חיכה מיכאל שנטו לשובה של מרינלה.
באשמורת הראשונה גלשה מרינלה לשמלת־המשי השחורה, יצאה ונבלעה בחשכה. אותו עזבה לנפשו בבית. הלא הוא, הוא לעולם לא יבין את התענוג האצור בנדודי המכרכרים, את הגירוי המדביר שבתפיפות הג’ז, את השכרון המנחשל את הלב באולם מצופף רקדנים. אמנם יש שמבינים. הלא ממידות גבר הראוי־לשמו הוא לערסל בזרועותיו אשה לקול תוף וחצוצרה ומצלתיים.
את שעון הכיס, ירושת סבו עליו השלום, בעל שלושת מכסי הכסף, הניח מיכאל שנטו על יד מיטתו, בו הוא תולה עינו מדי פעם. אמנם ניסה להתנמנם, קלף את הבגדים מעליו – ולא רווח לו. עוברות חולפות השעות ומדכאות כמו נצח.
עולה צבי צביעלי על דעתו של השוכב. הוא מנסה לשנן לעצמו את התשובה הניצחת אשר נתן לו, ואשר יתן לו תמיד: החוק שלך כדרך סלולה הוא, כביש לכל הלך. אגמי־עד ויערות קדומים לא משכו את לבך מעולם. אתה רואה את הכסות החיצונית, אך שורש כל התופעות זר לך לחלוטין. איך זה עלה על דעתי לסור אל אהלך, לעלות נגד עיניך מעלה מעלה או ליפול תהומה? הרי עתה מתברר, כי לא תפסת דבר. כי היית אך צופה תיאטרלי מטומטם, מוחא כף רק כמצוות אנשים מלומדה.
ובכל זאת, אחר שראית את דיוקני האמיתי, צבי צביעלי, אחר שהיית בעיני בן־ברית והחרשתי אליך כלבן־ברית, צא וראה:
רק הנפש, היא היש הבלעדי. רק כשיטפחנה האדם בדם תמציתו, יכה שרשים.
התנמנם מיכאל שנטו.
ולמחרת כאשר פגש את הנער, המכהן במערכת העתון, אמר לו הלה אגב מצמוץ־עיניים ידידותי מופגן:
– “מרננים בעיר, כי הגבירה האגדית ההיא, אשר באה אליך ממדינת הים, מתכוננת לנסוע מכאן. האווירה שלנו אינה לפי רוחה…”
– “ועוד מרננים, כי גם פלוני פאול, החשוד בהסתה מקצועית, יילווה אליה”.
הסמיק מיכאל שנטו. כן, יודע הוא. הבריות מרננים, זה טבעם מאז ומעולם. זה רק משום שפאול זה מלווה את מרינלה לאולמי הריקודים. לדרכו פנה נער־המערכת, המומחה למצמוץ עיניים.
ידועים למיכאל שנטו כל הדברים האלה, שקל אותם במאזני שכלו, ואף־על־פי־כן לא קיבל, כי עדיין לא הגיע תור הפקפוקים. בת־צחוק טובלבבית מהבהבת על שפתיו תמיד.
ואפילו בשוב מרינלה עם שחר הביתה, מדי יום ביומו אך עם שחר – גם אז הבהבה בת־הצחוק הטובלבבית על שפתיו. הרי בן לסוד גופה. ומה כבר איכפת אם גופה זה מתערסל בחיבוקי זרועות שמנות או שעירות, רזות או חלקלקות? מה איכפת, אם קסמה יסנוור גם באולמי הכיעור הללו.
מאפע הן מחשבות־הארס, הרגילות לכרסם את הלב. מאפע הם אפילו דברי הקנתור של בעל השיניים הבולטות מהשפה התחתונה, זה ילד השעשועים של קרית עוז ומשוש:
"שיינה מיידלי…שייני בויך…
נֶמסט צֶהן בחורים… נם מיך אויך…
אחרי שסיים את פזמונו קרב פתאום המשוגע העירוני אל מיכאל שנטו וצרח:
– “וזה משלי, מיכאל שנטו אחי, מים גנובים ימתקו! וגרשת את האשה מעל פניך וראשך הך בסלע!”
איש למוד־ספר היה המשוגע הזה, וסגנונו התנכ"י הצח – הפלא ופלא.
אך לא היה משום הפלא ופלא, שפאול המשרת התחיל מבקר בביתה של מי שהיתה גבירתו. היש תימה אם מי שהיה משרתה, נכנס בלא כל היסוס לחדר משכבה? ואם מרינלה בוחרת ללכת דווקא עם בן־לוויתה התמידי לשעבר למסעדה, היש כאן משום הפתעה?
בו בזמן נתקבל מכתב ממרים, ידידתו הנאמנה של מיכאל שנטו:
“למיכאל ידידי שלוחה ברכת לבבי. מפי צבי צביעלי שמעתי, כי הלכה מעמך מימשה – באשמתך. ואתה, אף על חטא לא הכית. כי הוכית בתעתועים. על כן באך עונש־צדק – אם אמנם נכונים הדברים בפי המרננים. גם עליך חל חוק הברזל: נפש תחת נפש! כשהבאתני אל בית מרינלה ביום שעשיתי בעיר, הרגשתי: את האשה הזאת, המקרקרת את החיים עד היסוד, אני שונאת. ושבעתיים אשנאנה עתה על נכליה, בהסחבה אחר אחד, שאינו ראוי להתיר שרוך נעלך… האמינה לי, בתחושת אשה חזיתי את הנולד. נשיקת אחות טובה אני שולחת לך ממקום שבתי, אני ואף צבי צביעלי… דע, יש לך ידידים לכל צרה שלא תבוא…”
אפס, לא המשוגע הפוזם ולא המכתב של ידידיו חובקי חוק הברזל, העבירו את מיכאל שנטו על דעתו. פניו מסמיקים ומחווירים לסרוגין בשוטטו ברחוב. דומה הוא לאיש הנאבק עם אחד נסתר, ואף־על־פי־כן בפגוש אותו אחד ממכריו ראה בת־צחוק מהבהבת על פניו, נדנוד־ראש של אדם שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה.
– “שלום עליך, מיכאל שנטו!”
– “שלום עליכם, אנשים טובים!”
– “שפע שלום עליכם, אנשים טובים!”
אולם באין איש עמו בחדר, בשכבו מגולמד אחר צאת מרינלה, היה מוחו מפעפע והולך. מה נורא הוא לשכב ער, כשהעיניים פקוחות לרווחה, הכל שרוי בנמנום ורק המוח לבדו הומה.
באחד הלילות נתנצנץ במוחו: הלא שחקנית היא מרינלה לפי תכונתה, ולא רק לפי מקצועה. ושחקן הלא מוכרח להביע בגופו, בכל אביזרי האדם הדקים שבדקים, את כל סולם החוויות והרגשות. עליז הוא או קודר, לפי התפקיד, לפי מערך הסיטואציה. בשעת הצורך הוא קל־דעת או מחמיר, הוגה מעמיק או פוחז שטחן. הנהו, כלוא בעולמו, בד' אמות הבמה, שם הוא בוכה או צוחק, ואתה הטפש מאמין לו. אתה שוכח, כי במה לפניך לשם משחק. אתה נאחז בסבך השקר, בשום פנים אינך יכול להתפשר עם הרעיון, כי כל מה שעיניך רואות, אינו אלא מעשה רמיה. אף אחר שנוכחת כי קיימת תורה שלמה של תנועות מעומתות, היינו תנועות העשויות לעורר את אמון הקהל, אתה מקשיב ואינך משיג, כי הכל נעשה על פי חוקת־הלהטים. ולא זו בלבד, אלא שאתה מתחיל מתלהב ממראה עיניך. ואתה קובע: כמה היטיבה פלונית השחקנית להביע את כאבה הגדול. תנועת־היד הזאת היתה כל כך משוכללת בקסמה, כאילו הטוב שבאמנים צר את צורתה. אתה מתרכרך למשמע הקול הלוחן, הרווי דמע, המשכנע. אתה יודע, כי אסור להפריז, כי כל הפרזה אך מסלפת. ובכל זאת אינך מזדעזע מכל וכל למראה הזיוף המשוכלל הזה, המחלל את כל הנקרא אמת.
לקוף בחיות נמשל השחקן שבבני־אדם. שניהם חסרי תכלית, שניהם מחקים את הבעות־האמת של האחרים. לשם אהבה קיקיונית על הבמה מקימים היכלות של נייר, מקרינים צבעי תפארת, מורחים כחל ושרק. אך אחר גמר ההצגה, משמתרוקן האולם מצופים, כבים כל הפנסים, מתקפלים ההיכלות, נמרקים הכחל והשרק – עתה אין שום מלכות, ואפילו חלום אין. אפס מוחלט.
ברור כי שחקן לפי טבעו ותכונת־רוחו, מתלהב רק לשעה. משמע שאין הוא מסוגל לתת קבע לחייו. הוא מוכרח להטלטל בין ימין לשמאל, בין טרגדיה לקומדיה; עכשיו אני אוהב, אך מיד ירד המסך. היש לומר כי בחיי יום־יום אחר הוא השחקן משהוא מוכרח להראות על הבמה?
מכאן אמור: שחקן פגיעתו רעה. אף בדברו אליך דברים יוצאים מן הלב, אתה חושד בעל כרחך: אולי הוא אך משטה בי.
– “מה טפש היה מיכאל שנטו שומר האמונים”– נאנק מיכאל שנטו בליל־נדודים. והוסיף בקול רם כמדבר אל איש שיחו:
– “אך מהו המוצא מן הסבך? מה?”
לא נמצא מוצא. אף ללא הועיל היתה התקוממותו הפתאומית על לעז הבריות, על דיבות תפלות שטפלו עליו התינוקות והמשוגעים, על פתפותי רכילות של צפרים מצפצפות על גגות הבתים. הוא התקומם, אף כי שום הגיון לא היה בזה. אבל מי האיש הנוהג אך לפי ההגיון?
ועתה, עתה אינו רוצה לענות בבת־צחוק מהבהבת לכל מכר ומודע, החושב לחובה קדושה לעצמו להביע את השתתפותו האמיתית בצערו של המרומה על ידי מרינלה. מיכאל שנטו רקע ברגליו, גידף, שפך אש וגפרית. אך ללא הועיל. היה בחזקת מי שנטרפה עליו דעתו, עולב אך אינו מעליב. מחנות של ידידים מנחמים הסתערו עליו, זלזלו בשצף־קצף שלו, נרתעו הצדה כשנופף אגרוף. אך לא הרפו.
רק עכשיו נתבררה לו למיכאל שנטו הסיבה, שגרמה למות ידיד נעוריו – גוסטב רחבין.
“הוסט צהן בחורים… זולן זיין אלף…” – נתנסר קול המשוגע ברחוב – אלף… אלף… אלף… אלף נשים היו לשלמה וכולן חכמניות וקסמניות, חלמניות וזמרניות. מכאן אמרו אשה באה בדיפלון, ואינה עושה עצמה צייתנית אלא למי שעשאה כלי…"
“ידידתי, סלחי־נא לי, אולם דבר לי אליך, דבר שאין כמוהו לחשיבות, העשוי לפלס את דרכנו המשותפת או לסלפה ללא תקנה. יתכן מאוד, כי לפני ימים ושנים לא הייתי פונה אליך בצורה אלגית זו, שמבחינה מסוימת היא אך צורמת את נימת־הלב הדקה. אולם היום, אחר שלמדתי משהו מנסיון האחרים, אחר שראיתי את גוסטב רחבין בקלקלתו ואפסונו, אינני יכול שלא לפנות אליך בהצעה שבהגיון. אינני רוצה לגעת כאן בשום פרשה אחרת, ואינני מתכוון לפגוע חלילה אף כמלוא נימא, אבל הגיעה השעה להעלות על הפרק את הסדר חיינו כלפי חוץ. רק ל”כלפי־חוץ" אני מתכוון, כי מגוחך הוא לדבר על עניינים שבלב בדרכי הגיון. הרי ידוע לך, שאינני חסיד שוטה של סתם חוקים מקובלים, אינני צבי צביעלי.
“והיא הנותנת– אי אפשר לנו, בהיותנו תקועים בתוך קן־נמלים זה, להמשיך ולחיות את חיינו כפי שעשינו עד כה. הלא אך סיפקנו להם מנער ועד זקן, מתגרניה ועד עקרת־בית, נושא לשיחת־חולין. מוטב להחניק את זמזום הזבובים הטורדניים הללו בכל מחיר. מוטב לשחק לפניהם. אני מציע איפוא: נתחיל־נא מהיום ולהבא להופיע שנינו יחדו בכל המקומות הפומביים, במסעדות, בהצגות, בנשפים. יראו אותנו, ישתוממו שהולכי רכיל הכזיבו, יתמהו שאנו חיים וקיימים, ואפילו נושמים איך שהוא – וחסל סדר בוץ”.
מיכאל שנטו הפיל תחינתו. ואילו מרינלה – עיניה היו קרות. וזרות. כאילו לא הבינה. כאילו איזה אדם, נמוך ממנה בכמה מעלות, ניסה להנמיכה אליו. מיכאל שנטו נזדעזע. ועוד יותר נזדעזע כשהודיעה לו בלילה:
– “אני יוצאת עם פאול”.
הלכה מרינלה. ואף מיכאל שנטו הלך, כי לא יכול שוב שאת את הבית הריק, השורץ זמזומים ועקיצות, ההומה מדיבות רעות, החדר המתועב הזה.
הגופים צוהלים על שפת הים. בנים ובנות. נעורים ואהבה ויופי. ועדנה. הפנים מוצפים אור. האושר מנצנץ בעיניים. יחדיו הם טובלים במים. יחדיו הם מתגלגלים בחול, הומים כתינוקות. בן ובת שעונים זה על זו בונים טירות־פלא מאכזבי החול. התקיים אהבתם את כל הבטחותיה? היש בכלל שוכני־מטה שהשיגו את מבוקשם? יש אומרים: יש ויש.
מיכאל שנטו רובץ בחול ערירי. הוא סופג את הרגשות המזדחלים על החוף הזה, על שפת־הים הזאת. והוא רואה גם חופים אחרים, חופים רחוקים. רבוא חופים יש בעולם, וכולם זרועים לעת לילה גופים מתחבקים. כאן חיבוק שהוא כולו בהמיות וכאן לילך פורח של אהבה. אך בכל המקומות ובכל השלבים עומדים גביעי הבדולח, היקרים מכל יקר־האדם, להינפץ לרסיסים.
"גביעי התקווה נופצו….
"פתיון שחרי הבאיש!
הפתיון – לחם יבש, העביש. זהו הסיום. כך אומר ההגיון: מקודם ראשית, ואחר־כך ממילא גם סוף. רק סעף זה, הסתעפות ארורה זו, מן הסף הורוד עד הסוף השחור – מתחמר־מתכמר הלב הטפשי הזה.
רמש רומש. הוא נראה בבירור באור הירח. שמונה רגלים מרצדות. והן פונות לכל עבר. הראש מסוגל כפי הנראה לכוון לכל רוח. או שאין כאן ראש אחד. אולי יש ראשים אחדים. ואם רבים, או כשאין ראש כלל וכלל – מה טעם לחיים? מבלי משים הרים מיכאל שנטו את רגלו – ברח הרמש. ימינה הוא פונה ומיד שמאלה. סבך ההצלה. זו כל תקוותו. הוא רוצה לחיות בכל מחיר. אף־על־פי שאין לו ראש…
ואף מיכאל שנטו הרמש מצא סבך־הצלה. שמלת נשף ירוקה, עשויה משי סיני, מהדקת את הגוף וארוכת־שובל, מוסר הוא לבת־זוגו. הלא התרוקנה מרינלה מכל תפארתה כאשר טולטלה אל ארץ הפשטות הנזירית.
מחייכת מרינלה, ספק הכרת־תודה ספק לעג לרש. את דלת הארון פתחה, במראה היא משתקפת. אכן, השמלה עשויה לפי מידתה.
לא ידעה מרינלה, אף לא אכפת היה לה, כי הערים עליה מיכאל שנטו, קרב אליה בשנתה, אחר שובה עייפה עד מוות מריקודיה, נהג בזהירות כגנב מומחה, וגנב את מידותיה. שלוש מלאכות למד בשעות ההן, את מלאכת הגניבה, את מלאכת המדידה, ואת מלאכת האשליה.
ואף סבך־הצלה שני מצא לו: עבודה! ויש לכך הרבה פנים. ראשית כל יוכיח, כי אינו טפיל בחברה האנושית. שנית, ילמד את פרחחי הכת לנהוג בו קצת דרך־ארץ. ושלישית, ידהלל בחינו הגברי כנגד מרינלה, הנה הגיע למטה־לחם, והמכשלות שמקודם לא היו אלא אקראי בעלמא.
ומה היא העבודה, שמיכאל שנטו דבק בה? עבודת תרגום. הלא בקיא הוא בלשונות, העבודה תיעשה במלוא השקידה והדיקנות, ובסך הכל – גם השה שלמה וגם הזאב שבע.
עובד מיכאל שנטו. בזיעת אפיים. הוא מתרגם, ושוב משווה למקור, יש למנוע כל חסר או יתר. אחר כך הוא מעתיק שנית, כי עם ההעתקה נתקן הסגנון. את זכרונו הוא מייגע שוב ושוב – כי יש ותאום־ביטוי מתחמק ממך בעקשנות. במקורות עתיקים הוא מדפדף, כי יש ושם טמון המבוקש. ומעתיק את הכל שלישית, כדי שהמלאכה תצא שלמה ומתוקנת.
אם יצליח הפעם, אם יעורר קצת תשומת־לב, הרי… הרי מובטחת לו עבודה גם להבא, וכסף לא יחסר למטר תשורות בשביל מרינלה.
והספר עצמו?
מה משונה הספר שהוא צריך להעתיקו מלשון ללשון. לכאורה מחבר מן החדשים אך למעשה כמו אחד הקדמונים, המחשב את הקץ והקושר כתרים למועקת אלה החיים. בהקדמה מספרים בשבח המחבר בהרחבת הדעת לאמור, כי הוא מת בהיותו לא־נודע ולא־נחשב באחד הפרברים של קריה הומיה, אלא שעמדה לו זכות גדולה – להתגלות כמעורר את מחשבת בני דורו. המעט הוא?
וכך כתוב בספר “לוח החיים לפי החשבון הנכון או דברים נכוחים על מגפת הליפופין” לאמור:
"אני, הגבר ההולך למות, הנני נותן על פי הדין ועל פי חזקה ובלבב שלם ובנפש חפצה את בשרי לרימה ולתולעה ישני אדמת עפר, ואת נשמתי לגיהינום שאול תחתיות, ואף את נפש זוגתי, ואת נפש בני, ואת נפשות כל המטיפים למיניהם, המתעטפים בטלית של צדק ומשפט ומעבירים קול בכל המחנות, כי רק המה לבדם משולחי־עליון ומפיצי־הטוב. את נפשי אני נותן לגיהינום, כי אגרתי ואספתי כל ימי, ומאשה הרה וזקן, יתום ואלמנה רחמי כלאתי, עשקתי ולא חמלתי. ואת נפש זוגתי, כי סובבתני בחלקת לשונה ביום, ועברה וזעם שפכה עלי לעת לילה, והיא משכתני אחריה ללכת בארחות עקשים ונלוזים במעגלותם. ואת נפש בני, כי ילדי זדון המה, ולידתם באונס ולא מרצון, ולמענם עשקתי זולתם. ואת נפש המטיפים למיניהם, כי אכלו מלחמי ושתו מייני, ולא הוכיחוני על פני על קלוקלות מעללי, כי נתחרדו בלבם פן אמנע מהם חסד שולחני. את האלוהים לא ידעתי מעודי, ואת לקחו הטוב לא שמעתי, על כן לא אפקדנו בזו הצוואה. ואולם את עלובי ברואיו אפקוד, כי בעל כרחם ובעל כרחי הם אחים לכל צרה צרורה ולכל מצוקה מעיקה, ולמענם עשיתי לוח החיים לפי חשבון הנכון, המכונה דברים נכוחים על מגפת הליפופין.
"בני־אדם, כי יהומום אף יהלמום החיים, ידמו כי האהבה היא צרי לכל מכאוב ולכל פגע, להחיש את זרם איתנות החיים במשנה עצמה ומשנה עדנה, וכי יש בכח האדם להכות שורש בחיי זולתו. כל עניין האהבה מצטייר להם בתכלית הפשטות, וכן יפארוה וישבחוה ויהללוה בשירות ומצלתיים כל משוררי־השקר, אשר בכל אומה ולשון. וזה דרך גבר בעלמה, המכונה בפיו יעלת־חן ואיילת־אהבים, להקשר בה בעבותות חדשים בל־יינתקו, ולהתאוות לקחתה לו לרעיה נאמנה לשמוח ממנה לעולם.
"וזה דרך האהבה: בראשית מתיישבת שיחה ולא במיעוטה על קשת עיניינים של הזולת, אך עד מהרה ארובות הרגשות נפתחות, ואחד לשפוני־טמוני זולתו מציצים. את ריח שערותיהם ירחרחו כמשפט הכלבים בחוצות. ואף את הגופות יכוונו לבוחן. חבוקי־זרוע וחבוקי־יד יתלו עיניהם על שפת אגם או ים באספקלריה המאירה של המים, בודקים את צלמם ואת דמותם להתאמתם. את עור בשרם יטעמו – האמנם יערב לחיכם, משל למשמשני פרקמטיא בשווקים. סוף דבר: העיניים עצומות להשלות את עצמם, כי עדנה לאין־ערוך היתה להם הפעם. מה רבו הפתאים הנתעים לחושך אין־דרך לפרפר שם בקורי השממית!
"ואני הגבר, קרעתי את הלוט ונזעמתי להוקיע נגד השמש את הבלי הפוחזים הריקים הללו, המכונים משוררים בשער־בת־רבים, והזורים אבק בעיני כל, וכן עשיתי חשבון הנכון לפתור את חידת הזיווגים לזוועתם.
"משל ראשון:
"זכר ונקבה בדמי ימיהם. שנה ראשונה הכל בדרך הישר אין עקלתון, כדברי המשוררים, העושים בלטיהם ועוכרין המחשבה הצלולה לאמור: מה נפלאת אהבה שלהבתיה. ועל זה חלילה לי להרבות מלין. שנה שניה, מבצבצים ועולים המומין של זה ושל זו בגוף ונפש גם יחד. ומתוך כך כל מחצית הזוג, מהשניים אשר בחייהם ובמותם לא יפרדו, מחפשת תנחומים מעבר לקיר החומה אשר עשו לחייהם. שבת שלום־בית ועל מי־מריבות יפליגו להבאיש על עצמם את החיים בגלל קוצו של פרעוש. ותדע לך ששניהם גורמים רעה גדולה לעצמם, ומתוך כך סוטים מן הדרך הישר והמידות המהוגנות. ומתוך כך אינם חוששים ואינם בושים מה יאמרו השכנים, ואימת העתיד, אשר על כל אדם, לא תמנע הפורענות, קטב מרירי עשוי קליפין קליפין – זה חלקם וזו נחלתם.
"גט, טירוף־דעת, כרת….
"משל שני:
"הזכר בשנות־העמידה והנקבה בדמי־ימיה. הוא יעשה לרגל ענייניו בחוץ והיא עושה מלאכתה בבית. מתכנסים יחדו אך לסעודתם – זכר לעבודת־קודש, הלא זה אות ודגם לאלה החזיונות, אשר חזו המשוררים הקלוקלים רודפי־הזימה, הנכספים בבלותם לתום־ילדות וטהרת סוגדי־צדק, כי זולתם להם אך לטורח וממאס. אכן, עד מהרה נוכחת היא לדעת, כי לבו לענייניו בלבד. היש לך מכה פוגענית יותר לאשה יוהרנית? עניין ובניין, קניין ומניין ימשכו את לבו, ובת־זוגו מאור־עיניו כטיח הטפל? אמנם נולדו בנים ירדה נחמה. אולם גם כך, לא ינום ולא ידום הפגע. ותדע לך ששניהם מוציאים דיבת הזולת רעה לאמור: אין לו הבנה, אין לה הבנה. ומתוך כך יתחקה כל אחד אך על מעשי הזולת והליכותיו. הוא רואה את אזניה אטומות משמוע ואת עיניה עצומות מראות ולבה סתום מהבין את כלל ענייניו־קנייניו־בנייניו־מנייניו, מיד הוא חותר ככפוי שד לקראת עזר חדש כנגדו – כי על עזר־כנגדו יסד את משפט חייו מראשיתם. ושניהם יחדיו וכל אחד לעצמו יודעים היטב, כי אי־אפשר לו לאדם לחיות לבדו. וייתכן, כי על אף הבנים ועל חמת שבעים המכשולים אשר בדרך הזה, יגמרו אומר ככלות כל הקצין: גט! ומתוך כך תחל הפרשה מראשיתה. כך ינהגו ישרי־לבב, הבוחנים מעשיהם ומשתדלים להציל מידי עצמם את שארית הפליטה אשר לחייהם, אך יוסיפו לתעות בדרך האחת באין להם מוצא.
"משל שלישי:
"שניים ריעים נאהבים אף נאמנים, המוצאים את לחם־חוקם בריווח ולא בצמצום, לבלתי היות האחד נכנע לרעהו. אין גדול ואין קטון, כי הזכות והחובה חלק כחלק יחלקו ביניהם, ודוברים אמת בלב ובפה כשומרי־ברית קנאים, אך המחבל מקדם קדמתה לא יתמהמה – קרנם לא תרום. הריע הנאמן נוכח לדעת עד מהרה, כי הנשים העושות במלאכה אחת אתו, קרובות לרוחו יותר מרעיתו שבה דבקה נפשו. וכמוהו כמוה. כי מי יתן ומי יוסיף לה אחד בעל תושיה נאמן, העומד לימינה בכל עת ובכל שעה והיודע לעשותה עזר־כנגדו. הלא טוב לה איש מקרב העושים במלאכה אחת אתה. ואם במלאכה אחת עושים שניהם גם יחד? כי עתה אין קץ לקנאה חמת־גבר ולתלונה המרה מנת־אשה, למגינת לבם של השניים גם יחד. ותדע לך, שאם כה ואם כה אחד הוא הדרך:
"התנכרות, זרות, שנאה…
"ועוד משל רביעי וחמישי… ועשירי… ומשל האלף. ואחד הסך־הכל תמיד:
"התנכרות, זרות, שנאה… גט, טירוף־דעת, כרת…
"כי יש תולעת־סתר המכרסמת בלב האדם, ייתכן שהיא מתאפקת ימים מעטים, אבל לבסוף היא חוזרת אל כרסומה. באישון־ליל תעיר את הבעל משנתו לבדוק העזבה אשת־חיקו את משכבה לפתע. ובפנותו לעבודתו בחוץ, תפיג את בטחון לבו ותאיץ בו להזניח ענייניו ולהתחקות על עקבות זוגתו האהובה־מכל. עם מקורביה, גם אם נקלים הם בעיניו, יארח לחברה, ישכרם ביין מוציא סוד. וכל היורד בסולם, סופו שמתמטה מטה מטה. פסו אמונים, כי סדק פרץ בחומת־נפשו – החשד. כל הגה, היוצא מפיה יינתח בשבעים איזמילים אשר להגיון הדר שבדק, וכל נדנוד ראשה, תלי־תלים של פירושים יהיו תלויים בו. למראית־עין גלויים לפניו כל מעשיה והליכותיה, אבל האומן סמי מכאן. עיניו ישוטטו למצוא ערוות דבר, כי זה חלקו מכל עמלו ואין לך איומה מאימת החשד. את נפשו יענה שבעתיים ובכל השבילים אשר לצלמוות ילך, כאן לא ימעד ולא ייכשל. ממארבו יאזין, יבחון ויבדוק, יחקור וידרוש במופלא ממנו – את ארשת פניה, ואת מדברה, ואת הליכותיה. והיא, אפילו פרחה בנפשה חבצלת האהבה התמימה, כי עתה תתמלא בוז בעל כרחה, כי זה החוק ולא יעבור. היש עוד מצוקה בדוקה כמצוקתו ולא נתנסה בה? וגם בה הדברים אמורים.
"ותדע לך, שאפילו שאר רוח לה ואף אם חבצלת האהבה התמימה פרחה בנפשה, הרי בעל כרחה תמעל בו מכוח נקמת העשוקה בעושקה, לא יינקה. ואם פזיזה היא ודעתה קלה, לא כל שכן, כי כמשפט ציץ האביב נובלת אהבתה, ולבה נמשך והולך אחר כל עז־מצח או יפה־גו, מרבה־להג או מופלג בחכמת הכרכורים. אין גדול ואין קטון, כי הכל טובים לעת מצוא. כי מוסר־אב ומנהג־אם לא יכבלוה בפחזותה. מאחז־עיניים כל נתיבותיה וגונבת דעתו בבניה. ותדע לך שאלו מן הדברים, שהכל מודים בהם למציאותם – אצל הזולת. הם בחינת הרע ולא יעבור באלה החיים, ורק בחזותו אותם בבשרו יזדעזע האדם, ולבו יתחמץ בקרבו. וזה הכלל: לא יגלה הסוד, כי זה טבע המרומה לבלתי תת אמון במוציאים דיבתה רעה, והמרמה בכוונה־תחילה לעולם לא יודה בתרמיתו. מי הגבר ראה אשה שדעתה קלה, כי תכה על חטא אפילו על ערש מותה? ואיזהו חכם, הנוטה להאמין לידידים מלעיזים, מודה בעוורונו ובחרפתו ובבושת־פניו, או השומר אמונים לאשת־חיקו, הנשבעת בשבע אלות: אין כמוני תמימת דרך! וכך חוזר הגלגל:
"תולעת־סתר מכרסמת לב האדם, כי זה לחם־חוקה.
"ועתה, הימצא איש לומר, כי יש נגינה שמימית לנגן בשניים לבבות כאחד ולרתקם זה אל זה לנצח? – –
“עד כאן לוח החיים לפי חשבון הנכון או דברים נכוחים על מגפת הליפופין”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.