הרימונים מתכוננים להיות פלא. עטיני הרימון מתפקעים. הפרחים האדומים עדיני הנפש מתעברים. מתמלאים ביהלומי גרעינים שבמדרש נאמר אודותם המופלא בתחום החינוך, אותו דמיינו חז“ל: “הנצו הרמונים, אלו תינוקות שיושבים ועוסקים בתורה ויושבים שורות שורות כגרעיני רימונים” [שיר השירים רבה ו' י”ז]. כמה יפה לתאר מרצה לפילוסופיה רואה מולו גרעיני רימונים שעתידם שַׁדְמֹת חכמה ואושר, או כל מורה שלנגד עיניו תלמידיו ניצני רימונים מכותרים בכתר האופייני.

כשהייתי גרעין הייתה לי מורה כזו, בכתה ב ב1962… היא גרה בדרך הים בחיפה ובאה לערב ההשקה של ספרי… היא בת 87 מורה שכל גרעיני רימוניה פזורים בארץ. המורה נעמי. שורות שורות ישבנו והיינו כמהופנטים – היא, מקור משפחתה באוסטריה, לימדה במושב ברק כשהצפצפות ליד בית הספר ניטעו על ידי התלמידים והיום הם עצי אלוהים אדירים, כביש לא היה וכל הבתים שווים בגודלם ובצורתם אפילו בית הכנסת היה בית ארוך דוגמת בתי המושב ולא גר בו אף אחד… בכל בוקר היא שרה איתנו לפני תחילת הלימודים “בהרים כבר השמש מלהטת”. לא. זו אינה אגדה. היינו גרעיני רימוניה. אבא התחיל מגיל 17 בבגדד לעמוד מול גרעיני הרימונים בכיתה בבגדד. דבר ראשון שעשה היה לבטל את הסד להכאת תלמידים והמציא ללא פיאזֶ’ה את שיטת הפרסים כשעיצב לכך סרטים אדומים לענידה על הצואר. הבולשת העירקית חקרה את אבא בחשש שהצבע האדום מרמז על פעילות קומוניסטית מחתרתית. מהרימונים אמא ידעה להכין תרכיז כשמיצתה את הצוף והרתיחה אותו לאט. ריח האידוי התפשט בבית במושב ברק. כתר הרימון מעניק לנו צורה של כוכב, יש אומרים “מגן דוד” ואי אפשר שלא לזכור שהוא גם מודל יופי וכך נאמר בבבא מציעא פ״ד עמ' א: מַאן דְּבָעֵי מֶחֱזֵי שׁוּפְרֵיהּ [מי שרוצה לראות יופיו] של ר' יוֹחָנָן, נַיְיתֵי כָּסָא דְּכַסְפָּא מִבֵּי סִלְקֵי [יביא כוס כסף מבית הצורף], וּנְמִלְיֵיהּ פַּרְצִידַיָא דְּרוּמָנָא סוּמָּקָא [וימלא אותה גרעיני רימון אדום], וְנֶהְדַר לֵיהּ כְּלִילָא דְוַורְדָּא סוּמָּקָא לְפוּמֵיהּ [וישים זר ורדים אדומים על פיו] של הכוס, וְנוֹתְבֵיהּ בֵּין שִׁמְשָׁא לְטוּלָּא [ויעמיד אותה בין החמה והצל], הַהוּא זַהֲרוּרֵי [אותו הזוהר] שייראה, הוא מֵעֵין שׁוּפְרֵיהּ [מעין יופיו] של ר' יוֹחָנָן. מעין יופיו! האם תנסו לעשות זאת? ודאי שלא. מדריך היופי כאן אינו מתיימר לקונקרטי אלא למופשט: מעין יופיו.