עיון נוסף באגדה המדרשית ספר בראשית

התפרסם בספרה של יהושבע בנטוב “גופי הקרוע מלבלב – על מחלה ורפואה: מאמרים וקטעי ספרות” (מוקדש לזכרו של ד"ר צחי בנטוב), ירושלים 2009.

חמשת הכרכים של איגרות ביאליק מעידים על ביקורים לא מעטים שערכו המשורר ורעייתו במרפאותיהם של רופאים מומחים, עקב בעיות פריון בלתי פתורות או מחמת תחלואים שונים. אף-על-פי-כן, מיעטה יצירתו באופן יחסי לעסוק במחלות, ברופאים וברפואות, עד כי מצטייר הרושם שלגבי דידו היה תחום זה בבחינת “ובמופלא ממך אל תדרוש”. כביכול גמר אומר בלִבּו להשאירוֹ בידי ידידו-יריבו, המשורר שאול טשרניחובסקי, שהרפואה הייתה תורתו ואומנותו.

לא אחת אף מצטייר הרושם ששני המשוררים הגדולים של “דור התחייה” חילקו ביניהם את הטריטוריה הספרותית, לבל יסיג האחד את גבול רעהו: אם הפליא טשרניחובסקי כוחו בחיבור אידיליות וסונטות, לא ניסה ביאליק את כוחו בז’אנרים הללו; ואם פנה ביאליק לעיבודם האישי של שירי-עם ושל אגדות, לא פנה טשרניחובסקי לתחום זה, שמשך רבים מסופרי הדור.

טשרניחובסקי מזה ועגנון מזה עסקו בנושאים רפואיים בלא הרף. במרחבי יצירתו של ביאליק, לעומת זאת, אין כביכול עיסוק משמעותי בתמטיקה הרפואית לגווניה. הוא הקדיש לנושא זה שיר אחד בלבד – שיר נעורים שנגנז בשם “חושו רופאים” (שאינו אלא אלגוריה לאומית נאיבית, שקופה למדיי, שבּה הרופאים הם המנהיגים המתבקשים להעלות ארוכה למדווי העם).

ביאליק חזר אל הנושא בסיפורו האחרון “איש הסיפון”, שבּוֹ עסק המשורר בחולי, ברופאים וברפואות (הפעם בסגנון רֵאליסטי, כמו-דוקומנטרי). בסיפור מאוחר זה מדווח המסַפר – סופר ומו"ל, בן-דמותו של ביאליק, שעלה לתל-אביב מרוסיה ונסע לבקר באירופה – על הדיאטה הכפולה שלו: האחת במצוַות הרופא והאחרת במצוַות הר סיני. בהמשך מתוארת מחלת הים של אחת הנוסעות באנייה. גם רעהו למסע, “איש הסיפון” – מלח שבדי שנשא אישה יהודייה רוסייה שמתה בדמי ימיה – מסַפר על מחלתו הקשה שנרפאה בעזרת תרופת שיקוי (“זוהמה ירוקה”) שהביאה לו הנערה, שבּהּ התאהב ולקח לו לאישה, מאחיה “הפרמקולוג”. לראשונה עסקה יצירת ביאליק באופן אינטנסיבי כל כך במחלות ובדרכי ריפויין.

מעניין להיווכח שטשרניחובסקי, שקיבל את הסמכתו הרפואית בהיידלברג ועסק ברפואה לפרנסתו, התייחס לרופאים ולרפואות בקריצת עין אירונית, כאילו תמך בדברי היפוקרטוס, אבי הרפואה, שאמר בשנת 460 לפני הספירה כי תפקידו העיקרי של הרופא הוא לעזור לגוף לרפא את עצמו. בדבריו אלה גלום הרעיון שבבסיס הרפואה ההוליסטית, המאמינה כי שׂוּמה על הרופא לאתר אצל מטופליו את המנגנונים הפיזיולוגיים והנפשיים שיסייעו להם לריפוי עצמי. דברים דומים השמיע במאה ה-18 ווֹלטר, מהוגי הדעות הבולטים של עידן הנאורות, שקבע בחיוך אירוני:

L’art de la médecine consiste à distraire le malade pendant que la nature le guérit (“אומנותו של הרופא מתבטאת בהסחת דעתו של החולה בזמן שהטבע מרפא אותו”).

לפיכך תיאר טשרניחובסקי באידיליה “ברל’ה חולה” יהודים כפריים, המאמינים ברופאי אליל ובאמונות טפלות, ובטוחים כי לחש-נחש של ידעונית כפרייה הוא שהביא להחלמתו של בנם הקודח, שהמחלה כמעט קיפחה את חייו. הריפוי, כך רומז השיר ברמז שעוביו כקורת בית הבד, התרחש בדרך הטבע, משעבר הגוף החולה את המשבר ושיקם את מנגנוני הריפוי העצמי שלו.

ככל הנראה הציקה לטשרניחובסקי העובדה שהוא עצמו הקדיש את רוב זמנו לכתיבה, ובחר להמיר את צנצנת היוֹד בקסת של דיוֹ. על כן תיאר באידיליה “הכף השבורה” רופא חבוש בבית האסורים, המחביא את הדיו האסור בבקבוק שעליו רשום “קליום היפרמנגני”. הרופא, הכלוא עם אסירים פשוטים, מעמיד אפוא פנים שהוא מחזיק בבקבוק את החומר המחטא קליום פר מנגנטי (הידוע בשם אשלגן אל-מנגנטי – KMnO₄), כלומר יוד שאינו יכול להזיק לאיש, ולא דיוֹ, שהוא חומר מסוכן, שניתן לעשות בו שימוש נגד השלטונות. מן הסתם ביקש טשרניחובסקי להקל על ייסורי המצפון שלו ולרמוז לקוראיו כי “מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד־לָשׁוֹן” (משלי יח, כא), וכי מלאכתו, מלאכת סופר-אמן, חשובה ומועילה לפרט, לעם ולאנושות לא פחות מעיסוקו הרפואי.

ובחזרה לביאליק: מעניין להיווכח כי עיסוקו החשוב והמעניין ביותר בנושאי החולי והמַרפא מצוי דווקא במקום סמוי כמעט מן העין: באגדה “ספר בראשית”, שנועדה לילדים ושאיננה ידועה כמו “אגדת שלושה וארבעה”, או כמו האגדה “שור אבוס וארוחת ירק”. “ספר בראשית” היא אגדה כמו-נאיבית, שגיבוריה הם ילד תמים ואביו, המגלים את סגולותיו התרפויטיות של ספר הספרים. מקורה של האגדה ב“מדרש עשרת הדיברות”, קובץ סיפורים מתקופת הגאונים שנוצר כנראה במרחב התרבות של בבל ופרס, ונוסחיו פזורים בקבצים שממזרח וממערב. ביאליק עיבדהּ לילדים ולנוער בשנות שהותו בברלין, בדרכו מברית-המועצות לארץ-ישראל. עיבודו ראה אור לראשונה בכתב העת “עדן הילדים”, ובמקביל גם בספרון מאויר על-ידי נחום גוטמן (תל-אביב 1925). הציורים האוריינטליים של גוטמן מרמזים לכך שאין סיפור זה, המגולל את קורותיו של “איש חסיד” מתאר את חסידות אשכנז דווקא.

גרעיני העלילה, שביאליק הִנביטםֹ והצמיח מתוכם פרחים ופֵרות לרוב, מצוי במדרשים רבים, ואולם כרגיל בעיבודי האגדות של ביאליק, זיקת העיבוד למקורות המדרשיים היא כאל “קרש קפיצה”, שממנו ניתן לזנק לגבהים רעיוניים או לצלול למעמקים, שחִקרם לעולם לא יגיע למיצויָם. ביצירות הכמו-עממיות שעיבד לקורא הצעיר, עיקר העושר טמון בפיתוחם האישי והייחודי של המוטיבים הקונבנציונליים ובהטענתם ברעיונות מודרניים מתחומים שונים, ולא ב“סיפור הפשוט” העתיק – המוּכּר והידוע. האגדה בגרסתו של ביאליק מגוללת את קורותיו של ילד רך שנולד להוריו לִזקונים, לאחר שהללו נואשו מפרי בטן. אביו שגידלוֹ באהבה אין קץ, ונשאוֹ מִדי יום על כתפיו למקום תורה, ביקש מהרב שמסכת לימודיו של בנו תתחיל מספר בראשית דווקא, ולא מספר ויקרא, כמקובל בחינוך העברי בארצות הגולה.

יום אחד ביקש הילד להוכיח את עצמאותו, ודרש מאביו לעשות את הדרך לבית הרב בכוחות עצמו, אך דווקא באותו יום מר ונמהר נקלע במקרה לתגרה בין שני אלופים, נחטף במרכבתו של אחד מהם והתגלגל לארמונו של שר מִשרי הממלכה. ספרו נלקח ממנו, והושלך אל אוצר ספרי המלך. כך ישב הילד בארמון ימים רבים, וביכה את ספרו האבוד, שבו נהג להגות יומם ולילה. המִפנה אירע בעקבות מחלתו חשוכת מרפא שבה לקה שר הממלכה. משרתיו נתבקשו להעלות אליו מאוצר הספרים את ספר התרופות, ובטעות הביאו את ספר בראשית, שנלקח מן הילד החטוף. הילד הובא כדי שיתרגם את הכתובים ויפרשם. מששמע השר את הדברים, החלים באורח פלא ממחלתו האנושה, ובסופו של דבר – לאחר תהפוכות גורל דרמטיות, שיד אדם ויד הגורל אחוזות בהן ללא הפְרד – הוחזרו הילד וסִפרו לבית אבא.

בסיכומו של דבר, גם האגדה “ספר בראשית” אינה אלא אלגוריה לאומית, במסווה של סיפור עלילה פשוט ותמים למראה. היא מספרת בגלוי על ילד שבוי שניטל ממנו ספר שעשועיו, שהיה נתון בחיקו בזמן שנחטף, ועל שיבתו הפלאית של ילד זה לבית אבא-אמא הודות לספרו האהוב, שסיפוריו היפים והמחכימים ריפאו את מחלתו האנושה של המלך, בלא נטילת תרופות. בסמוי מספרת האגדה על שיבתו של העם היהודי ממרכזי התרבות באירופה אל ביתו הדל שמִקדם, וזאת עקב גרסא דינקותא שלו; בזכות לימודי החומש והקריאה היום-יומית בסידור התפילה, חלף כל אורות הכרך המערבי ומדוחיו, שקרצו לו ופיתוהו להניח את הספר מידו. יצירת ביאליק טבועה בחותם הפרדוקס: עם תחילת תהליך החילון, נפתח אמנם החלון לקרני אור ולמשבי רוח ים, כלומר, לטבע שאסור היה על היהודי בהנאה; אך דווקא “הספר”, אף יותר מ“הטבע”, החזירהו למולדתו הישנה-החדשה.

כמו המעשייה המחורזת לילדים “הנער ביער”, פרי עטו של ביאליק, גם האגדה “ספר בראשית” מסתיימת בשיבה הביתה במרכבת המִשנה למלך (סוף טוב, המזכיר את סופם הטוב של משה, של יוסף, של דניאל ושל מרדכי היהודי שעלו מבירא עמיקתא לאיגרא רמא בזכותו של שליט נוכרי, או חרף התנגדותו. שיבתם של גיבור האגדה “ספר בראשית” ושל גיבור שיר הילדים הביאליקאי “הנער ביער” לביתם כמוה כשיבתו של עם חדש-ישן לארצו החדשה-הישנה. אירופה הדקדנטית והחולה אִפשרה לילד לחזור לבית אבא-אמא, משהבינה את המסרים הטמונים בין דפיו של ספר הספרים, והעניקה לו את הזכות לשוב לארץ אבותיו. את שתי היצירות כתב ביאליק כשגמלה בו ההחלטה לעזוב את ברלין המעטירה, ולשים פעמיו לתל-אביב הקטנה וצנועת הממדים, שבָּהּ קנה מגרש לבניית ביתו.

מסופרת כאן ההיסטוריה הלאומית כולה, מקופלת כבקליפת אגוז. הגיבור הילד נלקח בשבי בשל התנצחות של כוחות גדולים שאין לו עליהם שליטה. ההתנצחות מתוארת כמלחמה הניטשת בין שני אלופים (המגלמים את התהפוכות הגדולות של ההיסטוריה המטלטלות את היהודי טַלטלה עזה, ואינן מניחות לו לשבת במנוחה במקום אחד לאורך ימים). אפשר שמלחמת האלופים מסמלת את מלחמת שתי הדתות המונותאיסטיות הגדולות – הנצרות והאיסלם –שהיהודי היה שרוי בתוכָן דורות על גבי דורות, ושילם מחיר כבד כל אימת שהִשתנו הנסיבות ויחסי הכוחות בין המחנות הנִצים. אפשר שמלחמה זו מסמלת את מלחמת שתי התרבויות הגדולות, באירופה בת-הזמן: המלחמה שאסרה גרמניה “האלילית”, שראתה את עצמה כיורשתה של תרבות יוון, על תרבות המערב, המונותאיסטית מיסודה. כך או כך, הילד היהודי שנחטף נישא כאפרוח בסוּפה, ומוצֵא עצמו בחצרו של שליט אחד, עשיר ורב עָצמה (כמו יהודים רבים מבני כל ארצות הפזורה שנתקרבו אל הרשות ונסתופפו בצִלה). הוא משתדל לשמור על תורתו מכל מִשמר, והוגה בסִפרו יומם ולילה. אולם, ספר שעשועיו, חמדת ימיו ולילותיו, נחטף מידו, מוצא דרכו אל אוצר ספרי המלך ונטמע בתוכו, תוך מימושה של המילה היוונית “טמיון”, שפירושה “אוצר המלך” (ומכאן הניב “ירד לטמיון”, המבוסס על ההנחה שכל מה שנלקח אל אוצר המלך כבר לא יושב לעולם לבעליו).

לפנינו, כזכור, חטיפה בתוך חטיפה: הילד נחטף מבית הוריו, והספר נחטף ממנו. הספר שנחטף נטמע בתרבות נֵכר, שהרי גם גויי הים, מחוללי תרבות המערב, הטמיעו בקִרבם את תורת ישראל, את “ילדי רוחה” של האומה; ובמקביל – לקחו את היהודי בשבי, וניתקוהו ממקור חיותו, הלא הוא ספרו. ואולם עקב מחלת השליט (ובמישור האלגוריסטי הסמוי: עקב שקיעתן הדקדנטית של ממלכות שבתוכָן ישב היהודי, או עקב מלחמות דמים קטלניות שנתחוללו בתוכָן), נתגלה הספר האבוד באורַח פלא, הִבקיע דרך ללִבּות שוביו של הילד, שהחזירוהו לביתו ביחד עם ספרו. הסיפור הגלוי טוען בעקיפין, שאילו נכנע אבי הילד לרצון המלמד – חסיד שיטת הלימוד הישנה – ואילו הסכים שבנוֹ יקרא תחילה בספר ויקרא, על דיניו ועל מצוותיו היבשים כחרס הנשבר, לא היה הילד מחבב את ספרו, לא היה נמשך אליו בעבותות קסם (ובסופו של דבר היו נשארים הילד וסִפרו בשבי, בגלות, בארמונו של מלך זר). המישור הסמוי טוען שאלמלא היה לו, ליהודי השבוי בגולה והשרוי בין גויים, טעם של ספר בראשית, ואלמלא מָרד במוסכמות החיים הנושנות, פרי אלפיים שנות גולה, לא היה חוזר אל ביתו שמִקדם. אמנם, רוח המהפכה האמנציפטורית, שעברה על העם במאה התשע-עשרה, לא היתה מנותקת מן המהפכה הכללית שעברה אותה עת על אומות העולם, אך גם זו שאבה את עקרונות המוּסר, שחרתה על דִגלה, מתוך תורת הנביאים, מתורת ישראל. כך לפנינו מעגל קסמים של האצלת השפעה ושפע וקבלתם, באופן מעגלי, שבו אין אפשרות לקבוע מה קדם למה ומה נבע ממה: התרנגולת או הביצה. “דרך הרוח מי יֵדע”, אומר הפתגם המבוסס על דברי קֹהלת, וכדברי ביאליק במקום אחר: “כִּי אֵין יוֹדֵעַ נְתִיב הָרוּחַ”.

אלה הם כמובן עניינים רעיוניים, שילד לא יבחין בהם ולא יבינם. ביאליק האמין שמוּתר, ואף רצוי, לתת בתוך ספרות ילדים עניינים ורעיונות קשים ומורכבים, וכדבריו, “ילמדו הילדים את שיניהם לפצח אגוזים קשים קצת ותתחזקנה”. לימוד הגמרא או לימוד ההיסטוריה הלאומית יכולים להיות עניין יבש ומשמים, אך משלימוד זה מוגש לילד במסווה של סיפור מחכים ומרתק, היפה לכל נפש, הדברים מתעכלים בנקל והופכים חלק בלתי נפרד מתודעת הילד. בבגרותו, יוכל ילד, שגדל על ברכי סיפורים מרתקים שפשטותם אינה מסגירה בנקל את מורכבותם, להבין סוגיות הלכתיות או היסטוריוסופיות סבוכות ועמוקות, כי הדברים נטמעו בתוכו מבראשית. ביאליק חולל כידוע את המהפכה בה"א הידיעה בתולדות החינוך העברי: הוא היה בין מייסדיו של “החדר המתוקן”, שלא היה אלא בית ספר מודרני ראשון, במתכונתו הנהוגה בימינו אנו (בית-ספר זה נקרא “חדר” רק כדי שהורים שמרניים לא יחששו מלשלוח אליו את ילדיהם). כמהפכן שמרני, או כשמרן מהפכני, הבליע אפוא המשורר באגדה ספר בראשית ביקורת בונה על שיטות הלימוד בישראל, תוך קידומה של מטרה פדגוגית חשובה: ירגילו עצמם הילדים בגיל הרך לסיפורים פשוטים כביכול, המבוססים על סוגיות תיאורטיות והיסטוריוסופיות קשות, ולכשיגדלו יוכלו לתפוס בנקל את הסכֵמה המופשטת שבבסיס הדיון התאורטי.

אביו של הילד מתנגד לדעת הרב, המבקש לפתוח בהוראת ספר ויקרא “כמשפט כל הילדים”. אינטואיציה מופלאה גורמת לאב לדרוש מהרב במפגיע שבנוֹ יתחיל את הלימוד בספר בראשית, “כי דברי הספר הזה הם שבח ותהילה לאלוהי עולם, בורא שמים וארץ וכל צבאם, יקרא-נא הילד בספר הזה וידע מה-גדלו מעשי אלוהים ומה רבה תפארת עולמו”. מהמלצה זו מהדהד פירושו של רש“י לפסוק הראשון של ספר בראשית: “כוח מעשיו הִגיד לעמו לתת להם נחלת גויים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים הם אומרים להם כל הארץ של הקב”ה היא […] ונתנהּ לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנהּ להם וברצונו נטלהּ מהם ונתנה לנו”). מפירושו של רש"י לפסוק הראשון של ספר בראשית עולה גם רעיון זכותו של העם על הארץ, ובאמצעות אִזכורו השמיט ביאליק את הקרקע מתחת רגלי המערערים על זכות זו (כפי שגם נאומי המלכים בארמון שלמה, בפתח גרסה המורחבת של “אגדת שלושה וארבעה”, מרמזים לסוגיה אקטואלית זו, בדבר זכותו של העם לחזור למולדתו ההיסטורית).

ההמלצה להתחיל בספר בראשית דווקא – בקומת המסד, ולא בקומות העליונות – צופנת בתוכה גם רעיון אחד-העמי, בעל אופי תרפויטי מובהק, שלפיו יש לרפא את מחלת העם שלב אחר שלב ושאין לבנות “עליות בשמים” ומִגדלים פורחים באוויר. בניגוד לדעת ברדיצ’בסקי, שהאמין ברעיון הניצשיאני של “שינוי כל הערכים” לאלתר, ובניגוד לדעת הרצל שטען, כי התנועה הציונית יכולה לטוס בחלל העולם כספינת אוויר מונחית, ללא אחיזה בקרקע, האמין אחד-העם, ובעקבותיו גם ביאליק, כי אין להחיש את הגאולה וכי יש להתקדם לקראתה באופן מתון והדרגתי, נדבך אחר נדבך. “דור המדבר” צריך תחילה להירפא מתחלואיו הממאירים, או למות במדבר, בטרם יקום דור חדש ובריא, שלא יהיה נגוע במדווי הגולה. בהזדמנויות רבות טען ביאליק כי העם בארצות גלוּתו הגיע תמיד ל“גמר המלאכה”, ולא בנה דבר מבראשית. רק עַם היושב על ארצו זוכה לראות את האדמה בעונת הנְביטה, ולא רק בהיאסף פרי האילן. בעקבות האמור בספרות החָכמה, וכן בפרקי אבות ובמשנתו הציונית של אחד העם, האמין ביאליק כי עת לכל חפץ. בתחילת דרכו צריך הילד להקדיש עצמו ללימוד התנ“ך, ולא ללימודי גמרא המחייבים חריפות השכל ובקיאות בענייני הלכה מופשטים, ואת לימוד התנ”ך צריך להתחיל מבראשית – מסיפורי האבות רבי העלילה, המחזקים את הזיקה אל הארץ, ולא מספר ויקרא המכיל דינים ומצוות, שאין בהם שום לחלוחית וכולם פרי האינטלקט היבש, תוצר מובהק של הנדודים במִדבר העמים הצחיח.

ביאליק שהיה כאמור בין מחולליה של המהפכה בה“א הידיעה בתולדות החינוך העברי, משהקים ביחד עם ידידיו את “החדר המתוקן”, שנועד לרפא את העם מתחלואיו ולהפוך את הילד הגלותי ל”יהודי חדש“, נאה דרש ונאה קיים: הוא הפשיל את שרווליו והתקין עבור תלמידיו באודסה, ולא עבורם בלבד, את ספר הלימוד סיפורי המקרא, שבּו החלו את מסכת לימודיהם, בניגוד למקובל. מרדכי בן יחזקאל מביא בעניין זה את מאמר חז”ל מויקרא רבה, סדר צו, פרשה ז: “מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כוהנים ואין מתחילין בבראשית, אלא שהתינוקות טהורין והקרבנות טהורין, יבואו טהורין ויעסקו בטהורין”. רבים חלקו על עיקרון פדגוגי זה, מתוך שהבינו כי נפש הילד לא תלך שבי אחר דקדוקי הלכות. ביאליק ששילב בהגותו קלסיציזם ורומנטיקה, פוזיטיביזם לאומי נוסח אחד העם ואסתטיציזם פרישמני, התריע בנאומיו נגד העמסת עול התלמוד כמעט מן העריסה: “אילו היינו שומעים בקול חכמינו (‘בן חמש עשרה לגמרא’) ודאי שלא היה לימוד התלמוד מתנוול ולא היה מסרס את כישרונות הילד לעשותו להדיוט ועקום מוח”.

ומחינוכו ובריאותו הנפשית של הילד ניתַן לגזור גזֵרה שווה לענייני חינוכה ובריאותה הנפשית של האומה כולה, אף להקיש לענייני ציונות ויישוב ארץ ישראל. אלמלא היה לו לילד פרק אל“ף, הוא לא היה זוכר באהבה אין קץ את גרסא דינקותא שלו, וספק רב הוא אם יכול היה לשמור על יהדותו לאורך הדורות. כלומר, אהבת התורה וסיפורי המקרא הם ששמרו על העם בימי שביו, בשנות גָלותו הארוכות. אלמלא היה לו לעם טעם של בראשית, ולא רק טעמה של גולה, הוא לא היה חוזר לארצו שמִקדם. ניתן להוסיף באותו עניין: אלמלא אהבת ציון של מאפו, שהחזיר לקורא העברי את טעמה של תקופת התנ”ך – התקופה שבּה ישב העם על ארצו ועל מולדתו – ספק אם היו תנועת “חיבת ציון” והתנועה הציונית מצליחות לעורר לבבות ולעשות נפשות (ראוי לשים לב, בהקשר זה, כי נוסח הפתיחה של האגדה “ספר בראשית” מעלה באוב את זה של הרומן אהבת ציון).

אמנם בתהליך הפיכת הציונות מהלכה מופשטת למעשה מוחשי התערבו גם גורמים חיצוניים (התערבותה של יד הגורל, התחוללות הפּרעות והתערבותן של מעצמות כבירות, המיתרגמות באגדה שלפנינו למריבה בין “אלופי הגויים”). אולם לולא הקשר הנפשי האמיץ של הילד לספר שעשועיו, לא היה “הבן האובד” – כלומר ספר הספרים והתרבות העברית כולה – חוזר לידיו, מוּשב לבעליו. אלמלא הקשר האמיץ של העם לאותה תקופה שבּה ישב לבטח על אדמתו, קשר שלמרבה הפליאה נשמר באמצעות עבותות רוחניים בלבד, ספק רב הוא אם היה שומר על יישותו הלאומית וחוזר לארצו ולמולדתו. אלמלא מחלת המלך ויד הגורל, שגרמה למשרתיו להעלות מאוצר הספרים דווקא את הספר האבוד, לא היה המלך מחלים ומשחרר את הילד השבוי מכלאו. וזה לשון הסיפור “הרפואי” המשולב ב“ספר בראשית” – סיפור הנסב סביב במחלתו של המלך:

וַתְּבַעֲתֵהוּ פִתְאֹם רוּחַ רָעָה מֵאֵת הָאֱלֹהִים,

וַיֵּחַל וַיֵּאָנַש. וַיַּבְהִילוּ אֵלָיו אֶת-כָּל-חֲכָמָיו הָרוֹפְאִים,

וַיְבַקְשׁוּ תְרוּפָה לְמַחֲלָתוֹ וְלֹא מָצָאוּ. וַיִּקְצֹף עֲלֵיהֶם

הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל הַשָּׂרִים הַנִּצָּבִים עָלָיו:

“יָבִיאוּ לְפָנַי אֶת-סֵפֶר הָרְפוּאוֹת!”

וַיָּרָץ הַמִּשְׁנֶה הוּא הָאַלוּף גּוֹנֵב הַיֶּלֶד,

וַיְמַהֵר אֶל אוֹצַר סִפְרֵי הַמֶּלֶךְ לָקַחַת מִשָּׁם אֶת-סֵפֶר

הָרְפוּאוֹת. וַיְמַן אֱלֹהִים לְיָדוֹ אֶת-סֵפֶר בְּרֵאשִׁית,

וְהַמִּשְׁנֶה לֹא רָאָה, כִּי נֶחְפַּז, וַיָּבֵא אֶת-הַסֵּפֶר.

וֶיִּנָּתֵן הַסֵּפֶר עַל יַד הַחֲכָמִים, וַיְהִי

בְּפָתְחָם אוֹתוֹ, וְהִנֵּה כְתָב זָר וּמוּזָר לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם, אֲשֶׁר

לֹא יְדָעוּהוּ הֵמָּה וַאֲבוֹתֵיהֶם, וַיַּעַמְלוּ לִקְרֹא בוֹ וְלֹא

יָכֹלוּ. וַיַּעֲבֹר הַסֵּפֶר מִיָּדִ אֶל יַד – וְאֵין פּוֹתֵר וְאֵין

מַגִּיד, וַיַּעַמְדוּ הַחֲכָמִים בּוֹשִׁים וְנִכְלָמִים לִפְנֵי

הַמֶּלֶךְ וּבִרְכֵּיהֶם מַרְעִידוֹת מִפָּחַד.

וְאֶחָד הַשָּׂרִים מן הַנִּצָּבִים שָׁם הִכִּיר אֶת-הַכְּתָב, וַיֹּאמַר:

"חֵי אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! אֵין זַה כִּי-אִם כְּתָב

הַיְּהוּדִים. יָבִיאוּ יְהוּדִי הֵנָּה וְקָרָא לְפָנֵינוּ

אֶת-הַכָּתוּב." […]

וַיֹּאמֶר הַמִּשְׁנֶה אֶל הַמֶּלֶך:

"אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! אֶת-חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר

הַיּוֹם, עָבֹר עָבֵרְתִּי עַל פְּנֵי עִיר קְטַנָּה וָאֵרֶא בָהּ יֶלֶד

עִבְרִי, וַיִּיטַב בְּעֵינַי, וָאֶקָּחֵהוּ וָאֶאֶסְפֵהוּ אֵלַי, וְהִנֵּה

הוּא בְּבֵיתִי עַד הַיּוֹם, יְצַוֶּה נָא הַמֶּלֶךְ וְיָּבֹא, אוּלַי

יוֹדֵעַ סַפֶר הוּא, וְקָרָא בְּאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ אֶת-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר."

[…]

וַיָּרָץ הַמִּשְׁנֶה וַיַּבְהֵל אֶת-הַיֶּלֶד

וַיַּצִיגֵהוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא,

וְהַכָּר תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו, וּפָנָיו רָעִים וְזוֹעֲפִים מְאֹד.

וַיְהִי אַךְ רָאָה אֶת-הַיֶּלֶד וְאֶת-חֶמְדַּת מַרְאֵהוּ, וַיָּסַר

זַעְפּו וּפָנָיו אוֹרוּ מְעָט. וַיִּתְחַזֵּק וַיִּקְרָא אֵלָיו

אֶת-הַיֶּלֶד וַיֹּאמַר:

“יֶלֶד נֶחְמָד, הֲתֵדַע לִקְרֹא בַסֵּפֶר הַזֶּה?”

הַיֶּלֶד אַך שָׂם עֵינָיו בַּסֵּפֶר–– וַיַּכִּירֵהוּ

כְרֶגַע, וַיִּצְעַק צְעָקָה גְדוֹלָה וַיִפֹּל מְלֹא-קוֹמָתוֹ אָרְצָה.

וַיַּּרְא הַמֶּלֶך אֶת-חֶרְדַּת הַיֶּלֶד, וַיְדַבֵּר אֵלָיו טוֹבוֹת

וַיֹּאמַר:

"הֲנִבְעַתָּ מִפָּנַי יֶלֶד יַקִּיר? אַל תִּירָא, בְּנִי

וְאַל תִּפְחַד, כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וְגַם הֵיטֵב אֵיטִיב עִמְּךָ,

רַק כִּי תִקְרָא בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְפָנָי."

וַיָּקָם הַיֶּלֶד וַיַעַן אֶת-הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר:

"לא, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, לֹא מִפָּנֶיךָ נִבְעַתִּי, כִּי

אֶת-הַסֵּפֶר הַזֶּה רָאִיתִי וַיֵּצֵא לִבִּי, הֲלֹא זֶה סִפְרִי, סֵפֶר

שַׁעֲשׁוּעַי, אֲשֶר אָבַד לִי, וְעַתָּה כַאֲשֶׁר נִמְצָא פִתְאֹם

נִפְעַמְתִּי וְלֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי." […]

וְאלֹהִים נָתַן חָכְמָה בְּלֵב הַיֶּלֶד, וַיְפָרֵשׁ

אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים בְּהַשְׂכֵּל וּבְדַעַת, וַיְדַבֵּר בִּתְבוּנָה עַל

אֵל עֶלְיוֹן בּוֹרֵא שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְעַל כֹּחַ מַעֲשָׂיו,

וַיֶּעֶרְבוּ הַדְּבָרִים מְאֹד לַמֶּלֶךְ וַיָּבֹאוּ אֶל לִבּוֹ כִּצְרִי

חַיִּים, וַיֵּשֶׁב בִּדְמָמָה ויַטֵּ אֲלֵיהֶם אֹזֶן.

וְהַמֶּלֶךְ עוֹבֵד אֱלִילִים מֵעוֹדוֹ, וְאֶת-אֱלֹהֵי

אֶמֶת לֹא הִכִּיר. וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ עַתָּה אֶת-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר,

וַיֵּהָפֵךְ לִבּוֹ וַיְהִי לְאַחֵר; וּכְכָל-אֲשֶר הוֹסִיף הַיֶּלֶד

לְפָרֵשׁ כֵּן הָיְתָה וְכֵן נָכוֹנָה רוּחַ הַמֶּלֶךְ בְּקִרְבּוֹ;

וַיָּשָׁב אֵלָיו כֹּחוֹ פִתְאֹם, וַיָּקָם מֵעַל כִּסְאוֹ לְעֵינֵי

כָל-שָׂרָיו וַעֲבָדָיו, וַיָּרֶם אֶת-הַיֶּלֶד וַיִּשָּׁקֵהוּ עַל

מִצְחוֹ, וַיֹּאמַר:

"אָכֵן רְפָאַנִי הַיֶּלֶד הַזֶּה וָאֵרָפֵא. בָּרוּךְ

אֱלֹהִים, אֵל עֶלְיוֹן, אֲשֶׁר שָׁלַח אֶת-דְּבָרוֹ וַיִּרְפָּאֵנִי

וַיִּגְאַל מִשַּׁחַת חַיַּי, וּבָרוּךְ יְהִי גַם מַלְאָכוֹ הַטּוֹב,

הַיֶּלֶד הַקָּטֹן הַזֶּה."

באמצעות אגדה זו, שבָּהּ הילד אינו מוכן לקבל שום גמול על מעשהו, ורק מבקש מהמלך שיחזירהו אל ביתו, נתן אפוא ביאליק את הסברו לדרך המופלאה, שתכנון ומקריות חברו בה, שהִנחתה עם מפוזר ומפורד למולדתו הישנה-החדשה. הוא גם הסביר כאן מדוע עזב הוא עצמו את בירותיה המעטירות של תרבות המערב, ושׂם פעמיו למקום דל וצחיח שהעשייה התרבותית בו היא דרדקית למדי.

זהו גם המסר העולה מן האגדה המעובדת “שור אבוס וארוחת ירק”. הכורה אוזן לאגדה זו יבין כמדומה את מסכת הלבטים שקדמה להכרעתו של המשורר, כמו גם להכרעתם של רבים מבני דורו, לכונן חיים חדשים ביישוב קטן ודל, ולא באחד מכרכי הים. שלמה המלך המרושש, גיבורה של אגדה זו, בורח כאחוז בולמוס מבית הטַבּח, תרתי משמע, מארחו באחת מערי הפרזות, שהעתיר עליו “כל טוב”. הוא מקיא את כל בלעו מבני מעיו, מיטהר מן הפיגולים שהאכילוהו על שולחן זרים, ומוצא נחמה ורווחה בביתו הדל של איש כפר, שהחדיר בו “רוח אחרת, רוח חדשה, לא ידעהּ מעודו”. השיבה אל חיי הנדודים, תוך מעבר מחיי עיר הֶדוניסטיים לחיי צנע בכפר, מגלמת עניינים בעלי השלכות אקטואליות ומרמזת לתמונות מוחשיות מן המפעל הציוני המתהווה.

גם מתוך צפונותיה של אגדת “ספר בראשית” ניתן להבין כיצד גמלה בלבו של המשורר ההחלטה לעזוב את בירות התרבות המעטירות של אירופה ולהתיישב בתל-אביב, במקביל להחלטתם של יהודים רבים באותה עת לשים קץ למצב הגלות ולשוב ל“בית אבא-אמא”. כמו כן ניתן להסיק בעקיפין על מחשבותיו של ביאליק לגבי עיצוב הזהות של עם ישן-חדש בארצו הישנה-החדשה. ביאליק העריץ אמנם את פורצי הדרך הגדולים, שבראו מציאוּת חדשה “יש מאין”, ועם זאת התנגד למהפכות קיצוניות המתיימרות לשנות סדרי עולם בִן לילה. ברוח תורת אחד העם, האמין ביאליק בתהליכים אבולוציוניים ממושכים, הבונים מִבנה חדש ממכיתות הישן, וגרס כאמור כי אין לבנות מגדלים פורחים ו“עליות בשמים”, בלי קומת מסד מוצקה.

אך לא המפעל הציוני לבדו עמד מול עיני ביאליק כשחיבר את “ספר בראשית”. מול עיניו נתחוללו גם שינויים הרי אסון בגרמניה, וביאליק שישב בברלין בזמן שנוסדה ונתעצמה בה התנועה הנאצית, ראה את הפגניוּת המחודשת העולה מנבכי הזמן. באגדה שלפנינו הוא הציב מלך פגני (“והמלך עובד אלילים מעודו, ואת אלוהי אמת לא הכיר”), הדבֵק אגב גררא במערכת של חוקי גזע אנטישמיים הנהוגים בארצו למן קדמת דנא (“כי כן היתה דת המלך בארץ ההיא מימי קדם, לבלי תת ליהודי מדרך כף רגל בכל גבולה”). אך מלך זה, שבארצו שולטים היסודות האטוויסטיים הטרום נוצריים, לומד להכיר את גדוּלת אלוהי ישראל, כמו רבים בתרבות המערב – בקרב העם הגרמני והעם האנגלי שהתקרבו לתורת ישראל – ובשל קִרבה זו נולדו תופעות מבורכות כדוגמת “חכמת ישראל” בתחומי הרוח ו“הצהרת בלפור” בתחומי הפוליטיקה.

להיבלעותו של ספר הספרים באוצר ספריו של מלך זר, קרי בתרבות המערב, היו אפוא גם צדדים חיוביים: הולדתן של תופעות שהחזירו בסופו של דבר את התנ“ך ואת הארץ לידי בעליהם החוקיים. ואולם היבלעות זו היתה כרוכה גם בטרגדיה לאומית כבדה: בהימצאותו הממושכת של “הילד” בשבי, הרחק מ”בית אבא-אמא“. תקופת הגלות הארוכה, שבּה נשללו מהעם עצמאותו וריבונותו, קטעה וגדעה את מהלך היצירה העברית למשך דורות רבים, למן גירוש ספרד ועד למהפכה הצרפתית (גדיעה זו מקבילה לתקופה שבּה היה הספר מונח באוצר גנזי המלך כאבן שאין לה הופכין). אירופה סייעה אפוא לציונות הן בדרך חיובית, באהבת התנ”ך שהולידה את הספרות הפרוטו-ציונית ועודדה את תנועת “חיבת ציון”, הן בדרך השלילה: בשנאת התנ"ך ושנאת ישראל של הפגַניוּת המודרנית, שהבריחו את מקצת היהודים מאירופה החולה והשוקעת.

עתה, לאחר הצהרת בלפור, אמר ביאליק, עם שיבת העם למולדתו, מן הראוי להשליט בארץ את עקרונותיה של פואטיקה חדשה, המטיפה למקוריוּת ולרעננות, והמתרחקת מפני הרדיפה אחר אוצרות קורח והון זרים. הוא חתר לכך שתיווצר בארץ ספרות מקורית הצומחת מקרקע הלאום, ושאינה מבוססת ברוּבּה על השפעות זרות. לסופרים ולקוראיהם יעץ להתחיל מאל“ף, מקומת המסד, ולא מן החיבורים המאוחרים שהתנ”ך מובלע בתוכם. בנאומיו הדגיש שהגיעה סוף סוף השעה לגאול את התנ"ך מידי זרים. לאמיתו של דבר, זהו הרעיון הקבלי הלוריאני של “להוציא בִּלְעָָם מפיהם” (לאסוף את הניצוצות מתוך הכלים השבורים). כלומר, הגויים בלעו בתוכם את קנייני הרוח של עם ישראל, ועתה כשהעם חוזר לארצו, עליו להחזיר לעצמו את נכסיו שאבדו לו ונטמעו בתרבות העולם. לסופרי ארץ ישראל הִמליץ באחד מנאומיו האחרונים:

אל תרדפו אחרי הון זרים. ‘שבעה מקרא ואחד תרגום’. כאן בארץ-ישראל אנו עומדים באמת לפני שאלה קשה […] היינו סמוכים על שולחנות זרים בלשונות זרות, ולשוננו ככל כלי, שאם אין משתמשים בו הוא מעלה חלודה. ולכן כשבאנו לארץ-ישראל ונגזר עלינו להתפרנס רק על לחם עוני זה, נשארנו ביום אחד דלי דלים, רק עם פת הלחם החרבה של הלשון העברית […] ואעפ"כ הייתי אומר: נמעיט קצת את תאבוננו ואל נרדוף למלא את סיפוקנו בתוצרת זרה המדלדלת וממעטת את כוחנו. בלי ספק אסור לנעול את הדלת […] אבל לא למלא את השולחן במאכלי זרים.

לפנינו אפוא כלליה של “דיאטה” ספרותית, שמתפקידה לטהר את הגוף הלאומי מפיגולים ומ“מאכלי זרים” ולהביא לו חוסן ומרפא. זהו גם “פדיון שבויים” נוסח ביאליק: המשורר הלאומי האמין שיש להביא הביתה “בנים אובדים” ונכסי רוח אבודים, שמצאו דרכם לפסגותיה של תרבות העולם, כמו הסגנון הנבואי, כמו דרכי הסיפר של אגדת חז“ל, כמו ספר התנ”ך בכבודו ובעצמו. כך נהג ביאליק גם בשיר הזעם הנבואי: הוא החל לכתוב שירים כמו-נבואיים בעקבות המפגש עם שירי הנביא של פושקין; משמע, לאחר שנתח מתרבות ישראל נבלע בלועם של זרים. רק אז החזיר את הבן האובד לעמו, ולא לפני שכּתב את שירו הכמו-נבואי הראשון – “דאָס לעצטע וואָרט” (“הדָּבָר האחרון”) – ביידיש דווקא, בשפת האימהות הרכה, ולא בשפת האבות החצובה בסלע. ביאליק החזיר אפוא את הנבואה לעם ישראל מן הגויים, בבחינת “להוציא בלעם מפיהם”, וגם את סיפורי המקרא עיבד למען תלמידיו וכלל תלמידי ישראל לאחר שראה ספרים כאלה בגרמנית, המכילים עיבודים לגיל הרך. משמע, גם את התנ“ך בכבודו ובעצמו ביקש ביאליק להחזיר הביתה, וזאת לאחר שבחקר התנ”ך חוללו גדולות לא יהודים כי אם הגרמנים קרל היינריך גרף, יוליוס ולהאוזן ווילהלם גזניוס.

אילו האריך ביאליק ימים וראה את אהבת התנ“ך בדור המאבק לעצמאות ישראל – אצל סופרים, לוחמים ומדינאים – הוא היה מוצא סיפוק רב מהחזרת האבדה לבית אביה. צריך היה התנ”ך להיבלע תחילה בלועם של גרמנים ואנגלו-סקסים (כמו הברקת ב“אגדת שלושה וארבעה” שנבלעה בלועו של פתן) כדי שיתגלה עניין מחודש בתנ“ך אצל “היהודי החדש”. גם כדי ש”היהודי החדש" יניף את נס הציונות, צריך היה תחילה לראות את “חיבת ציון” הנוצרית: את את הרומן הפרוטו-ציוני דניאל דירונדה מאת ג’ורג' אליוט, את “מנגינות ישראל” של הלורד ביירון, את ארץ הגלעד של לורנס אוליפנט. אלמלא רצים מבַשׂרים אלה, אוהבי התנ"ך וחובבי ציון, לא היה הלורד ארתור בלפור מעניק לעם ישראל את הכרזתו המפורסמת שפתחה לפני בניו את שערי הארץ (על תהפוכות ההיסטוריה, שהביאו להכרזה, עמד ביאליק בהרצאתו של ביאליק “לפתיחת האוניברסיטה העברית”, שנישאה בנוכחות הלורד בלפור, שייצג בטקס את שליטי הארץ)

*

אפילוג: לאחר שעסקתי באגדה “ספר בראשית” בהזדמנויות שונות ומכיוונים שונים, התברר לי לאחרונה – באמצעות ידידתי פרופ' תמר אלכסנדר ובסיועה הגב' עדית פינטלר-גינסברג, יו“ר אסע”י (אוסף סיפורי עם ישראל) – שעלילתה של אגדה זו דומה במקצת לעלילת האגדה “משה וספרו” על ילדותו של הרמב"ם. נביא את הדברים, כפי שנרשמו על-ידי י' רון, מפי יחיא זרקא, יליד צנעא:

אספר אגדה תימנית על ילדותו של הרמב"ם. משה בן מימון היה ילד כאשר תעה בדרכו, ואנייה אחת שעגנה בקורדובה לקחה אותו עם אנשי האנייה לארץ אחר. היה עמו רק ספר קטן שלא מש מפיו כל הימים. כאשר בא לעיר נכרייה התחיל תועה ברחובותיה מבלי מטרה. מצאו אותו השומרים הסובבים שם, והביאו אותו לפני שר העיר. שר העיר לא ידע לדבר עמו, כי לא שמע את לשונו. הגיש לו הנער משה את הספר אשר בידו והוא ספר תורת משה. הכיר השר כי אחד העברים הוא קורדובה. משה לקח עמו את ספרו. בבואו אל אביו רבי מימון נפל על הספר, נשק אותו ובכה עליו בדמעות גיל. אז נדר משה את נדרו לחבר ספר “משנה תורה” (אסע"י מס' 199).

לא רק תולדות משה ותורתו עמדו אפוא לנגד עיני ביאליק כשחיבר את האגדה “התמימה” “ספר בראשית”, אלא גם תולדותיו של הרמב“ם וחיבוריו, שביקשו להנחות את העם בדרך הילוכו. הרמב”ם, שהיה כידוע גם רופא דגול, ביקש בתפילת הרופא לאל עליון שיזַכנו להביט על כל סובל הבא לשאול בעצתו כעל אדם, בלי הבדל בין עשיר ועני, בין אוהב לאויב, ושאם רופאים נבונים ממנו ירצו ללמדו בינה, שיהיו בו הרצון ללמוד מהם, “כי תורת הרפואה אין ערוך לה”. בשנה שבה חיבר ביאליק את “ספר בראשית”, הוא חיבר גם את שירו האלגורי לילדים על משה הנער שתעה ביער (“הנער ביער”), ובסופו של דבר חזר הביתה. בשיר זה כלול במשתמע תקציר אלגוריסטי של קורות האומה בין אומות העולם, לאורָן של מהפכות מערביות שכמעט והביאו עליו את כיליונו (אך בסופו של דבר החזירוהו אל בית אבא, בכל משמעיו). שני הרציונליסטים הגדולים והרופאים הגדולים של עם ישראל התלכדו אפוא בתודעתו של ביאליק למהות אחת: משה רבנו, הנביא המחוקק ואיש האותות והמופתים, שידע את חוקי המציאוּת והצליח בכוח תפילתו להביא לריפויה של מרים אחותו ממחלת הצרעת, ומשה בן-מימון, הפילוסוף והרופא, שהמליץ לשלב עבודה ואמונה, בריאות הגוף והנפש. זה גדל בארמון פרעה, וזה היה רופאו האישי של מלך מצרים, ועשה באכסדראות הארמון כבתוך ביתו, ממש כמו הילד השבוי, גיבור “ספר בראשית” – אף הוא תינוק שנשבה בין גויים ועשה שנים אחדות בחצר המלך.

נזכיר עוד שערב צאתו לווינה, לניתוח שממנו לא שב וגופו דווי מחמת המחלה, נשא “המשורר הלאומי” נאום חשוב ועקרוני בשם “היישוב חולה”, שבו מתח קווי אנלוגיה בין חוליי הגוף והנפש של היחיד לבין תחלואיו הקולקטיביים של העם. החולי והמרפא (ובתוך כך גם תפקידם של הרופא ושל המנהיג להעלות ארוכה לגוף החולה) העסיקו אפוא בסמוי את ביאליק מראשית יצירתו ועד סופה: למן יצירת העלומים הגנוזה “חושו רופאים” ועד לאחרון דבריו, שנגנז אף הוא, אף שלכאורה השאיר את הנושאים הרי הגורל הללו בידיו האמונות של ידידו-יריבו, המשורר-הרופא שאול טשרניחובסקי. בין לבין, כתב את סיפורו עתיר ההגות “איש הסיפון”, שתוכו רצוף חולי ומדווה, ואת האגדה “התמימה” “ספר בראשית”, המגלה את סגולות המרפא שיש ליצירה גדולה, הטבועה בחותם האמת העל-זמנית והאוניברסלית, שבכוחה למשות את בני האדם מתהומות החולי והקלון ולשמש להם “מורה נבוכים”.