רקע
יעקב הורוביץ
ההצגה האחרונה

לילה. רטיבות. זהו טל. לא שכיבה על החולות לעת לילה מקצצת בבריאות, כפי הנראה כל החיים מקצצים בבריאות. כך דמדם מיכאל שנטו.

בהסתכלו באגן הסהר המלא, בהווכחו פתאום, כי אורו מכסיף את כיכר־החיים הזאת, ונוסך עליה רדימות אגדית, ועושה ממנה בד ראינוע הירואי־שעממני – נזכר באותן האגדות ההירואיות, אשר טחנן בעל כרחו בבית־הספר הקלאסי. את כל הנפשות היפות מכרמו של יפת הוא מזמין:

"בואו־נא גבורי היופי, סמלי ההרמוניה היוונית. הלא למופת הוצגתם מדור דור, הורוני־נא את תורת ההרמוניה. רשף,

תמאפולון אלוהיכם ישים־נא דבריו בפיכם למען תבריקו".

“השבעים מרוב חמודות, חבטו־נא מטה גאונכם!”

“הלא זה דבר סולון החכם אליכם, שמעו ואל תפנו אלי עורף בגאון. הגמיאוני־נא מכדיכם השופעים בלי חשך”.

אין קול. האלים והחכמים מחשים. בלתה תפארת יוון. כאן בארץ התלאובות, במכורת יריבי המתיוונים, מנפצי עצביהם־גילוליהם, לא תובן ההרמוניה, כי מלאה הארץ נביאים לאלוהי האש, מקור הברק והסער.

לבדו שוכב מיכאל שנטו על שפת הים. כי המתים אשר קרא לא באו, והחיים הקיאוהו מחברתם, ואף הוא הסתייג מהם. זהו הכרח. כשם שהכרח הוא לו לשכב עכשיו על החול הלח. משום שהאברים קפואים, העצבים קפואים, אף המוח, המרכז הפלאי, קפוא. אולם גם בתוך הקפאון הזה, יש עוד פקעות אחדות בקליפת הגולגולת הטוות והולכות כאילו לא נפל דבר.

דומה לא נפל דבר. החשוב הוא, כי מיכאל שנטו יעשה דווקא תחת קורת גג אחת עם פלמונית? או החשוב הוא, כי הבריות יתכנו את חייהם לפי הוראותיו דווקא?

כאשר היה עושה בין החיים האמין, כי הכל מוכרח להיות עשוי דווקא על פי שכלו. אך עתה, דומה שאין הוא שוב בין החיים. יש גבול לכוח־הסבל. ומעבר לגבול הזה אין כלום. כיוגי הודי הוא שוכב על מיטת־סדום נטול כל הרגשה. טוות והולכות פקעות המוח:

– “ואילו הזמנתי למשתה־רוח לא את המתים, כי אם את החיים?”

– “בואו־נא אנשים טובים, ידידים נאמנים, אשר שתיתם מדמי ונתתם גם לי מדם־התמצית. ברית הדם כרתנו, השמעו־נא לי אך הפעם”.

גלי הים רועשים, מרדימים. אור־אכזב של הירח הבלה, מרדים. את מאמצי מוחו העובד הוא מכפיל, את רצונו הוא מרכז; הגיע לשיא חייו. הוא מזמין למשתה־רוח את החיים, והם מוכרחים להופיע. עכשיו הוא גרעין מאותו מרץ כל־עולמי, הקובע את פני כל הדברים.

– "החפזו ובואו למשתה־הרוח של מיכאל שנטו. כל רועה נאמן, כל שה נידחת, הים לפנינו, הירח המת מעל לראשינו – לא נבוש. שממה, אין נפש חיה להטרידנו. בואו.

"עלי, מרינלה אשת־חיל, אשר שתית מבארות רבות, רכבת על אתונות צחורות וקרקרת עם עורבים שחורים, כוהנת במקדש הנירוואנה ועובדת את תמוז המתהולל. פצעיך לא חובשו.

"עלי הפרה המקודשת לדורות רבים, סמל הפריה, מרים השפחה – אל דור מתיהר, המדמה כי פיתח תחושות חדשות למדחפות.

"עלי איילה פצועה משלח ציידי־הכרכים, המחללים את צלם הורתם־יולדתם בכל אשה.

"עלי, התקווה התמימה, מרים פעוטנתי, טלי־נא את סל הסמרטוטים והופיעי, כאן כר נרחב לגמוליך.

"עלי מימשה האם הטובה, עלי ונענעי בזרועותיך את היונק, נחמת הפלא לנשיותך.

“עלי מרינלה כלילת הנשים, הפורטת על אלף מיתרים. בקרבך היו לאחדות תכונות־עד מתגודדות ולא תדעי להכריע: תעלומת התאווה או שה אבודה, תקווה רעננה או אם מעניקה – אף כי כל הברירות בידיך”.

הנה הן באות. הן פורחות ויורדות. הירח האגדי שוב אינו משעמם, הריהו תקשיט הכרחי. תיאטרון קלאסי הוא תיאטרונו של מיכאל שנטו הבמאי. ומישטח החול – רקע תיאטרלי, הקולט כל אור נסוך מהזרקורים שבמוח. קלאסיות ומודרניות חוברו כאן יחדו.

הנה צועדת שפי הגבירה, הטרגדיינית זקופת־הקומה, הממצה דמעות שליש בנפלה חלל על במות הגורל. היא נקודת־השריפה, המרכז של תשומת־הלב הכללית.

בסך באות האהבהבניות הקטנות, שופעות חן במתי בתנועותיהן הפזזניות, כתמים חמים בכלל־התחבורת: ילדוּת. הופיעה גם האופיינית. לא זקנה בלה, לא טיפוס מצחיק. אף היא ממצה דמעות – כמו כל פלח־חיים ממועך. אולם האחרת, הגבירה הצועדת־שפי, הקדימתה, ריכזה את מלוא ההשתתפות־בצער כאבן השואבת. אכן, מתוך הרגשת צדדיותה, נכנפת תחתיה הזקנה, פורשת לפינה בלי לעורר את קורטוב החמלה המגיע לה. לא על מנת האושר בלבד ויתרה, אלא גם על – תשואות־החן.

רק מיכאל שנטו לבדו מרגיש בה, ומעניק לה מבט חם וזר. היא האחות לגורל. אך זר הוא לה. כי מה יתנו ומה יוסיפו זה לזו.

עולים אף השחקנים, האבירים המלווים.

נער־המערכת, הלץ המושבע, מכריז קבל עם:

–“חדשות, חדשות מעניינות, נפתח בית־הנכות הלאומי. כל הקודם יזכה לראות את המוצגים לראווה, ואף כל המאחר יזכה לראותם. יש לנו ברוך־השם מכל המינים, חסידים ומתחסדים, אנפנים וחנפנים, פייטנים וקייטנים ושאר בטלנים. בואו והווכחו!”

הושיבו השחקנים את גבירותיהם, גם הם עצמם התישבו במעגל. מיכאל שנטו לבדו במרכז.

פתחה מרינלה:

–"אתה מיכאל שנטו, מסכני, רוממתני וחן־חן לך. ראיתני לפני אלפי שנים, ניחשת את ישותי בריבוי דמויות, נגררת בנחשול, אף חרדת. אולם עכשיו, בתום ההלל הגדול שלך, אשאל: מה לך מלאכת־הקילוסין הזאת? וגם אם אני מפרה את הדמיון היוצר, גם אם אני מעוררת כוחות רדומים – הכדאי הוא?

"גלגלת דברים על ערפל ושלל צבעים; היש ממש בבטויים כאלה? ואף אם אתה עצמך מבין שמצוץ מהם, הן לא יבינו זאת האחרים; ואם אתה מתפאר התפארות, שערכה מפוקפק מאוד, כי “לגלגל העולם חוברת”, הרי בשביל הרבים, ואף בשבילי, אין בדיבורים כאלה כל משמעות. ותועלת של ממש – לא כל שכן.

"אכן צא נא וחשוב, מיכאל שנטו. לקחת דמות אשה, ערפלת אותה, העמדת אותה במצבים בלתי נעימים, טפלת עליה מזימות זדון. כך, למשל, גרסת שמרינלה נמשכה אחריך, דבר שלא היה מעולם. ואף בעלותה אל הארץ המתחדשת לא אותך חיפשה, אלא את פאול. והעיקר, לא הרהבת עוז להבליט כדבעי את זיקת האשה מרינלה לטיפוס המצליח במלחמת־החיים.

"אכן, מיכאל שנטו, החטאת את המטרה. התכוונת לגבש תמצית חיים איתנים, ולמעשה ליקטת אך שברירים. סילפת את האמת, זייפת את הטיפוס החי, לא הצלחת להאיר נתיבות, לא השלמת אפילו את סיפור המעשה. משום מה החסרת את כל השתלשלויות־העניינים לאחר מכן? החרדת פן ייגלה מלוא קלונך נגד כל העיניים?

"רצית להתהדר באיצטלה של יודע – אך נכשלת. כי לא יבינוך, ולא ישאבו מבארך: ולא עוד, אלא שבמקומות רבים השתמשת באמצעים שדופים הצורמים כל כך במסגרתך החרגנית, המקורית למראית עין. כך, למשל, צפצוף המשוגע העירוני, אינו אלא Deus ex machina משומש למדי.

“לשם מה עשית זאת, מיכאל שנטו?”

הס הושלך. הרבוצים במעגל מחכים לתשובה. מיכאל שנטו הזמין את ידידיו, והנה קמה הדמות הראשונה ומשמיעה דברים כדרבנות. בכל זאת הכזיבה קצת הטרגדיינית הראשית. האשמותיה לא הובעו במהוקצעות המתבקשת כאן.

מיכאל שנטו לא קם. יש קופצים רבים לתפקידים של ריעי איוב.

צבי צביעלי שבר את הדומיה.

– "מיכאל שנטו, מכיר אני אותך ואת זממיך. אני יודע את יהירותך – זה פתח האסון. את עצמך אתה מזהה עם איוב והאחרים אך כקליפת השום בעיניך. אבל, הגע־נא, הלא אף הרעיון האיובי אינו שלך. בסמל זה השתמשו כבר רבים ומיצוהו למדי.

"ועוד זאת: כיצד אינך בוש להכריז ברבים, כי ‘לימדתי עיני לראות את קטני המוחין’… וכו'? הכל הם קטני־מוחין וקופים ותנים, רק אתה הצדיק הגמור? ואם כך, איך זה השתת חייך על עכירת נפשות? ואתה עצמך מה עשית? פשוט ברחת מהסכנות, פנית עורף וחסל. מלאכה כזאת היא גם לפי כוחו של הנקלה בטפילי הכרכים. אם כך, שפע הדיבורים המחוכמים, למה?

"יוצא שאתה המתחסד ולא אני. ובכל זאת לא בושת להציגני באור מגונה זה לעיני כל. וכי מה הרע אשר עשיתי? השתדלת בלהטים שפלים להמאיסני. מצדי אני סולח לך, אבל לא מצד האמת לשמה. והיפה מכל הוא, שנשקתני נשיקה של בן־ברית. אי ההגיון בהרגשותיך ובמעשיך?

"ואף אם נעלים עין מחוסר הבנתך בשלמות האופי וכיוצא בזה, הרי מכל מקום אפשר לדרוש ממך לפחות קצת הבנה במהלכי החיים. תיארת מחצבה ועבודה ומלט – ניחא, אבל הרי צריך לחדור גם לחיי הפועל לפני ולפנים. ואתה מסתפק בצרור מלים נבובות. אתה מטה אוזן למזמורים, שאיש זולתך לא שמעם. ואף במקומות שהשפלת קצת את מעופך היהרני, וירדת מבמות המליצה אל קרקע המציאות, שמת לבך אך לקנוניות התעמולה הזולה. לא, לא העלית את דבק הבנין, לא הגעת אל השיתין של היש.

"ואף כשיצאת להוכיח, הסתפקת בהוקעת כמה קווי אופי שליליים – אתה סאדיסט, מיכאל שנטו. כל כוונתך לא היתה אלא להשפיל את האחרים. הלא אתה עצמך הודית: כלי רסוק אני.

"ועוד זאת: רוצה הייתי כי תשמיעני, ולא בקצרה, מה הוא הסך־הכל מלוח חייך. פלוני אהב אשה, והיא מאסה בו. המשום כך בלבד רשאי פלוני זה להתעטר בנזר־הכבוד ולהתיהר בלי גבול?

“עצתי לך: יד לפה. מוטב לגנוז את שפעך המדומה. אנחנו ידידיך הבלתי־נחשבים בעיניך, נחשה. נכשלת בחייך, נכשלת בנסיונך לגלות רזי חיים טמירים. לפחות עמוד בנסיונך וטול את המציאות כמות שהיא, אף אם מרה היא. אמור לעצמך: החשבון נתמצה”.

עכשיו, כשנשמטה הקרקע מתחת לרגליו של מיכאל שנטו, מעז אפילו צבי צביעלי להוכיחו קבל עם. עכשיו אינו מגן על תוקף החוק בלבד. הוא סותר את כל מה שבנו האחרים ופוסק: הם דימו לבנות, אבל לא בנו כל עיקר.

בצחוק פרוע פורצת מרים המשרתת. היא קופצת ממקומה, פורשת זרועותיה, משלבת אותן מאחורי ראשה, ומבליטה את שדיה הכדוריים:

– "מיכאל שנטו, טיפש היית וטיפש אתה עד היום. הם לא העזו להטיח את האמת המלאה בפניך, אני אשה פשוטה, אינני בקיאה בבוקי סריקי – אני ישר לעניין. בהיותך ילד נרתעת מגוף אשה פורח. אלמלא נרתעת בילדותך, לא היתה משתרשת בך השנאה הכבושה לגופניות, לבשריות, וממילא היו מיותרים כל אותם לבטים רוחניים, מקושטים מליצות שדופות. היית יודע בפשטות, כי אשה רוצה להילקח, ושלא ישאלו אלף שאלות. אילו היית יודע זאת, היית איש בריא. הטיפשות היא שגרמה לך את כל הצרות המדומות…

“אני, כשלעצמי, יורקת על כל זה. אתה לא רצית בי בלילה ההוא, והנה מצאתי אחר”.

פאול אינו נהנה מהתפרצות המשרתת. הוא רואה בזה פגיעה גסה במרינלה. הוא מתכונן לעלות על הדוכן, לחצוב להבות, לגלות מזימות. אבל מבטה של מרינלה מחזיק אותו כבשלשלת. עתה היא רוצה להתחקות על שרשי הדברים, משום כך הוא מניע ידו כוותרן ענוון ומשמיע:

– "בעצם קצת נגעו כבר בדברים שרציתי להשמיע, אך לא ניסחו אותם במלוא הבהירות. ראשית, אינני מבין את הצורך או ההכרח בגלילת פרשת־החיים לאורך פרסאות רבות. אפשר להצטמצם, לציין כמה עובדות, למשל: מרינלה אהבה את פאול משום שהיה לפי טעמה יותר מאחרים. בגינו בגדה בבעלה הראשון, בגינו ויתרה על אהבתו של מיכאל שנטו, ואף כי ניסתה להחלץ מהשפעתו, שבה אליו כהרף־עין, כי רק בו בלבד מצאה את הגבר היעוד לה. הרי זה כל כך מובן ופשוט.

"ואם התכוונת לסלף כמה עובדות, היית צריך לעשות זאת במצח נחושה, בכוונה ברורה, בלי היסוסים. אבל הפרפורים וההיסוסים הם המעמידים על האמת לאמיתה ומוכיחים בעליל, כי חסר־כוח אתה עד כדי כך, שאפילו לשקר אינך מסוגל.

“ואשר לי, אינני נעלב חלילה משום הכינויים משרת וכדומה, או משום תיאור עיני, שהן לדעתך עגליות דווקא. ויש לציין, כי לבסוף יצא בדיוק ההפך מכוונתך. רצית להשפילני, אך למעשה הוספת לי כפל חשיבות. הרי בסופו של דבר, ברור, אם אותך עזבה מרינלה כדי להלוות אלי, סימן כי יפה אני ממך, וחכם ממך, וחזק ממך”.

דברי פאול הרגיזו. הנשים נזדעזעו. גם מרי וגם מרים, אשת צבי צביעלי.

מרי טענה, כי מיכאל שנטו לא פגע באיש, כי בעצם נוכחותו היה משום עידוד, כי לעולם לא תשכח לו את השעות הנפלאות בבית־הקפה, את דבריו החמים. הלא אף ללחוץ את היד אין אחרים יודעים כמוהו. ואילו הללו, הלוכדים את הנשים בגברותם, הרי ככלבים הם בחוצות. יש דברים משותפים לכל הנשים. אפשר מאוד שאת היסוד הזה אין מיכאל שנטו רוצה להבין, אבל את האדם באשה רואה אך הוא. בעיני האחרים, אף המתפארים בגישה החדישה, האשה אינה אלא סוג מסוים של בהמה.

מרים החקלאית מחאה כף. כפי הנראה כרתה ברית ידידות עם מרי. גם היא יודעת שמיכאל שנטו הוא ידיד. יתר מכן אין היא דורשת. ויש הרושם, כי הוא סומך יותר על אשה משהוא סומך על גבר. סימן לכך, שכל הנשים מצטיירות לו כמחוברות מהאותיות מ“ר: מרים, מרי, מרינלה – ר”ל מלכת־רוח. הוא מאמין כפי הנראה, ברוח נשית מיוחדת. ולכן כה טוב לפעמים להמצא בקרבתו, כאילו נפתחים שערים נעלמים. את רואה פתאום דברים אשר לא ראית מימיך, את נכונה להעפיל. ואם החסיר את הר' מהשם מימשה, והחליפו בי', הרי עשה זאת בכוונה תחילה, כי השם מימשה מתפרש לו: מלכת יגון.

עכשיו חיכה לשאר הנאומים בלי כל התרגשות, המתיחות פגה. קמעה קמעה השתלטה עליו הרמוניה נפשית, כאילו טיהר את עצמו באגם ברכה.

מבטו נתקל בעיני מימשה. עמדה בריחוק מקום, לא השתתפה בשיחה הכללית, לא הלך לבה לא אחר הקטיגורים ולא אחר הסניגורים. היא היתה פרשה לעצמה. היא לא היתה לוחמת. עד כה נגרפה תמיד מכח כל זרם. עכשיו, אחר שנתפרשה לה מהות החטא, אחר שהבינה כי אין רחמים בדין, פרשה מן הציבור. היא הולכת בדרך אחרת, כעין סמל האם המיניקה, ובכל זאת לא אמהנות בלבד; כעין נזירה, ובכל זאת לא הנזירות השגורה; כעין אהבת הבריות לשמה, ובכל זאת – לא רק זאת.

מלכם סבר לא ויתר על הופעת הסיום:

– “לא נתברכת, מיכאל שנטו, בלהבה יוקדת. דיברת על מורשת אב, על קו השני הנמשך והולך מדור דור, על רוח המזרח המתנער מתרדמת קדומים – אבל אך דיברת. יש דברים שלא ירדת לעמקותם כפי הצורך, ומשום כך אתה שופט אך לפי מראית־העין. ראית בי שחקן, והרי צריך אתה לדעת, שהתיאטרון האמיתי, גם הוא אינו אלא תיאטרון. כל מה שהאדם עושה הוא בחינת תיאטרון, וגם מעשיך, מיכאל שנטו. אין לקרוא תגר: מעשי האדם אינם אלא תיאטרון. לעומת זה צריך בדיקה: איזה תיאטרון מהווים האירועים למיניהם – טוב או רע, נאה או מאוס, עשוי בטעם ומעוף, או שגור ולעוס. מובן שאני עושה תיאטרון, ובכוונה תחילה, אבל לשם החדרת רעיון ברור וגדול. ברעיון הגרעיני הזה אני מאמין, ושום תחבולה להאדירו אינה קלה בעיני, אם יש בה אך כדי להועיל. ושפע החשדים שטפלת עלי – הרי הם ממילא אך עניין טפל שבטפל. ולא איכפת לי. יחד עם זה אני מאמין, כי אם יש מקום הנועד לשנינו, אם יש פסגה לפגישות של שנינו – יבוא יום ונוכל להושיט יד איש לרעהו”.

הנה דווקא ממקום שלא פילל, באו הדברים הנכוחים. לב מיכאל שנטו חם, דמיונו עובד, מחשבותיו מצטללות, מפת חיו הפרושה, מתחילה להאיר בכמה גונים, עכשיו הוא מתחיל להבין לשם מה חי, למה שאף, ומהי בעצם המטרה. הבין כי תחת רגלי כולם יש מישטח ממוקמק. במישטח זה תקועים הוא וחבריו לדרך, ששאפו איש איש כיעודו וככוחו אל מישטח חדש.

הוא הבין למה לא היתה כאן שום אחיזה. כי אחיזה יש רק במישטח אחר לגמרי. באותו מעגל־הנוגה אשר ראה בדמיונו, אשר נצנץ נגד עיניו כגחלילית. הבין את מלחמתו במרינלה, הבין שהיא יצאה לחפשו מתוך הכרעה להכריעו, הרי מישטח אחד שולל משנהו. ואם השתמשה בפאול כבמטה־חובלים, הרי עשתה זאת מתוך נקמת אשה, אשר נפגעה בלוז נשיותה. יש חוקים קבועים בתהפוכות גלגל החיים.

ועוד הבין מיכאל שנטו את גישושי תנועות־הנוער השונות. את המרד בתורת אב ובמצוות אם. רוחות קטב המרירי מנשבות בעולם, וכל הדבק בחיים מבקש אוויר לנשימה. ומשום כך כל הנסיונות המשונים, התורות המוזרות, הניתוחים הנפשיים בכל מחיר, האדם ניתח, כי רצה לעמוד על טיב נגעיו. הוא הוא שהעלה את הנתחנות הנפשית מתהומות.

וכאן גם המפתח: לא הנתחנות עיקר. היא אמצעי. היום נבדק מהו הניתן להדלות. השאר יישאר סתום עד עת מצוא. אבל גם ה“מה” הנמצא־בעין הוא עניין נכבד. רגב של חיוב. האחזות. נדבכים של בניין. ושביב תקווה.

כי דור ההאחזות הוא הדור, שהוא גם דורו של מיכאל שנטו.

ושביב התקווה: האדם החדש אחר היקיצה.

שוב נזכר מיכאל שנטו בלוחו של צבי צביעלי, המדשדש לפי רוח הכלל, המיספר, ההגיון.

וזה הקו:

1) א) שחרור מלא של האשה; ב) טיפוח סולם האהבה; ג) חינוך משחרר של הילדים. מכאן אמור: נסיון מוצלח לתיכון חיי משפחה חדשים.

2) א) סילוק הניצול הכלכלי; ב) פשטות יחסים בינו לבינה; ג) תיכון מדינה אידיאלית. מכאן אמור: נסיון מוצלח לתיכון חברה חדשה.

3) א) החיאת מבחר ערכים ישנים למען ההמשך; ב) העמקת סגולות הפרט למען הכלל; ג) עידוד היצירה בכל התחומים. מכאן אמור: אילוף האדם החדש.

ושוב ידע מיכאל שנטו, כי הלוח הזה, שבאחד הימים נראה לו כמשענת־מה – אך מאכזב. לא במיספר ולא בכלל ולא בחוקים טמון סוד העתיד. הרי יש אך משום שגרה בחוקיו המרתקים של צבי צביעלי – ואף משום הכללה, שאינה אלא טשטוש כל יש נפשי. כי מה פירוש “שחרור מלא של האשה”. אם להבין זאת לפי רוחו של צבי צביעלי, תמצא כאן שעבוד חדש של הטבע הנשי. אמנם אין היא נכנעת לבעל, אך מרות החוקים המרתקים מעיקה יותר ממרותו של בעל. לא, בכך אין משום שחרור. ובמעגל העבדות, כשהתכתיר המסתורי המכונה נפש, מתחבט בין קורי החוקים, אין תקווה לעתיד טוב ושופע אור. מגוחך לגמרי הוא הנסוח: “טיפוח סולם האהבה”. לאיזו אהבה הוא מתכוון? הרי יש כל מיני אהבות. היש לייסד בית־ספר מיוחד לאימון ב“סולם־האהבה”? היש להטיל על מישהו חובה של אהבה? וכן סתום לגמרי “חינוך משחרר של הילדים”. ממש שטות. וכל זה נכלל בסוגיה הראשונה: נסיון מוצלח לתיכון חיי־משפחה חדשים. בעצם אין עדיין שום הצלחה, ואף אין בכך משום תיכון חיים חדשים. והוא הדין לגבי ה“חברה החדשה” ו“אילוף האדם החדש”. דומה כאילו כל השאיפות הנעלות, כשהן מגיעות לצבי צביעלי, מיד הן פושטות את איצטלותיהן רהובות־הקסם ונהפכות לפטפוט טחון.

צבי צביעלי, התורה שלך מפוקפקת, כי חסרת־יסוד היא. הבנין ההגיוני טוב כאמצעי, אבל אך מסלף שעה שהוא נחשב לעיקר בלעדי. מעמדתך הרופפת הזאת יצאת לקרוא תגר עלי, זעקת חמס. אינני משיב על האשמותיך. אתה עוור וחרש. מה יתנו ומה יוסיפו לך דברי.

ורק בזאת אני מודה: אף אתה היית בין מחפשי הדרך אל המירקע העליון. הלוח שלך מוכיח. אף כי נטית לצדדין. לא אני נכשלתי. אני שילמתי בדם תמציתי חלף כל צעד מצעדי. אמנם כל מה שהושג, הם אך סימני־דרך. אולם השלד אשר הרכבת, לא יתמלא לעולם ישות חיה. משום כך אתה אך מזייף. ואין לשכוח: לנטיה סאדיסטית, או לסתם התעללות, לא היה כאן שום מקום. הלא אך תכונותיך היו בעוכריך.

אף למרינלה אין תשובה בפי. כי היא מבינה ומתכחשת. היא יודעת כי התססת רגשות הוא פרוזדור לחיים חדשים. בלעדי כך לא יכונו. ומרגם הלעג שהריקה – אינו בסופו של דבר אלא ריק. היא מבינה את הפירוש הנכון של “גלגל העולם”, ואף יודעת שאך הגבר האמיתי עשוי לפתוח לפניה את שערי החיים. יודעת כי זכר וגבר אינם היינו הך. והאמצעים השגרתיים – גם האכילה והשתיה והשינה הם שגרתיים. ובכל זאת אי אפשר להתקיים בלעדיהם. יש וקורטוב שגרתיות הוא הכרח. בטוחני שהיא מבינה את כל זה, וגם הרבה הקשרים אחרים.

ובכל זאת התכחשה. כי הכרח הוא לה. היא עדיין שרויה בתחום הממוקמק. היא הגיעה אך עד לפרוזדור.

מרינלה – ודמותה הפשוטה יותר, הקמאית יותר: מרים המשרתת, הנקבה. זהו התחום הממוקמק בתכלית. הנקבה, שאין אצלה שילובי התעדנויות, הרי עברה ובטלה לגמרי. זוהי נחלת עבר רחוק. זהו אך זכר עמום של תהום וצלמוות. שם אין אפילו פנס אחד. היש משום פליאה, שפחד תהומי נפל על הילד מיכאל שנטו נוכח הנקבה?

לא נכון הוא, כי הפחד הזה עיוות את חייו. הלא היסוד המזוכך שבו, המזועזע מהבהובי הבלהה סביבותיו, שאף להדבק במקור האינסופי של החיים. השתדל לחתור לתלפיות, שבהן לא נגע המק. משלב אל שלב הלך מיכאל שנטו. כי זה היה יעודו.

היש לענות לפאול? עבד מרינלה, עבד ההמון, עבד תשוקתו. לא מתוך כורח שאין לעמוד בו, אלא מתוך כניעה לטבעו. לא הוא מי שסולל נתיבות. אחר שאחרים ייגעו וימצאו, יאמר אף הוא אמן ויקצור את הקציר אשר זרעו הם. אך פגע הוא טיפוס כזה. אולי פגע הכרחי, אך בכל אופן פגע. כי הוא השונא הטבעי של כל שואף אמיתי.

רק הילדות – הילדות, שהן כתם חם על הרקע התיאטרלי – אינן יודעות דבר על להטי ההגיון. הלב הרענן־התוסס, אף כשהגוף מנוגע, הוא המגיב מניה וביה, אך הוא. סימן שכאן כמוס הסוד. הנשים הברוכות בלב רגיש, רק הן עתידות למצוא בחוש את הפתח להיכל. ועוד מישהו…

מי?

בן־הברית האמיתי: איש הרוח.

מלכם סבר. אולי איפכא מסתדרא היית בשביל רבים ורבות, אבל לא נטית מהדרך. יש שאתה מתעה בכוונה למען תכלית משוערת ויש שאתה טועה. אך יש מקום הנועד לבני־ברית בלבד – זאת ידעתי. שם נפגש. אולי הדרכים השונים יתלכדו אי־פעם ויהיו לאחדים.

אני מאמין, כי דין השעה הוא למצוא את האחיזה הנכונה, ומיד יתבהר ויתברר ויתברך אופן אחר אופן. ואם כך, לא יישכח מן הלב, כי העיקר הגדול־מכל הוא האדם החדש אחר היקיצה. השאר אינם אלא חיבוטי דרך. אך חטא לא יכופר הוא לקשור כתרים לשונאי היקיצה מכוח דבקותם בהווה: מעמד, כת, מפלגה. רק משנגדעה ממנו מרינלה, משנכרת ענף מאילן אלה החיים, הבין זאת מיכאל שנטו.

אולם רק כשיש אמונה זוהרת בלב, רשאי אדם להוקיע את המסגרות הקיימות: הבעלביתיות, הדבקה בקיים מתוך עוורון לנולד; המשפחה דהיום, החרדה לקיומה המצומצם בלבד; המשטר הרכושני, המפרך את האדם ומכבה מתוך כך את כל פנסיו; מערך הכלכלה העכשווי, הכופה להכנע למשטר הקיים; הטחנה המפלגתית, השואפת להשכיח כי היא רק אמצעי למטרה.

רק כשיש אמונה זוהרת בלב, אפשר לתהות על שערי הטומאה לפי מהותם האמיתית. את שערי הטומאה האלה אפשר לתאר. אבל לא את האמונה הזוהרת. כי זוהי ספירה שהיא למעלה מכל תיאור.

וכשיש אמונה זוהרת, חובה לעשות ביודעים למען השתתת התנאים הנוחים לקראת העתיד לבוא.


*

תמה ההצגה. כבה אור הזרקורים שבמוח. השחקניות והשחקנים שהופיעו ככפויי כישוף – נעלמו. שוב נשאר מיכאל שנטו בודד ועזוב לנפשו על שפת־הים.

אך עכשיו אין הוא שוב קפוא, ממוקמק וכלב מת. עכשיו, אחר שדיברו בו שפטים, שעשו בו שפטים, אחר שנוכח, כי זהו המס ההכרחי לאותו עריץ, שכבש את השליטה בעולם – עכשיו הוא יכול לשבת מחדש על המדוכה. עכשיו מתחילה תקופה בסימן האמונה הזוהרת.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
קישוריוֹת חיצוניות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49397 יצירות מאת 2729 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!