אשריך צעיר רודם

ביאליק משחיז חִצי סַטירה נגד הרצל ואוהדיו “הצעירים”

עולם-הדעות העולה מיצירות ביאליק שנכתבו במִפנה המאה העשרים הוא עולם מונוליתי, אך גם תזזיתי וססגוני. מתברר שפואמות סִמליות, מִפּסגת יצירתו של ביאליק (“המתמיד” ו“מתי מִדבּר”), ובצִדן סיפורים על יהודי אוקראינה (“אריה ‘בעל גוף’” ו“מאחורי הגדר”), ואפילו “שירי עם” ושירי-ילדים קלים, מכוּונים כולם לאותה תכלית עצמה. לא תמיד ניתן לזהות זאת בנקל, אך בכולם משולבת בווריאציות שונות מִתקפה מרומזת על הרצל ועל חסידיו ה“צעירים” שנועדה להגחיך את יריביו הפוליטיים של אחד-העם ואת האֶתוס הניצשיאני שלהם.

נזכיר שרק לאחד-העם, ולא לאישיות אחרת זולתו, הקדיש ביאליק שיר שלם, המשרטט את דיוקן המנהיג באופן ישיר ומפורש, ולא בדרכי עקיפין מרומזות. האוֹדה החגיגית “לאחד-העם” היא לאמִתו של דבר תופעה חריגה בנוף שירתו ה“קנונית”. לקובצי שיריו לא הכניס ביאליק “שירי-הזדמנות” ו“חרוזים-לעת-מצוא”, והוא אף מיעט לחבר שירי-דיוקן כדוגמת שירו “אבי” (במקביל לדמותו של האב הביולוגי, מוצג בו גם האב הרוחני – אחד-העם – שהלך לעולמו בעת חיבור השיר בגרסתו הראשונה).¹

אמנם בעלומיו חיבר ביאליק שיר-מִספד לזכר יל"ג, גדול משוררי ההשכלה (“אל הארי המת”), אך חרף המאמצים הרבים שהשקיע בו, הוא לא הזכירוֹ אפילו ברשימות שהכין לקראת הוצאת ספר שיריו הראשון (בניגוד לשיר-סַטירה קליל נגד הרצל בשם “רבי זרח” שאותו דווקא הכליל ביאליק בספר שיריו הראשון, ואחר-כך הוציאוֹ מן “הקנון” וגנזוֹ לנצח).² כאמור, על הרצל לא כתב המשורר דבר בגלוי ובמפורש. הוא אף מעולם לא ניסה לפגוש בו, ואפילו לא הספידוֹ באחד מנאומי-המספד הרבים שנשא, ואף התנזרות זו אומרת “דרשני”.

עם זאת, סיעתו של הרצל, וּבתוכה חבורת הסופרים שנקראה ה“צעירים”, ובראשם מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (להלן: מי"ב) העסיקה את ביאליק ללא-הרף, במיוחד בתקופת הקונגרסים הציוניים הראשונים, אך גם לאחר מכן. הביקורת על הציונות ה“מדינית”, שנלחמה על כתר ההנהגה של התנועה הציונית ואף זכתה בו, חִלחלה לכל פינות היצירה הביאליקאית, והתבטאה בה בעשרות דרכים שונות ומפתיעות. למרבה הפרדוקס, מתברר שעל הרצל ועל ה“צעירים” כתב ביאליק הרבה יותר מאשר על אחד-העם. את רוב חִציו נגד יריביו הפוליטיים של אחד-העם שילח המשורר בשנים 1904–1895, למן עלייתו של הרצל על במת ההנהגה הציונית ועד לפטירתו בטרם-עת, ובמיוחד בשנות התכנסותם של שני הקונגרסים הציוניים הראשונים. בשנים אלה נפרצו דרכים חדשות: ביאליק כתב את סיפורו הראשון, את שירו “האוטוביוגרפי” הראשון, את שירו הראשון ביידיש, את שיריו הראשונים “מפי העם”, את שיר-הילדים הראשון, את שיר-הזעם הראשון, וכיוצא באלה חידושים שלא נודעו עד אז בשירה העברית. המלחמה בציוֹנים ה“מדיניים” מצאה כאמור את ביטויה בכל אחד מסגנונות הכתיבה החדשים הללו, ואין אתר פנוי ממנה.

רק לאחר ביקורו בקישינב וכתיבת שירו “בעיר ההרֵגה” התפרסם ביאליק וזכה בכתר “המשורר הלאומי”. לפני-כן נודע שמו בעיקר בחוג הסופרים של אודסה, ולא בכל תפוצות ישראל. באותה עת כתב סַטירות נגד הרצל ואנשיו, אך אלה נותרו ללא מענה ותגובה. מי“ב עצמו לא השיב לביאליק על מתקפותיו, בין משום שלא זיהה את הכוונות הטמונות בהן, בין משום שלא ראה במשורר האלמוני והפרובינציאלי, שהחל אז להתפרסם בחוג אודסה, בן-פלוגתא ראוי לשמו. ייתכן שמי”ב, בן לאינטליגנציה הרבנית, שקיבל כתב-סמיכה מישיבת “עץ חיים” בווֹלוֹז’ין ואחר-כך נתדקטר בברלין, לא מצא לנכון לענות ל“פֶּרא אדם”, אוטודידקט חסר השכלה פורמלית כביאליק, שברח מה“ישיבה” חודשים ספורים לאחר שהחל לחבוש את ספסליה.

לכאורה, נבע יחסו האמביוולנטי של ביאליק כלפי הרצל ממניעים פוליטיים בני-חלוף. כבן-חסותו של אחד-העם, הוא ביקש לתמוך בציונות הרוחנית ולראות את מורהו בראש הנהגת התנועה הציונית. ואולם, לרתיעתו מהרצל – מדמותו, מִפּועלו, מסגנונו ומחבורת הסופרים שהקיפה אותו – היו סיבות עמוקות הרבה יותר ש“משורש נשמתו” של המשורר. הרצל ואוהדיו עמדו בניגוד גמור לכל השקפתו ואורחות חייו. הוא וחבריו האודסאיים כונו על-ידי סופרי המערב בכינוי המזלזל “יושבי בית-המדרש” כי אחד-העם, אף ששלט בשפות המערב, כתב בעברית והתמקד בחיים הלאומיים – בבעיותיו של “אדם באוהל”. הרצל ואוהדיו ה“צעירים”, לעומתו, ייצגו את היהודי המשכיל של מרחב התרבות הגרמני, שהשתרע מהקיסרות האוסטרו-הונגרית שבמזרח ועד ללטביה שבצפון-מערב. התהדרותם של ה“צעירים” המתמערבים הללו בחליפה ובמגבעת ברוח-הזמן, בשפם ניצשיאני ובגרמנית קולחת – הציבה אותם במחוזות אחרים מאלה שעמדו במרכז-עולמם של סופרי אודסה. גם ריתמוס החיים המתון של אחד-העם התאים לביאליק יותר מאשר הריתמוס המהיר והאימפולסיבי של הרצל וחסידיו, והָא ראָיה: למן היום שבו הצטרף לאגודה הציונית “נצח-ישראל” ב-1890 ועד שהציג רגלו בנמל-יפו כדי לבנות את ביתו בתל-אביב, חלפו 34 שנים – רוב חייו הבוגרים. ביאליק לא צידד במהפכות של בִּן-לילה, וסגנון חייהם האוּטוֹפיסטי של הרצל וה“צעירים”, שדרש “שינוי כל הערכים”לאלתַר, לא נשא חן בעיניו. הוא ראה בכל התנהלותם “מהומה גדולה על לא מאומה” – דברים מרובים שנועדו לחפות על יכולת דלה ועל עשייה מועטה.

עד לניצחונו של הרצל בקונגרס הראשון, כתב עליו ביאליק רק סַטירות עוקצניות, שאחד-העם סירב לפרסמן בעיתוניו. החריפה והפוגענית שבהן היא שירו “רבי זרח” על משיח-שקר שניסה לקרב את הקץ וסיים את חייו בבית-משוגעים. כידוע, באותה עת חלש אחד-העם על העיתונות העברית שיצאה באודסה – פרדס, לוח אחיאסף, הַשִּׁלֹחַ, האביב, דער יוד – והוא החזיר לביאליק אחד כבוד יצירות בדחניות כאלה, בטענה כי לא יוכל להקל ראש בִּתנועה הקדושה להמוני בית ישראל.³לרגל הקונגרס כתב ביאליק את השיר “ילדוּת” ואת תאומו “בכרכי ים”. שני השירים נשלחו לפרסום בהַשִּׁלֹּחַ, ואחד-העם פרסם רק את הראשון, שֶכּוּון נגד הסופרים ה“צעירים”, אוהדי הרצל וחסידי תורת ניצשה. את השיר השני שכּוּון נגד הרצל עצמו צִנזר, וכאן הוא מובא במלואו:

בִּכְרַכֵּי יָם בִּמְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ

יֵשׁ – בָּרוּךְ שֶׁכָּכָה לוֹ בָּעוֹלָם! –

אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים כַּעֲנָקִים,

עַם רָם – מִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם.

וְאַנְשֵׁי פְּלָאוֹת הֵמָּה כֻלָּם,

מֵהֶם כָּל דָּבָר לֹא יִפָּלֵא;

בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה יַעֲשׂוּ מְדִינָה,

וּבְבֹהֶן יָדָם – עוֹלָם מָלֵא…

גַּם עַתָּה, אֹמְרִים, – לֹא, מַכְרִיזִים! –

כְּבָר מוּכָן הַכֹּל שָׁם בְּוִינָא; –

מִקֵּץ שְׁנֵי רְגָעִים וְדַקִּים חֲמִשָּׁה –

וּתְהִי, לְמַזָּל טוֹב, מְדִינָה!..

וּמְבַשְּׂרִים יוֹצְאִים – לֹא, הֵם רָצִים! –

וּשְׁקָלִים אֹסְפִים, אֹסְפִים, אֹסְפִים;

וְעַל הַנִּסִּים, עַל הַפֻּרְקָן

הֵם כֹּתְבִים סְפָרִים, כֹּתְבִים, כֹּתְבִים.

וּמִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ מְדִינָה!

וּמִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים! –

קְנוּ, קְנוּ יְהוּדִים בְּנֵי רַחֲמָנִים!

בְּזוּזִים שְׁנָיִם, זוּזִים שְׁנָיִם!

וּבְעוֹד הֵד פַּעֲמֵי הָעֲנָקִים

בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת וּבָרְחוֹבוֹת –

אֲנַחְנוּ חֲגָבִים נִסָּתֵרָה –

מֵרָחוֹק נִשְׁמַע בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת…

מתוארים כאן ענקים המהלכים ב“כרכי הים” – בבירות המעטירות של מערב אירופה – והמילים “ענקים” ו“חגבים” רומזות כמובן למרגלים שנשלחו לרַגל את הארץ, אבל גם לרעיון הניצשיאני שהתחבב על אוהדי הרצל בדבר “האדם העליון”, שכולם לידו כננסים וכחגבים. הרצל שלבש תמיד חליפה אירופית והתהדר בכובע צילינדר נראָה בהופעותיו כאילו היה גבוה משכמו ומעלה מכל סובביו. במילים אחרות: המנהיג נראה כענק בין גמדים, וגם כתב אוּטוֹפיות שנראו לביאליק כאגדה וכחלום פורח באוויר. באותה שעה עצמה, דגל אחד-העם ברֵאליזם העומד בשתי רגליו על קרקע המציאוּת. הוא ותלמידיו ראו באוּטוֹפיה – בכל אוּטוֹפיה – הבל ורְעוּת רוח.

שירו של ביאליק, שנפסל לדפוס, מלעיג גם על מהירותם הנמהרת של הציונים המדיניים: “מִקֵּץ שְׁנֵי רְגָעִים וְדַקִּים חֲמִשָּׁה – / וּתְהִי, לְמַזָּל טוֹב, מְדִינָה!..”. אחד-העם ואוהדיו דגלו כזכור ב“הכשרת לבבות” ממושכת, ודיברו על ארץ-ישראל כעל “מרכז רוחני” שרק מקץ שנות דור יעלו אליו בניו של אותו דור חדש, שיפסח על דור המִדבּר. שירו הסַטירי של ביאליק מצמיד זה לזה את הפכי המודרניזם המערב-אירופי ואת סגנונם המזרח-אירופי המיושן של החסידים. ביטויים כמו "עַל הַנִּסִּים, עַל

הַפֻּרְקָן", “הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים”, "קְנוּ יְהוּדִים בְּנֵי

רַחֲמָנִים" או “נִשְׁמַע בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת” לקוחים היישר מסגנונם של “שומרי אמוני ישראל”. בשילובם של החדש והישן רמז ביאליק כי חסידי הרצל אינם אלא “יהודים ישנים” המתחפשים ל“יהודים חדשים”, וכי נהייתם אחרי “מלכם” ונסיעתם לקונגרסים מזכירה את נסיעות החסידים לחצרות הצדיקים כדי לקבל ברכות וקמיעות (טיעון דומה עולה גם משירו הנידח “איגרת” – שיר סַטירי ארוך שנתגלה לי באקראי ב-1987).⁴

את הצירוף “אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים כַּעֲנָקִים,/ עַם רָם”, שמקץ שנים הופיע גם בשיר-הילדים “מעֵבר לים”, נטל ביאליק משירו של יל“ג “דוֹר המדבר” (“עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים כֻּלָּם”), אך המיר בו כמובן את הפתוס המרומם של המקור היל”גי בבתוס (bathos) נמוך ואירוני, בסגנון מנדלי-מוכר-ספרים, “יוצר הנוסח” של הספרות ההיבּרידית (עברית-יידית) שנכתבה באודסה. יל“ג המהפכן היה אביהם הרוחני של המהפכנים ה”צעירים“, שכּן יצירתו הדגישה כשנות-דור לפניהם את הצורך בשינוי ערכים יסודי – בכינונו של “שולחן ערוך” חדש לצורכי החיים המתחדשים. כבר בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה תלה יל”ג את הטרגדיה של עם ישראל בשלטון “הספר” ו“האות המתה”, וראה ברבנים וברועי-העדה מכשול בדרכה של המהפכה שתעשה את היהודי ל“אדם בצאתו”. ביאליק העריך את כישרונו הספרותי של יל“ג, ובשנות יצירתו הראשונות אף ראה בו דגם-מופת, אך מעולם לא צידד באידאולוגיה המשכילית-המהפכנית שלו כנתינתה. ביאליק הצעיר אף קונן על ההחמצה הגדולה של יל”ג, שלא זכה לשיר לעמו את שירת התחייה:

"תַּנִּים הָיִיתָ לִבְכּוֹת עֱנוּתֵנוּ – / מִי יִהְיֶה הַכִּנּוֹר לָשִׁיר

שִׁירוׂתֵינוּ?".

יל“ג שאף שהיהודי יתערה כאזרח בארצות מושבו, וגם מי”ב שם פניו אל “כרכי הים” ואל המתוקנות שבאומות-העולם. הצירוף “בכרכי הים”, שבו הכתיר ביאליק את שירו נגד הרצל וחסידיו לקוח מלשון חז“ל, אך גם מצוי הרבה בכתבי מי”ב (וראו סיפוריו “נהריים”, “נידויה של מתה”, “עורבא פרח” ועוד). גם את סדרת רשמיו הליריים “מחשבות” פתח מי“ב בדיווח על תחושותיו בבואו אל “כרכי הים” ובשובו מהם אל אוהל בית אביו – כלומר, בדיווּח על היקרעותו של הצעיר היהודי המודרני בין “מערב” ל”מזרח".

ביאליק ראה בקרע זה אות להיותו של ה“צעיר” היהודי בן-הדור מין ברייה אַמפיבית – צפרדע המדלגת בין יבּשה למים – ברוח דבריו האירוניים של אחד-העם על יריביו ה“צעירים” במאמרו “מזרח ומערב”: “רגלם האחת במזרח והשנייה במערב ולִבּם פונה לכאן ולכאן”. על “צעירים” אלה, שנפשם קרועת-לבטים וראשם כשבשבת הנוטה לכל רוח, כתב המשורר הצעיר שיר סטירי – “אשרֶיךָ צעיר רודם”⁵ – שחוּבּר נגד אותם בני-תורה מן הנוסח הישן שנתדקטרו באוניברסיטאות של מערב אירופה, הֶעֱטוּ על עצמם את “כָּל חֲמֻדּוֹת הַמּוֹדָה”, התהדרו בשפם ניצשיאני מסולסל ובמגבעת שחורה בטעם העת, אך – בניגוד להמלצת אחד-העם לא טרחו לתקן את אורחות חייהם תיקון יסודי. מאחורי החזוּת המצוחצחת שלהם וכותונתם הצחורה מסתתרים כל הסחי והמאוֹס שהביאו אתם מבית, כמאמר הפתגם הגרמני “Oben Putz, unten Schmutz” (ובתרגום: “מלמעלה נוצץ כזהב' ומלמטה מסואב”):

אַשְׁרֶיךָ, צָעִיר רֹדֵם, אֲשֶׁר שָׂפָם גַּאֲוָתֶךָ.

הוֹד וְהָדָר תִּלְבַּשׁ, נַפְתָּ מוֹר בִּגְדוֹתֶיךָ;

מִצְּנִיף רֹאשְׁךָ הַנָּבוּב עַד נַעֲלֵי הָרַגְלָיִם –

כֻּלְּךָ אוֹמֵר בָּחוּר תַּאֲוָה לָעֵינָיִם!

זֶה קָדְקֹד הַשֵּׂעָר וִיפִי זֶה הַבְּלוֹרִית,

הַמְּשׁוּחִים לְמִשְׁעִי בְּתַמְרוּקִים וּבֹרִית;

זֶה שְׂפָמְךָ הַפְּתַלְתֹּל, שְׁנֵי חֻדָּיו הַכְּפוּפִים,

נַפְתוּלֵי זַנְבוֹתָיו הַדַּקִּים וּזְקוּפִים;

זֶה צְנִיפְךָ הֶעָגֹל, הַמַּגְבִּיהִי לָשֶׁבֶת

עַל רֹאשְׁךָ כְּעוֹרֵב בְּרֹאשׁ הַשַׁבְשֶׁבֶת;[…]

כָּל חֲמֻדּוֹת הַמּוֹדָה וִיצִירוֹתֶיהָ הַנָּאוֹת,

הָאוֹכְלוֹת בְּכָל יוֹם מֵעִתְּךָ אַרְבַּע שָׁעוֹת […]

נֶאְפָּד בְּכָל אֵלֶּה, כִּי אֶרְאֲךְ יוֹם יוֹם

בַּבֹּקֶר עַל אֶשְׁנַבִּי עוֹבֵר כַּחֲלוֹם –

אָז עַל לִבִּי הָרֵיקָן יַעֲלוּ הִרְהוּרִים

כְּעַנְנֵי בֹקֶר עַל-אוֹדוֹת בְּנֵי הַנְּעוּרִים,[…]

עַל רֹב חָכְמַת הַדּוֹר וְעַל סִכְלוּת מְעָט,

עַל הַמּוֹדָה בִּכְלָל, וְעַל מִכְנָסַיִם בִּפְרָט,

וּבְלִבִּי אֲשַׁו נֶגְדִּי: כַּמָּה סְחִי וּמָאוֹס,

חֲבוּשִׁים בַּטָּמוֹן תַּחַת אֵלֶּה הַבְּלָאוֹת…

אַשְׁרֶיךָ, גִּבּוֹר צַיִד, זָכָר כַּהֲלָכָה,

מַזָּלְךָ מַזָּל בְּתוּלָה, מַעְיָנְךָ מַעְיַן בְּרָכָה…

הכותרת מרמזת לַפסוק “שָׁם בִּנְיָמִן צָעִיר רֹדֵם”

(תהלים סח, כח), והיא עשויה לכרוך באחת גם את הרצל וגם את אוהדיו ה“צעירים” (שמו של בנימין, צעיר בניו של יעקב, הוא שם-נרדף לבן-זקונים אהוב ומפונק). סביר להניח שהשיר הסַטירי הזה נכתב לאחר הופעתו המזהירה של הרצל ב-1895. שימושו של ביאליק במילה “מוֹדָה” (במקום המילה “אָפנה”, שחודשה על-ידי חמדה בן-יהודה) רומז שהחידוש האָפנתי הזה בתחום הלשון אינו לטעמו של המשורר. לא אחת יצא ביאליק נגד חידושיהם המהפכניים של אליעזר בן-יהודה ובני-חוגו, והגחיכם ביצירתו, בצדדו במדיניות החידוש המתונה והאֶבולוציונית של אחד-העם ומנדלי-מוכר-ספרים. ביאליק סלד מחידושי-הלשון המהירים והנמהרים של “הירושלמים”, אוהדי הרצל, שבחפזונם הכניסו ללא היסוס מילים לועזיות לתוך הפרדיגמה של הלשון העברית, אף גרמו לטעויות לא מעטות, כגון החלפתן זו בזו של המילים ‘מקהלה’ ו’תזמורת‘, ‘מלפפון’ ו’קישוא’. “המהירות היא מן השטן”, חשב אז ביאליק, ונתן למחשבה זו ביטוי ביצירתו לסוגיה.⁶

משנפסלו שיריו הסַטיריים נגד הרצל, למד ביאליק ממורו אחד-העם מידות נאצלות של כיבוד זכותו של היריב הפוליטי להשמיע את דברו ללא חשש של חרם וּביזוי. יש הטוענים שאחד-העם קיצץ את כנפיו של ביאליק וריסן את כישרונו. כנגדם אפשר לטעון שהרסן היה לברכה. אלמלא מיתן את מעשי-הקונדס של ביאליק ושׂם עליהם רתמה, ספק אם היה ביאליק מגיע למעמדו. המשורר למד אפוא להצניע את עוקץ הסַטירה שלו ולעַדנו. כיצד? בדרכים סימבוליסטיות, דוקרות ומלטפות כאחת. שלא כסופרים אחדים בימינו המבקשים לשכנע את המשוכנעים ומרחיקים מעליהם רבים מקוראיהם, למד ביאליק לשַלח עוקץ מרומז, שכל קורא יפיק ממנו לקח לפי המִטען שהוא מביא אִתו מלכתחילה.

בשנה-שנתיים שלאחר תבוסת אחד-העם במאבק על הנהגת התנועה הציונית כתב ביאליק את שירי-הקונגרס הנודעים שלו “אכן חציר העם” ו“מתי מדבר האחרונים”, שבהם שפך זעם ותוכחה על ראש העם על שלא הקים מקִרבּו מנהיג ראוי לשמו והמשיך לשכב סרוח על צרורותיו (באותו זמן כתב את סיפורו “אריה בעל גוף” על יהודי חדש- ישָן, שבניו הצעירים מתבוללים-למחצה, ואילו הוא עצמו שוכב כעכבר על דינריו מבלי שישמע את קול פעמוני הגאולה). במקביל, עבר לנוסח הכתיבה הסמלני, זה המגלה-ואינו-מגלה את כוונותיו. ב“מתי מדבר”, למשל, הוא ענה ל“צעירים”, חסידי הרצל, בלשון עקיפה, ברומזו שסוֹפה של המהפכנות הנמהרת של הרצל ואוהדיו, יריבי אחד-העם ו“בני משה”, יהיה כסופם של המורדים במשה בימי-קדם. ביאליק הביא את הפואמה עד לפֶתח ביתו של אחד-העם, מסרהּ וברח כל עוד רוחו בו. יש להניח שהוא ידע שהוציא מתחת ידיו את הפואמה המרשימה והנועזת שנכתבה עד אז בעברית, אבל הוא חשש פן לא יקבל אחד-העם באהדה את הביקורת הנוקבת על הרצל וסיעתו, המובלעת בין שיטי שירו.

באותה עת כתב שירים אחדים שבמרכזם הצפרירים, בריות אגדיות זעירות המעירות את הילד משנתו, ויוצאות אִתו אל השדה. את המילה “צפרירים” (בשיריו “צפרירים, “זוהַר” ו”משירי החורף") חידש המשורר על-בסיס המילה הארמית “צפרירין” (שדים). אוהדי הרצל הן התהדרו בכּינוי “צעירים”, ו’צעירים' פירושו גם תיישים, על-פי הפסוק המקראי “וְאַדִּרֵיהֶם שָׁלְחוּ צְעִירֵיהֶם לַמָּיִם” (ירמיהו יד, ג); הילכך, ה“צעירים” הם גם ‘שעירים’ וגם ‘צפירים’ וגם ‘צפרירים’, על שלל משמעי-הלוואי המשוקעים במילים אלו. היווצרות המושג “צפרירים” – שקיפל בתוכו את שלל התופעות החדשות של שנות מִפנה המאה – הוא נושא לדיון בפני עצמו. בִּקליפת אגוז נזכיר רק שביאליק ברא את ה’צפריר' גם מן ה’זֶפיר' – מרוח המערב שבשירת טשרניחובסקי,⁷ כאילו אמר: ילך נא טשרניחובסקי, הצעיר המערבי המשתחווה לפסל אפולו, אל הזֶפירים שלו שמתרבות יוון, ואילו אני יכול למצוא את “אחיהם” העבריים בארון הספרים של אבי-זקני, והם עשירים וטעונים יותר מ“אחיהם” היווניים. בני חוגו של אחד-העם אינם מחפשים אוצרות גנוזים “בכרכי הים”, כי העושר האמִתי נמצא דווקא בין הגווילים המצהיבים של “ארון הספרים היהודי”. במילים אחרות, ביאליק סבר שיש להרחיב את יריעות “אוהל שם”, כהמלצת אחד-העם, ולא לחפש בשדות-נֵכר, כמו המהפכנים ה“צעירים” המתמערבים, המנסים לתפוס את המרוּבּה ואינם תופסים מאומה.

הוויכוח עם ה“צעירים” – שהצטיירו לביאליק בִּדמות “שעירים” המרקדים על שממות חיינו (כך כתב עליהם במכתב לאחד-העם,⁸ בהסתמך על הפסוק המקראי “וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ-שָׁם”; ישעיהו יג, כא), עבר אפוא מן הסַטירה הגלויה, שעוקציה עבים כקורת בית הבד (כבשירו “רבי זרח”), אל הסַטירה הקלילה והמרומזת שעוקציה דקים כמחט. הוויכוח חִלחל לכל פינה: לשירתו “הקנונית” לסוגֶיה, לסיפוריו (גיבורו אריה “בעל גוף”, למשל, מכוּנה 'צָפיר", ובניו המתבוללים-למחצה מחללים כסַטירים בחליליהם), לשירי העם שלו, לפזמונותיו, לשירי הילדים ועוד.

אפילו שיר ילדים מאוחר כגון “מעֵבר לים” (

מֵעֵבֶר לַיָּם, / בִּמְדִינוֹת הַיָּם, / שָׁם אִיֵּי הַזָּהָב, / שָׁכַחְתִּי מַה שְּמָם.//

וּבְאִיֵּי הַזָּהָב / מֵעֵבֶר לַיָּם, / מִתְהַלְּכִים עֲנָקִים, / עַם גָּדוֹל וָרָם)

דומה דמיון כלל לא מפתיע לשיר הסַטירה המוקדם “בכרכי ים”, שאותו פסל אחד-העם לפרסום. גם במעשייה המחורזת לילדים “קטינא כל-בו” הלעיג ביאליק במשתמע על ביקורי הרצל בחצרות שׂוּלטנים וקיסרים, במרכבה מלכותית מהודרת, וכן על סדרי המדינה שקבע הרצל, לרבות צורת הדגל שהציע למדינה שבדרך

("עַל הַתֹּרֶן נֵס הוֹקִיעַ – / לִבְנַת סַפִּיר דְּמוּת רָקִיעַ, / נֵס

עִם צוּרַת מָגֵן-דָּוִד […] / עַתָּה חָזָה לוֹ בַּחוּרִים/ עַזֵּי

נֶפֶשׁ, כֻּלָּם בְּרוּרִים,/ כֻּלָּם פֹּחֲזִים כֻּלָּם רֵיקִים, […]

וּבַמְּדִינָה עָבְרָה רִנָּה: / אָכֵן גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂי קְטִינָא!").

אכן, גם בשיר-הילדים “מעֵבר לים” וגם בשיר-הילדים “קטינא כל-בו” נזכרת ה“מדינה” – מושג שלא נודע במקורות העבריים אלא בהקשרים נָכריים – מושג חדש בתולדות עם ישראל הכרוך בהקמת מנגנון שלטוני, ובכינון ריבונות ובהשגת טריטוריה. למרבה הפרדוקס, הסַטירה “קטינא כל-בו” מתרחשת במציאוּת לימינלית ואֶקס-טריטוריאלית – בלב ים – כמו חלק מספרו של הרצל אלטנוילנד (במישור האלגורי מסמל הים את מערביותו של הרצל ואת היותו נתון בעיצומה של סערה בלב-ים – באמצע הדרך אל הארץ המובטחת ורחוק מכל חוף-מִבטחים).

בפתח אלטנוילנד משולב מוטו אשר שוּנה לימים, והפך בגרסתו החדשה לסיסמה הציונית הידועה “אם תרצו אין זו אגדה”. במקור הגרמני נכתב: “Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen” (“אם תרצו, אין זו אלא מעשייה”). ובאחרית-דבר לספרו כתב: “חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם, וגם אחריתם חלום היא. ואם לא תרצו, הרי כל אשר סיפרתם לכם אגדה, ויוסיף להיות אגדה”. ביאליק הפך את החזון ההרצלאי – כאן ובשירים אחרים כגון “גמדי ליל”, “צפרירים”, “זוהַר” ו“מתי מדבר” – למעשייה ולאגדה. לצורכי ניגוח, השתמש ביאליק בדברי הרצל עצמו, שהודה שחזונו מבוסס על חלום- משאלה, ואף עלול להישאר בגדר אגדה אם לא יזכה לתמיכה ציבורית נרחבת.

באַחַד משירי הילדים המשעשעים – “מושי ותדי וצעצועיהם” – תיאר ביאליק ילד בשם תָּדי ([TODI] = שם חיבה של “תאודור”) המהלך עם כדור-פורח (ולהרצל לא היו רק חלומות אוּטוֹפיים, אלא שבין סיפוריו יש סיפור על כדור-פורח. הוויכוח עם הרצל ו“הצעירים” מחלחל אפילו לאגדה מאוחרת כדוגמת “אגדת שלושה וארבעה” (1929), שבּה העניק ביאליק לגיבורו הצעיר הנמהר (הממהר לצאת למסע-ימי כדי לקצר את הדרך, וּלבסוף מאריכהּ) את השם “נתניה” – תרגום של השם “תאודור”: תֵאוֹ = יה; דוֹר = מתן, מתנה, דורון (כמו בשם היווני “פנדורה” שהוראתו: “כל המתנות”).

לא כל הצעירים, שוחרי תרבות המערב, היו עשויים מעור אחד: היה צעיר כמו טשרניחובסקי “היווני”, שבין שורות שיריו ניתן להכיר את גרסא דינקותא שלו. היו “צעירים” כדוגמת דוד פרישמן, בן-גילו של אחד-העם “הקשיש”. פרישמן ישב בוורשה, כתב את יצירותיו בעברית, אך לא התלהב מן הרעיון הציוני. היה כמובן הרצל, שלא למד עברית מימיו, אך הקדיש את חייו לרעיון הציוני, והיו יהודים מערביים כדוגמת גאורג ברנדס, למשל, שזכה לתהילה בארצו, ואף-על-פי-כן דבק ביהדותו, אך ראה ב“מדינת היהודים” של הרצל הזיה אוּטוֹפית של עיתונאי צעיר רודף-תהילה, וגם חזר בו לימים. לנגד עיני ביאליק נפרשה קשת רחבה של גוונים ובני-גוונים, שהלכו והתערבלו זה בזה מִסיבות שהזמן גרמן. המשורר הכיר את ההבדלים הדקים שעל גבי הרצף שבין מזרח למערב, או בין “הֶבּראיזם” ל“הלניזם”, או בין “זקֵנים” ל“צעירים”, ולא אהב את ההכללות חסרות-התובנה שנשמעו מעל כל במה. ברשימותיו “‘צעירוּת’ או ‘ילדוּת’?” ו“‘המֵליץ’, ‘הצפירה’ וצבע הנייר” לִגלג על הנטייה לסווג סיווּגים כאלה, חסרי שורש ובסיס.

קצרה היריעה מלהראות כיצד חִלחל הדיון על שתי הדרכים שעמדו לפני היהודי הקונטמפורני בדור של “לאן” ושל “על פרשת דרכים” – דרכו ה“הֶבּראיסטית” של אחד-העם וזו ה“הֶלניסטית” של הרצל – לתוך כל אחת מן הפואמות של ביאליק, הנחשבות בצדק לפסגת יצירתו השירית. במיוחד אמורים הדברים לגבי הפואמה “מגילת האש”, שביאליק עצמו, שלא כמנהגו, סייע לפרשניו והעניק לה פירוש אקטואלי. כאן הראה ביאליק ששתי הדרכים המחפשות גאולה עלולות להביא את ההולכים בהן אל נהר-האבדון כשמתלווה אליהן אמונה עיוורת, ללא גמישות רעיונית.⁹ כשבחר לתאר ביצירתו את דמות החייל היהודי (בשירו “יונה החייט” ובסיפורו “החצוצרה נתביישה”), רמז ביאליק לקוראיו שגם כשהיהודי מתערה כאזרח בארצות מושבו וממלא את כל חובותיו (כהמלצת יל"ג והמשכילים), הוא נשאר תמיד שנוא ומנודה – זָר הצפוי לגֵרוש מביתו. המסקנה הציונית עולה ובוקעת מבין שיטי הטקסט, גם אם אינה נאמרת בגלוי ובמפורש.

ביאליק הוסיף לכתוב על הרצל בדרכי עקיפין. למשל, בסוף שיר התוכחה הגדול שלו “בעיר ההרֵגה” מתוארת התפילה של היהודים הניצולים לחסד לאומים ולרחמי גויים. היו שראו בכך רמז לַפעילות השתדלנית של הרצל אצל שר-הפנים הרוסי האנטישמי פון פלווה בקיץ 1903 בתקווה שהלה יבטל את הצו האוסר על כל פעילות ציונית בגבולות רוסיה. פון פלווה הבטיח להרצל לבטל צו זה, בתנאי שההנהגה הציונית תעודד את ההגירה מרוסיה, ואף הבטיח להרצל שממשלת רוסיה תמליץ על תכניתו לפני השולטן. באותה עת, וּבמיוחד לאחר הפוגרום בקישינב, נטה הרצל לקבל את הצעת בריטניה, שההסתדרות הציונית תקים מושבה יהודית אוטונומית באפריקה המזרחית. בעזרת תכנית זו – “תכנית אוגנדה” – ביקש להביא עזרה מהירה להמונים כדי שלא ינוסו מנוסת בהלה ויתפזרו בעולם. ביאליק תיאר בסוף שירו מצב זה של אָבדן-כיוונים, שבּו העם המבוהל נפוץ לכל עֵבר ורועיו מסוכסכים זה עם זה בִּתמונה של קריעת הנפש לַעשרה קרעים.¹⁰ לאחר שנפסלות בשיר זה כל הדרכים להתמודד עם זוועות הטבח, מתרמזת גם בו המסקנה הציונית כפתרון בלעדי למצבו הנואש של היהודי הנודד (פתרון העולה למן מילות הפתיחה – “קוּם, לֵךְ לְךָ”).

אירוע תכַף אירוע, כמקובל בתולדות עם-ישראל. טרם נתאושש הציבור מן הפּרעות וממשבר אוגנדה, וּכבר נודע דבר מותו החטוף של הרצל שהיכה בכל תפוצות ישראל כמכת-ברק. המשורר התבונן במציאוּת בדממת ייאוש, והבין כי העם מחכה לִדברו. וּדברו אכן הגיע בדמות השיר “דבר”, שבו מתואר הלב השרוף של המנהיג, המושלך מעל המזבח, תיאור שרבּים ראו בו תגובה על מותו בטרם-עת של הרצל (שפירוש שמו “לב”, ואשר לקה כידוע בלִבּו מחמת פעילותו חסרת-הלֵאוּת בשירות הרעיון הלאומי). לכאורה הוליד מות הרצל את שירו של ביאליק “דבר”, ותוּ לא; אולם, כל הכורה אוזן לאגדות המעובדות, ימצא באגדה “המלך דוד במערה” תיאור של שני בחורים המחליטים לחפש את המלך המשיח ולהביא גאולה לעַמם, אך מאחרים את המועד כי המלך נפל ומת וּמסביב משתררת חשכה. באותם ימים קיבל ביאליק על עצמו לערוך את החלק הספרותי של הַשִּׁלֹחַ, ובין השאר ערך את יצירתו הנודעת של טשרניחובסקי “כחום היום” על הילד ולוולה, שלא התנהג כמו אחיו, יהודי המזרח, אהב פרחים, שנא את החנוונות וּמת בשלג בדמי ימיו, כי האמין לסיפורי ארץ-ישראל של המשולח וניסה להגשים את חלומו תיכף ומיד, ללא דיחוי. אביו הזקן, ממחזיקי נושנות, המום ממותו של בן-זקוניו והולך להניח פרחים על קברו, שלא כמנהג היהודים. ביאליק, שערך אז כאמור את מדור-הספרות של הַשִּׁלֹח, ערך את האידיליה הזאת, ואפילו חיבר קטע שלם בתוכה. טשרניחובסקי השאיר חלל ריק בכתב-היד, וּביקש את עזרת העורך בהשלמתו, וביאליק הפשיל שרוולים ומילא את בקשת רעהו. האידיליה “כחום היום” פותחת בתיאור חמתו של תמוז. היא נכתבה בסוף תרס“ד ונדפסה בראשית תרס”ה. האם אך מקרה הוא שבתמוז תרס"ד קבר העם הזקן את צְעיר-בניו, בנימין-זאב (השם ולוולה הוא צורת ההקטנה של זאב), שלִבּו נשבר בדרך אפרתה, באמצע החלום – חלום ארץ-ישראל, שאותו ביקש להגשים לאלתַר? גם ולוולה היה “איש חלומות” שהאמין בתום לִבּו כי ניתן להגיע לארץ-ישראל בקפיצת הדרך.

ייתכן שזוהי פרשנות מרחיקת-לכת, אך, מאידך גיסא, קשה להאמין שסופר כדוגמת טשרניחובסקי, שהיה קרוב בהשקפותיו ל“צעירים” הניצשיאניים אוהדי הרצל, לא טרח להגיב על מות הרצל – על האירוע הטראומטי ביותר בתולדות עם-ישראל בשנות מִפנה המאה. גם בסיפורו “ספיח” תיאַר ביאליק את ילדי-השכונה – ובמיוחד את ולוולה, נחום ותודי המכוּנים “עסקנים, גיבורי ציִד” – בעת בניית מרכבה קטנה מנייר, כבשיר הילדים “קטינא כל-בו”. גם בסיפור לפנינו אפוא סַטירה על מנהיגי הציונות ועסקניה, המוצגים בדמות ילדים קטנים, העוסקים במעשי ילדוּת ונערוּת. ביאליק, שהשתתף כאמור בכתיבת האידיליה “כחום היום”, אולי אף נתן לרעהו הצעיר את הרעיון לכתיבתה. אידיליה זו – אם נראה בה אלגוריה על סיפור חייו הקצר של הרצל ועל נסיונו לחנך את אחיו הסוחרים – אינה דומה לאידיליות אחרות של טשרניחובסקי, הנטולות מגמה אלגוריסטית מובהקת. לעומת זאת, היא משתלבת היטב בנוף יצירתו של ביאליק, ששיקף תכופות את עולמם של המדינאים כ“מעשי ילדוּת” של שובבים, קונדסים ו“בעלי חלומות”.

לאחר שעלה ביאליק ארצה, הוא הבין שהוא לא יוכל להתבטא בסוגיות שנויות במחלוקת, לא מפני שביקש “להלך בין הטיפות”, אלא מחשש פן יַרבּו דבריו מריבה ומחלוקת. אגדות “ויהי היום” היו לו אמצעי לפריקת מועקות אישיות ולביטוי דעותיו הפוליטיות. כל הכורה אוזן לַנאומים הכלולים ב“אגדת שלושה וארבעה”, למשל, יוכל למצוא בהם בבירור את עיקרי תפיסתו המדינית של המשורר – את השקפתו על הדרך שבּה ניתן לחיות במרחב השֵמי בין שכנים עוינים. בשלב זה של תולדות הציונות נאלץ ביאליק להודות כי הציונות ה“מדינית” מיסודו של הרצל, שבָּה נהג לשלֵח בעבר חִצי לעג שנונים, היא שהשיגה את רוב ההישגים הממשיים, היא ולא הציונות ה“רוחנית”, שאת עקרונותיה נשא בלִבּו משחר עלומיו. בסוף שנות העשרים, לאחר הישגי “השומר” ו“הגדודים העבריים”, ולאחר הישגי “הצהרת בלפור” הוכרח ביאליק להודות שגם בכוח ולא ברוח בלבד יושגו ההישגים. על כן הוא המיר ב“אגדת שלושה וארבעה” את דמותו של יושב-האוהלים התם מן הנוסח הראשון, הנושא לאישה את בת-שלמה, בדמותו של מרדן צעיר חסר סבלנות, נתניה שמו (כאמור, זהו תרגום שמו הלועזי של הרצל), המחפש קיצורי-דרך נועזים.

בסוף דרכו, כשראה בסוף ימיו את יהדות גרמניה נמלטת ארצה, הוא כתב בהמנון תל-אביב “על שילשים” משנת 1934 את השורות:

"בִּצְעֹק הָעָם לְיֶשַע, / וּבְבֹא הַקּוֹל: “מַלֵּט”!/

שִפְלוּת יָדַיִם פֶּשַע / וַעֲצַלְתַּיִם חֵטְא".

כלומר כשהקרקע בוערת, אין מקום למתינות אחד-העמית הקוראת ל“הכשרת לבבות” ממושכת. לפנינו שעת חירום, ואין בודקין בשעת הסכנה. חייבים לפעול בשיא המהירות. בשנותיו האחרונות כתב את סיפורו “איש הסיפון”, על משורר הנוסע מיפו למרסיי באנייה צרפתית, ומשוחח על סיפונה עם מלח שבדי היודע מעט רוסית ונשוי לאישה יהודייה-רוסייה. המלח שואל את המשורר מה שם העיר החדשה שהקימו היהודים ליד יפו, וּמתוך שאלת-האגב הזאת ניתן להבין שביאליק התחיל אז לשנות את דעתו על הרצל (מן העיון השהוי בסיפורו “איש הסיפון” ניכּר שספרו של הרצל אלטנוילנד, או תרגומו לעברית בידי סוקולוב שהוכתר בכותרת תל-אביב, היה מונח על שולחנו בעת חיבורו של סיפור זה).

ביאליק שראה כיצד הצליח שירו “בעיר ההרֵגה” לשַנות את פני המציאוּת ולא רק לשקף את המציאוּת, מראה כאן במרומז שגם חזונו של הרצל הפך ברבות הימים למציאוּת מוחשית. לא רק המהירות, מהירותו הנמהרת של הרצל, היא מן השטן; גם היהירות, יהירותם המתנשאת של מתנגדיו, היא מן השטן. האמונה הבלתי מעורערת בצדקת דרכו הסולידית והמתונה של אחד-העם החלה להתערער ונִבעו בה סדקים ובקיעים. ביאליק ראה כי החזון ההרצלאי הוליד מציאות חדשה, שאין להתכחש לה או לבוז לה. תל אביב הפכה משם של ספר אוּטופי, שזכה עם פרסומו לקיתונות של לעג, לעיר של ממש, שבה החלו הוא וחבריו להקים את ביתם ולכונן בה חיים חדשים. בתחילת דרכו לעג ביאליק לפנטזיות של הרצל וראה בהן חלומות באספמיה, אך בסוף דרכו נוכח לדעת כי החלומות לא שווא ידברון. הוא התחיל להבין שחזונו של הרצל, אוּטוֹפי ובלתי מציאותי ככל שנראה לו בתחילה, החל לקרום עור וגידים והיה מחלום פורח למציאוּת פורחת.