עלית מר זיגפריד כהן: רומן

לאמי

בת הששים

אחת מני רבים אשר עלו לארץ, שנות העמידה

מאחוריהם, ונאבקו בחיים החדשים ויכלו להם.

 

פתיחה    🔗

א    🔗

עם עליתו על סיפון האניה שמע זיגפריד כהן מיד צלצול הפעמון, המזמין לארוחת הצהרים. היה בזה כעין המשך להתרגשות ומתיחות, הכרוכות בכל הכנות ההפלגה ובעצם העליה על האניה, ושוב לא זכה לאותו מצב של מנוחה חיצונית ופנימית, אשר אליו ציפה זה שעות וביתר דיוק: שבועות.

הארוחה ארכה כמעט שעה. ושעה נוספת בזבז בחיפוש המלָח הממונה על חלוקת הכסאות הנוחים, שמשכירים לנוס­עים למשך כל הנסיעה. רק בשעה שתים, בערך, ישב בשלוה ובהנאה שלא תתואר על כסאו ובתו חנה על ידו.

הים היה כה שקט, שקשה היה להבחין מלמעלה בגלים הקטנטנים המצויים תמיד. להט השמש צונן בהרבה על ידי הגג עשוּי בד שהיה מעל לספון.

כהן לא פחד עוד מפני מחלת הים, או – האמת ניתנה להאמר – כמעט שלא פחד. מאז שהחליט על מסע זה היה סבור, כי במשך כל הנסיעה יהיה חולה. הוא זכר, כי פעמיים במשך חייו הפליג בים הבלטי ולא למרחקים דוקא. פעם אחת, בבוקר השכם, בדוגית, פעם אחרת, במשך היום, בסירת מפרש. התוצאות היו מעציבות. ואם בסירות קטנות ובשעות מספר כך, באניה גדולה ובמשך חמשה ימים לא כל שכן.

שאל בעצת מנוסים במסעי ים וכולם כאחד המליצו על וַזָנוֹ. הלך וקנה וזנו. ולפי שבקופסה העגלה שקיבל היו עשר טבליות בלבד, היינו חמש פעמים אחת לבקר ולערב, ואפשר היה כי יצטרך להוסיף טבלית שלישית בצהרים קנה קופסה שניה.

טבלית כזאת בולעים, כפי שכתוב בהוראות, שתים עד שלוש שעות לפני העליה על הסיפון. על כהן היה לעלות בשעה אחת־עשרה בערך. בלעה, איפוא, בשעה שמונה וחצי. ועתה, בשתים אחר הצהרים, עדין לא הרגיש ולא כלום. נראה כי עצתם של אותם המנוסים עצה טובה היתה.

ההתאמצות הקודמת וחום היום עשו את שלהם. כהן התנמנם. והנה חלם חלום על אותו נושא כאוב, שהעסיקוֹ זה שנים רבות ולא עלה בידו להתגבר עליו: על ברית נישואיו.

הוא רואה את עצמו ביום טקס חתונתו. הוא עודו צעיר למדי, בן עשרים וארבע. בכל זאת טבועה בו ההכרה כי הוא במידה רבה בעל אופי מוגמר ומוצק. נדמה לו, כי מישהו – אינו מבחין את פניו, אבל הוא יודע כי זהו אדם המכירו היכרות אינטימית במקצת – מביע בגלוי את סברתו: לא בנקל יעלה בידי כהן או בידי מי שעתידה להיות אשתו לשנות מטבעו, לעצב את דמותו מחדש, כדרוש בכל ברית נישואין הראויה לשמה, שבה אין האחד מבני הזוג משתעבד ומתנוון. כך אומר אותו איש.

כהן מודה בכך ופתאום עומדת מולו אשתו תחת המכיר. ואמנם עדין איננה אשתו, כי עתה הם ימים מעטים לפני חתונתם.

– לא מן הקלות יהיה לחיות אתי, – הוא אומר לה. – אני מניח שאגלה בחיי נישואינו תכונות שלא מן הנעימות.

אולם הוא רואה, כי דוקא גילוּי לב זה משמח את רות ומחזק את אמונה בו.

– אני יודעת, – היא משיבה לו מתוך בת צחוק מעודדת, – אבל אתה אוהב אותי ורצונך טוב. והרי זה העיקר. – היא מוסיפה:— ואני? האם ממני תשבע אך נחת?

בשאלה זו מקיץ כהן משנתו. הוא מביט מסביב. אכן, הוא על סיפון האניה. היכן חנה? הלכה ואיננה.

מה מוזר כי ברגע זה, בשעת פרידה מעולמו, שבו היה נתון ארבעים שנה, מחזיר אותו חלום כאילו לראשיתו! הרי זאת כעין הזמנה לחשבון הנפש!

בחלום שאלתהו רות, אם ממנה ישבע אך נחת. והוא מיטיב לדעת, כי במציאות לא שאלה כלל ועיקר ואף הוא לא שאל. רק עליו דיברו. לגבה לא היו להם שום ספיקות. הלא היא לכאורה אשת־רעים היתה, נוחה תמיד לבריות. אף הנמאס עליה לא הרגיש ביחסה אליו, שוחח אתה ברצון ובהנאה. וכדיירה בדירה זרה לא נפל דבר בינה לבין בעלת הבית מעולם.

אבל הרי לא חיי נישואין כהרי חיי שכנים. להתאפק לפעמים, להעמיד פני צחוק לשעה קלה כשהצחוק ממנה והלאה – אין בכך כלום. אולם להתאפק תמיד, כלום אין זה נעלה מכחות אנוש, מכל מקום נעלה מכחות אשה?

כהן מנענע את ראשו מרוב תמהון על תמימותם בשבועות אלה. בענינו הוא הכל נראה להם פשוט וברור: איש קשה במקצת. אולם לגבה לא תארו לעצמם כלל מה יהיה טיבה כאשתו. אף הוא לא.

ברי לו כי שיחות כאלה התנהלו בודאי ביניהם אז, שיחוֹת שלא היו סתמיות כל עיקר, כי קשרי ידידות ואהבה קשרום זה אל זה עוד כשנה לפני חתונתם. לא בקלות דעת ולא בחפזון החליטו מה החליטו. אכן, מי יתן ויכול לזכור בשעה זו אותו יום, יום חתונתם, לברכה!

ב    🔗

שוב צלצל הפעמון. כהן היה עוד שבע מארוחת הצהרים, אבל החליט לרדת לאולם האכילה מתוך תקוה, שימצא שם את בתו. ואמנם תקותו לא נתבדתה.

היא אך באה להודיע לו, כי היא משחקת פינג־פונג במחלקה השניה. עליה לחזור מיד. מחכים לה.

מילא, תחזור. כהן מרגיש צורך פנימי להיות בינו לבין עצמו. הוא עולה עד מהרה ויושב במקומו הקודם. להט השמש רפה. עוד מעט ויוכל להזיז את כסאו לקצה־הספון, מקום שתפגענה בו קרניה במישרין. והים עודו שקט.

דבר אחד ברור לו לחלוטין לאחר כל ההרהורים שנה אחר שנה. אחד הנימוקים, אם גם לא היחיד, לכשלון נישו­איהם היה מוצאם השונה: יהודי מערבי מכאן ויהודיה מזרחית מכאן.

אביו היה פקיד בממשלה הפרוסית, פקיד בעל דרגה בינונית. אבל אפילו זה היה מקרה יקר־המציאות, כי אך מתי מספר של יהודים התקבלו לפקידות הפרוסית לפני המלחמה.

אביו היה בבחינת דור שלישי שנולד בפרוסיה. ועובדה זו, ביחד עם משרתו, כמעט שקבעו בהכרח את השקפותיו הכלליות: הוא היה שמרני.

אכן כהן מוכרח לסכם, כי כזאת היתה אוירת כל הבית, שבו גדל. רוח פקידותית־שמרנית ריחפה בחדרים ורוח זו שררה במשחקו ובעבודתו. אביו ספג לתוכו את החינוך, שקיבל בגימנסיה, בחיבה, נעשה כאילו מתוך דחיפה עצמית נושא הצו הקטגורי, ההופך את רב מעשיו וחויותיו של הפרט למילוּי חובות המוטלות על האדם. כהן זוכר, כי הרגיש בכך במיוחד בשנה הראשונה לאחר חתונתו, ובתקופה זו נולד בו רגש הבוז אל אביו, רגש שלא נפטר ממנו עד יום מותו.

אביו היה בלתי דתי בהחלט. שום שריד של דת אבותיו לא נתקיים בידו. אבל הוא לא ניסה לטשטש את מוצאו היהודי. לא שינה את שמו, משא כבד שהקפיא פני המוצגים לפניו עוד בשמעם אותו. הוא שתק ועבר על כל מורת רוח בשתיקה זו שנעשתה לו טבע שני ברגעים כאלה. הוא לא ישנה כלום; אולי הדורות הבאים.

כמובן, אמר להקנות ככל המוקדם את תכונות היסוד של הפרוסי לבנו. בהיות זיגפריד כהן בן שלש לא נתן לו עוד להתעקש, אם רצון הוריו התנגד לרצונו הוא. אם אביו אמר לו: “בוא הנה!” לא סבל מרדות. הענישו והכריחו לציית.

ואילו אמו היתה אשה פשוטה, עקרת בית כתיקונה ועל כן אוהבת סדר. זאת אומרת, כי ביסודה קיבלה את אוירת הפקידות, אשר בעלה השכין בביתו. ובכלל היתה עשוּיה להסתגל. לו היתה מתחתנת עם בעל אופי אחר, ודאי שהיתה מסתגלת לטיבו לא פחות מאשר לבעלה זה.

אך בנעימוֹת היתה שונה ממנו. סוף סוף היא היתה אשה והוא היה גבר. בעלה הטביע בה את רוחו ואמנם נעזר בחינוכה בבית הוריה. אולם דרכיה סטו מדרכיו ובפרט בחינוך בנה. בראשונה נטתה שלא לעמוד תמיד על רצונה, נהגה להרשות לו חופש־מה. בעלה הזהירה פעמים אחדות במפגיע. מתוך אנחה קלה ויתרה ושאפה למטרתו הוא. אך לא בעזרת ענשים: נהגה באורך רוח ובאהבה.

וכיום נראה לו לכהן, כי היא הטיבה מאביו לפתח בו רוח הציתנות והמשמעת וטיפוח רגש החובה והיושר המוחלט. אביו התוה את הקו. אולם כהן סבור, כי בגיל בגרותו היתה דרכו העריצה של אביו גורמת למרידתו אילולא אמו. כיון שעלה בידה לחבב על בנה את אשר דרשו ממנו, שוב לא ראה צורך לנער מעל עצמו את תורת ילדותו.

ג    🔗

– ערב נאה, – אומר פתאום מישהו על ידו ועיניו מביטות בו ואומרות: הריני פותח בשיחה.

כהן נרגז. מה האידיוט הזה בא להפריעו? אבל אינו יכול שלא להסתכל בו. אדם בעל פנים רכות עד להפליא, פני אשה ממש. פנים יפים, מן היופי שאיננו מביע כלום, עינם כמעט לבנה.

כהן נוכח לדעת במיוחד, שהאיש מלובש כראוּי, אפילו בקפידה. בברלין לא היה דבר זה מעורר את תשומת לבו, כי שם היה זה מובן מאליו. אולם כאן כל אחד השתדל להקל מעל עצמו, לוותר על עניבה, לפתוח את האפודה ואף לפשטה.

– שמי גולד, – הוסיף בן שיחתו, וכאילו ביקש לדעת מה שמו של כהן.

– שמי כהן, – היתה התשובה, ושתי המלים הבליטו למדי את ההחלטה לשכוח את ענין ה“ערב הנאה”, שבו אמר גולד לפתוח בשיחה ממושכת.

– אדוני ודאי מברלין, – השמיע מר גולד מיתר חדש.

ואמנם בזאת הצליח לעורר את התענינותו של כהן. מנין יודע בר־נש זה, כי הוא מברלין? אולי נסיון סתם, הואיל ובברלין רוב יהודי גרמניה? הוא לא ידע, כי מר גולד שוחח קודם עם חנה.

– נכון, – אמר שלא ברצון להמשיך. אבל אף שאלה זו חייבתו להוסיף שאלה משלו ולהיודע, מנין מר גולד.

– אני מהמבורג. – מר גולד הוסיף נושא שלישי. – האם הגברת הצעירה שישבה פה היא בתו של אדוני?

– כן, – אמר כהן כנזעם עליה. – היכן היא? שוב ברחה. אף לרגע קט אינה יכולה לשבת במקום אחד.

– דם צעיר רוצה בתנועה, – מנסה מר גולד כאילו לפייס את כהן. והוא ממשיך לדבר על דא ועל הא.

– האם האוכל שאנו מקבלים כאן מוצא חן בעיני אדוני? – הוא שואל בהמשך דבריו.

כהן שותק. לא מפני שאין ברצונו לענות אלא משום שלא עלה עדיין על דעתו להרהר אחרי טיב האוכל.

– אני רואה, – אומר מר גולד מתוך קורת רוח נראית לעין ובפניו הנקביות מופיע שמץ של גברות מאיימת. – אותו דבר, שערוריה ממש. צריך לעשות משהו. הכל שמן מדי. בצהרים היו תפוחי האדמה קשים והרוטב כמעט קר.

אבל ברגע זה צלצל הפעמון. מר גולד קם מיד, החוה קידה חטופה כלפי כהן ומהר אל אולם האכילה.

כהן חייך. בחיוכו היו לעג והרגשת־שחרור כאחת. שב ונשען אל משענתו האחורית ושקע בחלומותיו הקודמים.

חמש שנים היו בחייו אשר לא יזכרן ברצון.

עם גמר הגימנסיה הוחלט בחיק המשפחה, כי אף זיגפריד כהן כאביו יהיה פקיד. כולם היו תמימי דעים, כי לאומנות זו יצלח ביותר. וכיון שאביו היה פקיד קיווּ, כי בשעת הצורך תעמוד לו זכות אבות ויתקבל. נמנו וגמרו, כי בראשונה ילמד באוניברסיטה תורת־משפטים, כדי לשפר באופן זה את סיכוייו.

אולם עם קץ הסמסטר החמישי פרצה המלחמה. כהן היה אז בן עשרים ואחת. כמובן גויס, ואביו שלחו מתוך סיפוק נפש ונכונות להקרבת הכל, כי מי שחונך ברוח פרוסית רואה בקרבן את שיאם ועצם תכליתם של חיי הפרט הנבלעים באותו רגע בצדק על ידי חיי הצבור.

כהן היה בחזית כשנתים וחצי. באמצע החורף 1916/17, אשר היה קשה במיוחד, נראו בו סימני התחלת השחפת. הוא נשלח הביתה ולא יצא עוד לחזית עד גמר המלחמה, כי אמנם לא הורע מצבו אולם אף לא החלים לחלוטין. המזון, אשר השיגו בשבילו, לא היה עשוּי להבריאו ואביו לא ראה אפשרות נפשית לקנות בקנה מידה רחב בדרכים עקלקלות את שלא ניתן לו במישרין. רק אחרי גמר המלחמה שב כהן לאיתנו.

באותם הימים היו האוניברסיטאות ריקות מסטודנטים. מחלקות שלימות היו סגורות. יתר על כן, לא היה לו לכהן חשק לחזר ולשבת על ספסל הלימוּדים – ואולי היתה זאת הסיבה העיקרית. החליט, איפוא, להפסיק וללמוד פנקסאות וכדומה בבית כל־בו גדול.

הוריו התעצבו על כך מאד. עוד בהיותו ילד ראוהו כפקיד ממשלתי. היה זה מעין הסכם סודי בין שלושת חברי המשפחה ואף כהן עצמו ידעו ואישרו שלא במפורש. זו היתה הדרך לעליה סוציאלית ומשום כך אף החליטו על לימודיו באוני­ברסיטה. לו גמרם היה בידו יתרון לעומת אביו. ועתה – פנקסן!

בחתונתו ראו הוריו את המכה השניה והסופית. בה קבר את עצמו לחלוטין. איש בעל תרבות ויכולת אפשר לו שיעלה על ידי אשתו. זוהי לגבר שעת כושר שאינה חוזרת וקלה ביותר ליצור בסיס מוצק לחייו. והנה כלתם זו לא הביאה לו ולא כלום.

כהן הכירה עוד באביב 1917, שבועות מספר אחרי שובו מן החזית. היא היתה אז בת תשע־עשרה. שניהם התאהבו בראשונה. אהבתם נעשתה אמיצה ביותר עד כי בסוף השנה החליטו, שלא יפרדו עוד.

באין ברירה הסכימו הוריו.

ד    🔗

בבקרו של יום נסיעתם השני בלע כהן בשלישית טבלית וַזנוֹ.

הלילה היה מצוין כל כך, כי עלה על דעתו לוותר על הטבליות. אבל מיד דחה רעיון זה. אם, חלילה וחס, תקום סערה ורק אז יבלע את הטבלית, הרי איחר את המועד. ומדוע לא יבלעה? כלום יהיה בכך נזק כלשהו?

כמובן, חנה בתו לועגת. ילדה טובה, אבל מה שמעבר לאפקה הוא לה חומר ללגלוג. עוד בהזכירו את הענין בראשונה בברלין, פרצה בצחוק ומאז לא פסקה לשפוך לעגה עליו. אבל אדם מבוגר אינו יכול בשום פנים להתחשב בכל צעדיו בהשקפותיה של ריבה בת שש־עשרה.

בת שש־עשרה! רק שנה אחת היו לבדם, בלי ילדה זו. ובערך עם לידתה התחיל תהליך ההיפרדות.

מה יפה היתה שנה זו! יפה ביותר על כל קשייה.

– כיצד נתפרנס?

הוא זוכר היטב, כי עוד למחרת חתונתם ישבו וטיכסו עצות בשאלה זו. אמנם, היא לא עמדה בפניהם בכל חומרה. לא היתה בחורף 1917/18 כל אפשרות לצאת לאותה נסיעה, אשר כל זוג חדש מרשה לעצמו, אם אך ידו משגת כדי כך. אפילו נסיעה בתוך גבולות גרמניה לא הבטיחה הנאה. ועל כן היה הסכום הניכר, שהוקצב לכך בידי הוריה, שמור בידיהם ולא ידעו דאגה דחופה.

אולם זוג צעיר אינו רוצה ואינו יכול לחיות על נדבות. ואדם בן עשרים וארבע, אשר התחיל ללמוד באוניברסיטה ולא גמר ושלוש שנות מלחמה עברו עליו ושללו ממנו כל אפשרות להתמחות באמנות אחרת, קשה לו לקיים משפחה. ברור היה להם, כי משכורתו בשעת לימוד הפנקסאות לא תספיק. יתכן, כי אי פעם בעתיד תכסה את צרכיהם – הרי אף בראשיתה לא היתה זעומה דוקא, כי גברים היו יקרי המציאות ועל כן יקרי ערך – אבל מכל מקום אותה שעה לא הספיקה.

מה לעשות במצב כזה?

אביו של זיגפריד כהן פתר את השאלה על נקלה: לחכות. לא להתחתן. אדם שאינו יכול לפרנס את אשתו אל ישאנה, וחסל.

אמו שתקה. ניכר היה, כי אין דעתה כדעת בעלה. אבל כיון שהיא אך לעתים רחוקות סתרה את פיו במפורש ובמקרה זה לא היה לבה שלם עם החתונה, לא יכול היה איש לדרוש ממנה, כי תחווה את דעתה.

ואילו הורי רות אשתו לא ראו כלל את קשר הדברים. יש קשיים? אכן יצטרכו להתגבר עליהם. לבטל את החתונה, משום שאמצעי־קיומם אינם מובטחים מראש? מה מחשבה מוזרה היא זאת? לו הם, הוריה, היו מחכים למצב של בטחון, מן הסתם היתה אמה של רות בתולה עוד בשנת הארבעים שלה!

כשכהן מפגיש כיום ברוחו את הוריה והוריו ונותן להם להתוכח על השאלה הנדונה אינו יכול שלא לחייך.

אביה של רות לא היה פקיד, היה סוחר, בעל עסק גדול למדי שטען רווחים. אך לא תמיד היה כזה. מקומות רבים ראה, באומניות רבות עסקה ידו מאז עבר עם הוריו כנער את הגבול הגרמני ועד הגיעו הלום. לא קלים היו חייו ומי יודע מה ילד העתיד? כלום יש לו הבטחה מפי הגבורה כי עתה ינוח ויוכל לשמוח בחלקו?

– הרגשת הבטחון הגמור, הצורך הפנימי בו והאמונה באפשרותו הם כולם נטעי הילדות, – אומר כהן לנפשו – הרואה ברכה אך בשנות העמידה לא ירכשם לעולם.

– אכן, כיצד נתפרנס? – שאל אז את רות.

– אני אעבוד, – ענתה בפשטות.

אותה שעה לא היתה עדיין עבודת האשה, בת המעמד הבינוני, תופעה מצויה. אולם במידה שהאשה הזאת עבדה, הרחיבה המלחמה תחום פעולתה עד מאד.

– מה תעבדי?

– אלמד לנהוג בחשמלית.

רות אהבה את הטבע. עד כה החליקה במחליקיים ובמגלשים על הקרח ועל השלג, שחתה בים ובאגם, הרחיקה לטייל בכל רחבי המדינה. עתה תעמוד על דוכן החשמלית, תסובב את ארכובת היד והרוח והגשם לקראתה. תסובבה עד תום העיגול, החשמלית תמהר לנסוע תחת העצים אשר יתנו את ריחם, ריח הציצים הקטנים באביב, תמהר לנסוע – עד התחנה הבאה.

כהן רואה לנגד רוחו את עיניה המזהירות והמתלהבות של רות, שאמרו לו כל אלה.

אבל הוא עצמו היסס.

– אמנם רואים עכשיו יותר ויותר נשים ליד הארכובה, – הודה מתוך ספיקות – אבל אל תעצמי עיניך מפני הקשיים.

הוא תיאר לעצמו, כי הוא יעמוד שם.

– עליך לעמוד כל היום. הדוכן פתוח. הנך יודעת, כי אך הקרונות המודרניים סגורים הם. בחורף תקפאנה ידיך ורגליך. אפילו אם הדוכן סגור פותחים וסוגרים, פות­חים וסוגרים בלי הרף. תמיד רוח־פרצים. תמיד סכנה של הצטננות.

ואחרי רגע שתיקה הוא מציע:

– אולי מוטב לך להיות מוכרת כרטיסי מסע? אז תהיי על הרוב בפנים הקרון.

והוא רואה כי צמרמורת ממש חולפת את אבריה.

– הרי זה בניגוד גמור למה שרציתי. להתפתל בין גופי הפועלים הבאים מן העבודה כשהם מסריחים ומלוכ­לכים, חלילה לי לעשות זאת. וכי אתה היית מעדיף עבודה בפנים על עבודה בחוץ?

כהן היה, אמנם, מעדיף זאת. מחלתו כשהיא לעצמה היתה מכריחה אותו לכך. אולם למראה זלזול זה בחתחתי החוץ, העומדים בפניו בבהירות יתירה מתוך שהם בעצם ימי החורף, הוא בוש להודות בכך.

– אל תדאג חביבי, – היא מסיימת את ההתיעצות – הכל יעלה יפה.

ה    🔗

ואמנם, הכל עלה יפה. רות למדה כחדשיים ובסוף פברואר עמדה בבחינה. וכיון שחדשי החורף 1918 האחרונים היו נעימים ולא קרים ביותר, שלא כשנה הקודמת, לא סבלה מהם ביותר.

אמת, לא בקלות התגברה על ההתאמצות. בערב באה הביתה ושכבה חצי שעה ויותר לפוש מעט. אולם יחד עם זה נהנתה מעבודתה. לעתים, ביום הראשון, יום המנוחה בבית הכל־בו, כאשר כהן היה פנוי מעבודה, נסע אתה שעה, אף שעתיים. ואז ראה אותה כשהיא מסובבת את הארכובה וכאילו עפה דרך העולם. החשמלית עומדת. עתה מזיזה רות את הארכובה במעט והנה החשמלית זוחלת. עכשיו היא עוברת אל הקו השני שבעיגול, אל השלישי, הרביעי, היא מדלגת ומגיעה לששי, ופתאום טרך! בבת אחת הגיעה עד הקצה. החשמלית מתהוללת לאורך הרחוב, בהתקרב לפינה היא מצלצלת ומזהירה את ההולכים ברגל, וכשהרחוב מכוסה שלג מזכיר צלצול זה הבא מתוך הקרון מזחלת בעלת פעמונים.

שכרה היה יפה. ביחד היה להם די והותר, ולו אך רצו, יכלו לבלות את נשפיהם במקומות שעשועים ולעשות כאוות נפשם. אולם על פי רוב נשארו בבית ומצאו יתר סיפוק בהיותם קרובים זה לזו מאשר במזמוטים כלשהם.

באילו ממדותיו ותכונותיו נאהב על רות? שאלה זו שאל את עצמו פעמים אין מספר ולא ידע תשובה עליה.

לפי דבריה אהבה את “חכמתו” ובזאת רצתה לומר: ז­את השכלתו וכל אותה נחלה תרבותית שהביא מתוך בית בורגני ובית־ספר הומניסטי.

בראשונה לא האמין כהן בהסברה זו כלל. כנראה, לא ידעה בעצמה מה היא אהבה. במשך השנים נוכח אמנם לדעת, שאולי היה בכך משהו מן האמת, כי נשי ישראל נמשכות יותר אל הרוח ונתונות יותר להשפעת החכמה מאשר נשי הגרמנים. אולם ככלות הכל לא זה היה, אשר הוקירוֹ בעיניה מאחרים. ועתה, בשאלו את עצמו כאילו מעבר לגבול מסוים נראה לו, כי פתאום הוא מבין ואף יודע לבטא במלים, במה היה ערכו גדול בעיניה. כל רגשותיו אינטנסיביים יתר על המדה הרגילה: אהבתו ושנאתו, שמחתו וצערו. הכל מסעירו עד לעמקי נפשו. וזאת אהבה האשה.

ומדוע השתנה כל כך? האמנם התיבשו כל מעיניו?

על זאת אינו יכול לענות בעצמו. יש גבול לכל הכרה עצמית. האם יוכל להיוכח, כי כל אלה פנו יותר ויותר לעבר עצמו? כי אהבתו ושנאתו נעשו אהבה עצמית ושנאה עצמית? כי שמחתו אינה אלא שמחה על הצלחתו הוא בלבד וצערו אינו אלא צער על כשלונותיו הוא בלבד?

ברם, כל עבודתה של רות לא ארכה אלא כששה חדשים בלבד. עוד באפריל ידעה כי היא הרה. המשיכה לעבוד עד אוגוסט, אבל אחר כך הפסיקה וציפתה ללידה. ולא הספיקה לשוב עוד לעבודתה, כי בנובמבר שבו הגברים ונישלו את הנשים ממקומותיהן.

ובדצמבר, כמעט בדיוק שנה אחר חתונתם, נולדה חנה.

כהן מביט מסביב. חנה איננה. שוב נעלמה. ודאי הלכה עוד הפעם אל המחלקה השניה. כהן איננו אוהב את ביקוריה שם. באופן רשמי נוסעי המחלקה הטוריסטית אסורים לעבור למחלקה השניה, אם גם אין מפריעים אותם בעשותם כן. אבל חנה עלתה אפילו למחלקה הראשונה, הכירה שם קציני האניה ושיחקה אתם בפינג־פונג בכל שעה נוחה לכך.

כהן החליט לחפשה ומצאה למעלה. היא שחקה ועמדה להיות מנוצחת. הקצין היה זריז ממנה.

אחרי גמר המשחק הציגה את שני האדונים זה בפני זה.

כהן בא לקראה. אולם בראותו, כי היא משחקת בהת­להבות המתיק את דינו ושאל:

– עוד משחק?

חנה, שהכירה אותו יפה, ידעה כי הוא מבקש לקחתה. על כן ויתרה ללא היסוס ובלי כל תרעומת בלבה:

– נלך.

אולם כדי להצדיק את מנוסתה הוסיפה:

– נרדמת מעט ואמרתי לנצל את הזמן.

חבל. מדוע היא אומרת כך? כהן נרגז במקצת. על מה היא מעמידה אותו בפני אותו קצין כישן באמצע היום דומה לזקן? ובפרט כשאיננו ישן! לכן אמר בהדגשת מה:

– את טועה. לא נרדמתי אף רגע קט.

ו    🔗

בבקרו של יום הנסיעה השלישי התברר, כי מר גולד לא היה בודד בטענותיו. כל המסובים לשולחן, שעליו סעדו כהן ובתו, לא חדלו מלדבר על שאלת האוכל.

לשתי ארוחות הצהרים הוגש יין אדום ולארוחות הערב יין לבן. אחד הנוסעים שמע מפי דודתו, שנסעה כתיירה לפני שנה בערך, כי אז הוגשו לכל ארוחה שני היינות גם יחד.

שכנו התאונן על טיב הבשר. אין הוא יכול לאכול בשר שמן. והנה אתמול לא מצא אפילו נתח בלי שומן.

על זאת התפלא השלישי. הוא מעדיף דוקא בשר שמן. ואף הוא לא מצא את מבוקשו.

הרביעי התמרמר על מיעוט הפירות החיים אשר הוגשו להם.

– לפחות פרי אחד לכל ארוחה רשאים אנו לדרוש, – אמר בטון של ילד שניטל ממנו צעצועו.

וכן ליד כל שאר השולחנות.

כהן וחנה ישבו שקטים ובת צחוק לגלגנית על שפתו­תיהם. הפעם מורגש היה, שהיא בתו. שניהם לא מצאו ענין בשאלת טיב האוכל.

– מן הנמנעות הוא להניח דעתם של יהודים בעניני אכילה, – אמר כהן מתוך בוז אל חנה, אולם בטון זהיר שלא יישמע.

לו ראה אפשרות לכך היה ודאי משנה במקצת את דינו והיה אומר: מן הנמנעות הוא להשביע רצונם של יהודי המזרח. אבל כאן, ככל אשר ראתה העין, לא ראתה אלא יהודים יוצאי גרמניה בלבד.

המלצרים הזדרזו במידת יכולתם ודיברו באדיבות יתירה. בלא ידיעת לשון הנוסעים הרגישו בכל זאת בקדרות האוירה שבאולם, במתיחות שבכל. כהן וחנה הקדימו וברחו אל הסיפון וחנה התחמקה מיד. בודאי אל המחלקה הראשונה!

כהן לא הצטער. הבין, כי אין לדרוש ממנה, שתשב כמוהו שעות ארוכות במקום אחד. וכי היה אמנם נוטה לשוחח עמה עכשיו?

הם היו ידידים טובים מאז ודוקא ידידות זו לא דרשה שתהיה קרובה לו בכל רגע.

אמנם כן, היו ידידים טובים מאז. כמעט החל ביומה הראשון. אולם יחד עם זאת התחילה ההתנכרות בינו לבין אשתו. כמעט מיד אחרי הלידה.

ככל אשר ביקש למצוא קשר פנימי בין הלידה והתנכרותם – לא מצאו. לפעמים, כשהתלבט בשאלה זו נראה לו כי אין קשר כלל. אולי היתה הסיבה הפשוטה בזאת, כי אז בפעם הראשונה הרבו להתראות? הרי לפני חתונתם היו פגישותיהם חטופות תמיד, ומיד אחריה החלה רות לעבוד ושוב לא נפגשו אלא בערב בלבד.

מכל מקום מיד אחרי הלידה התחיל התהליך, שבסופו כמעט שהיו נפרדים לחלוטין. אכן, מה אירע בינתים?

בקיצור, רות הוכיחתו מדי פעם, כי הוא קפדני וקטנוני ואילו הוא קרא לה מרושלת וחסרת סדר פנימי וחיצוני.

אולם קשה היה לגבש את המחלוקת לאמתה בנקודה מכרעת או בשתי נקודות מכריעות. כל השאלות היו פעוטות, פחותות משקל כשהן לעצמן.

למשל, ענין הכפתור. ענין קטן, מגוחך, אשר נפל חדשים מספר אחרי הולדתה של חנה והכעיסו עד לשגעון במשך שבועות.

כהן היה לו בגד עליון בעל שלשה כפתורים. את העליון לא פרף אלא לעתים רחוקות מאד ואף התחתון נשאר על פי רוב בלתי פרוף. נפרף הבינוני בלבד.

יום אחד נפל הכפתור העליון. מדוע דוקא העליון? הלא הוא כמעט שלא שימש בתפקידו? בכל זאת הוא נפל.

לא היה בכך אסון. ראשית שכהן לא השתמש בו כפי שאמרנו ושנית משום שבעודנו במקומו היה מכוסה כמעט כולו על ידי דש הבגד והעדרו לא נראה לעין.

בכל זאת היה ברור לכהן, כי מן הצורך יהיה להחזיר את הכפתור אל מקומו הקודם. לפיכך ביקש את רות לעשות זאת. היא הסכימה. אבל הוא ראה בעיניה את הלעג הכבוש, שכבר היה ידוע לו יפה ושהיה עשוי לעורר את חמתו. ומיד חשש, פן לא תקיים את הבטחתה.

ואמנם למחרת נוכח לדעת כי לא קיימה אותה.

ביקש אותה בשניה. אף הפעם ללא תוצאה.

גער בה. חזרה והבטיחה. אבל ביום השלישי מצא את בגדו כקודם.

היה מרוגז מאד. אבל בפיה היתה הפעם תשובה שנת­קבלה על דעתו:

– לא היה בידי כפתור מתאים.

כהן זוכר את כל פרטי המקרה, כאילו נפל אתמול ולא לפני שש־עשרה שנה ומעלה. וכתמיד, בעלות בזכרונו אחד המאורעות המעציבים הקטנים האלה שמספרם היה גדול, התרגש עד כדי כך, כי התחיל לחזור ולנסח כל שאלה ותשובה משני הצדדים. לו היה לבדו, היה אף מדבר בקול, אולם בהיות סביבו זרים, התרחש המחזה בלא קול בתוך תוכו בלבד.

– אבל הלא אמרתי לך, כי הכפתור שמור בכיס, – ענה לה. ואולם הונח ללבו. אכן, היא השתדלה הפעם.

– באמת, אמרת לי? כנראה שכחתי.

אבל למחרת שוב לא נעשה כלום.

– רות, מדוע את מרגיזה אותי במתכוון. הרי את יודעת, כי אני סובל בזאת. האמנם אינני ראוי למעט יתר תשומת לב?

רות חוזרת ומבטיחה. והפעם ודאי לו כי הענין תם ונשלם.

אבל הוא טועה. אף למחרת חסר הכפתור.

הוא אך נותן בה עין ואין עוד מלים בפיו. אבל היא עונה למבטו והיא כאילו נעלבת:

– מה אתה מביט כך? אתמול לא היה לי זמן. וכי איכפת לך, אם אתקן זאת היום או מחר?

– לו היה זה היום או מחר. אבל את יודעת היטב, כי זה שבוע אני מצפה לכך.

שתיקה.

ולמחרת מוצא כהן את הכפתור במקומו.

הוא כולו הנאה. ברי לו, כי הנאה זו מורכבת כמה וכמה גורמים, אבל קשה לגבשם. מרוב קורת רוח הוא אף פורף את הכפתור הזה שלא כדרכו. והנה הכפתור בידו.

אין ספק שזוהי נקודת המשבר. היום כעבור שש־עשרה שנה רואה כהן, כי שתי דרכים היו בפניו. לו היה מחליט לראות את הצד המגוחך שבדבר היה יוצא מכל הענין שלא בכעס, שיישמר בזכרונו עד למקרה הבא. אבל אף על­־פי שבדרך כלל הוא בעל חוש הומור, לא היה בכוחו אותה שעה להביט על הכפתור ותולדותיו מתוך צחוק. נאלץ היה לראות את הכלל שבפרט.

– אחרי שבוע ימים היא גומרת בלבה ותופרת – וכיצד היא תופרת? בנגיעה הראשונה חוזר הכפתור ונופל!

אולי יעלה על דעת פלוני או אלמוני כי לו היה מוותר על עזרת רות ותופר עצמו, היה נמנע על נקלה מכל אותה מורת רוח. החושב כך אינו אלא מעיד על עצמו, כי אין בו סגולה להבין לרוחו של כהן.

כהן היה רואה בזאת כניעה בפני הנחיתות. אף היום היה חושב כך. עם כל צערו על התנכרותם הגדלה והולכת אחרי מחלוקת כזאת, עם כל רצונו לוותר ככל האפשר, עם כל כאבו הפנימי על שרות אינה ממלאת אחרי בקשתו, אם היא עצמה אינה מחשיבה את מבוקשו כמוהו, ויהיה אך מתוך ראיתה את ההכרח הפנימי הדוחפו לעשות כפי שהוא עושה – עם כל אלה אינו יכול ללכת בדרך אחרת, גם היום אחרי שש־עשרה שנה אינו יכול. אולי פעם אחת או שתים. אבל תמיד? מן הנמנעות הוא.

כזה היה יחסם עוד לפני שמלאה שנה לחנה. כהן זוכר, כי בהיותה בת שלוש בערך, הרבתה חנה לחרוז חרוזים. בידה היה שרוך נעל והיא השחילה את החרוז ובמשיכה אחת מלאת־עוז ומעוף משכתו כלפי מטה עד שלבסוף היתה לה מחרוזת. כמחרוזת הזאת נראה לו עתה יחסם, מחרוזת שחרוזיה עכורים כולם, שרשרת עשויה כפתורים נופלים.

ז    🔗

בצהרים פרצה הסערה.

שתי המנות הראשונות כבר הוגשו וציפו לשלישית. שוב שמע כהן מסביבו לחישות מכל עבר ואף קובלנות בקול. אנשים, אשר לא דברו זה אל זה מעולם, פנו ישר איש אל רעהו ושפכו מרי לבם, נראתה כעין התאַחוּת כללית כזאת, המופיעה בפרוץ מלחמות או מאורעות דומים להן.

– סבורני, – אמר כהן אל בתו – כי רוב רובם של אנשים אלה לא ראו על שולחנם מימיהם ארוחות כארוחות הניתנות להם כאן.

אבל פתאום קם זקן אחד, גבה־קומה, בעל פרצוף עדין וזקן ארוך, אשר מחציתו כבר הכסיפה וכולו אומר אצילות. הוא הזכיר לכהן תמונה מדירר או ליוֹנרדוֹ (הוא לא זכר באותו רגע) וכאשר קם והשמיע את קולו האדיר, והרים את ידו אל על כאילו ברצונו להשבע, כי נקם יקום את נקמת כל הנאספים, תיאר כהן לעצמו, כי כמוהו כנביאי ימי קדם בשעה שהוכיחו עם ומלכים על חטאותם או דמות משה הרואה את בני ישראל הרוקדים מסביב לעגל ומשבר את הלוחות אשר הביא מן ההר. ומיד עמדה דממה מסביב והישיש אמר:

— רבותי וגבירותי! כולנו, כולנו צריכים למחות! וכי אין משלמים על כל מנה ומנה?!

מחיאת כפים סוערת. והישיש ישב לו, נהנה בפרי דבריו והוסיף לאכל את המנה השלישית שהוגשה לו באותו רגע.

ומיד ניגשו לבחירת ועדה בת שני אנשים, אדון וגברת, אשר עליהם הוטל להציע לכל הציבור צעדים מתאימים.

כהן וחנה קמו ראשונים ועזבו את האולם. היא הלכה אל מכריה והוא למקומו.

הוא היה מדוכא ממילא ולא רצה להוסיף ולשמוע רעש של קרתנים משתגעים.

מאז העלה בזכרונו את הכפתור, נזכר ביותר ויותר התנגשויות קטנות כאלה, כל אחת על פרטי פרטיה, וכולן ביחד נצררו בצרור הקונפליקט הגדול, שלא התגבר עליו, עד היום הזה. ולא זו בלבד, אלא כשנתנמנם מעט לפני הארוחה חלם שני חלומות שהיו לו כסיוט, שבו תפשו כפתורים מקום בראש.

בחלומו הראשון ישב על יד רות אשתו והנה היא מלובשת אחת השמלות הנפרפות מלמעלה ועד למטה, שורה ארוכה של כפתורים. הכפתורים נפלו בלי הרף, וכהן אשר פחד, פן תיפתח פתאום כל השמלה כולה, הרימם ללא ליאות בתאוצה גדלה והולכת והניחם במקומם, שבו נדבקו בלי כל תפירה, עד שחזרו ונפלו.

אחרי כן ישב שנית על יד רות, אלא הפעם היו הכפ­תורים בגב וירדו רק עד המתנים בערך. בכל זאת היה מספרם אף הפעם גדול למדי. הוא מנה אותם וספר עשרים ושנים. הם היו סגורים לא באבקות כראשונים אלא בלולאות. וראה זה פלא, בכל מאמציו לא עלה בידו לפתחן. רצה לפתוח את השמלה ולהפשיטה מעליה ולא יכול.

בהתעוררו חייך חיוך קל ויגע. הוא עודנו חסר אונים כלפי כל השנים האלה, שנות סבלותיהם עד כדי כך, שאינו יכול אף לצחוק על חלום שלא באונס נפשו. ובפרט בשעה זו.

האם לא ניסה לברר אתה את יחסם ולטהרו על־ידי כך?

ניסה וניסה ואף היא מצדה ניסתה. בזאת היה עצם הטרגיקה שבדבר. קצרו ידיהם מתקן. הכרה שבמוח לא יכלה לה.

הכנסתו החדשית של כהן גדלה עד מהרה, ואף על פי שלא היתה מזהירה, היה בה כדי פרנסת משפחה. אולם מסביב למשכורתו היה ריב־תמיד, ריב עקרוני. רות קנתה בגדים נאִים לילדה, שמלות לעצמה, חליפה לבעלה. קנתה אף ספרים, הציעה לו ביקור בהצגת תיאטרון או ראינוע. כל אלה – לא מותרות דוקא, אבל בני־ויתור. ובעשרה לחודש לא נשאר בידה ולא כלום. נאלצה לקנות בחנויות בהקפה, מה שהיה שנוא על כהן ביותר.

הוא הוכיחה על כך, גער בה, ביקשה, בקיצור עשה כל שבידו להסביר לה, שלא כן ייעשה. אך ללא הועיל.

– אם תקמצי בראשית החודש יהיה לך די במחציתו האחרת, – אמר לה כפעם בפעם.

אולם היא סירבה לשמוע.

– אינני רוצה לחיות ככלב במשך כל החודש. מוטב שאהיה בן אדם במשך עשרה ימים ואחר כך אשתרע לפי המצע ויהיה קצר ככל אשר יהיה.

בהזדמנות אחרת, כאשר לא היה להם די צרכם להוצאה חיונית, חזר על דבריו והוסיף:

– הלא אך שנה או שנתים ולא תצטרכי להוסיף ולקמץ במידה כזאת. אשתכר יותר.

אבל היא כתמיד:

– אינני רוצה. אף לא לשנה או לשנתים. מנין לך הביטחה, כי בעוד שנה או שנתים לא תבוא צרה חדשה? ולמה לי לחיות כקבצנית ללא כל תכלית?

תהום שאין לגשר עליה. במשך שתי שנים נמעכו שניהם. שלא ברצון ואולם יותר ויותר מדעת מיררו זה חיי זו עד יאוש. כל מה שהיאוש השליט עצמו עליהם כן נתארכו תקופות הזרות שבהן גרו אמנם בדירה אחת, אולם מבלי לראות איש את רעהו, ונתקצרו תקופות האהבה והידידות.

קשה לו לכהן לומר, מה היה סופו של דבר, אלמלא מתה רות מיתה חטופה בשנה הרביעית לנישואיהם. לולא בתם – ודאי היו מתגרשים. אולם כיון שהיתה להם בת אין לדעת, אם היה בכוחם לשים קץ זה לסבלם. נראה לו, כי הוא לא היה מחליט על כך לעולם. לא בגלל בתו, לא, כי אם מתוך שאהב את אשתו למרות הכל. והיא?

מובן מאליו כי בתוך יחס כזה שהיה ביניהם בשעת מותה, לא נפגע כהן במידה שהיתה פטירתה מכאיבתו ביום חתונתם. אולם היא השאירה בו עקץ שאין הוא יכול להשתחרר ממנו. ברם, אף לאחר מותה לא נכנע לה, למזגה ולדעותיה. אולם לגבי פרט אחד או אחר, ובהמשך השנים לגבי פרטים רבים, נראה לו כי הדין לא היה עמו. ולא היתה אפשרות לתקן את המעוות או לסיים את הויכוח, כי בעל דבריו לא היה עוד.

ח    🔗

הועדה עבדה בזריזות והראתה רוב יזמה. עוד בארוחת המנחה הביאה גליונות, שבהם התאוננו החתומים מטה על טיב האוכל והבישול ודרשו בתוקף שנויים. על כל הנוסעים הוטל לחתום על המחאה והועדה אמרה להגישה לקומיסר האניה.

שֵם הקומיסר הזה הלך לפניו. אמנם איש לא הכיר אותו. אבל רווחו שמועות כי הוא איש קשה, שאיננו נוטה לפשרות ואפילו לא למשא ומתן. הועדה התכוננה, איפוא, לקרב עז וכל אלה, ששיתפו עמה פעולה בעילום שם – שנשאר למעשה נעלם אף לאחר שחתמו על הניר שהוגש להם – הביטו על חברי הועדה ביראת כבוד או כדומה לה.

כהן סירב לחתום. לו ראה אפשרות להתחמק בעוד מועד היה עושה זאת; אבל כיון שהדבר לא עלה בידו, זכר אמירה של ביסמרק, אשר לפיה נדרש מן האזרח “ציוילקורג'” וסירב וכמוהו עשה קומץ קטן של נוסעים אחרים. הכל הביטו אליהם, כשם שתלמידים שובבים, העומדים בפני עלילה כלשהי, מביטים על התלמידים המנומסים, המתנהגים תמיד כהלכה, ואינם רוצים לשתף עצמם במעשיהם.

בזאת הסתימה הפעולה עד למחרת בבוקר, כי הקו­מיסר לא קיבל קהל אלא בבוקר בלבד. רק בארוחת הצהרים תיוודענה תוצאות התלונה.

כהן ליוה את חנה שנית אל המחלקה הראשונה. מן הנכון הוא, כי לא תמיד תופיע שם לבדה. דומה היה, כי כל הקצינים היו מוכנים לשחק עמה בפינג־פונג, כי אף רגע לא נשארה בלי בן זוג.

אבל כעבור חצי שעה הסתלק משם. כך יצא ידי חובתו. משכה אותו השמש השוקעת. שעות־בין־הערבים היו תמיד עריבות מכל היום.

הוא חייך בינו לבין עצמו בזכרו, כי לו רצה בכך, היה יכול לנסוע גם הוא במחלקה השניה ואף בראשונה ולא במחלקת התיירים. אלולא היה מחליט לקמץ, החל בצעדו הראשון אל ארץ חדשה זו, מן הסתם היה עושה זאת.

האם היה יחסם, היינו יחס רות אשתו אליו, משתנה לו זכתה לראות את כל העושר הזה? אף זאת אחת השאלות, שלא תמצאנה את תשובתן לעולם.

כי התרחש נס, נס במובנה המודרני, המצומצם של המלה, ונעשה איש עשיר כשלוש שנים אחרי מותה של רות.

היתה לו דודה באמריקה. דודה זו עזבה את אירופה, בעודה צעירה, מתוך סיבות, שהן מעורפלות לפחות לדור הצעיר. שם התחתנה שלוש פעמים וכל בעליה מתו עליה. שנים מהם הניחו לה הון ניכר. וכן נפוצו שמועות כי עסקה בעסק אחר, שגם הוא הכניס לה סכומים גדולים. הקרובים נמנעו מלתהות על הקנקן. כשעמדה להתחתן ברביעית מתה פתאום. לא נודעה מהות מחלתה ואף הפעם לא עשו הקרובים מאמצים יתירים להיודע. בקיצור, אפשר לומר, כי שכחוה כליל במשך עשרות השנים של קיומה באמריקה. אולם כאשר שמעו היורשים על הירושה קיבלוה ברצון.

היא הניחה כעשרים וחמשת אלפים לירות והיו לה ארבעה יורשים. לאחר ניכוי מסי ירושה וכדומה קיבל כהן כחמשת אלפים לירה.

כשהוא, כהן, מסכם היום, מה היתה השפעת הסכום הזה על מהלך חייו, אינו יכול שלא להודות לעצמו, כי היא היתה עצומה. הוא ידע כי בשום פנים אין לראותו אדם להוט אחרי ממון. צרכיו מועטים. ובכל זאת אין ספק, כי הון זה, שקיבל כאילו מן השמים, שינה את מהלך חייו ביסודו.

קודם כל הרשה לעצמו לצמצם מידת עבודתו. מעולם לא אהב את מקצועו. לשבת במשרד, לנהל חשבונות – אלה היו עסקים רחוקים ממנו אז כביום עבודתו הראשון. וכאשר ניתנה לו האפשרות למעט בעבודתו, תפסה בשתי ידים. אמנם לא הפסיק לגמרי. חוש החובה הנטוע בו הזהירו מפני בטלה. אבל הסתפק בחצי יום. עבד עד הצהרים וחזר באותה שעה שבה חזרה בתו מבית הספר. יחדו ישבו אל השולחן ואכלו את ארוחת הצהרים.

יתר שעות היום הקדיש לעתוניו, לספריו, לשעשועים אחרים ואחרון אחרון חביב – לחנה. בהיותה בת עשר למדה לשחות ומאז יצאו פעמיים בשבוע, ביחוד ביום הראשון, יום המנוחה, לשחות ולשוט בסירה. בחורף החליקו על קרח האגמים והנהרות הסמוכים לברלין ואף יצאו לנסיעות ברי­חוק העיר. עתים עזר לה בעבודותיה, שהכינה לבית־הספר, ובשנה האחרונה בהיותה קרובה ליום הולדתה הששה־עשר ביקר אתה בבתי־קפה ולאחר שגמרה קורס לריקודים אף רקד אתה.

בפני ידידותם ההדדית לא עמדה כל ידידות אחרת עם זרים בחוץ.

לא אחת נראה לו לכהן, כי מצא באפיה של חנה קוים אשר זכר כתכונות אשתו, אמה. אולם בהיותה צעירה ונתונה להשפעתו היו כל אלה מרוככות ואף מעודנות יותר מאשר באמה ועתים הרגיש כהן, כי תופעות שמפניהן סלד, כשנראו לו באשתו, עוררו קורת רוחו בהכירו אותן בבתו.

גם ידידות זו ביניהם היתה ללא ספק במידת מה פרי הירושה.

אולם יחד עם כל זאת לא חדל במשך כל השנים לשאול את עצמו, אם כסף זה היה משנה את אפיה של ברית נישואיו עם רות. ולא ידע לענות.

אין ספק, כי כוח הכסף אדיר הוא. המוני נשי הבורגנות בכל הארצות מוכרות את עצמן יום יום לגברים שאינן אוהבות אותם ובלבד ליהנות מחיי נוחות. הזכות להיות פטור מכל דאגותיו של בשר ודם וצרותיו הקטנות –כמעט שאין מחיר גבוה מדי כדי לקנותה.

לו היתה תרבותנו בנויה על שלטון האשה, מי יעז ויאמר, כי הגבר היה נמנע מלמכור את עצמו?

אולם ידוע לכל, כי יש יוצאים מן הכלל וכהן פוסח על שתי הסעיפים: ספק אם רות היתה, ספק אם לא היתה אחד מהם.

הוא נוטה להאמין, כי אף הונו לא היה מבטל את יסוד מחלוקתם. לכאורה, היה פותר את השאלה המרכזית שהציקה להם, שאלת תקציבם. אבל אפילו דבר זה אינו ודאי לו. אפשר לבזבז גם חמשת אלפים לירות ויותר. ואף לו רצתה להסתגל לדרישותיו, רצתה מתוך התחשבות ביתרונות־שכנגד, האם היתה בה היכולת הנפשית לחנך את עצמה לאותו הסדר, אשר בלעדיו חיי כהן אינם חיים?

פתאום ישב מר גולד שוב על ידו.

– אדוני סירב לחתום על מחאתנו המשותפת, – אמר בבת צחוק חמוצה ומתוקה כאחת ובתקיפות ידועה שהבטיחה המשך לדבריו.

כהן היה כה נרגז על ההפרעה הזאת שחלה בשעה ששקל בעיה מכרעת של חייו, כי פנה אל מר גולד בפנים זועמות ולא ענה כלום. מר גולד, אשר תלה את זעמו בהערתו שלו, מהר לעזוב את הנושא וגמגם:

– מחר בשעה זו נהיה ליד קפריסין.

כהן היה עוד נרגז ומלמל מבלי לתת בו עין:

– כן.

מר גולד אך הרגיש כי החום ירד. על כן נראה לו, כי נושא זה היה כשר בעיני בן שיחתו ומהר להמשיך:

– אומרים כי שם יציפו רוכלים, סבלים וכל מיני אנשים את האניה בן רגע וצריך להשגיח על כל חבילה ומזודה בשבע עינים…

ט    🔗

כולם טעו. הקומיסר קיבל אותם בסבר פנים יפות, כך סיפרה הועדה בשעת ארוחת הצהרים, הקשיב לתלונותיהם קשב רב ואך ביקש פירוט הדברים, כי לא הביאו לפניו אלא תלונות כלליות בלבד, לרבות דוגמאות מספר. לבסוף אמר בפירוש, שהחברה מעונינת להשביע דרישות נוסעיה ככל האפשר ומיד לאחר שיקבל את רשימתם ידאג לתיקון המעוות.

ועתה ביקשה הועדה את כולם להגיש לה את עצומותיהם.

אולם בצהרים לא הוגש לה כלום. ואף בשעת ארוחת המנחה לא שיחק לה המזל. כי אך ישבו הראשונים אל השולחן וכבר פשטה השמועה, כי האניה התקרבה לאי­־קפריסין. מיד קמה מעין בהלה. הכל עלו על הסיפון. שם נתברר, כי תעבור עוד כשעה עד שיגיעו, אולם ארוחה מסודרת לא התקימה, שכן איש לא רצה לותר על המראה החדש שהיה בו כדי להפסיק את החדגוניות, ושוב לא ניתנה לועדה הזדמנות לקבל תלונות מפורטות.

וכדי לסכם פרשה זו, עלינו להוסיף, כי גם לאחר מכן לא הצליחה להשיג את החומר הדרוש. התכונה לקראת גמר־הנסיעה גברה וחיסלה כל ענין בשאלה, שהיתה חשובה כל כך עד אתמול. כל מאמצי הועדה עלו בתוהו והיא נאלצה – נכלמת ורבת מרירות – להמנע מלבקר שנית אצל הקומיסר.

אולי העדרם לא הפתיע את הקומיסר? אולי היה רגיל למרידות כאלה, ששככו כלעומת שפרצו? אולי כאן שורש אדיבותו?

מהפכה שלא הצליחה. מרד שנשימתו היתה קצרה מדי.

והנה לרנַקה.

נבואתו של מר גולד באה. בן רגע התמלאה האניה המוני אדם בתפקידים שונים ומתוך כוונות שונות, אנשים אשר רובם ככולם סוכמו ללא היסוס במבטו של כהן: אספסוף.

כעבור שעתים כאשר עזבו את האי, התברר, כי גם נבואתו האחרת של מר גולד התקימה: נעלמו ארנק ומזודה. המזודה נגנבה מתוך תא הנוסע.

למחרת היה כהן כמקודם במקומו. אמר להעזר ביום אחרון זה כראוי. הרקיע, אשר כגבהו וכחלו לא ראה מימיו והרוח הנאה שהקלה את החום היו עשויים להשרות עליו הלך נפש של שלוה וריכוז פנימי.

אכן הוא התקרב לארץ החדשה ההיא. מולדת שניה? הוא לא השלה את עצמו. לכל המוטב תהיה זאת איזו תמורה לקויה.

גם אז לא השלה את עצמו, כאשר החליט לנסוע. הוא לא היה מן הראשונים שעזבו את גרמניה, כלל וכלל לא. כאשר הודח ממשרתו הרגיש, אמנם, בחרפה, אבל עצם הפסקת עבודתו לא פגע בו ביותר. אם הוא מתבונן בדבר בכנות, כיום, כשנתים אחרי המעשה, עליו להודות, כי קיבלה בקורת רוח.

רק בשנת 1935, בראותו כי נשקפה סכנת כליה לו וסכנת החרמה להונו, וכי בתו – שהורשתה אמנם לגמור את הקורס העיוני בסמינריון לגננות אולם הורחקה מן העבודה המעשית – משוללת כל עתיד, רק אז חשב על הגירה. כמובן בחר בראשונה באמריקה. נקודת אחיזה לא היתה לו שם לאחר מות הדודה ההיא, אולם אותה ההרגשה האינסטינקטיבית, שלחשה להם לרוב היהודים בשנים אלה, וכן בשנים עברו, כי באמריקה יתאקלמו בנקל, היתה גם בו והוא בא לידי ההחלטה ללא היסוס רב. אולם רבות מחשבות בלב איש – ועצתו לא קמה. לפניו היו עשרות אלפים. הוא נוכח לדעת, כי לא יוכל לחכות, עד שתורו יגיע וביקש למצוא מקום אחר. אך כל הארצות, שבאו במנין, לא מצאו חן בעיניו: לא אוסטרליה, לא זילנדיה החדשה ולא סין. אף אלה מבין ארצות דרום אמריקה, שבהן ראה סיכויים כלשהם, היו סגורות ונתנו ויזות טיפין טיפין בלבד.

באחד הימים הציעה חנה את ארץ־ישראל. רעיון זה עלה על דעתה, כיון ששתים מחברותיה עמדו לעלות לשם.

כהן לא רצה לשמוע בקולה. האפשרות לחיות יחד עם יהודים בלבד לא משכתו במאומה, אדרבה, היא הטילה ממש אימה עליו. נכון, הוא היה יהודי. שמו העיד על כך. אבל עוד ביומו הראשון עשו הוריו את שלהם, כדי ליצור לפחות שיווי משקל סמלי וקראו לו זיגפריד. זיגפריד כהן. לא עלה כלל על דעתם, כי מישהו יוכל למצוא בכך מעין אי־התאמה או אפילו חוסר טעם. אף זיגפריד כהן בעצמו לא הרגיש כזאת. ומכל מקום, אם באחד הימים ירצה לשנות את שמו שינוי כלשהו, ודאי וודאי לא ישנה את שמו הפרטי.

אבל לבסוף הכריע בכל זאת לטובת ארץ־ישראל, הואיל וניתנה לו הזדמנות להעביר שם את רוב הונו. אמנם כשליש הפסיד גם כך, אולם בהגרו לכל ארץ אחרת היה מפסיד יותר לאין שיעור. ולכל הרע יוכל לעבור מארץ זו לארץ אחרת.

מאז החליט על כך לא הצליח להבהיר לעצמו את מצבו במאומה. הכל היה מעורפל, חדל־מציאות. גם רוב ההכנות הטכניות מסר ללא מלים מפורשות לידי חנה. ואפילו היום, כשאך נסיעה של מעת לעת מפרידה בינו לבין אותה ארץ נראה לו עדין עתידו כחומר גלמי, שאיננו רוצה בשום פנים ללבוש צורה.

בדרך אגב, עברו על כהן עוד שעות אחדות שלא מן הנעימות. לאחר שהים היה שקט במשך ארבעה ימים ושום שמץ של מחלת ים לא היה מורגש במעיו, גמר אומר להנזר מוַזנוֹ. ומדוע לא אמרו לו, כי דוקא מעבר לקפריסין, בכברת הים האחרונה, הסכנה גדולה ביותר?

הים הכה גלים. כתרי הקצף נראו למרחוק. ברם, לא סערה היא. אבל כהן קלל את הרגע, שהביאו לידי החלטתו חסרת־המזל שלא לבלוע עוד טבליות, וישב על כסאו הנוח סר וזעף ופניו קדרו לקראת הבאות. את הנעשה – ואף את שלא נעשה – אין להשיב. אם יבלע את הטבלית עתה עשויה היא להוסיף על הרעה תחת לגרוע ממנה.

אבל שום דבר לא קרה. לא ביום ולא בלילה. הוא נרדם בשעה עשר וישן ללא הפסק כמעט שמונה שעות רצופות.

 

חלק ראשון    🔗

א    🔗

התכנית קבעה שהאניה תעגון בשש בבקר. אולם עוד לפני חמש וחצי הופיעה חנה בתא אביה ואמרה:

– כבר הגענו. האניה עוגנת מול יפו.

אכזבתו של כהן היתה רבה. לא אחת תיאר לעצמו, כיצד יעמוד על הסיפון בשעת התקרבם אל החוף ויסתכל במשקפת.

הזדרז להתלבש. אבל חברו בתא, אשר היה בארץ קדם לכן, הרגיעו:

– לאט לך, אדוני. לפניך עוד שעות, הלוואי ותספיק לאכול ארוחת צהרים בתל־אביב.

בכל זאת הזדרז. למרות הכל פעמה התרגשות רבה בלבו. וויתר על ארוחת הבקר ופנה אל בתו:

– עכשיו יש לשים לב לכך, ששום דבר לא ילך לאיבוד. כאן יש חמשה עצמים: המזודה החוּמה הזאת – אחד; המזודה השחורה ההיא – שנים; התיק הגדול שם – שלשה; מעילי – ארבעה וכובעי – חמשה. תספרי גם את חפציך.

הביט על הכל בעין מפקח מוסמך והמשיך:

– עתה יש שתי דאגות. מצד אחד אסור עלינו להשאיר את חפצינו בלי שמירה אפילו רגע אחד. אמרו לי וראינו עצמנו בלרנקה, כי בריות שונות ומשונות מתנפלות על האניה ברגע שהפקידות תעזבה, ושום דבר אינו בטוח בפניהם. מצד אחר עלי לדאוג לשלוש המזודות הגדולות שמסרתי למחסן. ובכן תשארי את כאן על יד חפצים אלה ואני אלך שם.

­חנה סירבה.

– מה לי לעמוד כאן ברגע כזה? אני רוצה לראות מה מתרחש מסביב לאניה ועל הסיפון.

אבל כהן לא ויתר.

– לא יתכן. אחר כך. עתה יש דברים חשובים יותר.

ועזב אותה. עברו כעשרים רגע והוא שב נרגז ונסער.

– אין סדר באניה הזאת. דוקא עכשו, ברגע המכריע, המחסנאי איננו. סוף סוף תסענה מזודותינו לבירות.

התרגשותו לא השפיעה כלל על חנה, אשר סבלה מן החום באותו פרוזדור צר, שבו נצטותה לעמוד, ואמרה בנעימה של לעג:

– כל עליתנו נהפכת לדאגה לחפצינו.

אבל כהן לא שמע כלל.

– אלך שוב ואחפש את המחסנאי.

והפעם חזר כעבור עשרה רגעים בלבד והודיע בטון של קינה:

– הוא פתח את המחסן לגמרי. כל אחד יכול לגשת ולגנוב כאוות נפשו.

פקעה סבלנותה של חנה.

– נלך מכאן. מה אתה דואג? מלבדנו יש עוד אנשים בעלי מטען. מדוע הם אינם דואגים?

עליהם היה לעלות למחלקה הראשונה לשם מסירת התעודות.

– את המזודות הקטנות לא אשאיר כאן, – אמר כהן בטון שלא הרשה כל ערעור. עמד וסחב אותן אחת אחת אל הסיפון. לבסוף לקח את מעילו ואת כובעו וחנה היתה פטורה משמירה. אבל גם למעלה לא יכלו החפצים להשאר במקומם, וכהן אשר שמע עוד בחוץ לארץ, כי לא אחת אבדו אותם החפצים בשעות האחרונות שהגיעו בשלום מאירופה המרכזית ועד לפני יפו, גמר אוֹמר שהוא לא יפסיד כלום. על כן המשיך לסחוב את מזודותיו עד לאותן המדרגות אשר בהן עלו למחלקה הראשונה.

וכיון שלא היה ביכלתו לשאת את הכל בבת אחת, היתה דרכו דומה כדרך אותה התהלוכה הידועה אשר פסחה שלשה צעדים קדימה ושנים אחורה, היינו קידם שתי מזודות כשלשה צעדים, שב אל השלישית והצעידה חמשה צעדים קדימה, שב אל השתים שעמדו מאחוריו וחוזר חלילה.

ובידי חנה שני המעילים וכובעו.

כך הגיעו עד למדרגות. וכאן נאלץ כהן לעזוב את המזודות לחלוטין. לבו כאב. אבל ניתנה לו שהות להתרגל למחשבה, שתשארנה שם לבדן, כי טור המחכים האיט להתקדם. הם עמדו שם שניהם, חנה ואביה, נדחפו בין קהל רב, החום גבר ונעשה קשה מנשוא וכהן – מעילו וכובעו בידו. בשעה שנפרד מיתר חפציו לא יכול לגמור בלבו להיפרד גם מהם והחזיק בהם בשארית כוחותיו. בהפסקי־זמן של עשרה רגעים, בערך, עלו למדרגה הבאה וכיון שהיו שתים־עשרה מדרגות נמשכה העליה הזאת כשעתים. במשך כל פרק זמן זה ראה כהן את מזודותיו, אשר העמיד מתחת למדרגות ומראה זה כאילו ניחם אותו על ההתקדמות האטית וכל יתר סבלותיו.

לבסוף הגיעו למדרגה העליונה. בהסח הדעת שפכה חנה ברגע זה שמן על המדורה:

– ודאי מוטב היה להשאיר את המטען למטה. שם עוברים פחות אנשים.

כהן נבהל. אולי הדין עמה?

על כל פנים איחרו את המועד, כי בְּדקה זו הגיע תורם להכנס לאולם בו התנהלה הבדיקה.

בשעת הוצאת התעודות נאלץ כהן להניח את מעילו ואת כובעו.

התעודות נבדקו. הם יצאו את האולם ואך הספיקו לרדת לסיפון וכהן נוכח לדעת, כי אבד לו כובעו.

מה לעשות? שב בדרך, שבה בא וחיפש באולם. חיפש ולא מצא. חנה זירזתו:

– אם לא נרד מיד, נצטרך לחכות שעות. הבט, הסירה כמעט מלאה. יעבור זמן רב עד שתתמלא סירה אחרת.

כהן נאלץ לוותר על כובעו. אבל מנוי וגמור עמו, כי לא יאבד עוד דבר.

ניגשו אליו סבלים רבים ורצו לקחת את מזודותיו. דחה את כולם.

– אמרו לי במשרד הארץ־ישראלי כי הכל שוּלם. עלי לפנות לפקיד הסוכנות והוא ימציא לי סַבל בחנם, – אמר אל חנה. ואמנם, הפקיד הזה נמצא והתברר, כי הסבלים שהציעו לקחת את מטענו, היו סבלי הסוכנות.

ברגע זה, כאשר עמדו לרדת לסירה, נזכר כהן מזודותיו הגדולות אשר במחסן.

– חכי־נא, – קרא בכיוון לחנה וכבר נעלם.

הפעם שיחק לו מזלו. המחסן היה פתוח והמחסנאי עמד בכניסה. כהן הסביר את משאלתו והמחסנאי הרגיעו.

– אל תדאג למטען הגדול. אנחנו מעבירים את הכל. בנמל תמצא אותו.

כהן היה מלא אי־אמון ביחוד לאחר שלימדוהו קודם לכן לשים לב לכך, כי המטען יסע אתו באותה סירה. האם היתה כוונת יועציו למטען הקטן בלבד או אף למטען הגדול? זכר, כי התכונן לכל צרה שלא תבוא והנה בעיה שלא היתה צפויה מראש. על כל פנים נאלץ לוותר, כי איך יקח את המזודות הגדולות בעצמו? ואם יתעכב עוד תסע הסירה בלעדיו.

הלך וירד יחד עם חנה לסירה. הגיע לנמל, שבו ראה עד מהרה את מזודותיו הגדולות, עבר בדיקת המכס, קיבל זריקה ויצא מבניני הנמל.

כך הסתימה עלייתו במובנה המצומצם של המלה. עליה קשה.

ב    🔗

כהן יצא מביתו. אמר להתהלך מעט ברחובות, להכיר את העיר וליהנות מן השמש החביבה כל כך בשעות אחרי הצהרים. רוחו היתה טובה עליו.

בדרך אגב היתה לטיולו עוד מטרה ממשית יותר. הוא רצה לקנות כובע חדש, אחד מאותם הקובעים שראה לרוב עוד בנסיעתו הראשונה מן הנמל אל חדרו במלון.

מן האופרה מוגרבי עלה לאטו את הרחוב אלנבי. מסביב רעש והמולה. הכל מיהרו ורצו. אלה שלא מיהרו דיברו בקול רם, צעקו, התווכחו.

כהן התפלא. מדוע הכל מזדרזים? האמנם הכל פוחדים שיאחרו להגיע למטרתם? האמנם אין מי שהולך להנאתו כמוהו?

עיניו תרות ולבסוף הן מוצאות ישיש אחד הנראה כמטייל. ישיש אחד.

הנשים אוהבות צבעים רועשים. יש אירופיות ויש מעדות המזרח ויש ילידות הארץ וכולן לבושות לפי טעם־ארץ־מולדתן ודומה כי כל צבעי העולם נפגשו כאן, ברחוב אלנבי.

עלה על דעתו, שהנשים שמנות מדי. אמנם, הוא רגיל לכך עוד מחוץ לארץ, שהנשים היהודיות מסורבלות יותר מחברותיהן הלא־יהודיות ובפרט נשי המשפחות האמידות. אולם אלה שהכיר השתדלו להסתיר את המיותר, להראות גזרה אסתיטית. לא כן הנשים שראה סביבו. נוכח לדעת, כי לא היו נכונות להקריב קרבן לשם היופי. רבות יצאו לרחוב בלי מחוכים. עינו נעלבה לעתים ופנתה הצדה.

פתע הרגיש בכאב בערקוביו.

– סליחה, – אמר קול אשה מאחוריו.

הסתובב וראה אחת מאלה הנמאסות עליו. היא הסיעה עגלת ילדים ושוחחה עם חברתה שהלכה על ידה. השיחה תפסה את כולה ולא הניחתה להביט לפניה.

– סליחה, – היא אמרה וסובבה את כהן, מבלי להתענין אם הוא היה נכון לסלוח או לא.

המקרה הרגיז אותו. היה רוצה להגיד לה: תני דעתך, להיכן את מסיעה את העגלה, אולם באין ניב הולם את המצב נאלץ לשתוק.

הרחוב מצא חן בעיניו. מדרכות רחבות, עצים לצדיהן, חנויות מפוארות.

– מורגש שזוהי עיר בעלת תרבות, – חשב כשהגיע לככר אשר באמצעה ירק והיא כמרכז לסידור התנועה.

נכנס לנחלת בנימין. כאן היתה הצפיפות גדולה יותר והמדרכות צרות יותר. אולם זרם העוברים ושבים לא הניע אותו לזרז את צעדיו. אבל פתאום נדחף אל תוך אחד הריבועים הבלתי מרוצפים, שבהם נטועים העצים. שם עמדו מים ולתוכם נדחק.

קבוצה של ארבעה גברים עברו על ידו ולא עלה כלל על דעת הסמוך לו ביותר, שיוכל להשאר צעד אחד מאחורי חבריו. מבלי דחיפה ממש הכריח את כהן בעזרת מרפקו להכנס למים.

כהן התמלא שוב זעם אין אונים. עמד שם בשלולית והביט בכעס והתמרמרות חליפות אל הבחורים המתרחקים ואל נעליו המגואלות ועד שהספיק להוציא מלה מפיו נעלמו אלה מעיניו.

– פרחחים, – מלמל בגרמנית – קונדסים חסרי חינוך.

למוד־נסיון עבר והלך לעבר קירות הבתים. אבל עד מהרה הכיר, שנפל מן הפח אל הפחת. דחפוהו בלי הרף אל פני הקיר.

לבסוף גבר כעסו עד מאד והרגשת ההנאה, שקיווה להפיק מטיול ראשון זה, פגה לחלוטין. אבל אז התרחש דבר, שהדהים אותו עד שחזר ונתעורר חוש ההומור החבוי בו.

לפניו הלכה שורה של ילדים וחסמה את דרכו. הם האטו ללכת עוד יותר מאשר הוא עצמו וראה צורך לעבור עליהם. אולם איך לעשות זאת? הילדים הלכו בשורה כדוגמת המבוגרים ולא היה פרץ. אף לא ידע, כיצד להסביר להם את מבוקשו. נגע בתנועה קלה באחד הילדים. הילד עמד ונתן בו מבט של שאלה אילמת. ניצל את הפרצה, שנוצרה על־ידי כך, חצה את השורה ועבר מבלי להוציא הגה מפיו.

זעם הילד לא ידע גבולות.

– האם אינך רואה, שכאן הולכים ילדים?

כהן לא הבין כל מלה. אולם הבין יפה פירוש כל המשפט כולו ולא יכול אלא לפרוץ בצחוק. עוד בחוץ־לארץ הרבה לשמוע על הוד מעלתו הילד, המושל בכיפה בארץ, אולם לשאלה כזאת לא ציפה.

הילדים התיעצו חיש על האמצעים, שבהם עליהם להעזר ומיד באו לידי הסכם. נתנו לו להתקדם מעט והתחילו רוגמים בחצץ.

כהן נכנס לחנות כובעים ובקש שם קובע. בחר שעה ארוכה מתוך תקוה שאויביו יעלמו בינתים ואמנם כאשר יצא לא היו עוד.

החליט לשוב הביתה באוטובוס. נכנם ושוב נדחף בין המון אנשים. הוא הזיע כביום חמסין תחת הקובע שחבש מיד, עוד בחנות, מרוב התלהבות. הגיע לביתו מטיול ראשון זה בתל־אביב שבור ורצוץ.

אולם שם מצא את בתו, שהכינה ארוחת הערב והיא עצמה עליזה ולבבית כתמיד.

הונח ללבו.

ג    🔗

חנה היתה אז כמעט בת שבע־עשרה.

שניהם ישבו אל השולחן, כשידיה כילו לערכו בטוב טעם. כהן היה כולו הנאה.

– שכחת את המלח, – אמר – ושניהם חייכו. גם בצהרים שכחה את המלח.

היא קמה והלכה להביאו. כשהיא התנועעה כך לאטה, עלה על דעתו של כהן, כי אך לעתים רחוקות היו תנועותיה זריזות. ואטיות זו הלמה את תוארה. זוהי אטיות המוצאת חן בעיניו.

זאת הפעם הראשונה, שהוא מביט על בתו כהבט גבר על אשה. אכן, היא התפתחה בזמן האחרון לאשה, תוארה שופע בריאות, היא עגולה במקצת מבלי להיות מסורבלת וודאי אינה חסרת חן. כהן אוהב נשים עגולות ורחבות במדת מה.

חנה חזרה וישבה. היה בו רצון להוסיף ולהיזכר כלים שחסרו על השולחן, שיראה את הליכתה שנית, אולם התאפק.

היא הכינה לו את פרוסות הלחם ושירתתו בכל.

– את מפנקת אותי, חנה. מה אעשה אם תעזביני באחד הימים?

היא הרהרה רגע קט ואמרה אחר כך בנעימה של ודאות שאיננה ניתנת לערעור:

– לא אעזבך.

כהן לא ענה. הוא ישב כשקוע במחשבות ועיניו כאילו עברו מעל לראשה ותעו במרחקים. אולם למעשה הביט אל פניה.

אין הוא יכול שלא להודות לעצמו שהיא יפהפיה. פניה מאלה המושכות עין הרואה עוד מרחוק וקשה לו לגרעה מהן. ואך במעט משנה היא את הבעתן וכבר הנה מצטחקת ונראות שִניה הלבנות.

וכשהיא ישבה שם עם אביה ליד שולחן אחד וארוחתם נעמה להם, לא עזב הצחוק את פיה.

– נפגשתי היום עם מכר מברלין, – אמר כהן – הוא הזהיר אותי מראשית שיחתנו ועד סופה, שלא למהר ולהשקיע את כספי במקום שאינו בטוח. יעץ לי לחכות לפחות חצי שנה ולהכיר קודם כל את תנאי הארץ על בורים.

מבטו היה מכוון עתה אל חזה, אל שדיה. חנה חשה במבטו ובלבה זע משהו. משום מה היא נזכרה במבט שאדון נתן ברגליה בשבתה מולו באוטובוס אחרי הצהרים. הוא הביט ברגליה בעקשנות ומבלי להרים אף לרגע את עיניו עד לפניה. מבטו הטריד אותה. מה רצה? אולי נקרעו גרביה? לא רצתה להביט אף היא לאותו מקום ומתוך הרגשה מצערת, שהאיש הזה מציק לה ומענה אותה, עשתה מדי פעם נסיון להסתיר את רגליה מאחורי עמוד ברזל, שנועד להיות משענת לנוסעים עומדים אף על פי שידעה היטב כי נסיונות אלה היו מראש נדונים לעלות בתוהו.

לא כן עתה.

– החושב אתה לשמוע בקולו ולחכות ששה חדשים שלמים?

– במדת מה. בין השאר סיפר לי על מר־גורלו של אחד מידידיו. ידידו בא הנה כבעל הון, למעלה משלושת אלפים לירות. כל ימי חייו ניהל בית־חרושת לקופסאות ותמיד קיוה, כי באחד הימים יוכל לעזוב את עסקו ולעבוד בחקלאות. כאשר הכריחוהו למכור את בית־החרושת היה בן חמשים וחמש. בא הנה וכיון שלא ידע על חקלאות וגננות ולא כלום יעצו לו למצוא לעצמו שותף בעל נסיון. השותף נמצא. התחילו בהקמת גן ירקות גדול לפי השיטות החדישות ביותר. רשת ההשקאה עצמה עלתה מאות לירות. אולם בעל הכסף היה זהיר והשאיר לעצמו כאלף לירות, שלא ישב בלא כל אמצעים אם הגן לא יפרנס אותו. אמנם שותפו וידידיו צחקו לו, לעגו לזהירות המופרזת של “יקה” אולם הוא עמד על שלו.

הוא מספר ועיניו כל הזמן עליה. היא מתמלאת מבט זה ולהטו מחמם אותה, מעורר בה הנאה. היא מפיקה רצון מאבא! לא, הוא איננו מטריד אותה, הוא איננו מוצא ליקויים בתלבשתה. הוא נהנה ממנה, אין ספק שהוא נהנה. ושלא מדעת היא מזדקפת ומבליטה את גזרתה בפולובר, אשר נעשה צר במקצת בזמן האחרון.

– עוד לפני התחלת עבודתם ספג מכה ראשונה. לפי הסכם עם פרדסן שכן חשבו לקבל מים ממנו. אולם פתאום ירדה תפוקת הבאר ובעליה הודיע להם, שלא יוכל לקיים את תנאי ההסכם. באר אחרת לא היתה בסביבה. עמד האיש לפני הברירה: או לוותר על כל שהשקיע או לקדוח באר על חשבונו הוא. שותפו היה, אמנם, עשיר נסיון, אולם כסף לא היה לו. אמרו, שהקידוח יעלה חמש מאות לירות בערך. באין ברירה החליט לקדוח. הקידוח עלה לו שמונה מאות לירות.

כהן התחיל לשכוח את בתו ולהקשיב לעצמו. גורלו הטרגי של אדם זה, אשר יהיה אולי מחר גורלו הוא, הרעיד אותו.

ואילו חנה מוסיפה לתת בו מבטי חיבה. היא חולמת ואזנה אינה קשובה ביותר. הרגשת ההנאה נזונה עתה מקולו המונוטיני של אבא, המגיע אליה כדיבור אהבים, אף על פי שהוא מספר כאילו לעצמו.

– בסתו התחילו בעבודה. בחורף באה התקלה השניה. הגן היה במרחק של שני קילומטרים בערך מן הכביש. בשעת הגשם הפך השביל שהוביל אליו בוץ, ומכוניות לא יכלו להתקדם בו; ועל פי רוב נשאר במצב זה עד הגשם הבא. לאחר נסיונות אחדים סירבו בעלי המכוניות לגשת לגן. הירקות עלו יפה. אולם לא הגיעו לשוק ולא נמכרו. העולה החדש הוכיח את המומחה, אבל הוא ענה, שהוא מומחה לגידול ירקות אך לא להובלה. אין צריך לומר כי בעל הגן ומשפחתו הורידו את רמת חייהם עד לשפל המדרגה. בכל זאת היו נאלצים להשתמש במשך החורף בחמשים לירות נוספות מכספם. באביב החליט המומחה בן לילה למשוך את ידיו מן העסק. הצליח להוציא את מיעוט הכסף שהשקיע והלך לו. נשאר בעל הגן בלי מומחה, כשמאה וחמשים לירות בידו.

כהן השתתק. חנה חייכה חיוך קל, עד שהיה סמוי מעיניו. לא פחדה כלל, כי גורלם יהיה כגורל אותו אומלל. הלא אבא היה כה זהיר!

לפעמים נראה לה, כי אבא היה זהיר מדי.

היא קמה.

האם לא היו ידי אבא רועדות מעט?

רק רגע רעדו. מיד התגבר וישב בלי נוע. נמנע מהחליק על שערותיה כדרכו בכל ערב לפני ששכבה לישון.

ד    🔗

חנה נכנסה לחדרה.

כאשר באו שכרו להם דירה בת שלושה חדרים. החדר השלישי היה קטן מאד, היקפו לא עלה בהרבה על ד' אמות. אותו קיבלה חנה.

זה היה תחום רשותה. כאן יכלה לרהט ולערוך לפי טעמה באין מפריע. החדר, אף כי קטנטן היה, היה לה מקלט בפני כל העולם החדש, שהשפיע עליה את רשמיו המרובים, ולפעמים הכריע אותה – ונסוגה הנה והונח לה.

מקלט גם בפני אבא. גם הוא לא נכנס מבלי לדפוק קודם לכן ולבקש רשות.

ברם, לא קרה שלא נתנה לו להכנס. מדוע לא תתן?

היא נכנסה לחדרה, נעלה את הדלת, חזרה ופתחה אותה בזכרה ששכחה דבר־מה בחוץ ונעלה אותה שנית. מיד התפשטה. וכשהיתה ערומה התיצבה ממול הראי הגדול אשר באמצע הארון.

נכון הדבר, פניה יפות. ואך במעט תשנה קויה ומיד היא מחייכת.

וחיוכה אינו חיוך סתם. הוא פיתוי. שלא ברצונה ושלא מדעתה פניה מפתות, כאילו מזמינות ואומרות: הרי הכל פתוח לפניך, בוא וקח.

כך מבינים אותה הגברים. היא אך מביטה אליהם מבט לבבי משהו, שאין בו כל כוונה יתרה, והנה מבט זה יש בו משום משיכה וכניעה והסגרה עצמית גם יחד.

זה מקרוב אמר לה עלם אחד שהתאהב בה:

– את נראית כאילו כולך חיבה ורכות והנך אכזרית. עיניך מבטיחות לי בכל רגע את הכל ואינך מקיימת כלום. אם אלך מכאן – כרגע תשכחיני, עוד לפני שנעלמתי מעיניך.

ובזה צדק. אבל שלטון עיניה נותן לה סיפוק, והיא אינה גורעת בהן. לא ולא.

עיניה ירדו משהו, נחו על שדיה. אכן, אבא אוהב אותם. כן, הבן הבינה יפה מה רצה לעשות ולא עשה. לנגד עיני רוחה יושב הוא, מרים את ידו ומושיטה והיא לופתת אחד משדיה מלמטה – יד גדולה, יד של גבר ובכל זאת הנה רכה מאד – לאט לאט מרימה היד את שדה לנשיקה – –

לא, אבא לא עשה זאת. איך יוכל?

אבל אינה מפקפקת אף רגע קטן, שכך רצה לעשות.

עיניה יורדות ומגיעות למקום הצר של גופה. כאן יקח אותה פעם אשר יקח אותה. כאן יתפוס אותה, יחטוף אותה, כך שלא תוכל להתנגד, ירים אותה –

היא מחייכת שוב, מצטחקת, אבל הפעם אין בבת צחוקה פיתוּי כלשהו, כי זהו צחוק של ליצנות.

– לא יקל לו! מכל מקום לא יקל לו!

חנה לובשת פיג’מה ושוכבת במיטה.

מדוע רעדה יד אבא, כאשר עזבה את החדר? אם יש ברצונו ללטפה, להחליק בידו על פני שערותיה, מדוע לא יעשה זאת? מדוע לא יעשה בכלל את אשר עם נפשו?

מן הנמנעות הוא!

היא שמעה את צעדו החרישי בפרוזדור. הוא פתח דלת חדרו אשר ממול, סגר מאחוריו ובכל הבית שרר שקט.

אז כיבתה גם חנה את האור.

ה    🔗

כהן סגר את הדלת מאחוריו ובן־רגע היה במיטה. אבל אף הוא לא נרדם. לנגד רוחו עברו שנותיו האחרונות.

מדוע לא התחתן שנית?

הוא מבקש למצוא את הסיבה ואינו מוצאה. אשתו מתה לפני כשלוש־עשרה שנה. הוא זוכר היטב, כי עוד בשבועות הראשונים לאחר מותה עלה על דעתו להתחתן שנית ולכאורה כאילו יצא ממילא, שנשאר בודד לאחר שהתרגל לבדידות במשך חדשים אחדים.

אבל זוהי טעות.

איכה נשמט מזכרונו, כי זה פעמיים עשה נסיון להתקרב לאשה ואף נענה? התראה עם כל אחת מהן פה ושם במשך זמן מה – ונמלט. מדוע נמלט?

עתה הוא מיטיב להבין מדוע לא התקשר אל שתי נשים אלה. הרגיש בעוד מועד, שתפרענה מנוחתו. הוא לא יהיה חפשי, יצטרך להתחשב בהן – ולא היה לו חשק לכך.

את אשתו הראשונה לא הספיק להרגיל אליו במשך ארבע שנים. אפילו הנוחיות החיצונית, הפרימיטיבית ביותר, לא היתה מובטחת, אף על פי שאשתו ידעה מה הוא אהב וגם מה הוא שנא. ואילו כל אשה חדשה אף לא תדע את אלה. תתחלנה שנית כל התלאות שמיררו את חייו במשך שנים אלה.

הוא שואל את עצמו, אם הוא מצטער באמת ובתמים שאין לו אשה.

איננו מצטער.

לא חסרה בביתו מאז יד אשה. יש תודה לאל נשים המסוגלות להשכין סדר בבית, מבלי לדרוש התחשבות בכל שגעונותיהן. משלמים להן משכורת ותו לא.

ואחר כך, כאשר חנה היתה בת חמש־עשרה, נעשתה היא עצמה יותר ויותר בעלת הבית. בין אם היתה מטבעה מבוגרת יותר מכפי הרגיל בגילה ובין אם העדר אמה גרם לכך, מכל מקום היא הראתה כשרון רב להנעים לאביה את חייו.

בקיצור, אינו יכול אלא להודות, כי בשנים אלה היו חייו נוחים ונעימים יותר מאשר לפני מות אשתו. הכל נעשה לפי רצונו. לא קמה דעה מתנגדת בשום דבר, לא ידע ריב. חנה ניהלה את הכל בשקט וברוך. שלטה בכל שעה ברוחה והיתה תמיד עליזה – והלא אז היתה עוד תלמידה בבית־הספר.

לא שכח את מרצה ותקיפותה בשעת העליה. הוא עצמו היה אז כאילו חדל־הרגשה, כעין תרדמה נפלה על כל אבריו ומנעה ממנו כל עבודה רצינית. לא רצה להסכים, שמישהו יארז את חפציו. פחד, שלא יוכל לערוך לעולם את ספריתו ואת כל שאר הדברים, אם לא ישים אותם במו ידיו לתוך הארגזים. בכל זאת לא עשה כלום. הרים ספר אחד ורצונו להכניסו לתיבה, דפדף בו, התחיל קורא בו, העלה זכרונות אשר היו כרוכים בו וחלם. השעות עברו, קראוהו לבוא לארוחת הצהרים ועדין לא עשה כלום.

בוקר בוקר המריצה אותו חנה שיזדרז ויגמור. אולם יום לפני המועד עוד שרר תוהו ובוהו בחדרו והארגזים היו ריקים.

הוטל עליו לכלות את המלאכה מעת לעת. אז באה חנה והציעה לו את עזרתה. הפעם לא סירב. ישב על כסא נוח באמצע החדר והסתכל. במשך יום אחד היה הכל ארוז כרצונו והוא היה בטוח, שידע להתמצא גם בלי עזרתה.

ועתה הנה, איפוא, בחורה גדולה, אשה. עוד מעט והגברים יתחילו לחזר אחריה, בודאי התחילו מכבר. בתו לא תהיה עוד שלו בלבד.

מחשבה זו עינתתהו ולא נתנה לו מנוח. זמן רב שכב נים ולא נים עד שנרדם. בחלום היה שוב בחוץ לארץ. יצא מבית אחד ונוכח לדעת כי ירד גשם. כיון שהדרך אל ביתו היתה רחוקה למדי, נכנס לאוטובוס ועלה לקומה השניה. כאשר עלה ראה, שהיא פתוחה כולה, רק שבכה מסביב, אולם אך ישב והנה עלה והתהוה לאט לאט המכסה העליון על חלונותיו מסביב וגגו למעלה מתוך קירות הקומה התחתונה, כשם שמתרוממים חלונות האוטובוס מבין הקירות כשמסובבים את הידית. כך ישב כהן בקומה שניה מושלמת ויבשה. התבונן וראה שהוא היה היחיד כאן למעלה. מוכר כרטיסי המסע בושש לבוא. כעבור שעה קלה הבין שלא נראה בשעת כניסתו לאוטו והתחיל מקוה, שיוכל לחסוך את דמי הנסיעה. ככל שהתקרב למטרתו, הרבה לפחד, כי בשל כברת הדרך הקצרה אשר נותרה יצטרך לשלם, ולבסוף קפץ מעל המכונית תחנה אחת לפני דירתו. אבל ברגע זה חזר הגשם לרדת בכל תקפו לאחר שנפסק בשעת הנסיעה באוטו, וקרה דוקא מה שביקש למנוע: הוא נרטב כולו. התחיל רץ ובשעת הריצה אבדו לו דמי הנסיעה, שהחזיקם עוד בידו מאז ציפה לבוא מוכר הכרטיסים.

כאשר הביאו רוע מזלו עד לידי כך, התעורר. היתה לו הרגשה כי שמע קול שריטה בדלת או בדומה לכך.

אולם לא נשמע כלום. היתה זאת טעות. עד מהרה נרדם שנית.

ו    🔗

ההחלטה היתה, כי חנה תיכנס לסמינריון לגננות.

אמנם, גמרה את חוק לימודיה במוסד כזה בחוץ לארץ, אולם נראה היה לשניהם כי מן הנכון יהיה שתשתלם, בעיקר בשפה העברית.

פנו אל מנהל הסמינריון בבקשה לשחררה מהשתתפות באותם המקצועות שכבר למדה, כדי שתוכל להקדיש את כל מרצה ללימוד השפה.

המנהל דחה את הבקשה.

– גם במקצועות הכלליים שומעים ולומדים עברית, – אמר להם ועל כך עמד.

חנה נכנסה, איפוא, לסמינריון. אך עברו שבועות מספר והיא נוכחה לדעת כי במוסד זה נטוש קרב בין גרמניה ואמריקה.

אלה ממוריה, שלמדו בגרמניה, ראו בעיות בכל היקפן, בכל קשין. לעתים קרובות לא ידעו פתרון, הכירו בחוסר־אונם, ויתרו על השגת המטרה.

ואלה מבין מוריה, שלמדו באמריקה, היו בטוחים בעצמם ובנכונות פתרוני המדע שלימדו. החיים הם מסובכים. כל תופעותיהם מורכבות עד מאד. המורים האמריקאיים צמצמו כל בעיה לשאלה וידעו אל נכון את התשובה, פישטו את המציאות – והסבירוה על נקלה. ראו את כלל תפקידם במתן חוקים. דבר שבגדר חוק הנו מוּצל, מבוטח, שמור. וכל החוקים כבר היו בידיהם. הם הביאו אותם מאמריקה.

שיעור בפסיכולוגיה.

המורה אמר:

– אכתיב לכן עשרים ושש דוגמאות לתגובה נכונה של השכל הישר. הן תתנה לכן הזדמנות לאַמן את “השכל הישר”.

חנה מתקוממת.

– מה פירוש אימון השכל הישר?! הלא זוהי תכונת השכל הישר של כל יחיד, שהוא מגיב ישר על העומד בפניו.

אולם המורה היודע מסביר לה מתוך ודאות שאינה מתוכחת:

– אפשר ללמד, כיצד לחשב “באופן ישר” על־ידי דוגמאות מאלפות. אמנם, אין ביכלתנו להקיף בדוגמאות אלה את כל העלול להתרחש, אולם ככל שנרבה בדוגמאות כן נרבה לשכלל את השכל הישר שבנו.

מורגש היה, מה רב צערו על שלא היה בידו חוק הכולל את כל האפשרי בעולם.

חנה משכה כתפיה והמורה התחיל מכתיב את הדוגמה הראשונה:

שמש נכנס לאחת הכיתות של בית־הספר ומבקש לתקן משהו בחלון בשעת השיעור. המורה אינו רוצה להסכים להפרעה זו, אולם השמש מתעקש. מה על המורה לעשות?

בפניו ארבע אפשרויות: א) הוא יכול לתת לשמש פרוטות אחדות ולפייסו בדרך זו; ב) הוא יכול לוותר ולתת לו לבצע את עבודתו; ג) הוא יכול לגשת למנהל בית הספר ולבקש את התערבותו; ד) הוא יכול לומר לשמש, שכאן בכיתה הוא, המורה, המכריע ולדרוש ממנו בתוקף שיעזוב את החדר.

איזו מארבע תגובות אלו דורש השכל הישר?

המורה הפסיק.

כל הדוגמה היתה טפלה בעיני חנה, נראתה לה מגוחכת. אולם התאפקה וציפתה לויכוח אשר, לפי סברתה, היה קרוב לבוא. אולם טעתה.

– הפתרון הנכון הוא ג'.

חנה נדהמה והתקוממה שנית:

– מנין לך? הלא איש מבינינו לא הביע את דעתו. וכי אין זה מן הנכון לשאול את האנשים אשר שמעו את השאלה זה עתה, כיצד יענו? הלא תשובתם תהיה תשובת השכל הישר.

אבל המורה היודע, אשר על שפתו חשד של חיוך בשל מידת התרגשותה של תלמידה זו, מסביר מתוך ודאות:

– דעתכן אין לה כל חשיבות. הנכן לא יותר משלושים איש. כמות בטלה היא בשאלות כאלה. באמריקה שאלו אותה שאלה עשרות אלפים איש וכך נמצאה התשובה הנכונה. התשובה נמצאה ואתן אין לכן עוד צורך ליגע את מוחכן.

תשובה פסקנית. חנה נוכחה לדעת, שהיא בודדה במערכה. הבחורות אשר מסביבה, רובן ארץ־ישראליות, לא ראו סיבה להתרגשות והתנגדות.

המורה המשיך והכתיב את הדוגמה השניה…

שיעור אחר בפסיכולוגיה.

– ההתפתחות השכלית מסתיימת בגיל של עשרים ושתים, – הודיע המורה ומתוך רוגז קל ראה שאותה הגרמניה, האינטליגנטית ויפה כאחת, שוב התרגשה ואינה מאחרת להתקיפו.

– כיצד? איך תקבע, באיזה רגע מסתיימת ההתפתחות השכלית?

– נעשו נסיונות לאין מספר. למעלה מגיל זה מסוגל, אמנם, האדם ליצור צירופים חדשים, אולם היקף בינתו לא יתרחב עוד.

– האם לא היו בני אדם לרוב, אמנים ואנשי מדע, אשר אך התחילו בפעולתם כבני שלושים, ארבעים ויותר? ואיך תוכיח, שהיה בכוחם ליצור את יצירותיהם עוד בהיותם בני עשרים ושתים?

נבצר משניהם להבין זה את זה: חנה אינה יכולה להעלות על דעתה כי “אדם רציני”, מלמד, מורה יוציא כלל כזה מפיו. לפי דעתה לא זו בלבד שאינו מוכח אלא הוא מחוץ לתחום הדברים הניתנים להוכחה.

ואילו המורה אינו תופש סיבת עקשנות זו. הרי הוכח הדבר, נעשו נסיונות המוניות, ואיך זה לא יקבל אדם מבוגר הוכחה מתימטית כזאת?

לאט־לאט מתיאשת חנה ומתקהית. דומה עליה, כי היא מדברת אל העצים.

והמורה נושם לרווחה. נכנעה. קיבלה את תורתו. היתכן פירוש אחר לשתיקתה?

ז    🔗

בבית היא שופכת את לבה לפני אבא.

לאמתו של דבר אין שאלות אלה מענינות את כהן כלל. אולם כיון שהיא, חנה, מספרת אותן, הוא מקשיב, שואל. מראה את השתתפותו. ותמורת זאת הוא מספר את שלו.

הוא מוסיף להתהלך ברחובות ולהתרגז.

אך יצא מפתח הבית וכבר עוברים עליו, מבלי להשאיר את הריוח הדרוש, משפשפים זרוע בזרוע, אף דוחפים אותו הצדה. לאחר שעברו עליו משמאל מיד פונים ימינה וחוסמים לפניו את הדרך.

עגלות ילדים דוחפות אותו ללא הפסק. הנשים, המסיעות אותן, מעוררות את חמתו עד להשחית. ברחובות הגדושים ביותר אינן שמות לב כלל למה שמסביבן, משוח­חות, מביטות הצדה ובכל רגע הן מתנגשות עם עובר ושב. אם רוחן טוב עליהן הן אומרות “סליחה” וממשיכות את דרכן, אולם לעתים לא תטרדנה את עצמן אף במילה אחת ותבטנה על הנתקף כעל האשם. אשה בעלת עגלת ילדים ואיש פשוט – עגלת ילדים עדיפה. על האיש הפשוט מוטל להיזהר.

אפילו גורפי הביבים אינם יודעים, איך להתנהג. כהן עומד לחצות את הכביש וכבר הרים את רגלו, שבה ירד מן המדרכה אל הכביש. במרחק שני מטרים עומד גורף ביבים. כהן אינו מהסס. זכות קדימה לו ללא ספק.

אולם הגורף מניף תנופה חזקה את מטאטאהו וקולע ישר אל מתחת לרגלי כהן. שוב אין לו עוד יכולת להחזיר את רגלו ובאין ברירה הוא נכנס לערימת העפר המיתמרת ומלכלכת את בגדיו.

בכל צעד ושעל חוסר נימוס מצד המבוגרים חוסר דרך־ארץ מצד הילדים, רעש ולכלוך.

ומזווגת לכל אותן המידות הרעות היא המידה השנואה עליו ביותר: חוסר דיקנות.

הוא פגש מכר מברלין, אדם מחוגיו, שהיה דומה לו במנהגיו. הוא נמצא כשנתים בארץ והצליח בעסקיו.

כיון שאותה שעה לא היה מכרו פנוי, החליטו להפגש בבית־קפה ביום מחר בשעה מסוימת. כהן הקדים לבוא ברגעים אחדים כדרכו מאז ולפי שהיה בטוח, כי מכרו יופיע בקרוב ולא נעים היה לו לשבת מבלי להזמין דבר מה הזמין קפה ועוגה.

נתן לו לקפה להתקרר במקצת ובינתים הרהר במה שיאמר באותה שיחה. כוונתו היתה לשאול עצת מכרו בענין פרנסתו. הלא הוא עצמו הצליח, וודאי יטיב לדעת למה השעה כשרה.

עד כה לא סטה כהן מן המצווה שציוה עליו אותו ידיד ראשון, מצוות שב ואַל תעשה. ישב בחיבוק ידים ו“הכיר את תנאי הארץ”.

בינתים עבר רבע שעה. כהן התחיל מתרגז על מכרו. כבר הספיק לשתות את הקפה ואך שמר על קצת פירורי העוגה, שלא ישב לפני צלחת ריקה.

מדי שלש דקות הוציא את שעונו ובחן, כמה הספיקו המחוגים להתקדם. כעבור עשרה רגעים התקצרו הפסקי־הזמן לשתי דקות ולדקה אחת ולבסוף נשאר השעון בידו.

מקץ חצי שעה קם ויצא, כשכולו זעם והתמרמרות.

– לפחות במקרה זה רשאי הייתי להניח, שאוכל לסמוך על הבטחה שניתנה לי.

בקרב לבו קיוה, שאיזו סיבה מכרעת מנעה מכרו מלבוא. אולם כאשר יצא ראה במרחק מה את המכּר שהת­קרב לבית־הקפה. הוא הלך לאטו בלוית איש אחר ושניהם התווכחו והיו שקועים בעניניהם.

לרגע קטן אמר כהן ללכת ולא לחכות. אולם מכרו כבר ראהו, רמז לו בשתי ידיו וכהן לא רצה להעליבו.

ההוא מלמל בקשת סליחה על איחורו ומבלי לתת טעם לדברים אלה פתח מיד בשיחה. כהן נאלץ לשבת שנית ולהזמין קפה שנית. אולם רגזו היה כזה, שלא התפתחה שיחת רעים. עם כל מלה, שבן שיחתו הוציא מפיו, נראה לו לכהן שאותו אדם אשר הכירו עוד לפני שלש שנים כבן תרבות, נעשה בר־נש המוני ולבנטיני שלא היה שונה במאומה מיתר הערב הרב. ואילו הוא, כהן, היה יבש, משעמם וקפדני בעיני מכרו.

הם נפרדו מבלי שהיתה לו לכהן שעת כושר להזכיר את השאלה שהטרידתו.

יום אחד התחיל מבקר בשוק, כדי לקנות את צרכי האוכל היום־יומיים.

מדוע אתה קונה בעצמך? – שאלה חנה – הלא יש לנו עוזרת. וכי בגרמניה היה עולה על דעתך לקנות תפוחי אדמה?

– בגרמניה היתה לי עבודה אחרת. כאן אין לי עוד כל עסק, בין כך ובין כך הריני מטייל, מדוע לא אקנה?

– אם כן, משום מה דוקא בשוק? יום יום אתה מתאונן על הרעש, על הצפיפות, על הלכלוך – ועל שום מה תלך אל המקום שהוא מרכז כל אלה?

כהן היסס שעה קלה ולבסוף אמר:

– עלינו לקמץ.

לא ברור לו, ואף חנה אינה יודעת, מה מידת האמת בתשובתו. הונו אינו קטן. שניהם יודעים, שמילים ואפילו גרשים מעטים לא יוסיפו ולא יגרעו. חנה מעמידה פנים של ביטול ובוז לגבי קטנוניות כזאת והוא רואה צורך להוסיף:

– אל תשכחי, שאיני משתכר כלום.

אבל לא זה בלבד מניעו לקנות בשוק. עצם הקניה התחיל למצוא חן בעיניו. בראשונה געלה נפשו בראותו, כיצד הנשים עמדו על המקח עד לאין סוף, לחצו בשל מיל אחד, הוסיפו כאילו בחשאי עוד תפוח אדמה בשעה שהסחורה היתה מוטלת על כף המאזנים. ואולם כעבור זמן מה הפליא את עצמו בהיוכחו לדעת, כי גם הוא נודד משולחן מכירה אל משנהו מתוך תקוה, ששם ימצא סחורה זולה במקצת. ואילו הרעש, הלכלוך, הצפיפות – דומה היה כאילו הוא נהנה מהם כי הם נותנים לו הזדמנות להתרגז ולחזור ולהתרגז במפגיע וללא הפסק.

אכן, כל אחד מהם יש לו צרות משלו ומשהם באים הביתה ויושבים בבדידותם ליד השולחן הנאה ואוכלים ביחד, הם שופכים מרי שיחם זה באזני זו – והוקל לשניהם.

ח    🔗

לעתים קרובות הם רוחצים בים.

הם משכימים קום, ממהרים להתלבש ויוצאים לשפת הים. בשעה זו עודה ריקה מאדם.

פני הים לפניהם. לפעמים הן שקטות וחלקות. בימים כאלה הם מרחיקים שחות עד כדי קילומטר ויותר מן החוף. שניהם מיטיבים לשחות.

ויש והים סוער ורועש. הגלים מיתמרים אל על ונופ­לים ונבלעים. ביום כזה אין הם יכולים לשחות. אז יעמדו במים במרחק לא רב מן החוף ומתרוממים ויורדים חליפות כרצון הגלים הבאים ומתנפלים עליהם.

פעמים אין הגלים חזקים כדי כך. אמנם, הם גבוהים למדי. אולם בדעתם, כי מאחורי משברי החוף הקרובים להם ביותר הים שקט יותר, נוטים הם להתגבר עליהם ולצאת למרחק גם הפעם.

אחרי השחיה רגילים הם לאכול ביחד ארוחת בוקר עשירה וממושכת ואחריה כל אחד יוצא למלאכתו.

ארוחת ערב.

־־ הנלך מחר לים? – שאל כהן.

– ודאי! לדאבוני עלי להיות בסמינריון במוקדם מאד. נצטרך לקום עם זריחת השמש.

למחרת העיר אותה.

– חמש ורבע. הזדרזי ובואי!

בחמש וחצי יצאו מן הבית. הבוקר היה יפה. על אף השעה המוקדמת כבר הורגש חום היום.

– מדוע עליך היום ללכת לסמינריון במוקדם כל כך? הלא בדרך כלל הנכם מתחילים בשמונה?

– אלה המפגרים בעברית יקבלו שעור נוסף.

– אַת מתקדמת יפה בעברית?

– אני קרובה ליאוּש.

כהן רצה לנחם אותה.

– זכרי אותי ותביני כי את יודעת הרבה מאד. הרי אני מדבר גרמנית, אפילו בשוק, והתימנים מבינים אותי. הלוואי והיה לי מעט מכשרונם!

בינתים הגיעו לים. גלים בינוניים.

– את חושבת שאפשר לשחות היום? – שאל כהן.

– אפשר.

– אני מסופק. נכנס ונראה.

התפשטו.

מאז הערב ההוא נמנע כהן ככל האפשר מלהסתכל בה במישרים בהיותה לבושה בגד רחצה בלבד. לאחר שראה בה יותר משש־עשרה שנה את בתו בלבד וכאילו במקרה נתגלה לו כי הנה אף אשה, דבר שהביאו לידי מבוכה, עצר מבט ישר. כמובן לא היה בכוחו לוותר לגמרי והסתכל בחשאי, לעתים שלא מדעת, בקוי גזרתה שמשכו את עיניו, ריתקו אותן עד שלא יכול שלא להתבונן בהם.

חנה הרגישה מבטיו והתנהגותה היתה מוזרה, מוזרה מאד.

בראשונה לא האמין כהן למראה עיניו. ביקש להטיל דופי על עצמו, על חלומות תאותו, שאולי חבויה בו. אבל יותר ויותר נאלץ לראות, כי הוא מטעה את עצמו. עיניו מביטות בעקיפין ובזהירות. עיניה מביטות ישר אליו, שואלות, תובעות. ואם מדי פעם נפגשים מבטיהם שלא ברצונו הוא אנוס להוריד את עיניו במבוכה, כעלם צעיר המתאדם מפני מבט ריבה כשהיא לועגת לו.

והיא מאריכה את התפשטותה עד בוש. היא משחקת בו, מרבה להפקיר את עצמה לעיניו ככל האפשר.

שעה זו שעת עינויים היא לו ואינו יכול להמלט. לפעמים הוא שם קץ לדבר ומקדים להכנס למים לפניה. אבל קשה לו מאד לגרוע את עיניו ממנה ולא תמיד הוא מוצא את לבו לעשות כך.

אולם גם היום היה מוכרח להשתמש באמצעי קיצוני זה.

חנה באה אחריו. שניהם זה על יד זו צעדו אל תוך הים ועד מהרה הגיעו למקום שבו לא השיגו עוד רגליהם את קרקע הים.

– נשאר כאן, – אמר כהן.

אבל חנה לא רצתה. נראה לה, כי אך תצטרך לעבור מרחק של עשרות מטרים וכבר תהיה במים כמעט שקטים ותוכל לשחות.

ובמקרה הגרוע ביותר – הלא אבא על ידה ולא יאחר לעזור לה. כי יודעת היא גם יודעת, שלא ישאר כאן בראותו אותה מתרחקת.

השתטחה, אפוא, על פני המים.

בראשונה נראה היה, כי תצליח. הגל הראשון בא, היא התגברה עליו בנקל. אבל הגל הבא היה חזק מקודמו. הוא השליכה כלפי מטה, סובבה פעמיים והיא פרפרה בכל כוחותיה והצליחה לעלות ולהופיע שוב על פני המים.

אולם מאוחר מדי. בו ברגע התנפל עליה הגל הבא והפילה שנית לפני שהספיקה לנשום ולהנפש.

הפעם היתה קרובה להשאר בלי הכרה. ובהלחמה מתוך יאוש ובשארית כחותיה שם למטה, מצאה אך זמן למחשבה ברורה אחת:

– הגל השלישי יְכַלה אותי!

כהן, שהיה כשלשה מטרים מאחוריה, ראה אותה נעלמת פעם ופעמיים. במאמץ גדול חתר אליה, השיגה בן־רגע, לפתה והחזיק בה בידו הימנית ושחה אל החוף בעזרת רגליו וידו השמאלית בלבד.

חנה ישבה רגעים מספר על החול תשושת כוח. ראשה היה כבד עליה, בפיה הטעם של מים מלוחים, וידיה ורגליה עוד רעדו, מעוצם ההיאבקות המיואשת במים.

אבל לא התעלפה וכעבור רגעים מועטים שבה לאיתנה. ואך נתנה לאביה לנהלה, כאשר שמו את פניהם אל דירתם. תמיכת ידו השרתה על כל אברי גופה, אשר אך לפני רגע רעדו מזכרון המגור שאפפה שם למטה, רפיון ורווחה.

בבית אכלו את ארוחת הבוקר. חנה הביטה אל אביה כמתוך חלום. לא דיברו מלה. פתאום הוא אמר:

– שבע פחות עשר. את צריכה ללכת, לרוץ.

חנה הצטערה. היא היתה מוכנה לשכוח. חבל שהוא לא שכח.

– שלום, – אמרה, נגשה אליו, לקחה את ראשו בין שתי ידיה ונשקה לו על פיו. אחר כך היא יצאה. והוא נשאר והיה כמחריש.

ט    🔗

חנה ישבה בשיעור המפגרים בעברית.

לא אחת התעוררה בה הרגשה של שנאה לשפה הזאת. ולא דוקא בגלל עושר מליה. חנה למדה קודם לכן צרפתית ואנגלית ונוכחה לדעת, כי אין לעולם אפשרות ללמוד את כל המלים של שפה זרה.

ובכל זאת, היו שעות והיא שנאה את השפה העברית: בגלל חוסר הסדר שבה ועודף השמרנות שלה. למעשה שני חסרונותיה היו כחסרון אחד בלבד.

כנראה, היה בשפה סדר למופת. כללים לכל פרט. אבל הכללים לא היו בעיניה אלא כדי שישמשו למלים מסגרת שממנה תוכלנה לצאת.

המורה לימד דקדוק.

חי"ת אינה יכולה לקבל דגש.

יהיה כך.

– במקום הדגש מתעלה התנועה הקודמת מתנועה קטנה לתנועה גדולה. לזה נקרא תשלום הדגש. אמנם דוקא לפני חי"ת לא תמיד משולם הדגש. יש ואין תשלום דגש.

יהיה כך.

מתחת לחי"ת לא יבוא לעולם שוא נע. במקומו תבוא אות חטופה.

יהיה כך.

וכעבור שעה קלה: איך צורת העבר של הפועל ‘אֵחר’ בנסתרים? הלא הצורה הרגילה היא ‘קִבְּלוּ’.

המורה עונה בעצמו:

– אֶחֱרוּ.

– כיצד?

– צורה זו יוצאת מן הכלל. ‘אֶחרוּ’ נמצאת בשירת דבורה.

כך הדבר. חנה מתקוממת.

– מפני שפעם אחת לפני אלפים שנה כתב מישהו ‘אֶחרו’ מחויבים אנו לכתוב כך לעדי עד?! מה מדה של שמרנות היא זאת!

– השפה היפה היא שפת התנ“ך, – פוסק המורה. – ככל אשר תרבי להשתמש בצורות התנ”ך ובצרופיו, כן תיטיבי לדבר עברית.

אין אפשרות לויכוח. עצם הדבר הפסול בעיני חנה הוא בבחינת בנין אב לתורת המורה. והרי משום כך קרובה חנה לפעמים לשנוא את השפה. שמרנות זו נותנת את אותותיה בכל שיר ובכל סיפור. אין בדעת הסופר ליצור צירופים חדשים, מקוריים, צורות משלו. לא, מטרתו היא להשתמש ככל האפשר במה שנוצר פעם, בזמן מן הזמנים, בימי קדם. זהו עם שאינו יכול להפרד אף מן הקטנה שבקטנות עברו. ואיך יצעד קדימה?

וחנה, הנמנעת מתוך אינסטינקט מתלות את עצמה בחוק וסדר קבוע, חוק וסדר שנקבעו בעבר ועלולים לעמוד כשטן בפני עתידה, נאבקת בנטל הזה, ממאנת להעמיסו עליה.

נראה לה, כי אין בעולם תרבות אחרת הכובלת במידה כזאת את אלה, אשר פניהם מועדות לקראת העתיד.

איננה רוצה.

אבל מדי פעם היא מכירה, שאין דרך אחרת. אין לה אפשרות אחרת לקלוט ולספוג לתוכה את השפה והתרבות העברית, אשר ממנה היא רחוקה כל כך. ואם אינה רוצה להיות בוּרה כל ימי חייה כאן, אין לה ברירה אלא ללמוד תנ"ך. מכל מקום אין בידה לפרוק את העול מבלי להעמיסו תחילה על שכמה.

ועל כן היא יושבת בשיעור למפגרים בעברית.

אבל השעור מתקיים משבע עד שמונה. בשעה זו המוח עודו נרפה במקצת, נים ולא נים.

ועל אחת כמה וכמה רחוק מלימוד מי שניצל זה לפני שעה מטביעה בים.

חנה חולמת.

היא זוכרת אותו רגע, שבו תפש אותה אבא והחזיק בה בזרועו החזקה בשעה שבזרועו האחרת חתר אל החוף. אף על פי שהיתה כמעט נטולת הכרה ידעה מיד, שהוא יצילה. היא שמעה לא אחת על טובעים, אשר מרוב פחד ובהלה נדבקו אל מצילם עד שנאלץ לטבעם פעם ופעמים שיהיו חסרי הכרה ולא יפריעו פעולתו.

לא כן היא. היא לא פקפקה אף רגע שתינצל.

מחשבותיה נדדו אל נשיקתה. נשיקה זו לא היתה פרי הרהורים מרובים, לא מעשה שמתוך כוונה מסוימת.

היא שאלה את עצמה, אם באמת כן ובכנוּת ענתה לעצמה: הן. היה זה רעיון פתאומי, תודתה על מעשהו. נשיקה חטופה לא נשיקה של אהבה. חבל!

– חנה!

המורה שאל משהו. לא ידעה כלל על מה ידובר. שמעה אך את המלה “דגש”. המורה נתן בה מבט נוזף והמשיך.

אולם גם חנה המשיכה לחלום. נכון, נשיקה זו לא היתה נשיקת אהבה. אבל מדוע לא תשק לו?

ובראותה אותו ואת עצמה, היא שואלת את עצמה שאלה פשוטה, גלויה להפליא, מתוך תמימות שאיננה מן המצויות בלב בחורה בת שבע־עשרה: אבא רוצה לאהוב אותה והיא רוצה לאהוב את אבא ומדוע ועל מה לא יעשו כאוות נפשם וכתאות בשרם?

זאת לה הפעם הראשונה, שהיא שואלת את עצמה שאלה זו בבירור ובגלוי – ואינה מתפלצת ואינה מזדעזעת.

– מדוע לא?

אמנם, אסור הדבר. מראשית תולדות האנושיות ועד היום הזה נאסר על האדם וכיום השלטונות מענישים קשה.

ומה להם ולשלטונות? מדוע יוודע הדבר? הלא דירה להם, אשר לתוכה לא יבוא איש בלי הסכמתם. וכיצד ידעו אחרים על הנעשה בפנים? לא ידעו לעולם!

רגש של שמחה ואושר עובר אותה בזכרה את דירתם. זהו מבצר סגור ומסוגר ובעל הבית ובעלת הבית הם בבחינת בל ייראו בתוך כתליהם.

לא, מפני השלטונות אין לפחד.

ובמידה שהיא מרבה להרהר נראה לה, כי כך צריך להיות. הכל כאילו מוכן ומזומן לכך.

אין לאבא אשה. אשתו מתה ואשה אחרת לא ביקש למצוא. אך אותה הוא אוהב והיא לבדה אתו בדירה.

מה היתה אמה אומרת, לו ראתה אותה עתה?

קשה לענות. הלא למעשה אינה מכירה אותה אלא לפי תיאורי אבא בלבד. אמנם, על פיהם היתה אשה עצמאית, הוגה דעות במקצת. אבל בנידון זה? דור אחר, השקפות אחרות.

רעיון אחר עלה על דעתה. אומרים כי הילדים היוצאים מזיווּג כזה עלולים להיות אידיוטים. תכונות המשפחה נכפלות.

אבל דבר זה אינו מדאיגה כלל. מי חושב על כך?

רגעים מספר היא שוקעת בהרהורים עמוקים. מאבא? חלילה וחס!

הריהי צעירה מאד. אינה רוצה בילדים. לזה יש זמן. אולי פעם, בעוד שמונה או עשר שנים, ככלות הכל, ככלות הרבה­…

– ועכשיו אין זה צריך להיות מכשול.

הדבר, אפוא, תלוי בו, בו בלבד. היוכל להתגבר על – –

המורה התחיל מכתיב משהו. בשעת כתיבה קשה לחלום. חנה התרכזה.

י    🔗

לאחר שחנה עזבה את הדירה נשאר כהן זמן רב יושב על כסאו בלי נוע.

לא נשיקתה כשהיא לעצמה הדהימתו כל כך. הבין כראוי, כי זאת היתה תודתה על מעשה ההצלה. אלא כעין ברק הבריק במוחו באותו רגע והראה לו לפתע את התנהגותה באור חדש.

זכר את טביעתה. לרגע קט העלה על דעתו, כי אולי אף היא היתה מדוּמה בלבד, שיתקרב אליה. אבל רעיון זה נראה מיד כפסול. ראה היטב את שני המשברים, אשר השליכוה זה אחר זה אל מטה ואף לא נשמטה מזכרונו היאבקותה המיואשת עד שהגיע אליה.

הברק הרבה להאיר. זכרונו צעד אחור ומצא סימנים לרוב, סימנים שלא נתפרשו לשתי פנים. אף פרט אחד לא נשכח מלבו. אף אחת מתנועותיה לא עברה מבלי להשיג את מטרתה, כלומר מבלי שהרגיש בה. עתה כולן קמו לתחיתן. העלה בזכרונו אותה ארוחת ערב: הלא היא הזדקפה וכאילו הציגה את עצמה לפניו.

היא רצתה בו והוא רצה בה, – הכרה זו זעזעה אותו עד לתוך תוכו.

ומיד ידע, כי עליו הוטל התפקיד הקשה לשמור על שניהם, על עצמו ועליה. היא לא תרתע אחור מפני כל. גדלה בעולם שנהרס לעיניה; בחברה שהתפוררה ובת בבת עם התפוררותה החברתית התפורר מוסרה.

לא, לא כן הדבר. מוסר עמודי החברה הזאת לא התערער. הם לא היו עוד צעירים. חוקי הברזל, שניטעו בהם בשעת חינוכם הם, לא נשכחו מלבם.

אבל הנוער שגדל בבתיהם לא קיבל אותם. בחורות כבחורים יצאו לתרבות רעה, רצו בהפקר.

כהן היה סבלן. ידע כי כל לחץ לא יועיל ומזמן לזמן, בחשבו על עתיד בתו, אמר לעצמו כי ודאי גם היא לא תקבע את גורלה בראשית צעדיה. ולא הצטער על כך.

אבל הוא אביה.

לבו אמר לו מיד, כי גם עובדה זו לא תביאה להכיר בגבול כלשהו. היא תראה בו את הגבר. עליו יהיה להראות לה, כי הוא אביה. עליו להרחיקה מעליו.

להרחיקה! מבלי להרבות מחשבות הגיע, אפוא, אל הפתרון הנכון והוא הפתרון היחיד. עליו להרחיקה, להיפרד ממנה.

ניצוץ זה הרבה להסעירו משהסעירתו קודם הכרת המצב. למן הרגע הזה לא נתן לו עוד מנוח. לעתים קרובות בימים הקרובים, הן ביום והן בלילה מדי זכרוֹ פתאום, נאבק בו, דחה אותו.

איך זה יכרה את קברו במו ידיו? מה לו פה ומי לו פה כי יוכל לשלחה מעל פניו? הוא בודד ומבודד. קצת מכרים ישנם בעיר, מכרים כאותו שלא ראה צורך לדייק, כשקבע לו פגישה. אם אך ירצה לדבר עם ילד ברחוב, לא יוכל, כי אינו יודע את שפתו.

רק חנה בלבד קרובה לו. בשעה זו נוכח לדעת כי בכל דרכיו, כאילו לשמה הוא הולך ופועל. תמיד הוא נכסף לרגע, בו יבוא הביתה ויספר לה את אשר ראה ועשה. אם איננה בבית, הוא מצפה לה בכליון עינים. ומה יעשה, כאשר יכנס לביתו ואין מי שיפיץ נוחות והנאה ואין למי למסור את קורות היום והדברים יהיו קרים וריקים וכל ביתו מסודר בלא חבה וביד זרה?

לא יוכל להיפרד ממנה.

ואמנם, אין גם צורך לכך. סוף כל סוף הוא יודע את אשר הוא רוצה והוא אינו ריבה צעירה המתאהבת זו הפעם הראשונה. כבר ייצור את המרחק הדרוש. היא תדע ותרגיש בכל רגע כי אביה הוא, אביה.

יודע הוא גם יודע, כי אין הדבר כן. לא בנקל יעלה הנסיון. אבל הוא רוצה להרדים את עצמו, לחזק את עצמו ויהי מה.

והוא קם לצאת לעסקיו. היום יש לו עסקים. שאלת פרנסתו התחילה מדאיגתו. בן־ארבעים ואחת לא ישב שנים בחבוק ידים ולא יעשה כלום – אם אין מכריחים אותו לכך. מן הראוי שיתחיל במשהו.

מכריו יעצו לו לקנות פרדס. זה, אמרו לו, עתיד הארץ. השוק מתרחב והולך מדי שנה. אנגליה קונה, גרמניה קונה, כל אירופה קונה. רכשת פרדס היום, אתה מעשיר מחר. כך אמרו לו. אבל הוא זהיר. הרי ידוע לו היטב, כי אם יכשל, צערם הם יהיה מעט. כל אחד אך לעצמו.

בכל זאת החליט להתענין. התקשר לאחד הסוכנים, שעליו המליצו מכריו וזה הציע לו לבקר אתו פרדס, שהוצע למכירה. ביקור זה נקבע להיום.

בבואו אל משרד הסוכן נראה לו פתאום, כי לא נזהר די צרכו ואמר:

– אדוני, הנני מדגיש שנית, שאינני מתחייב כלל.

– ידוע לי. הרי אני בעצמי מעונין להראות לו את הפרדס.

הם יצאו במכונית. הסוכן אמר לו, שיסעו דרומה. שם נמצאים הפרדסים המשובחים. התחיל לספר על טבע הפרדס בכלל. לא כדאי הוא לנטוע פרדס, כי רק כעבור שש שנים נותן העץ את פירותיו הראשונים. כדאי לקנות פרדס שניטע לפני שנים מספר.

כהן היה עיף וכמעט שלא שמע. נזכר כי קם בחמש בבוקר ונלחם בגלים. —

הסוכן עבר לשאלת הבארות. סיפר על עומק הבארות, על הסכום הדרוש לקידוח, על מזל ורוע מזל.

– כדאי היה לכתוב ספר תולדות הקידוחים בארץ. מראשית ההתישבות היהודית בארץ ועד היום הזה, הרי זוהי השאלה המכרעת. היה מקרה וקדחו עד לעומק של מאה ועשרים מטר, השקיעו למעלה משלשת אלפים לירות – ומים לא מצאו. החליטו להוסיף עוד מאה לירות, להעמיק עוד מטרים אחדים ואם לא יהיו מים – חסל. היתה זאת שאלת חיים ומות לכל הישוב ההוא. קברו שם את הונם. בלי מים אין ישוב. העמיקו לקדוח ומצאו מאה ועשרים מטר מעוקבים מים טובים.

כך הוא סיפר. קולו הרגיז את כהן. נראה היה לו, כי הוא צועק. מה לו ולקידוחי מים? האמנם אין לו דאגות חשובות יותר?

הוא לא ייפרד מעם חנה. ככלות הכל מי יודע, אם כל מה שהיא עושה ועשתה, בדעת ובהכרה עשתה? ודאי לא התחשב כראוי בפסיכה של בחורה צעירה. איך תוכל להעלות על דעתה מחשבות כאלה, שהגה קודם, מבלי להתאדם. ודאי הטיל מהרהורי לבו אל תוך לבה.

הסוכן עבר לשאלת ההשקאה. ככל אשר מרבים להשקות כן ייטב הפרי.

לזאת הסכים כהן. הוא השקיע הרבה בבתו, אהבה ודאגה וכסף – ועל כן עלה הפרי יפה. ועתה, בשעה שהתבשלה, יזרקנה?

הסוכן הסביר את דרכי ההשקאה. כהן רצה בכל לבו להרדם והאיש הזה הפריעו. כעסו גבר. ההוא יושב על יד ההגה ומדבר בלי הרף. שישים לב לדרכו! נוכח לדעת, כי בארץ זו כולם עושים כך, גם נהגי האוטובוסים, ולא אחת התרגז על כך. בחוץ לארץ היה אסור עליהם לדבר עם הנוסעים. וכאן – אל תעז להגיד לנהג מלה של נזיפה, כי את נפשך אתה קובע.

הגיעו.

לאחר שירדו מן המכונית הלכו צעדים אחדים ועמדו בפני הפרדס. כהן התיאש לחלוטין. בדרך ראה פרדסים שעציהם גדולים ויפים. הניח כדבר המובן מאליו כי כן יהיה הפרדס שאליו נסע.

תחת זאת ראה לפניו שטח גדול של עצים קטנים, שנראו לו דלים ולא יכול לתאר לעצמו, שיראה בהם פרי כלשהו.

– ארבעים דונם, – אמר הסוכן.

כהן לא היה לו כל מושג, מהו שיעורו של דונם. אולם נמנע מלשאול כיון שסבור היה שגם אם ידע מהו דונם אחד, לא יתחוור לו גודל כל השטח כולו.

– מדוע באתי הנה? – שאל את עצמו. – אני רואה עצים קטנים. ומה לי מהם? לא כדאית היתה כל הטרחה.

התהלכו מעט בחול.

– חבל שבּתי איננה כאן, – אמר כהן פתאום, כאילו חשב בקול.

– מדוע? שאל הסוכן.

כהן גמגם:

– היא… היא יודעת משהו על פרדסים.

– באמת, חבל. נסתכל בבאר.

נכנסו לבית קטנטן. בו ראה כהן גלגל גדול וצנור רחב שירד מטה מטה.

– באר טובה מאד,— אמר הפקיד— ששים קוּבּ לשעה.

– יפה מאד.

הם שבו למכונית. שתקנותו של כהן השתיקה לבסוף גם את הסוכן. בלא אומר ודברים נסעו העירה.

כהן החליט שלא לקנות את הפרדס.

יא    🔗

כאשר כהן בא הביתה פגש לפני הדלת את בתו, אשר גמרה זה עכשיו את לימודיה.

– שלום לך, – בירך אותה.

– שלום.

חנה ערכה את השולחן, הביאה את המאכלים שהעוזרת הכינה להם, והם ישבו אל השולחן.

– ראיתי את הפרדס, – אמר כהן.

– כך. ובכן, הוא מצא חן בעיניך?

– לא, – דינו של כהן היה סופי – עצים קטנים ודלים. אמנם איני מבין כלום בכל הענין. דוקא היום, כאשר עמדתי שם, הבנתי זאת הבנה יתרה.

ובנעימה של לגלוג עצמי הוסיף:

– דומה לי כי כפרדסן לא אצליח יותר מאשר היה עולה בידי מאלף אריות.

– מנין האימה הזאת?

– הלא אני תלוי לגמרי באחרים. לעולם לא תהיה בי הרגשה של בטחון וקיום מובטח. תמיד ייראה לי כי אני מרחף באויר ואם תופיע שאלה כלשהי לא אוכל אפילו להשתתף בפתרונה.

– מדוע אתה פתאום סנטימנטלי כל כך? האמנם חשוב אם אתה קרוב לענין או לא? אם תשתתף בפתרון שאלות ובבירור קשיים או תמסור את כל אלה למומחים? הלא עליך להביט על כל הדבר כעל עסק בלבד. אם תקנה בית, האם תצטער שאינך בנאי? תצטרך לשכור לך משגיח נאמן, בעל המקצוע, ועליו יוטל הכל.

אבל כל מחשבת הקניה הזאת כולה היתה לכהן זרה, נראתה לו כחדלת מציאות מאז ראה את העצים הקטנים.

– אפילו בשכירת משגיח אהיה תלוי באחרים. כיצד אוכל לדעת, אם הוא בעל מקצוע טוב ונאמן? הלא הוא יהיה שם, בפרדס, בעוד אנחנו נשאר כאן…

הוא הפסיק לרגע. הרגיש, שהמשפט האחרון היה מסוכן. בהיסח הדעת היה משמיע הערה אישית, ואיזו הערה היתה זאת! האמנם ברור כל כך כי היא תשאר כאן? אבל הוא המשיך מיד:

– ונראה את הפרדס רק לעתים רחוקות.

שניהם שתקו.

כהן הרהר עוד מאז ישב באוטו, שאולי מוטב היה לפתוח במישרין בשיחה ולברר את הכל בגלוי. ושוב, כמו בכל הרהוריו הקודמים הגיע לידי המסקנה, שאין שגיאה גדולה מזו. אולי היה בכל זאת הכל פרי דמיונו הוא וכל מעשיה של חנה נעשו שלא מדעת. ואם אמנם כן הדבר הלא הוא עצמו יעורר בה שאלות, אשר בלעדיו לא היו עולות על דעתה לעולם. ועל כן עליו להמנע מכל נסיון כזה.

ואילו חנה שאלה את עצמה באותה שעה מה הוא יעשה. אולי החליט על משהו? ועד מהרה עלה גם על דעתה, כי אין זה מן הנמנעות, שירצה להיפרד ממנה.

כעבור שעה קלה צלצל הפעמון. חנה פתחה את הדלת ושבה, כשצרור פרחים בידיה. היא הוציאה מבין הפרחים מכתב קטן, קראה אותו ופרצה בצחוק.

– מה יש? מדוע את צוחקת? ומה הפרחים האלה?

חנה ספרה:

– אתמול הייתי בבית חברה אחת אשר בכיתתי ונכנס לחדרה במשך השיחה אחיה, בן עשרים וחמש בערך. בחור נאה. ברגע שעמד לעזוב את החדר דרך בכל כוחו על אצבעות רגלי וכמעט שבכיתי מרוב כאב. ועתה הוא שולח פרחים אלה ככופר על מעשהו.

כהן הקשיב ומיד הוטל חשד בלבו. אולם לא רצה להראות את חששותיו וכדי להרויח זמן אמר בנעימה של נזיפה:

– שוב אין מלח.

חנה הלכה להביא מלח. אחר כך אמר כהן כלאחר יד:

– הוא אמר לך, הבחור הזה, שישלח פרחים לנחמה?

– לא אמר כלום.

כהן לא הצליח בטכסיסו. חנה הבינה מיד, מה פשר השאלה והתמלאה שמחה. ועכשיו החליטה לשאול דבר אשר דחתה עד כה, כיון שחששה לסופו המר של הנסיון. עוד בסמינריון נצנץ במוחה רעיון, אשר הבטיח הרבה, אף כי לא ידעה בדיוק מה הבטיח. אבל החליטה להוסיף ולהכין את המערכה ולשפר על ידי כך את סיכויי ההצלחה.

– בחור עשיר, – אמרה בחצי קול וכאילו לעצמה – הוא עובד בבית החרושת של אביו.

פני כהן קדרו עוד יותר. מה לה ולעבודת האיש הזה?

ופתאום אמרה חנה:

– אבא, נלך לרקוד הערב. הלא, מאז הגענו הנה לא רקדתי אף פעם אחת. והנך יודע, כמה אני אוהבת לרקוד.

כהן לא ענה. הרגיש בבירור גמור, כי זאת היתה ההתקפה הראשונה מאלה אשר להן ציפה. עליו להתגונן. ריקוד – מיד יהיה בחזקת סכנה. הריקוד בא לפעמים לערער את שיווי המשקל, ומי יודע –?

אבל ידיו כבולות. אם יסרב תמצא מישהו אחר. אותו בר־נש, הבחור הנאה, מדוע לא ירקוד אתה?

עליו להזהר. לא תמיד אפשר ללכת בדרך ישרה. לפעמים מן הצורך הוא לסגת אחור.

ובכל זאת —

– להגיד לך את האמת, אין בי חשק רב לכך. אולי פעם אחרת, אם מצבנו יהיה מסודר יותר.

אם חנה תשאל עתה, במה מצבם אינו כתיקונו, לא ידע לענות.

אבל חנה שותקת מעט, ואחר היא אומרת:

– חבל. אולי אמצא מישהו אחר.

כהן נבהל. מי יודע מה יהיה בסופו של דבר? אולי הוא קובע כרגע את גורלו? אולי הוא דוחה אותה והיא לא תשוב עוד אליו והוא מגמגם:

– לא רציתי להגיד בזה, שבכלל לא… אולי בכל זאת… על כל פנים הערב נקדים לעלות למשכב. הלא שנינו עייפים. אל תשכחי, קמנו בחמש. נראה, אולי מחר. מחרתיים. נדבר על זאת שנית.

ובזאת הסתפקו שניהם.

יב    🔗

שני ימים אחרי כן, בערב, נמצאו כהן ובתו בדרך אל בית קפה בעל תזמורת.

למראית עין היו שניהם עליזים ושמחים. אולם לב כהן נקפו במקצת. בזכרו את התכונה הרבה והתרגשותה הגדולה של חנה בשעות האחרונות לא יכול שלא לחשוש מעט. לא פחות משלוש פעמים הופיעה לפניו ושאלה עצתו בענין שמלתה. איזוהי המתאימה ביותר? בפעם השלישית הראה סימני קוצר רוח:

– לכי־נא ותני לי מנוחה. מה איכפת לי, איזו שמלה תלבשי.

היא הלכה לה, אבל לא יצאו עשרה רגעים וחזרה והופיעה. בידיה שני זוגות נעלים. היא יושבת אל כסא ושואלת את עצמה:

– איזה מהן אקח? הכחולות הולמות את השמלה, אבל החומות מוצאות יותר חן בעיני.

וכיון שאינה שואלת אלא את עצמה ואך בחרה בו כעד שקט לשיקוליה, לא ראה כהן אפשרות וצורך להשתתף בפתרון הבעיה. לאחר כן יצאה רביעית.

כהן זכר, כי תמיד היה הריקוד מלהיב אותה עד מאד. עוד בהיותה בת חמש־עשרה, כאשר אך גמרה את שיעורי הריקוד, רקדה מתוך מסירות נפש ממש, שאין לה כמוה בכל ענין אחר ולא אחת ליוה אותה והצליחה להאציל עליו מאשה. אמנם בזמן האחרון בגרמניה הכבידו עליו צרות ודאגות לאין מספר ולא אבה עוד לרקוד.

אולם היום הסכים, בעצם, מתוך רצון ואך התרגשותה היתרה של חנה הפריעה במקצת מנוחת נפשו.

חנה הופיעה כולה הדר ויופי.

– אבא, – היא נגשה אליו – מתי תתחיל סוף סוף להתלבש. הלא כבר מאוחר מאד מאד.

– אל תבלבלי לי את המוח, – ענה בגסות מעושה – עוד מוקדם. ובכלל, אם אינני רוצה, אין לי כל צורך להתלבש במיוחד. אוכל ללכת כך. ענין גדול – לרקוד בבית קפה.

ועתה נמצאו בדרך. עד מהרה הגיעו אל בית הקפה בעל התזמורת, שבו בחרה חנה מראש.

האולם היה גדול למדי. חנה היתה בה ההרגשה הנכונה, שבין אנשים רבים קל יותר להתבודד מאשר בחוג מצומצם.

ישבו אל אחד השולחנות המרוחקים במקצת מן הרוקדים ומיד ניגש המלצר ושאל להזמנותיהם.

– נשתה פעם יין, אבא, הלא בחוץ לארץ שמענו הרבה כל כך על יינות ראשון לציון וכאן אפילו עוד לא טעמנו את טעמם.

הזמינו “יין אדום” ובשעת החיכוי הביטו מסביב.

התזמורת היתה בעלת ארבעה אנשים. הכנר ניצח עליהם.

כנר זה משך את תשומת לבם. היה זה אדם גבה־קומה ושמן מאד. ובהיותו לבוש חליפה שחורה כדרך המנגנים בתזמורת, הפיץ רושם של אצילות ורוממות. מדי פעם – בדרך כלל פעם אחת בהמשך כל נגינה – צעד צעד אחד קדימה, בכל גופו האדיר עברה כעין צמרמורת ונדמה היה ששפך באותם הרגעים את כל לבו ואת כל מאודו אל תוך המנגינה, הסנטימנטלית לרוב. בשעה זו התנערו גם יתר חברי התזמורת, אשר כרגיל ישבו כפסלי אבן, ואז הופיעה גם בפרצופיהם הבעה של עירנות מה. אולם ברור היה, כי יכלתם היתה בינונית אם לא למטה מזה ואילו הכנר היה אמן. מורגש היה, כי לא תמיד היה מנגן בבתי־קפה להשתכר ללחמו.

לאחר שיא כזה צעד אחורנית ונתן אותות של אזלת־כוח, וכל מסתכל יכול להכיר, כי המנגן היה בן חמשים וחמש בערך.

כהן התענין אחר כך לשמוע משהו על חייו והתברר, כי אמנם מראהו של הכנר לא התעה את המביט בו. לפי השמועה היה יוצא החברה האצילה שברוסיה לפני המהפכה, ברח מפניה ועבר במרוצת־השנים את כל ארצות אירופה עד שהגיע הלום.

בינתים הגיש המלצר את היין. בטעות הביא רק כוס אחת.

– מילא, – אמרה חנה – נשתה שנינו מכוס אחת.

כהן התרגז ופנה אל המלצר:

עוד כוס, בבקשה.

ולאחר שהמלצר התרחק מעט הוסיף:

– מה התנהגות היא זאת? ההלכנו אל בית מרזח להשתכר או אל בית־קפה לרקוד?

המלצר הביא את הכוס השניה. חנה פתחה את הבקבוק, מזגה לשניהם והתחילה מיד שותה.

– יין מצוין. – היא כילתה את הכוס בלגימה אחת. גם כהן שיבח את היין.

התבוננו ברוקדים. מספרם היה רב ועל אף גודל האולם היה לפעמים קשה להמנע מהתנגשויות. ההתלהבות היתה כללית. לאחר כל ריקוד לא נתנו הרוקדים, ולפעמים גם הרוקדות, מנוחה עד כי המנגנים הוסיפו והוסיפו עוד.

– ובכן? – אמר כהן.

יצאו גם הם במחול.

שניהם היטיבו לרקוד. חנה אהבה דוקא את הריקודים המהירים ובפרט את הואלס. איטיותה הרגילה כאילו נפרדה ממנה לחלוטין ותחתיה באו קלות ולהט כאחת. קלילות זו המריצה אף את כהן.

שניהם שבו אל מקומם באפס כוחות וכדולקים ממש. הטאנגו, שבא אחרי הואלס, נתן להם לפוש מעט. אבל אחריו ניגנו שוב ואלס. חנה לא הסכימה לוותר אף על ריקוד אחד. וכהן נעתר לה. כל האולם נהפך לה לים סוער, שבו הכירה אך אותו, את אבא אשר בידה – ואת הכנר. נדמה היה לה יותר ויותר, כי אף הוא עקב אחריה, כיוון את נגינתו לפי תנועותיה. ואם קרה, כי הם לא יצאו עם ראשית הנגינה כאילו חשכו עיניו ופעם אחת ראתה ללא ספק, כי הרכין ראשו מתוך הסכמה וקורת רוח, כביכול.

במשך השעות אירע, כי כהן היה עיף ורקידתו העידה על כך. ברגעים כאלה החיתוֹ חנה, ריעננתהו בקלילותה התמוהה והצליחה תמיד.

שעות רקדו. לבסוף שבת כהן.

– נלך הביתה.

– עוד לא, עוד לא, עוד ריקוד אחד.

רקדו עוד ריקוד אחד ושבו אל מקומותיהם.

בעצם גם כהן עוד לא רצה לסיים את הנשף. ופתאום הציע:

– נשתה לבסוף שאמפאן! – וההצעה התקבלה בהת­להבות.

שתו שאמפאן. את היין קודם לכן גמעו בגמיעות גדולות אולם את השאמפאן שתו לאטם, כאילו מפחד כי בשתיה מהירה תתקפח תסיסתו. היין היה פתיחה והשאמפאן נעילה.

לבסוף אף המוסיקה השתתקה. כהן הציע שנית ללכת.

והפעם לא הוסיפה חנה להתנגד.

יג    🔗

הם יצאו את האולם.

בדרך הנה הלכו זה על יד זו תוך שיחה עליזה. עתה כאילו ממילא השתלבו זרועותיהם וטיילו בדומיה.

– אולי נאריך את הדרך מעט ונלך לאורך שפת הים, – אמר כהן.

חנה הסכימה ברצון. בבואם אל הים ירדו מטה מטה עד לשפת הים ממש, עד לאותה רצועה, שאליה מגיעים הגלים והטיילים מוכרחים לקפוץ חיש מהר הצדה, אל עבר היבשה שלא להירטב.

הים היה חלק והירח האיר והשתקף בו. רק לעתים רחוקות ראו במרחק של עשרים, שלושים מטרים אנשים שישבו על כסאות־גן בודדים, על פי רוב שנים על כסא אחד כמצוררים בתוך צרור שתבניתו נטשטשה באופל. אינם רואים ואינם נראים.

הצירוף של שפת הים וטיול לילה וירח מאיר עורר בכהן הרגשה לא נעימה, מעין חשש מפני סנטימנטליות מופרזת. אבל לא נתן ביטוי להרגשה זו ולבסוף שכחה.

כעבור זמן מה מדבר כהן ובאין יכולת להימלט מפני קסם השעה יוצאים דבריו בעל כרחו כלחישה:

– נלך הביתה.

אולם בהרגישו, שהלחש נותן לדברים טעם מיוחד שאינו רוצה בו, הוא עושה כאילו הוא פרי צרידות רגעית, מכעכע ואומר שנית בקול רם:

– נלך הביתה.

הם הולכים הביתה. כהן פותח את הדלת במפתחו ולשם כך הוא מוכרח להשתחרר ממנה. היא שמה את ידה על כתפו.

הוא פותח, הם נכנסים ונועלים את הדלת. כהן מעלה מיד את החשמל. הם עומדים רגע זה מול זו בלי נוע. אחר כך, מתוך החלטה פתאומית ורצון לקצר, תופש כהן את ראשה בשתי ידיו כמבקש לנשק לה על מצחה.

אבל כהרף עין היא מרימה את ראשה ושפתיו פוגעות בשפתיה במקום מצחה ואינן מרפות.

כהן אומר להימלט, לסגת לאט, ללא כל תנועת פתאום, במקרה כביכול. אבל היא אינה מניחתו. כל אחד מאבריו רוצה להתקומם, להתנגד, להלחם, לנוס מפניה. אבל אינו נס. הגבר אינו עשוי לעמוד בפני פתוּיים שאין להם סוף. עוד שניה ותיפתח הדלת ועוד שניה והיא תיסגר והוא יחטוף את האשה הזאת. ולא יהיה לה מציל – –

יד    🔗

אך נכנס כהן לתחום השוק ומיד נוכח לדעת, כי מחיר הכרובית עלה. עוד אתמול שלש אוקיות בגרוש, היום שתים וחצי ובמקומות רבים אף שתים.

זה היה מעציב, כי כהן התכונן לקנות דוקא כרובית. חנה אהבה כרובית ביותר, ובפרט עם רוטב של חמאה וכהן החליט להגיש לה היום את המאכל האהוב עליה, כי אמר לשמח את לבה.

אין צריך לומר כי עלית המחיר לא ערערה את החלטתו כלל ועקר. אמנם, בראשונה חקר את כל השוק. עבר מסימטה לסימטה. מימינו ומשמאלו שרו מוכרי הפרות והירקות את מזמור התהילה על סחורתם והוא בדק את מחיריהם.

בבואו ראשית לשוק הזה עוררה שירתם את תשומת לבו. דבר כזה עוד לא שמע עד כה: שירת מחירים ותארי סחורה! נשוֹרוּ בניגון מתמיד אחד בלי הרף, בלי רחמים. אבל עד מהרה נאלץ להודות, כי רוח העם מצא לו כאן תחבולה גאונית להמלט מצרידות.

כהן עבר לא אחת באחד השווקים שבברלין, אף על פי שאך לעתים רחוקות קנה שם דבר מה. ותמיד היה תמוה בעיניו, שהמוכרים הספיקו למכר ולהכריז על טיב סחורותיהם במשך עשרות בשנים, כי מקץ לחמש שעות הבוקר היה רובם צרודים עד כדי כך, שלא יכלו עוד להוציא מלה צחה מפיהם. ובכל זאת יצאו למחרת והתחילו מחדש.

כאן נפתרה השאלה. כהן נזכר הקצינים הפרוסיים המחטמים. הם והתימנים נפטרו מצרת הצרידות. מערב ומזרח.

לבסוף ניגש כהן לאחד משולחנות המכירה, בחר כרובית יפה ומסרה למוכרת:

– שקלי זאת.

שקלה ואמרה:

– שנים־עשר מיל.

כהן התרגז:

– צריך להוריד את כל הירק שם. משקלה של הכרובית כשהיא לעצמה הוא פחות משתי אוקיות.

– לא, זה שייך לכרובית. שנים־עשר מיל.

כהן חשב רגע על התמרון, שעשאו לא אחת בהצלחה, היינו להעמיד את עצמו כמסתלק מן העסק. אבל עתה הבין, כי הפעם ידו על התחתונה. המוכרת היתה מוקפת קונים, כל אחד מהם הושיט את ידו והשתדל, כי תשקל את שלו בראשונה. לא היתה לה שהות לעמוד על המקח. אם לא יסכים, תניח את הכרובית ותפנה אל מישהו אחר.

– יהיה כך. עטפי אותה.

בדרך הביתה קנה חמאה. כרגיל הסתפק מאז בואו לארץ במרגרינה לבישול. אבל הפעם, לכבוד הסעודה הזאת תהיה חמאה.

בבית מסר את הכל לעוזרת. בעצם, היה רוצה לבשל בעצמו. איש זר לא יוכל לרוות את הכרובית חיבה ואהבה כמוהו. אבל איך יתיצב לפניה במטבח ויודיע לה שהוא יבשל? צריך לוותר.

– בשלי את הכרובית יפה יפה. חנה אוהבת אותה במיוחד.

אינו יכול שלא להגיד זאת לפחות. נראה לו, כי התשובה על כך היא נעימה של צחוק ולעג קל בפני העוזרת. אבל פיה אומר:

– ודאי! יהיה לה טעם גן עדן.

כהן ישב אל כסא נוח, אשר עמד ליד החלון בחדר האוכל, בו קרא על פי רוב את העתון, כמובן עתון גרמני. אבל היום לא היה בו חשק לקרוא. הטרידוהו מחשבות ממחשבות שונות.

אכן, – הרהר על עצמו – אתה, זיגפריד כהן, פקיד פרטי לפי אומנותו וכמעט פקיד ממשלתי, בורגני אשר הערצת מאז את התרבות של מערב אירופה וקיימת חוקיה ברוב קפדנות, עברת עבירה, הקשה שבעבירות. עברת ונראה שגם תעבור. כי – הוסיף בלבו – אין בך כח כזה, לא תוכל לעמוד.

ומדאיב ביותר היה כי לא הצליח להתעצב על כך. עשרות פעמים ביום הוכיח את עצמו, כי עשה נבלה, כי המיט שואה על שניהם, כי הרעיל את חייה ברעל אשר לא תוכל עוד להרפא ממנו עד קץ ימיה. כאלה וכאלה הצליף על עצמו – ולא פגעו בו. אדרבא, כולו אמר קורת רוח ודעתו היתה ממש נוחה מעצמו. אך – לחש לעצמו – זכור כי סכנה בכך, עונש קשה צפוי לך, זהירות, זהירות!

פתאם הוא זוכר את צחוקה ולעגה של העוזרת בשעה שנתן לה את הכרובית. סימן ראשון לחשד? שטויות! ודאי רק מעט אירוניה ותו לא. אלא שיש סכנה אחרת, – הוא אומר לעצמו.

בסכנה זו הרגיש עוד בלילה.

כפי שאמרנו הכיר כהן אילו נשים לאחר מותה של רות אשתו. אמנם, היתה זאת תמיד הכרות חטופה בלבד, אולם מטבע הדברים הוא, כי אי אתה יודע מראש מה יהי בסופו של קשר כזה. בכל מקרה נזהר כהן כלפי הנשים שנקרו לדרכו שלא להיות מאהבן הראשון. נוכח לדעת, כי נשים, אשר זה עתה טעמו בראשונה טעם האהבה, נוטות לנהג חשיבות יתירה בכל תנועה, בכל מלה, בכל מחשבה. הכל נראה להן כבעל ערך נצחי. הן סנטימנטליות. הן דבקות באהובן עד כדי שלילת הליכת צעד אחד בלעדיהן. כל הבעת דעתו היא להן כקדש הקדשים.

והן דורשות הרבה מאד. זה העיקר. ואף זאת נוכח לדעת במרוצת השנים, כי הנשים אינן מעונינות בראש וראשונה בעצם רגעי ההתנשאות, וכי רבות מהן אינן מחשיבות אותם כלל, אלא הן רוצות במנוחה ושלוה והתרופפות הבאות אחריהם. ואילו הוא – מנוחה ושלוה במשותף אינן בעיניו אלא חסר מנוחה וחסר שלוה, הפרעת המנוחה.

אין ספק, חנה תפריעו מאד. אף לא יוכל לברוח מפניה. יהיה זה אגוז קשה.

– היא אוהבת אותי יתר על המידה, – סיים את מחשבותיו. – אולי חבל, שלא קדם לי איזה בחור צעיר.

אבל הרהור זה נפסל לו מיד. הרי אילו קדם לו בחור צעיר לא היתה אהבתה זו אליו בגדר האפשר. וכי אין אהבה גדולה וראשונה זו עריבה לשנים יפות מלאות אושר אשר לפניו?! מה היו חייו עד כה? יובש ובדידות. ועתה יהיו בהם זוהר ועדנה.

– אפנקה ככל יכולתי, – הוא מחליט. – יום יום אפתיע אותה במשהו אחר. היום היא מקבלת כרובית!

הוא תופס פתאום מה היה משמע בת צחוקה של העוזרת ומחייך אף הוא.

טו    🔗

חנה באה.

בעיניה שאלה, אם הם לבדם בדירה, ולאחר שקבלה תשובת הן הטילה את עצמה אל תוך זרועות אביה.

וכהן אשר התכונן לפגישה ראשונה זו מתוך פקפוקים וספקות ולמחצה אמר להשאר קריר ולהשיבה אחור – פתח את זרועותיו ממולה וחבקה כמעט בעל כרחו. אחר כך ישבה על ברכיו.

– נו, כיצד עבר היום השעור למפגרים בעברית?

– נרדמתי.

כהן צחק.

– ישלחו לי מכתב, כי המפגרת שלי בעברית אין לה תקנה.

ולאחר הפסקה קצרה הוסיף:

– ובכן, נאכל. קניתי לכבודך כרובית.

ישבו לאכול. חנה העלתה את הכרובית על נס. למעשה לא היה לה ענין הכרובית חשוב כל כך. גם כהן ידע זאת. אולם היא הבינה, כי תשמח את אבא, אם תהללה. הלא זוהי אחת ממדותיו המוזרות במקצת, כי הוא תולה כעין ערך נפשי, סנטימנטלי בכל דבר טפל, כשהוא בחינת מתנה. ומדוע לא לשמחו, הלא מכל מקום כוונתו היתה טובה.

ואמנם כהן שמח. אפילו עתה, לאחר שעלה על דעתו, כי בעצם הוא שם את עצמו מעט לצחוק, בהבליטו במלים ובמבטים ענין פעוט כל כך, אפילו אחרי כל אלה עוררו בו דברי השבח מפי חנה הרגשה של קורת רוח.

עברו רגעים אחדים.

– הגד־נא, – שאלה פתאום חנה – האם אהבת את אמא מאד?

כהן נבוך במקצת. הרגשתו אומרת לו, כי יש בשאלה זו משום חילול זכר אשתו. כיצד בת תשאל כזאת את אביה? ואילו חנה כקוראת מהלך מחשבותיו מעל מצחו ואומרת לו:

– השאלה אינה נאה לך? הלא בין כך ובין כך כבר עברת על האיסור.

– זה אמנם נכון. אבל מה פרוש: האם אהבת את אמא מאד? מה כוונתך?

קודם שהחליט מה לענות הוא כמבקש להרויח זמן.

– מה אפשר לבאר כאן? הלא השאלה ברורה למדי. ואולי אוסיף עוד ואשאל: האם אמא אהבה אותך מאד?

פתאום מתעורר בו חשק לדבר, ללמד אותה פרק בבעיה הזרה לה כל כך, ואולי על ידי כך אף לערער מעט את אמונתה בטיבה המוחלט של האהבה בכלל.

– תחלה היתה אהבתנו ההדדית עמוקה מאד. אולי…

הוא מפסיק רגע. ביקש להגיד: – עמוקה יותר מאשר אהבתנו אנו. אולם הוא הרגיש בו ברגע, שזוהי תהיה מכה כבדה מדי והמשיך:

– ודאי לא פחות עמוקה מאשר אהבתנו.

– מה זאת אומרת: תחילה. ובכן במשך הזמן פחתה?

– התרגלנו והתבוללנו זה אל זו.

– התבוללתם?

– כן; כלומר, בעצם לא התבוללנו, על כל פנים לא בכל. עד הסוף היינו אנשים שונים זה מזו.

– שונים במה?

שוב הפסקה. כהן משתדל שלא לפגום בכבוד אשתו ואף לא לעשות לה עוול.

– את זוכרת, כי אני הייתי הדור הרביעי בגרמניה והיא היתה הדור השני. ויש בזה הבדל רב. הורי הוריה והורי הורי היו ודאי קרובים מאד אלה לאלה בהשקפותיהם ומנהגיהם ובכל הלך רוחם, כי אלה ואלה היו קרובים למזרח. אבל כאן דור אחד רב פעלוֹ, שני דורות – תהום כמעט. כל יהודי בגרמניה אשר בא מן המזרח נטוע בו רצון כביר ליעשות גרמני טהור, גרמני בעל נימוס בורגני. היכרתי אדוקים, ראיתי ציונים וכולם היו נאמנים לאידיאלים שלהם, אבל יחד עם זה היתה משותפת לכולם השאיפה הנמרצת ליעשות גרמנים בורגנים ואולם מוטב לומר אירופים. אפילו היו כאלה – ואולי לא תוכלי להבין זאת – שאמרו בדעת ובהכרה לשמור על אופים, על אופי היהודי המזרחי – ויחד עם זאת להיות גרמנים. רצון זה בלט על פי רוב כבר בדור השני, אולם לכל המאוחר בדור השלישי. אלה שהמשיכו בעצמם לחיות את חיי הוריהם, חיי ההורים שבאו מן המזרח, השתדלו אף הם ללא יוצא מן הכלל לעשות את ילדיהם הם “אירופים”. לא ויתרו, חלילה, על אדיקותם וציונותם, אבל כל אלה – אפשר ואפשר לקשרן ולפשרן עם חיי הבורגני האירופי. ואני הנני דור רביעי כזה, אולם אמך היתה דור שני. זה נתן את אותותיו בנישואינו.

– ומה פרוש “אירופי”?

שוב שקע כהן לשעה קלה במחשבותיו ואחר אמר:

– לא אוכל להגיד לך על רגל אחת. אולי בהזדמנות אחרת. במשפט אחד הייתי אומר, כי חיי “האירופי” בנויים על בטחון וסדר. בלי שנים אלה איננו בן אדם. אין בו יכולת, לא פיסית ולא פסיכית, לחיות. ואילו יהודי המזרח – הן בטחון והן סדר זרים לו.

– אמא לא ידעה סדר?

כהן מחריש. אינו רוצה לענות על שאלה ישירה וגסה זו. אבל חנה איננה מצפה לתשובה. התואר “מחוסרת סדר” מעורר בה פתאום את הרעיון, כי ככלות הכל יש אולי דמיון־מה בינה ובין אמה. עד כה היתה תמיד דוחה מחשבה זו באופן אינסטינקטיבי; אולי משום שהרגישה במחלוקת שהיתה קיימת בשעתה בין אמה לבין אביה ראתה את עצמה כבתו בלבד. ואמנם, אף הפעם עבר וחלף ניצוץ זה חיש מהר.

והיא לא ויתרה על שלה.

– כלומר במשך השנים התמסמסה אהבתכם ולא היתה עוד, – הוסיפה לשאול.

כהן פרץ בכעס:

– מה את רוצה לסחוט ממני הודיות? תביני כי ילדה צעירה את ומה את יודעת על הוי המבוגר! יש עוד פודינג, הביאי את הפודינג!

חנה הביאה אותו. ובשובה הכירה, כי אבא אין לו עוד חשק לשוחח. יש בו חשק אחר.

– בואי אלי, – הוא אומר לה – שבי כאן.

היא יושבת על ברכיו והם נוכחים לדעת, כי חסרה כפית.

– אין דבר, – אומר כהן – נאכל חליפות בכפית אחת.

הם משתמשים באותה כפית. שניהם טועמים.

– הפודינג מתוק מאד, – אומר כהן.

– כן, הוא מתוק מאד, – מאשרת חנה.

ומעל לכפית המשותפת נפגשות עיניהם ומתיקות הפודינג עולה מעלה ראש.

טז    🔗

ומדוע לא האריך אוֹשרם זה ימים? מדוע חלף כה מהר? כששאלו את עצמם בימים שבאו, לא היה מענה בפיהם.

שבת בבוקר. שש וחצי.

– אבא’לה!

אחרי מספר נסיונות זהירים וביישנים לכנות את אביה כינויי אהבה אחרים, שכולם עלו בתהו, גמרה וחזרה חנה לקרוא לו: אבא ואך הוסיפה לפעמים את ה’לה' המלטפת שכמעט שנשכחה מאז ימי ילדותה.­

– אבא’לה!

– מה יש?

– בוקר נחמד. נצא לירקון ונשוט שם בסירת משוט.

– טוב, טוב. אבל מדוע כל כך מוקדם? לפחות בשבת הייתי רוצה לאחר קום במקצת.

– הלא הבוקר יפה כל כך!

– הוא לא יהיה פחות יפה בעוד שעתים.

משא ומתן ממושך. לבסוף הם מתפשרים ובאים לידי הסכם על קימה בעוד שעה, היינו בשבע וחצי.

כהן שמח ועוטה ביתר שאת בשמיכתו. אבל אל יתהלל חוגר כמפתח. חנה נשארת יושבת בקצה המטה ומפטפטת.

– חבל שאסור להתרחץ שם. מטבילת יד אל תוך המים בלבד נשקפת סכנה. יש מחלה הנקראת בּילהרציה והיא ממיתה את האדם במשך ימים מספר.

כהן מסתובב במטה בתקיפות כביכול וברעש, באופן שעתה גבו בפני בתו. אבל חנה אינה מבינה או אינה רוצה להבין.

– כמובן, באוטובוס לא נוכל לנסוע, הלא שבת היום. אבל יש שירות טכסים קבוע.

אין קול ואין עונה.

– סירות משוט ממש בודאי לא תהיינה שם. רק סירות סתם. מילא. הלא אין ברצוננו להשתתף בהתחרות.

אין עצה ואין תחבולה. אם כהן לא יאחז באמצעים השעה אבודה. הוא לופת את בתו ביד ימינו ומזמינה לשכב.

זה משתיק אותה לחמש דקות. מצב זה עוד משרה עליה הרגשה של דו־שיח חרישי. אבל כעבור שעה קלה היא מתחילה מחדש:

– אני זוכרת…

– אני זוכר, משסע כהן את דבריה מתוך נעימה של חריפות, כי החלטנו להיות שקטים עד שבע וחצי.

זה מועיל. שקט עד שבע וחצי.

הפעם היה כהן רוצה להפר את דיבורם, אבל בזכרו כי הסכם פרושו הסכם, הוא נאנח ומוותר.

והרי הישועה באה דוקא מחנה. היא אומרת מתוך גדלות לב:

– השאר עוד מעט. אני אקדים ואתלבש ואכין את ארוחת הבוקר. –

אכן, יפה הוא הירקון ביום אביב. משני הצדדים ירק. זעיר פה זעיר שם סירה בעלת מפרשים לבנים. מהלך שנים שלשה קילומטרים מן הים נישא למעלה בית הקברות הערבי ומתחתיו חורשה קטנה. העצים מגיעים עד לגדות הנהר ממש ואף שולחים שרשים אל מתחת לאפיקיו. אילו גזעי עץ בולטים למחצה, מעין בליטות אשר היבשה שולחת לתוך תחום הנהר.

המרחק בין שני עצים כאלה הוא כשלשה מטרים. נוצר מפרץ בזעיר אנפין, מפרץ אשר לתוכו יכולה להכנס דוקא סירת משוט אחת.

– כאילו עשו את המפרץ לפי מידת הסירות, – אמר כהן. ואמנם נראה, כאילו נעשה המקום לפי מידה.

כי הרי זה פלא: כהן מבקש לו דבר מה בו יוכל לקשר את הסירה אל היבשה והנה לפניו שרשרת ברזל המתוקנת בעץ כראוי.

– פה נשאר.

עד כה ישב כהן באמצע הסירה, כשהמשוטים בידו וחנה ממולו. עכשיו היא עברה אליו וישבה על ידו. המקום נעשה צר. כהן אמר להרימה על ברכיו, תנועה שנעשתה לו כמעט הרגל בזמן האחרון, אולם מיד זכר שהם באמצע הנהר וויתר.

– אבא, אמרת שלשום כי חסרה היתה הבנה בינך לבין אמא בשל הבדל הדורות?

איננה מניחה לו!

– לא אמרתי, שחסרה היתה הבנה. אמרתי, שהיו קשיים. יש קשיים בכל נישואים.

– אבל האהבה מתגברת עליהם?!

– מי לימד אותך כל כך יפה? הלא, זוהי מליצה בלבד ולא יותר. לו האהבה היתה שוה משני הצדדים ולוּ היתה מתמדת מכאן ומכאן, היה כל אחד משני הצדדים מוותר פה ושם ולאט לאט היתה מתהווה שווי משקל ושני האנשים, שדמותם עוצבה במשך עשרות שנים על ידי בני אדם שונים ומאורעות מסוימים היו יוצאים מפגישה זו קוממיות ולא־שבורים. אבל איך הדבר לאמתו? איך “מתגברת האהבה על הכל”? במה שאחד מן השנים נכנע כולו, מסגיר את עצמו, מפקיר את עצמו, ובמשך כל יתר ימיו איננו אלא כלי ריק המשמש את בן־זוגו. מובן מאליו, כי איננו מדבר על עניני החיים יום־יום. הם אינם קובעים. אדרבה, הם עשוּיים להתעות. לעתים לא מן הקלות הוא להכיר מבחוץ מיהו הכלי הריק. אך זו נחשבת כברית נישואים טובה!

– ואם אין ביניהם מי שיוותר?

– אז רע ומר לשניהם.

– כאלה נפרדים במוקדם או במאוחר?

– על פי רוב אינם נפרדים.

חנה הרגישה, כי לא רצה להמשיך בזה ולא הוסיפה לפצור בו. היא חזרה אל שאלתה הראשונה.

– מה היו, למשל, הקשיים אשר ביניכם? אינני יכולה לתאר לי אותם כלל.

כהן מתפעל מן העקשנות הזאת ואינו יכול להפטר מן ההרגשה המצערת, כי כל השיחה אינה כשרה כלל ועיקר. הוא מנסה לכוונה אל הצד ההומוריסטי ועונה בבת צחוק:

– גם היא לא היתה שותקת בבוקר עד שבע וחצי.

– ואתה סבור, אבא, כי דרך החינוך בלבד מכרעת וקובעת את אופיו של האדם? רק מִספַּר הדורות?

בשלש המלים האחרונות שומע כהן אירוניה שלא בדעת ושלא בכוונה­.

– בוודאי לא. נדמה לי, אמנם, כי בערך כך אמרתי שלשום ובזה שגיתי. אין ספק שיש גם סגולות מוטבעות, אבל מי יגיד בוודאות מה בא לנו מכאן ומה מכאן?

חנה פורצת בצחוק ואומרת:

– המדע האמריקאי.

מיד היא חוזרת ומרצינה. משהו מן השיחה עודו מעסיק ומטריד אותה. ופתאום היא מחבקת אותו ושואלת מתוך קנאה כביכול את השאלה הישנה הנושנה:

– אבא, אתה אוהב אותי?

כהן משתחרר מחיבוקה בכח ידיו, כמעט שהוא דוחף אותה מעליו ואומר:

– היצאת מדעתך? כאן לעיני כל העולם!

אולם כדי לטשטש את הרושם המדכא, אשר תשובה זו עשויה לגרום, הוא מוסיף בנשימה אחת:

– חביבתי, את יודעת כי מלבדך אין לי כלום בעולם.

וזה נכון.

הם מתירים את השרשרת ושטים אל הים. לאחר כן הם שבים אל העיר ואוכלים בתאבון רב.

יז    🔗

עם קינוח הסעודה אמרה חנה:

– הנלך הערב אל הקולנוע?

– את סוחבת אותי מן הפחת אל הפח.

– הירקון נראה לך כפחת?

– לא, לא. טוב, נלך לקולנוע.

אכן, מדוע אשרם לא האריך ימים? הלא לאט לאט הצליחה חנה לפרץ זעיר פה זעיר שם פרצות בתוך החומה, אשר כהן הקים מסביבו במרוצת השנים.

הוא שנא דבר אחד יותר מכל: השתעבדות לרצון אחר. היה מוכן לוותר עד לאין גבול, ובלבד שלא יפקדו אחרים פקודות עליו, לא על זמנו ולא על עבודתו – ואף לא לטובתו. אולי היתה זאת הסיבה העיקרית לכך, שמעולם לא אהב את עבודתו בגרמניה, כי היא כפתה עליו סדר מסוים. לא הבהיר לעצמו זאת מימיו, אבל שלא מדעתו תיכן את כל חייו לפי שאיפת חירות זו.

בחיי רוב האנשים ישנו עקרון כזה הקובע את מעשיהם והתנהגותם בכל, עקרון שנוצר על הרוב בימי ילדותם ומלווה אותם כבן־לוי סמוי מן העין בכל שעה קשה. הסיבה היא, כי כל אדם יש לו לפחות חולשה אחת – בחיי רוחו, בחיי גופו, בחיי מינו – ליקוּי ואף נטיה בלבד שתכשילו בכל דרכיו אם לא יצליח להשביעה ולהשתיקה.

אכן עקרונו של כהן היה, שלא להרשות לאחרים שיתערבו במהלך חייו. זאת היתה החומה שחנה נמצאה בפניה.

אך אם תהיו סבורים, כי מערכת חיים כזו רצופה אנוכיות מופרזת המסרבת להתחשב בזולת, הערצת עצמו אשר אין לה גבול, תהיה זאת טעות בידכם. אדם כזה, מסתמא שלא יהיה אהוב ביותר על הבריות, אבל אף לא יזיק להם – כל עוד אינו רואה צורך להשיג גבול לשם תקון גבולו הוא.

וכהן לא היה משיג גבול. הוא לא היה מאותם האנשים הדורשים בקול ובתוקף מזולתם לשם נוחותם הם. אדרבה, היתה בו מקצת ביישנות.

הבה, נתבונן בפרט זעיר ופחות ערך העלול להבהיר לנו את הדברים הבהרה יתרה, היינו בקימה.

כהן היה אוהב לאחר קום. אולם בפני המאחר קום עלתה מאז ומעולם בעיית ארוחת הבוקר. תמיד היה צורך במישהו אחר שהשכים קום כדי להכינה ולהגישה. והנה כהן לא ידרש מעולם, שמישהו יגיש לו את ארוחת הבוקר, בודאי לא יבקש זאת מאדם הקרוב ללבו, איש אשר אליו אין לו קשרים מסחריים גרידה.

למשל, לא מחנה.

מה יעשה, איפוא, במצב כזה? יוותר על ארוחת הבוקר.

אדם הממעיט ליתן וממעיט לבקש.

ואולם הבעיה לובשת מיד צורה אחרת לגמרי, בשעה שהיא עומדת בפני שנים.

כאשר הסתבר עוד בשבת הראשונה, כי חנה לא היתה מוכנה לוותר כמוהו, עמד כהן בפני הברירה: הוא או היא.

ברם, חנה לא נתנה לו שהות להרבות מחשבות אלא קמה מבלי להגיד מלה. ובכלל לא חדלה בראשית קשריהם מהשפיע עליו רוב טובה וחיבתה בכל צעד ושעל. כהן ראה את עצמו כבגן עדן. חלומותיו שחלם זה לפני שמונה־עשרה שנים נתקיימו עתה. תמיד פחד מפני כל התחייבות שנראתה לו כקשורה קשר בל ינתק לאהבת אשה. הלא אף אחרי הלילה ההוא היתה זאת מחשבתו הראשונה. ועתה – הוא פטור מכל ואך נהנה. חנה היתה לידו כאשר רצה בה, ולא הטרידתו כאשר אמר להתבודד. אמת, תשוקתו שגברה והלכה הפכתו כביכול כבחור בן עשרים, שכולו עבד למחמד נפשו, אבל על פי רוב גברה אנוכיותו של בן הארבעים על נכונות ההקרבה של בן העשרים וחנה אמרה להלחם בזאת.

היתה נקודה שבה לא הסתפקה בתמורה המעטה שהיה נכון לתת לה.

דרכו ורצונו לקצר את שעות החיבה. ואיכה ירצה אחרת אדם, שהתרגל במשך שתי עשרות שנים לערוך את הכל מבחינת נוחותו הוא? הלא מתקבל על הדעת כי בראשיתן אינו נוטה לשיחת רעים ובסופן הוא רוצה במנוחתו. ואילו היא, השעות האלו יקרות לה ביותר. היא היתה נוטה לשוחח ולשאול, ואם היתה אפשרות לכך ללעס אותה שעה סוכריות. ותמוה היה הענין בעיני כהן: כל שיחותיה נסבו על נושא אחד ויחיד, היינו על טבע אמה ויחסה אליו. בזאת לא ידעה ליאות. לא היה מספר לדרכים, שבהן התקרבה למטרתה, וכמי שנמצא בתוך חורשה סבוכה ונאבק ומתלבט בענפים ובקוצים ופתאום הוא מטה ענף הצדה והרי לפניו מישור פתוח, כן פתחה באחת משאלותיה שבאה על הרוב כהפתעה כפעם בפעם את הדרך ואין עוד לעצור בה.

מה היתה כוונתה בכל השאלות הללו, לא ידעו אל נכון שניהם – אבל בעיני כהן היה להן טעם פגום ותפל. ואולי היתה התנגדות פנימית זו אחת הסיבות שהניעוהו להמנע, ככל האפשר, משיחות אינטימיות והגבירה את נטיתו למעט בהן. לא אחת הביא אותה יחסו זה אליה להתמרמרות ממש. ראתה, אמנם, לפעמים את מורת רוחו לשיחות על אשתו, היא אמה, אולם לא הבינה כי התנגדותו לא הייתה מקרית ונראה היה לה – בצדק – שהשמירה על מנוחתו היא הסיבה העיקרית לעקשנותו. מתי והיכן היא ביחידות אתו, אם לא בשעות אלו? בבוקר הנה בסמינריון. אחרי הצהרים שניהם טרודים בעסקים אחרים ואף העוזרת בדירה. אם לא עכשיו – אימתי?

נטוש היה ביניהם כעין קרב על שעות אלו. פעמים ניסתה חנה לשדלו במבטים ותנועות, אבל כמעט ללא הועיל. ערב אחד, כאשר שוב לא נענה לה ולא הראה שום סימן של ענין אף בשיחה הקלה שבקלות, קמה בלבה של חנה סערה כזאת, אשר בכל מאמצי כוחה ידעה לעצור את זרם הדמעות, שעמד לפרוץ מעיניה, ניתרה ממקומה ולבשה אדרת בוקר, ישבה ליד שולחן הכתיבה והתחילה קוראת בספר. כהן התאדם, ניגש אליה, נשק לה והחזירה כשידו מלטפת אותה. ועתה מיררה חנה בבכי, שעה ארוכה בלא מלים וכהן לא שכח רגעים אלה זמן רב.

כך עלה בידה להמס פה ושם את השריון שלבש מאז היולדה ואולי אף קודם לכן. ואולם נשארו יקר וזול בערבוביה ולא תמוה הדבר כי ככלות הכל נשאר כהן האב וחנה הבת, הוא בן הארבעים והיא בת השבע־עשרה.

יח    🔗

אבל אהבתו של כהן היתה עמוּקה ככל אשר היה עוד ביכלתו לאהוב אדם, והיא שהשרתה על חנה בפרק זמן זה רוח של מנוחה פנימית, שיווי משקל ויכולת ריכוז בלימודיה. זאת היתה לה הפעם הראשונה שמצאה כח ללימוד אינטנסיבי אשר כמוהו לא ידעה עוד. ישבה שעה אחר שעה ליד השולחן, מול אביה, ולמדה. קראה פרקי התנ"ך פעמים אין מספר. התמלאה שמחה במצאה מימרה וצירוף לשון שנזדמן לה קודם לכן, ככלי משאל במקום אחר.

על הפרעות הגיבה בקימום המצח ויתר סימני קוצר רוח. אולם בגמרה פרק, הרימה את ראשה ועיניה העליזות והחמות הביטו בפני אבא וספגו מתוכן מרץ חדש להמשך. ולפעמים אף פתחה בשיחה קלה ושניהם התחממו משיחתם והתאזרו כח.

כהן קרא על פי רוב. יום אחד אמר:

– אולי גם אני אתחיל ללמד. מוכנה את ללמדני?

חנה הסכימה מתוך חיוך קל. ראתה בענין כעין משחק בלבד.

כהן התקשה מאד בלימוד. לא זו בלבד שהשפה היתה זרה לו, מבנה, שרשיה, סגנונה. אלא אף על פי שהוא עצמו הציע את הלימוד ואף רצה בו, היתה בו כעין התנגדות פנימית, כעין שנאה כבושה או לפחות מאיסה נמרצת, שהמיתה כל חומר שהוגש לו עוד לפני שהשיגו. המלה לא היתה מלה, אשר קיום עצמאי לה מחוץ ללימוד, בחיים, אלא צרוף של אותיות אשר גם הן היו חומר חסר חיים וחסר קשר לחיים.

נאבק ימים רבים במלים כגון “חשב” ו“שכב” ו“כבש” ו“שכח” ועוד. ולא התגבר עליהן.

וחנה אף על פי שגם היא ידעה מתוך נסיונה היא את חבלי הלשון לא הראתה אורך רוח.

– הלא אמרתי לך פעמים כה רבות, מה פירוש המלה האחת ומה פרוש חברתה.

– אמרת לי, נכון. אבל שכחתי. נקווה כי הפעם אזכור, – ענה כהן, כמובן בגרמנית.

וכעבור זמן קצר אמרה חנה נואש. לא ילמד לעולם.

ואמנם צדקה, כי במשך כל היום לא שמע ולא דיבר אף מלה עברית אחת ואך בשיעור נזכר מלים “חשב” ו“שכב”.

– הערב לא יהיה לי פנאי ללמד, – הודיעה חנה באחד הימים. – יש בכתתנו קבוצה קטנה של בחורות המתאספות בערבים, משוחחים על שאלות הארץ, על החלוצים וחלוצות וחייהם, והם הזמינוני לבקרן.

בוטל הלימוד באותו ערב.

למחרת היה כהן חולה. מדד ומצא כי חומו גבוה, למעלה משלשים ותשע מעלות; חש בראשו וגבו כאב, כאילו סחב מטען כבד במשך שעות.

חנה נשארה בבית ושרתתו ככל האפשר. אבל הוא היה נים ולא נים ואך פעמים ביקש משקה. בבוקר הבא היה החום נמוך יותר: שלשים ושבע, פסיק שמונה.

חנה אמרה:

– היום אלך לסמינריון. לא נעים להחסיר הרבה. אחר כך קשה למלא את החסר.

כהן נעלב. הנו מוטל כאן על ערש דווי, והיא אינה מוכנה לוותר על קצת שעורים, לא יאמן כי יסופר!

אבל לא אמר כלום. בעל כרחה לא יחזיק בה. אם אינה מרגישה עצמה מה עליה לעשות —

אולם כשניגשה לדלת ועמדה ללכת השפיל את עצמו ואמר:

– האמנם השיעורים המעטים האלה חשובים כל כך?

אבל אזניה אטומות:

– חשובים מאד. הלא מה יועילך אם אשב כאן? אם תרצה במשהו תוכל לקרוא את שושנה.

והלכה.

אכן, לזלזולה לא היה גבול. זאת היתה, איפוא, האהבה הגדולה. היא הפנתו אל העוזרת. אם ירצה במשהו יקרא אותה!

כהן נפגע בעומק לבו. הוא חולה, ומי יודע, אולי היתה זאת מחלה קשה. והיא, אשר עליה השפיע את כל אהבתו ואך הגה והרהר כיצד לשמח את לבה, עוזבת אותו לנפשו בשל שעורים.

– כאמה כן בתה, – אמר לעצמו. – גם היא היתה עושה כך. אף היא חסרה הרגשת מסירות ראשונית ואמתית. היום שבועות אהבה – מחר שכחה.

אכזבתו ורגש עלבונו היו כה גדולים עד שעמדו דמעות בעיניו. הרגישות הקיצוניות ברגעים, שבהם היה מדמה כי נעשה לו עוול היתה אחת מתכונותיו הבולטות מאז. העלה את הנעשה בזכרונו שנית ושלישית, חזר על המלים, החיה את התמונה, תמונת המציאות שהתגלתה בפניו בכל אכזריותה.

הוא צמא. היה רוצה לשתות משהו. אבל הוא לא יקרא את העוזרת. לא! אולי חנה תרגיש במקצת במה שעשתה.

עברו שעות. פעם אחת התנמנם ופעם אחרת התמרמר על גסות בתו. הרגיש בחום הגובר. בעוד חצי שעה תבוא חנה. הוא מדד.

והנה, הרגשת סיפוק רב! שלשים ושמונה פסיק שלש.

אכן היא החמירה את מצבו. כובד לבה עשה את שלו. ראשו חזר ונפל אל הכר.

חנה באה. פנים עליזות כתמיד. לבה אינו אומר לה כלל, מה מצפה לה.

– נו, אבא’לה, בריא?

אין תשובה. כהן מביט כלפי מעלה, אל התקרה ועושה את עצמו כלא שומע.

– מה יש? לא טוב לך?

לאט לאט כמי שנושא על מצחו דבר מה ונזהר פן יפול, הוא מפנה את ראשו אליה:

– מנין פתאום הענין הרב?

חנה רצה אליו, כורעת ליד מטתו ונושקת לו.

– אתה כועס לי? אל תכעס, בבקשה ממך, אל תכעס!

כהן עוצם את עיניו מעוצם הכאב וההתאמצות.

– אבא’לה, הגד־נא, מה יש? אתה רוצה לשתות משהו?

הראש מנענע לאט לאט כאות הסכמה.

חנה מביאה משקה.

– מדוע לא ביקשת את שושנה? הלא אמרתי לך.

העינים חוזרות ונפקחות לאטן ואומרות לעג ותוכחה והשבת פניה כאחת.

שוב נשיקה ולטיפה וחנה יושבת בקצה המטה ואוחזת בידו ומחזיקה בה שעה ארוכה.

– מדדת?

– כן. שלושים ושמונה פסיק שלש.

הרי, אכזבה נוספת על כל אכזבות היום.

– כן, עלה במקצת. זה על פי רוב כך. בצהרים החום גבוה יותר מאשר בבוקר.

כהן מושך את ידו מתוך ידה.

אבל חנה אינה מוותרת ומקץ לשעות השבה ידידותם על כנה.

למחרת לא היה עוד חום כלל. אבל כהן הרגיש את עצמו חלש מאד.

חנה התכוננה כרגיל ללכת אל מקום לימודיה ולא עלה כלל על דעתה, כי אף עתה, אחרי גמר המחלה יבקש את נוכחותה.

כהן נקפא. זאת היתה תוצאת היום אתמול!

לא יכול ולא רצה לדבר. הרי יש משהו הנקרא כבוד. החריש. הפעם לא תירצה אליו עוד. אם תלך עמו קרי, גם הוא ילך עמה קרי. הכל יהיה כקודם, כלפני חדשיים. ללב אבן כזה אך תשובה אחת בפיהו.

הוא מתאר לעצמו, כיצד היה דואג לה, לוּ היתה חולה. לא היה סר מעם מיטתה. כל בקשה היה ממלא קודם שיצאה מפיה. היה ממתיק לה כל שעות מכאוביה.

והיא? חסל!

ואמנם עברו ימים לא מעטים עד שסלח לה.

יט    🔗

שעת ערב נעימה, שעת ליל עריבה.

כהן מעלה רשמי היום.

– הלכתי ברחוב. בצדי המדרכה הלך ילד כבן עשר. פתאום באה עגלה רתומה לסוס דל. בידי העגלון היה שוט והוא הצליף בלי הרף. נראה כי מהירות הנסיעה לא הניחה דעתו והיה נרגז. ראה את הילד המתהלך להנאתו על יד עגלתו, הרים את השוט וכאילו בהיסח־הדעת הצליף עליו מכה גדולה. הילד אחז בעץ אשר על ידו שלא יפול ובכה בקול מרוב כאב.

– ולא עשית כלום?

– מה יכלתי לעשות? לא היה שוטר בסביבה, שיכולתי לקרוא לעזרה. העגלה נעלמה בן־רגע.

– איך אפשר לראות נבלה כזאת ולהחריש?!

קשה לה, לחנה, שלא לכעס עליו. מן הנכון היה, לוּ היה מרעיש עולמות, היה צועק בקולי קולות, עד שהאנשים יתעוררו ויתפשוּ את הנבל. אבל אין בו די מרץ. הוא תולה את הכל בשוטר.

שקט ממושך.

קריאתה של חנה, שהביעה קצף ובוז גם יחד, עוררה בלב כהן זכרונות, הבנה ויאוש כאחד. גם הוא היה כזה בימי נעוריו. גם הוא התקומם בכל התקיפות המוחלטת שבגיל זה אל אי־צדק ופשע ולא רצה לעמד בפניהם בחיבוק ידים. בפרט בימים שהכיר את רות, אשתו, היה כזה והיא עודדה את שהיה טמון בקרבו. אך בינתים עברו למעלה מעשרים שנה. הוא למד כי היחיד אין ביכלתו לשנות ולחדש. ויחד עם זאת ידע, כי חנה לא תאמין לו, לא תוכל להאמין לו כי כך האמת המרה. הרגשה זו של חוסר אונים כלפיה אחזה בו בזמן האחרון כמעט בכל שיחה. במוקדם או במאוחר הגיעו לנקודה, שבה נוכח לדעת מתוך כאב פנימי ופחד, כי כאן הפרש השנים שביניהם שלל כל אפשרות של הבנה הדדית, ומתוך נסיון, כי במקרים אלה דברים אך הוסיפו שמן על המדורה, היה על פי רוב מחריש.

כהן השתדל לנחש, מה מחשבותיה של חנה בשעת שתיקתם אך לא עלה בידו, והוא הופתע באמרה:

– הזוכר אתה, אבא, כי פעם אמרת לי, שיסודות חיי הבורגני הם בטחון וסדר?

– זוכר אני.

– הגד־נא, הנלחמת תמיד על יסודות אלה?

עתה מיטיב כהן להבין משמעות השאלה והוא שמח כי ניתנת לו שעת כושר לענות עליה. אבל עוברים רגעים אחדים עד שהוא אומר:

– כלל וכלל לא. פעם, לפני עשרים שנה בערך חשבתי אחרת. פיתחתי תיאוריה שלימה. חלקתי את האנשים לשוקדים על בטחון וסדר ולמחדשים והוגי דעות, כלומר מרהיבים עז לכל דבר חדש.

– ואיך התיחסת אז אליהם?

– שללתי את הראשונים לגמרי וראיתי בני אדם הראויים לשם זה באחרונים בלבד. ראיתי את מטרת האדם בעצמאות בכל, בקיצוניות, בביטול כל מעצור שנוצר על ידי ההסכמה הכללית ואמר לעכב גם אותי.

כהן השתתק לרגע כאילו היה זקוק לשהות כדי להתגבר על שפע הזכרונות שעלו בבת אחת על דעתו.

– עתה, כשאת שואלת אותי כך, זוכר אני שיחה ששוחחתי, פעם כבן עשרים ושתים בערך, עם אמי. במקרה קראנו שנינו אותו ספר. הוא הלהיב אותי, אולם לא מצא חן בעיניה. “גבור הספר הזה”, כך היא אמרה לי, “בורח מפני ההרמוניה, ושולל בזה את עצם מטרת חיינו”. וכאילו מתוך צורך פנימי ליצר תהום בין השקפתי לבין תפיסתה הוסיפה: “ספר שחיבורו היה מיוּתר!” לא הסכמתי. “הלא עצם מטרת חיינו”, עניתי לה, “הוא לפתח ככל האפשר את אשר בתוכנו, לא לעמוד, לא להתאבן”. אבל אמי, אף על פי שבדרך כלל היתה מידת העקשנות רחוקה ממנה, עמדה הפעם על דעתה. מורגש היה, כי דיברה מתוכה ודאות שאין לערערה. “מטרת חיי אדם”, אמרה שנית, “היא להגיע לידי הרמוניה ולהתרחק מן התהו ובהו. יתר על כן: להתרחק מכל התרגשות שאיננה הכרחית”. וכאשר הוספתי לשלול זאת שלילה גמורה, המשיכה: “נדבר על זאת שנית בעוד עשר שנים”.

– ועשיתם זאת?

– שיחתנו לא הסתיימה בזאת. אמרתי לה: “אף אם דעתי תהיה כדעתך בעוד עשר שנים, הריני אומר כיום, כי זאת תהיה ירידה. אולי יבוא יום ולא יהיה בי עוד אותו כח, העושה את האדם בעיני לאדם – ולא תהיה בזאת הוכחה לכך כי הדין עמך. יהיה זה אך סמן, כי נכשלתי, כי חלש הייתי”.

– על זאת הוסיפה אמך לענות?

– היא חייכה ואמרה: “אל תדאג, אתה שמרני מבטן ולידה”.

בזאת נסתיימה פתאום שיחתם. שניהם נמנעו מלשאול את השאלה הקרובה כל כך: ומה כיום? דומה היה עתה לכהן, שהסגיר את עצמו ללא צורך. מוטב היה אלולא היה אומר את המשפט האחרון.

ביקש להחליף את נושא השיחה ואמר:

– ספרי־נא מעט על שיחותיכם שם במקום, שאת נפגשת עם חברותיך בערבים.

– נכון, – ענתה חנה שלא לענין – טוב שהזכרת לי. הפעם שנינו לא נוכל לטייל בשבת. החוג שלנו רוצה לצאת לשרון, להכיר את הארץ ואנשיה.

דומיה.

אין זאת הפעם הראשונה ששתיקת אביה מלמדת את חנה, כי העליבתו. אדרבא, המקרים רבו בזמן האחרון.

– אתה כועס לי, – היא משתדלת לפייסו – הלא זאת פעם אחת בלבד. בשבוע הבא שוב נצא.

אין תשובה.

ומקץ שתי דקות קם כהן, עובר לחדרו וללא כל צורך הוא מסובב את המפתח במנעול.

כ    🔗

מה היה טיב החוג של בחורים ובחורות, אשר גזל מכהן את בתו שעות כה רבות?

היה זה נוער לומד בבתי הספר התיכוניים, אשר אמר לצאת את העיר ולחיות בכפר, בקבוצה ובקיבוץ. כיתר חברי התנועה החלוצית בכל ארצות הגולה כן הבינו גם הם, כי עם־היהודים הקם לתחיה לא יאריך ימים בארצו אם יחיה בעיר, ולא ישתרש באדמתו יותר משהצליח ביתר הארצות, אם לא יעבד אדמה זו במו ידיו, אם לא יקשר את גורלו, קשר של חיים ומות, בגורל אדמה זו, אם לא ימית בתוכו את רוח הנדודים אשר פעמה בו כפעם בפעם בגבור הסבל עד לבלתי נשוא, פזרתו על פני כדור הארץ, זעיר פה זעיר שם, והזקיקתו לחסדי העם שהתארח בתוכו.

זאת הבינו ואמרו לסתום את הגולל על ההויה הזאת.

דגליהם היו דגל הסוציאליסמוס ודגל עם ישראל ועולמם הרוחני היה בנוי על שנים אלה. בשיחותיהם בערבים למדו את תולדותיהם ואת רעיונותיהם.

מושגיהם הסוציאליסטיים היו להלכה מטושטשים למדי. התנועה הסוציאליסטית ברוב ארצות העולם היתה בשפל המדרגה. היו אלה השנים, שבהן התמוטטה ונפלה התנועה הבין־לאומית, בפני השתערות האויב. ויחד עם התנועה התמוטטה ההלכה. כוח המחץ של האויב פעל אף ברוח הוגי הדעות. גל של הרגשות מילא את מקום המחשבה.

אולם הכרתם הציונית היתה איתנה. החלוץ צריך להיות מוכן לכל עבודה: בשדה, בפרדס, בכביש – ואף במטבח. בשעה שכל אדם שואף להתמחות במקצוע מסוים, הוטל על החלוץ להנזר מהתמחות, להיות מוכן לכל עבודה “שחורה” בעוד ששאיפת כל איש היא לעלות בסולם הסוציאלי משתדל החלוץ לרדת בו.

אמנם בראשונה לא התלהבה חנה מן המחשבה לעבוד בעבודות שונות. אחרי שגמרה סמינריון לגננות בחוץ לארץ ועמדה לגמור סמינריון שני בארץ תעסוק בכל מיני דברים ולא בחנוך ילדים?

אולם חבריה לא נלאוּ מלהסביר לה, כי זהו המוטל עליה. והרי כעבור זמן־מה, אולי שנים ואולי אך חדשים, אף ינתן לה לטפל בילדים.

כך התחברה חנה, במשך זמן קצר לערך, אל חברה זו, התערתה בה והתבוללה בעולמם הרוחני. ובאחד הימים, מבלי שהחליטה על כך בהכרה ובדעת, היה מובן לה ולאחרים, כי אף היא תצא את העיר ותחיה עם כל הקבוצה מחוצה לה.

ואולם מיד עלתה בפניה שאלה קשה, שאלה אשר אין תשובה לה.

כיצד תספר זאת לאביה?

ברי לה כי גילוי הדבר יהיה לו כמהלומה, אולי מהלומה אשר ממנה לא יקום. הלא במלים מעטות תשלול ממנו כל תוכן חייו. תפריד מעליו בתו, אהובתו. תטש אותו בארץ זרה כשהוא בלי כל שרשים באדמתה. ידידים אין לו, מכריו מתי מספר והם רחוקים ממנו כל כך עד כי כמותם כאין. לא לימד את לשונו לדבר את שפת הארץ. בקיצור כמעט שאין להעלות על הדעת, שימצא את ידיו ורגליו בלעדיה.

ברם, רק בגללו קשה לה לדבר אתו. היא שואלת את עצמה, אם אף היא תכאב את צאתה מכאן, ועונה לעצמה: לאו.

מוזר הדבר. היא זוכרת היטב מה גדולה היתה כמיהתה ומה עזה תשוקתה לאביה לפני חדשים מעטים בלבד. כיצד כל אלה עברו וחלפו ואינן עוד?

אולי צרוּת אופק חייהם היא שגרמה לכך?

הם חיים בבדידות מוחלטת. שנַים הם וכל הנוסף הריהו מיותר. אבא רואה בו אך הפרעה. אינו רוצה בו. הוא חי כולו בדירתם, בת שלשת החדרים. העולם, הרחוב אינם אלא תופעות־לוי שאין להמנע מהן. ואולם בעולם הממשי יש שני אנשים בלבד: הוא והיא.

נכון, הם רוקדים בבית־קפה, שטים בסירה על הירקון, שוחים בים. אבל אלה הם שיאים, כמעט הפרזות על המדה, ולמעשה גם באלה הם שניהם לבדם.

בזמן האחרון נוכחה לא אחת לדעת, כי היא נותנת אותות קוצר רוח באין הצדקה לכך. כל הבעת־דעה, כל מלה היוצאת מפי אבא מרגיזות אותה. ככל אשר הזמן מתקדם כן גובר קוצר רוחה.

כי אבא מרגיש ברגישותה, ובהרגישו אך הרגשה מעורפלת, מה הסבה לכך, הוא בוחר, מתוך אינסטינקט, בדרך הנראה לו מפייסת ביותר: הוא נכנע.

אולם דוקא בזאת הוא שוגה.

אך אתמול נפל מקרה כזה. שניהם כילו קריאת ספר ודעותיהם עליו נחלקו.

– אולי אני אינני מבין את הבעיה די צרכה, – מוותר כהן ואומר לסגת אחורנית.

והנה הוא מעלה חרס בידו:

– מה זאת אומרת? מדוע אינך עומד על שלך? האם יש גם כאן חוקים אשר אין לשנותם? אפילו בעניני טעם? מדוע אתה מוכן תמיד להכיר באבטוריטה, אשר כבר גמרה והחליטה?

אבל כהן אינו מבין, כי ניתנת לו בזה תשובה עקרונית. הוא אינו רואה בכך אלא התפרצות של כעס בן־רגע. ועל כן הוא עונה בדומה לכך שנית ושלישית.

– אולי איני מבין את הענין כראוי.

ואילו חנה מתאנפת יותר ויותר:

– איזו מדה של התאבנות ישנה באדם שאינו מעז לחשוב אף מחשבה עצמאית צנועה ביותר!

אכן, היא תיפרד מעליו בלי צער רב. הלא אין בארץ זו מרחקים גדולים וככל אשר תתרחק – תמיד תהיה קרובה לו.

אך בגללו היא מודאגת. וכיון שאינה יודעת, כיצד לגלות לו את החלטתה, היא דוחה את השיחה מיום ליום.

כא    🔗

והנה ארע דבר מעציב שתוצאותיו הפליגו ביותר. ומעשה שהיה כך היה:

כהן אמר לקנות שעון.

הוא קיבל שעון ביום חתונתו. אמנם, השעון לא היה מוזהב. רוע מזלו גרם לכך.

באחת המגירות נשמר שעון, שהיה שייך לפנים לסבו, שעון עשוי זהב, ומנוי וגמור היה עם כל המשפחה כי ביום חתונתו יקבל כהן שעון זה. אולם כחדשיים לפני היום הגדול – והמשפחה לא ידעה כי הוא קרוב לבוא – התקלקל שעונו של אביו קלקול שאין לו תקנה, ואביו החליט שהוא עצמו יקח את השעון המיועד לבנו זיגפריד.

כך יצא שכהן קיבל שעון עשוי כסף בלבד, ולא עוד אלא מקץ לחדשים נודע לו כי אך ציפוי השעון היה כסף.

מילא. היכן כתוב, שצריך שכל אדם יהיה בעל שעון עשוי זהב דוקא? העיקר הוא המנגנון. והמנגנון היה משובח.

שעון זה נשאר בידו שבע־עשרה שנה. באשר פנה – תמיד היה גם השעון אתו. המנגנון לא מיהר ולא פיגר. בן־סמך היה, נאמן מכל ידיד.

אולם באחד מימי עליתו הראשונים של כהן לארץ אבד השעון. לא יצאו חמש דקות והרגיש באבדה. ידע היטב באיזו דרך הלך מאז ראהו באחרונה וחזר ואמר לחפשו. חפש עשרים דקות, שלשים, ארבעים ולא מצא. הדרך היתה ריקה מאדם ולא היה מקום לשער כי השעון נמצא ונלקח על ידי עובר בה. וכיון שהיה בעל אורך רוח והשעון היה יקר לו, לא התעצל ולא נלאה מחפש במשך זמן רב. אך לבסוף ירד היום והחשכה הכריחתו להפסיק.

אין צריך לומר כי כהן היה אחד האנשים שאינם בני אדם שלימים בלי שעון. משום כך מיהר וקנה שעון חדש. ברם, הסכום שאמר להוציא היה קטן ועל כן היה השעון פחות־ערך. לא נהנה ממנו. החל ביום שקנהו היה צורך בתקונים, השעון פיגר ומיהר חליפות. פעמיים נפל ארצה ובפעם השניה נשבר כולו, עד כי לא היה סיפק בידי השען לתקנו.

כהן נשאר שנית בלי שעון. ועתה עמד, איפוא, לקנות את שעונו השלישי.

רצה בשעון בעל מנגנון משובח כראשון, שעון בן חמש־עשרה אבנים, שלא תישמע עוד המלה “תיקונים”.

שעון כזה עולה שתי לירות ואולם כהן אמר להוציא אך לירה אחת. אינו דואג; הוא יקנה שעון שמחירו שתי לירות בעד לירה אחת.

כהן, אף על פי שאך נסיון של חצי שנה היה אחריו כבר היה חבר לאותו סוג של אנשים המצליחים בקניות כאלו.

יש אוהבים לקנות בזיל הזול ועל פי רוב יקנו סחורה גרועה.

יש שונאים את הקניה הזולה. החקירה בכל העיר, בחנויות הזעירות המחוסרות כל תפאורה, הנעשית מתוך הרצון המושרש עמוק עמוק בלב לקנות “מציאות”, מאוסה ובזויה בעיניהם. ועל פי רוב יקנו סחורה מן המשובחות ביותר ואם אין ידם משגת כדי סחורה שכזאת – ימנעו ככל האפשר מכלל קניה.

ויש קונים במחיר בינוני ומשיגים סחורה טובה. כזה היה כהן.

הדבר עלה בידו. אחרי חיפוש ממושך נכנס לחנות קטנה ובה שען “קטן”. לא מאלה שמחיריהם קבועים וחנויותיהם מפוארות ומצבם הכספי מרשה להם להתנות תנאים ואם אין אתה רוצה לקבלם – לך לך. לא, השען היה “קטן”. הכל היה קטן: חנותו היתה לו במשותף עם מוכר סיגריות, מספר השעונים אשר בחלקו של חלון־הראוה היה מצומצם עד מאד ולא אחת מכר בשעה האחרונה לפני סגירת החנות בהפסד, שלא היו בכיסו אף הגרושים המעטים הדרושים למשפחתו לארוחת הערב.

אולי היתה שעה כזאת, כשהשען אמר למכור לכהן בלירה שעון שראה קודם כמותו בעשרות חנויות ומחירו שתי לירות ועשרים.

כהן היה מלא חשד. ודאי משהו אינו כתיקונו.

– איך אתה יכול למכרו בלירה, בעוד כל השענים דורשים יותר מכפלים?

– ניתקתי את קשרי מעם בית חרושת זה. נשארו לי שני שעונים כאלה ורצוני להפטר מהם ככל המוקדם.

– אם כן, לא תוכל לתת ערבות?

– נתן אתן. ערבות לחמש שנים.

חשדו של כהן גבר תחת להתמעט. חמש שנים? אם הוא מוכן להבטיח ערבות כזאת מן הסתם יחסל מחר את חנותו. מכל מקום אין שמץ של ודאות שהחנות תתקיים עוד חמש שנים. אבל הרי לירה תחת שתי לירות ועשרים!

– השעון עומד בפני מים?

– בפני מים, אבק וזעזוע.

– אקבל נרתיק בשבילו?

– אמציא לך גם נרתיק.

– בעצם אינני יכול להוציא יותר מאשר שמונים גרשים. אולי אוכל לקבלו במחיר זה?

פני השען קדרו.

– לא אוכל לרדת עוד יותר. הלא אמרת בעצמך, שביתר החנויות דורשים שתי לירות ועשרים.

כהן מניע ראש כשקוע במחשבות. ידע היטב, שיעלה חרס בידו. ואף גמר בלבו לקנות את השעון – אבל עוד לא היום. יש בו מעצור פסיכי כלשהו, המונע אותו מקנייה בלי שיקול ממושך. ולאחר שהשען הסכים לכל דרישותיו היה נאלץ להמציא תביעה שלא תתקבל, שיוכל לצאת מבלי לקנות.

– אבוא שנית. לדאבוני אין לי היום לירה, אבל אני מקווה שאוכל לשוב בימים הקרובים.

אמר ויצא.

כב    🔗

למחרת קנה את השעון. לפני שעזב את השען הזהירו במפורש ואמר:

– אם משהו לא יהיה כתיקונו, אחזיר אותו ואדרוש את כספי­.

– הכל יהיה כסדרו. זהו שעון מצוין.

בעומק לבו האמין לו כהן, אבל חשב כראוי להעמיד פנים מאיימות.

משבא הביתה, והנרתיק היקר בידו, פתחו וזן את עיניו באוצרו.

בראשונה שם אותו על סף החלון, אבל בעוד מועד עלה על דעתו, שעוזרתו תטאטאו אולי בשעת הניקוי אל הרצפה ותשברו. העבירו אל אמצע השולחן. אולם נזכר מיד, שפעם אחת הביאה העוזרת את בתה הקטנה לחדרו, היא משכה את המפה מעל השולחן והפילה את כל אשר עליה.

לאחר שיקול ממושך נראה לו, כי אך ידו תהיה מקום בטוח לשעון. אבל לא יצאו שתי דקות מאז שם אותו על פרק ידו והרי ידו דופקת בתנועה כבדה אל פני הקיר.

כמעט שלבו עצר את תנועתו, והרגשה של אושר עמוק מלאתו כאשר נוכח לדעת, כי לא קרה דבר. הרגשה שלא נתבטלה במשך כל הערב: השעון עמד בפני זעזוע!

למחרת פיגר השעון בשש דקות. כהן דחה כל עבודה אחרת, הכניסו אל תוך הנרתיק, עטף את הנרתיק בנייר והלך אל השען.

השען קיבל את פניו באדיבות, כמעט בהכנעה. שמע את התלונה, תיקן את המנגנון והחזיר את השעון לכהן, בהבטיחו שלא יפגר עוד.

למחרת מיהר השעון בארבע דקות. בעצם, לא היה צורך לגשת שוב לשען, כי כהן ידע, כיצד לתקן את הדבר. ובכל זאת הלך. מזיגה של שתי הרגשות הניעתהו לכך – מכאן הריהו מטבעו איש זהיר ופוחד שמא יקלקל משהו, ומכאן ידוע לו שהזכות בידו לדרוש תיקון זה וידיעה זו כאילו ממריצו שלא לוותר בשום פנים על המגיע לו.

הדרך רחוקה והיום יום חמסין. נכנס לחנות, כשפניו שטופות זיעה והוא מרוגז על רוב הטירחה, הנגרם לו ידי מה שנראה לו כחוסר יכלתו של השען.

השען מתקן שנית. ואמנם הוא מוסיף כלאחר יד:

– אין לתקן מדי יום ביומו. המנגנון מצוין ואם ניתן לו מעט זמן יתקן השעון את עצמו וידייק.

– שטויות, – חושב כהן מתוך כעס – האיש הזה רוצה להפטר ממני ומשום כך הוא מספר מעשיות כאלה. שעון שיתקן את עצמו במשך הזמן!

בבוקר הבא פיגר השעון בארבע דקות. כהן זכר את הערתו של השען ובמאמץ מיוחד התאפק והחליט לחכות. אולם כל היום התהלך מלא זעם עמום ומתוך הרגשת רחמים על עצמו ועל מר גורלו שלא ניתן לו להינות בשלוה ובשלום משעונו החדש.

בבוקר הרביעי מאז יום קנייתו פיגר השעון עוד ארבע דקות, והעובדה, ששעונו פיגר עכשיו בשמונה דקות והוא יושב וידיו כאילו כבולות, עוררה בלב כהן חימה ממש.

מיד מיהר אל השען.

בקולו היתה נעימה של האשמה ולעג כאחד. שען שאיננו יודע להתאים מהלך שעון לזמן המדויק!

וגם מצד השען היותה מורגשת התמרמרות־מה. הוא לא אמר כלום, תיקן והקדיש מיד את מיטב אדיבותו לקונה אחר. כהן, לצערו, נוכח לדעת, כי מתח את החבל יתר על המידה וכי לא יוכל לצפות עוד לתשומת לבו המיוחדת של השען. יצא מן החנות כמנוצח ונכלם במקצת וגמר בלבו שלא לשוב עוד, לפחות בעתיד הקרוב.

אבל אותו לילה קרה אסון. כאשר התעורר כהן בבוקר ראה שהשעון נעצר. בשעה ארבע ועשרים ואחת נעצר.

קשה לתאר את מצב רוחו לאמתו. בלבו היה פחד מפני קלקול רציני והחשש “שנפל בפח” בקנייתו והוציא את כספו לריק. אולם יחד עם זה היתה בו הרגשה של נצחון מזהיר. הוא צדק, איפוא, בחששותיו והשען היה מנוול. ובודאי היה ניגש חיש מהר וללא מעצורי נפש אל השען לשפוך עליו את כל חמתו אילולא יום אתמול. הרי, זעמו לא יפעל! הוא עצמו הקהה להב חרבו במה שהרבה להכות בה ללא צורך.

בכל זאת לא היה, כמובן, ביכלתו לקיים את החלטתו שלא להוסיף לכת אל השען. השען גמר את התיקון בן־רגע, מלמל שדבר כזה יתכן כששעון הוא חדש ובודאי לא ייעצר שנית.

ואמנם, החל באותו יום לא היתה עוד סיבה לשום תלונה.

כג    🔗

עבר שבוע והשעון עודנו מניח את הדעת.

אז עלה על דעתו של כהן שיקנה את השעון האחרון מאותו מין לבתו. הרי גם היא זקוקה לשעון וזו הזדמנות שאינה חוזרת ושעל כן אין להחמיצה.

הוא קנה, איפוא, את השעון האחר והשען חזר והאיר לו פנים כאשר נודעה לו משאלתו של קונהו.

חנה שמחה מאד.

פרטים לא סיפר לה. אך הזכיר בדרך אגב את טיב השעון – חמש־עשרה אבנים – ואת הערבות.

טעמו ונימוקו עמו שלא הרבה לספר. ראשית, אין מן הטעם לשבח מתנה בשעה שמביאים אותה. הרי זה ידוע לכל. אבל נוספה לכך סבה אחרת.

הספיק להבין, כי חנה איננה אוהבת לעמוד על המקח. נמאס עליה לסחוט מתוך החנווני את טפת דמו האחרונה, למעשה היא שונאת לקנות יחד עם אביה.

הידיעה שהצליח לרכוש בלירה אחת שעון, אשר מחירו הרגיל הוא שתי לירות ועשרים, לא תגדיל בעיניה את ערך המתנה כלל. להפך. על כן שתק כהן ונהנה הנאה רבה משמחתה.

אולם לא עבר זמן רב והשעון אבד לחנה. הוא אבד לה בתוך החדר. כהן נזדעזע ממש בשמעו על כך.

– איך יתכן דבר כזה? איך אפשרי לאבד שעון בתוך החדר?

– איני יודעת. חיפשתיו כל היום ולא מצאתיו.

משום מה כהן סבור, שהיא לא חיפשה די הצורך ואינו יכול להעלים את רוגזו.

– הוסיפי וחפשי. וכיצד תוכלי להגיד כי חיפשת כל היום, הלא עד הצהרים לא היית בבית!

– אל תהיה קפדן. כמובן, לא חיפשתי מן הבוקר עד הערב.

– קפדן! את מתיחסת לאבדה באדישות מוזרה.

כהן נפגע במלה זו בקרב לבו. לא השעון היה היקר בעיניו. הלא מתנתו הוא אבדה לה. רכוש אשר מעין פקדון וראיה חיה לאהבתו.

כך נראה לו השעון. אבל חנה רחוקה מיחס ערך סנטימנטלי למתנה ונדמה לה, כי כעסו מכוּון לאבידת החפץ כשהוא לעצמו בלבד, והכעס הזה נראה לה כמוגזם.

כבר הגיעו הדברים עד לידי כך, כי דביקותו בכל צורה של רכוש ממש שנואה עליה. והמקרה הזה הוא בעיניה אך אחד מרבים שקדמו לו ורבים שיבואו אחריו. על כן המעיטה לחפש מבלי דעת.

בערב בא כהן הביתה ושאל מיד:

– המצאת?

– חיפשתי ולא מצאתי.

כהן הרגיש שלא הרבתה לחפש ולבו התמלא צער אין אונים­.

– אעזור לך לחפש.

שניהם חיפשו שעה ויותר וללא הצלחה. וסופם התיאשו.

– היום לא נצליח, – אמר כהן – מחר נשוב וננסה.

אבל למחרת, כשחזר לפנות ערב ושאל, אם היא מצאה את השעון, התברר, ששכחה את החיפוש לגמרי.

– הלא חיפשנו ביחד ולא מצאנו. מה בצע לצעוק לשעבר?

– אכן, את מתנחמת על נקלה. נראה כאילו את מטיבה לי, כשאת מחפשת.

הם עברו אל נושא אחר ושכחו. הערב היה נאה, הלילה קירבם, אבל פתאום – עוד מעט וירדמו – נזכר כהן ואמר:

– חפשי מחר עוד. עלינו למצאו ויהי מה.

ענן מרחף ביניהם.

השעון לא נמצא. אבל חנה זקוקה לשעון. לימים היא אומרת אל אביה:

– תן לי היום את שעונך. הוא נחוץ לי.

כהן נרתע אחור. אף זה עליו! אבד לה שעונה – שי מידו – והיא נוהגת אל האבידה מנהג של מה בכך, ועכשיו היא דורשת את שעונו הוא האהוב עליו כל כך. ומי יודע, אולי יאבד לה גם זה!

אבל אינו יכול להשיב את פניה ריקם, הרי לא אחת ולא שתים היא מתמרמרת בזמן האחרון ומדברת מתוך רגש של בוז על אשר נראית לה כקטנות. ואמנם, היא איננה קטנונית כלל ובמקרה כזה לא יעלה לעולם על דעתה לסרב.

כהן רחוק מלהסכים לדרכה. אולם כבמסתכל בטרגדיה יוונית בהתקרב שיא המחזה גוברת בו בזמן האחרון הרגשת אימה פן תשנינה תולדות ברית נשואיו, ובעל כרחו הוא אומר:

– הנה. הזהרי שלא יאבד לך. אבל לא תמיד אוכל לתתו.

עודנו מדבר וכבר הוא יודע שדבריו אלה מפחיתים את ערך מעשהו כמעט עד לאפס. ומיד באה התשובה המחויבת:

– אם אינך רוצה, הנני מוכנה לוותר.

למחרת היא צריכה את השעון שנית. וכך הולך הדבר וחוזר חלילה. ברוב ימי השבוע נשאר כהן בלי שעון.

יום אחד אינו יכול עוד להתאפק. היא מבקשת את שעונו והוא עונה:

– לא. אינני רוצה – אינני יכול, הוא מתקן את עצמו – לתת לך. הלא גם לי נחוץ השעון.

והוא יודע, שהיא תענה בשתיקה ובמבט הבא ממרום שלימותה, מבט שיבטל אותו כאדם ויגלה את סירובו כשפלות. בכל זאת איננו יכול אחרת. הוא שוקל וחוזר ושוקל ונראה לו כי הדין עמו. אבל הוא גם יודע שחנה לא תוסיף לשאול אותו. כזאת היא.

אין ספק, הדין עמו. אבל הלא לא יפה ולא נעים שהיא תשאר לגמרי בלי שעון. איך לפתור את השאלה?

כד    🔗

שבוע שלם, שבעה ימים וששה לילות לא נכנס כהן לחדרה של חנה. הוא הרגיש בנקודת־המיפנה.

הוא ויתר והוסיף לוותר בכל קטנות היום וללא הועיל. ועתה עמד בפני קיר וידע כי לא יוכל עוד להפקיר את עצמו. הגלגל חזר ולא ראה עוד דרך לפניו אלא לעמוד בפני חנה על שלו, להראות לה כי יש גבול, להמנע מראותה.

השבוע קשָה לו מאד. ערב ערב שכב במיטתו והרהורים מהרהורים שונים הציקו לו ולא נתנו לו להרדם.

בערב הראשון היה כולו זעם והתמרמרות. ולא עצם־האבידה הוא אשר הרגיזו כל כך. שעון אפשר לו שייעלם. הלא גם שעונו הוא נעלם. דבר מעציב הוא, אבל אדם נבון לא יתעצב על מה שאין להשיב.

מתמרמר הוא על שחנה אינה רוצה להכיר בחשיבות האבידה. איננה מעריכה אותה כמוהו – יהיה כך. אבל מן הראוי היה שבראותה כי הוא סובל ביחסה אליה, יחס של אדישות הבולט לעין, תגלה סימני צער. בזאת היתה מקילה מעליו. היתה נותנת לו סיפוק־מה אחרי הפגיעה הקשה. ואיננה רוצה – אדרבה, היא הנעלבת על שאינו נותן לה את שעונו. צחוק הוא, אולם אמת מרה: היא נעלבת.

יראה לה כי איננו נכנע לעקשויותיה.

והנה הערב השני. היא מזלזלת ברגשותיו. לא כדאי לה לשנות במקצת את טעמה כדי להיטיב לו. והלא ככלות הכל היא בת שבע־עשרה והוא כבן ארבעים ושתים. ואין לשכוח שהוא עשה את שלו, ולא בדברים שאינם עולים לו בהתאמצות בלבד. לא רק בפינוק במתנות: אלא השתדל בכנות לעקור הרגלים אשר רכש וקיים במשך עשרים שנה ויותר. היה נכון לשיחה בשעות רבות שבהן לא רצה בכך, כיוון את מהלך חייו לא במעט בהכרה ברורה ומתוך רצון מפורש לפי נטיותיה.

והיא לא תענה לו בשום דבר?

אם ילך אליה עתה יהיה בזאת הרבה יותר מויתור. כאשר תרצה כן תעשה, והוא – לא יהיה לו אלא להאות לה. ומדוע ימהר לקבל על עצמו עול כזה? וכי לא מוטב יהיה לשבת ולחכות?

בערב השלישי הוא מתאוה לפרוץ את הגדר אשר הקים בידיו הוא. אבל הוא מחזיק מעמד. הוא יודע: עליו לעמוד הפעם בנסיון ויהי מה. כי אם יכנע עתה ישתעבד לה לחלוטין. היא תרגיש מיד כי דעתו אינה נוחה ממנה כשם שלא היתה נוחה אתמול שלשום ואך החמדה הביאתו. האשה מרגישה בזאת בן רגע. וכך הוא חוזר ומנצח את עצמו.

ובערב הרביעי מתמלא לבו יתר כעס. הלא עליה היה לשוב ולכבוש את לבו. הלא היא מחויבת לשוב ולכבוש את לבו!

מחויבת?

כהן מכיר את החיים ויודע מה בין אהבה וחובה. אהובה אינה חייבת, בת חייבת.

והברקה פולחת את מוחו: לא אהובתו אלא בתו היא המורדת והבוגדת בו. היא המתחמקת בשעות הערב, שתים שלש ואף ארבע פעמים בשבוע, היא המתמהמהת לבוא הביתה לארוחת הצהרים אחרי גמר לימודיה; היא המתעכבת שעות רצופות בבית אחת מחברותיה מבלי להתחשב בו כשהוא יושב ומצפה לבואה. לא אהובתו אלא בתו מפרפרת ומתאווה לצאת מתחת כנפיו.

ובערב החמישי מתנצחים פקפוקיו: מי ינצח: אהובתו או בתו? ולפתע סבור הוא כי יד בתו תהיה על העליונה וכולו חרדה ובהלה: הוא יפסידה!

אך עלה רעיון זה על דעתו ונעשה בן רגע ודאות וכמעט שלבו חדל מדפוק. אכן, שנית יהיה גורלו כאז. כעבור חדשים מעטים יהיה בודד, גלמוד יהיה. והפעם אף שכוּל יהיה, כי עם אהובתו תעזבהו בתו.

והרי הוא עצמו מקרב בוא שעת הפרידה. יושב לו פה חמשה ימים, מתבודד, נמנע מראותה ומִדבר אליה – כאילו מקיים במו ידיו צו גורלו.

ובערב הששי, בשעה מוקדמת למדי הוא קם ממשכבו ועובר אל עבר החדר ההוא. מחכה רגע לפני הדלת ולוחץ על ידית המנעול מבלי לדפוק על הדלת.

הדלת נפתחת – אולם החדר ריק. חנה איננה.

צר לו מאד, לכהן. שם הוא עומד על המפתן כשבור וכולו אומר נואש. הוא מתלבט ומתעצב ונכנע לה בלב דווי ועגמת נפש, והיא הנה יוצאת את הבית ומשתעשעת בחוג חבריה.

אינו יכול אלא לשוב ולהתאזר באורך רוח. אולי ייטיב לו יום מחר.

כה    🔗

דרך מחשבותיו וניחושיו של כהן לא סטתה בהרבה מן המציאות.

בשני הערבים הראשונים כמעט שחנה לא שמה לב להעדרו, משום שנבצר היה מבינתה שרעש רב כל כך נגרם על ידי אבידת השעון בלבד. מדי פעם ביקשה למצוא בזכרונה נמוק אחר.

אמנם ידעה כי לא האבידה בלבד הרגיזה את אביה אלא חוסר צערה על כך. אבל הצד הזה לא תפס במחשבותיה את המקום הראוי לו כלל וכלל. את חפצו האדיר למנוחה בכל שעה – שנאה. את החשבתו כל חפץ אשר רכש לעצמו – לא הבינה. נבצר היה ממנה להבין, מדוע וכיצד תלה בכל דבר שנכנס לתחום רשותו כאלו באופן אוטומטי, ערך מיוחד, ערך סנטימנטלי, שהקשה עליו להפרד מעליו. אפילו כרובית, אפילו שעון אהובים עליו כאילו הם בני אדם! וכיון שבעומק לבה לא יכלה לתפוש יחס כזה חזרה וסברה, כי בעצם התעצב על הממון האבוד.

וכל שיקוליה אלה הוכהו על ידי עיפותה הרבה. כי היא עמדה לפני בחינות הגמר. לא סיפרה לאביה על כך, ששאלותיו לא תוספנה על עצבנותה. אולם היא למדה מן הבוקר השכם עד שעה מאוחרת בערב. קמה בחמש, בארבע וחצי. עתה, בשעה שהמבחן היה קרוב, הרגישה מה מעטות ידיעותיה. הלא רק בחדשים האחרונים החלה לספוג את השפה לתוכה ומה הם חדשים מספר לעומת תפקיד כזה?

בערב היתה עיפה עד מוות וביקשה אך אחת: מנוחה, שינה.

על כן לא נתנה דעתה על אביה. ואולם כאשר לא בא אף בערב השלישי הרגישה כי רציני הענין ועליה לבררו לעצמה.

התלך היא?

בעצם אין מה שעוצר אותה. היא איננה מאלה הנוטרים איבה לעולם. אלא שעיפותה מפריעתה מקימה. אין בה חשק. ומחר היא תהיה עיפה כל היום, לא תוכל להתרכז בלימוד.

היא נוטה להפסיק את הרהוריה ולהרדם. אולם שנית היא מזכירה לעצמה, כי המצב רציני ויש לתקנו. והיא מבהירה אותו. מחשבותיה מצטרפות לאטן, לפעמים היא מתנמנמת לרגע קט, לפעמים היא נזכרת משהו מחומר לימודיה, אבל אינה נרפה כליל ומגיעה עד תום.

מה מקבל הכהן? מה הלוי? ומה אבא?

אכן אם הוא אינו בא, הרי גם זו לטובה. אולי נשלח שעון זה מן השמים. אולי תיפתח כאן תהום כזאת, אשר לא תגושר עוד והודעתה על עזיבתה את הבית אך תוסיף להעמיק מה שכבר העמיק ממילא. וכן נרדמה.

יתכן כי עיפותה הניעה אותה לאכזריות זאת. ואולי לא היתה בכך אכזריות כלל?

נשארו עוד ארבעה ימים עד ראשית הבחינה. שלשה ערבים רצופים בילתה אצל אחת מחברותיה לשם לימוד משותף ובחינה הדדית. וכך קרה כי בשעה שכהן נכנס לחדרה ומצאו ריק, סיימה חנה את החזרה על בנין המשכן והתחילה בסוגי הקרבנות.

דבר זה התרחש בערב שבת. הבחינה הראשונה נקבעה ליום ראשון. כל הכיתה החליטה כי במוצאי שבת לא תלמדנה עוד ואף לא תלכנה לבית הקולנוע אלא תקדמנה – ללכת לישון.

חנה אמרה לקיים החלטה זו במלואה. ואולם ברגע שעמדה להתפשט הופיע אביה. על אף מתיחותה הפנימית הכירה מיד כי הוא סבל הרבה. ואולם לא עצרה כח לראותו עתה. עכשיו אינה יכולה: לא לדבר אתו, לא לחשוב מחשבות, לא לשקול דבר. ראתה כי הוא נבוך ומבויש ואינו יודע איך להתנהג; הלכה לקראתו, נגעה בו מתוך חבה, ומבלי להזכיר את השבוע אשר מאחוריהם אמרה ברוך ובתוקף כאחת:

– אבא’לה, לא אמרתי לך עד כה כי מחר תתחלנה בחינותינו. כל השבוע למדתי ללא הפסק עד הלילה. ועכשיו הריני עיפה עד מאד ואני מוכרחה לישון, שאם לא כן אכשל מחר. מחר תוכל לברכני אם לכשלוני ואם להצלחתי.

וכהן נשקה לה ואמר בשמחה:

– מובן, חביבתי. מנוחה ושלום לך.

הוא היה מאוּשר. אכן, זאת היתה הסבה לצאתה את הבית ולאי־הופעתה. לא שעשועים אלא לימוד. חששותיו הבל הבלים הם!

כו    🔗

כו הבחינות עברו וחנה עמדה בהן. ברם, היא לא הצטיינה כלל. פרק הזמן הקצר שניתן לה ללמוד לא הרשה זאת.

אמנם, הפעם נהנתה מן ההשקפות האמריקאיות שהיו שנואות עליה כל כך. כי הלא אחת ההשקפות האלה היא, כי יש להקל על הילד ככל האפשר ואפילו על חשבון התוצאה: לעשות לימוד למשחק. כל הפסיכולוגיה הפדגוגית הזאת מכוונת למטרה נשגבה אחת בלבד: להנעים על החניך את לימודיו.

ובשעת בחינה גם בוגר סמינריון חניך הוא, או ביתר דיוק: בשעת מתן הציונים. עצם הבחינה הוא לפעמים קשה. אבל בשעת מתן הציונים ממתיקים את הדין.

וכך יצא, כי חנה מצאה בתעודתה במקצועות רבים במקום “מספיק” אותו “כמעט טוב” המבשר ליודע דבר חולשה רבה וגבורה מעטה.

ימים מספר לאחר גמר הבחינות אמר כהן:

– אחרי התאמצות כזאת את ראויה לפרס. מה דעתך, הנסע מעט למקום אחר?

מאז ראשית הבחינות התראו אמנם מזמן לזמן, אבל פגישות אלו היו חטופות ויקרות המציאות. לא היה לה, לחנה כח ואורך רוח. הבחינות התקיימו בהפסקי זמן של חמשה עד עשרה ימים ומדי פעם בפעם לא הספיק הזמן הנקצב להכנה.

כהן נוכח לדעת, כי כן הדבר, אין לשנות ממנו, והתאפק.

אולם פירוד זה הוסיף להעמיק את התהום אשר רבצה ביניהם מכבר. לוּ היתה באה אחרי אותו שבוע תקופה של קירבה נפשית ואוירה של חבה, אפשר שלא היה נשאר זכרו בלב שניהם והיה כלא היה. אולם כיון שלא היו כאלה בשבועות הבאים כלל ועיקר, הורגש שבוע זה כפתיחה לפירוד גמור. ועם גמר הבחינות כמעט שנגמר אף תהליך זה.

על כן באה הצעתו של כהן לתקן את המצב. אולי היתה נסיעה כזאת עלולה להשיב את העבר?

– רעיון מצוין, אבא’לה. לאן נסע?

החליטו על נסיעה לירושלים.

וכהן אינו יכול שלא לגלות מיד את מטרתו הוא במסע זה:

– חביבתי, מובטחני כי נסיעה זו תהיה יפה ונהיה ידידים כאז.

היסוס של רגע, שלא נעלם מעיני כהן, ואחר כך:

– כן, אבא, נהיה ידידים כאז.

הגיעו לבית־הכרם קרוב לחצות היום. התרחצו וירדו מיד לארוחת הצהרים. חנה הביטה מסביב והחברה לא מצאה חן בעיניה.

– זעיר בורגנים שבעים, – אמרה דרך בזיון כאשר ישבו אחרי הארוחה בגן הנאה והמצל. – בתל אביב הם בודאי סוחרי בגדים ונעלים.

– ומה פשע במסחר כזה, – העז כהן להביע בזהירות את דעתו, וכדי שדבריו לא יהיו, חלילה, נשמעים כסתירה אמרם בנגינה של שאלה. – הלואי וכבר הייתי אני במצב שיכלתי לשלם מסע כזה מהכנסותי ויהי ממכירת בגדים או נעלים.

אבל דעת חנה לא היתה נוחה מאורחי הבית. וכאילו לשם אישור מחשבתה והסברתה דרך משל נעשו באותו רגע עדים למחזה שעורר צחוקם של שניהם.

עם גמר דבריו האחרונים של כהן נעצרה לפני כניסת הבית מכונית של מכבסה מיכנית ויצא ממנה אדם שהיה, כנראה, נהג ובעל המכבסה גם יחד. הוא נכנס לגן.

לא רחוק מכהן ובתו ישבה משפחה, אשר גם היא דיברה גרמנית. אך ראה האדון את הנהג הנכנס לגן וקם והלך צעדים אחדים לקראתו. הוא היה קטן ושמן מאד, משום מה היה לבוש מכנסי ניקרבוקר, אשר בודאי לא היה לובש בהיותו בביתו. רגליו נראו משום כך קצרות ביותר וכרסו, הכבירה בלאו הכי, בלטה אף היא במיוחד בתלבושת זו. דומה היה לכדור גדול על שני מקלות קצרים.

לאחר שצעד צעדים אחדים קדימה נשאר במקומו וחיכה לנהג המכונית בעמדה של שוטר העומד לאסור את הפושע. כאשר זה התקרב, פתח בלעג:

– אכן, סוף כל סוף הואלת לבוא. זה שבועיים שאני מחכה לך.

ובפנותו אל אשתו אמר לה:

– הביאי־נא את השמלה התחתונה.

השמלה התחתונה הובאה.

– ובכן אדוני, ראה־נא חור זה. כאשר מסרנו לך את הלבנים, האמן האמנו, כי תחזירם כראוי. והנה החור הזה. קיבלת את השמלה במצב מצוין וכך היא שבה אלינו!

קולו היה קול ענות גבורה, קול אדם הבטוח מראש, כי ידו על העליונה.

בעל המכבסה האדים וגמגם:

– לא יתכן, שזה קרה אצלנו. יש ומשי מלאכותי נפתח מעצמו.

פניו אמרו פחד, פן יצטרך לשלם. הוא היה מחזהו ומעלה גבוה מבעל דבריו ובהיותו מפחד מפניו, כאילו השתדל להנמיך את קומתו שגדלו לא יעורר כעס נוסף.

אבל זעם התובע עבר על גדותיו:

– נפתח מעצמו? אדוני הנכבד, רוצה אני לומר לך דבר אחד. אם אתה היית עורך דין בחוץ לארץ, הרי לי היה עסק במשי מלאכותי. ודאי שאני מבין בו יותר מאשר אתה. ואני הנני אומר לך, כי לעולם לא יקרע משי מלאכותי בצורה כזאת. אם הוא נפתח, הרי הוא נפתח לאורך החוט, אולם חור כזה אינו יכול להיות אלא פרי מעשה־שבכוח. אולי יש מסמרים במכונתכם ואולי דבר מה אחר. איני יודע ואין זה מתפקידי לדעת זאת. אולם אני דורש שמלה חדשה – ומיד!

בעל המכבסה הוכרע. אולי היה מעונין במיוחד שלא לצאת את הבית בכעס. בקיצור הוא הבטיח להחזיר את השמלה, כשתהיה מתוקנת תיקון אמנותי.

וגיבורנו חזר למקומו. האב והבת שמעוהו עוד זמן רב מדבר על החור, על ויכוחו ועל הצלחתו.

– אנשים ממין זה אינם מוצאים חן בעיני, – חזרה חנה על דבריה הקודמים מתוך הרגשת נצחון. – תאמר את אשר תאמר: זעיר־בורגנים שבעים.

אבל הישיבה בגן היתה נעימה מאד, הקרירות ריעננה את שניהם לאחר שסבלו במשך חדשים מאוירה הלוהט של תל־אביב. בערב היה ממש קר. ראו צורך ללבוש מעיל וכך טיילו בשדות.

הם שבו כשלבם טוב עליהם, והיו ידידים כמו אז –

כז    🔗

אולם למחרת הרגישה חנה את עצמה שלא בטוב וכתמיד במקרים כאלה היתה רגזנית ונטתה להתגרות בכל אשר הזדמן לפניה.

– היום נסייר בעיר העתיקה, – הציע כהן בבוקר השכם מיד לאחר שהתעורר.

– דוקא היום. אך אתמול הגענו וכבר אתה רוצה לסחוב אותי דרך הרחובות? הלא לשם מרגוע באנו הנה.

– אם רצונך להשאר כאן, נדחה את הטיול, – נענה לה כהן מיד.

אבל גם זה לא הניח את דעתה.

– טוב, נלך. אם התכוננת לכך ואתה מעונין בזה אלַוך.

כהן אינו רוצה בקרבן. אולי למד לקח מקרבנות בשבועות עברו.

– אוכל לחכות עד מחר. אין בכך כלום.

– לא, נלך נלך!

הטון היה כל כך תקיף, שכהן ויתר על כל מלה נוספת והם נסעו.

הם נכנסו דרך שער יפו. לא רצו במדריך, אלא נראה להם כמענין יותר שיתורו עצמם. ראו בראשונה את הרובע הארמני ובאו לאחר כן לרובע היהודי. נכנסו פה לבית כנסת שעל פני האדמה ושם לבית כנסת אחר שמתחת להם, התבוננו בכותל המערבי ובמשך נדודיהם באו גם אל רובע הכנסיות וגם שם נכנסו.

לבסוף צעדו לפי תומם אל המסגד והצליחו להציץ, אולם מיד גורשו משם בתקיפות כזאת, שנסוגו במבוכה.

כל זה לא נגע אל לבם כלל וכלל. החרדה, האוחזת ביהודי המאמין, בראותו בראשונה את שרידי הקדשים היתה מהם והלאה. בהיכנסם לכנסיה לא התעוררה בהם הרגשה שונה במשהו מזו שנתעוררה בהם בבית הכנסת. ולאמתו של דבר לא הרגישו ולא כלום בשניהם. היו רחוקים מכל אלה מרחק אין־סופי. הסתכלוּ בכל כבשכיות חמדה, כשם שהסתכלו בהיותם בוינציה בכנסית מרקוס. אף ראו את הרחובות הצרים, הסמטאות, הבתים בעלי חדר אחד, שהיו בנויים על בתים אחרים מתפוררים והתפלאו, כיצד אדם יחיה בסכנת נפש מתמדת כזאת. ומאסו בלכלוך שבמקומות רבים.

בינתים חנה התעיפה מאד, ואין להתפלא על כך, כי סיור בעיר העתיקה מעייף גם את הבריא. על כן לא נתנה לכהן מנוחה במשך כל הדרך.

– סחבת אותי הנה ואני ידעתי מראש, כי ביום חם כזה נאה יותר מחוץ לעיר מאשר כאן.

– הלא הייתי מוכן לדחות את הסיור, – העז כהן להגן על עצמו.

– כמובן. תחילה לבלבל לי את המוח ולבסוף לוותר בנדיבות לב – מה ברירה נשארת בידי? במשך שבועות היית מתאונן כי הפרעתיך מלכת.

דבריה היו גסים במתכוון, נשמע בהם הרצון לפגוע. אולם כהן כאילו לא הרגיש בכך ונמנע מהגיב.

– אכן, נלך הביתה.

– הלא רצית לראות את הכותל המערבי?

– אראה אותו פעם אחרת.

– הרי כבר התקרבנו עד כדי כך, כי לא כדאי לשוב.

וכדומה.

כאשר באו הביתה, שכבה חנה מיד מבלי לאכול. כהן אמר להביא לה אוכל, אולם היא לא רצתה.

לאחר שאכל, נכנס שוב אליה והיא אמרה:

– עכשיו אישן מעט.

כהן יצא אל הגן המצל, ישב באחד הכסאות הנוחים והתנמנם והתעורר חליפות. מחשבותיו לא היו עליזות ביותר. התנהגותה של חנה הפריעה את מנוחתו לא במעט.

כעבור שעה וחצי בערך עלה על דעתו, כי ישמחה במתנה קטנה. כשתתעורר תמצאה על ידה ותהנה ממנה.

ניגש אל אחת החנויות המעטות אשר במקום וקנה שוקולדה. כאשר הגיע אל חנה כבר התעוררה.

– הבאתי לך מעט שוקולדה.

היא הושיטה את ידה בתנועה חלשה.

– תודה רבה.

העיפה עין על החבילה אשר בידה והוסיפה:

– אבל הלא יכולת לדעת מכבר, כי אינני אוהבת שוקולדה עם חלב. אני אוכלת רק שוקולדה מרה.

כהן הצטער.

– שכחתי. או ביתר דיוק: לא ידעתי כלל, כי הנני זוכר שאכלת לא אחת שוקולדה עם חלב בתאבון רב.

– אם לא היתה לי אפשרות אחרת. אבל כאן, במקום שאפשר לבחור!

– אלך להחליפה.

כהן הלך שנית והביא שוקולדה מרה.

– רב תודות. מה טוב אתה, כי הלכת שוב במיוחד – נשמעה מעין נעימה לבבית. אולם מיד הוסיפה: – כרגע אין לי תאבון.

היא שמה את השוקולדה על השולחן שליד מטתה מבלי לנגוע בה.

וכעבור חמש דקות בלבד שוב התחילה מתגרה בו. ולא נלאתה. הטילה דופי בכל מלה שהשמיע. עברה פעמים על גבול הטעם הטוב, הרגישה בכך והתגברה על זאת בחריפות נוספת.

אולם כהן לא הראה סימני כעס כלשהם. גמר אומר, כי לא יענה לה קשות ויהי מה.

והנה לא השיג אלא את ההפך ממבוקשו. שלוותו ורדיפת השלום המובלטת הוציאוה לגמרי מכליה. לו היה עונה לה אך פעם אחת בגסות או לפחות בתקיפות אולי היתה מסתפקת בזאת ועל כל פנים היתה משתתקת לזמן־מה. כיון שנשאר שקט, הוסיף שמן על המדורה.

לפני ארוחת הערב אמרה שלא תקום.

– ובכן, – אמר כהן – אביא לך את האוכל הנה.

– אין צורך, אינני רעבה.

וכיון שכהן מאז ומעולם לא דיבר על לב אדם שאין ברצונו לאכול, בין אם ילד או מבוגר הוא, הסתפק בזה והלך לבדו.

זכרונות השעות האחרונות לא המריצוהו להזדרז. אכל להנאתו, שוחח את שכניו שכמעט שלא הכיר עד כה וטייל עם אחד מהם ברחוב. עברה כשעה וחצי עד ששב אל חנה. היא קבלתו בזעם מוכפל.

– סוף כל סוף אני נמצאת במטה. היה מקום להניח כי תבוא לשאול מה נחוץ לי. רציתי לאכול ולא היה כלום.

– הלא שאלתיך קודם ולא רצית.

– לפני שעתים או שלש שעות – איני יודעת כמה זמן נשארת, כי הלא אין לי שעון – לא רציתי. וכי זה מחייב אותי לעולם? בינתים היה לי תאבון.

– אלך להביא משהו. – עכשיו מאוחר מדי, אין לדרוש מהם, שיכינו אוכל באמצע הלילה. אכלתי מן השוקולדה.

דממה ארוכה.

רוע מזלו של כהן העלה על דעתו מחשבה הרת אסון.

– בזמן הקייטנה מחירי החדרים כאן גבוהים מאד, – אמר לפי תומו – בכסף זה אפשר לגור במלון טוב בשוייץ.

– כבר אתה מצטער על הכסף שאנו מוציאים כאן? רק אתמול הגענו וכבר הספקת לערוך חשבונות?

הפעם לא הצליח כהן לעצור ברוחו. יהיה שדברי דופי אלה פגעו בו במיוחד, מתוך שלא היו צודקים, ואולי דוקא מתוך שקלעו למטרה, מכל מקום ענה בנעימה של גערה:

– לא השמעתי מלה על עריכת חשבונות. אמרתי שהחדרים עולים ביוקר ותו לא.

– ולא חשבת כלל על חדרנו!

ולפתע תקפה אותה התאוה להכריע אותו לחלוטין, להשתיקו שלא יוכל לפצות פה.

– בדרך אגב, – אמרה בטון שקט וכבוש – עוד מעט ולא אהיה עליך למשא.

כהן עצר את נשימתו.

– מה זאת אומרת?

– זאת אומרת –

חנה היססה כמעט רגע. הרגישה פתאום, כי היא עומדת להמיט שואה על ראשו. אולם כבר הכינה את הידיעה, כבר גילתה אותה למחצה – ומה בין היום למחר?

– זאת אומרת, החלטתי להצטרף לאותה קבוצה, שתצא לחיות בקיבוץ.

איננה מעיזה להביט אליו. עיניה תועות לאורך פני התקרה ולרחבה.

וכהן קופא. הוא יושב בלי נוע.

אבל לאחר שני רגעים הוא קם בכבדות מן הכסא, שבו ישב עד כה, והוא קרוב למטתה של חנה, ועובר אל הכסא שליד החלון. הוא צונח לתוכו ויושב שם.

חנה אינה יכולה עוד לשאת שתיקה זו. היא קמה, ניגשת אל אביה ואומרת לשבת על ברכיו, אבל הוא מנער אותה בתנועה כה עזה, שהיא מוותרת ויושבת שפופה ליד רגליו. היא מנסה ללטפו והוא משיבה אחור. היא מחכה שנים שלשה רגעים ומנסה לאחוז בידו. והפעם איננו מסרב, אולם כאילו מתוך אזלת כח בלבד. לאחר כן היא מרימה את עיניה אל פניו. הוא בוכה.

חנה נבהלת. זאת לה הפעם הראשונה, שהיא רואה אותו בוכה. אימה נופלת עליה.

– אבא’לה, – היא מגמגמת – אמרתי לך זאת בגסות, כמו בהמה התנהגתי. סלח־נא, אבא’לה, לא רציתי לפגוע בך.

אין תשובה.

– אבא’לה, – היא ממשיכה – הלא יש עוד זמן רב עד שאצא, זמן רב, ובכלל הכל איננו ברור עדיין.

הוא מחריש. לפעמים עוברת כעין צמרמורת על פניו ונראה כי הוא רוצה לדבר. אבל אינו מוציא הגה מפיו.

חנה מרגישה כי אך אחד יגיע לאזניו, אבל אינה יודעת אם להגיד את האחד כי מרגישה היא שלא תקיימו.

– אבא’לה, אולי כל זה לא יצא לפועל כלל – היא מפסיקה – ועל כל פנים אהיה בתל־אביב בכל שבת. בטוחה אני, כי כל שבוע אהיה אצלך.

אין קול ואין עונה. דומה, כי כהן אינו שומע.

 

חלק שני    🔗

א    🔗

יצאו ארבעים ושמונה שעות מאז עזבה חנה את תל־אביב. יום ולילה ועוד יום ועוד לילה.

במשך כל הזמן הזה לא זע כהן ולא נע ממקומו. ישב בחדר ליד החלון, על כסא־הנוח שלו, שבו ישב לא אחת בשעה שחנה חזרה ממקום לימודיה ונכנסה לחדר וקרבה אליו ונחה על ברכיו. ועל פי רוב נשקתו באותו רגע.

שם הוא ישב, שלל להרהורי עצמו. במשך שני הימים לא היה בו כוח לצאת אל הרחוב. לפעמים דומה היה עליו, כי עוד מעט ויחנק. רחפה מעליו כביכול שכבה עבה ואפורה עשויה חומר שאינו נראה לעין, נצמדה אליו והפרידתו מן האויר הנחוץ לו לנשימה. עיניו לא ראו, אזניו לא שמעו, בפיו כעין פיגול. כך היה יושב.

אינו יכול לעשות תנועה כלשהי, להעלות מחשבה מבלי שיתקשרו אליהן מיד זכרונות. רצה לכפות על עצמו פעולה, ללכת לשוק. הלא, משהו מוכרח הוא לעשות. לא יוכל לשבת פה כגולם עד יומו האחרון. אולם שוב לא זז. מה ערך ומה טעם בהליכה אל השוק? האמנם הלך לשם מעולם כדי לקנות? לא ולא. השוק היה אחד החוטים המעטים שקשרוהו אל החיים, היינו אל חנה. שם ראה אנשים. היה עד למאורעות קטנים, מצא חומר לרוגזו – וכל זה שמש שיחה בפניה. ועתה? איננה. ומשום מה ולשם מה ילך, איפוא, לשוק? לא ילך.

אולם לא הזכרונות הם שהטרידוהו בעיקר. מחשבותיו הרבו לעסוק בעתיד משעסקו בעבר. מה יעשה מחר ומה מחרתים? לא, אין לו כל עתיד. לוּ חנה עזבתו לנפשו באמצע המדבר לא היה מבודד יותר מאשר פה, בעיר העברית. הוא ייגע את מוחו, ולא עלה כלום לנגד עיניו: ימים, חדשים, שנים ריקים יבואו ללא כל קשר אישי, ללא כל ענין מקצועי, ללא דאגה ממשית לקיומו. מה ומה יעשה?

הוא צולל בהרהוריו ובמשך ארבעים ושמונה שעות אינו יכול להתגבר עליהם. מזמן לזמן הוא מתנמנם, אולם שנתו אינה מרעננתו והוא מקיץ והגלגל חוזר.

בבקרו של היום השלישי הוא מחליט, כי אחרי הצהרים ילך לבית־קפה. אם אינו רוצה לצאת מדעתו, עליו לשים קץ למצב זה.

ואמנם הלך. ירד במדרגות, כשהוא נשען אל המשענה כבן שבעים. מדרגה אחר מדרגה. לבסוף הוא מגיע למטה ויוצא את דלת הבית.

בית הקפה, אשר אליו פניו מועדות, הוא בפינה הקרובה, כמהלך שלש דקות. אולם לכהן נראה, כי הוא במרחק אין־סופי ויגיע אליו כעבור שנים.

רגליו נגררות זו אחר זו, כאילו נקשרו אליהן משקלות כבדים. ואולי השפיע עליו האויר הצח, שקלט אחרי שלשה ימי ישיבה בחדר, אולי גרמו רעש הרחוב ואורו לזעזוע, מכל מקום חזר ועלה פתאום כל כאב לבו והרעידו עד שפרצו דמעות מעיניו והוא בכה, בכה ממש. הוא התבייש. אדם מבוגר בוכה באמצע הרחוב וללא כל סיבה נראית לעין! הוציא את ממחטתו ונחפז למחות את הדמעות מעל פניו, אולם לא יכול להן. דמעה אחר דמעה זלגה מעיניו ואין לעצור בעדן. נכנס לפרוזדור הבית הסמוך, כשהוא מתנהג כאילו נכנס רסיס או כדומה לעינו והוא הולך להשתחרר ממנו. שם הוא עומד שעה ארוכה ולבסוף הוא יוצא ועיניו אדומות.

כשהוּא מגיע לבית הקפה נדמה לו, כי אמנם הלך שנים. באפס כוחות הוא צונח אל אחד הכסאות שליד שולחן פנוי.

תמיד היה יושב ליד שולחן פנוי, כאשר נכנס לבית־קפה. הוא איננו מאלה המבקשים להם חברה. אדרבה, הוא בורח מפני האנשים.

כך בימים כתיקונם. כל שכן היום.

המלצר ניגש ושואל להזמנתו. כהן מזמין תה.

מיד הוא מצטער, כי לא הזמין קפה. אבל המלצר כבר הספיק להתרחק ולא נעים לו לקראו שנית.

צער זה על שלא הזמין את הנכון הוא הסימן הראשון לתחיתו.

התה מגיע. הוא גומע אותו לאט־לאט. הרהוריו קהים עתה. אינם מתגבשים למחשבות ברורות אלא מתמסמסים מהר ומפנים מקום לאחרים. זוהי כעין התעלפות חלקית. מזמן לזמן הוא מתאושש ומחליט על לגימה נוספת מכוסו. עם גמר הכוס הראשונה הוא מזמין עוד כוס. אף הפעם הוא מזמין תה, כי ברי לו שאין לשתות קפה אחרי תה. המתחיל במצוה אומרים לו גמור.

מהלך מחשבות זה הוא הסימן האחר לתחיתו.

אחרי הכוס השניה הוא חוזר אל דירתו. ישב בבית־הקפה כשעה. עוד ארבע שעות עד שיוכל ללכת לישון.

ואפילו אם ישכב בתשע – מה בצע? האמנם ירדם?

ב    🔗

בשעה שלש וחצי אחרי הצהרים נכנסה קבוצת הבחורים והבחורות לחצר הקיבוץ. מספרם היה שמונה בלבד. אמנם קבוצתם מנתה עשרה, אבל שנים לא הספיקו לגמר. הם אמרו לבוא מחר.

חנה לא היתה בין שנים אלה. אף על פי שעיניו המתחננות של אביה ניסו לעצרה ואף פיו מלמל משהו כזה, לא נשארה. מה ישתנה עד מחר? לא, היא תצא!

בכל זאת נכמרו רחמיה עליו. ועוד בהיותה באוטובוס רדפה אחריה אותה תמונה מכאיבה של עמידתו בדלת, כשהוא שבור כולו, ותמונה זו הציקה לה שעה ארוכה. בעוד שחבריה וחברותיה הדליקו סיגריות כאיש אחד, שוחחו בקולי קולות ואף שרו, ישבה חנה על ספסל אחד לבדה וכולה צלולה בזכרונותיה.

לאט־לאט החליקו אף מחשבותיה מן העבר אל העתיד.

מבלי שרצתה להודות לעצמה היה בה פחד מפני הבאות. מעין אימה מעורפלת, שהתנדפה בשעת ניתוחה ובכל זאת הוסיפה להתקיים.

לקראת מה היא נוסעת?

כמובן, הרעיונות הגדולים והנשגבים ברורים כולם. על אלה דיברו והתווכחו עד לאין קץ. עם ישראל רוצה להתישב בארצו. וכיון שאין לו מדינה בעלת יכולת כספית, אשר תעשה אותן ההכנות הדרושות לכל התישבות אדם במקום לא־נושב עד כה, קיבל הקיבוץ תפקיד חלוצי זה על עצמו: והוא ממלאו בתנאי חיים כה קשים, כי לולי הוא לא היה מי שימלא אותו כלל.

זוהי התורה הטהורה. כל זה ידוע לחנה היטב.

וכן רואה הקיבוץ את עצמו כגוף סוציאליסטי השואף יחד עם הפועלים בכל העולם אל חברה חדשה, אל הצדק.

גם זה ידוע לה.

אבל במידה שהאוטובוס מתרחק מתל־אביב, גדלים אותם הדברים הקטנים אשר היו בעיר בבחינת מה בכך. מה יאכלו שם? איך יגורו? מה תהיה עבודתם? מה בענין מחסן הבגדים המשותף?

כל אלה יחד יוצרים אותה אימה מעורפלת, אימה מפני עוני כללי וחוסר כל, אשר משקלה אינו פוחת אף אם אין לה נקודת אחיזה של ממש.

לא שחנה מפונקת ואוהבת לאכל מעדנים. אדרבה, לא איכפת לה כלל מה היא אוכלת. ומדוע, איפוא, מתעוררת בה הרגשה של אי־מנוחה בזכרה שאלה זו?

והוא הדין לגבי הדירה. ברור, כי תגור באוהל. ומה בכך? כל אדם יודע, מה טיבו של אוהל. כל אחד לן פעם בחייו באוהל. אבל מובן מאליו, כי ללון בו פעם אחת ביחד עם חברה של ידידים הוא דבר אחד ולחיות בו הוא דבר אחר.

הנה, למשל, לפניך השאלה: מה גודל האוהל, היינו מה תוכל להכניס לתוכו. אם אין בו מקום אלא לשלוש מטות בלבד, שוב אין לך דירה כלל, אלא מקום לינה בלבד.

אולם אם יש מקום לארון ולשולחן, הרי זה משובח. ואולי יהיה בו גם הדום או שנים. אבל מי מבטיח, כי הארון יספיק לשלושה אנשים?

שאלה שאין להעריכה למעלה מחשיבותה היא שאלת הרצפה. בדרך כלל תוכל להשיג רצפת חמרה. בפרינציפ חמרה אינה נופלת בהרבה מביטון. הלא החומר הוא כה קשה, כה מוצק, כי אין טוב ממנו. כך אומר המומחה – ואף הגזבר, כשעולה וצץ הרעיון לצקת רצפת ביטון.

אבל עד מהרה אתה נוכח לדעת, כי שניהם טועים. אתה מזיז את מיטתך פעמים אחדות הנה והנה והרי לך חריצים ברצפתך המוצקה. ואם ירד גשם ואתה, חלילה וחס, תכנס לאוהלך בנעלים מלאות בוץ… לא, אני לא אתאר לפניך איך תיראה בשעה זו רצפתך.

והנה, למשל, ענין העבודה.

סידור העבודה “מסדר” אותך. הוא המושל בכיפה. הוא קובע ואין פוצה פה ומצפצף. הנך שלט קטן. הסדרן מכניס אותך, כלומר את שלטך, לטור מטבח ואם לא יהפך העולם בינתים תעבוד מחר במטבח.

חנה היתה חזקה ובריאה ולא פחדה מפני כל עבודה, ביתר דיוק: היא היתה מוכנה לכל עבודה. אבל היא ידעה, כי היא אטית מטבעה ופקפקה, אם תספיק בעבודה חקלאית.

אולי יזכור מישהו, שהיא גמרה שני סמינריונים לגננות וייראה לו, כי מן הראוי היה לתת לה עבודה בבית־הילדים. החושב כך אינו מעיד אלא על בורותו המוחלטת בדרך חיי הקיבוץ.

אם תכנס לקיבוץ יהיו כל מקומות העבודה פתוחים בפניך, כלומר בפני סידור העבודה, רק אחד לא: במקצועך לא תעבוד.

נניח כי אתה סנדלר. והרי בסנדלריה חוסר ידים עובדות. אך סנדלר אחד יושב שם מוקף ערימות ערימות נעלים ואינו יודע איך יתגבר על הכל. דרוש סנדלר נוסף.

ואתה באת זה עתה. לא תישלח לסנדלריה. תישלח לפרדס. תלמד לעבוד בטוריה. שם תעבוד שנתיים, שלוש שנים, ואז תקבל הכשרה נוספת, אם הספקת בינתים לשכוח את מקצועך – ותהיה לסנדלר.

והנך שואל: איך תיפתר הבעיה עתה? הבה ואומר לך. מחר באספה הכללית יבחרו בחבר ותיק, שעבד עד כה בפרדס. הוא ייכנס לסנדלריה. אמנם, אינו יודע את המקצוע, אבל אין בכך כלום. הוא ילמד ובעוד שנה ואולי מוקדם מזה ידע ואז יהיו שני סנדלרים.

אתה טוען, כי זה נראה לך כלא־רציונלי? הסנדלר בפרדס ופועל הפרדס בסנדלריה – מי מהם יצלח? יתכן כי הדין עמך, אבל אל תפסוק בחפזון. הקיבוץ טעמו ונימוקו עמו.

הקיבוץ הוא גוף חלוצי. צריך שחבריו יהיו חלוצים. צריך שיהיו מוכנים לכל עובדה ותהיה אשר תהיה.

נכונות לעבודה במקצוע הנלמד – אין זאת ולא כלום. אם יוטל על הקיבוץ ליבש ביצות, מי ייבשן? מקצוע מי הוא? אם רבה העבודה בטוריה ומעטה עבודת הנגר, הישבות הנגר?

על כן לא יעבוד חבר במקצועו מיד. בעבודה שחורה יעבוד!

ואילו חנה – ודאי וודאי אין לה דריסת רגל לבית־הילדים. בית הילדים הוא קודש הקדשים. אך בפני חברה ותיקה תפתחנה דלתותיו. אפילו אם יש מסוגלות ממנה.

אפילו אם יש מסוגלות ממנה! חוק הוא ולא יעבור.

ואחרון אחרון חביב מחסן הבגדים המשותף.

אף הוא מדאיג את חנה דאגה מעורפלת. הרי, למשל, נשאלת שאלה כזאת: הנה נוטה להשמין מעט. וכידוע חייבת אשה עגולה במעט או ביותר להתלבש בשימת לב יתרה שתמצא חן בעיני הבריות.

היקחו ממנה את שמלותיה? התצטרך ללבוש שמלות אשר אינן נאות לה?

כאלה וכאלה היו השאלות שהטרידוה בהתקרב האוטובוס למטרתו.

ובשלוש וחצי אחרי הצהרים נכנסו לחצר הקיבוץ.

ג    🔗

כיון שאותה שעה ישבו החברים הראשונים לסעודת המנחה, הוליכוּם ישר ל“חדר האוכל”, הוא חדר האכילה.

עיני חנה קלטו בהשקפה אחת את כלל המראה. ראתה קודם לכן חדרי אוכל אחרים וזה אשר לפניה הצטיין בטוב טעמו. האולם היה מרוּוח אך לא גדול מדי. הקיבוץ לא היה מן הגדולים.

גם השולחנות לא היו גדולים מדי. ספסלים כל אחד לשלשה אנשים. ברוב הקיבוצים הם מיועדים לארבעה. החתיכה החסרה מקפחת כביכול במשהו את מידת הקולקטיביות ומקרבת את היושב עליו במעט לאינדיבידואליסמוס.

אין לזלזל בהפרש זה. הרי יש כאלה החולמים על כסאות. ואילו אחרים רואים בהתפורר הספסל לכסאות כעין סמל לרוח ההתפוררות בקולקטיב כולו. לא התלקח עדיין קרב זה, קרב הספסלים בכסאות בכל תקפו, כי עד כה פסק בענין זה מצב הקופה: ספסלים זולים מכסאות. אולם בוא יבוא היום ובעיה זו תסעיר את הרוחות.

חנה ישבה יחד עם חבריה ומיד התנדפה אימתה הסודית והמעורפלת בענין טיב האוכל.

מוזר הדבר ולא ידעה בעצמה להסבירו: מראה השולחן הערוך אשר עליו לחם, ריבה, מלפפונים, עגבניות, תה וסוכר, שעמדו לרשות כל אחד ואחד בכמויות לא־מוגבלות נתן לה לנשום לרוחה. היא באה לקיבוץ בהרגשה, כי מצד החיים הנפשיים והחברתיים תהיה בכל אצילות, ואילו מצד החיים החיצוניים יהיה דל וירוד, יהיה מחסור בכל. והנה ההנחה השניה לפחות – בטעות יסודה.

קבוצת הצעירים הופיעה בשעת רצון. אותו ערב נערכה מסיבה שנסתיימה בריקודים ונמשכה עד אחרי חצות.

שלא בצדק חושבים בעיר שהקיבוץ רוקד תמיד. איננו רוקד. אך בשנה הראשונה, כשכולם צעירים, יוצאים במחול כמעט ערב ערב, במשך שעות רבות. הריקודים קושרים קשרי ידידות ואהבה. וכבר בשנה השניה ממעיטים לרקוד, מעדיפים לבלות את הערבים ברשות הפרט.

השמירה על הריקוד הבלתי זוגי אין לה תקומה. ה“הורה” ה“תל־אביביה” וריקודי קבוצות אחרים מוסיפים, אמנם, לפתח את המחול. אך עד מהרה הפולקה והקרקוביאק באים תחתיהם. אולם הואַלס לא קנה לו עד כה זכות אזרח קבועה ונכנס אך בגניבה כביכול ולעתים רחוקות, ואילו הטאנגו אין לו דריסת רגל כלל.

מדוע?

חבר הקיבוץ יתקשה להסביר לך את הסיבה. אולי יאמר משהו על הקירבה היתרה של הרוקדים בשעת ריקודים אלה. אבל אף אם לא יצליח להסבירה – הרגשתו תגיד לו, כי יש ויש הבדל.

חנה שיתפה עצמה בהורה. אחר כך עמדה מן הצד והיססה מתוך חסר ביטחה.

היה שם בחור אחד אשר רקד מתוך התלהבות סוערת ובהתמדה מפליאה. לפת בת זוגו ביד ימינו בלבד והשמאלית היתה מורמה אל על ועלתה וירדה עם קצת המוסיקה, כשפיו מלא צחוק וקריאות עידוד אל כל הרוקדים. בחר בבת זוג בלי שים לב, מכל קצווֹת האולם והכריחן להסתגל לקצבו הסוער. ואמנם ידו האחת אשר הנחתן גברה והפכתן בן רגע כחומר ביד היוצר.

התעורר בה, בחנה, חשק להיות אף היא בידו. עמדה בשורה הקרובה לרוקדים ונתנה בו עיניה. לא עברו שתי דקות ומשכה את עיניו אליה. עם התחלת הריקוד הבא ניגש אליה ולקחה. שניהם נעשו לאחד בתנועותיהם. רקדו זה עם זו ללא הפסק וללא ליאות. רקדו במשך שעות. אך לעתים רחוקות הביטו זה בזו וכמעט שלא דיברו מלה. הריקוד תפש את כל מעייניהם.

עד שהמוסיקה נפסקה. אז נפרדו וכל אחד הלך למקום לינתו.

לחנה לא היה אלא מקום ארעי בלבד, מקום בצריף. אמנם, ועד הדירות ידע מכבר על בואם, אולם לא הספיק להכין את המקומות הדרושים.

הנכנס לקיבוץ מקבל בראשונה מקום ארעי, על פי רוב מקומות ארעיים. אף זה חוק הוא ולא יעבור.

חנה היתה עייפה עד למאוד. היא נרדמה מיד וישנה עשר שעות. למחרת היתה שבת.

לולא עיפותה גדולה כל כך, אפשר והיתה מתעוררת עוד בלילה. כי בבוקר נוכחה לדעת כי כל גופה מלא עקיצות וקוי דם בלבנים העידו על גורמי הנזק.

מובן, כי מראה כזה אינו מן הנעימים ביותר.

ד    🔗

עבר כשבוע מאז היה כהן בראשונה בבית הקפה שבפינה ושוב נמצא בדרך לשם.

כבר נעשתה לו ישיבה זו מנהג קבע. יום יום הופיע באותה שעה אחר הצהרים וישב אל אותו שולחן – כלומר אם השולחן היה פנוי. הוא הלך לאטו והדרך מביתו עד לפינה ארכה כמעט רבע שעה. אבל מדוע למהר? האין לו שהות?

ישב, איפוא, אל השולחן והזמין דבר־מה. בענין זה לא קבע מסמרים. פעמים הזמין קפה, פעמים תה. תלה את ההכרעה על כך במצב רוחו באותה שעה.

מנת הסוכר שהיה נותן בקפה ובתה היתה שווה. חתיכה וחצי. לשם כך נאלץ היה לשבר חתיכה אחת לשנים. היה תמיד נהנה הנאת־מה מן ההתאמצות שהיתה דרושה לשבירה ומן הנצחון הסופי שעטר את מאמצו.

שאלת החלב לא היתה ניתנת לפתרון פשוט כל כך. אמנם לגבי הקפה לא ידע היסוס. אין שותים קפה עם חלב. הקפה צריך להיות שחור, חזק ככל האפשר והחלב אינו אלא גורע.

לא כן בענין התה. התה שקבל שם באותו בית קפה היה שונה בזמנים שונים. פעמים היה קלוש מאד, צבעו כצבע התה המעורב במעט מיץ לימון. לתה כזה לא הוסיף כהן חלב. מה ישאר מן התה?

אולם פעמים אחדות הביאו לו תה עז מאד, תה חום כהה. לתה זה הוסיף כהן מעט חלב ופעם אחת גמע אילו לגימות עד שהיה אפשר להריק לתוך הכוס את כל החלב שהביאו לו.

אחרי כן שתה.

לא הזדרז לכלות. כי מה יעשה במשך יתר השעות עד בוא הערב? ואפילו יזמין שנית, מה שתי טיפות בים הזמן האין־סופי? האט לשתות ככל האפשר.

אך לא אהב לשתות תה קר. ולכן היה הזמן הניתן לשתיה מוגבל ממילא. ומה לעשות בין לגימה ללגימה ואחרי הלגימה האחרונה? קוראים עתון.

יחד עם הזמנתו אמר, איפוא, למלצר להביא עתונים, כמובן עתונים גרמניים. לדאבונו נוכח לדעת, כי עתונו שהיה רגיל לקרוא בחוץ לארץ במשך יותר מעשר שנים, עתון שמרני־ליברלי, לא היה בנמצא. הצטער על זאת כל כך, עד שעלה על דעתו לבחור בבית קפה אחר. אבל לבסוף הסתלק ממחשבה זו. הפינה היתה קרובה לביתו, הכסאות נוחים ורוח מצננת היתה באה ישר מן הים, ומי יודע היכן ימצא את עתונו? אולי לא נשלח העתון הנה כלל.

והלא אין לשכוח כי הוא בארץ אחרת וממילא מנהגים אחרים ותנאים אחרים, וכפי שאמר אותו מכר שאיחר לבוא אז, בשעת פגישתם, יש להסתגל לתנאים החדשים האלה, דרושה גמישות רבה.

אכן, הוא ויתר על עתונו וכיון שויתר לא ציער אותו אפילו כאשר ראה, כי אין כאן בכלל עתונים גרמניים אלא שויצריים בלבד. יש להסתגל לתנאים – והוא יסתגל.

ולא זו בלבד אלא העתון מצא חן בעיניו. אמנם, דומה היה לו כי רמתו הכללית היתה נמוכה משל עתונו הקודם. אולם הרשימות הספרותיות היו מענינות יותר. ועוד בפעם השלישית נוכח כהן פתאום לדעת, כי בהסח הדעת דלג על העמוד הראשון והתחיל ישר ברשימה שבעמוד השני מתחת לקו.

ביום הששי לביקוריו בבית קפה זה נפל דבר. עוד מרחוק ראה כהן כי שולחנו היה תפוש; כלומר היה בו מקום, כי שם ישב איש אחד בלבד, אבל כהן היסס – חברת זרים לא היתה אהובה עליו. אולם כיון שלא ראה מקום מתאים אחר, גמר בלבו אומר, שאין להמנע מכך, ניגש לשולחן, החוה קידה קלה כלפי בן שולחנו, כפי שהיה עושה בגרמניה וישב. מיד ראה, כי גם ההוא קרא עתון גרמני. לפניו עמדו ספל קפה ועוגה.

הרעיון להזמין עוגה יחד עם הקפה לא עלה כלל על דעתו של כהן בכל השבוע שביקר בבית קפה זה. כיון שראה זאת, הזמין גם הוא קפה ועוגה.

מעשה זה קירב את שני האנשים זה אל זה.

שניהם שתו וקראו חליפות. עם גמר הקפה הניח האיש את עתונו ואמר:

– נעים כאן. רוח מן הים.

– נעים מאד, – ענה כהן – בפרט לפי המחנק שבבתי הביטון.

נכנסו לכלל שיחה. שוחחו על דא ועל הא ולבסוף שאל בן שיחתו:

– האם אתה יודע לשחק משחק האשקוקי?

– אמנם אני יודע, – ענה כהן – אבל אינני מיטיב לשחק.

־־ אף אני לא. אולי נפגש כאן מחר ונשחק?

כהן הסכים. ועתה היה, איפוא, בדרך אל בית הקפה. ציפה למשחק כמו למאורע חשוב. מכרו כבר היה במקומו. קידם את פניו בברכה והחלו משחקים.

ואמנם שניהם צדקו, באמרם כי לא הטיבו לשחק. בחוץ לארץ היה זמן וכהן הרבה לשחק, ותמיד היה סופו של דבר כי היה מרוגז על עצמו. לא היה ביכלתו להחזיק את כל החוטים בידו. השתדל לתכן תכניות מרחיקות לכת, והתקשה עד מאד בנסותו להיודע מראש כל מהלך אפשר של מתנגדו. היה חסר אותו ריכוז מוחלט הדרוש לכך. וכיון שידע, כי עלול הוא להתקל בכל צעד במכשול שהיה סמוי מעינו שינה ושלש לחשב ולבדוק והאט מאד לשחק.

ואילו יריבו היה מיטיב לשחק בימי נעוריו. היה מתקיף תוך מעוף ועז ואף היטיב לראות את חתחתי־דרכו. אולם נראה היה, כי מאז תש כח זכרונו. מדי פעם לא הספיק לראות מכשול שיכול היה להסיר מן הדרך בעוד מועד – ונכשל בו. וכך יצא כי לבסוף גמרו שניהם בנצחון אחד והמשחק השלישי הסתיים בתיקו.

בזכות זהירותו ואטיותו של כהן נמשכו שלשת המשחקים האלה כשלש שעות. שלש שעות שבילה בנעימים. שניהם נפרדו בקורת רוח והועידו פגישה נוספת למחרת.

כהן חזר אל ביתו עם בוא השמש.

ה    🔗

כהן נכנס לשיחה עם מר קליין, מכרו החדש.

– עלי להתחיל בעסק כלשהו. הריני יושב כאן כשנה ועדיין לא השתכרתי פרוטה. מן הנמנעות הוא שאוכל את כל הוני. מה יהא בסופי?

– נכון.

הפסקה ארוכה. שניהם שוקעים בהרהורים.

על דעת כהן עולה שוב השאלה שהטרידתו לא אחת, אם אמנם מוכרח הוא להשקיע את כספו. עד כה, כאשר שאל את עצמו ענה בחיוב, אולם עתה השתנה המצב. חנה איננה עוד. הריבית העומדת לרשותו דיה לקיומו.

אולי איננו רוצה לברר לעצמו את המצב לאמתו, כי הלא אחרת היה בא לידי מסקנה זו. לא, ככל הנראה אינו רוצה. איננוּ נכון לוותר לחלוטין על חנה ודומה עליו, כי ככל שירבה לצבור כסף כן יגדלו הסיכויים למשכה אליו באחד הימים.

גם מר קליין מהרהר על עסקיו. הוא בא לארץ כחצי שנה לפני כהן. גם לפניו הציעו קנית פרדס. פרדס – בור שמן הוא. השווקים מתרחבים מדי שנה. אנגליה, גרמניה, רומניה, פולין – כולן קונות פרי הארץ. סיכויים לאין שיעור.

מר קליין הסכים וקנה. הפרדס היה אז בן שלש שנים. מאז עברה שנה וחצי ולפני ימים מספר אמר לו משגיח הפרדס כי הפרדס הוא עכשיו בן חמש שנים.

כיצד? איך הספיק הפרדס להתבגר במשך שנה וחצי בשתי שנים? מר קליין שמח לשמוע דברי המשגיח ולא שאל מאומה. לא רצה לקלקל. אבל בתוך תוכו לא היה שקט. אולי עברו גם שלש השנים הראשונות במשך שנתים – ולמעשה בידו פרדס בן שלש שנים וחצי?

ואפילו אם אמת בדברי המשגיח, הרי עוד תעבורנה שנתיים עד שיראה כסף, כי נאמר לו שאין מוכרים את פרי השנה הראשונה. שתי שנים ארוכות.

וכן החליט מר קליין בינתיים לשוב לאומנותו, שבה עסק באירופה, היינו לתעשית כפתורים. וכבר הקים בית חרושת קטן ואולם כדי להתחיל בעבודה היה זקוק לכסף אשר הושקע בפרדס.

לכן חשב לא אחת למכור את פרדסו. והנה מן השמים עזרו לו.

– יעצו לי לקנות פרדס, – אמר כהן וסיפר על נסיונותיו וחסר ידיעותיו בענין זה.

– כמובן, – הסכים מר קלין מיד – אנחנו בורים בכל אלה. אבל ברור, כי אין לקנות פרדס בן שלש או ארבע שנים. לי יש פרדס, בן חמש. בשנה הבאה ישא פרי.

דברים אלה שנאמרו כלאחר יד עוררו את ענינו של כהן.

– אמנם, – המשיך מר קליין אחרי הפסקה קצרה – יתכן שאמכרהו. חזרתי למקצועי הקודם והנני עומד לפתוח בית חרושת לכפתורים.

מר קליין איש הוגן הוא, אין להטיל בו דפי כלשהו. הוא בעל פרדס, הפרדס במצב מצוין, כפי ששמע אך השבוע מפי משגיחו, וזכותו היא למכרו.

– אולי זאת ההזדמנות, – אמר כהן מתוך הססנות מודגשת שבאה לחזק את עמדתו בשעת המשא ומתן.

החליטו לבקר את הפרדס ביחד. כשהגיעו היה שם המשגיח. מר קליין בודאי לא אמר לו מה תכלית הביקור הזה ומכל מקום מר קליין רחוק מתחבולות ודרכים עקלקלות כלשהן. אבל המשגיח הרגיש בכך מיד וגמר בלבו, כי יהיה משגיח גם בעתיד. דיבר אל כהן באדיבות יתירה והעלה את הפרדס על נס.

– העצים כולם בריאים, לא יימצא בהם פגם. רשת ההשקאה חדישה ביותר, מים בשפע – –

ואמנם המשגיח היה הדין עמו: הפרדס היה במצב טוב.

– נכון שהעצים גדולים יותר מאשר אלה שראיתי בפרדסים אחרים, – אמר כהן והביע בזאת את הדבר היחיד שראה ושאמנם מצא חן בעיניו. אבל בדרך בחזרה העיר כלפי מר קליין:

– בכל זאת אצטרך להוסיף ולחקור. הלא אני בור ועם הארץ. אשלח לשם עוד מומחה ואחר כך אחליט החלטה סופית.

ולא די בזאת. אמר לקנות את הפרדס, אם המומחה ימליץ עליו. אבל ליתר בטחון ושלא יתלה את הכל בפרדס האחד, החליט לחלק את כספו לשלשה חלקים. יחד עם קנית הפרדס ישתתף בבית חרושת לשימורים וריבה, אשר הראו לו ואף הוא מצא חן בעיניו, ונוסף לכל יניח לעצמו לא פחות מחמש מאות לירות במזומנים בבנק. יבוא אשר יבוא ויתרחש אשר יתרחש – הוא מובטח מפני כל הפתעה ואכזבה. המומחה המליץ על הפרדס.

בענין בית החרושת לא נזהר כהן במידה כזאת. כאן הרגיש קרקע תחת רגליו. חרושת – היא העיר, היא קרובה יותר ליושב כרך, ואילו החקלאות, הנטיעות – הן הכפר והמתרחש בהן סתום בפני בן העיר.

כהן קנה, איפוא, פרדס בן חמש שנים, נעשה שותף לבית חרושת לשימורים ולריבה, ונשארו לו כחמש מאות לירות בבנק.

ו    🔗

אחרי השבת באו ימי החול, אחרי העונג – העבודה. חנה כמו כל חדש נשלחה לעבודות שונות.

עבודות הקיבוץ נחלקות לשני סוגים בעיקר, היינו לעבודות בחוץ ובפנים. עבודות בחוץ הן כל אלה הקשורות בטבע: בגן, בשדה, בכרם, במכוורת ואף בלול וברפת. ואילו יתר העבודות נעשות בתוך כתלי הבית או הצריף: במטבח, במחסן הבגדים, במכבסה ובבית הילדים.

יש בחורות המעדיפות לעבוד בחוץ, והן בודאי הבריאות יותר, הקרובות יותר לטבע. כאלו צריכות להיות אכרות – אבל הן המיעוט.

חנה איננה בכללן. השמש הלוהטת, העמידה הממושכת, העמל שברוב העבודות האלה בכלל – לבה נרתע מפניהם. שמונה־עשרה שנה של חיי עיר – לא כל אחד ואחד מתגבר עליהן בנקל.

ביום עבודתה הראשון היא נשלחה לבציר. אמנם, עצם הבציר נגמר, אבל נשאר מין ענבים מיוחד, המאחר להתבשל ומהם נשאר מעט. בזה היא עבדה.

כעבור שעתיים היתה כולה שבורה. בשעת הבציר מתכופפים ומזדקפים, מתכופפים ומזדקפים עד לאין סוף. הגב מתחיל כואב, הגב כואב כולו, הגב אינו יכול עוד להמשיך, הגב שובת. כל הזדקפות נוספת היא כמאמץ על־אנוש, החלטה נפשית. אכן, המעבר מכפיפות לזקיפות איננו עוד תהליך פיסי בלבד. ומדי פעם בפעם דורשת החלטה זו יותר זמן, עוד רגע ועוד רגע…

כל חושיה של חנה קהים. היא מרגישה, כי עוד מעט ולא תוכל להמשיך. וכאילו שלא מדעת היא מוצאת לה תחבולה המקילה עליה. לפעמים יש אשכולות רבים למטה בגפן, סמוך לפני האדמה. שם כדאי לשבת.

אמנם, עצה טובה. אבל האם צריך לומר, כי ההחלטה לקום הנה קשה פי שנים מן ההחלטה להזדקף, קשה פי עשרה, ועל כן דוחים אותה רגע אחר רגע? עובדים בקפדנות יתירה. האם לא ציוה בעל הכרם וחזר וציוה: בציר נקי! לא להשאיר אשכלות! אכן, הִנה בודקת פעמיים, שלוש. אולי נשאר אשכול?

אבל לא הרי ענין בעל הכרם כהרי ענין הקיבוץ. כי הוא משלם לפי כמות הענבים שנבצרו, וקפדנות יתירה אינה עשויה לזרז את קצב העבודה.

חנה נושאת את עיניה למרחוק. באמת, האחרים שם בקצה שורתם. התחילו ביחד אתה והיא – אפילו לאמצע עוד לא הגיעה. אלה, אמנם, אינם אומרים כלום, עוזרים לה דומם. כל אחד מהם גפן אחת ועוד אחת ועוד מעט ויגמרו.

אבל הדבר אינו נעים. חנה מתביישת ומתאמצת. אך בסוף השורה הבאה – אותה תמונה.

ובערב אינה יודעת, כיצד להגיע הביתה. היא הולכת, לא, היא נגררת אחרי האחרים ואינה מרגישה עוד במאומה. בבית אינה אוכלת, אינה רוחצת את עצמה אף על פי שהיא שטופה זיעה, אינה מתפשטת, אלא נופלת על מטתה כמו שהיא – ונרדמת. ואך מחשבה אחת מטרידה אותה לפני שנתה: מחר שוב. איך אוכל להמלט מזה?

היא מתעוררת בשבע וחצי. מה קרה? מדוע לא העירוה?

אבל, בעצם, דעתה נחה עליה. נאמר את האמת, היא מאושרת. שעתיים שלוש שעות פחות. מעט פחות סבל מאשר אתמול. ולא באשמתה – הלא מדוע לא העירוה?

היא מתקלחת, מתלבשת ונכנסת לחדר האוכל, ניגשת ללוח סידור העבודה ומוצאת את עצמה אחרי זמן רב: מטבח, אחרי הצהרים. אכן, הוטה הקרדום הצדה.

אבל יום זה משתמר בזכרונה במשך חדשים, ועוד יקום זכרו בשנה הבאה.

בדרך כלל היא אהובה על הבריות אף כאן. בת הצחוק החביבה המרחפת תמיד על שפתיה ופניה הטהורות והיפות מרהיבות כל עין.

גם עין אותו רקדן של הערב הראשון, שמעון שמו, גם היא נהנית מראותה. וכן שמחה חנה להפגש אתו מדי פעם.

הם עוברים זה על פני זו פעמים אחדות ביום. והוא לא ימנע אף פעם אחת מנענע את ראשו בכיווּן אליה לאות רגש ידידותו ובת צחוקה של חנה חמה עוד מעט יותר מכפי הרגיל.

האם היא אוהבת אותו?

לא, בודאי לא. אל נשתמש במלים גדולות כאלה. אבל יש מקום לחשוב, כי היא מביטה בו מתוך אהדה.

וכך הוא עובר על פניה יום יום.

האם יסתפק בכך לעולם? כלום אין מן הצורך, כי עכשיו יאמר משהו? מדוע, למשל, לא יזמינה לטיול בערב, אחרי העבודה, שם מחוץ למחנה בשבילים שבין הכרמים והפרדסים?

שמא ביישן הוא? אולי פוחד הוא, פן לא תענה לו?

חלילה. אם נשאלהו ידחה רעיון זה בשתי ידיו. למעשה, הוא דוחה אותו יום יום. לא פעם אחת שאל את עצמו, ביום ובלילה שאל את עצמו, אם אמנם פוחד הוא להתקרב אליה ותמיד שלל את השאלה בתנופת יד קלה. אכן, מדוע איננו פונה אליה בדברים? מכיון שהוא… הוא אינו רוצה.

כך הוא עונה לעצמו. אולם האמת ניתנה להאמר – אינו יכול לתאר לעצמו כלל, שהיא תרצה בו. הוא אך מעז לראותה מרחוק ואמנם הוא רואה אותה לעתים קרובות הרבה יותר מאשר היא רואה אותו. כולו נמשך ליפי פניה אשר כמותן לא ראה מימיו, אל תארה הזקוף, ומתניה הרחבים, הכל ממש מקסים את עיניו ואינו יכול להעלות כלל על דעתו, כי תהיה שלו. חלום הוא שאין לו שחר.

אבל חנה מתעייפת. הרי, עתה נראה בעליל, כי אינה אוהבת אותו. אך מעט אהדה ותו לא. כי האשה האוהבת – האם אין לה תחבולות אין מספר לעודד את מאהבה, להמריצו, לתת לו סמנים ברורים ללא מלה מפורשת וברמזים בלבד? אולם חנה אינה רומזת, היא אך מתעייפת. שבעה נענוע ראשו. בעתיד, כשהוא יופיע מרחוק יפנה מבטה במקרה הצדה ולא תוסיף ראותו.

ומה יחשוב שמעון? הלא, ברי לנו מה יחשוב. עתה יבין ללא ספק כי צדוק צדק. אך קאפריסה היתה בת צחוקה, ששלחה אליו מדי יום ביומו. לא היתה בה הרגשה של ממש.

פניו קודרות ואף הוא ממעט להסתכל בה במישרים.

ז    🔗

במשך זמן מה הפיק כהן סיפוק מפעילותו החדשה. התרוצץ אנה והנה, ביקר פעמים אחדות את בית־החרושת כאן ואת הפרדס שם, השתדל להכיר את שניהם היכרות טובה – בקיצור היה עסוק.

ומדי פעם מלאוהו הרגשות אושר, ביטחה ושלות נפש בזכרו כי נמלט מפני הסכנה הצפוּיה לכל עולה חדש בעל הון, סכנה שהכריתה קיומם של רבים במשך שנים מועטות, היא איבוּד הונם על ידי חוסר ידיעתם בתנאי הארץ. הוא מצא את הפתרון, פתרון פשוט כל כך: אם, חלילה, לא יעלה הפרדס, ישאר לו הונו בבית החרושת לפליטה ולהיפך. ואף אם באחת השנים לא יוציא כסף משניהם, הרי בבנק מונחות כחמש מאות לירות, די והותר לקיוּם אדם אחד במשך שנים לא מועטות.

אבל מקץ שבועיים לא נשאר עוד מה לעשות. ושוב חזר כהן אל בית הקפה והרגיש ביתר שאת בבדידותו.

מר קליין לא הוסיף להופיע.

יהיה שלבו נקפהו על שמכר לכהן את פרדסו, אף על פי שסיפר לו על כל דבר לאמתו ואך שכח אולי להזכיר כי פרי השנה הראשונה לא יימכר – עובדה שלא הוא דוקא החייב לגלותה לכהן – יהיה שחשש פן תבוא אי־נעימות כל שהיא בהמשך הדברים ואולי פשוט כיון שהיה עסוק בהקמת בית־חרושתו לכפתורים – מכל מקום מר קליין נעלם, ושוב לא היה לו לכהן עם מי לשוחח ולשחק.

הוסיף להזמין חליפות תה וקפה, המתיקם בחתיכת סוכר ומחצה ולגבי החלב לא קבע לעצמו כללים.

וכן הוסיף לקרוא את העתון. אבל בעוד ששנים שלושה משחקים באשקוקי עלוּלים להימשך שלוש שעות ויותר אין לקרוא בעתון למעלה משעה אחת, ואפילו אם אין מדלגים על כלום. אחרי־כן אפשר, להזמין עתונים מצוּיירים. בהם מבקש כהן לראות בראשונה את הבדיחות ואין הן מניחות דעתו. שטות אחר שטות. אך לעתים רחוקות נמצאת אחת הראוּיה לשמה ואותה הוא משתדל לזכור מתוך ודאות כי ישכחה.

אחר כך הוא מעלעל אחורנית עד הדף הראשון ומתחיל מסתכל בתמונות. אבל כל זה ביחד אינו נמשך למעלה מרבע שעה והלא עתון כזה אינו מופיע אלא אחת לשבוע.

נשאר הרחוב.

הרחוב הוא בעיני כהן סמל חוסר התרבות המסובב אותו.

הרי, למשל, עובר אפנוע. מניע חלש משמיע רעם דל במקצת ומעלה תמרות עשן כחולות. על האפנוע רוכב איש בשנות העמידה ומאחוריו – מי יאמין זאת! – ילדה בת חמש או שש. היושיב אדם ילדה בגיל זה על אפנוע? הלא בכל רגע היא עלולה לנפול, ובפרט כאן בעיר, שבה צפוּיה כל הפתעה!

וכאן בפניו שתי גבירות בעלות עגלות ילדים. כשליש המדרכה תפושה על ידי שולחנות בית הקפה ועל כן הרחוב אינו רחב ממילא. שתים אלו נפגשות ומתחילות מפטפטות. האם לא תטינה הצדה כמובן מאליו? לא. הן נשארות במקומן, מרבות להג וחוסמות את הדרך בפני העוברים ושבים. כל אחד צריך לסובבן. האחד נדחק אל שולחנו של כהן והאחר ממוּל אל האילן העומד בצדי המדרכה.

כהן רותח. עומדות חמש דקות, שש, שבע, שמונה. מדוע אף אחד מן העוברים אינו מלמדן לקח?

והנה פושטת יד. נכון, גם בברלין היו פושטי־יד. אבל תלבשתה של זו היא כה איומה וקלסתר פניה מביע טמטום מוח כזה, שכהן נרתע ממנה, אוחזת בו הרגשה האומרת בערך: יש גבול גם לעוני. אכן, כאן אין גבול.

זהו העיקר: בארץ זו אין יודעים כל גבול.

ואיזו עקשנות היא זאת! הוא נענע בראשו לאות סירובו. מן הנכון היה, כי זה יספיק. אבל היא מתעקשת: “נדוֹב, נדוֹב!” כהן חוזר ומנענע ראשו. “נדוֹב, נדוֹב!” נשמע דבר כזה! היא מסובבת את שולחנו וניגשת אליו מכאן: “נדוֹב, נדוֹב!”.

אבל הפעם טעתה. כהן לא יתן פרס על גסות. לא הוא. הוא רומז למלצר להרחיקה והמלצר עושה את שלו.

לא תמיד דוחה כהן פושט יד. לפעמים הוא נותן מיל או שני מילים. אבל הוא נותן לפי רצונו הוא. בכוח לא יוציאו ממנו מאומה.

ובכל זאת, דומה, שהוא מבקש שעת כושר להתרגז, כי הוא מתחיל מחדש לקנות בשוק. זמן מה הניח זאת לעוזרתו ועתה יחליפנה.

אין אדם יכול לשבת בבית קפה מן הבוקר עד הערב. די בשעות אחרי הצהרים. וכך אין כהן יכול אלא לקרוא בבית – או לקנות בשוק.

מי יוכל לקרוא יום יום כל הבוקר?

באחד הימים, בשובו מן השוק מוצא כהן גלוּיה מחנה. היא תבוא ותשאר מיום ששי אחר הצהרים עד יום ראשון בבוקר.

ביום שישי?

הלא היום יום ששי!

ח    🔗

בראשונה כולו מבוכה.

נכון כי מאז צאתה יצאו ארבעה שבועות ואמנם אמרה אותה שעה כי מקץ חודש אחד תבקרו, אם לא קודם לכן. אבל כהן ראה בזאת הבטחת־שוא ולא האמין בה.

אכן, היא עמדה לבוא. מובן מאליו, כי במסיבות אלו לא די במה שהביא כרגע מן השוק. לא לפי האיכות ולא לפי הכמות.

אבל לשוק לא ילך שנית. על ידו נמצאת חנות ובה כתוב באותיות גדולות בעלות צבעים על פני כל הקיר האחורי: “טוב הארץ תאכלו”! מישהו הסביר לו באחד הימים פירוש הפסוק. שם יקנה. טוב הארץ יקנה.

וכל כך הרבה טירחה למה? האם לא תצליח העוזרת כמוהו בקניות. אולי לא. ואולי הוא רוצה לדחות את שפע המחשבות המטרידות אותו מאז קרא את הגלוּיה? אולי הוא מבקש במה להתעסק שלא יהיה טרף למחשבות אלו?

אפשר וזוהי הסיבה. אבל אחרי שקנה את הכל ומסר לידי העוזרת והזהירה שלא תקלקל, חלילה, את המטעמים האלה – לא נשאר לו מה לעשות, אלא לשבת אל אותו כסא נח ספוג זכרונות נעימים, אשר עמד כאז כן היום ליד החלון.

לשאלה העיקרית כבר ניתנה לו תשובה. היא לא תחזור לחלוטין. עדין לא. כאילו אמר לה לבה, מה תהיה מחשבתו הראשונה, פיזרה מראש כל ספק: מיום ששי עד יום ראשון בבוקר. בדיוק נמרץ.

אבל כיצד תתיחס אליו בפרק זמן זה?

בעצם, אינו דואג. לבו סמוך ובטוח.

ואמנם אין צורך לדאוג. חנה באה ובידה צרור פרחים – נראה כי גמרה אומר להמתיק לאביה את שני הימים ככל יכלתה. ויכלתה רבה. עיניה המזהירות ויפי פניה השזופות מקסימים אותו כתמיד. אמר לספר לה על בדידותו, על כאבו וגעגועיו. הוא לא חדל עדין מקוות בסתר לבו כי על ידי כך ישפיע עליה ויעלה בידו להחזירה. אבל כל זה נמס ואיננו.

כמעט על כרחו הוא מספר תחת כל אלה על מעשיו שעשה. והאם אין מעשים? יש ויש לספר, אם מסכמים בשעה אחת קורותי חודש.

– אכן קנית פרדס.

– ואף שיתפתי את עצמי באותו בית־חרושת לשמורים, שראית עוד בהיותך כאן.

חנה מבינה מיד את כוונתו בעשותו כך, אבל כדי לשמחו היא שואלת:

– לשם מה גם זה וגם זה?

– לשם בטחון מוחלט. יתר על כן נשאר עוד כסף בבנק.

– אין כמוך.

הפעם לא נשמעה אף נעימה דקה של אירוניה בדבריה. הוקרתה מוצאת חן בעיניו.

– היכן הפרדס?

– לא רחוק מקיבוצך.

– ובכן, בוא לבקרני. נסתכל ביחד בפרדס.

הרעיון אינו חדש לכהן. עלה מכבר על דעתו. ואולי אף השפיע על החלטתו לקנותו?

כך עוברות השעות בנעימים.

למחרת בשעת ארוחת הצהרים אומר כהן:

– אולי נלך אחרי הצהרים לבית קפה?

– ברצון רב.

מדוע רוצה כהן ללכת לבית הקפה אף היום? האם לא די בכל יתר ימי החודש? האמנם נעשה ביקור זה הרגל כדי כך, כי לא יוכל לוותר אפילו פעם אחת?

אך טעינו. דומה כי משהו דוחפו להראות את בתו שם באותו מקום, שבו הוא יושב יום יום בבדידותו, כאבל וכמעט מאובן. תה או קפה. סוכר: חתיכה ומחצה. עם חלב או בלעדיו. עתון.

היום יראו כי יש לו עוד משהו, יקר יותר. ומתוך התנשאות יתירה הוא שוכח אף את זהירותו הרגילה. מי יחשוד באב ובת? שניהם הולכים אל בית הקפה, כשזרועותיהם שלובות זו בזו.

בדרך אומר כהן:

– אני הולך עתה לבית קפה זה לעתים קרובות.

אבל אינו רוצה לומר, כי הוא הולך לשם יום יום. נמאס עליו לזכור כל זאת. איננו רוצה לערער מצב רוחו הטוב על ידי זכירה כזאת.

ושם הם יושבים. כל הצעירים ואף אלה שאינם עוד בימי נעוריהם מביטים אל חנה, כאילו על פי הסכם חשאי. קלסתר פניה מושך את העינים, ואי אפשר שלא להסתכל בו. וחנה? אינה רואה אותם. מתוך סיפוּק גדל והולך, נוכח כהן לדעת, שהיא מביטה אליהם כאילו אינם. אך אותו היא רואה. אך אליו היא מדברת. אך הוא קיים לגבה.

עלתה מחשבה על דעתו.

– אולי נלך לשחות?

– עתה? האם לא מאוחר במקצת? בספטמבר, לפנות ערב?

אבל מיד היא מתקנת את עצמה. ואמנם, אולי אין אלה הסיבות לאמיתן, כי מתי פחדה חנה מפני קור המים? נראה שיש לה נימוק אחר.

יהיה אשר יהיה, היא מוכנה.

– נצטרך ללכת הביתה לקחת את בגדי הרחיצה.

והם הולכים הביתה ואחר לים ושוחים.

הים שקט. היום לא יהיה צורך למעשה הצלה.

היום אך הנאה. הכל כלפנים. ואחריו ליל, רוך וקרבה נפשית כולו. אך לבסוף עולה השחר.

– אין דבר, אבא’לה. חודש עובר מהר. ואולי אוכל להשתחרר עוד קודם לכן.

– חודש עובר מהר? אולי שם.

כהן כולו מרירות, לא, כולו יאוש, ואין בו כוח להסיח את עצמו. ומה בצע אם יסיח את עצמו.

שוב משחיר העולם.

ט    🔗

ברם, הפעם אינו שחור לגמרי. נשאר קו אור, זיק תקוה. בעוד חודש – – –

ואולם היוכל האדם לחיות בתנאים כאלה? היוכל למות לעשרים ותשעה ימים ומדי פעם לקום לתחיה למשך יום וחצי?

יכול יוכל. הרי לא מעטים אלה החיים ואפילו אין להם יום אחד זה בחודש. חיים ללא תכלית, ללא סיכוּי ובהכירם בברור עגמומיות הויתם.

אלא שמתחת הנראה לעין הם מתים. לאט לאט כּבה נר אחר נר. ידוע המנהג להדליק נר נוסף בכל יום הולדת. בהמשך השנים רוב האנשים מפסיקים להדליקם, אבל עיני רוחם רואות אותם, והם כאילו מתווספים ממילא, באפס יד האדם המאירה אותם.

וכל זאת – בטעות יסודה. כעבור זמן מה, בשנות העמידה, לא די בהפסקת הדלקת הנרות. יש לכבותם! זה אחר זה כבה עד ששורה אותו חושך שלפני הנר הראשון.

לא, לא אותו חושך. ההוא היה החושך שלפני היום ואלו זוהי אפלת הלילה המסיימת אותו.

אבל נרות האנשים המשורשים מאדמתם אחרי שנות העמידה ממהרים לכבות. הם כבים בקצב כפול ומכופל. נראה, כי אנשים אלה חיים ככל הבריות; אבל הם אך עוממים ובאחד הימים בא גרעין חול קטן מן הקטנים ומדעיכם. השכנים שואלים מתוך תמהון: כיצד קרה הדבר? היאך הספיק גרעין זה להגדיל לעשות ולכבותו?

והמה לא ידעו, כי כבר כבוּ כל הנרות, פרט לאחד, האחרון.

בימים הראשונים אחרי נסיעתה של חנה שוב לא אבה כהן ללכת אל בית הקפה. כל עצמותיו נרתעו מפני כך. שם, במקום שבו ישבו שניהם בכל הדרם ושוחחו ונהנו, שם יחזור וישב בבדידותו? אינו יכול.

יומיים נשאר בבית. לבסוף חזר, מנוצח ומדוכא.

עוד מרחוק ראה ששוב מקומו תפוש. היינו, ישבה שם אשה אחת.

כהן היסס. לא יתכן, כי אשה תשב לבדד ליד שולחן בבית קפה כזה מבלי שחכתה למישהו: אם לא לידידה ודאי לידידתה.

אבל כאשר התקרב, הביטה בו האשה באדיבות והוא ישב אל השולחן. הזמין תה ועוגה.

בהעיפו עין על היושבת מולו נוכח לדעת, כי היא נראתה כבת עשרים ושמונה והיתה בת שלושים ושמונה בערך. בענין זה קשה לרמותו.

התה הגיע עם הסוכר. הכניס חתיכה ומחצה והתחיל אוכל את העוגה. במבט שני ראה כי האשה לא היתה מכוערת ואמנם אף לא יפה.

כילה את העוגה. שקל רגע־קט אם לפתוח או לא לפתוח בשיחה. אבל ברור היה, כי השיחה תשלול ממנו קריאת העתון, אולי לשעה, אולי יותר, וזה אחרי שלא קראו ארבעה ימים ועליו למלא אחרי החסר.

– האלו, עתון בבקשה!

אולם בו ברגע, שעמד להתעמק בקריאת הרשימה שבגליון, אמרה האשה מולו:

– אולי אדוני מכיר את מר קליין?

– מר קליין? בודאי. קניתי את פרדסו.

– אכן, צדקתי. הריני אחותו של מר קליין.

– נעים מאד.

כהן הבין, ששאלת קריאת הרשימה נפתרה שלא לטובתו.

– הפרדס מתפתח יפה? אדוני נמצא שם לעתים קרובות?

כהן אינו מוצא טעם בשאלה זו. כיצד יוכל פרדס להתפתח במשך שבועיים? ומה יעשה שם?

– הייתי שם פעמים אחדות. הפרדס יפה. כאשר ישא פרי יהיה יפה יותר.

– ודאי.

הנושא נתמצה. ועתה, כלום לא היה צורך להסביר את המקרה הזה, כי קודם ישב כאן אחיה ועכשיו היא במקומו?

– בעצם רציתי לבקש טובת חן ממנו. לשעבר הייתי רגילה לבלות בפרדסנו מדי פעם בפעם את סוף השבוע. יש שם חדר בבית הבאר ובו הייתי ישנה ובמשך היום הייתי יושבת בצל העצים. אולי ירשה לי אדוני להמשיך כך, כמובן בימים שבהם אינו נמצא שם, שלא אפריעו במאומה?

– ברצון רב. אבקשך להתנהג כאילו שום דבר לא השתנה. אשמח מאד לראותך שם.

בזאת נפתרה גם שאלה זו. מוזר הדבר, אולם על דעת כהן עלתה המחשבה כי אף זה לא היה עיקר כוונתה בבואה הנה. אולי לא היתה זאת אלא אמתלה, כדי לשוחח אתו.

מכל מקום נתנה שורת הנימוסים, כי עתה ישאל לשלום אחיה.

– אחי? שלום לו. אילוּלא היה עסוק כל כך בבית החרושת, היה בודאי מרבה לבוא הנה. אבל הוא רוצה לפתחו עוד החודש.

בזה הסתיימה מצדו השיחה לחלוטין. ומה יבוא עתה?

נצנץ רעיון במוחו של כהן. כיון שהזמן נתקפח בין כך ובין כך, מה יפסיד?

–את משחקת משחק אשקוקי? לא אחת שחקתי עם אחיך.

– במשחק האשקוקי? אמנם לא. הוא מעייף כל כך, מאַמץ כל כך. אני משחקת דומינו.

– דומינו?!

– כן.

דומינו. במלה הזאת כאילו נכלל כל השעמום שהפיצה מסביבה. כך על כל פנים נראה לכהן. מה לו ולדומינו?

במאמץ רב כבש פיהוק שאמר לפרוץ מפיו. הפיהוק לא נראה, אבל נראה המאמץ. אותה שעה הביטו עיניו במקרה אל העתון.

מרת קליין – כהן היה עתה סבור, כי שם אחר לא רכשה לעצמה – הסמיקה וקראה למלצר.

כהן היה כולו צער ואדיבות.

– הגברת כבר מוכרחה ללכת? מה חבל! אם כן, אשמח עד מאד אם הגברת תרגיש את עצמה כבעלת בית בפרדס. דרישת שלום למר קליין!

והיא הלכה. תלך לה. מה לכהן ולדומינו?

אבל בכל דבר יש מן הברכה. בבית הבאר נמצא, איפוא, חדר. והוא לא ידע.

י    🔗

באחד הימים הרהיב שמעון עוז בנפשו והמזל שיחק לו. בקיבוץ היה קונצרט. אחרי יום חמסין נגררו ספסלים מחדר האוכל וכסאות מן החדרים ונערכו בחצי גורן עגולה מסביב לבימה שהיתה בנוּיה ארגזי קטיף.

שתי דקות לאחר התחלת הנגינה באה חנה ומצאה את כל המקומות תפושים. באין ברירה נשארה עומדת, כשהיא נשענת אל קיר אחד הצריפים הסמוכים.

בהפסקה הראשונה קם שמעון מהדומו, ניגש אליה ואמר כלאחר יד:

– הא לך מקום פנוּי!

הודתה לו במבט, שנראה לו כהכרת טובה ועידוד גם יחד, מבט שהבחין בו יפה לאור מנורות הבימה.

בראשונה חשב לעמוד במרחק־מה מן הצד, שלא ייראה, כי הוא מבקש כעין תשלום למעשהו בהיותו קרוב לה. כך על כל פנים הסביר את הדבר לעצמו. אולם מבטה המריצו להשאר עומד מאחוריה.

בשעת הנגינה הסתובבה למחצה פעם ופעמיים ונראה היה לו, כי היא מבקשת לראותו דוקא, ואך ויתרה באין רצון להסתובב כלה.

הנגינה הסתיימה. שוב הפסקה קצרה.

הנגינה מתחדשת ועתה מניח שמעון בזהירות שלא תתואר את ידו על כתפה, כאילו הוא זקוק למשענת. מצדה אין כל תגובה. אפילו התנועה הרפלכּסית הקלה ביותר אשר לה ציפה לא באה.

בשעת ההפסקה הבאה הוא מוריד את ידו והיא פונה אליו לפי תומה:

– הקונצרט מצא חן בעיניך?

– חן רב.

עוד מלים אחדות משני הצדדים והקונצרט נמשך. שמעון מעלה את ידו שנית על כתפה. עובר עוד רגע וידו מחליקה לאט לאט לאורך זרועה, לאט לאט לאורך אמתה ומגיעה לידה.

ושם שתי הידים נפגשות וידו נשארת בידה עד תום הצליל האחרון.

אחר כך היא הולכת אתו.

זהו בחור צעיר בן עשרים.

בחור צעיר בראשית אונו. איננו יודע ולא כלום על חוקי האהבה, ואיננו יודע גבול. כולו אש מתלקחת.

חנה מרשה לו לעשות כאוות נפשו. היא נתונה באוירה של עריבות ונועם המתחדשת כפעם בפעם. לא יותר מזה. אף לא פחות. היא נהנית משלהבתו של צעיר זה, שכמוהו לא ידעה עד כה.

שיעשה כרצונו. עדין אינו יודע כי אשה יכלה להיות יותר מאשר כר בלבד. ואף לא למד כי גם האשה יכולה לדרוש ממנו יותר מאשר חנה מקבלת ממנו. כי מה היא מקבלת? אינו נותן כלום. אינו מפלל כלל ואינו מעלה על דעתו כי יש ביכלתה לתת דבר מה.

לבסוף הוא נרדם.

חנה אינה נרדמת.

בת צחוק מופיעה על שפתיה. שוב: הוא נרדם והיא נשארה ערה. נראה כי זהו גורלה.

אולי בכל הלילות הראשונים נרדם הגבר והאשה אינה נרדמת? מי יודע?

שלא במתכוון היא שוקלת את השעות אשר מאחוריה.

אכן, זה היה בחור בן עשרים. ובכל זאת הצעיר נתן לה פחות מן הגדול ממנו בשנים פי שנים.

– מדוע אני שוכבת כאן?

היא שואלת ואינה יודעת תשובה. היא העמידה את עצמה לרשותו של הילד הזה – כך היא מנתחת את המצב בינה לבין עצמה מתוך אירוניה, שליותה אותה במשך כל הערב שלא מדעתה ורק עכשיו היא פורצת כביכול אל מעל לסף ההכרה. היא העמידה את עצמה לרשותו – לא זהו המדאיג אותה. מדוע לא תתן לו את עצמה? מה היא נתנה? למעשה לא כלום. העניקה לו הנאה ואף היא קיבלה את חלקה. אולי לא קיבלה אותו? ומה בכך?

שאלתה היא אחרת. מדוע דוקא הוא? מה בינו לבין יתר הגברים? האם היא מכירה אותו? כלל וכלל לא. האם הוא מכיר אותה? אף זאת לא. ובכן, מה יהיה בסופו של דבר? התתכן ביניהם ידידות כלשהי?

ימים ידברו. יהיה נאה אם יתהווה דבר מה, ואם לאו – מה בכך?

על כל פנים יודעת חנה, כי עוד יתראו. היא לא תמאן לראותו. והוא לא כל שכן.

לבסוף גם היא נרדמת ושנתה עריבה לה.

יא    🔗

כהן קרא בדפיו הגרמניים שהופיעו בבחינת עתון מקומי מודעה בזו הלשון: “אנשים עזובים לנפשם וישישים מתבקשים לפנות אלי לשם יסוד אגודה אשר מתפקידה יהיה לתת תוכן לחייהם”. אחרי כן באו שם וכתובת.

בראשונה לא התענין במיוחד. אמנם, אפשר היה לומר, כי גם הוא עזוב לנפשו. אבל מכל מקום לא היה ישיש.

מובן היה, כי האגודה הזאת תהיה אגודה גרמנית ושפתה גרמנית, שאם לא כן לא היתה המודעה הזאת מתפרסמת בעתון הגרמני דוקא. ובזאת היתה חשיבותה.

הלא אחד הנימוקים העיקריים לבדידותו, אשר עצם קיומה לא יוכל להכחיש, היה בשפה. באגודה כזאת היה מבין אותם והם היו מבינים אותו.

אבל איננו ישיש. מה לו ולסבים ולסבות שיתאספו שם?

אך למחרת נצנץ בו רעיון חדש. הוא יוכל להשתתף בארגון האגודה. וכי לא ישמחו על כוחות צעירים הנכונים ומסוגלים לעזור?

לא היה לו מושג ברור, במה יוכל לעזור ומה יהיה בכלל תוכן האגודה. בכל זאת ביקר את בעל המודעה, מר נכטיגל, בדירתו.

מר נכטיגל היה איש נמוך־קומה ודל־בשר, לא מן הישישים דוקא, דבר שהניח את דעתו של כהן, זריז מאד בתנועותיו ועוד יותר זריז בלשונו. מחשבותיו צצו לעשרות בבת אחת, באופן שרבות מהן נשכחו, וכיון שחשב שנשכחו אך מפני שלא הספיק לבטאן, דיבר במהירות מפליאה ובשעת הגאות יצאו מפיו למעלה משלוש מאות וחמשים הברות בדקה. אם המקשיב רצה אף הוא לדבר, ומשנתיאש מחכות לסוף דברי מר נכטיגל, ניסה להכנס לדבריו, הרים מר נכטיגל את ידו הימנית אל על, כמי שמבקש רחמים מן השמים, אמר: רגע, רגע, והמשיך בלי כל שמץ של הפסקה, ובן שיחתו הרגיש את עצמו מנוצח כלאחר יד. ואילו בידו השמאלית חיזק רושם דבריו. ידו היתה תלוּיה אל מטה, כשגבה מופנה החוצה. ומדי פעם כאשר התגברה בו ההרגשה, כי לשונו לא הספיקה לבטא את כל אשר עם לבו, כפף במפתיע גם את אמתו וגם את ידו באופן שנוצרו שתי זויות ישרות. כהן זכר, כי אותה תנועה ראה פעם, כשהיא מבוצעת בידי מנצח על תזמורת. הוא ביצעה כדי למשוך כביכול מתוך כלי הנגינה שארית כוחם וכמובן בעיקר בשעת הפורטיסימו. תנועה זו עוררה אז התנגדות בלבו של כהן. היא נראתה לו גסה למדי, ראוּיה יותר למוכר ירקות בשוק, הרוצה למשוך אליו את ציבור הקונים, מאשר למנצח על חבר מנגנים.

כאן ניתן לתנועה זו מובן חדש.

– שמח אני כי באת אלי. אכן, יש צורך בהגשמת רעיוננו, לא כן? מה גדול מספר אלה שאינם יודעים מה יעשו. אני עצמי, למשל, הנני רוקח לפי אומנותי. אתה זוכר את בתי המרזח הקטנים והמסעדות שבגרמניה בפינות הרחובות? הסתכל פה בפינות. פה בתי־המרקחת ממלאים את מקומם. ולא זו בלבד. פה משתדלים כולם, הממשלה והעיריה במידה שווה, בכל כוחם להרגיז ולקפח פרנסת אדם פשוט, שלא יצליח, חלילה, להשתרש כאן. עשרים וחמש שנים הייתי רוקח בגרמניה. כאן דורשים שאתחיל ללמוד מחדש, אני בן החמשים, ועלי לעמוד בבחינה נוספת. ברור, שאיננו יכולים לעשות זאת. נפתחת דלת אחורית, כאן כמו בכל, ומרשים לך להכנס בעדה. מהי הדלת במקרה זה? מותר לי להעסיק עוזר שעמד בבחינות הדרושות ובפני השלטונות הוא בעל בית המרקחת. יפה מאד. העוזר מקבל, לפחות, עשר לירות. בית המרזח שלי, סליחה, בית המרקחת שלי המוקף מתחרים מכל הצדדים יכניס לכל המוטב עשר לירות. אף זה לא יתכן, אלא אם אמכור כל מיני סמים שאסור למכרם בלי רצפט הרופא – כמו כולם. ובזה אצליח אולי לפרנס את עוזרי. הסתלקתי, איפוא, מכל הענין.

הפסיק לרגע קט, אולם אך מקוצר נשימה.

– ובכן, מה יעשה אדם, אם אין לו כל עבודה? זמן מה ישבתי במשך שעות בבית קפה. אבל כמה זמן איש מסוגל לעשות זאת? הלא אין אלה חיים כלל אלא מעין גסיסה ממושכת עד לאין קץ.

כהן החויר במקצת.

– אכן, נראה לי, כי בכוחי, בכוחנו לעשות דבר־מה. כי אל נשכח, שלא כולם במצבנו. אני – אין לי עבודה. בכל זאת אני קיים, אבל אלה הרבים אין להם עבודה ואין להם קיום. נתאסף כולנו – כאן התכופפה זרועו השמאלית שלא כצפוי וקולו נעשה קול נביא וחוזה מבלי שהיה מן המגוחך בדבר – נתאסף, כל הגרמנים הנמצאים בחוריהם ואינם יכולים לצאת, מכיון שאינם שומעים לשון האחרים, ואינם מוצאים עבודה, מפני שאינם מסוגלים לעבוד בתנאים נפסדים אלה. אגודתנו תהיה גדולה – שוב התכופפה זרועו – ענקית. יהיו בה רופאים – הזקוקים לרופא באגודה ילכו אליהם, יהיו בה סנדלרים – הזקוקים לנעלים יעבידו אותם. מה רבה תהיה הברכה!

כהן שקל מה דבר זה יתן לו. לא כלום. ומה הוא יוכל לתת? לא כלום.

– ולא זו בלבד. מה רבים מקרי המחלה בינינו בארץ זו! והנה לא אחת ולא שתים שוכב החולה לבדו, עזוב לנפשו. אנחנו נארגן ביקור חולים, טיפול חולים, למען ידע כל אחד המשתייך אלינו כי בעת צרה נעמוד לימינו!

כהן סלד מפני רעיון זה. הוא ראה את עצמו במיטה, חלש, טרף בידי אחרים. ומסביבו אשה ישישה, כולה עור ועצמות, בעלת קול צעקני ומפקד. תסובב את מיטתו, תשאל לרצונו מצד מראשותיו ותשאל לתאבונו מצד מרגלותיו ותטפל בו כאן ותטפל בו כאן ולא תתן לו מנוח.

לא ולא. לפחות במקרה כזה תבוא חנה.

הוא הספיק לשכוח לגמרי, כי בא הנה כדי להשתתף בארגון האגודה וראה את עצמו כאחד מחבריה.

– ואחרון אחרון חביב, נארגן מסיבות, הרצאות, קונצרטים. יהיו בינינו מבינים בכל דבר. מה מקצועך, אם מותר לשאול?

כהן לא ידע מה יענה. לא נשאל עדיין שאלה זו. מהו? פרדסן? סוחר? התבלבל מעט.

– יש לי פרדס. וכן… וכן אני שותף בבית חרושת לשימורים.

– הנך איפוא פרדסן. מצוין. בודאי נזכה לשמוע מפיך הרצאה על בעיות הפרדסנות. כל כך הרבה שמענו עליה עוד בחוץ לארץ ועתה כאן ולמעשה איננו יודעים כלום. קוראים בהזדמנות בעתון, כי השנה נשלחו 6 מיליון תבות ובשנה הבאה תשלחנה 10 מיליון וזה הכל.

משום מה התבייש כהן לומר שהוא לא ידע אפילו זאת. ופתאם נזכר מה שסיפר לו פעם הסוכן במכונית והוא השמיע מלים אחדות מלאות רמזים ומשמעות:

– כמובן, יש בעיות לרוב. השקאה… קידוח…

הם נפרדו תוך כדי הסכם שלא במפורש, כי כהן ירצה באחת המסיבות הראשונות על מצב הפרדסנות.

יב    🔗

אישיותו של מר נכטיגל לא השפיעה במיוחד על כהן. גיבוב המלים, זריזותו שנעזרה בשתי ידיו, ופניתו הישירה אל האדם הזר – כל אלה היו עשויים לדחות איש אשר אהב את סדרו, את מנוחתו, את המרחק, בקיצור את עצמו.

אבל בכל זאת הצליח מר נכטיגל להאציל מעט מרוחו על כהן ולאחר שהסכים כאילו בהיסח הדעת להרצות על הפרדסנות לא נעם לו לבטל את הסכמתו, דבר שעלה בדעתו עוד בשעת יציאתו מן הבית.

החל, איפוא, מתכונן לאותה הרצאה, אף על פי שלפניו עוד זמן רב. הדבר לא עלה בנקל, כי רוב החומר שמצא היה בעברית. לבסוף השיג חוברת שהוצאה על ידי מוסד ציוני בגרמניה, פרוספקטים אחדים וספר מדעי על טיפול בעצי הדר.

כהן לא היה מרצה מענין מימיו. ואחרי מה ששמענו עליו לא נתפלא על כך. לא היה מאלה, שמזגם הטבעי משעשע את המאזין, אף אם לא כל דבריהם זהב הם, ואף לא מאלה המצליחים לכבוש את אוזן הקהל בבהירות, מקוריות או ניסוח מחשבותיהם. כל אלה היו מעבר לכוחו.

מה עשה כדי לענין את השומעים למרות הכל? בכיתות הגבוהות של בית הספר היה מוכרח להרצות כפעם בפעם ככל תלמיד. הכין את הרצאותיו יפה בכתב ושינן כל פסקה בקול או שלא בקול לעתים כה תכופות, עד כי ידע את הרצאתו כמעט בעל פה, והיה ביכלתו לדבר ברהיטות.

וכן עשה אף הפעם.

מן הראוּי שהרצאה תהא לה התחלה מרתקת, התחלה מכרעת. החליט, איפוא, להתחיל במשפט מעין הלצה.

“גבירותי ורבותי! יש אומרים כי בשש השנים הראשונות אוכל הפרדס את הפרדסן ורק אחר כך מתחיל הפרדסן לאכול את הפרדס”.

כאן הפסיק כהן בראשונה.

דומה היה לו, כי קלקל את ההלצה הקלושה בלאו הכי. “יש אומרים” – האם זה מרתק? בודאי לא.

אולי לרמוז לכך כי הוא פותח בהלצה?

“יש הלצה עממית האומרת, כי בשש השנים הראשונות אוכל הפרדס את הפרדסן, ורק אחר כך מתחיל הפרדסן לאכול את הפרדס”.

כהן נהנה. זה עלה בהרבה על הקודם.

“רבותי! רובכם ייחס בודאי הלצה זו לשש השנים, שבהן אין העצים נושאים פרי. אולם טעות היא בידם. ההוצאות הגדולות ביותר נעשות עוד לפני התחלת השנה הראשונה. השאלה העיקרית, שיש לפתרה לכל לראש, היא שאלת המים”.

כך הוא יהיה מיד באמצע הענין.

“בלי מים – אין פרדס. עלינו, איפוא, בגשתנו לנטיעת הפרדס להתחיל בקידוח הבאר. קידוח כזה – מחירו כרגיל קרוב לאלף לירות. כל קידוח הרפתקה הוא. הימצאו או לא ימצאו מים? הישקע כל הונו של העולה החדש, הבא להשתרש בארצנו ולתת את חלקו לבנינה, בעמקי האדמה ולא ייראה עוד? הישאר בעליו כקבצן הנתון בצרה ובדאגה כל יתר שנותיו? הוא מסכן את הכל. ומה רב מספרם של אלה שנכשלו, מה רבים האוכלים כיום את לחמם בדמעות!”

זה היה קטע חזק מאד. כולם יראו לנגד עיניהם אסון האומללים האלה ויכמרו רחמיהם עליהם.

כהן הסתכל בשעון ונוכח לדעת, כי כתיבת משפטים אלה ושינונם ארכו כשעתים. זה הספיק לעת עתה. הוא החליט להפסיק ולהמשיך למחרת.

כך המשיך שבוע ימים. אחר הצהרים הלך אל בית הקפה.

עבודתו מילאה אותו כולו. לפני הצהרים לא הספיק עוד ללכת לשוק. אמר לעוזרתו:

– לדאבוני לא אוכל לקנות השבוע. אני עסוק בהכנת הרצאה.

ובבית הקפה קידם עתה כל אשר הזדמן אל שולחנו בברכה ולא עברו עשר דקות והוא פותח בשיחה. היינו בהרצאה, על שאלת הפרדסנות.

עד מהרה התפרסם, כמומחה בשאלה זו ורכש לעצמו שם גדול בין אורחיו הקבועים של הקפה הזה, שרובם ככולם לא נמנו עם המבינים בפרדסנות.

אמנם, כהן רכש לו ידיעות שלא נעמו לו כל כך. הוא למד, כי פרי השנה הששית אינה שוה כלום, דבר שלא נאמר לו עד כה בבירור. ידיעה זו היתה רעה ומרה. כל חשבונותיו עלו בתוהו. לא זו בלבד כי לא יוציא כלום מפרדסו בשנה הבאה, אלא יצטרך להוסיף ולהשקיע.

יג    🔗

חנה ניסתה לבנות בנין, להקים יש כמעט מאין. גם שמעון השתדל.

אבל הם נתקלו בקשיים וחנה היה בה ספק רב אם יוכלו להתגבר עליהם.

בראשונה נראה לה, כי הקשר הקיים ביניהם הוא האשם, כי במשך שבועיים לא התקרבו זה לזו כל עיקר. התמזגותם לפני זמנה, היא המונעת קשרי אהבה אמתיים ואפילו ידידות. כך נראה לה.

מדי התראותם הם נופלים זה על צואר זו. לא תתכן שיחת רעים בסוד בדידותם. בראשונה מונעת אותה רתיחת דמו של שמעון הרואה אך מטרה אחת – ובאחרונה אין בו עוד חשק לכך.

כי לא מן הקלות הוא קיוּם קשרי־אהבה בקיבוץ. מכשול פרוזאי עומד כשטן בדרך הנאהבים, כל עוד הם רואים את עצמם כרווקים, מכשול העוצר אותם כפעם בפעם: אין להם חדר. כשנמצא להם מקום אין לשמעון רצון וסבלנות ל“שיחת חולין”. וכך נראה לה לחנה, כי כאן מקור הרע.

האם לא היה נכון יותר, שיכירו זה את זו, את טעמם, את הרגליהם, את מזגם, שילמדו זה את זו סבלנות ואמון וככלות הכל יגמרו במה התחילו? כך שואלת חנה את עצמה ואינה פוסקת מלהרהר על זאת יום אחר יום. מה חזק רצונה לשוחח על כך עמו.

אולם אינה מצליחה. אין לו זמן. וכלום יבינה? כלום מרגיש הוא בחסרון כלשהו?

ספק רב.

והלא גם הוא משתדל לשמח את לבה. אתמול הביא לה אשכול ענבים שקיבל ממישהו. שלשום הביא לה פרחים. תמיד הוא מביא דבר־מה, וכשהוא בא ושי בידו, מזהירות פניו מרוב שמחה, עד כי גם היא אינה יכולה אלא להאיר לו פנים.

ולאחר שעברו עוד ימים, התחילה חנה מפקפקת בנכונות דעתה. היא זוכרת מה שסיפרו לה על ימי סבתה.

כיצד התחתנו אז?

בא מי שהיה עתיד להיות החתן ו“התבונן”. אם “היא” מצאה חן בעיניו קיבל אותה ואם לאו – חדל. כלומר הוריה נתנוה. כתבו תנאים – ודי!

– וכיצד הם התחילו? בודאי כמונו עתה – מסכמת חנה מהלך מחשבותיה. – ומדוע היו נישואים כאלה איתנים מ“נישואינו” אנו? – היא מוסיפה להקשות על עצמה.

כי עובדה היא, שבריתות נשואים אלה התקיימו. מה נדירים היו הגירושים לעומת היום!

– הגירושים לא עלו בנקל על דעתם – מסכמת היא שנית והיא רואה כי נכנסה בעובי הקורה. – בודאי היו בריתות הנשואים העלובות מרובות, אבל הן התקיימו. ואולם כיום צץ הספק עם הנשיקה הראשונה – אם לא קודם לכן. ואל תוך מתיקותה תועה השאלה: האם כל זה יאריך ימים?

– איזו משתי הדרכים משובחת? דרכם או דרכנו? מכל מקום לא היה די בזה שהיא הפקירה את עצמה אל ידיו. בראשונה נראה לה כי זוהי הבעיה היחידה.

– טעה טעיתי.

אבל איננה אומרת עדיין נואש. אם תתגבר ותחכה עד שהאש תשך במקצת, עד שנפשו תהיה פנויה להקשר אל נפשה, אולי יסתיים הכל בטוב. ברם, לא קל יהיה לה עם הילד הזה.

לא אחת היא שוכחת, כי היא בת שמונה־עשרה והוא בן עשרים. דומה לה כי היא גדולה ממנו בהרבה.

וכי אין הצדק אתה?

יד    🔗

החודש השני הסתיים וחנה היתה שנית בתל־אביב.

– נו, אבא’לה, מה שלומנו?

– לא רע. אני עסוק מאד. ארצה באגודה אחת העומדת להיוסד על בעיות הפרדסנות, ועתה אני מכין את הרצאתי.

זה שבוע ימים עוסק כהן בהכנה זו ובה נתונים כל מעיניו. וכי ייפלא הדבר, כי הוא מיחס חשיבות להרצאתו ומזדרז לספר עליה?

ואולי רוצה הוא להראות לה, כי איננו מצפה לה כל עיקר? הוא טרוד בעסקיו.

– אתה – על בעיות הפרדסנות?!

– כן.

צחוק גדול פורץ מפיה.

כשניה אחת חושב כהן להיות נעלב. כל כך הרבה לעסוק בעבודתו, כי כמעט שנעשה לו ודאי שהוא מבין בפרדסנות ונשכח מלבו כי אינו יודע אפילו את יסוד היסודות של העבודה היום־יומית. אבל צחוק גלוי ובלתי כבוש זה מזכיר לו את המצב כהויתו.

– אל תשכחי שאני פרדסן, – עונה פיו לצחוקה ופניו שוחקות.

– ואיזה אגודה היא זאת, הרוצה לשמוע על מצב הפרדסנות דוקא ממך?

– אגודה של עזובים לנפשם וישישים.

עתה שניהם גועים בצחוק.

זוהי הפעם הראשונה מרגיש כהן בצד המגוחך שבדבר. יחסה של חנה מגלה לו פנים אלה. עד כה ראה אך את הצד הרציני, ואולם שניהם התעלמו מפני האלמנט הטראגי, אשר היה ללא ספק ביסוד כל מחשבת ההרצאה.

כהן סיפר לחנה על מר נכטיגל ותכניותיו. על כך השתתקה. חנה היתה בחורה נבונה על אף גילה הצעיר. ובשמעה את דברי אביה החלה מבינה, מה חשיבות כל הארגון הזה לגביו, ולבה התמלא צער ורחמים. היא ידעה היטב מה טיבו. זכרה את שנאתו אף בחילתו מפני רעש והמונים מסביבו ומפני ביטול המרחק שהיה שורר בין אנשי חברתו הקודמת. אכן, אם נכון היה להתגבר על כל זאת, מסתמא היתה בדידותו גדולה מכל המתואר.

לכן השתתקה וחדלה מהתלוצץ.

– בהזדמנות זו הופתעתי הפתעה שלא מן הנעימות כל עיקר, –הוסיף כהן בסוף סיפורו. – פרי פרדסי בשנה הבאה לא יימכר. הפרי הראשון הוא פסול.

– לא אמרו לך?

– לא. לא זו בלבד שלא אוציא כלום, אלא אצטרך להוסיף ולהשקיע. את זוכרת, שהשארתי לי כחמש מאות לירות בבנק. סברתי כי לחמש שנים ויותר הנני מבוטח בפני כל צרה שלא תבוא. ומה יהיה עכשיו?

– הלא נכון, כי בטוח אתה. מה אתה דואג בשעה שאין סיבה לכך. הנך גם שותף בבית חרושת.

– אמנם כן, אבל למדתי יותר. לוּ הייתי יודע לפני הקניה מה שאני יודע כיום, לא הייתי קונה. כתוב באחד הספרים, כי שתים מבין שלוש שנים אינן בלי פגע. חמסין חזק מדלדל את הפרי עוד בראשיתו. באים זבובים מן הים ומוציאים את לשד הפרי. טיפוס מיוחד מתנפל על הפרי ומפחית את ערכו – ובכל המקרים האלה אין ריווח ולעתים אפילו ההוצאות אינן חוזרות.

ספיקות רבים אוכלים את לבו של כהן מאז נכנס בעובי הקורה. אולי הפסיד את כספו על אף כל זהירותו?

אולי למכור בעוד מועד ויהי בהפסד?

חנה אינה רואה כל סיבה לדאגה. בענין זה אמונה אל אביה אינו ניתן לערעור, אולי משום שלא ראתה אותו מעודה עני.

כל ההרהורים האלה נראים לה מיותרים, אפיניים לבורגני הרוצה להבטיח לעצמו מנוחה ובטחון עד יומו האחרון – כדרכו של אבא מאז. אבל היא נלחמת בעצמה. אינה מגלה את הרגשותיה. יום בחודש היא כאן – האמנם תחנכהו ביום זה? על כן היא מנחמת אותו ככל שידה מגעת – –

והיא מצליחה כתמיד.

בשעת נסיעתה לתל־אביב שאלה את עצמה, אם לספר או לא לספר לאבא על שמעון ומיד השיבה לעצמה: לאו. אבא קנאתנות היא בו. אולי יהגה בזאת במשך כל החודש, הארוך לו בלאו הכי. מדוע ועל מה תקשה עליו?

ואף זאת שאלה את עצמה: אם מן הצורך יהיה, כי יחסה אל שמעון ישנה את יחסה אל אביה, אך היא השיבה גם על כך: לאו. מה בצע? למי תזיק במה שהיא עושה? לשמעון, לילד הזה? לאבא? אדרבה.

היא מרגישה, כי לו אהבה אחד משניהם לא היה ביכלתה לרמותו, להסתיר מפניו דבר. אולם – אינה יכולה להשלות את עצמה – איננה אוהבת לא את זה ולא את זה. אבא? אבא טוב ואהוב עליה, אולם יותר מזה אין. פעם, בימים עברו, נפל דבר ביניהם, אבל הוא נשכח ואיננו עוד, חדל־מציאות הוא. כל אשר היה – כלא היה. נשאר – היא מהססת – מה נשאר באמת? מעשה ידידות, נקרא לכך חסד, ואמנם חסד בשר ודם איננו יכול להימשך לעדי עד – ואולי תזיק לעצמה?

הרי יש בידה לתת, לפזר אושר, ואיננה פחות עשירה לאחר כן וחוזרת בדרכה כלעומת שבאה, ולמה, איפוא, תקמץ בעצמה?

אכן, איננה אומרת מאומה ומנחמת את כהן. היא מנחמת אותו ומצליחה, כתמיד.

אולם לא בדרך הפה בלבד נמסרות ידיעות. לבו של כהן אומר לו, כי דבר־מה אינו כתיקונו.

אך אינו מעז לשאול.

טו    🔗

אותו ערב היתה המסיבה הראשונה של “אגודת הישישים והעזובים לנפשם”.

בראשונה ניגנה גברת אחת בפסנתר. כהן סיכם לעצמו, כי הנגינה היתה נאה למדי.

אחרי כן הרצה מישהו על תל־אביב. הרצאה מלאה הומור והכל שמעוה מתוך נחת רוח. גם כהן לא השתעמם.

אחר כך היתה הפסקה. אחרי ההפסקה שיחת רעים, כולם היו מסובים לשולחנות ועליהם מטעמים.

הקהל היה, בערך, כפי שכהן תיאר אותו לעצמו מראש. אמנם רובם לא היו ישישים. בענין זה לא הקפידו כלל. אבל נראה היה בעליל, כי רוב הנשים ואף הזוגות היו עזובים לנפשם וקידמו בשמחה שעת כושר זו לצאת מכתלי בתיהם הצרים, שבהם בילו בודאי רוב שעות יומם.

היה עוד סוג אחר של אנשים: אינטלקטואליים ובעלי מלאכה. אלה באו, כנראה, בעיקר מתוך תקוה, שהשתתפותם סופה מביא להם שכר.

אחרי ההפסקה מיהר כהן ללכת. בבואו היה מלא אירוניה כלפי כל המסיבה. אולי היא היתה תוצאה ישירה של צחוק בתו. הוא כאילו עמד על מצפה גבוה והביט מתוך טוב לב על היצורים העלובים והישישים והעזובים לנפשם שם למטה.

אחרי גמר המסיבה היה מעט יותר קרוב לכלל הנאספים, אבל לשבת אתם, לפטפט שעות על לא כלום – לא. כדי כך לא ירד. מזמן לזמן ישתתף במסיבותיהם. ומובן מאליו כי יקיים את דברו וירצה לפניהם. אבל תו לא.

למחרת בשעות לפני הצהרים ביקר אותו אחד ממנהלי בית החרושת לשימורים בכבודו ובעצמו.

– עברתי כאן, וכיון שאיננו זוכים לראותו אצלנו אמרתי אכנס ואשאל לשלומו.

כהן שמח מאד על כך.

– אמנם התכוננתי לבקר אצלכם זה מזמן. אבל עתה אני עסוק בעבודה מסויימת, עבודה מדעית, אם מותר לומר כך. היא עיכבה אותי.

– עבודה מדעית? על מה?

– על בעיות הפרדסנות.

– יש לאדוני קשר לפרדסנות?

– אמנם כן, יש לי פרדס.

– באמת! יפה מאד.

ידיעה זו שמחה את המנהל מאד, כמעט שהלהיבתו.

– אולי נוכל לקנות את הבררה של אדוני. הלא זקוקים אנו לבררה רבה, ואם נוכל לקנותה משותפינו, מובן שנעדיפם על פרדסים אחרים.

כהן הביע את תודתו.

– ברם, הדבר יהיה אקטואלי בעוד שנתים בלבד. פרדסי הוא בן חמש.

– חבל.

– כלומר, – תיקן כהן את עצמו מיד – בעצם כבר תהיה לי בררה בשנה הבאה. כל פריי יהיה בררה – הוסיף בבת צחוק.

– ובכן, בשנה הבאה. נדבר על כך בשעתו.

המנהל כעכע. פירושו של כעכוע זה היה בערך: עוד לא אסתלק. ולוּ היה ברצונו לסיים וללכת, מדוע לא היה אומר לכהן מיד, כי בררה זו, בשנה הראשונה, ודאי שתהיה פסולה ולא יוכלו לקנותה. נראה, שלא רצה להרגיזו.

נמצא נושא חדש.

– אנו עומדים להרחיב בקנה מידה גדול מאד. הלא פה בארץ אנו שולטים בשוק שלטון מוחלט. אבל גם בחוץ לארץ מתחילים אנו לרכוש לנו שם. על כן החלטנו ליצר בשביל היצוא.

– יצוא לאן?

– לאירופה. נוסף על כך גם למצרים וסוריה. אבל עיקר השוק יהיה באנגליה.

נגד עינו רוחו של כהן רחפו רווחים גדלים והולכים.

– מובן מאליו, כי נצטרך להשקיע הון נוסף.

פניו של כהן קדרו. השקעת הון נוסף – פירושה שלא יראה את הרווחים.

ופתאום אמר המנהל, כאילו באותו רגע עלה על דעתו רעיון חדש:

– אולי ירצה אדוני להגדיל את חלקו? זאת אומרת הכנסה מוכפלת ומשולשת כעבור זמן קצר.

השאלה הרגיזה את כהן. אך חדשיים עברו מאז נעשה שותף וכבר באו ודרשו יותר. עתה הבין יפה, כי לשם כך בא האורח.

– לא, – אמר בקיצור. – אין לי מה להשקיע עוד.

– בעוד חצי שנה יצטער אדוני.

– אני כבר מצטער היום שאין לי יותר מאשר השקעתי, – ענה כהן בנעימה של מיאון סופי.

החליפו עוד מלים מספר ואז קם המנהל ושניהם נפרדו זה מזה באדיבות רבה.

כשם ששהותה של חנה שיירה בלבו טעם מר כלשהו כן אף ביקורו של אדם זה. ואמנם, הן פה והן שם היה מתקשה להסביר, מדוע ומשום מה הטעם הזה.

גער בעצמו. על מה הוא עצבני כל כך? הרי שיחה זו היתה עשוּיה לעודדו, כי עסק כזה יאזן לחלוטין את גרעונו בפרדס! מרה שחורה. עבור תעבור.

וכדי לפנק את עצמו מעט החליט להשתחרר פעם אחת מעבודתו על בעיות הפרדסנות, הקדים ללכת אל בית הקפה ומצא מי שישחק עמו במשחק האשקוקי.

מחר ימשיך בהרצאתו.

טז    🔗

אבל גם למחרת לא הגיע לידי כך. באה הפרעה חדשה.

הופיע משגיח הפרדס.

משגיח זה לא היה אהוב על כהן כלל וכלל.

ראשית כל לא לימד את לשונו לדבר גרמנית ועל כן לא היתה להם אפשרות לשיחת רעים המקרבת בני אדם. אמנם, הוא שמע גרמנית ואף דיבר יהודית. אבל כהן התקשה להבין את שפתו.

הוא היה יוצא פולין. והרגשת הבוז כלפי יהודי המזרח או ביתר דיוק: הרגשת נחיתותם מבחינה תרבותית, שהביא כהן מגרמניה, ניזונה יום יום מחדש והתגברה עד קצה גבול האפשרות בהתהלכו ברחובות תל־אביב. תל־אביב היתה בעיניו ביסודה עיר פולנית. כל חוסר הסדר, חוסר הנימוס, הרעש, אי־חינוך הילדים ולכלוך השוק – כל אלה נראו לו כהווי פולני. היתה בנפשו כעין אדיוֹסיקראזיה לגבי כל החיים הציבוריים אשר סובבוהו.

ואחד מתוך ההמון הזה השנוא עליו היה משגיחו.

אולי היתה דעתו על כלל יהודי המזרח משתנית, לוּ היה פוגש כאן אדם שהיה שונה תכלית שינוי מפרי דמיונו. הלא המגע האישי הוא המתקן לעתים מושגים שנוצרו שלא על יסוד של ממש.

אולם נסיבות שונות מנעו זאת.

המשגיח פחד, פן יפסיד מקום עבודתו. כמובן, הרגיש כי אינו לרצון בעלו החדש של הפרדס. וברצותו להשאר משגיח לא ראה דרך אחרת אלא להחניף לו, להתרפס לפניו: אדוני הנכבד, אדוני הנכבד ועוד פעם אדוני הנכבד.

כהן מאס בכל אלה.

יתר על כן היה המסכן אדמוני. צבע שערותיו היה אדום כהה והן נטו להסתלסל. המשגיח נלחם בנטיה זו מלחמה נואשת זה כעשרים שנה. בימים שהספיק לאכול ארוחת בוקר עם משפחתו לא זכרו חבריה יום שבו ראוהו בלי כפה מעשה רשת מחוטים שחורים על ראשו, שנשארה חבושה עליו במשך שעות. ואמנם, אחרי מאמצי גבורה ללא לאות עלה בידו להפוך את התלתלים לתסרוקת חלקה – כמעט. נשאר זכר כלשהו בצורת תלתלים קטנטנים ומתוך סיבה שאין לנו תקווה לגלותה לעולמים הבליט צבע שערו האדום את השרידים האלה במיוחד.

הן צבעו והן זכר תלתליו עוררו את סלידתו של כהן.

ולבסוף עלינו להזכיר גורם שלישי שהיה עלול להרחיק את כהן ממשגיח פרדסו ואף הרחיקו במלוא מובן המלה והוא ריח הבצל שהיה תמיד נודף ממנו.

הוא היה רגיל לאכול בצל בצורות שונות וכמעט בכל ארוחה. ואילו כהן ברח, אם אך הרגיש בריח זה מרחוק. הוא עורר בו בחילה.

ואולי היה זה הנימוק שהיה מרגיזו מיד עם כניסתו של המשגיח לחדרו.

כאשר כהן קנה את הפרדס, שאל בעצת מר קליין, אם להחליף את המשגיח במשגיח גרמני. אולם מר קליין היה סבור, כי אך מתי מספר מבין המשגיחים יוצאי גרמניה מבינים את מקצועם כראוּי, בעוד שזה היה מנוסה ונאמן. לפיכך ויתר כהן. הוא זכר, כי מן הסתם לא יראהו יותר מפעמיים שלוש פעמים במשך השנה.

ומה רצה בר־נש זה עתה כאן?

בתנועת יד, שהביעה ותרנות או בדומה לכך וכאילו אמרה, כי באין ברירה הוא מוכן לקבל את פניו, הזמינו לשבת.

לוּ היה מצבם הפוך, כלומר לוּ כהן היה המשגיח והמשגיח בעל הפרדס, היה ההוא פותח בשיחה קלה על דא ועל הא והיה מגיש לו תקרובת כלשהי. אולם כהן שאל מיד לתכלית בואו.

דבר זה שוב לא מצא חן בעיני המשגיח, פגם מיד בטעם השהיה. אבל הוא נזהר מלהראות את רגשותיו.

– אני בא בענין הפרדס, – אמר מתוך חוסר ביטחה.

– בודאי.

אצבעותיו של כהן דפקו על השולחן בזו אחר זו. אך בקושי התאפק מהוסיף:

– באיזה ענין אחר יכולת לבוא?

– יש שם צורך באילו תיקונים, כלומר בעצם בתיקון אחד.

– איזה תיקון? העצים טעונים תיקון?

המשגיח עשה את עצמו כלא שומע את הנעימה הסרקסטית שבשאלה והחליט לראות בכך הלצה מוצלחת.

– תיקון העצים! חה, חה, חה. לא, יש נזילות.

– נזילות?

– כן, בתעלות ההשקאה. בזמן שנטעו פרדס זה חשבו, כי ההשקאה תערך בכי טוב בעזרת תעלות ביטון. בינתים התברר, כי תעלות אלו דורשות תיקונים כמעט מדי שנה. עוד בשנה השניה התחילו לנזל וכיום יש למעלה מעשרים מקומות הטעונים תיקון.

שתיקה.,

כעסו של כהן עלה מעלה ראש. היתה בו הרגשה, כאילו עליו לזקוף את כל הידיעות המרגיזות, שרכש במשך לימודיו על “בעיות הפרדסנות” על חשבון המשגיח הזה, לא פרי אלא השקעות נוספות. ועתה עוד תיקונים!

– מדוע לא אמרת לי זאת בשעה שקניתי את הפרדס?

היה בידי המשגיח לענות, כי לא היה זה מתפקידו. לא הוא מכר את הפרדס. אבל הוא ידע, כי תשובה זו תגביר את הסערה. על כן אמר:

– אדוני הנכבד לא דיבר אתי על פרטים,

כהן הרפה ממנו. כמובן, מחובתו של קליין היה לומר לו זאת.

– אם אדוני הנכבד ירשה לי עוד מלים אחדות, הריני מציע להחליף את כל התעלות בצינורות. אמנם, זאת הוצאה גדולה יותר, אולם אם לא כן יהיה צורך יותר ויותר בתיקונים כל שנה ופעם אחת אדוני יצטרך לעשות זאת בין כך ובין כך.

– בכמה זה יעלה?

– בערך בחמשים לירות.

– חמשים לירות!

כהן קם מכסאו כאילו הכישו נחש ורץ אל חלקו האחורי של החדר. לא ברור היה, אם ברח מפני ריח הבצלים או מפני הסכום.

חמשים לירות! כעשרים אחוז ממה שישאר לו אחרי כל התשלומים הדרושים להחזקת הפרדס במשך השנתיים הבאות.

– ובכמה יעלו התיקונים?

– בשש עד שמונה לירוֹת.

– ובכן, נעשה את התיקונים, – אמר בנעימה של החלטה סופית שלא הרשתה כל תשובה, ומבט עיניו אמר בעת ובעונה אחת עם הוצאת פסק דינו: תוכל ללכת.

המשגיח קם ופנה אל הדלת. ובפתחו אותה שמע עוד הפעם את קולו של כהן ששאל:

– בבית הבאר יש חדר ובו אפשר ללון?

– שם נעים מאוד.

– תודה.

המשגיח יצא.­

אבל כל אחד יבין, כי אחרי שיחה כזאת שוב לא היה לו לכהן חשק לעסוק בבעיות הפרדסנות.

יז    🔗

חנה שיחק לה מזלה. אף על פי שלא היתה עדיין במקום שלושה חדשים נתנו לה לעבוד בבית הילדים.

אמנם לא לחלוטין. בחורה אחת יצאה לשם השתלמות מקצועית, חברתה חלתה מחלה ממושכת ודרושה היתה ממלאת מקומה מיד. כיון שחנה היתה אהובה על הכל והרי היא גמרה סמינריון הן בגולה והן בארץ, בחרו בה.

כולה אושר. כל עצמותיה נמשכות אל הילדים, ודוקא אל אלה אשר בפעוטון. בני אדם קטנטנים אך כבר בני אדם.

לא איכפת לה, כי העבודה מרובה. בבוקר בחמש וחצי מתחילים. בשתים־עשרה מפסיקים ולפעמים באחת. בשתים וחצי נגמר ההפסק.

ובחמש, כשאחרוני הילדים נמסרים להוריהם – האם מסתיים יום העבודה? לא, הוא נמשך עד הערב.

שלשום היה על חנה להכין ספר תמונות, לצייר בהמות בצבעים יפים. ספר תמונות שדפיו אינם עשוּים נייר. כי נייר יקרע כעבור רגעים מספר; אף לא קרטון, כי קרטון יקרע כעבור ימים או שבועות. ספר תמונות זה הוא מעשה עץ. דפים עשוּיים עץ.

ומתי תיעשה עבודה כזאת אם לא אחרי גמר העבודה?

כך היה שלשום. ואתמול נסעו הורי אחת הילדות, הורי שושנה, ומי יטייל אתה וישכיבה? חנה.

אכן, היא איננה קובלת על כך – קובלנה ממנה והלאה. אבל ילדה הגדול – מה הוא יגיד?

חנה יושבת בחדר המשחקים והילדים סביבה. כל אחד עסוק בשלו. חנה יושבת על יד שושנה. שושנה איננה מן הקטנות ביותר ואף לא מן הגדולות. עוד מעט ותמלאנה לה שלוש שנים. היא בונה בית. ברם, אין לו לבית אלא שני ממדים בלבד: רוחב ואורך. הוא מונח על פני הרצפה ועשוי כרטיסים שצבעיהם שונים.

– חנה תשמרי לי את זה. אני צריכה ללכת רגע.

– לאן את צריכה ללכת?

– אני צריכה לקחת עוד כרטיס משם, – היא מורה אל הקיר – תשמרי לי את זה.

משום מה לא עלה על דעתה לקחת את כל הכרטיסים בבת אחת. ואולי זהו המשחק?

– טוב, חביבתי, אשמור.

ילדה הגדול, הוא שמעון, אין דעתו נחה.

– בית הילדים אוכל אותך ולא נשאר ממך ולא כלום, – אמר לה אתמול מתוך מרירות רבה. ואמנם הדין עמו. אתמול לא יכלה עוד לסרב כשביקשה לטייל אתו מעט אחרי ארוחת הערב. שלשום סירבה, אולם הבטיחה שתלך למחרת. על כן לא יכלה למאן שנית.

אולם כיצד אדם לא יהיה הרוג, אם התהלך עם ילדים ושיחק אתם במשך כל היום?

בודאי שהדין עם שמעון. הלא מאז המעיט לדרוש ממנה שיחה וטיול. ואם אפילו הוא קובל על שאיננה קרובה לו, אף אם היא הולכת על ידו – בודאי ובודאי הדין עמו.

– חנה, תשמרי לי את זה. אני צריכה ללכת רגע.

חנה מרתיתה.

– לאן את צריכה ללכת?

– אני צריכה לקחת עוד כרטיס משם, אל תתני לשום ילד לגשת.

– בסדר, חביבתי.

ובכן, מה בידה לעשות? האם תוכל ותרצה להמעיט לשהות בבית הילדים? בודאי לא. ואמנם, אף הוא ילדה במקצת. איננו מתאונן בקול, אין זה מטבעו. הוא שקט, הולך כמתאבל. ורחמיה נכמרים, כשעיניו נשואות אליה ומפילות את תחינתן לפניה. אז אינה יכולה שלא להענות לו. אבל עד מתי יוכל יחסם להמשך כך?

– חנה, שמרי לי את זה. אני צריכה ללכת רגע.

חנה חוזרת ומתעוררת.

– לאן את צריכה ללכת?

– אני צריכה לקחת עוד כרטיס משם. אינני מרשה לשום ילד לקחת מזה. אל תתני להם לגשת.

– לא יקחו שום דבר.

לא תהיה ברירה אלא לשוחח אתו ברצינות הדרושה.

חנה מפחדת מפני שיחה זו. הוא יידהם. אולי יבכה. קרבתה ממלאת אותו אושר כיום כמו באותו ערב ראשון, שבו נלחצו ידיו בידיה. מה פשעי ומה חטאתי – תשאלנה עיניו. והיא לא תוכל לענות לו, כי לא יבין.

– חנה, תחזיקי בזה, שלא יעוף. אני צריכה לקחת עוד כרטיס.

חנה אוחזת בשושנה ומושכתה על ברכיה.

–אני אחזיק בך שלא תעופי, את דו דו דו.

– אני לא דו דו דו, את דו דו דו.

– אני דא דא דא.

– ואני די די די.

שתיהן צוחקות בכל פה.

שושנה, קטנטונת! מה קל לשוחח אתך מאשר עם שמעון!

יח    🔗

יום הרצאתו של כהן הגיע.

אמנם, כהן נטה לבטלה. הבוז של בתו, ספקותיו הוא בטיבה של כל האגודה וצרותיו הפרטיות, כל אלה היו עשויים לגרוע מנכונותו.

אבל הוא לא יכול שלא להרצות. כיון שהבטיח ואף התחיל לכתוב ולשנן, שוב אינו בעל החלטותיו. הוא מוכרח להרצות.

ימים מספר לפני מועד הרצאתו פגש את מר נכטיגל בבית הקפה.

אכן, גם מר נכטיגל זקוק לבית קפה. אף על פי ששפך את לעגו על היושבים בו ולמרות פעילותו בארגון האגודה, אף הוא איננו עסוק כל צרכו.

כהן שמח מעומק לבו לפגשו דוקא שם.

– התכוננתי להודיעך, כי לא ארצה, – אמר בהמשך השיחה – אין טעם להרצאה זו בקהל כזה.

כהן לא התכוון לשום הודעה ממין זה. אבל משום מה מצא סיפוק בכך להפריע את מר נכטיגל במנוחתו.

מר נכטיגל הרים את ימינו אל על וביקש רחמים.

– חלילה ממך לעשות זאת! אבקשך בכל לשון של בקשה שלא להודיע לי דבר כזה.

פניו הביעו פחד מות ממש.

– אבל מה חשיבותה הגדולה של הרצאה זו דוקא?

על זאת היה מר נכטיגל יכול לענות, כי אין חשיבותה גדולה משל כל הרצאה אחרת, שהיתה נקבעת לאותו יום. אולם היה בו די מן הדיפלומט להבין כי תשובה זו תחרוץ לחלוטין את גורל ההרצאה.

– כבר הודענו על כך ויש ענין רב, – ענה איפוא שלא בדרך ישרה על השאלה. ומיד המשיך בטענה אשר ידע כי לגבה שניהם תמימי דעות. – הלא זאת תהיה המסיבה השלישית בלבד. אתה יודע כי אחת הקובלנות השכיחות ביותר של אנשי שלומנו היא מה ששום דבר אינו מתקיים כאן במועדו וכסדרו. אם נבטל עוד בפעם השלישית את תכניתנו אשר עליה הודענו מכבר, שוב לא יתנו בנו אמון כלשהוּ.

על כך אין מה לענות. הדין עמו. כהן התפשר, איפוא, והסכים.

ולא עוד אלא ביקר אף במסיבה השניה שהיתה לפני הרצאתו. בין מתוך שרצה להכיר יפה יפה את טיב המסיבות בכדי להתכונן, ובין מתוך שהתענין למרות הכל, עובדה היא כי הופיע אף הפעם.

ולבסוף הגיע יום הרצאתו הוא. גם בעלותו על הדוכן היה עוד מלא רוח אירוניה כלפי הקהל. קלסתר פניו כאילו אמר: מילא, אספר לאנשים הטובים האלה משהו על פרדסנות. אבל מה להם לישישים ולעזובים לנפשם ולפרדסנות? לו הייתי מספר להם על ביוב בתל אביב, היה הדבר קרוב יותר ללבם.

ובינתיים שמע את קולו אומר:

– גבירותי ורבותי! יש הלצה האומרת כי בשש השנים הראשונות אוכל הפרדס את הפרדסן ורק אחר כך אוכל הפרדסן את הפרדס.

חיוך על פני השומעים. ההתחלה היתה טובה. זה רומם את רוחו. וכיון ששינן את הרצאתו יפה יפה והרצה אותה בינו לבין עצמו למעלה מעשרים פעם, דיבר ברהיטות והמקשיבים נראה להם כי שוחח לפי תומו. משסיים הודו לו תשואות חן כנות. אחר כך נשאלו עוד שאלות אחדות. על קצתן ידע לענות, קצתן הזכירו לו כי ככלות הכל לא היה מומחה בשאלות הפרדסנות כלל ועיקר.

– האם יהיה היבול טוב? – שאלה אחת הזקנות.

כהן נוכח פתאום לדעת, כי אין לו כל מושג על כך. ובכלל הרגיזתו שאלה זו, כי בצדק הבין, שעצם כוונתה היתה להיוודע, אם התפוזים יהיו זולים. אולם, כמובן, לא נאה היה לו לגלות את בורותו. על כן ענה:

– היבול יהיה, כנראה, בינוני. – ומתנועת ידו ניכר היה כי אולי יהיה פחות מבינוני. היתה לו אפשרות להסתפק בכך. כי מי יזכור בעוד חודש או חדשיים את נבואתו? אבל מתוך צורך פנימי לרמוז כי כל האפשרויות פתוחות הוסיף ואמר:

– כמובן, הכל עשוי להשתנות עד הרגע האחרון.

אחרי־כן שאל מישהו, אם גם לימונים נחשבים על פרי הדר. על זה ענה כמומחה כלאחר יד: כמובן. והוסיף עוד מרגלית מאוצר ידיעותיו: גם אתרוגים נחשבים עליהם.

איש צעיר שאל, מדוע אשכוליות מאחרות להתבשל. כהן החליט, כי הן זקוקות למידה יתירה של שמש מאשר תפוחי הזהב.

לבסוף רצה אחד מבין הקהל לדעת, כיצד אפשר שמין אחד של תפוזים הוא בעל צבעים. על כך לא ידע כהן לענות ואף לא עלה על דעתו הסבר שהיה מתקבל על דעתו של השואל. משום כך חייך על רב התמימות שבשאלה וענה בשאלה ליצנית שכנגד: כיצד אפשר שיש שזיפים צהובים וכחולים?

וכל הקהל חייך אף הוא והבין כי שאלה זו אין בה טעם.

כך הסתיימה תקופת מומחיותו של כהן בשטח הפרדסנות.

יט    🔗

למחרת לפני הצהרים נשאר כהן בבית. אמר לנוח מעט לאחר שגמר את המלאכה. אבל השעות האיטו לחלוף. נמשכו עד לאין קץ.

גם קריאת העתון איננה מפיגה הרבה מן הצרה. אפילו הקורא כל מודעה והודעה על פרטי פרטיהן לא יוכל למצוא בו ענין כלשהו כעבור חצי שעה.

על כן החליט לקבל לידו בשלישית את קניות משק הבית. מובן מאליו, כי בשעת עבודתו המאומצת לא היה בידו להתפנות למשך שעות ולנוד בשוק. נאלץ היה למסור ענינים אלה לעוזרת. אבל התוצאות נראו בעליל. היא עשתה את מלאכתה רמיה. היא לא תטריח את עצמה ללכת לשוק, קנתה בחנות הקרובה ביותר. הלא לא מכספיה שילמה את הסחורה.

ועתה הוא פנוי יותר וישים קץ לדבר.

כך היה יומו מחולק כמקודם. לפני הצהרים השוק והעתון, אחרי הצהרים בית הקפה.

ומלאכת הקניות איננה מן הקלות כלל וכלל. קשה, למשל, שאלת הפירות. בעונה זו אין עוד ענבים. אזלו לחלוטין ואך בעל ממון רב ישיג עוד פה ושם מין זר ויקר ביותר. תפוזים יבואו רק בעוד חודש וחצי בערך. ומה קונים בינתים?

או נסתכל בשאלת החצילים. חצילים יש, אמנם, לרוב, אבל מי יכול לאכלם יום יום? בחוץ לארץ קראו להם אוברג’ינים. כהן זכר כי פעם אחת, בהיותו באיטליה הגישו לו אותם כשהם מטוגנים בחמאה והיללום כמעדני מלך. ואמנם טעמם שמור בזכרונו עד היום הזה. אבל מה בין אוברג’ינים לחצילים? אלה – אפילו שמם נודפת ממנו אצילות, ואלה – כשם שהם עצמם המוניים כן גם שמם המוני. ולא תמיד הם מטוגנים. יש עוד חמשים ותשע דרכים לבשלם ורובן פחותות מטיגון.

כהן אוכל אותם כפעם בפעם. זכר האוברג’ינים ממריצו לעשות כך. אבל לא על חצילים לבדם יחיה האדם.

ואילו הקשואים? ימח שמם וזכרם!

בקיצור לא בנקל תמצא את מבוקשך בשוק. ואם נוסיף את הלכלוך, את הצחנה ואת הדחיפות מימין ומשמאל ונסיונות התגרים להוסיף מיל או שני מילים על המגיע להם – תבין, כי הקניות נמשכות עד שעתים ומעלה ואך איש שלם ובריא יוכל לעמוד בפניהן.

ואחר כך העתון.

אין לך בארץ זו עתון של ממש. דפים קטנים, מודפסים בהקטוגרף, ואפילו זה בחסד בלבד. דעת הציבור אינה מרשה עתון גרמני בעל רמה אירופית. מהי, בעצם, דעת הציבור? מיהו הציבור הזה? התשובה היא תמיד מעורפלת, איש לא ידע לענות, אבל מכל מקום הדעה הזאת קיימת ופועלת. כפעם בפעם מנסים אנשים שונים להוציא עתון כזה ותמיד אותה תגובה: מחאות בעתונות – כהן אינו מתפלא על כך, כי הם הצד שכנגד שבסכסוך זה. אבל יתר על כן: מחרימים את מוכריהם, זורקים אבנים אל הקיוסקים. קורעים את העתונים, ממש קורעים אותם. והמשטרה מאחרת לבוא. נראה בעליל, כי היא מאחרת במתכוון.

בעצם כהן אינו מתפלא גם על זאת. הרי זהו אך קו אחד נוסף המציין את חוסר הסדר ושלטון התוהו השורר בארץ הזאת. אבל הוא מצטער על כך צער רב. באמת, חבל מאוד. אין ספק, שיש בעלי כשרונות רבים הן בספרות והן בעתונאות. ביכלתם היה להוציא עתון הראוי לשמו.

אבל מה לעשות אם “דעת הציבור” אינה רוצה? ובעת ובעונה אחת מגבבים דברים על חיי תרבות!

אמנם, יש כאן התקדמות מה. סוף כל סוף הצליחה הוצאת העתון להדפיסו. אבל באיזה מחיר! מדפיסים את המאמרים בחלקם בעברית.

– מסכנים, – חושב כהן ומחייך חיוך מר, כאילו הוא משתתף בצער מול"י העתון. השקעה על קרן הצבי. מי יקרא עמודים אלה?

הכל באשמת “דעת הציבור”.

מכל מקום הדפוס אינו מוסיף הרבה. העתון נשאר קטן. הרוצה לקרוא עתון ממש, תלוי בעתונים המיושנים הנמצאים בבית הקפה.

כאילו הכל בארץ הזאת ערוך מתוך הכוונה להקשות ולהרגיז.

כ    🔗

חנה ושמעון “מתגרשים”.

באחד הערבים קרה הדבר. חנה היתה עיפה עד אפס כוחות, חשה בראשה ולא רצתה אלא בדבר אחד בלבד: במנוחה. והנה נכנס שמעון לאהל.

– שלום, חביבתי.

חנה ידעה בן רגע, כי עתה ייחרץ גזר דינו. בהתאמצות עליונה התגברה על עצמה וקולה היה קול שקט וכבוש ואמנם אף נעימה של החלטה נשמעה בה.

היא רמזה לו שישב בקצה מיטתה – היא בבחינת כסא באהל – ואחזה ידו.

– האם אתה אוהב אותי באמת שמעון?

שאלה שנשאלה בעולם הזה פעמים אין מספר. אולם אך מתוך הנגינה אפשר לעמוד על כוונת השואל. לוּ חנה היתה שואלתו, כשהוא מחבקה ומלטפה והנה על ידו – היה אולי לוחש את תשובתו והיה אומר: את יודעת חנה מה גדולה אהבתי. לא אהבתי אדם כמוך מימי!

ואולם אם הוא יושב בקצה המיטה וידה בידו כאילו בהשאלה בלבד, וקולה – לא זו בלבד כי איננו מלא אהבה אלא יש בו משום איום – לא יתכן כי לא תהיה נעימת קולו אף היא שונה ומשונה במקצת, אף על פי שהוא אומר באמת ובתמים את אשר בלבו:

– את יודעת חנה מה גדולה אהבתי!

ותשובתו נשמעת באזני חנה כהגנה עצמית וביטוי פחד כאחד.

– אבל הגד־נא, שמעון, מה מקשר אותנו בעצם זולת המיטה?

היא נהנית מחוסר העדינות שבשאלה, המעמיד את הדברים מיד על דיוקם­.

והיא מצליחה בכך במידה רבה. שמעון נדהם. במשך רגעים מספר אינו יודע אלא לחזור על השאלה מלה במלה:

– מה מקשר אותנו זולת המיטה?

לבסוף הוא מתאושש וכאילו מחלה פני אלילתו הכועסת:

– מדוע את מדברת כך? לשם מה הגסות המעושה הזאת? הלא יודעת את גם יודעת, כי אין זה הקשר היחיד כלל וכלל. הוא עמוק יותר לאין ערוך!

– ובכן, הגד־נא לי, איפוא, מהו המקשר אותנו זולת המיטה, – מתעקשת חנה ומוצאת סיפוק בכך לחזור דוקא על אותן המלים.

כתמיד במקרה כזה היא שואבת מתוך ההתגברות על חרדתה, שבה ציפתה לשיחה זו, תקיפות יתירה.

ואילו שמעון, רצונו האינסטינקטיבי הוא למשכה אליו, לחבקה ולהשתיקה בנשיקותיו. אך דווקא זה איננו ניתן לו. כי הלא הוא אשר בפיה.

ובאין מענה הוא שותק.

חנה מחכה שעה ארוכה ואחר כך היא ממשיכה בעצמה:

– אל נשלה את עצמנו, אין בינינו ולא כלום. אתה עובד בשדה ואני בבית הילדים. אינך קרוב יותר לעבודתי מאשר אני לעבודתך. שנינו עובדים קשה. כשעיפותנו גוברת עד לבלי נשוא הננו נרדמים כל אחד במקומו, וכשנשאר בנו כוח כלשהו אנו נפגשים. ותו לא. בשעה שהכרתיך חשבתי וקוויתי, כי פגישתנו תרימני הרמה כלשהי. קשה לי להגדיר במה, יהיה מבחינה נפשית, יהיה מבחינה אינטלקטואלית. סברתי, כי בהרבה נעשה לאחד.

אבל בדברה מלים אלה היא יודעת, כי שקר היא מדברת. נכון הדבר, כי משאת נפש בלתי ברורה כזאת היתה לנגד עיני רוחה. אולם לא ממנו ציפתה להגשמתה. אף רגע לא האמינה, כי היה בכוחו לתת כאלה. אכן, אם נשאתו במשך יותר מחדשיים, מתוך אותה תאוות הבשר נשאתו. אשר עליה היא מוכיחה אותו עתה.

– וההיפך בא, – הוסיפה לדבר מבלי להקשיב לקולה הפנימי. – הריני מרגישה את עצמי ככלי ריק, דומני כי אני מוציאה מעט מעט את נשמתי והיא נעשית מכשיר מת בלבד. ועכשו די והותר. עתה עלינו להיפרד!

נאמרו הדברים.

ואמנם תגובתו של שמעון היא כפי שתיארה לעצמה עוד קודם לכן. פניו מחוירות כסיד ואינו יכול להוציא הגה מפיו. כאילו מחסום בגרונו שולל ממנו כושר הדבור.

זהו הרגע הקשה ביותר. מפניו פחדה חנה מראשית השיחה. שלא מדעתה אף היא מחוירה וכולה אובדת עצות.

הגבר קשה לו לראות בכית אשתו. דמעותיה מבהילות אותו תמיד. אך כן היפוכו של דבר. ואולי האשה סובלת עוד יותר מדמעות הגבר.

באיגואיסמוס, בחוסר התחשבות, בניצוח דברים – גדולים שניהם. אציל הרוח אינו אלא חלש או מנצח על עצמו. אולם בפני דמעות הקרוב לך קשה לעמוד.

– לא אוכל ללכת, – לוחש שמעון מקץ שעה ארוכה. – לא אוכל ללכת כך, חנה.

והנה חנה חוזרת ואוחזת בידו שנשמטה מידיה מכבר. היא יודעת, כי אך תאריך את סבלו. והנה אף בטוחה, כי לא תשנה את החלטתה. אבל אינה יכולה שלא להפיג מעט צערו.

– אם רצונך בכך, תוכל להשאר כאן, – היא אומרת בפשטות.

על כן הוא נשאר ומרגיש במעט נחמה.

שני המינים יש להם שעות שבהן תש כוח שכלם, אך המסיבות הן לרוב שונות.

מכל מקום מנוי וגמור עם חנה כי גזירתה בעינה עומדת.

כא    🔗

כבר עברו שבועיים מאז היתה חנה בתל־אביב בשלישית. כהן החליט לבקרה, לבקרה במפתיע.

כמקודם, בביקורה השני, נשאר בו חשד כלשהו כי לא הכל כתיקונו. בראשונה דחה ללא היסוס את הרעיון כי היא אהבה על ידו מישהו אחר. אבל כעבור זמן מה חדל לחשוב כי דבר כזה הוא מן הנמנעות בהחלט. היה למוד נסיון בעצמו ובבשרו וידע כי הכל יתכן.

ועל כן יווכח במו עיניו.

ברם, לא נעים היה לו להופיע שם כאורח לא צפוי, כאילו בא מתוך כוונה כלשהי. משום כך עלה בדעתו, כי יסתכל בהזדמנות זו בפרדסו. אמנם, הבין כי אין צורך בכך. הקטיף התחיל, אבל בפרדסו עדיין אין פרי. לבדוק את התיקונים, שעלו לו ככלות הכל לא פחות משתים־עשרה לירות? אבל מדוע עתה? ומשום מה, בעצם, דרשם המשגיח האידיוט דוקא עתה? הלא ירדו גשמי זעם וירדו במשך חדשיים!

אבל נימוק אחר לא מצא וכי הוא זקוק לנימוקים אם ברצונו לראות את פרדסו?

אף זכר, כי בבית הבאר חדר קטן.

החליט, איפוא, לבקר בראשונה את בתו ובדרך חזרה ירד על יד הפרדס. הגיע כשעה לפני ארוחת הצהרים ועוד לפני שערי המחנה ראה את בתו, כשהיא מוקפת ילדים וילדות.

– מה גדולה ההפתעה, אבא! – קידמה את פניו ומבט עיניה והבעת פניה היו מלאים שמחה תמימה וכנה. – הנה, אבא שלי, – הציגתו לפני הילדים. תנו לו שלום!

עשרה גרונות צעירים השמיעו שלום.

– חבל שלא ידעתי על בואך, הייתי משתחררת, – הוסיפה חנה. – עתה אהיה עסוקה עוד שעה בערך בקילוח הילדים ובהשכבתם. אנסה להתפנות אחרי הצהרים.

במשך שעה זו היה כהן עזוב לנפשו. התחיל תר במחנה על דעת עצמו. לפי שהיה זה המשק היהודי הראשון שראה מקרוב, ולמעשה המשק החקלאי הראשון שאליו נכנס בכל ימי חייו, נכבש לבו לכל. באומץ התקרב לרפת, שקע מעט פה בבוץ ושם בזבל והסתכל בפרות. התפלא על מיעוט הסוסים באורוה. הסבירו לו כי רוב העבודות החקל­איות נעשות בטרקטור. אחר תעה לתוך הנגריה והתפעל מן המכונות הרבות ושמח במיוחד בראותו כי הן היו תוצרת גרמניה. לבסוף הוליכוהו לחדר הקריאה.

אף כאן התלהב מיד מן הארונות הרבים והגדולים, שהכילו אלפי ספרים גרמניים והאפילו על הארון האחד בו נמצאו מאות מעטות של ספרים עבריים.

– אמנם, מקום בעל תרבות ממש, – חשב בקורת רוח וחיפש עתונים גרמניים.

אותם לא מצא וזה גרע במקצת מקורת רוחו שמלאה אותו מאז דבריה הראשונים של חנה. בפרט הצטער כי עתונו הוא לא היה בנמצא. בבוקר לא הספיק לקראו ושכח לקחתו לדרך.

– נראה שאין תקציבם מספיק עדיין לחתום על העתון, – סיכם לעצמו את העדרו והעיר כזה כלפי חנה, כשהיא נכנסה.

חיוך קל עבר על פניה והיא ענתה כי לא יחתמו לעולם על עתון גרמני. צריך לקרוא עתון עברי.

החיוך הקל לא נעלם מכהן והרגיזו במקצת. אבל שתק. ידוע, כי הנוער קיצוני בכל. יעבור זמן ויתלמדו.

הלכו לאכול. גם בחדר האוכל קיבלוהו בסבר פנים יפות וניתן לו אוכל מיוחד.

מאז ומעודו הצטיין הקיבוץ במידת הכנסת אורחים. כל הבא – ברוך בואו. יש וקיבוצים חיו בצמצום במשך כל חדשי החורף ובבוא הפסח, בליל הפסח כיבדו אורחים – מוזמנים ושאינם מוזמנים – במספר שעלה על מספרם הם והגישו להם כל טוב. הוציאו עליהם סכום, שהיה בו כדי להעלות לזמן־מה רמת חיי כל החברה.

אולם נוספת למידה הציבורית הזאת קנאות פרטית כביכול. כדין משפחה עניה המוציאה שארית עושרה המעט בבוא הקרובים העשירים, כדי לקבל את פניהם כראוּי ולהראות, כי למרות הכל גם הם יש להם משהו, כן דין הקיבוץ. הקרובים בעיר יש להם מושג מעורפל על צמצום ומחסור בחיי הקיבוץ. והרי בבקרם שם ראה יראו, כי דעה זו בטעות יסודה. והחבר השקט והצנוע המחכה, כרגיל, באורך רוח לתורו, נעשה עצבני ומזרז את המגיש את האוכל ודורש בקול את כל הכלים הדרושים ומתרגז, אם דבר־מה אינו כתיקונו ומצטער עד מאוד כי “דוקא היום” אינו כתיקונו.

כהן קם וקורת רוחו הגיעה למרום קצה. הם מטיילים ומשוחחים, שכן חנה הצליחה להתפנות. היא מציגה בפני אביה את ילדי שעשועיה, זה אחר זה, וכהן שהתכונן לכך מעניק להם סוכריות. אבל בשעת ארוחת המנחה הוא מודיע, כי אחרי הארוחה יצטרך ללכת. ולדאבונו הוא רואה צורך לוותר על ההצעה, כי חנה תלווהו ותבקר אתו את הפרדס. היא לא תוכל לחזור בעוד מועד.

אבל חנה מתנגדת בתוקף.

– מה אתה סח, אבא. אך באת וכבר תלך? לא יתכן. הפרדס יימצא במקומו אף מחר. מובן מאליו, כי תלון כאן ותסע מחר.

מה פיקחית היא, חנה זו. היודעת היא כי היא מציעה את אשר בלבו? או מדבר מתוכה תום לבה?

– אינני יודע, – מהסס כהן. – הלא זה יגרום כאן קשיים.

– אמנם, מצב הדירה הוא בכי רע, – מודה חנה. – אני גרה עתה בצריף קטנטן, בעל חדר אחד בלבד. שם יש מקום מה. חדר לחוד לא נוכל להעמיד לרשותך ולישון יחד עם אדם זר לא יהיה נעים יותר.

הוא מביט אליה מבט של שאלה. אבל היא איננה רואה את מבטו.

– תצטרך לסבול פעם אחת אי־נעימות זו, – היא מוסיפה ועיניה נשואות למרחקים.

למחרת נסע כהן הביתה, כשלבו סמוך ובטוח. אכן, כל חששותיו – בדמיונו יסודם.

הוא ויתר על ביקורו בפרדסו.

כב    🔗

עברו חדשיים, שלושה חדשים, ימי החורף.

ימיו של כהן היו אפורים ולילותיו שחורים. כשירד המטר הצטמצם והתמסמס אפילו מיעוט עסקיו. כי מי יצא לשוק ביום של גשמי זעם ורוח סוערת, כשחנות מכולת על ידו? וברי כי בימים כאלה לא יכול בעל בית הקפה להעמיד שולחנות וכסאות על פני המדרכה אלא כל אורחיו מוכרחים להצטופף בפנים בתוך אוירה של מעילי גשם רטובים וצינה ועשן סיגריות, הנשאר כענן תלוי ועומד מתחת לתקרה ויורד במשך השעות עד לגובה ראשי־היושבים ליד השולחנות.

ספק רב, אם כדאי ביום כזה לגשת לבית הקפה, ולעתים נשאר כהן בבית. שם הוא מרבה לקרוא. אבל גם לכך יש גבול. ומה יעשה עוד?

לפעמים הוא מצליח להזמין אחד ממכריו, שרכש לו בבית הקפה למשחק האשקוקי.

וכן הוא הולך לנשפי “אגודת הישישים והעזובים לנפשם” ומסיבותיהם. הוא הולך בעל כרחו. ברוב המקרים הוא משתעמם שם ומחליט שלא יחזור עוד. אף הרכב האנשים אינו אהוד. אבל כעבור שבוע או שבועיים הוא מופיע בכל זאת.

ואף במסיבות “אגודת מקבלי קצבה” הוא משתתף.

כן, נוסדה “אגודת מקבלי קצבה”. היא היתה כחדשיים צעירה מחברתה “אגודת הישישים והעזובים לנפשם”.

בתל־אביב היו יוצאי גרמניה רבים, שקיבלו קצבות מקצבות שונות. אמנם, המנגנון הבירוקרטי שבגרמניה ניסה להשכין סדר ושיטה בתוך סדרה ושיטתה של שרירות לב ואכזריות. מן הנמנעות היה לו שלא לסדר אף שטח זה של פעולתו. אבל דוקא הפעם עלו נסיונותיו בתוהו. נותני הקצבות ומקבליהן היו רב־גוניים כל כך, עד שהסידור נמנע מהם. על כן קבל חלק מפקידי המדינה מעט וחלקם קיבל הרבה ואחרים לא קיבלו כלום. העיריות עשו להן דין לעצמן. חברות הביטוח הציבוריות והפרטיות כאחת מצאו אף הן את הדרך הנוחה להן. בקיצור, ערבוביה רבה.

אולם לבסוף נשאר מספר ניכר של מקבלי קצבות ודוקא בתל־אביב, ומכל מקום הספיק מספרם ליסוד אגודה.

מטרות האגודה ודרכיה היו דומות בהרבה לשל אחותה. אולי היה הבדל קל בהרכבה הסוציאלי: כיון שחבריה היו מקבלי קצבה היו כולם אמידים ואם גם בזעיר אנפין בלבד.

מתקבל על הדעת, כי האגודה החדשה לא היתה מעונינת כלל, שבעלי הקצבות ישארו בינם לבין עצמם. אגודה כשהיא רוצה להשיג את מטרותיה והן מטרות ציבוריות במשהו, רצוי שתהיה גדולה ועשירה בחברים.

משום כך קידמו את פני כהן בברכה כאשר הוצג לפניהם, אף על פי שלא היה מקבל קצבה.

לא בכל שבוע ארגנו שתי האגודות מסיבה וכדומה לה. אולם אפילו בשבועות, שבהם עשו זאת, נשארו חמשה ערבים, שרובם בילה כהן בינו לבין עצמו.

פעם אחת פגש ברחוב את אחותו של מר קליין. שוחחו מעט והוא הזמינה אליו, בעצם שלא ברצונו. אולי הרגישה בכך, ואולי לא רצתה, על כל פנים הסכימה באופן שאמרה לו מיד שלא תבוא. ואמנם לא באה.

– שתלך לה! – כהן לא הצטער.

אבל לא בחוסר עסקים בלבד היו צרותיו.

חנה התרשלה בביקוריה. שלוש פעמים דייקה לבוא. אחר כך בא כהן באמצע החודש הרביעי לראותה במקום מגוריה. והנה כעבור שבועים, כשציפה לה בכליון עינים, באה במקומה גלויה ובה נאמר במלים מועטות ויבשות, כי לצערה לא תוכל לבוא הפעם אלא רק בעוד שבוע.

זה היה רע ומר. הורגש במקצת טעם של חשבון. כאילו ברצונה להתחשב בביקורו הוא, שפטר אותה כביכול מבוא במועדה. אבל כהן מיהר וגירש מחשבה זו. וכי תמוה הוא כל כך, כי פעם אחת אין לה אפשרות לדייק?

אולם אחרי ביקורה הבא עברו ששה שבועות, עד שראה אותה שנית ולא זו בלבד שלא באה אלא אף לא הודיעה לו ולא כלום. ששה שבועות ארוכים חיכה לה, ארבעים ושנים יום וארבעים ושנים לילה. שבועות אלה הזקינוהו כאילו היו שנים.

וכשחזרה ובאה לא היה ביכלתו לעבור על המעוות בשתיקה גמורה והשעות שבילו יחד היו עטופות צער ותוכחה חשאית.

אולי היתה זאת הסיבה לכך, כי בינתים חלפו שוב חמשה שבועות ופניה לא ראה?

אלה היו חדשי חרפו.

באחד הימים בא שנית אותו מנהל בית החרושת שביקרו בסתיו.

ירד המלקוש, אולם בעוזו לא נפל במאומה מן המטר החזק ביותר. תמוה היה בעיניו של כהן, כי ביום כזה יצא אדם לטייל.

כנראה הרגיש אורחו בכך, כי אמר מיד:

– גשם איום. כלום אין זאת טפשות לצאת לרחוב ביום כזה?

כהן אך נענע בראשו. בואו של איש זה לא מצא חן בעיניו, אף על פי שלא ראה כל סיבה ממשית לדאגה. מכל מקום נטה להשאר כמחריש.

אבל המנהל הרבה להג והזכיר אף דעת אשתו:

– אשתי לא רצתה לתת לי ללכת. מדוע יש לנו טלפון, אמרה לי, תודיע בבית החרושת שלא תבוא וחסל. אשה נוטה תמיד ללכת בדרך ההתנגדות הקלה ביותר.

כהן הסכים בתנועת ראשו, שהיתה כמעט נמרצת. בזאת היתה דעתו כדעת אורחו.

אבל אף בן שיחתו הבין, כי לא יוכל להוסיף ולטוות חוט זה ונזכר פרדסו של כהן.

– אומרים שהשנה ברוכה? פרי רב על העצים?

– יתכן, – ענה כהן. לא היה לו כל ענין להופיע כמומחה בפני אדם זה. – יתכן. לא התענינתי במיוחד כי אין לי פרי.

– נכון, אני זוכר. הצטערתי, כי לא נוכל לקבל את הבררה שלו. ואמנם, השנה אנו זקוקים לפרי רב מאוד. אבל אין אדוני צריך להצטער ביותר, כי אנו מקבלים את הפרי כמעט בלא מחיר.

והנה הגיעו בהיסח הדעת לאותו נושא, אשר ממנו אמר האורח להמנע עד כה.

– כן, – חזר על הערתו שלאחר יד – השנה אנו מיצרים כמויות עצומות של ריבה. קנינו את המכונות שעליהן סיפרתי לו אז. מכונות נהדרות. הרואה אותן אינו יכול שלא להתלהב מהן.

הוא עצמו התלהב יותר ויותר.

– בעזרתן תהיה לנו אפשרות ייצור שלא היתה עד כה בגדר המתואר. בבוקר המחסנים מלאים, פרי עד אפס מקום, ערימות, הרים ממש, בערב אין כלום. כמובן אחרו המכונות לבוא, כרגיל. אבל במידת האפשרות נצלנו את העונה יפה.

פניו הזהירו מרוב קורת רוח. גם כהן הקשיב מתוך ענין. למעשה ראה מכבר בשותפותו זו את פרנסתו היחידה, שהרי הפרדס היה עתיד לדרוש השקעות חדשות תחת להכניס רווחים. על כן שמח לשמוע דברי המנהל.

אבל יחד עם זאת לא הצליח להפטר מרגש של אי־אמון כלפיו וכלפי דבריו.

בינתיים עמדה דממה. בהפסק זה התנדפה התלהבותו של המנהל. נראה היה, כי אם ירצה לפרוץ בהלל נוסף יצטרך לשוב וללבות את האש.

אולי שקל את נחיצות הדבר או את ערכו, על כל פנים בא לידי החלטה שלילית, פניו נעשו רציניות יותר ונדמה היה, כי נמלך בדעתו.

– אמנם, במידת מה אנו עומדים בפני אותה הבעיה, שהזכרתי עוד בשיחתנו הראשונה,– הוסיף באטיות מעושה וכאילו בהדגשה מיוחדת. – המכונות שולמו במעט או בהרבה. אבל דרוש הון חוזר רב, אם מיצרים בשביל יצוא. נחוץ מחסן גדול, מלאי גדול, ועל כן –וכאן הרים פתאום את קולו ונשמעה כמעט נעימה של איום, שלא נתנה לכהן לשקול את הענין בקור רוח אלא עוררה בו אף את אינסטינקט ההתגוננות והתשובה על עלבון – על כן ברצוני לשאול את אדוני שנית מה ששאלתיו לפני חצי שנה: אולי יסכים להגדיל את השתתפותו כדי לעזור לנו?

כהן נד בראשו לאות סירובו. למעשה היה רחוק מלהוסיף ולהשקיע סכום כלשהו. מזמן לזמן העלה על דעתו, כי באחד הימים, אם יהיה צורך בכך, יצא את החברה, ויחיה על ההון שהשקיע בה. ועד היום לא פקפק אף רגע, כי בכל שעה יעלה בידו לעשות זאת.

עתה חשב, כי תהיה זאת תשובה מתאימה, אם יזכיר אפשרות זו.

– אדרבה, – אמר, אף הוא לאטו. – לפעמים חישבתי בדעתי, אם לא ראוי לי להוציא את כספי.

אבל תשובה זו, רחוקה מלהשתיק את המנהל, הגבירה את תקיפותו.

– אני מצטער לומר לאדוני עוד מלים אחדות שאינן מן הנעימות, אבל דומני כי מחובתי לאמרן. אגיד לו, איפוא, בגלוי, כי מצבנו כמעט מיואש. איננו יודעים כיצד לקיים את התחייבויותינו בשבועות הבאים. הבנינים והמכונות ישנם, אולם עתה חסר הון נוסף. אם לא נצליח להשיג סכומים ניכרים בעתיד הקרוב, לא אדע מה יהיה בסופנו.

כהן החויר כסיד. יותר מעשר שנים עברו מאז עמדה לפניו בפועל שאלת הקיום. במשך כל אותו זמן לא ידע שאלה כזאת, התרגל למצב הקיום המבטח. כל דאגותיו הקטנות, בנות־היום, לא פגעו למעשה במחיתו כל עיקר. אם הלך לשוק ועמד שם על המיקח היו לכך נימוקים פסיכולו­גיים שונים – אבל מעולם לא נימוקים כלכליים ממש. הטיב לדעת זאת בכל שעה ששאל את עצמו בכנות. ועתה, מלים אלה ערערו בפעם הראשונה, מאז שיחק לו המזל, יסודות הויתו. כאן, בסביבה זרה זו ובתנאים אלה לא יוכל להתפרנס, כך היה סבור ולא פקפק אף רגע קט בכל שעה שהיה מהרהר על כך.

– מה יוכל להיות סופנו? – לחש כמעט בלי קול.

– אדוני יודע כמוני – פשיטת רגל, מכירה זולה בהפסדים שאין לשערם מראש.

– רמאים! – עמד כהן לצעוק, כי מיד אמר לו לבו, שהמנהלים לא יפסידו. אבל התאפק. לא מן הנבון היה להרגיזם בשעה זו ללא צורך וללא תועלת.

– אולי אם המצב כך, ישנה אדוני את דעתו, – ניסה המנהל באחרונה.

כהן התפלא על חוסר כשרונו של האיש במשא ומתן כזה. האמנם יגדיל אדם את סיכונו, משנודע לו זה הרגע כי הוא עלול להפסיד את הכל?

ניצוצות שונים הבריקו במוחו. אולי הגזים המנהל, כדי להמריצו להשקעות ולמעשה לא היתה הסכנה גדולה כל כך?

ואולי להיפך: אמרו להציל את עצמם, לאחר שהפסידו כספי אחרים?

הוא עמד לומר: אתם עתידים לתת דין וחשבון; אבל ויתר אף על זאת. מוטב שלא להרגיז עתה. אך גם ברי היה לו, כי לא יוסיף פרוטה מן המעט שנשאר לו ואשר מחציתו ראה מכבר כמושקע בפרדסו. סיכם ואמר בטון של ותרנות:

– מצבי הוא באמת כפי שתארתיו לאדוני בשעתו. אין לי מה להשקיע.

אולם דחיקותו של זה לא ידעה גבול: הוא העז לומר:

– אולי כדאי לאדוני למכור את פרדסו, כדי להציל את שהשקיע כאן?

כהן גמר בלבו שלא להתרעם ויבוא אשר יבוא.

– אחשב על כך, – השיב במנוחה מדומה.

ובזאת נפרדו.

כג    🔗

כהן נשאר נסער ונפעם עד תוך תוכו.

צפוי לו הפסד מחצית הונו במחי אחד. ומחציתו האחרת שקועה בפרדס.

ומיד נצנץ במוחו אותו רעיון שנולד בוודאי עם האדם הראשון: אם סיוט זה יהיה מציאות, ישים קץ לחייו.

מחשבה זו – תפקידים רבים ושונים לה. יש והיא מסעירה ויש והיא משקיטה.

האחד נבהל, אימתו שהביאתו לכלל המחשבה גדלה והולכת ככל אשר המחשבה שוקעת ומרבה להכות שרשים בתוכו. האפשרות שיעשה את אשר בלבו אינה נותנת לו מנוח, לא ביום ולא בלילה, ומשפיעה לרעה על כל האורגניסמוס שלו, כדרך הפחד בכלל.

והאחר נרגע. הוא מוצא סיפוק פנימי בוודאות, כי ככלות הכל ההכרעה תלויה בו בלבד. נמאס עליו הכל – יפרוק הכל וחסל!

וכן פעל אותו ניצוץ בלב כהן.

בוודאי לא היתה הסכנה הצפויה להונו דיה להעלות על דעתו רעיון ההתאבדות, אלא שנוסף ענין בתו.

בלי בתו, הוא כאילו מרחף פה בין השמים והארץ. נעקר מאדמתו לא הצליח במאומה להשריש באדמה חדשה. האוירה, שבה הוא חי זה כשנה וחצי, היא כעין חלל ריק.

לא אחת שאל את עצמו, אם יהיה ביכלתו להתפרנס בכוחותיו הוא, בשעה שיהיה צורך בכך – ותמיד ענה בשלילה. בלי שפה, בלי אותה הגמישות הדרושה כאן ואף בלי רצון להסתגל למה שפסול בעיניו – צפויה לו כליה.

ואם יניח, כי יתרחש הנס וימצא עבודה כפקיד או כדומה במשרד, היוכל לחיות עוד עשרים שנה או יותר בחלל ריק ולשם מה? לשם הלא־כלום!

מעין רויה מרגעת ומנחמת משתרעת ושוכנת בתוכו.

לא! דוקא זאת לא! מזאת יוכל לשחרר את עצמו.

והנה, ביטחה זו נותנת לו סיפוק כה רב, כי היא מצעידה את דמיונו קדימה, והוא מוסיף ומתאר לעצמו את דרכי התאבדותו.

בגרמניה היה דבר זה קל יותר – ככל דבר אחר. יום יום קרא בעתון: פלוני פתח את צינור הגז ומת.

כל ההכנות הדרושות הצטמצמו בכך לדאוג יפה, כי השכנים לא ירגישו במעשה בעוד מועד. המאבד את עצמו לדעת נרדם ואינו מתעורר עוד. פשוט בתכלית הפשטות.

כאן אין גז. אמנם, כהן זכר כי סיפרו לו על גז שנמכר בדודים או כדומה. אבל לא נתן בהם אימון. מי ערב לכך, כי כמות הגז תספיק? ומי לאיכות הגז?

במעשה כזה צריך לבדוק מראש את הכל.

כל יתר הדרכים, כפתיחת עורקי הדופק, קפיצה מגג של בית, יריה באקדח, לקויות הן, כי בשעת המעשה תידרש ממנו החלטה מכרעת. אולי יפול רוחו באותה שעה?

ונוסף לכך אין ההצלחה מובטחת.

לעיתים נכשלים בפתיחת עורקי הדופק. כהן זוכר מעשה שהיה באחד הבתים שבהם גר בגרמניה. אשה בקומה השלישית פתחה את עורקיה. קראו את הרופא שבקומה הראשונה. אותה שעה עמד כהן לפני דלת דירתו אשר בקומה השניה. הרופא ברוצו אל מעלה קרא לו, שיצטרף אליו. ציוה עליו להרים את ידי האשה בכוח, קשר מסביב לדפקה כתפותיו, שלא ינתז הדם ארצה והאשה ניצלה. בקיצור, היא נכשלה.

והוא הדין בקפיצה מן הגג. מכל מקום גג ביתו לא יצלח, כי הריהו בעל שתי קומות בלבד. אולם אף בית בעל שלוש קומות אינו מספיק מבחינה זו. וכיצד יעלה עליו מבלי לעורר חשד?

אף כאן זכר מעשה שהיה ופה דווקא. קראוֹ באחד הימים בעתונו הגרמני.

סיפרו לאשה אחת, כי המשטרה מתכוננת לאסרה, כי היא חשודה בריגול לטובת מעצמה זרה. לא היה יסוד לסיפור זה, אולם כך אמרו לה. האשה נתבלבלה כולה מרוב פחד. מה עשתה? עלתה על גג ביתה וקפצה מטה. שברה את שתי רגליה ואף נפצעה פצעים קלים באברים שונים אולם לא מתה. היא נשארה חדשים אחדים בבית החולים ונשלחה הביתה כשפצעיה החלימו, אולם כבעלת מום לשארית ימיה. באה הממשלה ותבעה אותה לדין. נסיון לאבד את עצמו לדעת מעשה פלילי הוא ומן הראוי להענישו. בית המשפט שחררה בתנאי של התנהגות טובה במשך שנה.

כך המעשה. כהן זכר היטב את כל הפרטים, כי לא האמין לעתונו וביקש קוראי עברית לחפש אותו מקרה בעתוניהם הם. מצאוהו ואישרו, כי אמנם נכון אשר קרא.

יהיה אשר יהיה – אשה זו נכשלה אף היא.

ואילו יריה באקדח גם היא אינה כשרה. קודם כל לא מן הקלות הוא להשיג אקדח. בדרך חוקי לא ישיגו. אולם אף אם יהיה לו, לא יצלח. זכר כי ברומן אחד של גוסטב פרייטג, שקרא בימי נעוריו, מתואר נסיון של קצין, שפשט את הרגל, לאבד את עצמו לדעת ביריה אל ראשו. המסכן התעוור והוסיף לחיות שנים רבות כשהוא מוכה בסנוורים.

ויריה אל הלב – היהיה בו כוח לבצעה?

נשארה דרך הרעל. אמנם קשה להשיגו. אולם משום מה היה סבור, כי יצליח לקבל וירונל. כמה טבליות? גם זוהי שאלה השנויה במחלוקת­

פעם אחת שמע כהן, כי חמש־עשרה תספקנה. אדם אחר נקט במספר עשרים ושתים, שלישי – שלושים.

כהן החליט: שלושים או יותר. אין לתת יד למקרה.

זכר, כי הבולע פחות מדי מתיסר יסורי מעיים איומים.

אכן, אם יהיה צורך יבלע שלושים טבליות וירונל.

הוירונל סגולותיו כמעט כסגולות הגז. ליתר בטחון אפשר להמנע משינה בלילה הקודם. כך תתמוך העיפות הטבעית את פעולת הרעל. ירדם ולא יתעורר עוד, ובשום דבר לא ירגיש.

לבו היה סמוך ובטוח, מצב רוחו מרומם. לא זו בלבד, כי מהלך־מחשבותיו לא העציבו כי אם עודדו, מילאו שלוות נפש. מי שראהו כחצי שעה קודם לכן מלא כעס וזעם לא היה מבין מניין השינוי פתאום.

כד    🔗

והנה, כל כך עזה היתה תשוקתו של כהן לפעול לשם מימוש תכניתו, כי לא חיכה אפילו מעת לעת אלא יצא לדרך עוד אחרי הצהרים. האם יעלה בידו להשיג שלושים טבליות וירונל? בשאלה זו תלוי הכל.

הלא בעצם אין עוד צורך בכך. בית החרושת לא פשט עדיין את הרגל והונו קיים.

וכי קניית וירונל מחייבת מסקנה כלשהי?

אכן, דווקא כאן כוחה המושך של תכניתו. כל שיעשה אינו מחייב. אדם מכין ועוסק בכל הפרטים – ויוכל להניח את הטבליות במגרתה התחתית של שידתו ושם תהיינה מונחות עשרות שנים.

ומניין הענין הרב הדוחפו ואינו נותן לו מנוח? האם זאת הברקת פתאום המראה לו דרך לפרוק את העול ולהשליך בבת אחת את כל צרותיו מאחרי גוו? ואולי להפך? אולי צץ בו הרעיון מכבר ושגשג שלא מדעתו, עד כי פרץ והוא מריצו עתה שלא יוסיף להסס ולהתמהמה?

כהן עזב את ביתו בשעה מוקדמת אחרי הצהרים ופנה אל הרוקח הסמוך.

בראשונה פסח על שתי הסעיפים: האם מן הנכון הוא להתחיל דוקא שם? הרוקח מכירו ואולי יתעורר בו חשד העלול להקשות עליו עוד בראשית דרכו.

אולם הנימוקים־שכנגד הכריעו. איש זה יסביר לו פנים, כי שם הוא קונה כפעם בפעם רפואה או כדומה.

הוא נכנס לבית המרקחת. אותה שעה היה הרוקח לבדו.

– מה אדוני רוצה?

פנייה אדיבה זו רוממה את רוחו של כהן. בדרך כלל אין פונים אל הקונה אלא מחכים עד שהוא עצמו מודיע על רצונו. קודם לכן אמר לשאול: אולי אפשר לקבל מעט וירונל? “מעט”, שלא לשלול מראש את האפשרות לקבל יותר מטבלית אחת.

עתה, מאומץ על ידי פניתו של הרוקח שינה את הנוסח:

– אני רוצה מעט וירונל.

שפתי הרוקח נלחצו זו כנגד זו, תנועה שהעניקה לקלסתר פניו הבעה של ספקנות רבה.

– זה… בעצם… אסור. לשם מה אדוני צריך לו?

כהן היה מוכן לשאלה זו.

– אני סובל מזמן לזמן מהתקפות כליות. ואז אך וירונל מניח אותי להרדם.

הסבר מוצלח מזה לא מצא. ואמנם לא היה בטוח כלל ועיקר, אם התשובה תתקבל על דעת המומחה. אולי היתה עשויה לגלות דווקא, כי לאמתו של דבר היתה הסיבה אחרת?

הרוקח לא ענה. מתוך הבעת פניו לא היה ניכר, מה חשב על דברי כהן. עטף טבלית אחת בניר לבן ללא חתימה ומסרה לכהן, כשהוא ממלמל:

– בעצם, אסור. גרוש וחצי.

מחיר זה הפליא את כהן מאד. סבור היה, כי אם אדם מוכר דבר שמכירתו אסורה, ודאי ינצל את שעת הכושר וידרוש מחיר מופרז – ובפרט בארץ זו. והנה, גרוש וחצי!

אולם יחד עם זה לא יכול לגלגן כמוהו להמנע ממחשבה: אכן, אי־סדר גם כאן. אמנם אסור, אבל – –

משיצא אמר כולו נצחון. אם כל בית מרקחת יתן טבלית אחת, תהיינה לו עד מהרה שלושים.

הלך צעדים אחדים ובמקום מתאים נכנס לפרוזדור של בית אחד והסתכל בטבלית: עגולה, קטרה כסנטימטר או פחות מזה, צבעה חום. מצד אחד ראה את האות I בלטינית ואולי היה זה המספר אחד ברומית, מצד אחר קו באמצע שתפקידו הוא להראות היכן לשברה, כי וירונל חזק הוא ואין בולעים למעלה ממחצית הטבלית בבת אחת.

חזר ועטפה והלך לפינה השניה. זכר את מר נכטיגל: אמנם הדין היה עמו. בכל פינה בית מרקחת. נכנס פנימה. הרוקח היה פנוי, בעוד שעוזרתו היתה עסוקה בלקוחה אחת שעמדה על יד כהן.

– אני רוצה מעט וירונל.

– רק על פי רצפט מן הרופא.

משך את כתפיו ופנה עורף לאות שהשיחה נגמרה.

כהן יצא מבויש ומדוכא. הלך אל בית המרקחת השלישי. שם היה מספר של קונים והוא נאלץ לחכות. בשעת חיכויו נכנסו אחרים. לבסוף פנה הרוקח אליו:

– במה אוכל לשרת?

– אולי אפשר לקבל מעט וירונל?

– רק על יסוד פתק מאת הרופא, – היתה התשובה.

כהן היה קרוב ליאוש. כנראה, היה חשבונו הראשון נכון, ורוקחו נתן לו טבלית אך כדי להחזיק בדרך זו בלקוחו. ומה יעשה בטבלית אחת?

כמעט ללא תקוה נכנס לבית מרקחת רביעי. כאן היה הרוקח לבדו.

– אולי אפשר לקבל מעט וירונל?

– כן.

הרוקח לקח טבלית מאחד התאים הרבים, עטפה ומסרה לכהן.

– שמונה מילים.

שמונה מילים! התפלא כהן. מחיר נמוך זה הגביר את חשדו אשר התעורר בלאו הכי, כי השגיח יפה וראה, כי הרוקח לא לקח, כחברו שבבית המרקחת הראשון, את הטבלית מן הארון בו כתוב “נפרד”. פתח את הניר ומצא בו טבלית קטנה מן הראשונה, לבנה ובלא סימן כלשהו.

– רציתי וירונל, העז לומר. מילא, שיעלה ביותר, אבל צריך להיות וירונל.

– זהו וירונל, אדוני.

כהן לא ידע מה יעשה. שילם שמונה מילים ויצא.

ההבדל שבין שתי הטבליות בלבל אותו. נראה היה לו, כי רק אחת משתיהן היתה וירונל. וכיצד יברר זאת? הלא הוא מוכרח לדעת אל נכון מה בידו.

לבסוף החליט כי רוקחו הוא, הסמוך לביתו, ראוי יותר לאמון. אף מחירו היה גבוה יותר והוא אך נתן אחרי היסוס רב.

נכנס לבית מרקחת חמישי וששי. שניהם סירבו.

פתאום נצנץ בו רעיון חדש. אולי בעלי בתי המרקחת מפחדים למכור וירונל במעמד אחרים? בדק ומצא, כי אמנם שנים אלה שמכרו לו טבליות היו לבדם בשעת מעשה.

כהן החל, איפוא, לחכות לפני בתי המרקחת, עד שהיו ריקים מקונים. לפעמים נאלץ לחכות רבע שעה, עשרים רגע ויותר. הלך הנה והנה עד כי נראה לו, כי כבר עורר את תשומת לבו של בעל החנות. אז עמד לפני חלון ראווה סמוך, ובשעה שלכאורה הסתכל בענין רב בסחורות המוצגות שם השגיח יפה בדלת בית המרקחת.

אולם אף בתחבולה זו העלה חרס בידו. כולם סירבו.

לבסוף חצה את הרחוב והלך חזרה. בכוונתו היה לחזור כך אל ביתו תוך ביקורים בבתי המרקחת שבצד זה של הרחוב. אולם גם כאן לא שיחק לו המזל. עד שבא לבית המרקחת האחרון שלפני בית הקפה, שבו היה רגיל לשבת. שם נתנו לו טבלית לבנה במחיר של גרוש אחד, דומה בכל לטבלית שקיבל כשניה.

זה הרים את רוחו בהרבה. היתכן כי שני רוקחים נפרדים זה מזה ירמוהו באותה טבלית? כנראה, היו שני מינים של וירונל בשוק. ואולי רימה אותו למרות הכל רוקחו הוא?

נשארה דאגת־מה אף עתה. אבל בהיותו כמעט בטוח כי שלוש טבליות וירונל בידו, היה מרוצה מיומו. וכיון שגשם הבוקר נפסק מכבר והשמש האירה, שבעל בית הקפה העז להוציא שולחנות אחדים אל המדרכה, החליט כהן לשבת ולשתות קפה, אף על פי שהשעה היתה מאוחרת.

כה    🔗

מדוע עזבתו חנה לנפשו?

היא שקעה בעבודתה. זו לה הפעם הראשונה, אחרי שנות לימודיה, שהיא עובדת על דעת עצמה. והרי מאז ביישה המציאות את התיאוריה.

התיאוריה – מטרתה לקבוע כללים. מקרה מסוים מחייב התנהגות מסוימת. במתימטיקה ובמדעי הטבע אפשר הדבר. ביתר שטחי החיים איננו אפשר. החיים מסובכים עד שמן הנמנעות הוא לנתחם כגוף ולהציג כל נתח לפני עיני המעיין.

חנה קונה לעצמה נסיון. היא שוגה ולומדת, חוזרת ושוגה ומוסיפה ללמוד.

– גבינות כאלה אני לא אוהבת! – מכריזה שושנה הקטנה ומסלקת את ה“גבינות האלה” (מזיגה של שמנת וגבינה לבנה) בתנועת כף מוחלטת מן הצלחת.

– לחם עם חמאה אני אוהבת, – היא מוסיפה להודיע ואוחזת בלחם המיועד לאכילה אחרי “הגבינות האלה”.

מה אומרת התיאוריה? תשובות שונות בפיה. אל תכריח את הילד לאכול. ימנע מאכול הפעם ויאכל בתיאבון רב בארוחה הבאה.

במה דברים אמורים? אם אין מניחים אותו לאכול תחת “הגבינות האלה” את הלחם בחמאה.

אולם חנה נזכרת, כי אף היא לא אהבה מאכלים מסוימים ואף כיום איננה אוהבת את כולם. אולם כשהכריחוה לאכול את שלא רצתה לאכול – המאיסו עליה את המאכל עד היום הזה.

האם תרשה, איפוא, לשושנה לאכול כאוות נפשה?

אף זה לא יתכן. כי, כידוע, עולים ערכי התזונה של “גבינות אלה” על הערכים שבלחם.

חנה קונה לעצמה נסיון. מחשבותיה בעולם ילדיה אף אם איננה על ידם. אין לה ענין אחר, כל מעייניה נתונים כאן. ואף אביה איננו מוסיף לענינה. רק עתה מתעוררת בה הרגשה של מאיסה ביחסם, אשר עד כה לא ידעה. אמנם, אהבתה פגה מכבר. אבל היא הוסיפה לאהבו כאהוב בת את אביה וכיון שנתקיימה מעין מסורת מימים עברו הביעה את אהבתה זו בכל צורה הרצויה לו. אולי אמנם רשאים אנו לראות בזאת משום רחמנות.

אבל עתה נמאס עליה להמשיך בדרך זו, שנעשתה כעין חובה מלאה ומרגיזה. וכיון שנוכחה לדעת, כי אביה מצדו לא יוותר, לא יהיה בידו לוותר, המעיטה לבוא. למעשה הפסיקה לבוא. פעם אחת בשלושה חדשים – ופעם זו היתה מרה לשניהם.

כלום לא יבין בלי אומר ודברים, מפני מה אינה באה?

כך היה חרפה. לבדה בילתה אותו עם ילדיה. ולמרות עבודתה הקשה הרגישה את עצמה בטוב ושבעה נחת ממנה.

אחרי־כן, עם בוא האביב, התידדה מעט עם בחור קשיש ממנה בעשר שנים. איש שקט וטוב לב שנעשה אהוד עליה. פעם, פעמיים ופעם שלישית אף ליותה אותו אל אהלו. אבל אחר כך התעורר בה רגש של מורת רוח להוסיף ולהעניק לו יותר מאשר מעט ידידות ובימים שבאו אחרי פגישה כזאת היו תמיד זרים זה לזו. היא העירה לו כך בפשטות ובגילוי לב והוא קיבל את דבריה.

אבל הם נשארו ידידים. ואין זאת מן הקלות כלל ועיקר, אם שנים רואים זה את זו יום יום, סועדים לא אחת על אותו שולחן ואוהבים לעתים להרבות בשיחת רעים.

ידידות שקטה ונעימה שאין לה עתיד, ושניהם אינם מתכנים תכניות. משחק ביניים שיישכח בהמשך הימים ללא שאר וזכר.

כו    🔗

חנה טעתה. כהן לא הבין את סיבת העדרה. היא עצמה הצליחה להשלותו כדי כך שלא פלל שהיא מבקשת להתרחק ממנו. בנקודה זו היו חושיו קהים. לא רצה לפשפש ולהרהר, ועל כן נלכד בנקל להשליה.

מאז היה אצלה ונוכח לדעת כי אין יסוד לחששותיו – וסבור היה כי לא טעה הפעם – לא העלה כלל על דעתו, כי חנה תאהב מישהו אחר ואף לא כי נתקררה אהבתה אליו. הקשיב להסבריה, כי אין לה פנאי. זה היה נימוק אוביקטיבי שהתקבל על דעתו.

גם ביקורה הבא לאחר הפסק של חדשיים בערך לא ערער את אמונו, אף על פי שמהלך הביקור היה עשוי להטיל ספקות.

חנה באה בבוקר. אולם עוד בשעה הראשונה היא אמרה כלאחר יד, כי תצטרך לנסוע אחרי הצהרים. עליה לעבוד כשומרת לילה בבית הילדים.

אכן, מה טובה תוכל לצמוח מביקור כזה? למה לצפות מצד אורח המודיע עוד כמעט בבואו כי עוד קט ויצטרך ללכת?

כלום היה בידו של כהן לפנקה ולשמח את לבה בארוחת צהרים מובחרת, שהכינה ב“חבה”? התתכן אפילו שיחה מתוך קירבה לבבית ונחת רוח, כשהקירבה היא כה מצומצמת מראש?

כהן סיפר לה על החרב שהוּנפה על ראשו ואמרה להשמידו. קרוב לודאי, כי כל כספו יאבד.

חנה לא נבהלה. קשה היה לכהן לעמוד על הסיבה לכך – אם מתוך חוסר ענין או חוסר אמונה בגודל הסכנה.

– אל תדאג, אבא. אם יצא על הצד הרע ביותר, תפסיד משהו. לא נשמע ולא נודע דבר כזה, כי מפסידים את הכל בבת אחת. לא יתכן!

לא נשמע דבר כזה! מה מבינה היא בעסקים?

אבל כהן לא ענה. כי ראה, שאין ערך למענה כלשהו. בתשובתה של חנה היתה נעימה שאמרה: כך אני רוצה. אינני רוצה לשמוע עוד את התאניה ואניה התמידית הזאת. האמנם אינך יודע לספר לי דברים אחרים?

בשעת הארוחה סיפרה חנה על עבודתה ובעיותיה היא. אבל הפעם כהן לא התענין. סוף כל סוף איננו מטפל בילדים. פעמים כבש בקושי את פיהוקו. חנה הרגישה בכך והחרישה.

אחר הצהרים הלכו ביחד אל בית הקפה. אולם על כרחה הביטה חנה בלי הרף אל שעונה. היא ידעה כי בזאת מיררה לאביה את השעה הקצרה, אולם לא יכלה להתאפק. וכהן, לאחר שהביע פעמים אחדות במבט עיניו את רגזו, חדל מהראותו, כיון שראה שיעלה חרס בידו.

בחמש קמה חנה ממקומה ואמרה ללכת. כהן ליוה אותה. בראשונה נתכוון ללוותה עד ביתו בלבד. אחרי־כן חזר בו מהחלטתו והלך אתה עד תחנת האוטובוסים.

– שלום לך, חנה.

– שלום לך, אבא.

נשיקה אחת – על לחיו – והיא נעלמה.

כהן לא הלך הביתה. ביקש לקנות מעט וירונל.

פעולה זו נעשתה לו בזמן האחרון סם־נחמה כביכול. בכל טבלית שרכש לעצמו כאילו הגביר את שלטונו בגורלו, קירב את השעה, שבה יעמוד ברשות עצמו. סיוריו בעיר נעשו חביבים עליו, הניחו ללב בעת דכאון.

אולם גם לא רצה להחפז במעשה. לאחר קנייתו הראשונה, שהעלתה לו שלוש טבליות, אחת חומה ושתים לבנות, הקציב לסיורים תקציב קבוע מזמנו הפנוי: לא ילך לקנות אלא פעמיים בשבוע בלבד ואז יקנה שלוש טבליות בכל פעם, אם יעלה בידו. כך לא יתקרב למטרתו במהירות מופרזת ובכל זאת יתקדם.

אולם עוד בצאתו לקנייה השניה נפרעה תכניתו.

בחר ברחוב אחר, אף הוא ארוך למדי, ונכנס לכל בתי המרקחת. אבל הכל היה לשוא. דחוהו.

יגע ומיואש חצה את הרחוב והתחיל חוזר. אף כאן ללא הצלחה. כמעט בסוף הרחוב, היינו במקום יציאתו היה בית מרקחת שלא התרוקן מאדם. כהן חיכה ממולו, מעבר לכביש שלא ייראה ולא יעורר תשומת לב השכנים. עמד כחצי שעה לפני חלון הראוה של צלם, שקוּע לכאורה בהסתכלות בתמונות המוצגות, והמזל לא שיחק לו. כפעם בפעם, כאשר נשאר רק קונה אחד בחנות וכהן ראה את עצמו קרוב למחוז חפצו, נכנס קונה חדש וצפייתו התחילה מחדש. לבסוף פקע אורך רוחו.

– מה שונה בית מרקחת זה משאר בתי המרקחת? גם כאן לא אקבל כלום וכי כדאי לי לעמוד כאן שעות?

נכנס. אולם תחת לגשת לשולחן המכירה נשאר עומד בקרבת הדלת והסתכל בפרוספקט שהיה מונח שם על דלפק אחד.

אחד הרוקחים היה עסוק בקונה, האחר היה פנוי. שניהם עמדו מאחורי שולחן המכירה.

– מה אדוני רוצה, – שאל בראותו את כהן נשאר במקומו.

– אחכה, – מלמל כהן ולא זז.

ובין אם הרוקח הבין, כי רצה למשכו אליו – ואולי רוקח רגיל לדרישות שאינן נשמעות יפה ברשות הרבים – בין אם לא הבין כלל, על כל פנים התקרב אליו וחזר על שאלתו.

– אני רוצה מעט וירונל, – ענה כהן.

– וירונל? בבקשה; ורמז לו לגשת לשולחן המכירה. אותו רגע יצא הקונה השני.

הרוקח הוציא מן הארון הנפרד והנעול צנצנת וכהן ראה מיד טבליות חומות כראשונה שקיבל מרוקחו הוא שבפינה.

– כמה אדוני רוצה?

– כמה אוכל לקבל? – שאל כהן.

– ככל אשר תרצה, – היתה התשובה. – היינו, ככל אשר יש לי. הרי – הוא שפך את תוכן הצנצנת אל השולחן המכירה – יש כאן שש טבליות. אם רצונך בכך קח את כולן.

כהן לקח את כולן.

– אולי אוכל לקבל גם את הצנצנת?

– מדוע לא? הא לך.

כאשר כהן יצא צהלו פניו מרוב שמחה. עתה ידע, כי ישיג שלושים.

ואף הצנצנת הוסיפה על שמחתו. צנצנת בעלת פקק, גדולה כראוי. מעל לפתק, שנשא את השם וירונל, היה פתק אחר, אדום, ובו כתוב בעברית ובאנגלית: רעל.

הצנצנת המתאימה היתה בבחינת הנעלים ההולמות את השמלה היפה. ככל אשר תשמח האשה על השמלה, רק הנעלים המתאימות משלימות אותה, והוא הדין בצנצנת שהשלימה את רכישת הטבליות. בבית הכניס לתוכה את שבע החומות. את שתי הלבנות שם לחוד. הן היו עדיין חשודות בעיניו.

בצאתו לקניה השלישית נפתרה אף חידת הלבנות. נכנס לבית מרקחת וביקש וירונל. הרוקח שאל:

– האם אתה רוצה תוצרת הארץ או תוצרת חוץ?

כהן לא נתן כל אמון בתוצרת הארץ אף בדברים פחותי ערך. אולם פתאום נצנץ במוחו רעיון והוא אמר:

– הואל־נא להראות לי את שניהם.

ומיד ראה שהשערתו היתה נכונה. הלבנות היו תוצרת הארץ. כמובן קנה תוצרת חוץ. בבית סילק לחלוטין את הלבנות אל מקום נידח. לפחות בשעת מעשהו האחרון לא יסמוך על הפסולת העשויה בארץ זו.

בסיורו הרביעי קיבל בבית מרקחת אחד צנצנת שלימה, בעלת עשר טבליות. עתה היו בידו עשרים טבליות – כולן בצנצנות המיועדות לכך.

ולאחר שחנה נפרדה ממנו והוא נוגה ועגום נפש, שוב לא נח עד שרכש לו עוד שתי טבליות וכמקודם הוקל ללבו בשעת נדודיו ברחובות לשם תכלית זו. אף מצא סיפוק בעצם רכישת הטבליות ושב הביתה שלא בעצבות הפרידה.

בראש וראשונה הוסיף את טבליותיו החדשות לקודמותיהן. שפך את כולן, לזון בהן את עיניו – כמה פעמים עשה זאת מאז התחיל לאספן! – והכניסן מחדש, אחת־עשרה לכל צנצנת. אמנם הצנצנות היו עשויות לקלוט עשר בלבד, אבל היה בהן מקום לאחת־עשרה.

עד שיקבל צנצנת שלישית.

כז    🔗

בשבועות אלה התפוררו שתי האגודות ושוב נשללה מכהן האפשרות לבלות אחדים מערביו הריקים מחוץ לביתו.

מדוע שתיהן בעת ובעונה אחת? הרי, זה כל המעשה. הבה, נספר אותה.

בקצור, “אגודת הישישים והעזובים לנפשם” מזה ו“אגודת מקבלי קצבה” מזה אמרו להתאחד. כוונה זו היתה ראויה לשבח. ככל שמתרבה מספר חבריה של אגודה כן גדלה יכלתה בהגשמת מטרותיה ומדוע תתקיימנה שתי אגודות כאלו זו על יד זו ללא קשר ביניהן?

חגיגת האיחוד עלתה יפה. נכחו בה כמעט כל חברי שתי האגודות ומספרם הגיע, איפוא, למאה בערך. נישאו נאומים, הוגשה תקרבת למכביר ונשמעו תכניות גדולות מכל הצדדים: פתיחת מעון יומי שיהיה פתוח כל היום, חדר קריאה ובו מבחר רב של עתונים וכתבי־עת, הקמת תזמורת וכדומה.

אולם לא יצאו ימים רבים ונפל ריב שגרר אחריו הרס וכליה. לא יאָמן כי יסופר: אנשים בעלי רמה תרבותית ומסורת בורגנית הסתכסכו בשאלת נשיאות אגודתם. אלה טענו, כי להם מגיעה הנשיאות ואלה טענו, כי להם היא מגיעה וסופו של דבר היתה גסיסת האגודה המאוחדת.

לא נרבה דברים בפרק מעציב זה. באחת המסיבות הרא­שונות היה על מר נכטיגל לתת דין וחשבון על המצב הכספי. חלקה האחר של התכנית היה מוקדש למוסיקה.

מה עשה נשיא אגודת מקבלי הקצבה? הטיל ספק בתיקון מצב הכספים והציע בחירת ועדת כספים.

מר נכטיגל נעלב וחמתו עד להשחית. פרץ בין שניהם סכסוך, שלבש צורה מדאיבה מאד ונמשך כשעה. כאשר התחיל החלק המוסיקלי היה הקהל, שלא מצא כל ענין בסכסוך, עיף ולא נהנה.

בפעם הבאה הציע נשיא אגודת מקבלי הקצבה הצעות ארגוניות שנתקלו בהתנגדותו הנמרצת של מר נכטיגל. שוב ארך הויכוח עד לאין סוף וייגע את הקהל.

התוצאות נראו במסיבה השלישית. במקום כחמשים איש, שהופיעו קודם לכן, היו הפעם חמשה־עשר בלבד. לא לויכוחים באו אלא לשם עונג ושעת שעשועים.

נשיא “אגודת בעלי קצבה” לא הופיע כלל. מר נכטיגל, אשר מעוף התלהבותו לא נשאו עוד כבראשונה לא שבע נחת מישיבה עם מנין אחד בלבד. כאשר מספר המשתתפים לא עלה אף במסיבה, שהתקיימה לאחר זאת, פסק אף הוא מלבוא. הזמין את יריבו למלא את מקומו וכאשר הוא סירב, חדל לפי שעה מפעולות.

כך הוטל על כהן לשבת בביתו גם בשני ימים אלה, אשר בילה עד כה באגודות. לא אהב לבקר את התיאטרון, אשר לשונו לא שמע ואשר היה בעיניו קרתני לבלתי נשוא, אף לא הרבה לבקר בקולנוע ומה היה בידו לעשות אם לא לשבת בית?

באחד הערבים הנוגים האלה בא מנהל בית־החרושת בשלישית ובישר לו את בשורתו, בשורת האימה.

– אותו אסון אשר מפניו יגורנו בא עלינו, – אמר בלשון הנמלצת שבה השתמש אולי קודם לכן כלפי אחרים. אבל פרט למלים אלה היה הפעם נוטה לשתקנות ולקיצור.

– אתם עתידים ליתן דין וחשבון, – אמר כהן בטון מאיים.

אבל הטון לא השפיע כלל על המנהל. אם שהוא עצמו נפל קרבן לאסון זה, ואם שקדמו לשיחה זו שיחות רבות דומות לה, ואולי היתה בו ההרגשה כי למרות הכל הדין עמו – בקיצור הוא ענה בלי כל סימן של בהלה ואמנם אף בלי תקיפות.

– נתן דין וחשבון. למעשה יכולתי להסתפק בהזמנה אליך לבוא לאסיפה, שבה ינתן דין וחשבון זה. אולם כיון ששוחחנו פעמים בידידות, אמרתי להודיע לך על כך באופן פרטי.

אכן, הוא היטיב עמו! לעג מר היה בפי כהן, אבל הוא שתק שהרגיש כי בן־שיחתו ימשיך. ואמנם המשיך, אולם דבריו היו מעין מונולוג.

– אנחנו עשינו את שלנו. כאשר אמרנו להרחיב ולהכפיל את ההכנסות לא נשמע קול שכנגד. הכל התלהבו. כאשר היה צורך בעזרה רגעית, אך לשם התגברות על משבר שייפסק ברגע שההון המושקע יחזור, קפצו הכל ידיהם. מעט יתר גדלות! מעט יתר עוז רוח! לולא קטנוניות זו היינו מחר כולנו גדולים – כך כולנו נפלנו.

השתתק ונראה היה כי מרירות רבה צבורה בלבו.

– ומה אחוזים נפסיד בערך? – שאל כהן.

– אינני יודע. זה תלוי בכך, אם יימצא קונה וכמה ישלם. ואולם יש בין הזכאים אשר בטחונות בידיהם, והם יקבלו את שלהם כראשונים. יתכן שהאחרים יצאו בידים ריקות.

הכל! כהן נזדעזע כל כך [עד] כי ויתר על השאלה, אם הוא, המנהל, אחד מבעלי הבטחונות.

המנהל הלך.

לו רצה כהן באמת ובתמים לשים קץ לחייו היתה זאת השעה הכשרה לכך. אבל אף לרגע קטן לא העלה צעד זה על דעתו.

החומר היה מוכן. בידו היו למעלה משלשים טבליות. כי גם כאשר מלאו לו שלושים, לא חדל מהוסיף עליהן. עצם פעולת הקנייה, הגדלת אוצרו עד לידי כמות שתשלול כל אפשרות של כשלון, נעשו בו לצורך פנימי בזמן האחרון ועתה היו לו ארבעים. “די להריגת סוס”, – חשב פעמים מתוך אירוניה עצמית. בכל זאת אמר להמשיך ולהוסיף, ואך אתמול הביא קופת ברזל קטנה בשביל ארבע הצנצנות, נעל אותה יפה והסתירה בארון.

אולם בשעה זו כאילו לא התקימה קופה זו.

אולי זכר, כי נשארו לו בבנק מאות לירות שהיה בהן לפרנסו במשך שנים וכי ככלות הכל יוכל למכור את פרדסו? אולי אף השפיע עליו לעג בתו, שלא חדלה לסנוט אותו על שום פחדנותו וקטנוניותו?

יהיה אשר יהיה – את הקופה, קופת הברזל לא הוציא מן הארון, אפילו לא כדי לזון בה עיניו.

כח    🔗

חנה חיכתה חמשה שבועות, ששה שבועות, חדשיים – ולבסוף לא יכלה עוד להשלות את עצמה: היא היתה הרה.

ענין ביש.

אמנם, אין זה מן האסונות הגדולים ביותר, היכולים לפגוע בה, כי מובן לה מאליו, שהילד לא יוולד. הוא יומת בבטן אמו, וכיון שכבר עברו יותר מחדשיים, יומת עד מהרה. בכל זאת אין זה מן הדברים הנעימים כלל וכלל.

וכאן איננה מתכוונת בעיקר לכאבים הפיסיים שיהיו אולי כרוכים במעשה. כבת לאב שחונך בפרוסיה והוריש לה הרבה מרוחו בנקודה זו דוקא, תתגבר על הכאבים ללא אנחה. מילא.

ואף אפשרות של סכנה אינה מדאיגה אותה. אם רופא מומחה יעשה את המלאכה – ולכך ידאג הקיבוץ – אין סכנה של ממש.

הצער – יסוד אחר לו. מדוע היא צריכה לסבול משעות שעשועים מעטות, שהעניקה לידיד מתוך טוב לבה? כי הלא יותר מזה לא עשתה. היטיבה לו פעם ועוד פעם ואפילו עתה, אם תראה כי נפשו כמהה מאד אליה, אולי לא תוכל אלא להוסיף ולעשות כך. אולם בכל זאת הנהו ואף יהיה ידידה בלבד, אהוד עליה אך לא אהובה.

וברור למדי, כי לא תרצה בילד מאדם כזה, ואף יסורים אינה נכונה לשאת למענו. לו אהבתו, לעולם לא היתה ממאנת לסבול. התתאונן אשה אוהבת על סבלות אהבה?

בראשונה אינה רוצה לספר לו כלל על אשר קרה. תגמור את הענין ללא עזרתו וללא ידיעתו. האינסטינקט מלחש לה, כי מצבה עלול להגביר את עמדתו כלפיה. הוא ייעשה לה מגן, כמעט אפוטרופוס. ואולי תהיה חלשה בתקלתה ותתן לידו שתוליכנה. מוטב שתספר לו על הכל ככלות הכל.

לוּ חנה היתה בת עשרים וארבע בערך, אפשר היתה עומדת בדעתה. אולם לפי שהיא בת שמונה־עשרה בלבד, היא נכנעת בפני עצמה.

והנה, הוא אציל ועדין; מנחמה, מקל עליה ככל יכלתו – וכל זאת מבלי לנסות אף במשהו לנצל שעת רפיונה. היא נהנית מרכותו וענוָתו ונקשרת בו קשר אמיץ ביותר מאז הכירתו. ומתוך אהבה רגעית ומעין הכרת טובה על רכותו וחביבותו היא חוזרת ונותנת אף את אשר איננו דורש.

כזאת היא.

האמנם חשוב כל כך לידי מי בא הספיח לאחר שהקציר נעשה בידיים נאמנות?

הוא מציע ללווֹתה והיא מסכימה: לתל־אביב ילווה אותה, אל הרופא תלך לבדה.

אכן, כעבור שבוע ימים הם נוסעים. – – –

כהן חזר מן האסיפה השניה בענין פשיטת הרגל. המצב היה עוד מעורפל כקודם.

שתי אפשרויות נראו וספק היה מה מהן תתגשם. מצד אחד ניסו הזכאים, שסכוּייהם לקבל את כספם היו כאפס, להשיג בשעה האחרונה מלווה כלשהו. פנו אל פרטים ומוס­דות ציבוריים. כאשר ראו שהם מעלים חרס בידם, איימו על המוסדות הלאומיים, ניסו ללחץ עליהם בדרכים שונות, ארגנו אסיפות פומביות, פירסמו מאמרים – הכל ללא הועיל.

כהן ראה זאת, והוא הטיב לדעת, מה יהיה סופו של דבר: יבוא פלוני או אלמוני ויקנה את הכל בלא מחיר. ואילו הוא ואחיו־לגורל יצאו נקיים מהשקעתם.

הוא הלך לאטו לאורך רחוב אלנבי ובהיותו שקוע בהרהורים הגיע עד לככר, שממנה פורשים אל השוק. הוא לא חשב ברגע זה על ביקור השוק, אולם מתוך שיגרה נתן את עיניו בכיוון זה.

ופתאום נקרש דמו בעורקיו.

ממולו הלכה חנה. אולם היא לא היתה לבדה. על ידה הלך אחד הבחורים האלה – הוא הכיר זאת מיד לפי תלבשתו – והם הלכו שלובי זרוע. אך עינו ראתה יותר: הם הביטו זה אל זו במבט, אשר אמר לו לכהן, שיחסיהם קרובים עד שאין מעבר להם.

חנה כאן בתל־אביב, בידיים זרות, ואיננה באה אף לראותו.

זה היה הרגע, שבו החליט לבצע את אשר זמם מכבר. אולם הננו שוגים באמרנו, כי החליט על כך. ברי היה לו, כי עליו לעשות כך. מדקה זו ועד הרגע האחרון לא חשב עוד. לא יכול ואף לא רצה לחשוב. היה דומה כסבּל אשר על גבו מעמיסים משא אחר משא. הוא נושאו במאמץ, הוא מתכופף, והנה מוסיפים על נטלו משא אשר כבד מכל הקודם כולו. אז הוא כורע. ובשעה זו אינו חושב.

עמד האיש האומלל כעץ מעורטל מענפיו, מאותו סוג של עצים שמשנקטעה צמרתם אין בכוחם לשוב ולהצמיח מחדש נצרים צעירים. הווי זר הביא אתו לארץ ואך בו יוכל להתקיים ולשגשג. הווי זה – לא היה לו מקום בעולמו החדש. לכן נשאר כמצומד לכתלי דירתו. הונו אבד לו ובזה אבד אותו יסוד איתן של חוסר דאגות קיום, שאליו התרגל עד כדי כך, כי ספק היה אם היה ביכלתו להסתגל שנית לחיים מלאים דאגות אפילו בארץ מולדתו. בסתיו חייו פשע בבתו – ונעשה מאושר בפשעו. בתו עזבתו, אולם תקוותו נשארה.

ועתה נתבדתה אף היא. אכן, כמובן הוא כי הגיעה שעתו למות. מובן מאליו.

הוא הסתתר מאחורי אנשים אחרים, שלא יראוהו. אחר כך חצה את הרחוב ועקב אחריהם במרחק־מה. לא נעלמה מעיניו אף אחת מתנועותיהם, את שפת עיניהם ראה בעליל. הם הלכו בכיוון לביתו. עלה על דעתו, כי אולי יבקרוהו ולא ידע, מה פנים יעמיד בפניהם. בכל זאת היה במחשבה זו משהו מן הנחמה. אולם הם עברו על יד ביתו כאילו איננו.

כהן עצמו עלה בחפזון לדירתו. היה כעין שד מאחוריו אשר דחפו ולא נתן לו להרהר. במוחו ניקרה אך מחשבה אחת ויחידה: כַּלה.

למעלה הכריע את עצמו לקור רוח: עתה אסור לשגות. השגיאה הפחותה ביותר עלולה להכשילו.

ואמנם, עלה בידו לעבוד בזריזות ובזהירות גם יחד. הוציא את הקופה, קופת הברזל, ומנה את החומר. שלושים ותשע טבליות. שלושים מהן חומות ותשע לבנות. אף הן כשרות, תוצרת חוץ, מסומנות כראוי, אבל בלי תוספת קאקאו. הפרידן מן השאר. יסתפק בשלושים.

יצא למטבח ומצא מעט חלב, ספל בערך. אכן, יצטרך להוסיף שני ספלים מים, כי הוא קבע מכבר עשר טבליות לספל.

עשה זאת וחיפש ומצא אף קאקאו. מציאה שקידמה בברכה; מי יודע אם תוספת הקאקאו שבטבליות תספיק לבטל טעם אחר כלשהו? אף סוכר נמצא.

ועתה עליו לחשב היטב מה נשאר לעשות.

הצטער על שתי תקלות שלא יוכל למונען: איננו עיף כלל ועיקר. מאז הרהר על צעד אחרון זה חשב תמיד, כי עשרים וארבע שעות ואולי שלושים ושש ואולי אפילו ארבעים ושמונה לפני המעשה לא יישן. מן הסתם יהיה נסער עד לפני ולפנים ולא יוכל להרדם מהר, ואולי יתחילו כאבים בעודו ער ובהכרה?

אולם לדחות לא יוכל. הוא פועל על פי כפיה שאין להמלט ממנה.

ואף צרתו האחרת לא היתה ניתנת לפתרון, כי אף היא דרשה דחיה.

מעולם לא עלה על דעתו כי יתאבד אחרי הצהרים. ברי היה לו תמיד, כי יעשה זאת בערב. ועתה שוב לא ניתנה לו ברירה אלא להקדים.

היכן ישתה את כוס הרעל? על אותו כסא נוח ליד החלון אשר –

אבל ברגע זה רתח החלב ומנע אותו לפתח במחשבה. לקח מעט מן החלב, שפך לתוכו את הקאקאו ובחש יפה יפה שלא ישארו בו דבלולים קטנים, שאם לא כן אין הקאקאו טעים.

לבסוף הביא את הכל לחדר. כן, הוא ישב על הכסא ההוא –

ישב אליו ומיד קם. ברור לו כי אדם צריך למות במיטתו, ואף בשעת כאבים שם נוח ביותר. ואולי יפעל הרעל מיד, עוד לפני שיכלה לשתות את הספל השלישי ואז יקשה לו לעבור.

ישב, איפוא, בקצה מיטתו.

אבל גם עכשיו עוד, איננו יכול לשתות. הקאקאו עודו חם מדי.

כט    🔗

לאחר שכילה לשתות ולא השאיר אף טפה אחת בספל צנח ושכב פרקדן.

שוב עלה על דעתו, כי לא ידע כלל כמה זמן עמד לרשותו. אולי רבע שעה, חצי שעה, שעה ואולי עוד יותר? את הכל הכין בדיוק, על זאת שכח להוודע. ואמנם, קשה היה עליו לברר את הדבר כדיוקו, כי הלא אין לך אפשרות לשאול רופא או רוקח, במשך איזה זמן ממית וירונל, מבלי לעורר חשד.

ושוב רעיון חדש. הרי שכח דבר אחר. אולי חנה תרצה לישון אצלו? הלא היא היתה בעיר ואולי נשארה כאן.

מחשבה זו הדהימה אותו. אם כך – הכל אבוד. היא תבוא בקרוב, בכל רגע היא עלולה לבוא ותשים לאַל את מלאכתו הקשה.

על כל פנים אמר לנצל את הזמן, לסכם את חייו, לחקור, להבין.

והדבר לא עלה יפה. לא הספיק אפילו להתחיל במבחן עצמי זה וכבר שאל את עצמו:

– מה תגיד חנה? האם היא אך תתעצב או תהיה שבורה כולה? האם יהיה בה משהו מן ההרגשה, כי היא רצחה אותו?

לא, בזה אינו רוצה.

אולם הוא משתדל להיות כן בפני עצמו, לפחות בדקות אחרונות אלה.

כן, במדת־מה הוא רוצה בזה. תראה מה פעלו ידיה!

ברגע זה שוב קרה דבר שלא ציפה לו. זבוב ישב על מצחו.

כהן שנא את הזבובים שנאת מות. בפרט מאז בואו לארץ לא ידעה שנאה זו גבול. לא אחת היו לו בעלי חיים זעירים אלה נושא לשיחה.

ועתה היה, איפוא, זבוב כאן. שכח להקדים ולהרגו. אכן, זה היה הדבר השלישי ששכח.

צצה בו הכרה פילוסופית: האדם אינו מסוגל להכין את הכל עד כדי כך כי יוכל להוציא מן החשבון את שאינו צפוי מראש. אפילו בדבר הפעוט ביותר אינו מסוגל לכך.

בינתיים התחולל הזבוב מסביבו. למעשה פגע בו אך לעתים רחוקות, אבל הסכנה היתה מתמדת. זמזם – וזמזומו היה כהמיה בהיותו בקרבת האוזן; ירד במרחק עשרה סנטימטרים מאפו אל השמיכה וזחל לאט לאט בכיוון אליו, וכדומה; בקיצור הוא כבש את כל תשומת לבו של כהן ולא הניח מקום לכל מחשבה אחרת.

כהן היה מאז מיטיב לצוד זבובים. בלי אמצעי עזר, בידו בלבד, היה פוגע בהם אחת ושתים. אבל עתה היה עיף. מן הצורך הוא לשבת, כדי להלחם בזבוב בהצלחה. והוא לא רצה לשוב ולשבת.

אבל פתאום נכנס הזבוב לאחד מנחיריו. ואז גמר אומר שלא יוסיף ויתן לו למרמר את רגעיו האחרונים. קם ופגע בו – אחת ושתים.

אחרי־כן התנמנם וחלם חלום.

בחלום גהרה עליו חנה מלוא ארכו וחיממה אותו וקמעה קמעה התחמם גופו ושב לאיתנו.

התעורר וכולו בהלה.

מדוע הוא מבוהל כל כך? נרדם והקיץ, ובכן מה בכך? נכון, הוא עומד לעבור לעולם הבא.

עולה לפניו חלומו והוא מחייך. יתכן שהחיוך לא הגיע עד לשפתיו, ולא מן הנמנעות הוא כי העומד בחוץ לא היה מרגיש בו. אבל לא זה העיקר. העיקר הוא, כי אמר לחייך וחשב כי הוא מחייך באמת:

– פרויד היה אומר: חלום של ילד, – חשב בשעת נסיון החיוך.

זאת היתה האחרונה של מחשבותיו הצלולות. מחשבה ראויה לגוסס במאה העשרים.

ברגע זה הופיע זבוב חדש.

כהן נבעת בעתה גדולה מאד. חוש המידה כבר אבד לו ולא ידע עוד להבחין בין גודל סכנה אחת או אחרת. לו היתה פצצה נופלת על מיטתו, ודאי לא היה נבהל יותר. הרי עוד זבוב – עתה כשאין בו עוד כוח לקום שנית.

עתה יצטרך להחרידו ולגרשו ולעמול ברגעים אחרונים אלה ולא יוכל למות בשלווה ובמנוחה.

והזבוב השתער עליו מכל העברים. עבר מימין ועבר משמאל, ועף מעל לפניו וכמעט שנגע בהן. הֶמיתו בשעת עברו בקירבת אזניו גברה והלכה והיתה כשאון לא פוסק, כשאון גלים מתנגשים בסלעי החוף. וכהן שכב באין אונים והרים חליפות יד ימינו ויד שמאלו והתגונן בתנודות שלא נראו לעין.

לוּ היה אותה שעה עוד בעל הכרה מלאה היה בודאי רואה בחוש ההומור, שהיה תמיד נטוע בו, מה גרוטסקי מצבו: הוא על סף המות וזבוב כאילו מונע ממנו לעברו.

אבל רוחו לא הקיף עוד שטח גדול כל כך. הוא אך הרגיש בטירדה לא פוסקת. ומובן מאליו, כי לא יכול לזבוב בתנודות ידו החלשות.

אולם מן השמים נלחמו לו. רוע מזלו של הזבוב רצה, כי בשעת טיסותיו המזורזות, נכנס לפיו הפעור במקצת של כהן. שם לשונו שמה לו קץ בתנועה אינסטינקטיבית.

למחרת, כאשר מצאוהו היה מונח על סנטרו זבוב מיובש.

כך ניצח בקרב האחרון אשר הוטל עליו בעולם הזה. אבל ההיאבקות הממושכת ומיגעת אכלה שארית כחותיו. נרדם לחלוטין.

אולי יאמר מישהו, כי כהן מת מיתה קטנה. אולי אף יוסיף: מיתה קטנה אחרי חיים קטנים. האומר כך אל ישכח, כי כאלה חיי האדם וכזאת מיתתו.

ל    🔗

חששותיו של כהן שמא תרצה חנה לבוא נתקיימו ולא נתקיימו. חנה היה בה חשק רב לשלוח את חברה הביתה. נוכחותו, בה במידה שהקלה עליה, הרגיזה אותה. המסכן לא הצליח להוציא מפיו אפילו מלה אחת, מבלי שחנה סתרה וביטלה אותו. אבל הוא הבין למצב רוחה – והשתתק יותר ויותר. ובבוא הערב הציע לה ללון אתו במלון פרטי ולבלות את הלילה שם באין מפריע. טובו השקט והנעים הרגיעה והאציל גם עליה רוח שלווה ואחרי נדודי היום המיגעים נרדמה עד מהרה וישנה עד עלות השחר.

הוטל עליה להיות בבית הרופא בשעה עשר. שם יבדקה, אולי ישוחחו עוד מעט. עצם מלאכתו יעשה מחר.

חנה יצאה בשעה מוקדמת. הדרך היתה רחוקה למדי, אבל הבוקר היה יפה והיא אמרה ללכת ברגל. ביקשה את חברה להשאר ולא ללווֹתה. משהו אמר לה, כי מוטב שבדרך זו לא יהיה על ידה. היא תשוב ותספר לו.

אכן יצאה לדרך לבדה.

כמעט כל הארצות הקוראות לעצמן “תרבותיות” הח­ליטו בענין ההפלה החלטה דומה: אסרו עליה.

אסרו שרוח האדם ישלוט ביצר האדם.

ברם, באיסור זה העלו חרס בידם; ואך גרמו לכך, כי דלת העם נתפשת במכמורת רופא האליל, ואילו האמידים מוצאים להם בלי קושי דרך למומחה הדורש מהם כפלים מן הסכום שהיה מקבל אילולי האיסור.

מצב דברים זה ידוע יפה לשלטונות שבארצות התר­בותיות אבל אינו מענין אותם. יקוב הדין את ההר!

חנה יודעת, כי הקיבוץ מקבל הנחה. מן הראוי שיהיה כך, כי הקונה בסיטונות קונה תמיד בזול.

היא עלתה צעד צעד במדרגות הבית המהודר וכל צעד נראה לה כבד מקודמו.

הרופא קיבל אותה עד מהרה והבדיקה התחילה.

– אמצע החודש השלישי?

– כן, עד כמה שידוע לי.

נדמה היה לחנה, כי הבדיקה נמשכה עד לאין סוף וכן היה נראה לה, כי ככל שהרופא הרבה לבדוק כן הסתמנה בפניו הבעה מיוחדת, הבעה שאמרה כי משהו אינו כתיקונו.

לבסוף הפסיק והביט בה בעין בוחנת המבשרת רעה.

– מה יש?

הרופא היסס מעט בתשובתו. אחר אמר:

– אני מצטער לומר לך, כי אין ברירה אחרת: תצטרכי ללדת את הילד.

חנה נרתעה כמפני נחש. פניה הלבינו וכולה רעדה.

הרופא התחיל מסביר את הסיבות ששללו ממנו לעשות את שלו, אבל היא לא שמעה כלום. אפשרות זו לא העלתה אף רגע על דעתה. אמנם ידעה, כי יש מקרים כאלה, אבל הם ספורים ולא פיללה, כי היא תהיה אחד מהם. היא תצטרך, איפוא, ללדת ילד אשר את אביו לא אהבה אפילו בשעה שהולידו. ואף עכשיו לא תוכל לאהבו. ילד אשר אביו ואמו אינם אוהבים זה את זו בעודו עובר! ועם כל זאת – הילד לא יהיה שלה: אביו ידרש את חלקו. אולי ירצה לקשרה אליו בגללו.

עליה ללכת.

לאן? אל – אבי הילד? לא ולא. לא תוכל לראות אותו עכשיו.

לשוא היא משדלת את עצמה, כי עתה עליה להתגבר על הכל ולדאוג שהילד יהיו לו הורים. אינה יכולה. הרי היא אף פוחדת מפני אותו רגע, שבו תראה את תגובתו על בשורתה: אולי יביע מורת רוח, אולי רגשות צער על רוע גורלו. ואם יעשה כן, הרי זאת היא יודעת היטב, תוותר עליו, תשחררו מחובות אבהותו, תשלחו מעל פניה.

עכשיו אין הזמן היאה לפגישה זו. היא תדרוש שקט פנימי, שלטון עצמי – ואולי רוך ואהבה. ומה רחוקה היא מכל אלה בשעה זו!

לאן? אל אבא? אבל אבא עודנו אוהב אותה. ממילא יקשה עליו לשמוע, כי מקומו נתפש על ידי אחר. ועתה אף זאת?

– אבל אין מן הצורך לספר לו עתה, – מנסה חנה להשלות את עצמה. – אך לנוח. לבקר אצלו, לא יותר.

היא שמה את פניה אל דירתו של כהן. לאורך כל הדרך בחנה את עצמה, אם יהיה בה כוח לכחד ממנו את הדבר – ולא ידעה. אולי היה מוטב לנסוע הביתה, להתבודד ולהתאושש, מבלי להטיל את המשא על אחר? אולי לא יהיה מסוגל לשאת בו יותר מאשר היא עצמה?

אולם יחד עם זה היא המשיכה דרכה. לבסוף הגיעה ועלתה לאטה ובכבדות לדירת אביה. ישבה רגע קטן על המדרגות לפוש ואחר צלצלה.

אין קול ואין פותח.

מיד נשכח מלבה כל ספק, אם מן הנכון היה לבוא הנה, והיא אך התעצבה עצבות על שאיננו. ככלות הכל חפצה כל כך למצוא חסות בדירה השקטה והשלוה הזאת – ודווקא עכשיו היא סגורה בפניה. ודאי הלך לקנות משהו.

צלצלה שנית. ולאחר שגם הפעם לא באה כל תשובה החליטה לחכות כאן על המדרגות. היא ישבה, איפוא, ושוב התחיל נוקר בה כאבה האיום. היא תלד ילד שלא ברצונה, תטפל בו, תחנכו, תתן את חייה – וכל זאת בעד רגע אחד של קרבן. לוּ פיללה, לוּ אף העלתה על דעתה אפשרות כזאת, מה היתה נזהרת! ועתה מאוחר, מאוחר מדי ואין עוד הצלה.

התוכל להמנע מלספר לאבא? – חוזרות מחשבותיה אל השאלה הקרובה יותר, ועוד אינה יודעת. מה יגיד אבא? האם ייראה כאָב נוקם או כאָב רחום?

איננו בא.

לאחר שחכתה רבע שעה החליטה לרדת ולשתות תה במסעדה שלמטה. ירדה כאדם שכוחו תש מרוב עמלו. ישבה ליד אחד השולחנות אשר בחוץ, לפני המסעדה. מכאן אפשר היה לראות את העוברים ושבים. הזמינה תה.

התה הגיע. על אף מזג האויר היפה היו ידיה קרות. שמה אותן על פני הכוס החמה וחיממה אותן.

כך ישבה וציפתה לבוא אביה.