בימים אלה זכינו בתרגום חדש של פרוסט – תרגום שתרגמה הלית ישורון את חלקו הראשון של הרומן הגדול, אותם דפי קומברֶה נפלאים, שמתנשאים בהם שיאים של פרוזה סיפורית מן היותר יפים בספרות הרומן: ציור מעמד היקיצה מן השינה וסצינת הנשיקה של אמא והמעשה בעוגית הקטנה, ופרנסואז והדודה לאוני ועוד ועוד דברים נפלאים מאוד.

ואני, שנתנסיתי קצת בתרגום פרוסט, מי כמוני יודעת מה גדול המאמץ ומה רבה העבודה שהשקיעה המתרגמת בתרגום משפטים אלה, שמחברם הזין אותם, כלשונו, ב־surnourriture, במזון עילאי. אולם כשאני קוראת תרגום חדש זה ומנסה לעמוד על טבעו, מיד אני נתקלת בקושי גדול, כמעט עקרוני, העומד על דרכי ונוטל ממני, כמעט נוטל ממני, כל אפשרות של בירור ביקורתי, שהסבר מנומק ומשכנע יש בצדו. עניין זה ברצוני להבהיר ולהדגיש בפתח דברי.

לצורך זה אטול רשות לעצמי ואומר כאן קצת דברים ידועים בעניין השינוי הגדול שנתחולל בימינו בעצם תפישת מהות הלשון, שינוי שהביא עמו גם תפישה חדשה בכל הנוגע לטבעו של תרגום ואותם מושגי־יסוד הכרוכים בו – עניין ההתיישנות והנאמנות למקור. כוונתי, כמובן, לסוֹסיר ולעיקרי הסטרוקטורליזם, שכבר נשתרשו ונתאזרחו באמצע המאה שלנו בכל תחומי הרוח. אפשר לומר באופן כללי, שעיקרו של שינוי רדיקלי זה בניגוד שבין לשון ודפוסיה הקבועים (langue) ובין אמירה לשונית מסוימת, המיוחדת למקומה ולשעתה, והמשנה פניה במרוצת הימים (parole).

ניתן אפוא לברר טיבו של כתוב מסוים (תרגום, למשל) ביחסו אל כתוב מסוים אחר (מקור) בשני אופנים: מצד המבנה הכללי העומד ביציבותו, ומצד האמירה המסוימת, המיוחדת לכותב ולזמנה ולמקומה. אבחנה זו נוח לי להשתמש בה בשביל להבהיר את גישתי אל מלאכת התרגום.

דיברתי על קושי גדול שניצב בדרכי כשאני באה לדון בתרגומה של הלית ישורון, ונתכוונתי לקושי העולה מן הכתוב מבחינת היותו parole, כלומר מעשה לשוני שלא זו בלבד שקשור הוא בקשר אמיץ בלשון העברית כפי שהיא עמנו כאן ועתה, אלא מחובר הוא חיבור אינטימי בהלית ישורון המתרגמת, אפשר לומר אפילו באוזנה ובדרך שמיעתה ואופן קליטתה את העברית שלנו, שאחרי ככלות הכל צורות ביטוי רבות יש לה, ונעימות ומקצבים שונים ורבדים־רבדים של דרכי־הבעה שנשתקעו בה זה דורי דורות. והנה אוזנה זו השומעת והקולטת של הלית ישורון נראה שאינה כאוזני שלי; שהרי גם אני בת דורי אני ובת זמני, וגם לי שמיעה משלי ויחס משלי, לטוב ולרע, אל הלשון ודרכיה. מכאן הקושי המקשה עלי בדיוני. כיוון שהמתרגמת ואני מרוחקות זו מזו מבחינת ה־parole, וכיוון שימינו אינם מה שקרוי “ימים נורמטיביים”, כלומר ימים שמקובלת בהם נורמה מסוימת בגישה לדברים, קשה לי להוכיח בעזרת הוכחות בדוקות את דעתי על תרגום זה, שאינו נראה לי מתוקן דיו. איני יכולה לטעון שמה שאינו מקובל עלי ומה שאינו ערב לאוזני שלי הוא המחייב את הלית ישורון. הנה, למשל, משפט אחד שלה, ולא מעטים כמוהו יש בתרגומה:

“כל כך הרבה זמן לקח לנו להתקרב אליהם, עד שחשבתי כמה זמן עוד יקח להשיג אותם, כשלפתע הסתובבה המרכבה[…]”

משפט זה צורם את אוזני לא רק בשל השימוש בביטוי הקלוקל (בעיני) “לקח לנו זמן”, שאינו אלא תרגום מילולי עלוב של took us time האנגלי; אלא בעיקר בשל העיוות שהוא מעוות את הכתוב במקור. שהרי מרסֶל המספר, שהספרות מאוד קרובה ללבו, אינו מדבר בלשון דיבור משובשת מעין זו שישורון שמה בפיו. פרנסואז, המשרתת, אולי היא עשויה לדבר כך. ומכל מקום יש להבחין בין דרך דיבורו של אחד מרסל, בן המעמד הבורגני המשכיל, לבין זו שבפי משרתת מבני העם. ופרוסט הלוא הצטיין בבריאת סגנון דיבור מיוחד לכל אחד מגיבוריו. לנסיכה דֶה גֶרמאנט נתן לשון משלה, ולאלבֶּרטין נתן לשון משלה, וכך גם לרופא ולדיפלומט ולבלוך היהודי ולמרסל הקטן.

והנה עוד דוגמה אחת לתרגום משובש:

“ידעתי באיזה חדר הייתי, בניתי אותו שוב סביבי בחשֵכה – ובין שניווטתי על־פי הזיכרון לבדו ובין שנעזרתי, כסימן, בנוגה קלוש […]”

ניווטתי את מי? את מה? הפועל דורש השלמה, והכתוב הרי אומר במפורש en m’orientant, כלומר כשאני מכוון את עצמי.

משפטים אלה אינם מקובלים עלי. אבל אם אומר בפשטות: משפטים אלה פוגמים באיכות התרגום כיוון שלשונם משובשת, מיד יבואו ויטענו כנגדי, אולי לא בלי צדק, שדברי־ביקורת שלי נטולי כל סמכות, שעניין שבטעם הם, וטעמי שלי יפה לי ולזמני ולאנשים שכמותי, ואילו קוראים של היום, הרגילים בעברית של היום, טעם יש להם משלהם, ומשפטים כגון אלה אינם זרים כלל וכלל לאוזנם. ואני איני יכולה להשיב להם תשובה מניחה את הדעת. ודאי, אפשר לי לטעון שגם בימינו יש הרבה מיני עברית: יש עברית של בניזרי ויש עברית של עמוס עוז, של יהודית קציר ונילי מירסקי ונתיבה בן יהודה. אלא שטענה זו לא תוסיף הרבה תוקף לדברי. שהרי אחרי ככלות הכל, העניין אכן עניין של בחירה; ואני אפשר לי רק לשוב ולבסס דברי על טעמי שלי, לאשש אותם בעזרת אי־אלו הוכחות מן המקורות, שבנידון זה הן לא מעלות ולא מורידות, ולהישאר, בסופו של דבר, תקועה בתוך אמירה שאין בכוחי לבססה ביסוס הגיוני מחייב ומשכנע. לפיכך איני רואה שום טעם בדיון ממין זה בטיב העברית של התרגום.

עניין אחר, כמובן, הם כל אותם אי־דיוקים וטעויות שבתרגום. כאן הקרקע מוצקה יותר; ואצל סופר כפרוסט, ששנא, כלשונו כל מיני à peu près d’images, כל “בערך ובקירוב שבציור המראות”; שהאמין, כלשונו, ב“מילה האחת והיחידה” ב“מילה הנחוצה” (nécessaire) לא רק מבחינת משמעה, כי אם גם מבחינה גונהּ וצלילהּ, אצל סופר כזה ודאי יש להקפיד הרבה לא רק בבחירת המילים, אלא גם במקומן במשפט. ואולם, למרבה הצער, תרגומה של הלית ישורון פזרן הוא בכל הנוגע לביטויים של à peu près וחסכן בכל אותן מילים יחידות נחוצות.

הנה, למשל, דוגמה פשוטה: המילה écailles, שפירושה קשׂקשׁים, קשקשים של דג או של שריון צב, ומורָה היא על משהו אטום או כבד; לפיכך אין לתרגמה במילה “פתיתים” שעולֶה ממנה רושם של משהו קל ורך. “העיקה כקשקשת על עיני,” מדייק וכותב ישראל זמורה בתרגומו הישן. ואילו ישורון כותבת משום־מה: “כבדה כפתיתים על עיני,” ומשבשת את כל מראה התמונה.

והנה מין אחר של אי־דיוק, הבא ונותן בכתוב מה שאין בו כלל; “כנראה נמנמתי יותר מדי,” אומר התרגום; ואילו המקור אינו מדבר בנמנום אלא במנוחה “j’aurai prolongé ma sieste”, כלומר, הארכתי בשעת המנוחה שלי, או אפילו בסייסטה שלי.

אפשר לי להביא עוד דוגמאות מעין אלה; לציין, למשל, ש־volte אינו “דילוג עז” אלא תפנית בתנועה סיבובית; se coucher אינו לשכב לישון אלא לשכב; esprit אינו מוח; rejoinder אינו להבקיע אלא להתחבר; cheminée המתורגמת “ארובה” היא “אח”, ולא ארובה; une église resumant la ville " אינו כנסייה מכנסת את העיר" אלא כנסייה המבטאה את העיר בתמציתה, ועוד וכיוצא באלה טעויות.

איני רוצה להלאות את הקורא ולהרבות בדוגמאות מעין אלה, אלא שאי־אפשר לי שלא להביא עוד דוגמה קטנה אחת, שלכאורה אינה אלא דבר של מה־בכך, אבל ביצירה כיצירתו של פרוסט נודעת לה חשיבות מיוחדת משלה. כוונתי למילת החיבור tandis que, שפירושה בשעה ש.. והלית ישורון ודאי יודעת זאת, אלא שהיא מתרגמת משום־מה ואומרת “ואילו”, שמשמעה אבל, והיא מורָה על ניגוד:

“זיכרונו,” היא מתרגמת, “זיכרון צלעותיו, ברכיו, כתפיו העלה בפניו בזה אחר זה אחדים מן החדרים שפעם ישן בהם ואילו סביב לו הקירות הסמויים הסתחררו במחשכים.”

ובכן, במקור אין שום ניגוד בין שני חלקי המשפט אלא ציון של זמן אחר שבו מתרחשים שני דברים: שעה שהזיכרון העלה מה שהעלה הסתחררו הקירות. אני עומדת על שיבוש קטן זה לא בשל איזו פֶּדנטיוּת שבי, אלא בשל החשיבות הרבה שבדבר, שכן נוגע המשפט לעניין הזמן, כלומר לגרעינו, ללב־לבו של הספר, ובנידון זה אין גבול לשיעור הדיוק הנדרש. והנה עוד דוגמה קטנה ממין זה:

“במות האנשים, בהימוט הדוממים הם לבדם, הריח והטעם, נשארים עוד זמן רב.”

כך כותבת המתרגמת בלשון גבוהה וקצת מסורבלת (“בהימוט”); נזקקת היא לאות בי"ת בחיבור אל המקור (“במות”, “בהימוט”), שמשמעה העיקרי בזמן ש… בשעה ש… ואילו פרוסט כותב בפשטות כל־כך פשוטה ואף בהדגשה ברורה: après la mort, des êtres, après la destruction des choses, כלומר, לא בזמן ש… אלא לאחר, לאחר מות החיים, לאחר הרס הדברים; שוב לפנינו אותו עניין של סדר זמנים, שאוזנה של המתרגמת, כפי הנראה, אינה קשובה לו כלל.

עניין זה מוליך אותי אל העיקר, אל העיקר שברומן ואל עיקר טענתי נגד תרגום זה. והנה עכשיו אפשר לי לומר דברי בבטחה, ולאו שלי אינו עוד רפֶה בפי, כי עכשיו איתנה עמידתי כלפי התרגום ויש בידי לאשש ביקורתי העקרונית בתביעה מפורשת שתובע הכתוב עצמו. עיסוקי אינו עוד בעניינים של טעם ואקלים עכשווי של לשון, אלא בדברים כלליים ומחייבים מכוח הכתוב עצמו.

מנין בא לי ביטחון זה? וסמכות זו שאני חשה בה עכשיו על מה היא סומכת? השינוי בנעימת דברי בא משינוי ההיבט שבדרך התייחסותי אל התרגום; עכשיו איני בוחנת אותו עוד מצד היותו parole אלא מצד היותו langue, כלומר מבחינת היותו מבנה מוצק של לשון, הנושא על כתפיו החזקות את כל הכתוב כולו.

הדבר המפליא כל־כך ביצירתו של פרוסט הוא דרך גידולה המשונה; בלי הרף גדל הרומן ותופח (אפילו לאחר מותו של מחברו) כמו איזה גידול פרא, מתוך אלפי התוספות שנצטברו בשולי ההגהות, והרחיבו ועיבו והתפיחו אותו; ואף־על־פי־כן בתוך־תוכה של צמיחה פרועה זו נתקיים ונשתמר בקפידה מפתיעה מבנה ערוך וסדור ומתוכנן בפרטי פרטיו. קשה לתפוש את התופעה אלא אם כן זוכרים שפרוסט היה, מבלי דעת זאת, מה שקרוי היום סטרוּקטוּרליסט; את ספרו ראה בראש וראשונה כ“קוֹנסטרוּקציה מורכבת”, כ“קומפוזיציה מדוקדקת אף־על־פי שהיא מצועפת”. “ספרי שלי,” אמר, “בנוי וקוֹנצֶנטרי”, “רעיון הקונסטרוקציה אינו זונח אותי לרגע”; ופעמים רבות השווה קונסטרוקציה זו, מבחינת היותה דבר שבחלל, למבנה ארכיטקטוני, לכנסייה ולקתדרלה; ואילו מבחינת היותה דבר שבזמן, נוהג היה להשוותה ליצירה מוזיקלית; והא בהא תליא.

אין ערוך אפוא לרוב חשיבותו של המבנה בתפישתו וביצירו של פרוסט. אפשר להצביע על כך בכל מיני אופנים שכולם מוליכים אל עניין יסודי זה. הנה פרט אחד לדוגמה, פרט קטן אבל רב משמעות. בשמו של הרומן מופיעה המילה “זמן” והוא מסתיים, כעבור אלפי עמודים, גם־כן במילה “זמן”. ולא מקרה הדבר. יש לזכור שאת הפרק האחרון של ספרו כתב פרוסט, לפי עדותו שלו מיד לאחר שסיים את כתיבת פרקו הראשון, והכל מדוד כאן ושקול ומחושב. לפיכך צריך להקפיד בתרגום מילה פותחת זו longtemps; אפשר, אם כי לא רצוי, לתרגמה כמו שמתרגמת הלית ישורון ולומר “שנים”, אלא שהדבר מחייב אותה להביא תיבה זו גם בשמו של הספר; כלומר לא לכתוב, כמו שהיא כותבת “בעקבות הזמן האבוד”, אלא “בעקבות השנים האבודות”. מה לעשות, ככה זה! פרוסט, אחרי ככלות הכל, מחייב, פרוסט שהעיד על עצמו שאצלו “יש תיאוריה תחת כל מילה ומילה.”

תיאוריה יש לא רק תחת כל מילה ומילה; תיאוריה, או תפישת עולם, אוvision, בלשונו של פרוסט, יש גם תחת הדקדוק והתחביר. שהרי אותו מעשה מוזיקלי, אותו תזמור גדול של מוטיב הזמן מוצא את גילומו בראש וראשונה בדבר פרוזאי מאוד: בזמני הפעלים. עניין זה חשיבותו רבה כל־כך, והוא אופייני כל־כך למעשה פרוסט, שאני רואה צורך להתעכב אצלו מעט.

שני מיני זמן (ועוד אחד מופלא מאוד) ידע פרוסט באינטימיות של נפשו, ושני מיני זמן נתן בתוך יצירתו: זמן אחד שתחילתו בעבר והוא הולך ומתמשך ושב וחוזר על עצמו ואינו מגיע לידי סיום של ממש, אלא הופך מכוח חזרתו לדפוס ונעשה לדבר שבהרגל; וההרגל, כידוע, הלוא הוא אחד מאבני התשתית שהעולם הפרוסטי עומד עליהן. ואילו הזמן האחר הוא זמנו של האירוע היחיד והמיוחד, שאחד מחוקי פרוסט היותר חשובים בזמננו אפילו המציא לו שם מיוחד: אירוע סינגוּלָטיבי (singulatif) קרא לו, שחד־פעמי הוא בהתרחשותו במקומו ובשעתו.

והנה בראיון אחד אמרה הלית ישורון, שלדידה עיקר הקושי בתרגום פרוסט באריכות המשפטים שלו; שכן הלשון העברית, כך אמרה, לשון של צמצום היא (איני זוכרת בדיוק את נוסח דבריה אלא את תוכנם). האומנם? האם זה עיקר הקושי? והלשון העברית כלום אינה יודעת להיות ארכנית כשרצונה בכך? מה על לשון המדרש? מה על גנסין והלקין וס' יזהר? לא. לא כאן טמון הקושי שמזמן פרוסט ללשון העברית. הקושי אינו באריכות המשפט, אלא בעניין זה של זמן ותזמורו. כי הלשון הצרפתית, העשירה מאין כמוה בציוני זמנם של הפעלים, מסייעת לפרוסט בבניין המוזיקלי של יצירתו, ואילו הלשון העברית, שזמני הפועל מעטים בה, מקשה בעניין זה על מלאכת התרגום. אלא שבעיה זו, כפי הנראה, אינה מטרידה כלל את המתרגמת, היא אינה נותנת עליה כלל את דעתה; לדידה, היא אינה בנמצא כלל.

אבל פרוסט נתן גם נתן דעתו על “סוּבּסטַנציה לא־נראית זו של זמן” ועל דרך גילומה במילים שעל גבי הנייר. הוא יצק את הסובסטנציה החמקנית הזו אל תוך צורות יציבות של דקדוק, צורות של זמני הפועל. את הזמן המתמשך והולך הלביש בלבוש של מה שקרוי עבר־אֶמְפַֹארְפֶה (imparfait), המיוחד ללשון הצרפתית, והוא זמן דקדוקי מעורפל מעט במשמעו ורב תכליתי בשימוש שניתן לעשות בו, שכן מציין הוא גם אירוע שאירע ועדיין הוא מתמשך והולך וגם מצב של קבע. ואילו את האירוע החד־פעמי, את האפיזודי החולף־עובר, הלביש בלבוש עבר רגיל, שהוא פותח בפעולה ומסיימה מיד. שילובם של שני הזמנים האלה בגוף הכתוב, ובעיקר, צריך להטעים ולומר, בחלק הראשון של הספר, בפרק קומבּרֶה זה שלפנינו, שילוב זה הוא הנותן בכתוב אותו מקצב מיוחד שבמבנהו.

כל פרק קומברֶה, לבד מכמה וכמה יוצאים מן הכלל חשובים מאוד, אינו בעצם אלא תיאור של אירועים חוזרים ונשנים או הולכים ומתמשכים בזיכרון. והנה, אל תוך זמן מתמשך זה, שיריעתו פרושה על פני כל הפרק, פורץ מדי פעם בפעם אירוע סציני אחד, שזמנו עבר רגיל, מהיר וקצוב; כזהו המעשה בעוגית המַדלֵן, והפרידה מאמא, וביקורו של סוואן, והפגישה במגדלי מרטינוויל, ועוד וכיוצא באלה האפיזודות ה“סינגוּלטיביות”. סצינות אלה נעלמות מיד לאחר התרחשותן ועד מהרה שב ומשתלט על הכל אותו זמן חד־גוני של אֶמפַּארפֶה, זמן ההרגל והחזרה. פרוסט, אמר מבקר אחד, “שיכור היה מזמן חוזר וחוזר ונשנה”.

כזהו אפוא בקיצור רב (שכן הדברים הרבה יותר דקים והרבה יותר מורכבים), כזהו תזמורו של מוטיב הזמן בספרו של פרוסט, ובעיקר, כאמור, בפרק זה של קומברה. תואַם יש בו בין מבנה ה־vision ומבנה הלשון; ובתואם מעין זה ראה פרוסט יופי, “יופי־דקדוקי”, שהרי, כך אמר במפורש, “יש יופי דקדוקי שדבר אין בינו ובין התקינות” של הלשון.

אלא שכל העניין הזה, כל העסק החשוב הזה, כל היופי הזה, כל ה“דקדוק” הזה של פרוסט – בבחינת בל־יימצא בדפי תרגומה של הלית ישורון. אוזנה כפי הנראה אינה שומעת את מלוא המנגינה של “חפש הזמן האבוד”. משל כאילו יש לפניה יצירה מוזיקלית שקצתה כתובה בתנועה של אנדנטֶה וקצתה בתנועה של פרֶסטוֹ, והיא מבצעת את כולה בתנועה מהירה אחת. כך בתרגום אותו משפט פתיחה מפורסם, היא כותבת בשקידה ובהתמדה “נעצמו עיני” ו“לא הספקתי”, ו“עוררה מחשבתי” ו“התכוונתי” ו“לא חדלתי” וכו' וכו' כך בתיאורי מצב מתמשך והולך וכך בתיאורי סצינות חד־פעמיות, חולפות־עוברות; הכל בקצב אחד, הכל בזמן אחד, הכל בצורה אחת, בזמן עבר רגיל. וכשמתגנב לעיתים במפתיע איזה אֶמפַּארפֶה בודד אל תוך הכתוב, דומה כאילו הוא בא להבליט בנוכחותו את העדרו מן התרגום כולו.

זאת ועוד. ליקוי זה לא רק במקצב הדברים הוא פוגע, אלא בעצם תיאור טבעם של האירועים. שכן כל התיאורים שבקומבּרֶה, לבד מתיאורי אותם אירועים חד־פעמיים חשובים, אינם מתארים כלל את מה שמתארת הלית ישורון בתרגומה – לא מאורע אחד שהתרחש פעם אחת הם מתארים, אלא מאורע שאירע והוא מתמשך והולך או שב וחוזר ונשנה עד שהוא הופך להיות מצב של קבע, או דבר שבהרגל. הליקוי שבתרגום פוגע אפוא בנפשו של הכתוב הפרוסטי.

אלא שכאן נשאלת שאלה עקרונית, האם ניתן למצוא מענה עברי לצירוף זה של זמנים, זמן עבר מתמשך והולך וזמן עבר בא, מתרחש ומסתיים מיד? האם ניתן למצוא מקבילה עברית לצירוף זה של זמנים דקדוקיים? בשביל להשיב על כך בהן רבתי, די להציץ בהגדה של פסח, באותם פסוקים על רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסבין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים עד שבאו תלמידיהם ואמרו וכו' וכו'. די לקרוא אצל גנסין פסוקים יפים אלה:

“ואוריאל היה נושם לתוכו את האוויר הצח והשוקט ונפשו היתה סופגת מנוחה לצימאונה וארכובות ידיו ורגליו […] היו כושלות ברחישת הנאה. בכוונה או שלא בכוונה נגוז פתאום ובטל איזה תחום חשוב שבלב וצמח ונזכר במלואו שחר אחד.”

אכן חבל, חבל מאוד שהלית ישורון לא זכרה את ההגדה ואת “בטרם” של גנסין, כשבאה ותרגמה את פרקי קומברֶה של מרסל פרוסט.

“הארץ”, 17.7.1992