רק לא הערכת אישיותו – לא עכשיו הזמן, לא לי היכולת.

נמוכי נהם אנו והד רעמו של הארי המת מתגלגל עוד מן הדממה.

לא צחצוח שבחים וסלסולי הספד – הנך מתבודד לנפשך ובנשימה מתאפקת ובלב כובש את עגמותו הגדולה, אתה נועץ מבט-פרידה באופק חייך. שם בשיפוליו מנסר את דרכו האחרונה למעבר עוד מאור אחד משמי שחרותך, מצהרי בגרותך.

מגמאה נפשך בכיסופי עצב את הנגוהות האחרונות, זיקוקי דיוקן נערץ, ובמהירות רבה מארגים מהם קטעי דמיונות, רפרופי אסוסיציות, דהים וחריפים כאחד, כלבלובי ארגמן וירקרק בשפריר הדמדומים.

ואתה תופש בהם ומהרהר מתוך הלויית הדמות המקסימה, המפלשת לנתיב נצחה.

וכך הנך מהרהר:

יכול הטבע לברוא דמות-צלם חדשה מאוצר המקוריות שלו, שאם יתכנסו כל חכמי סממנים לא יעמדו על מזיגת ארשת פרצופו, על הזיו הטמיר של האיקונין. אדם גאון. רוח ההיוליות עוקץ את נחירינו. יש אהבה מתוך הערצה, רוממות כרוכה בפחד. אתה רוצה לתפשו מתוך טפח יצירתו והוא מזדקף גם עליה ומעמעם בכיסוי טפחיים. תכרע לו או תחניף לו – קרבה יתירה אין…

אבל יש שהטבע מפרק את האחריות המעיקה עליו ביצירת כל גאון ראשוני, אינו רוצה לנסות את רוחנו בחבלי שידוד מערכות חדש, אלא להנות אותנו, להראות מקרוב-קרוב את עושר כבוד מלכותו – ואז הוא טובע את הדמות בחותם מוזאיקה נפלאה של גווני גוונים, שבה עיקר לא כל צבע וצבע לחוד – חידוש דוגמא של גנזי בראשית – כי אם ההרמוניה שבתמזוגת פספסנית, המשביעה את העין. פלא הקשת שבענן – צמצום החמה ברסיס, התפצלותה בהמון רסיסים. אין עוד אל-שמש רחוק, אב למעשי מרכבה, סוד ראשון לפולחן הקשת מקשרת, מגשרת למרומים. הילד פושט ידו אליה — — — הטבע, בנוח עליו רוח אלהיו היוצר, בורא אי-שם באין-סוף, במעבדה האלכימית שלו, כוכב-עולם – והוא, כטוב לבו עליו, בשעה שחציה קודש וחציה חולין, מנמר לנו מקרוב את כל חופי אפקיו בפנסי קסמים…

ניתק הרעיון ושני מזדקר:

בתור איש הרוח ואמן הוא היה חובב גאוני. לא אַמטוֹר עגבן, הקובע עתים של אהבים לאחת המוזות, אלא נוהג מדת פוליגמיסטן בכמה בנות האמנות והמדע. אבל כל זה כלפי חוץ. לפעמים גם קורטוב של פוזה. לענק הזה לא היה די כוח לכלכל את ערך עצמו ושלא לפרקו לרשות הרבים, וחשדוהו בטרזנות רוחנית. אבל כל עצמו היה האיש מונוגמיסטן טהור, אלוף נעורים נאמן רב חסד כלולות לרעיה יחידה, למלכת נשמתו, שכבשה לעצמה את כל אהבתו והתמכרותו וחלום חייו: תרבות ישראל.

נגוהות הפרידה השתפכו בשברירי אור עזים-מלופדים: הכל זרוע זיו וחדות זיו של הוייה מבוססת, רבת הגנזכים, שאינה נזקקת כלל לאורו הגנוז, הערטילאי, של רז הבריאה.

ואתה מכיר את האור הזה – ואתה נזכר:

הגאוניות יש בה מיסוד השלילה. אם משום סתירה לשם בנין ואם משום וויתור על כל הווייה פּשרנית. יש שהיא מזלזלת ביקר תלפיותינו ומחטטת מתוך חורבות את תמצית הנפתולים ליופי נאצל, עתיק ונצחי. אז משתקף בה שמחה אכזרית זו של חתירה על משתיתו של התוהו הקדמון, לקדמת-זמן, שלא סורגה עוד להיסטוריה. יש לו לגאון כיסופי יצירה יהירה: הכל מחדש מבראשית, מהאור הגנוז דווקא. נוחם אלהים טרוף-יגונים ותנחומי סתר לאלהים מטלטלים את נפשו. הוא מאוכל רעב, מכוּנף רזון – ומצית אש בגרנות השובע. מדיר הנאה מאסמי פרפראות, כי הקנאה לפתרון האחד והמיוחד מכרסמת אותו, מכבשת את רחמיו, מנדה אותו לאיי בדידותו. אין הנפש קונה שלוה ברשותו. הוא חוטף לבם של מועטים, המלקטים ניצוצות של גבורה ושל חוצפה עילאית.

הכשרון הוא חיובי. זמנו הוא ההיסטוריה. תחומי המציאות מתקפלים לקנה-המדה שלו. הוא אדריכל אומן. פלסו, ישרו, סלקו חורבות! לא תהו בראה, לבנין יצרה… כל העולם קיים עכשיו ברי לו, שהוא המקווה והמתוקן שכל העולמות שחרבו לפניו כולם אינם כדאים לו. בעל הכשרנות הוא מרא דחיטא. מחרשתו פולחת בקרקע לפי זריעתו ואינה חותרת מתחתיו. לו האסמים המלאים. הרעב אף הוא חיובי: תבלין לסעודה. סוֹלד הוא מפני הרעב האוֹקוּלטי הנ"ל. מתאמץ שלא לגרסו כלל, לכפור בו. מתחמק משכנוּתוֹ ורואה בו סתירה, קיפוח-תודה לגבי השפע הרב בעולם. יש פתרון פורתא הכא ופתרון פורתא התם, הוא מסתפק מכולם ואינו ניצב בחידת האחדות המוחלטה. הוא גם רועה ידידות, נוטה לבריות, אם מחיבה ואם שרואה עצמו פטרון וידו פתוחה לעזרה. הוא גם מסביר פנים לסיפוקי העולם, אינו מוציא כוחו אלא לדברים שבממש, ואין נפטרים מלפניו בלי פת, משען, קורת-רוח. הברכה שרויה באהליו ובו מתברכים.

האופק האפיל. הסתלקות. רק הד אחרון בוקע, צו מנהיג לעמו: עלה ובנה!… כל אסמי שלך – חזק ורש!…

ויש אסמים של מרי חיטייא סתם – ויש אוצרות-בצורת של מונבז המלך.

זכרוֹ של גזבר הרוח בישראל ואביר הקולמוס העברי יעמוד לנס!