יש ימים שזושה הסרסור טרוד מאד. הוא רץ בחפזון, בוחר בדרך היותר קצרה, שמח מאד כשאינו פוגש כל מכָּר ומודע בדרכו, וכשנפגש מי – הוא ממהר להפָּטר בהרכנת-ראש גרידא; בכלל – נזהר הוא מכל שְהִיָה יתרה, מסתלק גם מהבט לצדדים ואינו מפנה לבו כלל למה שעיניו רואות בלי רצונו…
ימים כאלה הם אותם הפרקים, שהולך ונגמר בהם איזה עסק, שנגמר בפעל, או שקרוב להגמר ומתקלקל ברגע האחרון; אולם, אם כה ואם כה, ימים כמו אלה אינם יכולים להיות רבים ושכיחים ביותר. את זאת מכיר היטב גם זושה עצמו הסרסור עצמו, היודע מפי הנסיון של ימים רבים ומבין גם על פי השכל הפשוט, שסדר-מעשים אחר אי אפשר. “לו היה הסרסור גומר עסק אחד בכל יום, או גם בכל שבוע, הלא היתה הסרסרות מעשרת את בעליה!”… ומי עוד כמוהו יודע, מה דלה פרנסה זו? טבע הדברים מחַיֵב אפוא, שאחרי כל מקרה-אֹשר, אחרי שהובא עסק אחד לידי גמר, צריכים לעבר שבעות וחדשים ללא-שכר.
ובינתים, כמובן, מחויבים להיות פרקי-זמן ארכים, שאי אפשר להגביל את טיבם בדיוק. הסרסור באותה שעה עסוק ואינו עסוק, פנוי ואינו פנוי; מצד אחד, כמדומה, אין לו גם שום צרך לצאת מביתו, לראות פני איש, ומצד אחר – דוקא בשעות כאלה צריך הוא להתהלך ככל האפשר יותר ברחובות, צריך להפגש, להרָאות ולהשתעות עם אנשים שונים במדה מרֻבה…
בימים כאלה בא כאלו מאליו סדר –מעשים קבוע, והכל נעשה באֹפן רגיל, בלי שנויים מיוחדים וחשובים ביותר, בעת שתית התה של שחרית זושה מהפך בקונטרס-של-כיס לא גדול, מעלעל אותו, מחפש בו ומעַיֵן ברשימות שונות, שנעשו בימים הקודמים, או רושם איזה דבר חדש, שעלה על זכרונו – והמלאכה הזאת, הנעשית במתינות, בהפסקות ידועות, מספיקה על פי רב עד כדי שהוא שותה את כוס-התה השלישית והאחרונה. אז הוא הולך לו לבית-המדרש, ואף על פי שעיקר הלוכו שמה הוא, כמו שמובן מאליו – להתפלל שחרית בצבור; אך אגב אורחא מביא הוא בחשבון גם את זאת, שבהליכתו, בחזירתו, או בבית-המדרש עצמו מזדמנים לו אנשים, שבפגישה, ראיון ושיחה יתרה עמם איננו מפסיד בכל אֹפן…
כל אלה נוטלות ממנו שעות אחדות, אך לזאת איננו חושש כלל; רק כשהוא שב לביתו ואיננו מוצא סעודת-שחרית קלה מוכנה לפניו, אז הוא מתרעם על זוגתו, הגורמת לו להתעכב בבית יותר מכפי הראוי… בסעודתו זו איננו שוהה הרבה, ותיכף אחרי הסעודה הוא יוצא לפעלו.
פעלו זה הוא “לצאת הרחובה”. את זאת הוא חושב לעצמו לחובה, ואנה ילך – אחת היא לו. יש גם שבמבוא החצר הוא נעצר עד ארגיעה ונמלך עוד בלבו: היימין אם ישמאיל? – אולם השאלה הזאת איננה חשובה לו ביותר, והיא נפתרת כאלו מעצמה: לְאָן שהוא נוטה במקרה, שמה הוא הולך…
והליכתו היא בלי כל חפזון. הוא מסתכל בכל מה שמזדמן לפניו בדרך, לפעמים גם עומד הוא תחתיו רגע או שנים, אם הָפנה לבו לאיזה דבר ביותר… בכלל נוטה הוא לחשוב בשעות כאלה על כל מראה עיניו, נוטה לחשב מחשבות שונות, מבלי הבדל כלל: הנוגעות הן לו, אם אין.
הנה הוא עובר על יד בניה חדשה, ומין תשוקה בלתי-מבֹאָרה מושכת אותו אל חיץ-הקרשים, היוצא וממלא צד הרחוב. הוא נגש ומציץ מבעד לסדקים הרחבים, מתבונן היטב ומשער במחשבתו שטח המקום ומדות הבנין וגבהו. אם אותו הבנין נוטל די מקום לפי ערך החלקה ובנוי בגבה ארבע, או שלש מכפלות – לפחות, אז זושה מרגיש את עצמו מסֻפק כל צרכו, שבע-רצון מאד; אולם אם אחת משתי אלה נמצאת חסרה, הוא מתרעם בלבו ומיצר שאין לו היכלת לתקן את המעֻוָת…
בנידן זה איננו מרעימהו כל כך ההפסד, המגיע לבעל הבנין, אך בו נפגע רגע אחר, רגש עמֹק יותר. הוא עצמו איננו יודע מדוע, אך שכלולה ויפויה של עיר-מגוריו קרובים מאד ללבו, והוא נהנה מין הנאה מיוחדת בכל עת, שהוא רואה בית גדול וחדש נבנה במקום אהל קטן ודל, – בכל עת שהוא רואה חלקה פנויה מתמלאה וטור הבתים הולך ומתלכד, הולך ומשתַּוֶה…
יותר מכל משמחים אותו וחביבים עליו הרחובות החדשים, שעוד לפני שנים מעטות לא היה כל זכר להם. כשהוא מגיע לאחד הרחובות האלה, איננו יכל להתאפק מהעלות על דעתו, איך היה מראֶהָ של אותה הככר עצמה לפני כן. הנה שם מימין היתה גבעה תלולה, אשר צלעה האחת היתה חפורה כלה בורות וכוּכים, כי ממנה לקחו חול וחֵמר; משם והלאה השתרעו גנות-ירק ורק משמאל היו מפוזרים בתי-עץ מעטים, קטנים ושפלים… ומה שֻנה הכל במשך הזמן הקצר הזה! עתה עובר פה רחוב ישר ומרוצף בינות לשני טורי בתי-אבן נשאים ונהדרים, אשר לא רבים כמוהם גם ברחובות הישנים…
ועל לב זושה עולה עוד הפעם אותה השאלה הישנה, אשר חשב עליה זה כמה פעמים ותשובה נכונה לא מצא. הנה הבתים הולכים ורבים בעיר, שנה שנה נוספים מעונות חדשים למאות, ומחיר הדירות עולה בכל זאת משנה לשנה!… אמנם כן, בתי- אב רבים באים מערי-המצער הקרובות ומשתקעים בכרך; גם בקרב בני-הכרך עצמם נוספים בתי-אב חדשים הרבה, אלה הבנים הנפרדים מעל הוריהם על פי נשואיהם; אולם, לעֻמת זאת כמה מתים במשך השנה וכמה יוצאים לאמריקה, או לשאר הארצות הרחוקות!…
הפליאה נשארה פליאה בעיניו, וזו האחת מעוררת מבלי-משים את לבו להתבונן אל פליאות רבות אחרות במורד החיים, לפניו כמו מכונה נפלאה ומָרכבה מאד. הוא מסתכל בה, רואה את חלקיה השונים ומבין, כי הכל בה מכונן בשטה אחת, אחוז ותלוי זה בזה – אולם מהותה של שטה זו אין מֹחו תופס כלל, הוא אנוס להודות, שהשגתו קצרה מבלי הבין דברים עמוקים כאלה, ואף על פי כן איננו יכול להתגבר על תשוקתו לחקר; מוחו מתלבט בלי רצונו ודעתו על השאלות החמורות האלה, הנשגבות מכח שכלו…
מיגיעת-מח שוא כזו ממלט אותו על פי רב איזה מקרה: אם שלפניו מזדמן דבר-מה, הפועל עליו באֹפן נמרץ ומסיח את דעתו לענין אחר, או שפוגשהו אחד ממכיריו; ביחוד – אחד הסרסורים ממיודעיו. הנטיה להתפלספות, לחקירה בענינים נאצלים – נטיה זו הוָה בנפשו רק כשהוא נמצא בבדידות; בשעה שהוא מדבר עם איזה איש, מחו עסוק בענינים אחרים לגמרי. הוא חושב ביחוד על דבר עסקי פרנסתו ומכוֵן דעתו להוציא איזו תועלת מהפגישה הארעית, מהשיחה הנראית כבטֵלה.
יש שזושה והאיש הנפגש עמו עומדים ומשתעים יחדו רק רגעים מעטים, אך יש שהם מתחברים ומתהלכים בצַוְתא זמן ארך יותר. על פי רב תהיה כזאת, אם האחר גם הוא סרסור. את הסרסורים כלם הוא יודע פנים, רבים בהם גם מכיריו, רבים שהיה, או כמעט שהיה לו עסק עמהם, – בהם יש אחדים, הנחשבים למיודעיו הטובים, לידידיו.
הנה הוא נפגש, מתהלך ומשוחח עם אחד מאלה – ליטוין. חברותא זאת לכאורה זרה קצת: גם בזו בלבד, שהאחד נקרא בשמו העברי, זושה, והשני – בכנוי-משפחתו, ליטוין – גם זו בלבד, כמדומה, דיה להוכיח, שאינם שוים ביותר; אולם בפעל יש עוד פרטים רבים אחרים, המבדילים אותם זה מזה. האחר בעל זקן מגודל ושפם מסֻפר, חובש כובע בימות החול ולובש חצי-ארֻכים – והשני בעל זקן מסֻפר ושפם מגודל, לובש קצרים, חובש מגבעת ומרכיב לעתים על חטמו פֶנסנֶה… בכלל, האחד יהודי כשר בכל ארח-חייו, מנהג-ביתו, הרגליו והשקפותיו, והשני נוטה יותר למנהגי חרות, לדרכי האריסטוקרטים; – אולם דבר זה איננו מונע אותם מהיות ידידים טובים, וכשהשעה צריכה לכך הם משתתפים יחדו באיזה עסק, גם יש שהם גומלים חסד זה לזה, אם האחד דחוק בכסף והשני יכל להלות משלו, או – לפחות – ללות מאחר בערבותו…
ומה שאין שניהם שוים בכל הפרטים – דבר זה עצמו מועיל במדה ידועה לעשותם מקֹרבים זה לזה יותר. אי-השווי גורם לכל אחד, שירגיש נחיצות בחברו, שיבקש למנות חסרונו של עצמו ביתרונו של רעהו. הנה ליטוין, למשל, תופס בקלות מיוחדה מהותו של איזה עסק חדש, ממציא תוך כדי דבור אָפנים חדשים לפשר בין הצדדים, יודע לפעל בדבריו על הצד המתעקש ומבין להלהיב באמנות מצוינה את בעל-העסק, המפקפק ומבקש מועד להמָלך עוד בלבו… בכל הפרטים האלה אין זושה יכל כלל להתחרות עם חברו, אך לעמת זאת יש בו כמה מעלות טובות אחרות. הוא מצטין במין מתינות של חשיבות, הנותנת לכל דבריו ערך מיוחד, גם יש בו סגולה נפלאה, העושה אותו מקֹרב מאד ורצוי לרב הסוחרים העשירים מכת החרדים: הם נותנים לו מהלכים בבתיהם, מתיחסים אליו באמונה יתרה, מאשר אל שאר הסרסורים, ובעין טובה מזמנים לו לפעמים איזו משכרת אצלם…
בנקודה הזאת מסתמן גם כן חלוק רב בנטיותיהם הטבעיות של זושה וליטוין. במדה שהאחרון מחבב יותר את העשירים מהנאורים ומהפך בזכותם – באותה מדה מגנה הראשון את אלה ומשפיל את ערכם. על זושה חביבים רק העשירים מהדור הישן! אך לא בשביל טובת-ההנאה המגעת לו מהם בלבד: כאלה יש רבים, שמעולם לא נהנה מהם אף בחצי פרוטה, ובכל זאת הוא מרגיש גם להם חבה יתרה, מרגיש גם אותם קרובים ללבו יותר. הוא נהנה הנאה מיוחדת, כשבא לידו לדבר, או לשמע מדברים בשבחם של אלה, ביחוד – אם מתוך שבחיהם של חביביו בא לידי גנותם של העשירים מהמין האחר…
אולם, לגדל צערו איננו יכל בשום אופן להכחיש את העובדה המעציבה הזו, שמין העשירים, החביב עליו כל כך, הולך ונצער משנה לשנה. הזקנים נאספים, והצעירים… זושה מניע רק ידו. גם בניהם של אותם הזקנים עצמם אינם נוחלים עוד את מדותיהם הטובות של האבות; לא זו העת, לא אלה הימים…
ועד שתזדמן לו פגישה חדשה שוקע הוא עוד הפעם במחשבות-חקירות. בעצם הדבר איננו קנאי כלל: הוא הרגל כבר להביט בקרת-רוח אל כמה דברים, הנעשים לא לרוחו גם בקרב ביתו, – הסכין ויַשלֵם למראית-עין גם עם הרעיון, שבניו לא יהיו כלל כמותו; אולם במעמקי נפשו פנימה מרגיש הוא צער עצום בכל פעם, שהאמת המרה הזו נגלה לפניו מחדש. ברגעים כאלה כמעט שחוטא הוא חטאה גדולה: במחשבתו יש מעין תלונה על מנהיג-העולם, למה מסתבבים הדברים דוקא כך? – אך הוא עצמו מרגיש מהרה במחשבתו הפלילית ומסתלק תיכף ממנה.
– מה יכל בשר-ודם חוטא להבין בענינים נשגבים כאלה? – משיב הוא אל לבו. – אם ככה נעשים הדברים, אות הוא, כי כן צריך להיות וכן טוב יותר, רק שאנו בשכלנו הקצר איננו מבינים, על מה זה ולמה!…
הרעיון הזה מרגיע את זושה בהחלט. אחרי שהטיל את אחריותם של כל המעשים על חכמת ההשגחה העליונה – אין לו עוד, כמו שמובן מאליו, כל סבה לדאג ולהתעצב על זאת. ינהג לו העולם כמנהגו, והוא יעסק בשלו: יתהלך ברחוב! יפָגש עם אנשים שונים, ידבר, ישתעה, עד שתגיע שעת סעודת-הצהרים.
וכשהוא שב לביתו ומֵסב אל השלחן יחד עם בניו, אינן עולות על לבו כלל אותן המחשבות המרות, אשר חשב לפני כן בהיותו ברחוב; להפך, מראה פניהם של הבנים האלה נוסך עליו שלות-נפש מיוחדה, מרחיב את דעתו מאד. בבת-צחוק של שבע-רצון הוא שומע את פטפוטם העלז, מתערב לפעמים בדבריהם, ובשעת שינת-הצהרים הסמוכה לסעודה, עד שהוא שוכב על הספה הרכה ומתחיל מנמנם, מחשבותיו סובבות ביחוד על בניו, על כלם ביחד, או על אחד מהם בפרט.
שבע-רצון בהחלט הוא רק מבנו הבכור, בישקה, כי את מצבו של זה כונן הוא עצמו לפי חפצו ורוח-בינתו; והמצב הזה נראה בפעל טוב ומתוקן מאד. אחרי שנות שמוש אחדות בתור עוזר לרואה-חשבון, בישקה ממלא עתה פקודת רואה-חשבון ראשי, מקבל שכר הגון, חושך משכרו סכום מסוים בכל חדש, ובהיותו חפשי מעבודת-הצבא, ובהיות לו גם מאות רובל אחדות – יזדמן לו בלי כל ספק שדוך טוב בקרוב…
לא כן הדבר בנוגע לבנו השני, בֶּרשטיק, ולבתו – אֵידֶל. באמת לא עשו גם הם, חלילה, כל דבר רע; אך דעת זושה אינה נוחה מהדרך, אשר התיצבו עליה בהסכמתו אמנם, אפס כי לא בבחירתו. הוא הסכים, מפני שלא חפץ להתנגד לרצון הבנים עצמם; אך בלבו לא אִשֵר את עצת ברשטיק, להיות לתלמיד-רוקחים, ועוד פחות מזאת – את מחשבת אידל: ללמד רפואת-השִנַים…
וגם אחרי שכבר נעשה מעשה, עוד לב זושה נוקפו תמיד, ויש גם שהוא מתרעם על עצמו, מדוע לא כהה באידל, לפחות?… בנוגע לברשטיק מוצא עתה גם זושה עצמו הרבה צדדים טובים באומנות רוקח, ביחוד מלבבות אותו הזכיות היתרות, שתהיינה לבנו עקב זאת בעבודת-הצבא – אך ביחס לבתו אי אפשר למצא כל צד טוב, כל זכות למה שהיא לומדת…
צדדים רעים, להפך, יש הרבה, הרבה מאד. ביחוד דואג הוא להזאת, שעתה יכבד לו ביותר להשיא את בתו: ארבע או חמש מאות רובל נדה לא תספקנה לה עוד – ופרנסת הסרסרות, כמובן, איננה משפעה כל כך, שתהי לו תקוה למצא הון רב…
דאגה זו מדכאת רוחו מאד וטורדת אותו מביתו. בימות החֹרף הקצרים הולך הוא לבית-המדרש, מתפלל שם מנחה וערבות, לומד מעט בין תפלה לתפלה, ואחר הוא נכנס אל בית אחד ממכָּריו העשירים, שהוא חושב לעצמו לחובה לבקרם לעתים מזומנות. בימות הקיץ הארֻכים הוא מהפך את הסדר: ראשונה הוא משלים חובת הבקור ואחרי כן הולך הוא לבית מדרשו. בכל אופן, אם כה ואם כה יהיה הסדר – אך ממנהגו זה אין זושה משַנֶה, וכשהוא הולך לשוב אל ביתו בשעה העשירית בערב, מרגיש הוא אמנם לֵאוּת גופנית; אך יחד עם זאת – גם ספוק-נפש גמור מהחברה הנעימה, שנעשה הכל, כמו שהיה ראוי להעשות.
ובביתו איננו שוהה הרבה ועולה על משכבו לנוח מעמל היום. בענג מיוחד הוא מחליץ עצמותיו, ועד ששפתיו דובבות את הפסוקים האחרונים של קריאת-שמע שעל המטה, עיניו הולכות ונסגרות: שנת-ישרים שלֵוָה תוקפת אותו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.