בת־חיל או תורת אם / יוסף מיוחס

בת־חיל או תורת אם

יוסף מיוחס

m נחלת הכלל [?]

vעיון

פרטי מהדורת מקור: ירושלים: דפוס מערכת "הצבי" ו"ההשקפה"; תרס"א

בת־חיל או תורת אם: ספר מקרא

לבנות ישראל

חלק ראשון 🔗

וְאַל תִּטֹש תּוֹרַת אִמְּךָ

(משלי א' ח')

מאת יוסף בר"נ מיוחס

מורה עברית וערבית בביה"ס

אולינה די רוטשילד

אשר תחת השגחת חברת “אגודת אחים” בלונדון

לכבוד

נשי החיל הגבירות, קצינות

בישראל ושרות, אשר לטובת עמן

בכל לבן מסורות, לועד אגדת

אחים חברות, מקֻדש ספרי זה

מקרא לנערות, בהכרת טובה

ורגשות טהורות.

המחבר

הקדמה 🔗

“כה תאמר לבית יעקב”

אלו הנשים. למה לנשים תחלה?

שהן מנהיגות את בניהן לתורה!

מדרש רבה

C’est par l’education des

femmes qu’il faut commencer

Celle des hommes.

Say

למן היום אשר צמחה שאלת הלאמיות בקרב עמנו, עלו על שלחן סופרינו שאלת החנוך הלאומי בכלל, ושאלת ספרי החנוך הזה בפרט. ולא מעט הוא אשר כבר בצעו ידם בבחינה זו בימים האחרונים, והלב ירחב לראות היום כמות הגונה של ספרי למוד בשפת עבר, שביניהם גם ספרים רבים מצוינים באיכותם החצונית והפנימית. אפס כי כל הכבדה הזאת היא לילדים, ולא לילדות. ואם יאמר אדם כי בימי הילדות חנוך אחד לבנים ולבנות, אמור לו, כי טועה הוא. כל צמח וצמח מראשית צמיחתו טעון כלכלה מיוחדת הנאותה לפי מינו, ועיני המורה הן הרואות כי לא עניני הלמוד אשר יסכנו לבנים יסכנו גם לבנות. חז"ל כללו כלל פדגוגי נכבד מאד לאמר: “לעולם ילמד אדם מה שלבו חפץ”. ועל פי הכלל הזה על המורה לשים עינו ולבו אל התחלפות טבעי המינים ביחוס אל הדברים אשר ישעשעו את נפשם. הנה עת אנו רואים כי השעשועים האהובים לילד, המה אנשי צבא יצוקים עופרת, עגלות וסוסים, כלי מלאכה שונים, הילדה בוחרת לה “בובה” (Poupée) להלבישה, להנעילה, להשכיבה, ולהאכילה, הלא זה אות נאמן כי מבטן יפרדו המינים בתכונתם איש לעבר פניהו. הבנים ישאפו לעסקי העולם מחוצה, והבנות לעסקי הבית פנימה, וזאת תורת החנוך איפוא לפַתֵּח בכל מין ומין את כשרונות נפשו בהסכם אל שאיפתו הטבעית שהיא גם תעודתו. אשר על כן רואים אנו בהספרות הפדגוגית של כל העמים המתוקנים ספרי חנוך לבנים לבד ולבנות לבד ואין מדה זו רק בעניני הלמודים השונים בתכנם לפי מין לומדיהם, כי אם גם בעניני הלמודים אשר תכנם אחד לזכר ולנקבה, כמו למודי הדת, הטבע ודברי הימים. גם בענינים הכלליים האלה, הסגנון וההסברה משתנים, אם בהשקפה אל העולם החצוני לזכרים, ואם בבחינת העולם הפנימי של הנקבות.

אבל ספרותנו הפדגוגית אנו, זה עתה החלה לצמוח תחתיה וטרם הספיקה לגמל פריה למיניה. ספרי החנוך המעטים הנמצאים כעת אתנו אינם עוסקים על פי רוב אלא בנושאים המיוחדים לילדים, ואין סגנונם ודרך הסברתם אלא לפי רוח ילדים ונערים, והמורה העברי לבנות בבואו ללמד פרקו לתלמידותיו פוגע עוד בקושי גדול. הנה השפה העבריה טרם חיה בפינו, ועלינו עוד להביאה לידי מדה זו על ידי ספרי הלמוד. ובהיות כי בשפה הזאת משתנות נטיות הדבורים בין זכר לנקבה, לא רק בתוארים ויחוסי הגוף השלישי כבכל שאר הלשונות, כי אם גם בפעלים ובכל שלשת הגופים כידוע. על כן בדַבֵּר המורה אל תלמידותיו, עליו להזהר תמיד לבלתי המשך אחרי הלשון הכתובה בספר לפניו, ודִבֶּר אליהן בל“נ, בעוד אשר עליו לשנן לתלמידותיו כי בדברן, הן, אליו, עליהן לדבר בלשון זכר, והשנון הזה גורם כי גם בדברן בינן לבין עצמן, והיתה הנוכחת להן בל”ז, ובכל אשר יתאמץ המורה לתקן את שגיאת לשונן זו המכאבת את אזנו לא יצלח בידו לבער אחריה, כי תחזק פעולת מראה העינים בספר אשר לפניהן, מפעולת דברי המורה אליהן.

מפני כל אלה, הלא כל איש דעת יבין את נחיצות חבור ספרי למוד מיוחדים לבנות בכל המקצועות של הלמודים. אך מלאכה זו לא לאיש אחד היא, ואנכי בחרתי לחלקי לחבר ספר לבנות מיוחד גם לפי תכנו.

המקצוע הזה אשר בחרתי בו, הוא “תורת מלאכת הבית”. הנה אמנם עינינו הרואות, כי התורה הזאת אינה נקנית אלא במסירת אשה מפי אשה עד חוה אֵם כל חי, ולא המדרש עיקר בכמו אלה אלא המעשה, אך כבר פסקו חכמי הפדגוגיה להלכה ברורה, כי אין לך עלילה בעלילות בני אדם, בהתעלותה לכלל נושא למודי, שאינה ראויה להיות נושא חנוכי. כי על כן עושים מעשה ומלמדים לנערים ראשי פרקים בהלכות הכלכלה המדינית, ולנערות ראשי פרקים בהלכות כלכלת הבית.

הלמודים האלה לבנות, לא ללמוד אך לשעשוע באים, כי מטבע הנפש הרכה של הילדות למצוא עונג במצאה ניב שפתים להביא לכלל מושג את כל מראה עיניה אשר יש לה חפץ בו. ודרך אגב נאהב על הבנות את תעודתן העתידה, התעודה הנאמנה, אשר היא לא להיות רק נשים “הפותחות פיהן חכמה”, אך גם נשי חיל “הצופיות הליכות ביתן” והיודעות לחנך את בניהן כהלכה.

נשים ואמהות במלוא מובן המלה, צריכות לנו, נשים שתדענה את חובתן לבעליהן ואמהות שתדענה את חובתן לבניהן, כי רק בנשים ובאמהות תלוי גורל כל עם ועם.

“כה תאמר לבית יעקב” אלו הנשים. ולמה לנשים תחלה? שהן מנהיגות את בניהן לתורה, – כה אומר המדרש – “ורק בחנוך הנשים עלינו להחל את חנוך האנשים”, יאמר הסופר סֵי. – “ואֵם אחת משכילה שקולה כנגד מאה מורים מומחים” – יאמר סופר אנגלי אחד.

מספרים כי נפוליון בשוחחו פעם עם אשה צרפתית על דבר החנוך המקולקל שאלה: “מה יחסר לנו להטיב את מצב החנוך?” – אמהות. – ענתה הנשאלת. – נפוליון נתפעל מהתשובה הקצרה והמחֻכמה הזאת, – ויען ויאמר: “דבריך הם שטה שלמה בתורת החנוך”.

והנה בהיות מקצוע “תורת עסקי הבית” חדש כלו בלשוננו, הלא נצרכו לנו מלים חדשות למושגים החדשים, ואת המלים האלה לקחנו ככל האפשר מהספרות התלמודית – מלבד בנדון יוצא מן הכלל אשר המלה חדשה לגמרה, – ובכלל נועצנו בבחירת המלים את הבלשנים שבירושלם, וביחוד את מר חותננו החכם מ. פינס נ"י.

הספר הזה עשוי – בשנוים אחדים – לפי תנאי המקום, על פי ספר “כלכלת הבית” בשפת אנגלית הנחלק לשבעה חלקים, והם: א) ספורי הבית ח“א – ב) ספורי הבית ח”ב, – ג) נשים קטנות, – ד) אמהות קטנות, – ה) מפקחות קטנות, – ו) ידים עוזרות, – ז) אומנות קטנות.

שמות הספרים האלה מעידים למדי על תכנים, מטרתם ונחיצותם ולמותר יהיה להרבות דברים עליהם.

אנחנו נותנים לע"ע לפני קוראינו את החלק הא', והיה אם ימצא חן בעיניהם ומצאו כי ברכה בו, ומהרנו לתת לפניהם גם את החלקים הבאים אחריהם, למען תהיה לבנותינו תורה שלמה בכל הנוגע לחנוך הבית.

המחבר.

הַנַּעֲרָה הַטּוֹבָה 🔗

אַשְׁרֵי נַעֲרָה טוֹבָה,

הַשּׁוֹמֶרֶת חוֹבָה

וְעוֹשָׂה אַךְ הַיְשָׁרָה.

כָּל־הַיוֹם שֹׁקֶדֶת,

לוֹמֶדֶת וְעוֹבֶדֶת,

שְׂמֵחָה וּמְאֻשָּׁרָה.

כָּל־מִצְוָה שׁוֹמַעַת

וְעוֹשָׂה הַכֹּל בְּדַעַת

וּבְלִי שָׁאוֹן וְרַעַם.

לְכָבוֹד הִיא לְמוֹרֶיהָ

וְשַׁעֲשׁוּעִים לְהוֹרֶיהָ

כֻּלָּהּ טוֹבַת טָעַם.

מִבֵּית סִפְרָהּ בְּבוֹאָהּ

בְּבֵית אִמָּהּ הִיא רוֹאָה,

בַּכֹּל יָדָהּ שְׁלוּחָה.

לִהְיוֹת לָהּ עוֹזֶרֶת,

לִשְׁמֹר כָּל־מִשְׁמֶרֶת;

שׂוֹנְאָה הִיא הַמְּנוּחָה.

מְכַלְכֶּלֶת הַיְלָדִים,

מְתַקֶּנֶת הַבְּגָדִים,

וְאֶת שִׁעוּרָהּ מְכִינָה.

אוֹהֶבֶת כָּל־מְלָאכָה,

בְּמִשְׁטָר וּבְמַעֲרָכָה;

מַשְׁגַּחַת בְּכָל־פִּנָּה.

אַךְ הִיא תִהְיֶה אִשָּׁה,

עֲטֶרֶת חֵן לְאִישָׁהּ,

וְאֵם טוֹבָה לְבָנֶיהָ.

לְמִשְׁפַּחְתָּהּ תִּפְאָרָה,

לְעַמָּהּ אֶבֶן יְקָרָה

וְשִׂמְחַת כָּל רוֹאֶיהָ.

גַּם אַתֶּן הַיְלָדוֹת,

בְּנוֹתַי הַנֶּחְמָדוֹת

שְׁקֹדְנָה בִנְעוּרֵיכֶן!

לָכֵן תּוֹעילֶנָה

וּלְמוֹפֵת תִּהְיֶינָה

בְּרָכָה לְאַחְיוֹתֵיכֶן!

ישראל הלוי טלר

א. הַטִּיּוּל. 🔗

וַיְהִי הַיּוֹם, הוּא יוֹם “לַ”ג בְּעֹמֶר" אֲשֶׁר בּוֹ יִתְּנוּ לַיְּלָדוֹת לָצֵאת לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה וּלְשַׂחֵק בְּמִשְׂחָקִים שֹׁנִים, וַתַּעַל הַשֶּׁמֶשׁ בְּ“פֶתַח תִּקְוָה”, וְהִנֵּה דַלְתוֹת הַבָּתִּים נִפְתְּחוּ, וְהַבָּנוֹת הַקְּטַנּוֹת יָצְאוּ רְחוּצוֹת, סְרוּקוֹת וּלְבוּשׁוֹת לְבָנִים וּנְקִיִּים כֻּלָּן, וַתִּפְנֶינָה אֶל הַדֶרֶךְ הָעוֹלָה אֶל הַבַּיָּרוֹת הַחֲדָשׁוֹת אֲשֶׁר שָֹמָּה יַעַר הָאוֹקָלִפְטִים מַטִיל צִלּוֹ הַנָּעִים עַל פְּנֵי שְׂדוֹת הַתְּבוּאָה מֵעֵבֶר לַדֶּרֶךְ לְעֻמָּתוֹ.

וְגַם מִרְיָם וְרָחֵל אֲחוֹתָהּ הַקְּטַנָּה, בְּנוֹת בֹּעַז הַכַּרְמְלִי, יָצְאוּ לָשׂוּחַ. וַתֵּט מִרְיָם אֶל נְתִיבוֹת שְׂדֵי הַתְּבוּאָה וַתִּתְהַלֵּךְ בָּהֶן לְאִטָּה וְאֶצְבְּעוֹתֶיהָ עֲסוּקוֹת לֶאֱרֹג אֶת הַגֶּרֶב אֲשֶׁר בְּיָדָהּ, כִּי כֵן מִשְׁפָּטָהּ תָּמִיד לַעֲבֹד עֲבוֹדָה קַלָּה גַם בְּעֵת הַטִּיּוּל, וְרָחֵל אֲחוֹתָהּ נִלְוְתָה אַף הִיא אֵלֶיהָ וַתֵּלֵךְ אַחֲרֶיהָ, הָלֹךְ וְקָטֹף פְּרָחִים, הָלֹךְ וְלָקֹט שׁוֹשַׁנִּים לְאַגְּדָם לַאֲגֻדָה.

וַתִּתְלֹש שִׁבֹּלֶת אַחַת מִשִּׁבֳּלֵי הַתְּבוּאָה לְשׂוּמָהּ בַּאֲגֻדָּתָהּ, וַתִּקְרָא לַאֲחוֹתָה וַתֹּאמַר:

רְאִי נָא, אֲחוֹתִי מַה־יָפֶה הַצֶּמַח הַזֶּה! הֲתֵדְעִי דְבַר מָה לְהַגִּיד לִי אֹדוֹתָיו?

וַתֵּשֶׁב מִרְיָם אַרְצָה, וַתֹּאמַר: שִׁבֹּלֶת דָּגָן הִיא, וְהִנֵּה שָׁרָשֶׁיהָ. הֲתִרְאִי? כִּקְווּצַת חוּטִים דַּקִּים הֵם.

הֶאָח! מַה־דַּקּוּ, קָרְאָה רָחֵל בְּצָהֳלָה, הֲלֹא כְנִימֵי¹ צֶמֶר הֵמָּה, וְהֵם מִתְפַּשְּׁטִים בָּאֲדָמָה וּמְחַזְקִים אֶת הַשִּׁבֹּלֶת לְמַעַן תַּעֲמֹד הָכֵן.

כֵּן, אֲחוֹתִי, אָמְרָה מִרְיָם, אַךְ עוֹד תַּכְלִית אַחֶרֶת לָהֶם. הֲלֹא תִרְאִי הַשְּׂעָרוֹת הַדַּקּוֹת מִן הַדַּקּוֹת אֲשֶׁר תֵּצֶאנָה מִתוֹךְ הַחוּטִים הָאֵלֶּה! וְעַתָּה דְעִי, כִּי דֶרֶךְ הַשְֹּעָרוֹת הָאֵלֶּה יָבִיא הַצֶּמַח אֶת כַּלְכָּלָתוֹ אֶל קִרְבּוֹ.

מַדּוּעַ תְּהַתְּלִי בִי, אֲחוֹתִי? קָרְאָה רָחֵל, הַאֻמְנָם הַצְּמָחִים יֹאכֵלוּ?

לֹא אֲהַתֵּל, עָנְתָה מִרְיָם, גַּם הַצְּמָחִים טְעוּנִים מָזוֹן שֶׁל מַיִם וּמִיצִים שֹׁנִים, וְיָנְקוּ אוֹתָם הַשְּׂעָרוֹת הָאֶלֶּה, וֶהֱבִיאוּם אֶל תּוֹךְ הַצֶּמַח לְמַעַן יִגְדָּל.

וְרָחֵל הוֹסִיפָה לְהִתְבּוֹנֵן אֶל הַשִּׁבֹּלֶת בְּשׂוּם לֵב, וַתֵּרֶא אֶת קִלְחָהּ² וְהִנֵּה הוּא אָרוֹךְ, יָשָׁר, וּמָלַא קְשָׁרִים הַמּוֹצִיאִים מִתּוֹכַם עָלִים צָרִים וַאֲרֻכִּים, וַתֹּאמֶר אֶל מִרְיָם: אָנָּא אָחוֹתִי, חִדְלִי נָא רֶגַע מֵאֲרֹג וְהִתְבּוֹנְנִי אִתִּי אֶל הַקֶּלַח הַיָּפֶה הַזֶּה.

וַתַּעַשׂ מִרְיָם כִּדְבָר רָחֵל. וַתֵּפֶן אֵלֶיהָ וַתֹּאמֶר: אִם כֵּן הַגִידִי לִי אֵיפֹא, לְמָה עֲלֵי הַשִּׁבֹּלָת הָאֵלֶּה דֹמִים?

וַתַּעַן רָחֵל: כְּמֹהֶם כֵּן עֲלֵי הַחֲשַׁשׁ אֲשֶׁר נִקְצֹר מִן הַבִּצָּה לְפָרוֹתֵינוּ.

וַתֹּאמֶר מִרְיָם, כֵּן הוּא, ואוּלָם רְאִי נָא אֵת הַקֶּלָח, הִנֵה הוּא קָנֶה נָבוּב וְקָשֶׁה, אוֹתוֹ לאֹ תֹאכַלְנָה הַפָּרוֹת כַּאֲשֶׁר הוּא, אַךְ הָדֵשׁ יוּדַשׁ בְּפַרְסוֹת הַבָּקָר, אוֹ בְמַעֲגִּילַת אֶבֶן, אוֹ בְמוֹרָג, עַד אֲשֶׁר דַּק וְהָיָה לְתֶבֶן. הֲלֹא יָדַעתְּ כָּל־אֵלֶּה.

כֵּן, יָדַעְתִּי, עָנְתָה רָחֵל, גַּם יָדַעְתִּי כִּי הַקְּלָחִים הַקָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יוּדְשׁוּ הֵיטֵב הָיֹה יִהְיוּ לְקַשׁ לְשָׁטְחוֹ תַחַת רַגְלֵי הַסּוּסִים וְהַחֲמוֹרִים, וְהַבָּקָר, לְמַעַן יִרְבְּצוּ עָלָיו. הֶאָח! מַה־יָפֶה, בְּהָבִיא אָבִינוּ בַבֹּקֶר, בַּבֹּקֶר, אֶת הַקַּשׁ הַנָקִי אֶל תּוֹךְ הָאֻרְוָה, וְצָהַל הַסּוּס לְעֻמָּתוֹ, כְּמוֹ יִשְׂמַח עַל הַמִּטָּה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר יַצִּיעוּ לוֹ.

שאלות³: 🔗

באיזה יום יצאו הילדות לשוח? איך יצאו הבנות לשוח? מה זה בַיָרית? מה עשתה מרים בלכתה? ורחל? מה זאת אגדה? מה זה דגן? למה ידמו השרשים? ולמה יועילו? איזו תכלית אחרת להם? מה יאכלו הצמחים? מה זה קלח? איך הוא הקלח? מה יוציאו הקשרים? למה דומים עלי השבלת? במה יודש הקלח? מה יהיה כאשר יודש? והקלחים אשר לא יודשו היטב מה יהיו? מה יעשה בקש? איך נקרא לבית הסוס?

ב. סַאְסְאַת הַשִּׁבֹּלֶת⁴. 🔗

וַתּוֹסֵף רָחֵל וַתִּתְבּוֹנֵן אֶל רֹאשׁ הַשִׁבֹּלֶת וַתִּקְרָא: רְאִי נָא מִרְיָם מַה־יָפֶה הָעַמּוּד הַזֶּה! הִנֵּה הוּא כְמוֹ רַתּוּק הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לִשְׁעוֹן אָבִינוּ.

וַתֹאמֶר מִרְיָם: אֲבָל לֹא עַמּוּד היא כִּי אִם “סַאְסְאַת הַשִּׁבֹּלֶת” וְלֹא רַתּוּק הוּא, אַךְ זֵרְעוֹנֵי חִטִּים הָעוֹמְדִים צְפוּפִים בְּאַרְבַּע שׁוּרוֹת וּתְחוּבִים בְּרֹאשׁ הַקֶּלַח מִסָּבִיב לוֹ.

וַתֹּאמֶר רָחֵל הָבָה וְאֶמְנֶה אֶת הַזֵּרְעוֹנִים הָאֵלֶּה. כַּמָּה מֵהֶם בְּסַאְסֵאָה! וַתִּקַּח וַתַּחֲלֹץ בְּיָדָהּ אֶת הַזֵּרְעוֹנִים אֶחָד אֶחָד וְהִנֵּה הֵם שִׁבְעִים בְּמִסְפָּר.

וַתֹּאמֶר מִרְיָם, אָכֵן סַאְסֵאָה מְלֵאָה וְטוֹבָה הִיא, וְגַם הַזֵּרְעוֹנִים מְלֵאִים וְטוֹבִים, אַךְ לֹא כָל־הַשִּׁבֳּלִים שָׁווֹת. יֵשׁ מֵהֶן מְלֵאוֹת וְטוֹבוֹת, וְיֵשׁ מֵהָן שְׁדוּפוֹת וּצְנוּמוֹת.

וַתִּקַּח מִרְיָם מֵהַזֵרְעוֹנִים, וַתִּתְּנֵם לְתוֹךְ פִּיהָ לְכוֹסְסָם⁵ בְּשִׁנֵיהָ הַקְּטַנוֹת וְהַלְבָנוֹת, אַךְ מְהֵרָה שָׁבָה לְפָלְטָם, בְּאָמְרָה, כִּי קְלִפּוֹת קָשׁוֹת לָהֶם אֲשֶׁר תִּדְקֹרְנָה אֶת חִכָּה.

וַתֹּאמֶר מִרְיָם, לָכֵן מִלְלִי⁶ אֶת הַזֵּרְעוֹנִים בֵּין כַּפַּיךְ, וְסָרָה הַקְּלִפָּה מֵעֲלֵיהֶם.

וַתַּעַשׂ רָחֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרָה אֲחוֹתָהּ. וַיְהִי כְכַלּוֹתָהּ לִמְלֹל, וַתָּסֵר אֶת כַּפָּה הָאַחַת מֵעַל אֲחוֹתָהּ, וַתָּבוֹא הָרוּחַ וַתִּשָּׂא אֶת הַקְּלִפּוֹת הָלְאָה, וַיִּשָּׁאֲרוּ אַךְ הַזֵּרְעוֹנִים הַבְּרוּרִים וְהַטְהוֹרִים וַתִּשְׂמַח עֲלֵיהֶם רָחֵל מְאֹד, וַתֹּאמֶר, רְאִי, רְאִי נָא אֲחוֹתִי אֶת הַזֵּרְעוֹנִים אֲשֶׁר רָאִיתִי זֶה שָׁנָה בְגֹרֶן אָבִינוּ.

הֲלֹא זוֹכֶרֶת אַתְּ, הוֹסִיפָה רָחֵל לְפַטְפֵּט, הֲלֹא זוֹכֶרֶת אַתְּ אָז, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב, כִּי יָצָאנוּ לְטַיֵּל כַּיּוֹם, וַנָּבוֹא עַד גֹּרֶן אָבִינוּ, וְהוּא עָמַד בְּכֻתָּנְתּוֹ, ְיָדֶיהָ מָפְשָׁלוֹת⁷ עַד מִמַּעַל לְמַרְפֵּקוֹ, וּבְיָדוֹ כְּמוֹ כַף עֵץ גְּדוֹלָה, וַיִּשְׁאַב כְּפַעַם בְּפַעַם מְלוֹא הַכַּף זֵרְעוֹנִים בְּלוּלִים בִּקְלִפּוֹת, וַיִּזְרְקֵם בְּכָל כֹּחוֹ מִמֶּנּוּ וָהָלְאָה, וַתִּשָּׂא הַרוּחַ אֶת הַקְּלִפּוֹת לְמֵרָחוֹק, וַיְהִי עָנָן וְאָבָק גָּדוֹל מְאֹד.

כֵּן, אֲחוֹתִי, עָנְתָה מִרְיָם, זוֹכֶרֶת אָנִי, כִּי אָמַרְתִּי לַךְ אָז, סִגְרִי עֵינַיִךְ, רָחֵל, לְבַל יָבוֹא בָהֶן הָאָבָק וְכָאָבוּ.

וַאֲנִי סְגַרְתִּין, – קָרְאָה רָחֵל – וּבְפָתְחִי אוֹתָן וַאֵרֶא וְהִנֵּה זֵרְעוֹנִים יָפִים וּבָרִים כַּזֵּרְעוֹנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי, הָיוּ צְבוּרִים הָלְאָה מְעַט לְרַגְלֵי אָבִינוּ, וּמֵהֶם וָהָלְאָה עוֹד הָיוּ הַקַּשׁ, וְהַתֶּבֶן וְהַקְּלִפּוֹת.

כֵּן, אֲחוֹתִי – אָמְרָה מִרְיָם – וְיָדַעַתְּ, כִּי לַקְּלִפּוֹת הָאֵלֶּה יִקְרְאוּ מוֹץ, וְכַף הָעֵץ הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר רָאִית אָז בִּיְדֵי אָבִינוּ מִזְרֶה שְׁמָהּ, כִּי בָהּ זָרָה אֶת הַגֹּרֶן. – וְאַתְּ שִׂימִי נָא אֶת הַמִּלִּים הָאֵלֶּה אֶל לִבֵּךְ, לְמַעַן תִּזְכְּרִין וְלָמַדְתְּ לְשׁוֹנֵךְ לְדַבֵּר כֵּן.

כֵּן אֲחוֹתִי אֶזְכְּרָה כָל אֵלֶּה – עָנְתָה רָחֵל בְּצָהֳלָה – הֵן גַּם אֲנִי זָרִיתִי הַיּוֹם אֶת־גָּרְנִי אֲשֶׁר בְּכַפִּי, וַתְּהִי לִי כַף יָדִי לְמִזְרֶה, וְהַרוּחַ נָשַׁב בָּה וַיִּשָּׂא אֶת הַמֹּץ, וַיִּשָּׁאֲרוּ הַזֵּרְעוֹנִים הַבָּרִים.

וְעַתָּה דְּעִי לַךְ – אָמְרָה מִרְיָם – כִּי כֵן יִקְרְאוּ לַזֵּרְעוֹנִים הַבָּרִים הָאֵלֶּה “בָּר”. וְאֶת הַבָּר יָשִׂימוּ בְשַׂקִּים – אָמְרָה מִרְיָם – וְהֱעֶמִיסוּ אוֹתָם עַל הַחֲמוֹר לְהָבִיא אוֹתָם אֶל הַטַּחֲנָה.

כִּדְבָרָיִךְ! – אָמְרָה מִרְיָם – וְשָׁם יִקַּח הַטּוֹחֵן אֶת־הַבָּר וְשָׂם אוֹתוֹ בָרֵחַיִם, אֲשֶׁר תִּשְׁחַקְנָה אוֹתוֹ הָדֵק הֵיטֶב וְהָיָה לְקֶמַח.

מָה אָהַבְתִי אֶת הַטַּחֲנָה! – אָמְרָה רָחֵל – הֲיָדַעַתְּ מִרְיָם? אֲנִי כְבַר הָיִיתִי שָׁמָּה, כִּי לְקָחָנִי יְהוֹאָשׁ אָחִינוּ אִתּוֹ בְהוֹלִיכוֹ אֶת הַבָּר אֶל הַטַּחֲנָה. הֶאָח! מַה־יָּפֶה הַגַּלְגַּל בְּסוֹבְבוֹ, וְקוֹל מַשַּׁק הַמַּיִם וְהַקֶּצֶף הַלָּבָן הָעוֹלֶה עֲלֵיהֶם. גַּם בְּתוֹךְ הַטַּחֲנָה הָיִיתִי, שָׁמָּה יִרְעֲשׁוּ הָאוֹפַנִּים, והִשְׁתַּקְשְּׁקוּ הָרֵחַיִם עַד לְהַחֲרִישׁ אָזְנַיִם, וְהָאָבָק עוֹלֶה כֶעָנָן, וְשִׁכְבַת קֶמַח עַל פְּנֵי כָל הַקִּירוֹת וְהַרִצְפָּה.

וְעַל פָּנַיִךְ – עָנְתָה מִרְיָם בִצְחֹק שְׂפָתַיִם – וְעַל שְׂעָרוֹתַיִךְ וְגַם עַל כָּל בְּגָדַיךְ – הֲלֹא כֵן?

אָמְנָם כֵּן – עָנְתָה רָחֵל – אֲבָל אֵין דָבָר. הֲלֹא יֵשׁ אֲשֶׁר גַּם אִמֵּנוּ מִתְכַּסָּה בְאָבָק לָבָן. הֶאָח! זוֹכֶרֶת אֲנִי אֶת אִמֵּנוּ עֵת הָיְתָה מְרַקֶּדֶת⁸ אֶת הַקֶּמָח בַּנָפָה לַהֲכִינוֹ לְמַעֲשֶׂה הַלֶּחֶם, וַאֶרְאֶה וְהִנֵּה הִיא כֻלָהּ כְּמוּ מְסֻיָּדָה בְסִיד, וָאֶצְחַק, וָאֶצְחַק. וַתֹּאמֶר אִמֵּנוּ: אֵין דָּבָר, בִּתִּי, אֶת שִׂמְלוֹתַי ַאֲבִיק⁹, וְאֶת פָּנַי אֶרְחַץ וְנִקֵּיתִי, כִּי כָל אָבָק הַבָּא מֵחוּצָה לָנוּ יֵקַל לָנוּ לַהֲסִירוֹ, אַךְ שִׂימִי נָא לִבֵּךְ בִּתִּי, כִּי לֹא יַעֲלֶה הַאָבָק עַל נַפְשֵׁךְ לְהַשְׁחִיתָהּ. הֲלֹא תֵּדְעִי בִתִּי אֶת שִׁירַת רִבְקָה הַקְּטַנָּה וְאִמָּהּ? הוֹסִיפָה אִמֵּנוּ לְשָׁאֲלֵנִי וַיְהִי כִי הֲשִׁבוֹתִי לָהִּּ כִּי לֹא יְדַעְתִּיהָ, וַתָּשַׁר וַתֹּאמַר¹⁰:

רִבְקָה אֶת בִּגְדָּהּ זִהֲמָה, / וּבִבְכִי אָצָה אֶל אִמָּהּ,

וַתִּתְנַצֵּל עַל חַטָּאתָה / עַל זּאת עָנְתָה לָהּ הוֹרָתָהּ:

שִׂמְלָה תְכֻבַּס, וְאָז הִיא טְהוֹרָה. / אֲבָל תְּהִי זֹאת לָךְ לְתוֹרָה,

בִּתִּי חֶמְדָּתִי, לְיָמִים בָּאִים. / הִשָּׁמְרִי לָךְ כִּי טֹהַר שְׁמֵךְ

לֹא יִכָּתֵם בְּמַעֲשִׂים רָעִים. / כִּי מִי יָסִיר זֶה כִתְמֵךְ?.

למען אחי הקטנים.

* * *

וּמֶה עָשְׂתָה אִמֵּנוּ אַחֲרֵי כַלּוֹתָהּ לְרַקֵּד אֶת הַקֶּמַח? שָׁאֲלָה מִרְיָם.

הִיא הֵחֵלָה לַעֲשׂוֹת אֶת הַלֶּחֶם, עָנְתָה רָחֵל.

הַהִתְבּוֹנַנְת אֶל מַעֲשֶׂה הַלֶּחֶם?

כֵּן, הִתְבּוֹנַנְתִּי, גַּם שִׁירָה יָדַעְתִּי עַל אֹדוֹת הַמְּלָאכָה הַזֹאת. אִמִּי לִמְּדַתְנִי אוֹתָה, הַאָשִׁירָה אוֹתָה לְפָנָיִךְ?

שִׁירִי נָא, שִׁירִי.

שאלות:

איך נקרא לראש השבלת? מה יש בסאסאה? מה עשתה רחל לזרעונים? כמה היה מספרם? האם מספר הזרעונים שוה בכל השבלים? האם כוססה רחל את הזרעונים בשניה? ומדוע? ומה עשתה אז? ומה עשתה ככלותה למלל את הזרעונים? ואיך נשארו הזרעונים אחרי כן? מה ספרה רחל למרים אחותה? מה זה מוץ? ומה זה מזרה? ואיך נקרא לזרעונים הברים? ואיה לוקחים את הבר? ומה יעשו הרחים? מה ראתה רחל בטחנה? מה אמרה אם רחל בראות אותה רחל מסוידה? ואיזה שיר שרה לה?

ג. שִׁיר. 🔗

א.

"הָאִכָּר וְהַטֹּחֵן שְׁנֵיהֶם כַּהֲלָכָה,

"כְּבַר עָבְדוּ, כְּבַר עָמְלוּ, לְהָכִין קִמְחֵנוּ

"עַתָּה הָאִשָּׁה, עָלֶיהָ הַמְּלָאכָה,

“לְהָכִין הַלֶּחֶם לְהַשְׂבִּיעַ נַפְשֵׁנוּ!”

ב.

כָּכָה אָמְרָה הָאֵם, וְאֶל תּוֹךְ הַנָּפָה

הוֹרִיקָה, בְּהַטּוֹתָהּ הַכַּד הַצִּדָּה,

לִבְנַת הַחִטָּה כְּסִיד הַהֵיכָל יָפָה,

וְאֶל תּוֹךְ הַמָּלוֹשׁ אוֹתָהּ שָׁם רִקֵּדָה.

ג.

בְּתוֹךְ שִׁכְבַת הַקֶּמַח חֲפִירָה עָשָׂתָה

וּמַיִם בַּמִּדָּה בְתוֹכָהּ שָׁם שָׁפָכָה

מְעַט מֶלַח עַל פְּנֵי הַקֶּמַח זָרָתָה

וּשְׂאוֹר בּוֹ נָתָנָה וַתָּחֶל הַמְּלָאכָה.

ד.

וַתָּבָל יַחַד, בְּיָדֶיהָ גִבְּלַתְהוּ¹¹

וַיְהִי בְלִיל נָרוֹק¹² בָּצֵק מָלֵא לֵחַ

וַתְכַסֵּהוּ הֵיטֵב וְכֵן הִנִּיחַתְהוּ

עַל־יַד הַתַּנּוּר לְמַעַן הִתָּפֵחַ¹³.

ה.

וַיִשְׁהֶה הַבָּצֵק עַד כְּדֵי חֻמְצָתוֹ,

וְשֵׁנִית אָז אִמִּי בְּעָז־כֹּחַ לָשַׁתְהוּ

קֶמָח הוֹסִיפָה, אָז גָּמְרָה לִישָׁתוֹ

וּלְכִכָּרוֹת כִּכָּרוֹת חַלֵּק חִלְּקַתְהוּ

ו.

כָּל כִּכָּר וְכִכָּר עַל הַמִּרְדֶּה שָׁתָה,

וְאֶל הַתַּנּוּר הַחַם אוֹתוֹ תָקָעָה.

וַיֵּאָפֶה הֵיטֶב, אָז אוֹתוֹ רָדָתָה

תַּמָּה הַמְּלָאכָה! אָז שְׂמֵחָה הֵרִיעָה.

* * *

וַתֹּאֶמר מִרְיָם, אֶת הַשִּׁירָה אָמְנָם לָמַדְתְּ הֵיטֵב, אַךְ דְּעִי נָא אֲחוֹתִי כִּי לֹא אַךְ דְּבַר שְׂפָתַיִם, כִּי אִם גַּם מַרְאֵה עֵינַיִם וַחֲרִיצוּת כַּפַּיִם דְּרוּשָׁה לַמְּלָאכָה. לָכֵן אִם תֹּאבִי, וְהָיָה בְיוֹם אֲפוֹתִי אֶת הַלֶּחֶם וְהֲעִירוֹתִיךְ מִשְּׁנָתֵךְ בַּבֹּקֶר וְהִתְבּוֹנַנְתְּ אֶל מְלַאכְתִּי וְלָמַדְתְּ גַּם לַעֲשׂוֹתָהּ כָּמוֹנִי.

וַתִּשְׂמַח רָחֵל לְדִבְרֵי אֲחוֹתָהּ וַתֹּאמֶר, הֶאָח! עֲשִׂי כַאֲשֶׁר דִּבַּרְתְּ, הֲעִירִינִי, הַשְׁכֵּם הֲעִירִינִי, וְאָנֹכִי אָקוּמָה מְהֵרָה.

שאלות:

מה אמרה האם? מה עשתה האם? מה זה לבנת חטה? אנה שמה את הקמח? מה עשתה בתוך שכבת הקמח? מה זרתה על פניו? ומה הוסיפה עוד? מה זה גִבֵּל? מה זה נרוק? איפוא שמה את הבצק למען יתפח? ספרי את תכן השיר: מה אמרה מרים בשמעה את השיר?

ד. מַעֲשֵׂה הַלִּישָׁה. 🔗

וְיוֹם אֲפִיַת הַלֶּחֶם בָּא, הַשַּׁחַר אַךְ הִלְבִּין אֶת פְּנֵי הַמִּזְרָח וּמִרְיָם הֵעִירָה אֶת אֲחוֹתָהּ לָקוּם. וַיְהִי אַךְ פָּקְחָה רָחֵל אֶת עֵינֶיהָ וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַמִּטָּה וַתִּלְבַּשׁ אֶת בְּגָדֶיהָ, וַתִּרְחַץ יָדֶיהָ וּפָנֶיהָ וַתְּמַהֵר אֶל בֵּית הַתַּנוּר לַעֲמֹד עַל יַד אֲחוֹתָהּ, וַתֵּרֶא וְהִנֵּה מִרְיָם לָקְחָה אֶת כַּד הַקֶּמַח וַתּוֹרִיקֵהוּ אֶל תּוֹךְ הַנָּפָה וַתְּרַקְּדֵהוּ.

וַתֹּאמֶר רָחֵל, הַקֶּמַח הֲלֹא נָקִי הוּא וְלָמָּה תְרַקְּדִיהוּ?

וַתֹּאמֶר מִרְיָם, טוֹב לַלֶּחֶם כִּי יְהִי קִמְחוֹ תָחוּחַ¹⁴ יָפֶה, וְהַקֶּמַח הַזֶּה יַעַן נָח בְּשַׂקּוֹ יָמִים רַבִּים כִּמְעַט הָיָה לְגוּשׁ, עַל כֵּן רִקַּדְתִּיו בַּנָּפָה לְמַעַן יָשׁוּב וְהָיָה תָחוּחַ.

וַיְהִי כִרְאוֹת רָחֵל אֶת מִרְיָם שָׂמָה מֶלַח בַּקֶּמַח, וַתָּשָׁב וַתִּשְׁאַל, מַה חֵפֶץ לָךְ מִרְיָם בַּמֶּלַח הַזֶּה?

וַתֹּאמֶר מִרְיָם לִבְלִי יְהִי הַלֶּחֶם תָּפֵל, כִּי כָל מַאֲכָל בְּלִי מֶלַח תָּפֵל הוּא וַחֲסַר טַעַם. הֲלֹא גַם בַּבָּשָׂר וּבַנָּזִיד יְשִׂימוּ מֶלַח, כַּאֲשֶׁר יָדָעַתְּ. וְעַתָּה רָחֵל – הוֹסִיפָה מִרְיָם וַתֹּאמֶר – הַגִישִׁי לִי אֶת הַשְּׂאוֹר, שָׁמָּה וּא עַל הָרַף¹⁵ בְּפַּךְ הָחָרֶס.

וַתִּקְפֹץ רָחֵל עַל הַכִּסֵּא עַל יַד הָרַף וַתּוֹרֶד בְּיָדֶיהָ אֶת הַפַּךְ וְהִנֵּה בָצֵק בְּתוֹכוֹ וְרֵיחוֹ חָמוּץ. וַתֹּאמַר:

מַה לָךְ מִרְיָם אֶל הַבָּצֵק הַיָּשָׁן הַזֶה אֲשֶׁר כְּבַר נֶחֱמָץ? הֲלֹא בָּצֵק חָדָשׁ תַּעֲשִׂי עָתָּה.

וַתֹּאמֶר מִרְיָם, אַךְ בְּלִי הַבָּצֵק הַיָּשָׁן הַזֶה, הַבָּצֵק הֶחָדָשׁ לֹא יִתָּפַח וְהָיָה הַלֶּחֶם גּוּשׁ וְכָבֵד מְאֹד לֹא יִנְעַם לַחֵיךְ וְגַם לֹא יִיטַב לַבֶּטֶן, כִּי יֵשׁ אֲשֶׁר יָבִיא לֶחֶם כָּזֶה מַכְאוֹבִים רַבִּים, אַךְ הַבִּיטִי נָא וּרְאִי אֲחוֹתִי – הוֹסִיפָה מִרְיָם לֵאמֹר בְּקַחְתָּהּ בְּיָדָהּ פְּרוּסַת לֶחֶם אָפוּי – הַלֶּחֶם הַזֶה אֲשֶׁר בְּיָדִי נָפוּחַ וְקַל הוּא מְאֹד, וּמָלֵא חֲלוּלִים חֲלוּלִים, וְכָל אֵלֶּה עָשָׂה הַשְּׂאוֹר, הוּא הַבָּצֵק הַיָּשָׁן אֲשֶׁר בָּזִית אוֹתוֹ. וְיָדְעַתְּ מֵעַתָּה כִּי חֹק עוֹלָם בְּכָל דָּבָר וּמַעֲשֶׂה, כִּי הֶחָדָשׁ בְּלִי יָשָׁן לֹא יַצְלִיחַ. לוּלֵא אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ לָנוּ, לוּלֵא הַזְקֵנִים הַיְקָרִים הָאֵלֶּה הַמְּלַמְּדִים אוֹתָנוּ וְנוֹתְנִים בָּנוּ רוּחַ מוּסָר וַדַעַת, הֲלֹא כִגְלָמִים הָיִינוּ, קָשִׁים וּכְבֵדִים וְלֹא הִצְלַחְנוּ לְכָל דָּבָר.

וְרָחֵל שָׁבָה וַתִּתְבּוֹנֵן לְמַעֲשֵׂה מִרְיָם אֲחוֹתָה, וַתֵּרֶא וְהִנֵּה הִיא נָתְנָה מַיִם בַּקֶּמַח וַתִּגְבְּלַם יַחַד וַיִהְיוּ לְעִסָּה רַכָּה, וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַשְּׂאוֹר וַתָּלָשׁ, וַתּוֹסֶף קֶמַח, וַתּוֹסֶף מַיִם, וַתָּשָׁב וַתָּלָשׁ עַד אֲשֶׁר כָּלְתָה הַמְּלָאכָה, וַתְּהִי הָעִסָּה ִתְפַּשֶׁטֶת עַל פְּנֵי קַרְקַע כָּל הַמָּלוֹשׁ¹⁶, אַךְ לֹא מָלְאָה אוֹתוֹ בִלְתִּי עַד הַחֵצִי.

וַתֹּאמֶר רָחֵל, לָמָּה אֵיפוֹא לָךְ הַמָּלוֹשׁ הֶעָמוֹק הַזֶה, הֲלֹא גַם בָּאַגָּן הַצָּף¹⁷ אֲשֶׁר לָנוּ יָכֹלְתְּ לַעֲשׂוֹת אֶת הָעִסָּה?

וַתֹאמֶר מִרְיָם, לָכֵן חַכִּי נָא עַד הִתָּפַח הַעִסָּה וּמָלְאָה אֶת כָּל הַמָּלוֹשׁ וְגַם תַּעֲבֹר עַל כָּל גְּדוֹתָיו, וְלֹא תִּשְׁאָלִי עוֹד.

שאלות:

מה עשתה מרים ביום אפית הלחם? המהרה רחל לקום? איה הוריקה מרים את כד הקמח? ומה עשתה אחרי כן? ומה שאלה רחל בראותה את מרים מרקדת את הקמח? ומה השיבה לה מרים? ולמה נשים מלח בלחם? ולמה נשים שאור? איך יהיה הבצק מבלי שאור? ואיך הוא בשאור? ומה שמה עוד מרים במלוש אחרי המלח? ואיך לשה את הלחם? ולמה לקחה מלוש עמוק?

ה. מַעֲשֵׂה הָאֲפִיָּה. 🔗

וַיְהִי כְהָרִים מִרְיָם אֶת יָדֶיהָ מֵהַמָּלוֹשׁ וַתְּנַקֶּה אוֹתָן מֵהַבָּצֵק אֲשֶׁר נִדְבַּק בָּהֶן, וַתְּמַהֵר וַתָּשֶׂם גִּזְרוֹת עֵצִים בְּתוֹךְ הַתַּנּוּר וַתָּצֶת בָּהֶן אֵשׁ, וַיִּבְעֲרוּ הָעֵצִים וַיַּסִּיקוּ אֶת הַתַּנּוּר.

וַיְהִי בְטֶרֶם כְּלוֹת הָסֵק הַתַּנּוּר וְהָעִסָּה תָפְחָה וַתִּקָּחֶהָ מִרְיָם בְּיָדָהּ שְׁלִישִׁית תְּגַלְגְלֶהָ¹⁸ בְקֶמַח רָב וַתָּלָשׁ אוֹתָהּ וַתִּלְטֹש¹⁹ אוֹתָהּ בְּכֹחַ זְרֹעָהּ עַד הִטַּמְטְמָה²⁰, וַתִּקַּח אֶת הַקֹּרֶץ²¹ בְּיָדָהּ וַתְּחַלֵק בּוֹ אֶת הָעִסָּה לְמִקְרָצוֹת, וַתָּשָׁב וַתִּקְטֹף²² בְּיָדֶיהָ אֶת כָּל אַחַת הַמִּקְרָצוֹת וַתַּעַשׂ אוֹתָהּ תַּבְנִית כִּכָּר, וַתְּכַל אֶת מַעֲשֶׂה הַכִּכְּרוֹת וַתְּסַדְּרֵם אֶחָד אֶחָד עַל פְּנֵי הַדַּף אֲשֶׁר עַל יַד הַתַּנּוּר.

וּמִקְרֶצֶת²³ קְטַנָה כְגֹדֶל חֲצִי בֵיצָה לָקְחָה מִרְיָם בְּיָדָהּ בְּדוֹבְבָה בִּשְׂפָתֶיהָ מִלִּים אֲחָדוֹת בְּלַחַשׁ, וַתַּשְׁלִיכֶהָ אֶל תּוֹךְ הַתַּנּוּר הַבּוֹעֵר לִשְׂרֵפָה.

מַה־זֹּאת עָשִׂית הַפַּעַם מִרְיָם? שָׁאֲלָה רָחֵל בְּתִמָּהוֹן.

הִפְרַשְׁתִּי חַלָּה כַּאֲשֶׁר תְּצַוֶּה תוֹרָתֵנוּ, עַנְתָה מִרְיָם, וּבֵרַכְתִּי עַל הַהַפְרָשָׁה:

בָּרוּך אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַפְרִישׁ חַלָּה

מַה הַדָּבָר הַזֶּה, מִרְיָם? אָנָּא בַּאֲרִי לִי! הִפְצִירָה רָחֵל בַּאֲחוֹתָהּ.

וַתֹּאמֶר מִרְיָם, עוֹדָךְ צְעִירָה לְיָמִים אֲחוֹתִי, לֹא תוּכְלִי הָבִין כָּל הַדָּבָר הַזֶּה לַאֲשׁוּרוֹ, חַכִּי נָא עַד תִּגְדְּלִי וְלָמַדְתְּ בְּבֵית הַסֵּפֶר אֶת תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה וְהִתְבָּאֵר לָךְ הַדָּבָר. אַךְ כָּעֵת עָלַיִךְ לָדַעַת, רַק כִּי כֵן צִוָּה ה' לֵאמֹר: רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵכֶם חַלָּה תָרִימוּ תְרוּמָה לַה' לְדוֹרוֹתֵיכֶם.

וַתַּפְצֵר רָחֵל בַּאֲחוֹתָהּ לָתֵת גַּם לָהּ מִקְרֶצֶת אַחַת וְעָשְׂתָה אוֹתָהּ כִּכָּר, וַתֵּעָתֵר לָהּ מִרְיָם. וַתִּקָּח רָחֵל מִקְרֶצֶת אַחַת וַתִּקְטְפֶהָ כַּאֲשֶׁר רָאֲתָה אֲחוֹתָה עוֹשָׂה וְגַם הֵטִיבָה עֲשׂוֹת.

אָז לָקְחָה מִרְיָם בְּיָדָהּ מַחְתָּה וַתַּחְתֶּה בְתוֹכָה אֶת כָּל הַגֶּחָלִים אֲשֶׁר בַּתַּנּוּר, וַתִּקַּח בְּיָדָה אֶת ַטְאֲטֵא הַתַּנּוּר, וְהוּא חֲבִילַת זְרָדִים²⁴ בְּרֹאשׁ קָנֶה אָרוֹךְ, וַתִּטְבְּלֵהוּ בַמַּיִם וַתַּעֲבִירֵהוּ עַל פְּנֵי רִצְפַּת הַתַּנּוּר הַמֻּסָּקָה מְאֹד, וְקוֹל תּוֹסֵס²⁵ כְּקוֹל אֵשׁ מַבְעָה מַיִם נִשְׁמַע מִתּוֹךְ הַתַּנּוּר, כָּכָה עָשְׂתָה פְעָמִים אֲחָדוֹת.

וַתּאֹמֶר רָחֵל מַה־זֶה עָשִׂית אֲחוֹתִי, כִּי תְצַנְּנִי אֶת הַתַּנּוּר? הֲכִי לֹא תָחוּשִׁי פֶּן לֹא יֵאָפֶה הַלֶּחֶם הֵיטֶב?

וַתַּעַן מִרְיָם, הַכֹּל בְּמִדָּה! כַּאֲשֶׁר לֹא טוֹב לַלֶּחֶם תַּנּוּר מְצֻנָּן הַרְבֵּה פֶּן תֵּצֶא פַּת נְפוּלָה, כֵּן גַּם יֵרַע לוֹ הַהֲסָקָה בְמִדָּה יְתֵרָה, כִּי אָז יְמַהֲרוּ הַכִּכָּרוֹת לִקְרֹם פְּנֵיהֶם עַד הִשָּׂרְפָם בְּעוֹד אֲשֶׁר הַבָּצֵק בְּתוֹכָם לֹא יֵאָפֶה הֵיטֵב, וְהָיְתָה זֹאת לָךְ לְתוֹרָה לְכָל מַעֲשַׂיִךְ לְבִלְתִּי תַעֲשִׂי אוֹתָם לֹא בְקַדַּחַת וּבְּבֶהָלָה וְגַם לֹא בְצִנָּה וּבְעַצְלוּת, כִּי אִם בִּזְרִיזוּת מְיֻשֶּׁבֶת.

וַתְּכַל מִרְיָם לְהָכִין אֶת הַתַּנּוּר וַתִּקַּח בְּיָדָהּ מִרְדֶה וַתִּזֶר עָלָיו מְעַט קֶמַח וַתִּתֶּן עָלָיו כִּכָּר אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם וַתְּבִיאֵם אֶל תּוֹךְ הַתַּנוּר, וְכָכָה שָׁנְתָה וְשִׁלְּשָׁה עַד הֲבִיאָה אֶת כָּל הַכִּכָּרִים אֶל תּוֹך הַתַּנוּר, וְרָחֵל עָמְדָה עַל חֶפְצָהּ לַתֵת אֶת כִּכָּרָהּ בַּתַּנּוּר בְּיָדֶיהָ וַתֵּאוֹת לָהּ אֲחוֹתָהּ, וַתִּקַּח רָחֵל אֶת כִּכָּרָהּ וַתִּתְּנֵהוּ עַל הַמִּרְדֶּה וַתְּשִׂימֵהוּ בְיָדָהּ אֶל תּוֹךְ הַתַּנּוּר, וְדַעְתָּה זָחָה²⁶ עָלֶיהָ.

וַתִּסְגֹּר מִרְיָם אֶת פִּי הַתַּנּוּר וַתֵּצֵא לַעֲרֹךְ הַשֻּׁלְחָן לִסְעוּדַת הַבֹּקֶר, וְרָחֵל עָמְדָה עַל יַד הַתַּנּוּר לִשְׁמֹר עַל הַלֶּחֶם לְבַל יִשָּׂרֵף. וַיְהִי כַעֲבֹר שָׁעָה וַתִּפְתַּח רָחֵל אֶת סֶכֶר²⁷ פִּי הַתַּנּוּר וַתָּצִיץ אֶל תּוֹכוֹ וַתֵּרֶא וְהִנֵּה קָרְמוּ פְנֵי הַכִּכָּרוֹת וּמַרְאֵיהָם צָהוּב כַּזָּהָב, וַתְּמַהֵר לִקְרֹא לַאֲחוֹתָהּ, וַתֹּאמֶר, רְאִי, הִנֵּה כְבַר נֶאֱפָה הַלֶּחֶם וַתָּבֹא עִתּוֹ לִרְדוֹתוֹ, וַתְּמַהֵר מִרְיָם אֶל הַתַּנּוּר, וַתֵּרֶא כִּי צָדְקָה רָחֵל, וַתְּמַהֵר וַתִּרְדֶה אֶת הַלֶּחֶם וַתִּתְּנֵהוּ עַל הַדַּף. וַתֹּאמֶר רָחֵל לָקַחַת אֶת כִּכָּרָהּ לֶאֱכֹל, וַתִּגְעַר בָּה מִרְיָם וַתֹּאמֶר, רֵאשִׁית לֹא יִסְכֹּן לְנַעֲרָה כָמוֹךְ לַחְטֹף וְלֶאֱכֹל בְּבֶהָלָה, הֲלֹא עוֹד מְעַט נֵשְׁבָה כֻּלָּנוּ עַל יַד הַשֻּׁלְחָן וְרָחַצְנוּ יָדֵינוּ כַמִּשְׁפָּט וּבֵרַכְנוּ:

“בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ”.

וְאָכַלְנוּ בִמְנוּחָה וּבְרֹחַב לֵב.

וְזֹאת שֵׁנִית, כִּי אַל לֶאֱכֹל לֶחֶם בְּעוֹדוֹ חַם מְאֹד פֶּן יְבֻלַע לָךְ וְתֶחֱלִי חָלִילָה מַחֲלָה עַזָה מְאֹד אֲשֶׁר אַחֲרִיתָהּ מָוֶת, לָכֶן שַׂמְתִּי הַלֶּחֶם עַל הַדַּף לְמַעַן יָפוּג חֻמּוֹ.

וַתִּשְׁמַע רָחֵל לְדִבְרֵי אֲחוֹתָהּ וַתִּתְאַפַּק, אַךְ לְבָבִיָּתָהּ²⁸ הָלְמָה פָּעַם, כִּי קָצְרָה רוֹחָהּ לַדַעַת מִשְׁפַּט אָבִיהָ וְאִמָּהּ עַל הַלֶּחֶם אֲשֶׁר אָפְתָה, וַתָּרָץ מֵרֶגַע לְרֶגַע אֶל הַשָּׁעוֹן לִרְאוֹת אִם כְּבַר בָּאָה עֵת הַסְּעוּדָה.

אַךְ סוֹף סוֹף בָּאָה הָעֵת אֲשֶׁר חִכְּתָה אֵלֶיהָ. וָתְּמַהֵר רָחֵל אֶל חֲדַר הָאֹכֶל וְכִכָּרָהּ בְיָדָהּ, וַתִּתֵּן לְאִמָּהּ פְּרוּסָה לִטְעֹם, וְאֶת הַנִּשְׁאָר אָכְלָה הִיא בְחֶמְאָה, וַתִּתְעַנֵג בּוֹ מְאֹד.

אָמְנָם יָפֶה כִכַּרֵךְ, בִּתִּי, לְמַרְאֶה, אָמְרָה אֵם רָחֵל, וְגַם עָרֵב הוּא לְמַאֲכָל, עוֹד מְעַט יִהְיֶה עָלַיִךְ לְהָכִין אֶת כָּל הַלֶּחֶם בְּעַצְמֵךְ וְהַיּוֹם הַהוּא לֹא יִרְחַק חֹק.

שאלות:

מה עשתה מרים אחרי כלותה ללוש? ומה עשתה בטרם כלות התנור מהסק? איך חלקה את העסה אחרי הטמטמה? איזה תבנית נתנה למקרצות? איפוא שמה את הככרות? מה עשתה במקרצת הקטנה שלקחה? איזו ברכה אמרה? מה הפצירה רחל באחותה? ומה השיבה לה אחותה? במה הוציאה מרים את הגחלים מהתנור? ומה עשתה אחרי כן? ומה שאלה רחל? ומה ענתה מרים? ומה עשתה מרים כאשר כלתה להכין את התנור? האם טוב לאכל לחם חם? מה צריך לאמר לפני אכלנו את הלחם? מה אמרה אֵם רחל בטעמה מככר בתה?

ו. הַבִּקּוּר בַּמּוֹשָׁבָה. 🔗

וְהַיָּמִים “יְמֵי פַגְרָה” בְּבֵית הַסֵּפֶר לְבָנוֹת בִּירוּשָׁלִִָּם. רֹב הַנְּעָרוֹת הָלְכוּ לָהֶן בְּלִוְיַת הוֹרֵיהֶן לִמְקוֹמוֹת טיּוּל שׁוֹנִים לְחַזֵּק אֶת גּוּפָן אַחֲרֵי עֲבוֹדָתָן. אֵלֶּה לְיָפוֹ לִרְחֹץ בְּמֵימֵי הַיָּם הַגָּדוֹל, וְאֵלֶּה לִירִיחוֹ עִיר הַתְּמָרִים, אֵלֶּה לְכַרְמֵי חֶבְרוֹן וְאֵלֶה לְהָר הַטּוֹב הַזֶּה הוּא “הַלְּבָנוֹן”.

וְשׁוּלָמִּית הַקְּטַנָּה הָלְכָה גַּם הִיא הַיַּרְדֵּנָה, אֶל הַמּוֹשָׁבָה הַיָּפָה “מִשְׁמַר הַיַּרְדֵּן” אֲשֶׁר עַל יַד הַנָּהָר הַהוּא אֵצֶל “גֶּשֶׁר בְּנוֹת יַעֲקֹב” מִמּוּל הַבָּשָׁן, כִּי בַמּוֹשָׁבָה הַהִיא יָשְׁבָה יָעֵל אֲחוֹתָהּ הַבְּכִירָה הַנְּשׂוּאָה לְאַחַד הָאִכָּרִים, וַתְּכַל נֶפֶשׁ יְחִיאֵל אָבִיהָ לִרְאוֹתָהּ.

וּבַיָּמִים הָהֵם הָלְכָה אֹרְחַת פְּרָדִים “צְפָתָה” בַדֶּרַךְ עַל יַד הַיַּרְדֵּן וַיִסָּפְחוּ יְחִיאֵל וּבִתּוֹ אֶל הַאֹרְחָה הַזֹּאת וַיִשְֹכֹּר לוֹ יְחִיאֵל שְׁנֵי פְרָדִים, פֶּרֶד אֶחָד לְרָכְבָה לוֹ וְאֶת הַפֶּרֶד הַשֵׁנִי לְבִתּוֹ וּלְהַכְּבֻדָּה אֲשֶׁר אִתּוֹ, לְבוּשׁ וְצֵידָה וּמַתָּנוֹת לְבִתּוֹ, כְּלֵי בַיִת מַעֲשֶׂה חָרָשֵׁי יְרוּשָׁלִַם, וַיָּשֶׂם אֶת הַכְּבֻדָּה בְתֵּבָה אַחַת, וּלְבִתּוֹ הֵכִין תֵּבָה שְׁנִיָּה מְרֻפֶּדֶת בְּכָרִים וּכְסָתוֹת, וַיִּקְשֹׁר אֶת אָזְנֵי שְׁתֵּי הַתֵּבוֹת יַחַד בִּרְצוּעַת עוֹר חֲזָקָה וַיִּתֵּן אֶת שְׁתֵּי הַתֵּבוֹת עַלַּ גב הַפֶּרֶד, הָאַחַת לְעֻמַּת רְעוּתָהּ, וַיְהִי כְשֶׁבֶת שׁוּלָמִּית בְּתוֹךְ תֵּבָתָהּ, וַתִּהְיֶינָה שְׁתֵּי הַתֵּבוֹת כִּשְׁתֵּי כַפּוֹת הַמֹּאזְנַיִם בַּד בְּבַד.

וְהִנֵּה הַשַּׁחַר עָלָה וְהַאֹרְחָה יָצְאָה לְדַרְכָּהּ וּפָנֶיהָ מִזְרָחָה בַדֶּרֶךְ הַהוֹלֶכֶת לִירִיחוֹ. וַתַּעֲבֹר בֵּינוֹת הָרִים גְּבוֹהִים וְרָמִים וְעַל פְּנֵי גֵאָיוֹת עֲמוּקִים וְעֲרוּצֵי נְחָלִים, וַתִּתְעַנֵּג שׁוּלָמִּית מְאֹד עַל הַמַּרְאֶה הַנֶּחְמָד עַד בּוֹאָה לִירִיחוֹ עִיר הַתְּמָרִים וְהַגַּנִּים, שָׁמָּה עָמְדָה כָל הָאֹרְחָה, וּבְצֵל אֵלָה עֲבֻתָּה יָשְׁבוּ כָל הַנּוֹסְעִים עַל מַחֲצָלוֹת פְּרוּשׂוֹת, וַיִקַּח אִישׁ אִישׁ אֶת שַׂק צֵדָתוֹ וַיִּסְעֲדוּ לִבָּם, וַיִּשְׁתּוּ מִמֵּימֵי “מַעְיַן אֱלִישָׁע” הַזַכִּים וְהַטְּהוֹרִים, וַיָּנוּחוּ כְשָׁלֹש שָׁעוֹת וַיָּשׁוּבוּ וַיְּרְכְּבוּ אִישׁ עַל פִּרְדּוֹ, וְשׁוּלַמִּית יָשְׁבָה בְתוֹךְ תֵּבָתָהּ וַיֵּלְכוּ הָלְאָה לְדַרְכָּם.

וַיַּעַבְרוּ כָל הַדֶּרֶךְ בָּעֲרָבָה כִּשְׁנֵי יָמִים, ַיַּעַבְרוּ עַל פְּנֵי “טְבֶרְיָה”, וְעַל פְּנֵי חוֹף “יַם כִּנֶּרֶת” עַד בּוֹאָם “מִשְׁמָרָה הַיַּרְדֵּן”.

וַיָּסוּרוּ יְחִיאֵל וְשׁוּלַמִּית אֶל בֵּית יָעֵל, וּשְׁאָר בְּנֵי הָאֹרְחָה פָּנוּ הָהָרָה אֶל מוּל פְּנֵי "צְפָת".

וְיָעֵל וְעַמִּיאֵל אִישָׁהּ קִבְּלוּ אֶת פְּנֵי יְחִיאֵל אֲבִיהֶם בְּאַהֲבָה רַבָּה, וַיִּשְׂמְחוּ מְאֹד לִקְרַאת שּׁוּלַמִּית, וַיְחַבְּקוּם וַיְנַשְּׁקוּם.

שאלות:

מה זה ימי פגרה? איה הלכו הבנות לטיל? ולמה הלכו? איה הלכה שולמית? מה זאת מושבה? ומדוע הלכה שולמית למשמר הירדן? מה זה אכר? מה זאת ארחה? מה עשה יחיאל? מה לקח אתו מירושלם? איך הלכה הארחה? לאיזו עיר באו ראשונה? מאיזה מעין שתו מים? איזה ערים ראתה שולמית בדרכה? איה פנו יתר בני הארחה? ספרי את הספור בקצרה.

ז. (המשך) 🔗

וְתָמָר בַּת יָעֵל נַעֲרָה כְּבַת עֶשֶׂר שָׁנִים מִהֲרָה לְהִתְוַדַּע אֶל שׁוּלַמִּית דּוֹדָתָהּ הַקְּטַנָּה, וַתְּשׂוֹחַחְנָה יַחַד, וַתְּסַפֵּר אִשָּׁה לִרְעוּתָהּ אֶת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הֵשִׂיחוּ אוֹתָהּ. שׁוּלַמִּית סִפְּרָה לְתָמָר עַל אֹדוֹת יְרוּשָׁלִַם וְהֵיכָלֶיהָ וּבָתֶּיהָ הַיָּפִים בָּעִיר וּמִחוּץ לָעִיר, וְעַל אֹדוֹת בֵּית הַסֵּפֶר וְהַתַּלְמִידוֹת וְהַמּוֹרוֹת וְהַלִּמּוּדִים, וְתָמָר אַף הִיא סִפְּרָה לָהּ עַל אֹדוֹת קְצִיר הַשָׂדוֹת וּבְצִיר הָעֲנָבִים, וְלֶקֶט הַשּׁוֹשַׁנִים אֲשֶׁר מֵהֶם יַעֲשֹוּ אֶת שֶׁמֶן הַוֶּרֶד הַיָּקָר, וְעַל אֹדוֹת שְׁאָר הַמְּלָאכוֹת הַיָּפוֹת בַּעֲבוֹדַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר תִּתְעַנַּגְנָה עֲלֵיהֶן הַבָּנוֹת הַקְּטַנוֹת, וַתִּשְׁתַּעְשַׁעְנָה כָּכָה כְשָׁעָה אַחַת עַד אֲשֶׁר קָרְאָה אוֹתן יָעֵל לָגֶשֶׁת אֶל הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָרְכָה לִכְבוֹד הָאֹרְחִים הַיְקָרִים.

שׁוּלַמִּית יָשְׁבָה עַל יַד אֲחוֹתָהּ, וְתָמָר עָמְדָה עַל־הַמְּסֻבִּים לְשַׁמְּשָׁם לְהַגִּישׁ לָהֶם אֶת הַקְּעָרוֹת וְאֶת הַכּוֹסוֹת, וַיֹאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂמָחוּ.

וַיִּשְׁכַּב יְחִיאֵל לָנוּחַ, וְתָמָר אָמְרָה אֶל שׁוּלַמִּית: הִנֵּה רָפָה חֹם הַיּוֹם, וְהָרוּחַ מֵהַר הַחֶרְמוֹן הַנִּרְאֶה לָנוּ מֵרָחוֹק בַּעֲטֶרֶת הַשֶּׁלֶג עַל רֹאשׁוֹ, מְנַשֶּׁבֶת לְהָשִׁיב נָפֶשׁ. וְעַתָּה אִם לֹא עֲיֵפָה אַתְּ מֵעֲמַל הַדֶּרֶךְ וְיֵשׁ אֶת נַפְשֵׁךְ נַעֲבֹר נָא אֶת־הַיַּרְדֵּן עַל פְּנֵי הַגֶּשֶׁר, הִנֵּה שָׁמָּה פָרוֹתֵינוּ רֹעוֹת עַל־יַד אֲבִיעֶזֶר אָחִי, וְרָאִית אֶת פָּרָתִי “אֲדוּמָה” וְאֶת עֶגְלָתָהּ הַקְּטַנָּה.

וַתֹּאמֶר שׁוּלַמִּית, חָלִילָה! לֹא עֲיֵפָה אֲנִי מְאוּמָה, הֲכִי בָאתִי הֵנָּה לְהַעֲבִיר זְמַנִּי בִתְנוּמָה? הָבָה וְנֵלֵכָה.

וַתֵּלַכְנָה הַנְּעָרוֹת שְׁלוּבוֹת־זְרֹע, וַתֵּרַדְנָה אֶל הַגֶּשֶׁר וַתַּעֲבֹרְנָה אוֹתוֹ, וַתַּעֲלֶינָה עַל הָרָמָה, וְהִנֵּה שָׂדֶה מִרְעֶה רְחַב יָדַיִם, וּפָרוֹת אֲדֻמוֹת, לְבָנוֹת, שְׁחוֹרוֹת, וּטְלוּאוֹת הַרְבֵּה מְאֹד זְרוּיוֹת עַל פְּנֵי הַכִּכָּר, מֵהֶן מְהַלְכוֹת וְרוֹעוֹת, מֵהֶן רוֹבְצוֹת וּמְלַחֲכוֹת אֶת הַעֶשֶׂב מִסָּבִיב לָהֶן, וּמֵהֶן עֹמְדוֹת וּמֵנִיקוֹת אֶת בְּנֵיהֶן וְהָעֲגָלִים וְהָעֲגָלוֹת מְרַקְּדִים וּמִתְרוֹצְצִים אָנָה וָאָנָה.

וַאֲבִיעֶזֶר אֲחִי תָמָר הוּא הַרוֹעֶה אֶת הַעֵדֶר, וַיֵּשֶׁב לוֹ בִמְנוּחָה תַחַת צֵל אֵלָה עֲבֻתָּה, וַיְפַצֵּל מוֹטוֹת עֵץ לַעֲשׂוֹת אוֹתָם מַקְלוֹת וְנַבּוּטִים²⁹, וְכַלְבּוֹ הַגָּדוֹל “שַׂרְשַׁחַת” רוֹבֵץ לְרַגְלָיו.

וַתִּגַּשְׁנָה הַנְעָרוֹת אֶל הַרוֹעֶה, וְתָמָר הִגִּידָה לְאָחִיהָ עַל אֹדוֹת שׁוּלַמִּית מַה הִיא לָהֶם, וַיִּשְׂמַח אֲבִיעֶזֶר לִקְרָאתָהּ וַיַּזְמִינָהּ לַשֶׁבֶת אֶצְלוֹ לְשׂוֹחֵחַ אִתָּה, וַתֵּשֵׁב לִימִינוֹ, וְתָמָר יָשְׁבָה לִשְׂמֹאלוֹ, וַתִּתְעַנֵּג שׁוּלַמִּית עַל מַרְאֵה הַמָּקוֹם הַנֶּחְמָד וְהַבָּקָר הָרוֹעִים בּוֹ, כִּי לֹא רָאֲתָה כָזֹאת מֵיָּמֶיהָ.

שאלות:

מה שם בת יעל? מה ספרו אשה באזני רעותה? איזה שמן יעשו מהשושנים? מה עשה יחיאל אחרי האכילה? ומה עשו הנערות? מה ראו מעל הרמה? איך היו הפרות? מי היה הרועה? ומה עשה הרועה? מה הגידה תמר לאחיה?

ח. (המשך) 🔗

וְתָמָר הֶרְאֲתָה לְשׁוּלַמִּית פָּרָה אַחַת אֲדֻמָּה, וּמְצִלָּה קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר אָדוֹם מִתַּחַת צַוָּארָה, וַתֹאמֶר, זֹאת הִיא פָרָתִי, בְּעוֹדֶנָּהּ עֶגְלָה נְתָנָהּ לִי אָבִי וַיֹּאמֶר: גַּדְלִי אוֹתָהּ, בִּתִּי עֲדֵי הֱיוֹתָהּ לְפָרָה טוֹבַת מַרְאֶה וּבְרִיאַת בָּשָֹר, וְהִרְוְתָה אוֹתָךְ חָלָב אֲשֶׁר תַּחַלְבִי בְּאֶצְבְּעוֹתַיִךְ, וְהֶאֱכִילָה אוֹתָךְ חֶמְאָה אֲשֶׁר תָּמוֹצִי בְיָדָיִךְ.

וַתִּשְׁאַל שׁוּלַמִּית וַתֹּאמַר, הֲכִי הָעֲגָלוֹת הַקְּטַנּוֹת לֹא תִתֵּנָּה חָלָב? וַתִּצְחַק תָּמָר עָלֶיהָ מְאֹד, אַךְ אֲבִיעֶזֶר גָּעַר בַּאֲחוֹתוֹ, וַיֹּאמֶר לֹא נָכוֹן אֲחוֹתִי לְהַכְלִים אִישׁ עַל שָׁאֳלוֹ דָבָר אֲשֶׁר לאֹ יֵדַע, פֶּן יֶחְדַּל מִשְּׁאֹל וְהָיָה נִבְעַר מִדָעַת. שׁוּלַמִּית בַּת כְּרָךְ³⁰ לֹא תֵדַע מְאוּמָה מִכָּל אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, וְהִיא שׁוֹאֶלֶת לְמַעַן תֵּדַע, וְאַתְּ בַּת כְּפָר כִּי תָבוֹאִי יְרוּשָׁלַיְמָה וְרָאִית דְבָרִים הַרְבֵּה, תִּתְפַּלְאִי עֲלֵיהֶם וְלֹא תֵדְעִי מָה הֵם, וְהָיָה כִּי תֵּבוֹשִׁי מִלִּשְׁאֹל פֶן יִשְׂחֲקוּ עָלָיִךְ, וְשַׁבְתְּ לְבֵיתֵךְ וְהָיִית בַּעֲרָה כְבָרִאשׁוֹנָה.

וַיִּפֶן אֲבִיעֶזֶר אֶל דוֹדָתוֹ הַקְּטַנָּה וַיֹּאמֶר, הָעֶגְלָה הִיא הַבַּת הַקְּטַנָה אֲשֶׁר נוֹלְדָה לַפָרָה, וְהָיָה בְהִוָּלְדָהּ וְיָנְקָה מִשְּׁדֵי אִמָּהּ, כַּאֲשֶׁר יִינַק אַמְנוֹן אָחִיךְ עוֹד הַיּוֹם מִשְּׁדֵי אִמֵּךְ, וּלְאַט לְאַט תִּלְמַד לֶאֱכֹל גַּם עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה עַד הֱיוֹתָה בַּת שִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹת תִּצְמַחְנָה שִׁנֶּיהָ וְגָמְלוּ אוֹתָהּ וְאָכְלָה רַק עֵשֶׂב אוֹ בְלִיל חָמִיץ, וְהָיָה בְגָדְלָהּ וְהָיְתָה לְבַת שָׁלֹש שָׁנִים אָז תּוֹלִיד גַּם הִיא בֵן אוֹ בַת וְהָיְתָה לְפָרָה חֹלֶבֶת.

כֵּן, שׁוּלַמִּית – עָנְתָה גַם תָּמָר כְּמִתְנַחֶמֶת עַל צַחֲקָה – הַעָגָלוֹת הַקְּטַנּוֹת כַּיְּלָדוֹת הַקְּטַנּוֹת רַק שְׂמֵחוֹת וְרוֹקְדוֹת, מַה מְאֹד אָהַבְתִּי אֶת “אֲדֻמָּתִי” בִּהְיוֹתָהּ עוֹד עֶגְלָה, עִמָּהּ יַחַד רִקַּדְתִּי, מִפִּתִּי אָכְלָה, וּבְיָדִי הִשְׁקִיתִיהָ, וּבְקָרְאִי אותָהּ כֵּן, נִגְּשָׁה אֵלַי וַתִּשְׂמַח לִקְרָאתִי, עַתָּה הִיא כְבָר פָּרָה מְתוּנָה מִתְהַלֶּכֶת אַט, בְּכָל זֹאת עוֹד תַּכִּירֵנִי, הֲלֹא תִרְאִי, אֵיךְ הִיא מַבֶּטֶת בִּי, הִנְנִי וְאֶקְרָא לָהּ: אֲדוּמָה! – קָרְאָה תָמָר – וְהַפָּרָה הִגְבִּיהָה רֹאשָׁה וַתִּגְעֶה לְעֻמָּתָהּ. הֲרָאִית שׁוּלַמִּית? – הוֹסִיפָה תָמָר – הֲרָאִית, אֵיכָכָה תִקְרָא שָׁלוֹם לִי? – הֵא לַךְ אֲדוּמָה, אֲגֻדַּת שִׁלְשָׁן³¹ אֲשֶׁר הֵבֵאתִי לָךְ! וַתִּקְרַב הַפָּרָה אֵלֶיהָ וַתִּלְחֹךְ אֶת יָדֶיהָ וַתִּתְפֹּשׂ אֶת הַשִּׁלְשָׁן בְּשִׁנֶּיהָ וַתִּלְעֲסֵהוּ³² בִמְתִינוּת וַתַּעֲלֵהוּ גֵרָה, – וְתָמָר הֶעֱבִירָה יָדָהּ עַל עוֹר הַפָּרָה וַתַּחֲלִיקָהּ. וְשׁוּלַמִּית יָרְאָה בָרִאשֹׁנָה מִפְּנֵי הַפָּרָה, אַךְ בִּרְאוֹתָהּ כִּי תָמָר מִתְהַלֶּכֶת עִמָּה כַּאֲשֶׁר אֶת רְעוּתָהּ, אִמְּצָה לְבָבָה וַתִּגַּשׁ גַּם הִיא אֶל הַפָּרָה וַתַּחֲלִיק אוֹתָהּ.

וְהַיוֹם רַד, וַיֹּאמֶר אֲבִיעֶזֶר, בָּאָה עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה וְלָלֶכֶת הַבַּיְתָה. וַיִּרְמֹז לְכַלְבּוֹ, וְהַכֶּלֶב כְּמוֹ הֵבִין לְחֵפֶץ אֲדוֹנוֹ וַיִּקְפֹּץ מִמְּקוֹמוֹ וַיְמַהֵר וַיָּרָץ סָבִיב סָבִיב בַּמַּעֲגָלָה לְהַפָּרוֹת. וּבְקוֹל נִבְחוֹ דָפַק אוֹתָנָה לְהֵאָסֵף אֶל מָקוֹם אֶחָד, וַיְהִי בְהִקָּבְצָן, וַיִּקַּח אֲבִיעֶזֶר אֶת מַקְלוֹ וְתַרְמִילוֹ³³ וַיִּקְרָא: הִי! הִי! וַתְּנִיעֶנָה הַפָּרוֹת מִמְּקוֹמָן וַתֵּלַכְנָה בָעֵדֶר, וַאֲבִיעֶזֶר וְהַנְּעָרוֹת אַחֲרֵיהֶן, וְהַכֶּלֶב רָץ מֵעֵבֶר מִזֶּה וּמֵעֵבֶר מִזֶּה לְשָׁמְרָן לְבַל תָּסוּר אַחַת מֵהֵנָּה מִן הַדֶּרֶךְ.

שאלות:

מה הראתה תמר לשולמית? ומה ספרה לה? איך קוראים לעגלה בגדלה? מה תתן הפרה? ומה עוד? למה גער אביעזר באחותו? האם טוב להכלים איש על שאלו דבר שלא ידע? ומדוע? איך קוראים לעיר גדולה? ומה ספר אביעזר לדודתו הקטנה? מתי תצמחנה השנים לפרה? ומה תאכל הפרה? ומתי תלד? מה עשתה תמר בעגלתה? איך קוראים לקול הפרה? מה הושיטה תמר לפרתה בקראה אותה? ומה עשה הכלב בבוא עת האסף המקנה?

ט. הַחֲלִיבָה. 🔗

וְהַפָּרוֹת הָלְכוּ הָלוֹךְ וְגָעֹה, וַתָּבֹאנָה עַד שַׁעַר הַקַּרְפֵּף³⁴ אֲשֶׁר לִפְנֵי הַרֶפֶת בֶּחָצֵר מֵאֲחוֹרֵי הַבָּיִת. וְיָעֵל אֲשֶׁר כְּבָר חִכְּתָה לָהֶן שָׁמָּה, פָּתְחָה אֶת הַשַּׁעַר וַתַּעֲמֹדְנָה בִמְנוּחָה אִשָּׁה אִשָּׁה תַחְתֶּיהָ כְּמוֹ מְצַפָּה לַחֹלֶבֶת.

אָז יָשְׁבָה לָהּ יָעֵל עַל מָכוֹן נָמוּךְ בְּאֶמְצַע הַקַּרְפֵּף וַאֲבִיעֶזֶר הִגִּישׁ לָהּ אֶת הַפָּרוֹת אִשָּׁה אַחֲרֵי רְעוּתָהּ וְהִיא חֹלֶבֶת בְּאֶצְבָּעוֹת מְהִירוֹת לְתוֹךְ הֶעָצִיץ³⁵ אֲשֶׁר בְּיָדָהּ. וַיְהִי כְהִמָּלֵא הֶעָצִיץ עַד פִּיהוּ וַיַּגֵּשׁ לָהּ אֲבִיעֶזֶר עָצִיץ רֵק וְאֶת הַמָּלֵא הִסִּיעַ אֶל חָדַר הַמְּקֵרָה.

וְשׁוּלַמִּית מִשְׁתָּאָה מַחֲרֶשֶׁת לְמַעֲשֶׂה אֲחוֹתָהּ, וַתִּתְעַנֵּג עַל קִלּוּחַ³⁶ הֶחָלָב הַמַּתִּיז וּמַעֲלֶה רְתִיחוּת בְּתוֹךְ הֶעָצִיץ, כִּי אִם אָמְנָם הִסְכִּינָה שְׁתוֹת יוֹם יוֹם כּוֹס חָלָב בְּבֵית אָבִיהָ בִּירוּשָׁלִַם מֵאֲשֶׁר הֵבִיא הַחַלָּב בְּכַדוֹ, אַךְ מֵעוֹלָם לֹא רָאֲתָה פָרָה אוֹ עֵז בְּהֵחָלְבָן.

וַיְהִי כְּכַלּוֹת יָעֵל אֶת מְלַאכְתָּהּ, וַתֹּאמֶר לָהּ שׁוּלַמִּית, תְּנִי נָא לִי אֲחוֹתִי לִשְׁתּוֹת מְעַט חָלָב מֵעֲצִיצֵךְ, וַתֹּאמֶר יָעֵל חַכִּי נָא מְעַט עַד אֲכַלֶּה אֶת מְלַאכְתִּי וְשָׁתִית כְּאַוַּת נַפְשֵׁךְ, וַתָּקָם וַתָּבוֹא אֶל חֲדַר הַמְּקֵרָה וְהַנְּעָרוֹת אַחֲרֶיהָ.

וַחֲדַר הַמְּקֵרָה כִּפָּת אֲבָנִים כֻּלּוֹ, נָקִי וּמְצֻנָּן. וְרוֹבֵד³⁷ אֶבֶן וְרַפֵי עֵץ אִישׁ לְמַעְלָה מֵרֵעֵהוּ, יָסֹבּוּ קִירוֹתָיו, וְכַדִים וּקְעָרוֹת מְלֵאִים וְרֵקִים מְסֻדָרִים עֲלֵיהֶם.

וַתֹּאמֶר שׁוּלַמִּית, מַה־מְּצֻנָּן הַחֶדֶר הַזֶּה! לוּא יִתְּנוּנִי וְאֵשְׁבָה בוֹ כָל הַיוֹם לְמַעַן לֹא יֹאכְלֵנִי הַשָּׁרָב.

וַתֹּאמֶר יָעֵל, אָכֵן מְצֻנָּן הַחֶדֶר הַזֶּה, וְעַל כֵּן נִקְרָא לוֹ חֲדַר הַמְּקֵרָה, וַנְיַחֲדֵהוּ לְאוֹצַר הֶחָלָב כִּי לֹא טוֹב לֶחָלָב לְהִשָּׁמֵר בְּמָקוֹם חַם פֶּן יִשָּׁחֵת, אַךְ לֹא נוּכַל לָשֶׁבֶת בּוֹ כָל הַיּוֹם, כִּי רֹב מְלַאכְתֵּנוּ הִיא בֶחָצֵר אוֹ בַשָּׂדֶה. רַק פְּעָמִים מִסְפָּר בַּיּוֹם אָבוֹאָה אֶל הַחֶדֶר הַזֶּה לְמַעַן הָרִיק אֶת הַכֵּלִים וּלְמַעַן שָׁטְפָם וּמָרְקָם, וְגַם לְמַעַן נַקּוֹת וְשָׁטֹף אֶת הָרִצְפָּה וְאֶת הָרְבָדִים וְאֶת הָרַפִּים עַד הִנָּקוֹתָם הֵיטֵב, כִּי כַּצִּנָּה כֵּן הַנְּקִיּוּת דְרוּשָׁה מְאֹד לִשְׁמֹר אֶת הֶחָלָב מֵהִשָּׁחֵת.

וּבְדַבֵּר יָעֵל אֶת הַדְבָרִים הָאֵלֶּה בְפִיהָ, לֹא נָחוּ גַם יָדֶיהָ, כִּי שָׁלְחָה אוֹתָן אֶל הַכַּדִּים וְאֶל הַקְּעָרוֹת הָרֵקִים, וַתִּמַּח מִתוֹכָם אֶת הָאָבָק בְּמִטְפַּחַת וַתָּשָׂם ְסַנֶּנֶת³⁸ עַל פִּיהֶם, וַתִּצֹּק אֶת הֶחָלָב אֶל תּוֹכָם וַתְּסַדְרֵם עַל הָרֹבֶד וְעַל הָרַפִּים. וַתֹּאמֶר שׁוּלַמִּית, וְעַל מַה־זֶּה תְסַנְּנִי אֲחוֹתִי אֶת הֶחָלָב, הֲלֹא עוֹדֶנוּ חָדָשׁ לֹא נָפַל בּוֹ דָבָר.

וַתֹּאמֶר יָעֵל, אֲבָל אֲחוֹתִי, בֶּטֶן הַפָּרָה שְׂעִירָה, וְהַשְּׂעָרוֹת נוֹשְׁרוֹת³⁹ לְתוֹךְ הֶחָלָב, וְהִרְחַקְתִּי אוֹתָן בְּעֶזְרַת הַמְּסַנֶּנֶת, וּבְדַבְּרָה נָתְנָה כַד מָלֵא חָלָב עַל יַד אֲחוֹתָהּ, וַתֹּאמֶר, שְׁתִי אֲחוֹתִי וּרְוִי כְאַוַּת נַפְשֵׁךְ, וַתֵּשְׁתְּ שׁוּלַמִּית מִן הַכַּד בְּתֵאָבוֹן עַד אֲשֶׁר רָוְתָה, וַתֹּאמֶר תּוֹדָה!

הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה, וְכֻלָּם יָצְאוּ מֵהַמְּקֵרָה וַיָּבֹאוּ הַבַּיְתָה, הַגְּבָרִים הִתְפַּלְּלוּ תְפִלַּת עַרְבִית, וְתָמָר עָרְכָה אֶת הַשֻּׁלְחָן בְֹיָדַיִם חָרוּצוֹת, וַתַּדְלֵק אֶת הַמְּנוֹרָה וּבָאֵי הַבַּיִת רָחֲצוּ יְדֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ מִסָּבִיב לַשֻּׁלְחָן. וַיִּבְצְעוּ⁴⁰ אֶת הַפַּת, וְיָעֵל הֵבִיאָה קְעָרָה גְדוֹלָה מְלֵאָה רִיפוֹת מְבֻשָּׁלוֹת בֶּחָלָב, וַתִּצֹּק לַמְּסֻבִּים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבָּעוּ, וַיִּהְיוּ שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב, וַיִּרְחֲצוּ יְדֵיהֶם שֵׁנִית וַיְבָרְכוּ עַל הַמָּזוֹן.

וַיְהִי כְּכַלוֹתָם לְבָרֵךְ, וַתָּסַר תָמָר אֶת כְּלֵי הָאֹכֶל מֵעַל הַשֻּׁלְחָן, וַתָּשֶׂם עָלָיו טַס נְחשֶׁת צָהוֹב, וְעָלָיו בָּזִיכִים וְכוֹסוֹת, וְיָעֵל הֵבִיאָה אֶת הַמֵּיחָם⁴¹ הָרוֹתֵחַ, וַתַּצִּיגֵהוּ עַל קְצֶה הַשֻּׁלְחָן, וַתִּצֹּק חַמִּים לִבְנֵי הַבַּיִת וַיִּשְׁתּוּ וַיְשׂחֲחוּ.

וְלֵב שׁוּלַמִּית הַקָּטָן עוֹדֶנּוּ הוֹמֶה מִכָּל אֲשֶׁר רָאֲתָה בַחֲדַר הַמְּקֵרָה, וַתֹּאמֶר אֶל תָמָר, הֲלֹא תַגִּידִי לִי רְעוּתִי מָה אַתֶּן עוֹשׂוֹת בֶּחָלָב הָרַב הַזֶּה אֲשֶׁר בַּקְּעֲרוֹת וַאֲשֶׁר בַֹכַּדִים?

וַתֹּאמֶר יָעֵל, אֲבָל עֲיֵפָה אַתְּ אֲחותִי מֵעֲמַל הַדֶּרֶךְ, לָכֵן לְכִי שִׁכְבִי עַתָּה, וּלְמָחָר בַּבֹּקֶר בַּהֲקִיצֵךְ אֲבִיאֵךְ אֶל הַמְּקֵרָה וְרָאִית בְּעֵינַיִךְ אֶת כָּל הַמַּעֲשֶׂה.

וַתִּשְׁמַע שׁוּלַמִּית בְּקוֹל אֲחוֹתָהּ וַתֵּלֶךְ יַחַד אֶת תָּמָר רְעוּתָהּ וַתָּבֹא הַחַדְרָה, שָׁמָּה מָצְאָה מִטָּה מֻצַּעַת לְבָנִים, וַתִּשׁכַּב וַתֵּרָדַם, וַתִּישַׁן שֵׁנָה מְתוּקָה עַד אוֹר הַבֹּקֶר.

שאלות:

איה באו הפרות? מה זה קרפף? מה עשתה יעל? ומה עשה אביעזר? מה זה עציץ? איה הסיע אביעזר את העציץ המלא? מה זה חדר המקרה? מה מראה החדר הזה? ולמה נקרא כן? ומדוע ישמרו את החלב רק בו? מה דרוש לשמר את החלב מהשחת? מה עשתה יעל בחדר המקרה? למה סננה את החלב? מה עשו בבוא השמש? מה אכלו בלילה? ואחרי האכילה מה שאלה שולמית אל תמר? ומה השיבה יעל?

י. הַשַּׁמֶּנֶת, הַקּוּם, הַלֶּבֶן, וְהַנַּסְיוּב. 🔗

וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַתַּשְׁכֵּם שׁוּלַמִּית וַתִּרְחַץ בַּיַּרְדֵן וַתִּלְבַּשׁ, וַתָּבֹא יַחַד אֶת תָּמָר אַחֲרֵי יָעֵל לַחֲדַר הַמְּקֵרָה, וַתֵּרֶא וְהִנֵּה, יָעֵל מְשִׂימָה כְבִירָה⁴² עַל פִּי כְלֵי פַחִים וְיצֶקֶת אֶת הֶחָלָב מִתּוֹךְ הַקְּעָרוֹת אֶל תּוֹכָה, וְזָב הֶחָלָב לְמַטָּה, וְעַל פְּנֵי הַכְּבִירָה נִשְׁאַר חָלָב עָבֶה, וַתִּקַּח יָעֵל אֶת הֶחָלָב הֶעָבֶה וַתָּשֶׂם אוֹתוֹ בֵכְלִי לְבַד אֲשֶׁר כְּבָר הָיָה בוֹ חָלָב כָּזֶה.

וַיְהִי בִשְׁאֹל שׁוּלַמִּית לָדַעַת מַה־זֹאת? וַתֹּאמֶר תָּמָר זֹאת הַשַּׁמֶּנֶת⁴³ אֲשֶׁר תְּקַבֵּץ אִמִּי לְהוֹצִיא מִמֶּנָּהּ אֶת הַחֶמְאָה הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר תָּבִיא הָעִירָה לְמָכְרָה לַעֲשִׁירֵי עַם בְּכֶסֶף מָלֵא, וְהֶחָלָב הַנִּשְׁאָר הָיה יִהְיֶה לָנוּ בַבַּיִת לְאָכְלָה לְבַדּוֹ אוֹ לְבַשֵּׁל בּוֹ מָה.

וַתֹּאמֶר שׁוּלַמִּית, אֲבָל הֲלֹא גַם לָנוּ בִירוּשָׁלַם, שַׁמֶּנֶת אֲשֶׁר תַּעֲלֶה כִקְרוּם עַל פְּנֵי הֶחָלָב בְּהִבָּשְׁלוֹ, וְהִיא לֹא כֵן מַרְאֶהָ כִּי כִּירִיעָה אֲרוּגָה הִיא.

וַתֹּאמֶר תָּמָר אָכֵן גַּם לָזֹאת שַׁמֶּנֶת יִקָּרֵא, אֲבָל יֵשׁ הֶבְדֵל בֵּינֵיהֶן. כִּי קְרוּם הַשַּׁמֶּנֶּת לֹא יִכּוֹן בִּלְתִּי אִם לְהַטְעִים בּוֹ אֶת חַמֵּי הַטֶּה אוֹ הַקָּפֶה אֲשֶׁר נִשְׁתֶּה. אַךְ הַשַׁמֶּנֶת הַזאֹת, הִיא חֵלֵב הֶחָלָב הַיָּקָר מְאֹד, לֹא יֹאכְלוּהוּ זוּלָתִי הָעֲשִׁירִים, וְלוּ הָייִנוּ קְרוֹבִים לָעִיר כִּי אָז מְכָרַתְהוּ אִמִּי יוֹם יוֹם כַּאֲשֶׁר הוּא, אַךְ לַאֲשֶׁר הַדֶּרֶךְ לָעִיר רְחוֹקָה, לֹא תוּכַל הָבִיא אוֹתוֹ שָׁמָּה בְכָל יוֹם, וְלָכֵן תְּקַבְּצֵהוּ אִתָּה וְהוצִיאָה מִמֶנוּ אֶת הַחֶמְאָה הֶמִּשְׁתַּמֶּרֶת וּמִתְקַיֶּמֶת יוֹתֵר מִמֶּנוּ, וְעָלְתָה הָעִירָה אַחַת בַּשָּׁבוּעַ, וּמָכְרָה אֶת הַחֶמְאָה וְאֶת הַגְּבִינָה וְכָל דָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲלֵהוּ הַשּׁוּקָה לְמָכְרוֹ.

אַךְ אֵיכָכָה תִהְיֶה הַשַּׁמֶּנֶת הַזֹאת? שָׁאֲלָה שׁוּלַמִּית.

וַתֹּאמֶר תָּמָר, שַׁאֲלִי אֶת אִמִּי וְהִגִּידָה לָךְ, כִּי גַם אֲנִי לֹא יָדַעְתִּי, זוּלָתִי כִי בְנוֹחַ הֶחָלָב עַל מְקוֹמוֹ שָׁעוֹת מִסְפָּר, וְהָיְתָה עַל פָּנָיו מִלְמַעְלָה שִׁכְבַת חָלָב עָבֶה.

וְיָעֵל שָׁמְעָה בְשׂוֹחֵחַ הַנְּעָרוֹת בֵּינוֹתָן, וַתֹּאמֶר לָכֵן דַּעְנָה בְנוֹתַי, כִּי הֶחָלָב הַזֶה מָלֵא בֵיצִיּוֹת⁴⁴ קְטָנוֹת מְאֹד הַמְּשׁוֹטְטוֹת בּוֹ. כְּמַפּוּחֵי בוֹרִית מַרְאֵיהֶן, וְהֵן מְלֵאוֹת שַׁמְנוּנִית צְהוּבָה, עַל כֵּן קַלּוּ מְאֹד, וְהָיָה בַעֲמוֹד הֶחָלָב עָל מְקוֹמוֹ שָׁעוֹת מִסְפָּר בְּלִי נֹעַ, וְעָלוּ וְצָפוּ כָל הַבֵּיצִיּוֹת הָאֵלֶּה לְמַעְלָה וְהָיוּ לְשִׁכְבַת חָלָב עָבֶה. זֹאת תּוֹרַת הַשָּׁמֶּנֶת הַמְּתוּקָה אֲשֶׁר רְאִיתֶן, וְגַם זֹאת תּוֹרַת הַקּוּם⁴⁵ אֲשֶׁר הִנְנִי לְקָלְטוֹ עַתָּה מֵעַל פִּי הַכַּדִּים.

וּבְדַבְּרָהּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הוֹרִידָה כַדִּים אַחֲדִים מֵעַל הָרַפִּים, וְאַחֲרֵי הִתְבּוֹנְנָהּ בָהֶם לָקְחָה כַף בְיָדָהּ. וַתָּחֶל לִקְלֹט מֵעַל פִּיהֶם שִׁכְבַת שַׁמֶּנֶת עָבָה מֵהַשַּׁמֶּנֶת הָרִאשֹׁנָה אֲשֶׁר תַּחְתֶּיהָ נִרְאֶה לֹא חָלָב נֹזֵל, כִּי אִם חֲטִיבָה⁴⁶ קְפוּאָה לְבָנָה עַזָה וּמַבְהֶקֶת הַצָּפָה בְתוֹך מַיִם צְהַבְהָבִים⁴⁷.

וַתֹּאמֶר: הַשַּׁמֶּנֶת הַזֹאת חֲמוּצָה הִיא, יַעַן כִּי שָׁהָה הֶחָלָב לַעֲמֹד עַל מְקוֹמוֹ כְּיוֹמַיִם, וַיֶּחְמַץ, וּבְהֵחָמְצוֹ נִפְרְדוּ מִתּוֹכוֹ כָל הַבֵּיצִיּוֹת הַקְּטַנּוֹת וַתַּעֲלֶינָה לְמַעְלָה, וַתִּהְיֶינָה עֶשֶׁת⁴⁸ קוּם, וְהֶחָלָב הֶחָמוּץ קָפָא וַיַּבְדֵל מִתּוֹכוֹ אֶת הַמַּיִם הַצְּהַבְהָבִים אֲשֶׁר יִקְרְאוּ לָהֶם נַסְיוּב⁴⁹ אוֹ מִצְלֶלֶת הֶחָלָב⁵⁰ וְהָיָה לַלָּבֶן⁵¹.

וַתֹּאמֶר שׁוּלַמִּית: וְהַקּוּם הַזֶה, וְהַלֶּבֶן הַזֶּה, הֲרַק לְמַאֲכָל יִהְיוּ כַאֲשֶׁר הֵם, וְלֹא יֵעָשֶׂה מֵהֶם דָּבָר?

וַתֹּאמֶר תָּמָר, חָלִילָה! הֲלֹא מֵהַקּוּם תֵּצֵא הַחֶמְאָה הַפְּשׁוּטָה אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אוֹתָהּ כָּל עַם הָאָרֶץ, וְהַלֶּבֶן הָיה יִהְיֶה לַגְּבִינָה הַחֲמוּצָה.

וַתֹּאמֶר שׁוּלַמִּית, אַךְ הַגִּידִי נָא לִי אֵיכָכָה תֵעָשֶׂינָה הַחֶמְאָה וְהַגְּבִינָה?

וַתַּעַן יָעֵל וַתֹּאמַר, לֹא עֵת עַתָּה לְסַפֵּר לָךְ כָּל אֵלָּה, כִּי הַגִּבָרִים כְּבָר מְחַכִּים לִסְעוּדַת הַבֹּקֶר, וְאַתְּ תָּמָר מַהֲרִי נָא וְעִרְכִי הַשֻּׁלְחָן וְשִׂימִי עָלָיו גַּם שַׁמֶּנֶת מְתוּקָה, גַּם קוּם, גַּם חֶמְאָה וּגְבִינָה, כִּי כַעֲשִׁירִים נִסְעַד הַיּוֹם לִכְבוֹד הָאֹרְחִים הַיְקָרִים, וְהָיָה אַחֲרֵי הַסְּעוּדָה כְּצֵאת הַגְּבָרִים הַשָּׂדֶה, וְחִמֵּאנוּ⁵² אֶת הַשַּׁמֶּנֶת וְאֶת הַקּוּם, וְרָאֲתָה שׁוּלַמִּית אֶת הַמְּלָאכָה בְעֵינֶיהָ. וַתָּקֹמְנָה כֻלָּנָה וַתָּבֹאנָה הַבָּיְתָה.

שאלות:

מה עשתה שולמית בבקר? ואיה הלכה את תמר ויעל? ומה עשתה יעל? מה נשאר על פני הכבירה? איה שמה יעל את החלב העבה? מה שאלה שולמית? ומה השיבה תמר? מה יוציאו מהשמנת? ומי יאכל את החמאה הזאת? ומה יעשה בחלב הנשאר? מה שאלה שולמית? ומה השיבה תמר? למה יכון קרום השמנת? מה יהיה בנוח החלב על מקומו שעות מספר? ומה פרשה יעל? ומה זאת שמנת חמוצה? ולמה היא חמוצה? מה זה קום? איך יקראו למים הצהבהבים? ומה יעשה מהקום והלבן? ספרי את כל הפרק בקצרה.

יא. מַעֲשֵׂה הַחֶמְאָה 🔗

א

קִלְטִי, קִלְטִי, קִלְטִי,

מִלְּמַעְלָה הָעֶשֶׁת⁵³,

בִּטְשִׁי⁵⁴, בִּטְשִׁי, בִּטְשִׁי,

הַחֶמְאָה נִפְרֶשֶׁת.

ב

עַסִּי, עַסִּי, עַסִּי,

הַחֶמְאָה מִתְדַּבֶּקֶת,

מִלְחִי, מִלְחִי, מִלְחִי,

הַחֶמְאָה מִתְמָרֶקֶת.

ג

מַחֲאִי, מַחֲאִי, מַחֲאִי,

הַחֶמְאָה חֲלַקְלֶקֶת,

טַעֲמִי, טַעֲמִי, טַעֲמִי,

הַחֶמְאָה מַה־נִּמְתֶּקֶת!

יב. חֶמְאַת הַשַּׁמֶּנֶת. 🔗

וַיְהִי כְכַלּוֹת הַסְּעוּדָה, וְהַשֻׁלְחָן הוּסַר, וְהַבַּיִת הִתְכַּבֵּד, וְהַכֵּלִים שֻׁטְּפוּ וּמֹרְקוּ וַיָּבֹאוּ עַל מְקוֹמָם, וַתֹּאמֶר יָעֵל אֶל הַנְּעָרוֹת, לֶכְנָה אַחֲרַי אֶל הָמְּקֵרָה, וּרְאִיתֶן בְּמַעֲשֶׂה הַחֶמְאָה, וַתֵּלַכְנָה יַחַד וַתָּבֹאנָה אֶל הַמְּקֵרָה.

וְהִנֵּה שָׁמָּה בַפִּנָה שְׁתֵּי מַחְמַאוֹת⁵⁵ הָאַחַת לְחֶמְאַת – הַשַּׁמֶּנֶת, וְהָאַחַת לְחֶמְאַת הַקּוּם, וַתְּהִי תַבְנִית הָרִאשֹׁנָה דְמוּת חָבִית קְטַנָּה מָשְׁכֶּבֶת וְסוֹבֶבֶת בֵּינוֹת שְׁנֵי עַמּוּדִים עַל צִירֶיהָ הַקְּבוּעִים בְמָרְכַּזֵי שׁוּלֶיהָ מִזֶה וּמִזֶּה. וְהַשְּׁנִיָה דְמוּת אַבּוּב⁵⁶ עוֹמֵד לָהּ, וּפִיהָ סָתוּם בְּמַגּוּפָה, וְנֶקֶב בְּמֶרְכַּז הַמַּגּוּפָה אֲשֶׁר קָנֶה עוֹלֶה וְיוֹרֵד בּוֹ. וּבִקְצֵה הַקָּנֶה בִפְנִים הַמַּחְמֵאָה⁵⁷ לוּחַ עָגוּל קָבוּעַ.

וַתִּקַּח יָעֵל אֶת הַמַּחְמֵאָה הָרִאשׁוֹנָה, וַתִּשְׁטְפֶהָ וַתְּמָרְקָהָ הֵיטֵב, וַתָּשֶׂם אֶת הַשַּׁמֶּנֶת בְּתוֹכָהּ דֶּרֶךְ פִּיהָ, וַתַּגִּיף אוֹתָהּ הֵיטֵב, וַתָּחֶל לְסַבְּבָה חִישׁ מַהֵר בַּלַמֶּד⁵⁸ אֲשֶׁר קָבְעָה בְאַחַת יְדוֹת הַצִּירִים, וַיִּשָּׁמַע קוֹל הַשַּׁמֶּנֶת בְּהִתְמַגְמְגָה⁵⁹ וְהֵחָבְטָהּ בְּקִירוֹת הֶחָבִית וַתְּסוֹבֵב כָּכָה אֶת הֶחָבִית כַּחֲצִי שָׁעָה, וַתַּעֲמֹד, וַתִּפְתַּח אֶת הַמַּגוּפָה וַתִּשְׁפֹּךְ אֶת כָּל אֲשֶׁר בֶּחָבִית בְּתוֹךְ קְעָרָה.

וַתֵּרֶא שׁוּלַמִּית וְהִנֵּה הַשַּׁמֶּנֶת הָפְכָה פָּנֶיהָ, כִּי תַחַת הֱיוֹתָה לְפָנִים עָבָה וּנְקִיָּה מִכָּל תַּעֲרֹבֶת, עַתָּה הִיא קְלוּשָׁה⁶⁰ וַחֲטִיבָה⁶¹ אַחַת שְׁמֵנָה וּצְהוּבָה שָׁטָה בָהּ, וַתִּשְׁאַל אֶת פִּי אֲחוֹתָהּ לְהָבִינָהּ הַדָּבָר, וַתֹּאמֶר יָעֵל: הֲלֹא תִזְכְּרִי אֶת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לָךְ עַל אֹדוֹת הַשַּׁמֶּנֶת, כִּי חִבּוּר בֵּיצִיּוֹת קְטַנוֹת הִיא הַמְּלֵאוֹת לָהֶן שַׁמְנוּנִית. וְעַתָּה דְעִי נָא, כִּי בְהִתְמַגְמֵג הַשַּׁמֶּנֶת הֲלֹא תֵחָבֵטְנָה הַבֵּיצִיוֹת בְּקִירוֹת הֶחָבִית, וְנִבְקְעוּ, וְיָצְאָה הַשַּׁמְנוּנִית מִתּוֹכָן בִּתְמוּנוֹת פֵּרוּרִים קְטַנִים, וְנִגְּשׁוּ הַפֵּרוּרִים אֶחָד אֶל אֶחָד וְנִדְבָּקוּ, וְהָיוּ ְגוּשׁ חֶמְאָה אֶחָד, אַךְ עוֹד צַחֲצוּחֵי⁶² חָלָב הַרְבֵּה בְּתוֹךְ הַחֶמְאָה הַזֹּאת, לָכֵן רְאִי נָא מַה אֲנִי עוֹשָׂה עָתָּה.

וַתִּקַּח יָעֵל אֶת גּוּשׁ הַחֶמְאָה, וַתִּסְחָטֵהוּ הֵיטֵב וַתִּתְּנֵהוּ בַמַּיִם, וַתְּלוּשֵׁהוּ בְכַף עֵץ עַד צֵאת מִמֶּנּוּ כָל מֵי הֶחָלָב, וַתִּשְׁפֹּךְ אֶת הַמַּיִם מִתּוֹךְ הַקְּעָרָה, וַתְּפַזֵּר מֶלַח עַל הַחֶמְאָה, וַתָּשָּׁב וַתָּלָשׁ אוֹתָהּ לְמַעַן יֵחָלֵק הַמֶּלַח בְּכֻלָּהּ בְּמִדָּה אַחַת. אָז חִלְּקָה אֶת הַגּוּשׁ לְחֲלָקִים בֶּן אוֹקִיָּה⁶³ אוֹ חֲצִי אוֹקִיָּה כָּל חֵלֶק, וַתָּשֶׂם כָּל חֵלֶק בִּדְפוּס⁶⁴ הַמּוּכָן לוֹ, וַתְּמָרְחֵהוּ⁶⁵, וַתִּמְחָא עָלָיו בְּכַפָּהּ לְהַשְׁווֹת פָּנָיו וּלְהַחֲלִיקֵהוּ, וַתִּכְבְּשֵׁהוּ בְּחוֹתַם עֵץ אֲשֶׁר תְּמוּנַת פָּרָה חֲקוּקָה עָלָיו, לְמַעַן הֱיוֹת לוֹ נוֹי, וַתְּכַסֵהוּ בְעָלֵי תוּת⁶⁶ אוֹ גֶפֶן לְמַעַן שָׁמְרוֹ בְטָהֳרָה.

וְשׁוּלַמִּית מַחֲרֶשֶׁת מִשְׁתָּאָה לָהּ. וַתֹּאמֶר יָעֵל: אֶת הַדְפוּסִים הָאֵלֶּה אָבִיאָה מָחָר הָעִירָה וְאֶמְכְּרֵם אֶחָד אֶחָד לַעֲשִׁירֵי עָם, אַךְ אֶחָד מֵהֶם אָשִׂים הַיּוֹם עַל שֻׁלְחָן הָעֶרֶב לִכְבוֹד אָבִינוּ הַיָּקָר, וְטָעַמְתְּ גַּם אַתְּ טַעַם חֶמְאַת הַשַּׁמֶּנֶת הַעֲרֵבָה מְאֹד לַחֵיךְ.

וַתֹּאמֶר שׁוּלַמִּית: וּמַּה תַּעֲשִׂי בֶּחָלָב הַזֶּה הַנִּשְׁאָר בַּקְּעָרָה?

וַתַּעַן יָעֵל: לֹא חָלָב יִקָּרֵא עַתָּה, כִּי אִם מֵי חָלָב, וְטַעֲמָם לֹא יֶעֱרַב לְכָל חֵיךְ, וּבְכָל זֹאת יֵשׁ אֲשֶׁר יִשְׁתּוּם, וְיֵש אֲשֶׁר יְגְבְּלוּ בָהֶם מִינֵי מַאֲפֶה שׁוֹנִים.

שאלות:

מה אמרה יעל לנערות אחרי כלות הסעודה? למה? מה ראו הנערות בחדר המקרה? מה תבנית המחמאה האחת? ומה תבנית המחמאה השניה? מה עשתה יעל במחמאה הראשונה? איך קוראים למקום אחיזת היד? ומדוע? מה זה התמגמג? איך היה מראה השמנת בהפתח המחמאה? מה שאלה שולמית? ומה השיבה יעל? ומה עשתה יעל את גוש החמאה? מה זה צחצוחי חלב? ומה פזרה יעל על החמאה? ומה עשתה אחרי כן?

יג. הַגְּבִינָה. 🔗

גְּבִינַת בַּעֲלֵי הַבָּתִּים. 🔗

כְּכַלּוֹת מְלֶאכֶת הַחֶמְאָה לָקְחָה יָעֵל אֶת הַכַּדִּים מוּסָרֵי הַקּוּם וַתְּרִיקֵם לְתוֹךְ קַלַּחַת גְּדוֹלָּה, וַתִּקְרָא לַנְּעָרוֹת וַתְבִיאֶנָה אִתָּה יַחַד אֶת הַקַּלַּחַת הַבַּיְתָה, וְהָאָח מְבוֹעֶרֶת, וַתָּשֶׂם יָעֵל אֶת הַקַּלַֹחַת עַל הָאָח, עֲדֵי הֵרָתֵחַ אֲשֶׁר בּוֹ וַיִּתְחַבֵּץ⁶⁷ הַלֶּבֶן הַקָּרוּשׁ⁶⁸ וַיְהִי לוֹ מַרְאֵה גְבִינָה. וַתּוֹרִיק אֶת מִלּוּאַת הַקַּלַּחַת אֶל תּוֹךְ מְסַנֶּנֶת שֵׂעַר דַּקָּה לְמַעַן סַנֵּן אֶת הַנַּסְיוּב וֶתִּקַּח אֶת חָבִיץ הַלֶּבֶן וַתִּסְחֲטֵהוּ בְכָל כֹּחָהּ, וַתְּלוּשֵׁהוּ אַחֲרֵי כֵן בִּמְעַט מֶלַח אֲשֶׁר נָתְנָה בוֹ וַתְּחַלְּקֵהוּ לַחֲלָקִים בְּנֵי אוֹקִיָּה וּבְנֵי חֲצִי אוֹקִיָּה, וְכָל חֵלֶק וְחֵלֶק נָתְנָה בְתוֹךְ שַׂק קָטָן עָשׂוּי מְשֻׁלָּשׁ וַתִּדְחֲסֵהוּ⁶⁹ הֵיטֵב בְּתוֹךְ שַׂקּוֹ, אֲשֶׁר צָרְרָה אוֹתוֹ הֵיטֵב בְּחוּט, וַתְּסַדֵּר אֶת הַשַּׂקִּים הַמְּמֻלָּאִים הָאֵלֶּה עַל פְּנֵי דַף אָרוֹךְ וַתָּשֶׂם לוּחַ עֵץ קָטָן עַל פְּנֵי כָל שַׂק וְשַׂק וַתָּשֶׂם אֶבֶן כְּבֵדָה עַל כָּל לוּחַ וְלוּחַ, וַתֹּאמֶר: הִנֵּה כָלְתָה הַמְּלָאכָה. מָחָר בִּרְצוֹת ה' אֶפְשְׁטָה אֶת הַשַּׂקִּים מֵעַל הַבֵּיצִים הָאֵלֶּה וְהָיוּ לִגְבִינוֹת טוֹבוֹת לְמַאֲכָל. אַךְ לְמַעַן יִיטַב טַעֲמָן עוֹד, אֶתְּנָה אותָנָה לְהִתְיַבֵּשׁ יָמִים אֲחָדִים וְהָיוּ עֲרֵבוֹת וְטוֹבוֹת מְאֹד, וְאָז אוֹלִיכָה אוֹתָנָה הָעִירָה לְמָכְרָן אַחַת אַחַת בַּמְּחִיר אֲשֶׁר אָשִׁיתָה עֲלֵיהֶן.

וַיְהִי כִטְעֹם שׁוּלָמִּית מִפֵּרוּרֵי הֶחָבִיץ וַתֹּאמֶר: אֲבָל אֵין טַעַם הַגְבִינָה הַזֹּאת דּוֹמֶה לְטַעַם הַגְבִינָה אֲשֶׁר נֹאכַל בִּירוּשָׁלִָם.

וַתֹּאמֶר יָעֵל, אָכֵן גְּבִינָתֵנוּ הִיא גְבִינַת בַּעֲלֵי הַבָּתִּים, וּגְבִינַת יְרוּשָׁלִַם הִיא מַעֲשֶׂה אֳמָנִים, וְהֲכָנָה רַבָּה דְרוּשָׁה לַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא כָל אָדָם יוּכַל לְהַשִּׂיגָהּ, וְאוּלָם רִבְקָה שְׁכֵנָתֵנוּ עָשְׂתָה לָהּ אֶת עֵסֶק הַגְּבִינוֹת הָאֵלֶּה קֶבַע, עַל כֵּן בֵּית מְלָאכָה מְיוּחָד לָהּ לַחֵפֶץ הַזֶּה, וְאִם יֵשׁ אֶת נַפְשֵׁךְ נָסוּרָה הַיּוֹם בָּעֶרֶב לִרְאוֹתָהּ.

שאלות:

מה ענתה יעל ככלות מלאכת החמאה? איה שמה את הקלחת? ולמה שמה את הקלחת על האח? ואיך נעשה הלבן? איה הוריקה יעל את מלואת הקלחת? ומה עשתה לחביץ? איה שמה כל חלק וחלק? מה מראה השק? איה סדרה את השקים? ומה שמה על פני כל שק? ועל הלוח? ומה אמרה? ומה צריך לעשות לגבינה למען ייטב טעמה? מה אמרה שולמית בטעמה מפרורי החביץ? ומה השיבה לה יעל?

טו. גְּבִינַת מַעֲשֵׂה אֳמָן 🔗

עֵת הַצָּהֳרַיִם עָבְרָה, וְיָעֵל נָהֲגָה אֶת הַנְּעָרוֹת לְבֵית שָׂרָה שְׁכֵנְתָהּ.

וַתִּשְׂמַח שָׂרָה לְמַרְאֵה הָאוֹרְחוֹת, הַבָּאוֹת לְבַקְּרָהּ, וַתַּגֵּשׁ לָהֶן תַּקְרוֹבוֹת⁷⁰: מַעֲשֵׂה מַאֲפֶה וּמִגְדָנוֹת.

וַיְהִי אַחֲרֵי נוּחָן מְעַט, וַתַּגֵּד יָעֵל לְשָׂרָה אֶת דְּבַר בּוֹאָהּ, כִּי חָפְצָה לְהַרְאוֹת לְשׁוּלַמִּית אֲחוֹתָהּ הַבָּאָה מִיְרוּשָׁלִָם, אֶת גְּבִינָתָהּ.

וַתִּשְׂמַח שָׂרָה לְמַלֵא חֶפְצָהּ. וַתָּקָם וַתָּבִיא אֶת אֹרְחוֹתֶיהָ, אֶל חֶדֶר רְחַב יָדַיִם אֲשֶׁר רִצְפָּתוֹ אֶבֶן, ַתֹּאמֶר לָהֶן: הִנֵּה הַמַּגְבֵנָה⁷¹.

וַתִּתְבּוֹנֶנָה הַנְעָרוֹת אֶל כָּל אֲשֶׁר בַּחֶדֶר, וַיִּהְיוּ כָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ כְּמוֹ זָרִים לָהֶן.

וְיוֹרָה גְּדוֹלָה בְאַחַת הַפִּנוֹת מָשְׁכָה אֵלֶיהָ אֶת עֵינֵי תָמָר בְיֹתֵר עֹז, וַתֵּפֶן אֶל שָׂרָה וַתֹּאמַר: מָה הַיּוֹרָה הַגְּדוֹלָה הַזֹאת גְּבִרְתִּי?

וַתֹּאמֶר שָׂרָה: לְמַלְאוֹתָהּ חָלָב: אֲשֶׁר יִהְיֶה לִגְבִינָה.

וַתֹּאמֶר שׁוּלַמִּית, אֵיכָכָה יִהְיֶה כַדָּבָר הַזֶּה?

וַתֹּאמֶר שָׂרָה, שׂוֹם אָשִׂים מְעַט מְסוֹ⁷² בְּתוֹךְ הֶחָלָב הָרַב הַזֶּה.

– מַה־זֶה מְסוֹ? שָׁאֲלוּ הַבָּנוֹת.

וַתַּרְאֶה שָׂרָה לָהֶן אֶת הַמְּסוֹ, וַתֹּאמֶר שׁוּלַמִּית: הֲלֹא עוֹר הוּא כְּעוֹר בְּנֵי הַמֵּעָיִם.

וַתֹּאמֶר שָׂרָה, אָכֵן עוֹר הוּא, עוֹר קֵיבַת עֵגֶל יוֹנֵק, וְהָיָה בְתִתִּי רְצוּעָה קְטַנָה מִמֶּנּוּ בְתוֹךְ הַיּוּרָה וְהָיָה כָל הֶחָלָב אֲשֶׁר בְתוֹכוֹ, אַחֲרֵי הִפָּרֵד הַנַּסְיוּב מִמֶּנּוּ, לְמִקְפָּא אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ מִמֶּנוּ הַגְּבִינָה.

– הֲאִם בַּמְּסוֹ הַזֶּה, יִקְפָּא הֶחָלָב? שָׁאֲלָה שׁוּלַמִּית.

– יֵשׁ אָמְנָם הַּלוֹקְחִים מִין אָבָק תַּחַת הַמְּסוֹ, – עָנְתָה שָׂרָה – אֲבָל אָנֹכִי מִנְהַג אֲבוֹתַי בְּיָדִי לְבַכֵּר אֶת הַמְּסוֹ עַל פְּנֵי הָאָבָק.

וְהָיָה בְהֵחָלֵק הֶחָלָב לְמִקְפָּא וּלְנַסְיוּב – הוֹסִיפָה שָׂרָה לֵאמֹר – אָז אָסִירָה אֶת הַמִּקְפָּא וּנְתַתִיהוּ בַכְּבִירָה הַזֹאת אֲשֶׁר תִּרְאֶינָה עֵינֵיכֶן, וְאַחַר אֶכְבְּשֶׁנּוּ בַמַּכְבֵּשׁ הַעוֹמֵד שָׁם בַּפִּנָה.

– אָמְנָם גָּדוֹל הַמַּכְבֵּשׁ הַזֶּה, – קָרְאָה שׁוּלַמִּית – וּמַרְאֵהוּ כְמַכְבֵּשׁ הַכּוֹבְסִים.

לֹא, בִּתִּי! הֵשִׁיבָה שָׂרָה, הַמַּכְבֵּשׁ הַזֶּה, בְּכָל גָּדְלוֹ לֹא דַּי הוּא לִסְחֹט עַל יָדוֹ אֶת כָּל הַנַּסְיוּב, וְהָיָה עָלַי אֵיפוֹא לָשׁוּב וְלִכְבּשׁ אֶת הַמִּקְפָּא בְמַכְבֵּשׁ אַחֵר גָּדוֹל מִמֶּנּוּ. הִנֵּה הוּא זֶה לְעֵינֵיכֶן אֲשֶׁר אֶבֶן גְּדוֹלָה וּכְבֵדָה מְעִיקָה עָלָיו.

שאלות:

איה נהגה יעל את הבנות אחרי הצהרים? מה נתנה שרה לאורחותיה? ואיה הביאה אותן? מה זאת מגבנה? מה משך אליו ביתר עז את עיני תמר? ומה השיבה שרה? איככה יעשו את הגבינה? מה זה מסו? וממה יבוא המסו? ומה יהיה החלב בתתנו בתוכו את המסו? ומה נוכל לתת בו תחת המסו? ומה יעשו בהפרד החלב למקפא ולנסיוב? מה זה מכבש? בכמה מכבשים תכבש הגבינה?

טז. 🔗

וַתִּגַּשׁ שָׂרָה אֶל הַמַּכְבֵּשׁ הַגָּדוֹל, וַתָּסָר מִתּוֹכוֹ דָבָר עָטוּף בְּמַפָּה, וּבְהָרִימָהּ אֶת הַמַּפָּה אָמְרָה:

– הִנֵּה גְבִינָה סְחוּטָה הֵיטֵב, כִּי שָׁהֹה שָׁהֲתָה תַחַת הַמַּכְבֵּשׁ אַרְבָּעָה יָמִים רְצוּפִים.

וַתֵּשְׁאַל שׁוּלַמִּית לֵאמֹר: וְעַתָּה הֲאִם כְּבָר רְאוּיָה הַגְּבִינָה הַזֹּאת לְמַאֲכָל?

לֹא, בִּתִּי, עָנְתָה שָׂרָה, עָלַי לְיַבְּשָׁהּ תְּחִלָּה, וְאַחַר תֵּאָכֵל.

וְאַיֵּה תְיַבְּשִׁי אוֹתָהּ? הֲאִם עַל חֶבֶל, כְּיַבֵּשׁ הַבְּגָדִים?

וַתִּצְחַק שָׂרָה לְדִבְרֵי שׁוּלַמִּית, וַתֹּאמֶר לָהּ: לֹא, בִּתִּי, בּוֹאִי נָא אַחֲרַי וְרָאִית.

וַתַּעֲלֶה שָׂרָה אֶת אֹרְחוֹתֶיהָ אֶל עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה, וַיְהִי כְבוֹאָן, וַתֹּאמֶר שׁוּלַמִּית, רֵיחַ גְּבִינָה עוֹלֶה פֹה בְאַפִּי מִכָּל עֵבֶר וּפִנָּה.

אָכֵן, אָמְרָה שָׂרָה. הֲלֹא כְשִּׁשִּׁים גְּבִינוֹת מִתְיַבְּשוֹת בִּדְפוּסֵיהֶן בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

וַתִּרְאֶינָה הַבָּנוֹת וְהִנֵּה רַפִּים רַפִּים סוֹבְבִים אֶת כָּל הַבַּיִת וְעֲלֵיהֶם דְּפוּסֵי הַגְּבִינָה עֲרוּכִים.

וַתֹּאמֶר שׁוּלַמִּית. כָּל הַגְּבִינוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי רוֹאָה פֹה, לְבָנוֹת הֵנָּה, וְאֵין בָּהֶן אַף אַחַת אֲדֻמָּה.

וַתֹּאמֶר שָׂרָה, הַגְּבִינָה הָאֲדֻמָּה לֹא תֵעָשֶׂה בִמְקוֹמֵנוּ, כִּי מֵאֶרֶץ הוֹלַנְדִיָּה מוֹצָאָה, וְהִיא עֲגוּלָה כַכַּדוּר, וְרֵיחָהּ חָרִיף מְאֹד.

וַיְהִי כֶאֱמוֹר הַנְּעָרוֹת לָשׁוּב לְבֵיתָן, וַתַּגֵּשׁ לָהֶן שָׂרָה גְּבִינָה שְׁמֵנָה לְמַתָּנָה, וַתֹּאמֶר לָהֶן: אֶת הַגְּבִינָה הַזֹאת אָנֹכִי נוֹתֶנֶת לָכֶן עַל מְנַת כִּי תֹאכַלְנָה אוֹתָהּ בְּעוֹדֶנָהּ חֲדָשָׁה, כִּי אָז יִנְעַם טַעֲמָהּ לַחֵיךְ.

תּוֹדָה, גְּבִרְתֵּנוּ! קָרְאוּ הַנְּעָרוֹת, הִנֶּנוּ מְבָרְכוֹת אוֹתָךְ עַל הַמַּתָּנָה הַטּוֹבָה מִקֶּרֶב לִבֵּנוּ, אָמְנָם טוֹבָה הַגְּבִינָה לְמַאֲכָל וְגַם תַּאֲוָה לָעֵינָיִם.

וַתִּפְנֶינָה כֻלָּן וַתֵּצֵאנָה.

וַיְהִי בָעֶרֶב וַתְּמַלֵּאנָה אַחֲרֵי דִבְרֵי שָׂרָה, וַתֹּאכַלְנָה אֶת הַגְּבִינָה אֲשֶׁר נָתְנָה לָהֶן, וַתֶּעֱרַב לְחִכָּן מְאֹד.

שאלות:

איה נגשה שרה? ומה הסירה מתוך המכבש? ומה אמרה? ומה שאלה שולמית? ומה ענתה לה שרה? איך מיבשים את הגבינות? מה מראה הגבינות אשר ראתה שולמית בעליה? ומה שאלה? ומה השיבה לה שרה? באיזה חלק מחלקי הארץ תמצא הולנדיה? מה הגישה שרה לנערות בשובן לביתן? ומה אמרה להן?

יז. הַתַּרְנְגֹלֶת הַלְּבָנָה 🔗

וְלִדְבוֹרָה תַּרְנְגֹלֶת קְטַנָה וּלְבָנָה אֲשֶׁר אָהֲבָה אוֹתָהּ בִּמְאֹד מְאֹד, כִּי הַמְלֵט הִמְלִיטָה לָהּ יוֹם יוֹם בֵּיצָה חֲדָשָׁה לַאֲרוּחָתָהּ אֲרוּחַת הַבֹּקֶר.

מַה־גָּדְלָה אַהֲבָתִי לַתַּרְנְגֹלֶת! קָרְאָה דְבוֹרָה כְּפַעַם בְּפַעַם בְּאָכְלָה אֶת הַבֵּיצִים.

אָכֵן בִּתִּי, – אָמְרָה לָהּ חַנָה אִמָּהּ – רְאוּיָה הַתַּרְנְגֹלֶת לְכָל הָאַהֲבָה אֲשֶׁר תְּחַלְּקִי לָהּ בְּאָכְלֵךְ אֶת בֵּיצֶיהָ, אַךְ לוּלֵא אָכַלְתְּ אוֹתָנָה וְהוֹסַפְת לָהּ אַהֲבָה שִׁבְעָתַיִם.

– וּמַדוּעַ?

– כִּי אָז רָבְצָה הַתַּרְנְגֹלֶת עֲלֵיהָן ו…

– וְאָז הֲלֹא יִהְיוּ לִי אֶפְרוֹחִים, קָרְאָה דְבוֹרָה בַעֲלִיצוּת נַפְשָׁהּ.

– כִּדְבָרַיִךְ, בֵּתִּי, עָנְתָה הָאֵם.

לְמִן הַיּוֹם הַהוּא חָדְלָה דְבוֹרָה מֵאֲכוֹל אֶת הַבֵּיצִים, וַתְּקַבְּצֵן אַחַת אַחַת עֲדֵי הֱיוֹתָן עֶשֶׂר בְּמִסְפָּר.

אָז לָקְחָה חַנָה אוֹתָן וַתְּשִׂימֵן בְּתוֹךְ סַל רְפוּד תֶּבֶן, וְהַתַּרְנְגֹלֶת יָשְׁבָה עֲלֵיהֶן יָמִים אֲחָדִים, וְתְּחַמְּמֵן בְּנוֹצוֹתֶיהָ הָרַכּוֹת.

וּבַבֹּקֶר בַּבֹּקֶר הָלְכָה דְבוֹרָה אֶל הַסַּל לִרְאוֹת אֶת שְׁלוֹם הַתַּרְנְגֹלֶת וְהַבֵּיצִים, וַתִּקְרָא לֵאמֹר:

שָׁלוֹם עָלַיךְ, תַּרְנְגֹלְתִּי הַלְּבָנָה וְהַיָּפָה, הַגִּידִי נָא לִי מָתַי יִוָּלְדוּ אֶפְרוֹחָיִךְ?

וַיְהִי הַיּוֹם וַתֵּלֶךְ דְבוֹרָה כְדַרְכָּה בַּבֹּקֶר לְבַקֵּר אֶת הַתַּרְנְגֹלֶת, וַתֵּרֶא וְהִנֵּה הִיא מִתְהַלֶּכֶת עַל הָאָרֶץ, וְשִׁבְעַת אֶפְרֹחִים מִתְרוֹצְצִים סְבִיבָה וּמְצַפְצְפִים בְּקוֹל רַךְ וְעָנוּג צִפּ,… צִפּ,… צִפּ.

וַתָּרָץ אֶל אִמָּהּ בְּשִׂמְחָה רַבָּה לְבַשֵׂר לָהּ אֶת־הַבְּשׂוֹרָה הַטּוֹבָה, וַתֹּאמַר:

– אֲבָל, הֲלֹא עֶשֶׂר בֵּיצִים נָתַתְּ בַּסָּל, וּמַדּוּעַ הָאֶפְרֹחִים רַק שִׁבְעָה?

וַתֹּאמֶר חַנָּה: הֲלֹא זֶה יַעַן כִּי הַתַּרְנְגֹלֶת קְטַנָּה וַיִּבָּצֵר מֵמֶּנָהּ לְכַסּוֹת בְּגוּפָהּ אֶת כָּל הַבֵּיצִים לְחַמְּמָן, וַתִּתְקַלְקַלְנָה שָׁלֹש מֵהֶן.

– אֲבָל, הַגִּידִי נָא לִי אִמִּי – הוֹסִיפָה דְבוֹרָה לֵאמֹר – אֵיכָכָה זֶה נֶהֶפְכוּ הַבֵּיצִים לְאֶפְרוֹחִים? הֲלֹא פֶּלֶא הוּא!

– מֵאֵת יְיָ הָיְתָה זֹאת! – עָנְתָה הָאֵם – וּמִמֶּנוּ לֹא יִפָּלֵא כָל דָּבָר.

– אֲבָל, הַגִּידִי נָא לִי, אִמִּי, דְּבַר מָה יָדַעַתְּ עַל הַבֵּיצָה כִּי מְאֹד תְּאַוֶּה נַפְשִׁי לָדָעַת.

וַתַּעַן הָאֵם וַתֹּאמַר: עוֹד מְעַט אָכִינָה אֶת אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם, וְאִם תָּבוֹאִי לַעֲזֹר עַל יָדִי וּמִלֵּאתִי אֶת בַּקָּשָׁתֵךְ.

וַתִּשְׂמַח דְבוֹרָה לְדִבְרֵי אִמָּהּ, וַיְהִי כְהַפְנוֹתָהּ לָצֵאת, וַתְּבַקֵּשׁ אֶת אִמָּהּ לָתֵת עַל יָדָהּ פֵּרוּרִים אֲחָדִים וּמְעַט חָלָב לְמַעַן הַאֲכִיל אֶת הַאֶפְרוֹחִים.

וַיְהִי כַאֲשֶׁר לָקְטוּ הָאֶפְרֹחִים אֶת הַפֵּרוּרִים אֲשֶׁר זָרְקָה דְבוֹרָה לִפְנֵיהֶם, וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם אֵלֶיהָ, כְּמוֹ הִכִּירוּהָ וַיֶאֱהָבוּהָ.

שאלות:

למה אהבה דבורה את התרנגלת? ומה יעצה לה אמה? השמעה דבורה בקול אמה? כמה ביצים קבצה? איפה שמה חנה את הביצים? איך קוראים לתרנגלים הקטנים? כמה אפרוחים רצו מסביב לתרנגלת? ומה שאלה דבורה לאמה? ומה השיבה לה האם? ומה נתנה דבורה לאפרוחים? ומה עשו האפרוחים באכלם?

יח. הַתַּרְנְגֹלֶת רֹבֶצֶת עַל הַבֵּיצִים 🔗

קוּמִי, רַעְיָתִי, שְׂאִי נָא רַגְלַיִם,

בֵּין הַגְּרָנוֹת שָׁם יַחַד נָשׂוּחַ,

גַּרְגִּירִים נִלְקֹטָה, שָׁם גַּם מַיִם,

מַה חָם הַשֶּׁמֶשׁ! מַה צַח הָרוּחַ!

"אַל נָא, אָדוֹן רָם, בַּעַל הַכַּרְבֹּלֶת! ⁷³

טְרוּדָה אָנִי, הַחוֹבָה קֹדֶמֶת,

לִי עֵסֶק, לֹא חָנוּת אַף לֹא מַרְכֹּלֶת,

בֵּיצַי מְחַכּוֹת, הֲלֹא אֲנִי הַמְּחַמֶּמֶת.

ג.

וּבְדַבְּרָהּ כָּכָה אֶל קִנָּהּ רָחָפָה,

וַתִּרְבַּץ חִישׁ עַל בֵּיצִים עֲשֶָׂרֶת,

כֻּלָּנָה תַחַת גֵּוָהּ גָּרָפָה,

וְאַף אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נֶעֱדֶרֶת.

ד.

קַווּ… קַווּ… קַווּ… הַתַּרְנְגֹלֶת מְגַעְגֵּעָה⁷⁴,

גּוּחוּ בָנַי, גּוּחוּ מִן הַשְּׁפֹפֶרֶת,

קַווּ… קַווּ… קַווּ… הֵן לְמַעַנְכֶם אֲנִי יְגֵעָה,

אִתְּכֶם אֲטַיֵּל, עֲלֵיכֶם אֱהִי שֹׁמֶרֶת.

ה.

קְרַק, קְרַק, קְרַק, הַשְּׁפֹפְרוֹת אָז נִסְדָּקוּ,

טִיק, טִיק, טִיק, הָאֶפְרֹחִים פָּרָצוּ,

“אַל בְּחָפְזָה, אַל מֵעָלַי תִּרְחָקוּ”,

“לְכוּ אַחֲרָי, הִתְחַבְּרוּ אַל תֵּחָצוּ”!

יט. הַבֵּיצָה 🔗

עֵת הֲכָנַת הַסְּעוּדָה הִגִּיעָה, וַתָּבוֹא דְבוֹרָה אַחֲרֵי אִמָּהּ אֶל הַמִּטְבָּח⁷⁵. וַתִּקַּח חַנָּה בֵּיצָה חַיָּה וַתְּבַקַּע אוֹתָהּ לְעֵינֵי בִּתָּהּ, וַתְּרִיקָהּ לְאִטָּה אֶל תּוֹךְ הַקְּעָרָה, וַתֹּאמַר: הֲלֹא תִרְאִי, בִּתִּי, כִּי שְׁנַיִם בַּבֵּיצָה, הַכַּדּוּר הַצָּהוּב הַמְּרוֹפֵף⁷⁶ בַּתָּוֶךְ, וְהַנּוֹזֵל הַצָּלוּל וְהָרִירִי⁷⁷ אֲשֶׁר יְסֻבֵּהוּ מִכָּל עֲבָרִים.

וַתֹּאמֶר דְּבוֹרָה, אַךְ בְּבַשְּׁלֵנוּ אֶת הַבֵּיצָה, הֲלֹא יִקְפָּא הַכֹּל, וְהָיָה לְמוּצָק.

וַתֹּאמֶר חַנָה כִּדְבָרַיִךְ, בִּתִּי, וְאָז יִלְבַּן הַנוֹזֵל וְחָדַל מִהְיוֹת צָלוּל, וְיָדַעַתְּ בִּתִּי, כִּי לַכַּדּוּר הַצָּהוּב הַזֶּה יִקְרְאוּ חֶלְמוֹן וְשֵׁם הַנּוֹזֵל הַצָּלוּל הוּא חֶלְבּוֹן, וְהַחֶלְמוֹן הוּא מִין שַׁמְנוּנִית צְהוּבָה הַכֹּולֶלֶת חֳמָרִים שׁוֹנִים הַמְּכַלְכְּלִים וְהַמַּבְרִיאִים אֶת הָאָדָם.

– אַךְ הֲטוֹבָה הַבֵּיצָה לְמָזוֹן הָאָדָם כֶּחָלָב? שָׁאֲלָה דְבוֹרָה, הֲלֹא הִגַּדְתְּ לִי, אִמִּי, כִּי הֶחָלָב מַבְרִיא מְאֹד.

– כֵּן, בִּתִּי, עָנְתָה חַנָּה, הֶחָלָב כּוֹלֵל בְּקִרְבּוֹ כָּל הָחֳמָרִים הַדְּרוּשִׁים לָנוּ לְמִחְיָתֵנוּ, וְאָחִיךְ הַקָּטָן הֲלֹא לֹא יֹאכַל דָּבָר אַחֵר זוּלָתִי חָלָב, וּבְכָל זֹאת, רְאִי אֶת פָּנָיו מָה אֲדֻמִּים וּמַה שְׁמֵנִים!

דְּבוֹרָה מִהֲרָה אֶל הָעֳרִיסָה, וַתַּבֵּט בִּפְנֵי אָחִיהָ הַיוֹנֵק אֲשֶׁר יָשֵׁן אֶת שֵׁנָתוֹ, וַתִּקְרָא לֵאמֹר:

– צָדַקְת, אִמִּי, בַּאֲשֶׁר אָמַרְתְּ, אֲבָל מַדּוּעַ זֶה לֹא תְכַלְכְּלִי גַם אוֹתִי בֶּחָלָב בִּלְבָד?

– יַעַן כִּי אַת עֹבֶדֶת יוֹתֵר מֵאָחִיךְ, הֲלֹא אַתְּ תָּרוּצִי, וּתְשַׂחֲקִי, וְתָנִיעִי אֶת גּוּפֵךְ הַקָּטָן, וּמוֹחֵךְ הַקָּטָן יַעֲבֹד גַּם הוּא בְחָשְׁבוֹ מַחֲשָׁבוֹת, וְלָכֵן דְּרוּשָׁה לָךְ כַּלְכָּלָה מְרֻבָּה וּמַבְרִיאָה מִכַּלְכָּלַת אָחִיךְ אֲשֶׁר כָּל מַעֲשֵׂהוּ רַק אָכֹל וְשֵׁנוֹת כָּל הַיָּמִים.

– וְאַתְּ תּוּכְלִי לֶאֱכֹל גַּם בֵּיצִים, אֲשֶׁר גַּם הֵן מַבְרִיאוֹת וּמְחַזְּקוֹת כֶּחָלָב.

– אָמְנָם שְׂמֵחָה אֲנִי, כִּי הַבֵּיצִים טוֹבוֹת לְמַאֲכָל, כִּי אָנֹכִי אֹהֶבֶת אוֹתָן מְאֹד.

– וְעַתָּה, זִכְרִי נָא, בִּתִּי, אֶת אֶפְרוֹחַיִךְ וְאִמְרִי לִי אִם יָדַעְתְּ מַה־בִּנְיַן גּוּפָם?

– כֵּן! יָדַעְתִּי, אִמִּי, לָהֶם נוֹצוֹת, וְעֲצָמוֹת וּבָשָׂר.

– צָדַקְתְּ, בִּתִּי, וְגַם מֹחַ לָהֶם בְּקָדְקֹדָם, וְגַם לֵב בָּשָׂר, וְדַם חָם כְּכָל אֲשֶׁר לָךְ, – לִפְנֵי זְמָן קָצֵר לֹא הָיוּ, כִּי אִם חֶלְבּוֹן וְחֶלְמוֹן, וְעַתָּה הִנֵּה הֵם יְצוּרִים חַיִּים.

חַנָּה טֶרֶם כִּלְּתָה לְדַבֵּר וּדְבוֹרָה רָצָה הַחוּצָה בְאָמְרָה:

– הִנְנִי הוֹלֶכֶת, אִמִּי, לָשׁוּב וְלִרְאוֹת אֶת הָאֶפְרוֹחִים הַקְּטַנִים, כִּי אֹהֶֶבת אָנֹכִי מְאֹד אֶת צִפְצוּפָם הַנָּעִים.

שאלות:

מתי הלכה דבורה למטבח? ומה עשתה חנה לעיניה? כמה חלקים לביצה? מה שם הכדור הצהוב? ומה שם הכדור הלבן? ומה החלמון? מה שאלה דבורה לאמה על הביצה? ומה השיבה לה אמה? מדוע יסתפקו היונקים בחלב לבד, והגדולים לא? מה בנין גוף האפרח?

כ. הַפַּרְפֶּרֶת⁷⁸ 🔗

וַאֲבִיגַיִל הַיִּזְרֵעאלִית יוֹשֶׁבֶת בְּחַדְרָהּ, וְדִינָה וְנָעֲמָה בְנוֹתֶיהָ הַקְּטַנּוֹת עַל יָדָהּ עוֹסְקוֹת גַּם הֵנָּה אִשָּׁה אִשָּׁה בִמְלַאכְתָּהּ בִשְׁקִידָה עֲצוּמָה, וַתֹּאמֶר אֲבִיגַיִל אֶל בְּנוֹתֶיהָ, אָכֵן שׁוֹקְדוֹת אַתֶּן הַיּוֹם בְּנוֹתַי, כִּי עַל כֵּן דַּעְנָה כִּי שָׂכָר צָפוּן לָכֶן הַיּוֹם בִּסְעוּדַת הַצָּהֳרַיִם, כִּי הֲכִינוֹתִי מֲַכָל אֲשֶׁר יְשַׂמַּח אֶת נַפְשֵׁךְ דִּינָה, וְאוּלַי גַּם אֶת נַפְשֵׁךְ נָעֲמָה!

וְדִינָה נַעֲרָה נְכוֹחָה וּמְתוּנָה, וַיִצְהֲלוּ פָנֶיהָ, וַתַּרְכִּין רֹאשָׁהּ בְּבַת צְחוֹק לְאוֹת תּוֹדָה, אַךְ נָעֲמָה מְמֻלָּחָה⁷⁹ וְגַרְגְּרָנִית⁸⁰ מְעַט, קָפְצָה מִמְּקוֹמָהּ וַתִּתְרַפֵּק עַל אִמָּהּ בְּחִבָּה, לֵאמֹר: הֶאָח! אִמִּי, אָכֵן שִׂמְחָה הֲכִינוֹת לָנוּ! הַגִּידִי נָא מָה?

וַתְּמָאֵן אִמָּהּ לְמַלֵּא חֶפְצָהּ, בְּאָמְרָה לָהּ: כִּי אִם תֵּדַע מֵרֹאשׁ, לֹא תִגְדַּל שִׂמְחָתָהּ.

וַתִּפְצַר בָּהּ נָעֲמָה מְאֹד וַתֹּאמֶר אֲבִיגַיִל, וּמַה, אִם לֹא תִרְצִי אַתְּ אֶת הַמַּאֲכָל? – הֲלֹא תֵרָגֵנִי!

וַתֹּאמֶר נָעֲמָה, אַל נָא, אִמִּי, לֹא אֵרָגֵן וְלֹא אֶתְלוֹנֵן, רַק אִמְרִי נָא!

וַתֹּאמֶר אֲבִיגַיִל, אִם כֵּן דְּעִי נָא, כִּי הַיּוֹם פַּרְפֶּרֶת תָּבוֹא אַחֲרֵי הַסְּעוּדָה.

הֶאָח! פַּרְפֶּרֶת! מַה־טּוֹב וּמַה־יָפֶה! אָנֹכִי אֹהֶבֶת מְאֹד פַּרְפֶּרֶת, קָרְאָה נָעֲמָה בַעֲלִיצוּת, – אַךְ דִּינָה אָמְרָה בִמְנוּחָה:

– הֲלֹא תַגִּידִי לָהּ, אִמִּי, פַּרְפֶּרֶת מָה הִיא?

וַתַּעַן אֲבִיגַיִל בְּבַת צְחוֹק עַל שְׂפָתֶיהָ וַתֹּאמַר, הֲלֹא מוּבָן הַדָּבָר כִּי פַּרְפֶּרֶת אֹרֶז הִיא, הֲלֹא יוֹם חוֹל הַיּוֹם!

וַתְּעַקֵּם נָעֲמָה שְׂפָתֶיהָ בְשָׁמְעָה דִבְרֵי אִמָּהּ, כְּזוֹעֶמֶת.

וַתֹּאמֶר לָהּ אִמָּהּ, רְאִי נָא, בִּתִּי, הֲלֹא אָמַרְתְּ, כִּי לֹא תֵרָגְנִי.

וַתֹּאמֶר נָעֲמָה, חָלִילָה לִי מֵהֵרָגֵן, אַךְ אָנוּדָה, כִּי לֹא חַג שָׁבוּעוֹת הַיּוֹם, כִּי אָז הֲלֹא הִקְרַבְתְּ לָנוּ פַּרְפֶּרֶת מְמֻלָּאָה וּמְתֻבָּלָה.

וַתֹּאמֶר אֲבִיגַיִל, הִשָּׁמְרִי בִתִּי מִשְׁאוֹל בְּלִבֵּךְ, כִּי יִהְיוּ כָל יָמַיִךְ כְּחַגִים, הֲלֹא שָׁמַעתְּ אֶת הַמָּשָׁל אֲשֶׁר בְּפִי הָעָם:

מִי אֲשֶׁר אֶת יְמֵי הַחֹל חוֹגֵג,

בְּיוֹם מוֹעֵד בָּרָעָב מִתְמוֹגֵג,

וַאֲשֶׁר בְּעֶרֶב שַׁבָּת טוֹרֵחַ,

בְּשַׁבָּת בְּבֵיתוֹ אוֹר יְהִי זוֹרֵחַ.

וְאַף גַם זֹאת. הִנֵּה הַפַּרְפֶּרֶת הַמְּמֻלָּאָה הִיא גַם דְּשֵׁנָה וְגוֹרֶרֶת, וְאִם אֵין בָּהּ נֶזֶק בְּאָכְלֵנוּ מִמֶּנָהּ לִפְרָקִים רְחוֹקִים, הֵן אִם תְּהִי מְצוּיָה לָנוּ בְכָל עֵת וְקִלְקְלָה אֶת קֵיבָתֵנוּ וְחָלִינוּ.

– אֲבָל לָמָּה זֶה יִנְעַם כָּכָה טַעַם הַפַּרְפֶּרֶת הַמְּתֻבֶּלֶת? שָׁאֲלָה נָעֲמָה לֵאמֹר:

– הֲלֹא זֶה יַעַן כִּי תַעֲרֹבֶת דְבָרִים טוּבֵי טַעַם בְּתוֹכָה.

– וּמַה הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה? שָׁאֲלָה נָעֲמָה שֵׁנִית.

– הָבָה נִרְאֶה אִם יֵשׁ בְּיֶדְכֶן אַתֶּן לִמְצֹא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מֵאֲלֵיכֶן, הֵשִׁיבָה אֲבִיגַיִל.

– טֶרֶם כֹּל, תָּשִׂימִי קֶמַח, הֲלֹא כֵן? קָרְאָה נָעֲמָה.

– כִּדְבָרַיךְ, בִּתִּי, וּמָה עוֹד?

– מִשְׁמְשִׁים וְצִמּוּקִים, אָמְרָה דִינָה.

– וּבֵיצִים וְחָלָב, קָרְאָה נָעֲמָה.

– אָכֵן כְּדִבְרֵיכֶן כֵּן הוּא, בְנוֹתָי, וְאַף גַּם זֹאת אָשִׂים, פִּתּוֹתֵי לֶחֶם, וְחֶמְאָה וּבְשָׂמִים.

– גַם מִרְקַחַת מִינֵי אֶתְרֹג, אִמִּי, קָרְאָה דִינָה, הֲלֹא שָׁכַחְתְּ אֶת הַמֶּרְקָחַת.

– צָדַקְתְּ, בִּתִּי, וְעַתָּה הָבָה וַאֲסַפְרָה לָכֶן דְּבָר מַה יָדַעְתִּי עַל כָּל הַמִּינִים הַאֵלֶּה, וְאַתֶּן הַגַּדְנָה בַמֶּה אָחֵל רִאשֹׁנָה?

– אֶת מָהוּת הַקֶּמַח וְהַבֵּיצִים כְּבָר יָדַעְנוּ, אָמְרָה דִינָה, וְגַם אֶת מָהוּת הַתַּרְנְגֹלִים אֲשֶׁר תַּטֵלְנָה אֶת הַבֵּיצִים.

– וְגַם אֶת מָהוּת הֶחָלָב יוֹדְעוֹת אָנוּ, אֲחוֹתִי, אָמְרָה נָעֲמָה, הֲלֹא הַפָּרוֹת נוֹתְנוֹת לָנוּ חָלָב, הֲלֹא כֵן?

– אִם כֵּן, סַפְּרִי לָנוּ דָבָר עַל הַצִּמּוּקִים, אָמְרָה דִינָה.

– כֵּן אִמִּי, גַם אֲנִי מַסְכֶּמֶת.

– עוֹד יָמִים אֲחָדִים – אָמְרָה אֲבִיגָיִל – הֲלֹא נֵלֵךְ לְמוֹשָׁבַת “רֹאשׁ פִּנָּה” אֲשֶׁר בַּגָּלִיל, לְהַעֲבִיר זְמַן מָה בְּבֵית דּוֹדַתְכֶן קְצִיעָה. בִּהְיוֹתֵנוּ שָׁם נֵלֵךְ לִרְאוֹת אֶת בֵּית מַעֲשֵׂה הַצִּמּוּקֳים הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עֲשָׂרוֹת פּוֹעֲלִים עֹבְדִים בּוֹ מִן הַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב, וְהֶרְאֵיתִי לָכֶן אֶת הַצִּמּוּקִים לְמִינֵיהֶם וְאֶת מַעֲשֵׂיהֶם.

וְעַתָּה אֲסַפְּרָה לָכֶן דָּבָר עַל הַמֶּרְקַחַת וְעַל אוֹפֵן הֲכָנָתָהּ לְמַעַן תִּלְמַדְנָה.

– עֲשִׂי כִדְבָרַיךְ, אִמִּי.

שאלות:

כמה בנות היו לאביגיל? מה שמן? מה עשתה אביגיל, ומה עשו בנותיה? ואיזה שכר נתנה אביגיל לבנותיה על שקידתן? מה היו תכונות דינה? ומה היו תכונות נעמה? ומה שאלה נעמה לאמה? ומה השיבה לה אמה? איזה פרפרת אהבה נעמה הרבה? ומה אמרה לה אמה על הפרפרת המתבלת? ולמה ינעם טעם פרפרת החג? ומה התערבת אשר בפרפרת המתבלת? ומה אמרה אביגיל לספר לבנותיה? ועל איזה דבר בקשו ממנה כי תספר להן? ולמה לא ספרה אביגיל דבר על הצמוקים, ועל מה ספרה להן?

כא. הַמֶּרְקָחַת 🔗

וַתֹּאמֶר אֲבִיגָיִל: רַבִּים הֵם מִינֵי הַמֶּרְקַחַת, וְרַב מִסְפָּרָם כְּמִסְפָּר כָּל פְּרִי אֲשֶׁר בָרָא אֱלהים בָּעוֹלָם, כִּי אִם יְבֻשַּׁל כָּל פְּרִי בִדְבָשׁ אוֹ בְמֵי סֻכָּר, וְהָיָה לְמֶרְקָחַת. אֶפֶס כִּי שֹׁנָה דֶרֶךְ הַבִּשּׁוּל הַזֶּה, מִדֶּרֶךְ בִּשּׁוּל כָּל תַּבְשִׁיל, עַל כֵּן טִגּוּן יֵאָמֵר לוֹ, וְאַף רַבּוּ דַרְכֵי הַטִּגּוּן לְפִי הַפְּרִי אֲשֶׁר יִטָּגֵן, כִּי כָל פְּרִי יִדְרֹש דֶרֶךְ טִגּוּן מְיוּחֶדֶת לוֹ לְבַדוֹ, כִּי עַל כֵּן אֹרֶה לָכֶן הַיּוֹם דֶּרֶךְ הַטִּגּוּן אֲשֶׁר לִקְלִפּוֹת תַּפּוּחֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר יִקְרְאוּ לָהֶם אֹרַנְגִּים, הֲלֹא יְדַעְתֶּן אֶת תַּפּוּחֵי הַזָּהָב!

– הֲלֹא אַךְ תְּהַתְּלִי בָנוּ, אֵם יְקָרָה! אָמְרָה דִינָה, אֵיכָכָה לֹא נֵדַע דָבָר אֲשֶׁר יִגְדַל בְּפַרְדְסֵנוּ, וַאֲשֶׁר מִמֶּנוּ נֹאכַל יוֹם יוֹם?

– טוֹב אֵיפוֹא – אָמְרָה הָאֵם – תַּאֲרִי נָא לִי אוֹתוֹ, אִם תֵּדָעִי.

וַתֹּאמֶר דִּינָה: תַּפּוּחֵי הַזָּהָב גְּדֵלִים עַל עֵצִים נְמוּכִים וְיָפִים הַמָּשְׁקִים בִּימוֹת הַחַמָּה מִתּוֹךְ הַבְּאֵר אֲשֶׁר בַּפַּרְדֵס יַחַד עִם עֲצֵי הַאֶתְרוֹג וְהַלִּמּוּן, וּמַה־יָפוּ הַתַּפּוּחִים הַצְּהוּבִים הָאֵלֶּה בְהַצִּיצָם מִתּוֹךְ יְרַק עָלֵיהֶם כְּכֹכְבֵי זָהָב מָאֳדָּם מִתּוֹךְ יְרִיעַת כַּרְפָּס.

– וַאֲנִי מָה אֶחְמְדֵם! – קָרְאָה נָעֲמָה – וּבְכָל עֵת מִדֵי עָבְרִי עֲלֵיהֶם אֶתְאַוֶּה לִקְטֹף אֶחָד מֵהֶם, לוּלֵא מִצְוָתֵךְ אִמִּי שָׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי קַחַת מֵאֲשֶׁר בַּגָּן בְּלִי רְשׁוּתֵךְ מְאוּמָה, אַךְ מִן הֶעָלִים אֶקְטְפָה, וְאֶמְלְלֵם בֵּין אֶצְבְּעוֹתַי לְהָרִיחַ בָּם, הֲלֹא לֹא תִגְעֲרִי בִי אִמִּי עַל כָּכָה?

– לֹא! בִּתִּי, לֹא אֶגְעַר בָּךְ, קְחִי מֵהֶעָלִים כְּאַוַּת נַפְשֵׁךְ, רַק בַּפְּרִי אַל תִּשְׁלְחִי יָד, וְעַתָּה הַגִּידִי נָא לִי הֲיָדַעְתְּ כִּי קְלִפַּת הַפְּרִי מָרָה הִיא?

– יָדַעְתִּי, אִמִּי, יָדָעְתִּי! עָנְתָה נָעֲמָה – הֲלֹא עַל כֵּן נֹאכַל רַק אֶת בְּשָׂרוֹ הַמָּלֵא לֵחַ, וְאֶת קְלִפָּתוֹ נִזְרֹק.

וַתֹּאמֶר אֲבִיגָיִל: אָמְנָם כָּכָה עוֹשׂוֹת הַבָּנוֹת אֲשֶׁר לֹא תֵדַעְנָה לְכַלְכֵּל אֶת צָרְכֵי הַבַּית כַּמִּשְׁפָּט, וְאַךְ בְּנוֹת חַיִל תְּשִׂימָנָה לִבָּן לְבִלְתִּי יִדַּח כָּל נִדָּח, וְלֹא תֹאבַד כָּל פְּסֹלֶת, וּבְיָדַיִם חָרוּצוֹת תֵּדַעְנָה לְהַמְתִּיק כָּל מַר, לְהַטְעִים כָּל תָּפֵל, וּלְהַחֲיוֹת כָּל נוֹבֵל, לָכֵן תְּקַבֵּצְנָה גַּם אֶת קְלִפּוֹת הָאֹרַנְגִּים אַחַת לְאַחַת וְיִבְּשׁוּן, וְעָשׂוּ אוֹתָנָה לְמֶרְקַחַת עֲרֵבָה, הִיא מֶרְקַחַת הַקְֹלִפּוֹת.

– אַךְ אֵיכָכָה תַמְתֵּקְנָה אֶת הַקְלִפּוֹת הַמָּרוֹת הָאֵלָּה? – שָׁאֲלָה דִינָה – הֲלֹא מָרוֹת הֵן מְאֹד.

וַתֹּאמֶר אֲבִיגָיִל: הַיֹבֶשׁ יָפִיג הַרְבֶּה מִמְּרִירוּתָן, אַךְ עוֹד גַּם תִּשָּׁלַקְנָה⁸¹ בַמַּיִם לְמַעַן תּוֹסִיף הַמְּרִירוּת לְהִבָּטֵל, רַק שׂוֹם תָּשִׂים הַמְּטַגֶּנֶת אֶל לִבָּה לְבִלְתִּי תִּרְכַּכְנָה הַקְּלִפּוֹת יוֹתֵר מִדַּי, וְהָיָה אַחֲרֵי הִשָּׁלְקָן וְלָקְחָה הַמְּטַגֶּנֶת אוֹתָן אַחַת אַחַת וְטָבְלָה אוֹתָן בְּתוֹךְ שָׂרָף⁸² סֻכָּר רוֹתֵחַ, וְהוֹצִיאָה אוֹתָן וְהֵנִיחָה אוֹתָן עַל דַף לְהִתְיַבֵּשׁ, וְשָׁנְתָה הַמְּטַגֶּנֶת אֶת הַטְּבִילָה הַזֹאת פַּעֲמַיִם וְשָׁלֹש עַד אִם עָלָה עַל הַקְּלִפָּה קְרוּם שֶׁל סֻכָּר, וּמַעֲשֶׂה הַמֶּרְקַחַת נִגְמָר.

שאלות:

כמה מינים למרקחת? איך יאמר לבשול המרקחת? כמה דרכים לטגון? מה זה ארנגים? איה יגדלו תפוחי הזהב? איזה עצים דומים לעץ תפוחי הזהב? מה מראה עלי העצים האלה? מה עשתה נעמה בעברה דרך העצים? האם לקחה גם מפרים? ומדוע? מה טעם קלפת תפוחי הזהב? האם טובה הקלפה לדבר מה? איך ימתיקו את הקלפות? הגידי את דבר מעשה המרקחת.

כב. הַצִּמּוּקִים 🔗

– הִנֵּה לָנוּ שְׁנֵי יָמִים “בְּרֹאשׁ פִּנָּה” – אָמְרָה נָעֲמָה לְאִמָּהּ כְּמִתְאוֹנֶנֶת – וְטֶרֶם רָאִינוּ עַד מַה מִמַּעֲשֶׂה הַצִּמּוּקִים.

וַתֹּאמֶר אֲבִיגָיִל: לָכֵן חַלִּי נָא אֶת פְּנֵי דוֹדָתֵך קְצִיעָה וְהוֹבִילָה אוֹתָנוּ אֶל בֵּית הַמַּעֲשֶׂה.

וַתֹּאמֶר קְצִיעָה: חֹק הַכְנָסַת אֹרְחִים דֹּרֵשׁ מִיָּדִי לְמַלֵּא חֶפְצְכֶן זֶה, בְּנוֹתַי הַיְקָרוֹת, לָכֵן הִכּוֹנָה נָא, לְאַחַר הַצָּהֲרַיִם כְּכַלּוֹת הַסְּעוּדָה וְאֶעֱשֶׂה סְדָרִים בַּבָּיִת, וְאַחַר נֵלֵכָה.

וַיְהִי אַחֲרֵי הַסְּעוּדָה, בְּעוֹד בַּעֲלַת הַבַּיִת עֹשָׂה הַסְּדָרִים אֲשֶׁר אָמְרָה, וַתְּמַהֵרְנָה הַבָּנוֹת אֶל חֶדְרָן, וַתִּסְרֹקְנָה רָאשֵׁיהֶן, וַתִּלְבַּשְׁנָה אֶת שִׂמְלוֹתֵיהֶן, וַתִּהְיֶינָה מוּכָנוֹת, וּקְצִיעָה גָּמְרָה אֶת מְלַאכְתָּהּ, וַתֹּאמַר: קֹמְנָה בְנוֹתַי וְנֵלֵכָה.

וַתֵּלַכְנָה הִיא וַאֲבִיגָיִל אֲחוֹתָה וְהַבָּנוֹת יַחַד וַתַּעֲבֹרְנָה אֶת רְחוֹב הַמּוֹשָׁבָה בֵּינוֹת לִשְׁנֵי טוּרֵי בָתִים, הַטּוּר הָאֶחָד מֵעֵבֶר מִזֶּה בָתִים נְמוּכִים וְדַלִּים אֲשֶׁר נִבְנוּ בְהִוָּסֵד הַמּוֹשָׁבָה, וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי מֵעֵבֶר מִזֶּה בָתִּים גְּדוֹלִים וְיָפִים, וְהֵם נִבְנוּ מִקָּרוֹב בְּיַד נְדִיבָה, וְרב הַמּוֹשָׁבָה בְנוּיָה בָהָר, וַתָּבֹאנָה עַד הַמּוֹרָד, וַתֵּרַדְנָה בוֹ, וַתִּפְנֶינָה דֶרֶךְ הַכְּרָמִים עַד בּוֹאָן אֶל בַּיִת גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם, הוּא בֵית מַעֲשֶׂה הַצִּמּוּקִים.

וְכַרְמִי אִישׁ צָעִיר לְיָמִים וּבַעַל פָּנִים מַסְבִּירִים, הוּא הַמְּנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת מַעֲשֶׂה הַצִּמּוּקִים, וַתֹּאמֶר קְצִיעָה אֵלָיו, אֹרְחוֹת מִירוּשָׁלִַם הֵנָּה הַנָּשִׁים אֲשֶׁר עַל יָדִי, וְחֶפְצָן לִרְאוֹת בְּמַעֲשֶׂה הַצִּמּוּקִים, וַיַּעַן כַּרְמִי וַיֹּאמַר, בְּרוּכוֹת הַבָּאוֹת! בּוֹאֶינָה נָא פְנִימָה, וּבְכָל חֵפֶץ לִבִּי אֶהְיֶה לִמְנַהֵל לָכֶן, וַתְּבָרֵכְנָה אוֹתוֹ הַנָּשִׁים וָתָּבֹאנָה אַחֲרָיו.

וְהִנֵּה לִפְנֵיהֶן חֶדֶר גָּדוֹל מְאֹד אֲשֶׁר שֻׁלְחָן אָרוּךְ וְנָמוּךְ יִקַּח בּוֹ מְקוֹמוֹ עַל פְּנֵי כָּל אָרְכּוֹ, וְכִשְׁמוֹנִים אִישׁ גְּדוֹלִים וּקְטַנִים ישְׁבִים מִסָּבִיב לוֹ, תֵּבוֹת עֵץ קְטַנוֹת, וְצִבּוּרֵי אַשְׁכְּלוֹת עֲנָבִים יְבֵשִׁים לִפְנֵיהֶם וִידֵיהֶם עֲסוּקוֹת בִּמְלָאכָה.

וַתִּקְרָא נַעֲמָה כְמִשְׁתֹּמֶמֶת וַתֹּאמַר, אַךְ הֲלֹא רַק אַשְׁכְּלוֹת עֲנָבִים יְבֵשִׁים נִרְאֶה פֹה וְלֹא צִמּוּקִים.

וַתֹּאמֶר אֲבִיגָיִל: כֵּן, בִּתִּי, לְעֲנָבִים יְבֵשִׁים קוֹרְאִים צִמּוּקִים.

וַתֹּאמֶר דִּינָה: אַךְ טֶרֶם אָבִינָה אֵיכָכָה יְיַבְּשׁוּ אֶת הָעֲנָבֵים הָאֵלֶה? הֲלֹא דֶרֶךְ הָעֲנָבִים כִּי יָנוּחוּ יוֹמַיִם אוֹ שְׁלֹשָה יָמִים וְנָבְלוּ וְגַם יִרְקָבוּ.

וַיֹּאמֶר כַּרְמִי: הֵיטַּבְתְּ לִשְׁאֹל, בִּתִּי, כִּי אָמְנָם זֶה סוֹד הַמְּלָאכָה לִשְׁמֹר עַל הַעֲנָבִים כִּי יִצָּמְקוּ בְטֶרֶם הִסְפִּיקו לְהִשָּׁחֵת, וְעַתָּה אִם בָּנוֹת מַקְשִׁיבוֹת אַתֶּן הִנְנִי לְגַלּוֹת לָכֶן מְעַט מֵהַסּוֹד הַזֶּה.

וַתַּרְכִּין דִּינָה אֶת רֹאשָׁהּ בְּחֵן לְאוֹת תּוֹדָה, אַךְ נָעֲמָה הִתְלַהֲבָה כְדַרְכָּה, וַתִּקְרָא: הֶאָח! סוֹד תְּגַלֶּה לָנוּ, אָנָּא מְהֵרָה הַשְׁמִיעֵהוּ נָא, כִּי מַקְשִׁיבוֹת אָנוּ.

וַיֹּאמֶר כַּרְמִי: אָכֵן, רֹאֶה אֲנִי, כִּי גַרְגְּרָנִית אַתְּ, בִּתִּי, יֹתֵר מִדָי! וַתִּכָּלֵם נָעֲמָה וַתֹּרֶד רֹאשָׁהּ, וָיַּעֲבֵר כַּרְמִי אֶת יָדוֹ עַל לְחָיֶיהָ הַמִּתְאַדְּמוֹת וַיֹּאמַר: אַל נָא בְאַפֵּךְ, בִּתִּי, אֶפֶס דְּעִי נָא כִי סוֹד כָּל מְלָאכָה אֵינֶנּוּ מִמִּין הַסּוֹדוֹת אֲשֶׁר תְּסַפֵּרְנָה הַנְעָרוֹת אִשָּׁה בְאָזְנֵי רְעוּתָה,ּ אַךְ הוּא מֵהַדְּבָרִים הַצְּרִיכִים לִמּוּד וְהֶרְגֵּל, וְעַתָּה שֵׁבְנָה וּקְשֵׁבְנָה.

שאלות:

איה הלכה אביגיל את בנותיה? איזה ערים סמוכות לראש פנה? מתי הלכו לראות את בית מעשה הצמוקים? את מי הלכו? ומה ראו בדרכן? איה בנויה רוב המושבה? ואיה בית מעשה הצמוקים? ומה מראה הבית? ומה היה בתוכו? כמה פועלים עבדו בו? מה היה לפני הפועלים? מה קראה נעמה בראותה את האשכלות? ומה השיבה לה אמה? מה שאלה דינה? ומה השיב לה כרמי?

כג. (המשך) 🔗

וַתֵּשֵׁבְנָה הַבָּנוֹת עַל הַסַּפְסָל אֲשֶׁר הֶרְאָה לָהֶן, וְכַרְמִי אָמַר: רֵאשִׁית כָּל דָּבָר, עֲלֵיכֶן לָדַעַת כִּי לֹא כָל מִינֵי הָעֲנָבִים כְּשֵׁרִים לְצִּמּוּקִים, הֲלֹא תֵדַעְנָה, כִּי הַרְבֵּה מִינֵי עֲנָבִים בָּעוֹלָם הַמִּשְׁתַּנִים אִישׁ מֵרֵעֵהוּ בְמַרְאֶה, בְּתֹאַר, בְּטַעַם, בְּרֵיחַ, וְגַם בְּתַבְנִית גּוּפָם פְּנִימָה, כִּי יֵשׁ עֲנָבִים אֲשֶׁר זָגָם דַק וְרַך וְתוֹכָם מָלֵא תִירוֹשׁ, וְיֵשׁ אֲשֶׁר זָגָם עָב וְקָשֶׁה וּבְתוֹכוֹ רֹב הַבָּשָׂר עַל הַלֵּחַ, וְלֹא יִכּוֹנוּ הָעֲנָבִים מֵהַמִּין הַרִאשׁוֹן לְצִמּוּקִים, יַעַן כִּי עַל נְקַלָּה יִבָּקַע זָגָם וְיָצָא הַתִּירֹש וְנִשְׁאֲרוּ רַק קְלִפּוֹת רֵיקוֹת, כִּי עַל כֵּן יַקְדִּימוּ לִבְצֹר אֶת הָעֲנָבִים הַאֵלֶּה לַגָּת וְיִדְרְכוּ אוֹתָם וְהָיוּ לְיָיִן, לֹא כֵן הָעֲנָבִים מֵהַמִּין הַשֵּׁנִי, יַעַן זָגָם עָב וְקָשֶׁה, לֹא יִבָּקַע וְלֹא יָזוּב לֵחוֹ, עַל כֵּן לֹא יְמַהֵר לְהֵרָקֵב, וְיַעַן כִּי בְשָׂרוֹ רַב וְלֵחוֹ מְעַט, עַל כֵּן בְּהִצָּמְקוֹ וְהָיָה טוֹב לְמַאֲכָל.

וַתֹּאמֶר דִינָה, אַךְ גַּם בְּעַנְבֵי יְרוּשָׁלִַם יֶשְׁנָם אֲשֶׁר זָגָם קָשֶׁה, וּבְכָל זֹאת בְּנוּחָם בַּסַּל יָמִים אֲחָדִים יִבּוֹלוּ וְיִרְקָבוּ.

וַיֹּאמֶר כַּרְמִי, כֵּן, בִּתִּי, אֶפֶס כִּי לְמַעַן עֲשׂוֹת צִמּוּקִים לֹא יִצְבְּרוּ אֶת הָאֶשְׁכֹּלוֹת בַּסַּל, כִּי יָנוּחוּ אִישׁ עַל רֵעֵהוּ, כִּי בְנוּחָם כָּכָה אָז יִכָּמְרוּ וְשָׁבוּ וְהִתְבַּקְּעוּ וְזָב לֵיחָם עַד כִּי יִרְטָבוּ וְאָז יִשְׁלֹט בָּם הָרֵקָבוֹן, אַךְ כָּכָה יֵעָשֶׂה לָהֶם: חָתוֹךְ יַחְתְּכוּ אֶת עֹקֶץ⁸³ הָאֶשְׁכֹּל עַד הַחֵצִי בְעוֹדוֹ בַגֶּפֶן לְמַעַן יֶחְדַּל מִצְּמֹחַ וְהֵנִיחוּ אוֹתוֹ כָכָה עַד אֲשֶׁר יְיַבְּשֵׁהוּ הַשֶּׁמֶשׁ לְאַט לְאַט וְהִצְטַמֵּק, וְיֵשׁ אֲשֶׁר יָסִירוּ אֶת הָאֶשְׁכֹּלוֹת כָּלָה וְחָרְזוּ⁸⁴ אוֹתָם עַל חוּטִים וְתָלוּ אוֹתָם בַּחַמָּה לְהִתְיַבֵּשׁ, וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִמְלְגוּ⁸⁵ אֶת הָאֶשְׁכֹּלוֹת בְּמֵי אֵפֶר תְּחִלָּה לְמַעַן יֵחָזֵק זָגָם, וְאַחַר כֵּן יַחְרְזוּ אוֹתָם וְיִּתְלוּ אוֹתָם לְהִתְיַבֵּשׁ.

וַתֹּאמֶר דִּינָה, הֲכִי כָל עַנְבֵי “רֹאשׁ פִּנָּה” כְּשֵׁרִים לְצִמּוּקִים?

וַיַּעַן כַּרְמִי וַיֹּאמַר, חָלִילָה! מִינִים מִמִּינִים שֹׁנִים בְּכַרְמֵנוּ, מֵהֶם אֲשֶׁר יִצְלְחוּ לְמַאֲכָל כַּאֲשֶׁר הֵם חַיִּים, וּמֵהֶם אֲשֶׁר נִבְצֹר לַגָּת וְהָיוּ לְיָיִן, אַךְ הַחֵלֶק הֲכִי נִכְבָּד נָטַעְנוּ מֵרֹאשׁ לְצִמּוּקִים, וְהָיָה בְעֵת הַבָּצִיר, וְיָצְאוּ הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַיְּלָדִים וְהַיְּלָדוֹת אֶל הַכְּרָמִים, וְקָצְצוּ אֶת הָאֶשְׁכֹּלוֹת בְּמַזְמֵרוֹת, וְשָׂמוּ אוֹתָם בְּסַלִּים וְהֵבִיאוּ אֶת אֲשֶׁר לְיַיִן לַגַּת, וְאֶת אֲשֶׁר לְצִמּוּקִים יָבִיאוּ הֵנָּה, וּפֹה בֶחָצֵר אֲשֶׁר אֲחוֹרֵי הַבַּיִת יֵחָרְזוּ, אוֹ יִשָּׁטְחוּ עַל פְּנֵי מַחֲצָלוֹת עַד הִיָּבְשָׁם.

וַתֹּאמֶר נָעֲמָה, אַךְ הָאֶשְׁכֹּלוֹת כְּבָר יָבְשׁוּ, וּמָה הָאֲנָשִׁים עוֹשִׂים עָתָּה?

וַיֹּאמֶר כַּרְמִי, הַקְּטַנִים בּוֹרְרִים אֶת הַגַּרְגִּירִים הַנִּשְׁחָתִים מִתּוֹךְ הָאֶשְׁכֹּלוֹת, וְהַגְּדוֹלִים – יֵשׁ מֵהֶם הַמְּסַדְּרִים אֶת הַאֶשְׁכֹּלוֹת לְמִינֵיהֶם, וְשָׂמוּ אֶת הַמְּשֻׁבָּחִים לְבַדָּם, וְאֶת הַבֵּינוֹנִים לְבַדָּם, וְאֶת הַגְּרוּעִים לְבַדָּם, וְיֵשׁ מֵהֶם הָעוֹרְכִים אֶת הָאֶשְׁכֹּלוֹת בְּתוֹךְ הַתֵּבוֹת הָעוֹמְדוֹת לִפְנֵיהֶם בְּסֵדֶר נָכוֹן, וְיֵשׁ מֵהֶם אֲשֶׁר יְחַזְקוּ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה עָלֶיהָ מִלְּמַעְלָה בְמַסְמֵרוֹת.

וַתֹּאמֶר נָעֲמָה, אַךְ הַצִמּוּקִים אֲשֶׁר נִקְנֶה בִירוּשָׁלִַים גַֹרְגִּירִים נִפְרָדִים הֵמָּה, וְלֹא בְתֵבוֹת אַךְ בְּשַׂקִּים יָנוּחוּ, הֲאַף אֵין זֹאת, אִמִּי?

וַיֹּאמֶר כַּרְמִי, יָדַעְתִּי, בִּתִּי, יָדַעְתִּי, וְהֵמָּה מֵאֲשֶׁר יָבִיאוּ מֵחֶבְרוֹן, מֶעֵבֶר הַיַּרְדֵן, מֵאִזְמִיר וּסְבִיבוֹתֶיהָ, וְגַם מֵאֶרֶץ יָוָן, וְעוֹשֵׂיהֶם הֵם הַכּוֹרְמִים הָעַרְבִים, וְהַיְּוָנִים, אֲשֶׁר לֹא יַקְפִּידּו עַל מְלַאכְתָּם לַעֲשׂוֹתָהּ בִּשְׁמִירָה מְעוּלָה, עַל כֵּן לֹא יִכּוֹנוּ אוֹתָם הַצִּמּוּקִים לַעֲלוֹת לְמַעֲדָנִים עַל שֻּׁלְחָן שָׂרִים וּמְלָכִים כַּצִּמּוּקִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתֶּן רוֹאוֹת בָּזֶה.

וַתִּקְרָא נָעֲמָה כְּמִשְׁתּוֹמֶמֶת, וַתֹאמַר, הַאֻמְנָם עוֹלִים הַצִּמּוּקִים הָאֵלֶּה עַל שֻׁלְחָן מְלָכִים וְשָׂרִים?

וַיֹּאמֶר כַּרְמִי, כֵּן, בִּתִּי! גַּם לְאַנְגְלִיָּה וְגַם לְצָרְפָת וּלְיֶתֶר עָרֵי אֵירוֹפָּה נִשְׁלָחֵם, הֵן תִּרְאִי בִתִּי מַה מְאֹד יָפוּ וּמַה נֶחְמָדוּ בְעֵינָם הַכְּחַלְחָל אֲשֶׁר כַּהֲבַל פֶּה עַל בַּרְזֶל מְלֻטָּשׁ עֲלֵיהֶם יָנוּחַ, וְאַפֵּךְ הַקָּטֹן הֲלֹא יָחוּשׁ אֶת בֹּשֶׂם רֵיחָם הַטּוֹב, וְעַתָּה, הוֹאִילִי נָא וְטַעֲמִי מֵהֶם וְהֵבִין חִכֵּךְ מַה־נָּעִים טַעֲמָם.

וַיִּתֵּן כַּרְמִי לְאִשָּׁה אִשָּׁה מֵהָאֹרְחוֹת אֶשְׁכֹּל צִמּוּקִים, וַתִּטְעַמְנָה מֵהֶם, וַתֵּתְפַּלֶּאנָה עַל טַעֲמָם הֶעָרֵב.

אָז יִקַּח כַּרְמִי תֵּבָה מְלֵאָה צִמּוּקִים, וַיֹּאמֶר לַנְּעָרוֹת, כַּבֵּדְנָה נָא אוֹתִי וְקַחְנָה אִתְּכֶן אֶת הַתֵּבָה הַזּאֹת, וַאֲכַלְתֶּן אֶת הַצִּמּוּקִים בִּירוּשָׁלִַם יַחַד אֶת רַעְיוֹתֵיכֶן.

וַתּוֹדֶינָה הַנְעָרוֹת לוֹ עַל טוּב לְבָבוֹ, וַתָּשֹׁבְנָה הַבַּיְתָה שְׂמֵחוֹת וַעֲלִיזוֹת.

שאלות:

האם כל מיני הענבים כשרים לצמוקים? ואיזה מהם כשרים? ומה יעשו בענבים אשר לא יצלחו לצמוקים? ואיך יעשו את הצמוקים? מי יקצץ את ענבי ראש פנה? איך קוראים לכלי אשר בו יקצצו את הענבים? ומה יעשו הפועלים בבית מעשה הצמוקים? מה ההבדל בין צמוקי ראש פנה, ובין צמוקי ירושלם? מאיזה מקום יביאו את הצמוקים בירושלם? מה נתן כרמי לנערות בשובן לביתן? ומה אמרו לו הנערות?

כד. הַמֶּלַח 🔗

וְשׁוֹשַׁנָּה הַקְּטַנָּה אָהֲבָה מְאֹד אֶת הַסֻּכָּר וְלֹא נִלְאֲתָה מֵאֲכוֹל מַמְתַּקִּים.

וַיְהִי הַיּוֹם וַיּאֹמֶר לָהּ אָבִיהָ, הִנֵּה יֵשׁ אֲשֶׁר אָכֹל תֹּאכְלִי בִתִּי חֲצִי אוֹקִיָּה סֻכָּר בְּבַת אַחַת, אַךְ מַה תֹּאמְרִי לוּא נֻטַּל עָלַיִךְ לֶאֱכֹל חֲצִי אוֹקִיָּה מֶלַח מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ שִׁבְעָה יָמִים רְצוּפִים.

– אֲהָהּ, אָבִי, קָרְאָה שׁוֹשַׁנָה. לֹא אוּכַל עֲשׂוֹת זֹאת, כִּי לֹא אֹהַב אֶת הַמֶּלַח הַרְבֶּה.

– אוּלַי כֵּן הוּא, – עָנָה הָאָב – וּבְכָל זֹֹּאת הַמֶּלַח נָחוּץ לַךְ יוֹתֵר מֵהַסֻּכָּר, וְלוּלֵא בָא אֶל קִרְבֵּךְ בְּמִדָּה מַסְפֶּקֶת, כִּי אָז כְּבָר חָלִית.

וַתַּחֲשֹב שׁוֹשַׁנָּה אֶת דִּבְרֵי אָבִיהָ לַהֲתוּלִים, וַתֹּאמַר, הֲלֹא תִרְאֶה אָבִי, כִּי אֵינֶנִי אוֹכֶלֶת מֶלַח וְלֹא חָלִיתִי.

וַיֹּאמֶר אָבִיהָ, הֲשַׂמְתְּ לִבֵּךְ בִּתִּי עַד כַּמָּה פְעָמִים נִזְקַקְתְּ הַיּוֹם אֶל הַמֶּלַח?

– אֶל הַבֵּיצָה הַמְּגֻלְגֶּלֶת⁸⁶ בֹקֶר, אֶל הַבָּשָׂר בַּצָּהֳרַיִם, וְאֶל הַתַּבְשִׁיל בָּעֶרֶב, עָנְתָה שׁוֹשַׁנָּה בִצְחֹק.

וַיֹּאמֶר אָבִיהָ, וְגַם הָיָה הַמֶּלַח בַּלֶּחם וּבַחֶמְּאָה אֲשֶׁר אָכַלְתְּ, וְהַמֶּלַח מְשַׁמֵּשׁ לְתַכְלִּיוֹת שׁוֹנוֹת, כִּי תִטְעֲמִיהוּ גַם בַּנַּקְנִיקִים⁸⁷ וְגַם בְּכָל מִינֵי הַבָּשָׂר וְהַדָּגִים הַשְּׁמוּרִים⁸⁸ הֲיָדַעַת בִּתִּי, עַל מַה מַאֲכָלֵי הַשְּׁמוּרִים הַאֵלֶּה מְלוּחִים?

– הֲלֹא לְמַעַן יִטְעֲמוּ לְחִכֵּנוּ, – מִהֲרָה שׁוֹשַׁנָּה לְהָשִׁיב.

– לֹא רַק זֹאת, בִּתִּי, – עָנָה הָאָב, – כִּי אִם יַעַן לוּלֵא נִמְלָחוּ, כִּי אָז כְּבָר הִתְקַלְקָלוּ. אַךְ הַמֶּלַח מְקַיֵּם אֶת הַבָּשָׂר וְהַדָּגִים יָמִים רַבִּים לְמַעַן יִצְלְחוּ לְאָכְלָה.

גַּם הַבְּהֵמָה יֹדַעַת כִּי הַמֶּלַח טוֹב לְגוּפָהּ, וְאָכְלָה אוֹתוֹ לְתֵאָבוֹן.

– וְאֵיכָכָה תַשִּׂיגֵהוּ? שָׁאֲלָה שׁוֹשַׁנָּה.

– הַבְּעָלִּים יַמְצִיאוּ לָהּ, וְחַיַּת הַשָּׂדֶה תִמְצָאֵהוּ מֵאֵלֶיהָ, וְיֵשׁ מֵהֶן אֲשֶׁר תִּתְהַלַּכְנָה פַּרְסָאוֹת אֲחָדוֹת לְחַפֵּשׂ אַחֲרֵי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הוּא שָׁם עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וַאֲכָלוּהוּ.

שאלות:

מה אהבה שושנה הקטנה לאכל? מה אמר לה אביה? ומה השיבה לו היא? האם המלח נחוץ לאדם? מה היה לולא בא המלח אל קרבנו במדה מספקת? עד כמה פעמים נזקקה שושנה למלח ביום אחד? מה זה ביצה מגלגלת? איה נמצא המלח מלבד התבשיל? מה זה נקניקים? ומה זה מאכלי שמורים? ולמה יתנו בתוכם מלח? האם הבהמות והחיות אוכלות מלח? ומי ימציא אותו להן?

כה. (המשך) 🔗

– אַַךְ מֵאַיִן יָבוֹא לָנוּ הַמֶּלַח אֲדוֹנִי אָבִי? שָׁאֲלָה שׁוֹשַׁנָּה.

– מֵהַיָּם, בִּתִּי, – עָנָה לָהּ אָבִיהָ – וְאַתְּ, הֲלֹא תֵדְעִי, כִּי מֵי הַיָּם מְלוּחִים, כִּי הֲלֹא טָעַמְתְּ מֵהֶם בַּשָּׁנָה הַחוֹלֶפֶת בְּרַחֲצֵךְ בַּיָּם הַגָּדוֹל.

– כֵּן, אָבִי, יָדַעְתִּי, כִּי מֵי הַיָּם מְלוּחִים, אֲבָל אֵיכָכָה זֶה יוֹצִיאוּ אֶת הַמֶּלַח מֵהַמָּיִם?

וַיַּעַן אָבִיהָ וַיֹּאמֶר, חָפֹר יַחְפְּרוּ בְנֵי הָאָדָם חֲרִיצִים רְחָבִים וּמִלְאוּ אוֹתָם בְּמֵימֵי הַיָּם, וְיִבְּשָׁה הַשֶּׁמֶשׁ בְּחֻמָּהּ אֶת הַמַּיִם, וְעָמַד הַמֶּלַח בַּחֲרִיצִים וְלִקְטוּהוּ וְהִשְׁתַּמְּשׁוּ בוֹ לְצָרְכֵיהֶם.

– אַךְ מִלְּבַד מֶלַח הַיָּם – הוֹסִיף הָאָב לֵאמֹר – יֶשְׁנָם עוֹד בַּיַּבָּשָׁה מִכְרוֹת מֶלַח גְּדוֹלִים אֲשֶׁר בְּתוֹכָם עָמוֹק עָמוֹק תִּמָּצֶאנָה שִׁכְבוֹת מֶלַח קָשֶׁה בְּשֵׁם “גּוּשִׁים” יִקְרְאוּ לָהֶן, אַךְ הַמֶּלַח הַזֶּה אֵינֶנּוּ לָבָן וְלֹא יִצְלַח לְשִׁמּוּשׁ כִּי מְעּרָב הוּא בְּעָפָר אֲשֶׁר יַהֲפֹךְ אֶת מַרְאֵהוּ לְצָהוּב מְזֹהָם.

– אֲבָל הֲיֵחָצֵב הַמֶּלַח הַזֶּה מֵהָאֲדָמָה בְגוּשָׁיו? שָׁאֲלָה שׁוֹשַׁנָּה.

– כֵּן, בִּתִּי, אַךְ יֵשׁ אֲשֶׁר יוֹצִיאוּ אֶת הַמֶּלַח בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת קַלָּה מִזֹּאת, כִּי יִקְּבוּ בָאֲדָמָה נֶקֶב, עָמוֹק מְאֹד הַמַּגִּיעַ עַד שִׁכְבַת הַמֶּלַח וְשָׁפְכוּ בְתוֹכוֹ מַיִם, וּמִתּוֹךְ הַמַּיִם יוֹצִיאוּ אֶת הַמֶּלַח.

– וְאֵיכָכָה זֶה, אָבִי? שָׁאֲלָה שׁוֹשָׁנַה.

– הֵן הַמַּיִם יַמִּיסוּ אֶת הַמֶּלַח וַהֲפָכוּהוּ לְהִלְמָה⁸⁹, וְשָׁאֲבוּ אֶת הַהִלְמָה וּנְתָנוּהָ בַיּוֹרָה עַל הָאֵשׁ וְהִרְתִּיחוּהָ עַד אֲשֶׁר יִנָּדְפוּ הַמַּיִם כָּלָה, וְנִשְׁאֲרוּ גַרְגִּירֵי מֶלַח אֲשֶׁר יָשׁוּבוּ וְיִבְּשׁוּ אוֹתָם בִּמְיַבֶּשֶׁת⁹⁰.

שאלות:

מה שאלה שושנה לאביה? ומה השיב לה אביה? מתי טעמה שושנה ממימי הים? איזה שמות יש עוד לים הגדול? איך יוציאו את המים מהמלח? הרק בים יש מלח? מה זה מכרות? ומה זה גושים? האם יצלח מלח המכרות לשמוש? ומדוע? ומה מראהו? היחצב המלח מהאדמה בגושיו? ואיזה דרך אחרת יש להוציא את המלח מהמכרות? מה זה הלמה? ואיך יוציאו את המלח מההלמה?

כו. פַּרְפֶּרֶת הָאֹרֶז 🔗

וְצִפּוֹרָה הַקְּטַנָּה יַלְדָּה טוֹבָה וּבַעֲלַת מִדּוֹת תְּרוּמִיּוֹת, וְיָדֶיהָ אֱמוּנוֹת לַעֲבוֹדָה.

בּבֹּקָר בָּבֹּקֶר בְּטֶרֶם לֶכְתָּהּ לְבֵית הַסֵּפֶר, עָזְרָה לְאִמָּהּ בְּעִסְקֵי הַבַּיִת כְּכֹל אֲשֶׁר מָצְאָה יָדָה, וַתַּשְׁגִיחַ עַל שְׁתֵּי אַחְיוֹתֶיהָ הַצְּעִירוֹת מִמֶּנָהּ וַתִּרְחֲצֵן וַתִּסְרְקֵן, וַתַּלְבִּישֵׁן נְקִיִּים, וְלָכֵן אָהֲבוּ אוֹתָה הוֹרֶיהָ בִּמְאֹד מְאֹד.

וַיְהִי הַיּוֹם וַתָּקָם מִמִּטָּתָה וַתָּבוֹא אֶל חֶדֶר אִמָּהּ לְבָרֵךְ אוֹתָהּ בְּבִרְכַּת שַׁחְרִית, וַתֵּרֶא וְהִנֵּה פָנֵיהָ שֻׁנּוּ וֹמַרְאֵיהֶם חָוָר מְאֹד וַתִּשְׁאֲלֶהָ לֵאמֹר:

– מַה לָךְ אִמִּי, כִּי כֹה נָפְלוּ פָנָיִךְ?

– ראשִׁי יִכְאַב עָלַי מְאֹד, בִּתִּי – עָנְתָה לָהּ אִמָּהּ, – וְכָל הַלַּיְלָה נָדְדָה שֵׁנָתִי מֵעֵינַי.

וַתָּנָד צִפּוֹרָה לְאִמָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ: אִם כֵּן אֵיפוֹא, אִמִּי, שִׁכְבִי בִמְנוּחָה וְאַל תֵּרְדִי מִמִּטָּתֵך הַיּוֹם, וּלְעִסְקֵי הַבַּיִת אַל תִּדְאֲגִי, כִּי אָנֹכִי אֲמַלֵּא מְקוֹמֵךְ, וְגַם אָכִין אֶת סְעוּדַת הַצָּהֳרָיִם.

וַתִּשְׂמַח אִמָּהּ לִדְבָרֶיהָ, וַתֹּאמַר, אָמְנָם יַלְדָּה טוֹבָה וְחָרוּצָה אַתְּ, בִּתִּי, וַיְיָ יְבָרֵךְ אוֹתָךְ, וְעַתָּה עֲשִׂי כִדְבָרָיִךְ.

– אֶת הַדָּגִים כְּבָר בִּשַּׁלְתִּי אֲנִי בַּלַּיְלָה בְטֶרֶם שָׁכַבְתִּי – הוֹסִיפָה הָאֵם לֵאמֹר, – וְהָיָה אֵיפֹא עָלַיִךְ הַיּוֹם לְבַשֵּׁל אֶת תַּפּוּחֵי הָאֲדָמָה, וּלְהָכִין פַּרְפֶּרֶת אֹרֶז.

וַתֵּלֶךְ צִפּוֹרָה הַמִּטְבָּחָה, וַתִּקַּח מְלוֹא הַקְּעָרָה אֹרֶז לָבָן מִן הַשַּׂק אֲשֶׁר עַל הָרַף, וַתִּרְחֲצֵהוּ הֵיטֵב בְּמַיִם קָרִים פְּעָמִים מִסְפָּר, וְאַחַר לָקְחָה יוֹרָה מְמֹרֶקֶת, וַתִּשְׁטַח בְּתוֹכָה שִׁכְבַת חֶמְאָה דַקָּה, וָתִּתֵּן עָלֶיהָ אֶת הָאֹרֶז וַַתִּשְׁפֹּךְ עַל הָאֹרֶז חָלָב וְסֻכָּר, וַתִּבְחַשׁ⁹¹ אֶת הַכֹּל בַּכַּף, וְאַחַר כִּסְּתָה אֶת פִּי הַיּוֹרָה בְמִכְסֶה נָקִי וַתִּשְׁפְּתֶהָ עַל הָאָח לְהִבָּשֵׁל, וַתֹּאמֶר בְּלִבָּהּ:

– עוֹד אַרְבַּע שָׁעוֹת לַחֲצוֹת הַיּוֹם, וְעַד אֲשֶׁר יָשׁוּבוּ אָבִי וְאָחִי מִמְּלַאכְתָּם לִסְעוֹד, כְּבָר יִהְיֶה הַכֹּל מוּכָן.

וּבֵין כֹּה וָכֹה שָׁטְפָה אֶת הַכּוֹסוֹת וְאֶת הַקְּעָרוֹת אֲשֶׁר הִשְׁתַּמְּשׁוּ בָהֶן לַאֲרוּחַת הַבֹּקֶר, וְאַחַר כִּבְּדָה אֶת הַבַּיִת, וַתַּעַשׂ בּוֹ סְדָרִים בִּזְרִיזוּת וּבְטַעַם כְּיֵאוֹת לְבַת חָרוּצָה כָמוֹהָ.

וַיְהִי כְכַלּוֹתָהּ אֶת הַכֹּל, וַתְּמַהֵר שֵׁנִית אֶל הַמִּטְבָּח לְהָכִין אֶת תַּפּוּחֵי הָאֲדָמָה, וַתִּזְכֹּר כִּי הַמּוֹרָה אָמְרָה לָהּ פַּעַם כִּי לֹא טוֹב לִקְלֹף אֶת תַּפּוּחֵי הָאֲדָמָה בְּטֶרֶם בַּשֵּׁל אוֹתָם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה נַָשִׁים רַבּוֹת, כִּי הַחֵלֶק הַמּוּבְחָר בָּהֶם תַּחַת הַקְּלִפָּה הוּא, וְעַל כֵּן רָחֲצָה אוֹתָם בְמַיִם וְגַם גָּרְדָה אוֹתָם בְּמִבְרֶשֶׁת לְמַעַן הָסֵר מֵהֶם כָּל חֶלְאָה, וְאַחַר שָׂמָה אוֹתָם בַּקְּדֵרָה, וַתִּתֵּן עֲלֵיהֶם מַיִם נְקִיִים וּמֶלַח וַתִּשְׁפֹּת אֶת הַקְּדֵרָה עַל הָאֵשׁ.

וַיְהִי לְעֵת הַצָהֳרַיִם וַיָּבוֹאוּ אָבִיהָ וְאָחִיהָ, וַיִּמְצְאוּ אֶת הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ וְאֶת הַמַּטְעַמִּים מוּכָנִים וַיָּסֵבוּ לֶאֱכֹל.

וְגַם אִמָּהּ הֵסֵבָּה אֶל הַשֻּׁלְחָן, כִּי כְאֵב רֹאשָׁהּ הוּטַב לָהּ לְרַגְלֵי הַמְּנוּחָה וַיִּשְׂמְחוּ כֻלָּם מְאֹד לְמַעֲדָנֵי צִפּוֹרָה.

וַיְהִי כְכַלּוֹתָם אֶת הַסְּעוּדָה וַיִּשַּׁק אֲבִי צִפּוֹרָה אוֹתָהּ וַיֹאמֶר לָהּ: הֲטִיבוֹת בִּתִּי בַאֲשֶׁר עָשִׂית לְמַלֹּאת הַיּוֹם אֶת מְקוֹם אִמֵּךְ בַּבַּיִת וּבַמִּטְבָּח, אָמְנָם בַּת טוֹבָה וְחָרוּצָה אַתְּ, וְתִקְוָתִי חֲזָקָה, כִּי עוֹד תִּגְדְּלִי וְהָיִית לְתִפְאֶרֶת לְהוֹרָיִךְ, לְאֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעֲלֵךְ, וּלְאֵם מַשְׂכֶּלֶת אֹשֶׁר בָּנַיִךְ.

שאלות:

מה היו תכונות צפורה? ומה עשתה בבקר בבקר בטרם לכתה לבית הספר? ומה עשתה בקומה ממטתה? ומה אמרה לאמה בראותה כי חולה היא? איזה מאכלים בשלה? איך עשתה את פרפרת הארז? ואיך הכינה את תפוחי האדמה? ומה עשתה בין פרפרת הארז ובין הכנת תפוחי האדמה? האם טוב לקלף את תפוחי האדמה בטרם בשל אותם? ומדוע? מה זה מברשת? ומה אמר אבי צפורה לה באכלו מן המטעמים אשר הכינה?

כז. הַמְּלֻגְמָה⁹² 🔗

וַיְהִי הַיּוֹם וְעָדָה הַקְּטַנָה הִצְטַנְנָה בְשׁוּבָהּ מִבֵּית הַסֵּפֶר לְעֵת עֶרֶב כִּי לֹא הִתְעַטְפָה בְמִטְפַּחַת הַצֶמֶר אֲשֶׁר לָהּ כֶּאֲשֶׁר צִּוְּתָה עָלֶיהָ אִמָּהּ, וַיֹּאחֲזֶנָה שִׁעוּל חָזָק.

וַתֹּאמֶר אִמָּהּ לְהָכִין לָהּ מְלֻגְמַת⁹³ חֶמְאָה לְמַעַן תֹּאכַל מִמֶּנָּהּ וְרָוַח לָהּ, וַתִּשְׂמַח עָדָה לַמְּלֻגְמָה הַזֹאת כִּי עָרְבָה לְחִכָּה מְאֹד.

וְצִלָּה אֲחוֹתָהּ הַקְּטַנָה מָחֲאָה כַפַּיִם אַף הִיא וַתִּקְּרָא: הֲלֹא אֶשְׁעֲלָה גַם אֲנִי, אִמִּי, הֲאֵין זֹאת?

וַתַּעַן תִּרְצָה בִצְחוֹק וַתֹּאמַר: בָּרְכִי אֶת יְיָ לְבִיבָתִי, כִּי אֵינֵךְ שׁוֹעֶלֶת, אַךְ גַם חֶלְקֵךְ בּמְלֻגְמָה לֹא יִגָּרָע.

וַתִּקַּח תִּרְצָה מַרְחֶשֶׁת מְמֹרָקָה, וַתָּשֶׂם בָּהּ חֶמְאָה, וַתִּשְׁפְּתָה עַל הָאָח הַמְּבֹעֶרֶת, וּכְרֶגַע נָמְסָה הַחֶמְאָה וַתְּהִי לְמַיִם, וַתָּשָׁב וַתִּתֵּן גִּזְרַת סֻכָּר בְּתוֹךְ הַחֶמְאָה הַנִּמָּסָה, וַיִּמַּס הַסֻּכָּר גַּם הוּא, וַתִּבְלְלֵם יַחַד וַיְהִי מַרְאֵה הַתַּעֲרֹבֶת צְהַבְהַב תַּאֲוָה לָעֵינַיִם.

וָיְהִי בַעֲסֹק תִּרְצָה בַהֲכָנַת הַמְּלֻגְמָה, וַתֹּאמַר:

– הַיְדַעְתֶּן בְּנוֹתַי, אֶת הַסֻכָּר מֵאַיִן יָבוֹא?

וַתֹּאמַרְנָה הַבָּנוֹת, לֹא, אִמֵּנוּ, לֹא יָדַעְנוּ, אַךְ הֲלֹא מִצְמָחִים יָבוֹא?

– כֵּן, בְּנוֹתַי, הַסֻּכָּר מִתּוֹךְ הַצְמָחִים יָבוֹא, הֵן כָּל פְּרִי גָמוּל הֲלֹא מִיצוֹ מָתוֹק וְזֶה בְשֶׁל הַסֻּכָּר אֲשֶׁר יִמָּצֵא בוֹ, גַּם בֵּפְרִי הָאֲדָמָה יִמָּצֵא הַסֻּכָּר כְּמוֹ בַלֶּפֶת וּבַגֶּזֶר⁹⁴ אַךְ בְּמִדָּה יְתֵרָה יִמָּצֵא הַסֻּכָּר בַּלֶּפֶת הָאֲדֻמָּה, לָכֵן יִזְרְעוּהָ בְאֵרוֹפָּה שָׂדוֹת גְּדוֹלִים מְאֹד, וְהוּבְאָה אֶל הַמַּסְכֵּרָה⁹⁵ לַעֲשׂוֹת מִמֶּנָּה אֶת הַסֻּכָּר, וְכָל הַסֻּכָּר אֲשֶׁר לָנוּ מֵאֵרוֹפָה יָבוֹא, וְהוּא בֵן הַלֶּפֶת הָאֲדֻמָּה.

אַךְ אִמִּי, הֲלֹא גַּם מִמִּצְרַיִם יוּבָא לָנוּ הַסֻּכָּר – אָמְרָה עָדָה, הֲלֹא תִּזְכְּרִי, כִּי לִפְנֵי חַג הַפֶּסַח הֵבִיא אָבִינוּ סֻכָּר־פֶּסַח, וַיֹּאמֶר כִּי מִמִּצְרַיִם הוּא?

וַתֹּאמֶר תִּרְצָה, כֵּן בִּתִּי, גַּם בְּמִצְרַיִם עוֹשִׂים סֻכָּר, אֶפֶס כִּי סֻכָּר מִצְרַיִם לֹא מֵהַלֶּפֶת יָבוֹא, אַךְ ִמִּיץ הַקַּשְּׁבָּה⁹⁶.

– קַשְׁבָּה! מַה־זֹּאת קַשְׁבָּה? שָׁאֲלָה עָדָה.

וְהַקָּנִים הַמְּתוּקִים מַה הֵמָּה? הֲיָדַעַת? עָנְתָה תִרְצָה בִשְׁאֵלָה גַּם הִיא.

– הַקָּנִים הַמְּתוּקִים! קָרְאָה צִלָה בְצָהֳלָה, הֲלֹא הֵמָּה אשֶׁר יָבִיא לָנוּ שִׁמְעוֹן דּוֹדֵנוּ כְפַעַם בְּפַעַם בְּבוֹאוֹ מִיָפוֹ, הֶאָח! מַה־מְתוּקִים הֵמָּה!

– כֵּן, בִּתִּי, עָנְתָה הָאֵם, אֶל הַקָּנִים הַאֵלֶה כִוַּנְתִּי, וְיָדַעַתְּ אֵיפֹא כִּי מִן הַמִּיץ הַנּוֹזֵל הַזֶה אֲשֶׁר תָּמוֹצִי בְפִיךְ יוֹצִיאוּ אֶת הַסֻּכָּר הַקָּשֶׁה מְאֹד.

– וְאָנֹכִי רָאִיתִי אֶת הַקָּנִים הָאֵלֶּה בְגִדּוּלָם, קָרְאָה עָדָה, הֲלֹא תִּזְכְּרִי אִמִּי בִהְיוֹתֵנוּ יַחַד בְּיָפוֹ, וַיְהִי בְבַקְרִי אֶת שֶׂרַח רְעוּתִי, אֶת בַּיָּרַת לֵאָה הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בּכְפַר שְׁמוּאֵל, וַתַּרְאֶה לִי אֶת הַקָּנִים הָאֵלֶּה, אַח! מַה־גָּבְהָה קוֹמָתָם, וַּמה־יָפֶה גִדּוּלָם! הֲלֹא כְעֵצִים גְּבוֹהִים כֵּן יִגְדָּלוּ, וְעָלֵיהֶם הַצָּרִים וְהָאֲרֻכִּים כְּעָלֵי הַלּוּלָב יַעֲלוּ וְיִפְרְחוּ מִכָּל עֶבְרֵיהֶם, וְעַל רֹאשׁ הַקָּנֶה מִלְּמַעְלָה כְּמִין פֶּרַח.

– הֵיטַבְתְּ לְהִתְבּוֹנֵן, בִּתִּי, אֶל תַּבְנִית הַצֶּמַח הֶחָשׁוּב הַזֶּה. וְאִם כֵּן בְּלִי סָפֵק רָאִית, כִּי הַקָּנֶה כֻלוֹ מֵרַגְלוֹ וְעַד רֹאשׁוֹ מָלֵא קְשָׁרִים אֲשֶׁר מֵהֶם יַעֲלוּ הֶעָלִים, וְגַם אֶת זֹאת רָאִית כִּי גֶזַע הַקָּנֶה לְמַטָּה מַרְאֵהוּ אָדוֹם כְּחַלְחָל.

– כֵּן, אִמִּי, אֶת זֹאת רָאִיתִי גַם אָנִי, קָרְאָה צִלָּה, כִּי הִנֵּה כָל קַלְחֵי הַקָּנִים אֲשֶׁר יָבִיאוּ לָנוּ מִיָפוֹ מַרְאֵיהֶם כַּאֲשֶׁר אָמָרְת.

– כִּדְבָרַיִךְ, בִּתִּי, – עָנְתָה הָאֵם – וְרַק בַּחֲלָקִים הַתַּחְתִּיִים הָאֲדֻמִּים הַכְּחַלְחָלִים הָאֵלֶה יִמָּצֵא הַמִּיץ הַמָּתוֹק שֶׁמִמֶּנוּ יוֹצִיאוּ אֶת הַסֻּכָּר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְכָל אֶרֶץ אֲמֵרִיקָה.

– וּמַדּוּעַ לֹא יַעֲשׂוּ הַסֻּכָּר גַּם בְּיָפוֹ? הֲלֹא גַם בָּהּ יִגְדְּלוּ הַקָּנִים הַמְּתוּקִים, שָׁאֲלָה עָדָה.

– הֲתֵדַמִּי בִּתִּי – עָנְתָה הָאֵם – כִּי הַקָּנִים הַמְּעַטִּים אֲשֶׁר רָאִית מַסְפִּיקִים לְהוֹצִיא מֵהֶם הַסֻּכָּר הַדָּרוּשׁ לְכָל הָאָרֶץ?

– אִם כֵּן יִזְרְעוּ אוֹתָם הַרְבֶּה, – אָמְרָה עָדָה – הֲלֹא בִמְקוֹם אֲשֶׁר יִצְמְחוּ הַקָּנִים מְעַט יוּכְלוּ לִצְמֹחַ גַּם הַרְבֶּה.

– לֹא כֵן, בִּתִּי, – עָנְתָה הָאֵם – הַצֶּמַח הַזֶּה דוֹרֵשׁ מַיִם רַבִּים לְהַשְׁקוֹתוֹ, כִּי עַל כֵּן אֵין זוֹרְעִים אוֹתוֹ בְמִדָּה מְרֻבָּה, רַק עַל שָׂדוֹת גְּדוֹלִים אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נָהָר גָּדוֹל, כְּמוֹ נְהַר הַנִּיל בְּמִצְרַיִם הַעוֹלֶה וּמַשְׁקֶה אֶת כָּל הַשָּׂדוֹת אֲשֶׁר עַל שְׂפָתוֹ, וּכְמוֹ הַנְּהָרוֹת הַגְּדוֹלִים אֲשֶׁר בַּאֲמֵרִיקָה, וְגַם בְּאַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה יְכֹלִים הָיִינוֹ לְזָרְעוֹ עַל יַד הַיַּרְדֵּן אוֹ עַל יַד נַחַל הַיֵּרָקוֹן, אֶפֶס כִּי טֶרֶם בָּאָה הָעֵת לַדָּבָר הַזֶה, וְאִם נִזְכֶּה עוֹד נִרְאֶה מַסְכֵּרוֹת רַבּוֹת מִתְכּוֹנְנוֹת עַל יַד נְהָרוֹת אַרְצֵנוּ, הַיְדַעְתֶּן מַה הִיא הַמַּסְכֵּרָה?

– הֲלֹא זֶה הַבַּיִת אֲשֶׁר בּוֹ עוֹשִׂים אֶת הַסֻּכָּר – עָנְתָה עָדָה – אַךְ הַגִּידִי נָא לָנוּ אֵיכָכָה עוֹשִׂים שָׁמָּה אֶת הַסֻּכָּר?

– אֶת זֶה אַגִּידָה לָכֶן אַחֲרֵי כֵן, כִּי עַתָּה כְבָר בָּשְׁלָה הַמְּלֻגְמָה – אָמְרָה הָאֵם – וֹבְדַבְּרָה הוֹרִידָה אֶת הַמַּרְחֶשֶׁת מֵעַל הָאֵשׁ, וַתְּעַר אוֹתָהּ אֶל קְעָרָה גְדוֹלָה מְשׁוּחָה בְחֶמְאָה וַתֹּאמַר:

– עַתָּה אֶתְּנָה אֶת הַקְּעָרָה בְמָקוֹם מְצֻנָּן לְמַעַן תִּתְקָרֵר הַמְּלֻגְמָה, וְאֵלְכָה לְהָכִין אֶת סְעוּדַת הַצָּהֳרַיִם, כִּי עוֹד מְעַט יָבֹא אֲבִיכֶן מִמְּלַאכְתּוֹ, הֲלֹא לֹא יִתָּכֵן כִּי יָבוֹא וְלֹא יִמְצָא אֶת הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, וְהַסְּעוּדָה מוּכָנָה.

שאלות:

למה שעלה עדה? ומה אמרה אמה להכין לה למען ירוח לה משעולה? ומה אמרה צלה אחותה בשמעה את שם המלגמה? ומה השיבה לה אמה? ואיך הכינה תרצה את המלגמה? ומה שאלה לבנותיה בעסקה בהכנת המלגמה? ומה אמרו הבנות? ומדוע מיץ כל פרי גמול מתוק? ובאיזה פרי נמצא הסכר? ובאיזה פרי הוא נמצא במדה מרבה? ואיה זורעים את הלפת האדמה? ואיה יביאו את הלפת לעשות ממנה סכר? מה זאת מסכרה? מאין יבוא לנו הסכר? וממה יעשו אותו? ומאיזה מקום יביאו עוד את הסכר? וממה יעשה סכר מצרים? מה זאת קשבה? מה מראה הקנים המתוקים? ומה מראה עליהם? ומה יש בראש הקנה? ומה מראה הגזע? ובאיזה חלק מהקנה ימצא הסכר? ומדוע לא יעשו סכר גם ביפו? ומדוע לא יצמחו קנים רבים ביפו? ואיה היינו יכלים לזרע את הקנים בארצנו? ומה עשתה תרצה בהבשל המלגמה?

כח. מַעְשֶׂה הַסֻּכָּר 🔗

וַיְהִי אַחֲרֵי סְעוּדַת הַצָּהֳרַיִם וַתַּעַשׂ תִּרְצָה סְדָרִים בַּבַּיִת וַתָּשָׁב לִמְלַאכְתָּהּ מְלֶאכֶת הַתְּפִירָה, וְהַבָּנוֹת יָשְׁבוּ עַל יָדָהּ. וַתַּקְשַׁבְנָה לְכָל אֲשֶׁר סִפְּרָה לָהֶן עַל דְּבַר מַעֲשֵׂה הַסֻּכָּר וַתֹּאמַר:

– אַלְפֵי יָדַיִם יְדֵי מִצְרִים אוֹ כוּשִׁים עֲמֵלוֹת בַּשָּׂדוֹת רַחַבֵי הַיָּדַיִם אֲשֶׁר עַל יַד הַנְּהָרוֹת, וְקָצְצוּ אֶת הַקָּנִים כְּטֶפַח מִמַּעַל לָאֲדָמָה, וְהִתִּיזוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם מֵעֲלֵיהֶם, וְהֵנִיחוּם אַךְ קְלָחִים קְצָרִים כַּקְּלָּחִים אֲשֶׁר רְאִיתֶן, וְהֵבִיאוּם חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת אֶל הַמַּסְכֵּרָה, שָׁמָּה יְרַסְּקוּ אֶת הַקְּלָחִים בֵּינוֹת לְגַלְגַּלֵי בַרְזֵל עַד דַּק, וְשָׂמוּ אוֹתָם אַחֲרֵי כֵן בְּתוֹךְ מַכְבֵּשׁ גָּדוֹל לְמַעַן סְחֹט מִתּוֹכָם אֶת הֶעָסִיס, הוּא הַמִּיץ הַמָּתוֹק, לְתוֹךְ כְּלִי, וְשָׁפְכוּ אֶת הַמִּיץ לְתוֹךְ יוֹרָה גְדוֹלָה שְׁפוּתָה עַל הַאֵשׁ, וּבִשֵּׁל הַמִּיץ עַד אֲשֶׁר יֵעָבֶה כִדְבָשׁ, וְכִבּוּ אֶת הָאֵשׁ עַד אֲשֶׁר יִתְקָרֵר הַמִּיץ וְיֵרָאוּ בְתוֹכוֹ גַרְגִּירִים צְהוּבִים אֲשֶׁר יִקְרְאוּ לָהֶם גְּבִישֵׁי הַסֻּכָּר, וְאָז יָשִׂימוּ אֶת הַדְּבָשׁ בְּתוֹךְ כְּלִי אֲשֶׁר שׁוּלַיִם נְקוּבִים לוֹ כַכְּבָרָה וְקָלְטָה הַכּבָרָה אֶת גְבִישֵׁי הַסֻּכָּר בְּתוֹכָהּ, וְהַדְּבָשׁ הַנּוֹזֵל יָזוּב הַחוּצָה אֶל תּוֹךְ כְּלִי וְהָיָה לְסֻכָּר צָהוּב.

וַתֹּאמֶר עָדָה: אַךְ הֲלֹא אָמַרְתְּ אִמִּי, כִּי גַם גְּבִישֵׁי הַסֻּכָּר צְהוּבִים הֵמָּה?

וַתֹּאמֶר תִּרְצָה: כֵּן, בִּתִּי, צְהוּבִים הֵם בְּרֵאשִׁיתָּם, אֶפֶס כִּי יִתְּנוּ עֲלֵיהֶם מַיִם רֹתְחִים לְמַעַן יִמַּסּוּ וְהָיוּ שֵׁנִית לְשָׂרָף, וְסָנְנוּ אֶת הַשָּׂרָף בִּמְסַנֶּנֶת וְטָהֲרוּ אוֹתוֹ עַד אֲשֶׁר יַרְחִיקוּ מִתּוֹכוֹ כָל צֶבַע, וּבָשְׁלוּ אוֹתוֹ שֵׁנִית עַד אֲשֶׁר יִנָּדְפוּ מִתּוֹכוֹ כָל הַמַּיִם, וְשָׁב וְהִתְגַּבֵּשׁ, וְהָיָה לְרֶגֶב סֻכָּר לָבָן כַּשֶּׁלֶג, הוּא הַסֻּכָּר אֲשֶׁר נִתֵּן בְּכָל מַשְׁקֶה לְמַעַן הַמְתִיקֵהוּ.

– אֲבָל – אָמְרָה צִלָּה – הֲלֹא הַסֻּכָּר אֲשֶׁר נִתֵּן בַּמַּשְׁקִים חֲתִיכוֹת קְטַנוֹת הוּא, וְלֹא גְבִישִׁים גְּדוֹלִים?

– צָדַקְתְּ בִּתִּי – עָנְתָה לָה אִמָּהּ – אַךְ הַחֲתִיכוֹת הָאֵלֶּה מִיַּד הַחֶנְוָנִי הֵן לָנוּ, כִּי הוּא יַהֲפֹךְ אֶת הַגְּבִישִׁים הַגְּדוֹלִים לַחֲתִיכוֹת קְטַנּוֹת בַּמְּגֵרָה אֲשֶׁר לוֹ, לְבַל יִכְבַּד עָלֵינוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּם לְצָרְכֵינוּ.

אָז תֵּלַכְנָה כֻלָּן לִרְאוֹת אֶת הַמְּלֻגְמָה, וְהִנֵּה הִיא קָרָה וְעָבָה, וַתְּחַלְּקֶהָ תִּרְצָה לַחֲלָקִים קְטַנִּים, וַתִּתֵּן לְכָל אַחַת מִבְּנוֹתֶיהָ חֵלֶק לִטְעוֹם, וְטַעֲמָהּ עָרֵב לְחִכָּן מְאֹד.

שאלות:

מה עשתה תרצה אחרי הצהרים? ומי יקצוץ את הקנים? האם יקצצו אותם עד השרש? ומה יעשו אחרי קצצו אותם? איה יביאו את הקלחים? ומה יעשה בהם שם? ואיה ישימו אותם אחרי הרסוק? ומדוע? מה זה עסיס? ואיה ישפכו אחרי כן את המיץ? עד כמה יעזבו אותו על האש? ומה יעשו אחרי כן? מה יראה בסכר אחרי התקררו? ואיך יקרא לגרגירים? ומדוע ישימו את הגבישים בתוך כלי מלא נקבים? ומה מראה גבישי הסכר בראשיתם? ומה יעשו למען יהפכו ללבנים? ומה שאלה צלה? ומה השיבה לה אמה?

כט. הָאֵם הָעִבְרִיָּה 🔗

א.

הָאֵם הָעִבְרִיָּה,

מַה־יָפָה מַה־נְּעִימָה,

לְבֵיתָהּ אַךְ צֹפִיָּה

כָּל כְּבוּדָהּ שָׁם פְּנִימָה,

ב.

אֵין לָהּ חֵפֶץ בְּזֹהַר

וּבַעֲדִי עֲדָיִים

לִבָּהּ אַךְ לַטֹּהַר

הַמְּשַֹמֵּחַ עֵינָיִם

ג.

אֵם כָּל חַי הִנֶּהָ

בְּבֵיתָהּ וּבַחֲצֵרָהּ

עַל אִישָׁהּ וְעַל בָּנֶיהָ

הִיא כָל הַיּוֹם עֵרָה.

ד.

כֵּן בְּצִדְקַת מַעֲשֶׂיהָ,

וְכֵן בְּאֹמֶר וּדְבָרִים,

תִּתֵּן לִילָדֶיהָ,

תּוֹרָה וּמֵישָׁרִים.

ה.

יִרְאַת אֵל שָׁמַיִם,

וְאַהֲבַת תּוֹרָתֵנוּ,

חִבַּת יְרוּשָׁלִַם

וְעִם אֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ.

ו.

אַהֲבַת צֶדֶק וּמֵישָׁרִים,

עֶזֶר, יֶשַׁע וְהַצָּלָה,

אַהֲבַת כָּל הַיְּצוּרִים,

שִׂנְאַת עַצְלוּת וּבְטֵלָה.

ז.

כִּי יִשְׂמְחוּ וְיִשְׁלָיוּ,

בְּאָכְלָם אֲרוּחָתָם,

כִּי יִחְיוּ וְגַם יְחַיּוּ,

כָּל דֹּרֵשׁ עֶזְרָתָם.

ח.

בְּכָל עֵבֶר וּפִנָּה

מְשִׂימָה הִיא עֵינָיִם,

עֹרֶכֶת וּמְכִינָה,

בִּתְבוּנוֹת כַּפַּים.

ט.

בַּמִּטְבָּח, בָּרֶפֶת,

בְּלוּלָהּ, וּבִכְלוּבָהּ,

עַל הַכֹּל חֹפֶפֶת

בַּכֹּל רוֹאִים טוּבָהּ.

י.

אוֹפָה וּמְבַשֶּׁלֶת,

אֹרֶגֶת וְתֹפֶרֶת,

מַלְבִּישָׁה מַאֲכֶלֶת,

וְכָל בֵּיתָהּ שֹׁמֶרֶת.

יא.

כָּכָה יְבֹרַךְ גֶּבֶר,

כִּי יַעֲשֶׂה תוּשִׁיָּה,

כֵּן יְאֻשַּׁר בֶּן עֶבֶר,

לוֹ אִשָּׁה עִבְרִיָּה.

יב.

אַשְׁרֵי אֲבוֹתֶיהָ,

אֲבוֹת בַּת רוּחָמָה,

גַּם אַשְׁרֵי יְלָדֶיהָ,

יַלְדֵי אֵם חֲכָמָה.

ישראל הלוי טלר

חוטים דקים. ↩
קֶלַח: קנה השבלת. – אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה (פאה פ“א מ”ג). ↩
הערה, על כל השאלות האלה וכן על יתר השאלות אשר תבאנה בסוף כל פרק, טוב כי תשיבנה הילדות גם בכתב, למען תתרגלנה גם בישר הכתיבה וגם בחבור משפטים. ↩
סַאְסְאָה: ראש השבלת, מאי וכראש שבלתי מלו (איוב כ“ח כ”ד). חד אתמר כססא דשבלתא (סוטה ה). ↩
כסס: לעס – הכוסס מן החטה, (ברכות ל"ז), היינו אכל חטים כמו שהן בלי בשול. ↩
מָלֹל: הדק, ומרח, פרך, ופרק את הגרעינים ממקום מושבם, פ“ד במעשרות המולל מלילות של חטים, ובביצה י”ג. ↩
פֶָשַׁל, מָפְשָׁל: השליך, תלה מאחוריו, – היתה קופתו מפשלת לאחוריו ב"ק כ'. ↩
רַקֵּד: נענע בכברה. – הטוחן, והמרקד, (שבת ע"ג). ↩
האביק: הסיר את האבק, – והפכו אִבֵּק לאמר: כסה באבק, מאבקין וכו' (שביעית ב). ↩
את השיר הזה וכן את השירים הבאים, טוב כי תלמדנה הנערות על־פה. ↩
גבל: ערב את הקמח במים ולש. – גביל לתורי, (ברכות מ).

מה דרכה של אשה, מגבלת את הקמח וכו'. (שמ“ר פ”ל) ↩
לח, לא קשה; רך הרבה, לא קשה. – טיט הנרוק יוכיח, (מקואות פ“ז, מ”א]. ↩
תָּפַח: נפח. – תפח תלטש בצונן (פסחים מ"ח). ↩
תָּחוּחַ: כמו טחון, הפרדת רגבים – אף האשפתות ועפר תחוח (אהלות מ"ח). ↩
רַף: לוח עץ קבוע בקיר להעמיד עליו ספרים וחפצים וכן בער'. ↩
מָלוֹשׁ: מָלוֹשׁ: אגן שלשין בו העסה: בתוך מלוש שלה (ירוש‘ גטין ח’). ↩
צָף: שטוח, “מחבת צפה” (מנחות ס"ג). ↩
גלגל את העסה: הפוך אותה מצד לצד כדי שתהיה גלושה היטב – אוכלין ארעי מן העסה עד שתתגלגל (חלה יג). ↩
לָטשׁ: כמו לוטש נחשת שפרושו כתת או הכות דבר עד שיצטמצם: תפח תלטש בצונן (פסחים מ"ח). ↩
טמטם: סתום ובדק את העסה בתוספת קמח: עד שתתגלגל בחטים, ותטמטם בשעורים (חלה ג'). ↩
קֹרֶץ: סכין לחתך את העיסה. עין מקרצת. ↩
קִטֵּף: טח פני הככר אחרי עריכתו, – את שלשלין בו מקטפין בו (פסחים ל"ו). ↩
מִקְרֱצֱת: חתיכות של עיסה לעשותן ככרות. – מקרצות נושכות זו בזו (טהרות נ"ג). ↩
זרד: ענפים רכים ודקים. – חבילי זרדין (שבת קכ"ו). ↩
תָּסַס: רותח, קול הרתיחות, – יין תוסס אין בו משום גלוי (ע"ז ל). ↩
זח: גאה לבו, זחוחי הלב (סוטה מ"ז). ↩
סכֶרֶ: מוט עגול המכון לפי חלל השפופרת שהוא עולה ויורד בתוכה, Kolben. (מוהרי"ם פינס). ↩
לב קטן. ↩
מקלות עם ראשים עבים, וכן בערבית. ↩
כְּרַךְ או כָּרָךְ: עיר גדולה. – הנכנס לכרך, (ברכות פ“ט מ”א דג"ד). ↩
שִׁלְשָׁן: עשב בעל עלים משולשים והוא מספא טוב לבהמות. ↩
לעס: טחן בשנים, – לא ילעס חטים (פסחים ל"ט). ↩
תַּרְמִיל: כיס גדול של רועים, – שבא במקלו ותרמילו (שבת ל"א). ↩
מקום מוקף מחיצות בלא תקרה. – מן הקרפף ואפילו מן המפוזר (ביצה ל"א). ↩
עָצִיץ: כלי עץ צר מלמטה ורחב מלמעלה ונמצא הרבה בחז"ל. ↩
קִלּוּחַ: זרם. – פרט לדם קלוח שאינו מכשיר את הזרעים (הולין ל"ו). ↩
רוֹבֶד: אצטבא סמוכה לקיר החדר: על הרובד הרביעי, (יומא מ"ג). ↩
מְסַנֶּנֶת: שם הכלי אשר על ידו מנקים את המשקים או המאכלים מן הפסלת שבהם. – מסננת של חרדל (שבת קל“ד, קל”ט). ↩
נָשֹׁר: נפל. – או תחתיה מפני הנשר, בירוש' סוכה פ“ע דג”ב. ↩
בצע: חתך חתיכה מככר לחם שלם. הבוצע מברך (ברכות מ"ז). ↩
מֵיחָם: שם כלי להחם בו חמין. – מיחם שפנהו (שבת מ"א). ↩
מין נפה לטהר נוזלים מפסלתם; שם ההקטנה של כְבָרָה, לאמר נפה, אין כוברין את התבן בכברה, (שבת פ“כ, מ”ג, דף ק"א). ↩
שַׁמֶּנֶת: שמנונית עבה הצפה על פני החלב אחרי השהותו שעות מספר, מוהרי"מ פינס. ↩
ביצית: ביצה קטנה מאד, כלומר: החלקים היותר קטנים שכל גוף בעל חי מרכב מהם, Zelle, cellule, Cell. ↩
קוּם: שמנת חמוצה אשר תצוף על פני החלב בשהותו כיום או כיומים, הנודר מן החלב מותר בקום (נדרים נ"א). ↩
חטיבה: דבר וחפץ, עין בערוך החדש, בערך חטב. ↩
צְהַבְהַב: צהוב מעט, ע"מ ירקרק, שחרחר וכו'. ↩
עֶשֶָת: שכבת הקום אשר תתהוה על החלב בעמדו, ובערבית אִשְתְּ. ↩
נַסְיוּב: עיין מצללת חלב. ↩
מִצְלֶלֶת: מי חלב המתמצים מקפאון הגבינה, ובתלמוד נסיובא דחלבא. ↩
לֶבֶן: חלב חמוץ, ובערבית לַבַּן. ↩
ונכין חמאה מהשמנת; חַמָּא: עשה חמאה. מוהרי"מ פינס. ↩
השכבה העליונה, וכן בערבית “אשתּ” ↩
בעטי.

בטש: בעט. – ביטשא בי טשא במעתא, (ב“מ קי”ב). ↩
מכונה לעשיית החמאה ↩
שם דבר עגול ונבוב; גוף עגול חלול מתוכו כמו שפופרת, Holer Cylinder, ודוגמתו אבוב של קלאים (כלים ב ג). ובערבית אֻנבּוּב. ↩
מַחְמַאָה: מכונה לעשית החמאה. (פינס). ↩
מקום האחיזה אשר דמות אות “ל” לו. ↩
בהתנועעה; מַגְמֵג: נענע, כשכש, משרש מוג, שפרושו האמתי כשכוש או התרגשות של גלי מים, והוא מלשון ערבי (עיין גיזיניוס): – ממגמג ושופך. (תוספתא כלים ב“ב פ”ג). ↩
לא עבה. עיין קרוש. ↩
דבר. ↩
שארית מי־חלב. – לפי שאי אפשר לה בלא צחצוחי חלב (ע“ז ל”ה). ↩
שם מדה בארץ תוגרמה. = 75 דרהם, או 246 גראם. ↩
דפוס: הכלי הנותן את צורתו לדבר הנשפך בתוכו. – יעשוה בדפוס ויקבענה (פסחים ל"ז), moule –. form,. – ↩
מָרֹחַ: השוה, החליק – כרי ממורח ירו“ש פאה, פ”א דט“ז ע”ג ↩
תּוּת: Mulberry tree – maulbeerbaum – múrier. ↩
נעשה כמו בצק. חביץ קדרה, (ברכות ל"ו). ↩
קָרוּשׁ: קפוא, עב, ההפך קלוש, – שמא יניחום ויקרוש הדם (פסחים ס"ד). ↩
ותכבשהו. דחס: דחק. – מה הדס זה דחוס בעלים. – (וי"ר ל'). ↩
תַּקְרֹבֶת: הממתקים והמגדנות אשר יוגשו לאורח הבא, – תרגום שַי, תקרובתא, (ישעיה י"ח, ז), – לא ירבה לו בתקרבת (ירוש', ע“ז ד”א ל"ט). ↩
חדר לעשות הגבינה. ↩
מְסוֹ: החלב הנקפא הנמצא בקיבת הכבשים, אשר בו מקפיאים חלב לגבינה. – כיון שישרד טפה אחת של מסו מיד הוא קופה (מדרש ב“ר ספ”ד). ↩
כַּרְבֹּלֶת: הבליטה האדומה אשר בראש התרנגל. – הרוצה שיסרס תרנגל יטיל כרבלתו (שבת ק“י סע”ב). ↩
געגע: השמעת קול התרנגלת. ↩
בית התבשיל, וכן בערבית ↩
מְרוֹפֵף: מתנועע. (מדרש מ“ר ספ”ד). ↩
רִירִי: ליחה נמשכת כריר, gluey, Kleberig,Gluamt. ↩
תבשיל הבא אחרי האכילה. ובאנגלית Pudding. – פטר את הפרפרת שלאחר המזון (ברכות מ"ב). ↩
מלאה חיים. ↩
מבקשת לדעת הכל ובצרפתית Curieuse; גרגרן: תאב לדעת דברים שאין תועלת בידיעתם. ↩
שָׁלֹק: בשל, – אכל שלק והוא מזונו, (ברכות מ"ד). ↩
Sirop, כל ליחה מתדבקת היוצאת מן הצמחים: כל שיש לו שרף ופניו מכסיפין, (פסחים ל"ט). ↩
עֹקֶץ: יד הפרי שבו הוא תלוי באילן, – חוץ מקליפתן וגרעיניהן ועקציהן (שבת ע"ו). ↩
חרז: מחרוזות של דגים (ב“מ כ”א), דגים קטנים מסֻדרים בחוט. ↩
מָלֹג: טבל במים: טבל מי אפר (תוספתא סוף ע"ז). ↩
ביצה מגֻלגלת: ביצה רכה, כלומר שהתבשלה במדה שאם מגלגלים אותה בדחיפה קלה, היא מוסיפה ומתגלגלת מאליה (שבת ל"ח). ↩
נקניק: מעים דקים ממולאים בבשר ובשמים, – נקניקא אשתכח. בכנישתא (ירוש‘ שקלים ז’). Wurst. ↩
Conserve ↩
מים מעורבים במלח ובתלמוד הילמי, אין עושין הילמי בשבת (שבת ק"ח). – החלפנו את היוד בהא לסמן המשקל העברי. ↩
מכונה לְיַבֵּשׁ. ↩
בחש: בלל את התבשיל – בוחשין את השתיה (ברכות ל"ה.). ↩
מין תרופה לכאב הלב ↩
מְלֻגְמָה: טבל במים: טבל מי אפר (תוספתא סוף ע"ז). ↩
שם פרי, ובערבית גַ'זַר. Gelbe Rüube. Carrot – Carotto. ↩
בית מלאכה עשית הסכר, מוהרי"מ פינס. ↩
קַשְׁבָּה: קנה מתוק, ובתלמוד קוראים אותו ג"כ בשם חָצָב. – מאי חצב? קשבא, (ע“ו י”ד). ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

קִראו עוד על אודות הפרויקט ועל איך לעזור 1

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות

חדש!

עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49742 יצירות מאת 2750 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21199 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

חלק ראשון 🔗

הקדמה 🔗

הַנַּעֲרָה הַטּוֹבָה 🔗

א. הַטִּיּוּל. 🔗

שאלות3: 🔗

ב. סַאְסְאַת הַשִּׁבֹּלֶת4. 🔗

שאלות:

ג. שִׁיר. 🔗

שאלות:

ד. מַעֲשֵׂה הַלִּישָׁה. 🔗

שאלות:

ה. מַעֲשֵׂה הָאֲפִיָּה. 🔗

שאלות:

ו. הַבִּקּוּר בַּמּוֹשָׁבָה. 🔗

שאלות:

ז. (המשך) 🔗

שאלות:

ח. (המשך) 🔗

שאלות:

ט. הַחֲלִיבָה. 🔗

שאלות:

י. הַשַּׁמֶּנֶת, הַקּוּם, הַלֶּבֶן, וְהַנַּסְיוּב. 🔗

שאלות:

יא. מַעֲשֵׂה הַחֶמְאָה 🔗

יב. חֶמְאַת הַשַּׁמֶּנֶת. 🔗

שאלות:

יג. הַגְּבִינָה. 🔗

גְּבִינַת בַּעֲלֵי הַבָּתִּים. 🔗

שאלות:

טו. גְּבִינַת מַעֲשֵׂה אֳמָן 🔗

שאלות:

טז. 🔗

שאלות:

יז. הַתַּרְנְגֹלֶת הַלְּבָנָה 🔗

שאלות:

יח. הַתַּרְנְגֹלֶת רֹבֶצֶת עַל הַבֵּיצִים 🔗

יט. הַבֵּיצָה 🔗

שאלות:

כ. הַפַּרְפֶּרֶת78 🔗

שאלות:

כא. הַמֶּרְקָחַת 🔗

שאלות:

כב. הַצִּמּוּקִים 🔗

שאלות:

כג. (המשך) 🔗

שאלות:

כד. הַמֶּלַח 🔗

שאלות:

כה. (המשך) 🔗

שאלות:

כו. פַּרְפֶּרֶת הָאֹרֶז 🔗

שאלות:

כז. הַמְּלֻגְמָה92 🔗

שאלות:

כח. מַעְשֶׂה הַסֻּכָּר 🔗

שאלות:

כט. הָאֵם הָעִבְרִיָּה 🔗

שאלות³: 🔗

ב. סַאְסְאַת הַשִּׁבֹּלֶת⁴. 🔗

כ. הַפַּרְפֶּרֶת⁷⁸ 🔗

כז. הַמְּלֻגְמָה⁹² 🔗