¹

התאספנו במכון למדעי המזרח כדי לתלות את תמונת ידידנו המנוח פרופ' הורוביץ ז“ל. התמונה נשלחה ע”י לשכת “בני־ברית” מפרנקפורט ענ"מ שעל־שם אבי המנוח, מרקוס הורוביץ. על פרופ' הורוביץ אפשר לומר, כי תוכו כברו היה – גלוי לעיני הרואה אותו, חפשי מכל מרמה. לא היה איש – על כל פנים, אני עצמי לא פגשתי איש כזה – ששנא את הורוביץ, והוא הן הביע תמיד את דעתו בלי משוא־פנים ומבלי להעלים עין מאיזו נקודה של הענין שדן בו. הוא כתב את ספרו האחרון “הודו תחת השלטון הבריטי”, ספר שקנה לו פרסום בעולם, שהביע דעות חריפות עד מאד ואמר מה שחשב לאמת. קראתי על הספר דברי בקרת מצד מבקרים בריטיים, וכלם מודים, שאף כי קו בקרתו איננו נוח להם, בכל זאת הם מכירים במחקרו איש הולך תמים, איש שכותב בלי כל פניה מה שהוא מוצא לנכון ולנחוץ לכתב. גם כשהיה מביע את דעתו בחריפות, עשה זאת באופן ברור וברצינות קדושה, ולא ניכר בדבריו אף צל של מרירות.

הוא היה בכלל בעל מלים ספורות. הוא מדד ושקל כל מלה שהוציא מפיו, ואפשר היה להכיר בו מהרגע הראשון, שדבריו נובעים מתוך פנימיותו בלי כל כונה צדדית, בלי כל משפט קדום. הוא ראה תמיד בעינים טהורות, וכשם שלא הרבה דברים, כן לא נטה מעולם לרכש לבבות ע“י אחיזת־עינים, ע”י מעשה להטים. הוא היה פשוט בתכלית הפשטות. – על איש זה אפשר לומר באמת, כי חסיד היה, טהור ונקי, נקי במעשיו וטהור במוצא־פיו. הוא היה חסיד, כי כל מה שעשה ואמר נבע מתוך נשמתו הטהורה, מתוך שלוה פנימית. אם כי נזהר במוצא־פיו כאחד הנזהר בדבר־קדושה, אהובות היו עליו המלים, – הרי בלשן גדול היה, – ואהבה זו הוליכה אותו לשירה ולספרי הקודש של העמים השמיים. –

ומענין ונפלא הדבר, שהאיש הטהור והנקי הזה היה מאידך גיסא איש מן הישוב, איש שהכיר את העולם, את ארחות־החיים, הוא ידע ליעץ בחכמה ובתבונה, וכל המתהווה בעולם הפוליטיקה ענין אותו מאד. קראתי מחדש לפני ימים אחדים תזכיר שכתב אדם אחד כזכרון־דברים של שיחה עם פרופ' הורוביץ לפני יותר משש שנים, כשנפתחה האוניברסיטה שלנו. בן־שיחו רצה לשמע את דעת פרופ' הורוביץ על כל הפרובלמות הממלאות עכשיו את חלל עולמנו יותר מאשר אז – על השאלה הערבית, על היחסים בין עמי האיסלם וא"י וכו'. השתוממתי לקרא מה שאמר, מה שראה מראש. פקח היה, בעל דעה צלולה וברורה המבוססת על עובדות, ומתוך השלוה הפנימית יכול להסיק את המסקנות בלי חת ומבלי נטות ימינה או שמאלה, כי ישר ונאמן היה האיש בכל מהלך רוחו. –

ומענין מאד, שהאיש השקט הזה, הענותן והשוקל את דבריו, אהב דוקא את השירה הקלסית של האיסלם. גם משום כך אמרתי שהיה כעין חסיד, אוהב שירה. רצונו העז היה שבאוניברסיטה העברית יוצר מרכז למחקר השירה ההיא. שירה ערבית קדומה זו בכחה, לדעתו, לסייע לנו בהבנת שירת התנ"ך ודברי הקוראן. הוא השאיר את שרידי הפירוש שלו על הקוראן, רצה לתרם את תרומתו, שהיתה צנועה בעיניו, למען ברור ספר שמי קדוש זה. הוא האמין שכאשר יתעוררו עמי־המזרח ירצו להבין יותר את מקור מחצבתם. את התקופה העומדת לבוא ראה והיא מרה ואכזרית, והוא קוה בכל מאדו, שמעל לכל המריבות והסכסוכים השונים הבנה עמוקה של המקורות השמיים תסייע ליצירת יחסים אנושיים.

כאן, בחדר הזה, אנו רואים את עצם פרי רוחו. ראשית, את תלמידיו העומדים בראש המכון הזה, ושנית, את שתי העבודות הגדולות – הקונקורדנציה לשירה הקלסית הערבית והגליונות של ההיסטוריון בלאד’רי. הוא יצר אצלנו אסכולה משלו; אמנם ישנם שאינם תמימי דעה אתו, שחשבו, כי באוניברסיטה העברית היתה צריכה להתקיים שיטה אחרת למדעי ערב והאיסלם, שיטה בעלת נקודות־מגע יותר מרובות עם היהדות אבל אנחנו קבלנו את שיטתו הוא, וזוהי אסכולתו הוא, עלינו מוטלת החובה והאחריות להוציא את כל ההתחלות הללו לפועל.

כשהתאספנו ביום שהגיעה אלינו הידיעה על פטירתו אמרתי, שהדרך היחידה לכבד את זכרו של איש כזה היא רק בדברי־אמת. – אמרתי אז, ולדעתי עלי להגיד זאת גם עכשו, שהוא לא היה ציוני. כשעברתי בשנת תרפ"ד את ארצות־אירופה, לשם חפוש אחרי אנשים שאפשר היה לענין אותם בהתחלות האוניברסיטה שלנו, וביחוד במדעי היהדות ובמדעי המזרח (באותו זמן אמרנו לאחדם במכון אחד) אמרו לי, שלא כדאי לאבד זמן כדי לבקר בענין זה את פרופ' הורוביץ. הוא אמנם איש טוב וישר, יהודי נאמן ומסור, הוא מלומד גדול, אבל איננו ציוני. בכל זאת בקרתיו בפרנקפורט. היתה לי זכות לכך, משום שהכרתיו בימי נעורי, כשהייתי סטודנט באוניברסיטה בברלין. הורוביץ, מיטוואך, וייל, בירם, טויבלר, שלסינגר וגם אני בתוכם היינו נפגשים בבית אחד לארוחת־הצהרים. וכשבקרתיו פעם זו בביתו ברחוב מלם, והכרתי בפעם הראשונה גם את רעיתו הנפלאה, והתחלתי לספר לו על־דבר החלומות הללו, על־דבר התכנית, שאולי אפשר יהיה להגשימה במשך הזמן – אוניברסיטה עברית בירושלים, שתתחיל במדעי היהדות ומדעי המזרח, – אמר פרופ' הורוביץ בפשטות המיוחדת לו: “גם אני מתענין בזה, ואם אתה חושב שאוכל לעזור אני נכון לכך”. ומן הרגע ההוא ועד רגעו האחרון היה פעיל וחרוץ במלאו כל בקשה, בהענותו לכל דרישה. הוא היה פעם כאן על המקום, לסייע לנו ביסוד המכון למדעי המזרח, ואמר להיות שוב כאן בדרכו להודו בקיץ האחרון כדי לעבר על החמר הרב שהצטבר ושהיה ידוע לו מתוך חליפת־מכתבים ומתוך בקורים של עובדינו אצלו. הוא החל לתכנן תכנית לעבור לכאן לישיבת־קבע לכשרק יסדר את השאלות הקשורות בפנסיה שלו מהאוניברסיטה בפרנקפורט.

אם אמנם לא בא לכאן – רוחו שלטת כאן, ואני תפלה, שרוחו תשלט כאן ימים רבים. – נקי־כפים ובר־לבב, אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה – זוהי תמונתו הרוחנית. ואנו תולים את תמונתו כאן, נגד עינינו, לבל נשכח אותו, את רוחו.