! זהו! אח, הספור הזה תצמחנה לו כנפיים! זה יהיה הספור בה”א הידיעה אשר יבטא את החיים הארצי ישראליים החדשים! יתפקעו כל הגבעולים והבן־זבולונים גם יחד! “אינקובטור על הסלע”! זהו השם! הסלע – סמל השממה, שממת הדורות שארצנו היתה נתונה בהם, האינטו, האינקובטור – סמל היצירה החלוצית החדשה! (מפסיק ומהלך). פרקי הוי! פרקי הוי! הספור צריך להיות רצוף בהם! (חושב, מתישב על הסלע). כן! "על פסגת ההר עמד עודד רגבי ורוחו שוחרת גדולות. על הסלע לידו – ישבה שולמית עציוני, עיניה צופות על פני המרחב ותוגה חולמנית נשקפת מהן. – עודד, אני כבר רואה בעיני רוחי את העמק הזה פורח ומלבלב ושדות רמה משבצים אותו לאורך ולרוחב, וכולם יהיו שלנו, תאר לעצמך!

– גם אני, שולמית, רוחי נסערת בי כאשר אני צופה את עתידנו. לא רק בשבילנו – בשביל כל עמנו אנו גואלים את האדמה הזאת!

– עודד, אתה מזכיר לי את גדעון – חובט חטים בגת. עודד גחן אל שולמית ולחש לה ברוח נפעמת:

– הה, מה אהבתיך, שולמית…

כן, ספור בלי אהבה – הרי זה כתבשיל בלי מלח… אבל… (קם ומתהלך) תמיהני, האם החלוצים הללו אוהבים כדרך אנשי העיר? בטוחני שלא כן. יש ללמוד זאת. חה־חה־חה… חובה על הסופר עצמו להתנסות בדברים שהוא כותב עליהם… (צוחק) נו, נניח לזאת… (מתישב. מרחוק מופיעה חדוה. קם) מי היא זאת, שם! חדוה כמדומני… נחטוף שיחה עמה…

(נכנסת חדוה, לבושה חולצה לבנה וחצאית כחולה).

חדוה: שלום מר אלון! מה אתה מתהלך פה לבדך ככה, מצב־רוח?

אלון: מצב רוח מרומם! ומדוע לבדי? – כי יעלות חן כמוך משתמטות מפני, חה־חה־חה…

חדוה: משתמטות? שמעתי דווקא שאתה מוצא־חן בעיני…

אלון: נושא־חן? באמת?… (חושב כלא מאמין) אני?… ובעיניך חברה חדוה?

חדוה: גם בעיני! מדוע לא? חה־חה־חה…

אלון: (בהתעוררות) – חברה חדוה, אבקשך, למעני, אך דקה אחת, ברצוני ל… לשוחח עמך מעט… כלומר… רק לשאול כמה שאלות…

חדוה: בבקשה, ברצון, אני תמיד מוכנה.

אלון: נשב רגע כאן על הסלע… רק לדקות מספר…

חדוה: בחפץ לב.

(מתישבים על הסלע).

אלון: חברה חדוה… היה ברצוני לשאלך… נו, איך אציג את השאלה… חה־חה־חה… אני נבוך קצת, מה?… אינני רגיל… כלומר, בחברות קיבוץ כוונתי לומר…

חדוה: אני אגיד לך, חברות קיבוץ בדרך כלל מקבלות הכל בפשטות רבה, לכן – אין לך מה לחשוש.

אלון: בפשטות, מה?… טוב ובכן… חה־חה־חה.

חדוה: חה־חה־חה שאל כבר!

אלון: חה־חה־חה.

חדוה: חה־חה־חה.

אלון: חה־חה־חה… נו, איזה מין בולמוס תקפני… טוב. ובכן – מה דעתך היה אילו… אבל עני־נא לי בכנות גמורה וללא משוא פנים.

חדוה: בודאי, אמרתי לך – אנחנו מתיחסות בפשטות לכל דבר.

אלון: כך נאה, ובכן מה דעתך היה אילו…

חדוה: אילו מה?

אלון: אילו… אילו היית נכנסת לחנות ספרים… ושם בין יתר הספרים היית רואה ספר ששמו “אינקובטור על הסלע”?

חדוה: (פורצת בצחוק) – “אינקובטור על הסלע”? חה־חה־חה…

אלון: (נבוך) – מדוע את צוחקת?

חדוה: (ממשיכה לצחוק).

אלון: נו, לא צריך הייתי לשאול… אבל מדוע את צוחקת?

חדוה: (מתוך צחוק) – כי… כי… אינקובטור לא יכול לעמוד על סלע… כי, נו זה סתם טפשי… זה מצחיק מאד… אינקובטור עומד בתוך חדר ולא על סלע…

אלון: רק בגלל זה? אבל הן… הן זהו שם סמלי בלבד!

חדוה: אבל זה פשוט מצחיק… זה לא מתקבל על הדעת כלל! אינקובטור על סלע!

אלון: ידידתי חדוה! הספרות איננה העתקה מן המציאות, היא חייבת אמנם להיות נאמנה למציאות אולם היא מוסיפה עליה. היא חושפת את מסתרי היצירה. היא מדברת בשפת החזיונות והסמלים. “אינקובטור על הסלע” – הרי זה סמל ל…

חדוה: אבל איפה שמעת על ספר שכזה?

אלון: חברה חדוה, רוצה הייתי להתוודות לפניך…

חדוה: להתוודות? לפני?

אלון: חה־חה לא… לא זאת… כוונתי לומר – רוצה הייתי לומר לך ש… עלי לגלות לך דבר שאולי יעורר בך… לא רק בך… בכלכם… הייתי אומר, גאוה ושמחה…

חדוה: יש לי רושם שאני יודעת מה הכוונה.

אלון: מה את יודעת?

חדוה: (בשמחה) – שהתקציב שלנו אושר!

אלון: (באכזבה רבה נאנח1) – אח, בחורים בחורים… אתם…

חדוה: אני הנני בחורה עד כמה שאני יודעת.

אלון: אה, כן, כמובן, – רציתי לומר – אתם בחורים ובחורות… יש לכם אידיאה פיקס אחת במוחכם – תקציב!

חדוה: אני מצטערת, תסלח לי באמת… מה רצית לומר?

אלון: (מפקפק ואחר כך מתגבר על עצמו) – רציתי לומר שהמקום הזה… כפרכם הקטן – מאציל עלי… השראה בלתי רגילה!

חדוה: באמת? זה… זה באמת מעורר בי שמחה וגאוה! בכולנו יעורר הדבר שמחה וגאוה!

אלון: כן, הטבע! הביטי מה נהדרת השמש בנסותה אל פאתי ים…

חדוה: כן, ככה די מאוחר… מה בעצם השעה?

אלון: שעה של לא יום ולא לילה… ערבוב התחומים… שעת מרגוע לעמל…

חדוה: כן, אני באמת עייפה כהוגן, אחרי יום עבודה של הוצאת תפוחי־אדמה…

אלון: ושלות אלוהים מסביב, קול דממה דקה באויר.

חדוה: כן, אצלנו זה תמיד ככה בשעה זו, במשך היום הטראקטור מרעיש באופן איום…

אלון: האין את חשה… מעין עצבות מתוקה יורדת אל לבבך כאשר הצללים פושטים בשדות?

חדוה: לא… היום דווקא יש לי מצב רוח מצויין!

אלון: חברה חדוה! ברצוני לשאול אותך שאלה עדינה אחת…

חדוה: אשתדל לענות לך אם רק אוכל.

אלון: שאלה המעסיקה את רוחי במשך כל זמן שהותי אצלכם, יודעת את כבר כי יש לי ענין בכל הנעשה אצלכם.

חדוה: אני תמיד מוכנה למסור לך אינפורמציה מלאה על הנעשה אצלנו במשק.

אלון: אם כן הגידי נא לי חברה חדוה, במטותא ממך – אצלכם בקיבוץ… ודאי… יש אהבה אחרת משבעיר.

חדוה: בוודאי, מר אלון! אנחנו – אנחנו אוהבים את החיים האלה פה בקבוצה אנחנו אוהבים את המשק, את נוף הגליל, את כל מה שיצרנו כאן. אתה יודע שלפני בואנו היה פה הכל שומם וקרח? ועכשיו – בכל זאת הכל השתנה. יש עצים, יש דשאים, ובמקום הסלעים גדלים ירקות ודגנים – זה משהו. ובעיר – אני אגיד לך, הלא גם אנחנו היינו בעיר לפני שבאנו הנה – אינני יודעת מה יש לאהוב שם…

אלון: לא, לא זה… לא ירדת לסוף דעתי… כוונתי היא – אצלכם… שמץ מנהו קלטה אזני –

חדוה: איזה שמץ?

אלון: שמץ, כלומר משהו שמעתי, שאצלכם מה שקוראים – “אהבה” (מתחלק מן הסלע למטה, אך תיכף מנער ידיו מתוך צחוק וחוזר למקומו) חה־חה אינני רגיל לשבת על סלעים… כן, מה אמרתי? הנכון הוא כי אצלכם שוררת “אהבה חפשית”?

חדוה: אה, לזה את מתכוון! כן, (מהרהרת רגע) אבל למה אתה מתכוון בעצם? –

אלון: אני מתכוון לזה… נו, קשה לי להסביר… לזה למה שאצלכם!

חדוה: אה לזה? כן! זה נכון! נכון מאד! אצלנו כל אחד חפשי לאהוב – בלי הגבלות!

אלון: חפשי לגמרי, מה?

חדוה: חפשי לגמרי!אלון: חברה חדוה! אני אוהב את הקיבוץ בשל שני דברים שבו: הרוח החלוצית ו־האהבה החפשית!

חדוה: (צוחקת) – כן! זאת אומרת אתה אוהב את הקיבוץ אהבה חפשית!

אלון: המ… כן… אם אפשר לקרוא לזה כך (צוחק. אחרי שתיקה שבה הוא מביט בעינים נוגות אל האופק – הוא תופס את ידה. באותו רגע מופיע יוסף. אלון וחדוה אינם מרגישים בו. חיוך עצוב עולה על שפתיו של יוסף).

אלון: נוף מקסים! (מביט נכחו).

חדוה: (משמיטה את ידה בזהירות) – כן, אבל מנוף מקסים בלבד אי אפשר לחיות, מר אלון.

אלון: (מיישר מבט לעיניה, תופס את שתי ידיה בידיו ואומר) חדוה, אינך יכולה לשער בנפשך כמה אני אוהב… את הטבע.

(באותו רגע הוא מבחין ביוסף ומשמיט את ידי חדוה מידיו בבהלה).

אלון: (במבוכה) והנה גם יוסף. האם אין זה נוף מקסים, יוסף?

חדוה: (מיד אחריו) – יוסף, מר אלון מתפעל מאד מן הנוף שלנו.

יוסף: (בעצב) – כן, כן, פעם היו נוהגים לומר את יופי! היום כנראה אומרים: את נופי, אבל הדבר תלוי באופי. איך אתה מתקדם, מר אלון?

אלון: מתקדם? במה אמורים דבריך?

יוסף: ב… בתפקידך… בעבודתך.

אלון: אה, בעבודתי – היום הספקתי הרבה. ההתחלה כבר ישנה.

יוסף: אה – המ, אני רואה, אני רואה, עוד יום־יומיים של עבודה כזאת – ואנחנו נראה את התוצאות.

אלון: כן, אני תקוה כי אגיע לתוצאות טובות.

יוסף: המשך, המשך מר אלון, כל עוד הנוף לא יפרח כעוף!

אלון: (אל חדוה) – כן, חדוה אולי נעלה שם אל ראש הגבעה? ברצוני להשקיף על פני… על פני – שדות הפלחה שלכם.

חדוה: טוב, אם יש ברצונך – אני מוכנה לתת לך הסברה מלאה – להתראות יוסף.

יוסף: להתראות, להתראות…

(יוצאים. יוסף עומד לבדו ומביט אחריהם, פונה, אל הקהל).

אני בן עשרים וחמש והוא בן יובל פדחתי שער מצמחת והוא מקרחת סובל, אני מנהל חשבונות של עסק קטן לחנות, והוא מנהל חשבונות של כל קבוצי הסוכנות, אני פה שנתיים חבר והוא רק אורח – עובד וכשהדבר לאהבה מגיע – אז הוא כובש וזוכה ואני כערער גלמוד עומד לבדי ובוכה… או צוחק – אבל זה היינו־הך. הה, אופי רופס, הה, אופי רך.

את מאזן כולם עשית ואתה פשוט את הרגל, והוא פושט את היד והוא תוקע הדגל ומה שביותר מרגיז הוא שאפילו אינך מעיז – כי כע2 אתה גווע ובחדוה אינך נוגע. הוא מתפעל מן הנוף, והוא את ידה תופס הה, אומלל מתלבט, הה, אופי רופס.

(נכנסים אורי וזלמן נטפל אחריו).

זלמן: אבל אינני יכול לעבוד בניקוי – זבל כל הימים.

אורי: אז מה אתה רוצה ממני, זלמן. תפנה לחדוה, היא מסדרת את העבודה ולא אני.

זלמן: אבל היא לא מבינה אותי…

אורי: גם אני אינני מבין אותך. ניקוי זבל הרי זה כמו כל עבודה אחרת.

זלמן: כן, אבל הריח… אינני יכול לסבול את הריח…

אורי: הריח, הריח, באמת, הנח לי עכשיו, אין לי פנאי. (זלמן מסתלק) יוסף, אולי ראית את חדוה?

יוסף: ראיתי – ולא ראיתי.

אורי: ראית או לא ראית?

יוסף: ראיתי ועשיתי עצמי כלא־רואה. היא הלכה שם אל הגבעה… יחד עם אלון.

אורי: עם אלון? זה טוב. היא תשפיע עליו.

יוסף: רוב טובה.

אורי: מה אמרת?

יוסף: תשפיע עליו רוב טובה, אמרתי. זה לא מובן? שמע, אורי, אני רוצה לדבר אתך.

אורי: דבר.

יוסף: שמע, אורי, אני… אני… שמע, מדוע לא דרשנו מהפקיד הזה תקציב לחדרי־משפחה?

אורי: (מסתכל בו בתמיהה) – מה פתאום אתה שואל? הלא דנו כבר בדבר זה מזמן.

יוסף: (מתוך צער) – אבל אתה מתאר לך איזה מצב חברתי נוצר? יש זוגות והם אינם יכולים להוות משפחות, פשוט מפני שאין חדרים מספיק לחדרי־משפחות!

אורי: תשמע יוסף, אנחנו איננו יכולים להרשות לעצמנו את החשבון הזה עכשיו. הצרכים המשקיים שלנו הם מעל לכל. הגדלת הלול, הרחבת הפלחה, הרחבת גן הירק, בשבילנו זה אומר – קליטת עליה, הגדלת הקיבוץ, יציאה למרחב. נגדל – יתוקן גם המצב החברתי! אבל בכלל – מה פתאום אתה טוען לחדרי־משפחה?

יוסף: אתה יודע – הכל יכול לקרות תחת השמים, אני מרגיש שדבר זה מעכב אותי.

אורי: זהו שמעכב אותך?

יוסף: כן, אני החלטתי שבמשך שלושת החדשים וחצי הבאים אני עושה מאמצים להכנס לחדר־משפחה. וכשאני מחליט – הרי זה מוחלט! אבל מה תועלת תהיה למאמצי – אם לא יהיו חדרי־משפחה?

אורי: כך! אז אתה מתכונן להיכנס לחדר משפחה!

(נכנסות שרה ומרגה אשר שמעו את המלים האחרונות).

שרה: מה? יוסף נכנס לחדר־משפחה? (שתיהן צוחקות).

מרגה: עם מי, אולי מותר לדעת?

שרה: עם מי, יוסף, עם מי?

(אורי יוצא, נכנסת חנה).

מרגה: את שומעת, חנה! יוסף נכנס לחדר משפחה!

(שלושתן צוחקות).

חנה: יוסף לא ייכנס לחדר־משפחה לפני שאכנס אני!

יוסף: לפניך אולי כן, אבל אתך – לעולם לא.

חנה: אל תעשה לי טובות!

מרגה: (מחבקת את צואר יוסף) – אתי! נכון? אתי!

שרה: (מחבקת אותו מצדו השני) – אתי, אתי יוס’לה, נכון?

יוסף: (אל מרגה ושרה) – הפסקנה, אני נחנק!

חנה: עזובנה אותו! אין לו כוח לשאת אחת, איך ישא בשתים?

יוסף: טובות שתים כאלה מאחת כמוך!

חנה: הזהר ממני, יוס’לה, הזהר! אתה יודע שפגיעתי רעה!

(מתישבים כולם על הדשא).

שרה: אז מה, זה נכון, יוסף?

יוסף: (מביטו נכחו בעצב) – כן נכון, נכון.

חנה: מי היא האומללה אם מותר לדעת?

יוסף: הקבוצה כולה, ואני יותר מכולם…

מרגה: אח, יוסף, אתה רק בצחוק אומר!

יוסף: (כהוזה) – אה, כמה חבל שלא נולדתי בחורה!

שרה: מה יש, אתה מקנא בנו?

יוסף: לא, אילו הייתי נולד בחורה, הייתי יכול להתחתן עם בחור, עכשיו שאני בחור אני מוכרח להתחתן עם בחורה, והבחורות – עם נורא…

שרה: אתם הגברים עם נחמד, אין מה לדבר. כמו למשל הפקיד הזה שבא אתמול אלינו. אני אומרת לכם הוא מצחיק נורא! הוא בא אל הלול בבוקר ורואה שאני מחלקת תערובת לעופות… האוכל לעזור על ידך? – הוא שואל אותי. לא, תודה, – אני אומרת לו – אני יכולה להסתדר בעצמי. “אין דבר – הוא אומר לי – יש ברצוני לחוש על עורי את המגע”… ראית שפקיד ידבר ככה? לא משונה? בקיצור נתתי לו פח עם תערובת לחלק לאיבוסים, בקושי הרים אותו, וסופו של דבר מה אתם חושבים? – הפיל את הפח וכל התערובת נשפכה אל המים…

חנה: הייתי מחייבת את הסוכנות במחיר של פח תערובת.

מרגה: אה, שרה, הוא לא כל כך כמו שאתן עושות ממנו, אתן באמת מגזימות. לדעתי הוא די נחמד.

חנה: מצדי – הוא יכול לחזור אל המקום שבא ממנו.

יוסף: (שקוע במחשבות) כן, כן.

שרה: אבל הוא איננו יודע כלום. אינני יודעת אם כל הפקידים ככה, אבל איפה ראיתם… הוא רואה את האפרוחים אז הוא שואל אותי כמה אפרוחים ממליטה כל תרנגולת.

חנה ומרגה: (מתפרצות בצחוק) – ממליטה! זה טוב!

שרה: ובסופו של דבר – שבר שתי ביצים והתחלק על השלישית וכמעט ששבר את הראש! ואחר כך – על האינקובטור – אל תשאלו! אילו היה לי כשרון – הייתי כותבת קומדיה שלמה על הפקיד הזה!

יוסף: כן, כן, והוא רוכב על הסוס…

מרגה: אבל איזה עברית שהוא מדבר!

(נכנס דוד).

דוד: שלום עלמות החן! כיצד הרגשתכן לעת בין השמשות כאשר הרוח יפוח בין צאלי האילנות?

שרה: אנו מרגישות… כיונים על אפיקי מים!

דוד: ומה הנכן עושות פה בערוגות הבשם?

שרה: מצפות לדוד לבנו שכולו מחמדים…

דוד: ואנה הלך דודכן, היפות בנשים?

יוסף: מה אתה מדבר בלשון נקבה, אני – כלום?

דוד: (משתחוה לעומתו) – אך, תסלח לי חבר כמעט שלא ראיתי שאתה קיים, אתה ככה, ביניהן כמו זית בסלט!

חנה: להיפך, הוא הצימוק שבעיסה!

(נכנסים אורי וזלמן נטפל אחריו).

זלמן: אז למה צריך לסדר אותו דווקא בחדר שלי?

אורי: אך, באמת, הנח לי, אין לי פנאי לכך עכשיו.

זלמן: אבל אני אינני סובל אותו!

אורי: אז אל תסבול אותו! מה תעשה כשתבוא עכשיו חברת הנוער ונצטרך להתחלק אתם בדירה? תברור מהם את מי שאתה אוהב?

זלמן: עולים זה דבר אחד, אבל עם יענק’לה יש לי תמיד מריבות.

אורי: באמת זלמן מה אתה נטפל אלי, דבר עם ועדת־דירות אולי יחליפו אותו באחר.

זלמן: אבל הם לא מבינים אותי…

אורי: אולי נדבר על זה בערב? (אל יוסף) – יוסף – אולי יש לך חשבון ימי העבודה שהשקענו במשך השנתיים האחרונות בעקירת סלעים להכשרת הקרקע?

יוסף: יכול להגיד לך – 879 ימים ושבע שמיניות.

(מרחוק נשמעת שירת בחור בקול רם וצלצול).

אורי: (רושם את המספר ביומנו) – ומספר הימים שהשקענו ב…

שרה: (בהתרגשות) – חברה! תראו מי זה בא, בחיי, שקספיר!

(כולם קמים ומסתכלים לעבר השביל).

כלם: שקספיר! בחיי!

(השירה מתקרבת, באמצע נשמע קול שקספיר קורא מרחוק:)

הי־הו! זה אני! (וממשיך לשיר. כשמופיע שקספיר – התרגשות גדולה. כולם לוחצים לו ידים בשמחה, שקספיר בחור גבוה, רחב כתפיים, בעל שפם עצום וקול עבה. ילקוט צד על כתפו).

שקספיר: שלום חברה! איך החיים? קשים ולא מיאשים כמו שכתוב אצל שקספיר, מה?

כלם: חיים! חיים! מה נשמע שקספיר?

שקספיר: (לוחץ את ידה של חנה) – מה נשמע חברה? יש עוד מרה שחורה? הי! מה נשמע דוד? אתה ימח־שמך היית חסר לי, בחיי! חבל, הפסדת כף גדול!

דוד: מה לעשות? עובדים.

שקספיר: עובדים הה? כמו שכתוב – בזיעת אפיך תאכל לחם (מחבק את שרה ומניפה באויר) הי, הי, שלום שרה! כמה זמן כבר לא התראינו? – בחיי שגדלת, איך האפרוחים? מקרקרים ומטנפים את הרצפות, מה? (רואה את יוסף) הי, שלום בחור! ואתה עוד יושב על החשבונות איך החשבון? חיובי?

יוסף: חשבון העסק או חשבון הנפש?

שקספיר: אתה עוד מתפלסף כתמיד, מה? שמע חבר לבחור בעל נסיון – זרוק את הפילוסופיה לים, כמו שכתוב כי ברוב הימים תמצאנה הה־הה־הה! (רואה את מרגה) – הי, אני צפרדע אם זאת לא מרגה! מה שלומך, חבובה, חלמתי עליך בלילה שעבר!

מרגה: מה חלמת? מה חלמת? אני משתגעת לדעת!

שקספיר: הו, חלום מצחיק מאד, אספר לך כשנהיה לבדנו (לוחש לה על אזנה והיא צוחקת. לוחץ יד לאורי) שלום חבר, מה מעשיך עכשיו?

אורי: אל תשאל – מזכיר פנים!

שקספיר: (צוחק בקול) – מזכיר פנים? הה מסכן מסכן, סדרו אותך, מה? מן הפח אל הפחת, מה? כל עול הקיבוץ על הכתפים, לא טוב, לא טוב, חביבי, שמע לבעל־נסיון – אדם ללא עול – אדם כל יכול! והנה גם זלמן! אתה עוד בחיים? חשבתי שהתנדפת!

זלמן: אני? לא כל כך קל להנדיף אותי!

שקספיר: (מרביץ לו מכה על כתפו עד שזה קורס) – זה טוב! זה טוב! ובכן – טוב לראות אתכם חיים, חברה. רגע אחד (זוקף אצבע באויר) אה, כן, נזכרתי (ממשיך לשיר את השיר הקודם כשהוא מלוה את קולו בתנועות־יד, אחר כך צוחק ואומר) למדתי שיר חדש ואני מפחד כל הזמן שיברח ממני, שיר חבוב, אלמד אתכם אחר כך. ובכן מה נשמע?

שרה: מאין אתה בא, שקספיר?

שקספיר: משוט בארץ ומתהלך בה, כמו שכתוב! את יודעת, אנחנו תמיד מתנועעים, בין דן ובין אילת!

מרגה: שמע, היית אולי בבית־הנגב?

שקספיר: בודאי שהייתי, חבובה! עושים נפלאות שם הבחורים שלנו! זורעים חלומות וקוצרים תקוות. אבל יהיה בסדר אני אומר לכם. הם מקבלים מים בעוד חודש ואז כמו שכתוב אצל שקספיר – תגל ערבה ותשמח!

מרגה: אולי ראית שם את בנצ’יק? במה הוא מתעסק עכשיו?

שקספיר: בגידול זקן! יש לו זקן לבחור – פשוט לקנא! כבר מפריע לו ללכת! הוא דורך עליו בכל צעד וצועק מרוב כאב!

דוד: ואיך, יצא משהו מהפלחה שלהם שם?

שקספיר: אל תדאג, בחור – הם ישיגו אתכם! אם אברהם אבינו או יעקב, מי זה היה שם? הוציא מאה שערים, הם יוציאו מאתיים!

יוסף: והיית אולי בצור־ים?

שקספיר: אנחנו לא נהיה בצור־ים, חביבי? מקום חמד. אילו לא הייתי מפחד מן הים הייתי מצטרף אליהם. התקדמו כהוגן! קבלו עליה עכשיו – והם כמו שכתוב – יצאו למרחב!

יוסף: ומה שלום רנה’לה שם?

שקספיר: מתה!

מרגה: מה? מתה?

שקספיר: בשביל יוסף – מתה. כלומר – היא התחתנה כבר!

שרה: ימח שמך! נבהלתי כבר!

שקספיר: (ליוסף) – שמע, אתה צריך להזדרז! הרווקות משפיעה אליך לרעה אני רואה. – כמו שכתוב אצל שקספיר – מצא אשה – מצא טוב.

יוסף: אני הולך בעקבותיך.

שקספיר: אתה אל תלך בעקבותי! אני – כל הארץ היא ביתי וכל חברות הקבוצים חברותי! לא כל בחור הנו מוצלח כמוני!

חנה: אתה מצליח אצל כולן אבל לא אצל אחת, נכון!

שקספיר: אצל כולן כאחת, חברה! ומה חדש אצלכם, חברה. איך מתקדמים עניני ההתישבות, אורי?

אורי: מתקדמים בעצלתיים. במקרה נמצא כאן היום פקיד מחלקת ההתישבות, יש סיכויים שיאשר לנו את התקציב ודבר זה יאפשר לנו סוף סוף לקבל עליה, הלא יודע אתה שבלי גידול אנחנו נחנקים!

שרה: פקיד משונה אני אומרת לך, חדש ואיננו מבין ענין ומדבר כמו משורר ובכלל…

שקספיר: תסדרו אותו! אני הייתי אוחז לו בגרגרת ואומר לו – אתה נותן תקציב או שאנחנו מפרקים אותך לגורמים!

(נכנסת יהודית).

יהודית: שלום שקספיר, אתה פה? שמעתי את קולך מרחוק ותיכף אמרתי לעצמי – זה מוכרח להיות שקספיר!

שקספיר: שלום אמא! לא ידעתי שאת פה! איך התגלגלת אל הילדים האלה? קבלת חופש מצב־רוח או מה?

יהודית: לאו דווקא. אתה יודע – כך הוא בקיבוץ, התפקידים קוראים לאדם ואי אפשר לשבת במקום אחד! אני רואה קיבוץ צעיר מתלבט בקשייו – ולא אבוא לעזור? אבל הם כבר רוצים להיפטר ממני – נכון, דוד?

דוד: אני הייתי ככה איתך. שאת נחמתנו היחידה!

יהודית: נו, נו, דוד אל תחלק מחמאות שוא! אורי – עלי לראותך לרגע, טוב? תסלחו לי, חבריא!

(אורי יוצא אליה, שניהם מתרחקים).

שקספיר: זאת בחורה – זהב! תשמרו עליה (נזכר שוב בשיר ומתחיל לשיר) חברה, את הריקוד הזה אתם מכירים, אני מביא אותו עכשיו ישר מעמק־הירדן! ריקוד נפלא. (מוציא מפוחית יד מכיסו ומתחיל לנגן. מושך את יהודית אליו). בואי לרקוד, יהודית!

יהודית: אני? אני כבדה בשבילך!

(מצטרפים זוגות־זוגות, יוסף עם חנה, דוד עם שרה, זלמן עם מרגה. אורי מתישב בצד ורושם בפנקסו. באמצע הריקוד מופיעים אלון עם חדוה).

אלון: (צופה ברוקדים מתוך הנאה) – מחולות המחניים!

חדוה: הי, שלום שקספיר! את מי אני רואה כאן?

(בריקוד; שקספיר פותח את זרועותיו ומתחבק עם חדוה. יוסף פונה הצדה מתוך יאוש).

אלון: (אל יוסף) – הרי לך אהבה חפשית! אי יפה! אי יפה!

שקספיר: (אל אלון לוחץ את ידו בכוח) – שלום חבר! ובכן אתה הוא זה שבאת להציל את המצב כאן? שמי שקספיר.

אלון: (תמה עליו) – שקספיר? שמא אתה מצאצאיו של שקספיר המשורר?

שקספיר: מצאצאיו לאו דווקא, אבל אני יורשו הרוחני!

אלון: ובכן איך זה ירשת גם את שמו?

שקספיר: יש כמה צדדים שוים ביני ובין וילי עליו השלום – האחד: הוא לא אהב לעבוד – וגם אני אינני אוהב לעבוד; השני: הוא היה גאון – וכזה גם אנוכי! ההבדל היחידי בינינו – הוא כבר מת ואני עודני חי!

יוסף: ועוד איך!

אלון: מה אומר ומה אדבר? כל מיני גידולים חשבתי שאמצא בקיבוץ אבל את שקספיר למצוא בקיבוץ, זאת גם בחלומי לא הייתי רואה!

שקספיר: יגעת ומצאת – תאמין, – כמו שכתוב אצל שקספיר; ועכשיו בוא תרקוד אתנו, חבר! ריקוד נפלא, חברה הרימו רגליים!

(שקספיר מנגן שוב במפוחית וסוחב את אלון. אלון מתנגד) יהודית אומרת: תסלחו לי, חבריא, אין לי פנאי – ויוצאת.

אלון: אינני יודע לחולל!

שקספיר: תלמד, חבר! כשאני הייתי בגילך גם כן לא ידעתי לרקוד!

אלון: לצחוק ולקלס אהיה!

(הכל רוקדים. אלון בתנועות מגוחכות שמעוררות את צחוק כולם. כולם מעודדים אותו מדי פעם בקריאות. תוך כדי רקוד נופל הפנקס מכיסו של אלון. אלון מתעייף ומפסיק כשהוא נושם ונושף).

אלון: נו, נו, זה היה מחול… (מנגב את מצחו) וביחוד עם שקספיר כזה לרקוד חה־חה־חה רקוד של חלוצים ושקספיר באמצע! אולי יש לכם מעט מים פה?

מרגה: במחנה יש ברז! זלמן, אתה בחור טוב! לך תראה למר אלון איפה הברז!

זלמן: אני דווקא? נו, טוב!

(יוצאים זלמן ואלון).

שקספיר: זהו אכסמפלר, מה? על בחור כזה קשה לכם להתלבש?

חנה: חדוה נדמה לי כבר התלבשה עליו, לא?

שרה: מבחוץ הוא מותק, אבל מבפנים – מי יודע; אנשים כאלה – אף פעם את לא יודעת מה הם חושבים עליך…

דוד: (מתכופף, מרים את הפנקס) של מי זה הפנקס, חברה, שלך, יוסף?

יוסף: אולי של הפקיד השני…

דוד: (פותח את הפנקס וקורא) “שני זוגות אנפילאות, גופיה, חליפה שחורה, שלוש עניבות…” חה־חה־חה! זה של ידידנו מר אלון – אם אינני טועה בסגנון! להמשיך לקרוא חברה, מה דעתכם?

חדוה: (ברצינות) – הפסק, דוד, צריך להחזיר לו מיד!

חנה: אני רואה שאת שומרת פה על האינטרסים שלו, מה?

שרה: קרא קרא דוד, מה יש? הלא אין לו שם ענינים פרטיים – מענין מה רשום שם בענין התקציב!

מרגה: כן, בענין התקציב! מה יש, נחזיר לו אחר־כך!

שקספיר: איזה חבר־מתלבטים אתם! מה פה הענין – אין רכוש פרטי אצלנו! גם אני מראה את המכתבים שלי לכל אחד!

חנה: אם אתה מקבל בכלל כאלה!

שקספיר: אני קובע שמותר!

אורי: (שישב על הסלע כל הזמן – מבחין במתרחש וקופץ אל החבורה) מה יש פה, חברה? דוד – אני מבקש אותך למסור לי את הפנקס תיכף ומיד! איזה חוסר אחריות הוא זה!

שקספיר: (תופס את אורי בכתפיו ומטה אותו לאחור) – אתה חבר מזכיר־פנים לא שומע ולא יודע! מובן? עור וחרש!

אורי: (מסתלק ) – על כל פנים תזכרו שהזהרתי אתכם.

דוד: (אחרי שהוא נעלם) – ובכן – יסלח לנו אלוהי התקציבים! (מדפדף) “מכתב לארנון גבעול בענין היגיינה לשונית” (מביט בתמיהה באחרים) נו, טוב – אלה ענינים פרטיים. אסור! "חייב לזה ולזה כך וכך וכו' וכו' וכו'… או הנה הגענו: “בחורי ישראל אשר טל השמים ירעיף” – לא שייך לנו. כנראה שהוא רושם יומן קריאה – יהודי משונה! נו, איפה עניני התקציב? רגע, מה זה? “אולקוס – כינוי למרה שחורה של גזברים בקבוצים שיתופיים” – פחד אלוהים! ועכשיו – מה עכשיו? (מתפקע מצחוק) חברה, הוא לומד את הענינים על בורים “מרגה – נערה חיננית, זקופה כתמר. צואר נטוי” – הלאה אינני ממשיך!

שקספיר: מכירים אותה!

מרגה: הבטחת לא לקרוא ענינים פרטיים!

דוד: טוב, נמשיך: “זקפת – כנראה שחפת של תרנגולות” (שרה פורצת בצווחה: שח־פת!) “אינקובטור – מכונה להולדת אפרוחים יתומים”! (צחוק כללי וקריאות) האיש הזה, היית אומר, מוכשר מאד! (מדפדף הלאה). (מעיין שוב בפנקס) נראה מה הלאה – מתוק, מתוק, מה? זה אני כבר לא מבין – “אהבת שולמית ועודד נגמרת ביאוש מר, עקב ניגודי דעות בעניני המשק” (נשאר בפה פעור).

שקספיר: נו, מה אתם שותקים, חברה? הוא מסדר לכם עניני המשק והאהבה כאחת! לא בכל יום מזדמן אחד שכזה!

חדוה: ויש לו מושגים לאדם זה, אני אומרת לכם! שמעו מה שהיה: הפקיד הנכבד פגש אותי כאן לפני חצי שעה ובקש לשוחח אתי, טוב. חשבתי שהוא רוצה שאספר לו על מצב הקבוצה, הזדמנות מצויינת להשפיע עליו. אנו מתישבים פה על הסלע והוא מתחיל לדבר – על ספרות!

יוסף: ועף נוף בצורת אדם!

חדוה: אתה שתוק עכשיו, יוסלה. טוב. אני חושבת, נתחיל בספרות – נגמור בתקציב. גייסתי את כל ידיעותי בשטח זה ודברתי אתו על ספרות! והוא מנדנד לי בלי סוף על איזה ספר שהוא קרא בשם – “אינקובטור על הסלע” (כולם מתפרצים בצחוק: אינקובטור על הסלע!)

שרה: אמא’לה – אינקובטור על הסלע! אני מתפקעת!

שקספיר: הוא דווקא מוצא חן בעיני! אחד כזה אני מחפש כבר מזמן!

חדוה: ואחר־כך – מליצות! יה־אללה יה־אללה! עזוב אותי עם המליצות שלך, אני חושבת לעצמי ונדבר על התקציב! אבל הוא פתאם מתחיל לדבר על־האהבה.

דוד: כ־כה! כלי טידרדרידה –

מרגה: מה הוא אמר?

יוסף: הוא אומר ועושה – מדבר ומקיים!

שקספיר: כמו שכתוב

חדוה: ויש לו מושגים! הוא שמע משהו על “אהבה חפשית” והוא חושב שאצלנו בקיבוץ אין בכלל משפחות, שהיחסים הם חפשיים… בקיצור – אתם יודעים כל מה שהסבתות שלנו אמרו לנו לפני שיצאנו להכשרה, והוא קורא לזה “אהבה חלוצית”!

מרגה: חברה! הנה הוא הולך!

שקספיר: ובכן שמעו, חברים, אנחנו נראה לבחור הזה מה זאת אהבה בקיבוץ! כולנו נסתלק כאן מאחורי השיחים ו – נניח יוסף ושרה…

יוסף: לא, אני – לא! אני מוכן ברצינות, אבל לא בצחוק – תמיד אני צוחק ראשון ומישהו אחר – הוא הצוחק אחרון!

שקספיר: לא היה מזיק לך בתור תרגיל, חבר, אבל אם אינך רוצה, אז –

דוד: אני מוכן תמיד ולא איכפת לי איך

שרה: אבל רק בצחוק דוד…

שקספיר: זהו! ובכן… (את היתר הוא מסביר בתנועות ידים. אלון מתקרב. כולם מסתלקים ומסתתרים. דוד ושרה – מאחורי שיח, נראים לקהל אך לא לאלון. נשמעים עוד דברי דוד: מה את פוחדת כל כך? אלון מופיע מחפש את פנקסו, פתאום מגלה אותו תחת לשיח ומרימו).

אלון: נשמט מכיסי כנראה, לאן נעלמו כולם? יש משהו באנשים אלה המעורר בי כוחות נרדמים… חידוש עלומים… אויר צח… נו, נמשיך (פותח את פנקסו וקורא) “צללים ארוכים פשטו על פני ההרים. עודד גבי ושולמית עציוני ירדו בשביל הסלעים האפלולי”… ירדו? – אולי מוטב “עלו” ואחר כך, כשיחזרו, אז – “ירדו”. “עלו בשביל הסלעים האפלולי. מרחוק הבהבו אורות הקבוצה. נביחת כלבים נשמעה”… (אלון נרתע אינסטינקטיבית. נעצר ומסתכל לצדדים בפחד).

מה זה? כלב בסביבה… (הנביחה נשנית, נרתע שוב) יש להזהר. אולי כלב שוטה… (נשנית) כלבי־כפר… כלבים מסוכנים… (נשנית ביתר עוז. נרתע שוב) לעזאזל, יש להסתלק… (עומד ומקשיב. דממה. אחר כך צוחק לעצמו) חה־חה־חה… הספרות והחיים… אני מספר על נביחת כלבים והרי לך נביחת כלבים… (מהרהר, אחר־כך ממשיך לקרוא כשהוא מתהלך הנה ושוב) “הם נעצרו והקשיבו. הלמות חיי הקיבוץ הרוחשים למעלה… לא, למטה… הלמה בעוז בלבותיהם. ליל כנען, ליל קדומים ירד על פני האדמה”…

(נשמעת יללת תן ממושכת. אלון נחרד בפחד ותר בעיניו מקום מסתור). לכל הרוחות, מה מתרחש פה?… מעשה שטן… שועלים בין הסלעים… (מקשיב. דומיה) כנראה מן הישימון בא הקול… (מתהלך כשהוא מפזם בין שפתיו משהו, אחר כך מתישב על הספסל שבצד הדשא שוקע בהרהורים. מדי פעם מופיע חיוך על פניו. נראה שהוא נזכר באינצידנט על הגבעה. דוד מציץ מדי פעם מאחורי השיח ומתלחש עם שרה).

(דוד תופס בידה של שרה. היא משתדלת לשמוט אותה מידו, אך הוא תפסה בכוח והיא נכנעת. אלון נעצר פתאום בתנועותיו ומקשיב. נשמעת שיחתם של דוד ושרה. שניהם מביטים נכחם בעת דברם…)

דוד: חמדת לבי…

שרה: יקירי…

דוד: (בתנועות מלודרמיות) – אני אוהב אותך יותר מאשר… יותר מאשר את הטראקטור שלי…

שרה: אני אוהבת אותך יותר מאשר את כל התרנגולות גם יחד.

(מתלחשים, מתיעצים מה לומר. אלון קם ומתקרב אל השיח ומטה אוזן).

דוד: את בשבילי… סמל החלוציות…

(אלון מוציא פנקס ועפרון מכיס חזיתו ורושם).

שרה: אתה בשבילי… סמל הרעיון הקבוצי.

דוד: את בשבילי… מופת המסירות לעבודה.

שרה: אתה בשבילי… (שואלת אותו מה להגיד, לחשים ותנועות) – הכל.

(אלון מניד ראשו בהתפעלות ורושם בהתרגשות).

דוד: הייתי רוצה להיות אתך תמיד… בשדות הפלחה.

אלון: (הצדה) – שוב הפלחה… הפלחה! לעולם לא ילמדו!

שרה: הייתי רוצה להיות אתך יחד תמיד… על יד האינקובטור!

דוד: הבה אחבקך…

שרה: (ברצינות) – לא, לא עכשיו דוד.

(אלון סר הצדה מתוך בושה).

דוד: מדוע, שרה? (נאבק עמה).

שרה: כי… כי עוד מעט מצלצלים לארוחת הערב.

דוד: אבל את אוהבת אותי – מאה אחוז שרה…

שרה: יותר ממאה אחוז, דוד!

דוד: את יעלת חן, שרה!

שרה: אתה עוד יותר!

(השיחה נפסקת. מתיחותו של אלון פגה. הבעת הנאה יתירה על פניו).

אלון: (קורא בהנאה מפנקסו) – “סמל הרעיון הקבוצי… סמל החלוציות… מופת המסירות לעבודה…” (סוגר בסיפוק את פנקסו ומחזירו לכיסו) טוב מאד! חה־חה־חה… אהבות בחוץ תרונה!…

(חדוה נראית נדחפת ע"י שקספיר ויוצאת קדימה אל אלון).

אלון: הנה, הנך – אנה נעלמו כל החברים?

חדוה: ודאי חזרו למחנה. עוד מעט מצלצלים לארוחת הערב. נחזור גם אנחנו. רציתי באמת לשאול אותך, מר אלון, איך אתה מתרשם מחיינו?

אלון: אני? חברה חדוה – חייכם חיים מלאי אידיאליזם! רואה אני את האידיאליזם הזה בכל אשר אפנה! אתם קונים לכם את העולם הזה ואת העולם הבא גם יחד! מסירות כזאת! הקרבה עצמית כזאת – אין מלים בפי להביע את רחשי לבי.

חדוה: ומה אתה חושב על המשק הצעיר שלנו?

אלון: יפה להפליא! משק למופת! משק במלוא המובן העמוק של מלה זו! התרנגולות – בריאות בשר ו־ככה, מפוטמות! כמובן – מלבד אלה הנגועות בזקפת. הפרות גם הן יפות מראה, הייתי אומר – כשבע הפרות הראשונות בחלומו של פרעה עם עגלי מרבק רובצים לרגליהן… נו, וגן הירק, כמו גן רוה על מי מנוחות… והפלחה – זהו בכלל חלום עלי אדמות…

חדוה: ואינך חושב שחסרים במשק שלנו כמה דברים יסודיים?

אלון: חברה חדוה! איך זה יעלה על דעתך כי מחשבה כזאת תקנה לה שביתה במוחי הרי המשק שלכם הוא – תכלית השלמות; מעודי לא ראיתי משק נאה הימנו. אינני יכול להשיג בדמיוני משק שיהיה מפותח ומעובד בכל כך הרבה מסירות ונאמנות – כמשקכם! וביחוד שהוא טבוע בתוך מסגרת של נוף פלאים כזה, בסלעים הללו שהם סלעי בראשית, מול יערות אלון נהדרים, הביטי, כמה כל זה מיסתורי ונהדר – הוד בשעת חשכה זאת.

חדוה: מר אלון, ואתה חושב שיאפשרו לנו את התקציב?

אלון: חברה חדוה! הסירי דאגה מלבך! אני מבטיחך שאשר יאושר לכם התקציב והכל על מקומו יבוא בשלום, לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם – היי סמוכה ובטוחה כשם ששמי הוא ישעיהו פלדמן־אלון!

(כולם מתפרצים מבין השיחים בקריאות שמחה).


 

מערכה ג'    🔗

חדר האוכל. 8.30 בערב. אותו יום כבמערכה ב'. מן התקרה תלוי לוכס. בצד הפתח עומד שולחן קטן, מעליו תלוי לוח סידור העבודה מחולק לטורים ע"פ הענפים ובכל טור לוחיות פח קטנות ששמות כל החברים רשומים עליהן. חדוה יושבת על השולחן. אורי עומד על ידה, שניהם מעתיקים לוחיות מטור לטור כבמשחק דומינו.

(מרגה ויוסף מקשטים את חדר האוכל, לקראת מסיבה. נכנסים ויוצאים למטבח).

חדוה: (אל אורי תוך העתקת לוחיות) – מצב קשה מאד, אורי, אם לא נקבל תוספת גדולה של אנשים בזמן הקרוב – לא נוכל להסתדר בעבודה בשום אופן.

אורי: מה לעשות? צריך להתאזר בסבלנות! הנה – אישור התקציב – צעד גדול קדימה נקוה שאחריו יבוא גם הצעד השני!

חדוה: מה ערך יש לנו בתקציב אם אין אנשים לעבודה. באמת, אינני אקרובטית אורי! הפלחה דורשת ארבעה אנשים מחר, גן־הירק 12, חצירים – 5, מכבסה – 3, מטבח – 6 – מנין אקח לך אנשים לסדר לכל אלה.

חנה: (נגשת אל חדוה) – אני מקוה שאת זוכרת שדרושה לנו עוד בחורה למשמרת בקר.

חדוה: אין לי, מה אני יכולה לעשות?

חנה: לא איכפת לי מאין תקחי, את רוצה שלא יאכל מחר ארוחת ערב?

זלמן: (צועד מרחוק) מה?

יוסף: מעגל קסמים חברים, מעגל קסמים, על כל שתי ידים יש פה אחד, אתה סותם את הפה – משתתקות הידים. החכמה היא – להלך על חבל ולא לאבד את הראש!

(נכנס דוד).

דוד: דרוש לי עוד חצי אדם מחר!

חדוה: מאין אקח לך עוד חצי אדם?

דוד: חשבתי שאת בחורה אינטליגנטית, חברה, איך את מתארת לך שאני אדוש מחר את התירס, צריך מישהו לקשור את השקים?

חדוה: אבל את מי אתן לך, את מי? ראובן חולה, לדני יש חופש מצב רוח כידוע לך, בלה נמצאת בחופש אמהות…

יוסף: ככה? מה בלה כברטידרידרידה?

חנה: מה, לא ידעת? כבר מזמן?

מרגה: מה באמת? אוח, אני משתגעת!

אורי: הפסיקו, חבריא הפסיקו, על זה – במקלחת, לא כאן.

דוד: ומה עם יוסף, הייתי רוצה לדעת? מדוע אי־אפשר לקחת את הבחור הזה ליום אחד מן החשבונות?

חדוה: זה אפשרי…

יוסף: בלתי אפשרי! איזה חשבון יש לעמוד בלי חשבון! אם אני לא אנהל את חשבונות העבודה – כל העבודה אינה שווה כלום! ועכשיו עם התקציב – החשבונות יגדלו כפליים! יש יותר חשבון להוציא את דוד מהפלחה שיבוא לעזור לי בחשבונות מאשר שאני אצא מהחשבונות ואלך לעזור לו בפלחה! בשום אופן לא! אני אינני קיים! (יוצא).

חדוה: (לדוד) – נו, אתה שומע…

חנה: הו יוסף! כל הימים הוא מדבר על כך שהוא רוצה להפטר מהנהלת החשבונות וכשדורשים ממנו לצאת ליום אחד לעבודה ממש – אז הרי לכם!

(נכנסת שרה).

שרה: את שומעת חדוה, את יודעת שמחר צריך להכין תערובת לעופות ובכן אני מוכרחה רבע־אדם מחר…

חדוה: אין לי אפילו שמינית שבשמינית של אדם.

שרה: אז מה את רוצה שאני אכין את התערובת בעצמי

חדוה: אינני יודעת, אין לי…

אורי: תחכי עוד יום יומיים…

שרה: אתה באמת אינך מבין שום דבר, אורי, אתה רוצה שהעופות יגוועו ברעב? הייתי רוצה לראות אותך!

אורי: אוכל תערובת?

שרה: אל תתחכם, באמת – זה הכרחי ונגמר!

חדוה: אבל תביני שאין אפשרות!

שרה: אין אפשרות! לי אין אפשרות! באמת אני לא אמשיך לעבוד בצורה שכזאת! (בדמעות בעיניה) אינני יכולה, תמיד אני הקרבן לחוסר הידים העובדות!

אורי: לא תהיה ברירה אלא להוציא את זלמן מגן הירק.

זלמן: שוב להוציא? להוציא ולהכניס ולהוציא ולהכניס.

מרגה: זלמן המסכן! מה אתם רוצים ממנו? הוא כבר עייף מרוב נדודים על גבי לוח סידור העבודה, הרגלים לא כואבות לך, זלמן?

דוד: זלמן! זהו הפתרון! חצי זלמן לפלחה, רבע־זלמן ללול ורבע זלמן למטה בערב! פשוט מאד!

זלמן: כן, תקצצו אותי לקציצות! בבוקר אני בחור, בערב בחורה וכל היום – פקק מתגלגל! ושבת – בשבת אין לי אף פעם, רק שבת ביום שני, שבת ביום שלישי, וגם זה אחת לחודש!

דוד: תקח שתי שבתות ביום אחד, – תחסוך יום בשבוע!

(נשמע קול שירתו של שקספיר, שקספיר נכנס).

שקספיר: (נכנס בשירה) – הבו לנו יין יין, לא שתינו עוד עדיין, הבו לנו יין ותירוש! אלה הם חיים חברים! תקופה חדשה, מה? התישבות גדולה עליה גדולה, קיבוץ גדול וגדל – כמו שכתוב אצל שקספיר – או אורי, מה אתם מתלבטים?

אורי: חסר־ידים, כרגיל!

שקספיר: גם זה ענין להתלבטות? אני נשאר כאן כמה ימים ומוכן לעבוד בשביל שני אנשים בכל יום בכל מה שדרוש, החל מכביסת חיתולים ועד מזכירות פנים!

יהודית: (מפתח המטבח) – שקספיר, מה אומר לך, במקום שאתה שם, שמחה שם! איך אתה יודע לכוון את השעה ולבוא תמיד ביום שיש מסיבה!

שקספיר: המסיבות הולכות לפני! יש לי חוש ריח! מה יש לדבר, חברים! יש לכם מזל! לא כל הפקידים הם כאלה! אני זוכר שכשהייתי צעיר ויפה, הייתי לא – עליכם מזכיר חוץ!

מרגה: שקספיר מזכיר חוץ? אני מתעלפת?

שקספיר: כן, אני שקספיר! התפטרתי אחרי שלושה חדשים! ואז הייתי מתרוצץ במסדרונות הסוכנות אחר תקציב! אימה ופחד!

זלמן: מה זה נורא כל כך? אני הייתי מוכן להיות מזכיר חוץ!

שקספיר: אתה עוד תתחרט על מה שאמרת עכשיו. אני זוכר שבימים הראשונים הייתי מתהלך בסחרחורת כרונית! כדי לקבל צ’ק של 15 לירות הייתי צריך להתגלגל בין 15 מחלקות! אני זוכר איך שאחד מר מירבי הסביר לי בפעם הראשונה מה אני צריך לעשות: אתה חדש כאן – הוא אומר לי – ובכן שמע: תגש קודם עם הנייר הזה אל מר ענבי ממחלקת הגביה קומה שניה חדר 23, אחר כך אל מר זהבי ממחלקת החשבונות, קומה א' חדר 17, אחר כך אל מר קרבי, ממחלקת הארכיון במרתף חדר 38, אחר כך אל מר קולבי ממחלקת החוזים קומה שלישית חדר 9, אחר כך אל מר נמצא־בי ממחלקת התרומות, קומה ב' חדר 21, אחר כך אל מר חלבי ממחלקת האינונטר, קומה א', חדר 12, אחר כך תחזור אלי! ואל תשכח – ענבי, זהבי, קרבי, קולבי, נמצא־בי, חלבי, אחר כך שוב אלי!

חדוה: ואיך אתה זוכר את כל השמות?

שקספיר: עשיתי לי סימנים: ראשי תיבות – עז“ק! – קנ”ח! עז“ק, – ענבי־זהבי, קרבי; קנ”ח – קולבי, נמצא־בי, חלבי.

(צחוק).

חנה: אבל זה משהו איום, אני אומרת לכם! וצריך היית לרוץ מן המרתף, אל הקומה הרביעית, מן הרביעית אל הראשונה, מן הראשונה אל השלישית.

שקספיר: הכל ענין של טכניקה, חבובה! אחר כמה זמן – הייתי מתחלק על המעקה למטה, במקום לרדת במדרגות. אבל אתם חושבים שהוא לא היה מתבלבל! הייתי אז מזכיר של קבוצת עלומים, ובכן מר מירבי זה היה מבלבל תמיד ביני ובין טללים והיה מתרגז ואומר: מה זה אתם כולכם בוחרים לכם שמות דומים – טללים, תלמים, עלומים, שילומים מי זה יכול לזכור את ההבדלים שביניכם? אבל בסופו של דבר נתתי לו גם כן סימנים: תיש ועטון! ואמרתי לו: זכור: תיש – תלמים, יקומים, שילומים, עטון – עלומים, טללים, ורדים, נירים! תיש – בגליל, עטון – בנגב!

חנה: ואת הצ’ק קבלת סוף־סוף?

שקספיר: קדחת! מצ’ק של 5 לירות – היום מורידים לי 16 לירות מסים ותרומות! אבל אתם ברי־מזל. מה יש לדבר! מתי אתם מתחילים כבר במסיבה, לעזאזל!

יהודית: כבר מתחילים, כבר מתחילים, שקספיר, חברים, מתחילים לסדר את השולחנות.

(נכנס יוסף עם מכתב בידו).

יוסף: חברים, בשורה משמחת – תבוא עוד קדחת!

כולם: איזה קדחת, מי?

יוסף: (מוציא את המכתב מתוך המעטפה) הנה מה שמצאתי בחדר־המזכירות, מכתב מאת גברת אחת בשם חיה פלדמן מתל־אביב.

(כולם מתכנסים אליו).

שקספיר: אני נשבע שאינני מכיר אותה.

יוסף: ובכן, הנה מה שכתוב בו ברור ומפורש:

"לכבוד הנהלת קיבוץ תלמים, הגליל העליון.

אדונים נכבדים!

בהגיע מכתבי זה אליכם וודאי יימצא כבר אצלכם אחי הסופר. אני מקוה שאיננו מכביד עליכם. מכיון שהוא אדם צנוע וביישן במקצת, הריני נאלצת לבקש מכם שתי בקשות שהוא עצמו וודאי לא העיז לבקשן. א) אחי סובל מאד משרטת בקיבה, בזאת תווכחו אפילו על פי מראהו, ולפי פקודת הרופא – הוא נמצא בדיאטה חמורה. אבקשכם לא להאכילו בשום מאכלי שומן או שמן. רק ירקות, פירות ואם יש לכם חלבה טובה. ב) הוא סובל מנדודי שֵינָה כרוניים, לא עליכם, לכן אבקשכם לדאוג לכך, אם רק אין הדבר מכביד עליכם, להלין אותו בחדר שאין היתושים מגיעים אליו, עכ"פ – בשום אופן לא באהל.

סלחו לי על עזות־פנים שלי, אולם זהו פשוט ענין של בריאות. אני מקוה שהוא נהנה מכם ואתם נהנים ממנו. ובטוחה אני שיצא הפסד טרחתכם בשכר גדול, כי סיפור על חייכם, על חיי הקיבוץ שייכתב על ידיו – יביא תועלת גדולה לכם, ולתנועה הציונית כולה.

ברגשי תודה ובכבוד רב,

חיה פלדמן".

הרי לכם! מחר – מהדורה חדשה של בלבול־מוח ישן! שוב – בזבוז שעות עבודה!

שקספיר: סוף סוף יהיה לי עם מי להתחבר אצלכם! אדם כערכי וסופר, כרוחי!

חנה: הסופרים האלה! אני מכירה אותם! באים ומרחרחים פה ושם ונדמה להם שהם מכירים את הקיבוץ וכותבים לך סיפור שהגבורים בו – מדקלמים בשפת התנ"ך ועושים מעשי־גבורה כל הימים!

חדוה: “אינקובטור על הסלע” – מה? “הספרות הנה יותר מהמציאות” – כמו שאומר מר אלון!

דוד: אני, ככה, לא הייתי מתנגד להיות גבור של ספור! פלח החורש את שדמות הגליל, יושב על המשיח!

מרגה: ואני מוכנה להיות אהובתך! בסיפור – כלומר!

יוסף: פקיד וסופר במחיצה אחת ואני בין שניהם – שחק בין אבני־הריחיים. אללי!

(נכנסת שרה).

שרה: איזה סופר? מי סופר? מה – יבוא גם סופר אלינו? עוד זה חסר לי? באמת – חשבתי שעכשיו אפשר יהיה להיות במנוחה!

שקספיר: חברים! תחי הספרות ויחיו הסופרים משקספיר ועד…

(נכנס פוליאנסקי, מזיע, נושם ונושף, נושא תיק בידו).

פוליאנסקי: שלום, חברים, אח, איזו דרך מייגעת אליכם, מן הכביש ועד הנה. אני תועה בה כבר כמעט שעה שלמה.

דוד: זה הוא! עושה רושם של חולה־קיבה!

שקספיר: כן. ברור כשמש! סופר מבפנים ומבחוץ!

פוליאנסקי: כן, שחכתי להציג את עצמי, שמי פוליאנסקי, ואני…

מרגה: כן, אנחנו יודעים מי אתה, קבלנו זה עכשיו את המכתב.

פוליאנסקי: ובכן – קבלתם את המכתב שלנו?

חדוה: (לדוד) – שלו ושל אחותו…

יוסף: כן, קבלנו. מתכבד להציג את עצמי – יוסף, מנהל החשבונות של הקיבוץ, אהוב על הבחורים, גם על הבחורות, על כולם ואף לא על אחד, יכול להיות גבור בכל ספור אבל הגבור החלש ביותר.

פוליאנסקי: כך כך, נעים מאד להכיר בחור כמוך! אם אתה הוא מנהל החשבונות – אצטרך עוד להידבר אתך רבות!

יוסף: (אל חדוה) – אשר יגורתי בא לי! – אני – הגבור ואבוד לגמרי!

פוליאנסקי: ומי אתם – חברים?

חדוה: זהו דוד – הפלח שלנו.

דוד: גואל אדמת ישראל בזיע ודם – כפי שהוא רואה!

פוליאנסקי: מוטב שתדבר אלי בלשון “אתה”, כן, והלאה…

מרגה: (אל שרה) – זהו סופר… אישיות!

חדוה: זוהי שרה. הלולנית שלנו.

שרה: רק אל תעשה ממני גבורה, ובכלל אל תשים לב אלי, אני מסתפקת בעבודת הלול והשאר לא איכפת לי.

חדוה: זוהי מרגה.

מרגה: סתם בחורה, מוכשרה להיות אהובה בכל סיפור שסופו טוב.

חדוה: זוהי חנה – (חנה נועצת בו מבט דוקרני) זהו שקספיר.

פוליאנסקי: שקספיר? נדמה לי שראיתיך באיזה מקום, בנגב או בגליל, אתה כנראה אחד מאלה שמסתובבים בכל הארץ, אם אינני טועה.

שקספיר: זהו! נדמה לי, חבר, שגם אני ראיתי אותך באיזה מקום, בתל־אביב או בירושלים, אתה כנראה אחד מאלה שכל הארץ מסתובבת סביבם, אם אינני טועה, חה־חה־חה.

פוליאנסקי: אתה אמנם מגזים, אבל קצת אמת יש בדבריך. והיכן הוא משה שלכם, מזכיר החוץ?

חדוה: אתה מכיר את משה? מנין אתה מכיר אותו?

פוליאנסקי: מניין! הוא מבקר אותי לעתים די קרובות, לפעמים יותר מדי קרובות!

חנה: (אל שרה) – הנה, זהו מה שעושה משה בעיר! מבקר אצל סופרים! אני אומרת לכם…

חדוה: (אל אלון) – כן? לא ידענו כלל… הוא לא חזר עוד מן העיר!

פוליאנסקי: חבל, חבל מאד! אם כן אצטרך להישאר פה כבר ולחכות לו, ומה השמחה אצלכם הערב?

מרגה: חגיגה גדולה לכבוד מאורע חשוב בחיינו ולכבוד אדם שאנחנו אוהבים אותו. אתה מוזמן להשתתף בה, תראה ותיווכח.

שקספיר: ותלמד מזה משהו. חבר, אני אדבר3 כבעל הדבר יתן לך השראה.

פוליאנסקי: טוב, אשאר בחפץ לב!

שרה: אבל וודאי לא אכלת ארוחת־ערב, ואתה רעב.

פוליאנסקי: טוב, לא אתנגד, אבל רק משהו קל…

מרגה: כן, אנחנו יודעים…

דוד: (אל חנה) – תגשי ותביאי לו משהו בלי שמן ובלי שומן, מאכלי חלב אם אפשר.

חנה: השד יודע איפה אמצא דברים כאלה עכשיו.

דוד: הנה, נשב פה.

(הולכים ויושבים ליד השולחן).

פוליאנסקי: ובכן – עד שמביאים לי את האוכל – נגש ישר לענינים, מה המצב אצלכם, אינפורמציה מלאה!

דוד: (אל חדוה) – זהו סופר! גישה יסודית הייתי אומר.

יוסף: (אל אלון) – בנוסח קצר תמציתי וגם קולע: בונים את הארץ, נתקלים במכשולים, פוסחים עליהם מתוך הקרבת־נפש ומתקדמים על אף הכל ולמרות הכל!

פוליאנסקי: רואה אני שהיום אתם במצב־רוח מרומם. אבל בכל זאת הייתי רוצה לגשת לענינים באופן מעשי!

שקספיר: (מניח ידו על כתפו של פוליאנסקי) – שמע, לעצת ידיד בעל נסיון! כאן בגישה מעשית לא תצליח! אתה רואה את הבחורים האלה? אני אוהב אותם. חבובים אחד אחד, הם כובשים את הגליל והם לא מרגישים אפילו בזה! אליהם צריך גישה שקספירית! יש לי תכנית חומש בשבילך! חמש שנים תחיה כאן. שנה ראשונה – תגור אתם באהל ותחלה בקדחת! שנה שניה – תעבוד בעקירת סלעים ותחלה באקסנשוס, שנה שלישית – תתאהב באחת הבחורות, במרגה למשל – תתאכזב ושוב תחלה. שנה רביעית – תתיאש מן החיים ותרצה לעזוב את הקבוץ, אבל לא יתנו לך. שנה חמישית – תהיה ותיק ותכתוב ספורים. מה דעתך על זה?

פוליאנסקי: ידידי שקספיר! כך שמך, לא כן? את הנאום הזה אינני צריך לשמוע מפיך! כשאתה עוד ינקת את חלב אמך, אני הייתי חלוץ כמוך, היה זה לפני 25 שנה בחדרה והאמן לי שאז סבלנו יותר מכם היום. קדחנו ורעבנו וגרנו באהלים – ועתה – מה שנחוץ לי – הוא אינפורמציה על מצב הענפים! מה למשל בלול? (שקספיר יוצא).

דוד: (אל חדוה) – מדבר כמו פקיד!

זאת היא גישה יפה, סופר כזה מסוגל לכתוב סיפור4 מענין על חיינו!

שרה:5 יש לנו עופות נחמדים, היית צריך לראות אותם, באמת אני מזמינה אותך מחר לבוא ולבקר, ביחוד את האפרוחים, אני בטוחה שתתפעל מהם כל כך שתכניס אותם ליצירה שלך.

פוליאנסקי: ידידתי, אינני אחד שבא לראות את יופי הנוף, להתפעל מצפצופי האפרוחים ולכתוב סיפור על חיי הקיבוץ! אני שואף לעשות את עבודתי מתוך הכרה יסודית של הענינים, במקום! ובכן – למשל, הייתי רוצה לדעת האם דרוש לכם אינקובטור בלול?

שרה: אני אגיד לך – היתה לנו דווקא בעיה כזאת קודם וזה היה קשה מאד, אתה אולי אינך מכיר כל כך את שאלות הלול, אבל לול בלי אינקובטור הרי זה כמו… כמו למשל עט בלי דיו, אבל ברוך השם השאלה הזאת נפתרה.

פוליאנסקי: נפתרה! הרי זה מצוין! אינני יודע מדוע משה שלכם מספר לי בכל שבוע שאין לכם אינקובטור!

מרגה: כן, כך זה היה עד עכשיו!

פוליאנסקי: (מוציא פנקס ועפרון ורושם דברים לעצמו) – ומה המצב בפלחה שלכם? משה סיפר לי שחסרים לכם כלים, הנכון הדבר?

דוד: היו חסרים, אבל עכשיו, ככה, שאלה זו נפתרה, הייתי אומר.

פוליאנסקי: כך! (רושם) – הרי זה מענין מאד! מענין מאד! זה באמת משנה את כל התכנית!

חדוה: (אל מרגה) – את מבינה? היו לו תכניות לכתוב סיפור על קיבוץ בלי תקציב, זה הרבה יותר מענין, אני מבינה אותו דווקא. (אל פוליאנסקי) – אבל, חבל, אתה אינך מוכרח להתחשב בעובדה הזאת, אתה יכול להגשים את תכניותיך כאילו לא היו לנו כל הכלים האלה!

פוליאנסקי: (פורץ בצחוק) – חה־חה־חה – הרי זה תמימות רבה מצדך לחשוב שאני תמים כל כך. כלומר – אתם רוצים לזכות גם מזה וגם מזה – לא! אתם, חברי הקבוצים חושבים אותנו לשוטים גמורים.

מרגה וחדוה: חס וחלילה! חשבנו רק שבשבילך הדבר יותר כדאי!

פוליאנסקי: (צוחק) – בשבילי! כן, כמובן! ואתם חושבים שאני משרת פה את עצמי? אני עושה שירות לאומי! ואתם אינכם הקיבוץ היחידי!

מרגה: כן! יש קיבוצים אחרים בלי תקציב!

פוליאנסקי: ובכן – נמשיך! ועכשיו בנוגע למצב הכספי, הייתי רוצה לשמוע זאת ממך יוסף – ואל תסתיר דבר מפני רק לטובתך הוא הדבר!

יוסף: ובכן בקיצור: יום כלכלה לחבר ליום 263 מיל, לחבר לשנה 95,995 מיל, ל־85 חבר לשנה 8109,575 מיל, אספקה קטנה לחבר ליום 8,5 מיל לחבר לשנה 3,102,5 מיל, ל־85 חבר לשנה, 253,672 מיל, כביסה לחבר ליום 2,4 מיל, לחבר לשנה 876 מיל, ל־85 חבר לשנה.

פוליאנסקי: טוב, טוב, זה מספיק. תפסתי את הענין. חברים, האוכל בינתיים להניח את צרורותי באיזה מקום?

דוד: כן, בוא אתי, תניח אותם באוהל וגם תנוח מעט. (יוצאים).

(נכנסים אלון ושקספיר)

אלון:…לכבודי? מאי משמע לכבודי? מה אני לכם ומי אני לכם – כי תערכו לי חגיגה? אילו לפחות הייתי מביא לפניכם כבר את פרי עבודתי…

שקספיר: אני רואה שאתה, חבר, עוד יותר צנוע ממני? קודם כל בקיבוץ – אף פעם אל תשאל למה מסיבה, קודם כל עורכים מסיבה ואחר כך מוצאים לה סיבה. ושנית – הבטחה שלך מספיקה לנו כמוה – כהגשמה.

אלון: כוונתך מה שהבטחתי בענין האינקובטור על…

שקספיר: כן, בענין האינקובטור ובענין יתר הכלים! והערב – יש לך בן־זוג מצוין לריקודים!

אלון: בן זוג או בת זוג?

שקספיר: בן־זוג, אבל כלבבך!

אלון: הרי אין זאת כי אם אתה הוא האיש!

שקספיר: לא אני אבל בן מיני, בא להתארח אצלנו סופר!

אלון: סופר? ומה שמו?

שקספיר: פוליאנסקי שמו.

אלון: פוליאנסקי. סופר? חכה כמעט רגע! איך אתה אומר? פוליאנסקי אולי פלונסקי?

שקספיר: לא. לי יש זכרון מצוין לשמות, עוד מתקופת מזכירות החוץ שלי. מאז – כשמזכירים לי שם – אני עושה סימן בזכרוני והשם נחרת! נחרת עמוק! פוליאנסקי. פה־לא עסקי!

אלון: ומה הוא כתב כבר פוליאנסקי זה? אינני יכול להיזכר בשום סיפור או מאמר שחתום בשם פוליאנסקי. ודאי הוא מאותם מושכים־בעט הצצים כפטריות בשדות עתונותנו.

שקספיר: כן, כנראה! מושך בעט וחולה קיבה!

אלון: נו, בזאת לוקים כולנו. היכן הוא – בכל זאת, חפץ הייתי לראותו פנים אל פנים!

שקספיר: ודאי ייכנס מיד! או הנהו!

(נכנסים יוסף ופוליאנסקי, שקספיר ואלון נגשים אליהם).

שקספיר: (אל פוליאנסקי) – תכיר בבקשה – חבר אלון (מושיטים ידים).

יוסף: וזהו החבר פוליאנסקי!

פוליאנסקי: נעים לי מאד, ומיהו אדוני?

אלון: אורח נטה ללון! ומיהו אדוני?

פוליאנסקי: גם כן אורח. אדוני.

אלון: אדוני נזדמן לשעה יפה – חגיגה בקבוצה!

פוליאנסקי: כן, שמעתי שלכבוד אדוני היא!

אלון: לאו דוקא, בקבוץ מסיבה קודמת למסיבה, אדוני, כפי שאומר שקספיר!

פוליאנסקי: כן, אדוני, שקספיר זה הוא פיקח כשקספיר.

שקספיר: חן־חן אדוני, אינני ראוי לכבוד זה6 הנאה, אני מסמיק מהתרגשות!

אלון: ואיך בעיני אדוני… חיי הקבוצה?

יוסף: (לשקספיר) – מוטב לא להכניס ראש בריא בין שני ראשים כאלה – נסתלק.

(יוסף ושקספיר יוצאים. אלון ופוליאנסקי מתישבים ליד השולחן).

פוליאנסקי: הקבוצה – המכשיר היעיל ביותר להתישבות ולקליטת עליה בארצנו.

יהודית: חברים, אולי תשתו כוס תה עד שנתחיל במסיבה?

אלון: (אל פוליאנסקי) – אדוני רוצה?

פוליאנסקי: לא אתנגד, אדוני.

אלון: (אל יהודית) – כן, יהודית, במטותא ממך!

(יהודית הולכת להביא תה, אלון – אל פוליאנסקי)

אני כבר כמעט אורח שלם פה! כן, שמעתי שאדוני כותב…

פוליאנסקי: (צוחק) – חה־חה־חה, כן אני כותב הרבה, יותר מדי כותב!

אלון: אפילו הרבה כותב? ועל מה אדוני כותב?

פוליאנסקי: (צוחק) – על נייר מכתבים על פי רוב, נייר מכתבים משרדי!

אלון: חה־חה־חה… זה נאה… גם לי זה יקרה לעתים שאין הנייר מספיק לי ואני כותב על נייר מכתבים, אבל לא הנייר עיקר אלא מה שרשום עליו! על איזה נושאים אדוני כותב?

פוליאנסקי: על… על שאלות התישבות, השקאה, הכשרת־קרקע…

אלון: על הקיבוץ, רוצה אדוני לומר…

פוליאנסקי: כן, הדברים נוגעים בעיקר לקבוץ, אדוני.

אלון: כך! ואדוני… מכיר את הקיבוץ?

פוליאנסקי: חושבני שכן, אדוני.

אלון: אדוני חושב כן. אומר לו כי טעות היא בידו. הקיבוץ דומה לים שעד שאין אדם צולל למעמקיו אין הוא יודע מהות החיים הרוחשים בתוכו.

פוליאנסקי: או ככוורת של דבורים עמלניות שאם אתה רק מציץ אל תוכה – מיד אתה נעקץ על פני כל קרחתך והפדחת מתנפחת חה־חה־חה.

אלון: היינו הך, אדוני, סכנות יש בכל מקום של פעילות, ככל שהפעילות רבה – רבות יותר הסכנות, אבל אני הצצתי ולא נפגעתי. כן, את החיים האלה אינך מכיר עד שאינך חי אותם בכל רמ"ח אבריך ואני שמח שטבלתי בהם. אתם כולכם, למשל, אינני יודע איך אתם מסוגלים להוציא עבודה תחת ידיכם אם אתם נזהרים כל כך, שלא לזהם את שלמותיכם ברבב רגבי אדמה.

פוליאנסקי: תסלח לי אדוני, אינני מכיר אותך, אבל בטוחני שגם אתה אינך מכיר אותי, להוי ידוע לך שעוד לפני 25 שנה.

אלון: כן, כן, רבים מאתנו היו חלוצים לפניכם, אבל כלום חושב אתה שזוהי קרן קיימת לעולם? היא ריקה כבר! והיום יש בעיות חדשות. הנה אני גיליתים בפעם הראשונה עתה. כלום יש לאדוני מושג למשל בבעיות תקציב?

פוליאנסקי: חושבני שיש לי נגיעה כלשהי בדבר זה.

אלון: נגיעה כלשהי! זהו שאני אומר, נגיעה כלשהי! ואני חי עם האנשים האלה, חי אתם ועובד אתם זה שני ימים רצופים…

פוליאנסקי: ואני עוסק בענינים כבר שתים־עשרה שנה!

אלון: שתים־עשרה שנה? כן, בדרך שעסקת אתה בענינים אלה שתים עשרה שנה, עסקתי אני 22 שנה ולא ידעתי כלום, עד היום הזה, כשנשאתי על שתי ידי אלה פח מלא תערובת מזונות לעופות בלול, משער אני כבר מה אדוני כותב שם…

פוליאנסקי: (בכעס) – מה פירוש מה אני כותב, רוצה הוא לראות מה כתבתי זה עתה…

(מפשפש בתיקו).

אלון: גרפומניה, אדוני! גרפומניה ותו לא, בטוחני שגם זכר לאינקובטור לא אמצא שם…

פוליאנסקי: תסלח לי, אדוני, אני בעצם ידי נתתי הסכמתי לאינקובטור אחד…

אלון: (פורץ בצחוק) – נתת את הסכמתך? מאי משמע נתת הסכמתך לאינקובטור? לאינקובטור אפשר לתת הסכמה? צריך שהוא יהיה כלול בתוך… בתוך…

פוליאנסקי: בתוך התקציב כמובן.

אלון: כן, אבל אם אדוני רוצה לדעת, הרי אפילו תקציב אין להם.

פוליאנסקי: ובכן להוי ידוע לך אדוני שתקציבם אושר כבר.

אלון: ובכן להוי ידוע לך אדוני שתקציבם לא אושר!

פוליאנסקי: מה פירוש לא אושר?

אלון: כן, כן, זהו שאני אומר שאין לכם כל ידיעה בדברים!

פוליאנסקי: מי אתה, אדוני, כי תאמר לי שאין לי ידיעה בדברים!

אלון: ומה אתה אדוני? אני מסופק אם מישהו מן החברים כאן קרא את דבריך!

פוליאנסקי: כל הקיבוץ הזה קרא אדוני!

אלון: חה־חה־חה, איש מהם לא שמע את שמך מעולם. באמת, אין לי סבלנות אליך. בא לקיבוץ לשעה אחת ומחר ודאי יכתוב מגילות על נייר מכתבים משרדי…

פוליאנסקי: זוהי חוצפה, אדוני!

אלון: מה אמרת?

פוליאנסקי: זוהי… זוהי חוצפה!

אלון: אמור זאת עוד פעם!

פוליאנסקי: זוהי חוצפה ועזות־מצח! (יוצא).

(אלון יוצא מן הדלת השניה. עם צאתם נכנסים בקול שירה ועורכים את השולחנות).

יהודית: חברים, הכל מוכן, אפשר לערוך את השולחנות, תהיה לנו מסיבה כדת וכדין! חייכם שאני מרגישה כאילו זוהי שמחה שלי!

שקספיר: אני מרגיש כמוך, חברה! אני מטה שכם! מרגה אהובת־נפשי בואי לסדר את השולחנות!

מרגה: לפקודתך, אבירי!

(שניהם מתחילים לסדר את השולחנות בצורת חית ולהניח מפות לבנות עליהם).

יוסף: בכל מקום שחסרות ידים – שם אני! במה אוכל לעזור?

יהודית: אתה, יוסף, תדביק בבקשה את הסיסמה הזאת אל הקיר, זה לא נאה שתהיה שמוטה כך!

יוסף: אני שומע ועושה! זלמן, עלה בבקשה על הספסל ודפוק שם מסמר למעלה, אני אגיד לך אם הסרט ישר!

זלמן: הקול קול יוסף והידים ידי זלמן, כמובן. (עולה על הספסל).

מרגה: יוסף, אולי כדאי היה לתלות סיסמה אחרת לכבוד המאורע?

יוסף: סיסמא זאת היא חסכונית מאד, חברה. היא מתאימה לפסח, לשבועות, לסוכות, לתשעה־באב, לאחד במאי, למסיבות שמחה, לערבי־זכרון – היא מתאימה עוד יותר למסיבת התקציב בגלל היותה חסכונית!

שקספיר: (מתחיל לשיר) – "ואם כל העולם – פניו הלילה, אנחנו לבקר לבקר…

(נכנס משה, מזכיר החוץ, לבוש אפודה, תיק בידו).

כולם: או, הנה משה!

שקספיר: שלום, משה! חה־חה־חה, טוב לראותך עם תיק ביד! אמרתי לחברה שתבוא!

יהודית: אוח, כמה טוב שבאת משה, אמרתי לחברים ששמחה כזאת בלי משה לא תהיה שלימה!

משה: מה השמחה? איזו מסיבה? הפקיד בא או לא?

מרגה: אינך יודע בכלל מה שהיה? הפקיד פה והתקציב אושר!

משה: התקציב אושר? מה אתם אומרים? ואני כבר הייתי מיואש לגמרי! אבל רואים אתם – יש פרי לעבודה ממושכת ומאומצת!

יוסף: פרי עבודתך? אתה טועה, חבר מזכיר חוץ, פרי עבודתי הממושכת והמאומצת! הראש כואב לי מרוב השפעה!

שקספיר: כמו שכתוב אצל שקספיר – שלח לחמך על פני המים…

משה: מה זה חשוב – העיקר שאושר! איפה הוא, הפקיד, אני הולך לחלוק לו נשיקה על מצחו!

יוסף: אין צורך, אין צורך כבר מישהו אחר חלק לו!

משה: אני רץ למצוא אותו! איך הוא מוצא חן בעיניכם בדרך כלל? ביורוקרט, מה?

מרגה: איזה ביורוקרט! הוא נחמד! גילה הבנה כזאת!

משה: כנראה שהוא השתנה פה אצלכם! להתראות! (יוצא).

(נכנס אורי ועמו עוד חברים).

אורי: מדוע לא מתחילים? השעה מאוחרת! חברים, צלצלו בפעמון ונתחיל!

(יוסף יוצא לצלצל).

שקספיר: (תוך הבאת צלחות וספלים מן המטבח) חבריא, הערב אני מרקיד אתכם ככה שהספים ירעשו והאדמה תרעד!

(נשמע צלצול הפעמון. חברים נכנסים).

חדוה: ואנחנו מזווגים היום את הפקיד עם הסופר שיחוללו לנו בתווך!

שקספיר: כמו שכתוב אצל שקספיר – ישחקו העירוניים לפנינו!

(ההמולה גוברת, אחדים פותחים בשירה).

יהודית: ואני מזמינה אותך, שקספיר, לרקוד אתי הערב! אני מרגישה את עצמי צעירה כבימי גדוד העבודה!

יוסף: ואני היום קל רגליים כצבי, אין צורך לריב בגללי, בחורות, אני ארקוד עם כולכן לפי התור.

יהודית: מצדי אפשר להתחיל!

(מתישבים מסביב לשולחנות, מכים בכפיות על הספלים ושרים “הבו לנו יין יין…”)

דוד: אני מקוה, אורי, שהערב – בלי נאומים.

יוסף: והשתיה – אין אונס!

זלמן: אפשר להתחיל?

אורי: חברים, לא נגע בדברים עד שיבוא חתן המסיבה.

חדוה: וגם משה?

שרה: ואת הסופר הזמנתם?

אורי: הזמנו, הוא ייכנס עוד מעט.

שקספיר: אני קופץ להביא את שניהם.

(רץ לעבר הדלת. מופיע אלון).

אלון: קטונתי מכל הכבוד הזה שאתם עושים לי…

שקספיר: המסיבה חשובה מן הסיבה… שכחת?

(מפנים לו מקום ליד השולחן).

אלון: אין צורך, אין צורך לקום בשבילי, מקומי יכירני ביניכם גם כך.

(אורי מושיבו לידו).

חדוה: (לדוד) – איפה משה, מה אתו?

דוד: נדמה לי שפגש בסופר והם משוחחים, ככה, ביניהם –

חדוה: מענין, איזה רומן מתנהל בין שניים אלה –

שקספיר: (מרים את כוסו) – חברים, איך כתוב אצל שקספיר? – “יין ישמח לבב אנוש”?

אלון: בקהלת כתוב – “יין ישמח חיים והכסף יענה את הכל”, אלא שכיון שאתם חלוצים הנכם, ודאי שאין אתם מקבלים את חלקו השני של הפסוק, מה? חה־חה־חה. חלוצים וכסף – תרתי דסתרי!

אורי: הערב – שני דברים שהם אחד.

אלון: לא, לא חבר אורי, אל ימלאך לבך לומר כך, אני בעליל ראיתי שאתם מתעבים את הכסף ונפשכם נוקעת ממנו, הנה זוהי אחת מתכונותיכם הנעלות…

שקספיר: חברים, נרים כוס יין, מה?

יוסף: כן, זוהי שעת הכושר!

אורי: חברים, לפני שאנו שותים, מבקש מר אלון לומר לנו כמה מלים…

אלון: (קם מנגב את פיו ומרים את ספלו) – חברה חדוה, חברות וחברים, ראשית ברצוני להודות לכם ממעמקי־לב על הכנסת האורחים הנאה שנהגתם בי ועל החגיגה הנאה הזאת שאתם עורכים לכבודי. אינני ראוי לחסדכם ואינני יודע במה זכיתי לכל הכבוד הרב הזה. ושנית – עלי להתוודות לפניכם שבשני ימי שהותי אצלכם למדתי יותר מבכל ימי חיי על חיי החלוצים, למדתי שהנכם קודם־כל מכניסי אורחים לעילא ולעילא, שאדם זר בא אליכם הרי אתם מעלים לפניו שולחן מלא טוב ואחר כך נוהגים בו כבשליח־מלכות, שנית – שהנכם ממעריציה הנלהבים ביותר של הספרות העברית ושל כוהניה משרתיה ואפילו אם אינם צעירים. ולבסוף – שאפילו אהבתכם – אהבה חלוצית במלוא משמעות המלה הנה, בצאתי לשוח בין השדות, חדוה מתרפקת עלי… (כולם משתוממים ועוצרים בעד צחוקם) חדוה וששון אופפים את לבי ואני חוזה כבר בעיני רוחי איך על הסלעים האלה, על הסלעים החשופים הללו, אינקובטורים יקרקרו וטראקטורים יטרטרו ודרילרים ידרללו… וסימפוניות עבודה, סימפונית יצירה…

(נכנסים משה ופוליאנסקי).

משה: חברים! רגע אחד, לפני שאתם ממשיכים, ברצוני להציג לפניכם את החבר אשר לו אנו חייבים תודה על אישור התקציב שלנו, פקיד מחלקת ההתישבות של הסוכנות היהודית, מר מרדכי פוליאנסקי!

כולם: מ – ה? (מצביעים על אלון) ומי זה?

(מהומה גדולה, צחוק וקריאות תמהון נשמעים בערבוביה).

אלון: מי אני? הרי אני עבדכם הקטן באלפי מנשה, ישעיהו בן חופני פלדמן־אלון, סופר בישראל!

כולם: סופר?

(כולם פורצים בצחוק אדיר, אלון עומד נדהם).

אלון: רבותי, אולי תאמרו לי מה פשר הצחוק הזה?

מרגה: אנחנו חשבנו… (לא יכולה להמשיך מחמת צחוק).

פוליאנסקי: (אל אלון) – אם כן… איך… איך הגעת אתה לכאן?

אלון: אני? הרי באתי לכתוב כאן ספר, ספר על חיי הקיבוץ אשר שמו ייקרא בישראל “האינקובטור על הסלע”…

(שוב צחוק כללי וקריאות: האינקובטור על הסלע!)

אלון: אולי בכל זאת תסבירו לי מה פשר הצחוק הזה?

דוד: מה? אלון, הדבר הוא פשוט… פשוט, אינקובטור עומד בתוך בית, אינקובטור איננו עומד על סלע…

אלון: רק בגלל זה? הרי… הרי זהו שם סמלי בלבד, הספרות היא למעלה מן החיים…

שקספיר: (מרים את כוסו) – חברים, לחיי הספרות ולחיי החיים!

משה: (מרים את כוסו) – לחיי האינקובטור על הסלע!

כולם: לחיי האינקובטור על הסלע!


מסך



  1. במקור נדפס כך: “באכזבה נאנח רבה” – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  2. במקור המודפס המילה מחוקה בחלקה – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  3. במקור נדפסה המילה “דבר” כשהיא מחוקה בחלקה. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  4. במקור חסרה מילה לפני המילה “מעניין”. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  5. במקור המודפס חסר שם המדבר. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  6. במקור המודפס אותיות מחוקות – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48467 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!