לנועה הבת

לנכד עמיצור

ולנכדה יהודית

ברכתי שיחיו ברוחו

קראוזה בפרדס במקוה ישראל

הכרתי את אליהו קראוזה עוד בחוות סג’רה ועבדתי במחיצתו במקוה ישראל ובמגע ידידותי קרוב עמו בחקלאות כל השנים – –

בחודש פברואר 1914 החל קראוזה לכהן כמנהל במקוה־ישראל, ובסוף אוגוסט של אותה שנה באתי אליו להכשיר את עצמי, הלכה למעשה, בחקלאות.

עומדים היינו בראשיתה של מלחמת העולם הראשונה. ביישוב כבר הורגשה המצוקה, החל כבר המצור בארץ, ובמקוה מצאתי את קראוזה שקוע בחלומו, מתלבט בנפשו איך להחיות את המוסד, איך להפוך אותו לבית ספר עברי חקלאי, איך להכניס בו את העברית כשפת הוראה, וכיצד להחדיר אליו עבודה עברית.

קראוזה קיבלני כידידה ותיקה. נזכר בפגישתו עם בן־צבי ועמי בחוות־סג’רה בפסח 1909, כאשר באנו ברגל מירושלים אל החבריה בקולקטיב אל אסיפת “השומר” הראשונה.

 

בחוות סג’רה    🔗

הפלגנו בזכרונות העבר. מה מאוד שמח להיזכר בחייו בסג’רה. ואני נזכרתי במראה המאלף של החורשים בשדות סג’רה וביניהם החוֹרשוֹת – חברותינו מן הקולקטיב.

“לעומת זה”, אמרתי לו, “עגום היה הרושם בחצר החווה, מוזר היה לראות את החדרונים האפלים ליד האורווה והרפת מזה, והקומה העליונה מוצפת אור מזה”.

תמה קראוזה לדברי, ואני המשכתי: "המומה מן השוני של מטה ומעלה פניתי למניה¹ – מה זה כאן? שני עולמות? ומניה אחזה בידי והעלתה אותי למעלה – הנה שני ידידינו היקרים, אמרה, אליהו קראוזה ויהושע חנקין².

נזכר קראוזה במומנט הזה והצטחק. ואני המשכתי: “מניה אמרה לי: הודות לקראוזה זכינו לארגון הקולקטיב במקום. הודות לקראוזה הגענו לארגון ‘השומר’. מניה תמיד זוכרת לך זכות ראשונים. תמיד מדברת עליך בהתלהבות, שאתה הוא שהעזת לקבל את השומר הראשון לשדוֹת החווה, אתה הוא שרכשת את הרובה הראשון לשומר”. הקשיב קראוזה לדברי ברצינות, הקשיב, וחיוך החל להשתפך על פניו, משפתיו אל עיניו, אל מצחו, ופניו ניראו לי כמוארים באיזו נהרה.

“מניה”, הוא אומר, “מניה וישראל³ וכל החבריה, הם, הם שהשפיעו עלי. הם שעזרו לי להיתפס לרוח שפעמה בלב בני העלייה השניה, הם שעזרו לי לחדור אל עולמם הרוחני, להשיג את רעיונותיהם הנעלים”.

קראוזה נזכר בכל אחד ואחד מחברי הקולקטיב:

“ישראליק גלעדי”, הוא אומר, "בחור ישיבה וחקלאי מאין כמוהו, שומר נועז, ואף הוגה דעות, נושא חזון בחובּוֹ. ואלכסנדר זייד, איש אדמה, חרוץ ונלהב ושומר אמיץ, בעיני הוא נראה תמיד כמשורר, משורר בלכתו בתלם אחרי המחרשה, משורר בשמירה בלילה מאחורי הקיר של החווה –

“והבנות”, הוסיף להתלהב, “הגליליות הראשונות בעבודת השדה, האחיות קילה וציפורה⁴ והאחיות שפרה, שרה ואסתר⁵ – הערצתי אותן על תשוקתן לחדור לכל ענף וענף בחקלאות, ואף לחריש. לא ויתרו על החריש, ובמסירות ובאומץ לב! אכן, זכיתי שבחוות־סג’רה, תחת הנהלתי, יתקבצו מטוֹבי בני העליה השנייה בעבודה ובשמירה. אלה השומרים היקרים שמרו על הרכוש והנפש במושבות, וכל שאיפתם להגן על כבוד היישוב כולו!”

“יודעים החברים להוקיר אותך”, העירותי, “יודעים בכמה ייסורים עלה לך הדבר, שהרי קוממת נגדך את הפקידות של יק”א⁶, סיכנת את מעמדך כמנהל החווה".

צחק קראוזה בטוב לב והשיב: “מי אני ומה אני? חברייך הם שהפיחו בי את רוח החלוציות”.

קראוה שוחח עמי באידית ובצרפתית, והביע צערו על שאינו יודע עדיין עברית. “אני כבר שוקד”, אמר, “על לימודי הלשון. יום יום לומד ברגעי הפנאי, מילדי ומתלמידי” –

הוספנו להפליג בעבר, ונזכרנו בימי הפורענות בחוות־סג’רה, לרגל ביקור אז בחווה של אותו אורח אשר הותקף בדרכו מחיפה לסג’רה והתגונן, ירה ופצע את הערבי המתקיף. בהגיעו מבוהל לחווה – השתררה בה אווירה מתוחה. קראוזה ירד מיד מן הקומה העליונה, התהלך בין החברים מלא חרדה – ארבה סכנת התנפלות על החווה. וההתקפה אומנם לא איחרה לבוא – שני קרבנות יקרים נפלו אז על אדמת סג’רה. זוכר קראוזה את שמותיהם של ישראל קורנגולד ושמעון מלמד, עליהם התאבלנו אז כולנו, זוכר את הסבל והצער של החבריה בחווה בימי אותה ההתנפלות.

מששקע בעבר נזכר בעלייתו למקוה בימי נעוריו. נער רך בשנים היה, כמה סבל מהאווירה הזרה שמצא במקום, מהתרבות הצרפתית, שלא הבין. כאביו קיווה למצוא במקוה ישראל חיים עבריים, תרבות עברית. ברם, מצא כאן רק את החקלאות, ובה התערה עד מהרה: אהב את האדמה; את ריח הצמחים, ואת העבודה אהב. הוא עבד ולמד בחשק וזכה להיות בין היחידים שנבחר להישלח לפאריס להשתלמות בבי"ס גבוה.

קראוזה בהיותו תלמיד במקוה ישראל

 

בראשית עבודתו במקוה    🔗

ומן העבר הרחוק אל ההווה החמוּר.

“ידידי”, אומר קראוזה, “מתנחמים בכך, שהמלחמה שפרצה לא תאריך ימים, הייתכן שהאש שאחזה בעולם תשתולל חודשים על חודשים? מה יהיה?”

קראוזה שקע בהרהוריו, ואני מיהרתי ואמרתי שזה עתה חזרתי מסיום לימודי בחקלאות בצרפת וכל בקשתי אליו היא לעבוד כאן בתור פרקטיקנטית, שלא על מנת לקבל שכר, להתמחות בגידול ירקות ועצי היער. קראוזה נענה ברצון לבקשתי, העמיד מיד חדר לרשותי, ודאג שיכניסו לי מיטה, שולחן וכיסא. ולמחרת הבוקר הזמינני לבקר אתו את קברו של קארל נטר. צעדתי על ידו לאורך שדרת הברושים והקשבתי לדבריו. הוא דיבר לאיטו כדבר אל עצמו: מאז חזר ארצה מלימודיו בפאריס, שאף להגיע להנהלת מקוה, כדי לחולל בה תמורות מן היסוד, ברוח חזונו של נטר. לאחר שנתקבל להנהלת חוות־סג’רה היה מבקר מדי שנה בשנה במקוה, ושאיפתו להחיות את מקוה תוססת בנפשו ומתחזקת יותר ויותר.

בשנת 1912 – הוסיף קראוזה לספר – ביקר הנדיב בארץ ומשלחת של איכרים ופועלים ביקשה ממנו להחיות את מקוה. “אתן לכם את קרואזה”, השיב הנדיב, ומי שהיה אז מנהל זמני במקום אמר לנדיב: “הרי ציוני הוא קראוזה”. והנדיב ענה: “דוקא מפני שהוא ציוני”. אכן, לא על נקלה התגשמה הצעתו של הנדיב, אליאנס רצתה לשגר אותי לבראזיל, לנהל שם מוסד של יק"א. רק השנה הגעתי לבסוף אל חלום חיי – לנהל את מקוה. והנה כאילו מן השמים לוחמים בי – מלחמה משתוללת בעולם – איך נעמוד ביישוב, איך אעמוד במקוה?

הוספנו לעמוד ודמם ליד הקבר של מייסד מקוה ישראל. פתאום שלף קראוזה מכיסו גיליון מקופל כתוב צרפתית. היו אלה דבריו של קארל נטר, וברטט קרא באוזני מהגליון:

"ראו, אני נותן לפניכם תוכנית למוסד חדש, שבוֹ תוכלו לחנך את הדור הבא לעבודת האדמה, למחסה ולמפלט לאחינוּ. היום מחר יימלטו רבים ממקומות מושבותיהם, משנאת הגויים; בהיבנותו תרכשו מעט מעט את הארץ הקדושה שעיני כל ישראל, אבות ובנים, נשואות אליה תמיד… ואתם, רבותי, אל תיראו בלבבכם לאמר: התעצור כוח? עדים תהיו בתקוע שופר גדול לכל בני ישראל באשר הם, מקצה הארץ ועד קציה – החולמים היום, ימצאו פתרונים מחר – – "

קראוזה הוסיף לעמוד ליד הקבר. דמיונו מרחף היה בעולם אחר, והחל לדבר על שאיפתו במקוה, לחזור אל המקור, להגשים משא נפשו של נטר, לחנך להתיישבות, להיאחזות באדמה.

קראוזה דיבר על חזונו של נטר, ואני חשתי שבלבו הוא החזון.

“מקוה ישראל היתה הנקודה הראשונה של היישוב! בית־הספר החקלאי הראשון לעם ישראל, איך קרה הדבר שכה ירד המקום?” חזר קראוזה וסיפר: “כחניך מקוה נהירים לי כל תולדות בית־הספר למן הצעדים הראשונים של קארל נטר. מה רבים היו מאמציו הנפשיים של נטר עד שתוכניתו נתקבלה על דעתם של אנשי האליאנס. ומה רב היה עמלו עד שהכשיר שטח אדמה של אלפיים ושש מאות דונם שהשיג מן השלטון התורכי בחכירה לצמיתות”.

קראוזה היפנה את ראשו והצביע בידו על מרחב החולות, שהשתרעו מאחורי מקוה. אלה החולות שהיו לחולון – –

“עד שזכה נטר לכבוש את השטח של מקוה בהכשרה! והנה כיום חזרה השממה וחדרה לתוך מקוה”, אמר קראוזה בעצבות. "מטע הפרדסים ירוד, השטחים כוסו שוב בחולות, וגינת הפרחים היפה העלתה קוצים וברקנים. התחלתי הכול מחדש… נאנח קראוזה, – אך מצב החירום בעכרנו, מלחמה – "

קראוזה התאמץ לשלב ניבים עבריים בדיבורו. המלה “חזון” שגורה בפיו, ודמותו של נטר מרחפת לפניו. הקשבתי לקראוזה והחלטתי להעלות את דבריו על הכתב.

לימים הייתי רואה אותו בגן הירק שבוֹ עבדתי. בשעה מוקדמת היה מסייר בענפים, פעמים ברכיבה על סוסו ופעמים ברגל, מסתכל בכול, לומד בעצמו ומלמד את החניכים והעובדים. בפגישה עמי היה נזכר תמיד בחבריה בחוות סג’רה. עיני התכלת שלו התנוצצו. איזה אור היה נסוך על פניו. בדברו על עבודתו אמר: “בסג’רה נעוֹרוּ בי שאיפותי להכשיר נוער עברי לעבודת האדמה”. על מניה היה מדבר בהתפעלות, עליה ועל יהושע חנקין גיסו – “מניה היא שהעלתה בפני את רעיון הקולקטיב. תחילה היה הדבר מוזר בעיני, אך משהרביתי להאזין לה ולחשוב, השתכנעתי, ובהשראתה נחלצתי לעזור להדגמת הקולקטיב. בנתי לרצונה לעבוד בשותפות על אחריותו הבלעדית של הקולקטיב ועזרתי להם, חשבתי בהם את רוח המרי העברי”.

על מניה ועל האחים שוחט⁷ דיבר: "אליעזר עבד אז במסחה, ותכופות היה בא אל הקולקטיב, איש אציל רוח הוא אליעזר, ואחיו ישראל כדמות בדואי יהודי, לוהט ויוקד ומניע את חבריו למשימות נועזות.

ופתאום וקראוזה נזכר בברלה שווייגר ושנינו מתאבלים מחדש על העלם הנפלא שנפל חלל בשדות סג’רה בשנות ה־19 לחייו.

אז העירותי לקראוזה: “הרי אתה גם הראשון שהכנסת פועלות לעבודת החריש. אנו העובדות זוכרות לך חסד נעורים”.

“לא בנקל”, אומר קראוזה, הכנסתי את קיילה למטבח ואת שפרה לעבודת המחלבה, הרי היא הראשונה בין הפועלות שלמדה להכין את הלבּן הערב. כולם רצו בעבודה קשה דווקא! ההיה זה כוחה של מניה, כוחו של ישראל בליכוד החבריה? או גילוי כוחם של כולם כאחד, שנתגבש והתלכד לכוח יוצר בעבודה ובשמירה?"

“הייתי מורה להם, אך למדתי בעצמי מהם, ספגתי מרוחם ובבואי עכשו להחיות את מקוה, עומדים הם לנגד עיני”.

יום אחד, בשעה מוקדמת בבוקר, הפתיע אותי קראוזה בעבודתי. ואני אז בגן הירק, מזינה עצמי מתנובתו. קראוזה חייך. כנזופה הייתי בעיני: יום יום הייתי מרשה לעצמי לטעום מהירק. לחם הייתי משיגה אצל האופה צדוק במאפיה.

במקוה כבר עמד הצנע בחומרתו. עומדים היינו בראשית ספטמבר 1914. עוד מעט ותורכיה תיכנס לזירת המלחמה העולמית. עוד לא סגרה עלינו המלחמה כליל. אך מצב החירום הורגש כבר בפועל. קראוזה היה שקוע יומם ולילה בדאגות איך לקיים את מקוה ישראל, איך להעלותה משפלותה. ממרכז האליאנס מפאריס הקדימו להודיע לו שלא יוכלו להחזיק במקוה ישראל. קראוזה עמד על עברי פי פחת, לא אליאנס וגם לא הנדיב – לא יכלו לעזור לו עכשיו מעבר לים.

השליט ג’מל פחה, איש ה“טריאומביראט” התורכי – “הכול יכול”, כבר הופיע בארץ־ישראל. קראוזה פונה אליו ומזמינו לבקר במקוה ישראל, מבליט שבית־הספר החקלאי הוא עותומני, מציע עזרתו בהספקת פרי הדר לצבא, והפחה נענה. ביקר במקום, נהנה, הרי בעצמו חניך אליאנס היה מאדרינופול, וקראוזה מוצא שפה משותפת עמו – והוקל ללבו של קראוזה. לא עוד צפויה מצד השלטון פגיעה הרסנית במקוה. אך המצב הולך ומחמיר בארץ כולה וגם במקוה ישראל. קראוזה נאלץ לדחות לעת מצוא את התוכניות הנועזות להכנסת העברית כשפת הוראה למקוה, ושוקד על שמירת המוסד מהרס נוסף. זה עתה דיבר עמי על קבלת תלמידים חדשים מן המושבות. ומתוך התרוממות הדגיש, שזו הדרך להכניס את העברית למקוה – להתחיל בחניכים דוברי עברית, אך איך יוכל להרבות בתלמידים בשעת חירום זו? ואת קומץ התלמידים, ביניהם אחדים מתורכיה ומרוסיה, הוא מכניס לעבודה כמדריכים צעירים. ימים שלמים יעבדו עם הפועלים – כמעט שפסקו הלימודים. ועובדים התלמידים יחד עם קומץ הפועלים העברים שהתקבלו אז למקוה. ידיד ותיק היה לי ביניהם, משה שחר מן הגליל. ממנו ידעתי מה קשה לפועלים לקיים את עצמם. את שכר העבודה החלו לקבל בתוצרת המקום, במידה זעומה – ובקושי קיימו מטבחון לעצמם. ובמטבח התלמידים דאג הטבח הנודע פריינטה לצנע בכול – אף הלחם במשורה. והצנע הורגש גם בביתו הפרטי של קראוזה. זוכרת נועה הבת שהיתה אז נערה צעירה, כמה שקודה היתה האם על הצנע. קראוזה התנגד ל“אגירה” בבית, אך למקוה כולה דאג, דאג לאגירת החיטה, הבורגול והקטניות במקום. וזוכרת נועה וזוכרים ותיקי מקוה את שקי החיטה שנשמרו שמירה מעולה בתוך המערה במקום, מערת נטר.

אימא קראוזה ידיה היו מלאות עבודה בימי הצנע החמורים ההם. שקודה היתה בעיקר במרפאה, שבה היתה מטפלת באנשי מקוה – בקטון ובגדול, ומה רבה היתה דאגתה כאשר מעטו סמי המרפא. ועליה גם הדאגה להזנת התלמידים. ומחסן ה“פרודוקטים” הצטמק והלך ועתה נוספו עוד נפשות במקום.

תכופות היה קראוזה אומר: “אשתי עוזרת כנגדי לקיים את הצנע במקוה. בכול עומדת היא לימיני”.

בביתם הקטן שמרו ביותר על הצנע. האֵם היתה אומרת לילדים – “על הלחם ועל הקטניות נחיה – ככולם. אפשר לחיות בלא סוכר, ובלבד שעדיין מצויה כוס חלב – –”

כחודשיים ימים עבדתי אז במחיצתו של קראוזה. את השיחות עמו הייתי מעלה על הנייר. הייתי מתרשמת עמוקות מדבריו, ומרבה להרהר בהם. שמרתי על הדברים הכתובים, אף הדפסתי שתי רשימות על מקוה ישראל (ב“האחדות” בראשית שנת 1915), מפי קראוזה שאבתי את החומר על העבר, וכן על תוכניותיו הרבות לעתיד.

 

קראוזה על קארל נטר    🔗

בשבתות היה מראה לי את הספריה הגדולה במקוה – כולה על טהרת הצרפתית. מדור־מדור לכל ענף בחקלאות. נדמה היה לי שכל מה שנדפס ופורסם בצרפת בענפי החקלאות נאסף פה. ירחונים כרסניים. מדפים גדושי ספרים לאורך הקירות בחדרים מרווחים, ארוכים, ובאחד מהם הארכיון של מקוה ישראל. קראוזה בקי בארכיון. הנה מוציא הוא מתוך תיקים גיליונות שהצהיבו מרוב יושן. העתקי דו“חות של המנהלים בעבר, שנשלחו מכאן לאליאנס. קראוזה מוציא את התיק של נטר ועיניו מתלחלחות. “לא למקוה צרפתית התכוון נטר”, אומר קראוזה. והוא קורא סעיף סעיף מירושתו הרוחנית של נטר: “על הילדים לדעת עברית. אך את צוואתו זו של נטר”, הטעים קראוזה, “הפרו יורשיו. הרי גם את התנ”ך לימדו כאן בצרפתית. וכך הפרו את הסעיף השני האומר: על הפקידות להשיג פועלים בין היהודים. שאיפתו של מייסד מקוה היתה”, אומר קראוזה, “שעוד מן השנה הראשונה יש להתחיל לרכוש חלקות אדמה ולהכשירן כדי ליישב עליהן מיד עשר משפחות, עשר משפחות בכל שנה! האין זו תכנית נפלאה”, פונה אלי קראוזה, “לטפח בנער מראשית לימודיו את הרצון להתנחל, להיאחז באדמה”.

קשה היה לנטר להשיג את תלמידיו הראשונים. פנה לירושלים, אך מי בה, ספרדי או אשכנזי, רצה שבנו יהיה לחקלאי? ההורים ביקשו שהילדים ילמדו מלאכה, כל מלאכה שהיא, ורק לא חקלאות. קראוזה הוסיף לדפדף בגיליונות התיק ופתאום שלף דף – הנה קטע מדבריו של נטר על הופעתו בפני יהודי ירושלים. בירושלים התרכזה אז כמחציתו של היישוב העברי, שכל כולו מנה בשנות 1860 – 1870 כ־25 אלף איש ותו לא. קראוזה קורא בפני מדברי נטר: “בעלותי על גג בית הכנסת אורחים נפעם לבי בקרבי למראה ההמון הרב – בחגיגיות התחייבתי להתמכר בלב ונפש להרמת מצב אחי בארץ האבות על ידי עבודת האדמה. וכשירדתי מעל הבמה היו אנשים זקנים ונערים בוכים בדמעות בקול” – – –

יצאנו את הספריה, ושעה ארוכה, הלכתי על יד קראוזה בין עצי מקוה, ועיניו משוטטות סביב, ננעצות באדמה. שטפוהו הזכרונות על ראשיתה של מקוה, על נטר – ובצער הוא מספר על שנתו הראשונה של נטר במקום – באוהל היה מתגורר ובמערה הנושאת את שמו, בימי גשם וקור ובימי שרב וחמסין. חלה בקדחת אך לא פסק מעבודתו, עבודת הכשרת אדמת מקוה, עד שאנוס היה לבקש מידידו הירש למלא מקומו. בריאותו לקתה ונאלץ להתרחק.

שוב אנו סרים אל הספריה. קראוזה מוסיף לעיין בתיקי הדו“חות בארכיון ומספר על הירש שהיה ידיד מסור לנטר, אך לא הבין לרוחו, ולא הלך בדרכו. את התלמידים הוסיף להורות והעדיף את המלאכה על החקלאות, והלימודים בכללם היו עיוניים יותר מאשר מעשיים. עדיין היה מספר התלמידים מעט, כ־25. ואף על פי כן היו הגננים כמחצית המספר הכללי. אולם, במקום לעזור להם להתיישב בארץ, כשאיפתו של נטר, עודד אותם הירש להגירה לחוץ־לארץ. ודווקא בשנים האלה, בשנות 1881 – 1882 הגיע גל ראשון של אנשי ביל”ו לארץ. התסיסה בארץ חדרה גם למקוה, הירש קיבל עולים חדשים לעבודה. קראוזה מוציא גליון מן התיק ואומר, הנה קטע המאפיין את התקופה, בביוליטין הוא קורא: “הירש נתן להם, לפליטי רוסיה, עבודה זמנית במקוה ויעזור על ידם לשוב לעלות על הספינות” –

הירש היה איש האליאנס, מתבולל למחצה, ושוקד היה על לימוד השפה הצרפתית ועל החדרת התרבות הצרפתית למקוה. ובכל זאת הוכפל בסוף ימיו מספר התלמידים במקוה, ובביוליטין האחרון כתב הירש: “המושבות העבריות בארץ־ישראל מתפתחות מיום ליום והעלייה מתרבה”. אך על פרדסי מקוה הוא כותב: “בה בשעה שנמצאים מסביב לנו פרדים נחמדים הנושאים פריים, נשארים תפוחי הזהב במקוה תפלים וכמושים, למרות מאמצינו”.

קראוזה ואביו

קראוזה מניע את כתפיו. “קשה להבין”, הוא אומר, “למה לא הניבה אדמת מקוה בתקופת הירש – אין זאת כי לא נהגו אז להשביח את הקרקע. התלמידים התחנכו באווירה אירופית מזויפת של פולחן שפה זרה ותרבות זרה”.

קראוזה מגיע בסיפורו אל תקופת ניגו ועיניו נדלקות. “הרי הגעתי כתלמיד למקוה בימי ניגו – ותקופתו נהירה לי ביותר”. קראוזה נזכר בימיו הראשונים במקוה, שמרים וקשים היו. בעודו נער רחק מביתו ונקלע אל עולם זר ורחוק במקוה. “שמע מקוה ישראל הגיע עד לדרום רוסיה, עד לעיירתם בבוֹרוֹדיאַנסק. ואביו שהיה חובב־ציון הסכים לנדודי בנו על מנת שילמד בבית־ספר חקלאי הראשון בארץ־ישראל. נזכר בנעוריו ונעצב אל לבו, זכר את געגועיו לביתו – שהיה בית מסורתי יהודי. “אך עד מהרה”, הוא אומר, “החילותי לחבב את העבודה ואת האדמה, למרות הזרוּת של השפה הצרפתית שרווחה בין כותלי הכיתות ובשדות – הצרפתית בפי התלמידים והערבית בפי הערבים שעבדו עם השוורים בפלחה וגם בפרדסים – התחלתי לאהוב את החקלאות, העבודה והלימודים”. ניגו חיבב את הנערים וקירב אותם וקראוזה ממשיך: “הצטיינתי במקוה, וזכיתי להיבחר בין המעטים לצאת להשתלמות בפאריס”. שוב מגיש לי קראוזה דו”ח של ניגו לאליאנס: “עמוקה ואינטנסיבית התסיסה הדוחפת יהודים לתנועה זו, מתרבות הבקשות מן הארץ ומחו”ל להיכנס לבית הספר שלנו, מה שמעיד על השם הטוב שרכש לו בקרב קהל היהודים".

לדבריו של קראוזה היה ניגו פדגוג ואגרונום מצוין. ידע לחבב על החניכים את הטבע ועבודת האדמה. מספר התלמידים עלה בימיו ל־178! ניגו השקיע עמל רב בבניין המשק, בפיתוח הענפים.

ברשימתי ב“אחדות” לקטתי מפי קראוזה מספרים מעניינים על ההוצאות וההכנסות במקוה בימי ניגו, וציינתי שההכנסות הלכו וגדלו. אך יחד עם עלייתה של מקוה לא הגיעה למילוי התפקיד שנועד לה על ידי מייסדה נטר. גם בימי ניגו הגיעו רק מעטים מהתלמידים להיאחזות באדמה בארץ־ישראל. לא נוצר עדיין קשר אורגני בין החניכים ובין ההתיישבות, האווירה בפנים היתה עדיין זרה, ורבים מהבוגרים הוסיפו לנדוד לחו"ל. קראוזה מראה סימני עצבות בהגיעו לנקודה זו, ומבקר קשות את רבו, את ניגו. “גם הוא נשאר ביסודו מתבולל, איש האליאנס של אותה תקופה”.

קראוזה עובר לדבר על עצמו – על שאיפתו הלוהטת לשנות ביסודה את מקוה, לולא גרם לו מזלו ובשנה הראשונה להנהלתו במקוה – פורצת המלחמה והמשבר החמור שבא בעטיה – היה ממהר לקבל תלמידים מן המושבות, ומכניס מיד, מן השנה הראשונה, את העברית כשפת ההוראה במקוה – אך הוא חוזר אל תולדות מקוה ישראל. ואני מוסיפה לעיין בתיקים, ומתבהר לי שאחרי ניגו פקדו אסונות שונים את מקוה־ישראל. בין היתר ניספה במחלה כמעט כל העדר במקום – והעיקר: בראש מקוה התייצב אדם שלא הבין לייעודו של המפעל, היה זה לופו שלא הבין לרוח הארץ, לא היה נאמן למגמתו של נטר – – בימי לופו ירדה מקוה מכל הבחינות: הענפים צומצמו, ירד מספר התלמידים עד לשמונים. מוזר הדבר – העלייה לארץ גברה והלכה, ולופו דיבר על לב התלמידים להגר לארגנטינה ולקנדה…

“ובאותם הימים”, אומר קראוזה, “בראשית המאה, חזרתי כבר לארץ־ישראל כמנהל חוות סג’רה – צר היה לי מאוד, עת ביקרתי במקוה – לחזות בחורבנה, אולי מתחת לסף הכרתי נצנץ בי כבר אז הרעיון לזכות להחיות את מקוה”.

תכופות הייתי משוחחת עם קראוזה, לעתים פקדתי את משרדו, סרה לביתו, לרוב בספריה, בה הוספתי לעיין, ובעזרתו, בתיקי הארכיוֹן. יש שנלוויתי אליו בסיוריו בענפים. בשעות הפנאי, לאחר גמר העבודה, ופעם, זכורה אני, הגענו אל העץ המיוחד שבמרכז מקוה – העץ שהפליא אותי בבואי לראשונה למקום ביום עלותי לארץ. עמדנו ליד העץ, הסתכלנו בענפיו התלויים באוויר, המשתפּלים אט־אט מטה, למגע עם האדמה. “אף אני התפעלתי ביום בואי למקוה מן העץ הזה” – העיר. “משהו סמלי בו לתחושתנו אנו, לכמיהה שלנו למגע בעבודה עם הקרקע. ראי, איך נעים הענפים, מרחפים כתלויים על בלי־מה, כמונו כמהים לארץ האבות להיאחז באדמתה”.

סיפרתי לקראוזה על התפעלותי מן המראה באותו אביב ראשון שלי בארץ, בל"ג בעומר 1908, בהצטרפי אל ילדים מיפו, שהלכו בשירה למקוה ישראל. בשערי מקוה עמדה קבוצת תלמידים. תמהתי: ילדים עברים, וכזרים, תלושים מאדמת המולדת. הצרפתית צלצלה בפיהם ומראיהם – כל כולם העכיר רוחי. הזהו בית־ספר חקלאי ראשון שלנו בארץ־ישראל?

עלתה בת־צחוק בעיני קראוזה ואמר: "אף אני התרשמתי כך בבואי למקוה לראשונה. אלא שקעתי מיד בעבודה בלימודים ובחלומות לעתיד לבוא – בצל העץ הזה הייתי מתבודד, עד העץ לכל התמורות שחלו במקוה! אך הפעם לא הזכרונות על העבר משכו את לבו, מורגש היה בו שהוא שקוע כולו בבעיות ההווה, דואג למצב הקשה שהלך והחמיר. עומדים היינו בסוף ספטמבר 1914. כבר ניסרו שמועות בדבר כניסת תורכיה למלחמה, וקראוזה עושה מאמצים להכניס את כל אנשי מקוה את תחת כנפי האימפריה העותומנית. –

 

מקוה במלחמת העולם הראשונה    🔗

אני ממהרת לירושלים ומשם עם בן־צבי לגליל. באותם ימים קשים, כשהמצור על היישוב הלך ונתהדק, היה לנו צורך לבוא במגע קרוב עם חברינו בגליל. הולכים אנו איפוא אל עמק יזרעאל, אל תל־עדש ואל מרחביה, ומגיעים למושבות הגליל ובדרכנו סרים גם לסג’רה, ויורדים לעמק הירדן. בכינרת, לאחר הביקור בקבוצה, אני שמחה ביותר לפגישה בחוות הבנות עם חנה מייזל⁸ ועם הפועלות. מששמעה חנה שאני בהכשרה במקוה אצל קרואזה היא מרחיבה את הדיבור עליו, הלא עבדה עמו בחוות סג’רה.

לאחר שביקרנו בדגניה חזר בן־צבי לירושלים ואני למקוה ישראל. התעכבתי שעה עם מניה שוחט בתל־אביב.

קראוזה שמח לשמוע על הגליל, על ידידיו הרבים. הפעם התעניין במיוחד בחנה מייזל. “זהו כוח הגשמה”, אמר עליה. “עבדה עמי שנה תמימה בחוות סג’רה לאחר צאת הקולקטיב ונותרו רק פועלים אחדים. האחיות שטורמן והאחיות קיילה וצפורה, יחד עם חנה מייזל עמדו לימיני ועזרו לי לשמור על רמת העבודה בחווה”.

קראוזה סיפר איך חנה, אסתר ושרה התמסרו לעבודה של החלקה הקטנה, כולה אדמת טרשים, בשעות שלאחר יום העבודה, והצליחו להפוך את הטרשים לגינה פורחת. שמח קראוזה לשמוע על עבודתה של חנה בכינרת, ועל החניכות שנתלקטו סביבה, ואיך היא מצליחה להפרות את האדמה אשר על הגבעה מול פני הכינרת. נזכר איך תבע מחנה לחזור לעבודת המשתלה של עצי פרי, לאחר שעברה לעבודה על־יד חיפה, ונענתה לו, ועוד צירפה אליה לעבודה את רחל המשוררת, ואיך זו דבקה בסג’רה. “פועלות־משוררות”, אומר קראוזה בעברית, ופניו מאירים. וממשיך בצרפתית: “עבדה בחריצות ובשירה. היתה כפרח שצמח לפתע בשדות הגליל. צחוקה העליז היה מצלצל בחצר, צלילי קולה נישאו על פני שדות החווה”. שמח לשמוע שחנה זוכרת אותו יפה, ומציינת שממנו למדה סידור עבודה רציונלי, ממנו ספגה את רוח העבודה ולמדה את תורת החקלאות. חנה היא שאמרה עליו: “אין כקראוזה מחנך חקלאי”.

הרצינו פני קראוזה וכמדבר לעצמו אמר: “טוב לחנך אם יש לך שומעים טובים, אם דבריך נופלים על קרקע פוריה של הלבבות”.

“ראיתי את מניה בתל־אביב”, אמרתי לו. התעורר קראוזה, שמח הוא לשמוע על מניה. ואני מוסיפה ומשמיעה לו: “מניה תמיד מציינת שעם כל היותך רגזן, היית סבלן כלפי חברי הקולקטיב, שהיו מרדנים־עקשנים והיו הופכים כל סדרי החווה. ותמיד, היא אומרת – הבנת לרוחם ועזרת להם ליצור את ההווי החדש בקולקטיב. הודות לך גמרו אותה שנה הגורן בחווה, היא שאמרה לי שהכנסת למוחות העירוניים את החקלאות”. ובאמת, אני אומרת לו, פלא הוא איך נתת, אתה, פקיד יק“א, יד לחברה סוציאליסטית!” צחק קראוזה ואמר: “הסוציאליזם שלהם עברי היה”.

נזכר קראוזה שרשם את שפרה כפועל לעבודה, כי חשש שלא יסכימו לעבודת פועלת יחידה בין הפועלים. הלא שפרה היא שאמרה שעבודת החינוך שחינך קראוזה את הפועלות בחקלאות היא חוליה חשובה בתולדות ארץ־ישראל העובדת.

“ציפורה זייד”, הוספתי לספר לו על החברות בתל־עדס, "זוכרת תמיד איך הרשית לה לעלות על סוסתך והוֹדות לך היא הפכה לרוכבת מצוינת. וקיילה תמיד מדברת בשמחה על עבודתה בחווה בהנהלתך. אתה – אמרה קיילה – שנטעת בלבנו את האהבה לעבודת האדמה.

קיילה אף מייסרת את עצמה שהיא כמו כל החבריה היו מפריעים למנוחתך, שאחרי יום עבודה ואחרי השעורים שהיו מקבלים ממך, היו יוצאים בריקוד ושירה עד שעה מאוחרת בלילות.

וביחוד זוכרת אותם לטובה אסתר הצעירה באחיות שטורמן, המצטינת בעבודתה ואף בשמירה".

נזכר קראוזה בלילות החווה ואמר: הם כנראה לא ידעו כמה נחת גורמים היו לי ולאשתי באווירה החדשה שהביאו עמם לחוות סג’רה.

משנזכר קראוזה באנשי החווה הפליג בזכרונות על סג’רה כולה ועל המושבות בגליל. בראשית בואו למקום חיבב את האיכרים פשוטי העם, ללא דיבורים גבוהים עמלו על הפלחה החריבה שלהם. היו חורשים מאות דונמים, והיבול על הגורן מה זעום היה. עבודה מרובה ומים במשורה… ובפרט העריך אז את הגרים. הם הוסיפו גוון חקלאי בולט למושבות הגליל. אהב לראות אותם בשדה, ובשבתות בבית הכנסת, למרות שלא ידעו עברית הרבו להתפלל.

“בחוות סג’רה”, אומר קראוזה, “עברו עלי השנים היפות בחיי, פה באתי בברית הנישואין עם בת משפחת הבילו”יים. הלא היא אשתי חיה, אחותו של יהושע חנקין, גואל אדמת העמק. ועל ידי החַנקינים באתי בקשרים עם משפחת בלקינד, משפחת פיינברג, הלוא היו אלה הבילו“יים המובהקים, אך אז כבר פגה רוח הביל”ואיים ועלתה קרנה של העלייה השנייה. הוספתי לדבריו: אתה היית חוליה חיה בשרשרת המפוארת של העליות, קשרת את הביל"ויים עם העלייה העובדת.

למקוה כבר הגיעה הבשורה השחורה שגם תורכיה נכנסה לזירת המלחמה. עברו שבועות מספר, על כס הקיימקם ביפו עלה הנכה בהא־אל־דין, שהיה לשטן ליישוב. ובתפקיד הקומנדנט החל לשמש חסן בק הרשע, צורר היהודים.

סכנת החורבן היתה צפויה למקוה־ישראל מידי השליטים התורכים, אילמלא קראוזה שהצליח לעמוד בפרץ, שידע לפלס לו דרך ישרה למפקד העליון, לג’מל פשה העריץ. הפלא היה בעיני הישוב, שקראוזה הצליח לשאת חן בעיני העריץ. בפגישתם זכר גמל פשה חסד לבית־הספר של אליאנס אשר למד באנריאופול, ונאות להזמנת מקוה, וקראוזה הצליח בטוב שכלו ובחן הליכותיו להשפיע על ג’מל פשה, שיטה חסד למקוה, כבית ספר עותמני. הלא עד היום אפשר להבחין ב“כתובת העותומנית” על שער בית־הכנסת במקוה. ג’מל פשה הרבה לבקר במקוה, אף היה מתארח בביתו של קראוזה וכאשר נהפך הגלגל על היישוב, ועסקנים וראשי הישוב נאסרו ונגזר עליהם גירוש, ביניהם גם אחיה של גב' קראוזה, יהושע חנקין, ניסתה זו לפנות אל ג’מל פשה כאל “ידיד” כדי למנוע את הגירוש של אחיה. את הצו לא ביטל, אך על מקוה לא חלה אף גזירה מאותן הגזירות שבאו בזו אחר זו על היישוב.

 

פועלי פתח־תקוה בעבודה אצל קראוזה    🔗

אני רואה את קראוזה במאמציו, ואני מבקשת להטרידו עוד בשיחות. כבר ליקטתי מהארכיון חומר, כבר רשמתי לפני משהו גם על המצב הנוכחי במקוה, ואני אומרת לחזור לירושלים. חברי קוראים לי למערכת “האחדות” ופתאום אני שומעת מקראוזה שהוא עומד לקבל לעבודה קבוצת “אחוה” מפתח־קוה, אורו עיני, חברי יעבדו במקוה! ואומרת אני לעצמי: שמא אוכל להצטרף אף אני אליהם ולעבוד עמם? אותו השבוע באו שניים מ“אחווה”: נטע הרפז ודויד בדר. לאחר שיחה ממושכת עם קראוזה אמרו לי השניים: נוקשה הוא קראוזה. המו“מ עמו לא התקדם בהרבה. הם טענו בפניו: לנו ניסיון רב בעבודת הפרדסים, עבדנו בקבלנות אצל כמה אכרים, וכל רצוננו לעבוד גם כאן באותם התנאים, קראוזה טען שהשכר ישולם רק במצרכים. איך יסתפקו החברים בקבלת המצרכים במקוה, כאשר חבריהם רעבים בפתח־תקוה ללחם? כעבור שבועות אחדים, ואני כבר בירושלים ולמקוה סרתי רק בדרכי מתל־אביב, והנה נודע לי שחברי “אחוה” הסתדרות בכל זאת, בעבודה במקוה. וקראוזה ה”נוקשה" נוהג ברכות ובאדיבות. ונטע הרפז הוא שסיפר לי, שכבר בערב שבת הראשונה, עת אמרו, לאחר גמר העבודה, ללכת לפתח־תקוה, העמיד קראוזה לרשותם חמור, ואמר: “קחו עמכם מצרכים לחבריכם, קחו בורגול, קחו ירקות, אף יין קחו”. ולפקיד אמר: “תרשום, הכול. משק חקלאי אוהב חשבון”. ולנו אמר: “את החשבון נסדר אחרי המלחמה”.

נטע אוהב לספר: "היינו בין טובי מבררי התפוזים בפתח תקוה, אך את מלאכת האריזה לא ידענו. הבאנו עמנו את החבר גולובוב שהיה מומחה להתקנת תיבות לאריזה. קראוזה דאג שנתמחה בעבודת האריזה. העמיד לרשותנו מומחה מבין חניכיו, שיכשיר גם אותנו בעבודה זו קראוזה היה מסייר יום־יום בכל שטחי מקוה, היה ניגש אל חברי “אחוה” ומעיר להם הערות חשובות בעבודה. הרגשנו בו, שכל שאיפתו להכשיר חקלאים טובים, שישמשו אלמנט טוב להתיישבות. לא פעם היה קראוזה שואל: “מה אתם חושבים לעשות לעתיד לבוא? האם לא תלכו להתיישבות? אולי תעלו לגליל?” שמח הוא תמיד לשוחח על הגליל, בייחוד על החווה שלו בסג’רה. "היינו כמניין חברים של “אחוה”, קראוזה דאג לקורת גג, אף הקצה מחסן קטן למטבח, ואותי, מספר הרפז, שהייתי אז בעל משפחה, זיכה בחדר קטן. בערבים היה נכנס אל המטבחון, מקום שסעדנו בצוותא תבשיל חם. לרוב עדשים, בורגול. וקראוזה שקד לתוספת מכל מה שהיה מצוי בגן־הירק. משוחח היה אתנו על חקלאות, והאזנו בצימאון לדבריו. באותם הימים, בייחוד בלילות, היו נשמעות יריות מהספינות ליד חופי יפו, והדן הגיע למקוה. פעם, באישון לילה, יצאתי אל בין העצים, ולפתע הופיע קראוזה, הבנתי יפה – גם שנתו נדדה. – – הוא שוחח אתי, כחבר אל חבר דיבר… עומדים היינו בשלהי השנה הראשונה של המלחמה, וקראוזה כבר ניסה לנחש את סופה, בלחש דיבר, והביע תקותו שהאנגלים ינצחו במלחמה, וארצנו תשתחרר מעול שלטון התורכים העריץ.

שנה אחת עבדו חברי “אחוה” במקוה בקבלנות, ומדי שבת עמסו על החמור מכל המצרכים שהיו מצויים במקוה, כידו הטובה של קראוזה. לא אחת ביקרתי בקבוצת “אחוה” וידעתי מה גדלה מצוקתם, ומה מאוד נהנו מאותם המצרכים –

*

אחרי “אחוה” באה לעבודה מפתח תקוה למקוה קבוצת “העבודה”, וחבריה לוי שקולניק, הוא השר לוי אשכול, וחברי דגניה ב' כיום – אברהם האפט, נחום רוזנפלד ועוד. מספר רוזנפלד: “תוך זמן קצר, על אף הקשיים של מלחמת העולם, החל בית הספר משתנה לטובה, החלה העברית חודרת אל תוכו. קראוזה התגלה כאדם שופע מרץ רב”. זכורים יפה לחבר לוי אשכול ימי עבודתו במקוה ישראל, היה זה לאחר שכבר עבד בקבוצת קלנדיה בצפון ירושלים. ולאחר שהצטרף אל חבריו בקבוצת “העבודה” בפתח־תקוה, אך עדיין “ירוק” היה בעבודה חקלאית. לצערו לא יכול להתמיד בעבודה, כי נתמנה לחבר במרכז החקלאי, אולם, כל אימת שנזדמן למקוה היה “חוטף” יום עבודה בפרדס, שמח להיות עם חבריו בעבודה.

זכור לו יפה שהפעולים היו מקבלים מצרכים בעד העבודה, לחם וקטניות, בעיקר מיני קטניות, טופח – היו קוראים לקטניות המעורבות בעשבי בר. על כסף לא דיברו כלל, כי כלתה הפרוטה מן השוק. היו מקבלים גם ירקות ובעונה – תפוזים. קראוזה עשה מאמצים להשיג פועלים. “כיצד הסתדר קראוזה – קשה להבין, מספר אשכול, שהוא כיום שר האוצר. ראינו אותו תמיד מודאג, שמענו שהוא העמיס על עצמו חובות רבים. משתדל היה להשיג הלוואות, אך עיקר קיומה של מקוה היה מן העבודה, מן הפרדסים ומן הפלחה ומגן הירק. היתה גם מכוורת במקום, מחלבה קטנה ומאפיה, מן הקמח לאחר שטחנו במקום את גרעיני החטה, וגם מן הדורה במקוה. קראוזה זכור לכולנו כחקלאי מובהק, ומחונן במידות יקרות”.

אשכול זוכר יפה את ימיו במקוה, כשחבריו ולפעמים גם הוא עבדו עבודה מפרכת בהדרכתו המעולה של קראוזה. בקבוצה זו נהג קראוזה ברגשי אבהות, ונכנס תמיד בשיחה עם החברים הצעירים, ונזכר אשכול במומנט מיוחד, איך בא אל קראוזה בשם המרכז החקלאי בבקשה לעזור לקבוצת הפועלות בפתח־תקוה להסתדר בגידול ירקות, ביקש מקראוזה צמד שוורים ומחרשה כדי להכשיר את חלקת הבור מאחורי הגורן בפתח־תקוה. קראוזה שאל אותו בהומור: “התדעו אתה וחבריך להוביל בביטחון את השוורים והמחרשות שלנו עד לפתח תקוה? התצליחו לחרוש את האדמה?” רגע היסס, ואחר נעתר לבקשה ונתן להם אחד מחניכיו, מומחה לחריש, שלח את השוורים לפתח־תקוה והחלקה נחרשה. קבוצת הפועלות הסתדרה בעבודה. “הגליליות” קראו לאותן הבנות הטובות שהצליחו לגדל ירקות והקלו אז על מטבח הפועלים בפתח־תקוה, שהיה מחוסר כול, ופרט לצלחת מרק דליל מעדשים לא יכלו להגיש דבר נוסף, עד שהצליחו לגדל בעצמן את הירקות למיניהם.

קראוזה וסוקולוב במקוה

בימי המצור והמצוקה ידע קראוזה לדאוג לא רק לפועלים בתוך מקוה ישראל, כי אם גם לפועלי פתח־תקוה, אף את הכורדים מסג’רה לא שכח והזמין כמה מהם לעבודה במקוה. בליל שפות שרר אז במקוה. הפועלים מפתח־תקוה דיברו עברית ויידיש. הכורדים – ערבית וקצת עברית, התלמידים צרפתית וקצת עברית, רק התלמידים המעטים מהמושבות שמרו על טהרת העברית, וקראוזה מתאמץ כבר אז להגביר את העברית.

כאמור, השתדל קראוזה ליצור את הרושם כאילו מקוה הוא בית ספר עותומני, ובכל הזדמנות הביע נכונותו לעזור במאמץ המלחמתי, הציע לספק תפוזים וירקות לצבא, אף הקפיד תמיד לעמוד בדיבורו. היה שוקל את דבריו, ובהתאמצות שלמעלה מן המשוער היה מקיים את ההבטחות שהבטיח, על־ידי כך רכש את אמונו של ג’מל פשה, עד שזה ראה במקוה ישראל מקום היפה לבילויים. ביקר תכופות עם קציניו, ולאור ה“לוקסים” שהיה מביא אתו, ערך משתאות. קראוזה אנוס היה לספק כל מבוקשו של העריץ ובזה מנע גזירות ממקוה. נועם הליכותיו עם השלטון עורר יחס של כבוד. כך הצליח לשמור על מקוה ישראל.

 

קראוזה חוקר לראשונה את הנגב    🔗

בסוף שנת 1915 חלם ג’מל פשה על מסע לעבר הסואץ ורצה שקראוזה יעזור לו לעבד את האדמה בנגב כדי לספק תבואה לצבא. הוא ביקש מקראוזה לערוך תכנית לעיבוד אדמות הנגב לגידול התבואות.

בתו של קראוזה נועה, שהיתה אז נערה קטנה, זוכרת שכל בני הבית ומקוה ישראל כולה היו מדברים על האקספדיציה לנגב ־ מעשה נועז באותם הימים, שנתאפשר רק בעזרת הצבא שהעמיד לרשותו של קראוזה מספר גמלים קלי־רגל ומשמר של חיילים למסע. לפנינו תזכיר מיוחד במינו כתוב בכתב־ידו של קראוזה – מחקר ראשון על הנגב. אותיות צרפתיות ברורות, ומכל שורה בולטת מחשבתו הבהירה והמעמיקה בידע החקלאות של קראוזה. בתו נועה היא שהמציאה לי את התזכיר, וברצון אני מפקידה תעודה יקרה זו בארכיון הציוני. זהו תזכיר רב־תוכן.

מאז התקדם המדע החקלאי, התקדמנו בידיעות טבע הנגב, אף על פי כן עדיין עניין רב בתזכיר זה מספטמבר 1915.

המשלחת לנגב יצאה ובה מנהל מקוה ישראל קראוזה, הכימאי ויניק והמורה צבי סבי חקרו את סביבות באר־שבע, עד תל־אל־חפיר (ניצנה כיום) והגיעו לכורנוב ולקוסימה וחקרו תל־רפיח וחן־יונס ואת סביבת עזה שעל חוף הים. הם הביאו עמם סקירה מעניינת מאוד על אדמות הנגב, באזורים השונים, על האקלים ועל טיב הקרקע, ועל מידת הגשמים הזעומה, ועל הגידולים בערוצי הוואדיות שהבידואים מגדלים באופן פרימיטיבי. היה זה ניסיון ראשון למחקר הנגב על ידי חקלאי מובהק כקראוזה וכימאי מומחה כמאיר ויניק.

זוכרת נועה כיצד אביה וחברי המשלחת חזרו מן הנגב והם שזופים, מאובקים, נכנסו בדהרה על הגמלים קלי הרגל אל החצר, ומקוה מקבלת את פני המשלחת בהתפעלות. באותו ערב נסגר קראוזה בחדרו, התרכז בכתיבת התזכיר לג’מל פשה – ערך סקירה חקלאית מאלפת מכל מה שראו עיניו. הוא נעזר בבדיקה חיצונית של האדמה על ידי ויניק. לא היה ביכולתם לבדוק במעבדות, ובחושם החקלאי קבעו את האזורים, ציינו את טיב הקרקע בכל אזור ואזור, והגדירו את הגידולים המתאימים במקומות השונים.

את מ. מזרחי, גיסו, שלח קראוזה לנגב לנהל ניסיונות חקלאיים שיזם מדרום לבאר־שבע. מזרחי זרע יחד עם בוגרי מקוה באדמת באר־שבע שעורה ודורה. מעשה זה העלה את כבודו של קראוזה בעיני ג’מל פשה, והוא נטה יותר ויותר חסד למקוה ישראל, קראוזה חסך מן המקום פגיעות שפגעו ביישוב.

כבכל משימה מטפל קראוזה גם במפעל החדש בנגב בכל הרצינות. הנה הוא שולח כבר שתילי אקליפטוסים לנטיעת שדרה באדמה השממה, בדרומה של באר שבע.⁹

בתקופה זו התאווה ג’מל פשה להנציח את שמו ביפו על ידי שדרת דקלים. אין זאת כי סבור היה העריץ ששלטונו יאריך ימים ושנים במקום. וקראוזה שלח גננים ממקוה ושתילי דקלים בידיהם לנטיעת שדרה בואך יפו מירושלים – זו השדרה הנושאת עכשיו את השם שדרת ירושלים.

במקוה, לכאורה, עדיין הכול כשורה. העבודה כאילו מתנהלת כסדרה בענפים, אך מה מאוד עמל קראוזה לקיים את המקום, נושא היה בעול כבד וטורח לשמור על יחסים טובים עם השלטון, כדי להעביר כל גזירה ממקוה, בשעה שעל ראשי הישוב ניתכות גזירות בזו אחר זו.

 

בימי הגירוש    🔗

הגיעה השנה הגורלית לחילוף השלטונות בארץ, שנת 1917. על תושבי תל־אביב־יפו ירדה גזירת הגירוש. מקוה ישראל ניצלה מהגירוש. קראוזה מזדרז להעביר אליו מספר מידידיו ומהמשפחות הקרובות למקוה. צר לו שנבצר ממנו לתת מקלט לרבים. קצרה ידו מלהושיע. משפחת שפרינצק הגיעה בין הראשונות. מספרת חנה שפרינצק על אותם הימים במקוה, איך הגיעה לשם עם ילדיה הקטנים. קראוזה עשה הכול כדי להקל עליהם. היא תמיד זוכרת לטובה את קראוזה, שקבע למשפחה חדרון מעל לאורווה. אומנם הטרידו אותה ואת ילדיה הפרעושים והזבובונים, אך הילדים היו מאושרים במקום. מן הבוקר ועד הערב היו מסתובבים בענפים, רוכבים על חמורים. שפרינצק היה מגיע למקוה בשבתות, כל ימות השבוע היה טרוד בישיבות בבן־שמן ובפתח־תקוה, וביום השבת היה נפגש עם קראוזה והשנים היו שוקעים בשיחות על המצב… חנה ניהלה מטבחון לעצמה. קראוזה סיפק לה מצרכים – לחם מן המאפייה, ירקות מן הגן, פירות וגם חלב. וחנה מוסיפה: מאמץ רב עשה קראוזה לקיים, נוסף לאנשי מקוה, גם נפשות רבות אשר מצאו מקלט בתוכה".

זוכרת נועה הבת את המשפחות, ידידי מקוה ישראל, שבאו מיפו ומירושלים בימים הטרופים ההם, ומצאו בה קורת־גג, בכל פינה ופינה – מי על פני האורווה, ומי על גבי הרפת, מי במחסן, ומי בחדרי התלמידים.

הגיעו אז למקוה גם משפחות הקשורות עם יק"א, משפחת אבאראביה, גינצבורג, הרופא הווטרינרי כספי, סקר ואפשטיין מפתח־תקוה. בין המשפחות היו גם שתי משפחות נוצריות מיפו, אחת מהן משפחת אדמונד רוק ששימש קודם קונסול צרפתי ביפו. מובן מאליו שגם להם דאג קראוזה בימי צרה ומצוקה אלה. קראוזה הבין היטב לערכם של יחסים טובים עם השכנים, וטיפח יחסי ידידות עמם, ונהג בהם הכנסת אורחים למרות הדוחק הרב במקום, למרות הצנע ההכרחי – – מספר תלמידים ערבים היו במקוה, בהתאם לקו המדיני שלו. אותם גייס לעבודה, כמו שאר התלמידים בימי המלחמה.

זכור היטב לנועה מה מאוד מאומץ היה קראוזה בתקופה קשה זו. כולו דאגה לקיומה של מקוה. תמיד־תמיד חיפש אחר הלוואות נוספות פעם במשרד הארצישראלי, פעם באפ"ק ואף מידי מלווים פרטיים. לאחר המלחמה עמד הנדיב לימין מקוה, וסייע לפרעון חלק מהחובות. אך קראוזה סמך בייחוד על הכנסות מענפי המשק ולא רק על נדיבים.

בביתו הקטן כבר צלצלה העברית, וקראוזה התאמץ לתפוס יותר ויותר ניבים עבריים. בדברו השתמש כבר במלים ובמשפטים שלמים בעברית. לכך עזרו לו כמה מהמורים והתלמידים והפועלים העברים.

התלמידים במקוה הפכו בימי המלחמה לפועלים במקום. קראוזה היה מוכרח לדחות את הגשמת תוכניותיו החדשות עד לאחר גמר המלחמה. ובינתיים עשה כל אשר ביכולתו לקיים את המקום. אגר הרבה חיטה ודורה משדות הפלחה – ולרעב ממש לא הגיעו במקוה. לפי דבריו של המורה שגב: “חיו על הלחם ועל הדורה, ועל הדייסות של ה”טופח" והתירס – אך אנשי המקום לא ידעו לאילו חובות מופרזים נכנס קראוזה, ואיך נשא לבדו באחריות הכבדה לקיום המקום".

קיץ 1917 היה הקשה ביותר לקראוזה. הוא הצליח אומנם לשמור על מקוה ישראל, לבל יאונה לה רע, אך עם כל יחסו האדיב של המפקד העליון, לא יכול היה קראוזה למנוע פגיעות מצד השוטרים והפקידים הקטנים, אשר נשאו את עיניהם לשלל ולביזה במקוה וזממו רעות. יום אחד הופיעו לפתע ז’נדרמים תורכים מזוינים והודיעו לקראוזה, כי נמסר להם שמקוה מסתירה נשק, ועליהם לערוך חיפוש. היתה זו הלשנה מצד השכנים הערבים. קראוזה ידע מבעוד זמן להחביא היטב את מעט הנשק שרכש, אך את החיטה שאגר ואת הקטניות לא יכול היה להסתיר מעיני השוטרים. הללו פשטו במקוה, ערכו חיפושים והגיעו עד למערת נטר. קראוזה נאלץ לפתוח, לאחר שהשוטרים אמרו לפרוץ את הפתח. המערה שימשה מחסן לממגורות התבואה, החיטה והדורה. השוטרים עטו על המציאה – בטוחים היו שפה יגלו את הנשק הנסתר. ומיד החלו להוציא שק אחרי שק מ“זהב” מקוה, מתנובת הפלחה – החיטה, שעליה שמר קראוזה בשבע עיניים – “אם חיטה לנו – היה חוזר בפני אנשיו – לא נמות ברעב”.

השוטרים חיפשו נשק בין השקים ובתוך השקים. נשק לא נמצא, אך גם לחיטה שמחו כעל מציאה גדולה. משהתייגעו במלאכת הסחיבה, הזמין אותם קראוזה באדיבותו הרגילה לסעוד את לבם – הללו הסבו לשולחן ערוך, אכלו ושתו, ובינתיים דאגו במקוה להסתיר במקומות בטוחים את רוב השקים. ובפתח המערה נשארה ערמת חיטה פזורה מן השקים שנפתחו על ידי השוטרים. אותם אספו השוטרים ולקחו עמם, וקראוזה מיהר למחרתו להתאונן באוזני המפקד על הגזילה שגזלו ממקוה. התלונן מרה על הרעב הצפוי למקום וטען:

הרי זה בית־ספר עותמני, שהגיש את עזרתו לצבא!"

התשובה לא איחרה לבוא, ג’מל פשה שמר את ידידותו לקראוזה ושלח למקוה מנה אחת אפיים מן החיטה שנגזלה. ובהזדמנות זו אף הביע את אהדתו לקראוזה והציע לו לעבור אליו לדמשק עם בני ביתו.

ומספרת נועה: ביום הכיבוש של הבריטים, בשעה שבמקוה הופיעו הפרשים האוסטרלים הראשונים, בא מן השער הצדדי שליח מג’מל פשה לאמור: מוכנה מרכבה לקראוזה ולבני ביתו לעבור לדמשק – – קראוזה הודה על האדיבות של המפקד ואמר: “את מקוה אינני עוזב”.

 

הבריטים באים    🔗

נשם הישוב לרווחה ורווח גם למקוה, ברם, כבר ביום בואם של הבריטים פנה קצין אל קראוזה בתביעה לפנות מיד את מעונו למשכן המטה. השיב לו קראוזה: “היה כאן המטה התורכי ולא לקחו ממני את מעוני הפרטי, הסתפקו נא גם אתם במשרד למטה – ידידים ומתנשאים, מיד עם כניסתכם אומרים לקפחני מדירתי הפרטית”?

קראוזה מסר לידי הבריטים את כל המשרד, ובו בלילה נפרצה בו הקופה. “הן לא יכלו לחדור פנימה אנשים מן החוץ”, אמר קראוזה “חיילים בריטים עמדו כאן על המשמר”… לשמחתו של קראוזה היתה הקופה ריקה. הוא קיבל אמנם סכום ניכר כהלוואה יום קודם לכך, אך עד מהרה חילק את הכסף לנושים הרבים –

---

משנכבשה יהודה החל המקח והממכר פורח וקראוזה דואג לפיתוח המשק. דואג להרבות בתוצרת. ולמען הפיתוח נאלץ שוב להיכנס לחובות. בכובד ראש ובשיקול דעת הוא יודע לנהל את המשק, ובהומור הטוב שלו הוא מחלק את החובות לנושים הרבים, ומבדיל בין חובות ישנים נושנים מראשית המלחמה, שעליהם לא חלה ריבית, לבין חובות חדשים, שיכולים עוד להמתין, והוא נכנס לעול של חובות חדשים. כאשר קיבל את העזרה מן הנדיב מיהר לשפר את המצב במשק של מקוה ־ בנה מחדש את הענפים, שיקם את הפרדסים והכרמים, ונטע חדשים, השביח את שטחי האדמה גם במטע, גם בפלחה. שואף היה תמיד להכניס שיפורים, שכלולים. לפלא היה קראוזה בעיני הכול, איך כילכל את מקוה בכל שנות המלחמה ואיך התגלה עכשיו במשנה מרץ בכל שפעת כוחו, ביוזמה ובעירנוּת עד בלי די.

 

עבודה עברית ושפה עברית במקוה    🔗

שנות 1918־19 היו השנים הפוריות ביותר בבניינה המחודש של מקוה. קראוזה מחולל ממש מהפכה, שעליה חלם מאז בא לנהל את המוסד. הוא מקבל תלמידים מבני המושבות ובני ראשוני העולים, שהגיעו לחוף יפו עם גמר המלחמה, ושמח להנהיג סוף סוף את העברית כשפת הוראה, והוא מכניס את העבודה העברית למקוה בכל שטחי ענפי המשק! כל דאגותיו של קראוזה נתונות עכשיו למדריכים ולמורים בענפים, למומחים בחקלאות שיידעו להרצות בפני התלמידים בעברית. בעזרת שפרינצק הוא מכניס קבוצת פועלים חקלאיים מומחים מובהקים בענפים ־ אליעזר יפה לגן־הירק, אלימלך לוין לענף הלול ולגידול דבורים, את גולוסמן למשתלות ואת יעקב אורי ־ לפלחה, ועמם חבריהם. מספר הפועלים העברים עולה בתקופה זו עד לשבעים, ובין יחידי הסגולה שביניהם גם א. ד. גורדון. הוא עבד כשנה במקוה, והשפעתו על התלמידים ועל הפועלים ועל קראוזה בעצמו היתה ברוכה. קראוזה תבע מהמומחים שישמשו כמחנכים וכמורים לחניכים, אך הם טענו שרק בעבודה ממש, שכם אל שכם עם התלמידים יוכלו למלא את תפקיד ההדרכה. קראוזה הקשיב רב קשב לדבריהם והבין לרוחם, ועודד את כולם.

כל שאיפתו של קראוזה היתה להכשיר את התלמידים להתיישבות, וכבר הוא דואג לבוגרי המחזור להגיע להתאחזות באדמה. אך הניסיון לעלות על האדמה בסביבות זכרון יעקב לא הצליח. וקראוזה חיפש דרך לסידורם בחברה קבלנית לעבודות הכשרת הקרקע, עד שיצליחו להגיע להתיישבות.

קראוזה הגביר מאמציו להכשרתם המעולה של תלמידיו, וכן להכשרתם של הפועלים. בשיחות ובהרצאות הוא מדביק את שומעיו בתשוקה ללכת להתיישבות.

יעקב אורי מדבר עד היום בהתפעלות על קראוזה באותם הימים: “קראוזה יכול היה להחזיק בהגה של מקוה בכל התקופות, כי ידע לנהל אותה בתבונה, לא פסק מלפתח את מקוה”. וכמו כל ידידיו של קראוזה הוא מציין את כשרונו להתמיד!

מנין שאבה נפשו כוחות לכך? האם לא מתוך אהבתו את אדמת המולדת, מתוך מסירותו לחניכים – להרחיב ולהעמיק את הכשרתם? זהו הסוד לרציפות המפליאה של קראוזה בעבודתו.

זכורים ליעקב אורי לבטיו של קראוזה באותם הימים ובייחוד המאבק לכיבוש הענף של הפלחה במקוה. בסוף 1918 היתה עוד הפלחה במקום בידי הערבים. המורה בוקאי שהוסיף לעבוד ברוח “המסורת” הקודמת, עמד על כך שלא לשנות את שיטת העבודה הנהוגה בפלחה, בפועלים זולים החורשים בשוורים בהנהלת פקיד, וברור, שהערבים מצדם התנגדו למסור את הפלחה לפועלים עברים. אך קראוזה – כל שאיפתו לעבור לעבודה עברית בפלחה.

הציע לו אורי להקציב חלקה בת 250 דונם וכמה צמדי בקר לחריש ולזריעה ולמסור לו ולחבריו עיבוד השטח על אחריותם הם. קראוזה הסכים מיד לדבר. ובעונת הזריעה 1919 יצאו החבריה יחד עם התלמידים לשדה לחרוש ולזרוע. ומסביב להם הכול מסתכלים, מלאי ספקות, לא מאמינים שיצליחו בפלחה. משנבטה השעורה יצאו התלמידים בריקוד. וקראוזה שמח יותר מכולם! והוא הודיע לפרנק בפאריס, שהפועלים היהודים יודעים גם לעבוד בפלחה במקוה־ישראל.

בבוא האביב הוציא יעקב אורי יחד עם התלמידים את המאלמת שעמדה ארוזה במחסן, היה חשש שהעלתה חלודה, אך הם התקינו אותה, ולשמחת כל מקוה קצרה המאלמת והוכיחה את הצלחתם של הפועלים העברים מן הזריעה ועד לקציר.

יעקב אורי עוד מספר איך הכניס קראוזה עגלון יהודי למקוה: עאלי העגלון הערבי עבד במקום שנים על שנים והיה קשה לקראוזה לפטר אותו. אך משפרצו המאורעות בשנת 1920 ועאלי לא הופיע לעבודה, לא חשש עוד קראוזה לפטרו מן העבודה. למקוה הגיע עגלון יהודי, שעלה מקרוב – הלא הוא אהרן העגלון, שהוסיפו לקרוא לו עאלי ־ והוא הצטיין בעבודה.

קראוזה נוכח שאין עבודה במקוה שלא ניתן להשתלט בה בעבודה עברית וחלומו מאז – לראות את העבודה העברית והתרבות העברית הלך ונתגשם!

“אחרי השפה העברית”, אומר שגב, “בא התור לעבודה העברית. סרה מועקה מן הלב, ניצחו אראלים את המצוקים, ומקוה ישראל משמשת מאז אחד המבצרים החזקים לעבודה העברית בארץ”.

 

מקוה מכשירה למפעלים חלוציים    🔗

החבורה הקטנה של המומחים יחד עם חבריהם הגו את רעיון מושב העובדים. תוך עבודתם שעבדו על אחריותם, צמחו שאיפותיהם ללכת להתיישבות חדשה, המושתתת על עבודה עצמית.

הם שיפרו את היחסים עם החניכים והשפיעו עליהם ברוחם. הם שהחלו להורות בענפים בשפה העברית ותהילתם בפי קראוזה. הרי לכך שאף כל ימיו.

עוד מעט יעלו יוזמי המושב על שטח אדמת הביצות בלב העמק שהפך בידיהם עד מהרה ליישוב פורח – הלא הוא מושב העובדים הראשון –נהלל.

ועם קבוצת המדריכים המומחים המתנחלים בנהלל נמנים גם חברים מחוות סג’רה, שפרה ושרה שטורמן, ישראל בצר, משה קריגסר ועוד.

שיא החידוש, אומר יעקב אורי, במהפכה במקוה ישראל היה הכנסת קבוצת פועלות לעבודה – ביניהן עדה מימון, עליה היתה גאותו של קראוזה, כאשר זכתה להקים בשנים שלאחר כך את משק הפועלות “עיינות”, כיום בית ספר חקלאי מפואר. קראוזה היה בין יועציה מראשית דרכה במשק, ותמיד היה מזכיר את זכותה של מקוה בהכשרת הפועלות בחקלאות. – –

רוח חדשה פעמה אז במקוה, העברית צלצלה בפי החניכים והפועלים וקראוזה מתאמץ יותר ויותר לדבר גם הוא עברית, אף מתחיל להרצות בעברית!

אך נועה קראוזה אומרת שאביה סבל תמיד מכך, שלא יכול היה לשלוט בעברית, קצרה ידו להסביר את עצמו לחניכיו בעברית, ונזקק לעתים לעזרת מתרגם. מה שהיה מצער אותו.

בשנת 1918 יזם קראוזה להכשיר לחקלאות קבוצות מבין החיילים המשוחררים מהגדודים העברים. גם קבוצה של חיילים מאוסטרליה הכשיר. הקורסים המתנדבים נמשכו חודשיים־שלושה. בשעות היום היו החיילים עובדים בענפים, ובשעות הערב לומדים בכיתות, שומעים הרצאות בחקלאות. כל מאמציו של קראוזה מאז ומתמיד – להכשיר בני נוער יהודי לעבודת האדמה. הוא גם ניסה לטעת בלב המבוגרים מבין החיילים אהבה לעבודת האדמה. לעתים היו באים למקוה גם איכרים, אפילו קשישים, למודי הניסיון בעבודת השדה, ומקשיבים להסברותיו של קראוזה.

על אף מתיחות עבודתו שלט קראוזה על שלוות רוחו. הוא ידע היטב שרק בדרכי נועם אפשר להשפיע על יוצאי העיר שיאבו ללכת לכפר. קראוזה הוקיר את אורח החיים הפשוט, משוכנע היה כי העבודה בכפר היא מרפא לנפש – בפרט לנפשנו אנו, בני עם ישראל. – –.

בסוף שנת עבודתם עוברים חברי קבוצת המומחים לבן־שמן. וקראוזה בא בטענות – איך יכולים אתם לזנוח את מקוה? עד מהרה הוא מתאושש – כישרון מיוחד לו למשוך עוד ועוד מומחים, עוד ועוד פועלים מוכשרים לעבודה במקוה.

וקראוזה ממשיך להכשיר פועלים בעבודה, והוא משכיל להכשיר את האגרונומים הצעירים, ומצליח להעלותם לגילוי כוחותיהם בהדרכה – – –

היתה זו סגולתו המיוחדת לדעת לרכז במקוה כוחות הוראה והדרכה טובים. שנה שנה היה תר אחרי כוחות עבודה חדשים והוא מצליח להעמיד מדי שנה חקלאים טובים מבין חניכיו.

בשנת 1919 אנו כבר מוצאים את הכימאי ויניק בעבודת ההוראה במקוה, עם שחרורו מהגדוד העברי. הוא מתמסר למקוה ומחולל בה גדולות, בעזרת קראוזה, בשטח מחקריו במעבדה הכימית, במחקר תורת הקרקע בישראל, לאזוריה השונים – מחקר שהיה לדוגמה ולא רק בישראל. קראוזה סייע בידי ויניק בפיתוח המוזיאון החקלאי ובשכלול שדה הניסיונות.

באותה שנה החל לכהן במקוה האגרונום שטיגלברג־שגב. הוא התמחה בענף הרפת ובחקלאות הכללית, הורה והדריך והכשיר מחזורים רבים. ויניק ושגב, ולאחר מכן הוכברג, כפולר מרגולין וידידיה, ושאר המורים המומחים, איש־איש בענפיו, היו עוזריו הנאמנים וידידיו הקרובים של קראוזה במאמציהם המתמידים לפתח את מקוה.

לזכותו של קראוזה יש גם לציין, שבשנת תר"ץ החל להופיע במקוה הירחון החקלאי הראשון “השדה” ועורכו א. יפה, ואחריו המשיך בשקידה בעריכתו שנים רבות, אחיו דויד יפה, יחד עם המורים והמדריכים של מקוה וטובי החקלאים בארץ כולה. בשלהי קיץ 1919 אני כבר בירושלים – זכיתי להגשים חלומי להיאחז פה באדמה – בראשית עבודתי במשתלה, ואני נושאת נפשי להכשיר בעבודה זו בנים ובנות, ושואפת לכסות בעצי יער מערומי הרי־יהודה. מקוה ישראל מוסיפה לשמש לי מקור ללמוד הלכה למעשה. ידידי אליהו קראוזה הוא היועץ הנבון והמסור. זכור לי יום אחד, ואני בעבודה עם אבי, בהכשרת חלקה בחצר דחויה במורד רחוב החבשים ליד מאה שערים, מסקלת ומיישרת עמו את השטח ועוזרת על ידו בסתימת הפרצות בגדר. ופתאום מופיע קראוזה. מה שמחתי לבואו, הושטתי שתי ידי לקראתו. איך טרח ומצא את החצר, ורק מעטים מידידי יודעים על מקום עבודתי. שמח קראוזה להכיר את אבי, ושאל לחניכים. כתבתי לו לפני כן, שאני מקבלת לעבודה חניכים מיתומי המלחמה. מקוה – הוא אומר – כבר מלאה יתומי המלחמה: ילדים מתל־אביב ששיכלו את הוריהם מחמת הגירוש למצרים, וילדים מירושלים ששיכלו את אבותיהם בצבא התורכי, אני מוסיפה ומספרת לקראוזה על הקשיים בהם אני נתקלת בקבלת הילדים, שקרוביהם טוענים, שאין תכלית בעבודת המשתלה, ותובעים לימוד של מקצוע ממש: נגרות, מסגרות וכדומה. אומנם כן – מעיר קראוזה – עבודת המשתלה אינה מספיקה להכשרת הילדים להתיישבות ואני משיבה לו: אולי אעביר אותם אליך, למקוה, לאחר שנה של עבודה במשתלה?

מסתכל קראוזה אל הבור בפינת החצר, ערפילי יתושים עולים על פיו. אין אנו נותנים דעתנו על כך, העיקר שהבור מלא מים. במקום שיש מים נוכל לגדל שתילים. נותן קראוזה עיניו בערמת העפר המשחירה – זו הרקבובית שערמנו פה לאחר שניפינו את העפר במזבלות הסמוכות. קראוזה משבח את הרקבובית, “הלא זהו ‘הומוס ממש’ – מתפעל. בעפר הזה תצליחי להנביט כל מיני זרעים”. וכבר הוא מזמינני למקוה לקבל מידיו זרעים.

הרביתי לבקר במקוה. ראיתי את עצמי כחניכת המקום. באה וחוזרת משם בידיים מלאות זרעים וייחורים. הכול ניתן בעין יפה. ובימים אלה כבר חדרו למקוה גם פועלות לשם הכשרה. חנה מייזל היא שבאה לקראוזה בבקשה לקבל קבוצת פועלות, ליד הפועלים שהצטיינו במומחיותם. קראוזה נענה וברצון הקציב חלקת אדמה והרשה להשתמש במים ואף סיפק זרעים. “לא קל ולא פשוט היה הדבר”, אומרת עדה, “קבוצתנו הקטנה עבדה כאילו באופן בלתי ליגלי. וקראוזה היה אומר לפקידיו: הרי אלה באו לזמן־מה בלבד”. אך בשנת 1921 כבר משתכרת קבוצת הפועלות מיגיעת כפיהן במקוה. עובדות במלוא הזכויות. אין כקראוזה מעריך הכשרתן בחקלאות. “אם אין עובדת חקלאית טובה אין גם עובד טוב – על שניהם נבנה המשק החקלאי”.

חנה החליפה במשתלה את גולוסמן, שעלה אז לתל־חי. בימים אלה עבד גם אליעזר שוחט במקוה, אותו העריץ קראוזה עוד מימי חוות־סג’רה, ראה בו איש אציל רוח. כאשר יסדה חנה את חוות הבנות בכינרת ביקר לא אחת בחווה.

חנה מספרת, שקראוזה הציע לה להקים מדור מיוחד במקוה להכשרת תלמידות, זמן רב לפני שהכניס את החינוך המשותף לבנות כמו לבנים במקוה.

מה רב היה המאבק של קראוזה עם הפקידות של אליאנס – לאפשר גם לבנות ללמוד חקלאות בין כותלי בית הספר. התכנית שהעלה קראוזה, למדור מיוחד לבנות, נגנזה בשעתה, אך ידעתי מה מאוד שמח קראוזה כאשר הצליח בתקופה מאוחרת להכניס גם בנות להכשרה במקוה ישראל.

חנה נאלצה לעזוב את עבודתה במשתלה, היא נדרשה לתל־אביב להקמת מטבח לפועלים – להכשיר בנות למשק בית. אך היא כבר נשאה בחובה את רעיון נהלל, ובכול היתה מתייעצת עם קראוזה: בעריכת תכנית בית־הספר החקלאי לבנות, בבחירת שטח האדמה, וכדומה. “קראוזה”, אומרת חנה, עמד לימיני בייסוד בית הספר בנהלל. הוא היה בוועד המפקח יחד עם רופין ויצחק וולקני – והוא, יותר מכולם, עמד, כמומחה חקלאי, על הצורך בהכשרת הפועלות בחקלאות. “בלי הבנות לא הולכים להתיישבות, בלא חקלאיות אין גם חקלאים”, היה אומר.

בשנה 1921 בפרוץ מאורעות הדמים, בראשון למאי הידוע, ביפו ובתל־אביב, עמדה מקוה על עברי פי־פחת. מקוה היתה מוקפת כפרים ערביים, והפועלים מהכפרים האלה, שעבדו שנים במקוה, לא הופיעו לעבודה. הגיעו שמועות, שהללו זוממים להתקיף את מקוה. קראוזה ובני ביתו נעדרו אז מן המקום, נסעו לכמה ימים לטבריה. נזדעזע קראוזה לשמע מאורעות הדמים ומיהר לחזור בדליג’אנס הנודע של מקוה. וכאן שמע על השטנה ועל ההסתה שהתנהלה בקרב הפועלים הערבים שאיימו להתנפל על מקוה. כעבור ימים מספר הופיעו הערבים הכפריים בשערי מקוה והביעו רצונם לחזור לעבודה. לא הירשה להם קראוזה להיכנס ואמר להם: “לא הופעתם לעבודה, ודאי הלכתם עם המרצחים ליפו – לכו לכם, שובו לבתיכם ––”. ומאז לא הוסיפה עוד מקוה לראות בשדותיה עבודה זרה זולה – –

על היישוב ירדו אז שפל ודיכאון, אך עד מהרה התאוששו, ומקוה ישראל בין הראשונים להתעודדות. העלייה אמנם צומצמה מתוך צרות עיני השלטון, ומכסות הסרטיפיקטים היו זעומות, אך החלו נקודות יישוב חדשות לקום, ומקוה ישראל בראש עם קראוזה, על מדריכיו וחניכיו, בין הפועלים לתכנון ומימוש ההתישבות. קראוזה עומד בקשר הדוק עם ידידו הנערץ, גיסו יהושע חנקין, תמיד מתייעצים השניים בכול, ומעודדים זה את זה. השפעת גומלין נודעה להם – חנקין גואל האדמה, וקראוזה האוהב לעבדה, ומוסיף להעמיד מתיישבים מבין תלמידיו – –

אני מוסיפה להיפגש תכופות עם קראוזה, שפה משותפת לנו בחקלאות ובהגנה, קראוזה מבקר מדי פעם בוועד הלאומי. הוא מתגלה בעוז רוחו וכבעל יוזמה ברוכה. מרתפי מקוה ישראל הותאמו על ידו מבעוד מועד לענייני ההגנה. החולות מסביב החלו לשמש מקום לאימונים לתלמידים ולפועלים. מקוה הלכה והפכה למרכז להגנה.

 

קראוזה בעיני חבריו לעבודה    🔗

בסוף שנה זו, 1921, הגיעה למקוה שלמה צמח, כמורה לפלחה ולגידול בהמות. גם רעיתו, ד"ר חנה צמח, מתקבלת למקוה ישראל כרופאה.

צמח מדבר על קראוזה מתוך הערכה עמוקה. ואשתו חנה מהללת גם את חיה קראוזה. מספר התלמידים כבר עלה למאתיים, מבני מושבות יהודה, מן הגליל, ומן הערים – בוגרי בתי־ספר יסודיים, ובעיקר יתומי המלחמה.

ההוראה כבר היתה על טהרת העברית וקראוזה התחיל לנסות כוחו בשיחות עם החניכים בעברית על הצורך בחידוש הקשר עם אדמת המולדת, ועל הערך של עבודת האדמה לאדם ולעם.

צמח מספר שהוא ואשתו הגיעו למקוה בחוסר כול, נתקבלו במקום ביום שובם ארצה, והם עייפים ויגעים לאחר טלטולי הדרך בגניבת הגבולות, בזה אחר זה, ובמקוה מצאו בעבודה שלוות־רוח וסיפוק נפשי. “טוב היה – אומר צמח – בעבודה עם קראוזה.” בתור מנהל היה מקפיד על משמעת התלמידים, היה נוהג בתקיפות, לא הרשה לגעת בפרי בגנים, אף לא בתפוזים בפרדסים – היה תובע להסתפק במנות הזעומות המוגשות לשולחן – אך הוא ידע להבין לרוחם של התלמידים, היה מקשיב לכל אחד ואחד, אהב לשוחח ביחידות ותהה על טיבו של כל אחד – ומגמה אחת והיא הכול בעיניו – להכשיר את הנוער להתיישבות!

ומספרת ד"ר חנה צמח, איך נעזרה בעבודתה במרפאה על־ידי חיה קראוזה. היא למדה רפואה, וכל השנים עבדה כאן במרפאה. אחות מצוינת היתה, כאב לכל חולה. בידו הנדיבה של רוטשילד התרחבה אז המרפאה, שהכילה חדרים לעשרים מיטות ובית־מרקחת לדוגמה. היו במרפאה זו תרופות, שנשלחו על־ידי הנדיב, יותר מאשר בכל תל־אביב בימים ההם. ובין הרפואות בלט גוש החינין, ממנו היתה בעזרת האחות, מגלגלת את גלולות החינין – שאותן היו מאכילים מדי יום כל איש במקוה, הקדחת מסביב היתה מפילה קרבנות, ובמקוה חדלו כמעט לחלות.

“עם קראוזה המנהל, התיידדתי מאוד, הוסיפה הרופאה, הערצתי את יחסו לאדם, בייחוד לתלמידים. כלפי חוץ נראה היה נוקשה, אך לב חם פעם בקרבו. פעם רבתי עמו – התאוננתי על האוכל, שלדעתי לא הספיק לחניכים בגיל ההתבגרות. תחילה דיברנו בינינו בשקט, אך משהחל לטעון שאין לו תקציב, התעוררה בלבי רוגזה עליו, קפצתי ממקומי, הטחתי בפניו דברים קשים וטרקתי את הדלת. וקראוזה הבליג ורץ אחרי – הבטיח לעשות את הכול למרות חוסר האמצעים. ואומנם שיפר את האוכל ושוב לא רבתי עמו.”

כבר קמה מועצת המורים, במקוה ישראל וסידור העבודה מתרחב בכל ענף וענף בשיתוף המדריכים והתלמידים, אך מעיני קראוזה לא נעלם דבר בכל ההיקף הגדול של מקוה. הוא בקי בכל דבר, ואין כמוהו מסור למשק ולעובדים, לכיתות ולחניכים – הוא הרוח החיה בסידור העבודה. מדי יום ביומו ישכים קום לפני כולם – “עם זריחת השמש” מסביר הוא פניו לתלמידים.

כאשר שמעתי לראשונה מפי קראוזה על הקימה לפני זריחת השמש סיפרתי לו את אשר שמעתי פעם מפי אישי יצחק בן־צבי:

בעודנו נער נזדמן פעם לכפר על־יד פולטאבה ובשובו העירה עלה על עגלת איכרים, שנזדמנו לו בדרך, ונסעו גם הם לפולטאבה. דהרו הסוסים והאדמה נראתה כנסוגה לאחור, ואז החל לספר לאיכרים על מה שלמד בביה"ס, על מערכת השמש וכוכבי הלכת וכיצד האדמה סובבת מסביב לשמש. נדהמו האיכרים לשמע הדברים, החליפו ביניהם מבטים, והעירו את אוזני הנער היהודי, שהיהודים כנראה לא ראו בעיניהם זריחת השמש, שאין הם עובדים את האדמה, ולא יודעים שכל בוקר השמש עולה במזרח. התלחשו ביניהם, נזפו בנער ואמרו לו לרדת מן העגלה…

צחק קראוזה ואמר: “נכון הדבר שרבים מאחינו בני־ישראל אינם חוזים בזריחת השמש, פרט אולי לאדוקים בתוכנו, שממהרים עם שחר לתפילת השחרית – רוב עמנו יושבי העיירות שבאמת אינם רואים בוקר־בוקר איך זורחת השמש – – ורק בארצנו, בשובנו לעבודת האדמה, נחזור אל חיק הטבע, נראה ביפעת העולם – בזריחת השמש ובשקיעתה – –”

 

הכשרת הפועלות החקלאיות    🔗

אותה שנה (1921) מקבלת הכשרה במקוה גם קבוצה קטנה של פועלות, שבאה מכינרת להשתלם בלול ובמכוורת – וביניהן ציפורה שרת, רחל קטינקה, רינה ועוד. מקוה שוקקת חיים – גם קבוצת פועלים חדשה באה אל תוכה – חלוצים שזה מקרוב עלו ארצה, וכבר הם חולמים על התאחזות באדמת העמק, ומקבלים שנת הכשרתם במקוה, ולאחר מכן העפילו, בסתיו 1922, על אדמת בית אלפא, ויסדו את קבוצתם. מספרת ציפורה שרת על קבוצת הבנות: "קראוזה קיבל אותנו בסבר פנים יפות, סידר אותנו בענפים הרצויים וחדר העמיד לרשותנו – נשאר רק קושי אחד: האוכל. נעזרנו על ידי יעקב וזהבה אורי שניהלה מטבח קטן לעצמם. הסתדרנו איכשהו, אך כשפניתי לקראוזה והסברתי לו את מצב תזונתנו, הסדיר שנקבל ממטבח התלמידים תה בבוקר וצלחת שעועית בצהריים. העריך את שאיפתנו להשתלם בגידול העופות והדבורים, חשנו במקוה בדופק החיים החדשים והרגשנו איך מקום זה משפיע על כל נקודה ונקודה ביישוב.

דאגתו של קראוזה היתה להכשיר בענפי החקלאות כל מי שנתקבל למקוה. אך הוא לא יכול היה לשאת בדאגת הקיום של כל אחד ואחד.

חוש כפרי בריא היה טבוע בנפשו של קראוזה. לחיות בצנע, לחסוך, להתקיים מיגיע הכפיים – –

היה מרחיב את הענפים ומשפר אותם בלא חשך – ושם לב בעיקר ללימודים – ואילו הדאגה לתזונה הטרידה אותו פחות מכל בעיות המשק.

הלול הלך וגדל וכך גם המכוורת. אנו נהנינו מאוד מהעבודה, וּמן ההכשרה בענפים האלה. באותה שנה ניטעה שדרת הדקלים במקוה בין המשתלה ובין הפרדס, שעליה היתה גאוותו של קראוזה. השתילים הוכנו במשתלה וקראוזה בנוטעים עם התלמידים. יום הנטיעה היה יום חג במקוה.

בראשית 1922 נכנס כבר לעבודת המשתלה ברוך צ’יזיק, כשנתים ימים ניהל כאן את המשתלה. כבר הספיק להשתלם בארץ בגידול צמחי נוי ויער. את החקלאות הכללית למד עוד ברוסיה ושם הכרתיו בנעורינו. שמחתי למצוא אותו בעבודת המשתלה במקוה. באתי לרגל מאורע מיוחד בעבודתי: במשתלה בירושלים קיבלנו הזמנה מאת הנהלת בית הקברות הצבאי במעלה הר הצופים להכין שתילי ג’רניום ורוזמרין, עמי בעבודה היו כבר החברות מפלוגת גדוד העבודה, אשר העליתי מכביש מגדל־טבריה לירושלים, ואני קמה ונוסעת עם שתי חברות למקוה. והיכן אשיג ייחורים לאלפים משני המינים הרצויים, אם לא במקוה? בכל מחיר רציתי לקיים את ההזמנה. הסברתי לקראוזה מה חשובה ההכנסה מהספקת השתילים לקיומן של הבנות במשתלה – –

קראוזה קיבל אותנו בעין יפה, הוליכנו מיד אל צ’יזיק ואמר בפשטות – קחו לכן גבעולים של ג’רניום ורוזמרין, קחו כאוות נפשכן יחורים, ולברוך רמז – שים־נא לב שלא יבולע לצמחים, למד אותן איך לקטום ולקטוע מתוך הבנה להמשך חיי הצמח.

וברוך ידידי הטוב אמנם עזר לנו ועזרו התלמידים על ידו – – השתהה קראוזה שעה קלה במשתלה, שוחח עם ברוך, והתרשמתי משום־מה שאין יחסיהם תקינים דיים. קראוזה תבע תמיד, כדרכו, ממנהלי הענפים חריצות ושקידה ומסירות עד בלי די, כפי שתבע מעם עצמו. ולא הבחין אז שברוך הוא לא רק מומחה לגידול הצמחים, אלא גם חוקר הוא. תוהה על ידע תולדותיו של כל עולם הצמחים, של כל משפחה ומשפחה, וחוקר ומעיין במיוחד בקורות צמחי ארצנו. לא פעם היה נזכר במשהו, באמצע הזריעה או השתילה, ופותח מסכת ממסכתות סדר זרעים, ושקוע בעיון ובמחקר. ובעיני קראוזה היה נראה ברוך אותה שעה כמבזבז מזמן העבודה. לא הבין אז קראוזה שלפניו חוקר עברי מקורי של “צמחיאל” ־ של “אוצר הצמחים” במולדת.

ברוך עבד במקוה כשנתיים ימים, בימיו רכשו החניכים ידע רב במשתלה על צמחי הבר ועל צמחי התרבות גם יחד. להוצאת פרי מחקריו ב“אוצר הצמחים” הגיע בתקופה הרבה יותר מאוחרת – –

ההתיישבות העובדת הולכת וגוברת והתסיסה בין החלוצות להכשיר עצמה להתיישבות הולכת ומרחיבה, הולכת וכובשת לבבות. זו הרוח שאחזה בטובות בין העולות וזו הרוח ששררה אז בתנועת הפועלות מראשית התארגנותה. שואפות היינו להתעלות על עצמנו מתוך המגע עם האדמה, מתוך ההכשרה בעבודה בענפי החקלאות – והחלו צצים זה אחר זה משקי פועלות וחבורות הפועלות, אשר הפכו בהתפתחותן לחוות לימוד ולבתי ספר חקלאיים. קראוזה נלהב לתסיסה זו, היה בין הראשונים בקרב עסקני הישוב שידעו להעריך ולהוקיר את ההכשרה של העובדת החקלאית, מתוך שאיפתו להעמיד את ההתיישבות בארץ על יסודות איתנים, על העובד ועל העובדת. קראוזה נענה ברצון לפניות של מועצת הפועלות והמרכז החקלאי וטרח והלך למקומות שנועדו ליצירת נקודת הכשרה לפועלת. היה עוזר בעריכת התכנית המשקית ותכנית הלימודים, ואנו היוזמות והנושאות אז בעול משקי הפועלות, מה מאוד הערכנו את עזרתו של קראוזה כמחנך וכמומחה חקלאי. הוא היה חוזר ומעודד: “להכין יותר ויותר חקלאים וחקלאיות להתיישבות, להניע את העירוניים שיכשירו את עצמם לחיי העבודה בכפר”.

ובשנה זו ניטעה במקוה שדרת הדקלים לאורך כל הדרך עד לכביש. נזדמנתי אז למקום, ומצאתי את קראוזה שקוד על עבודת הנטיעה.

בירושלים נודדת הייתי בשנים האלה עם המשתלה מחצר לחצר, עד שעליתי על אדמת רטיסבון היא רחביה. כברת אדמה זו גאלנו בעבודתנו בסידור הגינות ליד הבתים הראשונים ברחביה ובעזרת קבוצת חברותי מתנועת האחות באמריקה לתנועת הפועלות בארץ, שהחלה אז להתארגן.

קראוזה בא במפתיע לבקר במשתלה החדשה שלנו – הגעתי כבר למשתלה ממש – למאה אלף שתילי יער, של צמחי נוי ושתילי פרחים, וקראוזה משבח עבודת הבנות. על רגל אחת הוא מרצה בפנינו על חשיבות הענף הזה ואומר: “אבל דרושה הכשרת הבנות בכל ענפי המשק”. ואני שמחה לבשר לו שנושאת אני את נפשי למשק פועלות בהרי ירושלים. והמשתלה הזאת כבר נקראת משתלת משק הפועלות – עוד תעבורנה עלי שנות עמל ומאמץ עד שנזכה בשטח האדמה להקמת המשק. אך קראוזה כבר מעודד אותי ומוכן להושיט יד עזרה נאמנה.

 

קראוזה מעודד למפעלי הכשרה חדשים    🔗

ב־1923 נחלצה חנה מייזל להקמת בית־הספר־החקלאי־בנהלל. עוד קודם לכן החלה בהכשרת השטח במקום, בסידור משתלה ובגן הירק, וקראוזה בין עוזריה הראשיים. הוא נמנה עם א. רופין וי. וולקני בוועד המפקח. מי כמו קראוזה מבן רוחה של חנה, וכמוה הוא רואה בהקמת נהלל אבן יסוד איתנה להתיישבות. חנה מציינת בהערכה את עזרתו הרבה של קראוזה למן השנה הראשונה של בניין המשק. “קראוזה”, היא אומרת, "הרבה להדריך אותי וכל עצה ועצה שלו היתה לי למועיל. מה מאוד הוקרתי אותו. קראוזה נתגלה לי כמדריך מעולה, כידיד נאמן. ידענו את קראוזה. תמיד היה מגלה ואם נוזף בך קלות, אין אתה נעלב ממנו, כי כוונתו אך לטובה. נכונות לתת את עזרתו לחקלאי בחיבה ובתבונה. בת־צחוק מרחפת על פניו – והוא מתלוצץ, מלא הומור חריף ומרענן – ואם נוזף בך קלות, אין אתה נעלב ממנו, כי כוונתו אך לטובה. נוטה היה להעלות חימה, אך מבעוד זמן הבליג על רוגזו, היה שקול בדעתו, ומקשיב באדיבות לדברי הזולת. “אה – היה פותח בשיחה עם ידידיו – אתם רואים רק את הקשיים, את המכשולים, על אלה יש להתגבר, יש לראות מראש את התוצאות הרצויות – את בני עמנו כעובדי האדמה במולדת”.

עם כל העצות שהיה מרבה להשיא למתיישבים החדשים, היה בעצמו נוטה להיתפס על ידי רעיונות חדשים לבקרים. תמיד מורגש היה בו מאמץ נפשי, כמתאבק עם עצמו, מתאמץ היה לנהוג בשקט ולאט לאט, למרות מהירות המחשבה, היה מרבה להרהר ולשקול בדעתו – אולי משום כך חביב היה על סביבתו.

זכורה לי אחת הפגישות הראשונות של ועד איגוד האגרונומים בביתו הפרטי של קראוזה במקוה ישראל. דבריו נחרתו בלבי, כאילו זה עתה הושמעו: “עליכם לצאת לשדה. לעבודה”, פנה לאגרונומים הצעירים שעלו מקרוב ארצה: “עליכם ללמוד למעשה מן הניסיון האישי, תפקיד גדול”, הוסיף, מוטל על האגרונומים, לעזור למתיישבים להתאחז באדמה, להכות שורשים בקרקע ארצנו, להתערות בה בחיי העבודה". היה עמנו אז זקן האגרונומים, איש ראשון לציון, שלרבים מאתנו היה בידוע בכינויו, שהיה חותם על רשימות מחיי הארץ: “הישראלי הזקן” ־ מנשה מאירוביץ, היה חוזר על דברי קראוזה ואומר: “תיווכחו בעבודה בצדקת דבריו של קראוזה”. ועמנו, זכורה אני, בישיבות הסתדרות האגרונומים גם אסף גור – האגרונום הצעיר, יליד הארץ, המתמחה בענף עצי הפרי ופועל בארגון ברוחו של קראוזה.

בשנת 1926 נכנס לעול עבודת ההוראה וההדרכה במקוה נתן פיאט ומפתח בתנופה גדולה את ענף גידול העופות וענף המכוורת. קראוזה יודע להוקיר את האיש פיאט, יודע להעריך אותו כמומחה ושנים על שנים ממשיכים השניים בצוותא בעבודה במקוה, עד שקם בית־ספר כדורי בלב הגליל וקראוזה מעודד את ידידו לקבל עליו את הנהלתו. הקשר הידידותי נמשך בין כדורי ומקוה ישראל, בין קראוזה ופיאט – עד ימיו האחרונים של פיאט – עוד הספיק קראוזה להתאבל על ידיד נפשו – –

*

1928. אני עולה לאדמת המשק על יד תלפיות. מדי פעם הייתי נפגשת עם קראוזה, אם בישיבות עם האגרונומים, אם בענייני משקי הפועלות, והוא ידע היטב על שאיפתי ליצור בהרי ירושלים משק, משק ממש, משק לענפיו, ולא רק משתלה לעצי היער והפרחים. הוא ידע שאני מחפשת שטח מתאים בארבע כנפות ירושלים, ידע היטב על הקשיים שבהם הייתי נתקלת, הן לא ייתכן לצאת עם הבנות לעבודה הרחק מחוץ לעיר, בסביבה הערבית העוינת, וידע מה קשה שאלת המים בהר.

בסוף 1928 בישרתי לקראוזה שהקרן הקימת רכשה שטח של חמישים דונם להקמת משק הפועלות (בעתיד חוות הלימוד). גיליתי לו שבדעת השלטון להקים ארמון לנציב מזרחה לתלפיות – ומיהרנו לרכוש את החלקה שבין הגבעה שעליה יעמוד הארמון ובין תלפיות. בטחנו ב“ארמון”, שדרך תיסלל אליו, קו מים יונח אליו, “אך החלקה מדרונית, אמרתי, כולה טרשים” – קראוזה הסתכל בי ואמר: “אין דבר בעבודה אפשר להשביח גם אדמת טרשים”.

 

מאורעות 1929    🔗

כאשר פרצו מאורעות 1929 היה קראוזה רחוק ממקוה. הכרח היה לו אותו קיץ לנסוע לאליאנס לפאריס, משהגיעו אליו הבשורות הרעות על הטבח בחברון ובצפת, על הקרבנות בירושלים, מיהר לחזור, אך איחר את המועד. מקוה ידעה לעמוד על נפשה הפעם בלי קראוזה. רווחו אז שמועות כי מחנות בדווים עולים על תל־אביב, ובדרך יתנפלו על מקוה. ההגנה במקוה נערכה על עמדותיה, בקצוות המשק ובמרכזו, אך ההגנה היתה עדיין חלשה. מי שמילא את מקומו של קראוזה אמר למורים: "אנו אחראים לחיים של מאות התלמידים ולכל הנפשות בתוכנו, עלינו להזדרז לפנות את מקוה. ותיק המורים א. שגב מספר על אותם הימים, שנתחלקו במקוה הדעות: אלה אמרו להוסיף לעמוד ולהגן ללא רתיעה על מקוה, ואלה טענו – לפינוי.

יודעת נועה קראוזה לספר לך שאף מתל־אביב הופיעו מראשי הציבור ויעצו לפנות את מקוה, אך אמה – חיה קראוזה ־ מיאנה לשמוע על הפינוי. היא עמדה בתוקף וברוחו של אבא: “את מקוה אין עוזבים”. ושגב מוסיף ומעיד: “הגברת קראוזה היא שמנעה את העזיבה: לא עזבנו את סג’רה כאשר עמדנו בסכנה ונחזיק מעמד עכשיו במקוה”, אמרה, “לא נזוז מכאן”. – –

קראוזה חזר כעבור ימים מספר, והיה גאה מעמדת אשתו. הוא העריץ את החלטתה ואמר: “הרי היא בת הביל”ויים, ונהגה ברוחם, וברוח אנשי ‘השומר’".

*

באוגוסט 1929, בפרוץ המאורעות, היתה נקודתנו בירושלים המטרה הראשונה להתקפה. אנוסה הייתי לעזוב בחיפזון את המשק עם החברות המעטות. התוקפים כבר נראו מרחוק. לא עברה שעה קלה והתנפלו על משקנו – – מקץ שבועיים ימים חזרנו. קראוזה שמע על ההתקפה בפגישה עמי בוועד הלאומי, התעניין בכל מה שעבר עלינו, ושמח לשמוע שחידשנו את בניין המשק – שזכינו לצינורות מים, והעיקר, זכינו לבניין הבית הראשון, כי היינו הנקודה הראשונה להתקפה בירושלים.

בראשית 1930 והבית עודנו בבניינו, בא קראוזה, קיים את הבטחתו לעמוד מקרוב על המתרחש אצלנו. עלינו על מצפה הבית, קראוזה הקיף במבט את אדמת המשק, צחק ואמר: “את כל המשק שלך אפשר לכנס בפינה אחת במקוה ישראל, אך אין לזלזל בקטנות”. העריץ את המאמץ להיאחז באדמת הטרשים בירושלים. הוספנו להסתכל בדומיה בסביבה. הוא עמד מהורהר ושאלני אם ישנם סימנים של שרידי יישוב במקום. “לא”, עניתי. “שרידי חרבות לא נתגלו. אם היה פה יישוב, נחרב עוד בימי קדם, מבלי להשאיר כל סימן של חיים מהעבר”. יעץ לי קראוזה לחפש בין הסלעים צמחים, שמא אגלה משהו ממשפחת הקטניות, המעיד על טיב הקרקע. חיפשתי ורק את האטד מצאתי – אטד, סלעים, מרבץ של חצץ, וצרורות של צור… ניחמוני דבריו של קראוזה: “אם נתאחז עם הבנות בשטח, נחיה אותו, נכשיר ונפרה את האדמה” – –

המראה השומם הביא עליו עצבות – אמר כמדבר אל עצמו, “חרד הלב לבטחון הנקודה. עם בנות פה לעמוד כשפראי המדבר מנגד” –

אגב הסיור עם קראוזה בכרם שהחילונו כבר לנטוע, בגן עצי הפרי ובלול, סיפרתי לו, שלפני ימים אחדים ביקר כאן ד“ר חוסין חלדי מעירית ירושלים, בן־צבי הביאו אלינו. וד”ר חלדי הביט עלי בתמיהה ושאל בנעימה של לגלוג – איך עולים על אדמת טרשים שכזו? האמנם תאמרי לבנות כאן משק לחינוך חקלאי של הבנות? ובדברו רקע ברגלו בעפר ואמר בערבית נמלצת: “בלש מה בימסק” – כלומר: חינם לא הייתי לוקח אדמה כזאת. השיבותי לו מניה וביה: “ואנו רכשנו את השטח בכסף מלא על ידי הקרן הקיימת, ובעבודה נהפוך אותו לאדמה טובה” – –

– “אדמה טובה!” הצטחק קראוזה, עוד יעברו הרבה שנים עד שתיווצר פה אדמה טובה. אך אפשר להגיע לכך – על ידי טיוב הקרקע, על ידי זיבול מתאים, והעיקר על ידי מחזור זרעים נכון. את הנחיותיו אלה השמיע בלהט כחסיד. קראוזה דיבר על “האני מאמין החקלאי” שלו. במבטו היה מן המנחם ומן המרגיע. “אין כמוני, אמר, מעריך הכשרת הבנות לחקלאות”, והוסיף: “חנה מייזל ואַת ועדה מימון משקיעות את כל כולכן בהגשמה, בונות משקים להכשרת הבנות”.

מאז לא זזנו עוד מן המקום. עוד אמר קראוזה בשעת ביקורו: “יבואו ימים והמשק יתפשט על השטחים הריקים מסביב” – ניבא לבו של איש האדמה את העתיד – – עמדנו כאן עם הנוער בחזית במלחמת השחרור ומשקנו נגאל וזכה למאות־מאות דונמים, והיום הפכה החווה למרכז לחקר חקלאות ההר, שהרי לא תסכון כיום להכשרת ילדים בעבודה – מפאת היותה עומדת על הגבול. – –

ובינתיים שקדה אותה השנה עדה מימון על נטיעת הפרדס בעיינות, שואפת היתה כמו קראוזה להיעזר בבית־הספר בהכנסה מן הענפים. בעיקר מן הפרדס. הרי לא לחינם קיבלה את הכשרתה במקוה ישראל. במלוא מרצה הסתערה עתה עדה לבניין “עיינות” וקראוזה פוקד תדיר את המקום, עומד לימינה בישיבות הוועד המפקח, לוחם עמה על הגשמת התכנית הגדולה בעיינות, מתדיין עם ויצ"ו, תובע הקמת בניינים ופיתוח יתר של המשק. “בישיבות אלה נתגלה קראוזה במעוף ובתבונה”, אומרת עדה. חזה וראה את המשק בנוי על ענפיו, קולט חניכות רבות מבנות הארץ ועולות, כמשק הכשרה לדוגמה.

קראוזה נכסף תמיד להגשמה, מבלי לדבר גבוהה, חדר לפני ולפנים של יצירת משק, נתן מעייניו לכל דבר – ומה מאוד שמח כאשר בשנת 1932 עמדה כבר עיינות על תלה. קראוזה בא לחנוכת הבית למרות היותו שרוי באבל וביגון לרגל מות בנו.

 

שכוֹל בבית קראוזה    🔗

קשה לי לספר על האסון שפקד את בית קראוזה. משפחת קראוזה שיכלה באופן טראגי את בנם עמיצור – את הנער המופלא שנספה באביב חייו, והוא אך בן תשע־עשרה. עמיצור למד בגימנסיה הרצליה, ובשעות הפנאי היה יוצא למקוה לעבודה, פעם בענף זה ופעם בענף זה. כבר בילדותו ספג את האווירה החקלאית של מקוה, ועם סיום לימודיו בהרצליה, התמסר בשקידה ללימודים ולהכשרה, ובשנה אחת סיים את לימודיו במקוה. אהוב היה עמיצור על התלמידים ועל הפועלים. לא פעם הופיע כמליץ יושר, בנפול סכסוך בין אביו ובין החניכים, או בין הפועלים. מתאווה היה לצאת עם הבוגרים לשנה אחת לעבודה באחד המשקים. אך הוריו היו תובעים ממנו ללכת מיד להשתלמות בבית ספר גבוה, ללמוד בפאריס. לא היה עם לבו של העלם ללכת לפאריס, הוא נמשך לשדות העמק והגליל – ואביו ואמו עמדו על שלהם – תולים היו תקוות בבן שימשיך עבודת האב. קשתה הפרידה לעמיצור ממקוה. הוא אהב לעבוד גם במסגריה עם דוד ליבוביץ המסגר המצוין, שעתיד היה להמציא בימי מלחמת השחרור את המכשיר המפורסם “הדוידקה”, עמיצור היה עד בניסיונות הרבים שליבוביץ היה מתיגע בהמצאת מכשירים חדשים.

אסון המוות של עמיצור הלם את בית קראוזה, אפף את הבית יגון ואבל, והשרה רוח של צער על בית־מקוה כולו.

חיים נחמן ביאליק קונן על העלם, ודבריו נחרתו על קברו של עמיצור:

"רוך ועוז בינה ותום בו נשקו

מצניע לכת ושואף לרום,

בבוקר חייו קדר עליו היום"

תרצ"ב ־ 1.11.1931.

עם כל היותו מוכה צער ומדוכא, כשקבר בנו בלבו, מתאושש קראוזה ומתמסר במשנה מרץ לבניינה של מקוה, שוקד על פיתוח כל ענף וענף. חי בעירנות את כל בעיותיה.

לזכר הבן קמה אז מגמה חקלאית במקוה להכשרת חניכי הרצליה – אשר נמשכה שנים על שנים במקוה. – –

לא יצאה שנת האבל וצרות פקדו את מקוה. שגב מספר: "…משבר כספי פקד את “כל ישראל חברים”, החברה השקיעה את הונה בניירות ערך אנגליים ועם ירידת ערך הלירה האנגלית נגרם לה הפסד ממון עצום. והתוצאות לא איחרו לבוא: באוקטובר 1932 נתקבלה פקודה חמורה ממרכז החברה בפאריס, הדורשת להקטין את בית הספר מקוה־ישראל עד למינימום, להשאיר מקום למתי מספר של תלמידים ו־2–3 מורים. את שאר התלמידים לשלוח לבתיהם ואת המורים לפטר, לצמצם את שטחי הנטיעות שעיבודם דרש השקעות רבות, וכך גם את שאר הענפים, ולהסתפק בבית ספר קטן, שישמש תריס בפני הפקעת רכוש מקוה ישראל על ידי הממשלה. לפי הפירמן – חוזרות אדמות מקוה ישראל לרשות הממשלה עם חיסול בית הספר. הטעם לדבר: אין עוד חברת “כל ישראל חברים” יכולה לתמוך תמיכה כספית במקוה ישראל.

קראוזה ובנו עמיצור.

אך במקום צמצום מחדש קראוזה בתנופה את פיתוח המשק במקוה. נוטע עוד פרדסים, מתוך תקוה להכנסה להחזקת בית הספר. משכלל את הגן הבוטני והמוזיאון לקרקעות, חופר עוד בארות, שהרי המים הם היסוד לפיתוח המשק. הנדיב עומד לימינו של קראוזה ומקוה ישראל פורחת ומשגשגת.

עוד מעט וקראוזה יפתח את דלתות בית הספר לקליטת חברות נוער העולות מגרמניה.

הנרייטה סאלד מבקרת במקוה ישראל ב־1943, ושעריו נפתחים לפני הילדים העולים. במקוה בית כנסת, במקוה אוכל כשר, וטבעי ליצור כאן מגמה חקלאית דתית, ולידה מגמה כללית. אליאנס אינה מבינה לרוחו של קראוזה, והוא פועל על דעת עצמו, ומביע נכונות לקבל את הילדים העולים מיד. הוא נעזר בעליית הנוער. רוח חדשה במקוה. חברות נוער מניצולי החורבן מתערות באדמת מקוה. סאלד מבקרת כאן תכופות, הבנה רבה בינה ובין קראוזה בעניני החינוך, וקראוזה נושא את נפשו לקבל עוד ועוד נוער מן הגולה.

*

בשנת 1932 חזרה הביתה יהודית, הבת הבכורה. כליל היופי היא יהודית. בולט בה היופי הרוחני. מחוננת בדמיון. העזה, מחשבה מעמיקה ומרץ, מרץ עד בלי די – – ירשה מסגולות נפשם של משפחות קראוזה וחנקין. ילידת חוות סג’רה, ספגה עם חלב אמה את יפי נוף הגליל והוד עברו חפף עליה. יהודית היא מקורית בשאיפותיה – נושאת את נפשה לגילוי שפוני־טמוני עפר העבר בארץ.

בוגרת הרצליה, למדה בפאריס ארכיאולוגיה, ובשובה ארצה עורכת חפירות ב“אל־תל” היא עי התנ“כית. שלוש שנים רצופות התמסרה בכל להט נפשה לחפירות יחד עם בעלה מרקה. סביב יהודית בחורבות אל־תל נרקמה אז אגדה. כתב אז שגב, ידיד בית קראוזה: “יהודית בהירת שיער, כחולת עין – בעלת גזרה חטובה, מדברת בלשון התנ”ך וחולשת על אנשים רבים בשובה ונחת… והעובדים נשמעים לה ברצון ועושים את מלאכתם באהבה ובמסירות – – בכל מקום שתכוון את המעדר מצוא תמצא את אשר תחפש, כי על כן אלהים אתה”.

זאת האגדה שנפוצה על יהודית באזור רמאללה, בבית אל, ביריחו, בין ערביי הסביבה, אשר עבדו בחפירות בהנהלתה.

“לא הסתפקה יהודית באמנות של ימינו, שלמדה בפאריס, נוסף על הארכיאולוגיה, ונפשה ערגה למכמני הדורות הקדומים בארצנו”.

בת 26 היתה כאשר החלה בחפירות, שקעה בהתלהבות בעבודה. מה לה חום היום, מה לה צינת הלילה, והיא יומם ולילה שקועה בגילוי הממצאים בעי.

יהודית נגועה במחלה אנושה. ואמה שהתלוותה אליה, אמרה לשמור עליה. יהודית חולת השחפת, חיוורת, לא שמה לב לאבק החפירות – שם היא מגלה אוצרות גנזי העבר.

האב מצא נוחם בעבודתה הארכיאולוגית של הבת, והוא מלא חרדה כאֵם, למצב בריאותה. בתקופה זו היה קראוזה בא תכופות לצריף שלנו ברחביה, פעם עם יהודית ופעם בלעדיה, היה משוחח עם בן־צבי ארוכות על עבודתה של הבת. כבר התמצא בתקופה הקדם־היסטורית, מתעניין היה במיוחד בקורות עמנו בעבר הרחוק, וגאה, מה מאוד גאה היה, על עבודת בתו.

ב־1935 ערכה תערוכה במקוה, בה הציגה את הממצאים מעי ואל־תל. התערוכה נפתחה בחגיגיות, בנוכחות הנציב העליון ווֹקוֹפּ, שקרא לקראוזה מורי ורבי. לתערוכה באו כל הארכיאולוגים מן הארץ, והכול ציינו את הכישרון המדעי בעבודתה של יהודית, שהשיגה רמה של איכות וכמות גם יחד בחפירותיה.

יהודית מתכוננת לעונה השלישית של החפירות, ומפליאה בבדיקה מדעית של החומר הרב אשר גילתה, ופתאום והיא נופלת למשכב שממנו לא קמה עוד. בגיל ה־29 לחייה נקטפה – בעצם פריחתה, ושוב עוטף היגון הכבד את בית קראוזה. החריד האסון את בית קראוזה, האם חיה לא התאוששה מן האבל, אך קראוזה אמר לעצמו “האסון הוא אסוני, אסון ביתי – ומקוה תובעת את שלה”.

בשנים אלה רבו התלמידים העולים מגרמניה, יהודים נמלטו על נפשם, ומהם הגיעו לחופי ארצנו, ובעיקר בני נוער. וקראוזה עשה כל מאמץ בשבילם, מתמסר לחינוכם. נוער זה גדל ברובו באווירה של התבוללות, וחייבים היו להשקיע כוחות־נפש רבים כדי להכניסם לעולם החקלאי, אל עולם התרבות העברית.

באביב 1936 פורצים המאורעות, והם נמשכים כשלוש שנים, ובסתו 1939 ירדה עלינו חשכת מלחמת העולם – שנשאה בחובה אימת השואה. –

 

הערכות על “איש האדמה” קראוזה    🔗

בשנה זו קראוזה מגיע למחצית יובל עבודתו בהנהלת מקוה. ידידיו פירסמו חוברת לכבודו – “איש האדמה”. אנו מוצאים בה מדברי המורים שהתמידו עם קראוזה שנים על שנים בעבודה, ודברי ידידי מוקירי אישיותו.

הנה כמה מדברי ההערכה לקראוזה, לציוּן דרכו הברוכה בחינוך החקלאי.

מניה מפליגה לראשית דרכו של קראוזה בחוות סג’רה והיא מספרת: “לולא קראוזה, מי יודע אם היינו מגיעים בחוות סג’רה לקולקטיב, – לעבודת הפועלים באחריות עצמנו בעבודה עברית. כפועלים סוציאליסטים, ראשונים בארץ, הבאנו עמנו התנגדות קיצונית לרכוש הפרטי. לא העלינו על הדעת שמהרכוש הפרטי עשויה לבוא תקומה חברתית לאומית לעם המשתחרר בארצו. התייאשתי מהמושבות הקיימות ושאפתי להקים חבורה בצורה קולקטיבית לעבודה בצוותא על אדמת הקהק”ל, רק מעטים מבין הפועלים הבינו לי.

– – פניתי ליהושע חנקין, והוא תפס בן רגע את העניין. ראה בהצעתי יסוד מעשי מאוד, יחד אתו נסענו לקראוזה לסג’רה. השנה המשקית פה, כמו בכל יתר המשקים העבריים בארץ, נגמרה בגירעון, והנה חנקין הוכיח לקראוזה שיש ערך מעשי להצעתי. “אם תמסור לקבוצה באריסות את כל הפלחה, המביאה לגרעונות, לא תפסיד, כי אם תרוויח, בני הקבוצה יעבדו במסירות נפש, בהתלהבות, לא יבדקו באורך ימי העבודה כמו שעושים הפועלים השכירים, ובסוף השנה מוכרחה הפלחה להביא רווחים”.

רעיון הקולקטיב מצא הד בלבו של קראוזה. הוא אמנם חשש לגורלו אם הענין לא יצליח. אך הסכים, אחרי מלחמה פנימית קשה עם עצמו.

עומדים היינו על סף השנה החקלאית, מיהרתי לישראל שוחט, מסרתי על ההסכם עם קראוזה, וישראל מיהר להעלות לסג’רה את החומר האנושי המעולה בארץ: גלעדי, פורטוגלי, זייד, בקר וגבעוני וכו', גם גרעין של חברות הבאנו לחוות סג’רה. קראוזה עזר לנו בכול. אנו לא היינו מהנוחים, צעירים, מרדנים ועקשנים היינו, הפכנו את הסדרים בחווה, יצרנו הווי חדש משלנו, קראוזה חרד היה להצלחתנו, היה עוזר בסידור העבודה, ובערבים מרצה באוזנינו על החקלאות, למרות עייפותו לאחר יום עבודה ארוך. קראוזה עורר בנו אהבה לשדה, עשה מאתנו פלחים בלב ונפש. ידענו להעריך אותו.

ניסיון שנת הפלחה נגמר בהצלחה, ואפילו ברווח קטן. מניסיון זה למדנו אנחנו ולמד קראוזה. הוא שעזר לנו לנסות את כוחנו להתגבש ולהתאחד, הוא עזר לנו להאמין לעצמנו והעמיק הקשר בינו ובינינו.

אנו, חברי הקולקטיב, חברי ‘השומר’ כולו, תמיד אנו אסירי תודה לקראוזה".

ביובל זה ניתן הדיבור למורים הראשונים, לידידיו הקרובים של קראוזה.

מאיר ויניק, מראשוני מורי מקוה ישראל, כימאי נודע, זכה, בעזרת קראוזה, להקים מעבדה ומוזיאון לקרקעות, שהוא יחיד במינו בכל אזור הים התיכון. ויניק היה כבר עם קראוזה בימי מלחמת העולם הראשונה, עמו הלך במסע על גמלים בנגב למחקר טיב הקרקע. עם הכיבוש הבריטי התגייס לגדוד העברי, ומיד עם השחרור נכנס לעבודתו המבורכה במקוה, בה הוא עוסק עד היום.

כותב ויניק: “אומנם לא קראוזה הוא שייסד את מקוה ישראל, אבל הוא שעיצב את דמותה, ובהנהלתו הגיע המוסד למדרגת התפתחות כזאת, שבצדק הוא נחשב כעת לחולית פאר בשרשרת המפעלים הלאומיים בארץ. המוסד קיים זה כשבעים שנה, אולם רק בתקופת פעולתו של א. קראוזה התחיל למלא כראוי אותו תפקיד אשר קרל נטר חזה לנגד עיניו: לחנך דור יהודי של עובדי אדמה, יסוד לתחיית האומה בארץ־ישראל”.

“לפני כשלושים שנה עברנו פעם יחד על יד שער מקוה. ואז התחיל א. קראוזה שופך לפני את מרי שיחו על גורל המוסד הזה, שנועד להיות אבן פינה בבניין הארץ. וזוכר אני עוד את דבריו: כמה מאושר הייתי לו יכולתי להקדיש את חיי להבראת המקום”.

“…עם שחרור הארץ משלטון הזדון באה תקופה חדשה בתולדות היישוב… ובתולדות מקוה ישראל… קראוזה ידע לכוון את השעה ההיסטורית ההיא ובבוא בשורת הגאולה הרגיש שבא הזמן גם למקוה ישראל למלא את תפקידה בתחיית העם והארץ. הוא הבליט זאת בנאום שנאם לפני חברי ועד הצירים, שנתאספו במקוה ישראל. – – – אף על פי שהדיבור העברי היה קשה עליו, השתדל בכל כוחותיו ליצור סביבו אווירה שכולה עברית.. ידע למשוך למקוה כוחות חדשים רעננים ופוריים, מטובי עובדי היישוב העברי, מורים ומדריכים הנאמנים לרעיון העבודה והתחייה. אחדים מהם בין הראשונים להחייאת העמק. רבים הבוגרים שהגיעו לנקודות יישוב רבות בארץ”.

“קראוזה נתן את האפשרות לא רק לעבוד, כי אם ללמוד ולחקור, לשכלל ולחפש דרכים חדשות, הודות לרוח זו, שהוכנסה למוסד, ניתנה אפשרו לכמה מן המורים לכתוב ספרים בחקלאות”.

“קראוזה הוא שסייע בידי”, אומר ויניק, "ביצירת המכון לחקר הקרקע וזבלים במקוה ישראל, שהפכה למכון לחקר האדמה והזבלים לחקירת המיקרוביולוגיה של הקרקע. ועל ידי כך היתה מקוה לבית אולפנא לצעירי ישראל.

קראוזה כאדם בעל כישרון המעשה והניסיון הרב ידע ליצור תנאים הדרושים לקיומו ולשכלולו של המוסד, ומסירותו הגדולה ויחסו הישר לחבריו ולתלמידיו יצרו אטמוספירה של אמון, כבוד והערצה, והם הערובה להצלחת העבודה במקוה".

המורה נ. הוכברג היה מראשוני הכורמים המומחים, שייך לקבוצה הקטנה של בני המושבות, מהיחידים שדיברו עברית והחזיקו מעמד במקוה ב“ימי הזרות” של המורים, שנשלחו על־ידי האליאנס והתכחשו לתנועת התחייה העברית בארץ.

הוכברג התלמיד נמשך לעבודה בכרם שניטע במקוה מלכתחילה בממדים נרחבים על שטח של 300 דונם, והצטיין בזני גפן מובחרים, שהובאו מצרפת למקוה. הענף הזה עמד על הגובה, והוכברג התמיד בו, השתלם והפך לכורם מטובי המומחים בארץ – מורה המצטיין בהוראה להלכה ולמעשה בענף הגפנים.

הוכברג זוכר את בואו של קראוזה למקוה כמנהל “והוא כולו פשטות, בתלבושתו, במנהגיו וביחסיו לתלמידים ולעובדים. ובמשק עזובה רבה ודלדול גמור. מכונות רעועות וחלודות, כלים נושנים ואבק דורות מכסה על הכול… קראוזה ער, מסייר בחצרות ובענפים, רושם בפנקסו הערות לשינויים ושכלולים, ואגב סיור אוסף ומטמין כל ברזל, כל בורג ומסמר, לבל יאבדו למשק”

*

המורה מ. שגב, אף הוא מראשוני המורים במקוה. הוא בא כמשתלם עוד ב־1919 ועד מהרה היה לאחד הבולטים בין המורים, ידידו הנאמן של קראוזה, מורה ותיק עד היום במקוה.

אותו זמן כתב שגב: “בראשית 1919 שוקקים היו עוד בשדות מקוה ישראל, בכרמיה, גניה, ורפתיה עובדים זרים ועליהם היה מנצח פקיד – השני במעלה אחרי המנהל. מדי בוקר בבוקרו היו מתאספים ליד בתי המלאכה עשרות גברים, נשים וטף מהכפר הערבי הסמוך, וכולם כורעים ומשתחווים לפני הפקיד המנצח, אשר יהלך לפניהם, ואחר שהמנצח קורא בשמותיהם ומתבל את קריאתו בהלצות ובמחמאות מתאימות ־ יפוצו צאן מרעיתו מפניו וימלאו את כל פינות המוסד ־ המשווע לתחייה עברית ולעבודה עברית – –”

ושגב ממשיך: “אם זכינו לקראוזה, איש יהודי חקלאי המתמיד בעבודתו החקלאית למעשה, איש אשר בגיל למעלה משישים שנות חיים מלאות פגעים ואכזבות קשות עודנו מלא כוח ומרץ עלומים להשכים בוקר בוקר להיות בין הראשונים המתעתדים לעבודת המקום ולעבודת האדמה 14–16 שעות ואף 18 שעות של מעת לעת בעבודה מאומצת, אם זכינו לקראוזה “האיש הקשה” שינהג את העגלה הכבדה של מקוה ישראל בהיגיון ובסדר של תקופתנו הרת סערות ומאוויים, בקיום יחסים הוגנים עם העובדים – הרי חלק גדול מזכות זו יש לזקוף על חשבונה של חברתו בחיים, המלווה אותו באמונה ומשמשת לו עזר וסיוע בדרכו הארוכה והמסועפת, הדרך המוליכה מסג’רה, בתקופה הסוערת שלפני המלחמה, דרך מקוה ישראל בתקופת המעבר, לחיים החדשים של עם חקלאי היושב על אדמתו”.

והמורה ב. כפולר ־ גם הוא בוותיקים במקוה, כתב בימי היובל:

.. "וכך הולך המוסד מדי שנה בשנה ופושט צורה ולובש צורה. רק לא לקפוא על השמרים. זהו קראוזה – תסיסה תמידית, השתנות תמידית, התקדמות תמידית.

"איתנה היתה העמדה של מקוה, כמסופר, במאורעות 1929 ומני אז היתה מקוה ישראל חלק אורגני בחקלאות העברית בארץ. כל שאלה חקלאית מצאה את הדה, ולפעמים את פתרונה, פה. בוגרי המוסד מפוזרים על פני רוב הנקודות החקלאיות בארץ, ולעתים מהווים בהן את החלק האקטיבי והער ביותר. ברור שהרוח החיה בכל מה שנעשה במקוה ישראל – היא אישיותו של קראוזה.

"ואין כל ספק שאישיות זאת היא הופעה מעניינת מאוד בחיי הישוב, כי מה הן התכונות האופייניות בשביל עמנו בכלל ויישובנו בארץ בפרט?

"בא גל של עלייה וסופו משבר, ושוב מתרומם גל, ובסופו עזיבה המונית של הארץ. התלהבות לאומית קיצונית וייאוש גמור לאחריה.

"ופה עומד האיש קראוזה וטוען: הירקות בזול? עשה הרבה ירקות. משבר בשוק הענבים? הרבה לנטוע גפנים. ובזמן השתוללות יצר ההדרים בארץ, נוטעת גם מקוה ישראל תפוחי זהב, אבל במידה מצומצמת. ידוע הפתגם החקלאי, שאם היבול בזול – תצניעהו באדמה וזרע מחדש. זאת היא הסיסמה והשיטה של קראוזה.

"…ובזה אולי כוחו הגדול וערכו הרב ביישוב ובחקלאות הארץ־ישראלית. מי שעובד אתו ביחד מוכרח, לעתים קרובות, להתפעל עד כמה האיש הזה מסוגל לגשת ולפתור באופן מעשי כל מיני שאלות מסובכות. ידועה הנטייה המופרזת של החקלאים שלנו למיכּון מהיר וקיצוני של החקלאות העברית. אין כל ספק שמיכּון זה גורם להוצאות כספיות מרובות שהיו צריכות לגרום לחיסכון רב במשק, ולמעשה שקע המשק בגלל ההוצאות הרבות האלה בחובות כבדים עם ריבית גבוהה, שאין לחקלאות כל תקווה ואפשרות לסלקה. ובזאת אולי נעוצה הסיבה העיקרית למצב הקשה שבו נמצא עכשיו המשק החקלאי העברי בארץ. קראוזה נקט מן הרגע הראשון עמדה של זהירות לגבי המיכּון המבוהל והיקר הזה בחקלאותנו. ההוצאה היא ודאית ־ הריווח הוא בספק. כאלה הם דבריו של קראוזה, והוא נקט ונוקט תמיד בשיטה של חיסכון קיצוני בהוצאות כספיות ־ אשר הודות לה נמצא המוסד במצב כלכלי טוב. לעתים קרובות תשמע ממנו את המימרה: "אין מאחורי לא עם ישראל וגם לא “חברת כל ישראל חברים”, ולכן צריך לשקול ולשקול כל הוצאה כספית נוספת. הכישרון הזה להגשים תכניות שונות בשיטה האקונומית ביותר מציין את קראוזה לטובה על פני החקלאות העברית בארץ, שלא תמיד ידעה את סוד החיסכון והצמצום בהוצאות.

אין כל ספק כי בפעולותיו של קראוזה יש משהו מן האיטיות השקטה, הטבועה בתוך תוכה של החקלאות. במובן זה הוא עומד בניגוד גמור לעירנות שלנו המבוהלת והנחפזת.

ועוד קו אחד אופייני לקראוזה – זאת היא שאיפתו לחידושים המגיעה ממש למהפכנות. אין האיש מסוגל להסתפק במה שכבר הושג – המחשבה שלו תמיד עובדת ובוחנת מה אפשר ומה צריך להוסיף ולשכלל ולשפר ולחדש.

מקוה ישראל הפכה מחווה חקלאית לבית ספר חקלאי, עם אפשרויות רבות להשתלמות מקצועית לתלמידים. למטרה זאת אין קראוזה חוסך שום אמצעים ומאמצים. נבנו מעבדות חדשות לכימיה וביאולוגיה, נרכשו כל מיני מכשירי לימוד חדשים.

אולם, ברור שבהשתלמות בוגר במקוה צריך להיות מצויד לא רק בידיעות טכניות שונות בחקלאות, כי אם חדור בעיקר ברוח החקלאות ובשאיפה ברורה להתגבר בדרכו זאת על כל מיני מכשולים, גם חומריים וגם רוחניים".

מתוך הכרת חשיבות הפעולה הזאת הוא עושה את כל המאמצים האפשריים לחיפוש האנשים המתאימים ונותן להם אפשרויות פעולה נרחבות ביותר. ספק אם רבים בגילו ובמעמדו היו מוצאים עוז בנפשם למסור לזולתם סמכויות כה רחבות בשביל פתרון שאלת החינוך החלוצי במוסד. פה התבלטה בייחוד תכונה אחת יסודית בנפשו של קראוזה. טובת המוסד קודמת לכול. אין, ולא יכלה בנידון זה להיות, לא שאלת יוקרה, ולא עניינים פרטיים, ולא אסונות משפחתיים כבדים – שום דבר לא יכול להזיז את האיש מדרכו הקבועה מראש. אין כל ספק שקראוזה איש קשה הוא, קשה לאחרים, אבל קודם כול קשה לעצמו. החיים שלו – זאת היא עבודה ועבודה בלי סוף. מחמש בבוקר ועד שעה מאוחרת בערב שקוע האיש במחשבה ובפעולה לטובת המוסד. אין למנהל של מקוה ישראל שעות עבודה קבועות. לעתים אתה שומע את השאלה מתי הוא מקבל אנשים וקשה לענות לשאלה זאת, כי למעשה תמיד הוא מקבל.

…קראוזה הוא בעל הבית הזהיר והחסכוני בהוצאות, גילה הבנה רבה לעבודת מחקר ונסיונות.

לא אוכל שלא להביא בזה את דברי ההערכה לקראוזה מאת ש. ידידיה, המורה המדריך במקוה, אשר עבד שנים במחיצתו של קראוזה ובעידודו סידר את הגן הבוטני במקום, השביח את גן עצי הפרי, הרחיב ופיתח את המשתלות.

הכרתי את האגרונום הצעיר ידידיה מיד עם עלותו ארצה. נפגשנו בשכונת שעריים ברחובות. גם אני גם הוא אמרנו כל אחד בפני עצמו לנסות ללמד את אחינו התימנים לעבד אדמת החצרות המוזנחות בגידול ירקות. מאוויים של חלום – – חשבנו לשתף בזה פעולה, ולא הגענו להגשמה במקום.

במהרה כבר מצאתיו עובד במקוה. קראוזה חיבב אותו ועזר לו בכול. ומה מאוד התאבל עליו כאשר הלך ללא עת לעולמו. ידידיה הספיק לכתוב על קראוזה ידידו:

"לפנינו איש מתמיד למופת, בעל מרץ רב, החי בשביל חקלאות הארץ ופועל למענה ללא ליאות וללא הפסקה. מתוך נאמנות ומסירות הוא עובד בוועדים שונים למען החקלאות והחינוך החקלאי בארץ, מטעם הממשלה, המוסדות הלאומיים והחברות החקלאיות של ארץ־ישראל, אך מפעל חייו הוא בית הספר החקלאי מקוה ישראל.

"גדולתו של אליהו קראוזה כמחנך חקלאי איננה בנאומים יפים, כי אם במעשיו הטובים. אדם זה משמש סמל נאה ודוגמה לעובדי בית הספר במקוה ישראל ולתלמידיו, במסירותו הגדולה לחקלאות והתמדתו הרבה, הנמשכת עשרות רבות בשנים. חלום חייו – דת העבודה. רעיון זה הוא משתדל להקנות לתלמידיו במישב מאמציו – –

ברוח הנאמנות לעבודה החקלאית מחנך א. קראוזה את תלמידיו ודואג להם בצאתם להתיישבות".

ידידיה מתפעל מרוח הבניין של מקוה ישראל: חורשות אורן נוטעו בפינות השונות של מקוה ישראל. כבר ב־1923 ניטע גן עצי הפרי ממינים שונים לצורכי הוראה וניסיון. גן המשמש מרכז ללימוד לכל אזור החוף. בשנות 1929־1927 ניטע פרדס רוטשילד על שטח של 200 דונם. פרדס זה משמש מקור הכנסה לבית הספר ומקום עבודה ולימוד לתלמידים. גן עצי פרי של נשירים משתרע על שטח של 45 דונמים, גן עצי פרי סובטרופיים, פרדס לניסיונות בזנים וכנות, וכרמי גפנים בהשקאה. בשנת 1930 הוחל בהקמת הגן הבוטני המשתרע על שטח של 60 דונם והכולל למעלה מאלף מינים. לדברי קראוזה יש לחדש ולהוסיף משהו במשק יום־יום, כדי למשוך ולעניין את התלמידים לעבודת יצירה.

בימי מחצית היובל של קראוזה הלכה מקוה והתבצרה. ההגנה פעלה בה יומם ולילה, מתאמנים היו בבנייני היקב, במרתף של קרל נטר, מתאמצים היו ליצור במקום כלים ומכשירים להגנה – רימוני יד למיניהם, כלי קליעה.

דויד ליבוביץ יגיע עוד מעט המכשירו המשוכלל ל“דוידקה” ובינתיים מרבה הוא בניסיונות – –

במקום לומדים בשקידה, עובדים בחריצות ויותר מן הכול מכשירים את עצמם להגנה, התלמידים והפועלים גם יחד. הכול בעידודו ובעזרתו הנאמנה של קראוזה.

 

קראוזה והנוער המתבגר    🔗

קראוזה היה מחפש מורים מחנכים טובים, ולא קל היה לגלות אותם. במאומץ היה חותר אחרי מחנכים מעולים למקוה. “הציעו לו”, מספר שגב, “את מאיר כרמלי מבן שמן, איש השמאל באותם הימים. המרכז החקלאי המליץ עליו, אך בא כוח מחלקת החינוך מטעם השלטון המנדטורי התערב והתנגד בתוקף לקבלתו. כינס קראוזה את “מועצת המורים” (“מועצת הזקנים”) – אלה היו רובם מורים ותיקים, רק מעטים מהם חדשים. קראוזה הביא בפניהם את הבעיה ואמר: לא ייתכן שיתערבו הללו בענייני החינוך שלנו במקוה. נקבל את כרמלי ולבריטים נאמר: אנחנו אחראים בארץ הזאת על החינוך, אדגיש ואומר להם: בידי הופקד גורלה של מקוה ישראל, וטובת החניכים מחייבת אותי לקבל את האיש שהצטיין כמחנך”.

קראוזה לא שמע, לא לאליאנס ולא לממשלה. האליאנס הכבידה עליו, הדידה את שנתו. תדיר היו מציקים לו הפקידים מגבוה. ושאיפתו באחת – להרחיב את בית הספר, לקבל עוד מורים טובים למקום. הוא פעל מתוך איזו אינטואיציה בבחירת צוות המדריכים והמורים –

ידע לדרוש תמיד מהמורים והמחנכים ולתבוע מאנשי המקצוע, תבע ללמד לא רק בכיתה, כי אם גם בשדה, היה אומר: אחרת אין ערך ללימודים. אך כאשר מצא את האדם המתאים – נתן לו חופש מלא בעבודתו. לא פעם היה אומר למורים, תשגו ותטעו, אך תלמדו משגיאותיכם.

הוא בעצמו היה משמש דוגמה חיה לכול. בכל נימי נפשו חי את החקלאות, משוטט תדיר מענף לענף, מעודד, מכוון את ההכשרה של התלמידים והפועלים גם יחד. עם כל היותו דחוק תמיד בתקציב, ידע להתקין תנאים נאותים למורים.

*

הקשרים הידידותיים שלי עם קראוזה התהדקו יותר בשנת 1938, כאשר בני עמרם נתקבל למקוה לשנת הלימודים השנייה, בגמרו את המחלקה השביעית בגימנסיה בירושלים. באתי אז אל קראוזה ומצאתיו שרוי במצב רוח עגום, עקב המצב הכללי ביישוב ובגלל המצוֹת והמריבות שהיו בין התלמידים. המחנך ד"ר רבקאי גם הוא מודאג היה מהמתיחות והמריבות שבין הזרמים, הדתי והכללי. בין התלמידים היו בני השומרים היקרים לקראוזה, יפתח ויוחנן, בני זייד, בנו של פרנץ ממטולה – יונתן. קראוזה עבד עם הוריהם בחווה בסג’רה ואהב לציין לפני תלמידיו את דמותו של אלכסנדר זייד בתור עובד האדמה לדוגמה ובתור שומר. הוא היה משקיע נפשו בשיחות עם התלמידים והשפעתו הטובה הורגשה בהם.

מדי פעם בבואי אליו היה חוזר אל אותו הנושא – איך ואיך להניע את הנוער שיכבוש את יצרו, שיגיע לפורקן כוחותיו בדרך חיובית בעבודה ובלימודים. “בגיל ההתבגרות”, היה אומר לי, “גובר בנוער יצר ההרפתקנות. יש להבין לרוח הנוער, לעורר אותם לביקורת עצמית, לכיבוש היצר בעבודה וביצירה”.

התעניינתי כבר במקוה, לא רק במטעים ובמשתלות, כי אם גם בתנאי חיי התלמידים. ובצער הייתי מציינת לקראוזה את הליקויים, מסיירת עמו בחדרים הגדולים – בפינות החדרים ומעל התקרות היו תלויים קורי עכביש, ועל המשכבים – שקים ממולאים קש במקום מזרנים, ובחדרי האוכל לא היה המזון מספיק. קראוזה היה משיב לי: מחויבים לנהוג בצנע בימים הקשים ליישוב. ובכלל היה אומר: החקלאים הצעירים צריכים להתחנך ברוח הצנע, ובכל זאת היה משפר את התנאים – עוד מעט ובמקוה תתהלך כבר אֵם הבית, המשגיחה על הניקיון והסדר בחדרי המגורים, ועל תאי הארונות של התלמידים יופיעו כבר מנעולים – נגד הסחיבות והפריצוֹת – –

ושוב ושוב הייתי שומעת מפי קראוזה: העיקר לטפח בנוער רוח אחריות. הוא האמין בנוער, בטח בהשפעת עבודת האדמה על הבנים. פעם אמר לי: “למדתי מבני הבידווים על גיל ההתבגרות – אתה מוצא אותם במאהלי הבידווים בגיל ההתבגרות כפראים גמורים, מתרוצצים ומריבים, פרחחים ללא חינוך ותרבות, אך ראה זה פלא – פתאום מתחולל בהם איזה שינוי, איזה מיפנה לטובה. הם נעשים מרוסנים, מתחילים נוהגים בדרך ארץ, בנימוס. כאלה גם בנינו – נוער טוב לנו – עלינו לבטוח בו!”

 

מקוה במבחן המאורעות    🔗

מקוה התבצרה בימי המאורעות. המורים, החניכים והפועלים, כולם היו במחנה ההגנה, וקראוזה היה ער ושקוד בכל פעולה ופעולה – כל מחשבתו היתה נתונה להגנת המקום.

קראוז מסר החולות שמסביב למקוה לאגרובנק, בתנאי שיקימו גדר תיל מסביב למקוה. גדר ענקית – עמודי ברזל וחוטי תיל הקיפו עד מהרה את מקוה, ובפנים, בגבולות בוצרו עמדות ההגנה. ולאליאנס הודיע: “יישוב על החולות, מאחורי מקוה, יקר מהון תועפות, היישוב הזה מבטיח את מקוה מן העורף”.

מקוה חשודה בעיני השלטון ומסביב לה משוטטים שוטרים ערבים. פעם, מספר המורה שגב, גילו שוטרים אלה בחולות מאחורי הגדר קבוצת מתאמנים בנשק. “מניין אתם?”

וחברי ההגנה השיבו: “תלמידי מקוה”.

אסרו אותם השוטרים והכניסום אל תוך החצר כדי לזהותם. קראוזה יצא אל השוטרים והרים את קולו עליהם (ובינתים מיהרו אנשינו לקחת את כלי הנשק מידי האסורים).

“איך מעזים אתם לעצור את תלמידינו? חניכינו הם!”

השוטרים טענו לעומתו: “הם התאמנו בנשק!”

איזה נשק, איפה הנשק?" הוסיף קראוזה לגעור בהם. התבלבלו השוטרים והסתלקו.

טובי הדור הצעיר מתחנכים בתקופה זו במקוה. אל “החומה והמגדל” ־ צפה ועולה בימים האלה הסיסמה בהתייישבות העובדת. וכאן במקוה ישראל מתלקט הגרעין הראשון. כאן יזמו הבוגרים עם ראשי ההגנה את השיטה של “חומה ומגדל”, ומכאן יצאו כובשי אדמת תל־עמל בעמק בית־שאן, היא ניר דויד כיום.

מספר הרצפלד: “עומדים היינו בעיצומם של המאורעות, ובן לילה צמחה לנו הנקודה של 'חומה ומגדל”“. הרצפלד היה בין המנצחים על העבודה, וקראוזה אמר לו, מה אתה אומר על ה”שקצים" שלי? בחיבה ובהערצה התיחס למגשימים. “אני אוהב אותם”, חזר ואמר.

הרצפלד מעלה זכרונותיו ומתעצב אל לבו: “לא קל”, הוא אומר, “היה לקראוזה לשאת בעול מקוה שכזו! לא פעם היה שופך את לבו לפני איך לאזן את התקציב – התקציב אינו מתאזן, – היה קראוזה נאנח. ועלי להוסיף ולפתח את מקוה, לקלוט עוד ועוד תלמידים. – ואיה האליאנס? שאלתי – האליאנס מתה – השיב קראוזה. אין מבינים לנו במרכז האליאנס. אינני רוצה לחנך לפקידות, הייתי שומע מפי קראוזה – אין בדעתי להכין את הבנים ללימוד גבוה של אגרונומיה – לא לננסי, לא לפקולטות באוניברסיטאות, כי אם להתישבות. באצבע צרדה היה מכה ואומר: ויש להכין את הבנות להתישבות!”

“מה אתם עושים חשבונות? בלי הבנות בהכשרה חקלאית – אין גם ערך להכשרת הבנים”.

 

תלמידים על קראוזה    🔗

קראוזה אהב לבקר בכל נקודה ונקודה חדשה, ובאיזו נקודה לא היו מחניכיו? והוא תמיד דרוך ומוכן לכל סיוע בנקודה חדשה.

על מקרה מיוחד שאירע לעמרם בני עם קראוזה: על הטרקטור בפלחה יכלו התלמידים לעלות רק בתורנות, וכל אחד מהם, כמובן, השתוקק לעבוד בטרקטור דווקא ולוא לשעות ספורות. פעם ביום השבת התאווה עמרם לחרוש בטרקטור, אשר עמד מכוסה בשדה. מיהר והניע את הטרקטור, החל בחריש בתלם. ופתאום וקראוזה מולו. כה נדהם עמרם שההגה כמעט ונשמט מידו למראה המנהל – מבוהל עצר בטרקטור שכמעט והתנגש בעץ. נעץ בו קראוזה עיניו, נזף ללא דיבור, הביט והביט ואמר: כנראה סבור היית שאני מתמהמה עוד בבית הכנסת – – ואני נוהג אחר התפילה לסייר בשדות. איך מלאך לבך לעלות ללא רשות על הטרקטור ובפרט ביום השבת!

בבואי סמוך למקרה מצאתי את בני משוחח עם חבריו על התקרית שאירעה לו בשבת.

אמר האחד: “האם דתי הוא קראוזה, שהולך לבית הכנסת?”

העיר השני: “שומר מסורת האיש. הוא מחנך לעבודת האדמה ולמסורת ישראל”. התלקח ויכוח: “הן קראוזה מדבר על העבודה כעל דת”, העיר אחד הטירונים. השיב לו אחד מהכיתה ה“מסיימת”: נכון, לא פעם שמענו מפיו על ‘דת העבודה’“. אם למד מפי א”ד גורדון, שאותו העריץ, ואם מלבו דיבר – ידענו שקראוזה מתייחס בקדושה לעבודה. רואה בה יסוד היסודות לחיינו בארץ. אך הוא גם מקיים בכבוד את המסורת העברית, שומר על שבת ועל מועד. הולך לבית הכנסת, ברם נוהג בסובלנות. אינו מחייב את החופשיים ללכת עמו לבית הכנסת, כפי שהיה נהוג במקום לפניו – – –

יום השבת מורגש פה בכול. העבודה בענפי הצומח שובתת, והטיפול בבעלי החיים הוא טיפול המחייב רק את ההכרחי, את ההזנה והחליבה. השערים נעולים במקוה ביום השבת.

האוכל מוכן כמו בכל מוסד מסורתי, בערב שבת. האוכל, כמובן כשר. לא פעם שמעו התלמידים מפי קראוזה – “לא יזיק ליהודי לא דתי לאכול אוכל כשר”.

את יום הכיפורים מקיימים במקוה כמו ביישוב מסורתי ביותר. חדר האוכל נעול. הצום הוא כללי, מבלי לחייב, לפי מצפונו של היחיד. בערב יום הכיפורים מקיימים סעודה מפסקת, התפילה בוקעת מכותלי בית הכנסת, בוקעת כל היום – ובערב ארוחה חגיגית.

משנגעו ב“ארוחה” ־ הביעו תרעומת על קראוזה ־ מדוע כה חס על האוכל, ובפרט התמרמרו על רוגזו משמגלה פרוסת לחם מתחת לשולחן. הרים את קולו אחד הנערים ואמר: “ואני דוקא מבין לו – אינו חס על הלחם שאנו זוללים, כי אם על פרוסת הלחם שמבזבזים”.

אותו יום שוחחתי אף אני עם קראוזה על הלחם – הן מתבגרים הנערים וצורכים לחם במידה גדושה. אותה שעה מתהלכים היינו במטע בגן הבוטני, ניצב פתאום על עמדו, שלח בי מבט רציני, ואמר: “אינני יכול לראות פרוסת לחם מתגוללת על הארץ. גוי עובד האדמה נוהג לנשק לפת, כאשר נופלת זו על האדמה. כי יודע הוא ערך ללחם, ערך לפרי עמלו בעבודתו. ואנו היהודים רחקנו ממולדתנו ומעבודת האדמה”. העירותי לו שזוכרת אני מילדותי, שגם יהודי בעיירה היה חס על פרוסת הלחם והיה מרים אותה מן העפר. השיב קראוזה: “ייתכן שבלב היהודי הפשוט, בדמו, חי עדיין היחס המסורתי הקדום מאבות אבותיו אל הלחם, אבל בימינו – שומה עלינו לחדש תחושה זו של קדושה ללחם ולעבודה”. “אין החניכים פוסקים מלדבר על האוכל ועל האוכל”, אמר כמדבר אל עצמו, “מחוייב אני לנהוג בדרך זו כדי להנחיל להם יחס לעבודה, יחס לפרי עמלם, ולהביאם לידי הרגשת הסיפוק הנפשי בעבודה– זה ערך הערכים שעליו אני מחנך במקוה!”

אכן, קראוזה אינו דתי במובן המסורתי של המלה. אבל יש בנפשו יסוד דתי עמוק, אשר מתגלה בהרהוריו על העתיד המוסרי של הנוער בדורנו.

מספר חברו של עמרם, ז. ש.: "קראוזה אהב את עבודת האדמה וברוח זו חינך את חניכיו. לא אהב לשבת במשרד, מתהלך היה בשדות מקוה, עולה על סוסתו או שמגיע ברגל לכל פינה. מה לו חורף, מה לו גשם, מה לו יום חמסין – קראוזה בחוץ. השכים קום לפני כולם, אהב לראות את החניכים דווקא בשעת צאתם לעבודה. בחיוך הטוב המשתפך על פניו היה מסתכל איך תלמיד רותם את הפרדות, איך אוחז במחרשה, איך עולה על הטרקטור. אהב לראותם באחזם בכלי העבודה. לא פעם היה מראה לטירונים איך להניף את המעדר, איך להפוך רגבי האדמה. בכל ענף וענף היה מופיע בשעות העבודה, היה מעיר הערותיו למדריכים ותלמידים.

עם כל היותו טרוד, לא ויתר קראוזה על מתן שיעורים בכיתות. חיפש מגע קרוב עם חניכיו. הורה כלכלה חקלאית. מורגש היה בשיעוריו שתרגם מצרפתית, ודאי בעזרת מישהו. גם בכיתה היה מתהלך לאורך השורות ולא מתיישב על הדוכן, ולא פעם הרגיש שמאחוריו פורץ צחוק עצור, מישהו חמד לו לצון, העיר משהו, וקראוזה היה מפנה את ראשו ומשיב בחיוך: “לא תוציאו אותי משלוותי”. פעם העיר אחד התלמידים בכיתה, שהרי הוא מלמד כלכלה מראשית המאה הקודמת על כלכלת צרפת. לא נבוך קראוזה והשיב בבת צחוק: “החקלאות תמיד עומדת על אותה הכלכלה, בנויה על שלושה דברים: על אהבה לאדמה, אהבה לעבודה, ועל הצורך הנפשי להתקיים מפרי העמל” –

כל שאיפתו של קראוזה היתה לחבב על התלמידים את החקלאות. והוא השתדל להקנות להם את הערך של עבודת האדמה לאדם ולעם. קראוזה לא חדל מלתבוע מהמורים להרבות בידיעת הטבע. “בני עם תלוש מהקרקע אנו”, היה אומר, “ידיעות על טיב האדמה ועל חיי הצמחים מעשירים את הנפש”. אך העדיף את העבודה על הלימודים שבכיתה. “לא העיון המופשט, כי אם המעשה הוא שקובע”.

קראוזה זכה לחיבה מצד התלמידים תודות לסובלנותו, שידע להקשיב לדבריהם. היה מבחין בנערים – מי שרוי ב“מצב רוח” והיה קורא לו ומשוחח אתו ומפיג את עצבותו. אך לא אהב תלונות התלמידים על האוכל. לא פעם היה מעיר להם: “הן עוד לא תדעו להבחין בין חיטה לשעורה, בין סוס לפרד – וכבר תביעות על תביעות בענין האוכל” – –

ובכל זאת היה מאזין לטענות. כשהיה משוכנע שהוא צודק היה עומד בתקיפות על דעתו. פעם אמרו התלמידים לערוך טיול למצרים, ופנו בבקשה לקראוזה. שקל המנהל, נמלך בדעתו והחליט לא להרשות את המסע למצרים. סערו התלמידים, איימו בשביתה ובעזיבה, וקראוזה עמד על דעתו – ולא נסעו. אך כאשר הרבו לתבוע בריכת שחיה, ומגרש לכדור רגל – מילא את שתי התביעות גם יחד.

 

מקוה בימי ההתנדבות    🔗

כבר הבנים תפוסים יותר בעמדות ההגנה מאשר בשאיפות לסיורים. מקוה מקבלת רשיונות לנוטרים רשמיים, והתלמידים משמשים בתפקיד הנוטרות, מחליפים ביניהם המדים, יוצאים לעמדות.

גאים התלמידים על תפקידם כנוטרים, ונראים כאילו התבגרו בן לילה. סיסמת היישוב בימים האלה – המלחמה בנאצים קודמת לכול, ומחוייבים אנו להתגייס. מתחילים בגיוס בעם – שואפים לבריגדה העברית, ועד עת מצוא מגייסים לראשונה גם פלוגות שירותים ותובלה. בוגרי מקוה בין ראשוני המתנדבים.

קראוזה וד"ר להמן בודקים טיבו של מעדר בחגיגת 75 שנה למקוה ישראל. הילד מהצד – נכדו עמיצור.

בעצם ימי התכונה לבחינות הגמר, בא למקוה שליח ועד המתנדבים, יוסף ברץ איש דגניה, ומלהיב את הבוגרים להתגייס מיד – ובין הבוגרים נערים שלא מלאו להם עדיין שנת השבע־עשרה, ביניהם עמרם בני, כמוהו כמו האחרים מזדרזים להתקין לעצמם תעודות של גיל תשע־עשרה. וקראוזה מבין לרוחם ונותן את ידו להתנדבות.

זכורים לעמרם ולחבריו דברי הפרידה של קראוזה לפני התגייסותם: “שני מיני גבורה מונים בעולם, גבורת החייל המתגייס לצבא, החייל שהולך לחזית, ודאי שעטרת גבורה לראשו. אך ישנה גבורה שאינה בולטת, אינה מכרזת, ואין קושרים לה זרי דפנה, זוהי הגבורה האמיתית ־ גבורת האדם המעבד את אדמתו בזיעת אפיו, זה המשכים יום יום לעבודת שדהו, שאוחז יום־יום בכלי עבודתו, פעם במחרשה ופעם במקצרה – האדם החי על יגיע כפיו ־ זו הגבורה שדרושה לעמנו בקומו לתחייה על אדמתו, לא פחות מגבורת ההתנדבות לצבא”.

קראוזה דיבר לאט־לאט, נשא את דבריו כתפילה באוזני חניכיו – איחל להם לחזור שלמים ובריאים לעבודה באדמת המולדת. – –

נכנסו דברי קראוזה שיצאו מלבו אל לב חניכיו, ורבים מהם לאחר שנות שירות בצבא – זכו והגיעו להתנחלות. כדברי רבם היקר.

ג’ינג’י הם קראו לו, אפילו שיר חיברו: “אין טוב ממקוה ישראל והג’ינג’י המנהל”. ג’ינג’י מטיבו, שהוא מהיר חימה, ואומנם היה מתרגז על נקלה, אך מיד חוזר בו ושולט בעצמו והיה מתאמץ לדבר עם החניכים בשקט, בשיקול דעת. היה תקיף, אך מה שהיה מבטיח היה מקיים; האמין שמעמיד הוא דור של חקלאים.

 

חיי הצנע של קראוזה    🔗

הרוח באותה תקופה בהתיישבות: קודם כול המשק. האמונה שלו וה“אני מאמין” של קראוזה: קודם כול הבניינים למשק, ולאחר מזה בתי מגורים!" לא היתה נקודה בימים ההם שאנשי מקוה לא היו בה. לתלמידים היה אומר: “אני יודע שהשיכון אצלכם לא טוב, אבל אתם באים רק לשנתיים שלוש, אז מה אני צריך לעשות? לדאוג לדיור שלכם, או לפתח את ענפי המשק ללימודים?” גם לעצמו דאג במינימום. המשק שגשג, יהיו רווחים – אז נעשה מה שנרצה.

היה אומר לתלמידים: שלוש שנים עוברות מהר – למה לא תלמדו מה זה חיי צנע? קראוזה היה בין האחרונים במנהלי בתי הספר החקלאיים שקיבל מכונית. היה עומד ליד שער בית הספר ומחכה לאוטובוס. – –

צנע היה אורח החיים שלו. הוא היה מושפע מאוד מא“ד גורדון. כשהיה רואה אותו יוצא לעבודה במעדר – היה אומר לו: אני אתן לך עבודה קלה יותר”, וגורדון היה משיב: “אני לא באתי לארץ־ישראל לעבוד עבודה קלה”. קראוזה העריך אנשים בעלי אידיאה ורעיונות.

אהב קראוזה להסתכל בא"ד גורדון איך הוא יושב וכותב לאור מנורה מפויחת, היה מתפעל ממנו.

מה שקראוזה ראה, שמע וקלט, היה מתרגם לשפת מעשה. הוא לא היה מקבל כל רעיון חדש על נקלה, היה חושב על ההצעות ומאמץ כל מה, שלטובת בית הספר וההתיישבות. למשל: הכנסת הבנות ללימוד בבית הספר. תחילה חשש, אולי היחסים בין הבנות לבנים לא יהיו כתיקנם. אך הוא העריך את ההכשרה לבנות, ועם כל היותו שמרן ברוחו, עיכל את הרעיון והסכים, ובשנת 1943, עם התרבות חברות הנוער, פתח את הכיתות במקוה גם לבנות.

קראוזה לא רצה להיות תלוי בשום איש – לא היה חבר לשום מפלגה. פעם הציעה לו ההסתדרות להקים בית תרבות במקוה, ולא הסכים. רצה בתרבות הקשורה אך ורק בעבודת האדמה, לא מטעם מפלגה ואפילו לא מטעם ההסתדרות.

קראוזה עודד את התלמידים בהתמדה, בשנות המלחמה, להתגייס. “תשובו, היה אומר להם, נסדר את התעודות”. היה מאושר כאשר היו באים אליו חניכים בצוותא ואומרים: “החלטנו להתגייס”. היה מדבר על לב ההורים על הצורך בהתגייסות, ומשפיע עליהם שלא למנוע מהתלמידים ללכת לצבא. בתקופה זו גברה כבר התסיסה של התלמידים להיכנס אל הפלמ"ח. התגייסות פנימית זו היתה עוד יותר חיובית בעיני קראוזה, והוא עודד ועזר בכול.

עוד מעט ולמקוה יבואו כבר ילדי טהרן, באהבה וברוֹך התייחס לנערים הללו, השרידים המעטים של שארית הפליטה, של האודים המוצלים מן השואה, שהגיעו דרך פרס לחופי ארץ־ישראל. כמה כוחות נפש השקיע בהם! בחיבה מיוחדת היה מתייחס לכל נער ונער מעולי טהרן, ומה מאוד שמח כאשר זכה להתנחלותם בעמק בית שאן, כיום שדה אליהו, ובעין הנציב. לא אחת ביקר אצלם. –

“פעם”, מספר קדיש לוז, עומדים היינו ב־1943, בלכתי מדגניה ב' לדגניה א' פגשתי פתאום בקראוזה, ברגל עשה את דרכו. נתלוויתי אליו – את ידידיו מראשוני דגניה ב' הוא רצה לראות, את נ. רוזנפלד, את א. הפט. ובינתיים אני שמח לשמוע כמה גאה קראוזה, שלכל גל של ההתנדבות ביישוב מצטרפים חניכי מקוה. והוא סח לי שאינו נותן מנוח לנפשו, איך להגיע לעוד ועוד תלמידים מן הניצולים, מוסיף רוזנפלד על דברי ק. לוז: "כמה שמחו בדגניה לביקורו הפתאומי של קראוזה. הורגש בו, שצורך נפשי לו להיפגש מזמן לזמן עם הפועלים, שקיבלו את הכשרתם הראשונה במקוה, ובפרט עם חניכיו. היה מקשיב לדבריהם, מתחקה על המצב בנקודות. נדמה כאילו אגב המגע עם חניכיו היה כאילו הופך בעצמו לחניך – לומד על המצב, לומד מהניסיון של כל נקודה ונקודה.

 

ההגנה והפלמ"ח במקוה    🔗

בימי המאבק עם השלטון הבריטי מסר קראוזה כמעט את כל מקוה לרשות אנשי ההגנה. הרשה להם לפעול במקום לפי צורכי הביטחון. ואמנם השתמשה ההגנה במקוה ובחולות מסביב לאימונים בלתי פוסקים.

קראוזה העמיס עליו אחריות כבדה, בפנים הרשה כל פעולה להגנה ולפלמ"ח – וכלפי חוץ העמיד פני ידיד לשלטון. מצבו היה עדין ביותר, היה נתון במאמץ נפשי תדיר.

מעולם לא הרשה לערוך חיפוש בתוך מקוה. “אני האחראי למקוה כולה”, היה אומר לקצינים האנגלים, “אותי אתם יכולים לאסור, אך לא יורשה לנגוע בחניכים שלי, במורים ובעובדים – אני הוא האחראי כאן לכול”.

פעם הותקף אוטובוס ערבי בדרך ליאזור, בסביבה הסמוכה למקוה, נפלו כמה קרבנות בין הערבים. היישוב עמד אז כבר בתגובה שלאחר ההבלגה, כשלא ראינו דרך אחרת כי אם להגיב על רצח הערבים, שלא לפגוע בנו – – ולמקוה בא קצין בריטי ואמר לערוך חיפוש במקום. השיב לו קראוזה: “אתם הנכם אחראים על הדרכים, ואם קרה דבר מחוץ לתחומי מקוה – אין אתם רשאים להאשים את מקוה” ־ ואמנם לא העזו אז הבריטים, שערכו כבר חיפושים ברחבי היישוב, לחפש גם במקוה נשק.

בימים האלה היה מתרכז במקוה מטה הפלמ“ח, שמילא את התפקיד של ליווי השיירות לדרום – למושבות ולירושלים. רבים מהתלמידים היו כבר חברים בפלמ”ח. אגב, היו אי־נעימויות לקראוזה מצד הורי התלמידים. הם היו טוענים שהבנים אינם חוזרים למשקיהם, וקראוזה היה אומנם במבוכה – כל רצונו היה להניע את חניכיו ללכת להתיישבות, אך תמים דעה היה עם ההגנה, שבתקופה זו קובע הצורך בהגנה, והכרח הוא לבנים מהכיתות הגבוהות להצטרף לפלמ"ח!

אליהו גולומב ודוב הוז היו באים תכופות למקוה, ומתייחדים עם קראוזה, אך לא היה צורך להשפיע עליו. בעצמו הבין לצו העליון לדאוג בכל האמצעים לביטחון היישוב. מקוה באותו זמן היתה כמבצר ליישוב. שער הכניסה היה כבר נעול, ואנשי ההגנה היו נכנסים אליה בדרך האחורית.

בשעת ארגון הליווי לשיירות היה עומד על יד השער הראשי משמר הנוטרים ונשק רשמי בידיהם, ובפנים היו מוסתרים חברי הפלמ"ח ונשק ההגנה בידיהם. “פעם”, מספר שגב, "בא מתל־אביב אוטובוס, שהביא נשק בשביל הליווי. ופתאום הופיעה במקוה מכונית צבאית על יד השער. נדהמו אנשי ההגנה בתוך האוטובוס ובאו במבוכה, חששו לחיפוש. הזעיק השוער בטלפון את קראוזה, שבא מיד ועמד בשער ופנה אל הקצינים: “האוטובוס הזה מסיע את התלמידים ששלחתי לסיור בתל־אביב. שום חיפוש לא ארשה לערוך – אני הוא האחראי למקוה”, ופקד על האוטובוס להיכנס לחצר – –

השער נעול תמיד, שומר מופקד עליו יומם ולילה. זר לא יחדור אל מקוה. קבוצות ההגנה מן החוץ מרבות להגיע בשבילי השדות לאימונים. המסגרייה שבה עובד דויד ליבוביץ מרבה לעמול על המצאת “כלים”, וכבר נוצרו פה רימונים מיוחדים שהורכבו על כידוני הרובים כדי להרחיק לקלוע למטרות רחוקות, – כל מיני סוגי רימונים ומקלע מיוצרים כבר במקום. מתוך בניין היקב עולים קולות הניפוצים של הניסיונות, והחולות בסביבה משמשות מקום למטוחי האימונים. התלמידים ניצבים בפינות המשק לשמור לבל יחדור חייל או שוטר בריטי למקום. הסליקים ערוכים באדמה, ועין השלטון העוינת מחפשת לה אמתלות לחדור פנימה. בוחשים הערבים מסביב, ומשטינים, מלשינים על מקוה. ומה מאוד נדהמו בכפרים כאשר על מגדל בית הספר ראו צינור ארוך והוא מעוקם ומראהו כעין תותח – – הערבים היו בטוחים שזה תותח מכוון אל הכביש, וחשדו כנראה גם ב“פצצה אטומית”.

לשערי מקוה מגיע קצין בריטי גבוה. והשוער ממאן לפתוח. מתרגז הקצין, תובע בטלפון שקראוזה יפתח לו מיד, וקראוזה שומר על שלוות רוחו, משוחח בשקט עם אותו הקצין, מרגיע אותו ואומר: אני הולך, אני בא לפתוח לך בעצמי את השער". והוא פוקד על החבריה להסתיר הכול בסליקים – ועל התלמידים פוקד להיכנס אל הכיתות וצועד אל השער, מקבל בכבוד את האורח – מכניסו אל משרדו, מוליך אותו אל הכיתות – הכול מתנהל כשורה במקוה – אומר לו קראוזה, “אני אחראי למקום. ועליכם להיות אחראים לכפרים הערביים בסביבה, שלא יתקפו את מקוה”.

ימי המאבק הלכו והחמירו עם גמר המלחמה. ובמקוה כבר מתרכזים החבלנים המגיחים מדי פעם בפעם אל עמדות הפורעים בסביבה.

המאבק ביישוב עם הערבים ועם השלטון הלך והפך למלחמת השחרור. – –

בסתיו 1947 היה המצב חמור ביותר. הכפרים סביב למקוה הפכו לקיני כנופיות. על מקוה אמנם לא העזו להתנפל, אך לא פסקו ההתקפות בדרכים דרומה, ותכפו ההתנקשויות ביישובים הצעירים מסביב – על חולון, שכונת גרין ואגרו־בנק מזה, ועל בת־ים מזה. מנגד – מעבר לדרך שמובילה לחולון התבצרו הערבים במוצב תל־עריש. מן המוצב הזה היו מתקיפים גם את מקוה, ובערה הבעיה איך לכבשו. ממקוה היו מגיחים החבלנים, מפלוגות הפלמ"ח היו מנסים לתפוס את המוצב ולשווא. באותם הימים נוספו אל אנשי הכנופיות מן הסביבה גם חיילים מן הלגיון מעבר הירדן, ורבו מה רבו קרבנות בנינו, שהיו מגיחים מתוך מקוה ועולים על המוצב. בהיכבש לבסוף המוצב ניתן לו השם “תל־גיבורים”. אדמת התל רוותה דמנו, דם הבנים. – –

ודרומה ממקוה, דרומית מזרחית הימנה, שכן הכפר יאזור. מכאן היו בעבר באים הפועלים הזולים, ועתה קשרו מלחמה קשה עליה. הם התבצרו בעזרת הלגיון והטילו את אימתם על הסביבה.

ממקוה יצא הטנדר הידוע של השבעה עם אחד הבוגרים ־ הוא אליק שמיר – שבעה חבלנים שאבדו באופן כה טרגי, והאסון החריד את היישוב כולו.

*

עם נפילת השבעה נפסקה התחבורה דרומה דרך יאזור, ונסעו כבר בחולות ללא דרך כבושה, דרך החולות של מולדת. ראשון־לציון ומקוה. בימים ההם עברתי עם שני חברי ההגנה בדרך זו וביקשתי לסור לשעה קלה למקוה. מצאתי את קראוזה דרוך ומתוח. הוא נראה לי כאריה בתוך סוגרו. קראוזה ידע היטב מה רבה הסכנה הצפויה למקוה, שעליה היה אחראי, אך היה כבר חרד למצב בארץ כולה, ושאל לשלום ירושלים. למעשה היינו כבר נתונים במצור חמוּר, אם כי עוד לא ניתק הקשר עם תל־אביב, אך היה כבר קשה ביותר לעבור בדרכים. הוא שאלני לשלום חוות הלימוד, הנקודה בה עמדתי עם הנוער בחזית המזרחית של ירושלים. –

*

מאז ביקורי זה בסתיו 1947 לא ראיתיו עוד באותו חורף. ארצנו אחוזת להבות, ירושלים במצור, מופגזת בלי הרף. בטרם פלשו צבאות ערב, עם הכרזת מדינת ישראל, כבר הוצפו הרי ירושלים כנופיות מן הירדן, ממצרים. התקפות והתנפלויות המרצחים מכל הרוחות סביב.

*

ובגליל נופלים עלי בני וחבריו על הגנת קיבוצם, בית קשת. חשך עלי עולמי, ובצער ויגון מוסיפה אני לעמוד בעבודה עם הנוער בחוות הלימוד, במזרחה של ירושלים.

 

מקוה עם קום המדינה    🔗

קמה והיתה מדינת ישראל, נתגשם חזון הדורות – עם ישראל הגיע בכוחותיו לעצמאותו במולדת – – וירושלים נחלצה לאחר קרבות קשים מן המצור וקם הקשר מחדש עם תל־אביב. – –

בדצמבר של אותה שנה (1948) אני יורדת בדרך לא דרך, בדרך “בורמה”, לתל־אביב, פונה ישר אל משרד החקלאות של מדינת ישראל, שזה אך קם, וכאן אני פוגשת את ידידי אליהו קראוזה. עמדנו דומם זה ליד זה, הוא כבר ידע על אסוני, על בני שנפל, הביט בי בעיניים נוגות ואמר: “מבשרי חזיתי השכול. ידעתי שאין מנוס מן היגון כי אם בעבודה”.

סחתי לו על הקרב שהתחולל באמצע אוגוסט בסמוך לחוות הלימוד – ואיך חילצנו באישון לילה את הנוער מן החווה תחת מטר יריות ופצצות – וסיפרתי לו שנאחזת אני באדמה הנטושה של עין כרם, כדי להקים בפינה היסטורית זו כפר נוער לילדים עולים.

“כפר נוער בהרי ירושלים – מה טוב!”

הביט בי, וחשתי במאור נפשו. קראוזה ביקש לחזק את לבי. הבטיח לבוא, אך בטרם הספיק לבקר בעין־כרם, באתי שוב אליו למקוה. כתמיד היתה בי מן ההשראה מהמגע עם קראוזה, מהמגע עם ותיקי המורים, היה טוב לראות שם את מאיר ויניק בעל העינים הנוגות, בהיר הפנים. כמו קראוזה ממעיט בדיבור ומרבה במעשה. “משורר כימיה” קראו לו מעריציו.

וטוב היה להיפגש עם ד"ר עתידיה. זה כעשרים שנה בעבודת ההוראה לכימיה ולמחקר הקרקע במקוה. סרתי אל חדרו – חדר קטן מסוג החדרים הישנים במקוה. מצאתיו מכין לעצמו כוס חמים וכריך ־ בפשטות ובצנע.

“זה שנים”, אמר, “שציפורה אשתי וילדינו בעיינות. ציפורה נושאת בעול הריכוז של המשק – יד ימינה של עדה מימון, ואני במקוה”.

אינו יכול לסרב לקראוזה שלא להמשיך בעבודה במחיצתו. ואמר: “קראוזה, איזה מרץ! רוחו כצו עליון למעשה. חדוּר חזון”.

והנה גם דויד ליבוביץ בעל ה“דוידקה”, מי כמוהו הצטיין בהמצאת הכלים בימי המאבק ומלחמת השחרור! בפגישתנו חשתי צורך להביע לו רגשי הוקרה מאת אנשי ההגנה בירושלים. “הרי הדוידקה היא שעמדה לנו, בעזרתה חילצנו את ירושלים מן המצור”.

“האומנם זוכרים אותי בירושלים?” שאל ליבוביץ מתוך עצבות. הוא הפליג לעברו הרחוק: ב־1927 הגיע מסיביר עם קבוצת חלוצים ישר למקוה, וזה 23 שנים שהוא עובד בהנהלתו של קראוזה – “לא קל היה לי אתו. נוקשה היה, איכר מלידה”.

“ודוקא במסגרייה הפרימיטיבית הזאת הצלחת ליצור כלים מעולים. את המקלע הראשון, הרימונים לכל סוגיהם – מאלה שהיינו מתקינים בירושלים על כידוני הרובים. האם לא היו אלה מעשה ידיך?” – הניע ראשו לאות הסכמה בענווחנות.

השֹיבה כבר זרקה ברקותיו, אך כוחו עדיין עמו, זקוף קומה, מרוכז בתוכו, אך מה מאוד עצוב.

“קראוזה”, הוסיף, “צמוד לרגבי האדמה, רק בה, באדמה, רואה הוא את חזון תחיית עמנו. וכאיש החי מפרי עמלו – החקלאות, תובע הוא תמיד את הצנע. בגלל הצנע התנגש לא אחת עם העובדים, אך לא דאג לפרסטיז’ה שלו, ויתר כשנוכח בצדקת התביעות. אמת היא, שבמקוה לא היתה מעולם שביתה של פועלים. הוא החמיר בצנע עם עצמו ועם ביתו. בקושי התקנתי בביתו חשמל, כיריים של גאז, גם מקרר חשמלי הכנסתי אליו, לאחר שהיו כבר מקררים במטבח התלמידים ובבתי המורים. גם את הריהוט המיושן אשר ירש מהמנהלים הראשונים סירב לשנות”.

ליבוביץ מבקר את קראוזה, אך מורגש בו שהוא מעריץ את האיש, מבקרו כידיד אוהב.

קראוזה לא נתן דעתו לשבחים מכאן ולביקורת מכאן. לאחר מאמציו במלחמת השחרור נשם לרווחה. מחדש התעוררו בו כוחות היוזמה והמחשבה לפיתוח המשק ולשכלול בית־הספר, כדרכו תמיד משכים הוא קום לפני הכול, ורוחו ערה לנעשה בכל ענף.

מקוה כבר מגיעה ל־500 תלמידים ועוד מעט ותגדל ותהיה בת 600 תלמיד ותגיע ליותר מזה – עד לשבע מאות ומעלה!

קראוזה נשא את נפשו לקבל עוד ועוד חניכים, בייחוד בין ילדי העולים.

 

קראוזה ער לבעיות המועצה לחינוך חקלאי    🔗

בשנת 1951 הגיע קראוזה ליובל החמישים לעבודתו מאז החווה בסג’רה ובמקוה. היישוב כולו כבר יודע להעריך את קראוזה, להאדיר את פועלו – זכה ומדינת ישראל חוגגת את יובלו. הד יובלו הגיע לכל פינה בארץ. הרבה דברי הערכה וברכה נישאו לקראוזה, ואני אז בכפר הנוער בעין־כרם, תפוסה יומם ולילה. רק כ־200 בנים ובנות, אך מעשרים ואחת ארצות. ילדים ניצולים מן הגולה, וכל ילד מכלול של בעיות. וכפרנו במערב ירושלים עדיין עומד בבדידותו. אימה נישאת מפסגות ההרים מסביב, אימת המסתננים. – –

לחג היובל לא באתי. אך לאחר מכן באתי אליו בעניין מיוחד. היה זה בשלהי קיץ 1952. פתאום בא אלי חברי פרץ נפתלי, שר החקלאות, ובקשה בפיו: יש צורך להקים מועצה ציבורית לחינוך החקלאי ליד אגף החינוך החקלאי, שקם עם ייסוד המדינה. נפתלי מבקש ממני לקבל עלי להיות יו"ר המועצה. למה זה אנוכי? פרץ בדברי הנועם שלו שידלני: “אַת בין הנשים בישראל שהתמסרתן להכשרת הבנות בחקלאות”. ואני עמוסה עול כבד בכפר הנוער, ביום – בעבודה, ובלילה – בפיקוח על השמירה. חרדה לשלום הילדים.– –

הבטחתי לנפתלי להימלך עם קראוזה, וביני לבינו – שמא ייאות קראוזה לקבל עליו את התפקיד הזה. באתי למקוה והעליתי את ההצעה לפניו. חזר גם הוא על טעמי פרץ נפתלי: “דווקא אחת מהחקלאיות הוותיקות, שהחלו בארץ בחינוך החקלאי של הבנות, מחויבת לקבל עליה את התפקידי”.

כבר קרב קראוזה לגיל הגבורות. ולי נדמה היה שכל מה שהוא עושה במקוה הוא בחזקת גבורה.

קראוזה מבטיח להשתתף בפעילות במועצה הציבורית, ואומנם כן עשה.

“המועצה הציבורית לחינוך החקלאי שנועדה להכשרה חקלאית והכשרה לדיג ולים עודדה דרכים חדשות ומסגרות נוספות להגברת הזיקה של הדור הגדל בארץ להתיישבות לדיג ולים” – מציין אליעזר רגב, ראש האגף. "בין הפעילים במועצה היה אליהו קראוזה, בעל הניסיון העשיר בהדרכה והוראה של המשק החקלאי, בבית הספר הראשון לחינוך, במקוה ישראל.

 

סיכום דרך חיים    🔗

אליהו קראוזה היה לפי אופיו, תפיסתו החינוכית והשקפת חייו סולל דרך וראשון בדור הראשונים בשטח של השתרשות בעבודת האדמה, עצמאות המתיישב בניהול מפעלו המשקי. –

קראוזה הפך את הנוער המתחנך במקוה לסמל החינוך בארץ. בהתנהגותו ואפילו בלבושו. כמה היינו מתפעלים בנעורינו, כשראינו תלמיד מקוה, הצועד ברחובות תל־אביב הקטנה עם כובע ה“טמבל”, מכנסי החאקי הקצרים והנעליים המסומרות".

מי שזכה לראות את קראוזה בשעות המוקדמות של הבוקר במקוה – לא ימוש מלבו הרושם של קדושת יום עבודה בחיי אדם.

פעם אמר לי קראוזה: “דעי לך, אין אדם יכול להתקיים בתפקיד של מורה או מדריך בלי להיות משוגע לדבר, האיש המשוחח אתך הוא המשוגע הגדול בציבור הזה…”

קראוזה ידע יותר מכולנו לחוש את ריח השדה, את עצם המעשה".

קראוזה התלונן פעם באוזני: "יובלות וכינוסים… והוא אהב את יום העבודה הרגיל שבמקוה ־ זהו החג בשבילו ולא הכינוסים והחגיגות.

בשנת תשט"ו, 1956 ־ אמר קראוזה בכנס בוגרי מקוה על חמישים וארבע שנות עבודתו בארץ: "עברתי כברת דרך ובסיפוק רב. אשרי שזכיתי גם אני להיות בין הסוללים את הדרך לתקומת ישראל. מאז כהונתי במקוה סיימו יותר מארבעת אלפים תלמידים את בית הספר, מאות עובדים קיבלו פה הכשרתם – הלא אלה הם המתיישבים הראשונים במושבים ובקיבוצים הוותיקים והחדשים – אין כמעט נקודת התיישבות שלא יימצאו בה בוגרי מקוה.

לפני בואי היה בוגר בית הספר שואף להישלח לפאריס – ופניו היו לפקידות. פועלי הראשון היה לבטל מנהג נפסד זה… כיום, לצערי, שוב מסתמנת אותה סטייה. שוב נושאים עיניים לתעודות בגרות. לא אגרונומים חסרים לנו, אלא עובדים חרוצים, חקלאים מסורים דרושים, אשר יישבו בהקדם את השטחים הנרחבים הבלתי מיושבים בדרום, בנגב ובגליל". הגענו ליובל “השומר” (1957). ותיקי “השומר”, המעטים שנשארו עמנו בחיים, מתכנסים בבית הנשיא, ומנסים להעלות את קראוזה לירושלים, אך הוא מסתפק בדברים בכתב:

"קיבלתי בשמחה את הזמנתכם ליובל החמישים של השומר', ונוכחתי, כי יש עוד הזוכרים את ההתחלות הצנועות של הימים הרחוקים. אכן, בחשיבותו של השומר, אנו נוכחים ביחוד עכשיו, אחרי קום המדינה.

"לפני חמישים שנה נוסד בסג’רה ‘השומר’. ממיטב פועלי העלייה השניה ריכזה אז סג’רה בתוכה. הפועלים האלה לא הסתפקו בלימוד החקלאות, אלא שאפו להגשים אידיאלים נעלים. כך נוסד הקולקטיב הראשון אשר קיבל על אחריותו את העבודה בפלחה, והם שקיבלו על עצמם את השמירה העברית במקום.

“יש לראות את ‘השומר’ כחוליה הראשונה בשרשרת ההתנדבות לביטחון היישוב העברי המתחדש בארץ. “השומר”, ה”הגנה", עד לצבא ההגנה לישראל. – –

אני מאושר, שהיתה לי הזכות, בהיותי מנהל סג’רה, לעזור, ולוא אך במעט, לראשית תנועת החקלאות והביטחון בארץ" –

*

אני נזכרת בביקורו של קראוזה בבית הנשיא. מה יקרה לנשיא ולי הפגישה אתו ועם בתו. הוצפנו זכרונות מן הימים הראשונים ומכל התקופות בארצנו – משברים ומאמצים – ודעתו של ידידנו צלולה עליו. שעה ארוכה הסיבונו עמו, והוא ראש המדברים בעירנות ובהומור הטוב שלו.

קראוזה היה בין החוגגים המאושרים, כאשר זכה להעביר את מפעל חייו, את מקוה ישראל, לידי ממשלת ישראל במדינתנו העצמאית.

כאשר קרבו ימי פרישתו מתפקידו וניצבה השאלה על מקום מגוריו, אמר קראוזה בין היתר: “דעו לכם, בין העצים האלה של מקוה, מבושם בריח שדות מקוה, אני חש את מיטב כוחותי. בריחוק מכל זה אהיה כעץ אשר נעקר מאדמתו”.

קראוזה נעקר מתוכנו, נאסף אל עמיו, בי“ט אייר תשכ”ב, אך דמותו, כאבי החינוך החקלאי, כאב בין אבות ההתיישבות העובדת והכללית, תאיר לנו לדורות, תאיר דרכו של הנוער הנאחז באדמת המולדת. – –