“עַד אֲשֱׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף” –

חוט של חסד שנמשך מלמעלה למטה.

(מדרש הנעלם, זוהר שיר השירים סא, ג)

אם יש ספרים שנולדים, נשיקת מכחול הוא אחד מהם. 

טבע הרישום הוא להלך במנעד שבין האור והצל, בין הנקודה האפורה לכהה ממנה, בין הרחוק לקרוב, בין הבהיר לכהה –ובידו של האמן לספר משהו. כאשר נתקלתי לראשונה בעבודותיה של כתב אריאלי, הרישומים והתחריטים התחילו להתנגן ולדבר בי. גם המלים מתאפיינות בטבען המקבל משמעות בהדהוד שבין השחור ללבן, בין הנאמר לנסתר. מקור רחוק מדבר על טמפרמנט אקסטטי שמדובב אש שחורה על גבי אש לבנה. 

שלושה מדורים לספר והם סיפור שאינו מפוצל: הבית שנשלף מהזיכרון והבית הנוכח כאן בארץ הזו -

הראשון – הַמִּזְרָח טוֹחֵן דִּמְעָה – בית ההורים שעלו מבגדד, השני – הָאָרֶץ הַמּוֹדִיעַ – נופי זמן והוויה בארץ ישראל, והשלישי הוא הִמְנוֹן הַלֵּב – אִתו ניפגש שוב בעתיד.

מה הסתיר האמן וגילה המשורר?

מה נגלה לאמן שלא ניבאה המִלה?

באיזו תשוקה נגעו יחד המלים והמכחול?

הוי ארצי מולדתי – אולי איננו בזבזנים עד כדי כך. 

י.ע.