פתיחה    🔗

ירושלים הקדושה, העיר העתיקה על חומותיה ותחומיה – סגולת קדומים לה. אלפי ספרים טפלו ומטפלים בה בשבעים לשון. אולם מסביב לה קמה ומתקיימת זה מאה שנה בערך עיר גדולה חדשה בת מאה וחמשים אלף תושבים, מלאת חיים ותנועה, בירת־מלוכה לעדות ועמים שונים, ובה ישוב עברי אמיץ וגדול. מאה שכונות עבריות מקיפות ומסובבות את המצודה הישנה, ואם כי שונות הן השכונות בתכונתן, בהרכבן, בחיצוניותן, ורבה בהן –“החילוניות”, – הרי בכל זאת חלקי ירושלים הן ולכולן קדוש ייאמר.

ואמנם מבחינת עיר ואם, צעירה עודנה ירושלים החדשה, אבל רבים הם אוהביה, המתעדנים ומתהדרים ביפיה ובשגשוגה; בכל זאת טרם קמו לה היסטוריונים, ומעטים הם העוסקים ומתענינים בדברי ימיה.

ואולי דוקא משום כך היתה ירושלים החדשה ראש וראשית התענינותי. מאז זכיתי זה שנים לעלות אליה ולהתישב בה, הציקו לי השאלות: איכה ואיפה נבנו הרובעים הללו; מי יסדם, מה הן הסיבות והעלילות שהשפיעו לטובתם או לרעתם? מה תאריכם הכרונולוגי? שקעתי את עצמי בתולדות העיר החדשה, ולא מצאתי שום ספר או מחקר כולל בענין זה. יגעתי ומצאתי עדים נאמנים, עדי־ראיה ושמיעה, שקולם בקע ועלה מן העבר כקול דממה דקה. הרי זו העתונות בארץ ובחוץ לארץ, העברית והלועזית, אשר כתביה־סופריה האירו בקפדנות מרובה את כל מאורעות הזמן והתרחשויותיו בירושלים. נלוו עליהם סופרים ומספרים, שהנציחו בספרי זכרונותיהם, קורות חייהם וקורות סביבתם באופן אישי. ואחרון אחרון: כרוניקוני הדור, חובבי ההסטוריה. בראשם ראויים לציון שני המאספים, שכינסו ואגרו את מרבית החומר שהיה ידוע בזמנם ועיבדוהו בפרסומיהם המרובים או בכתבי־העת של אחרים. הפותח בשטח זה הוא המנוח ר' אברהם משה לונץ (תרט“ז–תרע”ט), שהוציא לאור כ“א “לוחות ארץ ישראל” וי”ג כרכים של השנתון “ירושלים”, בהם הפיץ אורות ומאורות לארץ ולגולה, בשעה שהוא עצמו היה נטול אור עיניו. השני הוא ר' פנחס מרדכי בן צבי גראיבסקי, שהדפיס חוברות חוברות על תולדות ירושלים, על עתיקותיה וכתובותיה, אנשיה ונשיה והלך לעולמו בפורים תש“א, ביום הולדתו ה־ס”ח, אומלל ושבע מרורים. ממקור מימיהם שתיתי גם אני, כשקרבתי אל עבודתי על תולדות השכונות. על ידיעותיהם הוספתי, כמובן, ידיעות ושמועות גם ממקורות אחרים¹. עברתי – לפי יכלתי – על כל מה שנכתב ונדפס על נושא זה, והשתדלתי – לשם עדות ותעודה – להזכיר ולציין את מקורותי בשם אומרם. מלבד המחקרים הספרותיים האלה יצאתי לרחובות השכונות וסימטאותיהן, הסתכלתי בבתיהן, מעונותיהן ותושביהן, ומצאתי גם שם עדים נאמנים, עדי עץ־ואבן, המעידים דומם על תכנית ההתישבות, על ביצוע הבניה וסגנונה, על צרכי המתישבים ואמצעיהם, שלא נשתנו כמעט במאומה מזמן הווסדם.

לא עלה בדעתי לחבר בזה חבור מדעי־מקיף על כל פרשיות העבר ופרטיהן, לא שאפתי לפרסם כאן תעודות צבוריות ופרטיות מגנזי הארכיונים השונים. תפקיד זה מוטל על זקני הדור הירושלמי וצאצאיהם, על חוקריהם ותלמידיהם, שבהם צבורים עוד זכרונות אישיים למכביר, החסרים לי לדאבוני לגמרי. אני הסתפקתי בעשרה מאמרים על עשר שכונות, שנראו בעיני כטיפוסיות ואופיניות לתקופת התהוותן. תיארתי שכונה־שכונה על צביונה המיוחד בעברה ובהויתה; אולם כללתי בתיאורי אף את יתר השכונות הקשורות בהן מבחינה כרונולוגית או טופוגרפית, עד כי בסך הכל נזכרות ונרשמות בחוברתי יותר ממאה ועשרים שכונות.

אני מקוה שספרי הקטן הזה ישמש מדריך ראשון של ירושלים החדשה, מראשיתה המצערה שבתחילת המאה הקודמת לספירתנו, עד סוף תקופת השכון ההמוני, שאנו צועדים לקראתו. קטונתי מלגמור את מלאכת ההיסטוריון, אך התחלתי בה באהבה נאמנה: ולוואי ויתווספו על מסד צנוע זה שהנחתי טפחות ועליות הרבה למען הקמת הבנין המקווה, מצבת־עד לתפארת ירושלים החדשה.

המחבר

 

הקדמה    🔗

יש לקדם בברכה את הנסיון החדש־הראשון, שנעשה ע“י המחבר ד”ר אהרן פירסט, לתת במונוגרפיה אחת ציור מקיף מבנינה של ירושלים, מדברי ימי השכונות העבריות שנתברכה בהן, צמיחתן וגדולן. החומר על נושא זה מפורד ומפוזר בספרים, בחוברות, בעתונים ובהוצאות שונות. יש לזקוף לזכותו של המחבר מעולי הונגריה, ציוני ותיק, מנהלו של המוזיאון היהודי שם, שאת ידיעת העברית הספיק לרכוש רק כאן בארץ, שלקט וצבר מתוך התמדה הראויה לשבח את החומר המפוזר הרב הזה, והתאמץ במיטב יכלתו לחבר ולאחד החוליות הנפרדות ואת השבלים הבודדות עד כדי קבלת ציור שלם, אשר ישמש לתועלת לכל שואלי שלום ירושלים החדשה בהבנותה, ולכל חוקריה.

במובן זה יש בחומר הנתן לפנינו להשלים את הידיעה העיונית של הצבור המעונין, ואף גם לשמש מדריך מעשי ללמוד הטופוגרפיה של ירושלים החדשה. יחד עם זאת מכיל הספר אוסף חשוב של חומר אתנוגרפי ללמוד האופי וההווי של שבטי ישראל אשר בירושלים החדשה.

חשיבות המחקר של הקוים המיוחדים המבדילים ומציינים את השבטים השונים שעלו לירושלים, היא כמובן, לא רק בידיעת נקודות ההבדל שבהם, והדברים המיוחדים המציינים אותם. מלבד נקודות ההבדל יש קוים המאחדים ומיחדים את השבטים הנפרדים, מלכדים אותם לחטיבה אחת. תפקידם של הכוחות הצבוריים הפועלים בקרב הישוב הוא למצוא את הכוחות הדינמיים, המובילים לקראת לכודו לחטיבה אחת, בעלת לשון אחת, תרבות אחת, אופי לאומי אחד ושאיפה לאומית אחת. לשם כך יש להקדיש עוד תשומת לב מיוחדת לבנינו החברתי והכלכלי של הישוב ולבעיות הנוגעות לשכונו, בעבר ובהווה, לסכויים לקראת העתיד הקרוב, לקראת קליטת העליה. אולם גם לשם כך חשובה בראש וראשונה הידיעה האלמנטרית של התהוות השכונות, על התפתחותן ועל אפיין. משום כך הנני סובר שיש לציין את הנסיון הנתן בזה כצעד חשוב בדרך של ירושלים עיר הקודש, בירתנו הנצחית, עיר עברנו ועיר עתידנו.

י. בן־צבי

נשיא ועד הלאומי לכנסת־ישראל בא"י

 

חלום השכון העברי – בלב זרים: ראשית תולדותיו של “כרם אברהם”²    🔗

ביבליוגרפיה

ש. ל. ציטרון: תולדות חבת עיון (אודיסה תרע"ד).

ש. ל. ציטרון: זכרונות.

ט. גראיבסקי: מלחמת היהודים במיסיון.

ח. מ. מיכלין: המיסיון בירושלים (תרצ"ה).

בר־דרורא: “מגנזי ירושלים” מס. 117.

מק־קול: נתיבות עולם, ערך העקרים והיסודות של דת יהודים. (לונדון 1910).

יצחק בער לעוינזאהן (ריב"ל); זרובבל (1845).

י. בן־צבי: “קרית ספר” כרך י' תרצ"א. זכרונות גב' פין (עמ, 554 ואילך)

י. ל. הכהן פישמן: שרי המאה, חלק א, (תש"ב).

הסופר ש. ל. ציטרון פותח את ספרו: “תולדות חבת ציון” בדברים אלה: “צריך לסמן את העובדה המתמיהה: הראשונים למעוררי ישוב ארץ ישראל היו לא יהודים, כי אם אנשים נוצרים באנגליה וצרפת, וגם בארצות אחרות. באמצע שנות השלושים למאה שעברה, (היינו תקצ"ה בערך) נמצאו רבים מגדולי הנוצרים האנגליים, אשר האמינו כי הלאום העברי לא מילא עדיין מלאכתו בעולם, וכי עוד נצפנו לו עתידות על אדמת מולדתו העתיקה. האדוקים שבין בעלי האמונה הזאת חיוו את דעתם, כי האנגלים כמעריצי כתבי הקודש צריכים לסייע ליהודים לשוב אל ארץ אבותיהם, כדי שתתמלאנה נבואות החוזים הקדמונים; היו גם כאלה, שמצאו את העם העברי לרצוי גם מצד שאיפות הפוליטיקה האנגלית במזרח”.

והנה רעיון משיחי־פוליטי זה השתרש והתפשט חיש מהר גם בארץ ישראל, והוא הוא שהביא לידי הנסיונות – החלומות הראשונים, לשַׁכן יהודים פה בסביבת ירושלים. והתחלה זו קשורה דוקא בשם זוג אנגלי, חסידי הרעיון הנזכר, שבאו הנה לפני מאה שנה בדיוק (1845). שנים אחדות לפני בואם, נוסדה בשנת 1838 הקונסוליה האנגלית, הראשונה בין הקונסוליות למעצמות אירופה; ומיד באותה שנה קבל סגן הקונסול הוראות מידי ראש הממשלה פלמרסטון, “ליתן חסות ליהודים בכלל”. ואחרי עלילות דמשק (1840) חזר המיניסטר על דבריו בבהירות יתירה, כשפקד על כל קונסוליו בקיסרות העותומנית: “בכל מקרה מתאים יודיעו לשלטונות המקומיים, שהממשלה הבריטית יש לה ענין בטובת היהודים בכלל. והיא רוצה שיישמרו מכל דכוי”. רוב יהודי ירושלים היו בזמן ההוא נתיני אוסטריה־הונגריה, אמנם לעתים קרובות בקשו אף הם את עזרת אנגליה; ובשנת 1847 הסכימה אפילו ממשלת רוסיה, באשור הצאר, שהיהודים הרוסים יועברו בהמונים לחסות בריטניה. והיתה הרווחה בירושלים.

בשנים ההן הגיע לעיר הקודש הזוג הנ“ל, הקונסול האנגלי החדש, מר ג’מס פין ורעיתו. מר פין, ממשפחת לורדים, הצטיין בבקיאותו בספרות המזרחית והעברית, חיבר אף ספרים על יהודי ספרד וצאצאיהם בארץ סין, וכתב בעתון לונדוני מאמר מדעי על “גבעת האשפה” בירושלים וכו'³. מתחילת כהונתו נתקל מיד בחשש קירבתו אל המיסיון האנגלי, שבביתו התאכסן משרדו הקונסולרי. לכאורה קשה לדון בהחלט בענינים אינטימיים כאלה, שנעשו בזהירות ובסתרים מאחורי הפרגוד. אולם בעצם ימינו אנו יצא בלונדון ספר⁴ רב־ערך וענין; מאות של תעודות רשמיות ומסמכים פורסמו כאן, אגרות והוראות, שנשלחו למר פין, גם התשובות וההודעות ששלחן הוא, ואלה מעידים ברורות על אישיותו של הקונסול הנזכר ופעולותיו. כנראה היה האיש בעל מרץ ורצון־עז, שהטיל את מרותו על היהודים ועל הערבים גם יחד. בספר הנ”ל קוראים תכופות על מריבות שונות, פרטיות ומשפחתיות, שהתלקחו בין אנשי העדות המתחרות, ומר פין מעודדם להשפט בפני בית דינו הקונסולרי, ולא בבית דינם של הרבנים. לא פעם נזפו בו ממעל, “לא לעבור על חובתו הפסיבית, כלומר לחכות עד שיוגשו אליו הבקשות, ולדון בהן רק אחרי שיוגשו”. או במקום אחר: “על כב' להבין בבהירות, שממשלת הוד מלכותה לא תתן לך או לאיזה סוכן של הכתר, להתערב במישרין או בעקיפין באמונתה הדתית של איזו שכבה מנתיני השולטאן”. פין מצטדק לעתים וגם מדגיש: “לא השתמשתי מעולם בהשפעת משרתי להיות גורם לשמד, ואף אין בדעתי לעשות זאת בעתיד” (מכתב מ־29 ביוני 1849). בכל זאת מרמזים עליו בסתר ובגלוי היסטוריוני המיסיון: גראיבסקי (מלחמת היהודים במיסיון) וח. מ. מיכלין (המיסיון בירושלים). בחריפות נמרצה חורץ את המשפט על פעולות כאלה הרופא הראשי בבית החולים ע"ש רוטשילד, דר. ברנהרד ניימאן, בספרו הגרמני: “העיר הקדושה ותושביה”, הראוי עד היום לעיון ודיון. וזו לשונו: “אם בא־כחו של עם חפשי, השואף בכל העולם לביטול המסחר בעבדים שחורים, מסייע כאן בידי ציד נפשות, אם משתתף בעסק־ביש, אשר בעָנים וענוייהם של אומללים יסודו, הרי מתקומם לכך רוח המוסר והתרבות”. כמובן עלתה והתגברה המתיחות בארץ בעֶטים של מעשים חשודים. וגַלֶיה הגיעו גם לאנגליה. והנה באגרת המסיימת את הכרך הראשון של חיימסון נמסרה לנו פקודת המיניסטריון לעניני חוץ אל מר פין: “בכלל הנני דורש, שכב' יתנהג כלפי היהודים בהבנה ובאדיבות יתירה, ואין על כב' לתת את דעתו על חוקיהם הדתיים או על ארגונם הפנימי. באשר הם נתיני אנגליה, נתונים הם בהכרח תחת דינו ומשפטו, אבל אין לכב' הרשות לפרוס את שלטונו על זולתם, בלתי אם מבקשים זאת בפרוש”. לפי עדותן של תעודות אחרות שפורסמו בספר, באה התוכחה הקשה הזאת (12 דצמבר 1861) כתגובה לאגרתו של סיר משה מונטיפיורי, שהתאונן ביום 26 לנובמבר של אותה שנה בשם היהדות הלונדונית על התנהגותו של פין. ואחר זמן קצר, בתחילת 1863 נאלץ פין ומשפחתו לעזוב את הארץ ולחזור ללונדון.

ואולם: פין לא היה שונא היהודים ודרש טובם ושלומם. הוא עסק גם ב“שאלת היהודים” של אותו הזמן. לפי דברי בר־דרורא באחד הגליונות “מגנזי ירושלים” היה פין, אשר יותר משהיה קונסול היה בעל הזיה, נציבן הנאמן של הרוחות הנושבות אז באנגליה, כדי לפענח “סודה של אסיה”, וביחוד סודה של ארץ ישראל, מין מזיגה של תחייה ומשיחיות. והנה בספרו של חיימסון (ע' 249) אנו מוצאים תזכיר מפורט מידי פין אל ממשלתו (מיום 15 לספטמבר 1857), בו רעיונות והצעות מספר, שמזכירים לנו את התזכירים המפורסמים, שנמסרו בתקופה מאוחרת יותר לידי השולטאן ע"י הרצל. “מה חשוב ונחוץ יהיה לשולטאן, לרכוש לו אוכלוסיה בארץ זו, שתכיר לו תודה ונאמנות, ותדע גם להתעורר לעבודה ויזמה. אוכלוסיה כזו יכול ואפשר למצוא בעם היהודים, שיבוא הנה בהתלהבות פנימית, מפני שאינו משועבד ומחויב לשום מלכות אחרת באירופה. צריך ליישבם על אדמה פנויה כדי לעבדה ולשמרה, והם יגנו על הממלכה הטורקית כגבורים, בהיותם העם היחיד, שאין מאחורי גבו ממשלה זרה, שתשתמש בהם לתועלתה עצמה או שאליה הם מתגעגעים. גם דתם שונה מכל העמים ואין מושל אירופאי מעונין בהם… בעיני אנגליה מהווה טורקיה מדינה פראית וחולה: אולם היהודים יהנו שם מחופש המחשבה והפעולה יותר מבשאר ארצות. ואכן, ראיתי פה בארץ יהודים רבים, שגרו מקודם באמריקה ובאוסטרליה, וחזרו משם הֵנָה באהבה נפלאה! ואמנם, יהודי אירופה בודאי יהיו מסרבים בכלל; אולם אמידי לונדון, פאריז, פרנקפורט או וינה אינם מהווים את האומה היהודית, והשפעתם זעירה מאד על בני עמם”. – ישנן גם ידיעות נוספות ובטוחות, שמר פין טרח וטיפל הרבה בשיפור המצב הכלכלי של היהודים ופיזר מתנות לאביונים. במלחמת האשכנזים לשווי זכויותיהם עם הספרדים השתדל פין בקושטא, שגם אלה יקבלו רשות לשחוט בשביל המושלמים ולבנות בתי כנסיות לעצמם. להקמת בה"כ הפרושים “חורבה” נדבו מר פין ורעיתו אבני גזית אחדות, ולרגלי חנוכת הבית התפללו תפלה מיוחדת בעדם. לפי דברי גראיבסקי נמצאה גם חתימתו העברית של הקונסול על תעודות שונות. (לא ראיתיה). וכן אין לראות הגזמה בספורה של הגב' פין (ב“זכרונותיה” ע' 243), שבשעה שהקונסול עמד להתפטר, רבים מן הישוב העברי הריצו מכתבים להמלכה, “לבל ינוטל מהם איש החסיד הזה, גומל חסדים”.

הגברת פין, פרשה היא בפני עצמה. אלישבע אנא רוּסל נולדה בארמונו של אציל פולני, למדה עברית ואידיש, “שהיו לי לתועלת רבה”, אבל כבר בימי ילדותה עברה עם הוריה לאנגליה. שם נתחנכה על ברכי המלומד, רברנד אלכסנדר מק־קול, חבר אקדימיות מדעיות, פרופיסור לעברית בקולג' והיגמון באחת האפרכיות בלונדון, בה גרו בשעתה על יד מאה נוצרים כשמונה מאות יהודים. כי – ויצוין מיד הדבר! – עיקר פעולתו של אותו כומר היה המיסיון ביהודים, שהתפשט בימים ההם בחוגים מסוימים באנגליה. מק־קול היה קול־הקורא, עט־הסופר ביניהם. לספרו: “נתיבות עולם, ערך העקרים והיסודות של דת היהודים” יצאו מוניטין, וזכה אף לתשובה לימודית מטעם ר' יצחק בער לעוינזאהן (ריב"ל) בשם: “זרובבל”. בסתיו 1845 נסעה הגב' רוסל לארץ ישראל. על נסיעתה ועל חייה שם מספרת היא נצורות בספרה האנגלי: “מעון בארץ הקדושה, ספור בו נכללו מאורעות ומנהגים בירושלים החדשה”. (לונדון 1866). החבור פותח במשפט הזה: “תשוקתו החמה ביותר של אבא היתה תמיד, לבקר בארץ הקדושה”. אולם לא זכה לעלות ירושלימה, כי בעוד כברת־ארץ, על יד רמלה, יצאה נשמתו⁵.

ביום שני ליאנואר 1846 נישאה הגב' פין לבעלה, ומאז היתה לו עזר כנגדו בכל המובנים: מעונינת בכל עסקיו המשרדיים והמדיניים, בכל תוחלותיו ואכזבותיו הפרטיות. ואף בענין היהודים. כבר בספרה הנז' – שנכתב לפי דברי ההקדמה בשנת 1845, ועוד לא נזכר בו שֵׁם בעלה. – שומעים הרבה על יהודים ו“יהודים־נוצרים”, שמשמשים ומשרתים בביתה. שומרים בקפדנות על השבת ועל הכשרות, יוצאים בט' באב אל חומות העיר לבכות ולקונן על החורבן, – וגבירתם גב' פין גם היא אתם. כמה וכמה פעמים מושכת הסופרת את לב הקורא העברי. כך למשל כשהיא מסבירה ומדגישה באזני אנשי אנגליה, שהלשון העברית היתה בכל עת לשון חיה מדוברת, ולא מתה (ע' 203), שהאוכלוסיה היהודית מעולם לא פסקה בארץ, ובטבריה ובצפת ישנם ישובים בני מאות בשנים, (ע' 205) וכו‘. והיא מגיעה לשיא ההתלהבות בדברה על אמונת היהודים במשיחם, – אף אמונתה היא. הגב’ פין, היא שסדרה והוציאה לאור אחרי מות בעלה את “רשימותיו, מקורות הקונסוליה הירושלמית 56־1953” בשם: “סטירינג טיימס”. (ז. א. זמנים קשים ונרגשים). אף הכתיבה ופירסמה בשנת 1913 את ספר “זכרונותיה”, בשנת.ה־88 לחייה. נפטרה בת 96 בשנת 1921, ושני מיניסטרים יהודים השתתפו בהלויתה. אם בכתבי בעלה מתוארים החיים הפוליטיים והסוציאלים של תקופה היסטורית חשובה, הרי בספריה משתקפת אישיות עדינה ואצילה, הבולטת גם בלשונה הזכה והקלה.⁶

פעמים תכופות דוּבר בספרי “הפינים” על מפעלם החשוב: “כרם אברהם”, ובכל פעם בגאוה ובשביעת רצון. וכך היה המעשה. בשנת תרי“ב (1852), טרם יימצא שום ישוב, ולו גם מגרש לבנין מחוץ לחומות, קנה הקונסול במרחק מה מן העיר שטח אדמה של 12־8 אקרים אנגליים במחיר של 250 לירות, שרובו נאסף ע”י ידידים באנגליה. מפאת העדרו של פנקס־קרקעות אצל הטורקים, רישמה הגב' פין את אחוזתם בספרי הקונסוליה האנגלית: “לשם ולטובת הפועל העברי”. ברור שלא היה ברצונם לייסד פה מושבה לחקלאות בשביל אכרים יהודים; מטרתם היתה – תחת השפעתו של סיר מונטיפיורי, אשר בקר בעת זו כבר שנית בארץ – לחנך ולהרגיל את צעירי הישוב במלאכת־יד, בעבודה גופנית. המגרש הנרכש נקרא בשמו הערבי: “כרם אל חליל”, היינו כרם של ידיד, וזהו אברהם אבינו הנודע בשם זה לכל ערבי. “והשם הזה משך את לב הקהל”, מעיר מר פין בתמימות. ובאמת, לא עבר זמן רב ויהודים מכל גיל וגיל, מכל שכבות וכתות נקבצו פה יחדיו לשם קבלת עבודה. מלאכתם לא היתה בתחילה מלאכת עבודה ממש, עבודה לשם עבודה, אלא מעשה חסד דרך העבודה כביכול. “בכדי שלא תופסק העבודה היו הורסים היום מה שבנו אתמול, ושבים ובונים מחר באופן אחר, וכן חוזר חלילה”, – מספר עליהם יהושע יעלין בספרו: “זכרונות לבן־ירושלים” (ע' 37). על כל פנים שמחו הפועלים בחלקם ובעסקם, אכלו בתאבון פתם עם הביצים, שניתנו להם לארוחת הבוקר, – על אף “החרמים” מטעם רבני העיר, שהתנגדו בעוז לכל דבר משותף עם חשודי המיסיון. כמובן הפסיקו את העבודה בערבי השבתות, גם בכל יום לעת תפלת מנחה, ואחר גמר מלאכתם חזרו לעיר העתיקה בלוית גדודים מזוינים, – לפי פקודת הקונסול. פעם בקרה משפחת הקונסול בחברת ריעיה ב“כרם אברהם”, והנה "מצאנו שם סוג אנשים ונערים טובי־לב שרקדו ושרו במקהלה: “אנו עובדים ובונים בכרם אברהם אבינו”… עיני נזלו דמעה – ממשיך מר פין, בהבינותי דברי הנביא במלאם: “ובאו לציון ברינה ושמחת עולם על ראשם”. והגברת הפיטנית מוסיפה: “ירדנו קצת במורד ההר, והנה בור עמוק לפנינו, ויהודים זקנים, צמוקים ושזופי שמש עובדים בתוכו: זה חופר וזה מסתת, זה מעלה אבנים וזה מוריד אבנים; יהודים מכל המינים, מזרחיים מערביים… כולם כעין קבוץ גלויות בזעיר אנפין… בעצמותיהם היבשות מתנועעים לאטם ועובדים באחדות ושלום, אין פוצה פה”.

מה ראו הקונסול ורעיתו לבחור דוקא ב“כרם אברהם”? בלי ספק גרמו לכך בורות המים שנמצאו, ונמצאים עד היום בסביבה זו בשפע רב. גם יקבים עתיקים נתגלו כאן, שנקראו: “יקבי המלך”. רווחת הדעה, שהגב' פין, חדורה תקוות משיחיות, קנתה ואולי חפרה כאן בורות־מים חדשים, כדי להקדים בשערי ירושלים את היהודים “שבי הגולה”, ולהשקות את הצמאים מים. גראיבסקי עוד ראה בורות ויקבים מספר והעתיק כתובותיהם לזכרון. על האחד היה חקוק: “אסוף את העם ואתן להם מים”; על השני: “העניים והאביונים מבקשים מים ואַיִן, לשונם בצמא נשתה, אני ה' אענם, אלוקי ישראל לא אעזבם”. לפי דברי הגב' פין שתו אז “אלפי יהודים” ממימיהם, ואולי מסיבה זו הוקם על המגרש הריק “הבית הראשון מחוץ לחומת ירושלים, הבית הראשון הנבנה דוקא על ידי יהודים בשביל יהודים”. ובעוד שנתיים גומר הקונסול עליהם את ההלל, על “הבונים הבנאים היהודים, שנמנים בין הבונים המצטיינים בעיר”. בפעם אחרת הוא משבח את הפועלים היהודים בכלל: “לא בלבד שהם עלולים ומוכשרים למלאכה, הם אף צייתנים, סרים למשמעת ואסירי תודה”. – באופן זה היתה “השכונה החדשה”, או ביתר דיוק “ההכשרה החקלאית” הלז עומדת להתפשט ולהתפתח… אלמלא הוקם בשכנותה הקרובה, ובעצם על ידי המיסיון הלונדוני, מרכז הסתה חדש: בית ספר לתפירה ולרקמה לבנות ישראל, בהנהלתה של איזו גברת קופר, וגם גב' פין שִׁתפה פעולה בו וטפלה ב־350 חניכיה. (הבית עוד עומד בחורשה הנאה, הידועה בשם “שנלר”, ע"ש לודויג שנלר, אחד משליחי המיסיון בגרמניה, אשר יסד פה אחרי הטבח בנוצרים בלבנון (1860) את בית היתומים הסורי⁷). “התחרות” זו הביאה את “הישוב” לקלקולו ולחרבנו. ועוד דבר אחר. מזכרונותיו של יעלין הנ"ל (פרק: דור הולך ודור בא) אנו למדים, שהקונסול הבריטי בא במצוקה כספית, והתחיבויותיו בענין “כרם אברהם” תפסו מקום חשוב בין הגורמים לכך. מלונדון הבירה נתמנתה ועדת חקירה, המגרש על כל הנמצא בו נמסר להשגחת ההיגמון הפרוטסטנתי, ומשפחת פין נאלצה – כמו שהזכרנו כבר – לשוב לאנגליה (1863).

אבל גם באנגליה לא פסקה התענינותה של האלמנה וקשריה הנפשיים עם ירושלים ומפעליה שם. ביהוד היה לבה קשור ב־“בית התעשיה” בכרם אברהם. היא טיפלה בו בתור “מנהלת”. בשם זה חותמת היא גם על התזכיר (מיולי 1857). שפורסם אצל חיימסון (ע' 254). בו היא מבקשת רשות לאחד מפקידיה, לעשות חוזים עם הערבים לצורך התישבותם של יהודים. בשנת 1882 – מספר לנו אחד הסופרים המצוינים בגרמניה. דוד טריטש, בספרו הגרמני: “תמונות מפלשתינה”. (ברלין. חסר שנת הדפוס) – הרחיבה הגב' פין את בית התעשיה שלה, בנתה לו בורות חדשים. נטעה כרמים ועצי פרי סביב, הכינה גם מסבונה, ושלחה סבון “כשר” ללונדון, כדי לקנות בו את לב האנגלים לחבת הארץ. כל המלאכה נעשתה ע"י פועלים יהודים, וכך העסיקה במשך השנים יותר משבעים איש. אני בקרתי – ממשיך הסופר – הרבה פעמים בכרם אברהם, ומפני ששמעתי על החשש. שישנן מחשבות זרות בגו, סרתי פעם ישירה אל הגב' פין בלונדון. מצאתי אשה זקנה עדינת־נפש, מסורה כולה לעבודתה לטובת הנרדפים; היא מחתה בתוקף נגד כל האשמות כאלה. וכן ר' דוד וויינגרטן, מנהל בית היתומות הכללי בירושלים, בקר עוד בשנת 1914 בבית הישישה בלונדון וסיפר עליה אך ורק נכוחות. ואכן, קשה לחשוד בכשרים שכמותה, בעת שהיא מסיימת את ספר זכרונותיה בשורות המרוממות הבאות: “אני מאמינה באמונה שלימה ומקווה, שפעולתנו אנו תשרש בארץ, ושהארץ הקדושה תתישב במהרה בימינו בידי בעליה החוקיים, האומה הישראלית, והיא תפרח כשושנה. עקב אשר ישמע וישמור בית לישראל על מצוות אלוקיו…”

על יסוד דבריו של ש. ל. ציטרון (תולדות חבת ציון, ע' 150) מספר גראיבסקי על ראיון אחד בין הגב' פין ואביה. שם נאמר, שהמומר מק־קול חזר לעת זקנותו בתשובה: התחרט על מעשיו ועל דבריו ב־“נתיבות עולם”, גם נשא בחיקו את “זרובבל”, והספר הזה לא זז מידו עד יום מותו. וכן מספרת בתו גופה עליו: “לפני מותו קראני לחדרו. ובדמעות בעיניו השביעני, שאשתדל לתקן את אשר עוות בחייו, וכי אחיש תמיד לעזרת היהודים. ככל אשר אוכל. אני נשבעתי לאבי, וצואתו תהיה לי קודש כל ימי…”

והנה מצאתי גם בספרו היקר של הרב י. ל. הכהן פישמן: “שרי המאה” (כרך א' ע' 158) פרטים מושכי־הלב על אודות מומר זה, הבאים מפי הגאון ר' אברהם יצחק קוק ז“ל. לפי דברי הרב ז”ל נמנה הופעת הספר “נתיבות עולם” בין הקללות של שנת ת“ר, המשולשת בפורעניות (עלילת־דם בדמשק, והתגברות חוקי־הרשע כלפי היהודים ברוסיה). ספר הסניגוריה של ריב"ל הוזמן – לפי דברו – על ידי סיר מונטיפיורי, שבא בדברים עם אסיפת חכמי ישראל בוילנה ועם ר' יצחק מוולוז’ין. וכן הגרא”י מאריך בספור רומאנטי על קצו־מותו של אותו בעל תשובה, אשר אמנם לא הוזכר בשם. וזו לשונו: “באותו הזמן, מספר שנים לפני תר”כ, והנה נפתחו דלתי־ביתו של ר' בנימין דיסקין, רבה של הורודנה, ואשה אחת כבודה נכנסת לבית הרב. ומתוך הכנעה ובעינים דומעות בקשה ממנו להרשות לה לשפוך לפניו את שיחה ומר־נפשה. היא סיפרה כי באה עכשיו ממדינת פרוסיה, אשר שם היא חיה יחד עם משפחתה חיי יהודים כשרים, אבל היא בתו של אותו מומר בעל “נתיבות עולם”, שהיה כעש וכרקב לעם ישראל כולו. אביה זה השאיר אותה לאנחות בידי אֵם עניה, כשהיתה עוד פעוטה, והוא הרחיק נדוד למדינת אנגליה ושם כרת ברית עם השטן ומכר את נפשו ונשמתו למסיתים… ימים ושנים עברו ואת זכר אביה, שהשחיר את פני משפחתו ועמו, השתדלה למחוק לגמרי מעל לוח לבה! אבל פתאום, לאחרי זמן רב קבלה ממנו מכתב מלא נהי־תמרורים, כולו מלא חרטה והרהורי תשובה, והוא מבקש ממנה רחמים ותחנונים, לחוס על אב־אומלל, עלוב ועזוב, שבור ורצוץ, ולהרשות לו לבוא לביתה ולהיות סמוך על שולחנה לעת זקנה. רבות פקפקה ונלחמה בנפשה, אם להטות אוזן־קשבת לקול תחנוניו… אבל אחרי התיעצות עם בעלה, איש טוב־ומטיב, נצחה מדת הרחמים, ויחד הסכימו להביא את האב־האומלל אל ביתם ולכלכל אותו בכבוד. הוא שב אל עמו ואל אלוקיו באמת ובלב תמים, אבל מוסר־כליותיו לא נתן לו מנוחה. רגשי החרטה צרבו את גופו וכפצעים חיים יקדו בנפשו. הוא חלה ונפל למשכב, ומן המטה אשר עלה עליה שוב לא ירד. לפני מותו קרא אליו את בתו ואת חתנו: התוודה לפניהם ובבכיה חנוקה פנה אל בתו: “במטותא ממך, עשי נא אתי את החסד האחרון. לאחרי מותי הואילי נא לחפש אחרי אחד מגדולי ישראל, תספרי לו מה שספרתי וגליתי אני לך. ותבקשי מאת הרב הגדול הזה, כי יהיה מליץ יושר בעדי ובעד נפשי החוטאת…”

אין זה חשוב אם ספורים אלה נכונים הם או בדויים מלב חרד־נאמן, על כל פנים צפונים בהם רגשות פסיכולוגיים, רעיונות של אמת פנימית. תורתנו הקדושה לא נתנה להרחיק את בני האדם איש מחברו, לחצוץ חציצות ולנטוע איבות ביניהם. רוחה האלוקית מקשרת ומקרבת אפילו את הרחוקים שהודחו.

 

הגשמת הרעיון ע"י יהודים: השכונות “ממשה עד משה”    🔗

ביבליוגרפיה

תרגום עברי בקצורים והשמטות בשם: “ספרי הזכרונות” לסיר משה מונטיפיורי ורעיחו יהודית, מאת י. ח. טביוב, ווארשא, תרנ"ט, חלק א' וב'.

יהודית, ספור מסע לשרתי יהודית מונטיפיורי, אשר כתבה בספר בשפת אינגליש, בנסעה לארץ הקדושה בשנת תקצ“ט, ומדובר בו נכבדות ונצורות על דברי עבודת האדמה בארץ ישראל. מתורגם לשפת עבר ע”י אחד מאוהבי שפת קודש. (לונדון, תרל"ז).

“משה וירושלים”, כולל ספור־מסע להשר משה מונטיפיורי, אשר העלה הנוסע הנכבד על ספר מיוחד בשפת ענגליש אודות פרטי מסעו האחרון (הששי צ"ל) לארץ הקדושה בשנת תרכ“ו. מתורגם לשפת עבר ע”י דוד גארדאן. (ליק, תרכ"ז).

“ספר משה וירושלים”, אשר יספר השר… את כל מסעו וישיבתו ארבעים יום בארץ הקדושה. זה פעם שביעית ממסעיו, ט' אלול תרל“ה. כל זה כתב בלשון אנגלי ונעתק ללשון הק' עיי מוה”ר א' אמשעיעוויץ. גם הוספנו ימי חייו של השר; גם מכתב גלוי אל השר אשר העריכו מו"ה מאיר אויערבאך…

יוסף מיזל: אלה תולדות קרן “מזכרת משה מונטיפיורי”. (תרצ"ט).

יוסף נסים בורלא: דרשה שדרשתי ביום ש“ק וירא בבה”כ “משכנות שאננים” תרכ"ג.

א. יערי: אגרות ארץ ישראל, (חש"ג).

תקנות החברה: “זכרון משה” תרס“ג. תקנות “קרית משה” תרפ”ו.

בדרך המוליכה מן המלון “דוד המלך” אל תחנת הרכבת אצים רצים המוני עם, דוהרים סוסים ומכוניות בלי הפוגה. והנה פתאום מזדקר לפניהם בנין מוזר: מגדל בנוי אבני גזית לטחנת־רוח, גבוה חמשים רגל, ולראשו ארבע כנפים בלתי־נעות. ואמנם רבים הם המופתעים ממחזה לא־צפוי במקום ובזמן הזה, רק מעטים מפסיקים את דרכם ומעיפים עין על מורד ההר המשתרע מתחת לרגלי הבנין. עלינו, המעונינים בדבר, לנטות מן הכביש הדרוך, לרדת בשבילים צרים משופעים על מדריגות שחוקות, לקפוץ מעל שפכי־אבנים ושלוליות־מים, ולרדת בשפולי ההר עד העמק בו נמצאת הבריכה העתיקה, הנקראת בשם “סולטאניה”. אבל כדי להשיג מראה מקיף מעל כל השטח, עלינו לעלות ולטפס עוד על הר ציון שממולינו ולפנות לאחור. אז יתגולל לעינינו מחזה נהדר ונפלא. בפינה העליונה של המגרש רחב־הידים מתגלית לפנינו מצודה ממש, כעין עיר מוקפת חומה, שהוקמה ע"י מהנדס מובהק, על פי תכנית אחידה, המסתגלת לכל בליטות האדמה: כולה מוכנה ומזומנה להגנה. עד היום מזכירים שני “בלוקי” הבתים המקבילים את חומות ירושלים ממולם, כי גם גגותיהם האדומים מעוטרים זיזים וכרכובות דומים למגדלי החומה העתיקים. רק המרפסות הארוכות, הנמשכות לפני כל בלוק, תמוכות עמודי ברזל דקים, מאצילות חן וקלות על הבנינים הכבדים האלה. בתחילה הגינו על תושבי המגרש שבכות של ברזל חזקות, ומפי הזקנים מסופר אפילו על “מלכודת האריות”⁸, בה נתפסו חיות הטרף, שנתחמקו לסביבה שממה זו או לבית עלמין שעל ידו כדי לחפור בקברות. ואף כל בית לחוד נבנה כעין מבצר זעיר: הקירות העבים מחומר קשה כברזל, החלונות מסורגים רשתות, והדלתות מכוסות פסי־נחושת, כולם עשויים באמנות מיוחדת. “כנראה הובאו הנה מוצקות ומוכנות מאחד מבתי־החרושת מלונדון” – מוסיף גראיבסקי בצדק, בדברו על הבתים הללו.

כי השכונה הזאת, הראשונה מכל שכונות ירושלים, חדורה כולה רוח איש יהודי־אנגלי, אשר התקרב לאדמת הארץ, וביחוד לעיר הקודש זו בדחילו ורחימו, ביראה ובאהבה.⁹ איש יחיד ומיוחד, יחיד במינו ובדורו. ה“ה השר הגדול, סיר משה מונטיפיורי, שאין לשבחו אלא במקצת שבחו. בנקאי ושולחני “מלכותי”, אחד מראשי הבירה וחבר לבית המורשים, שופט ו־”שריף" בלונדון וחביב על המלכה ויקטוריה, מנוסה בהליכות הפוליטיקה ומקושר לכל חצרות אירופה: איש המעשה והתכלית. בכל זאת מלא נדיבות־לב ואהבת הבריות בכלל, וחבת ישראל וארצו בפרט. שבע פעמים עלה ירושלימה, עשה ועסק והשתדל בהתלהבות יוצאת מן הכלל לטובת אחיו בארץ ישראל. דר. גלבר מקדיש למונטיפיורי פרק מיוחד בספרו על “תולדותיה של הציוניות הקודמת”, ונחום סוקולוב קראו בשם “ציוני נאמן כל ימי חייו”. לפי דעתי לא היה מונט. “ציוני” כלל במובן פוליטי, לא יותר מכל יהודי חרדי וטוב לב הדואג ופועל בעד עניי ארץ ישראל. לא פעם חיוה דעתו, שלעולם לא ימיר יהודי אנגלי את מולדתו בארץ ישראל. אבל מאורעות הזמן וזעזועיו הפכוהו לחובב ציון נלהב, עוד טרם שהופיעו ברוסיה “חובבי ציון” המאורגנים. וביום הולדתו התשעים (תרל"ה) הרגיש את כל חייו מאושרים ומוכתרים על ידי ברכות שש המושבות הראשונות שנוסדו בשנים האלו בארץ. לפי טענות עד אחד, מצוטט ע"י סוקולוב, הגיע בסוף ימיו אף לידי השקפה ציונית לגמרי: “אינני מקווה. – אמר – שכל היהודים החיים חיי אושר בארצם, יעזבו אותה ויעלו לציון (אנגלים חיים גם בהונגריה, גרמניה, אמריקה ויאפאן), אולם הכרח היסטורי הוא, שארץ ישראל תינתן ליהודים, וירושלים תהיה בירה של מדינה יהודית”. כן נמנמו רעיונותיו של הרצל בלב מונט., אבל עצורים וכמוסים בתורת הדת כביכול. אף מונט. שאף לשפר ולתקן את חיי היהודים בירושלים, הן מבחינה כלכלית, הן מבחינה רוחנית. הוא גם ראה את הצורך לתקון החלוקה, להקמת בתי ספר, בתי חולים ובתי חרושת, וביחוד להושיב יהודים על האדמה. אולם כל מעשיו ומחשבותיו חסרים כל נטיה פוליטית, ומתכוונים אך ורק לשם שמים. על כן יש להצטער, שהתנגדות ההמונים החרדים ומנהיגיהם, ראשי הישוב ורבניו, התגברו על כוונתו הטהורה, והפרו את ההתפתחות הטבעית, את הסתגלות הישוב הישן לתפקידים חדשים. ואין ספק, שגם דרכי ציון והציונות היו מעוטרות ביתר עוז והצלחה, במעוט מלחמות ומחלוקות, אלו נצנצה אז הכרה הדדית בין הצדדים המתנצחים.

בשנת תקפ“ח (1827) בקר מונט. בפעם הראשונה בא”י, והתקשר ביהודי עה“ק, שמספרם לא עלה בימים ההם על 500–600. רק מעט מן המעט זכו לראות הוא ואשתו, אבל גם זה הספיק כדי לעודד את רוחם ולהעמיקה בשאלות הארץ. בשנת תקצ”ט (1839) ביצע את נסיעתו השניה בלוית אשתו ומזכירו, הד“ר אליעזר הלוי, בלשן מלומד, ששלט ב־38 לשון־עמים בכתב ובעל פה. לפי דברי א. יערי, ב”אגרות ארץ ישראל“, בהן נדפסו גם ארבע אגרות מד”ר לוי: “קבל הוא על עצמו לעבוד בעולם הזה כצלו של מונט., ובאמת היה הוא הרוח החיה בכל מפעליו”. במכתב־ברכה מראשי אגודת הקהלות בלונדון כתוב: “משה הסיר חרפת עמו, אשרהו,/נלחם מלחמת אל, ואתה משנהו,/ הוא עשה חיל ולו היית עזר, / הכי נקרא שמך דמשק אליעזר”. על יחסיו אל בית מונט. אנו קוראים ב“תמונת חייו”, שנכתבה ע“י בתו, יסיה קוריין: “נוכחתי לדעת, כי על ידי עבודתי ליד מונט. אוכל להקדיש את כל כשרונותי, חיי, וכוחותי לטובת הארץ הקדושה ולטובת אחינו האומללים. לבדי לא הייתי יכול לעשות הרבה, אולם יחד עם התלהבותו של מונט. לרעיון התחיה, ע”י השפעתו וכספו היתה לי התקוה לפעול נצורות”. על סמך החומר שנאסף ע“י ד”ר א. הלוי הוסיפה הגב' לידי מונט. לספרה “יהודית” פרק מיוחד “על דברי עבודת האדמה בא”י“. ומונט. גופו רושם בספר זכרונותיו את השורות הבאות: “מובטחני, אם התכנית, אשר עליה אני מתישב בדעתי, תצליח, הרי היא תביא אושר ושפע לאה”ק. בראש וראשונה אפנה אל מחמד עלי (פחת מצרים), ואקבל מאתו רשות לחכור אחוזות אדמה לזמן של 50 שנה בשביל מאה או מאתים כפר בארץ… אני תקוה להמריץ שיבת אלפי אחינו לא”י, ומובטחני, שהם יהיו מאושרים, כי יזכו על כך לקיים מצוות דתנו במדה שאי אפשר בארצות אירופה".

מן הזמן הזה והלאה נחשב מונט. בעיני היהודים והנוצרים כעין נציגו המוסמך של עם ישראל, אשר עליו הוטל התפקיד לבוא במו"מ עם המושלים בדבר התישבות היהודים בארץ ישראל. גם בירושלים התעוררו ההמונים, ובמשך זמן קצר עלה מספר היהודים בעיר פי שנים ושלושה; ואין להטיל ספק, שאפילו חלומותיו הרומנטיים של הקונסול פין, שעליהם דובר בפרק הקודם, הושפעו באופן ניכר על ידי רעיונות מונטיפיורי ונסיונותיו.

לרגלי מסעו השלישי לדמשק (1840) מסרו לו מיניסטר החוץ, לורד פלמרסטון, והקולונל צ’רצ’ל תזכיר מפורט, על התישבותו של עם ישראל בארצו. אבל רק במסעו הרביעי (1855) קבל בקושטא מאת השולטאן את הפירמן, שהרשה לו, כראשון מבני חוץ לארץ, לרכוש קרקע בארץ¹⁰ מיד קנה לו מונט. בשנה זו (תרט"ו) אותו המגרש, אשר בו הסתכלנו בראשית מאמרנו, וקראוהו: “כרם משה ויהודית”. המגרש בן 66,000 א. מ. (או 18,000 מטר מרובעים) השתרע ממול להר ציון. בדרך לחברון, במרחק של דקות משערי יפו ושכם. (אולם עד היום הוא מנותק ומבודד מכל שאר שכונות ירושלים, – חוץ מן המרכז המסחרי החדש, – ורק בימינו אלה נכלל ב“תחום שבת הרשמי”). הד“ר לוי מספר על פרטי המכר־וממכר שבין מונטיפיורי ובעל המגרש, והם מזכירים בנמוסיהם ובבטויהם את משאו־ומתנו של אברהם אבינו עם עפרון החתי. המוכרים מתחילים בדברי חלקות מחניפים: “הנך ידידי, אחי. בבת עיני, קח לך אותה בבת אחת. לך אתננה חינם, בלי מחיר, שלח ידך וקחנה”. והענין מסתיים בדרישת סכום הגון: “סיר משה יתן לי אלף לי”ש במתנה ובן רגע נלך אל הקאדי”. “כשבאנו אל המחכמה (שרעיה), כדי לקיים את המקנה – ממשיך הלוי בספורו – מצאנו נוכחים כל חברי המג’לס, שהתאספו יחד עם הקאדי ומזכירו”.

במקרה היה המקור הכספי לקנית מגרש זה לא מונטיפיורי עצמו. באותה שנה (13 לינואר 1854) מת בנוי־אורליאנס שבאמריקה הנדיב יהודא בן יצחק טורא, שהניח אחריו עזבון בסך 300,000 דולארים ויותר למוסדות־צדקה. וביניהם 50,000–60,000 דולארים לטובת היהודים בא“י. לפי צואתו נמסרו הכספים הללו ל”חברת עזרה באמריקה הצפונית“, ולפי בקשתה היא קבל עליו מונט. את ה”השגחה המעולה" על השמוש בסכום הזה, יחד עם שאר האפוטרופסים. ראשית מחשבתו של מונט. היתה לבנות על השטח רחב־הידים וצח האויר בית חולים גדול. למרות מה שבעצם השנים האלה (תרי"ב) הוקם ע“י משפחת רוטשילד בית חולים לעניי העיר בעיר העתיקה. רק שנים אחר כך באו מונט. והועד בלונדון לידי החלטה, כי קודם כל יש צורך בבתי מעון ומחסה בשביל העניים מחוסרי־גג. הארדיכל האנגלי, ו. א. סמית הגיע בפקודתו של מונט. גם ירושלימה. התחילו בחפירת היסודות, הבורות, בסתיתת האבנים וכו‘, אולם העבודה נפסקה על ידי הטורקים באמתלא, שהבנין קרוב מדי לחומת העיר. ולכן נגמרו הבתים, ז. א. הדירות הראשונות רק בשנת 1862: שמונה בתים לספרדים ושמונה לאשכנזים, ובית־כנסת לכל עדה; יחד אתם הוקמה בפינה העליונה טחנת־רוח, כדי שלא יאלצו יושבי השכונה לשלוח את חיטתם העירה, וכדי להוזיל את מחיר הטחינה לעניים, “שלהם יהיה תמיד דין קדימה על העשירים”. שם השכונה נקבע בעדינת־נפש יתירה בלונדון, אחרי התיעצות עם הרב הראשי, בשם: “משכנות שאננים”, (לקוח באיזו שנויים מן הפסוק בישעי' לב, יח). כדי למנוע מכל רמז, שהבתים הם למעשה בתים לאביונים. והשם טורא היה נשכח לגמרי, אלמלא נקבעה מעל שורת הבתים התחתונה, באמצע הכרכוב שעל הגג אבן זכרון בזה הנוסח: "משכנות שאננים, נתוסדו מאת תרומת הכסף, אשר הניח אחריו הגביר ר’ יהודא טוריא נ”ע. מק“ק ניו־אורליאנס במדינת אמריקה, על פי השר משה מונטיפיורי בשנת כת”ר לפ“ק”. גם על קיר התחנה, אשר בה נמצאים כעת רק שברי הריחים וכלי עבודתם, נקבע לוח נחושת ועליו כתובת עברית, ערבית ואנגלית, ש“טחנה זו הוקמה ע”י משה מונטיפיורי ורעיתו, תרי“ז (1857). הבנין נתחדש ע”י צאצאיהם והוקדש לעיריית ירושלים 1936“. כנראה ניטעה אז סביבתו ע”י העיריה בהשתדלות הפרופ' דוד ילין גם גינה נהדרה עם ספסלי המנוחה בשביל זקני השכונה.

רכישת אדמה ע“י יהודי אנגלי והקמת בתים עליה עוררה תמהון רב בין הנוצרים והיהודים גם יחד. רבים מבין היהודים התנגדו ליסוד השכונה מפאת קירבתה לבית הקברות הטורקי ומחמת העדר הבטחון בלילה. כשהיו כל שערי העיר נעולים עד הבוקר. בכל זאת היה חג הנחת אבן־היסוד חגם של כל בני העיר. ד”ר לוי דרש דרוש נחמד, סיר משה הניח באבן הפינה העתק שטר המקנה, וגם טבעת יהודא טורא נגנזה בה. לפני צאתו הביתה פקד מונטיפיורי לבנות גדר אבנים גבוהה מסביב למגרש. אף שני בתים לשמוש עצמו לעת בואו ירושלימה. (דברי לונץ ב“ירושלים” תרמ"ז). בכלל לא היה מן הדברים הקלים למצוא דיירים אמיצי־לב לבתי טורא. האחד מהם יועד לר' שמואל סלאנט, אשר לעולם לא השתמש במתנה זו, אחד להרב הראשי, ראשון לציון, שחזר במהרה לדירתו בעיר העתיקה, אחד לאורג בבית החרושת אשר למונט. ר' מרדכי צורף¹¹, ואחד לבית מרקחת. התושבים הראשונים קבלו אפילו משכורת חדשית, ומונטיפיורי דאג לגינה על יד כל בית, סיפק להם זרעים ופרחים מלונדון, אף בנה תנור־אפיה, בית מטבח ומקוה כשרה לצרכי השכונה. וכן אין להתפלא, כי הרב הספרדי, החכם יוסף בורלא, דרש באחת דרשותיו: “הסיר משה יסיר מאתנו כל הדאגות וצערי הפרנסה, ואז נשיג לשלמות האחרון (?), לישב על התורה לילה ולילה”. ובאמת התנה מונט. כעיקרון לכל יושביו, “כי האנשים יהיו בעלי מדות טובות, תלמידי חכמים ומוקירי תודה לאל, שעלה בגורלם להיות בני חורין”. כל אחד קבל “ספר התקנות” על סדרי הבטחון, הנקיון והמשמעת, והסעיף האחרון הזהיר אותם, שאין להם שום טענות חזקה.. “השמרו לכם לבלתי הפר את ברית האחים, לבל יצאו ריב ומדון ביניכם. דרשו שלום אחיכם בכל מדרך כף רגלכם ובכל מעשי ידיכם ושבתם בטח במשכנותיכם”… עוד שלוש פעמים זכה השר הישיש לבקר ב“כרם משה ויהודית”, ואף כי לא הכל הלך לפי רצונו ותכליתו, שמח בהתפתחות שכונתו, בנקיון הבתים ותושביהם, בלשון העברית בה פטפטו הפעוטים, ובגאות־נפש הוא רושם ביומנו של מסעו הששי 1866, (מתורגם בשם “משה וירושלים” ע“י דוד גארדאן, ליק, תרכ”ז): "נהניתי לראות, כי כל יושבי הבתים ההם ראויים לקבלת הטובה הזו. בתי מחסה ההם נבנו על המקום היותר טוב בסביבת ירושלים, שם שוררת טהרה ונקיון, יושביהם שמחים בחלקם ומאושרים במצבם, ומקדישים חלק גדול מזמנם לתורה ועבודה, וגם ממלאכת־יד ועבודה בל יניחו ידיהם. גדולה היתה נחת רוחי, כשהתבוננתי, שזה מעטות בשנים אף דירה ומשפחה אחת לא היתה נמצאת חוץ לחומות, ועכשיו הנה ירושלים חדשה הולכת ופורחת בסביבה זו על בניניה המפוארים דומה לערי אירופה. בלי ספק אנו מתקרבים לעתים, בהן מתגשמת נבואת הנביא: “ושמתיך לגאון עולם משוש דור ודור”.¹² (אגב, יש לציין, שכאן נוצר אולי בראשונה המושג והשם: “שכונה” שעדיין לא היה ידוע כלל: רובע נבדל ומסוגר, בו היהודי בתוך עמו היה יושב).

ליום שמלאו לו למונטפיורי תשעים שנה (1874) נוסדה בלונדון ע“י “ועד שליחי הקהלות” “קרן מזכרת משה”, ויהודי כל העולם נקראו לתרום לה. על שאלת הועד, איזה מפעל־חסד מציע בעל היובל מצד עצמו, ענה מונט. בזו הלשון: “מעשה הצדקה הרצוי ביותר בעיני יהיה, אם תעוררו את בני ישראל להטיב מצב היהודים היושבים בא”י על ידי עבודת אדמה, מלאכת־יד, מסחר ובנין דירות למופת, בתנאי מוקדם, שלא תצא אף פרוטה אחת מן הקרן לנדבות גרידא. ואז נחשב לי כאלו עשיתם חסד עמדי, כי רק באלה חפצתי”. במשך השנים הראשונות עלתה וגברה ההתלהבות, וסכום ההתחייבויות עלה למעלה מעשרת אלפים לירה לשנה, אולם עבודת הועד התקדמה באטיות יתירה. מונט. לא היה מרוצה מדעת חבריו־מתנגדיו, ששלחו אפילו שליחות “מרגלים” מיוחדים לא“י. את הציר הליבראלי, שמואל מונטאגו ואת הרופא המפורסם דר. אשר. אחרי תיור־סיור של שבועיים בלבד חזרו וב”ראפורט" שלהם מתחו בקורת חריפה בחינת “בכל מכל כל”. במרכז הדו“ח הודגש המשפט: מקור כל האסון היא החלוקה, הצדקה בשגגה, שאינה מועילה.¹³ – בכל זאת החזיק מונט. באופטימיות שלו, אף בדבר מצב היהודים וסכוייהם לעתיד לבא, ובסיום ספירו על מסעו האחרון, (מתורגם ע“י א. משעיעוויץ, גם כן בשם: “משה וירושלים” ורשה תרנ”ט), מסכם את דעתו במשפטים הנמרצים האלה: “היקר והאהבה הגדולה, אשר היה בי תמיד כלפי אחינו באה”ק, נתגדלה ונתרבה עתה כפלי כפלים. לכן, אם תשאלוני, האם ראויים הם לעזרתנו אשיבכם: כן. האם הם מוכשרים לעבודה ורוצים בה? בלי כל ספק… מבטיח אני לכם, שהיהודים בירושלים ובכל מקום בארץ מיגעים את נפשם יותר מרבים מבעלי העבודה אשר באירופה. ולולא זאת, כבר ספו תמו. אבל מה יעשו, אם שכר עבודתם לא יספיק להם לחייתם… איזה דבר נראה בעצתי נכונה שיהיה לטוב להם? אז אשיבכם, עשו להם מה שישאלו בעצמם, והתחילו לבנות בתים בירושלים. בחרו מקום מחוץ לעיר, וקנו שם מדת קרקע גדולה, בנו שמה מספר בתים טובים, כתכונת בתי אירופה ויהי שם מקום פנוי ורחב לגן, לנטוע עצי זיתים ועצי גפן והירקות הנצרכים, להרגיל את התושבים בעבודת האדמה… ואם תשאלוני, מתי הוא הזמן היותר טוב ומוכשר לזה? תשובתי תהיה: התחילו בדבר עוד היום, אם יש לאל ידכם לעשות כן”.

זאת היתה כעין צוואת מונטיפיורי. והנה נוכח חלוקי הדעות בקרב הועד מצד אחד, ופירוד המחשבות והאינטרסים בתוך יושבי ירושלים מצד אחר, בא גם הועד הלונדוני לידי החלטה, לצמצם פעולתו בשטח נייטראלי בלבד, כלומר בהקמת בתים בעיר הקודש שתפיק רצון כולם¹⁴. ב־1877 נמנה כבא־כחם בא“י המלומד ר' יחיאל מיכל פינס, סופר מהיר, אשר עם כל התמסרותו ליהדות המסורתית ידע להשלים בין הזרמים השונים, אף הקיצוניים. למרות הקשיים, האישיים והעניניים הרבים, עלה בידו, – ומשנת 1901 והלאה בידי ממלא־מקומו, ר' דוד ילין – ליסד ולכונן במשך 30 שנה חמש שכונות חשובות, הנקראות על שם משה מונטיפיורי: כל אחת מסודרת ומשוכללת מחברתה שקדמה לה ביסודה, וכל אחת משמשת נקודת מוצא לתקופת התפתחות חדשה בבנין ירושלים. בצדק מעיר ד. נ. ברינקר, מו”ל הלוחות “ירושלים”, בהוצאתו הראשונה (ת"ש): "הרוצה לעמוד על מהלך התפתחות הבניה בירושלים, גם על הלך־רוח של התושבים, ילך משכונה לשכונה ויקח לדוגמה את השכונות שנבנו מכספי “קרן מזכרת משה”…

בסך הכל השקיעה הקרן בתורת הלואה לבוני השכונות כעשרים אלפים לירה, ועל הבונים היה להוסיף עליהם עוד כמחצית או שליש הסכום. מן סכום ההלואות שסולק לקופת הקרן הוקמו ונבנו שכונות חדשות. בסך הכל נבנו בדרך זו 466 בתים פרטיים מטעם הקרן הנ"ל, חוץ מן הבנינים הצבוריים בכל שכונה ושכונה¹⁵.

שנים אחדות אחרי בואו לארץ (1882) תמך פינס בחברת הבנין: “משכנות ישראל”, שעמדה לפני פשיטת־רגל. היא בקשה וקבלה הלואת 3000 לא“י ל־15 שנה, כדי לבנות 80 בתים מרווחים, חצים לספרדים וחצים לאשכנזים, וכן נתהוו על אדמתה בקצה החיצוני של רחוב יפו, מאחורי המגרש אשר לחברת כל ישראל חברים (כי"ח = אליאנס) שתי שכונות: “מזכרת משה” לאשכנזים, ו”אהל משה" – לספרדים. בימי אבל משה מונטיפיורי נקבעו מעל שערי השכונות, הפונים עכשיו לשוק הגדול “מחנה יהודה”, שתי אבני שיש שמנציחות בעברית, בערבית ובאנגלית את זכרון מונטיפיורי. על הלוח שב“מזכרת משה” עוד נזכרת קצת התקשרותה עם החברה הקודמת: “מזכרת משה, אשר לחברת “משכנות ישראל”: לזכרון סיר מ. מ., נולד ח' חשון התקמ”ה, נפטר בשם טוב ביום ט“ז מנחם אב שנה התרמ”ה בעיה“ב לונדון”. “החרוזים” ממעל לשערי “אהל משה”, לשונם וסגנונם מעולם אחר לגמרי: “אבני זכרון מזכרת, לכבוד ולתפארת, לזכר עולם יהיה צדיק הכותרת, השר הגדול סיר משה מונטיפיורי, אוהב את התורה מאהבה מסותרת, תנצב”ה מעוטרת אמן. אנחנו נברך בברכות לכבוד השרים וסגנים, גבאי החברה מזכרת משה בק“ק לונדון למשמרת, יבלו ימיהם בטוב ושנותיהם בנעימים, ברוב עושר וכבוד והצלחה מאושרת, ושכרם כפול מאת ה' על חד מונים עשרת”. שתי השכונות־התאומות, מוקפות־חומה, שעד היום לא הרחיבו גבולותיהן, שמשו בתחילה מרכז למשפחות האמידים, ביחוד המשכילים. בנין בהכ“נ ב”מזכרת משה" נתעכב לזמן מה ע“י הפחה, שהיתה לו חוילת קיץ ממולו; בבה”כ “אהל משה” נערכו הטקסים הפומביים לתושבי ירושלים האנגליים. אבל מאז ניצלו השכנים את שטח בתיהם הפנוי ובנו להם חדרים על חדרים ומסדרנות, הלכה ורבתה הצפיפות, הוזנחו הסדרים הפנימיים והסניטאריים, והכר הנרחב באמצע השכונות, מיועד לעצי־גן וגינות, נהפך למקום תליית הלבנים. ב־1885 פונו בהתנדבות 13 בתים לטובת התימנים, שזרמו אז ארצה: אשכנזים רבים עזבו את שכונתם, וכעת מעורבת האוכלוסיה גם בשתיהן. “במזכרת משה” נמצאת ישיבה ובה“כ לחסידי “קמניץ”, גם מרפאה ואגודת עזרה הדדית, ב”אהל משה" נתחדש בית הכנסת ע"י משה אברהם הכהן ורעיתו: “בית אברהם ואהל שרה”.

שבע שנים אחרי פטירת מונטיפיורי, בשנת תרנ“ב (1892), שעת רווחה כלכלית בארץ, החליט הועד הלונדוני, להמשיך במפעל, שהיה חביב על המנוח מכל, ולבנות בתים נוספים על המגרש “כרם משה ויהודית”. רובו של השטח הזה” כ־35,000 א. מ. עמד חרב ושמם, מכוסה סלעי מגור וקוצים; למרבה השממה הרהיבו משפחות עניות עוז בנפשם, נתאחזו במקום ההפקר, והעלו עליו סוכות וצריפים, שלא הוסיפו הדר למקום. אז מילא יורשו של מונט., יוסף סעבאג, את ידי החכם עורך דין, אלחנן אדלר הכהן, לצאת ירושלימה ולגרש תושבי האהלים מן המגרש הריק. (לעניים המגורשים קנו עדות הספרדים והאשכנזים קנין שביתה בשכונות שונות בתוך העיר; ר' להלן). אחרי מו“מ ממושך קבלו עליהם שתי חברות מעדות הספרדים והאשכנזים על דעת רבניהם, לבנות 65–65 ¹⁶ בתים חדשים בתמיכת הועד, ובהלואתו של 5200 לא”י. החלק האשכנזי נקרא על שם הרב הראשי בלונדון, נתן אדלר: “רחוב נתן”, ובן־זוגו הספרדי: “רחוב יהודית” ע“ש הגב' מונטיפיורי; ובכלל נקראת השכונה, שנבנתה על יד “משכנות שאננים” במורד ההר מראשו עד תחתיתו: “ימין משה”, על יסוד הפסוק:.”להוליך לימין משה זרוע תפארתו" (ישעי' סג, יב), המופיע בכותרת על שער “רחוב יהודית” בזו הלשון: מוליך לימין משה זרוע תפארתו, לעשות לו שם עולם“. שתי אבני הזכרון הוקמו – לפי כתובתן – רק בשנת עת”ר (1910). – החוזים עם הדיירים דומים לאלה של “מזכרת משה”; עליהם חתם מצד הקרן יוסף סעאבג, בשם האשכנזים ר' יוסף ריבלין, ובשם הספרדים ר' יוסף מיוחס. וכל בעל־דירה שילם שנה בשנה “מס”, בשעור שילינג אחד, “לאות קיום ברית עולם עם הקרן”.

שוב חלפו ועברו שנים מספר, עד שבשנת תרס“ו (1906) נמנה ונגמר עם ר' דוד ילין, להקים במרכזה של העיר, בקרבת הקונסוליות הראשיות, על יד בית־הספר “למל” “שכונת חוילות מודרניות”. ברבות השנים חלו שנויים עמוקים בתנאי החיים: המעמד הבינוני לא הסתפק עוד בחדר או שני חדרים צנועים, אלא שאף לנוחיות מודרנית. מפני שבשנים האלה נאסרה על יהודי חוץ לארץ רכישת קרקעות, נעשתה ההרשמה הזמנית על שם מר דוד ילין, וחברת “זכרון משה” בנתה את השכונה ב־2/5 מהלואות אפוטרופסי הקרן, ו־3/5 מכספה היא. כל החברים סלקו את חובתם בשלמותן והקרן יכלה לציין ברצון, שלא הפסידה כמעט כלום בעקב מתן ההלואות. בין החברים ידועים בשם ר' יחיאל מיכל פינס, יוסף אלישר, מלכיאל מאני, ישעיהו פרס, יצחק נחום לעוי וכ', אשר על שמותם נקרא גם חלק הרחובות. השכונה היתה אחידה ומאוחדת, בלי הבדלי העדות, בהתאם לדעתו של מונטיפיורי, שלא פסק להמליץ על נשואים בין אשכנזים וספרדים. “תקנות” הבניה, שנדפסו בשנת תרס”ז, אף בימינו ראויות ללמוד ולחקר, בהן נראה בעליל שמחבריה אנשי המחשבה והמעשה, בעלי טעם ורגש היופי. בוטלה השיטה של בתים טוריים, כי אם כל בית יהיה פנוי משלושה צדדיו, ומצד הרביעי יסמך לבית־זוגו, שדומה לו בדמותו ובגדלו, וביניהם יפריד שביל ברוחב ארבע אמות. כתלי פני החזית נבנו אבנים מסותתות יפה מנדבך מפתן הבית ולמעלה, החלונות והדלתות בולטים מן הקיר בצורה אחידה. מרתפים וחנויות אסור לפתוח כלפי החזית, וגם אסור לתלות שם לבנים אחרי הכביסה. 25% מכל אדמת השכונה יהיו מיועדים לדרכים ורחובות. והרחובות יהיו נטועים גינות ועצים משני הצדדים. בשנת 1910 נגמרו 53 בתים, מהם 31 בודדים, ו־11 כפולים, מספר המשפחות היה 59, וכל דירה בת כמה חדרים. בה"כ הגדול: “אהל יעקב” שימש ומשמש בית תפלה ולמוד לכל הסביבה.

הצעירה שבשכונות מונטיפיורי היא הקיטנה הידועה: " קרית משה" או בשפת העם: “שכ' מונטיפיורי החדשה”. השכונה נבנתה בשנות תרפ“ד־פ”ו במערבה של העיר על הגבעה הראשונה החולשת על בת־זוגה: “בית הכרם”, שקדמה לה בשנים אחדות. גם כאן תמכה הקרן הלונדונית בהלואות (7500 לא"י) בקנין הקרקע ובנין הבתים ועל החברה היתה להמציא מכיסה לפחות סכום שוה לחצי הסכום שתקבל, ואחר כך “לפתוח את חלקי הקרקע האלה בתור שכונה ברחובות ועצים וגן כללי ותעול על פי שיטה טובה, בהסכם לתכניות ולמערכים הזקופים, ופרטי העבודה והתרשימים, החתומים על ידי ועדת בנין הערים בירושלים”. וכך היה; כבישיה הסלולים והמטופלים, שדרותיה וערוגותיה הרעננות, הסדר והשקט השולטים ברחובותיה, עושים את “קרית משה” למקום מגורים וטיולים, למקום המרגוע וההבראה ליושבי ירושלים. מספר בתיה – חוץ מבניני השכונה “המקשר” בקירבתה – הוא כעת 60, בהם כ־75 משפחות, משכילות ברובן, גם ספרדיות; לצרכי התושבים הוקם בית הכנסת המפואר, שנבנה גם כן בהלואות הקרן (900 לא"י). ועד השכונה הראשון עמד כבר בשנת 1926 על דעתו, נגד מחאתו של ועד הקרן בלונדון, והחליט לאסור לעולמים את מכירת או מסירת חלק הנחלה לנכרי. וב“תקנות” שנה זו קוראים על מגמת החברים את השורות הבאות: “מגמתנו ליסד שכונה עברית, שתתנהל לפי תורת ישראל הכתובה והמסורה. לארגן ולשפר את התנאים הכלכליים, התרבותיים והחברתיים על יסוד עקרונות קואופרטיביים.” עד היום סגורה ומסוגרת היא ביום השבת לכל תנועת מרכבה; וכעין סמל השכונה מאירה ומבריקה למרחקים כיפת בית הכנסת מצופה כסף ומנורה גדולה על ראשה…

הנה כך פעל והפעיל זכר הצדיק גם אחרי מותו לברכה. ואם נזכה פעם באיזה בנין או מצבת זכרון, שתנציח שמות בוני ירושלים הגדולים, תהיה מצבתו של מונטיפיורי מן ההכרח בין הראשונות, אף על פי שבכל רצונו ומרצו המעולה ונדבנותו הרחבה לא זכה מונט. ליצירה שלמה ומושלמת פה בארץ, כאותה שזכה בה אחריו למשל “הנדיב הידוע”. אולי צודק מיזל בהקדמה לספרו, שהשר לא היה מסוגל לפי טבעו למעשים יסודיים כל כך. אבל בלי ספק הוא עורר ועודד, הרגיש והלהיב מאין כמוהו לבנין ארץ ישראל וירושלים. ובזכות מסעיו ומעשיו הנפלאים הן בארץ (כמו התקנת הכותל המערבי וקבר רחל), הן בחוץ לארץ, ראוי לשבח, אשר בו כינוהו בני דורו: “ממשה עד משה לא קם כמשה”.

 

עזרה מבחוץ: “בתי מחסה” על הר ציון    🔗

(תרי"ח – 1858)

ביבליוגרפיה

אגרות ר' צ. ה. קאלישר, בספר היובל “לשלמה” [קרליבאך] תר"ע.

“ספר שיבת ציון” ורשה תרנ"ב [1891].

ש. ל. ציטרון: תולדות חבת ציון [אודיסה תרע"ד].

פרופ. ש. קליין: תולדות הישוב היהודי בא“י. תרצ”ה.

עקיבא יוסף שלזינגר: קול נהי… תרל"א.

אלמוני: שיר “בית מאיר ואהל יצחק” תר"ם.

חיים הויסדורף: חניך בצלאל תרע"א.

תקנות של בתי מחסה וליושבים בתוכם תרכ“ה, תרל”ח.

תקנות חדשות של בתי מחסה וליושבים בתוכם תרס"א.

עדת כולל דייטשלנד: “משפט וצדקה”.

עדת כולל דייטשלנד: “פסק הרבנים” [תרס"ח].

דו“ח של שד”ר אחד בהונגריה, טורקיה ואיטליה [“חבצלת” תרל"ב].

ד“ר ישראל קלויזנר: רבי חיים צבי שניאורסון [”דמויות“, תש”ג].

פנקס האורחים בבתי מחסה.

הארכיון בבתי מחסה.

גליונות אחדים מן “המגיד”, “הצפירה”, “חבצלת”, “סיני”, איזרעליט", “ישרון”, “יידישע פרעסע” וכו'.

דוד כהן מוילנא: ס' “עיר דוד” ירושלים, תר"ס, חלק א'.

מסעות מונטיפיורי לארץ הקדושה, רעיונותיו ופעולותיו עוררו הד כביר גם בארץ, גם בחוץ לארץ. ואין להתפלא שקולו נשמע ונקלט בראשונה בארצות המערב. גם שם היתה תשומת־לבם של החוגים המעונינים מכוונת בשנים האלה רק כלפי העיר העתיקה שבתוך החומות. לא עברו אלא שנים מועטות, מאז קנה השר את המגרש הנזכר, וכבר נוסדה על ידי חרידי אירופה המערבית השכונה המסודרת הראשונה בתוך העיר, אם כי השם “שכונה” מעולם לא נקרא עליה. ואלה תולדות התהוותם של “בתי מחסה על הר ציון”.

עוד בשנת תק“ע (1810) יסדו יהודים מהולנד, גרמניה ואנגליה בעיר אמסטרדם מוסד־צדקה רב־השפעה, שמגמתו היתה לטפל בכל עניי ארץ ישראל ללא הפליה כלשהי, לתמוך בכל יהודי הארץ וכולליהם בלי הבדל מוצאם. החברה היתה יחידה במינה, ומנהיגיה תוארו ע”י הרבנים הספרדים והאשכנזים שב“ארבע הארצות” (היינו: ירושלים, חברון, צפת וטבריה) בשם הכבוד: “פקידי ואמרכלי ארץ ישראל”. אף “ניתן להם הכח והעוז לנהל את כל ענין מעשה הצדקה של א”י כפי שיראו ע“פ חוות דעתם והסכמתם הם, מבלי שיוכל שום איש לערער עליהם או למחות כנגדם; וכל מה שיסכימו ויחליטו הפקוא”מ כפי ראות עיניהם, יקום, כאלו נעשה ונגמר ע“י הבית־דין גדול שבירושלים”. בכרכי אירופה ואמריקה ישבו לה להחברה גבאים וגזברים, אנשי שם; הם שאספו את הנדבות ואת כספי השופרות לר' מאיר בעל הנס (רמבעה"נ), והם שלחו את הסכומים להממונים בירושלים, כדי לחלקם בין יהודי א“י לפי מספר גולגלותיהם. בשנת תק”ע עוד לא היתה קיימת עדת האשכנזים, לכן קבלו ספרדי ירושלים 11/28 של הסכום הנחלק, ספרדי צפת 7/28, של חברון 6/28, ושל טבריה 4/28. בשנת תקע“ב יצרו האשכנזים כולל לעצמם, אשר לא השתתף בהכנסות העדה הספרדית והוצאותיה, אך נשארה תלויה בעדת הספרדים בכל הנוגע לעניני הרשות, וקבלה עליה את מרותו של החכם־באשי, כראש היהדות כלפי פנים וכלפי חוץ. החל משנת תקפ”ב שותפו גם האשכנזים בחלוקה, ומאז קבלו החסידים והפרושים יחדיו 101 חלק מן 108 החלקים, והספרדים 67 חלק. ואפילו כשהתחברו (תקצ"ו) משפחות אחדות מילדי ארצות השפלה וגרמניה לכולל הו“ד, ז. א. הולנד ודייטשלנד, כדי שחבלם וחלקם יעלה ויגבר, גם אז עמדה אמסטרדם באמונתה וסיסמתה: “הכל זקוקים לתמיכה”. מובן כאשר גדל והלך אחוזם של אנשי הו”ד בין מספר הישוב, הלך וגדל גם חלקם בחלוקה, עד שהגיע לשליש כל הכספים הנאספים¹⁷.

בין גבאי הכולל הו“ד תפס מקום חשוב הרב ד”ר. עזריאל הילדסהיימר, שיצאו לו מוניטין בכל ארצות הגולה בגלל פעולותיו המבורכות לטובת הפלשים בחבש. לפי דברי ציטרון (תולדות חבת ציון, ע' 32) היה הוא אחד הראשונים, “שראה ונוכח, כי יחד עם האגיטציה בתפוצות הגולה צריך להתחיל דבר להגשמת הרעיון בארץ ישראל גופה”. הילדסהיימר ישב אז על כסא הרבנות בעיירה קטנה בקצה הונגריה, אייזנשטאט (= א"ש), אשר בה הקים בית ספר תיכוני לתלמידיו, כעין “ישיבה מודרנית”, הנסיון הראשון באירופה. בקהלה זו קיים עד ימינו אנו “רחוב־יהודים” עתיק־יומין, סגור ומסוגר בשבתות וי“ט, והנהלת הקהלה שמרה בקפדנות מרובה על מנהגיה המקוריים מימי מהר”ם א“ש, בעל “פנים מאירות”, וגם על עצמאותה במובן פוליטי. והנה בסביבה יהודית זו, שלא היתה בה לא מן צפיפות הגיטאות ולא מזוהמתן, עלה על דעתו של חובב ציון ואוהב ישראל זה, ליסד גם בתוככי ירושלים דחוסת־אוכלוסיה רובע יהודים רחב־ידים. שיעמוד ברשות עצמו ובמחיצתו הוא. ראש הפקידים בהולנד, ר' עקיבא לעהרין¹⁸ ור' יוסף הירש בהלברשטאט הסכימו לרעיונו, שנתמך גם ע”י אחדים מאנשי ירושלים. וכן רכשו בשנת תרי“ח (1858) על מורד הר ציון, על חלקת “תל־הגפרית” (תל־אוכברית), בקירבת בית החולים לבית רוטשילד, שהוקם לא מכבר, מגרש בעל 000 13 אמות מרובעות במחיר של 84.000 גרוש טורקי. המגרש נקרא מאז עד היום בשם: “דייטשר פלאץ” (מגרש גרמני). בשטר המכירה שנחתם ביום 24 לאוגוסט 1859 הופיע בתור מוכר ר' מאיר שענבוים, ובתור קונים דר. הילדסהיימר והכולל הו”ד. גם בפנקסי הרשות נרשם המגרש על שם הנזכרים (למשפחת הילדסהיימר נשמרה עד היום חזקה על דירה אחת ב“בתי מחסה”), אבל יחד עם זה ניתנה בתעודות הללו עריבות שלמה, שהמוסד ישתמש במגרש זה גם בשעתו גם לדורות לטובת כל היהודים, שגרים או עתידים לגור בירושלים ללא זכויות מיוחדות. לפי דברי הקונסול האוסטרי, פיצומַני, שהשתדל הרבה בדבר זה, עלה מחיר המגרש יותר מכדי שוויו, “אבל עוד להרויח בו כחמשים אלף פיאסטר”. לא עברו ימים וכבר פנו 16 בתי אבות מירושלים להנהלת המוסד, ליחד להם מקום בנחלה זו, “ואנחנו נרוצה לבנות עליה בתים לנשינו וטפינו, להיות להם למחסה מזרם וממטר. כי היקרות אשר נתהווה בדירות עד כי לא שערום ראשונים, ולא יאמן כי יסופר, וכמעט לגירוש יחשב בעת הזאת”. (ר' בחוברת שהוצאה מטעם הועד האמסטרדמי בשנת תר"ך (1860) בפרנקפורט).

כבר באדר תרי“ח יצאו באי־כח הכולל הו”ד בכרוז נלהב: “למען בנין בתי מחסה לעניי ירושלים ולעולי ארץ מבחוץ”, בו הם מזכירים ומדגישים גם את הלחץ התמידי מצד בעלי הבתים בעיר העתיקה, גם את הסכנה הרוחנית הצפויה לאביונים מצד המיסיונרים: “יום יום גבר האויב והנוגשים אצים לנקש את כל אשר לנו וללכוד נחלת אבות. על כן יבנו בתים ויערכו שולחנם גם יפרצו פרץ וישמדו למשחית”. כשיצא הכרוז הזה ב־ישורון" של ר' ש. ר. הירש בפרנקפורט (בחודש יוני ויולי תרי"ח 1858), ואחר כך במחזור השנתי הראשון של ה־“איזרעליט” במגנצא (15 למאי 8601) צירפו לו המערכות תעודה רשמית מטעם הפרופ' רות מהאוניברסיטה במינכן, שעשה אז בפקודת ממשלתו בארץ ישראל. “סיירתי וביקרתי בשכונות היהודים במזרחה של הר ציון, ומצאתי שם במקום מעונות ראויים לבני אדם חורים אפלים, אשר באירופה אפילו לבהמות היו פסולים. לעומת זאת המגרש שנקנה בימים האלה ע”י חברת אנשים מגרמניה, מוכשר ומסוגל בכל אופן לתכלית ההתישבות. המגרש משתרע בדרומה של הר ציון הנשקף על פני הר הזיתים ונחל קדרון, סמוך לחומות העיר מבפנים, פתוח לרוחות נושבות המטהרות את האויר. אף את מי הגשמים אפשר להטות ולקלוט על נקלה בבורות ובארות הנמצאים כאן בשפע“. המליצו על הענין אפילו קונסולי אוסטריה, פרוסיה, צרפת וציר אנגליה מר פין הנ”ל. בשנת תרכ“א (1861) יצא גם הועד האמסטרדמי בכרוז בשם הילדסהיימר, ומשעה זו והלאה הלכו ורבו בבטאוני האורטודוקסיה רשימות המתנדבים בכל גליון וגליון, ולאחר זמן מה נאלצו המערכות להוסיף אף הוספות מיוחדות לענין זה. והרב הילדסהיימר, אשר ניהל אז מן המרחק את מערכת ה”איזרעליט", הצטיין לא בלבד בראש המדברים, אלא גם בראש המנדבים. ברשימה אחת, שנדפסה בחוברת היובל לפקידים ואמרכלים (בגרמנית): “מאה שנה בעבודת ארץ ישראל” (תר"ע), אנו קוראים. שהוא בעצמו שלח מקהלתו הזעירה ומגלילה 7000 פל‘, באותה שעה שבפרנקפורט נאספו רק 2500 פלורין. ולפי השערה יעלה הסכום שקוו לו בכל גרמניה ל 15,000, ובהולנד ל־25,100 פיאסטר. בדבר מצוה זו השקיע הילדסהיימר את רוב כחו ומרצו. ולפי דברי הפרופ’ קליין (תולדות הישוב העברי בא“י; תרצ”ה) הועברו על ידו סכומים עצומים (23,000–18 פל') מדי שנה בשנה לכוללים השונים.

וכן קל להבין, כשהזמין הרב צ. ה. קאלישר את ד“ר הילדסהיימר לחברתו הידועה: “ישוב הארץ”, “ואז נשים העטרה על ראשו, היותו ראש הפקידים שלנו” (ע' חליפת המכתבים ביניהם בספר היובל “לשלמה” קרליבאך; תר"ע), אז סירב הילדסהיימר, בהסתמך על עסקיו המרובים בדבר “בתי מחסה”. ואפילו הצעת הגאון במכתב אחר: “שיותנו מעות של חברתנו אל החברה שלכם, ואז יהיה הכל בשותפות: שליש לישוב, שליש לבתי מחסה, ושליש לעניים”, לא מצא חן בעיני הילדסהיימר, מפני חשש חלול שבת במושבות. בכל זאת היה הילדסהיימר כידוע קשור ומסור לעניני א”י כל ימי חייו. הוא בעצמו מספר לנו נצורות בהקובץ: “שיבת ציון”, שיצא בורשה 1898: “כאשר החלו הזועות, ושונאינו הרימו קרן, ושטף היציאה (ממזרח אירופה) גבר מאד, התאספה בברלין אסיפה רבה מצירי אחינו באשכנז, צרפת, אנגליה ואמריקה, וכל הצירים הסכימו לשלוח את הנודדים לאמריקה דוקא. ואני נשארתי לבדי בבקשתי, להאציל חלק מנדבות גם להמשתוקקים לארץ אבותינו לרצות אבניה. אך שומע לא היה לי.”

בנין בתי־מחסה הראשונים והתפתחותם עורר ענין רב בשעתו, וביחוד לא קמצו סופרי ירושלים בהודעותיהם לעתוני חו“ל העבריים והלועזיים. “הנה נא הואלנו לבא שעריך בתודה, אף גילה ורנן, בגמר הבתים ארבעה שהם שמונה, הבנויים לתלפיות על חלקת נחלתנו על הר ציון, להרנין כל ישרי לב, הששים אתנו משוש בקוממיות חורבת הר ציון ששמם”. בדברים נלהבים אלה פתח ר' יוסף ריבלין, בפקודת הפקידים ואמרכלים את מכתבו ל”המגיד" (כ“ט ניסן תרנ”ב). סופרו של ה“איזרעליט”, ר' עזריאל זליג דייטש הויסדורף, העסקן והתועמלן רב־הפעלים, אשר לפי דברי בנו, ר' חיים, (בספרו: חנוך בצלאל, תרמ"א), היה “הציר הנאמן, שנשלח לאירופא לעורר לב אחינו ב”י, ועל ידי יגעו והשתדלותו הרחבה בלב ונפש יצאה המוסדה הזאת לאור עולם“, מתאר לנו בנית הבתים, אשר שבע אמות ארכם, וארבעתם בצורת מרובע נבנו; הם הבתים הראשונים בירושלים, שיש להם “מעלה עשן” (= מעשנה). גם הציר האוסטרי הנ”ל מתפעל בפרטים: “מה יפה השער עם העמודים היפים והחזקים למשענות, וכן ה־15 בתי כסאות המחוצבים באבנים או בנויים גזית עם הצנורות”. צירי אוסטריה, פרוסיה וצרפת, ביניהם מומחים ידועים, מצויים תכופות אצל החפירות, “וכולם פה אחד חרצו משפטם, כי החומה הבצורה, הנמצא בחיק הארץ, ומלאכת בנינה נדמה למבנה הכותל המערבי, היא אחת משרידי ימי קדם ואין זו כי אם “החיל” וה”חומותים" שנזכרים בתנ“ך” (ישעי' כב, י"א). גם מרצפות אבני שיש שכיות החמדה (שנמצאו), שרידי “עופל ובוחן ומקדש מלך”, (“הצפירה” תרכ"ב, גל' 25)

בינתים נשלחו מטעם המוסד החדש – כנהוג – “שליחי דרבנים” (שד"ר–ים) לכל ארצות תבל כביכול. התחיל במצוה הויסדורף גופו, גם המשיך בה בהצלחה; לפי דברי “הצפירה” (תרכ"ז): “אם לא יסכרו נחלי מי־זהב. אשר ינהרו אליו מארצות אירופה, הנה האדון זליג הויסדורף, ידיו תעשינה תושיה, ולא יבצר ממנו להשלים כל אשר יזם לעשות”.¹⁹ באוסטריה־הונגריה יסד חברה לתמיכת המפעל, והרב הילדסהיימר בראשו; אף עלה בדעתו לעבור לאנגליה ואמריקה לשם תעמולה. אחרי שובו נשלח עוד בשנת תר“ך ר' משה זאקס לחו”ל. תלמידו של בעל החתם־סופר“²⁰ חבר הכולל הו”ד, אחד הראשונים שחלמו על ישוב חקלאי בארץ ישראל, וגם בא בקשרים עם חברת “ישוב־הארץ” להרב קאלישר²¹. “עד עתה שמתי פני בשליחות בתי מחסה־עניים בכל לבבי ובכל נפשי, מכאן ולהבא יה' עיקר שליחתי… לתועלת אחב”י באה“ק לעבוד עבודה בשדה ע”י קנית קרקעות“. (“המגיד” כ“ד אלול תרכ”ב). אף הש”דר השני. ר' אברהם מרדכי ליכט האומלל, הצטרף לפעולה למען החברה הנ“ל, אמנם עיקר עבודותו היתה למען בתי המחסה²². דמות מענינת השד”ר חיים שניאורסון, אשר לו מוקדשת חוברתו החדשה של דר. ישראל קלויזנר (בסריה “דמויות” ליצחק ורפל, תש"ג). דרכו הראשונה היתה לאוסטרליה, הארץ הרחוקה והחפשית שנתגלו בה אז מכרות זהב, באדמתה כבצבורה. במכתב ההמלצה שניתן לשניאורסון מידי החכם־באשי וראשי העדה הספרדית, נאמר בין השאר: “למה לא נבקש לרשת את הארץ? בפרט בשעה שבעזרת השם יש הזדמנות כל כך טובה? כל איש חכם־לב יראה מיד בפעולה זו צעד קדימה לגאולה הסופית של ירושלים ובנינה” (קלויזנר ע' 14). אחת האסיפות הראשונות למען בתי מחסה, שבה הופיע מר שניאורסון לפני הקהל, התקיימה במלבורן בסוף 1861. על פי הצעת הדיקן של האוניברסיטה נוסדה חברה לתמיכת היהודים תמידית, בשם: “חונני עפר ציון”. גם בשאר כרכי אוסטרליה שחקה לו השעה, הן במובן כספי, הן מבחינה מוסרית. הצהרות והצעות שונות נשמעו לשבח היהדות ולטובתה מפי רבי המדינה, שרים ומלומדים, וראשי הדת הנוצרית. “חיבת ארץ הקודש וחיבת עם ישראל גדלו בלב עמים ושרים. – וזאת מגמתי מעודי”. ואף על פי שפעולותיו של שניאורסון לא נסתיימו ללא הפרעה, כי מתחרו־מתנגדו. השד"ר ר' יעקב ספיר, המפורסם על ידי ספרי מסעותיו (“אבן ספיר”). חשדו והאשימו במעילה בהקדש, נתקבל שניאורסון בשובו לארץ בכבוד רב. הוא מסר דין וחשבון לשולחיו. ומצרור כסף של אלפים דולארים שבידו נבנו כמה בתי מחסה. שליחתו הבאה לארצות הברית בסוף 1869 לא הצטמצמה עוד לבתי מחסה בלבד.

בינתים הלך ונמשך בנין הבתים על המגרש הגרמני, והרב הילדסהיימר סמך ידיו עליו. דר. הילדסהיימר עמד בעת ההיא – בגלל עמדתו בדבר החנוך בארץ ישראל – ²³ במרכז התקפות חריפות וחרמות מצד הכוללים ומצד מתנגדיו־מריביו עוד מימי הקונגרס הידוע בהונגריה. ביניהם ראש הקנאים, ר' הלל ליכטנשטין מקולומיא, (“ספר תוכחת מגולה”) וחתנו הקנאי בירושלים, ר' עקיבא יוסף שלזינגר, שיצא בכתב־פלסתר: “קול נהי…” (תרל"א)²⁴ נגדו ונגד מפעלו גס בבתי מחסה, “שהגיע במשך 15 שנים אך ורק ל־26 בתים, אם כי קוראין לכל חדר בית, כדי להלהיב המתנדבים”. בכל זאת הלך ועלה מספרם ושכלולם בלי הרף. כבר בשנת תרכ“א (1861) זכה השכונה החדשה ב־”הקדש" ראשון מעזבונו של ר' שלום הירש, גיסו של הילדסהיימר, ונקרא שמו: “נוה שלום”. בשנת תר“ל (1870) ביקר הקיסר פרנץ יוסף בעיר הקודש; רבני העדות השונות ערכו לו קבלת פנים חגיגית, ואז מסר “המלך של ירושלים” (זה תוארם של מלכי הונגריה מקדם) לידי דר. אלברט כהן מפאריז אלף זהובים לצרכי בתי מחסה. בכספים האלה סוללה דרך הכניסה לשכונה ונבנה שם על שם הוד מלכותו “השער יוסף”, ועל ידו לשכת־שומרים, – הלא המה ברחוב היהודים החדש, המוביל כעת על יד החומה הדרומה אל הכותל המערבי. בשנה הבאה קראו גבאי בתי מחסה ומשגיחיו לחנוכת הבתים, “אשר השר הגדול, הצדיק ומושיע, מו”ה שמעון וואלף בארון רוטשילד אמר לבנות ע' הפקידים ואמרכלים”. (“חבצלת” תרל"א). שני בנינים הללו, ארמונים כביכול, בעלי קומות גבוהים, על גזוזטראותיהם המקושתות ועל גינותיהם הנהדרות, מכילים 12 דירות בנות שלושה חדרים לתלמידי חכמים, לאלמנות ולעניים ביישנים סתם. בשנת תר“ם (1880) חגגו ברוב פאר את חנוכת בית הכנסת: “בית מאיר ואהל יצחק”, עם עזרת נשים ודירה להרב והחזן, שהוקם על שם דר. מאיר פרינקל, המכונה אייזנמן, מעיר ויצנהויזן, אשר “ימים אחדים אחרי אשר גמר ואמר לייסד הדבר הגדול הזה עלתה נשמתו למרום”. לכבוד היום נכתב ונדפס ע”י משורר אלמוני עלון מצויר מיוחד, בו נמצאים בין השאר החרוזים הבאים: “כקול צהלה ולב שמח / לאחינו בירושלים נקרא בכח / האספו ובואו על הר ציון, / ששם יתנוססו “בתי מחסה”. על טוב ה' יחדיו נתעלסה, נגילה ונשמחה יחד עשיר ואביון”. – “שמה נחוגה חנוכת הבית,/ מקדש מעט במקום היה שמיר ושית, / בנוי לתפארת מול הר המוריה,/ מעל לבתי המחסה, הבנוים לתלפיות / מחסדי אחינו שעינם ולבם ירושלמה צופיות, / שגרשו מהר ציון שמה ושאיה”. – אף הדרשה שנשא באותו יום הרב יהושע בצלאל הובאה לדפוס ע“י חתנו חיים אליעזר הויסדורף, בשם “חנוך בצלאל”, תרמ”א. בית כנסת זה קיים עד היום בעמקי השכונה, קירותיו ותקרתו מצוירים תמונות המקומות הקדושים בארץ, ושעריו פתוחים יומם ולילה לתורה ולתפלה. – לשם הרב הידוע מאלטונה, ר' יעקב עטלינגר, הוקדשה דירה נאה, “בית יעקב”, בה גר ר' יוסף חיים זוננפלד במשך 50 שנה עד סוף ימיו. בשנת תרמ“ב נבנו שוב שמונה בתים מכספו של הבארון החסיד, ווילהלם רוטשילד, בהעלמת שמו, אבל “בנוחיות שעולה על כל מה שהיתה עדיין” (“בתי רוטשילד התחתונים”). – בכל זאת לא נחשבו חיי הישוב “כלו זהב”. באחד המכתבים המעטים, שטיוטתם נשמרה בארכיונם של “בתי מחסה”, (מיום י' אלול תרל"ד) מתאונן המזכיר, ר' מאיר שענבוים, לפני ד”ר הילדסהיימר: “עוד בקשה אחת יש בפינו. הדרך על יד הבתים יורדת בשיפוע, החלונות נמוכים, סמוכים לקרקע, וכך “פרואי־אדם” (הבטוי כתוב בעברית, בתוך הטופס הגרמני), ההולכים שמה: בדוים, כושים וכושיות מציון, הנושאים מים מבארות הר הבית לאדוניהם, מפריעים לעתים לתושבינו, בשעה שחלונותיהם פתוחים לשם הכנסת “אוירה דחיים” כלשהי. פעם אחרת, כשמרגישים בו, שאין איש בבית, אפילו מחבלים ומשחיתים הם כל מה שהשיגה ידם, משברים שמשות וגונבים כטוב בעיניהם”.

כבר בשנת תרכ“ה נערכו ונדפסו “תקנות של בתי מחסה וליושבים בתוכם”, גם יצאו לאור בהוספה מיוחדת לגליון 20 של “המגיד”, תרכ”ה. בתרל“ח נשתנו קצת התקנות; ועל שתיהן חתם הילדסהיימר כיושב ראש, ואתו הרב הירש מנהיימר מאונגבאר בהונגריה העלית, וגוסטאף הירש בברלין. להנהלת המוסד נועדו “הועד המרכזי”, שמושבו כעת בברלין. ו”הועד המקומי" בירושלים. כעין “קצין המקשר” בין הועדים שמש שנים רבות ר' משה יצחק גולדשמיד, יליד ירושלים, אבל בן להורים באמשטרדם, “שאיחד בקרבו – לפי דברי אפרים כהן־רייס ב”זכרונותיו“, עמ' 15 – ירושלמיות ואירופאיות במובן הטוב ביותר”. הוא נצח על בנין הבתים, והשפעתו רבתה גם על הבנאים, גם על תושבי השכונה; וכן עסק ועשה הרבה גם בהקמת השכונות הבאות. התקנות הנ“ל קבעו את תנאי השכון וסדרי הנחלת הבתים ע”י ועד המרכזי, ששיתף בפעולה זו גם את בית־דין של הלברשטאט, עיר מולדתו של הילדסהיימר. הדירות הונחלו בדרך כלל על פי הגורל לזמן של 3–5 שנים לסירוגין, בחינם. התקנות נותנות רשות גם לאנשים פרטיים, להקים על חמישיתו של השטח בנינים על שם עצמם, אף לציינם באבני זכרון.

כאחת המגמות החשובות נקבעה בתקנות הכנת “בית הכנסת־אורחים” (פילגרהויז בלע"ז): “להיות מקום מנוחה עבור האורחים הבאים לבקר ולראות את ארץ החמדה, נחלת אבותינו, או להבאים לשכון כבוד בארצנו, למען ימצאו מנוס, מחסה ומפלט במקום נקי, בראשית ימי בואם לזמן הקצוב להם”. שני בתים יהיו מוכנים להם: האחד “לאנשים נכבדים ונקיי הדעת המעלה”, השני לאנשים פשוטים. בכלל יהיו החדרים נשכרים לחודש ימים, במחיר שיעלה לפחות לחציו של מחיר המלון הרגיל בעיר. (20 פרנק בערך). חפשתי ומצאתי במשרד השכונה אפילו “פנקס האורחים” בכריכת־עור יקרה, בו נמצאות חתימות ורשימות־הודאה מאת המבקרים המכובדים ביותר. הפותח את השורה הוא הרב הישיש, ר' שמואל סלאנט, שגר שם חדשים מספר לשם הבראה: “רבות פעל עלי הרוח הצחה, הרבה יותר מסמי המרפא”. גם הרב מ. אדלר מלונדון, הרב מקוטנא, אב“ד מפיטרקוב, ר' שלמה סופר מברגסאס, מו”ל “אגרת סופרים” וכ' עסקנים ומלומדים, בעלי רכוש מגרמניה, אנגליה, צרפת, ארצות הברית, התאכסנו “במלון” זה, ובראשם “הנדיב הידוע”, הבארון עדמונד רוטשילד ורעיתו. בספר נמצאה אף חתימתו של היורש־עצר, פרנץ פרדיננד מאוסטריה, שמותו הטראגי זעזע בשנת 1914 את כל העולם. רבים מרבים בשבח “הסדר והנקיון”, השורר בכל השכונה ובבתיה. מאיזה ד“ר לינדל מהונגריה יש לקרוא הערה זו: “אכן נאות־מדבר המקום הזה על אדמת גרמניה, עלולה לשאוף רוח ולהנפש אחרי הטלטולים בחוצות העיר הקדושה חסרות כל נוי ונקיון”. בין האורחים ראוי להזכיר את הגביר יצחק ראצרסדורפר מפרשבורג־אנטורפן, שהתארח פה כמה זמן בבית רבו, ר' חיים זוננפלד, ובעצתו קנה אחרי שנים מספר (תרנ"ב) את המגרש ל”בתי אונגרן" (ר' להלן). בזה גברו והתחזקו הקשרים בין בתי מחסה ובין הכולל ההונגרי, שהתקיימו כבר זה מזמן.

כבר בתקנות הראשונות מודגשת העובדה, “שחוץ מן יחידים מעטים מגליציה רק חברי הכולל הו”ד והכולל אונגרן מעונינים ומשותפים בדבר בתי מחסה“.²⁵ וכן רק לכוללים הללו בלבד ישנן תביעות ודרישות לדירות; בכל זאת יתחלקו אלה באופן כזה, ששליש הבתים (14) ינתן לחברי הו”ד, שליש ליוצאי אונגרן, ארצות האַלְפים והסודטים, שנכללו אז לכולל אונגרן, ושליש לכוללים זולתם. ואם כי מעולם לא הקפידו באחוז היחסי הזה ביותר, עצם ההגדרה שמשה פעמים רבות לאבן מכשול ולמקור ריבות ומדנים אין מספר. לכן היתה משאלת־נפשו האחרונה של הילדסהיימר, לתקן את סעיף התקנות הנ“ל ולעשות שלום ופשרה בין הכוללים. (ר' הכרוז ב“יידישע פרעסע” 1901). והנה אך נסתם הגולל על אותו צדיק, כמעט נפרדה החבילה של הכולל הו”ד גופו. שתי חוברות נזדמנו לידי, שנדפסו בלי תאריך (תרס"ח בערך), חצין בעברית, וחצין בלשון גרמנית משובשת, כנהוג אצל הכוללים. הראשונה: “משפט וצדקה” קובלנה היא ודרישה, בה “מבקשת עדת כולל דייטשלנד מאת רבני וגאוני הזמן, ודורשת לפני אלקי אברהם, יצחק ויעקב זכות קיומה וישיבתה בארץ אבותינו”. מה קרה? האמרכלות האמסטרדמית רצתה (תרס"ד) להכניס תקונים של מה בכך בחלוקת החלוקה, שיקפחו – לפי דעת המתאוננים – את זכויות אנשי גרמניה. ומפני החטאים האלה באה ההתרגזות הסוערת: הפקידים בהולנד יתפטרו והכולל “דייטשלנד” יעמוד ברשות עצמו. אפילו חותמו החדש עם הכתובת החדשה, המורכבת באופן מוזר משני פסוקים: “כאלה וכאלון אשר בשלכת וכו' – הר הבית לבמות יער וכו'” מוצגה כבר בדפוס. החוברת השניה חוזרת על אותו ענין בחריפות יתרה, ומביאה בסוף את “פסק הרבנים”, בו מבואר “הזכות שזכתה התורה לעניי דייטשלנד שבאה”ק להתפרנס די מחסורם ממעות רמבעה“נ של מדינתם כדין קדימה לכל”. על החתימה באים מלבד בית הדין של ירושלים כ־70 רבני רוסיה ופולין, ו־62 רבני גרמניה, אף על פי “שחידה בעינינו – לפי פתיחת אגרתם – מה כל החרדה הזאת אשר חרדתם”. הפולמוס הסתיים – כנראה – בשלום, כי הכולל הו“ד עוד מתקיים בשלמותו וענייו מתפרנסים עד היום ע”י הועד הכללי של “כנסת ישראל”.

בינתים הלכה השכונה ונתפשטה: הבית האחרון, המאה בערך, הוקם בשנת תרס“ח (1908) בשביל הרב ר' יונתן הלוי איש הורויץ, אשר כִהן שנים רבות כפקידו של הכולל הו”ד וראש הועד המקומי. כמובן הומצאו בתחילה כל הוצאות השכונה על ידי הפקידים והאמרכלים בחוץ לארץ. אולם אחרי שנתקלקלו הדרכים והקשרים לרגלי המלחמה הקודמת, לא קבל הועד המקומי תמיכות מן המרכז ונאלץ לעשות ברשות עצמו. הוא הטיל מס שנתי מצומצם על שכני הדירות כפי יכלתם, 1–3 לירות לשנה, ובזה הספיק לשקול תקציבו השנתי בערך 180–200 לא“י. ואפילו כשנזדעזע קיום השכונה מחמת רעידת האדמה בשנת תרפ”ו (1926). עלה בידי הועד המקומי לבנות את הבתים ההרוסים מחדש ולתקנם, וכל תושבי השכונה שבו בשלום אל מקומם. כעת מורכב הועד המקומי ע"י הרב מפרשבורג, ר' עקיבא שרייבר־סופר, חבר גם בועד המרכזי ונשיא הכולל ההונגרי, דר. מנפרד נייבורגר, חתנו וממלא־מקומו של ר' יעקב רוזנהיים, יושב־ראש המוסד, כעת בניו־יורק, ור' ישראל ליבל, ממשפחת מנדלסון מפרשבורג, מותיקי הותיקים בעיר העתיקה, הדואג וטורח בתור מזכיר בכל צרכי הצבור באמונה. מספר התושבים בשכונה כ־500 נפש; בהם עולי רוסיה ומרכז אירופה, תימנים וקורדים, ספרדים ואשכנזים, והם חיים באחדות ואחוה שלמה. רובם ככולם יראי שמים ושומרי מצוות; נמצאים ביניהם תלמידי חכמים ומורים, בעלי מסחר ומלאכה, אף כי בתוך השכונה אין חנויות ובתי מלאכה, – ואף ישיבות וחדרים אין. במורד ההר עומדים הבתים מפוזרים, ללא רחובות מסודרים, אבל בכל מקום בו תדרוך כף רגלך, גם בחוצות גם בפנים המעונות של דלת־עם, אתה משתאה על “הסדר והנקיון”, היום כמקדם²⁶.

 

עזרה מבפנים: יציאת החומות – “נחלת שבעה”    🔗

(תרכ"ט – 1869)

ביבליוגרפיה

דר. יוסף יואל ריבלין: ראשית הישוב מחוץ לחומות ירושלים. תרצ"ט.

פנחס צבי גראיבסקי: הרב יוסף ריבלין. חוברת זכרון לשנת השלושים לפטירתו תרפ“ו. כתבי ר' יוסף ריבלין על ירושלים וקורותיה, תרכ”ד־כ“ו, [תר”ץ].

ר' אליעזר ריבלין: הערות ונוספות לספרו של ר' יהושע יעלין: “זכרונות לבן ירושלים” [חרפ"ד]

תקנות “נחלת שבעה”. הערות ונוספות לספרו של ר' יהושע יעלין: “זכרונות לבן ירושלים” [תרפ"ד].

יעקב בכרך: ספר המסע לארץ הקדושה, [ורשה תרמ"ד].

אליעור בן־יהודה: מבשרת ציון [תרמ"ד].

נחום דוב פריימן: ספר הזכרון הירושלמי [תרע"ג].

שמואל ראוויצקי: לקורות הישוב היהודי בירושלים. [ממאסף: “יבנה” ספר א‘, המוקדש לכב’ פרופ' שמואל קליין, תרצ"ט].

צום פאלק ישראל [הוצאת תעמולה מטעם “ועד הכללי כנסת ישראל” [תרצ"ב, אידיש].

ספר היובל למלאות חמשים שנה לפתח־חקוה, תרל“ח–תרפ”ח.

פרופ' סלושץ: לתולדות עדת המערבים [תרס"ו].

גליונות אחדים מן “המגיד”, “המליץ”, “הלבנון”, “הצפירה”, “אחיאסף”, “אור”, “חבצלת”.

בשנת תרט“ו (1855) יסד מונטיפיורי – כאמור – את השכונה הראשונה בשביל עניי ירושלים. ואף על פי שרק עניים מתי־מספר התישבו בה ישיבה ארעית, בכל זאת שמשה הפעולה גופה דחיפה מעודדת לבנות בתים ומעונות מחוץ לחומות. והנה ימים באים ודחיפות אחרות ממשמשות ובאות. מגיפת החולי־רע בשנות תרכ”ה־כ“ו עשתה שַׁמות בעיר העתיקה, ואכזריות בעלי הבתים הטורקים הכפילה ושלשה את שכר הדירות הצפופות עד בלי־נשוא. ובינתים גדל וגבר (כדחיפה חיה וחזקה ביותר) הדור הצעיר השלישי. שחונך באוירת הזמן החדש ביתר חופש ועצמאות. הנוער ראה והתקנא בנוצרים ובמושלמים שבנו להם על דרך יפו בנינים בודדים, ועל “מגרש הרוסים” הקימו כבר כנסיה מפוארה על מוסדותיה הצבוריים. אז הרהיבו אחדים מבני עדת המערבים (המרוקנים או מוסתערבים) שבעיר העתיקה, עוז, וקנו על יד בריכת ממילא²⁷, לא הרחק מ”משכנות שאננים" שטח רחב־ידים, וקראוהו “מחנה ישראל” (תרכ"ח). כבר שנים מספר עמדה כאן “חצר המערבים” בשביל עניי הכולל. שנבנתה ע“י ראש העדה. הרב המלומד מחבר ספרים. ר' דוד בן ר' שמעון (“דב"ש”). הוא גם עכשיו הכח המניע, ובהשפעתו עלו עשירים מבני עמו ארצה, “שאהבוהו וכבדוהו כמלאך אלהים”²⁸. הם בנו להם בתים לפי טעמם, אף תלמוד־תורה, ובית הכנסת שבשכונה היה מואר כל הלילה לבעלי המשמרות. חיים חברותיים־דתיים התחילו לנצנץ סמוך למקום המקדש פה, אולם הפריחה לא האריכה ימים. ואמנם בעלי הבתים מכרו את נחלתם בכסף מלא, – ברובם לבעלי השכונה החדשה “מרכז מסחרי” – ובנינים חדשים עלו במקומם. השכונה העברית כמעט נעלמה בשעת המאורעות תרפ”ט, וערבים נוצרים ישבו במקומם. בדרך יוליאן עוד נראה ביתו של “דב”ש" על יד בנין ועד העדה המערבית, שנקרא.“בית המרוקאנים” – זכר לחורבן! ובין השאר גם חצר נרחבה, אשר – לפי סגנון בנינה – אולי שמשה מעון לבית־ספר או לתלמוד־תורה בשעתו. ואולם רק איש יהודי אחד גר בכל השכונה: הוא השומר והחזן בבית הכנסת של הר' מאיר עובדיה. העומד עוד על תלו מאחורי רחוב יוליאן; בו נשמרים אחדים משרידי הקהלה ואבניה. (ספרית “דב”ש" שמורה במשרד העדה) ובו אף מתפללים – לפי דברי המזכיר שמעון בן עטר – לעתים רחוקות תושבי השכונות הסמוכות. ספרי התורה וכלי הקודש הועברו במקצתם, באופן זמני, אל בית הכנסת הגדול של הספרדים ב“נחלת אחים”. כי כמו שמסר לי מר א. אלמאליח, ראש כולל המערבים, מוטלת עוד חובה על הכולל, לחדש את בית הכנסת הנעזב – לעת מצוא – באחד הבנינים של העדה.

בהצלחה יתירה נתברך הנוער האשכנזי שבעיר העתיקה. הוא הוא שסלל סוף סוף את הדרך. בה יצאו יהודים ביד רמה את חומות העיר, חצרותיה הצרות וצרותיה. לאמיתו של דבר וגם לישוב הישן לא היו שאיפות אלה זרות לגמרי. לדוגמה אנו קוראים בדו“ח של מונטיפיורי מנסיעתו הששית (תרכ"ו), שביום אחד לאפריל ש. ז. התאספו כל ממוני הכוללים אצלו. ושם “הציעו אלופי כולל רייסן, כי טוב יהיה הדבר לייסד “חברת בונים”, אשר יבנו בתי מעון לא בעבור העניים בלבד, אבל גם בעד הבינונים, להשכיר להם דירות טובות ראויות לבני־אדם”. ממוני הכולל ורשה הסכימו לדבר, אף מוכנים היו לשלם שכר הדירה מקודם; וכן כל יתר אלופי הכוללים עמדו פה אחד על הצורך בבנין בתי מחסה בשביל ההמונים. אולם הדור החדש עמד על סיסמה חדשה. כתוב בתורה: “וברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה”. בכל אשר תעשה אתה, – הדגישו הם – ולא מה שיעשה על ידי אחרים. רוח זו של חלוציות הלהיבה את האנשים האלה, שמסרו נפשם לתפקידם הנשגב, וסכנו חייהם וחיי משפחתם, כדי להגשים את צו השעה, לאפשר הרחבת העיר וישובה. גבורים הם, כי בעוז ובהתמדה נלחמו למטרתם, וכן קנו ובנו במשך עשרות בשנים עשרות שכונות חדשות מסביב למרכז הנושן. כראשית מפעלם כוננו בשנת תרכ”ט (1869) את שכונת “נחלת שבעה”, על שם שבעת הגבורים הראשונים, כראשם ומנהיגם, דברם וסופרם היה נודע בשערים ר' יוסף ריבלין, הנקרא אז בלשון הישוב העממית: ר' יאשע שטעטלאך־מאכער, היינו ר' יוסף, עושה שכונות.

אישיות מופלאה, יקרת־המציאות. תולדות חייו הפרטיים והצבוריים עוד לא נכתבו בספר, אף תמונת פניו ודמות דיוקנו לא נשארו לנו, מפאת התנגדותו לכל מיני צלום. בנו, ר' זלמן, הוא האוצר הבלום אשר בו נגנז כל מה שנוגע למפעלי אביו ומלחמותיו; ואחד מבני משפחתו, המרצה באוניברסיטה, דר. יוסף יואל ריבלין, אסף בחוברת קטנה את החומר העשיר על: “ראשית הישוב מחוץ לחומות ירושלים” (תרצ"ט). הספר מוקדש כולו לזכרונו הנערץ שלהרי“ר (ר' יוסף ריבלין). ר' יוסף הוא הדור הרביעי מבית הריבלינים בארץ. הסבא, ר' הלל, מתלמידיו של הגר”א, היה בין מיסדי עדת האשכנזים בעיר העתיקה; בן אחיו, ר' משה משקלוב הגיע ירושלמה בערב סוכות תר“א, בלוית השר מונטיפיורי, שהתידדו בדרך בקושטא, והשפיעו אחר כך איש על חברו. אבל נכדו, ר' יוסף הנזכר, הוסיף על יחוס משפחתו עוד יחוס משלו. “משוגע לדבר אחד”, לבנין שכונות מחוץ לחומה. כאשר היה אברך בן ח”י שנה הרגיש עצמו כשליח ההשגחה העליונה, שתפקידו לשַכן ה' בציון… בהוספה לחוברת של דר. ריבלין נדפסו אילו פזמונים חרוזים של הנער המלומד, כולם מלאים רמזים וגימטריאות, שכוונתם להוכיח מתוך פסוקי התנ“ך ומאמרי חז”ל, כי שליחותו היא משמים, להתחיל בבנין ירושלים, ודוקא “בעת לחננה”, היינו בשנת תרט“ו. (בגמט') מחשבה טובה הקדוש ב”ה / מצרפה למעשה ומקרבה לפעולה,/ בעת לחננה, עת לעשות./ רוח קודש קראת לנו ממעלה: / ראשית דבר קרא באזניה,/ קרא ודבר על “לב ירושלים”, / (בגימטריא יוסף בן אברהם בנימין) “כי בא, בא מועד” (בגמט' יוסף) ועת לבנות,/ החל לבנות “יהודא וירושלים”.(בגמט' 628) – וחרוז אחר: זהו רצון ה' ורוחו ממרומים, / לא לנו עשות חשבונות רבים, / בחלומי ובהקיצי היא תשיחני, / באותות פלאים מוכיחים משמים, / הן כל זאת אצבע אלהים היא, הדבר שחזיתי, ה' שוכן בציון. / באור ליום ח“י מנחם אב, (ר"ת של שם אביו: אברהם בנימין) בעת לחננה, היא תרט”ו ופדיון. / ובטורים אלה, אותותם ופרטיהם,/ אשר לא בכח בינתי הערכתים,/ כי אם ברוח ויד השגחת עליון,/ גם שמי ושם אבותי כלולים".

מתוך אמונתו העצומה ובכח מרצו שאינו יודע ליאות, השפיע על כל סביבתו ומשך אותה למעשים עזים ונמרצים. בעודו צעיר לימים עלה בידו – בהשתדלות הרבנים הראשיים – לאחד ולארגן את רוב הכוללים האשכנזים ב“ועד הכללי”: “כנסת ישראל” לצדקת או לקופת רמבעה“ן (ר' מאיר בעל הנס)²⁹ תרכ”ו. בועד כללי זה ישבו ויושבים באי־כח כל הכוללים שנלוו אליו ודואגים כמה שאפשר אף לצרכי הצבור זולתם. מענין אחד מסעיפי “התקנות”, שנכתב בעצם כתב־ידו של ר' יאשע: “לא למנות לועד אנשים זקנים מדי, כדי שלא הופרעו ע”י זקנותם או מצבם החלוש בעבודתם הקפדנית ואחראית לטובת בנין א“י”. בזמן הראשון הצליח הועד לרכז בידו כל עניני הישוב האשכנזי, בידו רוכזו כספי החלוקה מארצות שונות, וחולקו באמצעותו לכוללים, תחת פקוחו נמצא בית דין צדק לעדת האשכנזים, השחיטה, החברא־קדישא וכו'. אבל חיש מהר התגברה הנטיה להתפוררות, נוצרו כוללים נוספים, ואלה שנשארו החלישו את הקשר שבינם לבין הועד הכללי³⁰ בכל זאת העריכו אותו בכלל, והרב נחום דוב פריימן בספרו החשוב: “ספר הזכרון הירושלמי” מעריכו אפילו מצד הלאומיות: “עד התיסדות הועד הכללי לא היה שום אופי צבורי לעדת האשכנזים בירושלים, ובהתיסדותו נתבלטה הצבוריות והלאומיות אשר לעם ישראל” (ע' 20)³¹. העדות המזרחיות היו בעת ההיא כמעט כולן מאוחדות בועד הכללי של העדה הספרדית. העדה התנהלה ע“י ועד הכללי של 80 איש; 60 מן “ההמון”, 20 מן מחלקת החכמים. מתוכו נבחרו הועד הגשמי והועד הרוחני. עוד בשנת תרצ”ו התקיימו 14 ועדי עדות: ספרדית, מערבית, תימנית, פרסית, בוכארית, גורג’ית, קורדית, חלבית, הירמוקלית, דגסתית, דמשקית. עיראקית, סבירקלית, אורפלית.

מראשית עבודת הועד נתמנה ר' יוסף לסופרו ומזכירו, ולמעשה היה גם ראשו ומנהלו. לפי אחת המימרות הרווחות אמרו לו חבריו לא פעם: “ר' יאשע, אין אתה בן־אדם, אין אתה יודע על חייך” (באידיש), הרי אתה בעצמך הועד הכללי בכל נפשך ורמ“ח אבריך”. ור' דוד ילין מספר עליו (ב“המליץ”" כ“ט תשרי תרנ”ז): “הוא הנהיג כל עניני עדת האשכנזים, ובכל עת אשר נדרשה עזרה לדבר כללי או פרטי ויפנו אליו; ובהגזרו גזירות על הצבור היה הוא מראשי השתדלנים להמתיק את הדינים. גדולו בירושלים, ודעתו את השפה הערבית והספרדית, והדבור בערבית צחה נתנו לו מהלכים בבתי גדולי אחינו הספרדים ופקידי הרשות, ויהי כמעט הוא לבדו המוציא והמביא את כל הענינים שבין עדה לחברתה ובין העדה לממשלה”. גם ב“אחיאסף”³² מספידו הספדן “לא נוכל לכחד, כי אך עמו אפשר היה לדבר כדבר איש אל איש מבין דבר, והתועלת המעטה שקבלו לפעמים העניים מן הועד הזה, היתה רק על ידו”. – כסופר מהיר וזריז המריץ ר' יוסף מכתבים אין מספר לעתוני חו“ל: “המגיד”, “הלבנון”, “המליץ”, “העברי”, “הכרמל”, ה”איזרעליט" ובתחילת דרכו גם ל“חבצלת”, “הצבי” הירושלמיים וכו‘, הודעותיו על מאורעות ארץ ישראל בשם אדי“ר (אלה דברי יוסף ריבלין) מושכים עד היום את לב הקורא³³. ביחוד הרבה לכתוב בשנות השבעים ל”המגיד" של א. ל. זילברמן ב־ליק, ואח“כ ל”הלבנון" של יחיאל בריל בפאריז, ומגנצא. ואמנם ככל איש העומד בראש צבור, קמו לו גם אויבים רבים, מתנגדים ומקנאים, והריבות והוויכוחים הפנימיים הדדו בהד מוגזם בעתונות, כגון ב“הצפירה” הורשאית, וב“המליץ” של צדרבוים באודיסה ובפטרסבורג. ביחוד הגדיש את הסאה אחד מסופרי “הלבנון”, ול"ה (=בנימין זאב הלוי ספיר), בגליונו ה־6 משנת 1886: "האברך ר’ יוסף ריבלין הוא המחלק (החלוקה), והרה“ג (סלאנט) אוטם אזנו משמוע זעקת דלים בזעקם, כי הוא היה בין עשרה הראשונים, שהסכימו למנות את האברך. לא אזעק חמס על נשיאי וצדיקי הפקידים באמסטרדם, כי המה מרחוק, והאברך הזה קרוב קרוב אליהם ממשפחתם. אבל מדוע לא חשים (האמרכלים) על כבוד עדה קדושה, להפקיד עליהם איש כזה. הן בטרם נתקיימה הנבואה: “וגר זאב עם כבש”, נתקיים: “ונער קטון נהג בם”, ז. א. בנו. כי מיום שהוא ישתרר עלינו גם השתרר, מלאה ירושלים צעקה מפה לפה”. האשמה כזו והטון החשדן היו – כנראה – דבר יוצא מן הכלל, ועל כן ראה העורך צרך להעיר על ההודעה הזאת: “התרגלתי, כי רק מרי שיח שמעתי ממך, אבל עכשיו מתפלא אני ומסתפק, שהרב שמואל סלאנט יסבול דברים כאלה”.

לפי דברי דר. ריבלין, השיטה אשר אחז בה הרי“ר בתחילה, ליסד קודם כל חברה ולרכוש לה חברים גם בחו”ל, ואחר כך לקנות קרקע, לא עלתה יפה. וכן נתארגנה כבר ב־תרכ“ו קבוצה קטנה של שותפים, שקנו מיד במחיר של 400 נפוליון שטח גדול, אשר עליו בנוי כעת בנין הדואר המרכזי. אולם במהרה נתבטלה קניה זו, ואז נגשו בשנת תרכ”ז לקנות נחלת אדמה אחרת. שהיתה בחכירה בידי שני שותפים למזרע חטים למצה שמורה. השטח השתרע על יד רחוב יפו ממול מגרש הרוסים, ונאמד ב־000,24 אמות מרובעות בערך; כי הקנין לא נעשה במספר אמות או לפי מדה מדויקת, אלא על פי הגבולות: מצד צפון דרך המלך זו הרחוב יפו. מצד דרום בית הקברות למושלמים וכו‘. מחיר הקרקע עלה בסך 170 לירות טורקיות (25 פרוטה לכל אמה). אולם ההוצאות הצדדיות, בערכאות, תביעות הבעלים, בקשישים וכד’ עלו כמעט על אותו סכום. ר' אליעזר ריבלין, ההיסטוריון המנוח, פרסם בסוף הספר לר' יהושע יעלין: “זכרונות לבן־ירושלים” הערות ונוספות בענין “נחלת שבעה”, ביניהם גם את ספר היסוד של החברה ותקנותיה. “הפנקס הלז יבואו בו חשבונות ההכנסות וההוצאות של בוני הבתים חוצה לעיר, הנקראת מהיום בשם “נחלת שבעה”, על כי אנשים האלה התאחדו בחברה אחת לבנות שמה שבעה בתים בעז”ה על פי הפרטים המנוים ביניהם ויבואו פה להלן. ואלה שמות האנשים: 1 ר' מיכל הכהן, ה“ה סופר אצל הגרש”ס (שמואל סלאנט), ובת“ת, ובקור חולים, ואח”כ ב“משגב לדך”, והו“ל את העתון “אריאל”; 2 ר' חיים הלוי = קאוונר, היה שד”ר ביהכ“נ הגדול “בית יעקב” בחורבת ר' יהודה החסיד; 3 ר' בייניש סלאנט; 4 ר' ליב הורוויץ = ר' ליב לאמזר; 5 ר' יואל משה בהר”מ (סלומון); 6 ר' יוסף ריבלין, סופר ומנהל ועד כל הכוללים, ומיסד שכונות רבות; 7 ר' יהושע יעלין. נוסדה והתכוננה יום ג' ב' אייר שנת “המלאכה תצלח” (תרכ"ט 1869). ואתה ה' הראנו בבנינה, ושמחנו בתוכה, אמן"³⁴.

ההחלטה והפעולה הזאת היתה הפתעה שאין כמותה לבני דורה, הרת־הגורל ורבת־התוצאות לעתיד, במדה שעלתה אולי גם על השערת השבעה. “כי בימים ההם… למעשה גבורה נחשבה היציאה מתחום העיר ממש, כמו להגיע עד הציר הצפוני בימינו. ולגור מחוץ לחומה – מארה דאברהם! – דבר זה לא עלה על לב בן אדם שמוח בקדקדו. ומצד אחר חשבו להם אחב”י גם לצדקה גדולה את אי־היציאה מקירות עיר הקדושה וחוצה“³⁵. באוירה אגדית זו פרחו גם ספורים ומעשיות. ר' יהושע יעלין הנזכר מספר לנו את הבאות: “אז באנו אל הממונים של הכוללים ואמרנו להם: “הנה אבותינו חטאו לישוב, בהמנעם מלקנות בתים בתוך העיר במחירים זולים מאד, גם בעת אשר ראו את הנוצרים רוכשים להם רחובות שלמים עם בתים רבים, עד שאפילו נתנו דירות חינם לכל בני עדתם. עכ”פ הם חטאו ואינם, וה' יסלח להם. אך עתה מתהווה ישוב חדש מחוץ לחומה על יד בניני הרוסים… וכך יתפשט הישוב ויתרחב. לכן אל תחמיצו את שעת הכושר, וכל זמן שהאדמה עודנה בזול, קנו לכה”פ באיזה אחוזים מן החלוקה, ובנו בתים עבור העניים, שישלמו לכם במשך השנים אותם הסכומים, אשר הם משלמים לגויים בכל שנה בעד שכירות בתיהם, שהשכר עולה בכל שנה ושנה. – אך לדאבוננו אטמו הממוננים את אזניהם ולא שמו לב לדברינו באמרם: גדולים חיי שעה מחיי עולם. אז יצאנו מלפניהם בפחי־נפש ובשברון־לב”.

אחד החברים, בעל משקל והשפעה, ר' יואל משה סלומון (רימ"ס), מיסדו של בית־הדפוס הידוע, אשר כבר אביו וסבו הגו דעות ותכניות על השתתפות הכוללים בקנית קרקעות ובנית בתים³⁶, מוסיף על הספור הנזכר עוד פרטים אישיים, המתכוונים אמנם – כנראה – לקנין הקרקע הראשון בשנת תרכ“ו. וכן אנו קוראים ב”ספר היובל לפתח־תקוה“, מתוך נאומו שנשא שם במסיבת חבריו: “הדבר היה בל”ג בעומר, ביום אשר תושבי ירושלים הולכים להשתטח על קבר שמעון הצדיק, ואני מטייל עם מספר חברים מחוץ לעיר בדרך ליפו עד מקום החומה החדשה, שהרוסים החלו לבנותה מסביב נחלתם. עוד אנו מהלכים לפנים שדות זרועות עדשים ופול. כיון שנכנסנו אל תוך השדות הזרועות, מיד הרימו שמה פלחים אחדים את קולם: הוי יהודים, מה לכם פה על אדמתנו? “לקנות מאתכם את השדות הללו” – עניתים. מיד נתכוננו ואמרו: בשביל מה אדוני? ולאיזו מטרה? ואנוכי אמרתי: “למען זרוע אפונה או פול כמותכם, האין זה עסק טוב?” בקצור, אנוכי התחלתי לבוא עמהם במו”מ אודות המקח, עד שגמרתי לשלם להם בעד כל אמה חצי גרוש. הפלחים לא חלמו על אושר שכזה, ושאלו ממני את מקום מגורי, בכדי שיבואו אלי מחר יחד עם בעלי השדות. “ויהי בשובי העירה עם בני לויתי ואמרתי להם: דעו נא אחים, כי את השדות הללו אני קונה במטרה לבנות פה בתים לשבת, התחילו להתבונן אל פני בסקרנות מיוחדת, בכדי לראות בי סימני השגעון. היתכן? כי אתה תבנה לך בית במקום השמם הזה? ומה תעשה בלילה? סוף דבר: נכנסתי העירה ודברתי אל ידידי ורעי, הר' יוסף ריבלין, איש הנתון לישוב בכל לבו ובכל נפשו, ובאותו הלילה מצאתי לי עוד חמשה חברים מקשיבים לקולי, ולמחרת באו הפלחים ומכרו לנו את השדות”. אל הספור הזה מעיר המו"ל, מרדכי סלומון (ע' 150): “מסופר שהגאון ר' שמואל סלאנט, בשמעו את דבר קנית הקרקע, אמר: משה, שפקח היה, מה ראה לשטות זו?”.

במשך 25 שנה נתמזגו ונשתכחו הפרטים, ובחגיגת אזכרה למיסדי השכונות בשנת תרפ“א, מתאר הנואם, הרב י. מ. טיקוצינסקי את יסוד “נחלת שבעה” כך: ר' י. מ. סלומון ור' יוסף ריבלין יצאו פעם לטייל (יחדיו!) מחוץ לשער יפו… המשא־ומתן נמשך שלושה חדשים… בתחילה היו 15 אברכים, שחפצו להשתתף בקניה, רק לבסוף נשארו שבעה שגמרו את הקנין. (ר' “דואר היום”. מיום כ“ח אלול תרפ”א). ואכן אין קנאה בין שני ראשי “הישוב המיסד”. בספר היובל הנ”ל מעריך הרי“ר את ידידו בדברים האלה: “אז קם ר' יואל משה ויפרוץ את חומת הגיטו ושם נפשו בכפו, ויצא לגור מחוץ לעיר, מקום סכנה בימים ההם, ופורץ גדר זה פרץ גם הלאה: מהחורבה אל “נחלת שבעה”, ומשם אל שכונות אחרות”. ממבט היסטורי מעריכו גם ברל כצנלסון (בקובץ המאמרים, שהוקדש “לתערוכת העתונות” ע“י זלמן פבזנר, תרצ”ה): “אין מקרה, שזה האיש, אשר יסד את “הלבנון”, העתון הראשון בא”י, הוא הוא שהיה גם מיוצרי השכונה הראשונה בירושלים החדשה, ומיוצרי המושבה הראשונה בארץ, בטרם התחילה תנועת ההתישבות”. דרך אגב, ראוי לציין, שר' יואל משה היה גם פייטן ביסוד נשמתו³⁷, “שליח צבור ומשורר הקהל יושב בציון”, אשר הביא לידי בטוי את רחשי לב הצבור למאורעות חשובים בישוב. “שירת משה” מוקדשת למשל והוקראת לסיר משה מונטיפיורי, כשהביא את הפירמן הנזכר לעיל (תרכ"ו), “שיר ציון” נכתב לבקורו של הקיסר פרנץ יוסף, “ברכת ישרון” לקבלת פני הקיסר הגרמני (תרנ"ט), “תפארת בית יעקב” לחנוכת בה"כ בית יעקב וכו'. מענינת מאד האליגוריה: “האם והילד”, שמשמעותה להרחיק את ילידי ציון משדה החלוקה ולמסרם לעבודה החקלאית. השירים אינם גרועים ואינם טובים משירי הזמן: חדורים השכלה חרדית – ומליצה.

השטח הנרכש, נחלק לשבע רצועות ארוכות מצפון לדרום, באופן שלכל חבר יוגבל חלקו גם מצד הצפוני המשובח על יד רחוב יפו וגם מהצד הגרוע בקרבת בית הקברות. כל המגרש נרשם בפנקס־הקרקעות הממשלתי על שם אשת החבר ר' אריה ליב הורוויץ, בן־אמונו לר' יהושע יעלין. לפי הדעה הנפוצה, מפני שהיא היתה היחידה בחבורה “נתינת הארץ”. אמנם הדר. ריבלין מנמק את העובדה באופן אחר: לא חפצו השבעה, שאיש מהם ייראה במשרד של הרשות, מחשש שלא ינקמו בהם בעלי החצרות שבעיר העתיקה. על כן התפשטה גם השמועה, כשהיתה אלטושע (אסתר) הולכת לבית הממשלה, התלבשה כדרך הערביות וכסתה את פניה בצעיף כמנהגן. (שמות המשפחות היהודיות לא הוזכרו בשטרות כלל). – ביום הראשון למלאכתם הפילו גורל, מי יזכה בבנין שני הבתים הראשונים. נומר א' עלה לר' מיכל הכהן והגורל השני לר' יואל משה, אבל זה הקנה את הזכות לר' יוסף ריבלין, “שהיה מוכן ומזומן לבנות תיכף, כי קצרה רוחו מלחכות”: “חיש מהר נשכור לנו חוצבי אבן לחצוב בהר נחלתנו”. וכך הונחה אבן הפינה לביתו בל“ג בעומר תרכ”ט, וביום ט' בתמוז אותה שנה נגמרו שני הבתים. אגדות נתהוו בין הצבור על חוסר הבטחון בסביבה זו, שהשתרעה במרחק של 500 צעדים מן חומת העיר, ועל סכנת התושבים המאכסנים והמבקרים שם. אולם ר' יוסף היה נאה דורש ונאה מקיים. בלי חת ופחד יצא יחידי לגור בביתו, רק אשתו³⁸ הלכה אחריו וילדה לו שם את ילדתה הראשונה. לשם סגולה ושמירה התחיל ר' יוסף לכתוב ספר תורה בכתב ידו, אבל לשם שמירה מעולה הקיף את כל המגרש גדר אבנים גבוהה, ונטע עצים סביבו. לפי דברי דר. ריבלין סידר גם פעמון על הגג ופנס־הצלה, “כאות קריאה לידידים” מן המשטרה. בזמן מאוחר נמצא על הגג אפילו בית קפה, כדי להרגיל את תושבי העיר לצאת מחוץ לחומה, ואף כדי להטעות את הישמעאלים, שכל הבנין הוא אך ורק לשם תחנה ומלון לאורחים יהודים, המגיעים ירושלימה כעת ערב. ביחוד הלכה וגברה התנועה במקום הזה אחר סלילת הכביש ליפו, לקראת בקורו של הקיסר פרנץ יוסף בירושלים, בדרכו לחגיגת פתיחת תעלת־סואץ³⁹. מכיון שבתי “נחלת שבעה” היו בנויים על דרך המלך, נסע לפניהם הקיסר, אחריו שנים ואחריהם השר משה מונטיפיורי, שהזכיר ב“זכרונותיו” אפילו את בית כנסת השכונה.

אולם לא בלי־קשיים גדל וגבר הוולד. צעדיו הראשונים הובילוהו כבר על קרקע מתנודדת־מתמוטטת. שבעת הגבורים, חזקים ברוח היו חלשי הכח וההון: פקידי הכוללים, אנשי העט, שדרי“ם־עניים⁴⁰. החברים נאלצו ללוות כסף בריבית, ואח”כ למכור את בתיהם עם חלק מאדמתם בהפסד. רוב האנשים, שקנו מר' יוסף חלקי בתים בשורה הראשונה, התחרטו, והוא הוכרח לחפש אחרי קונים חדשים, ואף להשיב להם את התחלת הפרעון בגלל טענות שונות ומשונות. ואף על פי שמחיר הקרקעות הלך ועלה בלי הרף, – לפי דברי לונץ (ב“לוח” תרנ"ו) עלה ערך האמה בשנים מועטות, מ־7–20 פרוטות עד ל־7–20 פרנקים – החליפו המגרשים והבתים הבנויים או הבנויים למחצה את בעליהם לעתים קרובות. אמנם, באו בונים חדשים וגם ישנים, ואדמת “נחלת שבעה”, המיועדת לשבעה בתים, נתמלאה בתים מקצה אל הקצה.

איש רוסי, יעקב בכרך, אשר ביקר בשנות השמונים בא“י⁴¹, מספר בספרו: “ספר המסע לארץ הקדושה” (תרמ"ד) בהתפעלות על התפתחותה של השכונה בת 15 שנה, בה נמנו אז כמאה בתים מלבד בתי החסד והתפלה. גם אליעזר בן־יהודה מזכיר במאמרו על ירושלים החדשה (“מבשרת ציון” תרמ"ד) את המופת: “נחלת שבעה”: ועתה יש במקום הזה כ־200 בית ו־400 משפחה. – כנראה קלקלה האהבה את השורה, כי בלי ספק יש במספרים האלה גוזמת מה⁴². בכרך מתאר ומעריך גם את מפעלו של הרי”ר בדברים האלה: “איש אחד מצאתי, סוחר במסחר ומוכר הבתים: הוא לא יתפאר אשר רק בגלל ישוב הארץ ולשם מצוה לבד עמל ויגע יום יום, אבל אמר בפה מלא ובשפה ברורה: סוחר בתים אני. זה מסחרי וזאת פעולתי ועבודתי”. והמחבר הנבון ממשיך בשבחו: “את אשר עם לבו, יודע אל הרוחות, ואת אשר עם פיו ושפתיו, יודעים הקונים ממנו. לישרי־לב כמוהו יאה תהלה”.

ביום כ“ז אלול תרנ”ו נפטר ר' יוסף ריבלין בדמי חייו. בישוב נישאו עליו הספדים אין מספר⁴³. בטאונו של “בית הועד הכללי”: “שמש צדקה” (חוב' 17) הוציא “ציון לנפש חיה יקרה, זכה וברה, ביראת ה' טהורה, איש רב־פעלים וספרא רבא”, ובו התלונה וההאשמה החריפה: “אולם תחת בקשו אמת, רדפוהו, ותחת רדפו טוב, שטמוהו בעלי חצים. ודברי הריבות והחרופים האחרונים, שנכתבו בזדון ורוע־לבב על לא חמס בכפו, התכוונו ביתר שאת אל לבו הטהור, ומררו ועצבו את רוחו עד כי חלה ויאנש… וסופו מוכיח על התחלתו, שהיה בר לבב ונקי כפים מאין כמוהו. מכל הרבבות שנכנסו ויצאו על ידו, והארמונות והבתים שיחסו לו בעלי לשון הרע, לא השאיר אחריו מאומה להחיות את אלמנתו וששת יתומיו, העזובים עתה בלי משען ומשענה, זולתי רחמי שמים”…

והנה – כפי הפתגם העממי: “אחרי מות קדושים אמור” – מפליג עכשיו בשבחו אפילו מתחרו ומתנגדו הגדול, ר' י. ד. פרומקין, בעל “החבצלת”. כבא־כחם של החסידים, הספרדים והמשכילים גם יחד, עשה פרומקין בשם חברתו: “תפארת ישראל” שנים רבות מלחמה עזה נגד “עמוד התורה וכנסת ישראל”. “החבצלת” עבר זמן רב בשתיקה גמורה על כל מפעלי הרי“ר⁴⁴, או חשדו והעליבו ברמזים: “הנוכל ובליעל יוסף ריבלין הסופר”, (בלי לתוארו אף פעם ב־ר'). “הוא רימה את גאון עוזנו, הרה”ג ראשון לציון, כי יחתם על דבריו”, “מי יתן והיה כזאת בימים עברו, כי עתה לא הועשר ריבלין מפסולת הקדשים”. כאלה וכאלה נשמעו מעל דפי “חבצלת”, ועכשיו הנה מתודה: “נסתם הגולל על חסרונות המנוח, אשר ככל בן־תמותה לא היה נקי מהם, ואשר לרגלי עבודתנו נאלצנו פעמים לא מעטות להעיר עליהם. עתה אין לנו אלא מעלותיו וכשרונותיו הטובים, אשר אותם יבאר מהרי”מ פינס במאמרו הבא הלאה“. (“חבצלת” כ“ח אלול תרנ”ו). ופינס פותח בהספדו: “נפל עמוד התוך שכל “בית הועד הכללי” נשען עליו. בהיותו בחיים היו בני־אדם שדרשו את התואר הזה לגנאי, כאלו חו”ש תפס משוט בידיו מבלי תת לאחרים לקחת חלק בו. אך עכשיו הכל מודים שיש לדרשו כולו לשבח”. והספדן ממשיך בדבורו “שורה שלמה של שכונות בפרוורי העיר, מצבות קיימות המה לדור ודור, אשר אין בכח כל עין צרה ולב רע לבטלן, כי אבן מקיר הזעק וכפיס מעץ יעננה”.

חמש שנים אחרי פטירתו התאספו נציגי כל השכונות שנוסדו בהשתדלותו, והחליטו פה אחד, לפנות אל השלטונות בבקשה, שהרחוב הגובל על רוב השכונות, ייקרא על שמו. בשנת תרפ“א עוד פעם חזרו באזכרה חגיגית על ההחלטה, – ולא נענו. כנראה היתה זו אחת ההתאבקויות הראשונות בין הישוב הישן ובין החדש: “והישן מפני החדש יצא”. והרחוב נקרא ע”ש מלך ממלכי ישראל: אגריפס, שאין לו שום קשר לסביבה זו. (אגב, גם חברו ומתחרו, רי"מ סלומון, לא זכה עדיין לרחוב, על אף שהעיריה כבר החליטה בענין זה (ר' “ציון” תרפ"ו, ע' 71).

הבית הראשון ב“נחלת שבעה”, ביתו של ר' יוסף ריבלין, שיש לו ערך מוזיאלי, וראוי כי יצויין באבן־זכרון, עודנו עומד בפינה החיצונית של השכונה ברחוב יפו. גם הסימטא המובילה על ידו לאורך השכונה מזרחה, לא נשתנתה הרבה: שורת בתים שווי־קומה עם גזוזטראות בנויות עץ, ועל חלונותיהם סרגי־נסרים כמו לפני ההרמונים הטורקיים. עוד החוצות העקריים מקיפים את הרובע, שנבנה בצורת תיבה מרובעת, ואפילו המבואות שבתוך המבואות שנעשו בלתי מפולשים כדי להקל על השמירה, רושמם ניכר עדיין. עד היום אין דרך־עגלה חוצה את השכונה, ובתוך השכונה לא תמצא חנות ולא בית מלאכה. השכונה מתקיימת בלי שירותי ביוב ומים, ללא חתימת דשא, והתושבים המעטים מתאוננים על חסרון חיי הפרנסה. בתי השורה הראשונה, ביניהם בית משפחת הסלומונים, נהרסו, חלקם עומד לההרס ולעין המסתכל מצד הרחוב הראשי מתגלה מראה של עיי־מפולת וחרבות. בלי ספק הזדקנה “נחלת שבעה”, השכונה בת ה־75. שיני הזמן אכלו בה, והשכונה שעמדה שנים רבות בודדת בשדה, מוקפת כיום רובעים מודרניים, ובנינים גדולים, שצצו סביבתה מזמן הכבוש האנגלי. הנה על ידה ברחוב יפו חצר פיינגולד, בית פרץ חסידוף, ובמרחק מה ארמוני הג’יניראלי, הפוסטא והאפ"ק, ומעברה השני “מגרדי השחקים” של רחוב בצלאל ובן־יהודה. רובם נמצא בידי יהודים, אבל בימינו אנו לא נקרא עליהם שום שם שכונה. הם מהווים את “מרכז העיר”, מרכז המסחר והתחבורה. מגרשי “נחלת שבעה” הם כיום אולי היקרים בכל העיר, אולם על השכונה נחרץ משפט־המות. מי יודע אם תקום שוב לתחיה בצורת שכונה מחודשת או תתבולל כליל בסביבתה ללא שיור כל שהוא. מי יתן ותימצא בימים הטובים הבאים ממשלה או עיריה או איזה נדבן בעל לב ודמיון, שימלאנו לבו להבריא את חלקת ירושלים החדשה זו על ידי הקמת גן־צבורי גדול, אשר יחד עם בית הקברות המושלמי יספק למרכז העיר הצפוף את האויר הצח שהוא זקוק לו.

 

“הגיטו” מרצון: “מאה שערים”    🔗

(תרל"ד – 1873)

ביבליוגרפיה

דר. יוסף יואל ריבלין: על “מאה שערים”; שהשתמשתי בו בכתב־יד.

תקנות החברה: “מאה שערים” תרמ"ט.

תקנות החברה: “תפארת בחורים”.

דינים וחשבונות של השכונה משנות תרפ“ב–ת”ש.

אליעזר בן־יהודה: “מבשרת ציון”, תרמ"ד, חוב' ב'.

דר. יוסף יואל ריבלין: צוואה לדורות (“הגלגל” תש"ד).

גליונות מכתבי־עת: “הלבנון”, “המגיד”, “חבצלת”, “הד ירושלים” וכו'.

“מאה שערים” היא לכאורה אחת ממאה השכונות שנשתבחה בהן עיר הקודש. שמה נודע בשערים כמחסן של כל מיני תשמישי קדושה, ומושב “כלי הקודש” בכלל. אולם לא כל איש היוצא לקנות טליתים וסדורים, לחפש אחרי בעל־תפלה ובטלנים, ירכש אותם ברחובותיה ממש, ולא כל “אנשי מאה שערים”, הנקראים כך לשבח או לגנאי, יושבים בתחום חומותיה. כשם ש“הרחוב מאה שערים” ראשו וסופו מחוץ לשכונה, כך המושג גופו עבר כבר מזמן את גבולותיו. השם “מאה שערים” הפך וחלף משם פרטי לשם עצם כללי, לסימן ולסמל לשכונות החרדים בכלל.

כיצד עלתה השכונה לגדולה זו, מאַין בא לה סגנונה, שנשתמר בטהרתו זה כמה דורות? תחילה היתה היא מעין המשך לשכונת “נחלת שבעה”, שקדמה לה רק בשש־שבע שנים. שם התאגדו שבעה אנשים לאגודה אחת, כדי לבנות להם איש־איש בית פרטי על נחלתו. כאן עלה מספר הבונים פי עשרים על אלו, אולם הם פעלו בתור חברה, בכונה אחת ובכוון משותף. כן מתאר לנו את החידוש גם אליעזר בן־יהודה באחד ממאמריו (ר' בספרו “ישראל לארצו וללשונו”, ע' 151): “ויעל ברוחו של ר' יוסף ריבלין רעיון גדול, אשר הביא תשועה רבה ליושבי ירושלים. כי יעץ לעשות חברה לבנות בתים, לא כל איש לבדו מכספו, כי אם יתנו אנשי החברה את הכסף הצריך… מעט מעט לקופת החברה ויקנו על כסף החברה בראשונה את האדמה…” הנה לפנינו גרעין החברה הקואופרטיבית המודרנית, חברת המניות האלטרואיסטית, בצורתה העיקרית! והראשון המכריז ומודיע עליה בעתונות העולם ימים מעטים אחרי הוסדה, הרי הוא ר' יוסף ריבלין, (ב“הלבנון” ח“י טבת תרל”ד): “ויהי במושב יחידים מבני ועדנו (“הועד הכללי”). נזרקה מפי החבורה, כי חברת מאה אנשים יוכלו לתת עצה, לגול מעט את חרפת הגֵרוּת מעל ראשנו ולשים מקום לעם ישראל, וישכון איש בביתו ברצות ה' דרכנו. בפינו דברנו, ובידי מלאתי, הערכתי גליון נושא עליו בקצרה את הרעיון הנשגב, ובשנים שלושה ימים והנה החברה נוסדה ותתן ידה בשערי בת ציון”. – נוסח שונה קצת נמצא ב־“זכרונות לבן־ירושלים” מאת יהושע יעלין: “וזה דבר יסוד החברה: כאשר התבוננו אחדים מיקירי ירושלים, ובראשם המנוח הרה”ג ר' זלמן בן ר' נחום לעוי, והמנוח הסוחר העשיר הנכבד, ר' בן־ציון ליאון, כי הישמעאלים בעיר משתמשים בסיבת רבוי הישוב ומעלים שכירת הבתים משנה לשנה, התעוררו ויסדו חברה בת מאה אנשים, (לכן נקראה השכונה אח"כ “מאה שערים”), לקנות כברת־ארץ מחוץ לחומה ולבנות עליה בשותפות מאה בתים למאה חברים. מיד הודיעו במודעות לתושבי ירושלים, כי כל החפץ להמנות על החברה, עליו להביא אל הסוכן ליאון סך ששה נאפוליון לקנין האדמה והוצאותיו“. ר' בן־ציון הנ”ל היה העשיר היחיד בחברה, הוא נתן הלואות בסכום גדול לבנין, גם חתם על הקושאנים ועל שטרי־מכר; בכבודו היה מגן על החברה לעיני הגויים. אחרי פטירתו מלא מקומו ר' יצחק גולדשמיד, הידוע מפעולתו ב“בתי מחסה”. ר' שלמה זלמן בר' נחום לעוי (לא משבט לוי), בשפת העם: ר' זלמן נחום’ס, התפרנס מלמוד שעורים ב“בתי המחסה”, ומעולם לא גר ב“מאה שערים”, ולא קבל שם בית אף במתנה. מתחלת הוסדה עד הסתלקותו עמל ועסק בכל עניני הצבור; אף מספרים עליו ועל ר' בן־ציון, ששניהם השתתפו בחפירת הבורות והתעפרו מעפרו של המקום. התמסרותו האידיאלית היתה בלי גבול, – עד כי בימים מאוחרים חשבו אותו למיסד השכונה. “הצבי” (תרמ"ו) מדבר על שלושה המיסדים: ר' בן־ציון, ר' זלמן ור' יוסף ריבלין. אבל סופרו של “הד ירושלים” (ת“ש, גליון כ”א) י. ש. (יצחק שפירא) מיחס אפילו את כל קנין המגרש לר' זלמן, בספרו: “בעיר העתיקה חי לפני כששים שנה רב אחד, אוהב את הבריות והארץ, ר' זלמן לעוי, והיה האיש הזה שואף בכל נפשו להגדיל את הישוב, ויקם לצאת את “תחום המושב” כמאמר נביאינו: צר לי המקום, גשה לי ואשבה (ישעי' מ"ט). ויצא לעוי מהעיר ויעל מערבה, ויקן בכספו שדה שומם ויחלקו לחלקות”⁴⁵.– פרטים חדשים, בלתי ידועים היום, מוסיף לענין ר' מרדכי סלומון בספרו: “שלשה דורות” (ע' 153): לאט־לאט קמו גם הרבנים לעזרתנו…אז באו אלינו בני ר' שמואל דוב מוילנה, ר' דוד ואחיו ר' אהרן א"ש, שני אברכים בעלי מרץ, ובקשוני לערוך תכנית ליסוד שכונה חדשה, וביום המחרת מסרתי להם תכנית לאגוד חברים בתשלום שנתיים. הצעירים הללו יצאו אל העיר והתכנית בידם, ובמשך יומים הספיקו לרכוש כמאה חברים וקראו לשכונה: “מאה שערים”. כנראה, “כמה יוסף היו בשוק”, שהתחרו ודנו ביניהם על זכותם, להיות בין ראשוני המחוללים והמיסדים. למעשה אולי אפשר לומר: זכותו של כל אחד במקומה עומדת…

על תולדותיה של “מאה שערים” נמצאו בספרותנו רק שברי ידיעות ותעודות, וכמו שראינו – גם סותרות זו לזו. והנה בעצם ימינו אנו, – כשכבר גמרתי את מאמרי על השכונה, הקדיש דר. יוסף יואל ריבלין הידוע מחקר מקיף ומעמיק לנושא זה. הודות לאדיבותו של המחבר זכיתי להשתמש בכתב־ידו: ושוב התפלאתי על בקיאותו הנפלאה של בן־אדם, שכל יקירי ירושלים ומפעליהם נהירים לו וערוכים לפניו כחוצות העיר ממש. כמובן מתכוון דר. ריבלין גם בספרו זה, להעלות על הנס את אישיותו של פאר משפחתו, ר' יוסף ריבלין, ולהעמידו במרכז התהוותה של מאה שערים.

לפי תאורו היתה “מאה שערים” רק המשכו הישר של המפעל, בו התחיל הרי“ר ביסוד החברה “בוני ירושלים”, ואחר כך “הועד הכללי”. “אם נבוא לסכם את רשימת האנשים, שנתנו יד לבנין “מאה שערים”, נמצא שרובם היו קרובים, קרבת משפחה (לרי"ר); ואכן גם שאר החתומים היו אנשי שלומו, אנשי ועד הכללי”. (אגב, עובדה זו נתנה מקום לתוקפנים, להאחז בו בהתקפותיהם, ולהשמיע אפילו קיטרוגים עבור “משפחת המלוכה”). ההסבר לכך הוא בעובדה, שקל היה לו לרי”ר להשפיע על אלה, שיתמסרו לרעיון הבנין, רעיון אבותיו, חסידי הגר“א. הלא לפי דברי רב מפורסם: “כל בנין הישוב מיסודו של הגר”א נבנה על רמזים קדושים של גמטריאות וראשי תיבות”. והרי ידוע לנו כבר מן הפרק הקודם, כיצד השפיע ר' יוסף על חבריו ואף על גדולי הדוד על ידי כך, שהוא מגלה להם רמז בשמותיהם על הבנין בדרך כלל, או על מאה שערים בפרט. ר' אליעזר ריבלין, חוקר הפזמונים, שהזכרנו גם כן בדברנו על “נחלת שבעה”, מצא בהם כבר “אסוציאציות” על “מאה”, על “שערים”, ועל שמות שכונות אחרות שעתידין להִוָסד על ידי “בעל החזון”. “ואין צורך שהשכונה נקראת על שם הרי”ר, כי שמו מרומז בגמטריא: מאה שערים = 666 = יוסף בן אברהם בנימין ויוכבד = ורב שלום בניך".

אולם דר. ריבלין מספר לנו גם תכניות ופעולות מעשיות ביותר על “גבורו”. עור בשנת תרל“ב עסק הרבה כדי למצוא קרקע מתאימה, כדי להוציא לפועל את “הפלאן הגדול” שלו, או כפי שכינהו, את התכנית “מרחביה”. לשם כך התקשר עם ערבים נכבדים, ביניהם עם אחיו של המופתי, בדבר קנית כמה מאות דונמים, שעליהם רצה ליסד לא רק שכונת בתים לדירה, אלא גם מעין משק זעיר. ועוד בשנה אחרי בנין הבתים ב”מאה שערים" השפיע על שני בני דודו מחשובי השכונה, לזרוע חטים על שטחים כפריים קרובים לשכונה לצורך מצה שמורה, ואת הרווחים יקדישו לעזר הנשואות לבחורים בני תורה מצוינים. גם שם השכונה והפסוק הנלוה: “ויזרע…” מרמזים על המטרה הזאת. (ר' להלן). והרי“ר הוא הדואג גם לעתידה של השכונה. בחודש חשון תרל”ה, כשהודיע ב“הלבנון” בגאות על גמר השנה הראשונה, על “צל כותל אחד כשמונים אמה… הנטוי על ראשו של (איש) זה, שעבר כאן תחילה בלהטי שמש”, פונה הוא לבעלי הון בחוץ לארץ, שישתתפו בבנין, אם כחברים בוני בתים, אם כמלוים בהלואות, שחמשה או ששה אחוזים יובטחו ע“י הקונסול הבריטי, האשכנזי או האוסטרי. ואולם “בני חו”ל לא הטו אזנם לקול הקריאה, לעזור בהלואות ולא בנדבות”, – מתאונן ריבלין בהודעה הבאה. וכן נבנתה “מאה שערים” לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוח…

בנוגע לפרטים: שילם כל אחד ממאת החברים (בדיוק היה מספרם מתחילה 117, ועלה בקרוב על 140) שתי לירות טורקיות לקנין הקרקע, ואח“כ עשר לירות לשנה במשך עשר שנים, כדי לבנות בכל שנה ושנה עשרה בתים. אשר כל אחד נשום על מאה לירה בערך. גם עניים ממש באו בברית, מכרו ומשכנו תכשיטיהם, שעבדו את זכותם בחלוקה, והועד יגבה אח”כ את החובות “ברחמנות”. שטחי האדמה, שנקנו בשלושה חלקים, היו במעבר השני של מגרש הרוסים, רחוקים קצת מן הדרך יפו, והקיפו 52,500 א. מ., היינו 16,800 מטרים מרובעים או ½ 32 דונם. גודל השטח עלה איפוא כפלים על זה של “נחלת שבעה”, אף מחיר האמה (בערך ממוצע גרוש לאמה) עלה על החלק פי שנים; בסכום הכל: 54,800 גרוש טורקי, = 600 נאפוליון או 450 לא“י. במקרה נקרא המגרש בשמו הערבי: כרם כדכוד; אבל החברים, רובם ככולם בני תורה, ראו בו רמז לברכה: ושמתי כדכוד שמשותיך, ושעריך לאבני אקדח. (חסידי הרי"ר קראו עליו את הפסוק: “תהיין לראש יוסף ולקדקוד נזיר אחיו”). וכשנתאספו אור לר”ח כסליו תרל"ד (דצמבר 1873)⁴⁶ לאסיפה המכוננת, מצאו גם בפרשת השבוע “תולדות” רמז טוב למספר חבריהם: “ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו ה'”. “על כן קראו את שם חברתם הקדושה בשם מאה שערים עד היום הזה”. ואמנם השתרש פירוש זה בדעת הצבור, אין לקבלו אלא בדוחק. אין ספק, שבתחילה היה שם החברה מכוון למאה שערים, ז. א. למאה בתים,⁴⁷. שהיתה עומדת לבנות, ואת שם המקום קראו: רחובות, “כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ”. במרוצת הזמן נשתכח שם זה לגמרי ונבלע בתוך שמה של החברה.

באסיפה הנזכרת בשנת תרל“ד נקבו בראשונה “תקנות” החברה שפורסמו מיד ב”הלבנון" על ידי יוסף ריבלין; בהן י“א סעיפים על סדורי הבנין: עשרה בתים בכל שנה,⁴⁸ ועליהם “הגרלה קטנה” בכל חנוכה, מפאת הסכנה שהיתה צפויה לשכונה פרזית, ואשר בה נפל גם חלל אחד החברים, ר' ישראל חיים שענבאום, הקדימו לגמור את בנית הבתים והחומות כבר בשנת תרמ”א, ואז נערכה בחגיגיות רבה “ההגרלה הגדולה, הנחלת הבתים הסופית ושומאתם ע”י הועד ושליחי הבית־דין. אז נוספו ל“תקנות” עוד י“ג פרקים, ויחד הובאו לדפוס בשנת תרמ”ט (1889)⁴⁹. החוברת הצנועה ראויה לקריאה ולחקירה, לעיון ודיון, כי מאלפת היא בתכנה וברוחה. בנגוד לתקנות “נחלת שבעה”, שכל עסקיהן אך בדברי הקנין והבנין, ויסודותיהם הכספיים, נראו כאן בעליל ראשי־קוים של קהלה־עדה שלמה, על כל חייה העתידים, על כל מוסדותיה הצבוריים, הנועדים לתורה, לעבודה ולגמילות חסד. ההקדמה, “פתח דבר”, הימנון נלהב לחיבת ארץ ישראל והודאה עמוקה לאל עליון, על אשר הצליח את מעשי החברה “נגד השכל ונגד הטבע”, וזיכה אותה “שתהיה אבן הפינה, אבן הראשה לבנות ירושלים על תילה, להשיבה לקדמותה ולחדש נעוריה”. כי משוכנעים הם, “כמקרה אבותינו אז (בימי עזרא הסופר, אשר חדש את ישוב הארץ), כן קרה בדורנו אנו… בדורנו זה, אשר כל משכיל יבין, וכל עין ישר נוכח יביט. כי מכנף הארץ יחלו לרנן כל כוכבי בוקר, וקרוב קץ חשכת גלותנו; ובעין חודרת נביט על פני המזרח כי מבין אישון חושך יחל להגיע ולהופיע שביבי אור השחר על הררי קודש, ולאט־לאט עובר החושך מן הארץ”. האנשים המאמינים האלה ראו את יד ה' והשגחתו הפרטית גם בזה, שהמתנדבים לצאת להתישב בשכונה זו זכו לזאת בגלות המרה, טרם ביאת משיח בן דוד, “למרות אשר זאת היתה למשא עליהם, כי תיכף מתחילת הלילה היו צריכים לסגור החלונות והדלת עד הבוקר, מפחד הנחשים והעקרבים, הזאבים וחיות משונים”. מבחינת שאר־רוחם של אנשי הזמן אפייני קטע קטן מן הפרקים בשלהי התקנות, בו מסופר בין השאר, שבזמן קנית הקרקע הלכו שנים מאנשי הועד בסתר אל איש אחד, גדול הדור, מיחידי סגולה בירושלים, והשאלה בפיהם, האם נכון לבחור במקום מסוכן מלא נחשים ועקרבים, אשר בו – כנראה – לא עבר בן־אדם מזמן חורבן הבית. והוא השיב במלא פה: טוב לבחור במקום הקרוב ביותר להר הבית. אחד השואלים היה “איש אמונים, תמים בכל מעשיו”, ה“ה ר' זלמן שלמה בן הצדיק, ר' יעקב לעוי, מבני משפחתו של ר' זלמן נחום”ס.

ואמנם צודק דר. ריבלין, שספר התקנות היא “התעודה היותר מקיפה לתולדות “מאה שערים”, חוקה נפלאה למופת, היכולה לשמש חומר, בסיס, וצוואה גם היום לחברות”. בדרך כלל אין בו נתונים אישיים, פרטים “היסטוריים” כביכול; אין בו למשל אף רמז ל“נחלת שבעה”, כצעד הראשון לפרוץ החומה. המחברים ממעטים – כנראה בכונה – בכל מיני שבחים וחנוף כלפי מיסדי השכונה, גבאיה ועסקניה, שכמעט אינם נזכרים בשמותיהם. עובדה נדירה בישוב הירושלמי! גם הרי"ר נזכר רק במשפטים צנועים, הבאים באחד המקומות הנעלמים מן העין: “ונזכור לטוב את הר' יוסף ריבלין, אשר לו בא הדבר הגדול הזה ברעיון וקבץ חברים. הזוכה לזאת… מה גדול זכותו בזה ובבא ולעתיד לבא”. “אנשי “מאה שערים” – מעיר דר. ריבלין – לא החזיקו טובה לעצמם, ולא דברו גדולות, אלא ראו עצמם ככלי ומכשיר בידי ההשגחה: אתחלתא דגאולה”.

אבל במקום ענותנותן של “התקנות” בענינים פרטיים, שם אתה מוצא גדולתן ברוחן הצבורית, ברוח ישראל סבא. את צד ההלכה היהודית יש לזקוף בעיקר לזכותו של ר' זלמן, שהיה תלמיד חכם מובהק וחריף. ואפילו בין הסעיפים, בהם מדובר עד שאלות משפטיות גרידא, גם בהם נצורה רוח האמונה והבטחון, רוח הלמדנות והבקיאות במדה רחבה כל כך שזו בלבד היתה עלולה להבטיח את קיום השכונה ומסורתה לדור דור. עד כמה היו יוצרי התקנות נתונים לשלטון התורה בלי־תנאי, רצוני להדגים בפרט מענין אחד. בפרק הראשון, סעיף ג' מדובר על בנין הבתים, “כי יהיו בנויים סביב השדה כמו תיבה מארבע רוחותיה… ובתוך ישאר מקום פנוי כר נרחב בשותפות לכל בני החברה; שמה יהיו בורות־מים, שמה יהיה מקום לבה”כ, כאשר ירחיב ה' את גבולינו, ושמה יטעו אילנות, להביא רוח צח וריח טוב ליושבי הבתים". והנה תחת הקו נמצאת הערה קצרה, והיא מיסדת על פלפול חריפתא, על שקלא וטריא של הלכה, ומסכם: “החפץ הזה נשאר מעל, מטעם שאין עושים גנות ופרדסים בירושלים⁵⁰; וברור הוא, כי הנחלה הזאת היתה בתוך העיר, כי אינה רחוקה מהר הבית מצפון בדרך ישר כי אם ערך שמונה רגעים”. והמסקנה הסופית: “אין להורות בזה לא אסור ולא היתר, וליחיד הנוטע בתוך שלו, אין למחות”. כנראה התקיימו חילוקי־דעות בין המחברים, וכך הגיעו לידי פשרה.

גם סעיפים אחרים מורים על אלו נגודים במצב “הדתי”. כידוע, היו מיסדי השכונה רובם ככולם פרושים על יסוד הגר“א; וכן מובן סעיף התקנות: “נוסח התפלה כמנהג הכוללות הפרושים פעה”ק, וחק עולם הוא עד ביאת הגואל”. בכל זאת: “אם יראו אחדים לשנות להתפלל נוסח אחר, יקצו להם מנין מיוחד בבית מיוחד, ברשות הועד”. לעומת זאת נאמר בפרק על תלמוד תורה בפירוש: “מטרתה להכניס כל ילדי בני החברה והיושבים פה ובסביבותיה. פרושים, וחסידים וספרדים”. אז כבר חדרו לשכונה החסידים הראשונים, חסידי חב“ד, ובבתים ובשכונות שצצו בקרבת מאה שערים⁵¹ רבו חסידים שונים, שלא הצטרפו לועד הכללי. ומשהגיע הרב מבריסק הידוע לירושלים, נגררה “מאה שערים” אחריו והפכה חיש מהר למבצר הדתיות הקיצונית והקנאות⁵². כן הוקמו כאן לא רק חומות נגד ההשכלה וכל מיני גרוריה, אלא נוצר פה גם מרכז שונאי־נפש להרי”ר עצמו, שהיה חשוד בעיני אחדים, מפני שבביתו התאכסן הרי“מ פינס, ראש המשכילים⁵³. מענין למשל הסעיף בענין האורחים: “כל האורחים הבאים, אשר אך הכרת פניהם ענתה בם, כי מזרע היהודים המה, כולם בחזקת כשרות”. אך אם נמצא בהם איזה שמץ של הפקרות, יהיו מרוחקים מן העדה כלל וכלל”. “גם אסור למַשכן נחלתו לאין־יהודי או לאחד מכתת הפורצים בדברי חז”ל“. כמובן היתה שכונה כזו זקוקה “ל־גוי של שבת”, וכן קוראים בסעיף על המסים: “לשכור שומר נכרי לשבתות וימים טובים, לכבד השווקים, ולהדליק פנסים בלילות חשכות”. ד. נ. ברינקר, בתאורו את השכונה בגליונות הראשונים של “הצופה” (ג' אלול תרצ"ז), עוד זוכר ומזכיר את הערבי המוגרבי החסון, כשהוא מתהלך בשכונה בקומה זקופה, לבוש הדר, לרוב בגדים לבנים, ומצנפת לראשו, ובידו מקל עבה, כשעיניו מזרות אימה על סביביו”. גובי כל המסים בשכונה יהיו – לפי התקנות – “האופים, בטובתם ובלא־טובתם”. כנראה מפני שהם היו מעונינים ביותר בשמירת הלילה ובבטחונו. שנים מספר שמרו “בעלי לינה ושמירה”, – חברה שנתארגנה ע“י הרי”ר – על בטחון השכונה והשכונות “נחלת שבעה” ו“אבן ישראל”. על שבילים צרים הסתובבו ביניהן, ושתי תחנות עמדו בדרכם. האחת ב“בית דוד” (ר' להלן), שם היתה נמצאת גם תחנת החמורים, שהובילו את צרכי התושבים בעגלות אל העיר ומן העיר, והשנית בצד המסגד, שמה הושיבוהו בצריף קטן יהודי מוגרבי.

בתקנות תרמ“א ישנם כבר פרקים מיוחדים להנהגת בתי הכנסיות ובתי מדרשות, לתלמוד תורה, לבקור חולים, לגמילות חסדים והכנסת אורחים. “פרקים אלו מכילים איפוא – לפי דברי דר. ריבלין – חוקה שלמה הכוללת מלבד תקנות הישוב באשר הוא ישוב, גם את סדורי התנוך, הבריאות והעזרה הסוציאלית, ואף את הדאגה לעולים חדשים מחוץ לארץ. דומה כאלו מאה שערים רוצה ליצור לה אוטונומיה גם כלפי הישוב הקיים בעיר העתיקה, ומפתחת מוסדות לא רק לוקאליים שהמקום גורם, אלא גם צבוריים כלליים”. – השלטון של כ”ג אנשים (“ועד השכונה”) ושבעה טובי העיר (זט"ע), אשר “מושבם יהיה כדין הדיינים”, ואשר “רשות בידם, לשנות (להחליף) כל גבאי מוסדות הצדקה, התפלה, ולמוד לפי ראות עיניהם”, היה אוטוקראטי במקצת, “וכל איש אשר יעיז ללכת בערכאות של גויים בדין־ודברים שיהיו לו עם חברו, בלי רשות הבד”צ או הזט“ע, הרי הוא מופרש ומובדל מן החברה ואין לו שום זכות מזכויות החברה”. “אין רשות לשום חבר או להיושב במקום הזה (שָׁכֵן), לערער אפילו על תקנה אחת בכל התקנות”. אבל מחמירים ומקפידים הם אף כלפי עצמם: “כל מחשבה זרה פוסלת, כמו יוהרה וגאות המצויים בעוסקים עם הצבור, ואז תהיה זו כנופיה שאינה לשם שמים”.

קרוב לודאי שלא כל התקנות הללו נשמרו ונשמרים תמיד לכל פרטיהן ודקדוקיהן, אבל רוחן עוד חיה בשכונה ומחייה אותה. אף המראה החיצוני שלה והרכבה הפנימי לא נשתנו בהרבה. עד היום חומת בתים (או: בתי חומה) מקיפים את השכונה, ז. א. בתוך החומה יושבים תושבי 101 הבתים, שכניסתם ויציאתם אך ורק דרך ששת השערים. שמם מקדם: שער ליפתא, שער ירשלים, שער הרחיים, שער “בית דוד”, שער התווך ושער האמצעי⁵⁴. מפני שרוב השערים דרך מדריגות כניסתם, אין כמעט לעגלות כניסה לתוך השכונה, אשר אף רחובותיה צרים מדי. מספרים על ר' שלמה זלמן, שהוא היה גם “מהנדס” העיריה, שצוה להביא גמל טעון שני סלי פחמי־עץ ומדד את מקום תפיסת המשא, בהסתמך על מדות התלמוד בענין רוחב הרחובות," כדי שיהיה גמל טעון פשתים יכל לעבור בהם“. תכנית השכונה נעשתה ע”י הארדיכל המפורסם שיק מוירטמברג, ונבנתה כמובן ע’י נוצרים ומושלמים. ואמנם גם התימנים הראשונים לקחו חלק בו. – בעשרות האחרונות נוספה לשכונה שטח חדש, גדול מהישן, ובו רחובות ובנינים מפוזרים, ביניהם בית הספרים העירוני ולשכת “בני ברית” בית הפועל המזרחי עם מרכז המזרחי העולמי, גם בית הבריאות ע"ש נתן ולינה שטרויס. בשפת העם נקראת שכונה זו: “מאה שערים החדשה”.

היום, בבואך לשכונה באיזו שעה שהיא, תמצא את הרחובות הצרים מלאי חיים ותנועה. החנוית הנמוכות גדושות סחורות־סחורות, שאינן מספיקות אולי לדרישות צבור מפונק ותביעותיו, אבל דלת העם והבורגנים המחפשים אחרי “מציאות”, ימצאו פה מה שלבם חפץ. בחלל הפתח עומד החנוני, איש לבוש לרוב קפוטה ארוכה וכובע פולני או ליטאי לראשו: בכל השכונה לא תמצא איש גלוי ראש. גם הקונים והבטלנים ממין זה. משלוח ידם המקח־והממכר מיד ליד; מקור פרנסתם המסחר בבלויות, בכל מיני שחולת־פסולת, ב־“אלטי זאכן”, המכניס פרוטות ושוה־פרוטות: “אנשי דאוירה”. ובכל זאת הם חיים ומתרבים, מרויחים – ומשלמים מסים. הסתכל בתנועת העוברים והשבים, ותמצא שפניהם או אחוריהם נפנים כלפי השוק הגדול, המשתרע באמצע השכונה. שם בנויות מטעם העיירה שורות תאים, איצטבאות, מקומות למכירה, גם סוכות־עץ, המסתוככות מסך־בד נגד קרני השמש. על כונניות ארעיות, על רצפת אבנים ואף על האדמה החשופה הוצאו כאן על ידי יהודים וערבים כל צרכי אוכל נפש, שריח “הנחוח” שלהם עדיין צובט באפי. ידים מלוכלכות מחפשות בסלים זוהמים, הצפיפות וההמולה עולות כל גבול. רק איש אחד כורע לפני כנו של מוכר ספרים, שקוע בעניניו, והאדם כולו אומר: רחמנות. באור הדמדומים מדפדף בין העלים המכורכמים, השחים לו בודאי חדשות, אף נחמות ועדודים… והנה פתאום נפתחת לעינינו סימטא קטנטנה, כפסעיים לרחבה, אבל לארכה נראות מימינה ומשמאלה כתריסר דלתות, זו בצד זו: אלה ה־“שטיבלך” הידועים, בתי התפלה והלמוד, שבהם נערכות תפלות בכל שעות היום, “בסרט נוע”. בבוקר השכם מתחילים הותיקים בשחרית, ובצהרים עודם עומדים החסידים יחד עם דוקטור השכונה בתפלה. גם עכשיו נשמע בכל חדר קול המנינים. כשהגיע שליח־הצבור כאן לחזרת התפלה, הרי צועק אחד המתפללים לחוץ: “קדושה”, ולעומתו כבר עונים לו מן החדר הסמוך: “ברכו”, כי שם החלו זה עתה בתפלת ערבית. אני משתאה – ומצדיק אותם. למה לא יימצא בשוק הגדול, מיועד לכל מצרכים גופניים הצבור, גם שוק לצרכים רוחניים של איש יהודי?⁵⁵

למעשה גם בשאר רחובות השכונה רחשי התפלה והלמוד עולים בהם תדיר. בראש המוסדות התורניים עומדת חברת “תלמוד תורה מאה שערים” עם ישיבתה הגדולה, שהתחרו בעת הוסדם עם מוסדות התורה שבעיר העתיקה, וברשת החנוך של ישיבת “עץ חיים”. בנינה המפואר של הישיבה באמצע השכונה, “החצר בית אברהם”, על אולמו רחב־ידים בעל שלוש קומות, כולל חדרים מספר לדרדקי אלף־בית, ישיבות לבחורי חמד, וגם הזקנים בני תורה ימצאו שם בכל עת אנשים וספרים, ללמוד ולפלפול. המוסד, הדואג דרך משרדו ומטבחו אפילו לצרכיהם החמריים של חניכיו, נוסד ע“י נדבת הנדיב אברהם אבא, אבל קיומו מובטח על ידי כספים מבחוץ או מעזבונות, שאנשי השכונה מניחים את בתיהם וחנויותיהם לקרן קימת לטובת הישיבה. שם טוב רכשה לה חברת “המשמורים”, שחבריה “שמים לילות לימים, בחורים ובחירים, אשר היום להם למלאכה, למסחר, להמציא טרף לביתם, והיו הלילות למשמר”. גם במצות הכנסת אורחים הצטיינו אנשי השכונה. כן קוראים למשל ב־”האסיף" משנת תרמ“ו מעטו של הסופר המובהק, יעקב גולדמן: “עלינו לשבח לחברת מאה שערים, אשר כוננה בפרור ההיא ארבעה בתים להכנסת אורחים, והאורח הבא שמה, ימצא לו באמת מרגוע. ובעת שרבו פליטי רוסיה לבא לעירנו, סרו רבים מהם אל הבתים ההם ויושבי השכונה נענו לשבור רעבונם וגמלו להם טובה רבה”. בבתי תפלה ראשיים משמשים בית־הכנסת הגדול: “ישועת יעקב”, על שם מיסדו יהושע יוסף מטראני, שבנה גם “חמישים בתים קטנים, שלא יבלבלו המלמדים זה את זה בבית אחד”. (הרי הם – כנראה – “השטיבלך” שהזכרתי לעיל, והשערתי זו נתקבלה גם על ידי הדר. ריבלין). כאשר הונחה אבן הפינה של בית המדרש המרכזי הזה, ורבה היתה השמחה והצהלה, ניחם ראש הנאספים, הרב הראשי, ר' מאיר אורבאך, “כי הקדימו אחר”, ונדב מכספו סך 5600 גרוש זהב – להקמת עזרת נשים ותלמוד תורה לתנוקות. כשנפרד הכולל האמריקאני מהועד הכללי, בנה לו ברחוב “ה'” את בהכ”נ “תפארת ירושלים”, בו מתאכסנת כעת ישיבתו של הרב מפרסבורג, ר' עקיבא סופר, נקראת על שם אביו ה־“השבט סופר”. תקרות הבית וקירותיו מצוירים תמונות המקומות הקדושים בארץ ישראל, כמנהג הירושלמי לא־חדש⁵⁶. וכדאי להסתכל בהם, כי אלה הם בתי הכנסת הראשונים, הראויים לשמם, שנבנו בירושלים החדשה.

בסיירנו את “מאה שערים” אי אפשר שלא נתעכב על יד המודעות, הכרוזים המפארים את קירות הבתים. כאן מצריחים הפלאקאטים “אלות הברית”, המחרפים ומגדפים כל בתי חנוך חילוניים, ה“שקולעס”; ואפילו בתי הספר של “חורב” ו“גאולה”, “חדשים אשר מקרוב באו” בכלל הגזירות והחרמים. על ידם נמצאים כרוזים בלשון רכה ביותר, בקשות ואזהרות להתאסף לאמירת תהלים “שלושה ימים רצופים בלי הפסק מעת לעת”. כאן נדרש הקהל “להשלים שבעת ימים כנגד שבעת הימים שהקיף יהושע בן נון את יריחו בחודש ניסן”, או לומר תהלים בלי הפסקה ב“משמרים”, שמשכימים בכל לילי שבת או ארבעים פעם זו אחר זו בחצות לילה“. בעת צרה מוציאים לעתים את התיבה לרחוב העיר לפי המנהג המתואר במסכת תענית. חוץ מתעניות הצבור גוזרים על הקהל, ביחוד בערבי ראש חודש, “תענית דבור”, ז. א. על המתנדבים להמנע מכל דבור ומלול כל היום חוץ מן התפלה, “והתענית הזאת נחשבת לסכום של 600 65 תעניות, כ כ הגר”א והמח”י וראש הגבעה, והחפץ חיים". המסדר והמרשם את המשתתפים המתנדבים היה העסקן ר' נחום אוירבוך, מוכתאר השכונה זה 25 שנים. בסביבה זו אין מחסור בשעורים ונאומים, בדרשות והרצאות, הנישאים לא רק מטעם רבני השכונה ודרשניה, כי אם גם על ידי למדנים ומלומדים מכל חוגי הישוב החרדים, בלי התחשבות בשייכותם העדתית או בסיעתם המפלגתית. במקרה מסר לי ר' נחום את תקנות החברה “תפארת בחורים”, שנוסדה על ידו. והנה בסעיפן הראשון אנו קוראים מלה במלה: “החברה היא דתית בלתי־מפלגתית”. דבר יקר־המציאות בעיר הקדושה של כתות ומפלגות…

אולם “מאה שערים” אינה “קהלה קדושה”, ארגון דתי בלבד; היא הטילה על עצמה מלכתחילה את כל תפקידיו של איזה צבור חילוני, דוגמת עיירה או עיר, בלשונם “שטדלאך”, שהיתה שרויה אי־שם ברוסיה הצארית או בפולניה. (גם לשלטונות הטורקים לא היתה כמעט שליטה בגבולות “מאה שערים”, כי היא עמדה תחת חסות אנגליה). והחוברות “דין וחשבון” יוכיחו, המופיעים בכל שנה־שנתים גם בדפוס. מאלה נוכחנו לדעת, כי הנהלת השכונה עוסקת בכל עניני השכונה הנוגעים בחיי תושביה ובצרכיהם: הם מרצפים ומשכללים את הרחובות, בונים שווקים וחנויות, במקום צריפי הפח הנושנים. מתקנים את הבורות, המקואות ובתי־הכסאות, מבטיחים רכוש השכונה בספר המחוזות הממשלתי, “כדי שההקדשים השייכים לה לא יהיו הפקר”. עומדים על המשמר, להחזיק בשוק ובמסחר בתוך השכונה נגד המפריעים, וסוף סוף – וזה העיקר – “נדאג למען השלום, השקט והשלוה בתוך עירנו”. בסך הכל עולות ההכנסות וההוצאות השנתיות ל־5000–3 לירות בממוצע; ומענינת העובדה, שרוב ההכנסות, יותר משתי שלישיות, בא מתוך שכירות החנויות והסוכות, שעומדות מסביב לשוק, ורק שאריתן באה מעזבונות או מן הלואות על שטרות, שנקחו מבעלי הבתים, ועליהן סולק סכום ניכר מידי שנה בשנה.

ברינקר הנזכר רואה ב“מאה שערים” “דוגמה מיניאטורית” של העיר העתיקה. סופרו של “הד ירושלים” רוצה להגדירה כגרעין של ירושלים החדשה. שנבנתה “על טהרת בנין ירושלים לשם שמים”, ועל כן זכתה להיות למשבירה הרוחנית והגשמית של העיר, שממנה ינקו שאר השכונות“. לפי עניות דעתי בריה היא בפני עצמה. הבונים הראשונים יוצאי מזרח־אירופה, בנו פה לעצמם דוגמת ה”שטדלאך“⁵⁷, במחשבה וכונה תחילה, “גיטו” ממש, מפוגר ומרוחק ממרכזי התחבורה, בדד ומבודד, כדי שלא ייטמא במגע. והחומות הללו שמרו עליהם, על גופם ועל נשמתם… כאלף תושבים גרים היום ב”מאה שערים“, רובם ככולם שייכים למשפחות של “בעלי בתים” (זעירים), ואינם זקוקים ל”חלוקה" או לתמיכה תמידית אחרת. ואף כי לא הגיעו לשלב כלכלי גבוה ביותר, עשירים הם, כי שמחים – בחלקם…

 

שבי ציון הראשונים: שכונות התימנים    🔗

(תרס"ב – 1882)

ביבליוגרפיה

יעקב ספיר: אבן ספיר. ליק, 1866.

א. טביב: שבי תימן תרצ"ב.

א. טביב: עלית יהודי תימן לא“י והתישבותם בה. תש”ג.

י. ישעיהו וא. צדוק: שבות תימן, קובץ מאמרים. תש"ה.

שמעון גרידי: מרכז התאחדות התימנים בא“י. תש”ג.

שמעון גרידי וישראל ישעיהו: קובץ “מתימן לציון” תרצ"ח.

יעקב רמון: יהודי תימן (הוצאת גראיבסקי). תרצ"ח.

י. בן־צבי: אוכלוסינו בארץ. תרפ"ט.

י. בן־צבי: שבטי ישראל בירושלים. תרצ"ו.

י. בן־צבי: שבטי ישראל במדבר ערב, תש"ג, ע' 272–283.

ש. ד. גויטיין: ביבליוגרפיה של הספרות התימנית (קרית ספר, כרך 11.10)

יעקב גולדמן: השקפה. (“האסיף” תרמ"ו)

יוסף מיוחס: הפלחים. תרצ"ז.

חיים שלמה עראקי: דין וחשבון כספי ומעשי… תש"א.

“הד ירושלים”. ת"ש.

גליונות אחדים מן “המליץ”, “חבצלת”, “הארץ”, “הצופה”.

מי לא יכירם. מי לא יוקירם, את אחינו השחומים, יוצאי “חדרי תימן”, השוכנים עתה פה עמנו בשכונותיהם? את האנשים הרזים והצנומים, בעלי הזקנים השחורים, והתלתלים המסולסלים, המשתלשלים מפאתי ראשיהם כ“סימני” היהודים החרדים, ומבטם הקודר כמבטו של הצבי הרך, הנרדף והנדכא. מצויים הם בכל עבודה קשה בכביש ובנמל, בבית ובשדה, בכפר ובעיר; ובמקצועותיהם המיוחדים להם כגון חרושת־נשק וכסף, פתיל־הפיליגרן, ריקמת כובעים ובגדים וכד'. מעשי ידיהם הנפלאים, יצאו להם מוניטין בארץ ובחוץ לארץ, ועל ידי תערוכות “בצלאל” בירושלים ובתל־אביב זכו לפרסום גדול. נשותיהם ובנותיהם נתפרסמו כעוזרות מצוינות בישוב, נקיות, חרוצות, צנועות ונאמנות: מרגניתא דביתא.

את כשרונותיהם האמנותיים, את הכשרת ידיהם ואת כל מצבם הרוחני קבלו בירושה מאבותיהם, והביאום אתם הנה ממולדתם הרחוקה בקצה הדרומי־מערבי של חצי־האי ערב, המדינה ההררית המסוגרת כמעט כליל בפני העולם החיצוני. שם גרו אבותיהם והחזיקו מעמד לכל הפחות כאלפיים שנה. לפי מסורתם העממית מתיחסים התימנים על בנו של המלך שלמה הנולד לו ממלכת שבא; לפי דעה אחרת הרי הם מגזע שבטי ישראל, שגורשו עוד בימי הבית הראשון. “על עברם הקדמוני – מעיר פרופ' באכר (בהקדמה לספרו על השירה העברית והערבית אצל יהודי תימן, 1910) – נופל צלו המזהיר של כסא מלכות”. קרוב לודאי שבמאה הרביעית, עוד לפני שהתפתח האיסלם, התיהדו אחדים ממושלי הארץ החימיארים, ובעקבותיהם הוקמה לזמן מה ממשלה חימיארית־יהודית. לפי מקורות עממיים, נוצריים ומושלמיים, ולפי ספורו של “הכתבא החימיארי”, בא המלך “היהודי”, דו־נואס או מסרוק (בעל התלתלים) בקשרים גם עם ארץ ישראל; אולם בהגנתו על ארצו נגד פלישת הקיסר החבשי: כלב, נפל חלל; בשנת 525 בערך. על כל פנים למדים אנו על תקופות ודורות, בהן לא חסרה ליהודים שליטה והשפעה בתוך ערי תימן ומבצריה. על אף שהיתה יהדותה של תימן במגע־ומשא עם ארצות המזרח השונות, וה“נשר הגדול”, הרמב“ם, שלח להם בשעתו את “אגרת תימן”, לא יצא שמם ושמעם לחוץ. כמו כן נתגלתה הארץ עצמה, על “טשיקאגאות המדבר” שלה, רק בימינו אנו. החכם השד”ר הירושלמי, יעקב ספיר, מסר לנו בספרו רב־הענין: “אבן ספיר”, את הידיעות הראשונות המוסמכות על חיי התימנים ומנהגיהם בארצם. בגלל הקרבות הממושכים בין שלטונות הארץ ובין האִימַם המורד והמנצח, ירדו על היהודים גזירות קשות ורבות, וכאשר אסר עליהם החוק החדש אף את יציאת הארץ, התחמקו וברחו גדודים גדודים ממולדתם. לא ארכו הימים והתימנים “החלוצים”, כשלוש מאות משפחה במספר, הופיעו בשנת תרמ"ב (1882) בחופי ארץ ישראל, אשר זה מאות בשנים זרחה לנגד עיניהם כמחוז חפצם ותשוקת נפשם. חיבתם לציון ירושה היא להם מתוך ספרותם הרחבה, וביחוד מתוך שירי ר' יהודה הלוי.

עצם התלהבותם זו והתקשרותם הנאמה לארץ ישראל רכשה לתימנים למן הרגע הראשון ועד היום את הלבבות. “עתונות טובה” ואהדה כללית, שבכמותה לא זכו שאר שבטי המזרח, מלוה אותם תדיר. והיא נתנה ונותנת את סימניה גם בשפע המחקרים, המאמרים, ואף הספרים, שהוקדשו לעניני התימנים, ואשר נכללו – אולם לא במלואם – בביבליוגרפיה המקיפה בת מאות הספרים, שנערכה ע“י דר. ש. ד. גויטיין (ב“קרית ספר”, כרך י’־י"א). מעין ביבליוגרפיה מקצועית נמצאת בהקובץ: “מתימן לציון” תרצ”ח, שם מציין מאיר לוי על יסוד גליונות “הפועל הצעיר” כל תחנות הדרך של “עולי תימן בישוב ובתנועת העבודה”. וזכה שבט התימנים אפילו במונוגרפיה מדעית מצוינת על דרכי חייהם והפולקלור שלהם, בשם “האיתנולוגיה של יהודי תימן” (בגרמנית), מאת החוקר הנעדר ללא עת, אֶריך בראוֹאֶר.

ברכות “ברוך הבא” הראשונות, שחרדו לקראת העולים, חדורות כאב, חמלה ורחמים. המשורר הלאומי, אימבר, אשר לעשרת השבטים, “הפרשים הקלים, נושאי השלטים” חיכתה נפשו, מקדם את פני הבאים מתוך אכזבה וחרדה לגורלם: “לא עליכם, אוי, אחי התימנים, / צפה צפינו בעינים נשקפות,/ שַלָמה באתם, אחי הנאמנים? / כמונו, הה, רק שים לעוני נוספת. / כמונו תסבלו צרות ותלאות, / כמונו רק תוכלו לבכות בדמעות”. ודוד ילין, המצטט את החרוזים האלה בהודעתו ל“המליץ” (כ“א תשרי תרנ”ז), מעיר עליהם במרחק הזמן: “ובאמת האם יכל לשורר אז אחרת בראותו גדוד קבצנים חדש עלה על ירושלים ופושט כילק על בתיה, בתי ענייה הראשונים? הן, גם המשורר יראה אך לעינים, ולדעת רבים גם בעיניו לא יראה, כי אם בעד המשקפים הלבנים או השחורים. אשר תשים על עיניו”. וילין מוסיף: “הזעקה הקיפה אז את כל גבול ישראל. ועדים נוסדו. ואנשי חסד נאספו לאסוף נדבות ולהשמיע על השקלים, לטובת אחינו האמיצים האלה, לבנות להם בתים ולהספיק להם אוכל. ולפקח על כל צרכיהם, כי היו אז כגמולים עלי אמם, כתינוקות שלא למדו ללכת. קולות הזעקה והצעקה בוקעים מכל עתוני ירושלים, וגם מחוצה לה”. ב“חבצלת” מיום ה' סיון תרמ"ד אנו קוראים דברי זעם וכיבושין של העורך י. ד. פרומקין: “אחינו בני תימן, – לשם זה ירעד וינוד עֵטי בידי; למלים האלה כעלותם על רעיוני, לבי יחרד וירגז, ונפשי עלי תאבל. כי הה, אין עדה בישראל סובלת רעב וחוסר, גולה וסורה ונעזבה מכל תמיכה והשגחה כעדת אחינו התימנים יושבת ירושלים; אין עוני כעני האומללים האלה, הנודדים ללחם מבוקר עד ערב כל ימי השבוע, ואין שבר כשברם. זה כשלוש שנים אשר באה האורחה הראשונה ואחריה אורחות אחרות, אשר מהם עונו בדרך עשרה חדשים… עד יעלה מספר בני עדתם קרוב לארבע מאות נפש, רובם בני תורה וכולם בעלי מדות ישרות ורחוקים מעול, זרע אברהם במלוא מובן המלה. והנפשות היקרות האלה פניהם קמטו ללא עת, עוללים שלא טעמו טעם החטא, טועמים טעם הרעב והעוני, וגדולים וקטנים מתמוגגים ברעב וברעה… אלה אשר זה מקרוב באו. ישכנו במערות אשר לחוץ עירנו, יומם לא ידעו, אור בוקר להם צלמות, וריחה אוכלת בשר בחייהם…”

אך לא ארכו הימים וקולות החרדה והאזעקה הפכו לצלילי הערכה כנים ועדינים, לדברי עדוד ונוחם. כן מרבה בשבחם “האסיף” של סוקולוב משנת תרמ“ו (ע' 189–193): “משגה הוא בידי רבים מסופרי מכה”ע, אשר הודיעו כי עול הגלות הכבד מנשוא העיר לבבות אחינו אלה לעזוב ארצם ולעלות לציון. חקרנו ודרשנו ונוכחנו לדעת, כי רק רוח ממרום העירם, כדי לתקן את אשר עוותו אבותיהם בעלית עזרא מבבל עם קהל הגולה.. נפלאה אהבתם לדתם. מתנהגים על פי התורה הכתובה והמסורת, מבלי לנטות אף שעל מדרכי התורה והיראה. וגם בעת שרבו פה אנשי רוסיה, וכמאתים מהם מצאו להם עבודה בהסנטוריום אשר למיסיון, אחינו התימנים לא ניפתה לבם, ללכת גם הם לחיות מן המיסיון”. לפי תיאורו המהימן של סופר “האסיף” הידוע, יעקב גולדמן, הופתעו בני ירושלים, כשבאו העולים החדשים לבית המדרש ויקחו לידם ספרי הרמב“ם ויקראו בהם בשעה שאחזום מהופך. הרואים דמו כי רק להטעות אותם מגמתם; ובאמת הורגלו הם מימי ילדותם בבתי הספר שלהם לקרוא בספרים מכל צדדיהם. גולדמן מספר גם על ראשית התישבותם על אדמת ירושלים. “בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בשנת תרמ”ד, בא הגביר הנכבד מה”ר קלונימוס וואלרויך מלונדון ירושלמה. כשהציע לפניו ה' פרומקין את מצב התימנים, לב הא' וואלרויך נמס כמים לשמוע הדברים, ויתר עוד למראה עיניו, והתנדב לתת עשרה למאה מהכסף אשר יאסף לבנות בתים. בימים ההם כבר נוסדה ע“י הרי”ד (פרומקין) ומרעיו החברה הרוממה והנשגבה: “עזרת נידחים”, ותעמס עליה להשתדל בדבר בנין הבתים האלה. ואיש היה בירושלים ושמו בועז הבבלי, ולו 16,000 אמות קרקע בצלע הר הזיתים אצל כפר סילואן הערבי; ויתנדב האיש מחצית נחלתו לבנין בתים לעניי הספרדים⁵⁸. ויקם מחצית הנחלה ביד האיש, ומחציתה ביד כולל הספרדים, אשר נתנוהו לבנות בתים לתימנים“. בתמיכת החברה ובנדבת יחידים נבנו במשך שנים אחדות כששים בית, אשר גם בחיצוניותם נבדלו קצת משאר בתי הכפר. ראשוני המתנדבים היו הרב דר. סלפנדי בדירקהיים, יוסף נבון ביי, ור' יוסף קוקיא, ראש עדת הגורג’ים; אף הבארון הירש והרב דר. הילדסהיימר נזכרים על כתובות אבני הזכרון. על יד בתי המגורים הוקם גם בית־ספר, גן ילדים ושני בתי־כנסת. בסביבה פוריה זו, – מקום גינות המלכים בתקופת הבית – עסקו התימנים במרעה צאן, בגדול ירקות, ושקדו – לפי עדותו של יוסף מיוחס בספרו על הפלחים – על שלום ושלוה עם שכניהם, הערבים, שלשונם ומנהג חייהם היו ידועים וקרובים להם. תושבי ירושלים וסופריה ביקרו רק לעתים רחוקות בפינה נידחה זו, כגון גל־עזר, המספר עליהם בכתב־העת הוינאי “האהל” (דאס צלט 1929, ע' 100). מספר תושבי השכונה מעולם לא עלה על מאתים נפש. במאורעות תרפ”ט עוד הגינו אנשי הכפר על היהודים, אולם בשנת התרצ“ח, ביום ט”ו אב באה הפקודה הממשלתית, שמטעמים שבבטחון על היהודים לעזוב את שכונתם תיכף ומיד. כולם, כ־40 איש, הועברו לעיר העתיקה, אשר עליה היתה לרוב גם פרנסתם, בתור סבלים, פועלים וכד'⁵⁹. עתה אי־אפשר לראות את בתי השכונה אלא ממקום “התופת” שבגיא־הינם, או ממרחק מה, מ־“רחוב היהודים” החדש, המוביל מהמגרש הגרמני שבעיר העתיקה על יד החומה הדרומית אל הכותל. המראה מעציב ומחריד: שם בשפולי ההר שתי שורות בתים מקבילות, זו למעלה מזו, כולם מסוידים סיד, דלתותיהם וחלונותיהם מסוגרים מסגרות כחולות, כמנהג הערבים, וגגותיהם מבריקים עוד בצבע האדמדם. אבל אין נפש חיה נראית סביבתם, “ובחלל ריק החלונות רובצת המפלצת”, – כפי דברי שילר, המשורר הגרמני.

אולם נחזור אל התימנים הראשונים בירושלים. בשנת תרמ“ו (1886) הכילה עדת התימנים כבר 116 משפחות, בערך 450 נפשות, ולה שלושה רבנים. כי גדול היה ההבדל בסדרי תפלתם והנהגתם של הרוב, שעלה מצנעא הבירה, ובין השאר בני הכפרים. גם נפלגו לשתי כתות: של “דרדעים” (דור דעה, שהתנגדו ל“קבלה”) ובין “עקשים”, שומרי הקבלה⁶⁰. בראשית בואם התבוללו בין עדות הספרדים, אולם כשהתחילו לרוב בארץ, גדלה שאיפתם להיות לעדה נפרדת. “אמנם הגיעו גם ימים אשר חלמו אחינו התימנים חלומות על דבר יסוד “כולל תימן” ו”חלוקה תימנית”; אך כולל הספרדים תקיף הרבה יותר מ“ועד כל הכוללים” האשכנזי, ושלח אליהם בחוזק יד… ויחדלו. ויאבד כן לירושלים כולל וקללה, חלוקה ומחלוקת. והתימנים אבדו כל תקוות הנעימות, לחיות על חשבון אהרים, וישובו אל העבודה פניהם ופני בטחונם", – מעיר ילין במאמרו הנזכר.

וכך היה. חיש מהר הפקיעו עצמם התימנים מידי פטרונותם של אחרים ויצאו לרשות עצמם. “אך התישב התישבו בארץ, אך נחו־שקטו מעט על שמריהם, – מתאר לנו ילין במקום אחר, – ויתבוננו על כל סביבם לראות, מה הן העבודות הנחוצות פה בארץ מן העבודות אשר הביאו אתם מארץ מולדתם. והנה תנועה חזקה נראתה במחנה תימן, וכדבורים חרוצות החלו לשוט בארץ וילכו מעבודה לעבודה, ומחיל אל חיל, עדי מצאו להם איש איש את לחמו ולחם ביתו ביגיע כפו. ואת שפת המדינה הן ידעו ויהי נקל להם למצוא מהלכים ועבודה גם בבתי בני ארץ ויצליחו. ומיום ליום קטן מספר התימנים המחזרים על הפתחים, עד כי במשך שנים אחדות לא נשאר בהם כמעט כל פושט־יד לצדקה. ובהיותם כולם מסתפקים במועט, ויאכלו ויותירו, ויבנו להם גם בתים על חשבון עצמם, ובתיהם עלו להם בזול, כי רובם אומנים במלאכת הבנין המה. ברבות הימים הסירו גם שמלת שבים מעליהם, וילבשו בגדי המדינה, ובתיהם גם כן פשטו מראה חלאתם, בלמוד בנותיהם סדרים ונקיון בבתי גבירותיהן; – וכן נבלעו בקרב ירושלים, ולא נודע כי באו אל קרבה”. יש להזכיר, כי ביחוד לימדם מר נסים בכר, מנהל בתי הספר של האליאנס, בשם החברה הלז, ור' יעקב מן (פרידלנדר), שהיה מקודם מלמד ומגיד שעורים, ואח"כ קבלן ובונה בתים, מעשי סתות אבנים, בהם מצטיינים התימנים עד היום.

הגדודים הראשונים, שעלו בעקבות החלוצים, נתחלקו ונתישבו כמובן בעיר העתיקה ובמחנות־נחלות, שהתקיימו בזמן הזה חוץ לחומות. כן הזכרנו כבר את חדירתם לשכונות מונטיפיורי: “מזכרת משה” ו“אהל משה”. (תרמ"ד). באותה שנה נענו גם נדבני לונדון להשתדלותו של ר' מרדכי אדלר, בנו של הרב הראשי, ר' נתן אדלר הכהן, ומכספם נבנה על יד השכונה: “משכנות” כעין “רחוב התימנים”, וצוין גם באבן זכרון. בקצהו הקימו אח“כ את בית הכנסת המהודר שלהם, על שם “גורל” (או “הגרלה”), משום שבו הגרילו בכל שנה ושנה את בתי השכונה לבני העדה. ברם, יצאו התימנים גם לכבושים חדשים. “בזמן התסיסה הכללית לבנין ויצירה, (בשנות התשעים, ר' להלן), – מספר לנו יצחק שפירא, סופרו של “הד ירושלים” (ת“ש, גליון ל”ד) – התעוררה גם קבוצת יהודי תימן, שהתגוררו לא רחוק מהכותל, במקום “מיידאן”, ושביניהם לא היה אף פושט־יד אחד, ויעבירו קול במחנה לעלות ולבנות. ויתאספו בראשות העסקן סעדיה ז”ל ויקנו שטח אדמה מערבה מ”מאה שערים" מחברת “כל ישראל חברים”, ויחלקוהו ל־41 מגרש בן 175 אמה, כל אחד במחיר 100 נפוליון, בתשלומים שבועיים של חמשה גרוש במשך ארבעים שנה. כך יסדו בשנת תרנ"ד את השכונה: “נחלת (מזכרת) צבי” על שם הבארון הירש, שבנה בו 30 בתים. “ובנסיונו הוכח ברורים, כי אפשר לממש את הרעיון הבריא של פרעון הלואות למטרה פרודקטיבית גם בין שכבות העניים”. כמובן היה סגנון הבניה תימני: “אותם הרחובות והפרוזדורים הצרים, ואותם הבתים עם סבך עליותיהם ומרתפיהם; ישנן עליות, קומות כביכול, העושים עליך רושם של שובבי יונים, אף על פי כן אם בקרת בהם, קשה עליך פרדיתך: שמחת חיים שוררת שם, “ירחם השם” – יענו”. בשכונה קטנה זו נמצאים חמשה בתי כנסת: האחד על שם המשורר התימני, ר' שלום שבזי. לפי סברת שפירא נבנו בתי תפלה הללו על ידי האמידים שבקהלה לזכר בניהם שנאספו תכופות במגיפות, או לשם סגולה מפניהן. גם בשכונה זו טרחו וטפלו הרבה הבארון הירש והרב סלפנדי, אשר לזכרו הוקם בה “באר יעקב”: “מנדבת הרב הגדול, חובב ציון בכל לבו” (תרנ"ו).

הד השכונות החדשות הגיע עד מושבות תימן ועורר שם רבים לעליה. אולם פתאומיות העליה השפיעה לרעה על המצב בירושלים. מחוסרי־גג ומזון נחבאו במערות ומחבאות על יד קבר שמעון הצדיק, גם בנו להם שם בקרבתו, על יד הכביש המוביל להר הצופים שמאלה, שכונה דלה: “נחלת שמעון”. שלושה בתי־כנסת נמצאים בה וחדרי הלמוד: אבל “מראיהם סמל הדלות והיאוש”. החל מן הזמן הזה נפגשנו בתימנים בכל מגרשי העיר המוזנחים, כגון על יד שכונת מונטיפיורי “משכנות שאננים”, כמו שראינו; עד אשר גורשו משם ונתפזרו ברובם בין השכונות: “שבת צדק”, “נחלת ציון”, “זכרון יוסף” וכ', בהן חיו חיי צער ומצוק. – והנה בעצם השנים האלה נוסדה גם בצפון ירושלים, סמוך לקברי הסנהדרין האגדיים, שכונה תימנית: “מחניים” עם בת־זוגה “סנהדריה”. הראשונה כמעט עיירה תימנית. “אך לא הרי היא כהרי השכונות התימניות הישנות, שנשארו תימניות בצורת בנינן וצפיפותן. כאן נושבת כבר רוח מערבית ואתה מוצא בה סדר ונוחיות. וגם רוח החילוניות מנשבת בין מאות ילדי הפועלים שבמקום”. בכל זאת אופיני הדבר, שאפילו בשכונות אשכנזיות, אשר בהן לא רכשו להם התימנים דריסת־רגל מעולם, הוקמו להם בתי למוד לילדיהם. כך הופתעתי למצוא על גבול השכונות “אבן יהושע” ו“בתי ורשה” בנין יפה ומשוכלל: “בית הכנסת־אורחים ותלמוד תורה לק”ק התימנים". (תרפ"ו).

בתחילת המאה הנוכחית הורע מצב היהודים בתימן במדה חמורה ביותר. הודות לתעמולתו של חבר הסתרות העובדים, יבניאלי שעשה בתימן בשנות תר“ע־תרע”א (11–1910), התחילה אז העליה השניה בהמונים, בה השתתפו עד פרוץ המלחמה העולמית כעשרת אלפים איש. רובם ככולם יהודי הכפרים, עובדי אדמה ובעלי מלאכה. אף הישוב היה מעונין בעת ההיא בהעברתם אל המושבות העבריות לצורך כבוש העבודה העברית. כך נשלחו שיירות של פועלים לרחובות (שעריים), לראשון לציון (שיבת ציון), לפתח־תקוה, וגם לשומרון (זכרון יעקב. חדרה) ולגליל (כנרת. יבנאל). “הקירבה אל הטבע. אל השתיל הגדל. אל הפרח הנוצץ, יעוררו בעמקי לבם את חוש האהבה לטבע, שהיה נרדם בקרבם מאות השנים” – חשבו וחלמו אז מנהיגי הישוב. גם התימנים, ביניהם ישראל ישעיהו. שכתב מחקר מעמיק על “התישבות התימנים בארץ ישראל” (ע' בהקובץ: “מתימן לציון” ע' 67). אולם המציאות לא הלמה את החלום. אפילו א. טביב, אחד מראשי “התאחדות התימנים”, לא העלים עין מן האכזבה וההרפתקאות, שאירעו את העולים החדשים, הן מצד שכניהם היהודים: זרות והתחרות, הן מצד עצמם: חוסר ההכשרה. (ר' בספרו: “שבי תימן”). על כן שוב זרמה העליה השלישית בשנות תרפ"ג־ז (27–1923) לערי הארץ, בפרט לתל־אביב, אשר בה מצאו העובדים החרוצים אז אפשרויות מרובות לעבוד, להשתכר ולהיקלט, ויסדו בה את השכונות התימניות: “כרם התימנים”, “מחנה יוסף”, “מחנה יהודה”, “מחנה ישראל”. בכלל הם מבכרים לגור “באהל של פחים וקרשים על ארבע אמות משלהם. מאשר בדירה מרווחה ושכורה”. (י. רימון).

אבל גם לירושלים הוסיפה עליה זו התישבויות ושכונות חדשות. בחג הסוכות תרפ“ב בקר הנציב העליון הראשון. סיר סמואל בבית הכנסת של השכונה “מזכרת צבי”. אז נתעוררה קבוצת אנשים. ובראשם החכם. ר' חיים שלמה עראקי, לתכניות נועזות. שאיפתנו העיקרית היתה – כך כתוב ב”דין וחשבון כספי ומעשי“… “מאת ח. ש. עראקי, תש”א – שנזכה לראות גמור ושלם בית־כנסת בגדלו ותפארתו. זה עלה ברעיוננו תחילה, וזה הביא אותנו ליסוד “נחלת אחים”. עוד באותה שנה, תרפ”ב, התארגנה חברת “אחים”. והיא קנתה בין השכונות “נחלת ציון” ו־“נחלת צדוק”, שטח נרחב בן 59,000 א. מ. וקראתו “נחלת אחים”. את נחלת־בית, שקבל ר' חיים מאת בעלי השטח. נסים אלישר, ר' ליב דיין ושותפיהם לאות הוקרה, הקדישו לבית עולי תימן, לבית הכנסת־אורחים ולבית תפלה. ביום כ“ג תשרי תרפ”ד הונח אבן היסוד לבנין הצבורי שאכסן כעת שני בתי כנסת (“מקור חיים”) ואת בית הספר היחידי לתימנים. אחרי חלוקת המגרשים נמכר חלקם בשנת תרפ“ז לידי שבתאי המוכתאר האורפלי, שבנה בס”ה שתי שורות בתים וקראן על שם אביו: “נחלת יעקב”. ובשנת תרצ“ד סופחה ל”נחלת אחים" שכונה גדולה ממנה על קצה “שדה הכובס”; זוהי שכונת “זכרון אחים”, בעלת אוכלוסיה צפופה ומעורבת.

בשנת תרפ“ג–ד התאחדו רוב התימנים אחרי התיעצויות ממושכות ל”התאחדות התימנים" (ר' “הודעות הועד המרכזי להתאחדות התימנים בא”י"), אשר הרבה לעשות לטובת חבריה ולהסתדרותם בעבודה החקלאית. אך התישבותם בכפר ובחקלאות חורגת כבר מן המסגרת שלנו, ולכן הריני מצטט רק את הפרטים הסטאטיסטיים מספרו של י. בן־צבי: “אוכלוסינו בארץ” (תרפ"ט). לפי זה נמצאו אז (בשנת תרפ"ט) בארץ כ־20,000 תימנים, חמישיתו של שבט התימנים בכלל; מהם ישבו במושבות 1368 נפש על שטח של 841 דונם, ז. א. 0.6 דונם לכל נפש ונפש, האחוז הקטן בכל אדמות הקק"ל. מספרם בירושלים עלה על 8־7000 נפש, כי רבים מהם, ביחוד הרבנים ובני תורה מתאוים לשבת בציון, וכאן הם פזורים כמעט בכל חלקי העיר העתיקה והחדשה. אולם יש להם נטיה מיוחדת להתרכז בקרבת שכונות החרדים. ואין פלא בדבר.

כי הרי התימנים רובם ככולם יראי שמים הם, שומרי שבת ומצוות לכל פרטיהן ודקדוקיהן. וכל שעה הפנויה מעבודת הפרך היא קדש לתלמוד תורה. מפורסמת בקיאותם בספרי התנ“ך, מהם ילמדו פסוקים ופרקים רבים על פה עוד בימי ילדותם הרכה. בקרתי בבית ספרם, היינו ב”חדר" תימני, בו ישבו 40–50 ילדים בגיל 3–6 שנה תחת השגחתו ו“מקלו” של מלמד דרדקי תימני, ושננו וחזרו שעות על שעות ברכות ותפלות, מזמורים ושירים במקהלה מונוטונית ללא הפסק. בארץ מולדתם השכימו פעוטים כאלה שעתיים אחרי חצות ואיחרו לצאת מן ביה“ס לעת ערב. מפני שהיו הספרים כתבי־יד יקרים מאד, גם יקרי־המציאות, ישבו התינוקות מסביב לשרפרף נמוך אחד, שעליו היה מונח הספר, וכולם התבוננו וקראו בו, בין מאחוריו ובין מן הצדדים. שפתם הגלותית היא אמנם ערבית בתערובת רבה של מלים עבריות, אבל כאן בארץ הם הקבוץ היחידי המרבה לדבר עברית, ואף הנשים מטיבות לדבר בלשון זו. אך הנשים אינן יודעות קרוא וכתוב, כי המימרא התלמודית: “המלמד בתו תורה, כאלו מלמדה תפלוּת”, נשתמרה אצלם עד היום כהלכה שאין לזוז ממנה. (דברי י. רימון: יהודי תימן בתל־אביב). פה בארץ, כש”המזרחי" התחיל לטפל בחנוכם, מסתגלים ההורים קצת לסביבתם, ואפילו הבנות מבקרות את בתי הספר ולומדות קרוא וכתוב. בשנים הקודמות נכנסו הילדים והילדות לחופה בגיל צעיר מאד, ולפי דברי דר. בראואר ה“אתנולוגיה” שלו, בה תוארו גם מנהגי חתונתם המוזרים, היה זה יום השמחה היחידי בחייהם מלאי הסבל. עקב הנשואים המוקדמים ומצבם הכלכלי השפל היתה תמותת הילדים בין התימנים מגיעה ליותר מחמשים אחוז. רק בא“י הולכת ומתמעטת סכנה זו, הודות להשגחת ה”ויצו" ו“הדסה”+.

ברם, אם רוצה אתה להכיר את התימני בכל אישיותו ומהותו, צא ובקשו בבית מדרשו ב־“כניס” שלו. יותר מעשרים בתי־כנסת יש לתימנים בירושלים, בהם נמצאים בכל עת ועונה זקנים ומבוגרים ללמוד ולתפלה. ידוע הדבר שבני תימן – בעלי תנ“ך מצוינים – אינם בקיאים בתלמוד, בפלפולו וחריפותו. מאד מאד מעריכים ומעריצים הם את ספרי הרמב”ם, את ספרי הקבלה של התנאי שמעון בן יוחאי, גם את “המחבר” ונושאי כליו. בפרוזדורי ההיכל חולצים הם את נעליהם, המכונות אצלם בשם “חוציות”, ויושבים ברגלים משולבות תחתם על ספסלים נמוכים או כרים מרופדים; באמצע האולם עומדים רק כסאות אחדים בשביל אורחים הגונים או בשביל הנוער הבלתי־הגון. במנהגיהם לקחו הרבה מן הספרדים, אך אינם מזדהים עמהם. ומבטא שפתם מעיד מיד על ההבדל העמוק שביניהם. הלא רק השבט העתיק והמבודד הזה שמר ושומר על המבטא הקדום של הלשון העברית, ומבחין בין תנועות ואותיות, שמבטאם נשתבש בפינו. (וחבל, שלא הוא נתקבל פה בארץ במקום המבטא החדגוני הספרדי!). גם קריאתם בתורה יחידה היא במינה, בה נפגשנו עוד עם “המתורגמן” מתקופת התלמוד הקורא לאחר כל פסוק ופסוק שבתורה מיד את תרגום אונקלוס, שלשונו מובנת עוד ע“י הקהל; (את ההפטרה מתרגמים שני מתורגמנים). הקריאה בתורה נעשית ע”י הקרואים עצמם, אף ע“י הקטנים בני 8–9. הנקראים כרגיל לעליה הששית שהיא – לפי דעת המקובלים – החשובה ביותר; על כן ייקרא לה קטן, שהוא “טהור”, חף מפשע. והששי של שבוע זה יהיה המתורגמן בשבת הבאה. “החומש” שלהם כולל את נוסח התורה בעברית, בארמית ובערבית באותיות שוות בזה אחר זה, ונקרא זה מאות בשנים: ת’א’ג' (=כתב), על שם ראשי תיבות: תורה, תרגום אונקלוס וגאון סעדיה. על פי הת’א’ג' עוברים על סדר השבוע בבית בשלוש הלשונות הנ”ל. במועדים ובימים הנוראים מרבים בפיוטים ובשירים שרובם חוברו ע"י משוררי תימן במאות הקודמות, וכולם נכללים בסדור הנקרא “תכלאל”. ביחוד המחזור של שמחת תורה מצטיין בתוכנו העשיר. עושים הקפות שבע, ואפילו שבעים פעמים, ורבה החדוה ושמחת הלב, אבל בלי רקודים וכרכורים.

תפלתם בצבור וביחידות אינה של רחמים ותחנונים, אין בה לא צעקה ולא השתפכות, כי אם שיחה בלי קול, כוונה פנימית. המאזין לעבודתם זו שבלב, המתבונן בקומתם הזקופה, שכולה עטופה טלית, מתרשם ביותר: זאת היא התמימות האמיתית, האמונה התמה! כאותה הרגשתי רק לפני שנים רבות במסגדי קושטא, בשעה שראיתי דֶרוישים בעמידת “מנחה”, זקופים כעצבים, ואחרי כן שטוחים ארצה בתפלת “תחנון”, בלי מפנה־עין וקשב החוצה. מעין פתגם שמעתי, שעל שפתי התימנים בת־השחוק אינה מצויה. אולם – רוצה אני להוסיף – גם קול הבכיה והצעקה אינו נשמע ביניהם. על השבט הזה עברו צרות ואסונות למכביר: בסבלנות עמד בכולם, הוא ישא גם את יסורי הזמן הזה ונסיונותיו בשויון־רוח ובבטחון.

 

ימי הצלחה ודלות: שכונות צפופות ונעלמות    🔗

(תר“ם–תר”ס 1880–1900)

ביבליוגרפיה

א. מ. לונץ: לוח ארץ ישראל. תרנ“ו, חרנ”ז.

פ. גראיבסקי: ספר הישוב. תרצ"ט.

פ. גראיבסקי: חזון יהודה וירושלים.

דוד ילין: מכתבים נבחרים. תרנ"ט.

חיים המבורגר: שלושה עולמות. תרצ"ט.

רפאל חיים כהן: שיר ושבחה, בקשות ופזמונים…תרס"ה.

דר. בריטשגי־שימר: על תנאי הדירה והחיים במשכנות העוני בירושלים. ב־“בעיות השכון” תרצ"ח.

פריץ נפתלי: דו"ח על חקירה בעניני השכון. 1935 (בתור כתב־יד).

פרופ' רוברטו בקי, גב' שרה בבלי ואחרים: חקירה על העוני והתזונה הירודה בקרב יהודי ירושלים, הוצאת “הדסה”, תש"ד.

הקמת השכונות הראשונות והצלחתן עוררה ועודדה לבניה נוספת. כי הלא מרכזי ההתישבות נתגבשו כבר, כווני התפתחותה הותוו, ארגוני המתלכדים ואפיים עמדו בנסיון, וגם המומחים בדבר לא נעדרו עוד בארץ. ואם כי לא כל ההכנות יצאו לפועל, ורבות מן התכניות נשארו רשומות על הנייר בלבד, בכל זאת רבה היתה התנועה והתכונה, ולאורך כל רחוב יפו התחילו במלאכת הבנין. וכן מכנה בצדק “אחד מן המודיעין” ב־“המליץ” – (ראשי תיבות: המורה דוד יעלין מירושלים) – את תקופת השנים הבאות, בה נבנו רוב השכונות במנין, לא בבנין, בשם: “במזל הבנין”.

בשנת תרל“ה (1875) נוסדה חברת “אבן ישראל”, על פי הפסוק: “מידי אביר יעקב, משם רועה אבן ישראל” (בראשית מ"ט), ועל שם 53 החברים שמספרם בגמטריא: אבן. מקום השכונה נקבע מ־”נחלת שבעה" והלאה על יד רחוב יפו מצד שמאל; היא נמצאת היום בסביבת הקולנוע “עדן”, במקום שם התחילו לבנות בשנת תרפ“ו את שדרות המלך ג’ורג' והמשיכון אל ירושלים החדישה. השכונה היתה נועדת לשכבות של אמידים, ספרדים ואשכנזים גם יחד, ובה התישבו אז חשובי הישוב, כגון רי”מ פינס. משפחת ילין וכו‘. ביתם של אלה היה פתוח לאנשי ביל“ו, אבל גם ל”חופשים“. ע”כ הכריזו חוגים מסוימים כבר תרמ“ב חרם על בה”כ שלהם; ואולי בגלל זה לא התרחבה השכונה כשאר השכונות. – באותה שנה התארגנה חברת “משכנות ישראל” בת 140 חבר, ביניהם ר’ בינש סלאנט, רי“מ סלומון, ר' יעקב מן, ר' אברהם זאקס, ו־”הגביר ההונגרי“, ר' דוד מאיר גוטמן, אחד ממיסדי “פתח תקוה”. החברה שאפה לרכוש נחלה ליהודים מחוסרי־הון בדמי שבוע של תשעה גרוש וחצי; היא קנתה את המגרש סמוך לשכונת “אבן ישראל”, והתחילה לבנות עליו 16 בתים: “שש על שש אמות מלבד עובי הקירות”, ובית כנסת גדול: “משכני עליון”, שחנוכו נחג בחג הפסח תרל”ז מביתו של ר' יוסף ריבלין. אולם אחרי זמן מה שבתה המלאכה מפני חוסר האמצעים, עד כי הועד הלונדוני למזכרת מונטיפיורי, ז. א. בא־כחה רי"מ פינס חש לעזרתה ונגמרו הבתים. עד היום נמנית השכונה בין השכונות הדלות והצפופות, יחד עם “רחוב התימנים” בקרבה שהוזכר לעיל; אבל בין בתי מלאכה ומחסנים זעירים נמצא עוד בית־כנסת רחב־ידים, “בית אברהם”; בו מתאכסנת לעת עתה ישיבת “קול תורה”, בהנהגת הרב המלומד, דר. יחיאל מיכאל שלזינגר, מגרמגיה.

עוד בשנת תרל“ז (1877) העיזו 70 חברים, “אגודת הרחבת הבנינים”, ובראשם ר' משה גראף מבריינסק, ובעל המלון הידוע, ר' א. ל. קמניץ, להרחיק לכת ממרכז העיר, ורכשו להם אחוזת אדמה במקום שמיר ושית, שנחשב אז כמחוץ למחנה. שם ירו אבן פינה לשכונה חדשה, שקראוה כנגד 70 החברים: “בית יעקב”⁶¹. אולם רק חלקה אחד זכה גם לבניה; הבתים עברו מיד ליד, ואף קרבנות נפש לא חסרו במקום מסוכן זה. עד היום היא שכונה צנועה ומוזנחה בצל שכנתה רבת־התנועה, השוק “מחנה יהודה”, שבלעה כמעט גם את שמה; בכל זאת היא מתאמצת לשמור על סגנונה ומסורתה. עוד נראות הכיפות הנמוכות על שורת הבתים הנשקפים על פני רחוב יפו, בהם גם “ישיבת מדרש בני ציון, לבירור הלכות ארץ ישראל”, בית תפלתה “בית יהודא ליב” נוסד ע”י הישיש ר' יהודה אריה לויטס, שו“ב בבירמינגהם (אנגליה), ברם המקוה נתחדשה מכספי העדה הקטנה עצמה. – ראוי לציין כי בשנת תרל”ז הוקם על הדרך בין “נחלת שבעה” ו־“מאה שערים” מוסד הצדקה הראשון מחוץ לחומות ע“י ר' דוד רייס מיאנובה: “בית דוד”, שנקרא גם “בתי יאנובר”, מוקדש לעניים שישבו בהם חינם. הבית וחצרו שימשו לעתים – כמו שראינו בפרק על “מאה שערים” – מעין מרכז התחבורה, אפילו תחנת שומרי הלילה. בבית הזה נמצאים משרדי “ועד הכללי לעדת האשכנזים”, ובו נבנה בשנים מאוחרות ע”י הרי פישל מאמריקה ביתו של הרב אי"ה קוק, ובית הכנסת לישיבת “מרכז הרב”.

ועוד מרכז ישובי כביכול נוסד והלך לפריחה קצרת־הימים בשנים הללו. על השטח הנרחב לפני שער שכם, בו יצאו ונכנסו אז תושבי העיר בדרכם לשכונות הצפוניות, קנתה בראשונה החברה להרחבת הישוב נחלת אדמה בשביל החסידים הראשונים מוואהלין שיצאו חוץ לחומות. אולם ההתישבות לא הצליחה, ואז בנה על מקומה כבר בשנת תרל“ח (1878) ר' ניסן בק⁶², מנהיגם הרוחני של החסידים והספרדים גם יחד, – כעין התחרות לשכונת הפרושים־האשכנזים “מאה שערים” – שכונה רחבת־ידים לעניי העולים המזרחיים מארם־צובה, פרס ובבל. הוא קרא את השכונה: “קריה נאמנה” (ישעיה א' כ"א), אולם בלשון העם ידועה היא רק בשם “בתי ניסן בק” (או “נשי”ס הייזר" באידיש). מפאת התקשרותו למונטיפיורי ולאות הוקרתו קרא את רחוב השכונה (שהוא כנראה הרחוב החוצץ היום את השכונה הערבית, “מוסררה”): “רחוב משה ויהודית”, טרם שהוטל השם הזה על הרובע ב־”ימין משה" (ר' לעיל)⁶³. – בשנת תרנ“ג (1893) שעת הפרוספריטי, הוסיף עליה ר' שמואל בק, בנו של ר' ניסן, שכונה מיוחדת “ליהודים ההרריים”⁶⁴, יהודי הקאוקאז, שנקראו כאן גורג’ים או גורגיסטאנים. שם השכונה; “אשל אברהם” לוקח אולי מאיזה בית־כנסת אורחים שבה, כי אשל ר”ת אכילה, שתיה, לינה. הגורג’ים היו אנשים חסונים מלומדי־חרב, שהסתגלו כאן לסביבתם, כרוכלים סיירו בכפרים, עשו בעסקים שונים וגם עלו לאמידות. על אדמתם הקימו להם בתי־אבן בסגנון הירושלמי, נקיים, מרווחים, אבל מחסרים כל חצר, אויר ונוחיות. לפי מפקדו של לונץ משנת 1897 עלה מספרם למאתים ויותר. – ועוד קבוצת בתים נבנתה בשנים האלה סמוך לשכונות הנזכרות, ממול מערת חזקיהו על יד שער שכם. היא נקראת “שכונת חבצלת”, על שם ר' ישראל דוב פרומקין, בעל “החבצלת”; עשר־עשרים בית בערך. וכך התחוללו פה בסביבה זו חיי קהלה יהודית חרדית, עד שהתגברו עליהם השכנים, ערכו וסדרו כאן אחד השווקים הגדולים שלהם, ובשנות המאורעות תרפ"ט גרשו את כל היהודים מבתיהם־דירותיהם. בשכונת ניסן בק נראים עד היום עיי־מפולת של בתים יהודיים, וברשות יהודית נשאר רק ביתו של ניסן בק בידי עזבונו של ר' משה ויטנברג, שאפוטרופסיו מחזיקים חוץ מזה עוד בשני בתי עזבונו ברחוב מוסררה סמוך למאה שערים.

וכן צדקו מאד דברי הכרוניקון, מ. א. לונץ, המסכם את מהלך השנים האלה (בלוח ארץ ישראל לשנת תרנ"ג) בזו הלשון: “עד מהרה צצו חברות רבות, השונות באופני הבנינים ומקומם וסדרי התשלומים, מהן בעד משפחות אמידות, אשר חפצו לרכוש להם בתים יותר ויותר מרווחים על דרך יפו, מהן בעד משפחות עניות, הנאלצות לבנות למו בתים יותר קטנים ולרכשם בזמן יותר רחוק. כל החברות הללו נקראו בשמות עבריים, ובמהרה יתייסדו בהן בתי כנסיות, חנויות, מקולין ובתי רפואות. מרבית החברות גמרו לבנות מספר בתיהן בזמן מוגבל. אולם לא כל חברה שנועדה לעניי העיר יכלה סוף־סוף לבצע את זממה: המיסדים לא יכלו לגמור את מספר הבתים אשר קצבו מראש, כי חבריה לא יכלו להביא לאוצר החברה את הסך המצער של עשרת פרנקים לחודש. וכן נאלצו למכור את חלק הקרקע לחברות אחרות הבאות אחריהן. כאשר ראו העניים שלא עלתה בידם להאציל מהכנסותיהם הקלות את חמש לירות לתשלומי הבית אשר יזכו אחרי חמש שנים, התעוררו להציע לפני אחינו בחוץ לארץ, כי ילוו להם הכסף הדרוש לבנין כל הבתים בפעם אחת, והמה יהיו בטוחים בכספם, כי עד אשר יגמרו החברים לשלם את כל מחיר הבתים, יהיו הבתים כתובים בערכאות הממשלה על שם המלוים. אך מי יבאר בפני אחינו בחו”ל את ערך הדבר הזה ותועלתו הרבה לטובת מצב העניים?! אך עת לכל חפץ. בשנת תרל“ט בא הנה מהרי”מ פינס, בתור ב“כ של “מכון מזכרת משה” בלונדון, ובשנת תרמ”ג התחיל מכון זה לבנות שתי שכונות גדולות: “מזכרת משה” ו“אהל משה” (שעליהן דובר לעיל). האנשים שזכו בבתים נכנסו מיד לבתיהם, שילמו שכר הבתים במשך 15 שנה, ובעד שכר הדירה ועוד הוספה קטנה, אשר שילמו לידי ב“כ החברה, קמו ונהיו הבתים האלה לדייריהם לצמיתות. ומהכסף אשר הושב ליד המכון נבנתה לפני שלש שנים עוד שכונה גדולה לשתי העדות בשדה מונטיפיורי”. (זו “ימין משה”, שעליה דובר גם כן לעיל).

והנה שכונות מונטיפיורי אלה פתחו שוב תקופה חדשה, ושוב שמשו נקודת מוצא ומרכז חדש לישוב העברי. כי כמעט כל השכונות הנבנות בשנים הבאות התרכזו מסביב לשכונות מונטיפיורי. חלק חשוב בהתפתחות זו עלה בחלקו של בנקאי נוצרי, בשם פרוטיגר, אשר יחד עם שני שותפיו: הספרדי יוסף נבון, ממשפחת רבנים מפורסמים, בעל מרץ גדול,⁶⁵ קונסול בלגיה בירושלים, אשר השיג את הקונצסיה למסילת הברזל יפו־ירושלים, והאשכנזי שלום קנסטרום (קאנסטטאריום בכתיבתו של לונץ), רכשו להם בשנים הקודמות מגרשים רחבים בכל העיר, שנשארו ימים רבים בידם מאין קונה. עתה משראו שיש קונים לבתים בתשלומים למניות, החלו ליסד חברות ולבנית שכונות למכירה. הראשונה “מחנה יהודה” נוסדה בשנות תרמ“ו־תרמ”ז על שם אחיו של יוסף נבון, יהודה נבון שנקטף בדמי ימיו.⁶⁶ השכונה השתרעה. מימין הרחוב יפו בואכה מן העיר. במקום הזה מתנוסס היום בית־הכנסת לאורחים הידוע: תפארת ציון, בעל ארבע דיוטות ו־15 חדרים, שבהם לנים לילה־לילה כ־40 אורחים הגונים חינם, וגם ארוחת הבוקר ניתנה להם. המוסד הוקם ע“י חייט אמריקאני, ר' שמואל לעוי, ונתמך עד היום אך ורק ע”י בניו פה ובני משפחתו באמריקה⁶⁷. הבנין ידוע בעיר בשל לוחות השעון הגדולים לשעון ערבי ואירופאי, שנערכו בקומתו הרביעית שם נמצא גם שעון־שמש על יד בית־הכנסת “זהרי חמה”, כדי להתבונן בהופעת הנץ החמה בשביל המתפללים ה־“ותיקים”. אגב: “מחנה יהודה” של ימינו, השוק הגדול משמאלו של רחוב יפו, נוסדה וסודרה עשרות שנים אחרי כך, בשנת תרפ“ט. בהשתדלות ועד הקהלה ומזכירו שמואל מושיוף, ובהלואות הבנק “להלואה וחסכון”, אשר ר' מרדכי בן הלל הכהן עמד אז בראשו, הוקמו שם 120 תאים וחנויות, והושכרו בתנאים נוחים לירקנים ועניים, חוכרי המקום הנעזב הזה מקודם, שסבלו הרבה מן השלטונות בעברם על החוקים הסניטאריים שהוצאו מטעם הרשות. במשך הזמן נבנו בניני ממכר אף ע”י אחרים, והיום השוק הזה הוא החיוני ביותר שבתוך העיר החדשה.⁶⁸ סמוך לו נמצאה גם שכונה מיוחדת לבנק “הלואה וחסכון”, שהמציא ממון לבוני “בית משותף” היינו עשרה בתים בשתי שורות זו מול זו.

– השכונה השניה על שם שלום קנסטרום: “סוכת שלום” נבנתה בין “אבן ישראל” ובן “משכנות”, אף היא גדושה סמטאות צרות ובתי־מלאכה זעירים כשכנתה; אמנם על גבולו מתנוססים היום בתי הספר של “האליאנס”, ובקצן השני בית הספר ת“ת מזרחי. השכונה השלישית ע”ש נבון ביי: "בתי יוסף (בית יהודה), או בשמה הערבי: דר אבו־טור“⁶⁹ נבנתה על יד הדרך לחברון בקצה ההר, סמוכה לבית החולים הממשלתי לחולי עינים בשנת תרמ”ח. מפאת ריחוק המקום לא הצליחה השכונה לגמרי והמנוים משכו את ידיהם ממנה, אולם עד היום נמשכות תביעות משפטיות בגלל בתים אחדים על ידי “הועד הכללי”. על מגרשי פרוטיגר קמו עוד שתי שכונות. בשנת תרמ“ח יסדה החברה להרחבת הישוב, בראשותו של יוסף ריבלין על יד “מחנה יהודה” העיקרית את השכונה: “שערי צדק” (תהלים קי“ח, י”ט), אבל בשל ריחוק המקום גם היא התפשטה רק לאט־לאט. על שמה נקרא בשנים מאוחרות (תרס"ב) בית החולים הגדול לד”ר ואלאך שממולה, אולם השם ידוע מדי, כי מצדה השני של “מחנה יהודה” קנו ובנו לעצמם הפרסים – והנה על מגרשי קנסטרום בשנת תרנ“ז נחלה מדולדלת: “נוה שלום” (ישעי' ל“ב, י”ח). רוב הפרסים האלה הגיע כבר בשנת תרנ”ב ארצה. אולם אז גורשו מא“י בפקודת הפחה, והם התחמקו לגליל; עכשיו חזרו והתישבו בשכונה זו ובשכנותיה. עלינו לציין, שגם השכונה: “עיר שלום”, שורת בתים בפינת “מאה שערים” על יד בית החולים האיטלקי, נקראת על שם קנסטרום, אולם היא ידועה כעת רק בשם: בתי (אלימלך) פרלמן”, שקנה את כל השטח ובנה עליו בתים נוספים לעניים (תרנ"ב)⁷⁰.

בסביבת “מאה שערים” המרכז השני במעלה, התקיימה בעת ההיא רק שכונה חדשה אחת, אולם הרת עתידות. בשנת תרמ“ה יסדה חברות “בית ישראל” (ע"ש פסוקי תהלים) – בת 10 חברים, רובם אנשי “מאה שערים”, ביניהם ר' יצחק צבי ריבלין, בצלאל לאפין, שמעון ליברכט, אליהו גודאל האנגלי וכו' – על שטח של 000 50 א. מ שכונה חרדית. 40 שנה אחר כך (תרפ"ד) התרחבה ע”י בנינה של “בית ישראל החדשה” לאחת הגדולות שבשכונות. שכונה כפולה זו, בת 150 דונם בערך, – אומר ז. וילנאי – היא אולי העשירה ביותר מכל שכונות העיר בטפוסי יהודים, בה קבוץ גלויות מכל התפוצות. באחד מרחובותיה מתגוררות משפחות מאפגניסטאן, ובו גם בית כנסת שלהם: “ישועה ורחמים”; שם יושבים יוצאי עיראק, הבבליים, וסמוך לדרך שמואל הנביא גם בית תפלתם: בית אהרן. דרים כאן יהודים־הרריים מקאוקאז, ובאחת הפינות ב“כ “יבנה” של יהודי אורמיה־אדרבג’אן מגבולי פרס וכו'. אבל גם הרב הראשי ל־”אגודת ישראל" (ההונגרית), הרב צבי דושינסקי וישיבתו נמצאים בשכונה זו, וכן חדרים ות“ת של אשכנזים וספרדים; השכונה תורנית־חרדית עד היום הזה. לפי המפקד – שנערך ע”י מוכתאר השכונה, מר. א. אלפרט, מחולקות העדות בשכונה באופן זה: אשכנזים 51%, בגדדים 25%, תימנים 7%, עולי קורדיסטאן 4%,. אורפלים 2%, סורים 2%, בוכרים 2%, קאוקאזים 2%, טורקים 2%, ערבים 1%, חבשים % ¼ ⁷¹.

לונץ ב־“בהשקפתו” הנזכרת מיחס לפעולות פרוטיגר התחלת המפנה בבנין השכונות, “שפשט מעליו את צורת הכלל ולבש צורה פשוטה של עסק ומסחר”. לפי דבריו נמכרו ספרי־המקנה (של פרוטיגר) חיש מהר ומחירם עלה בסכום לא מצער. חברות אחרות מכרו רק רצועות קרקע די לבנין חדר אחד, וכן הצטופפו בית אל בית, וחדר בחדר הגיע, לטובת הבונים והבנאים, אך לא לטובת הדיירים. המשבר בא בשנת תרנ“א, כאשר סגרה הממשלה הטורקית את שערי א”י לפני נתיני רוסיה ושמה ע“י כך מעצור להרחבת העיר. חברות אחדות עמדו מלגמור מספר בתיהן, ומהן נתבטלו כליל, כגון “שעריים” בדרך ל־”לעין כרם“, אשר על אדמתה הוקם בשנים מאוחרות (תרנ"ח) בית החולים לחשוכי מרפא ע”י עזרת נשים. מחיר הבתים הלך וירד, רבים הסוחרים והקונים אבדו כספם, והספיקו – כשנשארה להם היכולת – לבנות להם בתים זעירים וקטנים.

על קשיים ומכשולים אחרים מספר לנו עד־ראיה אחר, שהיטיב לראות, דוד ילין (כתבים נבחרים). “ויהי לפנים בטרם יצא דבר שטרות האחוזה (קושאנים) הניתנים מאת הממשלה, ויהי לאיש איש מהם (מהערבים) זכויות אדמה (חג’ח)… ובהם נרשמו כל פרטי הפרטים, גבולות כל חלק בכל סימניהם, וכל הזכויות אשר לבעליהם, דבר לא נעדר. אך בצאת דבר הקושאנים לפועל והוצאות השגתם רבו, היו רבים אשר לא לקחו להם קושאנים על חלקיהם, ותכתב כולה על אחד מבני המשפחה. וגם אלה אשר לקחו להם קושאנים, לא הועילו כלל… ויהי כל ימי שבתם איש על אדמתו לעבדה ולשמרה, ויהי שקט באהליהם.. אך בהחל בני הכפר לראות, כי יש ערך לקרקע במזומנים, ושדות בכסף ייקנו בירושלים, התפתח בקרבם חוש אהבת בצע בכל צורתו המגונה.. ביחוד גברה ערמתם בימי פולמוס קניית הקרקעות אשר אחז את בני עירנו (בשנת תר"ן).. אז בחשוב האיש את עצמו למאושר, אם מצא לו קרן זוית אשר נעלמה עוד מעיני יתר הקונים, באו פקחינו אלה אל אחינו, ויראום שדי חמד אשר להם לממכר, ויעמדו אתם על המקח, ויכתבו שטרי התקשרות ביניהם, ו”תחלת פרעון" קבלו כאשר חפצו, כי אמנם במה נחשב הכסף בימים ההם! ויהי בבוקר – והנה השדות אמנם שדי חמד, והמחיר אשר קבעו להם, גם הוא “בחצי חינם” הוא, וגם השטרות נעשו כדין וכדת, רק כי מקבלי תחלת הפרעון אינם בעלי השדה האלה כלל. וסוף סוף נשאר תחלת הפרעון “זקוף במלוה” על אלה אשר האמינו בה, כי העושר יעשירום בין לילה."

בכל זאת לא נפסק זרם הבנין. להיפך: רק גברו ורבו הקנינים והבנינים בכל חלקי העיר החדשה. כנראה עלה דוחק הצורך על סכנת ההפסד. בכל רגע ורגע התהוו אגודות וחברות חדשות, כמו “אלף שערים”, “נחלת יעקב”, “אגודת שלמה”, “משאת בנימין”, “אהבת ציון”, “חבת הארץ”, “מרום ציון” וכ', שרובן לא האריכו ימים, תכניותיהן לא הוצאו לפועל, והיום נשכח שמם וזכרם לגמרי. וכאלה תפרחנה כמו עשב ותצמחנה חדשים לבקרים. מכל פאתי עיר קדשנו יישמע אך קול מבשר ואומר: “יום לבנות גדריך, עת לחננה כי בא מועד”. גורמים פנימיים וחיצוניים נתנו את חלקם להעלות את שעת הכושר לשיאה. בעיר העתיקה העלו הערבים את מחיר הדירות עד לבלתי נשוא, ומחוץ זרמו לארץ בשנות השמונים, אלפי פליטי רוסיה, קרבנות הפוגרומים, והציפו בראשונה את העירות למצוא בהן מקלט ומעון. גם עלית “חובבי ציון” התחילה. הישוב וחוגי חו“ל מסוימים עשו מה שביכלתם וקנו ובנו. “תקופת זהב” נראתה בעליל, אפילו למוסדות הכספיים המעטים שהתקיימו אז בארץ. חיים המבורגר בזכרונותיו על “שלשה עולמות” (תרצ"ט) מספר בענין זה מענינות. בפרק “בעולמו של אבא”, ה”ה נטע הירש המבורגר. אחד הבנקאים האשכנזים הראשונים והראשיים בירושלים, אנו קוראים את הטורים הבאים: “משנת תרנ”ה עד תר“ס הלך עסקו של אבא ופרח, ובכלל היתה תקופה של פרוספיריטי בארץ. השנים היו שנות מסחר וריוח. האשראי בארץ התגדל, הבנקים, בתי החרושת והסוחרים הסיטונאים קבלו כולם אשראי גדול בחשבון עובר ושוב. אבא, שכל מגמתו ורצונו היה לתמוך בידי הסוחרים הזעירים ולהעמידם על בסיס קיים, נתן להם אשראי במדה יפה. עד כי פתאום פרץ עליו האסון בחודש תשרי תר”ס, ועמו על כל הישוב כולו. המשבר הכספי הפסיק לשנים מספר כל יזמה ומפעל בשטח הבניה…"

אחרי הסקירה הכוללת הזאת נתעכב אצל הפרטים, ונעיף עין בקצור נמרץ על שכונות הפרוספריטי המרובות, שהן כעת ברובן שכונות הדלות. וכן נחזור אל מרכז ההתישבות החדש באיזור “מחנה יהודה”. שם הזכרנו כבר את השכונה: “שערי צדק”. בשנת תרנ“ה הקימו עסקנים ספרדים, ובראשם הרב הראשי, ר' יעקב מאיר, משפחת אלישר ואחרים – ממול למגרש של ה”אליאנס" (כי"ח), המשתרע על שטח של 50.000 א. מ. והנחשב היום על בתי הספר שלו ללמוד ולמלאכה כמעט לשכונה מיוחדת – את השכונה “עזרת ישראל”, שהפכה לאחת השכונות היפות והעשירות. על אדמתה נבנה בשנת תרס“ב ונחנך בתרס”ה, בית החולים: “בקור חולים הוספיטל”; בתחומה נמצאים גם בתי חולים זרים. – באותה שנה (תרנ"ה) התהוו על דרך יפו והלאה השכונות “כרם שלמה” לבני הבוכארים הראשונים שבאו אז ארצה, “אהל שלמה”⁷², ו־“שערי ירושלים”, שהיתה השכונה הראשונה בואכה ירושלמה בדרך יפו. אפס השמות האלה נעלמו כמעט לגמרי מזכרון הדור, ואפילו היושבים בהן יודעים ומזכירים רק את השם: “בתי אבו־בצל”, כלומר בתי סוחר הבצלים הלא הוא, מר יצחק ליפקין מחברון, שברשותו עמד פה כרם ערבי גדול, אבל מפני שהוא שנא את הפרסום, “הוא יזיק יותר מאשר יועיל”, קרא את נחלתו על שם שותפו: שלמה מזרחי. – ממול לשכונות הללו מוצאים על דרך יפו שורת חנויות ובתי מלאכה בבית ארוך בעל שתי קומות, שנקרא על שם בונהו הבוכרי: “בתי סעיידוף”. (תרע"א).

במדה מרובה גדלה תנועת הבניה על יד “מזכרת ואהל משה”. בשנת תר“ן בנו ר' יוסף ריבלין, ר' יוסף מיוחס ושותפיהם את השכונה: “זכרון טוביה”, ע”ש הפסוק: “זכר רב טובך יביעו”⁷³. השכונה היא אחת המסודרות באופן יחסי, עם אוכלוסיה מעורבת של פרסים, עולי בבל, אף אשכנזים. שנה אחרי זה קנה משה קנטרוביץ־מילך על גבולות “זכרון טוביה” עוד קרקעות ומכרם במחיר זול לאנשי עדות מזרחיות, גם לתימנים. אולם השכונה: “שבת אחים” (תהלים קל"ה) לא נגמרה מעולם, ובמפקדים הצבוריים, שנערכו חרע“ו ע”י המשרד הארץ־ישראלי, ובשנת תש“א ע”י הסוכנות היהודית, לא נפקדה כלל. – בשנים האלו עמדו – כמו שראינו לעיל – לבנות על המגרש השומם של מנטיפיורי את השכונה: “ימין משה”, וגרשו משם את בני דלת העם, שהתאחזו בשטחים הריקים ובנו להם שם גדרים וצריפי־עץ. בשעת מצוקה זו התאושש ועד עדת הספרדים, וקנה לאומללים האלה חלקת אדמה בקצה השדה שעל רחוב אגריפס, והם בנו להם בעצמם בתים גרועים וצפופים. זוהי שכונת: “שבת צדק”, הידועה ברבים רק בשם: “שכונת הפחים”, כשמה כן היא. עניי האשכנזים קבלו גם הם מגרשים פעוטים על יד השכונה שעמדה אז בבנינה: “בתי ויטנברג”, בקרבת מאה שערים. שם התישבו וקראו את שכונתם: “בתי או בני משה”, כדי להזכיר את סיבת בואם הנה משדה משה מנטיפיורי, אולם השם נשכח לגמרי ונבלע בתוך השם “בתי משה ויטנברג”.

לעומת השכונות הדלות האלה שחקה השעה לשכונות: “כנסת ישראל”, הנקראות על שם הפסוק: “נדחי ישראל יכנס”, “כי לכל כנסת ישראל תהיינה שעריה פתוחות”. כידוע הן מפעלו החשוב של “הועד הכללי לעדת האשכנזים”, מיסודו של ר' יוסף ריבלין. על פי הכרזת ר' שמואל סלאנט: עת לבנות, עת לקנות שדות ולבנות בתים, נמנה ועד מיוחד לבנין השכונות, כדי שלא יגע המוסד החדש במוסדות למחית נפשות (החלוקה). “לא ישנה מצדקח לצדקה”, היתה כבר סיסמה ישנה מאז פסק־דינו של בעל החתם־סופר. רשת הבתים נבנתה בתקופות שונות: כנסת ישראל הישנה בשנת תרנ“א־תרנ”ג, הבינונית־תרס“ח, והחדשה־תרפ”ו, בסך הכל – יותר מ־150 בית. הבתים, בתי צדקה לעניים ותלמידי חכמים, שגרים בהם שנים מספר לסירוגין, נקדשו ברובם ע“י נדיבי אמריקה ומדינות הים, ונקראו לעתים גם על שם מיסדם⁷⁴. כגון בתי יוסף (קרונהיימר) ממלבורן שבאוסטרליה ע”י בני משפחתו נבנו בתרס“ב־תרס”ו בס“ה עשרים בתים (דירות); או בתי יעקבזאהן, שהוקמו ע”י שרגא פייבל יעקבזאהן ממוסקבה, אחד מחובבי ציון הראשונים. בהשתדלותו בנה גם חברו וידידו, ר' יעקב יוסף ברוידא בשנת תרס“ב 25 בתי צדקה על יד “כנסת ישראל”, את “בתי ברוידא” או “אהלי יעקב” עם בה”מ “קהלת יעקב” לעניי עדת הפרושים. שנים מספר אחר כך (תרע"א) בנה מנדל ראנד (רנד) על ידם את “בתי ראנד” עם ביכ“נ גדול לעניי קהל החסידים. כבר בשנים תרנ”ד־ח קנה הממונה נפתלי פרוש בשם הכולל מינסק רצועת אדמה על יד “כנסת” ובנה עליה שכונה מיוחדת: בתי מינסק או בתי לוי, מפני שהכסף ניתן ע"י משפחת הלויים זלדוביץ במינסק. ממולם הקימו להם אנשי הכולל מונקאטש מהונגריה בזמן מאוחר (תרפ"ח) כעשרים בתים בודדים: “בתי מונקאטש”.

בפעולה רבת־היקף התחיל בשנת תרנ“ג העסקן הידוע, סוכן החברה הצרפתית־ארצישראלית “כל ישראל אחים”, מר אלברט ענתבי. הוא רכש מאת החברה הנ”ל הלואות לקבוצת חלבים, והם בנו להם מתוך תשלומים קמעיים את השכונה הגדולה “נחלת ציון”, “בעד פועלים ואומנים עניים”. כעת היא מאוכלסת כל מיני עדות מזרחיות, ביחוד משמשת היא מרכז ליהודי פרס⁷⁵, שיש להם חוץ מישיבת תלמוד תורה ברחוב הסמוך – ב“נחלת טוביה” – ששה בתי כנסת בשכונה זו. על קירות האחד מנציח אבן זכרון את זכר הרב יעקב אריה סלפנדי⁷⁶ מדירקהיים בגרמניה, שהרבה לעשות לטובת המוסדות החרדים בארץ. “הנדיב הראשון, שעזר לנו בקנית נחלת קודש לבהכ”נ ות“ת תשב”ר לעדת ישראל אנשי פרס, ומאז תומך ועוזר לחנוך ילדינו לתורה וליראת שמים“. בשכונה נמצא בית־מרחץ גדול, “בית הבריאות”, וגם השוק העירוני החדש לפירות ולירקות הועמד השנה על גבולותיה. כן רבה התנועה ברחובותיה המתפתלים זה בתוך זה, וביחוד באלה המובילים אל “השוק”. בכל זאת אין הדרכים מסודרות־וסלולות כלל, זה חמשים שנה, בודאי, לא נגעה בהן יד המהנדס. – ומה שמכאיב עוד יותר, שגם השכונה הגדולה שעל ידה, בת־זוגה “זכרון יוסף”, שנבנתה 30 שנה אחריה – בתום המלחמה הקודמת, (תרפ"ו) – מצב רחובותיה ובתיה אינו נופל מזה של “נחלת ציון”, “נוה רפש, בלי תכנית וסדר”. להיפך: כל חיצוניותה דומה יותר למפולות “שכונת הפחים” או לשכונת הקורדים: “שערי רחמים” (מקודם “שערי ישועה”), המשתרעת בשכנותה, מאשר לחוצות קריה חדשה. “זכרון יוסף” נקנתה ונתחלקה ליהודים רוסיים ביחוד לקורדים, ע”י הסוחר להלבשה כללית. יצחק לוי, שקרא אותה בשם אביו. יוסף לוי, מי שהיה מורה לעברית בגימנסיה שבקיוב, ולימד גם שפות זרות לבני ירושלים⁷⁷. רק בפינת השכונה, בין צריפים רעועים בנה המוכתאר נחום יעקב מזרחי שורת בתים מודרניים, וקראום ע"ש אביו, יעקב בן ג’אונה מזרחי: “זכרון יעקב” (תרצ"ז).

הסיור בתוך ערבוביה של שכונות מסובכות ומוזנחות כאלה אינו בגדר של תענוג. מלבד בתי כנסיות אחדים. בנויים אבני גזית. נאים ומשוכללים. כגון בהכ“נ של האורפלים⁷⁸, הבבליים, וביחוד בה”כ החלבים ע“ש “עדס”⁷⁹. המצויר ומרוהט בטוב טעם מזרחי, אתה מוצא בהן בתי תפלה וחדרי למוד בעמקי החצרות, בחדרים צרים ואפלים, ובהם “צאן־קדשים” לרוב. לסגלם לבית־ספר, לחיי העבודה והתרבות מתאמצת כעת אגודת מתנדבים בחסותה של הסתדרות “ישרון”. אולם אף ההורים זקוקים עוד לטפול ולחנוך שטתי; הלוא על כותלי הבתים אתה מוצא לא־אחת שלטים צרחניים של “רואה מזל בכף היד ובכוכבים”, וכדומה. מובן שחסרים בשכונות אלה הסידורים הסאניטאריים הפשוטים ביותר – גם העתון והראדיו יקרי־המציאות הם כאן. כל השכונות הנזכרות מצטרפות לאיזור מוגבל ומסוים בין “מחנה יהודה” ובין מועדון “המנורה” ברחוב בצלאל; והוא הוא “לפי ארכו ורחבו השטח הגדול ביותר של “מעונות עוני בירושלים”. כך מעיד עליהן הגב' ד”ר בריטשגי־שימר במחקרה רב־הענין והערך: “על תנאי הדירה והחיים במשכנות העוני בירושלים”, בהקובץ “בעיות השכון בארץ ישראל” תרצ”ח. “משכנות העוני: מה פירושם? זהו איזור עירוני, שבתי דירה הישנים־נושנים שלו הם כל כך רעועים או מוזנחים, כל כך בלתי־ראויים לדירת אדם, שצפויה מהם סכנה לבריאות יושביהם, לבטחונם ולחיי המשפחה שלהם. סימניהם האפיניים הם: מחסור גמור בסדורים מודרניים, הזנחה ממושכת של בדק הבית וגיבוב דיירים בבתים ובדירות עצמן עד אפס מקום… הסימטאות המרובות צרות, בלתי מרוצפות, מלאות מהמורות מטונפות ועמוסות. פה ושם מפולת ומדמנה, ובתוכן בורות־צואה המעפישים את האויר”… גם הסוציולוג הידוע בתל־אביב, פריץ נפתלי, העוסק בבעיות השכון של שכונות כאלה מסיק: “על אף כל העבודה הכבירה וההון העצום של 38 מיליון לירה, שהושקע בשדה הבניה מאז קץ המלחמה. לא סיפק אצלנו הצורך בדירות כל עיקר… אין לך כמעט ארץ באירופה או באמריקה, שדלות־המעון בשדרות־העם הנמוכות היא איומה כמו אצלנו. אם ניקוב את מספר האנשים, הנגועים בצרה ממארת זו בעשרה אחוזים של כלל האוכלוסיה היהודית, לא נתרחק מן האמת כל עיקר”. וכמובן “מדובר פה על האוכלוסיה העירונית בראשונה. ומה נעשה לטובת שכון העניים למן קץ המלחמה בירושלים? לא כלום. שתי שכונות חדשות: “נחלת אחים” ו”זכרון יוסף" נבנו ביזמה פרטית לחלוטין. שעיניה לבצע כסף גרידא…".

בסכנות הכרוכות “בעוני הכרוני של יהודי ירושלים, וביחוד של עדות המזרח” דנים – בלי להזכיר שמות מעונות העוני במפורש – הפרופ' רוברטו בקי, הגב' שרה בבלי ואחרים ב־“חקירה על העוני והתזונה הירודה בקרב יהודי ירושלים”, שיצאה בהוצאת “הדסה”, תש“ד־1943. לפי עדותם “כמעט רבע כל המשפחות הנמנות כאן הן בעלות הכנסה נמוכה מלירה אחת בחודש לנפש”, “ולפחות 53 אחוז של יהודי ירושלים ידם אינה משגת להוציא למעלה מ־3.500 לא”י לנפש בחודש, הוצאה מינימלית לפי המחירים הנוכחים בשוק ארץ ישראל”. מכאן הזנחת הילדים, הן מהצד הרוחני, הן מהצד הגופני. “ילדים המתחילים את חיי העבודה והמשפחה בגיל צעיר מדי, אינם מקבלים את ההכנה המספיקה, ולעתים קרובות הם מחוסרים כל חנוך, לרבות כל חנוך מקצועי”. מאידך גורמים חוסר החנוך המקצועי מכאן, ורכוז בשכונות מסוימות ובמקצועות ידועים מאידך, התחרות פנימית מופרזת, שמקטינה את ההכנסות“. אותו המצב ואותו מעגל־הקסם בענין התזונה והפרנסה. ב־56.9% של כל האוכלוסיה הירושלמית הכלכלה גרועה. ב־11.6% היא דחוקה. ורק ב־31.5% (והעשירים בכלל) היא טובה”. “העניות היא בלי ספק הסיבה העיקרית של התזונה הגרועה. ברם התזונה הירודה עצמה מהווה מצדה גורם די חשוב לעניות; וכבר אמרו חז”ל: “בתר עניא אזלא עניותא”. במקרים רבים אי אפשר להחלץ מהעניות. אלא אם הוטבה התזונה. וכן עלינו להסכים גם לאחת ממסקנותיו החשובות: יתכן, כי במשך הזמן נוכח לדעת, שהתכניות לתקונים סוציאליים מרחיקי לכת תתנה פרי טוב יותר ותדרשנה הוצאות קטנות, מאשר האמצעים הפילאנתרופיים, בהם אנו משתמשים עדיין כיום, כדי לעזור לעניים בעיר הקודש".

בהזדמנות זו עלי להזכיר עוד אילו “מעונות עוני”, שנמצאו אמנם בריחוק מקום, באיזור אחר לגמרי. כוונתי לשכונות “שמעון הצדיק” ולשכנתה “נחלת שמעון”⁸⁰, שנקנו ונבנו גם כן בשנות תרנ“א־ב בשעת הפרוספיריטי. שפולי העמק הארוך החוצץ בין חלקי העיר הצפוניים ובין מעלת הר הצופים, בהם הונחו בזמן האחרון תעלות היבוש והביוב מטעם הממשלה, מלאים עד היום מערות ומחבאות, קברים קדומים מתרוקנים⁸¹; ואף המחצבה הגדולה ממולם נחשבת במסורת העם לבית־כנסת אגדי. לפני 50 שנה ויותר שמשו המערות הללו ברובן מקלט ומעוז לשודדי דרכים. אולם יהודים תמימים, שלא יכלו לנסוע להשתטח על הקברות העתיקים בצפת וטבריא, “השקיטו את געגועיהם העזים בתפלה ובבקור” לפני אחת המערות, בה נקבר לפי האגדה העממית שמעון הצדיק, משיירי כנסת הגדולה, ועל ידה מערת “הסנהדריון הקטן”, הנקראת בלשון עם “מערת הפרנסה”. בשנת תרל”ו (1876) הציע פחת ירושלים לעדת היהודים בירושלים, לקנות את המגרש בעל 28,000 א. מ. עם המערה שבתוכו. הקניה בוצעה על ידי שתי העדות, הספרדית והאשכנזית, והמגרש נרשם בפנקס האחוזות בשם “אל־יהודיה”. אך בשנת תר“ן הסכימו השותפים לחלק את השדה לחלקים שוים ולהטיל גורל, אילו כוללים יזכו במחצית המזרחית ואלו במחצית המערבית⁸². תקון המערה ובנין הגדר סביבתה נעשה רק בזמן מאוחר בפקודת “ועד הצירים”, תרע”ח. והנה הועד המאוחד של שתי העדות הרהיב עוז בנפשו להרחיב עוד את גבולותיו, ולרכוש כאן שטח של עשרה דונם לישוב יהודי תמידי. מן הכספים (10,000 פרנק). שנקבצו ע“י הרב שלמה סוזין בארצות הקדם, גיברלטאר, אלג’יר וכו', הוקם (בתרנ"א) ממעל המגרש, על מורד ההר, מושב קטן בן שלוש שורות בתים, ובהם הושבו כעשרים משפחה מדלת העם, רובם ספרדים. והם “חלוצינו הירושלמיים” לא נרתעו משום סכנות המקום, ויעפילו לעלות ולכבוש את הקרקעות. – לפי דברי י. ש. ב”הד ירושלים" (ת“ש, גליון מ”ו), השכונה עד היום “לא זזה מנקודת הקפאון”. ואני הרגשתי מעין מהתלה בשעה שקראתי מעל לבית הכנסת, שכל שמשותיו שבורות, וכולו עומד לנפול, את כתובת ההקדשה. כי בתו של הגאון שלמה חזן תרמה 50 לירות “סיוע לתקון בהכ”נ הזה“. רק פעם בשנה או פעמים, ביום ל”ג בעומר ובאסרו חג לשבועות, נאספים ונקבצים פה יחדיו המוני עם מכל קצוות העיר לחגיגת יומא דהילולא של אותו צדיק; והגיא מתמלא אהלות ועגלות, פזמונים ושעשועים: – כעין תמורה והתחרות לחגיגיות הארציות בצפת, טבריא ומירון באותם הימים. – ואולי ההזדמנות החגיגית־והמסחרית היחידה זו גרמה לכך, שבמרחק של מאות מטרים, על צדו השמאלי של הכביש, המוליך להר הצופים, הוקמה ע“י חברת מסחר, בהשתדלותם של הרי”ד פרומקין ור' אברהם משה לונץ שכונת “נחלת שמעון” לספרדים ותימנים. כשלושים בתים דלים עלובים, אשר תושביהם מתפרנסים במקצת על הפרורים הנשארים משולחנות החגיגה; ובכל זאת הם תומכים עוד בשלושה “חדרים”. בשנים האחרונות (תרצ"ו) נבנתה על יד השכונה קבוצת בתים מודרניים לאוכלוסיה אשכנזית ברובה: “נחלת יצחק”. אבל מקורה ושמה נעוץ, כנראה, בשכונה של קבוצת פרסים, שנוסדה פה שנים לפני כן (תרפ"ט), ע"ש הפרסי יצחק אלחסיד.

ועוד שכונות ננסיות, פרטיות כביכול, נבנו בסוף תקופה זו ובתחילתה של התקופה הבאה. הבנקאי המפורסם, ר' שמואל שטרויס מקרלסרוה שבגרמניה, בנה בשנת תרנ“ה בהשתדלותו של ר' שמואל ב"ק, בתוך השכונה הערבית, מוסררה, סמוך לשער שכם ולשכונות ב”ק את “חצר שטרויס”. בחצר זו ישבו תלמידי חכמים מתלמידיו של ר' ישראל סלאנט, וכן שמשה שנים מספר מרכז לבעלי מוסר שבירושלים. היה בה בית מדרש וישיבה “אור חיים”, אולם אחרי המאורעות נעזבה היא כליל ובתיה שוממים. – במפקד הצבורי הראשון שנעשה באמצע המלחמה הקודמת (תרע"ו) נזכרו שתי שכונות זעירות: “חצר הרב מלובלין” “ובתי יוסף האמריקני”, ששמם וזכרם נעלמו כמעט לגמרי מזכרון בני דורנו. יגעתי, והנה מצאתי את שתי השכונות בסביבת “מאה שערים”, בקרבתה של מאפית בערמן הידועה. הראשונה חצר בלתי־מוגדרת, בה בילה רב העדה החסידית, ר' שניאור זלמן מליאדי, בנו של הר' שלמה אב“ד דק”ק פאלאצק ולובלין, את סוף ימיו, ונפטר ה' ניסן תרס“ב. מאז שייכת החצר לכולל חב”ד ומאכסנת חמש משפחות. (בשנת תרע"ו נמנו בה 38 משפחות בנות 119 נפשות!!). החצר השניה “בית יוסף” היא בעלת קומה ושתי דירות. ועל העליונה אבן זכרון, שלפיה הוקדש הבנין הזה “על יסוד צואת הר' יוסף בר זאב הכהן לשם גמילות חסד על ידי הכולל אמריקה: “תפארת ירושלים” לצדקת רמבעה”ן, ויקרא בשם: “אוצר יוסף רב חסד”⁸³.

ולבסוף נזכיר עוד שתי שכונות, שלא זכו אפילו לשם עברי; שתיהן בקרבת השכונה “ימין משה” בדרומה של העיר. שתיהן עזובות כיום. “ג’ורת אל־ענב” (בור הענבים) על שם כרמי הענבים המדולדלים⁸⁴ שנמצאו שם; בה נבנו בשנת תרנ“ד כחמשים בית. – לפי י. פרס על אדמת מונטיפיורי ממש; – אולם רובם נמכרו לערבים, שהציקו לתושבים היהודים. עד כי רק מעטים מאד נשארו בה מדלת־עם⁸⁵. השניה, “שמעה” או “שער ציון”, נבנתה בשנת תר”ס על המקום הכי־עמוק בשער הגיא־הינם, סמוך לבריכת סולטאנה. שם ערבי זה בא מן השם הצרפתי. הבא לפרש בסילופים את חקל־דמא (=“שדה דמים”) של אבנגליון על פי האגדה מתתיהו 7,27. כבר במאה ה־11 נקרא כל מורד הר המשחית בשם זה ואפילו המצודה, שנבנתה בשנת 1143 למקום קבורה לעולי־רגל נוצרים ואשר שרידיה עודם עומדים. (דאלמאן ע' 207). ארבעים שנה גרו יהודים ספרדים במקום טפל זה בצפיפות מסוכנת, עד כי בימי מאורעות תרצ“ט הועברו ע”י ועד הקהלה לשכונות שונות, ו־“שמעה” היא כיום כולה תפוסה שכנים ערבים.

וכן צדקו דברי דוד ילין ב“כתבים נבחרים” ע' 58, במקום שהוא מותח בקורת חריפה ומקיפה על טיב הבניה בתקופה זו ועל טובה־תועלתה. “הרגל הרגלנו לראות את כח אחינו בישוב הארץ ברגבי החול הדקים, בבניני היהודים הקטנים והדלים. זה כח הפוליפים הזעירים המקיימים איי־ענק בהתגבבם במספרם המרובה. בנוהג בין אחינו פה: אדם יש לו מעט כסף בצלחתו והרבה על כנפי תקותו, מיד הוא הולך ולווה לו עוד מעט כסף מזומן ומקיים לו חדר קטן, מעון צר לשבתו; ומעט־מעט, אם בריוח אם בצער הוא הולך ומוסיף על בנינו. וככה רבים אמנם בניני אחינו, אבל רק במספרם ובשטחם, לא בערכם ובתכניתם. מעטים מאד הבנינים המצוינים, אשר נוכל להורות עליהם באצבע, כי לנו המה”. וכאן מוסר לנו המחבר על פי עדותו של אביו, שהיה חבר ועד העיריה שנים רבות, מספרים מאלפים בענין זה: בשנת תר“ס למשל נבנו בירושלים בס”ה 110 בתים. בהם 56 יהודיים, 27 נוצריים ו־27 מושלמיים; אבל ערך בתי היהודים עלה רק על 62,000 גרוש, בשעה שחלק הנוצרים נאמד ב־766,500, וזה של המושלמים ב־242,000 גרוש. ואם ננכה מסכומים אלה ערך הבניינים הצבורים, או אז נראה, שערך כל בית יהודי פרטי בחשבון ממוצע היה 6,300 גרוש, של נוצרי 12,900 ושל מושלמי 9,500 גר. על פי סטטיסטיקה קובע ילין, שהבונים העשירים בין המושלמים מהווים 54%, בין הנוצרים 33%, ובין היהודים רק 12%, ורוב רובם עניים. מספרים אלה מעידים על העובדה הידועה, שהבניינים היהודים עולים על אלו של השכנים בכמות, אבל דלים מהם באיכות. “וכן אין שחר לשאון מנדינו, אשר קולם הבקיע בעתונים הערבים במצרים לאמר: “יהודים עליך ירושלים!” ודוד ילין ממשיך ומוסיף: “הבתים הפרטים הולכים ויורדים מפאת המשבר גם בחיצוניותם, גם בערכם הטכני. כידוע נבנו בתי ארצנו לפי תנאי הארץ וצרכיה, כולו אבן, קירות וגגות עבים. עכשיו התחילו להמיר בראשונה את הברזל בעץ, אחרי כך גם את האבנים, כדי להרויח בעביים. כך נפגמה איכות הבנין. ודבר הבנין הזה עוד הוקל לרבים, בהיות חלק גדול ממסחר העץ והרעפים בידי אחינו היהודים, וגם הנגרים כמעט כולם בני עמנו הם. ומה לבעלי הבתים: כ־3000 ראשי אבות, אשר נכספה נפשם מאז שלושים שנה ועד היום להיות ל־”בעלי בתים”, עלתה להם משאת נפשם ביוקר גדול, ורבים בהם אלה, המשלמים עוד עד היום חלק גדול מהכנסותיהם ריבית כבירה בעד הבתים אשר לווהו". וכן מסיים ומסכם ילין את טענותיו במסקנה פסימית במקצת: “רק דור נולד, אשר יירש מאבותיו “בתים אשר לא בנה”, הוא יתענג אולי על רוב שלום ומנוחה”. (ע' 160)

 

הכוללים בונים בתים: “בתי אונגרן”    🔗

(תרנ"ב – 1892)

ביבליוגרפיה

מ. גראיבסקי: אבני זכרון. תרפ"ט.

מ. סלומון: שלושה דורות בישוב. תרצ"ט.

אליעזר בן־יהודה: החלוקה ותולדותיה. [“ישראל לארצו וללשונו”].

א. צ’רניאק: בתי דירה משותפים של החלוקה בירושלים. [“הבנין” 1937].

דר. בריטשגי־שימר: חקירה סטטיסטית. [בהקובץ: בעיות השכון, תרצ"ח].

א. מ. ליפשיץ: הישוב הישן. [“הד” תרצ"ד].

א. מ. ליפשיץ: החלוקה. [“עם וארץ” וינה, 1919. גרמנית].

לוחות “ארץ צבי” תרס“ג–תש”ג.

הוצאה והכנסה כללית. תרפ"ח–ט. מכולל “שומרי החומות”.

תקנות קבועות… בכולל וורשא ופולין.

גליונות אחדים מן “המגיד”, “חבצלת”, “הארץ”, “הד ירושלים”.

נזכור את שנת תרנ“א. תנועת הבניה, עבודתה הקדחתנית הגיעה לשיאה. “רעיון ישוב ארץ ישראל התעורר בלב בני ציון היקרים בכל הודו והדרת קדשו”, קראנו ב”המגיד" בסיון שנה זו. בכל זאת התרו־התריעו עתונאי ירושלים כבר בימים האלה על הסכנה הצפויה לישוב, ששכרו ייצא בהפסדו. חיים מיכל מיכלין הודיע ביום ג' מנחם אב תרנ”א ב“המגיד”: “מצב ישוב א”י בשנה אחרונה החל לקבל דחיפה עצומה, באשר כי השערים היו פתוחים יותר מדי, וכן ההתחרות עברה כל גבול, כי הסרסורים הנוכלים, אשר הרוח הטהור לא יפעם כלל בקרבם, כי איש לבצעו הלך, ובעבור בצע כסף הביא אסון על כל הישוב כולו." ומה שנאמר על ישוב א“י בכלל, הולם במדה גדושה את ישוב ירושלים בפרט. בעתונה של ירושלים, ב”חבצלת" מקדיש אליהו האניג, שנמנה אח“כ למנהל סניף הדואר הטורקי ברחוב היהודים, שורת מאמרים לשאלה זו ומזהיר על סכנת הספיקולציה: “כמעט כל הבתים־והבנינים אשר נבנו בשנים האחרונות, נבנו רק ע”י עניי ירושלים… והיה כאשר לא תשיג ידם לגמור את הבנינים, ושבו ומכרו אותם לאחינו הבאים מחדש, המביאים צרור כספם בידם, – וכן לא נשאר כמעט שום בית בעיר בידי הבעלים הראשנים.”

והנה אותו סופר עצמו (האניג) מוציא וממציא מיד את התרופה למכה. באחד ממאמריו, – בגליון ה־26 של “המגיד” תרנ“א – פונה הוא בדרך ישרה ואישית אל הרבנים ואל הממונים של הכוללים האשכנזים בארץ: “גם לכם נאמר: בנו בתים! בנו בתים! לכל כולל וכולל יבוא סכום ידוע בכל שנה, ומזה צריך לקנות קרקעות ולבנות בתים בעד עניי הכולל!” כבר בגליון הבא מסכים לו הרב הגאון ר” שמואל סלאנט בכרוז נלהב אל ראשי הישוב; ובזה יצא הרעיון לדרך התגשמותו. אכן, לא היה הרעיון חדש בהחלט. כי הנה העיר העתיקה היתה כמעט" כולה כולל“: מעוט תושביה החזיקו בדירתם על פי “חזקה”, רובם ישבו בבתי חסד של הכוללים חינם, ולדירות צדקה התכוונו אף שכונות שונות מחוץ לחומות: “משכנות שאננים”, “כנסת ישראל”, בתי ר' דוד רייס ואחרים. וכן מסופר בספרו של מ. סלומון: “שלושה דורות בישוב” כבר על הסב, אברהם שלמה זלמן צורף, שהיה אחד מן “עשרה הראשונים”, שהתישבו בירושלים בשנת תקע”ב (1812), שחיוה את דעתו, כי לא כל כספי הנדבות יפוזרו לחלוקה שנתית. הוא אמר להקציב בכל שנה ושנה סכומים מסוימים לצורך רכישת נכסי דלא ניידי. ובשעה שמגרש הרוסים הוצא למכירה, עמד הוא על המקח לקנותו עבור העדה האשכנזית ולבנות עליו בכל שנה בתים אחדים, “אשר ברבות השנים יהיו לבית־מחסה ומקום מבוצר. כמו שהיה לשאר עדות הנוצרים”. על ידי מפעל זה אמר הוא להפוך את “בריכת החלוקה, שמימיה עומדים ומעלים ירוקה, למעין נובע מים חיים להשקות את הישוב ולהפריחו”. אולם בימים ההם עדיין עמד הרעיון ברשות יחידים, ורבו עליו המתנגדים מכל צד, שאמרו כי אין החלוקה באה אלא לחלק, באשר היא במקום המן. שיש ללקטו דבר יום ביומו, מבלי להותיר ממנו למחר, פן יבאש וירום תולעים. מעתה היה הרעיון פורח באויר וחיש מהר הפך לרשות הרבים. הר“י ריבלין כבר העיז לכתוב על החלוקה בזו הלשון: “הלחם הזה הוא להם לזרא, כמלקט שבלים מבין טלפי הסוסים הערבים במצור ובמצוק, כן החלוקה להם (“הלבנון” תרל"ה). וגם מחוגי החרדים ביותר בגרמניה נשמעו קולות התנגדות, בלתי צפויים. כש”ועד שליחי הקהלות” בלונדון עמד בשנת תרל“ז להחליט בענין מטרת־פעולתה של “קרן מזכרת משה”, הזמינו לישיבתם גם את היועץ־המסחרי המפורסם, ר' בנימין מבית הירש בהלברשטאט, תלמיד חכם מובהק, קרובו ובן־דעתו של הילדסהיימר. הוא חיוה את דעתו בתזכיר מפורט, שהופיע גם ב־”המגיד" (תרל"ז, גל' 17–22. והנה ראשית דברו: “הפעולה הראשית והעיקרית תהיה להגביל ולצמצם את חלוקת הנדבות הנהוגה עד כה בירושלים במדה הראויה לה. וסוף דבריו: “עלינו לבער ולגרש כלה את שמות הכוללים הרבים מתוך אחב”י. כי כיס אחד וכולל אחד יהיה לכולנו”.

בודאי לא מקרה הוא, שבאותה שעה חוזרים ומכריזים כתבי “המגיד” השונים על אותו ענין ורעיון. “מה טוב יהיה, אם ראשי כל הכוללים יקומו לעזרת אחיהם לבנות להם בתים, כי אז רווח והצלה יעמוד לבני ציון האומללים… ולא יצטרכו עוד להטלטל טלטלת גבר מבית לבית כבכל שנה ולא יסבלו עוד צרה ומצוקה ביום פקודת הדירות (מוחרם), כאשר בא יבוא”. (י“ט סיון תרנ”א). בגליון של י"ב אב מאריך שמואל אפרים בריי בענין החביב הלז: "מה טוב עשו גבאי הצדקה אשר בעירנו, לו חדלו מהשתמש בה (בחלוקה כעזרה זמנית), ויקחו בעד הכסף הזה אדמה לבנות בתים ועל ידי הגורל יזכו אנשים לגור בהם בחליפין. ואף שדוקא באותו גליון נשמעו גם קולות ספקנים: “מסופקני מאד, אם לא יגעו ברב או במעט בכסף הנועד לחלוקה…”, הנה נעשה הנס, הדרישה אך יצאה, וכבר נתגשמה בפועל: בעצם השבועות הללו נקנו ונבנו הבתים הראשונים לכולל אונגרן – ובלי לנגוע בחלוקה.

מי ומה היה הכח המניע בתוך הכולל ההונגרי בעת ההיא, לא נודע לי, כי פרטיכלים, רשימות ותעודות אינם בנמצא, או שאין להשיגם. עברתי על כרכי העתונים של יהודי הונגריה וגרמניה החרדים מהזמן ההוא, ולא מצאתי בהם אף רמז או זכר לפעולה חלוצית זו, שהיתה כה חשובה בשעתה ולדורות. כדי לדעת את דברי ימי בתי הונגריה בהוייתם ובהתהוותם, היה עלי לשוב אל עתונותנו אנו, אל עתוני ארצנו. וכן מצאתי בגליונות של ה“חבצלת” מחודש סיון תרנ“א את הספור והתאור המדוייק של עצם המאורע. והננו קוראים שם: “אחרי שהעיר הא' האניג את מו”מ הכוללים במאמרו: “בנו בתים”, נתעוררו ראשי ועד הכוללים עפ”י הצעת הרה“ג ר' שמואל סלאנט, ויסדו חברה בשם “כנסת ישראל” לבנות בתים לאחינו… אך שמחתנו היתה עד רגע, כי מהר נוכחנו לדעת, כי גם החברה הזאת חברה פרטית היא שנוסדה מאנשים הרוצים לעשות הדבר למסחר… רק כולל אחד מצא לו גואל, כאשר נספר במרוצת הדברים”. וכן נמשך הספור בגליון הבא: “לפני חג השבועות בא לעירנו כבוד הרב הנגיד, מו”ה יצחק צבי ראצרסדורפר (מאנטוורפן, יליד פרסבורג), לבקר את עה“ק ובניה. הנדיב הזה נודע לתושבי עירנו וביחוד לבני כולל אונגרן בנדבותיו הגדולות, אשר התנדב לטובת עניי אה”ק, שהפריש מכספיו קרן קיים, אשר מטירותיו יכולכלו תלמידי חכמים מבני ארץ מולדתו, קרן קיים לגמ“ח ווילנא, ק”ק אשר מפירותיו יותן לעשרה ת“ח לצרכי שבת ועוד… אף שם לבו לענין בנין בתים לעניים, (הוא התאכסן אז ב“בתי מחסה” אצל רבו, ר' יוסף זוננפלד, אחד מראשי הכולל), ויקנה כברת ארץ מול בתי החברה “מאה שערים”, כ־12,000 אמות במחיר של 29,000 פרנק. ויחלק את הקרקע ל־52 חלקים, על עשרה יבנו על הוצאותיו עשרה בתים ובית־כנסת, והבתים יותנו לעניים לדור בהם חליפות אחת לשלוש שנים; והחלקים הנותרים יותנו לעניים מבני הכולל אונגרן שישלמו המחיר לאט־לאט. מי יתן – מסיים הסופר את דבורו – ונדיבי עמנו הבאים לעיר קדשנו יראו וכן יעשו כמעשה הנדיב הזה, אשר הגדיל לעשות טוב וחסד לרבים”. ומענין לציין, שבאותו מקום, שאנו קוראים על הצלחה זו, אנו קוראים על כשלון בענין דומה: ממוני כולל ווילנא התעוררו כבר קודם לכך לבנות בתים לענייהם, ואחריהם החזיקו ממוני כולל וורשא והורודנה. והנה נמצא להם אפילו נדיב אחד, אשר היטה אוזן קשבת לדבריהם ויואיל להבטיח להם לבנות להם מאה בתים על חשבונו, בתנאי לשלם לו כספו במשך עשר שנים בלי ריבית. “אך לדאבון לבנו – מעיר הסופר – אין אנשים בקרבם, אשר יבינו ערך הטוב אשר חפץ הגביר הנ”ל".

וכך החלה פרשת בתי הכוללים המזהירה. הרעיון הישן והטיפוס החדש מצאו להם מהלכים, וחיש מהר נבנו לפי דוגמת הבתים ההונגריים בתים משותפים לרוב. ל“המתעוררים הראשונים”, לכוללים ווילנא והורודנה הזדמנו במהרה נדבנים חדשים; וכן נבנו עוד בשנת תרנ“ב לכולל ווילנא־זאמוט על יד בה”ס “תחכמוני” בתים נמוכים בודדים: זוהי השכונה “בתי ווילנא” או “בית אברהם” או “כרם בית אברהם”⁸⁶ ע“ש אברהם זברודסקי, (כי גם בתי הכוללים על מאות הנפשות הגרים בהם, נקבעו ונקראו בשם שכונות). במפקד משנת תרע”ו נכללת עוד השכונה בשם “כרם” ועליה נבנו בהשתדלותו של ר' יעקב בלומנטאל שורת בתים בשביל פליטי רוסיה. גם לכולל הורודנה (גרודנו), שהתחיל לראשונה בנכוי סכומים מסוימים מן החלוקה לצורך בנין בתים, נבנתה בשנת תרנ“ב (ברחוב ילין של ימינו) חצר בת 20–30 דירות. השכונה נקראת “דמשק אליעזר” ע”ש הממונה שמעון אליעזר כהנא; אמנם גם בשכונות אחרות שייכים לכולל זה חצרות ובתים שונים. באותה שנה (תרנ"ב) התחיל ר' יהושע הלפמן⁸⁷ לבנות בקרבת “מאה שערים” את השכונה “אבן יהושע”; אך לא עלה בידו לבצע מחשבתו, ויקם חלק השדה למקנה לעדת כולל וורשא, שבנתה עליה שורת בתים על בתי מדרשיה “אהל שמואל” לפרושים, ו“אהל יצחק” לחסידים, ובשנת תרצ“ה הוסיפה עליהן קומה שניה. בפנקס “תקנות קבועות למיסדי כולל ורשא ופולין” נקראת השכונה “נחלת יעקב”, ע”ש ר' יעקב שרגא טננוורצל, שבכספו (52,000 רובל) נקנה המגרש ונבנו רוב הבתים. – כשהתעוררה בשנות התשעים שאלת “פליטי רוסיה” בכל העולם, הכריז גם הרב מפרסבורג. נשיא הכולל אונגרן. ר' שמחה בונם שרייבר, בעל “שבט סופר”, בקהלות האורתודוכסיות בהונגריה על אסיפת כספים. מן הסכומים האלה הקים הכולל ההונגרי 18 דירות. שמספרן הלך וגדל, וקראן “אהל או שערי שמחה”. – בתקופה מאוחרת קצת (תרס"ח). אחרי גמר השכונה “זכרון משה”, זכה גם הכולל וואהלין לשכונה על יד “זכרון משה”, הודות לנדבת לבו של דוב הכהן הורנשטיין (אורינשטיין), אשר השקיע כל הונו ומרצו בחצר נרחבת בת 25 דירות, על חנויותיה. בתי מרחצאותיה ומקואותיה הנקיות. אגב, היה הכולל וואהלין כבר קודם לכן בעל אחוזת שדה על יד דרך יפו מול בית היתומים הספרדי של ימינו. עליו הקים בשנת תרנ“ה מר פיכטנהולץ חצר גדולה (הנקראת על שמו). ומר יונה זייצב בנה בנינים רחבים, שאיכסנו זמן רב את המלון קמניץ, ואחריו את הרבי מרדכל’ה מטורסק. הבנין היה מעיקרו נועד להשכיר. וכיום הדירות מושכרות לחברת סטודנטים, לחברת הסוחרים, גם לחברת “בני הישוב”, וההכנסות נגבו כמובן לטובת הכולל. – באותה שנה, בשנת תרס”ח נפרדו אנשי טרנסילבניה, בראשותם של הרבנים האחים פאניט הציונים מדעש מכולל אונגרן ובנו להם מאחורי בתי אונגרן, על יד הדרך ההולכת לשכונת שמעון הצדיק, שכונה מיוחדת בשם: “בתי זיבנבירגן־סילאדי”. בתי הכוללים מינסק ומונקאטש נמצאים בסביבת השכונות “כנסת ישראל” ונזכרו שם.

על בתי החסד של הכוללים הללו יש למנות כמובן את בתי “כנסת ישראל” לסוגיהם השונים, שהזכרנו כבר. וגם את הבתים, השכונות, שהוקדשו ע“י יחידים, או משפחות למעונות הצדקה, להושיב בהם תלמידי חכמים. אלמנות ויתומים ועניים סתם, כרגיל בחליפים של 3 או 5 שנים. (ההגדרה הזאת בוטלה בכל בתי כוללים בגלל חוקי החירום). ראשון למתנדבים כאלה (חוץ לחומות) היה ר' דוד רייס שנזכר לעיל; ר' משה ויטנברג הלך בעקבותיו, והניח בצואתו גם בפנים החומות, על יד שער שכם, גם מחוצה להן בשכונת “מוסררה” חצרות ובתים לעניים. בשנות תרמ”ה־ח בנה בסביבת “מאה שערים” (מאחורי בית הבריאות שטרויס) את השכונה בתי ויטנברג או “שערי משה”, לא לדירת חינם, אלא שהכנסותיהם יחולקו ע“י האפוטרופסים (כעת ה"ה: הא' שלאנק ושריון) למוסדות צדקה שונים. – בשנת תרנ”ב בנה ר' שלמה מילנר, אחד מבעלי העסקים הגדולים בעיר, קבוצת בתים בקרבת בתי אונגרן, זו שכונת “בתי מילנר”⁸⁸. בין בתי ורשא ו“מאה שערים” נבנו בשנות תרס“ב־ו “בתי ורנר” (“אהלי משה”) מעזבונו (10,000 דולר) של משה אלכסנדר זילברמן מניו־יורק, ובהשתדלותו של קרובו ואפוטרופסו הרב משה מנדל ורנר, שהשכונה נקראת על שמו. – ממולו נמצאת החצר לכולל בוקארשט או רומניה, (תרס"א), בה חדרים לדירת עניים, גם בתי־מדרש ללימוד, אבל השם “שכונה” לא נקרא עליה. – על יד בתי אונגרן ובסגנונם מתנוססים “בתי נייטין”, ע”ש מנחם בן נתן נטע נייטין ורעיתו מסובלק־טשיקאגו, שהובא הנה ע“י בן־בריתו, החייט האמריקאני, שמואל לוי, מי שבנה את מגדל־השעון הנ”ל. האפוטרופוס הוא במשותף עם בתי אונגרן, ה"ה הישיש ר' שמואל זנויל שפיצר, העוסק בכל צרכי צבור באמונה.

לפי תוצאות החקירה הסטאטיסטית, שנערכה ע“י המחלקה הסוציאלית שעל יד הועד הלאומי בשנות 34–1932⁸⁹, נמנו בעת ההיא בבתי אונגרן 350 דירות, בבתי ורשה 160, בכנסת ישראל 220, בתי מחסה הו”ד 100, בתי נייטין 60, ויטנברג 60, הורודנה 80, בתי ראנד 70, הורנשטיין 50, כולל אמריקה (במאה שערים) 16, כולל גליציה 60, כולל מינסק 34, ואחרים 180 דירות, בסה“כ 1520 דירות. בבתי עדת הספרדים הכללית נכללו 250 דירה, בעדת הבוכארים 100, המערביים 70, עדות אחרות 50, בס”ה 470 דירות. כל הדירות האלה, בערך 2000,⁹⁰ פטורות לגמרי מתשלום שכר הדירה; ערכן נאמד ב־40,000 לירות, נכסי דלא ניידי של הכוללים האשכנזים בחצי מיליון לירה, ואלה של הספרדים ב־200,000 לירה. על פי הערכה ממוצעת יש לציין, כי לפחות 10,000 נפש, היינו 13% של האוכלוסיה היהודית בירושלים היתה מאוכסנת בשנת 1936 בבתי הקדש של הכוללים. וכן צודקים דברי המחברת: “אין בשום כרך שבעולם בתי הקדש במדה עצומה כזאת, אשר בעיר הקודש, ירושלם”.

מה היתה מטרתם העיקרית, הדתית והישובית של בניני הכוללים? תפקידם היה ליישב את בני הכולל חינם, אבל כדי שלא לבייש ולא לבכר מישהו, היה צורך לספק להם דירות שוות בתנאים שווים. ומטרה זו הביאה לצורה חדשה גם בדמות החיצונית של הבתים וגם בסדורם הפנימי. בעתון לארדיכלות ולבנין־ערים: “הבנין” (גליון אוגוסט 1937) עומד המהנדס א. צ’רניאק על הנושא: “בתי דירה משותפים של “החלוקה” בירושלים”, ומציין את התהוותם בתואר: “פרק בהיסטוריה”. “התכנית של הדירה הנה כמעט בכולם אחת־טיפוסית, וקל לתאר שהתכון נעשה בלי כל השתתפות מצד הדיירים. מטעמים מובנים (בטחון, מים וכו') ניתנה לבנינים צורת חצר מרובעת, ועל המבקר המודרני עושה רושם חזק החצר הגדולה המרוצפת־אבן ומשאבות המים, המעידות על בורות מים בתוך החצר, המוקפת בתים כחומה להגנת האוצר היקר”. העתון מפרסם שש תמונות נאות מבתי אונגרן⁹¹. ומסיק: “הבנינים נותנים לא תאור העבר בלבד, הם גם מעוררים את הרעיון, כי אחרי נתוח ידוע אפשר לשתפם בתכנית שפור העיר בעתיד, כשתכוסינה המגרשים הרחבים שטחי ירק וגינות מפוארות עם מזרקות־מים, מדרכות נוחות וכניסות יפות לכל דירה. גם את הדירה בפנים לא יתקשה הארכיטקט להתאים לתנאים חדשים, לשיכון עממי גדול־ההיקף. אולם לצערנו הנם כעת בתי הכוללים לא רק בתים משותפים, אלא מסגרת לאורח חיים קבוע של האנשים הגרים בהם, ולא יתכן שיפור הבתים בלי שנוי אורח־חיים זה”⁹².

אורח־חיים זה! נושא שדשו בו כה רבים! רבים זלזלו בכבודם של חיי הישוב הישן, של חיי החלוקה, לגלגו ל“בטלנותם”, שפכו קיתונות של גנאי וגנות על קנאותם וחשכותם, שמרנותם המופרזת, הסתגרותם בפני רוחות הזמן והסתייגותם מפני השאיפות הציוניות. – כל אלה שימשו מטרה לחיצי המודרנים. אולם קמו להם גם מעריצים־מעריכים, ביניהם אפילו אישיות מתקדמת ביותר, כגון “המתחיל” הגדול, אליעזר בן־יהודה. במאמרו: “החלוקה ותולדותיה (ע' ישראל לארצו וללשונו) מלמד בן־יהודה סניגוריה על בעלי הישוב הישן ועל חובשי בית המדרש: “גם חכמינו הראשונים” בעלי התלמוד חפצו בישוב ארץ ישראל”. אפס כי לא כמחשבת החפצים עתה היתה מחשבתם. ידע ידעו כי הישיבה בארץ זה ישובה“⁹³. מנקודה היסטוריגרפית מסכם ש. רדוויצקי את חשיבות הישוב הישן במאמרו: לקורות הישוב היהודי בירושלים. (במאסף “יבנה” תרצ"ט): “עלינו לציין שאת התפקיד החלוצי בהתפתחות ההתישבות הירושלמית, יש לזקוף על חשבון הישוב הישן. אין לך אף שטח אחד של התקדמות העיר, שתחילתה אינה נעוצה ושלא הוצאה לפועל ע”י אנשי הישוב הישן. אולם התנועה הלאומית החדשה באמצעיה הרבים ידעה לנצל את החלוציות של הבונים הראשונים האלה, לאסוף את כל המפעלים הבודדים, לגבשם ולאחדם, וליצר על ידי זה את החיים השותפים כיום לעינינו”. – באופן אוביקטיבי, בסגנון מעמיק ומקיף נושא ונותן ר' א. מ. ליפשיץ על מהותו של הישוב הישן בה־“הד”, משנת תרצ"ד. הישוב הישן הוא – לפי דבריו – “אחדות של כלכלה צבורית, אמנם גם תפקידים רוחניים היו מוטלים על אותם המוסדות, שהיו כלכליים ביסודם. הישוב היה בלתי־פרודוקטיבי בהכרה ומדע; אנשי הישוב באו מתחילה לשבת בחצרות ה' על התורה ועל העבודה, לקיים בה מצות ישוב הארץ… על כן היתה קבלת החלוקה זכות ולא צדקה, ולהרגשה זו הקבילה גם ההרגשה של הגולה”. דברים נכונים ונבונים, אבל לא זו אף זו: לפי דעתי אין הישוב הישן ותאיו, הכוללים, ארגון כלכלי־רוחני גרידא, אלא גם שלטון חילוני־דתי, המטיל את מרותו על כל חבריו, כדי לקבוע ולבצר מנהגי חייהם הצבוריים והפרטיים בצורה אחידה ויציבה שאין כמותה.

ועתה נחזור בתור דוגמה מאלפת אל בתי אונגרן ואל בעלם־קונם הכולל ההונגרי, שהוא אחד מן הכוללים המסודרים, והעשירים ביותר. כיום ידועה כבר העובדה, “שבעל חתם־סופר היה משנן לתלמידיו גם מצות ישוב א”י, וכמו הגר“א בליטא העיר הוא בלבם את אהבת ציון וירושלים, וישלחם לארץ הקודש במבחר שנותם להתישב בה ישיבת קבע”. ידוע חלקם של עולי הונגריה ביסוד שכונות ופתח־תקוה; לעומת זה לא ידועה ברבים, שכבר בשנת תרל“ו יסדו אחדים מהם חברה “עבודת האדמה וגאולת הארץ”, אשר בשמונה־עשרה תקנותיה נקבע החוב על החברים, “שנעבוד האדמה בעצמנו, ונמצא בה לחמנו בזיעת אפינו”. שלשה מתלמידי החתם סופר כוננו גם את כולל ההונגרים⁹⁴. מקודם היו בני מדינת אונגרן, ע”פ פסק־דינו של החתם סופר והגאון ר' משה טייטלבוים, נפרדים לכוללות פרושים וחסידים; כלומר בני אונגרן המערבית ואסטרייך נחשבו כולל לפרושים, ואלה של ה“אונטרלאנד” לחסידים. אולם בשנת תרכ“ג נענו הרב מפרשבורג, הכתב־סופר וחברו בהנהלת הכולל, הרב מאונגבאר, ר' מאיר א’ש לבקשת אנשי ירושלים, להיותם כולל מיוחד; וכן הפרידו אותם מן כוללים הפרושים והחסידים, “כדי לשבות ריב ומדון וכל רעה”. אז נחלט גם “שכל הכסף השלוח ע”י הגבאים לאה”ק, לא לאנשי אונגרן לבדם הוא, אך יהי חוק, כי הכסף יחולק לחומשים; האחת יתנו להכוללים אשר עד עתה לקחו חלק במעות אונגרן, וארבע ידות יהי לאנשי כולל אונגרן". שם הכולל, כתובתו וחותמו, נשתנו כמה פעמים עקב השנויים הפוליטיים שהתרחשו בקרב המונארכיה, ברם במקומו נשאר תמיד שם־הכבוד שלו: “שומרי החומות”, ובצורתו השלמה: “בית סופר ומאיר (א"ש), בית החוטר והמאור”.

מפעלו של הכולל החשוב והקונסטרוקטיבי ביותר היה יסוד השכונה: “בתי אונגרן”, או גם “נחלת צבי”, ע“ש מיסדו ר' צבי ראצרסדורפר. המקורות העיקריים לתולדות הכולל ומפעליו מהווים “לוחות מארץ צבי” השנתיים, שיוצאים לאור משנת תרס”א (1901) ואילך. והנה תמוה מאד, שבשתי הוצאותיו הראשונות אין שום זכר ורמז למפעל זה, שהלך וגבר כאן למראה עיניהם כבר עשרת השנים⁹⁵. רק הלוח לשנת תרס“ג פונה בפעם הראשונה – באותיות עבריות אבל בלשון גרמנית נקיה – אל מחנה קוראיו בדברי דין וחשבון על מה שנעשה במעות של הצדקה הגדולה. מלבד החלוקה, “שאינה מספקת למחית אביונינו אף למחצה”, נמנות כאן התמיכות לחדרי ת”ת, לשתי ישיבות ע“ש חתם־סופר וכתב־סופר, העזרה לעניים, לחולים, “שנשלחו אפילו לאירופה לפרופסורים מפורסמים” וכו'. ואך ככלות הכל מתיחד הדו”ח להקמת הבתים החדשים על ידי הכולל. ושוב מדובר בפשטות נפלאה, בלי כל התגדלות ויהירות, ואף בלי להזכיר איזה תאריך מדויק. מסופר על פעולתו של אותו “פילאנתרופ”, ר' צבי הירש ראצרסדורפר, “אשר יצא אל אחיו, וכשראה אותם בעניים ובסבלותם מחמת דירותיהם המעופשות, נתרשם עד עמקי לבו, והחליט לבנות להם בתי חסד”. והנה מתוך המשך הדברים נתגלה לפנינו פרט חדש ומפתיע. “לאחר זמן מה, כשקמה כבר שורת בתים, עלה בידי הועידה הנועדת לבנין הבתים, להחזיר למר ראצרסדורפר את מחיר המגרש, ומהכספים האלה ציוה אח”כ לבנות את עשרת החדרים שנקראו על שמו". מפיו של ר' שמעון בלומנטאל מותיקי המשפחות, הממונה כעת על סדרי הבתים, שמעתי, כי הנדיב, שהיה סוחר סיטונאי ביהלומים, ירד מנכסיו עקב מלחמת הבורים בדרום־אפריקה, והכולל גמל אתו חסד בצורה הוגנת זו.

רשימת הבתים (הדירות) הראשונה בלוח הנזכר (תרס"ג) הכילה 64 “נומרין”; בשנת תרס“ו עלה מספרם על 113, ולפי הלוח האחרון לשנת תש”א, שיצא לאור בלשכת הכולל בניו־יורק, עומדות היום 302 דירות ברשות הכולל, ובצדם עוד שטח מספיק להרחבת הגבולות. בין המתנדבים־הבונים⁹⁶ נמצאים אנשים ונשים מכל חוגי החרדים בהונגריה ומעטים מאוסטריה וגרמניה. קהלות תורמות על שם רבם ומורם, משפחות שלמות עוזבות את כל הונם “לארץ ישראל”, ובערי השדה מתהוות חברות מיוחדות לבנין בתים. ראויה למופת האשה מרת שינדל בת הינדל פערלעס, מכפר פרוינקירכן בבורגנלאנד, ממשפחה מיוחסת, שבנתה “מהונה שחנן ה' אותה”, 15 בתים וגם בית טבילה מתחת לבהכ“נ של החסידים. באחרית ימיה נישאה לראש קהלת האורתודוקסים בבודאפשט, לתלמיד חכם מופלג, ר' משה פריידיגר, אשר המלך העניק לו בימים ההם את האצילות ההונגרית בשם הלוָי: די אוֹ־בוּדָא (היינו אופן־ישן). בית־כנסת הפרושים הוקם בשנת תרנ”ח ע“י ר' שמואל סופר מפרשבורג, (לא ממשפחת הרבנים), וב”כ החסידים יחד עם כמה דירות ע"י הסוחר האדוק בסוֹמבָטהֶלי (שטיינאמאנגר) ר' גרשום שטאדלר. הוא התנה שדירותיו תנתנה תמיד לזוגות צעירים ביום חתונתם, וצאצאי הזוג ייקראו על שמו ועל שם אשתו, שהיו חשוכי ילדים כל ימי חייהם.

על עסקי הכולל, המתנהלים ע“י ועד של י”א אנשים ושלושה ממונים, נתפרסם דו“ח בדפוס רק פעם אחת, בשנת תרפ”ח־ט (1929). המאזן הכללי עלה לסכום של 33,000 לא“י בערך. יש אמנם לדעת, כי כל הכנסות הכולל בלי יוצא מן הכלל עומדות ומקודשות רק לחלוקה, אין לעשות מהן שום קרן ואין גם לחסכן; על כן אין לו להכולל להלכה שום הון ועושר, ונכסי דלא ניידי שלו נאמדו בדו”ח הנ“ל בערך של לירה אחת. ההכנסות המכוונות לתמיכת הכולל ומוסדותיו עלו על 21,000 לירות, מהם באו מהונגריה (המקוצצת) 4500 לא”י, מצ’כוסלובקיה 6000, משאר מדינות המונארכיה 3000, מארצות הברית 7000 לא“י. חלק ניכר של ההכנסות נרשם בשם “הלואות לזמנים שונים”, ז. א. הלואות מבני הכולל, וערכם 11,000 לא”י. בין ההוצאות נתמנתה “החלוקה” “הנתחלק בכל חודש בערך לכל בני הכולל על פי התקנות כפי סדר הערוכה בכוללנו”, 7400 לא“י, התמיכה למאתיים ילדים ב־12 כתות החדרים ומלמדיהם 1500 לא”י, “לתלמידי חכמים מופלגי תורה בישיבות, ותמיכת הזקנים הלומדים שעורין דרבנן” 3500 לא“י. “תקנות הכולל וסדר הערכה” הנזכרים כאן, פירושם: כל חברי הכולל ובני משפחתם יש להם זכות בחלוקה, כעת הם יותר מאלפיים נפש. כל הסכום הכללי הבא מחו”ל נתחלק לחלקים שווים לפי מספר “הגראדים”, הקבועים בדיוק לכל סוג וסוג. כגון “כל הבא ממדינתנו מקבל 37 גראדים, כן האברך אחר חתונתו. אחר שעברו על האברך עשר שנים, והיתה תורתו אומנותו, מוסיפים לו על ערכיו עד 40 גראד; לרב חלוקתו לפי ערך כבודו, אבל לא יותר מ־50 גראד; ילדים וילדות נמנו לפי גילם ב־8 עד 12 גראדים וכו' וכו'. באופן זה סמוכי התמיכה אינם שווים בכל פעם ופעם, אבל היחס בין המקבלים הוא תמידי. משעת פרוץ המלחמה ירד והצטמק כמובן סכום החלוקה, בכל זאת לא פסק לגמרי. הלא מוסדות א”י בכלל, והכולל ההונגרי בפרט מתהדקים בקשרים קיימים ליהדותה של אמריקה. שם נוסדו כבר מזמן על יד הכולל חברות שונות לבנין בתים בבתי אונגרן: “בונה ירושלים”‘, “בנות ירושלים” וכדו’, וביחוד רבות הקרנות לשם הזכרת נשמות. למשל בלוח לשנת תש“א ספרתי על 144 דפים יותר מששת אלפים יארצייטן, אשר מנדבתם הגיעו עוד בשנה שעברה כ־7000 לא”י לצרכי הכולל. לפי הודעתו של ר' פנחס דוד קליין, מזכירו הראשי של הכולל, נתחלקו בשנה דנא בערך 4300 לא"י לחלוקה, ו־3000 לשכר הלמודים השונים.

שעת החירום המעיטה את לשד הארגון, התישה כחותיו, אולם העץ עדיין חי ועושה פרי, ואפילו מכה שרשים ומצמיח ענפים חדשים. לפני זמן מה קראנו בעתונים את הידיעה, שבחצר הראשית של בתי אונגרן ייבנו בסכום של 750 לירות בערך תשעה בתים חדשים ממעל לבנין הישן כקומה שנייה. שבע מן הדירות ייבנו על חשבונו של מר נחום רוטה, סוחר ירושלמי, ושתים מכספים אמריקניים ע“י הכולל. הפקוח יהיה במשך חייו, אבל לא יותר מ־15 שנה, בידי הבונה מר רוטה. אחרי תקופה זו יעברו הבנינים לרשותו המלאה של הכולל, ללא כסף. והנה כעת עומדות כבר הקומות על תלן, 15 משפחות, שנמנו על פי הגורל, גרות בהן בנוחיות יחסית, שפרושה: מטבח מסודר וקלחת, אולם בלי אמבטיות וחדרי רחיצה, כדי שלא תמנענה הנשים ח”ו משמוש המקוה הטהורה. וכך נהוג גם בשאר בתי הכוללים.

 

חלוצי הישוב החדש: עולי אסיה – “רחובות” שכונת הבוכארים    🔗

(תרנ"ג – 1893)

ביבליוגרפיה

אברהם יערי: ספרי יהודי בוכארה (“קרית ספר” כרך י“ח, י”ט).

חברת “חובבי ציון מק”ק בוכארה וסביבותיה" תרמ"ט.

תקנות החברה “חובבי ציון מק”ק בוכארה וסביבותיה" תרנ"א.

תקנות יחידי סגולה ק“ק בוכארא ואגפיה בעה”ק ירושלים. תרע"א.

“זכרון מאיר”, ספר היובל לרב יעקב מאיר. תרצ"ו.

א. צ. אידלסון: חיי הבוכארים ומנהגיהם (“מזרח ומערב” תר"פ).

רפאל גאליבוף: חשבון הכנסה והוצאה אשר לחברה: רחובות הבוכארים. תרפ“ב–תש”ב.

י. בן־צבי: שבטי ישראל בירושלים.

י. בן־צבי: מדברי ימי אנוסי משה“ד “ציון” תרצ”ט 250–257.

בעצם אותן השנים, שהישוב הישן בנה לו מבצריו הגדולים והחזקים, את “בתי אונגרן” ודומיהם, נעץ הישוב החדש את יתידותיו, יסודותיו הראשונים באדמת עיר הקודש. ההשגחה נשאה הנה – לברכה ולא לקללה – “גוי מרחוק, מקצה הארץ, גוי אשר לא תשמע לשונו”, אשר גם דרכי חייו שונים היו מכל עם השוכן בציון…

שם, במרחקי מרכז אסיה, באיזורים נתונים למחלוקת בין פרס ורוסיה, התגורר מני קדם עם הבוכארים, וביניהם קבוץ ניכר ונכבד של יהודים. לדעת כל החוקרים מוצא היהודים הבוכארים מפרס, אך בעורקיהם נזל גם דם אחר. לפי המסורת שבידיהם הם צאצאי עשרת השבטים, ואין לדחות את ההשערה, שדרך בבל נתערב בהם דם גולי יהודה ושומרון גם יחד. לשונם, הפרסית־היהודית, היא – לדברי הבלשן ו. פישל, בת־לשונה של ה“תאז’יקי”, המדוברת ע“י האירניים במרכז אסיה, והמושפעת ע”י הסביבה המושלמית־הטורקית. בעשרות האחרונות חדרו ללשון גם מלים ובטויים רוסיים מספר. על תערובת דמם־גזעם מעידה –לפי דעתי – תמונת צלום מענינת, שנמצאת בכרך ג' של “ג’ויש אנציקלופדיה” האמריקנית (ערך “בוכארה” מאת הפרופ' ב. זאב באכר). בבית הכנסת העתיק בעיר בוכארה, בן 600 שנה, עומדת מול הבימה שורת עשרת אנשים; בודאי נכבדי העדה ורבניה. כולם מעוטפים טליתות, אך לכל אחד קומה, פרצוף, ומראה חיצוני שונה מחברו. שבט ישראל מעורב זה, היה חי בין שכניו בשלום ובשלוה, כבודו היה מוטל עליהם, לעתים אף פחדו, וכך הצליח לראות אושר ועושר בעסקיו. יהודי בוכארה היו ידועים כבעלי אחוזות צמר־גפן וטאבק, כאורגי משי ושטיחים, כסיטונאים בּתֵּה וכו'. אולם “יהדותם”, ידיעותיהם בתורה ובמצוות, הלכו ונתמעטו, מאחרי שהיו מנותקים מן העולם העברי, עד כי נשתכחה התורה כמעט כליל מלבם.

ואז, בשנת תקנ“ג (1793) הופיע להם גואלם, בדמות איש מערבי־מרוקאני, ור' יוסף ממאן שמו, אשר בא שמה בתור שליח העדה הספרדית בירושלים. האיש הצעיר הזה תמה על בערות העם, על עם־ארצותם, והחליט להפיץ את תורת ישראל ביניהם. הוא התחבב עליהם, הביא להם ספרים מאיטליה ווינה, ובהשפעתו קבל גזע יהודי עתיק זה גם את הנוסח הספרדי. “עם הופעתו של שליח זה על אדמת בוכארה עולים יהודי בוכארה על במת ההיסטוריה היהודית, תחילה כמקבלים בלבד, ואח”כ בימי חבת ציון ואילך גם כנותנים” – מעיר עליהם אברהם יערי⁹⁷. חבל שלאתנגורפיה שלהם עדיין לא קם הגואל המלומד, כשם שקם לתימנים הדר. אריך בראואסר המנוח.

המאה התשע־עשרה הביאה ליהודי בוכארה ברכות והישגים, מלחמות ואסונות, ואפילו “אותות הקלון” לא נמנעו מהם. הגיעו לארצם שליחי המדע הכללי, שהרביצו באירופה ידיעות מקוריות ואגדיות קצת; באו אליהם גם שליחי־מצוה מארץ ישראל, (שדרי"ם ומוכרי אתרוגים בכלל), ועוררו בלב האחים הנידחים את חבת ציון וירושלים. עד כי יחידים ומשפחות אחדות קבלו עליהם את סכנת הדרך והתחבורה ועלו ירושלמה. החלוץ הראשון ביניהם, ר' דוד חפץ עלה בשנת תרל“ב וגר בתור מלמד עוד בעיר העתיקה. בית כנסת המקובלים, המתנוסס היום ברחובות השכונה הבוכארית, הוא פרי התישבותם הראשון בארץ (תרכ"ח 1868). אבל העליה ההמונית התחילה רק בשנות השמונים, כשהלכו והשתפרו דרכי התחבורה ומסיבות הבטחון, ואנשי בוכארה נתקשרו גם עם “חובבי ציון” ברוסיה. ואמנם דוקא באותם הימים נתחוללו ברוסיה האירופית הפוגרומים הנוראים, ילידי בוכארה יצאו מארצם ביד רמה, מתוך רצונם הם, ועלו “קוממיות” לארצנו, בלי דוחק ואונס. הגיעו הנה וצרור כספם בידם; ומכיון שמעולם לא הסכינו בדחקות בבתי מגוריהם שבחוץ לארץ שאפו גם כאן לרחבות ולרוחה. בקרן הצפונית־המערבית של ירושלים מצאו כר נרחב לבניה, ומיד קנו שם אילי־ההון שביניהם מגרשים, מכרום לבעלים, ומהריוח שנשאר בידיהם בנו “הקדשים”, בתי דירות לעניים ולתלמידי חכמים. ובחודש אלול תרמ”ט (1889) נוסדה עדת הבוכארים בשם “חברת חובבי ציון מק”ק בוכארה וסביבותיה“. מטרת החברה־העדה נרשמה בשער הפנקס הראשון, שנדפס בחקירתו של יערי הנ”ל. תפקידי העדה: א) לייסד ולבנות בית לה‘, בית כנסת מיוחד לאנשי ק"ק זה; ב) לחזק ידים רפות ולאמץ ברכים כושלות דרבנן, העוסקים בתורת ה’ ולהכין מקום קבוע לישיבת ת“ת; ג) לייחד מקום מיוחד להכנסת אורחים ולגמול חסד עם עניי ק”ק, כפי מסת יד החברה". לא עברו תשעה חדשים וכבר ניגשה החברה לתפקיד ישובי חשוב, מה שלא היה – כנראה – בתכניתה מראש: “להוסיף כרך בארץ ישראל, לכונן בנין מושב בתים בהוד ותפארת, ובאופן נעלה ומעולה”. כל השכונה וכל קניניה נרשמו אצל המושל בתור “הקדש עולמי” לעדת בוכארים, בתנאי מפורש, שלא ימכרו ולא יגאלו עד ביאת הגואל.

בספר: “תקנות” מחודש טבת תרנ“א, מספרים העולים החדשים בזחיחות־הדעת: “ה' הצליח בידינו להשיג נחלה רחבה… שכל חבר יהיה בידו לבנות או לנטוע כרצונו, וגם צרכי הקהלה, והרחובות והשווקים ברחובות על אופן ערי אירופה החשובות, וגם סדר ואפני הבנינים כנהוג באירופה, למען תהיה להוד ותפארת לירושלים. בזה נקרא שמה “רחובות ופרינו בארץ”. בס”ה נקנו בקושאן 113,000 אמות מרובעות, ונחלקו ל־101 חלק; האמה עלתה בשלושה גרוש טורקיים מלבד ההוצאות, כל בעל נומר נתן בעד חלקו 22 וחצי נפוליון, שהם בערך 150 רובל. שמות המיסדים, ראשי הקהלה: יוסף כוגה’ין, שלמה מוסא (מוסאיוב), ישראל חיים חפץ, חיים משיח, פייזי’ין משה (משהיוב), שמעון חכם, ואליהם צרפו לנשיא את ה”חכם" ר' יעקב מאיר, הרב הראשי לספרדים, ראשון לציון לעתיד. אמרתו היתה: “אתן ויתנו אחרים”, והיה תמיד החבר הראשון בכל שכונה. “רצון יש לו אוסישקיני ממש” – העיד עליו ח. מ. מיכלין. על זכויותיו המיוחדות מעידה אגרת הברכה, שנשלחה לו מטעם ועד הקהלה הבוכארית לרגלי יובלו השמונים. וזו לשון האגרת: “עוד בזמן שליחותו בשנת תרמ”ב לבוכארה ואגפיה… רכש את לבות אחיו במתק שפתיו ובנועם דבוריו, והרבה תקונים והוראות הלכה נמסרו על ידו לתקון דברים דתיים… ומרוב חבת רבים ממעריציו, קראו את שם בניהם, שנולדו בשנת שליחותו, בשם יעקב מאיר… גם פה בירושלים… עזר הרבה ליסוד השכונה המפוארת והרחבה, שנתיסדה בעצתו; ובעצתו הנבונה נפתחו רחובות רחבים לתפארת השכונה“. (“זכרון מאיר”, ספר היובל לר' יעקב מאיר, תרצ"ו). כה מתגאים בעלי השכונה בכל פעם בשם שכונתם “רחובות, והרחבה בה”, ביחוד אחרי גמר הבנין בשנת תרנ”ג – בדיוק מאה שנים אחרי שנתגיירו “ליהודים” – ובצדק מדגישים הסופרים את התופעה המפתיעה: “כן היו יהודי אסיה המרכזית הנדחים לחלוצי הבניה האירופאית בירושלים”.

גם עתוני הזמן מרבים ומפליגים בשבח השכונה החדשה, בגודל ארמוניה, בפאר אולמיה, אשר בהם בעלי הבתים מארחים לעתים קרובות את טובי העיר רבי המדינה המושלמים ואת הקונסולים הנוצרים, ועורכים סעודות ומשתאות לבלי־חק. גם הנציב העליון הראשון, סיר הרבט סמואל, היה מיסב בסוכה נהדרה לסעודת מצוה, כשהיה לבוש עם כל בני סיעתו תלבושת בוכארית וכובע בוכארי לראשו. פ. גראיבסקי יודע אף לספר, שכוונת הבוכארים, חדורי רעיונות משיחיים (על כן מצוי ביניהם השם הפרטי: משיח) היתה, לקבל פה על אדמת הקודש ובסביבה נאה ויאה את פני המלך המשיח, את גואל־צדק. הוא מצטט גם דברי ג’ימאל פחה על השכונה: “יופי ועשירות בה, כבוד ותפארת”. (ספר הישוב, פרק כ"א). בשנת תרנ“ח כבר צר לה המקום לעדה והיא זקוקה להרחבה בשביל אחיהם, ש”בשמעם את גודל מפעלנו, שמחו עד מאד, ונדבה רוחם ונפשם לבוא להסתופף תוך הארץ הקדושה". אז נבנו 25 בתים נוספים.

עולי בוכארה היו נוהגים, שכל משפחה אמידה בנתה לה בית גדול בירושלים, ולכל רגל ורגל עלה אחד הבנים או הבנות עם בני ביתו, התגורר בבית הזה, ובמשך השנה מסרו את החדרים רחבי־ידים, בני 8–10 מטרים, על רהיטיהם וספריהם, לצרכי איזו ישיבה או בית תפלה. לפיכך נמצאים בשכונה זו, בת 200 בית בערך, יותר מעשרים בתי־כנסת הקדשים, מלבד בתי הכנסת הפרטיים המרובים. אפיני גם הדבר, שרוב רחובות השכונה נקראו על שמות “אבותינו” הראשונים: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, דוד, שלמה וכ'. בבנינים הנרחבים האלה התאכסנה הגימנסיה העברית, עד שלא עברה לרחביה, ושם גרו בחפץ לב פקידי הסוכנות והמוסדות הלאומיים. הטורקים שכרו להם כאן בנינים לשרותם, לשרי הצבא, לבתי מאסר, אפילו לאורוות; ובמשך המלחמה הקודמת גזלו מהם את השאר. שעת החירום ההיא היתה שעת המשבר ליהודי בוכארה גם במולדתם וגם פה בארץ. לפי דברי י. בן־צבי (שבטי ישראל בירושלים. כרך ב'): “מצבם החומרי ירד פלאים, רוב הגברים עזבו את ארץ ישראל, והנשים, הילדים והזקנים שנשארו, סבלו נוראות מחוסר אמצעים, מעוני ומחלות. לרגלי המהפכה הרוסית (1917) נתרוששו כולם אף בבוכארה, ורבים שבו לא”י בעירום ובחוסר כל, ולא נשארו להם רק בתיהם, המקור היחידי למחיתם". אז הגיעו גם גלי גלים של דלת־עם, של פליטים פוליטיים ארצה, אף על פי – שלפי עדותו של עד ראיה מהימן – “הנשארים במולדתם מהווים עד היום, מתוך עקשנות מזרחית, כעין כת אנוסים, השומרים בסתר על מצוות מלה ושבת, תפלה וטבילה, אך כלפי חוץ מופיעים הם כקומוניסטים ממש”.

ומאז עלית הפליטים האלה נדבקו בשכונה כמה סימני הזנחה, עוד מתנוססים אמנם ברחובותיה הראשיים בתים למופת, כגון בנינו המפואר של בית־ספר שפיצר, מרכושה של משפחת חפץ⁹⁸, או בית הכנסת המרכזי שברחוב דוד, אבל הרחובות הצדדיים אינם סלולים כראוי, במגרשים רבה העזובה, והשווקים והסימטאות, ריח העוני נודף מהם. ברם, דוקא שם אתה מוצא אבני זכרון כמעט על כל קומה וקומה: קיימות קרנות מיוחדות לתורה, לתפלה ולצדקה. ונמצאים כאן אפילו ה“שטיבלך” שראינו ב“מאה שערים”. דלת אל דלת מגיעים פתחי החדרים־החנויות המתמלאים לעת ערב המוני מתפללים, מכל שבטי המזרח והאשכנזים גם יחד. אבל – דבר שאי־אפשר בשכונות אשכנזיות – לפני דלתות בתי התפלה וחלונותיהם, מצטופפות קבוצות־קבוצות נשים וזקנות, יושבות וכורעות, ומקשיבות בכונה עצומה לקול התפלות, עונות אמן אחר הברכות וזורקות נשיקות כלפי ארון הקודש בהתלהבות רבה. לאחר גמר התפלה משתתף רוב הקהל באמירת קדיש, כי את עת הזכרון – הנקרא אצלם בשם הגרמני: יאר־צייט –מתחילים הם בשבת שלפניו, וממשיכים בו גם אחריו. בכלל מרבים הבוכארים בהזכרת הנשמות על כל בני משפחתם, על אבות אבותיהם, על קרובים ורחוקים; “ובהיות שלכל הזכרה צריך לעלות לתורה, על כן מיסדים הבוכארים בתי כנסיות רבים, כדי שלכל אדם תהיה האפשרות להשיג את העליות הללו ואת ההפטרות בשבת בסכום נכון”, זו השערת א. צ. אידלסון, שכתב מאמר מושך את הלב על חיי הבוכארים ומנהגיהם בארצם הם. (“מזרח ומערב” כרך א' תר"פ).

הבוכארים מכירים ומעריכים עוד את ספרותם העתיקה רבת־הגונים, בה התקימה – לפי דברי החוקר הידוע, בנימין זאב באכר – מעין “אסכולת משוררים עבריים” במאות מה־14 עד ה־18. מיסדיה היו המשוררים שאהין ועמראני, אשר להם הקדיש באכר ספר מיוחד; ובעקבותיהם נוצרה ספרות יפה והלכתית גם יחד. לפני המלחמה נדפסו כמה וכמה ספרי למוד ותפלה בירושלים, בצרוף תרגומים ובאורים ללשונותיהם, והבוכארים שלחום לאחיהם בחוץ לארץ. עד היום, בכל תשעה באב אחרי הצהרים, מתאספים אנשי העדה, והנשים לחוד, אצל האבלים של שנה זו, ושם מקריא ומסביר לפניהם החכם, גם בתרגום, את שירת יוסף בן יצחק (יוסף היהודי), משנת תמ"ח (1688], המספרת על מסירת נפשם של “חנה ושבעת בניה” – ורבה הבכיה והיללה. גדול בין הבוכארים כבוד המת, ולכן מתאמצים ההורים לחנך ילדיהם, שלא לפחד מפני המת והמות. ביום עלותם לירושלים רגילים הם לקנות מיד אחוזה בבית הקברות, ויום עשית התכריכים לאיש ולאשתו יחשב בעיניהם כיום משתה ושמחה. בימי אבלות לובשות הנשים כל השנה מלבושים לבנים מצוירים שחורים, “כדי שלא תהלכנה בחוקות הגוים”. בבתי האבל מרבים בסעודות מצוה לכבוד המת, בימי השבעה, ביום השלושים וביום הזכרון; בהן משתתף קהל רב על כל עניי העיר, על חכמיה ורבניה, הלומדים שם את פרקי הזוהר, ועושים כל הלילה “תקון כרת” בשביל נשמת המנוח.

על אחת כמה וכמה רבות המשתאות במעונות השמחה. מקודם היה מוטל על בעל בית אף להלביש את אורחיו במעיל של משי, ולהעניק להם מתנות כטוב לבו עליו. בכלל מרבים הבוכארים בסעודות מצוה ובערב יום הכפורים עורכים הם שבע סעודות. כנראה הפריזו על המדה גם במצות הכנסת אורחים ובהארחתם. כי הנה בשנת תרס“ד נמצאה “חברת יחידי סגולה ק”ק בוכארה ואגפיה בעה”ק ירושלים“, שערכה “תקנות” והוציאה אותן גם לדפוס, תרע”א (1911), “כדי לבטל המנהגים אשר לא כל כך יפים, שהונהגו בהן עד עתה”. דומות הן במטרתן המוסרית ל“סדרי התלבושת”, שתוקנו ואושרו ע“י קהלות גדולות בגרמניה ובאיטליה בימי הבינים. אולם יש הבדל יסודי. אותן נעשו מפני חשש הסכנה, שעלולה לבוא על היהודים מצד הסביבה הזרה, ונתכוונו לשמור על הצבור מפני “עין הרע” של הגוים. בה בשעה שתקנות אלו מגמתן היחידה: לחזק את המוסר והמסורת היהודית בין העמ. מתוך איסור אתה שומע מנהג; מתוך הדברים שנאסרו כאן, יש לשער את מדת הנדבנות – הפזרנות, שהיתה נהוגה ביניהם. אעתיק כאן אילו סעיפים מאליפים בנידון זה: “שלא לשלוח איש לרעהו מתנות כסף או שוה כסף, מתוקות ומגדנות, ושום מין אכילה ושתיה ביום שמחת מילה, חופה, תפילין, (בר מצוה), ובעת הנסיעה או עליה בקודש, וכיוצא, שעל ידי זה נכשלו בגזל ח”ו”. “לא להראות הנדוניה הנקרא ביז־נישאן, כלל ועיקר, לא לאנשים ולא לנשים, שלא לבייש את מי שאין לו”. “לא יוליכו סעודתם לבית האבל בשבת, לסעוד את האבלים, כי בזה מראים אות אבל בשבת”. – באותה שנה, בחודש אדר מוסיפים הגבאים עוד הסכמות ותקנות… “על ענין נשים המשרתות לעדתנו, הן לזמר, הן לקשוט גבות עיני הכלה, הן לבשל הסעודות במשתאות לבתי האבלים ר”ל, והן לקוננות וכו'… ובעד שירותם לכל אחד קצבנו שכרם באופן זה…" “אין רשות לשום מזמרות לבוא לבית בעה”ב בעת אשר באו להם שמועות טובות מבניהם ובני משפחתם, מבלי שיקרא אותה“. “אין רשות למקונן לסעוד עם האבלים, בין בחול בין בשבת, ולא לישן בבית האבל”. “גם כן אין רשות למקונן לבוא לבית הנעדר, לעורר קנים ונהי… כשבא לבעה”ב שמועה קרובה או רחוקה, מבלי שיקרא אותו”. לתקנות הללו, שמעידות על יחסים “משפחתיים” מופתיים בין כל חברי העדה, הסכימו באייר תרע"א גם הבוכארים יושבי “נחלת שבעה”; בשמם באו על החתימה יוסף מוסאיוף ומשיח בורוכוף.

כעת מתגוררים בוכארים כמעט בכל שכונות ירושלים, ומספרם 3000- 2 נפש; כמספר הזה נימנים גם בתל־אביב, בעפולה, בפתח־תקוה וכו'. רובם עוסקים במסחר ותעשיה, במלאכות־יד מסוימות – “בכל מספרה ישנם בוכארים” מהלכת מימרא בירושלים – אבל לא בעבודה קשה. רק מאז העליה האחרונה נמצאים צעירים חלוצים אף בקבוצים, בעבודת האדמה ובמשק. הגברים רחבי־כתפים, בעלי בשר, שונים מן הפרסים שכניהם, הרזים המצומקים ונמוכי־הקומה. ההשפעה הרוסית מתגלה בשמותיהם המשפחתיים, כשמצרפים לשם אביהם המכובד את ההברה: – וב או – וף: (אף המשפחה המיוחסת בורוכוב (מקודם גיחן), שבנתה למשל את בית היתומים לספרדים, נקראת ע"ש ראש המשפחה: ברוך). במקרה נקרא הבן האחד ומשפחתו על שם אביו האחד: יצחקוף, והשני על שמו השני: משהיוף. מענין השם: כלנתאר, שפרושו: “נשיא”, תואר לאיש רם־המעלה, שהיה גובה המסים בבוכארה ומסרם לגזבר המלך. בזכות זאת קבל בכל שנה סטירה על לחייו – כאות ההכנעה או כאות רצון המלכות הטוב? פעם קבל אחד הכלנטארים מאת האמיר בגדי מלכות, ורעיתו שמלה מלכותית, ואלה שמורים אצל צאצאי המשפחה שמירה מעולה. הקטיפה המאודמת הכבדה מרוקמת על כל קציה רקימות זהובות מפוארות; רקימות המעיל כעין סגנון הונגרי־עממי להן, אסיאתי קדום. וצורות השמלה מצריות כביכול. ראיתי צלומים ממסיבות חגיגיות, בהן הששתפו אורחים נכבדים כמו שהזכרתי לעיל, והנה אצילי העדה הבוכארית וצעיריה הולכים ועושים ביניהם בתפאורת הדיפלומאטים ממש. בחייהם הפרטיים לובשים הגברים כולם בגדים אירופיים קצרים, פניהם מגולחים, (בלי תער), בלי כל סימני פאות; רק החכמים עטופים קפטנים ארוכים ומעוטרים זקנים נהדרים. הנשים מדושנות קצת, להוטות אחרי קשוטים, אחרי פאר והדור בתלבושתן הרב־צבעונית. כולן, אף הזקנות והישישות בכלל, מבכרות את הגונים הבהירים, ובימים טובים או בחתונות, כשחובשות מטפות־משי ולובשות שמלות קטיפה וברוקאט מבריקות ומבהיקות בכל צבע הקשת – מראה נפלא באמת![⁹⁹]

על אפים וטיבם של הבוכארים מוסר אידלסון (ר' לעיל), אשר אסף את ידיעותיו דוקא בירושלים, תאור מלאכותי קצת: “הם סבלנים ואדישים, יש בהם מדת הגאוה והענוה גם יחד, תמימות מצד זה וערמומית מצד זה, נוחים לכעוס ונוחים לרצות, אינם מצטיינים במדת הרגש והרחמנות, וזוהי הסיבה שאין להם מוסדות צדקה וחסד, ואין להם חוש צבורי”. להוכחה זו האחרונה מתנגדים בתי ההקדשים המרובים, שעליהם ידובר עוד להלן. כמו מוריהם הספרדים, ובכלל כל עמי הליבנט העוסקים במסחר, מסתגלים גם הבוכארים בקלות נפלאה לכל מיני ניבים ולשונות: חוץ מלשונות מולדתם שומעים ומדברים הם ערבית, טורקית, אספניולית ואפילו – אידיש. העברית שגורה בפי כל הבוכארים כמעט בלי יוצא מן הכלל: רק הנשים העסוקות בעבודת הבית, אינן רגילות עדיין בשפת עמנו. רובם דבוקים באמונתם בכל לב ונפש למרות שלא רבים ביניהם מופלגי התורה – מעיר עליהם ח. מ. מיכלין. החנוך נמצא עוד בשפל המדרגה, עוד לא יסדו הבוכארים האמידים בית ספר חילוני לבניהם ולבנותיהם. אולם, חוץ ממה שחניכי הת“ת לומדים אחרי הצהרים לימודי חול, אף אנגלית, יש בשכונתם בית ספר גדול, “בני ציון” בעל 10 כתות ו־300 תלמידים, המשתרע על שתי חצרות רחבות, ועומד תחת השגחתה של “אגודת ישראל”. לרשת אגודאית זו נמנה גם בית היתומים בלומנטאל ותלמוד תורה, שחניכיהם הם ברובם בני עולי פרס, קורדים וכ' וילדים עזובים, שאין מי שידאג להם⁹⁹. ויש בית ספר “מזרחי” לבנות, הנודע בשערים בשם מנהלתו, הגב' שפיצר, שבנה לו גם שני סעיפים “בית חנה” ב”ס תיכוני למסחר וב"ס ללמודי מלאכת־יד. המכון המפורסם: “הרי פישל לדרישת התלמוד ומרכז לעבודה ולתפלה” שוכן רק במקרה בשכונה זו. לפי הסטטיסטיקה החדשה (במפקדו של ד. גורביץ על “יהודי ירושלים”) ירדו הבוכארים כעת לדרגת מיעוט בשכונתם: מספרם 999 בדיוק לעומת מספר הפרסים שעלה ל־1544, בסכום הכללי של 6534 הפרסים, יש להם עדה מיוחדת בפני עצמם; הם הם דלת־העם, פושטי יד הסובבים בשכונה ובעיר, בשעה שהבוכארים בדרך כלל אינם מחזרים על הפתחים. נמצאה בשכונה גם עדת אנוסים, עולי משער, ביניהם אמידים מספר, ורובם מקפידים על המסורת היהודית בקפדנות יתירה; לפי הכלל הידוע בתלמוד: כל מצוה שהחזיקו בה כותים, הרבה מדקדקים בה יותר מישראל.

על המצב הצבורי והכלכלי בעדה הבוכארית למדתי הרבה משש החוברות: “חשבון הכנסה והוצאה אשר לחברת רחובות הבוכארים”, שנערכו ונסדרו החל משנת תרפ“ב (1922) עד תש”ב (1942), ע“י מזכיר ועד השכונה, ר' רפאל גאליבוף. (אגב, מר גאליבוף הוא אחד הראשונים שלימד את בני עדתו עברית; הוא הוציא עתון בוכארי בשם “רחמים” עוד בעיר סקובולוב, ואח“כ בקוקאנד בבוכארה, מיום ח”י אייר עת"ר (1910) עד פרוץ המלחמה הקודמת, בירושלים הדפיס מספר ספרים בוכאריים, והספריה הגדולה ביותר בספרות הבוכארית נמצאת ברשותו). בהקדמתו לדין וחשבון הראשון אנו קוראים: “בזמן המלחמה נתקלקלו כל הענינים, ולא נשאר לנו לא ועד, ולא סדר, ולא חשבון, ואיש הישר בעיניו עשה… עד אשר אנה ה' לעזרה את… האדון הנכבד, מר שלמה צופיוף, אשר עמד בפרץ, ואזר כגבור חלציו, ועל פי בקשת העדה עמד בראשה”… בשנים הראשונות (תרפ“ב־פ”ד) עלה סכום ההכנסות וההוצאות על 760 לירות בממוצע שנתי. בשנות הבאות (תרפ“ה־פ”ו) הרחיב מר צופיוף חוג פעולותיו: ההקדשות הועברו על שם הקהלה, נתיסדה ישיבה ע”ש “מדרש שלמה”, תוקנו בתי מרחצאות ומקואות, וגם תרומות גדולות ניתנו לבנין בתי הקדשים חדשים¹⁰⁰. הסכום הממוצע השנתי עלה על 2220 לירות. ההכנסות השונות נמצאות אחדות ראויות לתהלה. יש מפקח על תרומות ומעשרות, שדמיהן נמסרו לקופת הצבור, ישנם שמעשרים מהכנסות חצרותיהם ובתיהם, ונמצא נדיב אחד שתרם שליש כל שכירות חנויותיו ב־“זכרון משה”, (בתקופה אחת יותר ממאתיים לא"י). נתקבל בשם נדבה כסף פירות שביעית, תמורת סעודות אבלים וכו' ואפילו חגיגת פדיון פטר חמור נרשם פעם. אחרי שנות המאורעות הלך וירד המצב. אבל “למרות המצבים השונים, שעברו על כל הנדיבים ועל כל הסוחרים העשירים בני עדתנו כידוע”, נכנסו למעלה מ־7000 לירות (במשך השנים תרפ“ז־צ”א), אשר חלק ניכר מהם, היינו 3321 לירה, באו משכירות בתי ההקדש, ורק היתר מנדבות. מאלפת ההערה מפי המזכיר: “הננו נאלצים לתת דירות, שהיו מושכרות מקודם לאנשים (עניים) שונים, לאיזה מבני עדתנו שהזמן מכריח אותם לגור בבתי הקדשות בלי תשלומין”. ערכתי כעין סטטיסטיקה: בתקופה הראשונה היה מספר המנדבים מדי חודש בחודש: 94, מספר זה עלה בתקופה הבאה ל־116, ומאז ואילך ירד ל־30 ואף ל־23. אמנם גם מספר העניים ירד מ־142 עד 33–39, וגם אלה ברובם נשים. האם תופעה זו סימן ל “פרוספריטי” או להגירה לחוץ לארץ? בתקופה הנזכרת זרמו לשכונה פליטי רוסיה ובוכארה, בלי שתעלינה ההכנסות; לכן קל להבין את זעקת גאליבוף בחוברת החמישית: “ידידינו נדיבינו הולכים ומשמטים את עצמם ולא דואגים לעניים… ואם עיני הקהל לא יטכסו עצה… אז קרוב לודאי שכל הטרחות וההשקעות שהיו מאז ועד עתה ילכו לטמיון, וח”ו יהיה הכרח לסגור את הועד ולהפסיק את כל התמיכות“. באותה החוברת נדפס מעין הוספה: “רשימת כל בתי הקהל של עדת הבוכארים”. והנה בתוך 23 מוסדות הצדקה ישנם – חוץ מבתי הכנסת ות”ת – 96 חדרים עם 46 מטבחים בשביל 66 משפחות ואלמנות, בס"ה 236 נפש. ואף על פי "שהכנסות בתי ההקדש אינן מספיקות להוצאת המסים “ובדק הבית”, בכל זאת עולות ההכנסות משכירת בתי המרחץ, בית התנור, וכל החנויות לשוק הירקות פי שלושה (2140 לירה) על כל נדבות ומגביות התקופה (תרצ“ט–תש”ב).

אכן צודק מר גאליבוף בפתגם השגור בפיו: “אין הקומץ משביע את הארי”; – אבל ירושת אבות שומרת על הבנים ומספקת אותם לעת מצוא. כמובן גם הפרט הזה לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. הלא רוב מוסדות ירושלים בזכות־אבות הם מתקיימים, וחייהם בהווה בנויים ועומדים על עברם המזהיר…

 

הבניה החדישה: “תלפיות”, “רחביה” וחברותיהן    🔗

(תרפ"א – 1921)

ביבליוגרפיה

דוחי"ם שונים לחברת הכשרת הישוב בארץ.

דוחי“ם של “עיר גנים תלפיות”, אגודה הדדית בע”מ.

יצתק רפאל מלכו: זכרונותיו על רחביה. (“הד ירושלים” ת"ש, גליון ל')

תקנות החברה “רחביה” תרפ"א.

הדו“ח הראשון לחברת “רחביה” תרפ”ה–פ"ז.

פנקס, כתובות של תושבי רחביה עם תכנית השכונה. תרצ"ה.

שוע נא: “הד ירושלים” ת“ש, כ”ג שבט.

י. ר. מלכו: בהאיר המזרח. תש"ד.

דו“ח של הגימנסיה העברית ב־”הד החנוך" תש"ד.

יצחק שפירא: ירושלים, העיר העתיקה. תש"ה.

י. בן־צבי: “ירושלים”, הצאת “קרן היסוד” תרצ"ו.

יוסף קלוזנר: ירושלים בעבר ובהווה. אודיסה, תרע"ד.

דו“ח ראשון ל־”כנסת ישראל“, ועד הקהלה העברית בירושלים תרצ”ח.

א. אוליצור: ההון הלאומי ובנין הארץ. עובדות ומספרים, תרע“ח–תרצ”ז–ת"ש.

חלק א: התפרצות ימה, צפונה ודרומה    🔗

המשבר, המזעזע של שנת תר"ס (1900), שעליו דברנו בפרק השביעי כמעט שהפסיק את כל הבניה וההתפתחות בירושלים על סף המאה הנוכחית. בעלי האחוזות ירדו מנכסיהם, המגרשים והבתים עברו במחירים נמוכים מיד ליד, ושבע שנים ויותר שבתו הבונים והבנאים, הגודרים והסתתים, מאין קונה ואין בונה. רק כוללים ובני כוללים אחדים נתעוררו או נאלצו לבנות בתי צדקה לענייהם.

ושוב שמשה פעולת הקרן הלונדונית ע“ש מונטיפיורי – והפעם בפעם השלישית – כדחיפה להמשכת הבניה הקונסטרוקטיבית. ושוב יצרה לה גם מרכז חדש לישוב… בשנות תרס”ג–ס“ח הוקמה – כמו שראינו בפרק השני על שכונות מונטיפיורי – השכונה “זכרון משה”. והנה במשך שנים מעטות התרכזה והתלכדה מסביבתה, כלומר על רצועת קרקע בתולה שבין רחוב יפו ורחוב מאה שערים, שורת שכונות לא גדולות, צנועות כביכול, אבל עליהן האציל כבר במדה מסוימת סגנונה של “זכרון משה” ורוחה. הרחובות מסודרים, הבתים נבנים בטוב טעם, לפניהם גינות זעירות, וגם הרכב האוכלוסיה מראה על תקופה חדשה העתידה לבוא. שכונת “אחוה” נוסדה בשנת תרס”ח על ידי “אגודת אחוה”, שמטרתה: “אהבה ואחוה לכל איש ישראל בכלל” – בעלת 22 חברים, שקנו בהלואות הבנק אפ“ק כ־10,000 א. מ., ובנו להם בתים לעצמם, ואח”כ אף לזולתם. בשנים מאוחרות (תרפ"ח) הקימה “אגודת אחים אנשי אמריקה” (א. א. א. א.) בחלל ריק שבין “זכרון משה” ו־“אחוה” כעין שכונה נפרדת, ז. א. בנינים אחדים, בו רכשו קציני אמריקה דירות נאות¹⁰¹, שהוקדשו אחרי מותם – לפי תקנות החברה – למעונות עבור תלמידי חכמים חינם. מחלקו של האחד נעשה כבר בחיי המייסד בית כנסת נהדר, ובו מתפללים אשכנזים וספרדים, חסידים ופרושים לפי נוסחם לחוד, ושמונה שעורים נלמדו בכל יום. מיסד המוסד ומנהלו, ר' צבי קויפמן, רכש בימים האלה גם בית מיוחד לת“ת ולישיבה. – על יד שכונת “אחוה” משתרעת השכונה הרחבה “יגיע כפים” לחברי “אגודת בעלי מלאכה”, שנבנתה בשנת תרס”ח בתמיכת הועד האמסטרדאמי הו“ד; ושם הרב ר' יונתן הלוי הורוביץ, בא־כחו של הועד, מונצח גם על אחד הרחובות. השטח נמשך עד המגרשים הפזורים של “בתי וילנה” על יד בה”ס “תחכמוני” והשכונה “כרם”, שהיו מיועדות בזמן ידוע לפליטי רוסיה, וגם נקראים לעתים בשמות אלו בערבוביה. השטחים נקנו ברובם כבר בשנת תרמ“ז ע”י אחד הממונים של כולל הורודנה, ר' משה גראף מאת אבדול קאדור איל האלילי, הוא מכרם לר' משה ויטנברג, והלה מסרם לכוללי וילנה והורודנה ופליטי רוסיה. היסטוריה מתחלפת יש גם לשכונת “רוחמה” שעל יד “זכרון משה” לצד “מחנה יהודה”. בפקודת החברה הברלינית “עזרה” (הילפספריין) קנה מר אפרים כהן־רייס, מנהל בתי־הספר שלהם, שטח של 14,000 א. מ. לשם בנין בית־מדרש לרבנים ומוסדות אחרים, אולם המלחמה ותוצאותיה שמו את כל התכנית לאל, וכן נתבקש מר י. פרס, למכור את הקרקע; ובמקומה הוקמה השכונה הנזכרת, שהיא עד היום מבורכת בבתי אולפנא וחנוך. בין השאר: בתי־ספר לבנות: “בית יעקב”, “בית אהרן” מעזבונו של מר חיים אהרן ולירו, גימנסיה, בה“כ לבבלים, ב”ס לבנות “מזרחי”, ועל ידו בית הכנסת “שירת ישראל”, ע“ש המקהלה הדתית הראשונה בא”י, שנוסדה בשנת תרס“א ע”י החזן הידוע ר' שלמה זלמן ריבלין, ועל “מכון שירת ישראל”, שנוסד גם כן, על ידו יחד עם הפרופ' א. צ. אידלסון (תרס"ח)¹⁰².

“ההסתערות מערבה” הביאה בזמן מאוחר להרחבת הגבולות בכוון זה. ממול לבית היתומים הסורי קנתה הברת עסקנים, בראשם ר' ירחמיאל אמדורסקי, (תרפ"ו) מאת הנוצרים האלה אחוזת אדמה בת 20,000 א. מ., ועליה התפשטה אחת השכונות היפות והמסודרות: “מקור ברוך” (משלי ה' י"ח, וגם על שמו של אחד התושבים מאמריקה, ברוך אהרונוב). ממערב לשכונה במרחק מה, על רמת גבעה, נוסדה כבר בתרפ“א השכונה: “רוממה”, (תהלים קי“ח, ט”ז, ועל שם המקום המורם), אשר במרומה מתנוסס היום מגדל המים הגדול בירושלים, בו נתכנסו בצנורות אף מי “בריכות שלמה” המפורסמות. בקרבתו הוקמה מצבת הזכרון לכניסתו של הגנרל אלנבי לעיר הבירה, (ערב חנוכה תרע"ח), וכאן נמסרו לו מפתחות ירושלים ע”י ראש העיריה. הכתובת באנגלית מודיעה: “קרוב למקום הזה התמסרה העיר הקדושה בידי גדוד הששים ב־9 דצמבר 1917. המצבה הוקמה ע”י ידידיהם של אותם שרי הצבא וחייליהם, שנפלו חלל בכבוש ירושלים“. השכונה בסביבה ערבית שרויה במצב הקפאון, על אף שטחה הרחב באופן יחסי. – בימים אלה חגגו כאן הנחת אבן־פינה לשכונת־רבנים שתוקם בהשתדלות התאחדות הרבנים פליטי רוסיה ושאר הארצות. – עוד יותר מערבה העיז ללכת הרב נסים אלישר, שקנה כבר בשנת תרס”ח, שטחים שוממים מחוץ לעיר, וכינה את השכונה החדשה בשם אביו החכם־באשי ר' יעקב שאול אלישר: “גבעת שאול”, ואולי לרמז גם על גבעת שאול התנכ“ית, שנחפשה ע”י היסטריונים בסביבה זו. השכונה נהפכה במרוצת הזמן לאחד ממרכזי התעשיה בירושלים, אולם היא חסרה עדין את היד המסדרת; רחובותיה אינם סלולים, מלאים חורים וסדקים. בכל זאת שואפת היא כבר מזמן לעצמאות פוליטית בצורת “מועצה מקומית”¹⁰³. " פארה ותפארתה הוא הבנין המפואר מכל בתי החסד שבירושלים, המתנוסס בגבולותיה: בית היתומים הגדול על שם הרב ר' יהושע דיסקין. (נוסד תרמ"א)

גם כן במערב העיר, אבל סמוך לה ביותר, הונח בשנת תרס“ח היסוד לשתי נקודות הישוב החדש, שעתידין להתפתח במדה יחסית. מאחורי מנזר ראטיסבון והבנין של “בצאל”, שעבר בשנה זו לידי הפרופ' בוריס ש”ץ, היו בידי האיק"א, על יד הדרך לכפר מצלביה, קרקעות טרשיים רחבי־ידים, כ־30,000 א. מ., וסוכנה רב־הפעלים, מר אלברט ענתבי, מנהל בתי הספר של אליאנס, טרח לבנות עליהן בתים פשוטים לעובדי המוסד ולבעלי־מלאכה, כמו שעשה ב־“נחלת ציון”. אחר זמן מה (תרס"ח) בנו להם גם יחידים מעדות הספרדים והאשכנזים מעונות נוחים בתנאים נוחים, וקראו את השכונה מתוך תודה לאליאנס, ע“ש הרב הראשי לצרפת ר' צדוק כהן: “נחלת צדוק”. בגלל אוירה הצח כינוה הספרדים עד היום בשם: “בואינוס־אירס”, היינו יפה נוף. את השטח שנשאר ריק, קנה לו אחרי המלחמה הפרופ' ש”ץ, וחלקו לפקידיו אמניו ואומניו; זוהי השכונה הצנועה: “נוה בצלאל”. (תרפ"ז). – והנה עוד לא השתרש זוג שכונות זה במקומו, כבר נצנצה חברתה על ידם. החברה “שערי חסד, גמילות חסדים כללי”, בהנהלת הרבנים ר' יוסף חיים זוננפלד, ר' שמואל זנויל שפיצר ור' זלמן שלמה פרוש ראתה נכון, לכונן כאן על מגרש של 75,000 א. מ., שנקנה ע“י הרב נסים אלישר וא. ענתבי, את השכונה החרדית: “שערי חסד” לפי דוגמת “מאה שערים”. גם היא נבנתה בצורת מרובע מסוגר, ושערים לכל צד; בה כמאתים בית, כל אחד בעל שני חדרים ונוחיות מתאימה, והקונים קבלום לפי תקנות החברה “במחירים זולים בלי שום ריבית וקומיסיון”. רק בתנאי מוקדם, לא לחלל את השבת בשום אופן שהוא. בשכונה, שהיא כעת אחד המרכזים החרדים בירושלים, הוקם ע”י רוב תושביה, פרושים ליטאים, בית כנסת מפואר ע“ש הגר”א, ששוכלל בעצם ימינו אלה; גם בכ“נ לחסידים, יש בה, ונמצאים עוד כמה מנינים, ואפילו “שטיבלך”. ורבים מבני רחביה השכנה, שבורחים מפני “אשכנזיותם”, משכימים ומעריבים לשם. –”לעזור לחוגי הצבור מעוטי היכולת ולעניים ע“י הלואות של גמילות חסד ללא ריבית” נבנתה שנים מספר אחרי המלחמה (תרפ"ו) ע“י “אוצר החסד קרן שמואל” אשר בידי הועד הכללי, על שמו ולזכרונו של הרב הראשי ר' שמואל סלאנט, ליום הולדתו התשעים, השכונה: “קרית שמואל”. האוצר קנה על אחת הגבעות הסמוכות לרחביה מגרש של 90,000 א. מ. (54 דונם) שחולק ל־124 מגרשים, לבד משלושה מגרשים צבוריים; ועל כל אחד מהבונים היה להשקיע אלף לירות לפחות. תמך בקרן ר' ישראל רוקח מניו־יורק שהלוה 25,000 לא”י לבנין 25 בית. בהכ“נ הגדול “אהל רבקה” הוקם מכספה של מרת רבקה ראטנברג, שרכשה לה שם טוב גם במוסדות אחרים. בקרבת המקום נבנו בימינו אלה הבתים המודרניים הראשונים של שכונה חדשה: “מרחביה” (תהלים קי"ח, ה). – והנה אנשי “שערי חסד” יצאו גם “לכבוש אדמה חדשה” על אדמת הקודש. במרחק מה מן השכונה על גבעת העמק בין רחביה ו־”בית וגן“, רכשו בשנת תרפ”א מן מוכתאר הכפר הערבי “מלחה”, שהיה אחרי כך אחד מראשי המסיתים בשעת המאורעות, כ־120 דונם. הקושאן ניתן בשני חלקים ובשני זמנים: במקרה בעצם יום שבת ובחג השבועות. הממשלה דחתה את התאריך הזה, אף על פי שהיהודים החרדים היו נכונים לחתום עליו אף בשבת, על פי דברי התלמוד, גיטין ח'.¹⁰⁴ בנין השכונה לא הצליח; לקבוצת הבתים שנבנו בתקופת הוסדה לא נוספו חדשים, ועכשיו היא עומדת כמעט עזובה ומחכה לשכונת “העובדים” הגדולה, שעתיד להבנות כאן מטעם חברות השכון בתוך תכניתן המקיפה.

*

עברה שנת תרס“ח (1908) על כל התחלותיה והישגיה המבורכים. והנה שוב הופסקה הבניה באופן מפתיע. למרות שדוקא באותה שנה (1908) ניתנה ע”י הסולטאן אבדול־חמיד “הקונססיטוציה הטורקית”, שעוררה שמחה ותקוות רבות בארץ, מפני שהיא חיזקה והידקה את המצב הפנימי במדינה. אבל מהפכת “הטורקים הצעירים” לא עצרה כח להתגבר על קשיי הסדר הפוליטי, והתחיל המרד ובריחתם של חלקי הנוער לחוץ לארץ. המשברים המדיניים שלא פסקו באירופה, המלחמות בארצות הבלקאן, והרגשת אי־הבטחון בכלל – כל אלה השפיעו לרעה על כל עליה ותנועה בארץ ישראל. גם המלחמה העולמית (1918־1914) עשתה את שלה: הפחיתה את מספר התושבים היהודים עד למחצה, וגרמה לשתוק כללי. עד כי בעקבות הכבוש האנגלי והעליה השלישית (1919־ 1923) הגיעו הנה מלבד המונים מרוסיה־ופולניה גם חלוצי מערב־אירופה, ובידם לא צרורי כסף גרידא, אלא כשרונות וידיעות מיוחדות, חדות הפעולה, ודרישות ותביעות לנוחיות ומודרניות. ובעת ההיא אף הישוב גופו היה כבר מוכן ומוכשר למפעלים נרחבים. בעצם השנה הנזכרת למעלה, בקונגרס הציוני בשנת תרס“ח, נוצר “המשרד הארצישראלי” ונועד לצורך העבודה המעשית בארץ ישראל. בועידה הציונית בלונדון 1920 (תר"ף) נתקבלה החלטה בענין יסוד קרן־היסוד, והוטל על הקרן הקימת להתמסר לקנית קרקע בלבד: “נושא הפוליטיקה הקרקעית העברית בכפר ובעיר הוא, הקק”ל”. והתפקיד הנשגב מצא לו מיד את המכשיר המתאים להגשמתו. זוהי “החברה להכשרת הישוב”, אשר בראשה עמד בתור מנהל גוברנר דר. א. רופין, כמנהל בפועל דר. יעקב טהון, וכרוחה המניעה מר יהושע חנקין. קנינה הראשון בוצע עוד בשנת תר“ע ברכישת אדמת מרחביה על יד עפולה. בירושלים הורגשה פעולתה רק בשלהי המלחמה, כשהעביר מ. אוסישקין את המוסדות הלאומיים ומשרדיהם ירושלימה, ועשה אותה על ידי כך לעיר הבירה, למרכז המדיני אף בשביל היהודים. תרפ”א־פ"ב הן הן השנים הנפלאות, בהן התפרצה ירושלים מתוך תחומיה המסוגרים בממדים ענקיים חוצה: דרומה, מערבה וצפונה…

בדרומה של ירושלים, במרחק 3־4 קילומטר בערך ממרכז העיר, בדרך בית־לחם, קנה הבנק אפ“ק בשותפות עם החברה להכשרת הישוב מאת הטמפלר־בנק עוד בשנות השלוה (תר“ע־ע”ב 12–1910) על אחת הגבעות הירוקות, כברת ארץ נרחבת בת 196,000 מ. מ. במחיר לא זול של 30 עד 45 לירה הדונם. המראה המקסים מעל הגבעה בת 840 מטר על חומותיה העתיקות של ירשלים ועל שכונותיה הצעירות, ויפה נופה מסביב יעדו את המקום מראש למקום של נופש ורווחה, בהתאמצותם של הקונסול הליטאי מר מרדכי כספי, אבי השכונה, והפרופ' קלוזנר נמכרו המגרשים חיש מהר, אולם מפאת מאורעות המלחמה נבנו הבתים הראשונים רק בשנות תרפ”א־ב, ואז נטעו גם הגנים ע“פ תכנית מאוזנת. האגודה קבעה גם את שם השכונה: “עיר גנים תלפיות” (שיר השירים ד' ד)¹⁰⁵. בתוך הגן הצבורי המשתרע על שטח של למעלה מחמשת דונם והנקרא על שם אליעזר בן־יהודה, הוקם בצריפי־עץ בית כנסת זמני, בית הועד, גם גן ילדים, ובקרבתו בית־ספר למופת, שעמד שנים מספר בהנהלתו של הפידגוג הידוע מוינה דר. ויקטור קלנר. לבית הכנסת הקבוע נערכה תכנית מקיפה ביותר והוא ישמש גם לבית־עם במובנו המעולה; אפס בגלל סיבות הזמן “עודנו תובע את גמר בנינו” – לפי דברי הדו”ח האחרון (כעת עתה בנינו מושכר לצבא). החורשה השניה בת 50 דונם בערך קבלה אשתקד לרגלי יובלו של הפרופ' קלוזנר את השם: “חורשת יוסף”. בפתחי מבואה עומדת חוילתו של בעל היובל ומעל לשער סיסמתו: “יהדות ואנושיות”. גם ביתו של ש.י. עגנון נמצא כאן. לפי דברי הדו“ח לשנת 1941, שואף ועד השכונה זה שנים מספר לעצמאות פוליטית, להקמת מועצה מקומית. בתלפיות אין בעלי הבתים מקבלים שום שירותים פומביים מעירית ירושלים, ואין הם משלמים לה מסים, אבל המצב הנוכחי עוד לא קבל אשור רשמי. למרות שנתיבות השכונה וגניה מתמלאים בעתותי הקיץ תנועה וחיים חברותיים, מתפתחת בה הבניה רק לאט־לאט, (לפי השמועות הרווחות מפני שלא בסלעים יסודם אלא בקרקעות חול וחמר): אפילו “עברו מספר בתינו ומגרשינו – לדאבוננו – לידי זרים”. בכל זאת תלפיות – על 120 בתיה – היא השכונה היחידה בירושלים, המתפארת בפרברים בפני עצמה. “ארנונה” על שם הנחל ארנון, שאפיקו נראה מכאן בימים בהירים, נבנתה בשנת תרצ”א על אדמה של 13 דונם ע“י “קרן העזרה”, “המבצרת קצות העיר ע”י ביסוס הפרברים הנמצאים במקומות בודדים”¹⁰⁶. השכונה “בנין ומלאכה” בת 16 דונם, הוקמה בשנת תרצ“ה, בחלקה בהלואות הבנק להלואה וחסכון, אולם בשנים האחרונות הוסיפה לה החברה להכשרת הישוב עוד 130 דונם מאחורי “רמת רחל”. – על “גבעת אליהו”, שקבלה את שמה מן המנזר הנוצרי אשר בקרבתה, ואשר אדמתה (127 דונם) נקנתה ע”י “קהלית ציון” אמריקאית דרך “החברה להכשרת הישוב” לשם עבוד חקלאי¹⁰⁷, ניטע ע“י תלמידי בתי־ספר של ירושלים בחגיגות ט”ו בשבט, גן רענן על שם דר. יוסף לוריא, מנהל מחלקת החנוך של הועד הלאומי לשעבר. ביזמת ועד השכונה נרכש בסביבה זו גם ע“י הקק”ל מגרש גדול לשם קיטנה ארצית בתוך מגרשי המשחקים ע“ש גוגנהיימר¹⁰⁸. – מראה מעודד ומשמח הוא משק קבוצת העובדים, בת 95 דונם, שנוסד בשנת תרצ”ו ע“י הסתדרות העובדים ונמסר לגדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור; בגלל קרבתו אל קבר רחל אמנו, נקרא הקבוץ בשם “רמת רחל”. – לא יצאה לפועל תכנית “שכונת הרבנים”, שהוכנה בשנת תרצ”ח ע“י ועד הרבנים, בראשותו של הרב קלמנס ממוסקוה והיא תבוצע אולי בימים הבאים על יד השכונה “רוממה” (ר' שם). לעומת זאת עלתה כפורחת שכונת הפקידים “צפון תלפיות”, שנוסדה בשנת תרצ”ה על אדמה פוריה בת 30 דונם, ובה גם פנימיה מיוחדת לבנות עולות חוץ לארץ. על ידה אנו רואים בית־ספר נהדר על שטח נרחב, ה“ה “חות הלמוד(ים)” שנקראה עד שנת 1933 גם “משק הפועלות”, ואינה נכללת בשם שכונה כלל. נקודה חקלאית זו נוסדה בשנת 1928, וסבלה הרבה מהמאורעות בשנת תרפ”ט. הבנינים החדשים הוקמו בעזרת ה־“פיפלס־רליף” בארצות הברית וע“י תרומת אגודת נשים: “ויצו”. המיסדת של המוסד היא הגב' רחל ינאית (בן צבי), המנהלת את המוסד החינוכי הזה עד היום. האדמה (בשטח של 53 דונם) נקנתה ע”י הקק“ל באמצעות החברה להכשרת הישוב. חברה זו הרחיבה בשנים האחרונות באופן שיטתי את קניניה בסביבת תלפיות. למשל נקנו ונקראו שטחים גדולים ע”ש “גבעת מרים” (63 דונם, 1934), 80 דונם, 1925, לכולל “חיבת ירושלים”, “אדמת שחור (האריס)”, “מצפה ירושלים”, השייכת לכולל גליציה וכו', אולם כל השטחים האלה עוד לא נבנו עליהם אף לא הוכשרו לשכון. לעומת זאת נקנתה ע“י הקק”ל בשנת תרפ“ו בצדו השני של הכביש המוביל לקבר רחל, נחלת אדמה להתישבות חרדית מתרומתו ועזבונו של חיים כהן מחרקוב; בהשתדלותו של מר אוסישקין הוסיפה הקק”ל עוד סכומי כסף וקראה את השכונה בשם: “מקור חיים”. שכונה דלה ומוזנחה.

באותן השנים תרפ“א–ב (1921–22) קם גם בקצה המערבי של העיר מרכז התישבות חדש. שתי אגודות, אחת של מורים ואחת של פקידים, התאחדו לארגון משותף בשם “בוני בית”. על ראשית פעולתם מספר פ. גראיבסקי בדברים האלה: “חוגי הרעיון ומחפשי הדרך להגשמתו יצאו לשוח באחת השבתות במרחק שני קילומטרים מירושלים בסביבה הרחוקה מכל ישוב. תוך כדי הליכה והתבוננות בחרו בגבעה נאה – שעליה נבנה כעבור זמן מה בית המדרש למורים העברי – ויגמרו אומר לתקוע בה יתד, אם רק התנאים ירשו. פתחו במו”מ עם בעל הקרקע, כומר ארמני, וכן עבר עד מהרה שטח של 850 דונם לרשות האגודה. ביום ו' תמוז תרפ”ב הונחו היסודות לבתים הראשונים. תחילה סבלו התושבים סבל רב מצד השכנים, פלחי הכפרים הסמוכים, אולם הם התגברו עליהם, הביאו מים חיים למקום, סללו דרכים ותקנו שירות־מכוניות ראשון אל מחוץ לעיר. חפשו בתנ“ך אחר שם מתאים לשכונתם, ויבחרו בשם ההיסטורי: “בית הכרם” (ירמי' ו' א'), מתוך ההנחה, שבסביבה זו השתרעו גבולותיה של העיר בימי קדם, שם חצבו אבנים למזבח המקדש. במרוצת הזמן הפכה פינת חמד זו בבקעת ההרים, שכולה פרחים ועצים רעננים, למקום נופש ושעשועים בשביל הנוער, ואף לנוה־קיץ בשביל משפחות אמידות. בית המדרש הנזכר. שבנינו המפואר חולש על כל הסביבה, משמש כיום יחד עם הגימנסיה ובית־הספר העממי־למופת שנספחו אליו, מרכז תרבותי. מודרני לכל ירושלים. ושוב אותה תופעה רגילה וטבעית! אך צלח ופרח ישוב זה, כבר התנוצצו בגבעות הסמוכות לו שכונות חדשות. בשנת תרפ”ד הוקמה על הגבעה האחת שכונת מונטיפיורי: “קרית משה”, הידועה לנו מן הפרק השני, ועל ידה הקימה בשנת תר“ץ קבוצת ספרדים־פרסים שכונה צנועה: “שושנת ציון” על שמה וזכרונה של עיר בירתם: שושן. גם השכונות הקואופרטיביות שכונת הפועלים שעל יד בית הכרם “הפועל המזרחי” על יד שכ' עץ חיים, ושל “המקשר”, לעובדי אגודה זו; נוסדו כאן, ברובן על אדמת הקק”ל. בחוברתו “בשעריך ירושלים” (תרצ"ז) מזכיר גראיבסקי גם את השכונה: “גבעה ירוקה” על יד “קרית משה”, שמגרשה בעל 100,000 אמה נקנה בשנת תרפ“ה ע”י ירחמיאל אמדורסקי וחבריו. מן המגרש נמכרו חלקים לבית היתומות וויינגרטן, שחגג שם בפומביות רבה גם את הנחת אבן־הפינה, וחלקים לסמינר המזרחי, ול־“מרכז הרב”, שלא בנו בו מעולם. רק “בית החנוך לעורים” זכה בשנת תרצ“ב לבנין מפואר ע”י החברה “מגדל אור” בנוי־יורק. המוסד נוסד כבר בשנת תרסב ע“י חבר עסקנים ובראשם ר' א. מ. לונץ ונ. נתנזון; כעת מנוהל ע”י מר פ. מלצר והרב א. ח. צוובנר. על פרשת הדרכים המובילות לתל־אביב מצד אחד ול־“עין כרם” מצד שני, נמצאה שכונה קטנה ע“ש שלמה וולפזוהן מעיר גלזגוי באנגליה, שהלוה 6000 לא”י להשקעה בבנינים ולפרעון במשך עשרים שנה. וכל הכנסת הבתים מוקדשת לישיבת עץ חיים, על כן נקראת השכונה גם שכונת עץ חיים (תרפ“ה–תרצ”ב)¹⁰⁹. – אפילו מבית הכרם וחוצה לה נוסדה בשנת תרפ“ב על גבעה רחבה על שטח של יותר מ־400 דונם; שכונה חדשה: “בית וגן”, הנשקפת על כל פרברי ירושלים המערביים ועל הוילות “עין כרם” וסביבתה. כשמה כן היא: בתיה מוקפים גנים; אמנם, מתפתחים בה גם משקים חקלאיים ואפילו תעשיות שונות. בראשותו של הרב אלעזרי עומד להתקיים גם “מכון לחקירת ההלכה”, שאוכסן כעת בבית הכנסת לספרדים, שכיפתו היפה נראית ממרחק. היקף שטחיה של “בית וגן” הוא הגדול מכל שכונות ירושלים, לכן שואפת גם היא כמו “תלפיות” ו”גבעת שאול" לעצמאות פוליטית בתור מועצה מקומית. – בשנת תרפ"ט נמכר חלקת אדמתה, 50 דונם, לקבוצת פליטים, ואלנ בנו להם על גבעה סמוכה, בהלואת לשכת “בני ברית” כ־30 בתים וקראום “אחוזת בני ברית”. היא הנקודה החיצונית ביותר באיזור הירוק המקיף את ירושלים ממערב ומדרום מערב. תושביה ברובם חסידי פולין.

והנה הרחיב גם צפון העיר את גבולותיו בשנות הפריחה האלה. ידועים ברבים הבנינים המונומנטאליים של האוניברסיטה וספריתה, ושל “הדסה” ומוסדותיה השונים על הר הצופים, שהקמתם – ברובם על אדמת הקרן הקיימת לישראל – התחילה בשנת תרפ“ה בירית אבן־הפינה לאוניברסיטה העברית, (1. אפריל 1925). אולם גם בפנים העיר נתמלא הצפון בעת ההיא שכונות, ביחוד בצדו החיצוני של “רחוב מאה שערים”. שם משתרעת – מוקפת חומה – חורשת שנלר, בה הקים בשעתו המיסיון האנגלי ואח”כ המיסיון הגרמני את מוסדותיו השונים ואת בית היתומים הסורי ע“ש מנהלו שנלר. עכשיו הצליחו מר אמדורסקי ואחרים לגאול מהם כ־100,000 א. מ. בערך ולהנחילם לנחלת ישראל. שתי שכונות גדולות קמו על המגרשים הללו: “גאולה” ו־”כרם אברהם" (תר"ץ). לעתים התקרבו זו לזו והיו לשכונה מאוחדת, ולעתים התפלגו לשני מחנות, כל אחת עם ועד מיוחד. שכ' “גאולה” נמשכת לאורך הרחוב מאה שערים עד שכ' התימנים: “שער הפינה”, ומתפארת בישיבת פליטי חברון: “כנסת ישראל”, אשר איותה את השכונה למושב לה. “כרם אברהם” קבלה וחידשה עליה את השם ההיסטורי בן 80 שנה, שעליו הרחבנו את הדבור בפרק ראשון של החוברת. רחובותיהן נקראו לרוב באופן שיטתי על שמות “הנביאים הקטנים” (תרי עשר). – “כרם אברהם” גובלת ומקושרת כעת עם שכונת הבוכארים, ועל נקודת הצטלבותן הולכת ומתפשטת כעין מרכז תעשיתי: “תל ארזה” (שם עתיק במשנה, אולם קרוב לודאי שנקראת על שם ארזים שגדלו בסביבה זו). – ממול לשכונת הבוכארים על יד הכביש “שמואל הנביא”, בעמק המערות העתיקות, נמצאות שוב שכונות תאומות: “סנהדריה” או “נחלת בית” על שם “קברי סנהדריון” האגדיים שבקרבתה, ושכונת “מחנים” (בראשית ל"ב, ג). את השניה כבר הזכרנו בין שכונות התימנים, הראשונה מאוכלסת אוכלוסיה מעורבת תימנים, מזרחיים ואף אשכנזים. הם גרים על אדמת “מיר”, שזכות הבעלות עליה שייכת לממשלה; אבל חלק ניכר ממנה נרכש ע“י חברת “נחלת בית” מיסודו של “המזרחי הצעיר” לטובת פועלים ובעלי־מלאכה מחוסרי הון. בגבולות השכונה נמצא הגן הצבורי הממשלתי, גם המגרש הספורטיבי הגדול בירושלים. בימי המאורעות עזבו התושבים את השכונה הרחוקה, אבל בימינו הקימה הסוכנות היהודית מכספי קרן “העזרה” על רמת ההר בית משותף בעל שלוש קומות. “הבית עושה רושם של ארמון מבוצר בודד, הצופה על פני הרי יהודה”, ועל גגו תחנת הצופים… והנה עוד צפונה והלאה מצאתי על המפות הרשמיות, שהוצאו בעברית ובאנגלית כמה שמות יפים ומושכים של שכונות יהודיות:”הדר ירושלים", “מולדת”, “תפארת ירושלים”, “כרם יצחק”: ואמנם מתקיימות הן לפי שעה רק על הנייר ובדמיון בעליהן.

ועוד אל נקודה אחת עלי לחזור, אל שכונה מבודדת כמעט בדרום העיר העתיקה, הנשענת רק על אחותה הבכירה הראשונה, שכונת מונטיפיורי, “ימין משה”. במקום שם התחילה התישבות היהודים מחוץ לחומה, שם היא מסתימת עתה כביכול… בין הרחובות הראשיים, רחוב ממילא ורחוב יוליאן אתה מוצא רובע רחב־ידים אולם בלתי־מסודר, גדוש בתי מלאכה ואומנים, חנויות סיטונאים וקמעונים, בכל זאת קשה בו תחבורת העגלות מחמת השטח העקוב, מלא מדריגות ומכשולים, המשמש – “בית קברות” למכוניות מקולקלות. זהו “המרכז המסחרי החדש”, ואלה תולדותיו: אחרי גמר המלחמה הקודמת, כשביצעה הקק“ל ע”י כלי מכשירה “החברה להכשרת הישוב” את קנינה הגדול ביותר בירושלים, (ר' להלן על יסודה של שכ' רחביה), קנתה מן הפטריארכיה היונית גם את שטח אנטיוכוס בעל 17,450 מ. מ. על יד שער יפו. אז התאגדו סוחרי העיר העתיקה, גם ערבים בתוכם, ל־“אגודת מרכז מסחרי”, ופנו אל החברה להכשרת הישוב, למכור להם את כל השטח אנטיוכוס, שמחמת קרבתו אל העיר נראה להם כמסוגל ביותר להקמת שוק ומרכז מסחרי. כשנתים וחצי עברו במשא ומתן, החברה סללה בינתיים את הכביש הראשי (העובר כעת על יד משרדי חברת החשמל), אולם האגודה החדשה לא היתה לאל ידה לקבל לרשותה את השטח כלו, רק סוחרים אחדים בנו להם בתים וחנויות קטנות, וחלק ניכר מהאדמה נשאר בידי החברה. (ר' את נאומו של דר. טהון ב־“הארץ”, ד' טבת תרפ"ז). לאחר שנים מספר בא הסיטונאי אליהו שמאע, מיוצאי ארם־צובא, קנה בצדו השני של הכביש הנזכר, שטח נרחב והתחיל בבניית בתים וחנויות למכירה. גם בתי ת“ת ומשרדים לעדות מזרחיות הוקמו שם. וכל השכונה נקראת מאז על שמו. עליה מספר מ. ד. גאון ברצון־טוב מוגזם קצת את הבאות (“בשעריך ירושלים”, תרצ"ז): “המרכז המסחרי הגדול הזה הוא עורק התנועה היהודי בהתהוותו, המכיל כיום מאות חנויות ומשרדים, בתי מלאכה ומפעלי תעשיה, הוא אחת מיצירות התפארת, שצצה והתרקמה בשעה של תהו ובהו, וערבוב התחומים בין העמים. העסקן הצבורי הותיק, ר' אליהו יוסף שמאע, מתוך היותו מעורה ראשו ורובו בחיי העיר וסוחריה, קנה בשנת תרפ”ה שטח אדמה רחב, שבעת ההיא נערך ל־38,000 א. מ.. כעין נבואה נזרקה אז מפיו, שעד מהרה ירגישו רבים בערך המקום ותועלתו: ומכאן ואילך החל חולם להקים עליו מרכז מסחרי חדש. אולם לא מהרו אנשי ירושלים להעתיק את עסקיהם, עד שבאה שנת תרפ”ט, ונגד נחשול ההרס הורמה יד בונה ויוצרת. רבים ראו בזה אצבע ה', רפואה קדמה למכה. אולם עסק מסונף זה, שבו ראה מר שמאע חזות הכל, הכניסו בסבך. כוונתו הטובה והרצויה, ליצור שוק לרוב הסוחרים היהודים אשר נמצאו קודם לכן בפנים החומות, לא הובנה מצדם כראוי. לבסוס מפעלו נסע ברחבי תבל וימשוך כמה מבעלי הון לענין. בינתים המרכז המסחרי היכה שרשים, וכיום נחשב “למרכז המרכזים” של מסחר היהודי בעיר לסוגיו ולענפיו"¹¹⁰.

חלק ב: התרכזות פנימה    🔗

כאשר נסתיימה המלחמה העולמית בנצחונם של האנגלים ומשרדי הקרקעות נפתחו שוב, הצליחה החברה להכשרת הישוב בשנת 1921 להגשים קנין רב־הכמות, שלא היה עוד כמוהו בתולדות העיר העברית. לרגלי נפילתה של הקיסרות הצאריסטית היתה הפטריארכיה (הרוסית) נתונה במצוקת כסף, וכן הציעה היא למכירה את ארבעת שטחיה הגדולים, שהשתרעו במרכז העיר, ביניהם המגרשים ע“ש אנטימוס, קריסנטוס ובורה, שעליהם נבנו משנת 1924 ואילך הרחובות בן־יהודה, בצלאל וחלק מרחוב המלך ג’ורג', שנקראו בשנים הראשונות לקיומן בשם שכונת “הכשרת הישוב”. הוצעו אז גם למכירה המגרשים של המרכז המסחרי, ושל “גבעת אליהו” על יד תלפיות שהזכרנו כבר, וגם המגרש “זנג’ריה”, היינו 125,500 מ. מ. בין המנזר ראטיסבון ובין בה”ס טירה־סנטה של ימינו. החברה הסכימה להצעה בלי היסוסים וקנתה את הקרקעות השוממים במחיר של רבע מליון לירות בקירוב.

באחת התערוכות האמנותיות באולם “בצלאל”, בה נקבצו תמונות ממיטב יצירותיהם של אמני א“י הצעירים, נתרשמתי ביותר משתי טבלאות, רשומי־עפרון, מעשה־ידיה של הציירת אנא טיכו, שנרשמו בקטאלוג בשם: “נוף רחביה”. השתוממתי: היתכן כי מורד סלעים וטרשים זה, השממה הנוראה מחוסרת כל סימני חיים, תהיה ותהפך לעיר גנים שבה אנו מטיילים עתה להנאתנו בין עצים מוריקים ושדירות מצלות? והנה הנס הזה, נס ממש, נעשה לעינינו במשך חיי דור אחד, והוא נעשה בידי יהודים ע”י עבודת יחידים, שנתעוררו ונחלצו למפעל צבורי־לאומי רב־חשיבות. כי רחביה היא השכונה הראשונה בירושלים, שאדמתה נקנתה באמצעות הקרן־הקימת לישראל, ונבנתה בהשתתפותה.

“לראשונה עלה בדעת מנהלי החברה, – מספר מר יצחק רפאל מולכו, ב־”זכרונותיו“,¹¹¹ – ליסד שכונה שאדמתה התהיה כולה רכושה וקנינה של הקק”ל, ובת יאחזו רק מורים ופקידים צבוריים; גם “בית הפועל” נכלל בתכניתם. אולם תכנית זו לא התאימה לחיי המציאות הירושלמית ונדונה לגניזה במהרה. במקומה נטו לדרך הרגילה של בחירה והתחרות חפשית: המגרשים בעלי 600 ממ“ר בערך הועמדו למכירה וכל הקודם זכה, בבחרו את המגרש המתאים לו ולאמצעים שהוא רצה להשקיע בו”. ביום ח“י תמוז תרפ”ב (14.7.1922), – יום חגה של המהפכה הצרפתית הגדולה, כמו שהדגיש מר מלכו – התקשר הוא עצמו בחוזה מספר א' עם מגרשו. ביום י“ד אייר תרפ”ג התקיימה האסיפה הראשונה של בעלי המגרשים, ואז התארגנו בתור “אגודה הדדית בע”מ“, ובחרו מקרבם את ועד השכונה הזמני: דר. מ. אליאש, הרב יוסף לוי, י. ר. מלכו, וגם את המהנדס אליעזר ילין, שעל פי הצעתו המוצלחת נקראת השכונה בשם רחביה. תכנית בנינה עובדה ע”י בונה־הערים הידוע ריכארד קאופמן, והוצאה לפועל ע“י המשרד הטכני: הקר את ילין. באלול תרפ”ה נרשמה החברה לפי פקודת החברות הקואופרטיביות משנת 1920, ותקנותיה נתאשרו בשנה הבאה. מטרתה נקבעה לפי סעיף ב' כדלקמן: “לפקח על צרכי השכונה, לדאוג להתפתחותה, לסדורים האסתיטים, הסיניטאריים, החברותיים, לבטחון הצבורי ולנוחיות השכנים: (בכלל) לכל הפעולות הנכנסות כרגיל לסמכות שלטון השכונות”. הדין־וחשבון הראשון שהופיע בדפוס לשנות תרפ“ה־ז, מכיל מספרים מענינים על ראשית התהוותה. למשל, נמצא במדור החובות: לבעלי המניות בעד מניות שנפרעו 43,150 לא”י, לפקידים 27,400 לא“י, אולם לתשלומים על חשבון כבישים 1045 לירות. בין הזכויות נערכו הבנינים, הרהיטים והקרקעות בסכום של 3269 לא”י. הבונים הראשונים היו השופט גד פרומקין, שעל ביתו מתנוסס עד היום השם המפורסם “חבצלת”, העורך־דין דניאל אוסטר, הרב ש. אסף, אליעזר ילין. דר. י. טהון, דר. דוסטרובסקי, וצריפו של מר יצחק בן־צבי, הקיים עוד ברחוב אבן־גבירול כמעט בלי שום שנוי. הועד הקבוע הראשון, בראשותו של ד. אוסטר, עמל וטרח הרבה “לעשות את רחביה אחת הפנינות היקרות ביותר, המעטירות את ירושלים הישנה”. כשנבחר מר אוסטר לסגן העיריה, נבחר ליו'"ר הועד העסקן חיים סלומון, היושב־ראש הנוכחי.

בעבודתו הפוריה נתמך הועד במדה ניכרת בידי נשיא הקק“ל, מנחם אוסישקין ז”ל, אשר כל ימיו חלם את חלומו על ירושלים הבנויה, והעביר לתוכה את מרכזי התנועה הציונית ומוסדותיה. הודות להשפעתו הגדולה נבנה בראש השכונה ומבואה, על יד הרחוב הראשי המקשר אותה עם מרכז העיר, הארמון המפואר, שבו מתאכסנים משרדי הסוכנות והקרנות הלאומיות. מגרש יפה הוקדש מטעם הקק“ל לגימנסיה העברית, שנוסדה כבר בשנת תרס”ח (1908), והועברה עכשיו (תרפ"ט/1929) לבנינה החדש בעל שני ענפים רחבי־ידים. בשנת תש“ד היו בה 19 כתות עם 731 תלמידים ותלמידות, שחונכו ע”י 42 מורים ב־743 שעות ההוראה בשבוע. הגימנסיה הראשונה מסוג זה בירושלים, נוסדה ע“י י. בן־צבי, רחל ינאית, מר הולב”ץ¹¹² ז“ל, גב' סלביאן ז”ל וחבר קטן של עסקנים; והתפתחה בהנהלתו של המורה והוגה־דעות, שלמה שילר¹¹³, ואח“כ תחת ידי דר. יוסף מוהילבר, בן לאותה משפחה מפורסמת, לאות ולדוגמה¹¹⁴. הגימנסיה, המוקפת מכל צדדיה בתי ספר של המיסיון, ממלאת גם תפקיד לאומי חשוב, במשכה אליה את לב התושבים “המודרנים”. לאות תודה והוקרה כלפי אוסישקין נקרא – לרגל יום הולדתו השבעים – הרחוב הסמוך לגימנסיה, החוצה בקו ישר כמעט את כל השכונה, על שמו¹¹⁵. על אדמת הקק”ל הוקם ברחוב אוסישקין גם בהכ“נ “רחביה”, בו סומן עכשיו בלוח־נחושת מקום תפלתו הקבוע של אוסישקין, שהיה בין מיסדיו הראשונים. על יד בית הכנסת מתקיימת בחסותו של הרב הילמן מלונדון, הישיבה לאברכים: “קול תורה בית דוד, בית מדרש גבוה לתלמוד”; והמגרש הסמוך לו ברחוב אבן־עזרא ניתן מטעם הקק”ל מתנה לצרכי הרבנות הראשית האשכנזית. בין שאר המוסדות הצבוריים ברחביה יש להזכיר את ספרית שוקן העשירה, ואחרון אחרון חביב: בה"כ “ישרון”, הנודע לכל על ידי חזיתו העגולה בת עשרים חלונות, שנהפך בזמן קצר לבית תפלה מרכזי לכל חוגי הישוב, אף לאולם האסיפות לכל עניני העיר הדתיים. זה חמש שנים נקבע בקומתו העליונה גם סניף הספריה הלאומית האוניברסיטאית.

במשך השנים הרחיבה השכונה את גבולותיה: בראשונה לצד דרום, בהתאמצות שלושה אנשים: הסוחר הירושלמי, יהודה יצחק כהן, הבנקאי משה קאראסו מסאלוניקי, והאחים שלוש מתל־אביב, נוספו לשכונה שטחים גדולים מהראשונים, – בין רחוב רמב“ן ורחוב עזה, – שנקנו גם כן מהכנסיה היונית ונמסרו לחברת הכשרת הישוב, שקראתם בשם “רחביה ב'”. במרוצת הזמן נספחו עוד אחוזות קטנות בגבול המערבי: רחביה ג' וד'¹¹⁶, ורבים מתושביה הלכו והתפשטו מזרחה, והתאכסנו ברובעים הנוצרים והערבים הידועים: “טלביה וניקופוריה”¹¹⁷. אולם כוון התפתחותה מורה מערבה. בעמק הרחב המפריד בין רחביה ובין השכונות החדשות (בית־וגן, אחוזת בני ברית) על הגבעות המערביות, קנתה החברה להכשרת הישוב עוד לפני פרוס המלחמה הזאת, נחלת אדמה ענקית, ועיבדה בה תכנית רבת־המעוף: לקשר את שני גושי ההתישבות האלה על ידי דרך־המלך, שאף שמה נקבע מעיקרא: רחוב הרצל. השטח, המיועד מראש לשכונות עובדים, כבר נחלק ברובו לאחוזים – ועל המפה החדשה צוין באמצע הטיריטוריה אפילו שמה של השכונה הענקית: “כנסת ישראל”; על אף ששם זה מופנה כבר לשכונת הכולל שנזכרה. בחדשים האחרונים התחילה גם מכירת הפרצלות בין חברי ההסתדרויות השונות, וכן החלום על “רחביה המורחבת” אולי לא ישאר בעז”ה – חלום.

בשנת תרצ“ה (1935) חידש ועד השכונה דבר טוב, ראוי לחיקוי. במהדורה יפה הוציא הוא לאור “פנקס כתובות של תושבי רחביה עם תכנית השכונה”, אף שנה ושלש אותו בשנים הבאות. מאלפת מאד הסטטיסטיקה המשווה שנדפסה בו. בשנת 1925 למשל, עלה מספר הבתים ל־17, בהם גרו 85 נפש; 1931 היה מספרם 57: 485; ובשנת 1937 עלה על 300: 3114; ז. א. צפיפות הדיירים הלכה וגברה גם באופן יחסי, למרות הבנינים הרחבים והגבוהים, שהוקמו בתקופה האחרונה על ידי אילי הכסף¹¹⁸. רבת־לקח היא גם הסטטיסטיקה בענין המקצוע, שבו נתפרנסו התושבים. לפי זו ישבו ברחביה שנתים לפני המלחמה: פקידים 259, סוחרים וסוכנים 157, בעלי מלאכה 114, רופאים 69, מהנדסים 67, מורי בה”ס ופרופסורים באוניברסיטה 63, עורכי־דין 31, בעלי בתים שחיו על כספם 26 וכו' וכו‘. רובה של האוכלוסיה כולל איפוא חוגים אמידים, אנשי השכלה ותרבות; – אמנם דוקא אלו היו מוכרחים בשעת החירום להשכיר חלקי דירותיהם לדיירי־משנה. חנויות ובתי מלאכה אינם נמצאים – לפי חוק השכונה – אלא ברחובות המקבילים, גוש השכונה על רחובותיה הצפון־דרומיים ועל שביליה המזרח־מערביים נטועים כולם עצים ופרחים. בקפדנות רבה שומרת השכונה על אופיה, שבית לא יגע בבית וכי כל אחד יהיה מוקף חומה חיה ורעננה. ואמנם כותב הטורים ב־“הד ירושלים” (ת“ש, כ”ב שבט) “שוא נע”, העומד על תיכון השכונות, מעיר בצער “שגם ברחביה חסרה ראיית הנולד”, שהסימטאות צרות מדי, הבתים גבוהים מדי, בכל זאת מוחזקת רחביה כרובע השקט והשלוה אשר בה אפילו המכוניות עושות את דרכן על הכבישים המכופרים לאט ובדממה. זה שנים אחדות מתפארת השכונה גם בגן צבורי, הנושא את שם המשורר הלאומי: ר’ יהודה הלוי. שהרי, כידוע, נקבה הנהלת השכונה את שמות הרחובות על פי שיטה אחידה: היא קראה אותם על שמות חכמי ספרד, גדוליה וסופריה, וכונתה להנציח בזה את אחת התקופות המזהירות ביותר שבתולדות עמנו.

כך גדלה והתרחבה ירושלים החדשה, וביחוד ירושלים העברית, והיתה לכרך גדול ומשוכלל במדה שלא היתה בשום תקופה מתקופות עברה. היא התפתחה כמו בימי הבית השני עד גבולותיה הטבעים כביכול: מעמק הרפאים בדרום־מזרח עד החריצה העמוקה של ליפתא צפונה־מערבית. ואמנם בשנות הפריחה תרפ“א–תר”ץ בצבצו ועלו מסביב למרכז העיר עשרות שכונות צעירות בצורת חצי עיגול, הן – לפי דברי א. י. בראור בספר הגיוגרפי שלו: “הארץ” – מלבד שתים־ושלוש אינן מרהיבות את עין הרואה, לא מרחוק ולא מקרוב; הן דלות לא נאות, ובלי טעם וסדר. מכל מקום “כהיום משתרעת ומתפתלת ירושלים החדשה משלושת צדדיה של העיר העתיקה: עולה במספר תושביה ושטחה פי שלושה ומחצה על העיר הקפואה בתוך חומותיה. בכל שנה ושנה מתרחבת העיר החדשה יותר ויותר, מטפסת על ההרים והגבעות מסביב, ומכינה אכסניה לרבבות העולים העתידים לבוא” – כך מהרהר ומתלהב בן־צבי בחוברת “ירושלים” שהוצאה על ידי קרן היסוד (תרצ"ו). ובמעוף נפשו הגאה מסיים ומסכם את דבריו במשפטים הבאים: “אם נתבונן אל ירושלים ממעוף צפור, תתגלה לפנינו כעין מפה או לוח פסיפסים, דוגמת המוזאיקה הקדומה המתגלית לעתים ברחובותיה. צרופן של השכונות שונה ומשונה הוא מהמפות הגיאוגרפיות של ארצות תבל. על יד בוכארה המונגולית איוותה לה מושב תימן הלוהטת, וסמוך לה אונגריה, ועל ידה אשכנז ופולין של “מאה שערים”. מצד אחד של העיר מערבה שכנו להם בני פרס ומדי, ועל ידן קורדיסטאן הגדולה ואורפה המתחרה בה, וארם־צובה ושוב תימן. ועל יד ארצות אסיה הללו נתקלים באנדרלמוסיה של ספרד ובשאר בני יפת, ולדרומית־מערבית של העיר אפריקה הצפונית. נדמה שאין לך מקום מתאים יותר בעולם ללמוד בו הלכה למעשה פרקים בהיסטוריה ובגיאוגרפיה בפרט של היהודים כמו ירושלים הישנה־החדשה”. והנה אף ההיסטוריון, הפרופ' יוסף קלוזנר, השמיע דברים נלהבים דומים, ואפילו כבר זה שלושים שנה לפני “חובבי ציון” באודיסה: "יש דבר בירושלים שלא יסולא בכל כסף וזהב שבעולם: רבוי־הגונים של ירושלים הישראלית. לא רק יש בה אומה מקובצת מעדות־עדות, היא גם עיר מקובצת – שכונות. כל שכונה היא עולם קטן בפני עצמו, כל חצר היא עיר שלמה. איזה יחס עתיק־ימים, איזו חשיבות אצילית והתכבדות של בני עליה שוכנים על פני ירושלים, אף בשפלותה ובנולותה. מסורת של ארבעת אלפי שנה לא דבר קטן היא. מלך אין בירושלים זה אלפיים שנה ואף עתה היא כאלו לובשת מלכות. היא העיר הגדולה היחידה שבארץ ישראל, היחידה שראויה לקרוא לה בשם “עיר”, ושהיא ראויה להיות אף “קרית מלך רב”. למרות מה שלא יצאו ממנה במאות השנים האחרונות גאונים מופלגים בתורה, עדיין יש בה יותר תורה משיש בערים היותר תורניות שבליטא של עכשיו, ולמרות שאין בה גאוני חכמת ישראל, יש בה ידיעת היהדות, וידיעת הלשון העברית, שלא תמצאו כמותן בכל ערי הגולה. ההשפעה של גומלים שיש לקבוצים המזרחיים והאירופיים שבה אלה על אלה, אין להעריך את כל ערכה. בעת שנזכה לה, רק “מירושלים תצא תורה…” (קלוזנר: ירושלים בעבר ובהווה, אודיסה, תרע"ד).

אבל נשמעו גם דברי בקורת. ד. נ. ברינקר חיוה את דעתו ב“לוח ירושלים” שלו משנת תש"ה: “כל שכונה עיירה בפני עצמה, כבר בתנועת הבנין, אבל עדיין ללא שנוי מוחלט ברוחה ובגופה. כשם שבזמן שישראל ישב על אדמתו והארץ התחלקה לשבטים, לא נפלה ירושלם בגורל לשבט אחד, כי אם לכל שבט ושבט היה חלק ונחלה בה, כן גם היום בשוב ה' את שביתינו, שבים כל שבטי ישראל לתפוצותיהם ונאחזים בירושלים. ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, מכל קצות תבל, באים יהודים לירושלים, וכאן מציבים להם שם ויד ורוכשים להם חלק ונחלה. ומיד בהגיעם מספרו של איזה קבוץ למנין, מתאחד הוא לקהל מיוחד, עם “ועד” או “עדה” או “כולל” מיוחד, ובית־כנסת מיוחד, ולרוב גם עם שכונה מיחדת. בקפדנות יתירה הם שומרים על מנהגיהם והרגליהם בחיי הדת והמשפחה, על המאכל והמשתה, הלבוש והכסות, אשר העלו אתם מן הגולה ויקדשום בקדושת המסורת”.

– דברים קשים ביותר על הפילוג והפירוד, הפליט כבר לפני יובל שנים אחד מסופרינו הראשונים, ר' יעקב גולדמן, כאשר נפשו היתה מרה עליו. ב־“האסיף” של סוקולוב (תרמ"ח) מסר הוא את “ההשקפה” המקיפה הראשונה על שכונות ירושלים ומוסדותיה; ואת רשימתו זו הוא מסיים בהתמרמרות וברוח היאוש ממש: “מתשעה קבין צרות־עין ושנאת־חינם, שלקחו למו אחינו מעשרה שירדו לעולם, לקחה לה ירושלים תשעים ותשע ידות; מתשעה קבין פרוד הלבבות ואי־אחדות נטלה ירושלים 99 חלקים. בירושלים אין עדה עברית, אין קהלת ישראל. רק קבוצת אנשים עבריים, רק אנשים מבני ישראל; וכשם שפרצופיהם ומלבושיהם אינם שווים, כך דעותיהם והלך נפשם רחוקות אשה מחברתה כרחוק מזרח ממערב: מובדלים הם יהודי ירושלים איש מרעהו בשפתו, בלשונו, במנהגיו והליכותיו, כרחוק המקום שיצא משם איש ממקומו… לאגד כל העדות השונות לא יעצר כח רק האיש, אשר כחו חזק, “לקרב המרוחקים בזרוע”, – ואליו נקוה”.

 

סיכום – וסיכויים    🔗

ביבליוגרפיה

(גם לטבלאות)

תקנות האגודה: “שכון עובדים”. דינים וחשבונות שלה.

שכון עובדים. תל־אביב 1941.

וזח, והנה, הרי דבר הקריה; הוצאה חד־פעמית, מוקדש לתנועת השכון ההסתדרותי. תש"ג.

נחום דוב פריימאן: ספר הזכרון הירושלמי. רשימה מפורטת מרכושנו הרוחני והחומרי בירושלים. תרע"ג.

ספירת יהודי ארץ ישראל. הו“ל ע”י המשרד הארץ־ישראלי. (מאיר וילקנסקי) תרע"ח.

דר. דוד גורביץ: יהודי ירושלים. חקירה דמוגרפית־סוציולוגית של הישוב היהודי לעדותיו. (הוצאת המחלקה לסטאטיסטיקה של הסוכנות היהודית לא“י. תש”א. 1941)

א. אוליצור: ההון הלאומי ובנין הארץ. עובדות ומספרים. תרע“ח־תרצ”ז.

ש. פחטר: על דרכי התישבותנו העירונית. תרצ"ח.

א. גרנובסקי: מדיניות קרקעית עברית בארץ ישראל. תרצ"ח.

א. גרנובסקי: שאלת הקרקע לקראת העתיד. תש"ד.

דין וחשבון לתקופת כהונתו של הועד הראשון לקהלה העברית בירושלים. שבט תרצ“ב–טבת תרצ”ח.

מרדכי הקר (רמת דוד): רשימות וטבלאות שונות על גודל השכונות ואוכלוסיהן. [כתב־יד].

עשרת המאמרים שלפנינו מציינים עשרה שלבים בהתפתחותה ההדרגתית של ירושלים החדשה. עשר תקופות של עשר־עשר שנים בערך, אשר לכל אחת נעימה וצורה משלה. “כמעט לכל שכונה תולדותיה המענינות שלה והווי החיים המיוחד לה” – מעיר ד. גורביץ במפקדו על “יהודי ירושלים” (תש"א, 1940). ולכן הבה נסכם כאן בקצור את הסיבות ההיסטוריות ואת הנמוקים הפנימיים, שהביאו לידי הפעולות ההתישבותיות השונות שעליהן סופר בפרקים הקודמים.

רעיונות רומנטיים־משיחיים הפעילו את זוג “הפינים” לפני קרוב למאה שנה, כשרכשו בשנת תרי"ב (1852) – אולי במחשבה זרה – את נקודת ההתישבות הראשונה מחוץ לחומות בשביל יהודים, “לחיים ולא למות”, להרגיל צעירי העם לעבודה ממשית למלאכת־יד. והנה: “מתוך שלא לשמה באו לשמה”.

באמונה שלמה ותמימה, מתוך רצון פילאנתרופי, לעזור לעם השוכן בציון, קרב השר הגדול, משה מונטיפיורי, לתפקידו, להיות חלוץ הגואלים לאדמת ירושלים הקדושה. לכן קנה בשנת תרט“ו (1855) “בקירבת מצודת דוד”, ממול להר ציון את המגרש ל־”משכנות שאננים", המתאים יותר לשמש מבצר ומקלט מאשר מקום מגורים. בכל זאת שמשו שתי שורות הבתים – בנויים מוצקות, אבני גזית, בצורת “בלוקים” ארוכים – דוגמה לבנית רוב השכונות הבאות. גם התפלגות התושבים עדות־עדות, – מציאות ירושלמית – התחילה כאן ומצאה אחר כך את בטויה הבולט בשכונות התימנים ושאר שבטי המזרח והמערב. “מתחילת קיומן נושבו השכונות בעיקר על ידי אנשים מארץ מוצא אחת, אשר ארחות־חיים דתיים וחברתיים משותפים להם, ואשר מעמדם הכלכלי בדרך כלל שוה” – מדגיש גם כן דר. גורביץ.

פעולות מונטיפיורי עוררו בראשונה את חוגי מערב־אירופה, חובבי הארץ; וברוחם ההומניטארית־אידיאליסטית רצו להרחיב גבולות העיר העתיקה, כדי להוציא מאות אנשים מתוך המבואות האפלים שבפנים העיר לאויר מבריא ביותר. לצורך זה קנו ובנו בשנת תרי"ח (1858) את בתי המחסה על הר ציון.

משנות העשרים (הששים לספירתם) והלאה התחילה רוח־חיים חדשה לפעום בקרב האוכלוסיה הירושלמית ההולכת ומתעשרת. “עזרה עצמית” היתה הסיסמה הכובשת את הלבבות. יחידי סגולה, בעלי משאת־נפש ומרץ, ארגנו חברות קטנות וגם גדולות לשם הקמת קבוצת בתים באמצעים משותפים: ודוקא על מגרשים הנקנים מחוץ לחומות. “ועדי הבניה” דאגו לחלוקת הנחלות על פי הגורל, גם שמרו על קיום התקנות. “נחלת שבעה” היה פרי פעילותם הראשון: (תרכ"ט–1869), “מאה שערים” (תרל"ד–1873) השני, אחריהן שורה של שכונות־שכונות, רובן על יד הרחוב יפו ועל כולן נקראו שמות עבריים מפסוקי התנ"ך. “לרגלי תנאי השכון בפנים החומות שהלכו והורעו, התאמץ כל אחד לרכוש לו איזה בית שהוא, בתנאים יותר קלים בתשלומים יותר נוחים, ובהשתדלותו של אבי הישוב ר' יוסף ריבלין”.

אבל היות, שבעצם השנים הבאות (תר“ם–תר”ס, 1880–1900), ימי הפוגרומים הנוראים ברוסיה, אירעה ההגירה ההמונית הראשונה לארץ, עברה היזמה חיש מהר לידי סוחרים וסוכנים, קבלנים ובנקים, שטפלו בדבר: “מי לשם מצוה מי לשם מסחר”. ואפילו יד הספסרים והסרסרים לא היתה נעדרת. וכן נהפכה ההתלהבות הראשונה לעתים לעסק־ביש קפיטאליסטי־איגואיסטי גרידא. אמנם נתמלאה ירושלים בתים וחצרות צפופות וגדושות, אולם מפני אמצעי הדיירים הצנועים ודרישותיהם הנמוכות מבחינת הסדר, הנוחיות והנקיון, חסרות רוב השכונות “הישנות” האלה כל נוי ויופי.

בתי הכוללים, שהוקמו החל משנת תרנ"ב–1892 במגמה אלטרואיסטית לגמרי, הביאו אמנם הקלה מסוימת בצפיפות המעונות, אבל לא תמיד במצב הבריאות, בתוכם שררה איזו רוח דימוקראטית אחידה – הלא כבר מוצאם המשותף של התושבים ושלטון הדת קרבום זה לזה – בכל זאת קשה לדבר על רגשות חברתיים אמתיים בין השכנים, בהיותם חסרים כל תפקיד כללי ומשותף, כי חייהם היו תלויים אך ורק בכולל.

בינתים הגיעו לארץ עליות חדשות ממזרח וממערב. הופתענו מהעובדה, שמעצם המזרח הרחוק, ממרכז אסיה באו אלינו חלוצי הישוב החדש הראשונים, שבט הבוכארים, שהקימו משנת תרנ"ג–1893 והלאה על אדמה בתולה שכונה רחבה בעלת צבעים גוונים מזרחיים. אמידי העם אשר חיבה עמוקה לארץ ישראל הובילתם הנה, בלי שום לחץ ודוחק, שתפו במעונותיהם אף את עניי העדה ותלמידי־חכמיה.

רק בשילהי המלחמה הקודמת, משנת תרפ“א–1921 והלאה, זרמו לארץ עולי מערב־אירופה, אשר צורך נפשם היה הטפול והשכלול ברחובות השכונות ובבתיה גם יחד. ומה שיזמו הדיירים, בעלי הון וטעם, בצעו הבנאים והארדיכלים המודרניים, אם כי ויתרו לפעמים בכונה על הסגנון הירושלמי המסורתי. השכונות החדישות: רחביה, בית הכרם, תלפיות וכ', הסתדרו כבר ברובן על פי החוק הממשלתי של האגודות הקואופרטיביות, ז.א. כשתושבי השכונה בוחרים בבאי־כחם, ב”ועד השכונה", זה מטפל בכל צרכי הצבור הכלליים: בסלילת הכבישים, בעריכת הביוב, בהספקת המים וכו', משתדל אצל הרשויות לטובת השכונה, מעמס על היחידים את מנת חלקם מן המסים ומהווה כעין ארגון אוטונומי בשלטון העצמי. עבודת הועדים הקואופרטיביים, והאחריות ההדדית, – משרשות בתוך תושבי השכונה האזרחים אותה החיבה, המסירות והדבקות כלפי מקום מגורם, אשר בתוך קהלות הגולה קראנו לזה: “לוקאלפטריוטיזם”, והוא גורם חשוב להחלטות ולמעשים טובים מרובים.

עם התהוותן של עיריות עבריות בארץ ועם צמיחת השכונות הבורגניות, הלך וגדל גם מספר הפועלים, והשפעת הסתדרותם כגורם מניע חדש בתוך הישוב. הם – שחונכו ברובם על תורת הסוציאליזם־המארקסיסטי, על בטול הרכוש הפרטי, ומקצתם על הוראות קולקטיביות, על עבודה משותפת בשביל הרכוש המשותף – מהוים גם את השכבה היחידה בישוב, שאינה נפרדת לעדות ולאגודות שונות; כולם כאחד נכנעו לרוחה של מפלגת העובדים ולמרותה ולכן מטפלת “ההסתדרות” גם בשכונם. בשנת 1935 (תרצ"ה) נוסדה למטרה זו חברה מיוחדת: “שכון, חברה לשכון עובדים בע”מ“, שנרשמה אצל הממשלה בתור חברה־בת לחברת עובדים. תפקידה: “רכישת קרקע עבור ארגוני השכון, תיכון השכונות ובתיהן, מימון הבנינים, הקמת השכונות בפועל ע”י הכשרת הקרקע, סלילת הכבישים, סדור רשת המים, בנין הבתים והמוסדות הצבוריים”. (יש להעיר שבין המוסדות הצבוריים איך זכר לבתי כנסת). – כעת קיימים מפעלי השכון בשלוש צורות: א) בתים בודדים: בהם שוכנו (עד ראשית שנת תש"א) 1762 משפחות, היינו 56% של כל המשתכנים; ב) בתים משותפים בשם “מעונות עובדים”, ביניהם בתים ל־2–4 משפחות, וגם בלוקים ענקיים בתל־אביב, בני 40–144 דירות, בס“ה 863 משפחות היינו 28%; ג) קבוצים עירוניים על עקרונות חקלאים־קבוציים, כוללים 500 משפחות =.% 16. קבוץ כזה נמצא גם בירושלים בדרך בית־לחם, ב־” רמת רחל“; שם קבל גדוד העבודה מאת הקק”ל¹¹⁹ כמאה דונם אדמה בשביל 80 יחידות. על כל צורות השכון הללו חלה החלטת ועידת ההסתדרות משנת תרצ“ד (1934) בענין בטול הרכוש הקרקעי הפרטי, “כי הבעלות על הרכוש צריכה להיות בידי קואופרטיב המשתכנים, אשר בו תובטח השפעה מכרעת לחברת העובדים. באופן כזה ברור ששום מפעל לא יוקם אלא על קרקע של הקק”ל, או על קרקע הנמצאת בבעלות צבורית אחרת”.

והנה אנו קוראים בחוברת המיועדת לשאלת השכון: “שכון עובדים” (1941) על מפעלי השכון בירושלים את ההערות הבאות: “הסקירה הסטאטיסטית מוכיחה, שירושלים מפגרת במדה גדולה בפעולות השכון לעומת השכון בחיפה ובתל־אביב. הסבה העיקרית לכך הוא הקושי למצוא בסביבת ירושלים שטח אדמה להקמת שכונת עובדים גדולה. רק בראשית 1937 נרכש ע”י הקק“ל בעזרת אגודת המשתכנים שטח אדמה מתאים, הגובל עם השכונה “נוה שאנן” בסביבת “רחביה”. רכישת הקרקע עלה 32,000 לא”י, אשר 40% מהם שולמו לקק“ל ע”י האגודה לשכון הפועלים בתור מפרעה על חשבון החכירה בעתיד. זוהי שכונת הפועלים, שרמזתי עליה במאמרי על “רחביה”, שתכניתה כבר עובדה, אף תקנותיה נעשו ונתאשרו, אך השכון עדיין לא יצא לפועל. מכירת המגרשים האחדים התחילה בעצם ימינו באמצעות ההסתדרויות המקצועיות השונות. חוץ מן השכונה “המדומה” הזאת, וחוץ מן הקבוץ העירוני: “רמת רחל” הנ“ל, מתקיימים בירושלים שלושה “מעונות עובדים”, שנים ברחביה, יחד בשביל 55 משפחות, ואחד על יד “קרית מונטיפיורי” ל־40 חברי “המקשר”. המשתכנים כולם חברי ההסתדרות, רובם פקידים צבוריים, בעלי מלאכה ואנשי השכלה, ורק מעוטם פועלים ממש. כולם מחזיקים בדירותיהם כרכוש פרטי, ממשכנים ומורישים אותן, ורמת חייהם היא מדריגת הבורגני־הזעיר. אך הקרקע היא רכוש משותף, וכמובן ערבים ואחראים כולם זה לזה בנוגע להתחייבותיהם כלפי הקק”ל. כל מעון מוקף גדר, משוכה רעננה, החצר כולה גן פורח, מסודר בטוב טעם, ועל השבילים המתפתלים נסוכה שלוה, כי רק לעתים רחוקות עוברת בהם רגל זר. הבתים השווים בעלי שתי קומות, וגזוזטראות לארבע הרוחות כנגד ארבע הדירות, הזכירוני בדמותם ובדממתם, בשלומם ובשלמותם את דברי דוד המלך: “מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”. האם לא הגענו בזה אל שיא ההתפתחות, אל המטרה הרצויה והמבוקשת, אשר אליה שאפנו, מאז נתקעו היתדות הראשונות לשכונות ירושלים?

* * *

שמות של מאה שכונות עברו לפנינו בפרקים הקודמים. שמענו על יסודן ועל השתלשלותן הכרונולוגית, לעתים עלה בידנו להתבונן גם בקווי ההתפתחות הטופוגרפית וכווניה. אולם ברוב המקרים היה “המקרה” הגורם המכריע בקנית הקרקע ובנית הבתים. “פרזות תשב ירושלים החדשה, ברוב אדם ובהמה בתוכה”. אבל כעת ללא כל תכנית ותכונה. כשאנו מסתכלים במפת העיר ופרבריה, רואים אנו כי אמנם הצלחנו להרחיב את גבולות הישוב לכל הרוחות, בבקעה ובהר, עד כדי ארבעה קילומטר בחצי־קוטר מסביב למרכז העיר ויותר, ברם ביניהם משתרעים עוד שטחים גדולים ריקים שדות ושדמות שוממות – כר נרחב לפעולה ישובית עתידה.

הריני משוכנע, שכל הבתים וכל השכונות לא יובנו אצלינו על פי טופס ונוסח אחד קבוע ומאובן. החד־גווניות והחד־שיטתיות אינן הולמות את הסגנון האינדיבידואלי של האזרח היהודי, והן מתכחשות לתהליך “קבוץ הגלויות” ההולך ומתבצע בארצנו. רוב השכונות נתיסדו ונתישבו – כפי שנוכחנו בחוברת זו – על פי העקרון העדתי, לפי השתייכותם של החברים לארצות או ל“כוללים” מסוימים; ואלמלא המלחמה ובלבוליה, היה הרכב השכונות גם כיום אחיד ביותר. לפיכך יש להניח, שגם העולים החדשים יתרכזו – אם תנתן להם האפשרות לכך – מסביב לחוגים וסוגים או עסקים קבועים, דוגמת המצב בכל כרכי אירופה ואמריקה. ואין אני רואה בזה משום סכנת פילוג ופירוד בתוך הישוב. דוקא תאים “נפרדים” כאלה, כשהם חזקים ובריאים, עלולים להעשות, בהמשך הדורות ובדרך טבעית לארגון חי ובר־קימא, לאומה אחת ואחידה. הדחיקות והדחיפות מבחוץ – כנהוג עכשיו – מביאות לידי אחדות מעושה ומלאכותית בלבד, ומשאירות נגודים שאינם פוסקים מבפנים.

אמנם כן, התאים הנזכרים, בעלי השלטון העצמי, חייבים להצטרף לגוף אחד, לאגודה מאורגנת, שתהא מסמלת ומכוונת את הצרכים ואת האינטרסים של כל השכונות ביחד. ארגון כזה, שאני מזכיר כאן, התקיים כבר לפני זמן מה בין שכונות “כרם אברהם” ושכנותיה, בשם “מועצת ועדי השכונות בירושלים”, בראשותו של הדר. יעקבוס¹²⁰. היא פעלה גם רבות וחשובות, אולם מפני שאלות הסמכות לא האריכה ימים. לעת עתה צו השעה הוא לארגן באופן חוקי והכרחי את כל השכונות ללא הבדל, ז. א. לרכז את הועדים שלהן, (או את הועדים שיבחרו) לועדה מרכזית ועליונה, בה ישבו באי־כח כל השכונות ומוסדותיהן. אנשים מומחים ומנוסים בענינים כספיים ואדמיניסטרטיביים, פנקסאים וטכנאים, גם בעלי מעוף ודמיון חדורי רגש המוסר. בקיצור, אנשים לפי תיאורה של פרשת “ואתה תחזה”. כנסת ישראל כזו תגבש ותגשים בתוכה את משקלו – רצונו של “הכולל הירושלמי העברי” העל־מפלגתי והבלתי־פוליטי. כנסיה כזו תהיה מוכשרת ומיועדת להמליץ ולהשפיע, לדאוג ולשמור על טהרת הרוח הירושלמית הישנה־החדשה, הנצחית…

הרב ר' בן־ציון עוזיאל, אמר בשנת תרע"ט לשליחי הממשלה האמריקאנית¹²¹: “לכם יש מקומות קדושים בארץ, לנו – כל הארץ קדושה, כל הר, כל עמק, כל שיח, כל אבן. וירושלים על אחת כמה וכמה. מלבד הקדושה של ימי האבות, השופטים, הנביאים והתנאים, יש לנו קדושה חדשה מימי יסוד ישוב יהודי בירושלים מחדש. ירושלים היא העיר היחידה בתבל. שנוסדה מחדש על פי רצונה של כנסת ישראל. לא חרושת ולא מסחר ולא מלאכה משכו הנה רבבות של ישראל, כי אם הקדושה שבה, אהבת עם ישראל אליה. כל שכונה בה רצופה אהבה ומסורת, כמעט כל בית רווי זכרונות, כמעט כל משפחה דגולה מרבבה. ירושלים היא העיר של קבוץ גלויות, של קבוץ דורות. כל התפוצות שלבו ידיהן כדי לכונן את ירושלים”.

בלי ספק עומד הישוב כעת לפני תפקיד יחיד במינו, בדורו ובחשיבותו. כדברי ה' אל ירמיה הנביא, עליו “לנתוש ולנתוץ, להחריב ולהרוס, לבנות ולנטוע”. לפי עניות דעתי עתידים להיבטל כליל כל “מעונות העוני” הידועים, במקומם ייבנו בנינים נקיים מתאימים, דירות ראויות לבני־אדם, ינטעו מטעים רעננים ועצי נוי, להנות בהן בני־אדם. זאת תהיה תחילת הגאולה לירושלים הבנויה.