פקח מיכאל שנטו את עיניו: בקרון רכבת הוא יושב. אין איש על ידו. מנורה זעומה מפתה צללי־ליל להגיח ממסתריהם ומרגיעה: הפחד מה מליל, הפחד לא מילל! ואולם בפינה – כעין דמות. מתאמץ מיכאל שנטו להניס את שפיפון התנומה, הפורש רשת שחורה על עיניו, המעלה חלומות מוזרים… ואינו יכול.

והנה הופיעה הדמות: אשה. ותקוד לפניו ותאמר: את אשר את נפשך ידעתי לא מתמול ולא משלשום. הלא על פסגת הלידות פגשתיך – ואני מצפה לחתני. שלו הייתי כולי כלה רעננה. רמש כי רשרש בעשב דימיתי: פעמי חתני שמעתי, בוא יבוא אף יקחני. רוח שפיים ירדה עלי לעת ערב ללטפני למען ינעם בשרי לחתני. טל־בוקר מגד־שמיים רחץ את עורי למען ילבין פרח־פלא בליל־קסם שי לחתני. באת אתה. לא אתה היית חתני. שמי היה אריאדנה ושם חתני בככוס. אולם שמך היה זר וקר, ועיניך המביטות נכחי רואות אפקים מדמדמים באין. לא אותי ראו עיניך. לא לקראתך התרונן שגעון דמי. ולמה הופעת פתאום להחריב את מגדלורי? את כפי הרותחת לקחת בידיך הקפואות ומשכתני אחריך. אגלי־טל השקיתני ועל במתי־עב הדרכתני. כוכבי־אכזב הדלקת על רקיעי־בלימה להאיר נתיבותי. כי יראת: אולי תחרוג נפשי אל חתני. עתה ידעתי: היית רוצח! מיילל גופי הנסער בלילות־נדודים, יען כי לא פי גבר שתה לרוויה ממעיינות שדי. בקוצי דרכך נפצעו רגלי – איככה אשוב לדרכי? מה יתנו ענניך הקודרים והאדירים, אותו אהבה רחוקה? הלא אשה אני ונבראתי למען אלה החיים!

פקח מיכאל שנטו את עיניו. שפשף את עיניו אחוזות החלום. האמנם הקיץ? לא חזות־תעתועים במדבר? האשה יושבת בפינתה. ייתכן, כי באחת התחנות נכנסה. מסתכל מיכאל שנטו: לא זרה היא… הלא זאת היא דמות הילדה החוורת עוטת־השחורים, זאת היא האשה שבעת־הנסיונות, המספרת בדחילו על הקדוש, שעלה על המוקד מפאת עצמת השנאה לעזר־כנגדו, ועל הנזיר העוין את רוך החיים עד עלותו לשיא השיאים של השגעון. זוועת־אשה! הייתכן, כי רוח אלוהים תרחף על פני החיים בעוד האשה בחיים? הלא אף אפלטון האלוהי הדורש: במדינה המושלמת לא ייתכנו רתוקות בעל ואשה לצמיתות, כי דרור ייקרא לשניהם – אף הוא ידע כי האשה היא התרדמה הטובה לגוויה, הרפאות לנפחדים. נכון הוא: לא נבראה האשה אלא לסתום את הפרצים בהגיון גבר. פיתיה, סיבילה, דיוטימה – היו כוהנות־קודש בהיכל אשר לא לשכל הישר. השכל הישר הוא הבונה, וכוח האשה בהיפוכו.

כזאת דיברה האשה מרינלה באזני מיכאל שנטו לפני שנים. בדבריה יקדה השנאה לנפשה בגלל היותה אשה. למה לא נולדה אף היא כאחד הגברים הנועזים, המיטיבים לצוד נשים במכמרותיהם בבוא תור השעשועים? למה לא תהיה אף היא רוכב משתולל, הרודף רוח לעת חשק? אשה נולדה ועליה לחכות בחיבוק־ידיים. זה טבעה וזה גורלה. ללא הועיל כל מרד – רק היודעת זאת תבכה את ימיה כבת יפתח. אולם נדר־הגורל לא יופר…

לשוא פתח מיכאל שנטו את פיו לנחם. היש נחמה ליודעת? בידעך כי הרע אונה, כי הרעם הכה, כי מלאכי־החבלה עשו את מלאכתם – הישדלך בדברים אפילו החכם באנשים? דיבר מיכאל שנטו על האמונה האלוהית, על ניצוץ הקדושה העליונה, שרק מכח האשה לעוררו. זימר לפניה על שיאי אושר נעלמים, הצפונים לאדם השואף. דיבר מיכאל שנטו בחידות ובמשלים. הסתייע בדברי חכמים ונבונים מכל הדורות – לשוא. את רוחה הנסערת לא הרגיע. עיניה הכחולות־ירוקות הפיקו חכמה, ושפתיה עדינות, מקומרות מתולמות – משכן תעלומות אין חקר, מצולות אהבה גדולה. באלה הרגעים, כאשר ישב מיכאל שנטו נוכח האשה הרעודה משנאת־האשה, הרואה באהבה רק אות קלון לעצמה – באלה הרגעים רצה להקריב את שפתיו אל שפתיה הנסערות ולומר: הלא גם את אלו השפתיים ינשק לבסוף פי גבר. ואולם – בין־רגע הניס את נצנוצי זכרותו בתיעוב. לא זאת האשה תעיר אף תעורר אותו. הלא זאת היא דמות החכמה הנשית, כוהנת בהיכל ולא שפחה חרופה. ובהביטך לתוך העיניים האלו תראה מרחבי עולם. בבבואת המצח הגבוה־הצחור תראה שדות שלג, תשאף רוח הרים ותחיה חיים מרוממים. כתער הוא הסנטר המחודד, סימן הרצון והכוח. אשה תקיפה, מי יקום עליה בזדון? מדבר מיכאל שנטו את דבריו, מסתייע בדברי חכמים ונבונים מכל הדורות, אך הוא עצמו, מיכאל שנטו הגבר, המופלג בתורות, הבקיא בחכמות, דומה שאינו אלא טפש לעומת הדמות הנשית הלזו.

ימים רדפו ימים. לעסקיו הלך מיכאל שנטו. בספרים חיטט לבקש חכמה ומיכאל שנטו לא ידע, כי הוא אחד המתחקים על שורש אמת. לוא שאלהו איש לפשר הביטוי אמת, לא היה מוצא תשובה בפיו. איזה כוח מופלא הושיבו לחפש. בימים ההם ראה ניצוצות וזיקים, סופות וסערות, נמשך אחר שלל צבעים ושפע צלילים. בירחים ההם שכח את האשה מרינלה.

שכח מיכאל שנטו כי יש בעולם נבל־פלא, שמכוחו מתעלה האדם עד היותו לא־אדם. שכח כי צלילי הנבל הם קולות הנשכחים באלה החיים. המזכירים חג, המעוררים זכרונות הגזע הטובים – קמיעי החיים בכלל. כי רק מכוח הזכרונות המדמדמים בדם, מסוגל האדם לעבור בעמק הדחלילים הזה ולא להתפלץ. רק הסגולות הטובות של קמיע־הקסם הזה, של רז־הדם הפלאי – תמצית גלגולי הדורות – המופיעות רק לעת רצון בחיי־אדם, ברגעי השראה, הן אבן־הפינה של החכמה והקיום.

בימים ההם קיבל מיכאל שנטו אגרת מידידו גוסטב רחבין: “בוא אלי לנוח קצת. טוב לחיות בפרבר, לשתות חלב חם ולהתפרקד בגורן על השחת. בוא! מוכנים לך ביצים טריות ובשר אפרוחים וידיד נאמן…”

קם מיכאל משנתו ונסע.

כה טוב להסתכל במבנה הגוף החסון אשר לגוסטב רחבין הידיד. חשוף גב וחזה וחבוש כובע רחב־שוליים, המכנסיים דבקים במתניו, התרוצץ בחדר. כוח עלם שופע מילא את החלל. טוב לראות שרירים בולטים, חזה רחב ולהתענג למראה מערומי עלם. ועם כל זאת: מה נשית היא הגומה בלחיו הימנית!

– “גומת־חן לך גוסטב”, מעיר מיכאל שנטו בצחוק של מבקר־מומחה.

צוחק גם גוסטב רחבין העלם. כך צוחקים העלומים, החזה הרחב, השרירים הבולטים, גומת־החן. צוחקות עיניו האפורות־הטובות, הששות על ידיד, המבינות.

אולם בבוא הלילה, ברפדו את היצוע הרחב לשניהם, נוגות העיניים. אפורות, טובות ונוגות. רצה מיכאל שנטו לנשקו בגומת־החן. אותו לילה דיבר גוסטב רחבין:

– “ככה כתבה מרינלה…”

– “מרינלה?”

כן. מרינלה שונאת־הנשים המושבעת, מרינלה, המתאבלת הגדולה, נתנה את לבה לבעל הגומה. הלא איש שרירים הוא. הלא מבין הוא, חסון הוא, הוא ילמדנה דעת, הוא ישאנה בזרועותיו אל מפרץ־השלווה. מפרץ־השלווה! אל מפרץ־השלווה חותרת כל אשה…

שמח מיכאל שנטו. בוודאי. הגיעו ימים טובים אף למרינלה. הגיעו ימים טובים אף לגוסטב רחבין. הרי קרובים שניהם ללבו. מצא בן־זוג את בת־זוגו. ייתכן שתורת ההשלמה לא תכזב הפעם. מה טובו חסדיך, הגורל! מה טוב לב מיכאל שנטו בשמחת ידידו!

באותו לילה קרא גוסטב רחבין את מכתבה של מרינלה בעל פה:

“הולכת אני מעמך ובלכתי הנני בוכה. אתה היית הקודם הגדול, הטייס הנועז, קל־הכנפיים. כה טוב היה לדדות אתך מגבא אל גבעה, להריח את ריח הבושם אשר לעלומיך, אתה היית אח טוב, הזורה שושנים לרגלי אחותו הקטנה. אתה היית המלאך הטוב המסתיר בכנפיו את הזוועה. ואולם – הלא כמוני תדע גם אתה, כי זה הזקן האכזר, היושב במרומים, ירתק בזדון איש לרעותו כדי לערוך משחקי אהבה וחיים. ידעתי. שנינו לאינו מחוקי החיים. לאינו מעתיד שלאנן, הנשקף לנו תחת תאנה עבותה וגפן פוריה. לא נהיה עבדים לעריץ הנעלם, הרואה בנחת אדם וחווה עובדים בזיעת אפיים ומקימים דור עבדים”.

בכה גוסטב רחבין בעל השרירים לעת לילה – ולא בוש. בעלות השחר נסע מיכאל שנטו. הלא לא סבא מנחם הוא. לא גואל צדק. אדם הנהו. הוא בא לשמוח עם שמחים, כי טובים הם אלה החיים. היתן ידו למורדים? היהיה אח לצרה? או אולי יאזור עוז להתיר אסורים?

עצם מיכאל שׁנטו את עיניו: לא יהגה במרינלה האשה, ההורסה טירה בנויה לתלפיות בחמת שגעון. אין שגעון בעולם. אין חימה. מיכאל שנטו רואה רק את השמיים התכולים. ויש ספרים קדושים בבתי הגנזים ובהם כתובים גבורות הבורא. בספרים אלה יהגה יומם ולילה. כי בהם האמת. ואולי לא זו הסיבה הממריצתו לראות את השמיים התכולים ולבטוח באב הטוב במרומים? אולי לא זו הסיבה, אשר המריצתו לעזוב את בית ידידו עם שחר?

ועתה הנהי פה. הלא מרינלה היא היושבת בקרון הרכבת. בפינה, לאור המנורה הזעומה. הנשכח מלבו זכר המכתב, אשר הריצה לגוסטב רחבין הידיד? מרינלה! שחור מני שחור שערו של מיכאל שנטו, מדובלל הוא וזקוף – קרניים נוגחות. ריננו אחרי מיכאל שנטו הנשים. כי אף עיניו נוגחות – השמעת אף אַת מרינלה? המשום כך השפלת עיניך בפינה לבל יכירך?

תלמידה בכרם משחקים היתה – מספרת מרינלה לידידה מני אז. רחבין? כן, לרחבין נישאה זה כבר (הייתכן: לרחבין, ולא לגוסטב). אמנם, נכון הוא: הנשואים האלה הריהם כהתפשרות עם חוקי החיים. נשואים – מעווה מרינלה את פניה. וכי מה תעשה אשה, השואפת נהורא מעליא? מעטות הברירות: כרם שחקניות או רקדניות, ניצוצות נורא קדמאה… או נעצוצי בושת וזנונים. אורח נשים – מעווה מרינלה את פניה.

אמנם נכון הוא: עיני גוסטב רחבין היו מקור התעודדות, היטיבו נחם. אמנם, נכון הוא: אשרי האשה, כי תמצא ידיד נאמן להעבירה בשלום מדחי אל דחי. על ברכיו ישבה ובכתה את בכיה באין מפריע – חיק אם טובה. וכי למי תתן את בכיה אם לא לידיד הנאמן מכל? את צחוקה תפזר לרבים, את יגונה תשמור לאחד. ולא קלה היא דרך חייה. לא קל לעלות הרה בחברת האמנים. לא אחת ולא שתיים נאסף הרוק בפה: לירוק בבוז על אלה הדלדלנים מגביהי החוטם, הצופים אך בשדיים וברגליים. מה רבה חכמת רחבין בעלה! אין כמוהו יודע להרגיעה. הלא אף את לב המחזיקים בשבט הבימוי הצליח להטות לחסד. את כל זקיפי החיים הכיר. אין כרחבין לחכמת אלה החיים – התרוננה מרינלה בקרון הרכבת.

– “אכן בחרת כלבבך?”

– “בחרתי. בחרתי בתיאטרון. אמנם, רבים הבזיון והרוגז גם פה. התפקידים מעטים והקופצים רבים. נטית־לב של המחזיק־בשבט מכריעה. אולם החכם והבקיא בדרכי עקיפין, לא ייכשל. רחבין הוא הבקיא הגדול, היודע את סוד התחבולות הבדוקות אשר תכזבנה. ואף אני למדתי לעמוד במבחנים. אולם – לא שחקן היה רחבין”.

לא שחקן היה רחבין. לא חבר למקצוע. מקץ ימים לא יכלה לשפוך את לבה אפילו לפני האיש הכל־מבין והאוהב. יש אלפי דברים וחצאי־דברים אשר לא ייאמרו בפה, יש רבבות רמזים שאין להביעם. האפשר לספר פרטים ופרטי־פרטים? הלב הולך בו ברגע אחר דברים אחרים. העצבים מתוחים. וצריך לחשוב על יום מחר. הגוף עייף. ואין פנאי. הלא אי אפשר לשפוך את הלב מדי ערב. מבוקר עד ערב חזרות והצגות. ויש כי בשובה הביתה ולבה עולה על גדותיו, ישן רחבין שנת ישרים… וחסרי־דעת.

למה הכניסה לכור הנסיון? חשב כי זוהי הדרך: כהונה. רחבין לא רצה, כי אף היא תהיה כאחת הבובות הטרקליניות, לא האמין כי יש נשים הרואות בבעל את נזר חייהן. לא האמין אף לא רצה. אולם האמין כי כאיש האשה. אף רצה בזאת. הוא פתח לפניה את הספר הטמא של אלה החיים למען תראה ותבין. הוא הסיר את הצעיף, והיא הציצה. למה הראה לה את שבע תאוות התועבה? הלא עשרת מונים טוב לעוור העומד על פי תהום, מאשר לאיש הרואה כי אין מפלט.

– “ואת מי את אוהבת?”

– “אהבתי ואני אוהבת את רחבין”.

את רחבין היא אוהבת. רק אותו. בו בחרה לאלוף נעוריה בלב תמים. לאחר שכתבה אליו את מכתב־הפרידה, לא עצרה כוח. אל חדרו חדרה ושוב לא נפרדה ממנו. ביום בו נסע מיכאל שנטו…

– “ידעתי שתבואי…”

לא שמעה מרינלה לחש־נחש.

וכעת היא מוכרחה לשפוך את לבה: ילדה רכה היתה (ילדה רכה היא גם היום – חושב מיכאל שנטו). ואף כי הבינה את מזימות הגורל, השלימה אתן בגלל רחבין. החליטה להיות אשה נאמנה, ידידה מסורה, אם לילדיו, עקרת הבית. מה אכפת לה אם זה היושב במרומים, יהנה מזממיו שהצליחו? ואם נפשה תיכלא בסוגר – הלא בגלל רחבין עשתה זאת. ואולם הוא את קרבנה לא הבין. ואולי לא רצה. הוא פתח לפניה את כל השערים…

ומשום מה נחרש מצחו תלמים תלמים? באחד הלילות שבה הביתה, והנה תלמי מצחו משחירים ומעמיקים. סלק את תלמיך – מתחננת אשה נאמנה באזני בעלה. אולם התלמים לא נסתלקו. האם לא התלמים האלה הרחיקוה מהבית? התעצור כוח אשה שופעת תסיסה והתרוננות לראות תלמים משחירים מדי שובה הביתה? הלא את הצללים המאיימים רצתה להשכיח בפנותה אל אולמי הריקודים הפזיזים. רק אותם. אמנם: בנשף ההוא התעלסה באהבהבים. צעירה היא. בבלותה לא תקום לה עדנה. ואם נתפייסה לחוקיהם של אלה החיים, הרי מוטב לשתות מקובעת התענוגות ולא לצלוע בצדי הדרכים. שונאת היא את המתחסדים! רחבין עצמו היה קובע מזמורים לחוות החיים ולשכרון הנעורים ולהימום החושים המלא? היא תלמידתו, אך למה לא סרו תלמיו המאיימים? ואם לא נאות היו הליכותיה בעיניו, למה לא הוכיחה על פניה? רחבין כלא את פיו. והבית היה כבית־חולים.

ידעה, הרגישה, כי רחבין אהב אותה (אהב? ואינו אוהב? רחבין, איכה?), אולם את התלמים שאת לא יכלה. הוא ישב בסירה אחרת, והתחיל מפליג ממנה והלאה. לעזר־כנגדה היא זקוקה. מי יראה לשלומה, מי ישא כליה, מי ילוונה בשובה הביתה מעבודתה? והרי רחבין לא יוכל לעמוד לימינה בכל שעה; ועם מי תארח לחברה בצהריים? התמצא לומר, כי חטאה בשבתה אל שולחן אחד עם זה השחקן הצעיר, נושא מזוודתה, פאול? (פאול? הלא אף אותו מכיר מיכאל שנטו. אך הגם למגיש טס־תקרובת על הבמה, ייקרא שחקן?) חבר הוא, חבר מסור. אף בגיבוש התפקידים יעזור לה. כי טוב לשבת סמוך לחבר שחור־עיניים זה ולדעת: יש על מי להשען, יש בטחון. החטאה בנשקה את זה החבר המסור במצחו נשיקת־תודה? ואם כאלה הם פני הדברים, הרי לא באשמתה מצאו באחד הימים את רחבין על שפת הנהר במצב ההתעלפות?

היאמר איש בעולם, כי בגללה נפל למשכב? הרופאים מודים בעצמם, כי למחלות רבות אין כל רפאות, מלבד טיפול טוב של ידידה נאמנה או אחות אוהבת, אולם היכלה לגדע את עתידה בתיאטרון בגלל מחלה, אשר אף הרופאים לא מצאו שם לה? רחבין עצמו לא רצה בזה. הוא שלחה מעל פניו – התהיה לו לאומנת בעל כרחו? הלא המחלה אינה מסוכנת. רופא־הבית הבטיח, שרחבין ישוב במהרה לאיתנו. התפקיד החדש היה אחד החשובים במחזה, ועתיד היה לחתוך את גורלה. על בהונות רגליה התהלכה בשובה הביתה בתום עבודתה. ולמה היה נותן בה שתי עיניים יוקדות־מתחננות? היא חרדה תמיד לשלומו, והרופא היה מדווח לה לתיאטרון את ממצאי הבדיקה. היא אוהבת רק את רחבין. עליו היה לדעת זאת, כי אין חכם כמוהו. ואיך זה נעלמו לפתע שתי עיניו האפורות־החמות־המבינות? היכלה לדעת כי רעל מפעפע מכלה את חייו? ומי עוד כמוה מוכרחה לעמוד על המשמר יומם ולילה מפחד רכילות החברות? כמו זרה היתה בבית בעלה, כאשה המבקרת את קרובה החולה בבית־חולים.

הבריות ריננו אחריה בעיר. אולם התחדל אשה כמוה מידידות בגלל דיבות שפלות? אין כרחבין בז ללהג הבריות.

אך למה יקדו עיני גוסטב רחבין העלם, שני פנסים מאיימים: סכנה? וכאשר עצם עיניו גדלה האימה שבעתיים. כשכיב מרע היה, באפס מעשה ובאפס דיבור בילה רחבין את ימיו בביתו. בריא הוא בגופו – פסקו הרופאים. בריא הוא – גזרה אשתו מרינלה השחקנית. ואף־על־פי־כן – כאילו שותק דיבורו. כאילו… גוסטב רחבין שתק.

היש חטא בדבר, שאחד משבעים מעריציה הגיש לה זר פרחים בגמר המערכה השניה? ואם נענתה להזמנתו וסרה אתו לאחר ההצגה למסעדה? – הלא רק מפני דרכי נימוס עשתה זאת למען ידידה הטוב, השחקן הצעיר. הרי כך עושה כל שחקנית, כך דורש המקצוע, כי שחקנית בלי מעריצים לא תתכן, כשם שלא ייתכן תיאטרון בלי קהל. האמנם קרו מקרים של פראנויה במשפחת רחבין?

ומה טוב לסור לבאר אחר ההצגה. להניס עיני קדרמות מלב ומעיניים.

השולחנות מצוירים שתי־וערב ורוד. הקירות שתי־וערב ורוד. שתי־וערב תסרקתו של הפסנתרן… שתי וערב ורוד… והנשים המסובות – שתי וערב ורוד הן בים השחור של תלבשות הגברים… בבקשה עוד בקבוק… בבקשה עוד שניים… מרינלה היום המכבדת… ושם מעבר לפרוכת: צל חמק. מרינלה מזמינה היום: שלושה בקבוקים. יחי שתי־וערב ורוד. הקם גוסטב רחבין ממשכבו להציץ מסדקי הפרוכת?

תודה לכם, ידידים! תודה לכם כי ערכתם נשף השתי־וערב הורוד למרינלה. השתי הסביל הייתי אני, והצל המציץ היה הערב, וזכרונות עבר מעטים היו ורודים.

היו שלום, ידידים!

אפשר מאוד שגוסטב רחבין שוכב על משכבו ללא־נוע ועיניו עצומות. אפשר מאוד שאזניו קולטות כל טקטוק־שעון לרגעיו לנחש את שובה של מרינלה. והלא רחבין מני אז היה שמח בשמחתה, היה נהנה מגודל רוחה, מתנועתה הרחבה, מפליטות לשונה המפולפלות, החצים השנונים הללו הפוגעים בלב המטרה.

הך, הפסנתרן, בקלידים! הך בקלידים כבדים להדהים את הפחד העולה. הדודות האפורות מדדות על השולחנות – אחת, אחת, אחת. הדודות הרזות והאיומות. אפן מעוקם ורגליהן רגלי תרנגולות, והפה חסר שיניים –לוע העבר, והכתונת דקיקה – פרגוד אפור־מרופש.

עם בוקר היא שבה הביתה, בלווית הידיד הנאמן, נושא כליה. והנה הדלת נעולה. לדפיקות אין עונה, הייתכן? לא יפתח המפתח שבידה, כי הבריח הפנימי עוצר – השוטר הבקיע בכוח: נתרוקן הקן. מן החלון קפץ איש. על מטתה מתבוססת בקרעיה האדומים הבובה – ההיא אשר קנה רחבין ביום כלולותיהם. כדמות מרינלה וכצלמה היתה…

קרעים שמלת הבובה, רסיסים ראשה.

על ברכיה נופלת אשה להתחטא:

– “לא אני חטאתי לבעלי! לא בי האשם שצלל בתהום אין־חקר. הלא אדם וגורלו. הלא לבקשו יצאתי ברחבי הארץ, לילותי בדמע רוויתי, אף מכהונתי פרשתי – הבי האשם כי לא מצאתיו כדי להשיבו אלי. שמי מרינלה. את ה”מר" טעמתי לרוויה. אולם מה פשר “ינלה”?

וכמו ביום השנאה, כאשר שפכה לפניו מרינלה את מרי לבה, כאשר הוכיחה באותות ההגיון והחכמה את זעם גורלה של האשה, כמו ביום ההוא לא ידע נפשו, לא מצא די חכמה באמתחתו להשיב אחור את ההוכחות המוצקות. כאז כהיום – טפש היה מיכאל שנטו. הרגיש את כוח ההגיון המיוחד־הנשיי המכריע. היש להשיב ריקם את פני האשה? היש למנוע ממנה את קרני־האור המועטות, שכפתה בכוח עדשות נפשה, כי איתן רצונה לחיות אף־על־פי־כן?

את דמעות מרינלה מוחה מיכאל שנטו.

– “שבי, מרינלה, השמיים עודם בהירים ובשמיים אב טוב ורחום!”

– “אתה בעל־הרחמים הגדול, אתה…”

– “לא, לא אני!” פורצת צעקת חרדה מפי הגבר מיכאל שנטו, מי־שהיה ידיד.

 

חצר מטרה ללא מטרה    🔗

צלצלו הפעמונים, קשקשו הצלצלים, הריעו הנוסעים הצוהלים. אופני העגלות מקושטים שושנים ראשי הסוסים ענודים חבצלות־הרים, העגלונים חבושים קובעי־רקפות. שורקות השפתיים, מצליף השוט, מהבהבים הפנסים.

מי הנוסע?

אלה בני־בלי בית, אלה אבירי בירית הקשת, אלה קולומבוסים! המחכים לכוכבם¹־מדריכם – כולם באו לקדם את פני מרינלה.

– “תחי מרינלה, האשה הנאמנה!”

– “תחי כי יצאה לחפש את אלוף נעוריה!”

– “תחי כי לא מצאתהו!”

עורו הסוסים לכבוד האשה הנאמנה.

עורו כי חג הלילה למלכת הנשים, חג הלילה לחכמה בנשים, אורו מחשכי־אוולת!

תחי מרינלה, השה לעולה!

כל הנרות הועלו בבית, כל הפנסים הודלקו, למנצח על הגיתית!

ושם החג: אריאדנה המחכה לבככוס.

את השם השמור בסוד גילתה מרינלה למיכאל שנטו ידידה החדש. אף קידה החוותה לפניו כאחת מרואות פני לואי הי"ד. כי אריאדנה עוברת ימים רחבי־ידיים והרים גבוהים ונהרות עזים – את בככוס לא תמצא שנית. והיא חוגגת ברוב פאר – חג אזכרת נשמה.

לא ענה לקידתה מיכאל שנטו המוזמן אף הוא לפקוד את נווה האלמנות. בכור הזמזומים והכרכורים, בין ההוללים והמתחבקים, בין הזוללים והמשתכרים ישב גם האורח החדש – הזר.

– “מרינהלה”, נוסר קול צווחני, “לא אהבה את בעלה מימיה”.

– “מרינלה”, מקרקרת לשכנתה באה־בימים שעור פניה כולו פוך, “שיחקה אהבה”.

– “והיום היא משחקת אלמנה”.

– “ומחר תשחק כלה”.

– “ומחרתיים גרושה”.

מיכאל שנטו הטפש ראה פנים קורנים מאור גדול ועיניים תמימות ורודפות טוב וחדוות חיים לשמה. משי, ידי־טיפוחים ענוגות, תנועות מנגנות, גופים גמישים הנעים בקצב, דמויות מרחפות בעולם שכולו נוגה (האפשר כי כל אלה יסודם בשקר?). והלא – ידע מיכאל שנטו – אף־על־פי־כן אפשר להגיע אל שיא האושר, אף־על־פי־כן, מרינלה.

– “אף־על־פי־כן” – מכה אחד אהבן במצלתיים.

– “דום־דום” – עונה שחקן צעיר בתופו.

– “לא־א־א־א־א…” – שורק מאן־דהוא, הג’זבנדיסטן השמן.

– “אנחנו נכבוש את אירופה!”

– “אנחנו נעקור את חיי המשפחה!”

– “אנחנו בני־בלי־אתמול – בני המחר!”

– “הראית את השמן?” שואלת מרינלה את מיכאל שנטו היושב בפנתו, “הלא הוא הוא מעריצי הגדול, הוא הנדיב רחב־הלב, הוא שהזמינני לבאר אחר נצחוני הגדול במחזה”.

השמן ישב בהרחבה על שני כסאות, אצטרובל של נייר על ראשו, אגרופיו מתופפים בעוז: מרינלה, מרינלה, מרינלה!

– “פניו מעידים בו, כי איש הרוח הוא”, בוחן את לב שכנתו מיכאל שנטו.

– “היטבת לראות”.

מזגזגים זוגים, מהדדים פיות, שורקות משרוקיות, נקרעות פרוכיות, קיר פתח לועו:

בככוס הנה בא!

קשקוש, תרועה, הומה־מהומה, לגיון נימפות פורץ, נשים אחוזות תזזית. הוי, צללים! הוי, חלילים! הוי, פיות מריעים!

מי הוא זה?

הלא זה חיל בככוס השכור. בככוס הטוב והמיטיב. בככוס הגדול מאז ומעולם.

והנה הוא בכבודו ובעצמו: בככוס. עור־נמר על מתניו, שריריו עשת, שערו לפידים. הנה הוא מקפץ כנמר, כובש מכשולים, מבעיר תשוקה:

היכן היא? אריאדנה!

על יד מיכאל שנטו עומדת מרינלה.

– “אכן זו התשורה הכינו ידידי לשובי?”

– “אכן זהו השחקן הצעיר, הידיד בצרה?”

– “כן, זהו פאול”.

– “ראיתי”, אומר מיכאל שנטו, "בככוסים וסבסטיאנוסים קדושים, הלא יכהנו קודש בתערוכות ובבתי־נכות. כך ראום גדולים ממני בתורת הגוף והצורה. יש אחד בככוס של טינטוריטו בויניציה העיר. יש אחד עלם רך, מושך לבבות, הלא הוא החלום על אושר. הלא הוא עצמו השכרון, ולא אך סמל קר עוטה אשכולות ענבים. הלא הוא המושך להעפיל הרה אל האולימפוס, להיות שם אל בין אלים. למראהו אתה טועם טעם האמברוזיה, בבואתו מעוררת בלבך את זכר הימים הטובים ההם, ימי חלומות־הפלא, ימי ההמראה על במותי־עב ורודות בדרך אל המרומים.

זגזגו זגזגים, הידדו פיות, שרקו משרוקיות:

בככוס הנה בא!

על יד מיכאל שנטו עומדת מרינלה. מכוסו תשתה את יינו. יסוב העולם לאחור, תרעש הארץ תחתיה.

– “שתה מיכאל שנטו, הלא מחר יבוא, והמחרתיים, ועוד שנה ושנתיים, ובלי סוף, ואנחנו נחיה ולא נמות. לעינינו חוטים יינתקו ואנחנו נהיה כמחרישים. אהבות תזעזענה אותנו, אף תתמקמקנה, שנאות תתלקחנה אף תתנדפנה. ואנחנו נחיה, ואולי לא נזקין, ואולי לא נלמד דבר, אולי נהיה כחוזרים על הגלגל החוזר… שתה מיכאל שנטו…”

מיכאל שנטו שותה מכוסה של מרינלה, היא כוסו.

–“לחיי המוות אני שותה ולחיי הלידה החדשה ברגע המוות. שבעים ושבעה חכמים נתנו את לבם להעמיק חכמה ולחדור אל מלכות האושר. אפס לא נפלו פני החכמים מני אז ועד היום הזה. לחיי הילודים אני שותה, לחיי בככוס הילד! שתי מרינלה לחיי בככוס! הלא תדעיהו. לא בכרכוריו יתגלה בככוס. אף לא בתזזית שגלותיו. אך יש ואשכולות הענבים מוליכים שולל. תני את לבך לשכרון עצמו, ולא לסימנים מלבר. שערים נפתחים לפניך – אל מלכות השמיים. הושיטי ידך, החזיקי במפתח. הנה קול רננים שומעות אזני, אל תהסיהו…”

תם המחזה. נסעו האורחים המוזמנים. תם המשתה.

מדי יום ביומו ביקר מיכאל שנטו אצל מרינלה השחקנית. מדי יום ביומו היה מחכה בפרוזדור שעה ועוד שעות ומדמדם דמדומים כיד הדמיון המדמיע בשקעו בכורסת קטיפה אדומה. ויחד עמו חיכה עוד פלוני: פאול המשרת.

– “פאול?” – היה מיכאל שנטו כמוכה־תמהון שעה שמרינלה הציגתו לפניו. “הלא הוא…”

– “נכון, הוא היה מי שרקד את ריקוד בככוס”.

– “הרי…”

– "אף שחקן היה. אולם עכשיו הוא מקדיש את כל יהבו ורהבו – לי. הוא שומר־הסף בביתי. היש עוד נאמן כמוהו?

פאול השחקן מחוטב־הגוף, בעל העיניים השחורות־העגולות, העגליות, שקד על מלאכתו, פשט אדרות גבירים נדיבים וגבירות נכבדות במסדרון. את מלאכת המשרת מילא ולא בוש. והבית הומה ממבקרים. רבים הבאים לראות את שלום מרינלה. תלמידה מקשיבה היתה מרינלה. מה מיטיבה היא להבין את אלה החיים. לא בתוהו עלו תורות גוסטב רחבין… הידיד… מי שערך את עצי המוקד – לעצמו. ונשמתו… נשמתו עדן. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים!

האין המשרתים מחזירים שלום? או שמא רק מיכאל שנטו הוא שבכבודו לא הקפיד המשרת. הנה שתי עיניים יוקדות – אש זרה. מה אמרה מרינלה? עיני רחבין היו כעיני שור בטבח. והלא גוסטב רחבין הידיד איננו. וכבר נסתם הגולל על שתי העיניים היוקדות. מה אמרה מרינלה? גלגל הוא שחוזר בעולם… מדמדם מיכאל שנטו בשקעו בכורסת הקטיפה האדומה.

ואולי לא מת גוסטב רחבין כל עיקר. גופתו לא נמצאה, סופו לא נודע. אולי התלבש בדמות המוזרה הזאת של שומר הסף? אלא שהאמת היא: גוסטב רחבין מת ולא ישוב לעולם. היש גלגל חוזר? מדמדם מיכאל שנטו.

הומה ממבקרים בית מרינלה. לא ידידים הבאים לדרוש בשלום ידידה, לא חברים וריעים להתרועע, לא אחים לצרה אחת. הנה הולך ובא עב־כרס – בעל התיאטרון. הארובה השחורה שמוטה על פדחתו, שפמו האפור מסומר, עין־חדף בוחנת מבעד למונוקל. הוא נוהג להבליט את שפתו התחתונה – סימן לחשיבות קובעת של בעל בעמיו. כי על פיו ישק התיאטרון הגדול, כל הבמאים, השחקנים, השחקניות, הרקדנים, הרקדניות, המוסיקאים, תוכני הבמה, שומרי התלבשות, החשמלאים, המשגיחים, הקופאים, הסדרנים. רק משום משרתו סר לכאן – לשאת ולתת עם מרינלה בנוגע לתפקידה החשוב, בהגיע תורה לעלות למדרגה של אהבנית ראשית. המשא־ומתן הטורדני נמשך שעה ועוד שעות. מחכה מיכאל שנטו בפרוזדור, יוקדות עיני פאול המשרת.

נוחר פאול המשרת, כי הנה הולך וקרב הקרח. פניו עגולים ככדור, שניו רחבות, בפערו את פיו כאילו הוא מתכוון לבלוע את כל העולם כולו. שפמו האנגלי כמדגיש: אביר האלגנטיות אני. את הזסש"רץ מתיזות שפתיו השמנות באהבה יתרה, ובתיבה “אני” הוא פותח כמעט כל משפט היוצא מפיו – מנהל בנק הוא. מרננים כי את כספו ערם בארגנטינה מעסקים מסוימים. אולם היושם לב למרננים? אדיב רוח הוא, אף נוטה חיבה מסויגת לדלת־העם. הפקדון השמור בבנק שלו בטוח, אף הרבית הגונה. את ידו הושיט הבנקאי למשרת – מה גדולה חיבתו לדלת־העם. ורק המקרה גרם שלא השגיח המשרת פאול ביד המושטת ולא נשקה בהכנעה, כי בו ברגע רכן כדי לחלוץ את הערדליים מעל נעליו. לא נעלב חלילה האדון המנהל (אף התיאטרון תלוי בחסדו במידה רבה), איש המוסר הוא. הלא כוחה של האמנות במוסר. ועל כן הוא מתומכי האמנות. לנטוע מוסר צריך, זהו תפקיד השעה. מקדש יקים לאמנות, ילמד העם ללכת בהצנע, לאהוב את הטוב ולשנוא את הרע. האמנות היא עוגן ההצלה. לשם בירור העניין לאשורו, סר למעון מרינלה. ברם, השיחה המעמיקה הלכה הלוך והמשך והוא יצא עם שחר.

לא סטר מיכאל שנטו בלחי המשרת פאול, המציץ דרך חור המנעול. אכן בצאת האדון הבנקאי ופניו מפיקים נוגה, הושיט לו מיכאל שנטו את ידו.

– “אני אשתדל בכל מאמצי, אנצל את כל השפעתי הגדולה, שהעניין החשוב ישא פירות”, אמר כמדבר קבל עם – ובאקראי לא השגיח בידו המושטת של מיכאל שנטו.

אף ארך־הידיים וגבה־הקומה, הרקקן המקצועי, הקולע ביריקה מן הבמה עד מאחורי הקלעים, בא לבקר את חברתו לתפקיד. הלא הוא האהבן הראשי, הכובש לבבות כהרף עין, המקבל מכתבי־אהבה מנערות ובוגרות, המרפד חדרו בפרחי חמד וזרי נצחון. הלא מן הנימוס הוא שיבוא לכאן, כי במחזה החדש ודאי יהיה עליו לאהבהב על מרינלה, אשה חכמת לב, אף יודעת ספר. עצתה מפז יקרה. את הכוונה הנסתרת היא תופסת בן־רגע. פשוט יקח את ידה, יציץ לתוך עיניה, וישאל: האוהבת את אותי? הרי זה כל כך פשוט ומובן. אך לברכה תהי לו עזרתה. בעצם קצת מתיראים מפניה בתיאטרון. תחילה לא נראו בה כל סימני כשרון. והנה לך פתאום – כוכבת. מי פילל? בסימן ברית־שלום בא הלום. אף כדי לחטוף עצה טובה. מרינלה אינה משתמטת מחברתו. יוקדות עיניו של מי שהיה שחקן פאול.

– “מה היום מימים, פאול?” שואלת מרינלה ברחפה לקראת האורח החביב. “הלהקיץ נרדמים אתה אומר בביתי?” קשות מדברת הגבירה. מחריש המשרת. מיכאל שנטו הישן לא שמע. אף לא ראה את מרינלה, המשלבת ידה בזרוע אורחה החביב להעבירו אל החדרים פנימה. “סבוני אף סבבוני הנערות…” הגיע קול האהבן הראשי ממעבה החדרים ונדם.

המו המבקרים בבית מרינלה. “כתר לי זעיר”, פונה מרינלה בלשון ספרותית גבוהה. מיטיבה היא לדבר אל איש איש כלשונו. והאורח מחכה. “איזה מין חדש של ברנש” – תמה פאול המשרת. “גם ברנש איננו” – ממשיך מיכאל שנטו את חוט המחשבה המתפתל.

עם אור הבוקר קראה מרינלה בשמו. במיטת אפריון שכובה כלה רעננה. ריח הקנמון שבחדר מהמם מאוד. חכליליות עיני הכלה הרעננה – הבכתה האלמנה העזובה, כי הלך מעמה אלוף נעוריה ולא ישוב לנחמה? מעוכים הסדינים, וקרע כמו פצע בשמיכת־המשי הכחולה.

“מרינלה”, נואק קול מעבר לדלת וקופא. ויד אשה עלובה מלטפת שערות גבר בקצות אצבעות ענוגות. רוממות־רוח אראלית. דוממות־מחשבה שמימית. רפרוף ענן בהיר, בהיר ותכול.

– “לא לשם כך דיברתי על בככוס הילד. לא לשם כך עוררתי בלבך את מיתר הטוב. כל אשר עדה עליך, יוכל המחות מקו השני אשר לחייך. הלא קו השני אחר הוא. אלילת החיים את. מהררי קדם. אל תשחיתי יפיך ואורך לתוהו. מעיין אלה החיים בלבך!”

– “לא בלבי המעיין. היה פזמון־פלא, דימיתי כי לי הוא. איננו. תבער שנאתי – אל כולכם, אל כל אוכלי ישותי. מתלקחת עולה השנאה אל מבט גבר טוב, כל־מבין, אל עיניים מטומטמות, אל צחוק ערמומי האומר: הכל ידוע וגלוי. אני מכירה אתכם, הגברים. איני יכולה להאמין. אני שונאת את נפשי. אני שונאת את גופי. אף אתכם. חגורת שנאה אני, אמשוך גברים בחכתי, לשלהב בהם את שנאתי, להסגירם בידי הדרקון האיום, התשוקה. את נשמתי הטובה לקח העריץ הזקן היושב במרומים, ולא ישיבנה. אוסף עתיקות הוא: נשמות נשמשמות. את בעלי לקח ממני. יש עוד קובעת כוס הנקמה. זה מחוטב־הגוף הושפל כבר עד דכא: חולץ ערדליים במסדרון”.

– “פאול נושא־כלי!” – קוראת מרינלה במתק שפתיים וזויות־שפתיה מחודדות מאוד. שתי עיניים עגליות־יוקדות צצו.

– “סורה, כלב! אתה המשרת הנבזה, את חמדת חיי גזלת, עשקת, אף חשקת, הובשת את מקור ישותי. לידיד חשבתיך ואתה את נפשי לקחת…”

את יד מיכאל שנטו מלטפות אצבעות ענוגות באהבה, נגיעה אוורירית. רוממות רוח. דוממות מחשבה. שתי עיניים עגליות־יוקדות סמרו כמחטי הסרפד.

– “סורה, כלב!”

– “הלא שריד נשמתי אתה. זאת ידעת אתה וגם אני ידעתי. תלך מעמי ומתי. מעיניך שואבת אני את שרף החיים. אתה מאמין, אתה רואה תכלת, וזוהר, ועתיד. ועיניך אינן מטמטמות. ואין לעורר את תשוקתך. אתה מחסי. כמו במערה אני. נסתתרתי ובחוץ מטר מוחץ. כמו בעלי המנוח אתה… לא מנוח… הלא הוא קם לתחיה. בעלי אהובי אתה, אתה אלופי יחידי ואין זולתך!”

– “עצמי עיניך. וגז החדר, והשמיכה, והמשרת. נאות הנפש זוהרות. על מי מנוחות תנועי. הלא אלה משכנותיך. בואי. טירה חדשה נקים מאבני גזית. אל האור פני, כי זה יעודך. הווה ועתיד אתן לך. מיתרים נעלמים יתעוררו. תתרונן תפילת לבך מפניה מי יקום? התאוששי!”

את יד מרינלה מנשק מיכאל שנטו. מפעם לבו בחזקה. את האשה המתבוססת בדם ישותה הוא רואה לפניו. הלא עצם ידיה שפכו את זה הדם. רטובה ידו. האין דמעות בעיניו? מה הזהיבו עיני האשה. ומה רב בהן הערפל. לא יקחנה בזרועותיו, לוא ישאנה למרחקים: ילדה פעוטונת, כליל הנשים באשה האחת. לוא ישדלנה בדברים טובים. לוא ינשק את השערות המקורזלות־הערמוניות. לא גבר חסרה עתה מרינלה. לוא יוציא את חץ הרעל מלבה. לא ישאנה לחביון־סתר, כי אין נסתר לפני מרינלה. לא ישקנה מבאר־לחי־רואי, כי הבאר הזאת איננה. מי יקום ויאמר: אני אפתה את מרינלה? אמן.

– “אמן אומרת אני לך, בעלי אהובי, למה לא השכלת להובילני בדרך הטוב? למה לא פתחת פיך ליסרני שבע על חטאותי? למה לא בשוט עריצים הצלפת על גבי החשוף, על קשי־ערפי להוכיחני? שה עוורת הייתי, באשמנים לא דרך תעיתי ויתעתעוני. את הטוב רציתי ותבואני בעתה. בכף זדון תליתי חיי והמאזניים נטו תהומה…”

את פי תהום רואה מיכאל שנטו – לוא יכול להצילה!

אין דום לשגשוג המוחשי. אמצעי־עזר חדשים העלה המוח, העובד החרוץ. יער עבות מקצה הארץ עד קצה. מזמזם כל עץ: קול השגשוג המוחשי. בצנורות־עורקים אוגרים יינות־החיים להשקות, להפריח, להאדיר: אל על. ובהגדע ענף, יזלוף עסיס רותח – ישר מבאר החיים. מזמזם כל עץ ברתת. הושגה הפסגה. נגלה הסוד. הוסר הלוט הכומס. מעתה יודעים אף אנחנו. כולנו. עתה גדול כוחנו לדעת: גם זה הבל. אולם אין דום לשגשוג המוחשי. עתה מזמזם כל עץ. ידיו־זמורותיו הוא מפתח ופורשן לבקש מפלט ורחמים. כי שוט השגשוג מצליף. מאות ידיים: רחמים! והאמיר נישא אל על בגאון: אין פנאי!

עץ מסיג גבול חברו. זה חוק השגשוג המוחשי. זמורות מתאבכות גונבות קרני־שמש אחת מחברתה. דת ודין הוא. שרשים־נחשים מוצצים את יין האדמה המיניקה – ואף את השרשים־העמיתים. כי שוט השגשוג המוחשי מצליף.

באחד ארזל, במרומי עץ עבות, קורן מהנאה – הקוף. הלא זה מחזה שעשועים מאין כמוהו: השגשוג המוחשי. מה טוב להשקיף מגבוה על תגבורת כל חי. סובי סובי תבל, תיבה בלה – הקוף משקיף. זרום־נא עסיס רותח, אדום וירקרק – הקוף נהנה ממחזה השעשועים.

“אני הנני אני וממעשי ידי לא נהניתי”, נואק מיכאל שנטו בצקון לחשו.

“ואני הנני הארי”, שואג היער האיום. “גור־אריה הייתי זה רק עתה ובין־רגע גדלתי והנני אני. הקוף הוא טרפי”.

השקיני־נא מדבש עסיסיך טובים, האדמה אמי", נואק מיכאל שנטו, “מהרי פן תאחרי המועד”.

ופתאום תוקע הקוף, הנהנה הגדול, מוט שנון בעין הארי. שאגת הגבורה ההיולית מרעידה מוצקי תבל.

נושא מיכאל שנטו את עיניו לבקש מפלט מאביו שבשמיים.

אין עונה. ולא יהיה עונה עד עולם. הכיצד?

עבר חלף הקוף. הנרצתה התפילה לפני כס עליון? אין קוף. אין יערות קדם. הכליון חרוץ הוא? והנה שדמות בר, דשא עשב מזריע זרע. כרים נרחבים, ירקון, תקווה. מרשרשים הגבעולים, אין פנאי. הולם לב מיכאל שנטו בחזקה:

“לא אוכל האמן, כי רק למען השגשוג המוחשי תועות הנשמות ברחבי אלה החיים. הלא בדור השגשוג המוחשי אין פנאי. הלא במחי אחד תסולק המפלצת האיומה מכל. היניקי־נא, אמי! אמי האדמה הרחמניה!”

נרצתה האנקה גם הפעם. כפרים תחת כרים צצו פתאום כנגועי מטה־קסם של השגשוג המוחשי. שמוטים הגגות הטובים־רחמנים על פדחות הבתים: צפרא טבא, סבא! צפרא טבא, סבתא! עוד יש פינות־סתר לחיים שאננים. והקילונות של הבארות מעלים את המים בגניחה. חיש חיש. עלה וירוד. והנה: דגל אדום, אש בולעת את הגגות הטובים – רחמנים. פרשים רדופי־זעף על סוסים מזי־קצף אנה ואנה ישטופו. סוסים משתוללים: דרור!

אצבעות גרומות טופפות על פני מיכאל שנטו:

הלא לאלה החיים השוטפים אנה ואנה תתן האדמה את ברכתה, אותך לא תוכל להיניק.

וקול אדיר מרעים בנאות הלב:

אל ישאך לבך, בן אובד, להסיר את לוט הבראשית. אם השגשוג המוחשי כך, מי אתה ומה אתה לעומתו.

ופתאום מלאה הככר קופים אדומים וכחולים וירוקים, שלל צבעי הקשת. מטרטרים גלגלים, רועשת הארץ. תותחי־ענק הם גוררים לשאוג ממרומי הפסגות את זעם החיים…

ולא עוד ייראה הזוהר. ולא עוד צחוק טוב ירענן עיניים. ולא עוד יאמין הלב בחלום התכלת.

אוי לעיניים הרואות את תותחי השגשוג המוחשי, ואוי לאזניים השומעות את שאגותיהם.

בשארית מאמצים מיילל מיכאל שנטו:

“אף אני חטאתי, העויתי, רשעתי…”

“יש יתרון לקוף הראשון, יש יתרון ליער־קדומים. יש יתרון לתוהו ובוהו”.

“אולם מנגנון השגשוג המוחשי דום לא ידע. תינוק פזיז התיר רצועה עוצרת: סוב סוב, הגלגל. עלו! אין פנאי!”

*

כאשר פתח מיכאל שנטו את עיניו העריב כבר היום. והנה ראה את עצמו שכוב על ספת הקטיפה האדומה אשר בפרוזדור. ועל ידו – פאול הישן שנת גבורים.

 

זכרים וזכרונות    🔗

במי הנהר רחב־הידיים טובלים שני אנשים: מרינלה ומיכאל שנטו. אדום בלנרה וידיה הרזות נשקפות ממחשופי האודם: הצילו. הנני – הומה אחד לב. בידיו אוחזת האשה. שבע טובלים המיטהרים. עיניה הצוחקות נעלמות מתחת לצעיף המים, והנה הן מופיעות שוב להזהיר בתכלתן הטובה. כה רכה האשה. כה רכות ההברות המתמלטות מפיה. דומה: ידעת. אך למעשה לא ידעת דבר. כה רכות שערותיה המקורזלות. כה רך עולם המים. אף הסירה הצרה והארוכה החותרת מרחקימה, הלא אף היא כה רכה, כה קרובה אל הלב…

מאדיש הוא הזיווג אך אם בא משמיים. מאדיש וטוב.

שניים אנשים דבוקי ידיים רוקדים בתוך המים את מחול החיים. שניים אנשים רואים בעיני בשר את זיו הרקיע השביעי. לא יש גופים. לא יש נשמות. זהו חדל־חומר אשר לרוח הקדמון טרם הפרדו לשלושה: רוח, נשמה, גשם. לעיני בשר ייראו צללים, באזני בשר יישמעו צלילים, ולשפתי בשר תידבקנה שפתיים־צלצלים. אולם חדל־חומר לא ייראה. ולא יישמע ולא יידבק. אחד הוא וכל־מכיל. וזה דבר האור הקדמון טרם הברא השמש והירח וצבא השמיים.

מזמור ידיים בתוך דכיי הגלים יישמע. מזמור רגליים השקועות בחול. רואות העיניים המתרוננות מבעד למים השקופים. מזמור כל תאי הבשר מרגישים הלבבות הרוטטים. אין שמיים. ואין נהר. ואין גוף. יש אהבה משורש האוב הקדמוני. יש אלוהי־אהבה טובים.

עוגב החדל־חומר מרנן את סוד היצירה. אפסו מלים. אפסו מחשבות. אפסו הרגשות. שניים אנשים שרים שירת החדווה הדוממת:

אנחנו לב העולם. אנחנו מגד הארץ. אנחנו אלה החיים!

"ועל שפת הנהר…

"לא אשב לבדי,

"חיש יבוא מחמדי…

על שפת הנהר התרבצו יושבי העיר לנוח עם ערב מחום היום. מי הנהר עכורים. הולכים לאט תוך התעלה המלאכותית החוצה את העיר לשניים. גשר ברזל מימין, וכמטחווי־קשת גשר שני משמאל. ומאחור פוהקת הנקרה השחורה אשר לרכבת התחתית. על העשב החרוך־למחצה, המשגשג על גבנוני האדמה, משתטחים מלוא קומתם מבקרי־התמיד של שפת הנהר, ושולחים מבטים לאים אל מול השמיים, העטורים בפאותיהם בפרוכיות עבים פורחים לתפארת־סתם. נעים־זעים גשרי הברזל תחת משא עגלות־הטראם והמובילים, והרכבת התחתית מופיעה לרגעים, נושפת־חורקת זעם ומטילה את פיחה בנקרה השחורה. אולם האבן השואבת לכל המבטים הוא מרחץ־השיט על פני המים, מקלט־עדן לנבחרים מני עם ועדה,

– “הלא הכניסה לשם מותרת אך לבעלנים ולבלנים”, רוגן אחד חסר־שיניים ופוהק.

על המעקה מופיעים גופים מבולנרים לשם התמחות על הנדנדות. אחד פקיד חשוב במחלקת המסים בוחן ברוב עניין את היבלות על בהונותיו. אחד רווק־עד עג ברגליו המחוטבות עוגות־חן באויר, כקובע חוקים חדשים למחולות כושיים. אחת מסורבלת פושקת רגלים סתם. מרחץ עירוני הוא זה, מקלט הנבחרים מני עם ועדה.

והשזפנים שעל שפת הנהר לשיטתם. מרוחי שמן ועצומי עיניים הם שכובים כאן בחום היום. כי פנים שזופים סגולה בדוקה הם למשוך עיניים חומדות. אחד שזפן, חבר מועדון ספורטיבי, המקווה לזכות באחד הימים בגביע המנצחים בתחרות כדורגל, פוער לרווחה את פיו חסר־החטים מזה ומזה (הלא הוא הסימן המובהק כי לא ירוק הוא בין אבירי הספורט) להוכיח לבעל־דברו השתקן: כך וכך תפול ההכרעה. במישוש של מומחה ותיק, בודק בעל־הדבר את שרירי רגליו ועונה בנהימה מרוסקת: ספק חיוב ספק שלילה. בשלוות־נפש גמורה מסתכל במתנצחים אחד צנום־פרצוף בעל עיניים שחורות־עגליות ויוקדות. גם הוא ודאי חבר באחד מועדון ספורטיבי.

השגיח בו הנוהם. את ערפו הוא מפנה אליו. שב ורוקק בבוז נכחו. לא זז ממקומו השכוב. עיניו השחורות היוקדות כמו סמואות ליריקה. לא ראו דבר. קם על רגליו הבריון חסר־החטים והנהו צועד בגאון לקראת השכוב:

"לא אשב לבדי,

"חיש יבוא מחמדי.

את כף ידו הוא מניף לסטירה, למען ידע הפרחח… ופתאום הורידה. עיני השכוב כמו סמואות ליד המונפה. את קולו נושא הבריון הנרתח להרביץ אמרי־שפר, סילון גובר והולך:

“ארור בואך, נפל זהום, פרעוש יהודי!”

נקהלו סביבותיו בעלי־ברית לשעת חירום חורקי־שן וקופצי־אגרוף, מזי־קצף ובורקי עיניים. הם ניצבים על השכוב ללא נוע. פתאום גחן עליו הבריון הספורטיבי, נטלו בזרועותיו ובהינף אחד:

נפץ!

לתוך המים הטילו בסער. בתרועת נצחון הריעו בני־הברית־לשעת־חירום. רקק בבוז המומחה לשרירים ונהם ספק מרצון ספק מרוגז. על מעקה מרחץ־השיט נשא הפקיד החשוב ממחלקת המסים את עיניו, והוגיע את מוחו כדי למצוא אמתלה מספקת שאיך שהוא תצדיק את אחורו במשרד. הרי הוזמן לכוס תה… על רגליו קפץ מי שנתכבד בתואר אביר מחולות הכושים, המוכן והמזומן תמיד לענות אמן אחר בני עמו השואפים מלחמה. המסורבלת צצה פתאום בבלנרה הכחול, מצודד הלבבות, בין המריעים.

נפץ!

שמע את קול הנפץ מיכאל שנטו, שמעה אף מרינלה. זה רק עתה יצאו ממרחץ־השיט. את הגוף הטובע הם רואים. קפץ האיש המימה. והנהו הודפו אל היבשה. זורר המוצל אחת ושתיים. את עיניו העגליות השחורות הוא פוקח. עכשיו הן רואות. דמות אחת. שתי דמויות. נעצמו העיניים: הגם פה ישך מיכאל שנטו המציל?

“בוא!”, גזרה מרינלה.

לא יכול מיכאל שנטו לעזוב את המוצל לנפשו. על רגליו הקימו להוליכו, והנה הם הולכים. חיש מהר יתייבשו הבגדים. אף אפשר להחליפם בקרוב, בקרוב. אולם בראות הבריון חסר־החטים את המציל־הפגע מוליך את קרבנו וגברת עדינה נכונה לענוד זר נצחון למנוצח דווקא, נתרתח להשיב לשלשתם כגמולם. את עדת מחבליו הוא מקהיל שנית, והנה הם צצים. מי מניף מוט, מי אבן, ומי תכלובת שרשרת חלודה…

"לא אשב לבדי,

"חיש יבוא מחמדי…

וכה פנה אליהם מיכאל שנטו:

“הסירו מלבכם את החימה העוורת על לא דבר ואת השנאה השפלה. אם לשנוא, הרי טוב כי בשנאה הגדולה תדבקו. קומו והייתם השונאים הגדולים. שונאי נשים, שונאי גברים, שונאי חיים! את זרע השנאה תזרעו בכל מושבותיכם לבל ייפקד עוד השם אהבה עד עולם. קומו לכרות ברית לשנאה הגדולה!”

– “כאחד המטיפים בכנסיה הוא זה”, שיסעו הבריון ורקק לעומתו.

פתאום נשמעה שריקה – שריקת המשמרות, אות כי שוטר מתקרב והולך. מיד נחפזו כולם אל סירות־ההצלה, המרותקות לחוף – לקפוץ כהרף־עין לתוך בגדיהם ולהתעלם מעין החוק.

מיכאל שנטו פנה אליהם שנית:

– “אני את השנאה הפקרתי, קחו לכם את שנאתי…”

והנה אין איש. עזבוהו כולם. אף מרינלה איננה. האהבה והשנאה יחדיו. קרח מכאן ומכאן. רק מרחוק, מהגשר השני, קרצו לו פנסי־חשמל אחדים. היום קרב אל קצו.

הס הושלך על שפת הנהר. רק אחת סירה פגרנית אחרה להגיע למקלטה בעוד יום. שני צללים חותרים מלוא מאמציהם. שתי נשים. ובהתקרב הסירה אל החוף, ראה מיכאל שנטו גופים גמישים: הפגן כוח ולווית־חן. “שתי נשים, רק שתי נשים”, הצטחק אדם ערירי. “אין מרינלה. האשה מרינלה איננה. דממון ואין רוח, חדל־חומר”.

על שפת הנהר בחשכה יושב מיכאל שנטו ואינו יודע כי יושב הוא. אזניו המומות עדיין מהנגינה… השמע נגינה, הייתכן? בגדיו הרטובים דבקים לגופו, אין דבר. שלולית מים תחתיו. פי, ילד רע! לא, לא. אין מים. אין מרינלה. ויש… יש פנאי. יש הרבה פנאי.

האשה מרינלה פנתה והלכה, גוררת אחריה את פאול המשרת, האוד המוצל. ולא ישובו. היא לא תשוב.

זוכר מיכאל שנטו את המטבח רחב־הידיים בבית אבותיו. התנור בנוי לנוי, השולחן המרובע, הרחב, המיטה המכוסה שטיח־תשבץ, ומרים המשרתת. הכתונת יוצאת מחגור שמלתה. החולצה פרומה. השערות בהירות ופרועות. העיניים מימיות־תכולות. הלחיים לוהטות. השפתיים שמנות ומפושקות קמעה… יום הולדתה. ניתנה לה הרשות להזמין חברות לנשף. מצטופפות השכנות־החברות על מיטת־התשבץ, מהן רווקות. מהן נשואות. על השולחן בוהים בקבוקים. אחד גדול, שקוף, מרובע של יי“ש, אחד קטן, עגול, ירקרק של ליקר, אחרים קטנים שחומים של בירה. אף שומן־אווזים וככרות לחם, אף קורקבנים וגרגרות. בין השכנות על המיטה מתכווץ מיכאל הקטן ושומע: כי הנשים מוזרות באור הנרות. הן לוגמות מן היי”ש, והפה טוחן. הן טועמות מן הקורקבנים, וצחוקן פרוע. לוהטים פני מרים בעלת־המשתה. חשופות קיבורות היא ניצבת לפני מיכאל הקטן:

– “נא רקוד אתי, אדוני הצעיר!”

אולם האדון הצעיר מסרב. למשענת־הברזל של המיטה הוא נלחץ, הוא מחזיק בה בכל מאודו.

"יצא שמש ממחבואו,

"הגביר־החתן בוא יבוא!

תחת בית שחיו מדגדגת אחת השכנות, רחמניה, אף יי"ש לא חשכה מפיה. תוך כדי דגדוג היא פורצת בצחוק:

– “רקוד אתה, אדוני הצעיר!”

כל השכנות, הרווקות והנשואות גם יחד, פורצות בצחוק פרוע. לוהטות העיניים, מאדימות הלחיים מבירה מהולת היי"ש:

"המית קול כלה, ימריצו,

"דרוכה קשתו, שנון חיצו!

נלחצת אליו מרים המשרתת. חום שדיים בשלים כמגע האימה. נשימת שפתיים לוהטות חורכות את פניו. השכנה הרחמניה מתירה את ידו בכוח. כל השכנות מקימות אותו על רגליו ומוחאות כפים:

“קום, רקוד אתה, אדוני הצעיר!”

שתי קיבורות מסורבלות, רותחות מחבקות אותו. נשיקה וריח יי"ש…

"רשת־עשת, להבה,

"החתן הנה הוא בא!

בשאגת־פרא נשמט הילד מזרועות מפלצת נלהטת. בחדרו האפל הוא נחבא ואת הדלת הוא מגיף אחריו. אף נועל. לא אור העלה. לאמו המתדפקת אינו פותח. את זאת… זאת האשה שנא… תהום… תהום פערה לועה לבלעו, והוא ירא. האימה הראשונה הסעירתו. לא פשט את בגדיו, לא הרטיב במים צוננים את מצחו הלוהט. לא קרא קריאת־שמע. יד אלה החיים נגעה בו. מ"ט שערי הטומאה נפתחו לפניו פתאום… והנה הוא מקיא. באישון לילה מופיע שד שחור, כגזור מנייר, בדו־ממדים, ומאריך לשון סגלית…

הזאת היא האשה, זאת האשה בעמק אלה החיים?

אולם עתה יודע מיכאל שנטו, כי זכרונות ילדות יכזבו. הלוך הלכו לטמיון כל תורות־הברזל, כל האמונות הטפלות. ואולם מי יכחיש את התכלית? הלא אפקים חדשים קורע הנער, העלם, האיש. מדי שבע שנים חל שינוי בגוף האדם ובמוחו. מדי שבע שנים הוא יוצא לתור ארץ חדשה לממחש רוחו. עם זאת האשה מרינלה כרת ברית בחדל־חומר.

“בחדל־חומר נתתי אמוני”, נואק מיכאל שנטו אחוז צמרמורת. כי קר, קר מאוד.

אולם הזכרונות לא הרפו:

בית־קפה מעשן־ימים מקודר. מושב הסטודנטים. גולי בולגריה, פליטי הונגריה, חשודי המשטרה. וסתם אורחים. אף קלוב חרשים משוחחים אגב תצלובות ידיים. אל שולחן־קבע על יד פרוכת־המבוא שוהקים שניים כרסתנים ולוגמים בירה מקנקניהם. שתיים גזוזות־שיער מסיעות את כדורי הביליארד תוך לוואי של צריחות. מדגדגות הצריחות את כמסי היצרים. אולם באולם הס: אין הד. ואין קופץ. לא כאן מושב המלצרים הגאיונים, המלווים ברבית קצוצה לקוביוסטוסים כשלנים. רק לעתים זוכה סטודנט רעב להתכבד בכוס תה עם עוגה בהקפה – ובנשך.

היו שם עוד בני־אדם: היתה שם מרי הפעוטונת ומיכאל שנטו הסטודנט. ויש כי בלילות משמימים וארוכים, רוויי עשן פפירוסות גרועות, מרכינה מרי הפעוטונת את תלתליה השחורים אל כתף מיכאל שנטו.

בת פקיד היא וגולה. אמה הלכה אחר אהבן. דם צועני סער בעורקי האם, לחיי קבע לא הסכינה. אהבה ורעב. בשמלות משי מרשרשת האם בבית, ופת לחם אין להאכיל את הפעוטונת. נשפך השמפן קיתונות־קיתונות באולמי־הליל, אך כוס חמין אין להחיות את נפש הבת בבית. למה לקחה עמה את הבת בברחה מבית הבעל, הפקיד המוצץ לחם חוקו לשובע? קחי נקם, האשה! אך הלא אם היא. אם על בתה שמחה הללויה! לא תוכל אם נאמנה ואוהבת לעזוב את בתה טרף לחמת גבר. לקול התזמורת ההונגרית נושאת האם את רגליה. מנגן הדם:

"מים אל ים נישא הרוח,

"נישא הרוח,

"נישא הרוח,

"שחור דמי ולא ינוח,

"ולא ינוח,

"ולא ינוח…

מה חמודים החיים בכרך!

אהבו הסטודנטים את מרי הפעוטונת. שלא בפניה שילמו את מחיר הקפה והעוגה למענה. יודעת מרי: רחמנים הם סטודנטים דלפנים. ומי האיש המאמין, כי נגועת עגבת היא? מיכאל שנטו היה האיש. ומלבדו – האמינו כולם. אף אחד מלצד ישר, מהוותיקים, הזהיר את האורחים לבלתי סמוך על ארשת פניה הילדותיים.

מדי יום ביומו היה מיכאל שנטו מביא לה שי – צרור נרקיסים, פרחי טוהר. מדי יום ביומו שינן לעצמו, כי זה יעודו באלה החיים.

לא כאדמה החומדת היא מרי. לא מרים המשרתת, תהום־בראשית פעורה. זהו נטע נעמנים בכרם אלה החיים. היא תוציא מלבו כל זכר המאוס, המתפרפר בלבו למראה כל אשה. היא הלכה בדרכים עקלקלות, הוא ישיבנה. נועד מיכאל שנטו להיות רופא בוחן ובודק ומושיע.

כך התפאר מיכאל שנטו הרופא. שמעי מרי: בגן הזוהר יושבים צדיקים וצדקניות להנות מזיו הלא־עשה בשיבה טובה ובאפס תשוקה. אם בבגדי מלך נולדת, השלך לחזירים את עדייך, וסות אביון תלבש. וראה תראה כי הלא־עשה טוב מעשה.

אולם מרי הפעוטונת בוחרת במלך. ואף את הלילה היא זוכרת בו הטילה בחור חסון על יצועו ופקח עיניה לקראת חמדות־החיים הגנוזות. ומה בצע אם כעבור שבועיים התחילה צבת יוקדת מתהפכת בשיפולי כרסה?

כחית־שדה נבהלת מלטפת מרי הפעוטונת בעיניה את פני מיכאל שנטו איש־חסדה.

בריה נאמנה ומסורה תהיה מרי. כל ניד אצבעו יהיה קדוש בעיניה. כל רמז קל יובן בין־רגע בחוש אשה נכנעת. והוא, החתן עצמו, מיכאל שנטו, יהיה מפלטה ומושיעה. מאשפות ירימנה להושיבה עם נוחלי כבוד. חיש מהר תירפא מחלתה. קומה מיכאל שנטו, התאושש. חזק ואמץ והיית כאחד מבאי־עולם. עורה, מיכאל שנטו, לבנות ביתך. במועד תגיע אל החכמה והנחלה. אל יפול רוחך: הלא גם היא וגם אתה כאחד מבאי־עולם אתם. והיה כי תלד לך ילד… ילד חמד…

מדמדם מיכאל שנטו בלוותו באחד הלילות את מרי הפעוטונת, החוזרת לביתה אחר נעילת בית־הקפה.

"שחור דמי ולא ינוח,

"ולא ינוח…

בכרכרה רתומת צמד סוסים צוהלים עברה בסער האם הנקלעת מאולם־לילה למשנהו. מחכים החיים ותובעים: אהבה, יין, כרכורים.

"לא אשב לבדי,

"חיש יבוא מחמדי…

לפתח ביתה הגיעו. בידה מזמינה הילדה:

יואל־נא אדוני לפקוד נווי הפעם!

והאדון אינו מבין. הילד מיכאל שנטו אינו רואה. מוליכה הילדה את הילד, אל המסדרון החשוך נכנסו חרש, לבל תשמע השוערת־השפיפון. על בהונות רגליה נזדקפה מרי הפעוטונת לנשק פי ילד:

– “לא ידעתי כי יש שפתיים ככפור”.

אור חשמל האיר את החדר ואת שברי כליו. מיטה רעועה, צפיות אפרוריות משימוש, שני כסאות צולעים, לא תמונות קיסרים ומלכים כמנהג מספרות, בתי מרחץ וכדומה, קישטו את הקירות. ובכל זאת תמונות גזורות מעתונים מצוירים. מסבירה המארחת: –

– “מדם פומפדור… לוקרציה בורג’ה…”

מצפה, מצפה הלב, גדול הרמאים שבעולם!

על כסא יושב מיכאל שנטו. באולם־לילה מכרכרת־מפזזת אמא:

"אורח בא ולא שלוח,

"ולא שלוח…

גם מיכאל שנטו יצא לכרכר סביב הבית:

"רשת־עשת, להבה,

"החתן הנה הוא בא!

והכלה… הכלה תהיה המקשיבה הנאמנה. אמנם לא עוד תתפעם מהנפשות המתהפכות ביסורים, העולות בשלבים אדומים מעלה מעלה. אכן, לא לזאת צפית הרעבה ללחם, הסובלת חרפת מערומים. הלא לרחמי בעל היא מחכה. ולערפו המושך בעול. זאת היא המתכונת של חיי אמת. יום־יום – וחוק הברזל. והוא, הוא יעשה מעשה גדול, גדולי המשוררים דיברו בשבח העשוקות. מתקני החברה, ההוזים הנפלאים של דורנו, בכו על מרי גורלן…

“בואי, ילדתי פעוטתי, לקראת יום חג יום ששון נלך יחדיו. לא פה מנשק ביקשתי. מחברת הצבועים, מחוקקי אלה החיים, נעקרת ביד חזקה וברגל בועטת, ולאותה חברה אשיבך ביד רכה ובעיניים מנחמות…”

יושב מיכאל שנטו על כסאו.

ומרי? מרי פושטת את שמלתה. אין זאת, כי רוח תנומה ירדה עליה פתאום. התנצנצו שני אפרוחי שדיה. שתי זרועות־לבנות־רזות, זרועות ילדונת פעוטונת התחננו ללא קול: אל תשתטה, בחור! כף רגל זעירה, כמלובנת מחרסינה של מייסן, פעתה חרש: על לא דבר. יושבת מרי על כנף מיטתה. מחרישה.

את כובעו תקע מיכאל שנטו על פדחתו. בצעדים גררניים הוא יוצא מדירתה של מרי אחר חצות. אכן, כל הלילה ההוא נחבא איש בפתח הבית וחיכה לשובה של האם הרחמניה, הקשובה להלמות לב בתה, האם הטובה, המדריכה, המחנכת – אך לא שבה. עם דמדומי בוקר ניתקה אחת דמות מפתח הבית. כושלות רגלי מיכאל שנטו כרגלי שכור מיין־ארס… ארוס… ארוסים…

תם סרט הזכרונות.

*

אשה ראית לפניך. על רזי נפשה תהית. על כל נימי הלב. והנה נרעד מיתר נשכח – השתיק את זולתו. המיתר האחד מכריע. מי עוור ולא יראה, כי המיתר פאול הוא הרוטט עתה בלבה של מרינלה? הלא בגדיו הרטיבו, הלא כה קרוב היה למוות… המוות הוליד את החיים. חיים חדשים.

היה עוור ושתום עיניים: מיכאל שנטו.

כאם חסודה אספתו, על זרועותיה נשאתו, כיעלת־נעורים נאמנה פוקדת־חסדים ליבבתו. הניצול היה לה למקור של פריחה. ואתה המציל: פרח!

אמונך שמת בסולם הנגינות, כאשר הלכת ברתם־צעד עם מרינלה. ואולי רק אזניך שמעו את סולם הנגינות? אולי רק נגינות לבך שלך שמעת?

על סף חדר־המיטות אשר בבית מרינלה תקוע מיכאל שנטו, תוהה על שלום פאול המשרת, השב לאיתנו במיטה. במיטת מרינלה. והיא, הגבירה, היא בעצמה ובכבודה משקתו מכדה השופע:

“שתה בן פוחז, תה עם רום, פן באו מי הנהר עד נפש”.

לא ענתה מרינלה לברכת האורח הבלתי־צפוי.

– “בעלי אתה ומי יענה לברכת הבעל? הלא הפכת יום־יומי. השגרתיות הזאת. היש בעולם אשה עכשווית החרדה לשלום בעלה? הלא זה, אך שגר־שגרתיים. אף השם ‘בעל ואשה’ הם שמות חבוטים, ירושת עבר בלה”.

את עיניו לוטש מיכאל שנטו. יד נעלמת הולמת ברקותיו. עד מתי? הבוקר והערב היהיו לאחדים, מרינלה ביום ומרינלה בלילה?

– “מאז ומעולם היה הבעל הזומם שביצורים. דומם וזומם. הלא מקור הרעה הוא. את חווה אמנו פיתה אדם הראשון הבעל, לצותת לקול הנחש, מחשש שהכופה רצונו על אשה, אדם בצלם, מעורר בה אך רוח המרד. בעל כרחה חטאה חווה לאישה ובחרה – ולוא אך בקוף. הבעל, בצוואריך תליתי את הקולר בגין המועקה והמצוקה אשר נפלו בחלקי. מה איכפת אם גם אתה הושפלת עד דכא – דמך בראשך. הלא אתה המנוסה והחכם, ואני האשה, חסרת־נסיון ונבערת מדעת – חובתך לקדם עתידות ולחפש שבילים בטוחים. בגוד בגדתי, אך רוצה אני כי תגלה את תעלולי. אם היות רצית כשור בטבח, לא אמנעך. אולם זאת ידעתי: אתה, הגבר, יכולת לשמור רגלי מדחי, אילו אך רצית בלבב שלם. עשה לך רשת־ברזל לכלוא את פעימות לבי המתפרצות, חשל לך מחסום־קסם, הלא זאת תעודתך. ואם אתה החזק לא תצליח, מה אני ומה כוחי…”

בפתח חדר־המיטות אשר למרינלה ניצב הבעל.

– “אני החייב. הנני מודה ומתוודה. אני הייתי החייב, ואהיה החייב עד עולם. על חטאי אני מכה – כפרה אין לו, ושום תשובה לא תועיל”.

– “לא עוד אשתך־אהובתך אני. כמוך חשבתי גם אני: אחת היא דרכנו עד עולם. אולם עתה דרכי היא אחרת. לא התפקחת לישר הדורים. לא אוכל אף לא ארצה לחדש את מחזה הדמים: לראות נגד עיני גבר מעלע את נטפי דמו. ידעתי: בעצם ידי הרסתי את הטירה אשר בנית לשנינו. אולם למה אין זו טירת־עד אשר לא תקועקע, למה לא החזקת תוקף בשבט מושלים?”

נרדמה מרינלה על יד משרתה החולה, המתפרקד במיטתו. לא שמה לב לבגדיו הרטובים של המציל השוטה. לא יעירנה. לא יבקש כוס חמין. עיניים שחורות־עגליות נעוצות בו: משטמה! הזהו אחד השונאים הגדולים? הזהו שונא הנשים, שונא הגברים שונא החיים? הזה הזורע את זרע השנאה סביב סביב לבל ייזכר עוד השם אהבה עד עולם?

נעוצות בו העיניים השחורות־עגליות… תוסס בהן הפחד…

אל פחד! שוב תשובנה העיניים אל שלאננותן העגליות. “שנת־ישרים, ילדתי”, מפזמן מיכאל שנטו.

את יד האשה, הדבקה בשמיכת־המשי, מנשק אחד גבר.

“שנת־ישרים, הברוכה מנשים”, מפזמן הגבר היודע.

– “לא אני בככוס האליל המתרונן מיין. נומי אריאדנה את תנומת צפייתך, אריאדנה הכלה האלוהית, שכורת יינות מגת החיים. חלמי־נא חלום שלל צבעתיים: Evohe! Bacche, evohe! החזיקי בלוט המסמא, מי יתן ולא תשמטיהו. מי יתן ולא תפקחנה עיניך לראות. כי לא זה השכרון ולא זה האליל. האמיני, כי מכוח אמונך יגדל אונו ואשרך. נומי־נומי אריאדנה הכלה, שכחי את היין האחר, יין הטוב, אשר שתית ממעיינות אחרים…”

שח מיכאל שנטו אל החולה השכוב במיטה לנשקו במצחו לאות ברכה. נזדעזע פאול המשרת – טרוף צמרמורת. אל מול המתנכל בחייו הוא רוקק בבוז. בצעדים גררנים יצא אחד מציל מחדר הניצולים.

 

משכה קליפה אל קלף    🔗

בית יש בקריה בת רבים ורק דרך סמטות עקלקלות, זכר לחשכת ימי־הביניים, יגיעו אליו. נשר הטיח מכרכובים, הלבינים נחשפו. בקועה ומבוקעה המרצפת. סדקים־סדקים בכל אשר תפנה. אכל הזמן, בלע עמל דורות. חדשים הבתים הגבוהים ואילו הנמוכים־הגבנוניים כופים עליך זכר דורות. עקת הבתים הפליטים מהימים הטובים שחלפו, קפצה על כל הסמטה. אתה הולך ותמה: האין מטאטאים בעיר הומיה? האין טיח חדש, האין אדריכלים מתחכמים?

ומסדרון אפל יש באחד הבתים, בור סוד מלפני עשרה דורות ומעלה, שומר הדים והדהדים. אף זגוגיות השער המחודש משחירות, כעשויות עופרת. ריח ספרים בלים אכולי־עש עולה וחודר לתוך הנחיריים: שיבה טובה. ובעת הצהריים יושלך הס גם שם. כי אז אוי לו לפקיד אם יימצא במקום־עבודתו. כך גזרו העירין החדשים בעיר, ברוח הזמן החדש. אכן, עולה כפורח החדש, אף במצודת אויבו האחרונה.

ועוד אות הזמן תמצא במסדרון האפל: לוח שחור הדבוק בקיר – להפיל חיתתו עליך. שבכת־תיל שומרת עליו לבל יזיד התלן נבער־מדעת לקעקע את מגילות־היוחסין אשר לאנוש עלי אדמות. כי כאן הן מוצגות לראווה. וכה קרא התלן נבער־מדעת, הבועט בחומת ההרגל והפוקד דווקא לעת צהריים את המסדרון האפל, בעמדו ליד הלוח השחור:

פלוני בן אוני מת… אוני בן פלוני נולד…

שב על עקבותיו ההתלן המתחקה על תולדות אנוש, שרבב את עצמו מן הסמטה העקלקלה ושינן לנפשו שנן היטב את פרשת הלידות והמיתות. רשרשו ההרהורים:

מה בצע אם נולד פלוני או אוני?

עלה חיוך קל על שפתי מיכאל שנטו. מבטו נתקל במכנסיו המעוטרים טלאים. “הלא אותות הכבוד הם לי”, שיקר לעצמו. למראה שלט מאפיה הכניס יד לתוך כיס המכנסיים, אולם היד לא מצאה דבר. שום מטבע לא נתגלגלה לשם. צריך לחיות, צריך לרצות בחיים. משמע: עיסוק ועמל. כל הפורש מטרחה, ממילא מרחיק את עצמו מאכילה. היווני דימה, כי האלים הכבירים הכל־יכולים אוכלים אמברוזיה ושותים נקטר על פסגות האולימפוס, כי בלי אכילה ושתיה אין חיים. והרי אלילי יוון חיו, אף רדפו נשים, אף נלחמו. אולם האל היהודי אינו אוכל, הנשמה היהודית שבגן־עדן אינה אוכלת. ורק לעתיד לבוא, משיבוא המשיח, ייערך המשתה הגדול, ייצלו הלוויתן ושור־הבר, כי בעידן הגאולה שוב ישגו החיים. מיכאל שנטו המסכן, איש הרוח, שלושה ימים רצופים לא בא אוכל אל פיו…

"הרחיבה צעדי, חדל־חומר

"אזרני חיל,

"הגדילה ישועתי.

חושך הליט את עיניו. למה ילך הראש סחרחר? סח לי הראש… חרחר הראש… חרור הראש… סחרחר…

על מרצפת האבנים ישב. יישב, יינפש, יתאושש. כה כבדו הרגליים. אך עליו לקום ולילך, אל מרינלה. מתפקעים סחוסי הזרועות. והאזניים הומות בלי הרף. רק הכלב הנאמן, הלב, הולם כמני אז. אבן רכב הולכת סובבת, והגמל המושך לא ידע דום. טחני־נא טחנה בליל־חזירים מקמח שחור, לפטם חושים מתפרצים. מת… נולד… לוח שחור… מי הוא המת? הלא מרינלה חיה. הלא פאול ישמרנה מכל רע. מת… מת הבעל, אין לו תקומה. כי הגלגל אינו חוזר חלילה. כך אמרה מרינלה. הרגליים מאובנות. כפות הרגליים מתגוללות באשפה ואין אוסף. לא כדאי לפקוח עיניים. דבקנה־נא בבות בריסים, אל תחזינה העיניים בשפתיה הפשוקות של מרים המשרתת. כעת לא איכפת. צללה המשרתת בים השכחה. ממרחקים מאותת קול ילדה בוכיה. מרי! אין מציל, מרי, באלה החיים. החולמים ההזיינים, מתקני־החברה הנפלאים, נתבדו.

ריח מרק עולה באפו. הלא דוד יש לו בזאת העיר. אחי אביו הוא. גם שתיים בנות לו, שהגיע פרקן להיות לאיש. למה לא יסור אליו? מרק חם מעלה אד, מרק יהודי לכל דקדוקיו. אגלי־שומן צפים על פני הקערה המוגשת בעין יפה, ואטריות חלולות. בשר מטוגן. בשר כשר. בשר יהודי. וכורסות־קטיפה אדומות…

רופא הוא, הדוד, ואת נגעו ירפא כהרף עין. זקן ופאות הוא מגדל לשבח, לפאר, לרומם שמו יתברך, מלאה עיר היהודים תהילתו. כי לא הלך בדרכי הגויים ובאורחותם לא דבק. הציץ בפרדסי הטומאה, ולא נפגע. כיפה הוא חובש לראשו בשבתו לאכול לחם, ועל כסא הרבנות, המגיע לו על פי דין ועל פי חזקה באחת העיירות, לא ויתר. כי מי יודע מה ילד יום.

למה לא יקום מיכאל שנטו ממשכבו, למה לא יחגור שארית כוחו להתנהל אל זה הטוב בבתים, החסוד בבתים? בתרועת גיל ובסבר פנים יפות יתקבל האורח הבלתי־קרוא, אף כיפה תינתן לראשו לשבח, לפאר, לרומם שמו יתברך. ומי יתחקה על שורש דבר? אין משגיחים בדברים שבלב. שמחה וששון יפריח, שמחה וששון לכל בני משפחתו: השׂה האובדת שבה אל המכלאה. המחילה והסליחה מובטחות לו…

כף אל כף תספוקנה הבנות, עיניים חמות עיניים יהודיות צנועות, תקדמנה בברכה את החביב באורחים. הלא מעולם לא האמינה הבת הענוגה, כי שאר־בשרה, מיכאל, יצא לתרבות רעה, כי דבק בשעשועי הגויים, וכתועבתם יעשה. לא ייתכן, כי החכם בדודנים יתימר להפר מצוות אבות קדושים, כי ישים לקלון את הבנים הסרים למוסר אב. מרק מעלה־אד, אטריות צפות, בשר מטוגן.

הנאוה הצנועה, כלה כליל־התפארת, הבת הבכירה, תגיש את המטעמים הטובים לדודנה, אף תשפיל עיניה כמקובל, כי אך הפקרות היא להסתכל בפני בחור בפרהסיה. דינר אל דינר אספה כל ימי נערותה, בהשפלת גב וביגיע כפיים במשרדים ובלשכות אשר למוסדות היהודים – פקדון ליום הכלולות. כל הנערות הולכות אל יום הכלולות. החסודה והפרוצה, כלה ונחרצה, זאת כל התושיה והעצה.

"רשת־עשת… תועבה!

"בדל־בחור – הנה הוא בא.

מרק מעלה־אד ודינרי־זהב רואה מיכאל שנטו.

ואילו הבת הצעירה, זהובת־התלתלים, חרומת־האף ושנונת־הלשון, תגש אף היא אליו. מעורבת היא עם הבריות, אף יודעת פרק בדרכי ההשכלה ושכיות החמדה אשר בקריה בת רבים. אף מחברת בחורים מצניעי־לכת לא תוקיר רגליה. הלא אך בנים למשפחות מיוחסות יחשיבו נערה יהודיה כיאות לה. כך אמר אבא. ומי לך ידיד טוב יותר בעולם מאבא ואמא?…

את ידה תשים הבת הזהבהבת בידו, הלא זה דודנה בן דודה, אח כמעט. אל השולחן תושיבנו לאכול מלחמם ולשתות מיינם, ותגלגל את השיחה בענייני־רוח:

– “אשרי המוצא עזר־כנגדו למשוך בעול יחדיו, אשרי ההולכים בדרכי האבות הצנועים. הלא הם בעלי הנסיון והדעת”.

או:

– “אינני סובלת את האמנות הצרחנית. מה הרעש? את קערת העולם אין להפוך על פיה. הלא כך אמר אבא”.

או:

– כשאנשא לאיש, לא אבזבז את כספנו לתמרוקים, לשרק ופוך. אף שמלות לא ארבה. מוטב לשמור את הכסף לעת צרה".

היא שמרה את כספה לעת צרה, הכסף שאספה בזיעת אפיים בעבודת הגננות. יש גני־ילדים של יהודים, אין מעבידים שם בשבת. אלמלא זאת…

והדוד בעצמו ובכבודו, החבוש כיפה של משי, יושב פאר בראש השולחן ובזו הלשון הוא פותח:

– “הלא יודעים אתם, בני אהובי, כי בקי אני בעשר הספירות של עם לועז, אף ידעתי פרק בהלכות השירה והאסתיטיקה. את בעלי־הדעת התהלכתי, בין שהם בני־ברית, בין שאינם בני־ברית, אולם כולם כאחד שמרו את המצווה מסיני. ממ”ט טעמי הטומאה אין אחד אשר לא שמעתי או קראתי עליו בפרוטרוט – אבל לא נכשלתי. ומורנו הרב משה מנדלסון מה הוא אומר: שלום ושלווה באהלך ודע לך כי עיני שכניך אליך צופיות. ומורנו ורבנו הרב עמנואל קאנט מה הוא אומר: דע לך כי אין עליון על המוסר. וכנגד אלה שקולה הקלה שבמימרות תורתנו הקדושה, אשר קיבל משה רבנו מפי הגבורה, ושאין להרהר אחריה אפילו כחוט השערה, ושאין למעלה הימנה, ושלא תקום כמוה לחכמה ובינה, שכל קוץ בה תלי תלים של הלכה שפונים בו וכל תג בה אומר דרשני…"

– “זוז, זוז!” – נוחר קול מרחוק.

“ואף הקטן שבתגים יגלה סודות ורזים…” – שומע מיכאל שנטו קול הדוד המנגן.

– זוז!"

סוף־סוף פקח מיכאל שנטו את עיניו. שוטר גוחן עליו וגוזר. ועל יד השוטר עוד אדם. שולי אפיליונו הרחבים מאהילים על פניו. האין זה הדוד בעצמו ובכבודו? אך הדוד אינו חובש אפיליון של פרחחי אמנות. לא דוד הוא זה. משכיבים אותו על ספסל במסדרון של כמו־משרד. הוא רואה הכל, עיניו פקוחות. ועכשיו… עכשיו יפשיטוהו ויציגוהו ערום, חלונות כעין קופה. ולפני הקופה מזדנבים גברים ונשים… לא כדאי להסתכל. נעצמו העיניים.

יי"ש מרטיב שפתיו. מישהו מפלג את לסתותיו הצבותות באולר, ומטפטף לפיו את המשקה המגרה, החריף. מה רבו תחבולותיך, האדם, להדריך חברך מנוחה! נוזל השרף על פניו, על סנטרו, אל מתחת לכתונת הוא חודר, עד הטבור הגיעה טיפה ארורה. את מצחו משפשפת יד, יד זרה. יד גבר גרומה. פקח עיניו…

לפני היושב אל המכתבה במשרד העמידוהו. משקפי קרן על עיניו. מי הוא זה האיש, שפניו ידועים לו משום מה? אינו זוכר. קול הידוע לו מתמול שלשום מדבר אליו. מי הוא זה המדבר אליו? כתב־בקשה מגיש לו האיש היושב אל המכתבה ומצווה:

“חתום!”

חותם מיכאל שנטו מבלי משים ואינו יודע מה הוא חותם. הוא יודע רק אחת באותו מעמד: הלא ראיתיו כבר. מסיר האיש את משקפי־הקרן: “פאול! פאול המשרת!”

רק עכשיו נתקלה עין מיכאל שנטו בכתב־הבקשה שנסגר במגרה. את הקול־הקורא אשר תחב פאול לתוך ידו הוא קורא:

“בן־אדם, אח! אין לך בסיס מוצק בחיים, לא עלה בידך לכונן לבטח אשוריך, לא תדע מה לעשות ביום־המחר – ובאת אלינו. שערינו פתוחים לפניך, פה הרווח וההצלה…”

לא הספיק מיכאל שנטו לסיים את קריאתו ולראות את החתימה והנה אחד פקיד אוחז בידו, הוא מובילו בעל כרחו. אדם עטוף לבנים יושב אל שולחן עטור כלי־זכוכית. צעצועי המוח האנושי. אחות רחמניה מסבירה לו פנים. את שפופרת־העץ מקריב הרופא אל חזהו, אל גבו, את שריריו הוא בודק לחסנם, בבית־חרפתו הוא מסתכל מאחורי הפרגוד. נגמר. והנה תחובה פתקה ביד מיכאל שנטו ובאותיות מאירות־עיניים כתוב בה לאמור:

מוכשר, מדרגה ראשונה!

ובבוא הערב, שעת נעילת בתי־החרושת, החנויות והמשרדים, הקים פאול המציל את מיכאל שנטו מצילו על רגליו, סיפר לו כי מיד הכיר את המתעלף, המתגולל באשפה, ידידו הטוב מני אז, שם ידו תחת בית־שחיו באהבה והוליכו אל מעונו.

חדר מרוהט. מיטת־עץ רחבה מהסוג הבעל־ביתי, מגולפת ומצויצת, ספת־עור שחורה, ארון נרחב עם מראה, שולחן־גילוח עם שלוש מראות, מכתבה מגודשת צעצועי־חן, שולחנחן, וכורסה וכסאות רכים ונדנדה – זהו כל הריהוט. לא נפגמה עין מיכאל שנטו משפעת הצבעים, הספה השחורה, המיטה הצהבהבת, הקירות הירקרקים, הוילאות השחומים, הרפידה הכחולה של הכסאות, המרבד האדמוני והתקרה הלבנה. פשוט לא ראה, אך שם לב לאלה: נקיון, דייקנות וסדר. ודאי גרמניה קפדנית מושכת כאן בשבט.

לפני שולחן־הגילוח ישב פאול המציל לעשות את פניו, אף לאורחו יקירו הציע לעשות כמוהו. כי עדיין לא תמה העבודה.

רכס פאול המציל את כפתורי חליפתו השחורה, במבט של בר־הכי בחן את קישור העניבה, את שערותיו הסרוקות־חלקלקות, את קמטי המכנסיים. אף את חליפת מיכאל שנטו בדק בשבע עיניים – הלא הלבישו את חליפתו הישנה, שרצה להפטר ממנה זה כבר. שנית לוקח פאול המציל את ידידו תחת בית־שחיו ומורידו בזהירות במערך מעלות־העץ המקרקרות. רק עיניה הזעומות של השוערת אכולת הרזון הזקופה למטה למטה, הזהירו:

סכנה!

אל ישבו בית־הקפה נכנסו הידידים. ישבו על ספות־הקטיפה הקרחות משימוש, דמויות־אדם זעיר פה זעיר שם. אחד השולחנות כוסה מפה לבנה, מאכלים הופיעו – פלא. אף בקבוק טוקאי משומר צץ פתאום בין הצלחות.

“במה תבחר, תרנגולת צלויה או ביפסטק?”

בקערת־חרסינה מרובעת, המחולקת שקערוריות שקערוריות, הוגש הבשר. ובכל שקערורית ירק למינהו. טועם מיכאל שנטו. אוכל אף לוגם מהגביע. גביע יין? קנקן בירה? כוס מי־סודה? לשוא חקר פאול הידיד, כי הנשאל לא ענה. המציל הזמין על דעת עצמו, והניצול נהג כמצווה. אף בעל המשתה אוכל, אף בעל המשתה, פאול הפקיד האחראי שותה:

לבריאות! להצלחה!

– “שתה־נא להצלחתי”, – מבקש פאול המציל. ומיכאל שנטו שותה להצלחת ידידו.

– “התבין”, מסביר הידיד לידיד, “מכניס אורחים זוכה. זה הכלל”. שותה אחת ושתיים ושלוש מיכאל שנטו:

– “להצלחה!”

כך דורש הנימוס. כך דורשת הכרת־התודה. ובכובד ראש ובכוונה מיוחדת עונה אחריו מכניס־האורחים הפקיד:

– “כן יהי רצון, אמן!”

המלצר, בפראק החדש, המרחף על בהונות רגליו, הגיש קפה תורכי לקינוח הסעודה. קופסת סיגרות, כרסתניות, ריחניות, חגורות־אבנטים, הניח הפקיד האחראי, וזירז את אורחו להתכבד. התאבכו מעגלי הקטורת, התאבכו וכמו השכיחו את אלה הימים, את אלה הזכרונות. איש לא שאל ואיש לא ענה. זה וזה ראה את רעהו במצב משונה, אבל המצב כמו נגדע, ונשארו זה וזה לבדם. התאבכו מעגלי הקטורת, אף הכחילו באולם־הקפה ההומה עתה מאדם רב, והתלכדו היטב עם מעגלי חלומות, גזים והולכים…

"את המח זרוק לדומן,

"אל הזבל את האומן,

"והלב לו אפיקומן…

זזו והלכו מחוגי השעון הגדול, התלוי מעל לפרוכת, והזיזו את השעות. זזו והלכו יושבי הקרנות, המבטלים שעותיהם בשיחות על זממי הממשלה, על כיבושי המפלגות, על אימת המזרח – פנו לחזור הביתה. כי עוד מעט והחצות יגיע. מדי פעם הציצו פרצופים סקרנים, מי אחר הצגה שביקר בה ומי סתם מאחר: היש כאן דיוקן מוכר? ומשלא מצאו מבוקשם, הסתלקו כלעומת שבאו. אחד עתונאי חרוץ, בעל יד פוזזת, הזיע בפינתו והתאמץ לטגן את המאמר הראשי לעתון־הבוקר. אחד ליצן, חברו למקצוע, עמד עליו והתאמץ להקדיח את תבשילו. לא שם לב הכותב לפליטות הפה של חברו המכשיל, הלא תעתועיו של הלה ידועים היטב. וכי אפשר לסתום את פי הקנאה? אל שולחן השחקניות, שצצו כאן אחר גמר ההצגה והסרת האיפור, ניגש עתה הליצן להעניק אף להן משטף לשונו המתוקה.

– “כמה נייר מקלקל לדעתכן הזקן ההוא, המזיע כאן לילה־לילה?”

– “וכמה מקלקל אתה בעצמך?”

צחוק ושובבות פרצו, נפתח פי בית־הקפה. האורחים המאחרים צחקו, פאול הפקיד צחק, ואף המלצרים הקפאנים דגדגו איש את רעהו מתחת לסנטריהם.

לבסוף נדמו הקולות. אף הליצן חבש כובעו, מתכוון להסחב עם הבנות הפזיזות אל אולמי־הליל. קצת נגינה, קצת משקה, קצת נשים. כי זה כל חלקו מעמלו. סיים את משפטיו האחרונים בעל המאמר הראשי. יד ביד שפשף שופע הנאה מעצמו:

– “חכו־נא, גם אני נלווה אליכם!”

– “ברוכה חברתך” – עיווה את פיו הליצן. אך בלחש נשמע־היטב, הפטיר:

– “חמור זקן”.

אף המתחרים העקשנים בשח־מט, משחק שהלך ונמשך זה שבועות ללא־הכרעה, רשמו את העמדות לאשורן, הפילו את הגלמים וקמו ממושביהם כדי להגרר איך־שהוא אל נשותיהם ואל מיטותיהם.

קם מכסאו גם פאול. ושוב הוא מחזיק בזרוע ידידו. אל קצה האולם הוא מוליכו, עד הפרוכת. והנה נפתח לפניהם עולם חדש: אולם מקומר, תקרתו נשענת על כלונסאות־ברזל, העשויים רימונים ופרחים ופטורי־ציצים לנוי. שולחנות שולחנות סביב. שולחנות ירוקים. קלפים.

שולחן ארוך בירכתי האולם. שתי שורות אנשים מזה ומזה. מחנה מול מחנה. עיניים לוהטות, פנים יוקדים. בראש השולחן יושב אחד פזלן ובידו לוח שחור וקטן. הוא מכריז בקול צרוד:

– “עוד מאה אלפים! מאה אלפים פנויים!”

– “מחנה נגד מחנה יילחם”, מסביר ידיד לידידו. נפלה דממה. כי הנה על כסא המשחק ישב אחד גיבח, צהובה שארית שערותיו, הארי שבחבורה. באצבעות לבנות־מפונקות עצבניות־דקיקות, שצפרניהן ורודות ועשויות להפליא, הוא טורף את צבר הקלפים, שזה רק עתה הוגשו על טס, ועטיפתם חתומה ומחותמת, סימן כי קלפים־בתולים הם.

– “ייתכן, שאחד הזייפנים הצליח לחרות בהם סימנים, להשיבם לעטיפה, ולשחד את המלצר שיגיש דווקא את אלו” – לוחש קול מן הצד.

– “הנה מאה אלפים”, לוחש פאול הפקיד האחראי באזני ידידו ותוחב את השטר לידו. מבלי משים הוא דוחפו עד מושב הפזלן הרושם. נדחק מיכאל שנטו. הלא מחויב הוא לציית בקול מצילו. הלא לו הוא חייב תודה, כי מידו קיבל את אלה החיים. מהאשפה הרימו, מדמדום הרעב העירו, הלא אף האכילו לחם והלבישו בגד, כעין זכות בעלות קנה עליו.

"את המח זרוק לדומן,

"אל הזבל את האומן…

לקח הפזלן את השטר:

– “מה לרשום? מה שמך?”

אולם ה“ירוק” אינו בקי בארחות הקוביוסטוסים. ללא אומר ודברים תוהה מיכאל שנטו, החרש־האלם בידי יוצרו. ובאין מענה מפי הלקוח החדש, התוהה למראה אשה להוטת־פנים היושבת במחנה שמנגד, סימן הפזלן את הפריט באות “א”. אין פנאי.

מי זו הדמות שמנגד?

דומיה. כל עצב מתוח. כל עין לטושה. כל טיפת זיעה על המצח קפואה. מי האיש ממחנה מפוצצי־הקופה ירהיב עוז בנפשו ויצא לקראת הארי הצהוב? הלבינו פני פאול. עיניו השחורות־עגליות בולטות שבעתיים. אולם עתה, עתה הן מקור של כוח. עתה לוהט בהן רצון ברור וחזק. את הסכנה האורבת הן רואות וקופאות מפחד רב. “מה יפה הוא בזה הרגע”, תמה מיכאל שנטו ומסתכל בדמות להוטת־הפנים, האורבת במחנה שמנגד.

הגיבח טורף את הקלפים. בת־צחוק של מנצח מנוסה מרחפת על זוויות שפתותיו. טבעתו, המשובצת איזמרגד בצורת חותם, מבריקה על אצבע עצבנית, המתופפת על צבר הקלפים. נחשים ולא אצבעות. הוא מחכה וטורף. ומחכה שוב.

"בן פורח, זד פוחח,

התאסֵפו הסתופֵפו,

באו מרחוק.

במרזח חג שמח,

ינאֵפו, יזיֵפו,

נס מכאן החוק".

זמזם לפניו כרסתן מצולק־פנים, בעל סנטר שטוח כשל בולדוג, הס הושלך באולם, שלא קליפת־השום הוא, לא שולי־קדרה, לא קוטל קנים.

“יש והוא זוכה בזו אחר זו”. לוחש פאול הקוביוסטוס וממעך את זרוע ידידו מרוב עצבנות. את זיעתם מנגבים כל המחכים. האשה טחה בפודרה פניה. מכיר מיכאל את הסנטר המחודד, את העיניים הכחולות. את השיניים החדות:

מרינלה!

בפאול המשרת המתפרץ נותנת מרינלה את עיניה.

– “גם לכאן הגעת, שטן מחבל. חטפת ממני את בעלי הראשון, ואף את השני, את כל תוסברי. מה אכנוס ומה אאגור, הלא שוב ושוב תשתרבב להציגני ככלי ריק. ככלב מצורע גרשתיך מעל פני, וככלב אתה נגרר אחרי על אפי ועל חמתי…”

לשה יד אשה עצבנית את הכסיות. נחירי אפה מתרחבים בתמור עשן הפפירוסה. על שכנה הקרח היא נשענת, את אצבעותיו השמנות היא מלטפת לעיני כל.

"במרזח, חג שמח,

"גם קרח התרתח…

הה, לוא היתה פושטת עורות! הלא זה כלב מצורע, צרח העודף, קוץ בעיניים, תעוב מזוהם.

לטושות עיני פאול הקוביוסטוס. כי המשחק החל. מרינלה במחנה מחזיקי הקופה מזה ופאול משרתה במחנה המפוצצים מזה. עצורה כל נשימה. הגיר של הפזלן קפא באויר. מנגבת מרינלה את מצחה – הממחטה כנס של ספינה נטרפת. הוקצו הקלפים. קלף אחר קלף מלקט הגיבח הצהוב. הנה הם בידו. תחת השולחן הוא מסתירם, מתון מתון הוא מציץ בהם, רק את קצה הקלף הוא מגלה לעיני עצמו – סגולה בדוקה להצלחה. איש מעדת הדרוכים את סוד קלפיו לא ניחש. סמויה התוצאה מכל וכל. בידו השמנה, בתנועה קצוצה, מכנס הכרסתן מצולק־הפנים את קלפיו. כמניפת־קסם כובשת־עתידות הוא פורשם לעיניו, ומיד הוא מעלימם תחת כף־ידו הרחבה. פניו קפואים. לשוא בוחנם הגיבח, האורב לאישור השערותיו. לא ירוק הוא היושב לפניו. לשוא נועצים בו עיניים דורסניות מחזיקי־הקופה: לא יתפרש הסוד.

“המלך האדום בידו”, צובט פאול הקוביוסטוס את ידידו. עכשיו הרימה מרינלה את ראשה. את שני הידידים ראתה, אף נרתעה, משום־מה. צחוק צרחני־במקצת התמלט מפיה בהמשיכה ללטף את יד שכנה הקרח. נעלמה ממחטתה. גז נס הספינה הטובעת.

"ינאפו, יזיפו,

"נס מכאן החוק.

מחכה הגיבח הצהוב, ה“יד הראשונה” לכרסתן. הלה מתמהמה מתלהלה. עיניו עצומות, מצחו מתולם: חישובים במהירות הבזק. נפל הקלף: המלך האדום!

בלי לבדוק את קלפיו, בלי כל הצצה – עונה הגיבח, נותן שלל למלך. הלא כל קלף מקלפיו הוא מכיר מלבר. הקלף השני… השלישי… החמישי. שלל כליל. בשני אסימונים אדומים מסמן הכרסתן את נצחונו. צחוק־אושר מהבהב בעיניו העגליות־השחורות של פאול המתנקם: השמרי לך, מרינלה! בשיניה החדות קורעת האשה את ממחטתה. בת־צחוק מלבבת מתאשפזת על פניה בפנותה אל הקרח. טורף הכרסתן את הקלפים. “היד הראשונה” לצהוב. הנשימות עצורות שוב. העיניים לטושות. המלך האדום בידי הכרסתן. קלף רודף קלף. אין פנאי. שלושה קלפים שבה הגיבח. תקוה מבצבצת ועולה אצל מחזיקי הקופה: הארי הצהוב לא יכזיב. אסימון אחד מסמן את נצחונו. גלגל הזכיה חוזר חלילה.

ושוב טורפים את הקלפים. ושוב הם נופלים ומכריעים את כפות המאזניים. גוברת המתיחות. העיניים יוצאות מחוריהן. התנדף מיכאל שנטו – לא הרגישה בו מרינלה, אין פנאי. רועדת זרוע מיכאל שנטו בחיבוקי ידידו. התקווה מהעבר מזה. היאוש מהעבר מזה. נצחון – ופתאום נהפכת הקערה על פיה. הגורל נותן. הגורל לוקח. חמשה אסימונים כבש הכרסתן. זכה.

אל הפזלן, הגזבר, נדחקים הקוביוסטוסים. כל מי שהפקיד פריט בקופה זכה בשניים. את הזוכים קורא הגזבר בשמותיהם ופורע. אל הפריט האחרון הגיע:

– “אות א‘! מי זה אות א’?”

מיכאל שנטו רואה סנטר אשה סולד.

– “תפקיד שוב את פריטך הכפול!” – גוזר בלחש פאול הקוביוסטוס.

– “הלא אתה הנך האות א'?” – נוזף בו הגזבר הפזלן.

– “אני מפקידו” – עונה אחד מגמגם, המתעודד עם צביטת ידידו.

המשחק החל מחדש. רשמו הקוביוסטוסים את פריטיהם.

– “הכרסתן יגיע מעלה מעלה” – לוחש פאול הבקי בתהפוכות הגורל.

צנחה ידה הקפואה של מרינלה. לא עוד תקרוץ עיניים, לא עוד תעורר בצחוקה את שכנה הקרח. כי פנה לה עורף. רעד תוקף את מחזיקי הקופה:

– “לכרסתן משחק המזל!”

– “הוא נוהג לזכות בזו אחר זו!”

קלף רודף קלף. אין פנאי. ידיים דקיקות־מפונקות רועדות כטרופות צמרמורת. עיניים חדות מנסות להסיר את הלוט, להתפרץ בכוח. אולי ייכבש הגורל. הלא זה רק אתמול הבטיח המלצר המטומטם להגיש את צבר הקלפים המסומן. מה פשר להתחכמותו הפעם? ואולי הקדימו הכרסתן? זכה. הכרסתן זכה שנית.

גם הזכיה השלישית לכרסתן. השנאה מתאבכת באולם.

– “שמונה מאות אלף, האות א'!” – מכריז הגזבר.

“תפקיד שוב את פריטך”, מצווה פאול המנצח.

עיני המנוצחים כאש לא נופחה. בכיסי המכנסיים תחובות ידיים: לא קל לפוצץ קופה ולוא זכיתם שבעתיים!

האות “א” זכתה גם בפעם הרביעית. לטושות העיניים: מי הוא זה הבא לקצור יגע זרים? הלא מעודו לא היה כאן, מעולם לא הפסיד פרוטה. מוצץ־דם הוא. פרעוש. פשפש. חורקות השיניים. המרירות עולה. החימה מפעפעת.

– “תפקיד שוב את פריטך” – מצווה המציל והניצול עושה כמצווה.

ידיים נרתחות דחפו את השה־לעולה עד המזבח. “להפקיד שוב”, מגמגם מיכאל שנטו בעמדו מול הפזלן.

חוורים פני מרינלה. לא תעיף עין בכלב המצורע. אולם הוא רובץ שם, היא מרגישה. בכל הרמ"ח היא מרגישה. את מיכאל השונא היא רואה. שוטה העוטה מעטה בעלה, הנה צל רפאים פרץ מקברו להבאיש ריחה אף כאן. קש־ההצלה האחרון יישמט מידיה. לא עוד יניחו לה לדרוך על המפתן הזה. הלא ייגלה הסוד: היא האבן־שואבת אשר משכה את המצליח הגדול, מפוצץ הקופות המפורסם. הלא אך בגלל מיכאל שנטו זכה הצד שכנגד. ובאין לה סם הקלפים, הסם האחרון…

צעדי המלצר הגולש על בהונות רגליו נשמעו. בקרן זווית מוכר לו אחד ממחזיקי הקופה שעון־זהב וטבעת־יהלומים. שקלא וטריא. אצבעות הגיבח מתופפות במשנה עצבנות. ובעיניו האורבות מנצנץ וגובר – הטירוף. הטירוף מתאבך באולם. הטירוף מהביל ומתמר מהראשים. הגיבח יושב ומתופף: הישבור את סורגי הגורל, היצליח הפעם. השרירים רוטטים מליאות איומה. ארכובות פאול המצליח זו לזו נוקשות. על ידידו הנאמן הוא מתרפק, מרעיף זיעה סביב. קלף רודף קלף. אין פנאי. האות “א” זוכה, וילון אדמדם מליט את עיני מיכאל שנטו. את שטרות הגזבר הוא משלשל ללא מנין. לתוך כיסי ידידו הוא תוחבם: קח־נא, מצילי, את גמול חסדך עמדי! קלף רודף קלף. נפוחים כיסי הידיד. קול קורא. קול מכריז. נשימות עצורות. ושוב קול מכריז. גניחות. קלפים נופלים. טריפה, הקצאה, וקלפים נושרים על שולחן. יד מכונסת. יד מתופפת. ליאות עיני מרינלה. לא מניה ולא מקצתיה – נחש־כחש בעיני מרינלה:

– “למה באת הלום, התליין? הלא בביתי פתוחה הדלת לפניך. אכן, לא תליין אתה. לא השונא הגדול. פרעוש קטן אתה. ראיתי. כלי־שרת בידי כלב פחדן, הרגיל לחטט באשפתות. הוא משכך לכאן ואתה הלכת אחריו. את שפל־המדרגה שלו ראיתי כאשר השתולל משמחה למראה אידך בביתי, על כן גרשתיו מעל פני. בגללך גרשתיו. ואתה, אתה אלוף הנשמות, באת לשלם לי כגמולי: החרצה גמורה תחת הערצה ולוא גם מרחוק. קמצוץ אויר נשאר לי לפליטה, הצרה עינך גם בו? הלא חובק זרועות עולם אתה, הבן למצוקות זולתך, ההוכו עיניך בסנוורים הפעם? הנה, השכן הקרח אשר על ידי, שוב לא יאיר פניו. כי הפסיד. כי בגללי הפסיד. סמל ההפסד – ירננו אחרי כאן. בסודי לא ישב איש. מנודה אהיה בבית־הקפה, מצורעת בשער הקוביוסטוסים. הלא מחברת ישרי־תהילה הדיחוני זה כבר. כאן האי האחרון, וגם מכאן באת להניסני. האתה הוא זה האיש הנותן והלא־לוקח, כאשר הבטחת? האתה הוא זה העושק והלא חומל? גבר יודע סוד אתה, והנה הופעת להוקיע את קלון האדם נגד כל העיניים. הלשם כך שקדת על הרזים הגדולים אשר בספר החיים החתום? הרכן ראשך, שובה אלי, לא אשיב פניך ריקם. פנה עורף לכלב המתנקם!”

מרכינה מרינלה את ראשה. וילון אדמדם מליט את עיני מיכאל שנטו. ומבעד לוילון הוא רואה: על ברכיה נופלת אשה. בציצית חייה היא נאחזת, רוצה לחיות. לחיות!

חוסו, הצילו!

ללא זוע יושב מיכאל שנטו על יד ידידו. הוילון האדמדם השחיר. אינו רואה, אינו שומע. המציל מצוה והניצול מציית. האשה הטובעת אחותו היא, אחותו יחידתו, אולם ידיו כבולות. לא יציל. את ראשו הבריך לרגליה באחד הימים הטובים ההם ושפך את תחינתו: קומי, מלכה חסונה, עורי אלה כל־יכולה, הסירי את צעיפך המתועב, ההופך את צלמך למפלצת. האירי פניך, מלכה חסונה, רוממי עבדים נרצעים. עננים כבדים יסיע זהרך מכאן והלאה והלאה. ראשים כתנובות שדי ינועו לכבודך, עיניים יזהירו משפע ברכה. כי אך תולעת הוא אדם נוכח אלוהותו…

– “תפקיד גם הפעם את פריטך!” הומה קול. אולם מיכאל שנטו אינו זז. ראשו נתמך על המרפק. הוילון האדמדם־שחרחר עטף את כל חיתו. ים להבה סביבותיו. דהירות אש שחורה. גופו לחוץ בסד הגיהינום. קצף סייד את פיו. עצביו קפואים. שריריו מאובנים. הלב, העבד הנרצע, הומם…

פקח מיכאל שנטו את עיניו. על אחת הספות של בית־הקפה הוא שכוב. רשרוש הקלפים מגיע מרחוק. פנים גוחנים אליו: פאול המציל. ביד נלאה הוא משפשף את פניו ביי"ש. עיני פאול השחורות, שהיו נוצצות זה רק עתה, כבו. עתה הן כהות. מטומטמות. עיניים שחורות־עגליות כבבית מרינלה…

– “האין בכיסך שטרות מהזכיה שלנו?” – שואל משום־מה ידיד את ידידו המתרומם ממשכבו. מפשפש מיכאל שנטו ואינו מוצא. את כל השטרות מסר.

יד ביד מתנהלים שני הידידים. אור מרפרף. מכהה עיניים ליאות עם שחר. וקר, קר בחוצות לפנות בוקר. נפוחים משום מה כיסי פאול המשרת. לאחוריו הוא פונה בפחד: האין דולק? ברחובות הרחבים, המוארים היטב, הוא מוליך את ידידו. הלא שם קטנה הסכנה. הריקים־והפוחזים מלאכתם אך בחושך.

– “אכן צדק האומר” – מסלסל דבריו אחד הידידים אגב פהוק – “מכניס אורחים סופו לזכות. זה הכלל. ובכלל, הלא לכל הדעות מצווה גדולה היא להאכיל רעבים”.

אל הבית הגיעו. פאול מכניס־האורחים פותח בלאט את השער. אצבעו על פיו: הס! על בהונות רגליהם הם חומקים על פני מערת השוערת הצייקנית. עלו על המדרגות לאור גפרור. את הנעליים הם נושלים מרגליהם לבל תחרוקנה מדרגות־העץ. בלאט בלאט הם עולים. לבל תשמע חלילה בעלת־הבית החסדנית, כי שניים הם הלנים הלילה בחדר. נכנסו. ננעלה הדלת. איש לא ייכנס. חלפה הסכנה. את כיסיו ממשמש בעל החדר (את כיסי האורח יבדוק אחר שיירדם). הלא שלו היא כל הזכיה כולה. רק שלו. על כך אין עוררין. כספו הוא שזכה. ההשקעה היא הקובעת. כך הוא מנהגו של עולם.

במיטה אחת שכבו שני ידידים לישון. דבקו הבבות. אין כוח לקלוף את קליפת הבגדים. הגרביים הספוגים־זיעה דבקו בכפות הרגליים. כמעט שאינך מרגיש דבר. נעצמו העיניים. נשימת־נוחר כבדה פולחת את דממת הליל. ואחד פה לוחש תפילה:

מרינלה!

 

המיטיב והטבע והמנדולינה    🔗

קל להיות זאב כשיש מלתעות, וקל להצליח באלה החיים כשיש מרפקים הודפים כל הנמצא מנגד וקול צרחני המכריז: אך אני! הה, מה קל לחיות בנעימים כשהלשון חלקלקה וטוחנת בדיוק מה שהזולת רוצה לשמוע, וכשהעיניים השחורות־עגליות מביעות התפעלות תמידית מדרכי האוחזים בהגה.

וכשנזדמן מיכאל שנטו בפונדק ארעי עם צנתר־הזהב ההוא, הקפדן לעצמו והסלחן לאחרים, המוכתר בחייו בתואר מאור הגולה –

וכששמע:

– כמדומה לי, שפאול שחור־העיניים הזה, אף שהוא מכת האמנים וצעיר לימים, אף־על־פי־כן במעלה חשובה נתברך, בשאיפה לנעלה ולנשגב ללא ויתור".

אמר מיכאל שנטו ולא עיווה בצחוק את פניו:

– “כן הוא, כדבריך, אדוני. אכן, הוא נתברך במעלה החשובה מכל, בשאיפה לנעלה ולנשגב ללא ויתור”.

ועוד נשאל בהמשך השיחה הסודית:

– “הכדאי להטיל עליו משרה צבורית? שקול היטב במלוא האחריות את דבריך וענה במפורש: הן או לאו”.

ושוב ענה מיכאל שנטו:

– “אני מכירו היטב. את חיי הציל. ראוי הוא לכך, כשיר הוא לכך”.

ייתכן שדברי מיכאל שנטו לא הכריעו את הכף לטובת פאול ידידו. כי מי הוא מיכאל שנטו ובמה נחשבת דעתו? אולם עובדה היא: פאול הפקיד נתמנה מנהל המשרד האחראי להגירה. אמנם ייתכן מאוד, כי ההתמנות באה ממילא.

אולם לעצמו גרם מיכאל שנטו הנאה מרובה בדברו בשבח פאול ידידו. הלא אף בעיני האישיות הנכבדה ההיא נתעלה בגלל ישרו והבנת הזולת. ועוד זאת: לפאול הידיד נודע תוכן השיחה ההיא לא מפי מיכאל שנטו, ובכל הדרכים השתדל מעתה לשלם לו כגמולו.

אכן, פאול הידיד הטוב, שעשה הכל כדי לשלם לידידו כפעלו, ניסה לעודד את מיכאל שנטו, להחזירו אל חיק החיים, להשיב לו את חדוות הקיום – ולא להחמיץ שום הזדמנות כדי לסייע לו איך שהוא להסתלק מכאן.

שוב נבדק מיכאל שנטו על ידי הרופא המשרדי ושוב נתחבה פתקה לתוך ידו. תמורתה קיבל באחד המחסנים העירוניים מכנסי־עבודה רחבים ועבים ושתי כותנות־צמר ונעלי־עבודה צרות־מקורים וכפולות סוליות. ומידי ידידו פאול השיג כרטיס־רכבת חינם. אף ברכות מאליפות קיבל מידידו, הס מלהזכיר נשיקותיו.

בשמחה גלויה ליווה שואף־הנשגב פאול את ידידו הנוסע, הפונה עורף לעיר השנאה והשאון ומפח־הנפש. בממחטתו משבשב פאול בבית־הנתיבות.

"שאו שערים ראשיכם,

"אין חתנים לחופות…

עגלה רתומת שני סוסים מפוטמים חיכתה בתחנה הקטנה. מהמשרד הזדרזו להודיע (מה מעוררת דאגתו של פאול), כי הפועל החדש יצא לדרך.

– “יש חבילות?” – שאל בן־אכר אדום־לחיים את האורח ושינס את מתניו בהרחבה.

– “הנני” – עונה מיכאל שנטו בצחוק רפה.

ירק בבוז בן־האכר ומצמץ בעיניו למראה הפנים החוורים־נמוצים, הידיים הרזות־רפות.

– “חרבון!”

את העיירה הם עוברים, העגלה מתנהלת לאטה. רבות החנויות – שכיות החמדה. אף בית־קפה תמצא כאן לאורחי שבתון. יש בנין־עיריה ומגדלו צופה מי יודע מה. יש בית־תפילה קטן־לבן בצד בית־העלמין. יש הכל. קטן וחביב, מלא הוד וזיו – אמר המשורר העממי. שתי שורות עצי־פרי מזה ומזה, לאורך כל דרך־המלך. שדות בר. וקמה. והאדמה־האם הברוכה.

אכרים ובני־אכרים ושכירי־יום הזדחלו ממחבואיהם בהופיע העגלה הטעונה מטען חדש. הועפו הכובעים לברכה. הלא כמו־אדון הוא האורח החדש. ניגש אחד גבה־קומה, בהיר־שער ושפם ורחב־כתפיים. בהפקידו את האופנוע בידי אחד השכירים.

– “אני המפקח” – הציג את עצמו ברוב נימוס. אף יד הושיט לברוך־הבא. כי בקי הוא בהלכות כרך. לא בזו פינה נידחת בילה את כל ימיו.

צהריים!

בשורה עלו מן החצר בחורים פרומי־כותנות ושזופי־פנים. בחורות ענודות מטפחות לראשיהן ולבושות שמלות בד מצויץ. יש רגליים יחפות ויש נעולות נעלי־עבודה בלי טרח גרביים. ראה מיכאל שנטו את כיסויי־הראש המשונים, זכר לכובעי־חמד, את גוני המטפחות הדהים, ואת הנקיון המשומר בבגדים. אף את העיניים הרבות, התמהות, אף את הפנים החומקים כבמתגנב. על אזניו התדפקו צלילי שלוש שפות, פזיזות־עליזות, שטף־קולות.

הבין מיכאל שנטו:

אלה הם החברים־לחיים לעתיד לבוא. הם שנענו לקול־הקורא: “בן־אדם, אח! אין לך בסיס מוצק בחיים, לא עלה בידך לכונן לבטח אשוריך, לא תדע מה לעשות ביום־המחר – ובאת אלינו… פה הרווח וההצלה…”

אוכל מזין בישלה המבשלת הכפרית: גריסין ועדשים ונתח־בשר לתפארת. אף לחם ריחני ניתן לך מלוא־חפניים. במזלגות־הפח מקשקשים הסועדים ושותים את המים הצוננים מספלים, אידילה כמתואר ביצירות־פאר של משוררים גדולים, חובבי־הטבע. תמה הארוחה. לעבודה!

"העבודה, מקור חיינו,

"שאיפתנו, תפארתנו!

בשוק הכפריה המבשלת צובט אחד הסועדים, גבה־קומה ובעל־שרירים – בסטירת־לצון עונה ליסל הצדקניה ומחייכת. זהו הדרך הישר – יודע מיכאל שנטו. האפשר להגיע אליו? רק זהו המעולה שבאדם, המבשר את פעמי הגאולה. הלא כך הכריזו גדולי המשוררים מדור דור.

"בעבודה כל סיפוקנו,

"כל כבודנו, פורקננו!

כרדת הדמדומים, עם שוב הזמרים עובדי־האדמה מפרך יומם, מי רכוב על סוס ומי נגרר אחר צב־שוורים, מי טעון מעדר ומי מנופף מגרפה, החלה פרשת החיים, אלה החיים. לא בני אלוהים, כמתואר בזמירות־הרועים הרומיות, לא מסמוסי תוגה חרישית־עורגת, כמסופר בספרי הצרפתים: חליל רועים ושמש שוקעת – לבבות פשוטים המו כאן, גופים עבדו ואכלו ונרדמו לצלילי מנדולינה.

לקראת המהפכה באהבה, הממשמשת ובאה, כמסופר בספרות החדשה, התרגגו צלילים ערבים… הולכת ובאה הגדולה, המלכה, עם רוח־תוגה אחר חד־גבר דלקה, בלובן מעטה וכנף שלווה מדומה, הולכת קרבה שרת־רזים עמומה, כנפי רנניה: אך הומה־מהומה, טופפת־הולכת גת־רזים עמומה, כנפי רנניה: אך מכמר תדהמה, טופפת־הולכת מעלימה את מומה… גם שלב האימה, הנה מכה עד חרמה…

עד חרמה!

עבר הערב הראשון. השמלות הכסיפו עם סהר. הגופים התפרקדו על דשא. העיניים דבקו בגופים. ויש גם עיניים מושפלות – מבושה חבושה.

מה היא בעצם המהפכה באהבה החדשה, כמסופר בספרות החדשה?

בנשוב הרוח הקרה קמו על רגליהן הרובצות. ואף הרובצים כך – נאנחו אנחות עמוקות, חילצו עצמותיהם ונגררו אחר המין היפה. אל מזרנו, המיועד לו, הוליכו מיכאל שנטו. במטבח, המשמש גם חדר־האוכלים, היה מקור המים: הברז. בחדר הצר, בסמוך לו, לנו הבחורות. ובחדר האחרון – מזרני הבחורים. שמיכה לרפידה ושמיכה לכיסוי. ושני הסדינים כחיץ ביניהם. אולם למיכאל שנטו לא היו שמיכות. לא היו סדינים. על כן השתטח² בפינתו ולא פשט את בגדיו. שכח ידידו הטוב להכין לו כלי־שינה. הלילה קר, החלונות פתוחים לרווחה לפי חוקי הגהות החדשים. והנה, הנה עוטפתו שמיכה.

– “מי כאן?”

– “אני” – עונה קול. הכיר מיכאל שנטו: צבי צביעלי, הרזה, בעל חתימת הזקן הצהבהב.

– שתי שמיכות לי. די לי באחת".

היום לעבודה.

בלב השמים עמדה החמה לזרז את הפועלים. עייפו הטירונים עד מוות. ישבו לנוח מעמלם. הניע ראשו אחד אכר זקן, מי שראה פועלים לדורותם – כמו אלה עדיין לא ראה. כדברי המשל: זקנת ולא חכמת. האלומות הקשורות והמפוזרות הצהיבו בשדה המגולח. צריך לערמן בערמות ולהסיען הגרנה. והאלומות כבדות וקני־השבלים דוקרים, אף קוצים וברקנים ביניהם. נחים הפועלים. נח מיכאל שנטו. את ידו מרים האכר הזקן לסטור:

מי פרחח יעז לגנוב שעת־עבודה בעצלתיים?

בעוד מועד אחז בידו צבי צביעלי. בשידולים הוא משכך את כעסו. הרי לא מרוע לב עושים כך הפועלים הלא־מאומנים. הימים ילמדום בינה.

"העבודה מקור חיינו,

"בעבודה מאויינו…

בקוץ פצע מיכאל שנטו את ידו. ודמו זב. אל הפלג ירד לשטוף את הפצע. צבי צביעלי היה המזרז.

פלג־מים הקיר מימיו במרחק־מה. בקפיצה אחת תדלג עליו. מזה ומזה עצי־תפוח מבשיל־פרי, אף שיחים עבותים, מקלט בטוח ביום שרב. לא תראה עין זר את הנעשה במעבה שיח. אף ארנבות ירה שם המפקח. כך סיפרו בני־האכרים המאומנים.

אל הפלג קרב מיכאל שנטו. את נעליו הכבדות נשל לצנן במים את כפות רגליו הצורבות. את ידו הפצועה הרטיב. ופתאום… כעין גוף… גוף חומק ועובר… כעין גוף אשה עירום…

"אחת הנימפות מבנות המים.

"עלתה מתהומות כהרף־עין?

מה יעשה עתה לפי חוקי הספר הישר? הוא מכעכע להזהיר. לא סרו העיניים המתחננות ממשוכת השיחים. כעין צמד שדיים… כעין אגן החמד… אף שוקיים…

שוב השתפכה המנדולינה עם עלות הסהר. נכאים. האת זו המפרטטת השוגה־בכיסופים ראה על שפת הפלג?

יום חג, יום ששון הגיע. במסבאה, בבית אכרים בקצה הכפר, התכנסו אכרים ובני־אכרים ושכירי־יום לשמוח עם השמחים כמנהג אבות. על ספסלים ארוכים ישבו בשורה ערוכים והתנצחו בענייני־דיומא לתיאבון. המוזג צהוב־השפם ומיובל־הפנים, מצטחק בערמומיות, מתערב בשיחות אורחיו, יוצק למדורה כאן שמן כאן מים. את כל המשאלות הוא ממלא: שתו בנים לשכרה, כי מורשת אבות היא לנו!

"נאה השחורה,

"נאה הבהירה,

"למי מפח־נפש,

"ולי הבחירה!

על נשים נתגלגלה השיחה. אחד אדום־לחיים הודיע תוקף, כי אין כבחורות אשר בחצר בעל־האחוזה, ותוך כדי הודעתו שינס את אזור מכנסיו.

– “ליסל יפה שבעתיים!” – התריס אחד מגולח־פנים ולבן־שיער תוך כדי לגימת בירה וגרוד ברכיו החשופות, המציצות מהמכנסיים הקצרים־הטירוליים.

– “בת לך ליסל, משום כך ההשתבחות!”

– “לעזאזל המפקח!” – השיב הפרחח המתכרכם ובמשנה עוז שינס את אזור מכנסיו.

– “הלא אפילו המפקח כך!”

– “אתה תהיה השופט בינינו” – פונה הזקן אל מיכאל שנטו.

אף מיכאל שנטו בלווית צבי צביעלי סר לכאן לתהות על התגלגלות אלה החיים בדרך הישר.

זעם אותתו עיני הפרחח אדום־הלחיים, מי שקיבל בשעתו את פני מיכאל שנטו בתחנת הרכבת. אך מיכאל נאות לשפוט. בכוס היין החמוץ נתן את עיניו ולגם מה שלגם, כדרך השכורים הוותיקים.

– “הבה נווכח” – קרא ברעם־זעם הבריון אדום־הלחיים.

“הבה נווכח!” – הריעו בני־האכרים החסונים, שצופי יין והתבהמות. גיחוך וציוץ ומצמוץ. ותרועת־גיל. וקול אחד מנצח:

– “הבה נווכח!”

צחוק וזמזום, תרועת־גיל וצפצופים, בני־האכרים החסונים הלכו לאט כזרם איתן אל חצר בעל־האחוזה.

"נאה השחורה,

"נאה הבהירה…

קולות ניחרים הריעו לפני בקתת־הפועלים. שינס אדום־הלחיים את מתניו ועלה על מחרשה שבורה וחלודה להכריז:

“אי הבחורות, שייצאו אלינו!”

והקולות עונים:

– “הוציאו את הבחורות, ולא – נעשה אנחנו את המלאכה!”

במעדרים במכושים, במזלגים הזדיינו הנצורים. בגרזן החזיקה מרים כחולת־העיניים, הבת הצעירה. הפרפר הכחול שבצמותיה הבהירות־הארוכות התנפנף אנה ואנה כדגל המחנה.

– “הבחורות!” – רעמו קולות.

מיכאל שנטו התבונן במחזה הנהדר וחיכה לפתרון החידה לפי חוקי הספר הישר. את צבי צביעלי מלווהו חיפשו עיניו ולא מצאוהו. מי מהשכורים הרים אבן, ומי אחז בשברי מחרשה, מי הוציא אולר מכיסו, ומי נופף מקל חובטים.

שכם אל שכם פרצו המתגודדים אל השער. אולם אדום־הלחיים, המצביא, בראותו כי שער־האלה לא ייפרץ, הסיט את גדודיו אל מתחת לחלון. חבית ריקה גולגלה לכאן. נכון כל המחנה להתקפה. ראה זאת מיכאל שנטו ואף ראה את הגרזן המונף בידי מרים הצעירה בבנות.

פתאום צץ המפקח בלווית צבי צביעלי. אין הם טומנים ידיהם בצלחת. את הנרתחים הם מרגיעים, את מלאי־החימה הם מפייסים, במשתוללים הם נוזפים.

"שוב ישוב, האהוב,

"אל תבכי…

– “שוב תשובו בשעת כושר” – משדלם בדברי נועם צבי צביעלי.

– “שוב נשוב” – ממלמל אדום־הלחיים ומשנס את אזור מתניו.

הס הושלך בחצר. הלילה רד. הירח עלה להגיה את מיכאל שנטו המתפרקד על קטיפת הדשא. ועל ידו – מרים הגרזינית.

את ליסל, הכפריה היפהפיה, לא צבט מיכאל שנטו בשוק היליכי – מרים המשרתת. ליסל, מרים… אלה החיים… חיק הטבע… דרך הישר… מחשבות קצוצות מזמזמות בראשו, ואינן מתלכדות יחדיו. זרועו אינה מחבקת גוף פורח־רענן, גוף רווי ריחות טובים, ריחות השדות הברוכים, גוף הרך כמשי סיני, המבטיח מעדני־עדן, פרחי־הפרג הקלועים בשערותיה הבהירות מגרים את אפו, פניו הולכים הלוך התקרב. הישלח יד טמאה אל זה הגוף הרענן? שתי עיניים כחולות־תמימות נעוצות בפניו ברוב פחד.

– “עזת־לב את” – לוחש מיכאל שנטו בהרגישו בגוף הנלחץ אליו פתאום. קלה נגיעתה, משכר ריח שערותיה, מי יבליג? הוי, חלילה להעלות נשכחות. הלא החוט ניתק, הספינה שקעה. חרוב נחרב הבית והשכינה בגלות.

ועתה, עתה נלחצת אליו ילדה תמימה־רעננה.

השיב את זרועו מיכאל שנטו. לא יסגל ידו למלאכת אלה החיים, הלא כלה רעננה לפניו וראויה היא לחתן כדת אלוהים ואדם. הלא אשה נאמנה־נעמנה תהיה זאת הילדה. היא תהיה תפארת בעלה, את סערת רוחו תשכך, את דריכות עצביו תרפה במבט לטפני, שפתיה דובבות חרש: אשת־אמונים אני לך. בן טוב אתה לי, הבעל. ילדים זהובי־תלתלים ובהירי־עיניים אנענע בעריסת־אושר, נגינת עתיד תכול.

את זרועו השיב מיכאל שנטו.

אבלה וחפוית ראש שכובה מרים הצעירה בבנות. ידה השלוחה קפאה. כפוף־גב קם מיכאל שנטו על רגליו להסחב אל מזרנו.

– “עוד יבוא יומך, ילדתי” – פוזם מישהו פזמון מקדם קדמתה.

אכן, דימה מיכאל שנטו, כי הלילה הקריב את חייו על מזבח נהורא מעליא.

את דלת המטבח האפל הוא פותח בלאט, לבל יעיר את הנרדמים, הקמים עם שחר לעבודת יומם. את חדר־הבחורות הוא עובר על בהונות רגליו. והנה: חרגה כתונת לבנה, מאדן החלון קפצה והתכרבלה בשמיכה. אף הצטווחות כבושה שמע מיכאל שנטו.

מדוע זה הציצה הבחורה מן החלון?

כמו צמד שדיים על שפת הפלג.

לא הקיצו הישנים. על משכבו עלה מיכאל שנטו ולבו טוב עליו.

למחרת כפקוד המפקח את רשימת הפועלים נמצא שמרים נעדרת. לא שבה הלילה לחדרה וקדחת זועפת כבלה אותה למשכבה. עצומות היו עיניה ופיה נשם במחוטף. ראשה להט. שתי עיניים אדומות רואה לפניה הקודחת, ועוד עיניים ושוב עיניים, רבוא עיניים וכולן זועפות ומוכיחות…

הובהל רופא האחוזה. אישון גוץ, כדורי, בעל שפם מסומר ועיניים פקחיות־משוטטות. היה נוהג להטיח דברים בשטף לשון ולהפטיר אחריהם בגיחוך קולני. רופא מקדמת דנא היה, הומניסטן.

– “בן יש לי” – מספר הרופא למיכאל שנטו שומר החולה ותוך כדי שיחה הוא ממשמש בקישורי עורבו השחור־המתנפנף, זכר לימי נעורים תוססים – “לא כאבות כבנים. חי אחיתופל!”

מרפרף העורב, משוטטות העיניים, שטף־חטף בפי הרופא:

“בכל תורה שבכתב ושבעל־פה אני כופר, הלא אני” – הוא מתוודה – “הלא אני, אם מותר לי לומר כך, הממתיק־את־מרי־החיים המקצועי, המנחם אבלים, המעודד נכשלים, המטהר מנוגעים… אני ולא בני. הוא מקרקר את החוק ומוסיף פצע לפצע… ואני מרפא. האמת, בני נולד בדור של מגלי תהומות השנאה, דור משוגעים…” נאנח האב. מפרפרים קישורי העורב, זכר למי נעורים תוססים.

– “רק באחד אני מאמין – בחלום. הלא קלודיוס גלנוס, הרופא המפורסם מכל, הוא אשר גילה באסקולפיוס מפרגמון את אלוהי ארצו המצילו מכליון חרוץ, והוא המאמין אמונה שלמה בחלום המרפא, הקובע את אורח החיים לאשורו והמוצא תרופה לכל מכה. הלא רק מכח חלומות אביו פנה לשבילי הרפואה. ולא רק סיבות המחלות נתגלו לו בחלום, אלא גם אופן הריפוי. וכך פתח לפי הוראת שני חלומות את אחד העורקים שבין אצבעות כף־ידו הימנית, ודמו זב עד הגלד הפצע מכח עצמו”.

שטף־חטף בפי הרופא:

“והלא” – ממשיך הרופא ועיניו משוטטות מימין לשמאל ומשמאל לימין – “כבר אמר אוגוסטינוס הקדוש: הפלא אינו נמצא בניגוד לטבע הדברים, אלא שהוא נוגד נסיוננו הדל בלבד. הרי יש משום נבואה בחלום, ולא רק לגבי דברים גדולים. אלברטוס מגנוס מספר, כי ראה בחלום ילד נופל המימה וטובע על יד הריחיים. עודו מספר את החלום לידידיו, והנה אשה ממררת בבכי ומפילה תחינתה שיצילו את בנה, אשר מעד ונפל המימה על יד הריחיים. והפלא שבדבר הוא, כי עד השעה ההיא לא ראו את האשה ולא את בנה. רבוא משלים אפשר להביא, חלומות של רופאים, מרפאי חולים, חלומות של מלכים, שרי־צבא גדולים מכל הדורות, הס מלהזכיר את חלומות אנשי הדמיון, מייסדי הדתות והקדושים למיניהם, והמשוררים – וכולם באמת יסודם. היאך לא נאמין? הלא כך לימדו לרפא נשיכת כלב שוטה. אחד מאנשי הצבא בספרד המדינה חלם, כי סם העשוי מוורד־הכלבים מרפא את הכלבת. בו ביום כאשר כלב שוטה נשכו באמת, הכין לו את הסם ושב לאיתנו. האין זה פלא?”

עמדה לשון הרופא מלכת. עמדו עיניו משיטוטן לרגע קט. ופתאום פלט:

– “הלא משוגעים אתם, משוגעים מאין כמוכם. בחורים עם בחורות בכפיפה אחת, ואפילו מקרה הריון אחד אין כאן… הייתכן? שלא מדרך הטבע הוא, שלא מדרך הישר…”

לא יכלה הקדחת לגופה הרענן של מרים הצעירה. תאוות החיים הקפיצה אותה על רגליה. ואולי עיני מיכאל שנטו שומר החולה, המביטות בה בכעין הכרת־חטא, הן שחוללו את המפנה הפתאומי? עתה היא הצעירה בבנות כמקודם. עתה עיניה הכחולות מלאות צחוק וזוהר:

אושר!

המכונה הקוצרת ברשרוש עוברת. אלומות אלומות נושרת מחיקה. ידי פועלים חובקות את זהב התנובה. והנה מופיעה המכונה השניה. חוטפות הידיים. מזיעים הפנים. נרתעות הידיים. כפופות הגזרות. מזיע מיכאל שנטו. חרוצות ידי מרים הצעירה בבנות. לוהטת השמש, כובשת המכונה. הנה היא באה הגדולה החורקת. את כל הבשל בלי רחמים היא מולקת. הגב הכפוף לפרקיו היא פורקת. בפזיזות ומזמוטי להג עובדת ליסל הכפריה בקהל חברותיה. הלא עבודת־נשים היא זאת, והנה נשלחו לכאן גם פועלי החצר – קלון לגבר, חרפה ובושה. גמישה גזרת מרים, את אלומות מיכאל שנטו היא כורכת עם אלומותיה. כופה את גופו מיכאל שנטו הגבר קפוד־התנועה. עור פניו כגוויל צהוב.

– “מטומטם!” – מגרה ליסל הכפריה.

לא שמה לב מרים הצעירה בבנות, הכחולה בילדות, לצבי צביעלי הפונה אליה בקטון כגדול. אף את ראשה הפנתה ולא ראתה את קידותיו של המפקח ואת קנאתה הבוערת של ליסל המבשלת. ללא הועיל. לא הועילו למפקח תחבולות הפיוסים, העבודה הקלה אשר קבע לה, והעבודה המייגעת לחילופין. לבסוף הוקיר רגליו מבית הפועלים. המשכילים הללו.

אך בבוקר לא־עבות אחד כפקוד המפקח את פועלי החצר לפי הרשימה שבידו, הודיע בקול מהסס, שלצערו הגדול העידו לפניו עדי ראיה, כי מנהגי הפועלים המשכילים, הם שצריכים לשמש אות ודוגמה לזולתם, אינם כשורה. הם ראו, למשל, אחת הבחורות בשדה מקורבת לאחד הבחורים…

התכרכמה מרים פתאום. ולא השפילה עיניה. נגד עיני המפקח היא מפגינה אך בוז. מיטיבה היא לדעת עד־ראיה זה.

וברדת הדמדומים, כשבת הבחורות לפזם פזמונות נוגים לירח ולצבא השמיים, קרב צבי צביעלי אל מרים הבזזנית וראשו חפוי. הירח הוא אשר סייד את פניו. ורק לחישה אחת פלט:

– “סליחה!”

פרפר התכלת במקלעת הצמות המאירות, נזדעזע. הילדה פונה ללכת. עת השינה הגיעה. מוכה חוורון, זוחל צבי צביעלי מכאן והלאה.

ושוב יום חדש.

ושוב עבודת היום מגיעה אל קיצה. את חזהו החשוף רוחץ מיכאל שנטו בחצר. ועל ידו – מרים. את כל הדברים, אשר השמיע באזניה אותו חסון צר־מצח, עליה לגלות. היא מוכרחה. לא די לו בצביטות ליסל המבשלת. מיכאל שנטו יבין ללבה ויפרש את הסתום.

אמר, שיאבד את עצמו לדעת – תוהה מרים הילדה.

הושפלו עיניה. היודעת היא לכוון את הגה ספינתה? החשבה על תכלית? לא. ילדה אינה יודעת, אינה חושבת. עיניה סמויות. אמנם, אמת ונכון הדבר. בלילה ההוא נלחצה אליו, אולם הלילה ההוא נשכח. ובימי חליה? זיק מוזר מתנצנץ בעיניה. הנהו עומד חשוף חזה: מבריקות עיניו, מלבינות שיניו, מגרים הפנים משורבטי־הקמטים, מושכים הסהרונים תחת העיניים… אילו… אילו… ומרים הצעירה בבנות משפילה עיניה.

ובכל זאת לא ייתכן. היא אינה מבינה. הלא אך מחסה ומשען תבקש. רק זאת. למשא היתה לה כנופית צרי־המצח. לממאס המליצות הנדושות. היא נדחפת אל עניינים אחרים, עזוז הנעורים הוא המעלה אותה מעלה מעלה. לעו גם לאו הדברים הזולים, הספרים הזולים – ובכל זאת: טוב לספר לזה הגבר, לשפוך לפניו את הלב. כקיפוד הוא.

הסמיקו מאוד פני הילדה המנחשת.

כה קרובים פני מיכאל שנטו אל פניה. עדנה מתישה עוטפת אותה. פניו קרובים וכה רחוקים.

– “הנשאי לו!” – צרח פתאום קול, קולו של מיכאל שנטו.

ובפנות מיכאל שנטו ללכת אחזה בו יד: צבי צביעלי. שעה קלה עמד גבר מול גבר. איש לא שאל, איש לא ענה.

– “את הדרך הישר בחיים אני מעריץ” – קורצות עיני צבי צביעלי.

– “אני הנני השכל הארור, ההולך בעקיפין” – עונות עיני מיכאל שנטו המבריקות… ודאי אך מכוח הירח.

– “אולם… כל העוכר נפש הוא רוצח”.

– “הנני” – עונה קול נכנע.

– “לא פוקד חיים אתה”.

– “לא פוקד חיים”.

– “אף לא פוקד מוות”.

– “כדבריך…”

– “הנך ספק אמת וספק שקר. הנך מתועתע ומתעתע”.

– “פיך ענה”.

– “לא רוצח אתה” – צורח צבי צביעלי – “קטונת מהיות רוצח. אתה זייפן. את סוד אחיזת־העיניים גילית, ואתה אך בודה במתי־עב, שלא היו ולא נבראו. אתה פוחלץ!”

– “הנני”.

– “צו לביתך!”

– “בית לא בניתי”.

– “הגעת לסוף”.

– “לא… אספה…”

וזאת היא הפעם הראשונה בחייו, בה השמיע מיכאל שנטו צחוק משונה, מגרה עצבים, מקפיא את הדם. רשרוש נשמע מאחוריהם. פנה צבי צביעלי אחורנית והנה צל אדם, המחזיק קנה ארוך בידיו, כעין רובה… היצא המפקח לצוד ציד לעת לילה?

*

נמלך בעל־האחוזה בדעתו. התחרט. בוקר אחד הודיע המפקח בשמו, כי מלאכת השכירים תמה ונשלמה. והוסיף:

– “אין ממש בעבודתכם”.

לא זזו השכירים בעלי ההכרה ממקומם. פה אחד פתח בפזמון:

“זה יהיה האחרון…”

משך בכתפיו המפקח בעל ההשכלה ונתן עיניו במיכאל שנטו, ראש המרד.

“זה יהיה האחרון…” – שרו קולות בפרוץ השכירים לדירתם בחצר בעל־האחוזה.

הופיע שוטר הכפר, מה פירוש “חוק” ומה פירוש “יד חזקה” – הטיף מוסר. התאספו אכרים חמושים במעדרים ובמכושים. לא זזו הנצורים. הופיע המפקח, דיבר רכות. מצא אזניים אטומות ופיות אילמים. תמהו כל אוכלוסי הכפר על עזות המצח של הזרים.

“זכות עבודה וזכות אכילה” – הסבירו להם הפועלים בעלי־ההכרה.

“בולשביקים” – טען מצדו המפקח.

כל עוד לא תם הלחם מן הסל והעדשים משק הצידה, עמדו הנצורים במרים. אולם בתום הלחם, נארזו הצקלונות וקולות הרעימו בגבורה:

“הלאה פושטי עור ארורים! זה יהיה האחרון”.

בצעדם לתחנת הרכבת, לא ליווה אותם איש מחבר הפועלים המקומיים, אך לפני התחנה חיכה שליח מטעם המפקח לפשפש בכליהם, שמא שמו בהם רכוש גנוב.

“לגנבים היינו בעיניהם” – התיפחה מרים הצעירה בבנות.

עיר הומה מאדם. רחובות קלוקלים, גללי סוסים. מרצפות אבן. מי־נהר עכורים ההולכים לאט.

בלשכת הסתדרות הפועלים שבעיר, התיצבו הבחורים למודי הנסיון כאיש אחד, חומה בצורה. את מעשה הנבלה הוקיעו ודרשו: פיצויים. את המבוקש הביא להם מזכיר ההסתדרות, שהטריח את עצמו ללחוץ את בעל־האחוזה אל הקיר.

 

הנחל איתן ואי הנחלה?    🔗

הפיצויים הגיעו. הפצויים נזרו לרוח. בקרון־רכבת יושבים בחורות ובחורים בהרחבת הדעת: אדונים לעצמם. רק אתמול היו עבדים נרצעים למפקח קנאי, לבעל־אחוזה פיאודאלי, לקהל־אכרים מטומטם. עתה דרור!

הומה מאדם הקרון. כותנות־צמר, שרירים, ידיים אמיצות־גרמיות של עולי־הרגל אל סתרי ההרים. הררי אלף. שרוולים מופשלים, מגבעות־אספורט, מקלות מפורזלים. על מדרגות הרכבת הם עומדים ללא חת. יושבים ללא פחד, אספורטאים.

שדות. כרמים. ריחות־אדמה טובים ופיח הקטר. עמדה דום הרכבת. תחנת־הסתעפות. יוצאים עולי־הרגל לשאוף רוח על הרחבה. מקנקני בירה מרעננת הם לוגמים במזנוני התחנה. קטר־הרים נוסף על הקטר הרגיל. שריקה ממושכת.

מעלה מעלה מטפסת הרכבת. נקרה רודפת נקרה. הדרך סלולה לאדם!

ועליך רד השקט הגדול. הדומיה. בעוד מועד סוגרים את החלונות, סכנת מחנק בנקרה. ובתום הסכנה – שלום, שלום עד. הטבע חי וקיים, מלא הוד ומשכנע.

מתפתלת המסילה והולכת: אל על! חמקו השדות. צוקי סלע, צללים, רזי־יה. ומרחוק רומזים קרחונים. הררי־אלף.

יצאו. קטנה התחנה. עדיך מגיע אור־הקרחונים הלבן. עיניך החליפו כח. אורו. אויר שקוף. “ש” גדולה מרחפת על פניך. שלום־שלווה־שקט־שבתון. וקול אלוהים – שדי.

העיירה הקטנה. שלטי בתי המלון – עטרת־תפארת. זרי־גפן מזמינים ללוג יין. וחנויות. ואפדנים. שדות־פרחים. יער מזה וסלע מזה. תמה העיירה.

– “זה הדרך הנכון” – מריע צבי צביעלי. הלא הוא המומחה לדרך הישר.

שוקד צבי צביעלי על המפה. את הסימן האדום הוא מחפש. יש אחד חוט־שני, והוא מוליך בטוחות. צריך אך למצוא אותו.

– “זה השביל” – מוכיח צבי צביעלי בהורותו על הסימן האדום על גבי גזע אחד העצים, עץ מסומן, אבן מסומנת – אבני דרך. עולים השואפים. את הארץ הכניעו תחתיהם. מה טוב לכבוש את סוד הפסגות.

ופתאום: בהלה. הסימן האדום איננו. המומחים שוקדים על המפות. מרצינים פני צבי צביעלי. הלא הוא הרועה ובעקבותיו כל הצאן.

– “הנה הסימן” – מרגיעה מרים את הנבוכים.

– “מורת נבוכים” – התלוצץ לא קולו של מיכאל שנטו. נתפרדה החבילה. זה מאחר וזה מקדים. חופש. התבודדות. התיחדות. והאחרונים־אחרונים – מרים ומיכאל שנטו.

“לאן?”

קול צורח מאחוריהם. במבוכה הם פונים לעברו. בני החבורה מתפרקדים על צחיח סלע ועורכים סעודת־אחים. לחם־ברית – הזבח. מי־מעיין זכים – הנסך. צבי צביעלי – הכוהן. וכך מברך הכוהן:

– “שתו מן הנסך, אכלו מן הזבח, דודים! רוח הרים צחה תחכימכם להבדיל בין טוב לרע!”

אך למה נתן הכוהן את עיניו במרים?

שמח צבי צביעלי בחלקו. כי תמים פעלו, רק לשלום מרים הילדה הוא חרד. ומה בצע, אם זה עקלקל־המוח, מתנהל על ידה? חזון למועד. חזון הרים עתה. הזמן הוא הטוב ברופאים.

צחוק טוב מאיר את פני צבי צביעלי. נעדר מהם כל שמץ של קנאה. את הלילה הארור ההוא שכח. ואם ייתכן שאדם מעניק מכוחו לזולתו, ואפשר להעלות ולהאציל ולרומם, הרי… בלי תפונה עצור איזה כוח נסתר בדמות זו, ששמה מיכאל שנטו.

הם ממשיכים ועולים. רחוקה מהם האכסניה כמהלך שש שעות. כך קבע צבי צביעלי על פי המפה. מאיץ הרועה בעדרו. פן ידביקם הלילה. למטה מרפרפת תחנת־הרכבת הקטנה. והנה אין אפילו תחנה, אין כלום. הדרך מסתעפת־מסתלפת. אין מטה. אין עולם תחתון. רק מרומים. רק “ש” גדולה וקדושה.

בתוך הסלע חצוב השביל הצר. קיר מאונך מזה ומדרון מזה. בהילוך־אווזים הם עוברים ומדלגים. תיל־ברזל בצלע־ההר – המשענת. במתיחות, בדומיה, הם פוסעים לאט. כל מעידה – מוות בטוח. כל עצב, כל שריר, על כנו. ללא ניד עפעפיים. את כוחו השמור במגונז העלה האדם, הדבק בחיים. הימעדו רגלי מיכאל שנטו?

לא. מיכאל שנטו משתוקק לחיות. לא הכחיש זאת מעודו. רבוא פעמים רפרף על עברי פי פחת, וניצול. עיניו רואות את התהום הפעורה, על כן הוא מתמהמה.

מיכאל שנטו אינו פוצה פה. ואף בת־זוגו כמוכת אלם. מסוכן הדיבור ב“משעול־השדים” הזה.

עברו. אנחות־הקלה פורצות בזו אחר זו. שקט־שלווה־שלום.

בזקנו מתגרד האפוטרופוס – צבי צביעלי. נוטה השמש לשקוע ואכסניה אין. קר הלילה מחוץ למחסה… אף שום מערה אין כאן… הלא מרים… ואפילו זה עקלקל־המוח… חבל! שוב מצולה. מוציא צבי צביעלי את המפה מנרתיקה. האם לא נטו מהדרך הישר? “הסימן!”

ושוב גילתה מרים הילדה את הסימן הגואל. לא צבי צביעלי. ואף האפוטרופוס עצמו הודה בעל כרחו: “חוש בטיחות יש לזו הילדה”.

– “אם יש מי היודע מה פשר הדרך־הישר, הרי יודעת זאת הילדה – בחוש”. את הפסוק האחרון אמר מיכאל שנטו. איש ריב ומדון הוא גם במעלה ההרים.

על המקלות נשענים המטפסים. נכחן מביטות העיניים. המחשבות הטורדניות פרחו. עתה החשובה במשאלות הוא מחסה. כל שריר מתוח שוב, כל שעל מדוד. על מסמרי הנעליים הם מחליקים – כפרחחים עלי קרח. התהפך מיכאל שנטו.

– “מיכאל שנטו? ברור” – הפטיר צבי צביעלי ברוגזה.

הבחור החסון, מי שצבט את ליסל הכפריה בשוקה, מילא פיו בוז. האחרים אך מים. את ראשה השפילה מרים הצעירה בבנות.

אין קץ לעליה. הזאת האכסניה? בקתת־עץ נשקפת מרחוק. משניגשו: בקתת־עץ ארעית. ספסלים בה. מחסה לתועים בליל־סער.

– “לא זאת האכסניה!” – מחליט האפוטרופוס.

הדמדומים ממשמשים ובאים. עוד מעט לא ייראה הדרך הישר. הלא אף פנס של כיס אין באמתחתם. אוחזת מרים, הטובה בבנות, ביד מיכאל שנטו עקלקל־המוח.

ולב מיכאל שנטו שומע את קול הלב הדופק על ידו:

ולוא גם תהומה!

הוא אוחז בזרועה.

ומיד נגלה לכל העיניים גג־גמלון־מתרפק בסתר ראש ההר. האכסניה! עמדה השמש לשקוע. עם דמדומים הגיעו. ולברכת האכסנאי מגולח־הקדקוד ולבן־השפם וכלבו הברנרדיני, הבוחן בקפידה את חבורת אפוסי־הכח, ענו כולם פה אחד בשמחה גלויה: “ברוכים נוטרי ההרים!”

בסעודה מזינה היטיבו את לבם. את חדר־הלינה הם בודקים. מזרן על יד מזרן. ושתי שמיכות־צמר. קרים הלילות בהרים.

טוב לדעת: יש מקלט, מזרן, שמיכות וברית־אחים בין אדם לחברו. לא עוד ייפחו הרגליים הבצקות. לא עוד יחרד הלב. ומחר – המחר רחוק.

צבי צביעלי תמים־הפעלים, המנוסה בהליכות שוחרי־הרים, קיבל מידי האכסנאי גלויה – מזה מצולמת האכסניה, ומזה חותמת המקום לאות. וכך חרת צבי צביעלי בשפה ברורה לשון צחה את ברכת המעפילים־הרה אל צמודי־מטה:

“לכבוד בעל־האחוזה, ממרומי פסגה ומעוזה, הננו פוקדים את פוקד־העבודה, כי מלא לבנו הכרת־תודה, שא ברכה עשרת מונים, כי שלחת לעבדיך שלמונים, ועזרת להם לתור הררי־קודש, בשכר פיצויי החודש. מי יתן, וזכותך תגן עלינו לעולמי עולמים, אמן!”

חדווה תמלא את הלבבות. אין עולם זולתך. זהו העולם הזה. וזהו־העולם הבא. זה מושב האלים. ואולם… הלא גם לשוב צריך. אזלה הפרוטה. ושוב עלה בלבבות הד הרוגז הגדול, קנאת העשוק, חמת המנוצל…

רועדות הברכיים עם ערב. עייפו המטפסים הטירונים. יגע מיכאל שנטו. בצד מרים מורת־הנבוכים הוא פוסע. עם כל פסיעה חדשה מצוויחים והולכים השרירים. אך המוח העריץ מצווה ללכת. והרגליים נכנעות.

אל נווה־הקיץ הגיעו. עיר־קייט משופעת בבתי מלון. כל בעלי־הכיס ושואפי־התענוגות כאן לבטח ישכונו. ברחובות – כרסתנים מתגנדרים:

גם אנחנו מעפילי הרים!

הרחובות נקיים להפליא. השוטר על כנו. המלצרים מפגינים נימוסים במדוקדק. המגישות עטורות סינורות צחורים כמנהג ארץ נושבת. ובעל־המלון מגיש ברוב הכנעה לאורחו את פנקס־המשטרה הכרסני לרשום בו: השם הפרטי, שם המשפחה, משלח היד, מטרת הנסיעה, תאריך ויבוא, תאריך וייצא.

– “מה מציקים הם החיים כאן, ומה אראליים הם שם, במרומים, בלי הנימוסים ובלי המשטרה ובלי מועקת הכסף!” – הפליטה מרים.

על גשר־צעצוע עמדו, כנופיה של אורחים־פורחים – כתם צווח בקן השאננות הבעל־ביתית.

– “הנה אמי” – מזדעקת מרים הצעירה בבנות למראה גבירה כבודה במיזע צבעוני, נתמכת על מקל־תכשיט, הקרבה והולכת. גם האם הבחינה בבתה הסוררת. היא מנענעת בראשה בכעין חיבה:

– “נמאסה העבודה?”

– “יצאנו לטייל”.

מנשקת הבת את יד האם בהכנעה. הלא היא עודנה ילדה, וזאת אמה, האשה המנוסה, המבינה, היודעת.

– “וזה מיכאל שנטו” – מציגה הבת.

שמחה הגברת להכירו. שמחה באמת. הבת הקטנה מהללת אותו בכל מכתביה.

– “חוש בריא יש לה לקטנה שלי, ממני בא לה בירושה”.

אבל אל־נא יחשוב חלילה, שהיא זקנה, לא תבין דבר. להפך, כל לבה אך לנוער. מובן: פני העולם משתנים. אך אין צורך לעורר מהפכות. רבות מהפכות ראינו – ומה הנפקא מינה? הדור הצעיר אינו מבין זאת, אינו מסוגל להבין. לא כך האבות והאמהות. הם מנוסים וחכמים יותר. הרי אי אפשר לחבוט ראש בכותל, סתם ככה.

כן, היא מבינה הכל. הוא, מיכאל שנטו, חביב בעיניה. כתבה לה הבת: יסורים. אדם מתהפך על שפודי גיהינום. אשה משכלת היא, אף בכתבי דוסטוייבסקי הגתה, שקדה על מהלך־המחשבות החדש. אך האמת – באליל הנוער הזה, בדוסטוייבסקי, אין כל ממש, כל ממש.

כמובן שלא עכשיו הזמן, ולא פה המקום להסתייע בעובדות. אדרבא, כשישובו העירה, יואיל־נא לסור אל ביתם, ייתכן שתגלה לו פרשה או שתיים מחייה.

מקבל מיכאל שנטו ברצון את ההזמנה. הוא יסור לביתה. הוא שמח להזדמנות הזאת, לפגישה־במפתיע… בפרט…

נזכר מיכאל שנטו בדיונים של חבריו־לצרה.

בפרט… הוא שמח שהגברת תוציא אותו ואת כל בני החבורה ממצוקה. העניין הוא פשוט בתכלית, הגזבר טעה בחשבון – הכסף אזל. עם כל האי־נעימות שבדבר, הוא מוכרח לפנות אליה, לבקש ממנה את החסד, הלוואה קטנה בשביל כרטיסי־הרכבת…

סימני פחד הבהבו בעיני הבת הקטנה. נדהמה למשמע החלקלקות בפי הגמגמן, ואף כאילו חוששת היתה, שמא…

נאנחה הגברת הכבודה, שטר אחר שטר היא שולה מכיסה.

אבל מה תעשה? הסכום הדרוש אינו מצוי אצלה. רק מחציתו – “היספיק?”

*

סוף־סוף הועילו השידולים והתחנונים וההפצרות. במזל טוב נגמרו הבדיקות והחקירות. לא טמן יד בצלחת פאול שואף הנשגבות, מנהל משרד ההגירה.

– “אין לך פה אפילו פתח אחד של תקווה” – מייעץ פאול לידידו.

אדם רגיש הוא פאול שואף הנשגבות, יהמה לבו בקרבו למראה ידיד טוב, המתרוצץ כאן ללא כל תכלית בתוך המהומה המדכאה כל כך, ואילו שם… שם עתיד מזהיר נשקף לו. פאול שואף הנשגבות בטוח, כי…

תמה פרשת הדרכונים, האשרות סודרו, הכרטיסים נקנו. למי דרכון של מדינה ממש, ולמי תעודת הגירה, ולמי תעודה ממשית של מדינה דמיונית.

ברוב עם ותפארת הופיעו נטורי כרך בבית־הנתיבות ללוות את הבנים השובבים, המומי השגעון. זרזרו־זמזמו קולות: “עתידם רופף מאוד”. “פסיכוז”. “אין דבר, שוב ישובו כהרף־עין”.

גבירה כבודה מנגבת את דמעותיה בממחטת־משי למראה בתה הענוגה־הקטנה שהוליכוה שולל. ומי זה היה יכול להעלות על הדעת, כי דווקא את בתה הנבונה אפשר יהיה לתעתע. אכן כל האשם נופל אך על עצמה. כי למה זה לא ראתה את הנולד ולא סגרה את ביתה בפני המתעתע, הרשע הזה, מיכאל שנטו…

ומי זה בא ללוות את מיכאל שנטו?

בא אחד ידיד טוב, ידיד־נעורים, שואף נשגבות מובהק. חיוכים־חיוכים פניו המגולחים למשעי. נוצצות עיניו העגליות־שחורות. הוא בטוח, כי אך עתיד מזהיר נשקף לידידו בארץ החלומות הטובים.

שורק הקטר. שומרי־הרכבת טורקים את דלתי הקרונות. צפצוף. קול חצוצרה

וקולות קוראים:

– “זכרי, בתי, ברע לך שובי אל אמך!”

– “על שפת הים אין קדחת, בני!”

– “אתה בעל תנופה, מיכאל שנטו, ואני – אני בעל־כנף מרוט”.

זזה הרכבת. מפרפרות ממחטות. משבשבים סודרים. אחר הקרונות המתגלגלים רודפים גברים קלי־רגליים. חלף בית־הנתיבות. בורחים מחסנים, בתים, בתי־חרושת. נסים גנים, שדות, גשרים, כל העבר.

העריב היום. מנמנמת מרים העייפה. את ראשה היא מצניחה על כתף מיכאל. וטוב. ובימים עברו?… אין עבר. בורחים הכפרים, העיירות, בתי־הנתיבות, הבדיקות, החקירות, התלאות, המרודים. סובבת־הולכת הרכבת – ודאי חותרת אל איזו תכלית. נוסעים אנשים – הייתכן בלי תכלית?

עיר החוף. פירורי־לשון מתה־עתיקה בפיות עוברי־אורח. אקווא פירושה מים, פומארה – לעשן, איל פרואיביטו – אסור… ופורקו דיאו, פירושו אלוהים הוא חזיר. יודעים הללו את כח הקללה. יגעו וטרחו עד שמצאו את ההקלה בקללה נמרצת, מזעזעת. זהו. קשים הם החיים בכל אתר ואתר… ולכל אדם. רק משהיית ילד… מה טוב כי המוח שב על עקבותיו, אל הימים הרחוקים, ימי השקידה על הספרים, ימי הדגירה על הספסלים, ימי הלעג למורים מצחיקים… החיים השתכשכו בעוז, והלב תסס.

עטופי שמיכות רחבות־חצנים שרכו קראביניירים בנתיבי המשמר. ליושבים על צקלונות לפתח בית־הנתיבות לא הציקו. יהודי זלדקן חטוף־נשימה הופיע מטעם, הכה באצבע צרדה וביקש סליחה. בעשר אלות נמרצות הוא מבטיח, כי הכל יסודר על הצד הטוב ביותר.

– “שכה אזכה לעלות כמוכם, כי תשבעו נחת אצלנו. כי כאן יש ברוך־השם אפוטרופסים, ויש משרד גדול, ויש הרצון הטוב”.

פרשה ראשונה: לינה.

בית שמקודם שימש בית־חולים ממשלתי לחולים נגועי מחלות מידבקות. השמיכות נודפות ריח קרבול. המזרנים מבורדים כתמים חשודים.

– “אין דבר, מרים. הלא רק מקום־מעבר הוא. התחנה הראשונה של דרך־המכאובים. ואם תרצי, תוכלי לקוות מלוא הטנא – אין מפריע”.

פרשה שניה: קול מבשר.

מי־קרח מוצצים בנים ובנות באחת המטעמות שעל שפת־הים. המים צלולים. איך שהוא מכחילים. שקט. שלווה. שלום. “ש” משולשת – ואין שבתון.

– “האין זאת מרים?”

מבינה מרים גם דברים שאינם נאמרים. היא קוראה בעיניים. מיכאל שנטו רואה זאת. עכשיו נוכח. דברים חדשים למד. מסוגל אדם ללמוד עד יום מותו. את מי־הקרח הוא מוצץ. קרח – סגולה לקדחת. גם מיכאל שנטו ישוב לאיתנו.

– “אמן אומר אני לך, מיכאל שנטו!”

נבהל הגומע. פנה אחורנית. פנתה כמוהו מרים: יד גרומה: “נדבה!”

לא הוא הפה לבת־קול. אולם מיכאל שנטו עמד על אחד סוד. קול טמיר דיבר, קול ממעמקים התרה.

הדמות לא התנדפה. בשר־ודם ממש. שערות ארוכות. עיניים כחולות־עכורות משוטטות. עצמות הלחיים בולטות. פה חרוך.

– “מי אתה?”

על הכסא שעל יד מיכאל שנטו תוקע את עצמו האורח הבלתי־צפוי.

שפתיו מרשרשות:

– “אתם הולכים לשם, רעננים שופעי חיים, התקווה הטובה דרבנה אתכם. גם אני הייתי שם…”

– “איזה שם?” – תוהה מיכאל שנטו כמתלהלה.

– “יצאתי כמוכם לארות דבש… יש דין. ויש אמונה. ויש תיקון חברה. ויש קופסות של צדקה… את כל האלילים עבדתי. והנה נופץ כנור־הלב…”

כוס חמין הזמינה מרים טובת הלב:

– “אכול, הבא־משם ורווח לך”.

עמד הים מזעפו. אומרים שלפני ימים מספר השתוללה סערה. שקט הרעם בחמרמרותיו.

הפליגה האניה.

על המכסה תוהה עובר־אורח. סובב הבורג. גוררת אנית־הנווט, מורת־הדרך, את אבירת־הימים המגושמת. כי אף כאן יש חתחתים. ורק הבקיא יתחכם להם.

החוף מרחיק והולך. לפני העיניים העתיד – שטח חלק. מי יחרות כאן אותותיו? מצטמק הלב למראה היבשה הבורחת. כי שם מוצק הכל. אף הרפיפות מוצקה שם. ושם, בעתיד, מי יודע, שם אפשרי הכל.

ואפילו תרצה מאוד, אף תקווה בכל הרמ"ח, כי שמיים אחרים יתכילו שם, וגשמי זעם אחרים יינתכו, וימים רעים אחרים יעכרו את רוחך – הרי למעשה אך תתירא ויש שאף תפקפק בכל מקסמי דמיונך: הייתכן? היש משהו כזה כמו אדם חדש, ארץ חדשה, חיים חדשים?

דום, דום היתוש המנקר! הלא מרים הטובה על ידך. היא מרעידה נחיריה ומאמינה בכל נימי לבה, כי מלכות חדשה תכון, אדם חדש יוולד.

על המכסה רבוץ מיכאל שנטו. הוא רואה את המלחים המתרוצצים אנה ואנה, את האדם הנלחם ברוח, בגלי ים סוערים, האדם המעפיל. הלא דומיהם הם שגילו את העולם החדש – אמריקה. המופלא שלהם היה מחוץ לראשם, הוא היה בזולת. משום כך פעלו והצליחו. בנו מלכות חדשה לכוח, למרץ, להכנעה. המונים חיפשו ומצאו לעצמם אליל: לעשות חיים. לעבוד כפרא, ולעשות חיים. אך אנחנו?

רואה מיכאל שנטו את הגופים הסרוחים על ידו. מפליגה האניה ונושאת צאן אדם ומכמני תקוות. כוורת־חיים נתלשה מהיבשת הישנה־הבלה, אולם התיאחז בקרקע בתולה? על הגלים הסוערים מיטלטל סל־העתיד.

במי־רותחין, אשר קיבלה מידי הטבח השמן, מכינה מרים את סעודת־הערב. ברוך השם: יש ככרות־לחם, קופסאות כיבושים ובקבוק־כרסתן של יין־כיאנטי.

שניים בחורים ממדינת אשכנז תקעו אהלם על ידו. המזוודות ערוכות במניין ובסדר. הכלים והמכשירים על כנם. הצידה לימי־הנסיעה מספקת: צנימים, בשר מעושן, אף מלפפונים. מצבור העולים הפשוט הם פורשים. הם הנבחרים מעם ועדה. המלומדים, בעלי המקצוע. הם שקדו על תורת האתיקה, על תעודתו של ישראל בגויים, על הטעם האמיתי לביאת המשיח. הם יודעים את כל הלמה־ומדוע.

– “אנחנו הנוטים את אוהל המוסר”.

אחד מצועצע־שפם משוטט אנה ואנה. תיק גדול תחת בית־שחיו. חובב־ציור הוא. את הילדה מרים העלה על הנייר למזכרת.

במלאכת הצייר נותן עיניו בעל פאות וזקן. את ידו הוא עושה כאפרכסת וממצמץ בשפתיו מתוך נחת־רוח. פני תם הוא מעמיד.

– “בתמיה, הלא אין כאן כל דמיון?”

– “אכספרסיוניזם!”

הצייר החובב מסביר לו באריכות לשון.

“הנה אתה רואה את החוטם הזה שעל גבי הציור, הריהו כאף הילדה ממש. אלא שהוא מונמך קצת, מגיע עד הפה? זה עשוי בכוונה, כדי להדגיש שהחוטם הזה הוא רגיש, שיש עמו מתאוות־החיים. הוא מסמן קו אופי ידוע. זהו כל עניין האכספרסיוניזם. צריך להביע את הקו המציין. שאם לא כן למה הציור בכלל, הלא התצלומת מדויקת יותר…”

אבל היהודי אינו מבין, אינו רוצה להתעלות עד כדי ההישגים המודרניים.

הוא בשלו:

– “הנה, למשל אני, ציירתי את קבר רחל אמנו. האפשר לצייר את הכיפה בצד הכתלים? אינני מבין…”

– “ר' יהודי היית כבר שם?”

– “שאלה יפה. הלא שם נולדתי”.

כל האניה היתה כמרקחת. יש ביניהם יליד עיר הקודש והם לא ידעו. נתקבצו סביבותיו, התישבו במעגל, הפצירו – והוא מספר.

– “שלכם יקבלו אתכם בזרועות פתוחות, אל דאגה”.

הבחורים ממדינת אשכנז רוצים לתהות על הסדרים הנהוגים בירידה מהאניה, על מקום ההרשמה, על המצב בשוק־העבודה, על שעור־הקומה המוסרי. אבל היהודי מהסס, אינו יודע בדיוק.

נעה־זעה באניה. למעמקי הקער ירדו הנשים. על הרצפה הן משתטחות. עולה האניה מעלה מעלה. והנה היא שוב שוקעת. לא קלה הדרך, מרים, לא קלה כל עיקר.

– “השגח, סערה קרבה!” – מזהירים המלחים המתרוצצים.

על גדרות הסיפון נשען מיכאל שנטו, בוחן בעיניו את המצולות. צבי צביעלי על ידו. מזמורי תהילים הוא אומר, אולם לים יש מזמור משלו.

שני לימונים תורמים הבחורים ממדינת אשכנז למרים. אף את הלימון היא מקיאה. מקיא אף מיכאל שנטו. רק צבי צביעלי מוסיף לומר מזמורי תהילים. את המצולות לא ראה.

הפוגה. לא. הראש סובב הולך. הלב רוטט. עוצם מיכאל שנטו את עיניו. האניה שוקעת. אילו שקעה באמת – הרי זה פתרון.

“לוא אני בראתי את העולם” – מהבהב פתאום בדל־מחשבה בלב מיכאל שנטו – “הייתי מחריב בשעת־הדין את העולם ומלואו. כי העליות והירידות הללו אך מרגיזות. הן מרוששות את האדם…”

צלילה פתאומית. עליה. חשכה על הסיפון: דבר לא ייראה. דומיה. נפלה תרדמה על דרי־הסיפון הדלפונים. אולם במחלקה הראשונה אור. יקירי האניה מתעלסים בטרקלין, מבלים שעותיהם במשחק הקלפים. למטה – אך דומיה. חושך.

ומה אם המטלטלים הזעומים ייגנבו? הלא נוסעים חשודים עלו בנמל עם שחר. הלא מין טיפוס משונה, מושלמי כפי הנראה, ראתה מרים ובידו הספר החתום מרזי החרטומים הקדמונים.

את עיניה פקחה מרים הנאמנה.

קמעה קמעה מתרוממה האשה ממשכבה. אור זעום מקצה הסיפון מגיע. שני קולות מתלחשים. היא שומעת:

– “דונם אחד מחירו…”

– “הטוב בעסקים – פרדס. וטוב מזה לבנות בית. שנה אחת של שכר־דירה תחזיר את ההשקעה”.

עגנה האניה. פריקת־המטען. תם הלחם. תמו הקופסאות. שני שליחים נשלחו לתור את הארץ. פלוני צר־המצח, מי שהיה רגיל לצבוט את ליטל הכפריה, נותן שתי עיניים זועפות במיכאל שנטו:

למה זה לא דאג לצידה? הלא הוא האחראי, הלא ידידו הוא מנהל הלשכה.

שעות־הצפיה זוחלות לאט. סירה מתקרבת אל האניה:

סוף־סוף!

שק צידה מנפנף צבי צביעלי השליח.

*

עיר־ספר. שתי פלוגות שוטרים חבושי־תרבושים אדומים ומחזיקי מקלות־במבוק קיבלו את פני העבריינים העוברים מספינה לספינה. וזה הכלל:

השמר, היה ילד טוב, אל תחרוג מן השורה! ואם לאו, המקל בראשך. הידיים סוחבות את המזוודות, את הצקלונות, את הסלים, הקופסאות, החבילות. וזה החוק: חייב אדם להטלטל טלטולים רבים.

רק אחד, היהודי המשולח מטעם ר' מאיר בעל־הנס, הצליח לרכך את לב קצין הפלוגה. את שתי המטבעות, את שני השילינגים האחרונים מן המטמון הקריבו שואפי רשות־הכניסה לעיר. כך יעץ המשולח:

– “יש מה לראות בעיר הזאת”.

אולם מיכאל שנטו הלך לא משום שרצה לראות. הלא הלחם תם מהסלים. ובלכתו אחר המתווך הירושלמי ראהו משלשל רק מטבע אחת ליד הקצין.

מיכאל שנטו היה כמחריש.

ירדו העירה.

בזמזום־קול פונה איש לחברו – לשון חדשה, אזניים חדשות. ברוב צווח מכריזים מצחצחי־הנעליים על נקיון־כפיהם. ברוב צווח מקלסים מוכרי־הפירות את סחורתם:

"מה פיש מסארי,

"חלס חווג’ה,

מה פיש מסארי…

סוכנים מפצירים. מפתים בסיגריות, עטים נובעים, מושכים בלהטים…

העריב היום. פנסי־צבעונין הבהבו, משכו. אלף לילה ולילה. לא חנויות הן אלו, אלא היכלות־תפארת. ובכל היכל מחכה נסיכה עורגת לבן־זוגה.

לאחת הדמויות ניגש מיכאל שנטו הירוק. והנה שלט על ידה ועליו כתוב בשבע שפות:

הגיל, המוצא, השפות הרהוטות בפיה, המשקל…

לא הבין מיכאל שנטו את פשר הדבר, לא הבין אף חברו המומחה למנהגי העמים. אל החנות פנימה נכנס, נגרר אחריו צבי צביעלי.

ברוסית עילגת מספרת בעלת־החנות את קורות חייה:

בעלה קצין בצבא הקיסר, עליו השלום. היש טוב מזה? קפיטן. היש מכובד ממנו? והנה נהפכה הקערה על פיה. הלא אף בימי הצרה והמצוקה, בימי הרעב בפלך, או בימי המלחמה האחרונה לא ידעו סבל. אך בא יום הדין: הילדים כאשר אבדו אבדו. אבני־החן היו לשלל העריצים. מדרגה אל דרגה. מחנכת. משרתת… אין מוצא. אין ברירה. אלה החיים וחוק הברזל. לא מנטיה חלילה. מאונס…

פיה הנפתח ברחבות חושף טורי שיני־זהב. עיניה גדולות, מוגדלות ונוצצות, כמנהג בנות הארץ. את אצבעותיה היא שולחת אל ירך האורח…

– “פרדון!”

לקול זעקותיה מתכנסות שכנות. בפתח צבא נשים. אין מפלט. האשה את שכרה תובעת. את ידו מכניס מיכאל שנטו לכיסי מכנסיו, הוא מהפך בהם ומהפך בהם ומעלה – חרס!

צלף!

אחת, שתיים ועוד אחת ושתיים…

מכל צד, מכל עבר, מכל פינה שלוחה יד אשה נוקמת:

זכור תזכור לכבד את האשה ולא תשיב ריקם פניה!

סמוקי־לחיים מתנהלים השליחים בדרכם. הנה הם במגרש־הבורסה המואר. את שיניו בודק מיכאל שנטו.

– “הלא היא צודקת” – מקבל עליו את גזר־הדין צבי צביעלי.

שוב הפלגה. שוב עשן ופיח. האניה קטנה. המקום צר.

– “עוד ירווח לנו” – חולמת מרים הילדונת.

ייגלו לעיניים חופי הזהב ואור יגיה נשמות. כל הפנים מתוחים מצפיה. אף בני הכת העליונה, הבדולים לעצמם במחלקה הראשונה, מתערבים עם נחותי הדרגה: מי יעצור כוח! המנדולינה צצה שני הבחורים ממדינת אשכנז תורמים בקבוק יין מצידתם, דגל מנפנף בגאון. הלוך וטפוף זזות הרגליים.

"אימתי,

"אימתי,

"אור יגה עלינו?

מבצר החוף. הונף הדגל. מאות עיניים לטושות.

– “פלאי הוא המקום הזה”.

– “לא תשבע העין”.

– “למלאכי־עליון נכונה הארץ”.

– “האויר מחכים”.

– “מרכז הצדק”.

– “תבהרת”.

– “אושר”.

– “הבאי”.

את פי מיכאל שנטו חסמה יד. יד צרה של ילדה.

שולשל העוגן. דומי אניה! דום מיכאל שנטו!

שעה רודפת שעה. על יד מרים תקוע מיכאל שנטו. ימים רבים ראו זה את זו. שנים. דור. תלאות ומרודים פקדו את שניהם באניה. שלשלאות ריתקו אותם יחדיו.

שעה רודפת שעה. הממונים מטעם לוגמים עתה את הקפה השחור בתא רב־החובל. סירות־מטען קטנות דבקו בצלע האניה. הנס הצהוב, סמל המגפה, לא הוסר.

סוף־סוף החלה הבקורת. תעודות־המסע עוברות מיד אל יד. בזה אחר זה הם נכנסים. בזה אחד זה הם נפלטים, והחבילות, הצקלונות, המטלטלים – הפקר. אין שומר. שומר מי פילל.

שעת הגאולה. פריקת־המטען. מיד אל יד נמסרים הצקלונות הארגזים, הסלים, הבחורות, הבחורים… בסירות הם מונחים כבקופסה. לוגמים הממונים את תה־הפרידה. ליבשה? הוקפו הכפים המסוכנים. הכל בדרכו יבוא בשלום. צבי צביעלי מפטיר כמנצח:

– “סוף־סוף הגענו”.

שתי שורות שומרי־הבריאות. אין לחרוג מהשורה: סדר, משטר, חוק.

– “הלא כאן מחויבים להקפיד על הנקיון” – כך הסביר צבי צביעלי.

ובהכריז הכושי, הממונה על חיטוי הבגדים, בשפת רמזים, כי בא המועד להתלבש, קרא פתאום קול צרוד:

– “זה יהיה האחרון!”

בלווית מרים ילדתו³ יצא מיכאל שנטו לבקש מחסה בלילה הבא.

 

למנצח לידותון באורווה    🔗

גבעות־גבנונים מעבר מזה – עדר כלבים ברנרדיניים. משמר־הכבוד של מנזר־קודש. ומהעבר מזה מישור – אדמת הברכה, האם הגדולה. בקצה המישור שרידי עצי שיטים, זכר הימים הטובים, ימי שלום שלווה ושקט.

לרגלי הגבעות־הגבנונים הוקם עתה צריף־עץ גדול – המטבח. הונח היסוד למחנה. כפטריות אחר גשם צצו אהלים מסביב לצריף, אהלים גדולים למשפחות, לחבורות, ואהלים קטנים ליחידים, למתבודדים. אחים לברית־קודש תקעו כאן אהלים – וגם אחי מדנים. במלכות התקוות יש גם אדמת־ביצה וגם אדמת־טרשים – אולם בעל הרצון הדרוך קובע גם כאן: לפוצץ כל סלע, לחרוש כל קרקע!

באוהל־פרושים שבקצה המחנה תקעה גם מימשה מושבה. לא ידע איש בואה. לא שאל איש לבית־אביה. ברוך בואך, מימשה, ברוך שבתך במחנה האחים!

הקיש התורן בפס־הברזל – צלצול הצהריים. מן האהלים מגיחים בזה אחר זה הנחים מעמל בוקר. זה אך לפני שעה קלה שבו משדות־השרב, ממחצבות־הנסיון, מחצר־האנחות. בבות־העיניים דבקות בריסים, סימני השינה על כל הפנים. מחניק בשעת הצהריים במחנה. נוהרים הרעבים אל המטבח. אל השולחן הארוך הם יושבים ומחכים.

ישבה גם מימשה.

נזיד עדשים ותה חסר־סוכר. מה ליש, יחביבי! אין דבר! עוד ימים טובים יגיעו. כך מנחמים הבקיאים בפרשת קרן־הצבי. צבי… צבע… צבוע… צביעלי… מזמזמות מלים, בלי כל סמיכות־הפרשיות. מן הסתם בעטיו של החום.

– “חוק הוא, כלל גדול בכל העולם: רעים הימים הראשונים…”

– “לא יוצאי־דופן גם אנחנו…”

– “צריך לחכות, לעבוד, לקוות…”

כך מנחמים העסקנים־הפקידים מטעם, האנשים הבקיאים בתורות ההתישבות, המנוסים בתנאי־הארץ המיוחדים. הרי לשעבר אכלו גם הם ממרורים לשובע.

– “כמובן, בתנאי־הארץ הרעים, גם זו לטובה”.

– “רזון וקדחת, כדור וספחת לא יפחידונו, שד משחת”.

– “חייבים אנחנו לקבל עול יסורים באהבה”.

כך סיכם צבי צביעלי. זוכה דעתו להתחבב על הלבבות.

בני המחנה נכונים לחכות, לעבוד, לקוות.

ופתאום קול בכי:

מימשה היא הבוכה לעת צהריים. את ראשה היא מחביאה בחיק שכנתה טובת־הלב, מרים הצעירה. נגולה אבן־השתיקה, היא מוכרחה להתוודות קבל עם ועדה:

– “אב היה לי, אנפילאות על רגליו, לבנות הפאות, הזקן, הטלית. ואמא – צלי־אווזים, גלידי־שומן, סופגניות ליומא דפגרא. נוצות מרטה אמא בלילות־חורף הארוכים. החיים היו לבנים, העתיד היה לבן. למה עורף פניתי לאלה החיים הלבנים? למה דחפני הלב לקטר למולך איום? קלגסים חמושים פרצו לבית אבי, שלחו יד בעובד את עבודת אבותיו. במצוקת רעב מתה אמא. הקן הלבן נחרב. לבנונית האבות זוהמה. הלב הלבן האדים. ענן האודם עלה…”

גועה מימשה בבכי בחיק שכנתה מרים.

– “הובר זר ניחמני: על חרבות העבר הלבן ייבנה המקדש האדום… אוי לי, כי סונוורתי. אוי לי, כי בזרועותי חיבקתי את מכה אבי, את תליין אמי!”

את פרפרה הכחול מנפנפת מרים טובת־הלב. ביד חרדנית היא מפייסת את השערות הבוכיות, הזרות. איש מן היושבים לא שמע את הנאקות, לא היה להן מקשיב. הלא אין כאן פורץ גדר חברו, אין בלשים תאבי־דע. איש וסודו ועולו ויסוריו. רק מיכאל שנטו, היה האיש שנמשך אל הפנים החוורים־הצמוקים, העיניים הזועקות; עיניים חרדות כאלה לא ראה מימיו. אין זאת כי אחד נסתר שם איזה אות על מצחה…

לא יכול מיכאל שנטו להסתכל בפני מרים האשה. פרפרה הכחול דהה בלהט השמש וידה החרוצה לא הוסיפה להדהימו. נגוזה ה“ש” הקדושה – שלום־שלווה־שקט. כמו כמשו פניה הצעירים־הרעננים. כמו נטולת־נפש היא. ההיו תבוסות מחרידות גם לה?

יש אחת ילדה טובת־לב, אולם… הלא רבים הם טובי־הלב בעולם. ומי יודע איך יפול דבר אם המים הזידונים יגיעו עד צוואריה?

מרים! רק מרים… כי את השם ההוא, האותיות הצורבות ההן, לא יעלה על שפתיו, לא ימשה ממצולות הנשיה: אף את פאול המשרת שכח. עתה הוא זוכר את מלונות הפוחחים בעיר־החוף, את היד הגרומה־המאיימת. ואף את כרכורי הרעב, את ההורה של אף־על־פי־כן, את השכרון של דווקא. ובכל זאת: מה בצע בכל אלה למראה הבעתה הזועקת? ומה יהא כשנתפכח מהשכרון?

גבעות־גבנונים בעבר מזה וערבת־תנים מזה, דמדומים באים ועוברים. אכן, זאת היא פרשת הדמדומים המחרידים. ובשכבך באוהל ערירי עטים עליך זכרונות טורפים, לוחשות הגחלים מעל אח־הדמדומים המבוערת, מכאוב דורות גוהר עליך. בעל כרחך אתה מכה על חטא.

לפני מרים הנוגה בבנות מתוודה צבי צביעלי:

– “אני הייתי המלשין”.

ומרים הנוגה מחשה.

– “אני הלכתי אל המפקח מתוך כוונה תחילה להוציא דיבתך רעה, כי לא היתה לי ברירה. כי נתיראתי פן יפגע בך זה עקלקל־המוח. הלא אך לטובתך התכוונתי. היש מחילה בלב אדם?”

לפני מיכאל שנטו, השטוח על מיטתו, כורעת מרים הילדה כחולת־הפרפר. את הסוד האיום מוכרחה היא מוכרחה לגלות לטוב שבידידיה… ההודף את היד הענוגה שהכעירה.

הילדה, מי שהיתה ענוגה באחד הימים הטובים, זרה לרוחו. עולמה הוא אחר, שמשה אחרת. הלא אף את פיו לא קרב אל פיה – פי אשה. אמת ונכון הוא: יחיד הוא, וגלמוד, וערירי. בראש חפוי יוצאת ילדה אחת מאוהל אחד. חית־שדה קטנטונת פצועה עד בוש. זוכר מיכאל שנטו את חית־השדה הקטנטונת, שפעתה בלילה ההוא…

לא לשדה יצא השוכב, ולא למחצבה.

"המחצבה מקור כוחנו,

"האבנים כן המזבח…

לא שמע הלמות פטישים ולא הלמות קולות. ומי הוא זה הפטיש המכה בראשו:

“אנצח!”

עתה יודע מיכאל שנטו: פטיש האימה הוא. כל הדורות מקדם קדמתה היו לאחדים בזה דל־גופו – רגג־חגג. אלפי רגשות רותחים בקרבו, עמל מאות בשנים – יגע־רגש של החי. אלפי מסקנות הורסות אחת את חברתה – תהום עלטה ובעתה. חום גיהינום וקור שאול־תחתיות. בזה אחר זה. לסרוגין. חטא האדם, חטאו כל הדורות – והנה העונש האחרון.

איש לא ראה את מיכאל שנטו בסורו למטבח. ואיש לא דאג לשלומו. אדם אדם ומחיצתו. אדם אדם ונפתוליו. אדם אדם וגסיסתו. אין פורץ גדר חברו במחנה, אין בלשים תאבי־דע כאן!

יד אחות־רחמניה, ידה של מימשה, כמנה לו שיירי סועדים. במתגנב היתה מופיעה, האשה הפוקדת את אוהל המתבודד, ובידה: ביצים, כוס חלב…

– “שתה, בן־אובד, אני האחות הרחמניה…”

ילדה רעננה רומם מיכאל שנטו, כדי להראות לה מגדלי־אור, אולם הילדה כל כך קטנה ורפה. לא עצרה כוח. והוא, הלא־רענן, מטפס ועולה, מצוק אל צוק, מעלה מעלה. הוא לבדו. כי החבר הטוב, החבר הנפלא ההוא… הס, הס…

כמו שכרון ניתך עליו – מפל רעיונות, מפל נעורים, ריחות טובים, יד־ענוגה, שושני־פרג – אך מניה וביה נשת המקור. היש באמת מחבוא בטוח בעולם־התעתועים הזה, מקלט־אור לשני גופים ושתי נשמות לעשותם לאחדים? היש באמת תחבולה טובה למוח מנקר ואכזרי, לעצבים פורמים וצורמים?

"היש אחד אי־פלאים,

"מקלט קט של חלכאים?

כך זמזם קול דק, קול הזכרונות הטורפים. ואולם מיד התגלגל רעם:

"המחצבה – המזבח,

"אך הפטיש ינצח!

"הך!

לילה. בין האהלים משוטט השומר ורובהו על שכמו, אור כהה מרפרף באהלים. קוראים צמאים, לוגמים קיתונות של ספרות. הרופא האורח מקלל:

– “דינו של פועל לישון, לעאזל!”

הלא לפי הישגי־הרפואה האחרונים מותר לכל היותר גרמופון לתענוג־לילה אחר יום עמל ופרך. מוסיף הרופא לחרף:

– “ימח שמכם, הלא ההיסטוריה רובצת לפתחכם!”

על מיטתה באהלה שוכבת מימשה ועיניה עצומות.

“זום, זום, זמ…”

מה יזומו אלה החיים? היש לענה מרה עוד יותר? האין סוף למבול הפורענויות? אשה היא ונבראה בצלם אשה לאהוב, לכבד ולאהוב בעל שופע בינה ודעת, בעל חסון ותומך. אשה היא – נכונה היא. את הלבנים תכבס ותכסכס ותגהץ, את הבגדים תבדוק לקרעיהם, תסרוג פוזמקאות – כל מלאכת־הנשים השפלה, טובה ונעימה היא כשתיעשה בשביל הבעל האהוב־הנערץ: הלא לשמע קול צעדיו יפרכס הלב פרכוס של מסירות גמורה בלי שום תנאי, הלא עיניה תתן בו ככלבה באדוניה. היש ממש לעולם בלי בעל?

ומתחת לכלוב לבה חיש מהר חיים חדשים יתרוצצו – מי אשה תוותר על עונג־הישות הזה? הכדאי לאשה ללכת בדרכי המעש, אשר תיחבל גבר חסר־הרחם ביגיעה כה רבה, והלא היא נתברכה בגדולה שבסגולות החיים – בהריון. הגבר־התינוק אך מחקה בשעשועי־רוחו את אמו־האשה. אך מי טפש ימצא דמיון בינו לבינה?

יתרוצצו החיים החדשים ברחמה – אות הברית הקדושה בינו לבינה. האשה ההרה נשגבה שבעתיים מהנשגב שבגברים. האשה ההרה היא קדושת־האדם העליונה. האשה ההרה היא פסגת הסודות הגדולים.

אמנם – היא לא תתעלל בבעל האהוב. לא תראה לו את ערפה הקשה ואת לבה הגא בזכות ההריון. את חסד הימים הטובים תשמור כפקדון טוב. שבעתיים תגמול לו את אהבתו אשר נתן לה. בלבה יהיה שיא החיים, פיה יפלוט רכות וטובות. וידיה עושות כל מלאכה, מכל־בכל־כל.

בוקר־בוקר תשכים קום לפני צאת הבעל היקר למישלחו, את הקומקום תרתיח, את הסיר תשפות, את הארוחה תערוך בטוב־טעם. הלב יתרונן: את הלחם לכל המשפחה היא מכלכלת.

ועתה… עתה היא נמוצה. זרועות זרות ריסקוה. גבר בליעל החזיק בה בידיו המסואבות – והסאיבה. היא נשאה עיניה לנוגה השמים, אך למעשה נדחפה למלכות הצלמוות. היא נכונה לקראת הנצחים, אך צמח לה מרפש הקיקיון.

יום אחד האמינה כמוהו: עכשיו ייבנה ההיכל האדום לכל אומה ולשון, וקרן כל מך ודך תגבה ביום הישועה. לאדם בכללותו אמרה: אבי אתה. ולאדמה בכללותה אמרה: אמי. אך האדם בכללותו והאדמה בכללותה אינם. יש רק היכל אדום, המכניע האיום, מתכונת מכונה אכזרית…

אין אב ואין אם, אין בעל ואין ילד. זהו האפס. ואין תקווה, כי ימים אחרים יבואו. זהו היאוש. ואין רצון לעורר את התקווה המרמה. זוהי הגסיסה האטית.

– “חלילה לך” – מצייץ צבי צביעלי המנחם, היושב על יד השוכבת – “יש עוד ימים טובים באמתחת יוצר אור ובורא חושך. ואפילו תניחי, בנוסח כת המינים, כי רב החושך מן האור, ורבים הימים הרעים מן הטובים בעולם, הלא מכל מקום ולכל הדעות מקצת מן האוצר הטוב צריך ליפול גם בחלקך. כך נותנת הסברה, על פי השכל הישר”.

– "איש ידעתי – מתלהב צבי צביעלי תוך כדי ציוץ – “והוא בן אובד, חליל תקוותו נשבר, ואולם…” – מנגן צבי צביעלי המנחם – “יום הקוסדור הגיע, כי נכונה הכפרה באמתחות השמים. ואין לך דבר עומד בפני בעלי־תשובה. הכי על חטא וקבלי עליך את העונש, ויומך הטוב יגיע”.

וכה אמר הקדוש ההוא בהיותו בעולם החיים:

– אחי ואחיותי, חית־השדה ועוף השמיים! תנו תודה לאלוהי הרחמים לשבחו, לקלסו, לפאר שמו לעד! כי רגליים נתן לכם ללכת וכנפיים לעוף. וסות נתן לכם, ובתיבת נח שמר זרעכם מכליון. הללוהו, אחים ואחיות, בהלל הגדול. כי אתם לא תזרעו בזיעת אפיכם ואף־על־פי־כן אלוהי הרחמים זן ומפרנס את כולכם ומזמין לכם מים זכים בנהרות ובנחלים לרוות צמאונכם. עשה לכם הרים ויערות למקלט, ועצים ענפים למבנה קנים. אכן, השמרו מאוד לנפשותיכם פן תחטאו. ואולם דעו, כי אפילו החוטא במזיד והשב בלב שלם אל אביו שבשמיים, מיד פותחים לפניו את שערי הרחמים, כי עזה משאול הכפרה. פצחו־נא ברינה ובקול תודה להלל, לשבח ולקלס את יוצר הכל המכפר עוונות בעלי התשובה, אמן!

צבי צביעלי מהלל את אלה החיים בהלל הגדול ותוקע בכל השופרות:

"אל עליון כל־יכול ורב־חסדים,

לך התהלה ולך הכבוד וכל הברכה,

לך המה!

אדם אין בעולם שלא יחטא בחייו.

ברוך אתה, אלהים, ואף יצוריך

אשר יצרת ואשר לא יצרת,

ועמך ברוכה אחותנו, השמש,

הרוקמת את הימים ואוספת

את אורה עם לילה,

כי יפה היא וזוהרת ולהב אשה

עד מוות.

ברוך אתה, אלהים ועמך הירח והכוכבים,

אשר יצרת כי יכסיפו עלי רקיע

קרים וקפואים.

ברוך אתה, אלהים ועמך אחינו הרוח,

ענני רום וכל סער ופרץ,

כי אתה צויתם שרש את הברכה.

ברוך אתה, אלהים, ועמך אחותנו האש,

אוכלת־היש אשר לא תדע שובע,

כי יפה היא ואיומה ומאד יכולה.

ברוך אתה, אלהים, ועמך אמנו האדמה,

הזנה ומפרנסת בצמצום ולא ברווח.

ברוך אתה, אלהים, בפי כל המוחל את

חטאי חברו

בפי כל נפש נענה ללא מרי –

אשרי הנגוע ולא יפצה פיהו,

כי יאמין בחסדי עליון.

ברוך אתה, אלהים, ועמך אחינו המוות,

אוי מת ולא כיפר עוונו.

רק הדורש אל הכפרה והקיקלון

יחזה זוהר כי רב,

הללו ליוצר־הכל במרומים,

ברכו שמו יורדי דומה,

עבדוהו ברינה, כי הוא עושה הכפרה,

אמן!"

כך סילפה מימשה את המזמור הפורץ מפי צבי צביעלי. כך רצו אזניה לשמוע את הדברים הקדושים.

עייפה נפש מימשה. שנת כפרה ירדה עליה – מגד משמי הרחמים. יושב על ידה צבי צביעלי ובת־צחוק מרחפת על שפתיו:

– “כל מזמור טוב – מרדים!”

נודדת השנת של מיכאל שנטו. על מיטת־הברזל הרעועה אשר באוהל המתבודד, הוא מתהפך אנה ואנה, כמו דמות שחורה רחבת צלעות ורחבת גולגולת. הוא רואה אותה מאחוריו, תמיד היא מאחוריו. וידה נטויה – זה הקול המזהיר. ואולי זה הפחד עצמו שלבש דמות נראית לעין. ואולי זו האימה השחורה, אחות השגעון. ואולי… עיניו עצומות. ידיו נרפות, חסרות אפילו צל של רצון. והנה… הנה הוא רואה. החלום הוא? יהודי פולני, בעל האף העקמומי המתגבה כקשת עד השפתיים, והעולה שוב עד מעל לשפה העליונה, יהודי ערמומי ומתחכם מכורבל בפרווה צהבהבת וחבוש שטריימל, עומד וגוחך בנחת־רוח. הזהו מיכאל שנטו עצמו? והנה עוד שני לו. גם הוא בעל אף עקמומי, פרוותו שחורה, מצנפתו שחורה, ואף הוא גוחך ונהנה. את עיניו הוא נושא לאביו שבשמיים כאומר: הפלאת מאוד, תלמיד טוב אני בבית־ספרך, רבונו של עולם! הזהו צביעלי? והנה קול נגינה עולה. האף העקמומי נע בקצב הנגינה. גובר הולך הקצב. גוברת הולכת הנגינה. גם הרגל מכרכרת, גם היד. יד ביד משתלבת. יד האחד חובקת את כתף חברו. והרגליים מפזזות. גלי־אויר נגלים לעין. הלא אלה גלי הנגינה. מוארכים הם. כביצה. עם גלי האויר נישאים שני המכרכרים. כרכור לגובה מקצר את הדרך, כרכור לנומך מאריכה. כרכור מאונך והנה שוב מעויינים. עם גלי־האויר נעים שני מפזזים. המוח רוצה לחדול, הרגליים עייפות – אך אין דום, אחד נסתר מנגן ואתה בעל כרחך מכרכר.

והנה ים מרחוק. הנה שם הגאולה. מי פתי ויאמין, כי קול הנגינה גם למרחקים יגיע? הימה – זהו הדרך. השניים נישאים על גלי־האויר הימה. הגיעו. על פני המים הם מרחפים, כרכור כמערך ביצה, כרכור מוארך, עליה וירידה. הם מגמאים מים. הם הולכים ורחוקים. הנגינה רפה והולכת, כוחה תש והולך. והנה אניות־גומא, שלל צבעיהן מסמא עיניים. הלא אין צבעים כאלה בנמצא. הלא מן הסתם צבעי־מעבר־לסגול נגלו לעיניהם. לעבר האניות הם מטים את הכרכור. כי אך שם מעמד ותנוחה. אך שם הרווח וההצלחה. הגיעו. אולם כדרוך כף רגלם על הסיפון – הוא משתבר והולך. האניה שוקעת והולכת. אנית־נייר – נייר! נייר־צבעונין בצבעי אולטרא־ויולט. קפאה הנגינה. קפאו גלי־האויר. המים הגיעו עד צוואר… עד נפש… באין נגינה. אין גלים מעוררים… הם הולכים וטובעים… והנה צבי צביעלי מזדקף. כף מוצק מצא בלב ים להצלת חייו…

פקח מיכאל שנטו את עיניו:

איהו? איה צבי צביעלי?

את הלחש הנלחש באחד האהלים קולטת אזנו המועזעת של מיכאל שנטו. כל אוושה כל רשרוש קל הוא שומע. אומרים, כי הירח הקפוא, המת, שופך בלילה את אור לעגו על כדור הארץ החי. על בהונות רגליו הידס אחד איש לאוהל אחד. לא זיעת־הפחד מרטיבה את מצחו, לא ימעדו קרסוליו כקרסולי גנב־טירון. לא תסמרנה השערות ממחזות בלהה. את העצבים חישל זה כבר. הוא רואה רק אחד מנחם טוב שוכב מרגלות אשה מורדפת בלי חשך. רק אחד מנחם ולא עוד.

– “פרנציסקוס הקדוש” – הפליט מיכאל שנטו למראה עכביש, הרוקם את רשתו סביב כלונס האוהל.

– “דון־קישוט של טחנת־האמת” – עיווה הירח הקפוא־המת את פניו.

במערך הדון־קישוטיאדה הסתכל מיכאל שנטו שעות רבות.

עם עלות השחר הבעיר שומר־הלילה אש תחת דוד המים למשקה־בוקר. יש שהתרגלו שלא לשתות חמין לפני צאתם לעבודה, כי כל הממעיט בטרחה הרי זה משובח. אך רבים מחברי המחנה היו להוטים אחר המשקה המחיה, אחר כוס החמין. את הישנים מקיץ השומר בזה אחר זה:

– “לעבודה!”

מאוהל ראשון ושני ועשירי ואחרון, פורצים המתעוררים:

– “צ’ורט ס’טובוי!”

– “יחרב ביתך!”

– “פסיא קרב!”

– “תתפקע מכאן ומכאן!”

– “חולירע!”

– “קרויצדונרווטר!”

– “פורקו דיאו!”

– “נאד נפוח!”

– “סמרטוט!”

– “דג מלוח בשמן־זית!”

– “זפת!”

מאוהל אל אוהל שורק הקול הקורא:

– “לעבודה!”

הסירו אחוזי השינה את השמיכות ואת האדרות, ושאר שבעים הבגדים – השומרים מצינה בלילה. לאט לאט הם מעזים להציג רגל על הקרקע ומתבוננים: האין כאן עקרב? אולי ייראה באור המדמדם. בזה אחר זה הם מחכים לתורם לשטוף את פניהם במים אשר בפחים. בזה אחר זה הם מתכנסים במטבח לשתית החמין. את פת־הלחם החרבה הם טומנים בחיק לסעודת הבוקר בשדה. מתוך החשכה מסתמנות הגבעות הגבנוניות. שומר־הלילה שכב לישון באחת המיטות הפנויות.

מי זה המתקנא בשנת השומר? ההיה זה צבי צביעלי?

לא הלכה מימשה חוורת־הפנים עם העובדים. הלא אחות רחמניה היא. השמש יצאה להעניק מלהטה בשפע.

צהריים. נוטפת הזיעה. כל הגוף – מקור זיעה. בפיו נוגע מיכאל שנטו והוא צרוב. אש יוקדת בעצמותיו. פקות הברכיים. מכף רגל עד קדקוד – מחטים. לאט הוא פוסע. אל האוהל הגיע. אל המיטה. נהפך גופו לכדור מתגלגל. במישור אין־סופי מתגלגל גוף־כדור, ובגולגולת הנבובה כדור־מוח קטן.

האוהלה נכנס צבי צביעלי הרחמן לראות למה זה ייפקד מקום מיכאל שנטו בין הסועדים. מדחום הוא תוחב תחת לשונו של השוכב.

– 41 מעלות חום!

אשה בפתח האוהל: האחות הרחמניה הופיעה.

כמו שתי דמויות רואה מיכאל שנטו אחת למעלה ואחת למטה.

– “מימשה” – מנחם צבי צביעלי.

בסדין רטוב עוטפת מימשה הרחמניה את הילד, נכמרו רחמיה על תינוק אסופי זה; אם היא, אם עשוקה, טובה, מבינה. וצבי צביעלי ניצב על ידה.

חום גדול משתפך. לכל תאי הבשר הוא חודר. ופתאום קור. סלילי המוח – קלחי קרח מוארכים, שוברי־אורות. בשדה־הקרח נמצא עכשיו מיכאל שנטו. ומרים המשרתת אדומת־הלחיים מחייכת – ומגרה.

– “הרכב את משקפי השמש” – לוחש איזה קול ידידותי. פונה מיכאל שנטו לאחוריו והנה זה בעל־העגלה, בן־האכר, המשנס את אזור מכנסיו. מה טוב כי מצאה מרים המשרתת חתן כלבבה. ללא שידול טורדני היא מסירה את השמלה. שמלה אחר שמלה – כקליפות הבצל.

– “גם עלינו להתפשט מהצורה המסלפת” – מציע בעל־העגלה – “אתה תהיה הנחש הקדמון ואני… ואני…”

אגודלו עג עוגות, מתפתל והולך – לא בעל עגלה הוא זה. זהו אביו. אביו מורהו. תלמיד־חכם וספרא רבא. ניצב עליו לנחמו. אפשר למצוא עצה לכל מכה, אלא שבני הדור החדש… הם חושבים כי הביצה חכמה מהתרנגולת. ויקם דור חדש – משמע רשעים, משוגעים, ארורי־אלוקים…

האב מספר: יצאתי לקראת הדור החדש. הלא אל בני הלכתי, אל עצמי ובשרי. והנה יער לפני – יער חדש. והיער החדש נושא רגליו והולך. כל עץ נושא רגליו והולך. נעים מרחוק ענפי העצים־הידיים, והשרשים־הרגליים מכרכרים כרכורי שגעון. השמש צורבת – חום גהינום. ופתאום ארמון־קסמים. הזהו ארמון הדור החדש? בפתחו ניצב ללא נוע השוער, מחריד כובע־השנצים המוזהב. את הירמולקה מסיר האב:

– “המותר, פוז’לוסטה, פרושי… הלא אל בני אני הולך, אולי כאן הוא, בארמון־המחר הזה”.

– “בבקשה, פרושי, פוז’לוסטה” – השוער מפנה דרך בנימוס רב. נפתחות הדלתות מכוח עצמן. ובכל חדר מיטת־אפיריון ובכל מיטה… אשה. מרי? היא המחכה?

– “למה עזבתיני, מרי? למה בלי אמירת שלום הלכת מעמי ועקבותיך לא נודעו?” נואק קול ניחר באוהל.

– “הקדוש” – נואק הקודח, ומצביע על צבי צביעלי – “הנה בא הקדוש למשוח את הבר־מינן בשמן המוות”.

– “אין דבר, מרינלה. את כל פשעיך שכחתי. לא אזכור דבר…”

פקח מיכאל שנטו את עיניו. במיטתו הוא שכוב ובאוהל אין איש. רק אחת דמות… אשה… מרים… מרי… מרינהלה… אחת דמות נכנפת תחתיה בפינה. במצחו נוגעת ידו נטולת הכוח – המצח קר, סרה הקדחת. בת־צחוק טובה מרחפת על פני מיכאל שנטו לברך את האחות הרחמניה במזמור תודה.

לחשה ליחושיה מימשה האם, ומיכאל שנטו מצטחק ומלטף את ראשה ואת פניה. מקור רועדת האשה. גוף אין חפץ היא. גוף נמוץ. אין חיים. כמו נוצה נוגעת בחמוקי ירכיה. מחבלי תרדמה מקיצים תאי גופה, שטף חיים מסעיר את היש הנשיי. הזאת היא הנשיקה הראשונה? והיא בתולה איננה. כלה חסודה. אך שקר הם מחזות העבר, בלהות השטן…

חרש פועה אשה באוהל אחד. ומעבר האוהל מזה, ליד הפתח, אורב זוג עיניים יוקדות. הזהו הקדוש?

הלילה ירד על המחנה. זיק לא הבהב. אי־שם עלתה נאקה. מה ליש! אי־שם פרצה יללה. חלס. אי־שם נשמע חרחור כקול חמור בטבח. בוקרא פיל מישמיש. עם בוקר סיפר שומר־הלילה, כי במו עיניו ראה איש יוצא בחצות אל השדה ומשמיע שם קריאות משונות.

השחר בקע שמיים. השחר בקע נפשות מבוקעות. ואילו הבריאים יצאו לעבודה וליזע. שמע מיכאל שנטו את קול החצרן הפוקד את חילו. נחרו הפרדות, חרקו הגלגלים. אי־שם צרח קול:

“יה חכלילי!”

ושוב צעדים חשאיים, האחות הרחמניה. האם המיטיבה. טעה מיכאל שנטו:

האחות הרחמניה לא באה. הקדחת פרצה במחנה, רבים החולים, מרובה המלאכה. ואין דבר.

מעבודת יומו שב צבי צביעלי האוהלה. את כותנתו הרטובה פשט. אל מיטתו קרב. והנה… הנה תחת המיטה… כעין דמות. ולא ידע צבי צביעלי, מי היא זו הדמות. ולא שאל. ולא הביט. על הארץ השתטח גם צבי צביעלי שומר האוהל.

דמות אל דמות קרבה בזחילה. אחד פה מנשק אחד מצח.

התורן מצלצל: ארוחת ערב!

עם בוקר הציץ שומר־הלילה הסקרן לאהלו של מיכאל שנטו להווכח אם לא נטרפה עליו דעתו כליל, והנה מצא תחת המיטה פיסת־נייר מעוכה. לא כבש את יצרו האיש צר־המצח ורחב־הגרמים; מי שהכיר את בעל־האוהל זה ימים רבים, מאז עשותם בחוות־הכשרה בגולה, ומי שחשד בו מאז. נטל שומר־הלילה את פיסת־הנייר ובהכנסו בחצות לאורווה להאכיל את הפרדות, קרא בהעוויה של בוז את דברי הסוד של חברו לעבודה ולחיים:

"לימדתי עיני לראות את קטני־המוחין

העולים כקופים בשלבים,

לימדתי אזניים הטות לקול תנים מתפטמים

מנבלות אלילים,

לימדתי לבי הבן, כי טוב המעלה

גירת זרים טחונה

מחורז כוכבים מתרונן.

ואולם –

סליחת כל חי ביקשתי:

חלילה אינך תן, אינך קוף,

ולא מעלה גירה…

בואי:

שנים נתעטף בשמיכת חיינו הבלה,

יקל להשניים לשאת תפילת רמיה:

ברכנו־נא, אבינו שבאין, ושפוך עלינו

קיתונות רחמיך!"

התגרד שומר־הלילה:

– “פסיא קרב, אף שירים הוא מחבר בסתר ומקשקש בקומקום. פועל רע הוא. רע בהחלט”.

פתאום רשרוש. נבהל שומר־הלילה. את פיסת־הנייר הגנובה הוא קורע וקובר תחת הגללים המהבילים, שהמליטה אחת בפרדות.

לא תיגלה הגנבה! לא יוודע הסוד!

תן מחוצף הציץ, נפגע מפחד האדם, העריץ בחיות, ונמלט.

ויהי לילה, ויהי יום, לא יצא למחצבה מיכאל שנטו. אולם שומר־הלילה התנדב לעבודה נוספת ביום, והניף פטישו כמי שמוכרח לפוצץ מפלצת איומה.

"המחצבה – המזבח,

"אך הפטיש ינצח!

"הך!

 

החופה על הגג ומי החתן?    🔗

צריף־עץ ירוק ואליו מצומדות סוכות פח רעועות – תחנת הרכבת. ורחבת חול להנאת המחכים, המהלכים אגב חילופי דברים אנה ואנה. שעון עגול בתוך הצריף מזיז את עקרביו בעצלתיים ומחתמת הכרטיסים מטקטקת בחלון הקופה.

לפני שנים מעטות לא היה כאן אות וזכר לצריף. אות מרובעת על גבי שלט לא הרנינה את העין. היתה רק מסלה צרת־פסים תפארת המקום.

אחד בעל פאות מסביר לתייר קרובו:

– “ברוך המקום שהגענו לכך!”

על גל של סמרטוטים יושב פלוני עדוי כתונת שחורה ומטיף לבנות לבנות־החולצות המצטופפות סביבו:

– “בחוץ־לארץ ידעתי זאת: הלאה חרשתנים! ופה ההפך: יד לפה! אפילו לצעוק אוסרים עליך. הפועל עושה כאן חזית אחת עם שונאיו”.

אגרוף שלוח לקראתו:

– “מי שילם לך דמי הסתה?”

– “מנוול!”

– “שכיר האימפריאליזם!”

האגרוף מתנופף:

– “אל האפנדים לך, אל בעלי בריתך!”

שריקה. הרכבת באה.

מיד קפצו הכל. חטפו את הצקלונות. שבו חיי יום־יום אל מסלולם הרגיל.

בהדר מדיו יצא הפקיד־מטעם לקבל את פני הרכבת. צצו סבלים נחושי־פנים וקרועי־סרבלים, התרוצצו אנה ואנה, הניסו את עדת התינוקות חשופי־השת. ואף הוא הופיע. הוא ילד השעשועים של קרית עוז־ומשוש.

מי הוא זה?

הגיעה הרכבת, עמדה דום. את הנוסעים היא מקיאה מלועיה – כומר בשחורים והלמט לבן־טרופי על ראשו, מנפנף בשמשיתו וקורא לסבל; תייר בעל־בשר, מחזיק בידו את מורה־הדרך הפתוח; אשה גיבחת ודקה ועקבי נעליה נמוכים, וודאי אנגליה מהמסיון; קצין מגביה חוטם, הרוצה להיראות כאנגלי מלידה. בליל צווחות וקללות.

– “פיינלי!”

– “טרה ביין!”

– “שצ’וב לופנול!”

– “קרה מיאָה!”

– “וו שטקט אר?”

– “אין על אבוך!”

– “סוף־סוף!”

מטרונית כבודה מחנכת את בתה:

– “פרשרפט זולסט דו וורן!”

שנים ג’נטלמנים מחצצרים את הצרפתית האצילית שלהם מלא הקיטור.

– “הפקידים החשובים של התישבותכם” – לוחש בעל הכתונת השחורה.

גם מימשה ומיכאל שנטו הגיעו עם הנוסעים. בראש מורם יצאו מהרכבת חברי כת המחרישים, כי לא עצרו כוח לנקר את עיני הידידים הטובים, הקרובים והרחוקים גם יחד. (מה טוב, כי אין כאן מרים הבוסרנית – נאנח איש אחד. ובת קול עונה לאנחתו: מה טוב, כי אין כאן צבי צביעלי!) עם הנחשול נסחפו אף הם. נדמו הקולות על הרחבה. שכב הפקיד־מטעם על השולחן לישון שנת צהריים. הסתתרו הסבלים בקרונות־המטען משרב השמש. ורק אחד עודנו עומד ומצפה. הלא הוא ילד השעשועים של קרית עוז־ומשוש. את לשונו הסגלית הוא מאריך, את תלתלי גבורתו הוא מנפנף בכוח, את אגרופו הוא מקמץ ומאיים. מי הוא זה?

פנו לדרכם מימשה ומיכאל שנטו. שלום עליך, השלום! שלום עליך, השלווה בת האלים! שלום עליך, שבתון מפייס נשמות יגעות! חדשו־נא ימינו כקדם, הפריחו־נא תאנה עבותה וגפן פוריה. השיבו חן נעורים, תמימות לב ושכם ברזל לשאת את הכבד והיקר במטענים: החיים!

פלוני ערום־למחצה שופך את המלט מהחבית, חברו מערבבו בחול ומים – נערמות והולכות אבני־בנין, אבני־המלט לא ינומו. מגרש החול חושף כבר טור שיניים – מסד ביטון. יש מלט ברוך השם, יש מלט למכביר!

– “מה פערת לוע כלוויתן?”

– “שפוך, סמרטוט רקוב!”

– “ערבב, נבלה בלה”

– “יללה!”

גשר מוצק נמתח על ים החולות – הכביש. את קיאה מקיאה מכונת־הביטון החדישה, מפטמים בחורים ערומים־למחצה את הלוע הרעב בחצץ, במלט, במים. נעות הידיים, מחרחרים הגלגלים, מטרטרת המכונה. עתה אין לחשוש לפת לחם, עתה חלף סיוט המצוקה.

הה, אל יבנה קרית עוז!

מה בצע אם צפרני הרגליים מציצות ממקורי הנעליים צרובות הביטון. מה בצע אם שעול־נרדמים טרדני נובח בלב הלילה בצריפים. מה בצע אם אמהות הרות מפילות חלילה אחר סחיבת אבנים.

רק עיקר גדול אחד קיים עתה: ישגא־נא בית, יעלו־נא בנינים, יכבשו הכבישים את תוהו החולות.

טובה פת חרבה בימות חול, וטוב בקבוק יין־סוטרן ביום חג ומועד, מלהיב לבבות ומרקיד רגליים.

מלט לרוכבי אתונות צחורות – פוזם והולך מיכאל שנטו.

מה גדול הדור היודע:

אנחנו הדומן.

שניים מתנצחים בהלכות הכלכלה העיונית עוברים על ידם:

– “מעבר לדת, מעבר לגזע, מעבר לשפה הם הצרכים של האדם החי…”

מה שונה היא העיר מן הכפר!

בורחים־רודפים האותומובילים, חורקים־שורקים, כרך. אנשים מקושטים אירופית, הוגים בעתונים, מסירים את הכובעים לברכה. ורוכבי אופניים משתרבטים ביניהם. דוד נפוח הוא הכרך. מישהו מרתיח כאן תמיסות חדשות, בולל שבעים לשון ושבעים נוסחי־חיים לאחדים.

על שפת הים תקוע מחנה הפועלים העירוניים. על גבעת החול הוקמו צריפים מקרשי ארגזים וחביות. כי אין די זהב באוצר המלכות החדשה, חלילה לבזבז את הפרוטות הנאספות אצל רבבות רגוזי־יום לקרשים חדשים. רק הרוח מתעלס באהבה עליונה. הוכרזה סיסמה חדשה לאילוף הגוף: מילא!

רעב וצינה, דוחק ומחסור, עירום ומצוק – מילא!

ואילו הרוח הוגה יומם ולילה: על נפש האדם, על סדרי החברה, על משטר המדינה.

על שפת הים ממש, על החולות, משוטטים גופים ערומים. פקעות חיים מתגוללות, און נעורים מתפרץ, שאף־כוח. כת משתזפים שוחים מעפילים, המשלמים את מס הקרבן לאלילי־הים הזועפים; חולמים מחרישים חפויי ראש ובהולי לב; מחנות ילידי־הארץ, מסומרי שפם ומקפיצי עיניים, עדויים תרבושים אדומים ושמלות ארוכות, המתקבצים לשאוב נחת מזיו הגופים הערומים.

בהגיע מימשה ומיכאל שנטו ידידה אל שפת הים, משו גוף מת מן הים. כשעווה התכרכם כולו. רק שפתיו כמו חיות. סימן־החיים המובהק: צחוק של לעג.

– “נעבור־נא מזה” – מתחננת מימשה בקול רפה.

– “הלא כאן גילו לי האלים את סוד הימים הבאים” – עונה הגבר בצחוק לבר־מינן הצוחק.

עלו על הגבעה.

מסביב לצריף הגדול התרבצו הדיירים. אפשר לישון בו בלילות סגריר, מיטות־ברזל צרות נכונו שם וגם תיבות וארגזים לנוי. לא שינו כאן ממנהגי הכפר. גם פה יישמע הצליל המזעיק לעת ארוחה, גם פה נחפזים אל המטבח לשבת אל השולחנות הארוכים והלא־ערוכים ולצפות.

נזיד־ירקות מגישה התורנית בספלים, רק נזיד. רבים החולים השנה ולחולים זכות־קדימה. רבות ההוצאות השנה: הנה הוחלט במרכז להוציא לאור קונטרס, ומדברים אפילו על יסוד ירחון לבירור שאלות־החברה הבוערות. תקופת הקימוצים הגדולה הגיעה.

לא גרעה מימשה את עיניה מהבמה הרחבה, המפוארת פטורי־ציצים ומסכות מהצדדים, מהמסך המצובע צבע ירוק־רווה – הומים כאן החיים החברותיים, המכוונים לתכלית ברורה.

ישבה מימשה החוורת אל אחד השולחנות הארוכים, בפינה. ישב על ידה מיכאל שנטו. חיכו לרנן נשמות, לשוא. הושפלו עיני המסובים, נמתחו קורי־עכביש אפורים על הפנים: רעב! אך מיכאל שנטו היושב על יד מימשה, לא רצה לראות דבר.

– “ואם חלילה יפרוץ כאן הנגע הגדול: טיפוס־המעים?” – חרדה מימשה. הלא זו סכנה איומה האורבת לבחיר־לבה, למיכאל שנטו ידידה היחיד.

ואילו מיכאל שנטו מנענע בראשו:

– “כאשה כחברתה, כל הנשים האוהבות, חרדות לשלום אהוביהן!”

– “אין דבר, מליש” – מנחם אחד שכן, ששמע את תחשושי החרדה – “הלא יש כאן אצלנו בית־חולים חמוד, וגם אחת חמודה ממונה על החולים, משחדת אותם בדיסות טעימות. רפואות תספיק הקופה הכללית. הראשים הקודחים יקושטו בתחבושות. אין דבר, מליש! ובכלל טוב לשכב במיטה, ולוא גם קשה, מלהשתטח על אדני החלונות מחוסר מקלט, ולהאזין להמית גלים משעממת לילה לילה. טוב למות במיטה!”

פתאום השמיע מיכאל שנטו צחוק משונה.

פיזום־זמזום משמיעים הסועדים:

– "מה טוב, כי אחת ביום מוגש חלב ליונקים!

– "מה טוב, כי אחת ביום מוגשת כוס־חמין לחולים!

– "מה טוב, כי אחת ביום מוגש נזיד חם לרעבים!

– "מה טוב…

דימה מיכאל שנטו לשבת במסיבת צדיקים היורדים לכבשני האש, כולם בני העולם הבא, מנעימים זמירות ליוצר אור ובורא חושך. מתבונן סביבותיו האורח: אולם פאה וזקן וטלית לא ראה. סימן חיצון סמי מכאן. ובכל זאת מורגש: חסידי עליון!

גילתה מימשה על אדן החלון ספר מאובק והגישתו למיכאל שנטו. כשנפתח הדף הראשון נדמה כי לא אותיות־לעג הן האותיות המשתרבבות, לא ספר של תורת החברה – הלא זהו השער הקדוש אשר לספר היצירה מפי המלאך רזיאל.

בצריף הגדול ישבו מיכאל שנטו ומימשה בת־זוגו. בת־זוגו? מימשה הידידה ישבה על ידו, רק משום שלפי שעה לא מצאה מושב אחר.

עייפים האורחים. במחנה הפועלים העירוניים לכודות כל המיטות. אין כאן מודע וריע. לאטו התגנב הלילה. יושבים המטבח ומתנצחים בהלכות אלה החיים. הפיזום־הזמזום נדם. משוטטות עיני מיכאל שנטו, מחפשות פני מכר, אולי איזה שד רחמן יטלטל לכאן פרצוף מוכר. אולם לשוא. זרים כל הפנים. ורק זה האחד… את מצחו מקמט מיכאל שנטו. את הפרצוף הזה ראה, אינו זוכר אימתי. את עיניה משפילה מימשה עד גדות הספל. לב האשה חרד: אין לחם, אין עבודה, אין מיטה…

בו ברגע נזכר מיכאל שנטו בעיניים השחורות־העגליות: מרינלה!

תקוע במקומו הפרצוף המוכר והעיניים השחורות־העגליות מפקפקות: שמא להתנכר. גברה הסקרנות מניה וביה.

– “מיכאל!”

– “פאול!”

את היד המושטה לחץ פאול בחזקה. עורו צפד, אולם עיניו השחורות־עגליות בצביונן עומדות. רק תוספת ברק לבשו.

– החזרתי לשמי את קדמותו העברית" – מחייך הידיד הנאמן מני אז – “עתה שמי שאול”. הוא מתנצל בכעין מבוכה: “הלא, כיצד יפרוש אדם מהרוח הכללית, אף אם בשינוי־שם יש משום סנוביזם ושוביניות מגוחכת…”

מחייך לקראתו הידיד המבין.

– “ומשום מה?…”

– “בעצם לא כלום. חשדו בי. חשבונות הקופאי לא היו בסדר, הייתי בחזקת קוביוסטוס, סוף־סוף נודע להם…”

– “סילקוך?”

– “חס ושלום. הלא נשאתי נפשי אל מלכות העתיד מאז ומעולם. ואף בשעת פרידתנו הבטחתיך כי במהרה נתראה. עודך זוכר?”

מה מוזר צחוקו הלא־נשמע של פאול שואף־הנשגבות־הידוע, שהקריב למען מלכות העתיד משרה נכבדה ופרנסה בטוחה. היה מיכאל שנטו כתמה, כי הצחוק הלא־נשמע הזה היה בשבילו חידוש גדול. נגדעה פרשת העבר; טושטש השם פאול. עתה חי וקיים אך שאול. רק מתוך נימוס הוא שואל לשלומו ולקורותיו: טוב שהופעת פתאום לספק מיטה למימשה בת־הזוג.

מתנצחים בסוגיה חמורה הנקהלים בצריף הגדול.

ופתאום: קפץ! הפרצוף המוכר תקוע על הבמה ומכריז:

“אינני מאמין בכל הפטפוטים ולהגי־השוא של המחטיאים הרבים. יש חוק ברזל, יש אונס פלדות. וכל מחנה המתעים־להכעיס, הלא הם פושעים, הם הרוכלים בדם־התמצית של העם הבין־לאומי. יש דרך לבסס חיי־משפחה חדשים, נמצא התיקון לחיי החברה החדשה; על קבין גבוהים צועד לקראתכם האדם החדש. ואתם, האחים לכל קדמה, כרוזי המחר מדור דור, האתם תעצמו עיניכם ולא תראו את השחר החדש? קרבה והולכת מבשרת האור, כל העולם יוצף בזוהר רב. ואתם, צבא השאיפה הקדושה, התשבו בחיבוק־ידיים ותחכו ליונים הנצלות בידי אחרים? התמכרו בנזיד־אידיאלים קטנים את האידיאל האחד, הגדול?”

המכריז נשא את משלו. אולם אזני מיכאל שנטו היו עייפות. תחנת־שידור אחרת התדפקה, הלא הוא הפיזום הנפלא ההוא, אשר שמע בצריף הזה ובצריפים האחרים, ובו ברגע נזכר בניסוח המתימטי, אשר הראה לו צבי צביעלי ידידו באחד הלילות:

1) א) שחרור מלא של האשה; ב) טיפוח סולם האהבה; ג) חינוך משחרר של הילדים. מכאן אמור: נסיון מוצלח לתיכון חיי משפחה חדשים.

2) א) סילוק הניצול הכלכלי; ב) פשטות יחסים בינו לבינה; ג) תיכון מדינה אדיאלית. מכאן אמור: נסיון מוצלח לתיכון חברה חדשה.

3) א) החיאת מבחר ערכים ישנים למען ההמשך; ב) העמקת סגולות הפרט למען הכלל; ג) עידוד היצירה בכל התחומים. מכאן, אמור: אילוף האדם החדש.

הרהר מיכאל שנטו באותו מעמד:

האמת הנלמדת כאן בזיעה ובדם, בדם שלנו, של אחים ואחיות למוקד אחד – האמת הזאת היא האמת, היא שלנו, ואין זולתה. הנוסח שלנו נוצר כאן, רק כאן.

החווירו פני המטיף על הבמה. נפסק שטף התעמולה. בידו הוא לוחץ את חזהו, שעול טרדני זעזעו. הוא יורד מן הבמה ופונה לעבר מיכאל שנטו.

– “מה נאומי בעיניך?”

– “הנוסח קב ונקי”.

– “אל תתפלא. הלכתי מעמה. לא היא. אני הלכתי. את האשה האחת עזבתי כדי שאגיע לנשים בכללותן”.

– “אינני תופס כל כך…”

– “אתה מבין, אין לך תענוג כתענוגו של העומד על הדוכן, הרואה את רבוא הראשים הנעים, את העיניים המבריקות לאות רצון. לא לשוא שקדתי על תורת המשחק התיאטרלי. התוכן – היינו הך. העיקר: כוח הדיבור. אני אוסף את הערכין מכל הבא ליד. ובעמדי קבל עם, אני רואה נגד עיני את האשה הכבירה, את אשת הענקים, האספסופת, רק היא המעניקה את הסיפוקים המזעזעים עד תמצית המוח. רגע אחד מכריע. העצם טפל, העיקר התחבולה. בעל תחבולות אנוכי, הלא נוכחת”.

– “האם לא טוב יותר לספוג השפלות מהאספסופת הגדולה במקום הבזיונות מפי אשה אחת. כל הנשים מוצצות את הלשד, כולן זוממות לכרות את ראשך מעליך כיהודית – לפיכך, האם לא טוב יותר לעבוד את הכלל מלעבוד את הפרט. העיקר היא מלחמת־התנופה־והמגן כפה כשם, אך האופק גדול כאן לאין ערוך”.

– “רק משחק היה זה מצדך”…

עתה מחייך הידיד. צחוק מוזר הוא. האם גם בקלפים שיחק אך לשם משחק? – הרהר מיכאל שנטו. מה מוזר הוא זה המשרת. זחלן וגאוותן, עיניים עגליות ובעלות הבעה גם יחד.

הזמר הנפלא ההוא, אשר מילא את הצריף בהתכנס בו בנים ובנות, התמקמק באמת. נשבה איזו רוח אחרת, איזו צרימה מחרידה, בצבץ גבעול ארס והעכיר את הלבבות. הדם שוב לא רנן ועיניים רעות נוצצו סביב. עייפים ומנומנמים עוטרים צללי אדם את השולחנות. עיני מימשה עצומות. לא יין ולא הורה. רק נאומים, ורוח רעה…

והידיד שואף־הנשגבות הנלהב, הלוחם מלחמת־תנופה־ומגן לשמה, מסביר לידידו את תכונת החיים כאן:

הנה הבנאי המומחה, אולם מומחה גדול שבעתיים הוא בריקודי פרא עד עלות השחר. בעצם, זאת היא מלאכתו הסגולית, והבנאות היא אך לואי. העיקר הן האידיאות לפי הנוסח הידוע. כוח השכרון הגדול מניע כאן להתגלות במעשים – שכרון המהפכה. העיקר הוא השכרון. הנה, למשל, הבת ההיא. שומעת מן המנין באוניברסיטה. אחד שחור־תלתלים, דוקטור נכבד, גנב את לבה. כל העיירה, עיר מולדתו בפולין, התכבדה בו, בחרה בו לנשיא הקהילה. בקיצור: דג שמן. את המסכנה רימה ובבת־עשירים התחתן. מה תוסיף לה תבונתה ושקידתה על שבע החכמות?

מי שהיתה שומעת מן המנין באוניברסיטה ניגשה אל מימשה (אשה מכירה את אחותה־לצרה), ובלשון פשוטה וברורה הציעה לה את מיטתה.

בגשת הבת הנמוכה, הדקה אל מימשה, דימה מיכאל שנטו שהנה שתי נשמות אחיות מברכות זו את זו בלשון אל־אנושית. משום כך נתמלאו עיניו אגלי־טל, רק משום כך. ולא משום שערות הבת שהיו כנובלות, לא משום פניה הלבנים־חוורים המנוקדים בהרות־שמש־ורשלנות. ואף לא משום גזרתה הדקה, המלובנה ככלי־חרסינה יקר. ובכל זאת: נרעדו נימי הלב, כלמראה תמונה נפלאה, מעשה ידי אמן־חוזה, התלויה אי־שם בפינה אפלה של מסדרון. הלא זה חילול־קודש במלוא חומרתו.

– “זאת היא אשת־חיקי” – מפטיר פאול שואף־הנשגבות, מפגין את צחוקו הלא־נשמע ומשתעל.

– “והלא” – מגמגם איזה קול –“הלא אתה מסתפק באשה הגדולה, באשה הלא־אישית, בקיבוץ הנשים בכללותו…”

– איך לא תבדיל בין מנאמים לתפארת־המליצה ובין מנעמי החיים היום־יומיים?"

– “מימשה!” – נאנק מיכאל שנטו כמי שנגרר לדבר תועבה.

– “על מימשה שמתי ידיים מסואבות ממש כמוהו, אלוהים אדירים!” כך קרא פתאום מיכאל שנטו בקול.

במיטה אחת מתכווצים פאול וידידו מהימים הטובים ההם. במיטה השניה שתי הנשים.

– “לוא הרעים קולי גם בימים ההם” – נאנק פאול בשכבו. באגרופים קמוצים הוא מאיים, כמי שרואה לפניו אויב מסוכן. “ואולם” – הוסיף אחר דומיה קצרה – “עוד חזון למועד!”

את ידו שם מיכאל שנטו על מצח חברו־למיטה, והנה זיעה קרה. בכפות רגליו הוא נוגע והנה קרות הן. את אזנו הוא מקריב אל חזהו: תזמורת צרודה מנגנת מצעד־אבל: אכן, אורחת לא־קרואה שוכבת כאן במיטת־השנים, האחות הירוקה, השחפת! בשתי ידיו אוחז מיכאל שנטו בראש המזיע על ידיו ומנשקו.

בלילה ההוא בשמוע מיכאל שנטו הער את שלוש נשימות הנמים בדיר־הקרשים הצר, ידע: יש גורל איום בעולם. ביום הלידה קובעת יד איומה את דרך חייך, משלבת את הילוכיך בהילוכי האחרים – לא תמלט.

ובאותו ליל החרדה הבין מיכאל שנטו למה זה פנה יריבו פאול לדרך ההסתה הפרועה – הלא כדי להיות יריבו גם בכה. ואף הבין, כי הגורל האיום אשר ריתקו אל פאול, את אזיקיו לא יתיר.

רק בשעה מאוחרת נעור מיכאל שנטו מהתרדמה הכבדה אשר נפלה עליו עם שחר, וראשו כבד עליו. באצבעות קרושות הוא ממשש את לחייו הנפוחות.

פאול ובת לוויתו לא נראו. שני האורחים הלא־קרואים, מיכאל שנטו ומימשה, ירדו ממרומי הגבעה. פנו אל הים, אל הטבילה. אך בטרם ירחיק שמע מיכאל קול בוקע מן הדיר במפתיע:

“שפחותיך אנו לעד, אלוהים היושב במרומי ההישג. הלא אתה צווית ונהי. ערי מסכנות נטשנו בגללך, בתי אבות וחדרי בעלים. בפוך נשים, בכחל ושרק מאסנו. חצץ־דרכים הוא פוכנו ותמיסת ביטון בשמינו. אתה, אלוהים, נגלית אלינו ולא מרינו. לרעב הסגרתנו ולמגינת־לב. ברוך אתה אדוננו, אלוהי המגינות. השקף־נא ממכון שבתך וראה: כמצוותך כן נעשה. ואתה עשה למען שמך. לא לגזל פוזלות עיניהם – אל הצדק ישאפו. אתה הרואה כי לחם־נקודים יבוא אל פינו יום־יום, אף מים נשתה במשורה. אתה לא מנעת מקהל זה בחרת כל פגע־ונגע. שמור־נא חסדיך לבנינו אשר יבואו אחרינו, לדור הראשון לגאולה! הלא לא כזעם המוכסים המתחסדים זעמך. הרי לא אתה צווית לשמור את החוקים הכתובים בידי אדם, לא אתה סייגת את שוחריך בסייגי אוולת. רק לב־האדם הוא אבן־בוחן לך. הוא שקבע, כי לפי חוקינו נחיה, אנחנו, השבט החדש בישראל. החטא הוא שאמהות חרדות, סוגרות רחם מפחד פן ילדים תלדנה לרעב ולקלון ולמצוקה? אלוהים, הסר־נא את הפחד הזה מהלבבות, כי בחדל ילדים נשחק האושר הגדול של האשה אמתך. השב־נא לנו את רחם היולדת!”

– “תה ופת לחם, זאת היא ארוחת הבוקר אצלנו” – הודיעה בעלת הדיר למיכאל שנטו והסמיקה.

שניהם יורדים ממרום הגבעה ועיניהם מושפלות. אל מימשה הגיעו והשיבוה אל המטבח. תוך כדי כך הרהרה האשה מימשה בפלוני שחור־תלתלים… הזהו גורל האשה? ההקיץ הקץ על אשה הרה, על אם השמחה בבניה? הנה זה בא וזה הולך, זה לוקח וזה נוטש… על קוצים דורכת מימשה בחתרה אל הצריף.

ומי שהיתה סטודנטית מייעצת:

“טוב שתשארו במחננו, סוף־סוף הבחורים טובים והלא… הלא אחד גורלנו בכל מקום”.

יצאו האורחים אל החברים בעבודתם.

בעין־הזכוכית בודקים הבנאים את הקירות, לבינה תומכת לבינה, דבק היטב הטיח. מוכנים דפוסי־העץ בשביל המלט – הנגרים נחפזו במלאכתם. זרמו־נא תמיסות ברכה, זרמו!

– “לבינה בדק אני מעלה” – מתפאר פלוני מפרחי הבנין. מיד אל יד נזרקות הלבינים, מעלה מעלה. קצב, דיוק – מכונה.

ובין מעלי הלבינים גם אשה. מה בצע אם באחד הימים התעטפה באצטלה של סטודנטית. ומיכאל שנטו סוחב את אבני המלט.

– “ראו־נא, החמור סוחב!” – זה היה קולו של פאול.

עמדה דום המכונה העובדת. הבנין נגמר. בזר ישועה הכתירו הבונים את בית בעליו. יין הביא בעל־הבית השמח לשתות לחיים עם בני־בלי־בית. לחיי דיירים השוקלים בעין יפה, לחיי העיר הנבנית, לחיי הארץ המתנערת מעפר ישימון, לחיי בעלי הכרס ומזי הרעב גם יחד – שותים הפועלים. הורה על גג הבית השטוח. הורה־עורה.

על הבנין החדש פרושה רשת דקה של חיי דור ההפקר. היש כנוי הזה? על כל הבנינים פרושה הרשת הפלאית הזאת. ולא טיח הוא המחזיק את הלבינים. זהו דם התמצית של דור שלם.

– “לישון!” – מפהקת אחת הבנות.

שאול השחוף היה הראשון, אשר שם ידו על מתני בת־זוגו והתחיל יורד מן הגג. נדמה הורה. סוף־סוף גם מחר צריך לעבוד. זוגות זוגות גולשים מן הגג. אפל הלילה. אפיסת־כוחות ויאוש. מבעד לצמתך רקתך תלבין. יש עוד בנות חולמות, ואולי כאן על גגות הבנינים ובצריפים שעל שפת־הים יוצק המסד למשפחה חדשה ולאהבה חדשה. רעד פקד את מיכאל שנטו. לא ישוב הצריפה. כי שם פאול ומימשה. יין סבא לשכרה ולא השתכר. שוכב מיכאל שנטו על הגג ותפילה חרישית בפיו. בוז לאשה הנכנעת. נופפו־נא את דגל המרד הגדול, שאו נס האימים! כי אנו רוצים לחיות. אנו רוצים נוסחי־חיים חדשים מעיקרם.

נשאר מיכאל שנטו על הגג. ולמטה חצר. נעלמה הלבנה. ורק שם למטה, בחצר, מהבהבים אורות. את עיניו לוטש מיכאל שנטו. דמות… אחת דמות… מכל עבריה סגורה ומסוגרת החצר. אין כל מוצא. והנה עולה ירח אדום ולחייו נפוחות. לקראת הירח האדום מרקדת הדמות. צללים מוזרים מתפלשים על הגג. סוף־סוף הופעת! – לוחש קול. בואי כלה, בואי כלה… הדמות מרימה רגל והנהי נפוחה… בלויי סחבות… את עיניו לוטש החתן על הגג. הרגל שניה זבה… מוגלה… את ידיה שולחת הכלה העורגת לחבק את החתן הרחוק… וידיה כשני שחיפים… בואי כלה! על פני החומה הזקופה מזנק אחד צל. מפרפר לב החתן על הגג. שש כנפים שחורות לצל והוא יורד והולך. הנה הגיע. הנהו על יד הדמות המרקדת. את אולרו פותח הצל ומגרד את המוגלה מעל הרגל. על הגג תקוע אדם קפוא. להב האולר מהבהב באור הירח האדום. היופיע המושיע? את בלויי הסחבות מסיר הצל באולרו. עור שחור נגלה לעין. עורה של הכלה. לוטש החתן הקפוא את עיניו. דמות אשה שחורה במערומיה – מכרכרת למטה. בידיה־שחיפיה היא מפרפרת: הושיעו־נא! מהחצר במסוגרת אין מוצא. אחז בה הצל. את עור המשי, האחרון בעורות, הוא מסיר מעליה. מוגלה, אין דמות. אחד ירח אדום ונפוח. ודמות אדם קופצת מן הגג…

*

– “קום!” – גוזר קול ברוגזה.

– “קום־נא, חמור!”

פוקח מיכאל שנטו את עיניו, אור אדמדם סביבותיו. דומה השתכר.

בשעת ההלולה ובדרכו אל הצריף, השכיבו השכרון בחצר.

– “אני מלכם סבר” – אמר הזר.