1    🔗

השירה – היא, כמובן, פריָם המתוק של חיינו, אבל היא, בלי ספק, גם שורש, שבלעדיו אין צמיחה אנושית־רוחנית בכלל; אין לך אדם שאין עמו כסופי־שירה, אם מדעת ואם שלא מדעת, אף אם אין לו כל מושג על שירה ועצם הויתה, כי היא מדמו של אנוש בעולם, כל עוד לא הושחת בו הדם הזה, ולא העבירו אל מעבר לתחום האנושי; השירה היא לא רק אֵם כל האמנויות ויסוד כל הדמיונות, אלא היא בה במדה גם ראשית, גלויה או כמוסה, של כל המעשים, אף הגשמיים ביותר; אלמלי השירה לא היתה גם כל מחשבה, מלבד המחשבה שבשמירה־עצמית, חיתית, ולא היה אפילו השכל הקר, כביכול, השכל המודד ושוקל, ממילא בונה ויוצר.

טבעי ומוסבר הוא, אם כן, כי מי שעושה משהו בתחומה של תרבות, לא כל שכן בעולמה של ספרות, חיב להקדיש כונה ראשונה לשירה דוקא, כי בכך הוא מקדיש כונה לשורש מעשהו, ליסודם הראשון של צמיחה וגדוּל; בכך הוא עושה לא רק למען היחיד הנבחר, אלא למען כל היחידים, ממילא – למען החברה, ובסופו של דבר – לאומה בכל גלוייה, גם המדיניים.

 

2    🔗

בדרך הטבע – שירת עמך בזמנך קודמת לכל; ולא כל מה שקצוב וחרוז, בלי הבחנה ובחירה, חלילה, אלא דוקא שירה לפי טעמך, לפי כושר השגתך, לפי קנה־המדה האישי; שירה אשר אתה שמח לה ומוצא בה מעלה זו או אחרת, אם מבחינת ההגות המקורית שבה, ואם מפני היכולת האמנותית האישית הגלומה בתוכה, אם משום הנגון הפרטי שאינו־שכיח, ואם משום שהיא אספּקלריה מלוטשת ומשקפת את ההוה, או על שיש בה כוח־המדמה וראיה אחת מראיות הנולד, – כל שירה כזאת אתה מצווה להוציאה לאור ולפרסמה ברבים; הנחתך, – כי החדוה שלבך רוחש בהתיחדך עם יצירה מן היצירות הפיוטיות עשויה להיות חדות לבם של קוראים רבים כמותך, – הנחת־אמת היא ואין להוסיף עליה.

 

3    🔗

ההיסטוריה של השירה העברית – עשירה מאד, אם לפי גלגוליה השונים מפני אריכות ימיה, אם לפי סגל האישים היוצרים בה, אם לפי פסיפס התכנים, אם משום הרבוי המיוחד של השפעות תרבותיות זרות, ואם לפי הצורות, מקוריות וגם למוּדות; היסטוריה זאת מופלגת בכשרונות מכשרונות שונים, בסולם גבוה מאד של יכולת אמנותית, ושלביו רבים ושונים זה מזה, כמובן; אבל הצד השוה הוא, כי כולם כאחד מצטרפים לאֶפופיה תרבותית רבת־מתח ועשויה לקסום קסמים למחשבה ולרגש גם יחד; שירי דת ושירי טבע, שירי אהבה ושירים לעת־מצוא, שירי ידידות ושירי הספד, שירי רפואה ושירי הנדסה, משלים והימנונים, חידות ושעשועים, שירי מלחמה ושירי קבלה, שירי גלות ושירי כסופים לגאולה, שירי פולמוס ושירי התפארות, שירי לשון ודקדוקה ושירי הגות ופילוסופיה; והצורות – כמעט ואין מספר להן, אם לבנין ואם לחריזה, בדרך של אקרוסטיך למיניו השונים, בחריזה פנימית וחיצונית, כפולה, משולשת ומרובעת, חריזה אחידה וחריזת סירוגין במלים דו־משמעיות, תלת־משמעיות ועוד; יש שיר שהוא מקשה אחד, ויש בתים־בתים; יש סוניטה ויש טרצינה, יש מרובעים ויש טריאולטים, יש אלגיה ויש ליריקה, – כמעט כל הצורות השכיחות בשירת הגויים ונוסף לכך צורות עבריות מקוריות ומובהקות.

שירה עתיקה זו, לתקופותיה במשך אלף שנה ויותר, נושאת עליה, כמובן, חותם של זמן ומקום, וטבועה בה ידה של גלות, ומוחשת, כמובן, תלישוּתה של הלשון מיחודה של קרקע, ומורגש חסרון של הוי אחיד, אבל היא נושאת, אותה שעה עצמה, חותם בל־ימחה של נצחיות כשרונות גדולים, וטבועה בה גדלות של חכמים ויוצרים, שכל זמן זמנם וכל מקום מקומם; ויש כאן בשפע מפתיע – לא רק רעיונות גדולים, ויש כאן לא רק ערכי מוסר נעלים, ולא רק שלל רגשות עמוקים ועומדים־לעד, אלא יש בפירוש – אוצרות של הישגים אמנותיים למופת, וכחות יוצרים בלשון פיוטית, שדומה עליך כאלו המוני־עם חיים עליה, מדברים ונושאים־ונותנים באמצעותה בלבד.

לא יתכן ששירה עתיקה זו, רבת־ההקף ורבת־המשקל, – לא תהיה ידועה למשכיל העברי, למורה ולמתלמד, לחוקר ומעין, לא תהיה ידועה בחינת היסטוריה ובחינת עובדה תרבותית בחייה של האומה, ולא יתכן ששירה זו תהיה רק כעין “שמועה” בלבד, כמין אוצר גנוז, ואין ערכו אלא אומדנה בלבד, אשר המאמין יאמין, והממאן להאמין – מכחיש ומתנכר; ובודאי שלא יתכן, כי המשורר־בכח והמשורר־בפעל לא ידע־כמו את השירה הזאת, לא יתחנך עליה, לא יושפע מעשירותה, מנסיונה, מהישגיה; הכרח היסטורי־תרבותי הוא, הכרח דחוף וראשון־במעלה – ששירה זו תהיה מצויה בעין, בכלים חדשים ומשוכללים, ההולמים את הזמן הזה וּמאפשרים לנו לתהות עליה וללמדה, מתוך גישה קלה ומנעימה.

 

4    🔗

כמעט כל אומות התרבות הגדולה – זכאיות להתפאר במציאות של שירה לאומית; אומות מעטות מהן זכאיות להתפאר במציאות של פרוזה לאומית; ואולם, מעטות מאד האומות הזכאיות להתפאר במציאות של מחשבה לאומית, או מפורש יותר – פילוסופיה לאומית; ואומתנו זכתה והיא בעלת פילוסופיה עצמית, מקורית, נושאת עליה חותם של יחוד, אם פילוסופיה זו מצאה את בטויה בלשוננו ואם מפני הנסבות ההיסטוריות החורגות, באה על בטויה בלשון לועזית זו או אחרת; מי שיודע את עמנו, מי שתהה על קנקנו ובקש להבין להויתו, הוא הבין ויודע כי אנו אומה פילוסופית, כלומר: – המחשבה, או החשיבה הארדיכלית, מדעת ושלא מדעת, באה מתוך ההמונים, אם כי הפילוסופיה הכתובה, הנתוּנה בדפוסים שיטתיים, אינה דוקא המזון הרוחני להמונים אלה; ואולם, – ספק גדול הוא אם יש עוד אומה בעולם, שספרים כמו “מורה נבוכים”, “הכוזרי”, “חובות הלבבות” ועוד יהיה לנכסי אנשים רבים כל־כך כמו שהיו ספרים אלה בתוך עמנו: ואמנם, רובם הגדול של הספרים בישראל, עד לפני דורות מעטים – היו ספרים המקורבים לחשיבה, והמעורבים, במדה זו או אחרת, עם פילוסופיה, – עד שלבנו, ביחוד לב ה“משכילים” היה גס בספרים אלה, וכולנו כמעט נפגענו בנגע הזלזול בספרי מחשבה, – על מנת להתפעל ולהתלהב מספרות “קלה” דוקא, או “ספרות יפה”, נגיד, ספרי־“מעשיות” ורומנים. והתופעה שכיחה ואף מוסברת, – אם היא בחינת ריאקציה ותופעה־לשעה בלבד. –

מי שדעתו פקוחה והיא בוחנת ורואה מצבים, מי שמתבונן ותוהה על מצב האדם בזמננו ועל מעמד אומתנו בדורנו, – הוא ישיג וידע בידיעה עד־תכלית, כי אם הפילוסופיה היתה תמיד ובכל עת – רשות ובחירה חפשית, הרי היום יש לראותה בחינת חובה ומצוה שאין־להחמיצה; כלומר: – סופרים, מורים, מחנכים ומנהיגי־עם חיבים להקדיש כונה ותכנית להוראת הפילוסופיה, להביאה אל בית־הספר, התיכוני והגבוה, לבית הפרטי ולאיש היחיד; יש ללמד את בני יהודה – מחשבה נעלה, להרגילו להבחנה, לשקול דעת, לבקורת דעות, להבנת ספקות, לספקנות, שהיא תכונת־הראשה לתרבות.

לא תתכן כל השכלה גבוהה במדינה אם לא יעשו מאמצים עליונים, מידי הכלל ומידי הפרט, – לכנס באופן שיטתי, ומהיר ככל האפשר, ולהוציא לאור את ספרי הפילוסופיה העברית, המקורית והמתורגמת; אם לא תבוצע תכנית מקיפה להרקת הפילוסופיה העולמית, ללשונותיה השונות, העתיקות והחדשות.

מעשה זה יהיה בו משום דחיפה מכרעת לקדום תרבות אומתנו, לא רק מבחינת ההשכלה, אלא גם לקדומה של היצירה העברית, יצירה מחשבתית כיצירה אמנותית, וגם מבחינת ההתפתחות החברתית והמדינית.

משום כן חובה ראשונה־במעלה היא לטפח כל גלוי של יצירה פילוסופית מקורית, בכל האמצעים ובכל הדרכים, גם במובן החמרי.

 

5    🔗

מצות־שעה, שאין להחמיצה עוד, הוא, בלי ספק, החנוך לבקורת, והכונה בפירוש לא לבקורת שהיא בחינת פסק־דין, אלא לבקורת שגם אליה מתיחסים בבקורת; מצוה דחופה היא לחבב את מעשה הבקורת, להקנות את הזיקה לקריאה מתוך הבחנה, מתוך שקול־דעת, לקריאה מתוך שהות ועיון המלווים הרהורים ושלובים בהם; הקורא, וגם המחבר המבוקר, חיבים ללמוד ולדעת: – המבקר אינו דיָן, אינו חורץ משפטים, אלא איש בעל בחינה והבחנה, מי שמקשר עולם אל עולם, משוה השואות, מבדיל הבדלות, רואה מעשה ונזכר בהלכה, נתקל בהלכה ונזכר במעשה, מנתח כללים לפרטיהם, מצרף פרטים לכללים, מסכם סכּומים ומסיק מסקנות, – וכל אלה אינם בשום פנים חוק וגזירה, אלא רשות, והנחה, ואפשרוּת, – ועל־כן אפשר, ומותר, ורצוי שיהיו בלי כל טענות ובלי כל טרוניות אישיות.

הבקורת הגדולה היא זו המלמדת מה לקרוא – רק בעקיפין ובדיעבד, ואלו עיקרה הוא ללמד איך לקרוא, ובזה היא גם מקנה את חשק הקריאה ועושה אותה למין יצר טוב בין היצרים; הבקורת צריכה להוכיח, שאין הקריאה סתימת חלל הפנאי, אינה רק שעשוע נפש בשעה צפויה לשעמום, – אלא היא עולם גדול לעצמו, – עולם שיש בו משא־מתן, יחסי חליפין, קשרים בינלאומיים, גלוי יבּשות כגלוי רקיע־שמים, דבור ונגון, ריב ומדנים, יריבויות ואהבות, – אלא שהשגת כל אלה תלויה בחכמת הקריאה שקנה לעצמו הקורא.

בספרות העברית משתרשת והולכת ההנחה, כי הבקורת אינה אמנות, ואפילו היא אמנות, כי עתה היא אמנות שמושית, והדגש על “שמושית”, – וההנחה הזאת, מלבד מה שאינה אמתית, הרי יש בה, בלי ספק, משום גסות־המחשבה, וחובה לעקרה מן השורש כל עוד לא מאוחר הדבר, שאם לא כן – יתכן כי שרשה יהיה למק, ובסופו של דבר – תחדל בקורת מתוכנו.

לתועלת החנוך לבקורת יש לכנס את מיטב יצירותיה בעברית, – גם את דברי הבקורת המיוחדת־במינה, שנשאה עליה פעם את השם המופלא “הסכמה”, שדבריה מפוזרים בפתחי ספרים עתיקים, ויש מהם שהם בחינת הישג רעיוני ואמנותי גם יחד; יש לכנס את כתביהם של המבקרים המעטים שחיו את הבקורת במיטב חייהם, ואף לקבץ לתוך קבצים דברי בקורת בודדים ומפוזרים על שבעה ימים של עתונות.

ומובן מאליו, כי חובה, וחובה נעלה היא לטפח כל התחלה יפה של בקורת, לזרזה ולהבליטה, כדי שגדוּלה יהיה בטוח וישא את פריו במהרה.

בחינת ענין חשוב לעצמו, וגם בחינת דוגמה מאלפת ומחנכת ראוי להריק, על פי תכנית ובדרך שיטתית, לעברית, את יצירות המופת בבקורת מלשונות זרות, אשר בזמונן לאכסניה אחת עשויות להרחיב את הדעת ולהרהיב את הנפש.

 

6    🔗

כהמשך טבעי ומוסבר, ובאותה רוח ממש, ראויות לענין ועיון היצירות שנושאן – תורת הספרות; יצירות הללו אינן רבות ביותר גם בספרויות העולם, מה גם בעברית, ואם כי אין בהן משום תורה שיש בכוחה ללמד את שאינו סופר להיות סופר, ודאי שיש בה משום מקור להשראה, להפרות את השכל הבונה של מי שנולד להיות סופר ואמן; יש בתורת הספרות משום צבירת נסיונות ומיונם, משום שקולה של חכמה ומדידתה, ועל כן – מענינת, מרבה התענינות ביצירה הספרותית ואוסרת בחבלי אהבה אליה; לאנשים צעירים יש שתורת הספרות משמשת כעין שעשוע, בחינת בקשת פתרונות לחידות מסובכות ומושכות־את־הלב, ואף דבר זה הוא לטובה ועל־כן יש לנצלו בחכמה ולעשותו אמצעי להדרכה תרבותית גבוהה.

 

7    🔗

אדם לומד לשון ודקדוקה בכח החיים שהוא חי, וכמעט שאין צורך בכל כונה לשם כך, – כל שהחיים, הכלליים כפרטיים, עשירי תוכן יותר, מופלגים בתורה ובמעש, כן עשירה יותר לשונו של אדם וכן הוא קונה את חוּקיה ובקי בדקדוקה למעשה, אם לא גם להלכה; אין כל חטא, כמובן, אם הרבים וכן טובים סבורים, כי הלשון היא כלי או אמצעי, ולא תוכן ולא מטרה לעצמה; ואולם, – מי שחורג מן השיגרה, ומי שמקדיש מחשבה לכל תופעה מן התופעות שבחייו, ומה גם שהספר, והקריאה בו, הם אצלו עולם גדול לעצמו, – הוא ישיג ויבין במוקדם או במאוחר, כי מעטות מאד התופעות, שיש בהן מזון לרוח וענין למחשבה, כמו שיש בתופעה זו ששמה – “לשון”; הלשון עצמה – כל לשון מן הלשונות – היא בריה חיה, לא, – היא עם שלם, היא ממלכה מאוכלסת בריות רבות, – ויש בממלכה זו מלחמה לחיים ולמות, ויש כאן שובע ורעב, ויש מעמדות ומלחמת מעמדות בין המלים, בין צירופי־המלים, בין צורות דקדוקיות, בין כלל ובין יוצא־מן־הכלל, יש כאן “מיוחסים” ויש “יחפנים”, יש שליטים ויש רודנים, יש כאן אצילים ופשוטי־עם, יש זעקות ויש נגונים, יש דם ויש חסרון־דם, יש שלל־צבעים ויש טשטוש־הצבע; על הלשון ודקדוקה – אפשר לנו לכתוב מחקרים, שירים, אֶפּוסים, הימנונים, רומנים שלמים; וכל האוהב ספרות, וכל המוקיר יצירה אמנותית, המתענין בכשרון היצירה, לכל ענפיה וסוגיה, התענינות שיש בה משום רעיון והרהור, והתענינות שיש בה חויה ונגיעה־בדבר, – ממילא יבין לטעמה של לשון ולמשקלו של דקדוק־הלשון, ושמח לכל מה שיכתב בחכמה ובטעם על נושא זה.

לשון ולדקדוקה – לתולדותיהם, למחקרם, להערכתם, לבקרתם, – יש להקדיש כונה, תכנית, שיטה; יש להביא לידי כנוס וסכּום כל מה שנוצר בתחום זה במשך כל הדורות הרבים של קיומה המופלא, רב־ההרפתקאות, של הלשון העברית, – כדי לפנות דרך ולסלול מסלה להמשך התפתחות החקירה והקנית ענין ואהבה אליה, – ממילא לספרות בלשון זו, ממילא לעם בעל הלשון והספרות.

 

8    🔗

גם כי רבים הפירושים על התנ"ך עד היום הזה, ואם גם לא מעטים המחקרים עליו, ואעפ“י שלא מבוטלת גם כמות המאמרים, הספורים והשירים על נושא מן הנושאים הקשורים בתנ”ך – אין ספק עוד, כי רק עכשיו, עם התמורה ההיסטורית האחרונה של אומתנו בארצנו – נפתחת תקופה חדשה לפירושים, מחקרים, מאמרים, מסות, ספורים ושירים שנושאם הוא התנ“ך לכל בחינותיו, וכי התנ”ך רק עכשיו יובן ויושג־כמו, יתגלה ויורגש לכולנו, כאשר לא נתגלה ולא הורגש עוד מעולם.

לקראת תקופת תחיה ופריחה זאת של התנ“ך – מצוה עלינו לאסוף יחד, לפי תכנית ושיטה מותאמת לתכלית החדשה, ולהוציא בצורה נאותה את הפירושים העומדים וקימים, שיש בהם רעיון מיוחד, קו אישי ומקורי – רש”י, רד"ק, ר' אברהם אבן־עזרא ועוד – וגם את מיטב המחקרים, מקור ותרגום, את החקירות על נושאים גיאוגרפיים, אקלימים, בלשניים ועוד, – להבליט את העושר הרב הצפון בכל הספרות הגדולה והענפה על הספר האחד הזה; לכנס באנתולוגיות נרחבות – ספורים, רומנים, שירים; או אז יתאפשר לנו הסכּום ותתכן סקירה כללית ומקפת, – ויתגלו האופקים החדשים; נדע את המצוי, ויתברר כל צרכו – הרצוי והאפשרי.

ממילא מובן, כי אנו מצווים על שימת־דעת ושימת־לב לכל מחקר, ומאמר, ומסה, ספור ושיר שנושאם הוא התנ"ך, ויוצריהם – בני הזמן הזה והארץ הזאת, – אם יש בהם מן המקוריות ומן החדש בהרגשה, בהבנה ובחויה.

 

9    🔗

ספרות עשירה בכמות ולא פחות עשירה באיכות, וטבועה בחותם של מקוריות ושל יחוד לאומי – היא ספרות המדרשים והילקוטים, – המופלגת באוצרות לא משוערים של חריפות השכל, של דמיונות מרקיעים, של אגדות־עם ואגדות־יוצרים, מצוינת בחכמת־חיים והכל מלא וגדוש שירה, שירה ושירה.

את הספרות הזאת יש לגאול מצורות הדפוס המשעממות, מן האותיות הזעירות והמקשות את הקריאה, – יש לנקדה, לפרשה פה ושם, להוסיף עליה את המפתחות השונים וההכרחיים – לשמות, לנושאים לתכנים ולצורות.

מעשה זה כשלעצמו עשוי להעשיר את תרבותנו, להוסיף תורה וחכמה – למורים, למחנכים, למתלמדים, לחוקרים וליוצרי ספרות; ויפה למעשה זה אפילו שעה אחת קודם.

 

10    🔗

המקאמה היתה מעין מקלט לפרוזה עברית אמנותית, שחסרה את ההתר החברתי, ההכרחי לפי הנסבות ההיסטוריות של האומה בגולה; פרוזה לשם פרוזה, ספור הרפתקני, ספור עם נושא משעשע ומרתק – אין כבודה של היהדות מתיר אותה; או אז עשה שר הפרוזה העברית חסד עמנו ויעץ בחשאי לחכמי פרוזה – להעטות אותה במעטה שיר, לשוות לה טעם פילוסופי, ולהגישה, כמובן, בצורה אליגורית – כדי להגדיל מוסר ולהאדירו; הנה כי כן היתה המקאמה, במדה רבה יותר מאשר בספרויותיהן של אומות אחרות, מלבד הערבית, למעין שלוחה ספרותית־אמנותית עברית; באוצרות הספרות העברית אנו מונים כחמשים מקאמות, רובן נדפס ומעוטן גנוז בכתבי־יד; חלק ממקאמות אלו, כגון “תחכמוני”, “מחברות עמנואל”, “בן המלך והנזיר”, “משל הקדמוני” ועוד, היו לשם־דבר, נדפסו במהדורות רבות, והיו חביבות לא רק על העם, אלא אף על מורי־הוראה, חכמים ורבנים, וכבשו את מקומם בארון הספרים של הבית העברי המלומד, המשכיל והדתי, ליד ספרים כמו “הכוזרי”, “חובות הלבבות” וכדומה.

אין כל ספק, אפוא, כי למקאמה – קבוע ועומד מקום חשיבות, מקום מיוחד במינו בספרות העברית; ויש בחקר המקאמה, בלמוד תולדותיה, ובקריאת כל אחת ואחת מהן בעיון ובכונה – משום גלוי פרק של היסטוריה ספרותית מן הפיקנטיים ביותר, ואפשר לנו לאסור אליו בחבלי ענין את כל המתלמדים והלומדים.

לכנס את כל המקאמות לאכסניה אחת, לחרזן כולן, בזו אחר זו, על חוט אחד של תכנית והבלטה – “אוצר המקאמות בעברית” – אף הוא מעשה רב ערך, המבטיח נכבדות לספרות העברית, ואין ספק כי יהיה בו משום זרוז נבון של התפתחותה והרחבת תחומיה.

 

11    🔗

אין לשכוח בשום פנים גם את הספרות הרבנית וספרות הדרוש, וחלילה לדלג עליהן, מתוך קלות־דעת ומשום דעות־קדומות ששבוּנו מאז; גם ספרות זו צריכה חקירה, בחירה, נפוי ושבוץ במערכותיה הגדולות של ההיסטוריה הספרותית וחשוף הערכים הקימים־ועומדים בכל פרק ופרק מן הספרות הזאת; יש בין ספרי הרבנים, בין אלפי ספרי הדרוש ו“שאלות ותשובות”, יצירות גדולות, שנושאם חשוב עד היום, ויש ביניהם שהנם מופת לסגנון, כגון ספרי די בוּטון, שחובה לצרפם אל כלל היצירות של ספרותנו הלאומית, ואשרי מי שחכמתו תעמוד לו בחקר מקיף של ענף זה, במיונו, בבחירת עיקריו, בסדור משנתו, ואשר ישכיל ויגיש את המיטב לקהל החוקר, המעין, הלומד והקורא.

 

12    🔗

שימת־דעת מיוחדת יש להקדיש לעוד ענף אחד בספרות העברית, – הלא היא ספרות הקבלה; הנושא רב תכנים הוא וצורות גלויו – שונות ורבות, שופעות שירה, ומלאות ענין; חקירת הספרות הזאת לשם סקירה כללית ופרסום מבחר יצירותיה – יהיו בהם משום גלוי וחדוש, אם אלה יעשו לפי שיטה ומתוך כונה שהדברים יהיו שוים לכל משכיל ולכל תאב דעת וחכמה.

 

13    🔗

הרוצה להכין כלים מתאימים למלאכת המחקר הספרותי, הרוצה לפלס את הדרך לעיון, לאפשר את הלמוד המלא של בעיות היצירה הספרותית, המתכון לסיע למורים, לסופרים, ללומדים – שידעו את הקף המצוי, כדי שישכילו ויחתרו אל הרצוי, – מן הנמנע שלא יבין מה ערך יש לספרי־ביבליוגרפיה, לא כתופעה מקרית ובחינת נס הבא מידי אחד משוגע־לדבר, אלא כמעשה מתמיד, רב־צדדים, תכניתי ושיטתי; קודם־כל ספרי ביבליוגרפיה של היצירות העתיקות, לפי סוגיהן, לפי סדר זמניהן, לפי אישיהן, ולאחר־כך יצירות כל הדורות, ודור אחרי דור.

אם יעשה המעשה הזה – אין ספק כי הוא ירבה ויזרז חכמה, מחקר ויצירה בישראל.

 

14    🔗

הספרות העברית הקדומה והעתיקה, וכמעט עד לפני שני דורות, לא היתה מחולקת לספרות בשביל המבוגר ולספרות בשביל הילד והנוער; כל ספר שהיה חשוב וראוי למקרא ולעיון בשביל המבוגר – כחו יפה גם לקורא ולמעין הצעיר־לימים; השקפת האבות היתה, שאפילו דברים שבינו לבינה, הכתובים בגלוי־לב, ובפשטות עובדתית, אין בהם משום סכנת שחיתות המדות, אם כונתם מוסרית ומגמתם חנוכית; ודברי אגדה ומעשיות שבדמיון – גם אותם אין להגביל בשביל בני־הנעורים בלבד, כי גם המבוגר והמיושב־בשכלו זקוק לשירה ולהפלגה אל עולם הדמיון; ולנו אין ספק, כי זו היתה השקפה נעלה ואף נבונה מאד, מבחינות רבות ומכריעות.

אכן, – אין להחזיר את הגלגל בנדון זה, והנעשה והולך בספרויות כל הגויים, וכבר נעשה במשך זמן מסוים ובממדים לא קטנים גם בתחומי ספרותנו – אין להשיב עוד, – ושומה לקבל את העובדה כהויתה ולעשות כמיטב ההגיון והשאיפה לבנין האגף הזה, המכונה ספרות לילדים, ולעשותו כלי מחזיק ברכה לקוראים הצעירים, לחנוכם ולהכנתם בפרוזדור לפני הכנסם לטרקלין – להיותם קוראים מבוגרים בעלי טעם ובעלי ידיעה והבחנה.

יש, כמובן, סבות וטעמים לעובדה, שדוקא הספרות המיועדת לילדים היא הדלה ביותר, ולא די בכך, אלא שהיא גם התחום המופקר ביותר, ונגע הגרפומניה פשה בו למעלה מכל שעור ויחס; מתוך שהבקוש לספר־ילדים מרובה – ששים ושמחים כולם לכל ספור “מקורי”, שיש בו ריח של הרפתקה, ולכל דבר־הבל או גמגום נבוב מחורזים; ואם לגבי ה“מקור” עוד יש אמתלה הגיונית: “אם אין טוב מזה, – הרי גם זה טוב”, – הרי כל הנעשה בשטח התרגום אין לו כל הצדקה והנמקה, ודי בזיון וצער; יש אולי מאות על מאות ספרים קלסיים בלועזית, רבי משקל וערך מובהק, שלא הורקו עדין לעברית, – ואותה שעה “מתרגמים”, “מעבדים”, “מקצרים” ומחקים כל ספור הרפתקני או פחות־ערך ואפילו קלוקל.

הוצאת ספרים לילדים ולנוער אין לפניה אלא שלש דרכים:

א) לא להוציא דברי מקור חדשים, אם בפרוזה ואם בשיר, אלא אם יש בהם משום יצירה, והבחינה היא: – אם הם מענינים וראויים לקריאה גם למבוגרים;

ב) לכנס ולהכין לפי קו ידוע ובשיטת נפוי כל מה שיש בגנזי העבר, אם רחוק וקרוב, והוא מקובל ומקודש באומה, וראוי, גם לקריאתם של רכי־בשנים; וכאן יש להפליא ממש בעשרנו, – אם בכמות ואם באיכות;

ג) לבחון את כל הקלסיקה הלועזית, לבוֹר ולקבוע מראש מה טוב וחשוב, מה צריך להחיש, לדחות ולאחר, ולהוציא לאור לפי תכנית, בהתאם לכונה חנוכית ומגמה תרבותית מקיפה; האם לא ברור הדבר, כי גם בנדון זה אפשר להעשיר את ספרות הילדים ולהשפיע עליה תורה וחכמה, טעם־טוב והרחבת האופקים גם יחד?

 

15    🔗

הזיקה שלנו לספרויות כל גויי עולם, – ראויה לשבח ולטפוח, כי הסקרנות הרוחנית באדם אינה יודעת תחומים וסיגים מדיניים או אחרים; אדרבא, – זה כוחה בה וזה עיקר הויתה, שאין לפניה אלא הרוח האחת, נחלת אנוש באשר אנוש הוא, על שלל גלוּייה ועושר הופעותיה; ההנאה מכוחו היוצר של אדם בעולם, בכל לשון מן הלשונות, קבלת־ההשפעה מרצון, מן הרחוק כמו מן הקרוב, הצורך להתפעל מן הכשרון, יהיה מי שיהיה, – אם אלה תכונות של יחיד, ואם של אומה שלמה, – יש בהן משום גדלוּת ומשום גלוי של רוחניות צרופה ונעלה; אכן, – יש שהזיקה הזאת יונקת גם ממקורות ההתנכרות החולנית לכוח היוצר הלאומי, או מן ההתבטלות החולנית בפני כל מה שהוא זר וחיצוני, וכן מתוך חולשת־דעת בפני כל שהוא מפורסם ומהולל אצל הגוי; זיקה ממין זה אינה, כמובן, בעלת הבחנה, אדרבא, היא נמשכת אל הקלוקל שבספרויות הגויים, אל הסנסציוני ואל החולף ונמחק עד מהרה.

דוקא השניוּת הזאת בגלוי זיקתנו לספרויות הגויים בעולם – מחיבת עין פקוחה על ענין התרגומים לעברית, ומצווה עלינו להריק לעברית בקצב הולם את מיטב היצירות מכל לשון ולשון, כל שהוא קלסי ומשובח, וּלהגישו בכלים נאים לקוראים העברים, וכל שהוא חשוב ורב־משקל מן החדש, משקף את חיי ההוה בעולם, כי על כן גם בכך, ולא רק בכוח ההסברה וההטפה, יש משום מלחמה בתרגום הנמושות והצפת קרית־ספרותנו בדברים שזמנם שעה־קלה ושעה־דלה בלבד.

ממילא מובן, כי שעה שהדגש הוא: – בחירה קפדנית וטפוח הזיקה רק אל ערכי זרים ממדרגה גבוהה ומפורשת, כי גם ההרקה לעברית תעשה לא רק על־ידי אמנים למלאכה גדולה זאת, אשר פעמים לא רק שהיא שוה ליצירה מקורית, אלא גם עולה עליה, כי על כן היא צריכה יושר כפול: – יושר־עם־עצמו ויושר־כלפי־הזולת; מלאכה זו צריכה בינה באמנות, ויושר־אהבת יצירה, אבל גם אהבת כל יוצר־כמוֹת־שהוא; מתרגם הצריך עריכה – פסול מלכתחלה, במדה רבה יותר אפילו משפסול סופר הצריך עריכה; לכל היותר יתכן שיהיה עורך בוחן ומעמיד על פרטים קטנים, פה ושם, הצריכים לטוש ודיון נוסף מידי המתרגם עצמו: כל מלאכת־כלאים בספרות – מגונה, לרבות מלאכת התרגום.

 

16    🔗

הפרוזה העברית, אם בצורת הספור הקצר ואם בצורת הרומן, לכל דרגות הכשרון ושלבי הערך האמנותי, – אינה צריכה דאגה מיוחדת, כי על כן היא מקוּבלת על מרבית הקוראים־בכח וממילא גם על הוצאות־הספרים למיניהן.

אכן, – רוב הוצאות־ספרים אינו מקפיד על הבדל של כשרון וצביון האופי היוצר, אלא שהוא מבכר את הקלים להפצה על פני הקשים יותר; ואלו הסופרים, רובם ככולם, גם הם נוהגים כך לגבי המו“ל, – ואין להם הבדל; נמצא שיש תואם בנדון זה, ומו”ל שיש עמו קו אישי והוא מבדיל בין סופר לסופר, – אין לו אלא לשמוח על המקרה, שמספר מן המספרים מכון לבו וטעמו דוקא אליו ולא לזולתו.

אלא שיש פנה אחת, אשר ראוי להקדיש לה מחשבה מפורטת, שימת דעת מיוחדת, כונה עקבית וכושר הבחנה, – ופנה זאת הלא היא: – פזורם של פרקי פרוזה משובחים באלפי ספרים עתיקים, במדרשים, בקובצי אגדות, בספרות הרבנית, ביחוד בספרי שאלות־ותשובות, בחוברות בודדות ונדחות, שנועדו אם להמוני־עם ואם למועטים, בספרות החסידים, ואפילו בספרי עיון והלכה; אשרי מי שיקום ויעשה למען הדבר הזה – באורך־רוח ובהתמד, כי שכר גדול צפוי לעבודתו, כי על כן יתגלה לעין כל, מתוך כנוס הפזורות, כי כשרון הפרוזה מצוי היה בישראל, ורק נסבות היסטוריות מיוחדות מנעו את הגלוי המכוון והמפורש, והן שהטו גם את הכשרונות האלה לעבר השיר, העיון והמקאמה; ויש חשיבות גדולה מאד וברכה רבה עלולה לצמוח לתולדות ספרותנו ולכווני התפתחותה אם נוכל להעשיר בבת־אחת ובבלתי־צפוי את הפרוזה, בחשוף האוצרות הגנוזים והכמוסים מן העינים השכיחות.

 

17    🔗

המחזה העברי, כסוג ספרותי מיוחד במינו, – אין רשומו נכר אצלנו, והוא בחינת חסרון שאין למלאו, כמובן, באופן מלאכותי, אבל יש ויש להקדיש לו טפול וטפוח, מיוחדים ומכוונים; אכן – אין ספק בדבר, כי חיים תיאטרליים מפותחים עשויים להגביר את הזיקה ליצירת מחזות, אבל לא הם בלבד יעשו זאת, מה גם שאין כונתנו דוקא אל המחזה העשוי לעלות תיכף ומיד, או בעתיד הקרוב, על קרשיה של במה מן הבמות; אלא הכונה היא למחזה שהוא, אולי, השלב הגבוה ביותר בשלבי היצירה הספרותית; הכונה למחזה, שיש בו משום כשרון הדמיון הרואה־בעין ושומע־כמו את שיחתם של הבריות, שיחת אדם עם חברו, על כל נושא מן הנושאים והחויות שהם נזקקים להם, כלומר: – שיחה שפעם היא לירית, ופעם דרמתית, פעם היא פילוסופית ופעם היא אימפולסיבית; אלא שהדגש הוא על השיחה, והעיקר הוא הדיאלוג החי, הטבעי, שהוא שונה מן הספור בגוף שלישי, והוא מחיב כשרון מיוחד ויכולת אמנותית שונה.

כנוס כל מחזה אמנותי לאכסניה אחת עשוי לסיע הרבה לקדוּם הסוג הזה ולעורר רצון להוסיף וליצור מחזות, שבהם יש לטפל שוב בכונה טובה מפורשת, בלי כל חשבונות אחרים, מלבד חשבון הרצוי לטובתה של הספרות.

 

18    🔗

האגרת – אינה סוג מסוגי הספרות אלא בדיעבד בלבד, ולא מתוך כוון וכונה מראש; רק בספרות העברית היתה תקופה קצרה, זו המכונה תקופת־ההשכלה, שבה שמשה האגרת בחינת סוג ספרותי מיוחד וחכמים היו מתוכחים בשאלות חברה, דת, שירה ומדע – לא באמצעות מאמרים רגילים, אלא בצורת אגרות, שהריצו זה לזה, בפומבי, ולשם כך גם נוסדו כמה במות פריודיות, שהרוח החיה בהן היו שד“ל, שניאור זק”ש, י. ל. צונץ ועוד; ומובן מאליו, שהצורה מחיבת, ועל־כן יש במאמרי וכוח אלה משהוּ שונה מזה שיש במאמרים; יש נעימה אינטימית, יש כעין משא־ומתן ידידותי בין אנשי רוח וחכמה, יש גלויי אדיבות, פניות אישיות נמלצות, – וכל אלה יחד ראויים להקשבה מיוחדת ולבחינה נוספת על הבחינות המצויות עמנו לגבי דברי ספרות אחרים.

אגרות מיוחדות אלה – צריכות גם הן יחוד של שימת־לב ויחוד מסגרת בתוך כלל המסגרת של הספרות העברית, לסוגיה ולמדוריה השונים.

אכן, לאגרות מיוחדות אלו יש לצרף גם את האגרות האחרות, שאינן מעטות בתולדותיה של הספרות העברית, והן אגרות ממש, שחותם האינטימיות טבוע בהן, והן באמת בחינת גלויים אישיים של יחסי נפש וקשרי רוח בין איש תורה לאיש תורה, בין חכם לחכם, בין סופר לסופר, ויש בהן כוח מחנך בדרגה גבוהה מאד, ועשויות הן לשמש מופת לדור שהוא עני ביפי־נמוסים והוא מזלזל בגנוני ידידות ואחוה ופוסל כל גלוי של אמירת אמת בזהירות נאה, ברוך נפש ובלשון המנעימה את המרורות; וגם את האגרות האלה, אם עבריות ואם מורקות מלועזית, – יש לטפח, אם אנו רוצים להשפיע רוח טובה, רוח של יחסי תרבות נאים, על כולנו, צעירים כבלתי־צעירים עוד; והן מלבד־זאת יש באגרות כאלה, מהן מפורסמות ומהוללות מזה דורות, פרקי היסטוריה של ספרות מתוך אספקלריה מיוחדת ושונה, ויש בהן גם משום גלויי כשרון מיוחד־במינו והישגים אמנוּתיים בלתי־שכיחים, בצורות יצירה אחרות. –

 

19    🔗

לא כל יצירה בין יצירות הספרות נתנת למיון ולחלוקה בין סוגים ומדורות; כמו בין הבריות יש גם בין הספרים – יחידים נבדלים, יוצאי־דופן, ולא לרעה דוקא, אלא בחינת – יחידי־סגולה; יש יצירות שהן בודדות, ואפילו גלמודות, מלכתחלה, ואין לקשרן בכל קשר שהוא עם שאר יצירות בספרות; יש ספרים, שהם מוזרים ומופלאים, כמו אי בודד בלב ים גדול, פעמים אין יודעים את מחבריהם, פעמים נבצר מלקבוע זמנם; יש ספרים שהם בחינת כוכבים תועים, אבל אורם גדול ומשפיע נחמות; יש ספרים שכמותם כבנים יחידים לאבותיהם; והאם לא מסתורי וטראגי כאחד אותו שם שההיסטוריה של הספרות העברית קשרה לשירו היחיד של משורר קדמון אחד: – שיר־יתום? אכן, יש בכל ספרות, וביחוד בספרות העברית, – שירים, ספורים, מסות, שהם בחינת “”; ואשרי מי שיש אהבה גדולה בלבו, לא רק ליצירה המפורסמת ומהוללת, אלא גם ליצירה נדחת, נשכחת, בודדת, צנועה וחבויה בין הכלים, – ליצירה כשלעצמה, ואשריו אם ידוֹע ידע לפרסם גם טיבן של יצירות אלה, אשר יקים גם להן אהל כבוד בעולמה הגדול של הספרות.

 

20    🔗

במסגרתה של תמונה כללית זו איננו כוללים את התלמוד, בבלי וירושלמי, על כל אגפיו השונים, שמהם מצטרף בנין־אדירים זה, – כי על כן הוא עצמו צריך יחוד כונה, תכנית ושיטת מעשים גדולים; אכן, כבר נורתה אבן־פנה לכך: – תרגום אקדמי של התלמוד לעברית, עם פירוש בעל הקף, המשנה המנוקדת והמפורשת על־ידי בני־סמכא, והאנציקלופדיה התלמודית; אלא שאין שום הוצאת־ספרים רצינית פטורה מלכנס, גם כן לפי תכנית ושיטה, את כל המחקרים, המסות, הספורים והשירים, שהתלמוד הוא נושאם; האם יש ספק בדבר, כי גם אלה עשויים להצטרף למפעל רב־ממדים ורב חשיבות לגורלה של ספרותנו, שיהיה גם בו משום דחיפה להתפתחותה הנכונה והרצויה לכולנו, – התפתחות הקוסמת לדעתנו ומדהיבה את כח הדמיון?