ובכן: הטרידוּ אותנוּ יהודים עבדקנים. הטרידו אותנו יהודים מיושנים החורשים בחביוני הזקן כל מזימות ימי־הביניים, הטרידו ואַל תרפו. גם אם יתלו בכם כל חרפת פיגורה של האומה; גם אם יציירו את אפכם ואת גבכם במדינת היהודים כפי שיציירו אותם מחוצה לה; גם אם מנהלו החרוץ של בית־הספר על שם בן־חור יסמיק מעוצר חרוץ וכלימה: גם אם יתהווה חור גדול בריניסאנס ולא נבין – בשום פנים לא נבין – איך הצליחה רוח־הקודש המצויירת בציורי התקופה ההיא לעשות כאלף וחמש מאות שנה לפני הריניסאנס מה שלא הצליחה לעשות חמש מאות שנים לאחריו; גם אם אתם קודחים לנו חור גדול במוסיקה הקלאסית עד כי נבוכים ונבערים נעמוד בלי לדעת מה קושר את “מאתיוס פאסיון” של באך הגאוני עם “יוהנס פאסיון” שלו; גם אם נעמוד שפלי־רוח מול צדיקים־יסודי־עולם היודעים כל אלה ואנחנו לא – הטרידו ואַל תרפו. אפילו יקום עליכם ועלינו מורה־יוהרה אחד לאנגלית באוניברסיטה ויאיים כי גם לסטודנט המסרב להיבחן מטעמי מצפון לא יינתן התוֹאר – אימרו לו כי אנו נבחנים בספר־האש הזה כאלפיים שנה – שלא לצורך התואר האקדמאי – וחיים. לכן, אַל תרפו.

לא כדי להבטיחכם כי מחר אתם מוליכים את כולנו לתפילת־שחרית. לא. גם לא נשתק מחר את הכבישים בשבת ולא נקים עזרת־נשים בחופי הרחצה ולא נקום מחרתיים להרוס כל פסל וכל תמונה, אפילו לא את המפלצות האמנותיות האסורות על פי הטעם אולי יותר מאשר על פי התורה. לא ניתן לכם מישאלתכם כולה ולא נירק בפני שום תרבות אחרת – גם תרבות־מאמינים אחרת – בנוסח: שקץ תשקצנו.

אבל הטרידו אותנו, כי אם טוב הדבר ואם לא, אתם מן המעטים היום כארץ – ואולי בעם כולו – המסוגלים כציבור להטריד אותנו הטרדה של קנאות אמתית לאיזה ערך רוחני. אתם עם המעטים המטילים בנו מזמן לזמן סערות בשל הסכנה של אבדן סימני־היכר. ואתם מן המעטים המונעים אותנו להתגלגל באין־מפריע לא אל האמונה באלהים אחרים אלא אל הגרוע מכל טמיעה: אל חוסר־דמות.

★

והטרידו אותנו לא כדי שלא נלמד מה שאנו חייבים ללמוד ושלא נדע מה שאנו חייבים לדעת. אין עוד עם שעולמו הרוחני חייב להיות כה מעמיק וכה מנומר כעולמו של עם שמתרבותו ינקו לאומים כה רבים ושרבים כל כך מבניו יונקים עתה מתרבויותיהם של אחרים.

אך הטרידו אותנו כדי שלא נתבטל בפני עצמנו ולא נתכרכם מבושה אם פה ושם, עדיין אנו נרתעים רתיעה של חלחלה לא מפני הטֶכּסטים של התפילות לבין־האלהים או למושיע, אלא מפני האסוציאציות. מפני המלים צליבה ואהבה וחסד ורחמים ויסורי המשיח שיותר משהן מזכירות גולגלתא שלו הן מעלות בנו זכר גולגלתאות שלנו.

הטרידו אותנו כדי שגם אם נחייב את תלמידיהם של דן הופנר ושל בצלאל בן־חור בירושלים להיבחן לצרכי הרינסאנס – של התקופה ושל עצמם – בכל פרטי התרמית היהודית בעמק המצלבה ובכל קריאות התרנגולים של פטרוס; גם אם נחייב אותם בכל אלה מטעמי האובייקטיביות האמנותית הצרופה – ידעו בזכות המערה הקטנה הזאת שחוללתם כי ספר זה, שהם מצווים לחפשו בירושלים אצל מיסדר הישועים, אף כי נחוץ לדעת אותו, איננו עוד כריסטומטיה אחת שחוברה לצרכי הלימוד של האמנות השימושית, אלא שקוראיו־מאמיניו במשך הדורות יותר משלמדו ממנו לצייר גרדומים, למדו ממנו להקימם – ובעצם ימי הרינסאנס גופם.

★

הטרידו אותנו ואת אלפי הלוויים היהודים בני־ימינו, שוחרי המוסיקה עד זוב־דם, העולים עם עלות האביב אל הכנסיה הלבנה באבו־גוש להתייחד עם הפאסיונים של באך ועם יסוריו הגדולים של המשיח שבאו לו מעם היהודים.

לא כדי שנזלזל כחוט־השערה באמונתם של אחרים ובפולחנם אפילו פולחן זה נבנה על עקדותינו, לא. הטרידו אותנו כדי שלא נתפתה על ידי אניני־התרבות שבתוכנו להאמין כי גם השירה הזאת של אלפי יהודים בחיק הטבע ובחיק האם הקדושה:

הנישאת מפסגת הרי ירושלים אל עמק המצלבה – גם היא פרק חיוני בתרבותנו המתחדשת, שבלעדיו איננו יכולים כלל להמשיך את המסורת המוסיקלית המפוארה של המלך דוד ושל התזמורת הפילהרמונית.

הטרידו אותם לא כדי שימנעו מעצמם תפילה־זכּה הנובעת מנבכי הנפש היהודית:

לא. ישירו גם יטוהרו, יעלעו כריכים – וישירו.

אך הטרידו אותם כדי שיבינו כי – לשווא, לשווא כל הטירחה. כי יהודי, ואפילו יהודי בישראל, יכול לברוח מכל דבר רק לא מן היהודי היושב בתוך עצמו: וכי שום דבר אינו חושף יותר את עבדות־הרוח מאשר המאמץ האלפיניסטי הזה בהרי ירושלים כדי להוכיח שעבדות זאת איננה קיימת עוד.

★

המשורר זלמן שניאור סיפר לנו פעם על פגישתו עם סופר יהודי אחר באחת הגלריות הנודעות של יצירות הרינסאנס באיטליה. אותו סופר היה מרותק במיוחד אל תמונות הצילוב, האם הקדושה והשילוש – כנראה משום שעסק בהם בסיפוריו. טפחתי על גבו – סיפר שניאור – ואמרתי לו: חכם אתה – ובכל זאת לא כל כך. אתה בוודאי סבור שאם תתנצר תהיה לבישוף ובכן, לכל היותר תהיה איוואן, איוואן יהודי.

איננו בטוחים אם כל העולים לשבתות־חזון באבו־גוש רוצים להיות בישופים. אך לפי הנהירה הזאת אל הרינה ואל התפילה יתכן שכלימתם של היהודים לא היתה כלל בעמק המצלבה אלא שהיא מזדמרת עתה מגרונותיהם בשבתות האביב בין הרי ירושלים.

11 בנובמבר 1966