חמש שעות. הלילה חלף הלך. והוא אינו יודע. אל שולחן עבודתו ישב, שיקע את עצמו במלאכת התרגום, זיקק וליטש. לאו האצבעות מחזיקות העט. קם מיכאל שנטו, התמתח, זקף ראש, אך נגע עמד בעיניו. התרגום מצץ את לשדו, הדברים הנוראים ההם מפי מוכה נגעי־החיים…
אלא שלא בו נאמרו הדברים האלה. גם הוא וגם מרינלה ערכו את החשבון מראש. הם היו מוכנים לקרב־חיים נורא. ההצליחו? היכול הוא לומר בלב שלם כי אמנם הקדימו רפואה למכה?
מיכאל שנטו בטוח כי כך הוא. גם אם מרינלה בועטת בו, הרי לא בו אלא למעשה אך בה עצמה היא בועטת. כי שניהם חוברו יחדיו לעד.
חמש שעות וחצי. חזרה מרינלה. קרב אליה מיכאל שנטו בלב שמח. מה טוב שחזרה דווקא עכשיו. ברגע של פקפוקים והיסוסים. האמת, גם בטחונו התפגפג איך שהוא עם רנן הבריות.
מבוסמה קצת מרינלה, רגליה כושלות כמעט. יין וכרכורים – זה שאר־מעט־מזער שנשמר לה לפליטה. פיה עודו פוזם את הפיזום הכרכרני:
"נא אל תחמיצי שעת הכושר,
"פתחי נא את פרדס האושר,
"איש לא ידע…
נתמלא לבו של מיכאל שנטו רחמים רבים אל הטוב שבידידיו, זו האשה שנתנסתה בנסיונות מרים, שלא מנע ממנה הגורל אפילו טיפה מרה אחת. על עצמו הוא מטיל אשמה כבדה, שלא הצליח לקיים את הבטחתו, ולא מילא את נשמתה עד אפס מקום.
קרב אליה מיכאל שנטו. אין מלים בפיו להביע את שפע הרגשות, אך היא מוכרחה לתהות על שפע הטוב המצוי בו בזה הרגע.
פיו קמוץ, שפתיו נטולות כוח. הוא תקוע לפני המסתכלת במראה הגדולה. את פיו הוא מקריב למצחה. זו ברכתו לה. זו יונת השלום אחר המבול האיום.
מרינלה נשמטת, עיניה קרות ובוטות:
– “לא ישקני כל פרחח בשוק!”
חפוי ראש בוהה מיכאל שנטו. יותר מהדיבור פגע הקול המוזר. הלא לא קולה של מרינלה הוא. האמנם ייתכן גם כדבר הזה? כעין צריחת ג’ז פרצה מפיה.
כיצד נעלמה פתאום הנגינה השמימית, היכן הם הגלים הזוהרים של חדל־חומר. היכן כל החלומות הטובים…קונם, הג’ז אכל את הכל.
נשא מיכאל שנטו את רגליו הכבדות. הלך ולא ידע לאן. הגוף הנמוץ השתטח על המטה. הס! פנס חיים אחד כבה. רוח צפון נשבה בבית הזה.
ושוב בא יום, ועוד ימים ולילות. מיכאל שנטו לא דיבר. הוא דבק בשולחן עבודתו ועבד. הלא הפנס הפלאי כבה. כל הפנסים כבו ורק פנסון אחד נשאר לפליטה – כוח העבודה. כשור הוא מושך בעול. הוא נהפך למכונת תרגום. העבודה נגמרת והולכת.
מכסת כסף קיבל מיכאל שנטו מידי המו“ל. אמנם לא כפי המדובר. הרי הזמנים נשתנו לרעה, דווקא בשבועות האלה נהפכה הקערה על פיה. נתמעטו הקופצים על עניינים משונים, התחילו דורשים פתאום ספרות משקיטה, אידילית. אמנם העבודה נעשתה, וצריך לשלם לעובד. אך כיוון שהסחורה ירדה בערכה, וכיוון שעתה לא ידוע אימתי תהא השעה כשרה להדפסת הדברים האלו, ומסתמא יהיו מונחים כאבן שאין לה הופכין – הרי אי אפשר לדרוש מהמו”ל, שיקיים בדיוק את הבטחותיו. גם החצי מספיק. הרי בשלמו את הסכום הזה הוא עושה אך חסד, ובכלל כל ענייני המולו“ת אצלנו הם אך בחינת חסד. מו”ל בחו“ל עושה עסק, הוא מקווה לגרוף הון, והוא יכול לגרוף הון תועפות. כי ספר מוצלח נפוץ שם לאלפים ורבבות. וכאן – אלפיים, שלושת אלפים. מהפצה כזאת לא תוציא את פרנסתך אפילו בצמצום. והסופרים והמתרגמים הללו, מי מהם יעשה משהו חינם. ולמה לו למו”ל כל הטרחה הזאת? ואם להשקיע כספים – כלום חסרים אנו השקעות בטוחות? בקיצור, את החצי הוא יכול לשלם לו.
– “בכל זאת” – אומר המו“ל הנדהם קצת למראה המסכים מיד לשינוי תנאיו – אעשה הפעם לפנים משורת־הדין, אשלם לך מיד את כל המגיע לך”.
“אפילו הוא חומל עלי” – מסמיק מיכאל שנטו. לקח את הכסף וברח.
– “גם עבודה חדשה מוכנה בשבילך!” – מפטיר אחריו המו"ל בעל העסקים הרעים.
בשוטטו ברחובות, נזכר פתאום מיכאל שנטו כי היום עדיין לא טעם אף כהוא זה. סר איפוא לאחת המסעדות, נענע בראשו למלצר ושפך לקרבו את כל המוגש לו.
“עכשיו אני משחק אדם חי” – הרהר.
אחר כך לא ידע מה לעשות בעצמו. הכסף העיק עליו. הוא מקמט את מצחו – חלול הראש. מלאכת התרגום הארורה הזאת – היא ששידפה אותו עד תום.
נזכר. הלא בזמנו עשה חשבון מדויק, כך וכך יקבל ביום מסירת התרגום, כך וכך יקמץ למחיה, כך וכך יקציב לתלבשתו שלא יהיה כקוץ בעיני מרינלה, וכך וכך לכמה תשורות בשביל מרינלה. ועכשיו: תשורות… כן, את אלה יקנה. שהרי מרינלה היא ידידתו בנפש, ההיה לו ידיד כמוה? הרי היא האשה אשר הצליחה לעורר תקוות טובות בלבו, שחדרה לפני ולפנים, שהבינה, כי אלה החיים נוצרו גם בשבילו, ויחד אתו עלתה לפסגות, שבלעדיה לא היה עולה עליהן מימיו. הילכך אך בצדק מפעם רגש תודה בלבו, ומה כבר אכפת שדווקא בזה הרגע נושרים כל המחטים מאילן העתיד? לא בה האשם. אשמים חוקי הברזל של אלה החיים. היא חפה מפשע. הנה הוא רואה אותה שוב במלוא קסמה ולבו חם בקרבו. יפה היא ומולכת בחדל־חומר, ואף רוקמת שבילי־זהב בפרוכת־הקטיפה.
צמיד, מלאכת־מחשבת, קנה מיכאל שנטו. מכסף מזוקק הוא. עיבודו דק, משולשים צמודים זה לזה, אך אתה מדמה כי הם תלויים על בלימה. משולש זהו כוח האדם הרוצה. הקו התחתון – הבסיס. ושני הקווים העליונים, הסוגרים את השטח ביחד, קובעים בפירוש: כך וכך, רק כך וכך. בכוח הרצון יקיים האדם את הנועד לו מיום לידתו. ושהם מחוברים זה לזה כבדרך פלא – הרי זה אומר: אדם לאדם מתחבר, לא תדע למה, לא תראה את החוט המקשר, ואף־על־פי־כן הם מתחברים, כי כך הוטל עליהם. אי אפשר היה למיכאל שנטו שלא לקנות את הצמיד הפלאי הזה בסורו לחנות התימני. לא אבני־חן ולא סרבול. עבודה מעודנת כזאת לא ראית בין שאר שכיות־החמדה. חוטי המשולשים דק שבדק, קווים אווריריים –וכל המשולשים יחדיו כעין כלל רתוק משקל. כעין סמל החיים המדכאים. כאילו פה יש לצמיד והוא מזכיר: מקווים דקים בנויים הפרטים, אך יש והם מתחברים לכלל גדול רתוק־משקל… אין ככוח הכלל הזה, אין למעלה ממנו!
את הצמיד הזה הגיש מיכאל שנטו למרינלה. לא התכוון לשום דבר, לא היתה כל התחכמות בלבו, לא חיפש אמתלה. פשוט ניגש ונתן לידידו־בנפש מזכרת קטנה, היה כמלח בספינה נטרפת, המאותת איך שהוא לחברו. אם כי ברור לו שהכל הוא אך בכדי, כי הקץ קרוב ואין מנוס.
מרינלה העירה:
– ”תמהה אני אם מותר לקבל תשורות מאיש זר".
יצאה מרינלה מהחדר, אך פאול המשרת, מי שליווה את גבירתו בצאתה, שב כעבור רגע, הסתכל בצמיד והפטיר כמבלי־משים:
– “מה נאה צמיד זה לידה של מרינלה!”
הקיץ מיכאל שנטו מהמונו. את עיניו נתן במשרת: הגם עגל מקיא לעג? עכשו נתברר לו: לא עגל הוא פאול המשרת. או ביתר דיוק: זהו עגל משורש עקל. רק עתה הבין מי הוא זה שעורר את הרוח החדשה בעולמה של מרינלה. העלה על דעתו את הביטויים שהשמיעה, עכשיו תפס מנין לה אלה. ימים רבים נאבקה מרינלה, והנה סוף־סוף נפלה שדודה. והטורף האיום – לא ארי כי אם עגל.
ביקש פאול המשרת:
– “תן לי את הצמיד הזה, ידידי!”
זרק בפניו את המבוקש. יצא.
ושוב הוא מתגורר יחידי לעצמו. לפעמים באחד מבתי־המלון המזוהמים הללו, שאינם מחליפים את הסדינים לכל אורח חדש, לפעמים על החול שעל שפת־הים, לפעמים הוא שוהה סתם ברחובות, ולפעמים הוא סר לבית ידידים.
בית ערבי. למסדרון ארוך אתה נכנס. שטיחים. רק שטיחים. החלונות המסורגים משובצים בחומה עבה. התקרה מקומרה. איזו רוח מגית פולט הבית. אתה מדמה כי בעצם אינך חי, כי אין מציאות, כי אין חיים. יש איזה דמדום, יש גם נשים בהרמון, הרבה גופים נשיים. ועוד יש נרגילה, גם חשיש. אך צעקה מחרידה אין, היא פשוט נחנקת בתוך חומות עבות אלה…
קיבלוהו פנים טובים, קיבלוהו עיניים סתם, האכילוהו ידיים טובות, שום פה לא שאל אף כהוא זה. מי הם הידידים הללו?
מי שהיתה שומעת מן המנין באוניברסיטה ומי שנתיאשה מהבטחות החייים, האשה אשר הגורל גזל ממנה את הדוקטור יפה־התלתלים ואת פאול המשרת, נישאה לאיש. פועל מומחה הוא – נהג. אוהב הוא אותה. האם לא די בזה. הגם היא מוכרחה לאהוב? פרנסתו בטוחה, גם זו לטובה. אבל לא זה העיקר. את מחנה הפועלים העירוניים עזבה, כאשר פאול עזב את המחנה. המקרה הטוב זימן לה את בן זוגה. המקרה הטוב הועיד לה את הבית הערבי. המקרה הטוב גרם, שתוכל לנהוג בבית הזה כעקרת בית ממש – טובים הימים לנהגים. יש עבודה למעלה ראש.
בבית ידידים זה בילה מיכאל שנטו. בעל הבית מסביר לו פנים – כי חבר אשתו כחבר. במסדרון רחב־הידיים אכסנוהו. על אחת הספות הוא ישן. למארחים יש חדר משלהם. אמרו לו בפירוש:
– השאר נא בביתנו ככל שאך תרצה".
ביום הוא נח על הספה ואינו עושה דבר. ידיו תחת ראשו ועיניו פקוחות. אף להרהר שכח. ואילו לעת ערב הוא מלווה את עקרת־הבית. יש בית באחד הרחובות האמידים. עכשיו התחילו מקימים את הקומה השניה, הנוספת. בבית הזה מתגורר דוקטור יפה־התלתלים. מי שהיתה שומעת באוניברסיטה עוברת על ידו, היא רואה את הדוקטור, בעל־הבית מיקירי קרתה, המחשב את חשבונותיו לפני הבנין. היא מברכת:
– “שלום, לך, יקירי!”
הדוקטור אינו מכיר אותה. פועלת חצופה או אפילו מהתלת. הדוקטור אינו עונה. האשה אינה תמהה.
מיכאל שנטו הולך לצידה, הוא מרגיש בחוט הידידות המקשר אותם, הלא זהו החוט העושה את בני המעמד האחד לאחדים, זהו חוט האחים בצרה אחת. וזאת היא תפילת מיכאל שנטו בוקר בוקר. אולם לא כמוה כמוהו. היא אשה, אף הרתה לנהג. ואחר הלידה תצמח לה נחת מהבן או הבת. העתיד מחייך לה ולוא אך במתגנב.
הוא משוטט לתומו ברחוב והנה המו"ל לפניו. שוב הציע לו עבודה. גם את השכר הגביה. הספר יצא לאור, בישר לו, ואף כי לא קיווה להפצה טובה, בכל זאת נפוץ במקצת. בקיצור הוא מוכן לספק לו עבודה בלי מגבלות.
מיכאל שנטו אומר הן, מקבל עליו עול חדש, טוב לעבוד. טוב לשכוח. אולי אשנב הצלה.
עכשיו שוב אינו עושה בבית הידידים. לא יפול למעמסה. הם מצפים עכשיו לאוכלוס חדש מהכוכבים, שכר לו כוך צר.
את מרינלה הוא רואה. באחת המסעדות היקרות היא עורכת שבתות בחברת משרתה.
עייף מיכאל שנטו. היד הרועדת נקפאה כליל. כפי הנראה אפס כוחו, כי שכח לאכול. האדם הוא מכונה. כשאינך מספק לה דלק, המכונה משתתקת. ובכל זאת – הרי אי־פעם אמר מי שאמר, כי טבעת זהב מעולפת פיתוחי־שנהב עתיקים, היא היפה במתנות. זוכר מיכאל שנטו את הדברים. היד מתחילה לרצד. זזה המכונה כפגועת חשמל. צריך להספיק. צריך כסף, הרבה כסף. צריך לגמור את התרגום בזמנו. וכשיגמור, כשיגמור… היד מרצדת.
צריך לעבוד. צריך לקיים את ההבטחה. הלא הבטיח לה טבעת־זהב. דווקא עכשיו חייב הוא לקיים כל מה שהבטיח.
פתאום נעצמות העיניים מאליהן, והן רואות. נצמדת מרינלה אל משרתה מחוטב־הגוף, בזרועותיו היא נישאת לקול הג’ז הנוהם. מסתכלים אורחי־הטרקלין, לוחשים:
– “צמד־חמד!”
– “הרמוניה מלאה של שני גופים תואמים”.
הג’ז אינו מרפה:
“פתחי נא את פרדס האושר…”
וקול רך־לטפני של אשה מסורה מחניף:
– “נחני־נא על כנפי רננים אביר חלומותי, סוף־סוף אחר נדודים רבים מצאנו איש את אחותו”.
ייתכן מאוד שמרינלה אינה אומרת זאת. ובכל זאת יש חוקים קבועים לגוף האדם. יש שגוף נמשך אל משנהו. יש שהאשה מקבלת עליה מרות של גוף גבר ולא את רוחו. ומתקבל על הדעת כי מרינלה, שכל הנקרא רוחני נמאס עליה, נמשכה אל הגוף המחוטב הזה שנית…
סיימו את הריקוד. עכשיו הם יושבים לטעום מן המטעמים. תחת המפה תוחבת מרינלה שטר־כסף למשרתה, כדי שישלם הוא: הרי לא נאה לאשה שהיא תהא המשלמת בחברת גבר. דקות־רגש מפתיעה היא מגלה פתאום.
תמו הריקודים. עייפו המנגנים. דעכו האורות. יוצאים. אל הפרבר הם הולכים. הלא שם שכר פאול חדר לעצמו. כך סיפרו למיכאל שנטו.
ועוד סיפרו לו, כי אחת אשה נדבנית קנתה לפאול סדיני־משי ובקבוקי־בושם, ופיז’מות־משי. אכן, פאר־דורון לחונך ביתו. המשרת שמח, מן הסתם הוא שמח: היש לך עוד נדבנית כגבירתו?
יד מלטפת את מצחו. נזדעזע מיכאל שנטו. הקיץ: מי היד המלטפת? פקח את עיניו: הבוקר אור והוא עודנו גהור אל שולחן־עבודתו. דומה נפלה עליו התרדמה, כוחותיו אפסו, הרי לא אכל לשובע זה ימים ושבועות. אך האשה המלטפת – לא מרינלה היא. ודאי שלא היא. מי יעלה זאת על דעתו. הרי זאת היא מי שהיתה שומעת באוניברסיטה. בדרכה לשוק סרה לכאן, לתהות על שלומו. והנהו ישן־שנת־יגעים.
– “אל תהרוס את חייך, לא כדאי!”
היא יודעת. לה מותר להזהיר. הרי כמדברת אל עצמה היא עכשיו. גורל אחד לשניהם. ובכל זאת: טוב לה שבעתיים. הרי היא הרה. הרי זה גנז־אושר.
– “בעוד ארבעה חודשים…”
יד טובה מנגבת את מצחו. יש עוד אחים ואחיות בעולם. יש כפי הנראה ברית נעלמת של אחים, אשר נתנסו בכל הנסיונות. ייתכן שהברית הזאת היא היש הגדול, הפרוזדור להיכל החזוי…
מגילת חייו פרושה עכשיו נגד עיני מיכאל שנטו. הוא מבין הכל, יודע הכל בבירור גמור, אינו מאשים איש, אף לא את עצמו. את תמצית חייו הוא מעביר נגד עיניו ועושה כבעל המופת ההוא “לוח החיים לפי חשבון הנכון”. הוא יודע בבירור מה תעשה מרינלה, מה היא מוכרחה לעשות, ומה מוכרח לעשות פאול. עכשיו כשהוסר הלוט מעיניו הוא רואה, החשבון האכזרי פשוט וקל. ובכל זאת… בכל זאת הוא מוכרח להגיע עד התחנה האחרונה. הוא מוכרח לשתות את קובעת כוס התרעלה עד תום.
בעיר ריננו הבריות. התחילו מוצאים עניין במיכאל שנטו הסופר המשונה, שנעלם פתאום מהאופק. התחילו מוצאים בו עניין רב. ייתכן שלא סתם טיפוס הוא, יש איזה כוח העצור בו, וכולו חידה שלא נפתרה. את מרינלה שאלו לשלומו. אבל מרינלה אינה יודעת בדיוק. אמנם למודת־נסיון היא, הלא גם גוסטב רחבין מי שהיה בעלה הראשון… כפי הנראה דומה גבר לגבר במסיבות־חיים דומות… לשואלים הטרדנים היא מהמהמת משהו, או שאינה עונה כלל. וכי מה כבר אפשר להסביר. בכל זאת אינם מרפים ממנה. כזבובים הם מזמזמים, עטים עליה. מיכאל שנטו הזכיר בשעתו את הטרדנים הללו, עכשיו, רק עכשיו התחילה להבין. עכשיו נתברר לה כוח הכפיה של החברה. ולבה גועש בוז. היא מגמגמת:
– “נסע לעסקיו”.
– “הוא עסוק מאוד, עמוס עבודה”.
– " החליט לצבור הון".
האמת המרה, מרינלה מוכרחה לענות משהו. הרי בעוד ימים מספר חל יום הולדתה וליום־חג זה הזמינה כל מכר ומודע לביתה. ביום זה החליטה להעלות שוב על נס את אל־ההילולים, האדיר באלים – Evohe, Bacche, Evohe! ורק ברוב אורחים רבה ההילולה. על כן היא עונה על השאלות. מסבירה פנים לכל. כולם יבואו. הרי כה מעטות ההילולות באלה החיים.
ומה פשר השטות שמיכאל שנטו נעלם דווקא עכשיו? מן הדין הוא שיופיע גם הוא. כי בהעדרו לא יהיה קץ לשאלות, לנדנודי־ראש, לעקיצות. ודאי הכין איזו תשורה ליום הולדתה… וגם זאת: סיכוי טוב לקצת נקמה…
יום ההילולה הגיע. בגזוזטרה מסוככת־הקיסוס הועמד שולחן מאכלים. שם המזנון. צלי קר ולשון כבושה. נקניק וגבינה. כורך לאוכלי בשר וכורך לצמחונים. ומשקאות מבירה עד טוקאי – הכל ביד רחבה כמנהג הארץ, כמאכלי הארץ ומשקאותיה. וטעם רב בסידור, רואים בעליל כי יד מנוסה שולטת כאן.
הטרקלין ריק מרהיטים, כולו זרוע פרחים, לולאות של פרחים יורדות מן התקרה, עציצים גדולים בכל הפינות. חופש, וטוב־טעם, הילולה.
שפע אור נסוך על הבקבוקים ועל ההרדופנין, על פלחי הטריות ועל חבצלות־השרון, על דגלי הנייר הצבעוני ועל עלי השרך והדנדנה, ובאמצע החדר ניצבת היא: מרינלה, המלכה.
בזה אחר זה מגיעים האורחים, מי ברגל, מי בכרכרה, מי במכונית. מכל המעמדות, מכל הכיתות, נענו להזמנה ובאו. אין חובת תלבושת, אין אונס. מי בסמוקינג, ומי בחולצה. מי בשמלת־נשף רהויה ומי בשמלת־קיץ דהויה. נכנסים ומברכים במיטב הנימוסין.
– “שלום עליך, בעלת השמחה!”
– “שלום ורב אושר!”
– “שפע ברכות לכוהנת האמנות!”
לא סתם בריות מאכלסים את העיר הזאת. כולם יודעי ספר, כולם להוטים אחר דברי רוח, כולם קראו ושנו, גם אליהם הגיע שמה של השחקנית המפורסמת: מרינלה. לכבוד להם הזמנתה, ולתועלת. מי יודע, אולי לטובת העיר היא מתכוונת – מדששים הפרנסים הנכבדים. אולי אפשר לנצלה לטובת מעמד הפועלים – מגששים עסקני־הכלל הפרוליטרים. אולי תתרום להאדרת האמנות – מלששים הסופרים, אנשי־התיאטרון, הציירים. כולם הופיעו.
כאן כרתו שביתת נשק ביניהם. סמי מכאן מריבות המפלגות, הכיתות, הזרמים. המשורר המשוגע לפרסום־יחיד, מחבק את חברו המשורר השני, מי שהוכרז למתחרהו הרציני על ידי האיפרכין של הבקורת. הנה הם מתרוצצים ומתלוצצים, כל פרחי האמנות, כל הלוחמים למען הרעיון המושיע. הנה הצייר הרזה, המומחה גם לתחבולות ההתפרסמות; עכשיו הוא מטביע במחמאות אותו בעל לשון שנונה, שלא שבע נחת ממנו. ואף היא באה לכאן, המטרונית של התיאטראות, מי שבנתה במות והכתירה מנהלים. עכשיו אין היא מתלוננת על מזימות האחרים, אינה שופכת זעמה על חבר הפוחזים, המכריזים השכם והערב, כי חסד חסותה שמור אך – לחסרי־כשרון. כי פה הוכרזה שביתת־הנשק. כי פה גדול השלום ושנואה המחלוקת.
כמו בעל־שמחה נוהג פאול המשרת, הפוקד את צבא האורחים – הוא דואג למחסורם, מבדח את דעתם ומזווג מין לבן מינו.
יודע פאול את הלכות הנימוסים בטרקלין ובמחנה הפועלים. לאיש איש הוא פונה כלשונו, ומשמיע בדיוק מה שהלה רוצה לשמוע. הרי היה שחקן, אף עסק בעסקי מפלגה, יש לו אוצר בלום של ידיעות, לא יבייש את בעלת הבית חלילה.
סביב מרינלה מצטופפות הגבירות. נושא מן המוכן יש להן. היש לך נושא טוב יותר מהאדון מיכאל שנטו. כולן שמעו עליו, אף כי לא כולן ראו את פניו, והרי עכשיו יש הזדמנות כל כך מוצלחת.
– “מה שלוש האדון מיכאל שנטו?”
– “חבל מאוד שהאדון שנטו איננו”.
– “אני בטוחה שהאדון שנטו יופיע”.
– “מיד כשראיתיו הרגשתי: לא סתם אדם הוא האדון שנטו”.
– “שנטו הריהו מאנשי שלומנו”.
אין פסנתר בחדר ואין תזמורת. הגרמופון החדיש טוב יותר. פאול הוא שהפעיל את הגרמופון, מובן אליו.
"נא אל תחמיצי שעת הכושר,
"פתחי נא את פרדס האושר,
"איש לא ידע…
סובבים הזוגות. כך גזרה מרינלה. באמצע הטרקלין היא נצבת, שמלתה לבנה, זרועותיה החשופות מצופות עטיפת־סלסלה, היורדת משכמה ולמטה עד כפות רגליה. בהרימה יד, כאילו כנף היא פורשת. הקחוון האדום, הכרמני, דבק בחזה, פיה אדום גם הוא, משוח בששר, ועיניה מבריקות ומצוות, שערותיה שהיו מקורזלות, השחירו היום והישירו. דמות חדשה לבשה מרינלה.
נתלכדה תזמורת חדשה. שני ציירים ושני שחקנים, שבנו לעצמם דוכן משולחן על גבי שולחן, מכים בפחים, מצפצפים ומהגים, מצלצלים בצלצלים – ג’ז.
"נא אל תטיפו בשם היושר,
"איש לא יבין…
רוצה מרינלה להשכיח מהלבות את סדרי יום־יום. רוצה מרינלה להחיות ביום חגה את מועדי בני קדם הידעונים, את ימי ההשתלהבות הגדולה, הנשיה הכל־כולית, ימי הימום כל החושים – והוללות עד אפס נשימה.
את ידה היא זוקפת באמצע החדר. נעים הזוגות במעגל. רוקדת מרינלה. מקפיאה כל רצון שואף. אין יחיד. יש אך כלל. גוף אחד כולל־כל במעגל. גוש גלמי; מרינלה רוקדת. מסתלפות־מתפתלות ידיה, רגליה מנתרות לצדדים. לא יד אחת לה, ידיה רבות. לא רגל אחת לה, רגליה רבות. פסל מוזר רב־אנפין. צחוק־חסד ואימה שפוכה.
שליח התייצב פתאום לפני המרקדת. עמדה דום. פועל בחולצה שחורה מגיש סל שושנים לבנות־מלבלבות. רק פאול הבין, והחוויר. הלא זה ודאי שליחו של מיכאל שנטו.
מחבבת מרינלה שושנים מלבלבות. לא בכדי הכתירוה בשם מלכת הפרחים. הלא הם סמל החיים נטולי־המחשבה. מה רב שאר־רוחו של מיכאל שנטו. בכל זאת. לא שכח את יום שמחתה. את ריח השושנים היא סופגת.
גילתה עינו הבוחנת של פאול המשרת פתק במעבה השושנים. אחרי קראו את הכתוב, הוא מוסרו לגבירתו בחיוך נדיב. והוא שהיה כתוב שם:
"נא קבלי את השושנים האלה ביום שמחתך, אולי יזכירו לך הן, כי לידך נמסר מפתח־הזהב ללב מיכאל שנטו. אולי תביני היום, כי האשה היא משורש אש טובה.
ידידת שניכם המפללת לשלומכם".
לרסיסים נופצו שמשות־הצבעונין היקרות בטוס סל־השושנים החוצה. ברגלה רוקעת מרינלה. חג היום לבככוס ולא להשתפכות נשיינית־רגשנית.
אך השליח השחור שיבש את כל הגייסות. פג תקפו של מעגל־הקסם. לאו הידיים והרגליים. אף שעדיין לא הגיעו לפסגת השכרון. גם מרינלה עייפה. לא הצליחה להפיק זממה, לא נתעלתה מעלה מעלה. פקפוקים עורר בה סל הפרחים, אין בכוחה להשתיקם. נשבר מכבש הקסם, אספסוף נע כאן בטרקלין הריקן ולוטש רבוא עיניים. אין מנגינה מהממת, אין אשראת אלים, אין מלכות של בככוס… יש רק גרמופון צורח:
"נא הכניסיני אל פרדס האושר,
"איש לא ידע…
נכון. אין מי שידע משהו. רק היא יודעת היטב לשם מה נתכנסו לכאן כל ההוללים הללו. נכשלה. כל התכנית האגדית פרחה ואיננה. תועפות הכסף לשיפור הטרקלין רחב־הידיים הזה, כמאגר ענקי לגופים מתעלים – עלו בתוהו. הכל עלה בתוהו.
הנשים שוב סובבוה, לא תפטר מהן.
– “מפליא בכל זאת, שהאדון שנטו…”
– ”חסרונו מורגש, אילו היה כאן, הרי…"
– “כל הנשף יתפגפג אם לא יופיע…”
מרינלה מחייכת:
– “לדאבוני… הוא כל כך עסוק… אף בעיר איננו…”
מה נתעבות הן הזוהמניות הללו. רק לשם העוקץ הן נטפלות אליה. לא רק את השם שנטו המאיסו עליה. הרי אף את הנשף כולו – זפת. לעולם לא תוכל שוב לבטא את שמו, וגם העיר הזאת, כל יקיריה עקרבים.
נעים זוגות של משוחחים. לועס הגרמופון את המנגינה החבוטה. עכשיו טוב להמצא בחברת ידיד נאמן. הנהו הידיד: פאול. היש לה מסור ממנו?
שני סבלים תימנים פותחים את הדלת לרווחה. זמזום, לחישות, תמיהות. זר משונה על גבם – זר ברקנים. הם קלועים, מקלעת ספרות כמספר שנותיה. ועוד ארגז הוכנס. ואחריו – מיכאל שנטו.
אנחה מהמיינת בטרקלין:
– “סוף־סוף!”
את סליחת מרינלה המחווירה, הוא מבקש. הרי לא רצה להפר את יום חגה. חשש שמא נוכחותו לא תאדיר שמחה בראשית הנשף. הופיע כדי לקיים את הבטחתו. והנה.
מוריד מיכאל שנטו את המכסה מעל הארגז. מצטופפות הנשים סביבותיו. אוצרות פרס והודו כנוסים שם: משי דמשק, משי סין, עטיפות, גלימות, שלל צבעים, הדר גונים, שפע שפרירים, רקמות משונות, סנדלי הבנה, נעלי־זהב־וכסף, שמלות־נשף מרהיבות, קישורים, כיסים רקומים, כלי־קודש של פולחנים שונים…
– “והטבעת?”
לא שכחה מרינלה.
את טבעת־הזהב מעולפת פיתוחי־השנהב העתיקים, מוסר לה מיכאל שנטו.
– ”אינה מזוייפת, עתיקה באמת?"
– “אומרים שזה חותם שלמה, בכוחו כלא את אשמדאי. מכל מקום אין להטיל ספק בעתיקותה. נמצאה בחפירה החדשה בהר ציון…”
מניעות הגבירות ראשיהן למראה שפעת היקר. החווירו כולן, הקנאה התחילה משכשכת בטרקלין. עיני הגברים ממצמצות: מנין לו הכסף לכך, הרי זה הון תועפות…
נעוצות רבוא עיניים במיכאל שנטו התומך את הקיר. איש אינו ניגש אליו, עיניו יוקדות ומרחיקות. פתאום הבינו כולם:
זהו משחק לחיים ולמוות.
פתאום ניגש פאול המשרת אל מיכאל שנטו, הגיש לו גביע יין, ואמר בקול רם כדי שישמעוהו היטב:
– “שתה־נא, לא אוכל גרשך ככלב, כמצוות מרינלה. עוררת את חמלתי”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.