הוא מפשק את זקנו ומספר:
…כלפי זה שאתם אומרים: אומץ לב. ודאי צריך האדם שיהא לו אומץ רוח. אדם חייב להיות אדם ולא אסקופה הנדרסת. אדם – כיצד אתם אומרים – צריך שיהא לו רגש גאוה. צריך שלא יהיה מן הנעלבים ושותקים וכשעולבים אותו צריך לדעת מה לעשות. אסור לו לשתוק. כיצד נאמר אי־שם בחומש? עין תחת עין, שן תחת שן. אלא מאי, הגוי אומר אחרת? אלא מאי – החומש הגויי להבדיל אומר, כי אם יכה איש על לחייך האחת, הטה לו גם את השניה – אין אלה אלא דברים בעלמא. אדרבא. הבה נראה, הרי בחור אמיץ אתה! נסה לתת לעשו גברתן סטירת לחי, תראה מה שיצא מזה!
אלא מאי, החומש’ל שלו אוסר? הרי התירוץ: החומש הוא חומש והגוי הוא גוי… ולא רק גוי, אלא אפילו יהודי, מכיוון שמכעיסים אותו, אינו שותק… השתיקה שנואה עליו ביחוד, כשמניחים עליו את היד. ובפרט, אם אינו אדם פשוט. אלא – כיצד אתם קוראים לזה – אמן, סופר שכותב בגאזטין, בעל מעמד בעיירה, אדם שזקן וטף מכירים את שמו, דבר לא קל־ערך!
…ומספר אני זאת כלפי זה שאתם אומרים: מפחדים! בודאי מפחדים. אדם חלש מפחד. אלא מה יעשה אדם ולא יפחד? יחזיר מכות? לזה הרי נחוץ כוח! וכשישנו כבר הכוח, מפריזים וחושבים: מי יודע? אדם סוף־סוף אינו אלא אדם, ומטבעו של אדם לבוא לידי כעס, ומכיוון שבא לידי כעס, אינו מבחין במעשיו והוא מסוגל מי־יודע־למה. אתה יכול לפעמים להפיל עינו של אדם או השד־יודע־מה. ואז אין מחסור בצרות. מתחילה פרשה של משפטים, עדים, פרקליטוטים, מתחילה – כיצד אתם קוראים לזה – חתונונת עליזה…
אולם פעם ראיתי בכל זאת, מה פירושו של אי־פחד, מה טיבו של אדם, שאינו בחינת ספגתי ושתקתי, וכשפוגעים חלילה בכבודו, הוא גרוע מאיני־יודע־מה.
…וכבר ספרתי לכם, שזה היה אדם לא־הדיוט, לא יהודי מיהודינו, אלא שם־דבר, בעל־מעמד, הכותב בגאזטין, ובעל־שיחה נאה ולמדן מפואר ואדם מתקדם והדור בלבושו כבובה ובר־אבהן, מבינים אתם. וממילא ברור לכם מה פירושו של דבר – לתת מכת־לחי לאדם כזה ובפני עם ועדה.
…קרה הדבר באספה שדנה בעניני־קהל. וקהל – דבר גלוי וידוע. קהל מכיוון שהוא “מתקהל” – נעשה – כיצד אתם אומרים – חושך! מדברים, צועקים, מניעים ידים, מרעישים עולם; ובו ברגע שמקימים רעש והמולה, נפתחת הדלת ונכנס וואֵוויל־הסופר, הכותב בגאזטין.
הקהל, מכיוון שראה את וואוויל, נשתתק ורצה לדעת מה יש לו להגיד. “אדון וואויל” – אמרו, – “הגד משהו”. “נוּ, טוב!” – אמר וואוויל בקיצור – הוא שנא להאריך בדיבור! – אני אומר, שהגבאי שלנו יושה פאכוליק הוא, – כיצד קוראים לזה? – (בשעת מעשה התחיל פוכר אצבעותיו. היה גמגמן במקצת)… מנוול.
כששמע זאת יושה פאכוליק, נתאדם כפרג, ניגש אל וואוויל ושלשל לו סטירת־לחי כזו, שרחפו כתלי־בית־המדרש.
– סטירה שלא סטרו אבותינו!
כשראה זאת הקהל פרחה נשמתו. לוקחים בחור איסטניס שכזה ונותנים לו סטירה. לא פחות ולא יותר!
כשנתאושש וואוויל אחרי מכת־הלחי, נתאדם בתחילה, ואחר כך החויר, ואחר כך – הצהיב, ואחר כך הכחיל – כל מיני צבעים נצנצו בפניו! – קם וקרא:
– היכן הוא פאכוליק זה?
– הנני – אמר יושה, שעמד על ידו.
– זה אתה נתת לי א… כיצד קוראים לזה? (הוא התחיל פוכר את אצבעותיו!) א – סטירה?
– כן; ועוד אתן לך סטירות נמרצות, אם תוציא הגה מפיך…
אומר וואוויל: אתה, כיצד קוראים לזה (פריכת אצבעות!) העלבת אותי! ויהודים! – פלט קול צעקה, הזדקף כנמר וירק לתוך כפיו – יהודים! תהיו לי לעדים, שלא אעבור על כך בשתיקה… אַנוּ, ינ…נסה נא לתת לי עוד, כיצד אתם קוראים לזה, סטירה אחת…
– הנה, הא לך עוד סטירה, סופר עלוב שכמותך!
– שיסע יושה פאכוליק את דבריו ונתן לו סטירה בלחיו השניה.
אולם יותר לא יכול עוד לשתוק – וואוויל שלנו. בכל זאת – כיצד אתם אומרים – אדם לא פשוט. יהודי מושך בשבט סופרים, ובעל־שיחה נפלא ובר־אבהן…
וטרם נמוג הד הסטירה השניה הרים וואוויל שלנו את ידיו, ציוה להגיש לו פיסת־נייר וישב לכתוב מאמר חריף על יושה פאכוליק שלא חדל מהמטיר סטירות על לחייו.
*
והמספר מסיים: “כך מנהגו של עולם, כשפוגעים ביהודי סופר ובר־אבהן”.
*
מוסר ההשכל: מכת־הלחי הקלה ביותר כוחה יפה יותר מהעט השנון ביותר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.