מן הקצה אל הקצה

כל כנסיה מפגרת וכל פרלמנט לקיש יש להם נימוקי־שלטון וזממני־שלטון לכנף מזמן לזמן למראית־עין על שמרנותם וּלגנב סגנון מאת אויבם ולהתגבר לפניו בנשק מודרני. דרכה של השמרנות היא להיות תמיד פקחית, כשיגיע לה “עת לעשות”, זאת אומרת: לחטוף לבבות שנתרחקו… על כן פרנסי כל התקדמות קושרים את הקינטור היותר קשה לשמרנותו של איש החזון. רק היא אינה הופכת את עינה בתמורות הימים ואדוקה ומשונסה אינה מְרַתָּה את דינה. – אבל אם אין החזון נתפשׂ לכל אָפנה חדשה ולא לקסמי פרוגרס – הלא דווקא משום שאין שמרנות כרונולוגית חלה עליו. כי תמיד, מקדמוּּתוֹ, פרש כנף מקצה האדם אל קצהו: כל התקדמות, כל השתהוּת והתרעה בשטח קצוות אלה נמדוֹת בו ואין הוא נמוֹד בהן, הן הד ולבוש שלו. וגם כשהן מתמרמרות אליו, משתחצות ומתפרקות בו – הן רק האכזבות שלו, הכשלונות שלו והשכרון שלו.

מרמה

גם הרשעות וטפשות־הלב הולכות ומתנונות. כל דבר עד כמה שיש בו כדי זיקת טראגיות – הטראגיות סוף־סוף מכפרת עליו במדת־מה. הניוון בא עם פריקת הרצון לשלמות. כלומר, להתמחותו עד קצה גבול האחריות. ועם זלזול באחריות מתפוגגת הטארגיות.

כה הולכת ומיתַּדֶרֶת התופעה, שבעלי המציאות המוחזקית והתקיפות המעללית, מכיון שקדרתם נהפכת והם מתחילים משתבשים ונתקלים, והבטחוֹן התפוח באמיתת תפישתם הולך ומצטמק – לפתע פתאום הם נותנים את עיניהם באנשי־הרוח, מעמידים פני־חנופה ומרחיבים דעה מתונה עם אלה הבטלנים שבימי השאון וההעפלה רבי־העלילות כה גס לבם בהם ונהגו בהם לעג מבוגרים בילדים לא שפויים לגמרי… בבוא יום דין, יום פרעון שסירס וקלקל “משום־מה” את חשבונם המדויק, שטרף את מרצם המעשי וזריזותם הפקחית והגיונם הבריא של אלה המיושבים בדעת העולם ותיקונו, שצפו הכל מראש ואיזמלם חתך אז ללא ערעור – בבוא “רוח תזזית” שאינה מתרסנת לכוונם, הם משחילים עצמם בקפיצה מוקיונית אל בין הבטלנים, שלא גנבו ולא ליסטמו ולא סירסרו לשקר ולתרמית, ותולים עצמם בם, להתגונן ולהתפלט בזכותם, מהפכים בדבריהם למצוא סיוע לתעתועיהם הם, נימוק וצידוק למפרע – עד שהשעה שוב מסוּרה בידם והעולם מתנהג שוב במעשיות פקחית ומוצקית, אז הם בוסרים ומזלזלים פי שנים באחיהם מיום אכזבות.

ארורים הרשעים שאין רשעותם שלמה, כֵנַת נשק.

אריסטוקרטים

אלה היכולים לשאת בגאון לא רק את יתרונם, אלא גם את צמצום הצטיינותם ודרגת פחיתותם בשטח ששולטים בו חילופי כשרונות אישיים וערכים חברתיים, וגם שם אינם משנים מכבודם ואינם מכניעים את עצמם מפני האחרים – אלה המה האריסטוקרטים, על אלה לא יפול גם פחד היהודים המדלדלים ומבאישים את “סוד הגזעיות”. לא מפני שהם אינם מרגישים בשאר־רוח או בנחיתות זולתם – אין כאריסטוקרט לחוש הריח, אלא מפני שאין כמוהו מאמין בהרמוניה גמורה של הבריאה האורגנית, ושהוא קבוע ומשובץ בטוּריה ללא העתק, ולא יתכן כלל, שמי־שהוא זר יבוא מכוח איזו סגולה שקנה לעצמו לרשת את מקומו… על כן נמצאים אריסטוקרטים אצל הברברים, אם כי מבחינה יותר טבעית ואישיית. ובמובן עוד יותר ראשיתי־מסתורי אצל האמנים הגדולים, שאצילותם ה“סוביקטיבית” אינה מזדקקת לרוב לשאון־הימים ה“אוביקטיבי”. מכאן שנאת האינטליגנט בן־ההמון או שנתהמן, הבא לתקן את העולם, לכל אריסטוקרט וברבר ואמן־חוזה. בלי הרף צריך להלום על קדקדיהם של אלה, שתמיד הם תמהים־המומים בהיטרדם מעילוסים אסתטיים ומבטחות מדעיות, או מהומאניות וליבראליות גרידא “להפתעות של ימי־הבינים” או קשישות יותר – צריך לחזור ולהלום, שכל התחוללות של איבת־דמים ונהקת־קנאות ורצח גוי ואדם, כל היטלריזם אינה תופעה ארעית, תזיזוּת קונבולסיבית של רוח האדם – רק איתניות קדמונה ומתמידה, הסגורה על היקפה הסטאטי ורק את דכיי־תוּכה תנחשל פעם בעוז ובשוא־אימים ופעם תנהל בכבדות בתחתיותיה.

הגוג־מוגיזם הוא הכרחיות קטבית – מפני שיש יהדות בעולם, זאת אומרת: הנבואה הישראלית. אין הוא שריד הזדעזעות רפלקטיבית של יצר־צפון, שכול פראונו וגלגוליו, בשדה המגנטיזמוס האלוהי־תרבותי, הנוטה אחורנית לשעה קלה 30 מעלות או אפילו 90 מעלות – לא! הקשר גינינו הוא קורלטיבי, היחס הֶמִיסְפֶרִי, הן לא צריך היה האדם לענקי נביאים רק בכדי לגעור במפקיעי־שער. אילוּ למען אלה – מסתפקים היינו בסולוניזם, לכל היותר בקונפוציוסיזם. אום הוליד רוח האדם את חזון־ישראל – הלא כי ידע שבקרבו הומה אדיר ונורא הגוג־מגוגיזם בעל־דבביה הגדול.

נכר

“אל תזלזלו בפוליטיקה” – מקישה עלינו מימרא זו כפעמון אזהרה ביום פקודה, ובזמן האחרון שומעים אנו אותה יוצאת תכופות דווקא מפי הרבה מאנשי־הרוח שבנו. ואם גם אלה מיתבלים בה, עד שכופים אותה על תודעת־מורשה עדיפה ומשבבים בה מצפון־עם – חובה מכופלת עלינו, בימי גאותה ושאונה של הפוליטיקה במחננו, לשוב ולהדגיש את פחיתותה וקלוקלותה לגבי הרוח שנהלנו עד הלום, לשוב ולהזהיר עליה בטרם תסתחף ממנה כל חלקה טובה בו וסיגי־חותמה יוטבעו בדרכמוניו. כי איך נזקוף עין בדורות אבות קשים ועזים, ומנהיגינו היום, יורשי סבלם וגאונם. מתרוננים לכל כוס קטנה בהילולי הפוליטיקה, משפרים מזמוטי־דיפלומטיה ומספרים בדחילו ורחימו על מיניסטרים אלה אלה, המדרכלים לצו־השעה על במתי מדינות, שהם מסתופפים בפרוזודוריהם ודורשים פתרונים לכל פליטת־שפה שלהם… וכשאתה מזדמן עם אחד מהמכובדים והברורים שבהם, והוא עוד כולו ממולא מסורת, שרק עתה נתפקרה מצניעות הגיטו, ועוד ריח בית־אבא נודף ממנו – והנך משוחח לפניו מתוך חששה רבה ודאגה קשה לדבר־מה יקר, עיקרי, תחילה ותכלה לכל, ההולך ומתחלחל ומזדלל על בני־עמך – והנה גם הוא, כחבריו שנתעקמו ונתעכמו בחיקוי כל־גויי, אובס לתיאבון טירוני מספוא ורסאלי, וביותר מבשמינית של יהירות מעשית ופקחית נהנתנית הוא דוחה אותך מתוך רטט של עצבות לדברים שחנטו בושם־אביב נהדר־רחוק שלא יישנה: “בטלן אתה, ידידי… כמדומה לך, כי יש ממשות לענינים כאלה בעולם הגדול של המיניסטרים… אנחנו העומדים ונכוים מיורת־הפוליטיקה הגדולה” – – – ואתה מרכין עיניך שלא לראות אותו בקלקלתו …

והקלקלה רווחת ופושה… בשיחה עם חבר, מהזקופים בחזית־הרוח, נתגלגל הדיבור על המופתי הירושלמי, והוא לא זז מהלל את שונאו עד שהכתיר אותו בשם “אחד מחכמי המזרח”… לא המדיציס ולא טייראנד, לא דיזראלי ולא ביסמארק, גם מאַקיאַוולי לא זכה להימנות בין חכמי־המערב בפי יורשיהם של אימפרית־רומא – ואילו ערבי זה עם ערמתו הגמישית וכשרון־המעשה שלו, אחד משושלתא רבתי שרוח המזרח פולטת מימים ימימה מגולות־תחתית שלו, היה בפי איש־הרוח שלנו, נין ושריד המתיחש לחוזי־ישראל, לאחד מעמודי חכמת־המזרח – זו שלעת־מצוא הרבה מגאוני־המערב נצמדו בשפתים צמוקות אל שקתותיה…

היתה לנו הפוליטיקה חיקוי שבטלנות קנאית כרוכה בה, כבהשכלתה בשעתה – – –

ומעבר מזה – אלה המזלזלים לא רק בפוליטיקה, אלא שכל קיום־של־כבוד במולדת מיוחדת וכל צרבת עלבון של נכר אינם תופשים בהם. הלא הם אחינו נדחינו “בקצה השמים”. ששפתיהם ונחיריהם נתרפטו ללא עסיס אדמה וריחה. אלה שהצטידו על דרכי־גולה בתעודה למלוא העמים ותולשים מכתב־יחשם תלישי־חזון למכרם בבורסת־הגויים בשער גבוה או זול. אלה המקריחים את רעמת לביאת־ישראל ומתאמרים בנצחון אלהיו על תבל כולה, על כל האדמות – – – ואני בעברי היום בערב חג הפסחה לעם הארץ, על אחד מאיטלזיהם הממולאים בכל מיני שוק וחזה צלויים ומעושנים שהכינו להם לשבור הצום שלאחר הקרנבל – ואראה שם בחלון־הראוה אחורי־חזיר חומים ומעושנים ועליהם כתוב לכבוד החג בפתילי שומן לבן: Alleluyah, הללויה על אחורי חזיר… ואם גם טרפוּת החזיר אינה מאיימת כבר עלינו בזוהמה אטאביסטית, ואם גם נברנו לתיאבון באשפות הגויים – אך היה לי הדבר לסמל הזיוף הגדול של תעודת־ישראל בנכר־העמים, לתמימותם והתנונותם של אלה מבֵינינו, הכורתים ברית אלהי־ישראל על זבח זר.

דרך צנורות רחוקים…

ישנם אבירי אמנים, הנמנים על סוג הדורסים גדולי־הטרף, שצפרניהם נעוצות בהווי המפרכס וריח דמים ומוגלה נודף מסֻבכם. עינם חדה, עיכולם יפה ומכחולם מפוטם ואינו מפקפק. רק לעתים רחוקות. שבעים ושוקקים כאחד, הם מתגנבים מן הגלריה הסאנגוויסטית שלהם לטלטולי־טיולים מתובלי־מדע או טמירי־קולוריט ומפליגים לקצוות: זה לביולגיה וחברו לסמליות.

ולעומתם אמנים אניני־ציד ועדיני־נחירים, שרק דם רענן, טהור מכל טוהר, יערב להם והם מסננים אותו דרך צינורות רחוקים ומצוננים. אלה סולדים מן ההוי המסוגסג, נוח להם לפלש זמנים ולבקש את גבורם בימי קדם, לברר להם משם את הטפוס המתוקן, הנכסף, באי־כוח מין האדם, שכבש את הביולוגיה הבהמתית ואינו נזקק לסמליות אנמית, זה מהווה את הנוסחה האלמנטרית הטהורה בחימיות רוח האדם. הוא אינו צד אוהבים ומתגרים ומתקנאים מאספסוף סיטוני של טיפוסים, אלא מפני שהוא בא לבטא ולמסור על מליאתן את אהבת־האדם ואיבת־האדם וקנאתו הקשה, הוא מוציא וממציא את גיבורו מקדמת־ימים, מיחודו של גורל־אנוש על אדמות… ולא רק כשהוא בא לתאר אדם־גיבור, זאת אומרת: אבויקטיביזציה של יצר רב, שהקדמוּת והדיסטאנס הולמים אותו, אלא גם בהציגו לפנינו את היצר הממוצע, זה של הפשרנות ושביל־הזהב, שלא נזדווג לאדם בנקרוֹת־בראשית – גם אותו, הבלום וממותג, הוא תופש בשלמותו, בבהירות ראשונה, בהתגבשות עלומיו: ממוצעיות קיצונית, כמעט מופשטה… דוגמת פיסיקאי הרואה את הנאטורליזציה ככוח יסודי, מיוחד ומוקדם לכל היסודות, כבסיס הכרחי להויה; שלולא הוא השוה בין הטבעים היתה התגוששות של תוהו ובוהו נצחית… כלומר: איש הפשרנות בטהרתו, בגבורתו, ולא שנתקלש בבֶּבִּיטיזמוס.

סבל של קַיָמוּת

כל אותם העמים שהגשימו אידיאה חברתית־פוליטית, כבשו דרכים לציביליזציה, חגו מעגלים לתרבויות, קבעו צורות וערכים, כשיצירתם הגיעה עד התאמצות וגובה ידועים, פרקו את עול תפקידם יגעים־שבעים ומסרו את המשכתה של האידיאה ושכלולה ליורשיהם בדם או ברוח… ומכיון שאידיות אלה נשמעות לכמה פנים, אין שינוי בעליהן וחילופי תחומים וצורות ודגלים מסכנים את זרם־קיומן, רק מדגישים או מתששים אותו חליפות. אבל אלה העמים, שהאידיאה שלהם אינה ניתנת להתגשם בצורות־חלוף ובהתקדמות טכנית – שאולי אין היא בת התגשמות כלל – המצפים לקצות זמנים ולא לקצות מרחקים, הם אינם זקוקים ליורשים ולהתרעננות דם ופרצוף בשבטים צעירים. הם עוד לא מדדו את יומם, לא שירתו את משיחם דיים, אין להם רשות להסתלק – ואינם מסתלקים.

הבחנה

לא תמיד העין החדה היא גם הגלויה ומסוגלת למלוא התפישה הפלאסטית, כמו שהאוזן חריפת־השמע אינה זו הפקוחה וקולטה ביותר את כל עזוז־הששון והעצב הטמירים בנחשולי־המוסיקה. הראשונה מתוקנת, אמנם, לפרופורציה גיאומטרית נכונה והשניה לחלוקה מדוייקת בסולם האקוּסטיקה – אבל את ההרמוניה הגמורה ואת המילודיה במליאותה לא הן התופשות בהן, כי לא בשכלול הטכני שבכלים תלוי הדבר.

סכנה לטשטש הגבולים ולבשר אמנות גדולה חדשה על יסוד התמתחות והידקקות הרגשנות של העצבים, סכנת־דלדול והקהית־טעם. אם אנו נזקקים היום לוירטואוזים ולא לחוזים על כל שטחי חיינו, סימן הוא שהאויר מחניק ואטום בפני כל אור מפולש האפקים, שרק הברק ישספו לרגע קט ויחלוף – והגוש לא יזדעזע.

עם קריאת עתון־הבוקר

מעשה מוסרי רב, חירוף־נפש נעלה על כל תועלת אישית ומופקע מכל גושפנקה יחסית ותורת מידות מוסכמות – רק קורן ומרנן מחסד חובת לבבות ומעורר אמונה במעין אהבה ורחמים, קדום לכל מאפל התגוששות אדם באדם – מעשה כזה של אנשים־מספר נדפס היום, באחד מרבבות בוקר, בעתון והבריק מתוך שאון זמנים משובשים באור רעננות של צלם־אלהים באדם… ויהי במעשה האנשים ערובת־מה בעד בני מינם, דבר־מה המדבלל את מתיחות־הדין, משפר את הצער ומטהר את האוירה המורעלה. אבל – לאחר זמן מועט זהו שנעשה בולט ביותר – נאצל מדיוקנם המזהיר גם דבר־מה ממסכן ומנמיך את קומת זולתם, הבא בפלילה נוקבת ומוקיע עד כדי יאוש את כל הסיגים. ואז פחז ממאורתו יצר־הקיום האגואיסטי, שנסתכן בגבולות־יחידותו, תקף עלי לשׁכּח מזכרוני את מספר מעט של הפלמונים, להקל מעלי את משא הכבוד שרחשתי להם, להפיג את ההערצה שגדשה בלבי – – – ובעוד שעה קלה ואני שקוע במברקי־רדיו, הכוללים ראשי־דברים ובמאמרים מסומסמים ומפולפלים, הפורטים על כל דקדוקיהם את פרשת כל הענינים החשובים, המתנהלים בידיהם הזריזות של גדולי־הדור: כל נפח זה של שגרות־סרק ורמאות וזיוף מדעת ומעניות־דעת של פרנסי דברי־ימינו, וצמד של מחשבת־אמת וחפץ פורקן ומעשה של חידוש וקימה – כל רקח־פיגולים זה בסיר־הנצח של להוטי־שלטון, המלעיטים ממנו את המוניהם… אז עלה הטמטום והגועל עד מחנק, עד כדי רצון חריף ואחרון להתבודדות, לנוס ולפלס את שריד־הטוהר, את פליטת־האמון אל מקלט שיכחה, שלא לראות בשפלות בני מינך – – – ופתאום תססה הכרה סתומה, כי יש איזה שווי־משקל טמיר, יחס שרשי, זיקה פנימית שבפנימית, בין אותם הראשונים צרופי־הזוהר ובין בני חלקה אלה: לא תאומיות של זה לעומת זה, אלא דו־פרצופיות של זהוי משתיתי, חטא וכפרתו נשוכים זה בזה… לרגע ארוך סמרמר בשרי בהסתדק לנגד עיני פתח פתרון, כי הקשר־הגשר ביניהם אני הוא, אני – כי בצעדי אימה אתחמק מעל גדול זהמי אני, אך עוד רגלי מטונפות ובהוד־פחד אעמוד לפני שער־הצירופים ועודני נרתע מהתדפק עליו – – –

כה יש שישכים בבוקר־זוהר מופלא האדם בעל “שתי הנשמות” והאחת תפעם כולה לקראת חזון גדול, פתרון קוסמי, שאולי יבוא ויתגלה פתאום ביום־קסמים זה – והשניה תדגור בחשאי על צפיה קטנה, שאולי יעלה היום בידי רוקח מומחה להמציא משחה יפה לנשירת השערות – – – כה חזה אותו הפילוסוף הגדול מבשרו את כל חי וצומח ודומם, וקטרג רוב מרורים וכעס על טפס לב האדם, המתעלם מהאחדות המוחלטת, המחצבתית, עם כל אלה אחיו האלמים והבלומים – והוא שקבל על הטבע, שלא מצא די סממנים באוצרותיו ליצור שני מיני בני־אדם, משוני תואר וקלסתר, כדי שלא להעליב את כל איש בעל שאר־רוח ולזהותו עם בני־מינו השפלים וליחשׂו על משפחתם.

אינטלקטואליזם

ישנן תקופות מבוגרות לכאורה, ש“התפנקות” השירה, רנן התפרקותה על אלהים מתוך ענוּת וחדוה, אינם תופשים ברוחן. הן רוצות בשירה מחושלת, המשערת במידה ברית־אינטלקטואלית גם קומתה של התקופה. ועד שהן לא תתאכזבנה מבגרותן לשוב ולהתחטא בבסרה העסיסי־נצחי של שירת־היקום, צריך המשורר לשמש בתפקיד שדורו מטיל עליו… אין האינטלקטואליזם מוּדר על השירה, אלא כדי שלא לפגום בפנימיותה ובעדיפותה. כדי להתמזג עמה, צריכה ההסתכלות השכלית להיות מטאפיזית ולא מדעית־פוזיטיבית. למשל: אין חזון־האחרית יכול להזדווג בזיווג־שבתון עם חוק האנטרוֹפיה, ולו גם שקיעת הדינמיקה וחדלונה יתוארו בכל מיני תבלין פיוטיים.

כה רבו עוד געגועינו אל האלהים־יוצר על פני כל פתרוני־חשבון של גלים חושמל־מגנטיים, ומחבבים אנו מעשה חרט בברונזה, משורטטה ביד אמן, יותר מכל תבליט אלקטרוליטי, אם כי בדיוק מאתימטי זה האחרון עדיף. וכה נפלוט לשאוף רוח ורווחה מרומניו של הקסליי אל המסון ואל קריסטינה בתו של לאורנס.

קול דממה

יש שמעצמו נפרם פתאום איזה רווח בינך ובין הדברים ואתה מוּצא לרגע פלאי ממבוכת הימים אל שקף־דרכים מפולש עד אפסיו. ושם, מתכלת־שקט והתאפקות־דממה, מרפרף בכנף־חרדות פתרון יגע ומתקשר בלבך בעקת־אלם. הנה: כבר יצק האדם את כל דפוסיו, גיבל וגייש וגיבש כל דמויותיו, פירצף כל חלוציו־הסובסטנציה המחוללת naturans ניתששה, עתה אפיגונים־בהקנים גודשים ומוחקים שרטוטים, מקפחים ומבליטים צלעים, מגבבים קונטורים ומערימים לבקרים בקישוטי־הבאי, עתה כל פיוך וסימסום קוסמטי, כל שינוס של ספורט, אינם באים מבזבוז יופי וכוח, מרעבון־עינים – כי אם לטוח כל בדק, לטפול כל תורפה, לשם אחיזת־עיניים – – – אחי, המאמין עוד באדם! תן תקום לשעת־הטירוף ואל תכניס את עצמך היום לגופי־תורות של מתקני עולמנו ולהליכות־עולם שלהם. הסתלק והאמן בפלא – רק בפלא. או תלה עיניך בטכניקה, שהיא – אם לא תחשל את הדור לבן־ברזלה – רק היא תדע לענוש אותו בכליון, בעקירה ובחורבן הציביליזציה.

נושאי־כלים

מי כבר לא עיפר והבאיש דברים כנגד הציביליזציה ועל בכירתה הטכניקה? כל מר־נפש וכל כפון על מסורת, כל אנין־מחשבה וכל מיוגע התחרות ללא הרף וללא סוף… לא רק אלה, גדולי־הרוח, השומרים על כבשון אדם מיוחד ומופלה, הרואים התפקרות של איבוד־לדעת בתורת הציביליזציה, הכוללה ומכלילה את כל היקום במרוץ־חשמלמלים וּמִקרס־אטומים ומסדר מערכות מאגנטיות, המיישבת בהם כל חידה ומטמטמת כל תמהון – לא רק אלה, המסלדים מדלדול צלם האדם, כי אם כל פרחח מצוי אצל פיוט מתחצף בפַרַדַיי… והיו גם ברורים, אמוני־חזון, שקלקלו מתוך מרורות לאמר, כי הצוער באמנים עולה בגאוניות, במקוריות סוביקטיבית, על ניוּטון.

אבל גם סניגוריה המוחלטים, אבירי מליציה קמו לציביליזציה לא בניוטון ובאיינשטיין… מסתכל אתה, למשל, באחד מהם, שקם לריב לה, והוא משתחץ בה וגומר עליה כל להבות תהילותיו, והנך יודע אל נכון, כי לא ידבר בשבחה דא וינצי או קֶפלֶר, רק חסיד של תרבות מופשטה שנתקהתה עליו ונתפקר בה, שיצא מרוסק בנפשו, שמפני איזה משבר פנימי נתפוגג מהמסתורין והדבקות שהיה תדיר להם – ונפשו ריקה. שומע אתה אותו מדבר על דינאמיקה של יצרים ופיזור כוחות לא כקאזאנובה, רק כדרוויש שנסתגף כל ימיו ופתאום עיני־הבשר שלו נתפקחו לגבעות־התאוה, לתיאבון גרידא משורבב־רסן. אין בדבריו של זה מאמונתו הראשיתית־תמימית של גיתה, שרוחו, מסובל מורשת דורות של סכולסטיקה ומטפיזיקה דוגמאטית או ספקנית, נמצא עומד על ראש־דרכים לתגליות־המדע מרוענן ומשוחרר: סוביקט טהור, סקרני, רעב הכרת חוצה־לו. לו היה צורך אסתטי והיגייני, צורך של ריקונבאלסצנציה, לתקוע שתי רגלים יווניות באדמת־כדורנו, ששמי ימי־הבינים הקדירוה… היום חשודה עלינו קנאות לשלמות הציביליזציה, אם מבחינת האוטומטיזציה של הנפש או כהיסטוריה סגפנית. היום יש לנו כבר חשבון ריטרוספקטיבי, כפל־חשבון לגבי המדע – הוא המעמיד את הציביליזציה האמתית של ימינו על רגליה ומקיימה – וחשבון זה עלול, מנקודת מבטו הוא, לנהוג ענוה וצמצום מעט לגבי הקנאה היתירה. (למשל: צא וחשוב בכמה קילומטרים גדלה המהירות מימי כיבוש הסוס עד כיבוש הסטרטוספירה והשווה אותה אל מרחק כוכבים שהאור הקורן משם עף יובלים על יובלים בטרם יגיע אלינו – הלא יאוש מתימטי יתקפך, אם אין לך קפיצת־קוסמוס בסוד שמי־אלוה, רק רציפות של חללים ענקיים במרוץ קרני־אור. ויחס דומה לזה בודאי שקיים בשטחי־תופעות, שאינם נתפשים לפתרון מספרים). כי רק טירוניות היא כיום להאמין באמונה שלמה, שכיבושיה ונוחיותיה של הציביליזציה יביאונו לידי “היוולדות חדשה והגבהה וראשוניות ורוחניות מופתית משחררת ומטהרת”.

בטכניקה עושה האדם את צרכיו ההכרחיים־תועלתיים מאונס, היא משמשת תחליף לליקויים בכוחותיו החמריים, וכמו שאינו מבקש בבית־כסאו שכלול ויטאלי לגופו, כך לא ימצא במעבדות־הציביליזציה גאולה לרוחו.

מתבטל אני בפני ענקי־המדע, שגאוניותם היא היא המופת הנאמן, ההפגנה היותר גדולה בעד רז האדם: וגא אני – לפעמים עד לשכרון ואמון בפתרון גא אני עליהם… אבל בקראי את ההתלהבות הסוּפרלאטיבית של הרבה ממליצי־הציביליזציה אני חושב: הנושא־כלים בטוח תמיד בסולתיות גבורתו של אדוניו האביר יותר מזה האחרון. הוא אינו רוחש כאדוניו כל רגש כבוד ורטט הערצה, ולפעמים גם אחד מששים של רפרוף פחד סודי, בפני יריבו העז, הגא והטמיר במסווֹ. כי בו, בנושא כלים, אין אותו הכוח האמתי, שרק הוא יכול להעריך את מלוא־שגרו ואת גבולותיו.

בזיעת אפיך…

אציל זקן ועקשן, שמקדמותיו ועל דעת עצמו לבו תר ביצירת־העולם־הוא היצר שבאדם. מי יערב לנו, כי הוא יסגור את כל מעבדותיו ויגיף תריסי־האקדמיות בבוא, ביום הגדול, אליהו לתרץ ולפתור הכל? מסתבר, כי הוא לא יצא בדימוס קל מהרה, ולו גם צריך יהיה לטפס על עץ־דעת חדש ולהתחיל בעקיפים ושיבושים מבראשית – הוא ישיש עליהם בחדוות־יצירה ובמכאוב־דעת, ולא יסתפח אל הנמושות, שבכתריהם על ראשיהם יסתגלו בזיו השכינה. כי על כן אין לחמו ערב עליו אלא מתוך ניכוש ודישה וטחינה. כי על כן הוא משתעמם עם האידיאה בבתוליה, עם כל intuitiva scientia ומתחמק אל תסביכי־הסינתיזה ואל more geomtrico, כי על כן חביבים עליו רשפי אורות מהבהבים מחידת–אופל, שהיקפה הולך ומתמתח כל־מה שלפידיו הוא מפציעים יותר – והוא מפוגג את האימה בתשוקת־ההתגוששות ומזימות־מרדים מן מארבים רבים… ואילו האור המפולש שלעתיד־לבוא יסנוורו, יעמידו בפרזון שבו כל הכוונים משתווים בזוהר הנצחי – ואז כל גששוויו הרגישים, מעורטלי־הצל ושכולי־תפקיד, יתדבללו ללא כל צורך, שחורים, עקלתונים ומבולמים על דרך־המלך, שתסחוף כל סבך וכל משעול־עולם.

סקרנות, הסתכלות וריטוריקה

הסקרנות, בתה המצוינה של פקחות המונית, כשהיא באה לגובב את חכמתה למליוני חניכיה היא מפזרת תגובותיה ומגבבת מלים מתוך רהיטות, מתוך גרגרנות לתיאבון. ההסתכלות – אם נושאה הגא במקרה איש־האמנות, המוציאה מהכינוס היפה לה – חוצבת מלים, ננעצת בתוך־תוכן, טורפת אותך מתוך רעבון־צורה, מתוך חיבוטי־כשלון בביטוי האמתי, במיצוי־חשבון שאין אחריו ולא כלום… אין כמוה להתיאש מן המלה, למרוד בתשישותה, ואין כמוה להתרפק עליה בתחנון אמנותי ובתאוה עקשנית – – –

האידיאה הטהורה, זו מששת הימים, ודאי שהיא נפגמת מכל הגדרת־מלים וכל צבעי הפיוט הגדול ולהטיו גם הם במדת־מה “התנסחות ריטורית” בנוגע אליה. אבל איך יבטא המשורר את הרגשתו האינטואיטיבית, האל־מילולית של גיבורו, אם לא ישים בפיו דברים?… וכל מה שהעמיק הגיבור לשתוק, האמן מוכרח למלמלו יותר כדי להדגיש את תוכן שתיקתו, להרעימה אל פני האדם זולתו… כי על כן כל עיקר אמנותו הוא תרגום למלים ולמחשבה ברורה. ואם גודש־מלים גרידא פוסל ומקהה את האידיאה וכל העדפת־תארים מטשטשת את אופיה האלמנטרי ושקיפות יחידותה – הנה, מאידך גיסא, כל התיפיפות בסייגים אסתטיים לשמם, ב“דרך קצרה”, כל הפשלת מסוה בנפנוף יד קלה להפקיע ממנה כל חידה, או להיפך, שרבוב צעיפים להגדיל וּלתּקף את טימורה בארשת נוטריקון, כל פּשטוּת מצועצעת – כל אלה הם זיוף האידיאה וניבובה, שחצנות באיזה נוי תמציתי, ב“יהי” אמנותי – – –

החזון קונה ברגע נעלה, בהצצה אחת, את עולמו, ונכנס אז כחוט־השערה לעצמיות ההויה והלום־פלא מושך לשעה קלה אחרי ריח פרדסיה המיסתורי. אבל – כמעט בלי יוצא מן הכלל – כל חייו אינם מספיקים לחוזה כשהוא בא למסור לזולתו את בבואות חזיונו. לבטא את אלם התגלותו ולצחצח את אספקלריתה… רק האמן הקולט בחושיו החריפים את הדברים בשכלולם ובסיום הגשמתם ואיננו חוזה מעבר להם המשך־נפתולים וארב־תוהו, הוא ימצא את סיפוקו השלם באופן מקומר, בשרטוט מסומר וברטט המוצא תמיד שִׁכְכָה. הוא כמעט שלא יגמגם וגם לא יכשל בריטוריקה כחברו… ריתמוס־איתנים אחד, הכל־יכול, זירם אלהים בבריאה – אבל הטבע כשהיא באה להסביר ולהקליט לנו את האידיאה שלה, את הריתמוס היחיד שלה, כמה פנים היא לובשת בכנפי־פרפר וגזיזי שלג, בריחות־פרחים וגבלוּת־גבישים – אלה ועוד סממני ה“ריטוריקה” שלה – כדי לשׂבר את חושינו.

אלה המבקרים, הבאים בטענת ריאליות מוצקה־נמרצה שבכל מאורע אמת, המנסרת ביעף, ההולמת בפטיש ואינה שונה – ולפי זה כל מה שאתה מצמצם ביריעת־המלה, אתה יותר קרוב אל עיקרה, אל דוממיותה – הם יכולים ללמוד דבר־מה אצל הומר הזקן: אודיסיאוס, המתחפש אצל המלך אלקינואוס, ממרר בבכי בשמעו שם מפי המשורר את סיפור ההרפתקאות שעברו עליו – והוא, מרא דעובדא, בודאי שהיה מבחין בין החיוּת הטראגית של המאורעות והריטוריקה המילולית־פיוטית שחזרה עליהם.

בעינם הם עומדים

הם לא נשתנו כלום – אלה הנוסעים באוירונים והנזקקים לראדיו והדחוקים מאוד, מאד, ערב בוקר וצהרים, לקבל ידיעות מאפסי־תבל. כמאז יש שהאחד מטיל אליהם את חשיבותו – או גם את “אצילותו” – בזה, למשל, שאיננו שותה קפה בלי קוניאק, או שהוא עומד בקור־רוחו בשעה שמפסיד את כספו במירוץ־הסוסים. הוא מאוד ספון אצלם וזכויותיו אלה לא תתעלמנה מהם ביום בחירות.

לחקר הפסיכה

א.

הוא ילד בן ארבע. בן יחיד שידו אינה זזה מיד אמו הצעירה, והיא חברתו הגדולה והחזקה המשתתפת עמו ביצירת העולם הסמלי־הבראשיתי, המתרקם במוחו המזורז יום יום ממטוה־צבעונין של אור ושקיעה, מנימים דקים של פרח וצפור וצל, ממיתרים עבותים של המון רחובות וסוסים וערמונים מצומרים בגן. היא לו הפלא היותר נשגב בעולם וגם פתרון הקסמים:

אם היא כאן – הכל מובן, עמה וממנה בא הכל, היא קודמת ליום הקם והיא מיַשנת את הלילה. והיא בצאתה – אז הכל מחכה לה: הפסקה גדולה, צפיה גדולה בעולם.

והיא גם יוצרת עולמות מחוץ לעולם זה הנגלה, התפוש מכל עבריו, שלא תמיד הוא נוח לחילופי־צורה… ישנם עוד עולמות־פלאים הנבראים במאמר פיה, בנעימת קולה, בעריכת שפתיה, במלילת אצבעותיה, בצירופי תנועותיה.

היא – אמא, מקור האהבה והרחמים והחכמה והקסם. והיא גם מקור זה, שעודנו כבוש וגלום במאפל הערצתו, ואשר בימים שיבואו ללא תום־ראשית הוא יקרא לזה: קדשוה.

– מי זאת אמא, חביבי?… הוא מביט בך ועונה: אמא… כי אין אמא משולה אל מה שהוא אחר: מלוא עולם בה… ויש שיחייך ויוסיף: שלי… ויש בזה מאבסולוטיזמוס שאין דוגמתו אצל מונרכי קדם – – –

ואמא מספרת לו: מעשה בנער קטן שמתה עליו אמו… מתה… הוא נשאר לבדו בחדרו כל היום והיא לא שבה. והערב בא והצללים כיסו את החדר והנער בכה ויקרא בקול רם בעד הדלת ובעד החלון – לאמא קרא, ואין קול ואין קשב… וכשגבר פחדו עליו צעק בחושך ובדממה צעקה גדולה ומרה: אמא, אמא, אַיֵך?… אך היא לא ענתה לו, היא לא תשוב אליו לעולם, היא עזבה את בנה כי מתה… ולחנם ממרר הנער אל תוך הלילה – – –

היא טרם תכלה את ספורה והילד קפץ פתאום ממקומו, כולו סולד ועיניו בולטות ופניו נתעוותו וּבנהם התנפל על אמו והתחיל להכותה הכות וצעוק, הכות ובכֹה וקפוץ את אגרופיו…

בעד חורבן עולמו הראשון, בעד עלבון מלכותו היפה, בעד אכזבת־חיים ראשונה ורבה.

ב

כשפתחה לו את הדלת הוא נדהם מיופיה… גמגם: סלחי, גברת, טעיתי במעון… אך היא חייכה לו: לא טעית, בבקשה חביבי… ותחזק בידו. הוא הבליג על נפשו" רגיש הוא מדי ורוח טהרה מנשבת עליו מן כל יופי רב לרמותו כה תכופות… ובעוד שעה מועטה נתפקח לגמרי ונפשו רבת־בחל באשה. ברביצת זונה זו ללא כל תבלי־עגבים, ללא כל שיפור של רוך ולחש. כשיצא והיא ביקשתו לסור אצלה עוד, מחה בשאט נפשו: אינני יכול… אַתּ מזדווגת כה – מופקרה… לו היה בך רפרוף של עירנות־בשרים, זו המתכנפה שלא־מדעת בצנעת תאוה… דבר־מה… כן! חפצתי לאמר: הד רחוק ועמום של פרישות…דווקא אצלך – כי יפית כה… ולא שיהיה הכל ניתן וניטל למפרע.

היא גלגלה צחוק צלול ומקוטע:

סנטימנטים… כיון שכל הענין מסודר למפרע לפרטיו… הפתעות־אהבים אין לי… גם אינני אוהבת לצחק בלקוחותי… עסק…

ואיזו גאוה של פריצות ואיזה בוז נזרקה ממנה. והוא נזכר: רק יהודיה, בת אמהות טהורות מדור דור, תוכל להתחלל עד כדי כך. היא לא תציל מחורבן נפשה אף אוד, תקטם את הרמץ, בת גזע עז וקנא, שרק מוסרו הגדול כובש את חום יצריו ואת מריים. ובכל זאת בא עוד פעם. גם יופיה, גם באות־בוזה משכוהו. ושוב בהיפתח הדלת נרתע רקע קט: זה היה בערב יום הששי ועל השולחן דלקו נרות שבת.

אולי גר פה עמה עוד מי שהוא והוא לא ידע… היא קידמתהו באותו החיוך העסקני שבפעם הראשונה: כבר נתפוגגת מהסנטימנטים שלך!… והוא החליט לזקוף מידה כנגד מידה, להשתלט עליה בעריצות של תאוה בהמתית – אך פתאום, בטרם יכבוש אותה, היא התחמקה ממנו בכוח ותאפיל במחיצת קרטון על הנרות שהקרינו מול המטה – ותשב אליו עטופת־צל, אך פרומה משתי ירכיה שהבהיקו עוד יותר, שמוטה מכל יפוי־סוד למין. פרוקה מכל שריד ביישנות שנאנסה – חצופה – – –

מבקרים

דרכם של המבקרים המושבעים למתוח את מלוא מידת חשדנותם על כל מה שאינו נוח להיתפש למכשירי־מומחיותם, דפוסים ומצוקת ואימומים – אם שנבדקו ונשתכללו לגבי הישן והקבוע והמוסכם ואם שיתאמרו באפרצפציה־למפרע, אחראית לפקח ולסמוך על כל חדש ומקורי. אפרצפציה שיטתית כזו אין היא מחדשת כל דבר בפני עצמה, אלא מדוגמה ומטוכסה – מימות אריסטו ומקודם לו – על פי יצירות האמנים הגדולים שקדמו לה. יתכן מאד, שאלה האמנים בעצמם היו מוצאים ביורשי־מורדיהם גילוי כשרון חדש, גם כן ראשיתי, שקול כנגד כשרונם, שהיו מריחים את אחדות השורש, את היסוד האנטומי המשותף, ואם היו מתמרמרים, הלא רק מקנאת קשישים בפרחחים הדוחקים את רגליהם, כי החדש העומד בחומו יש שנכשל בנימוסיותו לגבי מוריו. מה שאין כך המבקר החסיד: הוא אדוק יותר מהרבי שלו, ואם היצירה מלבלבת כולה מתוך עצמה, על ידי בזבוז חיוניות שוקקת, אם היא אינה חוכרת מסגרות ומרכובים ממחסנים של המבקרים, אלא מתמכרת להתפרקות עילאית פעומת רנן השראה ושכרון־התגלות, המפקיעים ומפליגים כל אמן חוזה אל מחוץ לשורה והמעלים אותו, בעל–כרחו, על כל פקפוקיו הקשים וחששותיו הוא, שהתלבט בהם, ומעמידים אותו במשמעת יחידה ומוחלטה לחופשו ואחריותו הגמורה הוא – יצירה כזו מעיקרה, מראשוניותה, חשודה על בעל קנה־המדה ולבו ישוטט סביבה והוא משרבט חטמו ומפזל עיניו כנגדה ומבקש לה ולו סמוכים… ואם יש בין המבקרים כאלה, שיש להם לא רק זיקת חוץ לאמנות, הצצת־שושבינים מעבר לגדרה, שברגעי עלייה ידעו בניב־חמודות ובקישוטי־מסורת לכבוש אותה בחופתה – למשל, מבקר־משורר או צייר, שהשיר והציור הם לו סיפוק רוחני רב, אבל אין רוחו מתקררת עד שלא יעשה במתכונתם – גם אלה אין בהם מחירוף־נפש של אמן גדול, המסכן את עצמו על זה שטעם בו מן החדש והנשגב, מפני “שהטעם הגדול – grand gout – הוא כחודו של תער”.

אבל יש לזקוף לזכותם של המבקרים, שכל מה שההשראה והדבקות וחדוות־בודדיות של ההסתכלות אצל היוצר תקיפות יותר, הן מרתיעות זמן רב מכל גירסת־מישורים וכל שיגרה גזיתית, והן מתבגרות במאוחר, או לעולם אינן מתבשלות מבסרן האחרון, וגם היחידים שבהם, שברגעי־חסד חזונם עוטה אור בהיר ושקוף־שלוות, אין אתה בטוח בהם, שפתאום הצלפת קולמוסם, מכחולם או כילפם לא תקנטר – מתוך כוונה – את הפתרון השפוט בקו אחרון עקום, בקלקול אחרון במכלולו, במלה עלגה וטרופה – כדי להרגיע את רוחם קשה־החזות, שלעולם אינו מרוצה בהתערטל החידה לקסמי אמנות־סרק, כדי לשדלו כי עוד הפתרון לא בא, כי הסוד מושך והולך, כי חבלי־מילודיה חדשה מפציעים מבית לפרוכת ופוגמים בהימנון הקבוע… כי לא למשה־שבתון הזמינונו, אלא למעשי־בראשית גלומים וההתגוששות באיתנים אינה בודקת לאֶלגנציה. ולא בעילוסי האולימפוס חלקנו, כי שותפים אנו לנוחם אלהי, שבא אחרי כל שבעת “כי טוב” – – – אבל המבקרים, כל עצם תפקידם הוא לנוע על הבשל ומוגמר, הנופל על פיהם ומסתטף במלוא לוגמיהם. רובם – כל בוסר להם פסול, כל סטיה – פרץ בהרמוניה, הלא היא ההרמוניה הודאית כה עליהם, המשככת כל מופרך, המפייסת כל תהימה, והמסמנת בקוים מדודים את כל האופקים אם לשקט ואם למרד… כה, למשל, סיגלו להם האסתטיים במבקרים את אמת־הצמצום למדוד בה את גנון השאר־רוח, אבל אין צמצום אמנותי, כידוע, דבר שבכמות, אלא שבמתכונת האיכות, או – במדת היופי – שבגראציה. והנה: גראציה לפרעוש וגראציה לפיל צעיר.

לא במבקרים המשמשים את אומנותם יזדעזע הדם, כי יוכרז ששון צפיה חדשה או עצב בשורה. הם נוח להם בנכסי־הברזל וכשומרים נאמנים וקמצנים הם מלקטים לשם עוד פרוטות וזוזים להגדיל החשבון. אך אם יבוא האחד ושפע אדרכמונים חדשים לו – הם חרדים מאוד, הם מנחשים חילופי־שער – וזה בחזקת סכנה…אם יש לך להוסיף פרט, שרטוט, קמעיה – חביב אתה עליהם. אם יש לך נעימה או הד מחודשים לתבל בו את הפזמון הישן, הרכן קולך והספח למקהלתם… רק מעטים וברורים ביניהם חוששים דוקא מזיוף ההדים המסולסלים ומקשיבים לרחש־תקוה, לנהם מתגלגל…

אסוציאציות

“חס הקב”ה על כבודן של בריות וידע צרכן וסתם פי הבהמה, שאילו היתה מדברת לא היו יכולים לשעבדה ולעמוד בה, שזו (האתון) הטפשה שבבהמות וזה (בלעם) חכם שבחכמים, כיון שדיברה לא היה יכול לעמוד בה".

זאת אומרת: אין זכות השעבוד של אדם בבהמה רציונאלית כי אם מיסטית. היחושׂ שלו במשפחות בעלי־החיים איננו מותנה בהתקדמות מבוררת בפרוצס הדרגרתי של ההויה, בשקידתו האיבולוציונית וביתרון הדעת. מכל שכן שהשקפה זו מתנגדת בתכלית לתורה המזהה את האדם עם כל המין החי זהוי מוחלט, שאינו ניתן להפרדה עולמית, וכל ההבדלים הקימיים ביניהם הם רק מדומים, נטיות ארעיות מצם בְּרַמַה, חילופי קלסתר במעגל־זמנים. לא… האדם נוצר מטבע אחר, ממשתית אחרת נוקר, יש דטרמיניסמוס קוסמי.

אבל אם נתפתה לעקביות מוחלטת בכיוון גזעי־מעל־כל־גזעי זה, אז אצילוה בראשיתית זו תפקיע את הדגול מכל מוסר אנושי וחברתי. ואם לפי השקפת זו יעקב לא רימה את לבן, כי רמאות וגזל נוהגים רק בטבעו של עולם והוא יחם את הצאן “בגבורה של מעלה” – אז בהערכה מיטאפיזית והפלייה מסתורית כאלה כרוכה הסכנה לקלקל תיקונו של עולם, עולמו של האדם, שנתבסס ונתיישב דוקא על יתרון־דעת ונתקדש על מוסר אנושי גדול. כי אז יחושׂ שמימי זה של בני־מרום נושק ומוּתאם עם יחושׂ טֶלוּריסטי־צפוני המתפרץ כנגדו, ובין כך ובין כך אנו מפקירים להם את היחס היותר נשגב של האדם: אחריותו על דעת עצמו, משפטו עם אלהיו – שהטילו עליו נביאי התנ"ך ושהתחיל מתרופף באוונגליון.

יעקב רימה את לבן – אך מדד לו במידתו.

פאתוס

הריתמוס כשהוא לעצמו, אסתטי או הגיוני, הפועם במלוא ההווייה – הוא החוטף את לב כל אמן והוגה־דעות. הקצב הדופק ביצירתם, אימפולסיבי־מחושל או עצבוני־מרושל, סוער או מרוסן, מסייג את כשרונם ומשער את קומתו. אבל הריתמוס אינו מגיע לעולם לרוממות פאתוס, אלא אם כי נכנסת בו השניות בטראגית שבמוסריות. בלעדיה הוא מתקשקש ומידהה עד לטכס של תהלוכת־ספורטאים, או מסתלסל לחריפות אקרובטית.

– – – ללא חותמה של צניעות בתולתית, המבהיקה עוד בהתאפקות אחרונה מגוף מתבגר לאשה, אי־אפשר היה לפַּסֶל לחצוב בשלמותו את ריתמוס ההפקרות שעוד מעט ויסחוף ויאנוס… ומשום שהשיש עלול יותר לבטא את ההתמתחות המתעכבת בתוכה, על כן ריתמוס הבשר הפעור ברעבונו מתבלט בו בפאתוס פרימיטיבי, באיתנות־תאווה נטולת זוהמה. הוא מצוות פרישות ותאוה ביחד, מקרין את האחת מתוך השניה. ולהיפך בציור: מפני שהצבעים מטבעם מדגישים את החמימות והתמזגות־זיווגים והתמכרות־חשקים, הצייר־החוזה, אמן־הטראגיות, יחשוף מהם את סילודי־הצניעות, עד שעל שיא אמנותו יפתיע אותנו בפאתוס־הנזירות וישקפוֹ מסערת הגוונים לכפר בו על החטא.

מן המחנק

נערמו עלינו סממנים מובהקים ואמצעים בדוקים, גירסאות וצירופי־מחשבות שנחסנו באסופי־דורות, שעד שכל אחד התדיר להם יכול להתאמן על נקלה, לסרס ולפלפל, לקשט ולצחצח, לשם אוריגינליות, את כל העומד מאז על בוריו ועל אמיתו – הן באמנות והן בדברי־הגיון. ודוקא אלה משגרים בפיהם ל“רוח הזמן”, מנסרים ומנסחים ואינם נכשלים בביטוים ואינם נתקלים במשעול מפריא, אינם מתחלחלים על תחנות משקרות ואינם נדמים מחרדת תעייה – הם משפרי־צעד וקלי־מנוס, כי לא להם תמהון־ההריון וחבלי־ההבכרה ומשנה־פליאה לצעקת הלידה.

ויש שלרגלי התמחות זו הרווחת על דרכי־הרוח ושתפסה גם בקודש־הקדשים: בחזון – תוקפך פחד אפוקליפסי – – –

וטוב לעתים תכופות לשוב אל הראשונים ולשתות ממעינם. רוויי מימיהם החיים ללא נתפתה לכל אמן או הוגה, היודע לשלשל ניבו בטוב־טעם ובבטנו קדים. אז נלמוד להבחין, אם האיש המדבר אלינו כבר התברר עם עצמו עד שלא להתעלם מספקותיו וכשלונותיו, אם מיצה תכלית דבריו באהבת יוצר ובמתיחת־דין כאחת וימצאם ראויים להשמע מבחינה מוסרית, זאת אומרת: הכניס אל תוכם נשיבת־טוהר, לפוח במחנק הרוחות, וריח־שרשים רענן להבריא את חריפות הספסוף הכומש, והוא משמש את תפקידו מחדוה ומחובה. אז לא נימשך קֵהֵי־חֵךְ ובלומי־נחירים אחרי גוררי־מלים וגורפי־רעיונות, אחרי כל אסתטיקה תזיזה וארכיטקטוניקה פחותת־כובד. ונדע כי מהבילים אותנו אלה, האומרים שהקלות והרפרוף והפרפריות סמי־צרי הם להפיג מהאדם את קנאת יצרו הקשה וזעף הימים המרודים ולפייסו לעצמו ולזולתו… רק מפליגים הם אותו מייחול פתרון לגורלו – ואוי לו לשלום האדם, כי יתקהו כל הסממנים האלה על יצרו, כי יתעורר צמא אמתו, שהניחוה בורה, פראית –

כי יש שהנך רוצה לפלוט מכל אמנות מתיפּה ומקורטטה זו של ימינו אל השבלון החבוט, מפני פליטת־מעט של תמימות ושל טוהר שנשתמרו עוד בתוך־תוכו.

מועדון וחזית

יש שמתוך התמרמרות פזיזה אני מבליג על קפדנות אנינית זו, שתקפה אותי זה שנים אחדות לגבי נושאי דגל הרוח בזמננו והפוסלת בחשדנות־למפרע את יצירותיהם – פרט לכמלוא צל העץ מכל המחנה הרב… אז יש ששאון־החיים מפתה לעזוב את כנופית ה“זקנים”, וההתבודדות עמהם מכבידה פתאום כסיגוף מדעת והסתלקות מנועם רוחי ער וממשי יותר וקל־סבר יותר. שמות חדשים של כרוזי־הדור מבהיקים ממעטפות־צבעונין בחלונות הספריות, מותזים בדפוס דשן מדפי־הקטלוגים, מפולשים על ידי מבקרים מפורסמים – ואני זה ימים מונע מעצמי בר, כי יראתי את התבן… ואני בולם איסטניסות שמרנית ומגיס דעתי ומתכוון להתענג על הסופרים הגדולים שבימינו – – –

כמה הם יודעים להיות נוחים לקורא ולשמח פניו בהלכתם. מי כמוהם יודע לפרור לחם חמודות לגלולות־מתק, לרפא רזון־רוחות ולהעניק את בן־דורם, ללא סַבֵּל את נפשו התשישה במשהו יציב, ולעזבה תמיד עצבנית וסרוקה, קלת קליטה לרשמים חדשים… שפע הגוונים מתנמר לעין ללא זיקת־התאמצות מצד הוראה, ובשעה מועטה ידהה הכל ללא שביעת־עין לעומק ולרויה… וכדי שיחדש הקורא איזו הנאה מהם, ושלא להוציאו חלק לגמרי, הם רואים חובה לעצמם לדרוש ברומנים שלהם מ"ט פנים של פסיכולוגיה ולשלב לשם חידושי־מדע והשערות־פתרונים שעוד חום־דגירתם נודף – וכדי שלא לייגע את בן־זמנם בשעמום החידה הגדולה, שכאילו אינה נענית לעוקצי המדע, הם מכפרים את פניו בחיוך סרסורי־חנופתי: כבשונו של עולם איננו כלל כה איתן ומוחלט כמו שהוא מתנכר לנו; הודות לגאוניותנו חשפנו התעלומה ויש לנו עכשיו פלפלתא חריפתא, שבפניה אין הוא עומד ומריחה מתפקפק: תורת היחסות השולטת בכל.

הקורא התמים, שמאפליותם של כל פלאי־הפלאים המשרתים אותו במלכות הציביליזציה יש שמעיקה עליו ברגש על נחיתות שכלו, פשיטא לו בתורה זו ולבו שוכב כמעט. ככה, בראותו להטי־הקירקס, ידע שרק אחיזת־עינים לפניו, ורק הוא מבקש סיפוקו ביחסות ומסתבר לו, כי חידת העולם ופתרונו קנוניא עשו ביניהם להערים עליו ולרמותו לסוך מפך ריקן. כי מצאו סופריו פשר שהכל שוים בו, מקסמי־הראינוע עד כבשי דרחמנא… וכאילו שכחו פתאום מויו אלה, כי תמהון החידה כל־עצמו דלוהו מאז מקצף היחסות,שצף מגלי־הגאנגס עד הזרם הנצחי להראקליטוס, ושיחסות זאת של התהוות ותנועתיות במלוא זמנים ושטחים לא היה סיפק בידה עוד בימי קדם למלא את החלל הקטן של גורל־אדם ונתפקעה אל עוגנו הקשה – – –

וכנוח להם מתפקיד האמנות הטהורה הם מרבים לספר אלו על אלו את מקצת שבחם מתוך פגישות ושיחות חולין שביניהם, שכמובן, גם זו תורה, והקורא הפשוט צריך לדעתה והיא מושטת לו בספרים מכורכים יפה, כדי לפטמו בהם ולהעמידו ככה מזוין לסבלו ולערגונו… ואז אין אני תמה שוב על שפלות עמדתו של איש־הרוח בימינו לגבי בעלי־דבבותו בחברה: קלובים של ספיריטי־רוח הקימו להם להתגנדר שמה באֶלגנציה אמנותית, לקשט במות לאלילים ולמיתים ולצעצועי־פולחן – ואין איש מהם ניצב בחזית האש לאדם… בחזית עומדים האחרים, אלה שקנאת־תרמית עזה להם ושנאת־שוא לרוח אבל נשקם ממורט, תקיף, צמא־שלטון, גם ערום ונוכל ומפתה. הם – ידיהם לא נתרשלו מיחסות מאדישה, ואין מחנם ירא שוב עתה, כבימים עברו, מכל מענה־סערות, מכל נהם־חוזה שיבקע מעבר השני, מהחזית של קנאי־אמת – כי אלה שמטו את נשקם. בנחת מועדונים ובדברי־שפר אבד לאבירי־היחסות גם נשקם החד הקטן ושנון, שהוציאו ממחסנם האחרון ביום־רפיונות, כשפרקו תותחיהם: את הנשק החד והמרעיל להסקפטיציזמוס, שאמנם לא היה יכול לשסף את האויב, אבל ידע להקהות את פיפיות נשקו הוא ולבלבל את מעוף חיציו – מתוך רמז לסוד נצח ונעול בפני כל התאמצות אדם. – – – אל החזית התלקטו, אחים מרי־נפש.

ראשית און

כל אדם שקנה לו במידת־מה תורה או דעה מאוצר התרבות – סיגל לעצמו אי־איזה קו ומשקל ובוחן לדון על ידיהם מרמה אנושית־מסורתית בתופעות העולם בתור תכלית־מה לאדם, חיובית או שלילית. מה שאין כך המלומאן. זה יכול לקלוט את כל יצירת המוסיקה והוא נשאר פרא ובור. המוסיקה מזעזעת את האנימליות הבראשיתית שבנו, משלשלת את זכרוננו עד רמיניסצנציה ראשונה בהולדת הריתמוס הראשון בתוהו.

יש לה התגלמות וערך רוחניים־קוסמיים ולא ספציפיים־אנושיים. רוח אלהים פתח אוזן תחילה ואחר כך פקח עין.

קוסמוס

מה פלא כי אפסה יראת הרוממות בפני האין־סוף ועמה פתרון־מרגוע הצפון לנפש האדם, ניחומים אחרונים, שרק הוא – האי־מושג – יכול היה לצרור באפסי־מרחקיו באיזה חוף־שחרור מעבר יציבות גיאומטרית, שכבשה את החיים במצריהם. כי רק בו נצטדק כל מרד־רוח שלא וויתר על המית־גאולתו, נתאשר כל חזון־אדם – אם על־ידי הסתכלות־כיסופים רבת קרבן באלהוּת שנתעטפה באין־סופה ובקשת דרכים שונות להידמות לה ולהידבק ולהיפדות בה (אברהם, בודה); אם באמונה מלב תמים ואם באמונה מדוחק ומטלטולי־יאוש – או רגש דתי ממרטט, שזו וזו נתחלפו עליו תכופות, ונוסף עליהן הד־מה עילאי, גן־עדני, של שחרור מחוקיות־הטבע (פאסקל, ניוטון); אם גם על־ידי הערמה של ההגיון ומתיחת־מושגים כדי חוט השערה (מונותיאיזמוס אריסטוטלי), ועד התרסה חוצפנית ומין שחצנות ברברית בפני פקפוקי השכל השולט (טרטולין)… ועתה כל שוליא דורך־סף־המדע רגיל אצל מספרים, הגובלים באין־סופיות ומהפך בהם בטמטום של יוסיף חשבון יוסיף פתרון. פסקה מטאפיזיות הקוסמוס; תפסוהו הפוזיטיביסטים מיד המקובלים והפילוסופים. חדוות הפלא והדבקות בו אפסה; כל בר־בי־רב בא משוט באין־סוף ומתהלך בו. – – –

רק ברגעי הצער הגדול, כי אי־מזה שוב יבוא כרוז העצב האנושי הטמיר, הטובים והשלמים שבכל המקדשים והמעבדות יודעים, כי את הקוסמוס בשלמותו ובחסד גאולתו יכולים למצוא ולכלכל בפינת־נפש, במעוף־ערגתה, בקפיצת כל הממדים – אבל בשום אופן אין למודדו באוירונים ובראקיטות ובכל מתימטיקה.

חזרות מנמוטכניות

הטכניקה מפתחת את ערך כל כשרון אישיי ופוגמו. מה שמציין את הכשרון האינדיבידואלי הוא האהבה לדבר, שזיקת־גומלין מקשרת ביניהם, התמכרות לתפקיד המזומן לו באופן מיוחד ושחברו, מחוסר־הכשרון, לא ישתלט עליו במידה וביתרון כזה. הטכניקה המשנה פני הדברים וערכם כה תכופות, ולפעמים בדרך עקלתון ובלתי־צפוי, הופכת עליו את כשרונו לרועץ. הוא נמצא מזוּוג לדבר, שנשתכלל בו ואינו עלול להסתגל לחדש כחברו, שאינו מרגיש כל זעזוע פנימי בהתחלף עליו עולם ומהלכו.

אבל גם זה השני אינו יוצא שפוי משלטון הטכניקה ואינו מוציא שנותיו בשירותו לפניה. הטמפו שלה מתּשש את מרץ הבגרות ואת חיוניותה לפני שהגיעו שנות־העמידה לאדם. ולא עוד אלא הידיעה המקצועית הברורה, היתרון של התמדה והתאמנות במכשירים עד כדי הסתלקות משיבושים, שהיו מעדיפים והולכים עם גרעון־הכוחות ומכפרים עליו – גם ערכם ירד בשער־העבודה. כל התמחות אטית אינה שוה כלום בדהרות הטכניקה. היא מחליפה משמרות ופוסלת את חניכיה על כל פרק דרכים וזמנים.

ואם במקום כהונתה וגדולתה סרחונה כרוך בסוליתה – הדין נותן, כי גרוע מזה יהיה שימושם בתפקיד מלאכוּת־השלום, שהטילו עליה מליצי־הציביליזציה, כי על כן היא מקרבת את הרחוקים ומרופפת את הגבולים. כאן, מתוך אכזבה רבה ופאטאלית, יש שאיש־המוסר מקלקל את שורתה, עד שהוא בא לפעמים לידי מחשבה אינפאנטילית, כי אילמלי היינו מוכרחים – מכלי רכבי ברזל וקיטור וחשמל – להיות כל ימינו מזוּוגים רק לשכנינו הקרובים ביותר – אולי בעקב תרבות מוסרית מידרגת אט אט והבנה הדדית וסיוע מרצון ומהכרח, היינו באים סוף־סוף לידי התפשרות והשתוות כל עם עם שכניו ואלה עם שכניהם הם. נתאר לנו שני משחקים באשקוקה במשך דורות על דורות, שיעמדו לבסוף כל אחד על כל טכסיסי־חברו ורוב ההתחרויות יהיה נדון מלכתחילה לרֶמי.

הפרסן

בדרך התקדמותו הציבילזטורית אבד לאדם פולחן הצפיה הגדולה, שאצלה למריו ולעקשנותו הוד תרבותי ומוסרי. עכשיו רוחו נפעם מפחד ספורטאי – פחד מעלבון התמהמהות… ה“דם” חדל להיות מפלט, קצווי־בשורה, הוא – אויב. אין כמיהה אליו, יש חוצפה – – – כי הנה האדם עומד וקיים לשרת איזה תפקיד שמחוצה לו. דוחקים עליו והוא מאמין, שאפשר לו לעמוד על תיקונו רק מתוך מהירות בהולה ביותר על כל שטחי החיים… בכל תחנה, כמעט שהגיע אליה, כבר מחכה רכבת מדעית, תוצרתית או ספורטאית, המבריקה את חישוקיה וגלגליה למרחק חדש. והנעלם, שבמשמעתו הוא משמש, אין לו פנאי להתעכב, לדון ולחשוב עמו, רק בהתרשלו רגע יאיים עליו: מהר, בן אדם, התברג במנגנוני, פן תימצא חלילה שמוט לדרך־היחיד של חייך, לנפשך אתה, לתוך הדממה המצדדת בשבילים מסולקים משאון־ההיסטוריה ותתחייב בכבוד בן־הציביליזציה.

והיה אם שמוע תשמע לה כל ימי חייך בכל נפשך ובכל מאודך, שכרך מוכן אצלה ותזכה אתה, או בנך הבא אחריך, לשבת ישיבת כובש גא בה- Flaying Scot שלעתיד לבוא, ואדמות ושמים יגומאו אל עיניך, יתקצפו תחפיך, יאפפוך, להפיג כמעט קט את עצבונך ושממונך הדולקים אחריך אל מרחקי־מרחקיך.

הזכרה בעתה

מיֵצר היחיד, האבסולטי מעיקרו, צפויה הסכנה לכל משטר וארגון לכל צורותיהם. התפרצות־המונית, הבאה תמיד לשם מהפכה פוליטית או מעמדית, היא ארעית לגביה, קצרת־כנפים, שוקקת לשלל היום החולף.

כי היצר הקולקטיבי הוא קל־התשוטטות, מזדקר לעברים, נוח להיגרר אחרי כל סכלוּת בראש הומיות ומהיר להתחרט ולהכנע, בהתאמה לנושאו, לסייגי־תרבות ולנימוסי־ציביליזציה. ואילו ביצר באינדיבידואלי שוכנים כרוכים נקודת היציקות האֶלאַטית ומרכז התגעשות־איתנים. ומכיון שהוא כּל־כך קשה־עורף ומורד בפשרנות ולרוב – בכל הדורות – חוק משכר, יש שבתקופות עיפות בועטים בו, מזלזלים מקוצר־רוח וקהוּת־כשלון, ומספחים את שדו להתכנף מתוך נקמה מאזוכיסטית בשוליה החמימים של אפיטרופסות קולקטיבית.

אבל הוא האחד, הנצחי… בכל התמורות והמהפכות בקורות העמים והמולדות, על כל נצחונותיהם ותבוסותיהם, ערמתם, אכזריותם וחירוף־נפשם – כשאתה סוקר אותם מתוך מֶחֱזָה היסטורית־מדינית, וקורא את נאומיהם של המהפכנים והמצביאים, תמימים או דימגוגיים, אך תמיד תמיד חדורים רהב, הוויות אֶגוצנטרוֹית, כאילו היא היא החרוצה מאז לעלילת־הכותרת של כל הזמנים – או יש שאינך יכול להתעלם מקו מילודראמטי מבדח בסחרחורת זו של התנגשויות וקפיצות־בראש ופשיטות־רגל וחילוף השלטים על התחנות הכרונולוגיות. רק עד כמה שיש בכל אלה מן היצר האינדיבידואלי, הפורש מן האחרים, או המשעבדים ורותמם להיסטוריה אחרת, שאינה נזקקת לשינוי לבוש ושם ותאריך – בה במדה יש בהם מיעוד אנושי־גורלי. רק הוא האחד הנאמן והטראגי מראש ועד סוף. ולא עוד אלא בו, בעריצות יחידותו, צפון יחס־סוד המזווגו לזולתו מתוך סבל ורחמים – ולא בארגון, בחברה ובמוסר שכלי־אוּטיליטארי… בו כבשן־הליבון, חסד־המשבר, הקונה בשעה אחת את עולמו החדש והיגיינה של שינוי־ערכין, היגיינה, המזהמת כל חטא מוסרי ומזדוועת מכל עושק… כי השכל, אביר זה, המטכס את ספרי־החוקים בחצר־המוסר של מלכות־הקולקטיב ומהפך בלהט החרב כנגד כל יצרים רעים, יש כי ייעף מזמן לזמן ומתחיל פתאום מפקפק באמיתו וחרבו נהפכת לצד שכנגד.

סכולאסטיקה

מה שמסמן במובהק את הצד השלילי שבה, בכל גילוייה, הוא מעשה־מחשבה מאונס… התפיסה הנורמאלית בחוש ובמחשבה, שכל מה שהיא מתרוממת לדרגת הגיוניוּת, בה במדה אמון־ההערצה או אימת־הטמיר מתגברים ונובעים מבפנים – בסכולאסטיקה היא מערקלת את דרכה בכוונה מראש. בהתחכמות פלפולית היא משתחלת לסדקה של מחט, נזקקת לאטומים וספירות, וקושרת להם תארים מדומים, כדי לקפוץ מהם ב“צא ולמד” או “צא וחשוב” ובכל מידות־ההגיון אל סופרלאטיביות מבחילה של השלמות האלהית, עילת כל העילות, שהיא משלפחת אותה. ב“אלף אלפי אלפים ורבבי רבבות”. אצלה אין האמת וההוד והשׂגאון מלבלבים מתוך עצמם, מיחידותם – אלא הם אמודים בהשתוות כמותית־היפרבולית. רק בעלי־המסתורין שבין הסכולאסטיים היתה להם נטיה עזה להוציא את המספר מפשוטו, אלא לערטל את הרז מתחת ריבוייו – – –

כשדרכי האמנות ופילוסופיה מטולטלים משתלטת בהן שוב התפיסה הסכולאסטית, מתוחת החוט עד כדי הינתקו. קורא אתה ספר פילוסופי, מתענג או משתעמם על ניתוחי מושגים ומוצגים מופלגי־ההמצאה, על חריפות פוצעת־שערות בפרטי־פרטים, שיצר הארכיטקטוניקה הפילוסופית צוברם ומדביכם לשיטת שלמות כוללת… אך פתאום, מתוך קריאה, הנך נזכר, כי העיקר מכל זה האמור כאן, העיקר הכולל, כבר הובע, ברור ושפוט וגמל יותר, אצל אחוד הקודמים, שמשום־מה רגש השלמות לא בא שם כמסקנה מתוך אקוויליבריות בנאית דחוקה, אלא היה אצלו ראש ותחילה, שממנו יצא, שמתוכו ראה מה שראה, ואם פרט אחד או סילוגיזם אינם מנומקים למשעי – השלמות עצמה היא אורגאנית, קוסמית בזעיר־אנפין, אינה מלאכותית, מאוספת, כי אם אספקלריה צחה, שממנה האוביקט הענקי, האין־סופי, נשקף לסוביקט – הננס האלהי.

או רואה אתה, למשל, תמונה של כתף עני. הצייר הבליט כתפו עד כדי השלטה הגמורה על הבד וטשטוש קלסתר־פנים. ואם כי הכתף הרחבה והמרוטה מגשימה כוח רב, כוח המנוצל ללא צדק – בכל זאת המגמה האמנותית פגומה מפני שתכליתה חסרה. אין פה מרד, מפני שאין הקבלת הכתף הגלמית, החמרית, לצלם האדם הסובל, אין ההתאבקות הטראגית… יש אידיאה של כתף בבריאה – כוח כובש או סובל – אבל כתף מנוצלת, כפרט בפני עצמו, בלי כל “טנדנציה מוסרית” אינה אומרת כלום באמנות, שכל עצמה לא ניתנה לאדם אלא להמריד ולנחם ולהקל… ולהיפך, אין אמנות אמתית בחיבור פרטים לשם העדפה גרידא: הבמאי המציג לפנינו שיכור חיגר המתנועע על קביו… אין פה לא אידיאת השכרון ולא זו של חיגרות במשמעה הכללי – כי אם חריפות רג’יסרית, פלפול סכולאסטי.

דרך הרוח

יש שאני מדמה בנפשי: איזה קאטאקליזם התחולל על כדור־אדמתנו והשמיד את כל החי. ואחרי רבבות שנים, בתנאים קוסמיים אחרים, האדמה החלה שוב לשרוץ נפש חיה… ושוב שכללה את יצירה עד למדרגת species sapiens דוגמת אדם, אלא שהחושים שלו היו, בערך לשלנו, מיקרוסקופיים, כלומר, מתאימים להבחין בין חידקים וקרני " X " ולהתרשם מתנועת־חשמלמלים. ורק הודות לאלפי שנות אינדוקציה והיפותיזות גאוניות עלה לו לתפוס בחוש, על ידי עין מזוינת במאַקרוסקופ, גם במאמוטים ובשמשות, או רק להסיק השערות על דבר קיומם על ידי נוסחאות פיסיקאליות וחריפות מתימאטית. ואז לפי הפסיכיקה שלו, רגילת המיקרוקוסמיות, יבקש בהם את המקור, הראשית, משתית ההוויה… אנחנו היודעים את הפילים ושמאורות השמים מנסרים לעינינו, מחטטים ויורדים בסולם־הבריאה, כדי לחשוף את הפתרון האטומי, שנתגרען תחת אלפי קליפות ונתגמלן בחידה מנופחת בצורת מאמוטים או מזלות. והמה יבקשו פתרון הגדול, במוצק, בשלם שעוד לא נתפורר לחידות רבות – במאַקרולוגיה – – –

ועוד אני מפליג בדמיוני, המתאר לי את מהירות התנועעותם, שתהי דומה – באומד מוגזם – לזו של גלי־האור; וברבות הימים והמדע הם יכוננו להם טכניקה אדירה, שתדע לרסן ולאטט ולעצור ככל האפשר את המהירות, כדי להתקרב אל המתרכז ומתעכב בשלוות־עצמיותו, הסולד מכל התמתחות ותרמית של חלל ומרחק. טכניקה שעל כלי־כיבושה היותר משוכלל יהיה חרות לא Rapid כי אם Nune Stans.

ובעלי הרוח שבהם, שהתרבות המסורתית והמוסר יקרים ללבם, יתרעמו מאוד מאוד על בולמוס הפגרון והשאיפה אל החמריות, הנחה וקופאה במרכז כובדה, ועל חילול הרוחניות והיופי של המהירות – – –

ממעמקים

מחוץ ומעל כל תורות הפסיכה, שזכינו להתמחות בהן בזמננו, חשבון־הנפש הוא כל כך בהיר במסתורין שלה ומפושט כל תסביכים ומסוגנן עד כדי צעקת־עולם: אי הדרך לאלהים?…

אך אין בפני מי להתוודות על האכזבה העמוקה. האחד יכעס וינזוף טרוד כמו שהוא, עד כדי טמטום, בתיקון עולם ואדם; וחברו מתיגע לקלף גלד אחרון באיזמל המדע; והשלישי יחייך מתוך פקחות־חיים “נסיונית”: איזהו חכם? השמח בסוד ונהנה מכל הקליפות ומסתפק במוחזק ללא לכת אחרי פתרונים וגרעינים מפוקפקים… ואין מי שילהטו פניו בכל שבעת צבעי הבושה והחלכאות, שינמיך עיניו ויודה על שעמום שקשטוהו בכ"ד קישוטים ועל יגון ועל אימה… מפרכסים אלה את אלה כשותפים לעסק ביש אחד, שפשיטת־הרגל אורבת מכל פינותיו ועוד הם מזייפים שטרות זה לזה ביודעים ובלא יודעים.

וכשאתה נמלט אל החים הגדולים והכמהים: מעבר מזה האחד מעפיל, אדריכל זרזיר, על פסגות־עולם וטוען עליך איזו כהונה גדולה באבסולוטום נצחי ונהדר המשתפר מתוכו, ושאתה, האדם, נכבדת לשאת באחריות לשכלול התפתחותו מראשית מפולמת וסמוית־תודעה עד להוייה מדעת. אתה הראש הרוחני, השואף לאחוז בזנב חמרי־היולי ולסגור על היקף המתפתר תוך עצמו בסיפוק סינתטי ובזיווג קְבִיֶטִיבִי על נושא ונשוא מזדהים… ובקרעי־נפשך אתה יודע, יודע עד כלות הנשמה, כי בהרמוניה אפרסמונית זו שיצרת, אתה הוא היוצא דופן – שאתה או היא, אחד משניכם, הוא מזויף – – – ומעבר השני ריח התהום שאין כל זיוף בו, ריח קר וחריף, עולה אליך עם הד ראשון של חזון נשגב למרי־נפש ולענקי קטגורי החיים. ריח המבשר לוע פעור. נורא הדבר, כי דווקא אל תוכו תוכל לפרוק את סבלך – ללא כל גמול־תנחומים – – –

ואין זה שכרון של האובד, ואין זה אופטימיזם שטחי־ישראלי, בעלות ממעמקים אחרים ריח אחר וקול המית דקה למעיני ששון… ואם מונים אותנו ה“נורדיים” בנחיתות־חזון, בארציוּת של אמת ומשפט ו“בחמריות” של אהבת־שלום – אני מרכין אזני ומקשיב לרון חזון הבוקע מדמי טהר ישראל, קול אלהי קודמי המבשר ומנחם, כי החוב הוא בכדי שילום, הלוע הפעור בכדי זינוק, בכדי קפיצה ליום הגאולה.

כשאדם פושט בינו לבין עצמו…

… קצת במאוחר – כהמשכילים בשעתם – באו אל מחננו בתרועה חדשה מצדדי ההווה הגדול של זמננו. משתחצים הם בוֹ ומתגנים בכל התקופות שקדמו לו. חוגרים עצמם בהדרת פולחן חדש להתקין את דורם לבער אחרי הישן, לפסול בתרבויות עתיקות, לתת מקום ושעה להחדש – זה המתחדש לבקרים ללא חדוה של פלא התגלות ואחריות טמירה לכובש מסתורין, כי אם במהירות אוטומטית. שרק נוסחאות מאתימאטיות אחראיות לו – לפנות לפניו את כל הדרכים, לסלק מהן כל סבל מסורת: כביש מבריק כנחש המדע, המערים שוב הפעם, כאילו עכשו הפליט לחלוטין את זנבו מפיו ולא יחזור בו לקפל את עצמו ולאטום מוצא… רק אז, לפי דעתם, יש תקוה להבריא ולטהר את חיי־האדם, לזקפם מתוך הקרב המחליד והזוהמה המבאישה בערוצי תרבויות שנסתאבו, המרעילות אותנו בהערצת תורות־אבות. צריך להתנער מהן ואל תעקנה על הכנפים, שאנו הולכים ומצמיחים לעצמנו.

אלא שחוששני, שלו נשמיד את כל הישן ונתחיל הכל מבראשית ברה מכל אבק־מסורת ועל הרמה הציביליזציונית של ההווה, לא ישתנה הרבה לטובה. אם עכשיו יקום בן אדם על חברו ורצחו נפש לשם גזילה מתוקף אינסטינקט־הקיום או מהעדפת ה“אני” שלו – הנה האדם הדגול ההוא, שיבוא לעתיד בכוח הציביליזציה, משוחרר מכל מטען מורשה – אם לו, למשל, יארע מה שאירע לדוד המלך לעת זקנתו, אז ימציא לעצמו את המכשיר הפיסיקאי המתוקן לכך ויתנפל על חברו וידלה ממנו את כל חומו להכניסו אל גופו הוא, המצונן, באותה האכזריות של הרוצח בתקופה הברברית ל החרב. תחת הברזל יהיה אותו המכשיר התֶּרמוֹטרנספוּזי. המעשה יהיה פרוגרסיבי מאד, רק ההנאה שבלב אותה האלמנטרית־דֻבִּית של אסם וחיה שוכני קצות־צפון, המתכרבלים זה בגופו או בעורו של זה.

בוודאי ובוודאי שיש לפסול ולחסל הערצת גבורים, המשמשים דוגמת־דמים לנוער – אלא שלצערנו, בנידון זה, הדוגמה החדשה סמ־קה טפי. האבות שלנו סוף־סוף ידעו לתפוס עצמם על יצרם הרע ולהתריס עמו ביתר עוז, בלי זיוף וחוצפה של צביעות זחוחת־הדעת – – –

הולכת הציביליזציה ומקשטת את האדם והוא משום מה איננו משתפר הרבה. האכזריות איננה מתמעטת והסטאטיסטיקה מלמדת רק על תכנית המשטרה, שנשתכללה בינתים. רק האי־אמצעיות שבאיבה מתקלשת והולכת. ניוון של זיקת־עקיפין בולט ביחס האדם אל הטבע ואל זולתו. על כן אין ששחרור ממחיצת ה“אני” לאדם ולגויים. פוסקת האי־אמצעיות – שהיתה יודעת לקפץ כל מרחקים – המרחיבה את הנפש ומגלישה את הדם לשנאה ולרחמים גדולים, לעצב מכַנֵף־כל ולחדוה עמוקה. אין הסתלקות־גבולות מטאפיזית ויש להג הרבה, שצריך לפקפק את הגבולות המדיניים… עובדה היא, שהיחס ההסתכלותי אל הטבע הונמך ביותר ממשהו – אף כי המדע והספורט כובשים אותה. אם לא לכבוש אז אוהב בן הציביליזציה של ההווה הגדול שלנו להיות מדוגדג או גם מבולם, אבל הטבע משככת, מזווגת – ומשעממת אותו. גם מראה נוף צנוע מתּשש את היצר האינדיבידואלי, מלפף את הנפש בשקט. מחנך אותה לקרבן־תודה – ואילו האילומינציה הגאונית־אדריכלית שלנו מגרה, מחלחלת בטלטולי זנונים ססגוניים ותובעת להתחרוּת סוביקטיבית בהולה. וסוביקטיביוּת מתמידה משעבדת; והיא הן יכולה לשכון, מעוכה־חנוקה, גם בקולקטיביות – היא רק מודהמה ומתחמטת, אבל דוגרת על האיגואיזמוס לעת מצוא. דומה לזה היחס אל זולתו. נתקרב האדם אל שכנו בשלוש מאות מילים ויותר לשעה – וכל לבלוב עצמאי־פנימי לקראת דמות־דיוקן תאומית נקטם. אין אהבה, אבל גם מידת הקנאה והחשד פגומה באי־אמצעיותה. קירבה של קיטור וחשמל וקהוּת שבלב. ערב, בוקר וצהרים מתמכר האדם לתיווך של עתונים ולמנגנון גרוטסקאי של חבר־לאומים גידם… דווקא הקדמונים, הפסולים, הקימו את ענקי־המוסר הגדולים לחַטֵא את החיים – ואילו היום, אם יקום טולסטוי או גאנדי, אין להם תקנה אלא בפרישוּת גמורה מציביליזציה זאת, בהתבודדות. כזאת עשו לפעמים גם הקדמונים – ובכל זאת קיים גם כאן הבדל של בהירות בשקף־החיים, בהיקף המלא – הבדל שבין מדבריוּת ומנזריוּת.

השטר ושוברו

אותם האנשים, שעליהם דברנו למעלה ואותם הגורמים – רק על פני שטח אחר.

הידעתם אותה ההתפכחות הבאה אחרי נהנתנוּת מסופקת בגדישת־סאה ולילות שכרון! במוח נקרם איזה טמטום־חושים ועל הפנים מתמסמס חיוך דהה של בושת־חולשה. התפכחות זו, שמראה מעורר חקעת־נפש וסליחה כאחת, יפה היא מאותה התפוגגות של ותיקי תורה מוסרית, שהציצו ונפגעו, היונקת ממרירות ארסית, מנמקת סגפנים שנתאכזבו.

במקרה בא לידי הרבעון “תקופתנו” וקראתי שם את מאמרו של ר.ז. אין אני להוט אחרי מאמרים וספרים, המטפלים ב“מהות היהדות” – המעט שטעמתי מתלי־תלים שנצטברו הספיק להבאישם עלי ואני שבתי אל התנ“ך – אבל לפני זמן מה קראתי ב”מאזנים" מאמר של הסופר הנ"ל על האפולוגטיקה שלנו, דברים המתקבלים על הטעם, וזכותו עמדה גם למאמר זה, שאעיין בו – וששוב אדיר עצמי הנאה מנושא זה להרבה זמן.

הדברים נוגעים, כאמור, למוסר היהדות. ואף כי מתחמק הסופר מדבר ברי ומתיגע לכל הצדדים ומודה הוא ב“תוקף האבטוריטטה הרליגיוזית” של מוסר זה – סוף סוף הוא מטילו לספק ואנו נפטרים בהרגשה, המבצבצת מתוך הדגשה מסותרת בדבריו, שיש לו לא חובה אחת ללמד על מוסר זה ועל היעוד המשיחי וכולי, אלא שיפה עכשיו השתיקה, עד שהשעה תהיה מסורה לנו וימצא ידיו לברר דינו בנידון זה. דומה לזה הוא מעיר בראשונה, שאין הוא עוסק אלא ביהדות מסורתית זו, שאינה “סוף סוף אלא התלמודית והרבנית” – אבל ברהיטות ההרצאה הוא מבליע דברים על “מוסר היהדות כשהוא לעצמו”. ש“שרשיו מתפלצים ומסתבכים בעמקי העיון המיטאפיסי”, ה“יהדות במהותה בפנימית”, זאת אומרת: לא על הנוף התלמודי־רבני בלבד הוא דן, כי אם גם על הגרעין, התמצית… אמנם בנוגע להם הוא אינו מחליט, ומתלבט הרבה עד שהוא ממחה אותנו אצל האחרים וסומך על המסקנה הוודאית שנסיק בעצמנו: “האיך נהיה הדבר, שדווקא בני־האדם היותר כנים וישרים בלבותם והיותר רגישים בעניני מוסר… התיחסו אליה (היהדות) בשלילה ולא יכלו דבר אליה לשלום”… והוא הולך ומונה הרבה מהם, ואם כי “אין להביא ראיה מאנשים בודדים, אם גם באונים הם”, בולטת הכוונה לתקעם כמסמרות ביעודו המוסרי של ישראל ולערער עליו – – –

האמנם כל כך מפוצל ומסובך הענין, כפי שמאיים עלי מר ר.ז.?… האמנם מוכרח מוסר היהדות להרתיע מפני שפינוזה ומארקס, פיכטה ודוסטויבסקי וטולסטוי, וויינינגר ושופהויר?… האם רק “התהדרות” ו“שמן זיתיות” גרידא היא אותה הבִּטחה הישראלית שבי, כשאני רואה על צדי את משה וישעיהו ועמוס וחבריהם?… או ביטחה זו באה מהפגימוּת המוסרית שלי? והלא יודע אני בנפשי, שבכל הנחיתות שלה לגבי גדולי־רוח הנ“ל, גם לה ישנם רגעים מצורפים שהיא מרגישה קורטוב של אחריות מוסרית ועורגת לפתרון פורתא. רבונו של עולם! איפה הם עיניהם של בני אדם כמר ר.ז… פשוט, עינים אלה, שדרכן לראות פרצופי פנים ותנועות והעויות, ואינן מצוות לגלגל מבטן למעמקים דלוחים פחות או יותר דווקא, כשמעמקים משתקפים עצמם באספקלריה מצוחצחת? עד שאתם מתכוונים לאכול מתחומים אחרים – קחו ופתחו את התנ”ך. הביטו באישיו: בשיעור־קומתם המוסרי, בזרוע, הפטיש – ובבדידות! אם לא מזיוום ומהוד־צערם מתנהגים אלה, שבאו כשלושת אלפים שנה ויותר אחריהם? ולאידך: הם המה הכירורגים הגדולים, שצווה עליהם לעמוד באיזמלם על נעורי־האדם הנובטים וזורדים וכופתים את פקעי יצריהם העזים – וידם מתוחה בכל מדת־הדין לגמום ולזנב ולנכש, ואין הם מחטטים בלבם להלהיב כל ניצוץ וגץ של חמלה ולעמעם בו על הזעם, המתעצם עם הרע כדוסטויבסקי, וויינינגר וטולסטוי, שכל רטט של רחמים מרופף את איזמלם בידם ואזנם סולדת מכל אנקת־כאב עד לערער בשבילה את היסודות. לגביהם היו הנביאים בריאים ברוחם יותר מדי ואולי גם “יפי־נפש”, במובן התלמודי, על כל קיצוניותם. אבל הקיצוניות של הסופרים הנ"ל למתוח את החוט עד כדי ניתוקו ולא להרגיש, מהתחמצות הלב (דוסטויבסקי ביחוד) בניתוק החוט ולמתחו הלאה, אין זה מדרכם. אין אצלם אותה הפקעת־השער של כל זעזוע טוב שבלב. ודווקא על הרע הם מתריעים ומפוצצים נאומם, ואילו בהעריכם את מעשה המשפט והחסד הם מתונים – מה יש להרעיש? אדרבא: הצנע לכת. קו ההבדל ביניהם – מבחינה מיטאפיזית, כפי שרוצה מר ר.ז. – הוא לא בצער האדם כי אם בגבורת האדם. יש סוף־סוף להבדיל בין הצער העולה ממיצר אחרון ושאינו עלול להתקפת איתנים כנגד הרע, ובין חזון המוסר בפרזוניו, שנהמתו כובשת את אנקתו, שאם בכלל יש סיכוי לנצחון הטוב והצדק, אך ורק בו הוא. דומני, שסטיפן צווייג אומר, שכל סופר הניגש היום אל עבודת הקודש צריך לזכור, כי לפניו כבר כתב דוסטויבסקי – ואפשר לסלוח לנביאים אם לא נתכוונו לדברי צוויג, הלא הם חיו כל כך הרבה שנים לפניו… תחת שתים ארגז: דוסטויבסקיזציה של המוסר העברי מצד אינטלקטואליסטים שפופי־רצון שלנו וּפְרֶזֶרַבטיבלוֹגיה של האהבה לאשה מצד האינטליגנטים החומרניים – – –

שופניהויר, היודע לזרוע את אורו הקר עד נבכי החמלה שביקום ולתאר באמנות אפלטונית־איובית כאחת, בחלק הרביעי של ספרו הגדול, את משתית הצער שבבריאה ואת הכרחיות הצער שבה, עד שאנו מריחים את ריח היאוש הגדול העולה מנבכי־החיים ומהשגגה הבראשיתית; שבהסתכלות בהירה ומפוכחת הוא מראה לנו על המעבר הצר לשחרור על פני חוט התודעה האישית – וראה: אנו עומדים מוקסמים מנשגבותו של גאון פותר חידת־עולם, אבל את דופק־לבו אין אנו שומעים וגם לא צעקת־האדם שבדמו־הוא מזעזעת אותנו. להיפך: כמה פעמים נפשי שחה עלי לראות מורה־ענק זה בקלקלתו, כשהוא מתסיס דמו ממרפש שנאה עוות לגודל המוסרי של תולדות־ישראל – כאילו איזה לוט מעמעם פתאום על עיניו ומוחו הבהירים… אי אפשר אז שצלילות־הדעת של כל אדם ישר וטעמו הטוב לא יסלדו מה“פֶטוֹר אנטי־יודאיקום” שלו, מהכיעור הפנימי הנשקף אז מנפש עמוקה זאת – – –

וודאי שגם שפינוזה – אם נצרפו, לפי דעתו של מר ר.ז. ל“היותר רגישים בעניני מוסר” – אינו אותו התותח, שבכוחו לפוצץ את מוסר הנביאים. הוא הן כופר בה“יוצא־דופנות” של מוסר האדם ורוחו מהרמוניה הפנתאיסטית. והיא – היוצא־דופנוּת – הן מקור כל המוסר והרוח הפלאית המנשבת בספר תולדות אדם, מוסר זה המטיח כלפי הטבע והאלהים – ואחת היא אם שני אלה נמצאים ביחס טראנסצנדנטי, או זה של ה" Sive " שלו… מוסר האדם מוכרח להיות רק אחד, (מפני ההתחכמות הספקנית, המתרברבת ברחבת־ידע של מבוגרים ונגמלים, היודעים להפקיעו ממוחלטיותו היחידית, האנדרלמוסיה בעולמנו מתקיימת והולכת), והנה יש לנו המוסר הישראלי, ששופנהויר ושפינוזה חולקים עליו. ושניהם הם חלוקים ביניהם בנידון זה במידה עוד יותר מתוחה. (שופנהויר מדבר באירוניה על השם אֶתּיקה, שבחר שפינוזה לספרו ורומז, שכל אחד אוהב להתרברב במה שאין לו… איני זוכר את דבריו ככתיבתם, אבל זה הוא המובן שלהם ואולי הנעימה עוד יום חריפה). במשולש זה גם שפינוזה עצמו לא היה עלול למצוא את מרכז הכובד האמתי… ונמצא שכל הענין תלוי בדרגת התחושה המוסרית שלהם והיא הנותנת והמכריעה. ואם כך, אין בשום אופן לראות את הנביאים מקופחים. יש שאחרי כל מה שנכתב אחריהם על דבר המוסר, אני מוכרח לתלות את עיני שוב בהם, כבאופן היותר צח, להבריא רוחי באוירה שלהם, היותר שקופה – – –

ובשום אופן אין אני מוצא את סיבת הזלזול למוסר ישראל בכוחם המוסרי וברגישות צערם וחמלתם היתירה של גאוני־אנושיות אלה ואחרים דומים להם – אלא בחולשתם, בתורפה שבנפשם ובאותו צורך לפרק פליטת־עריצות זו שנטמרה בפקטי דמם, שבמידות שונות אנו מוצאים אותה כמעט אצל כולם (דרכי חייו של ווינינגר אינם ידועים לי ואינני יכול לדון בו) לא רק ביחסם אל עמנו דווקא. רק ששנאת־ישראל משמשת מאז לשפך רב־הקליטה לכל זוהמה נפשית מוסתרת – – –

כאשר גמרתי את מאמרו של מר ר.ז., המסתיים בעמוד ימין של המאסף – נתקל מבטי תוך כדי גמירה בשיר “דברים”, שנדפס בעמוד שמאל. קראתי את השיר על הספר “דברים” וכל המרירות, שספג דמי לקריאת מאמרו של איש מתלבט ומחטט בפצעו לתאבון נזירי, כולה התפוגגה וכל טענותיו ופירכותיו כעשן נתנדפו – ובנפשי שקט וזוהר. ואקרא את השיר שנית ושלישית.

תיתי לו למשורר, לז. שניאור.

כשרון ואופי

נחזיק טובה לכשרון, כי הרבה, הרבה לנו מידו. אמנם עכשיו מאוכזבים ודוויים יודעים אנו, כי יש שהוא יהפוך תכופות את עורו והפסדו כבר שוקל את תועלתו – כבר מתחיל להעדיף עליה. ואין עצה: כי תמיד יטול הוא עצה אחרת ועדיפה כנגדה. יש, איפוא, להכנע ולהצדיק את הדין, אבל אסור גם להחניף לו. בקיצור: מותר לדבר בדיות כדי להטיל שלום, כי השלום הוא תכלית רבה, משאת־נפש, אבל אסור לכשרוֹן לגנוב כפות־כסף, כי הכשרון ללא אופי מוסרי גדול המחנכו ומנצלו, ללא אש־יה מכרסמת בו, הוא רק אמצעי ללא תוכן, שאתה יכול להכשירו לכמה וכמה מגמות. ואם תגנוב בשבילו כפות־כסף, הוא על נקלה יסגל לעצמו אומנות־הגניבה, יתמחה בה למקצועותיה: גניבת כסף וגניבת דעת.

עיקרים ביצירת העברית

עיקרים – זאת אומרת: אותן התכונות ברוח־ישראל, המלוות את המקוריות העברית ממכורתה. אלה הקובעות עבריות אַפריורית, זאת המגובשת בעיקר בתנ"ך ומנופה באוירת שבעת הרקיעים לכתבי־הקודש. החטטנים, אלה המבקשים את הרקק הפרוטופלאסטי של כל מקור, בוודאי שיחלוקו על מקוריות מוחלטת. אפשר שהגזע העברי הוא פרי הרכבה של הרבה גזעים, אפשר שספג שרידי חזונות שוקעים או נסיונות בשורות גלומות – אבל אין ביצירת רוחו העתיקה גניבת תרבויות, או קורטוב של זיוף שבהגזמת המחקה ובהעדפת המסרסר, אלא מקוריות מאוששת, שנקוותה מפלגי־בראשית ונצטללה… הרכבה שעלתה יפה ומשמשת המשך התמדתי ועיקרי בתרבות האדם.

שיא יצירתו של רוח־ישראל – חזון האחרית לגאולה. יש להחליט: הדוֹ של חזון זה צריך להתגלגל בכל יצירת־אמונים שלו בכל דור ודור בצורותיה השונות, והוא הקו המובהק, הקריטריום המחייב לבחון בו את מקוריות היצירה. כל הגדרות אחרות, שקנו להן זכות מוסכמה ביצירות אל אמנות, אינן הולמות אותה בלעדיה. ודווקא אותה ההגדרה, שהרבה אמנים ניסחו אותה בדחילו ורחימו: אמנות לשם אמנות עיקר שלילי הוא לה בהחלט. הרוח העברי סולד מכל הרמוניה המתחסנת בהיקפה, משוככת על ידי מידה וקצב. אלהי־ישראל אומר לנביא: “והנך להם כשיר עגבים יפה־קול ומטיב־נגן. ושמעו את דבריך ועושים אינם אותם… הסר מעלי המון שיריך וזמרת נבליך בל אשמע.”.. אין הוא רוצה באלה העושים חזונו פלסתר. הבאים לשמוע שירי־עקבים ונגינה יפה וריטוריקה מצוחצחת לשם אמנות גרידא… חזון־הגאולה הוא עיקר ותכלית ליצירת הרוח העברי – תעודה מיוחדת לו, ובאותו המובן רק לו – אחד מחותמיו האמיתיים של רוח־האדם בכלל, ואולי החותם היותר אמתי, היותר חשוב של האנושיות, בשגם היא אנושיות. עיקר זה קיבלה על עצמה היצירה העברית המקורית והוא כופה עצמו עליה על אף כל השגרות של אמנות טהורה, משוחררת, משתחצת ביופי שנתפקר מכל תכלית, מכל שליחות.

כי עיקר זה יש לו מקור בתפיסת־עולם עברית קדמונה. התפיסה הזאת העמידה במרכז העולם, תיכף לבריאותו, את האדם. אין לה מיתולוגיה מסובכת המגלגלת באלים ובני־אלים ודֶמיורגים וכבירים עם מלחמותיהם ותכסיסיהם והרפתקאותיהם, הקודמים להופעתו של האדם על אדמות. באינטנסיביות של נשימה ארוכה אחת היא כובשת את התוהו ובהו, מתקנת סדרי־בראשית, מסייגת וממיינת את דרגות־הבריאה, ומשוחררת מכל תפלצתיות קוסמוגוגית ופרצופי־אימים, בסֶקְט אקורד אדיר־הרמוניה ומפולש עתידי־אור, כוללת אותה בגמר תכליתה – באדם. בצלם אלהים נברא ומידיו הוא מקבל מיד את השלטון על הארץ ועל כל היצורים, משפט שליט ראשון ויחיד, “יום פרימי אוֹקוּפנטיס”, ולא איזה תפקיד של בן־זקונים לעולם, שכבר נכבד וניתשש לפניו על ידי משפחות אֵלים ואֵלוֹת. אבל דווקא משפט־בכורה זה מטיל עליו מידת אחריות ענקית, וכאן מתמתח בעקביות הכרחית, מתחילת חיי אדם על אדמות, אותו הקו, שאנו מוצאים אותו עובר כחוט השני בגורל אדם לפי התפיסה העברית, ושממנו תוצאות לחזונה הגדול של יצירתה מראשית עמדה על בירור עצמה, על מזיגתה העצמאית: הוא הקו של הטראגיות העמוקה, המלוה את האדם בכל כתבי־הקודש מיום אכלו מעץ־הדעת ועד שיעמוד לגורלו לקץ הימין.

וכשבאים עבדי זרוע ונשק אריים וגולמים עלינו את חשבון יחוסם, גודל האדנות והגבורה הכובש, ומונים אותנו בשפלות מורשתנו. בנחיתות רוחנו ובמוסר מערים של חלשים יושבי־קלון – יש לעקור מדעתם ולחוור, שדווקא מתפיסת־עולם עברית קדמונית האדם מבורך ומצווה לכיבוש ולשלטון: “וכבשוה ורדו”… ואימפריאליזמוס זה הוא שהוליד את בר־דבביה, את רוח החזון שהתקיף מלוא עולם בעזות אבסלוטית. ואם כך, יש אולי להסיר, שמוסר הצדק המוחלט, שרואים אותו עיקר לאומי ראשון ברוח־ישראל, הוא סקונדארי לתפישׂה הטראגית, שבאה בעקב צו הכיבוש. האקספאנסיביות המוחלטת, ששומה היא על האדם, מוטלת כתפקיד נצחון, כחובת נצחון על איתני־תבל גמלוניים, אימתניים האופפים אותו – אלא שבינתים היא מוצאת לה ידים לתרץ על ידי הוד־חירוף־נפש שבה והאימפראטיב הטראגי, שעליה לקיים את כל הדם והרצח והאכזריות שהיא זורעת וקוצרת בדרכה. באותו המקור, שממנו נובע צו הכיבוש נזדעזע גם הנחשול הגדול של המוסר המוחלט – לא מוסר סטואי. שבכל זקיפותו הוא נושא בידיו את שולי האושר הפרטי, ולא חסידות אינדיבידואלית בצורתה האפלטונית או דומה לזו – אלא המוסר החברתי: “ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן”, המתריס כנגד הכיבוש, שהוא אף הוא חלק אלוה ממעל – – – הנה הטראגדיה של אנושיות בת שני יצרים מתבצרת בחזית עולמה המתוקן לה, ללא חופים נירואניים, ומחכה למלך המשיח, לפתרון נצחונה ותכליתה.

השיגרה על האופטימיזמוס הישראלי, שאוהבים־אפולוגטים וצוררים מקנטרים דרשו אותו, אלה לשבח בשביל עקשנות הנצחון שבו, ואלה לגנאי משום הריאליזמוס השטחי בהשקפתו – שיגרה זאת גרמה להעלים עין מהטראגיות הזאת העולה מכמה בחינות, בעומק האנושי־רק־האנושי שבה, על זו של הטראגדיה היונית. כי בה, באוירת הפרספקטיבה שלה אנו נושמים מהרגע הראשון את הסער העז והמבריא, המַזֻטֵר והמתּקף, המכאיב והמבשר – טראגיות פוזיטיבית ומחייבת, המזעיקה ומגייסת למלחמה עד סוף הדורות; שאיננה ממררת בהכנעה, אינה מקפחת בנפתולי עתידותיה, כדי להתפייס לגורלה בהסתכלות אסתטית, מסוננת־יאוש, מהטראגדיה של היוונים, לתפיסה היוונית, רחבת־המעוף וצרת שמי עתידות, רבת ההתעלסות ומבולמה בצבת, אלאַטית־הראקליטית כאחת, היה העולם פרי שהפריג כבר, ששירת הוֹדוֹ כבר הוּשׁרה והמזמור לעתיד לבוא רק יבייש את הימנון־עלומיו. אמנם ישנם עוד ברברים וכדומה לאלה, אבל הם כמעט שאינם באים בחשבון ואין זה לפי כבודם של אדוני האוליפ להִפָּנות אליהם ולחדש תור־זהב חדש בשביל גרוטאות־הבריאה האלה. בתפיסה העברית העולם והיקום עומדים עוד בבוסרם, וכשם שרוח חזון ישראל פורצת כל מסגרת וצורה והרמוניה, הנתונות ענין לראוּת־עינים ולהלך־נפש אמנותית־הסתכלותית גרידא, כך רוח זאת נוקבת עד המשתית גם את היצר האגואיסטי, המקנן בדם ובגזע, ועל מרום שליחותו החוזה העברי הורס כל גבולות לאומיים ומנופף נסוֹ ונושא דבר אלהיו לאנושיות כולה, בראש ההרים לכל העמים. הנביא קרא לאלהי־ישראל מלך הגויים ואלהיו ממנה אותו נביא לגויים… ולא עוד אלא מכיון שהאדם הוא עיקר ותכלית הבריאה. פדות האדם מתרוממת בנבואה הישראלית לגאולה קוסמית כמעט: הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה – – – כל עצמה של תפיסה זו של אחרית הימים אינה נקנית אלא על ידי הסתלקות קוטבית מהפאתוס של טראגיקי־יוון. כמו שהמוסר הטראגי שלה אינו נתפס לדטרמיניזם ופרדיסטינאציה של המוסר הסטואי והנוצריות. הוא סלד בלתּחם תחומים שׁאין לעָברם וּלעַבּרם. יתירה על זו: מתוך אספקלריה המתנגהת באור בראשית של הרוח העברי הוא דן את האדם בזיקה קדמונית זו, שאין לפניה עוד העדפת־חסד ורכרוך ותיבול־דין – על כן אין הוא מלמד זכות מיוחדת ומוחלטת על הצדיק יותר מאשר על הרשע, ומפלש את שניהם בלי רמיות־דברים עד הגנוסיה הראשונה, היחידה. אכן, אתה בן־האדם מצוּוה לבחור בטוב ולשקף ולהחרים את הרשע, אבל רבון הבריאה, יוצר הטראגיזם שבה, הוא שצפה את הקרע מאש, אינו יכול לשאת פנים כלפי הטוב והצדיק בבחינה מוחלטת, דטרמיניסטית… ואם כי יש נטיה למשוא־פנים זה אצל רז“ל, שאין הקב”ה חוזר בהבטחתו לטובה, אם גם סרחו אלה שחלק להם הבטחתו, זאת אומרת: שהיא קיימה ושרירה ללא תנוּת, וחוזר בו רק ברעה, ונמצאנו סוברים, שמדת־הדין שלו חלוקה ודו־פרצופית ביחס לטוב ולרע – הנה לא כך אומר הנביא, שרוח אלהי־העברים מדבר מפיו: באמרי לצדיק חיה יחיה והוא בטח על צדקתו ועשה עוול, כל צדקותיו לא תזכרנה ובעוולו אשר עשה בו ימות. ובאמרי לרשע מות תמות וגומ': שויון זכויות גמור לצדקה ולחטא, לפני כס יה. רק עלי אדמות, לפני כסא־המשפט של בשר־ודם, יש לבכר את הטוב ולשפר אותו ולהעדיף עליו בזכויות.

ואנו למדים מכאן על כל הגודל הספציפי־אנושי שבתפיסת־כתבי־הקודש. אצל האחרים יש פאתוס אכזרי ומוחלט וממנו נובעת הטראגיות כתולדה. אצלנו דווקא הטראגיות, המקבילה לאחריות שנטל על עצמו האדם – הוא האדם שנתנו אלהיו יחיד באפסי עולמו ונפח בו מרוחו – דווקא טראגיות זו, להיפך מתפיסת הלידה, היא הסיבה, העילה הראשונה, שממנה תוצאות לחזון־הגאולה. שניהם אחוזים ומכורכים זו בזה. ועל כן אין עוד מקום כאן לפרדיסטינאציה ולפאסיביות – מי שנכנס לנפתולי־אדם אלה ועומד בהם אלפים בשנים ועוד לא נתחרט בהם – הוא ינצח או ינוצח, אבל לא יזדקק לתורה דטרמניסטית – לא באותם הימים, ששיטה זו היתה נוהגת בדתות הפילוסופיות והיתה שליטה אבסולוטית במדע האקסקטי, ומכל שכן עכשיו, כשהיא מתמטמטת בחזיתה היותר מבוצרת.

יש שאני מתאר לי בדמיוני את האמן העברי הגדול עומד ומסתכל בהדרת נוף, שחותם־בראשית עוד שמור בו וזוהר ודממת־שבתון נסוכים עליו – ופתאום עינו מתחילה מפלשת ומבקשת מעברים את האדם החודש, המשליט את כוחו. תאמרו: המעשיות המקפחת כל הסתכלות טהורה ניכרת בזה, האוטיליטריזמוס – שיגרה שדופה!… את שכלול החיים על רכסי החיים מבקש אז האמן העברי, את מתן צלם־האלהים שנתגלם באדם, את הטראגיות, את תפקיד האדם המצווה על השלטון, על המאמצים הכיבושיים שעליו להכניס בשותפות זאת, שעמד בה עם אלהיו בימי קדמת גבורתו וחוצפתו – – –

ומשוה אני לפעמים לעיני־רוחי, ברגעים שגורל ישראל על כל תולדותיו מתגבש בדמות וצלם אחד – משוה אני לי אז את החוזה העברי הגדול, הנושא בנפשו את כל חוסן נעורי־ישראל ונפתולי־בגרותו וענוּת־גלויותיו מאוּר־כּשׂדים ועד הנילוס ועד גואדלקיויר ועד נירנברג, ופתאום עינו קורנת וראשו נזקף למעלה – כי נראה לו מסוף הדרכים עד סופם לא היהודי הנודד,לא אהסוור, כי אם דמות דיוקנו של האדם הקוסמי: גולם צלם המשיח.

– – – – – – – –

והנה טרגיות זאת מאצילה מגבורתה ועדנתה לא רק על הטיפוסים החיוביים שבכתבי־הקודש, אלא גם על אופים וחייהם של הטיפוסים השליליים. אם נרכין אוזן קשובה לצלילים חשאיים הבוקעים מן התנ"ך, אז נאזין את האהדה הטמירה במלבלבת מרוח הדברים, שכולה מתאפקת במסתורין שלה מרחמים כבושים לטראגיותם של הטיפוסים השליליים.

לא רק אדם הראשון שגורש מגן עדנו, לא רק אברהם הנע ונד ערירי ומשה הגואל, ששערי הגאולים ננעלים לפניו כשהוא כבר דופק עליהם – לא רק דוד מלך ישראל, הוא ובניו אחריו עד חוטר אחרון שלו, המשיח הכבול – לא רק אליהו וירמיהו ואיוב הם טראגיים. אכן, צריכה אזנו להיות מחודדת מאוד, חריפת הרזוננס לגבי המית־פלאים צנועה המפכה כרטט־לווי לרינת־אשדות, צריכה נפשנו להיות חדורה מסוד החזון העברי, כדי לקלוט אהדה טראגית זו גם לטיפוסי הרישעה והעריצות שבתנ"ך, amor hominis tragicus זו.

הנה עשׂו. אדום, בר־דבביה של ישראל מראשית תולדותיו. אהבתו לאביו, פגישתו עם יעקב על היבוק: “וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צואריו וישקהו ויבכו… יש לי רב, אחי, יהי לך אשר לך…” יש הד עמוק של אהדה חרישית גם במשא־ומתן על דבר הבכורה. מפני מה מכר עשו את הבכורה? כי הוא עיף והולך למות. כי אי־משם נשתרבב היום אל סבכי עיפותו צל צייד טמיר, אַלים, ובנוכחותו הפלאית נתבדה, נתגחך פתאום גאון גבורת חייו הוא. העיפות מלפלפת, מסננת ריח מריר של המות. הוא עשׂו שונא אלהים, מסוער־האוני, איש־הטבע, הרוצה להתגבר אליה ולכבשה, לכל הפחות להתחסן בחיקה ליובלי יובלים – הנה הוא משולל אותה האיתניות שבה, שאינה מתעיפת. כוחותיו הוא מתרשלים כה מהר. במכירת זכותו ליעקב יש קובלנה טראגית סתומה של חיי־גבורות מיתששים ומתחסלים – – –

הנה לבן הארמי: סמל הרמאות. עוקף על חתנו בכל מיני תכסיסי־ערמה – והנה בהיפרדו מיעקב על הר גלעד נעשה לאב טראגי: יצף ה' ביני וביניך, אם תענה את בנותי ואם תקח נשים על בנותי – ראה, אלהים עד ביני וביניך" – –

וסיסרא שלחץ את ישראל בתשע מאות רכב ברזל – כשהוא נוּצח ונס אל יעל עיף למות. גבר־ילד המתמכר לאשה שתשמור עליו. כמה טראגיות גברית־גיבורית עולים מן החרוזים: “בין רגליה כרע, נפל, שכב – באשר כרע שם נפל שדוד”.

וכמה טראגיות בהתלבטותו עם אלהיו ונפשו של בלעם: “מה אזעם לא זעם אל”… זעם הקללה מפעפע בדמו, אבל – ברך לקחתי וברך ולא אשבנה".

רמז־הד רחוק מאהדה זו יש אולי למצוא בדברים השומים בפי המורד יהוא: “קברוה, כי בת מלך היא”… לא: אשת מלך, לא: מלכת ישראל, כזו וכזו היא היתה יכולה להיות במקרה, והשלטון היה מעביר אותה על דעתה ונמצאת רשעותה ואכזריותה הוללותית־ארעית. אבל היא בת רשעים־עריצים, בת נאמנה לעכו"מיות, מופלגת ביצרים מורשתיים – ועל כן טראגית.

ועל כולם הפרוטוטיפוס, שהמסורת השגורה השחירה מאז ומעולם את דמותו, ויהי לה לסמל הרצח, לאבי אבות הרשע: קין הרוצח. אם נבוא לדון עליו אך ורק מפי הכתוב וברוח הכתוב – והנה פניו אלה המפוחמים מבוז וחרפות דור ודור, זוהמת כל יצר רע – פנים אלה מבהיקים מתוך קמטי־קמטיהם באיזה שרטוט כמוס, רך, ודי עקשני למסור דין על מוסכמות נוחים־משפחתיים בפני בית־דין שלא “מן המשפחה”… עוד פועמת את אזננו קללת־אלהים – ופתאום ואנו יודעים, שהאלהים לא פרע את כל חומר הדין מן הרוצח, ואנחנו מבחינים כבר בסתר הכרתנו, שנעלב קין במעמקי דמיו, ביחסו הפרימיטיבי ורב־הבטחה לאלהיו, אלהים זה שלא קיבל את קרבנו ואין הוא יודע משום מה. ומפני שאינו יכול לנקום את עלבונו באלהים זה, הוא מקרר את לבו שנתחמץ כנושא הפבוריזציה, (אגב: אם השפיעה איזו מיתולוגיה על התנ"ך, היא מתגלית בפבוריזציה זאת – ומיד ההשפעה מסולקת ומנוצחת על ידי רוח החזון העברי:) – אז אנחנו מבחינים פתאום הד ללא דברים בקול אלהים, הד של השתתפות חשאית בטראגיותו של הרוצח הראשון, ואיזו סליחה עמוקה, סליחה הכל־סובלת מעמעמת על הקללה. עוד אנחנו שומעים: “נע ונד תהיה בארץ”… וכבר הקללה משוככת: “כל הורג קין שבעתים יוקם” – – –

ולא רק בתולדות התגוששות אדם וגויים ובספרי החזון ותהלים ואיוב נתגלמה השקפת־עולם עברית זו. הנה שיר השירים. כולו אידיליה נפלאה של אביב ופרחים ורקח־יין ועסיס רמונים וקול דוד וקול דודה המתנצחים באהבים. לכאורה, הקרע הגדול בגורל האדם, תורפה מסתורית זו בכלל בריאותו, לא כאן ולא עכשיו מקומו – – – עוד הדודה מאמינה, כי התחמקותם זה מזו והנדודים בחוצות־ירושלים בלילות, כשהקווצות רטובות טל והידים נוטפות מור – כי כל זאת רק תכסיסי־אהבה, וכאב־הגעגועים ופצעי־השומרים בלילות ויגון־הפרידה מהר יחלופו; עוד הדוד לא גמר את ההלל על האהבה בתענוגיה – וכבר ניצבת על האהבה אחות־תאומה איומה, וכבר השולמית מזעיקה את כל בנות ירושלים, את כל בנות חוה, בפחדת־נפש טמירה ובסערת־תשוקה: “כי עזה כמות אהבה, קשה כשאול קנאה” – – – לא! גם בשיר־האהבים העברי. שיר־שיריו המסולת, אין “פלירט” גרידא ונשיקות פורחות לא רק ערש רעננה ובית־יין, כי גם מעונות אריות והררי נמרים – גם מכאן עולים צלילים אדירים מסוערי־טרגיות: “מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה”…

– – – – – – – –

מטראגיות זו, שרק הדים קלושים ומקוטעים ממנה מסרתי לעיל, תוצאות לבעית האופטימיזמוס והפסימיזמוס בתפיסת־העולם העברית. החליטו אותנו לאופטימיסמוס. אבל אין להכחיש, כי המצדדים בזכותנו אין בכוחם, מבחינה מיטאפיזית, ליישב את הקטיגוריה שקושרים לנו אלה, המקבילים אופטימיזמוס מגושם זה, המציין לפי דעתם את אופיו של העברי, מול הפסימיזמוס האצילי, שטבע חותמו באופי הארי.

ראשית כל נזדווגו לאלהי־האומה בהתקפתם: אלהי העברים מסתכל ביצירתו וחוזר כמה פעמים על ה“כי טוב” שלו, שהאריים המפונקים נוהגים בו צרוּת־עין רבה. יודעים הם, בכוונה או מעיוורון־איבה, להעלים את עיניהם מזה, שלא המתין אלהים בשמחתו, כי ניחם והתעצב אל לבו – שבכלל ביקש ומצא לו הרוח העברי עילה ראשונה לטראגיות שביצור ביוצר עצמו. אלהין התנ"ך והאגדה אינו כלל אותה אלוהות משוכללת ההרמוניה ומפולשת בקטגוריות שבהחלט, שהפילוסופים שלנו ושלהם שוב מתחבטים במוחלטיות המושגית־יחסית, ומפציעים פלפולים, וננעצים בקדקדה או בטבורה, או שוללים ממנה כל קדקוד וטבור ומחוללים אותה בסחרחורת דיאלקטיקאית…

חס ושלום: אלהינו מתהנה וזועם, מתמרמר ומתעצב וסוף־סוף אינו חושש לכבוד יחוסו הפילוסופי ונעשה לאב הרחמן המצטער כשמעשי־ידיו טובעים בים וגולה עם עמוֹ ובוכה עם ירושלים בלילות – כמה רחוק הוא מאלוהי התיאולוגים הפילוסופיים, המחייבת אותו איזו שלמות שאינה סובלת שום זעזוע: הוא גדל־הצער וחד לעצמו את חידתו ביצירתו ופותר לעצמו סודו באהבת יצוריו. יוצר גדול וטראגי.

וטראגיות זו, שהוריש ליצוריו, חוט של פסימיזמוס משוזר בה מתחילה עד סופה. אלא שהפסימיזמוס שלנו, בניגוד לזה הפאטאלי והפאסיבי של האַריוּת, הוא פסימיזמוס חיובי. יש לו גם נירוואנה שלו חיובית, שאינה מתמסמסת באין־סוף נצחי שנתרוקן, אלא מקרינה משמים חדשים וארץ חדשה.

ולא הפסימיזמוס של קוהלת עיקר כאן – זה שנעשה בשקטו ובאצילותו מופתי גם ליריבינו. כי אם זה שמרירותו מחלחלת ומדברת משפטים אצל אדון הנביאים והבאים אחריו. זה הנוקב עד עומק עמקו של התהום בדברי איוב: “מה אפעל לך, נוצר האדם – למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא?”…

הסתפק בדוגמא היותר אופינית. על סף תולדותינו היא מזדקרת, על כן היא מכוונת את הרוחות הבאות, ומשמש לה נושא ראש־האבות, אבי־הגזע, אברהם העברי. בידוע שהתכונה היותר מובהקת של האופטימיזמוס היא האמונה. אין לך אופטימיסטון בעל בטחון גדול מהמאמין. ועל אברהם כתוב: “והאמין בה' ויחשבה לו צדקה”. אבל אם אדם מאמין בעתידו מחדוות־לב, משלוות־חופיו – אם מתוך זה המפרנס את הרגש האופטימיסטי הוא בוטח בעתידו – מה צדקה תיחשב לו האמונה? הן רק בהיותו היפוכונדריקון מוחלט הוא יכול לחשוש ולדאוג מעתידו ולא להאמין בזמן שגרנותיו מלאות ובארותיו גדושות מים ושכניו מסביב יעריצוהו ויאהבוהו כבן מולדתם ואלוף תרבותם. אבל לצדקה ולגבורה תיחשב ברית האמונה הכרותה מתוך ערירות וגרוּת וטלטול ואימה חשכה גדולה ועלטה ועשן… זהו לא אופטימיזמוס שטחי, שהנחיל אבי הגזע העברי לדורותיו – זהו פסימיזמוס חיובי, פסימיזמוס הכובש את עצמו, המנסה לנצח את גורלו.

ואל יתרברבו באצילותם השונאים הגזעיים. גם בדם עֵבר כרסם הפסימיזמוס, והוא לא עצם את עיניו מהביט בו ולא נעץ צפרנים קונבולסיביות בשיפולי־החיים ממורך־לב – הוא התגרה בו. חזה לו שיא גאולה… רק פעם אחת, ואולי בהשפעת זרים, נתרופף לפסוק את ההבל־הבלים שלו ושהמעוות לא יכול לתקוֹן – כל השתלשלות תולדותיו מכחישה את הפסק־דין הזה.

ככה החליט הרוח הישראלי לנסות את נסיונו הגדול למען האדם.

– – – – – – – –

כעבור זמן־מה אחרי כתבי קטעי־דברים אלה, דפדפתי – לרגל הרצאה על אחד העם – בניטשה: “…במובן זה יש לי הרשות לראות את עצמי בתור פילוסוף טראגי ראשון – זאת אומרת: הניגוד הקיצוני והאנטיפוד של הפילוסוף הפסימיסטי”. ראויים דבריו לשימם כמוטו מסייע בראש מסה קצרה ומסורגת זו – ולא עשיתי זאת, כדי להוציא מלבם של אלה, שירצו לראות בהם השפעה על דברי. אני לא ידעתי על אודותם בכתבי רפרופי־מחשבות אלה, גם לא על דברי אחרים, שבנידון שלנו אני מכוון אולי לדבריהם או סותר אותם… רק השכמתי בבוקר בהיר אחד בגלות הצפון, ופסוקי־תנ"ך פועמים את רוחי וחזיונות קדומים ממולדת מזרח מתבהרים־מזדקרים במוחי – ופתאום כאילו הבהבה לעיני נקודת־השריפה. ואמהר אז וארשום לי את הדברים בלבלובם הדמדומי הראשון: לא ריתקתי די צרכי את המקוטע, גם לא גיישתי את המפולם עודי – – –

שיחות עם ב. / מתתיהו שוהם

יש אנשי-מעלה, גאוניים מעיקרם, שבכל שיחת-הזדמנות עמהם, אתה מגלה בם חטיבת אמת ראשיתית, איתנית. כדי ליהנות משיחתם, עליך להזהר מלהשוות חכמה טמירה שלהם לדעות שנתפסת להם ואף לא להתאימה לאמת זו שנתחוורה לך, שנתלבטת בשלה הרבה, ויחידותה והחלטיותה עלו לך בדין-וחשבון נפשי… סלק אותה לרגע; אחר-כך אולי יתברר לך מהשיחה עיקר גדול זה: האלהים חותמו אמת.

לא שיטתם משתלטת עליך, לא הכלל אף לא מרחק-אופקם – יש שבאלה דוקא קצרה ידם: אין הם אבות האמת, כי-אם ילדי פינוקיה… אצלם, הפרט, המשל, הסמל – עיקר, ברק תפיסתם, הזינוק אל המטרה. אין להרהר אחריהם, כשם שאין להרהר אחרי גווני הפרח ומעוף הצפור וכל שלמות אמנותית. צריך לקלוט ולעכל את דבריהם. הם יתגבלו באופן מסתורי עם האמת שקנית לך מכתב, והיא תשתכלל ותיף על-ידם.

טרף

כשם שמספק מין האדם בשר לתותחים, כך הוא מזמין נפשות לאידיאלים. בכל התנגדותם זה לזה והתגדרות בדלותם יש יחס של חילוף משמרות ביניהם ואותה דרגת-העמדה בחזית – בהמיר מצביאים… אלה ואלה אישיותם חדלה ועצמיותם מסכנה, והם מקיימים בתולדות האדם את סמל הטרף בהופיע המולך… “נפש לאידיאל” כזו טהורה היא כ“טאבּוּלה ראזאַ”, ולעולם אין המושג בגידה חל עליה, כשהיא מועלת באידיאל אחד וסוטה אל השני. אין לה זיקת-גורל, ריתוק נפשי, אלא מסירת-סנוורים, כמיהת-אדיקות אל ההתאפסות, ההתכנפות וההסתופפות בחצרות מקדשים.

זכותה וכשרוּתה הן למעלה מכל ספק, אבל ערכה לגבי כל אידיאל ירוד מאד: התמכרותה אינה קולטת את זרעו, היא בלומה ועקרה – “הבשר הרוחני לתותח האידיאלי”.

הקיניקן והספקן

בקדמת ימים, כשהתחיל רוח האדם, הרענן עוד, להרגיש בנטל שאכפו עליו רבים ממונים ומתמנים לכך, והתאמץ לפרקו, לכד לו הקיניקן את השלב הגבוה ביותר בסולם השחרור. למטה ממנו ביצר תמיד את בדקיו הרבים הסקפטיקן. הוא לא זנק בדהרת-הפקר למעלה, כרעו, כי טיפס וניתק בקושי. ותוך כדי חיוכו חיוך-פדות סלד מחופשתו ומצחו התקמט, ואחריו נגרר תמיד צל-שובל של כל מה, שלכאורה כבר פסח עליו וניצח אותו, וזה עוד שורט בבשרו ומתפרנס לפעמים תכופות מדמו. הקיניקן ינק מאויר יותר בריא וברור. הוא פישט את כל קיפוליו וקמטיו וצחק במלוא קולו; גס-לב הוא בסטירתו, המתובלת חריפות מחציפה, לעומת סלסול פינוקים שנהג הספקן בהומור העדין שלו.

ועכשיו – מה עלוב הוא הקיניקן… גם אוירת-חירום זו של ימינו, שדומה כאילו היא כל-כך נוחה לו, לא פיגלה טראגיותה לדרוש אליו, לא הבליטה ולא השליטה אותו. להיפך: כל נכסיו נשתפלו, נתבדו, נקרחו… מצחו נתמעט, וזה של חברו הרחיב ושרג והעמיק, עוד העמיק קמטיו… צחוקו של הראשון נעשה נבוב, תפל, כמעט כזה של עם-הארצות, שהוא הולך ומזדווג עמה, באותה מדה שהסקפטיציזם מתפייס אל התמימות הגדולה.

במשעולים

כידוע, הכניסה השיטתיות במאה הי"ט שויון גמור בתופשי המדע. נקבעה השיטה, הטופס… מכאן ואילך אין אתה זקוק לפנס-קסמים זה של הגאוניות או שאר-רוח, כדי לגלות ולחדש: מתוך עמל ורב-חשבון ונסיונות של פרוליטרי-הרוח יתפקל ויגלה הכל.

ולאלפים הם מתכנסים במחוגיהם ובאביקיהם ובלוחותיהם… ונמצאים בעלי-כשרון שעולה בידם לסול משעול קטן משלהם – ורבו המשעולים והמומחים להם. דומה, הכל הולך ומשתפר, רשת מחשבות מתרקמת, מפלשים בסבכים ובסבכי-סבכים – אלא שמתוך כך דרך המלך מתחדקת ומשתבשת, מרוב סיקול בצדי דרכים… משל פשוט, יום-יומי: מקודם שימש הרופא את כל גופו של האדם, ברבות המדע קמו רופאים מיוחדים ללבו של אדם, ועכשיו יש לנו כבר מומחים לקווי הגלם הקארדוגרפיים בלבד, ואם חלית ינוסח התבחין (דיאגנוזה) על-פי דוגמאות רבות, הפותחות ונועלות זו את זו וימוצע בדוחק כמסקנה הנדסית.

ועכשיו רק ההתחלה… אתם, הנין והנכד, עליכם יקשה מאד בחלותכם למצוא את הרופא הגאון, שיוכל – כמו חברו החלוץ האסקופלי – לסכם באינטואיציה הרבה שלו את כל הנוסחאות של חברים מומחים לכל מיץ וגיד וניד שלכם, שיוכל לעמעם מעט על כל שיטותיהם המחוורות הכל בקפדנות מאתימטית, ויוכל בחוש אי-רציונלי לקלוט את הפגם שלקיתם בו ולכבשו… עליכם יהיה לשוב ולבקש מחוץ למחנות המומחים את זה, שגופכם יהיה לו כמודל לצייר-אמן, התופס את הפרצוף בטמיריותו, בסוד צלמו, ולא כצירוף של שרטוטים המהוים דיוקן על-פי שיטה.

דמותו של פרצלסוּס תקרן אז אליכם על כל שרלטניותו.

היראקליטי הביצות

בדבר האמור למעלה עוד משל אחד:

יש לי מכיר רופא והוא נתמחה לפסיכו-אנליזה. זה כבר, כשנפגשתי עמו, שחתי לפניו, כי שנתי מנודדת בזמן האחרון וחש אני בראשי ומצב עצבי נראה לי שלא כתיקנו. נלכדתי. היש עוד מקום-דישה בשביל הפסיכו-אנליזה כעצבים מחולחלים.

ובכן נפתיתי לו…

– ספר לי, ידיד, מחייך או מרעיונותיך הצנועים דבר-מה שיוכל לחוור באיזו מידה צד ספיציפי מאופיך.

ויען כי סקרנותי הכופרת גדלה הרבה על יחסי הרציני לכל הסיאנס הזה, סיפרתי לו ספק עובדה, ספק בדיחה: בשבוע שעבר לנתי בעיירה קטנה, באכסניה היחידה שם. שנתי נטרדה, אם כי הייתי עיף מן הדרך, וחוץ מהסיבה החולנית הקבועה, קפצו עלי שם עוד גורמים הרבה שטלטלו את שנתי… למחרת חשתי כל היום בבשרי עקיצות. אם רפלקטיביות ואם ממשיות, אבל מפתיעות בדילוגיהן הפזיזים מקצה גופי עד קצהו. ובכל פעם, בשעת העקיצה, לא הרפתה מרוחי תמונה של יורה רותחת, וחשק רב תקפני להשליך לתוכה את הפרעוש החצוף…

מכירי חייך: דיה בעובדה הזאת לדון על פיה על סיבת מחלתך: רגש סאדיסטי רעב מקנן בנפשך ומרגיז את דמך…

הפסקתי דבריו: הרף, יכול אני להמשיך בלעדיך… שכן גם מוחי עלול לתפוס השערה אינטואיטיבית של איש גאוני, שעוד שיעור-שטחה שקול ושליתה מאפילה על שדרתה, ולסנף אותה באופן שיטתי לפתרון-כל, לשטחה לאספקלרית חיי-כל. אבל כמה קהות וצמצום של קנאות עולה לי תמיד מכל הניתוח הדידוקטיבי שלכם; כמה אתם מפשפשים את הנפש ומסחפים את שדה-השכל בפסיכולוגיזציה, ואת כל מימיני החיים מפקיעים אתם מהזרם ההיראקליטי אל ביצות המומחיות… בוא וראה: יודע אני בעצמי, כי רחוק אני כל-כך מסאדיזם…. מימי לא הייתי יכול לזרוק למים רותחים כלבלב, או צפור, או לטאה, מפני הקירבה האורגנית, שאני חש בינינו, ולא הייתי יכל לסבול את צערם… ואילו בפרעוש דנן אני רואה משום-מה איזה שכלול אקרובטי, וירטואוזיות טכנית, ללא כל רוח, וממילא בלי כל זיקה לזה שאנו קוראים צער. לזרוק אותו לרותחים, זה בשבילי נקמה במיכניות השולטת, לשים מכשול על דרך נצחונה, להתריס בפני המכונה… לוא לא נתפסת למומחיותך, ובשכל פשוט ובריא היית דן עלי, על מכירך משכבר – אפשר שהיית למד מעובדה זו, כי לפניך איש-המוסר או המשורר…

מנהיגים

עם עתיק, שעוד כוחו הטמיר עמו, עוקף לפעמים על דרך המלך שלו, אז יש אש יקרא גורלו למנהיגים, היודעים לצדד ולכבוש דרכים זרות, לצורך השעה.

וצריך להעמידם על טעותם, אם אינם מבינים, שעם כל החיוביות שבהופעתם עיקר תפקידם הוא שלילי: לא לבצר בדקי חומתנו באו, כי-אם לפצלה, לפרוץ באטימותה… מכל שכן שלא ליצור ערכים כי-אם לחשל את הישנים, המוצקים, לסכנם לשעה כדי להבריאם. – לא להם להורות לנו להיות עם. מי כמונו העלה את המושג לאומיות וצרף ושכלל אותו עד כי אידיאה, עד כדי אמנות. ובזה תשישותה. מכלול זה צריך לפגם זעיר, קלקול ההרמוניה הוא התבלין, ליח הנפתולים שבחיים. השכלול אינו מפריא ואינו מפרה. צריכים אנחנו לידים ואנדליות של בזוזי מסורת, כדי להפקיע את לאומיותנו ממשבצתה העתיקה-אצילה, להפקירה שוב לפרזות חיים. אולי יש בזה משום צורך השעה ללמד את העם קשת. אבל להביא לנו לאומיות קשתית זו כחזון עם, קצת אפיגוניות יש בדבר לגבי עמנו. כמו שלקה בטמטום חושו ההיסטורי מנהיג שני, המקטיר לנו איזו לאומיות פוליטית “צעירה”, ככל-הגוֹיית, עליזת טרף ותרבות טכסיסים… יש שבכל הכבוד שאתה רוחש לראשון ולכשרונותיו, חשד סתום תוקפך פתאום: האם איננו זר לנו, בא מן החוץ… או כשאתה שומע את השני, והוא בהתלהבות נאמנה ירהב ב“בטלנות” וב“פגרנות” של צופי-עם, תסלוד מפני עמעום דמותה של תרבותנו האמתית.

לאומיות היא לא רק הגבה ותחרות כלפי חוץ, היא – דבר-מה צומח ושמח מבפנים, ברנן נצחונה הטמיר.

וגם על דוד המלך שמר רוח העם – בנתן ובגד ובמזמורי תהלים – שלא יתפַּלְשֵׁת יותר מדי.

מורים

שוב אותה קללת-הרוש הגלותית: ניתנה ראש ונשובה לתעודת הפיזור לישראל.

קצרה רוחם להעפיל עם אלה האוסרים קרב קיומם וגאונם, ושוב זכרו את רפת הגלות ומעלים את גירת הגמל.

אנחנו – יש לנו אורגן לאומי נפלא, הטעון פיזור בעמים. הפיזור משכללו ומפטמו ועל דרכיו אנו יוצאים את כל הערכים הנצחיים. – – –

ואנחנו, שאיננו מערימים עוד לנפשותינו, יודעים, כי היותר עז ומקורי, שהכנסנו לתרבות האדם במשך שנות פיזורנו, נובע מכמיהה רבה לגאולה ושנאה לחרפת הפיזור, כי רובו ככולו, משרשיו ועד צמרתו, עומד מוּאר באור כנען… וכי זה הוא רק המעט (בכמות); הרב שאנו מכניסים לתרבות זו – וחותם פיזורנו עליו – אין בו מריח בוסר חריף ולא מעסיס ביכורים. ספסוף הוא, שהטעם הספציפי שלו אינו מפקיעוֹ מהגזע הזר ודוּ-רשויות ממזרתו. ואנו העברים, שאולי אין אנו מלומדים כל-כך, אבל דמנו עוד חם, שואלים: האם בא אלינו האלוהים, נצח ישראל, אף פעם בנכר בגילוי “תעודתי”?

ואנו שואלים: מנין למורים-מאשרים אלה אותה השלמות המקורית, שהם מגלים ביצירת פיזורנו? הנהיר להם, שלוּא היה שפינוזה בן לעם הגרמנים, היה מוּסרו והשקפתו באלהות או במדיניות יותר מאוששים? או – כדי להשלים את המשל בהפכו – לוא היה שופנהויאר בן לעם העברים המפוזר, נטול קרקע ובטחת קיום, היתה תורת-החיים שלו יותר שלילית-נירוואַנית?… יַראו איזה שינוי-ערך מוחלט, חיובי-מקורי, חל בשיטת הראשון בעקב פיזורנו, ואיפה מצאו חידוש עיקרי, “אורגני-פיזורי” (ולא ח"ו בגעגועיו לציון) בשירת יהודה הלוי, אם נשווהוּ לדאנטה, שטעם גם כן טעם גולה – שינוי שיהיה בו ללמד על אוריגינליות גזעית מושלמת ומתוקנת לפיזור. או אולי איינשטיין יוכיח על האופי ה“פיזורי” שהנחלנו לו? ואולי מגמתכם לאותה סינתיזת-כלאים, שהרכיב פיזורנו בגדולי-הרוח שלנו, עד כי איסטניסי הרגש שלנו מתחמקים מתבלול לאבוראטרי שלהם אל המים החיים שבמקורות, מעבר מזה או מזה, בירושלים או באתונה ויורשיה? ואם על אחיהם הקטנים מהם אנו באים לדון, אין אנו מספיקים לחשוף את כל החיקוי וההתגררות והקיקלונות שבהם הכתה הגלות את כשרונותיהם. ואלה השתילים המקוריים שטיפחנו לקו באַנמית הפיזור, ולא הגיעו לאכספנסיביות אוניברסלית, רוכש נפשות עמים. וחבל! הן רוח עמנו ממולדתו מתיחשׂ על משפח השליטים.

אין אנו רואים לעת עתה אפשרות להחלץ מזוועת הגלות, ומשלימים בעל כרחנו עמה, אבל אין להפוך את צידוק הדין לגמירת הלל… לא! ההידד הוא להם, לאלה המצילים את היקר ביותר לנו מפיזור, החותרים לשוב ולרכז את הגרעין במכורתו.

פירממנט, שכולו כוכבי-לכת, אורו יהיה תמיד שאוּל, אי-מקורי.

מתבוללים

מכירה יש לי, אשה צעירה הנמנית על חוג המתבוללים ה“גזעיים”, המסורים לתרבות הזרה, ואין בהם מהשחצנות והבוּרוּת של אלה שמקרוב באו. על הרגלה מבית אביה למעט מדמותו של היהודי לגבי העם המושאל, נוסף עוד בוסר מיני מיוחד, המעדיף את חשיבות האדם של התקיף. ראש שמחתה לארח בביתה את האופיצרים, חברי בעלה, ששירת בתור רופא צבאי בימי העלאת “הסובייטים” על פולין.

בקיץ זה, בליל אופל ובשעה מאוחרת, לויתי אותה מן העיירה הקרובה אל האחוזה. דרך שדות קרבנו אל הכפר, שעלינו היה לעבור. החושך מסביב הפשיל את קיפוליו מעל לצמרות העצים ומדממת הקמה עלתה אוושת מתחרשי סתרים. היא נצמדה אל זרועי ופחד ריתמי גוּנב אל תוך צעדיה. על מפנה הדרך הגיע אלינו הד, שאי-אפשר היה להבחין בו, אם רוח הוא בשבלים ובעלי-הערמונים, או קול אדם הכורע לרגלי הצלב, העומד במבוא הכפר. היא רעדה כולה ונתהדקה אל זרועי…

– אין לך מה לירוא, גבירתי.

לא ענתה תיכף. ופתאום, חסוּית חושך, פנתה אלי: הלא איש אינטליגנטי אתה, ידידי (ביום, באוֹר, הייתי מבחין תמיד נופך רמז: אף-על-פי שיהודי אתה), ותסביר לי את הדבר. תמיד, כשיזדמן לי לעבור בעיר בלילה, כשפסקו העוברים ושבים, דרך מגרש ריק או רחוב צדדי, אני כל-כך משתוקקת לשמוע קולות יהודים עולים משם… באיזה רגש של ביטחה פנימית, טמירית – והלא גם בין היהודים יש גנבים או שודדי-לילה – אני עוברת ביניהם… ואני יראה, כל כך יראה אותם, איזו אי-מנוחה מחלחלתני לפגוש בהם בלילה, לשמוע את לשונם-לשוני המתנכרת פתאום אלי מן החושך… והלא פה, על יד הצלב, בודאי שלא יהודי – – –

היא נאלמה: ביום לא היתה מתוודה על זאת גם לעצמה.

לא עניתי. בתוך תוֹכי ידעתי: בלילה, במאפל דמיך, אתּ עוֹד שייכת לנו.

שיחות שלא נזדמנו

א. עם החבר ש"ן: החברה.

קראתי את הכרוז שלך והרהרתי:

מעמידים כרוֹז לדוֹר, למחנוֹת – לא ל“יחידים”. להם יש “גילוי אליהו”, דימון, סוד מראה, או מעין זה.

ולא חששתי מכל לגלוג דימוקרטי והרהרתי: דברים הנועדים ליחידים, ל“מרד יחידים”, אינם עשויים להתפרסם מדוכן ציבורי בפתוס מתלהב, כדי שלא יטושטשו ויזדהמו בהמון. הם נרמזים ברגש צינעה, הממצה את אחריותו לגבי לבטי היחיד, שלו קנאת, וּמתבלים ערערות ימיו בריחות עדנה אשר לדממת הכתתיות במשעוליו.

ואתה לקהל, לכולם, קורא: פוצצו את מושג החברה… ואינך דואג ליחידיך, היכולים לצדד לרבצם הם, יען וביען כי יש “דרך המלך” של החברה, הטרודה על דרכה זו בעסקיה ובכיבושיה, ומאמינה בתוקפן וביציבותן ובחידושן של כל המהפכות והרעש והדגלים שהיא מקימה לבקריה, מובטחה בממשלתה המוחלטת עלינו, ומקטירה לעצמה את פיטומיה, ומוותרת מתוך חסד-תקיף על המשעולים הירוקים לעדת היחידים.

חבר, תחשל ותרתק החברה את גבולותיה, כדי שיוכל היחיד בכל עת מצוא לפלוט לשתיקה הגדולה שמעבר לה, שתהיה לו החברה לסבל בדידותו ולאושר יחידתו.

ב. עם הנ"ל: היסטוריה.

ובכל-זאת יש ליחיד ולחברה דרך משותפת, מעגל-מזלות, ששם הם מתנשכים זה בזה ומכפרים זה על זה:

דרך ההיסטוריה והפולחן.

אמנם: רק ליחיד יש ערך מוחלט, רק הוא מקיים עולם קטן, בבואת אין-סוף; רק בחיוב החיים או שלילתם מצד האינדיבידואום ולא הקולקטיב צפון השחרור האמתי… ואין שחרור כזה לדור, הדור אינו צופה ממגדל-החיים.

אבל העיקרון האינדיבידואלי אינו ממצה את שלמות התופעה הפלאית: אדם. בה מתלכדים כולם, על דורי דורותיהם, נגיד ואספסוף, בנקודה מכורה, ביחיד, החלוץ הקדמון: רוח אלוהים… הוא הראשון הנאבק על פלאו, על שחרורו מפסולת היולית, מתוהו ובוהו, על-ידי יצירת עולמות. מאז, מפרכוס בראשית זו ועד זה הנה, נמשכת ההיסטוריה האלהית האנושית על כל נסיונותיה ומדוחיה, כשלונותיה, זדונותיה וקרבנותיה. היא לא פוליטית-כדרלעומרית, אלא טראגית-אברהמית. מפיראמידות גורלה כמה עלובים הם מצביאים לבושי-שרד ביהירותם ובבערותם. הטראגיות גלומה בה תמיד, אם בהתפשרות מוסרית, אסתיטית, מדינית, או איזו שתהיה, עם הגורל, ואם במשא אחרית ימים, ועד וויתורם הגמור ורפרוף חזון תנחומים, עיף-כנפים בהריסת-עולמות… ההיסטוריה היא שטר-החוב הגדול לאדם. היחיד או הדור המנותק ממנה, לשׂישׂ אל הוֹוֹ הוא – לא חדות-חיוב דיוניזית משכרתו, כי-אם קלוקלות זויתית על מדורתו הוא… בלי שלשלת הנפתולים אי לאדם הזכות הגדולה, היתרון למרוד?… במה ישלם כל דור כשלעצמו, הכופר בההעפלות של הקודמים לו ואינו מקדשם – במה ישלם את המחיר הרב בעד הדרור, אם הוא יעשה לו רק את חשבונו הדל ולא יצטרף לסך-הכל העצום?

השחרור האמתי יש בו משום קוסמיות. ושחרורו של הדור הזה, רק לדגלו ולתחנתו, הוא מלון צוענים… שחרורו של היום ההווי, הפורק, מרומה תסיסתו המשופצת, את כל תמוליו, יתבדה לפריצות ולהפקרות.

אגב: מנין כיום התמימות לפסול את העבר, כי רק הוא משקר, מנמיך, תאב דמים… מי לנו במורדים באלילי-העבר, ששנאת נקם קדחה בהם לבערות פולחנו, לקנאותו, לחוקיו ונימוסיו, כאנשי הריבולוציה הצרפתית (המשל הוא מעט ארכאיסי בימינו), מי כמוהם קינא ל“ההשגה האנושית” המשוחררת “ללא גזרות שוות והיקשים”? ונאמנים עלינו אלה המעידים, כי היו ימים ב-1793, שלא נפלו במוראיהם, בטמטום אכזריותם וזדונם מהליל הברטולומאי בשנת 1572… מה לאיש הרוח האמיתי ולהידד לקראת “אחי העתיד החפשיים”? מה לו ולפטה-מורגנה כרונולוגית?

ליריקה ודרמה

מכל האישים היוצרים, מימות יובל ותובל, פרצופו של הליריקן קבוע ביותר. דומה לו בזה אולי הקיניקן. שני הקוטבים הדבובים בדיוקן האדם. בלט דפוס שוה בחותם פניהם של אנשי הליריקה, ארשת קודש, המתיחס על משפחת קדומים אחת.

הליריקן ביישן הוא. אם גם גיאות אישית וחוצפה אצילית מצויות במקרים מסורגים בתולדות משפחה זו – מתחת מסווֹ הוא תמיד ביישן. מהתפלטותו אל חיק הטבע והאלהים, מכמיהתו הרבה לאשה – שני מעינות שירתו – נובעת ביישנותו: את הכנעתו המוחלטת להם הוא צופן מעין רואים, מתיחד עם קרבנו ושר – לנפשו הוא, לבודדים, לאוהבים, למבקשי-אלהים. סולד הוא מפני ההמון: הם מבוגרים במידה גסה כל-כך ומנופפים בקרדום קיומם. והוא מתבייש מפני ישוב דעתם וקשיות עורפם, מפני נוחיות הטשטוש ברשות הרבים שלהם וקנאה חושדת, הרובצת על ספי גרנם וביתם. והם מכירים בביישנותו ומתיחסים אליו בטוב-לב. לרוב הם פוסחים עליו.

והנה יקרה שמדת ביישנותו הולכת ומתרבה כל-כך – עד שהוא מתחיל להתבייש בפני עצמו… כי פתאום גם הוא בגר, בגר מהם, מכולם, אם כי לא נתן את צמרתו אל בין סבכיהם ופריו חריף מאד. מעכשיו הוא מתחמק מעצמו, מתנכר לעצמו, והולך אצל האחרים לבקש מקלט תחת סיפונם הנמוך. לגביהם פקעה כל ביישנותו, והיא כלא היתה. הוא קושר להם חיבה, מתגנב אל מחנם, ילדים טובים ורעים שכמותם, מצטנע ומיתמם עמהם, כדי להקל את סבל זקיפותו… הוא מפקל באחרים למצוא את הגבלול המשותף, כדי להפיג את בדידותו עם עצמו ולקפח את זה הגא, רחב-הדעת, שהוא נושא בקרבו, שלבו כה ברור עליו ועינו מבהירה עד לעמקי ביישנותו הקודמת; ולא עוד אלא שבדרך טמירה הוא יונק ממנה את יהירותו המפלשת אחרי הכל – אך מתאפקת, מתחסדת לכל, מרכינה עצמה בחסד מבוגרים… לא ולא! בפני זה, הזר שצמח מדמו והתבודדותו והשתלט עליהם, פנים אל פנים עמו, הוא לא ידבר בלשון ליריקה חשאית, מתרפקת… ואז הוא עוקף על עצמו, מערים על זה הניצב עליו, ואת דברו ישים בפי האחרים, שעד כה צדד מפניהם – והוא יוצר ברוח חזיונות “גיבורים” ומדבר מפיהם…

מעבר לקלעים תמצאו בו את הליריקן, המפקיר את עצמו, את ביישנותו, שמרד בה ונוהה אחריה.

פסימיסטים ואופטימיסטים

אלה פותחים באדם ובצערו כבקרע עמוק בהויה, שאין העולם כולו כדאי ומכפר עליו – ואלה פותחים ב“רוח”, המפלש את רשותו האחת לאפסי עולמות מתוך הרמוניה ערומה, תאומית בכל קוטביה וניגודיה המדומים, בלי יוצא מן הכלל, זאת אומרת – בלי אותו קלקול וחשבון שבאדם.

אלה מסיימים בגישוש וכמיהת גאולה לאלהים, כאל מקלט אחרון – ואלה מסיימים באלוהים מתוך איזה רגש מונומנטלי, מכלול קתדרלי.

ואם כן: מנין אותו הניגוד המוחלט של גדול הפסימיסטים לתורת הנביאים ויורשיהם?

והלא “אחרית הימים” היא לא תחנה פרסטבילית בתהליך התקדמות מסתננת, כי-אם גם פלא-חסד, היפך סדרי חינו ושלילתם, “שמים חדשים וארץ חדשה ולב חדש”, כמעט נירואַנה…

יצירה

רואים בהשראת-הרוח על היוצר מין שכרון, מפני שסוף שניהם התפכחות ותשישות – אבל שונים הם במזיגתם וקטביים בחלופי-אור-וצל, שהם זורעים בנפש. הבהירות בשעת השראה כה שקופה ופרוזה, עד שמסתכלים אז בפנים הדברים ומתוך כך באי-סופיותם, במעבר אופיָם האֶמפירי המתחבט תמיד בין תלותו ותלישותו האינדיבידואלית. על כן אין היא הולכת יד ביד, אין היא מזדווגת עם היצירה האמנותית – שזו דרכה להתכנס, להיבנות מגבולותיה-חרבותיה של הראשונה… השראת הרוח באה בהיסח-הדעת מתוך אינטנסיביות הסתכלותית המברצת את הנפש, עד שהיא נוהקת בהתאמצות-חנם להכיל את כל היקר והאי-נסבל – והיא מבקשת הקלה, הפלטה באמנות, כדי לשמור ולחסן במשכיתה של זו את כל מה שהופקד אצלה בשעה זו, ואין היא יכולה לבדה, בהתבודדותה ובהתערטלותה, להחזיקו רק כמלוא רגע אחד.

כי שתים דרכים לפני הנפש שניתקה מתחומיה, זלזלה בחשבון הכלכלה שלה, בזבזה משק רוחה, הרגישה עצמה פתאום עתירת-אוצרות: או שהיא די עזה לאבד את עצמה, כדי למצוא את עצמה אחר כך מופקרת לאלוהיה ולתהומותיו – או שאינה עומדת בהם ובאפסיהם, מרתיעה מהתפקר להם ומתפרקת באמנות. והנך מוצא כאן מדות וחילופיהן: יש הפקרות לקדושה וצמצום ונזירות לאמנות. מכאן מסתבר, שיחד עם סיפוק-הרוח וחדות ההקלה שאחרי אקט היצירה, מרגיש האמן-החוזה אותו העצב העדין, שצלו רב על ניחומיו, זה הקורן אלינו מחורבותיו של כל בנין-מכלול… השראת הרוח גרמה ליצירה, לנפתוליה ולתענוגיה, לרוית-נפש ולצער של חוסר-מזג – כל אלה הם נגוהות קלושים ממנה היא, ועדיה אין הם מגיעים… ובזה – אולי דוקא כאן – האדם-הגאון שותף לאלהים במעשי-בראשית: האלהים בונה עולמות ומחריבם – בונה בהשראת הרוח, בדמיון, באידיאה, ומחריבם בפועל, ביצירה, באמנותו הנשגבה, בסממניו לאין ספור. אין אנחנו זקוקים לדואליזמוס פריפטטי-סכולאסטי לבאר מקור הרע בבריאה: פרוצס היצירה, יותר מזה: הרצון והיכולת ליצור – הם, הם הפוגמים ומזעזעים את שבתון השלמות, קובעים ראשית ואחרית, טוב ורע, חידה ופתרון. ומפני שיכלתו של אלהים היא אין-סופית, מפני שהוא הכל-יכול, על כן הרע, הפגם, ה“חורבה” כל-כך גדולים בעולם הזה, האוחז בשולי בוראו ומבקש על הויתו – על כן הם מאיימים כל-כל והתורפה בבריאה כה תהומית – על כן התעצב אל לבו הבורא אחרי ששה “כי טוב” וטוב מאד, ועומד שב לברוא שמים חדשים וארץ חדשה.

האין סתירה פנימית באמנות לשם אמנות, בשכלול אסתטי גרידא?… די לו לאדם, ליצור, להיות כקונו גם ביצירתו הזעיר-אנפּית שלו – לקיים על עצמו – כגרעין החול – החדוה הקוסמית הקודמת לה והצער העמוק, הכרוך בה בהכרח. אין לראות תכלית ופתרון לגורל הרוח ביצירה האמנותית המשוכללת מצד צורתה, עד שאין לשנות אף מלה אחת, לתקן אף שרטוט קל, שהרנן בתוכה אינו מתרטט להד של דיסונאנס – אולי דוקא זו היא מוזאיקה יפה של “חורבות” ולא מקדש אלהים חיים. הלא תמיד, תמיד אבני היוצר לוהטים-תובעים גם אז כשה- chef d’oeuvre¹ זה רק עכשו הוסר מהם… האמן-היוצר, טרגי אם בפתוס ואם בהומור, כי טראגי אלהיו. ומפני שהמזרח נושם באוירה של טראגיות זו יותר מהמערב, על כן האמנות שלו יש בה כל-כך מיסוד האימה הפורץ בה ואינה משוכללת וסגורה בשלמות מהוקצעת קונטורים כזו של המערב. אין ההתחבטות הטראגית שלו משתככת באסתטיקה עד גמר, וגם אינה מסתפקת להתפטר ולהתפתר בפאטום זה, הגוזר גם על האלים. אין לה גבול וסיום מחוץ לאדם והאלהים.

כאן אולי יש לחשוף מערפלי תרבויות מזרח אותה הקורבה הטמירה, נקודת המגע הנצחית, ראשיתית ומקורית, המרכזת את כולן, שאפשר לקלּפהּ גם בין הגאנגס והירדן ושכל ההבדלים הסקונדריים אינם פוגמים בעיקר תכליתה… נירוונה שלילית גמורה, אפס מוחלט, היא כבר חריפות דיאלקטית, שנסתננה מהאינטואיציה הטרגית המבוגרה ביותר לרוח האדם. יש רואים אותה ככמיהה אינטנסיבית המתקיפה ביותר על שערי אושר אדם וגאולתו – עד שכלי הקליטה שלנו – וביחוד האינטלקט – אינם מתוקנים לתפשה כלל. נירוונה זו קרוב בעיקרה “לאחרית הימים”, שגם היא תתקיים רק בלב חדש ורוח חדשה.

היצירה האמתית – זו לעולם, איננה משחק-רוח; גם אצל אלה היוצרים, שאינם מסתכלים במזלם ואינה יכולים לפרוס את הערפל ולראות את המלאך הדימון המצוום וכוֹפם. היא גם איננה רק חדות יצירה, כי אם, בראש וראשונה, הפקעה לרגע מאחריות רבה, פריקת סבל כבד, כבד מנשוא. אצל היוצר-החוזה כל הסתכלות-חוץ, המכנפה אותו בשכבה ובשיכחה, כשהוא בא לכבשה, כדי לשכּנה אצלנו ביצירה אמנותית, שוב אינה משלימה ומתקנת את נפשו באושר ההזדהות ללא עודף: עם הסתלקות ההשראה, הפלא הולך וּמידהה ועלוקת-פנים מוצצת במאפל, שאור אמנותו החיצוני אינו שולט שם. ואז הוא חושש תכופות באמתן של אמנותו ויצירתו… רק ידי חובת-גורל קשה הוא יוצא בהן ובמסתרים יחכה בכליון-נפש לפורקן מיצירתו, לרגע שאלוהיו יאמר לו: חסל!… נתמצתה האחריות שלך – נוחה – היה כאחד הקטנים – סתום חזון!…

כי אין אמן-חוזה, שתשוה לו חדות היצירה בסבל אלהים זה ובאחריות זו, הוא איננו להוט מרצונו החפשי אחריה, אלא היא מדביקתו בבדידותו, מטלטלתו…

וחדות-היצירה, המתפתים לה, היא ניגאטיבית – העיקר: הקלה, פריקה, התחמקות למקלט-זוית של האמנות.

“כינוס”

מפעל הכינוס נעשה היום הרגל-לשון בפי דַבָּרי תרבות ישראל והולך ותופס את פינת-הראשה במוסדות-ספרותנו הכי חשובים במולדת.

יפה כוחו של הכינוס, שעמד לנו בתקופות פיזורנו, כשהרוח ניזון מספיחו – אבל אסור לעשותו עיקר. אם לא נזדקק למידתו המרובה, לארונותיו הגדושים, ניווכח, שתפסו בו הלקישים שבדורותינו.

אסור לזלזל בעבודת הכינוס כמלוא השערה גם בדור המתאמר בתחיה, אבל יש בכינוס יותר ממידת הכבוד, שאנו חייבים לנהוג באני הלאומי שלנו וממדת טיפוח רגש האצילות בשלשלת הדורות – משיש בו – בזמננו אנו – פיקוח-נפש לרוחנו שנסתכן, כי צריו מתיעצים עליו… הוא כתב-יוחסין לבני עם עדיף-רוח, אבל לא גרעין-זרע, גם לא מחרשה. הוא קרקע תרבותי מזובל יפה, אבל לא חזית דורנו, כשהמחנות זקופות זו מול זו.

מרצון או בהכרח הגורל צווה לנו הרוח כנשקנו היחידי במלחמת הקיום כלפי מתקיפינו – הנוכל להתריס כנגדם, המחדשים ומתקנים את נשקם הם, בכלי-זין, שמרטו את חלודתם להבריקם? היחזיק בם דור צעיר, שתותחי-כליון פעורים כנגדו מכל צד? הן יזרוק אותם הלאה משום סכנת נפשות וידרוש נשק חדיש – ואם אנחנו לא נתנהו לו, יתפוש מן האויב, מאוצרות רוחו הוא – ואין תופשים רוח בשבי, אלא אם כן נכנסים לו אט אט… ואם מן התלמוד ועד השולחן-ערוך שימש לנו הכינוס מבצר לדיין מתוכו עם אריסטו ותומס מאקוינה ועולם-החוץ לא התגבר עלינו, הנה הפרצים הולכים ורבים מימי גליליי וקאנט… נקל לשמור גם עכשיו על התנ"ך ועל המסתורין, כי מוסר הנביאים ומעשה מרכבה עודם רחוקים ממלוא שגר המדע האמפירי והפילוסופיה – אבל קשה מאד להתכנס בפומבדיתא ובאלכסנדריה ובטולידו מפני הסטרטוספירה. בימינו, בשאון התנצחות תרבויות גדולות, פקע כח הכינוס להיות לא רק מעין מים חיים – גם מי-מצור לא נשאב ממנו דיינו.

יש בזה התחמקות – מחולשת הדעת או מכהות הראות – לעשות עכשיו את הכינוס לכוון שִדְרָתִּי בתרבות-התחיה שלנו, ואת היצירה החדשה – זו הברוּרה, העברית, המחדשת עסיסיה, ולא המחוּקה, המתנוונת-מתגנבת אלינו – לראות אותה כעין פרפראות. ואל יטענו, שהיום, בצירוף כיבוש מולדת ועצמיות לאומית מרוכזת, יכול כינוס זה לזיין אותנו כנגד שונאינו. יעידו המכנסים הגדולים, הודו וסין, שלא גלו ממולדתם, ואין בהם כוח לעמוד על תרבותם העתיקה מול הכובשים.

מעין מים חיים יכרה לו ישראל, אם יעמוד רוחו בו בארצו לחדש עדות-נעורים, שנתנה לנו את ביכורי חזוננו – לנו ולגויים – אם שוב ישאף לאַבּר את מרדו והתקפתו כלפי הרע ויצר הדם; אם שוב ירחיב את אישוניו ויצמיא את נחיריו לאור קדומים ולאויר קדומים במולדת התחיה.

חזון ישראל משול לאור: אור לגויים – שתכונתו העיקרית היא פיזור, אקספנסיה – לא כינוס.

שאול טשרניחובסקי

הוא עודנו מפנק בנפשו את היסוד הכנעני-מדיטראַני של חופי-קדם. רוחו תר בין החרומון ²והאולימפ וקולט הדים טמירים-מזווגים של דוּאט פרהיסטורי עליז ונוּגה כתוֹר הילדות עצמו. מאמין, ששני עתיקי-ארץ אלה מכוֹרכים ירדו לעולם – אז בהתחולל הרים. הוא האחרון בינינו, שאינו יכול להסכים, כי הסיני דחק עצמו ביניהם להפרידם לשני מתגוששים בהתנצחות עקשנית: ישראל ויון.

“ברית שלום”

בעיקרו של דבר, אני יותר על צדם מעל צד מתנגדיהם – אבל למה הם, נאמני חזון ישראל הנשגב, מבליעים את התעצומות הקשות שבחזון זה, מעמעמים על מידת דינו ומסבירים פנים ותרניות לזעמו – ובזה ממעטים דמותו במוּגת-לב של נינים-פייסנים?

הצדק אתם, כי הם תפשו בקנין הגמור של תעודת ישראל. כולנו – הברורים שבנו – לא יחליפו את ירושלים – במובנה החזוני – לא ביבנה וחכמיה ולא בתל-אביב ונמלה ולא בדגניה. אבל עכשו, אחרי שלא הנחנו כל גרדום שלא חזרנו עליו דורות על דורות, יפה לדור התחיה להרכין כתפו לעיפות על כל תלם במולדת, לשפוך דם מרוענן על כל שעל בארצו, בשגם גוי אנו על אדמות ככל הגויים… אין אנו רוצים לסכן את גורלנו בטכסיסיהם, להפוך את “הר בית ה'” למצפה לאומי גרידא, המתגנדר ומקנא לצבע דגלו הוא – אבל אסור לכבש בין הזאבים להעדיף הטעמה מיותרת על הכלל הגדול שבתורתנו: ואהבת לרעך כמוך, כהנצרות בשעתה, שהתחילה בליציטציה של ה“כמוך”.

הנפש והאופי

מהו הממזג את האופי המוסרי של האדם – וממתי זה מתגבש על בוריו?… האם הוא מכוון מראש בקצב הדם ומגולף בחרט אלוהים בקמטי המוח – או מדותיו קנויות ומוסרו – הרגל רדייני?… שקולות הדעות, ואין לך מקצוע שני במדע, שתהא המחלוקת שנויה בו מתוך כל כך סרבנות ומרירות מאז ועד היום – כי בנפשנו תלוי הפתרון.

והנה, יש לכל אופי דבר-מה טמיר יותר, שלכאורה הוא כולו רק הד וצביון. בן-לווי למתכונתו המוסרית המוחלטת – מה שקוראים הלך-רוח, המית-נפש – רקמה דקדקה זו, המהווה וסובלת בסתרה ובחשאיותה המרטטת כל השקפת-עולם מוצקה, ושהיא נראית פרימארית מוסריוּת עקרונית, המבליטה את האופי בגלוי ובפומבי… יצר גלום, קדום לכל אנימליות מובהקה בכלל.

זהו גוון-הנעימה, ה- timbre הענוג של נפש האדם, האֵלים מ“האופי” היותר תקיף. ואין לך דבר בעולם שישפיע עליו כהמוסיקה. מסתבר, שיש יחס ראשוני-הדדי ביניהם. כאלו תלוי הדבר בזה, אם הנפש – בפקחה בראשונה את חוש השמיעה שלה – קלטה הד-קול של בטהובן (ז.א. של היסוד הבטהובני, המנסר במנגינת העולם, שהשמיעה הבתולתית נזדעזעה ממנה), או של שופן, או של שיר עממי פשוט – ומכאן הריתמוס של המית הנפש, פעימתה ונמרצוּתה לכל ימי חיי אדם.

“ספקות קטנים”

יפה כוח עוקצם של הספקות הקטנים, כשהם נועצים אותו באיש עתיר-רוח ללגלג לכל כבשון-עולם רחוק ולהטרידו לפינתו. זהו כנותו של האופי העצמאי להתפש להם ושלא להתבייש בצמצום טפחות שלהם בפני פתרוני-מרחקים… אבל יש באחריות גדולה, מעֵבר להם, מפקדת להבליג עליהם: השעה אינה הגונה להם!… כך אתה מוצא, שצער ספקות אלה – והוא הוא הצער האמתי של כל בן-אדם לחוד, ובנידון זה יותר ממשי ושקול כנגד כל הלבטים והחיבוטים ההיסטוריים – שצער זה מוכרח ועומד להיטשטש בשאוני החיים ובזרמם, ככל מציאות סרבנית, שסוף סוף מסתחפת בההתהוות. אילולא פסחנו עליהם, היה העולם בודאי יותר אנושי-אמיתי, אלא שחיי כל הדורות היו אז ברובם חזרה על אלה של הקודמים להם, ובעיקרם על אלה של אדם הראשון, שכמדומה, הוא, לפי תנאיו והשקפת עולמו, כבר התחיל לגלגל עם ספקותיו הקטנים – אבל אינסטינקט החיים וצל המות סילקוהו מהם לכבוֹש או למרוֹד.

רק ענקי הרוח יכולים לזקוף את ספקותיהם הקטנים בפני ההיסטוריה ולנוכח המות: לקפץ את מרחקיה של זו אל תוכם ולקלוף את גרעינם מתוך גרנות הכמישה של זה.

כמות

כל כמה שלמדנו לכבוש לנו את הכמות, הן ברוח והן בטכניקה, עוד כוחה קיים להשתלט עלינו וחושינו המפונקים, מרושלי-תרבות, מתהממים בפניה עכשו כאז, בהיותם עוד פראים וארוכי-נשימה. נוחים הם בנוכחותה להיגדש על גדותיהם ולדחוק ממיצר קליטתם על הנפש ולשעבדה: הן בכמות שבעולם-החוץ והן בעולם-הרוח.

למשל: היו מי שטענו על הכבוד הרב, דוגמת כבוד-אלים, שחלקו האנגלים לניוטון. הוכיחו, שלא דוקא החריפות המתימאטית שלו גרמה לכך. את זו אנו יכולים למצוא אצל אחרים במידה יותר שנונה, אלא שאלה מטפלים בחומר מיקרוסקופי, הנתון לרוב עיין לותיקי המדע, ואילו ניוטון קבע חוקים בחומר קוסמי, במלוא עולמות – ונתחלף לו לעם האנגלים גדלוּת האין-סוף ושבילי רקיעים בגדלוּת גאוניותו של ניוטון, שגילה וניסח את חוקיהם.

אין אני מוכשר לדון בטענה זו. אבל אם בנוגע לניוטון אין המשל עולה יפה – אנו מוצאים אותו מאוּמת בהמון דוגמאות.

אם אני, למשל, מעריץ בביאליק את העבריות המקורית-אטאביסטית שלו, אני עושה זאת מפני הד החזון התנ“כי, שנתישב בדמו ובשירתו… דבריו שבע”פ, התמכרותו לרעיון הכינוס, פירושיו וההערכה התרבותית המופלגה, שהפליט מזמן לזמן בנוגע ליצירת ישראל המאוחרת לתנ"ך – פעם עד כדי להעדיפה עליו בתור גורם חינוכי-תרבותי לעתיד – כל אלה הם סוּליתוֹ ובשירה – כתרו. ואם יבוא מי שהוא, שיהא בקי ממנו בשבילי נהרדעא, או שיצירות ישראל בספרד, באיטליה וכו' תהיינה שגורות בזכרונו ומעובדות בכל מכשירי המדע הבקורתי וההיסטורי לאין ערוך יותר משהיו אצל ביאליק – (ולא דוקא ביאליק – הוא משמש לנו רק דוגמה מעוּלה) אין דעתי מרפרפת אף רגע לשקול את בקיאותו של המדען ברוח העברי כנגד ידיעתו האורגנית של המשורר הגדול, את קופסאותיו של זה כדינרו של זה.

ולו גם ביאליק בעצמו בשעות חולשה – כשנרתעה לו דרך המלכות של המשורר לשבילי הכינוס – נתפש לדעה זו והתחיל לקשקש בקופסאות, ונענו לו אז המוני “בעל-הביתיות” שלנו. בעל-ביתיות זו, שספר שיריו לא הרנין אותה.

חזרה

סוביקטיביותו של האמן קלוטה מהסתכלות במרחביה ואת אשר “מבשרו יחזה” נשתלשל אל חזות נפשו ברתוק קוסמי. סוביקטיביותו מפולשת… המדען וגם המטפיסיקאי החומרני – בסוף חשבון טמיר שלו – מחטטים את האוביקט מקמצי-קמצים של פרטים, שנתגבבו בד' אמותיהם, מחזרים עמו על אכסניות-בראשית, מפליגים אותו באוביקטיביות מתימאטית-הגיונית או סטאטיסטית-גמלונית עד שקובעים אותו פוקוס טלסקופי מדוּמה, המזדקר על גבול תוהו ויצירה.

האמן מקרין את הפרט מתוכו-הוא – ואילו אלה נותנים אותו בתוך אוֹקוּלר. שם הוא מתבהר וכאן מתמתח. סמל ואוֹטם. סוביקטיביות ואוביקטיביות. לגאון המדע עומדת לו האינטואיציה לקפל נתיבות-חלב בתוך המעבדה הקטנה שלו.

חמימות ושלהבתיה

בשאון ההיסטוריה – המפגין בזמננו עד לאין נשוא – כמה מתבקש, כמה חוטף את הלב כל רגש צנוע, כל הד מתרונן מששונו ויחוּלוֹ הוא ואינו מפקד שעטות המונים.

ואין לך מידה מתוקנת מההומור, ההוזה ומפוכח כאחד, שויתורו גולש בשופי ובמתינות ועוקצו פזיז ועליז – לקלוף בו את הזיוף הגדול, המתקלס בראש דרכים בדגליו המגוונים, למַסכּנוֹ ולהציגו מעורטל וריק על כל סף שלווֹת. זה כוחו של ההומור לשפר כל קנאה קפדנית בסממנים מתובלים יפה, ולהתריס בתכסיסים שפויים, שמוטי-זין לכאורה, כנגד המולת נשק וזריזות כל דמגוגיה. בימים של אכזבת חלומות-טיפוחים של תרבות מערב מכאן ומיסטיקה של עדרים מוּלעטת רהב ונודפת דם מכאן – הוא כל כך אנושי, תכליתי-מקרוב, רפואי… אלא שצריכים להבחין: הוא מרפא – אבל אינו גואל; תכליתי – אבל לא מחוזי. זו זכותו, שאינו עלול לשמש משען וסיסמא לכל אכזריות וצביעות, דוגמת החזון, הפאתוס והסאטירה – אבל מזדקק להשתפלות-דרגות ולמדלח-פאקטים – – –

ההומור העממי העברי מלבלב בספרות האגדה. היא כולה ביטחה כמעט ילדותית של דורות יגעי מלאכוּת החזון ואחריותה, התנחמותה וניחומים, “משל לבן מלך” – ולא בן-מלך וגאון מלכות, כחל וסרק של נערות מתבגרות ונשים בסוף ימי עדנתן: חן וחינוּן, פרכוס ותמימותו התאפקות וכמיהה – ולא בשׂמי-גברוּת עזים ומשכרים… סגנונה: כבישת ההתלהבות המתפרצת, התובעת ומנצחת – וגם ביחס אליה כל התלהבות, כל העדפת-ערך, פוגם.

והעדפה כזו, המכריעה לצד הענוה והחיוניות והחמימות שבאגדה, בולטת מדבריו של אחד מסופרינו המעולים. רואה הוא צורך, כדי לחזק רוחנו לשאת גורל עם וסבלותיו, שניגמל מהפאתוס התנכ“י ושנסגל לעצמנו את הלך-רוחה וסגנונה של האגדה, הרחוקים מכל גבורה מטפחת ומליצה המזדייפת בנקל. הוא גומר את ההלל על האגדה, “המצטיינת – בניגוד לסגנון החזוני – בפשטותה, בענוות-ניבה, בחדותה הביישנית – בכל השקפת עולמה המזוקקת, המשוחררת מכל העמדת-פנים”… דבריו ברובם נכונים (ויש חולקים: ניטשה, למשל, מוצא, שדוקא אישי התנ"ך רחוקים מכל העמדת-פנים, מה שאין כך אצל גיבורי הברית החדשה, הקרובים בסגנונם ובהלך-רוחם לאגדה), אבל ההקבלה מופרכת… צריך להדגיש, שענוה היא לא רק צמצום פנימי, אקונומיה בחדוה ובצער ובמעוף הרוח – יש ענוה הבאה לא מחולשה, אלא מתוך שאיפה מוצנעת לגדוּלה, מחרדת-התאמצות, הכשרת-אונים ונצוץ אפקים רחוקים. ענוה זו ופשטות נשגבה והשקפת-עולם מצורפת בנפתולים קשים ומפולשת לנצחון שאין עמו שעבוד – שבתנ”ך – עולות לאין-ערוך על אלה שבאגדה – לא רק מבחינת גאון רוח אדם, אלא גם כצפית-עם שׂבע סבלות, המתנצח על גורלו עם גויי עולם.

דמיון

דומה, השכל יש לו דמיון משלו וחוקי התפתחותם מתאימים בד בבד. גם דמיון זה מתענג על מעשיות וערבסקות, הגונבות את גבולות המציאות החוקית – ובכל זאת אינו שולל את הקטיגוריות היסודיות של השכל, רק מפליג על-פיהן-הן את הסתכלותו במרחקי הזמן והמקום: מין קיפוּץ הסיבתיות, דילוג על פני שלשלתה לחוליה צפוּנה וגנוּזה באיזה אחרית-ימים של המדע, שמחוסר חוליות-בינים, שתרכסנה אותה, לא רוּתקה עדיין למציאות של ההווה.

ודמיון זה מהנה אותנו, מבשׂר ומבטיח – ויש לו על מה לסמוך ובמה להסתייע כדי לסלק היסוסינו. וגם כשדעתו טופחת עליו הוא מכריח אותנו על ידי ראיות ודוגמאות מפליאות, שהוא גודש לפנינו, להאמין לו, ויש לו כיום אשראי-מוגבל כמעט במוסדות רוחנו… ובכל זאת יש שאנו בוחלים בחוצפתו וכל להטיו מתקהים עלינו פתאום. כרברבן ואַנס יזדקף לעינינו, כשהוא מגייס לשחץ בלעגו המנומק, המזויין במדע, בדמיון האחר, הקדום לו והחפשי מהשתלשלות זמנים ותגליות, העומד בתוקפו ובטמירותו מקדמוּת תולדות אדם, ואשר נשמור לו אמונים גם היום, אם כי לא בקיטור ובחשמל יבוא, רק בחשאי, בבשורת חסד וברפרוף ניחומים. למשל: Wells… מפליג אתה עם דמיונו ויש לך הנאה אינטלקטואלית. דוקא לאושר, למלוא אושר אדם, שהוא יחזה לנו באחרית ימי הטכניקה, אין אנו נתפשים במידה יתירה… הנך מסתכל “באנשים הדומים לאלים” שלו – והנה כולם מסורים לפולחן גדול, יפה ובהיר – או מואר מאד. אבל אין אותו רטט חם בלב, שטוב להאפיל עליו מפני קרני המדע – וקודש אין… דמיון זה אין לו צורך בקודש, אינו זוקק עצמו לסוד, שפתרונו שוב מקופל בסוד. וכמה הוא

מחוצף, “Alleinseligmachend”³; הוא מתאר לנו את המוות ומשמיע אותנו ציטאטים מפולוס הקדוש להראות על אי-הגיוניותם, נבוביותם, אי-התאמתם לגבי מורא תופעת המות. אבל אין הוא נוהג מידת נורא-הוד זו, כשמתים אותם האנשים בארץ המאושרה, שבה שולטים כבר המדע והטכניקה שבעתיד… והלא איוּם המות אינו פחות אף כמלוא נופך גם שם – ויחס האיש הגוסס, הסולד מדרכי אפסו, אל הפתרון המוחלט של המדע, פחות הרבה מיחסו אל אותם הציטטים האי-הגיוניים. – –ון ⁴

הפיסיקה נתקלת בימינו יותר בסוד היצירה ומתחילה לייחד לו את מקומו מחוץ להסגר “מחזוריה” – מקום גבוה מעל גבוה… עוד מעט אולי והווטרנים הותיקים שלה יבושו מאמם הזקנה, שסרחה בחופת-מעבדות נשגבה שהקימו לה. הם עודם להוטים אחרי תאוותם העקשנית ליישב ולתרץ את סוד הסודות, את נפש האדם בנוסחאות מדוייקות על טבלא חשמלית-מגניטית. רק יש, שאי-שם במאפל היצירה שדות האנרגיה ישתבשו כמעט, או גם יארע להם פתאום, ש“החומר” הנאמן יתרופף בידם, יבעט בהקאנון שלהם, והם תולים עין נבוכה בבדק מקדשם – ואז, מכל מעשי-בראשית המקפחים בחשבון נוסחאותיהם מטפח על פניהם ביותר הפסוק: ויברא אלהים את האדם בצלמו. – – –

היו זהירים בפתרון!

שגורה המימרה של הרצל: אם תרצו, הרי אין זו אגדה. במימרה זו יש רק החצי של האמת ההיסטורית שלנו, ודומני – החצי הפחות, מועט הערך. חציה השני גורס: אם תרצו, הרי זו אגדה – האגדה שבחלום שיבת ציון, החזון שבו. רק החלום הזה הוא שקיימנו והגיענו עד הלום במשך אלפים שנים. שום ממשות, שום קרקע וכלי-זין לא היו מתקיימים עלינו ועומדים לנו כחלום-אגדה זה של אומתנו העתיקה. חלומו של עם אינו דברים בטלים – הוא כוח איתנים, שבו נפלינו מכל הגויים, הוא נצח ישראל… לצערנו, היום, כשרק נתעוררנו, הריאליות הפוליטית והמפלגתית סחפה בשאונה את כל שדות תחיתנו, עד שכבר מורגש הצורך לרשל את עירוּתה ולהזכיר: הרי זו אגדה, חזון!… אמנם, נוכחנו, שאינו יכול להיות תלוש, לשוטט על כל דרכי גלות ובכל אוירות של שיטנה וקטרוג ושלא ישתפל ויתנוון בסילוף תעודתו – כי צריך הוא לאדמה שלו, לאויר ולטל שלו, אבל כל אלה בלעדיו אינם ולא כלום, אינם כדאים לנו בלעדיו… ע"כ הזהרו באגדה, העלו את חלומה על ראש פתרונכם, כי הוא עצום מכל ממשות, מוצק מכל קרקע, מקשה מכל ברזל.

אם רוצים אנו למוד את עצמנו במידת זמנים רחוקים, שחלפו כבר ושיבואו עוד – אל נזניח אותו, פן תתקצר מידתנו מאד וממשותנו לא תאריך ימים.

א. סבל

סבל מחשׁק, מגַבר, משפר – סבל מנַבל, מגנה, מתעתע.

או תעשה סבלך סדן לרקוע עליו חזון מרדך למרות הצר האורב, או תעשה אותו אוכף לנטות שכם תחתיו ביחלך לאבוס בעלים.

או יש אהבה וקנאה קדושה לראשית, לירושת קדומים, לאלהי המקור, אז הסבל גאון; או יש עקשנות גרידא, איזה “להכעיס” לאומי משתחץ ללא גזע וגורל, ואז הסבל – סבל דורות-פתיות, חוצפה, ואמתו ממטמטה.

כי לא ניתן הלחם להתלפת ועם אינו עשה בתוך עמי הארץ, כדי שיתקים בו שויון-זכויות.

או שמורה ברית-נצח לעבר, לחוף עלומים, אז סבל הנדודים – יחוּשׂ, אצילות; או כל מלון ניחא, כל גז זר מחמם, ואז הוא סמל צוענים ואסופי-רעב.

ואם תקחו מיהודי אלוהיו, מולדתאבות, שפת חוזו, געגועי-גורל, מה טעם וצידוק לאותו הסבל האיום של נדודים מוּארים במוקדי קדושים, של גלות עקובה מדם, מה משפט כל אותה העקשנות הקדושה מיבנה ועד עתה? השימשו כל אלה פרוזדור, הכשרה לספרות היהודית החדישה, לסיפורי-עם חדשים! (אחרי סיפורי התורה לפני כארבעת אלפים שנים), או לאיזו חזיון בינוני מתובל בהזיות-חסידים, שעם-הארצות העממית שלנו מתגהצת בו לעיני העמים: הביטו, הנה המיסטיקה היהודית! (“נצחון” חדש לעם העתיק – אחרי להקות בני-הנביאים, הרכבים, האיסיים, אלכסנדריה וצפת) – הלספרות הזאת נלחמנו כה, בעבוּרה נפלינו עד עתה בעמים,הלמען זה שגם אנו כותבים או נכתוב רומן או דרמה כמוהם, רשאים היינו להוציא כל כך מרץ, לסבול חרפת עמים, לנדנד עלינו חורבן של יון ורומא והבאים אחריהן, להיות עם לבדד ישכון בין גויים ענקים, עצומי כשרון ותרבות?

ואל תאמרו: הבושמנים… אכן, גם הם לא ימירו מרצונם “תרבותם” באחרת, רבה ויפה משלהם, כי על כן על אדמתם הם יושבים, ולחסדי אחרים אין עיניהם תלויות.

אבל מדוע ולמה אסבול אני – תלוש ומתמוטט על אדמת נכר – אם את חזוני הגדול תקחו ממני? לא! אם לא להיות – כמאז – גלגל ראשון במרכבת אל הכבוד, מדוע זה נחפוץ במחיר גלות מרה ושחיטוֹת, שנאה וקנאה, להיות יוצאי דופן בעגלת העמים הטעונה, ולהיות תמיד נדושים תחתיה?

ב. לקמצנים

צריך לשמור על המעוף ועל – הדיסטנס.

על הערבות הפרוזות, המובילות את העם לאלהיו, מלבלבות ושׂגוֹת יצירותיו הגדולות, הנצחיות-רעננות – שי-כלולות ראשון.

אז ינהה העם אחרי האלהים האדירים, אלהי גאונו, ואז יש אשר יעבור חלוץ לפניו וחדור נצחו ואונו ישאג לקראת המרחביה: שאו פתחי עולם ויבוא אלי מלכי.

עם קפיצת הדיסטנס ורפה המעוף, מתעברים המרחקים, מתמרטות הכנפים; היחס בין העם ואלהיו אינטימי ועדנה ושקט משפחתי נסוכים עליו: יש לחש-שיחה, קמטי-רמזים ודין ודברים כבוש, אך תמו חזון וחרון; יש חן, אך נָשַׁת היופי העתיק.

הקירבה מקפחת את המרץ: נפתולי אלהים אינם עוד התגוששות לרן-נחשולים, אך התלבטות בין טרחות ורחמים. נכנף העם תחת כנף שכינתו השחורה. – – –

כי יבוא הכרוז ממעמקי כאבנו, מדם הצועק לליבון כבשונים. לרחוץ את כל החלאה של שנות אלפים, לשכוח את הגלות על כל קדושת עינוייה, ולשוב את יסוד הקדומים, אל זינוק מרחביה. כי ירגן בשרנו מפני מי השבולת הנרפשים ולזרם עלומיו יצעק. לשלג חרמונים מיטהר –

ובאתם ואמרתם: קדושה לנו תרבות מאות דורות, ולו תרבות של כבלים, שטיפחה-הצניעה את אלוהיה בלב ובמצפנים מזבחו הקימה. בגלות למד ישראל לדעת את אלהיו הנסתר בקרבו, שוכן בסמטאותיו האפלות ומקופל בגויליו המכורכמים: נניח לשטחיים את ההתנכרות לתרבות גלות זו ואנחנו נשמור על ירושתה –

כי כה נרתעתם מפני מאה דורות של נצח ישראל, כי כה קרסתם לפני אלפים שנים משנות נצחו, הקמצנים…

לא לא! לא נטפח ולא נמשיך תרבות זאת. לא נבוא עוד במחבואים עם אלהינו, לא נטרד אותו משממות הריו הפראים אל רחובות צרים ומפוחמים; אך זה הוא האלהים אשר מסביב הוא ומעל ומעבר, ואם רק בקרבכם תשאו אותו והפך דמכם שחור-קנאי, שכול מרד, ואלהים לא יען לכם מן הסער…

– – – ולא תעתועי מלים, לא שעשועי חלומות הוא, אשר יחפוץ עם חי ועתיק כי כנפיו הגדולות תצמחנה שוב, עם שנשל פעם אברות נשרים, כי יערוג אשר רכסיו יגבהו שוב –

– כי כה התגעגע אלהים המתהלך בגן.

ג. פדות

אדוני האנטישמי, לו יהי כדבריך: חלוצי כל מהפכה אנו, העברים, להוטים אחרי כל שינוי ערכים; כל מרד, כל קפיצה, כל הפתעה מגרים דמינו.

האם סימן הוא לזדון לב של בני-בלי-תרבות, לשכולי כל קודש, למופקרי מסורת. האומנם לא עלתה פעם על לבך הסברה אחרת Sina ira ¹ ואני לפעמים יש כי ככה אדַמה.

יען כי גזענו כה זקן ועמוס יובלי-יובלים, אנחנו למדנו לדעת היטב את הלץ האיום הזה – הזמן – שאתם תכרעו לפניו, מקדשים אותו, וברצינות תמימה מאמינים בכל-יכלתו… יש אשר נדמה, כי לועג הוא לנו, האכזב יחולל אותנו במעגל תעתועים, ובעָקבה ישיר לנו סבלנות לאדם, שירת מתינות לדורות, ודבש תחת לשונו: האדם, על אלפי דורותיו, ידרג, יגיע אל החוף… ויען כי בנו התעולל כה רבות וקשות, אנחנו תמיד ראשונים לכפור בכל-יכלתו, בתקות העתיד, שבה יקסום לנו אט אט ובהדרגה בחיקו הפעור… קצה נפשנו בדמדומי שחר נצחיים, בבשורת שמש פדות: העת דחוקה לנו, כה דחוקה, יען כי עצבנו כה עתיק, ועל כן אנו ראשונים להחלץ: בואו ונצית את השמש המקווה על כל פלדותיה…

אנחנו כפרנו בזמן מתוך הכרה מוסרת, כמו שאתם מיגרתם אותו בפילוסופיה.

– – – – לפעמים, כי יחודד הכאב ככה אדַמה…

ד. בת מלכה

יש לעם גבורים אמיצי-זרוע, זעומי-גבות, מכושפי מנגינת רחמים.

גבורי עם, מולדת, מלך.

ולמלך בת ברה ענוגה, בת-מלכה, אמונת משי ותולע. לה אגני זהב וספלי גביש, אמבטיות שיש מסרקות-לשם.

ואבירים, בני האצילים, שחצנים מעכסים בנדני-חרב משובצים, רודפים אהבתם, נושאים סרח רדידה… לעתים מרי נפש ופגיעתם קשה.

העם מפוזר, המולדת רחוקה-שוממה, המלך חי וקיים – לעתיד לבוא. ואפסו הגבורים זה אלפים שנים.

נשארה בת-המלכה, רעולה-גולה, שתמרוקי שבא לא פנו תחת צעיף-אבלה, לריח גבעות לבונה לשערה, ובעיניה להטי-חזון.

ועוד קצב שיר השירים לפעמיה, ורן רעמי-חוזים לה, ומצוקת איוב, השתפכות לאל אלים ועצב השלכת לקוהלת.

בת-המלכה, מכרותיה מאור-כשדים, חולשת על הלבנון.

ואביריה? – כמה הם קשי-עורף עתה, מרי-נפתולים ושזופי-דרכים, אך טרם ישמטו את שובל אדרתה המאובק, ובדמעת-ערגתם הם רסיס כפות-רגליה, ובדם לבם הם מתַלעים את שולי הנדודים ארגמן, ארגמן-מלכות.

כה נאמנים הם לה בענות-שבה, חולמים פדותה על נתיבות עולם ויודעים: רק עמה עוד שמור דגל המחנות העתיק. לוטה החרב, חדת הנצחון, לעם ולאלהיו.

א. דבר

דבר – ולא מלים.

תהי המלה משוכללת להפליא, אמונת-אמנים, ריח תמרוקי חנוטים נודף ממנה, – לא טל שדות, לא פלדת שחרים.

מחורבנו-רזונו של הדבר נתפטמה: הוא היה רותח, גרוף-אשדים, פרח-גבולים והיא קלועת-תשבץ, מפורכסה, מלוטשה ואינה חוצבת.

הוא – היה הסער, החזון, השבץ, האלם-שקט.

היא – אמנות לשמה, עגבנית, פוטרת ללא סער וללא דממה.

נשוב את האון, אל הדבר.

ב. הפקרות

חלק דורות נחשלים. נָשת מרץ המעפילים,הדור מפגר: או­­­ֹן-התחרות הפך עוית-לעג, שחץ חשוד.

היא: אונאת-עצמו מפני הרפיון החותר. השרירים אינם מתוחים, אינם מקשי קרב, העינים ליאוֹת-עצומות ללא פחדי-תהום ורוממות-מרחקים –מכאן גסות-דעת בכל קודש, ואם גם יהיה המופקר מוג-לב מטבעו יזיד ממקלט-אפסו לאלהים: בטוח הוא, כי לידי התאבקות, חורצת גורל, לא יגיע הדבר – משני הצדדים.

היא אינה פורקת עול, אינה משברת אותו בנצחונה, רק שומטתו בהתלבטותה, ותמיד הוא כרוך בעקבה, נגרר כסרח כשלונה, והיא מדלגת עליו, תמיד מדלגת…

על כן אינה סוללת דר, אינה חפשיה.

ג. גועל

היו הומר וסרונטס, הורציוס וגיתה, עוד היו אפלטון וספרי-הקודש –ואחרי כל זאת איזו הדרך עבר הרוח אל אלה כהי הדם והחך, שבאפס הגמום ערפלי בראשית יריחו, ששים דחופים לקראת כל סילוף כלקראת נצחון – ויהי להם גמגום עִועים לבשורת גאולה לאדם.

ולמה ברוֹנוּ לנו תקופת תרבות אחת גדולה מעשר אחיותיה שדופות-הרוח וסרוחות היצירה; למה הצלנו לנו בחירוף נפש ובאהבת עולם רק יצירות מספר מהמון גוילים וספרים, שהנחילונו יובלים עקרי גאון ומיופי רהב? ואיך נוותר עתה על יחוִש-רוח שידע להפלות לו רק תועפות אשדים, ונִזנה אחרי שריקת שבלתם הדלוחה.

כי נשמט בסיס ראשון, אחראי לנפש ולנצחה, מתחת האני שלהם; מהבהב בהם אוד רצון שכול שלהבת, ובאפס חייהם הם רוצים לירוא דבר מה, עורגים למרד המגבּר את הדם, וחוזים תעתועי הבל, סמלי בלימה, מיראים את נפשם מפניהם ו“מרד” יזומו.

ולא ידעו ולא יבינו כי מאז ומעולם, עתיק ושגיא ופלאי, עומד מאחרי כתלי החיים הנורא-הוד, אליו מתמרמר האדם בכשלנו, אליו יתגבר בערגתו-מרדו.

מה עשה אציל ימי-הבינים, מפונק-הטעם בעברו בדרך שם השתטחו ביבוב זועות מטורפי-אמונה, ערומי דוי, בפרשם לעיני השמש את כל תחלואי סיגופיהם, צרעת וטריות – וריח גללים, גללי בשר ורוח, הקטירו לכבוד האלֹהים הגדול?…

ד. מחר

נאמין רגע: לא היה קופרניקוס מעולם.

וזורח השמש ובא השמש ועולה הלבנה וחפרה.

והיום החונה רב והאכזבה הוא… על רקיע מגויד-אש נסוג רכבו למורד: לא נצחתי.

אז תגונב הבשורה: מחר… אותה צפית-תקוה לפלא אשר מחבר ¹ הלילה, לבוקר החדש, ליום החדש המתרקם בעֲדי נגוהות מחר.

כי לא הרי ה“אחר כן” כהרי המחר. ובלי לילה מבדיל בין תולע שקיעה וארגמן-שחר לא היתה התקוה לבא, למתרחש, כה רעננה-חדשה, לא היתה תקות העתיד כה מפתה.

כי נפלא הרבה ורחוק הרבה המחר גם מהעתיד, ומאפקי הלוהטים הוא מאציל עליו.

החכמה האלהית של ערב ובוקר.

ברוך המעריב ערבים.

ה. שלמות

“שתי נפשות מתרוצצות” –

חדל האדם לתַמֵר חסון וישר, פאוסט אינו יכול להשליט יצר אחד על כל האני שלו, על כל היקף כיסופיו; רצונו משובב אינו עוד, כבקדמותו, שלם ומגובש, גוש מאושש או זרם פורץ אחד.

הפציע גזעו שתי צמרות לשני רקיעים.

עתה גם אותן השתים צערו, התחלחלו, התפוררו לנפצי-נפצים, בלי אותה השלמות בדרגתה השניה הפחותה, שלמות ההתגוששות, הרמוניה של התאמת-הפכים.

— נגיע אל השלמות הגדולה – והיא תהיה תמיד חוף-פתרון אחרון לנפש – עלינו לסור עוד הפעם אל אותה התחנה של פאוסט… ואל תהיה

נסיגת-חזית זו לחרפה לבן דורנו שלמד לעוף ולא למד לעלות.

אותה שלמות קדומים:

להיום היום רק אוהבה של השולמית ולמחרתו רק החולש מתפסח ועד עזה.

ו. קפיצת דרך

הצעד האחד שקפיצת אין-סוף לו.

הנקודה המאחה את הרכסים בשיא גבהם, בטרם נפלגו למורד.

צעד אחד מסוף האדם עד סופו, מאפסו עד אין אפסו, רבבות מתלבטים בין הגבולים – האחד, הגבור יש אשר יצעד אותו.

כל אלה קשי-היום ומזונבי פגעים ודוי: הם יהיו נכי-רוח או מרי-נפש, נחים או מתריסים, מתקדמים ונרתעים – – עד הקפיצה האחת לא יזודו, עד הענוה האחרונה לא יכנעו, עד מדבר הנזירות לא יישרו.

רק ענק הרוח והיצר, אשר לפיד גאון נצחים בנפשו, יחש טמיר-ראשית, החשק הכביר לממשלת, מחושל רהב דורות – במוחו מסובך החריצים, גא עוזו ושבע שלטונו, כי ישוב לפתע רוח הנצח השגיא והשח ומיגר אותו עד עפר…

ברק כי ינסר שם עם ליל מחריש על מסילות כוכביו: אתה, המושל, אדם עליון, שור: זנב כוכב כי יסלף לרגע דרכו וכל אדמתך תפוצץ – – –

ואז הוא יפשפש בנפשו למצוא בה את הנצח שבחלק, את הגאון בדבקות למקור ראשון – וצחי; את הענוה הרבה, המקריבה את האדם אל הדומם הגלום, אל גרעין החול; את האהבה הגדולה לאחיך בשרך ולדוב הלבן הנוהם על קרחי עולמים בלילות שבתון קפוא-כחל שם על הציר…

ז. מדה

יתכן: בראשית היה הסמל… העצם, ההכרה, ההבנה הם בני-זקונים ליצירה, פריצת גבולים, מאין-אונים יותר להתרכז, להתאפק, לצמצם הכל בנקודת מאפל אחת. הצורה היא כבר רסן, מסגרת, סייג לבזבוז-רפיון, אחרי שהרבה מהתוכן נידלדל, והמרחק אל הסמל הלך הלוך ורב.

אמנות – געגועי מקור – באה לחשוף את הסמל, לכל הפחות להחיותו בצורתו הבהירה-מצומצמה, שקופת-פתרון, רוח-עסיס; לא לסמל את החיים היא באה, כי אם לדלות, להתיז את סמלם… להמציאו מחדש, ליצרו – זהו זיוף, בשביל זה אחרנו קצת לבוא, הלא חרטומנו הוחד זה כבר, והקליפה מנוקרה, וההכרה עירומה-ערה…

ואם נבוא אחרי אשר למדנו לדבר, ונחקה-ננסח ילל-יערים קדום, “סמל” ערגת-בראשית, הלא נהיה לשחוק גם לקופים.

איזוהי אמנות:

המגלה את הסמל נושן-רענן, גלום-דוגר, מקופל כנפיו – המשמיעה אותנו את מסות נצחו מסדן הבראשית.

צא ולמד ומד.

ח. שירה ולחם

כה הסביר לי מנהל התיאטרון המודרני:

כי בין לך, אדוני, זהו עסקם של המשוררים להפיק את האור הפנימי, המסתורי, לצחצח באזמל לחדור עד הדם והתכלית… וזה שלנו לספק את העין, האוזן, כשהן לעצמן, שקופחו עד הנה משירת הנפש הרחוקה-סתומה, שהשליטה עצמה מעל כל קו וגון. אין אנו נזקקים לנפשו, לאופיו של גבור החזיון: את צלמו נשרטט, את תנועותיו נסרגל, את דיבור ננסח – נניח למשורר את סבלו, חזונו ואלהיו.

ערטילאי יבוא אלינו, במערומי נפשו החיה ומתבוססת בדם נפתוליה, ואנחנו נכַס עריָתה וצעקתה הפראית נבלום.

מפורכסה, עמומת הדים רחוקים, נעבירנה לפניכם, אשר לא תכירו בה, החטובה וססגונית, את קשת הרוח שהתריסה מאז נגד אל וגורל…

האין זאת? – – – – – –

ומי שהוא, מקומח שחור, עומד ומוסיף:

הטחנה, טחנת העתיד, לא תזדקק לצמח השדה… זהו עסקו שלו לינוק ולנבוט, להזדהב ולהתעגל, ואילו של הטחנה – לפרוש כנפיה לרוח, לצלוח קצף גלים, להריץ גלגלים לרצונה, ולא לעכל גרעינים ולגרסם בחירוק-אבנים מטאלי.

הלאה הסתגלות לתלמים ושבלים!

הלאה עבדי ריחים ורכב!

כי לא על הלחם והשירה יחיה איש העתיד.

ט. פרצופים

הראשונים במעלה: פרצופים אי-מהוקצעים… לא סחופי שרטוטים, אלא שקויהם אינם גובלים אותם, אינם מנסחים אותם עד נקודת-ההפסק, הם עוברים את עצמם והלאה, נמשכים אל איזה מעבר. כל תו – הירוגליף פלאי, והם מפתיעים-מגרים בחילוף גונים ופתרון קיים, בשפע אנים ובקסמי חזון… מרחוק הם בהירים יותר ואינם כוים. ²

השניים: פרצופי-פנים, חדים-מחוטבים, סמורי-קוים, תויהם – אותיות מחכימות, יתרון רוח וכשרון. יש כוח שם, עמוד בקרבתם: אלה לא יכזבו, לא יתחלפו במהרה; משען נאמן, מקלט מבוסס – אבל גם מסגרת, גבול… ישנם רגעים ואחריותם המאוששת אינה מספיקה; ברגעי גורל אתה שוֹעה אל הראשונים, השקופים-פרחים.

שלישיים: פרצוף הרוב. ללא צלם. אחדותו מקרית, קלושה, אין גורל מאַחה; רק היופי יש יאצל על פספוסו ויציל את השלמות… יש והעינים מכפרות על חרפתו ומעידות על המקור האצילי.

י. אדם ובהמה

אומרים: הצד הפגום שבתרבותנו הוא המקצועיות ההולכת ורווחה ומנצחת. אט, אט מסתלק האדם השלם. מקרוקוסמוס משתכלל ומפציע ללא פגום. שלימות יחודו, מתרכז ללא גבול אין-סוף יעודו: האדם בתור אידיאה.

כי נעשה האדם חלק של אורגניסמוס מרובה קרני המישוש, משותף עם מליונים להכרה, לעלילה, לאחריות; לא הזדווגות טרנסצנדנטית עם כל האדם, עם הכל על כשלונו ונצחונו, אלא פחד מפני היחידוּת, מפני התגוששות פתאומית פנים אל פנים עם הפלאי, לא גיבוש ימים ושחקים, אלא מנוסה לשם – מפניו, עד ציר הקרח, להציל את עיניו; התערבות בהמון, הצטפפות בתוך המחנה הגדול מפני חשבון הנפש האורב, ולצרפו אל הסכום הכללי, אל חשבון אסטרונומי, קוסמי.

הראשון חי – – במידה ובמרץ שונים – חיי-כל, ונפתל תמיד בניגודי-יצרים נעוצים זה בזה לשם אחדות עליונה ב“אחרית הימים”… מעתה היצרים לא יצרו יותר זה לזה: הגבולים המטושטשים יתוארו, הכוחות יתוחמו זה אצל זה, זה תכוף לזה, אבל לא נושך בו בתאות איבה ואחוה, נלחם בו ומחמדהו, פוגע בו ומתאַוה למזגו בתוכו…

ואולי אז ירפה הקרב בין חומר ורוח, שנשכו התלכדו זה בזה מדור הנפילים והמעפילים, יחדלו הקרעים, הגלגל יסוב לאחוריו, והאדם יהיה לטופס תרבותי מסוג זה או שני, כמו שהבהמה, כשלעצמה ובמינה, היא טופס טבעי – אולי…

יספוק כפיו האידיאליסט: קלני מראשי.

כי יותר שפל ומגונה מאלה ה“מקצועיים” הוא הסוג של האנשים הפחותים, שאינם חולמים את התרבות הרוחנית הגדולה שנפלה להם בירושה, שהיתה להם לפת יומם, שהגדישו בה את מוחם על גדותיו, ו“יודעים” הם כל כך הרבה, והכל כה מחוור להם, ורהב יתרונם על הבהמה כה מעליב לפעמים.

זה האדם הקטן עם התרבות הגדולה המושל עתה.

רק לא הערכת אישיותו – לא עכשיו הזמן, לא לי היכולת.

נמוכי נהם אנו והד רעמו של הארי המת מתגלגל עוד מן הדממה.

לא צחצוח שבחים וסלסולי הספד – הנך מתבודד לנפשך ובנשימה מתאפקת ובלב כובש את עגמותו הגדולה, אתה נועץ מבט-פרידה באופק חייך. שם בשיפוליו מנסר את דרכו האחרונה למעבר עוד מאור אחד משמי שחרותך, מצהרי בגרותך.

מגמאה נפשך בכיסופי עצב את הנגוהות האחרונות, זיקוקי דיוקן נערץ, ובמהירות רבה מארגים מהם קטעי דמיונות, רפרופי אסוסיציות, דהים וחריפים כאחד, כלבלובי ארגמן וירקרק בשפריר הדמדומים.

ואתה תופש בהם ומהרהר מתוך הלויית הדמות המקסימה, המפלשת לנתיב נצחה.

וכך הנך מהרהר:

יכול הטבע לברוא דמות-צלם חדשה מאוצר המקוריות שלו, שאם יתכנסו כל חכמי סממנים לא יעמדו על מזיגת ארשת פרצופו, על הזיו הטמיר של האיקונין. אדם גאון. רוח ההיוליות עוקץ את נחירינו. יש אהבה מתוך הערצה, רוממות כרוכה בפחד. אתה רוצה לתפשו מתוך טפח יצירתו והוא מזדקף גם עליה ומעמעם בכיסוי טפחיים. תכרע לו או תחניף לו – קרבה יתירה אין…

אבל יש שהטבע מפרק את האחריות המעיקה עליו ביצירת כל גאון ראשוני, אינו רוצה לנסות את רוחנו בחבלי שידוד מערכות חדש, אלא להנות אותנו, להראות מקרוב-קרוב את עושר כבוד מלכותו – ואז הוא טובע את הדמות בחותם מוזאיקה נפלאה של גווני גוונים, שבה עיקר לא כל צבע וצבע לחוד – חידוש דוגמא של גנזי בראשית – כי אם ההרמוניה שבתמזוגת פספסנית, המשביעה את העין. פלא הקשת שבענן – צמצום החמה ברסיס, התפצלותה בהמון רסיסים. אין עוד אל-שמש רחוק, אב למעשי מרכבה, סוד ראשון לפולחן הקשת מקשרת, מגשרת למרומים. הילד פושט ידו אליה — — — הטבע, בנוח עליו רוח אלהיו היוצר, בורא אי-שם באין-סוף, במעבדה האלכימית שלו, כוכב-עולם – והוא, כטוב לבו עליו, בשעה שחציה קודש וחציה חולין, מנמר לנו מקרוב את כל חופי אפקיו בפנסי קסמים…

ניתק הרעיון ושני מזדקר:

בתור איש הרוח ואמן הוא היה חובב גאוני. לא אַמטוֹר עגבן, הקובע עתים של אהבים לאחת המוזות, אלא נוהג מדת פוליגמיסטן בכמה בנות האמנות והמדע. אבל כל זה כלפי חוץ. לפעמים גם קורטוב של פוזה. לענק הזה לא היה די כוח לכלכל את ערך עצמו ושלא לפרקו לרשות הרבים, וחשדוהו בטרזנות רוחנית. אבל כל עצמו היה האיש מונוגמיסטן טהור, אלוף נעורים נאמן רב חסד כלולות לרעיה יחידה, למלכת נשמתו, שכבשה לעצמה את כל אהבתו והתמכרותו וחלום חייו: תרבות ישראל.

נגוהות הפרידה השתפכו בשברירי אור עזים-מלופדים: הכל זרוע זיו וחדות זיו של הוייה מבוססת, רבת הגנזכים, שאינה נזקקת כלל לאורו הגנוז, הערטילאי, של רז הבריאה.

ואתה מכיר את האור הזה – ואתה נזכר:

הגאוניות יש בה מיסוד השלילה. אם משום סתירה לשם בנין ואם משום וויתור על כל הווייה פּשרנית. יש שהיא מזלזלת ביקר תלפיותינו ומחטטת מתוך חורבות את תמצית הנפתולים ליופי נאצל, עתיק ונצחי. אז משתקף בה שמחה אכזרית זו של חתירה על משתיתו של התוהו הקדמון, לקדמת-זמן, שלא סורגה עוד להיסטוריה. יש לו לגאון כיסופי יצירה יהירה: הכל מחדש מבראשית, מהאור הגנוז דווקא. נוחם אלהים טרוף-יגונים ותנחומי סתר לאלהים מטלטלים את נפשו. הוא מאוכל רעב, מכוּנף רזון – ומצית אש בגרנות השובע. מדיר הנאה מאסמי פרפראות, כי הקנאה לפתרון האחד והמיוחד מכרסמת אותו, מכבשת את רחמיו, מנדה אותו לאיי בדידותו. אין הנפש קונה שלוה ברשותו. הוא חוטף לבם של מועטים, המלקטים ניצוצות של גבורה ושל חוצפה עילאית.

הכשרון הוא חיובי. זמנו הוא ההיסטוריה. תחומי המציאות מתקפלים לקנה-המדה שלו. הוא אדריכל אומן. פלסו, ישרו, סלקו חורבות! לא תהו בראה, לבנין יצרה… כל העולם קיים עכשיו ברי לו, שהוא המקווה והמתוקן שכל העולמות שחרבו לפניו כולם אינם כדאים לו. בעל הכשרנות הוא מרא דחיטא. מחרשתו פולחת בקרקע לפי זריעתו ואינה חותרת מתחתיו. לו האסמים המלאים. הרעב אף הוא חיובי: תבלין לסעודה. סוֹלד הוא מפני הרעב האוֹקוּלטי הנ"ל. מתאמץ שלא לגרסו כלל, לכפור בו. מתחמק משכנוּתוֹ ורואה בו סתירה, קיפוח-תודה לגבי השפע הרב בעולם. יש פתרון פורתא הכא ופתרון פורתא התם, הוא מסתפק מכולם ואינו ניצב בחידת האחדות המוחלטה. הוא גם רועה ידידות, נוטה לבריות, אם מחיבה ואם שרואה עצמו פטרון וידו פתוחה לעזרה. הוא גם מסביר פנים לסיפוקי העולם, אינו מוציא כוחו אלא לדברים שבממש, ואין נפטרים מלפניו בלי פת, משען, קורת-רוח. הברכה שרויה באהליו ובו מתברכים.

האופק האפיל. הסתלקות. רק הד אחרון בוקע, צו מנהיג לעמו: עלה ובנה!… כל אסמי שלך – חזק ורש!…

ויש אסמים של מרי חיטייא סתם – ויש אוצרות-בצורת של מונבז המלך.

זכרוֹ של גזבר הרוח בישראל ואביר הקולמוס העברי יעמוד לנס!

עם מות ביאליק

“בּיוֹם קחתּי מהם את מעוֹזם משׂושׂ תפארתּם”…

— בטרם נעורר מספד – הס, הס! לרגע קט:

כי הנה על בור האומה עומד הצורף האלוהי ומשלב חוליה חדשה ברתוֹק ישראל עתיק-הזהב.

---

עכשיו, כשרווח זעיר שמעבר-לחיים מפריד בינינו, דיוקנו מתבהר במלואו, כאילו במעבר זה נתגמר כדי שכלולו ושרטוטיו קורנים וריאליותו מסתמלת.

עוד הד פעמיו האחרון מגיע אלינו, תלמידיו-מעריציו, על אדמות ימי-חלוף, אבל האיש התפשט כבר את לבוש דורו ודמותו מהלכת על פני כל הדורות.

עתה יבוא מלך אלמוות, המפסל בגדולי ההמונים ובגיבורי אספסופי עמים, שהם משליטים על עצמם, ויבחר לו את הענק המתדפק על זבול הנצח.

ותישאר לנו רק הדמות החקוקה על כנפי האומה, וחזונו שלכד אותנו על כל נתיבות ישראל המטולטלים, ומחרשתו-דברו ששלטה כה עמוק בקרקע האומה, כי הוא העמיק להפליג בו מרבת חורשים –

ולפידו שהפציע במלוא ערפלינו, שנוקר משלהבתיה למזרח, ואל המזרח שב. לפיד חצוב מאור שבעת הימים לאלהי ישראל, החוזר חלילה אל קצוי גוים ואל מקורו הוא שב.

ויתלקטו כל חיילי הרוח שבמחננו; איש איש על דגלו הערוף והמורד אל קבר מצביאו הנערץ.

ויתכנסו כל אלה המאמינים, שציון וסיני מרוכסים ניתנו לאבות האומה ויספידו את הצופה הגדול על הרי ישראל.

וכל שׂיוֹת האומה המפוזרות לרבבותיהן לארבע רוחות הגולה וכל עתודי חלוציה במולדת יבָכו את רועם הנאמן.

יבואו כל קנאי וכל עז לב וזעוף רוח ומר נפש בעם העברים ויקונן על שליט-עם, שבזבז נפשו לנו, שהקניא רוחו לנו, שלבו יצא עלינו בכל יום ויום – אך ידוע ידע גם להקשות לב זה ולזעום קשות ולזעוק חמס והתנוונות —

ואלה לא יעמדו על המספד המר: כל מי ששינה בחותם ישראל והפקיעו ללהטי כל תרבות קלוקלת וכל תורת חוץ.

וכל מי שזהמו את נצח האומה לכבשו ולרסנו ברתימת כל פוליטיקה גדולה או קטנה, ולקשטו בכל נימוסי נכר קיקיוניים.

וכל עסקנינו וציונינו אלה, שבפיהם הם קרובים לתרבות עבר וממלמלים רברבנות לכל עת מצוא, ולבם וידם רחוקים מכל מעשה ומכל אמון עד בלי מרחק.

הה, אלה אל יבואו לספוד על חיים נחמן ביאליק… נגביל את קברו הקדוש אשר גם שם ישלו את סנדליהם המסומרים, לא יקרבו אליו. אַל להם לנהוג אֵבל בבחיר אחינו. אל להם לתפוס שמו לשוא ולבכות את האבידה.

ואַל להם לגמור עמנו את המספד בתנחומי תחיה; המצביא מת – אך מחנותיו הנאמנים חיים עזי-נפתולים ונכוני קרב.

היום הזה, לפחות, יבושו ויבּדלו מתוך אבלי עם.

כי ביום הזה, על במותיך, ישראל, תרכין את ראש תרניך!…

כ“ב תמוז, תרצ”ד.

דברים שלא נאמרו במסיבה שלא נערכה ל“אהל”

על הצגת “אהל” הקרובה ביותר אל לבנו אדבר. זו שחטפה את כל חושינו כי ממכורתנו באה. ממחצב התנ“ך נוקרה, והמו דמינו אליה. על הצגת “יעקב ורחל” – דרמה או אידיליה תנ”כית. “אהל” נתן לנו בצורה כל כך מולדתית-ראשוֹתית, שכפונים ושקוקים הרכנו עין לאוזן, עד שכל היפה המיוּקר שבה, זה שנתגלה לנו שוב אחרי יובלי יובלים, לא נתן שהות ורוח כדי לעמוד ולתהות עליו, ויעמעם בהפלגת זמנים ושטחים שחריתיים, רב גוניים, על זה הנצחי והמוצק, שהופקע אט אט מגבולותיהם, ויהי לנו לא רק לרנן ילדותי, כי אם גם לסבל-בגרות ולמורשת עולם – זה שנהלנו עד הלום. ורק אחרי שהתפוגג ורפה מקסם המחזה נזדעזעה הדעת במעט, כי תוך כדי התלהבות שבטית-עתיקה נשתכּח דבר-מה חשוב ומעולה מזה: גזע ישראל וצמרתו.

כי לא ראי תפיסת הדרמטיזציה של התנ"ך אצל הנכרים כראי זו של תיאטרון עברי במולדת. אחד הגורמים לשיבתה של תרבות-עבר למקור חיותה ולעצמיותה. בודאי שיש השקפה אחרת בנידון שלנו, המכלכלת את האמנות באוביקטיביות משוחררה יותר, ויש לשער שדברי לא יהיו נראים ומקובלים אצלה.

האמצעים והמאמצים הלשוניים והאמנותיים בהצגה הם במלוא יופים ותוקפם: סגנון ופלסטיקה וריתמיקה מתואמים-משולבים, אור-ביכורים מפולש מעברים וצל ראשון ורך מגשש בשיפוליו, פזיזוּת מאוששת ורעננת השדרה וסלעיות, שרק עתה נתגבשה על דכיה…

די לראות את הסצינה הנהדרה בהפגש יעקב ורחל. הנף הפראי, צמא עלילות אדם, מלפף רגליהם הגמישות שטפיפוֹת נודדים ונעיצוֹת כובשי-תרבות קדומה כרוכות בעקבן. הגבר והאשה צופים-מצפים, תמהים נכספים זה אל זו, ורחל הודה ידיה באלם ערגתה: הנה-הנה הרה העולם בחבלי תשוקה את עם ישראל – בטהרתה ובאהבה ובראשית אונים. כל דמינו הפליגו לקצוי דורות וירוו עסיסיות קדמותינו. על סצינה זו יש לברך ברכת התחיה… אבל אחר כך, כשגז חלום חמודות זה, והנה נפשנו לא רותה עד כדי שברון צמאונה והיא מרגישה שחסר המזג, שממעין התנ“ך הגדוש שאבו לה מים צלולים, אבל חשים מי אפסיים… כי התנ”ך איננו אידיליה תולדתית גרידא, או רק התיחשׂות לגאון גזע עדיף, כי תמיד תמיד ובפנים שונים הוא גובל את החזון (בחינת “ואחות לוטן תמנע – תורה”) ומכל הדרכים הוא שואף לחזון. ואם התיאטרון העברי רוצה לאצול מרוח התנ“ך עלינו ואת החזון שבו יקפח, אז לא יועילו כל שבעת הקישוטים שיקשט בו את המחזה הביבלי, כי אף יחלוף הרטט הראשון הנה נתחייבנו ברוח החיה שבמחזה, שהיא השלשלת הריטרוספקטיבית, המקשרת אותנו אל אותו יחוס עתיק על דרכי פדן וכנען, שבלעדיה אצילות קדומה זו מתערטלת מתוכנה הנצחי… כי כמעט נגמרה הסצינה הנ”ל, ונשתלשל סיפור מעשים גרידא, מתובל בפסוקים קדומים והמסתיים בהם ללא הד-עתידות, הצפון תמיד בהכרתיות מכוונת מראש, שגורל אלוהי הטיל עלינו ונחקק לנו בספר-הספרים – כאילו היו יעקב ורחל לתנ"ך כלמך וצלה כעשו ובשׂמת.

בוודאי שכל שוליא וזוטרא, שהתמחה באָמנוּתוֹלוגיה, ירד עמי לתרעומת, כי אני מפקיע את אמנותו מחופשתה. אבל במקום שתולים אתם את אמנותכם בתנ“ך – הוא זוקק אתכם לחזונו על כרחכם. זהו חוסנו. זוהי אבסלוטיות, על כל שיטות תזזית באמנות. ואף כי אמנים רבים וגדולים יצאו למידות אחרות, העשוית לקסום בחידושן ובחריפותן ושעתן מסורה ועומדת להן – הן מתנגד לרוח החזון שבתנ”ך לשאת פנים כלפי “אמנות לשם אמנות” ולגרסה בהחלט. כי רק אי-האמצעיות בין צורה ואידיאה (במובנה המקורי) מהווה את האורגאניות וחותם-החיים בכל אמנות גדולה ושלמה – כל שכן כשנושאה בא לה מן התנ"ך, שתוכנו מחושל מתוכו, ותבלין אמצעים חיצוניים משובחים והקפדה אמנותית לבדם לא יספיקו לעברי… כי כן דומני, שרחל זו – אם ישראל – (ואין אנו יכולים כבר, ואין אנו צריכים להבדיל בין שתיהן שהן אחת לנו לכל הדורות), שהיא אינה מצויה להיות ניתנת לנו רק בטרמוס ארכיאולוגי של תנועות הרועפות כרסיסי טל, כמו שצפצופה רב החן ומגומגם הארטיקולציה ההגיונית אינו יכול לעורר כשלעצמו על סולם שירת האומה וקינתה את הרמיניסצנציה של “קול ברמה נשמע”.

המעט להחיות לנו את יעקב ורחל כטיפוסים מפוטמי קולוריט קדמוני, פריקולטוריים חצי-מדבריים: הווי כרונולוגי ללא חזון המסורת לא יפה לנו באמנות העלילתית השאובה מן התנ“ך, כי הוא מקליש את ה”מראש עד סוף" של תולדתינו… ולא עוד, אלא לנו יעקב ורחל הם דור שלישי לאברהם ושרה מאור כשדים, ומסתבר גם כן, כי אברהם הנו בן משפחה תרבותית, בן אציל לציביליזציה אכדית, והוא – וזה העיקר – נשיא הרוח של האומה יוצרו של המונותיאיסמוס, ולא איכפת לנו ממלומדים בעלי מקצוע, החולקים על יחשׂנוּ הרוחני – אין זה חשוב; לנו העברים אברהם ויעקב הם טיפוסים פטריארכלים במובן הרוחני של נצח העם, ורחל היא סמל אם-האומה, הדנה עם אלוהיו: הם לא רק אבות האומה במובן תולדתי – הם בעיקר האידיאה של ישראל.

הרבה ימים עשו חברי “אהל” במדבר, כדי לתר ולקלוט נימוסי הבדווים ואורחם ורבעם והביאו לנו דבר משוכלל, שגם הזר והניפלה שבו גרמו הרבה לגירוי סקרנת אוביקיבית, שהיא מספקת תמיד הנאה הסתכלותית. אבל אנחנו מתרגלים לאט לאט לכ אִכזוטיות, ובתנאי הטכניקה של ימינו היא הולכת ומתקהה ומתגממת – האם על ידה יתושש גם כוחו של המחזה התנ“כי, האם באכזוטיות שבו אנו באים להשתלט על רוחנו שנתרשלמה מקורויות, או עמה אנו באים לחזר על אומות העולם? כי דמו בנפשותיכם, שהתרחש נס ואנו יכולים לראות העינינו ראיה אמפירית ממש, את מתי-מדבר, כל אותם הששים רבוא, שמתו מנשיכת נחש ועקרב, משחפת וקדחת וכל מיני נגעים ותחלואים והם שטוחים על החולות בעוית-פניהם ושבץ המוות באבריהם וקפאון גבורות בשלדיהם – מה הי אומר להו ה”הווי" העתיק הזה כיום? אולי היתה מטלטלת במאפל דמינו המית-מה, שהיתה חוזרת היום או מחר לעולמה, שנקטם כבר תחת אפרו וחולותיו. אבל אם ח.נ. ביאליק חזה את מתי-מדבר ברוחו, במחזת המסרת שפלשו לעצמם דורי-דורות בניהם שבאו אחריהם, והאו תפס שוב ברוח המרד והגאון והמשפטים עם אלוהים ואדם שהם מַמרי ישראל הראשונים, לבשו אותה והנחילוה לעם-בנים מתקשה עם גויים וזמנים. – מה אומרת לנו שירתו-חזותו הוא – לנו, הנאבקים עד היום הזה על מורשת קדומים ורצים בתחייה ובהמשכת חזון קשה-תעודה לדורות שיבואו אחרינו, לנו ולא למוציאי אנציקלופדיות של נימוסים או דברי ימי ציביליזציות? לנו – מה עדיף: ההווי המדברי מאז, או רוח החזון, שהתחולל שם אז והניענו קוממיות על אף הכל עד הלום?… ותאיטרון איננו בית משכית לעתיקות, ותיאטרון עברי חלוצי הוא קריאה לחיים מתגברים, מיטהרים ומשתפרים באוירה של עצמאות עברית מקורית.

צאו וראו: אם חוקר או הוגה מבקש לו את editio princeps, הדפוס הראשון של איזה ספר ישן – הלא לא את ניירו ואת אותיותיו הוא מבכר על אלה של היום, כי אם את רוח הטהרה המנשבת מאבני היצירה, שהגהת המחבר סילקה משם כל שיבוש וסירוס… על אחת כמה וכמה כשבאים לגול לפנינו את התנ“ך – כמה צריך להזהר, אין אידיליה גרידא, המתערסלת שעה קלה בנדודי מזלה וסוגרת סוף סוף על מעגל שלווֹת, ועוד יותר אין הומורסקה או גרוטסקה גרידא מתאימות לרוח התנ”ך, שהטראגיות האנושית, טראגיות הגבורה האמיתית (לא זו של פאטאליזמוס או אביריות) פועמת אותה מראש ועד סוף.

הלא גם לבן זה, הארמי-הרמאי, הוא לא סאטיר כנעני-מזרחי, הוא בא-כוחה של הגאלריה התנ“כית, ולכן יש בו, בטיפוס השלילי, מומנטים יפים-טראגיים כמעט, כשהוא מדביק את יעקב בהר הגלעד ומזהיר בו ברחמי אב: “יצף אדוני ביני וביניך…אם תענה את בנותי ואם תקח נשים על בנותי – אין איש עמנו, ראה, אלוהים עד ביני וביניך”. ועל כן צורמת את האוזן הפתוחה לרנן-ההוד שבתנ”ך הסלסול המחורטם, היוצא בהשפלת עינים ופיזוז ידים, מפי המברכים את רחל באותה הברכה האמהית, הגזעית-בראשיתית: “אחותנו, את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער אויביו”.

ימים רבים אחזיק טובה לחברי “אהל” על העונג השפרירי-צפרירי שהעניקו לנו ב“יעקב ורחל”, ולא בתור הערות-מוסר נאמרו הדברים. חפצתי רק – אם כי אינני מבקר מצחצח בטרמינולוגיה של אמנות תיאטראלית וגם אינני בקי כל עיקר – שיורשה לי לברר עוד צד וכיוון אחד, הנראה לי כראשם דרכים…ואולי מפני שב“יעקב ורחל” הבכיר “אהל” את פגתו בדראמטיזציה תנ“כית נשתכר מבוסרה המבושם – יחתוך בבשר התנ”ך החנוט ויתן לנו נתח חי וטרי, ולרוח הפועם אותו לא הספיק לחשוש. ואם בתור דוגמה ראשונה הצליח בבחירת “יעקב ורחל”, מפני ששחר-הילולים זה, לבלובו ונגינתו הרחוקים, דיים לקסום לעייפי ערב וצמאי היום החדש כמונו עתה – בכל זאת, על התיאטרן העברי, הרוצה להמשיך כיוון זה ולהכנס לעולמו של התנ“ך, לדעת כי רוח זה לא יריק את רשותו כולה לקסמי אמנות ולגעגועים גלומים מתענבלים על ערבת מולדת, ללא פעמון החזון שזעזע פעם את ימה והריה, ללא שתוֹק עוד עד אחרית זמנים. כי בדראמטיזציה ביבלית לא המלה התנ”כית עיקר, כי הדבר התנ"כי.