לא. אין הכוונה לסרט בּקוֹפּרודוּקציה עם צרפת, גם לא למלחים, הכוונה לקיבוץ אחד בהרי־אפרים, קיבוץ דליה, וּלמלאכים כפשוטם. מלאכי עליון.

הרבה מעללי־גבורה ידעו הרי אפרים מעודם. מן ההר הזה העבירה דבורה הנביאה את זעקת ההתלכדות אל שבטי ישראל המפולגים לצאת למלחמה בגדודי הכנענים של סיסרא. מן ההר הזה קריאה להתגלות רוח־הגבורה הנרדם ולהכרת אחדותו של העם, ולא הרחק מצלעות ההרים האלה מנסרת עד היום בת־קול של שורת־הנצחון הגדולה: עם ה' ירד לו בגבּורים.

ומן העבר החדוק כמו נתגלגל ההר אל העבר הקרוב יותר, וכשאנו מעלים את שמם של הרי אפרים עולה באזנינו השם ג’וערה והוא מרעיד אלף ענבלים. כל מקום בארץ הקדומה־המתחדשת הזאת, אתה יכול לתקוע בו תמרור ולומר: כאן היתה ראשית, ראשית של משהו. בהרי אפרים זקופה כתמרור ראשית האימון הסדיר של פיקוד־המגן העברי בהתהוותו, בחומה־בּיקתה קלופת־טיח של ג’וערה, בין הרי אפרים, נתחשלה הגבורה העלומה של העם. ועוד בטרם יניבו הרים חשופים אלה עצי־פרי – הניבה מחתרת שלהם מפקדים.

ואולם כל מעללי הגבורה שידעו הרי אפרים מאז – לרבות גבורת המתנחלים בהם בימי מצור – מחווירים מעט לעומת מעללם של חברי קיבוץ השומר־הצעיר דליה בשיתוף עם חברי קיבוץ השומר־הצעיר מזרע, בשבוע שעבר: מעלל הנשואים הקרקעיים, ללא מלאכי שמים, ללא רב, ללא גינוני טקס. על פי חוזה, קונטראקט מפורש בין הצדדים, מבוייל בבולי האוצר, עם חותמות־שעווה וסרטים אדומים. עיסקה היא עיסקה.

וכה מספרת העתונות על העלילה בהרי אפרים:

“בהעדר רב ובמעמד אלף וחמש מאות אורחים מכל הארץ נערך טקס־הנישואין האזרחיים הראשון בישראל בין יורם וויטס מקיבוץ דליה ובין שוויונה קוסינבסקי מקיבוץ מזרע. בני הזוג היו הראשונים – רצה לומר: החלוצים – מתוך חבורת קבוציניקים של השומר הצעיר והקיבוץ־המאוחד שהחליטו להינשא בלי רב ובהשמטת המלים “כדת משה וישראל” מנוסח הקידושין. הנוסח החדש: “הרי את לי לאשה” ו”הרי אתה אישי" – חובר על־ידי עורך־דין, אחד יוסף בן מנשה. כי הנוסח החדש, הרצוף שאר־רוח פיוטי, חובר על ידי עורך־דין – לא נחוץ היה להדגיש. לא היה מקום לחשוד כי חיברו משורר.

איננו יודעים מה הן שבע־הברכות שבירכו אלף וחמש מאות קומונארים ישראליים במעמד זה של מתן חוסר־תורה בדליה, ומה קרה לכל אחת מן הברכות האלו כאשר הושמט מהן שם האלהים וכשהחתן והכלה נשארו טֶט־אַ־טט בלי נוכחותו של הצד השלישי הזה. זהו צד שאפשר אולי לחתום בלעדיו כל עיסקה רק לא עיסקה של נשואין. כי זוהי ברית שיכולה להתקיים בלי עורך־דין ובלי ליגה נגד כפייה דתית, אך ספק אם היא יכולה להתקיים יום אחד בלי מעט אלהים. אף־על־פי־כן, אין זה מיותר לנסות. וטוב לדעת שעוד לא פסו נועזים מקרב הארץ ושעדיין לא הכל מאובן ודוגמאטי במדינת היהודים. טוב לדעת שיש לפחות תנועה אחת התוססת באי־שקט יוצר, שריאותיה נושמות ונושפות ואיננה חדלה לטפס בסולם הנועז של הקידמה: מן המקלחת המשותפת עד הנשואים המבויילים. פעם ראשונים – תמיד ראשונים. בארץ השקטה הזאת, המתנהלת, כידוע, על מי־מנוחות מחוץ ומבית, טוב שיש לפחות כמה סמבטיוניס קטנים של נון־קונפורמיזם שאינם נחים מזעפם – במזרע ובהרי אפרים ובבן־מנשה.

★

כאשר אתה נזכר, כי דווקא לא הרחק משם, בשילה שבנחלת אפרים, החל לפני שלושת אלפים שנה להתרקם המרכז הרוחני של העם – ציר לליכודו ולאחדותו, אין אתה יודע עוד אם להתייחס אל המשיאים בלי “דת משה וישראל” כאל ילדי־חן המשתובבים במגרש־המשחקים של העם או כאל קשי־חינוך המשחקים באש של פילוגו וריסוקו.

אם כה ואם כה – נרשה לעצמנו לעוץ עצה אחת ליורם ולשוויונה הנלבבים, שליגה אחת ראתה לעשותם שפני־נסיון:

בקירבת קיבוץ דליה יושבת העיירה יקנעם. אנשיה רובם שכירי־יום פשוטים. מהם, כמדומה, גם עובדי־אדמה. חסרונם היחיד הוא אולי שלא כולם קראו את בוּכארין – ולכן יש להם רב. לאחר שמילאתם רצון התנועה ונרשמתם כדין אצל מר בן־מנשה. היכנסו אל הרב המקומי והירשמו גם אצלו. כדת. כן. כדת משה וישראל. בקיבוצי מזרע ודליה אולי תעודה זאת לא תידרש מכם, אבל לעולם אין לדעת מה ידרשו מכם ביום־מן־הימים הבנים. בניכם, הן הוריהם של אנשי מזרע ודליה גם הם לא שיערו שדווקא המלים “כדת משה וישראל” יצרמו כל כך את אוזן בניהם. בנים הם, כידוע, בני־תהפוכות – ולעולם אין לדעת.

טען הטוען: אנו חיים בתקופת המטוס ואינה דומה הקניית תורה בימי סילונים ללימוד־תורה הזכור, כנראה, למבלי־החינוך מימי חבישת־ספסלים או מימי החַמֶרֶת והגַמֶלֶת. גם התורה צריכה דחף. גם אותה, רצה לומר, יש לרתום למין קליעים המועפים על ידי מעיפים זריזים. מתפוצצים באויר ותוך כדי כך דוחפים את התורה קדימה. בימינו מסיעים תורה, משיטים תורה, מטיסים אותה – אך אין מרכיבים אותה על צבים. שכח נא, ידידי, תקופה של יגיעת־המוחין. היתה ואיננה עוד. דברי חכמים בשעט נשמעים. ואם אי אתה יכול לשאת שאון התורה בגלגל, התכנס לתוך קונכיתך ואל תפריע למגלגלים. מכל מקום, לא נעמוד עוד עם נר מהבהב מול רוח־הזלעפות של הציביליזציה. תורה שלנו אם יש לה רגלים ואם אין לה, עם הזמן היא תצעד. מה הוא נמהר, אף היא תהא נמהרת. מה הזמן נחפז ואין לו זמן. אף תורה תיחפז. מכל מקום: כל עוד בידינו שרירי־רכבים ומגלבי־תקציב, היא לא תדדה עוד דידוי של מלמדים.

דברים כדרבנות. ואף־על־פי־כן: אל נא ידידי בעופך. ואל נא תחפז בגזירות־לא־שוות. צא וראה פליאות שהפליא המדע: זה עתה ביקע את הפרודה. עוד מעט יינשא אל החלל – משנה סדרי־בראשית ואוגר בידו כוח־היולים לגזור אחרית כל חי. אך דבר אחד לא הפליא לעשות עד היום הזה: לשנות את מיבנה מנגנון־המחשבה של האדם ולחולל תמורה כלשהי בתא הקטן שהוא מרכז החיים הרוחניים שלו. אדם למד – המדע לימדהו – לעשות תרכיזים מכל דבר, לעייל פילים בקופי מחטים לדחוס מלוא ערכו המזוני של שור אבוס בתוך חפיסה של גפרורים ולפרנס בו קיבתו של אדם חודש ימים. אך עדיין לא השכיל להביא מוחו של אדם לידי כך שיבלע גלולה של תורה. לפי מתכון שמאיצי־תורה מכינים בירושלים או בתל־אביב ולפתוח לעצמו כל אפקי־הדעת. פעם אחת קרה הדבר בנסיבות אחרות לגמרי, ובודאי גם שם באיזה שהוא פיתוי של מנגנון הסברה. עם אשה ועם תפוח. לא נשאל מה עלתה לו לעולם בשל אכילה־מרוכזת זאת, אך גם פלא מפוקפק זה לא נשנה מאז.

מסתבר כי בכל תהפוכות העתים וכיבושיהן נשאר מוח האדם – אותו מוח עצמו המחולל את התהפוכות וכובש את הכיבושים – עומד בשמרנותו, בעיקשותו האורתודכסית, בחוקיות־התיפעול שימיה כימי אדם עלי אדמות וקצב קליטתו כמעט לא נשתנה. הציביליזציה אולי הביאה את מוחנו לרהיטות מחשבתית קצת יותר זריזה ומאומנת. אולי שימנה במקצת את צירי המחשבה. אך – לפי מה שאנחנו בני־תמותה יודעים – לא הביאה שום קיצורי־דרך מהפכניים בתהליכים הרוחניים המורכבים ובזמן שתהליכים אלה מצריכים כדי לקלוט תורה. לכן, עול־השמים הזה – המטוס שאתה נשען עליו – עדיין איננו מוליך את הכל. ולא נותר לנו בעניני חינוך אלא להוסיף ולהיות מחמרים ומגמלים ואפילו לקיים מאמר קדמונים וגם להישמע בנחת. זה דרכו של חינוך וזה קצב שלו ושום טייסים, באשר הם. לא יחִישו אותו.

★

ואולם חמור יותר ומשמעי יותר הוא נימוק אחר לרמקולות ולבהילות בפעילות התרבותית, והוא: הדחיפות שבמצוות מיזוג הגלויות. כיוון שמיזוג הגלויות הוא לכל הדעות ענין־חיים למדינה, לבטחונה, לתחבורה החברתית התקינה בתוכה ולצמיחתה כיחידה לאומית אורגנית, לכן יש להפעיל כל הכלים, למלא חלל הארץ רמקולה ושאון־תעמולתה של המדינה שיהיו מנסרים בה באין מפסיק, להמטיר עליה ברד־תרבות בדוק ושאינו בדוק, לחבר מין בשאינו מינו ובלבד – למזג את העדות. והעיקר: בלי תהייה, בלי הרהור ובלי בדיקה העלולים רק לעכב את המיזוג ולהעמיד אותנו פרודים ומפורדים למחנות – אמנם, מחנות של יהודים, אך בכל זאת: מחנות – של הרגלים, טְבֶעִים, מנהגים ומסורות, שונים וחסרים פרצוף־שרד אחד היאה למדינה נאורה בימינו.

ואולם נימוק זה הוא מכוות־אש, ומי שמצייר לעצמו ענין ההיתוך הרוחני של שבטים ועדות כמלאכת האוחז בתרווד ובוחש ומפיק מן הקדירה תערובת הרצוייה לו, איננו אלא מעביר מושגים קולינאריים מתחום הכירים אל התחום האנושי, אל הסוציולוגיה. כי ביורה הרותחת הזאת של גלויות מתקבצות יש שרשים, גזעים, צמרת וענפים, מָסוֹרות, אוצרות בלומים ומבעבעים של ערכים, קדשי־אדם וקדשי־דורות, של מנהגים והרגלים שהפכו טבע – כטבעיות התנועות הפיסיות היסודיות של האדם. מהם הרגלים ומסורות שבמשך הדורות היו לחישוקים שליכדו שבטים שלמים או משפחות וקיימו אותם ואת היחד בתוכם. הַתֵך, במכוון או מחוסר זהירות, את החישוקים האלה ונמצאות כל היחידות החברתיות הללו, לרבות האדם היחיד בתוכן נעות כפרודות בלי אחיזה, נתלות על בלימה.

דברי־הימים בוודאי יברכו את דורנו על שמיהר – אם מיהר – להוציא אחים מאהלים, מבדונים ומפחונים ולהעבירם לבתי־מגורים ראויים לשמם, שלא זו בלבד שהם נוחים יותר ומבריאים יותר אלא שניתנת בהם לאדם יכולת רבה יותר ליצור כרוחו: לחשוף ולפתח גנזיו הרוחניים. אבל עדיין ספק הוא אם יברכו אותנו על כי בבהילותנו ובחפזוננו ניתצנו, למשל, – למה נכחד? – את בית־הכנסת כמרכז של דורות להתייחדות רוחנית, לזימון העדה לוויעוד ידידים ויריבים גם יחד לליכוד אזרחי ולאומי, ונתנו, או שלא נתנו, במקומו מועדון – מלה שנתחדשה במלוננו אך לפני עשור אחד או שני עשורים ושמעיקרה איננה אלא הגדרה טכנית לבית מרוהט שיש בו עתונים ושבו שומעים מזמן לזמן הרצאה או תקליט של מוסיקה קלסית, עתים גם עברית ולרוב – ג’ז. ואולם מבחינת כוח־הליכוד הרוחני שלו להתכנסות הציבור או כוח־הייחוד שלו להתכנס־אדם־עם־עצמו אין הוא מגיע, אפילו אצל אלה שהם היום בגדר כופרים, לסיפו של בית הכנסת. כשם שבודאי ניחקר היטב על ידי רושם־העתים באיזו רשות מוסרית ולצורך איזה מחקר ומתוך אילו טעמים של “מיזוג” פרצנו – זאת אמת! – בנחשול חילוני אל כל בית אב מהרי־האטלס או מתימן והעמדנו זמר שלנו ומחול שלנו ונוסחאות־מגע שלנו בין אדם לאדם או בין איש לאשה מול ניגוני־תפילה ייחודיים שלהם ומול נוסחי־חיים אחרים, בלי להמתיק ובלי שום אורך־רוח לנסות ולהתבונן בערכי כל העדות ולהעלות רבים מהם – ורבים מהם ראויים לכך – למדרגת ערכים של האומה כולה. אולי השווינו ואיחינו בכך קרע ברובד העליון שבמגע בינינו לבין שבטים אחרים ותרבויות אחרות ויצרנו מכנה משותף לכולנו שהוא, לדאבוננו, חוסר מקום־קדושה וחוסר מקום־ייחוד בכלל – כבר לא בית הכנסת ועדיין לא, וכנראה: לעולם לא – המועדון. אבל מי יודע מה עמוק הקרע שהעמקנו בלב כל היחידים והשבטים האלה שבזרוע תרבותית נטוייה ובחיפזון של ימי־מטוס באנו מה שקרוי: למזגם.

לכן, אם מיזוג הגלויות הוא הצידוק לבהילות כי אז מסוכן הדבר שבעתיים. מיזוג זה סובל פחות מכל דבר אחר קוצר־רוח, טרטור, זרוע־נטוייה, רמקולים ומלאכת־תרווד. נעמוד נא בצידי התהליך האנושי המורכב והמפליא בתולדותינו. נסייע בידי קוני תורה אלמנטרית ובידי קוני־לשון ונקל עליהם בדרכים עתיקות (ואם נחוץ: חדשות), לקנותן כדי שבמסד חיינו, במישורי המגע הראשוני, נבין איש את שפת רעהו. אך אל ננסה מתוך בהלה מכוונת או מתוך פזיזות שגוגה של צועדים להרכיב עליהם במיקצב זר את עולמו המרוקן למדי של בן־דורנו. הרבה מן הפעולה הבהולה של כמה מטובי מוסדותינו נושא בחובו סכנה כזאת.

נסיים אמירה צדדית זאת לירושלים או לתל־אביב ונשוב אל מסילתנו שאף היא עמדה, ממילא, להוליך אל בעיות של מיכניקה.

★

הלל הזקן הקנה כל התורה על רגל אחת. את השיא הזה שכבש לפני קרוב לאלפיים שנה שברנו מזמן. ברבע יום־עיון אנו מלעיטים תורה בשברים. חצי יום־עיון עם אכילת צהריים. ללימוד האזרחות. על פני כל ארץ פזורה הרשת הנרחבת של ערב לימוד אחד ויום־עיון ומחצה וסמינריונים בני יומיים שמקוצר הזמן דוחסים בהם הכל. התורה אינה נזרעת עוד אלא נזרית. קבוצת מרצים מזוררים בחצי שבת קצרה אחת נוסחאות מנוסחאות שונות – המצטרפות במשך השנה לסטטיסטיקה של הפעילות. אלפי מונחים שזוררו אותם באוירת בתי־העיון המזורזים והדחופים, מנסרים כנשמות ערטילאיות במוחותיהם של תלמידים לשעה קלה ותלויים שם על בלימה. פשוט לא הותקנו במוחותיהם הַוַוִים. אין כל חשבון הנדסי בבנין התורני הזה. לא יציקת יסוד ולא הנחת דיוטות ולא הרמת טפחות דיוטה על גבי דיוטה, אלא זריקת כף של מלט לחבר בלימה עם בלימה. יש רק חשבון הנדסי אחד לבנין הפעולות – אריח הסטטיסטיקה, ספרות למנין. אימתי הוקנתה כך תורה ואימתי האמינו כי כך יקנו תורה – האלים יודעים. אלא שזו המצאה מיוחדת של ארצנו: ימי קריאה ושמיעה חטופה שכל שם יאה להם פרט לעיון. כי אין הם נאחזים כלל ולא ניתנת להם שהות כלל להיאחז בגרעינה של המחשבה ולהפעילה בתגובה יוזמנית המתקראת “עיון”. אלא הם סובבים, הדברים הנאמרים, המושגים החטופים כפרפרי־לילה סביב המחשבה, ואינם גורמים אלא ללפלוף מעצבן של המוח. שברי קורסים, רסיסי סמינרים ופירורי סימפוזיונים מרחפים כאבק־תורה בחללה של הארץ, ריסוקי־נושאים מהלכים על קביים ופיצולי־מושגים. מקוריים וזרים, משוטטים בה שמוטי־כנפיים. יותר משקצרה נשימת תלמידים קצרה נשימת המורים. או שבאמת אין תורתנו מספקת אלא למלא חציה של שבת קצרה אחת. תורה פזוזה במקצת.

הגיע הזמן להחזיר לבית־המדרש לפחות מקצת מתפארת עברו.

★

כמות פירושה לא רק הרבה פעולות אלא גם הרבה דברים בבת־אחת. כבר מזמן אין מביאים למקום מרצה בלי ליווי אמן. מעין עטיפת מתיקה או פתיון שבו שובים את השומע. נוסח אם לא תבוא אל התפילה של המרצה לא תבוא אל הרינה. או – או. כך היה לפנים. היום אין די בכך. לא די בקריין שילווה את המרצה. נחוץ זמר שילווה את הקריין ובשביל שירצו לשמוע את הזמר כדי שישמעו לקריין כדי שישמעו למרצה מוסיפים לו מחוללת אחת. לתפארת התרבות, להרבות גיוון ועל כולם, כדי שלא ישעממו זה את זה מוסיפים עושה להטים או קסילופון. בשביל שיוכל השומע לעלע אותם מעט דברי תרבות על טשרניחובסקי או על משנתו של שפינוזה מסמיכים להם שני אבירי מאמבו. מה שבטוח – בטוח. לשפינוזה אולי לא יבואו – אבל למאמבו בודאי. פאנתאיזם כרוך במאמבו הוא גיוון אמיתי. העיקר לא לשעמם. ומעל לכל – הקונטרסטים. ענבלי־תימן מזה ולהטי ברנרד בנט מזה. – הנה מה שהפעולה זקוקה לו וכיוון שהרגילו אזנו של השומע לתופים – שוב אינו יכול בפחות מזה.

כלל נוסף הוא: קצת חוכא. הכל מוכרח לשעשע, להצחיק. אם רצונך להביא אדם לכלל חשיבה אתה חייב קודם כל להזין את בלוטות הצחוק שלו. אם לא ידוגדג – לא יקלוט. אין תורה מוקנית אלא במוקיונות.

“איך, למען השם, איך רוצים אתם שאכתוב לכם לרדיו, שאחבר לכם סיפורים טובים לילדיכם (נאום שר החינוך); שאשמור ואחזק קשריכם אל עברו של העם (נאום ראש הממשלה); שאספר גבורות האדם הישראלי (נאום שר הבטחון); שאכין חמרים־חמרים לכל האנתולוגיות והכריסטומטיות בהן אתם מלעיטים את ילדי ישראל, שארים נוסף לזה את קרן תרבות ישראל; שאעשה משהו שיביא את דברנו לגולה, לעולם: שאעשה גם משהו טוב באמת, פנימי באמת, נשום־אויר, רענן – – איך איך” אם “כל העסק נפל. לא מכשיר, לא שעת קונכיה, לא רווחה לנפש”.

מדברי סופר אלמוני בפי משה שמיר כפי שהובאו בזמנו ב“מעריב” (ההדגשות – של המעתיק). לפני זמן מה אירע כאן דבר שמעטים נתנו דעתם עליו: אחת מתשע בנותיו – המוזות – של זיאוס עמדה להגיע אלינו על פי הזמנתו של סופר עברי. כדי להרים קצת את רוח־היוצר בישראל הנתון בזמן האחרון בשפל המדרגה. היתה זו הממונה על המוסיקה בממלכת־האלים, שנחלצה לעזרת ספרותנו. כבר כלו העינים לבואה, כבר ציפו סופרים לשעת־ההתייחסות המיוחלת עם האלה, שבעקבותיה באה, כידוע, ההתפרצות הגדולה של רוח היוצר, אלא שברגע האחרון ממש באה התקלה. ומצד מי? – כמובן, מן האדמיניסטרציה.

כאשר התייצבה האלה לפני דלפק המכס של המדינה, שאל אותה המוכסן: ומה מחירך, האלה, לצרכי היטלים? אמרה האלה: תשעים לירות שטרלינג בלבד. אמר המוכסן: צר לי מאוד, בת־אלים, אלא שבגלל חיסול הפחונים ומפני העליה המוגברת מארץ שאסור לפרש בשמה תהיי חייבת בכפל־המחיר כופר־מכס. אמרה האלה: בממלכת הרוח איננו יודעים מלים כמו: היטלים, פחונים וארץ שאסור לפרש בשמה, ואינני יודעת מה אתה סח. אלא שכל הענין אינו נוגע לי. אינני עולה לארץ מפני הלחץ או מפני הדחק, גם אינני יתומה, חלילה, ויש לי תמיד מקום לחזור אליו. בבית, אמנם, צפוף במקצת – יש עוד שמונה אחיות, גם כמה אמהות־חורגות, ואבא־זיאוס משתולל לפעמים, אף־על־פי־כן: בתו אני, וגדולים רחמי־אב. אלא שאם אתה מוכסן במדינת היהודים, עליך לדעת כי הוזמנתי על־ידי סופר עברי ואני שכינתו. אני הפנינה שהוא שולה מקונכיתו או אני הקונכיה שממנה הוא שולה פנינתו. ולא אני המצאתי את האליגוריה הזאת עם הקונכיה והפנינים. כך בפירוש כתב לי. ואם אין אתה נותן לי להיכנס בלי מכס, אתה פשוט מסלק שכינתו של אותו סופר.

אמר המוכסן: מה לי סופר, מה לי שכינה. אני אינני סופר. אני מונה, שכִינה, או כפי שאת קוראת לזה: קונכיה, שמחירה תשעים שטרלינג – מכס שלה מאה ושמונים. כך כתוב בדיפתראות המכס, ולא איכפת לי מה כותבים הסופרים בעתוני־הערב. כל בעל־מלאכה שצריך חומר־גלם – קונה ומשלם. השכינה, אני מבין מדבריך, היא חומר־הגלם של בעל־המלאכה שהזמין אותך. רוצה שכינה – שישלם. יקר מדי? יקנה שכינה ממין זול יותר. זכור לי אומן אחר מאותו משלח־יד – נדמה לי, משורר – שגם הוא חיפש השראה בממלכת־המוסיקה. אך כיון שלא יכול היה להרשות לעצמו לקנות שכינה יקרה כל־כך כמו המכשיר המסובך הזה, המדבר מתוך גרונך או שאת מדברת מתוך גרונו – הסתפק בצרצר, בפירוש: צרצר, חרק מממלכת החרקים. אמנם, שכינה־של־חרקים איננה מן המשובחות ביותר, אבל המכס עליה מעולם לא היה גדול, ובשביל העניים זה הספיק. אגב, נעימי־זמירות צייצניים כאלה לצורך ההשראה הספרותית נפוצים בהמון בפרברי הערים, במעברות ובשכונות הדלות בארץ גופה, ואין צורך להטריח לשם כך את בנות־האלים.

אמרה האלה: אם זו גישתם של מוכסים במדינת היהודים לענינים שבספרות ובמוסיקה, אם כך מטפלים אצלכם בקונכיות־היוצר – אינני מתפלאה עוד על זעמם של סופריכם הצעירים והמתבגרים כאחד. מדינה שאיננה מסוגלת לתת לסופריה מכשיר של “היי־פידאליטי” – המינימום הדרוש להחזקת רמת־כשרון הוגנת ולקיום כמה וכמה סיאנסים של הזדככות־הנפש – נוח לה שלא תתקיים משתתקיים. מכל מקום: אל תתיימר להיות כמדינת־הרוח ואל תתאונן על תיפלות בתסכיתי הרדיו שלה. האמת היא, במלכות־האלים השתוממנו לא פעם לטעם השידורים שלכם. אומה – אמרנו – שנתנה לעולם את חכמת־שלמה, את יריביהם של סבי־דבי־אתונה ואת נתן החכם, איך יתכן כי השפיע עלינו בכל שעה שמחוץ לתחזית מזג־האויר כל־כך הרבה רעות־רוח?

נזדעמה האלה ופנתה לנו עורף. נשארנו בלי הקונכיה ובלי דמי־המכס. אך נשארנו עם המוכסן. עם הסופר האלמוני ועם הקורא – שלישיה מכובדת לגלגל עמה שיחה ערב־שבת. יכולנו להוסיף ולגלגל שיחה זו – גם בהעדר האלה – בתחומי האליגורית ולהשתעשע בכמה משלים נוספים, שאין בהם במקרה זה כל מחסור, כי הגרוטסקה, שאותה מזכיר בצדק מ. שמיר, מצמידה את עצמה מאליה גם אל המשל, גם אל השנינה, והם נמשכים אחריה כעדת־נמלים אחרי נבלת הזבוב. אבל לא הטרחנו את האלים לתפארת המשל בלבד, אלא כדי להטיל על הדברים ברק הראי־העקום, שאין כמותו מחזיר לפעמים אמת מסורסה אל השלמות.

★

ספק, אם יש עוד בעולם מדינה החייבת כל־כך לסופריה כמדינת היהודים. ולאו דוקא לסופרי היום הזה, מכל מקום לא רק להם. היא חייבת ליהודה הלוי, למדרכי צבי מאנה, לחיים לנסקי ולאחרים לא פחות משהיא חייבת למחברי התסכיתים של “קול ישראל” בימינו. תנועה כתנועה לציון, כשהיתה כאלפיים שנה תנועה של כיסופים, נישאה כל אותם הדורות קודם־כל וראשית־לכל על ידי הסופר. בששים השנים האחרונות, מימי הציונות המדינית, נוספו לה נושאי־סבל חשובים מאד, שיצקו ערגתם של הדורות בדפוסי מדיניות והגשמה. אבל כאלף ותשע מאות שנה היא נישאה על שכמם של סופרים בלבד. הם ולא אחרים טוו את החוט הסמוי לאורך הדורות, שמאוחר יותר קלעו ממנו מדינאים ואנשי־מעשה חבל־ספנים להטיל בו עוגן־הצלתו של העם.

אבל גם אילולא נתנו לנו סופרים את המפרשים, שבהם השיטה את עצמה הספינה הדמיונית של המדינה על פני הדורות – לא היתה המדינה חייבת להם פחות. כי יפוצו נציגיה הדיפלומטיים של ישראל כאשר יפוצו ויתנשאו ארובות־החרושת כאשר יתנשאו – את כל הצמחיה האדירה הזו אי־אפשר יהיה לאורך ימים ללוות בפיזומי “דינה ברזילי” בלבד. ואם לא תתחדש עלינו רוחו של העם לדורותיו, על תמורותיה המוכרחות, אבל על ייחודה הקיים ועומד – נעמוד אולי לפני התופעה המוזרה, שדוקא הריבונות המדינית של העם תביא לידי טשטוש הוויתו הרוחנית המיוחדת, שנשמרה כל שנות גלותו ושקיימה את העם המפוזר כחטיבה לאומית בעמים.

על כן אין כחוב שהמדינה חבה לסופר. היא חייבת לו מפחה וסדן ותנאי־קיום שבהם יוכל ליצור באין מפריע. היא מחוייבת, כמצווה הטבועה בעצם אופייה של המדינה היהודית וייחודה לשחרר את הסופר מן המאבק היומיומי לקיום ומן הדאגה, שאיננה חדלה להטריד סופרים בישראל, ליום מחר. אך מעל לכל ולפני הכל היא חייבת בכבודו. כשם שגם טובת המדינה מצווה שתינתן לסופר אפשרות של השפעה פעילה יותר על עיצוב דמותה.

אבל דבר אחד, נדמה לנו, אין מדינה חייבת לסופריה: קונכיות. שולי־הפנינים בין דור הסופרים הצעירים־מאוד שלנו אינם מרובים לפי שעה, ולכן, כנראה, לא היה גם מושג הקונכיה נפוץ ושמיש ביותר עד כה. אם קונכיה פירושה רקע נוח ופורה לעבודת האמן, סדן למקבת, כי אז נתנה תקופתנו ליוצרים “קונכיה” אדירה, שכמוה אולי טרם נתנה תקופה. הדרמה האנושית, האינדיוידואלית והקיבוצית, שבהיאחזות רבבות בני־אדם בטרשי־ארץ ובטרשי־חברה; מאבקו של האדם, ועתים גם בדידות מאבקו, בתוך העלילה הגדולה של ההתערות – אם לרקע זה קוראים היום “קונכיה”, כי אז “קנכה” המדינה ליוצריה “קניכה” הראויה להתכבד. על קונכיה זו לא הטילה המדינה שום דמי־מכס. עליה הופקד הסופר ולא המונה.

אך אם הקונכיה החיונית לסופר בשביל “לשמור ולחזק קשריכם אל עברו של העם: לספר גבורות האדם הישראלי ולהרים – נוסף לזה – את קרן תרבות ישראל” היא מכשיר־נגינה מסוג “היי־פידליטי” בלי מכס: אם בלי “תפלה זכה” של המכניזם האמריקני המשוכלל הזה אין הסופר יכול להגיע אל “כל נדרי” שלו בשירות עצמו ובשירות האומה – כי אז יהי נא אלהים עמו, אך הגניוס הלאומי יצטרך, כנראה, לוותר עליו. ולא משום שדמי־המכס על כלי־מותרות הם כה נחוצים למדינה לכלכל חיים וקליטה, אלא משום שיצירות ספרותיות, שהמבוע העיקרי שלהן היא מחט החורצת בגלגל של־זפת המשוח במוסיקה – תרבות היהודים וכל תרבות יכולות בשקט גמור לחיות בלעדיה.

★

אלא שכל נוסח הדברים של אותו סופר אלמוני, שלא היסס להטריח עטו של אחד מטובי המספרים שלנו, מטיל אלומת־אור גם על העיוות החדש בפרצופו של הדור: עיוות הזעם. לפנים, כאשר מחשבת האדם נהגה להביע את עצמה באופן פשוט ובלי פיתולים, קראו לשואל בנוסח “מה העבודה הזאת לכם” בשם פשוט: רשע. היום הוא: זועם. דיוקן חמישי בתשלום המשפחתי של ארבעת בני־ההגדה. אלא שזעם זה יש לו דמיון אל מושג הזעם המוכר לספרות העברית הקדומה והמאוחרת – כדמיון שבין חריץ־גבינה צהובה ממרתפי רוקפור לירח של אמצע כסלו.

כי הזעם, במשמעות של התעוררות מוסרית ומרי, לא זו בלבד שאיננו זר לעם היהודי, אלא שהוא הרוח המניעה בקורותיו. הזועמים מתקוע וממורשה ומנהר כבר, קדמו הרבה אפילו לאוסבורן. על הזעם הזה, שהיה תמיד כטלטלה מוסרית לעם, נישאו גם משא נמירוב, ברוך ממגנצה ו“רחובות הנהר” – תמצית המרי היהודי והאנושי ונזר הספרות העברית, היו לזעם זה כמה סימני־היכר מובהקים: הוא נבע מהתגעשות מוסרית כנה ומתחושת־אחריות עמוקה של הזועם אל הציבור שבקרבו חי; אורח־החיים של הזועם והמוכיח היה לרוב שונה בקיצוניות מאורח־החיים שעליו שפך זעמו: הוא היה קודם נאה מקיים ואחר־כך – נאה זועם; והעיקר: הזעם עצמו היה ביטוי של הכשרון, הוא לא היה לבוש, אלא מהות. הזועמים הקדמונים לא דיברו על הזעם. הם כתבו אותו. הם זעקו אותו.

מעט מאד מתכונות אלו הוא נחלתם של הזועמים בימינו. הם חיים ומקיימים לפעמים באופן מודגש יותר את אורח־החיים המעוות, שכנגדו הם מתריסים. ואילו מבחינת הכיבוש הספרותי – זה למעלה מעשר שנים מהלכים צעירים וצעירות זועמים עד אחרי חצות במדרכות של רחוב דיזנגוף, ואם לא להביא בחשבון שיחות־קרנות שלהם בבתי־הקפה – קשה להצביע על איזה שהוא פרי ספרותי ממשי של אופנת הזעימה הזאת. מכל מקום: הזעם אינו עומד בשום יחס אל הכשרון. כל כוחו בעקימת־האף. היה זמן שביטויה של התנשאות היתה זקיפת החוטם, האופנה של ימינו היא עקימתו. ואת הזכיון הכולל לעקימת אף אינטלקטואלית לוקח לעצמו כל מי שמתחיל לחמר אחרי הספרות. מבחינה מסויימת הזעם הוא השלב הפשוט ביותר והשווה־לכל־נפש במגמה הא־סוציאלית, המסתמנת בשכבות מסוימות של הדור הצעיר: הניהיליזם והציניזם יש עמם, לפחות, איזו אסוציאציה להשקפת־חיים ולפילוסופיה חברתית, ואדם המשייך עצמו אליהם חייב במאמץ אינטלקטואלי כלשהו, כדי לדעת מקורותיו של הטיפוס שבחר לחיות בצלמו. מה שאין כן הזעם. כאן לא נחוץ אינטלקט. נחוץ – אף. ונחוץ רק לדעת איך ומתי לעקם אותו.

כאשר אתה נתקל בעקימת־אף מופגנה כזו, בתוכחה נבואית כמעט, על חטא הטלת מכס על “היי־פידאליטי”, מתחוור לך פתאום שה“אימפרטיב הקטיגורי” של כמה מן הזועמים על הליכות המדינה והמלעיגים עליהן איננו נובע מרגישות יתירה של הרקמות המוסריות שלהם, אלא מכמה דברים ארציים מאד, תועלתיים מאד, הנוגעים להם ולבשרם ושבהם הם רואים עצמם מקופחים. ייתכן, שכאן, בהרגשת הקיפוח הגשמית והאנוכית מאד, טמון גרעינו של הזעם המוסרי, כביכול של כמה מחברים צעירים, שבעצם הם משתוקקים לחיות חיים טרזניים במקצת נוסח המינגוויי, אך מבקשים שנאמין כי כל אחד מהם הוא לכל הפחות יוסף חיים ברנר.

האמת היא שיוסף חיים ברנר נחוץ גם נחוץ למדינה אף בימינו. כל כותרת בכרוניקה הישראלית של ימינו קוראת לו. גם לא מעט כאב ושכול עדיין מהלכים בארץ. המרכבה הדוהרת – והמחויבת לדהור – של הריבונות העברית שוחקת לא מעט בין גלגליה. אך בעוד אטומה וכבושה אנקתם של השרויים במחסור – מנסרות בקול גדול קובלנותם ומרירותם של השבעים. אדם שאין לו פת לאכול די שובע ובגד להלביש לילדיו נאלם במכאוביו, אך מי שחסרה לו מחט לתיבת “הנאמנות העילאית” של אמריקה הוא שמקים שאונו של עיוות־הדין בשוקי חיינו והוא הוא המעמיד כל מוסר־החיים שלנו על היפוכו. כאשר זעקת בעלי־המחטים האלה נשמעת מאזור החוג הנוצץ או מאלה שעלו מנכסיהם ונהפכת לתאניה גדולה נגד המדינה – אין זו תופעה בלתי־שכיחה. אך אם הסופר, המתיימר להיות מוכיח, מעמיד כל גורל יצירתו וכל מבחן המוסר הציבורי שלנו על חוד המחט הזאת – זכותו הגמורה היא, כמובן, לעשות זאת ככל בן־תמותה, אך אל יבקש מאתנו שנראה בו מתקן פרצופו המוסרי של הדור או “לוּתֶר” קטן של מדינת היהודים. נצייד אותו ושכמותו בכל מכשירי־הטכניקה החדישה, שבלעדיהם, מסתבר, אין הם יכולים כלל להגיע ל“שעה של הזדככות”, לסיאנסים של השראה. נביא אליהם בבת אחת כל תשע המוזות שהצהירו כבר לפני אלפי שנים בפני המשורר הגדול הסיודוס כי “בכוחן לדבר דברי־שקר שייראו כאמת”. נרחם על הסופר, שמנגנון טכני יקר ומסובך כל־כך נחוץ לו, כדי להפעיל לשעה קלה את רוח־היוצר שלו. אך דבר אחד לא נעשה: האמן לא נאמין לו. לא לו, לא לזעמו.

אין עיננו צרה בעניני דת. אנו מאמינים. כי בתחום המהותי של עניני הדת בישראל יש מקום להידברות בין חוגים דתיים ולא דתיים, וכי לא זה השדה שבו יש לערוך את מלחמות־היהודים בימינו. זה מחייב סובלנות מכל הצדדים. גם מן החוגים הדתיים, החייבים להבין כי הכרחי לנער כמה קליפות שדבקו בדת ישראל באלפי שנות גולה ושאין רוב הצבור יכול לעמוד בהן בימינו; אבל לא פחות מזה מתבקשת סובלנות מן החוגים הלא־דתיים, שלא לדחוק קיצים ולא לרצות הכרעות חטופות ולראות בצו אחדותו של העם משהו נעלה מאי־הנוחות הנגרמת לפעמים על־ידי שמירת מצווה עודפת.

אמרנו עניני דת – ולא עסקי דת. בעסקי דת – שום פשרות. בכל מה שנעשה בשם הדת למטרות ארציות מאד, לפעמים תמוהות ובלתי־מובנות אף למאמינים – שום רתיעה. המערכה של הרבנות הראשית בענין בית המטבחיים “מרבק” היא מערכה מן הסוג השני. במערכה זאת – אין להתפשר.

מדוע זוהי מערכה של עסקי דת? מפני שניתן לבית־המטבחיים הכשר על־ידי רבנים שהוסמכו לתת הכשר מטעם הרבנות הראשית עצמה. רבני הדרום אינם “סנהדר” אמריקאי עלום. הם רבנים של יום־יום ולא רבנים לעת־חירום. הם מקדשים ומגרשים. מכשירים ומטריפים כל יום והלכתם – הלכה. המערכה המתנהלת נגדם על־ידי הרבנות הראשית – אינה, איפוא, על כשרות הבשר אלא על כשרות הנוהל והסמכויות והאינטרסים הרבניים וחלוקת האינטרסים ביניהם שספק אם היא מעניינת את הציבור הדתי עצמו.

כאשר אינטרסים של קבוצות כאלה פוגעים באינטרס של הציבור כולו – לא זו בלבד שמותר אלא שזוהי חובה של כל איגוד ציבורי להתייצב לימינו. וזוהי קודם כל חובתו של ארגון ציבורי כהסתדרות המאגד בתוכו כמיליון וחצי נפשות, לא רק לצרכי איגוד מקצועי אלא לצרכי דברים רבים אחרים שהם מעניינו של אותו צבור. אספקת מיצרך עממי כבשר ומחיריו הם אחד מן הדברים האלה. החלטתה של הרבנות בתל־אביב להסיר את ההכשר מן הצרכניות העממיות בשל מכירת בשר שהוכשר בדרום – רק הוסיפה על הפגיעה ואפשר היה מראש לשער שתעורר סערה בציבור של רבבות צרכנים מהם גם דתיים, שכבר אינם יודעים מרוב מבוכה מי מתיר ומי אוסר בעסקי כשרות או מתי שחיטת־כשרים – כשרה ומתי שחיטתם פסולה.

על החוגים הדתיים בארץ הזאת לזכור שלא זו בלבד שלא כל יהודי בקי בחושן־משפט וביורה־דעה, אלא שגם לא כל יהודי קורא את “הצופה”, כדי לדעת מאחורי איזה רב עומדת הפעם המפלגה הדתית־לאומית ומאחורי מי אינה עומדת. ממילא אינו יודע מה המסקנה מזה לגבי כשרותו של קורקבן שנמצאה בו מחט או של סירכה בריאה של פרה או של בית מטבחיים שלא הוקם על דעת המפלגה הדתית־לאומית. אלא שבסוגייה זאת של “מרבק” גם “הצופה” נתון, כנראה, במבוכה לא מועטה. הוא מרגיש היטב, כי בענין זה אי־אפשר לנהל מלחמת “ערכים”, וכי אין לך דבר המבזה כל כך ערכי דת ומסורת כמו המערכה הבין־רבנית הזאת שהועתקה אל חיינו הממלכתיים מעומק־עומקה של גלות, ממחלוקות של ראשי־הקהל ומתקיפותם של בעלי־טכסא.

מבוכת “הצופה” היא ענינו – וענינו בלבד, אך אל ינסה לשמש מורה הוראה לאחרים. הודעת מזכיר ההסתדרות וחברים אחרים בישיבה האחרונה של הועדה המרכזת בענין מחירי הבשר והכשרות – לא זו בלבד שהיתה במקומה, אלא שיש לברך את ההסתדרות שמצאה שהות בעצם הימים האלה לתת את הדעת גם על ענין ציבורי זה. מחיר הבשר להמוני־העם הוא ענין שמצווה וחובה להסתדרות לענות בו וראוי שחוגי הרבנות יטו אליה אוזן.

אשרנו, דיונים והודעות אלה של בית ההסתדרות עדיין אינם צריכים הכשר לא של “הצופה” ולא של הצופים האחרים לכשלונו של בית המטבחיים “מרבק” מכל חוג שהוא.

★

חכמינו אמרו: הרוצה שיחכים – ידרים. מי שעוקב אחרי־פיתולי הרבנות הראשית, “הצופה” והמפלגות הדתיות בענין בית־המטבחיים בדרום יכול להחכים לא רק בעניני בשר ושיווקו ובכל הנטפל אליהם בדרך. הוא יכול להחכים בעניני חברה. אם אלה יכולים להיות בימינו פני מערכה רבנית נגד בית־מטבחיים דרומי שהוכשר – יש מקום להרהורים נוגים למדי על פניה המתחדשים של חברתנו.

סוציולוג המבקש לחקור פני חברתנו והתמורות המתחוללות בהם, נתפס דרך שיגרה אל גיוון העדות והשבטים ובונה תלי־תלים של הנחות על התנגשות המוצאים והתרבויות, על תמורות בנימוסים, בהרגלים קולינאריים, במינהגי אישות – דברים שמקובל לראותם כמעצבי תרבות־עם או כבבואה שלו. ואולם מי שאין פניו לשיגרה, יתן דעתו פחות על אמות־המידה של האנתרופולוגיה התרבותית מבית מדרשה של מַרגרֶט מיד וישים לבו אל מה שהסטטיסטיקה הפשוטה קראה “ההרכב המקצועי” ומה שמדע הסוציולוגיה בימינו מכנה דרך חשיבות “התפלגות האוכלוסין לפי משלוח־היד”. בהתפלגות הזאת צפונים לו לחוקר מכמנים.

כי תורת בורוכוב, בפירושה הקיצוני ביותר של האנומליה היהודית, לא יכלה לחזות הפיכה מושלמת יותר של הפירמידה הכלכלית והחברתית שלנו מאשר הצבתה על שלוש צלעות של מקצועות יצרניים – כמעט אמרנו: יצרניות – ביותר: צלע הדוגמנית הישראלית, להפצת מלבושי ישראל, לרבות רעיונותיה החברתיים המופשטים, ברחבי העולם; צלע “בעלת־עיני־השקד”, לעזור לייצוא המין השמיני – בשבעת המינים – השקד. כלומר – של ישראל; וצלע של נילי צחצחית־הנעליים, שבינתיים היא עצמה, כמדומה, הלכה לעולמה, אלא שהצלע הרעיונית שלה שרירה וקיימת ואפילו משגשגת מעט בחברתנו. ובסיסה של כל הפירמידה הזאת מוחזק בכף־ידו האיתנה של היצרני והפורח במשלוחי־היד שנתחדשו עלינו באחרונה: הממלכה ליחסי צבור. ממלכה המתחרה רק בשלטון החוקי עצמו. תנו רק למיפקדה הזאת להוליך אותנו באין־מפריע אל היעד שהועידה לנו, ובוקר אחד אנו מקיצים בתל־אביב ומוצאים את עצמנו בביירות – אם עדיין איננו בתוכה, ובלי מלחמה.

★

לא כולם זוכים. אנחנו זכינו. זכינו לראות דוגמניות ישראליות – לא רק בארץ אלא בתצוגותיהן בעולם. ולא רק לראות אותן. לשמוע אותן. כן, לשמוע. דוגמניות של כל העולם מסתובבות על כן הפירסומת, מציגות אשר יש להן להציג ונפנות לדרכן. לא כן דוגמנית של ישראל. היא מדברת. כמנהג הארץ הזאת. כלומר: נואמת. ולא על דעת עצמה. על דעת המדינה והכנסת והצבא אשר בחפירות.

ייאמר מיד: קסמיה של אשה, כמכשיר של הסברה ממלכתית, מעולם לא היו פסולים בממלכות וגם לא בעם היהודי. די להרהר מה היה עולה לאבותינו בארץ כוש אלמלא קסמיה של אשה יהודיה. אלא שמשכית זאת, או כלי־זין זה, שמרו, כנראה, קדמונינו כאמצעי של הרגע האחרון. ככלות כל הקצין. כאשר חרב חדה הונחה על הצוואר. אז נפתחו הדסי הקסמים, וחג הפורים יוכיח.

לשיבחה של התנועה הציונית ייאמר, כי במערכות ההסברה והמאבק, לא הגזימה אף היא בנשק זה או שלא הפעילה אותו כלל. מטיפים, משכילים, חלוצים, שדרים ואנשי־כוללין – הכל שלח הישוב לגולה כדי להרעיד לב, רק לא דוגמניות. חמודותיהן של בנות ישראל לא צורפו מעולם לתצוגת־הראווה של הפרחת השממה או של הקמת ערים על תליהן. יפהפיות ישראל, ככל שיצאו לגולה, יצאו לקדש שם עצמן, אך לא נתבעו לקדש שם ישראל. קידוש השם הזה הופקד בידי אחרים.

אלא שבאחרונה חל שינוי – שהוא מסימני הימים. הניצבים ליחסי צבור מצאו כי לא די עוד במעוררים. נחוצות מעוררות. לא די בדברים היוצאים מן הלב. נחוצים דברים היוצאים מן החזה. ועל פי הכלל, כי כל כבודה של בת־ישראל – חוצה, הוקם מיסדר שלם של בוחנים ובודקים, מודדים ומעודדים כדי להוכיח לתפוצות כי שבט תוסס זה של העם היהודי, הבונה עצמאות ומפריח מדבר, מסוגל לא רק לגדל עגבניות בעין גדי אלא גם להעמיד רגלים, ורגלים מחוטבות. אמת של ישראל יש לה רגלים. ויען כי הציונות המתגשמת מטבע ברייתה לא סבלה יופי־לשם־יופי והנאה לשם הנאה ארצית – מצלמים עלמות אלו כשתנ“ך בצידן האחד ופלמ”ח מצידן האחר, שמים אותן ביצולים של המגבית היהודית המאוחדת ורותמים אותן במרכבת העם היהודי ובעגלת־המשאות הכבדה מאד של מדינתו. הן דוהרות על פני העולם וכרכרת־המדינה דוהרת עמן; הן בוכיות – והמדינה מתייפחת עמן. ולא היינו רואים בכך טעם לפגם אילו בחרו למטרה נעלה זו עלמות אילמות. ברכת האלהים כנתינתה. אבל הן מדברות. ואזני הקהל שומעות, והסוכנויות הטלגרפיות מבריקות. ופניני־המלים נושרות כמתוך מחרוזת שנקרעה. וידידנו האמריקני, שלבו דווי על כל הפגעים שבהם אנו מתייסרים בארץ: לועי התותחים מזה ומחבלים מן המדבר מזה, הטיל מטבע נדיב לקופסת התחייה ותרם לנו בנוסף לכך אנחה שמחוץ למיכסה באיזה ו' חיבור רב־משמעי: “ו־וכולם, כולם מוכרחים אצלכם לדבר?…”

כנראה מוכרחים.

★

וממנה אל הצלע השנייה –

כאשר אתה רואה לאיזה יסודות אורגניים נצמד באחרונה הייצוא הישראלי אתה מתחיל להאמין בתחזיותיו המעודדות של שר המסחר והתעשייה על עתידה הכלכלי של הארץ. כל זמן שאתה בונה עתידך על עבודת־האדמה – על חריש וזריעה וקציר – אתה תולה תקווה בקרן־הצבי. בצורת אחת – וכל עמלך יורד לטמיון. שתלת עץ־שקד בסלע הצחיח – הפקרת אותו לחסדי הטבע או לתעלוליו. אך אם אתה מתחיל לייצא עיניים־של־שקדים – ולא באריזה נפרדת אלא בקומפלכס נשיי שלם על כל אביזריו – איך אומרים האנגלים: אינך יכול לטעות. מבחינה זאת עלתה המועצה לייצור שקדים – בעזרת הקצונה לייחסי צבור – על דרך חדשה שהיא רק רמז ופתח לאפשרויות הרבות הגלומות בה.

הנה אנו קרבים אל עונת תליש האבטיחים ולפי הלייטמוטיב, הוא הרעיון המרכזי, המנחה את קציני הפרסומת של ישראל, לא נתפלא אם בקרוב יתחילו חיפושים נושאי־פרסים אחרי נערה עם עיני־אבטיח או עם אביזרים אחרים היכולים לסייע לייצוא האבטיח הישראלי.

אנו מתחלחלים לרעיון שאליו עלולים להגיע קצינים לייחסי צבור אם יתחילו לחפש נערות עם אטריבוטים לפרסום תוצרת החלב. או: נערות עם עיני סלק־סוכר או עיני כרובית בשביל השוק האירופי המשותף.

חוליות־תרבות מתחברות כידוע זו לזו – כאיצטרובלים על עץ האורן, כמחרוזת. מחרוזת הטעם הטוב של ישראל הצעירה המאמינה בתמים כי היא מתמודדת עם תרבות אמריקה, בעוד שאיננה אלא טובלת במה שהאמריקנים עצמם רואים כמי־מדמנה של אותה תרבות.

ואף שיש לנו עוד מה לומר באותה מודעה רבת־השראה של האגודה החקלאית המחפשת “נערות עיני שקד פוטוגניות” – נושא השקד הוא לגבינו טאבו מעט. כן, טאבו. על פי גזירת הממלכה. הרי זה לא קול אחר מאשר קולה הרשמי של ישראל המשדר כמה פעמים ביום בלחישה רבת־טעם ורוויית־סֶכּס אזהרה ברורה מאד: "ש… ש… ש… ש… שקדים.

שקט. שאר־רוח. שקדים.

★

לצלע השלישית – היא צחצחית הנעלים נילי – לא נותר לנו אלא להציב ציון לגופה, לא לנשמתה. נשמתה, כאמור, שרירה וקיימת וממלאה כל חדרי לב חברתנו. היא נשמתה התועה של הנערה הישראלית גדושת האישיות עם תשוקה לוהטת להיות – היינו הך מה.

האמת היא. כי כאשר פורסמה המודעה על ידי הסַפר ג’אקומו, שחיפש את הצחצחנית לנעליהם של בעלי עסקים, ידענו מיד שהענין צפוי לכשלון כלכלי. מה טעם לפנות אל נערות שיבריקו נעליהם של מנהלי העסקים דווקא? הם, כמדומה, האחרונים שנעליהם מאובקות. בחדר ממוזג־האויר של המנהל הישראלי הצעיר, פרי הביכורים של הקיבֶּרנאטיקה המודרנית, האבק איננו רב והנעלים מבריקות למשעי. ישבנו פעם במשרדו של קיבֶּרנאט צעיר כזה. רגליו ונעליו היו שרועות על השולחן – נוסח מינעל העסקים המודרני – והיכן, אתם סבורים, הבחנו שאיננו מגולחים? בברק הנעל שלו, שהחזירה קרן אור כמראה מלוטשה. נעליהם של פועלי הבנין והנגרים והבאים העירה מאובקים מן השדה הן פוטנציאל כלכלי גדול בהרבה לצחצוח – ודווקא אליהם לא פנה מר ג’אקומו מן המלון המפואר. ראינו זאת וידענו כי גורל הצחצחית נחרץ.

אבל הכשלון המוסרי – ידענו – יהיה גדול מן הכשלון הכלכלי. עקימת־האף הזאת שבה קיבל חלק מן הצבור את המקצוע החלוצי החדש – היתה סימפטומטית מאד. היא העידה איך ירד מוסר־העבודה בתוכנו ואיך נתהפך עלינו באחרונה כל סולם הערכים כמעט ללא תקנה.

כאשר עמדה חברה שלנו לפני כמה עשרות שנים בקבוץ הכשרה בגולה וקשרה חגורת־אכרים וגרזן וחטבה עצים אצל פרקמטאים יהודים – איש לא העז לבוז לה. אדרבה, הפלגנו בשבחה ואפילו הפליאה מידת החלוציות שלה שלא הסתפקה בנסירת בולי־האלון אלא עמדה בתוקף על החטיבה. שהיא מלאכת גברים כידוע.

עתה, כאשר חיפשו בנרות נערות לעבודה חלוצית מפרכת: לעמוד בתחתיות המרתף של מלון שעות על גבי שעות רכונה על הברכיים; לשאת כל הזמן – כדברי המודעה – מיטען כבד של אישיות; ולפי תנאי הצחצוח הזה שהכרנו במלונים גדולים בעולם: לעמוד כמעט בעירום וכחוסר־כל – עתה בזנו לעבודה הזאת. שמנו ללעג אותה ואת עושיה וכרתנו במו ידינו באיבו אחד המקצועות היצרניים מקרב הארץ.

זה שיבוש ערכים ואלה פירותיו. מה פלא אם בנות ברחו מן התפקיד הזה ואם הספר ג’אקומו, שקרא להן, מתפלא על שאנחנו מתפלאים?

אלא שאין גזע בלי שורש, אין פרח בלי גבעול ואין חטוטרת בלי גב. ואף שאנו יודעים כי על השורות שנכתוב להלן אנו עלולים להישלח לגרדום ברכבת הראשונה – נפליג אל הדרך.

★

ובכן, גם מקצוע הצחצוח של נילי גם הסגנון שבו אנו מדברים עתה – בעזרת דוגמניות מלכות־יופי ומלכות־עינים – אינם כה חדשים ואינם כה מנותקים משרשים אחרים.

אשר למקצוע הצחצוח – הן המדינה כולה מצחצחת זה כמה שנים מינעלם של פרקמטאים ישראליים, צעירים ולא צעירים, בדבקות מרובה, באשדוד, בקיסריה, בנצרת ובקריית־גת. מדינה צעירה למדי, כבת שבע־עשרה, יודעת שפות ומאד גדושה אישיות, מראה זה שנים אחדות תשוקה לוהטת מדי להבריק נעליהם של בעלי־עסקים, בעלים ועסקים שיש להם אולי כנפיים, אך הרבה פעמים אין להם רגלים כלל. אף היא, המדינה, נרכנת לא פעם כמעט בעירום ובחוסר־כל להדומם של תגרים מעופפים אלה. יתכן כי אילולא נשאה אותם המדינה על כפיים – לא היו רגליהם של אותם בעלי עסקים צעירים מגיעים כלל למרתפי־ההברקה של המלונות המהודרים והיו מתפלשים קצת יותר באבק חייה הכלכליים, המרודים והאמתיים של הארץ, בנעלים מרופטות מעט.

זה לענין המקצוע. ואולם פחות מכל יש להפליא את הסגנון. ומי שמפליא אותו אינו חש כלל את עוצמת המהפכה הספרותית ומהפכת הסגנון המתחוללת עתה בארץ והמעצבת תרבות חיינו ופניהם.

הביקורת הספרותית שלנו עוקבת בשבע עינים אחרי כל שורה בפרוזה ובשיר המופיעה בכל הוצאת־ספרים. אין לך חרוז שלא יזכה לטור הבקורת ואין לך חרזן שאין לו בקרן והמבקרים צועדים אחרי הכותבים כאלופי הצאן אחרי הכבשים או כגשש אחרי עקבות הגנבים. אבל ספרותו ודמות־סגנונו של עם אינם נעשים ונטבעים רק במגדלי־השן הרשמיים שלה: הוצאות הספרים והתיאטראות. הם נטבעים במפחה. והמפחה האמתית של סגנון ישראלי בימינו הוא ברק שאר־הרוח היהודי והאנושי המבזיק אלינו ממודעות הפרסומת לבילוי ירח הדבש, ממודעות של מזרני גומאויר, מן הקצינים רבי־ההשראה ליחסי צבור ומשופרה המזוכך של המדינה: הגל הקל וטוב־טעמו.

ברית גדולה ומתגדלת של קצינים – לפעמים בקושי קורפורלים – ליחסי צבור סוגרת עלינו כבחישוק וטובעת עלינו את טוב־טעמה ושאר־רוחה, ולפי קצב הצלחתה היא קרובה לשכנע אותנו כי האינפנטיליות היא תנאי מוקדם להצלחה מסחרית והטמטום – מרום ההשראה האנושית.

היינו מרחיבים עליהם מעט את הדיבור, אך איך נדבר בגנותם והמדינה כולה כמו החלה להישען עליהם. כאשר אנחנו רואים בטורי־השבת, שלמעשה, אלה הם גם שופרותיה המוכרים של ירושלים וכי נברני־עט אלה יש להם גם זכות בלעדית לפתוח אגרות אישיות לראשי מדינה או לדעת מה שכתוב בהם ולפרסמו; כאשר אנו רואים כי להם לוחשת המדינה יום־יום את סודותיה ודווקא ביקרם היא חפצה – מי אנחנו כי נבוא לזלזל בהם. תפלות המוגנת במידה רבה על ידי הממלכה – בגל האתר או בכותונת־הפסים שהיא מייחדת לדוברים – עקיצת קולמוס מקצה מרתפו של עתון יומי לא תעקרנה. אבוד.

מארס 1965

את המדינה – כך אומרים – הקימו ישראלים. את צה“ל – גם כן. את מחקר האיזוטופים ותגלית המים הכבדים ירשו הישראלים במאמץ עצמי של כוח המחשבה וכוח היוצר. לאחר שלמדו, כמובן, מה שלמדו מגאוני העולם. את כל המחלוקות הפנימיות שעמדו ברום חברתנו, כגון: זרמים או לא־זרמים בחינוך, בחירות יחסיות או אזוריות, יישבו או לא יישבו הישראלים בינם לבין עצמם. רק בדבר אחד אין כוח השיפוט והסמכות של טובי המוחות המקומיים מספיקים: בשאלה אם תהיה פקולטה אחת לארכיטקטורה בטכניון או שתיים. והרעיון היחיד ש”דבר" יכול להמליץ עליו במאמר ראשי לפתרון בעיית הארכיטקטורה בטכניון, הוא הכרעה בינלאומית. של מומחים, כמובן, אבל – בינלאומית.

ולא כל כך משום שתם השכל המקומי או שאפסה הבקיאות הלוקאלית, אלא שתמה היכולת לקבל את דין־עצמנו. המורים אינם רוצים את הסינאט. הסינאט אינו רוצה את המורים. הסטודנטים – אם אפשר בכלל להגדיר מה רוצים סטודנטים ישראליים בימינו – אינם רוצים את שניהם. יען כי יש שביתה כללית כזאת של השכל הישר על הר הכרמל – נחוץ פתרון מסוג הפתרונות שיהודים תמיד נזקקו להם בעת עמעום הבינה הציורית: הכרעה של יסודות בינלאומיים.

★

אין ענייננו בטור זה בשאלה אם נחוצה פקולטה אחת או שתי פקולטות לארכיטקטורה בטכניון בחיפה. אף כי גם כאן היינו מציעים לא להיחפז בנקיטת עמדה נגד שינוי קו־הלימוד הנוכחי. הסכנה שכתוצאה משיטת־לימוד אחרת יכערו את ערינו ואת מיבניהן עוד יותר – לאושרנו או לבושתנו – איננה קיימת. אי־אפשר כלל לעשות זאת. מבחינת השחתת פני הארץ אי־אפשר, כמדומה, להשיג יותר מכל אשר השיגה עד כה שיטת־הלימוד הקיימת בארכיטקטורה בארץ – אם אמנם יש לשיטת־לימוד השפעה על עיצובם האסתטי של בית, עיר ומרחב.

אולם ההתקוממות הנחרצת הזאת נגד כל שינוי – בבית־הספר הגבוה או בשלבים אחרים של החינוך, היא בינינו אחת החידות שאין להבינה כלל בחברה, המתיימרת להיות דוגמה לבדיקת מוסכמות ולאי־קפיאה על שמרים. והטכניון אינה הדוגמה היחידה. הגלגולים העוברים על מסקנות הוועדה שפסקה באחרונה בענין מיבנה החינוך היסודי והעל־יסודי – אינם שונים במהותם. אפשר, כמדומה, לראות בעליל את האבנים הרותחות שסמבטיון חברתי ותרבותי פולט יום־יום לרחובנו – נהר־אש המעמיד במיבחן כל מושגינו המקובלים על דרכי חינוך, דרכי הוראה ואיגרותיהם. אף על פי כן: המסגרות בצורות כחומה ומקודשות כתרפים.

את מהותה של השמרנות באנגליה, הגדיר לפני כמה מאות שנים המדינאי המבריק פולקלאנד בנוסחה הקולעה: “כיוון שאין צורך לשנות – יש צורך לא לשנות”. במהותה של שמרנות זו בישראל היטיב אולי להבחין אורח אחד מעבר־לים. בראותו כמה אנו מתקשים בתחום מסויים להחליף שיטה מיושנת באחרת. בארץ הזאת – אמר – אין כנראה, כל קושי ליצור יש מאין. קשה הרבה יותר ליצור יש מיש. הארץ הזאת הוכיחה כי היא יכולה לשנות מעשי־בראשית אבל בשום פנים לא – מעשי עצמה.

זה חל על מיבנה בית־הספר. זה חל על הטכניון ואולי לא עליהם בלבד.

אבל הבחינה המעניינת אותנו הפעם – היא הבחינה החינוכית. ככל שאנו אמורים להיות מודרכים מבחינה זאת על ידי מאמרים בעתונים.

★

איננו מזלזלים במומחים מן החוץ. הרבה דברים אנו מלמדים את העולם, אך נותרו גם כמה דברים שהעולם יכול ללמד אותנו – בוודאי גם בתחום הארכיטקטורה.

אלא שכל ענין המומחיות איננו ענין לכאן, כי אין זו שאלה של בקיאות אלא של אסכולה והשקפה. שני מומחים בינלאומיים, כל אחד מהם חסיד אסכולה אחרת. מידת האובייקטיביות שלהם אינה שונה מזו של עמיתיהם בארץ. ואם אין הסטודנטים מכירים ביושרם של מוריהם – המהווים את הסינט – לצורך הכרעה כזאת. מדוע יכירו ביושרם ובסמכותם כמורים למקצועותיהם? כלום הקניית־תורה אוניברסיטאית מן הדוכן מחייבת פחות יושר־לב מאשר הסבה ליד שולחן הישיבות של הסינט?

או אולי, באמת, יבוקש שגם המורים עצמם יוזמנו מחוץ־לארץ? אם אמנם כך – אולי גם הסטודנטים?

★

ואולם הנעשה בטכניון שייך פחות לתחום האדריכלות ויותר לתחום החברה. די להעיף עין בכותרות של עתון יומי אחד כדי לראות איך מתפקקות לנגד עינינו בזו אחר זו חוליות הסמכות הפנימית – מנמל עד אוניברסיטה ובכל המרחב שביניהן. שמונה־עשרה שנה בלבד של עצמאות הצליחו להמאיס סמכות העם על עצמו, לא רק בצוֹמתי־השלטון אלא בהסתעפויות השונות של חיי הציבור.

אנו יודעים היטב כי דברים יסודיים ועמוקים בהרבה נחוצים כדי לשנות את הכיוון המסוכן הזה – מסוכן שבעתיים באומה שנגמלה במשך דורות מכפיפות למרות עצמה. אבל הקריאה לעזרת וועדה בינלאומית בענין שבעיקרו הוא נתון ומבורר ובשל להכרעה – היא תרומה לא מבוטלת לאותם מבוכה ואבדן־דרך שאליהם הגיעו, כנראה, לא רק הסטודנטים.

כי אפשר לבחור נשיא אחר. אפשר לבחור סינט אחר. אפשר, אם רוצים, להזמין סינט שלם וחדש מחוץ לארץ, אבל כל עוד קיים סינט־מורים על הכרמל וכל עוד קיימת גם מועצה עליונה להשכלה בארץ – קביעתם קביעה והכרעתם הכרעה. ואם יש להדריך את הסטודנט הישראלי – ששום דבר לא הבעיר עד כה בעצמותיו אש יותר מהפכנית מאשר הנסיון הצנוע לחדש משהו בתחום לימודיו – יש להדריך אותו למעט יותר צלילות. כמעט אמרנו: ענווה. לקבלת מרותה של סמכות מקומית לגיטימית, שאיננה סותרת עקרונותיה של אזרחות אקדמית טובה.

מכל מקום: אין זו בעינינו מסוג המלחמות והבאריקאדות של סטודנטים שעליהן נהגה לפעמים, ההיסטוריה בכבודה ובעצמה לעלות כדי לשנות סדרי־חברה ודמותה.

אף לא שמץ מכך.

19 ביוני 1966

א.

דיוני הוועידה העשרים ושתים של הסתדרות המורים גבהו לפעמים אף מן הבנין הנישא – הנישא מדי – של הסתדרות זאת. מטבעות־לשון שחוקות של התקופה – מיזוג שבטים, אחדות העם, טיפוח מורשה – כשהן יוצאות מפי מורים כאילו נשלפו מן המפחה. מה שקם לנו בריתוק החוליות בין דור לייעודו – הרבה בזכות המורים קם. מה שעדיין לא קם – לא בגללם בלבד הוא מתאחר.

טוב היה, איפוא, לראות מורים כציבור גא. הנחיל לו גאווה זאת היבול החינוכי שראה המורה העברי בעמלו כפי שאולי לא ראוהו מורים בשום אומה. והנחילו לו זאת מנהיגים אמיצים, מקיימי שליחות ציבורם. מי שמיצר היום על רוחם המלחמתית של המורים יזכור נא, כי ראשיתה של רוח־קרבות זאת לא בזירת שכר וחומר אלא בזירת המאבק על השלטת הלשון העברית ועל תחייה תרבותית. מי שניצח כפי שניצח את אגודת “עזרה” במערכה על השפה העברית, לא זו בלבד שהוא זכאי לשמינית של גאווה, אלא שאין פלא אם הוא מקיים עד היום רוח של עקשנות ואי־פשרה גם במלחמות שאין להן עוד קשר עם התעוררות רוחנית.

לכן, קשיחות זאת, שבה מבהילים אותנו לפעמים אנשים שמחוץ להסתדרות המורים. איננה מבהילה אותנו כלל. גם בעם שוחר־תורה כעמנו, שציוונו לקרוא “רבי” אפילו למי שלימד אותנו אות אחת בלבד; גם בעם שנפשו־יוצאת־למורים כזה, אין רע אם לא יחדל המורה לעמוד על משמר כבודו. גדולים ממנו הפקירו כבודם – ונרמס. ללא רתע. ללא דרך־ארץ.

ב.

ואולם עם כל ההערכה שאנו רוחשים לציבור זה ולרמת שיחו־ושיגו על בעיות החינוך, לא נהסס לומר כי אף שהיתה בדיוניו רוח־דאגה לא היתה בהם רוח־פרצים. ובוודאי שלא היה בהם כלל מסימנה של אותה רוח גדולה שבה נעקרים אופנים ממקום שבו נתקעו ושעימה עולה העגלה מחדש אל הדרך. וספק אם עגלת החינוך בימינו יכולה בלי רוח־טלטלה כזאת.

פתגם יווני אומר. כי אנו לומדים מן המורים את הדברים שעלינו לדעת, אך לא פחות מזה את הדברים שנצטרך למרוד בהם. למדנו היטב מן הוועידה האחרונה של המורים במה למרוד: במסקנות הוועידה הזאת עצמה. ושום דבר אינו ממריץ אותנו יותר לכך מאשר ההסכמה הטוטאלית שבה נתקבלו, פה אחד, כל המורים כולם, ללא סורר וללא מורה. כאילו, באמת, נתון ענין מכריע זה של מיבנה החינוך בקווים של שחור ולבן בלבד ואין ועידה של מחנכים צריכה אלא לבחור באחד הצבעים האלה. לבחור ולהדגישו, פה אחד. את השחור כמובן.

ג.

חריפה מכל הטענות המהותיות של המורים היא טענת החפזון, כביכול, לאחר שמונה־עשרה שנים חטופות, קמה ועדה, יושבת בחפזון שנה תמימה ומחליטה שכהרף עין, בתהליך מודרג של שנים אחדות, ישונה מבנה בית הספר בארץ.

עוד נאמר משהו בהמשך הדברים לטעמן של שמונה־עשרה השנים החפוזות הללו ולמניין הסגולי. האם מנינן מנין של ספרות וחשבון בלבד או מנין משנה־סדרי־בראשית של מהות העם. האם טעמן כטעם שמונה־עשרה שנים רגילות במחזור־הדם החינוכי של העם או טעמן כטעם העירוי המבקע עורקים. ואולם לענין חפזונה של אותה ועדה נדמה לנו, כי ספק אם היתה עוד ועדת־בוחן ציבורית שעשתה מלאכתה באטיות חוקרת וזהירה כזאת. ואם אפשר לתלות בה קולר, אפשר אולי להאשימה רק בכך, כי בענין אחד, לפחות, הוא ענין הרחבת חוק חינוך חובה, נהגה בחפזון איטי מדי. אלא שלא טענת החפזון הנוהלי של המורים היא שמפריעה לנו.

הדבר המפריע לנו הוא ההכרה שבה חיים המורים – ככל שהדברים בוועידתם הם ביטוי לכך – כי אסמנו מלא פנאי. כי אין מה להיחפז. כי עניני החינוך, אף שהם יגעים פה ושם ואף שהולכים ומצטברים בהם מוקדי־בעיות המתחילים כבר עתה לחרוץ פני כל חיינו לעתיד, אינם דוחקים לא לבחינת מסגרות ולא להכרעה. וכי העם העתיק הזה, שהזמן עמד לימינו במשך אלפי שנים כטוב בידידיו, אינו צריך לדחוק בידידו. הזמן יחכה, לעם ולמוריו.

ד.

לא נעלים: אנו שומעים נימה זאת בצער. אנו רואים בצער התייצבותו של המורה העברי כחיל־מאסף במערכה נגד כל תמורה וכל שינוי. התייצבות ששום דבר אינו מאפיין היום את חברתנו יותר ממנה. אין זה מתיישב בעינינו כלל עם המערכה האמיצה והראוייה לכל שבח שניהל המורה העברי ושעדיין לא חדל לנהל אותה על התמורה הגדולה במעמד עצמו.

אלא שלגופו של הזמן העומד או שאינו עומד לרשותנו איננו יכולים שלא לשאול: כלום לדעתה של הסתדרות המורים שמונה עשרה שנה של תהליכים המשנים פני חברה וכל אורחה אינן מספיקות כדי להטות את הדעת אל הצורך בניסויים חדשים, בבדיקת מסגרות? כלום תהפוכות התקופה הזו גם בחינוך – ירידת הרמה הכללית של בית הספר, פיגורו מצד עצמו ופיגורו הנכפל לעומת ההתקדמות האובייקטיבית של התורה והמדעים; היעצרותו של הילד המוכשר ואי התקדמותו של הנחשל; כשלונו של בוגר היסודי על סף התיכון וכשלונו של בוגר התיכון על סף הגבוה – כלום לא די בכל אלה כדי לבדוק שמא גם המסגרות צריכות שינוי? כלום באמת מניחים המורים אשר כה כיבדנום כי הזמן הישראלי ותהפוכותיו עומדים גם הם בדלת ועידת המורים ומחכים להחלטותיה?

ה.

אין, כמדומה, איש שימעיט בחשיבותו של בית הספר היסודי כתשתית לבנין החינוך כולו. אולי יש טעם מיוחד להדגיש חשיבותו של בית־ספר זה דווקא היום, כהזדמנות עיקרית, הפוחתת והולכת עם המעבר לשבילי התמחות בחינוך, לתת לילד גם מטען של ידיעות כלליות גם מסד של חינוך יהודי – שני תרמילים חיוניים לילד יהודי בימינו לפני צאתו אל צומת־הדרכים של ההתפצלות המקצועית.

ואולם מבחנו של כל שלב בחינוך איננו רק אם הוא טוב לעצמו. מבחנו הוא גם אם הוא יוצר חולייה ברורה ומחברת אל השלב הבא. אם בית הספר התיכון פותח חולייה מחברת אל הגבוה ממנו. כי הדבר שאנו חייבים לנער או לנערה הנכנסים לבית־הספר איננו רק ציודם במטען־ידיעות ככל שכוח השגתם מגיע. הדבר שאנו חייבים להם הוא תוואי ברור שיסמן את האפשרויות השונות להתקדמותם לאורך כל נתיב החינוך, ככל שיבחרו עם התבגרותם.

לא כדי שברבות הימים יהיו כולם – עד אחרון בהם – נושאי כתרים אקדמאיים. עם כל תביעותיה של ההתפתחות המדעית, איננו סבורים שגאולת העם הזה היא רק בכך שהכל יוכשרו בו לתבונת־כפיים מדעית. גידולם וטיפוחם של תלמידי־חכמים נוסח ישן, של אוהבי־אדם ומוקירי כבוד־אדם חשובים לחברתנו ולמורשתה הרוחנית לא פחות מאשר טיפוח של חכמי חֲרָשים מדעיים, וקיומה המיוחד של החטיבה הלאומית היהודית מותנה בשני אלה כאחד.

ואולם בין נראה בחינוך הגבוה לאפיקיו חזות הכל בין נראה בו אחד המאמצים החינוכיים המודגשים של התקופה – לא יתואר כלל שלא נמריץ לכך את הצעיר היהודי ושלא נצייד אותו מראש באפשרות לברור לו דרך זאת אם ירצה בה. מכל מקום: לא יתכן כלל שבבואו לבחור בנתיב התיכון יתברר לו כי לא דאגנו להכינו לכך וכאשר יפנה אל החינוך הגבוה יסתבר לו כי גם לכך לא הכשרנו אותו. ועשינו זאת לא משום שלא כל אנשי החינוך הכירו כי בשלב מסויים מאד של חינוכו – בכיתות האחרונות של בית הספר היסודי – נוצרת איזו תהייה בתכנית־הלימוּדים שהיא אולי הגורם העיקרי להתרופפות הקשר בין שלבי החינוך להבא. עשינו זאת משום שלא יכולנו להגיע לעמק־השווה על טיבה של המסגרת שבה ישובצו כיתות הכרעה אלו.

ו.

כאשר מניפים במערכת הנימוקים נגד שינוי מבנה בית־הספר את הנימוק של פער חינוכי ואת הסכנה של האטת מיזוג העדות כתוצאה מיצירת שלב נוסף בחינוך – כאילו הניפו שוט של אש. אין אדם צריך להיות מעורב במעשי החינוך כדי להבין כי כאן המפתח לדמות העם ולעתידו. אלא שגם יעד עליון זה אינו יוצא מגדר סיסמה אם אין מסמיכים לו סימון של דרך, או של כמה דרכים, שבהם ניתן באחד־הימים להשיגו.

כי אין מי שיחטא למושג זה יותר מן המאמינים – או המבקשים לעשותנו מאמינים – כי מה שנחוץ כדי לקדם אותנו אל הגדול והמורכב בייעוּדי העם איננו אלא עירבוב טכני של כמה יסודות בתוכו על דרך המיהול של תמיסות כימיות. כביכול, הושב זה בצד זה נער מתקדם מאד ונער נחשל – והפער מגושר. האמת היא כי מאמץ אמתי לקראת מיזוג – שבטעמו האמתי איננו אלא עיצוב פני העם, על כל שכבותיו, ברמה הגבוהה ביותר של מעלות המוסר, התורה והקידמה – מאמץ אמתי כזה הוא הנסיון לקדם נחשלים ובעת ובעונה אחת לא לעצור מתקדמים; לסלק כל מכשול מדרכו של המתקדם ולפתוח כל שביל – שגרתי ובלתי שגרתי – לפני הנחשל עד אם ישיגו זה את זה במעלות הגבוהות ביותר של ההשתוות. אין אולי קושי מיוחד להשיג שוויון או אחידות על פי השלב הנמוך שבסולם. תהליך סטיכי כזה, של גיזום והשוואה על פי המכנה המשותף הנמוך יותר, מתחולל בארץ בגלוי ובסמוי שנים לא מעטות ורישומו, כמדומה, ניכר היטב בחיינו, אלא שלא על גיזום כזה; לא על פי ברית הדדית של הבערות ימונו המיזוג והשויון וספק אם על פי ברית כזאת תוכל תחייתנו להתקיים אפילו יום אחד.

ואם יש שבח שהנהגת החינוך בארץ ראוּייה לו זהו שבח על שכך, על דרך המורכב והחמור, תפסה את משמעותו של אותו מכווה־אש המכונה מיזוג־גלויות ולא על דרך הכרזה הנכתבת על בדים. היא תפסה אותו על דרך תרגומו הקונקרטי מאד לפעילות חינוכית מגוונת, לניסויים מורכבים ואחראיים מאד, לדרכים שאין בהם מאומה מן השיגרה, אך יש בהם – חייבים להודות – מן החרדה האמתית למראה הפער המתהווה בארץ ומן הנסיון של בנאים לנטות עליו גשר.

ז.

לא נכחד: אנו חלוּקים עם שר החינוך והתרבות בענינים שמחוץ לתחום הפעולה של משרדו. אנו חלוקים עמו כעם אחד מראשיה החשובים של קבוצת־הנהגה שבידם היה בשעה מסויימת להטות את זרם החיים המדיניים והציבוריים לאפיק אחד או אחר – והיטוהו כאשר היטוהו. ויען כי היה זה מישגה בעיניו ויען כי הדבר בוער עד היום כאש בעצמותינו – לא נוכל שלא להתייחס אליו גם בסוגיית־דברים זאת.

אך מעבר לאותה מחלוקת אנו רואים אותו כאחד מחשובי השרים של הממלכתיות העברית. אולי רק בתחום הבטחון, ידענו כך שר שלא חדל לחוש אף לא לרגע אחד את כל עצמת האחריות המוטלת עליו ואת כל כובדה ושהשכיל להעביר לנו בתמידות גלי עצמתה של תחושה זאת.

עיקרה של סגולה זאת באי־השקט התמידי. המדריך לעסוק פחות בדברים שנעשו ויותר בחיפוש הדברים שיש לעשותם; עיקרה בכוח המצאה בלתי שיגרתי של כיתות־הקבצה וכיתות של טעוני־טיפוח. ושעות־הוראה משלימות. וחודש לימוד אחד־עשר לשתי רבבות תלמידים ובית־ספר מקיף וקווים ברורים למכללת ביניים ועניינים שלא מנינו אותם והם חלק מן הנסיון הבלתי נלאה לנגוס בסורג־הפלדה של הפער. אך עיקר גדולתה, כנראה, במה שמכונה תוך ויכוח: חפזון, ואיננו אלא קוצר־רוח המדרבן של האחריות. אחריות מתוך ההנחה הנכונה שהכל אולי נתון למישטור ולקיצוב, רק לא הזמן. ובוודאי לא זמנה של ישראל.

ח.

תכלית הדברים האלה איננה לקרוא למורים למהר ולסמוך ידיהם על התכנית החשובה לשינוי מיבנה החינוך. אין בוודאי איש שיתיימר להבטיח כי הפתרון בתכנית זאת מונח בקופסה. כשם שאין איש מניח כי מועטה המלאכה לעשותה בתחומים אחרים של החינוך. אך על נסיון רציני כזה, המתחייב מן התמורות, יש להשיב בהרבה פחות חפזון ובהרבה פחות אוניפורמיות של הדעה משהשיבה על כך הוועידה של המכובדים בעיניו מכל מכובדי העם: מוריו.

מכל מקום החלטות הוועידה בענין זה ופיהן האחד לימדונו, לצערנו, לדעת שאפילו החשובים במורי ישראל הם לא תמיד מורי נבוכים.

28 ביולי 1966

ובכן: הטרידוּ אותנוּ יהודים עבדקנים. הטרידו אותנו יהודים מיושנים החורשים בחביוני הזקן כל מזימות ימי־הביניים, הטרידו ואַל תרפו. גם אם יתלו בכם כל חרפת פיגורה של האומה; גם אם יציירו את אפכם ואת גבכם במדינת היהודים כפי שיציירו אותם מחוצה לה; גם אם מנהלו החרוץ של בית־הספר על שם בן־חור יסמיק מעוצר חרוץ וכלימה: גם אם יתהווה חור גדול בריניסאנס ולא נבין – בשום פנים לא נבין – איך הצליחה רוח־הקודש המצויירת בציורי התקופה ההיא לעשות כאלף וחמש מאות שנה לפני הריניסאנס מה שלא הצליחה לעשות חמש מאות שנים לאחריו; גם אם אתם קודחים לנו חור גדול במוסיקה הקלאסית עד כי נבוכים ונבערים נעמוד בלי לדעת מה קושר את “מאתיוס פאסיון” של באך הגאוני עם “יוהנס פאסיון” שלו; גם אם נעמוד שפלי־רוח מול צדיקים־יסודי־עולם היודעים כל אלה ואנחנו לא – הטרידו ואַל תרפו. אפילו יקום עליכם ועלינו מורה־יוהרה אחד לאנגלית באוניברסיטה ויאיים כי גם לסטודנט המסרב להיבחן מטעמי מצפון לא יינתן התוֹאר – אימרו לו כי אנו נבחנים בספר־האש הזה כאלפיים שנה – שלא לצורך התואר האקדמאי – וחיים. לכן, אַל תרפו.

לא כדי להבטיחכם כי מחר אתם מוליכים את כולנו לתפילת־שחרית. לא. גם לא נשתק מחר את הכבישים בשבת ולא נקים עזרת־נשים בחופי הרחצה ולא נקום מחרתיים להרוס כל פסל וכל תמונה, אפילו לא את המפלצות האמנותיות האסורות על פי הטעם אולי יותר מאשר על פי התורה. לא ניתן לכם מישאלתכם כולה ולא נירק בפני שום תרבות אחרת – גם תרבות־מאמינים אחרת – בנוסח: שקץ תשקצנו.

אבל הטרידו אותנו, כי אם טוב הדבר ואם לא, אתם מן המעטים היום כארץ – ואולי בעם כולו – המסוגלים כציבור להטריד אותנו הטרדה של קנאות אמתית לאיזה ערך רוחני. אתם עם המעטים המטילים בנו מזמן לזמן סערות בשל הסכנה של אבדן סימני־היכר. ואתם מן המעטים המונעים אותנו להתגלגל באין־מפריע לא אל האמונה באלהים אחרים אלא אל הגרוע מכל טמיעה: אל חוסר־דמות.

★

והטרידו אותנו לא כדי שלא נלמד מה שאנו חייבים ללמוד ושלא נדע מה שאנו חייבים לדעת. אין עוד עם שעולמו הרוחני חייב להיות כה מעמיק וכה מנומר כעולמו של עם שמתרבותו ינקו לאומים כה רבים ושרבים כל כך מבניו יונקים עתה מתרבויותיהם של אחרים.

אך הטרידו אותנו כדי שלא נתבטל בפני עצמנו ולא נתכרכם מבושה אם פה ושם, עדיין אנו נרתעים רתיעה של חלחלה לא מפני הטֶכּסטים של התפילות לבין־האלהים או למושיע, אלא מפני האסוציאציות. מפני המלים צליבה ואהבה וחסד ורחמים ויסורי המשיח שיותר משהן מזכירות גולגלתא שלו הן מעלות בנו זכר גולגלתאות שלנו.

הטרידו אותנו כדי שגם אם נחייב את תלמידיהם של דן הופנר ושל בצלאל בן־חור בירושלים להיבחן לצרכי הרינסאנס – של התקופה ושל עצמם – בכל פרטי התרמית היהודית בעמק המצלבה ובכל קריאות התרנגולים של פטרוס; גם אם נחייב אותם בכל אלה מטעמי האובייקטיביות האמנותית הצרופה – ידעו בזכות המערה הקטנה הזאת שחוללתם כי ספר זה, שהם מצווים לחפשו בירושלים אצל מיסדר הישועים, אף כי נחוץ לדעת אותו, איננו עוד כריסטומטיה אחת שחוברה לצרכי הלימוד של האמנות השימושית, אלא שקוראיו־מאמיניו במשך הדורות יותר משלמדו ממנו לצייר גרדומים, למדו ממנו להקימם – ובעצם ימי הרינסאנס גופם.

★

הטרידו אותנו ואת אלפי הלוויים היהודים בני־ימינו, שוחרי המוסיקה עד זוב־דם, העולים עם עלות האביב אל הכנסיה הלבנה באבו־גוש להתייחד עם הפאסיונים של באך ועם יסוריו הגדולים של המשיח שבאו לו מעם היהודים.

לא כדי שנזלזל כחוט־השערה באמונתם של אחרים ובפולחנם אפילו פולחן זה נבנה על עקדותינו, לא. הטרידו אותנו כדי שלא נתפתה על ידי אניני־התרבות שבתוכנו להאמין כי גם השירה הזאת של אלפי יהודים בחיק הטבע ובחיק האם הקדושה:

הנישאת מפסגת הרי ירושלים אל עמק המצלבה – גם היא פרק חיוני בתרבותנו המתחדשת, שבלעדיו איננו יכולים כלל להמשיך את המסורת המוסיקלית המפוארה של המלך דוד ושל התזמורת הפילהרמונית.

הטרידו אותם לא כדי שימנעו מעצמם תפילה־זכּה הנובעת מנבכי הנפש היהודית:

לא. ישירו גם יטוהרו, יעלעו כריכים – וישירו.

אך הטרידו אותם כדי שיבינו כי – לשווא, לשווא כל הטירחה. כי יהודי, ואפילו יהודי בישראל, יכול לברוח מכל דבר רק לא מן היהודי היושב בתוך עצמו: וכי שום דבר אינו חושף יותר את עבדות־הרוח מאשר המאמץ האלפיניסטי הזה בהרי ירושלים כדי להוכיח שעבדות זאת איננה קיימת עוד.

★

המשורר זלמן שניאור סיפר לנו פעם על פגישתו עם סופר יהודי אחר באחת הגלריות הנודעות של יצירות הרינסאנס באיטליה. אותו סופר היה מרותק במיוחד אל תמונות הצילוב, האם הקדושה והשילוש – כנראה משום שעסק בהם בסיפוריו. טפחתי על גבו – סיפר שניאור – ואמרתי לו: חכם אתה – ובכל זאת לא כל כך. אתה בוודאי סבור שאם תתנצר תהיה לבישוף ובכן, לכל היותר תהיה איוואן, איוואן יהודי.

איננו בטוחים אם כל העולים לשבתות־חזון באבו־גוש רוצים להיות בישופים. אך לפי הנהירה הזאת אל הרינה ואל התפילה יתכן שכלימתם של היהודים לא היתה כלל בעמק המצלבה אלא שהיא מזדמרת עתה מגרונותיהם בשבתות האביב בין הרי ירושלים.

11 בנובמבר 1966

ספק אם יש עוד ארץ בעולם החייבת לרופאיה כפי שחייבת להם הארץ הזאת. כל אותו ענין של זקיפת־גו יהודית שאנו משתמשים בה שימוש אליגורי לציין קומה רוחנית, גאון יהודי ואנושי בעיקרו, יש בו גם ענין כפשוטו: גו זקוף, קומה לא שחוחה יציבה בריאה – בקיצור; קנקן לא סדוק. את זאת עשו הרופאים. רופאי נפשו של העם הוליכו אותו במעלה הר. רופאי הגוף הכשירו לכך את גופו.

איננו יודעים כמה מתים נותחו. למשל, בעמק יזרעאל לפני שלושים או ארבעים שנה כדי להקים בו דור של ילדים חכליליים שתוחלת־חייהם ארוכה מתוחלתם של ילדי אחרים. לא שמענו אז על מלחמת־המצווה ולכן לא שמענו על איזה שוטר דרוזי שמביא זוג עינים למשרד הרב בשקית או על זקיף המחזיר לב בשקית פלאסטיק. יותר משהרופאים ראו את האדם כצירוף קפריזי של קצת אברים מתפרקים הם ראו אותו כאדם. החובש – אחות ממין זכר – המוּכּר עד היום לרבים מיושבי העמק, שהיה עובר רכוב על חמורו בחגורה של ישובי העמק ונודד מישוב לישוב כדי לראות שלומו של ילד זה ובריאותו של זה – נתן לבריאות הארץ ואזרחיה ולתוחלת החיים שלה יותר משנתנו לזה עשרות קרביים וכבדים ולבבות מנותחים מן המתים. הוא לא ציפה בשערי המכון הפתולוגי כדי לדעת אם שגה. הוא עשה את הכל כדי לא לשגות.

איננו יודעים אם החובש או הרופא שהיה מבקר אותנו בחדר־הילדים בקיבוץ האמין יותר מחבריו היום בהשארת־הנפש. אבל לא היה לנו כל ספק כי בצאתו מביקור אצל חולה – הוא השאיר את נפשו שם. ובין אם היתה לו אסכולה רוסית, שכל כולה חוויית־לב רגשית; או אסכולה גרמנית, שעיקרה רציונליות ושכלתנות – הוא לא ראה מעולם את המוות כנקודה נוספת, עוד יעד במטרה, שבה אפשר לבחון או להשלים מעשיה של הרפואה. המוות, טען לפנינו בשעתו אחד הרופאים המהוללים מיוצאי גרמניה, מוכרח להיראות גם לרופא כנקודה של כליון שמעבר לגמר. שאין להביאו בשום פנים בחשבון כשלב בעבודת הרפואה. בשעה שרופא רואה גם את המוות כאחד השלבים של עבודת המרפא או כאחד משלבי ההוכחה הרפואית – ואם הכרה כזאת חיה בהכרתו בעת טיפול בחולה – הוא מועל בלי־דעת בשליחותו האנושית העיקרית. עולמה של הרפואה הוא עולם גדול. עולם המחר הרפואי – עולם גדול מאד. עולמו של האדם החי הנתון באותו רגע – הוא עולם כל העולמות ואין למעלה ממנו. ההכרה התמידית של רופא כי בין כה וכה נוכל לנתח אחרי המוות ולהיווכח – עושה עבודתו תהליך נמשך של ניסוי ואימות־הניסוי, אבל עוקרת אותו משליחותו האנושית שלשמה נוצר. הוא חוקר איך להציל עולם־של־אנשים מופשט – אך מתעלם מן האדם עצמו.

★

הרפואה הולכת ומתפתחת אך מחלת העם מעמיקה. והמחלה המעמיקה איננה דווקא מורשת מנהגים ומסורת שאבד עליה כלח ושאיננה יכולה להתמודד עם התקדמותה של המאה הזאת. המחלה המעמיקה היא קוצר־רוח של העם לגבי עצמו. הוא איננו מוצא חן בעיני עצמו. איש אינו מוצא חן בעיני אחיו. וכל אחד סבור שאילולא אחיו – היינו מוצאים יותר חן בעיני העולם. אילולא אחינו מן המזרח הנחשל – היינו עומדים היום ראשים־וראשונים בסולם העמים יודעי קרוא וכתוב. אילולא הדתיים האלה – לובשי בגדים ארוכים מגדלי זקן וחובשי ספסלים – היה שמנו יוצא לתהילה כמתקדם בעמים. וכל צעיר יהודי מתקדם היה בא לכאן והארץ היתה נגאלת. חוסר־החן הפוליטי שאנו מגלים בשלטון – אין בו כדי לזעזע מוסדי עם. יש ממשלות עם חן יש ממשלות בלי חן – עם יכול לחיות גם אם ממשלתו משקרת לו פה ושם. אבל חוסר־החן שאנו מגלים איש באחיו וקוצר־הרוח הנלווה להם והסלידה – כן, הסלידה – המתלווים לפעמים לקוצר הרוח הזה הם שורש אסון והתפוררות.

★

אך השאלה איננה אם אנו מסכימים להשארות הנפש או לא. השאלה היא אם לגבי מאות אלפי אנשים מאמינים אנו יכולים להפחידם מללכת לבית החולים. השאלה איננה רק מה חושב ד"ר שיבא כרופא, על עיני לאחר מותי. השאלה הרלבנטית יותר היא מה אני עצמי חושב על תפקיד עיני לאחר מותי ומה חושבת על כך רעייתי וילדי. כל עוד לא קבע חוק שגופי לאחר מותי שייך לציבור – לציבור החיים ולא לציבור המתים – אין לרופא שום זכות עדיפה על לבי מאשר לבני או לרעיתי או מאשר לאמונתי התפלה בשעה שחייתי. אם צוואתי בעניני ממון היא קודש־קדשים בחברתנו צוואתי בענין אזני ועיני וחטמי ולבי וכליותי – מקודשת לא פחות. ואם אין צוואה – זכות הירושה על החומר היא לקרובים לי ביותר. רק אם אין צוואה – זכות ההכרעה על גורל עיני התותבות היא בידי הקרובים לי ביותר.

29 בספטמבר 1967

זה שנים, מאז קום המדינה, נסער הציבור מזמן לזמן בענייני דת וספק אם יש עוד נושא בחיינו, לבד מן המלחמה, המסוגל כך לנחשל אותו. מי שרואה בזה מיטרד מיותר – ננחם אותו בכך ש“מיטרד” זה לא במהרה יסולק וכי אך הבל הוא להאמין, כי מאבק אחד או שנים יסיימו את הקרב המכריע – וחסל סדר דת. נושא זה עשוי ללוות את תקומתנו תקופה ארוכה, אם לא דורות, ומוטב איפוא לחיות את הוויכוחים האלה במידה גדולה יותר של סובלנות ואורך־רוח משאנו חיים אותם עכשיו. מערכת הרוח היא, כידוע. מערכה שבה אין הכירורגיה תופסת ומי שמשתעשע בתקווה, כי קיום מירוץ מכוניות בשבת או התמודדות דומה לו ישימו קץ אחת ולתמיד לעימות הזה שבין נוחות למסורת, בין כפירה לאמונה – איננו אלא רועה־רוח. ובפתח העימות המחודש הזה – הרהורים אחדים.

★

נניח לשעה קלה, כי באמת אין המדינה יכולה עוד בלי מירוץ מכוניות וכי לאחר חיקוי טוטאלי כזה של תרבות העולם המתקדם – אי־אפשר לפסוח גם על תחרות זאת שכל־כולה, כידוע, רוח־ספורט וחברות ואומץ – מדוע דווקא בשבת? מה היה אילו קויים שעשוע־טירוף זה, שמנסים להדביקו כזקן מלאכותי ללחייה של הארץ הזו, מה היה אילו קויים ביום חול? האם בגלל להיטות של ששים לוליינים־על־גלגלים מגרמניה ומשאר מרכזי התרבות והקידמה מוצדק להרגיז אלפי יהודים אחרים, שומרי מסורת ומקדשי שבת? קל לקיים את המצווה “ייהרג”. אבל מדוע צריך לקיים בה גם “יעבור”?

בתוך מהומת היצרים הזאת אינה חדלה להטריד אותך השאלה: מדוע זה הכרחי? מדוע גם על כך יש להטיל ריב־אחים? מדוע בשל דבר שהוא תפל מעיקרו, מנוגד לאופיינו, לרוחנו ולמסורתנו – עלינו להדאיב לבם של יהודים שאתם ולא עם אלופי המירוצים מגרמניה עלינו לעמוד מחר בחפירות ולצפות יחד פני סכנה? מי זה הצליח לשבש כך את מושגינו על החירות האנושית עד שנחשוב כי מירוץ־מכוניות הוא המבחן להיותנו ארץ פיגור או ארץ קידמה? מי הצליח כך להכניס למוחו של דור צעיר את ההכרה, כי כל דבר הבא למנוע ממנו עשיית משהו המנוגד לרוח העם ולמסורתו – הוא פגיעה בחירותו וברגשותיו ולכן יש להילחם בו?

★

ולעצם הספורט המעודן הזה: האם שאל מי – לבד מאותם המוחות העושים כל מאמץ כדי להפוך את ישראל לביירות – לשם מה נחוץ מירוץ כזה בישראל דווקא? ככלות הכל לא אנו בראנו את המכונית והנרי פורד, כידוע, לא נולד לא בפתח־תקווה ולא באשקלון. אולי אנו מן הפרועים בעולם בנהיגה, אך זה בלבד עדיין איננו מצדיק עשיית פולחן המירוץ בישראל. גם אין למכונית כל אחיזה בתולדותינו. אילו היה באמת רמז לכלי־רכב מופלא זה בהיסטוריה העתיקה שלנו – ודאי לא היינו צריכים לכתת רגלינו ארבעים שנה במדבר. מעיקרנו, מסתבר, אנחנו עם ההליכה. הלכנו במדבר. הלכנו לגלות. הלכנו אל הביצות. מהו, איפוא, הייחוד הישראלי המצדיק הפקעת ספורט אציל זה במזרח־התיכון מידי התורכים וקיומו דווקא במישורי ברנע?

כלום כל כך גדול ההישג המדיני שבהעברת המירוץ לישראל עד כי כדאי בגללו גם להרגיז את התורכים וגם להכניע רגשותיהם של יהודים, אמונתם ומסורתם?

★

ויש לומר משהו גם על השותף המעורב בכך.

סערה קמה, כמדומה, בעתונים ובציבור על פנייתם של הדתיים אל השגריר הגרמני ועל פעילותם מן הצד ההוא של המיתרס כדי למנוע את המירוץ. אך יותר משיש להציג להם שאלה זו ולהטיף להם תוכחת מוסר, יש להציגה לקבוצת עסקנים אחוזי בולמוס של פעלתנות, שעשתה שותפות עם חברה גרמנית דווקא, בענין שלא זו בלבד שהוא תפל מבחינה ספורטיבית ותרבותית אלא שהוא פוגע ברגשותיו העמוקים של חלק ניכר מן העם, מקומם אותו וממרידו.

גם מי שמתקשה להבחין בין קשר עם הגרמנים לצרכי בטחון המדינה לבין קשר לצרכי כלכלה ומסחר ותרבות, לא יתקשה למצוא את הקו המבחין בין כל אלה לבין יזמה משותפת – עם גרמנים דווקא – בחילול שבתו המקודשת של חלק נכבד מן העם – אפילו חלק זה אינו נמנה עם חלוצי הקידמה המובהקים, דוגמת אלה העומדים בשבת הקרובה לחרף את נפשם ולקדש את ברנע.

מכל מקום מוזר מאד ההגיון המתיר לנו להתאחד עם חברה גרמנית כדי להפר את השבת ולקנטר במשותף את שומריה היהודים, אך אוסר עלינו לפנות אל אותם הגרמנים עצמם – או אל נציגיהם – לביטולו של קינטור זה.

★

אי־אפשר שלא להתייחס גם להתעוררותו הנלהבת של נוער הקיבוצים בענין זה ולבולמוס של הגנה על החירות האישית והציבורית שאחז מקצתו של נוער זה. ומשום שאנו רואים בתנועה הקיבוצית גולת־הפאר של כל מה שעיצבה חברתנו בארץ – לא נהסס לומר את הדברים הבאים.

אם להוציא את תחום ההתגייסות הלאומית שבו ממלא נוער זה תפקיד מופת – היו וישנן לנוער זה עצמו הזדמנויות להבליט גם את רגישותו הסוציאלית והאידיאית. אך ספק אם ראינו אותו אי־פעם נזעק בכל מאודו ובכל ציבורו לאחת מהזדמנויות אלו. לא יצאו עד כה נערי הקיבוצים בשלטים ובהפגנה למען ביעור העוני והדחקוּת הקיימים עדיין בארץ; לא יצאו נגד חוסר השוויון המתפער ונגד אי־הצלת נוער פרברים מניוון ומבערות; לא נשמע קולם נגד המחסום ההולך ומתגבה בשערי בתי־הלימוד שלנו לפני דלי־אמצעים ומקופחי־חברה; לא שמענו אותם מדפיסים באלפי העתקים את מימצאיו המסעירים של ד"ר י. כץ, על כל המחלחל בתחתיות חברתנו, ונושאים אותם כשלטים כמיפגן למען ארץ־ישראל יפה יותר, לא רק במראה בתים ורחובות אלא גם במראה אדם וחברה.

תחת זאת נדלקים צעירים נלבבים אלה כאבוקה בֶּנגאלית לענין הפָרת השבת כאילו היתה זו הגדולה והראשונה במצוות שעליהם, כחלוצים אמיתיים, החובה לקיימה ולהניף את דגלה וכאילו דווקא פעמונים אלה נועדו לבשר את הרינסנס האידיאי של היפה בתנועות החברתיות של התקופה.

היה זמן שרבים מאתנו האמינו, כי יכול הקיבוץ וכל אשר הוא נושא עמו כרעיון ובערכים, לבוא גם במקום מסורת השבת וסמליה ובמקום מערכת סמלים וערכים אחרת. אך יפי־הנפש של חברתנו המתהווה שמחוץ לקבוץ בזים במידה שווה לזה ולזו. ומי שבא לשוות תוכן אידיאי למלחמתם כאילו בא לתלות נזם זהב של אידיאה באפה של חקיינות קרתנית ושל שממון רוחני.

בשולי המהומה מסביב למירוץ הזה אי אפשר להשתחרר מכמה הרהורים על תמורות הימים ועל מהותן.

פעם היינו אחוזים יצר חריף לעשות יותר טוב דברים שהעולם מעולם לא עשה אותם. היום איננו מנסים כלל לכבוש את היצר לעשות יותר רע דברים שהעולם עושה אותם מזמן; פעם היינו חלוצי החידוש. היום אנו אלופי החיקוי. פעם ביקשו ארצות ואומות לבחון אם דברים מרהיבים שיצרנו כאן – מתאימים גם לתנאים שלהן. היום אנו מתפתלים להוכיח, כי אין לך דבר שיצרו אומות בשעות דמדומים שלהן, בשעות שקיעה וניוון, שאינו מתאים לתנאי חייו של עם רענן ונתון בסערת תקומה. פעם היה אדם נראה טרוף־דעה אילו אמר, כי על כף היד שלנו יצמח “שיער” – היום הוא צומח ו“קופץ” ולדעת מבקרים זוקפי־גבות, זהו כמעט מקור להתחדשות רוחנית – מעין תשובת התקופה לתנ"ך. חזיונות שנולדו על אצות־העובש של עולם מתנוון – נהפכים לצפיחית בדיבשה של ארץ שכל חייה ויצירתה הם נעורים ומרד מתמשך.

בין תרצה בין לא תרצה אתה מקבל רושם, כי הדבר החשוב ביותר בתחום התסיסה התרבותית, האמנותית והבידורית של הארץ בימינו, הוא לא להראות מה אנו מסוגלים לעשות תוך אימוץ נכסי הרוח של עצמנו, אלא לומר לכל העולם בפאראפראזה: “מה שאתם כולכם יכולים לעשות – אנחנו יכולים לעשות גרוע יותר”. ולא רק במירוץ מכוניות.

★

יש בוודאי מעט מאד דברים שעליהם איננו מחולקים עם הרבי מגור. אך נדמה כי הפעם נמצא את עצמנו במפגן אחד עמו ועם חסידיו. אם מירוץ המכוניות בשבת צריך לסמל את הקידמה הישראלית – נעדיף להשתהות לשעה קלה עם הרבי בתחנת הפיגור.

ולו רק מן הסיבה הפשוטה שארגון המירוץ הזה בשבת יותר משהוא מבטא את חירות־הרוח כישראל הוא מבטא חירותה של גסות־הרוח. המלחמה נגד חירות זאת איננה עניינם של רבנים ומפלגות דתיות בלבד.

20 בנובמבר 1970

העלמה שלנו בלונדון

עניינה של העלמה מכפר־סבא, שהיתה או לא היתה קשורה בעבותות עם החבר אולג ליאלין – יכול להיות נשקף מכמה זוויות־ראייה. אחת מהן היא באופן בלתי נמנע השאלה המתעוררת תמיד במקרים אלה: איך מדינה קטנה כישראל, עם מספר מוגבל ביחס של בנות ובנים, מספקת כוח־אדם לשערוריות המתלקחות בקצות־עולם שונים.

וכאותו ראי המוצב מול אור ומחזיר ברק־אש למקום אחר – כך האספקלריה הישראלית שכל תועבה שמשתקפת בה בחוץ־לארץ כמו מטילה אלוּמת־אש על הדברים המבעבעים בעומק חיינוּ כאן. פתאום אתה רואה עדר גדול של נשמות ישראליות התועות בדרכי העולם ומחפשות – היינו־הך מה.

★

מפוצצים גשר בזאמביה – אנחנו שם; נתפסת חבורת מבריחי הירואין ברומא – אנחנו שם; אשה אוסטרית נחנקת ביער – אנחנו שם; רבבות תיירים באים לקפריסין, אחדים מהם שודדים חנות – אנחנו ביניהם. וזה לבד משוד הבנקים של עצמנו שכולו על טהרת הישראליות.

אומה עצמאית זעירה נתבעת למשכנו של עולם – ונותנת, נתבעת לעגליו – ונותנת, ומפרנסת כל היבשות גם בגילויי־זוהר גם בגילויי־תועבה. והגילויים האחרונים הם בוודאי שבריר מן החבוי במעמקי החברה הישראלית והבוקע מהם לעת הסרת־מעצורים בחוץ־לארץ.

אלא שענייננו באותה עלמה מכפר־סבא מזווית אחרת, זווית מיושנה מאד, מפגרת מעט, נטועה בעבר ובמשפטים קדומים – אך עדיין זווית.

★

כמו עניין המובן מעצמו, שאינו מעורר עוד כל תמיהה או משיכת־כתף, מרצה העלמה הישראלית מכפר־סבא – האוהבת, כדברי כתבים, לשחות במים ולרכב על סוסים – על ידידותה הקרובה לנישואין עם הרוסי התמיר ועל נישואיה עם פרקמטאי אמריקני. הראשון לא יהודי, השני, נאמר בעתונות, לא יהודי – מה חשיבות לכך ומה נפקא. אין שום מעצור מצד ההשתייכות הדתית או הלאומית. אין שום הרהור: אני יהודיה – הוא לא. אבותי יהודים – הוא לא. היהדות, כאורח־חיים וכשורש הקיום המיוחד, איננה עומדת למכשול אף לרגע אחד. כך העלמה מכפר־סבא. כך גם ישראליות אחרות שנתפשטו בעולם. כאילו העולם כולו כבר פרוץ־דתות ופרוץ־לאומים, אוניברסלי בהרגשותיו, בהומאניות חובקת גזעים, ביחסו אל יהודים, בערבוב לאוּמים ואמונות. העלמה מכפר־סבא מתייעצת עם תעשיין יהודי באנגליה, ולפי המסופר היא ביקשה עצתו מכל מיני זוויות של נישואין או אי־נישואין עם החבר אולג, אך הזווית של היותה היא יהודיה והוא רוסי, כלל לא העסיקה אותה. כאילו אין זה חשוב כלל. הנקודה שהכריעה, אומר התעשיין־היועץ־לענייני־נישואין, היא שרוסי זה, העסוק בשליחויות אפלות, עלול לנטוש אותה ביום מן הימים. אבל מחיצת היהדות איננה כלל מחיצה ונטישת העם איננה מרתיעה כלל.

★

העלמה מכפר־סבא איננה יחידה. מי שמזדמן פעם לברלין המערבית יכול לראות קצת מנישואי־התערובת האלה של כמה ישראליים עם תמצית הזיבּוּרית של עמים אחרים. אבל אין צורך להפליג. הנה יצאה (או לא יצאה) את הארץ גבירה שריפּדה, לפי סיפּוּרי עצמה. דרגשיהם של אצילים באנגליה והיתה כצימוק הכותרות והשערוריות באותה ארץ ובסופו של דבר נאספה אל חיקנו והיתה מרכז מכובד ושאבני לעילית הישראלית. על הצד הפסיכולוגי של השאלה, מדוע צריכה בת־עילוּסים מוּכּרת בעולם להיות מוקד לסאלון העשורה והבוהימה הישראלית – לא נעמוד כאן. אף כי זה בוודאי עיקר התמיהה והוא גם עיקר העדות לסולם העדיפויות החדש של הישראלי פּחוס הדמוּת הרוחנית ושל ה“פַּרוֶוני” המקומי.

אך העובדה, כי בעיית התערובת: “יהודית – לא־יהודית” כמעט שאינה מתעוררת אצל הרבה ישראלים צעירים – ראויה לתשומת־לב. המתקדמים בתוכנו ירצו בוודאי לראות גם בכך סימן לקידמה, להתרת חרצובות, לחוסר משפטים קדומים. אחרים, והם אינם מועטים, יראו בכך עוד סימן לאבדן צלם ולסריסות רוחנית. העובדה המבליטה עצמה ביותר בגילויים אלה היא כי נטישת העם, שבעבר הלא־רחוק עדיין היתה מזעזעת כל יהודי, אינה עושה עוד שום רושם מיוחד על ישראליות וישראלים רבים. פה ושם אתה יכול אפילו להבחין ברמזי קנאה.

★

באחד הסיורים בארצות־הברית נזדמנו לאיזור מדינת מינֶסוטה, שבה הלך ורב מספר נישוּאי התערובת והגיע לממדים חמורים. הרב הריפורמי הצעיר שישב לימיננו פנה אל הישראלי בנימה של קנאה: “הנה מפני הפגע הזה לפחות אתם מחוסנים. אינני יודע. אם יש הרבה מניעים שידחפו הורים אמריקאים לשלוח ילדיהם לישראל – אבל הפחד מפני נישואי־תערובת בארצות הברית יהיה בוודאי אחד מהם”.

בן שיחנו השני, מרצה צעיר באוניברסיטה, סתר מכל־וכל דברי הרב. “אולי,” אמר. “במציאות של העדר לא־יהודים, של יישוב שכל־כוּלו יהוּדי, סכנה כזאת באמת איננה קיימת. אין נישואי תערובת במקום שאין תערובת. אבל ככל שאני פוגש בנות ובנים ישראליים בתוך הקאמפוסים בארצות הברית, נדמה לי כי יש להם עוד פחות מעצורים לבוא בברית נישואין עם לא־יהודי מאשר לצעירות ולצעירים אמריקניים. מבחינה ישראלית הם מחוסני גאווה. אך מבחינה יהוּדית חיסונם רופף, ואינני נותן עליו אסימון שחוּק”.

הפּרופיסור בוודאי הגזים לא מעט. אַף על פי כן אנו נוטים להעדיף עדוּתו על פני עדוּתו של הרב. אין היהדוּת, כמסורת חיים מעוּצבת במשך דורות. מהווה עוד שוּם הרתעה. קלסתרם הרוּחני של קצת ישראליים צעירים כיהוּדים מתחיל להיות דומה לקלסתרונים שהמשטרה נוהגת לפרסם כפעם בפעם בחפשה אחרי מבוקשים. הקלסתרון בנוי קווים־קווים ונקודות־נקודות הדומים כמעט למקור, אך רוח־חיים של דמות – אין בהם.

★

מתוך הגילוּיים האלה עולה כפעם בפעם השאלה: ככלות הכל, מה החינוך שאנו נותנים לאדם הישראלי הצעיר – מן הבחינה היהודית? העלמה מכפר־סבא שירתה שנים אחדות בצה"ל, הוא כור ההיתוך החינוכי הגדול של ישראל; היא עשתה שנים אחדות בקיבוץ מכוּבּד, שאף הוא מפּחה חינוּכית חשובה של חברתנו. ואף על פי כן: העדר גמור של נוגדנים יהודיים. שורש בארץ? – אולי, אך השורש בעם, במסורתו ובהוויתו הרוחנית המיוחדת, כמו נצמק ונשדף. העמידות היהודית מתרופפת והיא נתונה להתמוטטות עם כל רוח מצויה.

אנו יודעים: העלמה מאיזור השרון איננה הכלל. אך היא איננה גם יוצאת־דופנו הגמוּרה. מכל מקום, אנשי החינוך אינם פּטוּרים לתת הרהורם על החזיון הזה של צעירים חניכי הארץ המנתקים עצמם בקלוּת כזאת לא רק מן הקשר אל ארצם אלא גם מן הברית עם עמם.

10 באוקטובר 1971

מפנקסו של מחלים

בשעה עשר בלילה מתחילה התנבּחוּת כללית בשכוּנה. נובח הפּוּדֶל החמוּד והמסוּפּר למשעי של השכנה משווייץ ונובח הבּוּלדוג המגודל של השכן שמנגד ונובחת ניבחת־תמרורים הכּלבה השלווה והמפוּייסת תמיד שמעבר לרחוב. מאז ימי התלמוד – בכי־כלבים מטיל עלינו אימה. מי שעיין פעם בסדר נזיקין יודע בואו של מי מבשרת בכיית הכלבים. מה הוא, שכולו עינים, עושה בשכונה שלנו?

ובכן, זה לא הוא. זה האריה. הוא האריה של מטרו־גולדווין־מאיר בנהמת־הפתיחה שלו לקראת סרט שיוראה בטלוויזיה. אז, בבוא הסרט, כמו שנאמר, תישמע שאגת האריה.

רק שומעים כל כלבי השכונה את שאגת מלך החיות, מיד פורצים בנבח כללי ואינם חדלים אלא לאחר שהאריה קד בראשו דרך אצילות ויורד מן המסך והבמה נתפסת על ידי מערבון של אקדחנים ועריות. וכל הכלבים כולם שומעים את נהמת האריה כי אין הוא אריה ערירי, יחיד בכלובו. זהו אחד מלגיון של אריות. מכל העברים. מכל בית שיש בו מַקלט ומזוּזה. מכל מקום שבו מבקש הצופה הישראלי, כמסורת עמו מקדם, לראות את הקולות. בפירוש. בעליל. אנו מנסים לעבור מבית לבית ולבקש כי ירגיעו מעט את האריה. פה ושם יש היענות. סוף־סוף מלך והאצילות מחייבת, אך מי יכול להשתיק את כל כלבי העיר?

השכונה שלנו צפונית ובצפון, כידוע, יש תרבות חיים ורוח אלטרוּאיסטית ועזרה הדדית וכל שכן משתדל לזכּות את חברו ואת מי שאינו חברו במה שזכה בעצמו. אחד השכנים נמאסה עליו פתאום הצפייה במערבון. אך משום צער הפרידה הוא עושה תחילה חצי־סיבוב של הכפתור מזרחה – מרעים כרעם בגלגל ודעתו נינוחה: כל השכנים הקיצו. גם אנחנו. אפשר לסגור.

★

בשעה שתיים אחר־הצהריים נשמע נהם אדיר שאינו פוסק שעה ארוכה. אתה מנסה לתפוס תנומת־צהריים, אך השאַג הזה יודע מעלות ומורדות. אתה נרתם לקיצבו. מנמנם וניעור חליפות.

את הרעש הזה לא נקלל. ככלות הכל: אם יש לנו מספר כזה של כלי־טיס המסוגל להקים טרטור מחריד במשך חצי שעה רצופה – עדיין המאזן כסדרו. שכנתנו מפולין – שנסיון מר לה עם שאון מטוסים, ממהרת למקלט. לעולם אין לדעת מי המעופף.

המהנדס הגר עמנו מגיע למנוחה קלה ופותר את החידה: רק עתה פתח את השסתום של ארובת רידינג והחלה פליטת הקיטור. זה יימשך – הוא יודע – כעשרים דקות. ובכן: לא מטוסים, לא טילים – רק ארובה. הארובה הנודעת שלא נבראה, כידוע, אלא לרווחתנו. מילא, ננוח מחר. אף כי אין שום ערובה כי גם מחר לא תבקש הארובה להוציא קיטור. ככלות הכל תהליך פיסיולוגי: קולטת־פולטת.

באחרונה החלה הארובה לנפוח קיטור וזעף לסירוגין – במנות קטנות וקצובות יותר, אך לאורך שעות ארוכות יותר. גם בשינוּי קולות ומיקצבים. סטאקאטו בסי־מאז’ור. כדי שלא לשעמם. פעם ירי תותח, פעם סופה בגלגל – בגלגל ראשנו כמובן.

הארובה נופחת קיטור ואנחנו נופחים את אחרון עצבינו. אם הדבר יימשך כך חמש שנים יצטרכו להקים במרכז תכנית “ל” בית־חולים גדול ומפואר לחולי־עצב. מפואר – כי לצפון. גדול – כי לכל הצפון.

אנו שמים לב כי השעה היא שלוש בצהריים. הכרנו היטב את רופא הילדים התמים שעל שמו נקרא חוק כנוביץ. הרופא איננו אך החוק, כמדומה. קיים. אבל באיזה מקום פיטרו שר בריאות או שר פנים או כל שר שהוא בגלל ארובה?..

★

גמרנו הפסקת צהריים של קיטור ונחפזנו באוטובוס של התנועה החברתית אל המחצית השניה של יום עמלנו. השעה חמש. הנהג שלנו מנוי על מיצעד הפזמונים של כל תחנות המזרח התיכון – מ“פופ” דרך אוּם כּוּלתוּם ועד, להבדיל, “יברכך וישמרך”. הקהל באוטובוס משיח בערנוּת. מפריע לנהג לשמוע את אלביס פרסלי ומטיל אותו אל העצבנות. אין ברירה אלא להעלות את פרסלי אל הסולמות הגבוהים. ראיתם פעם גוש־של־קול, מאסה פיסית סמיכה וניתנת למישוש – סעו ב“דן”, בשעות הפזמונים או לעניין זה – בכל קואופרטיב אחר שאנחנו נתיניו.

תוּפּי האוזן שלנו עדיין לא נרגעו מהתקפת הארובה וכבר הם נטויים כאפרכסת לקלוט את המוסיקה הקואופרטיבית. חמישים איש נוסעים באוטובוס – כידוע: נקי, נוח, מרווח למשעי ומפוקח על ידי חברת העובדים – והכל נתונים למאווייו המוסיקליים של אדם אחד. הנה פירושו האמיתי של שירות ציבוּרי: הציבור משרת.

הרהרנו במהומת האוטובוס, בריחוּק עינה של הרשות, בצידוק־הדין של ציבוּר שלם ויכולנו לומר עוד מלים אחדות – אך להלין על קואופרטיב בארץ הרי זה כמו להכריז מלחמה על מדינה שכנה או למרוד במלכוּת שאתה נתין שלה. עברנו את גיל המרדוּת.

★

בתוך הרעש המחריש אזניך אתה מהרהר לא פעם: ככלות הכל – מולדת מהי? הפרקים בתנ"ך? שדות הקרב מול הגלבוע? יפי הכנרת? – הם, אך לא רק הם. מולדת זו החצר שלך, הגינה שליד ביתך, הנועם המקומי־מאוד של הפינה שבה אתה חי ועמל, השדרה שבה אתה מטייל, נקיונה ורגעונה; חסד איש לעצבי רעהו וחסד הממלכה ושירותה ליושבים בה. כמה מן הנועם הזה הולכת ארצי ומאבדת יום־יום בכל ארובות השירות שלה?

17 בדצמבר 1971

ישבנו – אנחנו או שכננו – לפני שבוע במלון “הילטון” וסעדנו במאה וחמישים לירות הזוג לטובת מוכי־גורל. נגסנו באומצת־הירך ומזגנו עוד גביע – ועשינו צדקה. והרהרנו בלבנו – צא וראה מה גדולה צדקה עם תפארת: צדקה אפורה, מלב אל לב, כמעט אין קולה נשמע – צדקה־של־שיראין קוראת באלף פעמונים וקולה הולך מסוף הארץ ועד סופה ואין לך נשוא־פנים בארץ ומחוצה לה שאין היא יכולה לזמנו. תועלתה של האחרונה קטנה אולי מן הראשונה, אך רשרוש שמלות הפאר, נצנוץ הזהב וברק אבני־החן כמו מוציא ערב כזה ונוכחיו מעמק־הבכא המדכא של המטרה שלשמה נקרא ומעלה אותו למדרגה של נאצלות חברתית. למראה מיפתח השמלות והמחשופים – כמעט אמרנו: להתפשטות הגשמיות. שמחת בית־השואבה של האמידים – למען העוני.

תוך הערכת הכוונות הטובות של הטורחים והיוזמים בחגיגת “וֶרייטי” – אי אפשר להשתחרר מהרהורים אחדים.

מאתיים אלף לירות נאספו אותו ערב מנדבנים אחדים לטובת ילדים מוכי־גורל. כסכום הזה, או כערכו, אומדים המגזימים, עלו השמלות והחליפות והגלימות והצמידים והאצעדות. בתי־האופנה של דיור בפאריס, כנראה, עבדו שעות נוספות כדי להשלים את השמלות למועד חג־הצדקה, כמו לקראת חגיגות ממלכת כורש. רבי־אופנה ישראליים ידועי־שם – הושלכו אחרי גו. אין הבור מתמלא מחולייתו. שאל בננו על דרך התמימות הנערית: למה להם לעשות בגדים ברבבות לירות ועוד לנדב כסכום הזה מכספם – יתנו במישרין תמורת גלימותיהם לעניים ויחסכו לעצמם ולאחרים כל המהומה החוגגת הזאת. תמים. והיכן יוכל אחד פוקה הירש לכבד בנוכחותו את ראש הממשלה או לסעוד את הרמטכ"ל? ככלות הכל גם הוא. כלומר אותו הירש, באחרונה קצת מוכה־גורל.

הארץ קטנה מאוד, והדברים קרובים וסמוכים זה לזה. העוני אולי רחוק מעיני העושר אך העושר סמוך מאוד לעיני העוני. כך או כך – הם דרים בכפיפה אחת ומציצים זה אל זה. ערב כזה, כמדומה, יותר משהוא יוצר קירבה – יוצר רחקוּת. נשורת של מאתיים אלף לטובת העוני מנסירה חורקת כזו של אמידות וקרתנות – איננה מגשרת, היא מפערת. כמעט ביקשנו לומר: בלוּ בנעימים, אך אל תטריחו את העוני להילטון. אם אי־אפשר לצדקה בלי גאלה – תהיה גאלה בלי צדקה. גבירות ישראל שעלו מנכסיהן ימצאו בוודאי דרך או עילה להתלבש – או לא להתלבש – גם בלי הילדים שהמר גורלם. ככלות הכל: גם חג־המולד הנוצרי עומד על הסף וכבר אנו יודעים מן המסורת הקצרה של ישראל מה משמעותו של חג זה במלונות הפאר שלנו לגבי המעמד החדש המתהווה בישראל.

אמר לנו ידיד אמיד: כל זמן שלא הוכית בעשירות לעולם לא תבין לרחשי ליבו של העשיר. אין העושר קרוי כך אלא אם כן אתה יכול להפגין אותו. שכבת־העושר הישראלית החדשה, שמניינה איננו עוד במאות, היתה מתרסקת כסיר־לחץ אטום לולא ניתן לה מזמן־לזמן לפתוח שסתום ולהוציא מעט אדים. ואם נגזר עליה להוציא קיטור ומהומה – מדוע לא לצרכי צדקה וישע?

דברים של הגיון וטעם ואף־על־פי־כן – ניתן להקשות. ראשית, אין שום יחס בין הנציצה לבין המציצה. בעוד היתה נהירה גדולה של השכבה הנוצצת אל החג עצמו, לא היתה נהירה אל קערות־התרומה. אלא שכך או אחרת – חשבונה של חברה איננו רק חשבון של מעות. בחגיגה הזוהרת של הבוהימה והעשורה הישראלית נאסף אמנם מעט כסף, אך נאספת ריקות ונאספת תחרות של המבקשים־להיות־עשירים ונאספו נדבך־על־נדבך של יוהרה חברתית, והיא כמו מניעה בעוצמה מרובה את גלגל הקנאה והחיקוי המוסיף להסתובב באופן אינֶרטי אך נמרץ ימים רבים גם לאחר נשף הצדקות.

לפני שבוע הדביקו לנו על המשקוף תו של תרומה למטרה אחרת. צמד־ילדים חינני עסק בזה בשקידה רבה והסביר לנו – גם כמצוות אנשים מלומדה שנמסרה לו על ידי המבוגרים, גם כתחושה עמוקה של הילדים עצמם – קדושת המטרה. הפעוטות לא עמדו על המיקח אך לא נרתעו לשאול: אולי חמש במקום שלוש? מיקוח נחמד ותמים ואיזה ניצן ראשון של אהבת צדקה. כמה אספו? מיליון, אמרו לנו. מיליון? הרבה יותר. אספו רצון טוב של הנותנים, אספו חינוך עצמם, אספו כבוד־חברה ואורה הפנימי. הם לא לבשו דגמי דיור או אוברזון. רק תלבושת אחידה של תלמידי גמנסיה. אך היטיבו כמדומה עם הנצרכים ועם המתנדבים יותר מכל לובשי המחלצות היחידות מאוד של האמידות.

רק חלום הוא, כמובן, לרצות להחזיר לצדקה הישראלית את טעמה היהודי הקדום. טעם המתן בסתר, המשמר צניעותו של הנותן לא פחות מצניעות המקבל, המעלה סומק על לחיו של הנותן בתיתו לא פחות מאשר בלחיו של המקבל בקבלו. איננו בטוחים אם על האמיד בישראל מוסיף לחול הכלל: נתבע לעגל ונותן. נתבע למשכן ונותן. אבל ודאי הדבר, כי אין הוא מוכן היום לתת לשום משכן אלא אם כן נרכיב אותו על אוכפו של עגל: עגל של פרסום, של ראווה או עגל־זהב כפשוטו. לקבול על כך? – אין טעם. זו חברה ישראלית חדשה וזו דמותה – והחלב גלוש. ואולי צודקים הסוברים כי חברה נצורה, שנגזרו עליה שעשועים, מוטב לה בשעשועים עם פתיחוּת הלב מאשר בהוללות לשמה.

אף על פי כן, אם היה אורח רם־מעלה שכדאי היה להטריחו מעבר־לים היה זה באמת מנתח הלבבות ד"ר כריסטיאן בארנארד. טעם עמוק היה בהזמנתו. כי אם יש דבר שאנו נגועים בו באחרונה עמוקות זהו, כמדומה, תהליך פּרוגרסיבי מאד של אוטם הלב. כאשר אתה משקיף על האטימות שאנו מגלים לנתון בדחקות, לעולה המגשש. לנוער נתון במצוקה, אין לך אלא לבוא למסקנה כי משהו חמור מאוד, כנראה, אירע ללבו של העם ויותר מכל: ללב יחידיו.

ואף שאנו צריכים מאד לישועת הלב, ספק אם יעמוד לנו המנגנון קצר־הימים שכריסטיאן בארנארד מסוגל לשתול אותו. קרוב לוודאי שהמבוקש הוא משהו מסוג הלבבות שאליהם נתכוון הנביא בהבטיחו “ונתתי להם לב אחד – – – לטובה להם”. לב במשמעותו זאת – הוא, כמדומה, הבשורה האמיתית של התנערות והתחדשות שאנו כה צריכים וכה צמאים לה.

1 בדצמבר 1972

ועדיין העתונות מעלה גירת הרבי. וכבר נשמעו אלף פעמים ואחת העקיצות, הרמיזות והקריצות בעניין הנשיא והרבי – ועדיין לא לשבעה. וכבר נוכחו עתונאים ומושכי־עט שהנושא הוא כמו פקעת סתומה ונפתלת. ויש בו מן הסמוּי והייחוּד, מחביון־נפשה של רשוּת־היחיד שאפילו כהונה ומלכוּת אין בהן כדי למחוק אותה. ואף־על־פי־כן – דשים דרך שקיקה בנושא ואינם חדלים. ואינך יודע מי מחלל באמת כבודם של אדם ושל מלכוּת: הנשיא ההולך אצל הרבי או הנוברים כך באחד מקווי הליכותיו של האציל בעם.

וכבר אין לנו ספק: אילו לא סר הנשיא אל הרבי בניו־יורק היה גורם מידה יותר גדולה של מבוכה ואכזב לעתונאים וכותבי־רשוּמות – משגרם להם ביקורו.

ואף־על־פּי־כן יש רצון לומר גם להם: הניחו לו והניחו לנוּ. הניחוּ לו לקיים את מה שהוא רואה כצורך נפשי, גם אם לכם נראה הדבר כחוּלשה. גם בשאתו כתר העם – מוּתר לו, שרוּי לו, לראות את הרבי כראות אדם את רעהו; גם בחיי השרד של נשיאוּת, מוּתר לו לחיות גם חייו של יחיד, של נטיותיו ורציותיו הרוּחניות, ואין הוּא מחוייב כלל למחוק עולמו שלו – עולם רוּחני צבעוני וקסוּם כעולמו של זלמן שז"ר – מפני עולם הכתר והשרביט, אפילו מקוּפּלת בהם היום כל הילתה של ישראל ריבּונה.

אפשר ואפשר להקשות על הרבי מליובביץ מדוּע אין הוּא טורח לבוא אצל נשיא כזה ולהתהדר בכך שנשיא ישראל הוּא חסידו. מדוע אין הוא יוצא לחלוק לו כבוד וגם להתכבד בכבודו. אבל אין זו השאלה האחת שאפשר להקשות על אותו מנהיג רוחני גדול וקנא. ומספר השאלות שאפשר להקשות עליו הולך וגדל, הולך וכבד עד שרוֹממוּתו של גדול־בתורה זה – אם הוּא חש ואם הוּא מרגיש – מתחילה קורסת תחת עומסן של השאלות, חוּמרתן ואחידתן. ועל כולן כמו צפה השאלה: איך מבקשת בכלל ברוקלין להתחרות בירושלים ואיך יכול הרב להשית לבנינו עצות שיחרפו נפשם על גדות התעלה – בדרך הטלפון מביתו השליו שעל גדות ההאדסון.

אפשר להקשות כהנה וכהנה על ראש חב“ד, אך אי־אפשר להקשות על זלמן שז”ר שעולמו הרוּחני אָרוּג עד נבכי הכלא בפטרבורג ועד ראשית השושלת של ר' שניאור זלמן מליאדי שעליו נקרא שמו. ואי־אפשר כלל שלא לראות – ולוּ גם בהשתאות שאין לה פּשר – איך הוּא מעביר על מידותיו והולך אצל הרבי ולובש גלימה של שפלוּת־בּרך – והולך.

והולך – כי אוּלי הוא גם מאמין בתום לבו שיעלה בידו יותר מאשר בידי אחרים להשכין מעט יותר שלום בקרב ישראל ובין רבני ישראל – וגם עניין זה איננו מחוץ לתחום דאגתו של נשיא שטובת־עמו, כל עמו, לנגד עיניו.

לכן. הניחוּ לו. הניחו לאחד שׂרידי הנפילים המעטר דמוּתה של המדינה – גם אם בדרך אל הנשיא ניקסון הוא צועד עם פ"ג שנותיו היהוּדיות. על כבדן ועומסן והודן – גם אֶל הרבּי מליובּביץ.

עוד נצמא לא פעם ליציאות־דופן כאלוּ של הרוּח במדינה הדוהרת יותר ויותר – קשוּחה ומגוהצת – אֶל השׂרד.

ב נרקיסיות פוליטית

אם יש חזיון בחיים הפּוליטיים שעד היום אנו מתקשים להסבירו, זהו חוסר נכונותו של גוּף ציבוּרי כלשהו – ואפילו גדלו כגודל המפגיע – להודות בכשלונו, לקוד קידה של הכנעה. ולומר: טעינו. אמנם, הטרדנו אתכם שנים אחדות – אך מה ערך יש לצרור־ימים אחד מול הנצח הפוליטי? אנו מתאפסים. פשוט – נמוגים. יורדים מן הבמה.

שבעתיים מפתיע הדבר כאשר אותו גוף קם מלכתחילה מתוך יומרה כמעט־משיחית לטאטא התחסדוּת ולהשליט מעט כּנוּת, גליוּת ואמת. קבוּצתו של ידידנו ישר־הלב מאיר אביזוהר מדהימה אותנו מבחינה זאת במהלכיה עכשיו לא פּחות משהיתה לנו כחידה בכמה ממעלליה בעבר. ואין אנו מנתחים בשעה זאת צדקים שלה או טעוּיות שלה. אנו רק מתבוננים במהלכיה.

בראשית נפלגה ממפא“י והיתה לרפ”י. אחר כך נפלגה מרפ"י והיתה לרשימה הממלכתית. אחר כך נפלגה מן הרשימה הממלכתית והיתה לסיעת אחד. עתה היא מבקשת להיפלג מעצמה ולהיאָסף מחדש אל חיק האם.

לכאורה, סיום הגיוני, ביולוגי כמעט. כל הנחלים של תנוּעת העבודה סופם הלכו אֶל הים – הלך גם הפּלג הזה. וכבר רצינו לחזור ולשבּח את חברנו הטוב על העוז שקם בו לעשות מה שאחרים מעולם לא העזוּ. מוּלֶקוּלה פּוליטית שהבחינה כי אין לה עוד צידקת ריחוף – קדה קידה של התנצלות ונמוגה. בענווה.

אך אין הדבר כן. נפלגה וחזרה ונפצלה והיתה לאחד. אך עדיין מאמינה שיש לה בּשׂורה מיוּחדת – מוּסרית ופּרלמנטרית – להביאה. ועדיין חיוּני הוּא שיהיה לבן־גוון זה ייצוּג מיוּחד בכנסת, משל, על הכל אפשר לוותר רק לא על כיסא ברוֹם הגבעה. כאילוּ כל מצפּוּן שיש לו מה להשמיע אינו יכול להשמיע עצמו אלא מדוּכן זה. משל הוּא־הוּא מוקד כל המוּסרים ואין מחוּצה לו. וכאילו אין במות אחרות להשמיע מהן קול – גם אם אין לצידן זכות הצבעה של אחד חלקי מאה־ועשרים.

שורש הדבר – הרהרנו – הוא קודם כל בנרקיסיוּת מוסרית, השמוּרה לא פעם לבעליה לרעתו. כמה אכזבות שתנחל – הטעוּת היא תמיד מחוּצה לך. לעולם לא בך. תמיד האחרים – החיים, החברה, המפלגות, האנשים הרעים – תמיד הם הטועים. לא אתה. תמיד יש לגבות את יסורי־וֶרטֵר הפּוליטיים של עצמך – מאחרים.

הכּנוּת קיימת לגבי הכל ולגבי כולם, רק לא לגבי חשבּוֹן־הנפש המחוּייב של אדם עם עצמו – ועם טעויותיו.

חבל.

ג בעקבות השעה השלישית

סיפור בטולה של השעה השלישית – או הרחקתו של ישעיהו בן־פּורת מעריכתה – איננו יכול שלא להזכיר לנו סיפּוּר אחר, ששמענו בימי נעורינו. הוא תואם את מעלליו של שירות השידור כבריח לדלת.

ובכן:

מסוּפר ברב של עיר אחת שלא היה אָהוּב ביותר על בני עירו ועל ראשי הקהל שלה. לימים ביקר בעיר הסמוכה, שבה היוּ לו דווקא הרבה מעריצים, וכמתנת־פּרידה נתנו לו נכבדי העיר המארחת מקל יפה ומהוּקצע ובראשו גוּלת־כסף מעשה־חושב.

שב הרב לעירו, פּוסע בגאווה ברחובותיה ובידו המקל המגולף, המעורר השתאוּתם של עוברים־ושבים. פוגש בו אחד מראשי־הקהל המקומיים ושואלו: מנין לו לרב מקל הדוּר שכזה? אומר לו הרבי: מה פּירוּש “מנין?”. פרנסי העיר השכנה יודעים לכבד רב. משחיז ראש־הקהל בקינטוּר: אבל קומת המקל גבוהה מדי וקומת הרב נמוכה מדי! הימהם הרב: השם יעזור.

למחרת שוּב פוסע הרב עם מקלו ושוּב פּוגש בו אותו נכבּד ושוּב עוצר הנכבד את הרב ושואלו בתמיהה: מה קרה למקל הנאֶה. לאן נעלמה גוּלת־הכותרת? אומר לו הרב: החלטת, כנראה, לשטות בי. אמרת כי המקל גבוה מדי – הלכתי וקיצצתי אותו. אמר לו הפּרנס בצער ארסי: לשם מה נחוץ היה לערוֹף את הגולה – הן יכולת לקצץ את המקל למטה? – חכם, השיב לו הרב, הרי למטה הוא התאים.

ובכן, בשידורי ישראל למטה הכל מתאים. למטה – בגל התפלוּיות המשוּדרות אלינו בלי הרף בדמוּת שׂיח־נערים, גבב־סרטים וזיבּוּריוּתם – הכל מתאים. שם אין מה לקצץ, לא בטקסטים, לא בדברי הקישור – ובוודאי לא במגישים. היכן אינו מתאים? – למעלה. בכל תכנית מבריקה מעט, נושאת חותם של תרבות אישית, ערוכה בטעם, מאַלפת ומגוונה כאחת – שם המקל אינו מתאים. שם גוּלת־התורפה ואת הגולה הזאת יש, כמובן, לקצץ.

מותר להרגיל אותנו במשך שנים לכל דיוקן מתחנחן ולנופת־צוּפו של כל שדר או שדרת. אסוּר להרגיל אותנו יותר מדי לחזוּת של רצינוּת וטעם – שמא נעשה אותם קנה־מידה.

בקיצוּר: עוד סידרה אחת של “ליל שבת” רב־השראה, של “איירונסייד” ושל “משכנעים” – ושירוּת השידור שיכנע אותנו סופית כי אכן אין לישעיהו בן־פורת ושכמותו מקום בטלביזיה הישראלית.

מבחינה זאת נראית ההצעה שהושמעה באחרונה להפעיל את הטלביזיה רק שלוש פעמים בשבוּע לשם שיפּוּר הרמה – לא בלתי־סבירה כל כך. מכל מקום, בשלושת הימים שבהם תהיה תיבתנו אילמת – הרמה מובטחת.

19 בינואר 1973

“קאנאר אנשאנה”, העתון הצרפתי הסאטירי, מזכיר לנו כי בין התומכים בהצעת ההחלטה האנטי־ישראלית ב“אונסקו” נמצאת גם משלחת של מדינה אפריקנית אחת שבה עדיין נטבחים אנשים בהשראת רופא־אליל. זה אמור, כמובן, לנחם אותנוּ מעט. להיות מגורשים מן התרבות העולמית על ידי עובדי כוכבים ומזלות – זה כמעט עיטור של כבוד.

אבל האמת היא כי העובדה שנזרקנו מן התרבות על ידי טובחים פּאגאניים איננה הנוחם היחיד. אין להתבייש גם במצביעים האחרים: סוחרי העבדים של סעודיה, הוגי הדעה הבּלוּעה של המטורף מלוב, הצמרת הרוחנית של אידי אמין ואפילו – בהצבעה של ה“פיגאל” התרבותי הרשמי של צרפת. גם כאן לא ישבו כידוּע שליחיו של ווֹלטיר אלא של אותו שר קטוּם־שׂפם שאימץ לעצמו בלשון הקנין את ראש־הכנופיה הפלשתינאי: “מון־פְּרֶזִידֶן” – “נשיאי שלי”, או “אדוני הנשיא” – מי יכול לדייק? הן לא סעדנו אתם את ארוחת־הבוקר הממלכתית בביירות.

את חבוּרת־התרבות הנאורה הזאת אפשר, כמדומה, להניח לנפשה. משום ארגון של האומות הקרויות מאוחדות אין ישראל צריכה לצאת רק מפני שהביא למחיצתו את אש"ף או רק מפני שדוחקים אותו משם. משום ארגון – לא. מארגון התרבות והרוח של העולם – כן. שם, בחבורה זאת, אנו באמת מתחילים להיות מיותרים. לו רק יכולנו לקחת אתנו את עשרת־הדיברות שביזבזנוּ על עולם מנוּון זה. חבל.

ראינו מה אירע לפני זמן לא רב למדינת־תרבות אחת שהיתה מתרפקת על “מוסיקת־לילה־זעירה”. איך החלה לצעוד לקול תופים ולשרוף ספרים עד שנהפכה למאורת־פריצים. על הארגון לתרבות ולמדע של האומות המאוחדות עובר עתה, כנראה, אותו תהליך עצמו. רק בלי מוסיקה. נעים יהיה, איפוא, לראות את הוגה־הדעה יאסר ערפאת או את הפילוסוף פארוּק אל־קאדוּמי מדיינים עם עמיתיהם־לרוח באותו ארגון על משנתו של גיתה ועל חזיונות גרילפּארצר. שם בוודאי ישלפו בידם השלישית את לפיד התורה. השתיים האחרות תפוסות. כידוּע, ברמון ובזית.

היינו קמים ומריעים בהזדמנות יאה זאת לאירופה הגאיונה – אילו לא נתנה לנוּ בזמן האחרון הזדמנויות רבות מדי להתפעלות כזאת.

אל תוך הסיפור הגרוּטֶסקי הזה של “אונסקו” נארגה השבוע, דווקא מאיזור הרצינות התהומית, ידיעת־לווי המוסיפה מעט צבע לתמונה.

נציג הכס הקדוש ליד “אונסקו” אמר כי “אין כל אמת בדיווחים שלפיהם גרמוּ ההצבעות האחרונות ב”אונסקו" מבוכה כלשהי לאפיפיור. טקס הענקת פרס השלום של האפיפיור ל“אונסקו” – כך נאמר בהודעה – יתקיים איפוא במועדו". ואמנם נתקיים, כידוע.

איננו יודעים מי ציפה למבוכת הכס הרם ומי נכזב מחוסר־המבוכה. במהותו זהוּ כס שלעולם אינו נבוך. שפתיו חשוּקות ואין הוּא פותחן אלא בשעה שניתן להטיל בו חשד קל־שבקלים של נקיפת־לב או חוּלשת־דעת אנושית בענין הנוגע ליהודים. אז יזדרז הקרדינאל אלסנדריני וימסור הבהרות. כדי שלא להניח מקום לאי־הבנה. ובכן: היהודים, ממעצבי תרבות העולם ומולידיו היחידים של המושיע, מושלכים אל איזור ההפקר של ארגון התרבות אבל – הכס מפריס פרסו. אינו נבוך.

נזדמן לנו בימים אלו ספר הרלוואנטי מעט להליכותיו של הכס הקדוש (“היהודים של האפיפיור”). שהופיע לפני זמן קצר בארצות הברית¹. ובכן: הכס באמת לא נבוך. גם לא לפני שלושים שנה. וכך אנו קוראים שם בין השאר: )ע' 381( "כאשר סיפר האב בֶּנֶדטו לאפיפיור פיוס ה־12 איך נוגשים את היהודים בשטח הנתון לשליטתה של ממשלת ווישי – כל מה שהאפיפיור, שמעולם לא עשה הרבה בגלוי כדי לעזור ליהודים באיזה שהוּא מקום בעולם, יכול היה להעיר הוא, כי “קשה להאמין שצרפת תנהג כך”. – – “אז מסר האב בֶּנֶדטוֹ לאפיפיור תזכיר מפורט שהוגש לו על ידי כנוס הרבנים בליאון. התזכיר כלל אינפורמציה שהושגה בדרך מחתרתית על מחנות הרכוז בשלזיה העילית (אושוויץ וטרבלינקה)”.

תזכיר זה – מציין מחבר הספר – ניתוסף לערימה של תזכירים דומים שכבר הגיעוּ לוואתיקאן ממקורות אחרים קודם לכן. גורלו, מסתבר, היה כגורלם. ממלא המקום קרא את התזכיר – ולא נבוך.

אכן. אם הימלר לא הביא את הכנסיה במבוכה, איך יביך אותה ערפאת?

מן החבורה המנוּמרת הזאת אפשר, איפוא, לעקור. תרבות העולם הנוכחי מוצאת, כנראה, שהיא יכולה להסתדר בלעדינו. בתחום זה לפחות אין לנו קושי להוכיח – ממוסד הרב קוק עד מכון וויצמן – כי אנו יכולים בלעדיהם, לצאת כמדינה וגם – כעם. לצאת עם ליאונרד ברנשטיין ועם אדוארד טלר ועם אלברט סייבין ועם ארתור רובינשטיין – עם כל הכבודה הרוחנית.

אין כל הכרח שנחכה. כמנוּבּא לנו באמת על ידי “קאנאר אנשאנה”, עד שישרפו את ספרינו. את הכתוב בהם כבר שרפו ממילא. לכן אם בכל ארגון אחר מגינה ישראל על כבודה על ידי נוכחותה – בארגון זה היא תגן עליו באופן היאה ביותר על ידי היעדרה.

כך או כך, ממילא יבחרו בקרוב כנשיא “אונסקו” – חבית נפט.

ב. עגום

בנק ישראל, כדין בנק של ממלכה, הקדים נעשה לנשמע. כלומר: נאה דורש לענין אחד ונאה מקיים להיפוכו. מן הבנק הזה יצאו כידוע, באחרונה התראות וצפירות־האזעקה: “ראו הזהרנוכם!” לאחר שכל הקולות האלה נשתתקו מעט – אנו שומעים פתאום את צחוקו המתגלגל של הבנק. היתל בנו – ואנחנו לא ידענו.

בעוד אנו מנסים לתומנו לנקוב נקבים חדשים בחגורה על פי המתכון המוכתב לנו בקפידה כזו על ידי נגידו חמוּר־הסבר – שולף אותו בנק עצמו חוזה חתום בשעווה: כך־וכך אחוזים תוספת לבכירים, כך־וכך – לבינוניים, כך־וכך לאלה שאינם לא אלה ולא אלה. ומתי? – השנה. מיד. עוד לפני חג המולד. על הסף. רטרואקטיבי – אבל אקטיבי מאד.

עוד בטרם משפשף כל עם־העובדים את ריסיו מן התדהמה שירדה עליו באחרונה; בטרם יוצא ממבוך תוספת־היוקר שלו או בוחן את חוזה־העבודה המתפוגג – תוספת לחלכאים. לנצרכים ביותר. לבכירי הבנקים. עוד זה מדבר – וזה בא.

בעצם, טרוניית־שווא. אם אמנם אנו מבקשים – ובדין – לתת עדיפות לעובדי הייצור, מי לנו עדיף מן העובדים בייצור־הכסף עצמו? העובד בקטיף מקבל שכרו בלוויית טנא של תפוחי־הדר; העובד בחשמל – טנא של חשמל; מדוּע לא יקבלו מייצרי הכסף של בנק ישראל וטובעי מטבעותיו, לבד ממשכורתם הרגילה, גם משהו “in kind” כלומר: טנא של כסף?

עוד אתה נעגם מן הקול העולה מבית־האוצר הממלכתי – והרדיו תוכף: בנק הולך ובנק בא. המילה דיבידנד – בזכר או בנקבה, כל מין רצוי – חוזרת ומצייצת מפי הקריין. כך־וכך ישלמוּ השנה למניות סוג אלף, כך־וכך לסוג בית; כך למניות־בכורה וכך למניות־זקוּנים. והכל – מודגש – במזומנים, לתוך כף היד, בלי אגרות חוב. עשרים וארבעה אחוזים, בו במקום. דיבידנד רב־אונים. לא מעוּקר. דיבידנד? דיבידנדה? – המילה האנדרוגינית הזאת כל כך מביכה עד שאין יודעים כלל מאיזה צד לעקר אותה. וכל זאת בלירות הממוּרטטות שלנו שזה עתה הופחתו. כּמאמר העם: לא חשובה הכמות – העיקר הרבה.

כך. בכל פינות החברה עומדים דוּכנים. ליד כל דוכן – מטיף, או נגיד. קושטי עצמם – מועטים. קושטי־אחרים – כולם. וצרורו הנקוב של העם היהודי וחוּש־צידקו המתקהה נושאים את הכל ואת כולם, גם את תוכחת־המוּסר, גם את הלגלוג על המטים לה אוזן.

לירה היא בסך הכל מין עוּגב – אומר לנו חבר המשתעשע בבלשנות. קול נוּגה מאד עולה באחרונה מן העוּגב הזה. כל כך יש בימינו רצון לסיים טור־של־כתיבה בשורות המחממות את הלב. אבל – עגום.

ג. גוּרוּ

השאון הגדול של המדיניות. הבטחון והכלכלה מהסה היום כל הקולות האחרים. שומעים את שעט הרכב, שאון השלשלאות, קול הנאומים, שריקת הירי – אין שומעים את קול המכרסם. אבל כל החסילים פעילים, פעילים מאד. ואנו קמים יום אחד ומוצאים עצמנו מכורסמים מעברים.

הגוּרוּ – מכה שרשים ברובד העלי. חברת העוני – מולידה בּערוּת, חברת השפע – בהמיוּת. הגוּרוּ נאחז יפה באחרונה דווקא. “המדיטציה הטראנסצנדנטלית” – לא אנחנו, כידוע, המצאנו את המלים האלו שכמו סובבות על גלגלים מרובעים – כובשת דמיונם של רבים. שלא לטעות: לא משכונת עזרא רק מרחוב האוניברסיטה ומן הצפון שלנו – מן האזור הנוצץ של ישראל.

בית ציוני אמריקה עוסק במדיטציה זו, כנראה, דרך קבע, כחלק מתכנית רוחנית סדירה. בית ליאֶסין, שהוא של תנועת הפועלים. עוסק בטרנסצנדנטציה על דרך ההשכלה והרחבת האופקים של ההמונים; בקיבוץ שפיים, שמענו, מקיימים – על דרך ההחכרה, כמובן – ארבעה ימים של מדיטציה טראנס־גשמית כזאת במחיר היאה למטבע מפוחת. כלומר: בשער הנכון.

לא להיבהל: זו איננה עדיין תנועת־המונים ולא שמענו כי אומרים להעמיד את הגוּרוּ ורעייתו בראש רשימה לכנסת (אף כי שום דבר אין להוציא עוד מן הכלל בארץ הפלאות). אבל זוהי תנועה, צפונית בעיקרה, תנועה של השפע, של אבדן הדרך. תנועה של המדמנה הרוחנית. החדשה יחסית, שנולדה על ברכיה של ארץ גדולה, מופלאה, אך גם זלוּלה וסבוּאה.

אין לך, כנראה, סחורה שאי־אפשר לשווק אותה היום בחברה הישראלית. וביותר – סחורה אמריקנית, אף שהיא נושאת עליה חותם של מזרח רחוק. שנים שבילינו בארץ ההיא ניקרו לנו בדרכנו גם תכונות אדם ועם – בנימוסים, בנדיבות, בסקרנות תורנית – שראוי היה להעתיק אותן. ונתגלו לנו זרמים שראוי היה להטותם אלינו. אך אנו מטים בעיקר את הביבים. את הדומן.

עם אחד הביבים האלה הגיע אלינו הגוּרוּ. צירוף של עכוּמיוּת פרימיטיבית, טמטום, עקירה מן המציאות – וגם גניבת דעת. ככל שביקשנו לדעת משכנתנו הנבונה מה בדיוק עושים שם בפעלוּל הקרוי: מדיטציה – לא יכולנו לרדת לסוף העשייה הזאת. וככל שהתאמצנו לרדת – העמיקו המסתורין. אתה בא לכאן – אומרים לנו – ביאה ראשונה לשמוע את הגוּרוּ, חינם אין־כסף. מוצא ענין – ממלא שאלון. ממלא שאלון – משלם מאתיים וחמישים לירות ישראליות שלפני הפיחות ובשכרן אתה זוכה לארבעה סיאנסים של טרנסצנדנטציה. כן: מביא לפעמים גם מטפחת או פרי־הגן או קטורת כלשהי – אם לא בילבלנו את יוצרות המדיטציה.

נשי הצפון. המסיעות רכבן בכוח עצמן, שולפות את המפתח מן המנעול בגראציה של נשים משוחררות – ונבלעות בתוך הסיאנס. להשבת הנפש. לעילוי נשמה. להתנערות מאבק החיים הגשמיים של האמידות הישראלית הפהקנית.

כך חיברו את בודהא ואת קאנט יחדיו בצירוף מושגים של “מדיטציה טרנסצנדנטלית” – לעשות תרגיל־ההתעלוּת הזה שווה לכל עדה. מקדם עד ים. וכך נמצא כלל ישראל, הנבוך משפע ומריקוּת, מכוּסה כולו ללא אפלייה.

כן, מכוסה גם על ידי קורת־גג של בית ליאֶסין. כיוון ששרשיו של אברהם ליאֶסין – אומרים הביאוגרפים – מגיעים עד בעלי־המוּסר של ישיבות וולוזין או סלובודקה – לא נתמה אם יימצא מלומד בן־ימינוּ מאיזור האוניברסיטה שיפגיע קיר בקיר ויוכיח כי הנה פה הקשר. פה – ובתנועת העבודה. שאם לא כן בוודאי לא היה שמה של תנועת העבודה מפאר על לוח המודעות בגאון כזה את הפורטרט של המאהראג’ה.

עוד ילק בתלמיה של ישראל שבעה.

6 בדצמבר 1974

מי שאמר: “תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם” – לא הכיר כנראה את הרבנות הראשית של ישראל, תשל"ה. מעטים, לדאבון הלב, מוקדי אי־השלום התוססים כל־כך בארץ כמו מוקד התורה והחכמה של כס הרבנות הראשית. אם לדבר בלשון תלמידי־החכמים עצמם, ניתן לומר על היושבים בכס המכובד הזה כי הם מקפידים מאד שתהא נשיכתם “נשיכת שועל” ועקיצתם “עקיצת עקרב”. אך ספק אם הם מקיימים בינם לבין עצמם או בינם לבין הבריות – בינינו – אפילו שמץ מן הכלל, שהוא כמו אבן־פינה לעולמה של היהדות: “עולם חסד ייבנה”.

כי לו היה החסד מדריך את הרב הראשי לכנסת ישראל וודאי היה שוקל אלף פעמים ופעם אם לשלוף מאשפתו את החץ השנון והמאדם של ענין חללי יום־הכיפוּרים. אילו לא הדריכו הזעף, בוודאי היה שוקל היטב מה עלולה האשמה כזאת לעולל לאורך־ימים למי ששָכַל את יקירו בשדה הקרב ומה גדול ממה בהזדעקות זאת: המרפּא או המכאוב. ובודאי היה חוכך היטב בדעתו אם לשרוט בקרום הדק והקריע שהחלו להעלות מכאובי התקופה ופצעיה, או להניח לו להתעבות מעט ולהגליד – והיצרים ימתינו. אילו נתן מעט דעתו על כך, ייתכן שהיה מגיע למסקנה כי יסוד של אהבת־ישראל אמיתית טמון היום בכל דיבוּר המכוּון להביא מעט רגיעה ופיוס, יותר מאשר בתוכחה כּעוּסה – ואף זה מן הציוויים הגדולים של היהדות, הנוקבים לפעמים את הדין.

אילו –

אבל ה“אילו” הזה לא נתקיים. וכך הועלו חללים מקבריהם, להלכה – למשמר כבודם, למעשה – למעטה קלונה של רבנות. גם לקלוננו.

יש להודות כי משראה הרב הראשי עצמת האש והתפשטותה, נבהל מעט ממעשי־עצמו ועלה על המסך הקטן – שאיננו. כנראה, שנוּא־נפשם של רבנים על אף הסתייגותם מתעלוליו – להסיר את הענין מן הפרק. אך גם הפרק יש לו דעה משלו ורציות משלו ומשעה שהוטל עליו נושא הוא נאחז בו במלתעות וכבר אין הדבר תלוי עוד במטיליו. הרב יכול לרדת מן הפרק – אך הפרק איננו מחוייב לרדת מן הרב ומכל מה שהטיל לתוכו. הזיק הוטל והוא חדר לבתים רבים ועדיין הוא לוחש וצורב לבם של הורים ושל חיילים שחרפו נפשם גם בשבת גם בחול, להציל גם חללים. פרק מסיפּוּרם של חיילים אלה, השם מחנק לגרוננו, הובא רק לפני ימים אחדים מפּיהם של שלושה אנשים צעירים מבני־ברק. שום דבר אינו מבטא יותר את אצילותם ודבקוּתם החברית והדתית בתחום כאוּב זה של סתימת־הגולל על אחים־לקרב כמו תשובתם: “התנדבנו דווקא לתפקיד זה משום שמישהו הרי מחוייב לעשות גם עבודה קורעת־לב זו”.

ספק איפוא אם יש מי שראוי לדין־תורה בשל העלאת ענין זה כאשר העלאהו. יותר ממי שמכהן בעצמו כאב לבית־דין כזה. כי בשביל להעיר הערות מתקנות לגוף הענין הצורב הזה, הספיק תזכיר לרשויות הצבא – נוהל שאיננו זר למי שמתגאה, ובדין, בעשרים וארבע שנות שירות ברוכות.

מפינה נוגה זאת של חיינו ומותנו – אי־אפשר להימנע מתצפית עצובה אחרת.

רק שוככת מעט המחלוקת – הבלתי־מיושבת לעולם – בין חילונים לדתיים, מיד היא מתלהטת בין הדתיים לבין עצמם. בעצם, היא מתנהלת גם בצד המחלוקת הראשונה. כאילו אי־אפשר לחיים יהודיים בלעדיה. ותאוות־המחלוקת אינה יודעת לא סייג שבנימוסים ולא סייג שבקדושה. אין לך דבר שאסור לשלוף אותו כנשק במערכה שבין רבנים לבין עצמם. גם מתים, שרבנים עצמם קידשו קברם לפני סתימת הגולל – ב“וינוחו בשלום על משכבם” – גם הם, גם שלומם, גם קדושת זכרם, וודאי: לשם שמים. רצונך, כל מחלוקת שמנהל רב או גדול בתורה היא מחלוקת לשם שמים. גם מלחמה על כבודו של רב ראשי, כפי שהוא – הרב – מפרש אותו, היא, כמובן, מלחמה לשם שמים. אף כי המחלוקת בלבד עדיין איננה עושה כל רב לגר"א מווילנה.

ואולם שום דבר לא גרם כל־כך לבזיון הלוחם ולביזוי הדת, כמו הנסיון הקנאי הזה להגן עליהם בדרך שבחר בה הרב הראשי. ואף אותו תם מדומה, שכמו צנח מעננים כדי להטיל קושיה זאת לפני הרב בכל רשתות השידוּר – אף הוא שייך למערכת הביזוי הזאת, כביכול, בתחבולות תעשה לך מלחמה. גם מלחמת רב ברב.

אתה קורא בימים אלה בצמאון כתביו של רב ראשי אחר בישראל, מייסדה ומכוננה של הרבנות הראשית לפני כארבעים וחמש שנים, ואתה נכבש לחוּט של חסד המשוּך על פני כל הגותו, עמקותו התורנית, הלכותיו והליכותיו. כמו עשה עצמו עמוד־יכין בהקמת המיסעד לכל בניננו הלאומי. רוח גדולה של פיוס עוברת בכל משנת־חייו ואין פלא שרוח זאת שיוותה בזמנה לרבנות הראשית מעמד של סמכות רוחנית ומוסרית גם בעיני אלה שאינם מקפידים בכל תרי"ג מצוות. אפשר היה לשמוע לדברה, אפשר היה למאן. אך אי־אפשר היה שלא להאזין לה בדריכות, בסקרנות מחשבתית ומוסרית. ימיו הגדולים של הרב קוק. “לאגוד יחד בדרך שלום ואהבת אחים”.

אלא שבמקום רבנות של פיוּסין אנו חיים עתה בתקופתה של רבנות זועפת כסמבטיון, לוחמת מלחמות של קטנוּת ומבזה כבוד עצמה וכבוד תורה. רבנות כזאת לעולם לא תכבוש לב. לא תעשה נפשות. איך אמר לנו יום־אחד אציל־תורה, הרב אברהם חן, זכרו לברכה: אין חכמה כּעוסה. יש כעס – אין חכמה.

אם אמנם נכונה מסקנתם של חוגי־דת ומקצת מהוגיה כי בתעתועי־הזמנים האלה מתרבים מחפשי־הדרך לאלהים – אפשר לומר בוודאות ששום דבר לא יבריח אותם מדרך זאת יותר מן הזקיפים בדמות רבנות ראשית אכולת זבחי־ריב בצד מפלגות דתיות, שמשוּם בחינה אין זו, כידוּע, שעתן היפה ביותר. אולי מסיבה זו – אם לא מפני אהבת ישראל פשוטה – יתהו קצת רבנים ראשיים על קנקן עצמם והליכותיהם בצומת־הזמנים הזה שבו עומדת ישראל גם מצד פני החברה גם מצד פני הרוח.

רבני ישראל יודעים זאת טוב מאתנו. אך גם במקום שיש דעה – לא תמיד, כּנראה, יש הבדלה.

לכן יש לפעמים רצון לקום ולזעוק לעבר הרבנים – ואולי לא רק לעברם: בשם אלהים, הניחו לנו מעט. אין לנו כוח לשאת גס את מוראות התקופה הזאת גם את תככיה.

ב. תקוע

לא תקעו לכבודו בחצוצרות, לא הקימו לו שערי־ברכה, ילדים לא עמדו בדרכים להגיש לו זרי־פרחים, אף כי שב משדה־מערכה יהודי שמעטים כמוהו לחוּמרה.

לא הריעו לזקיפות־הקומה היהודית. שנעשתה כה נדירה אף בין יושבי ארץ־הקוממיות, לא הריעו לכוח־הסבילוּת הזה: לעמוד יום־יום, פנים־אל־פנים מול ריכוז אדיר של איבה ושיטנה – ולא לשחוח. לעמוד תוך ידיעה וודאית כי אין סיכוי כלשהו – לא על דרך ההגיון ולא על דרך המוּסר – להטות את כף־המאזניים אפילו כמשקל השערה. להיות נכון כל רגע להשיב דבר לחורפים; לדבר בקהלם ולחוּש כתוקע לתוך הדוּת – אך לעמוד, בביטחת הצדק, בגאוות־יהודים קדומה המזדקפת כחנית דווקא מול קריאת תיגר, מול עלבון.

בחוסר־כל ובעניוּת הפטוּרה להכריז על עצמה, התהלך בין שייכים המגלגלים במחרוזות של ענבר ושל נפט באין בידו אף לא קנקן אחד של שמן־פלאים זה, שהוא היום משמני הסיכה בכל שיכנוע מוסרי במשפחת העמים.

חמש שנים עמד במלחמת¹־ההתשה הכבדה ביותר שידע העם העצמאי מעודו בזירת האומות. שם היה מערך הכוחות שלם: של יבשות, של מעצמות, של גזעים, של אידיאולוגיה מעוּותת, של התחסדות – ושל נפט. שנאה של אויבים וצביעות של ידידים המתורגמות באופן סימולטני לכל חמש השפות הרשמיות של האו"ם. כן, בצירוף השפה הששית, המהלכת מאד בעולם של היום, שהעניק באחרונה לדוכן הבינלאומי אקדחו של רב־מרצחים אחד.

מעט מאד עמיתים היו לו בחברת העמים הנאורה הזאת. אך תמיד דבק באמיתו שלו, אמת – ללא הצטעצעות בספקנות פסיבדו־אינטלקטואלית בעניני־יסוד של הקיום, ספקנות שהיא בימינו מאופנתה של ישראל מתקדמת. שלם באמונתו – הקרין אלינו מבחוץ הרגשת־צדק שנתרופפה בבית.

בת־הקול שהגיעה אל אזני עמו היתה אולי חשובה יותר מן הקול עצמו שהוּטח באזני נכרים. אף כי בשום מקום, לדאבון הלב, אין עוד היום מחסור באזנים ערלות.

חוזר לחיות עמנו מאמין יהודי גדול – ובנגב. המאמינים, כידוע, אוהבים את הנגב. אך לא רק הנגב גומל להם אהבה.

ג. כמה

בסך הכל. אמרנו בלבנוּ השבוע, גם גניבה איננה מן המלאכות הקלות. רצונך: מלאכה מתישה מאד ומפרכת, יגיע־כפים אמתי. לגנוב שבעה (!) וארבעים (!!) מיליון (!!!) דולר. לבד. ביחידות. בלי תומך ובלי עוזר. לגרור אותם מקצה עולם ועד קצהו, משם אל הבנק. מן הבנק אל עצמך – כוחות גופניים אדירים דרושים למיבצע כזה או – מחלפות שמשון. גם הסבלנות הזאת ללקט סנט לסנט, דולר לדולר, מאות לאלפים, אלפים לרבבות עד מנין מדוייק של ארבעים ושבעה מיליון – כל הכבוד. לא רבים מצויידים באורך־רוח כזה. בנסיוננו הדל ללקט אגורה לאגורה ולחסוך על פי צו־הממלכה, לא הגענו אפילו לזנב שבר־השברים שמימין לפסיק. ואחרי האפס, כמובן.

הנפת משא של רבוא־רבואות דולרים היא הישג מדהים בתרבות־הגוף, העשוי להקנות אליפות – עולמית, היינוּ אומרים – בהרמת משקלות. ולענייננו האליפות היא כפולה: בהרמה ובהערמה.

השבח לכוח הפיסי אך התהילה האמתית – לכוח המחשבה, הדמיון, התיכנון, חיבור הקצה לקצה, ההקפדה בחשבונות, השמות השונים והמגוּונים הנחוצים לאופּראציה מסועפת כזאת, הזהירות שלא להפגיש שקר בשקר, שמרמה אחת לא תסתור את חברתה; התיזמור המופלא וההארמוני הזה של הרמייה – עד, עד פקיעת המיתר, כמובן. אבל זה יקרה לכל וירטוּאוז. סוף מיתר לפקוע. אין זה גורע, כמובן, מאומה מן הרהיטות, התנופה, הדמיון והצבעונית – כמעט אמרנו: שאר־הרוח הגדול – של גניבת־אדירים.

אנו אסירי־תודה הפעם לשופט בייסקי ולחבריו לא רק על גילוי האמת אלא גם על ענין שבסמאנטיקה, בהגדרת מושגים. סוף־סוף: גניבה, כפשוטה, לא הברחה, לא מעילה, לא העלמה ולא שום מושג מצוחצח אחר המותאם לחברה גבוהה. פשוט: גניבה. “נמצא אשם. אומר פסק הדין, בגניבת ארבעים ושבעה מיליון דולר”. ,מושג פשוט וברור ומשותף לכייס רעוּל־פּנים השודד ארנקה של גברת זקנה בסימטאות השוק ולבאנקיר גלוי־פנים, מהוקצע וחבוש־מצנפת ומעורב בכל הצמרות. סוף־סוף שוויון. למה ייחלנו כל הימים בארץ־התקווה אם לא לחברה שוויונית מעט? הנה היא.

אנו מוטרדים בשאלת־אגב אחת, והיא תולדה של הימים האלה: מה עולל הפיחות. שאירע בינתיים, ותאומו ההצמדה, לארבעים ושבעה מיליון דולר גנובים? כמה סוף־סוף נגנב במיליונים של לירות ישראליות – שבהן, ככלות הכל, משלמים לנוּ את שכר־עמלנו. עמלו של העם כוּלו. כמה.

17 בינואר 1975

העוקב אחרי הליכותיהם של רבנים בימינו אינו יכול שלא להיתפס להרהור כי ייתכן שגם תורה – או לפחות: כבוד־תורה – הוא דבר רציני מדי להפקידו בידי רבנים בלבד. על קיום מצוותיה בוודאי טורחים הרבנים יותר מאתנו. על שמירת כבודה מופקדים כולנו. הן בכתר הייחוד, שבו מזכה אותנו תורת ישראל, אנו נושאים כולנו בעצם היותנו יהודים. גוי קדוש – לא כן?

תחושת החובה לומר דבר בוויכוח שהוא לכאורה – ורק לכאורה – עניינו של הציבור הדתי בלבד, נתעוררה אצלנו בעקבות ידיעה ששודרה לפני ימים אחדים בכלי התקשורת.

וועדה לפיוס בין הרבנים הראשיים, נאמר בידיעה, העלתה רעיון מקורי: כדי למנוע מחלוקת בין הרבנים – ייחצו הרשויות; ענייניהם של האשכנזים יטופלו על ידי הרב הראשי האשכנזי. ועניינם של הספרדים – על ידי הרב הראשי הספרדי, הוא “הראשון לציון”.

תמציתה של הנוסחה הגאונית: יען כי אי־אפשר בשום פנים לאחד את הרבנים לא נותר למפייסים אלא לפלג את הציבור. פשוט כמו פת־קיבר.

אם לטוות רעיון זה באופן עקיב, אפשר, כמובן, להחיל “ביצת קולומבוס” זו של הבינה והפיוס היהודיים גם על תחומים אחרים: על בתי־המשפט האזרחיים, למשל, ועל שאר שטחים שבהם עדיין מעורבים – ועתים גם רָבים – יהודים ועדות יהודיות בינם לבין עצמם.

וכיוון שהתאמת מידות־הגוף של העם למידות הרבנים נראית לנו בכל זאת משימה מורכבת קצת – אם לא מחיר מוגזם לשלום־בית בין שני יהודים, חשובים כאשר יהיו – נאמר מלים אחדות בענין התאמת מידת הרבנים למידות העם.

ובכן: אם מותר להחליף כנסת באמצע כהונתה, לפזרה ולערוך בחירות חדשות; אם מותר להחליף ראשי־ממשלה, מהם מן הרמים בשיעור־קומתם, באמצע תקופת כהונתם – מותר גם להחליף רבנים, גם רבנים ראשיים. הם נמנים אמנם עם כלי־הקודש אך בשום פנים אינם הקודש עצמו. אין בכך שום אסון ושום פגיעה בכבוד התורה. אולי זו דווקא תרומה להצלת כבודה. שני הרבנים הראשיים של ישראל – אי־אפשר שלא לקבוע בצער – הם כּלכודים במארג של יצרים ומלחמות שהם מעבר להגיונו של השכל הישר. אין ברירה: יש לקיים בהם מצוות פדיון שבויים, בהם ובנו. הם מחזירים אותנו, לדאבון הלב, אל הווי שביקשנו – כסבורים היינו: ביחד אתם – לברוא אחר תחתיו. ימַנו איפוא דיינים או לא ימנו; ישמרו זה לזה או לא ישמרו; יתפייסו – כבר עשו זאת פעמים אחדות – או לא יתפייסו, לצאן מרעיתם יניחו.

תורת ישראל תצטרך כנראה. למצוא לה שומרים נאמנים יותר על כבודה משני נושאי כיתרה הנוכחיים, מכובדים וגדולי־תורה כאשר יהיו – והם בוודאי מגדולי למדני ישראל בדורנו. ואילו אזרחי ישראל, הנזקקים לדין התורה ולרבנים, יסתפקו אולי בגאונים קטנים מהם, אך בשיעורי־קומה אנושיים גדולים יותר. אין צורך לחשוש לומר זאת. גם רבנים אינם אלא בני־תמותה, אפילו רבנים ראשיים. הם עצמם מוכיחים זאת יום־יום, פעמים – בטורח מוגזם מעט.

אילולא חיינו בהרגשה שגם היום – לא פחות מאשר בימיהם של הרב קוק או הרב מימון – נועד להנהגה הדתית־הרוחנית תפקיד של שותף פעיל בעיצוב דמותו של עם המאחה קרעיו, לא היינו מערבים עטנו בנושא זה. אך גם לפי עומק הכרתנו החילונית, הנהגה־רוחנית זאת עדיין נחוצה לעם לא רק כדי לפסוק דינה של אצטוּמכה שננעצה בה מחט, או דינה של אוּנה שהעלתה סירכה; או כדי לייבם את היבמה ולחלוץ את החליצה. היא נחוצה כשלוחה חיונית של מערכת ההדרכה הרוחנית האמורה לעצב פני חווייתנו הלאומית.

לא יימצא כמדומה איש חילוני בר־דעת – הרואה את ייחודו של העם היהודי לא רק כדבר קיים אלא כדבר הראוי להתקיים – שלא יראה גם ברבנות של ישראל, בהנהגה הרוחנית של היהדות הדתית, אחד השותפים לעיצוב קלסתרו של העם במולדתו. מובן, כל עוד נותנת ההנהגה ביטוי לכושר מנהיגותה במעשים חינוכיים, בהדרכה, בהבנה לאדם ולתקופה – במופת.

אך מעלליהם של הרבנים הראשיים לישראל מאז בואם אל הכהונה הרמה – יש לומר זאת בלי מורך – כמו מעימים את אור הדת והמסורת שממנו אמורים היו להאציל עלינו. כאשר מחלוקת אישית קרתנית של רבנים נושאי־כתר מצטרפת אל תככי העסקנות של מפלגות פוליטיות־דתיות – לא קשה לשער מה עשוי להיות לעתיד־לבוא מעמדן של דת ומסורת בקרב דור צעיר, מפוכח וספקן כדורנו.

ידידנו שלמה שבא, המלקט בטעם רב פרקים מן העבר ומגישם לקורא בחן, הביא לפני זמן־מה לענין ריב הרבנים שלנו פרקים מן המחלוקת בין הגאון מוילנה לבין בעל התניא, וביקש לומר: כבר היו דברים מעולם ואין לרבני ישראל, בענין המריבה לפחות, זכות ראשונים.

יש להודות כי מחלוקות בין רבנים – לשם שמים ולא תמיד לשמם – ימיהן, כנראה, כימי הרבנות עצמה, והמעלעל בדברי הימים אמנם ימצא שגם בשעתן לא הוסיפו כבוד לתורה. ואולם מי שבא להשוות את הקטטות בין שני רבני ישראל למאבק שבין ר' אליהו מוילנה לבין ר' שניאור זלמן מליאדי – משווה מין לשאינו מינו.

ולא שמחלוקת קדומה היתה פחות חריפה. להיפך: היא נתגלגלה, כידוע, לבושתנו עד לתועבה של מלשינות – וסופה – פלא. אך דבר אחד בוודאי מבדיל בין שתיהן: מחלוקת הראשונים באמת החלה כמחלוקת לשם שמים. הגאון מוילנה, הסגפן וצנוע ההליכות, ראה בתום־לב בחסידות סכנה של הנמכת קומת תורה ולפי מושגי הזמן ההוא – גם ביזוי עבודת האלהים, ומן החרדה הזאת התפתחה גם האיבה האישית שנישאה בידי “אביגדורים” למיניהם והובאה לאן שהובאה. וכבר נתגבהו בענין זה תלים של מחקר וספרות.

ואולם נקודת־המוצא של הרבנים הראשיים בימינו היא מריבת־הכבוד האישית והיא־היא קרש הזינוק גם לפלוגתאות הלכתיות. פעמים, אם אתה יודע בענין הלכתי עמדתו של רב אחד – כבר אתה יכול לנחש בוודאות מה תהיה עמדת עמיתו. אם רב אחד יכשר־לפסח את היין של יקבי הבארון – קרוב לוודאי שעמיתו יפסלנו; אם זה יתיר נישואין, במקום שיש בו ספק מצד ההלכה – חברו יאסרם; כיוצא בזה – אם רב אחד מתנגד לנסיגה מן השטחים – חברו יחייבנה.

אפילו יוכח כי כבר היו דברים מעולם גם מבחינה זו, עדיין לא נדע ביזוי גדול יותר של הדין והדת כולה מאשר הפיכת היחסים האישיים בין הרבנים לאבן־בוחן בקביעת המותר והאסור בגופי ההלכה והדין. והראשונים שהיו חייבים להתקומם לכך – הם המאמינים ושומרי־המצוות וכל מי שדת ישראל. כערך של ייחוד ואמונה. יקרה לו.

אחד הרבנים הראשיים לישראל נפנה לפני זמן־מה לשעה קלה מן המריבה האישית עם עמיתו, בא אל הכינוס לתורה בעל־פה בירושלים ודיבר על “ההידרדרות המוסרית בישראל ועל ריבוי שפיכות־הדמים”. ענין אחר הוא, כמובן, שקולה של היהדות הדתית בנושא זה כל ימות־השנה הוא קול ענות חלושה וגם כאשר כמה בנקאים מעסקניה של התנועה הפוליטית־הדתית היו מעורבים באחרונה בשחיתות־המידות ובפלילים – נשמע קול־הגינוי של היהדות הדתית מגומגם מאד, אם נשמע בכלל. אך נוכח החזיון שמציגה לפנינו הרבנות בשנתיים האחרונות – ספק אם גם לקריאה חד־פעמית תקיפה בכינוס מכובד מאד יהיה הד כלשהו.

כי אם נכונה קביעתם של חכמים ש“דרך־ארץ קדמה לתורה” – הרי מה שמפגינים שני הרבנים בעת האחרונה הוא זלזול גמור בכללי דרך־ארץ אנושי ויהודי. אילו ביקשנו לבחון מה תובעת מאתנו התקופה ודאי היינו מגיעים למסקנה כי לא פחות משהיא תובעת “תורה” – היא תובעת “דרך ארץ”. היא תובעת ריקמת יחסים בין אדם לאדם ובין יהודי ליהודי – לרבות בין רב לרב – הארוגה סובלנות וחסד; ותרנות ופיוס. היא תובעת זאת ביחסים בין מאמינים לשאינם־מאמינים – על אחת כמה וכמה בין מאמינים לבין עצמם.

לא לנו. כמובן לשפוט מה טיב ההנהגה התורנית הנחוצה היום ליהדות הדתית. אך ככל שהדברים אמורים בחלקה של ההנהגה התורנית בהנהגתו של כלל ישראל, נדמה לנו כי יותר משנחוצים לנו “עוקרי הרים וטוחניהם זה בזה” נחוצים מגָשרים. משכיני־שלום ומשיבי רוח של אחווה גדולה על הכל – אפילו על רבנים־עמיתים, רוח של אחווה – ושל ענווה גדולה. טובה אמנם לתלמיד־חכם שמינית כלשהי של גאווה, אך לא יאה לו אפילו קמצוץ אחד של יוהרה, שהיא לא רק היפוכה של שיפלות־הברך אלא גם ניגודה הקיצוני של החכמה. והרי בעצם הצירוף – המיוחד כמדומה ללשון היהודים בלבד – “תלמיד חכם”, ניתן גוֹדל לחכמה לא פחות מאשר לתלמוּד.

מאכּס וינר, מן המשפחה הנאצלה של הוגי־הדיעה היהודים בגרמניה בראשית המאה, מגדיר את תורת ישראל כ“מולדת המיטלטלת של העם היהודי”¹ – הגדרה מבריקה של המוליך הרוחני האדיר שבזכותו נשתמרה זהותו של העם היהודי באלפיים שנות גלותו.

המתבונן בהליכותיהם של הרבנים הראשיים לישראל כמו רואה את ההתנגשות בין קליפותיה של ה“מולדת המיטלטלת” הזאת לבין המולדת היצוקה של הריבונות שנתחדשה. הקליפות שדבקו במולדת הרוחנית בדרך הנדודים הארוכה נעשות טפלות יותר ויותר מול התוך והעיקר שלה עצמה. המחלוקת האישית וחריפותה; הנידויים, החרמות והשַׁמְתּוֹת הן מקליפותיה הנשילות של “המולדת המיטלטלת”. מצד שני, הקרקע היציבה של ריבונות מזרימה לחיי התורה חיוּת משלה, חיוּת שרשית, אמתית. עד שאין היא צריכה לתמריצים מלאכותיים מסוג המריבה האישית של רבנים כדי לשוות לעצמה תסיסת־חיים מדומה. תורה בארץ ישראל ניצבת היום, מעצם הנסיבות שנתהוו עם העצמאות, בעימות מתוח עם המציאות – גם בלי דו־קרב תמידי של הנושאים בכתרה. אתגריו של היום־יום העצמאי. גם מבחינת גופי ההלכה גם מבחינת רשויותיה, ממילא מעמידים את התורה במוקד של עימות וחיפוש־תשובה תמידי ואין היא צריכה למלחמותיהם התפלות של רבנים כדי להטות אל עצמה את לב הציבור.

צר לראות כי עת שסועה וסוערה ביותר בקורות היהדות והיהודים לא זימנה לנו גם הנהגה רוחנית כיאה לימים ולחומרתם. יש לעזור בידי העת למצוא אותה. היא באה לטהר. יש לסייע אותה.

ב. היכן מתחיל החינוך?

הבנין המפואר של בית־הספר – סמוך מאד לביתנו. כמעט קיר בקיר נוגע. נעים לראות איך מציידות מדינתי ועירי את בתי־הלימוד של הדור הגדל, לתפארה. מטר־ורביע בריבוע לכל תלמיד, מעבדות, רשתות כדורסל שמוטות־תחתית, קורות ומקבילים – אבזר לא יחסר. אם אנחנו לא זכינו – טוב לראות כי ילדינו זכו, בטבור העוני והמחסור וטעוני־הטיפוּח – מיקרוסקופּ. מבעד למערכת משוכללה זאת נראית המדינה יפה יותר, מדוייקת יותר, כמו דבר לא ייקר למען החינוך, כמנהג יהודים ויהדות מאז (אף כי תקציב־המדינה האחרון מערער מעט בטחוננו ברציפות המינהג הזה).

השעה – שעת בוקר. מדי דקה נעצרת מכונית קטנה, קרוב לוודאי השנייה במשפחה, בת־הזקונים, על פי הגיון הדברים, לעולם קטנה יותר. מכונית־האם היא אצל האב וזוהי, כנראה, מכונית־בת שנועדה להביא את הבן לבית־הספר. כך שתולה אמריקה על פלגי השפע המדומה של ישראל. הכל נראה כמו תעתיק שנפלט מתוך מכשיר־זירוֹקס על פי האוריגינל של ארצות הברית: המכונית המיוחדת לרעיה, הלבוש הספורטיבי שהוא מסימני שחרור האשה, הקאונטרי קלוב, והתנועות הגראציוזיות של השפע הבוטח־בעצמו. רק מקור היניקה שונה. הישראלי יניקתו מן העוני. האמריקני – מהיפוכו. העושר. כידוע, יש לו מנין ומיגבלה, העוני, היונק הרבה מעושרם של אחרים, אין לו גבול.

זהו צד אחד של המכוניות המוליכות את ילדינו הענוגים בשעת בוקר צוננת של צפון העיר אל בית־הספר. צידן האחר הוא דמותו העתידה של הילד הענוג עצמו. לא לצרכי קרב ומלחמת־הטרשים ומאבק האדמות והגבולות. יום אחד של אש ודמים – וכל ההיסעים האלה היו כלא היו. והלב נפתח אל הלוחם שבחפירה הקרובה ואל מצוקתו. אבל – לצרכי הרגשת מצוקתו של אדם, של אח, של רע, של שכן, שלא בעת קרב. לצרכי הזדהות עם הילד שאינו מביא עמו מחבטת טניס, עם ילדי בית־שאן ואופקים. לצרכי מינימום של הבנה עם ילד משכונת שפירא, או שכונת עזרא או שייך־מוניס או שכונת הבוכרים.

שלושה קילומטרים היינו חייבים בילדותנו לגמוא יום־יום בדרך אל בית־הספר וממנו. לא בטראַם שהילך, לא בכרכרות – ברגל. החינוך, היה סבנו טוען, מתחיל מן הדרך לבית־הספר. היום אין אתה בטוח עוד אם הוא מתחיל בבית־הספר עצמו.

במכתבה של נחמה קושניר ז“ל, גננת בקרית־ענבים, אל אחיה מרדכי. בשנת תרפ”ז,² מסופר על דיונים בוועדת החינוך של הקבוצה לפני כחמישים שנה בעניני חינוך הילדים. “יש חשש – אמרו אז חברי וועדת החינוך – שהילדים לא יאהבו את העבודה ולכן צריכים להתחיל כהטלת חובת־העבודה על הילדים מקטנותם. מגיל שש שבע שנים”.

ארץ ישראל של פ"ז. נאיביות של ראשונים.

6 בפברואר 1976

בקרנות העתונים הוצנעה בימים האחרונים ידיעה שבתקופה אחרת היתה מעוררת הדים ואולי גם פולמוס מר. הפעם – לא. אף לא הגה אחד במה שקרוי “כלי התקשורת”. לא לחיוב. לא לשלילה. עוד ידיעה בּידיעות. אדם לא נשך כלב ואין על מה לנוסס כותרת. אלא שחוסר־התגובה הזה, בין מצד מחייבים בין מצד שוללים, אף הוא העדר שאינו חסר משמעות. הוא משקף או אדישות או סימני־לקח מן האסון שפקד את העם לפני שני דורות – ונודע כי בא אל קרבו.

לא נפליג בסתומות. כוונתנו לידיעה על סיכומי־דברים בלשכת שר החינוך והתרבות ובהשתתפותו בדבר כלילת שפות אידיש ולאָדינו כשפות־בחירה בבחינות הבגרות של בתי־הספר העל־יסודיים בישראל.

בזכרון־הדברים, הנושא עליו תאריך השנים־עשר במאי 1976, אנו קוראים בין השאר:

"הוחלט:

1. לאשר עקרונית את השפות אידיש ולאדינו כמקצועות־בחירה לבחינות הבגרות;

2. להכין תכניות־לימודים ותכניות לבחינות הבגרות במקצועות אלה. המשרד רואה חשיבות בהכשרת בני נוער שישמרו על קיומן של שתי השפות הללו שבהן נוצרה בעבר ונוצרות גם היום יצירות תרבות וספרות גדולות של העם היהודי. הודגש כי המשרד מייחס חשיבות ללימוד השפות האלה גם מהבחינה של השימוש בהן כקשר בין ילידי הארץ ובין יהדות הגולה.

– – –

5. לאחר שתוּכן תכנית־הלימודים היא תוּפץ בין כל בתי־הספר במסגרת מקצועות הבחירה לבחינות הבגרות. המשרד יעודד בתי־ספר להורות את שפות האידיש והלאדינו".

המצוטט לעיל – ועוד כמה סעיפים של מיפרט תכליתי.

אנו קוראים בזכרון־הדברים הזה, הנושא עליו סימלה של מדינת היהודים, ומשפשפים ריסינו מתוך הערכה מהולה בצער. ויש את נפשנו לומר קודם־כל מלה של הערכה למשרד החינוך של הממשלה על הכרעה אמיצה שהרבה עדויות בה – ועוד נמנה אחדות מהן לרווחה או למכאוב – אך קודם־כל עדות וודאית בה לתרבות של דרך־ארץ. דרך־ארץ לפני תרבות־עם ומורשתו הצבעונית ולפני כל מה שתרבות ומורשה אלו נושאות עימן. מידה זאת קדמה, כידוע, לתורה. עם המהלך הזה כמו החלה ראשית צנועה בתהליך של החזרת חולייה המחברת תרבותה של ישראל המתחדשת אל כמה עיינות ופלגים שנסתמו לפניה באבן הזמן ומוראותיו וגם באבן־קנאים. ראשית־חיבור אל כמה שרשים שגם אם יבשו ונצמקו עם האסון הגדול – עדיין ליחם ליח ועל העלעלים היוצאים מהם עדיין מנצנצים רסיסי־טל.

עדות מרנינה ועצובה גם יחד.

מרנינה – כי היא מעידה על בטחונה של העברית בעצמה; על וודאותה בכוחה הריבון שאינו ניתן עוד לערעור. הלשון, שהיתה אחד המנופים להרים בו את התחייה היהודית, מילאה שליחותה. הציונות היתה גם הנקודה האַרכימֶדית שעליה הוצב המנוף הזה, גם המשא שאותו אמור היה להניף. המנוף הזה היה איפוא גם חלק מן החלום הציוני, גם כלי להגשמתו. לימים היתה התגשמות התחייה הלשונית מפלאי ההישגים של התחייה הלאומית, אם לא פנינה בכיתרם.

הרבה דברים שהביאה עמה ההתחדשות הלאומית – לבנו נעשה גס בהם משעה שנעשו טבעיים כלחם וכמים. גם תחיית הלשון כך. לגבי הדור הצעיר, שהלשון הזאת נתונה בפיו למן העריסה והוא מגלגל בה דברים של מפּחה ושל פיוט; של ענווה ושל רהב; של המיית־לב ושל תוכחה; לגבי דור זה תחיית הלשון היא אולי העדות המרהיבה ביותר לכוח מרדנותו של דור קודם, לקנאותו ולעיקשותו, דור שעל כך בלבד הוא ראוי לקידה של דרך־ארץ. ותהליך התגשמותו של מרד־העברית היה כל כך נחרץ ומהיר עד שלא הספיקו אפילו להרכיב עליה מרכאות – על מנת להשירן אחר־כך כּעלי־שלכת מצהיבים, כפי שהדבר קורא עתה למרכאות שבהן הושמה הציונות. העברית נכנסה לתוך חיינו בצעדים מאוששים של מלך ואיכר גם יחד ועד שהספיקו המלעיגים להרכיב עליה גרשיים – היא עשתה את שלטונה לחד־משמעי, לבלתי־מעורער.

והרגשת הרווחה היא כפולה משום שהחייבים במסקנות ממצבה האיתן של הלשון העברית – על אף החבלות שהיא נחבלת יום־יום מפי דרדקים ומפי ראשי־מדינה כאחד – אמנם הסיקו אותן: כבר אפשר להפליג אל מרחבים לשוניים אחרים של היהודים בלי לחשוש לגורל השפה הריבונית. זוהי תבונה של הנהגה רוחנית, שאיחרה מעט לבוא, אבל אין היא חסרה סימני בגרות גם היום. וגם משמעות־עקיפה זאת של הקידה הרשמית לשפות אידיש ולאדינו – היא יסוד לקורת־רוח.

אך היא גם מַשיבה הרבה תוגה מפני עוד דבר המשתמע ממנה בעקיפין: מתחת לסף ההכרה – ואולי מעל לסיפה – פועלת, כנראה, הידיעה כי אין האידיש מפחידה עוד ואין בה עוד שום סכנה לעברית לא רק מפני שהאחרונה נתחסנה והיכתה שורש אלא מפני שהראשונה כמעט הוכרתה ונעקרה מן השורש. ההכרה כי “אידיש שלאחר שואה” איננה עוד יריב שווה־כוח להתמודדות, היא ביסודה, במשמעותה העקיפה ובאסוציאציות שהיא גוררת עמה, הכרה נוגה ומדכאה מאד. יש להודות: כל אשר נעשה היום איננו עוד השלמה עם אידיש. זוהי נטיית־חסד לה.

אין אנו סבורים גם היום כי מהלכי התחייה וכורחה איפשרו דרך אחרת מאשר היצמדות אדוקה, מרדנית וקנאית, לתחייה לשונית. אך תיאור נאמן של המצב שנתהווה אינו יכול לפסוח על האמת: היום אנו קדים לאידיש קידהּ של כבוד אך גם של חסד־ריבונים.

ומכוח עצמם עולים הרהורים אחדים.

משלושה עברים בהיסטוריה בת־זמננו עלה הכורת על תרבות אידיש. סידרם הכרונולוגי של הדברים הוא אולי אחר, אבל סדר עוצמתם מצטייר כך:

השואה הכריתה באופן פיסי את נושאי התרבות הזאת, מולידיה וממשיכיה. היא לא גיזמה ענפים ולא ביראה גזעים – היא עקרה מן השורש והכריתה את השורש ועשתה את אדמת האידיש באזור פוריותה הגדולה והמניבה – שמה ושאייה, באופן שספק אם תניב עוד צמח כלשהו במקום שממתה. במרחב שבו נתחוללה לא הניחה השואה כמעט זרעון אחד לפליטה. קשה למצוא דוגמה להכחדת־חתף כזו של ציוויליזציה שלמה, כדוגמת טבח העם והתרבות היהודית באירופה של ראשית שנות הארבעים.

מן העבר השני הוּרדה על האידיש מערפת הקומוניזם, שבּיתר עורקיה וסתם מעיינותיה ואת אשר הותיר ממנה לפליטה – נתן בו קול־של־סריסים עד שאין עוד להכיר בה לא רק שרידי־חותם של העברית אלא גם את מינה ומקורה בכלל. בכתיבו המגושם הפך אותה לאנדרוגינוס לינגוויסטי ורוחני, ששרשו המודע והמוסבר נעוץ במגמה לטאטא מן האידיש כל זכר של לשון־הקודש. ואילו שרשו הבלתי־מודע נטוע בעם־הארצות היהודית שהיתה גם היא בין נושאי דגל הקומוניזם היהודי באירופה המזרחית.

מן העבר השלישי הגיחה הכחדת האידיש, כהגח סרטן איטי ומתפשט, בארצות הרווחה של המערב שהיו למרכזים של בּילוּל והטמעה רוחנית. המקום בתפוצות ישראל שבו אתה מוצא איים של קנאות לגורלה של אידיש בארץ ישראל – הוא־הוא, על הרוב, המקום שבו אתה רואה אותה מוּמתת מיתת נשיקה על־ידי שפת־הארץ. באותם הבתים עצמם בתפוצות שבהם פגשת את קנאי־האידיש האדוקים ביותר, שם יכולת לראות את גוויעתה, את כליונה, את נטישתה על־ידי הבנים בהשלמתם הכּמו־מובנת־מאליה של אותם האבות עצמם שניהלו – ממרחקים – מלחמה על אחיזתה של אידיש ועל ביסוסה בארץ ישראל.

מצד אחר לגמרי וממניעים שונים מן הקצה התמודדה עם האידיש התמודדות גלוייה, מרה ובלתי־מתפשרת, תנועת התחייה הציונית. בתהליך האטרופיה של שפת אידיש ובהצרת אפקי עתידה – יש לומר בלי גמגום – היה לעברית חלק מכריע. עשינו זאת כולנו תוך פולמוס ומריבה קנאית, והכף הוכרעה. ופרי ההכרעה הזאת – בפי תינוקות של בית־רבן, בפי האומנים והתגרים, בפי אנשי המדע והאמנות – הוא, כאמור, אחד מהישגיה הגדולים של הציונות. אך היתה זו עוד נטילה מכוחה של שפה בת אלף שנים, שנתחים־נתחים מגופה נקרעו על־ידי קומוניזם אלים ומסתער מזה ועל־ידי טמיעה־של־רווחה מזה, וגופה כולו נשרף בכבשנים.

– – – “מלחמה זו – מלחמת הלשון העברית והלשון האידית – היתה לא רק מלחמה סוערת ומלאה חימה ומרורים אלא¹ אחת מנקודות המוקד של פלגות־העם והשקפותיו ונטיותיו ופתרונותיו המוצעים, בעת פולמוס שהיה מן המרים והעזים בתולדותיו”.

כך סיכם נתן אלתרמן בתמצית את מהותו של הפולמוס שהסעיר חלקים בעם היהודי במשך ארבעה דורות ויותר.

מה היה נכון במלחמת־השפות המרה הזו ומה היה מיותר בה – זוהי עתה, למגינת־הלב, שאלה להיסטוריונים. חוקר בריטי נודע של המדבר טוען כי אין לך מקום הדוחף אדם לחשבון־הנפש יותר מן השממה. הבצורת הפוקדת את חיינו הרוחניים בשתי הלשונות לאחר השואה ובעטייה – אולי גם היא בין הדחפים הסמויים לחשבון־נפש מחוּדש. להערכה מחוּדשת. אולי.

הערכה מחודשת ושקולה.

כי לא יתואר כלל שעם הרואה את רציפוּת מורשת־הדורות כאחד המאפיינים הרוחניים שלו, ייפרד בקלות כזו מריקמה תרבותית שנארגה בתוך דיוקנו ובכל שס"ה גידיו והעשירה בשפע כזה כל אסמיו. לא ייתכן כלל שבחפשו אחרי מקורות להשקיית בוסתנו הרוחני, יוותר על מי־התהום של תרבות רווּיה זו – ובהם אוצרות הפיוט, הסיפור, המחשבה והפולקלור העסיסי שאין משלו לחריפות, לבינה־לעתים ולפיוס אנושי.

(על המעין הנפתח למעמיקים בתרבות־ישראל עם ההתוודעות האפשרית אל הלאדינו – יעידו המצויים אצל מסכת לשונית ורוחנית זאת יותר מאתנו. כוח־ההיתוך והדמיון היוצר של היהודים בשפה זו, שנתגבשה בעיקר לאחר גירוש ספרד, לא נפלו, כנראה, מכוחם ומדמיונם בעיצוב אידיש. מכל מקום, לשון שחָיתה בפי היהודים מאות שנים מקונסטנטינופול, סמירנה ורודוס (ה“לאדינו המזרחי”) דרך סאלוניקי, סרביה, מקדוניה ורומניה (“הלאדינו המערבי”) ועד אפריקה הצפונית – והעמידה יצירות־רוח חשובות משלה לא ייתכן כי תינטש ותושכח ולא תיאסף בקפידה ראוייה אל בית־האוצר הרוחני של היהודים כנכס נוסף בתרומתה העצומה של יהדות ספרד לאוצר זה).

אולי לא חשו כלל המחליטים משמעותה העקרונית של החלטתם, שהיא כשלעצמה עדיין אינה משנה סדרי־בראשית. כך או כך, הם הוציאו מינשר שלא ייתכן עוד כי יישאר תעודה־של־גנזים בלבד. השורות המעטות הכתובות בפרוטוקול הנזכר יעמדו לגורלן ולחשבונן – לא בקץ הימים. הנגיעה בנושא הזה היתה תמיד כמכווה־אש. אך משנגעו בו הפעם ראשית־נגיעה של תבונה ופיוס – יש לדאוג שההגשמה תהיה מכובדה, שלמה, בלא לב־ולב ובלא־גמגום. בעניני רוח אין אחיזת־העין תופסת לאורך־ימים, היא נתפסת על־נקלה. אידיש, יש לזכור, איננה רומית מאוּבּנה או יוונית־של־שיש. היא עדיין תסס ושקיקה וגחלת לוחשת – ונטף דם. אם הותר לה סוף־סוף במדינת היהודים לבוא בבגרוּת – יביאו שלטונות החינוך אל עריכתה של התכנית ואל ביצועה בבית־הספר את הטובים והמובחרים שביוצרי השפה החיים עמנו. יבואו טובי ההגות והשירה והפולקלור ויתנו מחילם. אידיש לא היתה ולא נתיימרה מעולם להיות שפה של שיראין. היא היתה שפת סדן ומפחה של מיליוני יהודים שאינם. היא צריכה להישמר כזאת, חיה ונושמת־חיוּת, נושאת חכמתה ותכליתיותה ופיוטה גם בהיותה מאומצת על־ידי אם־לשון ישישה ועתיקת־יומין ממנה.

לא בשוליו של הנושא ייזכר הוועד לתרבות יהודית שהניע את גורמי החינוך בארץ לבחון מדיניותם והביאם להחלטה זו. עוד עדות מה מסוגל לעשות גוף ציבורי שאין המהומה והראווה עניינו. הוא הבחין יפה בין עיקר לטפל ונצמד באדיקות אל העיקר וכבש לב שומעיו – וגילגל זכות בידי זכאים. ועשה ראשית.

בין כל היסודות המצווים על שימור שפת האידיש ותרבותה – ואחדים מהם מפורשים כיאות בזכרון־הדברים של המשרד לחינוך – לא ייעדר לעולם גם יסוד הזכרון. נעקרו השורשים ונעקר גזע שלם של יהודים שאידיש היתה בפיהם לשון הקיום והמרד התמידי בסביבה. היא עלתה מהלמותם של פטישים ומהמייתם של כנורות; מן החיוך והדמע “של אב שהזקין ושל אם זקנה”. כלילת שפה זאת בתוך מערכת הלימודים כמו מוסיפה עמידות וחוסן לעוף־החול היהודי בתחום הרוח, ולימוד השפה הזאת ושפת לאדינו עשוי אולי יותר מכל יד ואנדרטה – לקיים את זכרו של עם טבוח, על דרך המשך הפיענוח של תעלומת־חייו המופלאה והבטחת רצף תרבותו.

לא הכרעה במלחמת־שפות היא, איפוא, משמעותה של ההחלטה שקיבל שר החינוך והתרבות. רק הכרעה של כיבוד שתים מאמהות־הלשון של היהודים לדורותיהם.

קידה של דרך־ארץ לפני תרבות שלמה שנעקרה.

25 ביוני 1976

בפרקי הנביא זכריה מסופר על השאלה שנתעוררה בימיו – ימי שיבת זרובבל, שבהם הלך ונשלם בנינו של הבית השני – האם להמשיך ולקיים את אבל תשעה־באב שיסודו, כידוע, בחורבן הבית הראשון. “וַיִשְׁלַח בֵּית אֵל שַׂרְאֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו” לשאול את הכהנים והנביאים בירושלים: “הַאָבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִּׁי” – כלומר האם להמשיך ולקונן באב. לבד מן הצום הזה נתקיימו כבר אז צום הרביעי, הוא החודש שבו נבקעה העיר; צום השביעי, החודש שבו נרצח גדליה בן אחיקם; וצום העשירי, הוא חודש טבת, שבו הושׂם המצוֹר על ירושלים. וכל ארבעת הצומות האלה צירם אחד: חורבן הממלכה.

תשובה חלוטה ופסקנית לשאלות אלו לא ניתנה בזכריה. תחת זאת באה בהמשך הפרקים נבואה מרנינה על ביטול היגוֹנוֹת כולם ועל הנחמות והישועות העתידות לבוא תחתיהם אם רק “אִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם” – ושאר תנאים מסוג זה, שלא קל היה, כנראה, לעם ישראל מעולם לעמוד בהם.

השאלות נשאלו, הבית השני קם אחר־כך על מכונו ואף על פי כן אנו ממשיכים עד היום, לאורך כאלפיים ושש מאות שנים, לקיים בנפרד כל ארבעת הצומות. תשעה באב הוא אמנם מוקד שלהם – אך שום צום לא בוטל מפני חברו: לא צום גדליה מפני עשרה־בטבת ולא שניהם מפני תשעה־באב. ככל הזכור לנו, שום חכם־הלכה יהודי לא העלה עד כה רעיון לייעל כל הצומות האלה ולהסתגף, למשל, בתשעה באב פעם אחת כפול ארבעה. עתה – שמענו – מקשים למזוג בקוּבּעת, שכבר לפני אלפי שנים עברה על גדותיה. גם את שואת־היהודים בימינו שהיא עצמה כּדם לים מכסה, אף שנכון הוא כי ראשית־ראשיתה בקובעת ההיא. בה – ולימים בתעלולי טיטוס, ועוד יוסבר להלן מדוע נזקקנו לשמו של אותו מצביא רומי דווקא.

בתשעה־באב – אומרת אגדה – נולד המשיח. מתוך שואת היהודים במאה הזאת נולדה תקומתם. את פעמיה של האחרונה, את ראשית פעמיה, אנו שומעים במו אזנינו. אנו שומעים קול מיצעדהּ וקול חריקתה ושום דבר אינו ממחיש כל־כך את מציאותה של התקומה ואת ממשותה כמו החריקות האלו, חריקת היהודים המתקבצים, חריקת הנסיון לחיות יחדיו, ובתמצית: חריקת חוּליות־השידרה של עם שפוף – בהזדקפו. אך זו סוגיה לעצמה. נשוב אל היזמה לייעל את מועדי היגון.

אל המשיח המבוּשר באגדות תשעה באב – משיח שמהותו היא הגאולה השלמה, האנושית והיהודית – עדיין אנו מייחלים. אך שני החורבנות שנזכרו – האחד, הרחוק. שהוליד את התקווה והאחר, הקרוב, שהצמיח את ניצני התגשמותה – הם שני חורבנות שונים. מזה – חורבנה של אומה עצמאית שהרס כל יחיד בתוכה, ומזה – חורבן מאות־רבוא יחידים והשמדתם, שהרס ופורר אומה שלמה עד שכמעט נשחקה לעפר. אין מערבים יגונים ביגון.

ההבל הישראלי הטיפוסי הוא, כמובן, בכך שעוד מעט – אם יוסיף הוויכוח בענין זה להתחדד לפי הכיתות הפוליטיות – יסַמל כל יום־אבל איזו בעלות מפלגתית. תשעה־באב יאומץ על ידי אבלי הליכוד והדת, השוֹאה – על ידי החלוצים־העובדים, וכל כת יהיו לה אבלוּיוֹת משלה, עצבונות משלה. קוּבּעת עם חותם־שבטי לאסוף בה דמעותיה.

בינתו המרוּסקת של עם מרוּסק כמותה, או טעותם תמת־הלב של מנהיגים אוהבי עמם.

אפשר, כמובן, להניח כי שלטון חדש יבקש לשנות גם סמלים וביותר ישאף – לא בלי דין והגיון – להשחיל במחרוזת סמלי האומה גם סמלים המקודשים בעיניו. אבל מהי העיטה הזאת על חידוש סמלי יסוד ושורש, נוסח: אנחנו נעשה זאת אחרת? מדוע הלהיטות הזאת לחדש דווקא בנושא־הדמים־והקרבן של העם היהודי, המעלה עדיין רתחים כּדמו של זכריה? ומדוע יבוא הרעיון דווקא מראש ממשלה הנושא – כקודמתו הדגוּלה בכהונה – את זכרון־השואה כמכוות־אש וכציוּן ואתראה בכל מהלכיה וכיוונה של מדיניות ישראל בימינו.

מה המפריע בייחוד ובהבדלה הנהוגה היום: ימי־עצב רבים מדי? תכופים מדי? טעונים מדי?

מי ברא אותם? מי ברא את מיטענם המכניע, את קירבתם הסמוכה בלוח, את מוראם המחריד? העשו זאת אנשי טקס, מומחים לכוח הסבילות ומחַשבי כוח־המעמס של הנפש, תוכנים או מחַשבי זמנים וקצים? – ברא אותם הרֶשע. ברא אותם רצף־האסונות של הגורל היהודי. אולי אין זה נוח לדמוֹם לעתים קרובות כל־כך ולהפסיק כל מלאכה ובילוי; אולי מצילות קצת האוזניים מן הצפירה הקורעת תופיהן והמושמעת לעתים קרובות כל־כך; אולי זאת באמת טירדה גדולה מדי להסביר לכל זר ולכל תייר כי הצפירה הזאת – המקפיאה את העם ואת עורקיו למשך שתי דקות – איננה כלל מצפירות האזעקה המקובלות אלא תקיעה־גדולה אל העבר שלגבי כל יהודי אין כמותה לאתראה גם אל העתיד?

חורבן הבית הכללי שלפני אלפיים שנה ויותר – רחוק ומתרחק, אך חורבן הבית הפרטי – טבח האם, האב, האח והרעייה – עדיין שומעים איוושת מַאכלתו, כמו עדיין לא חדלו הקירות לנפול, כמו מתמוטטים כל יום מחדש עוד כותל ועוד טיפחה וכאילו נפרץ כל יום מחדש עוד פלג־דמעה שנסכר.

תנו עוד ימים רבים לבכות את מתי הזמן הזה, באין־מפריע: תנו עדיין באין־מפריע להרכין ראש על בּוֹר־אחים כּרוּי; תנו לדמעות אלו לשטוף בערוצן כנחל בּדוּל עד שיאספן הים הגדול של העצב היהודי. אולי זהו תו־הייחוד של אבלוּת־השואה, שבכי העם כולו עדיין מצטרף בה מבכיים של יחידים ושזכרונה עדיין חקוק לא בספרים בלבד. הוא מקועקע כמו בברזל מלובן בליבות אנשים, בביעותי־חלומם ובכל עצימת־עינם בהקיץ.

ותנו ייחוד גם לגבורה.

תנו לגבורת־הנואשים הזאת – גבורת מורדי הגיטאות, לוחמי היערות והממלטים חייהם מלוֹעוֹ של כבשן – לזרום באפיק המיוחד שלה אל נהר־דינור האין־סופי של סבלות היהודים ועוז־נפשם במסה. יש גבורת הזקוּפים והבוֹטחים ויש גבורת הרדוּפים והנוֹאשים, ואין זו דומה לזו, ואין מערבים גבורה בגבורה. ואנחנו לא היינו שם, לא ביער, לא בתעלת־הביוב, לא בכבשן.

אלא שלא רק בשביל לייחד את האסון נחוץ ציון מיוחד של יום השואה. גם כדי לייחד את מוראות הטבח ואת פראיות הטובחים. לא לתת לנאצים ולמרעיהם – ולענין זה לעם הגרמני כולו שחלק ממנו הוכיח רק באחרונה כי הוא עדיין מקדש את זכרם – להסתתר תחת שובל גלימתם של נבוכדנאצר או של טיטוס. לא לתת למיליוני מרצחים חמושים, של עם המבקש להיראות נאור, מיפלט ומחסה תחת שלטי־המגן והשיכחה של נבוזראדן רב־הטבחים או תחת צינתו של הלגיון הרומאי העשירי, שקלונם במקומו מונח. לא להגיע דמים בדמים. לא לטשטש זהות שופכיהם.

החורבנות ראויים לייחוד. הקרבנות ראויים לייחוד. הגבורה שמעבר לכל בינת־אדם ראויה לכך. גם העמלקים ראויים – כל אחד לעצמו – לייחוד, ייחוד הזכירה, ייחוד הנטירה וגם ייחוד הלקח.

מכל מקום: תנו לנו לראות מעל בימת התקומה ובאספקלריה החדה שלה גם את מיצעד האסונות חורצי־הגורל של העם היהודי. לראות – ראייה של לקח; של חשבון־הנפש ושל מוסר־השכל.

“כִּי עָלֶיךָ הוֹרַגְנוּ כָּל הַיּוֹם”, אל תקרי כל היום – אמר החכם – אלא כל יום. יום־יום. כל יום – אחרת.

30 באוגוסט 1977

יש לעם היהודי בימינו דברים קיומיים יותר להילחם עליהם מלעסוק בהרמת מסכים מעל ההתחסדות הנוצרית בימינו. הדברים נעשים בדור האחרון במידה לא מועטה על ידי לא־יהודים דווקא (רוֹלף הוכהוט הגרמני הוא רק אחד הבולטים בהם) ואילו היהודים טרודים במשמר דרוך על חייהם היום. אף על פי כן אי־אפשר שלא להביא איזכור חטוף של כמה מגילויי ההתחסדות הזאת באחרונה – עד שתזדמן שעה יאה יותר משעת־עתון חטופה להעמיק בה מעט.

כמו עתוּק־לשון יושב פאולוס השישי על הכס. מביט בכליה שממיטים על מאמיניו – ואינו רואה. לראשו של נוצרי בלבנון נקבע לוח־מחירים: אלף דולר לגולגלתו של מארוניטי. אלפיים דולר לראשו של קופטי ומחיר עממי יותר לקדקוד־מן־השורה – והם אמנם נערפו, והראשים אמנם הונפו על חוד החניתות. אך פאולוס האפיפיור אינו מתעניין בבורסת־הגולגלות. בלוריות הערופים נבדרו ברוח ברחובות ביירות – ועינו של הכס הקדוש לא הבחינה. בכפרי הנוצרים בדרום בותרו גופותיהן של נערות, נחקק הצלב בגוויות מאמינים שהושלכו למאכל תנים – וממלא־המקום כמו הוכה בעיוורון.

קרוב לשנה וחצי נמשך הטבח האכזר הזה והדבר היחיד שהכס הרחום יכול היה סוף־סוף לעשות בהגנה על מאמיניו – הברמיננים או העומדים עדיין על נפשם – הוא להכריז על נזיר נוצרי מלבנון, ששבק חיים לכל חי לפני מאה שנים ומעלה, כעל קדוש של הכנסיה. קידה נדיבה לארץ הארזים. שארבל מחלוף, סגפן נוצרי לבנוני שהיה מחולל נסים בחייו בימי מלחמות נפוליון לערך, זכה החודש בהילת־נצח של הצלב. זוהי תשובתו המוחצת של ראש הנוצרים לטבח עדתו בידי מוסלמים בימינו.

לפני זמן לא־רב הגיעו מפי עדי־נוכחות ידיעות אימים על הטבח הנמשך של הנוצרים במלכותו של אידי אמין באוגנדה. על עקירה טוטאלית ומכוננת של אנשי שבט נוצרי ומנהיגיו. אך האפיפיור המשיך להזיל אמרתו מן הגזוזטרה של פטר הקדוש, מנחת־דברים רומית בלולה בשמן־מוסר, ואת טבוחי אוגנדה לא הזכיר ולמען השרידים לא התפלל ורק סמך על אלהי הנוצרים שיבין למה ירמזון מליו המגומגמות־מעט של נציגו עלי אדמות.

(יש להודות כי מול התנהגותו של פאולוס הששי כלפי מאמיניו שלו מתרופפות מעט כמה טענות קשות־כשאול כנגד התנהגותו של פיוס השנים־עשר כלפי הכופרים היהודים בימי השואה ומוסברת שבעתיים סניגוריה שהראשון חוזר ומלמד על קודמו. ומנהג רוב האפיפיורים כך, ומנהג־הנצרות כך והוא כמעט טבע־ראשון לה בתולדותיה ואין יום בימים – לרבות יומנו – שאינו יאה כי טבע זה יוזכר לה, לפי שאין יום בימים – לרבות יומנו – שטבע זה אינו בא בו לכלל גילוי).

ובכן, את רעידת ארזי הלבנון לא ראה ואת דכי האשדות באוגנדה לא שמע ורק דבר אחד לא חדל להדיר שנתו של הכס הקדוש ברומא במשך כשלוש שנים וחצי: מאסרו של ארכינבל נוצרי אחד במדינת היהודים.

אף לרגע אחד לא סמקו לחייה של הכנסיה הזאת מבושה. אף לרגע אחד לא עטתה גלימתה כלימה. אף לא נסיון קל שבקלים להתנער מארכיהגמון הקורא לרצח ומסייע למבצעיו; מן הצירוף המתועב הזה של בישוף ונוכל. פאולוס הששי פרש את כנפי־חסותו עליו ויצא להילחם את מלחמת גאולתו.

לפני כתשע מאות שנה הכריז אפיפיור אחר – הוא אלכסנדר השני – כי “חובתם של כל הנוצרים להילחם בנוודים (הכוונה היתה אז למוסלמים) הרודפים את המאמינים האמיתיים ולהציל את היהודים רודפי השלום”. בתחומים רבים גם הוא רחוק היה מלהיות צדיק מופלג, אך היו, כנראה, כמה אפיפיורים בודדים ומוזרים כאלה לאורך כל תולדות הכנסיה. אלא שפאולוס הששי יש לו, כנראה, השקפה אחרת על תפקידו של הגמון נוצרי במערכה שהכריז ארגון־מרצחים מוסלמי על יהודים רבונים. ואת מנורות־המאור של מזבחות הכנסיה – יש לזכור! – מדליקים היום בנפט. והאפיפיור ננער, ונתיצב בשער – וזכה.

הארכיהגמון הוכנס אל חיקה החם של הנצרות. ונציג הוואתיקן, שקיבל פני הילאריון המעונה, כרע לפניו ברך ונשק ידו והבליעו אל תוך המכוניות השחורות וההדורות בדהירה אל מעון הוואתיקן. הכנסיה, כך מספרים העתונים, תרפא שבורי־לבו ואחר־כך תשלח אותו לרעות את צאן מרעיתה בארץ רחוקה.

גם לאחר שאתה מכיר צביעותן של דתות – אתה נדהם נוכח מה שנראה כשערוריה מוסרית־אנושית, היינו־הך איזו דת מחוללת אותה.

קאפוצ’י – יש לזכור – לא נתן בישראל את הדין על מעשה שעשה בשליחות הכנסיה. הרבה דם נשפך בשליחותה לאורך הדורות, אך הילאריון קאפוצ’י לא הושב בבית כלא של ישראל על חטא הפצת הנצרות, בשורתה ותרבותה. הוא נתפס בשירותו של ארגון לטירור שגם אם יקבל מי שיקבל טיעונו של אותו ארגון כי הוא מרצח למען מטרה לאומית ערבית, עדיין אין זה עיקר מעיקרי הכנסיה או מטרה במטרותיה. מבחינה מסויימת – בייחוד לנוכח המתרחש עתה בלבנון – היה במעשיו של קאפוצ’י אפילו משום סיוע בידי ארגון דמים מוסלמי בטבחו בנוצרים. האם עזרתו הישירה או העקיפה של ארכיהגמון ברצח ילדים ונשים שלא בשליחות הנצרות (בשליחותה, כבר אמרנו, הדבר לא היה טמא מעולם) איננה פוסלת אותו בעיני ראשי הכנסיה הזאת כל־מאומה מלשאת בכהונה דתית רמה? האם לא צריך היה האפיפיור להיות הראשון שיקרע כתפותיו של רב־הגמונים זה ויפשוט ממנו אדרתו ויורידו ממעלתו וישלחנו – הוא, האפיפיור – לערוך גלות וסיגופין ולכפר על חילול שם דתו; על חילול הצלב הקדוש למען מטרה שאיננה – היום, לפחות – מגוף המטרות של אותו צלב עצמו? האם שיתוף במעשי רצח אינו מטיל כל פסול או כתם בארכיבישוף של ישו?

ואם לא ביקש הכס הקדוש – שאין לו, כידוע, בעולמו דבר זולת רחמים על הברואים־בצלם – אלא להביע רגשותיו ההומאניים, ואותם בלבד, מדוע המהומה הטקסית הזאת ומדוע הכרכרות ההדורות ומדוע הכרכור הזה של הקוריה סביב נוכל חובש־מצנפת. ומעל לכל: מדוע אבנט הכהונה המוזהב המחכה לו בבראזיל או באנטראקטיקה או בארץ־עזאזל או – לענין זה – בכל מקום שבו נוצרים־מהוגנים נחיתים?

אך האמת היא כי זה הפן השני בדיוקן אחד של הכנסיה. את הפן הראשון הכרנו מקרוב, חזינו מבשרנו. עליו כתב רולף הוכהוט את מחזהו. ההזדעקות הבלתי נלאית להושיע את קאפוצ’י המעונה בשנת שבעים ושבע; הקפיאוּת והאלם מול טבח היהודים בשנות הארבעים ושוויון־הנפש מול ההרג בלבנון – הם שני צדדיו של דיוקן אחד, דיוקנה של כנסיה שמאז ומתמיד התחסדותה מרוּבּה מחסדה.

אלא שלדאבון הלב אנחנו מכירים פן אחד שלה לא מבית־החזיונות של התיאטרון¹ בימינו אלא מגיא הצלמוות של חיינו ומותנו כיהודים לפני דור אחד בלבד.

שני סיטראות לדיוקנה של צביעות.

“המשא ומתן עצמו הוא הכרה דה־פאקטו בישראל” – כך מלהגים הפרשנים, כך אומרת האיוולת.

ובכן: שילחנו את הבישוף לחופשי. וודאי יש נימוקים לשחרורו כשם שהיו סיבות למעצרו והן סגן ראש הממשלה הבטיח כי “תוך ימים אחדים” נדע את השיקולים ואת ההנמקה. נחכה להם. איפוא, בסקרנות מוסרית ואינטלקטואלית.

בשורות מוסגרות היינו רוצים כבר עתה לומר כי איננו גורסים את הלהיטות הזאת לברך “ברוך שפטרנו” על מי שנמצא אשם וחייב על פי דיני המדינה. עשיית צדק איננה רק עניין של נוחות או של אי־נוחות לעושהו. מיצוי הדין יש בו בעקיפין גם משום נטל על הממצה ואין הוא יכול להשתחרר מעול זה, שהצדק מטיל עליו בעקיפין, כשם שאין החוטא יכול להשתחרר מן החובה לשאת בעונשו. המדינה מאכילה את האסיר. מעמידה עליו שומרים, מפני אחרים ומפני עצמו, נוצרת את חייו ואת שלומו ומקיימת מערכת שלמה של ביצוע הדין שמבחינת הטורח והממון ומתח־השמירה היא כעונש כבד על המדינה עצמה. אך, באופן פאראדוכסלי, כנראה, גם זה חלק ממחיר הצדק וממהותו ואין חברה יכולה להשליך מעליה נטל זה. אולי זה גם עונשה שלה על כי לא ידעה למנוע פשע עוד בטרם הובא מבצעו לכס המשפט ולכלא.

כך או כך – דבר אחד נבקש מן הדיפלומטיה של ישראל, מן המשפטנות של ישראל ומפרשניה גם יחד: רק אל נא ייקרץ לנו ואל יירמז לנו כי “המשא והמתן עצמו הוא הכרה דה־פאקטו” וכי זהו “פתח למערכת יחסים חדשה עם הוואתיקן” – או שאר הבלים מסוג זה. יניחו לנו, לא רק מפני שקיומנו מעשה־להלכה אינו צריך הכרח בקיום. כיישות מדינית־פיסית – שהיא טעם ההכרה דה־־פאקטו – אנו קיימים במלכות, בכל הממלכות, ואין אנו צריכים לאישורו של הוואתיקן כי אכן אנו קיימים. אנו חיים וקיימים אם הוא פונה אלינו – וזו עובדת קיום. אנו חיים וקיימים אם הוא מחליט לא לפנות אלינו – וגם זו עובדת־קיום. וההכרה דה־פאקטו של האפיפיור מעניינת את הקיום הריבוני של ישראל כשלכת של אשתקד.

אבל אפילו היתה הכרה פאקטואלית זו חשובה לנו מאד – יחדלו נא הפרשנים לגבב תלים של סברות־כרס על העדנים הצפויים לנו ביחסים עם הקוריה הרומית בזכות שחרור רב־ההגמונים מכלא רמלה, ובכן ליד"ם, כלומר לא יהיו דברים מעולם. מכל־מקום לא בזכות חנינת קאפוצ’י. ואף שאין להתנבא על העתיד להיות, לא ייתכן שלא ללמוד ממה שכבר היה.

לפני שלוש עשרה שנה ביקר האפיפיור – אותו אפיפיור עצמו רק צעיר בשלוש־עשרה שנה מעצמו – בארץ הקודש. הוא בא בשער מגידו, דרך אורוות־הסוסים הנודעות של המלך שלמה, משום שלא רצה לבוא מירדן בשער ירושלים העברית. לבסוף יצא בשער מנדלבאום דאז, כי קשתה עליו, כנראה, עשיית כל הדרך חזרה לרהטים ולשקתות של סוסי החכם מכל־אדם.

וכך כתבה הפרשנות הישראלית בימים ההם:

“חוגים מדיניים מציינים שיש משמעות מיוחדת לעובדה כי האפיפיור מצא את מדינת־ישראל ואת ירושלים בירתה כזירה מתאימה לומר בה דברי סניגוריה על פיוס השנים־עשר” (האפיפיור של ימי השואה – י.) – – “נוצר קשר של סיכוי בין ירושלים לרומי”.

“זווית־ראייה זאת, אם תשתקף בעיני העולם כולו. יהא בכך משום הישג גדול לישראל בדעת הקהל העולמית והדבר עשוי להשפיע בכיוון של ראייה רחבה עוד יותר של זיקת העם היהודי בתפוצות אל מדינת ישראל”.

הקשרים הדיפלומטיים כמעט היו מונחים בקופסה.

כך רשם את עצמו השכל היהודי החריף לפני שלוש־עשרה שנה. איך נתקיימה נבואת הפרשנים ואם נתקיימה – אין צורך לפרש. אין זה הבדיון היחיד של הדמיון הישראלי. אלא שלא כל בדיון כזה מעוּמת לאחר מכן עם המציאות ואין איש טורח בהשוואות. וטובים, כנראה לכל, חיי שעה של אשליה.

אף על פי כן: אין חכם כבעל־הנסיון, והיפוכו – מי שאינו לומד מנסיונו. שיחררנו את קאפוצ’י – יהי אלוהיו עימו. איננו יודעים מה ענה ישו הנוצרי בדו־שיח, שלדברי האפאטריארך מקסימוס שלשום ברומא, היה קאפוצ’י מקיים עמו יום־יום בכלאו ברמלה. אבל דבר אחד אנו יודעים: קאפוצ’י לא אמר לבן־שיחו השמיימי אף לא מלה אחת של חרטה על חטאיו.

אבל שיחררנו אותו. והרי עוד הוכחה איך מתמוטטים עקרונות והדר מול מה שקרוי “אילוצים מדיניים” ומול חישובים שונים שאינם מתחום המוסר הצרוף דווקא. ואפילו גורם הדבר מעט מגינת־לב – אנו יודעים היטב שתעלות ההתקיימות המדינית אינן רפודות ערוגות־בושם מוסרית.

אבל, למען השם, בלי התמוגגות, בלי מדוּחים של תמורה מדינית הצפוייה, כביכול, ביחס הוואתיקן לישראל לאחר שיחרור ההגמון. בלי הטעייה – אפילו לא הטעייה שוגגת. כל נסיוננו עם הכס הקדוש, לפני מדינה ובימי מדינה, אינו מצדיק חלומות ברומי. ככל שהדבר נוגע ליהודים – ממלא־המקום הוא מאז ומתמיד בחזקת נוטל ולא בחזקת נותן – וכך, כנראה, יהיה על פי טבע דתו ומימסדו עוד ימים רבים. ואין הוא יושב־על־כס־הנצרות היחיד שתכונתו כך. רוב יושביו כך. מיעוט שבמיעוטם – אחרת.

פאולוס הששי. הוא סניור מונטיני לשעבר, יועצו של פיוס השנים־עשר בימי שואה ורב כל ההגמונים בימינו – וודאי אינו שייך למיעוט־הסגולה הזה שבממלכת הנוצרים.

11 בנובמבר 1977

יום־הזכרון למרד גיטו ורשה, שהיה גם יום פתיחת הביתן היהודי במחנה ההשמדה אושוויץ, לא תואַם, כנראה, כראוי עם רשתות השידור של ישראל. ביום צאת המשלחות היהודיות אל גיא־ההריגה בפולין עדיין שבתו עובדי הרשתות את שביתתם ומאותו טעם – כך סיפרה הכרוניקה הישראלית באותיות עבריות יצוקות בעופרת – לא יכול היה איש הרשות להצטרף אל היוצאים לאושוויץ. נימוק מוחץ, כמובן. אין מבטלים שביתה של שדרנים אפילו לצרכי בנין ביקתת־זכרון במחנה ההריגה. קדושים תאי־המישרפה – שביתת חלכּאים קדושה מהם.

נאמר במוסגר: מאבק מקצועי הוא חוט במירקם של חברה חפשית ואין הוא צריך להסכמה שלנו כדי להיות לגיטימי. גם המאבק העקרוני שניהלו עובדי השידור כלול בהגדרה זאת, ונראה לנו – כאז כן עתה – צודק במהותו. אך הקנאוּת המַסמיאה וחוסר חוש־ההבחנה שוחקים לפעמים גם את גרעין הצדק. מעוותים דמות הנאבקים לו והופכים קערתה של דעת־הציבור על פיה. אלא שבמקרה זה “חוסר חוש הבחנה” אינו מבטא כל הקהות והאטימות שבהימנעוּת מנסיעה לאושוויץ מחמת – – שביתה על מעמד־בסולם או על אחוזי־מקדמה.

זהו צד אחד של הענין והוא, כמובן, חלק מתרבות־הזכרון של ישראל החדשה. ואין טעם לערוך חשבון. ישראלי בן־זמננו איננו סב לאחור. אינו מביט אל הבּוֹרות. נפרדנו מגאיות־המוות ולא נשוב עוד אל זכרם. אין חיים אלא עכשיו. יהי כך. הסוציאליזם היהודי בפולין, שעלה באש, ורבבות נושאי־דגלו, שנשרפו עמו וכרו קברם במו ידיהם, מרימים בוודאי גבּה־חרוכה מעל עין קפואת־דם למראה האדיקות החסודה הזאת של הפרוליטר הישראלי הצעיר. המתים אולי הרימו גבּה של תמהון, אך החיים לא הנידו אפילו עפעף של זעם למקרא הידיעה הכרוניקלית המשונה הזאת. מי, בימינו, יבקש להיראות נלעג? ואף על פי כן – שורות נוספות אחדות באותו ענין.

איננו יודעים כמה שדרים – או כמה עוסקי־בשידור – היו אותו זמן ממש בלַס־וֶגַס וכמה יכלו שלא להיות שם. דבר אחד ברור: שם מעניין. שם עדיין מטילים גורלות. באושוויץ הגורל כבר הוטל. מזמן. שם אין מה לחפש. גם לא ציוד. ואל אושוויץ לא נשלח שום סוקר מיוחד, ישר מן הארץ, גם לאחר תום השביתה. האיש ה“מכסה” את הישגי מובּילג’ירג’י־ווארזה ואת הסתבּוּתה של המלכה אליזבט הוא שנתבקש לכסות גם את מה שאדמת אושוויץ כיסתה זה מכבר. כמה נשלחו מישראל לתאר את הדֶבּיליות המוסיקלית של אירופה באולם האירוביזיון בפאריס – לא נדע. אך לא עלה על דעת איש, בממלכת־שידור המחזיקה את השופר והמצלמה היהודיים היחידים בעולם, לשגר אל גיא־ההריגה הזה סופר או משורר מישראל למסור בלשונו שלו – משם ולאחר שובו – על המיפגש עם הררי־האפר האלה ועל ההיוועדות הנדירה – והטראגית אולי לא פחות – עם שרידי העצמות היבשות של קהילות יהודיות במזרח אירופה. קהילות שכל אוכלוסייתן עתה “מנינים” אחדים בעוד קהלן בן מאות האלפים קבור באותם תלי אושוויץ עצמם; לתת לסופר מישראל לעבור בין נדי הזעק והבכי שאבנוּ במקום זה. להלך בתוך אבק העצמות הטחונות הממלא עד היום חללה של אדמת־הרפאים ולהשיב אל חיי העכשיו והזֶלֶל של ישראל את הרוח המַתרה של הגורל היהודי המרחפת שם בשריקה אימתנית עד עצם היום הזה; לשדר משם – מן הגולָלים, מן הארובות ומן הבּוֹרוֹת – את הסיפוּר, את צפירתו החדה, את האתראה.

אבל אושוויץ איננה ריאל־מאדריד. וארובותיה, שכיסו במשך שנים שמיה של אירופה בענני עֵר־אפר ועֵר־דם, אינם אירוביזיון, וישראל של עכשיו איננה ישראל של שלשום.

ישראל חדשה. אחרת.

אַ(בַּה)חֶ(בֶּ)רֶ(בֶּ)ת.

מידה מוגזמת־מעט של תרועת־בשורה נשמעה לנו מפיהם של כמה מנציגינו לטקס במחנה־ההריגה. כאילו עברו הפּרֶזידנט של פולין וראש־ממשלתה, שהוא גם מזכיר המפלגה הקומוניסטית, סיגופים של חרטה וחזירה־בתשובה – וטוהרו. כביכול, פּסה האנטישמיות מפולין והנה־הנה יפלו ראשיה לתוך זרועותיה של ישראל ויבקשו כפרה ומחילה. וכבר אתה מבחין באיזו תחרות סמוייה בין יהודים: מי היטה את לב הפולנים מחדש לאהבה אותנו. הנשיא־לשעבר של הקונגרס היהודי העולמי, בנימוסיו האירופיים המוקפדים, או כמה וורשאים־מלידה, בשפתם הפולנית הרהוטה.

כאלה כן אלה ימחלו לנו: תחרות של הבל. אין שום קושי להיות נדיב כלפי שלושה מיליון יהודים מתים. סוף־סוף תפסה הנהגתה הסוציאליסטית המתקדמת של מדינת פולין את ה“פרינציפ” הפשוט הזה. עשרת אלפים יהודים בקרב שלושים וחמשה מיליון פולנים – חדלו, אפילו לדעת מהלכי־האימים הגדולים ביותר בקרב הפולנים, להיות סכנה לחזותה של פולין. פולין – מסבירים לנו בלי ניד־עפעף – יכולה עתה להיעזר על ידי יהודים חיים שמחוצה לה ואין לה שום סיבה שלא להזדקק לעזרה זו כשם שאין לה עוד שום סיבה להתיירא מפני מיליוני היהודים הטמונים כּבר־מיננים באדמתה.

את החיוך הפולני החסוד הזה אפשר לקדם רק בפלגי־דמעה. שום דבר לא חזר והדגיש כל כך את עומק אסונה של יהדות פולין ואת וודאותו כמו עווית־החסד הזאת של שליטי פולין בימינו. חסד – לשריד הבא להשתטח על אפר יקיריו, עווית – למדינתו. ואולם שום דבר אינו מדגיש יותר את העובדה כי ביסודו־של־דבר לא שינה העם היהודי מטבעו להיות כנוע־תודה על שמניחים לו להתקיים, כמו ההתפעלות מן החיוך הפולני על רקע ארובּות אושוויץ.

אלף שנים של פריחת חיים יהודיים בפולין הגיעו אל קיצן. על גוללם כבר אפשר לחייך, כל פולני רשאי. על פי אופי המשטרים האלה אולי עוד יהיה חייב.

ב. וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו

פעמים מתעורר הרצון להוציא דברים מידי פשוטם ולטפל בהם על דרך המופשט, הפילוסופי־מעט. לא משום שאין הם מתבארים על דרך הפשט אלא משום שהפישוט מביא אל מסקנות שאתה מתקשה להשלים עם יציאוּת־דופנן, עם גיחוכן.

איך יתכן, אנו שואלים את עצמנו לא פעם, שבני־מעלה, היושבים ראשונה במלכות, לא יבחינו בדברים שבני־תמותה פשוטים רואים אותם בעליל ותופסים אותם בחושיהם הפשוטים מניה־וביה?

איך יתכן, למשל. כי איש־מעלה כנשיא המדינה, עצם־מעצמינו ובשר־מבשרנו, שאנו מוקירים סגולותיו ויושרו, לא יבחין מיד כי הקצאת דירת־שרד בירושלים, בנוסף לדירת־המגורים ברחובות שאליה הוא מתכוון, כדבריו, לחזור – היא כמו חזיז מסמיא לעינוֹ של אזרח ותקיעה צורמנית לאוזנו? איך לא יבין הרם־בכהונה, מה שתופס בלי קושי כל אזרח במעלות הרגילות של הסולם, שהבעייה איננה כלל אם החוק מתיר לו דירה כזאת, או אפילו מקנה לו זכות כזאת, אלא אם הדירה הנוספת הזאת אמנם נחוצה לו באופן חיוני. ואם אין היא נחוצה לו כך – איך לא ידחה את הרעיון על הסף, בטרם יקדימוהו בתוכחה אחרים? איך לא יבין כי הסבר רשמי מפותל למדי, אפילו הוא נסמך על ששה סעיפים המנוסחים כמעט בזהירות משפטית, אינו משיב על השאלה המוסרית הפשוטה: נחוצה למי־שהיה־נשיא דירה כפולה, עם השקעה של מיליונים מכספי משלמי המסים – בכללם עמלי־יום, או איננה נחוצה? ואפילו התלבט ולא מצא לכך תשובה חד־משמעית בכיוון אל השלילה, איך לא יהרהר בחובת־הלבבות של ראשי־מדינה, בחובת המופת; עדיין לא בקרבן חלוצי רק במופת זעום של אי־נטילה במקום שאין הנטילה כורח? המבלי אין מלונות־הדר בירושלים לשכּן בהם נשיא או מלך בבואם לבירה כאורחים נוטים ללון?

מה טיבו של החומר המדַלל כל כך את חמצן התבונה האנושית והאזרחית בפסגות והגורם לסיחרור־גבהים כזה גם בירושלים – בירתו המיוסרה של עם אביון?

הוצאנו מעון מכלל פשוטו ונוציא מכללו גם אביזר אחר.

בגישור על פני כמה עשרות שנים אפשר, כמובן, דרך אירוניה או דרך רישעות, למתוח קו של עקיבות בין שיירת־אופנועים אחת לחברתה, שהצד השווה שבשתיהן הם הדר, מהומה וסער. אפשר למתוח קו כזה, אך איננו שותפים למתיחתו לא רק מפני טעמו הפגום־מעט אלא משום שחרף ריחוקנוּ מהשקפותיו של ראש־הממשלה, אנו רושמים לזכותו כנות ואדיקות בכמה עקרונות שגרעינם יהודי ושהם בעיניו ''unshakable". היינו בלתי ניתנים לעירעור.

אך דווקא מזווית האמון הזה איננו יכולים לתפוס איך יכול היה ראש־ממשלה – שאנו חותמים על כמה מהגדרותיו לסוגיית גרמניה – לסמוך ידו על רכישת אופנועי־סער גרמניים לעטר בהם את חג־הרבונות של יהודים בירושלים? איך לא הבחין אדם המוכיח רגישות כזו לענינים שבסמל ושבמשמעות־אליגורית בטמטום־החושים הגמור שיש בהשעטת אופנועים מתוצרת בֶּנץ או קרוּפּ – או העזאזל יודע יוצרם הגרמני – על מסלולי אדמת ירושלים בחג היהודים שקמו מאפרם? איך היה מעביר אופנועי־מישעט אלה לפני עם מקועקע בזרועו היושב על הבמות והצועד במיצעד חגיגי זה גם את מיצעד גאונו גם את מיצעד שברונו ודמיו השפוכים? איך לא יקרא אליו את הלשכּן – רם כאשר יהיה – שהגה את התיפלות הזאת וינהג בו כדרך שנהג שר־הבטחון רק לפני שבוע באחד מרמי פקודיו, וישלח אותו מעל פניו ומעל פנינו, גם על העלבון שבו ביקש להצריב את כולנו. גם על הסטירה שסטר על לחיו ועל לבו היהודי של ראש ממשלת ישראל?

השקפותיו המדיניות של חבר־הכנסת שריד – שגלה את אוזן הצבור לענין זה – אינן מניחות לנו הרבה הזדמנויות להריע לו. הפעם נלחץ ידו בהזדהות גמורה, על שבזכותו נחסך מאתנו אתמול העלבון הצורב הזה. וביותר נעשה זאת מול הזעם, שאין להבין פשרו, שבו קידם אותו סגן שר הבטחון – זעם ודברי־גידופין שרק טעמם בלבד פגום מהגיונם.

אבל מעגלנו בפרק זה נסגר באותה תמיהה שבה הוא נפתח. ואם אין אדם מבקש להטיל דופי בתמימי־דרך ולחשוף יצרי־לב קטנוניים גם אצל גדולי־אומה; ואם הוא מבקש ללמד עליהם זכות – אין הוא יכול לגלגלה עליהם אלא מתוך פסוקו של הנביא:

“וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו – וּבִינַת נְבוֹנָיו תִּסְתַּתָּר”.

חסד יש אולי בפסוקו של הנביא. נחמה – לא.

19

במאי 1978

“אנחנו לא בדיוק חיות־מלחמה. לא בדיוק. בסך הכל רובנו בני התישבות. גדלנו על עבודה לכן גם התנדבנו. חינכו אותנו ל’פייר פליי' אפילו במלחמה. לא לפגוע במי שחלש ממך” – – – “לפעמים בלי רצון, בלי כוונה, אתה פוגע גם באדם שאינו אוייב. – – – זה מסוג הדברים שלא מדברים עליהם אבל זה לפעמים אוכל את הבן־אדם”.

(מדבריו של קצין צעיר למראיין יגאל לב, בשטח דרום לבנון, “מעריב” 19.5.78).

היינו צריכים לפתוח בקידה לפני הדברים הפשוטים והכנים האלה שספק אם מזדמן לקרוא כמותם מפי לוחמים באיזה צבא שהוא. דמויות אלו שגידלה ישראל הן גם עוזה ההגנתי גם לוּזה המוּסרי ואתה מתמלא גאוה להרגשה כי זה צבאך וכי זו דמותו של המחנה שלו נתת גם אתה מתמצית־חייך. כך נצטייר צלם־הלוחם בראשית גילופו וכך, בפלא החינוך והעיקשות והמסורת, נשמר צלמו לדורותיו, כל הימים – לדאבון הלב – דורות של כידון וחרב אך בכל הימים – צלם־אדם.

אך בעוד אנו קוראים דברים אלה וכיוצא בהם מפי לוחמים שעדיין לא חזרו מן החפירות, צנחו עלינו מתוך העתון¹ דברי הרמטכ"ל לשעבר ביום־העצמאות ואין אנו יודעים אם להגדיר תגובתנו האינסטינקטיבית למקרא דבריו כמבוכה שמתוך היתקלות בשיבוש או כהלם כפשוטו.

ובכן: לא! בלי שום פיתולים, בלי שוס קידות מקדימות לא לזכויות־עבר, לא לרוממות־התואר. לא! איננו מאמצים לעצמנו, לא כהסבר לדברים־שהיו ולא כהתווייה לדברים שעתידים להיות, אף לא תיזה אחת מדברי רב־אלוף (מ.) מרדכי גור בכל הנוגע לאיסור ולהיתר, לכורח ולשאינו־כורח, במלחמה.

איננו גורסים בשום פנים את האמירה המקילה, המשחררת, הפוטרת מלבטים. היודעת כה־יפה את חכמת “צידוק הדין” על אסונם של אחרים והנסמכת על נוסחת הצרפתי: “A la guerre comme a la guerre” – " במלחמה – כמו במלחמה". אין לך תועבה שאי־אפשר לתלותה בוו־ההיתר הזה – הוא ההיתר הטוטאלי המיועד להרגיע את המצפון, או ללמד – מראש או לאחר־מעשה – סניגוריה על כל עיקולי־דרכו.

“הפצצתי והפגזתי ארבעה כפרים ללא שום אישור” – – – “מה עשו תושבי אירביד שהפגזתי והפצצתי אותם?” – אומר הרמטכ“ל לשעבר בגילוי־לב שאינו חסר נימה של ביטחה־עצמית מוגזמה מעט. אנו יודעים כי הדבר אירע לאחר הטבח בקירבת אביבים, אך אפילו כך אין במשפט של הרמטכ”ל אף לא מלה אחת שאינה טעונה חומר־נפץ מוסרי או נפּצים של שיבוש סדר־ההכרעה הלאומי או אבק־שריפה מדיני. אלא שהאחרונים הם משניים בעינינו לעומת המיבחן המוסרי, עליו נרחיב שורות אחדות.

בכתבנו אותן אנו יודעים את ההבדל התהומי בין הסופה של שעת־קרב, שבה נתון אדם הנושא בכל נטל האחריות של בטחון ישראל, לבין ריתחת הקולמוס בהימשכו על פני יריעות־הניר, אפילו ריתחה זו עולה מתוך התגעשות מוסרית כנה; אנו יודעים מה טעמם של סברות ועיונים מוסריים על בטחון ישראל ומה פירושה של האחריות הישירה, יום־יום, שעה־שעה, לבטחון הקיום לאי־הכחדה – לשמירת החיים כפשוטם.

אך אפילו ההבחנה הצלולה ביותר בין זה לזה לא תמנע מאתנו לומר כי דברי רב־אלוף גור אינם ראי למסורת ההגנה והמלחמה של ישראל ובוודאי שאינם מחוון לדרך התגוננותה של ישראל בעתיד. לא, בשום פנים: לא. ובאמרנו “לא” קטיגורי זה אנו זוכרים היטב כי לא עט שלנו ולא עטם של שכמותנו אלא חרבם וליבותיהם של מוטה גור ואנשיו הם שהבקיעו את חומת ירושלים לפני אחת־עשרה שנים.

יכול היה הרמטכ"ל לשעבר לתמצת את כל התיזה שלו – בהתווייה הקדומה: “בא להרגך – השכם להרגו”. באמירה זו מקופל כל טעם מלחמותינו בארץ. המלחמות הכפויות והמלחמות היזומות, מימי “השומר” ועד ימינו, ואין לגרוע ממנה או להוסיף עליה. תוכה רצוף מוסר אנושי והוא צמח מן היהדות וחזר ונעגן בה כחלק מן הכורח שחזר ונגזר עליה לאורך דורות להבטיח את הקיום. לא להיכחד.

אך מי שבא לפתוח למטבע־הלשון המוסרי הזה פתח כפתחו של אולם ופירוש רחב כנהר – עלול, בלי משים ובלי שנתכוון לכך, לפתוח ערוץ אל נהר־דמים, גם של חפים מחטא.

על אף הסבך הגדול שבעצם קיומנו כאי בתוך ים עויין; על אף הידיעה כי מולנו עומדים מחנות נטולי כל מעצור מוסרי; חרף כל אלה אין אנו יכולים לשנות כהוא־זה את כללי המוסר הקשוחים, המכתיבים מראשית היותנו כאן את אופן העמידה על הנפש.

וכשם שאנו נרעשים השבוע לשמע הפסוק המיתמם והנורא בהיתממותו: “התאבד חייל אחד – אז מה?” (סוגיה שעוד נשוב אליה בהזדמנות אחרת – י.) כשהדברים אמורים בחייל יהודי, כך אנו מוּכּים תדהמה לתפיסה הדֶטֶרמיניסטית, גזורת־האל, הזאת של הפגזת כפרים וישובים וליחס הפאטאליסטי־לא־פחות למראה יציאתם של רבע מיליון בני־אדם – אנשים, נשים וטף – לגלות מביתם, לרוב: מביתם שחרב.

לא נשים עצמנו במקום מצביאים העומדים בפני אילוצים של שדה המערכה או של התפתחות הקרב. אך אנו מצרים מאד על נימת ההשלמה־שאין־עימה־זעזוע למראה הטרגדיה האנושית הגדולה הזאת, אף כי ידוע לנו היטב שעיקרה הוסב על ידי המתנכלים לחיינו ולא על ידי אלה שקמו להגן על עצמם.

האירוניה וגילוי־הלב של הרמטכ“ל לשעבר עדיין מניחים את הבעייה המוסרית פתוחה וצורבת כשהיתה, וזה לבד מכך שדברים הנאמרים על ידי מצביא בשיעור־קומתו (אפילו מצביא במילואים) נחרתים לימים רבים כדברים של מחנך ומכונן־צעד. מי כרמטכ”ל זה, שהוא. כמדומה, מחנך מנעוריו. יודע זאת.

וודאי: כללים קשוחים אלה עושים את מלחמת־ישראל מורכבת מאד. מורכבת למפקדים במטות התיכנון, וסבוכה, עד קרעים בנפשו, לכל לוחם. כאשר מעורבים במנגנון של הפעלת הנשק, לא רק ברגים מיכניים – הדק וניצרה – אלא גם ניצרה סמויה מן העין שכל־כולה בתוך ליבו והכרתו של הלוחם, נעשית הלחימה מורכבה פי כמה ונמזג בה יסוד של רתע מוסרי שההשתהות בו עלולה להיות גורלית ללוחם ופעמים גם לחבריו כולם. אך זהו – כך לימדונו מפקדים, כך לימדנו פקודים – מותר הלוחם הישראלי מאחרים, וקודם כל: מותרו מן היריב שאין בדינו אלא הסיף.

ואולי מותר זה הוא־הוא שהיקנה ללוחם הישראלי בנוסף לניצחונותיו בשדה המערכה גם את גדול הנצחונות המוסריים שיודע אדם במיבחן שבין החיים והאבדן.

שום וידוי מפוכח, אפילו של המוכשר במפקדים, אינו צריך להקהות כהוא־זה את חודו של עקרון־ההבחנה ואינו צריך להקטין כחוט־השערה את חובת הזהירות וההבדלה בין החייב לבין החף קודם הלחיצה על ההדק. אולי זוהי הניצרה האמיתית שטיפח כוח־המגן של ישראל מאז נקרא לשמור על אכרי תבור ועל חורשי נהלל ועל הנאחזים בתל־חי – ולאורך כל מלחמותיו.

רצונך, זו תמצית הדוקטרינה הייחודית של ישראל ושל צבאה: הניצרה חשובה לא פחות מן ההדק. הניצרה המוסרית חשובה כשניהם.

אולי אין הפטרה ממצה יותר לדף זה בפנקסנו מדברי־החתימה של הלוחם־מן־השורה שכבר נזכר בפתיחה:

“אני רוצה שתבין. זה לא שאני חושב שאנו חייבים למישהו משהו. אנחנו לא חייבים לאף אחד כלום. אחרי השואה, אחרי הרציחות, אנחנו לא חייבים שום דבר לעולם. – – – אבל אנחנו חייבים לעצמנו. זאת הבעיה. המבחן היחיד הוא אנחנו והמצפון שלנו.”

שיחו של לוחם יהודי צעיר בתשל“ח. דברים שראוי לחרות אותם על לוח. גם דברי רמטכ”לים לשעבר עשויים להחוויר לעומתם.

ב. מלחמת שוורים

לאחר שבית־הדין הגבוה לצדק לא מצא דופי משפטי בהצגת מלחמת־שוורים בישראל – דעתנו מפוייסה. הודאגנו מעט שמא יש בהצגה איזו סטיה מן החוק הפלילי, מדבר־המלך במועצתו או מחוקי הסגת־גבול העותומניים. ובכן – אין. מצד המשפט הכל כתיקנו והשור הספרדי האמיץ – לא ייחסם. כי אין חוסמים שוורים בארץ – זאת ידענו מכבר, אלא שלא היינו בטוחים אם התקנה חלה גם על הקורידה של בלומפילד. ובכן, חלה. אין חוסמים. בשום מקום. גם לא שם.

אל בית־הדין הגבוה לצדק עוד נשוב, אך בינתיים נחה דעתנו. החוק לא הופר. גם זו לטובה.

אלא שבית־הדין לא היה המעורב היחידי בענין.

אהבנו ביותר את הפנייה של ד“ר רלב”ג, חבר “הפדרציה של אגודות צער־בעל־חיים בישראל”, אל משרד הפנים ואהבנו לא פחות את תשובתו המגוהצה של המיניסטריון. “הפדרציה של האגודות” (ללמדך שגם במערכת הזואולוגית אין אנו מסוגלים להתאחד אלא על בסיס פדרטיבי), שעניינה רווחת הבהמה והחי, מיחתה על תכנון מלחמת־שוורים בישראל ורואה בכך התעמרות במעשי־ידיו של הבורא. משרד הפנים של ישראל, שלעולם אינו חסר אימרת־שפר לצור בה על פי כל צלוחית, ביקש להרגיע את האגודה המודאגת ו“ראש מחלקת האישורים” של המשרד הבטיח כי לא תהיה כאן שפיכת־דמים. הכל ינוהל לפי תקנות החוק הפלילי 1936, סעיף קטן 386 – היא התקנה ההומאניטרית שנתקנה על־ידי הבריטים. והאמרגן עָרֵב למיניסטריון שהפרים לא ייקטלו ושדמם לא יהיה הפקר. אמנם, יאסרו עליהם מלחמה, יתגרו בהם ויוציאו אותם משלוות־נפשם הבהמית – כמתחייב מעצם אופיו המלהיב של המופע הבא לציין שלושים שנה להולדת ישראל – אבל לטבוח לא יטבחום. מכל מקום, לא כאן. לא על אדמת הארץ הקדושה. לא בקהלם של רחמנים־בני־רחמנים. רק יבחין הטוראדור כי הפר הקאטאלוני, המגיע אלינו בסטאטוס של תייר, עומד לנפוח נשמתו – מיד ישיב חרבו לנדנה. אינו דומה סייף יהודי עטוי מידת־הרחמים לגלדיאטור צמא־דם של ערלים. ולבד מזאת, מי – בתנאי המימשל הנוכחי – יקטול שור בחרבו ויעיז לעבור בפרהסיה עבירה חמורה כל־כך על דיני השחיטה היהודית?

הקיצור: שטות היא להניח כי בארץ שבה נושקים עתה בחיבוק נעלס כזה הדר ואמונה – ירטשו לעיני־כל קרביהם של פרים ואולי עוד יכַלו, בטעות, גם את שור־הבר המזומן לנו כאחרונת־התקוות לקץ הימים. נפש־בהמה מי יידע?

ובכן, לא ירטשו. לא בישראל.

עד כאן – מבט מזווית־הראייה של השור. אך יש עוד זווית.

האמת היא כי רוחה של מלחמת־השוורים כבר שלטת מזמן בתחום המופעים – המתקראים אמנותיים – שלנו וספק אם יש צורך בשוורים עצמם. המטלית האדומה מתנופפת בזירת התרבות העברית החדשה זה מכבר. די לראות כסידרם את סרטי ישראל, שרובם נתמך על ידי אוצר־האביונים של המלכות, כדי להיווכח כי אנו נתונים זה מכבר – ובלי הזקקות להרשאה של בג"ץ – בידי לוּדרים למיניהם וכי מזמן הוצמחו לצבור הישראלי קרניים. הדה בושס, שנונת־העט, היתה כמדומה מן הראשונים שטבעו במערכת הישראלית הזאת את המושג המוכר בין האנתרופולוגים: תת־תרבות. איננו יודעים מהי בדיוק דרגת־הנומך שמושג זה – ככל שהוא מיוחס לסרט הישראלי – בא לבטאה. אבל אנו יודעים היטב כי יותר משמוליכים אותנו בתוך מינהרה שבקיצה פתח – גוררים אותנו אל יוון שבקרקעיתו טיט או, פשוט, רפש. עמים רבים הוצרכו להתפתחות – או לדירדור, הכל לפי זווית־הראייה – של שנים כדי להגיע אל התחתית, אנחנו עושים זאת בקפיצת־דרך היאה לספר השיאים של גינס.

טעמו של קוצר־רוח יהודי.

ואולם אין לך הוכחה מובהקת יותר למעמדו של הטעם האתי והאסתטי בישראל מן העובדה כי בשביל להחליט אם מלחמת־שוורים היא תרבות־עילא או תרבות־תתא אנו נזקקים להכרעת המשפט והדין.

לא די בקודֶכּס המוסרי והאסתטי שנאגר כמסורת־חיים בעם היהודי לדורותיו; לא די בתרבות החברתית שנוצרה למראשית העליה החלוצית ושעיצבה, או ניסתה לעצב, נורמות של התנהגות לצבור ולמאשריו, בשביל להבחין בין יאה לשאינו יאה; בשביל לדעת מהו יופי ומהו כיעור – אנו צריכים להחלטה מנומקת של בית הדין, כאילו ענין לנו לא בחך רוחני רק בצדק פאראגראפי.

מסתבר, כי אם אמנם יש בסוגיה זו אלמנט של צער־בעלי־חיים, הוא חל לא על השוורים, אלא – להבדיל – על שופטי בית־דין־הגבוה לצדק, שבסרוּת־טעם מופלגה אנו גוררים גם אותם אל זירת־הטוראדורים.

לבסוף נתברר כי גם הם אינם יכולים, כנראה, למנוע מאתנו את מחרוזת־התהילה הבהמית שאנו כה ראויים לה. כך או כך – יהיו שוורים.

לֶבאנט – ניסה פעם אנתרופולוג נודע לתמצת לנו – הוא בלורית משוחה בשמן, מסורקה ומבהיקה למשעי, שבתוכה רוחשים פרעושים. מלבר – הדר, מלגו – האמת. אמת רחוּשה מאד.

יש להודות כי אפילו אין הצירוף הזה מלהיב במיוחד – כל עוד הוא אותנטי, בנוי שכבה על גבי שכבה, כמסורת, לאורך הדורות; כל עוד השמן מקורי ופרעושים אף הם מקוריים, בני־המקום; הם מצטרפים יפה למה שכל אנתרופולוג קורא: תרבות. לא על־תרבות, לא תת־תרבות רק תרבות. הנה פני המקום והאנשים והדברים כפי שעוצבו בחברה אנושית מסויימה במשך הדורות. הנה הדיוקן – אחר אין. לבאנט – מקור. תעיד ביירות.

ואולם מה שעושה ישראל החדשה ספק אם ראוי להיקרא לבאנט. היא מחפשת את פרעושי־התרבות, או את תרבות־הפרעושים, בכל קצווי־עולם; אינה בודקת בציציותיהם ובגזעם, גוררת אותם מניו־יורק ומקהיר, מפאריס ומביירות ומכל מקום שבו מאַוֵש איזה רמש או תולע המזדחל אל קרשי הבמה – ומאמצת אותם אל בית־שחייה כחלק מתרבות עצמה.

הפעם היא גוררת פרעוש מחצי־האי האיברי. שיבה מאוחרת לתקופת־ספרד.

כביכול. תור־זהבה של תרבות־ישראל מתרפק על מחצבתו.

26 במאי 1978

ענין שירות הבנות אינו יכול עוד להישאר ימים רבים בתחום בית־המיבשל של הקואליציות וההסכמים הפוליטיים. הרבה דברים, שהם בגדר “שמור לי – ואשמור לך”, ניתן להבליעם ולדחקם לתוך סעיפים ובני־סעיפים של הסכם בין מפלגות – ענין זה לא. התמורה שנותנת מפלגה אחת לחברתה בנושא זה – לא משלה היא נותנת אלא משל קנין העם כולו ומשל מוּסרוֹ. הדבר חורג מן התחום הדתי ומתחום חישוקי־המסורת – המכובדים עלינו מאד – של בית, קהילה או עדה. על פי אופי ההסכם האחרון בין המצרפים לממשלה לבין המצטרפים אליה, נכנס ענין שירות הבנות והפּטור ממנו לתחום המוסר הציבורי, ואם תרצו – לתחום המוסר האנושי האלמנטרי, שיסודות של נאמנות־למסורת מזה ורמייה מזה; של קיום מצווה־אישית מזה וגלגול חובתך על אחרים מזה – מעורבים בו באופן מביך ומצער גם יחד.

ויען כך – חדל הנושא להיות סעיף בוויכוח בין איש חילוני לבין שומרי־מסורת; בין חברת הכנסת אורה נמיר לבין הרב פרוש או בין שולמית אלוני לרב לורנץ. הוא מתחיל להיות עניינו של כל אזרח הנכון עדיין להשתהות על הגרעין המוסרי שבהתנהגות הציבורית – ההתנהגות הפוליטית בכלל זה.

כותב הטורים מבקש לומר דעתו כאחד האזרחים האלה.

ועד שדברינו מקוממים את מי שהם עתידים לקומם – נקדים ונאמר:

אפשר להסכים, אפשר לא להסכים עם דעתו של חבר הכנסת הרב קלמן כהנא – מאצילי תורה ורוח של היהדות הדתית – על החברה המתירנית. אבל אם באה משפחה הנרתעת מפני החירות השוצפת של החברה המתירנית ומבקשת בתום־לב לא לחייב את הבת להיקלע לתוך שירות צבאי מפני שהשירות הזה חשוף, לדעתה, למתירנות כזו – לא ייתכן שהחברה כולה לא תיתן דעתה על כך.

מבחינה זאת, שיחרור בנות דתיות משירות־צבאי – ככל שהנימוקים הם נימוקי־אמת ונבחנים ומוכּרים כאמת – הוא דבר שאין ציבור חילוני צריך לקונן עליו ויש לקבלו כגילוי, בעינינו: גילוי נאצל, של חברה סובלנית, שבה איש מכבד עקרונות רעהו והכל טורחים בהשתדלות גדולה להקל זה על חייו של זה, איש בצד חברו. ככלות הכל, נתקבצנו כאן לא כדי לקטום איש את מצפון רעהו אלא כדי לצקת דפוסי־חיים משותפים. שום יציקה כזו לא תתפוס בלי יסוד של פיוס והבנה – ובעת הצורך: ויתור. כל תחשיב שהחברה מבקשת לעשותו בתחום הפוטנציאל ההגנתי שלה צריך לכלול את הוויתור לאיש־מאמין כאחד מנתוני־הקבע בהערכת הכוח הנתון־בעין להגנת המדינה.

הניב המדעי המודרני – שכבר אין איש בימינו יכול לנהל שיח רגיל בלי להיזקק לו – קורא לכך “אילוץ”. כיוון שאיננו רואים בעקרונות המוסריים של המאמין יסוד “מאלץ”, בדיגושו השלילי של פועל זה, לא נקרא זאת כך, אף כי זו משמעותו של נתון־הקבע הזה במונחי־הסוציולוגיה המקובלים.

זכאית איפוא בת – שאורח־החיים החפשי בצבא סותר את אורח־חייה שלה ולכן גם מרתיע אותה מלהסתפח לצבא – לבקש פטור משירות זה וגם להשיגו, ומבחינה זאת איננו מטילים שום דופי בכל חוג־דתי שהוא התובע שיחרור בנות דתיות מן הצבא.

היינו מרחיקים לכת ואומרים שאנו מגלים גם מידה מסויימת של הבנה לעצם התנגדותם של הדבקים־במסורת לגיוס בנות בכלל, אפילו אין הדברים אמורים בבנות דתיות דווקא. כל גוף חברתי או פוליטי זכאי לנהל מאבק על דברים הנראים לו – לפי השקפת עולמו – כמקודשים, ולאסור מלחמה על דברים הנראים לו, מאותה השקפה עצמה, כמהרסים. זהו מאבק־השקפות לגיטימי ואין היהדות הדתית ראוייה לשום גינוי לא על העמדה עצמה ולא על המאבק עליה.

ודאי: איננו מקבלים דעה זו ולא נוֹרה הלכה כמותה. שהרי החשש מפני כפייה מצפונית איננו רק נחלתם של בעלי עקרונות דתיים. גם מי שאינו שומר־מסורת ואינו מקיים תרי"ג – זכאי לקיים חייו ומצוות בטחון־עמו כהבנתו וכרוחו. וככל שחלק לו בעיצוב פני העם הוא זכאי להשפיע על גילוף הדיוקן הזה כרוחו, מכל מקום: ככל שהדברים נוגעים להתנהגות שלו עצמו.

הרגשת החובה האישית, האינדיבידואלית, לקיים בכל דרך את המצוות הנובעות מן הדאגה לבטחון העם ולקיומו ולהרים כל תרומה אפשרית לחיזוקם – אף היא בתחום האמונה והמצפון ולא היינו נותנים לאיש להניאנו מקיומה המלא של חובה זו על פי הבנתנו.

אבל מאבק פוליטי־אידיאי של חוגים דתיים נגד גיוס בנות בכלל, מאבק האחוז בתפיסת עולמו של אדם דתי, אינו נראה בעינינו פסול מעיקרו ואין בו שום דבר – זולת ההשקפה עצמה כפי שהיא מצטיירת בעיני מתנגדיה – העשוי לעורר דחייה או שלילה חברתית. מובן, כל עוד אין מנסים להשליט השקפה זו הלכה־למעשה בניגוד לחוקי המדינה ואין מנסים לאנוס בה את החוקים עצמם; כל עוד אין מבקשים לקיים אותה אפילו במחיר רמייה־מדעת וכל עוד אין עושים אותה מכבש בסחט פוליטי.

ואולם שערוריה מוסרית היא שבמאבק על השלטת השקפה זו הלכה־למעשה מופעלת לא־פעם מערכת שלמה של הונאה ועדות־שקר – עבירות ששום מצווה בתחום הנדון אינה יכולה לבוא בהן.

(ובמוסגר: אין אנו שואלים בשלב זה את שומרי־המסורת מה התשובה שהם נותנים לבעיית הקיום הפיסי והמצוקה הבטחונית המתהווה מכך שיותר ממחצית הבנות החייבות בכך פוטרות־עצמן מן השירות; מה התשובה שפלגיהם הפוליטיים – השותפים באחריות שלטונית ישירה לביצור המדינה ולהגנתה – נותנים למצוקה הזאת, ומה המענה שהם נותנים למצוקה המצפונית שלהם עצמם על שהם מפחיתים בשיעור ניכר כזה את הכוחות הפעילים במערכת־המגן של המדינה. ככל שהדברים אמורים בבנות דתיות־בתום־לב אין שאלתנו שאלה, וכבר אמרנו זאת כפתח־הדברים).

אבל – ואנו פונים בכך מן הסוגריים אל מוקד הנושא – ההשתחררות, כפי שהיא נעשית עתה, מלוּוה בחלקה הגדול בתעלולי־הונאה והצהרות־שווא, והמצווה הגדולה של שיחרור משירות צבאי באה בעבירה חמורה של גניבת־דעת כפשוטה – והכל רואים ומחשים. מחשים העושים זאת – ובכך אין פלא, שהרי אין אדם משים עצמו רשע. אבל מחשה ועוצמת עינה מראות ברע הזה מנהיגות אזרחית ודתית המתעלמת ביודעין מן התוצאות החינוכיות ההרסניות שיש בהסכמה אילמת זו לגבי התנהגותם של אזרחי ישראל בכל תחום מתחומי החיים הרבוניים.

כי אם מותר היום להצהיר שקר בנושא שבו סבור פלג אחד בציבור כי חל עליו הכלל “עת לעשות – – הפרו תורתך”, מותר יהיה מחר להצהיר שקר בכל בית־דין בישראל על פי ההיקש מן הנורמות המזוייפות שכבר הוסכמו ונתקבלו על ידי החברה בתחומים אחרים.

מעטים הדברים שציערו אותנו יותר ושפגעו יותר בכבודם של מאמינים מן הבוז והלגלוג שבהם סיפרו לבלריות שבמחיצתנו איך הערימו על שלטונות־הגיוס בהצהרות־שקר על שמירת־מסורת ואיך היו מניה־ובניה, כדבריהן, ל“צפורי דרור”.

על הפוליטיקה ותככיה המתבזים בסיפורים אלה – אין רחמינו נכמרים. לא הם הראויים לצער־בעל־חיים. אך על מעמדה השוקע על האזרחות הטובה – אנו נכלמים מאד. ואילו ביזוי הדת וחילול כבודם של מאמינים ישרי־לב – הם דברים העשויים לצער כל מי שאמונת־אדם יקרה לו, אפילו אינו מעורב בבית־הנזידים הפוליטי.

ואולם שערוריה מוסרית גדולה מזו, שהיהדות הדתית חייבת להסבירה דווקא למכבדיה, היא שיחרור הבנות המצהירות על דבקותן־במסורת, לא רק משירות הצבא, שבו – כפי שטוענים הטוענים – יש חירות מתירנית, אלא ממילוי חובה לאומית כלשהי בשירותי הסעד והחינוך השונים שבהם המצוקה הלאומית והאנושית קוראת להן באופן נואש כל כך. “ליד הבית”? – יהי ליד הבית. כמטחווי ראייה והשגחה? – כמטחווי ראייה והשגחה. בתפקידים נפרדים לבנות ולבנים? – בנפרדים. אבל מילוי חובה איזושהי, הרמת תרומה כלשהי למאמץ האדיר של אומה לקיים עצמה ולקומם הריסותיה. מן המעט הידוע לנו בתורת ישראל איננו זוכרים מקום שבו האמונה והדת; הדבקות באלהים ובמסורת יניאו את האשה ממילוי חובה כזו. ככל הזכור לנו – דווקא הן־הן הממריצות את האשה היהודיה לקיים בנדיבות גם חלקה שלה במערכת שיש בה חסד־אנוש וחובה לאומית גם יחד.

אנו רשאים לבקש מן היהדות הדתית להסביר לנו איך מסוגלים נציגיה לשאת את האפלייה הזאת, שאין בה עוד שום ענין של עקרון או מצפון, שהרי השיחרור משירות צבאי כבר ניתן; אנו מבקשים לדעת על פי איזה קודאֶכּס מוסרי – חלק אחד של הציבור חייב לקיים חובה, וחלק אחר – במוסכם ובמפורש – פטור ממנה כליל; אנו תובעים מן היהדות הדתית להסביר איך היא יכולה לשאת את העיווּת המוסרי שלפיו נערה שאינה שומרת מסורת תהיה חייבת בשירות־צבאי או בסיעוד לחולה או בהוראה בעיר פיתוח ובשכונת־מצוקה בעוד נערה ששוחררה מן השירות הצבאי, מפני שהחברה נתנה כבוד לעקרונותיה, תהיה פטורה מן הערבות המינימלית שישראל חייבים בה זה בזה ומכל חובה אחרת שמצוקת התקופה מטילה על כולנו? האם כל הבנות שנשתחררו מן הצבא מטעמים של השקפה דתית הגיעו באמת למדרגה כזו של צדיקוּת שמלאכתן בכל תחום שמחוץ לשירות הצבאי תהא נעשית על ידי אחרים? האם גם על זכותן זאת של הבנות המשתחררות יוצאת היהדות הדתית להגן?

ואיך לא קמו נציגים מתוך היהדות הזאת עצמה – נציגים שאין אדיקותם או חישוביהם הפוליטיים מעבירים אותם על הגינותם – לומר כי הם לא יסכימו לשיחרור בנות דתיות מן הצבא אלא אם כן יוטלו על בנות אלו חובות לאומיות אחרות, שווֹת־ערך, שאין בהן סכנה של מתירנות ו“יציאה לתרבות רעה”? איך לא תבעו הם עצמם – למשל, שר החינוך והתרבות הכובש בכנותו, ואחרים – כי תנאי מוקדם לשיחרור בת מן הצבא מטעמים דתיים תהיה התגייסותה לאחד השירותים ההומאניים של ישראל, שירותים המשוועים להתגייסות זו שבעתיים משום שאלפי בנות, שאינן טוענות לאדיקות דתית, פונות לקיים את מלוא חובתן בשירות הצבאי.

אלו הן עבירות מפורשות שבין אדם לחברו ובין אדם לציבור וקשה לראות מה עשוי לכפר עליהן, שהרי אפילו יום־הכיפורים כידוע – לא העמיס על עצמו את משא הכפרה הזאת.

כותב הטורים רחוק מלהיות זוללם של הנאמנים למורשה. יש עימו דברים לאומרם לציבורו שלו – הציבור החילוני – על היחס המתפתח בחברתנו כלפי יהודי עבדקן, שומר־מסורת, הדבק באורח־חייו ומתייחד בהופעתו החיצונית ועל הסכנות הטמונות בהתפתחות היחס המנוכּר הזה. מקצת מגילויים אלה אנו רואים מזמן־לזמן בקטטות ליד מחסומי־הרחובות וכמיפגשי־עימות אחרים, והם מן הדברים המצערים ביותר במגמות החברה היהודית בימינו.

ואולם התככים הפוליטיים בתוך המערכת הדתית ופלגיה; ההסכמים הבנויים על עיוותים ועל אי מיצוי האמת אינם מסייעים להגנת מעמדה וכבודה של היהדות הדתית בעיני איש חילוני. ורק מגבירים את הזרוּת והנכר ההדדיים.

העיווּתים המתהווים סביב שיחרור הבנות הדתיות – והמתקראות דתיות – מכל שירות לחברה היהודית במצוקתה נושאים עימם קיטרוג מוסרי גדול על העושים בעניניה של היהדות הדתית בימינו. מוּלו יהס גם כל סניגור.

26 ביוני 1978

א. שיחה עם נשיא

שיחת־חברים עם נשיא מדינה היא מעיקרה עניץ סבוך: איך מדברים אל נשיא בלשון נוכח? איך מדברים אל חבר בלשון נסתר? המשחק בין נוכח ונסתר נארג בשטף השיחה ומשבש מהלכה, מהגה ממסילת השיח – והדברים נסבכים. משתרבב לתוך השיחה שמו של אדם אחר, איזה גוף־שלישי אמתי, “זולת” אחד – משתבשים הדברים כליל. אם הנוכח – נסתר. מי הנסתר?

הנשיא מתיר את הפקעת. כדבר איש אל רעהו – פוסק. אין מלכות נוגעת בחברות כמלוא־הנימה. אך הליבוט עצמו, כנראה, איננו לגמרי למורת־רוחו. בלי ליבוט כלל – כמו לא היו הדברים יאים. יש חברות, אבל יש מלכות. אפשר למחול עליה, אך המחילה היא ענינו של נושא הכהונה, לא אתה המוחל על כבודו שלו.

כאשר שאלנו בזמנו את זלמן שז“ר ז”ל בבואו אל הכהונה הרמה איך נפנה אליו מעתה: נוכח או נסתר. “אתה” או “הוא”? השיב מניה־וביה: “וכי לא דיברו אל מלך בלשון נוכח? ואיך דיבר מי־שדיבר אל אחאב, למשל (' – – – וגם ירשת?')”.

המשל לא הלהיב אותנו ביותר והעירונו כי שם, במקרה אחאב, הדובר הוא במעלת הקדוש ברוך־הוא וגם הנדבר אחר לגמרי ואין מביאים ראייה מן הנזופים. הסכים ומלמל משהו על ביאת־המשיח ועל הימים שבהם המשל יהיה דומה לנמשל, אבל עצם השאלה נראתה לו. צריך לדבר בלשון בני־אדם. אך גם לשאול צריך, והשאלה עצמה – קידה, ודי בה. ולאחר השאלה – אתה. לשון נוכח. כמה פעמים צריך לקוד לפני בשר־ודם – אפילו אם חלק לו אלהים מכבודו?

נשיאים ושיח.

★

ביקרנו את נשיא המדינה יצחק נבון בנופשת־שבת שלו במלון בשפלה. נקי־הכפיים־ובר־הלבב הזה רואה צורך להסביר: דירה של ידיד שהיא פנוייה השבת והעמידה לרשות ידידו הנשיא. כאילו יעלה על דעת מי שדווקא נשיא ישראל צריך להתאכסן היום במלונו של חיים־ברוך או שפחות ממלון מתוקן, רחוק מפאר מופלג, יאה לנשיא.

לא יעלה על הדעת – אבל מעלים. ואם הציבור, אינו מעלה – מעלים לו. הלזוּת היא המעדן הלאומי של הארץ הקטנה הזו. ניגרת זילופים־זילופים דווקא מצמרתה. הצמרת מבקשת להזין בה את עשבי השורש. אולי דווקא מפני שהליכותיו של הנשיא – הנהגת ביתו, רעננותו והמבוע המפכה מלבו אל בני עמו – סותרות מעט את הליכותיהם של אנשי־צמרת. הם, החייבים בעבודת מפחה, שוקעים ראשם ורובם בעניני תפאורה וגינונים; הוא, שעיקר כהונתו טכסי־מלכות, מתערה יותר ויותר בחיי מפחה. הם נמשכים אל צמרת והוא – כל נטייתו שורש.

ויען כך – צריך לחפש מומים, אפילו בזיעת־אפיים. שכר החיפוש – חיפוש, החיפוש ומהומתו. תחילה שמועה נוסח “אומרים בקולומיאה”, אחר־כך הכחשה של המשמיעים עצמם והכפות, כביכול, מעויינות מחדש, אבל הכל יודעים כי לעולם אין הדברים מתעיינים עוד כמו “היו כלא היו”. זה טיבעה של לזות וזו, ככלות הכל, מטרתה.

הצעצוע המוסרי הנקלה ביותר של נרגנים.

★

שיחה של שעה ארוכה – קולחת, משיחים עם נשיא בענינים מענינים שונים ואין משיחים עם נשיא בעניני כהונתו. ואפילו משיחים פה ושם – אין מכריזים. על מצוקותיו של נשיא לעולם אין שומעים מפיו. אלא שדי לקרוא כרוניקה.

לפני זמן־מה ייחדנו בפנקס זה מקום ל“הדר המעוּבּר” – הדר א' והדר ב' – של השלטון המתייפייף הנוכחי. פרשת התנהגותו עם נושא הכהונה הרמה ביותר של ישראל היא, כנראה, עוד הדר אחד, הדר ג'. למהדרים.

ביסודו של כל הדר מזוייף יש, מעיקר הדברים, קב של טמטום. בהדרם של השולטים היום – גם קב של גסות־הרוח. כפעם בפעם מקיצים פתאום לעובדה המזעזעת שהנושא במשרת הנשיא בישראל לא היה גונדר ולא נושא תואר פיקודי אחר בארגון הצבאי הלאומי. מקיצים – ונתקפים עווית.

טוב מכל, כמובן, היה נשיא אילם. המהות הטכסית של כהונה זאת בישראל אולי אינה צריכה ליותר מזה. על אחת כמה וכמה שהכהונה הרמה השניה בישראל זכתה עתה לדברנות מופלגת המהסה כל לשון. ואולם אם קשה להשיג במערכת הפוליטית אדם שהוא אילם לחלוטין – המכסימום שאנשי ההדר יכלו להשלים עימו הוא נשיא האומר מלים. מלים ולא דברים. יהי בסלע, יהי בתרין – אבל מלים. אלא שפתאום עולה נשיא אל הדוכן ובכל ענין אומר דברים. אומר לא מוֹץ אלא בּר. לא קליפה אלא תוֹך. במידה מופלגת של אצילות. בשיעור מדוד ונבון מאד של יאה ושאינו נאה – אך דברים, גופי הלכה. רואה את הדרך שבה הולך עמו. ניעור לאחריות הגורלית הרובצת עליו, לא על פי הסעיפים והתקנות אלא על פי המהות, על פי עצם החובה הטמונה בכהונה העליונה של עמו, ואומר פה ושם דברים לגוף חיינו והליכותינו. ואומר – כמסורת־קודמיו – דברים הנותנים כבוד לאומרם וחוקק אחריותם בקורות. ולא ייאמר לעולם כי לא הוזהרנו.

אלא שזהו בדיוק הפגם. חבורה שעסקה כל ימיה במלים – היא מיישבת, כידוע, גם עתה במלים של מילון־כיס את כל השטחים השוממים של ארץ ישראל – אין אוזנה ערוכה כלל לדברים. על אחת כמה וכמה אין היא יכולה לשאת דברים העשויים לא פעם לשטוף את תפל המלים היורד עלינו מצמרות. כביכול, היה עץ־המדינה שתול על פלגי מים התלויים לו ממעל, פלגי המלים ובועותיהם.

★

אם חסרה דוגמה להתעוותות ההגיון הציבורי ולחינגא של חוסר־הכלימה – הדוגמה היא בהצעת החוק שלא הוציאה יומה ושנועדה לצנן את הנשיא. ארבע שנים, אומרת הצעת החוק, צריך להימשך הצינון הזה, כנראה, כהונה להוטה מאד, גרעינית מאד, אם היא צריכה ארבע שנים תמימות כדי לצוֹן.

מסתבר כי ארבע שנים תמימות צריך לצנן את הנשיא לא מחשש פן נכשל בכהונתו אלא מפחד שמא הצליח בה. הצליח ועשה כהונתו מופת ושירת עמו לתפארה – יכול להציג מועמדותו למפקד מכבי האש, לראש מיסדר אבירי הגריל אך לא לכהונה של משרת עמו במנהיגות, בניווט, בהתוויית דרך. כביכול, יש סתירה מוחלטת או חוסר־דמיון גמור וחלוט בין הסגולות הנחוצות לנשיאות לבין תכונות הנדרשות מהנהגה ליד המצפן וכאילו אין הנשיאות מיבחן עילאי לסגולות של הנחיית עם.

אך שיאו של הטעם החינוכי היה, כמובן, בהודעתו של המציע – והוא מחנך במשלוח־ידו – כי אין ההצעה מכוונת, לנשיא הנוכחי דווקא. מגמד עצמו לדרגת גבאי של קהילה – עניינו, עושה כל שומעיו פתאים – ענין כולנו.

חבריו באזור המימשל, שהזינו במחשכים – במישרין ובעקיפין – הצעה זו, העמידו פני תם והתנערו ממנה מיד עם הישמע תגובת־הזעם הראשונה של הציבור. הרי הדר למהדרין: צרות־העין שבעצם ההצעה, בושת־פנים מפני ההתייצבות מאחוריה ומורך־לב לומר שגינו, ולבקש מחילת הציבור והנשיא גם יחד.

הדר וגאונו.

★

אי אפשר לכחד: מנשיא כזה נושבת איזו סכנת־נפשות אמתית. כלומר: סכנה לכמה נפשות הפועלות היום על בימת המנהיגות של ישראל. אינו עטוי לא קליפות ולא מחלצות־דיבור. נושא אבוקה ומשיב אמת. נושא כתר חבר במשמעות הקדומה של תלמיד־חכם וקורן חברות פשוטה אל מעגלותיו. לא בישר כי “ייטיב עם עמו” – כביכול, יעשה חסד כריבון עם נתיניו – אלא מותח יום־יום חבלי־אהבה אל עמו, כסגולה של מהות.

כן. סכנת־נפשות רצינית להרבה אנשי זירה ומישחק וביותר – ללוליינים.

★

הנהג שהסיע אותנו אל המארח אמר לנו בפשטות: אתה נוסע אל הנשיא אמור לו בשמי ובשם רבים כי הוא נשיא טוב וכי אנחנו אוהבים אותו. מפני מה – ביקשנו מן הנהג לתמצת – אתה חושב שהוא נשיא טוב? מפני שהוא עם עמו, נאום משה מזרחי איש מונית.

לא מיטיב, לא יורד אל, רק עם העם. ואין זה יורד אל זה ואין זה מיטיב עם זה, רק חוט של זהות משוך ביניהם. יצחק נבון נטה קשתו בין החסד ובין המלכות, שני יסודות מספירות האצילות, וכל הליכותיו עד כה כנשיא חוזרות ומשלבות יסוד ביסוד – הכל לפי כבוד הכתר. הכל לפי מאור הלב.

מה פלא כי דגלנו עליו ברכה.

ב. ההיסטוריה כרֶצידיב

עפר אנחנו תחת כפות־רגליהם של היסטוריונים על פי משלח־ידם – אף על פי כן היינו מייעצים גם להם לא לגרור את הישישה הקרוייה היסטוריה לכל סימטה בת־יומה ופעמים גם לאנוס אותה בסימטה דחוקה זו על דרך האנאלוגיה המעוותת.

לא לגרור אותה – קודם כל משום שאין בכוחה של ישישה מופלגת כזו לגלות התנגדות פעילה למעשה כּורח. אין נפוליון, למשל, ופקידי מדינה צרפתיים שבעי־עפר של ראשית המאה הקודמת יכולים להתקומם נגד ההשוואה, שחוסר־הגיונה מתחרה רק בתיפלותה, אל שר החינוך של היהודים בימינו, אפילו הוא איש המפלגה הדתית הלאומית.

לא לגרור אותה משום שמשל שלה דומה לפעמים לנמשל כחרס הנשבר ועל הטעם והדיוק שבאנאלוגיה שהביא פרופסור הרסגור בענין “חילול האחד במאי” כבר עמד חיים גורי בטורו לפני ימים אחדים ואין לחזור על כך.

★

אך את ההיסטוריה אין למהר ולגרור אל סימטאות משום שהסימטה של פרופסור הרסגור איננה היחידה שבה אפשריים גיפופים כאלה. אם אמנם חובה היא ללמוד מן העבר אולי אין זה מיותר לעקוב בימינו אחרי תסמונת הרצידיב של איבה פרועה שהיה הקומוניזם היהודי מטפח נגד שומרי־דת־ומסורת, בין במקום מלכותו של הקומוניזם בין במקום מושבם של יהודים מחוצה לה, ושישראל היתה במידה רבה פנויה הימנו. היו פולמוס ומאבק בענייני דת – והם לא חדלו עד היום הזה – אך איבה ארסית במלחמה נגד הדת ונגד משרתיה הפוליטיים לא ידעה ישראל־של־הסוציאליסטים מעודה. פרופסור הרסגור – ולא הוא בלבד – כמו עמלים בזיעת אפיהם האינטלקטואליים והאחרים להביא עלינו רצידיב כזה. ואין לך שיבת־גלות גדולה ממנו.

וכתולדה של אותו רצידיב הולך ובא עלינו גם גילוי־חוזר של שנאת־עצמו יהודית – בייחוד בכל הנוגע למסורת ולמחזיקים בה, ולא רק להם – שאת שרשיה ההיסטוריים אפשר, לפחות מצד קירבת הזמן, למצוא מנוסחים גם אצל תיאודור לֶסינג בעשור השני של המאה הזאת (“Der Jüdische Selbsthass”). והם כמו קו מיוחד שמצא לסינג אצל כמה מן הבולטים באנשי־היצירה־וההגות היהודיים באירופה המערבית.

מסתבר, איפוא, שגם הישישה “היסטוריה” אינה לגמרי חד־סיטרית ולא תמיד הכרחי לאונסה כדי להפיק ממנה הנאה מדעית, והאנאלים שלה מלאים גם כמה מקביליות שאינן מחמיאות כל־כך לדעותיו של פרופסור הרסגור.

ואולם כיוון שאין זו הפעם הראשונה שבה נוקט הפרופסור המכובד עלינו כחוקר, סגנון שעל גבול האלימות האינטלקטואלית כל אימת שהוא מתקרב אל תחומי הדת וגושי נאמניה – מן הראוי לתת לסוגיה זו מרחב של דיון מקיף יותר, כעמקות הנושא. ככבוד המהפכים בו.

ואולם לגבי חילול אי־חילול האחד במאי בשל יום־הזכרון לחללי צה"ל – עניננו בטורי פנקס אלה בשתי נקודות בלבד: האחת – בתחום ההבדלה, שהיא כידוע מיסודי הדעת כשם שהדעת היא מיסוד ההבדלה; והאחרת – בתחום האמונה, לאו דווקא הדתית.

★

יום הזכרון לחללי צה"ל איננו עוד יום בימים, הוא מיצרב אש, להורים, לרעיות, לילדים, לעם שכול. זהו יגון־מוסף של העם היהודי על כל יגונות העמים. אבלו האכסקלוזיבי. הפעם – יגון שמתוך הפדות. שום עם אינו אבל עמנו ביום זה. היהודי גלמוד בענותו כשם שהיה בודד בפדותו. והוא היה גלמוד במערכה על פדותו, לא פחות משהיה גלמוד ונעזב לנפשו לאורך כל דרך ענותו.

אין פירוש הדבר שחגו ואבלו של עם מיוסר מוחקים ומבטלים ימי נס ודגל המחברים אותו כחטיבה אנושית, עם סביבתו,עם הקידמה האוניברסלית. אלא שהאלמנט האנושי, האוניברסלי, במלחמת ישראל על חירותה קיים במידה מוטעמת בהרבה מאשר במלחמותיהן של אומות רבות אחרות. בתוך מלחמת העם היהודי על חירות יש לא רק יסוד של מלחמת שיחרור לאומית, אלא גם מלחמת קיום ממש, עם אלמנט של עשיית צדק אנושי היסטורי שאינו נופל בעצמתו מן האלמנטים הטמונים ביסודו של חג הפועלים. קרבן ישראל במלחמה על חירותה הוא גם קרבן מלחמת האדם לצדקה לאורך הדורות.

גם אם נירגם על ידי חברינו קנאי הסוציאליזם לא נהסס לומר כי גם חג האחד במאי נעמד בצל, כפשוטו, מפני הקרבן הזה. קידת ההכנעה של החג – לפני האבל. זכאי השכול היהודי המיוחד הזה שגם חג הפועלים ירכין ראשו לפניו בענווה.

המהומה שהקימו הנוהגים־לחשוֹב־בסד בשל צמצומו של אחד במאי השנה מפני יום הזכרון לחללי צה"ל שחל באותו יום, היא, איפוא, בעינינו מהומה מבישה לא פחות משהיא אווילית.

זה – לענין ההבדלה. ומשהו לענין האמונה, ועיקרו: האמונה של תנועת העבודה בצידקת רעיונותיה ובכוחה לקיימם.

★

שום ערך לא היה נגרע מערכיה של התנועה וגרגיר לא היה נגרע מעוצמתה אילו קמה והכריזה היא עצמה כי בנפול יום־על־יום ולוח־על־לוח ויגון־על־חג – דבר שלפי הקאלאנדארולוגים עתיד לחזור ולקרות רק בעוד עשרות שנים – בטל האחד במאי מפני האבל.

מי שמאמין בכוח ההתמד של ערכים אלה ובעוצמתם האימננטית של ערכי תנועה זו – לא יהסס להמליץ כי תעשה כן בימי שלטון עצמה כמו בימי שלטון אחרים. כוחה להחליט בדעה צלולה שאם היא דוחה חגה היום אין היא דוחה אותו בעוד שנה ועדיין כוחה עימה להבטיח תכנו וטעמו של חג זה ימים רבים ובכל משטר שהוא.

ולוואי והיתה וודאות שיהיה בכוחה לקיים ערכי יסוד חינוכיים והתנהגותיים שלה בעתיד כפי שיש וודאות שהיא תוכל, כל עוד תרצה, לקיים מיפגני ראווה או חגי־מיפגן.

★

כשאתה נותן דעתך על הסיבות לעלייתו של הרֶצידיב הקומוניסטי במהדורתו היהודית, אין אתה יכול שלא להרהר בכך כי ייתכן שגם הוא מפירות־הלוואי השוטים של המשטר החדש, האנטיפּוֹד החריף שמשטר מעוות זה הוליד. כלומר: הוא לא רק הוליד את החולי הנטוע בתוכו עצמו, בתוך השקפת־עולמו המעוותה אלא גם עורר את התנגדותו מעוותה לא פחות.

עתים נראה כי המצווה להקהות את העיוות השני אינה נופלת מן החובה לעקור את הראשון, מקורו.

ג. אור חרדות

מזמן־לזמן מטילים עלינו כלי התקשורת אלומת־עגמה מפינת־ישוב אחרת בישראל. הפעם, לפני זמן־מה – קרן־צל מאור־יהודה. הנה כאן, בהישט־יד, כמעט מתחת לחטמנו הצפוני, בפאתי בקעת־אונו הפוריה, בשיפולי הבקעה שקדמונים מספרים עליה כי היו מהלכים בה “שלושה מילין עד הקרסולים בדבש של תאנים”.

מצולת־דבש – מזה. ויוון־מצוקה – מזה ו“אדם בוכה שם כמו ילד” ושלא כדברי המשורר – אינו חולם עוד חלומות. מרחק חמש־עשרה דקות מהיכלי התרבות. מככר המיפגנים הלאומיים ומשתי מצודות היהלומנים השומרות על הדר העיר וגאונה ממזרח. אור־יהודה היא שם. במזרח הקרוב, הקרוב מאד.

כתב־הרדיו עובר בחוצות העיירה ומראיין בזה אחר זה גושים מהלכים של חרדות. מדבר פנים־אל־פנים עם כל אסון אינדיבידואלי עד שנמצא משיח עם מיצבור של אסונות. בעיר שחוברו להם יחדיו.

יצחק – כך, כמדומה, שמו – מגדיר עצמו על פי כרטיס־ביקור של תהילה־שהיתה: נרקומן לשעבר. היא – כלומר, זוגתו – חולת נפילה. ומן הצירוף הזה של פגעי אלהים ואדם נולדו עד כה שמונה. שמונה ילדים בגילים שונים המגדלים אב ואם. צער אמתי של גידול הורים. הוא מקוטר־סמים, היא מוכת־גורל. מולידים לבהלה.

★

יפה – ממשפחה זאת או מבית שכן – היתה במוסד. הספיקה הרבה. עשתה חיל באסונות. בת שתים־עשרה בסך הכל. אך כבר “היתה”. כבר יש לה curriculum vitae מושלם, עבר ותולדות, עבר וחותם. לא למדה לא סוציולוגיה ולא יחסי ציבור אך כבר יודעת להסביר את מערכת היחסים בינה לבין החברה הסבר של בגרות – בחכמה של בעל־נסיון, של מה שהסוציולוגים קוראים “מודל”. מודל המסביר את עצמו, האמפּיריקה האנושית הזאת, או החיים כמורה־הוראה.

ילד המזדמן באקראי מוליך אל מגרש שומם. היישר אל גומה סמוייה שבה הוטמנה המקטרת. מה עושים בכלי זה – שואל המראיין את בן־שיחו הראשון. אין איש טועה לא “הבדלה” ולא “בורא מיני בשמים”. נושמים סמים. מקטירים לאלהי האיבוד־עצמו־לדעת, להזייה הסוחפת.

רבים מבני המקום לא שירתו בצבא. רבים שוחררו קודם זמנם או ערקו. אחד שרואיין אומר “אין לי את מי לשרת” – ולא נתכוון לעצמו. אלפים מיוצאי גרוזיה, אלפים מיוצאי עיראק, בוודאי גם רבים מיוצאי אירופה. כור היתוך, כור דולף, בּועה של מימן חברתי נפיץ, הולכת וגדלה, הולכת ונפחה. עוד כך־וכך אחוזים של לחץ ויקידה – והארץ תרעד.

אין זו, כמובן, כל תמונת אור יהודה. לוּז העיירה הזאת הם אנשי־עמל ישרי דרך המוציאים לחמם מיגיעם ובונים ביתם ומגדלים ילדיהם תוך מצוקה והם מגבּלים יום־יום את חמרי־היסוד לאבני המסד של ישראל. ויש באור יהודה מוסדות חינוך מפוארים, שהוקמו בימי־שלטון אחרים, ושעליהם גאוות רשת החינוך המקיף כולו.

אך המצוקות הגדולות שנזכרו – נותנות בעיירה חותם.

★

אימתי תשאל ציון לשלומם? מתי ייזכר לפחות במקום הזה כי ר' יהודה אלקלעי. שעל שמו נקרא האור של ישוב זה, טרח כל ימיו להוכיח שהגאולה הטבעית, הגאולה כמעשהו הרצוניי של האדם, קודמת לכל והיא גם תנאי ראשון לגאולה בדרך הנס?

מתי יתעורר המעשה הרצוניי הזה של ישראל להוציא את השם “אור יהודה” מסגי־נהורו?

בחוץ מתרבים הסימנים כי אולי לא תשכּל עוד חרב. אך בהרבה חדרים עדיין מהלכת אימה. מתי תציץ ישראל אל חדרי־ליבה?

כמה שפנים נחוץ להטיל לטרקלינה של אומה סהרורית זאת – כדי שתחרד?

25 במאי 1979

“אני מביע תקווה כי נשיא המדינה לא ייגרר לוויכוח על תקציב החינוך”.

(שר האוצר, מר יורם ארידור לפני פעילי “חירות”)

לפני זמן־מה עמדנו בטורים אלה על מהפכת הלשון המתחוללת אגב המהפך הפוליטי שאירע בישראל באביב 1977. מערכת־מושגים שלמה, שעיקרה היו שרשים, אדמה ועמל, פינתה מקומה למלים של אויר, שההדר והסרק הם תוכן וקליפתן גם יחד. מה קורה למערכת רוחנית־תרבותית של עם כאשר שדרות שלמות של ניבים שרשיים, גזעיים, מפנות מקומן ללגיונות של מלים התפורות בכפתורים נוצצים למדיו של רב־מלצרים – זה עניין לחוקרי הסוציולוגיה של הלשון.

כאשר יעברו גלי שלטון־התאונה הזה, אולי קל יהיה יותר להלך בשדות הלשון ולבדוק במה זוּבלה השפה העברית בשנות המהפך הזה ומה עומק היבלית והעשבים השוטים שהניחו בקרקע תרבותנו.

אבל אחד הקווים האופייניים. המציינים לשונו של הרובד השלטוני בימינו – ואפשר לעמוד על קו זה בעליל יום־יום – הוא הצירוף של גינוני־סאלון עם גסות־רוח; קידת־נימוסין עם בעיטה באיזור הנשה. מי שאינו מכיר את הרביזיוניזם במקורו יתהה מעט לחזיון משונה, כמעט פרדוקסלי זה. מי שמכירו – לא יתקשה למצוא את גידי העלווה הזאת – בשרשים. הלשון־הרמה והמתק דרים שם תמיד בכפיפה אחת עם שפת השווקים והאגרוף. לשון מדברת גבוהה היא, כידוע, לשון תחתית דווקא. אחדים מאנשי השלטון של ימינו מקיימים זאת למהדרין. וכדי לעשות צדק עם האמת: גם בשיח בינם לבין עצמם. האזינו רק לשיח שרים.

ובכן, האזנו.

★

נער־הפלא הפיננסי של מדינת ישראל. המוליך את הארץ הענייה הזאת – בשבילים זרועים מכוניות מבהיקות, ורשמיקול, וטלביזיות צבעוניות – אל כלכלת־סהרורים, אינו מהסס כלל לקרוא אל נשיא המדינה ש“לא ייגרר לוויכוח על תקציב החינוך.”

לא ייגרר. דבר שר האוצר, כביכול, הוא עצמו מלך גרר. וכמו אין לנשיא חכם־לב זה דעה משלו, השקפת־עולם משלו, בעירת־לב משלו – קל־וחומר לא אבחנה משלו בין העדיפויות האמיתיות של צרכי החברה הישראלית. שר האוצר צועד בטוחות בכוחות עצמו, הנשיא שהוא גם מחנך בכל רמ“ח אבריו – נגרר. באה קבוצת מורים והורים ומחנכים ומדריכי־חבורות; באה המצוקה הנוראה של החינוך בישראל, מתייצבת לפני הנשיא במלוא שיעור חומרתה – ו”גוררת" אותו. לא שהדברים עצמם עולים בשיפודים מלוהטים ומטלטלים כל שומע – לרבות נשיא – טלטלה עמוקה. הם “גוררים”.

ובאמת מה ענינו של נשיא מדינת היהודים בחינוך?

החינוך הוא. כידוע, ענינם של החשבים והלבלרים והשולחנים, אבל מה עסק יש לראש המדינה של עם־הספר, המופקד כביכול רק על הסמלים ועל גינוני־המלכות והטקס, עם שאלת־הגורל של החזות היהודית והאנושית של העם בימינו?

זה – לקליפתו של רמון באוש, ומשהו – לתוכו.

★

שר האוצר, בנסותו להרחיק את מי שהוא רואה כמיפגע רציני בדרכו מכנה את הויכוח על תקציב החינוך ויכוח “פוליטי”. ואם אופיו פוליטי – הרי על נשיא המדינה להתרחק ממנו ת"ק פרסה.

האמת היא, כי על פי התנהגותם של שר האוצר וחבריו ומעשיהם אין עוד היום ויכוח על שום עניין בישראל שנקודת־המוצא שלו איננה פוליטית. והוויכוח הוא כזה מפני שתוכם וגרעינם של מעשי השלטון כולם פוליטיים – עד חוסר־בושה. אלא שהוויכוח על החינוך הוא קודם כל ויכוח חברתי לאומי ממדרגה עליונה ושום איום בהתערבות פוליטית אינו צריך להרתיע איש – נשיא המדינה בכלל זה – ליטול בו חלק, אם מצוות־ליבו וחובתו האזרחית קוראות לו לא לעמוד מנגד.

כי אם יש מקום שבו לא היינו נותנים לשר האוצר הנוכחי אפילו זכות לדריסת רגל – איזור החינוך הוא המקום הזה. כי זהו השר האנטי־חינוכי ביותר, משחית־המידות ביותר, שהעמידה ישראל בשלושים שנות קיומה בראש אוצר המדינה.

מה שעולל שר זה לחינוך העם, להשחתת מידותיו לאורך־ימים, בשלושה חדשים בלבד – לא עשה, ולא ההין לעשות, לפניו שום אדם החרד חרדה אמיתית לגורלה של כלכלת ישראל וממילא – לגורל ישראל. אלף דחפורים לא יעקרו עוד ימים רבים את היבלית המשחיתה ששר זה שתל בציניות ציבורית חסרת תקדים לפני חדשים אחדים, ועדיין – על אף נימת־הקינה העולה מקולו באחרונה – אינו חדל להמשיך ולשתול אותה.

הוא יצר לעם עני ואביון אשלייה של נגידות ושל שפע עובר על גדות; הוא העביר את ההרגשה המתעתעת “יש לי” מתחום השקר הגדול של אוצר המדינה המדולדל אל תחום השקר האישי של כל אזרח ואזרח בישראל, שנפתה להאמין כי ערימות השטרות ההולכים ונצברים בידו, הן עושר של אמת. אילו היה לו שמץ של הבנה בחינוך היה תופס כבר אז כי הוא זורע את הגרעינים של חוסר אחריות אזרחית והוא עצמו ייקרא אחר כך ללקט רסיסיה של אחריות מנופצה זאת.

★

עתה הוא עומד על הריסות־עצמו בחצר האוצר ומעמיד פני מטיף ומוכיח־בשער לעם, שהוא – שר האוצר הזה עצמו – חינכו, כמעט חינוך־של־הלם, להפקרות כלכלית ואזרחית שלוחת רסן. היטיבה לומר זאת מזכירת ארגון העובדים הסוציאליים מעל המירקע: “תחילה הרחיב ביד נדיבה למי שיש לו, עתה הוא מצמצם בקשיחות למי שאין לו”.

ואל יבקש מאתנו לייעץ לו מניין לקחת את שבעת המיליארדים החיוניים לשלמותה ולתקינותה של עבודת החינוך. הוא לא שאל איש מאתנו מניין לקחת את הדולרים ואת השקלים כדי לרפד את מסע הבחירות של מפלגתו בתשורות לאזרחים – אל ישאלנו, איפוא, מנין לכלכל את חינוך ילדיהם.

מחשבה נועזת ומהפכנית מעט, מחשבת מנהיגות אמיתית, לא היתה מתקשה להשיג סכומים אלה מכמה ימי מחזור של קו־הייצור הראשוני של ישראל בימינו: הבורסה, את הריסות האוצר ויגזר עליו, איפוא, ללקט בכוחות עצמו. אין כל הכרח לאפשר לו לעמוד גם על הריסות החינוך.

★

יש להניח לחישובים קטנוניים ולהתייצב בעניין זה באופן חד־משמעי לימין שר החינוך והתרבות. ככל שהדברים אמורים בחינוך יש לקבוע באמת לא מגומגמה כי – על אף כל החששות – רוח של יזמה וחיפוש־דרכים וניסויים מתקדמים מקויימת במשרד זה תוך הבנה למצוקות החברתיות המיוחדות של החברה הישראלית בימינו. ואילו כמה הדגשות שהוסיף שר החינוך הנוכחי אל תכניות החינוך היהודי והציוני – אין שום סיבה להשיג עליהן.

כך או כך, חזית החינוך היא – לפחות לפי תפיסתה של תנועת העבודה – חזית חיונית האמורה להבטיח קיומנו הרוחני הסגולי לא פחות משחזית הבטחון היא קו־ההגנה של קיומנו הפיסי. אם יופחתו או לא יופחתו שתי שעות־הוראה מכל גננת ומכל כיתת־גן; אם ייסגרו או לא ייסגרו שמונה סמינרים להכשרת מורים; אם יקוצצו או לא יקוצצו שלושים וחמישה אלף שעות־הוראה בבתי־הספר; אם תהיה או לא תהיה מערכת־חינוך לאמהות אנאלפביתיות הקרוייה “תהילה” – ותהילת המערכת הזאת אמנם הולכת לפניה; אם יהיו או לא יהיו די פסיכולוגים להנחות את קשי־הלימוד; אם ייעשה או לא ייעשה מאמץ־אדירים להקטין את המספר, המזעזע והמלבין פני־כולנו, של אנאלפביתים יהודים – טיב ההכרעה בין שני ה“אם” האלה הוא משורש ענינה ונשמתה של תנועת העבודה.

יתכן מאד כי על פי ההגיון הסוציו־פוליטי המקובל, משטר זה, ששר האוצר הוא אחד ממייצגיו המובהקים, “בהפקרא ניחא ליה” ובערותם של הרבים יותר משהיא מפריעה לו – מסייעת אותו. שר שציפה כי על־ידי הקניית מכשירי־אלקטרוניקה מוזלים לציבור, אפשר לקנות לבו וקולותיו – בוודאי שהניח הנחה כזו.

אלא ששום חשבון תכסיסי, רגעי, אין לו מקום כאן. החשבון האמיתי איננו כלל עם ארידור. החשבון הוא עם הדור הבא של ישראל ועם ישראל של הדורות הבאים.

★

בשובנו לעניין הדיבור היהיר אל כתובת הנשיא, אנו נזכרים בקטע משיחה עם הנשיא השלישי של מדינת־ישראל, זלמן שז"ר, זכרונו לברכה.

בגבור סערת־רוחו בעניין אחד שהעסיק אותה שעה את הציבור ובהתלבטותו בין מה שמותר לו – או אינו מותר לו – כנשיא לומר בסוגיה זו, אמר ברוח מבודחה מעט, נוסח “אאוריקה – מצאתי”: אגיד להם הכל, הכל. אבל אקדים דברי בפסוק: “יתכן שכנשיא איננו צריך להתערב” ואפטיר ואומר “אבל גם נשיא אינו חייב תמיד לכבוש את האש העצורה בעצמותיו”. ובין שני הפסוקים האלה אמר להם כל אשר עם ליבו.

ברוח זאת היינו רוצים לאמץ ידיו של נשיא המדינה בהתערבותו – הזהירה, הנאצלה – בעניין תקציב החינוך. בכל כוחנו היינו קוראים לו: התערב, בכל מידת השכנוע שלך, בכל כוחך המוסרי. אין עדות ניצחת יותר להיות הנשיא עצם מעצמיה ובשר מבשרה של קהילתו הגדולה – מן ההתערבות החרדה הזאת לענין עמו בעת מצוקה.

21 בפברואר 1982

הדבר המציין את אחד הנתיבים שבו פוסעות שכבות מסויימות של החברה הישראלית איננו הלבנטיניות או האמריקניזציה או חותם ה“נובו־ריש”, הוא האדם שעלה מנכסיו. חותמו הסגולי הוא: ההתבהמות. ואולי אין חותם זה סותר כלל את כל החותמות האחרים אלא הוא, פשוט, חופתם. הוא האפיריון הפרוש עליהם. רצה לומר: ההתבהמות מכילה גם את שלושת היסודות שמנינו ומוסיפה עליהם את מהותה המגושמת שלה עצמה.

בזכות כותרת־לילה אחת על המירקע, שאנו משלמים את אגרתו בקפידה, נתבקשנו לפני שבוע, לערך, לבלות את שעת־החצות שלפני השינה עם אי.טי. ישראלי אחד, תסמונת ההתבהמות של שכבות בחברה הישראלית, האיש היהודי מנצרת של ימינו.

שום מותר־האדם. המוח אינו חורש כלל, אינו עודר ואינו משדר, ודאי שאינו בורר. הוא מעלה כמו קלשון שכבה עליונה של דברים מגובבים המתחזים כמחשבות – ופולט אותם. הדימוי המיכני, שהביא לנו חבר מאיזור הנהיגה המוטורית הוא מדוייק: גלגלי־הדיבור אינם מחוברים כלל אל מנוע. המצמד, הוא השכל המבחין, אינו מחבר כלל בינם לבין מוח האדם. הגלגלים נעים אבל אינם מניעים ואינם מתקדמים, מסתובבים על ריק.

ושמא צודק חבר אחר הטוען כי המצב חמור יותר: יש גלגל, גם מנוע יש – הוא מוח־האדם – ויש שכל מבחין, אלא שזוהי אבחנתו. כלומר: כך עובדת המגושמות הישראלית שהיא כמו כברה שנקביה רחבים וכל הבל וגסות־רוח שקוטרם פחות מביצת־תנין יכולים לעבור דרכם וייחשבו כחכמת־אדם מנוּפּה.

אנו נוטים להאמין כי הצדק עימו.

★

מהי ההכלאה הרוחנית – האתנית, הסוציולוגית, החינוכית – שהצמיחה בּיאוּש כזה? איזה יסוד החסרנו בחינוכו של הישראלי, שהיעדרו האיץ התפתחותם של תאים מעוותים כאלה? מה היה לרגישות. לעדנה, לאצילות היהודית? מה היה לנקיון הלשון המקורית של העם שכאשר ביקשה לומר “הבהמה הטמאה” העדיפה לומר “הבהמה שאיננה טהורה”? מה היה לחוש־הצדק האלמנטרי, שעדיין אנו מאמינים כי הוא ארוג ברקמות־התא של היהודי, ולו גם משום שרוב ימי חייו היה הוא עצמו נתון לתעלוליו השטניים של אי־הצדק, של הרשע?

מה היה לדיוקנם – הרוחני, המוסרי – של קצת אנשים צעירים בישראל שכאשר אנו רואים אחד מהם בוויכוח, בדו־שיח, עם צעיר ערבי משכיל איננו יודעים להבחין מי הוא מי. כלומר: אנו נוטים לחשוב במידה של ודאות, כי הערבי הצעיר הזה הוא־הוא היהודי. אין לנו כמעט ספק בכך. דיבורו המאופק, הליכותיו והתביישותו הקלה משייכים אותו בלי קושי אל קווי־הטיפוס המקוריים של יהודי. ואפילו לא היתה כל הופעתו שלו מעידה על כך – הופעתו השחצנית. הברוטאלית, של בן־שיחו, האיש פינקלשטיין מנצרת, טובעת ביושב־נכחו חותם של יהודי. אנו מזדהים אתו מיד כעם בן־ברית, ואין לכך שום קשר אל העמדות לגוף התבערה הדימוגרפית שנתלקחה בנצרת עלית. יש לזה קשר אל דמות האדם הגדל בתוכנו.

איננו יודעים אם טוב הדבר – לא לעקרונות, רק לאנשים החיים את חייהם יום־יום – ששכונות של יהודים וערבים ימוזגו כבר עתה זו בזו ואם אמנם “איכשר דרא” לשלב – הנכון כשלעצמו כמטרה – של חיים משותפים, מקולעים וארוגים זה בזה. לא נוכל להחיש את פעמי־המשיח אפילו נדפוק בכל־כוחנו בחמורו. על אחת כמה וכמה לא נוכל להאיט פעמיו במקום אחד ועל פי אותו עקרון עצמו להאיצם במקום אחר: אי־אפשר, למשל, להאיט פעמיו בחברון ולזרזם בנצרת־עלית. אם יש מקום לשקול האם טוב ליהודים, לערבים ולישראל כולה שיהודים יתיישבו מיד ובכל מחיר בלב ליבו של אותו אזור בחברון המיושב ערבים – ולדעת הכותב חייב להיות שיקול זהיר ומעמיק כזה – יש מקום לשיקול דומה אם טוב הדבר ליהודים לערבים ולישראל כולה, שנצרת־עלית, שעוצבה באופן דימוגרפי כאשר עוצבה והיא עדיין נטע רופס בהר הסלעי; אם טוב הדבר שנצרת־עלית זו תיושב כבר עתה במעורב. תהליך ההתגבשות, כל־שכן: ההיתוך, של העדות היהודיות בינן לבין עצמן הוא עדיין פריך מאד, שברירי מאד, מכדי שנכון יהיה להטיל לכור הזה כבר עתה יסוד כימי אחר, שונה וחריף, ולצפות כי בילול כפוי, קיצוני ומיכני, יתן פירות של ברכה.

סוציולוגים יעידו כי פעמים יש בהיבדלות הפיסית – בתנאי שאיננה מפלה ואיננה מקפחת שום צד – פוטנציאל גדול יותר של סיכויי־התקרבות לעתיד מאשר במיהול מיכני בהול, ויהיו עקרונותיו המופשטים נעלים כאשר יהיו. מדוע לא נודה: נחוץ עדיין דילול אבולוציוני ממושך ומדורג של האיבה ההדדית כדי שאפשר יהיה להביא לדיבלול אמתי יותר של שני העמים היושבים במדינה אחת. והמדינה הזאת – יש לומר בלי שום התחסדות – אף כי היא חייבת להיות טבועה בחותם השוויון האזרחי הגמור והמוחלט לשניהם, היא טבועה גם מעיקרה בחותם חד־משמעי: ריבונות ממלכתית של היהודים.

★

לכן, ההפרדה או אי־ההפרדה של שכונות היא ענין לשיח הדדי גלוי־לב; להסבר ולבוחן שבו חייב כל צד לבדוק טובת עצמו, טובת שכנו וטובת הארץ כולה ועתידה. אבל כל מערכת־ההנמקות של האיש הפרוע – או המופרע – הזה מנצרת־עלית היא תועבה שיש לדחותה מכל וכל. המונח “גירוש” – שעליו “הורגנו כל היום” כיהודים – מימי נבוכדנאצר עד ימי אסוננו האחרון – הוא מונח שרק מוח מעוקם יכול להולידו ורק גלגלי־הגייה המחוברים למנוע מופרע יכלו להגותו. הצירוף “לך לך”, שמשמעותו הראשונה, המקורית, בדברי ימי ישראל היא. כידוע משמעות של ברכה, היה, ברבות ימי ההיסטוריה היהודית לארורה בקללות שהעם היהודי נאָר בהן מעודו. הרי שעם זה חייב במישנה־רתיעה – וסלידה! – בטרם יעלה צירוף זה על דל שפתיו.

הפרי הבאוש הזה, אומרים לנו. גדל על אדמתה של תנועת העבודה. על אדמתה? ספק. אבל האמת היא שלא מעט פירות באושים מסוג זה ומסוג אחר גדלו על זבלה.

★

היינו נעצרים כאן אלמלא נקבצו לנו כמה וכמה גילויים של תסמונת ההתבהמות גם בתחומים אחרים והם כפגיונות הנטויים אל לב החברה הישראלית מעברים או כתערים השלוחים אל פניה להשחיתם.

רם עברון ידידנו הוא בעינינו, כבעיני רבים, מן הנבונים ובעלי־הטעם במערכות התקשורת. והנה דווקא בתחומי תכניתו “זה הזמן” הטעימנו גם הוא ממרקחת בהומה זו.

מסתבר כי אחד הבילויים של אלפי ישראליים בלילות־שבת, בטבורה של העיר תל־אביב – והתיבה “טבור” איננה מקרית במכלול האנטומי שבו ידובר – הוא התכנסות בקולנוע תל־אביב למשהו הקרוי “מישחק חברתי”. ושיאו של מישחק זה התפשטות של זוגות מן הנאספים – מהאמיצים ועזי־הנפש שבהם, כמובן – עירומים כביום היוולדם, על הבמה. בתחרות־התעוזה הזאת יש מידרג של שבעה כוכבים. והכוכב השביעי בגאלאקסיה התרבותית והבילויית של הישראלי בן־ימינו היא הופעה זוגית – פנים ואחור יציע ועכוז – על הבמה לפני קהל אלפים. והמשיג את הכוכב השביעי של העירטול הגמור זוכה ב“רקיע השביעי”, שהוא, כידוע חלום־חייו של כל ישראלי, כרטיס־חינם לחוץ־לארץ. “בואי ונעלה – בשביל הכיף”, אומר לרעייתו בעל מוסך, צעיר מראשון־לציון. הגבר – הרחוק מלהיות שאר־בשָרו של אפולו – התערטל עירום ועריה לכבוד אלפי המסובים ולתפארת מדינת ישראל. האשה, לעומת זאת, שהכריזה על עצמה כ“דמות דומיננטית” אמרה: “אני לא הלכתי עד הסוף”, כלומר: התפשטה, אבל לא עריה. והדירה את הצופים מהשקף חטוף על מלוא־חמוקיה של ונוס מראשון־לציון.

ולחווייה עדריית זאת, שמקיים אותה איזה תולע אמרגני בשם מאיר רמז, מתכנסים בלילות שבת כאלפיים איש ואישה מישראל־של־ימינו, משלמים מיטב כספם, – סיגיה של המדינה הזו – ויוצאים מצוחקקים ומלוקקים מן התמורה המלאה שקיבלו חלף ממונם. איך אמר אחד מהם “בוכטה אחת של שקלים ישראליים – פחות”.

אמרגן וקהלו, רועה ועדרו, במרכז האחו התרבותי, בטבורה המעורטל של “אבנך ונבנית”.

כשאתה מוסיף אל מחרוזת אנומלית זאת את פקודתו של שוטר ישראלי על נער ערבי להתפשט עירום ועריה במרכז הרחוב בלוד (הדבר הופיע בעתונות ועדיין לא הוכחש על ידי שום גוף), בין בשביל לחפש אבנים סמויות באברי גופו בין כעונש או כנקם – אתה רואה בהמיות זאת גם ביישומה האינדיבידואלי, הלא־קיבוצי, אבל כמעט הרשמי־למחצה, כחלק מנורמה המתחילה להיות נחלתם המוכרת של חלקים בחברה בישראל.

★

“הפחד מריקות” (“horror vacui”) הוא מטבע שטבע הפילוסוף האיטלקי תומס קאמפאנלה, בראשית המאה השבע עשרה. מקורו של צירוף זה אצל חכמי יוון העתיקים. אך הסתבר כי בעוד שהטבע אינו מפחד כלל מפני הריקות, יש לחברה סיבות רציניות לחשוש מפניה.

בטיפולוגיה של שכבה ישראלית לא קטנה אתה נתקל יותר ויותר בריקות הזו. במשמעות הרחבה יותר פירושה של ריקות זו הוא שאין אתה מוצא בה אמונה ואין אתה מוצא בה כפירה ורק מייללת בה איזו נביבות שורקנית, ואיננה אלא חלל רוחני מטיל פחד – הוא פחד הריקות עצמה.

יש, כמדומה, בסימנים הברורים של ההתבהמות הישראלית מיסוד הריקות הזו. לתוך מערבולתה הולכת ונסחפת שכבת־דור שאיבד אמונה גם במסכת־ערכים דתית, גם במסכת־ערכים חברתית ואין לו אפילו עניין – אולי מפני שאין לו גם יכולת – בכפירה רעיונית אקטיבית, המשיגה על מסכות־ערכים אלה ומערערת עליהן. הוא מצטייר לפנינו בוהה מתוך ריקות רוחנית ונפשית שהיא־היא ראשיתה של ההתבהמות.

עניין החינוך ופני החינוך עולים, איפוא, אל המיפלס העליון של פני החברה לא רק מזוויתם החשבונית־תקציבית – ורק אטומי־הבנה יתנכלו להם מזווית זאת – אלא גם מזוויתם המהותית. אלא שזה פרק אחר ומיוחד והוא־הוא אולי אחד הגרעינים האמיתיים של סוגיית החינוך כולה בישראל של ימינו.

14 בנובמבר 1983 

א. הזרם הברוטאלי

בנוסף לשלושת הזרמים העיקריים הקיימים והמוכרים ביהדות: הזרם האורתודוכסי, הקונסרבטיבי והריפורמי, הולך ומתפתח באחרונה משהו הדומה לזרם רביעי, והוא הזרם הברוטאלי. לכאורה. אין לך צירוף פחות הגיוני או יותר סותר את עצמו מצירוף התיבות: יהדות וברוטאליות. אבל המציאות הולכת ובוראת צירוף כזה, יהיה הגיונו מעוות כאשר יהיה. אולי אין זה לפי שעה זרם אלא פֶּשֶׁט בלבד, מעין אפיק המסתעף מנהר מרכזי, אבל זרימתו העכורה – זרימה, והנחשולים שהוא מעלה אינם מסוכנים פחות מנחשוליו של נהר־איתנים.

★

ייחודו העיקרי של אפיק זה בנהר־היהדות של ימינו, הוא שמבקש להסמיך ל“קול יעקב” את “ידי עשו” ולכרות ביניהם ברית של פעילות אלימה.

הדברים נראים כהכלאה של הקנאות החשוכה מבית־מדרשם של “נטורי קרתא” עם האלימות שלוחת־הרסן שהיא בימינו מסימניו של העולם המודרני, החילוני. אין לשער כלל איזה בכור־שטנים יכול להיברא מכלאיים כאלה.

ואולם הדבר המדאיג והמסוכן ביותר הוא שאפיק זה התחיל לינוק את מימיו גם מן הזרם המרכזי של היהדות הדתית, מן הנהר של הציונות הדתית השפוייה – והנה־הנה הוא עומד בכוח עצמו ומונע על ידי אנרגיה לאומנית־דתית קנאית – אש זרה שהוא בעצמו מייצרה. במהלכו הקיצוני של זרם זה אין המשייטים בו מוציאים מן הכלל גם שפיכת־דמים. הנוסח הוא “עת לעשות לשם – הפרו תורתךָ” ואילו מהו ה“שֵׁם” המצדיק הפרה כזו, זאת יחליטו המפירים עצמם על פי דרגת הקדושה שהם מייחסים למטרותיהם.

★

אלא שלא זו בלבד שהידים מתחילות להזכיר יותר ויותר את ידי עשו. גם הקןל אין בו עוד הרבה מקול יעקב. הקול, הדיבור, אינו פחות אלים ומסוכן מן הידים. מבחינה זאת הולך ומיטשטש ההבדל בין קצת מרועי־העדה הרוחניים של יהודים אלימים בימינו ובין המטיפים היוצאים ממסגדיהם ביום ששי. על כנפי האופוריה של סהרורים מסוגל צעיר בן־ימינו להמריא אל ענני־ההזייה או לטפס אל השלבים העליונים של סולם יעקב־המטורף שמהם, למשל, אפשר גם להפציץ את המסגדים על הר הבית.

ובאמת, אם הצליחו המוסלמים לפני כאלף ושלוש מאות שנים להקים על הר־המוריה משהו המבקש להידמות לבית־המקדש של היהודים – מדוע לא נטעים גם אותם טעם המרטירולוגיה של “חורבן הבית”? מדוע לא נהיה לכם כנבוכדנאצר השני ולא ניטע בקורות האיסלם לדורותיו את תאוות־הנקם ואת המאוויים לשיחזור בית־הקדושה שלהם? שהרי במרום הסיחרור, על השלב העליון של סולם־המשוגעים, אי־אפשר כלל לשקול מה מסוכן ממה: מסגד בנוי לתפארה, אפילו הוא מתנוסס על תילך שלך, או מסגד שחרב והוא כצלקת תובעת־נקם בלב מאמיניו לעולמים.

★

האמת היא. כי הקול המעוות הזה, שאין בו אפילו זכר לקול יעקב, היה חבוי כבר באופוריה המשיחית של מי שכלוא עתה – לדאבון הלב – בד' האמות של נפשו הנעכרה. אופוריה זו ביקשה – ובמידה מסויימת גם הצליחה – להכניס את העם כולו אל ערפילי הסם המשכר של גדולה, שהיא, כביכול. בהישג־היד. היא פתחה פתח להאלוצינאציות מדיניות ודתיות שאין להן שום שורש ואחיזה בחיים הממשיים. זה לא היה פתח לחלומות. החלום הלאומי והחברתי כשלעצמו לא זו בלבד שאינו פסול אלא שהוא מפרה ומוליד גם כוחות פנימיים סמויים המקרבים את הגשמתו. הציונות עצמה היא חלום גדול שתנועה חלוצית אדירה נרתמה להגשמתו כדי להפכו למציאות. אך משעה שאדם מתחיל לחיות את חלומו בהקיץ כמציאות שהיא כבר קיימת, כממשות; משעה שאדם מתחיל לנהוג ולהנהיג על פיו את חיי היום־יום שלו – נהפך החלום להזייה פתולוגית העלולה להוליך אל חורבן את המציאות על חלומותיה וחולמיהם גם יחד.

★

ואולם אם יש דבר מדהים בתגובתם של אישים וגופי־ציבור על גילוי המחתרת הדתית זוהי ההנמקה לטעם הפסילה של התארגנות מסוכנה זו.

שימו לב: הטעם העיקרי לפסילת המחתרת הזו, מעשיה ומזימותיה, איננו מוסרי. הטעם בעיקרו הוא מדיני. כביכול, הדבר היחיד שנשתבש כאן הוא השכל המדיני התכליתי. לא שהופר כאן המושכל המוסרי הראשון של חברת האדם אלא ששובשו סדרי מדינה.

הכל מזכירים “נטילת החוק בידיים”, הפקעתו מידי המצווים והמופקדים על שמירתו, זלזול ביכולתם של כוחות־הבטחון ושיבוש סדריה התקינים של הדימוקרטיה. ובעיקר מעלים חרדה נוראה מפני “מה יאמרו הגויים”. כביכול, אילו נתגשמה התכנית השטנית הזאת לא היה נמצא עוד בעולם אף לא בלעם אחד שיקרא מראש ההר: “מה טובו אהליך יעקב”. ובידוע, אין ישראל יכולה להתקיים אף לא יום אחד בלי שתשמע קריאת־התפעלות כזו מבלעם כלשהו.

★

את כל הנימוקים לסלידה מפני המעשים – ומפני המזימות שלא הגיעו לכלל־מעשה – שאבו הסולדים ממקור אחד: ממערכת ההפרדה שהתקין אותו הוגה־דעות צרפתי מפורסם בין הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת – כדברי אחד מאישי הציבור: “אין אדם רשאי להסיג גבולה של אחת הרשויות האלו שנתחמו על ידי מונטסקיה כל עוד לא הוסמך לכך.”

וכיוון שאיש מבין החשודים־שהודו לא הוסמך לא לגזור דין ולא לבצעו; ויען כי שום רשות מוסמכת, על פי החלוקה הנזכרת של מחבר ה־“De l’esprit des lois” (“רוח החוקים”), לא הסמיכה אותו לשים מטעני־נפץ באוטובוסים או לקטוע רגליהם של ראשי עיריות – הרי זו, באמת, הפרה נוראה מאין־כמוה של כל הנורמות המקובלות בדימוקרטיה וכל אשיותיה של מדינת־היהודים נמצאות מתמוטטות.

★

כך הנמקת המדינאים, כך התקשורת, כך הציבור, כך – במפתיע – גם הרבנים ואנשי הדת. והדבר המזעזע הוא כי איש מכל אלה – ובייחוד לא מאנשי הדת – לא קם בזעקה ספונטאנית על ההתעלמות מן הציווי המוסרי הקטיגורי, שקדם לכל דימוקרטיה ולכל סטרוקטורות מדיניות, הוא הלאו שנחצב בהר־סיני: לא תרצח. הכל דיברו רמות על הפרת המבנה הקלאסי של הדימוקרטיה – איש לא נזדעק מתהומות הכרתו המוסרית ובטרם כל חשבון, נגד הפרת הצו של מחוקק עברי שקדם לה קצת, הוא המחוקק של מעמד הר־סיני.

הקהות המוסרית הזאת של יהודים מאמינים ושל קצת מרועיהם הרוחניים מול שפיכת דמי־נקיים – או מול מזימה לשפוך אותם – היא הביזוי החמור ביותר שידעו דת ישראל ואמונתו מעודן.

★

לפיכך, לא את החילוניים בישראל יש להזהיר מפני מגמת־ההתפתחות המסוכנה שנושאת בחובה המחתרת הדתית. היא איננה מאיימת עליהם דווקא. היא מאיימת על ישראל כולו, על מורשתו המוסרית כעם ועל הישגיו הלאומיים בארצו. אך חוד־המחץ האמתי שלה ננעץ בלב־ליבה של היהדות הדתית. הוא ננעץ בלב־ליבם של המאמינים כי מורשת ישראל רצופה טוהר מוסרי וכי הדיבר “לא תרצח” אינו מבחין בין דם יהודי לדם שאינו־יהודי והוא חל על כל הברוא בצלם.

על מה שעמד להתחולל – ולאשרנו, נמנע – באוטובוסים ברמאללה ובהר־הבית, אין צורך לערוך הפגנות בככר דיזנגוף דווקא. מי שחייב היה להזדעק ראשונה אלה הם בתי הכנסת – מיקדשי האמונה הישראלית. שם צריך היה לעכב את הקריאה לא בבקשת רחמים על בלועי הדעת – אף כי בשלב מסויים של גיזור דינם יהיו בוודאי גם הם ראויים למידת־רחמים אנושית בסיסית – אלא באזעקה מוסרית שקולה הולך מסוף ישראל ועד סופה. אזעקה על חילול שם האלהים וחילול שם האדם באשר הוא אדם. אזעקה בלי “אבל”, בלי התחשבנות עם אחרים, בלי מחקר־השוואתי מפותח מה היו עושים או מה היו אומרים ה“שמאלנים” אילו נתפסה מחתרת הפוכה. האימפרטיב המוסרי של היהדות בענין “לא תרצח” הוא סופי ומוחלט, אימפרטיב קטיגורי.

כל השימוש ב“הבא להרגך – השכם להורגו” במקרה זה, הוא שימוש של הבל וחמקמקות. שתילת מיטעני־נפץ שבהם ימצאו את מותם אנשים ונשים, זקן וטף שלא חטאו כלל – היא פירוש חולני ומעוות לכלל המוסרי הזה של הגנת אדם על חייו מול העומד עליו לקפחם.

★

אלא שגם את הסכר בפני הנחשול הברוטאלי בתוך חלק מן היהדות הדתית לא יקים שום כוח ציבורי אחר זולת היהדות הדתית עצמה. לא כדי להגן פיסית על עצמה – אף כי נסיון השבוע הוכיח כי גם הגנה כזאת איננה מיותרת עוד אפילו בין כתלי בית התפילה היהודי. את הסכר חייבת היהדות הדתית – וזה כולל את היסוד החלוצי בגוש־אמונים – להקים מיד כדי להגן על טוהר ערכי הדת והאמונה היהודיים; להגן עליהם מפני העיוות והסילוף לגופם ומפני הדחייה והסלידה שדמות מעוותה זו מעוררת בחוגים רחבים של החברה החילונית, שערכי המסורת והמוסר היהודיים הם עדיין רכיב בסיסי במיבנה הרוחני שלהם.

האופוריה הפוליטית – אמרנו – היתה כמדגרה לגידולי־הפרע של הברוטאליות הלאומנית־דתית. אך היטיב אולי נשיא המדינה להטעים כי משהו נתעוות גם במערכת־החינוך של דורנו וכל־כולה טעון בדיקה.

לעניננו, ניתן אולי לסכם את הדברים במסקנה עגומה למדי: החינוך החילוני – בשלוחותיו הראדיקליות – ניסה הכל כדי לגרש מתוכו את האלהים; החינוך הדתי – בהסתעפויותיו הקנאיות – מגרש מתוכו בעקיבות את האדם.

ב. בין רחבה להיכל

“היסוד והשורש של קיומם של עוצמתם ושל חורבנם היא הדת ומלחמת הדת”

(טאקיטוס, על היהודים)

מי שסבור שאפשר לתפוס את האלהים היהודי בפינה חשוכה באיזה קולנוע בעיר־שדה בישראל ו“לגמור” אותו שם אחת ולתמיד – איננו מכיר את תכונותיו של האלהים הסגולי הזה. יש בו, בין השאר, מתכונת הפניכּס, הוא עוף החול – וככלות־הכל גם הוא יציר־כפיו של אותו אלהים עצמו – שעולה על כל המוקדות ואף על פי כן קם מיד מאפרו ודבר לא נגרע ממנו.

למראה כל אשר עבר על העם היהודי ואלהיו אתה תוהה לפעמים, לא איך שרד העם אלא איך שרד אלהיו, שהוא, כידוע, שבע־ימים ושבע־תלאות יותר מעמו – ושרד גם מזעם עמו.

נמצא שאפילו ראש־עיר מתקדם ושוחר־טוב, עם רוב ברור במועצה, לא בנקל יוכל לאלהים שכזה. מה אפשר לעשות? – אלהי היהודים.

★

נשים, איפוא, נפשנו בכפנו ונציע לראש עירית פתח־תקווה המכובד עלינו מאד, לשים קץ למופע המדכא והמבייש את כולנו – שלא בעטיו של ראש העיר, כמובן – המוצג זה שבועות רבים בלילות שבת ברחובות שמחוץ לקולנוע “היכל”. חופש הביטוי הוא ערך נאצל ואנו מצדיעים לפני ידידתנו שולמית אלוני המתייצבת בכל כוחה המשפטי והמוסרי בכל מקום שהיא חשה פגיעה – או רמז של פגיעה – בזכויות האזרח. אבל כבר אמרו האומרים אל כולנו כי “יראת־שמים היא דבר גדול, אבל קצת שכל אנושי פשוט מעולם לא הזיק לה”.

והשכל האנושי במקרה זה אומר כי יש גבול לכוח־הסבילות של מערכת העצבים הלאומיים ויש לבחון היטב אם אין הם נדרכים יתר על המידה מכל עבר עד כדי סכנת פקיעה; יש לבדוק אם חופש הצפייה־בסרט של מאה חובבי קולנוע – ואפילו העקרון החשוב המונח ביסודו – שווה במהומה החברתית ובמתח הקהילתי שבהם מעורבים מדי שבת אלפים מתושבי עיר ואם בישראל. בעצם – כולנו.

★

ולגוף הענין – וגם זאת לא נחשוש לומר: אם הדבר פוגע כה עמוקות ברגשותיהם של אלפי יהודים. הנכונים להשבית גם חג עצמם גם חג משפחותיהם ולהיקהל ברחבות־ההפגנה, יהיה היכל הסרטים דמום בליל שבת כפי שאמנם היה במשך שנים. כך או כך, בית־הקולנוע בפתח־תקווה איננו “מצדה” של שוחרי־החופש בישראל ולא הוא ה“קאזוס בלי” במאבק בין חילוניים ודתיים. ולבד מזאת, ראינו אלפים של שומרי־שבת מתקהלים כל שבוע בהגנה עליה. לא ראינו אלפי שוחרי־חופש נוהרים ונזעקים שם ספונטאנית להפגנה נגדית. הרי שלצד אחד איכפת הדבר יותר.

אין הדבר בא, כמובן להצדיק כהוא־זה את התופעות הברוטאליות מצד הציבור הדתי שהיו בענין זה בפתח־תקווה. אלא, שככלות הכל, כפירתנו עדיין לא הגיעה למדרגה כזו של אמונה ואש־דת שנוכל לומר כי דווקא על הצגת סרט־בלשים בליל שבת בפתח־תקווה ניהרג ולא נעבור.

★

אמרנו כי הקולנוע בפתח־תקווה איננו המצודה של שוחרי־החפש בישראל משום שהדברים שעליהם אנו חלוקים עם המפלגות הפוליטיות של הציבור הדתי הם בתחומים חמורים בהרבה. שיחרורן הגמור של בנות דתיות מכל חובה של שירות לאומי – אפילו בתחום של עזרה וסיעוד לזולת שלא במסגרת צבאית (השירות הצבאי גופו הוא סוגייה אחרת) – הוא אחד הכתמים החמורים על הנהגת הציבור הדתי בישראל. השקר והצביעות שבהצהרת שלושים אחוז מן הבנות המבקשות להשתחרר משירות בצבא – שקר וצביעות שנהפכו לנורמה חברתית ולאומית מקובלת – הם כתם מביש על חברתנו כולה.

אזור זה, כמו ההפקרות המוסרית שבהקצבות נוסח־גבאים לגופים שבחלקם אינם קיימים כלל, הם־הם האזורים שבהם אין לוותר כחוט־השערה בשל טעמים של נוחות קואליציונית. משום שבהם נבקעים בקיעים־של־מעמקים בין רבדי־אוכלוסיה בארץ ומתהווה צלקת מוסרית שלא בנקל תגליד.

★

לפיכך, יותר משהיינו לוחמים בשעה זו עם המחנה הדתי על זכותנו שלנו לעבור כמה עבירות, היינו נלחמים ללא־רתע על חובתם שלהם לקיים כל מצוות־היסוד של חיינו הלאומיים.

למאבק זה אין אפילו צורך לגייס את חמודותיה של פנינה רוזנבלום.

ג. שומר פתאים

מה שאמור היה לעשות ולא עשה השכל האנושי האלמנטרי – עשתה הביולוגיה.

עם הגהת שורות ה“פנקס” הזה הובאה לעינינו ידיעה של סוכנות טלגראפית כי בשל “חולשתו של הרך שנולד לאחת הזמרות בלהקה הגרמנית ‘אספּה’ בוטלה השתתפות הלהקה בפסטיבל ירושלים”. בגלל התערבותה הבלתי־קרואה של הביולוגיה לא נוכל, איפוא, להאזין לשירי־ערש ושירי גטו ומכאוב ביידיש מפי להקה גרמנית טהורה. כך נשלל מאתנו התענוג של האזנה לשפת האמהות של הטבוחים ולרימום גבורת לוחמי הגטו מפי צאצאי מהרסיו.

נודה להשגחה שמנעה יציקת כד־הזפת הזה לתוך חבית הפסטיבאל שנצטיירה עד כה – לפי עיקר תכניותיו – כחבית של דבש מבחינה תרבותית. נצטער רק שלא עמד למארגני הפסטיבל מלכתחילה חוש־הטעם האלמנטרי שלא לעטר בקריקטורה ווקאלית צורבת כזו אחד ממפעלי התרבות הנאים של ישראל בבירתה – ירושלים.

8 ביוני 1984

פעמים יש את נפשך לשאול בנוסח המתחקרים של ימינו: מי אתה חירות לפיד? מי אתה – איש מופלא של התנועה הקיבוצית? מי אתה – איש בהיר־דרך כזה בתוך החברה הישראלית הנבוכה והמבולבלה של ימינו? נושא שני שמות יומרניים – חירות ולפיד – אך מסתבר שאפילו השמות מוצאים עצמם מתמודדים עם המעשים גופם.

האמונה הזאת, הבוקעת פתאום ממעבה הספקנות והרפיון. מֵאַיִן הוֹפַעתָ, איש תמהוני שכמותך, כמו כפיל לגיבורו של סרוונטס, שמערכת התגובות שלך כה שונה מתגובותינו? מדיבורך עולה איזה צליל דיסוננטי המתמזג בקושי עם תווי־השיח של מדינת ישראל בימינו – אף כי הוא־הוא צלילה של הלשון שבמאמרה נבראה מדינת היהודים עצמה. איך אתה אומר: “מעניין אותי האדם. מעניינת אותי מדינת ישראל – וזה הכל”. איזה דיבור הוא זה? מאיזה כוכב־של־עבר צנחת פתאום על מדינת היהודים?

אילו היית קברניט, חבר קיבוץ, ששילח – בשגיאה אנושית איומה! – נוסע סמוי אל חוף אין־מבטחים; אילו נתפסת, כחבר קיבוץ, בנשיאת סמים בקטמנדו שבנפאל, כל עיטי העטים היו עטים עליך ועל תנועתך. עכשיו. שאתה מקדיש חייך למעשה דהה, חסר־ברק, כמו שיקום האסיר או פדיון השבוי; כשאתה ממצה בפשטות כזו את ייעודו של האדם כאדם ואת התעודה ההומאניטרית הבסיסית של תנועתך – מה טעם יש להפוך בך? מי, בימינו, שש לטפל באנטי־גיבור?

★

ואף על פי כן: כאשר ייכתבו קורות הימים האלה יקודו הכותב והקורא גם יחד לפני השנים: לפני הגואל והנגאל.

דניס גולדברג – עוד יהודי בנושאי הלפיד של חלכאים. עוד יהודי המשלם בלשד־חייו מחיר חירותו של הזולת. אילו העמיד העם היהודי כסולם, זה על גבי זה, כל בניו – כל טובי בניו – שנתנו חייהם למלחמות החירות של אחרים, למלחמת האדם על צלמו, היה ראשו של הסולם ננעץ בעומק שמי האלהים.

“עשרים ושתים שנה לא ראיתי פרצופו של ילד” – אמר דניס גולדברג, המשוחרר מן הכלא בדרום־אפריקה, בביקורו בגן־הילדים של מעיין־ברוך. שים נא אל לב, אחינו עז־הרוח, כי גם הוריו של ילד זה טיפסו באחרית כוחם במעלה־האש של הסולם הזה, הוא סולם החירות של עמם־שלהם, שעדיין – עדיין! – אינו מוצב איתן.

אולי משום כך לא קלה לפניו הבחירה “בין הסוסים” – כדבריך.

הספקת לומר לנו מתוך רגש של דאגה כי “ישראל לא בחרה בסוס הנכון (בדרום אפריקה – י.) להמר עליו”. מי יבוא בוויכוח עמך, איש־פלדות שנשא עשרים ושתים שנה בזקיפות־גו כזו את האסל השובר־כל־מפרקת של כלא אכזר ונוגשיו?

אך אולי נסנגר מעט על המדינה הרעודה הזאת. וכי נחדש לך אם נאמר כי ריח האפרטהייד הורס את רקמות־אפנו וסותר כל תפיסתנו על שוויון האדם לפני בוראו ולפני עמיתו האדם? אבל בדוק נא כמה “סוסים” עומדים לבחירה לפני המדינה המיוסרה הזאת. הראית מדינה שבחירתה בין “הסוסים” אינה יכולה שלא להיות מושפעת גם מבני־הערובה היהודיים הרתומים לעגלתם? הידעת מדינה שיותר משמבקשים ממנה לבחור, כפויה היא, לפעמים, לקוד לפני ה“סוסים” למיניהם בתחינה שיבחרו בה? והן היא עצמה עדיין לוחמת יום־יום לקיום חירותה שלה.

הבט מן הארץ וראה.

ואולי סמלה האמיתי של הרוח המפעמת אותה הוא. בכל זאת, דמות גואלך: חירות לפיד, איש איילת השחר – הוא והילארי, בתך, ממעיין־ברוך. הם וביתם הקיבוצי כולו.

★

אנו מאמצים אותך אל לבנו בדרך־ארץ אנושי עמוק. אשרי הנגאל וברוך גואלו. נוכל היום לקרוא לשניכם, בפרפרזה קלה, את החקוק על אדן פסלו של בנימין פרנקלין, לוחם החירות האמריקאי מן המאה השמונה עשרה:

“חטפו מן השמים את ברק החסד ומן העריצים – את החירות”.

4 במארס 1985

בין האבן והגן

יש לראות נכוחה: המרכז המוֹרמוֹני בירושלים קום יקום. כל הפיתולים – הפרלמנטריים והקואליציוניים – הם ללא הועיל. הרבה בשורות מרחפות בין הרי המשׁחה והר־הבית – בשורתו של ג’וזף סמית, כנראה, לא תיעדר משם. איך אומר העברי בן־זמננו: זהו זה. והמרכז קום יקום לאו־דווקא מפני העקרון המקודש – ובדין – של חופש התורה, או חופש הפולחן שהובטח גם במגילת העצמאות של ישראל. גם לא מפני נצחון אור־האמונה של אותו סמית על הַחַשְׁכוּת ר"ל, של הרבי מגור. המרכז יתנוסס “על פסגת הר הצופים” – כְּתַבְנית שירוֹ של אביגדור המאירי – על־פי כלל פשוט שיסודו בפולקלור היהודי: “אם יטיל הכסיל אבן לַגן – עשרה חכמים לא יעקרוה”. זה יהיה גם גורלה של האבן המורמונית שדווקא חכמי ישראל ושריה, חילוניים ודתיים, הם שהטילו אותה לפני חמש שנים על מפתן הר הצופים.

והוא מחוייב לקום – משום שדיבורה של מדינה איננו הפקר. כל־שכן דיבורן של מדינה ועיר מפי המוסמכים בדובריהן. קל־וחומר – הבטחה מפורשה ומוסמכת, בשם מלכות ובירה, שניתנה לזרים ושעל־פיה פעלו (בעניין הבניה, לפחות) בתום־לב, ותכננו תכניות, ויצקו יסודות ושלדים ונטלו על עצמם התחייבויות. בקיצור, האוניברסיטה תקום, אלא אם כן תחליט ישראל להבאיש ריח־עצמה ולהגעיש עליה את העולם.

אם זכִיה היא לדורות או בּכִיה – זו שאלה אחרת. מלת־המפתח כאן היא “לדורות”. ובהיות התיבה “לדורות” וככל שהדברים אמורים בירושלים, מלת־המפתח – מותר להרהר בנושא זה הרהורים נוספים אחדים.

הפחד ממיסיונריות – רעות רוח

יש להקדים ולומר כי כל הפחד מפני המיסיונריות וציד־הנפשות הוא, בעינינו, הבל, ובאמת: רעות־רוח. לא משום שעשיית־נפשות איננה מעיקרי המצוות של המורמונים. נהפוך הוא, זוהי כת שאינה מסתירה כלל כי גיוס כופרים לאמונתו של ג’וזף סמית הוא חלק מעיקרי הווייתה. בילינו בעבר שבועות אחדים ב־Salt Lake City (“עיר האגם המלוח” שאיננו אלא כפילו היומרני של ים־המלח), במדינת יוטה בארצות הברית, שבקרבתה זורם גם נהר הקרוי “ירדן”. זכורה לנו היטב שיחה עם איש מקסים, מראשי עדה זו, שאמר לנו לעניין מטרות המורמונוּת: “ודאי, אנו שואפים לראות כל העולם מורמון. הייתי מאושר, למשל, אילו יכולתי לעשות איש נחמד כמוך למורמון”. כפי שמסתבר, לא יכולנו להסב לבן־שיחנו אושר מופלג כזה וחזרנו לירושלים יהודים ונימולים כשהיינו. אפילו כך, אפילו טבועה המיסיונריות בדמה של כת זו, רק עלבון הוא לדת ישראל ולמאמיניה – לרבות יהודי שאינו מקפיד בתרי"ג – להניח כי משכן מורמוני מהודר בירושלים מסוגל להעביר יהודים על שכלם ועל דתם.

לא קל למרמן אותנו

אילו היינו רועדים כל כך מפני כל רוח־מיסיונרית מצויה ומפני כל פיתוי לשמד – אין מבחינה זאת, כבר היום, מקום מסוכן יותר מירושלים. מה אין בעיר הזאת? היכל הסעודה האחרונה, שבו נבגד המושיע על־ידי חבריו; רחוב היסורים והגולגתא, שבו שירך האומלל את דרכו אל החדלון כשצלב כבד מעיק על כתפיו הגרומות; ועל כל אלה – “כנסיית העליה השמימה” הנטועה במקום, שממנו, לפי לוּקאס ומַתּיא, נסק המושיע, לאחר שחמק מקברו ומתכריכיו, אל מרומי שחקים. והיכן אלפי המיסיונרים ששרצו בעיר הזאת לאורך הדורות – ומכל פלגי הנצרות? והיכן מרכזי־ההפצה של הספרות הנוצרית שאתה מוצאם ברחבי עיר־דוד עד עצם היום הזה?

אלא שחרף מציאותם של כל אלה לא שמענו – כמדומה, בכל מאה השנים האחרונות – שיהודי השליך אחר־גֵו את ארבע־הכנפות, עמס צלב על שכמו ופסע כמעונה ב“נתיב היסורים” של ישו, או הושפע מן “הסעודה האחרונה” שלו ומיהר לאכול “קוֹמוּניוֹן”.

אמת, יהודים בימינו, גם בישראל המחודשה. נוהרים אל משתאות ליל־סילבסטר – הוא יום הבאת המושיע בבריתו של אברהם אבינו – אלא שזהו חלק מן הנהנתנות היהודית המגושמה שהיא מִתָּווי־ההיכר של ימינו ואין לה שום שייכות לדת או לאמונה. ישראל בימינו, נתבעים למשכן – ואוכלים, נתבעים לעגל – ואוכלים, ואין בזה אפילו שום גילוי בריא – כביכול – של יהודי משוחרר מתסביכי־הגלות ולא שום אות לחוסנו הנפשי. לא, זוהי השתקפות של הקהות או האטימות המציינות דור שחונך לאי־אמונה – אי־שום־אמונה – והקדושה היחידה שהוא מכיר בה היא קדושת החמרנות הבהוּמָה.

אלא שאפילו פחיסות הפרצוף היהודי עדיין איננה אות לנכונות להמרת דת. יכולים המורמונים לקרוא עד צִירְדָה את כל ארבעת הכרכים המוזהבים שנתגלו באיזה נס אלהי לג’וזף סמית לפני מאה וחמישים שנה במדינת יוטה דווקא – שום יהודי, אלא אם כן הוא סובל ממילא מעיקום־מוחין כרוני, לא ישעה להם. ירושלים, בעומק נצָחֶיהָ, כבר שמעה שופרות שונים, וחומותיה, כמו חומות האמונה של יהודיה, לא קרסו תחתיהן. יהודי אחד בתוכה אמנם רשם עצמו בספר־היוחסין בקירבה מוגזמת קצת אל האלהים – וממנו רוב תלאות היהודים עד היום הזה – אבל שום דבר לא המריץ אלפי יהודים בעיר הזאת, לאורך הדורות. ללכת בעקבותיו.

יזמרו איפוא המורמונים במקהלה המופלאה שלהם את כל הפּאסיונים שבעולם – אנחנו נמשיך, כנראה, עוד ימים רבים לפזם עם חסידי ברסלב ולהתפלל לאלהים הישיש שלנו.

קנאות דתית וכַהֲנָאות לאומית

ואולם, אם אין נשקפת שום סכנה שהמורמונים יעבירו אותנו על דת ישראל, יש סכנה מוחשית שיהודים מסויימים ימאיסו אותה על יהודים אחרים.

הופעת “הזרם הברוטאלי” ביהדות – ש“יד אחים” או כל קנאי אחר הוא אחד מגילוייו – היא אחד הדברים המדכאים שידעה ישראל מעודה. מעטים הדברים המעוותים כל כך דמותן של מסורת ישראל ואמונתו – אותן ואת הגלעין המוסרי המוצק הטמון בהן – כמו הנוסח האַלים שבו נלחמים נציגיה הקנאים, כמעט מסוממים, של יהדות חרדה זו, נגד כל מי שאין דעתו כדעתם. ודוגמה מובהקת לכך הם גם האיומים הנקלים נגד יושב־ראש הכנסת שלמה הלל, אחד מאצילי ישראל בימינו. תְאוֹמָהּ האַלים של קַנָאוּת־דתית זו היא כַּהֲנָאוּת לאומית, ושתיהן יונקות מן המקורות הדלוחים של נפש האדם. בעיני כמה מפלגים אלה אין כלל הבדל, מבחינה זאת, בין מורמונים ללא־מורמונים, שהרי לרבים מהם ישראל הציונית טמאה לא פחות מן המורמונית ומצווה אפילו למסור את הארץ כרלה, על יושביה, לארכי־אויביהם.

יש איזו חַיָיתִיוּת פּראית באופן שבו מסתערים אברכים – בין גלויי־פנים, בין אלמונים ומוגי־לב – על אותו ד"ר גילברט, מורמון תמים־כאדם, הבונה את האוניברסיטה שלהם על הר הצופים, כמו הטיל אותם למערכה זו לא מלאך מארבעת המלאכים השומרים עלינו יומם ולילה, אלא סַמָאֵל עצמו – שנגדו, כביכול, הם מבקשים להילחם.

“את התפילה שכחנו, אבל לא את האמונה”

ואף כי צודק עמיתנו חגי אשד בתבעו (“דבר” 6.1.86) כי שומרי־חוק יטפלו בגילויים אלה בכל חומר הדין – אין זה עניינן של משמרות אלו בלבד.

זהו קודם־כל עניינה של אותה שכבה גדולה ביהדות הדתית שנאמנותה למסורת ישראל עדיין לא העבירה אותה על שפיוֹנה. זהו עניינו המיוחד של אותו זרם ביהדות הדתית שיותר משאימץ לו את משפט הזעם והנקם: “וניפץ את עולליך אל הסלע”, קידש את משפט הפיוס הפנימי של האדם המאמין: “עולם חסד ייבנה”. האש הזרה הזאת, הנרשפת מעינים דלוקות של קנאים, סופה להרחיק ממסורת היהדות ומערכיה האנושיים והמוסריים, וסוף־סופה לעקור את שרידי־שורשי־האמונה הנטועים עדיין בליבם של יהודים רבים, חילוניים – לפי ההגדרה השגורה – כאשר יהיו. על רבים מהם עדיין חלה ההצהרה, או הווידוי, של הגיבורה היהודיה בספרו האחרון של אהרן אפלפלד¹ : “את התפילה שכחנו. אבל לא את האמונה”.

שרידי נאמניו של הרב יצחק יעקב ריינס², ואפילו שלומי אמוניו של הרב יצחק מאיר לוין, הם שצריכים להתייצב – בעוז, בנחרצות, בלי שום התבטלות ושחות־קומה – מול רושפי־שנאה אלה המתיימרים לרומם ולקלס את דת ישראל ואינם אלא מבזים אותה ושמים אותה לקלס.

אפשר לחייב הקמתה של האוניברסיטה המורמונית על הר הצופים; אפשר לשלול אותה. אבל לא ייתכן שבדרך־המלחמה נגדה יאבַד כל צלם יהודי – הוא הצלם שעליו, כביכול, מתיימרת מערכה עכורה זו להגן.

סכנת “הזרם הברוטאלי” ביהדות

אולם חומרת הופעתו של “הזרם הברוטאלי” ביהדות הדתית מביאה לידי כך שאין עוד כמעט שום אפשרות לדון באיזה עניין־שהוא הנוגע בענייני דת ומסורת בישראל, בדרך רגועה של שיקול־דעת צלול ואובייקטיבי ובהתייחסות לכל עניין לגופו. לדון בו מנקודת־ראות הממוקדת בו עצמו ובעת ובעונה אחת משקיפה על המרחב והרקע של הבעיה כולה. שהרי, בכל זאת, קניון ואצטדיון ברמת־גן הם עניין אחד ומצפה מורמוני אל הר־הבית הוא עניין אחר. כשם שלא כל עניין שמגינים עליו ידידינו הטובים והנחשבים שולמית אלוני ויוסי שריד הוא, מראשיתו ומעיקרו, טלית שכולה קידמה, ואילו כל עניין שמגן עליו יהודי חרד הוא מלכתחילה שחור, מפגר ומופרך מעיקרו, בלי שיהיה ראוי אפילו להיות מפורק לגרמיו – לבחינתם.

ויש לעניין המרכז המורמוני על הר הצופים היבטים נוספים לבד מהיבט חופש הפולחן שעליו, כאמור, אין עוררים.

השוֹתל בירושלים – שוֹתֵל לדורות: גם בניינים. גם בעיות

ואמנם. האם הדבקות בחופש־הפולחן מחייבת להוסיף לסביכות הדתית הקיימת־ממילא לגבי העיר המזרחית של ירושלים עוד סבך בעל אופי אוניברסלי? הזרם המורמוני איננו עוד זרם בכנסיות הדת הנוצרית. זוהי כת נוצרית עצמאית עם מרכז עולמי משלה. האם הכרח הוא לשתול גם זרם זה דווקא בשני הקילומטרים הרבועים והיוקדים של המלבן או המשולש: הר־הזיתים – הר־הצופים – הר המוריה, ולהוסיף עוד מתגושש לזירה הגיאוגרפית הדחוסה הזאת, שעל קדושתה כבר טוענות לזכות בר־מְצָרא שלוש דתות מרכזיות של האנושות? האם הוספת נטע דתי נוסף בעל גוון סגולי לכברת־אדמה רותחת זו עשויה דווקא להחליש את התביעה – שעדיין לא שככה – לבינאום העיר המזרחית?

התחבורה האווירית לשחקים משדה־ההמראה הצר במלבן שלושת ההרים – אומר לנו ירושלמי אחד בתערובת של כובד־ראש ובידוח – היא כבר עתה צפופה מאד. סברה שגם המושיע הנוצרי עצמו עדיין לא השלים מסעו, מאז נסק שמים לפני כאלף תשע מאות שנה; כעבור כשש מאות שנה החרה־החזיק אחריו נביא האיסלם שהמריא מאבן־השתיה עם סוסתו האצילה, ולצידם, לפי אותה מסורת, המלאך גבריאל בכבודו ובעצמו שלא סמך לא על מוחמד ולא על סוסתו והנחה את שניהם לרקיעים; עשרות קדושים אחרים, נוצרים ומוסלמים, נסקו מאותם הרים עצמם ועדיין הם סובבים, כנראה, במעגלי שמים. צפוף איפוא למדי בעורקי תחבורה שמימיים אלה שראשיתם בהרי ירושלים. האם הכרחי לפתוח דווקא מן האתר הזה מסלול־עִיפָה נוסף, לכת שגם היא, כידוע, קיבלה תורתה המוזהבת באיזו דרך שמימית עלוּמה?

פעמים אנו מהרהרים כי נתמזלה ירושלים שבודהא עלה ממרומי הרי ההימאליה, ושֶצֶאצָא של הבאהולה הבאהאי נטמן בהר הכרמל. דמו בנפשכם כמה סבכים היינו מסתבכים אילו המריאו כל מבשרי הגאולה כולם מן השטח שבין הר־המוריה להר־הזיתים!

ובאמת, האם אי־אפשר היה לממש את זכותם הבלתי־מעורערת של המורמונים לחופש התורה והפולחן בשום מקום אחר זולת בסמיכות להר־הבית ובשליטת־עין עליו? מדוע אי־אפשר היה – בראשית העניין, בעודו בשיליית־הריון לפני חמש שנים – להסביר למורמונים שהם יכולים להקים משכנם בכל רחבי ירושלים: ברחביה, ברמת־רחל, בטלביה, אבל לאו־דווקא בין “כנסיית העליה לשמים” מזה ובין הר־הבית, מוקד קדושתו של העם היהודי, מזה? האם הר־הבית הוא רק נִכְסָם של חרדים – עניין פולחני, פֶטישי, אם תרצו – או שהוא גם סמל שורשי של ריבונות ישראלית קדומה שהריסת בית־המקדש היתה לסימן־ההיכר של חורבנה? האם הקירבה להר־הבית היא לגבי ישראל רק קירבה אל בית הזבחים והקרבנות? האם מה שמתארע בימים אלה באיזור הר הבית – דברים שהחריפו גם בשל סיכלותם של כמה קנאים יהודים – אינו מוכיח מה רב חומר־הנפץ האצור בחגורת־ההרים המצומצמה הזאת וכמה חשוב לא להוסיף עליה עוד פוטנציאל של חיכוך, אפילו אם אין הוא בולט לעין בשעה זו?

האם. באמת, מסתדר הדיון ונגבל בשאלת חופש הפולחן או צמצומו, ואין לשיקול שום גוונים נוספים? האם אפשר לראות עניינים הנעשים היום בירושלים – וטדי קולק. גדול הבנאים שירושלים היא תמצית חייו ומעיינו בעשרים השנים האחרונות, באמת עושה בה נפלאות! – רק מזווית ה“היום” וה“עכשיו”? והאם אין העיר הזאת, מעצם עתיקות־היומין שלה ושורשיה במעמקי ההיסטוריה, מחייבת גם מבט מרחיק־ראות אל אופקי הזמן העתידיי והתפתחויותיו? שהרי מה שאתה שותל בעיר הזאת היום – שתלת בה לדורות. כך בניינים. כך בעיות.

שכר ידידות – ידידות

כן, ידידות.

היתה לנו הזדמנות, תוך שהותנו במרכזה, ב“עיר האגם המלוח”, לתהות על קירבת הכת הזאת ועל רחשי אהבתה – זה הנוסח בפי דובריה – לישראל, לקיבוץ הגלויות בתוכה, לתקומתה. אמת, בחצר־המטרה של ידידות זו, בחוֹד־היעד שלה, נעוצה התקווה המורמונית הבסיסית להחזיר את העם היהודי התועה אל חיק המושיע הנוצרי. התקבצות העם היהודי בארצו, ואפילו ריבונותו בה, הן, בעיני המורמון, אחד השלבים העליונים בדרך לגאולת היהודים ושחרורם – מיהדותם. קשה לומר ששאיפות אלו חופפות בדיוק את שאיפות הציונות ואפילו את שאיפות גדולי האַתֵאיסטים שבה. אף־על־פי־כן, באווירת העויינות – א, למיטב: הצוננוּת – האופפת את ישראל בעולם הנוצרי סביב, החום הנושב אלינו מ“סאלט לייק סיטי” – משכך או מאזן פה ושם כאבים מדיניים וראוי, בפירוש, לגומלין.

אבל בין שני הקילומטרים הרבועים של ההרים המיוחדים האלה אי־אפשר לשלם שום מחיר – אפילו לא מחיריהן של אהבה וידידות. הר־הצופים איננו יכול להיות מעין טובין ל־trade־in. לסחר חליפין.

עם כל רחשי ההוקרה למורמונים, יש לזכור כי לשורש של כת זו – הנצרות על כל גילוייה – אין אנחנו חייבים דבר. ואילו על כל אשר היא חייבת לנו, על כל אשר עוללה היא לעם היהודי, אין היא מנסה לכפר כלשהו אפילו באקט אלמנטרי כה מובן־מאליו, אקט בעל אופי מדיני ולא דתי, של הכרה בישראל. המטבע היחיד שישראל חייבת לשלם בו לידידיה הוא: ידידות. המורמונים, כמדומה, זוכים לגמול כזה מעמקי לב כולנו. בלי הר־הצופים.

מילכוד לחכם ולפיקח גם יחד

ודאי, הסיטואציה הנוכחית היא – וגם זאת בלשון העברי בן־זמננו – סיטואציה של מילכוד, כִּמְשַל הגן והאבן שבו פתחנו.

אלא שמול האליגוריה היהודית הפשוטה הזאת מקובלת הנוסחה האנגלית המפורסמה והמתוחכמת יותר: “פיקח הוא אדם היודע להיחלץ ממצב שחכם מלכתחילה לא היה נכנס אליו”.

בעניין משכן המורמונים על הר־הצופים לעולם לא נוכל כבר להיות במצבו של החכם – שהרי אנחנו כבר בתוך התסבוכת הזו – אך נוכח מהלך הדברים והסתבכותם, עדיין אין שום ודאות כי נוכל להגיע, לפחות, למעמדו של הפיקח.

17 בינואר 1986

אחד מידידינו הצעירים באקדמיה טורח, כמדומה, קרוב לעשר שנים להוכיח כי – – – יוסף טרומפלדור לא אמר, בטרם יחזיר נשמתו לבוראו, את קריאת ההתפעמות “טוב למות בעד ארצנו”. לא היה ולא נברא. טרומפלדור לא אמר זאת מעולם. זהו מיתוס – טוען ידידנו המלומד – ואני שונא מיתוסים. היום יודע כבר כל פרח־חוקרים: טרומפלדור מת וקללה רוסית על שפתיו. אמנם, גם זאת לא שמע מפיו בוודאות שום עד־ראייה, אבל זוהי האמת הקרובה ביותר להסתברות המדעית. לא “בעד ארצנו” ולא שום “בטיח”, רק התייחסות רוסית אל אמא, זכר חסדיה לברכה.

האמת היא שאיננו יודעים עד היום מי שמע שטרומפלדור אמנם הפטיר את הקריאה הפטריוטית “טוב למות וכו'.” אבל כל חוקר בן־פקועה יש לו עדים ששמעו בפירוש – במו אוזניהם – שטרומפלדור לא אמר זאת. איך אמר אותו בחור־ישיבה שביקש להעיד על אדם שאיננו שומר־מצוות: ראיתי בפירוש שהוא לא הניח תפלין. ראה בעליל: לא הניח.

★

ספק אם ניאמן אם נוסיף ונספר כי אותו חבר עצמו – ושמא חברו של החבר, אף הוא מאיזור האקדמיה – הנחית עלינו פעם שאלה־קביעה מוחצת: “אתה הרי נחשב לאחד הבקיאים בקורות תנועת העבודה (דבר שלא היה ולא נברא והוא דווקא אחד מעקבי־אכילס של השכלתו הפרולטרית), ובכן: האם ידעת שיוסף אהרונוביץ, איש הרוח, בכור העורכים של עתונות הפועלים בעברית, היה מחזיק דרך־קבע אקדח במגירת שולחנו?”

ניסינו להתאושש מן המבוכה שהטילה בנו בורותנו ומתוך רצון לפצות עצמנו בבקיאות מופלגת באיזור אחר של אותו עתון, אמרנו – ספק בהערצה לעושר־הידיעה של ידידנו, ספק בתמיהה: רצונך לומר שעד כדי כך הגיעה המחלוקת בינו לבין יוסף ויתקין בענין העבודה השכירה או ההתיישבות העצמית (“כיבוש הקרקע וכיבוש העבודה” נוסח ויתקין. או “כיבוש העבודה וכיבוש הקרקע”. נוסח אהרונוביץ) עד שראה צורך להיות מצוייד בנשק חם נגד יריבו?" “מפני ויתקין או מפני שודדי־בנק (יוסף אהרונוביץ היה כידוע מנהלו הראשון של בנק הפועלים – י.) – השיב ידידנו בלי ניד־עפעף של מבוכה –עובדה: יוסף אהרונוביץ, איש המוסר הצרוף. החזיק במגרתו אקדח – קרוב לוודאי: טעון”.

“ולמה שאלתי דווקא אותך בעניין זה? – המשיך ידידנו כמעיין המתגבר – כדי לפזר אחת ולתמיד את המיתוסים שדורך, או בני הדור שקדמו לך, מבקשים לשתול בדורנו”.

★

אלו הן רק שתי דוגמאות משעשעות שבחרנו, אך האמת היא כי ניתוץ המיתוסים היה לקצת חוקרים בני־זמננו מעין “מטלה” (וגם זה, כידוע, ניב שחידשה לשון המחקר של ימינו וכבר אין שום שיח אינטליגנטי בימינו יכול בלעדיו) קדושה, שציוותה עליהם ההשגחה המדעית. וכבר ידוע לנו עתה, בזכות מימצאיהם של חוקרים המכובדים עלינו מאד, כי בעצם, כל צמרת העלייה השניה, למשל, לא היתה אלא קבוצה של קרייריסטים רחמנא ליצלן, ורק מאווייו הפרימיטיביים של האדם לברוא לעצמו אלילים ודמויות נערצות העטתה עליהם הילה של מיתוס חברתי ואנושי. המדע – שכל־כולו ראציו ושכל־צרוף – אינו יכול. כידוע, לחיות עם עבודת־אלילים.

מה הם המיתוסים החדשים שבורא לו בימינו דור־המנתצים – זוהי כמובן. שאלה אחרת לגמרי. האמת לאמיתה היא כי לא על עקרון המיתוס יצא הערעור אלא על מהותו ולרוב – על מיהוּתו. שהרי בחלל המיתי של ימינו נכנסים יפה אלביס פרסלי, בוי ג’ונס ודומיהם. ובעצם הימים האלה נתונה, כמדומה, בתהליך של היבראות־אלילית איזו מאדונה זימרתית חדשה מניו־יורק – ושום צעיר או צעירה, אפילו ממעמקי האקדמיה – לא יהססו כלל לתלוש שערם או להתעלף באופן אי־רציונלי לגמרי מול הכוח המיתי של האליל החדש. כלומר, הבעייה איננה: מיתוס או לא מיתוס, הבעייה היא: מהו המיתוס שאני בוחר בו.

את ניתוץ המיתוס של המתים נטלו עליהם המלומדים. את מניעת היווצרותם המסוכנת של מיתוסים חיים נטלו עליהם בעיקר עמיתינו מחזיקי־העט. וכיוון שכל שם־טוב, שם שאינו מוכתם עדיין, שם שעדיין לא טבל בזוהמת התככים העסקניים, עשוי בפוטנציה, אם יינתן לו להתקיים באין מפריע, לעטות הילה ולהתגלגל ר"ל, לדרגת מיתרס־כלשהו – אסור שיסתובב בארץ אדם, כל שכן: אדם בכהונה נעלה, עם שם שעדיין לא ננגס או לא הולעג כראוי.

★

חמש שנים ישב יצחק נבון על כס הנשיאות בישראל. כל ימי כהונתו היו מופת לענווה, למעורבות אמיתית בעמו, לתרבות־הליכות ולמידות אנושיות שנמזגו בהן מיטב אצילותה ומסורתה של יהדות ספרד עם תרבות האדם היהודי בן־ימינו. אתה נפעם, לפעמים, להיווכח כמה הוא נטוע עד היום בלב העם לאהבה אותו.

מי שמבקש גילויים של תעוזה ועצמיות גם בתוך הסייגים שמעמידה הנשיאות יברור לו מעשה־מופת אחד החקוק עדיין בזכרון כולנו: מתוך מסכת־שירות זו, שמטבע הדברים והכהונה היא מזמנת אדם אל מיגוון ההתרחשויות – המשמחות והנוגות – של החברה הישראלית, מזדקרת הודעתו האמיצה, והנדירה מאד באופייה בחיים הציבוריים, כי אם לא ייחקרו נסיבות מעורבותנו – או אי־מעורבותנו – בתנאים שגרמו לטבח סברה ושתילה, יניח כתרו. לא שמענו הרבה הודעות אמיצות וחד־משמעיות כאלו מראשי־ציבור בישראל, זולת, כמובן, מבונה העם ותקומתו בימינו שהיה, גם מבחינה זאת, יחיד לסגולה. (למען האמת המתהווה לנגד עינינו, יש לומר בהערכה, כי גם היושב היום בכס הנשיאות, אציל־העם לבית ההרצוגים, מפגין בעקיבות מידה של עצמיות ותעוזה הרוויות תוקף מוסרי מרשים ומחנך).

ואולם רק פשט יצחק נבון – מרצונו שלו – את גלימת הנשיאות ונכנס אל מפּחת האש והפיח של חיי ישראל המלוהטים, כמו השילו כל העטים את קליפת־הנימוסין. כל החיצים נשלפו מן האשפות – והרצועה הותרה. וכך יכולה כתבת של “דבר השבוע” (29.8.85) לסיים רשימתה בהתייחסות אל שר החינוך, הוא נשיא ישראל לשעבר, לאמור: “אף שהוא כבר ילד גדול. עולה בשנה הבאה לכיתה הבאה, הוא מעדיף לשבת על הגדר של בית־הספר”. שפתיים תישק.

אל נא תהא כאן טעות: לא הדרנו מעולם – ולעולם לא נהדר – שוע ממלכתי בריבו, והעובדה שעניין לנו בנשיא־לשעבר אינה מפחיתה כהוא־זה חובת העט לבקר – מטובתה של חברה – מעשיו כשר בממשלה, אם אמנם ראויים הם לבקורת. נשוב, איפוא, בהמשך הדברים, בתמצית, אל גוף ענייני החינוך. ענייננו בפרק זה ב“תרבות־הכסאח” של הכתיבה העתונאית בימינו.

★

בספר־השנה של העתונאים לפני שנים אחדות כתב שמואל שניצר במסה תמציתית ומבריקה – ומבחינת הנושא, כמדומה, ראשונה בסוגה – על קווי־האופי של העתונאות הישראלית החדשה. אין תחת ידינו ברגע זה הטקסט המלא של המאמר, אך אם אין הזכרון מטענו נקודת־ההדגשה בו היתה נטייתה של העתונאות המתכנה חדשה אל פינות השוליים והרכיל של החברה, ומשיכתה לנבור ולחזור ולנבור בהן, בלי הפוגה.

אילו ביקשנו להוסיף על דבריו היינו אומרים כי הקו המאפיין עתונאות זו הוא היוהרה, בחינת “אני ועטי ואפסנו עוד”. הרושם הוא כי הדבר הראשון שפרחי־העתונות לומדים בתורת העתונאות המודרנית הוא לא תחביר עברי אלמנטרי אלא את התיבה “כסאח” – ויתכן שהם־הם שהמציאו בכלל את השימוש בתיבה זאת לצרכים עתונאיים־ספרותיים. פעמים אתה נדהם למראה הבטחון היהיר הזה, הבקיאות המדומה והשחצנית הזאת בכל נושא ונושא. והעזות להשיא עצות בתקיפות, ביוהרה של עליונות התבונה ועליונות התושיות הנמצאות להם תמיד באמתחת. וכך מתקוממת בזעף פרח־העתונאות באותו גליון של “דבר השבוע” נגד הסגנון “אני מבקש”, “אני מסתייג”, או “אמליץ לפני רבין שלא לסגור” או “אעיר לשר פרץ” – ושאר ביטויים מנומסים של שר החינוך והתרבות “המגלה סטוק (!) שהפסיביות שלו מרשימה” – כלשונה. אילו הדבר בידה, למשל, היתה, כמובן, “מכריעה”, “חותכת”, – בקיצור: “מכסאחת”. דרך גבר!

★

אולי אין זה מיותר להוסיף בהקשר־דברים זה: שום שר חינוך בישראל לא נתנסה במגע עם ברזל אנושי מלובן כמו השר המתנסה בימים אלה ממש, בכורח המצוקה, בפיטורי כחמשת אלפים מורים. עניין פעוט: לעקור ממערכת מיוצבה, שבה, מטבע הדברים שלוחות־החינוך אחוזות ודבוקות זו בזו, אלפים מנושאי המערכת על שכמם, כ־10% מכל כוח־האדם בהוראה, ולהטילם אל הבוהו התעסוקתי של ישראל בימינו.

איזה חוצף הוא לומר לו בעצם יסורי העשייה הנחרצה והכאובה הזו: “מהסס”, “מתקשה להכריע”, “יושב על גדר” (ביטוי חינני של זמרי־קסטות). או אולי אפשר לבצע מהלך דרמתי כזה במשיכת־עט פהקנית של עתונאי משועמם?

כי בהערות אלו. שהן תערובת של רישעות קרתנית וסיכלות. מבקשים הכותבים לא רק להיטיב דרכו הנראית להם מהוססה של שר, אלא גם לחנך את כולנו ל“דיבור של גברים” ל“מלים כדורבנות”. כאילו כושר־עשייה ויעילות סותרים דרכי־נועם: כאילו חוסר דרך־ארץ אלמנטרי הוא תאומו של אומץ־הלב וכאילו אין האמת יכולה להלך אלא על קביים של גסות־הרוח.

עד כאן בסוגיית דרך־ארץ, שקדמה, כידוע, לתורה. מכאן ואילך הערות אחדות בשולי סוגיית ה“תורה”, היינו: מעשה־החינוך עצמו.

★

ענייני החינוך אינם זרים לנו. בתוך הפלכים שבהם נארגים חייה של ישראל, זוהי, כמדומה, פקעת־החוטים הסבוכה ביותר. בכהנו לפני שלושים וארבע שנים כשר החינוך והתרבות השני של מדינת ישראל הפטיר דוד רמז ז"ל באנחה כבדה: שני תיקים בממשלת ישראל נוגעים בחייו של כל אזרח – האוצר והחינוך. כל תיק אחר עניינו בחלק מסויים באוכלוסיה – על פי הגיל, על פי הרובד הכלכלי או על פי חתך אחר, – החינוך, כמו האוצר, נוגע בכולם. ידו בכל – ויד כל בו. לטוב או למוטב.

לבד מזה, איפיון אחר של החינוך הוא שאין בו קיצורי־דרך, אין הוא סובל גישה פשטנית רדודה, אינו מראה פירות מהיום למחר ואינו נתון לאקטים חד־פעמיים בוטים של חיתוך והכרעה. החינוך הוא תהליך, פעמים מייגע באיטיותו – אבל תהליך. מתבקשים בו, לא פחות מבתחומים אחרים של חיינו, דינמיקה של מעקב, סיגול ופיתוח אבל דינמיקה מבוקרת. נמרצה אך בעת ובעונה אחת – מהוססה. צעדים שתכליתם ברורה ונחרצה אבל הילוכם זהיר ומתון ללא שמץ של בהילות. זה ייחודו של חינוך.

תכונות אלו, הטבועות במהותו של החינוך הן האנטיפוד הגמור של תכונות החברה הישראלית בימינו: חברה בהולה, קיצרת־רוח, יודעת צבעים של שחור ולבן, אך אינה מתאמצת כלל להבחין בשלל הגוונים שביניהם. רוצה את כל המשיחים – משיחי האמת ומשיחי היפוכה – עכשיו, היום, מיד, בכל תחום. גם – בתחום החינוך.

★

מכאן הבהילות והפשטנות והלחץ חסר־הסבלנות הזה לפתור עכשיו ומיד את בעיית מכירת החזיר, ומיהו יהודי, והאתיופים, ונישואים אזרחיים, ודימוקרטיה־למהדרין, והקניון ברמת־גן. וקשרים בין ילדים ונוער יהודים וערבים – הכל במעורבב ובעת ובעונה אחת. ומי ימנה מספר למוקדי־החברה בימינו, וזה לבד מצרכים דוחקים של־ממש כמו חינוך טכנולוגי מתקדם, חינוך מעמיק לדימוקרטיה וחלוציות – כן, עדיין חלוציות. – בקיצור: מכלול מסחרר של עיקרים ותפלים שאפילו מדינה ותיקה ויושבת־בטח קשה לה לעמוד בו בו־זמנית.

ואת כל הסבכים האלה. שחלק מהם אחוז בשרשי דורות, מבקשים כותבי מדור החטיפים בעתונות לפתור בצוויחה דימוקרטית אחת או בהפגנה סוערה אחת של יראי־לא־שמים.

★

לאושרה של מדינת ישראל לא היה לה מימי קומה ועד ימינו שר־חינוך קצר־רוח. לא היו לה אצנים בראש החינוך. איש מכל שרי החינוך שהיכרנו לא ראה במלאכת־החינוך תחרות בריצה למאה מ'. רק התמודדות בהליכה יגעה למרחקים ארוכים. חינוך אמתי היה בעיניהם סדן של מפחה ולא גדם־עץ של מקולין – הוא אטליז. בסדן המקולין – שולט הגרזן. במפחה שולטים המפוח והפטיש. שר החינוך הנוכחי ומנהלו הכללי של המשרד – איש חינוך מעולה, איש נועם הניהול ויעילותו הקפדנית, שורש וגזע בתרבות ישראל ובמורשתה – מקיימים בעקיבות ראוייה להוקרה תפיסה זאת, שהיא גלעינו של כל חינוך אמתי.

ולא נהסס להביא דוגמה, דווקא משום שהיא כמכוות־אש בחיינו הממלכתיים בשעה זו. יהרגונו נא הרוג ולא נירתע לומר כי גם ענין המיפגשים – הלימודיים, החינוכיים והחברתיים – בין נוער יהודי וערבי, מיפגשים שאין ערוך להם מבחינה אנושית אלמנטרית ומבחינת האזרחות הבריאה והמתוקנה – גם מיפגשים אלה הם סוגייה, כן סוגייה חברתית וחינוכית, לא סיסמה לכרזות, לא מגביר־קול לציווחה, רק סוגייה הראוייה לטיפול שקול וזהיר בתנאי הריבוד המורכב של האוכלוסיה היהודית, וגם הלא יהודית בארצנו.

מעטות הדוגמאות של שיקול־דעת מאופק, אחראי, נאמן בלי־סייג לעקרונות דימוקרטיים, אך לא נכנע לצווחת ה“עליהום הדימוקרטי” – בהליכותיו של שר החינוך בעניין זה דווקא, כבכמה עניינים אחרים מסוגו. והשקפותיו המתקדמות בענין יחסי יהודים־ערבים אינן צריכות ראייה או הסמכה מאיש. זוהי אותה אחריות שאיננה גוזרת בדברים על פי קליפתם ומראית־עינם אלא על פי בחינתם היסודית מצד אמת ההישג החינוכי, הטבועה בהליכה לכיוון זה או אחר.

אנשי “שיטת האיטליז” יראו בכך הססנות, מורך לב, אך אלה לא עמדו כנראה מעולם במיבחן לשונות האש והפיח שבו עומדים נפחי החינוך האמתיים.

★

נזדמן לנו להיות בקירבת המפחה של החינוך בתקופה שאופי המצוקה שלה היה הפוך מאופי המצוקה של החינוך בימינו: היתה זו תקופת העליה ההמונית של ראשית שנות החמישים, שסימנה היה: “עודף” ילדים ומחסור חמור במורים. “ברכת המצוקה” – קראו לכך בתוך סדנאות החינוך, ואכן, מה יכול להיות מבורך יותר מזרם של מאות אלפי ילדים יהודים המגיעים לארץ וצריכים לגננות, למורים, למיבנים, למיתקנים? אלא שאופייה של מצוקת החינוך בימינו הוא הפוך: מחסור בילדים ועודף מורים.

בצד הטרגדיה האנושית, האינדיבידואלית כפשוטה הכרוכה בפיטורי אלפי מורות ומורים – שאת הכשרתם, יש לזכור, המריצה המדינה עצמה – מסתתרת המשמעות הלאומית הטרגית שבמצב הנוכחי, מסתתרת המעצבה הגדולה שבקיום הלאומי של ישראל בימינו: אין עליה. אין ילדים מיתוספים. בשום מקום לא נשתקפה כל כך הטראגיות שבקפאון הישוב היהודי בישראל בשמונה השנים האחרונות כמו בחוסר־עליה של ילדים, באי־הצורך במורים נוספים. אין תגבורת ילדים ואין החינוך קרוא לספק אלא את הריבוי הטבעי הדל של ישוב קופא, המבקש בכל עניין להתמלא מחולייתו. וגם בו הוא מקצץ מפני טעמים כלכליים.

ואולם הרובד הלאומי הסמוי והמחריד שבצורך לפטר מורים ובצמצום הסמינרים וההכשרה להוראה הוא גם רובד קפאון העליה וקפאון התפתחותה הלאומית־הציונית של ישראל. חוסר הכסף, חמור כאשר יהיה, אינו מגיע כלל לחומרת החוסר בילדים: חומרתה של ישראל ללא עליה, מכאובה האמתי של ארץ ישראל קופאת.

6 בספטמבר 1986

המערכה היא על החינוך גופו

זה איננו ריב משרדים. זו איננה מחלוקת מינהלית בין שרים. המשמעות האמתית של ההתנצחות – הציבורית והלבלרית – הפוקדת אותנו מזמן־לזמן כמו רצידיב דלקתי של חולי כרוני, היא: מערכה על החינוך גופו. ובהיות זו המשמעות החבוייה בכל ההתנצחות הזאת – אין זה כלל עניין רק בין שר החינוך, העומד יחידי במערכה זו, ובין שר האוצר. זה עניינה של הנהגת־ישראל כולה.

במתכוון אמרנו הנהגת ישראל ולא אמרנו ממשלת ישראל, כי אם יש תחום שבו אין ממשלת ישראל – הממשלה כגוף מנהיגותי כולל – מראה סימן של הנהגה אמתית, שום ראיה חודרנית ומעמיקה למרחוק, שום תעוזה לנסות – כְּחובתה – להכניע גם מצוקות כספיות כדי לקיים עיקר שהוא, ללא שום מליצה, בנפש העם הזה – התחום הזה הוא החינוך.

בין כַּלְכָּל לקברניט

בוויכוח המתגלע כפעם בפעם, כמו בחוקיות מחזורית, בין ראשי החינוך בישראל – הרואים פני החינוך לאמיתם – לבין ראשי האוצר, ממלאת עד כה ממשלת ישראל כולה תפקיד של וַסָּת חשבוני, ולכל המרובה: תפקיד של כַּלְכָּל, אך בשום־פנים לא משהו הדומה לתפקיד של הנהגה. שהרי ככלות הכל, ממשלה איננה רק הַכַּלְכָּל של הספינה הלאומית – היא קברניטהּ.

ומוקד העניין איננו בשום פנים בוויכוח הקונקרטי על הַסְפָרוֹת. רק הֶרגֵלֵינו – או יצָרֵינו המשרישים הֶרגלים אלה ומעמיקים אותם – לִבְסוס באיזור הקרתני והאישי של מחלוקות צבוריות בהתעוררן, מוליכים גם את הדיון הזה אל הסימטה הצרה של האשמות חשבונאים זה את זה. המאבק בענייני חינוך הוא מאבק על דרך ראשָה בנתיבות־חייו של העם, על פניה הרוחניים של מדינת היהודים, על מקומו של החינוך בסולם הדאגה לקיום ישראל ולעתידה ובסולם סגולות־האיכות שהן תנאי להתקיימות זו.

בהתייחסותה של ממשלת ישראל, בהנהגת עם, לעניין החינוך אין, לדאבוננו, סימן לתפיסה כזו.

בשרשי החינוך ובצמרתו

כי אילו נתנה ממשלת ישראל סימנים כאלה – מה עוד צריך להתרחש בחברה הישראלית – כדי להחרידָהּ? שהרי בלי שום גוזמה ניתן לומר כי האש אוחזת עתה בחינוך בשני קצותיו: בשרשיו ובצמרתו גם יחד.

רמת הידיעה וההשכלה לכל אורך מסלולי הלימוד נתונה – לדעת טובי המחנכים בכל הרמות האלו – בתהליך שיטתי של שקיעה. “המוצר” המגיע מבית־הספר היסודי מתקשה לעבור את מפתן התיכון, והמוצר המגיע מן התיכון עומד ברובו, בוֹהֶה וחסר־אונים, מבחינת אוצר ידיעותיו, לקראת שלב החינוך הגבוה. ממילא גם המוצר המופק באוניברסיטאות – כפי שמעידים ראשי האוניברסיטה עצמם – נתון בתהליך פרוגרסיבי של שקיעה. ונאמנה עלינו עדותו של פרופ' מאני, נשיא אוניברסיטת תל־אביב, המוכר כמתון ומאופק בהתבטאותו, כי “בסופו של דבר רמת ההשכלה הגבוהה כיום תכתיב רמת הבטחון, הרפואה והתעשייה – ומה לא? – בשנים הבאות”.

ואכן. ראשי צבא ההגנה לישראל, צבא שכוחו וייחודו באיכותו, אינם מעלימים עוד את העובדה כי רמת ההשכלה הממוצעת של הצעיר המגיע היום לשורות הצבא, אינה מסייעת לו להתמודד עם המורכבות והסביכות לא רק של הטכנולוגיות החדישות בתחום הנשק, אלא גם של התכנון המחשבתי, המורכב והמתוחכם, של מהלכי מגן ומלחמה בימינו. והרי גם המוטיבציה הלאומית והמוסרית של הלוחם הישראלי אינה מנותקת כליל מהכשרתו החינוכית והלימודית – בכלל זה תולדות עמו, יסורי תולדותיו ומורשתו – לפני בואו לצבא.

פרצוף של אנדרוגינוס רוחני

ובצד כל אלה – הכרוניקה הצפופה על העבריינות הפלילית בשכבות־נוער שלמות, על רבבות נערים ונערות שהם מחוץ למסגרת עבודה ולימוד; על שלוחות של עבריינות ישראלית אלימה – בעיקר: בגיל הנעורים והעמידה – בכל כנפות תבל, מסאן־פאולו בברזיל עד פרנקפורט־שעל־המַין, ועל נציגיהן של שלוחות העבריינות האלו הממלאים במאותיהם בתי־הכלא מקאטמנדו עד קופנהאגן.

ומעל לכל אלה הולך ומתעצב בהווייתה של ישראל פרצוף האנדרוגינוס הרוחני – פרצוף פָּחוּס מבחינה יהודית ואוניברסלית – הנעשה שכיח יותר ויותר בדור הישראלי הצעיר (אולי דוגמה לטמטום המתפשט הזה אפשר למצוא בקטע־כרוניקה, המספר על חתונה מפוארה בישראל, שבה, לאחר טקס החופה והקידושין, מציג החתן לפני הקרואים מחצית־שעה של תרגילי־קאראטֶה – – ).

האם, באמת, אין לכל הגילויים האלה – שכמותם המבהילה מצטרפת לאיכותם ההרסנית – שום קשר, שום שייכות, לא רק למהות החינוך שאנו נותנים לבנינו, אלא גם להיקפו, לשעות הלימוד בכתלי בית־הספר ולמידת האנרגיה הרוחנית והחמרית שאנו מואילים להקצות לחינוך זה?

האם יכולה מנהיגותו של עם לראות – כמאמר המשורר – כל מצוקותיה הנוראות של מולדתו בתחום הרוחני רק “בנֶקֶב הגרוש”?

ומתוך מציאות חברתית מעוגֶמֶת זו מדברת הלבלרות הפיננסית – וממשלת ישראל, כגוף, מחרה־מחזיקה אחריה – על קיצוץ עוד מאה וששים אלף (!) שעות הוראה, בנוסף לארבעת אלפים מורים שפוטרו אשתקד, כמו היתה זו פעולת־חיסור טכנית של סְפָרוֹת ולא נגיסה חמורה במהות, נגיסה שאיננה הֲפיכָה עוד.

שהרי אם הֶחְסַרְתָּ שנת־חינוך אחת – החסרת אותה לעולמים, ואם אתה תולש מבשר־החינוך קרעים־קרעים במשך שנים, אתה יוצר צלקת של בערות בפניו של דור שלם. צלקת שאין למחותה עוד. ולא יהיה תחום בחייה של ישראל שחותמה של צלקת זו לא יורגש בו.

“זה מה שאין”

התשובה השיגרתית לכל אלה היא, כמובן: המדינה ענייה עד־דכּא. וכמאמר העם: “זה מה שיש” או נכון יותר: “זה מה שאין”. ומטבע הדברים, אין העוני והרווחה יכולים לדור בכפיפה אחת.

אלא שעל רקע תשובה זו מרצדות לנגד עיניך מתוך הכרוניקה היומית סְפָרוֹת אחוזות־עווית הנראות כמו שדים קטנים המסוגלים לבַלֵעַ את דעתך. והן ממחישות, כמו סרט־אַנימַציה, את השכנות השלוָה והשַאֲנֶנֶת של הוללות ומחסור.

שמונה מאות מיליון דולר – אומרת הכרוניקה של השבוע – הוציאו אזרחי ישראל בעשרת החודשים שעד סוף אוקטובר למוצרי צריכה: למכוניות, למיקרוגַל, לוידאו, למחשבי־בית ולאבזרי־עוני אחרים; כ־600 מליון דולר נוספים הוציאו אזרחיה האביונים של מדינה זאת למסעות בחוץ לארץ; כמה מיליונים נוספים הוציאו הורים יהודים אוהבי־ילדיהם בסמוך ליום־הכיפורים – ואפילו בערב יום־הכיפורים – על רכישת אופניים ומכשירי וידיאו לילדים כדי שלא יהיו משועממים יתר על המידה ביום הצום והתפילה שהוא, כידוע, יום־דין ליהודים מיושנים (את האפשרות להביא את הילדים לבית־הכנסת אין הורים אלה מעלים כלל על דעתם שהרי הם עצמם פִּרְיוֹ של אותו חינוך נָכֶה, שעתה הוא מוענק לילדיהם).

“זו מדינה שפוייה, זו?”

ובתוך הכרוניקה המגוּוָנה הזו משתזרת הידיעה על חשד לגניבה משותפת של 60–70 מיליון דולר בידי שוֹעֵי מינהל. ציבורי ופרטי, – והכל יודעים שאין זה אלא אפס קצהו של קרחון העבריינות הפיננסית הגדולה המבעבעת מתחת לפני המשק.

ומול כל אלה ניטש, ללא בושה, קרב בלתי־מתפשר על קיצוץ נוסף, חמור, בשעות חינוך והוראה, שכל שיעורו יגיע ל־30–40 מיליון דולר, ואת המשא הנורא הזה אין העם האביון הזה יכול בשום פנים להרים!

איך אומר שכננו התמהוני: זו מדינה שפוייה, זו?

רק חשבונאים – בנפשם ועל פי מקצועם – יאמרו שכל מספר משפע המספרים האלה הוא לַוְיָן הנע במסלולו שלו ואין שום קשר בין כל המספרים – לא קשר של הגיון ולא קשר של פרדוכס. ואולם הנהגת־מדינה הנקשרת גם היא לנוסחה זו ואינה מוצאת דרך – לקשר בין המספרים הסותרים של מחסור לאומי מזה ושפע מסואב של יחידים מזה; הנהגה של יומרה חברתית שאינה משכילה ליצור צנור־יניקה חוקי ושיטתי מן השפע הפרטי אל המחסור הלאומי – הנהגה כזו ספק אם היא ראוייה להחזיק בהגה המדינה אפילו יום אחד.

הכלימה הסוטרת על לחי

הכלימה בשדה החברה והחינוך היא מכל בחינה סטירה מכופלת על פניה של תנועת העבודה.

סטירה – על שלא קם בה עד כה העוז לחולל תמורה במצב הפרדוכסלי והמביש הזה שבו, מצד אחד, מדינה מתפלשת בעוניָה, מקצצת, מחמת עוני, בחינוך ילדיה ובבטחון חייה ומצד שני, שכבות עבות ומתעבות באוכלוסיה טובעות בעושר גואה.

הסטירה החמורה לא פחות באה לה מאיזור החינוך, אם עיקר־הדברים המעסיק וטורד את עסקניה בתחום החינוך הוא מי יהיה ומי לא יהיה סגן שר־החינוך; אם משקל הכוחות האישיים והסקטורליים בלשכה או במחוז הוא־הוא מוקד עניינה; אם פני החינוך עצמם, שקיעתו, צמצומם המכני של משאביו – אם אלה אינם בראש מעייניה, מה יתרון לה מבחינה חברתית על פני כל גוף פוליטי אחר המתמודד על השלטון?

תוכנית־חירום ממלכתית לחינוך

אך האמת היא כי הדבר הנחוץ עתה בחינוך איננו הטלאָה חטופה של כמה קרעים, חמריים בעיקרם, המתגלים בו כל יום שני וחמישי. לחינוך נחוצה תוכנית חירום ממלכתית, תוכנית כוללת מגן הילדים עד האוניברסיטה – ועד בכלל, כמובן – המתוחה לפחות על פני שנים אחדות והנתמכת בנדיבות, בלבב־שלם, בהבנה עמוקה של טעם הדברים המונחים על הכף – מצד הנהגת המדינה כולה. תוכנית שתוציא את שר החינוך, ונאמני־החינוך המסייעים בידו עתה ובעבר, מבדידותם במערכה הלאומית הזאת. תכנית־חומש, לערך, של קיום סדיר ופיתוח לגני הילדים, ובתי־הספר לסוגיהם ולאוניברסיטאות, שתקים מחסום לפני הבערות המעמיקה אחיזתה במדינת היהודים.

הדבר מחייב טלטלה גמורה. כי אם בשל צו האחדות הפוליטית בשלטון איננו מסוגלים לעשות מעשה חברתי מהפכני בעל משמעות מוסרית קטיגורית – תהיה כל אחדות־הרמייה הזאת כפרת כל ילד יהודי שבנימוק של עוני המדינה מחסירים ממנו ולו גם שעה אחת של לימוד תורה או של הקניית דרך־ארץ.

“על קרקע העם ובתחתיות נשמתו”

אנו מאמינים עדיין בתום־לב כי ביסודו של דבר לא עורער בעם הריבון מעמדם של כמה ערכים שנתקדשו בשנות־גולה, ומתן חינוך מקיף ושלם לילדים, אף בתנאי מצוק ומחסור בפת־לחם, היה אחד מערכים אלה.

הלב מסרב להאמין כי ההתבהמות החמרית של רבים מיושבי הארץ הזו הגיעה לידי כך שהורים יהודים במדינתם יעדיפו ילד אנדרוגיני מבחינה רוחנית אך מצוייד בוידאו ובמחשבי־כיס על פני בן־תורה חכם־לב שאין בידו אביזרים משוכללים אלה. הלב מסרב להאמין בכך משום שהדבר סותר כל מסורת עברו של העם.

אנו מאמינים ללא־תקנה כי – כמאמר המשורר – “על קרקע העם בתחתיות נשמתו עוד תִגַהּ ותנוצץ שכינתו”. נחוצה רק הנהגה שתאמין בכך ותעשה, בדרך של מנהיגות־עם אמתית, כל אשר ביכולתה כדי ללַבּוֹת ניצוצות אלה ולא כדי לעזור לכַבוֹתם.

אם אומה זאת תהיה משולה לעפר או לכוכבים אין הדבר תלוי אלא בשאר־הרוח של מנהיגותה. לדאבוננו, אם לשפוט לפי אופק־הראייה של הממשלה, כחטיבה, בתחום החינוך – אוּמָה זאת עלולה לרחף אי־שם בחלל המוּרָם מעט מעפר אך רחוק מאד־מאד מן הכוכבים.

12 בנובמבר 1986

מה שמעוללת ממשלת ישראל לחינוך איננו לא טעות, לא מעִידָה – רק חרפה. חרפה להנהגת העם ובזיון למדינה של יהודים. בזיון לעם שחינוך ילדיו היה בָבַת־עינו אף בימי הגדולה במצוקותיו. מעולם לא גרעו יהודים מחינוך בניהם. מי שלא היתה הפרוטה מצויה בכיסו נתן כּלי־מַשׂכּית שלו בעבוט; מי שלא היו לו עֲדַיים – החסיר מפת־לחמו אבל לא גרע תורה מילדיו. לא היה זכר לתנועת־ההשכלה; לא היתה נובטת תנועה חלוצית, שחוללה את פלא הפרחת השממה ובנין המדינה; לא היה זכר למנהיגות רוחנית ואידאית אילולא מסירות־נפשם של הורים, קשי־יום ומרודי־חיים, לגדל את בניהם בבתי־לימוד בכפרים, בעיירות חלכאיות ובכרכים – לתורה, לאמונה לערכי אדם וחברה.

הטיפול המגושם של ממשלת ישראל – בממשלה – בחינוך; הנוסח שבו מדברים על החינוך גם אנשי ממשלה גם פקידים של אוצר המדינה – וזה בנוסח הידוע: “גדולים רוקקים וקטנים לוקקים” – הם עלבון לעם היהודים ולמסורתם ובזיון גדול ממנו להנהגתם.

★

בזיון להנהגתם – כי מעטים התחומים שבהם מגַלָה הנהגת־העם הנוכחית סטייה קיצונית – אם לא זלזול – במסורת שהנחילו לה ראשוני קברניטיה של המדינה כמו בתחום החינוך.

בזכרון האישי של כותב־הטורים חקוק היום הראשון שבו נכנס לכהונתו שר החינוך והתרבות הראשון של מדינת ישראל המחודשת, באביב 1949. יום לאחר מינוּיוֹ חזר זלמן שזר מוויעוד עם ראש־הממשלה דאז דוד בן גוריון, כולו מולהָב ועיניו רושפות: "מה, אתה סבור, אמר לי בן־גוריון בשיחה ראשונה זו? ‘חוק חינוך חובה’ – אמר – ‘ומיד. בלי דחיות’. לא הספקתי להפטיר משפט אחד או שניים על משמעות המעמד המרַגש הזה של חנוכת “מיניסטריון לחינוך” אחרי אלפּיים שנה ובן־גוריון בשלו: “אתה חוזר ללשכתך, קורא לבקר (זה היה, כמדומה, שמו של היועץ המשפטי לענין חוק־החינוך) ומנסחים את החוק. אַל תחכּה. יהיו מהמורות: יש מפלגות, יש זרמים. יֵש מצוקות – אַל תחכה. קפלן (שר האוצר דאז) הבטיח לי כי לא יערום קשיים. אפילו אמר שיעזור לך”.

★

מה היו המצוקות בימים ההם – אין צורך, כמדומה, לפרט. מה היה אז מספר המכוניות הפרטיות בארץ, מה היה מספר החווילות המפוארות בכל פרברי־העושר, מה היה באותם הימים העומס האדיר של בנין צבא. קליטת עלייה, גיבוש כּלכּלה עצמית – כל הדברים האלה כתובים בקורות הימים. ואף על פי כן – בן־גוריון בשֶלוֹ: “אל תתמהמה. תוך חודש אני רוצה להביא לכנסת חוק חינוך חובה חינם לילדי ישראל”. אמר – והביא.

ובעצם המצוקה הנוראה של מדינה שלא היה בתרמילה אף לא דולָר אחד לרכישת נשק־מגן, להבטחת אמצעי־ייצור לפיתוח המשק, להאכיל פיות של רבבות עולים חדשים ולקליטתם: בעצם ימי קיצוב המזון – קיבלה על עצמה המדינה לתת חינוך חינם לילדיה. וכמאמר המשורר: “העם נשא את עצמו על שכם”.

היום, בישראל ההוללה הזו: בישראל של סקי ושל וידיאו ושל כבישים הנחנקים מרכב חדיש; בישראל ששווי הנכסים הפיננסיים בלבד של אזרחיה מגיע ל־51 מיליארד דולר (שווי שגדל בשנה האחרונה בלבד ב־8 מיליארד דולר); – בישראל זו אֵין ממשלתה יכולה למצוא 40 מיליון שקל – כמעט אמרנו: עלובים – כדי שלא לקצץ שוב־ושוב בחינוך – בעתיד העם; לא לפטר עוד אלפי מורים (לאחר שאלפים אחדים כבר פוטרו קודם לכן), לא לסגור בתי־ספר ולא לצמצם תכניות־לימוד. לקצץ 40 מיליון שקלים – ובנוסף לזה לכרסם ביסוד החברתי והמוסרי של חינוך חינם – שטָבעו ראשונים באחריותם לדמות האומה בעתיד – ולהטיל ארנונות והיטלים על ילדים המתדפקים על שערי בית־הספר, היטל על הילדים, כמובן. חלילה, לא על מכוניות.

ואֵין לִבָּה של מנהיגות זו נוקפה וכבַר־פלוגתא וכמשיב לזעקת המחנכים מעמידה ההנהגה את הפקיד הממונה על התקציבים, שדיבורו דיבור־לבלרים, ושמירה כלשהי על דרך־ארץ לפני הנושא עצמו – החינוך – ולפני העומסים בעולו לא היתה מזיקה גם לטעם הופעתו בציבור.

★

כבר אמרנו כי זו חרפה למדינה של יהודים ובזיון להנהגתם. אך מעל לכל זוהי כלימתה המבישה של תנועת העבודה. לא זו בלבד שהיא נותנת ידה באופן פעיל למהלך המבַזה כל מסורת מנהיגותה מאז הופיעה כתנועת־החלוץ של העם היהודי, אלא שאין אתה שומע מתוך שורותיה אפילו ציוץ־של־מחאה נגד התפנית החברתית הזאת הסותרת כל מהותה וכל מישנת־חייה.

התנועה עסוקה, כנראה, למעלה מראשה באיושים ואין להפריע לה.

★

היינו רוצים לחזק ידי המורים לא רק בעצם מאבקם אלא גם בסערת מאבקם נגד ההתנכּלות המתמשכת והמפורשה הזאת לחינוך.

מתחנו לא־אחת בקורת על מה שנראה לנו כחָפוּז – אם לא פזיז – בהשבתת בתי־הספר ובביטול־תורה תוך מאבק על תנאי שכר ועבודה. לא נסמוך ידינו גם הפעם על הצעד החריף שנקטו.

עם זאת, קשה להתעלם ממרי־שיחו של אחד מוותיקי המחנכים, הכּואב את כּאב ההידרדרות המסוכנה ברמת־החינוך בישראל ואת קפיצת־היד בהקצאת אמצעים לעצור הידרדרות זו, לאמור: “חכמינו אמרו כי אין מבטלים תינוקות של בית־רבן אפילו לבניין בית־המקדש. אבל איך אפשר לעמוד בחיבוק־ידיים כאשר – בפירוש – הורסים לנו נדבך־אחר־נדבך את משכּן־החינוך שהקימונו תוך דריכת כל שריר וכל עצב מאז ראשית תנועת התחייה הלאומית. אני יודע – אמר – השבתת הלימודים לצורך הצלת החינוך היא “מצווה הבאה בעבירה”, אבל זוהי תמצית המחאה והזעם שביכולתנו כמורים לבַטְאָהּ.”

קשה שלא להתרשם מריתחת־ליבו הכנה של אחד מוותיקי המחנכים – ואפילו שגגת־השביתה, שנקווה כי לא תחזור – תימחל לו ולחבריו. כך או כך – חטא שוויון־הנפש למראה התבערות העם וחטא ההתעלמות מעתידו העגום של החינוך נראה בעינינו חמור שבעתיים.

★

לא נהסס לחזור ולשאול היכן במחאה זו סופרי ישראל, העלית האקדמית שלה ובעיקר – אנשי האמנות, הבוהמה הקולנית והרגישה כל כך לכל עוול המקפח את הקידמה התרבותית של ישראל. היכן הם במחאה נמרצת נוכח הסכנה של פגיעה בשורשי החינוך והעמקת הבערות בנוער ובעם? ככלות הכל: מאין ישאבו בעתיד את קהל־הצופים למופעי תרבות ואמנות שלהם – אלא אם כן הם מתכוונים לקיים רמתם של מופעים אלה כרמת “החילוני האחרון” או מַחֲזֶבֶל דומה מסוגו.

אך אפשר אין דבר אופייני יותר לסולם העדיפויות של מדינת ישראל בימינו מן העובדה כי את זמן המסחר בבורסה מאריכים בשעות אחדות ביום ואילו את זמן הלימודים בבתי־הספר מקצרים בשיעור דומה. יאה, כנראה, למדינת היהודים של ימינו שהבורסה שלה תהיה פתוחה עד שעה 3 אחר־הצהריים ואילו הרבה בתי־ספר שלה ייסגרו ב־11 בבוקר.

תמצית ההוויה של ישראל בימינו.

20 בינואר 1987