הכול מאמינים בביאת גואל-צדק, והכול אומרים בכל יום אחר תפילת-שחרית: “אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח.” אלא הם מתנים למפרע: “אף-על-פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא.”
ואל תתמה על הדבר – מכיון שהם מחכים לו בכל יום שיבוא, מהיכן הם יודעים בבוקר, מיד אחר תפילת-שחרית, שיתמהמה? שהרי אם אתה בא לידי תמיהה, הרבה יש לתמוה, ואין לדבר סוף.
הכל מאמינים כדרך שהם מאמינים, אבל ר' אברהם-שלמה הזקן – הוא, פשוט, ישב והמתין לביאת המשיח.
עוד בימי ילדותו היתה לו ידיעה ברורה במשיח-צדקנו, שיבוא רכוב על חמור לבן ולפתע פתאום.
ומשתקע היה לפרקים בדמיון אחד, שנתחבב עליו: בוקר. קצת יהודים ישנים, קצתם מתפללים במעומד שמונה-עשרה בקלויז ואומרים בלחש “ראה נא בענינו.” אמא עוסקת בחנות, מוכרת חבישת טבק בחשאי. הבלש מוצא אותה בקלקולה וכותב פרוטוקול. אמא נבהלת. אבא נפעם. באותה שעה נכנס גובה-המס עם ספרו העב תחת זרועו. אחיו הבכור נקרא לצבא. את דודו רוצים לשלוח מחוץ לגבול החמישים (*אזור ברוחב של חמישים וירסטאות (קצת יותר מ-50 ק"מ) לאורך גבולות גרמניה ואוסטריה שממנו הורחקו – לפי פקודה צארית – היהודים, שהיו חשודים בעיני הממשלה בעסקי הברחה). ה“שטטנט” נכנס לחדר ומוצא את הרבי עם תלמידיו ועם ספריהם. פתאום תקיעה-ה-ה! מלך המשיח—ח בא!
פעמים שהיה שב מן החדר לביתו ונתקל ביחפים קטנים, שהיו זורקים בו אבנים או מורטים את פאותיו וקוראים אחריו. “ז’יד מצורע.” אז היה משתקע לדעת בחזיונו החביב ומוצא בו ניחומים על כל עלבונותיו.
ורואה הוא אז בחזון את אלו היחפים הקטנים כורעים ומשתחווים לפניו בוכים ומייללים: “סלח לנו, מחל לנו, אברהם’קה.”
והוא, הימחול? או יענישם כדי רשעתם?
צריך הוא עוד לעיין קצת בדבר ולהתיישב בדעתו, אבל עוד תימצא לו בזמן מן הזמנים שעה פנויה כדי לפתור את השאלה.
כשגדל קצת יותר, נתברכה הכרתו במה שקוראים גלות ונתעשרו חזיונותיו על ימות המשיח.
בדרכו מבית-אבותיו אל החדר היה עובר על ביתו של הרוקח, שהיה יושב בדירה נאה ומוקפת תרביץ יפה ואילנות טובים, כמו שיש לפעמים לעוברי-רצונו, ובת יש לאותו רוקח, והיא אמנם פרוצה בתלבשתה, בתנועותיה, בצחקה בפה מלא ובזמירתה, “קול באשה.” בקיצור, היא חצופה גמורה, אבל יפה היא, מעשה-קליפה… ומנגנת היא בפה ובכלי, פלאי-פלאים.
נסיון היה בית זה לאברהם-שלמה הקטן. להרגיז את היצר-הטוב על היצר-הרע היה מצטרך כשהיה עובר על בית זה בשעה שפרוצה זו היתה מצוייה בגן. קשה היה עליו לעקור את רגליו ממקומו.
ומקנא היה בלבו ברוקח ואומר: יותר צריך קן כזה לאבא, שיעשה בו סוכה. ויותר נאה היה לנגן בניגון כזה, במוצאי-שבת קודש, “אליהו התשבי” בבית אבא.
ומתנחם היה, שכשיבוא גואל-צדק, תהיה גם לאבא דירה כזו בארץ-ישראל, והלוויים במעמדם והכהנים בדוכנם, ינגנו בודאי הרבה יותר יפה.
ובנות ישראל תהיינה כולן יותר נאות.
ומאז נוספו ברקמת-חזיונו דירות ותרביצים, מנגינות ובנות ישראל שלעתיד-לבוא.
דואג הוא רק על דבר אחד: מי יודע, שמא לא יזכה? שמא ימות קודם שיבוא משיח.
ויודע הוא, אמנם, שזוהי עבירה וחוסר-אמונה. צריך אדם מישראל לחכות לו בכל יום שיבוא. אבל סוף-סוף הרבה חיכו ולא זכו.
וכשגדל קצת יותר, התחיל מעיין בספר “חובות הלבבות” ומצא שם את ההבדל בין בטחון ואמונה ועמד על כוחו הגדול של בטחון. ואז התחיל מצטער מאד. ברור היה לו, שכל אותו עיכוב-הגאולה אינו אלא בשביל בני ישראל עצמם. בני ישראל אינם אלא מאמינים פשוטים. בטחון, אותו בטחון שמדובר עליו ב“חובות הלבבות,” אין להם, אילו היה להם בטחון מוחלט, בלי שום קורטוב של “שמא” ו“אם-תמצא-לומר,” היה הקדוש-ברוך-הוא אנוס, כביכול, להביא את משיח, כדי שלא יעשה את תורתו פלסתר, חס-ושלום.
אבל הוא, כשהוא לעצמו יכול לצאת ידי חובת בטחון. בטוח יהיה בבטחון גמור, שיחיה עד שיבוא גואל-צדק.
והתחיל עוסק בתיקון-הנפש שלו עד שהביא את עצמו לידי בטחון.
הוא הגיע לאותה מדרגה של בטחון, שעליה עמדו יוצאי מצרים ובכוחה בקעו את הים וכבשו ל"א מלכים.
כשעמד תחת החופה עם צביה שלו – והיא היתה אז כלה נאה וחסודה, דומה בקלסתר-פניה לבנות-ישראל שלעתיד לבוא – דאג קצת, שמא יבוא גואל-צדק היום, ויהיה צריך לדחות את החופה ואת הכול לימים אחרים.
והרבה היה מצטער על הדבר אחר-כך מפני שהכיר בנפשו, שביכר חיי-שעה על חיי-עולם. זהו אחד מעוונותיו הידועים לו, שעתיד הוא לקבל על-עצמו את ענשו בגיהנום, לאחר מותו, בהכנעה גמורה.
ולפי שעה הרי הוא מחוייב לפרנס את אשתו. לפיכך התחיל עוסק בדרך ארעי במלמדות.
ומספר היה לתלמידיו, שבמהרה בימינו בקרוב יבוא משיח ויביאנו לארץ-ישראל, ויתן לנו שם גנות ופרדסים ומה שעין לא ראתה, אלהים, זולתך.
כשבנה לו ר' אברהם-שלמה את ביתו, לא בנה אלא משום שקשה היה לו למצוא בית בשכירה, מפני שאון התינוקות.
כשחזר אחרי עצים טובים ואבנים שלמות לשכלול הבנין, לא עשה זאת אלא כדי שיוכל אחר-כך למכור את ביתו בנקל.
כשקבע עת המזוזות, היתנה למפרע, שכשיבוא משיח, מותר יהיה לו להסירן, אפילו אם יקנה את הבית אחד מפושעי-ישראל, שלא ירצו לצאת מן הגלות.
ויושב לו ר' אברהם-שלמה ומחכה.
ולפי שעה הוא מעמיד דורות, בנים ובנות, דורו של משיח.
והצרות מתגברות על ישראל, ור' אברהם-שלמה שמח ומחבב את הייסורין, מפני שהם מעין “עיקבתא דמשיחא.”
ומתחיל הוא לחשב קצים, והקצים עוברים. לפי שעה, משיח עדיין לא בא.
הוא אינו דוחק, אמנם, את הקץ ואינו בא בטרוניא על קודשא-בריך-הוא. ואם, חס-ושלום, עדיין לא הגיעה השעה, יאריך נא את ימיו של אברהם-שלמה עבדו בן אמתו, שיזכה לראות בנחמת-ציון בשביל בטחונו הגדול.
והצרות מתגברות, ור' אברהם-שלמה מחשב קצים. והקצים עוברים.
ובא ר' אברהם-שלמה לידי ספק, שמא הוא הגורם בדבר? שמא הלכה כמאן דאמר “אין בן דויד בא אלא מתוך הסח הדעת”? והוא, השוטה, הוגה בו תמיד.
והתחיל להסיח-דעתו מן הקץ מתוך אמונה ובטחון.
ומסיח הוא את דעתו ומזקין.
הזקנה לא קפצה עליו, היא באה בזמנה. וכזקן תלמיד-חכם, כל זמן שהזקין דעתו נעשתה צלולה. אלא שחושיו הולכים ונפגמים. החלק החמרי הולך ומתנוון.
העיניים הן סרסורי-עבירה, ולפיכך לקה בהן תחילה. לא נסתמא, חלילה, אבל קשה עליו הקריאה בספר אפילו במשקפיים. תיתי לו, שהוא יודע סדר אחד של משנה על-פה.
ואחר-כך לקה באזניו. זהו בודאי משום שמיעת לשון-הרע ושיחות עמי-הארץ. הוא נתחרש כמעט לגמרי.
קשה נעשה על הבריות. אין הוא שומע את קולם ואין הם מבינים את פטפוטיו. שניו נשרו ואבד לו חיתוך-הדיבור.
הרבה מתקוותיו בטלו. אם אין הלכה כמאן-דאמר, שמשיח ירפא את כל בעלי-המומין, הרי לא ישמע עוד את שירת הלוויים כראוי ולא יראה כל-כך ביפי הגנים והפרדסים שלעתיד.
אבל בעיקרו של דבר הוא כבר הסיח את דעתו.
ויושב הוא בבית-בנו. הוא היה כל ימיו מלמד-לפי-שעה. בנו הוא מורה קבוע לשפת-עבר.
הוא היה משתמט מלבנות בית. וכשבנה, לא בנה אלא למכירה. ובנו לא בנה משום שלא השיגה ידו. והעתיק דירתו לבית-אביו.
ויושב הוא בבית-בנו ומבלה שארית שנותיו, שנות שיבה. בימים האחרונים נעשתה ההליכה קשה עליו. אפילו בשבת הוא מתפלל בביתו.
הוא כאילו נקרע מתוך גוף העולם. גופו הרעוע הוא קבר חי לנשמה חיה, נפסקו כל יחוסיו עם העולם החיצון. רעם כי ירעם, ברק אם יברוק – הכול נשאר מחוצה לו.
פתאום הוא רואה בעיניו הכהות יהודים מכל המינים מתאספים ובאים ביום מן הימים לבית-בנו.
מסתכל הוא ותמה: מה לדוקטור ולאברכים שבקלויז? האיך? חסידים ומשכילים, פאות ומגולחי-זקן?
מרגיש הוא בהם שנמצאים הם במצב של התרגשות, של עליית נשמה. והוא מביט עליהם בהתעוררות.
אחד מן הצירים מושיט לו גליון. הוא מוציא את משקפיו, משימם על עיניו בידיים רועדות ומביט בגליון.
קשה עליו ההבטה. דומה, שהוא רואה שם ציור של קיבוץ אנשים, ומסביב מלים בלשון-הקודש: “ובאו לציון ברנה, ושמחת עולם על ראשם.”
הוא מביט בהתפעמות. האברכים גוחנים וקוראים אל תוך אזניו בקול. מכל דבריהם אינו שומע אלא מלים בודדות: ארץ-ישראל, שקלים, ציון, כנסת-ישראל, חירות…
הזקן מרתת. הוא מביט שוב על הגליון. מראים לו על הרצל. הוא מביט ותמה, הוא מעיד אצבע על ראשו הגלוי. אחד הצעירים מתרץ לו ברמיזה, שזוהי מין ירמולקה.
הזקן פוקח את עיניו לרווחה. בת-צחוק רחבה בוערת על פניו. בבותיו מתרחבות, מצחו מתיישר, קומתו מזדקפת. פונה הוא לכאן ולכאן, מסתכל בפני הנאספים. הכל עונים לו בבת-צחוק, מתאמצים להביא אל תוך העולם הפנימי של הבודד והגלמוד הזה את כל מה שנעשה בשנים האחרונות בעולם החיצוני.
אבל כבר אין צורך בדבר. הזקן יודע הרבה יותר ממה שיש להם להגיד לו.
“כל אותם הימים אני פרוש ומובדל מן העולם. שמא בא הקץ ואני איני יודע?” השערתו מתחזקת בלבו ומגיעה לידי ודאות.
הוא התחיל רועד בכל אבריו. דומה, שגופו המדולדל חושב להתפורר. גיל וחרדה מתערבים יחד ומשתפכים על הפנים המקומטים. הוא מפטפט דברים שאין איש מבינם.
די בשבילו. ליותר מזה לא קיווה. הוא קרב ברגלים כושלות אל תיבתו, הוציא משם את תכריכיו והכין אותם למראשותיו.
הוא נם שנתו מתוך המתנה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.