הקדמה    🔗

בספר זה באו לידי גבוש השעורים לאנטומיה ולפיסיולוגיה שאני מרצה זה 15 שנה בביה“ס לאחיות ע”ש הנריטה סאלד שליד ביה“ח האוניברסיטאי “הדסה”. את הנסיון שרכשתי בשטח ההוראה של המקצועות האלה נסיתי לכנס בספר זה מתוך מאמץ לבנותו על הכלל: מן הקל אל הכבד, מן הפשוט אל המרכב. לפיכך דאגתי להביא בראש כל פרק את הקוים הכלליים של הענינים הנדונים בו, כדי להקל אח”כ על הרצאת פרטיהם והבנתם,

מכיון שהספר מיועד בראש וראשונה לחוג שאני מרצה לפניו, נוטל אני רשות לציין שבנגוד ‏ לרוב המקצועות האחרים שברפואה נתקלת הוראת האנטומיה והפיסיולוגיה במכשול גדול מאד משום שאין המתלמד בא כמעט במגע במקצועות האלה בעבודתו הרגילה וכל עיקר הידיעות שיש בידו לרכוש לעצמו בשטח זה מבוסס בהכרח על לימוד עיוני גרידא. והרי מן המוסכמות היא שלימוד עיוני של מקצוע שאין בצדו רכישת נסיון מן המעשה לקוי וחד-צדדי הוא. מאידך חשוב הוא לימוד המקצועות הללו לאין ערוך משום היותם היסוד לקליטתם ולהבנתם של כל יתר המקצועות שבתורת הרפואה רחבת-הידים. את חשיבותה של האנטומיה בפרט יש ללמוד מן העובדה שבכל המכללות מוקדש ללימודה כמעט מחצית מכלל הזמן שהוקצה לחוק לימודי הרפואה בכללו.

חיזוק-מה ברכישת ידיעה באנטומיה. ולו גם במידה כל שהיא, אפשר להשיג ע“י הצגת מכשירים אנטומיים וע”י הארת ההרצאה בעזרת תמונות מתאימות. נחיצותן ותועלתן של התמונות בהוראת האנטומיה היו תמיד לנגד עיני ולפיכך השתדלתי להרבות בהן ככל האפשר. אין ספק בעיני שמבחינה זו לקוי ספרי זה בחסר. אולם פגעי הזמן שבו נגזר על הספר הזה לצאת לאור העולם מנעו ממני התרחבות בשעור הרצוי ביחוד בנוגע לתמונות. אולם חזקה התקוה בלבי שאם יזכה הספר למהדורה שניה יכול אוכל לתקן את המעוות¹.

לתועלת הלימוד מצאתי לנכון להורות את האנטומיה והפיסיולוגיה בדרך מקבילה ולכן הבאתי אחרי כל פרק של אנטומיה את הפרק הפיסיולוגי המתאים לו.

בסוף הספר צורף גם פרק להיסטולוגיה, שבו נידונו הענינים היסודיים של המקצוע הזה. אולם גם בתוך פרקי האנטומיה של הספר נשתלבו פרטים היסטולוגיים כפי שמצאתי את הדבר לנחוץ למען הסברת הנושא הנדון, שכן בענינים רבים אפשר להסביר ולהבהיר את הנושא האנטומי ע"י השלמתו מבחינה היסטולוגית.

אחד הקשיים הרציניים ביותר שבהם נתקל כל אשר ניגש להוציא ספר מדעי בעברית הוא בעית המונחים. לדאבוננו לא נעשה בשטח זה אלא מעט והננו עוד רחוקים מאד מאותו שלב ההתפתחות של הענינים, בו יוכל כל אחד, האומר להוציא ספר מדעי, לפתותח מלון למונחי המקצוע המקובלים על כולם. למרות מציאותו של המלון למונחי הרפואה ומדעי הטבע למזיא שיצא לאור לפני 9 שנים ולמרות שחברי ועד הלשון בכללם וחברי הועדה למונחי הרפואה בפרט יושבים זה יותר משנתים ומעבדים את חומר המונחים לרפואה – חלק חשוב עובד כבר בשביל ספר המילדות לד"ר סדובסקי – לא באה עדין העבודה לידי סיום ולא יכולתי להביא בספרי אלא חלק של המונחים שעליהם באה הסכמה סופית מטעם ועד הלשון. על אף הכל ראויים חברי ועד הלשון לשבח ולתהלה על יחסם החם והער לעבודה בשטת יצירת המונחים ואשורם ומי שראה כיצד יושבים בבית-יוצר זה ומחטטים מתוך כובד ראש, ידיעה מעמיקה ומסירות בכל המקורות שאפשר להשיג כדי ללבן ולזקק את המונח – יכול להעריך את המפעל בכל גדלו והדרו, שועד הלשון אומר להקים במשך הזמן. הנני מוצא עכשיו שעת כושר להביע את תודתי העמוקה לחברי ועד הלשון על העזרה שניתנה לי בנדיבות לב רבה בעריכת המונחים המובאים בספרי זה.

להסתדרות המדיצינית “הדסה” ולהנהלתה הנני אסיר תודה מקרב לב על אשר תמכה בידי ברוב רצון ואהדה להוציא לאור את הספר. משתמש אני בהזדמנות זו למלא חובת לב נעימה מאד ולהביע ל“הדסה” את הכרת תודתי על אשר הואילה להנחותני בסולם העליה למן הצעדים הראשונים שעשיתים בביה"ח “הדסה” מלפני 24 שנה ועד הגיעי הלום.

הנני שמח להביע את תודתי החמה לידידי הד“ר סדובסקי על אשר עודד אותי בעצותיו הטובות ובנסיונו לתועלת עריכתו של הספר ועל אשר הואיל להרשות לי להעתיק מספרו הנ”ל את התמונות הנוגעות למערכת איברי המין של האשה.

אסיר תודה מקרב לב הנני לד"ר לכמן ולפרופסור א. פיגנבוים על הענותם ברצון רב לבקשתי להכליל בתוך ספרי את הפרקים שנכתבו בידיהם.

הד“ר לכמן כתב את פרק,האוזן” במיוחד בשביל הספר הזה והפרופ. פייגנבוים הואיל להעתיק את פרק האנטומיה והפיסיולוגיה מספרו ‏“העין” אחרי שהרחיבו בהתאם להתקדמות שחלה בהוראת המקצוע במשך הזמן מאז יצא ספרו הנ"ל של פרופ. פייגנבוים.

רב תודות לד“ר הלפרין שקבל עליו את הטורח לעבור על פרק מערכת העצבים ולעיר ‏ לי הערותיו ולד”ר זולמן על הערותיו ומלואיו לפרק הבלוטות בעלות הפרשה פנימית.

תודתי נתונה גם למר ראובן מס, המוציא לאור את הספר הזה, בעד טרחתו הרבה להדר את הספר על הצד הטוב ביותר ע"י השגחתו על בצוע הנכון של הגלופות ובעד דאגתו להגהת הספר. כמו כן הנני אומר תודה לאחים אביקסיס בעלי דפוס “המערב” על עמלם הרב שהשקיעו בהדפסת הטקסט והתמונות.

אסיר תודה הנני לד"ר בן חיים על שהואיל להגיה חלק של גליונות הדפוס מן הספר הזה.

ר“ח אלול תש”ג המחבר ²

 

פתיחה    🔗

האנטומיה היא התורה העוסקת בלימוד הגוף – בנינו והרכבו – היא שייכת איפוא למדעי הטבע. את הידיעה המבוססת באנטומיה אי-אפשר לרכוש ע“י לימוד מתוך ספרים או ע”י התבוננות בתמונות או מכשירים אנטומיים, אפילו אם הללו הם מן המוצלחים ביותר. ידיעת האנטומיה נקנית ע"י עבודה שיטתית-נתוחית של הגוף. שצריכה להעשות בהתמדה רבה כדי לרכוש בה נסיון מקיף.

האנטומיה נעזרת ע"י שני מקצועות מדעיים נסיוניים אחרים: ההיסטולוגיה והפיסיולוגיה. הראשונה עוסקת בלימוד המבנה היותר מפורט של הרקמות או האריגים שמהם בנוי החומר החי לחלקיו ואיבריו המרובים והשונים; השניה מלמדת אותנו את התפקידים והפעולות של איברי הגוף.

לפי נקודת הראות שביסוד לימוד האנטומיה, אנו מבחינים בין: אנטומיה תאורית – Anatomia descriptive המתארת בשיטתיות את המבנה האנטומי של הגוף לכל פרטיו, ובין אנטומיה טופוגרפית Anatomia topographica המלמדת את הרכב הגוף מבחינת היחסים המקומיים שבין האיברים המצויים באיזור מסוים של הגוף. בספר שלפנינו משמשת האנטומיה התאורית יסוד ועיקר ורק זעיר שם, זעיר שם שולבו גם פרטים טופוגרפיים לצורך ברור יתר של הענין הנדון. מאותו הטעם שולבו גם אי-אלו פרטים מתורת העובר embriolgia באותם המקומות שההרצאה דורשת הארה מבחינה זו.

הגדרות כלליות    🔗

איברי הגוף, אף כי צורה ואופי מיוחד לכל אחד מהם מתחברים זה לזה במספר מסוים למכלל אחד לשם תפקידים משותפים ומיוחדים. להתחברות זו של איברים שונים למכלל תפקידי אחד אנו קוראים מערכת – systema ,apparatus. באופן כזה מתחלק האורגניסמוס למערכות שונות, כגון: מערכת העצמות, השרירים, מערכת העכול, מערכת העצבים וכו'.

לשם הדרכה בלימוד חלקי הגוף הננו קובעים לנו נקודות-כיוון המסומנות ע“י מציאות החלקים בגוף. לפיכך קוראים לחלק יותר קרוב אל הראש חלק מקורב – proximalis ולחלק יותר מרוחק מן הראש – מרוחק – distalis. כיוצא בזה יש חלקים קדמיים – anterior וחלקים אחוריים – posterior, כַּפִּי – volaris וגבי – dorsalis. החלקים היותר קרובים אל הקו האמצעי של הגוף נקראים אמצעיים או תיכונים – medialis והרחוקים ממנו, צדדיים – lateralis³. ע”י שמות התואר הללו יכולים אנו להגדיר את מצבו של איזה חלק שהוא של הגוף.

החלקים העקריים של גוף האדם הם: הראש, הגויה והגפים.

 

פרק ראשון: השלד – Skeleton    🔗

רגילים להתחיל את למוד האנטומיה במערכת העצמות, היות והיא מהוה את השלד שעליה נשענים יתר חלקי הגוף.

העצמות הן האברים הקשים ביותר של הגוף והתכונה הזאת מכשירה אותן למלא את התפקיד של אברי משען ליתר חלקי הגוף. לפי צורתן מחלקים אותן לעצמות ארֻכות, שטוחות וקטנות (או קוביות). העצמות הארֻכות נקראות גם חלולות, מפני שבתוכן נמצא חלל ובו מח-העצם. הן מצטינות עוד בזה שהן בנויות 3 חלקים: הגוף – diaphysis ושני קצוות – epiphysis. הגוף הוא החלק החלול. משני הקצוות, האחד הוא מקֹרב, השני מרוחק. העצמות השטוחות בנויות 2 לוחות עצם קשה וביניהם עצם ספוגית. העצמות הקוביות יש להן קליפת עצם דקה אבל קשה ובתוכן – עצם ספוגית.

אשר לבנין העצמות ביתר פרוט, יש להבדיל בין קליפת העצם ומוח העצם, או לשד העצם (תמונה 1). הקליפה נמצאת בהיקף העצם. בנינה קשה מאד ומוצק, בעוד שמוח העצם

חתך לאורך הקצה המקֹרב של עצם הירך. רואים את ספוגית הקצה, את חלל העצם ואת הקליפה המקיפה את החלל.

בנוי רקמה רכה. בחלל העצמות הארֻכות נמצא לשד העצם בתור חטיבה אחידה, הממלאה את החלל, ואילו בעצמות השטוחות והקטנות וכמו כן בקצוות העצמות הארֻכות נמצא מוח העצם בתוך חללים, שמתהווים ע“י קורות עצם דקות, שמשתזרות ומתלכדות זו בזו ויוצרות ע”י וה מעשה רשת או ספוג (תמונה 1). על כן נקרא בנין עצם כזה – בנין ספוגי.

רקמת מוח העצם יוצרת את כדוריות-הדם (האדומות וחלק של הלבנות). אצל הילדים מחונן מוח העצם בכשרון יצירה זה בכל מקום שהוא ואולם אצל המבוגר מצטמצם כשרון היצירה רק לגבי העצמות השטוחות וקצות העצמות הארֻכות ואילו לשד העצם שבגופי העצמות הארֻכות הופך שומן במדה שכוח יצירתו הולך ותם. על כן נקרא אצל המבוגר לשד העצם שבעצמות הספוגיות בשם לשד אדום, וזה שבעצמות הארֻכות לשד צהוב. (הצבע האדום הוא בגלל הכדוריות האדומות והצהוב בגלל השומן שיש לו גון צהבהב).

המבנה ההיסטולוגי של העצם

העצם מרכבת משני יסודות: יסוד חי ויסוד דומם.

היסוד החי שייך לרקמה החבורית. הוא בנוי תאים מארכים הנושאים זיזים רבים בצורת חוטים דקים מן הדקים. על ידיהם מתחברים התאים זה עם זה. התאים מסודרים בצורת. עגולים, עגול בתוך עגול. בהתבוננו ‏ בעצם לפי ארכה מופיעים העגולים בצורת גלילים, גליל בתוך גליל. הגליל המרכזי הוא בעצם המתה ריק מתוכן. ואילו בעצם החיה עוברת דרכו נימת דם. שיטת בנין העצם המתֹארת לעיל נקראת השיטה ע"ש Havers. (תמונה 2).

קטע מקליפת העצם (מראה מיקרוסקופי) – השיטה ע"ש Havers.

החללים המרכזיים בחחך לרוחב ולאורך.

1, 2. לוחות עצם בשטח החיצון של הקליפה

3. לוחות עצם בין הגלילים

4. תעלות Havers לנימי הדם

5. המבנה הגלילי של רקמת העצם

כדי להוכח שהעצם בנויה משני היסודות הנ"ל משתמשים בשתי הדרכים האלה:

א) אם שורפים את העצם, היא שומרת את צורתה הקודמת, אבל מיד משנוגעים בה, או לוחצים עליה היא מתפוררת והופכת אפר. האפר הזה מרכב ממלחים מינירליים. הם בעיקר פחמת הסיד וזרחת הסיד. זרחת הסיד נמצאת בשעור גדול יותר מאשר פחמת הסיד. ע"י השרפה נשרף החומר החי, היינו, הרקמה המאחדת את המלחים, ועל כן מתפוררת העצם אחרי השרפה.

ב) אם משרים עצם בתוך חומצה ומוציאים אותה כעבור זמן מה רואים שהעצם, אף כי שמרה את צורתה, הפכה רכה. הסבה לכך היא, שהחומצה ממיסה את המלחים, שיוצאים מן העצם ועוברים אל תמיסת החומצה. בדרך זו נשארת רק הרקמה החיה, שהיא רכה.

מכאן אנו למדים שהעצם בנויה רקמה חיה ורכה כמו כל רקמה ושהמלחים המינרליים ממלאים כל חלל שבין התאים ובין חוטי הרקמה. המלחים המינרליים משוים לעצם את קשיה המיוחד.

לשם הבנה יותר ברורה של הדבר אפשר לדמות את היחס שבין החומר החי והדומם שבעצם לזה שבין אריג הבד ובין העמילן בצוארון הקשה. גם כאן יש אריג רך ובין חוטיו העמילן, הממלא את כל החללים. בהתיבש העמילן מתקשה בד הצוארון.

גדול העצמות

העצמות גדלות לאורך ולרוחב. גדול העצם הוא גם הגורם לגדול הגוף כֻלו.

העצם מבחוץ עטופה קרום: קרום העצם – periosteum. הקרום הזה מזין את העצם ע"י כך שצנורות הדם נכנסים ממנו לתוך העצם. מלבד זה יש לכל עצם עורק מזין מיוחד החודר דרך הקליפה ומזין את העצם כולה. במקומות שהקרום יורד מאיזו סבה שהיא (פציעה, מחלה, וכו') שם העצם מתה. הקרום הזה גם מצמיח את העצם. תאי הקרום הסמוכים אל העצם יוצרים רקמה גרמית המתוספת אל קליפת העצם הקיימת כבר מאז היות העובר בבטן אמו⁴. על ידי זה נעשית הקליפה עבה וקשה יותר במדה שהילד גדל והולך. אצל המבוגר ממלא הקרום בשורה ראשונה תפקיד של מזין העצם ורק בשורה שניה מצמיח הקרום את העצם.

גדול העצם לאורך נעשה בגבול שבין קצה העצם ובין גופה. במקום הזה מצויה שכבת חסחוס, המקשרת את קצה העצם אל הגוף. תאי החסחוס הזה מתרבים תדיר אצל האיש הגדל, והרקמה הנוצרת עקב רבוי התאים הופכת עצם. על ידי כך מתוספת עצם יותר ויותר בקצוות והגוף גדל ע"י כך לארכו.

קצות העצמות בנויים, בהולד הילד, כמעט כולם רק חסחוס. כעבור זמן מה (הדבר שונה כמעט בכל עצם ועצם( מופיעה נקודת עצם במרכז קצה העצם (תמונה 3), הנקודה

ש חתך לרוחב דרך הקצה המרוחק של עצם הירך אצל ילוד בשל.

רואים את מרכז ההתגרמות בתוך החסחוס.

הזאת נקראת מרכז ההתגרמות של העצם. היא הולכת ומתרחבת ויורשת יותר ויותר את מקום החסחוס עד שכמעט כל הקצה הפך עצם. רק השכבה ההיקפית נשארת לעולם במצב של חסחוס והיא החסחוס המכסה את הגוף הפרקי.

גדול העצם לאורך נפסק אחרי גיל הבגרות. בתקופת חיים זו מתגרם החסחוס שבין הקצה והגוף, והעצם כולה היא חטיבה אחת, שאין מכירים בה עוד את הגבול שבין שני חלקיה. ע"י הפסקת צמיחת העצם לארכה חדל גם גדול הגוף לאורך. כידוע אין הגובה של האנשים המבוגרים משתנה עוד מגיל של 21 שנה ומעלה.

עמוד השדרה –Columna vertebralis    🔗

(תמונה 4)

החלק המוצק של הגוף, המשמש משען ליתר חלקי הגוף הרכים הוא כמו שאמרנו השלד. רוב העצמות נשענות באופן אמצעי או בלתי אמצעי במערכת מיוחדת של עצמות, הקשורות זו בזו והמונחות זו על גבי זו באופן שהן מהוות עמוד ארוך שאפשר לחשבו

מראה עמוד השדרה מצד ימין. רואים את החסחוסים שבין גופי החוליות, את הגומות הפרקיות בזיזים הצדיים של חוליות הגב ואת כפיפות העמוד.

1. חולית הגב הראשונה

2. חולית הגב ה-12

3. כף (האגן) – promontorium

4. שטח עצם העצה לחבור פרקי עם עצם הכסל

לעמוד התוך של בנין השלד; העצמות הבונות את העמוד הזה הן החוליות – vertebra והעמוד נקרא עמוד השדרה. החוליות הן במספר 32–33 והן נחלקות לחוליות הצואר, החזה או הגב, המתנים, עצם העצה – os sacrum – ועצם העוקץ – os coccygis.

החוליות אף כי צורתן שונה זו מזו לפי מקום המצאן בכל זאת אפשר למצוא שהחלקים שמהם הן בנויות משותפים לכולן. כן מבחינים: גוף החוליה שהוא חטיבת עצם פחות או יותר עגולה, בעלת שני פנים, אחד עליון, הפונה אל החוליה העליונה ואחד תחתון, הפונה אל החוליה התחתונה. משני צדי הגוף יוצאים בחלקו האחורי שני לוחות עצם הפונים כל אחד אל הקו האמצעי, בו הם מתאחדים ויוצרים ע“י זה כעין קשת – קשת החוליה. בין הקשת הזאת והשטח האחורי של גוף החוליה מצוי חור רחב, בדרך כלל בצורת משולש – חור החוליה. ע”י הצטרפות החורים האלה מלמעלה למטה נוצר צנור או תעלה – תעלת עמוד השדרה, היינו התעלה שבה נמצא אותו החלק של מערכת העצבים הנקרא חוט השדרה ושנלמדהו בפרק מערכת העצבים. מהחלק האמצעי של הקשת מתרומם לאחור זיז הנקרא ע"פ צורתו, הזיז הקוצי. הוא כמעט ישר בחלקו הצוארי והמתני של עמוד השדרה, ואילו בחלק הגבי שלו הוא משופע כלפי מטה ומשום כך מכסים כאן הקוצים זה את זה כרעפי הגג. מלבד הזיז הזה שהוא בלתי זוגי יש עוד מספר זיזים זוגיים בכל חוליה וחוליה. מעל לשפה העליונה של הקשת מתרומם משני צדיה זוג זיזים שטוחים, שנושאים שטחים קטנים וחלקים, – הזיזים הפרקיים העליונים. גם בשפה התחתונה נמצא זוג זיזים דומים – הזיזים הפרקיים התחתונים.

השטחים הפרקיים העליונים מכוסים על ידי השטחים הפרקיים התחתונים של החוליה שלמעלה וכן השטחים הפרקיים התחתונים של החוליה שלמעלה מכסים את הזיזים הפרקיים העליונים של החוליה התחתונה.

מלבד זה יש עוד בכל חוליה זוג זיזים צדדיים. בחוליות הגב נמצאת בקצם גומה קטנה וחלקה אשר אליה מתאימה בליטה קטנה שבצלע (ר' למטה).

חוליות הצואר הן הקטנות ביותר. בזיזיהן הצדדיים יש חור, (תמונה 5) בו עובר העורק הנקרא העורק החוליתי – arteria vertebralis. הזיז הקוצי של החוליה השביעית של

מראה חולית הצואר השלישית מלמעלה.

1. הזיז הקוצי

2. השטח הפרקי העלוון

3. הזיז הצדדי

4. החור למעבר העורק החוליתי

5. גוף החוליה

הצואר בולט ביותר ועל כן אפשר למששו בנקל מתחת לעור בחלק התחתון של העורף. ממנו ומטה מתחילים לספור את הזיזים הקוציים של הגב, שבולטים אף הם מתחת לעור, ומשושם קל, וזה מקל על ספירת החוליות הגביות. החוליות המתניות הן הגדולות והחזקות בגוף. החוליות של עצם העצה מחוברות זו עם זו חבור גרמי ומהוות ע"י כך עצם אחת (תמונה 6), אבל בעצם הזאת אפשר להבחין את החוליות שמשתתפות בבנינה ואף את החלקים השונים שמרכיבים את החוליה היחידה. השטח הקדמי של עצם העצה הוא שקערורי

המראה האחורי של עצם העצה.

1. שטח פרקי לחבור עם החוליה המתנית האחרונה

2. הצד המתחבר אל עצם הכסל

3. חור למעבר עצבים

4. זיזים צדדיים שהתמזגו

5, 6. החלק המרוחק של העצה הפונה אל עצם העוקץ

7. התמזגות גרמית של הזיזים הפרקיים

8. הזיזים הקוציים

והוא חלק של קירות אגן הירכים. בשטח הזה נמצאים 4 חורים למעבר העצבים, ולעומתם נמצאים 4 חורים על השטח הגבי של העצם הזאת אף הם למעבר עצבים. אצל הילד הקטן אין חוליות עצם העצה מחוברות זו לזו ע“י חומר גרמי, כי אם ע”י חסחוס, ואצלו יכולים אמנם לראות שעצם העצה היא בנויה מ-5 חוליות שמתקשרות אחר-כך לחטיבת עצם אחת.

עצם העוקץ בנויה אף היא מחוליות אחדות, אלא שחלקים אחדים של החוליה נפסדו ורק הגוף נשאר במדת מה שלם. גם כאן מחוברות החוליות זו עם זו לחטיבה אחת ורק עם עצם העצה עומדת העצם הזאת בקשר פרקי בעל תנועה מצומצמת.

עמוד השדרה הוא, כאמור. עמוד התוך שעליו נשענות יתר עצמות השלד וע"י זה כל חלקי הגוף. על כן בנינו מבוסס על אותן הסגולות הנותנות לו אפשרות נוחה למלא את התפקיד הזה של משען לגוף, והעובדה שהעמוד הזה אינו בנוי חטיבה אחת אלא חוליות חוליות מאפשרת את התנועות השונות, שהגוף צריך לבצען במצבים שונים, ונותנת גם גמישות רבה לכל הגוף. עמוד השדרה אינו ישר אלא יש בו ארבע כפיפות: כפיפה לפנים בחלק הצוארי, כפיפה לאחור בחלק הגבי, כפיפה לפנים בחלק המתני, וכפיפה לאחור בעצם העצה.

בטרם נגמר את הפרק הזה יש להתעכב עוד על שתי החוליות הראשונות של עמוד השדרה המהוות את הקשר שבין העמוד והגלגלת. החוליה השניה, הנקראת הציר – epistropheus, מצטינת בזה (מלבד שבנינה שונה קצת משל יתר החוליות), שמן השטח העליון של גופה מתרומם זיז בצורת גליל קטן הדומה לשן – השן של האפיסטרופיוס (תמונה 7). החוליה הראשונה, הנקראת אטלס – atlas, מצטינת בזה שהיא חסרה גוף וע“י כך נראה החור החוליתי הרבה יותר גדול (תמונה 8). החור הזה מחולק ע”י פס של רקמה חבורית. הנמתח ברוחב החור, לשני חלקים: קדמי ואחורי. לתוך החלק הקדמי נכנסת השן של האפיסטרופיוס וממלאת את מקום הגוף של החוליה הראשונה. החלק האחורי הוא חור החוליה. השטחים הפרקיים שבין האטלס והאפיסטרופיוס אינם ישרים אלא כפופים. ‏ מה שמאפשר תנועה של

מראה חולית הציר – epistropheus – מלפנים.

1. השן עם השטח הפרקי הפונה אל האטלס

2. השטח הפרקי החחתון

3. הזיז הצדדי

4. השטח הפרקי העליון

מראה האטלס מלמעלה. רואים את החור הגדול והעדר הגוף.

1. החור למעבר העורק החוליתי בזיז הצדדי

2. השטח הפרקי העליון הפונה אל עצם העורף

סבוב קדמי-אחורי וסבוב מסביב לציר; הסבוב הזה נעשה סביב לשן.

גם השטחים הפרקיים שבין החוליה הראשונה ובין עצם העורף הם שטחים כפופים, המאפשרים תנועה יותר גדולה וביותר כוונים מאשר שטחים פרקיים ישרים.

עצמות הגלגלת    🔗

הגלגלת –cranium (תמונה 9) מונחת על עמוד השדרה באמצעות עצם העורף – os occipital. העצם הזאת היא כמו יתר עצמות הגלגלת עצם שטוחה ומבדילים בה שני חלקים גדולים. החלק הקמור, המהוה את הדופן האחורי של הגלגלת – ומפאת צורתו הוא נקרא גם הקשקשת של העצם – והחלק התחתון שהוא חלק של בסיס הגלגלת. שני החלקים האלה מקיפים חור גדול אשר בו המעבר שבין המוח המארך וחוט השדרה, הוא החור הערפי הגדול (תמונה 10). משני צדי החור הזה נמצאים בשטח הבסיסי והקדמי של העצם שתי בליטות, ששטחיהם התחתונים הם קמורים. השטחים האלה מתאימים לשני שטחים שקערוריים הנמצאים בשטח העליון של האטלס – אלה הם השטחים הפרקיים שבין עצם העורף והאטלס. בשטח החיצוני של הקשקשת במקום שזו עוברת לחלק הבסיסי ישנה בליטה חזקה למדי, שאפשר למששה בנקל מפני שהיא מכוסה רק בעור. זוהי הבליטה

שלד הפנים מצד ימין

1. תפר הכתר

2. עצם המצח

3. עצם האף

4. עצם הדמעות

5. הזיז המצחי של הלסת העליונה

6. עצם הלסת העליונה

7. זיז מכתשי השנים העליון

8. עצם הלסת התחתונה

9. עצם העול

10. זיז העול וקשת העול

11. זיז הפרק של הלסת התחתונה

12. קשקשת עצם הצדע

13. חור השמיעה החיצון

14. הזיז הַפִטְמָתִי

15. עצם-העורף

16. תפר הלמדא

17. עצם הקדקד

הערה: הקו הנצב על הקו 9 מראה על השטח הרקתי של הכנף הגרולה של עצם היתד.

מראה עצם העורף מאחור

1. בליטת הערף החיצונה

2. גבול העצם הפונה אל עצם הצדע

3. חור הערפי הגדול

4. השטח הפרקי הפונה אל האטלס

הערפית החיצונית ולעומתה נמצאת בליטה שניה בשטח הפנימי של הקשקשת – הבליטה הפנימית.

הגבול הקדמי של קשקשת עצם העורף עומד בקשר עם זוג עצמות שטוחות וקמורות המהוות חלק גדול של הדפנות הצדדיים של הגלגלת. אלה הן עצמות הקדקד – os parietale. צורתן מרובעת ויש להן חלק השייך לגג הגלגלת וחלק שמשתתף ביצירת שטח הרקה.

עצם הקדקד מתחברת בצדה האחורי אל עצם העורף, כמו שראינו לעיל, לפנים אל עצם המצח ובצדדים אל עצמות הצדע או הרקה.

עצם המצח – os frontale. מבחינים גם בה שני חלקים: חלק אחד קמור – המצח שנמשך עוד אחורנית ומהוה את הדופן הקדמי של גג הגלגלת, וחלק ישר השייך לבסיס הגלגלת. לחלק הזה יש צורה של לוח מאוזן המהוה את הגג של ארֻבות העינים. באמצע הלוח הזה נמצא מבקע רחב שמפריד בין שני גגות הארֻבות. המבקע הזה מתאים אל גג האף ובו נתחבת הטבלה הנקובה של עצם הכברה. בין החלק הקמור של עצם המצח ובין גגות הארֻבות ישנה זוית ישרה ופסגתה היא השפה העליונה של הארֻבה (עליה נמצאות גבות העינים). משני צדי המצח נמצאות בליטות הנקראות בליטות המצח. הבליטות האלה בולטות לפעמים פחות ולפעמים יותר, ובדרך כלל הן בולטות יותר אצל האשה.

העצמות שאליהן מתחברת עצם המצח הן: עצמות הקדקד בקצה האחורי של החלק הקמור של עצם המצח, עצם היתד הנמצאת מאחורי הלוח המאוזן של עצם המצח, עצם הכברה ע"י הטבלא הנקובה שלה הנתחבת להוך המבקע, עצמות האף המתחברות אל החלק התיכוני של עצם המצח, עצמות העול הנמצאות משני צדי עצם המצח ועצמות הלסת העליונה (תמונה 9)

ארבע העצמות שתארנו עד כה: עצם העורף, עצמות הקדקד ועצם המצח מהוות ע"י התחברותן אותו החלק של הגלגלת, הנקרא גג הגלגלת וחלק של בסיסו. העצמות המתוארות להלן נמצאות בעיקר בבסיס או בקרקע הגלגלת, ואלה הן: עצמות הצדע או הרקה – os temporale, עצם היתד – os sphenoidale ועצם הכברה – os ethmoidale. עצמות הרקה נמצאות בצדי הגלגלת ויתר העצמות באמצעיתה של הגלגלת.

עצם הרקה (תמונה 11) היא עצם זוגית והיא מָרכבת מחלקים אחדים, המאוחדים

מראה עצם הצדע מצד פנים.

1. הצלע העליונה של הסלע

2. נקב השמיעה הפנימי

3. חור למעבר עורק הצואר והראש בקצה הסלע

4. קשקשת עצם הצדע

5. זיז העול

לחטיבה אחת בלתי נפרדת אצל המבוגר. אולם אצל הילד הקטן מחוברים החלקים האלה זה בזה ע"י חסחוס או קרום ואפשר להבחין בנקל את כל אחד לחוד. ואלה הם שלשת החלקים העקריים של עצם הרקה:

א) הקשקשת (תמונה 9,11), שיש לה, כפי ששמה מראה, צורה של קשקשת של דג, היא נמצאת משני אברי הגלגלת ומהוה את החלק הגדול ביותר של שטח הרקה.

מהחלק האחורי של הקשקשת יוצא זיז – זיז העול – המתחבר עם זיז היוצא מעצם העול. בהתחברם הם מהווים קשת – קשת העול – acrus zygomaticus. היא נמתחת מחלקו האחורי אל חלקו הקדמי של שטח הרקה. בין הקשת ובין שטח הרקה נמצא שריר הרקה.

ב) הסלע, שיש לו צורה של פירמידה משולשת, הנמצא בקרקעית הגלגלת. פסגות הפירמידות מכוונות אל הקו האמצעי של הגלגלת וצירן מֻפנה משהו לפנים. בסיס הפירמידה הוא בשטח הצִדִי של הגלגלת. בבסיס הזה נמצא נקב שהוא הפתח לתעלה עמוקה, החודרת לתוך הסלע. הוא נקרא נקב השמיעה החיצון – porus acusticus externus – והתעלה היא תעלת האזן החיצונית. בשטח האחורי של הפרמידה, הצופה לתוך חלל הגלגלת יש עוד נקב – נקב השמיעה הפנימי – parus acusticus internus. דרך הנקב הזה עובר עֲצַב השמיעה ועצב שווי המשקל וגם עצב הפנים. בשטח התחתון של הפירמידה, שמחוץ לחלל הגלגלת, נמצא עוד נקב אחד רחב שנמשך בתעלה הכרויה בתוך הסלע. מוצא התעלה נמצא בפסגת הסלע וצופה אל חלל הגלגלת. התעלה הזאת היא מקום משכן לעורק המזין חלק של המוח הגדול – arteria carotis interna.

הסלע הוא העצם אשר בה שוכנים כמעט כל חלקי האוזן: האוזן החיצונית, התיכונה והפנימית, וגם אפרכסת האוזן נמצאת בשטח החיצון של בסיס הסלע.

ג) הזיז הפטמתי – processus matoideus )תמונה 9) נקרא כך הודות לצורתו הדומה לפטמה. בתוך הזיז שהוא גדול למדי נמצאים חללים המצופים רירית. אלה הם תאי הויז הפטמתי; הם מלאים אויר, ועומדים בקשר עם האוזן התיכונה וזו עומדת בקשר עם הלוע ע“י צנור חסחוסי; ע”י הקשר הזה נכנס האויר לתוך האוזן התיכונה ולתאי הזיז הפטמתי. (ר' פרק האוזן).

העצם השניה הנמצאת בבסיס הגלגלת היא עצם היתד – os sphenoidale (תמונה 12). העצם הזאת מרכבת 4 חלקים: גוף העצם, הכנפים הגדולות, הכנפים

מראה עצם היתד מאחור

1. משענת האוכף התורכי

2. האוכף התורכי

3. הכנף הקטנה

4. הכנף הגדולה

5. הזיז הכנפי

6. סדק בין הכנף הגדולה והקטנה למעבר עצבים וצנורות דם אל ארובת העין. מתחת לסדק הזה, נקב למעבר עצב – ענף הלסת העליונה של העצב המשולש.

הקטנות, הזיזים הכנפיים. גוף העצם יש לו צורה של קוביה. בשטח העליון שהנהו חלק מבסיס הגלגלת, היינו חלקה התיכון, נמצאת גומה שקועה לתוך העצם; מאחוריה נמצא לוח עצם בצורת משענת כסא. מסבה זו נקראת הגומה האוכף התורכי sella turcica; (תמונה 12, 64, 65) בתוך הגומה נמצאת בלוטה בעלת הפרשה פנימית, הנקראת יתרת המוח. מאחורי האוכף התורכי מתחבר גופה של עצם היתד עם זה של עצם העורף ויוצרים עצם אחת; רק בגלגלת הצעירה מכירים עוד את התפר המחבר את שתי העצמות, בעוד שבגלגלת המבוגר הופך התפר הזה עצם, ושתי העצמות יוצרות פה חטיבה אחת בלתי נפסקת. זוהי עצם הבסיס (בסיס הגלגלת) –os basilare.

עצם הכברה – os ethmoidale (תמונה 13). גם העצם הזאת מרכבת מחלקים אחדים.

מראה עצם הכברה מלמעלה

1. הלוח הנצב

2. כרבלת התרנגל

3. הקונכיה התיכונה

4. הלוח הנקוב

5. הלוח הנירי

6. תאי עצם הכברה

במבקע שבאמצע העצם של המצח ראינו שנתחב לוח – חלק של עצם הכברה. הלוח הזה הוא נקוב נקבים מרובים שדרכם עוברים חוטי עצב הריח. מסבת המראה הנקוב של חלק העצם הזה נקראת העצם כולה בשם עצם הכברה. נצב על הלוח המאוזן הזה עומד לוח אחר החוצה את הלוח המאוזן. זהו הלוח הנצב.

הלוח הזה מחולק ע"י הלוח הנקוב לשני חלקים: החלק העליון שנמצא מעל ללוח הנקוב, היינו בתוך הגלגלת, ויש לו צורה של כרבלת התרנגול, הוא נקרא משום כך בשם כרבלת התרנגול, והחלק שמתחת ללוח הנקוב, המהוה חלק של המחיצה הגרמית של האף.

משני צדי הלוח המאוזן ובשטחם התחתון. היינו בשטח הנשקף לתוך חלל האף, תלויים בו שני גופים של עצמות המכילים בקרבם הרבה חללים, הנקראים תאי עצם הכברה – cellulae ethmoidales; הם מצופים רירית. בצדדים מוגדרים הגופים האלה ע"י לוח-עצם דק, הלוח הנירי, שיוצר חלק של הקיר הפנימי של ארֻבת העין. שטח הגופים, הנשקף לתוך חלל האף, נושא עליו שני לוחות עצם קמורים בצורה הדומה לקונכית, מכאן גם שמם קונכיות – conchae, ומבדילים בין קונכית עליונה ובין קונכית תיכונה; מתחת לקונכית התיכונה נמצאת עוד קונכית אחת, הקונכית התחתונה, שאינה חלק של עצם הכברה, אלא עצם בפני עצמה והשיכת לשלד הפנים. היא קשורה אל השטח הפנימי של עצם הלסת התחתונה, המגדיר את חלל האף בחלקו התחתון. בין שלש הקונכיות האלה נמצאים שלושה מבואות ואלה הם: העליון בין הקונכית העליונה והתיכונה, התיכון בין הקונכית התיכונה והתחתונה, והתחתון בין הקונכית התחתונה ובין החיך הגרמי (תמונה 65).

שלד הפנים

מספר העצמות המרכיבות את שלד הפנים יותר גדול והקשר שביניהן יותר מסובך ממה שראינו בגלגלת. אחת העצמות החשובות ביותר בשלד הפנים היא עצם הלסת העליונה – maxilla (תמונות 9, 14). היא עצם זוגית ויש לה גוף וזיזים. הגוף דומה

עצם הלסת העליונה הימנית מצדה הפנימי

1. מערת הלסת העליונה ע"ש Highmore

2. זיז החך

3. זיז מכתשי השנים

4. הזיז המצחי

לקוביה חלולה: שטח הפנים של העצם הזאת הוא שקוע. כפי שאמרנו אין גוף העצם מוצק ובתוכו נמצא חלל גדול – המערה על שם Highmore. המערה הזאת כיתר מערות האף שעוד נדבר עליהן עומדת בקשר עם חלל האף. הזיזים הם: א) זיז מכתשי השנים – proc. alveolaris – אשר בו כרויים המכתשים, שבהם תקועים שרשי השנים של הטור העליון, ב) הזיו המצחי, העולה אל עצם המצח ומתחבר אליו; הוא מקיף את ארֻבת העין מצדה האמצעי. ג) זיז החך, שהנהו לוח דק של עצם. בקו האמצעי הוא נפגש עם זיז החך של הלסת שממולו ומתחבר אתו על ידי תפר וכך מתהוה החלק הגדול ביותר והקדמי של החך הקשה.

מאחורי הלסת העליונה נמצאת עצם זוגית הנקראת עצם החך – os palatinum. היא מרכבת משתי חתיכות עקריות: האחת בצורת לוח דק ומאוזן אשר משלים מאחור את החך הקשה. השניה, נצבת, נמצאת מאחורי גוף העצם של הלסת העליונה.

משני צדי עצם הלסת העליונה נמצאות עצמות העול – os zygomaticum (תמונה 9) שיש להן צורה מרובעת.

הצלע העליונה של העצם מהוה את השולים התחתונים וחלק של השטח התחתון והצדדי של ארובת העין. הצלע התחתונה והצלע החיצונית חן חפשיות, הצלע הפנימית מתחברת אל הלסת. הזוית העליונה החיצונית מהחברת אל עצם המצח וקוראים לה הזיז המצחי.‏ הזוית העליונה הפנימית‏ מתחברת אל הלסת – הזיז הלסתי. הזוית החחתונה החיצונית מתחברת אל זיז העול של עצם הרקה ומשלימה ע"י כך את קשת העול.

משני שטחי עצם העול אפשר למשש מבעד לעור הפנים את השטח הקדמי שהנהו בצורת בליטה; היא מפותחה במדה שונה לפי הגזע. ביחוד בולטות הבליטות האלה בגזע הצהוב, המונגולי ובגזע השחור.

עצמות האף –os nasale (תמונה 9) הן שתי עצמות קטנות בצורת לוחות ארוכים וצרים הנמצאים בין שני הזיזים המצחיים של עצמות הלסת העליונות, שוליהן החיצוניים מחוברים אל השולים הפנימיים של הזיזים המצחיים של הלסתות; שוליהן הפנימיים נוגעים זה בזה ומתחברים ע"י תפר בקו האמצעי של הפנים. שוליהן העליונים מחוברים אל עצם המצח, התחתונים אל חסחוסי האף. בשלד מהוים השולים התחתונים של עצמות האף יחד עם שולי הלסתות העליונות את המסגרת החיצונית של חלל האף הגרמי.

עצמות הדמעות – os lacrimale (תמונה 9) נמצאות מאחורי עצמות האף והן מהוות את החלק הקדמי של הדופן הפנימי של ארֻבת העינים. השטח הפונה אל הארֻבה נושא עליו חריץ רחב למדי אשר בו מתאכסן שק הדמעות. החריץ הזה עובר למטה לתעלה קטנה המוקפה ע"י עצם הדמעות והזיז המצחי של הלסת העליונה.

שק הדמעות קולט לקרבו אח הדמעות שיצאו מבלוטות הדמעות: ואחר כך הוא מריק אותן לתוך חלל האף.

בקשר עם עצמות הלסת והחך נמצאת עצם בלתי זוגית בצורת לוח מרובע הנקראת עצם המחרשה – vomer (תמונה 61), שמתחברת למטה אל עצמות החך במקום הקו האמצעי, למעלה ולפנים אל הלוח הנצב של עצם הכברה, למעלה ומאחור אל עצם היתד. מאחור העצם היא חפשית והיא חוצה את הפתח האחורי של האף כפי שעוד נראה להלן. העצם הזאת יחד עם הלוח הנצב של עצם הכברה יוצרת את המחיצה הגרמית של חלל האף החוצה אותו לשני חצאים.

מלבד העצמות שנזכרו עד כה יש עוד זוג של עצמות, הקונכיות התחתונות או הגדולות. כפי שראינו הן קשורות אל אותו השטח של עצם הלסת היוצר את הכותל הצדדי של חלל האף. הקונכית הגדולה נמצאת בחלקה היותר גדול חפשיה בתוך חלל האף רק בקצה אחד היא מצומדה אל הלסת העליונה.

הלסת התחתונה – mandibula (תמונה 9) היא אחת העצמות החשובות של שלד הפנים. מבחינים בה שני חלקים: החלק המאוזן שנקרא גם גוף הלסת התחתונה והחלק הנצב משני צדי גוף הלסת והנקרא ענף הלסת התחתונה. הענפים עולים אל הגלגלת ובאים בקשר פרקי עם עצמות הרקה. בשולים העליונים של גוף הלסת נמצא זיז המכתשים של טור השנים התחתון. בשטח הקדמי של גוף העצם ובאמצעיתו ישנה בליטת הסנטר.

הענף העולה של הלסת מוכתר בשני זיזים: הקדמי הוא הזיז הווי – proc. coronoideus, האחורי נושא גליל קטן בעל שטח חלק ומכוסה חסחוס, מרכב על צואר קצר. הגליל משמש ליצירת פרק בין הלסת ובין עצם הרקה אשר בה (בשרש זיז העול) נמצאת, במקום המתאים לגליל, ‏ גומה מכוסה חסחוס אף היא. הגומה הזאת מקבלת לתוכה את הגליל של הלסת: (הודות לסדור הזה יכול הגליל להסתובב סביב לצירו ולאפשר ע"י זה את תנועות הלסת הנחוצות בשעת הלעיסה או הדבור). בין הזיז הווי וזיז הגליל נמצא מבקע שנקרא המבקע של הלסת התחתונה.

הגלגלת בכללה

עצמות הגלגלת מחוברות זו לזו ע"י זה ששוליהן יש להם צורה הדומה לשִׁני המַשׂור. משום כך הן נאחזות זו בזו באופן ששן של עצם אחת נתחבת לתוך הגומה שבין שִׁני העצם שממולה. היוצא מזה הוא שהחבור בין העצמות האלה הוא חזק מאד ואינו מאפשר כל תנועה. חבור ממין זה בין עצמות נקרא תפר – sutura. התפרים היותר חשובים הם: תפר הכתר (תמונה 9) בין עצם המצח ועצמות הקדקד, תפר החץ, בין עצמות הקדקד בקו האמצעי של הגלגלת. (אצל הילד נמשך התפר הזה גם בעצם המצח: העצם הזאת היא אצל הילד עצם זוגית. בזמן ההתבגרות נעלם התפר ושתי העצמות הופכות חטיבה אחת). תפר הלמדא הוא בין עצם העורף ועצמות הקדקד והרקות. הוא נקרא למבדא הודות לצורתו הדומה לאות היוונית למבדא.

רֻבן של עצמות הגלגלת ועצמות הפנים נמצאות אצל העובר בצורת קרומים של רקמה חבורית ורק מעוטם בצורת חסחוס. בתוך הקרומים האלה מתחילה העצם לצמוח, ע“י הפיכת הרקמה החבורית לרקמת עצם מן המרכז אל ההיקף, על כן מחוברות עצמות הגלגלת אצל היונק ע”י פס פחות או יותר רחב של קרום עשוי רקמה חבורית, והעצמות יכולות להתנועע זו מול זו. במקומות הצטלבות הפסים ישנו שטח רחב יותר של קרום שטרם נתגרם. המקומות האלה נקראים מרפסים – fonticulus (תמונה 15). המרפסים הגדולים והחשובים ביותר הם:

מראה גלגלת היונק מלמעלה גג הגלגלת)

1. המרפס הקדמי (הגדול)

2. עצם המצח

3. תפר הכתר

4. תפר החץ

5. תפר הלמדא

6. המרפס האחורי (הקטן)

7. עצם הקדקד

המרפס הקדמי או הגדול, במקום הצטלבות תפר הכתר עם תפר החץ. הוא מוגבל ע“י שתי עצמות המצח ושתי עצמות הקדקד. הוא המקום הרופס בגלגלת התינוק והופך עצם בסוף השנה הראשונה לחייו. המרפס האחורי או הקטן נמצא במקום ההצטלבות שבין תפר החץ ותפר הלמדא. צורתו משולשת בדרך כלל. מלבד שני המרפסים האלה, הנמצאים בקו האמצעי של הגלגלת. ישנם עוד מרפסים אחרים קטנים מהם בצדי הגלגלת. כבר בחדשים הראשונים לחיי היונק מתגרמים הקרומים שבין העצמות ונעלמים ע”י הפיכתם לעצם. גם המרפסים הולכים וקטנים תוך כדי גדולו של היונק; הקטנים נסגרים ברבע השנה השני לחיי הילד, אחר כך נסגר המרפס האחורי ולבסוף נסגר המרפס הגדול, כפי שראינו לעיל. לפעמים מקדים המרפס הזה להסגר ולפעמים הוא מאחר, אף אצל ילדים, אשר התפתחות עצמותיהם אינה מופרעת כל עיקר.

בהתבוננו בשטח הפנימי והחיצוני של הגלגלת הננו רואים במקומות שונים חורים וסדקים. גדולים וקטנים. המקומות האלה משמשים מעבר לכלי דם ולעצבים. בסיס הגלגלת נראה מצדו הפנימי כאילו הוא ערוך שלש בקעות. הקדמית – היא העליונה, התיכונה והאחורית – היא התחתונה. בבקעות אלה מונחים חלקים שונים של המוח.

 

הצלעות – Costa    🔗

הצלעות הן עצמות שטוחות בצורת קשתות והן יוצרות יחד עם עצם החזה ועמוד השדרה הגבי את הכתלים הגרמיים של בית החזה (תמונה 16). מספרן הוא 24 והן ערוכות

בית החזה מלפנים

1. חולית הצואר השביעית

2. הצלע הראשונה

3. עצם החזה (הגוף)

4. החלק החסחוסי של הצלע

5. חסחוסי הצלעות התחתונות (קשת הצלעות)

6. זיז הכידון

7. חולית המתנים הראשונה

8. ידית עצם החזה

משני צדי החזה וע"י כך מונים 12 זוגות. הן נאחזות מאחור בעמוד השדרה ולפנים בעצם החזה.

בכל צלע מבחינים 5 חלקים: הראש, הצואר והגוף. הראש, דמות גולה לו מכוסה חסחוס ומהוה גוף פרקי. הגומה הפרקית המתאימה לגולה הזאת נמצאת בצדי גופי החוליות במקום ששתי חוליות נוגעות זו בזו (תמונה 27). מלבד הפרק הזה שבין החוליות והצלעות יש עוד פרק שמתהוה ע"י זה שבגבול שבין הצואר ובין הגוף מצויה בצלע בליטה קטנה, מכוסה אף היא חסחוס, שמתאימה לגומה המצויה בקצה הזיזים הצדדיים של החוליות (תמונה 4). שני הפרקים האלה אינם מצטיינים בתנועות גדולות ביותר.

לפנים נמשך החלק הגרמי של הצלע ע“י קטע חסוסי, שהנהו קצר יותר מהקטע הגרמי. הקטע הזה נצמד אל עצם החזה באופן ישר או בלתי ישר. רק שבע הצלעות העליונות מתחברות ישר אל עצם החזה. מיתר 5 הזוגות מחוברים 3 זוגות זה אל זה ואחר כך אל עצם החזה, יתר 2 זוגות הצלעות הם חפשיים, היינו ‏ בלתי מקושרים אל עצם החזה. 5 החוליות‏ האחרונות נקראות חוליות לא אמתיות ו-7 הזוגות העליונים ‏ צלעות אמתיות. הצלעות מַנַחן משופע; מאחור נמצאת ראשיתם יותר גבוהה מאשר קצם שעל יד עצם החזה. חשיבות המהלך הזה תתברר בדברנו ע”א הנשימה.

השולים התחתונים של בית החזה נקראים – קשת הצלעות.

עצם החזה – sternum (תמונה 16) היא גם כן עצם שטוחה ויש לה 3 חלקים: החלק העליון – ידית או נצב העצם, החלק התיכון – גוף העצם והחלק התחתון – הסיף (על שום שהוא דומה לסיף). החלקים האלה מחוברים באמצעות חסחוס המתגרם לעת זקנה.

 

עצמות הגפים    🔗

מבדילים בין שני סוגים של גפים: גפים עליונים ותחתונים. הגפים קשורים אל הגוף באמצעות מערכת עצמות שנקראת חגורה; וכך יש חגורה עליונה וחגורה תחתונה.

 

עצמות הגפים העליונים    🔗

החגורה העליונה בנויה מעצם הבריח – clavicula ועצם השכם – scapula.

עצם הבריח היא עצם כפופה בצורת S; משני קצוותיה יש שטחים פרקיים חלקים המרשים רק תנועות מצומצמות. הקצה התיכון מתחבר אל ידית עצם החזה והקצה הצדדי מתחבר עם עצם השכם ע"י זיז שלה הנקרא זיז שיא הכתף. מאחורי עצם הבריח נמצא העורק והוריד הראשיים של הגף העליון.

עצם השכם (תמונה 17) היא עצם שטוחה וצורת משולש לה. אם כן יש לה 3

עצם השכם הימנית (מראה גבי)

1. הזוית התיכונה

2. קוץ עצם השכם spina scapulae

3. זיז מקור העורב

4. זיז שיא הכתף

5. הקערה הפרקית

6. הצלע הצרדית של העצם

7. השטח שמתחת לקוץ

8. הזוית התחתונה של העצם

9. הצלע התיכונה של העצם

10. השטח שמעל לקוץ

צלעות ו-3 זויות. הצלעות הן: העליונה, האמצעית (או אחורית) והצדדית (או הקדמית). הזויות הן: שתי עליונות (אמצעית וצדדית) ואחת תחתונה שנקראת בקצור גם זוית עצם השכם – angulus scapulae. היא נמצאת מיד מתחת לעור ועל כן אפשר למששה. בזוית העליונה והצדדית נמצא שטח פרקי סגלגל, שקערורי במקצת, הנקרא הקערה הגלינואידלית – cavitas glenoidalis – והוא מכוסה חסחוס. לתוך הקערה הזאת נכנס הראש של עצם הזרוע ועל ידי זה מתהוה פרק השכם – articulatio humeri.

לעצם השכם שני פנים: הקדמיים, שהם שקועים וחריצים עוברים בהם לרוחב, והאחוריים שהם קמורים משהו ומחולקים לשני חלקים בלתי שוים ע"י בליטה שנמשכת ברוחב עצם השכם. הבליטה הזאת נקראת הקוץ של עצם השכם – spina scapulae והיא גומרת בקִצָה הצדדי בזיז חזק וכפוף, הנקרא זיז שיא הכתף – acromion, שראינו לעיל. קוץ עצם השכם מחלק, כפי שאמרנו, את העצם לשני חלקים: האחד עליון, יותר צר, ובו נמצא השריר שמעל לקוץ והאחר התחתון שהוא יותר רחב, ובו נמצא השריר שמתחת לקוץ; עוד בליטה אחת מתרוממת מעל לעצם השכם וסוככת במקצת על הקערה הפרקית של העצם; היא נקראת זיז מקור העורב – processus coracoideus.

עצם הזרוע – humerus (תמונה 18) היא עצם חלולה ויש לה על כן גוף ושני קצוות. בקצה המקורב מצויה גולה בצורת חצי כדור, המכוסה חסחוס, והנקראת ראש עצם הזרוע – caput humeri. הוא נכנס לתוך הקערה הפרקית של עצם השכם. בין הראש ובין החלק המעובה שבקצה העליון של העצם יש חריץ המקיף את הראש, הוא נקרא הצואר האנטומי של עצם הזרוע. מאחורי הראש מצויות שתי בליטות: אחת יותר גדולה ואחת יותר קטנה (הבליטה הגדולה והקטנה) וביניהן חריץ עמוק אשר בו מתאכסן הגיד של הראש הארוך של השריר הדו-ראשי. גוף העצם הוא למעלה כמעט עגול, אבל במחציתו התחתונה הוא מקבל צורה של פריסמה משולשת ועל כן יש לו כאן שלשה פנים ושלש צלעות.

הקצה המרוחק גומר בשטחים פרקיים עגולים שמתחברים עם השטחים הפרקיים השקערוריים של עצמות האמה. השטחים הפרקיים שבקצה המרוחק של עצם הזרוע הם שנים: אחד מצד הקנה או הזֶנֶד, היינו בצד הפנימי של הזרוע, והוא בדמות סליל חוטים, והשני מצד עצם החשור או הסובב והוא בצורת חצי כדור קטן. מעל לשני השטחים הפרקיים האלה מצויים משני צדי העצם שני זיזים: החיצוני והפנימי. את האחרון אפשר למשש בנקל מתחת לעור בצד הפנימי של המרפק ולדבר הזה יש חשיבות ידועה, מפני שמאחורי הזיז הזה נמצא כמעט מתחת לעור העצב הזנדי, שאפשר למששו הודות למצבו השטחי הזה. מלבד זה נמצאות מעל לשטח הפרקי הסלילי שתי גומות: הגומה הקדמית והאחורית שבהן נכנסים שני הזיזים שבקצה המקורב של עצם הזנד.

עצמות האמה הן שתים: הזנד או הקנה של האמה – ulna – והסובב או החשור – radius. שתיהן הן עצמות ארוכות.

הזנד (תמונה 19) יש לו בקצהו המקורב קערה פרקית, בה נכנס הסליל של עצם הזרוע; ובהתאם לחלק היותר צר של הסליל נמצאת גם בקערת הזנד התרוממות קלה באמצע הקערה הזאת. הודות לסדור הזה מתאים הסליל לקערה הזאת התאמה שלמה. בצד החשורי של הקצה המקורב של הזנד מצוי עוד שטח פרקי קטן, שקוע במקצת, בו נכנס החלק הזנדי של ראש הסובב ומהוה ע"י כך את הפרק העליון שבין הזנד ובין החשור.

הקערה הפרקית של הזנד פתוחה משני צדיה. ואולם למעלה היא מוגבלת ע"י זיז הבולט מתחת לעור והנקרא זיז המרפק – olecranon; לפנים ולמטה היא מוגבלת על ידי הזיז הווי – processus coronoideus. קצות הזיזים האלה נכנסים לתוך הגומות בקצה המרוחק של עצם הזרוע (כאמור לעיל).

גם בגוף הזנד אפשר להבחין שלשה פנים ושלש צלעות.

הקצה התחתון של הזנד הוא צר למדי וגומר למטה בשטח פרקי קטן זיז קטן בצורת חרט – זיז החרט – proc. Styloideus.

עצם החשור או הסובב (תמונה 20) נושאת בחלקה המקורב – ראש החשור – שטח

עצם הזרוע

המראה מהצד הכפי

1. ראש העצם

2. הצואר האנטומי

3., 11. בליטות הקצה המקורב

4. הגומה מעל לסליל

5. הזיז הפנימי

6. הסליל

7. הכדור הפונה אל החשור

8. הזיז הצדדי

9. גוף העצם

10. החריץ לגיד הדו-ראשי

עצם הזנד והחשור הימניים. המראה מצדן הכפי

1. זיז המרפק

2. הזיז הווי

3. בליטה להצמדות שריר-הזרוע

4. גוף העצם

5. זיז החרט

6. צלע העצם ‏ הפונה אל החשור

7. שטח פרקי הפונה אל החשור

8. התרוממות מתאימה לסליל עצם הזרוע

9. הקערה הפרקית המתאימה לכדור הפרקי של עצם הזרוע

10. הצלע הפונה אל הזנד

11. השטח הפרקי התחחון הפונה אל הזנד

12. זיז החרט של חחשור

13. גוף החשור

14. בליטה להצמדות הדו-ראשי

15. צואר החשור

16. השטח הפרקי המקורב הפונה אל הזנד

שקערורי המתאים לגולה הקטנה שבקצה המרוחק של עצם הזרוע, כפי שראינו. מתחת לראש מצויה בליטה חזקה אשר בה נצמד השריר הדו-ראשי. למטה מתעבה העצם ובקצה המרוחק נמצאת קערה פרקית שעל ידה מתחברת עצם החשור עם שורש היד. השטח הפרקי הזה הוא שקערורי, ולתוכו נכנסים השטחים המקורבים של הטור המקורב של עצמות שורש היד, וע"י זה מתהוה הפרק של שורש היד.

על הפנים הגביים של הקצה המרוחק של החשור יש חריצים אחדים אשר בהם עוברים גידי השרירים הפושטים את האצבעות. בשטח האולנרי של הקצה המרוחק של החשור יש משקע קטן ומוארך המיועד לחבור פרקי עם הקצה המרוחק של הזנד. כאן נמצא גם זיז החרט של החשור.

עצמות היד (תמונה ‏ 21) נחלקות לשלש קבוצות: עצמות שורש היד – carpus, גלילי כף היד – metacarpus, גלילי האצבעות – phalanges (מספר יחיד phalanx).

כף היד הימנית, המראה הגבר

1. גליל האצבע הסופי

2. גליל האצבע התיכון

3. גליל האצבע הראשון

4. טור שורש כף היד המרוחק

5. זיז החרט של הזנד

6. הקצה המרוחק של הזנד

7. הקצה המרוחק של"החשור

8. טור שורש כף היד המקורב

9. זיז החרט של החשור

10. גליל כף היד

11., 12. גלילי האגודל

עצמות שורש היד הן עצמות קוביות והן ערוכות בשני טורים: הטור המקורב והמרוחק: בכל טור 4 עצמות. שטחי העצמות, הפונים ‏ אל עצם החשור, יוצרים ע"י צרופם זה אל זה שטח אחד כללי שיש לו צורה של חלק מכדור סגלגל המכוסה חסחוס והמשמש שטח פרקי לחבור עם הקערה הפרקית אשר ראינו בקצה המרוחק של עצם החשור. (בין עצם הזנד ובין עצמות שורש היד קים קשר פרקי מצומצם מאד). עצמות שורש היד מכוסות חסחוס גם בשטחים הפונים זה אל זה ומפני כך יש קשר פרקי גם בינן לבין עצמן, כמו כן מצטרפים השטחים של עצמות הטור המקורב הפונים אל הטור המרוחק לשטח פרקי שממולו נמצא השטח הפרקי היוצא מצרוף השטחים הפרקיים של הטור המרוחק.

השטחים המרוחקים של עצמות הטור המרוחק הנם אף הם שטחים פרקיים מיועדים לחבור פרקי עם גלילי כף היד. הגלילים האלה הם במספר 5, כל אחד לעומת האצבע המתאימה לו; הם עצמות ארוכות, ולכל אחת שני קצוות: המקורב, שע"י שטחו הפרקי הוא מתחבר אל השטח הפרקי של הטור המרוחק של עצמות שורש היד, והמרוחק שיש לו צורה של סליל קטן, רחבי, המכוסה חסחוס והמתחבר עם הקערה הפרקית של הגליל הראשון מגלילי האצבעות.

גלילי האצבעות הם שלשה בכל אצבע מלבד האגודל שבו. יש רק שני גלילים. הם עצמות ארוכות, בכל אחת שני קצוות, אחד מקורב ואחד מרוחק. בקצה המקורב נמצאת קערית פרקית, במרוחק ראש פרקי. הגליל השלישי יש לו כמובן רק קצה פרקי אחד; הקצה המרוחק מָרחב ושטוח.

 

עצמות הגפים התחתונים    🔗

הרכב הגפים התחתונים דומה במדה רבה מאד לזו של הגפים העליונים.

חגורת הגפים התחתונים עשויה עצם זוגית הנקראת עצם החלצים – os coxae (תמונה 22). מבחינים בה 3 חלקים: עצם הכסל – ilium, עצם השת – ischium ועצם החיק – pubis. החלקים האלה הם יחידות עצם נבדלות אצל העובר והילד הקטן והן מחוברות

עצם החלצים הימנית, המראה החיצון

1. קו ההצמדות של שריר העכוז התיכון

2. רכס הכסל

3. הקוץ הכסלי הקדמי והעליון

4. קו ההצמדות של שריר העכוז הקטן

5. הקוץ הכסלי הקדמי והתחתון

6. השטח הפרקי (הסהר) של המרחשת

7. המרחשת

8. עצם החיק

9. גבשושית עצם החיק

10. החור הסתום

11. גבשוש השת

12. מבקע השת הקטן

13. קוץ השת

14. מבקע השת הגדול

15., 16. קוץ הכסל האחורי העליון והתחתון

17. קו ההצמדות של שריר העכוז הגדול

אז זו אל זו ע"י חסחוס. במדה שהילד גדל, החסחוס הזה הופך לעצם ועל ידי זה מתהוה חטיבה אחת ומאוחדת ואת גבולותיה של כל עצם ועצם אפשר להבחין רק בקושי. שלשת החלקים של העצם הזאת ערוכים סביב לקערה פרקית עמוקה. קערה פרקית זו שהיא הגדולה והעמוקה שבגוף צורת מרחשת לה, ומכאן גם שמה המרחשת – acetabulum. לאורך שפתה נמצא שטח חלק בצורת סהר המכוסה חסחוס והמשמש שטח פרקי. מתחת לקערה הפרקית נמצא נקב גדול המכונה החור הסתום – foramen obturatum משום שהוא סתום בקרום אצל החי.

עצם הכסל, דמות אֵת לה. היא עצם שטוחה ושני פנים לה. הפנים החיצונים קמורים במקצת והפנימיים הם שקערוריים. השולים העליונים של עצם הכסל הם עבים מיתר חלקי העצם ונקראים רכס הכסל – crista iliaca. לפנים גומר הרכס בזיז חזק הנקרא הקוץ הכסלי הקדמי העליון –spina iliaca anterior superior, מתחת לזיז הזה יש עוד זיז אחד יותר חלש שנקרא הקוץ התחתון. גם בקצה האחורי של השולים העליונים של הכסל נמצאים זיזים הנקראים הקוץ הכסלי האחורי העליון והאחורי התחתון. החלק האחורי של עצם הכסל מתעבה ויש בו שטח מחוספס שמתחבר עם השטח הצדדי של עצם העצה.

עצם החיק בנויה גוף ושתי זרועות. אחת עליונה מאוזנת ואחת תחתונה יורדת. בזוית שבין שתי הזרועות האלה נמצא שטח סגלגל שמתחבר אל שטח העצם שממול באמצעות שכבה עבה של חסחוס. החבור של שני השטחים האלה מהוה פרק הנקרא מאחה החיק – symphysis pubis. הפרק הזה נמצא בקו האמצעי של הגוף. על ידי המאחה נמצאת בשוליה העליונים של עצם החיק גבשושית עצם החיק – tuberculum pubis. עצם החיק גובלת את החלק הקדמי של החור הסתום.

עצם השת – os ischii מחוברת למעלה ומאחור אל עצם הכסל, לפנים ולמטה אל עצם החיק. היא גובלת את החלק האחורי של החור הסתום. על יד המקום שהשת מחוברת אל הכסל ישנו זיז חד הנקרא קוץ השת – spina ischiadica. למעלה ולמטה מהזיז הזה גבול העצם שקוע; דרך המִּבְקָעִים האלה עוברים צנורות דם ועצבים. העצם בנויה גוף ושני ענפים. בזוית שבין הענף העליון לתחתון נמצאת בליטה עבה – גבשוש עצם השת – tuber ischii. הגבשוש הזה הוא חזק מאד ועליו נשען הגוף בשעת הישיבה. את הגבשוש יכולים למשש מבעד לשרירים המכסים את העצם במקום הזה. הענף התחתון של השת מתחבר בלי גבול ניכר עם הענף התחתון של עצם החיק וע"י שני הענפים האלה נגבל החור הסתום בצדו התחתון והאחורי.

שתי עצמות החלצים מחוברות לפנים ע“י מאחה החיק כמו שראינו. מאחור אין הן באות לידי קשר בלתי אמצעי אלא הן מרוחקות זו מזו במדה רבה למדי. המרחק הזה ממו?לא בחלקו ע”י עצם העצה המכונסת בין שתי עצמות הכסלים בצדיהן האחוריים.

ע“י החבור שבין עצמות הכסלים לבינן ובין עצמות הכסלים לעצם העצה נגבל חלל גדול, שהוא פתוח בשלד המחֻסר החלקים הרכים מהרבה צדדים: למעלה ולפנים, ‏למעלה, למטה ומן הצדדים למטה. החלל הזה נקרא אגן הירכים – pelvis (תמונה 23) והוא מחולק לשני חלקים: החלק העליון – האגן הגדול, והתחתון – האגן הקטן. הגבול שבין שני האגנים האלה מסומן ע”י קו שהולך באלכסון מן החלק העבה, האחורי של עצם הכסל אל השפה העליונה של עצם החיק. בקיר האחורי מסומן הגבול שבין שני האגנים ע"י שולי השטח העליון של החוליה הראשונה של עצם העצה. שטח עליון זה בולט בחלקו לתוך האגן ועל כן הוא נקרא כֵּף האגן – promontorium.

האגן הקטן חשיבותו גדולה, מפני שבו שוכנים איברים חשובים, כגון איברי המין, איברי השתן והמעי הישר (הכרכשתא). ביחוד גדולה חשיבותו בשעת הלידה.

עצם הירך או הקולית – femur (תמונה 24) היא הגדולה בעצמות הגוף. היא עצם

אגן הירכים

מראה האגן ושל הקצוות העליונים של עצמות הירכים מלפנים

1. החוליה המתנית הרביעית.

2. רצועה המקשרת את העצה אל קוץ השת

3. קוץ הכסל הקדמי והתחתון

4. מאחה עצמות החיק

5. תיק פרק הירך על רצועותיו

6. קוץ הכסל הקדמי והעליון

7. הכֵּף – promontorium

עצם הירך – הקולית – הימנית, המראה מאחור

1. ראש עצם הירך

2. הצואר האנטומי

3. התל הגדול

4. הצואר הכירורגי

5. קו ההצמדות של אחד מראשי הקוודריצפס (הפנימי)

6. קו ההצמדות של אחד מראשי הקודריצפס (התחחון)

7. הקו החר

8. משקע הברך

9. הבליטה החיצונית

10. השטח הפרקי החיצוני

11. המבקע שבין השטחים הפרקיים

12. השטח הפרקי הפנימי

13. הבליטה הפנימית

14. התל הקטן

15. גומה בראש הקולית להצמדות רצועה.

ארוכה ויש לה שני קצוות וגוף. בקצה העליון נמצא הראש בצורת כדור לא שלם. ראש הקולית מתקשר אל גוף העצם ע"י הצואר האנטומי של העצם. צואר זה הוא הרבה יותר ארוך מהצואר של עצם הזרוע. במקום שהצואר מתחבר אל גוף העצם מצויות שתי בליטות חזקות: האחת בצדה הלַטֶרַלי של העצם ונקראת התל הגדול – trochanter major, ‏ אחרת בצדה המֶדִיַלי, יש לה צורה של דרבן עבה ונקראת התל הקטן – trochanter minor, גוף העצם יש לו צורה כמעט גלילית, אבל אפשר להבחין בו שלושה פנים ושלש צלעות, שמהן הצלע האחורית בולטת וחדה ומשמשת להצמדות שרירים. (הצלע הזאת נקראת הקו החד).

למטה מתרחבת העצם במדה רבה. בקצה התחתון נמצא גוף פרקי, המראה לפנים שטח אחד חלק ושקוע באמצע. השקיעה הזאת מחלקת את הגוף הפרקי לשני חצאים: חיצוני ופנימי. למטה ומאחור מחולק השטח הפרקי לגמרי ע"י מבקע רחב, לשני שטחים פרקיים שמתאימים לקערות שבשטח העליון של עצם השוק. משני צדי הקצה המרוחק של הקולית יש שתי בליטות: אחת פנימית ואחת חיצונית.

עצם הפיקה – patella – (תמונה 35) עצם קטנה ועגולה עם שני שטחים: הקדמי שבו עוברים חוטי גיד הברך והאחורי שהוא שטח פרקי, בעל שני פנים, וביניהם התרוממות. התרוממות זו מתאימה לשקיעה שבגוף הפרקי של הקצה המרוחק של עצם הירך.

עצמות השוק (תמונה 25) הן שתים: הקנה הגדול והקטן.

הקנה הגדול – tibia הוא הרבה יותר חזק מהקנה הקטן שהנהו אחת העצמות הדקות שבגוף. הקנה הגדול יש לו שני קצוות וגוף. לגוף צורה של מנסרה משולשת, וכן מבחינים אצלו שלשה פנים ושלש צלעות, שמהן אפשר למשש בנקל את הצלע הקדמית המכוסה רק בעור. הצלע הזאת חדה מאד ונקראת משום

כך רכס הקנה. גם את השטח המדיַלי של הקנה הגדול אפשר למשש בנקל משום היותו מכוסה רק עור. הקצה העליון נושא בפניו המקורבים שני שטחים פרקיים; כמו שראינו הם מתאימים לשטחים הפרקיים שבקצה המרוחק של עצם הירך. בין שני השטחים הפרקיים הללו מצויות שתי בליטות חדות, מקום להצמדות רצועות של הפרק. בשטח הקדמי של הקצה המקורב מצויה בליטה חזקה, המשמשת להצמדות גיד השריר בעל ארבעת הראשים, או גיד הברך.

עצמות השוק

מראה הקנה הגדול והקטן מלפנים

1. קערה פרקית הפונה אל עצם הירך

2. בליטה להצמדות גיד הברך

3. רכס הקנה

4. השטח הפנימי של הקנה הגדול

5. הקרסול הפנימי

6. הקרסול החיצוני

7. הקנה הקטן

8. השטח הפרקי הפונה אל הקנה הגדול

9. הבליטות להצמדות רצועות

בצד החיצוני של הקצה המקורב מצוי שטח פרקי קטן וישר להתחברות עם השטח הפרקי של ראש הקנה הקטן. בקצה המרוחק, שהנהו דק יותר מהמקורב מצוי שטח פרקי לשם חבור עם עצם הקֶפֶץ. בצד הפנימי יורד מן הקצה המרוחק זיז רחב ושטוח הנקרא הקרסול הפנימי – malleolus internus.‏ בצדו החיצוני מצוי שטח חלק, המשמש שטח פרקי לחבור עם עצם הקפץ; את זיז הקרסול אפשר למשש בנקל ואף אפשר לראותו בגלל היותו בולט יפה מתחת לעור.

הקנה הקטן – fibula הוא כפי שראינו עצם עדינה. הקצה העליון נקרא ראש הקנה הקטן ויש לו שטח פרקי לחבור עם הקנה הגדול, הקצה התחתון יש לו שטה חלק בצדו הפנימי לחבור עם הקצה התחתון של הקנה הגדול, והוא גומר בזיז הנקרא הקרסול החיצוני – malleolus externus.

גם הקרסול הזה בולט מתחת לעור ואפשר לראותה; וגם הוא מתחבר חבור פרקי עם עצם הקפץ.

עצמות שורש כף הרגל – tarsus (תמונה 26) הן: עצם הערקום או הקפץ – talus, עצם העקב – calcaneus, עצם הסירה – os naviculare, העצם הקוביתית – os cuboideum ושלש עצמות

היתד – ossa cuneiformia.

הקפץ הוא עצם קצרה. שטחה העליון הוא קמור ובאמצע שקוע משהו. הוא נועד לחבור פרקי עם השטח התחתון של הקנה הגדול. שטחו התחתון של הקפץ מתחבר עם עצם העקב. בשטחו הפנימי ובשטחו החיצוני מצויים איזורים חלקים המיועדים לחבור עם הקרסול הפנימי ועם הקרסול החיצוני, לפנים יש

לעצם הקפץ כעין ראש ששטחו הקדמי חלק ומתחבר חבור פרקי עם השטח השקערורי והאחורי של עצם הסירה.

עצם העקב אף היא עצם קצרה וגבשושית. שטחה העליון חלק ומשמש לחבור פרקי עם עצם הקפץ; גם השטח הקדמי של עצם העקב חלק ומתחבר עם השטח האחורי של העצם הקוביתית. השטח האחורי של העקב הוא עבה מאד ולמטה יש לו בליטה חזקה שעליה נשענת הרגל וממילא גם הגוף כלו.

עצם הסירה והעצם הקוביתית נקראות כן לפני צורתן.

כף הרגל הימנית, המראה הגבי

1., 7., 8. עצמות היתד

2. העצם הקוביתית

3. עצם העקב

4. בליטת עצם העקב

5. עצם הקפץ

6. עצם הסירה

9. גליל כף הרגל

יתר עצמות שורש הרגל הן עצמות קוביות בצורת יתדות והן מחוברות זו לזו ע"י שטחים פרקיים קטנים.

גלילי כף הרגל – metatarsus וגלילי אצבעות הרגל – phalanges ערוכות כמו עצמות כף היד ועל כן אין מן הצורך לדבר עליהן בפרטות. יש רק להטעים שגלילי כף הרגל כפופים במקצת ויחד עם עצמות שורש הרגל הם יוצרים כעין כפה או קשת, הנותנת יותר גמישות לכל הרגל. הודות לכפה זו אין המשא של הגוף מעיק רק על נקודה אחת אלא מתפזר בכל הרגל וע"י כך העמידה קלה יותר.

 

פרק שני: הפרקים – Articulatio    🔗

החיבור שבין שתי עצמות או יותר נקרא פרק. לפי אופן ההתחברות שבין העצמות מבחינים בין מינים שונים של פרקים. בכלל אפשר לחלק את הפרקים לשני סוגים גדולים:

א) פרקים שהתנועה בהם היא מועטה או חסרה לגמרי; במקרה הראשון נעשה החבור באמצעות חסחוס, כמו בין גופי החוליות של הצואר, הגב והמתנים. במקרה האחרון הקשר הוא גרמי, כמו בין חוליות עצם העצה או כמו בין התפרים שבעצמות הגולגולת. הפרקים ממין זה אינם פרקים במובן הרחב של המלה, משום שאין שום סדק בין העצמות, הקשר ביניהן הוא אמיץ ואינו מאפשר תנועות כלל או רק במדה זעומה.

ב) פרקים בעלי תנועה חפשית. פרק מסוג זה יש לו בנין מיוחד, המצין אותו והמאפשר לו תנועות בהיקף גדול במדה שונה. ואלה הם החלקים היסודיים של הפרק:

1) שטחי-עצמות, המכוסים חסחוס חלק. השטחים האלה הם על פי רוב בקצות העצם ונקראים גופים פרקיים.

2) התיק הפרקי, העוטף את הפרק מכל הצדדים, באופן שהגופים הפרקיים נמצאים בתוך התיק ואי אפשר לראותם או להגיע אליהם אלא אם כן פותחים תחילה את התיק. התיק בנוי רקמה חבורית ומבפנים הוא מרופד קרום דק וחלק המפריש הפרשה בתכונת החלבון של הביצה. הפרשה זו נקראת synovia או שמן-הפרק והיא מושחת את השטחים המכוסים חסחוס ומאפשרת ע"י זה את ההחלקה של האחד על גבי האחר בלי חכוך.

3) הסדק הפרקי. הוא נמצא בין הגופים הפרקיים והוא צר עד מאד משום שבמצב תקין מתאימים השטחים הפרקיים זה אל זה התאמה מדויקת.

4) רצועות: אלה הם סרטים של רקמה חבורית שעוברים בתוך דפני התיקים ומחזקים אותם ע"י זה. הם נצמדים בזיזי העצמות שבסביבת הפרק, נמתחים בדרך כלל מגוף פרקי אל משנהו ומקשרים אותם זה אל זה. לסוג הרצועות יש לשַׁיֵּך גם קרומים המחברים שתי עצמות אחת לחברתה; החשובים ביותר הם: הקרום המחכר את עצמות האמה והקרום המחבר את עצמות השוק. הקרומים האלה נמתחים ברווח שבין העצמות האלה ונצמדים לארכן (תמונה 29).

התנועות, שנעשות בפרקים, מכוונות על ידי צירים שאפשר לדמות, כי הם עוברים באורך או ברוחב הגופים הפרקיים. משום כך יכולות התנועות להתקים בכוון אחד, כמו במקרה ששטח הגוף הפרקי הוא בצורת גליל (בפרק המרפק או בפרק הברך) או בשני כוונים, במקרה שהשטח הוא סגלגל כמו ביצה, או בשלשה כוונים, כשהשטח הוא בצורת כדור (פרק השכם ופרק הירך); ע"י הרכב שלשת הכוונים האלה יוצאת תנועה של סבוב.

הפרקים לפרטיהם    🔗

הפרקים שבגולגולת: בין הגולגולת ובין הלסת התחתונה מצוי פרק בנוי מצד אחד ע“י הראש הגלילי שבזיז הפרקי של עצם הלסת ומצד אחר ע”י גומה בצד התחתון של עצם הרקה בשורש זיז העול (תמונה 34). בגלל הצורה הגלילית נעשית התנועה מסביב לציר העובר לאורך הגליל הזה. ע"י תנועה זו מתקרבת הלסת התחתונה אל העליונה או מתרחקת ממנה והפה נפתח או נסגר. יוצא שבתנועות האלה מתנועעת רק הלסת ולא הגולגולת.

פרקי עמוד השדרה: הפרק שבין הגולגולת ועמוד השדרה מרכב מצד הגולגולת ע“י שני השטחים הפרקיים שבבסיס עצם העורף ומצד העמוד ע”י הקעריות הפרקיות שבשטח העליון של האטלס. החלק הכדורי של הפרק הזה, הנמצא בבסיס עצם העורף, יש לו צורה מוארכת ועל כן יש בפרק הזה אפשרות לתנועות בשני כוונים: לצדדים ומלפנים לאחור.

הקשר הפרקי בין האטלס והאפיסטרופיוס עשוי ע"י השטחים הפרקיים שבין החוליות האלה. הודות לשן האפיסטרופיוס והודות לצורתם המיוחדת של השטחים הפרקיים של שתי החוליות הללו יש אפשרות לתנועה של סבוב ביניהן.

הקשר הפרקי שבין החוליות עד עצם העצה הוא משני מינים: האחד בצורת פרק בעל תנועה חפשית, ז“א עם שטחים פרקיים, סדק. תיק וכו'. המין הפרקי הזה נתון ע”י השטחים הפרקיים הנמצאים בזיזים הפרקיים שלמדנו בתורת השלד. השטחים האלה הם קטנים וישרים בחלק החזי של עמוד השדרה. משום כך מצומצמות ביותר התנועות שנעשות בפרקים האלה. אולם התנועות שנעשות בחלק הצוארי והמתני של עמוד השדרה הן רחבות יותר מפני שכאן השטחים הפרקיים כפופים יותר.

המין השני של קשר פרקי בין החוליות נתן ע"י החבור שבין שני השטחים הסמוכים של גופי החוליות באמצעות שכבה עבה למדי של חסחוס (תמונה 4, 27). השכבה הזאת ממלאה בשלמות את הרֶוַח שבין שתי חוליות והיא יותר עבה באמצע, מפני שהשטחים שבגופות החוליות הם שקערוריים במקצת. התנועות שנעשות בין גופי החוליות הן מצומצמות מאד. מלבד אמצעי החבור האלה יש עוד מספר גדול של רצועות המקשרות את חחוליות זו אל זו, כאלה שמקשרים חוליה לחוליה וכאלה שעוברים לאורך כל עמוד השדרה ומקשרים את כל החוליות ביניהן (תמונה 27).

התנועות שנעשות בעמוד השדרה הן: כפיפה וזקיפה, כפיפה לצדדים וסבוב.

פרקי החגורה והגפים העליונים. בין פרקי חגורת הכתף יש למנות את שני הפרקים שבשני הקצוות של עצם הבריח, היינו בין קִצָה התיכון לבין ידית עצם החזה מצד אחד ובין קִצָה הצדדי של עצם הבריח לבין זיז שיא הכתף מצד אחר. הפרקים האלה הם קטנים, שטחיהם ישרים וע"י כך אין התנועות בהם בעלות הקף רחב.

הפרק העיקרי שבחגורת הכתף הוא פרק הכתף – articulatio humeri – (תמונה 28).

קטע מעמוד השררה עס קטעי הצלעות המתאימות לו

1. הרצועה שלאורך השטח הקדמי של העמוד

2. שכבת החסחוס שבין חוליה לחוליה

3. ראש הצלע (בחתך). המוכנס במשקע הנגבל בין שני גופי החוליה

4. רצועה בין צואר הצלע לבין הזיז הצדדי של החוליה

5. רצועה בין הצלע לבין הזיז הצדדי

פרק הכתף

1. קוץ עצם השכם (חתוך בחלקו)

2. רצועה הנמתחת בין זיז מקור העורב לבין ראש הזרוע

3. הקצה המקורב של עצם הזרוע

4. מקום הצמדות תיק הפרק בקצה העצם

5. תיק הפרק. (הקמטים מראים שהתיק אינו מתוח במצבם זה של גופי הפרק)

הגופים הפרקיים הם: ראש עצם הזרוע והקערה הפרקית שבעצם השכם. הקערה הזאת היא שטוחה בשלד, אבל בחיים היא עמוקה יותר הודות לשולים גבוהים. עשויים רקמה חבורית, המקיפים את השטח השקערורי והמעמיקים את הקערה. ע“י כך מתאים משקעה יותר לחצי הכדור של ראש העצם. תיק הפרק הזה מחוזק ע”י רצועות, שהחשובה בהן יורדת מזיז מקור העורב אל עצם הזרוע. בתוך פרק הכתף עובר הגיד של הראש הגדול של השריר הדו-ראשי.

התנועות האפשריות בפרק הזה הן בעלות הקף גדול מכל התנועות שביתר פרקי הגוף.

המרפק – cubita. המרפק הוא האזור, אשר בו נמצא הפרק שבין עצם הזרוע ועצמות האמה; הוא מורכב מהפרק שבין הזרוע לזֶנֶד ומהפרק שבין הזרוע ובין החשור; מלבד זה יש עוד פרק בין הזנד ובין החשור כפי שלמדנו בתורת השלד.

הפרק הזה בנוי ע"י כך, שבין שני הקצוות ש? השטח הפרקי שבצד ראש הזנד נמתח פס של רקמה חבורית בצורת עגול המקיף את החשור (תמונה 29). בתוך העגול הזה מסתובב ראש החשור מבלי שיתרחק תוך כדי סבוב מן הזנד.

התנועות האפשריות בפרק המרפק הן: כפיפה ופשיטה של האמה ביחס לזרוע וסבוב החשור מלפנים לאחור ולהפך.

פרקי היד: למדנו כבר, בפרק השלד, כמה פרטים בנוגע לשרש היד ולגלילי כף היד והאצבעות. ראינו שבפרקי שורש היד אפשר להבחין שני שטחים: א) השטח המקורב, שיוצא מצרוף השטחים הפרקיים של עצמות הטור המקורב; לשטח הזה צורה של כדור סגלגל ועל כן התנועות האפשריות בפרק הזה הן בשני כוונים: כוון כפי-גבי ולצדדים. הקערה הפרקית של הפרק הזה נמצאת בשטח המרוחק של החשור. בעוד שהקצה המרוחק של הזנד ממלא תפקיד בלתי חשוב כלל ביחס לפרק שורש היד. ב) השטח שבין הטור המקורב והמרוחק של עצמות שורש היד. שטח זה הוא בצורת קו שבור והתנועות שאפשר לבצען בו הן מצומצמות; כמו כן מצומצמות התנועות שנעשות בפרק שבין עצמות שורש היד ובין גלילי כף היד, משום שגם כאן השטחים הם כמעט ישרים.

עצמות האמה עם הקרום שביניהן

1. הקרום שבין העצמות

2. חור למעבר צנורות דם מהשטח הכפי אל השטח הגבי

3. הרצועה הטבעתית מסביב לראש החשור

הפרקים שבין גלילי כף היד וגלילי האצבעות ובין האחרונים לבינם דומים במדה רבה זה לזה; מצד אחד גוף פרקי סלילי ומצד אחר גוף פרקי קערי; התנועות בהם הן גביות-כפיות; בין גלילי כף היד ובין הגליל הראשון של האצבע ושל הזרת אפשריות גם תנועות לצדדים, אבל רק כשהאצבעות האלה פשוטות ולא כפופות.

רבוי הפרקים בכף היד מאפשר את התנועות המדודות, העדינות והמדויקות המצינות את ידו של האדם.

פרקי החגורה והגפים התחתונים    🔗

בגפים התחתונים ערוכים הפרקים באופן הדומה במדה רבה לזה שמצאנו בגפים העליונים, אבל לגבי עצמות החלצים אין למצוא, מבחינת פרקיהן, את דוגמתן בגף העליון. הכונה היא לחבור בין שתי העצמות בחלק הקדמי והתיכון ‏ של האגן, הנקרא מאחה ולחבור בין עצמות הכסל ובין העצה. המאחה בנוי משני השטחים התיכונים של עצמות החיק הפונים זה אל זה וביניהם פקק עבה של חסחוס. תיק פרקי או סדק אין כאן, ועל כן אין תנועה כלל בפרק הזה. דומה לפרק הזה הוא הפרק שבין השטחים האחוריים של עצמות הכסלים ובין עצם העצה; גם כאן מוצאים שני שטחי עצם בלתי חלקים וביניהם פקק עבה של חסחוס, ולכן אין גם בפרק הזה כל תנועה, אולם בעת ההריון והלידה מתרכך במדת-מה החסחוס ומשום כך אפשריות בפרק זה אי-אלו תנועות מצומצמות בשעת הלידה. סחוסי המאחה והפרקים שבין עצמות הכסלים והעצה משמשים אמצעי מרכך את הזעזועים העוברים מהגפים התחתונים אל הגויה והראש בשעת ההליכה או הקפיצה.

הפרק שבין עצם הירך ועצם הכסל – articulatio coxae (תמונה 30) דומה במדה רבה לפרק השכם. ראש עצם הירך הוא חלק יותר גדול של כדור מראש הזרוע (הראשון הוא כשני שלישי כדור בעוד שהאחרון הוא רק חצי כדור); בכל זאת התנועות

חתך דרך הפרק שבין עצם הירך ועצם הכסל אצל ילדה בת 5 שנים

1. עצם הכסל

2. ראש הירך (בין הראש והצואר נראית שכבת החסחוס שבקצה העצם)

3. רצועה המקשרת את ראש הירך אל המרחשת

4. עצם השת

5. קרקעית המרחשת

6. התך דרך רצועה של הפרק

7., 9. תיק הפרק

8. מרכז ההתגרמות של התל הגדול

10.  שפת המרחשת

מוגבלות הן התנועות שאפשר לבצע בפרק הירך מאלה שבשכם, מפני שראש הירך תחוב יותר עמוק בתוך הקערה והשולים הגבוהים של זו מונעות תנועות בלתי מוגבלות. הראש קשור אל תחתית הקערה הפרקית ע“י רצועה הנקראת לפי צורתה הרצועה העגולה. הרצועה יוצאת מראש העצם, במקום שיש בו גומה שאינה מכוסה חסחוס ונצמדת בתחתית המרחשת. התנועות הנעשות בפרק הזה הן בכל 3 הכוונים וע”י צרוף כל הכוונים האלה מתקבלת תנועה של סבוב.

פרק הברך – articulatio genu מורכב מהגוף הפרקי שבקצה המרוחק של עצם הירך, מהקערות הפרקיות של הקצה המקורב של הקנה הגדול ומעצם הפיקה.

הגוף הפרקי שבקצה המרוחק של עצם הירך נחלק כפי שראינו לשני חלקים: העליון – קדמי, הנושא שני שטחים חלקים, משופעים וביניהם משקע, והתחתון – אחורי, העשוי משני גופי עצם הדומים פחות או יותר לגלגלים; בין שני הגופים האלה נמצא מבקע רחב. בהתאם לשני הגופים האחרונים האלה מצויות בשטח המקורב של הקנה הגדול שתי קערות פרקיות, סגלגלות, הנפרדות ע"י שטח צר בלתי חלק ובלתי פרקי. להעמקת הקערות האלה משמשים שני סהרונים של חסחוס המונחות על גבי הקערות. הסהרונים הם יותר עבים בהיקף מאשר באמצע. מן השטח שבין הקערות הפרקיות מתרוממות שתי בליטות המשמשות להחזקת רצועות פרקיות הבאות מן הפנים הפנימיים של המבקע. הרצועות האלה מצטלבות ונקראות משום כך הרצועות המצולבות.

מלבד גופי הפרק של הירך והקנה משתתפת בהרכב פרק הברך הפיקה בתור גוף פרקי שלישי.

התנועות האפשריות בפרק הברך הן בעיקר כפיפה ופשיטה אבל גם תנועת סבוב כל שהוא אפשרית בפרק זה.

בין הקנה הגדול ובין הקנה הקטן של השוק ישנם קשרים פרקיים, הדומים במדה ידועה לפרקים שבין עצמות האמה. הפרקיים הם ישרים ועל כן אין התנועה רבה בהם.

הקשר הפרקי בין השוק ובין שורש הרגל מיוצג בעקר ע"י הפרק שבין הקנה הגדול ובין עצם הקפץ. – היות והשטח הפרקי של עצם הקפץ קמור במדה נכרת, גם התנועות האפשריות בפרק הזה הן רחבות למדי, והן ביחוד תנועות כף הרגל למעלה ולמטה (פשיטה וכפיפה של הרגל). התנועות האלה נקראות גם כפיפה כפית וכפיפה גבית. מלבד הקשר הפרקי הזה ישנם עוד פרקים קטנים בצדי עצם הקפץ, היינו בינה ובין שני הקרסולים של עצמות השוק. הפרקים האלה אינם בעלי השיבות רבה מפני שהתנועות בהם קטנות בגלל שטחיהם הישרים.

בשורש הרגל ישנם עוד פרקים מרובים בין עצמותיו השונות. התנועות בפרקים האלה מוגבלות הן כל אחת לחוד, אבל ע"י צרופן נעשות התנועות האפשריות בשורש הרגל רחבות יותר ומאפשרות את הפעולות השונות הנחוצות לו לאדם במצבים השונים שבחייו, כגון: הליכה, קפיצה, ריצה, ריקוד וכו'.

הקשרים הפרקיים שבין גלילי כף הרגל וגלילי האצבעות דומים לאלה שביד ועל כן אין צורך להתעכב עליהם. אשר לתפקידם משמשים הפרקים שבין גלילי כף הרגל ואצבעותיה בעיקר להשלים את התנועות הנ"ל ואילו פרקי היד משמשים לעבודת התפיסה והאחיזה, שבה מצטינת ידו של האדם.

 

פרק שלישי: השרירים – Musculus    🔗

השרירים הם איברים המסוגלים להניע חלקים שונים של הגוף. אין כמעט תנועה בגוף, שאינה נעשית באמצעות השרירים. ישנם שני סוגי שרירים הנבדלים זה מזה ע“י מבנם וע”י אופן פעולתם: השרירים החלקים והשרירים העקודים (תמונה 31).

חוט שריר עקוד (חצי סכימתי)

1. השרטוט לרוחב

2. החלק הגידי של חוט השריר

3. אחד הגרעינים של החוט

4. מעטה חוט-השריר – sarcolemma

מבנה השרירים החלקים הוא פשוט יותר משל העקודים. הראשונים בנויים מתאים מָאֳרכים ובהם גרעין מארך השוכן במרכז התא. ע“י הגדלה חזקה אפשר להבחין בתוך גוף התא הזה נימים דקות מן הדקות הערוכות לאורך התא. הנימים האלה אינן אלא התעבויות של החומר הפרוטופלסמי של התא. השרירים נקראים חלקים משום שבהגדלה רגילה אין לראות את הנימים שבקרבם ועל כן נראה התא חלק. התאים קשורים זה בזה לקבוצות ע”י סיבי רקמה חבורית דקים מאד. כל קבוצה של תאים עטופה בקרום של רקמה חבורית המקשר בין קבוצה לקבוצה.

השריר העקוד: היחידה הפשוטה ביותר של השריר העקוד הוא החוט שלו (תמונה 31). החוט הזה ארוך במדה שונה, על כל פנים הוא הרבה יותר ארוך מהתא של השריר החלק. חוט השריר העקוד מכיל גרעינים אחדים, הערוכים בהיקף החוט (בנגוד לתא החלק אשר גרעינו במרכזו).

גם בתוך הפרוטופלסמה של החוט העקוד נמצאות נימים דקות מאד, הערוכות לאורך החוט, דוגמת הנימים שבתא החלק. אולם הנימה שבשריר העקוד מצטינת בזה שהיא מורכבת מחטיבות חטיבות (כעין גלילים זעירים) המונחות זו על גבי זו. החטיבות האלה מחוננות בכח שבירת קרני האור במדה שונה. על כן מתחלפות חטיבות הנראות יותר בהירות בחטיבות יותר כהות. החטיבות בעלות כח תשבורת שוה ערוכות בגובה אחד וע“י זה מתהוים טורים טורים לרוחב החוט, המשוים לחוט כולו את תכונתו של חוט משורטט לרחבו. השרטוט הזה ניכר גם בהגדלה חלשה ומשום כך כנו את השריר בשם עקוד. חוטי השרירים העקודים מחוברים ביניהם כמו החלקים ע”י רקמה חבורית דקה מאד ומהוים קבוצות. קבוצות, העטופות בקרומים של רקמה חבורית קצת יותר עבה. הקבוצות האלה מתחברות לקבוצות גדולות יותר הנבדלות זו מזו ע“י מחיצות רקמה חבורית עבה יותר. מבחוץ עטוף השריר כלו ע”י קרום של רקמה חבורית עוד יותר עבה, המפריד בינו ובין השרירים הסמוכים (תמונה 31a).

את המבנה החוטי של השריר אפשר לראות גם בעין הפשוטה. אם מפצלים חתיכת בשר לחוטים ההולכים ודקים, מגיעים לחוטים דקים במדה כזאת שאין לפצלם עוד. אלה הם החוטים – היחידות – אשר בהצטרפותם למספר עצום מהוים את השריר.

מלבד ההבדלים הנ"ל בין השרירים החלקים והעקודים מצד בנינם ההיסטולוגי, ישנם עוד הבדלים פיסיקליים ופיסיולוגיים אחרים. כן למשל השרירים העקודים הם אדומים בעוד שהחלקים הם חִוְרים. העקודים מהוים גופי שרירים ‏ גדולים ומסוימים, בעוד שהחלקים בנויים רק קבוצות תאים ואינם יוצרים גופי שרירים מסוימים. פעולת השריר העקוד היא יותר פתאומית ויותר חזקה, אבל הוא מתעיף מהר, בעוד שפעולת השריר החלק היא יותר אטית ובצורת גלים או תנועת תולעת, ואין הוא מתעיף כלל. קוראים לסוג זה של תנועה בשםperistalsis. השרירים העקודים נשמעים ברובם הגדול לרצונו של בעל החי ותנועתם נעשית בעיקר מתוך הכרה וידיעה. תנועות השרירים החלקים אינן תלויות ברצונו של בעל חי ונעשות בלי ידיעתו והכרתו; דוגמת שרירי המעים, אשר פועלים ביום ובלילה מבלי שנרגיש בהם ובלי שנוכל להשפיע עליהם. השרירים העקודים נקראים גם שרירי השלד מפני שברובם הגדול הם מכסים את השלד, ואילו השרירים החלקים נמצאים רק בתוך האברים הפנימיים.

מקום מיוחד תופס שריר הלב. הוא מראה שרטוט כזה הנמצא בשרירים העקודים אולם הגרעין נמצא באמצע החוט ולא בהיקפו כמו בשריר העקוד. המבנה הזה המאחד את התכונות ההיסטולוגיות של שני סוגי השרירים מתאים גם לתפקיד השריר של הלב הממזג מהתכונות הפיסיולוגיות של שני סוגי השרירים; שריר הלב מבצע תנועות פתאומיות וחזקות, אבל הוא אינו נלאה ואינו נשמע לרצוננו כמו השריר העקוד.

איך מבצע השריר את פעולתו? הגרוי לפעולה בא אל השריר כרגיל בדרכי העצבים. ע“י גרוי זה, מתכוצים חוטי השריר, ז”א הם נעשים קצרים יותר וממילא מתקצר גם השריר כולו. יחד עם זה הוא נעשה יותר עבה ויותר קשה. חדל הגרוי, חוזר השריר למצבו הקודם, היינו הוא חוזר אל העובי הקודם ונעשה שוב רפה כמקודם. הדרך הזאת של התכוצות המתבטאת בהקצרות חוטי השריר היא האחת והיחידה בפעולת השריר. כדי להבין איך מביא השריר לידי תנועה עקב התכוצותה הננו צריכים לשים לב קודם ליחס השריר אל העצמות שבהן הוא נאחז: השריר נאחז בעצם באמצעות גיד – tendo. הגיד בנוי באופן דומה לבנין השריר העקודי היינו ע“י חוטים גידיים המאוחדים לקבוצות קטנות והמחוברות ע”י מחיצות של רקמה חבורית. בין החוטים נמצאים התאים של רקמת הגיד. הקבוצות הקטנות מתאחדות לקבוצות גדולות יותר המכילות בקרבן מספר ידוע של קבוצות קטנות. הקבוצות היותר גדולות מוגדרות גם כן ע“י מחיצות של רקמה חבורית יותר. עבות. מבחוץ מוקף הגיד ע”י קרום העוטף את כל הגיד כולו. הגידים נמצאים בשני קצות השריר. החומר הבונה את הגיד הוא רקמה חבורית.

איך מתגשם המעבר בין החוט השרירי ובין החוט הגידי לא ידוע בודאות גמורה, אולם ההשערה המתקבלת ביותר על דעת החוקרים היא שהחוט השרירי עובר באופן בלתי אמצעי אל החוט הגידי. ההשערה הזאת מחוזקת ע"י העובדה הלקוחה מתוך הנסיון, שאם נמתח השריר יוחר מדי הוא יכול להקרע, אולם לעולם אין מקום הקרע במעבר שבין השריר והגיד אלא בגוף השריר עצמו. לו היה חומר מקשר או מדבק בין השריר ובין הגיד היה צריך לקרות הקרע כאן, במקום החומר הזה.

צבע הגידים הוא לבן היות ואין בהם צנורות דם מרובים. צורתם היא שונה ותלויה בדרך כלל בצורת השריר. שרירים גליליים יש להם גידים בצורת חבלים ושרירים שטוחים גידיהם בצורת פס או עלה גידי. פעמים הגיד ארוך. פעמים הוא קצר. לפעמים אין החוטים מתאחדים כלל לגוף גידי אלא נאחזים ישר בעצם.

הקשר בין הגיד והעצם נעשה ע’י כך שחוטי. הגידים נכנסים לתוך הנקבוביות המצויות בקלפת העצם וחודרים דרכם לעובי הקלפה. מכאן ברור שהקשר בין הגיד ובין העצם מוצק ביותר.

ראינו שבקצות השריר מצויים גידים הנאחזים בדרך כלל בעצמות. קצה אחד נאחז בעצם אחת והשני בעצם אחרת. בין שתי העצמות האלה נמצא פרק אחד או יותר והשריר דולג על פרק אחד או יותר. על כל פנים אין בנמצא שריר הנאחז בשני קצותיו רק בעצם אחת, אלא דרכו לדלג לכל הפחות על פרק אחד.

ע“י התכוצותו מתקצר, בפי שראינו, השריר וע”י כך הוא מושך את העצמות שאליהן הוא נצמד ומקרב עצם אחת לחברתה.

מבין שתי נקודות ההצמדות של השריר נקראת האחת קבועה והשניה מתנועעת; רוב התנועות נעשות בקצה אחד של השריר (בנקודה המתנועעת) ומעוטן בקצהו השני (הנקודה הקבועה).

מחלקים עוד את נקודות האחיזה של השריר בעצם, לנקודת מוצאו ולנקודת הצמדותו. הנקודה הקבועה היא עפ"ר גם נקודת המוצא.

לכל שריר או קבוצת שרירים יש שרירים מתנגדים: למשל לשרירי הכפיפה מתנגדים שרירי הפשיטה. על כן יכול שריר לפעול רק בתנאי שמתנגדו ימצא במצב של רפיון, כדי שלא יבטל את עבודת השריר הפועל. בששרירים פועלים ומתנגדיהם מתאמצים בבת אחת,

קטע של חתך לרוחב דרך שריר עקוד (סכימה)

1. עצב השריר

2. כלי דם ריק מתוכן

3. כלי דם וכדוריות דם בתוכו

4. קרום השריר

5. מראה נימי חוט השריר בחתך

6. מחיצות בין קבוצות חוטי השריר

7. חתך ברוחב חוט השריר

אז אין כל תנועה יוצאת לפועל והשרירים אך מתכוצים ומתקשים, אבל אינם מתקצרים הרבה.,

טונוס – tonus – השריר. גם במצב מנוחה אין השריר רפה לגמרי, אלא יש בו מתח ידוע הנקרא טונוס. המתח הזה נוצר ע"י שני גורמים: האחד הוא השפעת העצב המגרה את השריר גם בזמן שזה אינו פועל, הגם שגרוי זה בעל השפעה קלה הוא. הגורם השני מותנה בזה שהשריר, כשהוא נפרד מן העצם הוא קצר יותר מן השריר הצמוד אל עצם. את בטולו של הגורם הראשון (הגרוי העצבי) אפשר לראות במקרים שהקשר בין העצב והשריר הוא מנותק. למשל במקרה של שתוק או כריתת העצב. במקרה זה נהיה השריר רפה יותר מאשר היה בזמן שהשפעת העצב היתה כתקונה. את בטולו של הגורם השני אפשר לראות כשמפרידים את השריר מהעצם באחת מנקודות האחיזה שלו. השריר מתקצר מיד אחרי הנתקו מהעצם והוא נעשה גם רפה יותר.

הטונוס אינו שוה אצל כל האנשים; יש טונוס גבוה ויש טונוס נמוך. הטונוס הוא תכונה הבאה מלידה, אולם הוא גם נוח לקבל השפעה ע"י תרגילי התעמלות ועבודה מאומצת. על כן המתעמלים והאנשים העובדים עבודה קשה הם בעלי טונוס גבוה, בעוד שאנשים שאינם מתעמלים ועבודתם היא עבודת ישיבה הם בעלי טונוס נמוך. הטונוס קובע גם את הצורה הכללית של הגוף: בעלי הטונוס הגבוה הם זקופי קומה ובעלי כתפים מורמות. הליכתם היא מאוששת, בעלי הטונוס הנמוך הם שחוחי קומה ובעלי כתפים שפלות. הליכתם היא מרושלת.

שרירי הפנים    🔗

השרירים האלה הם שרירים דקים, בצורת פסים או רצועות, שאינם נאחזים בשני קצותיהם בעצמות כמו יתר השרירים, אלא בקצה אחד הם נאחזים בעצם ובקצה שני בעור, ז"א החוטים הגידיים שלהם חודרים לעובי העור; ויש ביניהם שרירים הנאחזים רק בעור. הודות לסדור הזה יכולים השרירים לשנות את צורת הפנים ולכן הם נקראים גם שרירי העויות או שרירי המימיקה.

החשובים שבשרירי הפנים הם: השריר הטבעתי של העינים – musculus orbicularis oculi (תמונה 32). בשריר הזה מבחינים שני חלקים: החלק ההיקפי המקיף את שולי ארובת העינים והחלק הפנימי הנמצא בתוך העפעפים. הראשון מקמט את עור גבות העינים, השני עוצם את העפעפים.

השריר הטבעתי של הפה – M. orbicularis oris (תמונה 32) נמצא בתוך השפתים ומהוה את רוב בנינן. ע"י התכוצותו הוא קופץ את הפה, ומצמיד את השפתים זו אל זו (התנועה, הנעשית בעת הנשיקה, שאיבת נוזלים, שריקה וכו').

שרירי הפנים (העויות)

מראה הפנים מימין

1. הקובַע הגידי

2. שריר המצח

3. שריר הטבעת של העינים

4. שריר האף

5. שרירים ‏ המרימים את השפה העליונה

6. שריר העול (יוצא מעצם העול)

7. השריר הטבעתי של הפה

8. שריר הצחוק

9. שריר המוריד את השפה התחתונה

10. הפלטיסמה

11. שריר העורף

12., 13. שרירי אפרכסת האוזן

השריר המחצצר – M. buccinator (תמונה 33). השריר הזה נמתח בין עצמות הלסת העליונה והלסת התחתונה ומהוה את רוב בנינה של הלחי. דרכו עובר צנור בלוטת בת האוזן, הנפתח לתוך חלל הפה. מצד הפה מכוסה השריר ברירית הפה. תפקידו הוא לדחוק את האויר שבפה חחוצה. משום כך משתמשים בו ביחוד מנפחי הזכוכית והמחללים או המחצצרים. מכאן גם שמו. השריר מצמיד ע"י מתחו את הלחיים אל טורי השנים. כשהוא משותק, מתמלא הריוח שבינו ובין טורי השנים רוק והוא נוזל מהפה.

שריר הצחוק (תמונה 32) הוא שריר דק בצורת משולש אשר פסגתו נאחזת בזוית הפה וגופו מתפזר בתוך עור הלחי. התכוצותו מושכת את זוית הפה אל הצד, וכשהשריר הזה מתכוץ משני הצדדים, הוא מרחיב את הפה; היא התנועה הרגילה בשעת הצחוק ומכאן גם שם השריר.

יתר שרירי הפנים נאחזים בצד אחד בזוית הפה או בשפתים – השרירים שבלסת העליונה נאחזים בשפה העליונה ואלה שבלסת התחתונה בשפה התחתונה – ובצד אחר בעצמות הסמוכות. הם מרימים ‏ את השפה העליונה או מורידים את השפה התחתונה.

שרירי הפנים

(בחלקם נחתכו. כדי לגלות את השכבה העמוקה)

1., 2. שרירי האף

3. שריר המחצצר

4. שריר הסנטר

5. פלטיסמה

6. שריר הלעיסה

7. בלוטת בת האוון

8. צנור בלוטת בת-האוזן, החודר דרך המחצצר

מלבד שרירי הפנים ישנם עוד שרירים עוריים במצח – שריר המצח, ובעורף – שריר העורף. השרירים האלה קשורים ביניהם ע"י עלה גידי, הנמצא תחת עור הגולגולת והמכסה אותה כקובע (תמונה 32). הוא נקרא משום כך הקובַע הגידי של הגולגולת.

מסביב לאפרכסת האוזן ולנחירי האף ישנם שרירים אחדים דקים וצרים; הם מניעים את אפרכסת האוזן ומרחיבים את הנחירים. גם בצואר ישנו שריר עורי הנקרא – platysma (תמונה 32). (אצל החיות משתרע השריר הזה במחצית הקדמית של הגוף ומניע את העור בשעת עקיצת הזבובים).

לרוב האנשים אבד הכשרון לאמץ את שרירי הגולגולת, האזנים והאף לפי רצונם. רק אנשים מעטים מוכשרים לעשות את זאת והם מניעים את עור הגולגולת ואת האפרכסות בכל פעם שהם רוצים בכך. אצל החיות נשאר הכשרון הזה קיים בלי כל הגבלה.

שרירי הלעיסה    🔗

שריר הרקה – M. temporalis (תמונה 34) יוצא משטח הרקה בצורת מניפה. חוטיו הולכים ומתקבצים ברדתם משטח הרקה אל הזיז הווי של עצם הלסת התחתונה. בזיז הזה נצמד השריר באמצעות גיד חזק.

שריר הלעיסה – M. masseter (תמונה 34) יוצא מהשולים התחתונים של עצם העול וקשת העול, מכסה מבחוץ את הענף העולה של עצם הלסת התחתונה ונצמד בה בזוית

שרירי הלעיסה

1. שרירי הלעיסה M. masseter

2. פרק הלסת התחתונה

3. שריר הרקה

שבין הענף הזה והענף המאוזן.

שריר הזיז הכנפי החיצוני והפנימי – M. pterygoideus externus et internus. (תמונה 79) שניהם יוצאים מהזיז הכנפי של עצם היתד ופונים אל עצם הלסת התחתונה שבה הם נאחזים; החיצוני למעלה בזיז הגליל הפרקי, והפנימי בזוית שבין הענף המאוון ובין העולה של הלסת התחתונה. מבפנים, היינו מול מקום הצמדותו של שריר הלעיסה.

שרירי הלעיסה מניעים את הלסת התחתונה מול הלסת העליונה, שאינה מתנועעת. שרירי הרקה, הלעיסה והשרירים הכנפיים הפנימיים מקרבים, בפעלם בבת אחת משני הצדדים, את הלסת התחתונה אל העליונה ומצמידים את טורי השנים זה אל זה. התכוצות השרירים הכנפיים החיצוניים בבת אחת משני הצדדים מושכת את הלסת התחתונה לפנים. התכוצות שני השרירים הכנפיים מצד אחד בלבד מסובבת את הלסת התחתונה מסביב לגליל הפרקי וע"י זה הם מבצעים את תנועת הטחינה של השנים הטוחנות.

השרירים הפותחים את הפה: השריר הדו-בטני – M. digastricus (תמונות 74, 79) נקרא כן מפני שיש בו שני חלקים (שתי בטנים). הבטן האחורית יוצאת מקצה הזיז הפטמתי ופונה אל עצם הלשון. ע"י העצם הזאת עובר השריר לגיד עגול הנצמד בעזרת טבעת של רקמה חבורית אל העצם. מכאן עובר הגיד שוב לחלק שרירי – הבטן הקדמית של השריר – הפונה אל עצם הלסת התחתונה ונצמד שם מאחורי בליטת הסנטר.

מלבד השריר הזה ישנם בקבוצה הזאת עוד שני שרירים המקשרים את עצם הלשון אל השטח האחורי של עצם הלסת התחתונה.

שלשת השרירים המנויים כאן מורידים את הלסת התחתונה וע"י זה הם פותחים את הפה. שני השרירים האחרונים מניעים גם את עצם הלשון למעלה או לפנים.

שרירי הצואר    🔗

מחלקים את שרירי הצואר לשלש קבוצות: הקדמית, האחורית והצדדית.

מבין שרירי הקבוצה הקדמית תופס מקום בראש השריר המפנה את הראש – M. sterno-cleido-mastoideus (תמונה 35, 38, 39). שמו הלועזי מסמן את נקודות האחיזה שלו: בקצהו האחד – המקורב – הוא יוצא מהזיז הפטמתי – mastoideus, בקצהו השני מתפצל השריר לשני חבלים: האחד, קדמי, נאחז בשולי ידית עצם החזה –sternum , השני, צדדי, נאחז בעצם הבריח – cleido. פעולת השריר היא הפנית הראש לצד שכנגד השריר, ז"א כשהשריר

שרירי השטח הקדמי של הגוף (סכימי למחצה)

1. שריר המצח

2. עצם הבריח

3. שריר החזה הגדול

4. שריר הדלתא

5. השריר הדו-ראשי

6. העלה הגידי של כף היד

7. כופף כף היד הזנדי

8. שריר כף היד הארוך

9. שריר המשור הקדמי

10. השריר האלכסוני החיצון של הבטן

11. העלה הגידי של האלכסוני החיצון (הדף הקדמי של תיק השריר הישר)

12. המחתלה הרחבה

13. פושט הבוהן הגדולה

14. שריר הקנה הגדול הקדמי

15. עצם הפיקה

16. גיד ארבעת ‏ הראשים (גיד הפיקה)

17. שריר ארבעת הראשים

18. שריר החיטים

19. טבעת המפשעה

20. רצועת המפשעה ע"ש Poupart

21. השריר הישר על רצועותיו לרוחב

22. שריר הזרוע

23. מסובב האמה העגול

24. כופף האצבעות השטחי

25. שרירי תל הזרת

26. גידי מכופף האצבעות השטחי

27. שרירי תל האגודל

28. שריר הזרוע והאמה

29. שריר מקור העורף והזרוע

30. השריר המפנה את הראש

31. שריר עצם החזה ועצם הלשון

הימני מתכוץ פונה הראש שמאלה ולהיפך. בשעת פעולתו נראה השריר כשהוא בולט כחבל דרוך מתחת לעור. בהתכוצותם יחד בבת אחת קובעים השרירים את הראש לבל יתנועע. אנשים הנושאים משא על ראשם משתמשים בכשרון זה של השרירים האלה.

יתר השרירים הקדמיים של הצואר נמתחים בין עצם החזה ואברי הצואר, היינו הגרון, ועצם הלשון (ראה פרק איברי העכול) או בין הגרון ועצם הלשון. הם מניעים את האיברים האלה ומורידים אותם. לפי מקום אחיזתם הם מכוּנים בשם: שריר עצם החזה והגרון – M. sterno-thyroideus (תמונות ‏ 35, 39, 74) וכו'.

שרירי הצואר האחורים מכסים את השטח הקדמי של עמוד השדרה של הצואר ואת החלק העליון של עמוד השדרה של החזה, הם מרכינים את הראש או מסובבים את הצואר.

הקבוצה הצדדית: השרירים האלה נקראים בשם כולל שרירי המעלות – musculi scaleni (תמונה 38)⁵ והם שלשה במספרם: הקדמי, התיכון והאחורי. הם יוצאים מהזיזים הצדדיים של חוליות הצואר ונצמדים: הקדמי והתיכון בצלע הראשונה, האחורי בשניה. פעולתם היא להרים את שתי הצלעות הראשונות; ע"י זה הם שרירי נשימה, אולם אין הם פועלים בנשימה הרגילה, אלא רק בנשימה מאומצת כמו במקרה של חוסר אויר לנשימה, או כשדרכי הנשימה אינם חפשיים, משום כך הם שרירי עזר לנשימה. הם גם מניעים את עמוד השדרה של הצואר לצדדים או מסובבים אותו.

שרירי הגב    🔗

מיד מתחת לעור הגב הננו פוגשים בשריר רחב ודק בצורת עלה, הנקרא בגלל צורתו שריר הטרפז – M. trapezius (תמונה 36). הוא יוצא בקצהו העליון מעצם העורף,

שרירי השטח האחורי של הגוף (סכימתי למחצה) (השכבה השטחית)

1. הפס הגידי של שריר הטרפז

2. שריר הטרפז

3. השריר התת-קוצי

4. שריר הדלתא

5. השריר השלש ראשי

6. פושט האצבעות המשותף

7. המצד הארוך והפושט הקצר של האגודל

8. הרחב בשרירים (עם העלה הגידי שלו)

9. המותח את המחתלה הרחבה

10. שריר העכוז הגדול

11. " התאומים

12. גיד אכילס

13. השריר הדו-ראשי של הירך

14. " חצי-הגידי

15. תל-האגודל

16. תל-הזרת

17. קוץ עצם השכם

ובשוליו התיכונים מהזיזים הקוציים של חוליות הצואר והגב. החוטים של החלק העליון פונים אלכסונית אל עצם הבריח ואל קוץ עצם השכם והם נצמדים בשליש הצדדי של עצם הבריח ובאקרומיון. החוטים התיכונים והחוטים התחתונים פונים אלכסונית אל קוץ עצם השכם ונצמדים בו.

ע“י נקודות ההצמדות המרובות של השריר הוא מקבל את צורתו הנ”ל, ואולם כשמתבוננים בשני השרירים כעל חטיבה אחת, מתקבלת צורה של מעוין אשר קצהו העליון, מקום הצמדות השרירים בעצם העורף, הוא חתוך. את המעוין חוצה לאורך פס לבן המתחיל בעצם העורף ומגיע עד הזיז הקוצי ה-12 של חוליות הגב. הפס הזה הוא הגיד אשר על ידו נאחזים השרירים בזיזים הקוציים, הפס רחב יותר בחלק הצוארי החחתון ובהתחלת החלק הגבי, ואולם ביתר חלקיו הוא צר מאד.

פעולת השריר תלויה בחלקיו השונים: בהתאמץ חלקו העליון הוא מרים את עצם השכם או מושך את הראש אחורנית, בהתאמץ חלקו התיכון הוא מקרב את עצם השכם אל עמוד השדרה. חוטיו התחתונים מורידים את עצם השכם ומקרבים אותה אל עמוד השדרה. התאמצות שני השרירים בבת אחת קובעת ומחזקת את עצם השכם אל הגוף. חזוק העצם אל הגוף נחוץ לשם בטחון בתנועות הזרועות.

הרחב בשרירי הגב – M. latissimus dorsi – (תמונה 36) הוא השריר הרחב ביותר של הגוף. הוא יוצא ע“י עלה גידי רחב מהזיזים הקוציים התחתונים של עמוד השדרה הגבי, מהזיזים הקוציים של עמוד השדרה המתני ולמטה, מרכס עצם הכסל. העלה הגידי פונה למעלה ונמשך ע”י השריר, אשר חוטיו נוטים בכוון אלכסוני אל עצם הזרוע. כאן נצמד השריר מתחת לראש העצם מול מקום הצמדותו של שריר החזה הגדול (ר' להלן). כיון ששריר החזה הגדול נמצא בשטח הקדמי של הגוף, והרחב בשרירים בשטחו האחורי, ברור הוא שהשרירים האלה מתנגדים הם. הרחב בשרירים מושך את הזרוע למטה ולאחור, בעוד ששריר החזה מושך את הזרוע לפנים אל החזה. מאידך גיסא הנם שני השרירים האלה גם שותפים בפעולתם: כיון ששניהם יוצאים מהקו האמצעי של הגוף, מקרבים שניהם את הזרוע אל הגוף. הרחב בשרירים מסובב גם את הזרוע פנימה.

מתחת לשני השרירים הנ“ל ישנה עוד שכבה של שרירים יותר קטנים, אבל אף הם דקים ורחבים כעין עלים שריריים (תמונה 37). השרירים האלה מכונים לפי צורתם בשם: השרירים המעויניים M. rhomboideus ושרירי המשור האחוריים. פעולת השרירים המעויניים היא משיכת עצם השכם אל הקו האמצעי של הגב והרמת העצם. שרירי המשור הם בעיקר שרירי עזר לנשימה. יש עוד להזכיר כאן שריר אחד, המרים את עצם השכם – M. levator scapulae (תמונה 37). הוא יוצא מהזיזים הצדדיים של חוליות הצואר העליונות ונאחז בזוית התיכונה, העליונה של עצם השכם. ע”י כך הוא מושך את השכם למעלה ומכאן גם שמו.

השרירים הזוקפים את הקומה (תמונה 37). מתחת לשרירים הקודמים מצויים שרירים ארוכים היוצאים בעיקר מהחלקים האחוריים של רכסי עצמות הכסל ומחוליות המתנים, בצורת גוש שרירי משותף, וממנו מתפצלים יותר ויותר קבוצות חוטים הפונות אל נקודות גבוהות יותר של חוליות הגב והצלעות. הקבוצות האלה נצמדות בזיזים הצדדיים של החוליות, מלמטה עד למעלה ובחלקים האחוריים של הצלעות סמוך לחבורן עם החוליות. קבוצות קטנות יותר יוצאות מחוליות המתנים, הגב והצואר. בדרך זו מגיעות הקבוצות עד העורף ואף עד החלק הערפי של הגולגולת. פרטי הצמדותם של השרירים המרובים האלה מסובכים מאד ואין צורך לעמוד כאן על כך בפרוטרוט. פעולתם היא: בהתאמצותם יחד משני הצדדים הם זוקפים את הקומה ועל כן נקראים הם בשם כולל השרירים זוקפי-הקומה. כשמתאמצים השרירים בצד אחד, הם מטים את עמוד השדרה לצד השרירים המתאמצים או מסובבים את עמוד השדרה.

מלבד שרירי הגב הארוכים האלה ישנם שרירים קצרים המקשרים חוליה לחוליה או חוליה אחת באחרת ע"י דליגה על חוליות בינים. השרירים הקצרים האלה מסובבים סבוב קל את החוליות אחת מול חברתה; הם נמצאים רק בעמוד השדרה של הגב.

שרירי העורף: (תמונה 37) שרירי העורף מקשרים הם את חוליות הגב אל

שרירי-הגויה האחוריים (השכבה העמוקה)

1. שרירי העורף

2. התחלת השריר המפנה את הראש (השריר חתוך)

3. השריר המרים את השכם

1. השריר ‏ המעויני

5. שריר הטרפז (השריר חתוך)

6. שריר הדלתא

7. השריר התת-קוצי

8. הראש הארוך של תלת-הראשי

9. השריר העגול הקטן

10. " " הגדול

11. שריר המשור הקדמי (השריר חתוך)

12. השרירים הבין-צלעיים הימניים

13. שריר המשור האחורי התחתון

14. הרחב בשרירים (השריר חתוך)

15. העלה הגידי של הרחב בשרירים

16. שריר העכוז הגדול

17. השרירים הזוקפים את הקומה

18. השריר האלכסוני הפנימי

19. " " החיצוני

20. השרירים הבין-צלעיים השמאליים

21. שריר המשור האחורי העליון

22. השריר המרים את עצם השכם (השריר חתוך)

חוליות הצואר (בחלקו הערפי) או אל החלק הערפי של הגולגולת, ויש לראות בהם המשך

של שרירי הגב.

כדוגמת שרירי הגב ישנם גם כאן שרירים ארוכים היוצאים מחוליות הגב ונאחזים בחוליות הצואר בדלגם על כמה חוליות בינים ושרירים קצרים המקשרים חוליה לחוליה.

כמו כן ישנם שרירים קצרים המקשרים את חוליות הצואר הראשונה או השניה עם עצם העורף של הגולגולת. שרירי העורף ממלאים תפקיד דומה לזה של שרירי הגב. הם מקשים (זוקפים) את העורף ומסובבים את הצואר לצדדים. השרירים המקשרים את החוליות הראשונות לגולגולת זוקפים ומסובבים לצדדים את הראש.

שרירי החזה    🔗

שריר החזה הגדול – M. pectoralis major (תמונה 35, 38, 39) מכסה חלק גדול של החזה. הוא יוצא מהמחצית התיכונה של עצם הבריח, מעצם החזה ומשש הצלעות העליונות ופונה אל עצם הזרוע. ככל שהוא מתקרב אל הזרוע הוא הולך וצר. על כן דומה צורתו למשולש. הוא נאחז ע"י גיד רחב בשליש העליון של עצם הזרוע. עיקר פעולתו היא קרוב הזרוע אל הגוף. מלבד זה מושך השריר את הזרוע לפנים⁶.

שריר החזה הקטן – M. pectoralis minor (תמונה 39) נמצא מאחורי הגדול. הוא יוצא מזיז מקור העורב ונצמד בצלעות השלישית עד החמישית. הוא מושך את הכתף למטה, אם נקודתו הקבועה היא בצלעות ומרים את הצלעות אם נקודתו הקבועה היא בזיז. הודות להצמדותו בצלעות, הנהו שריר עזר לנשימה.

שריר המַשור הקדמי – M. serratus anterior (תמונה 35, 38, 39) יוצא מהשטח הצדדי של 9 הצלעות העליונות ונצמד בצלע התיכונה של עצם השכם. מוצאו הוא בדמות שִׁני משור ומכאן גם

שמו. כמספר הצלעות שמהן הוא יוצא כן גם מספר השנים. הוא מסובב את עצם השכם לפנים ומשתתף ע"י כך בתנועת הרמת היד. כשהוא קבוע אל עצם השכם, הוא מרים את הצלעות. (משום כך הוא גם שריר עזר לנשימה),

השרירים הבין-צלעיים החיצוניים והפנימיים – musculi intercostales interni et externi (תמונה

37) ממלאים את הרוחים שבין הצלעות ונאחזים בשוליהן. הם מניעים את הצלעות בעת הנשימה וע"י כך הנם שרירי נשימה תמידיים.

שרירי הגוף. המראה מצד ימין

1. השריר המפנה את הראש

2. שריר החזה הגדול

3. " המשור הקדמי

4. השריר האלכסוני החיצון של הבטן

5.\השריר ‏המצד הארוך והשריר הפושט הקצר של האגודל

6. פס הכסל והקנה הגדול

7. שריר ארבעת הראשים

8. גידו של אכילס

9. שריר הקנה הקטן

10. " התאומים

11. השריר הדו-ראשי של הירך

12. שריר העכוז הגדול

13. השריר הפושט את האצבעות המשותף

14. השריר השלש-ראשי

15. שריר הדלתא

16. " הטרפז

שרירי הצואר החזה והבטן

1. שריר החזה הגדול (חתוך)

2. צנורות הדם של בית השחי ומקלעת הזרוע

3. שריר החזה הגדול (בהצמדותו בזרוע, השריר חתוך)

4. " " הקטן

5. " המשור הקדמי

6. השריר האלכסוני החיצוני (השריר חתוך)

7. פס גידי ברוחב השריר הישר

8. השריר הישר של הבטן (נרתיק הישר הוסר כאן)

9. השריר האלכסוני הפנימי

10. טבעת המפשעה

11. העלה הגידי של האלכסוני החיצוני (נרתיק השריר הישר)

12. השריר האלכסוני החיצון

13. הרחב בשרירים

14. שריר החזה הגדול

15. שריר הדלתא

1. \שריר הטרפז

17. השריר המפנה את הראש (בין שני השרירים נראית התחלתם של שרירי עצם החזה והגרון)

השרירים שהזכרנו: שרירי החזה הקטן. שריר המשור ועוד שרירים אחרים הנם שרירי עזר לנשימה והם פועלים על הצלעות, להרים אותן. רק במקרים של התאמצות יתרה מצד הנשימה, כגון במקרה של מחנק, חוסר אויר מאיזו סיבה שהיא וכו'. ואילו השרירים הבין צלעיים והסרעפת הנם שרירי נשימה תמידיים.

הסרעפת – diaphragma (תמונה 40) הוא השריר הממלא את התפקיד החשוב ביותר

המראה מצד חלל הבטן

הסרעפת

1. החור למעבר הוריד החלול התחתון

2. המרכז הגידי

3. הושט (חתוך על יד כניסתו אל הקיבה)

4. הרוח למעבר אב-העורקים

5., 6. רגלי הסרעפת

7. שריר המתנים

בעבודת הנשימה. צורתה קמורה ומשום כך היא מהוה כעין כפה המחפה את חלל הבטן. השריר הזה הוא המחיצה שבין חלל החזה ובין חלל הבטן. בהקפו הוא שרירי ואילו במרכזו, היינו בקמרונו הוא גידי. החלק הזה נקרא משום כך המרכז הגידי. השריר יוצא ע“י 3 רגלים שריריות מעמוד השדרה המתנית ונצמד בהקפו בצלעות התחתונות ומלפנים בזיז הסיף של עצם החזה. בין רגלי הסרעפת יורד אב העורקים והושט אל הבטן. דרך חור המצוי במרכז הגידי עולה הוריד החלול התחתון אל חלל החזה. ע”ד פעולתה של הסרעפת ידובר בפרק הנשימה.

שרירי הגפים העליונים    🔗

השרירים האלה נחלקים לשרירי הכתף, הזרוע, האמה והיד.

שרירי הכתף:

שריר הדלתא – M. deltoideus (תמונות ‏35, 36, 37, 38, 39) יוצא מעצם הבריח (מהחלק הצדדי שלו; החלק התיכון תפוס ע"י שריר החזה הגדול). מקוץ עצם השכם ומהאקרומיון ונאחז בעצם הזרוע, בגבול שבין השליש העליון והתיכון של העצם. הוא נקרא שריר הדלתא לפי צורתו, מכיון שלמעלה הוא רחב ולמטה הוא הולך ומיצר. השריר הזה מכסה את הכתף וגם משוה לו צורה עגולה. פעולתו היא הרמת הזרוע עד הקו האפקי, (לשם הרמה למעלה מהקו הזה נחוצה השתתפותו של שריר המשור הקדמי המניע את עצם השכם לפנים), שריר הדלתא הוא עבה למדי ובהיותו מכווץ הוא בולט מתחת לעור של השליש העליון של הזרוע; ביחוד הוא בולט יפה אצל מעמלים ולודָרים (אטלטים).

השריר העל-קוצי – M. supraspinatus – והשריר התת-קוצי M. infraspinatus (תמונות 36,37) יוצאים כפי ששמם מראה: האחד מהמשקע שמעל לקוץ והשני מתחת לקוץ עצם השכם, הם נאחזים בראש עצם הזרוע. השרירים האלה מסובבים את הזרוע החוצה.

השריר התת-שכמי – M. subscapularis מכסה את השטח הפנימי של עצם השכם. גם הוא נצמד בראש עצם הזרוע. הוא מסובב את הזרוע פנימה, הוי אומר שהוא מתנגד לשרירים שבשטח החיצוני של עצם השכם.

השריר העגול הגדול (תמונה 37) והעגול הקטן. שניהם יוצאים מעצם השכם, בשוליה הצדדיים – ונצמדים בעצם הזרוע.

מכיון שנקודות הצמדותם הן אחת מול השניה מתנגדים השרירים האלה בפעולתם. הקטן מסובב את הזרוע חוצה והגדול פנימה (הגיד של העגול הגדול נאחז ע"י הגיד של הרחב בשרירים, משום כך הוא שותפו של האחרון בתנועת הסבוב).

שרירי הזרוע:

השריר הדו-ראשי או קברת הזרוע – M. biceps (תמונה 35) יוצא בשני גידים מאזור הכתף: גיד אחד יוצא מזיז מקור העורב והשני מעצם השכם, מעל לקערה הפרקית. השרירים הממשיכים את שני הגידים האלה מתאחדים לגוף שרירי אחד – הוא הקבֹּרת. הדו-ראשי נצמד בבליטה שמתחת לראש עצם הסובב של האמה. מן האמור לעיל מובן השם – דו-ראשי. הוא השריר הארוך ביותר של הזרוע, מלבד זה הוא עבה למדי ואפשר לראותו, בהיותו מכווץ, בולט מתחת לעור. לכן מודדים האנשים והילדים את כח שריריהם ע“פ מדת בליטתו של השריר הזה בשעת התכוצותו. הוא מכופף את האמה אל הזרוע ומסובב את האמה וע”י כך גם את כף היד לאחור.

שריר מקור העורב והזרוע – M. coraco-brachialis – כפי ששמו מצין יוצא השריר הזה מזיז מקור העורב ונצמד בעצם הזרוע. הוא מקרב את הזרוע אל החזה.

שריר הזרוע – M. brachialis (תמונה 35) יוצא מעצם הזרוע (בערך מהמחצית המרוחק של העצם) ונצמד בבליטה שמתחת לראש עצם הקנה של האמה. הוא מכופף את האמה אל הזרוע.

שרירי הזרוע המנויים לעיל מכסים את השטח הכפי של הזרוע ופעולתחם היא בעיקר כפיפת הזרוע.

על השטח הגבי של הזרוע מצוי שריר בעל שלשה ראשים, הנקרא משום כך השריר השלש-ראשי – M. triceps (תמונה 36, 38). ראש אחד (הארוך) יוצא מעצם הכתף מתחת לקערה הפרקית ויתר שני הראשים יוצאים מעצם הזרוע משני צדיה. שלשת הראשים מתאחדים אח“כ לגוש שרירי אחד שגומר בגיד הנצמד לזיז המרפק. השריר פושט את הזרוע וע”י כך הוא מתנגד לשרירים המכופפים, המכסים את השטח הכפי של הזרוע.

שרירי האמה

גם שרירי האמה (תמונות 35, 36, 38) מתחלקים לפי מקום המצאם ופעולתם לשרירים כפיים וגביים.

מלבד החלוקה הזאת אפשר לחלק את שרירי האמה לשרירי האמה גופא, שרירים היורדים לכף היד ושרירים היורדים אל האצבעות.

שרירי האמה בשטח הכפי:

סובב האמה העגול – M. pronator teres יוצא מהזיז הפנימי, שבקצה המרוחק של עצם הזרוע ומראש עצם הקנה של האמה ונצמד בעצם הסובב בשטחה הגבי. כדי להגיע למקום הצמדותו זה, הוא לופת את עצם הסובב. פעולתו היא, כפי ששמו מצין, סבוב עצם החשור; ע"י כך פונה כף היד לאחור. השריר מכופף גם את האמה אל הזרוע.

על יד הקצוות המרוחקים של עצמות האמה מצוי שריר מרובע ודק, הנאחז בשתי העצמות והמסובב אף הוא את החשור וע"י כך הנהו שותף בפעולתו המסובבת לשריר הקודם. בגלל צורתו הוא נקרא הסובב המרובע.

שריר הזרוע והסובב – M. brachioradialis הוא שריר ארוך וחזק. היוצא מעצם הזרוע בחלקה המרוחק ונאחז בקצה המרוחק של הסובב. את העצם הזאת מכסה השריר על גידו כמעט בכל ארכה. השריר מכופף את האמה אל הזרוע. ע"י הטונוס שלו הוא קובע את מנח כף היד כשהיא תלויה במנוחה על יד הגוף.

השרירים היורדים אל כף היד: שריר הכף הארוך – M. palmaris longus יוצא מהזיז הפנימי של הקצה המרוחק של עצם הזרוע. גידו של השריר הוא דק וארוך ובהגיעו אל כף היד הוא עובר לעלה גידי, הנמצא מיד מתחת לעור (תמונה 35). השריר מכופף את כף היד וגם מותח את העלה הגידי של כף היד. מתיחת העלה הזה מקשה את כף היד כשהיא פרושה.

כופף הכף החשורי – M. flexor carpi radialis – יוצא מהמקום, ממנו יוצא גם השריר הקודם ונאחז למטה בגלילי כף היד השני והשלישי. הוא מכופף את כף היד.

כופף הכף הזנדי – M. flexor carpi ulnaris – יוצא אף הוא מהקצה המרוחק של עצם הזרוע, אולם גם מהקצה המקורב של הזנד ונאחז באחת העצמות של שורש כף היד. מכופף את כף היד לצד האמה ולצד הזנד.

הכופף השטחי של האצבעות – M. flexor digitorum sublimis יוצא מהזיז הפנימי של הקצה המרוחק של עצם הזרוע, מהקצה המקורב של עצם הזנד ומהשטח הכפי של החשור. ברדתו אל האצבעות הוא מתפצל לארבעה חלקים שעוברים לגידים המיועדים לארבע האצבעות (מלבד האגודל). הגידים נצמדים כל אחד באצבע אחת בגליל התיכון. לפני האחזו בגליל, נסדק הגיד לשנים וכל חלק נצמד בצד אחד של הגליל.

הכופף העמוק של האצבעות – M. flexor digitorum profundus יוצא מהשטח הקדמי של הזנד ושל הקרום הבין עצמי וברדתו אל האצבעות מתפצל אף הוא לארבעה חלקים העוברים לגידים. הם נצמדים בשטח הכפי של הגליל הסופי של ארבע האצבעות.

הכופף הארוך של האגודל – M. flexor pollicis longus יוצא מהשטח הכפי של החשור ונצמד בשטח הכפי של הגליל הסופי של האגודל.

המכופפים מכופפים את האצבעות: השטחי מכופף את האצבעות בגליל התיכון. העמוק בגליל הסופי וכופף האגודל מכופף את האגודל בגלילו הסופי.

הכופף העמוק נמצא כפי שאפשר להבין מאחורי הכופף השטחי, אולם בהגיע גידו אל הגליל התיכון הוא עובר דרך הסדק שבין קצוות הגיד של השטחי וע"י כך הוא יכול להגיע אל המקום המיועד לו, היינו אל הגליל הסופי.

השרירים הגביים של האמה

(תמונות 36, 37)

מסובב האמה הגבי – M. supinator – מתנגד בפעולתו למסובב האמה העגול. הוא יוצא מהקצה המרוחק של עצם הזרוע ומהקצה המקורב של הזנד. מכאן הוא הולך אלכסונית ונאחז בשליש המקורב של החשור. בהתכוצותו מסתובבת האמה ויחד אתה כף היד לפנים.

השרירים הפושטים: מבחינים גם כאן בין שרירים הפושטים את כף היד (היינו המכופפים כפיפה גבית את הכף) והפושטים את האצבעות.

הפושט החשורי הארוך והקצר: שניהם יוצאים מהקצה המרוחק של עצם הזרוע ונצמדים בקצות המקורבים של הגליל השני (הארוך) והשלישי (הקצר) של כף היד.

הפושט הזנדי יוצא מאותו המקום, ממנו יוצאים השרירים הקודמים ונצמד בגליל החמישי של כף היד. גם הוא מכופף גבית את כף היד.

פושט האצבעות המשותף – M. extensor digitorum communis – יוצא מהקצה המרוחק של עצם הזרוע. ברדתו אל האצבעות הוא מתפצל לארבעה חלקים הממשיכים את דרכם ע"י ארבעה גידים. בהגיעם אל האצבעות מתפצל כל גיד לשלש זרועות: התיכונה נצמדת אל הגליל המקורב של האצבע ומשתרעת מכאן עד הגליל התיכון. הצדדיים נאחזים בגליל הסופי של האצבע מכל צד וצד. פעולתו של השריר היא פשיטת האצבעות מלבד האגודל.

הפושט המיוחד של האצבע פושט את האצבע (האצבע נפשטת ע"י שני פושטים: האצבעי של הפושט המשותף והפושט המיוחד של האצבע).

הפושט המיוחד של הזרת פושט ומרחיק את הזרת.

מֵצֵד האגודל הארוך – M. obductor pollicis longus – יוצא מהשטח האחורי של החשור ושל הזנד ומהקרום הבין-עצמי של האמה, יורד אל גליל כף היד הראשון ונצמד בו. הוא מרחיק את הגליל הזה וע"י כך את האגודל.

פושט האגודל הארוך והקצר – M. extensor pollicis longus et brevis – יוצאים מהשטח הגבי של עצם הזנד (הארוך) ושל החשור (הקצר). הראשון נאחז בעלה הגידי המכסה את הגליל הסופי של האגודל והשני בגליל הראשון של האגודל. הם פושטים את האגודל.

שרירי כף היד

בכף היד נמצאות קבוצות אחדות של שרירים. שתי קבוצות בולטות מתחת לעור ונקראות משום כך תלי-כף-היד, אלה הם: תל האגודל ותל הזרת (תמונות 35, 36):

תל האגודל – thenar מכיל ארבעה שרירים: המצד, המקרב, הכופף והמתנגד – opponens – של האגודל. פעולת שלשת השרירים הראשונים מובנת מתוך שמותיהם. השריר האחרון נקרא כן משום שהוא מעביר את האגודל בפני יתר האצבעות. הפעולה הזאת מאפשרת את קמיצת האגרוף והיא מצינת את ידו של האדם ושל הקופים העליונים. אצל יתר בעלי חיים חסר השריר הזה.

תל הזרת – antithenar – מכיל ‏ אף הוא ארבעה שרירים: שריר הכף הקצר, המצד, הכופף והמתנגד של הזרת. שריר הכף הקצר נאחז בעור תל הזרת ומשום כך הוא מקמט אותו בהתכוצותו. פעולת יתר השרירים מובנת מתוך שמותיהם.

השרירים הבין-עצמיים – musculi interossei שוכנים בין גלילי כף היד. הם ערוכים בשתי קומות: כפית וגבית. הכפיים מקרבים את האצבעות, הגביים מרחיקים אותן. בהתכוצותם בבת אחת הם מכופפים את האצבעות בפרקים שבין גלילי כף היד והגלילים הראשונים של האצבעות ופושטים אותן ביתר שני הפרקים.

השרירים התולעיים הם שרירים הכפותים אל גידי הכופף ‏ העמוק. הם נצמדים יחד עם גידי השרירים הבין-עצמיים בעלה הגידי המכסה את גב היד והאצבעות. בפעולתם הם שותפים של בין-העצמיים.

שרירי הבטן

שרירי הבטן (תמונות 35, 38, 31) הם שרירים שטוחים, המהוים את דפני הבטן והם 4 זוגות במספרם:

השריר הישר של הבטן – M. rectus. abdominis לשריר הזה דמות פס רחב וארוך, היורד מהחזה אל עצם החיק. חוטי השריר מופסקים ברחבם ב-3 מקומות ע"י סרטים גידיים ומשום כך נראה השריר כאילו הוא מחולק מלמעלה למטה ל-4 קטעים.

השריר האלכסוני החיצון – M. obliquus externus – יוצא מהצלעות התחתונות בצורת שִׁנים הנכנסות לתוך הרוחים שבין שִׁני שריר המשור. חוטיו פונים באלכסון למטה אל הקו האמצעי של הגוף ואל עצם הכסל. החוטים היורדים אל עצם הכסל נצמדים ברכס העצם הזאת והחוטים הפונים אל הקו האמצעי עוברים לעלה גידי, המכסה בעברו אל הקו האמצעי את השריר הישה. בהגיעם אל הקו האמצעי של הבטן מתרקמים ומשתזרים ביניהם חוטיהם של העלים הגידיים של השרירים שמשני הצדדים. ע"י כך נוצר כאן סרט לבן היורד מהחזה אל עצם החיק – הוא הקו הלבן – linea alba.

השולים התחתונים של העלה הגידי, דמות רצועה להם משום שכאן טווים החוטים טויה סמיכה יותר. הרצועה הזאת נמתחת כעין גשר מהקוץ הכסלי העליון והקדמי עד גבשושית החיק. והיא נקראת רצועת המפשעה על שם – ligamentum inguinale Poupart. מאחורי הרצועה הזאת עוברים אברים היורדים מחלל האגן אל הירך כגון שרירים, עצבים וכלי דם. כאצבע מעל לרצועת המפשעה נמצא בעלֶה הגידי סדק סגלגל הנקרא טבעת המפשעה – anulus inguinalis, היא הטבעת, אשר דרכה יוצאים לפעמים חלקים מתוך חלל הבטן ומהוים ע"י כך שברים.

השריר האלכסוני הפנימי – M. obliquus internus – יוצא מרכס עצם הכסל ומרצועת המפשעה. הוא מכוסה ע“י האלכסוני החיצון. חוטיו עולים באלכסון מלפנים לאחור ולמעלה ומגיעים אל שלש הצלעות התחתונות שבהן הם נאחזים. גם השריר הזה נמשך כמו הקודם ע”י עלה גידי הפונה אל הקו הלבן.

בהגיעו אל גבול השריר הישר מתפצל העלה הגידי לשני דפים: האחד עובר על פני השריר הישר ומתאחד עם העלה הגידי של האלכסוני החיצון, השני עובר מאחורי השריר הישר. הדף האחורי מגיע רק עד השליש התחתון בערך של השריר הישר ונפסק מכאן ולמטה.

השריר הרחבי של הבטן – M. transversus abdominis – יוצא למטה מרכס עצם הכסל ונאחז למעלה בשש הצלעות התחתונות בשטחן הפנימי. חוטיו פונים בכוון מאוזן (מכאן גם שמו) אל הקו האמצעי ואף הם עוברים לעלה גידי.

העלה הזה נחלק לשני חלקים: עליון ותחתון. הראשון מדבק א? העלה חאחורי של האלכסוני הפנימי, השני אל העלה הקדמי של האלכסוני הפנימי.

שלשת שרירי הבטן האחרונים הם כפי שראינו שרירים רחבים והם בנויים בחלקם מחוטים שריריים ובחלקם מעלים גידיים, העלים האלה פונים אל הקו האמצעי ושם הם נארגים ומחלכדים זה בזה ומהווים את הקו הלבן. בדרכם אל הקו הלבן הם עוברים על פני השריר הישר ומאחוריו וע"י כך הם יוצרים את הנרתיק של השריר הישר. הנרתיק הזה בנוי אם כן בדפנו הקדמי מהעלה הגידי של האלכסוני החיצון ומהדף הקדמי של האלכסוני הפנימי. בחלקו האחורי בנוי הנרתיק מהעלה האחורי של האלכסוני הפנימי ומהחלק העליון של העלה הגידי הרחבי, נמצא הנרתיק בלתי שלם בחלקו האחורי והתחתון מפני, שכפי שראינו, ‏ העלה האחורי של האלכסוני הפנימי נפסק בשלישו התחתון והעלה של הרחבי עובר בחלקו התתתון על פני שריר הישר ולא מאחוריו ומדבק שם עם העלים של שני האלכסוניים. אם נביט על השריר הישר מבלי להסיר את נרתיקו, לא נראה אותו כל לפנים, אולם אם נביט מאחוריו נראה את חלקו התחתון מפני שכאן חשוף השריר מכל מעטה.

ארבעת זוגות השרירים הנ“ל מהוים את דפני הבטן מלפנים ומהצדדים. הם מכסים כמו שראינו איש את רעהו. חוטיהם, כוונים שונים להם: הישר, חוטיו לאורך ויורדים מהחזה אל החיק. האלכסוני החיצון, חוטיו יורדים מהצלעות וכוונם מלמעלה ומאחור למטה ולפנים, הפנימי, חוטיו עולים מלמטה ומלפנים למעלה ולאחור, הרחבי, חוטיו מאוזנים. הסדור הזה, חשיבותו גדולה לאין שעור לגבי תפקידם של השרירים האלה והוא – השענת קרבי הבטן. קרבי הבטן נמצאים תמיד תחת לחץ ידוע היות ושטחם גדול הרבה יותר מבית קבולם. ע”י הטויה הנפלאה של חוטי שרירי הבטן המצטלבים בכוונים שונים מוכשר האריג של דפני הבטן לשאת את הלחץ המעיק עליהם מצד הקרבים, המוצאים להם משען חזק בדפני הבטן. את חשיבותו של הדבר יכולים הננו להעריך גם מצדו השלילי היינו אצל אותם האנשים ששרירי בטנם רפים. המצב הזה מצוי אצל אנשים רפי השרירים בכלל וביחוד אצל נשים שהרו פעמים רבות ולא טפלו בשרירי הבטן כהוגן אחרי הלידה. בטנם של האנשים האלה יורדת ותולה ולכן אין לקרבים משען מוצק. כתוצאה מזה יורדים גם קרבי הבטן ומותחים ‏ את הקרומים שבהם הם אחוזים. מתיחה תמידית זו של הקרומים מתבטאת בהרגשת כאב קשה בבטן ובעמוד השדרה, וקשה סבלם של האנשים האלה כל זמן שהמצב הזה לא מצא את תקונו.

שרירי הבטן חשיבות חיונית גדולה להם גם מבחינה אחרת: כידוע מתקצרים השרירים כתוצאה מהתכוצותם. צורת הבטן היא כרגיל קמורה. ע“י התקצרותם של שרירי הבטן בבת אחת מתקרבת הקמירה של השרירים (ז"א הצורה הקשתית שלהם) לקו ישר. ע”י זה נעשה בית הקבול של הבטן קטן יותר והשרירים לוחצים על תוכן הבטן. משום כך נקראים השרירים האלה בכללם מכבש הבטן. הודות ללחץ של מכבש זה נאלץ התוכן של איברי הבטן למצא מקום מוצא, המקום הזה הוא פי הטבעת והסוגר של שלחופית השתן אצל זכר ונקבה ופי הרחם אצל האשה. מכבש הבטן הוא הגורם העקרי והחשוב עד מאד בהרקת הצואה והשתן ובדחיקת הולד מבטן אמו אל העולם החיצוני. האנשים רפי “מכבש הבטן” סובלים מעצירות והנשים מקשות ללדת.

מהאמור לעיל מובנת החשיבות העצומה של מכבש הבטן והחובה המוטלת עלינו לשמר על שלמותו וכושר פעולתו ע"י תרגילים מתאימים. ואשר לנשים מוטלת עליהן החובה לטפל בו טפול מתאים בעת ההריון ולאחריו.

כשהשרירים הישרים פועלים לבדם הם יכולים לקרב את החזה אל החיק, היינו לכוף את הקומה. כשהאלכסוניים פועלים לבדם הם יכולים להטות את הקומה לצדדים, היינו לאותו הצד שבו הם פועלים.

השריר המרובע של המתנים (תמונה 40). השריר הזה הוא כפי ששמו מראה, מרובע ונמתח בין הצלע האחרונה ורכס עצם הכסל. הוא מהוה חלק של הדופן השרירי האחורי של הבטן. בהתכוצותו מצד אחד הוא מטה את הגוף לצדדין, משני צדיו, הוא משתתף בפעולת זקיפת הקומה.

שרירי הגפים התחתונים    🔗

שרירי האגן

מבחינים בין שרירי האגן החיצונים ובין שרירי האגן הפנימיים. הראשונים מכסים את שלד האגן מבחוץ והאחרונים מבפנים.

שרירי האגן החיצונים

שריר העכוז הגדול – M. glutaeus maximus (תמונה 36) הוא הגדול והחזק בשרירי האגן החיצונים. הוא שריר עבה ויש לו צורה מרובעת בערך. הוא יוצא מעצם הכסל בשלישו העליון (תמונה 22), מעצם העצה ומהעוקץ. מכאן הוא יורד אל עצם הירך ונצמד בקצהו המקורב. הוא מכסה חלק גדול של שטח עצם הכסל. פעולתו היא משיכת הירך אחורית וסִבּובה אל החוץ. בעמידה זוקף השריר הזה את הקומה, כשנקודתו הקבועה היא בירך ונקודתו המתנועעת בעצם הכסל ובעצם העֶצה. הודות לפעולותיו אלה הנהו אחד השרירים החשובים ביותר בעבודת העליה על מדרגות וכל אחד יכול להרגיש בהתקשות השריר הזה בעת שהרגל עומדת על המדרגה התחתונה והשניה מתרוממת לעלות למדרגה העליונה.

שריר העכוז התיכון – M. glutaeus medius יוצא משטח עצם הכסל בחלקו התיכון (תמונה 22) ונצמד בתל הגדול של עצם הירך.

שריר העכוז הקטן – M. glutaeus minimus יוצא משטח עצם הכסל בחלקה התחתון (תמונה 22) ונצמד בתל הגדול של עצם הירך. שני השרירים האחרונים מרחיקים את הירך מהקו האמצעי של הגוף וגם מסובבים אותה פנימה וחוצה. החוטים הקדמיים מסובבים לִפְנים והאחוריים לחוץ, הם גם קובעים את הירך אל האגן.

שריר החור הסתום החיצוני – M. obturator externus יוצא ממסגרת החור הסתום ונאחז בגומה שעל יד התל הגדול. הוא מסובב את הירך חוצה.

מלבד השריר הזה יש עוד שרירים קטנים אחדים היוצאים מעצמות האגן ונאחזים בקצה העליון של עצם הירך, כולם מסובבים את הירך חוצה.

השריר המותח את מחתלת הירך הרחבה – M. tensor fasciae latae (תמונה 36). השריר הזה יוצא מזיז הכסל הקדמי העליון ועובר ברדתו אל הירך לפס גידי הנקרא פס הכסל והקנה – tractus iliotibialis. כפי ששמו מורה, יורד הפס הזה מאזור הכסל ומגיע עד הקנה הגדול (בקצהו העליון) שבו הוא נאחז. מחתלת הירך הרחבה היא קרום העוטף את כל השרירים של הירך והפס הגידי הנ"ל אינו אלא חלק של הקרום הזה. חוטיו טוויים טויה סמיכה יותר, על כן נראה הפס הזה לבן יותר ובולט מתוך יתר המחתלה.

השריר נקרא מותח מחתלת הירך משום שהוא מותח את המחתלה וביחוד את הפס הגידי בשעה שנשענים על רגל אחת. השענות זו היא בעיקר תוצאה של התאמצות השריר הנ"ל; על כן אפשרית העמידה על רגל אחת כמה זמן בלי התעיפות יתרה של שרירים אחרים. השריר הזה גם מרחיק את הרגל מהקו האמצעי של הגוף.

שרירי האגן הפנימיים

שריר המתנים והכסל – M. iliopsoas יוצא בשני ראשים: האחד, שריר המתנים – M. iliacus, יוצא מחוליות המתנים והשני, שריר הכסל – M. psoas, מהשטח הפנימי של עצם הכסל. להלן הם מתאחדים לשריר אחד היורד אל הירך ונצמד ע"י גיד חזק בתל הקטן של הירך. פעולתו היא כפיפת הירך אל הבטן. הוא השריר העקרי בהרמת הגף התחתון במצב של שכיבה על הגב.

שריר החור הסתום הפנימי – M. obturator internus יוצא ממסגרת החור הסתום מבפנים, פונה אל הַמִבְקָע שבין זיז השת ועצם השת ודרכו הוא יוצא מהאגן. מכאן הוא פונה אל הגומה שעל-יד הטרוכנטר ונצמד כאן בעצם הירך. הוא מסובב את הירך חוצה.

שריר המסרק – M. pectineus– הוא אחד השרירים אשר מצד פעולתו שייך לקבוצת השרירים המקרבים את הרגל (שעליהם ידובר למטה), אבל כיון שהוא מצוי בחלקו הגדול באגן יש לתאר אותו יחד עם שרירי האגן. הוא יוצא כמו שראינו מעצם האגן מהחלק שבין עצם הכסל לעצם החיק ונצמר בחלק העליון של גוף הקולית. את פעולתו ראינו כבר למעלה.

שרירי הירך

שרירי הירך ערוכים בשלש קבוצות: קדמית. פנימית, ואחורית. הקבוצה הקדמית היא בעיקר פושטת, הפנימית מקרבת והאחורית מכופפת.

השרירים הקדמיים: שריר ארבעת הראשים – M. quadriceps femoris (תמונות 35, 58). כפי ששמו מורה, יוצא השריר הזה בארבע ראשים, האחד יוצא מקוץ הכסל הקדמי והתחתון ויתר שלשת הראשים מעצם הירך. הם מתאחדים למטה ועוברים לגיד משותף – גיד הפיקה – משום שבתוכו נמצאת עצם הפיקה. גיד הפיקה נצמד כפי שראינו בבליטה הקדמית של הקנה. השריר פושט את הרגל, היינו הוא מישר את הרגל ממצב של כפיפה.

שריר החיָטים – M. sartorius (תמונה 35) הוא השריר הארוך ביותר של הגוף. הוא יוצא מהקוץ הקדמי והעליון של עצם הכסל ונצמד בקנה הגדול בחלק העליון של שטחו הפנימי. השריר הוא בצורת פס העובר באלכסון על פני הירך. הוא מכופף את הירך אל הבטן ומסובב פנימה את השוק כשהיא במצב של כפיפה. היא התנועה, שבה משתמשים החיָטים בשעת התפירה בהרכיבם רגל על רגל ומכאן גם שמו.

לשריר הזה יש גם חשיבות כירורגית משום שבמהלכו האלכסוני על פני הירך הוא מצטלב עם עורק הירך הנמצא תחתיו בנקודה שבין השליש העליון והתיכון של הירך וע"י כך אפשר למצא כאן בשעת הצורך את העורק בנקל.

השרירים הפנימיים

השריר העדין – M. gracilis הוא שריר דק וארוך. יוצא מעצם החיק ונצמד בשטח התיכון של הקנה הגדול על יד שריר החיטים. הוא מקרב את הירך אל הקו התיכון וגם מסובב את השוק פנימה כשהיא כפופה. בפעולה האחרונה הוא משותף עם שריר החיטים.

קבוצת המקרבים: ישנם ארבע שרירים בקבוצה הזאת: המקרב הארוך, הקצר, הגדול והקטן, – M. adductor longus, brevis, magnus, minimus (תמונה‏ 41). שני הראשונים יוצאים מהענף העליון של עצם החיק ושני האחרונים מהענף התחתון של עצם החיק והשת. הגדול יוצא גם מגבשוש עצם השת. כולם נצמדים בקו החד של עצם הירך, הגדול לאורך כל הקו הזה (וע"י גיד מיוחד גם בבליטה הפנימית של הקצה המרוחק של עצם הקולית). הם מקרבים את הירך אל הקו האמצעי וכשהשרירים פועלים בבת אחת משני הצדדים הם מצמידים את הירכים זו אל זו. כחם רב מאד ולא בנקל אפשר להפריד בין הירכים כל זמן שהשרירים האלה הם מכווצים.

בין הגיד המיוחד של המקרב הגדול ובין עצם הירך יש ריוח בצורת לולאה ודרכה עובר עורק הירך כדי להגיע אל שקע הברך האחורי כפי שנלמד בפרק כלי הדם.

השרירים האחוריים

השריר חצי-הגידי – M. semitendinosus יוצא מגבשוש עצם השת ונצמד בשטח הפנימי של הקנה הגדול ע"י מקום הצמדותו של השריר העדין.

השריר חצי-הקרומי – M. semimembranosus יוצא אף הוא מגבשוש עצם השת ונצמד בקצה העליון

של הקנה בשטחו האחורי.

השריר הדו-ראשי – M. biceps (תמו' 36) הוא כפי ששמו מעיד בעל שני ראשים. הארוך יוצא מגבשוש עצם השת והקצר מעצם הירך. הראשים מתאחדים למטה ונצמדים ע"י גיד משותף בראש הקנה הקטן.

שלשת השרירים האחרונים הם משותפים בפעולתם. כולם מושכים את הירך אחורנית ומכופפים

את השוק אל הירך. חצי-הגידי והדו-ראשי אף מסובבים במקצת את השוק כשהיא כפופה. (מתוך

שמות שני השרירים הראשונים אפשר להסיק גם על צורתם. אחד הוא מחציתו שריר ומחציתו גיד והשני

מחציתו שריר ומחציתו גיד בצורת פס).

שרירי השוק

גם בשוק אפשר להבחין קכוצות אחדות של שרירים (תמונות 35, 36, 37, 59) ואלה הן: הקבוצה הקדמית, הצדדית והאחורית.

בקבוצה הראשונה ישנם:

שריר הקנה הקדמי – M. fibialis anterios יוצא מהקצה העליון ומהשטח הצדדי של הקנה הגדול ומהקרום הבין-עצמי של השוק. מכאן הוא יורד אל הרגל ונצמד בעצם היתד הראשונה ובקצה המקורב של הגליל הראשון של כף הרגל. הוא מרים את הרגל (כפיפה גבית) ומסובב את כף הרגל פנימה.

השרירים המקרבים

1. הלולאה למעבר עורק הירך

הפושט הארוך של הבוהן הגדולה – M. extensor hallucic longus יוצא מהקנה הקטן ומהקרום הבין-עצמי ונצמד בגלילי הבוהן הגדולה. הוא מרים את הבוהן (כפיפה גבית).

הפושט הארוך של אצבעות הרגל – M. extensor digitorum longus יוצא מקצות הקנה הגדול והקטן ומהקרום הבין-עצמי. ברדתו אל אצבעות הרגל הוא מתפצל ל-4 גידים הנאחזים בשטח הגבי של 4 האצבעות. כל גיד מתפצל ל-3 זרועות הנאחזות באצבעות הרגל באופן דומה לגידי הפושט של אצבעות היד.

בקבוצה הצדדית ישנם רק שני שרירים: שריר הקנה הקטן הארוך והקצר – M. penoneus longus et brevis. הראשון יוצא מראש הקנה הקטן ומהחלק העליון של גופו ויורד לאורך השוק, גידו לופת את שוליה הצדדיים של כף הרגל ופונה אלכסונית בשטחה הכפי עד הגיעו אל עצם היתד הראשונה וגלילי כף הרגל ה-1 ו-2, בהם הוא נצמד.

השריר הקצר יוצא מגוף הקנה הקטן ונצמד בקצה המקורב של גליל כף הרגל ה-5. שני השרירים מסובבים את כף הרגל החוצה (תנועה המתנגדת לזו של שריר הקנה הגדול). השריר הארוך מוריד גם את כף הרגל (כפיפה כפית). ‏ גם מבחינה זו הוא המתנגד של שריר הקנה הגדול.

הקבוצה האחורית (תמונה 59).

שריר משקע הברך – M. popliteus יוצא מהקצה המרוחק של עצם הירך ונצמד בשטח האחורי והעליון של הקנה הגדול. הוא מכופף את השוק אל הירך וגם מסובב אותה פנימה.

השריר המשולש של הסובך – M. triceps surae בנוי משריר התאֹמים ושריר הסוליה.

שריר התאֹמים – M. gastrocnemius יוצא ע"י שני ראשים מהקצה המרוחק של עצם הירך, האחד מהבליטה החיצונית והשני מהבליטה הפנימית. בהגיעם אל השוק הם מתאחדים לגוף אחד, שאפשר להכיר בו עדין את שני החלקים, למטה עובר השריר אל גיד הנאחז בעקב.

שריר הסוליה – M. soleus מזכיר בצורתו דמות של סוליה ומכאן גם שמו. הוא יוצא מראש הקנה הקטן ומשטח האחורי של הקנה הגדול במקום הצמדותו של שריר משקע הברך. (הלה יורד כפי שראינו מעצם הירך ובא להצמד בקנה, ואילו שריר הסוליה יוצא מקו הצמדות השריר הנ"ל ויורד אל העקב). לפני הגיעו אל העקב מתאחד הגיד של שריר הסוליה עם גיד התאמים והגיד המשותף הזה נאחז בשטח האחורי של עצם העקב; הוא נקרא גידו של אכילס – tendo Achillis⁷. השריר המשולש של הסובך וביחוד שריר התאֹמים מהוה את הקמירה הנראית בשטח האחורי של השוק.

פעולתו היא הרמת העקב וע“י זה הוא מכופף את כף הרגל (כפיפה כפית). לכן גדולה ‏ חשיבותו של השריר הזה בהליכה ובקפיצה. שריר התאמים יכול גם לכפף את השוק אל הירך. שריר הסוליה מכוסה כמעט כלו ע”י שריר התאמים, ושניהם יחד מכסים את יתר שרירי הקנה המנויים למטה.

שריר הקנה הגדול האחורי – M. tibialis posterior יוצא מהשטח האחורי והעליון של הקנה הגדול, מהקרום הבין-עצמי ומהקנה הקטן. הוא נצמד בכף הרגל בעצמות היתד ובעצם הסירה, הוא מכופף את הכף למטה ומסובב אותה פנימה. בפעולתו הראשונה הוא מתנגד לשריר הקנה הגדול הקדמי, בשניה הוא שותפו.

כופף הבוהן הארוך – M. flexor hallucis longus יוצא מהשטח האחורי של הקנה הקטן ומהקרום הבין-עצמי ונצמד בגליל הבוהן המרוחק. הוא מכופף את הבוהן הגדולה (כפיפה כפית).

כופף האצבעות הארוך – M. flexor digitorum longus יוצא מהשטח האחורי של הקנה הגדול ונאחז בגלילים הסופיים של 4 האצבעות (מלבד הבוהן הגדולה). הוא מכופף את האצבעות בפרק שבין הגליל הסופי והגליל התיכון.

שרירי כף הרגל

היחסים שבין שרירי כף הרגל דומים במדה רבה לאלה שבכף היד. גם כאן יש עלה גידי הנמצא מתחת לעור והמקשה אותו כשהוא מתוח ושהנהו אף הוא ההמשך של גיד שריר דק⁸ היורד מהשוק אל כף הרגל. גם בכף הרגל מצויים שני תלי-שרירים: אחד מצד האצבע הקטנה והשני מצד הבוהן הגדולה. מובן שכאן יחסר בתל הבוהן הגדולה השריר המתנגד מכיון שהיא אינה מוכשרה לבצע את התנועה המתאימה לאגודל. מלבד הפרט הזה מקבילים שרירי שני התלים של כף הרגל על תפקידיהם ושמותיהם לשרירים שבתלי כף היד. גם יתר קבוצות השרירים שביד כגון השרירים הבין-עצמיים והתולעתיים מיוצגים כאן כמו בכף היד, ויש להן אותן התכונות והיחסים כמו בגף העליון של הגוף.

אולם בכף הרגל נמצאים עוד כמה שרירים שאין למצא להם שרירים מקבילים בכף היד; בשטח הגבי ישנם:

הפושט הקצר של הבוהן הגדולה והפושט הקצר של האצבעות. הם יוצאים מהשטח הצדדי והעליון של עצם העקב, מכסים את גב הרגל ופונים אל האצבעות. פושט הבוהן הגדולה נאחז בגליל המקורב של הבוהן ופושט האצבעות נאחז בגלילי 4 האצבעות.

בשטח הכפי ישנם: השריר המרובע של כף הרגל. הוא יוצא מהשטח הצדדי והתחתון של עצם העקב ונאחז בגיד של כופף האצבעות הארוך; הוא מחזק את פעולת הכופף. השריר נמצא בשטח התיכון של כף הרגל בין שרירי שני התלים.

כופף האצבעות הקצר יוצא מהזיז הפנימי של עצם העקב ומהעלה הגידי של כף הרגל, מתפצל ל-4 גידים שנאחזים כל אחד בגליל התיכון של האצבע המתאימה לו. לפני הצמדותו בגליל מתפצל הגיד לשני קצוות (כדוגמת הגיד של הכופף השטחי שבאמה) הנאחזים בצדי הגליל. דרך הסדקים הנוצרים ע"י התפצלות הגיד של הכופף הקצר עוברים הגידים של הכופף הארוך.

שרירי כף הרגל ממלאים עוד תפקיד חשוב מאד. ע"י הטונוס שלהם שומרים הם על קמירת קשת כף הרגל לבל תשקע ולבל תהפך לכף רגל שטוחה, הגורמת לענויים קשים. גם רצועות הפרקים והעלה הגידי של כף הרגל משתתפים, כמובן, בהחזקת הקמירה של הקשת. רפיון השרירים או הרצועות מביא לידי כף שטוחה.

 

פרק רביעי: הדם – Sanguis    🔗

הדם הוא ברובו חלק נוזלי של הגוף. הוא מָרכב משני יסודות עקריים: היסוד הצורתי – התאים או הכדוריות והיסוד הבלתי צורתי – הפלסמה.

כל זמן שהדם נמצא בין כתלי צנורות הדם הבריאים הנהו בצורת נוזל. משעזב את כתלי הצנורות – למשל במקרה של פציעה המביאה לזיבת דם – נקרש הדם כעבור זמן ידוע – כ-6 רגעים. בהקרשו הוא הופך לגוש אדום וגמיש במדת-מה. גוש הדם נקרא קריש הדם. לאט לאט נפלט מתוך קריש הדם נוזל בצבע צהבהב, הנקרא נסיוב – serum והקריש מצטמק.

קרישתו של הדם באה ע“י זה שחומר אחד שבפלסמה הנמצא במצב נוזלי בהיותו בתוך הצנורות, הופך חוטים חוטים, לבנים-אפורים וגמישים, אחרי שהדם יצא מהצנורות. החומר הזה נקרא ליפין או סיבין – fibrin. הפיכת הסיבין ממצב נוזלי למצב מוצק הוא תהליך מָרכב למדי, אשר בבצועו ממלאים תפקיד חשוב, בין יתר גורמים, הסידן ופתיתי הקרישה (התרומבוציטים) שבדם. חוטי הסיבין מִדבקים ומתלכדים זה אל זה ומהוים ע”י כך את הקריש. צבעו האדום של הקריש בא לו מהכדוריות האדומות הנלכדות בעת הקרישה בין חוטי הפיברין. אם רוחצים את הקריש עד כדי הוצאת הכדוריות האדומות ממנו, נשאר הפיברין לבדו ובמצב כזה אפשר לראות את מבנהו החוטי.

אם כן נמצאנו למדים שהפלסמה של הדם מָרכבת משני היסודות האלה: הנסיוב והסיבין, ובהתקרש הסיבין הוא נפרד מהפלסמה והנוזל הנשאר הוא הנסיוב.

אולם הפיברין נקרש גם בתוך צנורות הדם, כשהללו נפגעים באיזה מקום שהוא – או יותר נכון כשהצפוי הפנימי של צנור הדם פגום בשלמותו. מאידך גיסא אין הדם נקרש, אם מעבירים אותו לתוך כלי, אשר כתליו חלקים והדם אינו יכול להדבק אליהם, כגון כלי זכוכית שכתליו צופו פרפין.

סגולתו זו של הדם להקרש בצאתו מכתלי הצנורות יתרון גדול בה לגבי חייו ובריאותו של האדם וכל בעל-חי אחר, כי אלמלא כך לא היה הדם פוסק מלשתת, במקרה שנפתח צנור דם לרגל איזו פציעה שהיא. ע“י קרישת הדם מתהוה פקק של סיבין במקום הפצע והפקק הזה סותם את הצנור עד אשר הוא מבריא ונשלם ע”י כך שוב. מלבד הפיברין שהנהו ביסודו חומר חלבוני, נמצאים בפלסמה עוד חלבונים אחרים

וחמרים מינרליים, גם חמרי מזון. כגון סוכר ואחרים. כמו כן חמרי חסון נגד מחלות וחמרי פסולת, שצריכים לעזוב את הגוף, נמצאים בתוך הדם.

החלק הצורתי שבדם    🔗

(תמונה 42)

בתוך הדם זורמות כדוריות הדם למיניהן. מבחינים בין שני סוגים של כדוריות דם: האדומות – erythrocytos והלבנותleucocytos – (השמות הלועזים האלה נתונים בצורתם היונית).

הכדוריות האדומות אינן תאים במובן המלא של המלה היות והן חסרות גרעינים. כשהן נמצאות במצב הנורמלי בתוך זרם הדם, צורתן דומה לדיסקוס בעל שטחים שקערוריים וגודל קוטרן 5–7 אלפיות של מילימטר. בצאתן מהצנורות אל העולם החיצוני

מראת מיקרוסקופי של הדם (סכימתי)

בשדה המיקרוסקופ רואים:

כדוריות דם אדומות הממלאות כמעט את כל השדה

לבקוציט פולימורף (באמצע השדה)

מונוציט גדול " "

לימפוציט (בצד שמאל)

ותרומוציטים (שנים עגולים ואחד מארך)

הן מדבקות אשה אל אחותה, מהוות צורות הדומות לעמודי מטבעות. צבע הכדוריות הוא כפי ששמם מעיד עליהם אדום כהה. הצבע הזה בא להם מהחומר החשוב ביותר המצוי בקרבן והנקרא הימוגלובין – haemoglobin. הימוגלובין זה כמיהה רבה לו אל החמצן שבאויר ובהתחבר ההימוגלובין עם החמצן נוצר אוקסיהימוגלובין – oxyhaemoglobin שהנהו אדום בהיר⁹.

מספר הכדוריות האדומות הוא 5.000.000 בערך במילימטר מעוקב. המספר הזה אינו קבוע אלא משתנה בגבול שבין 4.500.000–5.500.000. באופן ממוצע נמצא אצל גברים מספר גדול של כדוריות אדומות מאשר אצל נשים.

הכדוריות הלבנות נקראות כך, משום שאין בהן חומר-צבע ולכן הן נראות לבנות, או קצת צהבהבות כשהן בכמות גדולה. הכדוריות הלבנות הנן תאים במובן המלא של המלה כיון שיש בהן גם גרעינים. הן נחלקות ל-3 סוגים:

התאים מרובי-צורות הגרעין – leucocytos polymorphus, תאי הלימפה – lymphcytos והתאים החד- גרעיניים הגדולים על שם אהרליך (Ehrlich) monocytes. המספר הכללי של הכדוריות הלבנות במילימטר מעוקב משתנה בגבול בין 7–9 אלפים. התאים הפולומורפים נקראים כך משום שגרעיניהם אין להם צורה קבועה, אלא היא שונה בכל תא ותא. בדרך כלל בנויים הגרעינים חטיבות אחדות הנקראות אונות והקשורות זו אל זו ע“י חוט, שלפעמים הנהו דק מאד ולכן אינו נראה אף בהגדלה רבה. משום כך חשבו לפנים שגרעין הכדוריות האלה מחולק לכמה חלקים ומכאן גם שם התא לפנים – מרובה הגרעינים. בתוך הגוף הפרוטופלסמי של התאים האלה נמצאים גרגירים מיוחדים בעלי זיקה לצבעים ידועים. ע”פ התגובה הכימית על הצבעים הצובעים את הגרגירים האלה מבחינים בין 3 סוגי תאים: א) תאים שגרגיריהם זיקה יתרה להם אל צבעים חמוצים ומשום כך נקראים הם אצידופיליים או אֶאוזינופיליים, לפי צבע הָאֶאוזין¹⁰ שבו משתמשים כרגיל לצביעת הגרגירים האלה. ב) תאים שגרגיריהם נצבעים בנקל ע“י צבעים בסיסיים – בסופיליים. ג) ותאים שגרגיריהם מושפעים ע”י שני מיני הצבעים –

נבטרופיליים.

תאי-הלימפה – הלימפוציטים הם תאים שגרעינם עשוי חטיבה אחת והוא בדרך כלל עגול. לפעמים רואים בהיקפו משקע קטן המשוה לגרעין כולו צורת פול. הלימפוציט הוא יותר קטן מהפולימורף; גדלו שוה בערך לגודל הכדור האדום ואילו גודל הפולימורף הוא כמעט פי שנים מהכדור האדום.

המונוציטים הגדולים הם כדוריות לבנות גדולות מכדוריות שני הסוגים הקודמים. גרעינם דמות סהר לו לעתים קרובות.

נוסחת הדם

הצורות השונות של הכדוריות הלבנות נמצאות בזרם הדם ביחסים מספריים שונים. נוהגים לרשם את היחס הזה ע“פ אחוזים למאה של כדוריות לבנות. רשימה כזאת נקראת נוסחת הדם. נוסחת הדם אינה קבועה במדה מדויקת ומחלטת, אפילו אצל אנשים בריאים, אלא היא משתנית מאיש לאיש בגבולות מצומצמים. מלבד זה היא מושפעת ע”י הגיל, (כגון קונסטיטוציה) וע“י מצב של שובע או רעב. במדה יותר גדולה מאשר ע”י הגורמים הנ"ל מושפעת נוסחת הדם על ידי מחלות וההשפעה הזאת היא לפעמים כה אופינית עד שאפשר להשתמש בה כדי לחזק את ההשערה למחלה זו או אחרת.

הנוסחה הממוצעת אצל מבוגר בריא היא כדלקמן: במאה כדורים לבנים מוצאים:

תאים פולימורפים נבטרופיליים 65%–62%

" " אאוזינופיליים עד " 3

" " בסופיליים עד " 0.5

לימפוציטים " 25–"30

מונוציטים גדולים " 2– "3

אצל תינוק היחס בין הפולימורפים ובין הלימפוציטים הוא הפוך, היינו 25%–30% מרובי הצורות ו-60%–65% לימפוציטים. במדה שהתינוק גדל ומתקרב לגיל הבגרות בה במדה גם נוסחת הדם מתקרבת לזו של המבוגר. ילדים בני 10 ומעלה נוסחתם אינה שונה מזו של המבוגרים.

תפקידי כדוריות הדם

הכדוריות האדומות ממלאות תפקיד מצומצם מתוך היותם תאים בלתי שלמים. עבודתן היא קליטת החמצן הבא אל הדם דרך הריאות והעברתו לכל רקמות הגוף. כאן פורקות הכדוריות האדומות את החמצן מעליהן ומוסרות אותו לתאי הרקמה הנזקקים לו. מכאן מובן שהדם החוזר מן הריאות אל הלב טעון חמצן יותר מהדם החוזר מהרקמות אל הלב.

הכדוריות הלבנות תפקידן שונה לפי מינן. הפולימורפים הניטרופבליים ממלאים בלי ספק את התפקיד החשוב ביותר מכל יתר התאים הלבנים. תפקידם ‏ גם נחקר יפה ועל כן הוא ידוע לנו ביתר פרוטרוט, מה שאין כן בנוגע ליתר המינים. לפי כל מה שהננו יודעים מותר לכנות את הפולימורפים בשם מגיני הגוף. הם מתרבים בכל המחלות המלוות חום ויצירת מוגלה, כגון, בדלקת הגרון (אנגינה), האזנים, לשד העצמות, הריאה, במורסות (אבסצס) וכו'. המוגלה אינה אלא הצטברות של כדוריות לבנות פולימורפיות, המכילות מתסיס, המוכשר להמס חלבונים והוא הוא הממיס את הרקמה במקרה של מורסה ומביא אותה לידי פתיחתה והשתפכות המוגלה החוצה.

הפולימורפים מוכשרים גם לולל חידקים ולהרוס אותם על ידי כך. זוהי אחת הדרכים אשר בהם נלחם הגוף בחידקים. על כן נקראות הכדוריות הלבנות האלה גם זוללי חידקים.

הכדוריות האאוזינופיליות מתרבות במצבי מחלה ידועים כגון: תולעי המעים, קצרת הסמפונות – asthma bronchiale, אולם הקשר בין רבוי הכדוריות והמחלות האלה אינו ברור די צרכו.

על אודות תפקידי הלימפוציטים ידוע עד עכשו אך מעט. אולם אף הם משתתפים בלי ספק בהגנה על הגוף. מתוך הנסיון ידוע, כי במחלות ממושכות (כרוניות) ידועות, הם מתרבים או במדה יחסית (אחוזם בנוסחת הדם גדל), או במדה מוחלטת. במו כן סבורים, שהם ממלאים תפקיד בקשר עם העברת השומן מהמעי הדק אל זרם הדם. בתפקיד זה עסוקים הלימפוציטים המרובים, היוצאים מהנאדיות הלימפתיות שבקירות המעי. גם בנוגע לתאים הגדולים ע"ש אהרליך ידוע שהם מתרבים רבוי יחסי במחלות כרוניות ידועות.

מרכזי היצירה והרביה של תאי הדם. שנים הם מרכזי היצירה והרביה של תאי הדם: לשד העצמות ובלוטות הלימפה והטחול. בלשד העצמות נוצרות ורבות הכדוריות האדומות, התאים הפולימורפים, התאים החד-גרעיניים הגדולים ופתותי הדם thrombocytos.

התרומבוציטים אינם תאים כי אם שברי תאים. הם חלקי פרוטופלסמה של תאים גדולים בעלי גרעין גדול, הנמצאים בתוך לשד העצמות, ובהתפורר הפרוטופלסמה של גוף התא, נוצרים פתותים-פתותים שנכנסים לתוך זרם הדם וכאן הם זורמים יחד עם יתר היסודות של הדם. מספרם אינו קבוע בהחלט והוא משתנה בגבול שבין 150.000–300.000 במ"מ. הם ממלאים תפקיד בקשר עם קרישת הדם. מכאן גם שמם – פתותי קרישה או תרומבוציטים. (השם נגזר מהמלה תרומבוס שפירושו פקק של קריש דם בתוך צנור הדם). התרומבוציטים אין להם צורה מסוימת ואין בהם גרעין.

הכדוריות האדומות והלבנות הפולימורפיות נוצרות, ‏ כאמור, בתוך לשד העצמות, (ר' פרק העצמות). הן נוצרות ע“י תאים שאינם מצויים במצב נורמלי בתוך ‏ זרם הדם. התאים האלה, המולידים את התאים שבדם הזורם הנם בעלי כח עלומים, היינו הם מוכשרים להתרבות ע”י חלוקת התא לשני תאים-בנים, ‏ בנגוד ‏ לתאים שבזרם הדם, שאבד להם כשרון הרביה. אם כן מותר לכנות את תאי לשד העצמות, למרות היותם צעירים, בשם אבות תאי הדם.

תאי האבות של פולימורפים נושאים בקרבם גרעין עגול עשוי חטיבה אחת. לפני צאתו אל זרם הדם משתנית צורתו של הגרעין יותר ויותר עד שהוא מגיע לצורה הרגילה של גרעין הכדורית הלבנה שבזרם הדם.

התאים המולידים את הכדוריות האדומות יש בהם גרעין, אולם הגרעין הזה נעלם מגוף התא ע"י התפוררות, או בדרך אחרת, בטרם תצא הכדורית האדומה אל זרם הדם. משום כך אין למצא בזרם הדם הנורמלי כדורי דם אדומים הנושאים גרעינים בתוכם.

במצבים פתולוגיים, אם במקרים של הרס גדול של כדוריות אדומות או במקרים של מחלות דם ידועות, אפשר למצא גם תאי-דם אדומים צעירים בעלי גרעינים בתוך זרם הדם. גם תאי-דם לבנים צעירים אפשר למצוא במחלות דם ידועות, למשל במחלות המתבטאות ברבוי יותר מן המדה של מספר התאים הלבנים בדם, ביחוד במחלות מוגלתיות.

בלוטות הלימפה Glandula lymphatica

בבלוטות הלמפה ובטחול (תמונה 43) נולדים הלימפוציטים. הבלוטות האלה הם גופים פחות או יותר עגולים הדומים בצורתם החיצונית לאפונה או שעועית. רוב בנינם עשוי רקמה למפתית. רקמה זו בנויה משני יסודות: הרקמה הרשתית והלימפוציטים.

חתך דרך בלוטות לימפה

1., 8. מחיצות היורדות מהמעטה בין הנאדיות

2. השטח הקליפתי של הבלוטה

3. מעטה הבלוטה

4. צנורות דם המזינים את הבלוטה

5. השטח הפנימי של הבלוטה

6. צנורות לימפה מוציאים

7., 10. נאדיות לימפתיות עם מרכזי רביה

9.  צנורות לימפה מביאים

הרקמה הרשתית בנויה תאים גדולים בערך, מרובי הצלעות. מגוף התאים האלה יוצאים סיבים דקים מן הדקים שמתחברים ומתלכדים זה בזה ומהווים באופן כזה רשת. בתוך חורי הרשת הזאת שוכנים הלימפוציטים. כל רקמה באיזה מקום שהוא, הבנויה שני היסודות האלה, רקמה רשתית ולימפוציטים בתוך חוריה, נקראת רקמה לימפתית.

בחלק ההיקפי של בלוטות הלימפה מהוה הרקמה הלימפתית איים איים מסוימים ועגולים, דוגמת כדורית או שקית. איים כאלה הבנויים רקמה לימפתית נקראים נאדיות או זקיקים – folliculus, כל בלוטה לימפתית מכילה בקרבה מספר ידוע של זקיקים. הגדולות יותר והקטנות פחות. בזקיקים מבחינים שתי שכבות: ההיקפית והמרכזית. בהיקפית מצויים תאי-לימפה קטנים וצפופים. במרכזית מצויים תאי לימפה יותר גדולים, שגם גרעינם גדול יותר. אלה הם תאי האבות של הלימפוציטים המוכשרים להתרבות וליצור את תאי-הלימפה הזורמים בדם, שאינם עלולים עוד להתרבות. השכבה המרכזית נקראת משום כך מרכז הרביה – centrum germinativum.

מבחוץ עטופה הבלוטה הלימפתית קרום של רקמה חבורית, הנקרא המעטה של הבלוטה. בין המעטה ובין רקמת הבלוטה נמצא חלל צר המקיף את כל הבלוטה. החלל הזה נקרא גת – sinus הבלוטה. מן הגת ההיקפית הזאת יוצאות שלוחות kתוך פנים הבלוטה אל בין הנאדיות. (על הגת הזאת עוד נחזור לדבר בפרק צנורות הלימפה).

הטחול – Lien

(תמונה 71)

כפי שראינו משמש הטחול מרכז רביה ללימפוציטים. הטחול הוא איבר מָאֳרך עשיר מאד בכלי דם. צבעו אדום–כחול כהה. הוא שוכן בצד שמאל של חלל הבטן מיד מתחת לסרעפת וגובל עם הקיבה והכליה השמאלית. לטחול שני פנים: חיצוניים ופנימיים, שני שוליים: קדמיים ואחוריים ושני קטבים: עליון ותחתון. מהצד הפנימי נכנסים כלי הדם אל הטחול ויוצאים ממנו. המקום הזה הוא שער הטחול.

מבנה הטחול: מבחוץ הוא מכוסה בקרום חזק של רקמה חבורית, המצופה בצפק, הקרום הזה הוא מעטה הטחול. מן המעטה יורדים לתוך רקמת הטחול מחיצות של רקמה חבורית המחלקות את הטחול לכמה חלקים. המחיצות נקראות קורות הטחול. רקמת הטחול בנויה תאים מיוחדים – תאי הטחול, בעלי זיזים חוטיים מרובים, ונאדיות לימפתיות מרובות. הנאדיות מצויות מסביב לענפי העורקים הזעירים. נימי העורקים עוברות לנימי ורידים מורחבות בעלי מבנה מיוחד ומכאן עובר הדם אל ורידים ההולכים וגדלים. הדם מובא אל הטחול דרך עורק הטחול – art. lienalis ויוצא את הטחול דרך וריד הטחול – vena lienalis

המבנה המיוחד של נימי הורידים מכשיר את הטחול לאצור בקרבו בתנאים ידועים כמויות עצומות של דם. משום כך יכול הטחול לגדול (להתנפח) במשך זמן קצר (אף במשך שעות מספר).

מלבד תפקידו של מרכז רביה ללימפוציטים ממלא הטחול עוד תפקיד אחד והוא – הריסת הכדוריות האדומות שנזדקנו. מחזור חיי הכדוריות האדומות מצומצם מאד. משערים שהם אינם מאריכים ימים יותר משלשה עד ארבעה שבועות. ככלות כוח חייהם הם נלכדים בתוך תאי הטחול ושם הם מתפוררים (ראה גם את פרק צבעי המרה).

 

פרק חמישי: מחזור הדם ומערכת כלי-הדם    🔗

הדם מתנועע בתוך כלי הדם. האיבר המרכזי המניע את הדם הוא הלב. את פעולתו של הלב אפשר לדמות לזו של משאבה השואבת ודוחפת. צנורות הדם, שלתוכם דוחף הלב את הדם נקראים עורקים – arteria ואלה המחזירים ‏ את הדם אל הלב נקראים ורידים – vena. מערכת הצנורות המוצאים והמחזירים את הדם נקראת בכללה מסילת הדם ותנועתו בתוך המערכת הזאת – מחזור הדם. כמו שנראה להלן מבחינים בין מחזור הדם הגדול והקטן.

הלב – Cor    🔗

(תמונות 44, 44a, 46, 47, 45, 71)

הלב הוא איבר שרירי הדומה לאגס הפוך, היינו החלק הרחב פונה למעלה והצר למטה, הוא שוכן בבית החזה ברובו בצד שמאל. בין שתי הריאות. נוהגים לשער את גדלו כגודל אגרוף האיש, הוי אומר שגודל הלב אינו שוה אצל כל איש ואיש, אלא הוא שונה לפי התפתחות גופו. גבולותיו הם: בשמאל – הקו היורד מאמצע עצם הבריח ועובר על ידי הפטמה השמאלית. בימין – מבפנים לשולי עצם החזה הימניים, למעלה – הרֶוח הבין-צלעי השני (בין הצלע השניה והשלישית), החוד ברֶוַח ‏ הבין-צלעי החמישי, לפנים מהפטמה (תמונה 44a). הלב נשען על הסרעפת.

תמונה 44 :מראה הלב וצנורות הדם הגדולים מלפנים

1. עורק עלום-השם

2. עורק הראש השמאלי

3. העורק התת-בריחי השמאלי

4. קשת אב העורקים

5. עורק הריאה

6. הענפים היורדים של העורק הכלילי השמאלי

7. עורק הכלילי הימיני

8. הוריד החלול העליון

אשר למבנה הלב, הנהו איבר חלול המכיל בקרבו 4 חללים, שנים למעלה ושנים למטה. החללים העליונים נקראים פרוזדורים¹¹ – atrium והתחתונים חדרים – ventriculus. מלבד החלוקה הזאת אפשר עוד לחלק את הלב

מנקודת מבט פיסיולוגי ואנטומי לשני חצאים, המחצית השמאלית והמחצית הימנית. בשפת הרפואה נוהגים משום כך לדבר ע“ד הלב השמאלי והלב הימני; כל מחצית בנויה פרוזדור וחדר. שני חצאי הלב נפרדים ע”י

הפרויקציה של הלב על גבי השטח הקדמי של החזה. הקוים מראים את גבולות קרום חחזה (פלברה) ושל

הכבד.

מחיצה – septum שרירית שהיא עבה בחלק החדרי ודקה בחלק הפרוזדורי (תמונה 46). בגלל המחיצה הזאת אין כל קשר בין המחצית השמאלית והימנית, ואילו בין הפרוזדור ובין החדר קים קשר בצורת פתח, המתוֵּך בין שני החללים – הפתח הפרוודורי-החדרי – ostium atrioventriculare.

כל חלל של הלב בנוי 3 שכבות: השכבה הפנימית, או הקרום הפנימי – endocardium, השכבה התיכונית או שכבת השרירים – myocardium והשכבה החיצונית, או הקרום החיצוני – epicardium.

הקרום הפנימי גובל את חללי הלב, היינו הוא הרפוד הפנימי של דפנות חללי הלב. הוא עשוי קרום דק המצופה שכבת תאי צפוי – endothelium. היות והקרום הזה דק, הריהו שקוף ודרכו אפשר לראות את השכבה התיכונה. מחמת היותו ‏ מצופה שורת תאי אנדותל נראה השטח הפנימי של הקרום חלק ונוצץ.

השכבה השרירית היא השכבה העבה ביותר (תמונה 46). עוביה גדול יותר בחדרים מאשר בפרוזדורים ועוביה בחדר השמאלי גדול יותר מאשר בחדר הימני. בדברנו על הפיסיולוגיה של הלב תתברר לנו סבת ההבדלים שבכתלי השרירים של חללי הלב השונים.

הקרום החיצוני (תמונה 45) בנוי כמו הקרום הפנימי. הוא דק ומצופה שורה של תאי צפוי אפיתלי. משום כך הנהו אף הוא שקוף, חלק ונוצץ.

מראה הלב וצנורות הדם הגדולים מאחור

1. עורק הריאה הימני, ממולו הענף השמאלי

2. הוריד החלול העליון

3. הוריד החלול התחחון

4. העורק הכלילי הימני

5. הענף היורד של הוריד הכלילי

6. הענף היורד של העורק הכלילי

7. הוריד הכלילי השמאלי

8. העורק הכלילי השמאלי

9. שני ורידי הריאה השמאליים, ‏ ממולם הורידים הימניים (בלתי מסומנים)

10. אב העורקים עם שלשת העורקים היוצאים מהקשת

כיס הלב – pericardium

הלב נמצא בתוך נרתיק בצורת שק, הנקרא שק הלב או כיס הלב. הוא ‏ בנוי קרום המצופה מבפנים. היינו מצד הלב, שורת תאי אפיתל. הקרום הזה הוא המשכו הישר של האפיקרדיום. יוצא איפוא. שהלב עטוף שנל קרומים: האחד שהנהו מהודק הדק היטב אל הלב והשני המהוה לו כעין כיס. בין שני הקרומים האלה מצוי סדק ובו כמות מעטה של נסיוב המרטיב את הקרומים לבל יתחככו בשעת פעולת הלב.

כיון ששני הקרומים האלה הנם למעשה יריעה אחת, מבחינים בה שני עלים: העלה הקרבי – הוא ‏ האפיקרדיום והעלה הדפני – הוא הפריקרדיום. דוגמת היריעה הזאת נמצאת גם באיברי הנשימה ואיברי העכול. הן נקראות יריעות נסיוביות – tunica serosa.

פתחי הלב

ראינו שבין הפרוזדורים והחדרים ישנם פתחים שדרכם עומדים החללים האלה בקשר זה עם זה. בשולי הפתחים האלה תלויים לתוך החדרים כעין וילאות או מפרשים בצורת משולשים; שני מפרשים בפתח השמאלי ושלשה בפתח הימני, הם מהוים את מסתמי הלב – valvula. המסתם השמאלי נקרא המסתם הצניפי – v. mitralis והימני, שלש-פסיגי – v. tricuspidalis. הם סוגרים ברגעים ידועים את הפתחים. בשולי המסתמים נאחזים חוטים גידיים, היוצאים מעמודים שריריים הנזקפים מהכתלים לתוך חללי החדרים. בגלל צורתם נקראים הם השרירים הפטמיים – M. papillares (תמונה 46).

מראה פנים הלב

(חתך לרוחב הלב, נראית המחצית האחורית של הלב)

1. הפרוזרור השמאלי

2. המפרש התיכוני של המסתם הצניפי

3. השרירים הפטמיים של החדר השמאלי עם החוטים הגידיים

4. המחיצה שבין החדרים

5. שריר פטמי של חחדר הימני

6. חוטים גידיים של המסתם השלש-פסיגי

7. חתך דרך האלומה של מערכת הובלת הגרוי

8. מסתם הוריד החלול התחחון

פעולת הלב ומחזור הדם

הלב, בהיותו איבר שרירי, פועל ע“י זה שתאיו השריריים מתכוצים. תוצאת ההתכוצות הזאת היא הקצרות התאים השריריים וזה מביא ממילא להקטנת נפח חללי הלב. הדם החוזר מן הגוף נשפך דרך שני צנורות ורידיים גדולים – הורידים החלולים – לתוך הפרוזדור הימני. משהתמלא הפרוזדור הימני, מתכוצים דפנותיו וע”י זה מיצר חללו. הדם הנמצא בתוך הפרוזדור הימני נדחף לתוך החדר הימני. אין הדם יכול לחזור אל הורידים החלולים משום שפתחיהם מתכוצים יחד עם הפרוזדורים והם נסגרים מפני חזרת הדם אל הורידים והדם מוכרח לזרום כולו אך ורק לתוך החדר הימני. משהתמלא החדר הימני דפנותיו מתכוצים בו ברגע מתכוצים ומתקצרים גם העמודים השריריים שבהם נאחזים החוטים הגידיים. הללו נמתחים ומותחים ע“י כך גם את מפרשי המסתמים. הלחץ השורר כעת בתוך החדר מביא את המפרשים לידי הצמדות וע”י כך הם סוגרים את הפתח שבין החדר והפרוזדור. הדם שבחדר אינו יכול לחזור עוד אל הפרוזדור והוא מוצא מוצָא אחר דרך עורק הריאה – arteria pulmonalis (תמונות 44, 45) היוצא מך החדר הימני ופונה אל הריאות. בדרכו אל הריאות מתחלק העורק הזה לשני ענפים ראשיים, ענף לריאה השמאלית וענף לריאה הימנית. הענפים האלה חודרים לתוך הריאות ובהן מסתעפים ‏ הם למספר עצום של ענפים ההולכים וקטנים, ההולכים ודקים. הענפים הסופיים והדקים ביותר נמשכים ע“י נימי דם עורקיות העוברות אח”כ לנימי-דם ורידיות. הן קולטות את הדם המובא ע“י עורק הריאה ומתאחדות לצנורות דם ורידיים ההולכים וגדלים, עד אשר כל הדם שזרם לתוך הריאה ע”י העורק, חוזר אל הלב בדרך ורידים גדולים שנפתחים לתוך הפרוזדור השמאלי. אחרי שהפרוזדור הזה מתמלא, קירותיו מתכוצים באותו האופן ובאותו הזמן שמתכוץ גם הפרוזדור הימני והדם זורם לתוך החדר השמאלי. בהתמלא החדר השמאלי קירותיו מתכוצים, הפתח שבין הפרוזדור והחדר נסגר ע“י כך, כמו שראינו גם בחדר הימני, והדם נאלץ לצאת דרך העורק המוציא את הדם מן החדר השמאלי, הוא ראש העורקים או אב העורקים – artria aorta (תמונות 44, 45). דרך אב העורקים מגיע הדם לכל חלקי הגוף ע”י הענפים המרובים המסתעפים ממנו. מן העורקים עובר הדם אל הורידים ודרכם חוזר הדם מן הגוף אל הלב, אחרי שכל הורידים התאחדו לשני הורידים החלולים הנ"ל המחזירים את הדם אל הלב כפי שראינו לעיל.

מן האמור עד כה יוצא שמסילת הדם הכללית משמשת לשני מחזורים: המחזור שבין הלב לריאות הוא המחזור הקטן והמחזור שבין הלב לבין יתר חלקי הגוף הוא המחזור הגדול. כל מחזור יש לו שתי זרועות, הזרוע העורקית והזרוע הורידית.

קירות הפרוזדורים ‏הם דקים משום שהדרך, בה עובר הדם אחרי התכוצותם, היא קטנה ביותר – מן הפרוזדור עד החדר. קירות החדרים הם עבים יותר, מפני שהדרך, בה עובר הדם הנדחף מתוכם (או במלים אחרות, עמוד הנוזלים שהחדרים צריכים לדחוף), היא יותר ארוכה. ומכיון שמהחדר הימני יוצא הדם אל המחזור הקטן ומהחדר השמאלי הוא יוצא אל המחזור הגדול, ממילא מובן שקירות החדר השמאלי עבים יותר מאלה של החדר הימני (תמונה 46).

פעולת הלב נעשית לפי סדר זה: התכוצות הפרוזדורים, הפסקה קצרה מאד, התכוצות החדרים ורגע קט של מנוחת הלב¹². התכוצות דפני חללי הלב נקראת systola התרופפותם – diastole. בעת שהפרוזדורים מתכוצים נמצאים קירות החדרים במצב של רפיון כדי שיוכלו להתמלא דם. בעת שהחדרים מתכוצים מתרחבים הפרוזדורים למען קבל את הדם החוזר אליהם מן הריאות בפרוזדור השמאלי ומן הורידים ‏ החלולים בפרוזדור הימני. שני הפרוזדורים מתכוצים בבת אחת ושני החדרים מתכוצים בבת אחת. כמות הדם הנדחפת מהחדר בכל סיסטולה היא כדי 70 גרם בערך וכיון שכמות הדם של איש מבוגר היא בערך כדי 5 ליטר והדופק 80 פעם לדקה, אפשר להסיק מכאן שהדם הנזרק אל הגוף מהלב חוזר אליו במשך פחות מדקה.

מרכזי הלב: הגרויים המשפיעים על התאים השריריים של הלב נוצרים בתוך מרכזים עצביים הנמצאים ‏ בלב. המרכזים התוך-לבביים האלה הם משני סוגים: א) מרכזים הבנויים רק מיסודות עצביים, כגון גושים של תאים עצביים וחוטים‏ עצביים, המקשרים בין הגושים, ב) מרכזים הבנויים תאים שריריים מיוחדים, בעלי תכונות מיוחדות ומעורבים גם עם יסודות עצביים. כל המרכזים הללו נמצאים בפרוזדור הימני שממנו יוצאים הגרויים לפעולת הלב. אחד המרכזים מן הסוג האחרון נמצא במחיצה שבין הפרוזדורים סמוך לגבול שבין הפרוזדור והחדר הימני וממנו יוצא צרור של חוטים המתחלק, בהגיעו לגבול העליון של המחיצה שבין החדרים, לשתי אלומות: אלומה לימין ואלומה לשמאל. החוטים האלה הולכים לאורך המחיצה משני צדיה כמעט מתחת לאנדוקרדיום (תמונה 47) ואח"כ הם מתפזרים בתוך דפנות החדרים ובאים במגע עם תאי שרירי הלב. המערכת הזאת של המרכזים השריריים-העצביים עם צרורות החוטים היוצאים מהם נקראת: מערכת העברת הגרוי, (תמונה 46, 47).

מראה הפרוזדור והחדר הימניים

1. הוריד החלול העליון

2. האלומה של מערכת העברת הגרוי, היורדת לאורך המחיצה והמיועדת למחצית הימנית של הלב

3. אחד ממרכזי מערכת העברה של הגרוי בגבול שבין הפרוודור והחדר

4. פתח הוריד הכלילי של הלב, המחזיר את רובו של הדם המזין את כתלי הלב אל החדר הימני

5. הוריד החלול החחתון

מלבד המרכזים הנ"ל נמצאים עוד מרכזים חוץ-לבביים שמקומם בתוך מערכת העצבים המרכזית ובמערכת העצבים הסמפתית, שעליהן נדבר במקומן. כאן יש לציין, שהפעולה הקצובה המיוחדת של הלב. להתכוץ במספר פעמים מסוים ביחידת הזמן, תלויה במרכזי הלב הפנימיים, בעוד שהמרכזים החיצוניים יכולים להשפיע רק בכוון ההמרצה או ההאטה של תנועות הלב.

בדיקת הלב

אחרי פעולת הלב אפשר לעקב הן ע“י המשוש והן ע”י השמיעה. בשמניחים את היד על החזה באיזור פטמת השד מרגישים את הכאת קצה הלב – הלם חוד הלב. כמספר התכוצויות החדרים כן גם מספר ההכאות האלה. אם מניחים את האוזן על קיר החזה. בין גבולות הלב שתארנום לעיל, הננו שומעים שני קולות; אלה הם הקולות או הטונים של הלב: הטון הראשון והטון השני. הטון הראשון נוצר ע“י התכוצות שרירי החדרים וסגירת המסתמים שבין החדרים והפרוזדורים. הטון ה שני נוצר ע”י סגירת המסתמים בפתחי שני העורקים הגדולים היוצאים מן הלב (תמונה 48).

בפרוץ הדם מן החדרים לתוך העורקים, מתמלאים הללו פתאום ומתרחבים משהו. הודות לגמישות הקירות נלחץ הדם הממלא את הצנור, לשני הכוונים: אל ההיקף ואל הלב. אולם אין הדם יכול לחזור ולהכנס אל הלב מפני המסתמים המצויים בפתחי העורקים הגדולים. המסתמים הללו דמות כיסים להם והם מתמלאים דם, החוזר אל הלב, נצמדים זה אל זה וסוגרים ע"י כך את פתח הצנור (תמונה 48). בשעת התמלאותם מתמתחים המסתמים אגב יצירת צלצול – הוא הטון השני.

צנורות הדם

כפי שראינו נחלקים צנורות הדם, לפי כוון זרם הדם שבתוכם, לעורקים ולורידים. כתלי הצנורות בנויים 3 שכבות: השכבה הפנימית – intima, התיכונית – media והחיצונית – adventitia (תמונה 49).

מראה אב-העורקים מבפנים כשהוא פתוח

1. פתח העורק הכלילי השמאלי; מימינו פתח העורק הימני

2. אחד ממסתמי אב העורקים

3. המפרש השמאלי של המסתם המצנפתי

4. המפרש הימני של המסתם המצנפתי

הפנימית בנויה קרום דק של רקמה חבורית, ‏ המצופה מבפנים שורה אחת של תאי אנדותל. הצפוי הזה משווה לשטח הפנימי של הצנור את המראה החלק שלו, שהוא אחד הגורמים החשובים במניעת קרישת הדם בתוך הצנור. ואם חלקות פנים הצנור פגומה, נקרש הדם בתוך הצנור ומתהוה ע"י כך, כפי שראינו, פקק הסותם את חלל הצנור.

התיכונה שונה בבנינה בעורק ובוריד. בעוד שבעורק נמצאים בשכבה הזאת חוטים גמישים במדה רבה, אין הללו נמצאים בוריד אלא במדה מעטה מאד. מלבד זה דקה השכבה הזאת בוריד יותר מאשר בעורק. מלבד חוטים גמישים נמצאים כאן, גם בעורקים וגם בורידים, ‏ תאי-שרירים חלקים. הם יותר מרובים בעורקים בעלי גודל בינוני וקטן מאשר בעורקים הגדולים. ואשר לורידים אין הבדל נכר מבחינת תאי השרירים בין הורידים הגדולים והקטנים.

חתך דרך עורק ושני ורידים

1. עין הצנור (עורק)

2. השכבה הפנימית

3. השכבה התיכונה

4. " החיצונית (המחברת)

5. חתך דרך הוריד

ההבדל בכמות החוטים הגמישים שבין עורק לוריד מתבטא בזה שחללו של העורק (או כפי שנקרא להלן כל חלל של צנור – עין העורק) נשאר תמיד פתוח בגלל גמישותו של הכותל אף אם אין בצנור כל תוכן, ואילו עין הורידים נסגרת כשהוריד נשאר ריק מתוכנו, משום שכתליו נצמדים זה אל זה.

לורידים יש גם מסתמים במקומות קצובים; המסתמים האלה יש להם צורת כיסים הפתוחים כלפי הלב ובהתמלאותם הם סוגרים את עין הוריד (תמונה 49a). ע"י כך אין הדם יכול לזרום אחורנית.

החיצונית בנויה בכל צנורות הדם רקמה חבורית רכה והיא משמשת לחבור הצנור אל סביבתו.

נימי הדם

הסעיפים הזעירים ביותר של צנורות הדם שעבים הוא כדי חוט השערה – מכאן שמם

מראה וריד פתוח (השטח הפנימי)

רואים את הפתחים של ענפים קטנים היוצאים מהוריד ואת מסתמי הוריד

הלועזי – capillares – ואף פחות מזה – נקראים נימי דם. כתלי הנימים דקים מאד והנימים הזעירות ביותר חסרות את השכבה התיכונה והחיצונית והן בנויות רק שכבה אחת של תאי צפוי אנדותלי. הנימים הגדולות יותר בנויות מפנימית וחיצונית, אבל חסרות את התיכונה. נימי הדם דרכן ליצור מקלעות גדולות השרויות בתוך הרקמה שאותה הן מזינות דם.

העורקים הגדולים

עורק הריאה (תמנות 44, 45): בו זורם הדם היוצא מן החדר הימני אל הריאות, היינו דם שטרם קלט לקרבו את החמצן המובא אל הגוף דרך הריאות. את חלוקת עורק הריאה והסתעפותו למדנו כבר בעמוד 72. על דבר יחסם של נימי העורק אל הריאה נדבר בפרק כלי הנשימה.

אב העורקים (תמונות 44,45,50). אחרי צאתו מן הלב עולה אב העורקים אל החלק העליון של החזה ובמרחק מה מהלב הוא מתכופף לאחור ולשמאל ומגיע בדרך זו על יד עמוד השדרה. מכאן הוא יורד לאורך עמוד השדרה ומגיע אל הסרעפת. הוא ממשיך את דרכו אחרי עברו דרך סדק שבין הסרעפת ובין עמוד השדרה אל חלל הבטן. הקטע הקמור של אב העורקים נקרא קשת אב העורקים arcus aortae (תמונות 44,45,50), הקטע מן הלב עד הקשת נקרא אב העורקים העולה, הקטע אחרי הקשת, אב העורקים היורד והקטע שבבטן, אב העורקים הבטני.

ענפי אב העורקים

עורקי הלב: כבר על ידי פתח אב העורקים יוצאים מתוכו שני ענפים המקיפים את הלב בגבול שבין הפרוזדורים והחדרים; משום כך הם נקראים העורקים הכליליים – arteria coronaria (תמונות 44,45,48) מכאן הם שולחים את ענפיהם לאורך הלב ומהם מתפזרים הענפים העורקיים של הלב לכל חלקיו. הם מזינים את הלב.

עורקי הגוף: מן הקשת יוצאים 3 עורקים גדולים: (תמונות 44, 45, 50) הראשון מימין נקרא העורק עלום השם – arteria anonyma, השני: עורק הראש המשותף השמאלי –arteria carotis communis sinistra והשלישי: העורק התת-בריחי השמאלי – arteria subclavia sinistra (תמונה 50). העורק עלום השם נחלק במרחק קטן מאב העורקים לשני ענפים גדולים: האחד הוא עורק הראש המשותף הימני – arteria carotis communis dextra והשני העורק התת-בריחי הימני –arteria subclavia dextra (תמונה 50).

כלי הדם של החזה ושל הבטן

רואים שקשת העורקים היא רכובה על הסמפון השמאלי

1. העורק החוליתי

2. עורק הראש השמאלי המשותף

3., 4. העורק התת-בריחי השמאלי

5. קשת אב העורקים

6. ההעורקי הסמפון השמאלי

7. אב העורקים היורד של החזה

8. עורק הקרבים העליונים

9. הסרעפת

10. עורק המעים העליון

11. אב העורקים של הבטן

12. עורק המעים התחתון

13. עורק הכסלים המשותף הימני

14. עורק העצה התיכון

15. צנור השתן הימני

16. עורק האשכים הימני

17. הכליה הימנית

18. עורק הכליה

19. יתרת הכליה הימנית.

20. ענף עורקי לסרעפת

21. עורק בין צלעי

22. הסמפון הימני

23. אב העורקים העולה של החזה

24. העורק עלום-השם

25. העורק התת-בריחי.

26. עורק הראש המשותף הימני

עורק הראש המשותף פונה אל הצואר ובהגיעו לגובה הגרון הוא נחלק לשני ענפים: עורק הראש הפנימי – arteria carotis interna (תמונות 50, 51) ועורק הראש החיצוני – arteria carotis externa. בעוד שהחיצוני מסתעף לענפים וענפי-ענפים (תמונה 51)¹³ המתפזרים לכל חלקי הצואר והפנים: הפה, האף, עצמות הפנים ועצמות הגולגולת ואל קרומי המוח, ‏ממשיך עורק הראש הפנימי את דרכו בכוון אל הגולגולת, מבלי

עורקי הראש (סכימה)

1. עורק קרומי המוח התיכון

2. עורק העין (art. ophtalmica)

3. עורק הראש הפנימי

4. העורק הפנימי של הלסת‏ העליונה

5. עורק השפה העליונה

6. עורק מכתשי השנים העליונים

7. עורק השפה התחתונה

8. עורק מכתשי השנים התחחונים

9. עורק הלסת החיצון

10. עורק תת סנטרי

11. עורק תת לשוני

12. עורק הגרון העליון

13. עורק התריס העליון

14. עורק עלום-השם

15. עורק הראש המשותף

16. העורק החוליתי

17. עורק הראש הפנימי

18. עורק הראש החיצון

19. עורק העורף

20. עורק האוזן האחורי

21. עורק הצדע העליון

להוציא מקרבו שום ענפים. אחרי שהגיע לבסיס הגולגולת, היינו לבסיס עצם הסלע הוא חודר אל תעלת העורק הכרויה בתוך הסלע (תמונה 52) ומכאן הוא נכנס לתוך הגולגולת דרך פתח התעלה שבקצה הסלע. בתוך הגולגולת מסתעף עורק הראש לשני ענפים: ענף לעין art. ophtalmica (תמונה 52) ענף למוח. עורק המוח מתחלק אף הוא לשני ענפים: עורק המוח הקדמי – arteria cerebri anterior ועורק המוח התיכון – arteria cerebri media (תמונה 53). מן עורק העין. המסתעף לכל אברי העין יוצא ענף אחד חשוב מאד, החודר לתוך עצב הראיה ומסתעף אח"כ ברשתית העין; הוא נקרא משום כך עורק הרשתית המרכזי art. Centralis retinae, הוא מזין את החלק העקרי של העין, היינו, את אותו החלק המקבל את רשמי האור.

את עורקי הראש המשותפים אפשר למשש משני צדי הגרון, כשהם מכוסים בחלקם ע"י השריר המַפנה את הראש.

עורק הראש הפנימי ביחסו אל הסלע

1. עורק בלוטת הדמעות (ענף של עורק העין)

2. עורק העין (ממעל לו תאי עצם הכברה)

3. עורק הראש בתעלה שבסלע

עורקי הגפים העליונים

העורק התת-בריחי השמאלי יוצא מאב העורקים והימני מהעורק עלום השם. הם פונים אל עצם הבריח; הם עוברים מאחורי העצם הזאת ומעל לצלע הראשונה ומגיעים ע"י כך אל בית השחי. כאן נקרא הצנור עורק בית השחי – art. axilaris

בדרכו עד בית השחי מספק העורק התת-בריחי ענפים לשרירי הצואר, החזה ולעור. מלבד הענפים האלה יוצא מהעורק התת-בריחי ענף – העורק החוליתי – art. Vertebralis (תמונות 50, 51), העובר דרך החורים שבזיזים הצדדיים של חוליות הצואר ועולה עד החור הגדול שבעצם העורף; דרכו הוא נכנס אל תוך הגולגולת. שני העורקים החוליתיים מתאחדים בתוך הגולגולת לצנור אחד, אשר משרך את דרכו על גבי העצם הבסיסית של הגולגולת ומכאן גם שמו: העורק הבסיסי – art. basilaris (תמונה 53). העורק הזה שולח את ענפיו לחלק האחורי של המוח הגדול – עורק המוח האחורי – art. Cerebri posterior, אל המוח הקטן ואל המוח המָאֳרך.

בין עורקי המוח שמשני הצדדים ובין העורקים היוצאים מהקַרוטיס ואלה היוצאים מהעורק הבסיסי קימים צנורות דם מקשרים המאפשרים את הזנת חלקי המוח השונים גם במקרה שאחד הצנורות נסתם וע“י זה נוצרת הסכנה שאותו חלק המוח הניזון ע”י הענף הסתום ינזק נזק קשה לרגלי אי-הספקת דם. במקרה כזה מובא הדם אל החלק הנגוע ע"י הצנור המקשר¹⁴.

עורק בית השחי עובר לאורך חלל בית השחי. מן העורק הזה יוצאים כמה ענפים אל האברים של בית השחי, היינו: פרק הכתף, השרירים והעור. העורק ממשיך

בסיס המוח ועורקיו

1.,.3 עורק המוח הקדמי

2. הזרוע המחברת הקדמית

4. עורק הראש הפנימי

5. הזרוע המחברת האחורית

6. עורק המוח האחורי

7. ענפים אל הגשר

8. העורק החוליתי

9. עורק המוח הקטן האחורי

10. עורק המוח הקטן הקדמי התחתון

11. העורק הבסיסי

12. עורק המוח הקטן העליון

אח"כ את דרכו לאורך הזרוע וכאן הוא נקרא עורק הזרוע – arteria brachialis (תמונה 54).

העורק הזה מזין את עצם הזרוע, את השרירים והעור המכסים את השטח הכפי של עצם הזרוע. מהעורק יוצא ענף גדול הפונה אל השטח הגבי ומזין שם את השרירים והעור. בהגיעו אל המרפק נחלק עורק הזרוע לשני ענפים סופיים: העורק הזַנדי – art. Ulnaris והחִשורי – art radialis. העורקים האלה משתרעים לשני צדי האמה כל אחד ע“י העצם המתאימה לו. הם מזינים את אברי האמה. בעוד שהעורק הזנדי הוא מכוסה ע”י שרירים כמעט בכל ארכו, אין העורק החשורי מכוסה אלא בחלקו המקֹרב. בחלקו המרוחק מחרחקים השרירים זה מזה וע"י כך מכוסה העורק כאן רק בעור. על כן אפשר למשש במקום הזה את הדופק – הוא המקום שבו ממששים כרגיל את הדופק, היינו בחלק של האמה שמעל לתל האגודל.

בהגיע העורק הזנדי אל הכף, סובב הוא אל צד האגודל ומהעורק החשורי יוצא ענף הפונה אל העורק הזנדי. שני העורקים האלה נפגשים ויוצרים קשת לרוחב כף היד; היא הקשת השטחית של כף היד (תמונה 55), אשר ממנה יוצאים צנורות המשתרעים בין גלילי כף היד. בהגיעם אל שרשי האצבעות מתחלק כל אחד לשני ענפים סופיים: ענף לצד אחד של האצבע וענף לצד אחר.

מלבד הקשת הנ“ל ישנה עוד קשת שנוצרת אף היא ע”י פגישת שני העורקים

עורקי הזרוע והאמה

1. ראש הכופף השטחי של האצבעות.

2., 6. העורק הזנדי

3. העורק התיכון המשותף (עובר מעל לקרום שבין העצמות)

4. העורק התיכון הכפי של האמה

5. הכופף העמוק של האצבעות

6. העורק הזנדי בעברו אל היד

7. השריר הסובב המרובע

8. כופף הגדול הארוך

9. העורק החשורי

10. השריר הסובב העגול (בקצה הצמדותו)

11. הקרום שבין העצמות

12. העורק התיכון הגבי

13. גיד הדו-ראשי

14. עורק הזרוע

עורקי כף היד

(נראים שרירי התלים של האגודל ושל הזרת וגידי האצבעות של הכופפים

1. העורק הזנדי

2. קשת כף היד השטחית

3. אחד הענפים היוצאים מהקשת

4. העורק שבצד האצבע

5. ענף העורק החשורי הפונה אל קשת הכף (בחלקו הוא עובר דרך השריר המצד הקצר של האגודל

הראשיים של האמה. הקשת הזאת היא הקשת העמוקה של כף היד וגם ממנה יוצאים ענפים אל האצבעות.

העורק החשורי פונה בחלקו הסופי בצורת קשת אל גב היד ומהקשת הזאת יוצאים העורקים הגביים של האצבעות.

בהגיעם אל קצות האצבעות מתפצלים עורקי האצבעות למספר גדול של צנורות דם דקים הקשורים זה בזה והמהווים ע"י זה רשתות סמיכות של צנורות ונימי-דם.

מהעורק הזנדי יוצא, במקום התחלתו, עוד ענף המתחלק לשנים: האחד, קדמי, יורד לאורך השטח הכפי של האמה והשני, אחורי, עובר אל השטח הגבי של האמה ויורד לארכה עד גב כף היד.

עורקי החזה

מלבד הענפים הגדולים הנ"ל היוצאים מאב. העורקים, יוצאים עוד מחלקו החזי, היורד, צנורות יותר קטנים המזינים את אברי החזה, כגון את הסמפונות. את הושט, את כיס הלב, את עמוד השדרה ואת קירות בית החזה, היינו – את הצלעות, השרירים והעור. הצנורות האחרונים משרכים את דרכם ברֶוַח הבין-צלעי בתוך חריץ שבשולים התחתונים של הצלעות. על כן נקראים הצנורות האלה העורקים שבין הצלעות –art. intercostales (תמונה 50). בחלק הקדמי של החזה נפגשים הצנורות מצד אחד עם אלה של הצד שכנגד. גם הסרעפת מקבלת את עורקיה מאב העורקים החזי היורד.

עורקי הבטן

לאחרי שאב העורקים חדר אל הלל הבטן, הוא ממשיך לרדת לאורך עמוד השדרה. כאן הוא נשען על השטח הקדמי של העמוד. בהגיעו בגובה החוליה המתנית הרביעית הוא נחלק לשני גזעים עורקיים גדולים הנקראים העורקים הכסליים המשותפים – arteria iliaca communis (תמונות 50, 51). אולם מלבד הגזעים האלה יורד מהחלק הסופי והתחתון של אב העורקים צנור צר הממשיך את כיוון האַאורטה למטה על פני עצם העצה. הצנור הזה נחשב להלכה לקטע הסופי של ראש העורקים, הוא נקרא עורק עצם העצה התיכון והוא מזין את החלקים שבסביבתו.

מאב העורקים שבבטן, היינו מהקטע שמתחת לסרעפת עד התפצלותו לשני הגזעים הכסליים יוצאים ענפים רבים זוגיים ובלתי זוגיים המיועדים בעיקר לאברי הבטן. הענפים האלה הם:

א) עורק הבטן – arteria coeliaca )תמונה 50). ממנו יוצאים 3 ענפים גדולים: עורק הקיבה השמאלי – art. gastrica sin., עורק הטחול – art. lienatisועורק הכבד – art. hepatica. ענפי העורקים האלה מזינים את כל הקרבים שבחלק העליון של חלל הבטן, היינו את הקיבה, את הכבד, את הטחול, את הלבלב, ואת התריסריון.

ב) עורק המעים העליון – art. mesenterica superior (תמונות 50, 56) מסתעף למספר עצום של ענפים המיועדים להדורים הרבים של המעי הדק ולחלק גדול של המעי הגס (המעי העור, התוספתן, המעי הגס העולה והמעי הגס הרחבי). הענפים האלה משרכים את דרכם בתוך המֶזֶנְטֶריום והם מהווים רשתות מרובות עד מאד. יוצא שעורק המעים העליון מזין כמעט את כל המעי הדק וחלק הגון של המעי הגס.

עורק המעים העליון והוריד המקביל על ענפיהם

1. המעי הגס הרחבי עם אחד הסרטים

2. עורק המעים העליון

3. עורק המעי הגס היורד

4. עורקי המעי הריק

5. המעי הריק

6. המעי העקום

7. עורקי המעי הגס העולה

8. המעי הגס העולה עם אחד הסרטים

9. עורק המעי העקום

10. התריסריון

11. וריד המעים העליון

12. עורק המעי הגס הרחבי

ג) עורק המעים התחתון ‎– art. Mesenterica inferior )תמונה 50). ענפי העורק הזה מזינים את המעי הגס היורד, את המעי העקֹל והמעי הישר. ענף העורק המיועד לחלק המעי האחרון נקרא עורק הטחורים העליון – art. Haemorrhoidalis superior. בין ענפי עורק המעים העליון והתחתון ישנם קשרים מרובים, שמאפשרים את הזנת המעים גם במקרה שחלק אחד של הצנורות סתום באיזה מקום. אלמלא הקשרים האלה היה נשאר החלק הניזון ע"י הצנור הסתום חסר דם.

ענפי אב העורקים הבטני המתוארים לעיל הם כֻלם בלתי זוגיים. הענפים דלקמן הם זוגיים:

עורק יתרת הכליות – art. suprarenalis ועורק הכליות – art. Renalis (תמונה 50) מזינים, כפי ששמם מעיד, את האיברים הללו: את יתרת הכליות ואת הכליה.

עורק האשכים – art. spermatica (תמונה 50) או אצל האשה עורק השחלות – art. ovarica מזינים את בלוטות המין. הם עורקים דקים וארוכים, היורדים מחלל הבטן אל השחלות הנמצאות בתוך האגן, או אל האשכים הנמצאים בתוך שק האשכים.

הענפים הסופיים של אב העורקים הם, כפי שראינו, שני העורקים הכסליים המשותפים: הימני והשמאלי. במרחק מה ממקום מוצאם הם נחלקים כל אחד לשני צנורות (תמונה 57), האחד חיצוני – העורק הכסלי החיצוני ‏והשני, העורק הכסלי הפנימי או היפוגסטריקה – art. Hypogastrica.

עורקי הכסל ומקלעת

העצה

1. עורק העצה הצדדי

2. עורק העצה התיכון

3. עורק העכוז התחתון (לשרירי העכוז ושל השטח האחורי של הירך)

4. עצב השת

5. עורק המבושים הפנימי

6. עורק החור הסתום

7. עורק הכסל החיצוני

8. עורק הכסל המשותף

9. עורק הכסל הפנימי – art. Hypogastrica

העורק האחרון מתפצל כמעט מיד לאחר צאתו מהגזע המשותף למספר גדול של ענפים המיועדים לאברי האגן ולשרירי האגן הפנימיים והחיצוניים. כן מזין העורק הזה את כיס השתן, את החלק הסופי של המעי הישר¹⁵ ואת אברי המין של האשה או של הגבר, מלבד השחלה והאשכים המקבלים את עורקיהם ישר מאב העורקים, כפי שראינו לעיל.

עורקי הגפים התחתונים

העורק הכסלי החיצוני – art. Iliaca externa עובר מאחורי הרצועה של פופרט ויורד אל הגף התחתון. באיזור הירך הוא נקרא עורק הירך – art. femoralis (תמונה 58).

בחלק המקורב של הירך הוא נמצא באמצע הגף. כאן יוצא ממנו ענף חשוב‏ – עורק הירך המעמיק – art. femoralis profunda, המעמיק אל הצד האחורי של הירך ומזין את השרירים ואת העור של הירך.

ברדתו אל הברך הולך עורק הירך ומתקרב אל הצד הפנימי של הירך. בשליש המרוחק של הירך הוא לופת את עצם הירך ופונה אל שטחה האחורי, ע"י כך נכנס העורק אל המשקע האחורי של הברך ונקרא כאן עורק משקע הברך – art. poplitea (תמונה 59). (על יחסו של עורק הירך אל שריר החיָטים דברנו בפרק השרירים). עורק הירך מזין את החלק הקדמי והפנימי של הירך.

עורק הירך וענפיו

1. עורק הירך בצאתו מאחורי רצועת המפשעה

2., 7. עורק הירך המעמיק וענפיו

3., 4. ענפים אל הברך

5. רשת עורקים המיועדים לאיזור הברך

6. שרירי ארבעת הראשים

עורקי משקע הברך

ושל השטח האחורי של השוק

1. השריר הדויראשי של הירך שבחלקו הוא חתוך

2, 4, 5, 19, 21. ענפים אל הברך

4., 20. ראשי שריר התאומים

6. מוצא שריר הסוליה

7. עצם הקנה הקטן

8. עורק הקנה הקטן

9. השריר הארוך של הקנה הקטן

10. הכופף הארוך של הבוהן הגדולה

11. רשת עורקים של איזור העקב

12. עורק הקרסול הפנימי

13. הכופף הארוך של אצבעות הרגל

14. שריר הקנה הגדול

15. עורק הקנה הגדול האחורי

16., 18. עורק משקע הברך

17. עורק הקנה הגדול הקדמי

22. השריר המקרב הגדול

23. לולאה בין גיד המקרב הגדול ועצם הירך דרכה עובר עורק הירך ונכנס אל משקע הברך

עורק משקע הברך חוצה את המשקע הזה (שיש לו צורה של מעוין) לארכו ומזין את האיברים הנמצאים סביבו, וכמובן גם את פרק הברך. בהגיעו אל השוק מתפצל עורק המשקע לשני ענפים גדולים סופיים (תמונה 59): עורק הקנה הגדול הקדמי – art. tibialis anterior (תמונות 59, 60) ועורק הקנה הגדול האחורי – art. tibialis posterior (תמונה 59). האחרון הוא הגדול מבין שניהם.

עורקי גב הרגל ושרירי אצבעות הרגל

1. עורק הקנה הקדמי

2. רצועה רחבית בקצה המרוחק של השוק

3. גיד הפושט של הבוהן הגדולה

4. עורק גב הרגל

5., 6. העורקים שבין גלילי כף הרגל

7. העורקים שבצדי האצבעות

8. פושט האצבעות הקצר

9. רשת עורקים של הקרסול הצדדי

עורק הקנה הגדול הקדמי יורד לאורך הקנה הגדול בקרבת העצם הזאת ועל פני הקרום הבין-עצמי של השוק. הוא מזין את החלק הקדמי של השוק. בהגיעו אל גב הרגל הוא עובר על גבי עצמות שורש הרגל ונקרא כאן עורק גב הרגל – arteria dorsalis pedis (תמונה 60). מכיון שהעורק מונח כאן כמעט על העצמות והוא מכוסה רק עור אפשר למששו בנקל ובאפשרות זו משתמשים הרופאים והאחיות לעתים קרובות למשוש הדופק. העורק מתפצל אח"כ לכמה ענפים היורדים בין גלילי כף הרגל ולאורך האצבעות של הרגל.

עורק הקנה האחורי יורד לאורך השוק בשטחו האחורי ופונה אל כף הרגל. לפני הגיעו אליה הוא עובר מאחורי הקרסול הפנימי ובמקום הזה אפשר בדרך כלל למשש את דפק העורק הזה כשם שאפשר למשש את הדפק בעורק הרַדִיַליס שבאמה. בכף הרגל מתפצל העורק לשני ענפים, אחד פנימי ואחד חיצוני. החיצוני מהוה כעין קשת, אשר ממנה יוצאים עורקים אל בין גלילי כף הרגל ואל האצבעות, כדוגמת כלי הדם שבכף היד.

משני עורקי השוק יוצאים ענפים אל איזור הקנה הקטן של השוק. ענף חשוב הוא: עורק הקנה הקטן – art. peronea (תמונה 59) היוצא מעורק הקנה הגדול והאחורי ומזין את העצם, את השרירים והעור של איזור הקנה הקטן.

כשם שמצאנו דמיון בין מבנה העצמות והשרירים של הגפים העליונים והתחתונים, כן יש למצא דמיון גם בין עורקי הגפים העליונים והתחתונים. עורק הכסל החיצוני מקביל לעורק התת-בריחי, עורק הירך לעורק הזרוע, עורקי השוק לעורקי האמה. מקום שם עובר עורק השוק האחורי מאחורי הקרסול הפנימי, מקביל למקום בו עובר העורק הרדילי בחלק המרוחק של האמה. גם בחלוקת העורקים שבכף הרגל ושבכף היד קימת התאמה גמורה.

הורידים

בדרך כלל מלוים הורידים את העורקים ע“י כך שעל יד כל עורק נמצא וריד או שני ורידים.‏ העורקים הגדולים מלווים וריד אחד ואילו העורקים הבינוניים והקטנים מלווים שני ורידים הערוכים משני צדי העורק. עורקי הראש, התת-בריחיים, הכסליים ועורקי הבטן הגדולים, עורק הירך ועורק משקע הברך הנם מלווים רק וריד אחד. הוריד המלוה נקרא על שם העורק, למשל, הוריד התת-בריחי – vena subclavia, הוריד הכסלי – vena iliaca וריד הירך – vena femoralis וריד משקע הירך – vena poplitea וכו'. אולם הוריד המלוה את העורק הראש, נקרא וריד העול – vena jugularis; וכמו שישנם שני עורקים הפונים אל הראש: העורק הפנימי המזין את המוח והעורק החיצוני המזין את הצואר, את הפנים ואת הגולגולת, כן ישנם גם שני ורידים המחזירים את הדם מן הראש ומן הצואר ונקראים ורידי העול הפנימי והחיצוני (תמונה 62). איזור הקליטה של וריד העול החיצוני קטן מאיזור ההספקה של עורק הראש החיצון. מכאן שרוב הדם שנשלח לאיברי הראש ע”י שני עורקיו חוזר ברובו דרך וריד העול הפנימי ומעוטו דרך וריד העול החיצוני.

כפי שראינו זורם הדם בורידים בכוון אל הלב, הוה אומר שהורידים קולטים את הדם החוזר מן ההיקף שלשם הובא בדרך העורקים, כדי להחזיר אותו אל הלב. מסילת הורידים מתחילה על ידי נימי הורידים המתאחדות לצנורות ההולכים וגדלים עד אשר כל הדם של המחזור הגדול, החוזר אל הלב, מתאסף בשני ורידים רחבים הנקראים הורידים החלולים. האחד קולט את הדם של החלק העליון של הגוף. היינו מהראש, הצואר והגפים העליונים, ונקרא הוריד החלול העליון – vena cava superior (תמונות 44, 45, 61) והשני מאסף את הדם של החלק התחתון של הגוף, היינו של הגפים התחתונים, של האגן וקרביו ושל קרבי הבטן ונקרא הוריד החלול התחתון – vena cava inferior. ורידי החזה מתאחדים בצד ימין לוריד הלא זוגי – vena azygos ובשמאל לוריד חצי הלא זוגי – vena hemi azygos. הם נמצאים משני צדי עמוד השדרה.

הוריד החלול העליון מתהוה באופן כזה: וריד העול הפנימי מתאחד עם הוריד התת-בריחי לגזע ורידי גדול הנקרא הוריד עלום השם¹⁶.‏ (ורידי העול החיצוניים מערים את תכנם לתוך הורידים הבריחיים, או לעתים יותר רחוקות לתוך ורידי העול הפנימיים). וכן

(סכימה)

הוריד החלול העליון והתחתון ‏וענפיהם וביב החזה של הלימפה

1. הוריד החצי לא-זוגי

2. ברכת הלימפה

3. וריד הכסל החיצוני מימין

4. וריד הכסל הפנימי

5. ענף של וריד הכסל המחבר את מחזור הוריד החלול התחתון עם זה של הוריד החלול העליון

6. וריד העצה התיכון

7. וריד הכסל המשותף

8. וריד האשך הימני

9. וריד הכליה

10. הוריד הלא-זוגי

11. הוריד החלול התחתון

12. וריד הזרוע

13. vena basilica

14. vena cephalica

15. הוריד החלול העליון

16. וריד בית השחי

17. וריד עלום-השם הימני

18. הוריד התת-בריחי הימני

19. וריד עלום-השם השמאלי

20. וריד העול הפנימי הימני

21. וריד העול החיצוני

יש וריד עלום-השם ימני ושמאלי – vena anonyma sinistra; vena anonyma dextra.

שני גזעי הורידים הגדולים האלה מתאחדים לצנור אחד – הוא הוריד החלול העליון.

נתוח הגולגולת, ורידי העול וענפיהם

1. וריד העין

2. הגת הספוגית

3. וריד הפנים הקדמי

4. וריד העול החיצוני

5. וריד העול הפנימי

6. וריד הפנים האחורי (מקביל לעורק הרקה)

7. בולבוס וריד העול

8. הגת העקולה

9. הוריד העורפי

10. הגת הרחבית

11. הגת הישרה

12. הגת החצית העליונה

13. הגת החצית התחתונה

הוריד עלום-השם השמאלי הוא ארוך מהימני, משום שעליו לעבור מחצי הגוף השמאלי אל חצי הגוף הימני, כדי להתחבר עם חברו שבצד ימין ליצירת הוריד החלול.

הוריד החלול התחתון מתהוה ע“י כך שהדם החוזר מהגפים התחתונים ומהאגן מתאסף בשני הורידים הכסליים המשותפים ואלה השנים מתאחדים אח”כ לגזע אחד – הוא הוריד החלול התחתון. הוא נמצא לאורך עמוד השדרה בצדו הימני ועולה, החל מהמתנים, אל חלל החזה ונכנס לתוכו אחרי שיעבור דרך הסרעפת, מקום שם נמצא נקב מיוחד למעברו (תמונה 40). בהגיעו לתוך החזה הוא פונה אל הלב ומערה את תוכנו לתוך הפרוזדור הימני, משהוא מתחת למקום משפכו של הוריד החלול העליון.

אולם הוריד החלול התחתון קולט גם את הדם החוזר מקרבי הבטן: הדם החוזר מהקיבה, מהמעי הדק והגס (מלבד החלק היותר מרוחק שלו), מהטחול ומהלבלב זורם בורידים המיוחדים לאיברים האלה. כל הורידים האלה פונים אל הכבד ובמרחק מה ממנו הם מתאחדים לוריד רחב, הנקרא וריד השער – vena portae (תמונה ‏ 86). הוריד הזה מתפצל לשני ענפים המיוחדים לשתי אונות הכבד. הם חודרים לתוך הכבד ומסתעפים בו לענפים ולענפי ענפים עד אשר הם מגיעים לנימים ורידיות. הללו מתאחדות אח“כ לענפים הגדלים והולכים ‏ עד אשר התאסף כל הדם שעבר דרך הכבד לשני ורידים, המוציאים את הדם מן הכבד והנקראים ורידי הכבד – הימני והשמאלי – vena hepatica. ורידי הכבד מערים את תכנם לתוך הוריד החלול וע”י כך חוזר גם דם הקרבים אל הלב אחרי שעבר דרך הכבד. כאן יש סדור מפליא בשטת הורידים שאין למצוא את דוגמתו בשום מקום אחר בגוף, היינו, וריד גדול (וריד השער) מתפצל לורידים ‏ קטנים ‏ונימי ורידים שמתאחדים אח“כ לורידים ההולכים הלך וגדל, עד אשר מהוים שוב ורידים גדולים ביותר. סדור מפליא דומה לזה, אבל בהסתעפות העורקים, נמצא בכליה (ראה הפרק הזה). ע”ד ורידי הכבד עוד ידובר בפרק הכבד¹⁷.

הגתות

(תמונה 62)

בנין מיוחד יש לצנורות הורידיים הגדולים המחזירים את הדם מן הגולגולת. הדם חוזר מן המוח ע“י מספר גדול של ורידים בעלי גודל בינוני וקטן. הורידים האלה נמצאים או במוח גופא או בקרומים המכסים את המוח. בעזבו את הצנורות שבמוח או שבקרומי המוח עובר הדם לתוך צנורות, שמבנם שונה במקצת ממבנם של הורידים. הצנורות האלה צורת תעלה להם המוגדרת ע”י דפנות בנויים מֵעֲלֵה הקרום הקשה של המוח. צנור ורידי כזה נקרא גת – sinus. בדפנותיהן של הגתות האלה אין תאי שרירים חלקים ואף לא חוטים גמישים. מבפנים הם מצופים שכבה אחת של אנדותל. הגתות הנן מכונסות בחלקן בתוך חריצים הכרוים בעצמות הגולגולת. את החריצים האלה אפשר לראות כשמתבוננים לשטח הגולגולת הפנימי.

גת אחת ההולכת ורחבה מלפנים לאחור לאורך תפר החץ היא הגת החצית – sinus sagittalis. בהגיעה אל עצם העורף היא פוגשת בשחי גתות הפונות אחת לצד ימין והשניה לצר שמאל. בגלל מהלכן המאוזן הן נקראות הגתות הרָחְבִיות – sinus transversus. מקום פגישת הגת החצית עם שתי הגתות הרחביות נקרא מקוה הגתות – confluens sinuum. בשלד הגולגולת מסומך המקוה ע“י גומה רחבה ועמוקה המצויה בבליטת העורף הפנימית. הגתות הרחביות פונות מאחור לפנים ובהגיען ע”י השטח האחורי של סלע עצם הצדע הן מתכופפות למטה. החלק היורד של הגת נקרא הגת העקולה sinus sigmoideus –, משום צורתה המפותלת. בהגיעה אל בסיס הגולגולת פונה הגת העקולה אל הנקב הנמצא בין הסלע ובין עצם העורף. במקום הזה עוברת הגת אל וריד העול שהוא ההמשך הישר של הגת. החלק שבתוך הגולגולת הוא גת, החלק שמחוץ לגולגולת הוא וריד.

הגתות הנזכרות כאן הן הגדולות מבין כולן. מלבד אלה ישנן עוד כמה גתות קטנות יותר. הרוב הגדול ביותר של הדם הזורם בתוך הגתות נקלט באמצעות הגתות העקולות לתוך ורידי העול. חלק קטן יותר מגיע בדרכים אחרים אל ורידי העול.

מהצד המעשי הסינוס העקול הוא החשוב ביותר מבין כלם, הודות לקרבתו אל הזיז הפטמתי. קורה לעתים שדלקת האוזן התיכונה ‏מתפשטת אל הגת הזאת ואז נקרש הדם שבתוכה והופך מוגלה. למיותר הוא להטעים שסבוך כזה כתוצאה מדלקת האוזן התיכונה הוא רציני עד מאד, היות ומעוררי המוגלה יכולים להציף בלי כל עכוב את זרם הדם הכללי.

ורידי העור

מלבד הורידים המלווים את העורקים ישנם ורידים שאין על ידם עורקים, כגון ורידי העור. מבין הורידים האלה יש לציין את ורידי העור של הגפים העליונים והתחתונים. באמה מתאחדים הורידים המחזירים את הדם שבעור היד והאמה לשנים-שלשה צנורות יותר גדולים, הממשיכים את דרכם למעלה. באיזור המרפק ישנן כמה זרועות המקשרות וריד אחד למשנהו (תמונה 63), שחשיבות מעשית רבה נודעת להן. את הורידים האלה

ורידי העור של האמה והמרפק (מראה כפי)

1. vena cephalica

2. ענפי ה- vena cephalica

3. רשת ורידים בעור כף ‏ היד

4. ענפי ה- vena basilica

5. הוריד התיכון של עור האמה

6. vena basilica

אפשר לראות בדרך כלל מתחת לעור המרפק וביחוד כשגודשים ע“י אגד או אמצעי אחר את הדם הזורם בהם. ע”י גדישה זו מצטבר הדם במדה גדולה יותר בחלקים שמתחת למעצור¹⁸ והורידים מתבלטים ע"י כך. את זה אפשר לראות בצורת שריגים כחולים כֵהים הבולטים מתחת לעור. הרופאים משתמשים בורידי המרפק האלה לשם זריקות חמרי רפואה לתוכם ולהקזת דם.

מהמרפק עולים הורידים המאספים את הדם הורידי של עור האמה לאורך הזרוע ומערים את דמם לתוך וריד הזרוע או של בית השחי. הוריד מצד האגודל נקרא – vena cephalica והוריד מצד הזרת –vena basilica.

גם בגפים התחתונים מתאספים הורידים השטחיים המרובים של העור לשני ורידים גדולים ואלה הם: הוריד הצפון הגדול – vena saphena magna והקטן – vena saphena parva. הראשון מאסף את הדם הורידי של החלק הגבי של הרגל, של השוק ושל רוב הירך ומערה את דמו לתוך וריד הירך מתחת למפשעה, בעוד שהשני מאסף את הדם של כף הרגל והחלק האחורי של השוק ומערה את דמו לתוך וריד המשקע של הברך.

מערכת כלי הלימפה – systema lymphaticum ומחזורה

הלימפה – lympha היא נוזל חסר-צבע או במקומות ידועים בעל צבע לבנבן-חלבי כפי שיוברר למטה. היא הנוזל המתאסף בתוך הרקמות ע“י זה שחלק של הפלסמה של הדם הנמצא בתוך נימי הדם הקטנות ביותר יוצא מבין כתליהן כדי להזין את הרקמות. הרקמות קולטות מתוך הנוזל הזה את חמרי המזון והחמצן הדרושים להן ופולטות לתוכו את חמרי הפסולת, היוצאים מהן כתוצאה מחזיונות החיים שבהם (על השאלה הזאת נדבר עוד בפיסיולוגיה של העכול). הנוזל שיצא מנימי הדם אינו מצטבר בתנאים נורמליים ברקמות, אלא הוא חוזר דרך הורידים או דרך צנורות בנויים בקוים כלליים באותו האופן כמו הורידים, הן מבחינת מבנה הדפנות והן מבחינת המסתמים. אלה הם צנורות הלימפה. הם מתחילים בתוך הרקמות בצורת נימים דקות מן הדקות שבגלל דקותן הן נקראות גם סדקי לימפה. הנימים האלה מתאחדות לצנורות ההולכים וגדלים עד אשר הם מגיעים לצנורות גדולים הנראים בעין הגלויה. הצנורות האלה מאספים את הלימפה של איזורים שונים של הגוף. בדרכם מן ההקף אל המרכז הם באים בקשר עם בלוטות הלימפה ומערים את תוכנם לתוך הגת של הבלוטה. מן הבלוטות יוצאים צנורות אחרים המוציאים את הלימפה מן הבלוטה. מבחינים ע”י כך בין צנורות המביאים לבין צנורות המוציאים את הלימפה (תמונה 43).

בלוטות הלימפה מצויות באיזורים מסוימים של הגוף. כל חלק של הגוף יש לו “תחנה” של בלוטות לימפה¹⁹. מספר התחנות האלה הוא גדול למדי. חשיבות מעשית יש לאותן התחנות המצויות בשטח הגוף ושאפשר לראותן או למששן. כך למשל ישנם צבורים של בלוטות לימפה מתחת ללסת התחתונה, בצואר, בעורף, בבית השחי, במרפק, במפשעות, במשקע הברך. מלבד אלה ישנן תחנות מרובות עד מאד לאיברי הגוף הפנימיים. הבלוטות האיזוריות מתנפחות וכואבות במקרה של דלקת באיזור הגוף שלו הם שייכים. לפעמים מתנפחים גם צנורות הלימפה ונעשים אדומים מחמת הדלקת ואז אפשר לראותם בדמות פסים אדומים (אלה הם צנורות הלבנה המודלקים), הנמשכים ממקום הדלקת עד התחנה האזורית של הבלוטות הנפוחות מסבת הדלקת.

כל הלימפה של הגוף מתאספת לשני צנורות גדולים, אלה הם: צנור הלימפה הימני – ductus lymphaticus dexter – וצנור החזה – ductus thoracicus (תמונה 62). האחרון הוא הגדול שבהם.

צנורות הלימפה הגדולים

1. הוריד החלול העליון

2. וריד עלום-השם הימני

3. הוריד התת-בריחי הימני

4. וריד העול הפנימי הימני

5. צנורות הלימפה הכסליים הפנימיים

6. צנורות הלימפה הכסליים החיצוניים

7. צנור הלימפה הכסלי המשותף

8. צנור הלימפה המאסף את לימפת הקרבים

9. ברכת הלימפה

10. צנור החזה

11. צנור הלימפה הימני

12. צנור הלימפה של הראש

13. צנור הלימפה של הזרוע

14. צנור הלימפה של הצואר

צנור הלימפה הימני מאסף את הלימפה של חצי הראש והצואר הימניים, של הזרוע הימנית ושל חצי החזה הימני, ומערה את תוכנו לתוך הוריד התת-בריחי הימני. צנור החזה מאסף את הלימפה של הגפים התחתונים, של כמעט כל איברי הבטן והאגן (מלבד הכבד השייך לביב הימני), ושל כל מחצית הגוף השמאלי. צנור החזה נמצא לאורך עמוד השדרה ומשתרע מן המתנים עד הוריד התת-בריחי השמאלי שלתוכו הוא מערה את תוכנו. ראשיתו של צנור זה היא מורחבת ונקראת משום כך – בְּרֵכת הלימפה. באמצעות שני הצנורות הגדולים האלה מתערה הלימפה לתוך מחזור הדם הכללי וע“י זה היא חוזרת שוב אל הדם שממנו יצאה. בעת העכול יש לה ללימפה שבתעלת החזה צבע לבנבן-חלבי מסבת כדוריות השומן שנספגות ע”י המעים מתוך המזון ושעוברות אח"כ אל הזרם הכללי של הדם באמצעות כלי הלימפה.

הכוחות המניעים את הדם

הכח העקרי המניע את הדם הוא הלב הנמצא במרכז כל מערכת מחזור הדם. ע"י פעולת שריריו נזרק הדם לתוך העורקים. אולם בתוך העורקים נדחף הדם מן המרכז אל ההיקף לא רק בכח הדחיפה הבא מהלב, אלא גם בכח התכוצות השרירים הנמצאים בתוך השכבה התיכונה של דפני העורקים. בכל פעם שהלב זורק את הדם לתוך העורקים הם מתמלאים דם יותר מן המדה. התמלאות זו הדומה להכאת גל בדופן הצנור היא דופק העורק. משום כך מרגישים את הדופק בבת אחת כמעט עם דפיקת הלב וגם מספר דפיקות הלב שווה למספר דפיקות הדופק שבעורק.

מספר דפיקות הלב, היינו מספר הדופק, משתנה לפי הגיל וע"י גורמים שונים אחרים.

מפאת הגיל: הילוד, דופקו מונה 140–160 ברגע כמו גם אצל העובר בבטן אמו. במשך השנה הראשונה יורד המספר הזה עד 120.

אצל המבוגר מספר הדופק הוא בין 70 ל80 ואצל הזקנים הוא יורד עד 70. מספר הדופק הוא קבוע פחות או יותר אצל כל איש ואיש כל זמן שאין גורמים אחרים משפיעים עליו. מבין הגורמים האלה יש לציין: השפעות נפשיות, כגון: שמחה, פחד, עצב, התרגשות, מלבד זה עבודה. ריצה, לחץ האויר ומחלות.

במדה שהדם מתרחק מהלב, היינו במדה שהדם זורם בתוך עורקים יותר קטנים, מתקטנת גם מהירות זרימתו. בתוך נימי הדם שוררת האטיות הגדולה ביותר שבזרם הדם, ומשום כך יש שהות לנוזל שבדם לעבור דרך כתלי הנימים ולהסתנן אל מבין לרקמות. בדרך זו עוברים גם חמרי המזון והחמצן המובלים בדרך הדם והמזינים את הרקמות השונות.

מתוך האמור למעלה יוצא שהכוחות המניעים את הדם בתוך העורקים הם כוחות פעילים, היינו תוצאת התכוצות השרירים. בנגוד לזה הם הכוחות המניעים את הדם בתוך הורידים כחות סבילים (פסיביים). הדם זורם בתוך הורידים ע"י:

א) כח הדחיפה שנשאר לו מהמסילה העורקית.

ב) לחץ השרירים על הורידים: השרירים בהתכוצותם לוחצים על הורידים שבהם וסוחטים במובן ידוע את הורידים מתכנם. היות והדם אינו יכול לחזר אל ההיקף מסבת המסתמים שבורידים הרי הוא מוכרח לזרם בכיוון המרכז, היינו אל הלב.

ג) בעת הדיסטולה נשאב הדם משני הורידים הגדולים לתוך הפרוזדור והדם הנמצא יותר רחוק מהלב בא למלא את מקומו של הדם הנשאב.

ד) הנשימה משפיעה אף היא על זרימת הדם בתוך הורידים. הלחץ השלילי הנוצר בבית החזה ע"י שאיפת האויר (כמו שיתברר בפרק הפיסיולוגיה של הנשימה) עוזר לשאיבת הדם לתוך הורידים החלולים. כוחות דומים לאלה המניעים את הדם בורידים מניעים את הלימפה בצנורותיה.

לחץ הדם

הנפח של הדם הנמצא בתוך מערכת צנורות הדם הוא גדול יותר מזה של המערכת הזאת. משום כך מעיק תמיד הדם על כתלי הצנורות והתעוקה הזאת נקראת לחץ הדם הוא תלוי בפעולת הלב, בכמות הדם בצנורות ובהתנגדות לזרם הדם מצד קירות הצנורות. את לחץ הדם הננו יכולים למדוד בדרכים שונות. המכשיר השכיח ביותר בעבודה היום-יומית של הרופא הוא מרכב מכיס של גומי, שאפשר להדקו מסביב לזרוע של האיש, שאת לחץ דמו רוצים למדוד, וממשאבת אויר המפיחה אויר לתוך הכיס באמצעות צנור גומי. אל הכיס מחובר גם מנומטר או עמוד כספית. הכיס סגור מכל הצדדים מלבד הפתח אל הצנור אשר דרכו נכנס האויר ואל מודד הלחץ. במדה שהכיס מתמלא אויר, הלחץ הפנימי שבתוכו גדל והולך. כיון שהכיס הזה מקיף את הזרוע, הוא לוחץ יותר ויותר עליה וממילא גם על צנורות הדם שבתוכה. הלחץ יכול לגדול עד שעין הצנור נסגרת כליל והדם אינו עובר עוד. במצב הזה נעלם הדופק ועל כן אין למששו או לשמוע אותו בצנור. ברגע שלחץ האויר שבכיס מבטל את הלחץ שבצנור הדם קוראים על המנומטר או על עמוד הכספית את הלחץ של האויר שהנהו שוה כמעט ללחץ שבתוך צנור הדם²⁰.

הלחץ הרגיל אצל המבוגר בן 20–30 שנה הוא 120 סמ"מ של עמוד כספית. אצל הילדים הלחץ יותר קטן, בדרך כלל עד 100, אצל הזקנים הוא יגדל עד 140–150 באופן נורמאלי.

 

פרק ששי: מערכת איברי הנשימה    🔗

מערכת איברי הנשימה משמשת לקליטת האויר אל הריאות ופליטתו בחזרה אל העולם החיצוני, אחרי שהדם ספג לתוכו חלק של החמצן שבאויר ופלט את דו-תחמצת הפחמן שבדם. מערכת הנשימה מרכבת מן: אף – nasus, לוע – pharynx, גרון – larynx, קנה-הנשימה – trachea, הסמפונות – bronchus והריאות – pulmones.

האף    🔗

(תמונות 65, 66, 67)

האף בנוי משני חלקים יסודיים: החלק הגרמי והחלק החסחוסי. החלק החסחוסי תואר

חתך בקו התיכון של החלק הקדמי של הגולגולת והפנים

במרכז התמונה נראית מחיצת האף

1. האוכף התורכי, לפניו מערת עצם היתד – sinus sphendoidalis

2. משענת האוכף

3. הזיז הכנפי של עצם היתד

4. עצם האף

5. הלוח הנקוב של עצם הכברה

6. זיז כרבולת התרנגול

7. מערת עצם המצח

חתך דרך חלל האף, הפה, הלוע ו-3 החוליות העליונות של עמוד השדרה, בחלל האף נראות שלש הקונכיות

1. הלוח הנקוב

2. השפה העליונה

3. פרוזדור הפה

4. חלל הפה

5. השפה התחתונה

6. רירית הפה

7. חתך דרך הלסת התחתונה

8. חתך דרך עצם הלשון

9. חתך דרך מכסה הגרון

10. הענבל

11. חצוצרת האוזן, בשהיא בולטת לתוך חלל הלוע

12. משענת האוכף התורכי

13. בלוטת יתרת המוח

חתך רחבי ררך חלל האף

מראה המחצית ‏ הקדמית מאחור

1. ארובת העין

2. קונכית האף התיכונה

3. מערת הלסת העליונה

4. הקונכית התחתונה

5. מחיצת האף

6. תאי עצם הכברה

7. כרבולת התרנגול

בפרק השלד. החלק החסחוסי משלים את בנין האף בחלקו הקדמי באופן כזה שבהמשך שתי עצמות האף מצויים שני לוחות חסחוס ובהמשך המחיצה הגרמית מצוי לוח חסחוסי. פתחי האף החיצוניים בנויים חסחוס ונקראים נחירים, דפניהם – כנפי האף. הנחירים נפרדים זה מזה על ידי המחיצה החסחוסית.

כפי שראינו בפרק השלד מחולק חלל האף ע“י המחיצה לשני חצאים ועומד בקשר עם החללים שבעצמות הסמוכות לאף, הנקראים החללים הסמוכים של האף. הם שוכנים בעצמות הלסת העליונה – המערות ע”ש Highmore antrum Highmori, או sinus maxillaris (תמונה14) בעצם המצח – מערות המצח – sinus frontalis (תמונות 65, 66) בזוית שבין החלק הקמור והחלק המאוזן, סמוך לשורש האף, ובגוף עצם היתד – מערות עצם היתד‎ – sinus sphendoidalis (תמונות 65, 66). החללים האלה עומדים בקשר עם חללי האף גופא ע“י פתחים צרים. פתחו האחורי של חלל האף מחולק ע”י המחיצה לשני נקבים מָאֳרכים – choanae, השוים בגדלם. דרכם עובר האויר אל החלק האפי של הלוע.

כל מחצית מחולקת ל-3 מבואות ערוכים ב-3 קומות והנפרדים ע“י הקונכיות (תמונות 66, 67). ע”י רבוי החללים שבאף והחללים הסמוכים גדול שטח הקרום הרירי לאין ערוך, ותועלת רבה כרוכה בזה בשביל הגוף, הואיל ותפקיד חמום האויר ונקויו נעשה ע"י כך על שטח גדול מאד.

מבחוץ מכוסה האף ע“י העור החיצוני החסר שערות והעשיר בבלוטות זעה ובלוטות חֵלב. מבפנים מכוסים חללי האף קרום רירי או רירית²¹. בשטח הנחירים יש לו עוד לקרום הרירי כמעט אותו המבנה כמו לעור החיצוני, אולם בפנים מכוסים חללי האף ע”י קרום רירי הבנוי לפי כל הפרטים המצינים את רירית דרכי הנשימה. הרירית הזאת מצופה אפיתל המיוחד לכלי הנשימה, היינו אפיתל בעל שתי שורות, הנושא שערירים (תמונה 67a).

אפיתל דו-שורתי של דרכי הנשימה.

מראה מיקרוסקופי (הגדלה חזקה)

1. השערירים של תאי האפיתל השעיר

2. קרומית, עליה נשענים השערירים

3. תא אפיתל שעיר

4. תא אפיתל המכיל ריר

5.\שטח הרירית, עליה נשען האפיתל

אלה הם זיזים דקים מאד היוצאים מגוף התא ומכסים אותו כעין שערות של מברשת. הם מרובים עד מאד ונמצאים במצב של תנועה תדירה בצורת גלים (דוגמת התבואה המכה גלים בנשב הרוח בה). כוון הגלים מופנה תמיד כלפי הנחירים. השערירים מנקים את האויר מגרגירי האבק המיקרוסקופיים המנסרים תמיד בחלל, והנכנסים אל דרכי הנשימה. הם מוציאים אותם עקב תנועתן התדירה.

הרירית עשירה מאד בצנורות דם ובבלוטות ריר. במצב של דלקת רירית האף (המצב הנקרא נזלת) מלאים צנורות הדם במדה מוגברת ביותר ולכן תפוחה הרירית. משום כך צר או סתום לגמרי חלל האף, מה שמתבטא בהרגשה הבלתי נעימה של “אף סתום” המצינת את הנזלת. גם החללים הסמוכים של האף מכוסים רירית מצופה אפיתל שעיר; רירית החללים האלה היא המשך של רירית האף, אבל הראשונה פחות עשירה כלי דם מהאחרונה. על כן נמצאים לעתים קרובות גם הקרומים הריריים של החללים הסמוכים במצב של דלקת בזמן הנזלת. וגם מוגלה יכולה להצטבר בחללים מחמת צרות הפתחים התפוחים, המקשרים את חללם לחלל האף.

הודות למספר הגדול של כלי דם ברירית-האף מתחמם האויר העובר דרך האף לריאות. מלבד החמום הזה ממלא עוד האף תפקיד של מנקה אויר ע"י זה שגרגירי האבק שבאויר נעכבים בשערירים או ברירית הלחה בגלל הריר הנפרש מבלוטות הריר, ואינם מגיעים משום כך אל הריאות.

בחלק האחורי והעליון של רירית האף יש איזור, הבנוי מבנה שונה מיתר הרירית, ביחוד תאי הצפוי שלה יש להם מבנה מיוחד. התאים האלה הם תאי איבר הריח והם נושאים שני זיזים, אחד המתפצל לסיבים מרובים ודקים מן הדקים הצופים אל חלל האף, ונקראים סיבי ההרחה, והשני צורת חוט ארוך לו ופונה אל עומק הרקמה הרירית ונמשך מכאן אל עצם הכברה. החוטים היוצאים מתאי איבר הריח מהווים את חוטי עצב הריח. הם עוברים דרך הנקבים המצויים בלוח הנקוב של עצם הכברה ובדרך זו הם מגיעים אל הגולגולת פנימה. מכאן הם פונים באמצעות שביל הריח אל המוח (ר' מערכת העצבים).

הגרון

(תמונות 68, 69, 77)

אחרי שהאויר עבר דרך האף והלוע²² הוא נכנס אל הגרון. הגרון הוא איבר בנוי בעיקר מחסחוסים: את החלק הגדול ביותר תופס חסחוס התריס – cargilago thyreoidea. הוא בנוי משני לוחות הנפגשים לפנים בזוית חדה והמתרחקים זה מזה מאחור. ע“י זה דומה צורתם לזו של כרכי ספר פתוחים מאחור. הזוית הקדמית בולטת בחלקה העליון יותר אצל הגברים; זוהי פיקת הגרון, הנקראת בשפת הרפואה תפוח אדם הראשון – pomum Adami. מהשולים האחוריים של הלוחות יוצאים שני זוגות קרנים חסחוסיות, זוג למעלה וזוג למטה. ע”י הקרנים האלה עומד החסחוס הזה בקשר עם עצם הלשון למעלה באמצעות

רצועות ועם חסחוס הטבעת למטה באמצעות פרק זעיר.

מתחת לחסחוס התריס נמצא החסחוס הטבעתי – cartilage cricoidea. כפי ששמו מראה, חסחוס זה צורת טבעת לו. לפנים צרה מסגרת הטבעת יותר ומאחור היא רחבה;

עצם הלשון, הגרון וצנור הנשימה

המראה מלפנים

1. הקרן הקטנה של עצם הלשון

2. הקרן הגדולה של עצם הלשון

3. הקרן העליונה של חסחוס. התריס

4. הקרן החחתונה של חסחוס התריס

5. החסחוס הטבעתי

6. הטבעת הראשונה של קנה הנשימה

7. הרוחים שבין הטבעות

8. הסתעפות קנה הנשימה

9. סמפון הגזע השמאלי

10. הסמפונות השניים שבשמאל

11. הסמפונות השניים שבימין

12. הסמפון המיועד לאונה העליונה הימנית

13. סמפון הגזע הימני

14. טבעות קנה הנשימה

15. הרוח שבין חסחוס הטבעת לקנת הנשימה

16. הרצועה שבין חסחוס הטבעת ובין התריס

17. הרצועה המקשרת את חסחוס התריס עם עצם הלשון

משום כך יש לחלק האחרון צורה של לוח נצב. הלוח הזה ממלא בחלקו את החלל הריק שבין שני הלוחות של חסחוס התריס.

על לוח החסחוס הטבעתי נשענים שני חסחוסים קטנים שיש להם צורת צריף (פירמידה), הם נקראים חסחוסי הקיטון – cartilage arythaenoidea (תמונה 69). בחלק הבסיסי שלהם מצויים שני זיזים שבהם נאחזים אחדים משרירי הגרון.

הגרון הוא איבר חלול מוגבל כפי שראינו מהצדדים ומלפנים ע“י חסחוס התריס והפס הקדמי של חסחוס הטבעת ומאחור ע”י לוח חסחוס הטבעת וחסחוסי הקיטון. בין שני החסחוסים האחרונים ישנו סדק מרווח למדי.

מבפנים מרופד הגרון ע"י קרום רירי ותת-רירי. הקרום הרירי מצופה אפיתל שעיר. הרירית מהווה במקומות שונים קמטים והחשובים ביותר הם אלה הנמתחים בין חסחוסי הקיטון ובין החסחוס המכסה של הגרון. הקמטים האלה גובלים את הפתח העליון של הגרון שדרכו נכנס האויר.

כשהקמטים האלה מתנפחים מסבת דלקת בהם או בסביבה (כמו במקרה של אסכרה – diphteria או דלקת

עצם הלשון הגרון וצנור הנשימה

המראה מאחור

1. הקרן הקטנה של עצם הלשון

2. הקרן הגדולה של עצם הלשון

3. הרצועה המקשרת את הגרון עם עצם הלשון

4. מכסה הגרון

5. חסחוס הקיטון

6. הפרק שבין חסחוס הקיטון ובין לוח החסחוס הטבעתי

7. הקרן התחתונה של חסחוס התריס

8. הדופן האחורי של קנה-הנשימה

9. הרוחים שבין טבעות קנה הנשימה

10. הסתעפות קנה הנשימה

11. סמפון הגזע הימני

12. הסמפונות השניים המיועדים לאונה העליונה

13. הסמפונות השניים של יתר האונות הימניות

14. הטמפונות השניים של הריאה השמאלית

15. סמפון הגזע השמאלי

16. השכבה השרירית של הדופן האחורי של הקנה

17. טבעות הקנה

18. בלוטות הריר של קנה הנשימה

19. הקרן העליונה של חסחוס התריס

הגרון) הם מצרים את הפתח. במקרים קשים הם יכולים לעצור לגמרי בעד כניסת האויר אל הגרון. התוצאה היא מות עקב מחנק. ביחוד גדולה סכנת המחנק עקב תפיחות הקמטים אצל התינוק בגלל צרותו של חלל הגרון בגיל זה.

בתוך חלל הגרון רואים שני זוגות של רצועות (תמונה 77), זוג עליון וזוג תחתון הנמתחים מהזוית הקדמית אל חסחוסי הקיטון. הזוג התחתון הוא החשוב ביותר, היות והוא מיצג את מיתרי הקול. מיתר הקול בנוי משריר בצורת פס המכוסה ע"י רירית הגרון. הזוג העליון אין לו תפקיד חשוב, אולם בגלל קרבתו למיתרי הקול הוא נקרא בשם מיתרי הקול המדומים.

מכסה הגרון – epiglottis (תמונה 69) הוא חסחוס בצורת עלה, אשר בדו קשור אל שורש הלשון וגופו סוכך על פתח הגרון.

קנה הנשימה – trachea

(תמונות 68, 69, 72)

הוא ההמשך של הגרון. כפי ששמו מעיד עליו, הריהו קנה חלול הבנוי טבעות טבעות חסחוס, המחוברות ביניהם על ידי קרום של רקמה חבורית וגמישה. הטבעות אינן שלמות אלא פתוחות מאחור. קצות הטבעות מאוחדים ע"י קרום הנמתח מאחורי הקנה מלמעלה עד למטה. בקרום הזה מצויים תאי שרירים חלקים וחוטים גמישים. יוצא, איפוא שדופן קנה הנשימה קשה לפנים ובצדדים ואילו מאחור הוא רפה. מאחורי קנה-הנשימה נמצא הושט.

מבפנים מרופד קנה הנשימה קרום רירי הנושא עליו אפיתל שעיר. מתחת לרירית נמצא שכבה תת-רירית רפה. קנה-הנשימה מתחיל בגובה החוליה ה-7 של הצואר ונמשך למטה עד החוליה ה-4–5 של הגב. בקצהו התחתון הוא מתפצל לשני צנורות הנקראים סמפונות: סמפון ימין וסמפון שמאל (תמונות 68, 69, 72).

הסמפונות

מבנה הסמפונות האלה דומה בכל פרטיו למבנה קנה-הנשימה. הסמפון הימני הוא משופע יותר מהסמפון השמאלי וגם יותר רחב וקצר; הוא ממשיך יותר את כוונו של קנה-הנשימה מאשר השמאלי, שהוא יותר מאוזן. עובדה זו מסבירה את ההופעה, שאם נכנס גוף זר אל דרכי הנשימה, הוא מתעכב על פי רוב בסמפון הימני ורק לעתים רחוקות בסמפון השמאלי. שני הסמפונות, היוצאים מחלוקת קנה-הנשימה והנקראים סמפונות-הגזע, או סמפונות ראשוניים, מתפצלים למספר סמפונות שניים, שלישיים ורביעיים ע“י כך שמהסמפונות הגדולים מסתעפים סמפונות ההולכים וקטנים. ע”י חלוקה זו מתהוה מספר עצום של סמפונות מכל המדות. בסמפונות הגדולים הננו מוצאים עוד את הבנין המצין את סמפונות-הגזע, אולם במדה שהם הולכים וקטנים נעלם יותר ויותר החסחוס שבהם, ובהגיע הסמפונות לצנורות דקים ביותר אין בהם עוד חסחוס.

הריאה – Pulmo

(תמונות 70, 71, 72)

הריאה בנויה באופן דלקמן:

מן הסמפונות הזעירים – bronchioli יוצאים צנורות דקים כחוט השערה – נימי הסמפונות – המסתעפים למספר מסוים של צנורות, שבסופם תלויות שקיות – infundibulum. משום כך דומה הסמפון הסופי על סעיפיו ושקיותיו לאשכל ענבים (תמונה 70). כתלי השקיות עשויים גומות, הנקראות נאדיות – alveolus. השקיות ערוכות קבוצות קבוצות הנפרדות משכנותיהן ע"י מחיצה דקה של רקמה חבורית. כל קבוצה כזאת נקראת אונית – lobulus. קטר אונית כזאת הוא בממוצע כדי סנטימטר אחד. הנאדיות הן רוב בנינן של הריאות והן הן שמשוות לריאות את אפין הספוגי. הן מקיפות את יתר חלקי הריאה כגון הסמפונות על גדלם השונה וכלי הדם מכל הצדדים.

הנאדית בנויה מצע דק מאד של רקמה חבורית מעורבת בחוטים גמישים במדה רבה ביותר. מבפנים מצופה הנאדית שני יסודות צפוי: תאים קוביים ולוחות שטוחים ודקים עד מאד, שחסרים גרעינים.

יוצא מכאן שאין הנאדית מצופה מבפנים כולה ע"י תאים, אלא בחלקה היא מצופה ביסוד שיש לו רק חלק של תכונות התא, הוא גוף התא, אבל גרעין אין בו.

את חשיבות המבנה הזה של צפוי כתלי הנאדית נלמד בפרק הפיסיולוגיה של הנשימה.

קטע ממבנה הריאה (סכימה)

1. ענף של וריד הריאה

2. ענף של עורק הריאה

3. נימה סמפונית

4. שקית על נאדיותיה

5. נאדיות פתוחות

הנאדיות מוקפות רשת עשירה מאד בנימי-דם, כמו שראינו בפרק מחזור הדם – הן נימי הדם של עורקי הריאה וורידיה.

הריאות יש להן צורה שאפשר לדמותה לחצי חרוט והן ממלאות את רוב חללו של בית החזה. מבחינים בכל אחת מהן שלשה שטחים: השטח הפונה אל הצלעות – שטח החזה, הוא שטח מקומר לפי קמירת בית החזה, השטח התיכון – השטח המדיסטינלי; והשטח הבסיסי הסמוך אל הסרעפת. פסגת החרוט נקראת חוד-הריאה. בשטח המדיסטינלי בחלקה התחתון של הריאה השמאלית נמצא משקע שבו מתאכסן הלב (חלקו השמאלי).

כל ריאה מחולקת למספר קטעים הנקראים אונות – lobus (תמונה 71). בריאה השמאלית ישנן 2 אונות, בימנית 3 אונות. מקום שם נכנסים הסמפונות אל הריאות נקרא שער הריאות – hilus; דרך שער הריאות נכנסים גם העורקים ויוצאים ורידי הריאות. כאן נמצאות גם בלוטות לימפה רבות הממלאות תפקיד חשוב בקשר עם מחלות הריאה. האונות עומדות בקשר ביניהן באיזור השער והן נפרדות זמ“ז ע”י סדק הנקרא הסדק שבין האונות – spatium interlobare.

הריאות מכוסות קרום הנקרא קרום הריאה – pleura. הוא שייך לסוג הקרומים הנסיוביים והוא מכוסה שורה אחת של תאי צפוי – epithel. הקרום הזה מרפד גם את הסדקים שבין האונות. חלל החזה הנמצא בין שתי הריאות נקרא חלל הבינים –mediastinum (תמונות 71, 72). בו נמצאים: קנה-הנשימה והושט, הלב וכלי דמו הגדולים.

איברי החזה וחלק מאיברי הבטן.

הכבד חתוך בחלקו כמו כן גם המעי הגס, המעי הדק הוצא בחלקו הגדול ביותר

1. עורק-הראש המשותף

2. וריד העול

3., 5. עצב הסרעפת N. phrenicus

4. הוריד התת-בריחי

6. עצם הבריח (חתוך)

7. הטחול (נמצא בין הסרעפת והקיבה)

8. הדור הטריסריון והמעי הריק

9. הוריד ועורק המעים העליון

10. הכליה השמאלית

11. אב העורקים הבטני

12. עורק המעים החחתון

13. הקרום המקשר

14. הבכיה הימנית

15. התריסריון

16. אחד הסרטים של המעי הגס

17. כיס המרה

18. רצועת הכבד והתריסריון

19. רצועת הכבד והקיבב

20. האונה התחתונה של הריאה

21. הוריד החלול העליון

22. וריד עלום-השם הימני

23. העצב החוזר

24. החבור שבין אונות בלוטות התריס

25. אונת בלוטת התריס הימנית

הפיסיולוגיה של איברי הנשימה

באנטומיה של האף ראינו שבנינו מאפשר לו למלא תפקיד של מנקה ומחמם האויר הנכנס לדרכי הנשימה. מן האף עובר האויר אל הלוע וממנו אל הגרון. מלבד התפקיד הזה של מעבר לאויר, ממלא הגרון גם תפקיד של איבר הקול. הקול נוצר ע"י זה שמיתרי הקול מתמתחים בעזרת השרירים הנמצאים בהם ומחוצה להם. האויר היוצא מן הריאות תחת לחץ ידוע ועובר דרך הגרון מביא את מיתרי הקול לידי זעזועים. במדה שהמיתרים מתוחים יותר בה במדה הקול גבוה יותר (כפי שהננו יודעים את זה מתורת הפיסיקה). חוזק הקול תלוי במדת לחץ האויר המוצא מן הריאות: ככל שהלחץ גדל הולך הקול וחזק. גובה הקול הוא כידוע ביחס הפוך לאורך המיתר. על כן גבוה ודק הקול יותר אצל הילדים ואצל הנשים מאשר אצל הגברים. אצל הגבר גדל הגרון באופן כמעט פתאומי (היינו בזמן קצר למדי. בתקופת ההתבגרות) ועל כן הופך קולו של הילד שהתבגר עבה ונמוך.

הריאות וחלל הבינים

המראה מאחור

1. הדופן האחורי של קנה הנשימה

2. עורק הראש המשותף

3. העורק התת-בריחי הימני

4. העורק החוליתי הימני

5. עורק עלום-השם

6. העורק החוליתי השמאלי

7. עורק הראש השמאלי

מן הגרון עובר האויר אל קנה הנשימה ומכאן אל הסמפונות.

המיכניסמוס של הנשימה

הריאות ממלאות כאמור את החלק הגדול ביותר של חלל בית החזה. הן מצופות מבחוץ קרום הריאה. בהגיעה אל שער הריאה מתקפלת הפלברה ועוברת אל המדיסטינום ומכאן אל דפני בית החזה ומצפה אותם. הילכך מבחינים גם כאן שני עלים של יריעה אחת (דוגמת קרומי הלב): עלה הריאה – pleura pulmonalis והעלה הדפני – pleura parietalis. בין שני העלים האלה נמצא סדק קפילרי מצופה אפיתל. הסדק הזה סגור ומסוגר מכל הצדדים וריק מאויר.

בהולד הילד שוה גודל השטח של הריאות לגודל השטח הפנימי של בית החזה, אולם בגדול הילד מתפתח בית החזה במהירות גדולה יותר מאשר הריאות. משום כך נוצר בסדק הזה לחץ שלילי אשר מצמיד את קרום הריאה אל קרום בית החזה. אם שלמותם של כתלי החזה נפגמת, באיזה מקום שהוא, ע“י דקירה או ע”י קרע או חתך (כמו במקרה שנדקר מישהו בסכין או במכשיר חד אחר). אזי נשאף אויר אל הסדק שבין שני הקרומים כתוצאה מהלחץ השלילי השורר בו והסדק הופך לחלל מלא אויר.

ברפואה משתמשים לעתים קרובות, ביחוד במחלת השחפת של הריאות, בעובדה זו, כדי למלא את הסדק הפלברלי אויר באמצעות מחט חלול. האויר הנכנס דרך המחט הדוקרת מצטבר בחלל הפלברלי, לוחץ על הריאה ומוציא אותה ע"י כך מפעולת הנשימה. מצב כזה נקרא pneumothorax.

להבנת המכניסמוס של הנשימה נחוצה לנו גם ידיעת שרירי הנשימה שתארנום בפרק השרירים.

ראינו שאצל הילד הגדול ואצל המבוגר שורר לחץ שלילי בתוך הסדק הפלברלי. בעת שאיפת האויר מתאמצים שרירי הנשימה. תוצאת התאמצות השרירים שבין הצלעות היא התרוממות הצלעות, הגורמת להגדלת בית החזה בשני קטרים: מימין לשמאל ומלפנים לאחור. בו בזמן מתאמץ גם שריר הסרעפת, היינו הוא מתקצר. תוצאת התקצרותו היא השתטחות כפתו (כידוע מתקרבת הקשת אל המיתר אם הקשת מתקצרת) וירידתה בכוון חלל הבטן. השתטחות הסרעפת מגדילה את בית החזה בקוטרו מלמעלה למטה.

מלבד הפעולה הזאת לוחצת הסרעפת, ברדתה אל חלל הבטן. על קרבי הבטן ומגדילה ע"י כך את הלחץ בתוכה.

נמצאנו למדים שבעת שאיפת האויר גדל בית הקבול של החזה בכל 3 קטריו עקב התאמצות שרירי הנשימה. כיון שבין קירות בית החזה והריאות יש לחץ שלילי, מוכרחות גם הריאות להתרחב, היות ושטחיהן נשארים צמודים תדיר אל בית החזה (הוי אומר, ששני עלי הפליורה אינם מתרחקים זה מזה).

תוצאת השינויים האלה היא התפשטות הריאות, היינו הגדלת בית קבולן. ע“י כך נעשה האויר הנמצא בריאות בהתחלת השאיפה (אויר נמצא תמיד בריאות אפילו אחרי הנשיפה המקסימלית האפשרית) קלוש יותר. האויר החיצוני זורם משום כך אל הריאות, ממלא אותן ומחזיר ע”י כך את שויון הלחץ שבין האויר החיצוני והאויר שבריאות. פעולה זו נקראת שאיפת האויר – inspirium. מכאן שקליטת האויר לתוך הריאה מרכבת משני גורמים שמהם אחד הוא פעיל: התאמצות שרירי הנשימה והרחבת בית החזה והריאות, והשני סביל: זרימת האויר החיצוני לתוך הריאות עקב הלחץ הנמוך יותר השורר ברגע הזה בריאות.

משהתמלאו הריאות אויר די הצורך חדל הגרוי מלהשפיע על השרירים והם נרפים. תוצאת הדבר היא ירידת הצלעות ועלית הסרעפת החוזרת בכוון החזה. בית הקבול של החזה מתקטן וע“י כך נלחצות הריאות מכל הצדדים והאויר, הנמצא בהן בסוף השאיפה, בא כעת תחת לחץ גבוה יותר מאשר האויר החיצוני. החלק העודף מוכרח להמלט מתוך הריאות. פעולה זו נקראת נשיפת (פליטת) האויר – expirium. בעוד שקליטת האויר היא בעיקרה פעולה פעילה. פליטת האויר היא כולה פעולה סבילה: כיון שהשרירים נרפים נופלות הצלעות מעצמן עקב כבדן והסרעפת נדחקת בחזרה אל בית החזה ע”י הקרבים, שהסרעפת המאומצת העיקה עליהם. הריאות מתקטנות ע“י הקטנת בית הקבול של החזה, וגם ע”י כך שהחוטים הגמישים המרובים הנמצאים בנאדיות ושהתארכו עקב התרחבותן מתקצרים עתה וחוזרים לגדלם הנורמלי.

הנשימה אצל היונק נעשית כמעט רק ע“י הסרעפת והדבר מובן אם נשים לב לעובדה שהצלעות של התינוק אינן משופעות כמו אצל הילד הגדול והמבוגר אלא מאוזנות ואין הן יכולות להגדיל במדה נכרת את קבולו של ביח החזה, וליצור ע”י כך את הלחץ השלילי בחלל הפלברה הדרוש לשאיפת האויר.

אולם גם אצל המבוגר נוטלת הסרעפת את החלק המכריע בעבודת הנשימה.

מספר הנשימות ברגע תלוי בגורמים שונים הדומים לגורמים המשפיעים על מספר הדפק: הגיל, העבודה, החום וכו'.

בימים הראשונים להולדו נושם הילד 44 פעם ברגע. בן חמש נושם הוא 26 פעם, בן 20–25 ש. 18 פעם, בן 25–30 ש. 16 פעם. יוצא, איפא, שהמבוגר נושם 16–18 פעם ברגע. בעת העבודה, ההליכה וביחוד הריצה מתרבה המספר הזה. גם החום משפיע על רבוי מספר הנשימות.

כמות האויר המקסימלית ששתי הריאות יכולות להכיל היא כדי 4000–4500 סמ"מ. במצב כזה נמצאות הריאות בעת השאיפה העמוקה ביותר של אויר. אם פולטים ממצב כזה את האויר במדה מקסימלית, היינו בנשיפה העמוקה ביותר, יוצאים מן הריאות רק 3 ליטר ונשארים עוד בריאות 1–1,5 ליטר. האויר הזה נקרא אויר השארית ואין אנו יכולים לפלטו בשום אופן. יוצא מהאמור לעיל שבין הנשיפה העמוקה ביותר והשאיפה העמוקה ביותר עוברים דרך הריאות כ-3.5 ליטר בערך. אולם בנשימה הרגילה אין שואפים ואין פולטים יותר מחצי ליטר. הכמות הזאת נקראת הכמות הרגילה של האויר לנשימה.

תנועות הנשימה נעשות בהשפעת מערכת העצבים כמו שיתברר לנו בפרק העצבים. מלבד הנשימה הנעשית בשטח הריאות, ישנה עוד הנשימה הנעשית בתוך הרקמות, אולם על הפרק הזה ידובר להלן.

חלוף הגזים

האויר מרכב מארבע-חמישיות חנקן וחמשית חמצן; מלבד זה הוא מכיל דו-תחמוצת הפחמן בכמות קטנה (0.03%) ועוד גזים אחרים בכמויות זעירות מאד. האויר הנשאף לתוך הריאות מגיע עד הנאדיות הנמצאות בעת השאיפה במצב של התרחבות. הנאדיות מוקפות, כפי שראינו, רשת עשירה עד מאד בנימי דם – סעיפי העורק והורידים של הריאות. בין האויר שנכנס לנאדיות ובין הדם שבנימי הדם המקיפות את הנאדיות ישנה רק מחיצה דקה מן הדקה, היינו קיר הנאדית וקיר הנימה (ר' למעלה את מבנה הנאדית והנימה). דרך המחיצה הזאת יכולים הגזים לעבור בלי כל עכוב. ההימוגלובין שבכדורי הדם האדומים מושך אליו את החמצן שבאויר ומתחבר אתו לאוקסיהימוגלובין. מצד שני יוצאת דו-תחמוצת הפחמן הנמצאת בדם אל האויר שבריאות. החנקן אינו עובר למעשה אל הדם מפני שאין בדם יסודות המתחברים עם החנקן. יוצא מזה שבאויר הנשאף נמצא יותר חמצן ופחות דו-תחמוצת הפחמן מאשר בדם, בעוד שבאויר הנפלט מן הריאות נמצא פחות חמצן ויותר דו-תחמוצת הפחמן מאשר בדם. הודות לחלופי הגזים האלה מתעשר בחמצן ומתרושש מדו-תחמוצת הפחמן הדם העובר דרך הריאות והמובא אליהן ע“י עורק הריאה. ע”י כך חוזר דם עשיר החמצן ודל דו-תחמוצת הפחמן מן הריאה אל הלב בדרך ורידי הריאה.

מודד Quotient הנשימה

היחס שבין דו-תחמצת הפחמן. היוצאת ע"י הנשיפה לבין החמצן הנשאף, המתבטא בנוסחת CO₂/O, נקרא מודד הנשימה. אילו היו שני חלקי השבר הזה שוים, היה המודד שוה ל-1. אולם הדבר הזה אינו קיים במציאות, מפני שהחמצן אינו משמש רק לשרפת הפחמן שבמזונות אלא גם לשרפת יתר היסודות: המימן הופך למים עקב התחברותו עם חמצן, מלבד זה מתחבר ה-N וה-S עם ה-O ונוצרים חומצת הגפרית ושינן. על כן שוויו של ה-O הוא תמיד גדול מזה של ה- CO₂והמודד הוא תמיד קטן מ-1.

המודד מושפע ע“י טיב המזון שבו ניזון הגוף. הוא גדל בהזנה ע”י פחמימיות – בפחמימיות יש חמצן מספיק כדי שרפת המימן למים – ועל כן נוטל הגוף מהאויר נפח של חמצן השווה לזה של הפחמן שבפחמימיה כדי ליצור CO₂. משום כך צריך המודד להיות גבוה בשרפת הפחמימיות היינו קרוב ל-1. בהזנה על ידי שמנים או חלבונים, שבהם נמצא חמצן בשעור זעיר. ביחס ליתר ‏היסודות, יורד עוד יותר המודד מתחת ל-1, משום שהגוף נוטל מנה יותר גדולה של חמצן מאויר הנשימה לשרפת היסודות האלה.

קביעת כמויות ה-O וה- CO₂שבנשימה משמשת לנו גם קנה מדה לגבי מדידת חלוף החמרים בגוף. תצרוכת ה-O ותוצרת ה- CO₂גדלים בהתאם לגודל הגוף והיקף העבודה שהוא מבצע. אולם מלבד שני הגורמים החשובים האלה ישנם עוד כמה גורמים המשפיעים במדה הגונה על הערכים הנ"ל. בין הגורמים האלה יש למנות הגיל, המין, פעולת הבלוטות בהפרשה פנימית (ראה את הפרק הנידון) ומחלות.

ליסוד המדידות קובעים את התצרוכת ב-O והתוצרת של CO₂ המתאימות לגוף הנמצא במצב של מנוחה גמורה. את הערכים האלה מכנים בשם ערכי חלוף החמרים היסודי – basal metabolism. אם מוסיפים לערכי חלוף החמרים היסודי את הערכים המתקבלים ע"י עבודה הרי אנו מקבלים את ערכי חלוף החמרים הכללי.

איש בן 60 עד 70 קילו מצריך במנוחה גמורה 13 עד 15 ליטר O לשעה, שהם 19 עד 22 גרם, ויוצר עד 12 ליטר CO_2 שהם 19 עד 20 גרם.

 

פרק שביעי: מערכת אברי העכול    🔗

תפקידי המערכת הזאת הם: הכנסת המזון אל תוך הגוף, עבודו (עכולו), ספיגתו והוצאת החמרים הנפסדים שהשתירו אחרי עכול המזון. בתארנו את החלקים השונים הבונים את המערכת הזאת נראה שאפשר לחלק אותה לפי שלשת התפקידים המנויים לעיל: לקטע שעיקר תפקידו הוא הכנסת המזון, לקטע העוסק בעכולו וספיגתו ולקטע העוסק בהוצאת הפסולת.

מערכת כלי העכול מתחילה בפה. מן הפה עובר המזון אל הלוע, אל הושט, הקיבה, המעי הדק, המעי הגס, המעי הישר. סופו של המעי הישר, היינו מקום המעבר בין צנור המעי והעולם החיצוני הוא פי הטבעת. לשטח העכול שייכות עוד שתי בלוטות גדולות בעלות חשיבות כבירה בפעולת העכול: הכבד והפנקריס (הלבלב).

בפרק שלפנינו נתקל לעתים קרובות בשני מושגים אנטומיים חשובים עד מאד (בהם נפגשנו כבר גם במערכת כלי הנשימה). אלה הם הקרום הרירי או הרירית והבלוטה.

הקרום הרירי או הרירית    🔗

היא שכבה של רקמה חבורית המרפדת את חללם של איברים פנימיים, כגון: כלי הנשימה, כלי העכול, כלי הפרשת השתן וכלי המין. הרירית בנויה בדרך כלל מרקמה חבורית רפה ומצטינת בזה שבתוכה נמצאות בלוטות במספר רב. מצד החלל היא מצופה שכבה אחת או יותר של תאי צפוי (אפיתל). הבלוטות מפרישות הפרשה שיש לה במקומות שונים תכונת ריר ומכאן השם של קרום רירי. על פי רוב אין הקרום הרירי מחובר בדרך בלתי אמצעית לכתלי האבר כי אם ע"י שכבת רקמה חבורית שניה בעלת מבנה עוד יותר רפה מזה של הקרום הרירי. מכיון שהשכבה הזאת נמצאת מתחת לרירית היא נקראת תת-רירית. רק במקומות מספר מכסה הרירית את האבר ישר שלא באמצעות תת-רירית. בתת-רירית אין בלוטות והיא עשירה כלי דם העולים ממנה אל הרירית ומזינים אותה. בתוך הרירית מצויה באברים ידועים, ביחוד בחלק גדול של שטח העכול, רקמה למפתית.

הבלוטות    🔗

(תמונה 78)

הבלוטות בנויות ע“י תאים אפיתליים. הבנת מבנה הבלוטה תקל עלינו אם נלמד את אופן הוצרה. הבלוטה מתהוית ע”י זה שבמקומות מזומנים של הרירית מתרבים במדה

דוגמאות שונות של בלוטות קטנות המצויות בעבי הרירית (סכימה)

1. בלוטה גלילית פשוטה

2. בבלוטה זו נראית בבר התחלת ההבדל בין החלק המפריש והצנור המוביל את ההפרשה.

3. בלוטה כפולה

4. בלוטה אשכולית המרכבת מכמה קבוצות ‏ של שקיות עם צנור משותף

רבה תאי הצפוי המצפים את הקרום הרירי ומהוים בו במקום גוש של תאי אפיתל. הרבוי אינו נעשה מן השטח אל החלל אלא התאים חודרים לתוך עוביו של הקרום הרירי. כשגוש תאי הצפוי הגיע לעמקו הטבעי נמסים התאים הפנימיים ונשארת רק שורה אחת של התאים שבהקף הגוש. ע"י כך מקבלת הבלוטה דמות אצבע של כפפה השקועה בתוך הקרום הרירי ופיה נמצא בגובה השכבה האפיתלית המצפה את הרירית. דפנות האצבע הזאת בנויים שכבה אחת של תאי צפוי הנשענים על קרום דק הנקרא הקרום הבסיסי. תחתית הבלוטה מגיעה לעתים קרובות עד השטה התחתון של הרירית, היינו עד הגבול שבין הרירית והתת-רירית. בלוטה כזאת נקראת בלוטה גלילית פשוטה.

במקומות ידועים גדלות הבלוטות הרבה יותר מכפי שתארנו לעיל. הן יכולות להתפשט בתוך עובי הרירית או, אם הן גדולות ביותר, אין הן נעכבות רק בקרום הוירי אלא עוברות אותו ואת דפנות האבר המרופד ע“י הרירית ומתפשטות בסביבת האבר שממנו יצאו תוך כדי יצירת ענפים וענפי ענפים, שבסופם נמצאות שקיות רבות מאד. השקיות האלה בנויות כמו הבלוטות הפשוטות, היינו דפניהן בנויים שורה אחת של תאי צפוי. השקיות ערוכות קבוצות, קבוצות הנפרדות ביניהן ע”י מחיצות של רקמה חבורית דקה. הקבוצות האלה נקראות אוניות (תמונות 73, 78). כל אונית כזו קשורה לצנור אחד אשר לתוכו נשפכת ההפרשה הנוצרת ע“י שקיות האונית. הצנורות האלה מתאחדים לצנור אחד כולל אשר פתחו נפתח בקרום הרירי של האבר שממנו התחילה התהוותה של הבלוטה כולה. ע”י הצנור הכולל הזה נשפכת ההפרשה לתוך החלל של האבר. בלוטות כאלה נקראות בלוטות מרכבות והם בעלי גודל שונה. על הבלוטות האלה נדבר עוד במשך הפרק הזה.

הפה

(תמונות 74, 75, 76)

הפה הוא חלל המוגבל לפנים ע“י השפתים, בצדדים ע”י הלחיים, למעלה ע"י החיך,

חלל הפה: המראה מלפנים

1. הענבל

2. חלל הלוע, כפי שהוא נראה דרך הפה

3. גב הלשון

4. קשת החיך הקדמית

1. השקד הימני

6. קשת החיך האחורית

חלל הפה ובלוטות הפה הגדולות והקטנות

1., 2. עורק הרקה וורידה

3. זוית הלסת התחתונה

4. עורק הראש החיצוני

5. דופן הלוע

6. השריר המפנה את הראש

7., 8., 9. שרירי הצואר הקדמיים הנצמדים בעצם הלשון

10. השריר הדו-בטני (הבטן הקדמית)

11. העצב התת-לשוני

12. צנור הבלוטה התת-לסתית

13. עצב הלשון

14. הבלוטה התת לשונית

15. צנור הבלוטה התת לשונית

16. בלוטות רוק ברירית החיך

17. " " " השפה

חתך בקו האמצעי דרך חלל האף, הפה, הלוע, הגרון, הושט ועמוד השדרה הצוארי

1. מערת המצח

2. חצוצרת האזן המובלטת ‎מבעד לרירית הלוע

3. האטלס

4. שן חולית הציר

5. הענבל

6. השקד

7. קשת החיך האחורית

8. מכסה הגרון

9. קפל הרירית שבין חסחוס הקיטון ומכסה הגרון

10. אחד משרירי הגרון הלשון האחוריים

11. הלוח האחורי של חסחוס הטבעת

12. הלוע

13. החלק המקשר של בלוטת התריס

14. החלק הקדמי של חסחוס הטבעת

15. זיז חסחוס הקיטון לאחיזת שריר הקול

16. המיתר האמיתי

17. נקרת הקול – glottis

18. מיתר הקול המדומה

19. חסחוס התריס

20. הרצועה המקשרת את הטבעת עם עצם הלשון

21. עצם הלשון

22. שריר בקרקעית הפה

23. חלל הפה

24. פרוודור הפה

למטה ע“י רצפת הפה ורק מאחור אין לחלל הפה קיר שלם, אלא רק מחיצה בלתי שלמה – זהו החיך הרך וקשתות החיך. משום כך פתוח חלל הפה תמיד מאחוריו והוא צופה אל חלל הלוע. בפה נמצאות השנים והלשון. חלל הפה מחולק לשנים: חלק אחד המוגבל בין השפתים והלחיים לבין השנים, והנקרא מבוא הפה והשני הוא חלל הפה גופא. במצב של מנוחה אין חלל ריק בפה מכיון שהשפתים והלחיים הן צמודות לשנים והלשון ממלאת את כל חלל הפה. ע”י כך נשארים משני חללי הפה רק סדקים, כל חלל הפה הוא מרופד רירית המצופה אפיתל של רצוף, היינו אפיתל שטוח, מרובה השכבות, בלתי מתקרן (ראה היסטוליגיה).

השפתים מכסות את השנים כשני וילאות והן בנויות שריר המכוסה עור מבחוץ וקרום רירי של הפה מבפנים. מקום המעבר בין העור והקרום הרירי הוא בצורת קו חד (על שרירי השפתים דברנו בפרק השרירים). בתוך הרירית ישנן קבוצות של בלוטות מרכבות קטנות שאפשר לראותן בצורת כתמים בהירים מבעד לאודם השפתים. השפתים ממלאות תפקיד חשוב בתנועות המציצה (ביחוד אצל התינוקות), הצפצוף, הנשיקה, שאיבת הנוזלים.

השנים – dens

(תמונה 77)

השנים הן האברים הקשים ביותר שבכל הגוף. ישנם שני מיני שנים: שיני החלב המופיעות אצל היונק החל מהחדש הששי בערך והשנים הקימות הממלאות את מקום שיני החלב, הנושרות החל מהשנה הששית – השביעית לחיי הילד. שיני החלב הן קטנות מהקימות ובסדרן אין בדרך בלל שום פגם. לא כן השנים הקימות שסדרן בטור הוא פגום לעתים קרובות.

1. האימאל

2., 8. חומר השן

3. חתך דרך כלי דם שבמוך

4. החניכים

5. חלל השן ובתוכו המוך

6. קרום העצם המצפה את המכתש מבפנים

7., 9. מכתש השן (עצם ספוגית)

10. מלט השורש

11. נקב שורש השן, דרכו נכנסים כלי הדם והעצבים

סדר השנים הוא קבוע. לפי זה מבחינים: שתי שנים חותכות dens incisivus, ניב אחד dens caninus, שתי מלתעות praemolares, ושלוש טוחנות molares. החשבון הזה מתיחס לרבע של טורי השנים. המספר הכללי של השנים הוא לפיכך – 32. אצל התינוקות אין טוחנות וע"י כך שיני החלב הן רק 20

במספרם. את סדר השנים מציינים ע"י ציור פשוט של קוים ואותיות או ספרות:

שיני החלב בוקעות כפי שראינו החל מהחודש הששי בערך עד סוף המחצית הראשונה של השנה השלישית. ראשונה מופיעות שתי החותכות התחתונות התיכונות, אח“כ העליונות התיכונות, אח”כ החותכות העליונות הצדדיות ואח“כ הצדדיות התחתונות. אחריהן המלתעות הראשונות, אח”כ הניבים ובסוף המלתעות האחרונות. השנים הקימות, הממלאות את מקומן של שיני החלב, מופיעות בדרך כלל לפי אותו הסדר כמו שיני החלב. הטוחנות הן השנים המופיעות בגיל מאוחר יותר והטוחנות האחרונות מופיעות אחרי ההתבגרות וגם אחרי הגיל של 20 שנה, על כן נקראו בשם שיני הבינה.

השנים צורות שונות להן: לפי כתרת השן דומות החותכות לאתים, הניבים למרצעות, המלתעות והטוחנות לקוביות אשר שטחן נושא גבשושיות וביניהן חריצים; למלתעות 2, לטוחנות 5–4 גבשושיות.

למרות הבדלי הצורה בנויה כל שן מאותם היסודות ומבחינים בה 3 חלקים: השורש הצואר והכתרת. היסוד שממנו בנויה השן הוא חומר השן – dentin, חומר קשה מאד אשר תרכבתו ובנינו ההיסטולוגי דומים לאלה של העצם. הדנטין מכוסה בחלק הכתרי של השן שכבה של חומר עוד יותר קשה – הוא אימל השן – substantia adamantina. החומר הזה הוא הקשה ביותר שבגוף, והודות לו יכולה השן לחתוך ולשבור גופים קשים בלי לסבול נזק. בכל זאת גם החומר הקשה הזה יכול לההרס ע“י פעולת חידקים ידועים ומיד כשהשן נחשפה מהשכבה המגנה הזאת שוב אין עוד בל מעצור מפני הפעולה ההורסת של החידקים. שורש השן בנוי, מלבד דנטין, גם שכבת מֶלֶט המקיפה את השורש. הבנין ההיסטולוגי של המלט שוה לזה של העצם. השורש תקוע בתוך מכתש השן. הוא נאחז בכתלי המכתש ע”י חוטים של רקמה חבורית החודרים לתוך המלט. מבחוץ מכוסה השורש קרום השוה בתפקידו לקרום העצם, הוא קרום השן – periodontium. בקצה השורש מצוי נקב, שהוא התחלה לתעלה – תעלת השן – העוברת לארכו של השורש ומגיעה עד החלק הכתרי של השן; כאן היא מתרחבת והופכת לחלל התעלה. דרך הנקב נכנסים העצבים וכלי הדם המזינים את השן. הם שרויים בתוך רקמה חבורית רפה הממלאה את התעלה ואת החלל. הכל יחד (כלי הדם, העצבים והרקמה החבורית) מהוה את מוך השן – pulpa dentis. הטוחנות והמלתעות יש להן שרשים אחדים.

הקרום הרירי הלובש את מכתשי השנים והנקרא חניכים – gingiva, הוא חלק של רירית הפה. הוא בנוי רקמה חבורית קשה המקיפה את השנים בחלקן הצוארי.

הלשון

(תמונות 66, 74, 75, 76)

הלשון היא אבר שרירי ויש לה, במצב של מנוחה, צורה של עלה. מבחינים בה: הגוף, הקצה ושורש הלשון, שטח עליון (או גב הלשון) ושטח תחתון. השטח העליון של הלשון אינו חלק, מכיון שהוא זרוע פטמיות במספר גדול.

הפטמיה – papilla היא יצור אנטומי, הבנוי רקמה חבורית העולה בצורת עמוד קטן מתוך מצע של רקמה חבורית. העמוד הקטן הזה עטוף מכל הצדדים, מלבד מקום מוצאו מן המצע, שכבת אפיתל. בתוך הפטמיה נמצאים נימי דם ולימפה ועצבים.

פטמיות הלשון צורות שונות להן ולפי צורתן גם כנוין:

הפטמיות החוטיות – filiformis.p הן היותר מרובות והיותר ארוכות. מספרן הרב וחלוקתן במדה שוה על פני הלשון משוות ללשון מראה כעין הקטיפה.

הפטמיות הפטריות – p. fungiformis הן פחות מרובוח מהקודמות וראשיהן נראים בצורת גרגירים אדומים קטנים המפוזרים על פני הלשון.

הפטמיות המוקפות חומה – p. vallantae (תמונה 78) נקראות כן על שום שרירית הלשון מקיפה אותן חומה. בין הפטמיה והחומה ישנו חריץ צר. פטמיות אלה הן במספר

המראה המיקרוסקופי של פטמיה מוקפת חומה (הגדלה מועטת)

1. האפיתל מרובה השכבות של הלשון.

2. איבר חוש הטעם

3. החריץ שבין החומה לבין הפטמיה

4., 6. צנורות של הבלוטות שברירית הלשון

5. אונית ‏של בלוטה שברירית הלשון

קטן והן ערוכות בחלק האחורי של הלשון בצורת V רומי. בין תאי האפיתל של החריץ שמסביב לפטמיות ישנן קכוצות של תאים בעלי מבנה מיוחד. הקבוצות האלה מהוות את אבר חוש הטעם, היות ותאיהן רגישים לגבי אותם החמרים היכולים לגרות את חוש הטעם.

בשולי הלשון, בחלקה האחורי מצויות פטמיות הנקראות פטמיות בצורת עלים. גם בהם נמצאים איים של תאי חוש הטעם.

הרירית שבגב הלשון מחוברת אל מצעה שלא באמצעות שכבה תת-רירית, משום כך אין קפולים בחלק הזה של הרירית וגם אין יכולים לקפל אותה. בשטח האחורי נמצא ברירית גב הלשון רקמה למפתית עם זקיקים ומרכזי רביה. הרירית של השטח התחתון היא חלקה ומחוברת אל מצעה באמצעות תת רירית.

שרירי הלשון הם משני מינים: שרירים עצמיים של הלשון, היינו הנמצאים רק בתוך הלשון, ושרירים הנכנסים מנקודות סמוכות אחרות אל הלשון. שרירי הלשון מצטלבים ביניהם בכל הכוונים. על שרירי הלשון החיצוניים נמנים: שריר היוצא מבסיס הגולגולת ונכנס אל החלק האחורי של הלשון, שריר היוצא מהשטח האחורי של עצם הלסת התחתונה מאחורי הסנטר ונכנס אל הלשון בצורת מניפה (תמונות 75, 66), שריר היוצא מעצם-הלשון ונכנס אל הלשון ומתפזר בה.

עצם הלשון – os hyoideum (תמונות 68, 69) היא עצם קטנה בצורת קשת ולה שני זוגות זיזים בצורת קרנים. היא מחוברת למטה ע“י פס של רקמה חבורית אל הגרון ולמעלה אל הלשון ע”י שרירים.

הודות לשריריה המרובים יכולה הלשון לבצע תנועות שונות ולשנות את צורתה בגבולות רחבים. התנועות האלה משמשות לדבור ולבלילת המזון.

תקרת הפה בננויה ע“י החיך הקשה והחיך הרך (תמונות 65, 76, 76). את עצמות החיך הקשה למדנו בפרק השלד. החיך הקשה מכוסה רירית הפה המצומדת שלא באמצעות תת-רירית אל עצם החיך, על כן אין יכולים לקמט אותה לקמטים ואין יכולים להזיז אותה על גבי מצעה. היא מראה רכסים בצורת קוים מקבילים העוברים ברוחב החיך. ע”י המבנה הזה משתתף החיך ברסוק חמרי המזון. החיך הרך הוא המשכו של החיך הקשה לאחור. הוא בנוי יריעה ש% שרירים עקודים המכוסים רירית ותת-רירית. בקו האמצעי תלוי בחיך הרך הענבל – uvula (תמונה 75). הוא בנוי שריר בלתי זוגי המכוסה רירית ותת-רירית.

תחתית הפה בנויה רקמה חבורית, המרופדת ע“י רירית הפה. תחתית הפה מכוסה ע”י הלשון. מתחת לתחתית הפה נמצאות בלוטות רוק, בלוטות לימפה ושרירים, בלוטות הלימפה מתנפחות כתוצאה מדלקות בחלל הפה והגרון.

בגבול שבין הפה והלוע נמצאות קשתות החיך. קשתות החיך הן שתים בכל צד וצד, אחת קדמית ואחת אחורית. הן בנויות שרירים עקודים היורדים מהחיך אל הלשון ואל הלוע והן מכוסות ברירית הפה לפנים ושל הלוע מאחור. הקשתות נפגשות למעלה בזוית חדה ולמטה הן הולכות ומתרחבות וע"י כך מתהוה שקע בין הקשת הקדמית והאחורית. השקע הזה נקרא כוך השקדים, משום שבו שוכן השקד.

השקדים – tonsilla (תמונה 75) הם איברים עשויים רקמת למפה עם הרבה זקיקים. השטח הקדמי של השקדים מכוסה רירית והוא חרוש חריצים עמוקים. בחריצים האלה מתאספת מוגלה בשעת דלקת השקדים והמוגלה נראית כעין פקקים לבנים המציצים מתוך החריצים. ע"י הדלקת מתנפחים השקדים ומצרים את המעבר שבין הפה והלוע ועל כן קשה הבליעה במצב כזה.

בלוטות הפה הן משני מינים: בלוטות קטנות השוכנות בתוך הקרום הרירי של הפה ובלוטות גדולות השוכנות מחוץ לחלל הפה והקשורות אל זה האחרון ע"י צנור הנפתח לתוך חלל הפה ואשר מוביל את הפרשת הבלוטה אליו.

בלוטות הפה מפרישות שני מיני הפרשות: הפרשה מימית-חלבונית או נסיובית והפרשה רירית. ישנן בלוטות שהפרשתן רק מימית-חלבונית (בלוטת בת האוזן) או רק רירית, ויש בלוטות המפרישות הפרשה מעורבת רירית-נסיובית (רוב בלוטות הפה). הבלוטות הקטנות הן מרובות מאד ונמצאות כמעט בכל שטח הקרום הרירי של הפה.

הבלוטות הגדולות של הפה

(תמונה 75)

בלוטת בת האוזן – glandula parotis היא הגדולה מבין שלשת הזוגות של הבלוטות האלה. היא נמצאת לפני האוזן ותחתיה, מכסה את שריר הלעיסה ונכנסת גם בחלל שמאחורי הלסת. הצנור היוצא ממנה חודר דרך שריר המחצצרים, מגיע אל הקרום הרירי ונפתח ע"י נקב קטן הנמצא בגובה המלתעה השניה; פתח הצנור נראה במקום הזה בדמות פטמיה קטנה של רירית הפה ובפסגת הפטמיה נמצא נקב הפתח.

ישנה מחלה מדבקת, המופיעה לפעמים בצורת מגפה בין ילדים והמצטינת בדלקת הבלוטה הזאת ותפיחותה. המחלה נקראת “חזרת” מפני שתפיחות הבלוטה משני הצדדים משוה לילד את הצורה המצדיקה את הכנוי הזה.

הבלוטה התת לסתית – gl. submaxillaris נמצאת משני צדי הלסת התחתונה מבפנים לזוית שבין הענף המאוזן והעולה. צנורות הבלוטות נפתחים מתחת ללשון משני צדי הקו האמצעי שלה.

הבלוטה התת-לשונית – gl. sublingualis נמצאת תחת הקרום הרירי המרפד את תחתית הפה. צנורותיה נפתחים בקרבת פתחי הצנורות של הבלוטות התת-לסתיות, ולפעמים צנורותיהן של שתי הבלוטות האלה מתאחדים בסופם לצנור אחד.

הלוע

הלוע – pharynx (תמונות 66, 76, 79) הוא החלק העליון של תעלת העכול, צורתו

הדופן האחורי של הלוע וראשית הושט

1. שקע, בו שוכן בולבוס וריד העול

2. הקו האמצעי של הלוע, ממנו יוצאים השרירים המשופעים

3. השריר הדו-בטני (הבטן האחורית)

4., 5. שרירים המרימים את הלוע

6. הקרן הגדולה של עצם הלשון הבולטת מבעד לשרירי הלוע

7. השריר הכנפי הפנימי

8. הזיז הפטמתי

צורת משפך, אשר דפנו הקדמי חסר וע"י כך הנהו עומד בקשר רחב עם החללים המצויים בחלקו הקדמי, היינו: האף, הפה והגרון. בהתאם לחללים האלה הננו מחלקים את הלוע ל-3 חלקים, הערוכים בשלש קומות. החלק העליון הוא לוע-האף, הבינוני לוע-הפה והתחתון לוע-הגרון.

דפני הלוע בנויים שכבת שרירים עקודים, המכוסים מצד חלל הלוע רירית ותת-רירית, מבחוץ קשור הלוע ע"י רקמה חבורית רכה אל עמוד השדרה ואל יתר האברים הסמוכים לו. בקצהו העליון תלוי הלוע בבסיס הגולגולת באיזור עצם היתד, הוי אומר שעצם היתד מהוה את גג הלוע. גג הלוע אין בו שכבת שרירים, אלא העצם מכוסה כאן רק רירית הלוע ובה רקמה למפתית מרובה עם זקיקים. החלק הזה נקרא השקד השלישי.

האפיתל של רירית הלוע הוא אפיתל מרובה השכבות (אפיתל של רצוף, כזה שבחלל הפה) ואולם בלוע האף הוא מסוג האפיתל של דרכי הנשימה, היינו בעל שתי שורות אפיתל שעיר.

שרירי הלוע (תמונה 79) הם משני מינים: מרימי הלוע ומצרי הלוע. הראשונים באים אל הלוע מהעצמות הסמוכות, האחרונים כוון אלכסוני להם. הם יוצאים מן הקו האמצעי של הלוע והולכים בשפוע להאחז בעצמות ובחסחוסים הסמוכים ללוע. הם מכסים זה את זה כרעפי הגג, ע"י התכוצותם הם מצרים את חלל הלוע. השרירים התחתונים הנאחזים בגרון מרימים אותו בעת הבליעה.

הושט – oesophagus (תמונות 79, 80) הוא המשך הלוע למטה. גם הוא הנהו אבר חלול בצורת צנור ונמצא מאחורי קנה הנשימה ולפני עמוד השדרה. דפנותיו בנויים שתי שכבות שרירים עקודים בחלקם העליון וחלקים למטה. בשכבה הפנימית יש לחוטי השרירים צורה של טבעת – השכבה הטבעתית – והשכבה החיצונית בנויה חוטים לאורך – שכבת החוטים לאורך. הקיר השרירי של הושט מכוסה מבפנים רירית המצופה אפיתל של רצוף. היא מחוברת אל השרירים ע"י תת-רירית. עין הושט היא סגורה בשעת המנוחה בגלל קפולי הרירית ורק כשהמזון עובר דרכו היא מתרחבת. מהושט נכנס המזון אל הקיבה.

הקיבה

הקיבה: – stomachus, ventriculus, gaster (תמונות 71, 80, 83) נמצאת בצד שמאל ובחלק העליון של חלל הבטן. יש לה צורת נבל. אולם הצורה הזאת משתנית הרבה בקשר עם עבודת הקיבה, לכן שונה היא צורתה מיד אחרי האכילה מצורתה, שעות אחדות אחר גמר האכילה. על שנויי צורתה עוד נדבר. הקיבה היא איבר חלול ומבחינים בה שני דפנות, הקדמי והאחורי, שתי כפיפות, הגדולה – curvatura major והקטנה – curvature minor ותחתית – fundus. התחתית מופנית למעלה ושוכנת בתוך כיפת הסרעפת. דפנותיה של הקיבה בנויים 4 שכבות: הנסיובית, השרירית, התת-רירית והרירית. השכבה הנסיובית היא חלק של הצפק. השרירית בנויה שרירים חלקים הערוכים ב-3 שכבות: החיצונית, חוטיה לאורך, התיכונית, חוטיה בצורת טבעת (שתי השכבות האלה הן יותר מפותחות ע"י השוער),

הקיבה: חחך לאורך ובאמצע הקיבה

1. הרירית

2. התת-רירית

3. השרירית

4. הנסיובית

5. קפלי הרירית

6. הכפיפה הגדולה

7. התריסריון

8., 9. השוער (טבעת השרירים של השוער בולטת לתוך חלל הקיבה)

10. הכפיפה הקטנה

11. פי הקיבה

12. הושט

13. תחתית הקיבה

הפנימית, חוטיה אלכסוניים – הם יותר צפופים ע“י פי הקיבה. מקום שם נגמר הושט ומתחילה הקיבה נקרא פי הקיבה – cardia. החלק המחבר את הקיבה אל המעי הדק נקרא השוער – pylorus. השוער הוא חלק של הקיבה אשר שריריתו מפותחה ביותר. מבפנים מצופה הקיבה קרום רירי, הקשור אל השרירית ע”י קרום תת-רירי. רירית הקיבה מקומטת בקמטים רבים העוברים לאורך הקיבה. כשהקיבה מלאה, משתטחים הקמטים האלה ונעלמים בחלקם.

הרירית מצופה שכבה אחת של אפיתל גלילי. מקום מעבר רירית הושת אל רירית הקיבה מסומן ע"י קו, כי בקו הזה גומר האפיתל הרצוף של הושט ומתחיל האפיתל הגלילי של הקיבה. רירית הקיבה עשירה מאד בבלוטות פשוטות וכפולות ושטחה זרוע גומות זעירות רבות מאד. בגומות האלה נפתחות בלוטות הקיבה השופכות את הפרשתן לתוך חללה של הקיבה. תאי בלוטות הקיבה הם משני מינים בהתאם לתפקידם השונה כפי שנראה בפרק הפיסיולוגיה של הקיבה.

המעי הדק

המעי הדק – intestinum tenue (תמונות 56, 72, 81) הוא ההמשך של צנור העכול אחרי הקיבה. מחלקים אותו ל-3 חלקים: התריסריון – duodenum – או מעי הי"ב, המעי הריק – jejunum והמעי העקום – ileum. באור השמות האלה הוא: החלק הראשון ארכו כרוחב תריסר אצבעות, השני נמצא בחלל המת בשעת פתיחת הגוף, בדרך כלל ריק מתוכן, והשלישי קבל את כנויו בהתאם לצורתו. אורך המעי הדק הוא כדי 5,5–6,5 מטר. כיון שהמעי הארוך הזה נמצא בתוך חלל שארכו קטן הרבה יותר, מוכרח המעי להתקפל כמה וכמה קפולים, כדי שחלל הבטן יוכל להכיל אותו. הקפולים האלה נקראים הדורי המעי הדק (תמונה 81).

מראה קרבי הבטן אחרי הסרת דפנה הקדמי.

הפדר מורם וע"י כך נראים המעים.

1. דליי המעי הגס הרחבי

2. אחד הסרטים של המעי הגס

3. המעי העקול

4. קמט הצפק בשטח הפנימי של הבטן, מקום שם עברו צנורות הדם מהעובר אל האם

למעי צורת צנור והוא בנוי אותן השכבות שמצאנו גם בקיבה, היינו החל מבחוץ: הנסיובית, השרירית, התת רירית והרירית. השרירית של המעי הדק מרכבת רק משתי שכבות: החיצונית, חוטיה לאורך והפנימית חוטיה בצורת טבעות. אשר לבנין הרירית של המעי הדק, שני יצורים אנטומיים מצינים אותה: הטבעות של שם קרקינג – plicae circulares Kerkringi (תמונה 82) והציציות – villi intestinales. הטבעיות הן קמטים של הרירית בצורת טבעות, המקיפים את צנור המעי. הם במספר גדול מאד, ויותר צפופים בתריסריון ובמעי הריק מאשר במעי העקום. הם חסרים בהתחלת המעי הדק ובסופו (הם מופיעים סנטימטרים אחדים אחרי השוער ונעלמים בסוף המעי העקום). מציאותם מגדילה במדה עצומה את שטח הרירית (את חשיבותה של תכונה זו נעריך בפרק הפיסיולוגיה של העכול). הקמטים הללו אינם משתנים בצורתם בקשר עם פעולת המעי הדק ומצב התמלאותו.

הציציות הן יצורים בדמות שערות זעירות המתרוממות מהרירית אל תוך חלל המעי. מבנם ההיסטולוגי הוא כזה של הרירית. בתוך הציצית ישנן נימי דם ונימי למפה. מספר הציציות הוא עצום והן זרועות בצפיפות ובמצב שוה על פני כל המעי הדק. על כן משוות הן לרירית המעי הדק מראה של קטיפה,

רירית המעי הדק עשירה בבלוטות פשוטות הדומות לבלוטות הקיבה והמפרישות את מיץ המעי הדק. גם זקיקי למפה עם מרכזי רביה זרועים במספר עצום ברירית המעי והם הולכים ורבים במדה שהמעי הדק מתקרב אל המעי הגס. הזקיקים הם בודדים או ממוזגים. במקרה האחרון מהוים הם כעין כפתורים בתוך הרירים ונקראים, הכפתורים plaques על שם Peyer.

התריסריון (תמונה 82) נמצא בצד ימין של חלל הבטן סמוך לעמוד השדרה. צורת פרסה לו ולפיכך מבחינים בו 3 זרועות: העליונה, היורדת והתחתונה. פרסת התריסריון פתוחה לצד שמאל. מקום המעבר מן התריסריון אל המעי הריק הוא בצורת הדור הנקרא הדור התריסריון והמעי הריק – flexura duodeno–jejunalis.

הלבלב והתריסריון. הלבלב חתוך לאורך הצנור המוביל את ההפרשה.

התריסריון פחוח בחלקו היורד; נראים הקפלים הטבעתיים

1. צנור כיס המרה

2. צנור הכבד.

3. צנור המרה

4. צנור הלבלב, המוביל את ההפרשה מראש הלבלב

5. צנור הלבלב הראשי

6. השולים העליונים של הלבלב

7. השולים התחתונים של הלבלב

8. הוריד ועורק המעים העליון

9. עורק הלבלב והתריסריון התחתון

10. הדור התריסריון והמעי הריק

11. הפטמיה ע"ש Vater ופי צנור המרה

12. צנור המרה הבולט מבעד לרירית המעי

13. פי הצנור של הלבלב

המעי הגס – intestinum crassum

(תמונות 56, 71, 81. 83) הוא קצר מהמעי הדק. ארכו כדי ½1 מטר. הוא מתחיל בצורת צנור שהנהו סגור כמעט בהתחלתו. החלק הזה של המעי הגס נקרא המעי העִוֵר –coecum (תמונות 81, 83, 84) (חלל סגור מצד אחד נושא באנטומיה את השם “עִוֵר”). הקשר בין המעי העור ובין המעי הדק נמצא בצד המעי העור, היינו המעי הדק נכנס מהצד אל דופן המעי הגס וזה האחרון אינו משום כך המשכו הרצוף של המעי הדק. עם כניסתו לתוך המעי העור תוחב המעי הדק את דפנותיו של המעי הזה פנימה. משום כך רואים, כשפותחים את המעי הגס במקום הזה, את פתחו של המעי הדק, כשהוא בולט לתוך חלל המעי הגס. שולי הפתח הזה דומים לפה בעל שתי שפתים. חלק זה של המעי הגס נקרא מסתם המעי העקום והעור – valvula ileo–coeccalis. מתחתית המעי

מראה קרבי הבטן

אחרי הסרת דפנה הקדמי

(הפדר מכסה את רוב בני המעים)

1. קמט הצפק

2. רכס הכסל

3. הצפק

4. השריר הרחבי של הבטן

5. השריר האלכסוני הפנימי

6. השריר האלכסוני החיצון

7. עור הבטן

8. תחתית כיס המרה

9. הרצועה העגולה של הכבד (שריד של וריד הטבור של העובר)

המעי העור: דפנו הקדמי פתוח כדי להראות את שני פתחי המעים: של המעי העקום ושל התוספתן.

1. מסתם המעי הדק והעור; נראות השפה העליונה והתחתונה.

2. פי התוספתן

העור יוצא צנור קצר וצר הנקרא זיז התולעת או התוספתן – appendix (תמונה 84). הוא עומד בקשר עם המעי העור ע"י פתח צר. קצהו השני סגור. בנינו של התוספתן דומה בכל לבנינו של המעי הגס, הוי אומר שהתוספתן הוא חלק של המעי הגס אשר חללו צר הרבה יותר משל המעי הגס.

המעי העור נמצא בחלק הימני של הבטן על יד עצם הכסל. מכאן עולה המעי הגס עד הכבד, החלק הזה נקרא המעי העולה – colon ascendens. בהגיעו אל הכבד מתכופף המעי ועובר לרוחב החלק העליון של הבטן – המעי הגס הרחבי – colon transversum. בהגיעו אל הטחול מתכופף שוב המעי ויורד בצד שמאל של הבטן – המעי הגס היורד – colon descendens. בהגיעו לעצם הכסל השמאלית מתעקל המעי פעמים אחדות ומהוה ע"י כך צורת S רומית. כצורתו כן שמו; הוא נקרא המעי הגס העקול – S romanum או colon sigmoideum. בתוך האגן הקטן מתישר המעי שוב – המעי הישר, הכרכשתא או החלחולת – rectum. המעי הזה הוא החלק הסופי של המעי הגס. בקצהו נמצא פי הטבעת – anus, אשר דרכו עומד המעי בקשר עם העולם החיצוני. לפני פי הטבעת מתרחב המעי הישר וצורתו דומה לזו של כיס – האמפולה של החלחולת – ampulla recti.

בנין המעי הגס דומה בהרבה לזה של המעי הדק. אותן השכבות לשניהם וגם בלוטות הרירית וזקיקי הלימפה דומים בשני המעים. אולם אין כאן לא הזקיקים הממוזגים ולא קמטי הרירית הטבעתיים על שם קרקרינג וגם הציציות חסרות כאן.

שכבת השרירים לאורך שבמעי הגס נבדלת מזו שבמעי הדק בזה שחוטיה אינם ערוכים במדה שוה בכל היקף המעי אלא הם מצטופפים בצורת שלשה פסים הנמתחים לאורך כל המעי הגס. הפסים האלה נראים היטב מבעד לצפק. הם נקראים בשם סרטים – taenia (תמונות 71, 81). הם מצינים את המעי הגס, דהיינו על פיהם אפשר להבחין בודאות את המעי הגס מהמעי הדק. (נפח המעי אינו תמיד גדול יותר אצל המעי הגס מאשר אצל הדק, על כן לא יוכל הנפח לשמש קנה מדה להבחנה בין שני המעים האלה).

כשמתבוננים במעי הגס הוא נראה כאילו הוא מחולק למספר גדול של קטעים. הרושם הזה מתקבל מפני שהיקף המעי מיצר בִרְוָחים כמעט שוים. הקטע הרחב יותר שבין מיצר אחד למשנהו נקרא: דלי – haustrum (תמונה 81).

על יד פי הטבעת מצויות שתי טבעות שריריות, הנקראות סוגרים – sphincter, משום שהן סוגרות את פי הטבעת. בטבעת אחת ישנם שרירים חלקים ובשניה עקודים, הסוגר החָלק אינו מושפע ע"י רצוננו, ואילו השריר העקוד נשמע לפקודתנו.

בלוטות הבטן הגדולות השייכות למערכת העכול

שתים הן הבלוטות האלה: הכבד – hepar והלבלב – pancreas.

הכבד (תמונות 71, 85, 86) הוא הבלוטה הגדולה ביותר שבגוף. משקלו הממוצע הוא 1½ קילו. צבעו חום כהה. הוא נמצא מתחת לסרעפת, שאליה הוא גם מצומד, וממלא את כל כפת הסרעפת שבמחצית הימנית וחלק של המחצית השמאלית. הוא גוף מרובע בערך ויש לו שני פנים: הקדמיים המכוסים כולם ע"י הסרעפת, והאחוריים הפונים אל הגב. השולים העליונים הם רחבים יותר ומצומדים בחלקם אל הסרעפת. השולים התחתונים הם צרים מאד ומהוים את השפה החדה של הכבד, המפרידה בין הפנים הקדמיים לבין

הכבד

השטח הקדמי

1. קטע בשולים העליונים שאינו מכוסה צפק ובו מהודק הכבד אל הסרעפת.

2. הקצה השמאלי של הכבד (בנוי מרקמה חבורית)

3. השולים התחתונים של האונה השמאלית

4. רצועת החרמש של הכבד

5. הרצועה שהתהותה מוריד הטבור של העובר

6 תחתית כיס המרה

7. השולים התחתונים של האונה הימנית

הכבד

השטח האחורי (קטע שמסביב לשער הכבד)

1. חריץ, בו שוכן הוריד החלול התחתון, על גבי החריץ – רצועה

2. עורק הכבד

3. צנור הכבד

4. צנור המרה

5. צנור כיס המרה

6. עורקי כים המרה (ענפי עורק הכבד)

7. הרצועה שהתהותה ‏ מוריד הטבור של העובר

8. המבקע שבשולים התחתונים של הכבד

9. רצועה שהתהותה מהוריד שחבר אצל העובר את וריד הטבור עם הוריד החלול התחתון. הרצועה נמתחת בין וריד הכבד ובין וריד השער

האחוריים של הכבד. הצפק המכסה את הכבד מהוה בשטחו הקדמי קפול המקשר אותו אל הסרעפת. הוא נקרא לפי צורתו רצועת החרמש של הכבד. רצועה זו מחלקת את השטח הקדמי של הכבד לשנים: החלק הימני היותר גדול ויותר עבה והשמאלי היותר קטן. על פי זה מחלקים גם את הכבד לשתי אונות: אונה ימנית ואונה שמאלית. בין שתי האונות מצוי מבקע קטן בשפת הכבד.

בשטחו האחורי של הכבד נמצא חריץ לרוחב הכבד ושני חריצים לאורך המהוים יחד עם החריץ לרוחב צורת האות H. החריץ הימני מאכסן בתוכו: למטה את כיס המרה ולמעלה את הוריד החלול התחתון. בחריץ השמאלי נמצאות שרידי ורידים שהעבירו את הדם מהאם אל העובר.

מצד המבנה ההיסטולוגי של הכבד (תמונה 87) אין להכיר בנקל את הקוים

חתך ברוחב אונית (סכימה)

מראה מיקרוסקופי. במרכז – הוריד המרכזי

1., 5. סעיפי וריד השער הסופיים והנימים הורידיות המצויות בין קורות תאי הכבד.

2., 4. צנור מרה המתהוה‏ ע"י התמזגות נימי המרה היוצאות מבין קורות תאי-הכבד

3. נימי המרה בתוך הקורה

6. קורת תאי הכבד (בצד שמאל של התמונה חתוכות הקורות לארכן וע"י כך נראה מבנן התאי. בצד ימין שלמות הקורות ודמות בלוטות פשוטות להן)

האופיניים של בלוטה במובנה הרגיל. אין לראות כאן את השקיות ואת הצנורות המובילים האופיניים לבלוטה הרגילה, בכל זאת אפשר להבחין בו את היחידות היסודיות של הבלוטה. תאי הכבד הם תאים גדולים מרובי הפנים (פוליאדריים). בשטחי התאים הפונים זה אל זה ישנו חריץ העובר לרחבו של התא. כיון שתאי הכבד הם ממוצא אפיתלי, מונחים התאים זה בצד זה בלי שום חומר מקשר אחר. ע“י כך נמצא חריץ מול חריץ ושניהם יחד מהוים צנור בזעיר אנפין, שלתוכו נשפכת המרה המופרשת ע”י תאי הכבד. תאי הכבד ערוכים שורות שורות בצורת קורות, הנקראות קורות תאי הכבד. בין קורה לקורה נמצא סדק המצופה תאי אנדותל; הסדק הזה הוא צנור דם קפילרי. הכבד בנוי ממספר עצום של יחידות הנקראות אוניות – lobulus, acinus, צורת האוניות דומה לזו של חרוט. במרכז החרוט יורד מפסגתו אל הבסיס וריד הנקרא הוריד המרכזי. מסביב לוריד הזה ערוכות קורות תאי הכבד כחשורים סביב צירם.

לכבד מחזור דם מיוחד במינו, כפי שראינו בפרק מחזור הדם. מלבד עורק הכבד, המזין את הכבד בחלקו, מקבל הכבד דם במדה גדולה יותר מוריד השער. וריד זה מתהוה ע“י התמזגות כל ורידי הקרבים – אלה הם ורידי הקיבה, הפנקריאס והטחול, המעים הדקים והגסים – לוריד אחד. בהכנסו אל הכבד במקום הנקרא שער הכבד מתחלק וריד השער לשני ענפים גדולים: ענף לאונה ימנית וענף לאונה שמאלית. בתוך הכבד גופא מתחלקים הענפים האלה לסעיפים ההולכים וקטנים, ההולכים ומרובים עד שהם מגיעים למצב של נימים. הנימים מקיפות ברשתותיהן העשירות את האוניות ומהרשתות יוצאות נימים אחרות הממשיכות את דרכן ברוחים שבין הקורות. הנימים נפתחות לתוך הוריד המרכזי ומערות את הדם שבהן אל הוריד הזה. ע”י כך מתאסף כל הדם הזורם באונית אל הוריד המרכזי. בהגיעם אל בסיס האונית מערים הורידים המרכזיים את הדם לתוך וריד גדול יותר הנקרא הוריד התת-אוניתי, ‏ משום שהוא מצוי בבסיס האוניות. הורידים התת-אוניתיים קולטים את הדם ממספר ידוע של אוניות ומתמזגים לענפים ההולכים וגדלים עד אשר כל הדם שהובא אל הכבד בדרך וריד השער מתאסף שוב לשני ענפים. אלה הם ורידי הכבד המערים את תכנם לתוך הוריד החלול התחתון ובאמצעותו מגיע הדם, שיצא מאברי העכול ומהטחול ועבר דרך הכבד, אל הלב.

דרכי המרה (תמונות 86, 87). אחת הפעולות של הכבד המראה על שיכותו לסוג הבלוטות המפרישות היא יצירת המרה. המרה נוצרת כמו כל הפרשה של בלוטה בתוך תאי הכבד. הפרשה זו זורמת אל נימי המרה הנמצאות, כמו שראינו, בין תאי הכבד. הנימים האלה מתמזגות מחוץ לאונות לצנורות מרה גדולים יותר (תמונה 87). בדרך זו נאספת המרה בתוך שני צנורות גדולים שכל אחד מוביל את המרה שנוצרה באונה המתאימה לו: צנור מימין וצנור משמאל. הם מתאחדים מחוץ לכבד לצנור אחד הנקרא צנור הכבד – ductus hepaticus. הוא פונה אל התריסריון, בדרך הוא פוגש את צנור כיס המרה – ductus cysticus ומתאחד אתו לצנור גדול יותר, הוא צנור המרה – ductus choledochus.

כיס המרה – vesica felleae (תמונות 71, 85, 86) נמצא כאמור לעיל במשקע שבשטח האחורי של הכבד. הוא בנוי ככל האברים החלולים של מערכת העכול, מרירית, תת-רירית ושרירית. מבחוץ הוא מכוסה צפק. כיס המרה הוא מאורך ויש לו תחתית, גוף וצואר. המשך הצואר הוא צנור כיס המרה.

צנור המרה ממשיך את דרכו בכוון התריסריון ובהגיעו אליו הוא חודר לתוך דפנו ואחרי ששרך את דרכו בתוך עובי דפן המעי הוא חודר דרך הרירית ונפתח אל חללו של התריסריון. מקום פתחו הוא מרומם משהו משטח הרירית ונקרא הפטמיה ע"ש Vater (תמונה 83).

הלבלב (תמונה 83) הוא בלוטה הבנויה לפי המבנה של יתר הבלוטות הגדולות, דוגמת הבלוטות הגדולות של הפה. בצורתו הוא דומה לפריסמה משולשת. מבחינים בו שלשה חלקים, הראש שנמצא מוכנס לתוך פרסת התריסריון, הגוף והזנב. הלבלב שוכן בחלק העליון של חלל הבטן והוא מונח במאוזן על דופן הבטן האחורי מאחורי הקיבה היינו על עמוד השדרה ומשני צדדיו. בתוך הלבלב נמצא צנור העובר לאורך הבלוטה מן הזנב אל ראש הלבלב. מכאן הוא יוצא מהלבלב, חודר דרך דופן התריסריון ונפתח לתוך חללו בקרבת פתח צנור המרה. דרך צנור זה מתערה הפרשת הלבלב לתוך התריסריון.

מלבד תאי הלבלב המפרישים את ההפרשה המתערה לתוך המעי ישנם בתוכו איים של תאים היוצרים הפרשה ממין אחר שאינה מתערה לתוך המעי אלא עוברת לדם. האיים האלה שייכים לסוג הבלוטות בהפרשה פנימית שעליהן נדבר בפרק מיוחד.

הצפק – peritoneum. הצפק הוא קרום מסוג הקרומים הנסיוביים כמו הפלברה וכיס הלב. הוא הקרום הנסיובי הגדול ביותר ומכסה את רוב האברים של מערכת העכול לרבות גם הטחול ואברי האגן הקטן. ככל קרום נסיובי הוא בעל שני עלים, העלה הקרבי והעלה הדפני. בין שני העלים האלה ישנו סדק הנקרא חלל הצפק. חלל זה הוא כמעט ריק ובתוכו רק כמות זעירה של נסיוב הנפרש ע"י תאי הצפוי המצפים את עלי הצפק. העלה הדפני מרפד את דופן הבטן ואת הסרעפת.

מהדופן האחורי של הבטן מתרומם הצפק בצורת שני עלים המודבקים זה בזה והמקשרים את המעי הדק אל דופן הבטן. החלק הזה של הצפק נקרא הקרום המקשר או המתוך – mesenterium (תמונה 56), משום שהוא מקשר את המעי אל דופן הבטן. הצפק מהוה קרומים מקשרים כאלה גם בין איברים שונים של איברי הבטן. הקרומים האלה נקראים רצועות. כן יש, למשל, רצועה רחבה, המקשרת את הכבד אל התריסריון – ligamentum hepato–duodenale, רצועה המקשרת את הקיבה אל המעי הגס הרחבי – ligamentum gastro-colicum וכו'. הצפק מהוה במקומות שונים גם קפולים. היותר גדול הוא הקפול הנקרא הפדר הגדול – omentum majus (תמונה ‏ 83), היורד מהמעי הגס הרחבי ומכסה את בני המעים. הפדר דומה לסנור המגן על בני המעים. גם לפי תפקידו ראוי הוא לדמותו לסנור מכיון שיש לו הסגולה להדבק אל המעי, אם מתהוה באיזה מקום שהוא שנוי, המביא לידי נזק למעי. בדרך זו הוא מונע במדה רבה מפני התפשטות הנזק גם אל יתר חלקי המעים.

כן, למשל, מוצאים את הפדר מדובק עפ"ר אל התוספתן כשהוא נמצא במצב של דלקת (במקרה של אפנדיציטיס) או במקרה של כיב באיזה חלק של צנור העכול מוצאים אותו מדובק אל השטח החיצוני של המעי, בו במקום שהכיב מאים לפרוץ מבעד לדופן הצנור. אולם הפדר יש לו גם הסגולה להמשך למקום הנגע ולהדבק בו אפילו אם המקום הזה נמצא מעבר לחחומיו הטבעיים.‏ אכן גדולה חשיבותו של הפדר בהגנת בני המעים מפני נזקים החלים בהם, העלולים להתפשט יותר ולהמיט סכנה על בריאות הגוף כולו.

הפיסיולוגיה של העכול

מערכת כלי העכול משמשת כפי שראינו להכנסת חמרי המזון אל הגוף, עכולם והוצאת חמרי הפסולת הנשארים אחרי הספגות חמרי המזון המעוכלים.

חמרי המזון הם בצורתם הטבעית מרובי הפנים ומרובי הגוונים. ובכל זאת הם מָרכבים בעיקרם ולמעשה מספר קטן מאד של יסודות ואלה הם: החלבונים, הפחמימות והשמנים. מלבד שלשת היסודות האלה נמצאים במזון האדם ויתר בעלי החיים מים ומלחים שונים. בתרכובת המלחים האלה נמצאים: כלורן (Cl), נתרן (Na), אשלגן (K), ברזל (Fe), גפרית (S), זרחן (P), סידן (Ca) (שני היסודות האחרונים נמצאים בכמות גדולה בעיקר בעצמות), יודן (J). מלבד יסודות אלה הנמצאים בכמות פחות או יותר גדולה במזון נמצאים בכמות זעירה עוד הרבה יסודות כימיים אחרים.

החלבונים, הפחמימות והשמנים הם רוב מנינו ורוב בנינו של הגוף והם גם מהוים את החלק הגדול ביותר של המזון הדרוש לגוף מדי יום ביומו, מכאן גם שמם: אבות המזון. לא כן ביחס למלחים, מהם נוטל הגוף רק כמויות קטנות מכלל כמות המזון הדרושה לו דבר יום ביומו.

חשיבות רבה יש למים. גופו של בעל חי בנוי מים בשעור של קרוב ל-65%. גופם של בעלי חיים צעירים מכיל אחוז מים גדול עוד יותר משל המבוגרים. (עד כדי 70%). מכאן מובנת החשיבות הרבה של המים לגבי קיומו של בעל החי. חשיבות זו מוצאת את בטויה בעובדה, שבעל החי יכול להתקים זמן רב בערך בלי חמרי מזון ואין הוא יכול להתקים אלא זמן מצומצם בלי מים. בלי המים לא יתכן שום חזיון חיוני מהחזיונות הביולוגיים המרובים לאין שעור הלובשים צורה והפושטים צורה ושמקום משכנם הוא גופו של בעל החי.

בבנין הכימי של הפחמימות והשמנים נמצאים 3 היסודות האלה: פחמן, (C), חמצן (O) ומימן (H) ואילו בבנין הכימי של החלבונים נמצא מלבד 3 היסודות הנ"ל גם חנקן (N) ואין בעל חי אשר בבנין גופו לא ימצא גם החנקן.

כל אחד משלשת היסודות המנויים כאן מצטין, למרות המצאו בטבע בצורות שונות, בתכונות כימיות המיוחדות לו ומשום כך יש קוים משותפים לנוסחתן הכימית של הצורות השונות שלו.

הפחמימות מצטינות בזה שלפי נוסחתן הכימית הן מָרכבות מפרודה של מים מחוברת לפרודה של פחמן. משום כך אפשר לכתב אותן בנוסחה אחת יסודית בצורה זו: Cn(OH₂)n. n מצין ספרה שמשתנית לפי מין הפחמימה.

השמנים הנמצאים בגופו של האדם ובמזונותיו הם חמרים המרכבים מחומצה שמנית וגליצרין. החומצות השמניות בנויות משורה גדולה של CH₂ ובסופה של השורה הזאת נמצאת השארית המצינת את החומצה האורגנית היינו COOH. הנה דוגמה אחת של חומצה שמנית: C₁₈ H₃₆ O₂ – חומצת החֵלֶב. אולם יש חומצות אשר בהן מספר האטומים של המימן הוא פחות מכפי כפלים מספר האטומים של פחמן. למשל חומצת שמן זית: C₁₈ H₃₄ O₂. חומצות השומן מתחברות עם הגליצרין כהתחבר חומצה עם בסיס. ע"י התחברות זו נדחקות פרודות של מים מתוך התרכבת.

הגליצרין הוא לפי נוסחתו הכימית כוהל שלש-בסיסי, ולכן יש צורך ב-3 פרודות של חומצה, כדי להתחבר חבור שלם עם חומצות השומן. למשל:

(C₁₇ H₃₅ COOH)₃ + C₃ H₅ (OH)₃ = C₃ H₅ (C₁₇ H₃₅ CO₂)₃ + 3H_2O,

השמנים המתהוים ע“י חבור מלא בין חומצה שמנית וגליצרין נקראים שמנים נבטרליים, דוגמת המלחים הנבטרליים המתהוים ע”י חבור בין חומצה ובסיס עם יציאת פרודה אחת או יותר של מים.

החלבונים הם חמרים מרכבים מספר גדול של חומצות אמינו, זאת אומרת חומצות אורגניות המכילות בנוסחתן הכימית את השארית NH₂ הבא למלא את מקומו של H אחד שבנוסחת החומצה. למשל, נוסחתה הכימית של חומצת היין היא CH₃ COOH; אם ממלאים בקבוצה העליונה את מקומו של H אחד ע"י השארית NH₂ הננו מקבלים את הנוסחה הזאת: CH₂ NH₂ COOH, היא חומצת אמינו של חומצת היין. אם נחבר שתי פרודות של חומצת אמינו זו עם זו נקבל אגב יציאת פרודה של מים חומצת אמינו מורכבת יותר: CH₂ NH₂ COOH + CH₂ NH₂ COOH–H₂O = CH₂ NH₂ CO NH–CH₂–COOH.

החלבונים הנם גופים כימיים מורכבים משרשרות גדולות של חומצות אמינו. חוליות השרשרות האלה שונות בנוסחתן הכימית לפי מין החלבון.‏ כמו כן גם מספר החוליות שבשרשרת שונה לפי טיב החלבון. מלבד חומצות האמינו נמצאים עוד בתרכבת החלבונים גם היסודות גפרית וזרחן.

ראינו שיסודות המזון נמצאים בצורתם המרכבת בטבע. גופו של בעל חי אינו מסוגל להרכיב בעצמו את יסודות בנינו מהיסודות הפשוטים כמו שהדבר נעשה ע"י הצמחים, על כן הננו מוכרחים לקבל את היסודות האלה מרכבים כמות שהם.

את המים הננו מכניסים אל גופנו אם בצורת מי שתיה או בצורת נוזלים אחרים המצויים בכלכלתנו, אבל גם באוכל הנראה קשה כגון לחם, ירקות, בשר נמצאת כמות הגונה של מים.

הפחמימיות הנקראות גם סוכרים נמצאות בסוכר, בקמח (ז"א בכל גרגירי התבואה) בפירות, בתפוחי-אדמה ובירקות. הלחם, שהוא אחד המזונות החשובים ביותר, מרכב כמעט כולו פחמימות.

השמנים נמצאים בשמן זית או בשמן צמחי אחר, בחמאה, בשומן, בחֵלב, באגוזים בשקדים וכו'.

החלבונים נמצאים בביצים, בבשר, בחלב ובצמחים, ביחוד בירקות הגדלים בתרמילים (שעועית, עדשים, אפונה, פול וכו').

כמות המזון הדרושה לבן אדם שונה לפי הגיל, לפי המשקל ולפי עבודת הגוף. בגיל הילדות קטנה היא באופן מחלט כמות המזון הדרושה, אולם באופן יחסי גדולה היא יותר מאשר אצל המבוגר, ז"א על כל קילו של משקל הגוף מצריך הילד כמות גדולה יותר של מוון מאשר המבוגר. והדבר מובן מאליו, שכן גופו של הילד גדל תדיר עד התבגרותו בעוד שגופו של המבוגר נמצא בשווי משקל במדה רבה.

את הערך המזין של חמרי המזון מודדים על פי יחידות חום הנקראות קלוריות. רק שלשת יסודות המזון העיקריים יוצרים בהשרפם קלוריות, ואילו המים, המלחים והויטמינים אינם יוצרים בחלופיהם בגוף קלוריות. מדת הקלוריות היא שוה כמעט בחלבונים ובפחמימות, היינו גרם אחד של כל אחד מהיסודות הללו מספק 4 קלוריות בערך. מדת הקלוריות של השמנים גבוה יותר מפי שנים משל הראשונים, היינו גרם אחד של שמנים מספק 9,3 קלוריות.

הויטמינים: בעשרות השנים האחרונות נתגלו בתוך המזון חמרים הכרחיים לחיים, שאינם שייכים אף לאחד מיסודות המזון שהיו ידועים עד אז. החמרים האלה כונו בשם חמרי מלואים או ויטמינים. עד לפני זמן לא רב לא היתה ידועה תרכבתם של הויטמינים אולם כעת היא ידועה היטב הודות למחקרים המרובים שנעשו כדי ללמדם ולגלות את תכונותיהם הכימיות והביולוגיות. ‏את הויטמינים נוהגים לסמן באותיות רומיות. הם נחלקים לכמה סוגים:

הויטמין A. נמצא בעיקר בשמנים שבממלכת החי (בעיקר בשמן דג). ז"א הויטמין הזה נמס בשמני החי. מלבד זה הוא נמצא בביצים, בכבד, בכליות, בתפוחי אדמה, בגרגירי תבואה נובטים ובירקות בעלי צבע, כגון: עגבניות, פלפלים, גזר²³. מציאותו בגוף שומרת מפני מחלה ידועה בשם Xerophtalmia, שמתבטאת בהתיבשות הלחמית והקרנית של העין, והמביאה לידי חורבן העין. הויטמין גם משפיע לטובה על גדול הגוף הצעיר.

הויטמין B. לפני כמה עשרות בשנים נתגלה שהמחלה הנפוצה בסין וביפן והידועה בשם Beri-Beri, נגרמת ע"י מחסור בויטמין המצוי בקליפת האורז. ומכיון שהעמים האלה ניזונים בעיקר מאורז מלוטש הוברר הקשר שבין המחלה הזאת ובין חוסר הויטמין B. המחלה לובשת שתי צורות: הפרעה בעצבים המלווה כאבים בהם ובצקת בגוף וביחוד בלב.

אולם בזמן האחרון נתגלה שבחומר הידוע בשם ויטמין B ישנם עוד כמה יסודות אחרים שהעדרם גורם להופעות מחלה אחרות. תחילה סברו שיש שני סוגי ויטמין B וכנו אותם בשם ויטמין B₁ וויטמין B₂. הראשון הוכר כויטמין המונע את הופעת המחלה ברי-ברי והשני נחשב למונע את המחלה הידועה בשם Pellagra. לא עברו ימים מועטים והוברר שאין לראות בויטמין B₂ חומר אחיד כי אם הרכב (complex) של ויטמינים שונים שהצד המשותף בהם הוא, שכלם מצויים בשמרים. החקירה בררה שבהרכב הזה נכלל בין היתר הויטמין הנקרא riboflavin, שהעדרו מביא לידי הפרעות ידועות ברירית הפה והשפתים ועוד ויטמין – הוא חומצת הניקוטין – acidum nicoticum המונע את הפלגרה.

המחלה פלגרה מצויה בארצות שבהם ניזונים רוב התושבים מתירס. וכפי שסבורים נהרס הויטמין בתירס השמור בתנאים גרועים ומזיקים והוא הופך למקור מחלה. המחלה מתבטאת בשנויים בעור (הוא נעשה כהה בשטחים המגולים ומבנה האפידרמיס משתנה) ובהפרעות בחיי הרוח. בארצות הנ"ל מהוים חולי הפלגרה אחוז ניכר בהרכב הנגועים במחלות רוח.

B₁ נמצא בעיקר בשמרים, בחטה נובטת, בכבד ובחָלב. בכמות קטנה יותר הוא נמצא בתרד, בוטנים, אפונה, גזר. הקומפלקס B₂ נמצא בעיקר בשמרים, כבד, ביצים, תרד, בוטנים, חטה נובטת, שזיפים, סלק.

הויטמין C. הוא שומר מפני מחלת הצפדינא – Scorbut (אצל הילדים נקראת המחלה ע"ש Möller-Barlow). המחלה מתבטאת בשפכי דם מתחת לעור והחניכים (רק במקומות ששם ישנן שינים) ובכאבי עצמות קשים כתוצאה משפך דם תחת קרום העצם. היא מצויה אצל אנשים (מבוגרים או ילדים) הנזונים במזון חסר או עני בויטמין C. הוא מצוי בעיקר בפירות ביחוד סמוך להבשלתם. פרות ההדר: הלימון, תפוח הזהב והאשכולית מכילים אותו בכמות הגונה. הוא נמצא גם בתפוחי אדמה, בכרוב, בעגבניות, בבשר חי ובחָלב. שמו הכימי של הויטמין C הוא חומצת האַסקורבין.

הויטמין D. הוא נמצא נמס בשמנים כמו הויטמין A. שניהם נמצאים כמעט תמיד יחד ומשום כך חשבו שהם ויטמין אחד ואחיד. הויטמין D מרכב מחומר ידוע מסוג השמנים הנקרא ergosterol אשר השפיעו עליו הקרנים שמעבר לסגול (ultra violet). הוא שומר מפני המחלה הנקראת רכית – Rachitis, שמתבטאת בעיקר בהפרעת הסתידות העצמות ומשום כך מתרככות עצמות הילדים הנגועים במחלה זו.

הויטמין E. המחסור בויטמין זה במזון מוריד את כח ההפריה של בעל חי. גם הויטמין הזה נמצא נמס בשמנים.

הויטמין K חשיבותו רבה בתהליך קרישת הדם.

מבין הויטמינים הנ“ל ישנם כאלה שאינם נהרסים ע”י החום: E.D.A. וכאלה שנשמדים ע"י החום:C.B.. הויטמין B נהרס בחום שלמעלה מ-120^o ו-C בחום שלמעלה מ-100^o. אבל כל הויטמינים נהרסים לאט לאט במדה שהחומר שבהם הם נמצאים הולך ונושן. מכאן שרק מזון טרי מספק את הויטמינים במדה הדרושה, ויש להיזון מלבד במאכלים מבושלים גם בפירות וירקות בלתי מבושלים.

השנויים הפיסיים החלים בחמרי המוזון עקב פעולתה של מערכת העיכול

השנויים בפה: נוזלים וחמרים וכים ביותר נבלעים כמות שהם ע“י פעולת הבליעה מבלי שישנו את צורתם. החמרים הקשים טעונים לעיסה לפני בליעתם. הלעיסה נעשית ע”י זה שחמרי המזון הקשים מובאים אל בין טורי השנים ושם הם נטחנים ע“י פעולת השחיקה שהשנים מבצעות בהשתפשף טור השנים התחתון בעליון. בפעולה זו מתפוררים החמרים והולכים. הם נלושים אח”כ ע"י תנועות הלשון, ומתרככים הודות לרוק שבפה. הפרורים מִדבקים ביניהם לגוש אחד הודות לחלק הרירי שברוק.

הנסיון מראה שמיד משנכנס חומר מזון לתוך הפה מתחילות בלוטות הרוק שברירית הפה והבלוטות הגדולות שמחוץ לפה לפעל את פעולתן היינו להפריש רוק. הפרשת הרוק היא תוצאה מהגרוי העובר בדרך העצבים, המגיעים אל הבלוטות ממרכזי העצבים המיוחדים להן; הגרוי הזה מתחולל כתגובה להרגשת הטעם של המזון. עובדה זו מסבירה את התופעה, שבמדה שהמזון טעים יותר, גדלה בה במדה גם כמות הרוק שבפה; היא מבארת גם מדוע אין הפרשת רוק אלא בכמות זעירה לגבי גופים תפלים, במקרה שמכניסים גופים כאלה לחלל הפה. אולם מלבד הטעם יש טוד כמה גורמים המשפיעים כגרויים לגבי העצבים המגרים את הבלוטות לפעולה. הגורמים האלה יכולים להיות מכניים, כימיים וגם נפשיים. ידוע לכל שאם חושבים על איזה מאכל טעים, או אם מתבוננים בו או מרגישים את ריחו, מיד מתמלא הפה רוק עוד טרם טעם הפה את טעם המאכל. הגורמים השונים משפיעים במדה שונה על הבלוטות השונות; כן יש גורמים המשפיעים בעיקר על הפַרוטיס, כאלה המשפיעים על הבלוטות התת-לסתיות וכו'. הפרשת הפרוטיס היא רק מימית, בעוד שהפרשת יתר הבלוטות היא בדרך כלל מימית-רירית²⁴.

אחרי שהמזון נלעס די צרכו הוא נבלע, היינו הוא נכנס מן הפה אל הלוע. פעולה זו נעשית באופן דלקמן: החלק הקדמי של הלשון מתרומם ומתהדק אל החך הקשה. גוש המזון נדחק ברגע זה ע“י החלק האחורי של הלשון אל הלוע. אחרי שהגוש עבר את הפתח שבין הפה והלוע מתרומם החיך הרך והענבל וסוגרים את הקשר שבין האף והלוע. בו בזמן מתקרבות קשתות החך זו אל זו ומפרידות בין חלל הפה וחלל הלוע. משום כך אין הנוזלים וחמרי המזון הקשים יכולים לעלות אל האף או לחזור אל הפה בעת הבליעה. (במקרה של שתוק החיך הרך יוצאים הנוזלים וגם המזון הקשה דרך האף בעת הבליעה). משהגיע גוש המזון לתוך הלוע הוא נדחף ע”י שרירי הלוע למטה. כיון ששרירי הלוע חובקים בחלקם התחתון את הגרון משני הצדדים מתרומם הגרון בשעת הבליעה ומתקרב למכסה הגרון. מכסה הגרון סוכך ע“י זה על הגרון ומפריד בדרך זו בין חלל הלוע וחלל הגרון. המזון שנכנס ללוע אינו יכול להכנס אל הגרון המכוסה במכסהו, אלא הוא ממשיך את דרכו לתוך הושט. מן התאור הזה מתברר מאליו שבעת הבליעה אין האיש יכול לנשם הואיל והחיך הרך מפריד בין האף לבין הלוע והגרון מכוסה ע”י מכסהו.

כל עבודת האברים האלה: החיך הרך, הלוע. הגרון, נעשית בבת אחת ובאופן רפלקטורי מבלי שהאיש יוכל לשנות את מהלך פעולת הבליעה במשהו ע“י רצונו. רק דחיפת גוש המזון לתוך הלוע באמצעות הלשון נעשית ע”י רצוננו ויכולים אנו לעכב את הדבר כטוב בעינינו. ואולם אם מאיזו סבה שהיא (עפ"ר קורה הדבר כשמשיחים בשעת הסעודה) נושמים בשעת הבליעה, נפתח הגרון ברגע שגוש המזון עובר דרך הלוע וחלק של המזון נשאף גם לתוך הגרון. מציאות גופים זרים הן נוזלים והן קשים בתוך הגרון גורמת לגרוי קשה מאד של רירית הגרון ולתגובה בצורת שעול חזק מאד. השעול נמשך עד אשר החמרים הזרים נזרקו כליל מתוך הגרון.

לחזיון הזה, כניסת חלקי מזון אל הגרון במקום הלוע, התכונו חז"ל בפתגם: פן יקדים קנה לושט; היינו פן יכנס האוכל אל הגרון לפני שנכנס אל הושט.

אחרי הכנסו אל הושט מחליק הגוש ויורד ע"י תנועות הפֶריסטַלסיס הדוחפות אותו בכוון הקיבה. בקיבה שוהה המזון שעות אחדות. זמן שהותו של המזון בתוך הקיבה שונה לפי הרכב המזון. מאכלים קשים או מוצקים שוהים יותר ממאכלים רכים.

המזון מתערבב בקיבה, הודות לתנועות הפריסטלסיס של דפנותיה, עם מיץ הקיבה. ע“י התנועות האלה משתנית תדיר צורת הקיבה במשך כל הזמן שהמזון שוהה בקיבה. ע”י התערבותו של המזון עם מיץ הקיבה מתהוה בליל נוזלי שעוזב קמעה קמעה את הקיבה ונכנס למעי הדק. במעי הדק נמשכת פעולת ההתפרקות וההתפוררות של המזון על כל יסודותיו וכאן אף נספג החלק המעוכל לתוך צנורות הדם והלימפה. החמרים שלא נעכלו ולא נספגו במעי הדק ממשיכים את דרכם בתוך צנור העכול ועוברים מהמעי הדק אל המעי הגס. כאן אין עוד כל פעולה של התפרקות כימית (במובן העכול) ושל ספיגה של המזון, אלא כאן נספגים רק הנוזלים שבהם נמצאו חמרי המזון בהיותם במצב של בליל נוזלי במעי הדק. במעי הגס מצויים חידקים בכמויות עצומות שמתרבים בסביבת חמרי הפסולת המגיעים אל המעי הזה. חמרי הפסולת הזאת מהוים יחד עם גופות החידקים את הצואה שנעשית בתוך המעי הגס קשה יותר ויותר במדה שכמות הנוזלים שבמעי הולכת וקטנה אגב הספגם דרך דפנות המעי. הצואה שנוצרה בדרך המתוארת לעיל מצטברת באמפולה של החלחולת עד אשר זו האחרונה מתמלאת והצואה לוחצת על דפנותיה. את הלחץ הזה מרגישים בצורת דחיקה או דרישה לעשית הצרכים.

הרקת הצואה נעשית ע“י זה ששרירי הבטן מתאמצים ולוחצים על תוכן המעים. בו בזמן נפתח הסוגר העקוד והחלק של פי הטבעת. כיון שבמצב כזה אין במקום הזה התנגדות ללחץ הפועל על תוכן המעים נדחקת הצואה החוצה דרך פי הטבעת. הפעולה הזאת מחוזקת עוד ע”י התקצרות המעי הישר כתוצאה מהתכוצות שריריו שלאורך. המעי נסוג אחור ע"י כך וגוש הצואה מתקדם בכוון פי הטבעת.

הפעולה הכימית של מערכת העכול.

העבוד הכימי של חמרי המזון מתחיל כבר בפה. בהפרשה, שבלוטות הרוק מפרישות לתוך הפה, נמצא מתסיס – ferment הנקרא פטיאלין – ptyalin.

המתסיסים הם גופים, שתרכבתם לא הוגדרה די צרכה עד עכשיו. אולם ידוע שהם יצורים של החומר החי, היינו של התא החי וכחם יפה לחולל שנויים כימיים הן בכוון פרוק החמרים והן בכוון הרכבם. כמויות זעירות של מתסיס יכולות לחולל שנויים בכמויות עצומות של מזון. המתסיסים נוצרים כאמור בתאים. אולם הם יכולים להתקים גם מחוץ לתא בלי שכוח פעולתם ישתנה ע“י כך. ביסודם נמצא חומר חלבוני. ההרתחה משמידה אותם. כח פעולתם מושפע ע”י ההפעלה הכימית של הסביבה שבה הם פועלים, לפיכך ישנם מתסיסים, הפועלים בסביבה חמוצה ומתסיסים הפועלים בסביבה בסיסית²⁵.

הפטיאלין משפיע על הפחמימות. הוא מפרק את הפרודה המרכבת של הקמח, של העמילן ושל פחמימות אחרות לפרודות פשוטות יותר עד היותם למלטוזה. משום כך נעשה הלחם מתוק תוך כדי לעיסתו. אולם חשיבותו של המתסיס הזה קטנה היא מכיון שהמזון אינו שוהה זמן רב בפה. בקיבה נמשכת עוד זמן מה פעולת הפטיאלין שנבלע יחד עם המזון, אבל היא אינה מספיקה לפרק אלא כמות מצומצמת של הפחמימות. ביתר יסודות המזון אין חלים שנויים כימיים לא בפה ולא בושט.

הפעולה הכימית בקיבה

הקיבה היא התחנה השניה בפרוק הכימי של המזון. עיקר פעולתו של מיץ הקיבה מכוון לפֵרוק החלבונים. בין התאים הבונים את בלוטות הקיבה ישנו סוג אחד היוצר חומצת המלח (HCL) וסוג שני היוצר מתסיס בשם פפסין – pepsin. מלבד זה מפרישה הקיבה עוד מתסיס אחד, הנמצא בכמות רבה ביחוד אצל יונקים – הוא מתסיס הַמַסוּ – lab ferment, rennin. הפפסין מפרק את הפרודה של חלבון לפרודות חלבון פשוטות יותר הנקראות בשם כולל פפטונים. המסו מקריש את הֶחָלב לגבינה. שני המתסיסים האלה פועלים בסביבה חמוצה, היא הסביבה המצויה בקיבה הודות להפרשת חומצת המלח. המסו יכול לפעול גם בסביבה נבטרלית ובסיסית. הפיכתו של חלבון החלב הנקרא קַזאין לגבינה נעשית רק בנוכחותם של מלחי סידן בחלב. בהעדר המלחים האלה אין החלבון נקרש. על הגבינה המתהוית בקיבה הודות להשפעת המסו פועל הפפסין את פעולתו המפרקת.

הפעולה הכימית במעי הדק

הסביבה הכימית היא כאן בסיסית. במיץ המעי הדק ושל הלבלב נמצא קַרבוֹנַט של נטרון והוא הקובע את ההפעלה הבסיסית של מיץ המעי הדק. הבסיסיות שבתריסריון סותרת את חומצת הקיבה במדה שזו נכנסת אל התריסריון. הסביבה הכימית שמשני צדי השוער, היינו מצד הקיבה ומצד הדואודינום, יש לה השפעה כבירה על פעולת השוער. ראינו בפרק הקודם שהתרוקנות הקיבה נעשית קמעה קמעה. אחרי כניסת המזון לתוך הקיבה מתחילה פעולה פריסטלטית מצד שריריה הנעשית בקצב ידוע. כשהמזון, שהוכן ע“י פעולת מיצי הקיבה מגיע אל השוער, נרפים השרירים והשוער נפתח. ע”י זה נכנס חלק של תוכן הקיבה אל התריסריון. אולם בתריסריון גורמת חומציותו של תוכן הקיבה להתכווצות השוער, היינו לסגירתו. כל זמן שלא נסתרה כל החומצה שיצאה מהקיבה ע"י הבסיס שבתריסריון נשאר השוער סגור. מיד כשהסביבה שבתריסריון הופכת שוב בסיסית נפתח שוב השוער. ההליפין האלה של פתיחת השוער והסגרותו נמשכים, כל עוד לא נתרוקנה הקיבה ממזונה. מכאן הננו למדים שאותה הסביבה הכימית, אשר בהיותה בקיבה משפיעה בכוון פתיחת השוער, משפיעה, בפעלה בתריסריון, בכוון סגירת השוער. מלבד הסביבה הכימית ישנם עוד גורמים המשפיעים על השוער. היותר חשוב בנדון זה הוא השומן. בהיותו בקיבה משפיע על פתיחת השוער, ובהיותו בתריסריון משפיע על סגירתו. מובן שהחליפים האלה שבמצב השוער נעשים גם באמצעות המערכת העצבית שעליה עוד נדבר.

עיקר פירוק המזון נעשה במעי הדק וביחוד בתריסריון. משני צדדים נתקפים כאן חמרי המזון: מצד הפרשת הלבלב הזורמת כפי שידוע לנו לתוך התריסריון ומצר הפרשת בלוטות המעי הדק. בהפרשת הלבלב נמצאים מתסיסים הפועלים על שלשת יסודות המזון: חלבונים, שמנים, פחמימות.

המתסים הפועל על החלבונים נקרא טריפסין – trypsin. פעולתו נעשית בסביבה בסיסית והיא מרחיקה לכת יותר מאשר פעולתו של הפפסין, שכן הטריפסין מפרק את כל החלבונים עד יסודם היינו עד חומצות האמינו. אין הטריפסין זקוק לפעולתו הקודמת של הפפסין, מה שאפשר לראות בדרך הנסיון אצל בעלי חיים או במבחנה. הנסיון הזה מראה שהשפעת הטריפּסין לבדה דיה כדי לפרק את חלבוני המזון עד הגיעם למצב של חומצות אמינו²⁶.

מתסיס אחר שנפרש ע“י הלבלב הוא הפועל על השמנים ונקרא בשם כולל ליפסיס – lipasis. הוא מפרק את השמנים הנבטרליים ע”י זה שהוא מפריד בין שני היסודות המרכיבים אותם: חומצת השומן והגליצרין, ע“י הכנסת פרודות של מים. חלק גדול של חומצות השמנים מתרכב עם הקרבונטים שבדואודנום ומהוה סבונים. תהליך זה נקרא הסתבנות – saponification. יתר השומן נשאר בצורת חומצות שמנים. בצורת סבונים וחומצות נוחים השמנים יותר לספיגה מאשר במצב של שמנים נבטרליים. בפעולה זו נתמכים המתסיסים ע”י מלחי המרה.

מתסיס שלישי של הלבלב הוא המפרק את הפחמימות. המתסיס נקרא בשם כולל דיאסטסיס – diastasis. הוא פועל על הקמחים, על העמילן ויתר הסוכרים ומפרק אותם עד הגיעם לנוסחת הסוכר הפשוטה ביותר כגון גלוקוזה ולֶוולוזה.

גם הבלוטות שברירית המעי הדק יוצרות מתסיסים הפועלים על שלשת הסוגים של יסודות המזון והנן מצטרפות ע"י כך אל הלבלב בפעולת פרוק המזון.

פעולת הכבד

הכבד הוא אבר בעל חשיבות ראשונה בכלכלת הגוף. האדם ויתר בעלי החיים אינם יכולים לחיות אלא שעות ספורות אחרי נטילתו מגופם. תפקידיו הם רבי-הפנים. בתור בלוטה מפריש הכבד את המרה. המרה נוצרת בתוך תאי הכבד, והיא מרכבת מיסודות שונים.

חמרי הצבע של המרה:

הכדוריות האדומות הנן בנות-קימא לזמן קצר וכעבור שבועות אחדים לאחר צאתם ממרכזי רביתם למחזור הדם הם מתים ומתפוררים בתוך הטחול. גם תאים אחרים וביחוד תאי האנדותל המצפים את נימי הדם שבין קורות הכבד מוכשרים לפרק את הכדוריות האדומות הנהרסות. חומר הצבע, היינו ההימוגלובין שלהן מגיע אחרי התפוררותן של הכדוריות האדומות אל הכבד. כאן מתפרק החומר הזה וע"י כך משתחרר הברזל, שבו משתמש הגוף להספקת ברזל לכדוריות האדומות החדשות הבאות למלא את מקומן של ההרוסות; שאר חומר הצבע, החסר ברזל, מהוה את צבעי המרה.

הצבע העקרי המצוי במרת האדם הוא הבילירובין – bilirubin. בהשפעת החמצן והאור הוא הופך לביליוֶרדין – biliverdin. הראשון הוא אדום כהה השני ירוק. הביליורדין נמצא במדה רבה יותר אצל אוכלי עשב.

מלבד הצבעים נמצאים במרה מלחי המרה היינו תרכובת חומצות המרה עם בסיס של אשלגן. עוד נמצאים במרה חלבונים שונים ושמנים מיוחדים כגון שמני המרה – cholesterin.

המרה ממלאה תפקיד חשוב בקשר עם עכול השמנים. התפקיד הזה מתבלט במקרים שישנם איזה מעצורים שהם בדרך המרה אל המעי, כגון אבני מרה הסותמות את הצנורות או דלקת בשבילי המרה וכו'.

במקרים אלה אין המרה יכולה להשפך כרגיל אל המעי. היא מצטברת בתוך צנורות המרה ולוחצת עליהם עד אשר הנימים הדקות ביותר של המרה נקרעות והמרה נשפכת לתוך הדם. למצב זה קוראים צַהֶבת – icterus. היא מתבטאת בזה שהעור, לובן העינים ויתר רקמות הגוף צבועים צהוב. המרה שעברה לתוך הדם יוצאת מהגוף בדרך השתן, על כן כהה מאד השתן בצהבת. לעומת זאת לבנה הצואה בצהבת, משתי סיבות: א) שחסרים בה צבעי המרה הנותנים את הצבע הרגיל של הצואה; ב) מפני שהשמנים אינם נעכלים והם יוצאים כלעומת שנכנסו לצנור העכול. משום כך נראית הצואה לבנה ונוצצת מחמת השמנים הבלתי מעוכלים,

איך משפיעה המרה על עכול השמנים? השמנים נמצאים במעי הדק בצורת תחליב והודות להתערבות המרה בשמנים נעשים גרגירי התחליב זעירים יותר. מלבד זה גורמת המרה להמסת חומצות השמנים והסבונים מה שמקל על ספיגתם של השמנים. כפי שראינו לעיל מגבירה המרה את פעולת המתסיסים המפרקים את השמנים לחומצות שומן וגליצרין.

עבוד הסוכרים

הסוכרים הפשוטים שנספגו ע"י המעי הדק מגיעים בדרך וריד השער אל הכבד. כאן מתרכבים שוב הסוכרים האלה לסוכר גבוה הנצבר בתוך תאי הכבד והנקרא גליקוגן – glycogen. זמן מה אחרי האכילה גדלה כמות הגליקוגן שבכבד. במצב של רעב מתמעטת כמות הגליקוגן ובמקרה שממשיכים את הרעב ימים אחדים תם הגליקוגן כליל.

הגליקוגן שנאצר בכבד עוזב אותו אחרי שהתפרק שוב לסוכר פשוט. היינו לגלוקוזה, באמצעות מתסיסים הנמצאים בתוך תאי הכבד ויוצא אל זרם הדם הכללי בהתאם לצורך הגוף בחמרי שריפה. מכאן מובן שבשעת העבודה מתמעט הגליקוגן שבכבד במדה יותר מהירה מאשר בשעת המנוחה. גם בשרירים נמצאת כמות ידועה של גליקוגן אם כי היא הרבה יותר קטנה מזו שבכבד.

יתר הפעולות של הכבד

הכבד מתערב גם בעבוד השמנים והחלבונים בגוף. בנוגע לעבור השמנים תעיד העובדה שאצל החיות האבוסות הכבד עשיר בשומן. בנוגע לעבוד החלבונים יש להסיק את התערבותו של הכבד מתוך העובדה שהכבד הוא האבר היחיד כמעט היוצר את השינן – urea.

את החומר הזה הוא יוצר לפי מה שמשערים כיום מחומצות האמינו. כפי שנראה להלן עווב השינן את הגוף ע"י השתן.

הכבד יוצר גם את חומצת השתן ac. uricum, פעולה הקשורה אף היא בעבוד החלבונים.

בקשר עם יצירת השינן יש לציין עוד תפקיד אחד של הכבד; היינו הפיכת הארסים הנוצרים בגוף כתוצאה מחלוף החמרים לחמרים בלתי מזיקים. כן, למשל. הופך הכבד את האמוניום, שהוא חומר ארסי במדה רבה לגבי הגוף, לשינן, שארסיותו לגבי הגוף קטנה בהרבה מזו של האַמוֹניום. אולם מלבד הדרך הזאת ישנם עוד כמה דרכים אשר בהם מטהר הכבד את הגוף מארסים הנוצרים בו תדיר. על כן אין החיים אפשריים אחרי נטילת כל הכבד מהגוף.

הכבד ממלא תפקיד גם בקשר עם יצירת הדם, ע"י שחרור הברזל מההימוגלובין.

ספיגת חמרי המזון.

אחרי שחלו בחמרי המזון התמורות המתֹארות לעיל שהפכו את המזון המרכב לאבני בנין פשוטות, נספגים הם באמצעות רירית המעי הדק אל כלי הדם או אל כלי הלימפה. הספיגה היא פעולה חיונית – פעולה של תאי צפוי הרירית ושל ציציותיה. תאי הצפוי יש בהם הסגולה לקלוט לתוכם את החמרים הדרושים להזנת הגוף ובנינו ולסרב לקבל את החמרים הבלתי רצויים לגוף. העבודה הזאת קשורה בתנאים ידועים: הסביבה הכימית, מצב התמיסה של החמרים ואחרים. התפרקות החמרים המרכבים מביאה לידי כך, שיסודות מזון, שמטבעם אינם נמסים במים כמו למשל הקמח, החלבון וכו' עוברים לצורות נוחות לתמיסה כגון הסכרים הפשוטים וחומצות האמינו. גם השמנים נמסים כלם, בחלקם הגדול ע“י השפעת המרה ובחלקם ע”י הסתבנותם. ברי שדרושות כמויות גדולות של מים המאפשרות את השנויים הכימיים ואת הספגות חמרי המזון. המים האלה נובעים משני מקורות: ממיצי הבלוטות השופכות את תוצרתן לתוך המעי ומן השתיה. ההגדלה העצומה של שטח רירית המעי הדק, הנתנת ע"י מציאות הקפולים הטבעתיים והציציות המרובות לאין שעור, מעלה אף היא במדה נעלה את כושר הספיגה של המעי הדק.

אחרי שאבני היסוד הפשוטות של המזון נקלטו לתוך תאי האפיתל הם מתרכבים ברובם מחדש ליסודות שמהם יצאו ובצורה כזו הם נכנסים לזרם הדם.

כניסת חמרי המזון לזרם הדם והלימפה אפשרית בעיקר הודות לפעולת הציציות. הללו מתכוצות ומתרפות חליפות בשעת העכול, בהתכוצותם נדחק המזון לתוך צנורות הדם והלימפה בהתרפותן נשאף המזון לתוכם.

בנוגע לחלבונים יש עוד לציין שע"י פרוקם ובניתם מחדש חדלים הם להיות חלבונים זרים והופכים לחלבונים המיוחדים של גוף האדם. הפחמימות והחלבונים עוברים אל כלי הדם והשמנים לכלי הלימפה. על כן נראית הלימפה, שבתוך צנור החזה, חלבית מיד אחרי הארוחה.

הזנת הרקמות.

ראינו לעיל שהגוף נצרך לחמרי מזון כדי למלא את ההפסד הנגרם יום יום ע“י הפעולות החיוניות של אבריו וגם כדי ליצור את האנרגיה הדרושה להוציא לפועל את הפעולות האלה. בנוגע לגופו של הילד יש לציין שהוא אוצר בקרבו יום יום חלק של המזון הנעכל, אחרי שהמזון הזה הפך לחומר בונה את הגוף וע”י זה מתגשם גדולו של גוף הילד. ראינו שלשם מלוי הפעולות הנ"ל משתמש הגוף באבות המזון. היינו בחלבונים, בסוכרים, בפחמימות, בויטמינים, במינרלים ובמים. השמנים והפחמימות יכולים להתחלף זה בזה במידה רבה מבלי שמשק הגוף יסבל מזה. אולם החלבונים הם חמרי מזון הכרחיים לבנין הגוף ואין כל חומר אחר שיכול להחליפם. אם בתרכובת המזון נמצא החלבון במידה שלמטה מהמינימום, אזי אין הגוף מוכשר לבנות עוד את עצמו כראוי והתוצאה היא שהוא מתנוון ויורד, והמשכת הקיום נעשית כעבר זמן ידוע לבלתי אפשרית. על מדת המינימום הזה לא באו החוקרים לידי הסכם, אולם בדרך כלל סוברים שבכמות יומית של גרם חלבון בכל קילוגרם של משקל הגוף יוצא הגוף ידי צרכו. כמות זו של חלבון אינה מספיקה אלא כדי למלא את ההפסד היום יומי. לשם גידול יש כמובן צורך במנה גדולה יותר ועל כן צריך מזון הילדים להיות באופן יחסי עשיר יותר בחלבון מאשר זה של המבוגרים. המדה הרצויה של חלבון במזון הילד היא כדי 3 גרם לקילוגרם של משקל הגוף.

ראינו שאבני היסוד, היוצאים ע“י פרוק המזון עקב פעולת צנור העכול, מתלכדות שוב אחרי עברם דרך דופן הצנור הזה ליסודות מָרכבים. ‏ במצב זה הם עוברים אל זרם הדם הגדול, מי ע”י צנורות הדם ומי ע"י צנורות הלימפה. רובם עוברים לפני הכנסם אל זרם הדם הגדול דרך המעבדה הגדולה והנפלאה, דהיינו הכבד.

הדם מביא את חמרי המזון אל הרקמות באמצעות נימי הדם הדקות ביותר. הודות למבנה הנימים האלה – הם בנויות כידוע קיר דק מאד – יכולים תאי הגוף לבוא במגע כמעט ישר עם הדם שבהן, כי בינן ובין הדם מפריד רק הקיר הדק של נימת הדם. חמרי המזון יוצאים מתוך נימי הדם ועוברים אל הרקמות שקולטות מהם את הדרוש להן. לעומת זאת מוסרות הרקמות לדם את חמרי הפסולת שנוצרו ע“י התהליכים של חיי התא. באותו המקום נעשה גם חלוף הגזים שבין התא ובין הדם: החמצן המובא בדרך הדם נקלט ע”י התא לשם חמצון ושריפת הפחמן. שריפת הפחמן יוצרת את החום הדרוש לפעולות החיוניות וגם להחזקת החום בכללו. הודות לשריפה זו מתהוית דו-תחמצת הפחמן, שהתא מוסר אותה לדם הורידי ושיוצאת, בהגיע הדם הזה לריאות, יחד עם אויר הנשיפה אל העולם החיצון. מתוך האמור לעיל הננו נוכחים, שמקום חלוף החמרים בגוף הוא הרקמות השונות שמהן הוא בנוי.

החמרים העוזבים את מסילת הדם ומזינים את הרקמות נמצאים במצב של תמיסה או במצב קולואידלי ז"א יחד אתם עוזבת גם כמות ידועה של מים את הדם. המים האלה שבהם נמצאים חמרי המזון במצב של תמיסה או במצב קולואודלי בתוך הרקמות נקראים לחות הרקמות (ר' פרק הלימפה).

האנרגיה הדרושה לחיי הגוף והחזקת חומו נוצרת בעיקר ע“י שריפת הפחמן. על כן מודדים את הערך המזין של חמרי המזון ע”י קלוריות.

בררך כלל נמצא גופו ‏ של המבוגר במצב של שווי משקל. על כן צריכות להיות הכנסותיו שוות להוצאותיו.

בחשוב כמויות המזון הדרושות לבן אדם יש להבדיל בין אם הוא עובד, ובין אם הוא נח. ממילא מובן שהעבודה מגדילה את הצורך במזון. בדרך כלל משערים שבמנוחה גמורה דרושות 30 קלוריות ‏ על כל קילוגרם של משקל הגוף ליום. ע"י העבודה (ז"א לפי קשי העבודה) גדל המספר הזה עד 40–50 קלוריות ויותר לכל קילוגרם ול-24 שעות. (ראה הפרק: מודד הנשימה דף 106)

 

פרק שמיני: מערכת איברי השתן    🔗

בדברנו על חילוף החמרים בגוף ראינו שתוך כדי חילוף זה נוצרים חמרי פסולת, אשר אין הגוף צריך להם, להיפך, הצטברותם בקרבו עלולה לסכן את בריאותו. החמרים האלה עוזבים את הגוף בדרכים שונים, והם: המעים, הריאות, הזיעה והשתן.

השתן.    🔗

השתן. הוא נוזל בעל צבע צהוב, פחות או יותר כהה לפי מידת ריכוזו. השתן המרוכז הוא בעל משקל יחסי גבה יותר והוא כהה מהשתן הדליל. מדת הריכוז הנורמלית של השתן משתנית בגבולות בין 1001 ובין 1031. הכמות היומית הכללית של השתן היא 1–2 ליטר. היא מושפעת ע“י כמות הנוזלים ששותים במשך היום, וע”י חום הסביבה.במדה שהחום גבה יותר בה במדה מתגברת אף הפרשת הזיעה ומתמעטת כמות השתן. את רוב מנינו ובנינו של השתן מהוים המים, אשר בהם נמצאים במצב של תמיסה יתר חלקי השתן, והם: השינן, חומצת השתן, מלחי השתן וצבעי השתן.

השינן – urea נוצר עקב פרוק החלבונים, כמו שראינו בדברנו ע"א תפקידי הכבד. בדרך כלל מוציא אדם מבוגר דרך השתן כשלשים גרם אורֵיה במשך 24 שעות. מלבד השתן, שדרכו יוצא רוב האוריה מהגוף, יוצאת האוריה מהגוף גם באמצעות הזיעה.

חומצת השתן – acidum uricum היא חומר המתהוה אף הוא עקב פרוק החלבונים. הכמות הבינונית הנפרשת מהגוף היא כדי 1 גרם בערך ליום.

מלחי השתן: בין המלחים האלה נמצא בשורה הראשונה מלח הבשול הרגיל, מלבדו נמצאים עוד מלחי החומצות האלה: חומצת השתן, חומצת הזרחן. הפחמן, הגפרית, וחומצת החומעה – ac. oxalicum בתרכובת עם הבסיסים האלה: סידן, אשלגן, נטרן, מגניון – magnesium ואמון – ammonium.

צבעי השתן: צבע-שתן – urochrom הוא הצבע המצוי בכמות הגדולה ביותר בין צבעי השתן. הוא נוצר ע“י פרוק חלבונים. צבע אחר הנוצר ע”י פרוק צבעי המרה והנמצא בכמות קטנה מהקודם הוא האורובילין – urobilin. הצבע הזה אינו נמצא בשתן מיד אחרי צאתו מהגוף, אלא בצורת חומר ההופך אורובילין תחת השפעת האור. משום כך הוא נקרא חומר יוצר אורובילין – urobilinogen. האורובילין נמצא בכמות יותר גדולה במחלות המלוות חום ובמחלות הכבד והוא תוצאה מפרוק ההימולוגין. מלבד שני הצבעים הנ"ל נמצאים צבעים אחרים במדה זעומה מאד. גם הם הנם תוצאות סופיות מפירוק כדוריות דם אדומות. (כפי שראינו, גם צבעי המרה נוצרים ע"י פרוק כדוריות אדומות).

הכליות    🔗

(תמונות 50, 88, 89, 90)

האיברים המפרישים את השתן הם הכליות. הן שוכנות כחלק הגבי והעליון של חלל הבטן, על יד המתנים משני צדי עמוד השדרה. צורתן דומה לגרגיר של קפה. אורך הכליה כעשרה סנטימטרים. לכליה שני קטבים, שני פנים ושולים, שהם מצד אחד קמורים ומצד שני שקועים. השולים השקועים פונים אל עמוד השדרה. שקע הכליה נקרא שער הכליה.

חתך לאורך הכליה ובאמצעה

1., 4. רקמת הקלפה

2. הקוים העולים ממוח הכליה אל הקליפה

3., 11. רקמת המוח

5. גביע

6. הצנור המוביל את השתן

7. ענף עורק הכליה

8. עורקים קשתיום

9. רקמת הקליפה שבין הפירמידות

10. שכבת שומן המקיפה את אגן הכליה

12. הגבול שבין המוח והקליפה

יחידת הכליה (סכימה)

1. התיק ע"ש Bowman

2. הצנורות המפותלות ממדרגה ראשונה

3. הצנורות המפותלות ממדרגה שניה

4. הזרוע העולה של ההדור ע"ש Henle

5. הזרוע היורדת של ההדור הנ"ל

מערכת איברי השתן ואיברי המין של הגבר (סכימה)

(כיס השתן, השפכה, הבלוטה הערמונית ואיבר הגבר חתוכים בקו האמצעי)

1. הכליה

2., 3. העורק ווריר הכליה

4. הצנורות המובילים את השתן

5. שלחופית הזרע

6. כיס השתן

7., 12. הבלוטה הערמונית

8. גוף ספוגי קדמי

9. העטרה

10. גוף ספוגי אחורי

11. הבלוטה ע"ש Cowper

13. הצנור היורה את הזרע

14. יתרת האשך

15. האשך

16. צנור הזרע

הכליות עטופות שני נרתיקים: האחד, החיצון בנוי רקמת שומן – נרתיק השומן, השני הוא מצומד (אבל לא מחובר חבור רקמתי) אל רקמת הכליה והוא קרום של רקמה חבורית – הנרתיק החבורי.

את מבנה הכליה המַקרוסקופי (בלי עזרת מגדלת) אפשר ללמוד ע"י חתך, החוצה אותה לאורך. בחתך כזה הננו מבחינים שני אזורים: האחד בהיקף הכליה בצורת פס רחב, והשני המהוה את החלק התיכון של הכליה. האזור ההיקפי נקרא קליפת הכליה, התיכון – מוח הכליה. ההתבוננות מקרוב מראה. ששטח החתך של הקליפה הוא כאילו זרוע גרגירים זעירים ואילו המוח הוא חָלָק ובנוי קוים ישרים, אשר חֵלֶק מהם עוברים גם אל אזור הקליפה (תמונה 88). המוח עשוי כמה קטעים, אשר צורתם, צורת צריף (פירמידה) והם נקראים משום כך הפירמידות של הכליה. מספר הצריפים האלה אינו שוה בכל כליה. קצה הפירמידה, הנקרא פטמיה, פונה אל אגן הכליה ושטחו זרוע מספר גדול של נקבוביות. (על הנקבוביות האלה נדבר להלן בפרוטרוט).

הבנין ההיסטולוגי של הכליה (תמונה 89). להבנת המבנה ההיסטולוגי של הכליה מספיק תאורה של היחידה היסודית שלה, כי הכליה בכללה אינה למעשה אלא צרוף של יחידות כאלה במספר עצום. יחידה זו ראשיתה שקית, אשר דפנותיה מצופים מבפנים תאי צפוי והם מפולשים זה לתוך זה (דוגמת כדור גומי אשר האויר יצא ממנו ודפנותיו מכונסים זה לתוך זה). בשקע הנוצר ע“י שקיעת הדופן מכונסות נימי דם משולבות ומלוכדות זו בזו באופן שהן מהוות כעין פקעית – glomerulus. הפקעית יחד עם השקית, הנקראת התיק ע”ש Bowman – משום שהיא עוטפת את הפקעית מכל הצדדים מלבד פי השקית אשר דרכו נכנסת הפקעית – נקראות הגופיף ע“ש Malpighi²⁷. התיק נמשך ע”י צנורית ארוכה, שמבחינים בה כמה קטעים. הקטע הראשון מתחיל ישר ומיד אח“כ הוא מתפתל. הוא נקרא משום כך הצנורית המפותלת ממדרגה ראשונה. הקטע השני הוא צנורית ישרה, שיורדת מן הקליפה למוח הכליה, כאן היא מתכופפת וחוזרת למעלה עד שהיא מגיעה שוב אל הקליפה. הקטע הזה נקרא ההדור ע”ש Henle. בקליפה מתפתלת הצנורית שנית, ע“כ נקרא הקטע הזה הצנורית המפותלת ממדרגה שניה. הצנורית המפותלת שנית נכנסת ע”י קטע קצר אל צנורית גדולה יותר אשר אליה נספחות עוד כמה יחידות. צנורית זו נקראת משום כך צנורית מאספת. גם הצנוריות המאספות מתחברות לגדולות יותר, עד אשר מתהווה לבסוף צנור גדול יותר. בו מתאסף השתן מחלק מסוים של הכליה. צנור זה נפתח בפטמית הפירמידה ומכאן שמו – צנור הפטיה – ductus papillaris. בכל פטמיה נמצא מספר מסוים של פתחים של הצנורות הסופיים האלה המוציאים את השתן מן הכליה אל האגן: משום כך נראה קצה הפטמיה אף בהגדלה חלשה נקובה כמו כברה.

הצנוריות המאספות יורדות בצורת קוים ישרים מהקליפה אל המוח. הם מהוים את הקוים העולים מהמוח אל הקליפה, שעליהם דברנו לעיל. צנוריות השתן בנויות בכללן מקרום בסיסי דק מאד של רקמה חבורית ועליו שכבה אחת של צפוי אפיתלי. גובה האפיתל שונה לפי הקטע שבצנורית. ביחוד גבוה האפיתל בצנוריות המפותלות ממדרגה ראשונה.

תאור מבנה הכליה מבאר את המראה הגרגירי של הקליפה והקוי של המוח: המראה הגרגירי מותנה בפקעיות ובצנורות המפותלות, והקוי בצנוריות הישרות.

הכליה מתפתחת בתקופת החיים העובריים ממספר כליות קטנות, שמתחברות אח"כ זו בזו ומהוות את הכליה הגדולה. מסבה זו רואים על פני הכליה של העובר ושל התינוק ולפעמים גם של המבוגר חריצים שהם הגבולות שבין הכליות הקטנות. במשך הזמן נעלמים החריצים האלה ופני הכליה הופכים שטח חלק. כל כליה קטנה בנויה מפירמידה וקליפתה. הקליפה מקיפה את הפירמידה מכל הצדדים עד הפטמיה. משום כך נמצא חומר הקליפה לא רק בהיקף הכליה. אלא גם בין פירמידה לפירמידה (תמונה 88).

להבנת בנין הכליה דרושה גם ידיעת חלוקת צנורות הדם בתוכה. הדם מובא אל הכליה בדרך עורק הכליה, הנכנס אליה במקום השער. בתוך הכליה מתפצל העורק לענפים מספר, כמספר הפירמידות. הענפים האלה משרכים את דרכיהם בין הפירמידות עד הגיעם אל הגבול שבין המוח לבין הקליפה. כאן הם מתכופפים בצורת קשת הנמצאת בין המוח ובין הקליפה. הקטעים האלה נקראים משום כך העורקים הקשתיים. מכל קשת עולים אל הקליפה ענפים מספר ויורדים ענפים אל מוח הכליה. מן הענפים העולים יוצאים במקומות מסוימים סעיפים קטנים יותר, שעוברים לנימים המסתבכות והנקלעות ביניהן ומהוות את פקעיות הכליה, הנמצאות בתוך התיק ע“ש באומן. נימי הדם של הפקעיות מתאחדות שוב לצנור דם עורקי, המוציא את הדם מן הפקעיות ומתפצל אח”כ שוב לנימי דם עורקיות, המזינות את רקמת הכליה שבסביבתן. נימי דם אלה עוברות אח“כ לנימים ורידיות ובדרך זו מגיע הדם, שנכנס לכליה בדרך העורקים, אל הורידים. המפליא בחלוקת העורקים בכליה הוא, שהם מתפצלים פעמַים לנימים ורק אחרי הפעם השניה הם עוברים לורידים. רשת נימים מעין זו שמתאחדת אח”כ שוב לצינור עורקי נקראת רשת פלאית – rete mirabile.

יצירת השתן והפרשתו. כפי שראינו מוציא השתן חמרים שונים מן הגוף, שאינם נחוצים לו עוד ושהצטברותם מזיקה לו. החמרים האלה יוצאים מהגוף כשהם במצב של תמיסה. את המים הדרושים להמסת החמרים מביא הדם בדרך העורקים. בפקעיות מסתננים המים הדרושים והם עוברים דרך התיק אל צנוריות השתן. את חמרי הפסלת מוציאים החלקים הראשונים של צנוריות השתן מנימי הדם שבסביבתן. בעבודה הזאת עוסקות ביחוד הצנוריות המפותלות ממדרגה ראשונה. הצנוריות הישרות מרכזות את השתן, שהוא בתחילה מימי יותר מסבת המים הרבים שהיו דרושים להמסת החמרים.

אגן הכליה – pelvis renis (תמונה 88) הוא איבר חלול הנמצא מצד שער הכליה בשהוא מוקף מכל הצדדים – מלבד החלק הפונה אל צנור השתן – רקמת הכליה. כשהאגן הוא ריק, יש לו צורה של נאד אשר דפנותיו מהודקים זה אל זה. הם בנויים רקמה חבורית המכילה גם תאים שריריים חלקים, המהוים שכבה שרירית. מצד החלל מרופד האגן קרום רירי הנושא עליו תאי צפוי אפיתלי. מן האגן יוצאות זרועוח אל הפיטמיות, הנקראות ‏גביעים – calyx. פטמיות הפירמידות מציצות לתוך הגביעים האלה. דרך הנקבים שבקצות הפטמיות מטפטף השתן לתוך הגביעים ומתאסף אח"כ באגן.

הצנור המוביל את השתן – ureter (תמונות 50, 90) בנוי בקוים כלליים כמו אגן הכליה: רירית עם אפיתל מבפנים, שכבה שרירית עם שרירים לאורך, ושרירים טבעתיים באמצע, ושכבה של רקמה חבורית מבחוץ, שעל ידה מחובר הצנור לסביבתו. הוא יוצא מאגן הכליה, יורד אל אגן הירכים ונפתח כאן לתוך כיס השתן.

כיס השתן – vesica urinaria (תמונה ‏ 90) צורת שק לו, וקרקעיתו רחבה מפסגתו, כיס השתן מונח באגן הקטן מאחורי עצמות החיק. כשהוא מלא, עולה חלקו העליון אל אגן הירכים הגדול ופסגתו יכולה במקרים של התמלאות מופרזת להגיע עד הטבור.

כיס השתן בנוי בכללו, כמו כל אבר חלול, מרירית, תת-רירית, ושכבה שרירית. החלק העליון של כיס השתן מכוסה גם קרום הצפק.

השפכה – urethra (תמונה 90) היא צינור היוצא מקרקעית כיס השתן ודרכו יוצא השתן אל העולם החיצוני. החלק הראשון של השפכה מוקף אצל הגבר בלוטה הנקראת הבלוטה הערמונית, השיכת למערכת איברי המין (ראה להלן). שפכת האשה קצרה משפכת הגבר. בדפני השפכה אין שרירים חלקים. במעבר שבין כיס השתן ובין השפכה ישנן שתי טבעות שריריות, הנקראות סוגרים –sphincter, דוגמת השרירים בפי הטבעת. האחת בנויה שרירים עקודים והשניה שרירים חלקים. הם סוגרים ע“י התכוצותם את עין הצנור; משום כך אין השתן יכול לצאת מכיס השתן אלא אם כן השרירים האלה רפים. השריר העקוד מושפע ע”י רצוננו, ואילו השריר החלק אינו נמצא תחת שלטון רצוננו, אלא תחת השפעת מרכזים עצביים ידועים כפי שעוד נראה.

הרקת השתן. אחרי שהשתן נפרש ע“י הכליה הוא יוצא טפין טפין בדרך צנורות הפטמיה אל אגן הכליה. משהתמלא האגן במדה ידועה נדחף השתן לתוך הצנורות המובילים. הודות לפעולת השרירים שבצנורות יורד כאן השתן ונוזל לתוך הכיס. בכיס הוא מתאסף בכמות גדולה יותר. כשמתחיל השתן להעיק על כתלי הכיס, אזי הננו מרגישים את הצורך להריק את השתן. שני הסוגרים, הנמצאים תדיר במצב של טונוס (tonus) גבוה נרפים ברגע זה ואין יותר כל מניעה בפני יציאת השתן. הוא יוצא בזרם, מפני שהשרירים המקיפים את כיס השתן מכל הצדדים מתכוצים ומקטינים את חלל כיס השתן וע”י כך גדל הלחץ הפועל על כמות השתן אשר בכיס.

את ההתכוצות הנורמלית של שרירי הצנורות המובילים ושל כיס השתן אין אנו מרגישים, אולם כשיש מעצור בזרימת השתן, כמו למשל כשאבן סותמת את עין הצנור והשרירים מתכוצים במדה מאומצת יותר, כדי לדחוף את האבן מן הצנור, אזי מָרגשת ההתכוצות הזאת בצורת כאבים עצומים, הידועים היטב לאנשים הסובלים מאבני כליה. התכוצות שרירי כיס השתן מָרגשת בצורת כאב קל גם באופן פיסיולוגי, כשכמות השתן האצורה בכיס היתה יותר מדי גדולה (למשל אחרי התאפקות יתירה).

 

פרק תשיעי: מערכת איברי המין    🔗

תפקידה העיקרי של מערכת זו הוא רבוי המין, או במלים אחרות, איברי המין מאפשרים ע"י מלוי תפקידם המיוחד את קיום המין או הגזע לזמן בלתי מוגבל. הם גם המציינים את המין, זכר או נקבה. לפיכך עלינו ללמוד בפרק הזה את איברי המין של הזכר לחוד ושל האשה לחוד. כדאי לציין מראש שאין בין שני המינים הבדל מוחלט, אלא שבכל מין נמצאים גם חלקים השייכים למין שכנגד, שנשארו כאן בלתי מפותחים, או יותר נכון, שלא התפתחו אלא במדה זעומה. יקרה לפרקים שהחלקים השייכים לשני

המינים מפותחים אצל אדם אחד במידה שוה פחות או יותר. הוא המצב שבו מצטינים האנשים המכונים בשם אנדרוגינס – hermaphrodit. להבנת הדבר הזה הננו צריכים להרחיב את הדבור על התפתחות העוברית של איברי המין.

איברי המין הן של הזכר והן של האשה מרכבים מחלק בלוטי ומחלק צנורי. החלק הבלוטי מיוצג ע“י בלוטות המין והצנורות, הם הדרכים אשר בהם עובר הזרע. הבלוטות נוצרות בשני המינים מאותו החומר התאי, דהיינו מהתאים הקרויים להמשיך את הזרע מדור ודור. כבר בחודש השני בחיי העובר ניתנת ההכרעה על כוון התפתחותם של איברי המין. התאים היוצרים את הבלוטות מכוונים ע”י כך לצד יצירת האשכים אצל הגבר או השחלה אצל האשה. במדה שכוון אחד הולך וגובר, הולך הכוון השני ומאיט את התפתחותו. אם יקרה ששני הכוונים האלה ישארו בהתפתחותם בשווי המשקל אשר בו היו בראשונה, יולד יצור אשר בו ימצאו האיברים משני המינים מפותחים במדה שוה פחות או יותר.

החלק הצנורי נוצר אצל העובר בצורת שני זוגות צנורות, שמהם האחד יוצר את צנורות הזרע של הזכר והשני את צנורות הזרע או דרכי הלידה של האשה. לפי הכוון המיני מתפתח זוג צנורות אחד והשני מפגר בהתפתחותו.

כאן גם המקום להעיר, שהאנשים המאחדים בקרבם מתכונות שני המינים אינם שלמים מבחינה מינית, משום שאיבריהם אינם יכולים למלא אלא במדה זעומה ומופרעת את התפקידים של שני המינים יחד. לכן אין האנשים האלה מֻכשרים להוליד או ללדת.

אברי המין של הזכר    🔗

(תמונות 91,90, 92)

האֶשְׁכַּּים – testis הם בלוטות המין של הזכר. צורת האשך דומה לביצה מוארכת, גדלו עובר במשהו את גודל ביצת היונה. האשך הוא עטוף קרום לבן וקשה, הנקרא התיק הלבן של האשך – tunica albuginea. האשך בנוי מספר גדול של צנוריות דקות מן הדקות וארוכות (אורך כל צנורית הוא כ-60–70 ס"מ). בגלל היותן מכונסות בבית קבול קטן, כמו האשך, הן מפותלות ונקראות משום כך צנוריות מפותלות (תמונה 92). דופן הצנוריות בנוי קרום דק מאד של רקמה חבורית, עשירה בחוטים גמישים והוא מצופה תאים המולידים את הזרע של הגבר.

האשך ויתרת האשך בתוך המעטה הנסיובי (המעטה פתוח)

1. צנור הזרע

2. שולי התיק האחוריום

3. השולים האחוריים של האשך

4. זנב יתר האשך

5. השולים הקדמיים של האשך

6. ראש יתרת האשך

7., 8. שרידים מאיברי המין של האשה שלא התפתחו אצל הגבר

9. מקלעת ורידית של האשך (ענפי וריד האשך)

האשך, יתרת האשך וצנור הזרע (סכימה)

1. צנור הזרע

2. הצנוריות הישרות

3. התחלת צנור הזרע

4. הצנוריות המפותלות

5. המעטה הלבן של האשך

6. מחיצה ‏ בין קבוצות הצנוריות המפותלות

7. ראש יתרת האשך

הרקמה שבין הצנוריות עשויה תאים המפרישים, לפי דעת חוקרים רבים, הפרשה פנימית השולטת על התכונות המיניות השניות של הזכר (ר' פרק הבלוטות בהפרשה פנימית).

התאים המצפים את דופן הצנורות ערוכים שכבות מספר. רוב התאים משמשים ליצירת הזרע. תאי-אבות הזרע מתרבים תדיר ע"י חלוקה בלתי ישרה. במדה שהתאים מתרבים בה במדה הם מתקרבים אל מרכז הצנורית. בחלוקה האחרונה, שממנה יוצאים תאי הזרע הגמורים (תמונות 93,94), נשארת רק מחצית מכמות הגרעין בתא²⁸.

תא הזרע

1. ראש

2. צואר

3. זנב

חתך דרך צנורית מפותלת

(סכימה)

1., 4., 8., 15., 16. תאי משפך של הזרע, בין 15 ל-16 נראים תאים בשלב החד-כוכב של התחלקותם

(ראה פרק ההיסטולוגיה)

2., 3., 6., 10., 14., 17., 18. תאים שיצאו מהחלוקה הראשונה של תאי אבות הזרע

5., 13., 19. תאי אבות הזרע שיצאו מהחלוקה השניה של תאי אבות הזרע

12. תא בשלב דו-כוכב

באמצע נראה חלל הצנורית המפותלת ובתוכו תאי זרע בחלקם חפשיים ובחלקם נשענים על תאי המשען

תאי הזרע הגמורים אינם דומים ליתר התאים, אלא יש להם מבנה מיוחד המשוה להם דמיון של בעלי חיים מיקרוסקופיים. הם גם נקראים משום כך חיות הזרע – spermatozoon (תמונה 93). גופם מורכב מראש מארך, הבנוי כבמעט כולו מחומר גרעין התא, מצואר קצר וזנב ארוך, ומחונן בכשרון תנועה עצמאית. התנועות הן מהירות מאד ודומות לתנועות הנחש. ע"י התנועות האלה נכנסים הזרעים לתוך הרחם ולתוך צנורות הרחם, מקום שם הם נפגשים עם הביצה של האשה.

מלבד תאי הזרע ישנם עוד תאים אחרים בתוך הצנוריות המפותלות המשמשים משען לתאי הזרע (תמונה 94).

הזרע נוצר אצל הגבר תדיר. כל זמן שהזרעים נמצאים בתוך האשך הם נשענים על תאי המשען שלהם ומהם הם נפרדים בשעת הרקת הזרע.

דרכי הזרע

צנוריות הזרע ערוכות בתוך האשך קבוצות קבוצות הנפרדות ביניהן ע“י מחיצות דקות של רקמה חבורית. הן פונות אל הצד האחורי של האשך ושם הם מתאחדים למספר יותר מצומצם של צנוריות גדולות יותר וישרות המוציאות את הזרע מן האשך. הצנוריות האלה ממשיכות את דרכן בתוך יתרת האשך – epididymis (תמונה 92) שהיא איבר המצומד אל האשך ובנוי מספר מסוים של צנוריות מובילות זרע. לבסוף הן מתאחדות כולן לצנור אחד גדול בעל קירות עבים וקשים. הנקרא צנור הזרע – ductus spermaticus או ductus deferens (תמונה 92). הצנור הזה מוביל את הזרע מיתרת האשך עד השפכה. התחלתו היא אם כן בשק האשכים, מכאן הוא עולה אל החיק, נכנס לתוך האגן ע”י הסדק שבקיר הבטן – טבעת המפשעה (ראה פרק השרירים) – ויורד אל השפכה. בדרך אל השפכה הוא נמצא מאחורי כיס השתן. כאן נמצא משני צדי כיס השתן זוג שלחופיות הנקראות שלחופיות הזרע – vesica seminalis. מכל שלחופית יוצא צנור קצר המתאחד עם צנור הזרע וע"י זה מתהוה בכל צד צנור מאוחד הנקרא הצנור היורה את הזרע – ductus ejaculatorius. הצנור הזה נפתח, אחרי שעבר דרך הבלוטה הערמונית (ראה להלן), לתוך השפכה, ודרכה עוזב הזרע את דרכי המין של הגבר.

הדרך המסובכת, שבה עובר צנור הזרע, מתבארת ע"י ידיעת התמורות החלות בה בחיים העובריים. אצל העובר שוכנים האשכים בתוך חלל הבטן סמוך לדפנו האחורי, באזור המתנים. החל מהחודש השביעי לחיי העובר מתחילים האשכים לנדוד בכיוון שק האשכים ומגיעים אליו, אחרי שיצאו מחלל האגן דרך טבעת המפשעה שבדופן הקדמי והתחתון של הבטן. בשעה זו כבר נמצאת בשק האשכים שלוחה של צפק הבטן הנקראת, הודות לתפקידה, הזיז הנרתיקי – processus vaginalis משום שהיא עוטפת את השטח הקדמי של האשך כעין נרתיק. הקשר בין חלל הצפק ובין חלל הנרתיק הוא בצורת תעלה. בבטן עטופים האשכים בצפק המכסה את הדופן האחורי של חלל הבטן. ברדתם אל שק האשכים דוחפים הם גם את הצפק ולכן מכוסים האשכים בשטחם הקדמי, אחרי צאתם מהבטן קרום נסיובי. הנסיובית של האשך היא כמו כל נסיוביות בעלת שני עלים; האחד, הקרבי, המכסה את האשך באופן בלתי אמצעי והשני, הדפני, שהוא חלק של הזיז הנרתיקי. בין שני העלים הללו יש סדק קפילרי עם לחות-מה.

מיד אחרי הלידה נמצא עוד הקשר בין חלל הזיז הנרתיקי ובין חלל הצפק פתוח כמו לפני הלידה, אולם כעבור זמן מה מתמלאה התעלה המקשרת רקמה חבורית ההופכת את התעלה לרצועה – הרצועה הנרתיקית – ואילו יתר הזיז נשאר בצורת חלל קפילרי העוטף את האשך בחלקו הקדמי; הוא נקרא המעטה הנרתיקי המיוחד של האשך – tunica vaginalis propria testis. אם התעלה נשארת פתוחה גם לאחרי הלידה, אזי קים קשר בין חלל הזיז הנרתיקי של האשך ובין החלל הכללי של הצפק. לתעלה הפתוחה הזאת יכולים להכנס איברים או חלקי איברים מתוכן חלל הבטן ואז מתהווה אותו המצב הנקרא שבר.

כל זמן שהאשך נמצא באגן. יש לו לצנור הזרע דרך ישרה עד השפכה. כיוון שהאשך יורד ויוצא אל שק האשכים, הוא גורר אחריו גם את צנור הזרע. ע"כ הננו רואים אצל הילד מזמן הולדו ואילך את צנור הזרע שעולה מהאשך אל טבעת המפשעה ונכנס דרכה לתוך האגן ומכאן לתוך השפכה, כאילו הוא חוזר מהאשך אל אגן הירכים שממנו הוא יצא.

הבלוטה הערמונית – prostata(תמונה 92). מתחת לשלחופית השתן ומסביב לקטע הראשון של השפכה מצויה בלוטה בצורת ערמון, ומכאן גם שמה העברי. הבלוטה בנויה מאשכולות בלוטיים וביניהם שרירים חלקים במדה רבה. צנורות הבלוטה הזאת נפתחים לתוך השפכה ודרכם נכנסת הפרשת הבלוטה להוך השפכה ומתערבת עם הזרע.

הבלוטה גדלה בדרך כלל לעת זקנה ומבליטה את קירות השפכה. ע"י כך היא מצרה את עין השפכה. הגידול הזה יכול להגיע למדרגה כזאת שעין השפכה נחסמת כליל והתוצאה היא אי-היכולת הריק את השתן. הזקנים הנגועים בלקוי זה סובלים סבל קשה בגלל עצירת השתן והם עלולים לחלות במחלה קשה הבאה לרגלי הזדהמות השתן הנעצר. ברוב המקרים יש הכרח בנתוח, הנוטל את הבלוטה הערמונית ומפנה שוב את דרך המוצא אל השתן.

מלבד הבלוטה הערמונית שהיא הגדולה ביותר ישנם עוד אי אלו בלוטות קטנות יותר המריקות את הפרשתן לתוך השפכה. גם הפרשתן של בלוטות אלה מתערבת עם הזרע.

שק האשכים – scrotum חי הוא כיס של עור ובתוך העור שכבה של שרירים חלקים. משום כך יכול השק להתכווץ. או להיות רפה ותלוי כשהשרירים נמצאים במצב של רפיון.

איבר המין של הגבר – penis (תמונה 92) בנוי שלשה גופים של רקמה עשירה צנורות דם וחללים רחבים המתמלאים דם בשעת קישוי האיבר. בגלל החללים נקראים הגופים האלה גופים מערתיים או ספוגיים – corpus cavernosum, spongiosum (תמונה ‏ 92), משום שהם דומים לפי בנינם לספוגים. הם מקיפים את השפכה מכל הצדדים: שנים מהצדדים ולפנים והשלישי מאחור. שלשתם עטופים במעטה אחד של קרום קשה. הקצה הקדמי של הגוף המערתי האחורי הוא מרחב ונקרא עטרה – glans penis. בפסגתה נמצא הפתח החיצוני של השפכה. העטרה עטופה ע"י הערלה – praepotium, הבנויה שני קרומים: החיצון הוא ההמשך של עור האיבר והפנימי הוא עשוי רקמה חבורית. שני הקרומים הללו עוברים בקצה האיבר זה אל זה, והם מקיפים במקום המעבר נקב – נקב הערלה.

ע“י ברית המילה מסירים את רוב החלק של עור הערלה. הקרום הפנימי אינו נחתך ע”י סכין המוהל, אלא הוא נשאר בצורת נרחיק העוטף את העטרה, אותו קורע המוהל במקום אחד לארכו. הוא פותח ע"י כך את הנרתיק ומפשיל אותו לאחור. החלק הזה בבצוע ברית המילה נקרא פריעה – על שום שהוא פורע את קרום הערלה.

הפיסיולוגיה של איברי המין של הזכר

שנים הם התפקידים של איברי המין. יצירת הזרע ועיצוב התכונות המיניות השניות. על התפקיד האחרון נדבר בפרק המיוחד לבלוטות ההפרשה הפנימית.

הזרע נוצר כפי שראינו בתוך צנורות הזרע. בשעת הרקתו, יוצא הזרע מהאשך, עובר דרך צנור הזרע ומגיע ע“י כך אל השפכה. הגופים הספוגיים מוקפים בחלקם האחורי שרירים עקודים. (ראה האנטומיה של תחתית האגן). השרירים האלה מתגרים ע”י עצביהם המיוחדים בשעת הרקת הזרע והם באים לידי התכוצויות שנעשות באופן רפלקטורי ובקצב. הודות להתכוצויות אלה נזרק הזרע בכח דרך השפכה.

הזרע הוא חומר בעל מראה חלבי, קצת דבקי, בעל ריח מיוחד. הוא מרכב ברובו מתאי הזרע הגמורים וממיצים שונים הנפרשים ע“י הבלוטה הערמונית והבלוטות המיניות האחרות הקטנות יותר, וע”י שלחופיות הזרע. תא הזרע הוא, כפי שראינו, בעל תנועות חזקות ומהירות והודות להן הוא מסוגל לעלות לאורך איברי המין של האשה – למרות ההתנגדות השוררת בהן (ר' פרק איברי המין של האשה) – להגיע ע"י כך עד המקום ששם נמצאת ביצת האשה ולהזדוג בה. הזרע הוא, הודות לחיוניותו הרבה, בר קיימא גם אחרי שעזב את הגוף ואפשר למצוא אותו חי בתוך איברי המין של האשה עוד ימים אחדים אחרי עזבו את דרכי הזרע. יצירת הזרע מתמידה כל ימי חייו של הגבר וגם בשנות זקנה מופלגת לא תם כליל כשרון יצירה זה. מספר תאי הזרע הנזרקים בכל הרקת זרע הוא עצום. בהופעה זו יש לראות אחד האמצעים הנפלאים, שבהם משתמש הטבע, כדי להבטיח במדה המקסימלית את קיום המין לדור ודור.

איברי המין של האשה

גם כאן מבדילים בין שני סוגים של איברים: בלוטות המין ודרכי הזרע.

השחלה – ovarium (תמונות 95, 96, 97). בלוטת האשה היוצרת את הביצה –ovum (הזרע של האשה נקרא ביצה) היא השחלה.

השחלה היא איבר זוגי בדמות שקד גדול והיא נמצאת בתוך האגן הקטן משני צדי עמוד השדרה. מבחינים בה חלק היקפי או קליפת השחלה, וחלק תיכוני או מוח השחלה. בקליפה נמצאות הביצים. הן תאים גדולים. מבין הגדולים ביותר שבגוף, והן מוקפות בשחלה הצעירה, היינו שלפני הבגרותה, שכבה של תאים אפיתליים המונחים בשורה אחת. היצור הזה – הביצה עם חומת האפיתל המקיפה אותה – נקרא זקיק ראשיתי. רקמת השחלה המצויה בין הביצים בנויה תאים מארכים מיוחדים, השייכים לרקמה החבורית. מוח השחלה בנוי מאותה הרקמה כמו הקליפה (בלי הביצים) ובתוכה צנורות דם ועצבים מרובים. מבחוץ מוקפת השחלה קרום לבן של רקמה חבורית – דוגמת הקרום המקיף את האשך, אבל

דק יותר –. הקרום הזה נקרא אף הוא התיק הלבן של השחלה.

החל מזמן ההתבגרות חלים שנויים כבירים בשחלה. התאים המקיפים את הביצה מתרבים וע"י זה מוקפת הביצה חומת תאים אפיתליים בעלת שורות אחדות. גם בביצה

הרחם, השחלה והנרתיק. המראה מאחור

השחלה הימנית חתוכה ופתוחה הנרתיק חתוך בצדו השמאלי ופתוח

1., 22. הרצועה המיוחדת של השחלה

2. הגוף הצהוב

3., 18. החלק הצדדי (המורחב) של חצוצרת הרחם

4., 16. הציציות

5., 15. איבר בלתי מפותח מהתקופה העוברית

6. פי הרחם החיצון

7. הנרתיק

8. קפלי הרירית

9. שפתי פי הרחם

10. קצה השחלה לצד החצוצרה

11. הרצועה העגולה

12., 20. שולי השחלה

13. קצה השחלה לצד הרחם

14. צנורות הדם של השחלה

17. הפה הבטני של החצוצרה

19. רצועת השחלה

21. מצר החצוצרה

שלד של השחלה בחתך

1. זקיק ראשיתי

2. זקיק ראשיתי מפותח יותר

3. זקיק ע"ש גראאף

4. הקרום הגרעיני

5. ביצה

6. מי הזקיק

7. הגוף הצהוב

8. הגוף הלבנבן

איברי המין הפנימיים של האשה כפי שהם נראים מלפנים

(נקדדו החצי הימני של הקיר הקדמי של הרחם והקיר הקדמי של החצוצרה הימנית; הוסרה הרצועה הרחבה הימנית). מודיפיקאציה לפי פיסקאצ’יק

1. החצוצרה השמאלית

2. החצוצרה הימנית

3. הציציות

4. השחלה הימנית

5. הרצועה המיוחדת של השחלה

6. הרצועות העגולות

7. קיר-גוף-הרחם

8. צואר הרחם

9. כיפת הנרתיק מצד ימין

10. הנרתיק

11. העלה הקרמי של הרצועה הרחבה השמאלית.

12. העלה האחורי של הרצועה הרחבה השמאלית

13. חלק המשפך של החצוצרה

14. גוף הרחם

15. קרקעית הרחם

16. חלל הרחם

מתחוללים שנויים המביאים לידי דחיפת מחצית ממספר הכרומוסומים אל מחוץ לגוף התא²⁹. כעבור זמן מה מתהווה סדק בגוש התאים המקיפים את הביצה, הסדק מתרחב והולך ומתמלא נוזל שקוף. בדרך זאת מתהווית שלחופית, אשר דפנותיה בנויים שכבות אחדות של תאים אפיתליים. במקום אחד מהווים התאים האלה כעין ערֵמה ובתוכה הביצה. החלק הזה של קיר השלחופית נקרא התל הנושא את הביצה – cumulus oopharus (תמונה 96). השלחופית כולה נקראת ע"ש החוקר שתאר אותה ראשונה, הזקיק על שם גרף – folliculus Graafi (תמונה 96). הזקיק מוקף קרום בנוי מתאי הרקמה המיוחדת של השחלה והוא עשיר בצנורות דם. לחץ הנוזל בתוך הזקיק גדל והולך עד אשר דפנותיו שהגיעו בינתים אל השטח החיצון של השחלה מתבקעים והנוזל זונק מחמת הלחץ הזה מתוך השחלה וגורר אתו גם את הביצה, כדוגמת התפרצות דו-תחמצת הפחמן מבקבוק של שמפניה הגוררת אחריה את היין מן הבקבוק. פריצת הביצה מן הזקיק נקראת חריגת הביצה – ovulatio. הביצה המוקפת תאי האפיתל שלה (תמונה 98) נזרקת לחלל הבטן ונשאבת ברוב המכריע של המקרים

דיאגרמה של ביצת אשה

1. הגרעינון

2. הגרעין

3. חומר התא

4. האזור השקוף

לתוך הצנור המוביל את הביצה, אבל לא תמיד. ההופעה האחרונה מבארת את המקרים, הנדירים אמנם, של הריון מחוץ לרחם, בתוך חלל הבטן.

התבקעות הזקיק קורָה פעם בחודש בערך, כשבועים אחרי הוסת האחרון. מיד אחרי שהזקיק התבקע, מתמלא דם החלל שנשאר מהזקיק הנבקע; הדם בא מצנורות הדם שבקרום הוקיק הנקרעים בשעת ההתבקעות. התאים האפיתליים שבקיר הזקיק מתרבים אח"כ וממלאים את החלל הזה. הם משתמנים והופכים צהובים עקב השתמנות זו. במצב כזה נקרא הזקיק הגוף הצהוב – corpus luteum (תמונות 95, 96). הוא ממשיך להתקים עוד עד ביאת הוסת ומכאן ואילך הוא מתנוון והופך צלקת לבנה. משום כך חלק הוא שטחה החיצון של שחלת הילדה לפני התבגרותה ואילו אצל המבוגרת הוא זרוע צלקות.

הצנור המוביל את הביצה – שפופרת הרחם – tuba uterina (תמונות 95, 97) קשור אל השחלה על ידי חלק של הצפק בצורת רצועה. השפופרת רחבה יותר בקצה הבטני וצר יותר ע“י הרחם. בקִצָה הצר היא חודרת דרך עבי קיר הרחם ונפתחת לתוך חללו של זה. בקצה הרחב נפתחת השפופרת לתוך חלל הבטן. הפתח הזה הוא מוקף ציציות מרובות – יצורי הרירית של שפופרת הרחם. הציציות האלה מתנועעות תדיר בכוון כזה, שאם נמצאים גופים זעירים בסביבתן הם נשאבים לחוך השפופרת וממילא מובן שהביצה הנזרקת מזקיקו של גרף נשאבת אף היא לתוך השפופרת. דופן השפופרת בנוי כמו בכל האיברים החלולים שלש השכבות העיקריות. הרירית, התת-רירית והשכבה השרירית. הרירית היא עשירה ביותר בקמטים המגדילים את שטחה פי כמה. היא גם עשירה בבלוטות. מצד הרירית היא מצופה ע”י אפיתל גלילי שעיר. השערות הדקיקות של האפיתל הזה מכות גלים כלפי הרחם וע"י הגלים האלה מתגלגלת הביצה לאורך השפופרת ונכנסת אל הרחם. השרירית בנויה שתי שכבות: שכבה פנימית, הבנויה שרירים טבעתיים ושכבה חיצונית הבנויה שרירים לאורך. מבחוץ מכוסה השפופרת קרום נסיובי, שהוא חלק של הצפק.

הרחם, האם – uterus (תמונות 97,95) הוא איבר חלול בעל קירות שריריים עבים. הוא דומה לאגס שטוח והפוך. אפשר לכן להבחין בו את החלקים האלה: גוף הרחם – corpus uteri, שיש בו שני פנים. הקדמיים והאחוריים, תחתית הרחם – fundus uteri בצורת כפה מארכת, הזויות, או קרני הרחם, הנמצאות בקצוות התחתית, צואר הרחם – cervix uteri ופי הרחם החיצון – orificum uteri externum (הגבול שבין חלל הרחם וחלל הצואר הרחם נקרא פי הרחם הפנימי).

הבנין ההיסטולוגי של הרחם דומה לזה של השפופרת. מבחינים גם כאן את שלש השכבות: הרירית, הקשורה ישר בלי תת-רירית לשרירית, השרירית המהוה את רוב בנינו של קיר הרחם והנסיובית, שהיא חלק של הצפק.

הרירית היא שכבה יותר עבה מזו שבשפופרת הרחם וגם יותר עשירה בבלוטות. היא בנויה תאי רקמה חבורית מיוחדים במינם, הממלאים תפקיד חשוב בעת הוסת וההריון. היא גם עשירה בצנורות דם יותר מרירית אחרת והיא מצופה אפיתל גלילי שעיר. השערות מכות גלים כלפי פי הרחם, משום כך פוגש הזרע של הגבר בתתנגדות בעלותו ברחם ובשפופרת; (ראה דף 147). השכבה השרירת היא מפותחה מאד וחוטיה הולכים בכוונים שונים ומהוים ע“י זה אריג שרירי מוצק. משום כך מורגש הרחם במצב של מנוחה כגוף קשה. הנסיובית עוטפת את התחתית ואת גום הרחם מלפנים, אבל לא את הצואר. מאחור היא עוטפת גם חלק של הצואר³⁰. ע”י העטיפה הזאת נמצא הרחם בקשר עם יתר אברי הבטן באמצעות הצפק ודלקות – ביחוד מוגלתיות – החלות ברחם יכולות להתפשט על כל הצפק. מצב כזה יכול לסכן את חיי החולה.

משני צדי הרחם מהוה הצפק קפול בעל שני עלים, המקשר את הרחם אל דפניו הצדדיים של האגן. לפי צורתו נקרא הקפול הזה: הרצועה הרחבה.

פי הרחם הוא בדרך כלל סגור ומסוגר. הוא נפתח רק בעת הוסת, כדי שדם הוסת יוכל לעזוב את חלל הרחם, ובעת הלידה. הרחם נמצא באגן הקטן ונשען על תחתית האגן הזה. מלפניו נמצא כיס השתן ומאחוריו החלחלת.

הנרתיק – vagina (תמונה 45, 94) הוא אבר בצורת נרתיק (מכאן גם שמו העברי). שוליו מצד הרחם מקיפים את הצואר ושוליו מהצד שכנגד מהוים פתח הפתוח אל חצר הפות והנקרא פי הנרתיק. הקטע האחורי של שולי הנרתיק מצד הפות מהוה כעין קמט הסוגר במדה פחות או יותר שלמה את פי הנרתיק. הקמט הזה נקרא בתולים – hymen.

השולים שמצד הרחם מתקמרים בדמות כפה ומקיפים את צוארו מכל הצדדים, אולם אין הצואר מוקף נרתיק בכל ארכו, אלא רק בקטעו הסופי. ע“כ יש להבדיל בצואר הרחם שני קטעים: הקטע שלצד הרחם, שאינו עטוף נרתיק, – הוא הקטע העל-נרתיקי של הצואר – portio supervaginalis cervicis והקטע העטוף נרתיק – הקטע הנרתיקי של הצואר – portio vaginalis cervicis. אם מרחיבים את הנרתיק ע”י מכשיר – כפי שעושים רופאי הנשים בשעת הבדיקה, אפשר לראות את החלק הנרתיקי של צואר הרחם, כשהוא נשקף ובולט לתוך הנרתיק המקיף אותו.

עובדה זו נותנת ללמד את השנויים החלים בצואר בשלבים השונים של ההריון והלידה ואף את השינויים שבמחלות שונות החלות בו.

הנרתיק בנוי רירית ושרירית. הרירית חסרה בלוטות והיא מצופה אפיתל של רצוף. מבחוץ עטוף הנרתיק רקמה חבורית המחברת אותו אל איברי הסביבה.

הפות – vulva (תמונה 99) הוא השטח שמסביב לפי הנרתיק. הוא מוקף

איברי המין החיצונים של האשה

1. כף הערוה

2. השפה הגדולה

3. בתולים

4. פי הצינור של הבלוטה ע"ש בארתולין

6. הקליטוריס

7. פי השפכה החיצון

8. השפה הקטנה

9. מבוא הנרתיק

10. השליבה האחורית

11. פי הטבעת

שני זוגות קמטי עור, הנקראים השפות הגדולות והשפות הקטנות – labium majus, labium minus. השפות הקטנות נמצאות מבפנים לגדולות והן מגבילות את חצר הפות. בין השפות הקטנות נמצא, בקצן הקדמי, איבר הנקרא קליטוריס clitoris. הוא מתאים לאיבר הגבר, אולם הוא בעל מדות קטנות הרבה יותר ממנו. בבנינו אינו נבדל כמעט מאיבר הגבר, אולם אין השפכה עוברת לארכו כמו באיבר הגבר. גם הקליטוריס מתקשה ע"י גרוי מיני, מפני שגם הוא בנוי כלי דם ספוגיים.

השפכה עוברת אצל האשה על פני הקיר הקדמי של הנרתיק, ע“כ רואים את פתחה בצד הקדמי של פי הנרתיק. ידיעת היחס שבין פי השפכה ובין פי הנרתיק חשובה בעת שאיבת השתן ע”י קטטרה. ידיעה זו מאפשרת את הכנסת הקטטרה לתוך השפכה ומכאן אל שלחופית השתן ולא לתוך הנרתיק.

תחתית האגן

(תמונה 100)

אגן הירכים סגור במוצאו התחתון ע"י מחיצה בנויה שרירים וקרומים גידיים.

קרקעית האגן כפי שהיא נראית מלמטה

1. קליטוריס

2. פי-השפכה החיצון

3. מבוא הנרתיק

4. מרים-פי-הטבעת

5. סוגר-פי-הטבעת

6. פי-הטבעת

7. שריר השת

8. שריר מחיש השתן

‏9. גבששת השת

10. מאחה-עצמות-החיק.

במחיצה הזאת נמצאים סדקים למעבר האיברים, השייכים למערכת העכול, למערכת הפרשת השתן ולמערכת איברי המין. מלמטה מכוסה המחיצה בעור הגוף, שבאמצעיתו נראה קו בצורת תפר, המתחיל מהחלק הקדמי של פי הטבעת, פונה לפנים ונמשך גם בעור שק האשכים אצל הגבר, ועד הפות אצל האשה. החלק הזה של קרקעית האגן נקרא חיץ הנקבים – perineum.

השרירים המהוים את המחיצה הזאת הם משני סוגים: שרירי איברי המין החיצונים ושרירי פי הטבעת.

שרירי הסוג הראשון עומדים בקשר עם איברי המין החיצונים וממלאים תפקיד בקשר עם הפעולות המיניות (–הרקת הזרע) או עם פעולת איברי השתן (–הרקת השתן).

בין השרירים מהסוג השני יש לצין את השריר המרים את פי הטבעת – M. levator ani. הוא שריר גדול היוצא מהשטח הפנימי של עצם החלצים בחלקו התחתון לאורך קו הנמשך מעצם החיק עד זיז השת. השריר מצד ימין וזה שמצד שמאל פונים אל הקו האמצעי וכאן הם נפגשים. ע"י זה הם מהוים מחיצה הסוגרת כמעט את המוצא התחתון של האגן. השריר מקיף את פי הטבעת וממלא תפקיד חשוב בקשר עם הרקת הצואה, (ראה את פרק מערכת העיכול). הוא ממלא עבודה חשובה גם בשעת הלידה.

קרומי תחתית האגן עוטפים בעיקר את השרירים וע"י זה הם מחזקים אותם.

השַׁד – Mamma

(תמונה 101)

חתך באמצע דרך השד

1. פי צינור החלב

2. צינורות החלב

3. בלוטת השד

4. רקמת השומן

5. השרירים

בלוטת השד היא זוגית (סימטרית) ונמצאת משני צדי החזה בגובה הצלע השלישית עד החמישית בערך. השד מונח על גבי שריר החזה והוא מכוסה בעור. באמצע השד נמצאת הפטמה – mamilla. גודל השד שונה בהרבה והוא תלוי בכמות השומן המקיף את הרקמה הבלוטית. מלבד זה מושפע גודל השד ע"י גורמים פיסיולוגיים, הקשורים בחיים המיניים של האשה, כגון: הגיל, ההריון, ההנקה.

מבנה הבלוטה דומה לזה של יתר הבלוטות הגדולות של הגוף. השקיות מאוחדות לקבוצות הנפרדות זו מזו ע“י מחיצות של רקמה חבורית. השקיות מערות את תכנן לתוך צנוריות המתאחדות לצנורות גדולים יותר. הצנורות הסופיים במספר 15 עד 20 מובילים את החלב הנפרש ע”י הבלוטה אל פטמת השד. לפני הגיעם אל קצה הפטמה מתרחבים הצנורות המובילים את החלב, והקטע המורחב נקרא גת – sinus החלב.

אצל הילד והגבר כמו כן אצל האשה הזקנה בנוי השר רק צנורות ורקמה חבורית ביניהם. רקמה בלוטית אין כאן. אצל האשה שטרם הרתה קטנות השקיות ואין לראות בהן חלב. רק אצל האשה המניקה השקיות גדולות ומלאות חלב.

החלב הוא נוזל לבן בלתי שקוף. בנוזל החלב נמצאים תלויים גרגירי שומן זעירים עד מאד. משום כך החלב הוא תחליב – emulsio לבן. שומן החלב הוא החמאה. גרגירי החמאה, בהיותם בתוך החלב, עטופים קרומית דקיקה של חלבון. חלק של חלבון החלב נקרא קזאין – casein, הוא החומר ‏ שממנו עשויה הגבינה. בתנאים ידועים (בהשפעת חומצות, או ע"י מתסיס המַסו) נקרש הקזאין והופך גוש לבן, שבתוכו נמצא גם חלק הגון של שומן החלב. ההופעה הזאת נקראת התגבנות החלב. עקב התקרשותו נפרד הקזאין מנוזל החלב הנקרא נסיוב. נסיוב החלב מכיל בקרבו את יתר החלבון, שאינו נקרש בהשפעת המסו או החומצות, את הסוכר ואת מלחי החלב.

פעולת השדים מתחילה במידה מצומצמת כבר בעת ההריון, אולם אין הם מפרישים בזמן זה את החלב הרגיל, אלא חלב בעל הרכב מיוחד, הנקרא חלב-בֹסר – colostrum. חלב זה נבדל מחלב רגיל מבחינת החלבון, השומן והמלחים המצויים בראשון בכמות רבה יותר.

 

פרק עשירי: מערכת העצבים    🔗

בטרם נתחיל בלימוד המערכת הואת, רצוי להקדים לו אי אלו ידיעות ע"ד התפתחותה העוברית. הידיעות האלה תקלנה מעלינו הבנת כמה פרטים הנוגעים לבנין מערכת העצבים ולתפקידה.

כידוע מתפתח כל בעל חי מהביצה המופרית, אשר בה באו לידי התמזגות שלמה שני היסודות המיניים: הגברי והנקבי. ביצה מופרית זו, הדומה בצורתה המיקרוסקופית לכל תא אחר, מתחילה להתרבות מרגע ההפריה וההתרבות נמשכת עד אשר נוצר בעל חי, הדומה דמיון גמור כמעט להוריו. תוך כדי התפתחותו לובש העובר ופושט צורות שונות. בשלב ידוע של התפתחותו העוברית נמצא גופו של העובר בנוי שלש שכבות, או – כמו שהן נקראות בתורת ההתפתחות העוברית (אמבריולוגיה) – שלשת עלי הנבט, היינו: העלה החיצון (אֶקטודֶרם), התיכון (מֶזודֶרם), והפנימי (אֶנטודֶרם). משלשת העלים האלה נוצרות כל רקמות הגוף. העלה החיצון יוצר את האפידרמיס – שכבת הצפוי של העור – ואת מערכת העצבים. העלה התיכון יוצר את רוב רקמות הגוף, דהיינו את הרקמה החבורית, את העצמות. השרירים ואיברים פנימיים כגון: טחול, כליות, לב, צנורות דם ואחרים. העלה הפנימי יוצר את האפיתל המצפה מבפנים את מערכת העיכול והנשימה, כפי שלמדנו בפרקים הקודמים. אצל בעלי חיים נמוכים מאד, שגופם בנוי רק שלשת העלים הקדמונים האלה, ממלא העלה החיצון את תפקידי העור ושל מערכת העצבים, זאת אומרת הוא מגן על הגוף מפני הגורמים החיצונים ומלבד זה הוא גם החלק הרגיש, היינו אותו החלק המתגרה ע“י הסביבה והקולט את הרשמים הבאים ממנה. וכאן הננו רואים שני תפקידים יסודיים המציינים את עבודת מערכת העצבים. היא המערכת המתגרה ע”י הסביבה המקיפה את בעל החי והיא גם קולטת את הרשמים המתקבלים ע"י הגרויים האלה. הקשר הוה שבין המערכת העצבית ובין הסביבה מסביר הסבר מספיק את העובדה שציפוי העור והמערכת העצבית נוצרים מעלה נבט אחד.

בגיל צעיר מאד, בסוף השבוע השני בערך. רואים בשטח הגבי של העובר, לאורך הקו התיכון שלו, חריץ (תמונה 102) אשר ירכותיו מעובות יותר מיתר העור. שולי החריץ הזה מתקרבים והולכים זה אל זה, תוך כדי התפתחות העובר, עד שהם נפגשים, והופכים את החריץ לתעלה – היא התעלה העצבית הקדמונה – canalis neuralis (תמונה 107).

חתך רחבי דרך עובר של שפן בן 10 ימים

1. החריץ ההופך לתעלה העצבית הקדמונית

2. האקטודרם

3. רקמת המצע של הכליה

4. רקמת המצע של הפלברה הדפנית הקרבית

5. החלל הקדום של הגוף

6. רקמת המצע של הפלברה

7. האנטודרם

תעלה זו עוברת מהראש עד הקצה האחורי של גוית העובר, ויוצרת ע"י ריבוי תדיר של תאי דפנותיה את כל מערכת העצבים הנקראת מערכת העצבים של המוח והשדרה – systema nervarum cerebro-spinale.

החלק הראשי של התעלה מתרחב ונחלק לשלש שלחופיות שמהן מתפתח המוח שבגולגולת (תמונות 107, 108). מיתר התעלה מתפתח חוט השדרה וחלל התעלה הופך לתעלה המרכזית של חוט השדרה. מתאי המערכת הזאת צומחים חוטים היוצאים מהמערכת המרכזית ונכנסים לחלקים שונים של הגוף. הם נקראים חוטי עצבים והם מעמידים את המערכת העצבית המרכזית בקשר עם הגוף.

הרקמה העצבית. כמו כל הרקמות בנויה גם הרקמה העצבית מתאים. תאי הרקמה העצבית, למרות היותם כֻלם ממוצא אחד, כפי שראינו (מהאקטודרם), נבדלים במשך ההתפתחות לשני סוגים: התא העצבי המיוחד הממלא תפקיד עצבי, והתא – משען. הראשון נקרא נברון – neuron (תמונה 103) והשני תא הגליה – glia. הנברון הוא תא גדול, בדרך כלל מרובה-צלעות ובו גרעין גדול (ר' גם פרק ההיסטולוגיה), מגופו יוצאים חוטים עצביים. מפאת החוטים האלה מבחינים בעיקר שני מיני נברונים: האחד מוקף חוטים ענֵפים מרובים מכל הצדדים, האחר מוקף אף הוא חוטים עצביים ענפים מצד אחד, ואילו מן הצד השני של גוף הנברון יוצא חוט אחד ארוך שאינו מסתעף בדרך כלל, אלא רק בקצהו (ר' להלן). החוט הזה נקרא הציר העצבי – neuroaxon. הצירים העצביים של מערכת העצבים של המוח והשדרה עטופים שכבת חֹמר שָׁמן הנקרא מִיֶלין – myelin. שכבה זו מוקפה נרתיק עדין מאד, הנקרא הנרתיק ע“ש שְׁוַן – Schwann. מפרק לפרק יש הפסקים קטנים במעטה השמן וע”י כך חשוף הוא חוט הציר ממעטה השומן במקומות האלה והנהו עטוף כאן רק בנרתיק של שְׁוָן. העטיפות של החוטים העצביים מזכירים את עטיפות חוטי החשמל, ובלי ספק ממלאות הן את אותו התפקיד שממלאות העטיפות שבחוטים החשמליים, היינו בידוד (–isolatio) החוטים זה מזה. ההפסקים שבמעטה השומן מאפשרות

נברון תחושה (מימין) ונברון תנועה (משמאל). (סכימה)

1. חוטים צדדיים

2. הענף העולה

3. הענף היורד אל ההיקף

4. חוט הציר על עטיפותיו

5. הסתעפות סופית של חוט הציר

6. גופיף התחושה

7. קטע של העור ובו סיבים סופיים של חוט הציר

8. גוף הנברון על גרעינו

9. הענף הפונה אל המרכז

10. חוט צדדי

11. קטע של שריר

12. הסתעפות סופית של חוט הציר

13. חוט הציר על עטיפותיו

14. חוט הציר בצאתו מגוף הנברון

15. גוף הנברון על גרעינו

16. החוטים הענפים שבהיקף נברון התנועה

את חדירת חמרי המזון אל החוט העצבי (דרך מעטה השומן אין חומרי המזון יכולים לעבור בגלל היותם מומסים בסביבה מימית).

חוטי הציר מתחברים זה עם זה לצרורות. הצרורות לקבוצות והקבוצות מתחברות לחבל פחות או יותר עבה – הוא העצב. העצב הוא אם כן איבר בנוי מספר גדול מאד של צירים עצביים המחוברים ביניהם לצרורות ולקבוצות של צרורות. החומר המחבר הוא רקמה חבורית דקה. מבחוץ עטוף העצב קרום של רקמה חבורית עבה יותר.

תאי הגלִיה הם בעלי זיזים דקים, רבים המתלכדים ומתרקמים ביניהם ומהוים את רקמת המשען של המערכה העצבית.

המערכת העצבית נחלקת לשני פרקים גדולים: מערכת העצבים של המוח והשדרה, ומערכת העצבים הסימפתית – sysgtema nervorum sympathicum. במערכת העצבים של המוח והשדרה נמצאים המוח הגדול, מוח הבינים, המוח התיכון, המוח הקטן, המוח המארך וחוט השדרה. החלקים האלה מהוים את מערכת העצבים המרכזית. העצבים היוצאים מהאיברים המרכזיים האלה מהוים את מערכת העצבים ההיקפית (על המערכת הסימפתית ידובר להלן).

חוט השדרה medulla spinalis

(תמונות 104, 105, 106)

חוט השדרה, הנקרא גם מוח עמוד השדרה, הוא בדמות חבל לבן, היורד מהמוח המארך וממלא את תעלת עמוד השדרה עד החוליה המתנית השניה. הוא עבה יותר בחלקו הצוארי והמתני. מבחינים בו שטח קדמי ואחורי ושני שטחים צדדים. מצד השטח הקדמי מחולק חוט השדרה לשני חצאים, ע“י חריץ עמוק המגיע כמעט עד התעלה המרכזית. גם מצד השטח האחורי מחולק הוא לשני חצאים, ע”י מחיצה של רקמת גליה החודרת עד התעלה (תמונה 104). נמצא חוט השדרה מחולק ע"י כך לשני חצאים: חצי ימני. וחצי שמאלי.

חתך דרך עמוד השדרה וחוט השדרה בגבה החוליה הרביעית

1. מחיצה של קרום הקורים בחלק האחורי של תעלת השדרה

2. השורש האחורי (התחושתי)

3. רצועה המקשרת את קרום הקשה אל קרום הרך

4. השורש הקדמי

5. גנגליון הגב

6. חתך העורק החוליתי

7. חתך הורידים החוליתיים

8. הענף למערכת הסימפתית

9. הענף האחורי

10. הענף הקדמי

11. קרום הרך

12. החלל שמתחת לקרום הקורים

13. קרום הקורים

14. החלל שמתחת לקרום הקשה

15. קרום הקשה

16. החלל שמעל לקרום הקשה

17. רצועת החוליות

אם נעשה חתך לרוחב חוט השדרה, נראה בשטח החתך שני אזורים: פנימי – צבעו אפור, והיקיפו – צבעו לבן. האזור האפור, הנקרא גם החומר האפור, יש לו צורה הדומה פחות או יותר לכנפי פרפר. במרכז החומר האפור נמצאת התעלה המרכזית. החומר האפור בנוי רובו גופי נברונים (בכל מקום של מערכת העצבים. אשר בו מכריעים גופי הנברורנים על חוטי העצבים, נראה צבע הרקמה אפור, על כן חומר אפור הוא במערכת העצבית שם נרדף לחומר תאי). החומר הלבן מקיף את החומר האפור מכל הצדדים. הוא בנוי רק חוטים עצביים על מעטי שומנם (הגון הלבן בא לו מסיבת מעטי המִיֶלין. כל חלק לבן שבמערכת העצבים בנוי רק חוטים עצביים עטופי מילין).

החלקים הקדמיים של כנפי הפרפר נקראים קרנים קדמיות, האחוריים – קרנים אחוריות. הקרנים הקדמיות רחבות יותר מהאחוריות. בקרנים הקדמיות ישנם גופי נברונים‏ רבים, אשר חוטי הציר שלהם עוזבים את החומר האפור ואחרי עברם דרך החומר הלבן יוצאים מחוט השדרה בשטחו הקדמי. בצאתם מחוט השדרה הם מתקרבים אלו אל אלו ומהווים אלומה. אלומה זו נקראת‏ השורש ‏הקדמי של העצב. חוטי העצבים היוצאים מגופי הנברונים שבקרנים הקדמיות הם חוטים המעבירים גרויי תנועה, על כן נקראים הם חוטי-תנועה. בדרך כלל הם גומרים בתוך שריר וגורמים ע"י הגרויים העוברים דרכם להתכוצותו של השריר. לעומת חוטי התנועה ישנם חוטי תחושה, הנכנסים‏ לחוט השדרה דרך השטחים האחוריים. הם ממשיכים את דרכם בתוך חוט השדרה בדרכים שונים, כפי שנראה למטה. גופי הנברונים של חוטי התחושה אינם נמצאים בתוך חוט השדרה, אלא מחוצה לו: בחורים שבין שורשי הזיזים הצדדיים של החוליות ‏ נמצאים יצורים אנטומיים בגודל ובדמות של לוזים קטנים, הנקראים הגנגליונים של חוט השדרה – ganglion spinale (תמונות 604,105). גנגליון

חוט השדרה על שרשיו וגנליוניו ³¹

A. המוח המארך, הקטע הצוארי של חוט השדרה והחלק הראשון של חוט השורה הגבי

1. הגומה המעוינית

2., 3., 4. חתכים דרך זרועות מחברות חלקים שונים של הקטע זה של מערכת העצבים המרכזית

5. השולים האחוריים של הגומה המעוינית

6. עצב הלשון והלוע

7. העצב התועה

8. העצב הנוסף

יתר המספרים מראים על הגנגליונים ועל שרשי העצבים: VIII – השורש האחרון של עצבי הצואר; I, II, III – השרשים הראשונים של עצבי הגב

B. חוט השדרה הגבי והתחלת חוט השדרה המתני

C. הקטע הסופי של חוט השדרה עם החוט הסופי וזנב הסוס

כזה בנוי ברובו תאים גדולים, עגולים – גופי הנברונים – שמהם יוצאים חוטי התחושה. הגנגליון מכוסה מבחוץ קרום של רקמה חבורית. מכל גוף ‏ נברון שבגנגליון יוצא‏ חוט המתפצל מיד לשני ענפים: אחד פונה אל חוט השדרה וחודר לתוכו בשטחו האחורי, כמו שראינו למעלה, וענף שני פונה אל היקף הגוף. בדרך בלל אל העור (שבו נמצאים איברי תחושה רבים (תמונה 103). הענפים הפונים אל חוט השדרה מהווים כדוגמת חוטי-התנועה שרשים עצביים. הנקראים שרשים אחוריים או שרשי התחושה. שני סוגי השרשים, היוצאים משתי נקודות מתנגדות של חוט השדרה – המניעים מהשטח הקדמי והתחושתיים מהשטח האחורי –, פונים אל החור שבין שרשי הזיזים הצדדיים של החוליות, ע"י כך הם מתקרבים זה אל זה ועל יד הגנגליון הם מתאחדים לעצב אחד (תמונות 104, 105,). יוצא מזה שהעצבים היוצאים מחוט השדרה הם עצבים מורכבים, מניעים ותחושתיים, ואילו בשרשיהם נמצאים רק חוטי תנועה, או חוטי תחושה.

ראינו שהחוטים היוצאים מהגנגליונים של הגב ונכנסים לחוט השדרה הולכים בדרכים שונים. חלק של החוטים נכנס לקרנים האחוריות ועובר מכאן ישר אל הקרנים הקדמיות. קצות החוטים האלה מתפצלים כאן לסיבים דקים מן הדקים, שבאים במגע עם הסיבים הקצרים, היוצאים מגופי הנברונים שבקרנים הקדמיות. ע"י זה מתהוה הקשר בין המסילה התחושתית ובין המסילה המניעה.

בקשר עם תאור מהלך החוטים האלה יש לבאר אחד התפקידים מן המצויים ביותר במערכת העצבים, היינו התפקיד הנקרא רֶפְלֶקְס: נתאר לנו שבמקום ידוע של עור היד פועל איזה גרוי שהוא (למשל עקיצת יתוש, כויה וכו'); ידוע לכל, שמיד נעשית תנועה המושכת את היד מהגוף המגרה. התנועה הזאת נעשית כהרף-עין עם פעולת הגרוי. איך מתגשמת התנועה הזאת? הגרוי שחל בעור, עובר בצורת זרם עצבי מהעור אל חוטי התחושה ומכאן עד התאים שבגנגליון הגבי (הגנגליון משמש כעין תחנה ראשונה). מתחנה ראשונה זו עובר הזרם העצבי אל הציר העצבי הנכנס לתוך חוט השדרה ובדרך זו הוא מגיע אל התאים שבקרנים הקדמיות (כאן התחנה השניה). מן התחנה הזאת עובר הזרם אל חוטי התנועה, ומגיע בדרך זו אל השריר, השריר מתכווץ וע“י כך נולדת התנועה, הנקראת תנועה רפלקסית. הרפלקס הוא, כפי שיוצא מהתאור הזה, תגובה על גרוי. שמתבטאת בתנועה מידית מצד השרירים. תגובה זו נעשית בלי ידיעתנו (כיון שהיא נעשית בלי התערבות המרכזים העליונים של קליפת המוח). היא נעשית גם בזמן השינה וישנם רפלקסים הנפעלים גם במצב של תרדמה הבאה ע”י אמצעים מרדימים (אם אין השפעתם עמוקה יותר מדי). הדרך שבו עובר הזרם העצבי נקרא קשת הרפלקס. קשת זו בנויה משתי זרועות: האחת תחושתית והשניה תנועתית. הזרוע התחושתית נמתחת בין העור ובין חוט השדרה, והתנועתית מחוט השדרה עד השריר.

מלבד החוטים העוברים ישר אל הקרנים הקדמיות ישנם חוטים אחרים ההולכים בדרכים אחרות. סוג אחד של החוטים האלה, הנכנסים אף הם אל הקרנים האחוריות, אינם ממשיכים את דרכם עד הקרנים הקדמיות, אלא הם מתבדרים בתוך הקרנים האחוריות ומקיפים גופי נברונים הנמצאים כאן. מגופי הנברונים האלה יוצאים חוטים, העוברים ממחצית אחת של חוט השדרה אל המחצית השניה, ועולים אח“כ למרכזים גבוהים יותר שבמחצית הזאת. ע”י זה מקשרים החוטים האלה נקודות של מחצית אחת של הגוף בנקודות גבוהות יותר של מחצית הגוף שכנגד.

סוג שלישי של חוטים תחושתיים הנכנסים לחוט השדרה אינם חודרים מיד להיכנסם לתוך החומר האפור. אלא הם מתפצלים בהגיעם אל החומר הלבן לשני ענפים, אחד גדול העולה לאורך האיזור האחורי של החומר הלבן ואחד קצר היורד לאורך אותו האיזור. שני הענפים האלה חודרים אף הם לבסוף לתוך החומר האפור ובאים במגע עם הנברונים שבקרנים הקדמיות או האחוריות. החוטים האלה מקשרים נקודות הגוף עם נקודות גבוהות יותר או נמוכות יותר (תמונה 106). להסברת הענינים האלה שנראים במבט ראשון מסובכים למדי, יש להשתמש בדוגמאות אחדות (היחסים שבין המסילות העצביות השונות שבמערכת העצבים הם אמנם מסובכים, אולם לשם ברור הדברים והבהרתם אפשר להשתמש בדוגמאות פשוטות יותר).

קטע מחוט השדרה המראה את קשת הרפלקס ומהלך חוטי התחושה (סכימה)

1., 2. שרשים אחוריים

3. חוט תחושה עולה

4. חוט תחושה יורד

5. ענפי-בינים

6. נברון בתוך גנגליון הגב על שני חוטיו: אל המרכז וההיקף

7. קטע-עור המקבל את חוט תחושתו

8. הענף התחושתי

9. קטע-שריר המקבל חוט-מניע

10. חוט מניע

11. חוט תחושתי הפונה אל נברון שבקרנים הקדמיות

12. נברון מניע

13. חוט היורד מהנברון הראשון שבמוח ובא במגע עם הנברון השני שבחוט השדרה

14. השרשים הקדמיים

דבר, כי יגרה גרוי קל את העור, למשל את עור הרגל, יגרום, כפי שראינו לעיל, תנועה רפלקסית ברגל. הדרך שבה הולך הגרוי עד שהוא הופך לתנועה. ידועה לנו, היא דרך הרפלקס הפשוטה ביותר, אשר בה משמשים רק שני נברונים: נברון התחושה ונברון התנועה. נקודת הגרוי ומקום התנועה נמצאים במקרה זה בערך במקום אחד. אם הגרוי חזק יותר, תעשה התנועה לא רק ברגל לבד אלא גם ביד או בחלק אחר של הגוף. כאן המסילה הרפלקסית מסובכה יותר והיא מָרכבת מיותר מאשר רק שני נברונים. כאן ממלאים תפקיד גם נברונים המתווכים בין מקום הגרוי שנמצא ברגל ובין המקומות שבהם נעשות התנועות. כשהגרוי הוא חזק מאד, היינו מכאיב ביותר, נעשות תנועות שונות בנקודות שונות של הגוף, ז"א מסילות רבות מאד, המחברות את מקום הכאב עם חלקים שונים של הגוף, מתגיסות להעברת הגרוי לקבוצות שרירים שונות. ידוע לכולנו איך מתחיל פתאום ילד וגם איש מבוגר לרקוע ברגליו. לעוות את פניו ולנופף בידיו, כשפגע בו כאב עצום. למשל כויה, חבלה קשה וכדומה.

התנועות הרפלקסיות נעשות כפי שראינו בלי התערבות ידיעתנו וגם נגד רצוננו. ידוע לכל שאם מקרבים פתאום את היד אל העינים, נעצמים העפעפים מאליהם והתנגדותנו הרצונית לתנועת עפעפים זו לא תועיל לנו.

המוח – Enkephalon    🔗

(תמונות 108, 109, 110, 111, 112, 113, 114)

המוח הוא החלק של המערכת העצבית המרכזית הנמצא בתוך הגולגולת. מבחינים בו חמשה חלקים: המוח הגדול, מוח הבינים, המוח התיכון, המוח הקטן, המוח המָאֳרך.

להבנת בנין המוח רצוי להוסיף עוד אי אלו פרטים לתאור התפתחות המערכת העצבית המרכזית. ראינו שהחלק הראשי של התעלה העצבית הקדמונה מתרחב ונוצרות בו ע“י כך שלש שלחופיות (תמונה 107): הקדמית, התיכונה, והאחורית. הקדמית נחלקת אף היא לשתי שלחופיות, האחת יוצרת את המוח הגדול והאחרת את מוח הבינים. השלחופית היוצרת את המוח הגדול גדלה במידה רבה יותר מכל יתר השלחופיות. במשך התפתחותה היא נחלקת ע”י סדק, ההולך ומעמיק בקו האמצעי שלה. לשתי מחציות שוות בכל (תמונה 108).

חתך רחבי לאורך שלחופיות המוח ושל תעלת העצבים הקדמונה של עובר תרנגולת בן יומים

חתך כנ"ל בשלב מאוחר יותר אצל עובר של אדם (סכימה)

1. חלל המקשר את חדרי המוח הגדול

2. חדר המוח הגדול

3. החדר השלישי (של מוח הבינים)

4. התעלה ע"ש Sylvius

5. החדר הרביעי

6. התעלה המרכזית של חוט השדרה

מכתלי שתי השלחופיות האלה נוצרות שתי מחציות הכדור (הֶמִיספֶירות) של המוח הגדול. שלחופיות המוח הגדול עומדות בקשר עם שלחופית מוח הבינים ע"י נקב הנקרא הנקב שבין החדרים ע"ש Monro. חללי השלחופיות נקראים במוח הגמור, חדרים – ventriculus (חדרי המוח). חדרי המוח הגדול נמצאים משני צדי הקו התיכון ונקראים משום כך חדרים צדדיים. חלל מוח הבינים נמצא בקו האמצעי ונקרא החדר השלישי.

המוח הגדול – Cerebrum

ע“י ריבוי עצום של תאי כתלי שתי השלחופיות הצדדיות נוצר המוח הגדול. תוך כדי גידולו משתרע המוח הגדול לאחור ומכסה יותר ויותר את חלקי המוח, המתפתחים מיתר השלחופיות: את מוח הבינים, את מוח התיכון, ואת המוח הקטן. בו בזמן מתקפל המוח מאחור לפנים וע”י כך פונה קצהו האחורי לפנים. סדק עמוק הוא המקום המפריד בין החלק הקדמי של המוח ובין החלק האחורי שפנה לפנים. הוא נקרא הסדק ע"ש סילויוס – fissura Sylvii (תמונות 112, 114).

עד החודש הששי לחיי העובר בערך, חָלק הוא שטח המוח הגדול, מפני שגִדוּל המוח עולה כמעט בד בבד עם גִדוּל הגולגולת. מכאן ואילך גדל המוח במהירות גדולה יוחר מאשר הגולגולת ומשום כך מוכרח המוח להתקמט וע"י זה מתהווים על פני המוח קמטים או פִתּוּלִים וביניהם חריצים.

בסוף החיים העובריים מכסה המוה הגדול את יתר חלקי המוח לחלוטין וכדי לראותם צריך להרים מעליהם או לסלק הצידה את המוח הגדול. בתום גידולו מתעצבת צורתו של המוח הגדול בדמות חצי כדור מארך, המחולק לשתי מחציות. בין המחציות נמצא המבקע. כפי שראינו לעיל. כל מחצית יש לה צורה של רבע הכדור בערך. שטחו החיצון והצדדי קמור, הפנימי והתחתון ישרים. לכל המיספירה יש קצה אחד לפנים מצד המצח – הקוטב המצחי, אחד מאחור – הקוטב העורפי, ואחד לפנים ולמטה – הקוטב הרקתי.

ראינו ששטח המוח זרוע פתולים. בין הפתולים ישנם חריצים או מעניות. ע"י החריצים המעמיקים יותר מתחלק שטח המוה לכמה איזורים, הנקראים אונות. מבין האונות האלה כדאי לציין את היותר גדולות: האונה המצחית – lobus frontalis, האונה הקדקדית – lobus parietalis, האונה הערפית – lobus occipitalis והאונה הרקתית – lobus temporalis (תמונה 109). מבין החריצים המפרידים בין האונות יש לציין ביחוד את החריץ המפריד בין האונה המצחית ובין האונה הקדקדית, הוא המענית המרכזית – sulcus centralis. מצד המצח ובמרחק מה מהמענית המרכזית ישנה עוד מענית אחת המקבילה לראשונה. ביניהם נמצא פתול הנקרא הפתול המרכזי הקדמי – gyrus centralis anterior.

גם מאחורי המענית המרכזית ישנו פתול הנקרא הפתול המרכזי האחורי (תמונה 109). את חשיבות הפתולים האלה נלמד להלן.

האונות מחולקות לכמה וכמה פתולים ע“י חריצים פחות מעמיקים מאלה המפרידים בין האונות. באונה המצחית ישנם שני חריצים גדולים יותר, לרוחב האונה, אחד עליון ואחד תחתון, וע”י כך נחלקת האונה לשלשה פתולים: עליון, תיכון ותחתון. גם יתר האונות מחולקות ע"י חריצים לפתולים מספר.

כשמרחיקים את שתי ההמיספירות זו מזו ומתבוננים לעומק המבקע שביניהן רואים כעין גשר המקשר את שני חצאי המוח. הגשר הזה נקרא הקורה – corpus collosum (תמונות 110, 112, 113, 114). עליו עוד נרחיב את הדיבור.

מראה המוח הגדול מלמעלה

1. הקוטב המצחי

2., 6. המענית שבין האונה הקדקדית לערפית

3. המבקע שבין שני חצאי הכדור של המוח הגדול

4. הקוטב הערפי

5., 7. חריצים באונה הערפית

8. חריץ באונה הקדקדית

9. המענית המרכזית האחורית

10. המענית ‏ המרכזית

11. המענית המרכזית הקדמית

12. האונה המצחית

מראה השטח התיכון של המוח הגדול ומוח הבינים, חתך דרך הגשר והמוח המארך

1. חריץ מקביל לחריץ הקורה, בין שניהם פתול הקורה

2. שוק הכפה

3. המחיצה השקופה

4. הקורה (חתוכה בקו האמצעי)

5. חומר בינים (המקשר את שתי רמות הראוּת)

6. השליבה הקדמית

7. עצב הראיה

8. גבעול הבלוטה התת-מוחית

9. הבלוטה התת-מוחית

10. הגוף הפטמי

11. העצב המניע את העין

12. הגשר ע"ש Varol

13. קרום הדמים של החדר הרביעי

14. החלק הקדמי של גג החדר הרביעי

15. לוח הרביעיה

16. בלוטת האצטרובל

17. המענית שבין אונת הקדקד לאונת העורף

מתחת לקורה מתהדקים בחלקם שני השטחים הפנימיים של מחציות המוח הגדול, שהם הכתלים הפנימיים של החדרים הצדדיים. שכבת המוח היא כאן דקה ושני הכתלים הדקים האלה מהווים בעין מחיצה בין שני החדרים. בגלל דקותה ושקיפותה היא נקראת המחיצה השקופה – septum pellucidum (תמונות 110, 111, 112, 113). היא מכילה חלל קטן וצר. חדרי המוח הגדול הם חללים ארוכים המשתרעים לאורך כל המוח הגדול. על כן גם מקופלים החדרים הללו באותו הכוון כמו המוח ומבחינים בהם את אותם החלקים שהבחנו במוח, דהיינו חלק מצחי – הקרן המצחית, חלק קדקדי – גוף החדר, חלק ערפי – הקרן הערפית

וחלק רקתי – הקרן הרקתית. מובן מאליו שהחדר הוא חלל אחיד והחלוקה הזאת אינה עשויה מחיצות מבדילות, אלא בהתאם לאונות הנידונות.

חתך לרוחב המוח הגדול

בגובה הגג של החרר השלישי (האונה המצחית הימנית היא בחלקה חתוכה)

1. הקטע המצחי

2. חלל המחיצה השקופה

3. המחיצה השקופה

4. עמודי הכפה (חתוכים)

5. דוק הדמים שעל גבי הגג של החדר השלישי

6. גוף הכפה (חתוך ומופשל לאחור)

7. הקוטב הערפי

8. מקלעת הדמים

9. כנור המלך דוד

10. הוריד של דוק הדמים

11. וריד המוח הפנימי

12. ראש הגרעין המזונב

המבנה הפנימי של המוח הגדול. אם חותכים את המוח הגדול לרחבו בשטחים שונים ומתבוננים בשטחי החתך שלו, רואים במבט ראשון שיש כאן סדר הפוך מזה שראינו בשטחי החתך של חוט השדרה. החומר האפור נמצא במוח בחלק ההיקפי שלו – ונקרא משום כך קליפת המוח – והחומר הלבן הוא החלק התוכי של המוח. הוי אומר, שהקליפה בנויה רובה גופי נברונים ואילו תוכו של המוח בנוי חוטים עצביים עטופים נרתיקיהם השמנים. אולם מלבד שתי השכבות האלה נמצאים עוד שני גושים גדולים מסוימים הבנויים חומר אפור והשקועים בתוך החומר הלבן. הם נקראים גרעיני המוח הגדול. לפי צורתם נקרא האחד הגרעין המזונב – nucleus caudatus (תמונות 111, 112, 113, 114) והשני הגרעין העדשי –nucleus lentiformis (תמונות‏ 112, 114). השם גרעין בא להם לגושים האלה, מפני שהם עושים רושם של גרעינים של חומר אפור המכונסים לתוך החומר הלבן (בכלל מכנים בשם גרעין אי של חומר אפור בתוך חומר לבן או מרכז לחוטים עצביים). הגרעין המזונב נמצא על יד החדר הצדדי ומשתרע לארכו. כשפותחים את החדר הצדדי נראה ראשו של הגרעין בולט בחלק המצחי של החדר. הזנב מלווה את החדר ומתקפל

חתך לרותב של המוח הגדול ושל מוח הבינים

1. הקורה

2. המחיצה השקופה

3. ראש הגרעין המזונב

4. עמודי הכפה

5., 6. הגרעין העדשי

7. רמת הראוּת

8. החדר השלישי

9. הזנב של הגרעין המזונב

10. גבשושיות לוח הרביעיה, מאחוריהם תולעת המוח הקטן

11. החלק האחורי של הכפה (הבולט בתוך חקרן התחתונה של החדר הצדדי)

12. התעלה ע"ש Sylvius (פתוחה בחלקה)

13. הצלע האחורית של התיק הפנימי

14. הנקב של Monroi

15. הצלע הקדמית של התיק הפנימי

16. הקרן הקדמית של החדר הצדדי

כמוהו ומגיע ע"י זה עד החלק הרקתי של המוח.

הגרעין ‏ העדשי עשוי שני אזורים: היותר פנימי הוא חיוור יותר ומכאן שמו: כדור חיוור – globus pallidus. הגרעין העדשי נמצא בצדו הלַטֶרַלִי של הגרעין המזונב. ביניהם עובר פס של חומר לבן, שהוא חלק של התיק הפנימי – capsula interna (תמונה 112, 114). התיק הפנימי צורת זוית לו ומבחינים בו שתי צלעות: הצלע הקדמית מוגבלת ע“י הגרעין המזונב מהצד הפנימי, והגרעין העדשי מהצד החיצוני, והצלע האחורית מוגבלת ע”י רמת הראוּת (ר' להלן) מהצד הפנימי והגרעין העדשי מבחוץ. על התיק הפנימי עוד נרחיב את הדיבור.

מוח הבינים

(תמונות 110, 112, 113, 114)

מוח הבינים נוצר ע“י ריבוי תאי הקיר של שארית השלחופית הקדמית שלא השתתפה ביצירת המוח הגדול. חלל השלחופית הזאת הופך לחדר שלישי – הוא החדר של מוח הבינים. ראינו שמוח הבינים מכוסה ע”י המוח הגדול; כדי להגיע אל החדר השלישי צריך להפריד. בין שתי המחציות של המוח הגדול ולחתוך לארכה את הקורה הנמצאת מעל הגג של החדר השלישי. החדר הזה יש לו צורת סדק בחלקו העליון, בחלקו התחתון הוא רחב יותר, ‏ אבל הוא הולך ומצר בכוון התחתית, שמקבלת משום כך צורת משפך ואף נקראת משום כך בשם משפך – infundibulum (תמונה 110). תחתית החדר השלישי מהווה חלק של בסיס המוח. בתחתית החדר השלישי תלויה הבלוטה בהפרשה פנימית הנקראת יתרת המוח (תמונה 110).

את החלק הגדול ביותר של מוח הבינים מהווה רמת הראות – thalamus opticus.. היא יצור של רקמה אפורה בעיקר בצורת גוש סגלגלי, הגובל משני הצדדים את החדר השלישי (תמונות 110, 112), שטחה התיכון של רמת הראות פונה אל החדר השלישי וגופה מוקף חומר המוח הגדול. לעתים קרובות מאד מאוחדים השטחים התיכונים על שטח קטן ע"י חומר בינים. הגבול שבינה ובין המוח הגדול הוא התיק הפנימי, המפריד בינה ובין הגרעין העדשי של המוח הגדול כפי שראינו לעיל.

המח התיכון

המוח התיכון נוצר ע"י השלחופית הקדמונה השניה. חללו, צורת תעלה צרה לו, המקשרת את החדר השלישי עם החדר הרביעי. החלקים השייכים למוח התיכון הם: שוקי המוח, החלק של בסיס המוח הנמצא ביניהן ולוח הרביעיה – lamina quadrigemina (תמונות 110, 113).

המוח הגדול (תחוך בחלקו), מוח הבינים והמוח הקטן

1. חלל המחיצה השקופה

2. המחיצה השקופה

3. רמת הראוּת

4. התולעת

5. בלוטת האצטרובל. בין הבלוטה ובין המוח הקטן נמצא לוח הרביעיה

7. הקורה (תחתיה בולטים משני הצדדים הגרעינים המזונבים)

החץ מראה על המבקע שבין שתי מחציות המוח הקטן

שוקי המוח – pedunculus cerebri הם שני הבלים של חוטים עצביים המקשרים את קליפת המוח אל מוכזים מוחיים אחרים ותת-מוחיים. כל שוק מחולקת ע"י פס של רקמה שחורה – משום שהיא עשירה חומר צבע (פִיגְמֶנְט) – לשתי קומות: הקומה העליונה והקומה התחתונה. בקומה התחתונה עוברים החוטים העצביים המקשרים את המרכזים שבקליפת המוח אל מרכזי התנועה שבחוט השדרה (על זה עוד ידובר). בקומה העליונה נמצא גרעין הנקרא בגלל צבעו: הגרעין האדום (תמונה 114).

לוח הרביעיו הוא התקרה של התעלה הצרה הנ“ל הנקראת תעלת המים ע”ש סילויוס – aquaeductus Sylvii (תמונה 110), המקשרת כמו שראינו את החדר השלישי עם החדר הרביעי. הלוח הזה נקרא כך על שום שמצויים עליו ארבע תילים קטנים בצורת גבשושיות, הבנויים בעיקר חומר אפור.

מוח השלחופית השלישית

השלחופית השלישית הקדמונה יוצרת את המוח הקטן ואת המוח המָאֳרך. חללה של השלחופית הזאת הופך לחדר הרביעי. המוח הקטן נמצא מעל לחדר הזה והמוח המָאֳרך מהוה את רצתפו. תחתית החדר שהיא קצת שקועה, צורת מעוין (רומבוס) לה. היא נקראת משום כך הגומה המעוינית fossa rhomboidea (תמונה 105). גג החדר צורתו צורת אֹהל (תמונה 110). ברצפת החדר הרביעי, היינו במוח המארך. נמצאים מרכזים עצביים חשובים מאד: מרכזים לכמה עצבי המוח, מרכז הנשימה, מרכז מחזור הדם ואחרים,

המוח הקטן – cerebellum (תמונות 53, 110, 112, 113). מבחינים בו שתי מחיצות, הימנית והשמאלית, וחלק תיכון הנקרא לפי צורתו התולעת – vermis. המוח הקטן בנוי כדוגמת המוח הגדול קליפת חומר אפור וחומר לבן מבפנים. גם במוח הקטן ישנם חריצים ופתולים, אולם הפתולים הם צרים יותר והחריצים ישרים יותר ומקבילים זה אל זה.

בתוך החומר הלבן נמצאים גרעינים אפורים. הגדול ביניהם יש לו שולים בצורת שינים ונקרא משום כך הגרעין המשונן – nucleus dentatus. אם מעבירים חתך דרך הקו האמצעי של התולעת פותחים ע"י כך את החדר הרביעי. שטח החתך של המוח הקטן יש לו במקום הזה מראה של עץ הנקרא ‏עץ החיים – arbor vitae (תמונה 110) גזע העץ הוא החומר הלבן וענפיו הם פסים של חומר לבן המכוסים קליפה של חומר אפור.

המוח הקטן עומד בקשר עם יתר חלקי המוח שבגולגולת ע“י שלשה זוגות זרועות. הללו מקשרות אותו אל המוח התיכון. אל המוח המארך ואל הגשר ע”ש ווארול.

הגשר ע"ש ווארול – pons Varoli (תמונות 110, 114). כשמתבוננים ברצפת החדר הרביעי מצד בסיס המוח רואים את הגשר הנקרא כן בגלל צורתו ובגלל תפקידו, כי הוא מגשר ע"י שתי הזרועות היוצאות משני צדיו בין שתי מחציות המוח הקטן. הגשר בנוי חוטים עצביים ההולכים בכיוונים שונים וגרעינים עצביים, אשר מהם יוצאים עצבים אחדים מעצבי המוח. הגשר מונח על עצם הבסיס של הגולגולת ומגיע עד משענת הכסא התורכי.

המוח המארך – medulla oblongata (תמונות 53, 110, 114) הוא החלק האחורי של המוח שבגולגולת. הוא נקרא מארך עפ"י צורתו. הוא המתווך בין מוח הגולגולת למוח עמוד השדרה. הוא מתחיל מהגבול האחורי של הגשר ונמשך עד החור הערפי הגדול, כאן עובר המוח המארך אל חוט השדרה. במבנהו הוא דומה במידה רבה לחוט השדרה. חדרו הוא למעלה החדר הרביעי למטה התעלה המרכזית של חוט השדרה. משני צדיו של המוח המארך נמצא זוג גבשושיות מארכות אשר בגלל צורתן כונו בשם הזית – oliva (תמונה 114). בתוך הזית יש גרעין בעל שולים משוננים. הוא נקרא גרעין הזית התחתון (בגשר יש גרעין הנקרא גרעין הזית העליון).

חתך רחבי דרך המוח הגדול, מוח הבינים והמוח המארך

1. הכפה

2. ראש הגרעין המזונב

3., 4. הגרעין העדשי

5. הקרן התחתונה של החדר הצדדי

6. מקלעת הדמים בחדר הצדדי

7. הגשר ע"ש ורול

8. המסילה הפירמידית

9. גרעין הזית התחתון (בין שני הגרעינים ולמטה נראה צומת הפירמידות)

10. החומר השחור שבשוקי המוח

11. הגרעין האדום (בחלק העליון של שוקי המוח)

12. רמת הראות

13. חומר אפור שבין-הגרעין העדשי ובין קליפת המוח.

14. הקורה

הערה: הקו 13 עובר על פני הסדק ע"ש סילויוס

קרומי המוח וחוט השדרה

המערכת העצבית המרכזית של המוח והשדרה עטופה שלשה קרומים: קרום הקשה – dura mater, קרום הקורים – arachnoidea וקרום הרך – pia mater.

קרום הקשה הוא עבה למדי. הוא בנוי רקמה חבורית ומרפד את הגולגולת ואת תעלת עמוד השדרה מצדם הפנימי. קרום הקשה ממלא תפקיד של קרום העצם – periost לגבי העצמות שהוא מרפד. השטח הפנימי שלו חלק ונוצץ (מכוסה תאי צפוי). משטחו הפנימי של קרום הקשה חודר עלה בין שתי מחציות המוח הגדול. עלה זה נקרא לפי צורתו החרמש. גם בין המוח הגדול ובין הקטן יש עלה של קרום קשה המפריד ביניהם. הוא נקרא אוהל המוח הקטן – tentorium cerebelli.

בקרום הקשה נמצאות הגתות שהנן ורידים, כפי שראינו, אשר דפנותיהן בנויים קרום הקשה, המצופה אנדותל. בקירות הגתות אין שרירים חלקים.

קרום הקורים בנוי רקמה חבורית עדינה מאד הדומה במבנה לקורי העכביש ומכאן גם שמו. שטחו של הקרום פונה מצד אחד אל קרום הקשה ומצד שני אל קרום הרך. שטחו הפונה אל קרוס הקשה הוא חלק ומצופה תאי צפוי. בין קרום הקשה לקרום הקורים ישנו סדק הנקרא הסרק התת-דורלי. הריוח שבין קרום הקורים לקרום הרך נקרא הריוח התת-קורי ובו נמצא נוזל המוח והשדרה (ראה להלן). במקומות אחדים נמצאים חללים יותר גדולים בין קרום הקורים לקרום הרך. החללים האלה הנם מקוי נוזלים, ונקראים משום כך ברֵכות – cysterna. ברכות כאלה נמצאות בין המוח הקטן ובין המָאֳרך ומתחת לתצלובת עצבי הראיה.

קרום הרך – מכסה באופן בלתי אמצעי את המערכה העצבית המרכזית. הוא נכנס שלא כיתר קרומי המוח גם לתוך החריצים ומכסה ע"י כך את שטח המוח אף כאן ואילו קרום הקורים דולג על פני החריצים. קרום הרך נושא צנורות דם מרובים ומשום כך הוא נקרא גם קרום צנורות הדם. הוא מכסה גם את חדרי המוח, אולם אינו נכנס לתוכם אלא הוא מצפה רק מבחוץ את החדרים במקומות שקירותיהם נשארו דקים, דהיינו, מקום שם קירות השלחופיות הקדמונות לא התעבו אלא נשארו דקים בצורת שכבה דקה הבנויה תאי אפיתל. קרום הרך מצטמד כאן אל שכבת האפיתל הזאת ונקרא מסיבת רבוי צנורות הדם שבתוכו דוק הדָמִית – tela choriodea (תמונה 111).

שנים הם דוקי הדמית: האחד מכסה את גגו של החדר השלישי והשני את גגו של החדר הרביעי. בצדיהם מעובים הקרומים האלה יותר והם בנויים כאן קפולים רבים עשירים בנימי דם. על כן נקראים החלקים האלה בשם מקלעת דמים – plexus chorioideus (תמונה 111). מקלעות כאלה נמצאות בחדרים הצדדיים של המוח הגדול ובצדי החדר הרביעי. גם המקלעות מצופות תאי אפיתל.

נוזל המוח והשדרה

הנוזל הזה נפרש ע“י מקלעות הדמים וממלא את חדרי המוח ואת הרווחים שבין קרום הקשה והרך. ראינו שהמקלעות בנויות ע”י קפולים של דוקי הדמית המכוסים אפיתל. האפיתל ממלא כאן את אותו התפקיד שממלאים תאי האפיתל המצפים איזו בלוטה שהיא. דרכם מסתנן הנוזל מתוך נימי הדם המרובות שבקפולי המקלעות, כשם שדרך השכבה האפיתלית של פקעיות הכליה מסתנן נוזל השתן. תאי אפיתל קולטים גם מלחים, סוכר וחלבון משהו מתוך הדם ומפרישים אותם, כשהם מומסים בנוזל הדם, לתוך חללי החדרים.

נוזל המוח והשדרה זורם בתוך החדרים בכיוון החדר הרביעי. בזוית האחורית של החדר הרביעי ישנו נקב, המוגדר ע“י קרום הקורים והרך והנקרא הנקב ע”ש מז’נדי – Magendie. דרך הנקב הזה עוזב הנוזל את חדרי המוח וממלא את הריוח התת-קורי. כאן נספג הנוזל לתוך צנורות הדם של הקרומים הרכים. במצב כתיקונו שוה כמות הנוזל הנפרש לכמות הנספגת. על כן לא יתמלאו החדרים יותר מן המדה הרגילה, כל זמן שהקרומים ‏בריאים ופועלים כתיקונם. אולם בשקרומי המוח מגורים והם מפרישים עקב הגרוי הזה כמות גדולה יותר ממה שצנורות הדם יכולים לספוג, אז גדלה כמות הנוזל בחדרים וברוחים התת-קוריים – הוא המצב המצוי במחלת דלקת קרומי המוח – meningitis. כמות הנוזל‏ יכולה לגדול בחדרים גם במקרה שהקרומים מפרישים נוזל בכמות רגילה אבל הנקב ע“ש מז’נדי הוא סגור, אם ‏ ע”י הדבקות או ע"י לחץ של גִדוּל במקום הזה. במקרה כזה מתמלאים החדרים נוזל יותר ויותר. הנוזל לוחץ על כתלי החדרים שמתרחבים הלך והתרחב עקב הלחץ הזה והקירות דקים והולכים – הוא המצב הנקרא הידרקון המוח – hydrocephalus, פירושו הצטברות מים במוח.

את נוזל המוח והשדרה אפשר לשאוב מן הגוף ע"י דקירה באמצעות מחט חלולה. כפי שראינו גומר חוט השדרה בגובה החוליה המתנית השניה. מכאן ולמטה נמשך רק חוט דק הנקרא החוט הסופי של השדרה – filum terminale (תמונה 105). חוט זה יורד עד חוליותיו האחרונות של עמוד השדרה. הקטע של קרום הקשה המרפד את תעלת עמוד השדרה במקום בו נמצא רק החוט הסופי, נקרא השק המתני. אם דוקרים במחט חלולה בין שתי חוליות המתנים. למטה מהחוליה השניה, נוקב פי המחט את השק המתני, והנוזל שבתוכו זורם דרך עין המחט החוצה. בדרך זו אפשר להשיג את הנוזל ולהתחקות על טיבו. בדיקת הנוזל חשיבות רבה נודעת לה לגבי אבחנת המחלות הפוגעות במוח ובקרומי המוח.

עצבי המוח

מהמוח שבגולגולת יוצאים שנים-עשר זוגות עצבים. גופי הנברונים שמהם יוצאים העצבים או שבהם גומרים העצבים מונחים בצורת איים מסוימים בתוך החלקים השונים של המוח ומהוים את “גרעיני העצבים”:

הזוג הראשון: עצב חוש הריח – nervus olfactorius הוא עצב תחושה גרידא; אם כן התחלתו היא בהיקף הגוף. הוא מתחיל (כפי שראינו בפרק אברי הנשימה) בקרום הרירי של האף, עובר בצורת חוטים נפרדים דרך נקבי עצם הכברה ונכנס אל תיבת הגולגולת. כאן נמשכים החוטים ע“י שביל הריח – tractus olfactorius, שהנהו פס צר של חומר המוח בצורת עצב, הנמצא בבסיס האונה המצחית. בקצהו הקדמי של שביל הריח מצויה תפיחות הנקראת בולבוס הריח – bulbus olfactorius. לתוך החלק הזה נכנסים החוטים הבאים מתאי איבר חוש הריח. כאן הם גומרים מסביב לגופי נברונים, שמהם יוצאים חוטים אחרים הפונים דרך שביל הריח אל המוח ומביאים בדרך זו את הרשמים שנקלטו ע”י איבר חוש הריח אל מרכז חוש הריח שבמוח – היינו אל תודעתנו.

הזוג השני: עצב הראיה – nervus opticus אף הוא הנהו עצב תחושה גרידא ומתחיל ג"כ בהיקף הגוף. חוטי עצב הראיה מתחילים באותו הקרום שבעין הנקרא רשתית ושיתואר בפרק העין. מתאי הרשתית פונים החוטים אל הקוטב האחורי של גלגל העין ויוצאים ממנו בצורת חֶבל עבה למדי – הוא עצב הראיה.

עצבי הראיה פונים לאחור, יוצאים מארובות העינים דרך חורי עצבי הראיה הנמצאים ע"י הכנפים הקטנות של עצם היתד ונכנסים אל הגולגולת. כאן הם מתקרבים במהלכם אחורנית עד שהם נפגשים ומצטלבים – תצלובת עצבי הראיה – chiasma opticus. תצלובת זו מונחת על גבי השטח המאחד את הכנפים הקטנות והנמצא לפני האוכף התורכי. אחרי ההצטלבות ממשיכים עצבי הראיה את דרכם לאחור עד שהם נכנסים לתוך המוח. הקטעים שבין התצלובת ובין המוח נקראים שבילי הראיה – tractus opticus.

התחנות הראשונות של דרכי הראיה נמצאות בחלק האחורי של רמת הראות וסביבתה ובגבשושיות הקדמיות של לוח הרביעיה, ז"א חוטי העצבים אשר יצאו מרשתית העין גומרים מסביב לגופי הנברונים שבמרכזים האלה. מהם יוצאים חוטים אחרים הפונים אל הקוטב הערפי של המוח וגומרים מסביב לנברונים הנמצאים בקליפת המוח שבמקום הזה. כאן נמצא מרכז הבנת הראיה. יתר הפרטים בפרק העין.

הזוג השלישי: העצב מניע העינים – nervus oculomotorius. עצב זה הוא, כפי ששמו מורה, מניע גרידא. מרכזו במוח הוא בתחתית התעלה ע"ש סילויוס, מכאן יוצא העצב אל בסיס המוח בצדו הפנימי של שוקי המוח ופונה אל העינים. בהכנסו אל ארובת העינים הוא מתפצל לענפים אחדים שמניעים חמשה משרירי גלגל העין: את השריר הישר העליון. הישר התחתון, הישר הפנימי והאלכסוני התחתון, ואת השריר המרים את העפעף העליון. מלבד זה שולח מניע העינים גם ענפים אל השרירים הפנימיים של העין (ראה פרק העין).

הזוג הרביעי: עצב הסליל – nervus trochlearis מניע את השריר האלכסוני העליון של גלגל העין. הוא עצב דק היוצא מגרעין, העומד בקשר עם גרעין העצב הקודם. הוא פונה יחד אתו אל גלגל העין ומגרה את השריר הנ"ל.

הזוג החמישי: העצב המשולש – nervus trigeminus על שום שהוא מתפצל לשלשה גזעים. הוא עצב מרכב, היינו יש בו גם חוטי תחושה וגם חוטי תנועה. ע"כ דומה מוצאו למוצא העצבים היוצאים מחוט השדרה (ר' להלן) והוא בעל שני שרשים, שורש מניע ושורש תחושה. השורש המניע דק יותר משורש התחושה (חוטי התחושה שבעצב המשולש מרובים מחוטי התנועה).

הגנגליון שממנו ווצאים חוטי החחושה מצר אחר אל ההיקף ומצר שני אל המרכז נמצא על גבי הצלע העליונה של הסלע בקרבת פסגתו (זהו הגנגליון ע"ש גסר – ganglion Gasseri) הוא מכוסה ע“י קרום הקשה. מרכז החוטים המניעים של העצב המשולש נמצא ברצפת החדר הרביעי. שורש החחושה חודר לתוך המוח דרך הגשר. כדרך שרשי התחושה שבשדרה מתפצלים גם החוטים של העצב המשולש בהכנסם אל המוח לשני כיוונים: חוטים העולים עד המוח התיכון וחוטים היורדים עד חוט השדרה. כמובן שע”י התפצלות זו בא הטריגמינוס בקשר עם מרכזים עצביים מרובים.

שני השרשים יוצאים מגשר המוח ע“ש Varol ומתאחדים ע”י הגנגליון לעצב אחד, אולם מיד אחרי זה מתפצל שוב העצב לשלשה גזעים: עצב העין – nervus ophtalmicus, עצב הלסת העליונה – nervus maxillaris, ועצב הלסת התחתונה – N. mandibularis.

עצב העין מתפצל לשלשה ענפים: עצב הדמעות, השולח את סיביו לבלוטת הדמעות, ללחמית העין ולעפעף העליון; עצב המצח, השולח את ענפיו אל העפעפים, ללחמית ולעור המצח; עצב האף ועטרת העין. ענפיו מתפזרים בתוך רירית האף, העפעפים התחתונים, שק הדמעות ובתוך עטרת העין.

עצב הלסת העליונה. אחרי צאתו מהגולגולת הוא נכנס לתעלה הנמצאת בתחתית ארובת העין. ענפיו מתפזרים בתוך האף בחלקו התחתון, בעור הלחיים, בעפעפים התחתונים. ענפים המיועדים לשנַים והנקראים עצבי מכתשי השנים פונים אל זיז מכתשי השנים העליון, והסיבים היוצאים מהחוטים האלה נכנסים לתוך מכתשי השנים ולתוך תעלות השנים דרך הנקב הנמצא בקצה שורש השן

עצב הלסת התחתונה. שני הענפים הראשונים של העצב המשולש הם עצבי תחושה, אולם הענף השלישי שלו הוא עצב מָרכב. ענפי התנועה שלו הם העצבים המיועדים לשרירי הלעיסה: שרירי הרקה, שרירי הלעיסה ושני זוגות השרירים הכנפיים. מלבד זה הוא שולח ענפים גם אל שריר המחצצרים ואל השרירים המורידים את הלסת התחתונה. יתר החוטים של עצב הלסת התחתונה הם חוטי תחושה ומתפזרים בתוך עור הלחיים, הרקות, האזנים והסנטר, בשִׁני הלסת התחתונה, בלשון, ברירית הפה. יחסו של ענף מכתשי השנים של הטור התחתון דומה לזה של ענף הטור העליון.

אזור התפשטותו של העצב המשולש הוא רחב מאד, הענף העליון (ענף העין) קולט את רשמי התחושה הבאים מגלגלי העינים, מארובת העינים, מבלוטת הדמעות, מחלק של רירית האף וחלליו הסמוכים, מעור המצח והעפעפים העליונים ומהחלק המצחי של עור הגולגולת.

הענף התיכון (של הלסת העליונה) קולט את הרשמים של עור הלחיים, של שִׁני הטור העליון, של החיך, של רירית האף וחלליו הסמוכים.

הענף התחתון (של הלסת התחתונה) קולט את הרשמים של רירית הפה והלשון, של עור הלחיים, של עור הסנטר, של אזור הרקה ושל החלק הקדקדי של הגולגולת, ושל שִׁני הטור התחתון. חוטיו המניעים של העצב המשולש מגרים כפי שראינו את השרירים העוסקים במלאכת הלעיסה.

הזוג הששי: העצב המֵּצֵד – N. abducens יוצא מהמוח המָאֳרך מאחורי הגשר אשר בו נמצא המרכז שלו. הוא פונה אל ארובת העין וגומר בתוך השריר הישר החיצוני המסב את גלגל העין הצדה (מכאן גם שם העצב). הוא עצב דק מאד ומניע גרידא.

הזוג השביעי: עצב הפנים – N. facialis הוא בעיקר עצב מניע, גרעין העצב נמצא ברצפת החדר הרביעי. העצב יוצא מהמוח המָאֳרך מאחורי הגשר. מכאן הוא פונה אל עצם הסלע ונכנס בה דרך נקב השמיעה הפנימי. בסלע נמצא העצב בתעלה הכרויה בעצם. במרחק מה מנקב השמיעה מתכופף העצב ופונה למטה אל בסיס הסלע ויוצא ממנו דרך חור הנמצא בצדו הפנימי של הזיז הפטמתי.

בהיותו בתעלה הגרמית מוציא עצב הפנים ענף, העובר דרך חלל החוף קל האוזן התיכונה ונקרא משום כך מיתר התוף – chorda typmani. אחרי צאתו מחלל התוף פונה מיתר התוף א? ענף הלסת התחתונה של העצב המשולש ומתמזג אתו. הענף הזה מכיל בקרבו חוטים עצביים המגרים את בלוטות הרוק שבפה.

אחרי צאתו מתעלתו שבסלע מגיע העצב אל הפנים ואחרי עברו מתחת לקשת העול הוא חודר לתוך בלוטת בת האוזן. בצאתו ממנה הוא מתפצל לשני ענפים עקריים. ענף אל המצח, העפעפים, והלחיים, וענף לחלק התחתון של הפנים ולצואר. עצב הפנים מגרה את שרירי העויות ועל כן נקרא גם עצב המימיקה. הוא שולח ענף גם לשריר המחצצרים.

הזוג השמיני: עצב השמיעה – N. acusticus הוא עצב תחושה גרידא ומתחיל באוזן הפנימית. החוטים העצביים יוצאים משני גנגליונים: האחד הוא הגנגליון של איבר חוש השמיעה, והשני של איבר חוש שווי המשקל. לכן מבחינים בעצב הזה שני שרשים: עצב הפרוזדור – N. vestibuli ועצם השבלול – N. cochleae. יתר הפרטים יבואו בפרק האוזן

הזוג התשיעי: עצב הלשון והלוע – N. glosso-pharyngeus הוא עצב מעורב ויש לו על כן שני חלקים: חלק מניע וחלק תחושתי. חוטי התחושה יוצאים משני גנגליונים הבנויים כמו גנגליוני השדרה. העצב הזה יוצא מהחלק הקדמי של המוח המָאֳרך, פונה אל החור הנמצא בין הסלע לעצם העורף ואחרי שעבר דרכו יורד העצב לאורך וריד העול ועורק הראש הפנימי ומתפצל לענפים המיועדים ללוע וללשון. העצב שולח גם ענפי תחושה לרירית חלל התוף ותאי הזיז הפטמתי. חלק גדול של חוטיו הסופיים מתפזרים בתוך רירית הלשון, בחלקה האחרון, מקום שם נמצא איבר חוש הטעם. הוא העצב העיקרי לקליטת רשמי הטעם; מלבד זה הוא מגרה גם את שרירי הלוע והוא גם עצב התחושה של רירית הלוע. ע"י ענפיו בא העצב בקשר גם עם עצבי מוח אחרים, כגון: עצב הפנים, עצב הלסת התחתונה, והעצב התועה.

הזוג העשירי: העצב התועה – N. vagus (תמונה 115) הוא עצב מעורב, היוצא כמו קודמו מהמוח המארך. מרכזו נמצא כמו זה של העצב הקודם ברצפת החדר הרביעי, חוטי התחושה שלו יוצאים מגנגליון הדומה בבנינו לגנגליון של השדרה והנמצא בחור שבין הסלע ועצם העורף; מלבד הגנגליון הזה ישנו עוד גנגליון אחר קטן ממנו. בצאתו מהחור הנ"ל יורד העצב התועה לאורך הצואר. כאן הוא נמצא בין וריד העול ובין עורק הראש הפנימי. בהגיעו אל בית החזה עובר העצב הימני לפני העורק התת-בריחי הימני והשמאלי לפני קשת אב העורקים. בבית החזה יורד התועה לאורך הוֶשט ונכנס יחד אתו אל חלל הבטן. כיון שמסילתו של העצב הזה היא ארוכה מאד, מחלקים אותו לארבעה חלקים: חלק הראש, חלק הצואר, חלק החזה וחלק הבטן. חלק הראש שולח ענפים לעור האוזן החיצונית, ‏ מלבד חוטי קשר עם עצבים אחרים. חלק הצואר שולח ענפים לשרירי הלוע ולרירית שלו, וענפים לגרון. החשוב ביותר מבין הענפים אל הגרון הוא העצב החוזר – N. recurrens היוצא מהתועה בחלק העליון של בית החזה ועולה מכאן אל הגרון. בדרכו זו הוא נקרא עצב הגרון התחתון – N. laryngeus inferior, והשם “חוזר” בא לו משום שהוא חוזר מבית החזה אל הגרון. הוא לופת בצד שמאל את אב-העורקים ובצד ימין את העורק התת-בריחי והוא נותן ענפים לרוב שרירי הגרון. רירית הגרון מקבלת את חוטיה העצביים מעצב הגרון העליון – N. laryngeus superior, שאף הוא הנהו ענף התועה. שתוקו של העצב החוזר בצד אחד גורם לצרידות, שתוקו משני הצדדים גורם לחוסר קול. מלבד העצב החוזר יוצאים מהתועה שבחלק הזה גם חוטים אל הלב.

החלק החזי של התועה שולח ענפים אל קנה הנשימה. הסימפונות והריאות, אל הושט וכיס הלב.

החלק הבטני שולח ענפים אל רוב איברי הבטן: הקיבה, הכבד, הטחול, הלבלב, המעים, הכליות ויתרת הכליות.

מתוך התאור האנטומי של העצב התועה מתברר שהוא שולט כמעט על כל האיברים הפנימיים בעלי חשיבות חיונית ממדרגה ראשונה: אברי הנשימה, כלי הדם ואיברי העכול. על עצב זה עוד נרחיב את הדבור בפרק השיטה הוֶגֶטטיבית (הסימפתית והפרסימפטית).

הזוג האחד עשר: העצב הנוסף – N. accessorius נחלק לשני גזעים: האחד מתאחד עם התועה, והשני פונה אל השריר המַפנה את הראש ואל שריר הטרפז, וחוטיו

גזע הסימפתיקוס ועצב התועה ביחסיהם זה אל זה

(המראה מימין)

1. העצב התועה הימני

2. הגרון

3. וריד העול הפנימי

4. עורק הראש המשותף

5. ענף מקלעת הצואר

6. ענף הלב של עצב התועה

7. העורק התת-בריחי

8. וריד החוליות (מקביל לעורק החוליות)

9. ענף הלב התחתון (ענף התועה)

10. גנגליון הלב העליון ‏

11. קשת אב העורקים

12. ענפי הסמפונות ‏הקדמיים של התועה ‏

13. עורק הסמפון

14. אונת הריאה הימנית התחתונה

15. ענפי הסמפונות האחוריים של התועה

16., 17. ענפים קדמיים ואחוריים של התועה

18. ורידי הריאה הימניים

19. כיס הלב

20. ענף אחורי של התועה הימני

21. סעיפי התועה השמאלי

22. העצב התועה

23., 52. עצב הסרעפת

24. הוריד החלול התחתון בעברו דרך הסרעפת

25. הסרעפת

26. עצב הקרבים הקטן

27. גנגליון החזה ה-XI

28. עצב הקרבים הגדול

29. אב העורקים החזי

30. צנור החזה של הלימפה

31. העצב הבין צלעי ה-VIII

32. גנגליון החזה ה-VII

33. אחד השרשים של עצב הקרבים תגדול

34. ענפי הושט של התועה

35. הוריד הבלתי זוגי

36. גנגליון החזה ה- IV

37. הושט

38. העצב הבין-צלעי ה-III

39. העצב החוזר

40. הצלע ה-II

41. עצב הסרעפת

42. גנגליון החזה ה-I

43. עצב הלב החחתון

44. העורק הבין צלעי ה-I

45. גנגליון הצואר התחתון

46. ענף של מקלעת הצואר

47. עורק החוליות

48. עצב הלב התיכון

49. גנגליון הצואר התיכון

50. הענף הקדמי ה-V של עצבי הצואר (הראשון במשתתפים במקלעת הזרוע)

51. שריר המעלות התיכון

53. הענף הקדמי ה-IV של עצבי הצואר

גומרים בשני השרירים הללו. הגזע המתאחד עם התועה מכיל בקרבו ענפים המניעים את שרירי הלוע והגרון שהם מסתעפים מן התועה כפי שראינו למעלה.

הזוג השנים עשר: העצב התת-לשוני – N. hypoglossus הוא עצב מניע. מרכזו נמצא בקרבת גרעינו של העצב הנוסף במוח המארך. אחרי צאתו מהמוח המארך הוא פונה אל חור העורף הגדול ויוצא מהגולגולת דרך תעלה שבעצם המקיפה את החור הזה. מכאן הוא יורד לאורך הצואר. בהגיעו בגובה הלסת התחתונה מתכופף העצב בדמות קשת ופונה אל הלשון, אשר בתוכה הוא מסתעף ומספק ע“י כך את החוטים העצביים לשרירי הלשון. משום שהוא חודר לתוך הלשון משטחה התחתון כונה העצב בשם תת-לשוני. העצב התת-לשוני מניע כפי שראינו את הלשון ובא בקשר ע”י חוטים מקשרים עם הרבה עצבים: העצב התועה, העצב המשולש, עצבי חוט השדרה של הצואר. הוא שולח גם ענפים אל שרירי הצואר הקדמיים ולשרירי בסיס הפה.

עצבי חוט השדרה

(תמונות 105, 115)

31 זוגות הם העצבים היוצאים מחוט השדרה, הם נחלקים לפי האזורים ל-8 זוגות עצבי הצואר, 12 זוגות עצבי הגב, 5 זוגות עצבי המתנים, 5 זוגות עצבי העצה וזוג אחד של העוקץ (מספר הזוגות היוצאים מהחלק העוקצי של עמוד השדרה אינו קבוע, על כן, יש לפעמים גם 3–2 זוגות של עצבי העוקץ). כפי שראינו יוצאים השרשים מחוט השדרה פונים אל הריוח שבין החוליות ואחרי התאחדותם לעצב מורכב הם יוצאים דרך החורים המוגבלים בין שרשי הזיזים הצדדיים. באזור הצואר ישנם 8 זוגות עצבים למרות שמספר החוליות כאן הוא רק 7 משום שהזוג הראשון יוצא בין עצם העורף ובין החוליה הראשונה.

הזוגות העליונים יוצאים כמעט בקו אפקי, אולם ככל ששרשי העצבים קרבים לחלק הסופי של חוט השדרה. נוטלים הם מהלך אלכסוני יותר ויותר. את באור ההופעה הזאת יש לחפש בהתפתחותם השונה של חוט השדרה ועמוד השדרה. שניהם גדולים במדה שוה אצל העובר הצעיר, אולם התפתחות עמוד השדרה הולכת בצעדים מהירים יותר מזו של חוט השדרה. תוצאת הדבר היא שעמוד השדרה הוא בסוף גידולו ארוך יותר מחוט השדרה. מכיון שחוט השדרה קשור בקצהו העליון אל המוח. אין הוא ממלא בסוף התפתחותו את כל תעלת עמוד השדרה, אלא גומר כפי שראינו, בגובה שבין החוליה המתנית הראשונה לשניה. אולם אצל הילוד נמצא הקצה התחתון של חוט השדרה עוד בגובה החוליה המתנית השניה או השלישית. כיון שהעצבים יוצאים דרך החורים המתאימים לכל זוג וזוג, ברור הוא שהשרשים התחתונים יותר צריכים לרדת מרחק גדול יותר, עד אשר יגיעו למקום המעבר המיועד להם. מאשר השרשים העליונים. משום כך מהוים השרשים האחרונים של עצבי השדרה יחד עם הקטע הסופי שלה מחלפה, אשר לפי צורתה כונְתה בשם זנב הסוס – cauda equina.

מיד אחרי התמזגותם של השרשים לעצב אחיד, מתפצל כל עצב בלי יוצא מן הכלל לארבעה הענפים: הענף הקדמי, הענף האחורי, הענף המיועד לקרומי חוט השדרה וענף המיועד למערכת הסימפתית. שני הענפים האחרונים הם חוטים דקים למדי ואילו הענפים הראשונים הם יותר עבים ומסתעפים לענפי ענפים מרובים. מבין שני הענפים הראשונים הקדמי הוא עבה וארוך יותר מהאחורי.

יוצא מהכלל הזה הענף האחורי של זוג העצבים הראשון, השוה פחות או יותר אל הענף הקדמי, וזוג העצבים השני, אשר בו מפותח הענף האחורי יותר מהקדמי. סבת הדבר היא, שענפי שני הזוגות האלה מיועדים למספר גדול של שרירי העורף העליונים ולשטח גדול של עור העורף ועל כן אזור התפשטותם של העצבים האלה גדול יותר מאחור מאשר לפנים, הענפים הנידונים נקראים: עצב העורף הגדול – N. occipitalis major והעצב התת-עָרפי – N. subossipitalis.

הענפים האחוריים של עצבי השדרה מיועדים לשרירי השטח האחורי של הגב ולעורו והענפים הקדמיים מיועדים לשרירי החלק הקדמי של הגוף, לגפים העליונים והתחתונים ולעור האזורים האלה. והיות ואזור התפשטותם של אלה האחרונים רחב יותר, ברי שהם עבים יותר (מכילים יותר חוטים עצביים ואף ארוכים יותר).

הענפים היוצאים משני צדי השדרה (מלבד הענפים המיועדים לגפים) מקיפים את הגוף ונפגשים זה עם זה בקו האמצעי שלו, משום כך נמצא בקו האמצעי של הגוף אזור אשר מקבל השפעה מהענפים שמשני הצדדים (הדבר הזה בא לידי ביטוי כשעצבי המחצית האחת של הגוף משותקים, אזי קהה ההרגשה ומשותקים השרירים שבאותו הצד, אבל בקרבת הקו האמצעי של הגוף קיימת עוד ההרגשה בעור שבמחציתו המשותקה בגלל שנמצאים כאן קצות הענפים של הצד הבריא).

הענפים הקדמיים דרכם להתלכד ביניהם ע“י חלופי חוטים ולהוות ע”י כך רשתות או מקלעות (תמונה 115).

מן המקלעות האלה יוצאים העצבים אל המקומות השונים של הגוף. רק עצבי הקטע החזי של השדרה אינם מהוים מקלעות, אלא משרכים את דרכם ברוַח שבין-הצלעות מאחור לפנים.

הענפים הקדמיים של הקטע הצוארי של השדרה מהוים שתי מקלעות: מקלעת הצואר ומקלעת הזרוע מקלעת הצואר מרכבת מארבעת הענפים הקדמיים העליונים של הצואר, ומקלעת הזרוע (תמונה 115) מרכבת מארבעת הענפים התחתונים של הצואר שאליהם נלוה גם הענף הקדמי הראשון של עצבי החזה.

לפעמים נלוה אליהם גם חוט רק ש? הענף הקדמי השני של עצבי החזה. שתי המקלעות הנ“ל עומדות לעתים קרובות בקשר ע”י חוט מחבר.

מקלעת הצואר – plexus cervicalis. ממנה יוצאים עצבים אל עור הצואר, אל החלק העורפי של עור הגולגולת, אל עור האזנים ואל החלק העליון של עור החזה. מלבד זה שולחת המקלעת הזאת עצבים מניעים אל השריר המפנה את הראש, אל שריר הטרפז ואל שרירי הצואר הקדמיים הנמצאים לפני הגרון והאחוריים הנמצאים על פני עמוד-השדרה של הצואר. ענף חשוב מאד היוצא מהמקלעת הזאת הוא עצב הסרעפת – N. phrenicus (תמונות 71, 115). הוא יורד לאורך הצואר אל בית החזה, כאן הוא משרך את דרכו לאורך השטח הפנימי של הריאה ואח“כ בין הריאה לכיס הלב עד אשר הוא מגיע אל הסרעפת שבתוכה הוא מסתעף. הוא מגרה את הסרעפת וע”י זה הנהו אחד העצבים החשובים ביותר בפעולת הנשימה. שיתוקו מצד אחד מבטל כמעט כליל את אפשרות הנשימה שבאותו הצד, שיתוקו משני הצדדים מביא לידי מחנק.

מקלעת הזרוע – plexus brachialis. גזעי המקלעת הזאת פונים בכיוון אלכסוני אל עצם הבריח, עוברים מאחוריה ונכנסים אל בית השחי. מכאן יוצאים העצבים אל המקומות המיועדים להם. מקלעת הזרוע שולטת על הזרוע כולה, על הכתף ועל חלק של שרירי הגויה. היא מספקת ענפים אל שרירי הכתף, אל שרירי החזה (הגדול והקטן), אל שריר המשור הקדמי ואל שרירים שטוחים אחדים של הגב. אל הזרוע פונים ארבעה עצבים מורכבים, עבים וארוכים: עצב השריר והעור – N. Musculo-cutaneus, העצב התיכון – N. medianus, העצב החשורי – M. radialis, והעצב הזנדי – N. ulnaris.

עצב השריר והעור הוא הדק מבין ארבעת העצבים הנ"ל. הוא שולח ענפים אל שרירי הזרוע – M. coraco-brachialis, biceps, brachialis; מלבד זה יוצאים ממנו ענפים אל עור הזרוע והאמה של הצד החשורי היורדים עד שורש היד ומעבירים אל המרכז את ההרגשה של עור השטחים האלה.

העצב התיכון הוא הגדול ביניהם ויוצא ממקלעת הזרוע ע“י שני שרשים, החובקים ביניהם את עורק בית השחי. הוא יורד בזרוע לאורך שריר הקיבורת ומגיע ע”י כך אל האמה. כאן הוא יורד בקו האמצעי של האמה והכופף השטחי מכסה אותו. בדרך זו הוא מגיע אל שורש היד. בהיותו באמה ישלח ענפים אל שרירי השטח הכפי של האמה. מלבד הכופף הזנדי והחלק הזנדי של הכופף העמוק (שהנם מגורים ע"י העצב הזנדי, כפי שנראה). בהגיעו אל כף היד מסתעף עצב זה לכמה ענפים, המיועדים לשרירי תל האגודל, לשני השרירים התולעיים שמצד האגודל, ולעור השטח הכפי של האצבעות. הענפים האחרונים משרכים את דרכם משני צדי האצבעות והם מיועדים לעור של שלש וחצי האצבעות שמצד האגודל. עור הצד הזנדי של האצבע הרביעית (הקמיצה) ועור הזרת מקבלים את ענפיהם מהעצב הזנדי.

העצב הזנדי יורד בצד פנים של הזרוע ועובר במהלכו מאחורי הזיז הפנימי של הקצה המרוחק של עצם הזרוע. כאן מונח העצב באופן בלתי אמצעי על הזיז הזה והוא מכוסה רק ע“י העור; ע”כ אפשר למשש אותו. המישוש בו גורם להרגשה של קהות ודקירות בעור הזרת והקמיצה, שבהם גומרים הסיבים הסופיים של העצב הזה.

באמה שולח העצב הזנדי ענפים אל עור השטח הזנדי, אל כופף הכף הזנדי ואל החלק הזנדי של הכופף העמוק. בכף היד שולח העצב הזה ענפים לשרירי תל הזרת לעור כף היד והאצבעות, לשרירים הבין-עצמיים, למקרב האגודל ולעור של המחצית הזנדית הגבית של כף היד והאצבעות.

העצב החשורי מיועד לשטח האחורי (שטה הפשיטה) של הזרוע, האמה, כף היד והאצבעות. אחרי צאתו ממקלעת הזרוע הוא פונה אל השטח האחורי של עצם הזרוע וכאן הוא משרך את דרכו בצורת לולין בתוך חריץ מיוחד הכרוי בעצם. נמצא אפוא העצב כאן סמוך לעצם ומכאן תוצאות חשובות לגבי העבודה הרפואית המעשית. קרבתו הבלתי אמצעית אל העצם מאפשרת את לחיצתו אל העצם ע“י קשירת הזרוע או את הפגיעה בו ע”י זריקות. אם הללו נעשות מתוך אי זהירות בשטח הגבי של הזרוע חודרת המחט עד העצב או סמוך לו.

בשטח האחורי של הזרוע מכוסה עצב זה ע“י השריר השלש-ראשי. אחרי צאתו מהחריץ הנ”ל הוא מגיע אל הצד החיצוני של הזרוע בחלקה המרוחק וכאן הוא מסתעף לשני ענפים סופיים: ענף שטחי, המיועד לעור גב היד ושל המחצית החשורית של האצבעות, וענף עמוק המיועד לשרירים הפושטים של האמה והאצבעות, אולם עוד לפני היכנסו לחריץ, היינו לא הרחק ממוצאו מהמקלעת, יוצאים מהחשורי ענפים אל שלשת הראשים של השריר הפושט את הזרוע ואל עור השטח האחורי שלה; בתוך החריץ יוצא מהחשורי רק ענף אחד היורד אל האמה ומסתעף בתוך העור של השטח הגבי של האמה.

העצבים הגביים או החזיים – N. dorsalis, thoracalis (תמונה 115) מספרם 12 זוגות, כמספר הצלעות. הם עוברים ברובם בריוח הבין-צלעי ועל כן הם נקראים גם עצבים בין-צלעיים – N. intercostalis. הם פונים מאחור לפָנים ומגיעים עד הקו האמצעי של הגוף וכאן הם נפגשים עם העצבים של המחצית שכנגד כפי שראינו לעיל. העצבים האלה שולחים ענפים אל השרירים הבין-צלעיים, שרירי הבטן ושרירים אחדים של הגב. מלבד זה הם שולחים ענפים לעור החזה והבטן וגם לקרום החזה והריאות ואל הצפק.

המקלעת המתנית-העצית – plexus lumbo-sacralis. כפי שיוצא מתוך השם, מורכבת המקלעת הזאת משני חלקים: המקלעת המתנית – p. lumbalis והמקלעת העצית – p. sacralis; אולם כיון שקים ביניהן קשר אמיץ באמצעות זרוע מקשרת עבה, מביטים עליהן כעל חטיבה אחידה. המקלעת המתנית עומדת למעלה בקשר עם העצב החזי ה-12 והיא מרכבת מהגזעים העצביים המתניים, החל בגזע המתני הראשון ועד מחצית הגזע הרביעי (מחצית הגזע המתני הרביעי והגזע החמשי שייכים כבר למקלעת העצית).

ענפי המקלעת המתנית הם: ענפים לשריר המרובע ולשריר המתנים, ענפים לעור הבטן ולשרירי הבטן, לעור החלק העליון של הירך ולעור איברי המין החיצוניים (סביבת תל החיק, שק האשכים), הענפים נקראים לפי מקום הימצאם. מלבד הענפים האלה, המיועדים ביחוד לעור ורק במעט לשרירים, יוצאים מהמקלעת המתנית שני גזעי עצבים גדולים המיועדים לשרירי הירך ולעורה. היותר עבה וארוך הוא עצב הירך – N. femoralis. עובי העצב הזה הוא 5–6 ס“מ, הוא עובר אחרי צאתו ממקלעת המתנים בין שריר המתנים לשריר הכסל ומגיע ע”י כך מאחורי רצועת המפשעה ע"ש Poupart. מכאן הוא יורד אל השטח הקדמי של הירך. מאחורי רצועת המפשעה הוא מונח בצד החיצוני של עורק הירך. במרחק מה מהרצועה הזאת מתפצל עצב הירך למספר גדול של ענפים הערוכים בשתי קבוצות: אחת תחושתית בעיקר והשניה מניעה בעיקר. התחושתית מפרנסת את עור הירך בשטחו הקדמי, המניעה מספקת ענפים אל שריר הכסל והמתנים ואל שרירי הירך הקדמיים. מלבד הענפים המיועדים לירך יוצא עוד מעצב הירך ענף ארוך – העצב הצפון – N. saphenus, היורד אל השוק ומגיע עד הקרסול הפנימי. הוא מלוה את הוריד הצפון הגדול, ושולח ענפים לעור השטח הפנימי של השוק.

הגזע השני הוא עצב החור הסתום – N. abturatorius משום שהוא יוצא מהאגן דרך החור הסתום. העצב הזה מסתעף לכמה ענפים המיועדים לשרירים המקרבים ‏– M. adductores ולעור השטח הפנימי של הירך.

המקלעת העצית (תמונה 57) מרכבת מהמחצית התחתונה של הגזע המתני ה-IV ומהגזע המתני ה-V, מהגזעים I ו-II וממחצית הגזע ה-III של העצבים העציים. הגזעים האלה מתלכדים ביניהם ויוצרים את המקלעת העצית שיש לה צורת משולש; מפסגת המשולש הזה יוצא עצב השת, המאחד בקרבו את רוב החוטים העצביים של המקלעת העצית; הוא העצב הגדול והעבה בעצבי הגוף.

ענפי המקלעת העצית: ענפים קטנים לשרירי העכוז ולעור האזור הזה ולעור השטח האחורי והפנימי של הירך.

עצב השת³² – N. ischiadicus (תמונה 57) הוא בדמות חבל לבן ועבה. הוא יוצא מהאגן הקטן בעברו מעל לקוץ השת ופונה אל הרווח שבין גבשוש השת (מכאן גם שמו) ובין תל עצם הירך הגדול. מכאן הוא יורד על פני השטח האחורי של הירך ומגיע אל המשקע האחורי של הברן. בהכנסו למשקע הזה ולפעמים גם לפני כן מתפצל עצב השת לשני ענפים שמהם אחד, גדול יותר, ממשיך את כיוונו של העצב ונקרא עצב הקנה הגדול – N. tibialis, והשני, קטן יותר, פונה אל הצד החיצון של משקע הברך ונקרא עצב הקנה הקטן המשותף – N. peronaeus communis. עצב השת שולח ענפים לכמה שרירים קטנים של האגן ולשרירים הכופפים את השוק אל הירך והנמצאים בשטח האחורי של הירך.

עצב הקנה הגדול עובר באמצעיתו של משקע הברך ומגיע אל השטח האחורי של השוק בין שני הראשים של שריר התאומים. להלן הוא נכנס מתחת לשריר הסוליה וכאן הוא מונח על גבי שרירי השוק העמוקים. בהגיעו מאחורי הקרסול הפנימי הוא מתפצל לשני ענפים היורדים אל כף הרגל: עצב כף הרגל התיכון – N. plantaris medialis ועצב כף הרגל הצדדי – N. plantaris lateralis. בשוק שולח עצב הקנה הגדול ענפים לשרירי השוק שבשטח האחורי ולעור האזור הזה. עצבי כף הרגל מתפזרים לתוך שרירי כף הרגל ובעורה. חלוקתם דומה במדה רבה לחלוקת העצב התיכון והעצב הזנדי שבכף היד.

עצב הקנה הקטן פונה אל העצם הזאת, לופת את צוארה ומגיע אל השטח החיצוני של השוק. כאן הוא מתחלק לשני ענפים: אחד שטחי – עצב הקנה הקטן השטחי – N. peronaeus superficialis, ואחד עמוק – עצב הקנה הקטן העמוק – N. peronaeus profundus. השטחי נותן ענפים לשרירי הקנה הקטן, יורד אח"כ אל גב הרגל וכאן הוא מתפזר בעור המחצית הפנימית של גב הרגל ושל רוב האצבעות, העצב העמוק שולח ענפים לשרירי הקנה הגדול הקדמי ולפושטי אצבעות הרגל, בהגיעו לגב הרגל הוא שולח ענפים לשרירי גב הרגל ולעור אצבעות הרגל.

מתוך התאור הנ"ל הננו למדים שעצב השת שולט על החלק הגדול ביותר של הגף התחתון (על השטח האחורי כולו, על השוק כמעט כולה. פרט לשטח הפנימי והקדמי שלה המקבל את ענפי התחושה שלו מהעצב הצפון שהנהו ענף של המקלעת המותנית; ועל הרגל).

מהגזעים שמתחת למקלעת העצית מתהוות שתי מקלעות קטנות: מקלעת הערוה – plexus pudendus, ומקלעת העוקץ – plexus coccygeus. עצבי המקלעות האלה באים בקשרים מרובים עם עצבי מערכת הסימפתיקוס שבאזור הזה. העצב החשוב ביותר של מקלעת הערוה הוא עצב הערוה. היא שולח ענפים אל העור שבסביבת פי הטבעת, לעור שק האשכים (או השפות הגדולות), לעור האיבר (או הקליטוריס), ולשרירי תחתית האגן המקיפים ‏ את איברי המין החיצונים ‏ של הגבר ושל האשה, מלבד זה יוצאים ממקלעת-הערוה ענפים אל איברי האגן הקטן (אל הקטע הסופי של המעי, אל כיס השתן ואל הנרתיק, ואל שרירי קרקעית האגן שמסביב לפי הטבעת).

המקלעת העוקצית היא קטנה מאד וממנה יוצאים ענפים לסביבת העוקץ.

מערכת הסימפתיקוס – Systema nervorum sympathicum

(תמונה 115)

גם במערכת זו יש להבחין בין חלק מרכזי וחלק היקפי. החלק המרכזי שוכן בתוך המערכת המרכזית של המוח והשדרה, והחלק ההיקפי נמצא מחוץ למערכת זו. החלק-האחרון בנוי ע"י גנגליונים ועצבים היוצאים מהגנגליונים האלה.

בחלק המרכזי מבחינים שני פרקים: פרק המרכזים הנמצאים במוח (במוח התיכון ובמוח המארך) ובחלק העצי של חוט השדרה, הפרק הזה נקרא פַּרַסימפתיקוס. הפרק השני מרכזיו בתוך חוט השדרה (מלבד החלק העצי) ונקרא סימפתיקוס במובן המצומצם של המלה. לפיכך מבחינים גם בין חוטים עצביים סימפתיים ופרסימפתיים,

מלבד ההבדל הזה בדבר מקום מוצאם של החוטים הסימפתיים והפרסימפתיים כדאי לציין עוד הבדל אנאטומי אחד: חוטי עצבי הפרסימפתיקוס עוברים חלק גדול של ררכם כשהם מעורבים יחד עם עצבי מערכת המוח והשדרה ועל כן אין להם כמעט קיום עצמאי, רק בקרבת האיברים שלהם הם מיועדים, נפרדים חוטי הפרסימפתיקוס מחוטי מערכת המוח והשדרה ומכאן ואילך הם עצבים פרסימפתיים טהורים. לעומת זאת מהוום חוטי הסימפתיקוס מלכחחילה עצבים בפני עצמם והם פונים כמות שהם אל תעודתם.

בתוך האיברים מהוים חוטי הסימפתיקוס והפרסימפתיקוס רשתות מסועפות מאד המכילות בקרבן גנגליונים סימפתיים.

הגנגליונים הסימפתיים ערוכים בחלקם על פני השטח הקדמי ומשני צדדיו של עמוד השדרה ובחלקם הם מצויים באיברים פנימיים של הגוף, היינו לפני עמוד השדרה; על כן מבחינים בין גנגליונים חוליתיים – ganglion vertebrale, וגנגליונים שלפני עמוד השדרה – ganglion praevertebrale.

הגנגליונים החוליתיים ערוכים בשני טורים הקשורים ביניהם לארכם ע"י חוטים סימפתיים מחברים. מלבד החבורים לאורך נמצאים גם חבורים לרוחב המקשרים את שני הטורים. האחרונים נמצאים בעיקר בחלק המתני והעצי של הסימפתיקוס. שרשרת הגנגליונים שבכל צד של עמוד השדרה עם החבורים שביניהם נקראת גזע הסימפתיקוס – truncus sympathicus. והיות ומהגנגליונים האלה יוצאים עצבים אל כל חלקי הגוף ואליהם מגיעים חוטים ממרכזי מערכת העצבים של השדרה, אפשר לראות בגזע הסימפתיקוס כעין מרכז שני למערכת הסימפתית והעצבים היוצאים ממנו יחד עם הגנגליונים ההיקפיים שבתוך האיברים מהוים לגבי המרכז הזה את החלק ההיקפי של המערכת הסימפתית.

כיון שגזע הסימפחיקוס מונח על גבי עמוד השדרה מחלקים אותו לפי האזורים לסימפתיקוס של הצואר, של החזה, של הבטן ושל האגן.

הסימפתיקוס והפרסימפתיקוס, שניהם מיועדים לאותו הסוג של האיברים, ואלה הם: השרירים החלקים, הלב, צנורות הדם, הבלוטות, מערכת כלי הנשימה, מערכת כלי העכול, איברי הפרשת השחן ואיברי המין.

הסימפתיקוס של הצואר – השרשרת מָרכבת בחלק הוה משלשה גנגליונים: גנגליון הצואר העליון, התיכון והתחתון ganglion cervicale superius, medium, inferius.

הגנגליון העליון הוא היותר גדול מבין כל הגנגליונים של הגוף בכלל. הגנגליון התיכון חסר לפעמים, הגנגליון התחתון מתמזג לפעמים עם הגנגליון החזי הראשון.

הענפים היוצאים מהגנגליון העליון: ענפים אל הגנגליונים של העצב התועה, ושל עצב הלשון והלוע, הענפים מהוים מקלעות המקיפות את קירות צנורות הדם של המוח; מהמקלעות האלה יוצאים שוב ענפים אל האוזן התיכונה ולגנגליונים אחרים של עצבי המוח, בין הענפים האלה ישנו ענף סימפתי אחד הפונה אל הגנגליון הנמצא בתוך ארובת העין ואשר ממנו יוצאים ענפים סימפתיים אל שרירי העין הפנימיים. מלבד זה יוצאים מהמקלעות ענפים לאיברי העין: השרירים, העפעפים ובלוטות הדמעות. הענפים היוצאים מהגנגליון העליון של הצואר מהוים גם מקלעות המיועדות לצנורות הדם של הפנים, הראש והצואר. המקלעות האלה מקיפות את הקַרוטיס החיצונית וענפיה. ענף אחר היוצא מהגנגליון הנ"ל מיועד ללב, זהו עצב הלב העליון – N. cardiacus superior. הוא משתתף ביצירת המקלעת הסימפתית של הלב.

הענפים היוצאים מהגנגליון השני והשלישי מהוים אף הם מקלעות לצנורות הדם של הצואר ושולחים כל אחד עצב אל הלב: התיכון את עצב הלב התיכון – N. cardiacus medius, והתחתון את עצב הלב התחתון – N. cardiacus inferior. לפעמים מתאחדים שני העצבים האלה לגזע אחד, ולעתים רחוקות יותר מתאחדים שלשת העצבים לגזע אחד.

מקלעת הלב בנויה ע"י ענפים, יוצאי העצב התועה וענפי הסימפתיקוס. היא נמצאת סמוך לאב העורקים, וממנה יוצאים ענפים לאב העורקים, לעורקים הגדולים היוצאים מאב העורקים, לעורקים הכליליים, לשריר הלב ולעורק הריאה.

הסימפתיקוס של החזה. בחלק הזה בנוי גזע הסימפתיקוס 12 גנגליונים, אבל הגנגליון הראשון מתמזג, כפי שראינו, לעתים קרובות עם הגנגליון התחתון של הצואר ולפעמים אף הגנגליון השני. מהגנגליונים החזיים יוצאים ענפים המהוים מקלעת לאב-העורקים החזי, העומדת בקשר עם מקלעת הלב למעלה ועם המקלעת הבטנית למטה. ענפים אחרים משתתפים ביצירת מקלעת הושט ומקלעת הסימפונות, ‏ מלבד זה יוצאים מהסימפתיקוס של החזה עוד שני עצבים גדולים הנקראים עצב הקרבים הגדול ועצב הקרבים הקטן.

עצב הקרבים הגדול – N. splanchnicus major יוצא ע"י 5–4 שרשים מגנגליוני החזה 9–4, יורד מאחורי קרום החזה, חודר דרך הסרעפת ומגיע על ידי כך אל חלל הבטן, כאן הוא בא במגע עם גנגליון הבטן.

עצב הקרבים הקטן – N. splanchnicus minor יוצא מהגנגליונים התחתונים של החזה, חודר לחלל הבטן דרך הסרעפת ופה הוא מסתעף ומשתתף ביצירת מקלעת הבטן והכליה.

הסימפתיקוס של הבטן, הגזע בנוי כאן ארבעה ולפעמים חמשה גנגליונים, ביניהם קימים כפי שראינו קשרים גם לרוחב. בחלל הבטן ישנם הרבה גנגליונים ומקלעות במספר עצום המיועדים לקרבים ולצנורות הדם המרובים שבחלל הזה. בין המקלעות האלה יש לציין את המקלעות של אב העורקים הבטני, ושל הענפים הגדולים היוצאים ממנו בחלל הבטן.

אחת המקלעות הגדולות והחשובות ביותר היא מקלעת הבטן – plexus coeliacus, שנקראת בגלל צורת ענפיה המרובים היוצאים ממנה כקרני השמש גם מקלעת השמש – plexus solaris. היא נמצאת בסביבת עורק הבטן ועורק המעים העליון, הוי אומר שהמקלעת הזאת מונחת על גבי החלק העליון של אב העורקים הבטני.

העצבים העיקריים המשתתפים ע“י ענפיהם המרובים ביצירת מקלעת הבטן הם: ענפי עצבי הקרבים, הענפים הבטניים של העצב התועה, ענפים היוצאים מהגנגליונים הסופיים של סימפתיקוס החזה ומהגנגליונים המתניים העליונים. כיסוד למקלעת זו משמש גנגליון זוגי הנקרא גנגליון הבטן – ganglion coeliacum או גנגליון השמש – ganglion solare. מענפי מקלעת הבטן מתהוות מקלעות שניות לכל איברי הבטן כגון: הסרעפת, יתרת הכליות, הכליות, צנורות הדם של השחלה או של האשכים, הקיבה, הכבד, הטחול, הלבלב, המעים. ממקלעות המעים נכנסים סיבים דרך נסיובית המעים ומגיעים אל הריוח שבין השכבה לאורך ובין השכבה הטבעתית של שרירית המעי. הסיבים האלה מהוים כאן מקלעת ענפה המכילה בתוכה קבוצות של תאי גנגליונים, היא מקלעת שרירית המעי ע”ש Auerbach. מקלעת שניה נמצאת בתוך התת-רירית ומכאן שמה: המקלעת התת-רירית ע"ש Meissner.

הסימפתיקוס של אגן הירכים. גזעי בנור ע"י שלשה עד ארבע גנגליונים הקשורים זה בזה בחוטים לאורך ולרוחב. מהגנגליונים האלה יוצאים ענפים שמתלכדים למקלעות המיועדות לכל איברי האגן: איברי המין, השתן, החלק התחתון של מערכת העיכול. מהמקלעות האלה הלופתות את קירות האיברים נכנסים סיבים אל עובי הקירות וכאן הם מהוים שוב מקלעות ותאים גנגליונים סימפתיים בתוכן. חוטי הסימפתיקוס של האגן מעורבים במידה רבה עם חוטי הפרסימפתיקוס היוצאים מהחלק העצי של חוט השדרה.

המסילות העצביות

להבנת פעולותיה של מערכת העצבים דרושה ידיעת הקשרים הקיימים בין חלקיה השונים. הקשרים האלה קיימים בצורת אלומות של חוטים עצביים עבות פחות או יותר. הן מהוות את החומר הלבן של החלקים המרכזיים של מערכת העצבים ונקראות בשם מסילות עצביות. אין המסילות האלה נפרדות ע“י מחיצות באופן שאפשר להבחין בעין הבלתי מזוינת או בעזרת מגדלת בין מסילה למסילה; מחקרן כרוך בעבודה קשה ובמאמצים רבים ורק הודות לעבודה שאינה יודעת לאות, שנעשתה ע”י גדולי המחקר בשטח המערכת העצבית, התבררו קמעה קמעה פרטים חשובים הגוגעים למסילות האלה; וכיום, הגם שטרם הגיעו לידי ידיעה שלמה בכל פרטיהן. הובררו בכל זאת במידה מקיפה רוב השאלות המסובכות, הקשורות במחקר המסילות העצביות והופץ אור מספיק להבנתן.

המסילות מובילות לשני כיוונים: מהמרכזים העליונים אל התחתונים, ומהמרכזים התחתונים אל העליונים.

אחת המסילות החשובות ביותר והידועה לכל פרטיה היא מסילת התנועה – מסילת הפירמידה. מסילה זו מרכבת משני נברונים: הנברון המרכזי או העליון, והנברון ההיקפי או התחתון. הראשון מתחיל מקליפת המוח, מהאזור המניע שבפתול המרכזי הקדמי, ונמשך עד חוט השדרה. כאן מתחיל הנברון השני על חוטיו המניעים, היוצאים מחוט השדרה. החוטים היוצאים מגופי הנברונים שבקליפת המוח שבאזור הנ“ל מתאספים לאלומה אחת, שבה הולכים החוטים ומצטופפים תוך כדי מהלכם לכיוון התיק הפנימי. ‏ כאן הם מהוים את שני השלישים הקדמיים של הצלע האחורית של התיק הזה. בצאתם מהתיק הפנימי הם נכנסים לתוך שוקי המוח וכאן הם ממשיכים את דרכם בחלק הבסיסי של השוקיים, עוברים דרך הגשר ע”ש ורול ונכנסים אל המוח המארך, מכאן הם ממשיכים את דרכם לכיוון חוט השדרה. במעבר מן המוח המארך אל חוט השדרה מצטלבים רוב החוטים של המסילה הזאת, ז“א החוטים שבאו מהמחצית הימנית של המוח נכנסים למחצית השמאלית של חוט השדרה ולהיפך. הצטלבות זו נקראת צומת הפירמידות – decussation pyramidum. בתוך חוט השדרה תופסת המסילה המניעה שטח די רחב משני צדיו של חוט השדרה, מכאן גם השם – המסילה הצדדית, ואילו השם פירמידה בא לה למסילה הזאת. משום שצורתה דומה לזו של פירמידה. חוטי המסילת הפירמידה הצדדית פונים אל גופי הנברונים שבקרנים הקדמיות וגומרים כאן ע”י סיביהם הסופיים מסביב לגופים אלה. מאלה האחרונים יוצאים כפי שראינו (בפרק חוט השדרה) החוטים של העצבים המניעים.

כפי שאמרנו לא כל החוטים של המסילה הזאת מצטלבים בגבול שבין המוח המארך ובין חוט השדרה אלא רק החלק הגדול ביותר. חלק קטן של החוטים יורד לאורך חוט השדרה מבלי להצטלב, הוא מהוה אלומה צרה הנמצאת בחלקו הקדמ של חוט-השדרה משני צדי החריץ הקדמי שלו, על כן נקראת המסילה הזאת המסילה הפירמידית הקדמית. חוטי המסילה הפירמידית הקדמית מצטלבים אחרי היכנסם לחוט השדרה ובאים לידי מגע עם גופי הנברונים שבקרנים הקדמיות של הצד שכנגד. יוצא איפוא שגם חוטיה של המסילה הצדדית וגם אלה של המסילה הקדמית מצטלבים, ההבדל שבין שתי המסילות הוא בזה שחוטיה של המסילה הצדדית מצטלבים כולם במקום אחד (בגבול שבין המוח המארך ובין חוט השדרה). ואילו חוטיה של המסילה הקדמית מצטלבים בגובה שונה, היינו בכל פעם אחרי היכנסם לתוך חוט השדרה. את המסילה הצדדית אפשר למצא עד הקצה התחתון של חוט השדרה ואילו המסילה הקדמית מגיעה רק עד החלק העליון של חוט השדרה של הגב.

המסילות הולכות וצרות במדה שהן יורדות אל הנקודות הנמוכות יותר של חוט-השדרה; הדבר מובן מאליו, אם משוים לפני עינינו את העובדה שבכל פעם עוזבים את-המסילה מספר חוטים המיועדים לרמות השונות של חוט השדרה ונכנסים לתוך החומר האפור של זה האחרון, מכאן מובן גם, שהחוטים הקצרים ביותר מיועדים לחלקים העליונים ביותר של חוט השדרה והארוכים ביותר הם החוטים המיועדים לנקודותיו התחתונות ביותר.

מסילת התחושה. המסילה הזאת מָרכבת יותר גם בדרכה וגם משום שהיא בנויה נברונים במספר גדול יותר מאשר שנים – דוגמת המסילה המניעה.

התחנה הראשונה של המסילה הזאת נמצאת כידוע בגופי הנברונים שבגנגליוני הגב, מכאן נכנסים החוטים אל חוט השדרה בשטחו האחורי, כפי שראינו כבר לעיל, ומתבדרים אחרי היכנסם לכיוונים שונים. סוג אחד של חוטים עובר דרך הקרנים האחוריות אל הקרנים הקדמיות ובא במגע עם הנכרונים מכאן, סוג שני של חוטים עולה משני צדי המחיצה האחורית של חוט השדרה והוא מהוה כאן שני צרורות של חוטים הנקראים: הצרור התיכון ע“ש Goll והצרור החיצון ע”ש Burdach. חלק מן החוטים האלה נכנס לתוך החומר האפור של חוט השדרה ברמות שונות של השדרה, אולם החלק הגדול ביותר מגיע אל המוח המָאֳרך וכאן גומרים החוטים מסביב לגופות נברונים, הערוכים בצורת שני גרעינים, הנקראים אף הם ע"ש גול ובורדך. מכאן מתחילה התחנה השניה של מסילת התחושה. מגופי הנברונים שבגרעינים הללו יוצאים חוטים הפונים אל רמת הראות שהיא התחנה השלישית של מסילת התחושה; דהיינו, מגופות הגנגליונים שברמת הראות יוצאים חוטים, הפונים אל קליפת המוח והגומרים בפִתול המרכזי האחורי ובחלקים הסמוכים לו באונת הקדקד של המוח הגדול. כאן נמצאת התחנה האחרונה של מסילת התחושה.

יש עוד לציין שהחוטים היוצאים מן הגרעינים ע“ש גול ובורדך מצטלבים מיד לאחרי צאתם מתוך הגרעינים האלה ומגיעים ע”י כך אל הצד שכנגד. התוצאה היא, שהרשמים התחושתיים המובאים אל המוח מהמחצית האחת של הגוף מגיעים אל המחצית שכנגד של המוח.

מלבד החוטים הפונים אל קליפת המוח הגדול, פונים חוטים אחרים אל מרכזי מוח אחרים, כגון הגשר ע"ש ורול, גבשושיות לוח הרביעיה ואחרים.

מלבד שני סוגי החוטים הנ“ל הבאים אל חוט השדרה מן החוץ בדרך שרשי העצבים התחושתיים ישנו סוג שלישי של חוטים שיוצאים מגופות הנברונים הנמצאים בחוט השדרה פנימה, בקרנים האחוריות של החומר האפור. החוטים האלה מצטלבים בתוך חוט השדרה ועוברים אל החומר הלבן של הצד שכנגד וכאן הם עולים בצורת אלומות אל מרכזים עליונים, חלק הגון נכנס למסילה התחושתית המתוארת לעיל וע”י זה מגיעים החוטים באמצעות התחנות הנ"ל אל קליפת המוח³³.

מסילות המוח הקטן. הקשר בין המוח הקטן ובין יתר חלקי המערכת העצבית עשוי אף הוא מסילות העולות ויורדות, כדוגמת הקשרים שבין המוח הגדול ויתר חלקי המוח והשדרה.

המסילות היורדות עשויות חוטי עצבים, היוצאים ממרכזים שונים של המוח-הקטן ומתלקטים לצרורות היורדים לחוט השדרה בתוך החומר הלבן שלו, סעיפיהם הסופיים באים במגע עם הנברונים שבקרנים הקדמיות. המשך המסילות האלה הם חוטי עצבי התנועה, היוצאים דרך השרשים הקדמיים. למסילות היורדות של המוח הקטן יש קשר עם מרכז האיבר של שווי המשקל כפי שיתברר לנו להלן.

המסילות העולות. אחת המסילות הגדולות והחשובות ביותר היא המסילה הצדדית של המוח הקטן. היא נקראת צדדית משום שהיא עולה לאורך חוט השדרה בחלקו הצדדי של החומר הלבן. מוצא המסילה הזאת הוא בגרעין הנמצא בחלק הקדמי והתיכון של הקרנים האחוריות והנקרא הגרעין הגבי – nucleus dorsalis ע"ש Clark. גרעין זה צורת עמוד לו, המשתרע לאורך חוט השדרה.

העמוד הזה אינו מפותח במידה שוה בכל ארכו. בחלק הצוארי והעצי של חוט השררה הוא מפותח פחות מאשר בחלק שבין שני הקטעים האלה.

המסילה הצדדית של המוח הקטן עוברת דרך המוח המארך ומגיעה עד הקליפה של המוח הקטן (היא גומרת בקליפת התולעת).

מלבד המסילה הזאת ישנן עוד מסילות אחדות שמתחילות בחומר האפור של חוט השדרה ואחרי עברן לאורך חוט השדרה בחומר הלבן ודרך המוח המָאֳרך הן מגיעות אל קליפת המוח הקטן (בתולעת).

יש לציין שכל מסילותיו של המוח הקטן, הן העולות והן היורדות, עומדות בקשר עם המוח הגדול ע“י מסילות היוצאות מגופי הנברונים של המוח הקטן ומגיעות אל גרעיני המוח הגדול ואל קליפתו, או ע”י מסילות היוצאות מקליפת המוח הגדול וגרעיניו ומגיעות אל המוח הקטן.

מלבד המסילות המתוארות לעיל המקשרות חלקים שונים של מערכת העצבים ישנם עוד קשרים בין נקודות שוות שבשתי מחציות המוח או חוט השדרה, קשר ממין זה נקרא בשם חבור – commissura. החבור הגדול ביותר היא הקורה. כפי שראינו מחברת הקורה את שתי מחציות המוח הגדול. מלבד הקורה ישנם עוד חבורים יותר קטנים: החבור הלבן הקדמי – commisura alba anterior נמצא בחלק הקדמי של המוח הגדול ומחבר בעיקר את אונות הרקה זו בזו ואת מרכזי חוש הריח משני הצדדים. החבור הלבן האחורי נמצא בחלק האחורי של מוח הבינים. גם בחוט השדרה ישנם שני חבורים: אחד קדמי, לפני התעלה המרכזית של חוט השדרה, ואחד אחורי הנמצא מאחוריה. בנגוד לחבורים שבמוח בנויים החבורים בחוט השדרה גם גופי נברונים ולכן צבעם אפור.

סוג שלישי של קשוים בין חלקי המערכת העצבית המרכזית מיוצג ע"י מסילות המחברות שתי נקודות שבאותה המחצית של המוח, חבור כזה נקרא חבור לאסוסיאציה. בסוג זה כלולות המסילות המקשרות למשל את אונת המצח עם אונת העורף. את אונת העורף עם אונת הרקה ועוד. על אחת המסילות מסוג זה, הנקראת הכפה – fornix, כדאי להאריך במקצת את הדבור. הכפה היא יצור זוגי עשוי שני חבלים של חוטי עצבים היוצאים מבסיס המוח. במקום הזה רואים שתי גבשושיות בצורת פטמות, הנקראות משום כך הגופים הפטמיים – corpora mamillaria, ובתוכם גרעינים של חומר אפור. מהן מתרוממת הכפה בצורת שני עמודים – עמודי הכפה – ההולכים ומתקרבים זה אל זה. בהגיעם אל השטח התחתון של הקורה נצמדים הם זה לזה ומהוים את גוף הכפה. בחלק האחורי של הקורה מתרחקים שוב זה מזה ונקראים שוקי הכפה. הריוח שבין השוקים תפוש על ידי קרום של חומר לבן, המהוה יחד עם שוקי הכפה יריעה הנקראת כנור דוד המלך – lyra Davidis. מאחורי הכנור מתכופפים השוקים למטה ולפנים ומגיעים בדרך זו עד הקצה הקדמי של הקרן התחתונה של החדר הצדדי, היינו עד קצה החדר של האונה הרקתית. הכפה מקשרת את החלק המצחי עם החלק הרקתי של המוח.

המרכזים הנפשיים של קליפת המוח הגדול.

להבנת תפקידיו של המוח הגדול נחוצה ידיעת אזורי השיכון של התכונות הנפשיות השונות. גילוי האזורים האלה הוא פרי עבודה מאומצת וקפדנית של חוקרים בעלי שם במשך עשרות בשנים; אכן נקראו אזורים אחדים בשם החוקרים שגילו אותם. למרות התוצאות המאליפות שהושגו, עוד רבות השאלות המחכות לפתרונן בשטח מחקר זה.

בפתול המרכזי הקדמי נמצא האזור לתנועות הרצוניות. סדר המרכזים השולטים על החלקים השונים של הגוף הוא באזור הזה הפוך מסדר איברי הגוף, דהיינו: מרכז הגפים התחתונים הוא למעלה ע"י המבקע שבין שתי ההימיספירות ועובר גם אל השטח הישר התיכון הגובל את המבקע שבין המחציות. מתחת למרכז הגפים התחתונים נמצא מרכז הגויה והגפים העליונים, תחתיו מרכז שרירי הפנים, הלשון, הגרון, הלעיסה והלוע.

בפתול המרכזי האחורי ובשטח אונת הקדקד הגובל עמו נמצא האזור הנפשי לקליטת רשמי התחושה. בפתול המצחי התחתון, השמאלי נמצא מרכז הדבור ע“ש Broca. בפתול הרקתי העליון נמצא מרכז השמיעה ע”ש Wernike. בקוטב האחורי של המוח הגדול נמצא מרכז הראיה. בפתול העליון שבשטח התיכון של אונת הרקה (הקמט הזה נקרא – gyrus hypocampi) נמצא מרכז חוש הריח והטעם.

הפיסיולוגיה של מערכת העצבים.

כפי שראינו בתחילת הפרק הזה, אחד התפקידים החשובים ביותר של מערכת העצבים היא להעמיד את הגוף בקשר עם העולם החיצוני ע“י קליטת הרשמים המגיעים אליו מן העולם הזה. הודות למערכת זו הננו יכולים להבחין בין אור לחושך ובין צבע לצבע, הננו יכולים לשמוע את הצלילים השונים, לקלט את תבנית החפצים, את מידת-חומם, להרגיש את הריחות השונים שבאויר ולטעום את טעם המאכלים. אולם מערכת העצבים מקיימת לא רק את הקשר עם העולם החיצוני אלא גם את הקשר הפנימי שבין החלקים השונים של הגוף, מערכת זו שולטת על כל האיברים ומכוונת את פעולתם: את פעולת הלב, הריאות, המעים, איברי השתן והמין, וצנורות הדם. היא מקבלת את הרשמים מהנעשה בתוך גופנו פנימה, וגם את הידיעות על מצב הגוף כולו או של חלקיו. ע”כ הננו יודעים מבלי להתבונן (אף בעינים עצומות) אם אנחנו יושבים או עומדים, אם הרגל כפופה או פשוטה, אם הראש זקוף או כפוף.

מערכת העצבים ממלאה עוד תפקיד חשוב, הקשור בהגנת החיים, הודות לתכונתה להגיב כהרף עין על כל פגיעה העלולה להזיק. היד הנכוית מתחמקת כאילו מאליה ממקום הסכנה, תנועה כל שהיא לפני עינינו גורמת לעצימתן המידית, הבריחה ממקום-הסכנה אף היא היא תוצאה של שלטון המערכת העצבית על הגוף.

בתאור האנטומי של מערכת העצבים מצאנו לנחוץ לשלב אי שם כמה פרטים פיסיולוגיים להקלת הבנת הענין. כן למדנו את התכונה העצבית הנקראת רפלקס. ראינו שדרך הרפלקס בנוי שתי זרועות: הזרוע התחושתית והזרוע המניעה. ראינו שהגרוי שנקלט ע"י נקודה סופית של עצב התחושה עובר דרך העצב בצורת זרם, הנקרא זרם עצבי, את מהותו של זרם זה אין אנו יודעים כיום. אולם ידועים כמה פרטים בנונע לתכונותיו. כך למשל נמדדה מהירות התפשטותו של הזרם ונמצא שהיא מתנועעת בגבולות שבין 66–69_,3 מטר בשניה. בהיות העצב בתוך הגוף עובר הזרם בו או רק מהמרכז אל ההיקף או רק מההיקף אל המרכז³⁴. אולם באופן מלאכותי אפשר להעביר את הזרם בעצב אחד בשני כווניו. הזרם העצבי נוצר מעצמו בתוך גוף הנברון, אבל גם גורמים אחרים חיצוניים מוכשרים ליצור את הזרם הזה. בין הגורמים החיצוניים מבחינים גורמים טבעיים וגורמים מלאכותיים. לסוג הראשון נחשבים כל אותם הגורמים הנמצאים בסביבת בעל החי ושבהם הוא בא במגע בדרך הטבע. למשל האור, החום, המגע וכו'. לסוג השני נחשבים גורמים העשויים במחשבה תחילה על ידינו לשם נסיון מכוון מראש, למשל זרם חשמלי, חומר חימי, לחץ. חשיבות יתרה נודעת לחשמל, היות ורוב הנסיונות הנעשים לשם מחקר תכונות העצבים מבוססים על סגולתו של יסוד זה לגרות את העצב, ויש גם מקום לשער שהתנאים, בהם נוצר הזרם העצבי באמצעות החשמל, דומים יותר לתנאים הטבעיים מכל יתר התנאים המלאכותיים. חשיבותו של החשמל במחקר תכונות הרקמה העצבית, מותנית גם באפשרות המדידות המדויקות של הזרם החשמלי.

את השנויים המתחוללים בעצב כתוצאה מעברת הזרם בתוכו אין אנו יכולים לראות בעצב עצמו, ולכן יש צורך להשתמש בעצב כשהוא קשור לשריר ומהשנויים החלים בשריר עקב עברת הזרם, הננו לומדים על הזרם גופא. אולם ישנה עוד דרך המאפשרת את מחקר השנויים החלים בעצב בשעת עברת הזרם הטבעי בו, היינו בעת שהעצב נמצא במצב של גרוי. בעצב נוצר אז כוח חשמלי המוכשר להניע את המחוג של מודד חשמל (galvanometer) ואפשר ע"י כך למדוד את הכוח החשמלי הזה. תוצאות מחקר העצב מצד תכונתו זו הן מרובות ורבות הערך. אבל אין מקום במסגרת הספר הזה להכנס לפרטים. כדאי לציין רק שגם בשריר נוצר זרם חשמלי בהיותו במצב של גרוי, וחוקי הזרם הזה דומים בהרבה לאלה של העצב.

הפיסיולוגיה של המוח הגדול.

התפקיד החשוב ביותר של קליפת המוח הגדול היא ההכרה, או התודעה. קליפת המוח הגדול היא גם מקום משכן לרוב הפעולות הנפשיות כגון: המחשבה, ההבנה, ההגיון, התפיסה, הדמיון, הזכרון. מקליפת המוח ניתנת הדחיפה לתנועות, הנעשות מתוך ידיעה. היא גם מאפשרת את הבנת התחושות השונות כגון: השמיעה, הראיה, ההרחה, הכאב, החום וכו‘. כן משמשת היא גם מרכז לפעולות שכליות ונפשיות מָרכבות ביותר כגון: הדיבור, הקריאה, הכתיבה וכו’.

בחלק האנוטומי של המוח הגדול ראינו שבשטח הקליפה נגלו כמה אזורים, בהם שוכנים מרכזים לפעולות נפשיות מסוימות. בשטח התחושה מבחינים בכל אזור ואזור שני מרכזים המשלימים זה את זה: האחד משמש מקום קליטה תודעתית לרשמי התחושה והשני מקום זכרון לתחושה. למשל, כשרואים בפעם ראשונה איזה חפץ שהוא, הננו מתרשמים מהחפץ הזה, אולם אין אנחנו מכירים אותו עדיין. ההתרשמות הזאת משאירה בנפשנו תמונה מהחפץ הנידון. תמונה שנשארת לזכרון בתודעתנו. בראותנו פעם שניה את החפץ, הננו מכירים אותו ע"י העלאת תמונתו מתוך הזכרון והשואתו אל החפץ הנראה לפני עינינו. גניזת התמונות בתוך זכרוננו מאפשרת לנו להעלות לפני עיני הדמיון, את התמונות, שהוטבעו במרכז הנפשי המתאים של קליפת המוח, אף אם אין אנו רואים את החפץ ראיה ממש.

אם המרכז האחרון נפגם מאיזו סיבה שהיא, הננו יכולים לקלוט את רשמי הראיה אולם נמנעה מאתנו האפשרות להכיר את החפץ ואף להעלות את דמיון החפץ לפני עינינו הנפשיות. במצב כזה יכול בן-אדם לראות מכשול בדרכו ולהכשל בו מבלי לסור ממנו, מפני שאין הוא מבין את טיבו של המכשול הזה (אין הוא מכיר אותו) למרות שהוא רואה אותו.

מרכז הקליטה התודעתית של הראיה ומרכז הזכרון לתמונות הרכושות ע"י ראיה נמצאים זה על יד זה בקוטב הערפי של המוח הגדול.

הוא הדין בנוגע לתחושת השמיעה. גם כאן ישנו אזור קליפתי (בקמט העליון של אונת הרקה) המורכב משני מוכזים: המרכז התודעתי של רשמי השמיעה ומרכז זכרון התמונות של צלילי המלים שהוטבעו בנפשנו ע"י השמיעה. גם ליתר התחושות ישנן בודאי האזורים הקליפתיים, המתאימים, כפי שצייננו בפרק הקודם.

גרוי האזורים הקליפתיים, התחושתיים גורם לתופעות נפשיות, שהנן בבחינת הזיות, היינו קליטת רשמים תחושתיים שלא באמצעות גורמים חיצוניים מתאימים. למשל, ע"י גרוי מרכז הראיה שבקליפה (ע"י זרם חשמלי) מופיעות תמונות של אור ושל צבעים. דבר דומה לזה קורה לפעמים אצל החולים במחלת הנכפה (epilepsia); לפני ההתקפה האפילפטית נראים לחולים מראות אור וצבעים.

גרוי מרכז השמיעה גורם להזיות של צלילים.

גרוי מרכזי הקליפה לתנועות הרצוניות גורם, בהתאם למרכז המגורה, לתנועות בשרירי הגוף שבמחצית שכנגד. ככל אשר הגרוי מתמיד וחזק כן הולכות התנועות ומתפשטות על שטחי שרירים גדולים יותר, תופשות גם קבוצות שרירים שבמחצית השניה של הגוף ולבסוף מתחוללת עוית, המרעידה את כל שרירי הגוף. כדבר הזה קורה גם במחלת הנכפה, הנקראת ע“ש Jackson. בהתקפת הנכפה ממין זה נתקפים ע”י עוית, מלווה פרפורים, שרירי הגוף שבמחצית האחת, קבוצה אחרי קבוצה.

מרכזים המיועדים לפעולות מרכבות יותר

מרכז הדבור. בפרק הקודם ראינו שמרכז הדבור נמצא בפתול השמאלי התחתון של אונת המצח, אולם המרכז הזה משמש רק למתן דחיפה לתנועות הדרושות לבטוי המלים. בהתאם לכך עומד המרכז הזה בקשר עם כמה מרכזים אחרים, והקשר הזה הוא הוא המאפשר את הדבור השוטף והחלק. המרכזים המשתתפים בדבור הם: מרכז השמיעה, מרכזי המושגים, מרכזי השרירים המבצעים את התנועות.

כשהילד לומד לדבר, הוא קולט את רשמי הצלילים של המלים הבאים מהאוזן בדרך עצבי השמיעה אל מרכז קליטת הרשמים. ע“י כך נוצרות במרכז הזכרון תמונות המלים, ששמען מדי פעם בפעם. הדרך הזאת מסומנת בציור שמעבר לדף באות א. המרכז באות ב. ממרכז השמיעה יוצאת מסילה מקשרת אל מרכז תנועות הדבור – ג. כאן נוצרות דמויות התנועות הדרושות לדבור (היצירה הזאת מתפתחת לאט לאט, אחרי כשלונות מרובים הבאים לידי ביטוי בדבור הבלתי מושלם של התינוק). מהמרכז הזה באה דחיפה למרכזי שרירי הדבור ומכאן לעצבים המניעים. המרכז האחרון מאמץ את השרירים לפי הסדר הרצוי כדי לבצע את המלה. המסילה הזאת מסומנת באות ד. כשהילר השיג את השלטון על כל המרכזים הנ”ל, הנהו מוכשר לחזור על המלים הנשמעות על ידו, אולם טרם רכש לו את המושגים, אשר המלים משמשות להם לבוש. את אלה הוא רוכש ע“י צרוף נפשי של תכונות העצמים הנתפשים ע”י חושיו. תמונות התכונות האלה זרועות בנקודות שונות שבקליפת המוח. ניקח לדוגמה את המושג סוכריה. הוא מורכב מתמונות הנרכשות ע“י חוש הראיה (הצורה, הצבע), חוש המשוש (מוצקות), חוש הריח (הריח המיוחד של הסוכריה) וחוש הטעם (מתיקות). מכאן יש ללמוד שאין בנמצא מרכז אחד מסוים ליצירת המושגים. אולם לשם פשטות הבאור סמנו בנקודת – ה מרכז מדומה כזה, העומד בקשר עם מרכז השמיעה ומרכז הדבור. אחרי שהמושגים התגבשו, הולכת הבנת המלים בדרך א‘, ב’, ה‘, ואילו הדבור העצמאי (הספונטני) הולך בדרך ה’, ג‘, ד’. יש עוד לציין שגם בעת הדבור הספונטני הננו מבקרים אותו תדיר ע”י שמיעת המלים המדוברות על ידנו ובדרך זו הננו מתקנים מדי פעם בפעם את הדבור בכל פעם שלשוננו סוטה או רוצה לסטות מהדרך הרצויה.

כשהקשר בין מרכז השמיעה למרכז תנועות הדבור מנותק, הדבור מופרע במידה קשה, הואיל והמלים מתחלפות בפינו או שהן מתבטאות בצורה בלתי נכונה (הופעה זו נקראת – paraphasia). לדבור הנכון נחוצות כל המסילות המתוארות לעיל בשלמותן.

חסרון כושר הדבור נקרא aphasia, ומבחינים בין אפזיה תחושתית, כשמרכז זכרון תוכן המלים פגום, ובין אפזיה תנועתית, כשמרכז הדחיפה לפעולת השרירים (המרכז ע"ש ברוקה) פגום. כמובן שהפגימה יכולה לנגוע גם במסילות המקשרות את המרכזים השונים. במקרה הראשון, של פגימה במרכזים, אין מבינים את פרוש המלים, היינו החולה יכול לדבר, אבל אינו מבין את המדובר אליו. במקרה השני, של פגימה במסולות המקשרות, ניטל הדבור הספונטני והחזרה על המלים הנשמעות, אולם הבנת הדבור נשארת בעינה.

מרכזי הכתיבה והקריאה. בלמוד העבודות האלה אוגר הילד תמונות האותיות, הנשארות מוטבעות במרכז הזכרון של אזור הראיה שבקליפת המוח. מכאן יוצאות מסילות מקשרות עם מרכז הדבור התחושתי, אשר בו מוטבעות תמונות המלים הנרכשות ע“י שמיעת הדבור, ובאמצעות המרכז הזה יוצאת מסילה אל מרכז המושגים ואל מרכז תנועות הדבור. מכאן נתנת הדחיפה למרכזי השרירים העוסקים במלאכת הכתיבה. גם בפעולה וו של קליפת המוח יכולות לחול הפרעות, שהן קשורות כמעט תמיד עם הפרעות בדבור (הפרעות בכתיבה נקראות בשם – agraphia, בקריאה – alexia). ישנן גם הפרעות בהבנת צלילי הנגינה – amusia. מתוך למוד האזורים הקליפתיים של המוח הגדול ותפקידיהם, הננו למדים שבין האזורים האלה קימים קשרים מרובים ואמיצים. ע”כ לא תתכן הפרעה באזור אחד מבלי שהשפעתה לא תורגש גם ביתר האזורים, אשר בהם לא נקבעו עד כה מרכזים נפשיים מסוימים. ואמנם התצפיות והנסיונות שנעשו בשטח זה מלמדים שגם יתר חלקי הקליפה ערבים לפעולות הרוחניות הגבוהות ושלמותן של אלה כרוכה בשלמותה של כל קליפת המוח כולה.

מלבד התפקידים הנפשיים הנ"ל ממלאה קליפת המוח עוד תפקיד אחד: שלטונה על השרירים מתבטא גם בזה שהוא מרכך את טונוס השרירים. התפקיד הזה מתברר מתוך הופעות שיש לראות בשרירים במקרים של נזקים בקליפת המוח, באזור הפתול המרכזי הקדמי, או במסילה הפירמידית היוצאת ממנה. במקרים האלה גבוה הוא טונוס השרירים הרבה יותר מאשר אצל בריאים. הנסיון להניע את השרירים באופן סביל (ע"י איש אחר) נתקל בהתנגדות. גם התנועות הספונטניות הן בלתי מדודות ועויתיות שלא כתנועותיו של האדם הבריא. קליפת המוח מדכאה גם את הרפלקסים ומורידה את מידת ערנותם. על כן ערים ועויתיים הרפלקסים אצל אנשים, שסבלו מנזק כמתואר לעיל, יותר מאשר אצל הבריאים.

הפיסיולוגיה של גרעיני המוח הגדול

בזמן האחרון התברר שגרעיני המוח (הגרעין המזונב, הגרעין העדשי) יש להם השפעה על השרירים ועל תנועותיהם. הפרעות בגרעינים האלה מביאות לידי קשי השרירים (הגברת הטונוס), למעוט התנועות הרצוניות ולרבוי תנועות אי-רצוניות. ההופעות האלה מציינות את האנשים שסבלו מדלקת, שנגעה בגרעיני המוח. אנשים אלה נראים כקפואים בגלל מעוט תנועותיהם וקשי שריריהם. פניהם – פני מסכה והם חסרים כל הבעה. לעומת זה אחוזים שרירי הגוף, ביחוד שרירי הידים, תנועות רעדה בלתי פוסקות. גם בלוטות ידועות של הגוף – בלוטות החֵלב של העור ובלוטות הרוק – מופרעות בפעולתן; הן נמצאות במצב של גרוי מתמיד ועל כן נראה העור משוח שמן והרוק יורד תדיר מפי החולים האלה. מחמת השתוק החלקי של השרירים, המתבטא במעוט התנועות ומחמת הרעדה התמידית, המצויה לעתים קרובות אצל החולים, כונתה מחלה זו בשם שתוק פרפורי (paralysis agitans. היא נקראת ‏ גם המחלה ע"ש Parkinson, שם הרופא שתאר אותה לראשונה.

המסילות, אשר בהן הולכים חוטי העצבים, היוצאים מגרעיני המוח אל השרירים המושפעים על ידם, נמצאות מחוץ למסילה הפירמידית, היורדת מקליפת המוח ומשום כך נקראות הן המסילות החוץ-פירמידיות. הן קושרות את גרעיני המוח עם מרכזי השרירים שבמוח המארך ובחוט השדרה.

הפיסיולוגיה של המוח הקטן.

המוח הקטן הוא בעיקר מרכז לחוש שיווי המשקל ולהסדרת התנועות. בהשפעתו הננו יכולים לבצע תנועות במידה הדרושה ובכיוון הדרוש, ביחוד תנועות מכניות חוזרות כמו למשל תנועות של סיבוב ביד, הנעשות בזו אחר זו (בעבודת הנקירה, או הנסירה, או עליה על המדרגות). כשהמוח הקטן ניזק, גם כשרון התנועות מסוג זה מופרע.

בהיותו מרכז לחוש שיווי המשקל הוא עומד בקשר אמיץ עם העצבים היוצאים מאיבר חוש שיווי המשקל הנמצא באוזן הפנימית. השפעתו של המוח הקטן על תנועות השרירים מתבארת ע"י המסילות המקשרות את המוח הקטן אל גרעיני העצבים המניעים שבחוט השדרה, ואילו הרשמים המביאים ידיעות על מצב השרירים אל המוח הקטן הולכים במסילות העולות מחוט השדרה אל המוח הקטן. המוח הקטן הוא גם המרכז שאליו מגיעות ידיעות על תנוחת הראש והגפים.

נזקים במוח הקטן גורמים להפרעת התפקידים האלה. הליכתו של האיש הסובל מהפרעה במוח הקטן דומה לזו של השכור. הפרעת ההליכה מסוג זה נקראת אטקסיה של המוח הקטן – ataxia cerebellaris. מסבת חוסר השלטון על שרירי הראש, אין האיש יכול לנעוץ את מבטו בחפצים הנראים לפני עיניו,‏ דבר המביא לידי תנועות אי רצוניות מצד גלגלי העינים ולהרגשת סחרחורת. דומה לו לחולה, כאילו העולם סובב סביבו או כאילו הוא אחוז תנועת סיבוב סביב ציר גופו.

הפיסיולוגיה של המוח המארך.

המוח המארך הוא חלק של מערכת העצבים המרכזית, אשר בו נמצאים מרכזים לפעולות בעלות חשיבות חיונית ממדרגה ראשונה. ואלה הם המרכזים: מרכז הנשימה, מרכז פעולת הלב, מרכז לצנורות הדם, מרכז להסדרת רמת הסוכר בדם. מלבד המרכזים האלה נמצא עוד מספר גדול של מרכזים לפעולות בעלות חשיבות חיונית שניה במדרגה, כגון: מרכז נענוע העפעפים, ההתעטשות, השעול, המציצה והלעיסה, הפרשת הרוק, הבליעה וההקאה. המרכזים האחרונים הם בעקר מרכזים רפלקסיים.

מבחינת הגורמים המגרים לפעולה את מרכזי המוח המארך יש לחלקם למרכזים עצמאיים, הפועלים עקב גרויים הנוצרים בתוך המרכז גופא, ולמרכזים רפלקסיים הפועלים עקב גרוי, המגיע אליהם באמצעות עצבים הבאים מן ההיקף אל המרכז. המרכזים העצמאיים יכולים להמצא במצב של גרוי תדיר, או שהם מגורים על פי קצב (ריטמוס) מסוים – דוגמת מרכז הנשימה ומרכז צנורות הדם.

הואיל ובמוח המארך שוכנים מרכזים שחשיבותם לגבי החיים רבה כל כך, רגיש הוא הקטע הזה של מערכת העצבים רגישות יתרה להפרעות שחלות בו, ביחוד תלויים המרכזים האלה במחזור הדם ובהספקת חמצן תקינים.

מרכז הנשימה: המרכז הזה פועל לפי קצב מסוים; הוא עצמאי, אם כי גם השפעות חוץ יכולות להשפיע עליו ע“י רשמים המגיעים אליו דרך עצבי תחושה או ע”י הרצון. הריסתו מביאה לידי מיתה חטופה. המרכז הזה נקרא בגלל חשיבותו החיונית גם מרכז החיים. מהמרכז הזה יוצאים חוטים אל גופי נברונים שבקרנים הקדמיות של חוט השדרה ומהם יוצאים חוטים אל איברי הנשימה. למרכז שני חלקים: חלק השאיפה וחלק הנשיפה. הם פועלים בזה אחר זה. בתור גרויים למרכז הנשימה משמש היחס ההדדי שבין החמצן ודו-תחמוצת הפחמן שבדם. לפי היחס השורר בין שני הגזים האלה שבדם אפשר להבחין במצבים שונים האפשריים בפעולת הנשימה:

א) אי-נשימה – apnoe הוא המצב בעת שהדם עמוס חמצן במדה יתרה ומידת דו-תחמוצת הפחמן נמוכה. הוא המצב אצל העובר בבטן אמו. על ידי נשימה מלאכותית אפשר להביא אדם ובעל חי בריא לידי מצב של אי-נשימה,

ב) הנשימה הנורמלית – המציינת את הנשימה הרגילה אצל אדם בריא, אשר בה נמצאים שני הגזים ביחס הנורמלי.

ג) הנשימה התכופה – dyspnoe באה לרגלי רבוי דו-תחמוצת הפחמן והתמעטות החמצן. בנידון זה יש לציין שרבוי דו-התחמוצת הוא גרוי חזק יותר לנשימה מאשר התמעטות החמצן.

ד) אם המצב של רבוי דו-תחמוצת הפחמן והתמעטות החמצן נמשך זמן רב, יותר מן המידה, אזי נלאה מרכז הנשימה, תנועות הנשימה נעשות שטחיות ואטיות יותר ויותר עד אשר הן חדלות כליל, הוא ‏ המצב הנקרא שנק – asphyxia. במצב כזה חדלות גם דפיקות הלב. ואולם החיים אינם חדלים אלא כעבור רגעים מספר. קץ החיים מסומן ע“י הופעת עויות בגוף והטלת שתן וצואה. במצב של שנק עלולים החיים לחזור עוד ע”י נשימה מלאכותית ובזה הוא נבדל ממצב של מות. על כן נקרא הראשון גם מות מדומה.

מרכזי הלב: מבחינים בין מרכז מדכא את הלב ובין מרכז ממריץ את הלב; שניהם שוכנים במוח המארך. המרכז המדכא עומד בקשר עם הלב ע“י העצכ התועה והמרכז הממריץ עומד בקשר עם הלב ע”י חוטי הסימפתיקוס של החזה (ראה את המערכת הזאת).

הגורמים המשפיעים על הנשימה משפיעים באותו הכוון גם על הלב: ע“י רבוי דו-תחמוצת הפחמן בדם נעשות תנועות הלב אטיות יותר. הוא הדבר הקורה לעוּבַּר כשהספקת הדם מהשוליה נעצרת מאיזו סיבה שהיא. דפיקות הלב מתמעטות עד שהן חדלות כליל. גם חוסר הדם (התמעטות החמצן) במוח המארך מביא לידי גרוי המרכז המדכא של הלב, כדבר הזה קורה בעת התעלפות או חניקה. גרוי קשה לגבי המרכז המדכא נגרם ע”י מכה על הבטן.

גרוי המרכז הממריץ מביא לידי רבוי דפיקות הלב.

במצב נורמלי נמצאים שני המרכזים האלה ביחס של שווי משקל והתוצאה היא המספר הרגיל של דפיקות הלב.

מרכז מניע כלי הדם: גרויו מביא לידי הצרת עין העורקים עקב התכווצות השרירים שבכתליהם. הצרת עין העורקים גורמת לעלית לחץ הדם. שתוק המרכז הזה מביא לידי רפיון כתלי העורקים ובעקבותיו להורדת לחץ הדם.

מלבד המרכז המניע העיקרי שבמוח המארך ישנם עוד מרכזים מניעים את כלי הדם גם בחוט השדרה ובגנגליונים הגביים. מחוץ למערכת העצבים המרכזית נמצאים מרכזים מניעים את כלי הדם בתוך כתלי כלי הדם גופא. את מציאותם של המרכזים האלה אפשר להוכיח אם הורסים את אותו החלק של חוט השדרה המספק את העצבים לכלי הדם הנידונים. מיד אחרי ההריסה מתרחבים כלי הדם, מפני שחדלה השפעת המרכזים המכווצים. ואולם כעבור זמן מה חוזרת עינו של הצנור להיקפו הקודם בהשפעת גנגליונים סימפתיים הנמצאים בתוך כותל הצנור עצמו.

מציאותו של מרכז מרחיב את כלי הדם מוטלת עדיין בספק למרות שיש יסוד לשער שמרכז כזה קיים במוח המארך.

הפיסיולוגיה של המערכת הסימפתית והפַּרַסימפתית.

כפי שראינו בחלק האנטומי מיועדת המערכת הזאת לאיברים הפנימיים הממלאים את פעולתם מבלי התערבות רצוננו או ידיעתנו. הוה אומר שפעולות אלה מצויות לא רק אצל בעלי חיים אלא גם אצל הצמחים. משום כך נקראת המערכת הסימפתית גם המערכת הוֶגֶטַטיבית (צמחית) או המערכת העצמאית, דהיינו שעבודתה אינה תלויה ברצוננו.

בכוון הפעולה ישנו על פי רוב נגוד בין הסימפתיקוס והפרסימפתיקוס, כפי שיסתבר מהדוגמאות דלקמן: השפעת הסימפתיקוס על צנורות הדם מתבטאת בהתכווצות השרירים החלקים שבכתליהם. כריתת עצבי הסימפתיקוס הפונים לצנורות מביאה לידי הרחבת עין הצנור. אולם כעבור זמן מה חוזר הצנור לעינו הרגילה, כפי שראינו בסעיף הקודם, מפני שהגנגליינים הסימפתיים הנמצאים בתוך כתלי הצנור מקבלים את השלטון על השרירים והם חוזרים ומתכווצים.

על בלוטות הרוק משפיע הפרסימפתיקוס (העצב התועה) בכוון הפרשה מרובה ומימית ואילו הפרסימפתיקוס מביא לידי הפרשה דלה וסמיכה (עשירה בריר).

על הלב משפיע הפריסימפתיקוס בכוון האטת תנועות הלב וחזוקן (דפיקות הלב מתמעטות והתכווצות שריריו היא חזקה יותר) ואילו הסימפתיקוס מחיש את פעולת הלב (גרוי הסימפתיקוס גורם ל“דפיקות לב”).

על המעים משפיע הפרסימפתיקוס בכוון התכווצות השרירים, הפריסטלסיס מתגבר עד כדי הרגשת כאב – (קוליקה), ואילו הסימפתיקוס מרפה את השרירים החלקים של המעים ומשתיק את הקוליקה.

אותו הניגוד יש לראות גם ביחס להשפעתם של שני חלקי המערכת העצמאית על העין,‏ הריאות, על איברי השתן. הפרסימפתיקוס, פעולתו פעולה ממריצה ומכווצת על השרירים החלקים, ואילו הסימפתיקוס, פעולתו פעולה מאפקת. זולת הלב וכיס השתן אשר בנוגע אליהם משפיע הפרסימפתיקוס כמאפק והסימפתיקוס כממריץ.

הנגוד שבין הסימפתיקוס ובין הפרסימפתיקוס ניכר גם בתגובתם לגבי חמרי רפואה ידועים: האַדרֶנלין משפיע השפעה מגרה על הסימפתיקוס וע"ז הוא מגביר את פעולתו המתנגדת לזו של הפרסימפתיקוס. האטרופין משתק את הפריסימפתיקוס; השפעתו של האטרופין על הלב דומה לזו של האדרנלין: הראשון משתק את התועה ומשום כך מתגברת פעולת הסימפתיקוס והשני מגרה את הסימפתיקוס.

מתוך האמור לעיל מתברר שהפעולה התקינה של האיברים הפנימיים היא תוצאה של שיווי המשקל שבין שני פרקי המערכת העצמאית, הסימפתיקוס והפרסימפתיקוס, ואם שיווי משקל זה מופרע וידו של האחד על העליונה, מיד מופיעות הפרעות בפעולת האיברים הווגטטיביים.

 

פרק אחד עשר: בלוטות בעלות הפרשׁה פנימית – Glandulae endocinae.    🔗

מתוך השם דלעיל אפשר להבין, שהבלוטות האלה נבדלות מהבלוטות שמצאנו אותן במערכות השונות של הגוף – מערכת כלי הנשימה, העכול, וכו' – בזה, שהן מערות את הפרשתן לתוך הגוף פנימה ולא בתוך חלל העומד בקשר עם העולם החיצוני. ואמנם הפרשתן של הבלוטות בעלות הפרשה פנימית עוברת לתוך הדם. בהתאם לכך בנויות הבלוטות האלה לפי קוים יסודיים, המאפשרים את התערות הפרשתן אל הדם בדרך הישרה והקצרה ביותר. המצע המשותף לבלוטות האלה הוא זה, שתאיהם נמצאים רצופים אל נימי הדם והלימפה ובין התא לבין הדם חוצץ אך ורק הדופן הדק ביותר של נימת הדם. השפעתן על הגוף ניכרת בכל הפעולות הוויגטטיביות והנפשיות, וגם בהסדרת חלוף החמרים. ההפרשה הפנימית משפיעה על גידול הגוף, על מחזור הדם, על האיברים הפנימיים, על הפעולות המיניות, על התכונות המיניות המשניות, על בלוטות הזעה, על כמות השומן וחלוקתו בגוף. מכאן ברור איפוא, שהבלוטות אינן משפיעות על הסביבה המצומצמת שבה הן נמצאות, אלא השפעתן על הגוף היא כללית ומגיעה בדרך הדם אל חלקיו המרוחקים ביותר. השלטון הוה הפועל על הגוף ברחוק מקום מהבלוטה אפשרי משום שהפרשתה נכנסת אל מסילת הדם ובאמצעותה היא מגיעה לכל אתר ואתר. חמרי ההפרשה הפנימית נקראים בשם כולל: הורמונים –hormone; פירוש המילה הוא “מעורר”. מה שרוצה לאמר שכל הפרשה פנימית של איזו בלוטה שהיא משפיעה על הגוף בדרך הגרוי. גרוי זה יכול לעורר, אך גם לשתק איזו פעולה שהיא.

אחת מתכונותיה החשובות חשיבות מעשית היא זו, שההפרשה הפנימית אינה מוגבלת בהשפעתה למין מסוים של בעל חי, כי אם היא מוכשרה להשפיע אותה השפעה על כל בעל חי ממלכת בעלי החוליות אם מערים אותה לתוך גופו של בעל החי. העבודה הרפואית המעשית הפיקה מהעובדה הזאת תועלת עצומה, משום שיש בידינו כיום לספק הורמונים של בעלי חיים לאנשים הסובלים מלקויים ביצירת ההורמונים, לקויים העלולים לגרום נזקים קשים לאורגניזם, ואמנם כן השפעתם של ההורמונים על הגוף היא כבירה במידה כזו, שאפילו נטילת בלוטה אחת מתוך המספר הגדול בערך של הבלוטות בעלות הפרשה פנימית דנה את האורגניזם כולו במוקדם או במאוחר להתנונות או לכליה.

גלוי התפקידים של הבלוטות הנידונות והערכת חשיבותם בתוך התכנית הכללית של הגוף החי הביאו לידי עיון ומחקר שהלכו והעמיקו יותר ויותר, וכיום קיימת ספרות ענקית העוסקת בשאלות הקשורות בעבודת הבלוטות האלה ויחסן אל יתר הגוף. התברר על ידי תצפיות ונסיונות מרובים, שהבלוטות אינן עובדות כל אחת בפני עצמה בלי כל קשר עם חברתה, אלא שקיימים יחסי גומלין ביניהן, אם במובן השותפות, או במובן הסתירה, שאחת סותרת את פעולתה של חברתה.

את פעולת הבלוטות אפשר ללמוד או על ידי זה שנוטלים אחת או יותר מן הגוף ורואים את תוצאות הנטילה, או על ידי זה שמגבירים בדרך מלאכותית את כמות ההורמונים במידה מופרות. שני המצבים האלה המתנגדים זה אל זה יכולים להמצא גם באופן טבעי בבן-אדם במקרה של מחלת הבלוטות, אבל אפשר גם ליצור אותם באופן מלאכותי אצל חיות. דרך שלישית ללימוד פעולת הבלוטות היא התבוננות בשנויים החלים בגוף כתוצאה משנויים חולניים הנראים במבנה המַקרקוסקופי או המיקרוסקופי של הבלוטות.

יתרת המוח. – glandula pituitaria, hypophysis    🔗

(תמונה 66)

היא בלוטה קטנה כגודל דובדבן, אבל כבירת ההשפעה על כמה וכמה פעולות חיוניות בעלות מדרגה ראשונה. הבלוטה תלויה בבסיס החדר השלישי של המוח ושוכנת בתוך הגומה של האוכף התורכי. היא מורכבת משלשה חלקים או אונות: הקדמית, התיכונה והאחורית. לכל אחת מבנה מיוחד.

באונה הקדמית הנקראת גם ההיפופיסיס הכלוטית – adenohypophysis מבחינים שלשה סוגים של תאים: אאוזינופיליים, בזופיליים ותאים שוללי צבע (כרומופובים). אצל הגברים והנשים שלא הרו מרובים האאזינופיליים על פני הבזופיליים ואלה האחרונים מרובים על פני התאים שוללי הצבע, ואילו אצל האשה ההרה מתרבים התאים האחרונים ועולים במספרם על יתר שני הסוגים. (תאים אלה תוארו לראשונה ע"י ארדהים שכונם בשם תאי הריון).

האונה התיכונה מזכירה בבנינה את מבנה בלוטת התריס מכיון שמוצאים בה נאדיות קולואיד (ראה להלן).

האונה האחורית דומה בבנינה לרקמה עצבית ונקראת משום כך neurohypophysis.

תפקידי יתרת המוח. התפקידים הם מרובים וחשובים עד מאד. נטילת היתרת מהגוף מביאה את החיות לידי התערערות כל הפעולות וההסדרים של הגוף. מכאן אפשר כבר לעמוד על חשיבותה של הבלוטה הזאת שנקראת בצדק המרכז האנדוקרינולוגי של הגוף.

ההפרעות החלות בבלוטה זו ביחוד על ידי גידולים בתאים האאוזינופיליים מביאות לידי שנויים‏ כבירים במבנה הגוף. אם ההפרעה נתגלתה לפני ההתבגרות, אזי קורה שהגוף מגיע לגודל מופרז, למדות ענק – gigantism (רק מבחינת הגובה, מפני שלמעשה האנשים הסובלים מהפרעות האלה חלשים הם וכוחותיהם דלים). התפתחות איברי המין מפגרת אצלם, הם נוטים לחלות ואינם מאריכים ימים. אם ההפרעה התגלתה בגיל שלאחרי ההתבגרות,‏ אז אין לראות שנוי בגובה הקומה של החולה, אולם לעומת זה גדלים ומתרחבים קצות הגוף כגון: אצבעות הידים והרגלים, האף, הלסת התחתונה והשפתים. על ידי כך נעשה קלַסטר פניהם של הלוקים בהפרעה זו גס ומגושם והם מושכים את תשומת הלב של המסתכלים בהם, ומי שראה פעם איש הנגוע במחלה זו יכיר בנקל את המחלה מיד שיראֶהָ אצל אחרים. המחלה נקראת acromegalia – פירושה גִדול הקצוות.

לעומתה התמונה הבאה כתוצאה מרבוי ההפרשה של יתרת המוח והמתבטאת בגדול מופרז של הגוף, מצויות הפרעות, הנגרמות ע"י מעוט ההפרשה של הבלוטה המתבטאות בגִדול מצומצם של הגוף והמביאות לידי ננסות, המכונה בשם ננסות פיטואיטרית. גם מחלה זו יכולה להתבטא בפגור בהתפתחות איברי המין. הפרעה ממין אחר היא ההשמנה המלווה לקוי בהתפתחות איברי המין ותפקידם – dystrophia adipose genitalis. המחלה מתחילה לעתים קרובות בגיל צעיר ביותר, לפעמים היא באה כבר בשנה הרביעית, או החמישית לחיי הילד. הילדים משמינים במדה מופרזת ויחד עם זה מפגרים איברי המין בהתפתחותם. מצויה גם חולשה וחוסר ערנות.

גידולים היוצאים מהתאים הבזופיליים גורמים למחלה הנקראת מחלת קשינג – morbus Cushing או בזופיליזם. ההפרעות המצויות בה דומות במדה רבה לאלה המצויות בגידולים של קליפת יתרת הכליה (ר. להלן). סימניה העקריים של המחלה הם: השתמנות (“פני ירח”), רבוי שערות שלא במקומן, עלית רמת הסוכר בדם ובשתן, לחץ דם גבוה, קמטי עור בפרט על הבטן, רַכֶּכֶת העצמות, הפרעות במנגנון המין וכו'.

רבוי התופעות השונות הכרוכות בגידולי יתרת המוח מראה על רב-צדדיות של פעולותיה. ביתרת המוח נוצרים הורמונים ראשוניים המסדירים את פעולותיהן של כל יתר הבלוטות בעלות הפרשה פנימית ומעוררים בהן את ההפרשה של הורמונים שניים, שיתוארו להלן. כיום נוהגים לקרא להורמונים הראשוניים בשם הבלוטה שאותה הם מעוררים לפעולה בצרוף המילה טרופי.‏ לדוגמה: ההורמון הגוֹנַדוֹ-טרופי מסדיר את פעולת איברי המין (גונדו – בלוטה מינית), ההורמון התירו-טרופי מסדיר את פעולת בלוטת התריס וכו' (ההורמונים השניים יתוארו בפרקים המתאימים). היחסים שבין יתרת המוח ובין הבלוטות המושפעות על ידה הם הדדיים: היתרת מעוררת את הבלוטות לפעולה, אולם בהתגבר הפרשתן יותר מן המדה נפסקת השפעתה של יתרת המוח עליהן. משל למה הדבר דומה: להסדרת החום במדגרה ע"י מכשיר מסדיר חום.

מבחינה מעשית חשובה מאד השפעתה הרבה של יתרת המוח על בלוטות המין של האשה ועל תפקידיהן המיוחדים: ההריון, הלידה, תקופת הבלות.

ההורמונים המסדירים את הפעולות האלה ובפרט הפרוֹלַן – הורמון האונה הקדמית של יתרת המוח – נתגלו ע"י פרופ. ב. צונדק.

הפרולן מצוי בכמויות גדולות בשתן הנשים ההרות.

באונה התיכונה נמצאים הורמונים המשפיעים על חלופי הצבע של בעלי חיים נמוכים ואולם חשיבותם לגבי האדם מעטה היא.

באונה האחורית נוצרים 3 הורמונים בעלי ערך רפואי: א) פיטרֶסין – pitressin המסדיר את לחץ הדם, את פעולת המעים, את פעולת כיס השתן ושל הסמפונות. לכן משתמשים בו לטפול בשתוק המעים – ileus ובאסתמה. ב) פיטוצין – pitocin המכווץ את הרחם והגורם ע"י כך לחבלי לידה.

ג) הורמון אנטי-דיאורטי – antidiuretic factor המסדיר את משק המים בגוף. הוא משמש לטפול במחלה הנקראת דְיַבֵּטֶס תפל – diabetes insipidus מחלה זו מתבטאת בעיקר בהשתנה מופרזת עקב העדר הכשרון של רכוז המלח בשתן.

תמצית האונה האחורית של יתרת המוח המכילה את 3 ההורמונים המנויים לעיל נקראת pituitrin. הפיטואיטרין נהנה משמוש רב ברפואה.

בלוטת התריס – glandula thyreoidea    🔗

(תמונות 71, 76, 79)

בלוטה זו נקראת על שם החסחוס שאותו היא מכסה מן הצדדים. היא מורכבת משתי אונות המצויות משני צדי קנה הנשימה והגרון ומחלק רחבי המחבר אותן והמכסה את השטח הקדמי והעליון של קנה הנשימה.

הבלוטה בנויה נאדיות מרובות בגודל שונה, על כל פנים אין גדלה של הנאדית הגדולה ביותר בבלוטה נורמלית עובר את מידת ביצת הדג. הנאדיות מצופות מבפנים שורה אחת של תאים אפיתליים ותכנן עשוי חומר הדומה למקפא, הנקרא משום כך מקפא – colloid. הקולואיד הזה מכיל יודן בכמות נכרת והוא בלי ספק אחת ההפרשות של תאי הבלוטה ויתכן שישנן יותר. הנאדיות ערוכות קבוצות קבוצות, הנפרדות זו מזו על ידי מחיצות של רקמה חיבורית החודרות לתוך רקמת הבלוטה מן התיק של רקמה חבורית העוטף אותה מבחוץ.

פעולת בלוטת התריס: אם נוטלים את בלוטת התריס מחיה שטרם התבגרה אזי רואים שהחיה נשארת קטנה, ז“א היא מפגרת בהתפתחות גופה, אינה מתבגרת מבחינה מינית, שכלה נעשה כהה ולקוי, היא נעשית אדישה לגבי סביבתה, שערותיה סומרות ומאבדות את רכותן, פעולת המעים היא עצורה, העור מתעבה ומפסיד את גמישותו ואת לחותו (על ידי צמצום הפרשת בלוטות העור), והדופק נעשה אטי. המצב הזה נקרא – myxoedema, פרוש המלא – תפיחות הרקמה והיותה לרקמה בצקתית-רירית. אם נוטלים את הבלוטה אחרי ההתבגרות המינית מופיעות אצל החיה התכונות הנ”ל והתאוה המינית דועכת וכבה, אולם אין החיה נעשית קטנה יותר. אחרי נטילת הבלוטה מתנוונת החיה וכוחותיה הולכים ומתדלדלים. מקץ שנים אחדות היא מתה מחמת תשישות,

מצבים דומים לאלה המצוים אצל חיות נטולות בלוטת התריס מוצאים אצל אנשים שנולדו בבלוטת תריס חולה או בלי בלוטה כלל. בארצות ידועות ביחוד בשויצריה ובטירול שבאוסטריה רואים ילדים ומבוגרים אשר בלוטתם גדולה במדה עצומה ותולה בצוארם. הגידול הזה נקרא זפק – struma (goiter). הבלוטה גדלה אצלם על ידי זה שהנאדיות גדלות במדה מופרזת והן יכולות להגיע עד גודל של ביצת תרנגלת. יחד עם הגידול הזה יכולה להשתנות גם הפרשתם של תאי הנאדיות ואין היא ראויה עוד למלוי תפקידה³⁵. לכן רואים אצל האנשים האלה למרות ההגדלה המופרזת של בלוטת התריס סימנים המעידים על התמעטות או מחסור בהפרשת הבלוטה. ילדים הנולדים ובלוטתם גדולה ומופרעת הפרעה קשה, כמתואר לעיל, נשארים אידיוטים וננסים כל ימי חייהם. גודל הבלוטה יכול להגיע למידות כאלה, שהיא מהוה עכוב רציני בשעת הלידה.

לעומת ההפרעה הזאת ישנה הפרעה אחרת, המעידה על רבוי ההורמון הנוצר בבלוטת התריס; היא מחלת בזידוב או גְרֶב – Graves' disease או Basedow, על שם הרופאים שתארו את המחלה לראשונה. במחלה זו מוצאים את ההיפך מן הסימנים המצויים במיקסאֶדֶם. חולי בזידוב הם נרגזים, מהירים, רזים, עורם תמיד לח (הגברת הפרשת בלוטות העור), ידיהם רועדות, עיניהם ערות ונוצצות. הם סובלים לעתים קרובות משלשול ודפיקות לב. גם בהפרעה הבזידובית מוצאים לעתים קרובות הגדלה של הבלוטה, אולם אין ההגדלה הזאת מגיעה בדרך כלל למידות גדולות ביותר.

כשם שבמצבים הנגרמים על ידי מחסור בהפרשת בלוטת התריס אפשר לתקן את המצב ע"י הספקת תמצית הבלוטה בזריקות או דרך הפה, כן אפשר לתקן את המצב במחלת בזידוב על ידי נטילת חלק גדול של הבלוטה בדרך הנתוח. (את הבלוטה כולה אין ליטול בשום אופן ופנים מפני סכנת מיקסאדם או מות).

יתרת בלוטת התריס – glandula parathyreoidea

האיבר הזה מורכב מבלוטות קטנות אחדות (בדרך כלל ארבע במספרם) הנמצאות בתוך התיק העוטף את בלוטת התריס ובגלל קטנותן אפשר למצוא אותן רק על ידי חפוש מדוקדק. הן בנויות קורות של תאי אפיתל – מכאן גם שמן הגרמני “גופיפי אפיתל” – Epithelkoerperchen. מבחינים בהם שני מיני תאים, כאלה שגופם אינו נצבע אלא צביעה חלשה וכאלה שגופם נצבע ע"י אאוזין.

פעולת הבלוטות האלה קשורה למשק הסיד שבגוף. מכאן מובן שיש קשר אמיץ בין פעולת יתרת בלוטת התריס ובין בנין העצמות והשינים (את העובדה האחרונה גילה הפרופסור ארדהיים המנוח מוינה, שעבד גם במכון לפַּתולוגיה של ביה"ח “הדסה” כחצי שנה). חיות נטולות יתרת בלוטת התריס עצמותיהן ושניהן מדלדלות מאד והן נוחות להשבר. נטילת הבלוטות מהגוף גורמת גם אצל חיות וגם אצל האדם למצב מחלה הנקרא עויתנות – spasmophilia.

המחלה מצויה אצל תינוקות גם מבלי נטילת הבלוטות. משערים שהמחלה מותנית בהפרעות בפעולת הבלוטות שלא הוגדרו עדיין די צרכן. עובדה אחת ידועה היא, היינו שכמות הסיד בדם החולים במחלה זו היא ירודה (כמות הסיד הנורמלית בדם היא כדי 10 מ“ג למאה סמ”מ). גם מהצד הזה נראה הקשר שבין הבלוטות ובין משק הסיד בגוף. המחלה מתבטאת בעויות קשות של שרירי הגוף ולפעמים גם של שרירי הגרון והיא יכולה לגרום למיתה חטופה עקב מחנק.

התימוס – thymus

בלוטה זו שוכנת בחלקו הקדמי של חלל הבינים – mediastinum. היא מכוסה על ידי עצם החזה ונשענת על כיס הלב ועל צנורותיו הגדולים. היא בנויה משתי אונות: ימנית ושמאלית.

בשטח החתך של הבלוטה מבחינים חלק היקפי – קליפת התימוס, וחלק תיכוני – מוח התימוס. הקליפה בנויה תאים קטנים הדומים דמיון גמור לתאי לימפה ויש שרואים בהם תאי לימפה במלא המשמעות, ויש שרואים בהם תאי אפיתל שהשתנו בצורתם עד היותם דומים לתאי לימפה.

המוח בנוי תאים גדולים, הקשורים ביניהם ‏ ע“י זיזים. בתוך המוח נמצאים איים של תאים גדולים הערוכים בצורת קליפות הבצל, הם נקראים ,הגופיפים ע”ש הַסַל" (Hassal). בין המוח ובין הקליפה ישנה שכבה צרה של תאים אאוזינופיליים.

פעולת התימוס. ידוע שהתימוס גדל והולך משעת הלדה ועד תקופת ההתבגרות המינית,‏ ומכאן ואילך הוא מתנוון והולך. (יותר מכל התאים מאריכים ימים הגופים על שם הסל). מכאן יש להסיק שהתימוס מתנגד להתפתחות המינית, אבל מעודד את הגידול. תפקיד גופיפי הסל טרם הוברר; יתכן שהפרשתם מתנגדת לפעולת ההורמון של יתרת בלוטת התריס, וישנן הוכחות שתפקיד זה של התימוס קיים אף אצל החיה המבוגרת. יתר בלוטת התימוס מתנוון אחרי שמתחילה פעולת איברי המין.

בנסיונות שנעשו בצפרדעים יש לראות הוכחה להשפעת התימוס בשטח הגידול והמין. האכילו ‏ ראשני צפרדעים ברקמת התימוס והם גדלו יותר מן המידה הרגילה ובמהירות, אבל הם אחרו להפוך לצפרדעים (הראשן הוא הצורה הבלתי מינית, הצפרדע הוא הצורה המינית של בעל חי זה). לעומת זה כשמאכילים ראשנים פרורי בלוטת התריס הם מפסיקים לגדול אבל הם עוברים מיד לגלגול – metamorphosis ומתפתחים לצפרדעים

בלוטת האיצטרובל – epiphysis, glandula pinealis

(תמונה 110)

בלוטה זו נמצאת בחלק האחורי והעליון של החדר השלישי של המוח. מלבד תאי אפיתל המהוים את החלק הגדול של הבלוטה הזאת ישנם בה גם יסודות עצביים. בתוך הבלוטה מתחילים, כבר בגיל הילדות, לשקוע מלחי סיד המהוים כעין חול – חול המוח.

השפעתה על הגוף אינה ידועה במדה מספיקה. הנסיון מראה שילדים הסובלים מגדולי הבלוטה הזאת מצטיינים בהתפתחות מינית המתחילה כמה שנים לפני תקופת ההתבגרות הרגילה. איברי המין גדלים ויחד עם זה מתעוררים גם התאוה המינית וגם כוח ההפריה ואילו ההתפתחות השכלית נשארת במדרגה המתאימה לגיל הילד.

יתרת הכליה – glandula suprarenalis, gl. adrenalis

(תמונה 50)

היא איבר זוגי. הבלוטות שוכנות על גבי הקוטב העליון של הכליה (מכאן גם שמן, למרות שאין בינן לבין הכליות ולא כלום, מלבד יחס השכנות הזה) ודומות במראן החיצוני לכפה.

הבלוטה מרכבה משני חלקים: חלק היקפי – קליפת הבלוטה, וחלק מרכזי – מוח הבלוטה. החלק ההיקפי בנוי תאים אפיתליים גדולים, המכילים בקרבם שמנים, ולכן נראית הקליפה צהובה. תאיה ערוכים בשלש שכבות: ההיקפית, האמצעית והפנימית. בשכבה הפנימית מצטבר, החל מגיל הבגרות, חומר צבע – pigment חום כהה.

המוח בנוי תאים גדולים שיש להם נטיה לצבעי הכרום (chrom) ועל כן הם נקראים תאים קולטי כרום – chromaffin.

תאים אלה הם מאותו המוצא כמו תאי המערכה הסימפתית, המצטינים אף הם בחיבתם לצבעי הכרום.

פעולת יתרת הכליה: עד לפני שנים אחדות היתה ידועה בעיקר השפעתו של מוח היתרת על הגוף. מהחלק הזה הומצתה תמצית הנקראת אדרגלין ושנחקרה פעולתה במידה מספיקה. החומר הזה משפיע על השרירים המניעים של צנורות הדם לכווצם. על כן עולה לחץ הדם אחרי זריקת האדרנלין לתוך הגוף, ובהשפעתו זו משתמשים באותם המקרים, שבהם יורד לחץ הדם פתאום, כמו למשל בהתעלפות. מלבד ההשפעה על כלי הדם משפיע האדרנלין גם על הלב, ופעולתו נעשית חזקה ומהירה יותר. בדרך כלל יש לו לאדרנלין השפעה דומה להשפעת הסימפתיקוס על האיברים הפנימיים. נוסף. לכך משפיע האדרנלין גם על רמת הסוכר שבדם להגדילה. במובן זה הוא מתנגד לאינסולין, כפי שיתברר להלן.

בקשר עם השפעת יתרת הכליה על הגוף יש לתאר במלים אחדות מחלה אחת הנקראת על שם Addison, שתיארהּ לראשונה. היא מתבטאת בחולשה כללית קשה מאד, בהפרעות מצד המעים בצורת שלשול קשה, לפעמים גם בהקאה, ברפיון השרירים, בלחץ דם נמוך ובהופעת צבע הארד (ברונזה) בעור וברירית הפה. המחלה מביאה לידי מות במשך זמן קצר. בבדיקת היתרת של המתים במחלה זו מוצאים הרס הרקמה במדה גדולה פחות או יותר. ההרס נוגע בדרך כלל בשני החלקים, במוח ובקליפה, והוא על פי רוב תוצאה משחפת, עגבת, או סרטן. לחץ הדם הנמוך ורפיון השרירים מתבארים ע"י התמעטות או העלמות האדרנלין מהבלוטה. יתר הסימנים לא מצאו להם עדיין ביאור המניח את הדעת.

בזמן האחרון נתגלו גם כמה תפקידים של קליפת היתרת: ביחוד השפעתה על משק נתרן הכלור, על משק המים ועל חילוף החמרים בגוף. ההורמונים המסדירים את הפעולות האלה נקראים NaCl-factor, corticosterone.

תצפיות אחדות מראות עוד שגידולי היתרת משפיעים לפעמים על איברי המין בכוון המרצת התפתחותם (במקרים ידועים ראו הופעת סימני אנדרוגינוס בהשפעת גידולים של היתרת)³⁶.

הלבלב (מערכת האיים).

בדברנו על הלבלב ראינו שהוא יוצר הפרשה חיצונית המשתפכת לתוך המעי, והפרשה פנימית העוברת אל הדם. הפרשה זו היא תוצאת פעולתם של האיים ע"ש Langerhans. איים אלה מבנה מיוחד להם ולתאיהם תבנית אחרת מאשר לתאי האפיתל של יתר הלבלב. האיים נמצאים זרועים במדה פחות או יותר שוה בתוך רקמת הלבלב.

השפעתה של הפרשת האיים קשורה אל משק הסוכר בגוף. כפי שלמדנו נצבר הסוכר בתוך הכבד בצורת גליקוגן. מן הכבד יוצא הסוכר למסילת הדם לפי הצורך, אחרי שהפך שוב לגלוקוזה – היא הצורה היחידה כמעט של הסוכר הנמצא בדם. כמות הגלוקוזה בדם אדם בריא משתנית בגבולות בין 80 ל-120 מיליגרם למאה גרם דם. על הרמה הזאת של הסוכר בדם שומר הגוף בקפדנות והיא אינה תלויה במחסור הסוכר שבמזון. במלים אחרות הרמה הזאת אינה משתנית, אלא בתוך גבולות מצומצמים, לא בשעת השובע ולא בשעת הרעב. אולם הנסיון מראה שאם נוטלים את הלבלב מהגוף. עולה רמת הסוכר בדם, אבל אין הדבר הזה קורה אם משאירים את הלבלב בגוף וסוגרים את פי הצנור של הלבלב, שדרכו משתפכת ההפרשה החיצונית שלו לתוך חלל המעים. מכאן יש להסיק שמחמת נטילת האיים יוצאת כמות גדולה יותר של סוכר מהכבד והיציאה הזאת מגביהה את רמת הסוכר שבדם. השפעה דומה לזו של נטילת הלבלב יש לזריקת אדרנלין לתוך מסילת הדם. עקב הזריקה עולה רמתו של הסוכר בדם, הוי אומר שהשפעתם של האיים וזו של האדרנלין מתנגדות זו אל זו.

גם במחלת הסוכר – diabetes mellitus מוצאים רמה גבוהה של סוכר בדם. מכיון שהסוכר הזה אינו בא לידי שרפה ברקמות הגוף, הוא יוצא דרך השתן כלעומת שנכנס לזרם הדם. על כן נמצא סוכר בשתן החולים מדיאבטס מליטוס. על ידי זריקות של תמצית האיים – מכאן שם החומר הנזרק לחולי הסוכר: אינסולין (אי-insula) – יכולים להחזיר את המצב למידה התקינה. הסוכר שבדם חוזר לרמתו הנורמלית והסוכר שבשתן נעלם.

בלוטות המין: ההפרשה הפנימית

בפרק איברי המין ראינו שהבלוטות המיניות יוצרות את הזרע היוצא בדרכי המין אל העולם החיצוני. מלבד זה נוצרת ע“י הבלוטות האלה הפרשה פנימית העוברת אל הדם. הפרשה זו נוצרת אצל הגבר ע”י תאים הנמצאים בין הצנורות המפותלות של האשך והיא מרכבת מההורמון הפעיל הנקרא testosterone ומההורמון הקרוב לראשון מבחינת תרכבתו והמופרש בשתן, הוא נקרא androsterone. השפעת הורמון הזכר ניכרת בתאוה המינית ובתכונות המיניות המשניות. התכונות האלה הן: הזקן והשפם, חלוקת השערות על פני הגוף האופינית לגבר, הקול העבה יותר משל האשה, מבנה הגוף החזק יותר אצל הגבר והחלוקה המיוחדת של השומן.

אם נוטלים את האשכים מילד שלפני ההתבגרות (סֵרוס), אזי מפגרים איברי המין בהתפתחותם, תל החיק אינו מתכסה שערות, הפנים נשארים חשופים מזקן ושפם, התאוה המינית אינה מתגלית, הקול נשאר דק, והשומן מתחלק בגוף לפי הקוים האופיניים אצל האשה, היינו ביחוד בירכים ובאחורים. גידול הגוף מתקדם במהירות גדולה יותר, וברוב המקרים גבוהים האנשים האלה יותר מהמידה הרגילה. באנשים האלה היו משתמשים העמים העתיקים בחצרות המלכים כסריסים.

נטילת האשכים אחרי ההתבגרות אינה מביאה שנויים בולטים בעקבותיה, אולם המסורסים הם יותר אדישים ונוטים להשמנה. גם התאוה המינית היא לקויה.

נטילת השחלות מהאשה מביאה אף היא להפרעת מנגנון המין, בפרט להפסקת הוסת על תופעותיה הבלתי נעימות במערכת כלי הדם: הסמקה, גלי חום, סחרחורת וכו'.

אצל החיות יכלו להוכיח ע"י הנסיון את תלות התכונות המיניות המשניות בבלוטות המין. נטלו את האשכים מתרנגול והרכיבו אותן על תרנגולת נטולת השחלה. התרנגולת הפכה לאט לאט לתרנגול לפי מראֶהָ החיצוני ולפי התנהגותה עם יתר התרנגולות: הכרבולת גדלה והזדקפה, הדרבנות גדלו וחזקו, ההליכה נעשתה גאה כהליכתו של התרנגול. התרנגולת מתחילה קוראת ואף רודפת אחרי התרנגולות שבסביבתה. את היפוכן של ההופעות האלה ראו בתרנגול נטול האשכים, ומורכב שחלת תרנגולת.

ההפרשה הפנימית של השחלה היא מורכבת יותר מזו של האשך, כי מנגנון המין של האשה מצטיין במחזוריות ובהריון. בהתאם לכך קיימים שני הורמונים בשחלה: האחד להסדרת המחזוריות והאחר לשמירה על מהלך ההריון.

מחזור המין של האשה כרוך בהבשלת הזקיק – folliculus. אחת לחדש מבשיל זקיק אחד בשחלה בהשפעת ההורמון הגונַדוטרופי של יתרת המוח – פרולן. הזקיק הבשל מכיל ואף מפריש נוזל ובו ההורמון הנקרא פוליקולין, שהשפעתו היא כבירה בעולם בעלי החיים. הורמון זה הריהו הגורם ליחום אצל כל החיות. משום כך שונה השם פוליקולין וההורמון כונה בשם אֶסטרון (יחום – oestrus). הזקיק הבשל מתבקע ביום ה-12 למחזור הוסת ונוזל הזקיק משתפך לתוך חלל הבטן. מכאן נספג הוא לתוך הדם. כפי שראינו לעיל מתהוה בזקיק הגוף הצהוב היוצר הורמון, שתפקידו הוא לשמור על השרשת הביצה המופרית ברירית הרחם, במקרה של הריון; מכאן שֵם ההורמון של הגוף הצהוב – progesteron (לטובת ההריון). אולם אם הביצה לא הופרתה ואינה באה לידי השרשה, אז מתנוון הגוף הצהוב והופך צלקת לבנה. רירית הרחם שהשתנתה בינתים לקראת קבלת הביצה והשרשתה, מתפוררת ונדחפת מהרחם יחד עם דם הווסת המשתפך מצנורות הדם הפתוחים עקב נשירת רירית הרחם.

כפי שמסתבר מתוך האמור בפרק הזה מהוים איברי ההפרשה הפנימית מערכת פרושה בתוך הגוף כלו והחולשת על פעלי איברים רבים; מחזור הדם. איברי העכול, איברי המין, העור, השלד, המוח הנם תלוים בבנינם, הרכבם או פעולתם במיצי הבלוטות האלה. השפעתן על מנגנון המין ועל גדילת הגוף בולטת ביותר. בפרק השלד למדנו שהגדול-לאורך נעשה באמצעות שכבת חסחוס המצויה בין גוף העצם ובין קצהו ושחסחוס זה הופך עצם אחרי ההתבגרות ולכן חדל הגדול לאורך. והנה הראתה החקירה באנשים ובחיות שסבלו מגדילת גוף מופרז עקב הפרעה בבלוטות ההפרשה הפנימית, שהשכבה החסחוסית קיימת עוד זמן רב אחרי אותה התקופה, אשר בה היא מתגרמת אצל האיש או החיה הבריאים. הוי אומר שהשכבה הזאת מוסיפה להצמיח עצם גם לאחר שחדלה אצל הבריא. אולם הנסיון מראה שגם אצל ננסים עקב הפרעות בהפרשה הפנימית יכולה להשאר שכבת החסחוס קיימת אחרי תקופת ההתבגרות ואינה מתגרמת למרות הפיגור הגדול בגדילת הגוף. במקרים האלה מתקבל על הדעת לשער שלמרות קיומה של השכבה הזאת אין התאים בתוכה מתרבים ועל כן אין השכבה, מוכשרה להצמיח עצם.

מסתבר עוד מתאור איברי ההפרשה הפנימית שאין הם פועלים כל אחד לחוד, אלא שכפי שציינו כבר לעיל קיימים יחסי גומלין ביניהם לחיוב ולשלילה. מרכז ההסדרה הוא, כפי שצוין לעיל, יתרת המוח.

ברי הוא, שבין יתרת המוח ובין בלוטת התריס קיימים יחסי שותפות, שבין יתרת הכליות ובין הלבלב שוררים יחסי סתירה, כמו כן בין התימוס ובין בלוטות המין. הסתירה שבין שתי הבלוטות האחרונות נראית בעיקר בגידול הגוף. כל זמן שיד התימוס על העליונה – לפני ההתבגרות – מתקדם הגידול בצעדים מהירים. כשבלוטות המין מתחילים לפעול – אחרי ההתבגרות והתחלת התנוונות התימוס – נראית האטה בגידול עד אשר הוא חדל כליל.

ההתפתחות התקינה, פעולת האורגניזם במדה מושלמת ומשוכללת, מותנית בעבודה התקינה של איברי ההפרשה הפנימית.

 

פרק שנים עשר: האוזן    🔗

ד"ר לכמן כתב את פרק ,האוזן" במיוחד בשביל הספר הזה.

(תמונות 116, 117, 118, 119, 120)

איבר השמיעה מתאכסן בתוך עצם הצדע. עצם זו מורכבת, כפי שידוע. מהסלע, הקשקשת והזיז הפטמתי. באיבר השמיעה מבחינים: את האוזן החיצונית, את האוזן התיכונה ואת האוזן הפנימית.

האוזן החיצונית    🔗

(תמונה 116)

החלק הזה מורכב מאפרכסת האוזן – auricula וממבוא השמיעה החיצוני. אפרכסת האזן עשויה קיפול של עור ובתוכו לוחות חסחוס המשמשים משען.

האפרכסת מרוחקת מהגולגולת כדי זוית של 45 בערך. פעמים הווית גדולה יותר (אוזן תלויה), פעמים היא קטנה יותר והאפרכסת סמוכה אל הגולגולת.

חתך רחבי דרך 3 חלקי האוזן (סכימה)

1. האוזן החיצונית

2. האוזן התיכונה

3. האוזן הפנימית (המבוך)

4. עצם הצדע

5. הפטיש

6. הסדן

7. השריר המותח את עור התוף

8. תעלה קשתית

9. האשנב הסגלגל

10. אמפולה

11. סלע עצם הצדע

12. עצב הפרוזדור

13. עצב השמיעה

14. עצב השבלול

15. הכישור

16. השבלול

17. קומת הפרוזדור

18. קומת התוף

19. עורק הראש הפנימי

20., 22. חסחוס החצוצרה

21. חצוצרת האוזן

23. האשנב העגול

24. הארכוף והאשנב הסגלגל

25. חלל התוף

26. זיז החרט של עצם הצדע³⁷

27. עור התוף

28. הזיז הפטמתי

29. חסחוס מבוא השמיעה החיצוני

30. בלוטות מבוא השמיעה

31. שערות מבוא השמיעה

32. מבוא השמיעה החיצוני

33. חסחוס האפרכסת והמבוא

האפרכסת הולכת וצרה בצורת משפך כלפי מבוא השמיעה החיצוני שהנהו המשך של האפרכסת.

השולים החפשיים של האפרכסת נקראים פתל – helix. ראשיתו של הפתל – שוק הפתל – הוא מעל לפתח החיצוני של המבוא והיא מחלקת את האפרכסת לשנים: החלק העליון – סירה – cymba והתחתון – גומה – cavum. פנימה לפתל בולט רכס שני – מול הפתל – anthelix, שגומר בגבשושית – מול הצפיר – antitragus המצויה מעל לתנוך האוזן. לעומת מול הצפיר מתנשא הקצה החיצוני של מבוא השמיעה החסחוסית – הצפיר – tragus.

שרירי אפרכסת האוזן משמשים להצרת מבוא השמיעה ולהרמת האפרכסת. הם מגורים כלם ע"י עצב הפנים.

מבוא השמיעה החיצוני – meatus acusticus externus ההמשך הבלתי אמצעי של האפרכסת – הנהו 35 מ“מ באורך. הוא מרופד עור (המשך עור החוץ) וסגור בקצהו המעמיק ע”י קרום החוף. המבוא מורכב מחלק חסחוסי מצד חוץ ומחלק גרמי מצד פנים. מקום פגישת שני החלקים האלה צורת זוית קהה לו, הפתוחה לפנים ולמטה. לכן צריך לישר את המבוא לשם בדיקתו או שטיפתו תוך כדי משיכת האפרכסת אחורה, מעלה וחוצה. המבוא הגרמי הולך וצר כלפי פנים, אולם סמוך אל עור התוף הוא מתרחב שוב. אצל הילד קצר מבוא השמיעה הגרמי. הוא גדל והולך ומגיע לאורך של 16 מ"מ אצל המבוגר. המבוא החסחוסי מרופד עור המצומד בחזקה אל החסחוס. בעור הזה ישנן שערות, בלוטות חֵלב והבלוטות המפרישות את צואת האוזן – cerumen (תמונה 116). האחרונות הן בלוטות זיעה ששנו את דרך הפרשתן. גם המבוא הגרמי מרופד עור המצומד בחזקה אל העצם, אולם העור הזה חסר שערות ובלוטות (מלבד שטח קטן שבדופן האחורי והעליון, אשר בו עור התעלה כעור הגוף החיצוני).

צנורות הדם והעצבים של האפרכסת והמבוא החיצוני. צנורות הדם הם ענפי ענפים של עורק הראש החיצוני. הורידים מביאים את דמם אל וריד העול החיצוני והפנימי או אל ענפיהם. צנורות הלימפה פונים אל בלוטות הלימפה שמאחורי הזיז הפטמתי (אל בלוטות הצואר).

העצבים המניעים הנם כפי שראינו ענפי עצב הפנים, והתחושתיים, ענפי העצב המשולש, של מקלעת הצואר ושל העצב התועה (מכאן גרוי ושעול אם נוגעים בדופן האחורי של מבוא השמיעה).

יחסיו של המבוא אל השכנות: דפנו הקדמי של המבוא הנהו גם הקיר של פרק הלסת התחתונה. בלוטת בת-האוזן נוגעת בדפנו התחתון ובחלקו גם בדפנו הקדמי של המבוא; מכאן כאבי אזנים בדלקת הפרק או בלוטת בת-האוזן. סמוך לדופן האחורי והעליון נמצאת מערת הזיז הפטמתי (ר' להלן); מכאן תפיחות במבוא השמיעה בדלקת הזיז הפטמתי. בדופן האחורי נמצא חלק של המבוא, אשר בו עובר עצב הפנים (תעלת עצב הפנים); מכאן שיתוק הפנים בהריסת הדופן האחורי של מבוא השמיעה.

האוזן התיכונה    🔗

(תמונות 118, 117)

האוזן התיכונה מורכבת: א) מעור התוף – membrana tympani הגובל אותה כלפי חוץ (הוא הגבול בין האוזן התיכונה להחיצונית); ב) מחלל התוף – cavum tympani, הוא

חתך דרך חלל התוף,

הזיז הפטמתי וחצוצרת האוזן

1. רצועת הסדן האחורית

2. הכרע הקצר של הסדן

3. רצועת הסדן העליונה

4. גוף הסדן

5. רצועת הפטיש העליונה

6. חלל האתיק

7. ראש הפטיש

8., 14. מיתר התוף

9. הזיז הקדמי של הפטיש

10. ידית הפטיש

11. הקפול האחורי של עור התוף

12. עצב הפנים

13. הכרע הארוך של הסדן

החלק העקרי של האוזן התיכונה ובתוכו עצמות השמיעה; ג) מחצוצרת האוזן המעמידה בקשר את חלל הלוע עם חלל התוף ועם תאי הזיז הפטמתי, הזרועים בכל הכוונים.

עור התוף הנהו קבוע ברובו בתוך חריץ של עצם. הוא סגלגל; הקוטר הארוך גדול כדי 9–10 מ“מ והקוטר האופקי כדי 8–9 מ”מ.

מעמד עור החוף הוא משופע והוא מהוה משום כך עם הדופן העליון של מבוא השמיעה החיצוני זוית קהה הפתוחה לפנים ועם הדופן התחתון זוית חדה.

באמצעיתו בערך הנהו שקוע בדמות משפך (המקום השקוע נקרא טבור העור). כאן נמצא גם קצה-ידיתו של הפטיש (ר' להלן), כשהוא תקוע בתוך עור התוף. בחלק העליון של עור התוף נראית בליטה ומשתי צדיה נמתחים שני קפולים – הקפול הקדמי והקפול האחורי של עור התוף. חלקו של עור התוף שמתחת לקפולים נקרא החלק המתוח ואילו החלק שמעל לקפולים נקרא החלק הרפה ע“ש Shrapnell. הבליטה שבין שני הקפולים מתהוה ע”י הזיז הקצר של הפטיש המבליט במקום הזה את עור התוף כלפי חוץ.

במבנהו ההיסטולוגי בנוי עור התוף 3 שכבות: א) החיצונית, שהנה המשכו של העור המרפד את מבוא השמיעה החיצוני; ב) התיכונה, שהנה הקרום המיוחד של עור התוף, הבנוי חוטים חשוריים וטבעתיים; ג) הפנימית – השכבה הרירית – שהנה חלק של רירית חלל התוף.

צנורות הדם של עור התוף הנם ענפי ענפיו של עורק הראש החיצוני. נימי הדם הם מרובות מבפנים מתחת לרירית ומבחוץ בין האפידרמיס ובין הקרום המיוחד. עצבי התחושה הנם ענפי ענפים של העצב המשולש.

חלל התוף הוא חלל בעל ממדים בלתי שוים, מרופד מבפנים ע“י רירית, מוגבל ע”י 6 דפנות ומכיל אויר. בתוכו מונחים עצמות השמיעה על שריריהם ופרקיהם. באמצעות החצוצרה ע"ש Eustachius, הנפתחת בזוית הקדמית והעליונה, עומד חלל התוף בקשר עם חלל הלוע והאף. עור התוף מהוה רק חלק של הדופן הצדדי של חלל התוף.

מבחינים בחלל התוף: א) חלק עליון הנמצא מעל לעור התוף והנקרא גם חלל האתיק – recessus epitympanicus, בתוכו מונח ראש הפטיש וחלקו הגדול של הסדן; ב) חלק אמצעי המתאים לשטח עור התוף: ג) חלק תחתון – המרתף של חלל התוף, הנמצא מתחת לעור התוף.

הדופן הצדדי של חלל התוף עשוי בחלקו עצם ובחלקו קרום. בחלקו העליון מיוצג הדופן הזה ע“י החלק הפנימי של הדופן העליון של מבוא השמיעה החיצוני, בחלקו האמצעי ע”י עור התוף, ובמרתף ע“י החלק התחתון והאחורי של דופן מבוא השמיעה החיצוני. בכל 3 חלקי הדופן הצדדי הזה של חלל התוף יכולים להתהוות שנויים נראים לעין במקרה של דלקת האוזן התיכונה. אם נהרס החלק העליון של דופן מבוא השמיעה, אזי נראות עצמות השמיעה בכפת חלל החוף. ואם נהרס עור התוף נראה הכֵּף וכוכי האשנבים (ר' להלן). הדופן התיכון של חלל התוף מיצג חלק של המבוך הגרמי (ר' להלן). הדופן הזה מהוה באמצעות שני אשנבי המבוך את הקשר שבין האוזן התיכונה לפנימית. במרכז הדופן נראית בליטה, היא הכֵּף – promontorium שהנהו המכסה החיצוני של הפתול הבסיסי של השבלול (ר' להלן). מאחור ולמעלה קבוע כאן האשנב הסגלגל – fenestra ovalis שהוא המבוא לפרוזדור. האשנב הזה נושא עליו את הלוח הבסיסי של הארכוף. מאחור ולמטה נמצא בתוך שקע האשנב העגול – fenestra rotunda (אשנב השבלול), המוליך אל התחלת הפתול הבסיסי של השבלול. האשנב הזה סגור ע”י קרום של רקמה חבורית. סמוך לאשנב הסגלגל מאחוריו ומעליו בולטת קשת המכילה בקרבה את תעלת עצב הפנים (עצב הפנים מונח בעברו דרך הסלע בתוך תעלה הנקראת תעלת עצב הפנים). מיד מעל לקשת הזאת בולטת קשת שניה – היא בליטת התעלה הקשתית הצדדית; היא מכילה את התעלה הקשתית המאוזנת; מכאן שיתוק עצב הפנים וסהרחורת (נזק בתעלה הקשתית) במקרה של מחלות הורסות באוזן התיכונה (הדבר קורה בגידולים באוזן התיכונה או בשחפת בחלק הזה של האוזן).

הדופן הקדמי של חלל התוף מחולק לשנים: החלק העליון תפוש ע“י פי החצוצרה התופי, שרחבו הוא כדי ארבע מ”מ, והוא סמוך אל תעלת עורק הראש הפנימי; החלק התחתון עשוי עצם והוא סמוך אל בולבוס וריד העול הפנימי המתחיל כאן, כפי שידוע לנו מפרק הורידים.

הדופן האחורי עשוי עצם קשה. לעתים ישנם בתוכו תאי אויר. בתוך הדופן הזה נמצא חלק של תעלת עצב הפנים (שיתוק עצב הפנים במקרה של הרס בדופן האחורי).

באמצע הדופן האחורי מתחת לאשנב הפרוזדור ישנה גבשושית קטנה המשמשת מקום מוצא לגידו של שריר הארכוף. צדדית לגבשושית זו יוצא העצב הנקרא מיתר התוף – הוא ענף של עצב הפנים, המיועד לבלוטות הרוק של הפה. למעלה נמצא בדופן האחורי תעלה צרה – המבוא אל המערה – aditus ad antrum שהנהו הקשר בין חלל התוף לתאי הזיז הפטמתי.

הדופן העליון של חלל התוף – גג חלל התוף – tegmen tympani הוא לוח עצם דק והוא גם חלק של בסיס הגולגולת.

בחלל התוף נמצאים, כפי שראינו, עצמות השמיעה הקשורות זו אל זו באמצעות פרקים ועל ידי כך מתהווה קשר בעל תנועה בין עור התוף לאשנב הסגלגל.

עצמות השמיעה:

הפטיש – malleus נקרא כן בגלל צורתו והוא מורכב מראש, מצואר ומידית. האחרונה דבוקה, כפי שראינו, אל הרקמה המיוחדת של עור התוף. בקצה העליון נמצא זיז – הזיז הקצר – המבליט את עור התוף (ר' לעיל), בשטח התיכון והאחורי של ראש הפטיש נמצא שטח פרקי המכוסה חסחוס והמיועד לגוף הסדן.

הסדן – incus מורכב מגוף, מכרע ארוך ומכרע קצר. הגוף נושא שטח פרקי, מכוסה חסחוס לחבור פרקי עם הפטיש, הכרע הקצר קשור לקיר המבוך באמצעות רצועה. הכרע הארוך המקביל לידית הפטיש בולט חפשי בחלל התוף ורק בקצהו הוא קשור עם גולת הארכוף.

הארכוף – stapes6 מרכב מלוח הדריכה הקשור אל האשנב הסגלגל, משתי הזרועות המתחברות זו בזו ומגילת הארכוף הנמצאת במקום חבורן של הזרועות. עצמות השמיעה מחוברות זו עם זו חבור פרקי והן קשורות אל דפני העצם של חלל התוף ע"י רצועות.

שרירי חלל התוף: השריר המותח את התוף יוצא מהחצוצרה ומהכנף הגדולה של עצם היתד, עובר דרך חלל התוף ונצמד בידית הפטיש על יד צוארו. הוא מסובב את הפטיש פנימה ולפנים וע"י כך הוא לוחץ את הארכוף יותר לתוך אשנב הפרוזדור. העצב המגרה אותו הוא ענף של העצב המשולש.

שריר הארכוף יוצא מהגבשושית הנ"ל שבקיר האחורי ונצמד בפרק שבין הסדן לארכוף; הוא מושך את לוח הדריכה ומוציאו מן אשנב הפרוזדור. העצב שלו הוא ענף עצב הפנים.

הרירית המצפה את חלל התוף, את עצמות השמיעה ואת תאי האויר של הזיז הפטמתי היא דקה, עניה בבלוטות ועליה שכבה אחת של תאי אפיתל שטוחים.

חצוצרת האוזן – tuba Eustachii היא הצנור המקשר בין חלל התוף ובין חלל הלוע והאף. פתחה הלועי נמצא מאחורי הקונכיה התחתונה של האף. ארכה של החצוצרה 3,5 ס"מ, היא עקומה בצורת S והיא בנויה מחלק חסחוסי מצד הלוע ומחלק גרמי – כדי ⅓ מארכה – מצד חלל התוף. במקום הפגשם של שני החלקים האלה צרה החצוצרה יותר – מצר החצוצרה (במקום הזה נסתמת בנקל החצוצרה עקב תפיחות הרירית שלה).

דפנות החצוצרה מרופדים רירית דקה המצופה אפיתל גבוה בעל שתי שכבות, בקרבת הלוע נושא האפיתל שערירים.

תפקיד החצוצרה הוא לאַזֵּן את לחץ האויר החיצוני עם לחץ האויר שבאוזן התיכונה. החצוצרה היא כרגיל סגורה. כדי לאפשר את האורור של האוזן התיכונה עליה להפתח. הפעולה הזאת נעשית באמצעות שרירים הנאחזים בחלק החסחוסי (השריר המותח את החיך הרך, המרים את החיך הרך ושריר החצוצרה והלוע).

הזיז הפטמתי – processus mastoideus מכיל את החללים הסמוכים של חלל התוף: את המערה הפטמתית – antrum mastoideum ואת התאים האויריים המתפשטים בכל הכיוונים. המערה עומדת בקשר, ע"י תעלה צרה שבדופן האחורי המתוארת לעיל, עם חלל התוף.

מן המערה פונים תאים אויריים – חלק של התאים האויריים של הזיז הפטמתי – אל קצה הזיז הפטמתי ומגיעים גם עד בסיס הגולגולת בחלקה התיכון והאחורי, לפעמים הם מצויים גם בקשקשת עצם הרקה ובזיז העול. התאים האלה מגיעים לפעמים גם אל קצה הסלע של עצם הרקה ולקשקשת עצם העורף.

מספרם וגדלם של התאים שונה. ישנם זיזים פטמתיים אשר מערכת תאיהם האויריים מפותחה יפה מאד ויש זיזים אשר תאיהם מפותחים במידה זעומה. אצל האחרונים מצויים רק תאים מעטים וקטנים מסביב למערה קטנה.

הקיר העליון של מערת הזיז הפטמתי – tegmen antri עשוי לוח עצם דק, בעל סדקים לעתים קרובות והוא מהוה כמו גג חלל התוף חלק של הבקעה התיכונה של בסיס הגולגולת. לאחור נמשך הזיז הפטמתי בקשקשת עצם העורף. הקיר החיצוני הוא לוח עצם ישר ומחוספס והוא משמש לאחיזת שרירים,

הקיר האחורי והפנימי של הזיז הוא מקום משכן לגת העקולה הפונה לאחור ולמטה אל חור העול ועוברת אל בולבוס וריד העול.

האוזן הפנימית    🔗

(תמונות 116, 118, 119, 120)

האוזן הפנימית שוכנת בתוך החלק הקשה של הסלע, והיא תקועה בין מבוא השמיעה הפנימי ובין חלל התוף. היא עשויה קופסת עצם: המבוך הגרמי – labyrinth (תמונה 118) המכילה בתוכה את המבוך הקרומי (תמונה 119). המבוך הגרמי מרכב א) מפרוזדור – vestibulum, ‏ ב) מתעלות קשתיות – canalis semicircularis, ומשבלול – cochlea.

הפרוזדור הנהו החלק האמצעי של המבוך. ממנו יוצאים לפנים השבלול ולאחור התעלות הקשתיות. הפרוזדור הוא חלל סגלגל קטן, בעל דפנות חלקים. בדפנו התיכון נמצא מול אשנב הפרוזדור הפתח לתעלת המים של הפרוזדור. בדפנו האחורי נפתח הצנור המשותף של התעלות הקשתיות העליונה והתחתית (ר' להלן); צדדית ומעל לפתח הזה נפתחים הקצוות המורחבים והנפרדים של התעלות הקשתיות העליונה והמאוזנת. בדפנו התחתון נפתח הקצה המורחב של התעלה הקשתית האחורית ובין זו לבין הצנור המשותף נפתח הקצה החָלָק של התעלה הקשתית המאוזנת (בדופן האחורי). החלק הקדמי של הדופן התיכון של הפרוזדור הגרמי עשוי גומה שטחית (גומת השקיק) הנפתחת לפנים לתוך השבלול. מעל לגומת השקיק נמצאת גומת השלחופית, בין שתי הגומות מפריד רכס של עצם – רכס הפרוזדור.

התעלות הקשתיות. מספרן שלשה והן מונחות נצבות זו על זו בשלשה שטחים. מבחינים תעלה עליונה (קדמית), תעלה מאוזנת (צדדית), ותעלה אחורית (תחתונה). התעלות המאוזנות שמשני הצדדים מקבילות זו אל זו, ז"א הן מונחות באותו השטח. הוא הדבר גם בנוגע לתעלה הקדמית, הימנית והאחורית, השמאלית והקדמית, השמאלית והאחורית, הימנית. התעלות, בהיותן כפופות בצורת קשת יוצאות מהפרוזדור וחוזרות שוב אליו. קצה אחד של התעלה הוא מורחב – אמפולת התעלה – ampulla השני הוא חלק. תעלה ותעלה ואמפולתה המיוחדת; על כן ישנם 3 פתחי אמפולה בפרוודור ואילו פתחי קצוות חלקים ישנם רק שנים, משום שרק לתעלה המאוזנה קצה חָלָק מיוחד ואילו לתעלה התחתונה ולעליונה קצה חָלָק משותף.

המבוך הגרמי הימני

(יציקתו הפנימית)

1. האשנב הסגלגל

2. כיפת השבלול

3. הפיתול הבסיסי של השבלול

4. האשנב העגול

5. התעלה הקשתית-האחורית.

6. התעלה הקשתית הצדדית

7. התעלה הקשתית העליונה

המבוך הקרומי השמאלי

1. עצב השקיק

2. עצב השלחופית

3. השורש הפרוזדורי של עצב השמיעה

4. עצב האמפולה הצדרית

5. עצב האמפולה העליונה

5. עצב האמפולה האחורית

7. הצנור המחבר

8. שורש השבלול של עצב השמיעה

חתוך רחבי דרך פיתול של השבלול

1., 3., 9. קרוּם המרפד את הלוח הלוליני

2. הקיר הגרמי של השבלול

4. שכבת כלי הדם של הרצועה הלולינית

5. הקרום המכסה

6. צנורות דם ברצועה הלולינית של השבלול

7. האיבר של Corti

8. קרום הבסיס

10. הגנגליון הלוליני של השבלול

11. עצב השבלול

השבלול –cochlea. השבלול הגרמי הנהו חרוט נמוך עשוי עצם קשה. הוא מאכסן בתוכו תעלה, שארכה 28–30 מ“מ, ההולכת וצרה למעלה. התעלה הזאת מתפתלת מסביב לפלך-עצם כדי 2 פתולים וחצי – הפתול הבסיסי, התיכון והפסגי. פלך העצם מהוה את ציר השבלול ונקרא הכישור – modiolus. בפסגתה סגורה התעלה. החלק הזה נקרא הכיפה. ציר השבלול הוא מאוזן. בסיס השבלול פונה אחורנית כלפי מבוא השמיעה הפנימי, פסגת השבלול פונה לפנים. הכישור חלול בבסיסו ודרכו עובר עצב השבלול – N. cochlearis. מהשטח ההיקפי של הכישור מתרומם לוח-עצם לתוך עין תעלת השבלול – הלוח הלוליני הגרמי – lamina spiralis ossea; הלוח הזה מתפתל סביב הכישור והולך וצר כלפי הכיפה. כאן נמצא קצה הלוח הלוליני וצורתו צורת קרס – הקרס. בלוח העצם הלוליני נאחז קרום הנקרא היריעה הלולינית הקרומית – lamina spiralis membranacea. ע”י הלוח והקרום מחולקת התעלה לשתי קומות: העליונה – קומת הפרוזדור, והתחתונה – קומת התוף. הראשונה עומדת בקשר עם הפרוזדור. השניה גומרת בקרום האשנב העגול. בקרס עומדות שתי הקומות בקשר זו עם זו. המקום הזה נקרא פי השבלול – helicotremo. חללי השבלול הגרמי מלאים נוזל – הלימפה שמסביב – perilympha.

הלימפה הזאת עומדת בקשר עם חלל קרום הקורים של המוח באמצעות הצנור הפרילימפתי הנקרא גם תעלת המים של השבלול. היא נמתחת מקרקעית קומת הפרוזדור אל השטח האחורי של סלע עצם הרקה.

המבוך הקרומי תלוי כמו נאד סגור בתוך חללי המבוך הגרמי. הוא מורכב משתי שקיות הפרוזדור: השלחופית – utriculus והשקיק – sacculus, מ-3 התעלות הקרומיות-הקשתיות על אמפולותיהן ומהשבלול הקרומי – ductus cochlearis. כל חללי המבוך קשורים זה אל זה ומלאים נוזל – הלימפה הפנימית – endolympha.

הלימפה הפנימית אין לה מוצא כלפי חוץ. היא זורמת דרך צנור הנקרא הצנור האנדולימפתי, העובר דרך תעלה, הכרויה בסלע והנקראת תעלת המים של הפרוזדור ונכנסת לתוך שק סגור הנקרא שק האנדולימפה (תמונה 110). השק הזה מונח על גבי השטח האחורי של הסלע והוא עשוי שני עלי הקרום הקשה של המוח. הצנור האנדולימפתי קשור אל צנור המקשר את השלחופית עם השקיק. הצנור האנדולימפתי הוא בעל ערך רב, מפני שבמקרה של הגברת הלחץ האנדולימפתי יכול השק האנדולימפתי להתרחב ולהביא ע"י כך את הלחץ לידי שווי משקל. ולהפך יכול לחץ מוגבר במי המוח והשדרה להביא לידי הגברת לחץ הנוזל שבתוך האוזן הפנימית.

בשלחופית נמצאים פיות התעלות הקשתיות-הקרומיות ואילו השקיק מוביל אל חלל השבלול באמצעות הצנור המחבר – ductus reuniens. בשתי שקיות הפרוזדור מצויים שטחים הנקראים בשם כתמים. הם עבויים שטוחים של הדופן הפנימי ובהם גומרים החוטים העצביים תוך כדי יצירת מקלעות-חוטים. המקלעות הללו מתפשטות בבסיסם של שני מיני תאי אפיתל גבוהים: תאים שעירים ותאי משען. הם משמשים תאים לחוש שווי המשקל. על גבי התאים האלה מונח קרום שהנהו כעין מקפא. ובתוכו גבישים, הם אבני האוזן – otolith. שערות התאים השעירים חודרים לתוך קרום-המקפא ובאים במגע עם אבני האוזן.

התעלות הקשתיות-הקרומיות מנחות בתעלות הגרמיות. הן מצופות אפיתל ומלאות אנדולימפה. הן נפתחות כפי שראינו לתוך השלחופית. באמפולה של כל תעלה מצויה כרבולת התעלה שהנה איבר חושי סופי. הכרבולת בולטת כעין חומה לתוך עין התעלה והיא דומה בבנינה לבנין הכתם על מקלעת העצבים, תאי אפיתל וקרום המקפא שלו. רק אבני אוזן אין כאן.

השבלול הקרומי – צנור השבלול – ductus cochlearis (תמונה 120) הוא תעלה מפותלת בצורה לולינית. בשטח החתך נראית התעלה כמשולש בעל זוית כמעט ישרה. צלע הבסיס של המשולש היא היריעה הלולינית הקרומית. היא מתוחה בין שולי הלוח הלוליני הגרמי ובין הקיר הגרמי של השבלול. בפיתול הבסיסי של השבלול קצרה היא ביותר היריעה הלולינית הקרומית משום שהלוח הלוליני-הגרמי הולך ומצר מבסיס השבלול אל פסגתו. הצלע הקצרה של המשולש (של שטח החתך של תעלת השבלול) – הוא הקיר החיצוני – עשויה רצועה המחוברת אל עצם השבלול והנקרא הרצועה הלולינית של השבלול – ligam. Spirale cochleae. מתחת לאפיתל המכסה את הרצועה הזאת ישנה רשת סמיכה של צנורות דם היוצרת את נוזל האנדולימפה הממלא את השבלול הקרומי.

הצלע הארוכה של המשולש – הקיר העליון– היא קרום הפרוזדור או הקרום ע"ש Reissner.

בתוך השבלול הקרומי, נמצא איבר חוש השמיעה המונח על גבי הקרום הבסיסי. איבר החוש הזה בנוי תאים שעירים – תאי החוש – המונחים בין תאי משען גבוהים. התאים השעירים נשענים על מנהרה עשויה שני תאים – תאי-עמודים – המלוכדים זה בזה. דרך המנהרה הזאת עוברים חוטי העצבים הבאים מהלוח הגרמי הלוליני כדי להקיף את התאים השעירים ולהתפצל סביבם. על שערירות התאים מונח קרום מיוחד הנקרא הקרום ע"ש Corti – הקרום המכסה.

עצב השמיעה – הוא עצב המוח השמיני – יוצא מהמוח בשני שרשים מאחורי הגשר ע"ש Varol. שורש אחד הוא התיכון – שורש הפרוזדור, והשני הוא הצדדי – שורש השבלול. עצב השמיעה נכנס יחד עם עצב הפנים אל מבוא השמיעה הפנימי ובתוכו הוא מתחלק לשני חלקיו.

א) עצב הפרוזדור יש לו ענף סופי עליון וענף סופי תחתון. העליון שולח את ענפיו לכתם השלחופית ואל האמפולות של התעלה הקשתית העליונה והמאוזנת. התחתון שולח את ענפיו לכתם השקיק ולאמפולת התעלה הקשתית האחורית.

ב) עצב השבלול שולח את ענפיו בחלקם אל הפיתול הראשון של השבלול ובחלקם הם חודרים לתוך הכישור. בתוך הכישור נמצא הגנגליון הלוליני העומד בקשר עם ענפי עצב השבלול ושממנו יוצאים חוטים עצביים חסרי עטיפה מִיֶלינית והבאים במגע עם התאים השעירים של האיבר ע"ש Corti.

הקטע המרכזי של עצב השמיעה. גם בתוך המוח ממשיכים שני שרשיו של עצב השמיעה את דרכם כשהם נפרדים זה מזה (חוקרים ידועים אינם מודים במציאותם הנפרדת של שני השרשים). שורש הפרוזדור מגיע אל הגרעין ע"ש Deiter הנמצא בין המוח המארך ובין המוח הקטן. מכאן יוצאים חוטים שמצטלבים ושאינם מצטלבים אל הגרעין העליון של שרירי העין ואל החוטים המניעים שבחוט השדרה. לְקוּת בחוטים האלה מביא לידי הפרעות בשווי המשקל. החבור עם גרעיני העינים מאפשר את התנועות הרפלקטוריות של העינים.

שורש השבלול מגיע, אחרי שחדר דרך הגשר, אל גרעין עצב השבלול המרכזי והגבי – nucleus nervi cochlearis centralis et dorsalis; מהגרעין הראשון פונים חוטים שמצטלבים ושאינם מצטלבים אל הזית העליון ומכאן אל הגבשושיות של לוח הרביעיה ומכאן אל קליפת הפיתול העליון של אונת הרקה של המוח.

צנורות הדם והעצבים של האוזן התיכונה והפנימית. עורקי האוזן התיכונה הם ענפי עורק הראש החיצון. את האוזן הפנימית מפרנס עורק השמיעה הפנימי שהוא ענף העורק הבסיסי. עורק השמיעה הפנימי מתחלק לשלשה ענפים: עורק הפרוזדור, עורק השבלול ועורק הפרוזדור והשבלול.

ורידי האוזן מערים את תוכנם לתוך וריד העול הפנימי. הדם הורידי של האזן הפנימית מגיע אל וריד העול באמצעות הגתות שבגולגולת. עצב הפנים העובר דרך הסלע ובא ע"י כך במגע עם איבר השמיעה תואר לעיל.

מעצב הלוע והלשון יוצא ענף – עצב חלל התוף ע" ש Jacobson – המעביר את תחושתה של רירית חלל התוף.

היחסים האנטומיים שבין האוזן לשכנותה. הסלע עומד במגע עם המוח הגדול (האונה הרקתית) ועם המוח הקטן; הוא נפרד מהאחרון באמצעות קרום הקשה של המוח. בקרום הזה נמצאת כפי שראינו לעיל, הגת העקולה (sinus sigmoideus) שממנה עובר הדם אל וריד העול. תאי הזיז הפטמתי גובלים עם הגת הזאת ועם קרום הקשה שמשני צדדיה.

הפיסיולוגיה של האוזן    🔗

כפי שצוין בחלק האנטומי של האון יוצאים שני עצבים מהאוזן הפנימית או המבוך; האחד הוא עצב השבלול היוצא מאיבר-חוש-השמיעה ע"ש Corti, השני הוא עצב הפרוזדור היוצא מאיבר שווי המשקל שבפרוזדור ובאמפולות התעלות הקשתיות.

לפי החקירות האחרונות נראה שאין אפשרות להפריד הפרדה מדויקת בין שני העצבים הן בחלקם ההיקפי והן בחלקם המרכזי. אולם לגבי לימוד תפקידם אין בדבר הזה משום חשיבות מעשית.

איבר השמיעה

אפרכסת האוזן קולטת את רשמי הצללים ומחזקתם, אולם העדרה של האפרכסת אין בו חשיבות מעשית, אם יתר חלקי האיבר הם שלמים. חוקרים ידועים סוברים שהאפרכסת נחוצה למִקּוּם – localisatio הצלילים.

מבוא השמיעה החיצוני משמש להעברת הצליל ואולי גם לחיזוקו.

קרום התוף הנהו קרום מגן לאוזן התיכונה. גלי הצליל מרעידים אותו והוא מעביר אותם באמצעות עצמות השמיעה אל האשנב הסגלגל ואל האוזן הפנימית. אולם ידוע שאפשר לשמוע היטב גם בלי קרום התוף ועצמות השמיעה, כי מלבד העברת הצליל באמצעות קרום התוף ועצמות השמיעה קיימת גם העברה באמצעות האויר ועצמות הגולגולת.

החצוצרה ע"ש Eustachius הנפתחת בשעת הבליעה, משמשת להשואת הבדלי הלחץ שבין האויר שבחוץ ובין זה שבאוזן התיכונה. ההבדלים האלה בהיותם גדולים יותר מדי עלולים להפריע לשמיעה.

שרירי האוזן התיכונה (מותח התוף ושריר הארכוף) משמשים על ידי התכווצותם לקביעת העצמות וקרום התוף במקרה שצלילים חזקים ביותר משפיעים על קרום התוף. בדרך זו הם משמשים להסדר הצלילים.

קליטת הצלילים מבוצעת ע“י האיבר ע”ש קורטי שבשבלול. גלי הצליל עוברים דרך האוזן החיצונית, קרום התוף ומערכת עצמות השמיעה, הם דוחקים את הארכוף לתוך האשנב הסגלגל ומושכים אותו בחזרה. זעזועי הארכוף עוברים אל הפֶרילימפה; בהידחק הארכוף לתוך האשנב עולה הלחץ בקומת הפרוזדור, הקרום הבסיסי מתקמר כלפי קומת התוף. בחזור הארכוף למקומו יחזר גם הקרום הבסיסי למקומו. בדרך זו נמסרים הזעזועים לקרום הבסיסי. הקרום הזה בנוי אלפי נימים דרוכות בערב (ברוחב) וכפי שידוע לנו מפרק האנטומיה של האוזן הפנימית הנם הנימים האלה קצרות ביותר בפתול הבסיסי וארוכות ביותר בפתול הפסגה של השבלול. לפי תורת Helmholz משמשות הנימים האלה כנותני קול – resonator, היינו כל טון מזעזע את הנימה המתאימה לו, ז“א טונים גבוהים מזעזעים את הנימים שבבסיס והנמוכים את אלה שבפסגה. הזעזועים עוברים אל תאי-התחושה המונחים על גבי הנימים האלה והתאים האלה נדחקים אל הקרום של קורטי ומתרחקים ממנו. על ידי כך הופך הצליל לגרוי, הנקלט ע”י חוטי העצבים המקיפים את תאי התחושה והעובר אל המרכז (אל המוח).

נגד ההשקפה הזאת הובאו נימוקים שונים, אולם היא עמדה בפני כל ההשקפות האחרות, שכן אפשר היה להוכיח על יסוד חקירות אנטומיות-פתולוגיות שבמקרה של חֳלִי בבסיס השבלול נאלמים הקולות הגבוהים ובחֳלִי הפסגה נאלמים הקולות הנמוכים.

בדיקת התפקיד של איבר השמיעה נעשית ע“י צלילים (קולן, משרוקית), ע”י תערובת של צלילים ושאון (הדיבור), וע"י שאון (שעון, חצוצרה).

הדיבור מורכב מצלילים רגילים וצלילים עליונים המשתרעים על שטח של 8 אוקטבות (היקף השמיעה הנורמלית מוגבל בין 16 עד 20 אלף זעזועים כפולים בשניה). הדיבור הנהו משום כך אמצעי בדיקה אידיאלי. הוא מכיל מלים גבוהות (עם התנועות אַ אֶ אִי ועם האותיות ס, שׁ, פ) ומלים נמוכות (עם התנועות אוֹ אוּ והאותיות מ, ר, ק).

בודקים ע“י דבור השיחה או ע”י דבור בלחש (בלחישה גרידה או מתוך הטעמה). את הדבור בלחש מתוך הטעמה מבצעים ע"י כך שלוחשים בלוית קול אחרי נשיפה עמוקה ורק באמצעות שארית האויר שבריאה. הדבור הזה יש לו היתרון שהוא שווה כמעט בכל הבדיקות ואין לו הד-קול בתוך החלל. מלבד זה נשמע הדבור הזה בתוך חדר סגור רק עד מרחק של 12–15 מטר ואילו דבור השיחה נשמע עד כדי מרחק של 100 מטר. אדם השומע דבור של לחש במרחק של 8 מטרים יש לראותו כבעל שמיעה תקינה.

בשעת הבדיקה על הנבדק להטות את אזנו לצד הבודק, עליו לסתום את אזנו השניה בקצה האצבע המורטב ולעצם את עיניו כדי להמנע מקריאת הדבור בעזרת עיניו. אולם אם רוצים לבטל כליל את השמיעה ע“י האוזן הבלתי נבדקת, אזי אפשר להשתמש לשם כך במכשיר השאון ע”ש Barany. את המכשיר הזה יש להכניס לתוך המבוא החיצוני של האוזן והוא מעורר שאון ע“י מכונת שעון. השאון הזה משתק למעשה את שמיעת האוזן. אפשר לבטל את שמיעת האוזן גם ע”י כך שתוקעים אצבע לתוך האוזן ומבצעים בה תנועות-תנודות.

תחילה בודקים את כושר השמיעה לגבי מלים נמוכות ואח“כ לגבי מלים גבוהות. אם דבור הלחש נשמע במרחק קטן ממטר אחד אזי בודקים את כושר השמיעה לגבי דבור השיחה. אם אין הדבור הזה נשמע, אזי בודקים את שמיעת האותיות, הקונסוננטים, התנועות, ולבסוף בודקים את השמיעה ע”י שאונים שונים (פעמונים, שעון).

המבחן ע"י הקולן

המבחן הזה מאפשר בדיקה תפקידית מדויקת יותר. מבצעים אותו באמצעות קולנים שזעזועיהם חולפים ועוברים לאט לאט ושהם חפשיים מקולות עליונים. בדרך כלל מספיקים 3 קולנים: b עם 64 זעזועים כפולים a¹ עם 435 זעזועים כפולים, ו-c⁴ עם 2048 זעזועים כפולים.

תחילה בודקים את כושר השמיעה לגבי העברת הקול דרך האויר ע“י החזקת הקולן הנרעד על יד פי המבוא של האוזן אגב בטול האוזן השניה ע”י סתימה; במקרה של קולות גבוהים מבטלים את האוזן באמצעות מכשיר השאון. את זמן השמיעה רושמים בצורת סכימה. אחרי בדיקת העברה דרך האויר הננו בודקים את ההעברה דרך עצמות הגולגולת. הטוב ביותר לכך הוא הקולן a¹, אותו מניחים על גבי עצמות הגולגולת (על הקדקוד). באופן נורמלי נשמע הקולן הזה בראש. אם סותמים אוזן אחת, אזי שומע הנבדק

את הטון באוזן הסתומה ואף חזק יותר משום שגלי הקול המסורים בדרך זו לאוזן הפנימית אינם יכולים לצאת והם מוחזרים לתוך האוזן הפנימית – הנסיון לפי Weber. הנבדק שומע את הטון אף זמן ממושך יוחר (ההעברה דרך העצמות היא מארכת) – הנסיון לפי Schwabach.

היחס שבין ההעברה ע“י אויר ובין זו שע”י עצמות נקבע ע“י המבחן לפי Rinné. אם מניחים את הקולן a¹ על גבי הזיז הפטמתי ומחכים עד אשר הקול חולף ועובר ואם מחזיקים אח”כ את הקולן על יד האוזן, אזי ישמע הנבדק הבריא את הקולן שוב (המבחן לפי Rinné הוא חיובי). כל הבדיקות הללו הנן חשובות בעיקר כשהננו רוצים לקבע את מקומה של הפרעה בשמיעה. בהפרעת מערכת ההעברה הננו מוצאים הפחתת השמיעה לגבי קולות נמוכים. באוזן החולה מוצאים: הטית הצליל אל צד האוזן החולה – Weber, העברת הקול מארכת דרך עצמות הגולגולת – Schwabach מארך והעברת הצליל מארכת דרך עצמות הגולגולת בהשואה להעברה דרך האויר – Rinné שלילי. לעומת זה הננו מוצאים שבהפרעת קליטת הצליל, אין הטית הצליל אל צד האוזן החולה (בנסיון של Weber) ההעברה דרך העצמות היא תקינה או מקוצרת (Schwabach מקוצר) והעברה דרך האויר מארכת בהשואה להעברה דרך העצמות (Rinné +). ר' סכימה.

לבדיקת שדה השמיעה כולו משתמשים בשטה הנקראת תור הצליל הרצוף החל מ C (16 זעזועים) עד C₅ (4096 זעזועים) ובמשרוקית של גלטון או במוֹנוֹכורד של Struyicken, שעל ידו הננו יכולים לבדק בעזרת הצלילים עד כדי 20000 זעזועים.

בזמן האחרון משתמשים לבחינת השמיעה גם במד-שמיעה – audiometer. במכשיר הזה נוצרים הצלילים באמצעות החשמל. באמצעות בֶּרֶג יכול המכשיר הזה להחליש את הצלילים. שומעים בעזרת אזניות של טלפון.

איבר שווי המשקל

מלבד העין וחוש השרירים והפרקים ובחלקה גם תחושת שטחו של הגוף משתתפת גם מערכת הפרוזדור והתעלות הקשתיות בשמירת שווי המשקל והקוֹאוֹרדינַציה. תנועות הגוף והראש בכוון נצב ומאוזן (האצה נצבת ומאוזנת) משפיעות כנראה בשורה ראשונה על שקיקי הפרוזדור ואיברי תחושתם (כתם השלחופית והשקיק עם קרום אבני האוזן) ואילו סבובי הראש ושל הגוף, כשהללו נעשים מתוך האצה או האטה מגרים ביחוד את התעלות הקשתיות, המונחות בערך ב-3 שטחי החלל, ואת איברי תחושתם (רכס האמפולה והכִּפָּה). את הגרוי המתאים העלול לגרות את איברי התחושה ע"י משיכה ותזוזה של קרומי אבני האוזן ושל הכפות על תאי התחושה השעירים שלהם יש לחפש בתנודות וזרמים של האנדולימפה שבחללי הפרוזדור ושל התעלות הקשתיות. כשהתעלות הקשתיות מגורות, אזי הננו מרגישים באופן סוביקטיבי סחרחורת של סבוב ובחילה, באופן אוביקטיבי הפרעות של שווי המשקל ותנועות בעינים, המכונות בשם ניסטגמוס – nystagmus. למען בדיקת התפקידים של איבר שווי המשקל חשובה הופעת ההפרעה בשווי המשקל והניסטגמוס חשיבות יתרה. הניסטגמוס של המבוך אינו הניסטגמוס האופטי עם תנועות שִׁטוּט שוות מצד אל צד של גלגלי העינים, אלא תנועה קצובה המָרכבת מתנודה מהירה ותנועה אטית שכנגדה. מכיון שהתנודה המהירה נראית יותר לעין מהתנועה האטית קובעת התנודה את שם הכוון של הניסטגמוס. ויש לציין שהתנועה האטית היא החלק הפרוזדורי של הניסטגמוס, ואילו התנודה המהירה הנָּהּ אך ורק תנועה משלימה התלויה במרכזים עליונים (קליפת המוח). אם מגרים בשעת הנרקוזה את המבוך, דהיינו בשעה שקליפת המוח היא מבוטלת, אזי נראית רק התנועה האטית של העינים. הניסטגמוס יכול להיות מאוזן, כשרק הקשת המאוזנת מגורה; גלגלי, כשהקשת הקדמית מגורה או נִצָב, כשהקשת הנצבת מגורה. בעיוף המבט בכוון הניסטגמוס מתחזק זה האחרון, בעיוף מבט לצד שכנגד הוא נחלש או נעלם.

את העובדה שהניסטגמוס נוצר ע“י זרם האנדולימפה, הוכיח Ewald על ידי נסיונו המובהק על יונים כדלקמן: הוא סתם תעלה קשתית אחת בצדה החלק, השף את התעלה הקשתית ע”י הסרת הקיר הגרמי שלה וגרם, באמצעות פטיש פניומטי המונח על התעלה, ע"י לחץ או שאיבה לזרימת האנדולימפה בכוון האמפולה או בכוון הפוך בתוך התעלה הקרומית. במעמד זה ראה אולד בשעת זרימת האנדולימפה בכוון האמפולה ניסטגמוס מאוזן לצד התעלה הקשתית המגורה, בשעת הזרימה הנגדית הוא ראה ניסטגמוס מאוזן חלש יותר לצד שכנגד.

אם מסובבים אדם למשל לצד ימין, נשארת קודם האנדולימפה אחורנית בגלל חוק ההתמדה. משום כך נוצרת בתחילה זרימה בתעלה הקשתית הימנית אל האמפולה ובתעלה השמאלית תנועה מן אמפולה. שתיהן גורמות לניסטגמוס לצד ימין. כשהסבוב חדל ממשיכה עוד האנדולימפה לזרום; הלכך מתהוה בתעלה הקשתית הימנית זרימה מן האמפולה, בשמאלית זרימה אל האמפולה. שתיהן מביאות לידי ניסטגמוס לצד שמאל. נמצאנו איפוא למדים שבשעת הסבוב נוצר ניסטגמוס בכוון הסבוב ובהפסקתו בכוון הפוך של הסבוב. עלינו לראות בסבוב בחינת גרוי מתאים מעיקרו. מלבד הסבוב (מסובבים סבוב פעיל או סביל כ-10 פעמים על כסא מסתובב) אפשר לבחן את המבוך גם ע“י גרויים בלתי מתאימים, ע”י שטיפת האזן במים חמים או קרים או בזרם גַלְוָנִי. ע“י חמום או קרור יוצרים גם-כן זרימה של האנדולימפה בתוך התעלות הקשתיות וכתוצאה מזה ניסטגמוס: ע”י חמום רואים את הניסטגמוס לצד האוזן הנשטפת, ע"י קרור לצד שכנגד.

הניסטגמוס הנוצר ע“י גרוי גלוני מותנה כנראה בגרוי עצב הפרוזדור בעיקר, ומיעוטו ביצירת זרימה בתוך האנדולימפה. משום כך אפשר להפעיל את הניסטגמוס גם כשהמבוך מבוטל. הניסטגמוס הזה נפעל ע”י הנחת האלקטרודים על גבי שני הצפירים – tragi. בשעת סגירת הזרם נראה הניסטגמוס לצד הקטודה בפתיחתו לצד שבנגד.

מלבד הניסטגמוס אפשר לראות עוד:

1) הזעה, בחילה ואף הקאה (הן תלויות בעצמת הגרוי ואינן מצויות בגרויים קלים)³⁸.

2) נטיה לנפילה אם עוצמים את העינים. הנטיה ליפול היא תמיד בכוון החלק האִטי של הניסטגמוס לכן היא מתחלפת לפי שנוי תנוחת הראש.

אם יוצרים ניסטגמוס של סבוב לצד ימין נופל הנבדק לשמאל במקרה שהוא מחזיק את ראשו נכחו, אם מסובבים את ראשו ימינה אזי הוא נוטה ליפול קדימה, ואם מסבים את ראשו לשמאל הוא נוטה ליפול אחורנית.

3) תנועות-תגובה פרוזדוריות, הנבדקות ע“י הנסיון הנקרא נסיון האצבע: אם מצווים ‏ על חולה, היושב על כסא וזרועו ואצבעו מושטות, לגעת באצבע המושטה של הבודק ולהוריד אותה ואח”כ לחזור שוב אל האצבע של הבודק, אזי מוצא הבריא את האצבע בלי קושי. אם מגרים את המבוך ע“י סבוב או שטיפה ויוצרים ‏ עי”כ ניסטגמוס מלאכותי, ‏אזי סוטה הבריא בהצבעתו, דהיינו הוא מצביע תמיד בכוון החלק האטי של הניסטגמוס (בניסטגמוס לצד ימין הוא מצביע לשמאל מהאצבע ולהפך). הסטיה הזאת בהצבעה באה לידי בטוי ע"י העברת הגרוי על המוח הקטן.

סכימה לבדיקת תפקיד האוזן

שם החולה:_________________ תאריך:_______________

ממחלקה:__________________

בחינת השמיעה

נסיון Weber:_______________________________________________

נסיון Schwabach:___________________________________________

האבחנה_______________________________________________________________

סכימה לבדיקת תפקיד האוזן

שם החולה:_________________ תאריך:_______________

מחלקה:__________________

בחינת שווי המשקל

האבחנה:_______________________________________________________________

 

פרק שלשה עשר: מבנה העין ותפקידה    🔗

מאת פרופ' אריה פיגנבאום ירושלים

האנאטומיה והפיסיולוגיה של העין    🔗

א. אנאטומיה    🔗

חוש-הראיה מורכב משלשה חלקים: 1) העין (במובנה הצר של המלה), 2) החבורים העצביים של העין עם המוח ו-3) מרכזי-הראיה שבמוח.

העין, החלק ההקיפי ביותר, מבחינים בה שלשה חלקים עיקריים: א) גלגל-העין, ב) מכשירי-התנועה שלו, השרירים ו-ג) כלי-ההגנה שלו: הארובה, העפעפים וכלי-הדמעות.

1. הארובה

(“חור-העין”, “חלל-העין”, orbita, תמונה 121), שבתוכה שקוע גלגל-העין, בנויה מעצמות

הארובה (השמאלית, עפ"י טולד).

רואים בעומק את נקב עצב-הראיה ואת שני סדקי-הארובה, העליון והתחתון.

הגולגולת והפנים. היא רחבה ופתוחה מלפניה. ומאחוריה היא הולכת ומְצֵרה בצורת פירמידה, העשויה ארבעה שטחים: גג, קרקע, כותל מצד הרקה וכותל מצד האף.בחודה של פירמידה זו נקב עגול (foramen opticum), שדרכו יוצא עצב-הראיה מהארובה ועובר אל פנים הגולגולת, ודרך שני סדקים, העליון (fissure orbitalis superior או f. sphenoidalis) והתחתון (fissure orbitalis inferior או f. spheno-maxillaris) שבכתלי הארובה נכנסים ויוצאים כלי-הדם, העורקים והורידים המשמשים להזנתה של העין וסביבתה, וכמו-כן העצבים הממונים על תנועת השרירים ועל התחושה: עצב-הראיה מחבר את העין אל המוח.

סמוך לשפתו הפנימית (הנאסאלית, זו שמצד האף) של מִפְתַּח-הארובה נמצאת גומת שק-הדמעות (fossa lacrimalis) וסמוך לשפתו העליונה-החיצונית (בארובה עצמה) נמצאת גומת בלוטת-הדמעות העליונה.

ואלו הן העצמות המשתתפות במבנה‏ הארובה:

מלמעלה. בעיקר עצם-המצח ובעמקה של הארובה גם הכנף הקטנה של עצם-היתד (os sphenoidale);

מצד האף (הכותל הזה הוא הדק ביותר). בעיקר עצם-הכברה (os ethmoidale), אבל גם עצם-הדמעות, זיז העולה מעצם הלסת העליונה (os maxillare) ועצם-היתד;

מלמטה. בעיקר עצם הלסת העליונה, אבל גם עצם-העול (os zygomaticum) וזיז העולה מעצם החיך העליון (os palatinum);

מצד הרקה. בחלקה האחורי של הארובה – הכנף הגדולה של עצם-היתד ובחלקה הקדמי – עצם-העול.

נמצא, שמשלשה צדדים, מלמעלה, מצד האף ומלמטה, גובלת הארובה בעצמות המכילות בתוכן את “המערות הנוספות” של האף, הנקראות גִתות-האף ((sinus: מלמעלה – גת-המצח (sinus frontalis), ‏ מצד האף – גת-הכברה (s. ethmoidalis), ומלמטה – גת הלסת העליונה (s. maxillaris או antrum Highmori). קרבה אנאטומית זו של הארובה לגתות-האף הוא גורם חשוב ביחסים הפתלוגיים שבין האף ובין העין.

העין נתונה בארובה בתוך מצע רך וגמיש של ארג-שומן. השומן ועצמות חלל-העין החזקות, וביחוד עצם-גבת-העינים הבולטת קצת, שייכים למערכת כלי-ההגנה הטבעיים של העין שעל אחדים מהם נשוב לדבר. אלה עומדים על המשמר, להגן על שלמותה של העין ולהבטיח לה את תִּפקוּדהּ הנורמלי. ביחס לחוש-הראיה לא קמץ הטבע באמצעים, למען שמור עליו מכל פגע.

2. גלגל-העין

(bulbus oculi, תמונה 122) או העין סתם, תבניתו פחות או יותר כדורית, קטבו 24 מ"מ בערך. לגלגל-העין שלשה קרומים או עורות, זה על גבי זה: העור החיצוני (הקרנית והלובן, corneo-sclera), התיכון (העִנְביה, uvea), והפנימי (הרשתית, retina).

העור החיצוני, מבחינים בו שני חלקים, הלובן (“הלובן שבעין”, sclera)‏ והקרנית (עור-הקרן, cornea).

הלובן עשוי סיבים המשתלבים זה בזה כעין לבד. ארג לבנבן זה הוא חזק ותפקידו להגן על שני הקרומים הפנימיים העדינים ועל תוכה הרך של העין. הוא משמש גם נקודת-אחיזה לשרירי-העין המניעים את גלגל-העין.

בחלקו האחורי ישנה בלובן נקודה חלשה אחת, שבה הוא נקוב ככברה (lamina cribrosa). זהו המקום שדרכו עוזבים הסיבים העצביים את גלגל-העין בהצטברם יחד לחבל הנקרא עצב-הראיה.

הקרנית נמצאת בקטע הקדמי של גלגל-העין. הנשקף מתוך מִפְתַּח-העפעפים. צורתה היא זו של דיסקה כמעט עגולה (11X12 מ"מ), הבולטת קצת מעל ללובן בדמות

גלגל-העין (השמאלי, בחתוך שכוב – ציור סכימאתי). נוסף על החלקים השונים ששמותיהם רשומים בציור עצמו, ‏ כדאי לציין עוד את הצנור הטבעתי של שְׁלֶם, המופיע בציור בדמות שני עגולים, מאחורי הגובלת וממול זוית הלשכה.

זכוכית של שעון. שטחה של הקרנית הוא חלק ומבהיק, ובניגוד ללובן האטום, הקרנית היא זכה ושקופה. בהתאם לתפקידה האופטי של הקרנית, אין בה גם כל כלי-דם. כנגד זה היא עשירה מאד בעצבים רגישים (סֶנסוֹריים). העושים אותה לאחת הנקודות הרגישות ביותר בשטח גופנו. העצב הממונה על התִּרגושת של הקרנית (ובכלל זו של העין כלה) הוא הענף הראשון של העצב המשולש (nervus trigeminus).

עביה של הקרנית ‏ הוא מ"מ אחד בערך ובמבנה המיקרוסקופי שלה מבחינים שלש שכבות, שהן – בסדר מלפנים אחורנית –:

האפיתליון החיצוני והקרום הגמיש של Bowman,

החומר היסודי (stroma)

והקרום הגמיש של Descemet עם ארג הציפוי הפנימי (endothelium). הבדיקה המיקרוסקופית של הקרנית, וכמו-כן של כל הקטע הקדמי של גלגל-העין החי נעשית כיום בעזרת כלי אופטי חדיש (המורכב ממיקרוסקופ בינאוֹקוּלארי ומהארה צדדית מיוחדת) הנקרא מנורת-סדק (slit-lamp).

הקרנית הוא החלון הבהיר, שדרכו אנו רואים עולם ומלואו. כל מחלה התוקפת את הקרנית והמכהה אותה על-ידי צלקות בדמות כתמים לבנבנים, עלולה כמובן לקלקל את כח-הראיה, אם גם שאר העין הפנימית נשאר בריא.

המעבר שבין הקרנית ובין הלובן נקרא גוֹבלת (limbus). היות וכאן מתחילה גם הלחמית (ר' להלן) להשתרע מעל לחלקו הקדמי של הלובן, נכללת גם היא במקצת בתחום זה של הגובלת, שרחבו הוא מ"מ אחד. במקום המעבר של הקרנית אל הלובן ומול הזוית של הלשכה הקדמית (ר' להלן) נמצא חלל צנורי וטבעתי הנקרא צנור של Schlemm, שלו קשר ידוע עם חלל הלשכה הקדמית. בתמונה 122 מופיע צנור טבעתי זה בדמות שני עגולים שכל אחד מהם הוא חִתוּך רחבי שלו.

העור התיכון של העין נקרא עִנְבִּיָה (uvea) בגלל דמיונו לענב כהה, ובו מבחינים שלשה חלקים: הקשתית, העטרה, והדמית.

הקשתית (עור הקשת, iris) הוא החלק הקדמי ביותר של הענביה, הנמצא כ-2½ מ"מ בערך מאחורי הקרנית. היא עשויה ארג פחוס, ספוגי ועשיר בכלי-דם, שבאמצעיתו נקב עגול, הוא האישון. עור הקשת נקרא כך בגלל צבעיו השונים (תכול, אפור ושחום – לכל גוניהם).

צבעה של הקשתית תלוי במדת צבע שחום ידוע שבשכבותיה הקדמיות, הנקרא פיגמנט (צִבְעָן). גם צבע שער האדם ועורו תלוי בפיגמנט, לפי רבויו או מעוטו, ולכן ישנו יחס ידוע בין צבע הקשתית ובין צבע העור. עמי-הצפון בהירי-השער, להם גם קשתית בהירה, תכולה או אפורה. עמי הדרום והמזרח, עורם כהה, שחום וגם שחור, וכן גם הקשתית שלהם כהה פחות או יותר.

הצבע השחום של הקשתית הוא כמובן תוצאה ישרה מכמות הצבען השחור שבה, כאמור. כנגד זה הצבע התכול, שאצל עמי-הצפון (ורוב הילודים בכלל) טעון בירור. הצבען נמצא כנ"ל בכמות שונה בשכבות הקשתית הקדמיות דוקא, כי השכבה האחורית שלה, ‏ שלאמתה איננה אלא המשכה של שכבת הפיגמנט של הרשתית (ר' להלן), ‏ עשירה בפיגמנט אצל כל בני-האדם (מלבד במקרים בודדים וחולניים הנקראים אלבינוס או בהקנים, שהם בני-אדם בעלי שער בהיר מאד ושראיתם לקויה לרוב). ועל פי חוקי הפיסיקה (הופעות ה“אינטר-פרנציה”) עצם כהה, שרואים אותו מבעד לגוף שפוף (עכור או שקוף למחצה) הוא נראה כחלחל בתנאים ידועים, בדומה לורידים שמחחת לעורנו הנראים תכולים, אף שהדם הנוזל בקרבם הוא אדום, כידוע.

האישון (“בָּבַת-העין”, “השחור-שבעין”, “הקומט”, pupilla) סגולתו להתרחב ולהצטמצם. תכונה זו נתונה לו על-ידי שרירים דקיקים חלקים (בלתי-משורטטים), האחד – טבעתי, הנמצא קרוב לשפת האישון שהוא המצמצם (ה“סוגר”, musculus sphincter pupillae) והשני – שסיביו הדקיקים מסודרים באופן חישורי (רדיארי) בשכבות האחוריות של הקשתית – הוא המרחיב (m. dilatator pupillae). הסוגר, ממונה עליו עצב-המוח ה-III, והמרחיב – ענף הבא מצד מערכת-העצבים הסימפאתית (sympathicus).

מבין הגורמים המרובים והשונים לתנועת האישונים תופסת מקום בראש השפעת האור; גודל האישונים משתנה בהתאם לתנאי ההארה השונים שמסביבנו, אשר אליהם צריכה העין להסתגל חליפות פעם בפעם. האישונים מצטמצמים בה במדה שהאור הפועל על העין הוא חזק, והם מתרחבים בה במדה שהאור חלש ביותר.

לצמצום האישון בהשפעת-אור ישירה, שזוהי תנועה “רפלקטורית”, קוראים “תגובת-האישון לאור”. תגובה זו חסרה בעין עִוֶרת; אבל כשהיא חסרה (או נחלשה) בעין, שראִיָתה טובה, ‏ דבר זה מוכיח על-פי-הרוב על לקויים חשובים במערכת-העצבים ‏ המרכזית. האישונים מצטמצמים גם-כן כשמסתכלים מקרוב באיזה עצם, ‏כגון בשעת קריאה (“תגובת-התקוֹרבוּת”). בשעה של התרגשות נפשית מתרחבים האישונים, כגון מפחד או מכאב פתאומי. סמי-רפואה ידועים (כגון הפילוקרפין והאסרין) מצמצמים את האישון או (כגון האטרופין והסקופולאמין) מרחיבים אותו ותפקיד גדול להם בתורת רפוי-העינים.

תועלתה של תגובת-האישון לאור בולטת: על-ידי צמצום האישון מוגנת העין מפני שפעת אור חזק, כגון אור-השמש, ולהיפך, בשעת בין-השמשות או באפלה, האישון הולך ומתרחב וקולט אל תוכו קרנות-אור מרובות עד כמה שאפשר. כנגד זה הראיה באישון-צר, היא ברורה ביותר מטעמים אופטיים.

הרוחב הממוצע של האישונים משתנה עם הגיל; בגיל-הילדות הם צרים ביחס, בגיל הבגרות רחבים יותר ובזקנה הם הולכים ומְצֵרִים יותר ויותר.

המשכה של הענביה – אחורנית – היא העטרה (corpus ciliare); זהו גוף טבעתי, בעל קמטים חישוריים הבולטים במקצת כלפי פנים גלגל-העין. העטרה היא עשירה בכלי-דם ובעצבים והיא מכילה שריר טבעתי חלק (שריר-העטרה, musculus ciliaris); מצדה הפנימי היא נראית שחורה, וזה על-ידי רבוי הצבען שבין הקמטים החישוריים שלה.

על-ידי המבנה המיוחד שלה יש לה לעטרה תפקיד חשוב בתמורת הנוזלים שבעין והשפעה מרובה על מצב המתיחות של גלגל-העין (ר' להלן). על-ידי השריר הטבעתי ניתנה לה השליטה על תפקיד אופטי חשוב של העדשה, היא התכוונות-העין (ר' להלן).

החלק האחורי ביותר של הענביה היא הדמית (עור הדמים, choeiodea) המרפדת את כל פנים הלובן. עור זה, צבעו חום (בגלל הצבען שבתוכו) והוא הנושא הראשי של כלי-הדם המשמשים להזנתן של השכבות האחוריות של הרשתית ובתוך זה גם של תחום “הכתם הצהוב” המרכזי שברשתית.

כלי-הדם של הדמית, ‏ אפשר להבחין בהם שלש שכבות, החיצונית (הפונה אל הלובן, ‏שבה הם גדולים ביחס, התיכונית, שבה הם קטנים יותר, והפנימית (הפונה אל הרשתית), המכילה נימיות בלבד (chorio-capillaris).

הספקת הדם של הענביה: הדם נכנס לתוך הענביה על-ידי עורקים החודרים אל גלגל-העין דרך הלובן בקטע האחורי ובקטע הקדמי שלו, והוא עוזב אותה בעיקר על-ידי ארבעה ורידים הנוקבים את הלובן קצת מאחורי קו-המשוה של הגלגל.

העור הפנימי, העדין ביותר שבגלגל-העין, הוא עור הרשת או הרשתית ((retina. הרשתית עשויה שתי שכבות עיקריות. האחת (החיצונית) – שחורה בגלל הכמות המרובה של פיגמנט שבה, והשניה – עשויה חומר עצבי. השכבה השחורה מרפדת את הדמית ואת העטרה ומשתרעת גם על הצד האחורי של הקשתית עד לשפת האישון, זוהי שכבת-הפיגמנט (שנזכרה לעיל בתיאורה של הקשתית). השכבה העצבית, ראשה ורובה של הרשתית, מגיעה בחלקה הקדמי (כמו הדמית) רק עד העטרה, והיא מסתיימת שם בקו מסונסן.

החלל שבין הקרנית ובין הקשתית נקרא לשכה קדמית (camera anterior) ונוזל זך ושקוף (מי-הלשכה, humor aqueus) ממלא אותו. מקום פגישת הקרנית עם הקשתית בהקיף הלשכה נקרא זוית-הלשכה. כאן נמצא ארג ספוגי דקיק העומד בקשר לצנור של Schlemm כנ"ל.

מאחורי הקשתית נמצא גוף זך. שקוף וגמיש, בתבנית עדשה גדולה, והוא נקרא כך, עדשה (עדשת-הבדולח, lens cristallinea). העדשה קמורה יותר בצדה האחורי (ב“קוטב האחורי” שלה) מאשר בצדה הקדמי (ה“קוטב הקדמי”) והיא עשויה שכבות דקות כקליפות-בצל ועטופה בנרתיק (capsula) דק ושקוף; היא תלויה בזיז-העטרה על ידי אגד טבעתי, המקיף אותה מסביב ל“קו-המשוה” שלה; האגד הזה (zonula) הוא המשכו של נרתיק העדשה.

לאבדן שקיפותה של העדשה ולהתהוות עכירות בתוכה, קוראים ירוד (cataracta). את המבנה המפורש של העדשה אפשר ללמוד גם-כן בעזרת מנורת-הסדק הנ"ל.

את החלל שבגלגל-העין המוקף שלשת העורות המתוארים לעיל ממלא גוף זך, שקוף וקרוש-למחצה, היא הזגוגית (corpus vitreum), הנותנת לעין את מתיחותה הנורמלית. בחלקה הקדמי של הזגוגית גומה קעורה, שבתוכה שוכנת העדשה (תמונה 122).

3. החלקים העצביים של העין

א) מבנה הרשתית

המבנה ההיסטולוגי של החלק העצבי של הרשתית הוא מסובך למדי. אפשר להבחין בה עשר שכבות זו על גבי זו (תמונה 123), שהחיצונית שבהן (זו הסמוכה ביותר לשכבת-הפיגמנט) היא שכבת הקנים (באנגלית rods) והמדוכים (cones), הם האלמנטים התאיים

מבנה הרשתית (ציור סכימאתי על-פי פ. זיכֶרֶר). למעלה – הצד החיצוני של הרשתית (המופנה כלפי הדמית), למטה – הצד הפנימי שלה (המופנה כלפי הזגוגית).

10) שִׁכְבַת אֶפִּיתֶל הַפִּגְמֶנֶת

9) שִׁכְבַת הַקָּנִים וְהַמְּדוּכִים

8) קְרוּם גוֹבֵל חִיצוֹנִי

7) שִׁכְבַת גַּרְעִינִים חִיצוֹנִית

6) שִׁכְבָה מְגֻרְעָנָה חִיצוֹנִית

5) שִׁכְבַת גַּרְעִינִים פְּנִימִית

4) שִׁכְבָה מְגֻרְעָנָה פְּנִימִית

3) שִׁכְבַת תָּאֵי-גַנְגִלְיוֹן

2) שִׁכְבַת סִיבֵי-הָעַצָב

1) קְרוּם גוֹבֵל פְּנִימִי

הרגישים לפעולות האור למיניהן. הפנימית ביותר (זו הקרובה ביותר לזגוגית) היא שכבת הסיבים העצביים, המורכבת מהסתעפויותיו הדקיקות של סיבי עצב-הראיה. משכבת הקנים והמדוכים ועד לשכבת הסיבים העצביים קשורים האלמנטים של כל שכבה ושכבה זה בזה על-ידי שרשרת שלמה של תאי-גנגליון (תאים עצביים מהסוג הנמצא בעיקר במערכת-העצבים המרכזית) שונים.

כשמעבירים קו ישר דרך מרכז הקרנית, האישון, העדשה והזגוגית עד לקרקעית-העין – הקו הזה נקרא ציר-העין (ר' תמונות 127א ו-138) – פוגשים בנקודה אחת של הרשתית, שהתחום שמסביבה נקרא הכתם הצהוב (macula lutea), וזה על שם צבעו הצהוב. באמצעיתו נמצאת גומה, היא הגומה המרכזית fovea centralis, תמונה 122), המחוסרת כל יתר שכבות הרשתית חוץ מהמדוכים, שעומדים כאן בצפיפות גדולה. העובדה, שדוקא נקודה זו היא “הנקודה של הראיה הברורה ביותר”, מוכיחה שהמדוכים הם האלמנטים החשובים לשם הכרת הצורות והצבעים. כנגד זה בהקיף, מרובים יותר הקנים, בהתאם לתפקידם שעליו נשוב עוד לדבר. במרחק של 4 מ"מ בערך מהכתם הצהוב לצד האף נמצא בקרקעית העין “הכתם-העור”, היינו הנקודה שאינה רגישה כלל לאור; כאן סיבי-העצבים הבאים מכל השטח הפנימי של הרשתית מצטרפים לעצב-הראיה העבה, העוזב את גלגל-העין בדרכו למוח, ומקום זה מופיע בקרקעית-העין בצורת דיסקה (דיסקת עצב-הראיה, papilla nervi optici, תמונה 124).

קרקעית-העין. באמצעות ראי-העין רואים (בצורה מוגדלת) את ריסקת ‏ עצב-הראיה שמתוכה

יוצאים כלי-הדם, ‏עורקים וורידים המסתעפים‏ על-פני כל הרשתית. התחום החפשי מכלי-דם הוא תחום הכתם הצהוב (בציור – מצד שמאל).

הרשתית, יש בה כלי-דם מיוחדים, עורקים וורידים, החודרים לתוכה והיוצאים הימנה יחד עם עצב-הראיה, והמסתעפים על-פני כל שטח הרשתית (ר' תמונה 124) ומזינים את שכבותיה הפנימיות. רק בתחום הכתם הצהוב ניזונית הרשתית (כיתר שכבותיה החיצוניות) מכלי-הדם של הדמית.

באמצעות ראי-העין (ophthalmoscope) אפשר להסתכל בקרקעית-העין (fundus oculi, תמונה 124) האדומה ולראות את החלקים השונים של הרשתית (ובמקצת גם של הדמית), היינו את הגומה המרכזית, את דיסקת עצב-הראיה, ואת כלי-הדם שלה, וכן אפשר גם להבחין בהם שנויים חולניים מכל המינים, המשַׁקפים לעתים קרובות מחלות כלליות של הגוף, ביחוד מחלות עצבים ומחלות כלי-הדם. מכאן החשיבות הרבה הנודעת לבדיקת קרקעית-העין בעזרת ראי-העין (ophthalmoscopy).

ישנן שתי שיטות של אופתלמוסקופיה, האחת “ישירה” והשניה “בלתי-ישירה”, ולכל אחת מהן מתאים מכשיר מיוחד.

ב) עצבי-הראיה, המצלבה ומרכזי-הראיה

הסיבים העצביים הדקיקים המהווים את השכבה הפנימית ביותר של הרשתית אינם, כשהם לעצמם, נפעלים מהאור, היות ותפקידם הוא דוקא להעביר את הרגשות-האור מן הרשתית אל המוח. בהתאם לכך הם מתכנסים בחלקו הנאסאלי (שמצד האף) של הקוטב האחורי של הרשתית (ב“כתם העור”) ומצטרפים שם לחבל עצבי עבה, הנוקב במקום זה את העורות החיצונים, את הדמית ואת הלובן. ועוזב את העין כעצב-הראיה (nervus opticus, תמונה 122 ותמונה 125). כמחציתו של עצב-הראיה, העטוף תיק עבה, נמשכת בארובה (ר' תמונה 126) ומכאן הוא עובר אל חלל-הגולגולת דרך הנקב שבחודה של הארובה; תיק-עצב-הראיה, קצהו האחד הוא המשכו הישיר של לובן-העין והשני – של הקרום העבה של המוח.

מסילות-הראיה (סכימאתי, עפ"י אבלסדורף). עצבי-הראיה של שתי העינים נפגשים מאחורי הארובות ב“מצלבה”, שבה מצטלבים ועוברים לצד השני הסיבים הבאים מהחצאים הפנימיים דוקא של כל רשתית, בשעה שהסיבים שמקום-מוצאם הם החצאים חחיצוניים ‏של כל רשתית נשארים באותו הצד. מהמצלבה והלאה מובילים שבילי-הראיה את הסיבים המעורבים למרכזי-המוח שבצדם.

מאחורי הארובות ומעל למקום מושבה של בלוטת תוספת-המוח (hypophysis) שבאוכף הטורקי (sella turcica), מתאחדים שני עצבי-הראיה של שתי העינים לגוש אחד, היא המַצלבה (chiasma). במקום זה הסיבים העצביים הבאים משני הצדדים מצטלבים באופן מיוחד: הסיבים הפנימיים של כל עצב-ראיה, כלומר אלה השייכים לחציה הפנימי (הנאסאלי, זה שמצד האף) של הרשתית, הם לבדם מצטלבים במצלבה, בשעה שסיבי עצב-הראיה החיצוניים של כל עין, ששייכים לחציה החיצוני (הרקתי, זה שמצד הרקה) של הרשתית, נשארים בלתי-מצולבים; וכך נוצרים שוב שני חבלים עצביים, שבילי-הראיה (tractus optici), הימני והשמאלי, שכל אחד מהם מוביל סיבים מחציה האחד של כל עין אל חצי-המוח שמצדו. אחרי שסיבי-הראיה עוברים דרך ארוכה מגיעים הם למרכזי-הראיה, הנמצאים זה מול זה בקליפת-המוח העָרפית של כל חצי-כדור-המוח. יוצא מזה שכל אחד ממרכזי-הראיה שולט על חצי-הרשתית שבכל עין (המרכז הימני על החצאים הימניים והשמאלי על החצאים השמאליים, תמונה 125) ועובדה זו, חשיבות רבה לה בפיסיולוגיה ובפתולוגיה של חוש הראיה. כמו-כן נודעת, מהצד הפתולוגי, חשיבות מיוחדת לקרבה האנאטומית של המצלבה אל תוספת-המוח.

4. התפתחותה האֶמבריונית (העוברית) של העין

הרשתית – במובן ההתפתחותי – איננה אלא חלק של המוח, וחלקו הקדמי ביותר, שצורתו נקבעה בהתאם לתפקידו המיוחד, היא הרגשת האור. הוכחה לכך משמש גם מבנהָ ההיסטולוגי ‏ של הרשתית, המקביל במובן זה באופן-מפליא לקליפת-המוח או לחומר האפור שלו, בשעה שעצב-הראיה אינו בעצם אלא חומר לבן של המוח, ובזה הוא שונה באופיו גם מרוב עצבי.המוח ומהעצבים ההקיפיים (הספינאליים) בכלל.

מלבד הרשתית ועצב-הראיה, ‏ גם העדשה והזגוגית, ‏ מוצאן האֶמבריוני משכבת-הנבט החיצונית (ectoderma), בשעה שהלובן, הקרנית (ברובה),‏ הדמית, ‏ הקשתית (ברובה) והעטרה (ברובה) וכן כל כלי-הדם של העין, מוצאם משכבת-הנבט התיכונית (mesoderma).

5. מכשירי-התנועה של גלגל-העין

לתנועת גלגל-העין משמשים ששה שרירים, מהם ארבעה ישרים, ושנים אלכסוניים (תמונה 126). הישרים עוברים כרצועות ישרות מעומק הארובה, ששם הם

שרירי-העין (עפ"י היצמן). ‏אחרי הסרת כתלי-הארובה, העליון והחיצוני, ונקוי הסביבה מהשומן וכו' נראים השרירים של העין הימנית כפי שהם מסומנים בציור. בכותל-הארובה הפנימי (בחלקו הקדמי

ומלמעלה) נמצאת הטבעת השחוסית, שדרכה עובר גידו של השריר האלכסוני העליון.

שְחוּס-הָעַפְעָף הָעֶלְיוֹן

הַשָּׁרִיר הַמֵּרִים אֶת הָעַפְעָף הָעֶלְיוֹן

הַשָּׁרִיר האלַכְסוֹנִי הָעֶלְיוֹן

הַשָּׁרִיר הַיָּשָׁר הָעֶלְיוֹן

עֲצַב-הָרְאִיָה

הַשַּׁרִיר הַיָּשָׁר הַחִיצוֹנִי

הַשָּׁרִיר הַיָּשָׁר הַפְּנִימִי

הַשָּׁרִיר הַיָּשָׁר הַתַּחְתּוֹן

הַשָּׁרִיר האלַכְסוֹנִי הַתַּחְתּוֹן

מהודקים אל העצם אשר מסביב לנקב עצב-הראיה. בגלגל-העין הם מתאחזים בגידים בחלקו הקדמי של הלובן, במרחק של 1½ ס"מ בערך מגובלת-הקרנית, מלמעלה (musculus rectus superior), מלמטה ((m. r. inferior, מצד הרקה (m. r. externus או m. abducens) ומצד האף (m. r. internus). שרירים אלה מתקצרים בשעת פעולתם, ומהם החיצוני והפנימי מַפנים את העין (לפי השריר) לצד הרקה (הַצְדָדָה, abductio) או לצד האף, (הַתְוָכָה, adductio) בשעה שהעליון והתחתון מַפנים את העין (לפי השריר) למעלה או למטה ובו-בזמן גם לצד האף במקצת (שבזה הם “מתויכים” במקצת, תמונה 127א ו-ב), וזה בגלל מצבם האנאטומי המיוחד ביחס לגלגל-העין.

שני השרירים האלכסוניים, מהלכם ופעולתם מסובכים יותר במקצת. העליון (m. obliquus superior) יוצא גם הוא מעומק הארובה, אלא שבהגיעו קדימה הוא עובר דרך עניבה, עשויה שחוס (עי' תמונה 126), המחוברת לכותל-האף שבארובה, והוא פונה באלכסון אחורנית וגידו מתהדק בחלקו האחורי-החיצוני והעליון של הלובן. התחתון (m. obliquus inferior), שמוצאו קרוב לשפת-הארובה מצד האף, עובר אלכסונית אל חלקו האחורי-החיצוני והתחתון של הלובן. על-ידי מהלכם האנאטומי הזה והתאחזותם של גידיהם בחלקו האחורי של גלגל-העין (היינו – בנגוד לשרירים הישרים – מאחורי נקודת הסיבוב

של גלגל-העין), העליון מַפנה את העין למטה (ובמקצת לצד הרקה, הוא “מַצדיד”) והתחתון מפנה אותה למעלה (ובמקצת לצד הרקה). (תמונה 127 א' ו-ב').

בגלל מצבם האנאטומי המיוחד של השרירים העליונים (הישר והאלכסוני כאחת) סובבים הם את דיסקת-הקרנית במקצת פנימה (בעין הימנית מסתובבת הקרנית בכוון מחוג-השעון ובשמאלית בכוון הפוך), והשרירים התחתוניים (הישר והאלכסוני) סובבים את הקרנית החוצה (בעין הימנית מסתובבת הקרנית נגד כוונו של מחוג-השעון ובשמאלית עס כוונו של מחוג-השעון, תמונה 127 ג').

תיארנו לעיל, ליתר בירור לחוד, את הפעולה המבודדת של כל שריר ושריר, אבל לאמתו של דבר, אין בעין נורמלית (כמו בכל יתר חלקי-הגוף בעלי-שרירים) אף פעם הַעֲצָבָה (innervatio) מבודדת של שריר זה או אחר, אלא תנועת-הגלגל היא תמיד תוצאה של העצבות שונות, הַפְעלה חיובית של קבוצת השרירים האחת ובו-בזמן הפעלה שלילית (הרפיה) ביחס לאנט-אגוֹניסטים שלה.

מציאותם של שני שרירים המרימים את גלגל-העין (הישר העליון והאלכסוני-התחתון) ושל שני שרירים המורידים את גלגל-העין (הישר התחתון והאלכסוני העליון) באה רק כדי להבטיח את הרמת הגלגל ואת הורדתו בכל המעמדים הצדדיים האפשריים; בשעת ההצדָּדה, כשגלגל-העין מופנה לצד הרקה, המרים העיקרי – הוא הישר העליון, והמוריד העיקרי – הישר התחתון, ובשעת ההתוָכה, כשגלגל-העין מופנה לצד האף, המרים העיקרי הוא האלכסוני התחתון והמוריד העיקרי – האלכסוני העליון (תמונה 127 א' ו-ב').

העצבים הממונים על תנועת השרירים הם עצבי-המוח: השלישי, הרביעי, והששי. השרירים הישרים, העליון, הפנימי והתחתון וכן האלכסוני התחתון תלויים ב-III (nervus oculomotorius), השריר האלכסוני העליון תלוי ב-IV (n. trochlearis) והשריר הישר החיצוני תלוי ב-VI (n. abducens).

התנועות המשותפות של שתי העינים – פנית-המבט לצדדין. למעלה, למטה וההתקוֹרבות (convergentia) – הן פעולות מסובכות, התלויות במרכזים מיוחדים שבמוח. על פנית-המבט לצד ימין שולטים המרכזים שבחצי-כדור המוח השמאלי, ועל פנית-המבט שמאלה – המרכזים שבחצי-כדור המוח הימני. תנועות-העינים הרפלקטוריות בשעת שנוי מעמד הראש (או שנוי מעמד הגוף) קשורות גם-כן למנגנון של שווי-המשקל של הגוף.

מהלך שרירי-הגלגל ואופן פעולתם (סכימאתי)

א. הארובות (הימנית מימין והשמאלית משמאל) ומהלכם של השרירים 1 = השריר הישר החיצון; 2 = השריר ‏הישר העליון והתחתון; 3 = השריר הישר הפנימי; 4 = השריר האלכסוני העליון והתחתון; 5 = ציר-העין

ב. החיצים מוכיחים ‏על כווני-המשיכה של השרירים. כתוצאה ממהלכם האנאטומי ‏כל אחד מהם

מפנה את גלגל-העין באופן המיוחד לו: בשעה שהשרירים הישרים: החיצוני והפנימי, פועלים רק בכוונים

אלה (החוצה ופנימה), מַפנים השרירים הישרים: העליון והתחחון, את העין (מלבד ההרמה או ההורדה המתאימה) גם פנימה במקצת, והאלכסוניים מפנים אותה (מלבד ההרמה או ההורדה המתאימה) החוצה במקצת.

ג, שני העיגולים מסמנים את דיסקת-הקרניות של שתי העינים (בציור זה הקרנית השמאלית היא מימין והימנית – משמאל). החיצים מראים לאיזה צד מסתובבת גם במקצת הקרנית בשעת פעולת כל שריר ושריר, פעם ‏ בכוון תנועת מחוג-השעון ופעם בכוון הפוך. רק הישרים, החיצוני והפנימי, אינם גורמים סבוב כל-שהוא של דיסקת-הקרנית

6. כלי-ההגנה של העין

בין כלי-ההגנה של העין ישנם כאלה המשמשים: א)להגנת העין ממש (הארובה, השומן שבה, העפעפים וכו'), ב) להזנת-העין (כלי-הדם וכלי-הלימפה), ג) להרטבתה של העין החיצונית ולשטיפת שק-הלחמית (עי' להלן).

גבות-העינים

עומדות על התחום שבין העין והמצח, והן עוצרות בעד הזיעה לרדת מן המצח אל העין. למטה מהן שני קפולי-עור. העפעפים.

העפעפים

(“שמורות-העין”, “כנפי-העין”, palpebrae), העליון והתחתון, משמשים תריס לגלגל-העין כלפי חוץ. העפעף, ארבע שכבות לו: העור החיצוני, השריר הטבעתי (שריר העפעפים, סוגר העפעפים), שחוס-העפעף, והלחמית (תמונה 128).

חיתוך זקוף (סכימאתי) דרך העפעפים (וגלגל-העין). ארבע השכבות העיקריות של העפעף

(עור, שריר טבעתי, שחוס ולחמית) וגידו של השריר המרים את העפעף העליון. שק-הלחמית עם ‏ קפולי-המעבר שלו ומפתח-העפעפים

קִפּוּל-מַעֲבָר עֶלְיוֹן

שַׂק הַלַּחְמִית

קִפּוּל-מַעֲבָר תַּחְתּוֹן

הַשָּׁרִיר הַמֵּרִים

עוֹר חִיצוֹנִי

הַשָּׁרִיר הַסּוֹגֵר

שְׁחוּס-הָעַפְעָף

רִיסִים

מַפְתֵּחַ הָעַפְעַפַּיִם

שְׁחוּס הָעַפְעָף הַתַּחְתּוֹן

הלחמית (conjunctiva) הוא קרום רירי עדין, המכיל מספר רב של בלוטות קטנטנות המשמשות להרטבתו המתמדת (ר' להלן). קרום זה חופה את הצד הפנימי של העפעפים (“לחמית-העפעף”) ועובר גם אל גלגל-העין עד גובלת-הקרנית (“לחמית-הגלגל”), ועל-פני הקרנית עצמה נמשכת רק השכבה העליונה של הלחמית, האפיתליון או ארג-הצפוי. על-ידי-כך מתהווה חלל הנקרא שק-לחמית.

הלחמית העוברת על-פני גלגל-העין אינה מהודקת היטב אליו, ואפשר להרימה מעליו ולהזיזה ממקומה בנקל. כמו-כן היא מתקפלת מלמעלה ומלמטה, בקיפת שק-הלחמית ובקרקעיתו, בשני קפולי-מעבר, עליון ותחתון (תמונה 128). על-ידי-זה מתנועע הגלגל תנועה חפשית לכל הצדדים ותנועותיו אינן תלויות באופן מיכאני בתנועות העפעפים, וכן להיפך. פתח שק-הלחמית הוא מִפְתַּח-העפעפים הסגלגל, שדרכו נשקף הקטע הקדמי של גלגל-העין; זויתו מצד הרקה חדה וזו שמצד האף מועגלה.

על-יסוד ‏ רוחב מפתח-העפעפים נוהגים לכנות את העין “גדולה” או “קטנה”, מבלי שיהיה לזה תמיד יחס אל עצם גדלה של העין.

שחוס-העפעף או הטרסוס (tarsus) המוצק נותן לעפעף את צורתו הקבועה. בתוכו נמצאות בלוטות-חֵלֶב (בלוטות Meibom) המפרישות את תוצרתן בשפת-העפעף )ר' להלן); בתנאים רגילים משמש חלב זה, לעצור בעד הדמעות שלא תעבורנה מעבר לגבול שפתי-העפעף, וכמו-כן הוא משמש גם בבחינת דבק לעפעפים בשעת סגירתם.

בקצהו העליון של שחוס-העפעף העליון אחוז שריר אריך מיוחד. הוא השריר המרים את העפעף (musculus levator), שקצהו השני מהודק לעצם בחודה של הארובה (תמונות 126 ו-128). השריר הזה ממונה על פתיחת העפעפים ועומד תחת פקודתו של עצב-המוח ה-III.

מעל לטרסוס ומתחת לעור-העפעפים נמצא שריר-העפעפים הטבעתי (m. orbicularis), שסיביו עוקפים את מפתח-העפעפים בכל שטחם של שני העפעפים (ר' תמונות 128 ו-129). שריר זה, ממונה עליו עצב-המוח ה-VII (n. facialis), ועל-ידי פעולה חלקית

שריר העפעפים הטבעתי (הסוגר) הוא אחד השרירים השטחיים של הפנים.

שלו (התקצרות סיביו הקרובים ביותר לשפת-העפעף) נסגרים העפעפים באופן קל, אשר לא כן בשעת עצימת העין (הפעולה החזקה). שאז מתקצרים כל סיביו. בשעת פתיחת-העפעפים פוסק השריר הטבעתי (הסוגר) מלפעול, ואז העפעף התחתון יורד למטה על-ידי כובד משקלו, והעליון מתרומם למעלה על-ידי השריר המרים הנזכר.

עור-העפעפים החיצון הוא דק מאד והרקמה החבורית שמתחתיו היא קלושה. שפת-העפעף מהווית מעבר בין העור החיצון ובין קרום הלחמית, ויש בה תכונות אנאטומיות (ופיסיולוגיות) מיוחדות. בחלקה הקדמי ולכל ארכה נמצאות שתים (או יותר) שורות של שערות קשות (מעין זיפים), הנקראות ריסים (ריס, cilia). שערות אלו, כל אחת מהן תחובה בתוך הזקיק (folliculus) שלה ועל ידה, כרגיל בשערות בכלל, נמצאת גם בלוטת-חלב משלה; תפקידן גם הוא להגן על “בבת-העין” מפני חדירת גופיפים שונים לתוך שק-הלחמית, כגון גרגירי-אבק ועוד.

במעבר שבין העור החיצוני ללחמית רואים (במַגדלת) נקודות קטנטנות, הן פיותיהן של בלוטות-החלב של הטרסוס כנ"ל.

העפעפים נסגרים מאליהם בתכיפות לשעה קלה, ותנועה זו קוראים לה מצמוץ-העפעפים. כמו-כן הם נסגרים מאליהם “כהרף-עין” בשעה שישנה הסכנה הקלה ביותר, כגון בשעה של איזו תנועה פתאומית המכוונת כלפי העין או לרגלי נגיעה כל-שהיא בקרנית (“ריפליכס הקרנית”).

צורת העפעפים ומשחק השרירים שמסביב להם, הם הנותנים לעין את הבעתה ולא גלגל-העין כשהוא לעצמו; לכל היותר יכול במובן זה להשפיע במדה ידועה רוחב האישון.

כלי-הדמעות

מורכבים מחלק אחד שתפקידו הפרשת דמעות, ומחלק שני, שתפקידו להוביל את הדמעות אל תוך האף.

את הדמעות מפרישות שתי בלוטות גדולות – אחת, הנמצאת בתוך הארובה סמוך לשפתה החיצונית-עליונה, והשניה יותר קטנה במקצת, הנמצאת בזוית החיצונית-עליונה של העפעף העליון (תמונה 130) – ובלוטות קטנות במספר רב שבלחמית-העפעף עצמה. הדמעות

כלי-הדמעות מורכבים מחלק אחד, זה המפריש את הדמעות, ומחלק שני, זה המוביל את עודף הדמעות

אל תוך האף. מצד הרקה ומלמעלה מגולות בלוטות הדמעות הגדולות ‏(זו של הארובה וזו שבעפעף העליון) ומצד האף – דרכי-הדמעות.

המכילות כמעט 1% של מלח, מרטיבות תדיר את שטח הלחמית והקרנית, הן שומרות על העין מפני יבוש ונותנות לה אפשרות של תנועה חפשית. השכבה הדקה של לחות הפרושה על העין נותנת לקרנית את הברק. והיא מתנדפת ומתחדשת מבלי הפסק.

גם באופן נורמלי נפרשות הדמעות יותר מכפי מדת התנדפותן. העודף משמש לשטיפה בלתי-פוסקת של שק-הלחמית ואחר-כך הוא עובר לשבילי-הדמעות (תמונה 130).

בראשונה מסתפגות הדמעות על-ידי שני צנורות-דמע (canaliculi lacrimales) דקיקים, שפיו של כל אחד מהם, העליון והתחתון, נמצא קרוב לזוית הפנימית של העפעפים. פיותיהם של צנורות אלה או נקודות-הדמע (puncta larcimalia) טובלים בתוך הזוית הפנימית המורחבה של מפתח-העפעפים, שקוראים לה אגם-דמעות. שני צנורות-הדמע מתאחדים אחר-כך ונופלים אל תוך שק-הדמעות (saccus larcimalis), שמשם עוברות הדמעות אל תוך האף דרך צנור-הדמעות-שבאף (ductus naso-lacrimalis, ציור 130).

הדמעות נכנסות לתוך נקודות-הדמע ועוברות אל האף בדרך המתוארת לעיל על-ידי כוחו של מצמוץ-העפעפים. בשעה שהפרשת הדמעות מתרבה, בין מתוך סבה נפשית (בכיה) ובין מתוך סבת גרוי חולני (כגון על-ידי גרגירי-אבק שחדרו לשק-הלחמית או על-ידי פציעת הקרנית וכדומה), אין מכוניות זו של הובלה מספיקה, ואז הדמעות, מלבד מה שהן משתפכות לתוך האף בכמות מרובה, הן מתפרצות גם מתוך גדות העפעפים וזורמות על הלחיים. מצב דומה לזה, הנקרא דַמַּעַת, מתהווה גם לרגלי מחלות-אף, הגורמות על-פי-הרוב סתימת צנור-הדמעות-שבאף.

בזוית הפנימית של העין רואים עוד קפול אדמדם זקוף של הלחמית בצורת שהרון (plica semilunaris); זהו שריד של “העפעף השלישי”, הקיים עוד אצל בעלי-חיים שונים, ביחוד אצל הצפרים. הקפול הזה מפותח וניכר ביותר אצל בני גזעים ידועים, למשל אצל המאלאים. על יד קפול זה נמצאת בליטה קטנה, אף היא שריד עתיק, הנקראת תלתול-הדמעות (caruncula lacrimalis).

פיסיולוגיה    🔗

I. הזנת העין וחלוף-הנוזלים בה; מתיחות גלגל-העין

העין מקבלת את מזונה על-ידי מערכת כפולה של כלי-דם, זו של הרשתית (עי' עמוד 227 ותמונה 124) וזו של הענביה (עמ' 225). אופיני הוא בשביל העין שמצויים בה חלקים שאין להם כלי-דם לגמרי, וזה בהתאם לתפקידם האופטי, הדורש מהם שקיפות מוחלטת: הקרנית, העדשה והכתם הצהוב שברשתית (לא נזכרה כאן הזגוגית אשר, למרות יציקותה הידועה, צריכה להחשב כנוזל, הקרוב בהרכבתו למי-הלשכה). חלקים אלה ניזונים באופן בלתי-ישיר על-ידי כלי-הדם (והנוזלים) שבסביבתם: הקרנית – על-ידי דִיּוּת (diffusio) מצד רשת-כלי-הדם שבגובלת (כלומר, שמתוך כלי-דם אלה מִדַּיתים הנוזלים-המזינים אל הקרנית); העדשה – על-ידי הנוזלים התוך-עיניים שמלפניה ומאחוריה: מי-הלשכה והזגוגית; הכתם הצהוב שברשתית – על-ידי נימיות-כלי-הדם שמאחוריו בדמית.

הנוזלים התוך-עיניים ‏ מימיים, והם מכילים חלבונים בכמות מועטה מאד, שרכוזם בנוזל-הדם הוא הרבה יותר גדול. במובן זה דומים מאד הנוזלים התוך-עיניים לנוזל של חלל-המוח וחוט-השדרה. יש לשער שבנוזלים אלה קיים סבוב (circulatio) ידוע, אם גם אטי בתכלית. העדשה, שהיא האורגן העיקרי הזקוק להזנה בלתי-ישירה, מתהווית בה על-ידי התהליכים החיוניים כמות ידועה (אם גם מועטה) של פסולת, הצריכה לצאת מגלגל-העין וכן צריכים להכנס לגלגל-העין חמרים טריים. ואמנם ישנן הוכחות לכך שחלוף נוזלים כזה קיים, שהעטרה הוא האורגאן שממנו הם מתפרשים, וזוית הלשכה הקדמית (עם צנורה של Schlemmהסמוך לה, תמונה 122) – המקום העיקרי שדרכוהם עוזבים את העין בעברם אל סבוב-הדם הורידי. חלוף-הנוזלים שבתוך העין היא שאלה מסובכה ביותר, שאליה קשורות בעיות מופרכות מרובות.

לשם תפקוּדה הנורמלי של העין צריך שהעורות הרכים שבתוכה, הדמית והרשתית, יהיו שטוחים יפה על-גבי הלובן שמתחתם. הכוח המחזיק אותם מהודקים אל כתלי הלובן היא המתיחות הפנימית או הלחץ הפנימי של העין.

הלחץ התוך-עיני (tension intra-ocularis) מגיע במצב נורמלי ל-20 מ"מ של כספית בערך, ובכל היות שהוא תלוי בגורמים רבים ושונים ושהוא נתון, לרגלי גורמים אלה, לתנודות גם בתנאים נורמליים, אפשר לבאר את מוצאו העיקרי על-ידי חישוב פשוט ביחס.

בנימיות הענביה מגיע לחץ-הדם ל-50 מ“מ כספית בערך. ההבדל שבין רכוז החלבונים בנוזל-הדם אשר בכלי-הדם, שבהם הוא גדול, וכין רכוזם בנוזלים התוך-עיניים, שבהם הוא מועט גורם על-פי חוקי האוסמוסיס למשיכת מים לצד כלי-הדם, בכוח של 30 מ”מ כספית בערך, בשעה שכתלי כלי-הדם הם הקרום החדיר-למחצה שבין שני נוזלים בעלי רכוז שונה של קולואידים. לחץ אוסמוטי זה של 30 מ“מ כספית בערך פועל בכוון הפוך ללחץ-הדם המקומי, שהוא כ-50 מ”מ כספית, כאמור. ואם ננכה את הלחץ האוסמוטי מלחץ-הדם, נמצא את ערך הלחץ התוך-עיני – שהוא כ-20 מ"מ כספית. במצבים חולניים עולה לפעמים הלחץ התוך-עיני לערכים הרבה יותר גבוהים ולמצב כזה קוראים גלוקומה.

II. פיסיולוגיה של הראיה

בעולם החי (והצומח) אפשר להבחין דרגות שונות של התפתחות האורגאנים המשמשים לקליטת הרגשות האור החל בדרגה הנמוכה ביותר, שבה ההרגשה היא פזורה בכל שטח הגוף (ושספק הוא עדיין אם מותר בדרגה זו לדבר על חוש-ראיה ממש), וכלה בדרגה המפותחה ביותר, שבה עומד לרשותו של תפקיד הראיה אורגאן מיוחד, ולא זה בלבד, כי אם אורגאן המסוגל לתפקודים דקים ומדויקים ביותר.

בעולם הצומח מוצאים את הצורה הפשוטה ביותר של פעולח האור, היא הרגשת-אור-וחושך, המתבטאת בתגובות שונות, מצד הצמח או אחד מחלקיו, על תגבורות שונות של האור, כגון פניית חלקי הצמח אל האור או ממנו והלאה. חגובות מורכבות יותר, נפגשים בהן אצל אותם בעלי-החיים הנמוכים המסוגלים – וזה באמצעות אורגאנים שאפשר לקרוא להם כבר “עינים” – להכיר את הכוון שממנו באה פעולת האור ושעל פיהם הם מכוונים את תנועתם אל מקור-האור או ממנו והלאה. אולם הדרגה הגבוהה ביותר של תפקוד היא זו של ראיית-תמונות, שבה ניכרת צורת העצמים המאצילים אור, וזה על-ידי סיכומם של גרויי האור הבודרים, שמוצאם מהנקודות השונות של אותו העצם, לתמונה שלמה. ההבדלים בכושר תפקודם של אורגאני-הראיה אצל בעלי החיים השונים, יסודם לאו דוקא בהבדלים ניכרים במבנה תאי-הראיה הרגישים, אלא ביחוד במציאותם של סדורי-עזר שונים, כגון במציאותם של תאי צבען, ועל הכל, במציאותם של גופים השוברים את האור (“עדשות”).

על ידי חוש-הראיה אנו מכירים את הצורות ואת הצבעים של העצמים הסובבים אותנו, מבחינים את דרגות ההארה השונות ומסתגלים אליהן. ובאמצעותו יש לנו האפשרות גם לכוון את תנועותינו באופן חפשי ובטוח. סגולות אלו הן תפקידיה של העין ולכל אחד מהתפקידים האלה (ראיית הצורות והצבעים, ההסתגלות לאור וההתמצאות בחלל) ישנם מכשירים אנאטומיים מתאימים מיוחדים.

1. כללים אחדים של האופטיקה (תורת-האור) הפיסיקאלית

לפי השקפת הפיסיקה. קרנות-האור הם נדנודים של חומר שבהשערה, הוא האֶתֶּר, הממלא את כל חלל העולם. נדנודים אלה, צורת גלים להם, ואין בינם ובין גלי-המים כל הבדל עקרוני. וכשם שגלי-המים, מהם ארוכים (כגון גלי-הים) ומהם קצרים (כגון בבריכות ובאגמים), כן גם קרנות-האור הניתנות לראיה נבדלות אלו מאלו על-פי האורך השונה של גליהן. את ההבדל הזה, שבין אורך קרנות-האור המיוחדות, מרגיש חוש-הראיה הנורמלי שלנו כצבעים שונים. אבל, אם אורך גלי-המים משתנה בגבולותיו מסנטימטרים עד למטרים, הרי גלי-האור הם הרבה יותר קצרים, כי גבולותיהם הם בין 4/10.000 מ“מ ובין 7/10.000 מ”מ.

על-ידי ‏אמצעים אופטיים ידועים (כגון על-ידי המנסרה, prisma) אפשר להוכיח שהאור הלבן של השמש אינו חד-גוני, כי אם תערובת של שורה שלמה של קרנות בעלות גלים של אורך שונה או – בעלות צבע שונה. הצבעים העיקריים, הנולדים על-ידי הפרדה זו של אור-השמש הלבן. הם אלה הידועים לנו כצבעי-הקשת, והם: אדום, זהוב, צהוב, ירוק, תכול, כחול, סגול. בסדר זה, החל בקרנות ארוכות-הגלים וכלה בקצרות-הגלים, נקראים בפיסיקה הצבעים האלה, עם כל המעברים שביניהם, צבעי-ספקטרון.

אבל אל לנו לשכוח, שהקרנות הניתנות לראיה הן רק חלק קטן מאד (10/1) מסכום כל הקרנות הנאצלות מהשמש או מאיזה עצם יוקד אחר, כי מעבר לסגול נמצאות בספקטרון הקרנות האולטרה-סגולות (10/2) שפעולתן היא בעיקר כימית, ‏ומעבר לאדום – האולטרה-אדומות (10/7), שעיקר פעולתן הוא החום. וכך, קרוב לתשע עשיריות מכל הקרנות שהשמש מאצילה הן בלתי-נראות לעין ופעולתן מתבטאת באופן אחר.

כל נקודה מאירה – כאן מיוצגת כדוגמה של “נקודה” מאירה שלהבת-הנר – זורעת‏ לכל עבריה

(בקוים ישרים) קרנות-אור מתרוֹחקות.

רק עצמים המאצילים קרנות-אור מסוגלים לראיה. קרנות-האור הן “מקוריות”, כשהן יוצאות מהגוף המאיר עצמו (כגון השמש, מקורות ההארה המלאכותיים) או “מוחזרות” (לפי מבטא הפיסיקה) כשהן נאצלות מעצמים מוארים על-ידי אחרים.

כל נקודה ונקודה המאצילה אור שולחת את אורה לכל עבר בקרנות ישרות מתרוֹחקות (באנגל': divergent; כדוגמה תשמש לנו שלהבת קטנטנה של אור-נר, תמונה 131). כל קרן וקרן נושאת אתה, במהירות ידועה, את תמונת אותה הנקודה. כפי שאפשר להוכיח על-ידי מחשכה (camera obscura) פשוטה.

קרן-אור, ‏ כשהיא עוברת בקו-ישר ב“אמצעי” זך אחד ונתקלת באמצעי זך שני הסמיך (במובן אופטי) מהראשון – הדוגמה היא כאן אויר וזכוכית‏ עבה – היא משנה את מהלכה (היא “נשברת”) “אל המָאֳנך”, וכשהיא עוזבת את האמצעי הסמיך ועוברת אל האמצעי הקלוש יותר – “מֵהמאנך”. דרגת השבירה נמדדת בגורל הזוית שקרן-האור מהווה – מזה ומזה – עם הקו המאונך בגבול בין שני האמצעים.

כשהאור, העובר ב“אמצעי” (medium) אופטי ידוע, נתקל בדרכו הישרה באמצעי אופטי שני ש“סמיכותו” היא אחרת מסמיכותו של האמצעי הראשון, הוא משנה את דרכו; כשהאמצעי החדש הוא עכור, האור מוחזר (בחלקו או בשלמותו) וכשהאמצעי החדש הוא זך פחות או יותר, האור חודר לתוכו (בחלקו או בשלמותו), ומשנה בו-בזמן את כוון מהלכו, או הוא “נשבר” (תמונה 132). אותו חלק של האופטיקה הדן בחוקי החזרת

עדשה קמורה (“מאספת”). ושנוי מהלכן (“שבירתן”) ‏ של קרנות-האור הבאות מנקודה “אין-סופית” ‏ העוברות ‏ דרכה: קרנות אלו מתאגדות (מתקוֹרבות) מעבר לעדשה בנקודה הנקראת מוקד (מ.)

קרנות-האור (reflexio) או בחוקי המַראה, נקרא קטאוֹפּטריקה, והחלק הדן בשבירת קרנות-האור (refractio) – דיוֹפטריקה. אותנו מענינת כאן בעיקר תורת שבירת קרנות-האור ומשום-כך עלינו להתבונן כעת בחוקים חשובים אחדים של הדיופטריקה, קודם שנבוא לתאר את התנאים האופטיים המיוחדים, הדרושים לראיה ברורה או להתהוותה של תמונה ברורה של העצמים הסובבים אותנו על-גבי הרשתית.

כל מה שהעדשה (השווה תמונה 133) היא קמורה ביותר, השבירה היא חזקה ביותר ומוקדה (מ) הולך ומתקרב אליה.

נחזור במקצת על מה שנאמר לעיל. קרן-האור, היוצאת מתוך אמצעי זך אחד והחודרת לאמצעי זך שני, שהוא יותר סמיך או קלוש הימנו במובן אופטי (כגון מאויר לזכוכית או מאויר למים), “משתברת”, היינו יֶשֶר-מהלכה משתנה באמצעי השני באופן חוקי. כרוגמה ישמש המקל, שקצהו האחד טבול במים: המקל נדמה לעין הרואה כשבור באותו שטח המבדיל בין שני האמצעים.

באופטיקה קוראים בשם עדשות לעצמים שקופים וזכים, ששטחי-הגבלה שלהם הם חלקים של שטחי-כדור, בין אם הם קמורים (בולטים, convex, תמונות 133 – 136), ובין אם הם קעורים (שקועים בדמות קערה, concave, תמונה 137). לרגלי תבניתן זו, העדשות שוברות באופן אופיני מאד את קרנות-האור הנתקלות בהן, ועל-פי פעולתן זו קוראים את הקמורות שבהן גם עדשות כונסות, או מאספות, ואת הקעורות שבהן – עדשות מפזרות, ושמות אלה יתבררו לנו להלן.

כל מה שהנקודה המאירה מתקרבת מה“אין-סוף” אל העדשה, בה במדה מתרחקת, מעבר לעדשה, תמונתה מהמוקד.

לפי כללי החשבורח אשר לעדשות (“חוקי-העדשה”), קרנות-אור הבאות מנקודה מאירה רחוקה מאד או קרנות-אור אין-סופיות (שבגלל זה הן גם מקבילות), הן מתאגדות בשנוי מהלך (במצב “שבור” מעבר לעדשה הקמורה בנקודה, שקוראים לה מוקד³⁹ (focus, תמונות 133 ו-134 מ').

כל מה שהעדשה קמורה ביותר, מוקדה (מ') קרוב יותר אל הזכוכית (תמונה‏ 133) ופעולתה השוברת חזקה ביותר, במדה שהנקורה המאירה מתקרבת (מן ה“אין-סוף”) אל העדשה הקמורה, בה במדה – לפי חוקי העדשה – מתרחק

התמונות של כל נקודה ונקודה המהוות קו מאיר – כאן חץ (אב) – מצטרפות בתנאים ידועים מעבר לעדשה קמורה (על-פי הכלל המתואר בתמונה 135) לתמונה הפוכה ומוקטנת ‏ של הקו (חץ א’ב').

המקום, שבו מתאגדות כל קרניתיה מהמוקד ‏ (תמונה 135),‏ ששם מתכנסות, ‏ כאמור, ‏ דרוקא קרנות-האור המקבילות ה“אין-סופיות”. ‏אם כל נקודה ונקודה של איזה עצם מאיר (או מואר) ‏ משתברת באופן כזה, אזי מתכסות כל קרנותיו, מעבר לעדשה הקמורה,‏ והיו לתמונה ממשית של העצם הזה, שהיא בתנאים ידועים מוקטנה והפוכה (תמונה 136).

מהלך קרנות-האור ‏הבאות מן ה“אין-סוף” והעוברות דרך עדשה קעורה (“מפזרת”): הן מתרוֹחקות מעבר לעדשה, כאילו יצאו ממוקד הנמצא מצד כניסתן ‏ של קרנות-האור אל העדשה, שזהו מוקד מדומה (מאתימטי)

כנגד זה, שוברות העדשות הקעורות את קרנות-האור של הנקודה המאירה באופן כזה שהן מתפזרות. גם לעדשות המפזרות ישנו מוקד, כלומר נקודה, ששם מתכנסות – אמנם רק להלכה – קרנות-האור האין-סופיות, ואותה מוצאים כשממשיכים המשכה ישרה אחורנית את הקרנות המפוזרות המתרוחקות (תמונה 137). אז נדמה כאילו הקרנות יוצאות מהמוקד.

2. האופטיקה הפיסיולוגית של העין

כדי להכיר את צורתו של איזה עצם שהוא, צריכות קרנות-האור הנאצלות הימנו לחדור לרשתית דרך האמצעים הזכים והשוברים של העין (הקרנית, הלשכה הקדמית, העדשה והזגוגית), להתאגד ולהצטלם כתמונה בהירה אחת בגומה המרכזית, אותה הנקודה של הרשתית, הידועה לנו כ“נקודה של הראיה הברורה ביותר”. אמצעים אלה (המהווים ביחד ‏“מערכת-עדשות”) ממלאים בעין אותו התפקיד של עדשת-הזכוכית (האוביקטיב) שבמכונת-הצלום (תמונה 138).

השוָאת העין אל מכונת-צלום. בעין (ציור עליון) עוברות קרנות-האור דרך מערכת-עדשות (קרנית, עדשה, זגוגית) והן מצטלמות, בתמונה הפוכה ומוקטנת (השווה תמונה 136) ברשתית (בדיוק ברשתית [א ב] – כשהעין היא קצובת-ראיה, לפניה – כשהיא קצרת-ראיה [א’ב‘] או מאחוריה [א“ב”] – כשהיא עדיפת-ראיה – ר’ להלן). במכונת-הצלום (ציור תחתון) מתאים האוביקטיב למערכת-העדשות‏ הנ"ל. אישון-העין ‏מתאים לדיאפראגמה שבמכונת-הצלום,

משום-כך אנו מְסִבים את עינינו בכוונה אל העצם המושך את תשומת-לבנו (אנו “נועצים בו מבט”), כדי שקרנות-האור הנאצלות הימנו תיפולנה ישר על הגומה המרכזית. תנאי זה מתמלא כשהעצם נמצא בהמשך לציר-העין (או ב“קו-המבט” שלנו). שאר התמונות המצטלמות באותו רגע בהקיף-הרשתית אינן כל-כך ברורות ורשומן בתודעתנו הוא שטחי, עובר ומתעלם במהרה; בכל-זאת חשובות לנו מאד התמונות ההקיפיות האלו לשם ההתמצאות בחלל.

כל התמונות המתרשמות ברשתית נמסרות למרכזי-המוח על-ידי סיבי-הסתעפויותיו של עצב-הראיה. במוח, מרכז-תודעתנו, מתרקמות הרגשות-הראיה לתפיסות ולמוצגים של המציאות הסובבת אותנו – אבל בהערה זו יצאנו כבר מתוך תחומי האופטיקה הפיסיולוגית ונגענו לנושא המהווה את תכנה של האופטיקה הפסיכולוגית.

נוהגים להשוות את העין – ובצדק – למחשכה של מכונת-הצלום. האמצעים הזכים של העין, השוברים את קרנות-האור עד שהן מתאגדות לתמונה הפוכה ומוקטנה ברשתית שבקרקעית-העין, מקבילים לאוביקטיב של מכונת-הצלום. הרשתית עצמה מַקבלת לפילם, המשוח בחומר רגיש–לאור, שאותו שם הצלם במקום השמשה החלובה של מכונת-הצלום, אחרי שכוון אותה. את תפקיד-הצבע השחור שבתוך מכונת-הצלום ממלאה בעין שכבת-הצבען של הרשתית. העוצרת בעד חדירת האור למחשכה זו, זולת דרך האישון. בקשתית ובאישון שבה אפשר לראות, בדרך השואה, את הדיאפראגמה של מכונת-הצלום, שתפקידה לעצור בעד קרנות-ההקיף, העוברות דרך העדשה, ולהעביר רק את אלו, שעוברות דרך מרכזה, וזה כדי שהתמונה תהיה מדויקת ככל האפשר (תמונה 138).

א. התשבורת

המצב האופטי של העין הנחה, כלומר התנאים האופטיים, שבהם מגיעות קרנות-האור הבאות מן ה-“אין-סוף” לרשתית. נקרא בשם תשבורת-העין (refractio). שלשה הם מצבי-התשבורת האפשריים והם תלויים במבנה העין, היינו באורך הציר שלה.

שלש תשבורות-העין מתוארות כאן – לשם הפַשטות – כאילו התשבורת תלויה רק באורך-הציר של גלגל-העין.

א. עֹדֶף-רְאִיָה

ב. קֶצֶב-רְאִיָה

ג. קֹצֶר-רְאִיָה

בעין “נורמלית” או קצובת-ראיה (קצב-ראיה, emmetropia), שאורך צירה הוא בערך 24 מ"מ, קרנות-האור המקבילות (הבאות ממרחק רב) משתברות על-ידי האמצעים השוברים ומתאחדות ברשתית בדיוק, ואז מתרשמת בה תמונה מוקטנת מדויקה של הנקודה המאירה (תמונה ‏ 139 ב').

בעין קצרת-ראיה (קוצר-ראיה, myopia), האופינית בצורתה המוארכה, כלומר שצירה הוא ארוך מכפי המדה הרגילה, מתהווה תמונה בהירה של הנקודה המאירה לפני הרשתית (תמונה 139 ג'), ועל הרשתית עצמה מתהווה ממנה תמונה מטושטשת. עין זו זקוקה לזכוכית מפזרת מתאימה לשם ראיה ברורה מרחוק (תמונה 140) או שהיא צריכה להתקרב יותר ויותר אל הנקודה המאירה (אל העצם), עד שזו האחרונה תמָצא באותו המרחק מן העין, שקרנות-האור היוצאות ממנה תתכנסנה בדיוק ברשתית (“נקודת-המרחק” של עין קצרת-הראיה).

תקון קוצר-הראיה (תמונה 140) באמצעות ‏ זכוכית ‏ מפזרת. ‏הקוים המופסקים מסמנים את מהלכן של הקרנות מבלי התקון (התאגדותן של הקרנות המקבילות נעשית לפני הרשתית, בנקודה א') והקוים השלמים – בשעת התקון המתאים לדרגת קוצר-הראיה (שאז הקרנות המקבילות מתאגדות בדיוק ברשתיח, בנקודה א).

בעין עדיפת-ראיה (עודף-ראיה, (hypermetropia, שתבניתה קצרה (צירה קצר), מתהווה התמונה הבהירה מאחורי גלגל-העין (תמונה 139 א'). היא איננה יכולה לראות ברור מרחוק – ולכן אין השם המוטעה עין “רחוקת-ראיה” הולם אותה –) ומכל-שכן מקרוב, מבלי הוספת עדשה קמורה מתאימה (היכולה להגביר את התשבורת שלה, תמונה 141) או מבלי עזרת ההתכוונות (עי' להלן).

תקון עודף-הראיה (תמונה 141) באמצעות זכוכית כונסת-מתאימה. הקוים המופסקים מסמנים את מהלכן של הקרנות מבלי התקון: התאגדותן של הקרנות המקבילות היתה צריכה להתהוות מאחורי הרשתית (א'), אבל זו האחרונה חוסמת את הדרך לכך ועל-כן מתהווית בה תמונה מטושטשת של הנקודה המאירה. הקוים השלמים מסמנים את השבירה המתוקנת, ‏ שאז הנקודת המאירה מצטלמת בדיוק ברשתית (א).

דברנו לעיל ‏על אורך-הציר, כאילו זהו הגורם היחידי בהתהוות התשבורת; כך באמת חשבו החוקרים במשך תקופה ידועה. כיום, תיאור פשוט כזה אינו מותר אלא מטעמים דידאקטיים בלבד. לאמיתו של דבר, אין תשבורת-העין תלויה אך ורק באורך הציר של גלגל-העין, אלא גם במרת קמירותן של העדשה והקרנית – ושל זו בעיקר – וכמו-כן בסמיכותה האופטית של העדשה. נמצא, שתשבורת-העין היא תולדת שלשה (או ארבעה) גורמים, ושהיא נקבעת על-ידי הסך-הכל של הגורמים האלה. וכך יש שציר-העין הוא קצר ביחס, ובכל-זאת העין היא קצרת-ראיה, היות והקרנית שלה היא קמורה ביותר, ‏או – אם להביא דוגמה אחרת – הנה יכולה קרנית קמורה ביותר ביחר עם ציר-עין קצר ביחס להוות, בתנאים ידועים, אותה התשבורת כמו קרנית פחות קמורה, כשהיא מלווה על-ידי ציר ארוך, וכו' וכו'.

מבלי האמצעים הנ"ל המשמשים עזר לעין, מתהווה ברשתית תמונה מטושטשת גם בעין קצרת-ראיה וגם בעין עדיפת-ראיה, כי במקום כל נקודה ונקודה שבעולם החיצוני מצטיירות ברשתית לא נקודות-נקודות, כי אם עגולים-עגולים פחות או יותר גדולים (“עגולי-פזור”), הנכנסים כל אחד בתחומו של השני.

מין מיוחד של לקוי-תשבורת היא האסטיגמיה (astigmatismus). מצב אופטי זה תלוי במבנה הלקוי של הקרנית, הקמורה יותר בקו-צהרים אחד שלה מאשר באותו קו-הצהרים שעומד עליו זקוף (מָאֳנָך). היות ואז אין כוח-השבירה שוה בכל קוי-הצהרים, יוצאות התמונות שברשתית בלתי ברורות.

ישנה אסטיגמיה של קוצר-ראיה, של עודף-ראיה או של שניהם יחד, הנקראת אז אסטגימיה מעורבת. ‏ אפשר לתקן את האסטיגמיה על-ידי זכוכיות גליליות (צילינדריות, תמונה 142), שבכוחן להגביר או להחליש את התשבורת בקו-הצהרים הדרוש דוקא.

א) זכוכית גלילית קמורה.

ב) זכוכית גלילית קעורה.

שלושת מצבי-התשבורת האפשריים הנ"ל אינם קכועים אצלנו מיום הולדנו. אם נעלה על דעתנו, שהתשבורת תלויה במקרים רבים במבנה העין כלה, היינו בגדלה או באורך הציר שלה, לא יפלא שבמקרים רבים – יחד עם גידול הילד – משתנה, או – יותר נכון – מתפתחת גם תשבורת-עיניו. כמו-כן מובן מאליו, שהתשבורת מתפתחת מעודף-ראיה (עין קטנה) לקצב-ראיה (עין בינונית), ומקצב-ראיה לקוצר-ראיה (עין גדולה), ולא להיפך. ובאמת חקירות מקיפות מראות לדעת, שהרוב המכריע של הילודים, כמעט 100% מהם, הם עדיפי-ראיה. המצב הזה משתנה בהדרגה עם הגידול, עד שמגיל של עשרים שנה בערך ומעלה מתחלקים בני-האדם ביחס לתשבורת באופן זה: יותר מ 50% הם עדיפי-ראיה, 30% בערך – קצובי-ראיה, ופחות מ 20% – קצרי-ראיה.

מספרים אלה, המעידים שלכל הפחות מחצית המבוגרים בבני-האדם הם עדיפי-ראיה ו-5/2 של המחצית השניה הם קצרי-ראיה, מראים לנו לדעת באופן ברור, שטעות היא בידי אלה, החושבים רק את קצב-הראיה לתשבורת ה“נורמלית” וכל שנוי קל לצד עודף-ראיה או לצד קוצר-ראיה – לתשבורת חולנית. נורמה ביולוגית אינה ניתנת להקבע לעולם במספר אחד, כי אם בשני “ערכים גובלים”, שכל מה שנמצא בתוך גבולם עודנו נורמלי, ורק לערכים הקיצוניים, שמעבר מזה ומעבר מזה, קוראים שנוי פתולוגי או חולני. במלים אחרות: לנורמה ישנו רוחב ידוע של תנודה (ואריאציה).

ואם נשאל, מה הם החוקים השולטים בחלוקה זו של התשבורת? ותהא התשובה, שהיסודות המכריעים בדבר הם אותם הגורמים לרבוי מספר הצורות השונות בעולם החי והצומח בכלל, הקובעים את רוחב הואריאציה בכל מקצועות הביולוגיה: חוקי ההורשה ביחד עם הברירה הטבעית.

ב. התכוונות-העין

שלשת מצבי התשבורת של העין מתיחסים אל השתברות הקרנות המקבילות (הבאות ממרחק) בעין, בשעה שהיא מביטה בנקודה רחוקה או בשעה שהיא נחה. סימן מובהק של מנוחה היא העובדה הידועה לכלנו על-ידי הנסיון, שאנו יכולים להסתכל במרחק מבלי יגיעה יתירה, אפילו במשך זמן רב. כנגד זה עינינו מתעייפות אחרי עבודה של הסתכלות מקרוב במשך זמן-מה, כגון אחרי קריאה או אחרי עבודת-יד דקה וכדומה. יוצא, שהעין, בשעה שהיא מביטה מקרוב, מתהווה בה שנוי ידוע ונעשית מצדה עבודה ידועה.

כדי להבין היטב את השנוי הזה נחזור למשל הקודם, למחשכת הצלם. כדי לקבל תמונה ברורה מעצמים קרובים, הצלם מאריך את מכונתו, אם לכתחילה כוון אותה למרחק. אם נזכור את תמונה 135 נבין על נקלה את הסבה לכך.

בשעה שהנקודה המאירה תתקרב אל העדשה, אשר מעבר לעדשה, תתרחק יותר ויותר מן המוקד.

לשם אותה התכלית, היינו לשם ראיה ברורה של עצמים קרובים, אין, כמובן, לגלגל-העין היכולת להאריך את צורתו. כנגד זה יש לה לעין האמצעי השני המועיל לכך, כפי שידוע לנו על-ידי ההערות הקודמות, וזוהי הגברת כוח השבירה של עדשת-הבדולח (תמונה 143).

שנוי מהלכן של הקרנות בעין בשעת ההתכַּוְנוּת. הקוים המופסקים מסמנים את שבירתן של הקרנות (הבאות מנקודה קרובה) ‏מבלי עזרת ההתכוונות, שאז מצטיירת ‏ על הרשתית תמונה ‏ מטושטשת, והקוים

השלמים – בעזרת ההתכוונות, המתבטאת בקמירותה המוגברת של העדשה בהתאם לקרבתה ‏ של הנקודה (השווה את התמונות 133 ו-134).

באותה מדה, שהעדשה היא קמורה יותר, ‏בה במדה מתקרב אליה המוקר (תמונה 134). והמוקד הרי היא הצטלמות של הנקודה הרחוקה מאד. ביחד עם זה מתקרב גם אל העדשה (מעברה השני) מקום הצטלמותם של כל העצמים הקרובים.

סגולה זו, להגביר בעת הצורך ולפי הצורך את כוח התשבורת, ניתנה לעין על-ידי המכוניות הנפלאה של ההִתְכַּוְּנוּת ((accomodatio. בשעה שהעין (קצובת-הראיה) מתבוננת במרחק ומקבלת משם תמונה ברורה, מן ההכרח שהתמונות של העצמים הקרובים מתרשמות ברשתית בצורה מטושטשת. התפקיד לכוון את העין אל העצמים הנמצאים מקרוב מוטל על עדשת-הבדולח שבה.

העדשה. כידוע, נתונה בנרתיק המחובר על-ידי אגד עגול מסביב לזיז העטרה. בשעת מנוחה האגד מתוח ועל-ידי זה מתמתח גם הנרתיק, והעדשה הגמישה, צורתה אז פחוסה במדה ידועה (תמונה 144. ראיה במרחק). על-ידי התקצרות שריר-העטרה, שסיביו מסודרים בדמות טבעת, מתקטן העגול שמסביב לעדשה, מתרופף האגד ואתו גם הנרתיק. זה גורם,

בחצי העליון של התמונה מתוארת העין במצב של מנוחה – “ראיה במרחק”, ‏ ובחצי התחתון במצב

של התכוונות – “ראיה בקרבה”, ‏שאז מתקמרת ביותר העדשה בצדה הקדמי. התקמרות זו נעשית אפשרית על-ידי גמישותה של העדשה ובעזרת התקצרותו של שריר-העטרה הטבעתי.

רְאִיָה בַמֶּרְחַק

רְאִיָה בַקִּרְבָה

עֲטָרָה

קַשְׁתִּית

קַרְנִית

עֲדָשָׁה

שהעדשה הגמישה מתעבה ומתקמרת יותר (תמונה 144, ראיה בקרבה), כדרך כל הגופים הגמישים, בשעה שלחץ ידוע פוסק מלפעול עליהם. ובזה נתמלאו התנאים האופטיים הדרושים לראיה מקרוב, אחרי שכוח השבירה של העדשה מתגבר. מובן, שעבודת ההתכוונות נעשית בקצב ובהתאם למדרגת הקִרבה של העצם, שאליו מתבוננים.

כך עומד שריר-העטרה, שהוא שריר חלק, תחת פקודת הרצון, למרות זה, שבדרך-כלל כל פעולה שברצון נעשית על-ידי שרירים משורטטים.‏ אנו יכולים להוכח ‏על נקלה, שאי-אפשר לתפוש בבת-אחת את צורתם הברורה של שני גופים, הנמצאים קרוב לעין, אלא במרחק שונה ממנה (תמונה 145).

נעמיד, למשל, לפנינו ספר פתוח ונשים באמצע המרחק, שבין עינינר ובין הספר, קצהו של עפרון. אם נתבונן לכתב שבספר, אז נראה לנו העפרון מטושטש. ושוב מוצאים אנו דמיון במעשה הצלם. בשעת צלום של קבוצות מעמיד הצלם את המצטלמים צפופים, עד כמה שאפשר בשטח אחד, כי גם ‏ הפילם מכוון בדיוק רק לשטח אחד של החלל.

ההתכוונות (כלומר: מידת התקמרות העדשה וההעֲצָבה הדרושה לכך) נעשית בקֶצב ובהתאם למדרגת הקִרבה של העצם, שאליו מתבוננים. כשרואים ברוּרוֹת את החץ א ב – שאז תמונתו ההפוכה מצטיירת

בדיוק ברשתית ב- א' ב' – אי-אפשר בו-ברגע לראות‏ ברוּרוֹת גם את החץ ג ד, שתמונתו הברורה היתה יכולה להתהוות רק במקום ג' ד', ושברשתית עצמה היא מטושטשת.

כוח-ההתכוונות איננו שוה בכל הגילים. בגיל הילדות הוא גדול מאד: אפשר לו לילד לקרב הרבה את הספר אליו ולקרוא בו מבלי כל קושי. אךָ ברבות השנים כוח-ההתכוונות הולך ונחלש בהדרגה. סבת הדבר היא שבמשך הזמן העדשה (ובעיקר מרכזה, ה“גרעין”) הולכת ומתקשה, באופן שגם גמישותה, החשובה במכוניות ההתכוונות, אובדת לה יותר ויותר. ‏ובערך משנת 45 ומעלה, מי שעיניו קצובות-ראיה איננו יכול לקרב את הספר יותר. מדי אל עיניו, ‏להיפך, כדי לראות ברורות הוא צריך להרחיקו או להרכיב על עיניו

תקון זוקן-הראיה באמצעות זכוכית כונסת או מאספת. את התפקיר שממלאה בעין הצעירה ההתכוונות (השווה תמונה 143) צריכה למלא כאן הזכוכית הקמורה המתאימה, היות ועדשת-העין, אבדה לה גמישותה.

משקפים קמורים (תמונה 146). מצב זה של חולשת כוח-ההתכוונות הבא לרגלי גיל מתקדם, איננו חולני, אלא נורמלי, וקוראים לו רוחק-ראיה או, ביתר דיוק, זוקן-ראיה (presbyopia).

ג. הראיה המרכזית והראיה ההקיפית

חדות-הראיה

העין חדה ביותר, באותה מדה שהיא מסוגלת להבחין בבירור עצמים לפרטיהם, גם בריחוק מקום. בתור מדה לסגולה זו של הרשתית, או לכוח-ההבחנה המכסימאלי של “חוש הצורות” שלה, משמש המושג של חדות-הראיה המרכזית (visus centralis), כלומר חדות-הראיה של הגומה המרכזית.

כל-מה שמתרחקים ממרכז הרשתית אל הקיפה, הראיה נהיית בה פחות ברורה. זה בא כתוצאה ישרה ממספר המדוכים (תמונה 123), שהם האלמנטים הרגישים לראית הצורות, ומספר זה הוא שונה בחלקים השונים של הרשתית. במרכזה, כמותם של המדוכים היא גדולה והם צפופים בה ביותר, מה שאין כן בהקיף הרשתית, ששם הם הולכים ומתמעטים בהדרגה.

משל, למה הדבר דומה? למשכית, שאבניה, האלמנטים הרגישים, הן קטנות וצפופית מאד – ובגלל זה מרובות – באמצעיתה, ובהקיפה הן הולכות וגדלות ומספרן פוחת בהדרגה עד כדי כך, שיש ביניהן גם מקומות פנויים לגמרי.

אפשר גם לציין במספרים את מדת חדות-הראיה המרכזית, שהם הגבול הקיצוני לכוח-ההבחנה של כל עין ועין. מתוך הנסיון הפשוט אנו למדים, שכל עצם נדמה לרואה גדול מקרוב וקטן מרחוק. וכן ידוע, שהמרחק עלול להקטין את העצמים הגדולים ביותר, עד שאפילו העין המתוקנת ביותר איננה יכולה להבחינם. תופעה זו תלויה בזוית-הראיה, שבה נראה לנו העצם. זוהי הזוית הנסגרת על-ידי הקרנות הקיצוניות של איזה עצם, שעוברות דרך המרכז האופטי של העין (שבעדשה) ומגבילות ברשתית את התמונה המתרשמת. מתוך תמונה 147 מכירים בנקל, שבהתאם לגודל המדומה השונה של אותו העצם במרחקים שונים משתנה גם גודל התמונה שברשתית.

באותה מדה שהעצם מתרחק מהעין, כן מתקטנת זוית-הראיה (ז) וביחד עם זה גם תמונת העצם שברשתית, עד אשר נגיע במרחק ידוע לגבול ההבחנה של הרשתית. בדקו ומצאו, שעין נורמלית עלולה להבחין רק עצמים הנראים לה בזוית של דקה אחת ((1' לכל הפחות. במלים אחרות, אין לרשתית היכולת להרגיש שתי נקודות, הקרובות זו לזו, כנקודות נפרדות. אלא כשהן נראות לה לכל הפחות בזוית של דקה אחת, היינו, כשהן מתרשמות בה במרחק מינימאלי ידוע, אחת מהשניה.

הגודל המדומה זוית הראיה (ז). אותו העצם (אב), כשהוא נמצא במרחקים שונים מהעין, נדמה גדול יותר כל-מה שהוא קרוב יותר לעין, היות וגם התמונות המתהוות ממנו ברשתית הן שונות בגדלן בהתאם למרחק של העצם מהעין. הגודל המדומה הזה של העצם במרחקים השונים נמדד על-ידי זוית-הראיה, ‏ היא הזוית הנוצרת על-ידי הקוים הישרים הנמשכים אל העין מהנקודות הקיצוניות של העצם, באשר הוא שם.

על יסוד עובדה זו ערך Snellen טבלאות לבחינת חדות-הראיה, שנתקבלו בשנוים קלים בכל העולם כלו (תמונה 148). על טבלא כזו נמצאים מספרים (או אותיות) בני גודל

טבלאות (על-פי סְנֶלֶן) לבדיקת חדות-הראיה.

שונה, שכל קו וקו שלהם נראה לעין – במרחק המסומן במטרים על יד האות הזו – בזוית המינימאלית של דקה אחת. כל האות כלה, בגבהה וברחבה (תמונה 149), נראית (במרחק הקבוע) בזוית של חמש דקות ((5'. בשביל אלה, שאינם יודעים לקרוא, ישנן טבלאות עם צורות מרובעות של ווים, הפונים לצדדים שונים, ועל הנבדק להכיר את יֶשר הווים (תמונה 149). מראים לנבדק. היושב במרחק קבוע מהטבלא – על-פי הרוב 5 או 6 מטרים את האותיות בהדרגה, מן היותר גדולות עד היותר קטנות, וקובעים את חדות-ראייתו על-פי האותיות הקטנות ביותר שהוא מבחין ממקום מושבו (תמונה 148).

סימנים המשמשים לבדיקת חדות-הראיה והבנויים על-פי הוראותיו של סְנֶלֶן.

חדות-הראיה של העין קוראים אותה שלמה, כשהעין מבחינה במרחק של 6 מטרים את שורת האותיות המסומנות במספר 6. אז רושמים את חדות-הראיה בשבר של 6/6, שהמונה שלו מציין את המרחק במטרים מהטבלא, והמכנה – את המספר שעל יד האות. העין, כשהיא מבחינה. רק את השורה “12”, חדות-ראייתה היא 6/12, כלומר 1/2 של השלמה, וכשהיא מכירה את השורה “18”, חדות-ראייתה היא 6/18, כלומר 1/3 של השלמה וכו'.

טבלאות לבדיקת חדות-הראיה מצויות בתוך מסגרת העשויה לכך, והן מוארות באופן מלאכותי (תמונה 148). לבדיקה זו משתמש הרופא בתיבה של זכוכיות-בוחן מכל המינים ובמאחו של משקפי-בוחן המיוחד לכך.

יש שמוצאים גם חדות-ראיה, העולה על זו המקובלה כ“שלמה”. אבל בדרך-כלל שוה הוא כוח-ההבחנה של הרשתית אצל רוב בני-האדם עד להפליא. ולפיכך נותנת שיטת הבדיקה המתוארת של חדות-הראיה תוצאות די בטוחות, וערכה המעשי הוא גדול.

שדה-הראיה

בשם שדה-ראיה של העין קוראים כל אותו השטח, שהעין מקיפה מסביב במבטה, בבת-אחת ומבלי כל תנועה. הגומה המרכזית של הרשתית, ששם מושבו של חוש-הצורות, משמשת לראיה הברורה ולהכרת הצורות המדויקות של העצם שבמרכז שדה-הראיה. שאר הרשתית, ששם, הודות להתמעטותם ההדרגתית של המדוכים, מתרשמים העצמים באופן פחות או יותר מטושטש, משמש לראית-ההקיף, ושטחו גדול בהרבה משטח הכתם הצהוב. לראיה שבהקיף חשיבות רבה בשביל ההתמצאות הבטוחה והתנועה החפשית בחלל, מפני שרק על ידה אנו נשמרים מכל המכשולים הנמצאים בדרכנו בשעת התנועה, מבלי שנצטרך

לכוון את עינינו הנה והנה. בנגוד למרכז-הרשתית מסוגל ההקיף בדרך-כלל להרגשת תנועות של עצמים יותר מאשר לראיית עצמים נחים.

ישנם מצבים חולניים כאלה, שראיית ההקיף אובדת, ‏מבלי שראיית המרכז תינזק במאומה. חולה כזה, ‏ יש, שאחרי חפוש ידוע – אם רק יכוון היטב את עיניו – הוא קורא גם את הכתב הקטן ביותר, ובכל זאת הוא נחשב לעור, הזקוק למעשה לעזרת אחר, משום שאי-אפשר לו להתמצא בחלל.

שדה-הראיה הנורמלי, גבולותיו אופיניים וצורתו היא, בערך, זו של אגס, שקצהו הרחב נמצא מצד הרקה וקצהו הצר – מצד האף (תמונה 150). לרגלי הפיכת התמונה על-ידי האמצעים השוברים של העין, מיצג החצי הרקתי של שדה-הראיה את החצי הנאסאלי של הרשתית, החצי העליון של שדה-הראיה את החלק התחתון של הרשתית – וכן להיפך. בשדה-הראיה ישנה (מצדו הרקתי של המרכז) נקודה אחת, שאיננה רגישה כלל לאור, והיא נקראת הכתם העִוֵר שבעין. זהו המקום המקביל למקום כניסתו של עצב-הראיה לרשתית (הנמצאת נאסאלית מהכתם הצהוב, תמונות 122 ו-124), ששם חסרות כל השכבות העצביות הרגישות, מלבד הסיבים, שבעצמם אינם נפעלים מהאור.

שדות-הראיה הנורמליים של שתי העינים בסְכֵימות, המשמשות בבדיקות קליניות על יד הפרימטר (ר' תמונה 152). שדה-הראיה של העין הימנית הוא מימין (COD), וזה של השמאלית – משמאל (COS). האות T מסמנת את הצד החיצוני (הרקתי) והאות N את הצד הפנימי (הנאסאלי) של כל שדה-ראיה.

העובדה, שבתנאים הרגילים אין אנו מרגישים במציאותו של הכתם העוור, מתבארת על-ידי זה, שאין הראיה של ההקיף באה להראות לנו את הצורות ואת הצבעים באופן ברור, אלא להודיענו בקוים כוללים על-דבר כל שנוי פתאומי, המתהווה סביבנו. משום-כך אין מצדנו ההתענינות ותשומת-הלב הדרושות להכרת חוסר הראיה שבכתם העוור, ואנו מרגישים בו רק על-פי נסיון, המכוון לכך ביחוד (תמונה 151).

מבחן המוכיח את מציאותו של הכתם העִור בעין. כשסוגרים את העין השמאלית [הימנית] ונועצים-מבט, במרחק של 25 ס"מ בערך, בעין הימנית [השמאלית] במרֻבע [בעגול] השחור שבציור, נעלם העגול [המרֻבע] השחור, מסבת נפלו על דיסקת עצב-הראיה.

לבדיקת שדה-הראיה משתמשים בפֶּרימטר (תמונה 152) ואת תוצאות הבדיקה רושמים בתרשימים (סכימות) מיוחדים לכך (תמונה 150).

חוש הצבעים

היסודות הפיסיקאליים של ראיית-הצבעים הם ההבדלים באורך גלי-האור, בגבולותיהם הידועים, כנ"ל (עמ' 237). אם נתבונן בצבעים מפאת פעולתם על חוש-הראיה שלנו, נמצא ביניהם ארבעה צבעים יסודיים, והם: אדום, ירוק, כחול וצהוב. את כל יתר צבעי הספקטרון לכל גוניהם אפשר לקבל על-ידי פתוך (ערבוב צבעים) מתאים של ארבעת הצבעים היסודיים האלה. רק בין אדום וירוק מצד אחד ובין כחול וצהוב מצד שני, אין שום מעבר אטי. הפתוך של הצבע האדום בירוק או הכחול בצהוב (כשהם צבעי-הספקטרון, ולא צבעי הציירים, הנקראים צבעי-פיגמנט) מוליד את הצבע הלבן, ומשום-כך קוראים להם צבעים משלימים. אדום וירוק, והוא-הדין צהוב וכחול, כשהם זה על יד זה, כל אחד מהם מגדיל את התגבורת של חברו; האדום נותן לסביבה הלבנה שבה הוא נמצא גוון ירקרק, הירוק מוסיף לסביבתו הלבנה צביון אדמדם, ועל-כן קוראים אותם גם צבעים נגודיים.

בדיקת שדה-הראיה על-יד הפֶּרימטר.

כדי להבין את הפיסיולוגיה של חוש-הצבעים אנו צריכים להכיר את הלקויים של חוש-הצבעים הבאים מלידה; הם שכיחים בבני-האדם הרבה יותר מכפי שרגילים לשער. ישנו עוורון חלקי לצבעים, שבו מבחינים בדרך-כלל שני מינים: א) עוורון לאדום-ירוק, ב) עוורון לכחול-צהוב, שהוא פחות מצוי מהראשון. לקויים אלה מאשרים את ההופעות הפיסיולוגיות שהזכרנו לעיל.

מענין הוא שרוב הלוקים במום זה אינם מרגישים בו ולא יודעים כלום על אודותיו, כל-זמן שלא העירה אותם הסביבה על לקויָם. אף-כי הרגשת האדום והירוק, למשל, זרה להם, בכל-זאת משתמשים הם, כיתר בני-האדם, בשמות הצבעים האלה, מפני שלמדו מאחרים, שלתגבורת ידועה של בהירות נוהגים בתנאים ידועים לקרוא ירוק או אדום, אבל הם גם טועים לעתים קרובות ומחליפים את הצבעים זה בזה. הבדיקות הראו לדעת, ש-4% מן הגברים ורק 0.4% מן הנשים הם עוורים לצבעים באופן חלקי. עוורון לצבעים עובר בירושה, ודוקא בין הזכרים שבמשפחה, כגון מאב-זקן לנכדו, בעוד שהאם וכן בנותיה של אותה האם, הן (לרוב) נורמליות לצבעים.

כנגד זה יקר-מציאות מאד הוא העוורון הגמור לצבעים, ומצב זה קשור על-פי-רוב בכובד-ראיה מרובה. בן-אדם כזה, שאצלו לקויה מערכת המדוכים ושמתוך-כך ראיתו המרכזית פגומה, ‏העולם כלו נראה לו כעין לוח פוטוגראפי, שבו אפשר להבחין רק בין שחור ובין לבן עם כל הפתוכים שביניהם – ממש כמו אצל בני-אדם נורמליים באור קלוש (עי' להלן: חוש-האור).

הכרת הצבעים מפותחת בעיקר במרכז שדה-הראיה, המתאים ל“נקודה של הראיה הברורה ביותר” של הרשתית. במדה שאנו מתרחקים ממרכזה של הרשתית אובדת תחילה הסגולה להכרת האדום והירוק ואחר-כך גם זו של הכחול והצהוב. בהקיף הקיצוני של שדה-הראיה אין כל הרגשת-צבעים, ושם אנו מבחינים שנויים בהארה (מעברים שבין לבן לשחור) בלבד.

תפקידו של חוש-הצבעים תלוי גם בכמות ההארה. באותה מדה שההארה הולכת ומתקלשת, בה במדה הולכת ופוחתת הכרת הצבעים. תחילה אובדת הסגולה להבחנת האדום, אחר-כך גם להבחנת הכחול, עד שלבסוף נראה לנו הכל אפור פחות או יותר. אותו התהליך נישנה באופן מהופך עם עלית-השחר, שאז הצבע הכחול הוא הראשון להרגשה.

מענין לציין, שהמשנה קובעת את זמן “קריאת-שמע”, היינו את התחלת היום: “משיכיר בין תכלת ללבן”.

ביחס לראיית-צבעים אפשר להבחין בעולם-החי בין שני סוגים: א) בעלי-חיים שחוש.הצבעים שלהם מפותח – פחות או יותר – באותה מדה כמו אצל בני-האדם, כגון האמפיביה, הזוחלים, הצפרים והיונקים; ו-ב) בעלי-חיים שמתנהגים לגבי הצבעים כמו בני-אדם עוורים-לצבעים בתכלית, כגון הדגים ומחוסרי-החוליות.

חוש-האור

חוש חלקי זה של העין מתגלה בתכונה מיוחדת, הנקראת “הסתגלות” (adaptatio); ישנה הסתגלות-לחושך והסתגלות-לאור. כשאנו יוצאים מחדר מואר היטב לחדר אפל יותר, אז יש, שברגע הראשון אין אנו רואים כלום, ורק מעט-מעט אנו מתחילים לראות ולהכיר פרטים שבסביבתנו: העין “מתרגלת” גם להארה מצומצמת. ההסתגלות, יסודה בהגברת התִּרגוֹשת (סגולת-ההרגשה) של העין אחרי זמן-מה של מנוחה באור קלוש או בחושך גמור (“הסתגלות לחושך”). גם על הרשתית פועל האור באותו האופן, כמו שהוא פועל על הלוח הפוטוגראפי, המשוח בחומר כימי רגיש לאור (מִשׁזפה), אלא שבנוגע לדקות, יש כאן הבדל גדול מאד, המעלה את העין לאין-ערוך מעל למעשה יד-האדם. בקצות הקנים שברשתית ישנו חומר מעין זה, הנקרא ארגמן-הראיה. על-ידי השפעת האור מתפרד החומר הזה ומתבטל בכל רגע, אבל הוא גם מתחדש בתמידות. ובחושך, שבו אינו ניתן לשמוש, הוא מצטבר, ועל-ידי-כך מתגברת התִּרגושת של העין, ואז העין עלולה להרגיש בכמויות האור הקטנות ביותר.

כששוהים בחושך, רגישות זו לאור הולכת וגדלה באופן חוּקי. היא מתגברת בקצב מהיר מאד במשך עשר הדקות הראשונות, אחר-כך באופן אטי יותר, וכעבור שעה אחת בערך – שאז מגיעה העין למאכסימום של רגישותה – יכולים אנו להבחין כמויות של אור פי 800 אלף בערך מהכמות, שיכולנו להרגיש בה ברגע הראשון, כשעברנו מאור לחושך. מכשיר המשמש לבדיקת ההסתגלות נקרא אדאפטוֹמטר.

מתוך הנסיון יודעים אנו כמו-כן, שהעין צריכה להסתגל גם בשעה שעוברים ממקום של חושך למקום של אור בהיר (“הסתגלות לאור”).

תכונת ההסתגלות נותנת לעין האפשרות להכיר דרגות שונות של בהירות, ועל ידה מתגלית לנו פעולת חוש-האור, שהאורגאן שלו הם הקנים שברשתית, המרובים בהקיף.

מכאן צריכים להוציא מסקנה. שהכתם הצהוב, שבו אין כלל קנים, אינו מסוגל לכל תפקוד באור קלוש, ובאמת כך הוא הדבר. מלבד העובדה הידועה, שבתנאים אלה יורדת חדות-הראיה בהתאם להפחתת האור, יכולים אנחנו להוכיח את זאת על-ידי נסיון פשוט מאד, שהתוכנים ידעוהו מזמן. אם אחרי שִׁבתנו בלילה זמן-מה מחוץ לבית, נועצים אנחנו את מבטנו באחד הכוכבים קלושי-האור, אזי הוא נעלם מעינינו ושוב הוא נראה אלינו, כשאנו מביטים רק קצת מן הצד, בהיות שאז תמונתו מצטיירת לא במרכזה של הרשתית,

אלא על ידו.

בני-אדם, שאצלם חוש-האור לקוי, אינם רואים כלל באור חלש, ולמצב זה קוראים “עוורון-ליל”.

עכשיו אפשר לסכם את העובדות הידועות לנו ביחס לחלוקת-העבודה בין מרכז הרשתית להקיפה: המרכז מכיל בעיקרו מדוכים, שהם “מכשיר-היום”. הוא מצטיין בראיה מדויקת של הצורות, בהרגשת צבעים ומשמש להכרת עצמים, שהם במצב של מנוחה. כנגד זה מכיל ההקיף בעיקרו קנים, שהם “מכשיר-הלילה”. הוא ממונה על ההתמצאות בחלל, על חוש-האור עם תכונת ההסתגלות הדקה ועל ההרגשה בעצמים שהם במצב של תנועה.

ד. הראיה בשתי העינים או הראיה הממוזגת

מהו היתרון של הראיה בשתי העינים על זו שבעין אחת? כיתרון הראשון נראית לנו ההתרחבות של הככר שהעינים מקיפות אותו במבטן, על-ידי סיכומם של שני שדות-הראיה יחד. אבל אין לשכוח שבחלקם הגדול נופלים שדות-הראיה זה על גבי זה (היינו שני השלישים הנאסאליים שלהם) ומתכסים, ומצד הרקה נשארים, מזה ומזה, רק שהרונים, המיוחדים כל אחד לעין שמצדו (תמונה 153). אבל דוקא החלק המשותף הזה הוא המהווה את היתרון החשוב ביותר בראיה המשותפת, ה“דו-עינית”.

כי אין הראיה בעין אחת דומה לזו שבשתי העינים. כשאנו עוצמים עין אחת, אנו מבחינים בעצמים הסובבים אותנו רק מתוך שתי מדות, מתוך גובה ורוחב, אךְ לא מתוך עומק, ממש כמו בתמונה השטוחה המתרשמת על הרשתית של העין הבודדת. וכשאנו מסתכלים באיזה עצם, פעם בעין הימנית ופעם בשמאלית, מבלי תנועת-ראש כל-שהיא, אנו מכירים כמו-כן על נקלה, שהתמונות של שתי העינים שונות במקצת זו מזו. הסבה הוא המרחק שבין שתי העינים שלנו, הנותן לכל אחת מהן עמדה שונה או “נקודת-מבט”

שדות-הראיה‏ אשר לשתי העינים נופלים בחלקם הגדול וה על גבי זה ומתכסים. תחום זה המשותף לשתי העינים חשוב ביותר לראיה הדו-עינית.

שונה – במובנה הפשוט של המלה. אם אנו לוקחים, למשל, קוביה ומתבוננים בה בכל עין לחוד, אנו נוכחים לדעת, שיש קצת הבדל בין שתי התמונות; בימנית אנו רואים קצת יותר מצדה הימני של הקוביה ובמשמאלית קצת יותר מצדה השמאלי (תמונה 154). אבל כששתיהן מתמזגות בתודעתנו לתמונה אחת, אנו מקבלים מושג מהדימנסיה (המדה) השלישית שבמציאות, הוא העומק שבחלל. זוהי הראיה הממוזגת והגופנית (או הראיה הפלאסטית).

קוביה, כפי שרואים אותה בעין הימנית בלבד (א) ובעין השמאלית בלבד (ב), ‏בשעה שמביטים עליה מבלי להזיז את הראש ממקומו. בראיה הדו-עינית המשותפת מתמזגות שתי התמונות האלו לאחת, שאז הראיה נעשית גופנית או פלאסטית.

העובדה שבתנאים רגילים אין אנו רואים כפוּלוֹת, כלומר, זו על יד זו ובבת-אחת את התמונות – השונות במקצת – של כל עין, מתבארת על-ידי הכרח פסיכי ידוע למזיגתן של שתי התמונות לאחת. הכרח זה, יסודו בעולם המציאותי הסובב אותנו; הוא מתרופף במצבים מיוחדים, למשל, כשמתחילים להתנמנם לרגלי עיפות מרובה ומשתדלים בו-בזמן להחזיק את העינים פתוחות, או כשעומדים תחת השפעתו החזקה של אלכהל וכו', שאז אובד לאדם השלטון על תנועות גופו וביחד-עם-זה על המנגנון המסובך של תנועת העינים.

כי תנאי קודם לראיה ממוזגת הוא שווי-משקל שרירי של העינים. לשם ההתמזגות של שתי התמונות לאחת, צריך ששתיהן תפולנה בגומה המרכזית שבכל אחת משתי הרשתיות ולתכלית זו מתקוֹרבים (מתקרבים זה לזה) בשעת הראיה-מקרוב שני צירי-העינים, הם עושים זוית (זוית-התקוֹרבות, convergentia) שגדלה תלוי במדת הקרבה של העין אל הנקודה שבה נועץ הרואה מבטו. יתר הנקודות של העצם, שאליו מתבוננים, נראות לנו באותו רגע פשוטות (בלתי-כפולות). מפני שהן נופלות ברשתיות בנקודות “המתאימות” אלו לאלו, במרחק שוה משתי הגומות המרכזיות מימין ומשמאל (תמונה 155).

כשהנקודה המאירה (א) נופלת בשתי הרשתיות בנקודות מתאימות (א' ו-א") – רואים פשוּטוֹת (תמונה פשוטה).

כשהנקודה המאירה (א) נופלת בשתי הרשתיות בנקודות בלתי-מתאימות (א' ו-ב') – רואים כפוּלוֹת (תמונה כפולה).

העינים נמצאות בשווי-משקל שרירי, כשציריהן מקבילים זה לזה, בשעה שמביטים למרחוק. כששווי-משקל זה של השרירים מופרע ומעמדה הנורמלי של העין האחת משתנה, כגון על-ידי שתוק של שריר אחד או שרירים אחדים משרירי-הגלגל. אז באה הפרעה בראיה המשותפת, והחולה רואה כפוּלוֹת. מצב זה של כפילות-הראיה (diplopia) מסב לפעמים ענויים קשים, מפני שהוא גורם סחרחורת ומקשה מאד את ההתמצאות. כדי לקבל מושג ממהות ראיה מפולגה זו, די לנו להזיז באצבע את אחת מעינינו הצדה, כי לרגלי שנוי הבא במעמד-העין (והנקרא בשם פזילה) מתרשמות, כמובן. התמונות שבכל רשתית בנקודות שאינן מתאימות אלו לאלו (תמונה 156).

כמו-כן אנו רואים כפולות, כשאנו מחזיקים לנגד עינינו איזה עצם שהוא ומתבוננים בו-ברגע למרחוק.

רק על-ידי ראיה משותפת או ממוזגת דקה, אפשרית היא הערכה נכונה של העומק בחלל, וסגולה זו איננה מפותחה באופן שוה אצל כל בני-האדם מסבות שונות. בעיקר חסרה ראיה ממוזגה אצל הפוזלים פזילה פשוטה, על-פי-רוב מראשית ילדותם, גם מבלי שיהיה שתוק בשרירי-העין.

יש שמבארים את יסודה של “התאמת” שתי הרשתיות בהצטלבות החלקית של עצבי-הראיה (תמונה 125), שבשבילה תלויה המחצית הימנית של כל רשתית במרכז-הראיה שבחצי-כדור-המוח הימני, בשעה שעל המחצית השמאלית של שתי הרשתיות ממונה חצי-כדור-המוח השמאלי. משום-כך מתאימות הן הנקודות, הרחוקות במדה שוה מהכתם הצהוב והתלויות במרכז אחד.

ה. הסִּכּוּם

ביחס לתפקיד אפשר להבחין בחוש-הראיה שלשה חלקים עיקריים:

א) חלק פיסיקאלי, מורכב מכל האמצעים הזכים של הגלגל עד הרשתית. שעל ידיהם משתברות קרנות-האור באופן המועיל לתפקיד.

ב) חלק פיסיולוגי, ומקומו הרשתית, ששם נעשים כל אותם השנויים הדקים בשעת התרשמות הצורות והצבעים, שעוברים תדיר לפנינו, עם כל גוני-האור המתחלפים. עלינו לחשוב כהמשכו של החלק הזה את סיבי עצב-הראיה והסתעפויותיהם, שמובילים את הגרויים האופטיים עד למרכזי-המוח.

ג) חלק פסיכולוגי. על-ידי מרכזי-הראיה שבמוח דוקא, יחד עם כל המסילות המשמשות קשרים ליתר המרכזים שבו, אנו מסוגלים להבין את מה שאנו רואים, בעַבְּדֵנו את רשמי-הראיה בתודעתנו לתפיסות ולמוצגים, הקובעים להם מקומם בזכרוננו.

לפיכך יש צורך בתנאים רבים לשם ראיה טובה: שלמות האמצעים השוברים הזכים, התהוות תמונה מדויקת ברשתית רגישה (“נעיצה מרכזית” טובה); העברת גרויי-האור באמצעות עצבי-ראיה שלמים אל מרכזי-ראיה שלמים, שכל חבוריהם עם יתר המרכזים שבמוח הם בלתי-לקויים, ולבסוף גם מזיגה מרכזית טובה, התלויה גם בשלמותו של מנגנון התנועה, ההקיפי והמרכזי.

 

פרק ארבעה עשר: העור    🔗

(תמונה 157)

העור הנהו הלבוש החיצוני של הגוף, כשם שהרירית הנה לבושו הפנימי. גם מבחינה היסטולוגית‏ רב הדמיון בין העור ובין הרירית: כשם שהשטח הפנימי של הגוף (חלל תעלת העיכול, חלל דרכי הנשימה) מכוסה רירית ותת-רירית, כן גם שטחו החיצוני של הגוף מכוסה עור ותת-עור; וכשם שצפוי החלל עשוי אפיתל, כן גם העור מצופה אפיתל.

לפיבך הננו מבחינים גם בעור שלש שכבות: הצפוי האפיתלי – epidermis, העור (במובן הצר) – corium,dermis, cutisותת-העור – subcutis, hypodermis.

חתך דרך עור הראש

(הגדלה חלשה)

1., 7. זקיק השערה (ע"י כל זקיק נראית בלוטת החֵלֶב הקשורה אליו והנפתחת בשטח העור)

2. גוף השערה

3. בלוטת זיעה

4. שריר מסמר את השערה

5. האפידרמוס

6. העור – cutis

8. שורש השערה

9. הקובע הגידי של הגולגולת, מעליו השכבה התת-עורית.

הצפוי האפיתלי הנהו אפיתל של רצוף מתקרן, היינו ששכבותיו השטחיות עשויות לוחיות-תאים טעונות חומר-הקרן. לוחיות אלה נושרות תדיר מעל שטח העור ובמקומן באות לוחיות אחרות. הלוחיות הנן הקשקשים הנושרות מהעור ובעיקר מעור הראש. תאי השכבה הבסיסית של הצפוי האפיתלי נושאים בקרבם חומר-צבע – (pigment) הקובע במדה רבה את גון העור. הוא מרובה אצל שחומי העור ומועט אצל בהירי העור. הוא חסר כליל אצל הלבקן – albino (בדבר יתר הפרטים של הצפוי ראה פרק ההיסטולוגיה).

העור: שכבת הרקמה החבורית שנמצאת מתחת לאפידרמים נקראת העור (במובן הצר). העור עבה במדה שונה, לפי מקום המצאו, ורקמתו עניה בתאים ועשירה בחוטים חבוריים וגמישים וכן גם בכלי-דם. הוא השכבה הקשה ביותר משלוש השכבות של העור. בגלל קשיות זו, הגדולה בעיקר אצל הבהמה הגסה, משמש הקוריום להכנת העור לנעלים (מהשכבה הזאת מיצרים גם את עור הסוליה).

שטח הקוריום אשר מיד מתחת לאפידרמים זרוע פטמיות הנִשאות על קורות-עור. קורות הנושאות את הפטמיות מרובות בעור כף-היד ושל האצבעות והן ערוכות בסדר המיוחד לכל אדם ואדם, וזה מאפשר את זיהוי האדם לפי מראה הקורות האלה. דרך הזיהוי הזה נקרא “הזיהוי על פי טביעת האצבעות”.

בין תאי העור שבשכבות הקרובות אל שטח הגוף ישנם כאלה הנושאים בקרבם את אותו חומר הצבע המצוי גם בתאים הבסיסיים של האפידרמיס. לפי ריבוי התאים האלה נראה העור במקומות הימצאם בגוון כהה או שחור. הגוון השחור מצוי כידוע אצל הכושים מכיון שאצלם כמות הפיגמנט היא עצומה.

תת-העור. השכבה הזאת בנויה בעיקר רקמת שומן. לתוך הרקמה הזאת מעמיקים בצורת מחיצות מהעור אל תת-העור קרומי רקמה חבורית פחות או יותר חזקים, הקשורים ביניהם ע"י קרומים מחברים. וכך מחולק תת-העור לאונות, אונות של רקמת השומן. אולם לא בכל חלקי הגוף עשוי תת-העור שומן. יש מקומות, כמו למשל בשק האשכים, בפטמת השד, שבהם עשוי תת העור שכבת שרירים חלקים ויש מקומות שבהם שכבת השומן התת-עורית היא דלה ביותר, כגון בעור אפרכסת-האזן, בעור השפתים והאף. לעומת זה נמצא השומן בכמות רבה, ביחוד אצל אנשים שמנים, בעור הבטן, הירכים, השדים, העכוז. כמות השומן בתת-העור היא בדרך כלל גדולה יותר אצל הנשים מאשר אצל הגברים.

האספקה העצבית של העור. העור הוא כידוע איבר תחושה בעל ערך רב ולכן הוא עשיר ביותר בעצבים וסעיפיהם. מלבד סיבי העצבים היוצאים מחוטי העצבים והגומרים בתוך השכבות השונות של העור, נמצאים כאן איברים עצביים מיוחדים לעור, הזרויים במדה שונה באזוריו השונים. האיברים האלה הם בעלי מבנה שונה, לפי מקום הימצאם וגם לפי תפקידם, ונמצאים בצפוי העור, בעור ובתת-העור. הגדולים שבהם הם: גופיפי המשוש על שם‏ Meissnerהנמצאים בעור והגופיפים בעלי מבנה לוּחִי ע"ש Vater-Pacini, הנמצאים בתת-העור. הגופיפים האלה קשורים תמיד לקצות חוטי עצבים ובתוכם מסתעפים סיבי החוטים בצורות שונות מאד. הגופיפים אינם נמצאים רק בעור, אלא יש שהם מצויים גם באיברים אחרים (בפרקים, שרירים. צפק, איברי-המין החיצוניים). גופיפי העור מרובים ביחוד בקצות האצבעות.

האיברים הנספחים אל העור    🔗

(תמונות 157, 158)

האיברים האלה הם: בלוטות העור, הצפרנים והשערות. בלוטות העור הם שני סוגים: בלוטות החֵלֶב – glandula sebacea, ובלוטות הזיעה – gl. Sudorifera.

הצפורן (בימין הוסרה מחצית הצפורן)

1. קצה האצבע

2., 8. גוף הצפורן

3., 10. קמט העור של הצפורן

4. שורש הצפורן

5. מצע הצפורן

6. קורות העור של הפטמיות

7. השולים החפשיים של הצפורן

9. הסהרית

בלוטות החלב הנן בלוטות אשכוליות בעלות גודל שונה. הן שוכנות בתוך שכבת העור ונפתחות לא הרחק משטח העור לתוך זקיקי השערות (ר' להלן). הצנור המוביל את הפרשת הבלוטה אל שטח העור בנוי, כמו החלק הבועי של הבלוטה, אפיתל שטוח, מרובה השכבות. תאי האפיתל הזה מתמלאים, במדה שהם קרֵבים אל חלל הבועה, גרגירי שומן. לבסוף מתמסמסים התאים כליל והשומן החפשי, המעורב בשרידי גופי התא, ממלא את חלל הבועה. במדה שהשומן החפשי מתרבה, הוא נדחק החוצה ונמרח על השערה הקשורה אל הבלוטה ועל העור שמסביב לה.

אולם לא כל בלוטה קשורה לשערה; בעור העפעפים, בעור האיבר והעטרה, בעור השפות הקטנות והקליטוריס, ‏ בעור הפטמה וחצר השד ישנן בלוטות חֵלֶב שאינן קשורות לשערות.

בלוטות החלב חסרות בכף היד ובכף הרגל.

בלוטות הזיעה הן בדמות צנור שחלקו התחתון, הנמצא בדרך כלל בתת-העור, הוא מפותל ומְיַצג את החלק המפריש של הבלוטה. בלוטות הזיעה נמצאות במעט בכל העור וחסרות רק בעטרה ובערלה. הגדולות ביותר נמצאות בעור בית-השחי. בחלק המפותל בנוי צנור הבלוטה שכבה של תאי אפיתל הנשענת – בבלוטות היותר גדולות – על שכבה של שרירים חלקים, ובבלוטות הקטנות יותר – על קרום דק. מבחוץ מוקפים פתולי בלוטת הזיעה רשת עשירה נימי דם שמהן קולטת הבלוטה את החומר הדרוש להפרשתה. הצנור המוציא את הזיעה עולה אל שטח העור בדרך לולינית במקצת ובתוך האפידרמים נעשה הצנור לוליני יותר. פתחו של הצנור דמות משפך לו.

השערות – pilus דמות חוטים להן. הן נפוצות כמעט על פני כל הגוף וחסרות רק בכף היד ובכף הרגל, על גבי גלילי האצבעות הסופיים ובעטרה. כל שערה נמצאת תחובה בתוך זקיקה. מבחינים בין שערות רכות (שערות צמר), שערות קשות וקצרות ובין שערות ארוכות. שערות-צמר מצויות בגויה, בגפים, בפנים של ילדים ושל נשים ובגוף העובר (שערות כשות – lanugo), שערות קצרות וקשות נמצאות בעפעפים, ריסי העפעפים, בגבות העינים, בחללי-הנחירים ובמבוא האוזן החיצונית. השערות הארוכות נמצאות בראש, בשפם ובזקן. בבית-השחי, מסביב לאיברי-המין, לפעמים אצל גברים בחזה ובגפים.

מבנה השערות: בכל שערה מבחינים את השערה גופא ואת זקיק – folliculus השערה. השערה מורכבת מגוף – הוא החלק החפשי הבולט מעל לעור – ומשורש – הוא החלק השקוע בתוך הזקיק. החלק התחתון של השורש הוא מעובה בדמות בצל ונקרא משום כך בולבוס השערה. תוכו של הבולבוס עשוי גוש של רקמה חבורית, הנקרא פטמית השערה. ממנה יוצא הקרום החיבורי של הזקיק.

בעזרת מגדלת מבחינים בשערה גופא את החלק הפנימי – לשד השערה ואת החלק ההיקפי – קליפת השערה. מבחוץ מוקפת השערה קרומית – קרומית השערה.

לשד השערה בנוי תאי אפיתל. הקליפה בנויה תאים מָאֳרכים מקורנים המכילים חומר-צבע (פיגמנט) בעל גוונים שונים בצורת גרגירים קטנים. התאים מכילים גם בועיות אויר שהן מרובות בשערות שיבה ולכן הן נראות לבנות. הקרומית בנויה שורה של קשקשים מקורנות.

הזקיק בנוי חלקו רקמה חבורית וחלקו רקמת אפיתל, שאינה אלא המשך האפידרמיס. החלק החבורי בנוי שני קרומים: החיצוני והפנימי. החיצוני – חוטיו לאורך, הפנימי – חוטיו בצורת טבעות. בין החלק החבורי ובין האפיתלי יש שכבה דקה ושקופה – הקרום הזגוגי.

החלק האפיתלי עשוי שתי שכבות, החיצונית – נרתיק השורש החיצוני, והפנימית – נרתיק השורש הפנימי. הנרתיק החיצוני מתאים לשכבות העמוקות של האפידרמיס (השכבה היוצרת), הנרתיק הפנימי מתאים לשכבה הקרנית, אולם רק בחלק העליון של הזקיק; ואילו בחלק התחתון, היינו מתחת לפתח בלוטת החלב, בנוי גם הנרתיק הפנימי שתי שכבות תאי-אפיתל בעלי גרעינים.

לכל שערה נלווה גם שריר חלק הנאחז בצד אחד בזקיק ובצד שני בעור. על ידי התכווצותו הוא מרים (מסמר) את השערה. התכווצות השרירים האלה בשטחי עור גדולים עושה את העור חדודין, חדודין. זה קורה כשקופץ עלינו פתאום קור או פחד.

הצפרנים – unguis

הצפרנים הנן לוחות עשויים חומר קרני. הן מכסות את קצות האצבעות בשטחן הגבי והן קמורות בשני כוונים: מצד אל צד ומהשורש אל הקצה. מבחינים בכל צפורן את: 1) הגוף, 2) השורש, 3) השולים (השולים הקצוויים בולטים מעל ראש האצבע אם אין מקצצים את הצפרנים); 4) החריץ בו שקועים השולים הצדדיים, 5) קמט העור המכסה את השולים האלה, 6) מצע הצפורן – הוא העור עליו מונחת ואליו מחוברת הצפורן קשר אמיץ.

השורש הוא החלק הדק ביותר של הצפורן ונראה בצורת סהרית לבנה ביחוד באגודל, אבל גם באצבעות אחרות.

מתחת לחלק הקרני של הצפורן ישנה שכבת תאי אפיתל שמתאימה לשכבה היוצרת של האפידרמיס, ז"א השכבה היסודית והקוצית (ר' היסטולוגיה) החלק הקרני של הצפורן מתאים לשכבה הקרנית של העור ובבדיקה מדוקדקת אפשר להבחין עוד שרידי גרעינים של התאים שהפכו לוחיות מקורנות. בין הלוחיות המקורנות האלה מתאסף לפעמים אויר והצפורן נראית לבנה במקום הזה.

הצפרנים כמו השערות גדלות תדיר.

הפיסיולוגיה של העור

חשיבותו של העור לגבי הבריאות ולגבי החיים גדולה לאין שעור. את העובדה הזאת הננו לומדים ממקרה כויה שהורסת שטחי עור בגודל העובר מדה ידועה (יותר משליש משטח העור ואצל תינוקות אף פחות מזה). במקרה כזה אין החיים אפשריים. אם מכסים את עורו של בעל חי בלכּה, הרי הוא גווע כעבור זמן מה.

תפקידי העור הנם רבים ושונים: האפידרמיס מֵגן על העור ועל הגוף מהתיבשות יתרה וגם מפני חדירה עמוקה יותר מדי של קרני השמש. בהתאם לתפקיד האחרון מחונן עור-הצפוי בכשרון להשתזף, ז. א. להרבות את חומר-הצבע שלו במדה שהשמש או האור מרבים להשפיע עליו. עובדה זו מסבירה את צבעם הכהה של יושבי הארצות החמות. מלבד זה מגן האפידרמים יחד עם יתר שכבות העור מפני הפסדי חום הגוף שמעל המדה הרצויה.

בהיותו מחוסר עצבים בשכבותיו העליונות מגן האפידרמיס מפני המגע הישר והמכאיב של החפצים בגופנו. הוא גם תריס חזק ביותר מפני חדירת החידקים לתוך הגוף.

העור – corium מחליש הודות לקשיותו את עצמת החבלות החלות באיברים העמוקים יותר. הוא גם הנושא החשוב של איברי ההרגשה של העור.

תת-העור מונע בעיקר בעד הפסד חום הגוף מכיון שהוא עשוי שכבת שומן, העוטפת כמעט את כל הגוף. מלבד זה משמש תת-העור גם אסם-אגירה לכוח קלורי לזמנים שבהם אין הגוף יכול לקבל מזון בדרך הרגילה, כמו בשעת מחלה או בתקופה של רעב.

הצפרנים מגינות על קצות האצבעות מפני פציעות, השערות – מפני השפעת קרני השמש ומפני חבלות בראש.

חֵלב הבלוטות מרכך את העור ומונע אותו מההשפעה הממסמסת של המים. משום כך מורחים השחיינים את עורם לפני צאתם לשחיה ממושכה.

הזיעה מקררת את הגוף העלול להתחמם מעל למדה הרצויה בשעת העבודה או כשמדת החום של הסביבה גבוהה יותר מדי. אולם הזיעה נפרשת מהגוף לא רק כשהסביבה חמה או בשעת העבודה אלא גם בשעת המנוחה וגם בסביבה לא חמה ואפילו קרירה. הפרשת הזיעה בתנאים אלה אינה מרטיבה את העור ואינה קשורה לפעולות בלוטות הזיעה אלא היא תוצאה מהתנדפות לחות הרקמה של העור דרך האפידרמיס. ומכיון שהפרשה זו אינה מרטיבה את העור נקראה בשם “הזעה בלתי מורגשת” – perspiratio insensibilis בנגוד ל“ההזעה הנראית” – perspiration sensibilis, שהיא תוצאה של פעולת בלוטות הזיעה.

מלבד תפקידה לקרר את הגוף ממלאת הזיעה, כמו שראינו בפרק איברי השתן, עוד תפקיד חשוב, היינו את הפרשת חומר השתן מן הגוף. במחלות הכליות, כשהאיברים החשובים להפרשת חומר השתן לקויים במדה קשה, אפשר להשתמש בכשרון העור להפריש שינן – מחממים את החולה עד כדי הפרשה מרובה של הזיעה.

הפרשת הזיעה מושפעת על ידי עצבי בלוטות הזיעה וגרוי העצבים האלה מביא לידי הפרשת הזיעה גם בסביבה קרה. גם רפואות שונות משפיעות בחיוב או בשלילה על עצבי בלוטות הזיעה.

 

פרק חמשה עשר: היסטולוגיה    🔗

התא – Cellula    🔗

(תמונה 159)

התא הוא היחידה האורגנית שביסוד כל יצור חי. הוא בנוי גוף וגרעין ומכיל

החלוקה שלא במישרים של התא (סכימה)

1. התא על גרעינו וגופיפו המרכזי

2. התחלקותו של הגופיף המרכזי, התהוות הפקעת והתחלת התמסמסות קרום הגרעין

3. התהוות הכרומוסומים

4. שלב החד-כוכב; הכרומוסומים נחצו

5. היפרדות הכרומוסומים

6. הכרומוסומים פונים אל הקטבים, הסתמנות חלוקת גוף התא

7. התלכדותם מחדש של הכרומוסומים

8. שני תאים-בנים

בקרבו את הסגולות החמריות והנפשיות המכשירות אותו לבצע את כל הפעולות שבהן כרוכים חזיונות החיים: התא ניזון מהסביבה. מעבד את המזון לחלקי בנין של גופו, מפריש את הפסולת הנשארת מהמזון שלא בא לידי התבוללות או שנוצרה עקב פעולות חיותו של התא. התא נמשך אל הסביבה הרצויה לו או מתרחק מהסביבה המזיקה לו (מגיב בחיוב או בשלילה על הסביבה). הוא גדל ומתרבה. את כל הפעולות הללו מקיים התא הן כשהוא יצור בודד והן כשהוא מהוה אבן-בנין ליצור מרובה-התאים. החומר שממנו קורץ התא הוא חומר חלבוני הנקרא פרוטופלסמה, זאת אומרת חומר-בראשית. גודל התא שונה, אבל בדרך כלל הוא למטה ממה שאפשר לראות בעין הבלתי מזוינת. אמנם גם ביצי הדג, ביצי הרמשים וביצי הצפרים הן תאים, ובכל זאת אפשר לראותן בעין הבלתי מזוינת, אבל החלק התאי גרידה שבתוכן הוא מיקרוסקופי ויתר החומר אינו אלא חומר מזין המשמש לגידול העובר.

גוף התא יש לו על פי רוב דמות כדור. בתאי הצמחים מבחינים בהיקף התא קרום הנקרא קרום התא; הוא עשוי חומר תאית – cellulose. בתאים שבממלכת החי אין רואים בדרך כלל את הקרום ובמקומו נראה הפרוטופלסמה שבהיקף הגוף מעובה יותר. אולם גם בממלכת החי יש תאים שבהיקפם מצוי קרום אמתי כגון: תאי החסחוס, תאי השומן. גם חוטי השרירים העקודים מוקפים קרום הנקרא נרתיק חוט השריר –sarcolemma (תמונה 31)

בדבר מבנה הפרוטופלסמה, טרם הגיעו החוקרים לכלל דעה, אולם דעת הרוב, שהוא דומה למבנה הקצף או חלת הדבש, היינו שהפרוטופלסמה עשויה בועות-בועות המלאות חומר נוזל-דבקי. בתוך החומר הזה זרועים גרגירים או סיבים זעירים הנקראים גופיפים זעירים – mikrosoma. על פי רוב נמצא עוד בתא חלק הנקרא גופיף מרכזי – centrioles הממלא תפקיד בקשר עם התחלקות התא.

הגרעין נמצא בתוך גוף התא המקיף אותו מכל הצדדים. צורתו שונה לפי סוג התא, בו הוא נמצא. מלבד שצורותיו שונות הן, יש שהוא עשוי חטיבה אחת או חטיבות אחדות הקשורות זו בזו והנקראות אונות הגרעין, או שהוא כפול (לפעמים בתא הכבד), ויש תאים המכילים מספר גדול של גרעינים (תאי הענק שבלשד העצם). הגרעין מובדל מגוף התא באמצעות קרום הגרעין, שאינו מצוי בכל התאים. גופו של הגרעין בנוי: שלד הגרעין, מיץ הגרעין, וגופיף הגרעין – nucleolus. שלד הגרעין בנוי חוטים המהוים רשת. מבנה הרשת הזאת שונה במדה רבה לפי מין התא וגילו ולפי מין בעל החי, אשר לו שייך התא.

“גופיף הגרעין” או “הגרעינון” הוא יחיד או כפול ונמצא בתוך חומר הגרעין. הוא עגול והוא נצבע בצבעים מיוחדים ולא בצבעים הרגילים שבהם נצבעים הגרעינים. מיץ הגרעין שהוא נוזלי כנראה נמצא בחורי הרשת של הגרעין. רובו של הגרעין עשוי חומר הנקרא כרומטין – chromatin. הוא החומר החוטי-רשתי, שמו זה בא לו מתכונתו להצבע בנקל בצבעים הרגילים, בהם משתמשים במחקר הרקמות.

חזיונות החיים של התא.

כיון שהתא הנהו יחידת החיים המצויה ביסוד כל יצור (כפי ההגדרה דלעיל), מן ההכרח שימצאו בו כל אותן הסגולות המציינות את בעל החי. לכן הוא יכול לחיות בתור חי בפני עצמו מבלי להזקק לזולתו. הרבה בעלי חיים עשויים רק תא אחד (barterium, infusorium, amoeba).

התא הוא רגיש לחום ולקור ולחמרים כימיים ידועים. הוא מבצע תנועות. כל תא מוכשר להתכווץ אולם יותר מכולם מוכשר לכך תא השריר. אם נמצא בקרבתו חומר היכול לשמש מזון לגופו שולח התא כעין זיז של פרוטופלסמה התופס את החומר הזה ובולעו לתוך גופו. (זיזים אלה נקראים רגלים מדומות – pseudopodia). הופעה זו שכיחה מאד אצל אמיבות.

חלוף החמרים. התא מוכשר לקלוט את מזונו מהסביבה – בליעת המזון. בתוך הגוף מתפרק המזון לאבני יסוד הראויים לבנית תא הגוף – התפרקות המזון. אבני היסוד מתרכבות לחומר הקיים של התא, היינו המזון מתבולל עם חומר התא – עיכול המזון והתבוללותו. כתוצאה מחזיונות החִיות של התא מתפרק חלק של החומר שנדחק מחוץ לגוף התא – הפרשת הפסולת. התא זקוק לקיומו לאותם חמרי המזון שאליהם נזקק גם גופו של בעל חי מורכב, היינו לחלבונים, שמנים, פחמימות, מלחים, ומים. הוא קולט חמצן ופולט דו-תחמוצת הפחמן. התא גדל. גדול התא הוא תוצאה ישרה של היזונותו. ע"י התוספות החומר הבונה גדל גופו של התא. הגידול הזה אינו עובר את המדה הנתונה בידי הטבע ואפשר להגיד שגודלו קבוע לו מראש כשם שגם גודל בעל חי מָרכב קבוע מראש.

התא מתרבה. הִתְרבות התא מתגשמת בדרך התחלקותו וההתחלקות הטבעית והבריאה מביאה בעקבותיה ליצירת שני תאים מתא אחד, היינו התא נכפל עקב התחלקותו. רק בתאים חולניים (תאי גידולים ממאירים) יכול להתחלק התא בבת אחת ל-3–4 תאים-בנים ויותר. דרכי ההתחלקות הם שנים: ההתחלקות הישרה – amitosis והבלתי ישרה – mitosis. החלוקה הישרה מתגשמת בדרך פשוטה ביותר: בקו המשוה של התא נראית ברגע ידוע שקיעה ההולכת ומעמיקה. בו בזמן מֵצר גם הגרעין. השקיעה מעמיקה עד אשר גוף התא על גרעינו נחתך לשנים. כל מחצית הוא תא חדש החוזר לצורת התא-האב. החלוקה הזאת היא נדירה ביותר. רוב התאים מתרבים בדרך ההתחלקות הבלתי ישרה.

החלוקה הבלתי ישרה (תמונה 159) הִנָה שרשרת של חזיונות מורכבים הפושטים צורה ולובשים צורה והמסתיימים בחלוקת התא לשני תאים-בנים השוים זה אל זה על הפרוטופלסמה שלהם וע גרעיניהם שויון אידיאלי. החלוקה הבלתי ישרה מתחילה בגרעין וגומרת ביתר הגוף. עיקר השנויים חלים בגרעין.

תחילה נחלק הגופיף המרכזי לשנים ושני הגופיפים החדשים מתרחקים זה מזה.

הכרומטין של הגרעין נערך בדמות פקעת שבתחילה היא סמיכה ואחר כן מותרת יותר, עד שלבסוף היא מתפוררת לשברים מספר הנקראים בשם כרומוסומים – chromosoma. מספר הכרומוסמים הוא קבוע בכל גזע של בעל חי, אצל האדם סוברים שמספרם הוא 48. לרוב דומה צורת הכרומוסומים לזו של האות V. בהווצר הכרומוסומים מתמוסס גם קרום הגרעין. ‏להלן מגיעים שני גופיפי המרכז אל קטבי התא וביניהם מופיעים סיבים דקיקים שמהווים כעין פלך, המקשר בין שני גופיפי המרכז. הכרומוסומים מסתדרים ראשונה בשטח הקו המשוה של התא, כשפסגותיהם מכוונות אל מרכז התא וצלעותיהם פונות אל היקפו (של התא). הם נתמכים בסיבי הפלך. במעמדם זה משוים הכרומוסומים צורת כוכב לעצמם ולכן נקרא המעמד הזה מעמד חד-כוכב – monaster. אחרי שהותם זמן מה במעמד זה נחצים הכרומוסומים לארכם ומכל אחד מהם יוצאים שני כרומוסומים שוים תכלית-שויון לכל דבר. אלה הם הכרומוסומים הבנים. הבנים מתרחקים זה מזה ופונים אל קטבי התא וכאן הם מסתדרים מסביב לגופיף המרכזי. למעמד זה קוראים מעמד הדו-כוכב – diaster. אחר כך מתחילים הכרומוסומים להתמזג זה לזה הלוך והתמזג עד אשר מתהווית שוב פקעת הנעשית סמיכה יותר ויותר וכל החומר הופך לגרעין וסביבותיו מתקרם קרום הגרעין. בו בזמן נראית שקיעה בקו המשוה של גוף התא, המעמיקה והולכת עד אשר נגזר התא לשני “תאים-בנים”.

החלוקה הבלתי ישרה היא הערובה הבטוחה ביותר ליצירת תאים-בנים הדומים דמיון שלם או דמיון רב לתאי האבות ולהורשת הסגולות הפיסיות והרוחניות מאב לבן מדור לדור.

הרקמות

אצל החיות המתקימות בדמות תא אחד, נפרדים התאים-הבנים מיד לאחר התחלקות תא-האב וכל אחד מהם ממשיך להתקיים כיחיד בפני עצמו. לא כן בבעלי חיים מָרכבים, אשר גופם עשוי תאים רבים. אצלם נשארים התאים מחוברים זה בזה, אחרי שתא הביצה התחיל מתרבה. נוסף לכך מתפלגים התאים בהמשך התרבותם לסוגים שונים. תוך כדי כך מתיחדים התאים לרקמות ולתפקידים שונים. החזיון הזה נקרא התיחדות – (differenciatio) התאים.

בשם רקמה או אריג מכנים מטוה של תאים הדומים זה לזה במראם במוצאם ובתפקידם והמחוברים זה אל זה חבור אורגני. איברי הגוף מורכבים מרקמות שונות. רקמות הגוף הן: רקמת הצפוי – אפיתל או אנדותל⁴⁰, הרקמה החבורית או רקמת המשען, רקמת השרירים ורקמת העצבים.

רקמת האפיתל

רקמת האפיתל מצטיינת בזה שתאיה מונחים זה בצד זה והם מחוברים זה אל זה או על ידי חומר מיוחד – תוצרת התאים – הנקרא מֶרֶק או על ידי זיזים היוצאים מהתאים. ברקמת האפיתל אין כלי דם. מבחינים לפי צורתם בין כמה סוגים של תאי האפיתל: אפיתל שטוח, גלילי (פשוט או מרובה-השכבות), שעיר ואפיתל של מעבר. תאי האפיתל מונחים בשורה אחת או בשורות אחדות.

האפיתל השטוח עשוי לוחיות בעלות צלעות מרובות.

התאים הגליליים צורתם פריסמטית או קוביה ומכסים מלבד חללים אחרים בעיקר את החלק הגדול ביותר של תעלת העיכול. מין מיוחד של תאים מסוג זה הם תאי-הריר (משום שהם מכילים בקרבם ריר) או תאים-גביעים (בגלל צורתם), (תמונה 58). בהתמלא גופם ריר במדה מקסימלית נדחף הריר אל תוך החלל שאותו הם מצפים. תאים אלה מרובים ביותר במעי הגס ומספקים את הריר המצוי בצואת אדם הסובל מהפרעות המעי הגס.

האפיתל השעיר (תמונה 69) מצטיין בשערירים שמכסים את שטח התא, הצופה את פני החלל. בתא החי נמצאים השערירים בתנועה תדירה בצורת גלים. התאים השעירים נמצאים בעיקר בדרכי הנשימה.

אפיתל המעבר מצוי בדרכי השתן: באגן, בצנור השתן. בכיס השתן. אפיתל זה הוא מעבר בין אפיתל שטוח לאפיתל גלילי ומכאן גם שמו. הוא ערוך שכבות אחדות. כשהחלל המצופה תאי אפיתל המעבר הוא ריק מתכנו, אז תאי האפיתל הם גבוהים יותר, ואילו בהתמלא החלל ובהתמתח דופן האיבר הופכים התאים שטוחים יותר מחמת הלחץ השורר בחלל.

האפיתל השטוח מרובה השכבות (תמונה 157), הנקרא גם אפיתל של רצוף, מכסה את העור וחלק של מערכת העיכול מהפה עד הקיבה. בגבול שבין הכרכשתא ובין פי הטבעת עובר האפיתל הגלילי של המעי לאפיתל מרובה השכבות הנמשך בחוץ ע"י האפידרמיס. ההבדל שבין צפוי העור – האפידרמיס – ובין הצפוי הפנימי שבפה ובושט הוא בזה שהצפוי החיצוני מתקרן ואילו הצפוי הפנימי אינו מתקרן.

השכבות הבונות את סוג אפיתל זה הן: השכבה הבסיסית – stratum basale העשויה תאים גליליים, השכבה הקוצית – stratum spinosum העשויה תאים מרובי הצלעות, והשכבה של התאים השטוחים. השכבה הבסיסית ערוכה בשורה אחת ומונחת ישר על המצע. על גבי השכבה הזאת מונחת השכבה הקוצית, הקרויה כן, משום שבין תאיה נמתחים קוצים היוצאים מגופי התאים והמחברים אותם זה אל זה. השכבה הואת ערוכה שורות אחדות המונחות זו על גבי זו. שתי השכבות האלה – הבסיסית והקוצית – מהוות את החלק היוצר של הצפוי, מכאן גם שמן: השכבה היוצרת –stratum germinativum; תאי השכבה הזאת מחוננים בכשרון הרביה.

שכבת התאים השטוחים שונה לפי מקום הימצאה. בצפוי הפנימי נעשים התאים שטוחים יותר ויותר, אולם אין חלים בהם שנויים מיוחדים. בצפוי החיצוני מופיעים בשכבה הזאת גרגירים עשויים חומר שקוף שהרכבו דומה לזה של חומר הקרן. משום כך הם נקראים גרגירי-קרן שקופים – kerato-hyalin. במדה שהתאים הטעונים גרגירים מתקרבים אל השטח הם משתטחים יותר וגרעיניהם מתמסמסים ונעלמים. בדרך זו מתהוות לוחיות של תאים חסרי גרעינים. לוחיות אלה מכסות את העור ונושרות כקשקשים ממנו.

בין שכבת הגרגירים הקרניים ובין שכבת התאים המקורנים, חסרי הגרעינים, ישנה עוד שכבה שחסרה תאים כלל ושקופה כעין הזכוכית. היא נקראת משום כך השכבה הנוצצת – stratum lucidum. היא עבה ביותר במקומות שם העור מעובה עקב לחץ מתמיד הפועל עליו, כגון בכף הרגל וביבלות. במקומות האלה נוצץ שטח החתך הנראה כשחותכים את העור בתוך השכבה הזאת.

הרקמה החבורית או רקמת המשען.

מתוך השם הננו למדים שהרקמה הזאת ממלאת תפקיד של חבור או משען לאיברים שונים. הרקמה מרכבת מתאים, חומר-היסוד וחוטים. הרקמה החבורית מופיעה לפני עינינו בצורות ומראות שונים ולכן שונה גם צורות תאיה וחוטיה והיחסים שביניהם. תכונה משותפת לסוגים השונים של רקמה חבורית היא זו שבהשפעת ההרתחה הופכים חוטי הרקמה לדבק נגרים ומכאן גם שם החוטים: יוצרי-דבק – collagen. החוטים מונחים בין תאי הרקמה בתוך חומר היסוד שהנהו חסר כל מבנה סטרוקטורלי. מלבד החוטים הקולגניים נמצאים ברקמה החבורית חוטים גמישים. במדה שהחוטים האלה מרובים יותר בתוך הרקמה החבורית באותה המדה הרקמה גמישה יותר.

ישנם סוגים ומינים שונים של רקמה חבורית: סוג א‘: 1) רקמה חבורית רפה, המצויה בעיקר בפנים האיברים – הרקמה המחברת את קבוצות החוטים השריריים, את צרורות החוטים העצביים שבעצב וכו’. 2) רקמה חבורית קשה, ממנה בנויים הגידים, המחתלות, העלים הגידיים. 3) רקמה חבורית גמישה, היא מצויה ברצועות פרקים ידועים ובשכבה התיכונה של העורקים. רקמה עשירה ביותר בחוטים גמישים מראה גון צהבהב; מכאן הגָוֶן הצהבהב של דפנות העורקים ושל רצועות עשירות ביותר בחוטים גמישים.

סוג ב': 1) החסחוס – cartilage. החסחוס בנוי תאים מיוחדים השרויים בתוך חומר יסודי שקוף וחד-גוני. על כן נראה שטח החתך של ההחסחוס חָלָק. החד-גוניות קיימת רק למראית עין משום שע"י אמצעים שונים אפשר להוכיח שבתוך החומר היסודי החד-גוני נמצאים חוטים קולגניים מרובים הערוכים בצרורות.

תאי החסחוס שהם גדולים ומעוגלים פחות או יותר מונחים בתוך תיקים העשויים חומר החסחוס, עפ“ר שנים-שנים בתוך תיק אחד. ע”י הרתחת החסחוס מתקבל גם כן דבק נגרים. לפי כמות החוטים וטיבם הננו מבחינים בין חסחוס זכוכיתי אשר בו החוטים עדינים מאד, בין חסחוס חוטי אשר בו החוטים מרובים וגסים יותר, ובין חסחוס גמיש המכיל בקרבו חוטים גמישים במדה הגונה.

2) העצם. ע“ד בנין העצם דברנו באריכות בפרק השלד. כאן יש רק לציין שחומר היסוד של רקמת העצם הוא מגורם ע”י מלחי הסיד של העצם. בתוך החומר הקשה הזה נמצאים החוטים היוצאים מתאי העצם וחוטים חבוריים אחרים. תאי העצם שקועים בתוך חללים הכרויים בתוך החומר היסודי המגורם. החללים האלה נקראים גופיפי התאים.

3) רקמת השן. בנינה דומה בהרבה לבנין העצם,

סוג ג': 1) רקמת שומן 2) רקמה לימפתית. רקמת השומן מצטיינת בזה שתאיה מלאים שומן כמעט עד אפס מקום ולכן נדחקת הפרוטופלסמה והגרעין של התא אל ההיקף. השומן מצוי כמעט בכל חלקי הגוף ועל כן נפוצה מאד רקמת השומן בגוף. במדה רבה היא מצויה בתוך חלל הבטן, בתת-העור ומסביב לגלגל העינים.

את הרקמה הלמפית תארנו בפרק הדם.

רקמת השריר (ראה פרק השרירים).

רקמת העצבים

את הרקמה הזאת תארנו בפרוטרוט בפרק העצבים. כאן יש עוד להוסיף כי החוט העצבי בנוי סיבים דקים מן הדקים העוברים לאורכו של כל החוט וגם דרך גוף הניורון ויתר ההסתעפויות של הניורון. בגוף הניורון מבחינים גופיפים כמהי-צבע הנקראים הגופיפים על שם ניסל (Nissl). הגופיפים האלה מתמעטים או נעלמים בשעת עבודת התא ונוצרים מחדש בשעת מנוחתו. אם חותכים את חוט-הציר ומפסיקים על ידי כך את הקשר עם גוף הניורון אזי נעלמים גם כן גופיפי ניסל.