רקע
זאב ז'בוטינסקי
משורר הגעש

משורר הגעש / זאב ז’בוטינסקי


מכתב-ברכה מיום 3 בפברואר 1936 לחגיגת יובל הששים של שאול טשרניחובסקי, שנערכה על-ידי בית"ר באולם “אוהל שם” בתל אביב.

צר לי, ברגע זה אולי יותר מאשר בכלל, על האיסור הסוגר לפני את פתח ארצנו. לא אקח חלק בפגישתכם את שאול טשרניחובסקי. אנא למסור לו את הכרתי.

בימי נעורי, כאשר נתגלו לעיני אוצרות השירה העברית החדשה, מצאתי הבדל מכריע בין שירה זו ובין שירתם של יתר העמים – ביחס ל“מקום בחיים”. כי אצל אומות העולם כבר לא תפסה השירה, בימים הללו, שום “מקום בחיים”; כבר הספיקה לרדת עד למדרגת חומר לקריאה ולא יותר. אך אצלנו, לתמהוני הגדול, מצאתי ויכוח ציבורי מסביב לדברי משוררים, ואף סימני השפעה ישרה ומכרעת של דבריהם על מעשי הציבור.

שתי מגמות עיקריות בלטו באותה השפעה: לאחת אקרא-נא “זעם”, לשניה – “געש”. ביאליק סחפנו בזעמו, לימדנו את הערך הבונה והחיובי של תופעות “שליליות” כגון “בכי”, “יאוש”, “בוז”, “חרפה”; לימדנו לשנוא את היהודי השפל – למען נאהב את העברי הנשגב.

אבל ה“געש” הוא העיקרון החיובי שבטבע, כוח גלמי והיולי, הנוטה להתפרץ תמיד ובכל התנאים, לא תמיד בשם איזו מטרה מסוימת, על-פי רוב דוקא בלי מטרה, “פשוט ככה”: משחק, תיאבון, הלצה, תעוזה, שיר. היהודי השפל, אותו ראינו בעינינו על פינת הסימטה, נראה לנו כצנום ויבש ומחוסר אף ניצוץ של “געש”. אין זאת אומרת כי נכון “ראינו”: הלא ידוע גם לחכמים וגם לבור כמוני, שרק את אשר ציפה לראות ברנש “תראינה” עיניו. לשאול טשרניחובסקי ניתן מלמעלה אותו שי-הפלא, אשר- לפי דברי ברנרד שאו – לא יזכה לו אלא אחד מכמה רבבות: כישרון הראיה הנורמאלית . הביט האותו יהודי השפל וגילה בו מטמוני “געש”. גילה, כי מלבד כל מיני “געגועים” – געגועים לתפארת שלא ישיגנה – רותח בדמו של אותו יהודי המסכן גם “תיאבון” ממשי ומעשי לתפארת שאפשר להשיג, וצריך להשיג, וגם כדאי להשיג, והבה נשיגנה, ו- gaudeamus !

אמנם נתאכזבנו קצת ביחס לראשונה משתי המגמות. אולי תזכרו את ה-" Pickwick Papers “: ביטוי אחד היה לגבור הספר הזה – “Pickwickian Sense” – “המובן הפיקויקאי”, – שבעזרתו אפשר להפוך קללה לברכה וגידוף לשבח. מדי צאת מפי איזו מלה חריפה, די שאוסיף – “אבל אמרתי את זה במובן הפיקויקאי” – ונגמר, ומעז יצא מתוק-מתקתק. כאותו הנס קרה גם לשירת הזעם: לנוער שדוקא מצלצוליה שאב את תורתו תורת המרד, אמרו פתע-פתאום כי שירים בכלל אינם אלא אגדה, ז”א אין להם “מקום בחיים”. בחיים ההלכה תמשול, אשר דרכיה אינם דרכי מרד, והמלה היא פסבדוֹנים פיקויקאי… –

אני מזכיר את האכזבה לא מפני שהסכמנו לה: להיפך, לא הסכמנו ולא נסכים, את שירת הזעם זכוֹר נזכוֹר, את תורת המרד שבה שמוֹר נשמור, ואת הפירוש הבּלה שכוח נשכח. אבל נעים ונאה לי, במכתב-התוֹדוֹת הזה, להבליט כי ביחס למגמה השנית – לא נתאכזבנו. וגם מזמרת הגעש הלא שאבנו תורת מרידה: אך לא אמרו לנו עדיין, שגם זו איננה אלא מליצה, ובטוחני כי גם בעתיד כזאת לא נשמע.

הנני מברך, יחד עם כולכם, את מורנו – הנאמן, על סף הזקנה, לאמונת שחרוּתוֹ.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35588 יצירות מאת 1814 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!