איך קם מרבצו גמל כאשר על גבו עמוסים בבוקר השכם שלושה שקי־מלח כבדים? אחד מושכו בשיניו. אחד מושכו בזנב. והוא, בעל החטוטרת, בהשמעת חירחורים ורעמי קולות עד לב השמים, קם, מתנודד, נשקל לכאן ולכאן, כן ללכת לא ללכת עם כובד משאו הנורא, עושה סיבובים כמי שנקלע לבוץ, עד שמתאזן. עד שהולך בדרכו הקשה. שחר שחר. יום יום. ליל ליל.

ואניה איך עוזבת נמל־בית? אין היא יכולה לעקור עצמה מבור המים שהיא שקויה בו ולצאת ישר לים הפתוח. אלא עושה סיבובים סיבובים. את נמל־הבית אניה אינה שוכחת ואינה עוזבת לעולם.

ואיך בא א. ד. שפירא ארצה?

בא לארץ צעיר. רזה. גבוה. דק. עם ראש יפה ומצח של תורה. עם חוורון פנים, חיוך־של־חידוש לראותו. בא טרם אכזבה מחברים. טרם אכזבה. מלא אמונה בהם ותקווה לכתיבה. לחבורה ספרותית. לארץ־ישראל של הספרות העברית — מארץ ליטא של הספרות העברית. כאן בארץ הוא רוצה להיות סופר עברי, אומר לי, רק סופר. חברים, איפה אתם?

הביא עמו את הלשון העברית. את הצלליות המודבקות על לוח לבו, אותן ותמליליהן. את הדו־שיח. לשונות הארץ היו לשונות־חוץ. גם העברית, ובליטא לא היה הכרח לנסוע לארץ ללמוד. יכולים ללמוד עברית מאבא, מסבא, מרבא. גם אלה שנולדו כאן ודיברו כאן, הביאו את הדיבור מחוץ לארץ. מחיים זליג סלונימסקי. הצריפים היו פתוחים. הכפרים היו פתוחים. האנשים היו פתוחים. סליחה, לא כל כך פתוחים. כבר היה אחרי מאורעות 1936, ובמהלכם עד 1939. אדם בצלמו של א. ד. שפירא, היה צריך לבלוע את המגילה הזאת. ואם אינך בולע את המגילה הזאת — היא בולעת אותך. בארץ מילמלו על הבעיה הערבית. אבל רק מילמלו. כדי לתאר גיבור לא־יהודי בחוץ־לארץ חייב סופר להיות אדון בארצו של הגיבור, על ידי כך שהגיבור מכיר את הסופר. אבל

בארצות־חוץ הסופר העברי היה בעצמו גיבור.

ואילו כאן בארץ הסופר העברי אינו מכיר את הגיבור הערבי והגיבור הערבי אינו מכיר את הסופר העברי.

עולם אחר הביא עימו א. ד. שפירא, ואותו השתוקק לספר. ארצו הקרובה לתרבות גרמנית שמעה על “ווינטר מרכן” (אגדת חורף). א. ד. שפירא בידי אגדת “זכרון נושן של ליל־חורף” היה שבוי, בבית אחוזת משפחתו בליטא, שהיתה בקרבת יער אפל מלא זאבים טורפים, כשהזאבים באו לחצר האחוזה לילה אחד. ו“הדוד שחייב להישאר”. אחוזה זו “והקרקע שבנשמה ובגוף”. וה“היסטוריה”. וה“מסורת”. כן. ו“הגיאוגרפיה הקטנה”. ועזיבת הבית קוטלת אותנו לכליון־נפש ולמוסר־כליות. על הבגידה הנוראה. הוא דיבר על ספר שהוא רוצה לכתוב, ובו דמות בשם זאנג. זאנב ביידיש: שיבולת. מדיום רגיל. צומח מדי שנה כמתכונתו. וזאנג הוא גם “געזאנג” (זמר). ואני ציפיתי לאותו “ספר זאנג”. היינו מטיילים והוא שותק. מחליק שערו ומעשן בלי הרף. השמיע הברות ואמר: לא. או חצי “לא” — א'. לא מצא פינה לעצמו. מנוחה להעלות את הדברים על הנייר.

אני חייב להגיד כאן את האמת: בעיניי לא נראה הספר ‘דוָי’ — השם “דַוָי” צליל רוסי. גם דווי רוסי — של אברהם שלונסקי, ורוב השירה שבאה אחריה, כשירה תלושה על רקע של ארץ־ישראל הצעירה. שירה של תלוש, עושה שירה יסנינית נאנחתנית, כאן בארץ. שניים פגשתי בבואי: את שירי “דוי” של אברהם שלונסקי ואת שירי “הגברוּת העוֹלה” של אורי צבי גרינברג שהם לַבה על לב העולם. היא לא ממהרת. כל מקום שהיא הולכת, גם ניצבת. מאריכה את הגוף, לא עוזבת.

א. ד. שפירא בבואו נראה בתחלה רענן, כמו שאמו מנעילה לו נעליים ומורידה אותו לחצר. אך עד מהרה נראה תלוש. משם ומכאן. כל חבריו היו מיושבים בבתים. הוא לא. לא היתה לו פינה שקטה לדוּר ולהיות פטור מדאגות. היה מסור מאוד לחבריו. כשהתחילו להוציא את החוברת “מחברות לספרות”, היה בא על פתחי המשתתפים להוציא מהם בכוח את כתב־היד. וכשהדברים נשתהו, הלך אליהם במעיל־החורף־השחור־הארוך־המתולתל שלו שהביא מהבית, בעל החוצנים החמים, חזר ואמר: עובד…עובד…וממנו עצמו קשה ביותר להוציא את הסיפור. עד שכתב! עד שמשכו זאת ממנו!

החוברת לא היתה איזו “מלחמה באמצעים אחרים” אלא אותם אמצעים בלי המלחמה. המאמר הראשי היה משהו זעיר־אזרחי בנוסח “כלל ציוני”. קראנו את שירינו ומאמרינו קרוא והלוך עד שנפסיק. עד שמספיק. שום דבר לא העיד על מה שהולך ואיפה שהולך.

הארץ היתה קדושה ביציריה. מום, אל תיגע בה!

היתה לו כף יד עדינה כשל אציל יהודי. בה היה נושא ונותן בענייני תורה ודרך־ארץ. תנועות כף ידו עוררו נטייה לחקותן. תנועות נשר מרחף. עושה צווארו כחצי קשת. כגמל בצעדי חול. כידו של מוצארט. מת וחבריו כבר מתו לפניו.

חברים, איפה אתם?

זאנג, אייכה?

יב סיון תשלד, 2 יוני 1974

עד 15 מַאי 1974

[כתב־יד של אבות ישורון]