רקע
יהודה ליב מאגנס
לזכר שמריהו לוין

1

הוא היה מבשר – וכך יש לראותו, כך אפשר להבין את חייו. הוא הביא דבר בשורה ונחמה לעם שהיה שקוע במ“ט שערי הטומאה של הגולה. הוא הביא בפיו חדשות לבקרים, וכל העם בכל תפוצות הגולה שמח לקראתו כשהיה בא לבשר על התחיה, על חדוש הלבבות, על הארץ הישנה־חדשה – כמו שאמרו רז”ל “וכי יש לך אדם מתבשר בשורה טובה ואינו שמח?” “מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום, משמיע ישועה” – רגלי מבשר זה לא מצאו מנוח. רץ לקראת רץ ירוץ ומגיד לקראת מגיד. הוא היה אומר, שעשה נסיעות ארוכות למערב בכדי לקרב את עמו למזרח. על הר גבוה עלה מבשר ציון וירושלים והרים את קולו בלי חת.

ראיתי אותו בפעם הראשונה על־יד שולחן המזכירות של הקונגרס השביעי, כשהוא ופרופ' קלוזנר נבחרו כמזכירים לעברית, ד"ר חיים ויצמן כמזכיר לאידיש, ואני כמזכיר לאנגלית.

אחרי פזור הדומה הרוסית, החליטה ההסתדרות הציונית באמריקה – שנשיאה היה ד“ר פרידנוולד היושב היום אתנו ואני הייתי מזכירה – להזמין את שמריהו לאמריקה. זה שמש אז צעד ראשון נועז כלפי הקהל היהודי כדי להכריז על הבשורה. אספת העם היתה הגדולה ביותר בכל תולדות היהדות האמריקאית. אינני מבין למה התנפלה עליו אז העתונות הציונית. נאומו הראשון לא היה אמנם ציוני במובן המפלגתי. כך הוסכם בין ההסתדרות הציונית באמריקה ובינו, כי רצינו שכל היהדות על כל מפלגותיה תקבל את פניו. כל אחד ידע שהוא ציוני וכל ההרצאות והנאומים שנשא אחר־כך לא הניחו שום ספק בדבר כוונתו זו. אבל באספת העם ההיא נתאספו בפעם הראשונה ראשי היהדות האמריקאית, ראשיהם של ה”יאהודים" וה“אידען” (כך קראו להם) וקבלו אותו בתשואות ובחיבה כבא־כחה של יהדות המזרח. התנפלויות אלה גרמו לו סבל וכאב רב, ובזכרונותיו הוא עומד עליהן ומשתדל למצוא טעמים לכך.

אין צורך לחפש טעמים ותירוצים. רצו סוף־סוף לאחד את כל היהדות והתוצאות הראו, לדעתי, שהעמדה ההיא היתה נכונה. הלא אחר־כך, בקשר עם מלחמת השפות מסביב לתכניון, דוקא הקורטורים האמריקאים תמכו בידיו, ויו“ר אספת־ההמונים הראשונה הזאת, יעקב שיף ז”ל, הוא שנתן את האמצעים לקנות את התכניון מידי ה“הילפספריין” לשם מסירתו לרשות ההסתדרות הציונית.

להיות מתווך – זה היה תפקידו החשוב של שמריהו לוין. ולא כל אחד ראוי לכך. מתווך צריך להבין את שני הצדדים והאיש הזה הבין והעריץ את אומות־העולם ואת ישראל, את המזרח ואת המערב, את אמריקה ואת אירופה, את יהודי המזרח ואת יהודי המערב, וחשב בצדק שיש בידו של כל אחד ואחד לתרום דבר־מה כדי שהיהדות תגיע במשך הימים למדה ידועה של שלמות. אינני מכיר את הנשמה הרוסית, אבל חשבתי תמיד שגם בו משתקף חלק הגון של הנשמה ההיא. עברית ודאי שהיתה נשמתו. והוא ספג לתוכו אחר־כך את התרבות הגרמנית והתחיל לאהוב גם את התרבות האנגלית, התחיל להבין את דרכי הפוליטיקה של העמים האנגלו־סכסונים שהתקרב אליהם. ואיש כזה, שהוא שקוע ומשורש עמוק עמוק בקרקע של האומה, השפה והארץ, הרגיש בתוכו את הכח לתווך. הוא ראה לתפקידו את העברת הבשורה לקצווי תבל והחדרתה לתוך־תוכם של יהודים הרחוקים מרעיון הגאולה.

אפשר להבין את תפקידו גם על־ידי זה שהאמין באמונה שלמה, שאנו עומדים בתקופה של אתחלתא דגאולה. לא היה לו כל ספק בזה. על מלחמת העולם הביט כעל מלחמה לשם השגת הכרזת בלפור בעיקר. המלחמה – ואני ראיתי אותו הרבה בשעת המלחמה – לא ענינה אותו אלא מתוך ההשקפה הזאת, הוא היה בטוח שסוף הנצחון לבוא ונסתמך על כוח הנצחון שברעיון הלאומי. הוא לא רצה להטיל ספק בזה, שסופו של כל יהודי הוא ליהפך ליהודי לאומי.

הוא נסתמך לא רק על הרעיון כשהוא לעצמו אלא גם על כחותיו־הוא. הפסיכולוגיה היתה המדע הקרוב ביותר ללבו, ובה עסק עוד כשהיה סטודנט בברלין. הוא היה פסיכולוג־אמן ממדרגה ראשונה, ומצא ענין בנפשו של כל אדם ואדם. הוא הציג למטרה לו לתפוס אותו, את האדם, לאחוז אותו כמו שאוחזים דג שניצוד ברשת. הוא עשה נפשות, הטיף לציון וירושלים, רצה להיות מיסיונר – אם מותר להשתמש במלה זו – במובן זה, להביא את כל אחד ואחד לרעיונו הוא, לדתו הוא. הוא ירד חדרי בטן ולא חדל מלהשפיע, מלהכריע. מי שראה אותו נואם לפני קהל או מדבר בתוך חדר יודע, שהוא הכניס לתוך דבריו את דמו עד הטפה האחרונה, את כל כוחו מרצו וקולו.

אני זוכר שני מקרים מענינים. הפגישה הראשונה בינו ובין ד"ר ז’יטלובסקי, מן האידישיסטים, היתה בביתי. מלבדם היו שם עוד כמה אנשים. החדר שבו התוכחו היה קטן, וכל אחד הביע את דעתו בקול רם. לשניהם היה כח יוצא מן הכלל, אבל לצדו של שמיריהו שלנו היה הנצחון. הוא היה יכול להרים את קולו כמבשר העומד בראש הרים; הוא לא יכול לשכוח שתפקידו לנצח, וסוף־סוף, אחרי ויכוחים סוערים, ישבו כולם לפניו ושמעו נאום, כפי שרגיל היה לנאום באספת־עם לפני קהל אלפים.

כשחזר לאמריקה באניה “קרון־פרינצסין סיציליה” שנסע בה ביום שהוכרזה מלחמת העולם, היה הוא נתין אוסטריה – מה גדולים היו גלגולי הנפש שלו! האניה היתה גרמנית ורב החובל מצא את הנמל בצפון במדינת מיין, שעד היום ההוא לא נראתה בו ספינה גדולה. המנוח שיף שהיה לו שם מעון־קיץ טלגרף אליו ורצה שמריהו יגור שם במנוחה במשך כל ימי הקיץ. אבל שמריהו נסע, כמובן, ברכבת הראשונה לניו־יורק, לעיר ההומיה, והיה בביתנו עוד בלילה הראשון לבואו. היו בבית שלשה אנשים: הוא, אשתי ואני. ישבנו על הגזוזטרה, ולפתע־פתאום, כדרכו, חם לבו בקרבו והתחיל להרצות לפנינו כנואם. דברנו בינינו גרמנית, והוא קרא תכופות “מיינע העררען”, כלומר, הוא נאם נאום ממש כבאספת־עם. השוער שהתהלך שם צלצל אלינו ושאל, אם קרה איזה דבר מיוחד. בשביל שמריהו לא היה הבדל אם איש־שיחו היה אדם אחד או היה לפניו קהל רב, העם.

ואולם, הוא חפש תמיד את האישיות, וזה היה אמנם פגם באופן הרצאתו. אני נזכר בנאום הראשון שלו שעליו דברתי קודם. האולם היה גדול מאד ושמריהו רצה לתפוס את הנשמות האלה שהיו מסביב לו על הבימה, והוא פנה תמיד לאיש זה או אחר; אף־על־פי שהיו לפניו אלפים, פנה לאיש אחד וחדר לתוכו, רצה להשפיע עליו. חיפש את האישיות של העם בתוך האישיות הקונקרטית של היחיד. בזה נמצא גם באור ליחסיו לכמה אישים. ודאי שהוא דבר אל לב העם כולו, בזה אין שום ספק אבל הוא חשב, ואולי הצדק היה אתו, שעל־ידי תפיסת האישיות האחת, או את החשובות ביותר, אפשר לתפוס את העם. כך היה גם כשכרת את הברית עם ד“ר פאול נתן בגרמניה. ידוע לכולנו, כיצד נתחבב שמריהו על חלקים של היהדות הגרמנית, אבל הוא חשב שעל־ידי זה שהוא מכניס את ה”הילפס־פריין“, ובעצם לא כל־כך את ה”הילפס־פריין" אלא את האישיות ההיא של ד"ר נתן לתוך העבודה לטובת ארץ־ישראל, הוא מכניס לתוכה את היהדות הגרמנית כולה. כמובן שעשה שגיאות, אבל צריך להבין את שרשן; גם לאלו בא מתוך שחפש את האיש, את האישיות.

אינני מכיר את יחסיו להרצל אלא מתוך הספרות, ועם הרצל, עד כמה שאני מבין, התחיל ליצור לעצמו איזו שיטה לאומית, איזה רעיון של לאומיות, לאומיות הקרובה לדתיות אלא שאינה דת. הוא היה חדור כולו אמונה שלמה במה שאפשר לקרוא השגחה לאומית. אני דברתי אתו הרבה על ענין זה. הוא האמין, שההשגחה הלאומית שלחה את הרצל, והיא ששלחה עוד שלשה אנשים: אחד־העם, ביאליק וחיים ויצמן. הוא היה אומר שמי שאינו מבין זאת או שאינו מאמין בזה, אין לו הבנה בכל התקופה הזאת. בקשר עם שלשתם הביא תמיד את הפסוק: “וידעו כי נביא היה בתוכם”. הוא הכיר כמה מהחולשות של האנשים האלה, בשר ודם הם, אבל האמונה שלו היתה כל־כך עמוקה עד שחיפש את הצד החיובי גם בחולשות שלהם. פעם, למשל, שמעתי מפיו: “ליגענס זאגט ער, ער איז קיין ליגנער נישט” (הוא דובר שקר, אבל איננו שקרן). זאת אומרת, מי ששלוח על־ידי ההשגחה הלאומית מוכרח להשתמש באמצעים אלה, שאין אחר רשאי להשתמש בהם. הוא האמין, כי הרצל נשלח על־ידי ההשגחה הלאומית ליצור את ההסתדרות הציונית. וההשגחה רשאית גם להחליף את שליחה. וכשהרצל בגד, לפי דעתו, בתפקידו בקשר עם עניני אוגנדה – סימן הוא שההשגחה הלאומית לא רצתה בו עוד. אחד־העם נשלח על־ידי אותה ההשגחה לעורר את הלב וליצור את הרמה המוסרית; ביאליק נשלח לאו דוקא להיות משורר, אלא להיות יוצר רעיון הכינוס, ויצמן נשלח כדי לקבל את הכרזת בלפור, כדי ליצור את הסוכנות היהודית. בהתאם להשקפתו צדד שמריהו בזכותה של הסוכנות היהודית ואין כמו שמריהו שהכין את הקרקע לכך באמריקה. זה נובע מתוך כל ההשקפה שלו, השקפה של מתווך, של מצדד באחדות האומה.

אבל במדה שחיפש את האישיות ושהאמין באיזו השגחה לאומית, בה במדה – כה מסובכת היתה המזיגה בתוך האיש המרכב הזה – האמין גם כן בכח היוצר של החוט המשולש, עם שפה וארץ, וביחוד בכחה של הארץ. אינני יודע, אם היה מאמין במובן הרגיל של המלה הזאת, אבל כמו שד"ר ברגמן רמז כבר בדבריו וכמו שאמר הוא בעצמו, חשב והאמין שעל־ידי זה שהעם מדבר עברית ויושב בארץ, יוצרת האומה במשך הזמן את הדת שלה מחדש. במשך כל הדורות לא פסקה האומה מלהאמין, אי אפשר לה שלא להאמין, והעם שיצר את אמונת אלהיו, ייצור אותה במשך הימים מחדש. פעם טען ואמר לי: “מה אתה רוצה? סימן שבאמת יהודי מתבולל אתה, סימן שלא חונכת על ברכי התורה, אם אתה מחפש אילו פתרונות לשאלות דתיות. החיפוש הזה כשהוא לעצמו הרי הוא סימן להתבוללות; יהודי מעיקרו, היהודי המושרש בקרקע התורה והמסורת אין לו ענין בפתרון בעיות של היחיד, ביחוד בזמן הזה כשיש לנו תפקידים ריאליים יותר לחפש את הפתרונות הללו”. ובכל־זאת נשארת השאלה בתקפה. עד כמה שידוע לי לא הרבה לקרוא בתהלים ולא התעמק בלבטים הדתיים של היחיד שבתהלים, הוא היה לאומי טהור ושלם, זאת אומרת, הרעיון הלאומי שלו לא היה רק רעיון בנוגע לאיזה דגל, אם של שעשועים ואם של מסחר, הלאומיות שלו היתה – אינני רוצה לומר כעין דת, לא! – אבל הלאומיות היתה בשבילו סורוגאט, תמורת הדת.

פגשתי את שמריהו בארץ־ישראל בשנת 1912. אז פגשתי גם את ד“ר קלוזנר, והרבה פעמים נזדמנתי ביחד עם המנוח אהרן אהרונסון ועם רב צעיר, צ’רנוביץ, ועם כולם דברתי על עניני האוניברסיטה העברית העומדת להווצר. עם אהרונסון דברתי על המכון החקלאי של האוניברסיטה, מאמריקה יצרנו את תחנת הנסיונות שלו בעתלית, אבל הוא לא הסתפק בזה ואף אני לא, אלא אנחנו דברנו על הא כלה, והוא היה מעונין בגיאולוגיה ובכמה דברים אחרים, כמו בבוטניקה. דברתי עמו ועם ד”ר ברין מחדרה על המכון הרפואי העתיד של האוניברסיטה. רעיתי ואני באנו לארץ עם ה' נתן שטראוס ורעיתו ז“ל בכדי לקדם את רעיון האוניברסיטה ושטראוס יצר אז בארץ־ישראל את משרד־הבריאות – הדבר היה עוד לפני ש”הדסה" נעשתה לכח חשוב – זאת היתה התחלה ממשית לפעולה מדיצינית יסודית. דרך־אגב, אז קנה שטראוס המנוח את הקרקעות בתלפיות לשם אוניברסיטה עברית. באותו זמן דברתי עם רב צעיר על המכון לארכיאולוגיה יהודית, זאת אומרת, על יסודו של מכון למדעי היהדות. שמריהו היה אז בארץ שקוע כולו כעניני התכניון, כי אז החלו בבנין והביאו להדר־הכרמל את הסתתים התימנים, מירושלים. ושמריהו היה צריך להשגיח על הכל. ולמרות טרדתו הרבה בעניני התכניון הרבה לדבר דוקא על מדעי היהדות ואמר, שסוף־סוף אסור לנו לשכוח שמתוך האוצרות האלה אנו יונקים, והתפקיד העיקרי שלנו הוא להמשיך את המסורת הגדולה והמדעים הללו.

ובאמת, כששמריהו התקרב יותר ויותר לארץ בימי חולשתו – צריך לומר לעת זקנתו – חשב יותר ויותר על מקומם המרכזי של מדעי היהדות והיה שותף לביאליק ביצירת “דביר”, כדי להרביץ תורת־ישראל גם במזרח וגם במערב. מתוך השקפה זו, ולפני שהכיר יותר את האוניברסיטה, היה אומר: דביר ממציא לעם ערכים יותר נצחיים מהאוניברסיטה, ולמה? משום שהאוניברסיטה אינה מוציאה לאור את הספרים שיאירו את החושך ושיתנו לכל העם ולכל יחידי־הסגולה את מזונם ואת ספוקם. הוא רצה להכיר את האוניברסיטה יותר מקרוב ולא עלתה בידו. הוא חדר אמנם לתוך־תוכן של בעיות אחדות בחריפותו של זקן תלמיד־חכם, השופט בשלות־נפש ובישוב־הדעת, בחריפותו של איש שלמד הרבה מתוך כל הנסיונות שנתנסה בהם ומתוך כל הכאב שכאב, אבל היה לו בלתי־אפשרי להשתתף באופן פעיל בשאלות האוניברסיטה. ביום קבורתו אמרה לי בתו, שבימים האחרונים לא פסק מלדבר על האוניברסיטה. הוא התחיל להכיר ולאהוב את האוניברסיטה ובחורף שעבר נאם לפני הסטודנטים נאום מלא תוכן.

כששבתי לפני שנה מאמריקה וספרתי לו על המצב הירוד של היהדות שם, לא רק במובן כלכלי אלא בעיקר במובן אחר ואמרתי: שמריה, ישחררו אותי מהאוניברסיטה ואתה תבריא, ואז נסע ביחד לאמריקה, לא לאסוף כספים אלא לעורר שם את היהדות, אתה באידיש ואני באנגלית, כמו שעשינו ביחד לפני דור שלם, אפשר היה לראות שהאש התלקחה קצת בקרבו, והוא נתעורר ואמר: “השם יודע, אולי בכל זאת יבוא היום הזה ונעשה את הדבר, הייתי רוצה לעשות זאת לפני מותי”. אבל צלו – הוא דבר תמיד על צלו של פטר שלומיאל – צלו של שמריהו הלך ונתארך במדת חולשתו, צל המות כסהו אבל צלו האמתי מכסה גם אותנו. כל העם ישב תחת צל כנפיו ימים רבים.

הוא האמין בדור הבא, ועם הנביא השמיע לאבלי ציון פאר תחת אפר, שמן ששון תחת אבל. ימים רבים הרים את קולו כשופר והגיד לעמו את פשעו. הוא היה יכול לומר על עצמו בשרתי צדק בקהל. הוא נשלח לענוים ולקרוא לשבויים דרור, וכשנזדקן צדק ושלום נשקו.



  1. דו"ח סטנוגרפי.

    אור ליום ט' בסיון נפטר שמריהו לוין ז“ל. באספת האזכרה הספידוהו הקנצלר וד”ר ה. ברגמן.

    באולם תיאטרון המעלות של האוניברסיטה העברית, י“ח בסיון תרצ”ה (19 ביוני 1935).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48420 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!