לדינה

 

פתח־דבר    🔗

---

גלוי וידוע מקומו המרכזי של המשפט הרומי בהתפתחות יחסה של החברה הנכרית אל היהודים למן המאה הב' לסה"נ ואילך, אולם לרשות היסטוריון שביקש להסתייע בסוג זה של מקורות לא עמדה אסופה שלימה שיהיה בה כדי לענות על דרישות המחקר ההיסטורי. חיבורו המונומנטאלי של ז’וסטר עונה רק באורח חלקי על דרישות אלו. בספר שלפנינו אני מבקש להעמיד לרשות ההיסטוריון את הכלי המבוקש.

מתכונתו של הספר נועדה לענות על דרישות אלו:

א. איסוף של הטקסטים במשפט הרומי שנתחברו בין המאה הב' למאה הו' ועוסקים במפורש ביהודים. מכלל זה הוצאו החקיקה והקודיפיקאציה במקצת המדינות הגרמניות במערב; הללו ייכללו בכרך אחר, אשר ייצא לאור בעתיד.

ב. הבחנה בין הסוגים השונים של הטקסטים, במגמה לאפשר הערכה נכונה של טקסטים אלה כמקורות היסטוריים. לא הרי חוק כהרי טקסט שמוצאו בקודיפיקאציה, ואין דינו של פירוש לחוק כדינו של פרק ביוריספרודנציה. דיון נרחב בסוגיה זו ובשאלת המקורות שמהם נלקחו הטקסטים כלול במבוא.

ג. שחזור החוקים המקוריים השלימים על־פי נוסחיהם המקוטעים ששרדו בקודקסים.

ד. בחינה ולימוד של כל חוק בהקשרים המיוחדים לו, כלומר, הנסיבות והסיבות לחקיקתו, יוזמי החקיקה ויעדיה, מהלך החקיקה ותאריכה, המרכיבים הלשוניים, המשפטיים, האידיאולוגיים והאופראטיביים בגוף החוק, מידת אכיפתו למעשה, תוצאותיו ומידת ההכרה בו בימים שלאחר־מכן.

ה. זיהוי כל חוק בגלגוליו השונים לאחר חקיקתו המקורית, הן בחקיקה הן בקודיפיקאציה.

כל טקסט מובא בנוסחו המקורי על־פי ההוצאות הביקורתיות – אולם ללא האפאראט המדעי שבהוצאות אלו – ובתרגום לעברית. התרגום נעשה בנאמנות מירבית לרוח המקור ולסגנונו; אף סממניו של הסגנון הריטורי, שהוא כה אופייני לחקיקה הרומית המאוחרת, נשמרו במידת האפשר בתרגום העברי. לכל חוק וחוק נצמדה הפניה לספרות־המחקר, הן בהערות־שוליים הן בביבליוגראפיה נבחרת. המבחר הביבליוגראפי נועד להפנות את המעיין לדעות אחרות על־אודות אותו חוק.

הכוכבים שבטקסטים הלאטיניים והיווניים מקבילים למספרי ההערות שבתרגום העברי של החוקים.

העדות העולה מן החוקים האלה באשר להיסטוריה של עם ישראל סוכמה במבוא. להקלת העיון והשימוש בספר הותקנו שתי טבלאות: טבלה כרונולוגית של החוקים על־פי סדרם, ובה גם ציון מקורותיהם על־פי סימוניהם המקובלים במקורות הראשוניים, וטבלה משווה בין ציוני הטקסטים במקורות הראשוניים ומספרי החוקים בספר. כן נוספו מפתחות נפרדים לשמות אנשים ומקומות, לעניינים ולמקורות ראשוניים.

חובה נעימה היא לי לבטא את הכרת־התודה שאני חש לאנשים הרבים שנשאו עמי במשא הכנתו של הספר, למן השלבים הראשונים של כתיבתו ועד גמר עשייתו. אני אסיר־תודה לפרופ' ח' וירשובסקי ז“ל, שהיה שותף ליזמת הכנתו של המחקר ולתכנונו בשלביו הראשונים; לפרופ' י' פראוור יבל”א, שליווה את הכנת הספר והוצאתו לאור מראשית עד תום ותרם בכל שלב כה הרבה ממרצו ומעצתו; למר ר' אשל, שעמל הרבה בעריכה והשתדל שיהא הספר בהיר ונהיר לא רק למחברו, אלא גם לקוראיו; למר ש' ראם, שהתמסר בלב שלם וחפץ להבאת הספר לדפוס והקפיד על קלה כחמורה כדי שתהא המלאכה נעימה; ולכל הצוות המסור של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ובעיקר לגב' א' חיעם, שסייעה בידי רבות. לכולם נתונה תודתי.

א"ל

 

מבוא    🔗

---

 

פרק ראשון: המקורות המשפטיים    🔗

---

במקורות המשפט הרומי הידועים היום כלולים 107 טקסטים העוסקים במפורש ביהודים, רובם בשני מפעלי הקודיפיקאציה הגדולים של המשפט הרומי, קודקס תיאודוסיאנוס והקורפוס של יוסטיניאנוס, ומיעוטם במקורות אחרים. בקודקס תיאודוסיאנוס כלולים 52 טקסטים, ואילו הקורפוס של יוסטיניאנוס כולל 36 טקסטים, מהם 33 בקודקס ו־3 בדיגסטה. הקודיפיקאציה של אלאריך הב' שבבריביאריום הוסיפה טקסט אחד ביוּריספּרוּדנציה על הטקסטים התחיקתיים של קודקס תיאודוסיאנוס (נוסף על 12 טקסטים של הפירוש הוויזיגותי). הטקסטים שבמקורות האחרים כוללים 8 טקסטים באוספי הנובלות של יוסטיניאנוס, 4 טקסטים באוסף החוקים על־שם סירמונס, 4 טקסטים באוספי המקורות הקשורים בוועידת־הכנסייה של כאלקדון, טקסט אחד באוסף הנובלות של מאיוריאנוס וטקסט אחד באוסף מכתביו של יוליאנוס.

הטקסטים שנשתמרו בקודקסים של תיאודוסיוס הב' ושל יוסטיניאנוס שרדו בנסחים מקוטעים ומעובדים על־פי העקרונות שהנחו את עורכי הקודקסים האלה, ואילו 18 הטקסטים שבמקורות האחרים נשתמרו בשלימותם, והם קרובים במידה רבה יותר לנוסחיהם המקוריים של החוקים כפי שיצאו מלשכת הקאנצלאריה האימפריאלית. הכרה נכונה של מקורות המשפט הרומי העוסקים ביהודים מותנית אפוא בהבחנה ברורה בין שני המרכיבים שבתולדותיו של כל אחד מן הטקסטים האלה, כלומר, החקיקה המקורית ומשך תוקפה, מזה, והקודיפיקאציות המאוחרות ומשך תוקפן, מזה.¹

א. תהליך החקיקה, הפצת החוקים ותוקפם

---

1. תהליך החקיקה

מרבית הטקסטים שבידנו הם טקסטים תחיקתיים, וכולם ניתנו על־ידי אימפראטורים. מכאן מעמדם המשפטי המחייב, בהתאם לכלל של גאיוס:

חוק של הפרינקיפס הוא מה שקבע האימפראטור בדקרטום או באדיקט או באיגרת. שכן אין כל ספק שיש לו מעמד של חוק, מאחר שאימפראטור זה קיבל את האימפריום בחוק.²

ובניסוח חריף יותר של אוּלפּיאנוס, ניסוח שהלם היטב את אופיו הבלתי־מוגבל של השלטון למן המאה הד' לסה"נ ועד יוסטיניאנוס:

מה שנראה נכון בעיני הפרינקיפס יש לו תוקף של חוק… על־כן כל מה שקבע האימפרטור באיגרת או בסובסקריפטיו או פסק במשפט, או הכריז מחוץ לבית־המשפט, או ציווה באדיקט – ברור שהוא חוק.³

ואולם, הדגש המושם בניסוחים אלה באופיים התחיקתי של מיסמכי האימפראטור אין בו כדי לקבוע הלכה באשר לסוג החוק, על המסקנות הנובעות מכך באשר לתחולתו, כלומר, תחולה גיאוגראפית או כרונולוגית או תחולה מבחינת הנושא.

בהנחיות הראשונות שניתנו לעורכיו של קודקס תיאודוסיאנוס בשנת 429 נאמר, שעליהם לאסוף את כל החוקים שנחקקו מקונסטאנטינוס ואילך “המבוססים על תוקף של אדיקטים או על כלליות קדושה” (CTh 1:1:5), ואפשר היה אפוא להניח, שכל הקטעים שבקודקס תיאודוסיאנוס נלקחו מחוקים שהיו leges edicales או leges generales. ואולם, בהנחיות שניתנו בשנת 435 הורחבה היריעה, והעורכים נצטוו לאסוף את “כל החוקים שניתנו באדיקטים ואת כל החוקים הכלליים ואף את החוקים שציוו האימפרטורים שיהיו בעלי תוקף ויפורסמו בפרובינקיות מסוימות או במקומות מסוימים” (CTh 1:1:6), והכוונה לאימפראטורים מקונסטאנטינוס ואילך. ההנחיות המאוחרות יותר מניחות אפוא מקום לסברה, כי בקודקס תיאודוסיאנוס כלולים טקסטים הלקוחים הן מחוקים כלליים בעלי תחולה על האימפריה כולה הן מחוקים בעלי תחולה גיאוגרפית מצומצמת יותר. הנחיות אלו הוציאו אפוא מכלל החוקים שהיה צריך לאסוף את החוקים האישיים גרידא, כלומר, מיסמכים שנתנו האימפראטורים לאנשים פרטיים בלי לפרסמם בציבור, ופירוש הדבר, שלא היתה להם תחולה רחבה יותר.

ההלכה המשפטית מבחינה בכמה סוגים של חקיקה אימפריאלית⁴ – בעיקר decretum, rescriptum, mandatum ו־lex generalis – ואפשר להגיע לסיווג מקורב של הטקסטים העוסקים ביהודים, למרות השמטתם של פרטים חשובים בתהליך הקודיפיקאציה.

זעום ביותר מספרם של ה־decreta, היינו, פסיקה מטעם האימפראטור בתוקף סמכותו השיפוטית במשפט האזרחי והפלילי, אם כפסק־דין סופי ואם כהחלטה בעיצומו של הליך משפטי. במיסמך שנתן קאראקאלה לקלאודיוס טריפונינוס בשנת 213 (מס’3) אפשר לראות דקרטום.

כן זעום מספרם של ה־rescripta, היינו, תשובות על פניות של פרטים או של אנשי־מינהל, שביקשו את חוות־דעתו של האימפרטור בשאלות משפטיות או בבעיות מיוחדות. מדבריו של מודסטינוס אנו למדים, כי בשאלת השתתפותם של היהודים בליטורגיות קבע אנטונינוס פיוס הלכה ברסקריפטום (מס' 1), אלא שנוסח הרסקריפטום לא נשתמר. המיסמך שהפנו דיוקלטיאנוס ומאקסימיאנוס בשנת 293 ליהודה (מס' 5) היה, כפי הנראה, רסקריפטום, וכמוהו תשובתו של יוסטיניאנוס משנת 536/7 (מס' 63) לפלורוס, קומס הרכוש הפרטי, ותשובתו משנת 537 (מס' 64) ליוהאנס מקאפאדוקיה, פרייפקטוס פרייטוריו במזרח. ייתכן, שגם המיסמכים שהופנו “אל אנאס דידאסקאלוס ואל ראשי היהודים” בשנים 415 ו־416 (מס' 42 ו־43) נוסחו בצורת רסקריפטום.

בכמה מן הטקסטים אפשר למצוא מקצת מן הסימנים שנותן חוק משנת 426 (CTh 1:14:3) ב־lex generalis: היותו מוגדר במפורש כ־lex generalis (מס' 7, 35 ו־40); פרסומו הנרחב ושמירתו ברחבי האימפריה (מס' 10, 54, 56 ו־65); וציונו כ“אדיקט” (הנוסח הלאטיני של שני החוקים של מארקיאנוס – מס' 55).

ואולם, את רובם המכריע של הטקסטים אי־אפשר לסווג במדויק, ודומה, שנמנו עם שני סוגים של חקיקה. הסוג האחד הוא של ה־mandata, היינו, הנחיות משפטיות ומינהליות לפקידי המינהל שלא נועדו לפרסום ברבים, או הנחיות שנועדו לפרסום באדיקטים של המושלים לסגל הזוטר של המינהל או לאוכלוסייה. הסוג השני כלל חוקים כלל־אימפריאליים וכן חוקים שהוגבלו למקומות מסוימים או לקבוצות־אוכלוסייה מסוימות ופורסמו אף הם באדיקטים של המושלים.

במהלך הקודיפיקאציה השמיטו העורכים את מבואות החוקים, שבהם נכללו בדרך־כלל פרטים על נסיבות החקיקה ומניעיה. עם זאת אפשר ללמוד ממינוחם של כמה חוקים ומניתוח תוכנם, כי לעתים יצאה היזמה לחקיקה מקרב חוגים שמחוץ לחצר האימפריאלית. היהודים נזכרים במפורש כמי שמפנים querellae, “תלונות” (מס' 20), ו־preces, “תחינות” (מס' 48), אל האימפראטור כדי לזכות בסיוע או בהגנה. במקרה אחד פנתיה סיעה של יהודים אל יוסטיניאנוס בבקשה להתערב במחלוקת פנימית על־אודות שפת־הקריאה בתורה בבית־הכנסת (מס' 66). הדעת נותנת, שגם הפריבילגיות שהוענקו ל“אנאס דידאסקאלוס” ול“ראשי היהודים” בשנים 415 ו־416 (מס' 42 ו־43) ניתנו בעקבות פנייה מצד היהודים, וכמוהן החקיקה שמקורה בפניות מצד הכנסייה באפריקה (מס' 38 ו־62). הנוסחה comperimus, “למדים אנו”, וכד' שבכמה חוקים מלמדת, כי לנתינתם קדמה העברת מידע אל החצר ובקשה להתערב, אף שאין המבקשים נזכרים בחוקים אלה במפורש. מציאות זו עולה מלשון החוקים העוסקים ברדיפת מומרים על־ידי יהודים (מס' 8), בפטור של יהודים מחובת הקוריה בערי אפּוּליה וקאלאבּריה (מס' 29) ובאיסור בתי־כנסת (מס' 21). לחקיקה ביזמת חוגים שמחוץ לחצר אפשר לשייך גם את ההיענות לפניות של פקידי־מינהל שביקשו את הכרעת האימפראטור בבעיות קשות – כגון מס' 60, שהנמקתו היא ריבוי פניות מצד שופטים – ואת מתן הרסקריפטה שנשלחו במישרין אל הפונים.

לניסוח החוקים ולכתיבתם היה אחראי Quaestor Sacri Palatii, “קוויסטור הארמון המקודש”, אחד הפקידים הגבוהים ביותר בחצר מאז המאה הד', שהיה משפטן וריטוריקן במקצועו. בתפקידו זה נעזר בפקידים של ה־scrinia, ה“משרדים”, שהיו כפופים למאגיסטר השירותים. “חוקים כלליים” על־פי־רוב עברו שלב של דיונים בקונסיסטוריה, מועצתו הפרטית של האימפרטור, שבה ישבו בכירי הפקידים. בחוק משנת 446 (CJ 1:4:8) נקבע, שנוהג זה הוא אחד השלבים ההכרחיים בתהליך חקיקתו של “חוק כללי”. החוק הגיע לידי גמר כאשר הוסיף האימפרטור במו־ידיו את הפנייה שבראש החוק ואת הברכה שבסופו.

2. הפצת החוקים

עתה החל תהליך הפצתו של החוק ופרסומו בקרב אנשי המינהל, ולעתים גם בקרב האוכלוסייה הרחבה או בקרב קבוצות־אוכלוסייה מצומצמות יותר. אפשר לעמוד על התהליך כאשר מעיינים בכמה מן החוקים השלמים שבידנו. ראשית התהליך, כאמור, במתן החוק, היינו, השלמתו על־ידי האימפראטור עצמו, ומעשה זה כמוהו כפרסום ראשון ומתן תוקף כללי־אימפריאלי.⁵ בשלב זה הועבר עותק של החוק אל בכירי הפקידים, על־פי־רוב פרייפקטי פרייטוריו שבראש המידרגים השיפוטיים־המינהליים, על־מנת שיעבירו את נוסח החוק אל הדרגים הכפופים להם, היינו, מושלי הפרובינקיות.⁶ קבלת החוק על־ידי הפקידים הבכירים או מושלי הפרובינקיות היתה השלב השני בתהליך זה. לאחר־מכן בא הפרסום ברבים ממקומות מושבם של המושלים ובערים העיקריות של הפרובינקיות שבשליטתם.

בכל מקום נכנס החוק לתוקפו מעת פרסומו באותו מקום.⁷ כאשר חִייב החוק הפעלת קבוצה מוגדרת באוכלוסייה – כגון בעלי תפקידים דתיים בקהילות, הנשיא ובית הנשיא או הדיקוריונים בעיר פלונית – או נועד רק להן, נצטוו פקידי־המינהל להעביר את נוסח החוק במישרין לקבוצות או לפרטים אלה. לעתים הועבר העתק של החוק, במקביל להעברת החוק אל הפרייפקטי פרייטוריו, למחלקות אחרות של השלטון – כגון המחלקות הפינאנסיות והצבא – בהיותן מעורבות בהוצאתו של החוק אל הפועל. שלביו העיקריים של התהליך צוינו, למשל, במס' 10, שניתן על־ידי קונסטאנטינוס בקונסטאנטינופוליס ב־21 באוקטובר 335 והופנה אל פליקס, הפרייפקטוס פרייטוריו בדיוקיזיה של אפריקה, שנצטווה להעביר את תוכנו במיסמכים משלו אל המושלים שברחבי הדיוקיזיה שלו. ואכן, הנוסח של מס' 4 באוסף סירמונד הוא נוסח פרסומו של החוק בקארתאגו, בירת הדיוקיזיה, ב־9 במארס 336. מנוסח החוק עולה, כי החוק הופנה גם אל מושלי הדיוקיזיות האחרות. דוגמה שלימה יותר אפשר למצוא במס' 35. החוק ניתן על־ידי הונוריוס ב־25 בנובמבר 407 ברומא והופנה אל קורטיוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של איטליה, שנצטווה להעבירו אל מושלי הפרובינקיות ולהורות על הוצאתו אל הפועל. ואכן, מס' 12 באוסף סירמונד הוא נוסח “הפרסום בקארתאגו, בפורום מתחת⁸ לאדיקט של הפרוקונסול פורפיריוס, ב־5 ביוני 408”. כיוצא בזה הנובלה השלישית של תיאודוסיוס הב' (מס' 54), שניתנה בקונסטאנטינופוליס ב־31 ביאנואר 438 והופנתה אל פלורנטיוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של המזרח, שנצטווה לפרסמה באדיקטים משלו ולהורות למושלי הפרובינקיות לעשות כמוהו ולפרסם את החוק בכל הערים והפרובינקיות. האדיקט השני של מארקינוס משנת 452 (מס' 55) הופנה אל פאלאדיוס, הפרייפקטוס פרייטוכיו של המזרח, ובשוליו נקובים בשמותיהם מקבליהם של העתקים זהים: הפרייפקטוס פרייטוריו של איליריקום, הפרייפקטוס של העיר קונסנטאנטינופוליס ומאגיסטר השירותים. אין ספק, כי בתהלך הפצתו של החוק נעשו שינויים בנסחים השונים כדי להתאימם לנמענים – פקידי־מינהל או קבוצות־אוכלוסייה – בהתאם לנסיבות המיוחדות לכל מקום ולהיקף הסמכויות שבידי כל פקיד. דוגמה מצוינת אפשר למצוא בכמה נסחים של חוק אחד (מס' 51), המופיעים במס' 6 באוסף סירמונד ובחמישה קטעים נבדלים שבקודקס תיאודוסיאנוס. במס' 6 באוסף סירמונד מובא נוסח שלם של החוק כפי שניתן ב־9 ביולי 425 באקוויליאה על־ידי ואלנטיניאנוס הג' והופנה אל אמאטיוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של גאליה; CTh 16:5:62 ניתן שם ב־17 ביולי והופנה אל פאוסטוס, הפרייפקטוס של העיר רומא; CTh 16:2:46 + 16"5:63 ניתן שם ב־4 באוגוסט והופנה אל גיאורגיוס, הפרוקונסול של אפריקה; ו־CTh 16:2:47 + 16:5:64 ניתן שם ב־6 באוגוסט והופנה אל באסוס, קומס הרכוש הפרטי. ארבעת הנסחים יצאו מן הקאנצלאריה תוך חודש ימים, בערך. ההבדלים שביניהם מקורם בעובדה, שהמחוקק התייחס לבעיות שהיו מיוחדות לגאליה, לאפריקה ולרומא.

ברובם המכריע הופנו החוקים אל פקידי־המינהל הבכירים באימפריה, בעיקר פרייקטי פרייטוריו וראשי מחלקות השלטון בחצר. מרבית הטקסטים שנשלחו אל הפרייפקטי פרייטוריו ונשתמרו בתהליך הקודיפיקאציה הופנו אל הפרייפקטי פרייטוריו של המזרח ושל איטליה, שכן העורכים השתמשו בארכיונים של שתי ערי־הבירה. מציאותם של טקסטים שנשלחו אל הפרייפקטי פרייטוריו של איליריקום, גאליה ואפריקה מרמזת, כי בדרך־כלל נשלחו נסחים מקבילים – ואולי אף זהים – אל כל הפרייפקטי פרייטוריו בעת ובעונה אחת. כן הופנו טקסטים אל ראשי המחלקות בחצר. בידנו טקסט אחד אל מאגיסטר השירותים, טקסט אחד אל קומס ההענקות המקודשות, טקסט אחד אל קומס הרכוש הפרטי ואף טקסט אחד אל קומס ומאגיסטר של שני השירותים. חוקים בעלי תחולה גיאוגרפית מצומצמת אפשר למצוא בשני טקסטים אל קומס המזרח, בשני טקסטים אל הפרייפקטוס אוגוסטאליס במצרים ובטקסט אחד אל הפרוקונסול של אפריקה. מוצא רובם בארכיונים של שתי החצרות האימפריאליות, והם משקפים אפוא בעיקר את השלב הראשון בתהליך תפוצתם של הטקסטים – כלומר, מידי האימפראטור לידי הפרייפקטי פרייטוריו – והם מעידים על קירבה יתירה למקור החוק.

מעטים יחסית הטקסטים המשקפים תפוצה של חוקים במעגלים רחבים יותר, כלומר, בריחוק־מה מן המקור. בידנו שני טקסטים שלימים (מס' 10 ו־15) המשקפים נוסח של חוק שהופנה ישירות אל פרייפקטוס פרייטוריו. מס' 4 באוסף סירמונד הופנה ב־21 באוקטובר 335 אל פליקס, הפריפקטוס פרייטוריו של אפריקה, והלה פרסמוֹ בקארתאגו בשנת 336. מס’12 באוסף סירמונד הופנה ב־25 בנובמבר 407 אל קורטיוס, פרייפקטוס פרייטוריו, שהעבירוֹ לקארתאגו, שם פרסמוֹ הפרוקונסול פורפיריוס ביוני 408, בשני הטקסטים יש הבחנה מפורשת בין שלב נתינתו של החוק (data) ובין שלב פרסומו (proposita).

שני טקסטים מעידים על פרסום בערים שאינן בירות של דיוקיזיות, כלומר, במעגל רחב עוד יותר. מס' 7 פורסם בקולוניה אגריפוננסיס בשנת 329, ואילו מס' 17 ידוע לנו מנוסח ש“נתקבל” ופורסם בריגיום בשנת 384. שני טקסטים מופנים באורח כללי “אל היהודים” (מס' 23) ו“אל כלל היהודים” (מס' 13), ואף הם משקפים ללא ספק אחד משלבי הפרסום של חוקים אלה. יש יסוד סביר להניח, כי במהלך העריכה נשמטו פרטי קבלה ופרסום מנוסחיהם של חוקים רבים, שכן לפרטים אלה לא היתה כל חשיבות בעיני עורכי הקודקסים, ואין לנו עוד אפשרות לעמוד על אופי הפרסום של חוקים אלה, המקובלים עתה בטקסטים של נתינה. לדוגמה: במס' 37 נשתמר בבירור נוסח של חוק מקורי, שכן הוא פותח בווֹקאטיבוס, אולם בחיתום אין שום נתון של קבלה או פרסום. דבר זה מחייב אפוא משנה־זהירות בבואנו לקבוע את טיבו של טקסט מסוים. עם זאת דומה, שמכריע משקלם של הטעמים המביאים לידי המסקנה, שמרבית הטקסטים אכן משקפים שלב מוקדם ביותר בתהליך הפצתם של החוקים.

מסקנה זו עולה גם כאשר בוחנים את התפלגותם הכרונולוגית של נוסחי הפניות אשר במיעונים של החוקים על־פי השימוש בדאטיבוס או באקוזאטיבוס, זיק⁹ עמד על התופעה, כי בטקסטים הקדומים יותר, בעיקר עד תיאודוסיוס הא‘, הפניות מנוסחות באקוזאטיבוס (ad + acc.), ואילו הטקסטים המאוחרים, מתיאודוסיוס הא’ ואילך, מנוסחים בעיקר בדאטיבוס. זיק הסביר תופעה זו בהשערה, כי לשם איתור חוקים ישנים השתמשו העורכים בהעתקים שנשתמרו בארכיונים מקומיים, ובהעתקים אלה צוינו הנמענים באקוזאטיבוס, ואילו להכרת מיסמכים מאוחרים יותר פנו אל המיסמכים המקוריים שבארכיונים של הבירות, שבהם הפנייה מנוסחת בדאטיבוס.

ואכן, בדיקת החוקים הנוגעים ביהודים מעלה תמונה ברורה לחלוטין: בכל החוקים הידועים לנו שניתנו עד שנת 384 מנוסחת הפנייה באקוזאטיבוס, פרט לשלושה טקסטים, שאחד מהם (מס' 7) נלקח מנוסח הפרסום המקומי בקולוניה אגריפיננסיס, הלא היא קלן. בנוסח שהופנה אל אבלאביוס ב־29 בנובמבר 330 הפנייה מנוסחת באקוזאטיבוס, ואילו בנוסח שפורסם ברבים הפנייה היא בדאטיבוס! בכל החוקים אשר פורסמו משנת 384 ואילך הפנייה מנוסחת בדאטיבוס, פרט למיעוט מבוטל של ארבעה טקסטים: מס' 37, שבו נשמר נוסח הפנייה המקורית בווֹקאטיבוס; מס' 23, שבו מובא הנוסח הכללי “אל היהודים”; מס' 24, המופנה אל קומס המזרח, ועל־כן יש מקום להניח, שהועתק מהעתק, ולא מן המקור; ומס' 28, המופנה אל הפרייפקטוס פרייטוריו של המזרח. מסתבר אפוא, שנוסחי החוקים שניתנו עד שלהי המאה הד' מובאים על־פי העתקים, ואילו מאז ואילך הועתקו הטקסטים שבידנו מן המיסמכים המקוריים, שניתנו בעיקר לפרייפקטי פרייטוריו בשתי הבירות ונשמרו שם בארכיונים. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם ההשערה שלעיל בדבר משקלם המכריע של המיסמכים שבידנו המשקפים את השלב הראשון בתהליך ההפצה.

יש בכך כדי להסביר את מיעוט ההבדלים המהותיים שבין הנסחים השונים של אותו החוק, הן מבחינת הסגנון הן מבחינת התוכן. מסקנה זו סותרת, לכאורה, את דעתו של גודמה, אשר הוכיח, כי לשיטות־הפרסום של החוק הרומי אופייני ריבוי השיבושים בנוסחי אותו החוק.¹⁰ גודמה הוכיח בעליל, כי בנוסחי החוקים נפלו שיבושים ונעשו תיקונים עוד לפני הקודיפיקאציה. דוגמה מאלפת היא זו של מס' 51, שבו משתקפים השינויים השונים שנעשו בחוק אחד. גם במס' 9 אפשר להבחין בנסחים שנוצרו בשני שלבים של הפצת החוק ופרסומו. ואולם, דוגמאות אלו הן יוצאות דופן במידה רבה, שכן הטקסטים שבידנו הם ברובם המכריע מן השלב הראשון, שבו עדיין לא החל התהליך של שינוי ושיבוש. זאת ועוד, בדרך־כלל בידנו טקסט אחד בלבד, ואין לנו אפוא אפשרות להשוותו עם טקסטים אחרים. על־פי־רוב נפלו השיבושים בשלבים המאוחרים – כלומר, בקודיפיקאציה ובמסירת הנוסח בכתבי־יד – ורק לעתים רחוקות נפלו בשלבים מוקדמים יותר.

3. תוקף החוקים

החוק נכנס לתוקף עם נתינתו, אף־על־פי שחִייב את המינהל ואת האוכלוסייה בכל מקום על־פי תאריכי הקבלה והפרסום באותו מקום. נצחיותו – כלומר, המשך תוקפו גם לאחר ימי שלטונו של האימפראטור המחוקק – מודגשת הדגשה יתירה בנוסחיהם של חוקים רבים.¹¹ בשנת 321 העניק קונסטאנטינוס perpes privilegium ליהודים (מס' 7), בשנת 409 הכריז הונוריוס על aeternitas, “נצחיות”, החוק שנתן (מס' 38), וכמוהו עשו ואלנטיניאנוס הג' בשנת 425 (מס' 51), תיאודוסיוס הב' בשנת 438 (מס' 54) ויוסטיניאנוס בשנים 534, 535 ו־545 (מס' 61, 62 ו־65). מכאן משתמעת הכרה בתוקפם של חוקי האימפראטורים הקודמים. בחוק משנת 404 (מס' 32) קובע ארקאדיוס, שכל הפריבילגיות שניתנו בעבר לנשיאים “עומדות בתוקפן”, ובחוק מאותה השנה (מס' 34) מבטל הונוריוס את האיסור על גביית דמי־כלילא במערב ושב ומכיר בפריבילגיות שניתנו ליהודים על־ידי “האימפראטורים הקדמונים”. בחוק משנת 409 (מס' 39) מחיל הונוריוס על “יראי־השמים” את “החוקים של האימפראטורים הקודמים” ואת “החוקים הישנים”, ובחוק משנת 412 (מס' 40) הוא מנסח במפורש את יחסו אל החוקים הישנים כדלקמן: “ואף יהיה ראוי ביותר לשלטון ארצי שלא יופרו פריבילגיות שניתנו בעבר.” לשון דומה אנו מוצאים בחוק של הונוריוס משנת 416 (מס' 43), בחוק של תיאודוסיוס הב' משנת 423 (מס' 48) ובחוק של ואלנטיניאנוס הג' משנת 425 (מס' 51). ואכן, בחוק משנת 397 (מס' 27) מסתמך ארקאדיוס על החקיקה של קונסטאנטינוס, קונסטאנטיוס, ואלנטיניאנוס וּואלנס, ואילו תיאודוסיוס הב' מסתמך על “חוק של קונסטאנטינוס” בחוק משנת 415 (מס' 41).

ואולם, תוקפה הבלתי־מוגבל של החקיקה הקודמת אינו מצמצם את חופש החקיקה של האימפראטור, העשוי לבטל בחוק חדש את החוקים הישנים. עקרון זה מונח ביסוד סידורו הכרונולוגי של קודקס תיאודוסיאנוס, והוא מנסח במפורש בהנחיות שניתנו לעורכיו. מעמדם המשפטי של הרסקריפטה היה בעייתי במיוחד (וראה מס' 20 ו־42). בידנו כמה דוגמאות של ביטול מפורש של חוקים מסוגים אחרים: iussio … rescindatur, “יבוטל הצו” (מס' 15); lege cessante, “החוק בטל ומבוטל” (מס' 29); amota iussione, “משבטל הצו” (מס' 34). דוגמאות אלו עשויות להבהיר בעיקר את שאלת תחולתם הגיאוגראפית של חוקים שנחקקו בשני חצאיה של האימפריה הרומית.

מעטים החוקים שנחקקו על־ידי אימפראטורים ששלטו באימפריה כולה, ולתחיקתם היה אפוא תוקף גיאוגרפי כללי: ארבעה חוקים של קונסטאנטינוס (מס' 10־7), חוק אחד של קונסטאנטינוס הב' (מס' 12) וחוק אחד של יוליאנוס (מס' 13). החוקים שבידנו נחקקו ברובם המכריע מאז ואלנטיניאנוס וּואלנס, כלומר, על־ידי האימפראטורים ששלטו רק במחצית האימפריה, במזרח או במערב. במיעוני החוקים אין למצוא ביטוי לחלוקה זו. נהפוך הוא. כל חוק מובא בשם כל האימפראטורים ששלטו באותה עת, ובכך יש משום ביטוי לתפישה בדבר אחדותה המשפטית של האימפריה.

ואולם, כאשר בוחנים את תהליך החקיקה, מתברר, כי החוקים ניתנו ופורסמו רק במחצית האימפריה שהיתה נתונה לשלטונו של האימפראטור המחוקק, ואילו במחצית האחרת לא פורסמו. מסקנה זו עולה מן ההתאמה הגמורה שבין האימפראטורים המחוקקים ובין המאגיסטראטים שאליהם הופנו החוקים: האימפראטורים של המזרח פונים ללא יוצא מן הכלל אל מאגיסטראטים במזרח, והאימפראטורים של המערב תמיד פונים אל מאגיסטראטים במערב. מס' 17 – שהוא פרסום מערבי של חוק מזרחי – ניתן בתקופה שבה אימפראטור המזרח שלט, למעשה, גם במערב. הנובלה הראשונה של תיאודוסיוס הב' משנת 438 קובעת, כי in posterum, “להבא”, חוקים שנחקקו במחצית האחת של האימפריה לא יהיו עוד תקפים במחציתה השנייה, אלא־אם־כן פורסמו בחוק גם במחית השנייה. מכאן, שעד אז היתה החקיקה הנפרדת בשני חלקי האימפריה מוּכרת כבעלת־תוקף באימפריה כולה גם ללא הסדרים קבועים ושיטתיים להעברת חוקים בין שתי החצרות. להלכה היו החוקים תקפים באימפריה כולה, והיה צורך בביטולו המפורש של החוק שנחקק בחלק אחד של האימפריה כדי למנוע שיהיה תקף בחלקה האחר. על כך מעיד הנוסח של מס' 29, שבו מבטל הונוריוס את תוקפו של חוק מזרחי (מס' 27) בטענה, שיש בו נזק לתחומי שלטונו־שלו. בנוסח הביטול מביע הונוריוס ספק אם אמנם נחקק החוק במזרח. ייתכן, כמובן, כי לפנינו הצטעצעות ריטורית, אך גם ייתכן, כי במערב באמת לא ידעו מאומה על החוק, שניתן במזרח שנה קודם־לכן. ואולם, חשיבותו העיקרית של טקסט זה טמונה בהודאה, שיש הכרח לבטל חוק מזרחי לבל יהיה תקף במערב, ומכאן, שלפני ביטולו המפורש היה לו תוקף במערב מכוח חקיקתו במזרח. דוגמה נוספת אפשר למצוא במס' 30 ו־34. תחילה אוסר הונוריוס איסוף דמי־כלילא בשביל בית הנשיא, אך כעבור שנים מספר הוא שב ומתיר את הדבר. מנוסח ההיתר המחודש עולה בבירור, כי הנוהג לאסוף כסף היה מעוגן בפריבילגיות שנתנו אימפראטורים “קדמונים”, וכי האיסור היה מוגבל לתחום שלטונו של הונוריוס במערב (istarum partium). משבטל האיסור, שב לשרור המצב המשפטי מלפני האיסור.

מעטים המקרים שבהם מציין המחוקק במפורש ובאורח שמי את האימפראטורים המחוקקים ה“קדמונים” שעליהם הוא מסתמך בחקיקתו, אך במקרה אחד, לפחות, חוזר המחוקק אל מחוקקים ששלטו בחלק אחד בלבד של האימפריה. במס' 27 מסתמך ארקאדיוס על החקיקה הכלל־אימפריאלית של קונסטאנטינוס, של קונסטאנטינוס הב' ואף של ואלנטיניאנוס וּואלנס, שבזמנם כבר היתה האימפריה חצויה לשניים. מכאן, שגם לחקיקה המערבית של ואלנטיניאנוס היה משקל מחייב בעיני אימפראטור מזרחי כארקאדיוס.¹²

ב. המשפט (היוריספרודנציה)

---

בספרות המשפטית הקלאסית נשתמרו ארבעה טקסטים מן המאה הג' בענייני יהודים, המופיעים בארבעה ספרים שונים: שני טקסטים משל מוֹדסטינוס (מס' 1 ו־4), טקסט אחד משל אוּלפּיאנוס (מס' 2) וטקסט אחד משל פאולוס (מס' 6). מודסטינוס ואולפיאנוס מסתמכים במפורש על חקיקה אימפריאלית שאינה ידועה לנו ממקורות החקיקה, ואילו פאולוס מתאר את המציאות המשפטית בת זמנו. תוקפם המשפטי המחייב של טקסטים אלה נבע ממעמדם האישי של מחבריהם, שהיו בעלי ius respondendi בחייהם – כלומר, מי שזכו בהכרת האימפראטור בסמכותם המחייבת – וחוות־דעתם חִייבה את השופטים מכוח ה־auctoritas peincipis, היינו, לא רק במשפט המסוים שבו ניתנה, אלא גם במשפטים דומים ולאורך זמן. ספר “הקביעות של פאולוס” – שנתחבר, כפי הנראה במאה הג' במערב סביב גרעין אותנטי של קביעות משל פאולוס – הוכר כמקור משפטי מחייב בחוק של קונסטאנטינוס משנת 328 (CTh 1:4:2) וב־Consultatio, VII“3 אפשר למצוא עדות להכרה זו. בשנת 426 הסדיר ואלנטיניאנוס את ההסתמכות על מקורות היוריספורדנציה בשיפוט. בין היתר קבע, שכל חיבוריהם של חמשת המשפטנים הגדולים – וביניהם פאולוס, אולפיאנוס ומודסטינוס – תקפים במשפט,¹³ והסדר זה עמד בעינו גם לאחר פרסומו של קודקס תיאודוסיאנוס. במערב הוויזיגותי פג תוקפו בשנת 506, כאשר נקבע, שיהיה תוקף משפטי רק לטקסטים משפטיים שנכללו בבריביאריום, שפורסם בממלכת הוויזיגוֹתים בשנה ההיא. מצב דומה נשתרר גם במזרח לאחר שניתן באורח בלעדי תוקף משפטי מחייב לדיגסטה ולאינסטיטוטות ב־30 בדצמבר 533. ואכן, ארבעת הטקסטים הנ”ל של המשפטנים הגדולים ידועים לנו רק בגירסת הבריביאריום (מס' 6) והדיגסטה (מס' 1, 2, ו־4).

בכמה פרובינקיות במערב לא חלה כל הפסקה פורמאלית בתוקפה של הספרות המשפטית המסורתית. בממלכת הלוֹמבארדים (ראשית המאה הו') היתה תקפה בצד החוק הרומי של הבּוּרגוּנדים, ובממלכה האוֹסטרוֹגוֹתית שימשה במקביל לאדיקט של תיאודוריך (526־489). בימי־הביניים המוקדמים, עם התמוטטות המסגרות הפוליטיות והרס התרבות החילונית במערב, שקעה הספרות המשפטית לתהום־הנשייה.

מן הספרות המשפטית המאוחרת בידנו שנים־עשר טקסטים. אלה קטעים של ה־interpretatio, ה“פירוש”, שנתחבר, כפי הנראה, בגאליה בשלהי המאה הה‘. הם ידועים לנו רק בגירסת הבריביאריום, שם הם מצורפים לתשעה חוקים מקודקס תיאודוסיאנוס, לנובלה השלישית של תיאודוסיוס הב’ ולקטע של פאולוס. ארבעה מהם – מס' 6 (פעמיים), 12 ו־16 – מתמצים בקביעה, כי החוק הנדוֹן אינו טעון כלל פירוש. האחרים – מס' 10, 17, 18, 28, 40 (בהוצאה של הינל) ו־54 – כוללים פאראפראזה של עיקר החוק או פירוש של ממש.

ג. שימור

---

במקביל לתהליך נתינתם של החוקים והפצתם היה תהליך של שימור. העותקים המקוריים של החוקים נשמרו, ונוסחיהם הועתקו למשמרת, הן בידי הדרגים השונים של המינהל הן בידי אנשים פרטיים.

ראשיתו של התהליך בחצרות האימפריאליות ובשתי הבירות, רומא וקונסטאנטינופוליס. בארכיונים שבערים אלו נשמרו המיסמכים המקוריים, רובם מיסמכים שהופנו אל שני הסינאטים ואל הפרייפקטי פרייטוריו של איטליה ושל המזרח, ומיעוטם מיסמכים שהופנו אל ראשי המינהל בחצרות. הטקסטים שנתקבלו בקודקס תיאודוסיאנוס נלקחו ברובם המכריע מארכיונים אלה, ויש מקום להניח, כי מארכיונים אלה נלקחו גם המיסמכים המקוריים השלימים שנתקבלו באוספי הנובלות. כך, למשל, אין ספק, כי בנובלה השלישית של תיאודוסיוס הב' (מס' 54) נשמר הנוסח המקורי של המיסמך שהוצא ב־31 ביאנואר 438 בקונסטאנטינופוליס, שכן בתאריך זה עדיין לא נודע במזרח שמו של הקונסול המערבי – פאוסטוס – ועל־כן צוין תאריך החוק בחיתום על־פי הקונסולאט של תיאודוסיוס הב' ושל “זה אשר יוכרז”. בסוף השנה, לעומת זה, כבר נודע בקונסטאנטינופוליס שמו של פאוסטוס, שהרי נזכר במפורש בחיתום של הנובלה השישית של תיאודוסיוס הב' מ־4 בנובמבר 438. ואולם, הנוסח המקורי של הנובלה השלישית לא תוקן עוד, וכך נשמן הן ב־Sylloge – האוסף הרשמי של הנובלות שהוציא מאיוריאנוס בין שנת 457 לשנת 461 – הן בגלגוליו המאוחרים של האוסף. גם בנובלות של יוסטיניאנוס (מס' 66־62) נשמרו נוסחי המיסמכים כפי שניתנו בקונסטאנטינופוליס, כלומר, לפני שפורסמו באפריקה (מס' 62), בקונסטאנטינופוליס עצמה (מס' 65) ובפרובינקיות (מס' 65 ו־66).

לשלב זה של שימור שייך גם הרישום ברגיסטר (commentarii) של נוסחי החוקים שהוצאו. ברגיסטר זה נשמרו העתקיהם של נוסחי החוקים בסדר כרונולוגי שוטף. אין ספק, כי ממקור זה הועתק האדיקט השני של מארקיאנוס משנת 452 (מס' 55ב), שכן בשולי הנוסח מופיעה רשימה שמית של הנמענים, ותוספת זו – שאין לה מקום בנוסח שנשלח לכל אחד לחוד – מתאימה לחלוטין לרשום ברגיסטר. דומה, כי הרגיסטר היה גם מקור החוק שנתן יוסטיניאנוס ב־28 ביולי 531 (מס' 60), שכן ציון התאריך בקודקס יוסטיניאנוס הוא “השנה שלאחר הקונסולאט של לאמפאדיוס ואורסטס”. אין להעלות על הדעת, כי בתאריך כה מאוחר עדיין לא נודעו בקונטסטאנטינופוליס שמותיהם של שני הקונסולים, ומותר אפוא להניח, שנוסח זה של ציון התאריך משקף את צורת הרישום ברגיסטר. השנה על־פי הקונסולאט צוינה ברגיסטר רק פעם אחת – בראש החוק הראשון שהוצא בראשית השנה – ואילו החוקים האחרים שהוצאו באותה השנה צוינו רק על־פי החודש והיום. כל־אימת שהשנה צוינה ברגיסטר שלא על־פי הקונסולים החדשים, אלא על־פי הקונסולים שכיהנו בשנה שלפני־כן – ושיטה זו שימשה פעמים רבות – צוינו גם החוקים שניתנו בתאריכים מאוחרים יותר בשנה ההיא על־פי הקונסולאט של השנה שלפני־כן, אף־על־פי ששמות הקונסולים החדשים כבר היו ידועים בוודעות.

גם בדרגים הנמוכים יותר של המינהל היתה הקפדה על שימור המיסמכים המקוריים ורישום נוסחם. לשלב זה שייך מקור הנוסח של חוק משנת 408 שבקודקס תיאודוסיאנוס (מס' 37). עורכי הקודקס סטו ממנהגם ושמרו על נוסח הפנייה האישים אל דונאטוס, הפרוקונסול של אפריקה, שכתבוֹ הונוריוס בווֹקאטוביס במו־ידיו. את הנוסח הזה אפשר היה למצוא במיסמך המקורי שנשתמר בארכיון של קארתאגו או בנוסח שפרסם דונאטוס בעיר. הארכיון של קארתאגו – או רישום הפרסומים בידי פקידי הממשל – הוא מקורם של שני חוקים נוספים (מס' 10 ו־35), ויש בכך משום אישור למסקנתו של זיק, כי הארכיון של קארתאגו היה אחד המקורות העיקריים לעורכיו של קודקס תיאודוסיאנוס.¹⁴

שני טקסטים נוספים משקפים את שלב השימור בערים מדרגה פחותה יותר: קולוניה אגריפיננסיס (מס' 7) וריגיום (מס' 17). עם זאת אין להניח, כי עורכי הקודקס קיבלו את הטקסטים האלה מערים אלו במישרין, והדעת נותנת, שנטלו אותם מחוליית־ביניים, כמו, למשל, אוסף חוקים ששימש להכרת המיסמכים, או – כדעת זיק – פרוטוקולים של בתי־משפט שבמרכזים העיקריים של המינהל, שבנם נדונו ערעורים על פסקי־דין של ערכאות נמוכות יותר.¹⁵ המיסמכים שהוגשו לבתי־משפט מעין אלה כללו גם את נוסחי החוקים כפי שפורסמו במקומות אלה והוגשו (allegata) לערכאות הנמוכות. ריגיום היתה בדיוקיזיה של העיר רומא, וערעורים על פסקי־דין שניתנו בריגיום נתבררו אפוא ברומא, וכך הגיע לארכיונים של רומא נוסח החוק כפי שפורסם בריגיום. בדומה לכך נשמרו בוויין,שבה נמצא בתקופה מסוימת מרכז השלטון של הפרייפקטורה של גאליה, נוסחי חוקים שפורסמו בקולוניה אגריפיננסיס. מציאותם של טקסטים אלה בקודקס תיאודוסיאנוס היא אפוא פרי הגישה הישירה שהיתה לעורכי הקודקס אל הארכיונים המרכזיים באיטליה ובגאליה, ולא פרי איסוף מארכיונים קטנים במקומות מרוחקים, שהיו בזמן ההוא בידי הגרמנים או היו נתונים להרס בגלל התקפות מתמידות.

באוספים פרטיים – שסודרו בידי אנשים פרטיים, אנשי־מינהל או משפטנים מקצועיים – שרדו 13 חוקים בלבד, אולם באוספים אלה נשתמרו בדרך־כלל נסחים שלימים ומלאים של החוקים, בניגוד למפעלי הקודיפיקאציה הגדולים, ובכך יתרונם היחסי.

אוסף החוקים הקרוי על שם מהדירו הראשון ז' סירמונד הוא דוגמה מצוינת של אוסף פרטי, שאולי היה חוליה מקשרת בין הפרסום המקומי ובין עורכי הקודקס. באוסף כלולים נוסחיהם השלימים של 16 חוקים כפי שפורסמו בגאליה בשנים 425־333, וביניהם מס' 10, 35, 38 ו־51, הידועים לנו גם מטקסטים מקוטעים המובאים בקודקס תיאודוסיאנוס.

טקסט אחד (מס' 13) נשתמר באוסף איגרותיו של יוליאנוס הכופר, שראו בו בעולם העתיק מקור ספרותי במהותו, אלא שמצויים בו גם טקסטים בעלי חשיבות משפטית ופוליטית. שני אדיקטים של מארקיניוס (מס' 55) נשתמרו בנוסחם הלאטיני בכמה אוספים ותרגומים בלתי־רשמיים: Collectivo Vaticana, שסודר ברומא זמן קצר לאחר שנת 457; האוסף הקאנוני Collectivo Quesnelliana, שסודר בדרום גאליה בראשית המאה הו‘; האוסף הקאנוני Collectivo Hispana, שסודר בספרד בשלהי המאה הו’; ושלושה תרגומים לאטיניים, שנעשו שנים מספר לאחר שנת 553.

הנובלות של יוסטיניאנוס¹⁶ נשתמרו במספר רב של אוספים פרטיים. בקדום שבהם, Epitome Iuliani, המיוחס לפרופסור למשפט בקונטסטאנטינופוליס וזכה לתפוצה רבה במערב, מובאים תרגומים לאטיניים של 124 נובלות מן השנים 555־535, וביניהם גם של מס' 64 ו־65. תרגומים לאטיניים מובאים גם ב־Authenticum, שסודר, כפי הנראה, באיטליה. באוסף זה, המחזיק 134 נובלות מן השנים 556־535, כלולים גם מס' 62, 65 ו־66. האוסף העיקרי והשלם ביותר, המביא את הנובלות בנוסחן היווני, הוא “אוסף 168 הנובלות”. אוסף זה, שסודר בקונסטאנטינופוליס בימי שלטונו של טיבריוס הב' (582־574), מחזיק 154 נובלות של יוסטיניאטוס, וביניהן גם מס' 66־63. שני אוספים של קיצורי נובלות משקפים את העניין הרב שגילו משפטנים מקצועיים בנושא. האחד, Epitome Theodori, שנתחבר בין שנת 572 לשנת 602 בידי תיאודורוס סכולאסטיקוס הרמופוליטאנוס תבאנוס, משפטן בקונסטאנטינופוליס, מביא את מס' 66־62. האחר, Epitome Athanasii, שנתחבר בשנת 572, בקירוב, בידי אתאנאסיוס מאֶמֶסָה, מביא את מס' 62 ו־66־64. אוספים מטיפוס אחר הם האוספים הקאנוניים – על־פי־רוב נספחים לחיבורים קאנוניים – כגון: Collectio XXV Capitulorum, שנתחבר אחרי שנת 565, ובו 21 חוקים, וביניהם גם מס' 65; ו־Collectio LXXXVII Capitulorum, שנתחבר בין שנת 540 לשנת 550 בידי הפרסבּיטר יוהאנס מאנטיוכיה, המביא אף הוא את מס' 65. אוספים מסוג קרוב, המכילים חוקים חילוניים וטקסטים קאנוניים, הם ה“נוֹמוֹקאנוֹנים”. הקדום ביותר מסוג זה, Nomocanon L Titulorum, נתחבר, כפי הנראה, בשנים 602־582 באנטיוכיה, וגם בו כלול מס' 65. הנפוץ ביותר מסוג זה, Nomocanon XIV Titulorum, נתחבר בין שנת 629 לשנת 640 בידי מחבר עלום־שם, וכלולים בו מס' 62, 64 ו־65.

ד. הקודיפיקאציה

---

שימורו של המשפט הרומי בכלל, ושל החוקים הנוגעים ביהודים בפרט, הוא בעיקר פרי מפעלי הקודיפיקאציה של המשפט הרומי, הקשורים בשמותיהם של תיאודוסיוס הב‘, אלאריך הב’ ויוסטיניאנוס.¹⁷ מפעלים אלה לא זו בלבד שהבטיחו את שימור המשפט הרומי עד העת החדשה, אלא הם אף חידשו את תוקפם המשפטי של טקסטים שנשכחו או אבדו, והביאו לשינויים חשובים בנוסח הטקסטים ובמהותם, במגמה להתאימם לנסיבות חדשות. הבנה נכונה של התפקיד שמילאו מפעלי הקודיפיקאציה בתהליך שימורם של החוקים הרומיים מותנית אפוא בבחינה נאותה של מאפייניהם העיקריים של מפעלי הקודיפיקאציה.

1. קודקס תיאודוסיאנוס

ראשיתו של מפעל זה¹⁸ בחוק מ־26 במארס 429 (CTh 1:1:5), שבו הותוותה תכנית לקודיפיקאציה של החוקים בשני קודקסים, ולשם כך נתמנתה ועדת עורכים בת תשעה חברים. אין אנו יודעים באיזו מידה התקדמה עבודת הוועדה, אך ידוע, כי בחוק מ־20 בדצמבר 435 (CTh 1:1:6) שב תיאודוסיוס הב' והגדיר את תכנית הקודיפיקאציה מחדש. עתה הפקיד את הדבר בידי ועדת עורכים גדולה יותר, שמנתה 16 חברים. עבודת הוועדה נסתיימה בשנת 437, וב־15 בפברואר 438 פורסם קודקס תיאודוסיאנוס במזרח בחוק רשמי, הלוא היא הנובלה הראשונה של תיאודוסיוס הב‘. במערב פורסם הקודקס רשמית בשלהי אותה השנה על־ידי העברתו לסינאט של רומא באמצעות הפרייפקטוס פרייטוריו פאוסטוס.¹⁹ לפי הנאמר בנובלה הראשונה של תיאודוסיוס הב’ נכנס הקודקס לתוקפו ב־1 ביאנואר 439, ומיום זה ואילך אסור היה להציג במשפט חוקים שלא היו כלולים בקודקס. החוקים שלא נכללו בקודקס הוכרזו כמזויפים, פרט לטקסטים בענייני צבא ופינאנסים, שהיו שמורים ברגיסטרים של משרדי המינהל בחצר. במזרח נשאר קודקס תיאודוסיאנוס בתוקף עד שבוטל במפורש ב־7 באפריל 529 – יחד עם קודקס גריגוריאנוס וקודקס הרמוגיניאנוס – ב־Constitutio Summa Rei Publicae, הלוא הוא מיסמך הפרסום הרשמי של הקודקס הישן של יוסטיניאנוס, שנכנס לתוקפו ב־16 באפריל 529. עורכי־הדין והמתדיינים הוזהרו, שאם יציגו בבתי־המשפט חוקים מתוך שלושת המקורות האלה, ייענשו בעונשים המקובלים הניתנים על זיוף. יישומה המלא של הוראה זו משתקף בעובדה, שאין בידנו אפילו כתב־יד מזרחי אחד של הקודקס, פרט לקטעים בודדים שנשתמרו בפאפירוס. בממלכת הוויזיגותים בוטל הקודקס ב־2 בפברואר 506, עם כניסתו לתוקף של הבריביאריום כמקור משפטי יחיד, אף שהדבר לא נאמר במפורש. הרוזנים הוזהרו, שהם צפויים לעונש־מוות או לאבדן נכסיהם אם יתירו בבתי־דינם שימוש במקורות משפטיים ותחיקתיים אחרים. בשטחים אחרים במערב לא בוטל החוק ביטול פורמאלי, וגורלו היה כגורל המקורות המשפטיים האחרים. מעמד מיוחד היה לספר 16 של הקודקס, שנתקבל בחוגי הכנסייה כמקור מוסמך לחוק הקאנוני.

ההנחיות שניתנו לשתי ועדות העורכים של הקודקס נבדלות אלו מאלו בכמה עניינים חשובים, אך יש להן גם קווים משותפים, ומותר להניח, כי בכמה מובנים המשיכה הוועדה השנייה את עבודת הוועדה הראשונה. העורכים נצטוו לאסוף את כל החוקים הכלליים שנחקקו מאז ימי קונסטאנטינוס, ומרבית הטקסטים שבקודקס אכן נמנים עם סוג זה. עם זאת ברור, שלא עלה בידי העורכים לאסוף את כל החוקים האלה, אם משום שהארכיונים והרגיסטרים שעמדו לרשותם לקו בחסר, אם בשל ליקויים בשיטות האיסוף ואם בשל הבחנה לקויה בין חוקים כלליים לשאינם כלליים. בחוק משנת 397 (מס' 27) מזכיר ארקאדיוס פריבילגיות שהוענקו ליהודים בחוקים של קונסטאנטינוס, קונסטאנטיוס, ואלנטיניאנוס וּואלנס, אך בנושא זה כלולים בקודקס רק חוקים של קונסטאנטינוס (מס' 7 ו־9), ואילו החוקים של קונסטאנטיוס, ואלנטיניאנוס וּואלנס – שעדיין היו ידועים בקאנצלאריה בשנת 397 – לא נכללו בקודקס. בדומה לכך מזכיר אוסביוס חוק של קונסטאנטינוס בעניין החזקת עבדים נוצרים בידי יהודים – שאליו אולי מרמז תיאודוסיוס הב' עצמו בחוק משנת 415 (מס' 41) – אך גם חוק זה אינו כלול בקודקס. את השמטת חוקיו של יוליאנוס הכופר הנוגעים ביהודים – כמו, למשל, מס' 13 – אפשר להסביר במניעים דתיים. עם זאת לא היו העורכים עקיבים לחלוטין בבואם למחות את זכרו של יוליאנוס, שכן הוא נזכר, יחד עם קונסטאנטיוס הב‘, במיעון של מס’ 12 ובחוקים רבים אחרים בקודקס תיאודוסיאנוס. בקודקס יוסטיניאנוס כבר הושמט שמו מטקסט זה. קודקס תיאודוסיאנוס היה אפוא, במתכוון או שלא במתכוון, מפעל של ברירה בין חוקים קיימים, ולא איסוף שלם. ואולם, לאחר חתימת הקודקס כמעט לא היתה אפשרות לשמר חוקים שדחו העורכים, שהרי בנובלה הראשונה של תיאודוסיוס הב' נקבע, כאמור, שאין עוד להציג במשפט חוקים שלא נכללו בקודקס – פרט לטקסטים בעניינים צבאיים, פיסקאליים או נוהליים, השמורים ברגיסטרים של מחלקות־המינהל – ולמשפטנים ולאנשי־המינהל לא היה עוד עניין בשימורם.

החוקים שנתקבלו עברו תהליך של קודיפיקאציה, אשר כלל שלוש פעולות עיקריות:

(א) תארוך;

(ב) סידור החוקים וקטעי־חוקים בספרים ובפרקים על־פי נושאים;

(ג) עריכה לשונית ועניינית של הטקסטים על־ידי השמטות, תוספות ושינויים.

(א) התארוך

תארוך החוקים וקטעי־החוקים היה הכרחי, שכן בכל פרק סודרו הטקסטים בסדר כרונולוגי, כדי שאפשר יהיה לעמוד על מידת תוקפם לפי הכלל, שחוק מאוחר מבטל חוק קודם.²⁰ תאריכיהם של מיסמכים משפטיים היו אמות־מידה למהימנות, ועל־פיהם אפשר היה להבחין בין מיסמכים אותנטיים למזויפים. התאריך, שהיה מבוסס על מניית מחזורי השלטון במדינה – כלומר, שנות הקונסולים – או על שנות השלטון של השליט, שימש גם אמצעי להעברת לגיטימיות ותוקף ציבוריים אל המיסמך, ציבורי כפרטי. נוהג זה גרם, שיתעוררו ספקות בדבר תקפותו של מיסמך פרטי שעליו מופיע תאריך על־פי שנת שלטונו של שליט שהוכרז לימים כבלתי־לגיטימי.²¹ מובן מאליו אפוא, כי לתאריך שעל טקסטים משפטיים נודעה חשיבות מרובה. ואכן, בחוק של קונסטאנטינוס מ־26 ביולי 322(CTh 1:1:1) נקבע, שאדיקטים או חוקים (constituriones) בלי ציון היום והקונסולאט הם ללא תוקף, ויש מקום להניח, שנוסחי החוקים והעתקיהם שנפוצו בציבור נשאו על־פי־רוב תאריכים. עם זאת ברור, שמאז המאה הה' לא הסתמכו עוד על הכלל הנ"ל של קונסטאנטינוס ונזקקו גם לחוקים ללא תאריך. כתוצאה מכך נאלצו העורכים לא אחת לתארך טקסטים ללא תאריך או טקסטים שתאריכם היה משובש מסיבות שונות, כמו, למשל, שיבושי מעתיקים ומחיקת שמותיהם של שליטים בשל מחיית זכרם (damnatio memoriae). לשם כך נזקקו, בין היתר, לרשימות הקונסולים (Fasti Consulares) ולטקסטים משפטיים שווי־זמן שתאריכם היה ידוע. במהלך השחזור הכרונולוגי נפלו בהכרח טעויות חמורות, וככל שהחוקים השלימים בעלי התאריכים פוצלו לקטעים נפרדים וסודרו בפרקים שונים (וראה להלן), כן הלכו ורבו השיבושים. תכופות אירע, כי במהלך פיצולם של החוקים וסידור הקטעים הועתק תאריכו של החוק המקורי רק בחלקו או בצורה בלתי־מדויקת, וכתוצאה מכך נפלו שיבושים. כן אירע, שהעורכים נאלצו לשחזר את תאריכיהם של טקסטים שונים בלי שהיה להם ידע מספיק. מובן, כי במהלך השימור וההעברה של קודקס תיאודוסיאנוס נפלו שיבושים נוספים.

מתוך 45 חוקים בענייני יהודים שנכללו בקודקס תיאודוסיאנוס רק ל־31 יש תאריך נכון. תאריכיהם של שלושה חוקים (מס' 8, 12, ו־46) סותרים בבירור את הנתונים הפרוסופוגראפיים המובאים בחוקים האלה, ובשחזור הכרונולוגיה של הטקסטים נתונים אלה חשובים מן התאריכים עצמם. לדוגמה: לפי קודקס תיאודוסיאנוס ניתן מ' 46 ב־6 באוגוסט 412 והופנה אל פיליפוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של איליריקום, אולם תאריך זה משובש, שכן בשנת 412 כיהן בתפקיד זה ליאונטיוס; פיליפוס לא כיהן בו לפני 420. ציוני התאריך של 11 חוקים השתבשו תוך כדי סידור הטקסטים בקודקס ובמהלך המסורה שלו בכתבי־היד. חמישה מהם השתבשו עקב טעויות של מעתיקים, שציינו תאריכים שונים בקטעים שונים של אותו החוק, כגון חילופין בין Mai. ל־Mar. ובין XII ל־XI (מס' 10), בין XIIII ל־XIII (מס' 15), בין Sep. ל־Feb. (מס' 29), בין III ל־V (מס' 31) ובין VII ל־VI (מס' 52). בשניים ניתן צירוף של תאריכי נתינה ושל תאריכי פרסום (מס' 9 ו־12), ושלושה חוקים השתבשו בבירור במהלך פיצולם לקטנים נפרדים (מס' 38, 40, ו־51). כך, למשל, פוצל מס’40 לשלושה קטעים נפרדים, שמהם תוארך רק אחד כהלכה – 26 ביולי 412 – ואילו שני קטעים “תאומים” (geminatae) יוחסו בטעות ל־26 ביולי 409. התאריך של מס' 14 אינו מדויק די הצורך, שכן הקונסולאט שצוין בו יכול להתאים לשלוש שנים. רשלנות העורכים ניכרת גם בסידורם של מס' 4־2 בפרק השמיני של ספר 16, שכן על־פי התאריכים שצוינו בקודקס היה CTh 16:8:3 צריך לבוא לפני CTh 16:8:2. שיעור כזה גבוה – כ־25% – של תאריכים משובשים בקטסטים אלה, להבדיל מן המספר העצום של שיבושים קלים שנפלו לימים בתאריכים שבכתבי־היד של הקודקס, מחייב את ההיסטוריון למידה רבה של זהירות לא רק בבואו להשתמש בטקסטים שאין ספק שהם משובשים, אלא גם בבואו להשתמש בטקסטים שאמיתות תאריכיהם עדיין לא הוטלה בספק.

(ב) סידור שיטתי

סידורם השיטתי של החוקים בספרים ובפרקים על־פי נושאים היה עניין מרכזי במפעל הקודיפיקאציה, שכן המגמה היתה לפשט את עבודתם של המשפטנים שפנו לאוסף גדול זה של מידע משפטי, כפי שמעידים דבריו של תיאודוסיוס הב' בנובלה הראשונה שלו. לעורכים ניתנה הנחיה לפצל חוקים שעסקו בכמה נושאים ולסדר את הקטעים לפי העניין. כתוצאה מכך – ובשל החובה שהוטלה על העורכים לקצר לצורך הבהירות (וראה להלן) – אין בקודקס אפילו חוק אחד בעניין היהודים שאינו מקוטע. אפשר לעמוד על מידת הקיטוע של טקסטים אלה מתוך השוואה עם נוסחיהם המלאים של החוקים שבנובלה השלישית של תיאודוסיוס הב' (מס' 54) ובנובלות של יוסטיניאנוס (מס' 66־62), אך בעיקר מתוך השוואה בין החוקים שנשתמרו בשלימותם באוסף סירמונד ובין הנסחים המקוטעים שבקודקס תיאודוסיאנוס (מס' 10, 35, 38 ו־51). מס' 10 פוצל בקודקס לשני קטעים, שסודרו בשני פרקים נפרדים, וכמוהו מס' 35 ו־38. מס' 51 מיוצג בקודקס בשלושה נסחים; אחד מהם נשתמר בקטע אחד, ואילו כל אחד משני הנסחים האחרים שנשתמרו סודר בשני פרקים שונים. תכופות השאירו העורכים עדות ברורה למלאכת הקיטוע, בהוסיפם את המלים et cetera בשולי הקטע ואת הביטוי post alia בראשו. סימני הקיטוע מאפשרים לנו לשחזר את החוק המקורי על־ידי צירוף קטעים שסודרו בנפרד – עתים אף בפרקים שונים – שנתוניהם הפרוסופוגראפיים, תאריכיהם ונושאיהם זהים, והקטע הראשון מסתיים במלים et cetera והקטע השני פותח במונח post alia. עבודת קיטוע מסוג זה נעשתה במס' 10, 11, 35, ו־52. לעתים נשתמר סימון הקיטוע ורק באחד הטקסטים, אך גם אז אפשר לשחזר את החוק המקורי על־פי הזהות בנתונים הפרוסופוגראפיים, בתאריך ובנושא. עם זאת יש להביא בחשבון את האפשרות, ששני חוקים ניתנו באותו היום.

מס' 15 פוצל בקודקס תיאודוסיאנוס לשני קטעים: CTh 12:1:100 ו־CTh 12:1:99. רק הקטע השני פותח בביטוי post alia. שני הטקסטים ניתנו על־ידי גראטיאנוס, שניהם הופנו אל היפאטיוס, תאריך שניהם הוא 18 או 19 באפריל 383 (ההבדל הקטן נובע מטעות של מעתיק), ושניהם עוסקים בפטור מליטורגיות. אין ספק, כי בחוק המקורי הופיע CTh 12:1:100 לפני CTh 12:1:99, אך השיבוש הקל שנפל בתאריך בעת העריכה הביא לסידור שני הטקסטים בסדר הפוך באותו הפרק, כאילו המדובר בשני חוקים נבדלים. שחזור על־פי סימן קיטוע באחד הטקסטים בלבד אפשרי גם בחוק מס' 38. לכאורה נמנה גם מס' 39 עם קבוצה זו: שני הקטעים שבקודקס תיאודוסיאנוס (CTh 2:8:25; CTh 16:8:19)ניתנו על־ידי הונוריוס, שניהם הופנו אל יוביוס, תאריך שניהם הוא 11 באפריל 409, ושניהם עוסקים בפגיעות שונות בנצרות, אלא שרק CTh 2:8:25 פותח במלים post alia. ואולם, הזהות בנושאים אינה חד־משמעית, וייתכן, כי לפנינו שני חוקים שונים של הונוריוס, שהופנו שניהם אל יוביוס באותו היום. חשיבותם של סימני הקיטוע בולטת במיוחד כאשר פוצל חוק ליותר משני קטעים. מס' 48 פוצל בקודקס תיאודוסיאנוס לארבעה קטעים, שסודרו בארבעה פרקים. שניים מהם צוינו גם במלים et cetera וגם בביטוי post alia, והם אפוא האמצעיים. משני הנותרים סומן אחד רק במלים et cetera, והוא אפוא הראשון, ואחד סומן רק במונח post alia, והוא אפוא האחרון, את סדרם של שני הקטעים האמצעיים אפשר לשחזר על־פי התוכן, בדרך דומה אפשר לשחזר את מס' 49, שפוצל בקודקס תיאודוסיאנוס לארבעה קטעים בארבעה פרקים. הקטע הראשון והקטע השלישי לפי מקומם בחוק המקורי מסתיימם במלים et cetera, ואילו הקטע השני והקטע הרביעי פותחים במלים post alia. בעיה קשה יותר מעורר מס' 51. מחוק זה ידועים לנו ארבעה נסחים, מהם שלושה בקודקס תיאודוסיאנוס; הרביעי הוא הנוסח המלא של החוק באוסף סירמונד. משלושת הנסחים שבקודקס תיאודוסיאנוס מופיע אחד בטקסט מקוטע ללא סימני קיטוע (CTh 16:5:62). הנוסח השני מופיע בשני קטעים (CTh 16:2:46; CTh 16:5:63) בשני פרקים; הראשון משני הקטעים מסומן במלים post alia ו־et cetera, ואילו הקטע השני סומן במלים et cetera בלבד. הנוסח השלישי מופיע בשני קטעים (CTh 16:2:47; CTh 16:5:64) בשני פרקים; הקטע הראשון מבחינת מקומו בחוק מסומן במלים et cetera, ואילו הקטע השני מסומן במלים post alia ו־et cetera. סימני הקיטוע מעידים אפוא בבירור, כי בנוסח השני חסר החלק האחרון, וכי כלולים בו רק שני החלקים האמצעיים, או, לחילופין, שני הקטעים הראשונים. בנוסח השלישי חסר החלק האחרון. השערות אלו, המבוססות רק על סימני הקיטוע, מתאשרות במלואן מתוך השוואה עם הנוסח המלא של החוק המובא במס' 6 של אוסף סירמונד: החלק הראשון החסר בנוסח המלא של החוק המובא במס' 6 של אוסף סירמונד: החלק הראשון החסר בנוסח השני הוא זה הכולל את ההכרזה בדבר החזרת הפריבילגיות של הכנסיות שביטל הטיראן יוהאנס, ואילו החלק האחרון החסר בנוסח זה הוא הצו בדבר גירוש היהודים והפאגאנים וההגבלות שהוטלו עליהם. החלק האחרון החסר בנוסח השלישי כולל את ההגבלות על היהודים והפאגאנים. חשיבותם של סימני הקיטוע להבחנה בקטעים חסרים באה לידי ביטוי גם במס' 40, שבו שני טקסטים תאומים מסומנים במלים post alia ו־et cetera, ופירוש הדבר, שחסרים שני קטעים, אחד שקדם לטקסט שבקודקס ואחד שבא אחריו.

כתוצאה מסידור הטקסטים על־פי נושאיהם קרה לא אחת, שטקסט שעסק בכמה תחומים נכלל בכמה פרקים, דבר שהביא לתופעה של leges geminarae, “חוקים תאומים”, כלומר, טקסטים זהים, המופיעים בפרקים שונים.²² כך, למשל, מופיע מס' 18 בשני טקסטים תאומים, וכמוהו אחד משני הנסחים של מס' 40. במס' 29, לעומת זה, אנו עדים לתופעה מעניינת: הטקסט של CTh 12:1:158, המבטל את הפטור ששחרר את היהודים מן הליטורגיות של הקוריות, עוּבד בידי העורכים על־ידי השמטת כל אזכור של היהודים, וכך נותר טקסט בעל תחולה כללית: CTh 12:1:157. שני הטקסטים – העיבוד ומקורו – נכללו זה אחר זה בפרק אחד, כאילו היו שני חוקים שונים. לפעמים גם הובאו נסחים שונים של חוק אחד כאילו היו חוקים שונים. הדבר נבע מן העובדה, שהעורכים קיבלו בנפרד טקסטים של נתינה וטקסטים של פרסום, או טקסטים מארכיונים שונים, כמו, למשל, מס' 9, ואולי גם מס' 40.

בדיקת כל החוקים שבקודקס תיאודוסיאנוס העוסקים במפורש ביהודים מעלה, כי 45 חוקים פוצלו ל־68 טקסטים, שסודרו על־פי נושאיהם בספרים השונים של הקודקס, מהם 51 בספר 16, העוסק בכנסייה ובדתות האחרות. בספר זה יוחדו ליהודים פרקים 8 ו־9. פרק 8, הכולל 29 טקסטים, מוכתר ברובריקה De Iudaeis, Caelicolis et Samaritanis, “על היהודים, ‘יראי־השמים’ והשומרונים”. פרק 9, הכולל 5 טקסטים, מוכתר ברובריקה Ne Christianum mancipium Iudaeus, “אל יהא ליהודי עבד נוצרי”. הטקסטים האחרים פזורים בספרים האחרים של הקודקס. בספר 12, העוסק בדיקוריונים ובליטורגיות של הקוריות, כלולים 6 טקסטים. בספר 2 כלולים 3 טקסטים, ובספר 4 כלולים שני טקסטים; שני הספרים עוסקים במשפט האישי. בספר 9, העוסק בדיני־עונשין, כלולים 2 טקסטים: שני הספרים עוסקים במשפט האישי. בספר 9, העוסק בדיני־עונשין, כלולים 2 טקסטים. טקסט אחד כלול בכל אחד מן הספרים האלה: ספר 7, העוסק בענייני צבא; ספר 8, שעניינו הפקידות הנמוכה; ספר 13, העוסק בקורפוראציות ובאספקת דגן לבירוֹת; וספר 15, שעניינו מופעי־בידור ציבוריים.

(ג) עריכה עניינית ולשונית

נוסף על עבודות האיסוף, התארוך והסידור הוטלה על העורכים עבודת עריכה מבחינה עניינית ולשונית, במגמה להעמיד לפני המשפטנים ידע זמין ובהיר, המותאם לנסיבות החדשות מכוחם של שינויים, תוספות והשמטות.²³

ברור לחלוטין, כי העורכים השמיטו מן הנוסח המלא של כל חוק את הברכות האישיות שבראש החוק ובסופו (פרט למס' 37, שבו שרדה הברכה לדונאטוס); את המבוא הריטורי, שהסביר בהרחבה את מניעי החקיקה; וכן את הסיום הריטורי ואת פירוט סדרי הפרסום שהיו בסוף החוק. לאחר תהליך זה לא נותרו אלא חלקיו הענייניים והמעשיים של החוק, ואף אלה הופרדו, כאמור, לפי נושאיהם.

אין ספק, כי הטקסטים נערכו מבחינה לשונית ועניינית, אך בגלל שלושה קשיים אין אפשרות לעמוד במדויק על היקפה של עריכה זו ומשמעותה.

(א) הקושי הראשון נעוץ בעובדה, שנוסח החוקים לא היה יציב, שכן לפני שהגיע לידי העורכים חלו בו שינויים במהלך הפצתו, פרסומו ושימורו. הבדלים בין נסחים שונים של חוק אחד מקשים עלינו את ההערכה הנכונה של השינויים שנעשו בו בעת העריכה.

(ב) הקושי השני נעוץ בתהליך שימורו של הקודקס. לא זו בלבד שמסורת הנוסח של קודקס תיאודוסיאנוס אינה נהירה די הצורך, אלא גם יש בנוסח זה חלקים נכבדים שאינם ידועים לנו במקורם, אלא בגלגול מאוחר, כמו, למשל, הבריביאריום של אלאריך.

(ג) הקושי השלישי נעוץ במיעוט הנסחים השלימים של חוקים שנשתמרו ללא זיקה לקודקס – כגון בממצאים אפיגראפיים או באוספים פרטיים – ואפשר להשוותם עם הטקסטים המקוטעים והערוכים.

בשל קשיים אלה קשה מאוד לקבוע אם השינויים נעשו לפני העריכה, בעת העריכה או אחרי חתימת הקודקס.

עם זאת אפשר להגיע להערכה משוערת של היקף העריכה ומשמעותה על־סמך השוואה בין שלושה נסחים שלימים של חוקים שנשתמרו באוסף סירמונד ובין קטעיהם בקודקס (מס' 10, 35 ו־38). חשיבות מיוחדת נודעת להשוואה בין מס' 4 באוסף סירמונד ובין CTh 16:8:5 ו־CTh 16:9:1 (מס' 10), שכן גם מס' 4 באוסף סירמונד וגם הנוסח שעמד לרשות העורכים נלקחו מפרסום החוק בקארתאגו, ואין אפוא לטעון, שהבדלי הנוסח נובעים משינויים שנעשו במהלך ההפצה והפרסום במקומות שונים. המקור אחיד, ולכן אין ספק, שהבדלי הנוסח משקפים את העריכה או את השינויים שנעשו לאחר חתימת הקודקס. בחינה של שלושת החוקים האמורים מעלה, כי הנוסח השלם המקורי עבר עריכה לשונית ניכרת, שהביאה לקיצור והעמידה טקסט בהיר יותר. עם זאת לא נעשו שינויים מהותיים בתוכן. העריכה הלשונית כללה השמטות שונות: של פיסקאות שתוכנן חוזר ומופיע לאחר־מכן, כמו, למשל הקטע Illud etenim … subiugari במס' 4 של אוסף סירמונד שהומר ב־CTh 16:8:5 בקטע Eum qui … punienda (מס' 10); של מלות־קישור, כגון quapropter ו־iam vero (מס' 35); ושל תקנות ועניינים שהיו יפים רק לשעתם, כמו, למשל, שמותיהם של סוכנים־מבצעים שנתמנו לביצוע החוק (מס' 35), רבים מן השינויים הלשוניים נועדו, כאמור, להעמיד נוסח בהיר יותר, ומכאן החלפת quispiam ב־quis (מס' 10), quisquam ב־quis (מס' 38) ו־subdendum ב־plecdendum (מס' 38). העורכים גם עשו שינויים מטעמי לשון, כגון תיקון של multitudo … subdendum ל־multitudo … tueatur (מס' 38) ותיקון של litteris … curatoris ל־litteris … curatorum (שם). אולם יש גם שינויים מהותיים יותר, כמו, למשל, החלפת aliquemritum ב־alicubi ritum (מס' 35). התוספות המעטות נועדו להבהיר את הנוסח, כגון פירוט נוסף בעניין העונשים במס' 35 והוספת המלה deposcant במס' 38. ואכן, המחקר המודרני מצביע על מספר זעום של גלוסות שהשתרבבו לגוף הטקסטים שבקודקס, ואף מקרים אלה – שעדיין לא הוכחו כהלכה – מיוחסים בחלקם לגלגולי הנוסח לפני העריכה (מס' 10, הערה 12; מס' 11, הערה 4) ולמסורת הנוסח לאחר חתימת הקודקס (מס' 28, הערות 13־12), ורק גלוֹסה אחת מיוחסת לעורכים עצמם (מס' 41, הערה 9). גם אין הרבה פאראפראזות, או שינויים במבנה המשפטים, ואף אלה נועדו להבהיר את הנוסח ולפשט מבנים ריטוריים מורכבים, כמו, למשל, עריכת הפיסקה si quispiam … potiatur הבאה במס' 10.

עם זאת ראוי לציין, ששינויים חשובים בתוכן היו תוצאת עצם הקיטוע, כלומר, כאשר הוצאו טקסטים מהקשרם הכללי בחוק, או כאשר נמחקה המשמעות המיוחדת שבמקור, והטקסט קיבל משמעות כללית. דוגמה טובה אפשר למצוא במס' 29, שבו הביא קיטוע החוק למחיקת המשמעות המיוחדת – המופיעה בנוסח המלא יותר שב־CTh 12:1:158 – בדבר פטור היהודים מליטורגיות של הקוריות, באופן שנוצר טקסט בעל משמעות כללית בנושא זה (CTh 12:1:157).

כללו של דבר, על־סמך מידגם קטן ומקרי (3 חוקים מתוך 45) ומתוך מוּדעוּת לסייגים המונעים הסקת מסקנות בלתי־זהירה, אנו רשאים לשער, כי הטקסטים שבקודקס תיאודוסיאנוס על־פי־רוב נאמנים לנוסחי החוקים המקוריים מבחינת תוכנם, אך לא מבחינת לשונם.

קובץ תיאוסיאנוס לא הגיע לידנו בשלימותו. לדעת קריגר שרדה באורח ישיר רק כחמישית,²⁴ ואילו מומזן חישב, כי מתוך ספרים 5־1 חסרים היום כשני שלישים מסך־הכול האותיות שהיו במקור, כלומר, שרדו רק 252,720 אותיות מתוך 637,000־614,000.²⁵ מרבית הטקסטים הידועים העוסקים ביהודים מרוכזים בספרים האחרונים של הקודקס. ברובם המכריע נשתמרו בשני כתבי־יד:

(א) Vaticanus (V=) Reginae 886 – כתב־יד מן המאה הו', שהוא המקור העיקרי, ולעתים היחיד, לספרים 16־9;

(ב) (E=) Eporediensis 35 – כתב־יד מן המאה הט', ובו הבריביאריום.

45 טקסטים מופיעם גם בכ“י V וגם בכ”י E; 8 טקסטים מופעים רק בכ“י V; 2 טקסטים מופיעים בכ”י V ובכתבי־יד אחרים; 6 טקסטים מופיעים רק בכ“י E; וטקטס אחד מופיע בכ”י E ובכתב־יד נוסף. ספרים 8־6 נשתמרו רק בכ“י (R=) Parisinus 9643 מן המאה הה' או מן המאה הו', ובו שני טקסטים העוסקים ביהודים. פאלימפסטט Tau־ (T=)rinensis a II:2 מכיל קטעים כמעט מכל ספרי הקודקס, וביניהם טקסט אחד על היהודים שלא נשתמר במקורות האחרים, וכן טקסט אחד המופיע גם בכ”י E, טקסט אחד המופיע גם בכ“י R וטקסט אחד המופיע גם בכ”י V. רובם המכריע של הטקסטים (59 מתוך 68) ידוע לנו אפוא ממסורה שבכתבי־יד עצמאיים של הקודקס. שלושה טקסטים מן הספרים הראשונים של הקודקס נשתמרו רק בבריביאריום: מס' 17 (CTh 3:1:5), מס' 18 (CTh 3:7:2) ומס' 28 (CTh 2:1:10). יש אפוא מקום להניח, שריבוי הטקסטים העוסקים ביהודים שבספרים האחרונים של הקודקס (ספרים 16־9) אינו רק תוצאה של ריכוז החוקים האלה בספרים אלה, ובעיקר בספר 16, אלא גם של שימור גרוע של הספרים הראשונים לעומת שימורם המלא כמעט של הספרים האחרונים.

הטקסטים שנשתמרו תלויים אפוא בעליל במספר קטן של כתבי־יד, ותלות זו באה לידי ביטוי בטיב ההשמטות, שמקצתן קדומות למדי. השמטה ברורה מעוותת את הנוסח השלם של מס' 10 שנשתמר במס' 5 באוסף סירמונד, והשמטה המקשה עלינו את הבנת מס' 42 אולי אינה אלא קיטוע בלתי־מוצלח של הנוסח המלא על־ידי העורכים. אולם מרבית ההשמטות היו בטקסטים שנשתמרו בכתב־יד אחד בלבד, וכתוצאה מכך אין בידנו מקור אחר להשלמת הטקסט. מס' 15, 29, ו־31 משובשים בשל השמטת פיסקאות במסורה של כ“י V; אגב, הסכולינסט של כ”י V ניסה לתקן את השיבוש במס' 31. מס' 16 ו־48 משובשים בשל השמטות במסורה של כ“י E. מס' 39 ו־51 משובשים בשל השמטות בכ”י V ו־E; ב־CJ 1:12:2 הושלם הנוסח החסר של מס' 39 שבשני כתבי־יד אלה, ומותר להניח, כי הנוסח של קודקס תיאודוסיאנוס שעמד לרשות העורכים של קודקס יוסטיניאנוס עדיין הכיל את הפיסקה החסרה.

גילוי מקורות חדשים לקודקס תיאודוסיאנוס עשוי לא רק להגדיל את מספר הטקסטים העוסקים ביהודים, אלא אף לשפר את איכותם של הטקסטים הידועים על־ידי השלמת השמטות ותיקון שיבושים.

עם חתימתו של קודקס תיאודוסיאנוס נקבעו כללים ברורים לתחולת החוקים בשני חלקי האימפריה: חוק היה תקף רק בתחומי שלטונו של האמפראטור המחוקק, וכדי להחילו על החלק האחר, היה על האימפראטור השני לפרסמו שנית (הנובלה הראשונה של תיאודוסיוס הב', סעיפים 6־5). על־פי הסדר הזה שלח תיאודוסיוס הב' בשנת 447 אוסף של נובלות שנחקקו מאז חתימת הקודקס – לרבות הנובלה השלישית שלו (מס' 54) – אל ואלנטיניאנוס הג‘, על־מנת שהלה יפרסמוֹ גם במערב. המיסמך שהוציא תיאודוסיוס הב’ בעניין זה צורף לאוסף כנובלה השנייה. בשנת 448 פורסם האוסף רשמית על־ידי ואלנטיניאנוס הג' (הנובלה ה־26 של ואלנטיניאנוס הג'), ובכך נכנס לתוקף במערב.

במזרח בטל תוקפו של חוק מס' 54 ב־16 באפריל 529, עם כניסתו לתוקף של הקודקס הישן של יוסטיניאנוס ועם ביטולן המפורש של הנובלות שנחקקו אחרי חתימתו של קודקס תיאודוסיאנוס. אולם 3 טקסטים מקוטעים מתוכו נכללו בקודקס המתוקן, שנכנס לתוקפו ב־29 בדצמבר 534 (Constitutio Cordi). במערב, לעומת זה, נכלל מס' 54 באוסף הנובלות הראשון, שנערך בימי מאיוריאנוס,²⁶ וממנו נלקח אל הבריביאריום. בממלכת הוויזיגותים נשאר מס' 54 אפוא בתוקף עד ביטול תוקפו של הבריביאריום בשנת 654.

2. הבריביאריום

הבריביאריום – Breviarium Alaricianum – הוא החוק הרומי של הוויזיגותים, שחובר בידי ועדת משפטנים אשר מינה אלאריך הב'. תפקידה היה לכנס בספר אחד מבחר מכל ius antiqua, “המשפט העתיק”, ומכל leges Romanae, “החוקים הרומיים”, במגמה “להאיר ולהבהיר” את החוק והמשפט הרומיים. הקודקס החדש אושר בכנס של בישופים, ולאחר שהונח למשמרת באוצר המלכותי, שימש מקור להעתקים מאושרים, שנשלחו אל כל רוזני הממלכה. באדיקט הפרסום מ־2 בפברואר 506 מצווה אלאריך לרוזנים, כי מעתה הקודקס החדש הוא המקור התקף היחיד של משפט וחוק, וכי בבתי־הדין שלהם אסור השימוש ב“חוק אחר” או ב“פוֹרמוּלה של משפט” שאינה כלולה בקודקס. הקודקס לא היה, למעשה, אלא השלמת הקודיפיקאציה של החוק הגותי בידי אֵוּריק, ועתה זכתה אפוא גם האוכלוסייה הרומית שבממלכת הוויזיגותים לקודקס משלה.

הבריביאריום, שהיה הקודקס היחיד לאוכלוסייה הרומית שבממלכת הוויזיגותים, נשאר בתקופו עד שנת654, כאשר פורסם רשמית Lex Visidothorum Reccessvindiana, “חוק הוויזיגותים של רקסווינד”, שהוטל בשווה על הוויזיגותים ועל הרומאים, והוא ביטל אפוא את תוקפו של הבריביאריום. אף־על־פי־כן יוחסה לבריביאריום חשיבות רבה, בהיותו המקור החשוב ביותר להכרת המשפט הרומי באירופה המערבית עד שהוחלף שם בקורפוס של יוסטיניאנוס במאה הי"ב. במשך מאות בשנים נפוצו באירופה כתבי־יד רבים של הבריביאריום בשלימותו ושל קיצורים ועיבודים, כמו, למשל, Lex Romana Raetica Curiensis ו־Epitome Aegidii. דומה, כי בשלב מוקדם למדי של תהליך ההפצה צורף לכתבי־יד רבים של הבריביאריום גם ספר 16 של קודקס תיאודוסיאנוס, שהיה בו עניין מיוחד לאנשי הכנסייה בכלל, ולקאנוניסטים בפרט.²⁷

עורכי הבריביאריום השתמשו בקודקס תיאודוסיאנוס ובנובלות המאוחרות כמקור לחוקים הרומיים, ותוך שמירה על הסדר המקורי של החוקים שבקודקס תיאודוסיאנוס ובאוספי הנובלות עשו ברירה מרחיקה־לכת ביותר, הינל חישב ומצא, כי מתוך כ־3,400 טקסטים שהיו בקודקס תיאודוסיאנוס קיבלו עורכי הבריביאריום רק 398, ומכלל 104 הנובלות שהיו באוספי הנובלות קיבלו 33.²⁸ ואכן, מתוך 68 הטקסטים (45 חוקים) על היהודים שבקודקס תיאודוסיאנוס נתקבלו בבריביאריום רק 9 טקסטים (7 חוקים): שני טקסטים הכלולים כאן במס' 10, שני טקסטים הכלולים במס' 18 וטקסט אחד שבכל אחד מהחוקים האלה: מס' 12, 16, 17, 28 ו־40. לכך יש להוסיף את הנובלה השלישית של תיאודוסיוס הב' (מס' 54) וקטע מן ה“קביעות” של פאולוס (מס' 6) – בסך־הכול 11 טקסטים. לכל אחד מן הטקסטים האלה הוסיפו העורכים פירוש.

לעומת הריכוז הבולט של טקסטים בענייני היהודים שבספרים האחרונים של קודקס תיאודוסיאנוס, ובעיקר בפרקים 9־8 של ספר 16, גילו עורכי הבריביאריום עניין רב דווקא בטקסטים בענייני היהודים הדנים בסוגיות של המשפט הפרטי, כלומר, בעיקר טקסטים שבספרים הראשונים של קודקס תיאודוסיאנוס, בשני הפרקים בספר 16 של קודקס תיאודוסיאנוס שיוחדו לדת היהודית קיצצו קיצוץ דראסטי; מ־29 טקסטים שבפרק 8 הותירו 2, ומ־5 טקסטים שבפרק 9 הותירו אחד. (החוק השני המופיע ב־Brev. 16:4 בהוצאתו של הינל הוא, כפי הנראה, תוספת מאוחרת; וראה באפאראט שם.) אף שלושת הטקסטים האלה עוסקים בסוגיות של המשפט הפרטי, כגון גיור, התנצרות והחזקת עבדים נוצרים.²⁹ ז’וסטר סבור, כי את מרבית הטקסטים העוסקים ביהודים שבקודקס תיאודוסיאנוס דחו עורכי הבריביאריום מטעמים ענייניים שונים, כמו, למשל, הרצון למנוע כפילות והמגמה להשמיט טקסטים שהיו יפים לשעתם או לא ניתנו לביצוע.³⁰ עם זאת ראוי להדגיש, שהתייחסו בשוויון־נפש לכל החוקים הכלולים בספר 16 של קודקס תיאודוסיאנוס, לרבות הפרקים העוסקים בנצרות, בכיתות מינים ובפאגאנים. דומה אפוא, שגישתם לטקסטים העוסקים ביהודים שבספר 16 הושפעה במידה רבה מהיותם נוצרים אריאנים, שגילו את איבתם לעורכים האורתודוקסים של קודקס תיאודוסיאנוס בייחוד בספר שהוא ה“דתי” ביותר מכל ספרי הקודקס. באדיקט הפרסום של הבריביאריום מודגשת הסלקציה בעבודת העורכים: דומה, שלא הוטל עליהם לשנות את הטקסטים ולעדכן אותם, שלא כעורכי הקודקסים של תיאודוסיוס הב' ויוסטיניאנוס. מ־11 הטקסטים שנמנו לעיל נשתמרו 5 בבריביאריום בלבד, ו־6 נשתמרו גם בבריביאריום וגם בכתבי־יד עצמאיים של קודקס תיאודוסיאנוס, ובידנו אפוא להשוות את הנסחים ולעמוד על דרך קבלתם לבריביאריום. מהשוואה זו עולה מסקנה חד־משמעית: בבריביאריום מובא העתק שלם ומדויק, ללא שינויים והשמטות – עד כדי העתקתם של סימני הקיטוע שבקודקס תיאודוסיאנוס. רק Brev. 16:2:1 = CTh 16:7:3 (מס' 16) קוצץ, ואף באורח דראסטי, והעורכים טרחו לציין, כי “החלק האחר של החוק, העוסק במאניכיאים, לא נעשה (הועתק) (משום שהוא מצוי בבירור בנובלות”.³¹

3. קודקס יוסטיניאנוס

למפעל הקודיפיקאציה של החוק ביזמתו של יוסטיניאנוס היו שני שלבים: בשלב הראשון נערך ופורסם Codex Vetus, “הקודקס הישן”, ובשלב השני פורסם Codex Repetitae Praelectionis, “הקודקס בקריאה חוזרת”.

הקודקס הישן נערך בידי ועדה בת עשרה משפטנים ופקידים בכירים, שנתמנתה ב־13 בפברואר 528 (Consitutio Haec). במיסמך־המינוי נצטוותה הוועדה לכלול בקודקס אחד את כל החוקים שבקודקסים של גריגוריוס, הרמוגיניאנוס ותיאודוסיוס הב', וכן את החוקים שנחקקו מאז חתימתו של קודקס תיאודוסיאנוס. הותר להם להשמיט את המבואות המיותרים, את החוקים הזהים, את החוקים הסותרים ואת החוקים שלא היו עוד ישימים, להוסיף לחוקים ולחסר מהם, לשנות את לשונם על־פי הצורך, לצרף חוקים נפרדים לחוק אחד ולסדר את החוקים בסדר כרונולוגי. הקודקס פורסם רשמית ב־7 באפריל 529 (Constitutio Summa), וב־16 באפריל 529 נכנס לתוקפו. ואולם, כבר ב־29 בדצמבר 534 בוטל ונגנז.

הקודקס המתוקן, שנערך בידי ועדה חדשה בת חמישה חברים, פורסם רשמית ב־16 בנובמבר 534, וב־29 בדצמבר 534 נכנס לתוקפו (Constitutio Cordi). במיסמך הפרסום מכריז יוסטיניאנוס, כי הצורך בתיקון הקודקס הישן התעורר בעקבות פעולות הקודיפיקאציה של המשפט והחקיקה שנעשו מאז חתימתו של הקודקס. משום כך נצטוו העורכים לערוך את הקודקס מחדש, תוך צירוף החוקים החדשים, השמטת החוקים שבטלו כתוצאה מחקיקה מאוחרת, השמטת חוקים זהים וסותרים, השלמת נוסחיהם החסרים של חוקים וביאור חוקים סתומים. במזרח נשאר קודקס יוסטיניאנוס בתוקף, למעשה, עד חיבור הקודקסים של האימפראטורים המאקדוניים במאה הט‘, ובייחוד הבאסיליקה, שנערכה בימי באסיליוס הא’ (886־867) והושלמה ופורסמה בידי בנו ליאו הו' פילוסופוס (911־886).³² במערב לא השפיע קודקס יוסטיניאנוס עד המאה הי"ב, אולם עם הרינסאנס של החוק הרומי במערב דחק את קודקס תיאודוסיאנוס והיה למקור העיקרי להכרת החקיקה הרומית הקלאסית.

מנוסחיהם של מיסמך המינוי של הוועדה הראשונה ושל מיסמכי הפרסום של שתי מהדורות הקודקס עולה אפוא בבירור חלוקת המקורות שמהם שאבו העורכים:

(א) מן התקופה שלפני קונסטאנטינוס – קודקס גריגוריאנוס וקודקס הרמוגיניאנוס;

(ב) מן התקופה שבין קונסטאנטינוס לשנת 438 – קודקס תיאודוסיאנוס;

(ג) משנת 438 ואילך – אוספי הנובלות והחוקים שמחוץ לאוספים.

מכאן, שפרט לחקיקה במאות הה’־הו' שאבו עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס רק מקודקסים קודמים, ולא מן הטקסטים המקוריים. בקודקס יוסיטיניאנוס מובאים 37 חוקים (38 טקסטים) העוסקים ביהודים, והללו נלקחו ברובם המכריע – 25 טקסטים – מקודקס תיאודוסיאנוס במישרין. שלושה טקסטים נלקחו מן הנובלה השלישית של תיאודוסיוס הב‘, כפי הנראה מאוסף הנובלות של תיאודוסיוס הב’ (וראה מס' 54). שני טקסטים נלקחו, כנראה, מן הקודקס של גריגוריוס (מס' 3) ומן הקודקס של הרמוגיניאנוס (מס' 5). מקורם של שמונה טקסטים (מס' 22 ו־61־55) אינו ברור, אך יש מקום להניח, כי מקצתם – כפי הנראה מס' 56־55 ו־61־59 – נלקחו מן הארכיונים של קונסטאנטינופוליס. הטקסטים העוסקים ביהודים הכלולים בקודקס יוסטיניאנוס לקוחים אפוא בעיקר מחוקים מן המאה הד' ומראשית המאה הה', וטקסטים אלה תלויים אך ורק בטקסטים של חוקים שפורסמו בקודקס תיאודוסיאנוס. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הדעה המקובלת בקרב החוקרים בדבר מקומו הדומינאנטי של קודקס תיאודוסיאנוס במכלול מקוריותיו של קודקס יוסטיניאנוס.³³

על־פי הגדרתם היו כל הטקסטים שהובאו בקודקס תיאודוסיאנוס “חוקים כלליים”. בקודקס יוסטיניאנוס נוספו שני רסקריפטה (מס' 3 ו־5). במסימך שעל־פיו נתמנתה ועדת העורכים של הקודקס הישן של יוסטיניאנוס נקבע, שחוקים מסוג זה יקבלו תוקף של חוקים כלליים כתוצאה מהכללתם בקודקס, וקביעה זו נשנתה במיסמך הפרסום של הקודקס.

עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס הלכו במידה רבה בעקבות עורכיו של קודקס תיאודוסיאנוס בבואם לסדר את הטקסטים העוסקים ביהודים בספרים ובפרקים השונים. הטקסטים מרוכזים ברובם המכריע בפרקים 13־1 של הספר הראשון של הקודקס, העוסק בכנסייה הנוצרית, במינים ובדתות האחרות, בדומה לספר 16 בקודקס תיאודוסיאנוס, גם עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס ייחדו שני פרקים ליהודים: פרקים 9 ו־10. פרק 9, שכותרתו De Iudacis et Caelicolis, “על היהודים ו’יראי־השמים'”, מכיל 18 טקסטים, והוא מקביל לפרק 8 בספר 16 של קודקס תיאודוסיאנוס. פרק 10, שכותרתו Ne Christianum mancipium haereticus vel paganus vel Iudaeus habeat vel possideat vel circumcidat, “אל יהא למין, לפגאני או ליהודי עבד נוצרי, אל יחזיק בו או ימול אותו”, מכיל 2 טקסטים, והוא מקביל לפרק 9 בספר 16 של קודקס תיאודוסיאנוס. עם זאת סטו עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס משיטת עורכיו של קודקס תיאודוסיאנוס בהבדילם בין השומרונים ובין היהודים. בפרק 5 צירפו את השומרונים אל המינים והמאניכיאים, ואילו בפרק 10 צירפו את המינים ואת הפאגאנים אל היהודים, בעוד שהפרק המקביל בקודקס תיאודוסיאנוס עוסק ביהודים בלבד. רק ארבעה טקסטים כלולים בספרים אחרים של הקודקס: שני טקסטים (מס' 5 ו־50) כלולים בספר 3, ושני טקסטים (מס' 19 ו־29) כלולים בספר 10. גם כאן יש להביא בחשבון את האפשרות, שטקסטים מסוימים לא הגיעו לידנו בשל השימור החלקי של קודקס יוסטיניאנוס בכתבי־היד. בהוצאה של קריגר, למשל, מובאים שני טקסטים (מס' 56 ו־59) שנשתמרו רק בבאסיליקה, טקסט אחד (מס' 57) הכלול רק ב“נומוקאנון בן 14 פרקים”, וטקסט אחד (מס' 58) הכלול רק ב“אוסף חוקי הכנסייה”.³⁴ לא זו בלבד שעובדה זו מעוררת ספקות רציניים באשר למהימנות הנסחים שנשתמרו במקורות מקוצרים, משובשים ומאוחרים, אלא יש בה גם כדי לחזק את הסברה, כי בקודקס יוסטיניאנוס היו טקסים רבים יותר שעסקו ביהודים משהגיעו לידנו.

העובדה שעורכיו של קודקס יוסטיניאנוס היו תלויים תלות מוחלטת בקודקס תיאודוסיאנוס כמקור לחקיקה במאה הד' ובראשית המאה הה‘, עד שנת 438, מאפשרת לנו לבחון את מידת העריכה של הטקסטים בידי עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס ואת מידת השימוש שעשו העורכים בחופש הנרחב שנתן להם יוסטיניאנוס.³⁵ מכלל 25 הטקסטים שמקורם בקודקס יוסטיניאנוס נתקבללו רק 7 ללא שינויים של ממש; 18 האחרים נערכו בצורה יסודית ביותר, הן מבחינה לשונית הן מבחינה עניינית. נוסף על שינויים לשוניים, שנועדו לפשט סגנון ריטורי מורכב או להתאים את הלשון לשפת המאה הו’, אפשר למצוא גם שינויים לשוניים המשנים באופן ברור את תוכן הטקסטים, כמו, למשל, שינוי של constituta ל־consyitutus ושל iussimus ל־iubemus, וכתוצאה מכך מתן פירוש חדש לפיסקה שלימה (מס' 12); שינוי של datur ל־dabatur (מס' 15); ושינו של compromissum ל־pactio (מס' 28).

בשעת העריכה נעשו השמטות רבות בטקסטים, קצתן כדי לקצר את הטקסטים על־ידי ביטול פיסקאות שיש בהן הסבר או אזכור של מאורעות ואישים, ואין בהשמטתן כדי לפגוע במהות הטקסט. השמטות מעין אלו אפשר למצוא במס' 8, 15, 16, 38, 41 ו־49. לסוג זה אופיינית השמטת אזכורם של הנשיאים (מס' 28 ו־53) והחלפתם של הנשיאים ב־seniores Iudeorum (מס' 41), כלומר, העורכים התאימו את הטקסטים לתנאי תקופתם.

מטרה דומה עמדה לנגד עיניהם כאשר עשו פאראפראזה ניכרת בקטע שעסק בדרכי היישום של מס' 38, ובכך באו לידי ביטוי השינויים שחלו בינתיים בסדרי השלטון באפריקה.

בכמה חוקים, לעומת זאת, נעשו שינויים מובהקים בתוכן, שסטו בבירור מכוונת המחוקק, כמו, למשל, ריכוך עונשם של רודפי יהודים במס' 49 ותוספת המחלישה את אופיו הפרו־יהודי של מס' 40, בהעניקה זכות מקבילה לנוצרים. את השינוי הנועז ביותר בתוכן עשו העורכים כאשר השמיטו את המלה non במס' 28, ובכך הפכו על פיה את כוונת המחוקק, שהבחין בין משפטים דתיים, המסורים לשיפוט היהודים, ובין משפטים שאינם דתיים, המסורים לבתי־המשפט הרומיים. בנוסח החדש נקבע, ששני הסוגים כאחד מסורים לשיפוטם של שופטים רומיים. חירות שאינה פחותה מכך גילו העורכים כאשר קיטעו טקסטים מקודקס תיאודוסיאנוס לפיסקאות ולמלים בודדות ושיבצו אותן מעשה־פסיפס בטקסטים חדשים לחלוטין. כך, למשל, נטלו במס' 35 משפט אחד מ־CTh 16:5:43 ושיבצוהו ב־CJ 1:9:12, שהוא עיבוד של התקנות בעניין “יראי־השמים” שב־CTh 16:8:19. בכמה חוקים נוצרו טקסטים חדשים לגמרי: CJ 1:10:1 (מס' 11) מורכב משלושה טקסטים: CTh 16:9:1, CTh 16:9:2 ו־CTh 16:9:4. בדומה לכך מורכב CJ 1:9:12 (מס' 35) משני טקסטים: CTh 16:5:43 ו־CTh 16:8:19.

בדרך־כלל לא שינו העורכים את נתוני התאריך שמצאו במקורותיהם, אך עם זאת קרה לא אחת, שעשו שינויים בתאריכים בשעת העריכה והקיטוע, ובכך עוד הוסיפו שיבושים על אלה שבקודקס תיאודוסיאנוס. כך, למשל, הוסיפו לחיתום של מס' 11 את ציון המקום – קונסטאנטינופוליס – ובהתאם לכך קבעו, שקונסטאנטיוס חוקק את החוק. במס' 28 שינו את המיעון Idem AA – כלומר, ארקאדיוס והונוריוס – שבקודקס תיאודוסיאנוס ל־Imppp. Gratianus Valentinianus et Theodosius AAA, כלומר, ציינו תאריך שלפני מותו של גראטיאנוס (שנת 383), אך השאירו את החיתום המקורי Honorio A. IIII et Eutychiano cinss., כלומר, שנת 398. פיצול הנובלה השלישית של תיאודוסיוס הב' לשלושה טקסטים נפרדים (מס' 54) הביא את העורכים להשלמת החיתום המקורי – שבו לא צוין שמו של הקונסול המערבי – בשלושה זיהויים שונים, וכתוצאה מכך יוחסו הטקסטים המקוטעים לשנים 435, 438 ו־439!

ניתן אפוא לקבוע, שמרבית הטקסטים בקודקס יוסטיניאנוס שנלקחו מקודקס תיאודוסיאנוס אינם נאמנים לנוסח שבקודקס תיאודוסיאנוס, הן מבחינת תוכנם הן מבחינת לשונם, ולא אחת יש לראות בהם טקסטים חדשים.

4. הדיגסטה

עריכת הדיגסטה נעשתה בידי ועדת משפטנים בראשותו של טריבוניאנוס, שנתמנתה לכך בתוקף חוק של יוסטיניאנוס מ־15 בדצמבר 530 (Constitutio Deo Auctore). חיבור זה פורסם רשמית ב־16 בדצמבר 533, וב־30 בדצמבר אותה השנה נכנס לתוקפו כמקור משפטי המחייב את בתי־המשפט (Constitutio Tanta). החיבור נועד להיות אוסף מסכם אחיד של מובאות מתוך כתביהם של משפטנים בעלי ius respondendi, ללא חזרות או סתירות פנימיות, ולעורכים הותר לשנות, להוסיף ולחסר מן הנסחים המקוריים. במתכונת הידועה היום מכיל החיבור קטעים מחיבוריהם של 38 משפטנים, ובתוכם 3 טקסטים של מודסטינוס ואולפיאנוס העוסקים ביהודים (מס' 1, 2, ו־4) שאינם ידועים ממקור אחכ. המסורה של הדיגסטה תלויה באורח בלעדי בכתב־יד פלורנטינוס (Littera Florentina) מן המאה הו' או המאה הז', שהועתק באיטליה ונתגלה מחדש במאה הי"א, בהיותו מקור ובסיס ללימודי הקודיפיקאציה של יוסטיניאנוס באירופה המערבית נפוץ החיבור במספר רב מאוד של העתקים.

 

פרק שני: החקיקה כמקור היסטורי    🔗

מקורות המשפט הרומי – הן החוקים הבודדים הן מכלולי־החוקים – מהווים מקור רב ערך להכרת תולדותיו של עם ישראל בשלהי העת העתיקה ובראשית ימי־הביניים, בהאירם היבט שאין עליו עדויות מספיקות במקורות אחרים: מדיניותם של מרכזי־השלטון האימפריאליים במזרח ובמערב כלפי היהודים באימפריה הרומית.³⁶ חוקים בודדים, קבוצות של חוקים שניתנו במרוצת הזמן ומכלולי־החוקים השלימים – כל אלה משקפים את נסיונותיו של השלטון לפתור את הבעיות שהיו קשורות ביהודים, ומכאן, שחוקים ומכלולי־חוקים אלה מסייעים בידנו לעמוד על העקרונות האידיאולוגיים שהיו מונחים ביסוד פעולותיו של השלטון בבואו להגדיר נושאים שהיו קשורים ביהודים כבעיות המחייבות את התערבותו ועל היעדים שקבע לעצמו, מזה, ועל האמצעים המעשיים שנקט כדי להשיג את היעדים האלה, מזה. ראוי לבדוק את הדבר בשלושה מישורים כרונולוגיים: (א) הטווח הקצר, כלומר, הנסיבות והעילות לחקיקת החוק, מהלך חקיקתו ופרסומו, ביצועו ותוצאותיו; (ב) הטווח הבינוני, כלומר, התגבשותם של חוקים מספר למסורות משפטיות בנושאים מצומצמים, כגון שאלת קיומם של בתי־כנסת; (ג) הטווח הארוך, כלומר, התגבשות החוקים הבודדים והמסורות למכלולים שלימים. עם סוג זה נמנים בעיקר הקודקסים.

החוקים והקודקסים שבידנו מעידים, לכאורה, על זמן ארוך ביותר: מאמצע המאה הב' עד אמצע המאה הו'. ואולם, בדיקת פיזורם הכרונולוגי מעלה, שאפשר להבחין בחמש חטיבות נבדלות:

1. שרידי החקיקה הפאגאנית מאמצע המאה הב' עד שלהי המאה הג' – 6 טקסטים (מס' 1–6).

2. החקיקה בתקופה הראשונה של התבססות הנצרות כדת המדינה באימפריה הרומית (321–363 לסה"נ), כלומר, ימי קונסטאנטינוס, קונסטאנטינוס הב', קונסטאנטיוס ויוליאנוס – 7 חוקים (מס' 7–13).

3. החקיקה בימי האימפריה המחולקת, בחקופת השושלת

הוואלנטיניאנית־התיאודוסיאנית, מימי ואלנטיניאנוס וּואלנס (שנת 370, בקירוב) עד ימי תיאודוסיוס הב' וּואלנטיניאנוס הג' (שנת 438) – 41 חוקים (מס' 14–54), וכן הקודיפיקאציה של תיאודוסיוס הב' (שנת 438) וחוק מס' 55 של מארקיאנוס (שנת 452).

4. הקודיפיקציה של אלאריך הב' (שנת 506).

5. החקיקה של יוסטיניאנוס בחלק המזרחי של האימפריה בשנים 527–553 – 11 חוקים (מס' 56–66, וכן הקודיפיקאציה של יוסטיניאנוס (529–534).

מנתונים אלה עולה בבירור, כי בתקופה הקצרה יחסית של חטיבה 3 – כלומר, בשליש האחרון של המאה הד' ובשליש הראשון של המאה הה' – ניתן המספר הרב ביותר של החוקים הידועים היום בענייני היהודים, ומכאן, כי לעדות הטקסטים על המציאות המשפטית בתקופה ההיא נודעת חשיבות מכרעת בטווח הבינוני. עדות זו יפה לשני חלקי האימפריה, שכן התפלגות החוקים בין מזרח למערב מראה, שלא היה הבדל משמעותי מבחינת מספרם: במזרח ניתנו בתקופה זו 24 חוקים, ואילו במערב – 17. הקודקסים (חטיבות 3–5) מלמדים על המציאות המשפטית בטווח הארוך, שהתגבשה באורח רשמי בשנים 438, 506 ו־529–534.

א. מושגים מנחים ועקרונות כלליים

הטקסטים. המשפטיים – פרט לפירוש הוויזיגותי למס' 28 – נזקקים באורח עקיב למונח Iudaei –Iudaeus, “יהודי – יהודים”, בהתאם לנהוג בעולם הלאטיני שאינו יהודי. יוסטיניאנוס היה המחוקק הראשון ששינה מסורת משפטית זו בהשתמשו במונח 'Eβραίοι, “עברים”, בשנת 536/7 (מס' 63) ובשנת 553 (מס' 66). בכך סטתה הקאנצלאריה מן הנוהג הלאטיני ואימצה נוהג יווני בעיקרו. כמה שמות־עצם המוסבים על היהודים – בעיקר religio, superstitio, ו־secta – מעידים, אף־כי באופן חלקי בלבד, על התפישה שהנחתה את המחוקק בהתייחסו אל “היהודים” כאל ישות נבדלת מישויות אחרות.

צמד־המונחים religio ו־ superstitio משקף שני היבטים של תופעה אחת: דת כמכלול של אמונות ועשייה, פרי התייחסותו של האדם אל העל־טבעי. בלאטינית הקלאסית ביטא המונח religio שיפוט ערכי חיובי, אך לעתים גם ביטא יחס אובייקטיבי, ללא כל שיפוט ערכי. המונח superstitio, לעומת זה, ביטא בעיקר את המכלולים הדתיים שהיו שונים מן הדת הרומית או מנוגדים לה, ולכן היתה לו משמעות ברורה של שיפוט ערכי שלילי. בלאטינית הכנסייתית אוּמץ הניגוד הבסיסי בין religio ל־ superstitioבהקשר נוצרי מובהק על־ידי ייחוד המונח religio לנצרות – “דת האמת” – לעומת ייחודו של המונח superstitio לכל דת אחרת, שהיא מעצם הגדרתה “אמונת־הבל'”. בחוק משנת 342 קובע קונסטאנס, כי “… כל אמונת־הבל (superstitio) צריכה להיעקר מן השורש” (CTh 16:10:3). כבר בתקופה הפאגאנית שימשו שני המונחים כאחת להגדרת היהודים. לפי מודסטינוס יש זהות בין יהודים ובין מי שמשתייכים ל“אותה religio” (מס' 1), ואילו אולפיאנוס מתכוון ללא ספק ליהודים בהזכירו את “מי שהולכים בדרכי ה־ superstitioהיהודית” (מס' 2). מעתה ואילך אפשר למצוא שימוש בשני המונחים כאחד על־ידי הקאנצלאריה להגדרת היהודים כדת, אם מתוך גישה אובייקטיבית, המבוטאת במונח religio, ואם מתוך גישה עוינת, המבוטאת במונח superstitio. שניוּת זו ניכרת היטב בשני חוקים שניתנו מתוך גישות סותרות ליהודים: בחוק משנת 397 (מס' 27) מאשר ארקאדיוס את הפטור של אנשי־הדת היהודים מליטורגיות של הקוריות, בהגדירו אותם אגב כך כאנשים “המועסקים בפולחן של ה־ religio הזאת”. אך כאשר מבטל הונוריוס את תוקפו של חוק זה בתחום שלטונו במערב בחוק משנת 398 (מס' 29), הוא מגדיר אותם כמי שמשתייכים ל" superstitioהיהודית".

המונחים religio ו־ superstitio משקפים בראש וראשונה דת במובנה הראשוני והבסיסי: זיקת האדם אל האלוהי. דבר זה ניכר בכמה טקסטים שבהם ניתן ללמוד מן ההקשר הכללי על תוכנם של המונחים religio ו־superstitio. כבר נזכר הנוסח eius religionis sacramento, “בפולחן של הדת הזאת”, המופיע בחוק משנת 397 (מס' 27). בחוק משנת 416 (מס' 43) נזכרים Iudaicae religionis homines “אנשי הדת היהודית”, המבקשים להתנצר, ויהדותם מוגדרת אפוא כ“השתייכות לדת”, תוך הנגדה לדת הנוצרית. תופעה דומה אפשר למצוא בחוק משנת 415 (מס' 42), שהתיר ליהודים להחזיק עבד נוצרי בתנאי שיוכל להוסיף ולהחזיק ב־propria religio, “דתו־שלו”, ומן הניסוח עולה, כי המחוקק מבקש למנוע, כי יעבור לדת אדוניו. עירוב המונחים superstitio ו־ religioבחקיקה המדגישה את מהותם הדתית של מונחים אלה מופיע גם בחוק משנת 392 (מס' 20), הקובע שמשפטים הנוגעים ב־ religio היהודית מסורים לשיפוט הנשיאים; למונח religio יש כאן משמעות דתית ברורה, שכן השיפוט נתון בידי legis primates. עקרון זה חוזר גם בחוק משנת 398 (מס' 28), המבחין בין משפטים הנוגעים ב־ superstitioשל היהודים ובין משפטים הנוגעים ב־forum et leges et iura, המסורים לבתי־המשפט הרומיים. הפירוש הוויזיגותי מבהיר כאן כהלכה: היהודים “יתדיינו לפני ראשי דתם (religio) אך ורק בדבר הנוגע במשטר דתם (religio)”. הניגוד שבין השיפוט הרומי לשיפוט היהודי מעיד על אופיו הדתי של השיפוט היהודי. גישה זו באה לידי ביטוי גם בדבריו של ואלנטיניאנוס הג' בחוק משנת 425 (מס' 51), הכוללים אזהרה מפני השחתת “בני העם הדתיים” (religiosi) על־ידי “אמונות־הבל” (superstitiones).

בצד היסוד הדתי המובהק – שהוא, כאמור, היסוד המכריע במהותו של צמד־מונחים זה – מופיעים מרכיבים נוספים. כבר במס' 1 מדגיש מודסטינוס, כי הדת היהודית מוגבלת ליהודים על־פי מוצאם, שכן לפי פירושו זכות המילה שהעניק להם אנטונינוס פיוס מוגבלת רק ליהודים על־פי מוצא. באותו העניין מבחין פאולוס (מס' 6) בין יהודים ובין cives Romani – ודומה, כי הדגש אינו באזרחותם של אנשים אלה, אלא בעובדה שהם בני־חורין רומיים – ובין “עבדים בני עם (natio) אחר”, שאסור למול אותם. גם כאן משמשת אמת־מידה של מוצא בקביעת המשפטן בדבר הזכאים לעשות שימוש בפריבילגיה שניתנה ליהודים. היבט כלכלי של ה־ religioהיהודית שאין לו כל קשר לדת מופיע בחוק משנת 396 (מס' 23), שבו נאסר על exterus religionis Iudaeorum, “זר לדת היהודים”, לקבוע להם מחירים, בנימוק, כי “מן הצדק להניח לכל אחד את שלו”. מכאן משתמע, כי פעילותם הכלכלית של היהודים היא אחד המרכיבים של היותם religio, וכי היא נבדלת מפעילויותיהם של המשתייכים ל־ religioאחרת. דומה, שתפישה נרחבת זו מרומזת גם בחוק משנת 418 (מס' 45), המגדיר את היהודים כמי שחיים (viventes) ב“superstitio היהודית”. השימוש המקביל במונח הנייטראלי religio ובמונח העוין superstitio נמשך עד שנת 416; וראה, למשל, Iudaicae religionis homines (מס' 43). מאז יוחד המונח religio לנצרות בלבד, והדחייה המקופלת במונח superstitio עוד הוחרפה על־ידי הוספת תארים מבזים, כמו, למשל, nefanda (מס' 44). בחוק משנת 417 מדבר המחוקק על “עבדים השותפים ל־ religioהאמיתית ונמצאים ברשותה של ה־ superstitioהמתועבת” (מס' 44), ובחוק משנת 426 הוא חוזר ומעמיד שני מונחים אלה זה מול זה בדבּרו על מומרים העוברים “מחשכת ה־ superstitioשלהם אל האור שב־religio הנוצרית” (מס' 52).

שלא כמונחים religio ו־superstitio, אין מקורו של המונח secta בתחום הדתי דווקא, ומשמעותה הבסיסית של המלה רחבה הרבה יותר: מכלול של אורחות־חיים, דרכי־מחשבה וצורות־התנהגות במישורים שונים. בכמה חוקים הגדרת היהודים היא secta, ובחינת השימוש במונח זה בחוקים האלה מעלה, שהוא מופיע בהקשר דתי מובהק.

בראש וראשונה ניכר התוכן הדתי בניגודים שמעמיד המחוקק תוך שהוא מבחין בין ה־secta של היהודים ובין הדת הנוצרית או הדתות האחרות. בחוק של קונסטאנטינוס משנת 329 (מס' 8), העוסק במומרים ובגיור, מופיעים שני ניגודים: ניגוד בין “מי שינוס מן ה־secta שלהם” ובין “ישא עיניו אל עבודת האלוהים (dei cultum)”, וניגוד בין ex populo, “מן העם”, ובין ה־“secta מחללת הקודש”. בדבּרו על גיור עבדים מבחין קונסטאנטינוס הב' בין היהודים ובין עבדים שהם בני “secta אחרת או… עם אחר” (מס' 11), כנראה פאגאנים, ומסתבר אפוא, כי בעיניו גם היהודים הם secta. בחוק משנת 425 (מס' 51) מתריע ואלנטיניאנוס מפני המרת religio ב־ sectaעל־ידי גֵרים שנטשו את הנצרות, ובחוק של תיאודוסיוס הב' משנת 438 (מס' 54) מופיעים שני ניגודים: ניגוד בין ה־sectae של היהודים ושל השומרונים ובין “טיב תקופתנו” – כלומר, טבעו הנוצרי של השלטון האימפריאלי – וניגוד בין cultus Christianae religionis, “עבודת־האלוהים של הדת הנוצרית”, ובין ה“secta המתועבת… ופולחנה”. תוכנו הדתי של המונח secta בולט גם כחוקים שבהם מדובר בעניינים דתיים מובהקים או בטקסטים שיש בהם שימוש במלים נרדפות בעלות אופי דתי, כגון religio או lex. בחוק משנת 330 (מס' 9) מגדיר קונסטאנטינוס את אנשי־הדת היהודים כ“שומרים על החוק (lex)” בנהלם את חייהם ב־secta זו, ובחוק משנת 392 (מס' 20), העוסק בסמכויותיהם של ראשי היהודים לנדות ולהתיר ‏ נידויים, ‏ מדבר תיאודוסיוס על מי שנתקבלו ל־ sectaשל היהודים למרות התנגדותם של “ראשיהם בחוקם” (primates legis suae), שיש להם שיפוט ב־ religioשלהם. בטקסט זה יש מידה רבה של חפיפה בין secta, lex ו־ religio. בדומה לכך מצווה תיאודוסיוס בחוק משנת 393 (מס' 21) להגן על בתי־הכנסת של היהודים משום שאין “ה־secta של היהודים” אסורה. באוסרו מילת עבדים בידי בעליהם מזהיר תיאודוסיוס הב' בחוק משנת 417 (מס' 44) מפני השחתת העבדים האלה על־ידי ה־ superstitioהיהודית “בזוהמת ה־secta שלה”. התוכן הדתי הברור של מונח זה עולה אף מן העובדה, כי בחוק של הונוריוס משנת 408 (מס' 37) מוגדרת גם הדת הנוצרית כ־secta catholica, אף־על־פי שבתקופה זו כבר היה מקובל לציין במונח זה את כיתות המינים שצצו בדת הנוצרית.

בחוק משנת 418 (מס' 45) משתמש הונוריוס במונח gens לציון היהודים, ובכך הוא מדגיש אח המוצא כאמת־מידה להשתייכות ל“עם” היהודים. עם זאת ראוי לציין, ששימוש זה יחידאי. גם בשני טקסטים מוקדמים (מס' 6 ו־11) על עבדים בני “nationes אחרים” המוחזקים בידי יהודים מודגש במידת־מה המוצא, ומכאן אפשר להסיק, שגם היהודים נמנים עם ה־nationes, אלא שהדבר לא נאמר במפורש. בחוק משנת 412 (מס' 40), לעומת זה, משתמש הונוריוס במונח populus, המבטא את יסוד ההתחברות הרצונית והראציונאלית, בניגוד ליסוד ההשתייכות על־פי מוצא.

מסתבר אפוא, כי בקאנצלאריה האימפריאלית ראו ביהודים בראש וראשונה ישות דתית, הניכרת בסממנים דתיים מובהקים, כגון פולחן, כהונה, שיפוט ומנהגי־דת האופייניים לישות זו, בניגוד לישויות אחרות. הקביעה “יהיו היהודים מסורים לפולחניהם” (מס' 27) מיטיבה לשקף את התפישה הזאת. יש מקום להניח, כי ראיית היהודים כישות דתית מאורגנת, שאינה מוגבלת לתחום גיאוגראפי מסוים, אלא עושה שימוש בזכויותיה וכפופה לאיסורים המוטלים עליה ברחבי האימפריה, קיבלה את השראתה מן ההשוואה שעשו בקאנצלאריה בין היהדות לנצרות ולכיתות המינים, תוך שימוש במונחים של דת ווֹלוּנטארית ואוניברסאלית. מעת לעת נוספו למהות דתית זו יסודות שאינם דתיים במובהק, ובראש וראשונה הנטייה להגביל את היהדות ליהודים על־פי מוצאם, נטייה שהתחזקה בעקבות התפתחויות שונות, עד שהיתה לעקרון רוֹוח בקביעת מעמדם המשפטי של היהודים בשלהי העת העתיקה ובמעבר לימי־הביניים. החוק היחיד הרואה במרכיב אחד של הפעילות הכלכלית של היהודים תחום חסוי לפני השלטונות ומנמק זאת בטענה, שיש בכך שמירת ייחודה של הישות היהודית, מרמז אף הוא לתהליך של הרחבת הזהות, שהיתה דתית בעיקרה, והחלתה על תחומים שאינם דתיים.

עדות ברורה ליחסו של המחוקק אל היהודים עולה משימושי לשון שונים, כגון שמות־עצם ופעלים המשקפים התייחסות ערכית, ובעיקר שמות־תואר. בטקסטים שבידנו מופיעות מלים רבות מסוג זה, אף־על־פי שאין ספק, ששמות־תואר רבים הושמטו על־ידי העורכים, אם משום שהיו כלולים בחלקים הריטוריים של החוקים – בעיקר מבואות וסיומי חוקים – והושמטו אפוא בשעת העריכה, ואם משום שנמחקו מחלקי החוקים שנתקבלו הואיל ולא היו נחוצים להבנת הטקסט.

לכל שמות־התואר שניתנו ליהודים כדי לציינם כישות (secta, religio) ולרבים משמות־העצם והפעלים הקשורים בהם יש משמעות שלילית, ואף עוינת. ראשיתה של התופעה בחקיקה הנוצרית של קונסטאנטינוס. כבר בחוק משנת 329 (מס' 8) הוא מגדיר את ה־secta של היהודים כ־feralis וכ־nefaria, ובמאות הד’־הה' הוסיף סגנון זה לשמש בקאנצלאריה. שמות־תואר דומים מופיעים גם בחקיקה של המאה הו', אלא שבטקסטים אלה כורך המחוקק יהודים, פאגאנים ומינים יחדיו, ולכן אין אפשרות לבודד בבירור תארים המיוחסים ליהודים מתארים המכוּונים לקבוצות אחרות, וממילא מיטשטש ייחודם של היהודים בעניין זה.³⁷

קכוצה אחת של מלים שמקופלת בהן הערכה שלילית של היהודים משקפת את התפישה, כי היהודים שוללים את הדת הנכונה במזיד. תפישה זו משתקפת, בין היתר, בשימוש בתחיליות המציינות ניגוד. עם קבוצה זו נמנות מלים אלו: sacrilegus, “מחלל קודש” (מסי 12 ו־36); incredulitas, “כפירה”, “חוסר־אמונה”, בניגוד ל־fides Christiana (מס' 39); impietas, “כפירה”, “חוסר־אמונה” (מס' 50); impiissimi, “הכופרים ביותר”, “חסרי־אמונה לחלוטין”, בניגוד ל־reliogiosissimi (מס' 48); nefarius, “מחלל קודש”, כשם־נרדף ל־ sacrilegusאו impius (מס' 8); scelus, “פשעי”, “חילול קודש”, בניגוד ל־pietas (מס' 44); nefandus, “מחלל קודש” (מס' 54); ὰσέβεια “אמונת־רשע”, “חילול קודש” (מס' 13 – עדות של יוליאנוס על תקופת קונסטאנטיוס).

קבוצה אחרת כוללת מלים המבטאות את התפישה, כי היהודים הם ניגוד קוטבי לשורה של ערכים הקשורים קשר הדוק לערכים דתיים, כגון שלימות, בריאות, טוהר, חיים, כבוד, תבונה ושפיות, והם מגלמים אפוא עיווּת, מחלה ונגע, זוהמה ותועבה, מוות, קלון וטירוף. עם קבוצה זו נמנות מלים אלו: turpitudo, “עיווּת”, “קלון”, כשם־נרדף ל־deformitas (מס' 11); perversitas, “שחיתות”, “עיוות” (מס' 45); contagium, “נגע”, “זוהמה” (מס' 16); polluere, “לנגע” (מס' 16 ו־39); pestis… contagion emanet, “מגיפה… תתפשט בדרך של הידבקות”" (מס' 37); attaminare, ‏“לנגע” (מס' 17); foedare, “לנגע”, “לזהם” (מס' 41); inquinare, “לנגע”, “לזהם” (מס' 48); καθαρέυειν, “לטהר (מיהודים)” (מס' 56); execrandus, “ראוי לתיעוב” (מס' 54); caeno confundere, “לעוות בזוהמה” (מס' 44); flagitium, “פשע של קלון” (מס' 11); sensibus excaecatus, “מבולע־חושים”, בניגוד ל־ sanitas mentis, "שפיות הדעת (מס' 54); amentia, “טירוף” (מס' 50): vecordia, ἂθλιον, “עליבות”, “שגעון” (מס' 64); stultitia, ἂνοια “חוסר־תבונה”, “טיפשות” (מס' 64).

קבוצה קטנה יותר כוללת מלים המבטאות תכנים פוליטיים ומשקפות בעיקר את התפישה, כי היהודים הם גורם עוין לאימפריה הרומית ולמשטרה. הם alieni Romano imperio, “זרים ועוינים לאימפריה הרומית” (מס' 39) ו־Romanis legibus inimici, “אויבים לחוקים הרומיים” (מס' 54), והם מגלמים את ה־spiritus ואת ה־audacia,³⁸ כלומר, את יצר ההתקוממות ואת השאיפה להרס הסדר החברתי־ הפוליטי למען מטרות אישיות (מס' 48).

ניסוחי הקאנצלאריה מעידים אפוא על שלילה מוחלטת של היהודים. מקורה אמנם דתי, אך היו לה השלכות מרחיקות־לכת באשר לראיית היהודי כפרט ולתפישת הישות היהודית ככלל, בהביאה לניסוחים פוליטיים־משפטיים קיצוניים שמקורם בתפישה, שיש זהות בין האימפריה וחוקיה ובין הנצרות וייעודה. התודעה הדתית היא שהיתה המכנה המשותף לשלוש הקבוצות הלשוניות שנמנו לעיל, כפי שעולה מן העובדה, שמרבית המלים הנזכרות מופיעות בחוקים העוסקים בגיור. התגיירות יחידים היתה עילה לאפיונים אלה של הדת היהודית, הנובעים מן ההשוואה עם מאפייניה המנוגדים של הדת הנוצרית (וראה מס' 8, 11–12, 16–17, 39, 41, 44 ר54).

גישתו של המחוקק ליהודים בא לידי ביטוי בהיבט נוסף של עבודת הקאנצלאריה: ההתייחסות אל היהודים כאל נושא העומד בפני עצמו, או נושא הכלול במסגרת רחבה יותר יחד עם נושאים נוספים או קבוצות־אוכלוסייה אחרות. היבט זה טושטש במידה רבה בתהליך עיבודם של החוקים, בעיקר בשל הברירה והקיטוע בשעת הקודיפיקאציות השונות, אולם שחזור זהיר של נוסחיהם המקוריים של החוקים על־פי הטקסטים שנשתמרו בקודקסים, מזה, ועדות החוקים ששרדו בנסחים שלימים, מזה, מאפשרים להבהיר היבט זה במידה סבירה של ודאות.

מאז שנת 390, לכל המאוחר, כרכה הקאנצלאריה יהודים ושומרונים יחדיו בחוקיה. צירוף זה נבע מהשוואת מעמדם של היהודים ושל השומרונים, הן לזכות הן לחובה (מס' 19 ו־33). ביסוד הצירוף הזה היתה, כפי הנראה, ההנחה, כי היהודים והשומרונים שותפים לדת אחת, או למצער קרובים מאוד בדתותיהם. בחוק משנת 426 (מס' 52) מבטא זאת ואלנטיניאנוס הג' כך: “אם בן, בת או נכד… של יהודי או של שומרוני יעברו מחשכת אמונת־ההבל שלהם אל האור שבדת הנוצרית.” תיאודוסיוס הב' מבחין בבירור בין דת (lex) היהודים ובין דת השומרונים, אף שבנובלה השלישית שלו משנת 438 (מס' 54) הוא מבדיל בין היהודים והשומרונים, מזה, ובין פאגאנים ומינים, מזה. בשל תפישה זו הכתירו עורכיו של קודקס תיאודוסיאנוס את פרק 8 של ספר 16, שבו כונסו הטקסטים העוסקים ביהודים, בכותרת “על היהודים, ‘יראי־השמים’ והשומרונים”, ומשם העתיקו אותה עורכיו של אלאריך הב' בפרק המקביל (פרק 3 בספר 16). הקאנצלאריה של יוסטיניאנוס עדיין החזיקה במסורת שכרכה יהודים ושומרונים יחדיו, שכן בנוסחי חוקיה נמצאים יהודים ושומרונים בכפיפה אחת. – היהודים לפני השומרונים. ואולם, לשון החוקים ותוכנם מלמדים בבירור, ששוב אין השומרונים נתפשים ככת יהודית או ככת קרובה ליהדות, אלא כדת בפני עצמה, כמו הכיתות והדתות האחרות המאיימות על הנצרות ומסכנות את האימפריה הנוצרית. בחוק משנח 527 (מס' 56) כורך המחוקק יחדיו “פאגאנים או יהודים או שומרונים והדומים להם”, וגם בחוק מהשנים 527–534 (מס' 59) הוא כורך אותם יחדיו: “פאגאני, יהודי, שומרוני וכל מי שאינו אורתודוקסי”. בצורה ברורה ביותר באה ההפרדה בין היהודים לשומרונים לידי ביטוי בחוק משנת 531 (מס' 60), שיש בו הבחנה ברורה בין שתי קבוצות של מי שאינם אורתודוקסים. האחת כוללת מינים ויהודים, הכשרים לסוגים מסוימים של פעילות משפטית, ואילו השנייה כוללת פאגאנים, מינים ושומרונים, הפסולים לפעילות משפטית כלשהי. הרעה בולטת זו במעמדם של השומרונים לעומת זה של היהודים קשורה ללא ספק במרד השומרונים בשנת 529/30. ההפרדה בין היהודים לשומרונים משתקפת גם בניסוח חוקיו המאוחרים של יוסטיניאנוס, כגון החוק משנת 537: “יהודים או שומרונים או מונטאניסטים” (מס' 64), והחוק משנת 545: “ליהודי או לשומרוני או לפאגאני או למונטאניסט או לאריאני או למין אחר” (מס' 65). עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס ביטאו את ההפרדה הזאת בהשמיטם את שמם של השומרונים – שעדיין הופיע בכותרת לפרק המתאים בקודקס תיאודוסיאנוס – מן הכותרת לפרק 9 בספר 1 של הקודקס (שהוא הפרק המקביל) ובהעבירם אותו, בצירוף הטקסטים המתאימים, לפרק 5 של ספר זה, העוסק במינים, כפי שמעידה כותרתו: De haereticis, et Manichaeis et Samaritis, “על המינים, המאניכיאים והשומרונים”.

דומה, שעד ראשית המאה הה' התרכז עיסוק הקאנצלאריה ביהודים בראש וראשונה בחוקים שדנו ביהודים בלבד. חוקים מעטים דנו ביהודים אגב עיסוק בבעיות כלליות שהיו קשורות גם ביהודים, כגון החוקים משנת 383 (מס' 15) ומשנת 399 (מס' 31), העוסקים בפטורים מחובת הליטורגיות לקוריות, ואגב כך דנים גם בפטור של היהודים מליטורגיות אלו. למרבית החוקים שהוצאו עד ראשית המאה הה', לעומת זה, אופייני, כפי הנראה, החוק משנת 335 (מס' 10), העוסק ביהודים בלבד, בדונו בנושאים של גיור ושמד. בחוק משנת 383 (מס' 16) כורך גראטיאנוס פאגאנים ויהודים יחדיו, אולם לחידוש זה לא היה המשך עד החוק של הונוריוס משנת 408 (מס' 37), שכרך יחדיו דונאטיסטים, מינים ויהודים. מעתה ואילך נהגה הקאנצלאריה לצרף את היהודים למינים ולפאגאנים, ומתכונת משולשת זו חוזרת ומופיעה כמעט בכל החוקים שהוצאו בין שנת 408 לשנת 545. בדרך־כלל הסדר הוא “יהודים, פאגאנים, מינים” (מס' 48, 49, 54, 61, 62 ו־65), אך הצירוף מופיע גם בסדר אחר, כמו, למשל, “מינים, יהודים, פאגאנים” (מס' 38 ו־51), או אף בהרכבים חסרים, כגון “יהודים ופאגאנים” (מס' 50 ו־52) ו“יהודים ומינים” (מס' 60). התפתחות זו בגישת הקאנצלאריה מצביעה על שינוי מהותי שחל בחוגי השלטון באשר לתפישת היהודים: מראיית היהודים כישות בעלת ייחוד משלה והכרה בישות זו במשפט – והשווה ניסוחו של טרטוליאנוס: religio licita – לצירוף היהודים אל דתות וכיתות אסורות או מוגבלות מבחינה משפטית, דבר הבא לידי ביטוי במגמה המתחזקת להחיל על היהודים אמות־מידה וכללים שנהגו לגבי מינים ופאגאנים. זאת ועוד, תופעה זו לא הצטמצמה לחוקים המקוריים בלבד. תולדות הטקסטים מלמדות, כי הפרשנות המשפטית המאוחרת לא נרתעה מהסקת מסקנות מרחיקות־לכת על מעמד היהודים בעקבות סיווג היהודים עם המינים בטקסטים המשפטיים האוטוריטאטיביים (ראה, למשל, מס' 60 בשאלת הגדרת היהודים ככת של מינים).

על הגישה ליהודים מצד מנסחי החוקים בקאנצלאריה ניתן ללמוד גם מזווית־ראייה אחרת: בחוקים מִספר סומך המחוקק את חקיקתו על עקרונות משפטיים כלליים, וציטוט העקרונות האלה עשוי ללמד על התפישה הכללית בקאנצלאריה באשר למעמדם המשפטי של היהודים, או למצער על הרעיונות שנזקקה להם הקאנצלאריה כדי להסביר לאוכלוסייה הרחבה את טעמי חוקיה. על־פי־רוב הובאו הסבריה במבואות לחוקים או ליד התקנות המעשיות, ולכן נשתמרו רק בחלקם – ואף זאת לא אחת רק בקיצור נמרץ – בקודקסים העיקריים או בטקסטים השלימים שנשתמרו בצד הקודקסים.

במספר רב של חוקים עוברת כחוט־השני ההכרזה המפורשת, כי החקיקה החדשה נסמכת על מסורת משפטית קדומה וממושכת. “נצחיות” החוק היא ערובה להמשך תחולתו בעתיד, אך מתפישה זה, שהיא שמרנית במהותה, עולה בהכרח ההכרה בהמשך תחולתם של החוקים הישנים, אלא־אם־כן פג תוקפם מכוח חקיקה חדשה. בשל תפישה זו של טיב החקיקה הוצגו החוקים כהוצאה אל הפועל של החוקים הקודמים או כהמשכם גם כאשר היו בהם חידושים משמעותיים, ולא אחת הביאו המחוקקים חידושים באומרם במפורש, שהם מכירים בצורך להתחשב במסורת המשפטית, לדעת המחוקקים מחייב אותם המנהג.³⁹ ב“פריבילגיה נצחית” משנת 321 (מס' 7) מתיר קונסטאנטינוס ליהודים “משהו מן המנהג הישן” pristina observatio, ואילו בחוק משנת 404 (מס' 34) שב הונוריוס ומאשר את גביית דמי־הכלילא, שהתנהלה בעבר ex consuetudine, “על־פי המנהג”, אלא שבשנת 399 הפסיק אותה. בחוק משנת 412 (מס' 40) מכיר הונוריוס ביום השבת כיום־שבתון רשמי ליהודים, שכן כך מחייב vetus mos et consuetudo, “הנוהג והמנהג הקדום”. כל האימפראטורים חשים חובה לכבד את החוקים הישנים, וחוזרת ונשנית ההכרזה, שהם שומרים על החוקים הישנים ומוציאים אותם אל הפועל. הכרזות מעין אלו אפשר למצוא בחוקים של ארקאדיוס מן השנים 397 (מס' 27) ו־404 (מס' 32) ובחוקים של הונוריוס מן השנים 404 (מס' 34), 407 (מס' 35), 409 (מס' 38), 412 (מס' 40) ו־416 (מס' 43). בחוק משנת 527 (מס' 56) דורש יוסטיניאנוס, “שהתקנות הכלולות בחוקים שכבר נחקקו יושבו לתוקפן וייעשו יציבות יותר מכוח החוק הזה”, והוא משתבח, כי לא חידש מאומה, וכי “החזרנו את הדבר הזה לקדמותו'”. כן רוֹוחת הטענה, שחוקיו של האימפראטור עולים בקנה אחד עם החוקים הישנים, ובכך מודגשת המשכיות החקיקה, כמו, למשל, בחוק של הונוריוס משנת 416 (מס' 43), בחוק של תיאודוסיוס הב' משנת 423 (מס' 48) ובחוקים של יוסטינוס ויוסטיניאנוס מן השנים 527 (מס' 56), 535 (מס' 62) ו־537 (מס' 64).

קו־מחשבה שני שהדריך את הקאנצלאריה בא לידי ביטוי בשורה של חוקים שניתנו בין שנת 390 לשנת 423 כדי להגן על היהודים מפני התקפות ורדיפות, ובהם מזכירים המחוקקים עקרונות שונים המנחים אותם. ביסוד כל החוקים האלה מונחת ההנחה, שמעמד היהודים באימפריה והדרך שבה על השלטונות לנהוג כלפיהם גזורים מעקרונות משפטיים כלליים, התקפים לגבי האוכלוסייה כולה ואינם מיוחדים ליהודים בלבד. מן הכלל שחובה המוטלת על קהילה אינה יכולה לחייב את הפרט מסיק תיאודוסיוס בחוק משנת 390 (מס' 19), שעל קהילות היהודים והשומרונים במצרים אין חובה של הובלה ימית, ובחוק משנת 393 (מס' 21) הוא קובע, כי “ברור למדי, שכת היהודים אינה אסורה בחוק כלשהו”, ומכך הוא מסיק, כי אין לאסור התכנסות בבתי־כנסת ואין להורסם או לבוזזם. בחוק משנת 396 (מס' 23) אוסר ארקאדיוס קביעת מחירים לסחורותיהם של יהודים בנימוק, כל “מן הצדק להניח לכל אחד את שלו”, וגם הונוריוס טוען בחוק משנת 412 (מס' 40): “מן ההכרח, שהכול יחזיקו בשלהם בזכות בלתי־מופרת וללא פגיעה בדת ובפולחן (כלומר, בנצרות).” בחוק משנח 420 (מס' 46) מבטיח תיאודוסיוס הב' ליהודים הגנה מפני רדיפות בלתי־מוצדקות ומכריז: “גם אם אדם שטוף בחטאים, הרי מטעם זה עצמו נראה, כי ברשות הציבור נדונו חוסן הדין וחסות המשפט הציבורי, לבל יעז איש לעשות דין לעצמו.” בחוק משנת 423 (מס' 49) הוא שב ומזהיר את הנוצרים, שלא יעזו לפגוע ביהודים ובפאגאנים, “היושבים בשקט ואינם מנסים דבר המנוגד לחוקים או דבר שיש בו משום התפרעות”. בכל המקרים האלה העניקו האימפראטורים הגנה ליהודים על־סמך עקרונות משפטיים כלליים, שכוחם יפה לאוכלוסייה כולה. ייתכן, שניסוחים אלה משקפים את תפישת הקאנצלאריה, אך גם ייתכן, כי השימוש בנימוקים אלה נבע משיקולים של תעמולה והסברה בעת פרסומם של טקסטים אשר מעצם מהותם היו אמורים להשפיע על כלל האוכלוסייה.⁴⁰

קו־מחשבה שלישי שהדריך את הקאנצלאריה היה בכיוון שונה לחלוטין. מנסחי כמה חוקים לא קיבלו את התפישה בדבר זכות היהודים להגנת החוק הכללי. סבורים היו, כי החוק עצמו מוציא את היהודים מכלל האזרחים, וכי מבחינה משפטית יש להם מעמד נחות מזה של שאר אזרחי האימפריה. אין בידנו לקבוע אם גישה זו מאוחרת מן הגישה הקודמת ומשקפת את החמרת מצבם של היהודים באימפריה מאז ראשית המאה הה', או אם אפשר היה למצוא גישה זו בקאנצלאריה במקביל לגישה הקודמת, והחוקים שהעניקו ליהודים חסות שיקפו בעיקר את הגישה הראשונה, ואילו החוקים השליליים מבחינת היהודים שיקפו את הגישה השנייה.

ביטוי לקו־מחשבה זה בעקרון המנוסח בבהירות אנו מוצאים לראשונה בחוק של הונוריוס משנת 409 (מס' 39), שבו מוגדרת “השחיתות היהודית” כ“עוינת לאימפריה הרומית” ונקבע הכלל, כי “כל דבר השונה מאמונת הנוצרים מנוגד לחוק (כלומר, הדת) הנוצרי”. בכך נפתח פתח לשלילת אזרחותו של היהודי, וכתוצאה מכך גם לא היה זכאי להגנת החוק מכוח אזרחותו. בחוק משנת 418 (מס' 45) מנמק הונוריוס את האיסור להעסיק יהודים בשירות המדינה – פרט לשירות בקוריות ולעריכת־דין – בנימוק, שעליהם למצוא סיפוק בשני תפקידים אלה, ומשום כך אין לראות באיסור אות־קלון. בכך קבע הונוריוס, כי מבחינה מהותית שונים היהודים מכל האזרחים האחרים, שבשבילם הגבלות מעין אלו בוודאי היו אות־קלון של ממש. בחוק משנת 438 (מס' 54) שב תיאודוסיוס הב' אל ההגדרה משנת 409 ומבסס חקיקה מפלה בתחומים מספר על הקביעה, כי היהודים והשומרונים הם “אויביה של הריבונות הגבוהה מכול ושל החוקים הרומיים”. תפישה זו נתקבלה בשלימותה במאה הו', ובחוק משנת 527 (מס' 56) קובעים יוסטינוס ויוסטיניאנוס קביעה שהיתה הרת־אסון ליהודים כל־אימת שאומצה במלואה: “אנו קוראים ‘מין’ לכל מי שאינו נאמן לכנסייה האוניברסאלית ולאמונתנו האורתודוקסית.” באותו החוק הם מכריזים על שאיפתם להגיע באמצעות החוק לזהוּת בין הגדרתו הדתית של הפרט ובין מעמדו בתחום החברתי־הפוליטי: “הכול יוכלו להיווכח… שמי שאינם עובדים את האל. כהלכה מנועים אף מן הטובות האנושיות.” גישה קיצונית במיוחד אפשר למצוא בחוק של יוסטיניאנוס משנת 535 (מס' 62). חוק זה, שניתן בעקבות כיבושה של אפריקה מידי הוואנדאלים, משקף את נחיתותם המשפטית של היהודים והמינים באמירה “די להם שהם בחיים”. העקרון בדבר תלותו של המעמד האישי בזהות הדתית נוסח מחדש בחוק משנת 537 (מס' 64): יהודים, שומרונים ומינים “לא ייהנו מכל כבוד, אלא יהיו שרויים במעמד נקלה הואיל ובחרו, שנשמתם תהיה שרויה בקלון.”

יש מקום לשער, כי בכמה מקרים ניטלטלה הקאנצלאריה בין שתי תפישות סותרות אלו – רדיפת היהודים וההגנה עליהם – וכי לא אחת פתרה את הבעיה מתוך שיקולים של תועלת הכלל, לפחות למראית־עין. בחוק משנת 438 (מס' 54) מנמק תיאודוסיוס הב' את המשך שירותם של היהודים והשומרונים כדיקוריונים וכקוהורטאלינים – בניגוד לאיסור להעסיק יהודים ושומרונים במינהל – בטענה, כי “ראוי לריבונותו של אימפראטור לנהוג בכל הדברים מתוך דאגה, כי בשום עניין לא תיפגע תועלת הכלל.”

טעם זה חוזר ומופיע בהיתר שנותן יוסטיניאנוס בחוק משנת 531 (מס' 60) לקבל במשפט עדויות והוכחות של יהודים ומינים מכיתות מסוימות בענייני צוואות וחוזים, אף־על־פי שנפסלו לעדות נגד אורתודוקסים, “בשל התועלת שבנוהג נחוץ זה, לבל תצומצם יכולת ההוכחה.” גם בחוק משנת 537 (מס' 64) מתיר יוסטיניאנוס עדות של יהודי נגד אורתודוקסי במשפטים שבהם מופיעה המדינה כתובעת, “מאחר שהם מעידים כהלכה לטובת המדינה האורתודוקסית” (הרובריקה ביוונית). מן ההנמקות האלו נודף ריח של ציניות; ראה, למשל, הנאמר בחוק משנת 418 (מס' 45), שבו מתיר הונוריוס ליהודים לעשות “שימוש בכבוד שבליטורגיות של הדיקוריונים, שבו מזכים אותם ייחוס מוצאם ותפארת משפחתם” – וזאת בתקופה שבה נתפשו הליטורגיות כעבודות־כפייה, שאין בהן כל כבוד. עם זאת אין ספק, שהנמקות. אלו משקפות גם גישה פראגמאטית בקאנצלאריה, שחיפשה לא אחת דרך־ביניים בין המסקנות הסותרות של שתי התפישות.

ב. תחומי החקיקה בענייני היהודים

החוקים בענייני היהודים עוסקים בשלושה תחומים עיקריים: (1) בין היהודים לשלטון; (2) בין היהודים לשאינם יהודים; (3) בין יהודים ליהודים. שלושה מעגלים אלה לא היו נפרדים זה. מזה לחלוטין, ובמיגזרים שונים חתכו זה את זה. כך, למשל, היתה חפיפה ברורה בין מעגל 1 למעגל 2 בשאלת שירותם של היהודים בקוריות, כשם שמעגל 1 חתך את מעגלים 2 ו־3 גם יחד כל־אימת שהשלטון התערב בחיים הפנימיים של היהודים כדי לעצב בקרבם עמדה רצויה לו כלפי מי שאינם יהודים, כגון מומרים. עם זאת ברור, כי בשלושת התחומים האלה נוצרו מסורות משפטיות בעלות צביון מוגדר, שהתפתחו במשך זמן רב ביותר, ועובדה זו מחייבת אותנו לבחון כל מסורת בנפרד.

1. בין היהודים לשלטון

(א) ההכרה בדת היהודית ותוצאותיה

השלטון הנוצרי במאה הד' ירש מן התקופה הפאגאנית גישה סובלנית כלפי הדת היהודית, ושרידי החקיקה הפאגאנית בעניין זה נשתמרו עד המאה הו' ונתקבלו בקורפוס של יוסטיניאנוס. בראש וראשונה באה עמדה זו לידי ביטוי בנכונותה של המדינה להכיר בדת היהודית כ“דת מותרת” – כניסוחו של טרטוּליאנוס – ואף להשלים עם מנהגים מסוימים של היהודים שהיו מנוגדים. לנורמות החברתיות־המשפטיות שהיו מקובלות בחברה הפאגאנית. כך, למשל, התיר אנטונינוס פיוס ליהודים למול את בניהם, והיתה זו ללא ספק נסיגה מן החקיקה הכוללנית של האדריאנוס בעניין זה, שהיו לה מטרות הומאניטאריות־מוסריות, ולא יעדים דתיים (מס' 1).

היבט שני בגישה זו משתקף בהגבלות שהטילה המדינה על עצמה, לבל תביא לחילול הדת היהודית אם תכוף על היהודים עשייה המוטלת על שאר האזרחים. ברור, שוויתור זה הפלה את היהודים לטובה על־פני כלל האוכלוסייה. ספטימיוס סווירוס וקאראקאלה חייבו את היהודים בליטורגיות של הקוריות, אך גם אולפיאנוס וגם מודסטינוס הדגישו, כי מכוח החוקים פטורים היהודיס מן הליטורגיות המביאות לחילול דתם (מס' 2 ו־4). הסובלנות הדתית שזכו לה היהודים – שלא כנוצרים – במאה הג' בכל הקשור בפולחן המדינה והאימפראטור נבעה אף היא מגישה זו.

באימפריה הנוצרית לא חל שינוי מהותי במסורת זו. הסבר חלקי לשמרנותה בעניין זה נעוץ במידה מסוימת בנטייתה של הקאנצלאריה לשמור על המשכיות בסיסית בין החקיקה החדשה לישנה, אך ההסבר נעוץ בראש וראשונה בעובדה, כי האימפריה הנוצרית – במידה הרבה יותר גדולה מן האימפריה הפאגאנית – ראתה ביהודים דת. ככל שגברה נטיית האימפריה להגדיר את עצמה במונחים דתיים, כן התחזקה נטייתו של המינהל להגדיר גם את היהודים במונחים דתיים. הזיקה המיוחדת שבין היהדות לנצרות בתיאולוגיה הנוצרית הקלה על הקאנצלאריה להתייחס אל היהודים מתוך אנאלוגיה לכנסייה הנוצרית ולהוסיף ולקיים את הסובלנות ששרדה מן התקופה הפאגאנית. ההכרה בדת היהודית כ“דת מותרת” נוסחה במפורש בידי תיאודוסיוס בשנת 393, כאשר קבע על דרך השלילה, כי “ברור למדי, שכת היהודים אינה אסורה בחוק כלשהו” (מס' 21), ולכך הוסיף ארקאדיוס בשנת 397 על דרך החיוב: “היהודים יהיו מסורים לפולחניהם” (מס' 27). המחוקקים הנוצרים אימצו את ההסדר בעניין המילה שהנהיג אנטונינוס פיוס, והחקיקה התכופה והעקיבה בנושא זה לא היתה מכוּונת אלא נגד מילה של מי שאינם יהודים על־פי מוצאם. כאשר נתקבל הטקסט של מודסטינוס בעניין זה (מס' 1) לדיגסטה, היה ההיתר שבשתיקה להיתר מפורש. אישור מפורש להיתר של המחוקק הפאגאני ניתן גם בחקיקה הנוצרית.

בעקבות ההגבלות שהטילה המדינה על עצמה גם נשתמרו זכויות־היתר של היהודים שנועדו למנוע חילול שבת וחג. בחוק משנת 412 (מס' 40) מכיר הונוריוס בזכות היהודים שלא להיקרא לבתי־המשפט בימי שבת ומועד, הן במשפטים פרטיים הן במשפטים ציבוריים, והוא מטעים, שזכות זו מבוססת על “הנוהג והמנהג הקדום”, על "פריבילגיות שניתנו בעבר'' ועל “חוקים כלליים של אימפראטורים”. זכות זו הוכרה גם בממלכת הוויזיגותים עם קבלת החוק בבריביאריום, ובאימפריה המזרחית – עם קבלתו, בשינויים מסוימים, בקודקס יוסטיניאנוס. עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס הוסיפו בעניין זה טקסט שני, שמקורו, כפי הנראה, במאה הד' (מס' 57).

על הכרת השלטון בחגי היהודים אנו למדים גם מחוק משנת 408 (מס' 36), שבו מתיר תיאודוסיוס הב' ליהודים להוסיף ולחגוג את חג הפורים בתנאי, שלא ישימו את קודשי הנצרות ללעג בעת החגיגות. תיאודוסיוס מסיים את החוק בהתראה, שהם עלולים “להפסיד את שהותר להם עד כה” – כפי הנראה רמז לפריבילגיות ולחוקים הנזכרים במס' 40. אפילו בחוק משנת 553 (מס' 66), שבו יש התערבות ישירה וחסרת־תקדים בסדרי עבודת־הקודש בבתי־הכנסת ובתחום האמונות והדעות, מניח יוסטיניאנוס כדבר מובן מאליו, כי החוק מכיר בדת היהודית ובפולחנה.

הכרה זו בדת היהודית הביאה בהכרח גם להכרה ב“כהונה” היהודית. המדינה הקצתה לה תחומי־פעילות מיוחדים לה ונמנעה מפלישה לתחומה, ואף הכירה בבתי־הכנסת כמוקדי הפעולה הדתית של “כהונה” זו. וכך מגדיר קונסטאנטינוס בחוק משנת 330 (מס' 9) את טיב ההנהגה העצמית היהודית: “מי שהקדישו את עצמם בשלימות לבתי־הכנסת של היהודים, לנשיאים או לזקנים, ובנהלם את חייהם בכת הנזכרת הם האנשים השומרים על החוק (כלומר, הדת)”, והוא אף מפרט את בעלי המשרות שבהם מדובר: “כוהנים, ראשי הכנסת, אבות הכנסת ואחרים המשרתים באותו מקום (כלומר, בבית־הכנסת)”. בדומה לכך קובע תיאודוסיוס בחוק משנת 392 (מס' 20), שראשי היהודים (primates) הם “בבירור בעלי שיפוט בדתם תחת שלטונם של הנשיאים”. ארקאדיוס לא זו בלבד שאינו משנה גישה זו, אלא בחוק משנת 397 (מס' 27) הוא חוזר ומוציא חוק זהה לחוק של קונסטאנטינוס, והוא אף מרחיק לכת וקובע, שיש שוויון בין הפריבילגיות שניתנו “לכפופים לשלטון הנשיאים” ובין אלו שניתנו “לראשי הכוהנים של החוק הנוצרי הנערץ”, ובחוק משנת 404 (מס' 32) הוא שב ומאשר את כל הפריבילגיות שניתנו “לנשיאים המצוינים ולמי שהללו מינו על אחרים”.

על מידת ההכרה של השלטון ב''כהונה" כמסגרת ארגונית לגיטימית ניתן ללמוד מדרגתם של ראשיה – הנשיאים – בהיירארכיה הפוליטית־המינהלית של האימפריה. בחוק משנת 363 (מס' 13) קורא יוליאנוס לנשיא הלל‏ ἀδελφός “אח”, ו־ἀιδεσιμώτατος, “המכובד ביותר”. תארים אלה אמנם מציינים מעמד מכובד ביותר, אך אין בהם כדי להעיד על מקומו המדויק של הנשיא בהיירארכיה זו. לעומת זה יש בידנו נתונים מספיקים כדי לעמוד על מקומו מאז שלהי המאה הד‘. בתקופה זו היו לנשיאים שני תארים שיוחדו למעמד הסינאטורים. הנמוך שבהם היה התואר spectabilis (מס' 32), ואילו התואר הגבוה יותר היה clarissimus et) illustris) (מס' 20, 24 ־27), שיוחד לקבוצה מצומצמת מאוד של בעלי משרות בכירות בשלטון. דומה, שהורדתו בדרגה של גמליאל הו’ בשנת 415 (מס' 41) מלמדת על המתכונת בקביעת מעמדם האישי של הנשיאים: תחילה היו בעלי התואר spectabilis, ולימים הועלו לדרגת illustris מכוחו של מיסמך מינוי (codicilli) שהעניק להם את התואר praefectura honoraria, “פרייפקטוס פרייטוריו של כבוד”, ובכך הועלו ל־fastigium dignitatum, “פסגת המעלות”. מעמד גבוה זה זיכה אותם, בין היתר, בהגנה על כבודם מצד המדינה. ואכן, בחוק משנת 396 (מס' 24) מאיים ארקאדיוס בעונש על מי שמעז “להשמיע בפומבי דבר־ביזוי על הנשיאים המזהירים”.

החוקים מכירים בסמכות ה“כהונה” היהודית להנהיג את השותפים לדת היהודית, אלא שהדברים נאמרים בניסוחים כלליים ומעורפלים, ורק בשלושה תחומים הם מפרשים בבהירות באלו עניינים נמנע המינהל מפעולה ומותיר אותם להנהגה היהודית.

הענישה הדתית. – גם בעניין זה ניכר, כי קביעת המחוקק מבוססת על השוואה עם ה“כהונה” הנוצרית, וכי הוא גוזר גזירה שווה מן החשיבות שנודעה לנידוי הכנסייה ומן הזכות הבלעדית של הכהונה להטילו. בחוק משנת 392 (מס' 20) אוסר תיאודוסיוס על מושלי הפרובינקיות להתערב בענייני נידוי והתרת נידויים בקרב יהודים, והוא משאיר את כל הנושא בידי ההנהגה היהודית. גם במאה הו' עדיין היתה לה הסמכות לנדות, כפי שמעיד חוק משנת 553 (מס' 66), שבו מזהיר יוסטיניאנוס “ראשי פרק, זקנים או רבנים”, שלא יטילו נידוי על המבקשים להשתמש בשפה היוונית בקריאת התורה.

תחום השיפוט. – תחום קרוב לתחום הענישה הדתית היה תחום השיפוט. את החוק הראשון הידוע לנו בענין זה נתן ארקאדיוס בשנת 398 (מס' 28), ועל־סמך הלאווין שבו אפשר לשער, שעד הזמן ההוא היה בידי ההנהגה היהודית שיפוט עצמי נרחב ביותר, הן באשר לנושאי השיפוט הן באשר לנשפטים, מתאריך זה ואילך הבחין השלטון בשני תחומי שיפוט, אשר כללו את כל העניינים שהתדיינו בהם היהודים: תחום ל“אמונת־ההבל” ותחום ל“בית־דין, לחוק ולמשפט” (forum, leges ו־iura). בהיותם אזרחים רומיים היה על היהודים להישפט בשתי רשויות־שיפוט: בתי־משפט סדירים (iudicia) ובתי־משפט של “היהודים או הנשיאים”. בידי ההנהגה העצמית היהודית נשארה הסמכות לשפוט בענייני דת, ואילו בתחום השני היתה מנועה מלשפוט, פרט למשפטים אזרחיים כאשר הסכימו השני הצדדים להישפט לפני בית־המשפט היהודי, ופסק־הדין שניתן כמוהו כפסק־בוררות. תיאודוסיוס הב' הטיל הגבלות נוספות על השיפוט היהודי. בחוק משנת 415 (מס' 41) הוא אוסר במפורש שפיטת נוצרים לפני בית־דינו של הנשיא, והוא מעביר את כל המשפטים בין יהודים לנוצרים לשיפוטם של מושלי הפרובינקיה. עורכיו של אלאריך הב' קיבלו בשלימותו אח ההסדר של ארקאדיוס משנת 398 (מס' 28), אך בקודקס יוסטיניאנוס חל שינוי מהותי: שני תחומי השיפוט גם יחד נמסרו לשיפוט בתי־המשפט הסדירים, ובתי־המשפט היהודיים היו מוסמכים לשפוט רק במסגרת של משפט־בוררים במשפטים אזרחיים (מס' 28) ובין יהודים בלבד (מס' 41).

המיסוי. – תחום נוסף שבו נהג המינהל הגבלה עצמית והכיר בסמכות ההנהגה היהודית היה המיסוי שהטיל בית הנשיא על התפוצות. גם בעניין זה המדובר הוא במבנה משולש של הנהגה עצמית יהודית: בית הנשיא, הדת ובתי־הכנסת בתפוצות, וכהגדרתו של הונוריוס בשנת 399: “עניין שבאמונת־הבל (superstitio) מבישה הוא, שראשי הכנסת, זקני היהודים והמכוּנים על־ידיהם שלוחים, הנשלחים על־ידי הנשיא במועד קבוע לתבוע זהב וכסף, מביאים אליו את הסכום שנתבע ונגבה מכל בתי־הכנסת” (מס' 30). מס זה, שהיה מעוגן במנהג ובחקיקה – כפי שמעיד הונוריוס בחוק משנת 404 (מס' 34) – נגבה כסדרו בכל האימפריה, פרט להפסקה בשנים 399–404 במערב. המס עורר התנגדות בקרב הקהילות היהודיות, כעדות דבריהם של יוליאנוס (מס' 13) והונוריוס (מס' 30), המתפארים בחוקיהם, שהם מיטיבים עם המוני העם היהודי בבטלם את דמי־הכלילא. הדבר גם מעיד על מידת הסמכות שהיתה להנהגה העצמית לאכוף את המס ברחבי הפזורה.

עם ביטול הנשיאות בטל גם הבסיס החוקי לגבייתו של המס במתכונתו הישנה (מס' 53 משנת 429), וגביית המסים לאחר־מכן, באמצעות מנגנון־הגבייה הישן של השלוחים, היא מסימני־ההיכר של הארגון הווֹלוּנטארי היהודי, שאינו מבוסס עוד על חסות השלטון הנכרי. דומה, כי במידת־מה היתה גבייה זו גם תוצאת החובה שהוטלה על ראשי היהודים בארץ ובתפוצות לשלם לאוצר המדינה “תשלום שנתי מכל בתי־הכנסת, באחריותם של ראשי היהודים” (שם).

סמכות כלכלית מובהקת שהיתה מסורה בידי ההנהגה היהודית היתה זכותה לקבוע מחירים לסחורות. בטקסט סתום למדי משנת 396 (מס' 23) אוסר ארקאדיוס על מושלי הפרובינקיות להתערב בתחום זה, וטקסט זה נתקבל בקודקס יוסטיניאנוס.

הפריבילגיות. – מן ההכרה ב“כהונה” היהודית ובפולחן היהודי היה צעד קטן להענקת פריבילגיות לאנשי־הדת היהודים. פריבילגיות אלו, שאיפשרו לאנשי־הדת למלא את תפקידיהם ושיקפו את מעמדם המיוחד, קבעו להם מעמד שדמה לזה של הכהונה הנוצרית. המחוקק הנוצרי הראשון שהעניק פריבילגיות מסוג זה היה קונסטאנטינוס. בחוק משנת 330 (מס' 9) הוא קובע, כי ההנהגה הדתית היהודית תוסיף להיות פטורה מליטורגיות אישיות ואזרחיות, וכי אנשי־דת שהיו דיקוריונים בעת מתן החוק יהיו פטורים מליטורגיה של הובלה, “שכן מן הראוי שאנשים מעין אלה לא ייאלצו מסיבה כלשהי לעזוב את המקומות שבהם הם נמצאים.” מתוכנו של הטקסט ומסגנונו עולה בבירור, כי הפטור של אנשי־הדת מליטורגיות היה כלול במורשה המשפטית הפאגאנית, וכי גישת המחוקק בחוק שלפנינו היתה חיובית בעיקרה. גם עם ביטול הפטור בחוק משנת 383 (מס' 15) חוזר גראטיאנוס על ההשוואה עם הכמורה הנוצרית בהטעימו, שגם זו אינה זוכה בפטור מעין זה לפני שמילאה את “חובותיה למולדתה”. גראטיאנוס מסכם את החוק בנוסח שמשתמעת ממנו הכרה ברורה במהותם החיובית של ה“כהונה” היהודית ושל הפולחן היהודי: “לפיכך כל המוקדש לאלוהים באמת ובתמים, יצייד אדם אחר ברכושו ויקימנו למילוי הליטורגיות במקומו.” בחוק משנת 397 (מס' 27) הלשון מפורשת עוד יותר: ארקאדיוס מעניק להנהגה הדתית היהודית “אותן הפריבילגיות המוענקות בקדושה לראשי הכוהנים של החוק הנוצרי הנערץ.” מעתה ואילך שלובה שאלת הפטור של ההנהגה בשאלת החיוב בליטורגיות של כל היהודים (וראה להלן).

בתי־הכנסת. – יחסו של המחוקק אל בית־הכנסת הוא ביטוי נוסף למדיניות הבסיסית של הכרה בדת היהודית. המחוקק נזקק בעיקר למונח היווני synagoga, ובמידה פחותה הוא משתמש בתרגומיו ללאטינית, על־פי־רוב בתוספת תארים שליליים, מלת־הקטנה או נעימה של זלזול, כמו, למשל, conciliabulum (מס' 8 משנת 329), sacrilegus coetus (מס' 12 משנת 353), conventus (מס' 21 משנת 393) ו־conventiculum (מס' 40 משנת 412). החוק רואה בבתי־הכנסת בראש וראשונה מבנים המשמשים את הדת היהודית ואת ה“כהונה”. בחוק משנת 330 (מס' 9) מגדיר קונסטאנטינוס את “הכהונה היהודית” בלשון זו: “מי שהקדישו את עצמם בשלימות לבתי־הכנסת של היהודים, לנשיאים או לזקנים”, ובקטע אחר בחוק הוא אומר: “המשרתים את בתי־הכנסת”.⁴¹ בהגדירם את “בית־הכנסת של החוק היהודי” בחוק משנת 370, בערך (מס' 14), נזקקים ואלנטיניאנוס וּואלנס למונח הפשוט locus religionis, “מקום דת”. הגדרה זו מובלעת גם בחוק של תיאודוסיוס משנת 393 (מס' 21), שבו מעניק המחוקק לבתי־הכנסת הגנה על־סמך העובדה, כי “כת היהודים אינה אסורה בחוק כלשהו.” באישור השלטון המרכזי פעלו בתי־הכנסת גם בתחום שאינו דתי מובהק: איסוף דמי־כלילא והעברתם לארץ־ישראל, כפי שמעידים בדרך השלילה חוק של הונוריוס משנת 399 (מס' 30) וחוק של תיאודוסיוס הב' משנת 429 (מס' 53). כתוצאה מהכרתו בבתי־הכנסת העניק להם השלטון המרכזי הגנה כאשר מנעו השלטונות המקומיים את ההתכנסות בהם, או כאשר נהרסו, נתפשו או נשדדו בידי נוצרים. ראוי לציין, בי בעניין זה היתה עקיבות רבה למן שלהי המאה הד' ועד העשור השלישי של המאה הה'.

המחוקק הנוצרי הראשון שהעניק הגנה לבתי־הכנסת היה תיאודוסיוס בחוק משנת 393 (מס' 21), ובעקבותיו הלכו ארקאדיוס בחוק משנת 397 (מס' 25), הונוריוס בחוק משנת 412 (מס' 40) ותיאודוסיוס הב' בחוקים משנת 420 (מס' 46) ומשנת 423 (מס' 47–49).

חקיקה כה תכופה יחסית מלמדת על הצלחה מוגבלת בלבד של השלטון באכיפת החוק. ואכן, מאז שנת 415 ניכר ויתור־מה של השלטונות לחוגים הנוצריים הקנאיים. בשנה זו אסר תיאודוסיוס הב' על גמליאל הו' לייסד בתי־כנסת חדשים והטיל עליו להרוס בתי־כנסת במקומות שוממים (מס' 41). בחוק משנת 423 (מס' 47) נהפך איסור זה לאיסור כללי, אף שתיאודוסיוס הב' מקיים בחוק זה את ההיתר לבתי־הכנסת הישנים.

מעתה ואילך נשמר הסדר הזה של הקפאת המצב הקיים, שהבטיח את המשך קיומו של בית־הכנסת, תוך הגבלות מעיקות. ומניעת התפשטותה של הדת היהודית (וראה גם מס' 49 משנת 423 ומס' 54 משנת 438). בחוק משנת 535 (מס' 62) אוסר יוסטיניאנוס קיום בתי־כנסת באפריקה ומצווה להסב אותם לכנסיות, אלא שהיה זה מעשה יוצא דופן ללא המשך. בחוק משנח 545 (מס' 65) אמנם שב יוסטיניאנוס ואוסר בניית בתי־כנסת חדשים, אך התערבותו בסדרים הפנימיים בבתי־הכנסת בחוק משנת 553 (מס' 66) מעידה בבירור, שהוא מוסיף להכיר בבתי־הכנסת. ואכן, בקודקס יוסטיניאנוס כלולים שני חוקים מפורשים בנושא זה. האחד מעניק לבית־הכנסת הגנה מלאה (מס' 46), ואילו האחר אוסר להקים בתי־כנסת חדשים, אך מתיר לתקן את הישנים (מס' 54).

במישור היחסים הישירים בין המינהל ובין היהודי כפרט – כלומר, שלא במסגרת הארגונית של היהודים – העסיקו את המחוקק בעיקר שני נושאים: גבולות יכולתם הפוליטית של היהודים וגבולות יכולתם המשפטית.

(ב) יכולתם הפוליטית של היהודים

יכולת זו השתקפה במידת זכותו וחובתו של הפרט לקחת חלק בשלטון המוניציפאלי ובמינהל האימפריאלי, הן בתפקידים אזרחיים הן בתפקידים צבאיים, המורשה המשפטית הפאגאנית בנושא זה היתה חד־משמעית: ליהודים הותר לשאת בתפקידי שלטון, ואף הוטל עליהם לשאת בליטורגיות, אלא־אם־כן היה כרוך בהן חילול דתם (מס' 2 ו־4).

המינהל המוניציפאלי. – ככל הידוע לנו, היו יהודים שנכנסו במאות הב’־הג' למעגל השלטון המוניציפאלי בארץ־ישראל ובתפוצות. היה זה כורח המציאות באזורים העירוניים של ארץ־ישראל שישבו בהם רק יהודים או היה בהם רוב יהודי. אך גם בתפוצות כיהנו יהודים בקוריות, וראוי לזכור, כי במאות אלו היו תפקידי השלטון העירוני ברוכים בטובות־הנאה ובכיבודים שונים, ועדיין לא הפכו לעבודות־כפייה ולמעמסה כספית כבדה מנשוא. עם זאת יש בידנו עדות מפורשת בחוק של קונסטאנטינוס משנת 321 (מס' 7), שעד הזמן ההוא לא כיהנו היהודים בקוריות בתוקף “המנהג הישן”. דומה אפוא, כי השלטון לא חייב את היהודים לשרת בקוריות והכיר בפטור שניתן להם, אלא שלא מנע את הדבר מן היהודים שהיו מעוניינים בכך.

בשנת 321 נשתנתה מציאות זו לחלוטין, ומעתה נכפה על היהודים השירות בקוריות, בדומה לקבוצות האחרות של האוכלוסייה. מאמצי היהודים בתחום זה היו מכוּונים להשגת פטורים לשכבה המנהיגה בלבד (וראה לעיל). בחוק משנת 330 (מס' 9) זוכים בעלי תפקידים שונים בהנהגה העצמית לפטור מעין זה מידי קונסטאנטינוס, ופטור זה נשאר בתוקפו עד שביטל אותו גראטיאנוס בשנת 383 (מס' 15). ארקאדיוס חידש את הפטור במזרח בחוק משנת 397 (מס' 27), ובידנו עדות, שעל יסוד חוק זה טענו יהודי אפוליה וקאלאבריה לפטור מן השירות בקוריות. בחוק מפורש משנת 398 (מס' 29) נאלץ הונוריוס לבטל את הפטור במערב, והוא חוזר וקובע, שחובת הקוריה חלה על הכול, לרבות היהודים. ארקאדיוס, לעומת זה, לא ביטל את הפטור, ובחוק משנת 399 (מס' 31) הוא שב ומדגיש, שחובת הקוריה חלה על היהודים החייבים בה. להלכה לא נשתנה מצב זה גם בעקבות החוק משנת 438 (מס' 54), המדבר על מי שהיו דיקוריונים בעת מתן החוק.

שונה לחלוטין היה מעמדם של היהודים במזרח במאה הו‘. עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס קיימו את ביטול הפטור של אנשי־הדת היהודים מן הליטורגיות של הקוריות משנת 383 (מס' 15) ואת הביטול המקיף יותר משנת 398 (מס' 29), ועם זאת קיימו את קביעותיהם של ארקאדיוס משנת 399 (מס' 31) ושל תיאודוסיוס הב’ משנת 438 (מס' 54), שכל היהודים החייבים בשירות בקוריה יחויבו לשאת בו למעשה. היהודים ואחרים העלו את הטענה, שהם פטורים מן הליטורגיות של הקוריות משום שנפסלו מכהונה במשרות השלטון בשל מעמדם הפוליטי הנחות, ועל כך הגיב יוסטיניאנוס בשנת 537 בקביעה, כי הם אכן חייבים בשירות זה “גם אם הם מקוננים מרה”, וכי להבא לא ייהנו מן היתרונות הכרוכים במעמד הדיקוריונים, אך עם זאת ישאו בכל המעמסות הקשורות בו (מס' 64).

בהתפתחות יכולתם הפוליטית של היהודים במינהל המוניציפאלי היו אפוא שלושה שלבים: פטור קולקטיבי למעשה בראשית המאה הד‘, השוואת מעמדם לזה של שאר האוכלוסייה במאות הד’־הה’ ואפליה מודגשת בחוק מאז ראשית המאה הו'.

המינהל האימפריאלי. – אין בידנו שום חוק מלפני המאה הה' האוסר שירות יהודים במינהל האימפריאלי. בחוק משנת 404 (מס' 33) מסלק הונוריוס סוכנים־מבצעים יהודים ושומרונים מן השירות, אלא שאין להסיק מטקסט סתום זה, כי מעתה היתה משרה זו חסומה לפני יהודים ושומרונים. על גירוש היהודים מן המינהל האימפריאלי מדובר לראשונה בחוק של הונוריוס משנת 418 (מס' 45). מתאריך זה ואילך נאסר שירות יהודים בתור סוכנים־מבצעים, פאלאטינים או חיילים, ומלשון החוק עולה, כי בעת החקיקה אכן שירתו בשלושה תחומים אלה. בחוק זה מתיר להם הונוריוס לעסוק בעריכת־דין, אך גם עיסוק זה נחסם לפניהם בחוק משנת 425 (מס' 51), שבו שב ואלנטיניאנוס הג' ואוסר שירות יהודים – ופאגאנים – במינהל האימפריאלי. האיסור נשנה בחוק של תיאודוסיוס הב' משנת 438 (מס' 54), אלא שבחוק זה מתיר המחוקק ליהודים לשרת במשרות הנחותות של קוהורטאלינים ואפאריטורים, שהיו קרובות ביותר לליטורגיות של כפייה. איסורים אלה לא קוימו למעשה, שכן בחוק משנת 527 (מס' 56) מוכיח יוסטיניאנוס את פקידי־המינהל על שאינם מקפידים על קיומם של איסורים אלה, והוא חוזר ואוסר קבלת פאגאני, יהודי או שומרוני “לכל משרה של כבוד”; והוא מוסיף: “לא יזכה בחגור – בין אזרחי ובין צבאי – ולא יחזיק בשום משרה, פרט לזו של… קוהורטאלינים… כמו־כן אין אנו מתירים להם להימנות עם עורכי־הדין.” על־פי חוק של יוסטיניאנוס משנת 537 (מס' 64) היתה רק משרת הטאקסאוטס פתוחה לפני היהודים.

גם בתחום זה מעידים אפוא הטקסטים המשפטיים על הגבלות דראסטיות שהוטלו על יכולתם הפוליטית של היהודים במאה הה' ובראשית המאה הו', אלא שמתעורר ספק מבוסס למדי בדבר מידת יישומם של איסורים אלה.

(ג) יכולתם המשפטית של היהודים

יכולת זו השתקפה במידת זכותו וחובתו של היהודי להזדקק לבתי־המשפט הכלליים במחלוקות עם פרטים ועם רשויות המדינה. אין בידנו עדות מפורשת בנושא זה מלפני שנת 398, כאשר קבע ארקאדיוס במפורש (מס' 28), כי “היהודים, החיים על־פי המשפט הרומי והכללי, יפנו באורח המקובל אל בתי־המשפט במשפטים שאינם נוגעים באמונת־ההבל שלהם, אלא לבית־דין, לחוק ולמשפט, וכולם יתבעו וישיבו על־פי החוקים הרומיים.” השיפוט היהודי המיוחד הוגבל אפוא למשפטים שנגעו בדת ולמשפטים אזרחיים שבעלי־הדין הסכימו להעבירם לרשויות־השיפוט היהודיות. מתאריך זה, לכל המאוחר, הושוותה אפוא יכולתו המשפטית של היהודי לזו של שאר האוכלוסייה. עדות חשובה למציאות זו אפשר למצוא בחוק של הונוריוס משנת 412 (מס' 40), המלמד, שיהודים אכן נהגו להתדיין עם פרטים ועם רשויות המדינה לפני הערכאות הכלליות, בהתאם ל־publicae leges, “החוקים הציבוריים”. בהקשר זה מאלפת העובדה, שעורכי־דין יהודים הורשו להמשיך ולעסוק במקצועם גם לאחר שנת 418, עת נסגרו לפני היהודים ענפים אחרים של המינהל (מס' 45). גם לאחר שתחום זה נסגר לפניהם רשמית בחוק משנת 425 (מס' 51) עדיין עסקו עורכי־דין יהודים במקצוע זה, כפי שמעיד חוק משנת 527 (מס' 56), שבו חוזר יוסטיניאנוס ומטיל את האיסור הזה, יחד עם איסורים נוספים, על יהודים ואחרים.

הכרסום בהסדר של שנת 398 כבר החל בשנת 415, כאשר אסר תיאודוסיוס הב' על הנשיא לשפוט בין יהודים לנוצרים – הכוונה, כפי הנראה, למשפטים האזרחיים שהותר להעבירם לשיפוט הנשיא בהסכמת שני בעלי־הדין – וקבע, שמשפטים מעין אלה צריכים להתברר לפני מושלי הפרובינקיה (מס' 41). עדיין לא היה בכך כדי לפגוע ביכולתם המשפטית של היהודים בהשוואה לשאינם יהודים, אלא שבחוק זה החלה משתקפת מגמה ברורה לקבוע הלכה משפטית על־סמך דתם של המתדיינים אף כאשר לנושאי ההתדיינות לא היה קשר מובהק לדת היהודית או לדת הנוצרית. בהכרח הביאה גישה זו להעדפת הצד הנוצרי ולהחלשת יכולתו המשפטית של הצד היהודי. ראשיתו של תהליך זה בנושאים דתיים מובהקים, כגון בעיות הקשורות בגיור ובשמד (וראה להלן). ואולם, ההתפתחות העיקרית בכיוון העדפתו של הצד הנוצרי – ועל רקע חילוני לחלוטין – חלה במאה הו', כנראה בעקבות השינוי בגישה אל היהודים, כפי שמעידה העובדה, שתכופות הם נזכרים יחד עם המינים והפאגאנים. בתשובה על פניות של שופטים קבע יוסטיניאנוס בשנת 531 (מס' 60), כי במשפטים שבהם אחד הצדדים, לפחות, הוא אורתודוקסי, יהיו מינים ויהודים פסולים לעדות נגד אורתודוקסים, ואילו במשפטים שבהם המתדיינים הם יהודים או מינים, יהיו הללו רשאים להעיד. כן כשרים יהודים ומינים בני כיתות מסוימות לעדות בענייני צוואות וחוזים. בחוק משנת 537 (מס' 64) שב יוסטיניאנוס ונדרש לכלל, שיהודים ומינים פסולים לעדות נגד אורתודוקסים, אלא שהוא מפרש את הכלל בצורה המתירה את עדותם של יהודים ומינים נגד ארתודוקסים במשפטים שבהם המדינה היא התובעת, פירוש זה ניתן על־פי בקשתו של הפרייפקטוס פרייטוריו במזרח בעקבות קשיים שהתעוררו בעניין זה בבתי־המשפט, ומכאן אפשר להסיק, כי ליכולתם המשפטית המוגבלת של היהודים אכן היה ביטוי מעשי במערכת־המשפט. צירוף של היבט כלכלי ושל היבט דתי אפשר למצוא בחוק של יוסטיניאנוס משנת 545 (מס' 65), שבו נאסרת מכירת רכוש שמצויה בו כנסייה או העברתו בדרך כלשהי לידי יהודי, פאגאני, מין או שומרוני. אם יצאה עיסקה מעין זו אל הפועל, היא בטלה מעיקרה, והרכוש יעבור לרשות הכנסייה המקומית.

2. בין היהודים לשאינם יהודים

החקיקה בתחום זה עוסקת במיפגש בין היהודים לנוצרים והעימות ביניהם; המיפגש בין היהודים לפאגאנים ולמינים אינו נושא לחקיקה נפרדת. המיפגש עם הפאגאנים והמינים מופיע בעיקר בחקיקה העוסקת בנוצרים, כמו, למשל, גיור עבדים (וראה להלן), או נרמז במספר קטן של חוקים, כגון החוקים העוסקים ברדיפת האורתודוקסים באפריקה בידי דונאטיסטים ויהודים בראשית המאה הה' (מס' 37–38). נטייתו הגוברת של השלטון להחיל על היהודים אמות־מידה שהיו מקובלות עליו במדיניותו כלפי המינים והפאגאנים גרמה, כי בטקסטים משפטיים נהג השלטון לצרף יהודים למינים ולפאגאנים. אולם התפתחות זו יותר משהיא מעידה על מציאות משפטית של שיתוף־פעולה או של מיפגשים בין שלושה גורמים דתיים אלה, היא במידה רבה תוצאה מלאכותית של נאמנות המחוקק לעקרונות תיאולוגיים (וראה לעיל). מלכתחילה אין המחוקק בורר נייטראלי בין הצדדים, אלא נוקט עמדה נוצרית, כפי שמתחייב מעצם מהותו הנוצרית של השלטון. עם זאת יש מקרים שבהם מנחים את המחוקק עקרונות משפטיים כלליים, ללא תלות בהעדפותיו הדתיות.

(א) שמד וגיור

נושאים של שמד וגיור העסיקו את השלטון יותר מכל נושא אחר בתחום היחסים בין היהודים לנוצרים, כפי שעולה ממספרם הרב של החוקים בנושאים אלה ומן העובדה, שהמחוקק נדרש להם במשך תקופה ארוכה. הדבר מעיד, כי במאות הב’־הו' היו תופעות של שמד וגיור מציאות היסטורית, וכי השלטונות זכו להצלחה מוגבלת בלבד בנסיונותיהם ליישב את הבעיות בדרך שהיתה עדיפה בעיני הנוצרים.

שמד. – התנצרות יהודים העסיקה את המחוקק הנוצרי רק בשבעה חוקים. מספר קטן זה מעיד על העדר הקשיים שבדבר, ועוד יותר מכך – על ממדיה הקטנים של תופעה זו במאות הד’־הו‘. לכאורה מבקש המחוקק להרבות מומרים ולהקל עליהם את נטישת היהדות, ולתכלית זו אכן מכוּונים חוקי קונסטאנטינוס משנת 329 (מס' 8) ומשנת 335 (מס' 10). חוקים אלה העניקו למומרים חסות מפני פגיעה מידי היהודים, שהיו צפויים למוות על המוקד (מס' 8), ודומה, שגם במס’ 10 מתכוון המחוקק לעונש זה. תכלית זו עמדה לנגד עיניו של ואלנטיניאנוס הג' כאשר אסר בשנת 426 על היהודים להעביר מירושתם בנים שהמירו את דתם, אפילו בנים שנידונו על רצח הורים יכלו לקבל את חלקם בירושת־החובה, בהתאם לחוק פאלקידיוס, “לכבוד הדת שבחרו בה” (מס' 52). עיקרו של חוק זה חוזר ונשנה בתרגום יווני בחוק שנתן, כפי הנראה, יוסטיניאנוס בשנת 527/8 (מס' 58). כל החוקים האלה – שהבטיחו למומרים חסות והגנה, מזה, והעמידו לפניהם פיתויים, מזה – עלו בקנה אחד עם המגמה הרשמית לעודר את ההתנצרות בקרב היהודים.

סתירה מסוימת למגמה זו אפשר למצוא בחוק של ארקאדיוס משנת 397 (מס' 26) ובחוק של הונוריוס משנת 416 (מס' 43), שנועדו לבלום את התנצרותם של יהודים מטעמים שאינם “טהורים”. ארקאדיוס אסר להטביל יהודים שהיו שקועים בחובות או הסתבכו במשפט וציווה לדחות את התנצרותם עד אשר יסולקו חובותיהם או תוכח חפותם. גם הונוריוס נקט גישה זו, ולמומרים שנטבלו מן הסיבות הנ"ל התיר לחזור ליהדות ואף הבטיח להם את הגנת השלטונות. מסתבר, שהגנה זו היתה דרושה בגלל עמדת הכנסייה, שהיתה מבוססת על העקרון התיאולוגי, כי סאקראמנט הטבילה מותיר בנטבל רישום בל־יימחה. גישתו של הונוריוס בוודאי משקפת היענות השלטון להשתדלות היהודים, שהרי החוק מופנה במישרין “לאנאס דידאסקאלוס ולראשי היהודים”, בדומה לחוק משנת 415 (מס' 42), אשר כלל אף הוא ויתורים ליהודים. בחוקים משנת 397 (מס' 26) ומשנת 416 (מס' 43) אפשר למצוא הסבר חלקי להצלחה המעטה של המיסיון הנוצרי בקרב היהודים במאות האלו.

עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס קיבלו טקסטים המשקפים את שתי המגמות הנ"ל: מן הצד האחד חוק משנת 329 (מס' 8), שבו מוענקת חסות למומר, ומן הצד האחר חוק משנת 397 (מס' 26), שבו מוטלת הגבלה על טבילת מומרים, יוסטיניאנוס חיזק, כאמור, את המגמה הראשונה בחוק משלו משנת 527 או 528 (מס' 58), ובחוק מאוחר יותר משנת 553 (מס' 66) ביקש להנחות את היהודים להמיר אח דתם מתוך רצון ושכנוע, בהתירו קריאה בתורה בבתי־הכנסת בשפות אחרות ובאוסרו את לימוד המשנה.

גיור. – המחוקק הנוצרי מצא במורשה המשפטית הפאגאנית איסורים מפורשים בענייני גיור. איסורים אלה נסבו בעיקר על המילה, בהיותה סימן מובהק, שאפשר לגלותו בקלות. בדיגסטה של יוסטיניאנוס ובבריביאריום של אלאריך הב' (מס' 1 ו־6) שרדו שני טקסטים מסוג זה, אחד של מודסטינוס ואחד של פאולוס. המחוקק הנוצרי לא סטה מן האיסור המוחלט של הגיור, אלא הוסיף לסימן־ההיכר, היפה לגברים בלבד, גם את ההצטרפות לבית־הכנסת ולפולחן היהודי (וראה, למשל, מס' 8 משנת 329, מס' 12 משנת 353 ומס' 16 משנת 383). איסורי גיור סתם ידועים לנו מן המאה הד' (מס' 8 משנת 329) ומן המאה הה' (מס' 41 משנת 415, מס' 48 משנת 423 ומס' 54 משנת 438), אך רק מס' 48 ו־54 נתקבלו בקודקס יוסטיניאנוס. העונשים שהוטלו על גרים ומגיירים מלמדים על מידת החומרה שבה התייחס המחוקק לתופעה ועל האמצעים שהיו בעיניו מתאימים למניעת גיור. המורשה הפאגאנית החילה על הנימולים ועל המלים את העונשים שהיו מקובלים בעניין סירוס (מס' 1), ולמעשה קבעה, שגר בעל אזרחות רומית ייענש בהפקעת רכושו ובגלות־עולם באי, ואילו רופא שמל צפוי לעונש־מוות (מס' 6). דומה, כי לעונשים אלה התכוון קונסטאנטינוס בקובעו, כי הגֵר והמגייר כאחד “ייענשו בעונשים הראויים” (מס' 8). באמצע המאה הד' חל מפנה בגישת השלטון לנושא, ועונשי־ההרתעה החמורים ביותר הוטלו על המגיירים, ואילו המתגיירים הסתכנו בעיקר בעונשים כלכליים. בחוק משנת 353 (מס' 12) קובע קונסטאנטיוס הב‘, שנוצרי שהתגייר ייענש רק בהפקעת רכוש, ואילו בחוק משנת 383 (מס' 16) נוטל גראטיאנוס מנוצרים שהתגיירו את הזכות לצוות את רכושם, ועל מגייריהם הוא מטיל “עונשים כבדים” במיוחד. עונשים אלה, הנזכרים ללא פירוט בחוק תקיף מאוד של הונוריוס משנת 409 (מס' 39), מפורטים בחוק של תיאודוסיוס הב’ משנת 423 (מס' 48): גלות־עולם והפקעת רכוש. אולם בשנת 438 כבר הוחמר העונש, ומי שגייר נוצרי היה צפוי להפקעת רכושו ולגזר־דין־מוות (מס' 54). את החוקים האלה – פרט למס' 8 – קיבלו עורכי הקורפוס של יוסטיניאנוס בדיגסטה (מס' 1) ובקודקס (מס' 12, 16, 48 ו־54), ובעקבות זה נתקבלו גם העונשים שנקבעו במאות הד’־הה' והיו להלכה מחייבת.

אפיק נוסף להתגיירות שימשה כת “יראי־השמים”, כלומר, גֵרים־למחצה, שקיימו מקצת מצוות. הונוריוס עוסק בכת זו בשני חוקים מראשית המאה הה‘. בחוק משנת 407 (מס' 35) הוא מגדיר אותה כ“תורה חדשה שאיני יודע מהי”, מחיל עליה את העונשים המקובלים בחוק נגד מינים ופאגאנים ומפקיע את בנייניה לטובת הכנסיות. דומה, שעד מהרה עמד על טיבם של “יראי־השמים”, שכן בחוק משנת 409 (מס' 39), שבו הוא עוסק גם במגיירים, הוא מאיים: אם תוך שנה לא יחזרו לנצרות, יוחלו עליהם החוקים נגד המינים. מס’ 39 נתקבל בקודקס יוסטיניאנוס, וברובריקה של פרק 8 בספר 1 נכרכו “יראי־שמים” ויהודים יחדיו, כמו בקודקס תיאודוסיאנוס (ספר 16, פרק 8) ובבריביאריום (ספר 16, פרק 3).

(ב) החזקת עבדים שאינם יהודים

בנושא זה התנהל המאבק החריף והארוך ביותר שניהל השלטון נגד תופעת הגיור. מטעמים דתיים היה על היהודי לגייר את עבדיו כדי שיוכל להפיק מהם תועלת, וגיורם אף נחשב לו למצווה. כתוצאה מכך היו עבדי היהודים מקור לא־אכזב לגרים חדשים. התפישה הכללית שיהודי אינו ראוי לשלוט בנוצרי הניעה במידת־מה את המחוקק להגביל בעלות יהודים על עבדים שאינם יהודים או למונעה לחלוטין, ושאלת הבעלות על עבדים נוצרים הושוותה אפוא לשאלת אדנותו של יהודי על נתינים נוצרים באימפריה כאשר שירת במינהל. כך גם נימק תיאודוסיוס הב' את ההגבלות שהטיל על היהודים בחוק משנת 423 (מס' 48). בדרך־כלל מביא המחוקק כסיבה עיקרית לפעולתו בעניין זה את החשש שמא בעלות של יהודים על עבדים שאינם יהודים תביא להתגיירותם. גם בעניין זה שאב המחוקק הנוצרי מן המורשה הפאגאנית: פאולוס קבע שני סוגי עונשים למלים את עבדיהם, כפי הנראה על־פי העונשים שהוטלו על מסרסים: גירוש ל“נכבדים” ועונש־מוות ל“שפלים” (מס' 6).

בדיקת החקיקה הנוצרית בנושא גיורם של עבדים בין המאה הד' למאה הו' מלמדת, כי השלטון אמנם חידש בתחום זה, אלא שהתחבט בין דרכי־פעולה שונות ויישם אותן בהצלחה חלקית בלבד, ובמשך זמן רב לא גיבש קו אחיד אשר ידריך אותו. בתחום זה – שלא כבתחומים האחרים הקשורים ביהודים – נזקק המחוקק לסיוע הכנסייה. הדבר מעיד לא רק על אופיו הדתי המובהק של הנושא, אלא גם על יעילותם המוגבלת של אמצעי־האכיפה החילוניים. מעורבות הכנסייה באה לידי ביטוי, בין היתר, בהעברת הבעלות על עבדים נוצרים לידיה (וראה להלן) ובחוק משנת 409 (מסי 39), המכיר בכנסיות כמקומות־מקלט לעבדי יהודים שנמלטו מאדוניהם. בחוק משנת 534 (מס' 61) מטיל יוסטיניאנוס על הבישופים, יחד עם “מגיני הכנסיות” והמינהל האימפריאלי, להבטיח את קיום החוקים המגינים על עבדים נוצרים מפני אדוניהם היהודים, השלטון בתקופה הנוצרית – בדומה לשלטון בתקופה הפאגאנית – לא היה מסוגל להתמודד בצורה יעילה עם התופעה של גיור שפחות, ועל־כן נזכרות שפחות גיורות במפורש רק בחוק של קונסטאנטינוס הב' משנת 339 (מסי 11). הטקסטים האחרים מדברים בעבדים במין סתמי – כמו, למשל, mancipium, שפירושו עבדים ממין זכר וממין נקבה כאחד – ובעיקר במין זכר, שכן המחוקק העדיף לטפל בתופעת הגיור באמצעות העונשים על המילה. כבר בראשית המאה הד' הוטלו שני איסורים, שהשלימו זה את זה: איסור מפורש של גיור – בדרך־כלל מילה – של עבדים, ואיסור על היהודים לקנות או להחזיק עבדים נוצרים או עבדים אחרים שאינם יהודים. שני האיסורים מופיעים בחוקי קונסטאנטינוס (מס' 10 משנת 335), קונסטאנטינוס הב' (מס' 11 משנת 339), תיאודוסיוס (מס' 17 משנת 384), תיאודוסיוס הב' (מס' 41 משנת 415, מס' 44 משנת 417, מס' 48 משנת 423 ומס' 54 משנת 438) ויוסטיניאנוס (מס' 59 מפרק־הזמן שבין שנת 527 לשנת 534, מס' 61 משנת 534 ומס' 62 משנת 535). באיסורים אלה אין למצוא מידה אחידה של עקיבות. בשנת 415 נעתר הונוריוס לפניותיהם של היהודים והתיר להם להחזיק עבדים נוצרים, ובלבד שיניחו להם לשמור על דתם (מס' 42). גם במזרח הושג ויתור מסוים בשנת 417, כאשר התיר תיאודוסיוס הב' ליהודים לזכות בעבדים נוצרים בירושה ואף להחזיק בהם, ובלבד שלא יגיירו אותם (מס' 44). ואולם, כבר בשנת 423 חזר תיאודיסיוס אל הקו המסורתי הקשוח (מס' 48), וביתר שאת עשה זאת בשנת 438 (מס' 54). מעתה ואילך שוב מופיעים האיסורים המלאים, אף שדברי יוסטיניאנוס מעידים, כי במשך ומן רב היו איסורים אלה הלכה בלבד. כך, למשל, עולה מחוק משנת 534 (מס' 61), כי באפריקה החזיקו יהודים עבדים נוצרים.

העונשים שקבע המחוקק נועדו להשיג שלוש מטרות: (1) לזכות בשיתוף־פעולה של עבדי היהודים עם השלטונות נגד גיור עבדים; (2) להרתיע את היהודים מרכישתם, החזקתם וגיורם של עבדים שאינם יהודים; (3) להעניש יהודים שעברו על איסורים אלה ו“לתקן” את הפגיעה במצבם הדתי של עבדים שגוירו. מסתבר, כי המחוקק ראה ברכישת עבד וגיורו מעשה המביא לשינוי מהותי במעמדו המשפטי־האישי של העבד. בחוק משנת 335 (מס' 10) קובע קונסטאנטינוס, שעבד שאינו יהודי שנקנה על־ידי יהודי או נימול ייצא לחופשי, אך כבר בשנת 339 שונתה המדיניות, וקונסטאנטינוס הב' קבע, שעבדים מסוג זה שנקנו – וכפי הנראה גם עבדים שגוירו – ייתבעו לאוצר, ואילו נשים נוצריות שהוחזקו בעבר בבית־אריגה של המדינה וגוירו, יוחזרו לבית־האריגה (מס' 11). עד שנת 384 חלו שינויים נוספים. בשלב מסוים נקבע, שעבדים אלה ייפדו “בידי נוצרים בתשלום המחיר המתאים” (מס' 17), ובשלב מאוחר יותר הופקעו מידי בעליהם בדרך שאינה מפורטת בחוק (שם). בחוק משנת 415 (מס' 41) מסתמך תיאודוסיוס הב' על “חוק של קונסטאנטינוס” ומעביר את הבעלות על עבדיהם הנוצרים של יהודים לידי הכנסייה. ואולם, לאחר שנתיים הוא חוזר ומשנה את מדיניותו, ובחוק משנת 417 (מס' 44) הוא קובע, שאם יירכש עבד נוצרי שלא כדין על־ידי יהודי והעבד יביא את הדבר לידיעת השלטונות, הוא יזכה בחֵירוּת; בעלותם של יהודים על עבדים נוצרים שלא יודיעו לשלטונות תפקע אף היא, אלא שאין המחוקק מציין מי יזכה בעבדים.

במאה הו' השתרש העקרון בדבר הענקת חירות לעבדים נוצרים שבבעלות יהודים. בחוק שנתן בין שנת 527 לשנת 534 (מס' 59) קובע יוסטיניאנוס, שעבדיהם הנוצרים של יהודים ישוחררו, ובחוק משנת 534 (מס' 61) הוא. שב ומאשר, כי עבדיהם הנוצרים של יהודים “הם בני־חורין מכל בחינה שהיא, בהתאם לנוסח הקודם של חוקינו”. לא זו בלבד שעבדים שאינם להודים שהתנצרו ייצאו לחופשי ללא כל פדיון, אלא בעליהם היהודים לא יוכלו לשוב ולהשתלט עליהם לאחר שהתנצרו אף הם.

עקיבות רבה יותר אפשר למצוא בעונשים שיוטלו על היהודים בעלי העבדים. יש הבחנה ברורה בין החזקת עבדים שאינם יהודים או קנייתם, שתיענש בעונש קל יחסית, ובין גיור עבדים שאינם יהודים, בעיקר עבדים נוצרים, שייענש בעונש חמור במיוחד. הבחנה זו כבר מופיעה בחוק של קונסטאנטינוס הב' משנת 339 (מס' 11), שבו נקבע, כי מגיירים צפויים לעונש־מוות ולהפקעת רכושם, ואילו רוכשי עבדים שאינם יהודים ייענשו בהפקעת בעלותם על העבדים. גם בחוקים שנתן תיאודוסיוס הב' בשנת 417 (מס' 44) ובשנת 438 (מס' 54) נקבע, כי מגייריהם של עבדים נוצרים צפויים לעונש־מוות ולהפקעת רכושם, ואילו לפי חוק של יוסטיניאנוס שניתן בין שנת 527 לשנת 534 (מס' 59) צפויים מחזיקי עבדים נוצרים להפקעת בעלותם על עבדים אלה ולקנס של 30 ליטראות זהב. עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס קיבלו שלושה חוקים. שניים מהם (מס' 11 ו־44) צורפו לטקסט אחד, שבו נקבע, שיהודי לא ירכוש או ישיג עבד שאינו יהודי – או עבד נוצרי – ואף לא יחזיק בו. אם יחזיק יהודי עבד שאינו יהודי או יגייר אותו, הוא צפוי לעונש־מוות, והעבד יזכה בחֵירוּת. בטקסט השלישי (מס' 54) נקבע העונש המקובל למגייר עבד נוצרי: הפקעת רכושו ועונש־מוות.

(ג) התנגשויות בין הדתות ומגע חברתי

האיבה ששררה בין שתי הדתות משתקפת בחוקים העוסקים בפגיעות בדתות היריבות, מובן, שהמחוקק הנוצרי מדגיש בעיקר את פגיעות היהודים בנוצרים, אף שעקרונות משפטיים כלליים הניעוהו להעניק גם ליהודים הגנה מפני רדיפות הנוצרים.

החוקים מקפידים, כי היהודים לא יפגעו בכבוד הנצרות. איסור מפורש בעניין זה עוסק בחג הפורים, שתיאודוסיוס הב' מפרש את מהתלותיו, בחוק משנת 408 (מס' 36), כביזוי של קודשי הנצרות. בחוק משנת 420 (מס' 46) הוא מתרה ביהודים שזכו להגנתו, שלא “יתרברבו… וירום לבם בשל בטחונם, עד שיַרשו לעצמם לעשות מעשה פזיז נגד כבודה של עבודת־האלוהים הנוצרית.”

התפתחות חמורה בעניין ביזוי הנצרות משתקפת בחוק של מארקיאנוס משנת 452 (מס' 55), שבו נזכרת מציאות אובייקטיבית של ביזוי קודשי הנצרות בעיני היהודים בעקבות דיונים ציבוריים של נוצרים בשאלות של דוֹגמה נוצרית, ולא בשל מעשה או מחדל של היהודים. היחס השלילי ליהודים המשתקף בחוק זה היה אפוא פועל־יוצא מהתפתחות פנימית בכנסייה הנוצרית.

פעילות אלימה של יהודים נגד הכהונה האורתודוקסית ופולחנה נזכרת במפורש בחוקים של הונוריוס מן השנים 408 (מס' 37) ו־409 (מס' 38), העוסקים ברדיפת אורתודוקסים באפריקה על־ידי דונאטיסטים, מינים, יהודים ופאגאנים. המחוקק תובע מן המינהל המקומי לפעול נגד רדיפות אלו בכל חומר הדין.

בפגיעות נוצרים ביהודים ובבתי־כנסת עוסק המחוקק למן שלהי המאה הד‘. בחוק משנת 393 (מס' 21) קובע תיאודוסיוס לראשונה, כי מכוח החוק זכאים היהודים להגנה מפני פורעים, ובעקבותיו הולך גם תיאודוסיוס הב’ בחוקים משנת 423 (מס' 47–49). בחוקים אלה חוזר תיאודוסיוס הב' על העקרון שקבע תיאודוסיוס הא', והוא אף מוסיף ומגדיר את הנוצרים הפורעים ביהודים כמי שפועלים “במסווה של הנצרות הנערצה” (מס' 48), “תוך שימוש לרעה בסמכות הדת” (מס' 49). מכאן עולה, כי הפרעות ביהודים מנוגדות גם למשפט הקיים וגם למהותה האמיתית של הדת הנוצרית.

הבחירה שעשו עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס מתוך חוקים אלה מעידה עדות נאמנה על מצב היהודים בראשית המאה הו‘. הקודקס משמר את האזהרה ליהודים שלא לבזות את קודשי הנצרות (מס' 36, 46 ו־55) ומדגיש את התחייבות השלטון להגן על היהודים מפני פורעים נוצרים (מס' 49), אולם אין בו עוד זכר לפגיעות פיסיות בנוצרים מצד היהודים. החוק האחד והיחיד העוסק בתחום חברתי מובהק ניתן על־ידי תיאודוסיוס בשנת 388 (מס' 18). המחוקק אוסר בו נישואין בין יהודים לנוצרים ומחיל על עבירה זו את העונשים על ניאוף. האיסור נתקבל גם על־ידי עורכיו של אלאריך הב’ ושל יוסטיניאנוס. אין ספק, כי איסור זה נבע בעיקר משיקולים דתיים, וכי שורשיו באיסורים קאנוניים מראשית המאה הד'. מטרתו הברורה היתה למנוע השפעה יהודית וגיור. עם זאת בולטת העובדה, כי לפנינו חוק יחידאי, ומלבדו לא ניתן עוד שום חוק אשר יבטיח בידוד חברתי של היהודים מסביבתם הנוצרית, בניגוד ברור לחקיקה הקאנונית העקיבה והמרובה שנועדה להשיג מטרה זו.

3. בין יהודים ליהודים

למעגל זה שייכים החוקים העוסקים בעניינים יהודיים פנימיים, כלומה, ביחסים בין יהודים ליהודים ובפעילויות השלטון היהודי העצמי, שלא נסמכו על כוחו של השלטון הרומי. שני קווים עיקריים הנחו את השלטון הרומי בתחום זה: (א) העקרון שניסח ארקאדיוס בשנת 397: “היהודים יהיו מסורים לפולחניהם” (מס' 27). היה זה פועל־יוצא מהכרת השלטון ביהודים כדת מותרת בחוק, שחייבה הימנעות מירבית מהתערבות ישירה בעניינים שהופקעו בשל כך. מרשות המדינה ונמסרו בשלימותם לרשות היהודים. (ב) מגמת החקיקה במאות הג’־הו' להרחיב את תחום פעילותה של המדינה על חשבון האוטונומיה היהודית.

מגמה זו נבעה הן מן התהליך הכללי של חדירת המדינה לתחומי־חיים שבהם לא התערבה בעבר, הן מן האיבה ליהדות ולמוסדותיה, שהלכה והתחזקה ככל שגבר אופייה הנוצרי של המדינה. יש בקווים אלה כדי להסביר את מספרם הזעום של החוקים שניתנו בתחום זה ואת העובדה, כי בחלקם עוסקים חוקים אלה ביסודות שונים של האוטונומיה היהודית בשל זיקתם למדינה ולחוק הכללי, ובחלקם – בעניינים יהודיים פנימיים לחלוטין.

דומה, שלפני העשור האחרון של המאה הד' לא התערב המחוקק בענייני האוטונומיה היהודית באמצעים משפטיים־תחיקתיים. ה“עצה” שהשיא יוליאנוס להלל הנשיא לחדול מגביית דמי־הכלילא (מס' 13 משנת 363) בוודאי השפיעה לא פחות מן האיסור המפורש בעניין זה שנתן הונוריוס בשנת 399 (מס' 30) וביטל בשנת 404 (מס' 34). גם הטעמים שהביאו שני השליטים הנ"ל היו זהים, אך אין ספק, שיש להבחין הבחנה ברורה בין הזהירות שגילה יוליאנוס, שנמנע מהתערבות ישירה בנושא יהודי פנימי, תוך שימוש באמצעים ממלכתיים, ובין נכונותו המפורשת של הונוריוס לעשות כן על־סמך התפישה, שגביית דמי־הכלילא מעוגנת בפריבילגיות אימפריאליות, ומשום כך היא חורגת מן התחום היהודי המובהק. כמה חוקרים רואים ברסקריפטום של דיוקליטיאנוס ליהודה משנת 293 (מס' 5) נקיטת עמדה מצד השלטון במחלוקת בין בית הנשיא ובין החכמים בשאלת הסמיכה של חכמים ודיינים, אולם משמעותו המדויקת של מיסמך זה ועצם שיוכו להיסטוריה היהודית עדיין שנויים במחלוקת. לעומת זאת אין ספק, שתיאודוסיוס קבע הלכה משפטית מפורשת בעניין חובת הפרט והקהילה לשאת בליטורגיות של המדינה כאשר הורה בחוק משנת 390 (מס' 19), כי הקהילה אינה חייבת בחובת הליטורגיה של הובלה ימית, וכי חובה זו מוטלת על הפרט. בכך כפר בזיקת הפרט היהודי אל הקהילה בעניין הליטורגיות וקבע זיקה ישירה אל המדינה, כלומר, הקהילה אינה נושאת בעול הליטורגיות, והיא אף אינה מתווכת בין הפרט למדינה.

צמצום משמעותי של האוטונומיה היהודית. – שפירושו הרחבת תחום פעילותה של המדינה בקרב היהודים – חל בשנת 398, כאשר הגביל ארקאדיוס את ההנהגה העצמית היהודית לשיפוט בעניינים דתיים מובהקים ולשיפוט אזרחי במתכונת של משפט־בוררים בלבד וחִייב את היהודים לפנות אל הערכאות הממלכתיות בכל העניינים האחרים. בעשור ההוא התערב השלטון בתחום נוסף: מנהגי־הנישואין היהודיים. בחוק משנת 393 (מס' 22) אסר תיאודוסיוס שמירת המנהג (mos) והחוק (lex) היהודיים בענייני נישואין, ובעיקר אסר פוליגאמיה. דומה, כי מעתה ואילך הושוו היהודים לשאר אזרחי האימפריה בעניין זה, וכאשר חקק יוסטיניאנוס בשנת 535 חוק נגד “נישואי־תועבה”, חלו איסורים אלה גם על היהודים. על כך מעיד חוק משנת 536 או 537 (מס' 63), שבו העניק יוסטיניאנוס ליהודי צור הקלות מחומרת העונשים שנקבעו בחוק ההוא.

חוק אחד ויחיד משקף התערבות ישירה של המחוקק בעניינים דתיים מובהקים. בחוק משנת 553 (מס' 66) פוסק יוסטיניאנוס, כי היהודים רשאים לקרוא בספרי־הקודש בבתי־הכנסת בכל שפה הנראית להם, אולם אם יבחרו ביוונית, חובה עליהם להשתמש בתרגום־השבעים או בתרגום עקילס. כן הוא אוסר את המשנה והחזקת דעות של כפירה בעניין תחיית־המתים, יום־הדין האחרון או בריאת המלאכים.

חוק זה חותם אפוא את מסכת החקיקה הרומית בענייני היהודים בנטישה רבתי של מורשה משפטית עתיקה למדי, ומהקפדה על אי־התערבות בעניינים דתיים עובר המחוקק להתערבות ישירה ותקיפה. גם נוסח החוק האמור מעיד על מוּדעוּת מנסחיו לחידוש שהיה בכך, שכן מודגש בו, כי ההתערבות באה על־פי בקשתם של יהודים ונועדה למנוע את הפרת הסדר הציבורי.

הצמצום המתמיד של האוטונומיה היהודית אף ניכר היטב כאשר משווים בין קודקס תיאודוסיאנוס לקודקס יוסטיניאנוס. עורכיו של קודקס תיאודוסיאנוס קיבלו את מס' 19, 28 ו־30 – כלומר, חוקים ששיקפו בעיקר את הרחבת פעילותה של המדינה על חשבון סמכויותיה של ההנהגה היהודית העצמית – ואילו בקודקס יוסטיניאנוס כלול, נוסף על טקסטים מן הסוג הנזכר (מס' 28 וכן מס' 3, המופיע רק בקודקס יוסטיניאנוס ובמקורו עסק בעניין פרטי, אלא שקבלתו לקודקס הקנתה לו משמעות כללית משום שנתפש כקביעה, שהקהילה אינה יכולה לתבוע עזבון במשפט), גם טקסט המדגיש את ביטולו של המשפט האוטונומי היהודי בענייני נישואין והחלפתו במשפט הכללי (מס' 22).

רשימת החוקים ומקורותיהם

>
>

רשימת הטקסטים לפי סדר הופעתם במקורות

(המספר העבה מציין את מספר החוק בכרך זה)

Codex Teodosianus

2:1:10 28

2:8:25 39

2:8:26 40

3:1:5 17

3:7:2 18

7:8:2 14

8:8:8 40

9:7:5 18

9:45:2 26

12:1:99 15

12:1:100 15

12:1:157 29

12:1:158 29

12:1:164 31

12:1:165 31

13:5:18 19

15:5:5 50

16:2:31 38

16:2:46 51

16:3:47 51

16:5:43 35

17:5:44 37

16:5:46 38

16:5:59 48

16:5:60 49

16:5:62 51

16:5:63 51

16:5:64 51

16:7:3 16

16:7:7 52

16:8:1 8

16:8:2 9

16:8:3 7

16:8:4 9

16:8:5 10

16:8:6 11

16:8:7 12

26:8:8 20

16:8:9 21

16:8:10 23

16:8:11 24

16:8:12 25

16:8:13 27

16:8:14 30

16:8:15 32

16:8:16 33

16:8:17 34

16:8:18 36

16:8:19 39

16:8:20 40

16:8:21 46

16:8:22 41

16:8:23 43

16:8:24 45

16:8:25 47

16:8:26 48

16:8:27 49

16:8:28 52

16:8:29 53

16:9:1 10

16:9:2 11

16:9:3 42

16:9:4 44

16:9:5 48

16:10:19 35

16:10:22 48

16:10:23 49

16:10:24 49

Theod. Nov.

1. 54

Codex Justinianus

1:1:4 55

1:3:10 38

1:3:54(56) 61

1:5:7 54

1:5:12 56

1:5:13 52,58

1:5:21 60

1:7:1 12

1:7:2 16

1:7:4 52

1:7:5 54

1:9:1 3

1:9:2 57

1:9:3 8

1:9:4 14

1:9:5 15

1:9:6 18

1:9:7 22

1:9:8 28

1:9:9 23

1:9:10 31

1:9:11 36

1:9:12 35,39

1:9:13 40

1:9:14 46

1:9:15 41

1:9:16 48

1:9:17 53

1:9:18 54

1:10:1 11,44

1:10:2 59

1:11:6 49

1:12:1 26

1:12:2 39

3:12:6 50

3:13:3 5

10:32:49 29

10:40:8 19

Novellae Justiniani

Nov.37

(Authen־

ticum 39) 62

Nov. 45 64

Nov. 131:14 65

Nov. 139 63

Nov. 146 66

Digesta

27:1:15:6 4

48:8:22: prin־

ceps 1

50:2:3:3 2

Constitutiones Sirmondianae

4 10

6 51

12 35

14 38

Sententiae Pauli

5:22:3־4 6

Iulianus, Epistulae

51(25) 13

Concilium Chalcedonense, Acta

2:1:3 55

2:2:2 55

הוצאות ביקורתיות

אוספי הטקסטים פורסמו ברובם המכריע בהוצאות ביקורתיות מצוינות, שיצאו בשלהי המאה הי‘"ט ובראשית המאה הכ’.

המקובלת ביותר בהוצאות הביקורתיות של קודקס תיאודוסיאנוס היא: Theodosiani Libri XVI cum Constitutionibus Sirmondianis Edidit Adsumpto Apparatu P. Kruegeri Th. Mommsen, Berlin 1905⁴². בנספח לכרך הראשון פורסם גם אוסף החוקים על־שם סירמונד. הוצאה ביקורתית שנייה של קודקס תיאודוסיאנוס נערכה בידי קריגר במתכונת שונה מזו של מומזן.⁴³ פורסם רק החלק הראשון, הכולל את שמונת הספרים הראשונים של הקודקס: Codex Theodosianus, Recognovit P. Krüger, Berlin 1923–1926.

הנובלות שניתנו לאחר חתימתו של קודקס תיאודוסיאנוס פורסמו בהוצאה ביקורתית בכרך השני של קודקס תיאודוסיאנוס שבהוצאת מומזן:⁴⁴ Leges Novellae as Theodosianum Pertinentes Edidit Adiutore Th. Mommseno Paulus M. Meyer, Berlin 1905 הוצאת מומזן של קודקס תיאודוסיאנוס תרמה תרומה חשובה להבהרת ההיסטוריה של נוסח הבריביאריום ותולדות השימוש בו. לעניין זה חשובים בעיקר הפרקים ב־Prolegomena, הדנים במסורת כתבי־היד ובשימוש בבריביאריום, הדפסת הפירוש הוויזיגותי בשולי החוקים וציון הבדלי־הנוסח בין כתבי־היד של הבריביאריום ובין כתבי־היד העצמאיים של הקודקס. עם זאת עדיין אין בידנו הוצאה ביקורתית טובה יותר של הבריביאריום מזו של הינל:.G. Hänel, Lex Romana Visigothorum, Leipzig 1849 את הדיגסטה של יוסטיניאנוס פרסם מומזן בשנת 1870 בהוצאה הביקורתית ה'“גדולה”:

Digesta Iustiniani Augusti Recognovit Adsumpto in Operis Societatem Paulo Kruegero Th. Mommsen, Berlin 1870. הוצאה זו פורסמה מחדש, ללא האפאראט השלם ובתוספת תיקונים של קריגר, במהדורה ה“קטנה”, שנועדה לקהל הרחב⁴⁵ – הכרך הראשון של קורפוס יוסטיניאנוס שבהוצאת ויידמן; Digesta Recognovit Theodorus Mommsen, Retractavit Paulus Krüger, Berlin 1872, 1928¹⁵. הוצאה ביקורתית של קודקס יוסטיניאנוס יצאה לאור על־ידי קריגר, שפרסם גם מהדורה מקוצרת – הכרך השני של הקורפוס שבהוצאת ויידמן: Codex Iustinianus Recognovit et Retractavit Paulus Krüger, Berlin 1877, 1929¹⁰. הכרך השלישי של הקורפוס בהוצאת ויידמן כולל את הנובלות של יוסטיניאנוס: Novellae Recognovit Rudolfus Schöll, Opus Schöllii Morte Interceptum Absolvit Guilelmus Kroll, Berlin 1989, 1912⁴

המקורות הקשורים בוועידת הכנסיה של כאלקדון כלולים בהוצאה הביקורתית של שווארץ: Acta Conciliorum Oecumenicorum Iussu atque Mandato Societatis Scientiarum Argentoratensis Edidit Eduardus Schwartz, II: Concilium Universale Chalcedonense, Berlin־Leipzig 1932–1938

הוצאה ביקורתית של אוסף מכתביו של יוליאנוס הכופר ראה:

The Works of the Emperor Julian, ed. W.C. Wright, London 1923

הקיצורים הביבליוגראפיים    🔗

אבי־יונה = מ' אבי־יונה, בימי רומי וביזאנטיון⁵, ירושלים תש"ל.

אלון, מחקרים = ג' אלון, מחקרים בתולדות ישראל בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד, תל־אביב, א, תשי“ז; ב, תשי”ח.

אלון, תולדות = הנ“ל, תולדות היהודים בארץ־ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, תל־אביב, א, תשי”ט; ב, תשכ"א.

לינדר = א' לינדר, “השלטון הרומי והיהודים בתקופת קונסטאנטינוס”, תרביץ, מד (תשל"ה), עמ' 95–143.

מנטל = ח"ד מנטל, מחקרים בתולדות הסנהדרין, תל־אביב 1969.

פריי – ראה CIJ

לחלקי הספר שעדיין לא הוצאו בידי סכלטמה:

החוקים

1. היתר מילה ליהודים על־פי מוצאם 138–155, בערך – מודסטינוס על רסקריפטום של אנטונינוס פיוס

לפנינו מובאה מחיבורו של מוֹדסטינוס Regulae (“הכללים”), ספר שישי, ובה תוכנו של רסקריפטום מאת אנטונינוס פיוס, כפי שנשתמרה בדיגסטה (48:8:11.Dig). ברסקריפטום זה מתיר אנטונינוס פיוס ליהודים למול את בניהם, אך הוא אוסר מילת אדם שאינו ממוצא יהודי, ומטעם זה גם אין החוק מכיר בהשתייכותו ל“אותה הדת”. מודסטינוס מצטט את הרסקריפטום בדיון על זכויותיהם של אדונים על עבדיהם, ומהקשר זה עולה בבירור, כי לפי פירושו מוסב האיסור על מילת עבדים. עם זאת מעידה הלשון הכללית שבה מנוסח האיסור, שתחולתו היתה רחבה יותר. סולאצי סבור, כי יש לתקן את הטקסט, שכן על הנוסח להתייחס במפורש לעבדים בלבד, אולם אין כל סימוכין לתיקון מעין זה.

דומה, שמשמעותו של הרסקריפטום היא הקלת האיסור הכללי של המילה שהטיל האדריאנוס בסוף שנות העשרים. האיסור הוטל, כפי הנראה, לפני שנת 132, אף שיש חוקרים הסבורים, שאירע לאחר פרוץ המרד. במקורות מתוארים שלושה נסיונות, לפחות, של משלחות חכמים שיצאו מן הארץ לרומא כדי להביא לביטול האיסור, אולם דומה, שאין לייחס את הנסיונות האלה לראשית שלטונו של אנטונינוס פיוס (זמן קצר אחרי שנת 138), כדעתה של סמולווד, שכן בזמן ההוא החכמים שהשתתפו במשלחות אלו עדיין לא הגיעו לעמדות הנהגה. לעומת זה מלמד ה“דיאלוג עם טריפון” של יוסטינוס המארטיר, כי בעת כתיבתו – 155, בערך – היתה מילת יהודים מקובלת באימפריה, ולא היה שום איסור עליה. מכך משחמע, כי האיסור הכללי בוטל חלקית לפני שנת 155. ייתכן, כי בזמן ההוא הקל אנטונינוס פיוס גם את איסור המילה במצרים והתיר מילה לכוהנים שעמדו בדרישות מסוימות וקיבלו היתר לכך מן השלטונות. ההיתר המוקדם ביותר שעליו יש בידנו עדות הוא משנת 154.

גייגר מציע פירוש אחר לרסקריפטום שלפנינו. לדעתו אין בו הקלת האיסור של האדריאנוס, אלא החמרה לעומת המציאות ששררה לפני נתינתו.

מעמדו של מודסטינוס כמשפטן בעל סמכות – הן בחייו הן לאחר מותו, על־פי “חוק הציטוט” משנת 426 – והכללת קטע זה בדיגסטה הבטיחו מעמד מחייב לתוכן הרסקריפטום מראשית המאה הג' ואילך; על־פי ההיתר שבו כבר פעלו, למעשה, למן ראשית העשור השישי של המאה הב‘, כפי שמעיד ה“דיאלוג עם טריפון”. גם בארדסאנס קוכע, כי היהודים מלים את בניהם ביום השמיני ללידתם בכל מקומות מושבותיהם.⁴⁶ אוריגנס אומר במפורש, כי החוקים מתירים את המילה ליהודים בלבד, ואילו שומרונים המלים עוברים על החוקים, ודינם כדין סיקאריקים.⁴⁷ האיסור שברסקריפטום שלפנינו, לעומת זה, לא נשמר בשלימות, שהרי השלטונות הרומיים שבו וחידשוהו בשנת 202,⁴⁸ ובעיקר עשו כן למן המאה הד’ ואילך (וראה להלן, מס' 10–11, 41 ו־48). אף הלכות עבדים מן המאה הג' מלמדות, כי האיסור לא נאכף ככתבו וכרוחו.⁴⁹

מודסטינוס,⁵⁰ הכללים,⁵¹ ספר שישי

מותר ליהודים למול רק את בניהם מכוח רסקריפטום של פיוס האלוהי; מי שיעשה זאת באדם שאינו מאותה הדת,⁵² ישא בעונשו של מסרס.⁵³

ביבליוגראפיה    🔗

אלון, תולדות, ב, עמ' 56–58 ו־60–63; ה' מנטל, “המניעים למרד בר־כוכבא”, מלחמות קודש ומארטירולוגיה בתולדות ישראל ובתולדות העמים, ירושלים תשכ"ח, עמ' 35–39;

אבי־יונה, עמ' 56;

לינדר, עמ' 127–129;

י' גייגר, “הגזירה על המילה ומרד בר־כוכבא”, ציון, מא (תשל"ו), עמ' 139147–;

2. על מעמד היהודים בערים

אולפיאנוס על חקיקה של ספטימיוס סווירוס וקאראקאלה בין 196 או 197 או 198 ובין 209 או 211

בחיבורו על משרת הפרוקונסול וסמכויותיו מזכיר אולפיאנוס חקיקה של ספטימיוס סווירוס וקאראקאלה על־אודות זכויותיהם וחובותיהם של יהודים המשמשים במשרות עירוניות, וקטע זה מחיבורו נשתמר כמובאה בדיגסטה (50:2:3:3.Dig). אין בידנו לתארך את החקיקה הזאת במדויק. אולפיאנוס כתב את ספרו הנ“ל בימי שלטונו של קאראקאלה, היינו, בין שנת 212 לשנת 218.⁵⁴ אם אכן המדובר בצו משותף לספטימיוס סווירוס ולקאראקאלה, אפשר לייחסו לפרק־הזמן שבין שנת 196, עת הוכתר קאראקאלה בתואר “קיסר ואומפראטור מיועד”,⁵⁵ או שנת 197,⁵⁶ או שנת 198, עת הוכרז אוגוסטוס, ובין שנת 209, עת הצטרף אליהם גיטה, אחיו של קאראקאלה, כאוגוסטוס שלישי, או שנת 211, שבה מת ספטימיוס סווירוס. עם זאת ייתכן, שחקיקה זו לא נחקקה במיסמך אחד, אלא בחוקים מספר מלפני מות ספטימיוס סווירוס ולאחר־מכן. לאפשרות זו מרמז ניסוחו של מודסטינוס, המדבר על חוקים (διατάξεις, constitutiones) בדיונו בנושא זה בדיגסטה (27:1:15:6 Dig.). חיזוק לכך אפשר למצוא אף בעדות המאוחרת אשר ב־Scriptores Historiae Augustae, ⁵⁷ שלפיה שמר אלכסנדר סווירוס ליהודים את ה”פריבילגיות" שלהם.

חיבורו של אולפיאנוס ‏אמנם עוסק במיוחד במשפט התקף בפרובינקיות ה“סינאטוריאליות” – אסיה ואפריקה – שבהן היו קהילות יהודיות חשובות, אולם אין ספק, שקביעותיו היו תקפות גם לגבי הפרובינקיות האחרות.

אולפיאנוס מדגיש שני עניינים שבחקיקה זו:

א. ליהודים מותר לשמש במשרות שלטון, ומן ההקשר עולה, כי המדובר בשלטון העירוני, ובעיקר במשרת הבּוּלוטֶס (דיקוּריוֹן). מכאן, שעד לחקיקה זו היו משרות אלו חסומות לפני היהודים, כנראה בעקבות מרד בר־כוכבא.

ב. על היהודים לשאת בליטוּרגיות שאינן מביאות לחילול דתם.

על פתיחת משרות השלטון העירוני לפני היהודים מעידים גם המקורות היהודיים, המספרים על בולוטין ואיסטרטגים יהודים בארץ־ישראל מתקופת הסווירים ואילך.⁵⁸ מקורות אפיגראפיים⁵⁹ ומסורות יהודיות⁶⁰ ופאגאניות מלמדים, כי לשליטים הסווירים יצאו מוניטין של מיטיבי היהודים, כנראה בשל זהירותם שלא לפגוע במצוות הדת היהודית.

המחבר הנ"ל, על משרת הפרוקונסול,⁶¹ ספר שלישי

סווירוס ואנטונינוס⁶² האלוהיים⁶³ התירו למי שהולכים בדרכי הדת⁶⁴ היהודית להגיע למשרות,⁶⁵ אולם גם חובות⁶⁶ הטילו עליהם – כאלה⁶⁷ שאינן פוגעות בדתם.

ביבליוגראפיה    🔗

אלון, תולדות, ב, עמ' 105–107;

אבי־יונה, עמ' 52–53, 57:

לינדר, עמ' 110–113;

3. על־אודות צוואה ליהודי אנטיוכיה רסקריפטום של קאראקאלה 30 ביוני 213

רסקריפטום של קאראקאלה מ־30 ביוני 213 על פנייה של קלאודיוס טריפונינוס בדבר עזבון שציוותה קורניליה סאלוויה ליהודי אנטיוכיה. הנוסח נשתמר בקודקס יוסטיניאנוס (CJ 1:9:1) ומשם הועתק לבאסיליקה (1:1:37.Bas). דומה, שרסקריפטום זה נוסח בידי אַרְיוּס מֶאנדֶר, אשר שימש כמזכירו של קאראקאלה, ככל הנראה, בזמן ההוא.⁶⁸

דומה, כי בצוואה לא צוין המזוכה בצורה ברורה ומדויקת, כפי שדרש החוק הרומי, וכי מופיע בה ניסוח סתמי ומעורפל לציון כלל היהודים באנטיוכיה. מטעם זה קבע קאראקאלה, כפי הנראה, שאין לפנות לערכאות כדי לאכוף את הוצאתו אל הפועל של העזבון הזה, אלא שלא פסל את תוקפה של הצוואה כשלעצמה. חוקרים רבים יצאו מן ההנחה, כי הקהילה היהודית היחה מוּכרת בחוק הרומי, ולכן התקשו ליישב את הסתירה, לכאורה, בין רסקריפטום זה – הנתפש כאיסור כללי – ובין חקיקה של הסינאט מימי מארקוס אורליוס כפי שמסר פאולוס (34:5:20.Dig), אשר התירה לאיגודים שאושרו בחוק (collegia licita) לקבל עזבונות. כדי ליישב את הסתירה, העלו החוקרים השערות שונות: קהילת אנטיוכיה לא אושרה בחוק, בניגוד לקהילות אחרות; באנטיוכיה היו כמה קהילות; קורניליה סאלוויה היתה נכרייה, ולכן אי־אפשר היה לממש את העזבון; עורכי קודקס יוסטיניאנוס הפכו את כוונתו של קאראקאלה לחלוטין, בהוסיפם את המלה “לא” (non) לנוסח המקורי, שאכן הכיר בזכות הקהילה לתבוע את העזבון; גם לאחר שיהודי התפוצות קיבלו את האזרחות הרומית בשנת 212 נשארה זכות זו ללא משמעות מעשית, שכן היהודים היו חסרי ארגון פוליטי וחוקים מיוחדים.

ניסוחה של קורניליה סאלוויה עולה בקנה אחד עם המשפט התלמודי, שאינו פוסל הסדרים מחמת מיתה בשל אי־ודאות בזהות המזוכה. ייתכן, כי הבעיה שעורר עזבון זה אופיינית לקושי שהתקשו בו היהודים לאחר שקיבלו את האזרחות הרומית להשתחרר מן הנוסחאות משפטיות המסורתיות ולהקפיד על ניסוחים לפי דרישת המשפט הרומי. מכאן, שהרסקריפטום שלפנינו דן בבעיה מיוחדת לירושתה של קורניליה סאלוויה, ונתינתו לא גרעה מאומה מזכויותיה של קהילת אנטיוכיה.

והנה, הכללתו בקודקס יוסטיניאנוס הקנתה לרסקריפטום משמעות חדשה לחלוטין, שכן בינתיים קיבל המונח universitas משמעות משפטית ברורה ומדויקת וציין אגודות המוּכרות בחוק כבעלות “אישיות משפטית”. עורכי הקודקס השמיטו מן הנוסח הסופי את כל הפרטים המיוחדים הקשורים בירושתה של קורניליה סאלוויה, ולכן נהפך הרסקריפטום לאיסור כללי, שמנע מכל הקהילות המאורגנות של היהודים לתבוע עזבונות בערכאות.

האימפראטור אנטונינוס אוגוסטוס לקלאודיוס טריפונינוס⁶⁹

מה שקורניליה סאלוויה ציוותה כעזבון⁷⁰ לכלל היהודים⁷¹ היושבים⁷² בעירם של האנטיוכיים⁷³ אינו יכול להיתבע.

ניתן יום לפני הקאלנדים של יולי, בקונסולאט של אנטונינוס אוגוסטוס ברביעית ושל באלבינוס.⁷⁴

ביבליוגראפיה    🔗

אלון, תולדות, ב, עמ' 110; ר' ירון, “משפט הממלכה, משפט העמים והתלמוד”, מחקרים במשפט רומי, ירושלים 1968, עמ' 197–198;

4. על חיוב היהודים לשאת בליטורגיות מודסטינוס בספרו “הפטור מאפוטרופסות וקוראטוריה” ראשית המאה הג'

בספרו Παραίτησις ἐπιτροπῆς καἰ κουρατορίας מגדיר מודסטינוס את מעמד היהודים באשר לחובת הליטורגיות בהסתמך על החוקים האימפריאליים. קטע זה נשתמר בדיגסטה (27:1:15:6 .Dig). החוקים שמודסטינוס מסתמך עליהם זהים, כפי הנראה, לחקיקה שמזכיר אולפיאנוס (וראה לעיל, מס' 2), המיוחסת שם לספטימיוס סווירוס ולקאראקאלה. הקטע שלפנינו משקף את ההלכה המשפטית בנושא זה בפרובינקיות המזרחיות של האימפריה בשני העשורים הראשונים של המאה הג'.

אגב דיון בפטורים מחובת האפוטרופסות קובע מודסטינוס:

א. על היהודים חלה החובה לשמש כאפוטרופסים גם על מי שאינם יהודים, שכן דינה של אפוטרופסות כדין כל ליטורגיה אחרת.

ב. על היהודים חלה חובת הליטורגיות, פרט לאלו המביאות לחילול דתם.

לעדותו של מודסטינוס נודעת חשיבות מיוחדת, הן משום שביסוד גישתו למשפט מונח העקרון שחוק מאוחר מבטל חוק קדום יותר הן משום שהקפיד על מסירה מדויקת ונאמנה של החוקים. חוקים רבים הביא בציטוט מלא – בדרך־כלל מחיבוריהם של אולפיאנוס ושל פאולוס – ואילו חוקים אחרים הביא בתרגום יווני, שנעשה במינהל האימפריאלי. דומה, שהיהודים נמנעו מלשמש כאפוטרופסים על קטינים שאינם יהודים בגלל הקשר החברתי ההדוק שליטורגיה זו היתה עלולה ליצור עם החברה הפאגאנית, ובעיקר משום שהאפוטרופוס היה חייב להבטיח את חינוכו של הקטין ואת התפתחותו המוסרית־התרבותית,⁷⁵ ומכאן היו עלולות לנבוע חובות שהיו מנוגדות לדת היהודית. מטעם זה טענו היהודים, כפי הנראה, שאפוטרופסות זו מנוגדת לדתם, אלא שמודסטינוס אינו מקבל את הטענה הזאת. על התופעה של אפוטרופסות של יהודים על מי שאינם יהודים מלמדת הקביעה בירושלמי: “ישראל שמינה עכו”ם אפוטרופא או סנטר מותר ללוות ממנו בריבית ועכו“ם שמינה ישראל אפוטרופא או סנטר אסור ללוות ממנו בריבית” (ירוש' בבא מציעא פ“ה ה”ה, כג ע"א), ובתוספתא: “ישראל שנעשה לגוי אפיטרופוס או סנטר מותר ללוות הימנו ברבית וגוי שנעשה לישראל אפיטרופוס או סנטר אסור ללוות הימנו ברבית” (בבא מציעא ה:כ, הוצאת צוקרמאנדל, עמ' 382).

המחבר הנ"ל, הפטורים,⁷⁶ ספר שישי

אכן, גם היהודים ישמשו כאפוטרופסים⁷⁷ על מי שאינם יהודים, כשם שישמשו גם בליטורגיות האחרות; שהרי החוקים⁷⁸ מצווים, שלא יהיו מוטרדים⁷⁹ רק באותן הליטורגיות שבעשייתן נראית דתם⁸⁰ כמתחללת.

ביבליוגראפיה    🔗

אבי־יונה, עמ' 56;

5. על סמכותם של שופטים רסקריפטום ליהודה מאת דיוקליטיאנוס (ומאקסימיאנוס, גאליריוס וקונסטאנטיוס) 7 בדצמבר 293

רסקריפטום זה נוסח, ככל הנראה, בידי המשפטן הרמוֹגיניאנוס⁸¹ וניתן על־ידי דיוקליטיאנוס, בשמו ובשם שלושת שותפיו לשלטון, ב־27 בדצמבר 293, כפי הנראה בסירמיום, והופנה אל אדם ששמו יהודה. עיקרו נשתמר בקיצור בקודקס יוסטיניאנוס (CJ 3:13:3), אלא שאין בו שום פרט העשוי ללמד על הנסיבות המיוחדות שהביאו לפנייה אל דיוקליטיאנוס ולמתן תשובתו. יש מקום להניח, שעורכיו של קודקס יוסטיניאנוס נטלו את הרסקריפטום הזה מקודקס הרמוגיניאנוס, שפורסם בראשית שנת 295, והוצאתו הראשונה כללה רק חוקים מן השנים 293–294.⁸² בגוף הרסקריפטום אמנם אין כל התייחסות ליהודים, אך השם היהודי הטיפוסי יהודה הוא בעיני חוקרים רבים סימן להקשר יהודי מובהק בנוסח המקורי, הֶקשר שניטשטש בעת עריכתו של קודקס יוסטיניאנוס. אחרים חולקים על זיהוי זה ומצביעים על האפשרות, כי יהודה היה נוצרי, ואולי אף פאגאני. נושא הרסקריפטום מתחוור מתוך השוואתו לחוקים האחרים שנאספו באותו הפרק בקודקס יוסטיניאנוס, שנושאו הוא סמכויותיהן של רשויות־השיפוט השונות. הרסקריפטום שלפנינו הוא במידה רבה המשך לחוק משנת 214 (מס' 1 באותו הפרק), שבו נקבע, כי לפרוקוראטור שפעלל כשופט (iudex) בהסכמת שני הצדדים יש סמכות לשפוט בעניינם, וזאת משני טעמים: (א) משום שיש לו סמכות־שיפוט מסוימת בתוקף תפקידו; (ב) משום ששני הצדדים גם יחד בחרו בו לשופט. מכאן משתמע, שלא היה יכול לשפוט כשופט בעל סמכות בעניינם אילו חסרו שני הגורמים האלה או אחד מהם. הרסקריפטום של דיוקליטיאנוס אכן קובע כלל זה במפורש: הסכמת הצדדים לבדה אינה מקנה סמכות של שופט למי שבין כה וכה אין לו סמכות־שיפוט כלשהי, ועל־כן אין להחלטתו של אדם זה תוקף של מעשה בית־דין.

לדעת דינור, ובעקבותיו אלבק וראבילו, ניתן הרסקריפטום לבקשתו של הנשיא יהודה הג', שהיתה לו מחלוקת עם החכמים בשאלת מינוים של חכמים ודיינים; השלטון חמך בבית הנשיא בקובעו, שדיינים שלא הסמיכם הנשיא אינם חוקיים, ועל־כן כמוהם כהדיוטות. דינור סבור, שמחלוקת זו היתה ראשית ההפרדה בין שתי רשויות משפטיות, זו של הנשיא, המוּכרת בחוק, וזו של ה“יהודים” – היינו, החכמים – שאינה מוּכרת. אלבק, לעומת זה, קושר בהתערבות השלטונות הרומיים את הסדר הפשרה בין הנשיא לחכמים, שלפיו פעלו במשותף במינוי דיינים.

ז’וסטר ואלון שוללים לחלוטין את הזיהוי הזה של יהודה, וממילא גס את הפירושים הנובעים ממנו. לדידם אין הרסקריפטום עוסק כלל בעניינים הנוגעים ביהודים. גם וִיסְקִי דן בחוק זה כאילו אינו קשור ביהודים כלל ועיקר.

שני האוגוסטים ושני הקיסרים הנ"ל⁸³ ליהודה

הסכמה של אנשים פרטיים⁸⁴ אינה הופכח לשופט את מי שאינו ממונה על שיפוט כלשהו, אף אין להחלטתו תוקף של מעשה בית־דין.⁸⁵

נכתב ביום השישי לפני הקאלנדים של יאנואר, בקונסולאט של שני האוגוסטים.⁸⁶

ביבליוגראפיה    🔗

ב' דינבורג, “הריסקריפט. של דיאוקלטיאנוס ליהודה משנת 293 וההתאבקות בין הנשיאות והסנהדרין בא”י“, ספר זכרון לאשר גולאק ולשמואל קליין. ירושלים תש”ב, עמ' 76–93;

ח' אלבעק, “סמיכה ומינוי ובית־דין”, ציון, ח (תש"ג), עמ' 85–93;

ג' אלון, “אילין דמתמנין בכסף”, מחקרים, ב, עמ' 55–57;

אבי־יונה, עמ' 103–104;

6. איסור מילה של נכרים פאולוס בספרו “הקביעות” שלהי המאה הג'

לפנינו תיאור המציאות המשפטית בעניין המילה בספר Sententiae, שהוא אוסף של קביעות משפטיות המיוחס למשפטן פאולוס. אוסף זה הושלם, כפי הנראה, לפני שנת 300, והוא משקף אפוא את המצב המשפטי בשלהי המאה הג'. רק קטעים מעטים באוסף זה משקפים מציאות מאוחרת מתקופתו של דיוקליטיאנוס.⁸⁷ בשנת 328 קבע קונסטאנטינוס, כי לכל כתבי פאולוס תוקף במשפט (1:4:2 CTh), וב“חוק הציטוט” של שנת 426 (CTh 1:4:3) שוב אושר במפורש תוקפו של אוסף “הקביעות”. במערב היה ספר זה אחד מספרי־היסוד במשפט הרומי.⁸⁸ דה־דומיניצ’יס הגדיר את הקטע שלפנינו כחיבור בתר־קלאסי, שכן ראה בו ביטוי של המציאות שהתהוותה בעקבות איסור המילה משנת 339 (16:9:2 CTh), אולם לוי קשר את האיסור לקביעתו של מודסטינוס בעניין זה (וראה לעיל, מס' 1), וכך הוכיח, שהוא אכן שייך למשפט הרומי הקלאסי.

פאולוס קובע, כי המילה מותרת רק לאנשים ממוצא יהודי. עונשים כבדים במיוחד צפויים לנכרים שנימולו מרצונם, ליהודים שמלו את עבדיהם הנכריים ולרופאים שביצעו מילה אסורה. קביעות אלו קרובות מאוד לנוסח של מודסטינוס (וראה לעיל, מס' 1), ומכאן, שההלכה המשפטית בנושא זה לא נשתנתה מאז ראשית המאה הג'.

3. אזרחים רומיים⁸⁹ המתירים לעצמם או לעבדיהם להימול בהתאם למנהג היהודי,⁹⁰ נכסיהם מופקעים, והם מגורשים גירוש־עולם לאי;⁹¹ הרופאים⁹² נענשים בעונש־מוות. 4. אם יהודים ימולו עבדים מקנת־כסף בני עם אחר, יוגלו⁹³ או ייענשו בעונש־מוות.⁹⁴

ביבליוגראפיה    🔗

אלון, תולדות, ב, עמ' 107;

אבי־יונה, עמ' 56;

לינדר, עמ' 102–103 ו־129–131;

7. מינוי יהודים לקוריות: חוק כללי של קונסטאנטינוס הגדול 11 בדצמבר 321

חוק זה, שנתנוֹ קונסטאנטינוס הגדול ב־11 בדצמבר 321, הועתק בקודקס תיאודוסיאנוס (16:8:3 CTh) מן הנוסח שנשלח במקורו אל הדיקוריונים של קולוניה אגריפיננסיס, הלוא היא קלן (Cologne). בתאריך הנ"ל נכללה בתחום שלטונו של קונסטאנטינוס המחצית המערבית של האימפריה: בריטניה, גאליה, ספרד, אפריקה, איטליה, איליריה והבאלקאנים פרט לדיוקיזיה תראקיה, שנשארה בידי ליקיניוס מאז 314.

על־פי התאריך של החוק שלפניו בקודקס תיאודוסיאנוס (16:8:2 CTh), 29 בנובמבר 330, החוק הזה אינו נמצא במקום המתאים בפרק. דומה, ששיבוש זה כבר נפל בתהליך העריכה של קודקס תיאודוסיאנוס.

החוק קובע, שניתן למנות יהודים לקוריות, ושבכך הוא משנה מן “המנהג הישן”. לעומת זה בידנו עדויות שונות, כי “המנהג הישן” הזה לא נהג בכל מקום, אף לא במערב. הטענה בדבר “המנהג הישן” היתה מבוססת, כפי הנראה, על הכרת המחוקק בפטור של היהודים מליטורגיות שכרוך בהן חילול דת (וראה לעיל, מס' 2 ו־4). כדי להמתיק את חומרת הפגיעה במנהג זה, העניק קונסטאנטינוס פטור ממינויים לתפקידים כלשהם לשניים־שלושה יהודים בכל קוריה כ“פריבילגיה נצחית”. אילו ניתן הפטור לשניים־שלושה יהודים בכל עיר, היה חסר־משמעות לחלוטין, שכן מעמד הדיקוריונים היה ממילא מיעוט מספרי בכל עיר, ואין להניח, שנמנו עמו כל היהודים במקום. עם זאת אין בנוסח החוק שום יסוד לפירושו של ארקי, כי הפטור ניתן רק לאנשי־דת, או לפירושו של רייכארט, כי הוא ניתן לנציגי הקהילה.

חוק זה הוא אחד החוקים הראשונים שנתן קונסטאנטינוס במסגרת מכלול שלם, שנועד להסדיר את איוש הקוריות ופעולתן.⁹⁵ מרבית החוקים – כשלושים מתוך ארבעים הטקסטים שבידנו – ניתנו אחרי הנצחון על ליקיניוס בשנת 324. החוק שלפנינו עולה בקנה אחד עם המגמה הכללית להבטיח את איוש הקוריות אף על חשבון קבוצות שנהנו עד אז מזכויות־יתר, כגון חיילים משוחררים (ויטראנים) ובניהם וכוהני הכנסייה הנוצרית. ארקי, לעומת זה, סבור, שמדיניותו של קונסטאנטינוס בעניין כהונתם של היהודים בקוריות באה לידי ביטוי בשני חוקים, שקבעו במשך תקופה ארוכה הלכות שונות בעניין זה לשני חלקי האימפריה: במערב נשמרה מדיניות תקיפה, שהיחה מבוססת על החוק שלפנינו, ואילו במזרח נהגה מדיניות נוחה וּותרנית יותר, שהיתה מבוססת על CTh 16:8:2 ו־CTh 16:8:4.

אותו אוגוסטוס⁹⁶ לדיקוריונים של קולוניה אגריפיננסיס

לכל הקוריות⁹⁷ אנו מעניקים בחוק כללי, כי היהודים יתמנו לקוריה.⁹⁸ אולם כדי שייוותר להם לנחמה משהו מן המנהג הישן,⁹⁹ מתירים אנו בפריבילגיה נצחית,¹⁰⁰ ששניים או שלושה בכל קוריה¹⁰¹ לא יועסקו מכוחם של מינויים כלשהם.

ניתן ביום השלישי לפני האידים של דצמבר, בקונסולאט של שני הקיסרים, קריספוס בשנית וקונסטאנטינוס בשנית.¹⁰²

ביבליוגראפיה    🔗

אבי־יונה, עמ' 141;

לינדר, עמ' 102 ו־110–111;

8. איסור רדיפת מומרים והתגיירות – חוק של קונסטאנטינוס הגדול.

8 באוקטובר 329

החוק ניתן ב־18 באוקטובר 9 בברגולה (Bergule) והופנה אל הפרייפקטוס פרייטוריו איבאגריוס. נוסח החוק נשתמר בקודקס תיאודוסיאנוס (16:8:1 CTh), וממנו העתיקו אוחו עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס (1:9:3 CJ), אגב השמטת המשפט המסיים וללא שינוי במשפט הראשון.

נתוני התאריך המובאים בקודקס תיאודוסיאנוס משובשים: העורכים מייחסים את החוק ל־18 באוקטובר 315, אולם בתאריך זה עדיין לא כיהן איבאגריוס כפרייפקטוס פרייטוריו. נוסף על כך עולה בבירור מן התאריך של 273 .No,Fragmenta Vaticana, כי ב־19 באוקטובר 315 היה קונסטאנטינוס במילאנו, ועדיין לא יצא לגרמניה.¹⁰³ כן יש חוסר־התאמה בולט בין מגמתו האנטי־יהודית החריפה של חוק זה – הן בסגנונו הן בתוכנו – ובין הנטייה הכללית של חקיקת קונסטאנטינוס בענייני דת בפרק־הזמן שבין שנת 312 לשנת 324 (למצער עד שנת 320), שאופיינית לה מתינות מירבית.¹⁰⁴ זיק תיקן את התאריך המקורי על־ידי צירוף החוק שלפנינו לשני חוקים אחרים (16:8:6 CTh ו־CTh 16:9:2) וייחסם לשנת 329, ולאחר־מכן לשנת 339. שני החוקים הללו הם אכן חלקיו של חוק אחד, שכן הם זהים מבחינת המחוקק, הנמען, התאריך והעניין: הראשון מסתיים בביטוי et cetera, ואילו השני פותח במלים post alia. ואולם, צירוף החוק שלפנינו אל שני החוקים הללו לא זו בלבד שהיה מחייב לשנות בו את ציון השנה לפי הקונסולאט (והוא אכן מוטעה), אלא גם היה מחייב לשנות בלי הצדקה את שם המחוקק ואת התאריך הקאלנדארי.

תארוך נכון של החוק צריך להתבסס על שמותיהם של איבאגריוס ומורגילו ועל התאריך הקאלנדארי: 18 באוקטובר. ככל הידוע כיהן איבאגריוס כפרייפקטוס פרייטוריו משנת 326 ואילך.¹⁰⁵ ‘מורגילו’ שבנוסח החוק הוא ללא ספק שיבוש, שמקורו בחילופין שבכתב בין S ל־G או בחילופין פוניטיים בין B ל־M. ניתן לזהות את המקום עם אחד משלושת המקומות ‏ האלה: מורסלה (Mursella) שבפּאנוֹניה ‏עילית, ‏ מורסלה (Mursella) שבפאנוניה ‏ תחתית ‏ או ברגולה (Bergule) שעל הדרך בין האדריאנופוליס לקונסטאנטינופוליס. בדיקת הכרונולוגיה של מסעות קונסטאנטינוס לאחר שנת 326 מלמדת, כי יש לזהות את מורגילו שבטקסט עם ברגולה, וכי חוק יתן שם ב־18 באוקטובר 329 כאשר עבר קונסטאנטינוס בברגולה בדרכו חזרה מטרייר¹⁰⁶. ב־29 בספטמבר 329 עדיין שהה בסרדיקה, ואילו ב־25 באוקטובר כבר היה ללא ספק בהיראקליאה, ומסתבר אפוא, שעבר בברגולה – השוכנת על הדרך בין שני מקומות אלה – ב־18 באוקטובר.¹⁰⁷

בחוק שלפנינו מטיל קונסטאנטונוס עונש־מוות בשריפה על יהודים התוקפים מומרים ומציין, כי בעת מתן החוק מתקיפים יהודים מומרים. ייתכן, כי הכוונה למקרה הידוע של הקומס יוסף.¹⁰⁸ כן מטיל המחוקק עונשים על מתגיירים ועל יהודים שיקבלו גרים אלה. ברוחו ובסגנונו האנטישמיים המובהקים דומה חוק זה לאיגרת ששיגר קונסטאנטינוס ב־19 ביוני 325 אל הכנסיות באימפריה, ובה נתן פומבי להחלטת ועידת ניקיאה בשאלת התאריך של חג־הפסחא.¹⁰⁹ לא מן הנמנע אפוא, ששני המיסמכים נוסחו בידי אותו המנסח, כפי הנראה איש־כנסייה שלא נמנה עם הסגל המקצועי־המשפטי בחצר.¹¹⁰ ייתכן, שאוסביוס מביא את תוכנה של אחת התקנות של החוק המקורי השלם – שהושמטה, כנראה, בידי עורכיו של קודקס תיאודוסיאנוס – האוסרת על יהודים להחזיק עבדים נוצרים באיום של קנס ושחרור העבדים.¹¹¹ בשנת 335 חזר קונסטאנטינוס והוציא מחדש את עיקר החוק הזה (וראה להלן, מס' 10).

האימפראטור קונסטאנטינוס אוגוסטוס לאיבאגריוס¹¹²

רוצים אנו, כי יוכרז לפני היהודים, ראשיהם¹¹³ ונשיאיהם,¹¹⁴ שאם יעז מישהו לאחר חוק זה לתקוף באבנים או בדרך אחרת של השתוללות – וזאת, אנו למדים, נעשה עתה – את מי שינוס מן הכת שלהם¹¹⁵ הרת־המוות וישא את עיניו אל עבודת האלוהים, יושם מיד באש ויישרף¹¹⁶ עם כל שותפיו. אכן, אם יתחבר מישהו מן העם¹¹⁷ אל הכת שלהם מחללת הקודש¹¹⁸ ויצטרף להתוועדויותיהם,¹¹⁹ ישא עמם בעונשים הראויים.¹²⁰

ניתן ביום החמישה־עשר לפני הקאלנדים של נובמבר במורגילו, בקונסולאט של קונסטאנטינוס אוגוסטוס ברביעית ושל ליקיניוס ברביעית.¹²¹

ביבליוגראפיה    🔗

לינדר, עמ' 103–106 ו־131–135;

9. שחרור בעלי תפקידים דתיים מליטורגיות – חוק של קונסטאנטינוס הגדול

29 בנובמבר ו־1 בדצמבר 330

החוק ניתן על־ידי קונסטאנטינוס הגדול בשני נסחים:

א. נוסח שניתן בקונסטאנטינופוליס ב־29 בנובמבר 330 והופנה אל אבּלאביוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של המזרח. נוסח זה נשתמר בקודקס תיאודוסיאנוס (CTh 16:8:2).

ב. נוסח שניתן בקונסטאנטינופוליס ב־1 בדצמבר 330 והופנה אל בעלי התפקידים הדתיים בבתי־הכנסת, אלא שנתקבל ברחבי האימפריה רק בשנת 331. נשתמר בקודקס תיאודוסיאנוס (16:8:4 CTh).

הנוסח הראשון נשתמר בפירוט־מה, ואילו הנוסח השני אינו אלא קביעה קצרה וכללית. נויינס סבור, כי שני הנסחים משקפים שני מעשי־חקיקה – הראשון משנת 330 והשני משנת 331 – וכי הנוסח השני הוא, למעשה, חזרה על הנוסח הראשון ואישורו מחדש.

בחוק זה קובע קונסטאנטינוס, כי בעלי המשרות הדתיות בקהילות, הכפופים למרוּת בית הנשיא והסנהדרין בארץ־ישראל, יוסיפו ליהנות מן הפטור מליטורגיות אישיות־אזרחיות. הפטור יהיה שלם למי שאינם דיקוריונים בעת מתן החוק, וחלקי בלבד – פטור מליטורגיה של הובלה – לנמנים עם מעמד הדיקוריונים בעת מתן החוק.

המחוקק משנה מן החוק משנת 321 שניתן בעניין זה (וראה לעיל, מס' 7), בהגבילו את הפטור לבעלי משרות דתיות הכפופים “לנשיאים ולזקנים” – כלומר, קיבלו את אישורם של הללו – ובבטלו את ההגבלה הקודמת של מספר הזכאים לפטור ממשרות (שניים־שלושה בקהילה). ניכרת כאן המגמה להסדיר את שאלת הפטור על־ידי העברת העניין לרשויות העצמיות של היהודים בארץ־ישראל, תוך העתקת נוהג שהיה מקובל מכבר בפרובינקיות של המזרח.¹²² כן בולטת כאן תפישת הבעיה כולה מתוך הקבלה לכהונה הנוצרית: ה“כהונה” היהודית, כמוה ככהונה הנוצרית, “מקדישה את עצמה”, מנהלת את חייה במסגרת “כת” ושומרת על ה“חוק”, ומטעם זה אף זוכה בפריבילגיות חשובות, על־מנת שתוכל להתפנות לעבודת־הקודש ולשמור על ה''חוק'". ואכן, לפי הגדרת ארקאדיוס, הפטורים שנתנו קונסטאנטינוס ויורשיו ליהודים זהים לפטורים שניתנו לכוהנים הבכירים בנצרות (16:8:13 CTh משנת 397; וראה להלן, מס' 27). ערכו של הפטור האמור בולט על רקע נסיונותיו של הממשל בעת ההיא למנוע ככל האפשר כניסת דיקוריונים למעמד הכהונה הנוצרית, לבל תהיה הכהונה מקלט למשתמטים מליטורגיות.¹²³

לחוק שלפנינו נודעת חשיבות מיוחדת בשני עניינים:

א. השלטון נותן ביטוי מעשי להכרה בנשיאות שבארץ־ישראל ובסנהדרין כרשויות עליונות בקרב התפוצה היהודית. לפי תפישתו, כל בעלי המשרות בקהילות ובבתי־הכנסת כפופים לנשיא, וכל המינויים בתפוצה נעשים מכוח סמכותם של הנשיא והסנהדרין.

ב. על־פי החוק שלפנינו נהנים בעלי המשרות בקהילה מזכויות חשובות ביותר במשטר המסים והליטורגיות הנוהג באימפריה, ובעניין זה מעמד ה“כהונה” היהודית שווה לזה של הכהונה הפאגאנית, וכפי הנראה גם לזה של הכהונה הנוצרית.

החוק הנדון שימש בסיס לחקיקה נוספת בעניין הדיקוריונים מטעם קונסטאנטיוס, ואלנטיניאנוס וּואלנס, ארקאדיוס והונוריוס (וראה להלן, מס' 27); בנוסח החוק משנת 397 (שם) ניתן להבחין בבירור בנוסח המקורי של החוק שלפנינו.

עורכיו של קודקס תיאודוסיאנוס לא שיבצו את החוק שלפנינו במקומו הנכון בפרק מבחינת תאריכו, שכן הוא מופיע בין חוק שהם מייחסים לשנת 315 ובין חוק המיוחס לשנת 321.

האוגוסטוס הנ"ל אל אבלאביוס,¹²⁴ פרייפקטוס פרייטוריו

מי שהקדישו את עצמם בשלימות לבתי־הכנסת של היהודים, לנשיאים או לזקנים,¹²⁵ ובנהלם את חייהם בכת הנזכרת הם האנשים השומרים על החוק – יוסיפו להיות פטורים מכל הליטורגיות, אישיות כאזרחיות;¹²⁶ באופן שהאנשים שייתכן שהם כבר עתה דיקוריונים לא ייקבעו בשום אופן להובלות¹²⁷ כלשהן, שכן מן הראוי, שאנשים מעין אלה לא ייאלצו מסיבה כלשהי לעזוב את המקומות שבהם הם נמצאים.¹²⁸ אנשים שבשום פנים אינם דיקוריונים, לעומת זה, יקיימו בידיהם חסינות נצחית מפני מעמד הדיקוריון.

ניתן ביום השלישי לפני הקאלנדים של דצמבר בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של גאליקאנוס ושל סימאכוס.¹²⁹

האוגוסטוס הנ"ל לכוהנים,¹³⁰ לראשי הכנסת,¹³¹ לאבות הכנסת¹³² ולאחרים המשרתים באותו המקום¹³³

מצווים אנו, כי הכוהנים, ראשי הכנסת, אבות הכנסת והאחרים המשרתים את בתי־הכנסת יהיו חופשיים מכל ליטורגיה גופנית.

ניתן בקאלנדים, של דצמבר בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של באסוס ושל אבלאביוס.¹³⁴

ביבליוגראפיה    🔗

אבי־יונה, עמ' 141;

10. איסור למול עבדים נכרים ולרדוף מומרים – חוק של קונסטאנטינוס הגדול

1 באוקטובר 335

החוק ניתן על־ידי קונסטאנטינוס הגדול ב־21 באוקטובר 335 בקונסטאנטינופוליס ופורסם בקארתאגו ב־9 במארס 336. הנוסח שבידנו אמנם הופנה אל פליקס, הפרייפקטוס פרייטוריו של הדיוקיזיה של אפריקה, אך אין ספק, שהחוק ניתן כחוק כללי, כפי שמעיד ניסוחו. העתקים זהים בוודאי נשלחו למושליהן של הדיוקיזיות האחרות. הנוסח נשתמר בשלימותו ב־ Constitutio Sirmondiana 4, פרט לפיסקה אחת, שהעדרה משבש את סוף החוק. עורכיו של קודקס תיאודוסיאנוס עיבדו את חלקו האחרון של החוק בשני טקסטים מקוצרים וחלקיים (16:8:5 CThו־(CTh 16:9:1, שיש בהם זהות של המחוקק, הנמען, תאריך ההוצאה, מקום ההוצאה ותאריך הפרסום. 16:9:1 CTh מסתיים במלים “וכן הלאה”, ואילו CTh 16:8:5 פותח במלים “לאחר דברים אחרים”, וסיומו אף הוא “וכן הלאה”. שני הקטעים נתפרשו בפירוש הוויזיגותי ונכללו בבריביאריום של אלאריך הב' (Brev. 16:4:1 = CTh 16:9:1; Brev. 16:3:1 = CTh 16:8:5). פיסקה מתוך CTh 16:9:1 ננכללה בקודקס יוסטיניאנוס (1:10:1 CJ; וראה להלן, מס' 11).

החוק הן בשני עניינים:

א. איסור למול עבד שאינו יהודי שנקנה על־ידי בעלים יהודים; אם נימול, ייצא לחופשי.

ב. איסור על היהודים לפגוע במומרים ואיום בהענשה בהתאם לחומרת הפשע.

המחוקק מדגיש, כי החוק, על שני חלקיו, אינו אלא חידוש עיקרו של חוק ישן שנתן, וכוונתו, כפי הנראה, לחוק שנתן ב־18 באוקטובר 329 (וראה לעיל, מס' 8). הענקת החירות לעבד נכרי שנימול עולה בקנה אחד עם מגמתו של קונסטאנטינוס להעניק חירות לעבדים מכוח החוק (lege) כפיצוי אישי וכענישה של בעליהם,¹³⁵ ואין לראות בה חריגה מן המשפט הקלאסי, כפי שסבר וולטרה (עמ' 87–89). כאשר העורכים של קודקס תיאודוסיאנוס ניסחו מחדש את הקטע מן החוק המקורי הדן בהגנה שיש להעניק למומר, השתמשו ב־accusativus cum infinitivo באורח שהיה עלול לערפל את מובן החוק; ניתן להבינו כהגנה על המומר מפני היהודים, אך גם כהגנה על היהודים מפני המומר – וכך אכן פירשו את החוק בכמה מקרים בימי־הביניים המוקדמים. גם בארוניוס שגה שגיאה דומה.¹³⁶

האימפראטור קונסטאנטינוס אל פליקס,¹³⁷ פרייפקטוס פרייטוריו

אכן, כבר לפני זמן רב פורסמה הוראה¹³⁸ מועילה ביותר בחוקנו, שעליה אנו חוזרים בכבודו של החוק המחודש שלנו: רוצים אנו, שאם יקנה מישהו מן היהודים עבד נוצרי או עבד מכל כת אחרת ולא ייבעת מלמול אותו, ייעשה הנימול לפי מידת החוק¹³⁹ הזה שותף לחירות ויקבל את זכויותיה; לא יוּתר ליהודי אשר ימול עבד מן הסוג הנזכר להוסיף ולהחזיקו בכפיפות של עבדות. שהרי בהוראה הזו גופה אנו מצווים כך: אם מישהו מן היהודים יפתח לעצמו את דלת חיי־הנצח, יתמסר לעבודות־הקודש ויבחר להיות נוצרי, אל יסבול מידי היהודים מאומה על־ידי הצקה או פגיעה. שכן אם יהיה מישהו מן היהודים סבור, שיש לפגוע ולהזיק ליהודי לשעבר שנעשה נוצרי, רוצים אנו, פליקס, אבינו היקר מכול,¹⁴⁰ כי הזומם¹⁴¹ פגיעה מעין זו יישא בעונשי־נקם, בהתאם לטיב הפשע אשר נעשה.¹⁴² על־כן בטוחים אנו, מאהבת האלוהות, שהוא …¹⁴³ בכל העולם הרומי, אשר, מתוך שמירת הכבוד הראוי לנו; ורוצים אנו, שרוממותך הנעלה תזהיר בחומרה הרבה ביותר – במכתבים־חוזרים מטעמה ברחבי הדיוקיזיה¹⁴⁴ שהופקדה בידיה – את השופטים¹⁴⁵ לשמור על הכבוד הראוי מסוג זה.

ניתן ביום השנים־עשר לפני הקאלנדים של נובמבר. פורסם ביום השביעי לפני האידים של מארס בקארתאגו, בקונסולאט של ניפוטיאנוס ושל פאקונדוס.¹⁴⁶

האימפראטור קונסטאנטינוס אוגוסטוס אל פליקס, פרייפקטוס פרייטוריו

אם מישהו מן היהודים יקנה וימול עבד נוצרי או עבד מכל כת אחרת,¹⁴⁷ לא יחזיק בשום פנים את הנימול בעבדות, אלא מי שסבל זאת יקבל את זכויות החירות. וכן הלאה.

ניתן ביום השנים־עשר לפני הקאלנדים של נובמבר בקונסטאנטינופוליס; פורסם ביום השמיני לפני האידים של מאי בקארתאגו, בקונסולאט של ניפוטיאנוס ושל פאקונדוס.¹⁴⁸

פירוש

אם מישהו מן היהודים יקנה וימול עבד נוצרי או עבד מכל כת אחרת, יוּצא מרשותו של היהודי ההוא ויישאר בן־חורין.

האוגוסטוס הנ"ל אל פליקס, פרייפקטוס פרייטוריו

לאחר דברים אחרים: לא יוּתר שיהודים יציקו או יתקפו בגרימת היזק כלשהו מי שנעשה מיהודי לנוצרי; יש לענוש על פגיעה מעין זו בהתאם לטיב הפשע. וכן הלאה.

ניתן ביום האחד־עשר לפני הקאלנדים של נובמבר בקונסטאנטינופוליס; פורסם ביום השמיני לפני האידים של מאי, בקונסולאט של ניפוטיאנוס ושל פאקונדוס.¹⁴⁹

חוק זה אינו טעון פירוש.

ביבליוגראפיה    🔗

אבי־יונה, עמ 141;

לינדר, עמ' 107–108 ו־131–135;

11. איסור לרכוש עבדים שאינם יהודים ולגייר אותם – חוק של קונסטאנטינוס הב'

3 באוגוסט 339

החוק ניתן על־ידי קונסטאנטינוס הב' ב־13 באוגוסט 339 והופנה אל איבאגריוס. נוסחו נשתמר בקודקס תיאודוסיאנוס בשני טקסטים: 16:8:6 CTh ו־CTh 16:9:2. כמה מכתבי־היד העיקריים של קודקס תיאודוסיאנוס (VYDO) נוקבים במפורש בשמו של קונסטאנטינוס כמחוקק של ‎16:9:2‏ CTh, וכתב־יד אחד (E) מתכוון לקונסטאנטינוס הגדול כאשר הוא מביא במיעון לחוק זה את המלה idem, “הנ”ל“, שכן 16:9:1 CThנוקב במפורש בשמו של קונסטאנטינוס. כתבי־יד YDO מייחסים אותו ל־13 באוגוסט “בקונסולאט של קונסטאנטיוס ושל קונסטאנס”, כלומר, שנת 339. בכ”י E, לעומת זה, חל שיבוש: “בקונסולאט השני של קונסטאנטינוס אוגוסטוס”, כלומר, שנת 312. כן חל שיבוש בחיתום של כ“י V, שמעתיקו כתב את הקיצור.constantp – כלומר, קונסטאנטינופוליס – במקום הקיצור המקובל Constant. או.Const לציון השם קונסטאנטיוס, ‏ וכך נתקבל הנוסח המשובש “בקונסולאט של קונסטאנטינופוליס אוגוסטוס”. מן הנתונים הנ”ל עולה בבירור, כי 16:9:2 CTh ניתן בידי קונסטאנטינוס הב' ב־13 באוגוסט 339. הזיהוי העולה מן הנתונים בכ"י E – כלומר, קונסטאנטינוס הא' בשנת 312 – הוא ללא ספק מוטעה.

גם המחוקק של 16:8:6 CTh אינו מוטל בספק: כתבי־יד EYDO נוקבים במפורש בשמו של קונסטאנטינוס. כתבי־יד VOYD מייחסים את החוק ל־13 באוגוסט שנת 339 – כתבי־יד YD על־פי הקונסולאט של קונסטאנטיוס בשנית ושל קונסטאנס, וכתבי־יד VO על־פי הקונסולאט השני של קונסטאנטיוס בלבד – ואילו בכ“י E מופיע כאן השיבוש של כ”י V ב־16:9:2 CTh “בקונטולאט של קונסטאנטינופוליס אוגוסטוס”. גם חוק זה הוא אפוא של קונסטאנטינוס הב', ויש לייחסו ל־13 באוגוסט 339.

שני החוקים הופנו אל איבאגריוס, שהוא, כפי הנראה, הפרייפקטוס פרייטוריו איבאגריוס, שכיהן בשנת 339 באיטליה לצד קונסטאנס. הנוסח של 16:9:2 CTh מסתיים במלים “וכן הלאה”, ואילו הנוסח של 16:8:6 CTh פותח במלים “לאחר דברים אחרים”, וברור אפוא, ששניהם הוצאו מחוקים שלימים. שניהם זהים מבחינת המחוקק, הנמען, תאריך הוצאת החוק ואף הנושא, ולפיכך נדמה, כי לפנינו שני קטעים של חוק אחד שנתן קונסטאנטינוס הב' ב־13 באוגוסט 339.

הפניית החוק אל איבאגריוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של איטליה – שהיתה אז נתונה לשליטתו של קונסטאנס, הצעיר שבשלושת בניו של קונסטאנטינוס – עולה בקנה אחד עם טענת קונסטאנטינוס הב' לעליונות ולחסות על קונסטאנס. חסות זו הוכרה, כפי הנראה, בוועידת וימיניאקום של שנת 337, כאשר קונסטאנטינוס הב‘, קונסטאנטיוס וקונסטאנס חילקו ביניהם את השלטון באימפריה. הביטוי העיקרי של חסות זו היתה זכותו של קונסטאנטינוס הב’ לחוקק חוקים לאוכלוסייה שתחת שלטונו של קונסטאנס.¹⁵⁰ עדות ברורה לשימוש שעשה בזכות זו אפשר למצוא ב־12:1:27 CTh. בחוק זה, שהוצא על־ידי קונסטאנטינוס הב' בטרייר ב־8 ביאנואר 339 והופנה אל קלסינוס, הפרוקונסול של אפריקה, דן המחוקק בעניינים שהיו מיוחדים לקארתאגו ולאפריקה.¹⁵¹ גם החוק שלפנינו נמנה אפוא עם סוג החוקים שחקק קונסטאנטינוס הב' לשטחי שלטונו של קונסטאנס. ואולם, בשעת פרסום החוק כבר היחה איבה גלויה בין שני האחים, שהלכה והחמירה בחורף של שנת 339/340 והביאה להריגתו של קונסטאנטינוס הב' בראשית שנת 340. כבר בראשית 339 פתח, למעשה, קונסטאנס בחקיקה עצמאית ובלתי־תלויה בקונסטאנטינוס הב', ולכן אין כל בטחון, כי החוק שלפנינו הוצא אל הפועל בתחומי שלטונו של קונסטאנס.

עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס קיבלו את הנוסח של 16:9:2 CTh לנוסח של 1:10:1 CJ, את המשפטים העוסקים בסוגי העבדים איחדו למשפט אחד, והוסיפו קטעים מתוך CTh 16:9:1 משנת 335 ומתוך 16:9:4 CTh משנת 417. את המיעון נטלו מ־CTh 16:9:2, ובאורח זה יוחס 1:10:1 CJ לקונסטאנטינוס.¹⁵² גם את החיתום נטלו מ־CTh 16:9:2, ומכאן ייחוסו ל־13 באוגוסט39. עם זאת הוסיפו לחיתום את ציון מקום נתינת החוק, קונסטאנטינופוליס, אם משום שנוסח החיתום שהיה לנגד עיניהם היה משובש – בדומה לחיתום של 16:8:6 CTh בכ"י E – ואם משום שהוסיפו לנתוני החיתום של CTh 16:9:2 את ציון המקום, קונסטאנטינופוליס, המופיע ב־16:9:1 CTh וב־16:9:4 CTh, שני החוקים האחרים ששוקעו ב־1:10:1 CJ. מובן, שהתוספת “קונסטאנטינופוליס” היחה מוטעית מעיקרה, שכן ב־13 באוגוסט 339 היתה עיר זו בתחום שלטונו של קונסטאנטיוס, ואילו קונסטאנטינוס הב' שהה בזמן ההוא בגאליה, לאחר שובו מווימיניאקום.

קושי זה הביא את גודפרוא לתיקון הנוסח של 16:9:2 CTh מ“קונסטאנטינוס” ל“קונסטאנטיוס”, ובעקבותיו הלכו גם מומזן וברואה. תיקון זה, שאין לו יסוד, מעורר קשיים חדשים. הקושי האחד הוא, שיש עתה להטיל ספק בזיהויו של איבאגריוס עם הפרייפקטוס פרייטוריו איבאגריוס, שכן לקונסטאנטיוס לא היתה כל סיבה לשגר חוקים לפקידים של קונסטאנס – שלא כקונסטאנטינוס הב' – ומכאן, כי המדובר באיבאגריוס אחר. עם זאת ייתכן, כי איבאגריוס הנ"ל כיהן בזמן ההוא במשרה אחרת.¹⁵³ קושי נוסף קשור בתאריך: לא ייתכן, שקונסטאנטיוס היה בקונסטאנטינופוליס ב־13 באוגוסט 339. עד כמה שידוע, היה קונסטאנטיוס בקיץ 339 במיסופוטאמיה, בשטחי הקרבות עם הפרסים, ובחורף של השנה ההיא חזר הישר אל אנטיוכיה. אין בידנו שום עדות מסייעת לשהותו בקונסטאנטינופוליס בזמן ההוא.

לדעת זיק, קונסטאנס הוא מחוקק החוק, אך הוא מצרף לחוק הזה גם את 16:8:1 CTh (וראה לעיל, מס' 8). דה־דומיניצ’יס סבור, כי החוק הוא של קונסטאנטינוס, והוא מייחס אותו לשנת 332.

דומה, שחוק זה נזכר בחוק של תיאודוסיוס הב' מ־20 באוקטובר 415 (וראה להלן, מס' 41).

המחוקק אוסר על היהודים לרכוש עבדים שאינם יהודים ולגיירם, תוך שהוא מבחין בין נוצרים ובין “בני כיתות ועמים אחרים”. בחוק שלפנינו יש חזרה על העקרון המשפטי שנקבע לאחרונה בשנת 335 (וראה לעיל, מס' 10), שלפיו אסור לגייר עבדים. אך קונסטאנטינוס הב' – שלא כקונסטאנטינוס הא' – אינו מעניק במפורש חירות לעבדים שנימולו, ומן הנוסח שבקודקס תיאודוסיאנוס אין להסיק בבירור אם גם הם ייתבעו לאוצר או אם יזכו בחירות כתוצאה מפקיעת חזקתם של בעליהם עליהם.

האימפראטור קונסטאנטינוס¹⁵⁴ אוגוסטוס אל איבאגריוס

אם מישהו מן היהודים יראה לנכון לקנות עבד בן כת אחרת או בן עם אחר,¹⁵⁵ ייתבע העבד מיד לאוצר; אולם אם ימול את העבד הקנוי, לא זו בלבד שייענש באבדן העבד, אלא אף ייענש בעונש־מוות. אבל אם לא יהסס יהודי לקנות עבדים השותפים לאמונה הנערצה, יילקחו ממנו מיד כל הנמצאים אצלו; אף לא תחלוף שהות כלשהי בטרם תאבד לו החזקה¹⁵⁶ על אותם האנשים שהם נוצרים. וכן הלאה.

ניתן באידים של אוגוסט, בקונסולאט של קונסטאנטיוס אוגוסטוס בשנית ושל קונסטאנס אוגוסטוס.

האימפראטור קונסטאנטינוס אוגוסטוס אל איבאגריוס

לאחר דברים אחרים: ובאשר לנשים שיהודים העבירון לשותפות־התועבה¹⁵⁷ שלהם ולפני־כן הן היו מועסקות בבית־אריגה¹⁵⁸ שלנו, רצוי לנו, שתוחזרנה לבית־האריגה, ומעתה ואילך יש לשמור שלא יצרפו יהודים נשים נוצריות למעשי־הקלון שלהם, או, אם יעשו כן. יישאו בעונש־מוות.

ניתן באידים של אוגוסט, בקונסולאט של קונסטאנטיוס אוגוסטוס בשנית.

האימפראטור קונסטאנטיוס אוגוסטוס אל איבאגריוס

אסור ליהודי לקנות עבד נוצרי, גם לא ישיג¹⁵⁹ אותו מכוח הענקה או כל זכות אחרת.¹⁶⁰ אבל אם יהיה למישהו מן היהודים עבד נוצרי, או מסיבה כלשהי יראה לנכון להחזיק בעבד בן כת אחרת או בן עם אחר וימול אותו, לא זו בלבד שייענש באבדן העבד, אלא אף ייענש בעונש־מוות, ואילו העבד ההוא יקבל את חירותו כפיצוי.

ניתן באידים של אוגוסט בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של קונסטאנטיוס בשנית ושל קונסטאנס.

ביבליוגראפיה    🔗

אבי־יונה, עמ' 152–153;

12. הפקעת נכסיו של נוצרי שהתגייר – חוק של קונסטאנטיוס הב'

3 ביולי 353

החוק ניתן על־ידי קונסטאנטיוס הב' במילאנו והופנה אל הפרייפקטוס פרייטוריו תאלאסיוס. נוסחו נשתמר בקודקס תיאודוסיאנוס (16:8:7 CTh) ונתפרש בפירוש הוויזיגותי. אח הנוסח הזה קיבלו הן עורכי הבריביאריום (16:3:2.Brev) הן עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס (1:7:1 CJ).

עורכיו של קודקס תיאודוסיאנוס מייחסים את החוק ל־3 ביולי 357, אך אין ספק שתארוך זה מוטעה, שכן תאלאסיוס, שהיה פרייפקטוס פרייטוריו במזרח לצד גאלוס קיסר, נפטר בשנת 353 או בראשית שנת 354, ובשנת 357 כיהן בתפקיד זה סטראטיגיוס מוסוניאנוס, שנתמנה לתפקיד זה בעקבות רצח דומיטיאנוס בשנת 354. זאת ועוד, קונסטאנטיוס הב' לא היה במילאנו ב־3 ביולי 357, ב־22 במאי חגג ברומא מלאת עשרים שנה לשלטונו, וב־29 במאי יצא מן העיר אל טריינט, ומשם חזר מזרחה לבאלקאן. החוק ניתן אפוא לפני שנת 353/4, ומכאן, שגם במיעון יש טעות, שכן רק ב־6 בנובמבר 355 הוכרז יוליאנוס לקיסר.¹⁶¹ מומזן מייחס את החוק לשנת 352,¹⁶² ואילו זיק ואנסלין מייחסים אותו לשנת 353.¹⁶³ קונסטאנטיוס הב' הגיע למילאנו רק בחורף 352, ולכן נדמה, כי החוק יצא מן הקאנצלאריה ב־3 ביולי 353, לפני צאתו של קונסטאנטיוס הב' לגאליה בעקבות מאגננטיוס, או זמן קצר לאחר־מכן.

הנוסח של 16:8:7 CTh מלמד, שקונסטאנטיוס הב' הוציא תחילה חוק לאוכלוסייה הרחבה או לקבוצות מצומצמות יותר – הנוצרים או היהודים – ורק לאחר־מכן ניתן החוק שלפנינו והופנה אל הפרייפקטוס פרייטוריו במזרח. על קיומם של שני מיסמכים באותו הנושא, האחד לאוכלוסייה והשני למינהל – בדומה לשני המיסמכים משנת 330 (וראה לעיל, מס' 9) – מעידות שתי עובדות: (א) המחוקק מחיל את החוק שלפנינו על נוצרים שהתגיירו אחרי שנחקק החוק הראשון; (ב) הוא מדבר על החוק האמור בלשון עבר (iussimus).

המחוקק גוזר הפקעה לאוצר של נכסי נוצרי שהתגייר, ובכך קיים באופן חלקי את הכלל המוּכר במשפט הרומי משלהי המאה הג‘, שלפיו אזרחים רומיים שנימולו ייענשו בגלות ובהפקעת רכושם (וראה לעיל, מס' 6). עם זאת שינה קונסטאנטיוס הב’ את הנוסח ולא החיל אותו על “אזרחים רומיים”, אלא על “נוצרים”, וגם לא הטיל עונש גלות על הנימולים.

עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס שינו את הנוסח בשני מקומות שרמזו על המיסמך הראשון, ובכך שיוו לחוק אופי של חקיקה מקורית, שאינה חלויה בחקיקה קודמת. במיעון שבקודקס יוסטיניאנוס חסר שמו של יוליאנוס, אם משום שהעורכים תיקנו את המיעון שבקודקס תיאודוסיונוס, ואם משום שעמד לרשותם נוסח מיעון מדויק יותר מזה שהגיע לידנו.

האוגוסטוס הנ"ל ויוליאנוס קיסר אל תאלאסיוס, פרייפקטוס פרייטוריו

אם מישהו ייעשה מנוצרי ליהודי לאחר שנחקק החוק המכובד¹⁶⁴ ויצורף להתכנסויות¹⁶⁵ שבחילול הקודש, ציווינו, שרכושו ייתבע לבעלות האוצר לאחר שתוכח ההאשמה.

ניתן ביום החמישי לפני הנוניי של יולי במידיולאנום, בקונסולאט של קונסטאנטיוס אוגוסטוס בתשיעית ושל יוליאנוס קיסר בשנית.¹⁶⁶

חוק זה אינו טעון פירוש.

האימפראטור קונסטאנטיוס אוגוסטוס אל תאלאסיוס, פרייפקטוס פרייטוריו

אם מישהו שחל עליו החוק המכובד ייעשה מנוצרי ליהודי ויצורף להתכנסויות שבחילול הקודש, מצווים¹⁶⁷ אנו, שרכושו של אדם זה ייתבע לבעלות האוצר לאחר שתוכח ההאשמה.

ניתן ביום החמישי לפני הנוניי של יולי במידיולאנום, בקונסולאט של קונסטאנטיוס אוגוסטוס בתשיעית ושל יוליאנוס קיסר בשנית.

ביבליוגראפיה    🔗

אבי־יונה, עמ' 153;

13. עיקרי המדיניות כלפי היהודים – הצהרה של יוליאנוס

1 במארס 363

לפנינו הצהרה אל כלל היהודים באימפריה, שפורסמה, כפי הנראה, באנטיוכיה בראשית מארס 363 בעקבות מגעים עם נציגי קהילות לאחר פתיחת המלחמה בפרסים. הנוסח נשתמר באוסף מכתביו של יוליאנוס, שיצא לאור לראשונה בשלהי המאה הד' ופורסם בשנית בראשיח המאה הה', כנראה בידי נוצרי מאלכסנדריה. אין ספק, כי הנוסח שלפנינו נכלל לפחות בהוצאה השנייה, שכן סוֹזוֹמֶנוֹס, שהשתמש בו לכתיבת ספרו, מזכיר אותו יחד עם שאר מכתבי יוליאנוס.

מיסמך זה, בדומה למקורות ספרותיים אחרים מן המאה הד‘, היה נושא לביקורת מופרזת מצד פילולוגים, שחיפשו “זיופים ספרותיים”. ערעור ראשון על האותנטיות של המיסמך העלה היילר בשנת 1828, ובהדרגה נעשתה דעה זו מקובלת על החוקרים. אופיינית לגישה זו היא קביעתו של פוגט, כי המיסמך אינו אלא זיוף ספרותי, מעשה ידיו של יהודי בעל השכלה ניאו־אפלטונית מראשית המאה הה’. טיעונו של פוגט מבוסס בעיקר על השוואה לשונית בין המיסמך ובין חיבוריו האחרים של יוליאנוס. לדעתו מעלה ההשוואה הבדלים כה גדולים, עד שאין אפשרות לראות בהם פרי כתיבתו של מחבר אחד. שיקוליו ההיסטוריים של פוגט רופפים יותר. מקורם בראש וראשונה בחוסר־אמון – שאינו מושתת על עובדות – ביחס החיובי ליהודים שבא לכלל ביטוי בהצהרה זו, כמו, למשל, הכינוי “אח” לנשיא הלל השני ויחס־הכבוד לתפילת היהודים. כן הם נעוצים בחוסר־הבנה של המניעים למעשים הנזכרים במיסמך, כגון ביטול מס השלוחים. טיעוניו של פוגט הופרכו לחלוטין על־ידי הק, לוי ושטרן, שהראו בחיבוריהם, שהיתה הפרזה רבה בייחוד הלשוני שמצא פוגט במיסמך לעומת חיבוריו האחרים של יוליאנוס. מסתבר, שרבות מן התכונות הלשוניות של המיסמך עולות בקנה אחד הן עם רעיונותיו של יוליאנוס ומדיניותו הן עם המינוח הרשמי שנהג בקאנצלאריה האימפריאלית במאה הד'. גם ריבוי הרמיזות לפסוקים מכתבי־הקודש אינו מעיד על מקור יהודי דווקא, שכן הודות לחינוכו הנוצרי היטיב יוליאנוס להכיר את תרגום־השבעים ונזקק לו בפולמוסו עם הנצרות. ברור, שעשה שימוש בידע זה במיסמך שנועד לשכנע את היהודים. ואכן, לאחרונה ניכרת במחקר נטייה להודות באותנטיות של המיסמך.

בהכרזה שלפנינו נותן יוליאנוס פומבי לצעדים הממשיים שנקט, שהיו פועל־יוצא של מדיניותו כלפי היהודים, שעיקרה שילוב היהדות במערך פוליתיאיסטי־אימפריאלי שיהא בכוחו לעמוד בפני הנצרות. יוליאנוס מדגיש את קשר־הגומלין שבין פעולתו למען שמירת בטחונם של היהודים בתחומי הדת והכלכלה ובין ביטויי הנאמנות שהוא דורש מהם בתחום הדת, היינו, תפילות ו“עבודת־תחנונים” למען יוליאנוס ו“מתן כבוד” – כלומר, הקרבתת קרבנות – לאלוהים בבית־המקדש אשר יקים בירושלים. על רקע זה הוא מפרסם את הצעדים האלה:

א. ביטול החובות שנותרו כתוצאה ממסים בלתי־חוקיים שהוטלו על היהודים וכן מניעת הטלתו של מס חדש מסוג זה.

ב. “המלצה” לפני הלל השני להפסיק את גבייתם של מס השלוחים ושל מסים דומים.

ג. בנייתה מחדש של ירושלים ויישובה ביהודים, ובמשתמע מכך – בניית בית־המקדש.¹⁶⁸

בנוסח ההכרזה ניתן להבחין בקטעים שנלקחו מתוך נסחים שהיו ידועים היטב בקאנצלאריה האימפריאלית: הענקת חופש הדת לנוצרים במילאנו משנת 313 והתפילה לשלום הקיסר, שנתחברה, כפי הנראה, בקהילות היהודיות בימי השלטון ההלניסטי ונתקבלה גם בקהילות הנוצריות.

המקורות הנוצריים מעידים, כי היהודים נטלו חלק פעיל במפעל־הבנייה המזורז שפתחו בו השלטונות בירושלים, אולם זמן קצר מאוד לאחר תחילתו נפסק המפעל לחלוטין בשל תקלות שונות באתר־הבנייה – שהנוצרים ראו בהן מעשי־נסים – ובעיקר בשל מותו של יוליאנוס. את החלטתו לבנות מחדש את בית־המקדש מזכיר יוליאנוס במכתב מקוטע, שנשתרבב למכתבו אל תימיסטיוס. אין אנו יודעים למי נועד המכתב ומתי נתחבר, אך הדעה הרווחת היא, כי נועד לתיאודורוס, הכוהן הגדול לכל מקדשי אסיה, וכי נתחבר אחרי ההצהרה ליהודים. אין כל הוכחה לסברה זו; אדרבה, יוליאנוס מזכיר במכתבו את בית־המקדש העומד עדיין בחורבנו, דבר המעיד, כי המכתב נתחבר לפני ראשית הבנייה, ואולי אף לפני פרסום ההצהרה.¹⁶⁹

אל כלל היהודים¹⁷⁰

המשא המכביד ביותר בעול השעבוד שהוטל עליכם בעבר הוא בכך, שנעשיתם כפופים למסים שלא פורסמו ונתחייבתם להכניס למחלקת־החשבונות של האוצר שפע לאין־ספור של זהב. הרבה מזה ראיתי במו עיני, ועוד יותר מכך למדתי כאשר גיליתי את רשימות המסים¹⁷¹ שנשמרו נגדכם. זאת ועוד, מנעתי מס ששוב עמדו להטיל עליכם, הכרחתי אז לחדול מן החטא שבהוצאת שם רע אשר כזה, ושמתי באש את רשימות המסים נגדכם שנצטברו במשרדַי,¹⁷² באופן ששוב לא יוכל אדם להטיל בכם שם רע זה של אמונת־רשע. אחי קונסטאנטיוס, הראוי לזכרון, אינו אשם בדברים האלה שנעשו לכם כמו שאשמים אותם בארבארים ברוחם¹⁷³ וחסרי־אל בנפשם שהיו סמוכים על שולחנו. תפשתי אותם במו־ידי, השלכתים אלי שחת¹⁷⁴ והמתי אותם, לבל יישאר אתנו בעתיד אפילו זכר למפלתם. ומתוך רצוני שתיהנו עוד יותר, המלצתי לפני אחינו יולוס,¹⁷⁵ הנשיא המכובד ביותר, שאף יבוטל המס הקרוי אצלכם מס השלוחים,¹⁷⁶ ומעתה ואילך לא יוכל איש לעשוק את המוניכם בהטלת מסים כגון אלה, באופן שתהא לכם שלווה מכל עבר במשך מלכותי, על־מנת שבהיותכם נהנים מן השלום¹⁷⁷ תעטירו תפילות חמות יותר למען מלכותי לפני האל האדיר מכול ויוצר העולם,¹⁷⁸ אשר מצאני לראוי לעטרני בימינו הטהורה.¹⁷⁹ שהרי טבעי הדבר, כי המתייסרים בדאגה כלשהי דעתם מוטרדת, ואין בהם אפילו העוז לשאת ידיהם לתפילה; אולם הפטוּרים מדאגה מכל הבחינות יעשו – בהיותם שמחים בלב שלם – את עבודת־התחנונים למען בית־המלוכה לאל הגדול ביותר, אשר בכוחו לכוון את ממלכתי לטובה כאשר עם לבבי. וזו חובה עליכם לעשותה, כדי שאף אני, לאחר שאביא את המלחמה בפרסים¹⁸⁰ לגמר מוצלח, אבנה מחדש על חשבוני ואיישב את ירושלים עיר־הקודש, אשר זה שנים רבות נכספתם לראותה מיושבת, ואתן בה עמכם כבוד¹⁸¹ לאדיר מכול.

ביבליוגראפיה    🔗

מ' הק, “המזויפת היא הצהרת יולינוס?”, יבנה, ב (ת"ש), עמ' 118–139;

הנ"ל, “הערות למאמר יוליינוס קיסר ובנין הבית”, ציון, ו (תש"א), עמ' 157–158; י' לוי, “יולינוס קיסר ובנין בית המקדש”, עולמות נפגשים, ירושלים 1960, עמ' 221–254;

אבי־יונה, עמ' 168–172;

14. פטור בתי־הכנסת מחובת האכסניה – צו של ואלנטיניאנוס הא' (וּואלנס)

6 במאי 368 או 370 או 373

צו זה מורה לרימיגיוס, מאגיסטר השירותים, לסלק מבתי־הכנסת את הפולשים אליהם על־פי “זכות אכסניה”. הצו ניתן בטרייר בשם ואלנטיניאנוס הא' וּואלנס, ולפי עורכי קודקס תיאודוסיאנוס וקודקס יוסטיניאנוס ניתן ב־6 במאי. נתונים אלה מלמדים, כי הצו ניתן על־ידי ואלנטיניאנוס הא' בשנת 368 או 370 או 373. מסתבר, ששהותם של החצר האימפריאלית ושל צבא רב בטרייר בשנים 367–373 הביאה לניצול־יתר של זכות האכסניה באיזור. הצו בעניין זה הופנה אל רימיגיוס, שבתוקף תפקידו היה ממונה על ה־mensores, הלוא הם האחראים לשיכון החצר ולכלכלתה. מנוסח הצו עולה, כי הפטור של בנייני־דת מחובה זו לא היה מיוחד לבתי־כנסת דווקא.

עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס השתמשו בנוסח שבקודקס תיאודוסיאנוס, אגב שינויי־סגנון, במגמה לרכך את תיאור אופייה התוקפני של הפלישה לבתי־הכנסת. הצו אמנם מעיד על שמירת זכויותיהם של היהודים על־ידי המינהל שפעל בשם ואלנטיניאנוס הא' וּואלנס, אך דומה, כי בשנת 377/8 חקק ואלנס במזרח חוק שאסר אכילת בשר עגלים, במגמה לפתור בעיה של מחסור זמני בבקר ולאלץ את “הנוהגים מנהג יהודים” לאכול בשר־טריפה, כעדותו של היירונימוס.¹⁸² המסורת המאוחרת, לעומת זאת, שמרה את זכר יחסו הטוב של ואלנס ליהודים.¹⁸³

שני האימפראטורים האוגוסטים ואלנטיניאנוס וּואלנס לרימיגיוס,¹⁸⁴ מאגיסטר השירותים¹⁸⁵

צווה על הפולשים לבית־כנסת של החוק היהודי לפי זכות אכסניה,¹⁸⁶ כביכול, לצאת, שכן מן הראוי, כי לפי זכות המגורים יתפשו את בתיהם של אנשים פרטיים, ולא למקומות־דת.

ניתן יום לפני הנוניי של מאי באוגוסטה של הטריוורים, בקונסולאט של שני האוגוסטים ואלנטוניאנוס וּואלנס.¹⁸⁷

שני האימפראטורים האוגוסטים ואלנטיניאנוס וואלנס לרימיגיוס, מאגיסטר השירותים

צווה על הפולשים לבית־כנסת של החוק היהודי לפי זכות אכסניה, כביכול, לצאת; מן הראוי, כי לפי זכות המגורים יבואו¹⁸⁸ אל בתיהם של אנשים פרטיים, ולא למקומות־דת..

ניתן יום לפני הנוניי של מאי באוגוסטה של הטריוורים, בקונסולאט של שני האוגוסטים ואלנטיניאנוס וּואלנס.

ביבליוגראפיה    🔗

15. ביטול הפטור של אנשים בשירות המדינה ושל

אנשי־דת יהודים מן הליטורגיות של הקוריות – חוק של גראטיאנוס (וּואלנטיניאנוס הב' ותיאודוסיוס)

8 או 19 באפריל 383

החוק ניתן ב־18 או ב־19 באפריל 383 במילאנו על־ידי גראטיאנוס,¹⁸⁹ בשמו ובשם ואלנטיניאנוס הב' ותיאודוסיוס, והופנה אל היפאטיוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של איטליה. נוסח החוק נשתמר בשני קטעים בקודקס תיאודוסיאנוס: 12:1:110 Cth ו־Cth 12:1:99. הקטע השני, הפותח במלים post alia, “לאחר דברים אחרים”, נתקבל בקודקס יוסטיניאנוס בגירסה מקוצרת ומעובדת. סמיכותם בקודקס תיאודוסיאנוס של שני קטעים שנלקחו מאותו החוק – וכפי הנראה שלא לפי סדרם בחוק המקורי – נובעת מדרך עבודתם של עורכי הקודקס, שנהגו לפצל את החוקים המקוריים לקטעים נפרדים על־פי ענייניהם, אך בשלב הסופי של העריכה לעתים שבו והביאו את הקטעים הללו בפרק אחד.¹⁹⁰ החוק נועד לחזק את הקוריות על־ידי ביטול הפריבילגיות שנהנו מהן עד אז הן אנשים שנולדו להורים דיקוריונים ונתקבלו לשירות המדינה – בין שירות צבאי ובין שירות אזרתי – הן אנשי־דת יהודים. דומה, כי הביטול לא היה מוחלט באשר למעמדם של אנשי־דת יהודים, שכן נוסח הקטע מרמז, שהוחלו עליהם ההסדרים שנהגו לגבי אנשי־דת נוצרים, כלומר, כניסתם של דיקוריונים למשרות כהונה היתה מותנית בהעברת רכושם לאחרים, על־מנת שהללו יהיו מסוגלים לשאת במקומם בליטורגיות של הדיקוריונים.

החוק שלפנינו עולה בקנה אחד עם מדיניותו הנוצרית הפעילה של גראטיאנוס בימי שבתו במילאנו, עח היה נתון להשפעתו של אמברוסיוס.¹⁹¹ עם זאת אין לראות בחוק זה צעד אנטי־יהודי דווקא, אלא צעד במסגרת המאמצים שעשו השלטונות בשנים ההן להבטיח ביצוע יעיל יותר של ליטורגיות הדיקוריונים, כפי שמעידה, למשל, החקיקה בעניין זה בימי שלטונם של ואלנטיניאנוס וּואלנס, עד שלהי שנת 386 (CTh 12:1:59–155). אחד הצעדים האלה היה צמצום הפטורים שנהנתה מהם הכהונה הנוצרית: ב־17 בפברואר 370 (16:32:18 CTh) ביטלו ואלנטיניאנוס וּואלנס את חקיקתו של יוליאנוס בעניין זה ונתנו תוקף מחודש לחוק שנתן קונסטאנטיוס הב' ב־29 באוגוסט 361 (12:1:49 CTh), אשר הורה, שכניסתם של דיקוריונים למשרות כהונה – למעט משרה של בישוף – מותנית במתן הסכמתם של הקוריה ושל “העם”. אם לא ניתן האישור, היה על הדיקוריונים להעביר שני שלישים מרכושם לידי קרוב משפחה או לקוריה עצמה, לבל יופרע ביצוען התקין של הליטורגיות. כן חוטל איסור מוחלט על דיקוריונים להצטרף לכהונה לאחר שנתמנו למשרות. האימפראטורים הנ"ל כבר קבעו הלכה דומה ב־12 בספטמבר 364 (CTh 12:1:59), וכך גם פסקו בשנת 370 או בשנת 373 בענין המצטרפים לנזירים במדבר (CTh 12:1:63). עקרון זה חזר ועלה גם בחוק מ־7 בנובמבר 383 (CTh 12:1:104). ברור, כי בנסיבות אלו אי־אפשר היה להפלות לטובה אנשי־דת יהודים, ומכאן ביטול החקיקה הקודמת והשוואת מעמדם לזה של הכהונה הנוצרית.¹⁹²

שלושת האוגוסטים הנ"ל¹⁹³ אל היפאטיוס,¹⁹⁴ פרייפקטוס פרייטוריו

מן הראוי יהיה, כי יוחזרו לקוריות שלהם כל מי שמוצאם מדיקוריונים והסתננו לדרגות השונות של המינהל הממלכתי, פרט למי שמסייעת להם סמכותו של החוק העתיק,¹⁹⁵ שקבע מספר מסוים של שנות שירות למשרתים בשירות המזוין או במינהל הממלכתי.¹⁹⁶

ניתן ביום השלושה־עשר לפני הקאלנדים של מאי במידיולאנום, בקונסולאט של מירובאודס בשנית ושל סאטורנינוס.¹⁹⁷

שלושת האוגוסטים הנ"ל אל היפאטיוס, פרייפקטוס פרייטוריו

לאחר דברים אחרים: יבוטל הצו¹⁹⁸ אשר משתבחים בו לשווא אנשי החוק היהודי ואשר מכוחו נתון להם פטור מן הליטורגיות של הדיקוריונים, שכן גם הכוהנים הנוצרים¹⁹⁹ אינם בני־חורין להתמסר לשירות האל בטרם יפרעו את כל חובותיהם²⁰⁰ למולדתם.²⁰¹ לפיכך כל המוקדש לאלוהים באמת ובתמים יצייד אדם אחר ברכושו ויְקִימנו למילוי הליטורגיות במקומו.

ניתן ביום הארבעה־עשר לפני הקאלנדים של מאי במידיולאנוס, בקונסולאט של מירובאודס בשנית ושל סאטורנינוס.²⁰²

שלושת האימפראטורים האוגוסטים גראטיאנוס, ואלנטיניאנוס ותיאודוסיוס להיפאטיוס, פרייפקטוס פרייטוריו

יבוטל הצו אשר משתבחים בו לשווא אנשי החוק היהודי ואשר מכוחו ניחן להם בעבר פטור מן הליטורגיות של הדיקוריונים.

ניתן ביום הארבעה־עשר לפני הקאלנדים של מאי במידיולאנום, בקונסולאט של מירובאודס בשנית ושל סאטורנינוס.

ביבליוגראפיה    🔗

אבי־יונה, עמ' 186;

16. איסור השתתפותם של נוצרים בפולחנים

פאגאניים, יהודיים ומאניכיאיים – חוק של גראטיאנוס (וּואלנטיניאנוס הב' ותיאודוסיוס)

21 במאי 383

החוק ניתן ב־21 במאי 383 בפאדואה על־ידי גראטיאנוס, בשמו ובשם ואלנטיניאנוס הב' ותיאודוסיוס, והופנה אל היפאטיוס, פרייפקטוס פרייטוריו באיטליה.

הנוסח שהובא בקודקס תיאודוסיאנוס (16:7:3 CTh) נשתמר בגירסה מלאה, אף־כי משובשת, בכתב־יד אחד בלבד (כ"י E), ואילו הבריביאריום (16:2:1.Brev) מביא רק את חלקו הראשון ואת החיתום. דומה, שעורכיו של קודקס יוסטיניאנוס לקחו קטע קטן מקודקס תיאודוסיאנוס וכללוהו ב־1:7:2 CJ; מכל־מקום, נוסח הקטע זהה לזה המופיע בכ"י E.

החוק מכוּון במפורש נגד נוצרים הנוטלים חלק בפולחנים זרים, אך אפשר לפרשו גם פירוש רחב יותר ולראות בו חוק נגד נוצרים הנוטשים את הכנסייה ומקבלים דת אחרת. יש בו משום סיוע ממלכתי לחקיקה הכנסייתית מראשית המאה הד'²⁰³ ולתעמולה הנמרצת שהחלה במחציתה השנייה של המאה, שכוונו נגד המגמות הסינקריטיסטיות בקרב הנצרות, ובעיקר נגד הצד המאגי שבהן.²⁰⁴ חוק מקביל ניתן בעת ובעונה אחת בקונסטאנטינופוליס; נוסחו, שהופנה אל הפרייפקטוס פרייטוריו פוסטומיאנוס, נשתמר ב־CTh 16:7:2. המחוקק קובע כלהלן:

א. ייענשו נוצרים הלוקחים חלק בפולחנים פאגאניים, יהודיים או מאניכיאיים. מן המשתתפים בפולחנים פאגאניים תישלל הזכות לצוות את רכושם; המשתתפים בפולחנים יהודיים ייענשו בעונשים שלא פורטו, ואילו המשתתפים בפולחנים מאניכיאיים ייענשו על־פי חוק של ואלנטיניאנוס הא' מ־2 במארס 372 – כפי הנראה 16:5:3 CTh – המטיל “עונש כבד” על ה“מורים”²⁰⁵ וגוזר הוקעה כ־infami וכ־probrosi על המשתתפים בהתוועדויותיהם של המאניכיאים והפקעה לאוצר של המבנים ששימשו לכך.

ב. יוטלו עונשים זהים או כבדים יותר על היוזמים של מעשים אלה – פאגאנים, יהודים ומאניכיאים.

ג. ערעור מסוג זה על תקפותן של צוואות מותנה בשני תנאים: (1) חלפו פחות מחמש שנים עד פתיחת ההליכים המשפטיים, אשר יתנהלו במסגרת של תביעות בגין התעלמות מחובה; (2) התובע יוכיח, שגילה התנגדות ברורה למעשיו הנ"ל של הנפטר בעוד הלה בחיים.

עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס קיבלו רק את הקטע העוסק בהגבלת הזמן עד פתיחת ההליך המשפטי והשמיטו את הפיסקה המזכירה את המאניכיאים; אפשר לפרש את נוסחם כאילו המדובר בנוצרים הנוטשים את הכנסייה לגמרי.

יש להעדיף אח התאריך המובא בקודקס תיאודוסיאנוס, שהוא מאוחר בשלושה ימים מזה המובא בקודקס יוסטיניאנוס.

החוק שלפנינו אמנם קרוב ברוחו ובמטרותיו לחוקים שאיפשרו תביעה נגד נפטר על־סמך האשמות מסוימות – כגון בגידה במלכות ומינות – אך יש להבחין בהבדלים שבין החוק שלפנינו ובין החוקים ההם. ביסוד החוק שלפנינו מונח העקרון, כי בשל התנהגותו בתחום הדת נפגם כושרו של הנפטר, או הנפטר אף פסל את עצמו לחלוטין מלצוות בצוואה, ומשום כך נפתח פתח לקרובי משפחתו לערער על צוואתו בגין התעלמות מחובה. לא כן במשפט שבו הואשם נפטר בבגידה במלכות או במינות, שהיה מבוסס על ההנחה, כי האשם נתחייב בעונש למן הזמן שבו זמם את מעשהו וידע בבירור מה יהיה עונשו, והעונשים המקובלים – כגון מחיית זכרו, ביטול הפעולות המשפטיות שעשה והפקעת רכושו לטובת המדינה – הוטלו למפרע. בעונשים אלה לא היה שום תמריץ לקרובי משפחה להגיש תביעה נגד הנפטר, ואילו החוק שלפנינו נועד, כפי הנראה, לעודד תביעות מעין אלו.²⁰⁶

שלושת האוגוסטים הנ"ל אל היפאטיוס, פרייפקטוס פרייטוריו

על פשעם של נוצרים העוברים אל המזבחות ואל המקדשים אנו מענישים בשלילת הרשות לצוות בצוואה.²⁰⁷ כן ייענשו מעשי־הקלון של מי שביזו את מעלת הדת הנוצרית ואת שם הנצרות והיטמאו בטומאות היהודיות. ואילו מי שהעדיפו אי־פעם לפנות אל מסתוריהם המתועבים של המאניכיאים ואל מחבואיהם המשוקצים ייענשו תמיד וללא הרף בעונש שקבע אבינו ואלנטיניאנוס²⁰⁸ מדעתו האלוהית והורו פסקי־הדין²⁰⁹ שלנו בתכיפות שאינה נופלת מכך.²¹⁰ אכן, יוזמיו של שכנוע זה, שהסיטו נפשות מוּעדות־ליפול אל השותפות המיוחדת להם, ייענשו בעונש זהה לעונשם של האשמים בסטייה זו; יתר־על־כן, מצווים אנו, שעושיו המתועבים של פשע זה ייענשו בדרך־כלל בעונשים כבדים יותר, מעבר למקובל, בהתאם להחלטת השופטים ולטיב הפשע. ואולם, לבל תטריד את המתים הפגיעה המתמדת שבהאשמה זו ולבל ילובנו ללא סוף התדיינויות על ירושה – שאמנם שככו מרוב חליפות העתים – ויתלקחו לחיכוכים מתחדשים, קובעים אנו תחום זמן להתדיינויות מסוג זה, באופן שאם אדם יאשים נפטר בחילול הדת הנוצרית ובנטישתה, יטען, כי הלה עבר למעשים שבחילול הקודש במקדשים או לטקסים היהודיים או אל קלון המאניכיאים, ויקבע, כי מטעם זה לא היה כשר בשום פנים לצוות – יגיש את תביעותיו הפרטיות וישיג את פתיחתו של המשפט המיועד מסוג זה תוך תקופה של חמש שנים רצופות, הלוא הוא המועד הקבוע בחוק לתביעות מחמת התעלמות מחובה:²¹¹ וזאת בתנאי שיוּכח – והוא יעיד בעדות פומבית ויוכיח את האשמתו – כי במשך ימי חייו של האדם שחטאו הוא הנושא להאשמה היה נוכח²¹² של פשע וחטא זה; ומשנתן (הסכמה) בשתיקתו (ל)בוגדנות²¹³ זו בשם עליון כשהוא משלים עם הפשעים. לאחר־מכן לא יאשים באותו החטא כאילו לא ידע.

ניתן ביום השנים־עשר לפני הקאלנדים של יוני בפאטאביום,²¹⁴ בקונסולאט של מירובאודס בשנית ושל סאטורנינוס.²¹⁵

לאחר “בטומאות היהודיות”: החלק האחר של החוק, העוסק במאניכיאים, לא הועתק משום שהוא מופיע בבירור בנובלות. – חוק זה אינו טעון פירוש.²¹⁶

שלושת האימפראטורים האוגוסטים גראטיאנוס, ואלנטיניאנוס ותיאודוסיוס אל היפאטיוס, פרייפקטוס פרייטוריו.

אם אדם יאשים נפטר בחילול הדת הנוצרית ובנטישתה, יטען, כי הלה עבר למעשים שבחילול הקודש במקדשים או לטקסים היהודיים, ויקבע, כי מטעם זה לא היה כשר בשום פנים לצוות – יציג את תביעותיו הפרטיות ויקבל פתיחה למשפט המיועד מסוג זה תוך תקופה של חמש שנים רצופות, הלוא הוא המועד הקבוע בחוק לתביעות מחמת התעלמות מחובה.

ניתן ביום החמישה־עשר לפני הקאלנדים של יוני בפאטאביום, בקונסולאט של מירובאודס בשנית ושל סאטורנינוס.²¹⁷

ביבליוגראפיה    🔗

17. איסור החזקתם וגיורם של עבדים נוצרים בידי יהודים – חוק של (גראטיאנוס, ואלנטיניאנוס הב' ו)תיאודוסיוס

ספטמבר 384

החוק ניתן על־ידי תיאודוסיוס, בשמו ובשם גראטיאנוס וּואלנטיניאנוס הב', והופנה אל קיניגיוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של המזרח. נוסח החוק כפי שנתקבל בריגיום ב־22 בספטמבר‏ 384 נשתמר רק בגירסה של קודקס תיאודוסיאנוס ‏ (3:1:5 CTh) שבבריביאריום (3:1:5 Brev.), שם מצורף לה הפירוש הוויזיגותי. נוסח זה ללא ספק משובש, שכן הוא מורכב משני קטעים הסותרים זה את זה ומחוברים במלים addito eo, “זאת ועוד”.

א. בחלק הראשון אוסר המחוקק רכישת עבדים נוצרים בידי יהודים וגיורם של עבדים אלה. העבריינים ייענשו באבדן העבדים ו“בעונש מתאים”,

ב. בחלק השני נקבע, שעבדיהם הנוצרים של יהודים, או עבדים נוצרים שגוירו בידי בעליהם, ייפדו מעבדותם בידי נוצרים, אשר ישלמו את מחירם.

כמה מפרשים ביקשו ליישב את הסתירה על־ידי שהבחינו בין עתיד לעבר, כאילו החלק הראשון מכוּון לעתיד, ואילו החלק השני מכוּון לעבר, כלומר, לעבדים שנקנו לפני שנחקק החוק. אולם אין להסבר זה כל בסיס לשוני או ענייני, שהרי החזקת עבדים נוצרים בידי יהודים – קל־וחומר גיורם – היתה אסורה מאז שנת 339, לפחות (וראה לעיל, מס' 11). לפי הפירוש הוויזיגותי, לעומת זה, ההסבר לחלק השני נעוץ בחוק שנחקק לפני חקיקת החוק שלפנינו, שתוקפו פג מכוחו של החוק החדש. מחברי הפירוש הוויזיגותי נזקקו לנוסח שהיה תכופות שונה מזה שנשתמר בבריביאריום, ולכן ייתכן, שהתכוונו לחוק שהיה בקודקס תיאודוסיאנוס – או מחוצה לו – וצורף אל החוק המאוחר על־ידי עורכיו של הבריביאריום בלי לשים לב לסתירה הפנימית שבין שני החוקים. מנוסחם עולה, כביכול, כי החלק השני בא לחזק את החלק הראשון ולהוסיף לו חומרה, אך, למעשה, תוכנו של החלק השני מתון יותר, והוא אף עומד בניגוד בולט לזה של החלק הראשון.

החוק ניתן על־ידי שליט המזרח ונועד לפרייפקטוס פרייטוריו של המזרח, ושליחתו לריגיום, שלא היתה כפופה לשלטונם של תיאודוסיוס ושל הפרייפקטוס פרייטוריו של המזרח, היא אפוא תופעה שאינה רגילה. ניתן אולי להסבירה בחסות שפרש תיאודוסיוס על ואלנטיניאנוס הב' הצעיר, דבר שבא לידי ביטוי, בין היתר, בכפיית חוקי המזרח על המערב.²¹⁸

שלושת האוגוסטים הנ"ל²¹⁹ לקיניגיוס,²²⁰ פרייפקטוס פרייטוריו

בשום פנים לא יקנה יהודי עבד נוצרי, גם לא יטמא אותו בפולחנים היהודיים ויעשה אוחו מנוצרי ליהודי. אם תעלה חקירה פומבית שאמנם כך נעשה, הכרח שיוּצאו העבדים מידי בעליהם, ובעלים מעין אלה אף יישאו בעונש מתאים והולם²²¹ לפשע. זאת אף זאת, אם יתגלו אצל יהודים עבדים שהם עדיין נוצרים או היו מִנוצרים ליהודים, ייפדו מעבדות מבישה בידי נוצרים בתשלום המחיר המתאים.

נתקבל בריגיוס. ביום העשירי לפני הקאלנדים של אוקטובר, בקונסולאט של ריקימר ושל קליארכוס.²²²

פירוש

ראוי להישמר מעל לכול, שלא יוּתר ליהודי כלשהו להחזיק עבד נוצרי, וברי לחלוטין – אם אמנם יחזיק עבד נוצרי – כי אל־לו להעז פנים ולהעבירו לחוקו־שלו. אם יעשה זאת, יידע, כי העבדים יילקחו מידיו, והוא יישא בעונש הראוי לפשע כה חמור; שכן עוד לפני שניתן חוק זה נחקק, שעליו לדעת כי יוחזר לו מידי נוצרים המחיר ששילם תמורת עבד נוצרי אם זוהם העבד בטומאה היהודית, כדי שיישאר העבד בחוק הנוצרי.

ביבליוגראפיה    🔗

18. איסור נישואין בין נוצרים ליהודים – חוק של (ואלנטיניאנוס הב',) תיאודוסיוס (וארקאדיוס)

14 במארס 388

החוק ניתן ב־14 במארס 388 בתסאלוניקי על־ידי תיאודוסיוס, בשמו ובשם ואלנטיניאנוס הב' וארקאדיוס, והופנה אל קיניגיוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של המזרח. נוסחו נשתמר בקודקס תיאודוסיאנוס בשני טקסטים (3:7:2 CTh ו־CTh 9:7:5), הזהים כמעט לחלוטין. הם נתבארו בפירוש הוויזיגותי, נתקבלו בבריביאריום (3:7:2.Brev ו־Brev. 9:4:4), בחוק הרומי של הבורגונדים (Lex Romana Burgundionum 19:4), ובשינויים לשוניים בלתי־משמעותיים – גם בקודקס יוסטיניאנוס (1:9:6 CJ).

החוק אוסר נישואי־תערובת בין נוצרים ליהודים ומחיל על נישואין מעין אלה את דיני־העונשין בענייני ניאוף. אלא שהוא מחמיר יותר, שכן בדיני־הניאוף שקבע קונסטאנטינוס מותרת האשמה בניאוף לקרובי משפחה בלבד, ואילו בחוק שלפנינו זכות זו מוענקת לכול.

איסור נישואי־תערובת ומגע מיני בין יהודים לנוצרים כבר מופיע בחקיקה הכנסייתית למן ראשית המאה הד‘, כמו, למשל, בהחלטות ועידת הכנסייה של אלווירה, קאנונים 16 ו־78. החידוש שבחוק שלפנינו הוא, שנישואי־תערובת מסוג זה הם מעתה ואילך עבירה מנקודת־הראות של השיפוט הממלכתי. ייתכן, שהתפתחות זו היתה תוצאת השפעתו האישית של אמברוסיוס, שיצא בשנת 385 נגד נישואי־תערובת בין נוצרים לבני דתות אחרות.²²³ בשנת 370 או 373 אסר ואלנטיניאנוס הא’ נישואין בין תושבי הפרובינקיות ובין “בארבארים” פאגאנים; העובר על האיסור היה צפוי לעונש־מוות (3:14:1 CTh). ווגלר סבורה, שחוק זה נועד למנוע נישואין בין דיקוריונים יהודים לדיקוריונים נוצרים, אך בנוסח החוק אין שום אחיזה לפירוש מגביל זה של תחולת החוק.

שלושת האימפראטורים האוגוסטים ואלנטיניאנוס, תיאודוסיוס וארקאדיוס לקיניגיוס²²⁴, פרייפקטוס פרייטוריו

לא יקח יהודי אישה²²⁵ נוצרייה בנישואין, גם לא יישא נוצרי יהודייה. אכן, אם יחטא אדם במשהו מעין זה, ייחשב פשעו כניאוף,²²⁶ וזכות ההאשמה אף תינתן לכול.

ניתן יום לפני האידים של מארס בתסאלוניקי, בקונסולאט של תיאודוסיוס אוגוסטוס בשנית ושל קיניגיוס המהולל ביותר.²²⁷

פירוש

מכוח חומרתו של חוק זה נאסר על יהודי לשאת נוצרייה לאישה, ועל איש נוצרי – לקחת לו אישה²²⁸ יהודייה. אם יהיו מי שיזדווגו²²⁹ בזיווג מעין זה בניגוד לאיסור, יידעו, שעתידים הם להיענש בעונשם של נואפים, וזכות ההאשמה בפשע זה תינתן לא רק לקרובי המשפחה, כי־אם אף לכול.

פירוש

לא יקח יהודי אישה נוצרייה, אף לא (יקח) נוצרי (אישה) יהודייה. אם יעשה כן, ייענש כבדיני נואפים ובעקבות האשמה של כל אדם.

ביבליוגראפיה    🔗

19. איסור לחייב את קהילות היהודים והשומרונים

במצרים בליטורגיה של הובלה ימית וקביעת מעמדם של הסינאטורים כתושבי קונסטאנטינופוליס – חוק של (ואלנטיניאנוס הב',) תיאודוסיוס (וארקאדיוס)

18 בפברואר 390

החוק ניתן ב־18 בפברואר 390 – כנראה במילאנו – על־ידי תיאודוסיוס, בשמו ובשם ואלנטיניאנוס הב' וארקאדיוס, והופנה אל אלכסנדר, פרייפקטוס אוגוסטאליס של מצרים. קטע אחד מן החוק נשתמר בקודקס תיאודוסיאנוס (13:5:18 CTh), וקטע אחר ממנו נשתמר, כפי הנראה, בקודקס יוסטיניאנוס (10:40:8 CJ). שני הקטעים זהים מבחינת המחוקק, הנמען והנושא (הטלת ליטורגיות), ואילו ההבדל בין התאריכים שצוינו בהם אינו רב: 18 בפברואר 390 בקטע הראשון, לעומת 1 במארס 390 בקטע השני. דומה, שמקור ההבדל בהשמטת המספר XII בציון היום בקטע השני, שהביא במקורו את התאריך XII Kal. Martii – כלומר, היום השנים־עשר לפני הקאלנדים של מארס. השמטת הציון XII גרמה, שנותר רק “הקאלנדים של מארס”, כלומר, האחד במארס. אין אפשרות לקבוע איזה קטע בא לפני משנהו בחוק המקורי. החוק עוסק בשני עניינים:

א. חובת ההובלה הימית המוטלת על הקהילה היהודית ועל הקהילה השומרונית אינה חוקית; יש להטיל את החובה הזאת במישרין על האנשים שרכושם מאפשר להם לשאת בה.

ב. הסינאטורים נחשבים כתושבי קונסטאנטינופוליס, ומכאן מעמדם בעניין קיום ליטורגיות.

מחוק זה עולה, כי השלטון הכיר בקהילה היהודית במצרים – או באלכסנדריה? – כ־corpus (שם־נרדף ל־collegium), וכי השלטון המקומי במצרים נהג להטיל עליה חובת הובלה ימית באורח קולקטיבי. בידנו עדויות מספר על מציאותם של בעלי־אניות וספנים יהודים במצרים במאה הד'. כך, למשל, מתאר סינסיוס מסע שערך באנייה שצוותה וקברניטה היו יהודים.²³⁰ כן מספרים המקורות על navicularii יהודים במצרים²³¹ ועל אגודה מקצועית של ספנים יהודים בעלי־אניות.²³² ייתכן, כי החוק שלפנינו משקף לא רק את המצב במצרים, אלא גם את המצב בפרובינקיה של אפריקה, שבה התארגן צי האספקה לרומא בשיטה זהה, כלומר, הטלת חובת ההובלה הימית על בעלי־אניות ובעלי־רכוש. ז’וסטר סבר, כי בעלי־האניות היהודים היו מאורגנים בקורפוראציה נבדלת, אולם אין הוכחות של ממש לקיום קורפוראציה מעין זו מחוץ לארץ־ישראל.

הקטע העוסק בסינאטורים מעיד על תהליך תפוצתם של בעלי התואר “סינאטור” – להבדיל מן המשתתפים באורח פעיל בעבודת הסינאט ברומא ובקונסטאנטינופוליס – בפרובינקיות השונות, תהליך שעליו יש בידנו עדויות ברורות למן המחצית השנייה של המאה הד'. התואר “סינאטור” הקנה למחזיקיו פריבילגיות שונות, וחשיבותן עלתה ככל שהורע מצבה הכלכלי של האצולה ממעמד הסינאטורים בשלהי המאה.²³³

שלושת האימפראטורים האוגוסטים ואלנטיניאנוס, תיאודוסיוס וארקאדיוס לאלכסנדר,²³⁴ פרייפקטוס אוגוסטאליס²³⁵

נתברר, שקהילת היהודים והקהילה השומרונית מתמנות שלא כדין לתפקיד של הובלה ימית;²³⁶ שהרי כל הנראה כמוטל על הקהילה כולה אינו יכול לחייב במיוחד את הפרט. משמע, כשם שאין העניים והעוסקים במסחר הזעיר חייבים לשאת בליטורגיה של הובלה ימית, כן אין זה מן הראוי, כי ייחשבו כפטורים ממנו אנשים מתאימים מבחינת רכושם העשויים להיבחר לתפקיד האמור מתוך קהילות אלו.

ניתן ביום השנים־עשר לפני הקאלנדים של מארס בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של ואלנטיניאנוס אוגוסטוס ברביעית ושל ניאוטיריוס.²³⁷

שלושת האימפראטורים האוגוסטים ואלנטיניאנוס, תיאודוסיוס וארקאדיוס… פרייפקטוס אוגוסטאליס

בשל מעלתם²³⁸ נחשבים הסינאטורים כבעלי מעמד של תושבים בעיר הקדושה ביותר.²³⁹

ניתן בקאלנדים של מארס, בקונסולאט של ואלנטיניאנוס אוגוסטוס ושל ניאוטיריוס.

ביבליוגראפיה    🔗

20. על הסמכויות שבידי ראשי היהודים לנדות ולבטל נידוי – חוק של תיאודוסיוס (וארקאדיוס והונוריוס)

17 באפריל 392

החוק ניתן ב־17 באפריל 392 בקונסטאנטינופוליס על־ידי תיאודוסיוס, בשמו ובשם ארקאדיוס והונוריוס, והופנה אל טאטיאנוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של המזרח. נוסח החוק נשתמר בקודקס תיאודוסיאנוס (16:8:8 CTh). בחוק זה, שניתן בעקבות תלונות שהגישו היהודים, מובעת הכרה בזכותו הבלעדית של השלטון העצמי בארץ־ישראל ובתפוצות – ובראשו הנשיא – לנדות ולבטל נידוי, ועל הרשויות הממלכתיות נאסר להתערב בעניין זה. המקרה ששימש עילה לחקיקה זו אינו ידוע לנו, אולם בעטיו קבע החוק הלכה ברורה באשר לאוטונומיה הארגונית וְהמשפטית של היהודים ברחבי האימפריה תחת שלטון הנשיאים בכל הקשור בדתם. באורח דומה פורש החוק גם ב־Antiqua Summaria. על מעמדו העליון של הנשיא בסוגיית הנידוי השווה: “מנודה לרב מנודה לתלמיד מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא” (בבלי מועד קטן טז ע"א); ובשינוי־מה: “המנודה לרב מנודה לתלמיד המנודה לתלמיד אינו מנודה לרב. המנודה לאב בית דין מנודה לחכם המנודה לחכם אינו מנודה לאב בית דין המנודה לנשיא מנודה לכל אדם… תני מת אחד ממנדיו אין מתירין לו. אמר רבי יהושע בן לוי הדא דאת אמר בשאין שם נשיא אבל אם יש שם נשיא הנשיא מתיר” (ירוש' מועד קטן פ“ג ה”א, פא ע"ד). המקורות היהודיים אכן מלמדים, כי הנידוי שימש אחד האמצעים שבהם השתמשו הנשיאים להבטיח מרותם על החכמים בתקופת התנאים, ועל הציבור כולו בתקופת האמוראים.²⁴⁰

י' בער פירש את החוק שלפנינו כהענקת תמיכה ל־primates, בניגוד ל“דיינים”, שהם “נציגי הקהילה” בכל הנוגע לקבלת גרים לקהילה; ואולם, מבחינה לשונית ועניינית כאחת אין לפירוש זה על מה שיסמוך.

ב־17 באפריל 392 הופנה אל טאטיאנוס חוק נוסף (16:3:2 CTh), שבו ביטל תיאודוסיוס את האיסור שהטיל ב־2 בספטמבר 390 (16:3:1 CTh) על כניסתם של נזירים לערים, אולם אין ראיה חותכת, שהחוק שלפנינו ו־16:3:2 CTh הם שני חלקיו של חוק אחד.

שלושת האימפראטורים האוגוסטים תיאודוסיוס, ארקאדיוס והונוריוס לטאטיאנוס,²⁴¹ פרייפקטוס פרייטוריו

בתלונות היהודים נטען, כי לכת שלהם מתקבלים אנשים מכוח סמכותם של השופטים, למרות התנגדותם של ראשיהם²⁴² בחוקם, שגירשו אנשים אלה מרצונם, ועל־פי משפטם. מצווים אנו, שפגיעה²⁴³ זו תבוטל לחלוטין, ולא תזכה עוד חבורה עיקשת באותה אמונת־הבל²⁴⁴ שלהם לסעד להחזרתה – שאינה מגיעה לה – מכוח סמכותם של השופטים או מכוח רסקריפטום שהושג במרמה,²⁴⁵ בניגוד לרצון ראשיהם, שהם בבירור בעלי שיפוט בדתם תחת שלטונם של הנשיאים המהוללים ביותר והמזהירים.²⁴⁶

ניתן ביום החמישה־עשר לפני הקאלנדים של מאי בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של ארקאדיוס אוגוסטוס בשנית ושל רופינוס.²⁴⁷

ביבליוגראפיה    🔗

אבי־יונה, עמ' 187;

י' בער, “היסודות וההתחלות של ארגון הקהילה היהודית בימי־הביניים”, ציון, טו (תש"י), עמ' 5, הערה 8;

ג' לייבזון, “על מה מנדין – עילות הנידוי בארץ־ישראל ובבבל בתקופת המשנה והתלמוד”, שנתון המשפט העברי, ב (תשל"ה), עמ' 316, 320;

21. ביטול איסורם של בתי־הכנסת ואיסור הריסתם וביזתם – חוק של תיאודוסיוס (וארקאדיוס והונוריוס)

29 בספטמבר 393

החוק ניתן ב־29 בספטמבר 393 בקונסטאנטינופוליס על־ידי תיאודוסיוס, בשמו ובשם בניו ארקאדיוס והונוריוס. נוסח החוק נשתמר בקודקס תיאודוסיאנוס (16:8:9 CTh). הוא כולל הכרזה עקרונית שאין הדת היהודית אסורה בחוק, התנגדות לאיסור התכנסויות של יהודים והוראה למפקד הכוחות הצבאיים במזרח למנוע שוד והרס של בתי־הכנסת. חוק זה מלמד, שנמשכו השוד וההרס של בתי־כנסת בידי נוצרים לאחר שתיאודוסיוס נאלץ להיכנע לאמברוסיוס ולוותר על הענשת האחראים לשוד בית־הכנסת בקאליניקום והפיכתו לכנסייה בשנת 388. עם זאת הוא מעיד, שתיאודוסיוס ניסה להמשיך בנסיונו להגן בכלים ממלכתיים על בתי־הכנסת מפני תוקפנותם של נוצרים קיצוניים. דבר זה עולה בבירור מדבריו של אמברוסיוס בשנת 388 על פרשת קאליניקום, עת הטיח כלפי הקיסר, כי מרוב דאגה לסדר ולמשטר הנאות הוא פוגע בדת (religio). כן הוא עולה מדברי אמברוסיוס על שריפת בית־הכנסת ברומא, אשר במהלכה שיגר מאקסימוס אדיקט לענישת הפושעים: quasi vindex disciplinae publicae, “כאילו ביקש להגן על הסדר הציבורי”.²⁴⁸

שלושת האוגוסטים הנ"ל²⁴⁹ לאדיאוס,²⁵⁰ קומס ומאגיסטר של שני השירותים²⁵¹ במזרח

ברור למדי, שכת היהודים אינה אסורה בחוק כלשהו. משום כך נרעשנו באופן חמור מאיסור התוועדויותיהם בכמה מקומות. עם קבלת הצו הזה תמנע אפוא רום־מעלתך הנשגבה²⁵² בחומרה הראויה את הפרזתם של האנשים המעיזים לעשות מעשים בלתי־חוקיים בכסות שמה של הדת הנוצרית ומתאמצים להרוס בתי־כנסת ולבוז אותם.

ניתן ביום השלישי לפני הקאלנדים של אוקטובר בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של תיאודוסיוס אוגוסטוס בשלישית ושל אבונדאנטיוס.²⁵³

ביבליוגראפיה    🔗

מ' שובה, “מכתבי ליבניוס אל הנשיא בארץ־ישראל”, תרביץ, א (תר"ץ), עמ' 94–95;

אבי־יונה, עמ' 187–188;

22. איסור מנהגי־הנישואין היהודיים – חוק של תיאודוסיוס (וארקאדיוס והונוריוס)

30 בדצמבר 393

החוק נשתמר רק בקודקס יוסטיניאנוס (1:9:7 CJ). על־פי המיעון ניתן החוק בקונסטאנטינופוליס על־ידי תיאודוסיוס, בשמו ובשם ואלנטיניאנוס הב' וארקאדיוס, והופנה אל אינפאנטיוס, קומס המזרח. על־פי החיתום, לעומת זה, ניתן ב־30 בדצמבר 393, וציון זה סותר את המיעון, שכן ואלנטיניאנוס הב' נפטר ב־15 במאי 392, וב־30 בדצמבר 393 היה הונוריוס האוגוסטוס השלישי. דומה, כי עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס טעו בזיהויו של האוגוסטוס השלישי, וכי הלה צריך להיות הונוריוס, ולא ואלנטיניאנוס הב'.

בחוק זה אוסר תיאודוסיוס את ה“מנהג” (mos) ואת ה“חוק” (lex) של היהודים בתחום הנישואין, והוא אוסר במפורש פוליגאמיה בקרב היהודים. קרוב לוודאי, כי המלים “מנהג” ו“חוק” מוסבות על דינים הקשורים במידת הקירבה המותרת בנישואין, בנוהג הייבום, בגיל הנישואין וכיו"ב. נוסחו הכללי של החוק אף פתח פתח לערעור על תוקפו החוקי של טקס־הנישואין היהודי כשלעצמו. אין ספק, שהחוק לא נאכף כרוחו וככתבו, שכן דיני הנישואין הוסיפו לשמש יסוד חשוב באוטונומיה המשפטית של הקהילה היהודית. איסור הפוליגאמיה, לעומת זה, עלה בקנה אחד עם הנטייה הברורה למונוגאמיה בקרב הקהילות היהודיות במערב, שהושפעו מן המבנה המונוגאמי של החברה האירופית. חרם דרבנו גרשום נתן גושפנקה משפטית למציאות קיימת. עדות מאלפת על אופייה המונוגאמי של המשפחה היהודית ועל אכיפת איסורי הפוליגאמיה אפשר למצוא בפירוש שנתן תיאודוריטוס²⁵⁴ במחצית הראשונה של המאה הה' לאיגרת הראשונה של פאולוס אל תימוטיאוס:

“בעבר נהגו הן היוונים הן היהודים לבוא בברית־הנישואין עם שתי נשים, שלוש או אף רבות יותר בעת ובעונה אחת. אף עתה יש המזדווגים עם פילגשים ועם פרוצות, מאחר שהחוקים האימפריאליים אוסרים לשאת שתי נשים בעת ובעונה אחת.”

שלושת האוגוסטים הנ"ל²⁵⁵ לאינפאנטיוס,²⁵⁶ קומס המזרח²⁵⁷

איש מן היהודים לא ישמור את מנהגו²⁵⁸ בזיווגים, אף לא יבוא בברית־הנישואין בהתאם לחוקו, גם לא יישא כמה נשים בעת ובעונה אחת.

ניתן ביום השלישי לפני הקאלנדים של יאנואר בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של תיאודוסיוס אוגוסטוס בשלישית ושל אבונדאנטיוס.²⁵⁹

ביבליוגראפיה    🔗

אבי־יונה, עמ' 184;

p. 35

23. איסור לקבוע מחירים לסחורות היהודים – חוק של ארקאדיוס (והונוריוס)

28 בפברואר 396

החוק ניתן ב־28 בפברואר 396 בקונסטאנטינופוליס על־ידי ארקאדיוס, בשמו ובשם הונוריוס. נוסח ההכרזה הפומבית, שכוּונה “אל היהודים”, נשמר בקודקס תיאודוסיאנוס (16:8:10 CTh), ומשם הועתק לאוספים המאוחרים יותר: קודקס יוסטיניאנוס (CJ 1:9:9), באסיליקה (1:1:41.Bas) ונומוקאנון (12:2.Nom).

המחוקק אוסר מינוי מבקרים ומפקחים שאינם יהודים לביקורת על מחירי סחורותיהם של היהודים, ומכאן עולה, שהוא מכיר בעובדה, שנושא זה נתון לסמכותם הבלעדית של היהודים. מציאות זו שררה, למעשה, רק בתחום היישוב היהודי בארץ־ישראל, שבו נתמנו בעלי התפקידים הכלכליים השונים על־ידי הנשיא. לעומת זה אי־אפשר היה לאכוף את החוק בתפוצות, מקום שם היתה פעילותן הכלכלית של הקהילות משולבת לחלוטין בזו של החברה הסובבת. משום כך יש להסיק, שתחולת החוק היתה מוגבלת, למעשה, לארץ־ישראל, על־אף ניסוחו הכללי ועל־אף העובדה, שעורכיו של קודקס יוסטיניאנוס עוד חיזקו את מימד הכלליות כאשר תיקנו את המלה provinciae, “של הפרובינקיה”, שבנוסח המקורי ל־provinciarum, “של הפרובינקיות”. ז’וסטר סבר, כי תחילה נועד החוק ליהודים ברחבי האימפריה, אלא שתחולתו הוגבלה אל “השווקים היהודיים”, שבהם נסחרו מיצרכים רק בין היהודים לבין עצמם, אם מטעמי כשרות ואם מטעמים אחרים של דת. ואולם, אין כל סימוכין לקיום שווקים מיוחדים מעין אלה.

שני האימפראטורים האוגוסטים ארקאדיוס והונוריוס אל היהודים

איש זר לדת היהודים לא יקבע מחירים ליהודים כאשר יוצעו סחורות למכירה, שהרי מן הצדק להניח לכל אחד את שלו.²⁶⁰ על־כן לא יניחו מושלי הפרובינקיה, כי יהיה מבקר²⁶¹ או מפקח²⁶² עליכם. ואם יעז מישהו²⁶³ ליטול לעצמו שררה זו – לבד מכם ומראשיכם – יזדרזו להענישו בעונשו של התופש רכוש לא־לו.

ניתן ביום השלישי לפני הקאלנדים של מארס בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של שני האוגוסטים ארקאדיוס ברביעית ושל הונוריוס בשלישית.²⁶⁴

ביבליוגראפיה

אבי־יונה, עמ' 187;

24. איסור לבזות את הנשיאים בפומבי – חוק של ארקאדיוס (והונוריוס)

24 באפריל 396

החוק ניתן ב־24 באפריל 396 בקונסטאנטינופוליס על־ידי ארקאדיוס, בשמו ובשם הונוריוס, והופנה אל קלאודיאנוס, קומס המזרח. חוק זה, שנוסחו נשתמר בקודקס תיאודוסיאנוס (16:8:11 CTh), אוסר ביזוי הנשיאים בפומבי; העובר על האיסור צפוי לעונש מטעם המדינה. תופעות של ביקורת חריפה שהוטחה בפומבי כלפי הנשיאים ובית הנשיא ידועות היטב מן המקורות היהודיים²⁶⁵ והנוצריים²⁶⁶ מן המחצית השנייה של המאה הד'. זאת ועוד, מעורבותם של הנשיאים בקנוניות פוליטיות שונות – כמו, למשל, חלקו של הנשיא גמליאל בהוצאתו להורג של היסיכיוס, הקונסולאריס של סוריה²⁶⁷ – גרמה, שייחשפו להתקפות אישיות קשות.²⁶⁸

שני האוגוסטים הנ"ל²⁶⁹ אל קלאודיאנוס, קומס המזרח

אם יעז אדם להשמיע בפומבי דבר־ביזוי על הנשיאים המזהירים, יוטל עליו פסק־דין של נקם.

ניתן ביום השמיני לפני הקאלנדים של מאי בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של שני האוגוסטים ארקאדיוס ברביעית והונוריוס בשלישית.²⁷⁰

ביבליוגראפיה    🔗

25. הגנה על היהודים ועל בתי־הכנסת – חוק של ארקאדיוס (והונוריוס)

17 ביוני 397

החוק ניתן ב־17 ביוני 397 בקונסטאנטינופוליס על־ידי ארקאדיוס, בשמו ובשם הונוריוס, והופנה אל אנאטוליוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של איליריקום. נוסח החוק נשתמר בקודקס תיאודוסיאנוס (CTh 16:8:12).

המחוקק מצווה לאנאטוליוס להגן על היהודים מפני התקפות ולהבטיח את שלום בתי־הכנסת. החוק שלפנינו מלמד, שנמשכו ההתנפלויות האלימות על היהודים, ובעיקר על בתי־הכנסת, על־ידי נוצרים קיצוניים (וראה לעיל, מס' 21). על פעילותם האנטי־יהודית של קיצונים אלה הקלה ללא ספק התרופפות השלטון בתחומי איליריקום בעקבות המחלוקת בין סטיליכו ורופינוס על העליונות בשטחים אלה ופלישת אלאריך בשנת 395.²⁷¹ באותו התאריך שבו ניתן החוק הנדון ניתן חוק נוסף, המעיד על היחס החיובי שגילתה החצר כלפי היהודים (וראה להלן, מס' 26).

שני האוגוסטים הנ"ל אל אנאטוליוס,²⁷² פרייפקטוס פרייטוריו של איליריקום²⁷³

סמכותך הנשגבה תצווה על המושלים להיאסף על־מנת שילמדו לדעת, כי מן הראוי להדוף פגיעות של התוקפים את היהודים, וכי בתי־הכנסת שלהם יישארו בשלווה הרגילה.

ניתן ביום החמישה־עשר לפני הקאלנדים של יולי בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של קייסאריוס ושל אטיקוס.²⁷⁴

ביבליוגראפיה    🔗

26. הגבלות על קבלת יהודים מתנצרים הנמלטים אל הכנסייה – חוק של ארקאדיוס (והונוריוס)

17 ביוני 397

החוק ניתן ב־17 ביוני 397 בקונסטאנטינופוליס על־ידי ארקאדיוס, בשמו ובשם הונוריוס, והופנה אל ארכילאוס, פרייפקטוס אוגוסטאליס במצרים. נוסח החוק נשתמר בקודקס תיאודוסיאנוס (9:45:2 CTh), ומשם הועתק ללא שינויים משמעותיים בקודקס יוסטיניאנוס (1:12:1 CJ). באותו התאריך ניתן גם צו להגנה על היהודים ועל בתי־הכנסת (וראה לעיל, מס' 25).

המחוקק מצווה שלא לקבל בכנסיות יהודים הנמלטים אליהן כדי למצוא מקלט מנושים או מהליכים משפטיים, ולשם כך הם מתחזים כמתנצרים. החוק קובע, שיש לדחות יהודים המבקשים להתנצר בטרם יפרעו את חובותיהם או ייצאו זכאים בדין.

יש בחוק זה פגיעה ברורה במדיניות המיסיון כלפי היהודים, אך הוא עולה בקנה אחד עם מדיניותו של השלטון למן תיאודוסיוס הא' ואילך. מדיניות זו גרסה, שיש להגביל את זכויות הכנסיות להעניק מקלט (asylum), זכויות שהשתרשו במנהג במרוצת המאה הד'. חוק המיוחס ל־18 באוקטובר 392 (CTh 9:45:1) מצווה להוציא מן הכנסיות אנשים שנמלטו אליהן משום שהם שקועים בחובות למדינה, או לחייב בסכומי החובות את הבישופים שפרשו עליהם את חסותם. בחוק המיוחס ל־27 ביולי 398 (CTh 9:45:3) מובא פירוט של סוגי הנמלטים שאינם זכאים למקלט בכנסיות: עבדים ושפחות, דיקוריונים, אנשים שיש להם חוב למדינה ועוד.²⁷⁵

דומה, שהכנסייה שיתפה פעולה עם השלטונות באכיפתו של החוק שלפנינו, שכן בנוסח השבועה מן המאה הט' שהיה על יהודי מתנצר להישבע בעת ההמרה נכללה ההצהרה, שנטבל מאהבת הנצרות, ולא בשל תביעה שהוגשה נגדו בגין פשע וכיו"ב.²⁷⁶

שני האימפראטורים האוגוסטים ארקאדיוס והונוריוס‏ לארכילאוס,²⁷⁷ פרייפקטוס אוגוסטאליס

יהודים אשר מכובד הלחץ של אשמה כלשהי או של חובות מתחזים כאילו רוצים הם להצטרף לחוק הנוצרי כדי שיוכלו להתחמק²⁷⁸ מפשעיהם או מנטל חובותיהם בבריחה אל כנסיות, יידחו ולא יתקבלו לפני שהחזירו את חובותיהם בשלימות או זוכו מאשמה על־ידי הוכחת חפותם.

ניתן ביום החמישה־עשר לפני הקאלנדים של יולי בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של קייסאריוס ושל אטיקוס.²⁷⁹

ביבליוגראפיה    🔗

27. אישור מחודש של הפטור מן הליטורגיות של

הדיקוריונים שניתן לבעלי תפקידים בקהילות ובבתי־הכנסת – חוק של ארקאדיוס (והונוריוס)

1 ביולי 397

החוק ניתן ב־1 ביולי 397 על־ידי ארקאדיוס, בשמו ובשם הונוריוס, והופנה אל קייסאריוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של המזרח. הוא מאשר מחדש פריבילגיות שניתנו לאנשי־הדת היהודים ‏ למן ימי קונסטאנטינוס ואילך, ובראש וראשונה הפטור מן הליטורגיות ‏ של הדיקוריונים שניתן לאנשי־הדת. נוסח החוק נשתמר בקודקס תיאודוסיאנוס (16:8:13 CTh). ניכרת בו השפעה ברורה של החוק שנתן קונסטאנטינוס בשנת 330, ואין ספק, כי המנסחים השתמשו בנוסח החוק הזה שמצאו בארכיון הקאנצלאריה.

החוק מעיד על כמה גישות עקרוניות במדיניות כלפי היהודים בזמן ההוא. השלטון מכיר בכפיפות היהודים לדתם, לפולחניהם ולחוקיהם, ולשם כך הוא מוכן לוותר על שירותם של אנשי־הדת בליטורגיות של הדיקוריונים. מבחינה משפטית הכרה זו מבוססת על תקפותן של פריבילגיות מספר – מהן אחדות שלא נשתמרו – ועל אישורן המחודש בידי ארקאדיוס והונוריוס. חשיבות מיוחדת יש לייחס לעובדה, כי בעיני השלטון היו כל אנשי־הדת היהודים באימפריה כפופים לשלטון הנשיאים, וכי בכל הקשור בזכויות־יתר הכיר השלטון בשוויון בין אנשי־הדת היהודים ובין ראשי הכמורה הנוצרית. כן ראוי לציין, כי בדברי המחוקק על הדת היהודית אין ביטויים פוגעים או מבזים, וכי הוא נזקק למונחים קרובים – ובמידת־מה אף זהים – לאלה שהיו מקובלים בהתייחסויות אל הנצרות, כמו, למשל, leges, religionis sacramento ו־caerimoniae.

בשנת 398 בוטל חוק זה בתחומי שלטונו של הונוריוס (וראה להלן).

שני האוגוסטים הנ"ל²⁸⁰ לקייסאריוס,²⁸¹ פרייפקטוס פרייטוריו

היהודים יהיו מסורים²⁸² לפולחניהם,²⁸³ ואילו אנו נחקה את הקדמונים בשמירה על הפריבילגיות של היהודים, שהרי בחוקיהם של הקדמונים נקבע, ואלוהותנו אישרה זאת, כי לכפופים לשלטון הנשיאים המזהירים – כלומר, ראשי כנסת, נשיאים²⁸⁴ וזקנים²⁸⁵ וכל האחרים המועסקים בפולחן²⁸⁶ של הדת הזאת – יישמרו אותן הפריבילגיות המוענקות בקדושה לראשי הכוהנים של החוק הנוצרי הנערץ. זאת חקקו בצו אלוהי גם האימפראטורים האלוהיים קונסטאנטינוס²⁸⁷ וקונסטאנטיוס,²⁸⁸ ואלנטיניאנוס וּואלנס.²⁸⁹ לפיכך יהיו חופשיים אף מן הליטורגיות של הדיקוריונים ויצייתו לחוקיהם־הם.

ניתן בקאלנדים של יולי, בקונסולאט של קייסאריוס ושל אטיקוס.²⁹⁰

ביבליוגראפיה    🔗

אבי־יונה, עמ' 186;

28. על סמכויות השיפוט של רשויות היהודים – חוק של ארקאדיוס (והונוריוס)

3 בפברואר 398

החוק ניתן ב־3 בפברואר 398 בקונסטאנטינופוליס על־ידי ארקאדיוס, בשמו ובשם הונוריוס, והופנה אל אוטיכיאנוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של המזרח. נוסח החוק, שנכלל בקודקס תיאודוסיאנוס (CTh 2:1:10), נשתמר בבריביאריום (2:1:10.Brev), ונספח אליו הפירוש הוויזיגותי; נוסח זה שימש בסיס לנוסח של קודקס יוסטיניאנוס (1:9:8 CJ). נושא החוק הוא גבולות סמכותן השיפוטית של רשויות־השלטון היהודיות.

לפי הנוסח המוקדם ביותר שבידנו – זה שנשתמר בבריביאריום – יוצא המחוקק מנקודת־המוצא, כי היהודים באימפריה חיים על־פי החוק הרומי בהיותם אזרחים רומיים, ומכאן, שעליהם גם לנהוג כך למעשה. לצורך זה הוא מבחין בין שני סוגי משפטים: משפטים הקשורים בדת היהודית ומשפטים השייכים לתחום־השיפוט הרומי. בסוג הראשון לא התערב המחוקק כלל, ויש מקום להניח, שהשאיר אותו לחלוטין בידי הרשויות היהודיות. בתחום השיפוט שלא היה לו קשר עם נושאים דתיים נקבע, שדין היהודים כדין כל האחרים הכפופים לחוק הרומי, אלא שניתנה להם האפשרות להישפט לפני הרשויות היהודיות במשפט אזרחי ובהליכים של משפט־בוררים. לצורך זה על הצדדים להסכים מראש על פנייה לשיפוט של בוררים, ומשגזר השופט־הבורר את דינו, דין זה כדין כל פסק־בוררות שנתן בורר שנתמנה על־ידי שופט־מאגיסטראט, ועל־כן על רשויות השלטון להוציאו אל הפועל. כך הבין מחבר הפירוש הוויזיגותי את החוק.

חשיבותו של החוק נעוצה בהסדר הכלול בו בעניין סמכותן השיפוטית של הרשויות היהודיות שהשלטון הכיר בהן כרשויות הכפופות לנשיא. המחוקק לא תבע לבית־הדין הרומי סמכות כלשהי בעניינים שהיו קשורים בדת, ולכן מותר להסיק, שהשאיר אותם לשיפוט הרשות היהודית. בכך היה נאמן לעקרון שניסח תיאודוסיוס ב־17 באפריל 392, שלפיו בידי רשות זו סמכות־שיפוט בלעדית על היהודים בעניינים הקשורים בדת, בכפיפות לנשיא (וראה לעיל, מס' 20).

הסדרת השיפוט האזרחי של רשויות אלו נעשתה על־ידי שיווי נהליו לנהלים שהיו מקובלים במשפט־בוררים, וכתוצאה מכך היתה סמכות־השיפוט של הרשויות היהודיות במשפט אזרחי מותנית בהסכמתם המוקדמת של כל הצדדים. אם נתמלא תנאי זה, נתן השלטון האימפריאלי גיבוי מלא לפסק־הדין.

בחוק שנתן ב־27 ביולי 8 במניזוס (Mnizus) והפנה אל אוטיכיאנוס העניק ארקאדיוס סמכות דומה לבישופים הנוצרים. הנוסח שנשתמר בקודקס יוסטיניאנוס (1:4:7 CJ) קרוב מאוד לזה של החוק שלפנינו, ואין ספק, שנוסח בקאנצלאריה על־פי החוק שלפנינו.²⁹¹ עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס קיבלו את הנוסח שמצאו בקודקס תיאודוסיאנוס, אלא שעשו בו כמה שינויים חשובים. ראשית, שינו את המיעון באופן שהחוק יוחס לגראטיאנוס, ואלנטיניאנוס ותיאודוסיוס, אלא שלא שינו במקביל את ציון שנת הקונסולאט שבחיתום – שנת 398 – ולכן אין ספק, כי “תיקון” המיעון נובע מטעות העורכים או המעתיקים. מהותית יותר השמטת המלה non שבקודקס תיאודוסיאנוס, שכן על־ידי כך נתבטלה ההבחנה המקורית בין משפטים דתיים למשפטים שאינם דתיים, שיש להביאם לפני בתי־דין רומיים. בנוסח החדש שויכו שני סוגי המשפטים לערכאות של המדינה. שינוי משמעותי אחר הוא אי־הזכרתם של הנשיאים. בימי יוסטיניאנוס כבר לא היו הרשויות היהודיות כפופות לבית הנשיא, שהרי זמן לא רב לפני מאי 429 פסקה הנשיאות (וראה להלן, מס' 53). טעמים לשוניים־סגנוניים הביאו לתיקונים נוספים, כגון השמטת המלה et במשפט הראשון של גוף החוק והשמטת הפיסקה הריטורית postremo … sint.²⁹² המרת המונח compromissum במונח pactio משקפת, כפי הנראה, את חקיקתו של יוסטיניאנוס משנת 529 בענייני בוררות.²⁹³

בשינויים אלה באה לידי ביטוי מגמת השלטון הרומי לצמצם את השיפוט היהודי העצמי, שהרי יש בהם ביטול ההכרה בשיפוט היהודי העצמי בתחום הדת. עם זאת נותן גם הנוסח של יוסטיניאנוס תוקף ממלכתי לשיפוט יהודי אזרחי כמשפט־בוררים על־פי הסכם הדדי. חשיבותו של חוק זה, מזה, וניסוחו המעורפל קמעה, מזה, הביאו לפירושים שונים בעניין הנושאים הכלולים בו. לדעת פרארי דאלה ספאדה מבחין החוק שלפנינו בין יהודים שהם אזרחים רומיים לכל דבר ובין יהודים שאינם אזרחים רומיים.²⁹⁴ דינור ראה בחוק זה הוכחה להבחנה בין שני בתי־דין יהודיים: זה של הנשיאים, המוּכר על־ידי השלטון, וזה של

“היהודים” – כלומר, החכמים – שאינו מוּכר.²⁹⁵ אלון סבר, כי המדובר בבית־דין אחד בלבד, שהיו לו כמה שמות,²⁹⁶ וכמוהו פירש גם בער.²⁹⁷ קולורני סבר, כי בעניין השיפוט העצמי היה הבדל מהותי בין היהודים שחיו במזרח, בעיקר בארץ־ישראל, ובין היהודים שחיו במערב. עם זאת הדגיש, שביטול השיפוט העצמי של היהודים בעניינים אזרחיים עלה בקנה אחד עם מגמת ההאחדה של המשפט הרומי והשתתתו על יסודות נוצריים. אוסטרזצר קשר את החוק שלפנינו עם הענקת האזרחות הרומית לתושבי האימפריה הרומית בשנת 212, מזה, ועם החיבור Collatio Legum Mosaicarum et Romanarum, מזה. לדעתו הביא החוק לצמצום ניכר בסמכויות־השיפוט של הרשויות היהודיות, ובתגובה על כך נתחבר החיבור האמור, אולי בידי אדם שהיה מקורב לבית הנשיא, במגמה להוכיח, שיש התאמה בין החוק היהודי ובין החוק הרומי. הסבר זה נדחה על־ידי רוב החוקרים.²⁹⁸

מחקרים רבים יוחדו לטיב השינויים התכניים שעשו עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס. ברגר וקיש תמימי־דעים באשר למגמת הצמצום שיש בהשמטת המלה non, ואילו ריינאך טען, שאין ניגוד מהותי בין הנוסח של קודקס תיאודוסיאנוס ובין זה של קודקס יוסטיניאנוס, אלא שהעורכים המאוחרים ביקשו להקל את יישום העקרון המשפטי שנוסח בקודקס תיאודוסיאנוס, ולכן השמיטו את התיבה non. לדעתו התכוון המחוקק מלכתחילה להבחין בין controversia, “מחלוקת על רקע תיאולוגי”, שעדיין אפשר היה ליישבה לפני הרשויות היהודיות, ובין שלב מתקדם יותר בבירור העניין – לפני שופט. בסופו של התהליך ניתן תוקף מחייב על־ידי התערבות הרשות הרומית. התיקונים שעשו עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס פישטו הליך זה – לדעת ריינאך – שכן משתמע מהם, שבית־המשפט רשאי להתערב גם בשלבים הראשוניים של הסכסוך, שהרי היהודים כפופים לחוק הרומי בכל שלב של הסכסוך.

שני האוגוסטים הנ"ל²⁹⁹ אל אוטיכיאנוס,³⁰⁰ פרייפקטוס פרייטוריו

היהודים, החיים על־פי המשפט הרומי והכללי, יפנו באורח המקובל³⁰¹ לבתי־המשפט במשפטים שאינם נוגעים באמונת־ההבל שלהם, אלא לבית־דין, לחוק ולמשפט, וכולם יתבעו וישיבו על־פי החוקים הרומיים; כללו של דבר, הם יהיו כפופים לחוקינו.³⁰² אכן, אם יהיו מי שימצאו לנכון להתדיין לפני היהודים או הנשיאים³⁰³ בדרך של התחייבות הצדדים לקבל פסק־בוררות בעניינים אזרחיים בלבד דוגמת משפט־בוררים, לא יהיו מנועים מכוחו של המשפט הציבורי מלקבל את פסק־דינם; מושלי הפרובינקיות³⁰⁴ אף יבצעו את פסקי־הדין שלהם כאילו נתמנו בוררים בצו של שופט.³⁰⁵

ניתן ביום השלישי לפני הנוניי של פברואר בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של הונוריוס אוגוסטוס ברביעית ושל אוטיכיאנוס המהולל ביותר.³⁰⁶

פירוש

כל היהודים, המוּכרים כרומאים, יתדיינו לפני ראשי דתם אך ורק בדבר הנוגע במשטר דתם, באורח שישמרו ביניהם את שנקבע על־ידי החוקים העבריים, אולם המשפטים האחרים, העומדים על חוקינו ושייכים לבית־הדין, יידונו לפני מושל הפרובינקיה על־פי המשפט המשותף לכול. אכן, אם ירצו שני הצדדים להתדיין לפני ראשי חוקם בהסכמה הדדית ובמשפטים אזרחיים בלבד והמשפט יסתיים בפסק־בוררות לאחר שהתחייבו שני הצדדים לקבלו, ייראה פסק זה כאילו נקבע על־פי צו של שופט.

שלושת האימפראטורים האוגוסטים גראטיאנוס, ואלנטיניאנוס ותיאודוסיוס לאוטיכיאנוס, פרייפקטוס פרייטוריו

היהודים, החיים על־פי המשפט הרומי הכללי, יפנו באורח המקובל לבתי־המשפט הן במשפטים הנוגעים באמונת־ההבל שלהם הן באלה השייכים לבית־דין, לחוק ולמשפט, וכולם יתבעו וישיבו על־פי החוקים הרומיים. אכן, אם יהיו בקרבם אנשים אשר ימצאו לנכון להתדיין לפני יהודים בהסכם משותף דוגמת משפט־בוררים ובמשפט אזרחי בלבד, לא יהיו מנועים מכוחו של המשפט הציבורי מלקבל את פסק־דינם. המושלים אף יבצעו את פסקי־דינם כאילו נתמנו בוררים על־פי החלטתו של שופט.

ניתן ביום השלישי לפני הנוניי של פברואר בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של הונוריוס אוגוסטוס ברביעית ושל אוטיכיאנוס.

ביבליוגראפיה    🔗

א' גולאק, יסודי המשפט העברי, ד, ברלין תרפ"ג, עמ' 26; אבי־יונה, עמ' 187;

29. ביטול הפטור ששחרר את היהודים מחובת הליטורגיות של הדיקוריונים – חוק של (ארקאדיוס) והונוריוס

3 בספטמבר (או 13 בפברואר) 398

החוק ניתן ב־13 בספטמבר (או ב־13 בפברואר) 398 במילאנו על־ידי הונוריוס, בשמו ובשם ארקאדיוס, והופנה אל תיאודורוס, פרייפקטוס פרייטוריו של איטליה ואפריקה. נוסחו נשתמר בשני חוקים בקודקס תיאודוסיאנוס. האחד (12:1:158 CTh) מיוחס ל־13 בספטמבר 398, ונוסחו מלא יותר וכולל את הקביעה המפורשת, כי החוק עוסק ביהודים; האחר (12:1:157 CTh) מיוחס ל־13 בפברואר 398, אלא שאין בו התייחסות מפורשת אל היהודים, והוא רק כולל בניסוח כוללני את הוראת־הביצוע הלקוחה מן הנוסח הראשון. עורכי הקודקס לא הבחינו, שאין זה אלא חוק אחד, ומאחר שייחסו את שני הקטעים לתאריכים שונים, הקדימו את הנוסח המעובד למקור. ההבדלים הלשוניים שבין שני הקטעים מלמדים, כי הנוסח של 12:1:158 CTh שימש מקור ל־12:1:157 CTh: qui quolibet modo curiae iure debentur קוצר ל־qui quolibet curiae iure debentur ו־ad conplenda suarum civitatum munia קוצר ושונה ל־ad inplenda munia. עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס (10:32:49 CJ) נטלו את הנוסח המעובד (12:1:157 CTh).

המחוקק קובע, כי בתחומי שלטונו שבמערב יש לבטל את תוקפו של האישור המחודש שנתן ארקאדיוס ב־1 ביולי 397 לפטור הישן של אנשי־הדת היהודים מן הליטורגיות של הדיקוריונים (וראה לעיל, מס' 27). החוק ההוא פורסם גם בשמו של הונוריוס, ומדברי־ההנמקה לחוק שלפנינו אנו למדים, שקוּים גם בתחומי שלטונו של הונוריוס, למצער באפּוּליה ובקאלאבּריה. נוסח החוק שלפנינו, שלפיו יש להטיל ספק בעצם קיום החוק ההוא במזרח, נועד לטשטש את העובדה, כי החצר המערבית יוצאת במפורש נגד חוק שנחקק במזרח, וכי בכך היא מערערת על התפישה המשפטית המקובלת בדבר האחדות הפוליטית־המשפטית המלכדת את שני תחומי השלטון לאימפריה אחת. על־פי החוק שלפנינו בטל הפטור ליהודים, וחובת השירות בקוריות חלה על הכול.

רוֹת סבור, כי מלכתחילה סירב הונוריוס להכיר בפטור, וכי המיסמך שלפנינו מבטא את התעקשותו בעניין זה, על־אף ה“בקשות” אשר “העתירו עליו היהודים” בעת ביקורו באיטליה הדרומית בשנת 398. ואולם, אין רות מביא אסמכתה כלשהי לפירוש זה, וגם תרגומו לחוק משובש מעיקרו. מכל־מקום, אין שום הוכחה לביקור מעין זה בשנת 398.³⁰⁷ זאת ועוד, החוק עצמו ניתן במילאנו.

ז’וסטר סבור, כי החוק שלפנינו אינו מבטל את החוק מ־1 ביולי 397 (וראה לעיל, מס' 27), אלא מבטל חוק שלא נשתמר, שכן החוק שלפנינו כאילו עוסק בפטור שניתן לכל היהודים, ואילו החוק מיולי 397 מעניק פטור לבעלי תפקידים דתיים בלבד.

>
>

שני האוגוסטים הנ"ל³⁰⁸ לתיאודורוס,³⁰⁹ פרייפקטוס פרייטוריו

למדים אנו, שקוריות־ערים רבות ברחבי אפוליה וקאלאבריה מתמוטטות הואיל והן משתייכות³¹⁰ לאמונת־ההבל היהודית וסבורות, שיש לפטור אותן מן הצורך לשאת בליטורגיות מכוחו של חוק כלשהו שנחקק באזורי המזרח. משום כך אנו מצווים בסמכותנו זו, כי החוק ההוא – אם הוא אכן קיים בעליל – בטל ומבוטל, שכן ברי, שהוא מזיק לאזורים שלי, וכל המחויבים באופן כלשהו לשרת בקוריה כדין, תהא אשר תהא אמונת־ההבל שלהם, יצטרכו לקיים את הליטורגיות של עריהם.

ניתן באידים של ספטמבר במידיולאנום, בקונסולאט של הונוריוס ברביעית ושל אוטיכיאנוס.³¹¹

שני האוגוסטים הנ"ל לתיאודורוס, פרייפקטוס פרייטוריו

כל המחויבים בדין כלשהו לשרת בקוריה, תהא אשר תהא אמונת־ההבל שלהם, יצטרכו לקיים את הליטורגיות.

ניתן באידים של פברואר במידיולאנום, בקונסולאט של הונוריוס אוגוסטוס ברביעית ושל אוטיכיאנוס.³¹²

>
>

ביבליוגראפיה    🔗

ב' (ססיל) רות, תולדות היהודים באיטליה, בתרגום ג' בת־יהודה, תל־אביב 1962, עמ' 30 (וראה להלן);

30. איסור לגבות היטלים מטעם הנשיא – חוק של (ארקאדיוס ו)הונוריוס

11 באפריל 399

החוק ניתן ב־11 באפריל 399 במילאנו על־ידי הונוריוס, בשמו ובשם ארקאדיוס, והופנה אל מסאלה, הפרייפקטוס פרייטוריו של איטליה. נוסח החוק נשתמר בקודקס תיאודוסיאנוס (16:8:14 CTh).

המחוקק אוסר גביית מסים מבתי־הכנסת בידי שלוחי הנשיא ובידי רשויות בתי־הכנסת, והוא מצווה למסור לאוצר את הסכומים שכבר נאספו למטרה זו. מנוסח החוק עולה, כביכול, כי ראשי הכנסת, הזקנים והשלוחים יצאו מטעם הנשיא, ובשובם הביאו עמם את הממון שאספו. אך הדעת נותנת, כי יש להבחין בין השלוחים ובין רשויות הקהילות, וכי רק השלוחים יצאו מארץ־ישראל וחזרו עם הממון.

הטעמים לחוק זה אינם ידועים. המחוקק מדגיש, שיש באיסור זה הקלה על “המוני היהודים”, הנתונים לגזל מידי שלוחי הנשיא, וייתכן אפוא, כי בדרך זו ביקשו השלטונות לזכות באהדת האוכלוסייה היהודית. גישה דומה אפשר למצוא בהכרזתו של יוליאנוס אל היהודים משנת 363 (וראה לעיל, מס' 13). ספק אם ניתן להסביר צעד זה כאמצעי להחלשת חלקה המזרחי של האימפריה על־ידי עצירת זרימתם של הכספים אל הנשיא היושב בארץ־ישראל, שכן ביטול האיסור בשנת 404 (וראה להלן, מס' 34) לא היה כרוך בהחלשה כלשהי במתיחות שבין שני חלקי האימפריה.

שני האוגוסטים הנ"ל³¹³ אל מסאלה,³¹⁴ פרייפקטוס פרייטוריו

עניין שבאמונת־הבל מבישה הוא, שראשי הכנסת, זקני היהודים והמכוּנים בפיהם שלוחים,³¹⁵ הנשלחים על־ידי הנשיא במועד קבוע³¹⁶ לתבוע זהב וכסף, מביאים אליו את הסכום שנתבע ונגבה מכל בתי־הכנסת. על־כן יועבר הכול באמונה לאוצרנו³¹⁷ – כל אשר בטוחים אנו שכבר נאסף על־פי חשבון הזמן – ואנו פוסקים, כי להבא לא יישלח מאומה לנזכר למעלה. יידעו אפוא המוני היהודים, שהסרנו מעליהם היטל־גזל שכזה. והיה ויישלחו אנשים על־ידי אותו בוזז היהודים לתפקיד זה של גבייה, יימסרו לשופטים על־מנת שיוּצא נגדם פסק־הדין המקובל לגבי מפירי חוקינו.

ניתן ביום השלישי לפני האידים של אפריל במידיולאנום, בקונסולאט של תיאודורוס המהולל ביותר.³¹⁸

ביבליוגראפיה    🔗

31. על חובת הקוריה של דיקוריונים על־פי מוצאם ושל יהודים – חוק של ארקאדיוס (והונוריוס)

28 או 30 בדצמבר 399

החוק ניתן ב־28 או ב־30 בדצמבר 399 על־ידי ארקאדיוס, בשמו ובשם הונוריוס, והופנה אל אוטיכיאנוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של המזרח. נוסחו נשתמר בשני קטעים בקודקס תיאודוסיאנוס (CTh 12:1:164 ו־12:1:165 CTh). הקטע העוסק ביהודים הועתק ללא שינויים משמעותיים בקודקס יוסטיניאנוס (1:9:10 CJ). החוק עוסק בשני עניינים:

א. החזרה אל מעמדם הקודם – מכוח בית־הדין של מושל הפרובינקיה – של דיקוריונים שנתקבלו בעבר למינהל האימפריאלי.

ב. ‏ הוראה לחייב בשירות הקוריה את היהודים שחובה זו מוטלת עליהם.

החוק משתלב היטב במדיניות הכללית של חיזוק הקוריות על־ידי מניעת השתמטות של דיקוריונים על־פי מוצאם מקיום חובותיהם כדיקוריונים. כמה ימים לפני־כן, ב־11 בדצמבר 399, פרסם ארקאדיוס תקנות ברוח זו (12:1:163 CTh) נגד דיקוריונים שנכנסו לשירות הכנסייה. דומה, כי בסעיף העוסק בדיקוריונים היהודים אין לראות ביטול החקיקה הקודמת של ארקאדיוס בעניין זה (וראה לעיל, מס' 27) וקבלת מדיניותו של הונוריוס (וראה לעיל, מס' 29), שכן בחוק שלפנינו אין המחוקק משנה מן המצב הקיים: לקוריות יימסרו רק החייבים לשרת בהן, ומכאן משתמע, כי הפטוֹרים מחובה זו עמדו בעינם. ואכן, בשנת 404 שב ארקאדיוס ואישר את הפריבילגיות הישנות של אנשי־הדת ושל הנושאים במשרות השלטון העצמי בקרב היהודים (וראה להלן, מס' 32).

שני האוגוסטים הנ"ל³¹⁹ לאוטיכיאנוס,³²⁰ פרייפקטוס פרייטוריו

אם אדם שהוא בן לאב דיקוריון או אדם שכבר החל בקיום הליטורגיות של הקוריה תפש שלא כדין משרה ממלכתית, יואשם במשפט על־ידי חבריו לקוריה בבית־הדין של מושל הפרובינקיה, בלא שתעמוד למכשול כל טענה בדבר סמכות בית־המשפט, טענה שאמנם יהיה לה מקום…³²¹ יהיה מותר. במשפטים אחרים יטען את טענות־ההגנה שלו לפני אותו מושל הפרובינקיה.

ניתן ביום החמישי לפני הקאלנדים של יאנואר, בקונסולאט של תיאודורוס המהולל ביותר.³²²

שני האוגוסטים הנ"ל לאוטיכיאנוס, פרייפקטוס פרייטוריו

כל האנשים מקרב היהודים שמוכח, שהם חייבים בשירות בקוריה, יימסרו לקוריה.

ניתן ביום השלישי לפני הקאלנדים של יאנואר, בקונסולאט של תיאודורוס המהולל ביותר.³²³

ביבליוגראפיה

32. אישור תוקפן של הפריבילגיות שהוענקו לנשיאים ולמי שהללו מינו – חוק של ארקאדיוס (והונוריוס)

3 בפברואר 404

החוק ניתן ב־3 בפברואר 404 בקונסטאנטינופוליס על־ידי ארקאדיוס, בשמו ובשם הונוריוס, והופנה אל אוטיכיאנוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של המזרח. נוסח החוק נשתמר רק בקודקס תיאודוסיאנוס (CTh 16:8:15)

בחוק שלפנינו מאשר המחוקק את תוקפן של כל הפריבילגיות שהעניקו בעבר תיאודוסיוס האימפראטורים שקדמו לו לנשיאים ולבעלי המשרות שמינו הנשיאים. ייתכן, שיש לראות בחוק זה ביטול החוקים מן השנים 398–399 (וראה לעיל, מס' 29–31).

שני האוגוסטים הנ"ל³²⁴ לאוטיכיאנוס, פרייפקטוס פרייטוריו

אנו מצווים,³²⁵ כי יישארו בתוקפן כל הפריבילגיות שנתנו אבינו, זכרונו קודש, והאימפראטורים הקודמים לנשיאים המצוינים³²⁶ ולמי שהללו מינו על אחרים.

ניתן ביום השלישי לפני הנוניי של פברואר בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של הונוריוס אוגוסטוס בשישית ושל אריסטאניטוס.³²⁷

ביבליוגראפיה    🔗

33. על סוכנים־מבצעים יהודים ושומרונים – חוק של (ארקאדיוס ו)הונוריוס

22 באפריל 404

החוק ניתן ב־22 באפריל 404 ברומא על־ידי הונוריוס, בשמו ובשם ארקאדיוס, והופנה אל רומוליאנוס, ‏ הפרייפקטוס פרייטוריו של גאליה. נוסח החוק נשתמר בקודקס תיאודוסיאנוס (16:8:16 CTh).

הקטע שנשתמר אינו מנוסח בבירור. נאמר בו, שיהודים ושומרונים יסולקו מכל משרה ממלכתית אם יעברו עבירה הקשורה בפריבילגיה של סוכנים־מבצעים, אולם אין מקום להסיק בוודאות, כי החוק אוסר על יהודים ושומרונים למלא תפקיד של סוכנים־מבצעים, כפי ב־Antiqua Summaria: “הוא מצווה, ששומרונים ויהודים לא יהיו סוכנים־מבצעים”. גם אין מקום להסיק, שיש בחוק זה חזרה על איסור קודם מעין זה, או אף איסור כללי על יהודים ושומרונים לכהן במשרה ממלכתית כלשהי. איסור מפורש להעסיק

יהודים במינהל האימפריאלי במערב הוטל לראשונה רק בשנת 418 (וראה להלן, מס' 45), ואף החוק ההוא הניח לסוכנים־מבצעים יהודים להשלים את תקופת־שירותם החוקית. יש אפוא יסוד סביר להניח, כי הנוסח המקורי של החוק שלפנינו התייחס לסוכנים־מבצעים יהודים ושומרונים שעשו שימוש בלתי־חוקי במעמדם ובסמכויותיהם, אולי בעקבות חקיקה קודמת בעניין זה. קולורני רואה בחוק זה איסור על היהודים לשרת בצבא, אף שהמלה militia היא מונח כללי, המציין שירות ממלכתי, ולאו דווקא שירות צבאי.

שני האוגוסטים הנ"ל³²⁸ לרומוליאנוס,³²⁹ פרייפקטוס פרייטוריו

אנו מצווים, שיהודים ושומרונים המשתעשעים באשליה של הפריבילגיה³³⁰ של סוכנים־מבצעים,³³¹ יסולקו מכל משרה ממלכתית.

ניתן ביום העשירי לפני הקאלנדים של מאי ברומא, בקונסולאט של הונוריוס אוגוסטוס בשישית ושל אריסטאניטוס.³³²

ביבליוגראפיה    🔗

34. חידוש ההיתר לגבות מסים בשביל הנשיא במערב – חוק של (ארקאדיוס ו)הונוריוס

25 ביולי 404

החוק ניתן ב־25 ביולי 404 ברומא על־ידי הונוריוס, בשמו ובשם ארקאדיוס, והופנה אל האדריאנוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של איטליה ואפריקה. נוסח החוק נשתמר בקודקס תיאודוסיאנוס (CTh 16:8:17).

המחוקק מודיע על ביטול האיסור משנת 399 (וראה לעיל, מס' 30) לגבות כספים במערב בשביל הנשיא ועל חידוש ההיתר לשלוח כספים אלה על־פי הפריבילגיות הישנות. ייתכן, כי לצו זה קדם מיסמך נפרד, שבו בוטל האיסור.

שני האוגוסטים הנ"ל³³³ להאדריאנוס,³³⁴ פרייפקטוס פרייטוריו

בעבר ציווינו, שכל אשר ניתן לנשיאים על־פי המנהג מידי היהודים שבאזורים אלה³³⁵ בשום פנים לא יינתן עוד; אולם עתה, משבטל הצו הקודם, רוצים אנו שיידעו הכול, כי ברחמינו ניתנה ליהודים רשות המשלוח בהתאם לפריבילגיות שקבעו האימפראטורים הקודמים.

ניתן ביום השמיני לפני הקאלנדים של אוגוסט ברומא, בקונסולאט של הונוריוס אוגוסטוס בשישית ושל אריסטאניטוס.³³⁶

ביבליוגראפיה    🔗

35. נגד מינים, “יראי־שמים” ופאגאנים – חוק של הונוריוס (וארקאדיוס ותיאודוסיוס הב')

25 בנובמבר 407

החוק ניתן ב־25 בנובמבר 407 ברומא על־ידי הונוריוס, בשמו ובשם ארקאדיוס ותיאודוסיוס הב‘, והופנה אל קורטיוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של איטליה. הנוסח השלם של החוק כפי שפורסם בקארתאגו ב־5 ביוני 408 במצורף לאדיקט של פורפיריוס, הפרוקונסול. של אפריקה, נשתמר ב־Constitutio Sirmondiana, מס’ 12 (להלן: 12.Sirm). שני קטעים ממנו נתקבלו בקודקס תיאודוסיאנוס; האחד (16:5:43 CTh) מסתיים במלים et cetera, ואילו האחר (CTh 16:10:19) פותח במלים post alia. עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס הוציאו משפט אחד מן הקטע הראשון (16:5:43 CTh) ושיבצוהו בחוק

הכלול בקודקס יוסטיניאנוס (1:9:12 CJ), שהוא עיבוד של תקנות על “יראי־שמים” שבחוק אחר בקודקס תיאודוסיאנוס (16:8:19 CTh; וראה להלן, מס' 39).

בעיית תארוכו של חוק זה נתבררה במחקריהם של זיק ושל דמוז’ו, שהגיעו למסקנות זהות. הקשיים בתארוך נובעים בעיקר מן העובדה, שאמנם אין הבדל משמעותי בין התאריך הקאלנדארי ב־12.Sirm ובין התאריכים הקאלנדאריים בשני הקטעים שבקודקס תיאודוסיאנוס ונתוני הקונסולאט זהים לחלוטין בשלושתם, אך אין ודאות אם נתוני הקונסולאט ב־12.Sirm מציינים את השנה שבה ניתן החוק ברומא או את שנת פרסומו בקארתאגו. עורכיו של קודקס תיאודוסיאנוס ייחסו את נתוני הקונסולאט לשנת מתן החוק, אך לקביעה זו אין משקל מכריע לעומת העדות של 12 .Sirm. (וראה להלן). התארוך (בעקבות זיק ודמוז’ו) מבוסס על השיקולים האלה:

א. הונוריוס שהה ברומא מסתיו 407 עד אמצע מאי 408.

ב. קורטיוס לא היה פרייפקטוס פרייטוריו של איטליה בשלהי 408, שכן בתפקיד זה כיהן תיאודורוס לפחות מ־13 בספטמבר 408 עד ה־15 ביאנואר 409. קורטיוס נשא בתפקיד זה מ־7 באפריל 407 עד ה־3 בפברואר 408.

ג. במיעון של 16:10:19 CTh מופיעים שמותיהם של האימפראטורים ארקאדיוס, הונוריוס ותיאודוסיוס הב‘, ואילו לפי החיתום של חוק זה שנת הקונסולאט היא 408. מסחבר אפוא, כי המיעון של CTh 16:10:19 הוא מלפני ה־1 במאי 408, יום מותו של ארקאדיוס. 12.Sirm פורסם, כאמור, בקארתאגו ב־5 ביוני 408, כלומר, לאחר שנודע דבר מותו של ארקאדיוס, ולפיכך תוקן שם המיעון של Sirm. 12 וצוינו בו רק שמותיהם של הונוריוס ושל תיאודוסיוס הב’. מיעון מתוקן זה מופיע גם ב־16:5:43 CTh. שלושת המקורות מביאים אפוא מיעון מקורי שנותר ב־16:10:19 CTh, מיעון מתוקן ב־Sirm. 12 וב־16:5:43 CTh וחיתום המזכיר את שנת הפרסום בקארתאגו – בשלושתם. ניתוח זה מעלה את האפשרות, שעורכיו של קודקס תיאודוסיאנוס לא לקחו את שני הקטעים ממקור אחד, אלא משני מקורות שונים, שאחד מהם אולי היה 12.Sirm ושימש מקור ל־CTh 16:5:43. על־סמך כל הדברים האלה מותר להניח, שייחוס החוק ל־15 או ל־25 בנובמבר 408 הוא צירוף של התאריך הקאלנדארי של מתן החוק (שנת 407) ושל שנת פרסומו בקארתאגו (שנת 408).

יש עוד הבדל בין נתוני התאריך ב־12 Sirm. ובין אלה שבשני הקטעים שבקודקס תיאודוסיאנוס. לפי Sirm. 12 יום מתן החוק הוא ה־25 בנובמבר, ואילו שני הקטעים האחרים מציינים את ה־15 בנובמבר. אפשר להסביר את ההבדל הזה בטעות שנפלה בכתבי־היד של 12 Sirm.: בשל השמטת הסיפרה X מן הציון XVII kal. Decemb. שוּנה התאריך מ־15 בנובמבר ל 25 בנובמבר. עם זאת ייתכן, כי ההבדל שבתארוך הקאלנדארי נובע מן העובדה, כי ב־15 בנובמבר 407 ניתן ברומא חוק נוסף – 16:2:38 CTh ו־CTh 16:5:41 – שהופנה במישרין אל פורפיריוס, הפרוקונסול של אפריקה. גם חוק זה עסק במאבק שבין האורתודוקסים למתנגדיהם. באפריקה, וייתכן, כי שני החוקים ניתנו ברומא באותו היום, והתאריך המובא ב־12.Sirm הוא מוטעה. עם זאת, בדרך כלל יש לנתוני התארוך שבאוסף סירמונד עדיפות על־פני נתוני התארוך שבקודקס תיאודוסיאנוס.

ההבדלים בתוכן בין 12.Sirm ובין שני הקטעים שבקודקס תיאודוסיאנוס אינם ניכרים, וברובם אפשר לראות פרי רצונם של העורכים לתקן את הנוסח על־מנת להבהיר היטב את כוונת המחוקק. כך, למשל, הוחלפה המלה revellantur בתיבה evellantur, ובפיסקה המסיימת נאמר במפורש, כי הקנס בסך עשרים ליטראות זהב מוטל על iudices, בעוד שב־Sirm. 12 נאמר באורח סתום במקצת, כי יוטל על quos.

את הזמן הרב שחלף בין מתן החוק ובין פרסומו בקארתאגו – כמעט שישה חודשים – אי־אפשר להסביר בקשיי־התקשורת של הימים ההם, אלא שאין בידנו לפתור בעיה זו. ייתכן, שלפנינו דוגמה של דרכי־ההשהיה שנקטו הרשויות המקומיות ביישומה של מדיניות אנטי־דונאטיסטית. דמוז’ו סברה, כי הפרסום בשנת 408 היה שלב חריף יותר במדיניות האנטי־דונאטיסטית של השלטון, אולם בנוסח שבידנו אין כדי ללמד על הבדלים בין הנוסח משנת 407 ובין זה שפורסם בשנת 408.

החוק שלפנינו מציין מפנה חשוב במדיניותו הדתית של סטיליכו. לנוכח התערערות מעמדו בחצר מאז שלהי שנת 406 ריפה את קשריו עם מעמד הסינאטורים והחוגים הפאגאניים, וכדי לזכות בתמיכה פנה אל חוגי הנוצרים האדוקים, שמרכזם במילאנו. גם את פקודתו לשרוף את ספרי הסיבילות יש לראות על רקע זה.

החוק מכוּון נגד המינים ‏ – דונאטיסטים (ובכללם גם המונטינים), מאניכיאים ופריסקיליאנים – ונגד הפאגאנים. נוסף על שתי הקבוצות האלו נזכרת גם כת של “יראי־שמים”, והמחוקק מדגיש את החידוש שבהופעתה של כת זו. הוא קובע, שבנייניהם של מינים, פאגאנים ו“יראי־שמים” יועברו לרשות הכנסייה, והוא חוזר ותובע את ביצוע החוקים הישנים שהוצאו נגדם. שורה של איסורים מכוּונת במפורש נגד מקדשי הפאגאנים, רכושם ופולחנם. ביצוע החוק מוטל במיוחד על שלושה סוכנים־מבצעים, ובאורח כללי על הבישופים, המושלים, צוותי־המינהל והקוריות. המתרשלים בעניין זה צפויים לקנסות כבדים.

עורכיו של קודקס תיאודוסיאנוס הפרידו בין שני חלקיו העיקריים של החוק השלם. בחלק האחד (16:5:43 CTh) יש חזרה על החקיקה שנועדה בעיקר נגד מינים ו“יראי”שמים", ואילו בחלק האחר (16:10:19 CTh) מובאות התקנות שנועדו בעיקר נגד הפאגאנים וכן תקנות הביצוע והענישה מן המקור, שהתייחסו לחוק בשלימותו.

בידנו אמנם רק נוסחו ה“אפריקאני” של החוק, אך ניסוחו הכללי אינו מייחד אותו לאפריקה בלבד. אמת, הדונאטיסטים הנזכרים בחוק זה התרכזו בעיקר באפריקה, אך המחוקק מדגיש, כי הדונאטיסטים קרויים גם “מונטינים”, מונח המציין את קהילת הדונאטיסטים ברומא. כן אנו יודעים על מאניכיאים ו“יראי־שמים” מחוץ לאפריקה. מינות הפריסקיליאנים התפשטה בספרד ובאקוויטאניה מאז הוצאתו להורג של

פריסקיליאנוס בשנת 386, ובראשית המאה הה' היה מרכזה העיקרי בגאליציה שבספרד.

לחשיבות הרבה שייחסה החצר לנצחון האורתודוקסיה באפריקה ניתן ביטוי הולם בחוק שני, שניתן ברומא. והופנה במישרין אל פורפיריוס, הפרוקונסול של אפריקה (וראה לעיל).

עדות מעניינת על יישום – לפחות חלקי וזמני – של חוקים אלה אפשר למצוא במכתב שכתב אוגוסטינוס בחורף 408 אל אולימפיוס, יורשו של סטיליכו. במכתב זה מבקש אוגוסטינוס, כי השלטון יוסיף להכיר בתוקפם, אף־על־פי שנשלחו על־ידי סטיליכו.³³⁷

שני האימפראטורים האוגוסטים הונוריוס ותיאודוסיוס לקורטיוס,³³⁸ פרייפקטוס פרייטוריו

מן הדין היה, שנפשותיהם מחללות הקודש של המינים ואמונת־ההבל של הגויים³³⁹ יבואו על תיקונן אך ורק על־ידי דאגתם של כוהני־האל הדתיים ביותר בחשיפת פשעים, שקדנותם בתוכחה וסמכותם בהוראה. עם זאת לא בטלו צווי חוקינו, אשר ישיבו את הסוטים אל פולחן האל הכול־יכול באימה מפני עונש ויחנכו את הבורים לעבודת האלוהים. אולם אין ספק, שכוח הרע, המערב יחדיו אנושי עם אלוהי, מוליך שולל אנשים רבים מאוד בשכנוע רע ודוחף אותם לאבדון בעולם הזה ובעולם הבא, ובכך הוא גורם, שגם האל וגם אנו נפסיד את חיי האומללים, שכן חייבם לחוקינו כאן והכריח אותם לשאת שם את משפט האלוהים. עיקשותם של הדונאטיסטים והשתוללותם של הגויים, רעות שנתלקחו בשל רשלנות השופטים, העלמת־העין של צוותי־המינהל והבוז של הקוריות מאלצות אותנו אפוא לראות לנחוץ לשוב ולחזור על מה שכבר ציווינו. לפיכך אנו קובעים, שכל אשר חוקקנו בסמכות של חוקים כלליים ‏ נגד הדונאטיסטים, הקרויים ‏ אף מונטינים,³⁴⁰ המאניכיאים, הפריסיקיליאנים³⁴¹ והגויים לא רק שריר וקיים, אלא אף יובא לכלל ביצוע שלם ומימוש, באורח שגם המבנים – שלהם וגם של יראי־שמים, שיש להם התכנסויות של תורה חדשה שאיני יודע מהי – ייתבעו בשביל הכנסיות. ואילו העונש שנקבע. בחוק מן הדין שיתפוש לגבי מי שהודו שהם דונאטיסטים או נמלטו חזרה מן האחדות עם הכוהנים הקאתוליים בכסותה של דת מתועבת – גם אם יתחזו כנוצרים – כאילו נתחייבו בדין. דגנם של המקדשים יילקח מיד, יסייע לאספקת התבואה³⁴² ויעזור לחשלומים לחיילים המסורים ביותר. פסלים, אם עדיין מצויים מהם היום במקדשים ובהיכלות³⁴³ ובעבר – או בהווה – סגדו להם בפולחן פאגאני כלשהו, ייעקרו ממקומם, שכן אנו יודעים, שכך נקבע בחוק שחזר

ונשנה תכופות.³⁴⁴ בנייני המקדשים שבערים³⁴⁵ ומחוצה להן ייתבעו לתועלת הכלל. בכל המקומות ייהרסו המזבחות, וכל המקדשים שבבעלותנו יוסבו לשימושים מתאימים; בעליהם של מקדשים יוכרחו להורסם. לא יורשה כלל לקיים משתאות או טקס כלשהו לכבוד פולחן שבחילול קודש במקומות מתועבים. כמו־כן אנו מעניקים לבישופים של המקומות את הסמכות לאסור את כל הללו מכוח הרשות הכנסייתית. אנו אף מעניקים את הביצוע של הסוכנים־מבצעים למאקסימוס, יוליאנוס. ואוטיכיוס, על־מנת שיקוים כל מה שנחקק בחוקים כלליים נגד הדונאטיסטים, המאניכיאים, המינים מסוג זה והגויים. יידעו אפוא סוכנים־מבצעים אלה, כי בכל הדברים יש לשמור על מידת החוקים, באופן שימסרו מיד לשופטים לענישה כל הנראה שנעשה בניגוד לאיסור. ובעוד שמוטל על השופטים עונש של קנס – אשר נקבע בעבר – בסך עשרים ליטראות זהב, הרי נקבע קנס זהה שיוטל על צוותי המינהל ועל הקוריות אם יוזנח כל אשר חוקקנו מחמת העלמת עינם, קורטיוס, אבינו היקר מכול והאוהב יותר מכל. תעשה תפארתך הנעלה שיובא לידיעת מושלי הפרובינקיות מה שנקבע למען הדת ולריסון מידוחיהם של אנשים, ותצווה שיישמר על־ידי הכול בהקפדה הראויה.

ניתן ביום השביעי לפני הקאלנדים של דצמבר ברומא; פורסם בפורום בקארתאגו מתחת להכרזתו של הפרוקונסול פורפיריוס בנוניי של יוני, בקונסולאט של באסוס ושל פיליפוס המהוללים ביותר.³⁴⁶

מינים “יראי שמים” ופגאנים

שני האוגוסטים הנ"ל לקורטיוס, פרייפקטוס פרייטוריו

קובעים אנו, שכל אשר חוקקנו בסמכות של חוקים כלליים נגד הדונאטיסטים הקרויים אף מונטינים, המאניכיאים, הפריסקיליאנים והגויים לא רק שריר וקיים, אלא אף יובא לכלל ביצוע שלם ומימוש, באורח שגם המבנים – שלהם וגם של יראי־שמים, שיש להם התכנסויות של תורה חדשה שאיני יודע מהי – ייתבעו בשביל הכנסיות. ואילו העונש שנקבע בחוק מן הדין שיתפוש לגבי מי שהודו שהם דונאטיסטים או נמלטו חזרה מן האחדות של הקאתולים בכסותה של דת מתועבת, גם אם יתחזו כנוצרים.

וכן הלאה.

ניתן ביום השבעה־עשר לפני הקאלנדים של דצמבר ברומא, בקונסולאט של באסוס ושל פיליפוס.³⁴⁷

שלושת האימפראטורים ‏ האוגוסטים ארקאדיוס, הונוריוס ותיאודוסיוס לקורטיוס, פרייפקטוס פרייטוריו

לאחר דברים אחרים: דגנם של המקדשים יילקח, יסייע לאספקת התבואה ויעזור לתשלומים לחיילים המסורים ביותר. פסלים, אם עדיין מצויים מהם היום במקדשים ובהיכלות, ובעבר – או בהווה – סגדו להם בפולחן פאגאני במקום כלשהו, ייעקרו ממקומם, שכן אנו יודעים, שכך נקבע בחוק שחזר ונשנה תכופות. בנייני המקדשים שבערים ומחוצה להן ייתבעו לתועלת הכלל. בכל המקומות ייהרסו המזבחות, וכל המקדשים שבבעלותנו יוסבו לשימושים מתאימים; בעליהם של מקדשים יוכרחו להורסם. לא יורשה כלל לקיים משתאות או טקס כלשהו לכבוד פולחן שבחילול קודש במקומות מתועבים. כמו־כן אנו מעניקים לבישופים של המקומות את הסמכות לאסור את כל הללו מכוח הרשות הכנסייתית. ואילו את

השופטים אנו מחייבים בקנס של עשרים ליטראות זהב, ובצורה דומה את צוותי משרדיהם, אם יוזנחו כל אלה מחמת העלמת עינם.

ניתן ביום השבעה־עשר לפני הקאלנדים של דצמבר ברומא, בקונסולאט של באסוס ושל פיליפוס.

שני האוגוסטים הנ"ל ליוביוס, פרייפקטוס פרייטוריו

פשע חדש שבאמונת־הבל נטל לעצמו בדרך כלשהי את השם שלא נשמע עד עתה: של יראי־שמים. יידעו אנשים אלה, שאם תוך שנה לא ישובו אל עבודת האלוהים ואל הערצת־האל הנוצרית, יחולו גם עליהם החוקים שאנו מצווים לכפות על המינים, ובנייניהם, המשמשים להתכנסויות של תורה חדשה – ואין היא ידועה לי – ייתבעו בשביל הכנסיות. שהרי ברי, שכל דבר השונה מאמונת הנוצרים מנוגד לחוק הנוצרי.

ניתן בקאלנדים של אפריל בראוונה, בקונסולאט של שני האוגוסטים, הונוריוס בשמינית ותיאודוסיוס בשלישית.

ביבליוגראפיה    🔗

36. איסור לבזות את הנצרות בפורים – חוק של תיאודוסיוס הב' (והונוריוס)

29 במאי 408

החוק הוצא ב־29 במאי 408 בקונסטאנטינופוליס על־ידי תיאודוסיוס הב', בשמו ובשם הונוריוס, והופנה אל אנתימיוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של המזרח והשליט בפועל לצד תיאודוסיוס הקטין. נוסח החוק נשתמר בקודקס תיאודוסיאנוס (16:8:18 CTh), וממנו הועתק – אגב שינויים שאינם משמעותיים – בקודקס יוסטיניאנוס (1:9:11 CJ).

המחוקק מטיל על אנתימיוס להורות למושלי הפרובינקיות לאסור את המנהג לשרוף בחג הפורים את דמות המן על צלב, מנהג שמטרתו, לדעת המחוקק, לבזות את הנצרות. החוק מעיד ללא ספק על רגישות השלטונות לנוכח מעשי־הליצנות בפורים, שבמהלכם הועלתה באש בובה של המן שהוקעה או נצלבה על עץ.³⁴⁸ המתיחות שעוררו מנהגים אלה בין יהודים לנוצרים באה לידי ביטוי חריף בשנת 415, כאשר הואשמו יהודי אינמסטאר שבקירבת אנטיוכיה בצליבת ילד נוצרי בעת מהתלה שהיה בה כדי לבזות את הנצרות. אמנם אין ודאות שהפרשה היתה קשורה בחג הפורים, שכן סוקראטס אינו מזכיר את החג במפורש,³⁴⁹ אך תיאור המעשה המיוחס ליהודים וסמיכותו הכרונולוגית לחוק שלפנינו מרמזים, שהמעשה אכן אירע בפורים.

המחוקק תובע להימנע מביזוי הדת הנוצרית בטקסים היהודיים ומאיים באורח מעורפל, כי היהודים עלולים להפסיד “את אשר הותר להם עד כה” – איום כללי, שאפשר לראות בו רמז לביטול הפריבילגיות שניתנו ליהודים בעבר.

שני האימפראטורים האוגוסטים הונוריוס ותיאודוסיוס לאנתימיוס,³⁵⁰ פרייפקטוס פרייטוריו

מושלי הפרובינקיות יאסרו על היהודים להעלות באש את המן לזכר עונשו בעבר בטקס מסוים של יום חגם, ולשרוף – ברוח של חילול קודש ולשם ביזוי האמונה הנוצרית³⁵¹ – דמות שיש בה משום חיקוי הצלב הקדוש. אל יערבו את סמל אמונתנו במהתלותיהם,³⁵² אלא ירסנו את טקסיהם בטרם יגיעו לכלל ביזוי החוק הנוצרי, שכן עתידים הם ללא ספק להפסיד את אשר הותר להם עד כה אם לא יימנעו מן האָסור.

ניתן ביום הרביעי לפני הקאלנדים של יוני בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של באסוס ושל פיליפוס.³⁵³

ביבליוגראפיה    🔗

א“מ ראבילו, “החוק הראשון של הקיסר תיאודוסיוס השני וחגיגות פורים”, מחקרים ביהדות – ספר היובל לדוד קוטלר, בעריכת א”מ ראבילו, תל־אביב תשל"ו, עמ' 172–192;

37. איסור על דונאטיסטים, מינים ויהודים להתנכל לפולחן הקאתולי – חוק של הונוריוס (ותיאודוסיוס הב')

4 בנובמבר 408

החוק ניתן ב־24 בנובמבר 408 בראוונה על־ידי הונוריוס, בשמו ובשם תיאודוסיוס הב', והופנה אל דונאטוס, הפרוקונסול של אפריקה. נוסח החוק נשתמר בקודקס תיאודוסיאנוס (16:5:44 CTh).

המחוקק מצווה לפעול במהירות ובחומרה נגד דונאטיסטים ויהודים הפוגעים בטקסי הכנסייה הקאתולית. המערכה לדיכוי הדונאטיסטים והיהודים באפריקה נפתחה בעקבות תבוסתו בשנת 398 של גילדוֹ, שנטה חסד לדונאטיסטים, וכפי הנראה גם ליהודים. מאסרו של סטיליכוֹ והוצאתו להורג ב־23 באוגוסט 408 נתפרשו באפריקה כקץ מדיניות הדיכוי, ובמהלך החודשיים שלאחר־מכן התרחשו מהומות והתקוממויות נגד הכמורה הקאתולית. חלק פעיל בהתפרצויות אלימות אלה נטלו ה־Circumcelliones, שבקנאותם הדתית אף נתערבו יסודות מקראיים – ואולי אף יהודיים – בהשפעת הקהילות המקומיות. להתרחשויות אלו מתכוון המחוקק בהזכירו את הפגיעות בטקסי הכנסייה הקאתולית. פנייתה הדחופה של הכהונה הקאתולית באפריקה אל החצר בראוונה זכתה מיד לסיוע המבוקש, ובשני חוקים מ־24 בנובמבר הובהר ליהודים ולדונאטיסטים, שנפילת סטיליכו לא שינתה מאומה במדיניות הדתית של השלטון באפריקה.

על שיתוף־הפעולה בין הדונאטיסטים ליהודים באפריקה, שחוק זה מצביע עליו, אין אנו לומדים די הצורך ממקורות אחרים. אוגוסטינוס קושר יהודים, פאגאנים ודונאטיסטים לחזית אנטי־קאתולית אחידה, אולם ייתכן, שיש בניסוח זה הגזמה ריטורית יותר מקביעה עובדתית.³⁵⁴ עם זאת דומה, שיהודי אפריקה העדיפו את הכנסייה הדונאטיסטית, שגילתה כלפיהם יחס סובלני יותר מן החצר של ראוונה, והעדפה זו התחזקה בעקבות ההשפעה שהיתה ליסודות יהודיים על האוכלוסייה הבֶּרבֶּרית, שמתוכה יצאו הכנופיות הקנאיות של ה־Circumcelliones.³⁵⁵

שני האוגוסטים הנ"ל.³⁵⁶ שלום עליך,³⁵⁷ דונאטוס,³⁵⁸ היקר לנו ביותר.

בעזות־מצחם חידשו הדונאטיסטים, המינים³⁵⁹ והיהודים מעשים חדשים ובלתי־מקובלים, שכן מבקשים הם לפגוע בקודשי האמונה הקאתולית. הישמר לבל תתפשט מגיפה זו ותופץ בדרך של הידבקות. על־כן מצווים אנו, כי ייעשה דין־צדק³⁶⁰ במי שינסו לעשות דבר שיהיה מנוגד או עוין לכת הקאתולית.³⁶¹

ניתן ביום השמיני לפני הקאלנדים של דצמבר בראוונה, בקונסולאט של באסוס ושל פיליפוס.³⁶²

ביבליוגראפיה    🔗

38. איסור לדונאטיסטים, מינים, יהודים ופאגאנים להתנכל לכנסייה הקאתולית – חוק של הונוריוס (ותיאודוסיוס הב')

15 ביאנואר 409

החוק הוצא ב־15 ביאנואר 409 בראוונה על־ידי הונוריוס, בשמו ובשם תיאודוסיוס הב‘, והופנה אל תיאודורוס, פרייפקטוס פרייטוריו. נוסח החוק נשתמר בשלימותו באוסף Constituiones Sirmondianae, מס’ 14 (להלן: 14.Sirm), ובמקוטע – בשני חוקים בקודקס תיאודוסיאנוס (CTh 16:2:31 ו־CTh 16:5:46 ). ההבדלים בין הנוסח המובא ב־ 14.Sirm ובין הנוסח שבקודקס תיאודוסיאנוס אינם משמעותיים. על־פי־רוב אין אלה אלא הבדלים לשוניים, כגון שינוי curatoris (עמ' 178, שורה 44) ל־curatorum (עמ' 2, שורה 4), או שינוי tueantur (עמ' 178, שורה 60) ל־tueatur (עמ' 182, שורה 18). גם הוספת non ambigent שבקודקס תיאודוסיאנוס (16:5:46 CTh) אינה משנה את תוכן החוק, אף שיש בה חיזוק סגנוני. דומה, שעורכיו של קודקס תיאודוסיאנוס השתמשו בנוסח טוב יותר מזה שנשתמר ב־14.Sirm.

CTh 16:2:31 הועתק על־ידי עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס ב־1:3:10 CJ, תוך השמטות ושינויים לשוניים שאינם משמעותיים. 16:2:31 CTh עוסק באופן כללי במתנכלים לכנסייה הקאתולית, ללא התייחסות מיוחדת ליהודים, ובעקבותיו הולך CJ 1:3:10. לא כן 16:5:46 CTh, המזכיר במפורש גם את היהודים.

ציוני השנה המובאים בשלושת הטקסטים שונים זה מזה. 14.Sirm מתוארך על־פי הקונסולאט התשיעי של הונוריוס והקונסולאט החמישי של תיאודוסיוס הב‘, כלומר, שנת 412; 16:5:46 CTh מתוארך על־פי הקונסולאט השמיני של הונוריוס והקונסולאט השלישי של תיאודוסיוס הב’, כלומר, שנת 409; ואילו 16:2:31 CTh מתוארך על־פי הקונסולאט הרביעי של הונוריוס והקונסולאט של אוטיכיאנוס, כלומר, שנת 398. הבדלים נוספים אפשר למצוא גם בציוני היום והחודש: 15 ביאנואר ב־14.Sirm וב־CTh 16:5:46, ו־25 באפריל ב־16:2:31 CTh. כיוצא בזה גם מקום מתן החוק: ראוונה ב־Sirm 14 וב־16:5:46 CTh, ומילאנו ב־16:2:31 CTh.

הציון הנכון של השנה מופיע ב־16:5:46 CTh, שכן הוא תואם את התקופה שבה תיאודורוס, מקבל החוק, היה פרייפקטוס פרייטוריו של איטליה, איליריקום ואפריקה בפעם השנייה: בין ה־13 בספטמבר 408 ל־15 ביאנואר 409. ימים מספר לאחר מתן החוק הוחלף תיאודורוס בקייקיליאנוס, שאליו הופנו חוקים מספר כבר ב־21 ביאנואר. במיעון של 16:5:46 CTh אכן נאמר במפורש, שתיאודורוס מכהן בתפקיד זה “בשנית”. ציון הקונסולאט ב־14.Sirm הועתק על־ידי עורכי הקובץ מן ה־Fasti, אולם ציוני־התאריך האחרים זהים לאלה שב־16:5:46 CTh, ואין ספק אפוא, שנשתמרו בגוף הטקסט. נתוני התאריך שב־16:2:31 CTh אינם תוצאת טעותו של מעתיק, אלא פרי נסיונם של עורכי הקודקס לתארך את החוק על־פי שמו של תיאודורוס בלבד. דומה, שעם חלוקת החוק השלם לשני חלקים מקוטעים בתהליך הקודיפיקאציה נשתמרו רק ב־CTh 16:5:46 הנתונים המלאים של זיהוי ותאריך, ואילו ב־16:2:31 CTh נשתמר רק שמו של תיאודורוס במיעון, ללא ציון העובדה שהיה פרייפקטוס פרייטוריו בשנית. העורכים “שִחזרו” אפוא את החיתום על־ידי העתקת חיתומו של חוק אחר (14:3:20 CTh־) –

שהופנה אל תיאודורוס בימי כהונתו הראשונה וניתן במילאנו ב־25 באפריל 398 – ובהתאם לכך ייחסו אח החוק לארקאדיוס ולהונוריוס. נחונים אלה הועתקו על־ידי עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס. העדפת התאריך המובא ב־16:5:46 CTh על־פני התאריך המובא ב־14 Sirm. מתחייבת אף מתוכן החוק וממידת התאמתו להתרחשויות באפריקה בשנת 408/9 או בשנת 411/2.

בדברי־המבוא לחוק מאריך המחוקק בתיאור הפגיעות וההתעללות בכמורה הקאתולית ובכנסיותיה ברחבי אפריקה, והוא מאשים את המינהל – הן המוניציפאלי הן האימפריאלי – בסיוע למתפרעים, שכן התעלם ממעשיהם, לא העניק מיזמתו את ההגנה הדרושה לכמורה הקאתולית ולא דיווח על ההתרחשויות לדרגים העליונים של השלטון. דברים מעין. אלה אירעו לאחר נפילת סטיליכו ב־23 באוגוסט 408 (וראה לעיל, מס' 37): בנומידיה ובאפריקה פרוקונסולאריס פרצו התקוממויות כלליות נגד הכמורה הקאתולית, ובישופים קאתוליים נרצחו, הולקו והונסו. החוק מ־15 ביאנואר נוסף אפוא למיסמכים שהוציאה החצר בראוונה ב־11 וב־24 בנובמבר 408 בעקבות בקשת החסות של הכמורה הקאתולית.

בשנת 411, לעומת זה, ככר החלה שקיעתה הדראמאטית של הכנסייה הדונאטיסטית באפריקה לאחר ועידת הכנסייה של קארתאגו, שנסתיימה באיסור מוחלט של הדונאטיזם. הדונאטיסטים ערערו לפני החצר בראוונה, אולם הונוריוס דחה את פנייתם, וב־30 ביאנואר 412 שיגר לפרייפקטוס פרייטוריו סלוקוס צו שאסר כל פעילות דונאטיסטית (16:5:52 CTh), הטיל שורה ארוכה של עונשים כבדים על הדונאטיסטים וגזר גלות על הכמורה הדונאטיסטית.

הצו מ־15 ביאנואר עולה אפוא בקנה אחד עם המציאות בשנת 408/9, אך קשה ליישבו עם מהלך המאורעות בשנת 411/2.

המחוקק מצווה למושלים באפריקה לערוך חקירה בעניין הפגיעות בכמורה הקאתולית, להביא את האשמים לדין ולהענישם בהפקעת נכסים ובגלות או בעבודת־פרך במכרות. מעתה על המינהל המוניציפאלי והאימפריאלי לפעול להגנת הכמורה הקאתולית ולהוציא להורג את החייבים בדין. הרשות להגיש תביעה בעניין זה נתונה לכול, מאחר שהפגיעה בכוהנים מוגדרת כ“פשע ציבורי”. בשעת הצורך יוכל המינהל האזרחי לקבל סיוע צבאי לתכלית זו מקומס אפריקה. בהמשך דבריו חוזר המחוקק ומדגיש, כי החוקים שהוצאו בעבר נגד דונאטיסטים, מינים אחרים, יהודים ופאגאנים עומדים בעינם, וכי על השלטון להוציאם אל הפועל. האחריות לכך מוטלת לא רק על המושלים, כי־אם גם על צוותיהם ועל השלטונות המוניציפאליים. ייתכן, כי המחוקק מתכוון לחוקים מ־15 בנובמבר 407, שלדעת הדונאטיסטים ואחרים פג תוקפם לאחר נפילת גילדו, כפי שמעיד המכתב ששלח אוגוסטינוס אל אולימפיוס בשלהי 408, ובו הוא מבקש לחזור ולהכריז על תקפותם של חוקים אלה.³⁶³

החוק שלפנינו – בדומה לחוק מ־24 בנובמבר 408 (וראה לעיל, מס' 37) – כורך יחדיו דונאטיסטים, הודים ופאגאנים בחקוקה שנועדה להגן על הכנסיות הקאתוליות באפריקה, ויש בו עדות נוספת לשיתוף־הפעולה שם בראשית המאה הה' בין היסודות הנ"ל נגד השלטון. האימפריאלי ונגד הכנסייה הקאתולית. דומה, שיישום החוק היה חלקי ביותר, שכן עם חידוש ההשפעה הגרמנית בחצר המערבית בשלהי 409 נעתר הונוריוס לדרישת מפקדים פאגאניים, ביטל את החוק מ־14 בנובמבר 408 והתיר את פולחני המינים לסוגיהם. עם זאת ייתכן, כי הסובלנות הפתאומית כלפי הכיתות הנוצריות השונות נבעה מן הצורך להשקיט את המחלוקות באפריקה, שנהפכה למשענתה העיקרית של החצר בראוונה כנגד אלאריך. לשי סבר, כי המדיניות הסובלנית החדשה באפריקה לא שיקפה את גישת החצר, אלא את יחסם של הפרוקונסול הפאגאני מאקרוביוס ושל הממשל המקומי, בעיקר היראקליאנוס, אולם דה־ור הוכיח, כי המעברים המהירים מדיכוי לסובלנות ומסובלנות לדיכוי התרחשו בחצר בראוונה, ואין לייחסם ליזמת המשל המקומי. ב־25 באוגוסט 410 בוטל ההיתר משנת 409 (16:5:51 CTh), ובכך שב הונוריוס למדיניות קאתולית תקיפה.³⁶⁴

שני האימפראטורים הונוריוס ותיאודוסיוס לתיאודורוס³⁶⁵ המזהיר, פרייפקטוס פרייטוריו

אין ספק, כי הפשע הנעשה באין עונש – כפי שלמדים אנו מעדות פומבית – להפרת שלום הציבור ולביזוי הדת הנוצרית, שאנו מעריצים אותה בפולחן המחייב, נעשה מתוך העלמת־עין של השופטים,³⁶⁶ והוא נותר ללא עונש בשל הסתרה פושעת מצדם. העלמת־עין של שופט כמוה כמעט כפשע, מאחר שאין היא חוסה באי־ידיעה של הפשע שנעשה.³⁶⁷ למדים אנו, כי ברחבי הפרובינקיה של אפריקה הותרה לאנשים מסוימים הפקרות כה גדולה, עד שעינו בעינויים שונים כוהנים של החוק הנוצרי, שנחטפו מבתיהם ואף – ודבר זה קשה יותר – נגררו מתוך מקדשי³⁶⁸ הכנסייה הקאתולית, ואילו אחרים הציגו לראווה לפני ההמון את האנשים האלה בניוולם, לאחר שמרטו מקצת שערותיהם או הפכו אותם לבעלי־מום בפגיעה אחרת, במטרה אחת ויחידה: לפגום בעבודת האלוהים; ומטעם זה קשה יותר לסלוח לאנשים אלה, שסלחו תוך זלזול בשלומם. רשות השופטים באפריקה אינה מענישה מכוח השלטון שהופקד בידיה את החרפה המתועבת והנוראה שבפשע כה גדול, שעדיין לא נודע כמותו, אף לא עשתה שיובא הדבר לידיעתנו, בהתאם לחובת הדיווח המוטלת עליה. אין אנו מאמינים, שהדבר היה יכול להיעלם מידיעתם, הואיל ובערים מסופר בפומבי על הפשע, והואיל והדאגה המתמדת של המאגיסטראטים ושל הקוריות, תשומת־הלב של שוטר התחנה,³⁶⁹ המשרת כמודיע וכעד, מוסרות על הנעשה לשלטונות, אלא שהללו אינם. האם מותר להכריז על זוטות ולהחשות על דברים חמורים יותר? בוודאי לא היו מחשים – שכן היו חוששים שמא ייוודע הדבר למושליהם מפי אחר – אילולא הבינו, שאין השופט רוצה לענוש. האם הכרח היה להמתין עד אשר יפעלו הבישופים לשם ענישה על הפגיעות בהם על־ידי הגשת תביעות העומדות בניגוד לקדושת מעמדם המיוחד ועד אשר אנשים אלה, שמן הראוי היה שיזכו בהגנה למרות רצונם, יתבעו עונש־מוות לנאשמים? המטיף לרחמים כלפי הזולת ומחנך למחילה נדחף למצוקה כה קשה, עד שחייב הוא להיראות כאילו הוא עצמו פועל למען ענייניו־שלו – ואחֵר לא היה מונע זאת אפילו מאויבו – או שיישאר נאמן לצווי הכהונה וישא את אלימותם של הפושעים באין מעניש. אם לא יהיו הבישופים והמשרתים האחרים של הכנסייה הקאתולית מוגנים על־ידי פעולה של השלטונות ועל־ידי נאמנותם של השופטים בסמכות הראויה לתהילה, יימצאו משועבדים להפקרות החוטאים. על־כן אנו מצווים, שסמכותם של השופטים השונים ברחבי אפריקה תחפש אחר מי שנאמר עליהם שפשעו בכגון אלה, בלא לפגוע בחפים מפשע, ולאחר שיחקרו אותם, אם תדע סמכותם שהוּכחה אשמתם בעליל, הרי – יהיו אשר יהיו דרגתם ומעמדם של הנאשמים אשר יימצאו חייבים בדין – תשלח אותם למכרות או תכפה עליהם לשאת בעונש של גלות לאחר שצורפו קנייניהם לאוצרנו, ותהיה להם נפשם לשלל ברחמים המקובלים עלינו, אשר בעתיד לא יינתנו עוד לפשעים דומים. ומאחר שאנו קובעים בנצחיותו של חוק זה את אשר הכול חייבים לשמור, תיאודורוס, אבינו היקר מכול והאוהב מכול, רוצים אנו, שיובא לידיעת הכלל על־ידי העברה במיסמכי תפארתך הזוהרת ופרסום באדיקטים, שאם יתפרץ מישהו בחילול־קודש ממין זה – כלומר, יפרוץ לכנסיות קאתוליות ויפגע פגיעה כלשהי בכוהנים, במשרתים בקודש או בפולחן עצמו ובמקום – יובא הדבר אשר ייעשה³⁷⁰ לידיעת השלטונות במיסמכים של הקוריות, של הנושאים במשרות השלטון העירוני ושל המנהל³⁷¹ ובהודעות בכתב³⁷² של האפאריטורים המכוּנים שוטרי התחנה, באופן שיימסרו שמותיהם של מי שאפשר יהיה לזהותם. ואם ייאמר, כי הפשע נעשה בידי המון, הרי גם כאשר אין אפשרות לזהות את כולם, אפשר לזהות יחידים, ומהודאותיהם ייוודעו אף שמות שותפיהם. כך אף יידע מושל הפרובינקיה, שיש לענוש בעונש־מוות מי שנתחייבו בדין – או נאשמים שהודו – בפגיעה בכוהניה של הכנסייה הקאתולית ובמשרתיה, במקומותיה ואף בפולחנה הקדוש, ואל ימתין עד אשר ידרוש הבישוף עונש על פגיעה בו, הוא שקדושת כהונתו מניחה לו רק את תהילת הסליחה. לא זו בלבד שהכול יהיו רשאים לתבוע בדין כבכל פשע ציבורי³⁷³ ולזכוֹת בענישתם של אנשים הנאשמים בפגיעות אכזריות בכוהנים ובמשרתי הדת, אלא אף יהיו ראויים לשבח על כך, ולוּ רק מן הסיבה, שעזות־המצח של הרעים בוטחת, שאין בישוף יכול לפעול נגדה, אולם תחרד מפני האשמות מצד אחרים. אולם אם לא תהיה אפשרות להעמיד מול ההמון האלים פעילות של השירות האזרחי וסיוע של הקוריות ושל בעלי הרכוש משום שיתגוננו³⁷⁴ בנשק או בעזרת קשיי השטח, יתבעו המושלים האפריקאניים הגנה של השירות הצבאי לאחר שיועבר חוק זה בכתב ויימסר תוכנו לקומס המצוין של אפריקה,³⁷⁵ על־מנת שהאשמים בפשעים שכאלה לא יתחמקו מעונש. ולבל יעלו על דעתם הדונאטיסטים ואפסותם של המינים האחרים ושל מי שאי־אפשר לשכנעם בדבר עבודת־האל של האחדות הקאתולית – כלומר, היהודים והגויים, הקרויים בלשון העם פאגאנים – כי נצטנן הלהט של תקנות החוקים שהוצאו נגדם, יידעו כל השופטים, כי חובה לציית באמונת אומן לצווי החוקים האלה, וכי אחת מחובותיהם העיקריות של השופטים היא לבצע את כל אשר ציווינו נגדם. אם יתרשל מישהו מן השופטים בביצועו של חוק זה מתוך חטא שבהעלמת־עין או בתחבולה של הסתרה, יידע, כי יאבד את מעלתו, ועתיד הוא לסבול משינוי חמור יותר של רחמנותו, ואף צוות משרדו³⁷⁶ – שהזניח תפקידו וזלזל בשלומו־שלו – שלושת הבכירים שבו ייענשו, והוא ייקנס בעשרים ליטראות זהב. כיוצא בזה דיקוריונים; אם יעלימו – מאהדה לאשמים – פשע שכזה, שנעשה בעריהם או בשטחיהם, יידעו, שעתידים הם לשאת בעונש של גלות ובאבדן רכושם.

ניתן ביום השמונה־עשר לפני הקאלנדים של פברואר בראוונה, בקונסולאט של שני אדונינו הונוריוס בתשיעית ותיאודוסיוס אוגוסטוס בחמישית.³⁷⁷

שני האוגוסטים הנ"ל³⁷⁸ לתיאודורוס, פרייפקטוס פרייטוריו

אם יתפרץ מישהו בחילול דקודש ממין זה – כלומר, יפרוץ לכנסיות קאתוליות ויפגע פגיעה כלשהי בכוהנים, במשרתים בקודש או בפולחן עצמו ובמקום, כפי שנעשה עתה – יובא הנעשה לידיעת השלטונות במיסמכים של הקוריות, של הנושאים במשרות השלטון העירוני ושל המנהלים‏ ובהודעות בכתב של האפאריטורים המכוּנים שוטרי התחנה, באופן שיימסרו שמותיהם של מי שאפשר יהיה לזהותם. ואם ייאמר, כל הפשע נעשה בידי המון, הרי גם כאשר אין אפשרות לזהות את כולם, אפשר לזהות יחידים, ומהודאותיהם ייוודעו אף שמות שותפיהם. כך אף יידע מושל הפרובינקיה, שיש לענוש בעונש־מוות מי שנתחייבו בדין – או נאשמים שהודו – בפגיעה בכוהנים של הכנסייה הקאתולית ובמשרתיה, במקומותיה ואף בפולחנה הקדוש, ואל ימתין עד אשר ידרוש הבישוף עונש על פגיעה בו, הוא שקדושתו מניחה לו רק את תהילת הסליחה. לא זו בלבד שהכול יהיו רשאים לחבוע בדין כבכל פשע ציבורי ולזכות בענישתם של אנשים הנאשמים בפגיעות אכזריות בכוהנים ובמשרתי הדת, אלא אף יהיו ראויים לשבח על כך. אולם אם לא תהיה אפשרות להעמיד מול ההמון האלים פעילות של השירות האזרחי וסיוע של הקוריות ושל בעלי הרכוש משום שיתגונן בנשק או בעזרת קשיי השטח, יתבעו המושלים האפריקאניים הגנה של השירות הצבאי לאחר שיועבר חוק זה בכתב ויימסר תוכנו לקומס המצוין של אפריקה, על־מנת שהאשמים בפשעים שכאלה לא יתחמקו מעונש.

ניתן ביום השביעי לפני הקאלנדים של מאי במידיולאנום, בקונסולאט של הונוריוס אוגוסטוס ברביעית ושל אוטיכיאנוס.³⁷⁹

שני האוגוסטים הנ"ל³⁸⁰ לתיאודורוס, פרייפקטוס פרייטוריו בשנית

לאחר דברים אחרים: ולבל יעלו על דעתם הדונאטיסטים ואפסותם של המינים האחרים ושל מי שאי־אפשר לשכנעם בדבר עבודת־האל של האחדות הקאתולית – כלומר, היהודים והגויים, הקרויים בפי העם פאגאנים – כי נצטנן הלהט של תקנות החוקים אשר הוצאו נגדם, יידעו כל השופטים, כי חובה לציית באמונת אומן לצווי החוקים האלה, וכי אחת מחובותיהם העיקריות של השופטים היא, שלא יהססו לבצע את כל אשר ציווינו נגדם. אם יתרשל מישהו מן השופטים בביצועו של חוק זה מתוך חטא שבהעלמת־עין, יידע, כי יאבד את מעלתו, ועתיד הוא לסבול משינוי חמור יותר של רחמנותו, ואף צוות משרדו – שזלזל בתפקיד והזניח את שלומו־שלו – שלושת הבכירים שבו ייענשו, והוא ייענש בקנס של עשרים ליטראות זהב. כיוצא בזה דיקוריונים; אם יעלימו – מאהדה לאשמים – פשע שכזה, שנעשה בעריהם או בשטחיהם, יידעו, שעתידים הם לשאת בעונש של גלות ובאבדן רכושם.

ניתן ביום השמונה־עשר לפני הקאלנדים של פברואר בראוונה, בקונסולאט של שני האוגוסטים הונוריוס בשמינית ותיאודוסיוס בשלישית.³⁸¹

שני האימפראטורים האוגוסטים ארקאדיוס והונוריוס לתיאודורוס, פרייפקטוס פרייטוריו

אם יתפרץ מישהו בחילול־קודש ממין זה – כלומר, יפרוץ לכנסיות קאתוליות ויפגע פגיעה כלשהי בכוהנים, במשרתים בקודש או בפולחן עצמו ובמקום – יוטל עונש על המעשה בידי מושלי הפרובינקיה. כך אף יידע מושל הפרובינקיה, שיש לענוש בעונש־מוות מי שנתחייבו בדין – או נאשמים שהודו – בפגיעה בכוהניה של הכנסייה הקאתולית ובמשרתיה, במקומותיה ואף בפולחנה הקדוש, ואל למתין עד אשר ידרוש הבישוף עונש על פגיעה בו, הוא שקדושתו מניחה לו את תהילת הסליחה. יהא זה מעשה הראוי לשבח אם הכול יתבעו בדין כבכל פשע ציבורי ויזכו בענישתם של נאשמים בפגיעות אכזריות בכוהנים ובמשרתי הדת.

אולם אם לא תהיה אפשרות להעמיד מול ההמון האלים פעילות של השירות האזרחי וסיוע של הקוריות ושל בעלי הרכוש משום שהוא מתגונן בנשק או בעזרת קשיי השטח, יתבעו המושלים של הפרובינקיות סיוע צבאי במיסמכים פומביים ולא ישתהו בהטלת העונש הראוי על התפרעות מעין זו.

ניתן ביום השישי לפני הקאלנדים של מאי במידיולאנום, בקונסולאט של הונוריוס אוגוסטוס ברביעית ושל אוטיכיאנוס.³⁸²

ביבליוגראפיה    🔗

39. נגד “יראי־שמים”, מגיירים וחילול יום א' – חוק של הונוריוס (ותיאודוסיוס הב')

1 באפריל 409

החוק ניתן ב־1 באפריל 409 בראוונה על־ידי הונוריוס, בשמו ובשם תיאודוסיוס הב‘, והופנה אל יוֹביוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של איטליה. נוסחו נשתמר ברובו בקודקס תיאודוסיאנוס (16:8:19 CTh). קטע שנשתבש בחוק זה בשל השמטה הובא בעיבוד מסוים בקודקס יוסטיניאנוס (1:12:2 CJ). CTh 16:8:19 שימש מקור עיקרי ל־CJ 1:9:12, הדן ב"יראי־שמים’"; עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס צירפו ל־16:8:19 CTh מובאות מ־16:5:43 CTh ומ־1:12:2 CJ. המיעון והחיתום של CTh 16:8:19 זהים

לחלוטין לאלה של 2:8:25 CTh, הפותח במלים post alia, וייתכן אפוא, כי CTh 2:8:25 לא היה אלא חלקו השני של החוק המקורי. אולם אין ראיה חותכת לכך, ואפשר בהחלט, ששני חוקים אלה ניחנו בראוונה באותו היום.

המחוקק יוצא נגד “יראי־שמים”, ועדיין הוא מדגיש את גורם החידוש שבהופעתם. עורכי קודקס יוסטיניאנוס לא השמיטו ולא ריככו את הפיסקה המבליטה את החידוש שבהופעת “יראי־שמים”, אף שחלפו מאז כ־150 שנה. ל“יראי־שמים” ניתנת אורכה של שנה לחזור אל הנצרות, שאם־לא־כן יחולו עליהם החוקים נגד המינים. בהמשך דבריו עוסק המחוקק בגיור, ומתיאורו מצטיירת בבירור תמונה של תנועה המגיירת נוצרים. המחוקק מאיים על המגיירים בעונשים שנקבעו לכך בחוקים הקיימים. שחזור הקטע המשובש, שהוצע במהדורת מומזן על־סמך הנוסח של 1:12:2 CJ, חוזר על החקיקה הישנה, המעניקה מקלט לעבדי יהודים הנמלטים אל הכנסייה. אם אכן היה 2:8:25 CTh חלקו האחרון של חוק זה, הוא חורג מן הנושא, שכן אין הוא עוסק ביהודים או בגרים, אלא אוסר מופעים ציבוריים בימי א' גם אם חלים בהם ימי־חג רשמיים של האימפראטור, צירופם יחדיו של “יראי־שמים” ושל מגיירים בחוק אחד מניח מקום לקבל את זיהוים של “יראי־שמים” עם קבוצות של “יראי ה' “, או “יראי־שמים”, σεβόμενοι, θεοσεεῖς,metuentes וכיו”ב שמות אשר ציינו גרים־למחצה, שאמנם נטשו את המנהגים שהיו כרוכים בעבודה זרה וקיבלו עליהם מקצת מצוות, אלא שלא התגיירו לגמרי. ידוע, כי למן המאה הא' לסה”נ, לפחות, היו קבוצות מסוג זה ברחבי האימפריה ומעבר לגבולותיה, ובמקורות היהודיים והנכריים כאחד מצוי חומר תיעודי חשוב עליהם. החידוש שמתכוון אליו המחוקק בדבּרו על “יראי־שמים” בחוק משנת 407 ובחוק שלפנינו נעוץ, כפי הנראה, בהצטרפותם של נוצרים רבים לקבוצות אלו, בעוד שקודם־לכן המצטרפים אל “יראי־שמים” על־פי־רוב היו פאגאנים לשעבר. המחוקק קובע במפורש, כי “יראי־שמים” הם נוצרים לשעבר. הד של ההיקף הנרחב שקיבלה תנועה זו אנו מוצאים במכתב מס' 44 של אוגוסטינוס משנת 396 או מראשית 397, שנאמר בו דרך אגב, כי בעשור האחרון של המאה הד' הצטרפו רבים ל“יראי־שמים” ב־Thubursicum Numidarum (Khamissa). ראוי לציין, כי במקום הנ“ל מכתיר אוגוסטינוס את מנהיגם של “יראי־שמים” בתואר major, המופיע בחקיקה הרומית לציון מנהיגי הקהילות היהודיות. על־סמך עדות זו של אוגוסטינוס הניחו חוקרים רבים, שתנועת “יראי־שמים” היתה מיוחדת לפרובינקיות של צפון אפריקה, וחיזוק להנחה זו מצאו בפיסקה סתומה של פילאסטריוס, הקושרת כת יהודית זו של מינים באלילה Caelestis. ואולם, החוקים מן השנים 407 ו־409 העוסקים ב”יראי־שמים" הם חוקים כלליים, שאין בהם אפילו רמז, שהם מוגבלים לאפריקה בלבד. זאת ועוד, דומה, כי החוק משנת 407 מכוּון הן לאיטליה ולספרד הן לאפריקה.³⁸³

שני האוגוסטים הנ"ל:³⁸⁴ ליוביוס,³⁸⁵ פרייפקטוס פרייטוריו

פשע חדש שבאמונת־הבל יטול לעצמו בדרך כלשהי את השם שלא נשמע עד עתה: של יראי־שמים.³⁸⁶ יידעו אנשים אלה, שאם תוך שנה לא ישובו אל עבודת האלוהים ואל הערצת־האל הנוצרית, יחולו גם עליהם החוקים שציווינו לכפות על המינים. שהרי ברור, שכל דבר השונה מאמונת הנוצרים מנוגד לחוק הנוצרי. זאת ועוד, יש אנשים שאף נשתכחו מהם אורח־חייהם ומעמדם, והם מעיזים לפגוע בחוק הנוצרי עד כדי כך, שהם מכריחים אחרים לנטוש את נצרותם וליטול לעצמם את שמם המתועב והמגואל של היהודים. מי שחטאו בכך אמנם יורשעו בצדק על־פי החוקים של האימפראטורים הקודמים, אך בכל־זאת אין משום טירחה בשבילנוו בהתראה חוזרת ונשנית, שאנשים שנתחנכו במיסטריות הנוצריות³⁸⁷ לא ייאלצו לקבל – לאחר הנצרות – את השחיתות היהודית העוינת לאימפריה הרומית. ואם יעז מישהו לעשות זאת במזיד,³⁸⁸ מצווים אנו, שעל יוזמי המעשה ושותפיהם יוטל העונש שנקבע בחוקים הישנים,³⁸⁹ שכן קשה ממוות וחמור מהרג הוא מעשהו של מי שייטוש את האמונה הנוצרית, וייטמא בכפירה היהודית. ומטעם זה אנו מצווים, שלא [ ] ומחוקקים³⁹⁰ בחוק נאמן ומסור לאל, היינו, בקביעה דלהלן, שאם יעז מישהו לצאת נגד חוק זה, יידע, שייענש כבוגד במלכות.³⁹¹

ניתן בקאלנדים של אפריל בראוונה, בקונסולאט של שני האוגוסטים הונוריוס בשמינית ותיאודוסיוס בשלישית.³⁹²

שני האימפראטורים האוגוסטים הונוריוס ותיאודוסיוס ליוביוס, פרייפקטוס פרייטוריו

לאחר דברים אחרים: אין אנו סובלים בשום פנים, שייערכו מופעי־בידור כלשהם ביום האדון, המכוּנה בלשון העם יום־השמש,³⁹³ גם אם תבהיק ביום ההוא במקרה ראשית שלטוננו³⁹⁴ במחזור השנים או ייערכו טקסי־החובה ליום־הולדתנו.

ניתן בקאלנדים של אפריל בראוונה, בקונסולאט של שני האוגוסטים הונוריוס בשמינית ותיאודוסיוס בשלישית.

שני האוגוסטים הנ"ל ליוביוס, פרייפקטוס פרייטוריו

פשע חדש שבאמונת־הבל נטל לעצמו בדרך כלשהי את השם שלא נשמע עד עתה: של יראי־שמים. יידעו אנשים אלה, שאם לא ישובו אל עבודת האלוהים ואל הערצת־האל הנוצרית, יחולו גם עליהם החוקים שאנו מצווים³⁹⁵ לכפות על המינים ובנייניהם המשמשים להתכנסויות של תורה חדשה – ואין היא ידועה לי – ייתבעו בשביל הכנסיות. שהרי ברי, שכל דבר השונה מאמונת הנוצרים מנוגד לחוק הנוצרי.

ניתן בקאלנדים של אפריל בראוונה, בקונסולאט של שני האוגוסטים הונוריוס בשמינית ותיאודוסיוס בשלישית.

שני האימפראטורים האוגוסטים הונוריוס ותיאודוסיוס ליוביוס, פרייפקטוס פרייטוריו

אנו מחוקקים בצו נאמן וחסוד, שלא יוּתר לאיש להוציא בכוח נמלטים אל הכנסיות הקדושות, כלומר, בכפיפות לקביעה זו, שאם יעז מישהו לצאת נגד חוק זה, יידע, שיוחזק בעינינו כמי שפשע פשע־בגידה במלכות.

ניתן בקאלנדים של אפריל בראוונה, בקונסולאט של שני האוגוסטים הונוריוס בשמינית ותיאודוסיוס בשלישית.

ביבליוגראפיה    🔗

40. הגנה על בתי־הכנסת והכרה בימי־החג היהודיים כימי־חג רשמיים ליהודים – חוק של הונוריוס (ותיאודוסיוס הב')

6 ביולי 412

החוק ניתן ב־26 ביולי 412 בראוונה כידי הונוריוס, בשמו ובשם תיאודוסיוס הב', והופנה אל יוהאנס, הפרייפקטוס פרייטוריו של איטליה. נוסחו נשתמר בשלושה קטעים:

א. 16:8:20 CTh, נוסח זה הוא המלא ביותר, ותארוכו מדויק.

ב. CTh 2:8:26. הנוסח נשתמר בבריביאריום (2:8:3.Brev), אך השוואה עם כפילו (CTh 8:8:8) מלמדת, שעורכי הבריביאריום לא שינו מן הנוסח שמצאו בקודקס תיאודוסיאנוס. הנוסח פותח במלים post alia ומסתיים בביטוי et cetera. בקטע זה מובא המיעון של 16:8:20 CTh. החיתום זהה לזה של 16:8:20 CTh בציון התאריך הקאלנדארי ובמקום החקיקה – 26 ביולי וראוונה – אך הוא שונה בציון השנה: 409. אין ספק, שציון השנה מוטעה, שכן רק בשנת 412 כיהן יוהאנס לראשונה כפרייפקטוס פרייטוריו של איטליה. בשנים 408–409 היה עדיין primicerius notariorum ו־magister officiorum של האוּזוּרפאטוֹר אטאלוס.³⁹⁶

ג. 8:8:8 CTh. הנוסח זהה לחלוטין לזה של 2:8:26 CTh.

שני הנסחים נובעים אפוא מאותו החוק, אף שדומה, שלא נלקחו מאותו המקור, שכן בנוסח של CTh 2:8:26 ושל 8:8:8 CTh מובא בקצרה תוכנו של 16:8:20 CTh, אלא שאין זה קיצור שלו. מטעם זה הסיקה דמוז’ו, שלא ייתכן, ששני הנסחים הם בני אותו הזמן. דומה, כי 16:8:20 CTh משקף את הנוסח שהופנה במישרין אל יוהאנס, ואילו שני הקטעים האחרים הועתקו מנוסח שפורסם בשלב מאוחר יותר של הפצת החוק, לאחר שנעשו בו שינויים לשוניים – אולי מאחד האדיקטים שפורסמו בפרובינקיות על־סמך הפנייה המקורית אל יוהאנס.

עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס העבירו את הנוסח של 2:8:26 CTh ושל 8:8:8 CTh אל CJ 1:9:13 לאחר שכּללו בו תוספת שמיתנה את משמעותו הפרו־יהודית ותיקנו את החיתום כדי שיהיה זהה לזה של 16:8:20 CTh.

המחוקק קובע, שאין לפגוע בבתי־הכנסת של היהודים ואין לתופשם. ייתכן, כי העילה לאיסור זה היתה תפישתו של בית־הכנסת היהודי באדסה והפיכתו לכנסייה שהוקדשה לסטיפאנוס הקדוש בשנת 411/2.

בחלק השני של החוק מכריז המחוקק, כי בימי שבת ומועד פטורים היהודים מחובת ההופעה בבתי־המשפט, הן במשפטים עם פרטים הן במשפטים שבהם מעורב האוצר. לדברי המחוקק מעוגנת תקנה זו במנהג קדום ובפריבילגיות ישנות. עם זאת יש בה הרחבה ניכרת – המיוחדת ליהודים בלבד – של תקנה משנת 389, שבה נקבע, כי בחגי הנצרות והאימפריה, נוסף על מספר מסוים של ימי קציר ואסיף, פטורים הכול מחובת ההופעה בבתי־המשפט (2:8:19 CTh). בקודקס יוסטיניאנוס נשמרה זכות מיוחדת זו ליהודים, אך עורכיו הוסיפו לתקנה המקורית – שהתייחסה אל היהודים כנתבעים בלבד – תקנה חדשה: בימות־החג היהודיים אין היהודים רשאים לתבוע נוצרים למשפט.

שני האוגוסטים הנ"ל³⁹⁷ ליוהאנס,³⁹⁸ פרייפקטוס פרייטוריו

לא יעז איש לפגוע או לתפוש ולהחזיק במבנים הקרויים בשם בית־כנסת, אשר ודאי הוא שנערכות בהם התכנסויות קבועות של היהודים, מאחר שמן ההכרח, שהכול יחזיקו בשלהם בזכות בלתי־מופרת וללא פגיעה בדת ובפולחן. יתר־על־כן, מאחר שהנוהג והמנהג הקדום שמר לעם הנזכר של היהודים את יום השבת המקודש, מצווים אנו, שגם זאת יש למנוע: שלא יוטל זימון לדיון משפטי כלשהו על אדם השייך למנהג האמור בתואנה של עסקי ציבור או של עסקי הפרט, מאחר שדומה, כי לחוקים הציבוריים די בכל הזמן שנותר, ואף יהיה ראוי ביותר לשלטון ארצי שלא יופרו פריבילגיות שניתנו בעבר; אף שאולי ידמה, כי בעניין זה כבר נחקק היטב בעבר בחוקים כלליים של אימפראטורים.

ניתן ביום השביעי לפני הקאלנדים של אוגוסט בראוונה, בקונסולאט של שני האוגוסטים הונוריוס בתשיעית ותיאודוסיוס בחמישית.³⁹⁹

שני האוגוסטים הנ"ל ליוהאנס, פרייפקטוס פרייטוריו

לאחר דברים אחרים: אנו מצווים, שלא יחויב אדם לעשות משהו, אף לא יזומן למשפט בשום אופן ביום השבת או בימים אחרים שבהם שומרים היהודים על כבוד פולחנם, מאחר שברי, כי להכנסות האוצר ולהתדיינות בין פרטים די בימים הנותרים. וכן הלאה.

ניתן ביום השביעי לפני הקאלנדים של אוגוסט בראוונה, בקונסולאט של שני אדונינו האוגוסטים הונוריוס בשמינית ותיאודוסיוס בשלישית.⁴⁰⁰

פירוש

אנו רוצים, שלא יזומן איש מן היהודים ביום השבת, בין לתועלת האוצר ובין למען עסק כלשהו, מאחר שיום דתם אינו צריך להיות מופרע על־ידי תביעה משפטית כלשהי.

שני האימפראטורים האוגוסטים הונוריוס ותיאודוסיוס ליוהאנס, פרייפקטוס פרייטוריו

לאחר דברים אחרים: אנו מצווים, שלא יחויב אדם לעשות משהו, אף לא יזומן למשפט בשום אופן ביום השבת או בימים אחרים שבהם שומרים היהודים על כבוד פולחנם, מאחר שברי, כי להכנסות האוצר ולהתדיינות בין פרטים די בימים הנותרים. וכן הלאה.

ניתן ביום השביעי לפני הקאלנדים של אוגוסט בראוונה, בקונסולאט של שני האוגוסטים הונוריוס בשמינית ותיאודוסיוס בשלישית.

שני האוגוסטים הנ"ל ליוהאנס, פרייפקטוס פרייטוריו

אנו מצווים, שלא יחויב אדם לעשות משהו, אף לא יזומן למשפט בשום אופן ביום השבת או בימים אחרים שבהם שומרים היהודים על כבוד פולחנם (זאת בתנאי, שלא יותר להם לזמן למשפט נוצרים אורתודוקסים באותו יום, לבל ייגרם נזק לנוצרים מידי פקידיו של המאגיסטראט כתוצאה מתביעה של יהודים בימים האמורים), מאחר שברי, כי להכנסות האוצר ולהתדיינות בין פרטים די בימים הנותרים.

ניתן ביום השביעי לפני הקאלנדים של אוגוסט בראוונה, בקונסולאט של שני האוגוסטים הונוריוס בתשיעית ותיאודוסיוס בחמישית.

ביבליוגראפיה    🔗

41. הורדה בדרגה של גמליאל השישי וצמצום סמכויותיו – חוק של (הונוריוס ו)תיאודוסיוס הב'

20 באוקטובר 415

החוק ניתן ב־20 באוקטובר 415 בקונסטאנטינופוליס על־ידי תיאודוסיוס הב', בשמו ובשם הונוריוס, והופנה אל אוריליאנוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של המזרח.

הנוסח נשתמר בקודקס תיאודוסיאנוס (16:8:22 CTh), ופיסקה אחת הועתקה בקודקס יוסטיניאנוס לאחר עיבוד (1:9:15 CJ).

המחוקק מביא לידיעת אוריליאנוס, כי בשל חטאים שלא פורטו הודח הנשיא גמליאל ממעמד של “מזהיר” כפרייפקטוס פרייטוריו של כבוד, וכי להבא יחולו הגבלות מספר על סמכויות הנשיא ומעמדו. המחוקק מפרט את ההגבלות האלו, אך אין לראות בפירוט זה מניית הגבלות בעקבות עבירות שעבר גמליאל על חוקים קיימים, פרט לשני הסעיפים האחרונים, שהם, למעשה, הנחיות לפעולה נגד הנשיא בתגובה על מעשיו, שעליהם אומר המחוקק במפורש, שנגדו את החוקים. ואלו ההגבלות:

א. איסור לייסד בתי־כנסת חדשים. אין אנו יודעים על חוק מעין זה מלפני שנת 415. איסור כללי בעניין זה נתן תיאודוסיוט הב' רק ב־15 בפברואר 423 (וראה להלן, מס 47).

ב. דרבון להרוס בתי־כנסת במקומות נטושים, ובלבד שהדבר לא יהיה כרוך בסכנת התפרעות.

ג. שלילת כל סמכות לשפוט נוצרים. ייחכן, כי האיסור הזה הוא היסק מן החוק מ־3 בפברואר 398 (וראה לעיל, מס' 28), שהסדיר את סמכויות השיפוט על היהודים של הנשיאים ושל הרשויות הכפופות להם, אלא שהחוק ההוא אינו כולל איסור מפורש לשפוט נוצרים, מה־גם ששיפוט הנשיאים בעניינים אזרחיים היה מבוסס על הסכמת שני הצדדים. החוק שלפנינו אוסר אפוא על נוצרים לפנות מרצונם לבית־הדין של הנשיא.

ד. חובה לנהל משפטים בין יהודים לשאינם־יהודים לפני מושלי הפרובינקיה.

ה. הנחיה לענוש את הנשיא או כל יהודי אחר אשר יגייר מי שאינו יהודי, בין בן־חורין ובין עבד.

ו. הנחיה לשעבד לכנסייה עבדים נוצרים שמחזיק הנשיא.

בקודקס יוסטיניאנוס נוסחה התקנה שבסעיף ד' מחדש, שכן בעת הקודיפיקאציה לא היו עוד נשיאים. במקום הנשיא נזכרים עתה זקני היהודים, שהיו הרשויות המקובלות בקהילות התפוצות.

לחוק זה בעיקר משמעות אישית, בלמדו על פגיעה קשה במעמדו של גמליאל השישי. בחוקים מ־17 באפריל 392, מ־24 באפריל 396 ומ־1 ביולי 397 – כפי הנראה בימי כהונתו של יהודה הרביעי – הכירו השלטונות בנשיאים כ''מזהירים". השימוש בתואר הנחוּת יחסית של spectabilis, “מצוין”, בחוק מ־3 בפברואר 404 משקף, כפי הנראה, את עלייתו על כס הנשיאות של גמליאל השישי, אלא שבין תאריך זה ובין שנת 415 שוב זכה בתואר העליון “מזהיר”, שהיה כרוך במעמד של פרייפקטוס פרייטוריו של כבוד. בעקבות הורדתו בדרגה שוב היה אפוא בדרגת “מצוין”.⁴⁰¹

שני האוגוסטים הנ"ל⁴⁰² לאוריליאנוס, פרייפקטוס פרייטוריו בשנית⁴⁰³

מאחר שגמליאל⁴⁰⁴ סבר, שהוא יכול לחטוא באין עונש ככל שנתעלה אל פסגת המעלות, תדע סמכותך המזהירה, שהדרת כבודנו שיגרה צווים אל מאגיסטר השירותים⁴⁰⁵ המזהיר, כי יילקח מגמליאל מיסמך המינוי⁴⁰⁶ לפרייפקטורה של כבוד,⁴⁰⁷  והוא יחזור ויעמוד בכבוד שהיה מנת־חלקו בטרם זכה בפרייפקטורה. ומעתה ואילך לא יעשה לייסוד בתי־כנסת כלשהם, ואם יש במקום שומם בתי־כנסת שניתן

להורסם ללא התפרעות, יעשה זאת. ולא תהיה לו כל אפשרות לשפוט בין נוצרים, ואם תתעורר מחלוקת כלשהי בינם ובין יהודים, תיושב על־ידי מושלי⁴⁰⁸ הפרובינקיה. אם גמליאל בעצמו או מישהו מן היהודים⁴⁰⁹ ינסה לטמא באות היהודי⁴¹⁰ איש נוצרי או בן כל כת אחרת, בן־חורין כעבד, יישא בחומרת החוקים.⁴¹¹ ואם הוא מחזיק אצלו עבדים השותפים לקדושה הנוצרית, יימסרו הללו לכנסייה, בהתאם לחוק של קונסטאנטינוס.⁴¹²

ניתן ביום השלושה־עשר לפני הקאלנדים של נובמבר בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של שני האוגוסטים הונוריוס בעשירית ותיאודוסיוס בשישית.⁴¹³

שני האוגוסטים הנ"ל לאוריליאנוס, פרייפקטוס פרייטוריו

אם תתעורר מחלוקת כלשהי בין נוצרים ליהודים, לא תיושב על־ידי זקני היהודים, אלא על־ידי מושלי הפרובינקיות.⁴¹⁴

ניתן ביום השלושה־עשר לפני הקאלנדים של נובמבר בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של שני האוגוסטים הונוריוס בעשירית ותיאודוסיוס בשישית.

ביבליוגראפיה    🔗

אבי־יונה, עמ' 196–197;

42. היתר ליהודים להחזיק עבדים נוצרים – חוק של הונוריוס (ותיאודוסיוס הב')

6 בנובמבר 415

החוק ניתן ב־6 בנובמבר 415 בראוונה על־ידי הונוריוס, בשמו ובשם תיאודוסיוס הב', והופנה אל הדידאסקאלוס אנאס ואל ראשי היהודים – כפי הנראה נציגים שהשתדלו בשם הקהילות.

החוק נשתמר בקודקס תיאודוסיאנוס (16:9:3 CTh), אך גירסתו משובשת בשל השמטה. המחוקק מתיר ליהודים להחזיק עבדים נוצרים, ובלבד שיניחו להם לשמור את דתם. המשך החוק אולי מוסב על הליכים משפטיים ועל הפקעות רכוש של יהודים שלא כדין בעקבות החזקת עבדים נוצרים בידי יהודים. פניית היהודים אל החצר בראוונה מלמדת, שנעשו מאמצים ליישם גם במערב את האיסור העקרוני של החזקת עבדים נוצרים בידי יהודים. היענות השלטון לבקשת היהודים חרגה בבירור ממדיניותם העקיבה של השליטים הנוצרים למן ראשית המאה הד', וייתכן, כי מטעם זה לא נכלל החוק בקודקס יוסטיניאנוס.

שני האימפראטורים האוגוסטים הונוריוס ותיאודוסיוס לדידאסקאלוס⁴¹⁵ אנאס ולראשי היהודים

אנו מצווים ליהודים בעלי עבדים, כי יחזיקו עבדים נוצרים ללא התנכלות,⁴¹⁶ וזאת רק בתנאי שיתירו להם לשמור את דתם. משום כך⁴¹⁷ יידעו שופטי הפרובינקיות, שיש לבדוק את חוקיות ההפקעה ולדכא את חוצפתם של מי שגרמו – בהפצרות בעתן⁴¹⁸ – כי הללו ייתבעו לדין; ואנו קובעים,⁴¹⁹ שאין כל תוקף לכל מעשי־ההונאה⁴²⁰ שהוצאו – או יוצאו בעתיד – בפיתוי ובכזב. אם יפעל מישהו בניגוד לכך, יוטל עליו עונש של מחלל קודש.

ניתן ביום השמיני לפני האידים של נובמבר בראוונה, בקונסולאט של שני האוגוסטים הונוריוס בעשירית ותיאודוסיוס בשישית.⁴²¹

ביבליוגראפיה    🔗

43. היתר ליהודים שהתנצרו לשוב ליהדותם – חוק של הונוריוס (ותיאודוסיוס הב')

4 בספטמבר 416

החוק ניתן ב־24 בספטמבר 416 בראוונה על־ידי הונוריוס, בשמו ובשם תיאודוסיוס הב', והופנה אל הדידאסקאלוס אנאס וראשי היהודים. נוסחו נשתמר בקודקס תיאודוסיאנוס (16:8:23 CTh).

המחוקק קובע, שהוא מסתמך על חוקים קודמים – מהם אף חוקים משלו – בהתירו שיבה ליהדות למי שהתנצרו שלא ממניעים דתיים, אלא מטעמים חומריים או על־מנת להימלט מעונש. החוקים שהוא מסתמך עליהם אינם ידועים לנו, פרט לחוק של ארקאדיוס והונוריוס מ־17 ביוני 397 (וראה לעיל, מס' 26), שבו נאסרה התנצרות יהודים המבקשים להימלט בדרך זו מעול חובות או מעונש. לפנינו חריגה חשובה משיטתה התיאולוגית והמשפטית של הכנסייה הנוצרית, שאינה מכירה כלל באפשרות להמיר את הנצרות בדת אחרת. קיצורו של חוק זה, המצוי ב־Antiqua Summaria, משנה את משמעותו: לא עוד היתר ליהודים שהתנצרו לחזור ליהדות, כי־אם חובה לעשות כן.

החוק שלפנינו, בדומה לחוק מ־6 בנובמבר 415 (וראה לעיל, מס' 42), מופנה אל הדידאסקאלוס אנאס ואל ראשי היהודים, והוא מעיד, כפי הנראה, על פעילות רצופה במערב של נציגות שהיתה מקורבת לחצר באיטליה.

שני האוגוסטים הנ"ל⁴²² לדידאסקאלוס אנאס ולראשי היהודים

גם בחוקי קודמינו וגם בחוקינו־אנו נקבע, כי מאחר שלמדנו, שאנשים אשמים בני הדת היהודית רצו להצטרף אל אחוות הכנסייה כדי להתחמק ממשפט ולנוכח מצוקות שונות, הרי דבר זה לא נעשה מהתמסרות לאמונה, אלא כהתחזות שבהולכת שולל. לפיכך יידעו השופטים בפרובינקיות שבהן – כך נאמר – נעשים פשעים כאלה, שיש לציית לחוקינו ציות שכזה שיוּתר לאנשים – שהשופטים נוכחו לדעת, שאינם דבקים בעבודת־האלוהים הזאת באותה ההתמדה שקיבלו על עצמם בהצהרת דתם, ואף אינם מחונכים באמונה של הטבילה הנערצה ובמיסטריות – לחזור אל חוקם, מאחר שיש בכך תועלת רבה יותר לנצרות.

ניתן ביום השמיני לפני הקאלנדים של אוקטובר בראוונה, בקונסולאט של תיאודוסיוס אוגוסטוס בשביעית ושל פאלאדיוס.⁴²³

ביבליוגראפיה    🔗

44. הסדרת רכישתם של עבדים נוצרים בידי יהודים והחזקתם – חוק של (הונוריוס ו)תיאודוסיוס הב'

10 באפריל 417

החוק ניתן ב־10 באפריל 417 בקונסטאנטינופוליס בידי תיאודוסיוס הב', בשמו ובשם הונוריוס, והופנה אל מונאקסיוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של המזרח. נוסח החוק נשתמר ב־16:9:4 CTh. המשפט הפותח שבנוסח זה מובא ב־1:10:1 CJ.

המחוקק אוסר רכישת עבדים נוצרים מידי אנשים חיים, אך הוא מתיר ליהודים לרשת עבדים נוצרים ולהחזיק בהם, ובלבד שלא יגיירו אותם. אם יהודי ירכוש עבד נוצרי שלא כדין והעבד יביא את הדבר לידיעת השלטונות, יזכה העבר בחירות, ואדוניו יאבד את הבעלות עליו. העוברים על איסור הגיור ייענשו בעונש־מוות ובהפקעת רכוש. בהסדר זה יש הקלה ניכרת לעומת האיסור המוחלט – שלהלכה היה בתוקף מאז ימי קונסטאנטינוס – שאסר על היהודים לרכוש עבדים נוצרים ולהחזיק בהם. החוק שלפנינו, לעומת זה, מכיר רשמית בסוג אחד של קבלת עבדים נוצרים וההחזקה בהם. דומה, כי המחוקק נוטה לקולא בעניין זה בהשפעת החקיקה במערב, שם נתן הונוריוס היתר מסויג מסוג זה ב־6 בנובמבר 415 (וראה לעיל, מס' 42), קרוב לוודאי מתוך היענות לעתירה מצד נציגי הקהילות היהודיות. שיקול נוסף שהנחה את המחוקק היה בוודאי הקושי ליישם את האיסור המוחלט, שכן אין ספק, כי במאה הד' – עוד לפני מתן ההיתר המסויג – החזיקו יהודים עבדים נוצרים, ודוגמת גמליאל השישי משנת 415 בוודאי לא היתה יוצאת דופן.

בסיכום החוק, הכלול ב־Antiqua Summaria, יש טעות בחלק הראשון, שכן מובא בו שנית האיסור המוחלט בדבר החזקת עבדים נוצרים בידי יהודים; בחלק השני, לעומת זה, מובא איסור בדבר מתן עבדים נוצרים לידי יהודים בנדוניה, וחלק זה משקף ללא ספק את האיסור האותנטי, שלא התיר ליהודים לקבל עבדים נוצרים במתנה.

עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס שמרו רק את האיסור בדבר מתן עבדים ליהודים בנדוניה, והוסיפו לנוסחו פיסקה שהרחיבה את תחולתו על כל דרכי הזכייה בעבד. עם זאת השמיטו את ההיתר המפורש להחזיק עבדים נוצרים, ובכך שינו בבירור את משמעות החוק: עתה שוב עלה ממנו האיסור המוחלט שיוחס לחקיקת קונסטאנטינוס הגדול (וראה לעיל, מס' 11).

שני האוגוסטים הנ"ל⁴²⁴ למונאקסיוס,⁴²⁵ פרייפקטוס פרייטוריו

אסור ליהודי לקנות עבד נוצרי, אף לא להשיגו מכוח הענקה. מי שלא ישמור על כך, יפסיד בעלות זו, שהושגה בדרך עקלקלה, ואילו העבד – אם הביא מרצונו לפרסום המעשה – יקבל את החירות כגמולו. העבדים האחרים השותפים לדת־האמת ונמצאים ברשותה של אמונת־ההבל המתועבת משום שהגיעו לבעלותה עד עתה – או יגיעו לרשותה מעתה ואילך – בין בירושה⁴²⁶ ובין בהורשה על־ידי fideicommissum,⁴²⁷ יוחזקו בבעלותה בכפוף לחוק זה, כלומר, שלא תשחית אותם, ברצונם או בניגוד לרצונם, בזוהמת הכת שלה, באופן שאם תופר תקנה זו, ייענשו יוזמיו של פשע כה גדול בעונש־מוות, ונוסף על כך – אף בהפקעת רכוש.

ניתן ביום הרביעי לפני האידים של אפריל בקונסטאנטינופוליס, בשנת הקונסולאט של הונוריוס אוגוסטוס בפעם האחת־עשרה ושל קונסטאנטיוס המהולל ביותר בשנית.⁴²⁸

האימפראטור קונסטאנטיוס אוגוסטוס אל איבאגריוס

אסור ליהודי לקנות עבד נוצרי, גם לא ישיג אותו מכוח הענקה או כל זכות אחרת. אבל אם יהיה למישהו מן היהודים עבד נוצרי, או מסיבה כלשהי יראה לנכון להחזיק עבד בן כת אחרת או בן עם אחר וימול אותו, לא זו בלבד שייענש באבדן העבד, אלא אף ייענש בעונש־מוות, ואילו העבד ההוא יקבל את חירותו כפיצוי.

ניתן באידים של אוגוסט בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של קונסטאנטיוס בשנית ושל קונסטאנס.

ביבליוגראפיה    🔗

45. תקנות בדבר העסקת יהודים בשירות הציבורי – חוק של הונוריוס (ותיאודוסיוס הב')

10 במארס 418

החוק ניתן ב־10 במארס 418 בראוונה על־ידי הונוריוס, בשמו ובשם תאודוסיוס הב', והופנה אל פאלאדיוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של איטליה. נוסחו נשתמר בקודקס תיאודוסיאנוס (16:8:24 CTh).

המחוקק קובע אלו מענפי השירות הציבורי אסורים ליהודים ואלו מותרים:

א. תפקידי הסוכנים־המבצעים והפאלאטינים ייסגרו לפני יהודים, אך היהודים המעטים המועסקים בהם בעת מתן החוק יורשו לסיים את תקופת כהונתם.

ב. השירות הצבאי סגור לפני יהודים, והמשרתים בו ישוחררו מיד מן הצבא.

ג. היהודים רשאים להיות עורכי־דין.

ד. היהודים רשאים לכהן בתפקידי השלטון העירוני.

מנוסח החוק עולה, כי בשנת 418 היו יהודים בארבעת הענפים הנ"ל. אף אפשר ללמוד מלשונו, שהיתה זו הפעם הראשונה שהוטל איסור להעסיק יהודים במינהל המרכזי, משמע, החוק מ־22 באפריל 404 (וראה לעיל, מס' 33) עסק במקרה מסוים של סוכנים־מבצעים יהודים ושומרונים, ואין לראות בו איסור כללי להעסיק יהודים ושומרונים במשרות של סוכנים־מבצעים. דומה, שאפשרויות־התעסוקה של יהודים בחצר לא נפגעו באופן רציני גם אחרי שחוק מ־14 בנובמבר 408 (16:5:42 CTh) אסר להעסיק מי שאינם קאתולים במשרות בחצר (“משרות פאלאטיניות”), שכן החוק היה מכוּון נגד המינים, ‏ ודומה, שלא הופעל נגד היהודים. כמה חוקרים מביאים את פירושו של היירונימוס לישעיהו ג: ב־ג מן השנים 408–410 כהוכחה, שכבר לפני שנת 408 סולקו היהודים מן השירות הצבאי,⁴²⁹ אך לדעה זו אין על מה שתסמוך, שכן היירונימוס מתכוון להעדר צבא יהודי מאז חורבן הבית, ואת המלים “איש מלחמה” שבפסוק ב הוא מפרש פירוש אליגורי, במשמעות “יודע חוק ומשפט”.⁴³⁰

שני האוגוסטים הנ"ל⁴³¹ לפאלאדיוס,⁴³² פרייפקטוס פרייטוריו

מעתה ואילך תיחסם הכניסה לשירות המדינה לפני מי שחיים באמונת־ההבל היהודית ומבקשים לחדור אליו. לכל מי שזכו ונשבעו שבועת־אמונים של השירות כסוכנים־מבצעים או כפאלאטינים⁴³³ אנו מניחים אפוא את האפשרות להמשיך ולסיים את שירותם במועדו החוקי,⁴³⁴ ויש בכך יותר השלמה עם המעשה מצדנו מאשר עידודו, אולם להבא לא יוּתר מה שאנו רוצים שיוּתר עתה למעטים. לעומת זה אנו קובעים, שיש להתיר ללא היסוס את חגורם⁴³⁵ של הכפותים לשחיתותו של עם זה ומוכח, שחדרו לשירות המזוין, בלא שייהנו מסעד שבזכויות קודמות. עם זאת אין אנו מונעים את החופש לעסוק בעריכת־דין⁴³⁶ מן היהודים שהתחנכו בלימודים היאים לבני־חורין, ואנו מרשים, כי יעשו שימוש בכבוד שבליטורגיות של הדיקוריונים, שבו מזכים אותם ייחוס מוצאם ותפארת משפחתם. הואיל ומן הצורך שיסתפקו באלה, אין הם צריכים לראות באיסור השירות שהוטל עליהם משום אות־קלון.⁴³⁷

ניתן ביום השישי לפני האידים של מארס בראוונה, בקונסולאט של שני האוגוסטים הונוריוס בפעם השתים־עשרה ותיאודוסיוס בשמינית.⁴³⁸

ביבליוגראפיה    🔗

46. הגנה על היהודים ועל בתי־הכנסת – חוק של (הונוריוס ו)תיאודוסיוס הב'

6 באוגוסט 420

חחוק ניתן ב־6 באוגוסט 420 בקונסטאנטינופוליס בידי תיאודוסיוס הב', בשמו ובשם הונוריוס, והופנה אל פיליפוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של איליריקום. נוסחו נשתמר בקודס תיאודוסיאנוס (CTh 16:8:21) וממנו הועתק ללא שינויים בקודקס יוסטיניאנוס (CJ 1:9:14).

נתוני התאריך שבחיתום מצביעים על ה־6 באוגוסט 412 – הקונסולאט התשיעי של הונוריוס והחמישי של תיאודוסיוס הב' – אך תאריך זה אינו עולה בקנה אחד עם הידוע לנו על הפרייפקטורה של איליריקום, שכן בשנת 412 היה ליאונטיוס הפרייפקטוס פרייטוריו של איליריקום, ואילו פיליפוס כיהן בתפקיד זה בשנת 421, ואולי שנה קודם־לכן. כבסיס לשחזור התאריך יש להעדיף אפוא את הנתונים הפרוסופוגראפיים שבמיעון. שחזורו המשובש של התאריך בידי עורכיו של קודקס תיאודוסיאנוס מסתבר על יסוד ההנחה, כי בחיתום המקורי צוין הקונסולאט התשיעי של תיאודוסיוס הב' בלי שמו של שליט זה, ואילו הקונסולאט השלישי של קונסטאנטיוס הג' במערב לא הוכר במזרח, ולכן רק נרמז, בלי ציון השם: Ipso Aug. VIIII. et qui fuerit nuntiatus cons.. עורכיו של קודקס תיאודוסיאנוס, שעמדו לפני הברירה לזהות את הקונסולאט התשיעי עם זה של הונוריוס (שנת 412) או עם זה של תיאודוסיוס הב' (שנת 420), בחרו באפשרות הראשונה, ובהתאם לכך הוסיפו בחיתום גם את הקונסולאט המתאים של תיאודוסיוס הב'. גודפרוא וז’וסטר מייחסים את החוק לשנת 418, ואילו דמוז’ו נוטה לקבל את התאריך המסורתי של שנת 412.

המחוקק חוזר ופורש את חסותו על היהודים הנרדפים בשל דתם ואוסר פגיעה בבתי־כנסת ושריפתם. עם זאת הוא מתרה ביהודים לבל יפגעו בפולחן הנוצרי לאחר שיובטח שלומם.

מחוק זה עולים הדי הפגיעות בבתי־הכנסת וביהודים בפרובינקיות השונות בעשר השנים שלפני מתן החוק, כגון באדסה בשנים 411–412 ובאלכסנדריה בשנת 414.

שני האוגוסטים הנ"ל⁴³⁹ לפיליפוס, פרייפקטוס פריוטוריו באיליריקום

לא יושמד אדם באשמת⁴⁴⁰ היותו יהודי בעודו חף מפשע, גם לא תחסלוֹ דת כלשהי 7היותו חשוף לפגיעה.⁴⁴¹ לא יועלו באש ללא הבחנה⁴⁴² בתי־הכנסת ומקומות־המגורים שלהם, ולא יינזקו שלא כדין וללא כל סיבה. אדרבה, גם אם אדם שטוף בחטאים, הרי מטעם זה עצמו נראה, כי ברשות הציבור נכונו חוסן הדין וחסות המשפט הציבורי, לבל יעז איש לעשות דין לעצמו. אולם כשם שאנו רוצים בחוק זה שייעשה למען שלומו של כל אחד ואחד מן היהודים,⁴⁴³ כן מצווים⁴⁴⁴ אנו, שיש גם להתריע התרעה זו: שמא יתרברבו היהודים וירום לבם בשל בטחונם, עד כי ירשו לעצמם לעשות מעשה פזיז נגד כבודה של עבודת האלוהים⁴⁴⁵ הנוצרית.

ניתן ביום השמיני לפני האידים של אוגוסט בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של שני האוגוסטים, הונוריוס בתשיעית ותיאודוסיוס בחמישית.⁴⁴⁶

ביבליוגראפיה    🔗

47. הסדרת המדיניות כלפי בתי־הכנסת – חוק של (הונוריוס ו)תיאודוסיוס הב'

5 בפברואר 423

החוק ניתן ב־15 בפברואר 423 בקונסטאנטינופוליס על־ידי תיאודוסיוס הב', בשמו ובשם הונוריוס, והופנה אל אסקליפיודוטוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של המזרח. נוסחו נשתמר בקודקס תיאודוסיאנוס (16:8:25 CTh). ביום ההוא הופנה אל אסקליפיודוטוס חוק נוסף בדבר חיוב הכנסיות לתקן דרכים וגשרים. חוק זה, המופיע ב־15:3:6 CTh, הועתק ב־CJ 11:75:4 ועובּד ב־1:2:7 CJ. ספק אם יש לראות בו את חלקו השני של החוק שלפנינו – כדעת זיק – אך סמיכותם של שני החוקים האלה מחזקת את הסברה, שאסקליפיודוטוס גילה יחס אוהד ליסודות שאינם נוצריים.

המחוקק קובע שלושה עיקרים למדיניות כלפי בתי־הכנסת:

א. אסור לתפוס בתי־כנסת או להצית אותם.

ב. היהודים יקבלו שטחים להקמת בתי־כנסת חדשים תמורת בתי־כנסת שנגזלו מידיהם בניגוד לחוק והוסבו לכנסיות. כן יזכו היהודים בפיצוי על מתנות־הקדש שנגזלו והוקדשו לפולחן הנוצרי.

ג. אסור לבנות בתי־כנסת חדשים, אך את הישנים יש לקיים במתכונתם.

הנוסח הסורי של “חיי סימיאון סטיליטס” מלמד, שעם פרסומו בערי המזרח, במצורף לצו של אסקליפיודוטוס, עורר חוק זה התנגדות חריפה בקרב הנוצרים הקנאים, והללו פנו אל סימיאון וביקשוהו לעמוד בראש תנועת ההתנגדות לצעדים אלה. דומה, כי לנוכח התפתחות זו לא קוים החוק במזרח, ובחצר אף נעשו נסיונות להביא לביטולו. בתגובה על כך הפעילו גם היהודים את השפעתם בחצר המזרחית. על־פי עדותו של מחבר “חיי סימיאון סטיליטס” נעזרו באסקליפיודוטוס, מזה, ובשלמונים, מזה. פחות מחודשיים לאחר מתן החוק כבר הוצא חוק שני (וראה להלן, מס' 48), שחזר ואישר את תוקפו של החוק מ־15 בפברואר. ייתכן, כי החוק שלפנינו מרמז על הריסת בחי־כנסת בסוריה, בארץ־ישראל ובעבר־הירדן בידי בר־צומא וחבריו בין שנת 419 לשנת 422, פעילות אשר אח הדיה אפשר למצוא בביוגראפיה שלו.

שני האוגוסטים הנ"ל⁴⁴⁷ לאסקליפיודוטוס,⁴⁴⁸ פרייפקטוס פרייטוריו

נראה לנו לנכון, כי בשום פנים לא ייגזלו עוד ללא הבחנה בתי־כנסת כלשהם של היהודים, אף לא יועלו בלהבות; ואם אירע, למעשה, לאחרונה ולאחר שניתן החוק,⁴⁴⁹ שבתי־כנסת נגזלו, נתבעו על־ידי כנסיות או אף קודשו למיסטריות הנערצות, יינתנו להם תמורתם שטחים שעליהם יוכלו לבנות לפי מידת בתי־הכנסת שנגזלו. גם מתנות־הקדש – אם אמנם נלקחו – יוחזרו לידיהם, אלא־אם־כן כבר הוקדשו למיסטריות הקדושות; אם הקדשה נערצה אינה מאפשרת את החזרתן, יינתן להם תמורתן מחיר כערכן. מעתה ולהבא לא ייבנו בתי־כנסת כלשהם, והישנים יישארו במתכונתם.⁴⁵⁰

ניתן ביום החמישה־עשר לפני הקאלנדים של מארס בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של אסקליפיודוטוס ושל מאריניאנוס.⁴⁵¹10

ביבליוגראפיה    🔗

48. המדיניות כלפי היהודים, הפאגאנים והמינים – חוק של (הונוריוס ו)תיאודוסיוס הב'

9 באפריל 423

החוק ניתן ב־9 באפריל 423 בקונסטאנטינופוליס על־ידי תיאודוסיוס הב', בשמו ובשם הונוריוס, והופנה אל אסקליפיודוטוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של המזרח. נוסחו נשתמר בארבעה קטעים בקודקס תיאודוסיאנוס. על־פי ציוניהם של עורכי הקודקס – et cetera ו־post alia – ונושאי הקטעים, היה מבנהו המקורי של החוק כדלהלן:

א. 16:8:26 CTh. הקטע מסתיים במלים et cetera. קטע זה מכיל פתיחה כללית, ואחריה באה ראשית החקיקה על־אודות היהודים.

ב. 16:9:5 CTh. הקטע פותח במלים post alia ומסתיים בביטוי et cetera. נושאו היהודים.

ג. 16:10:22 CTh. הקטע פותח במלים post alia ומסתיים בביטוי et cetera. נושאו הפאגאנים.

ד. 16:5:59 CTh. הקטע פותח במלים post alia, ונושאו המינים.

רק המשפט המסיים את 16:8:26 CTh הועתק בקודקס יוסטיניאנוס (1:9:16 CJ).

המחוקק מאשר מחדש את החוק מ־15 בפברואר (וראה לעיל, מס' 47) ואוסר לפגוע ביהודים ולתפוס בתי־כנסת ולהציתם. כן הוא חוזר על האיסור בדבר מילת נוצרים וקניית עבדים נוצרים על־ידי יהודים. בקטעים הנוגעים בפאגאנים ובמינים הוא מאשר מחדש את האיסורים שכבר הוצאו נגדם קודם־לכן.

נסיבות חקיקתו של חוק זה משתקפות היטב בנוסח הסורי של “חיי סימיאון סטיליטס” ובסגנונו של החוק עצמו. ההתנגדות העזה שעורר החוק מ־15 בפברואר בקרב הנוצרים הקיצוניים ונסיונותיהם להביא לביטולו הצמיחו פעילות נגדית של היהודים, שהצליחו להשיג את אישורו מחדש, כפי הנראה בתמיכתו של אסקליפיודוטוס והודות לשלמונים לבעלי השפעה בחצר. ואכן, המחוקק קובע במפורש, שאישר את החוק מחדש בעקבות “תחינות” היהודים. הסגנון המעליב שהוא נוקט כלפי היהודים והכללת איסורים אחרים החלים עליהם, על הפאגאנים ועל המינים נועדו, כפי הנראה, להקהות את עוקצה של תגובת הנוצרים על אישורו מחדש של החוק.

מסעיפי החוק הנוגעים ביהודים בחרו עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס רק באיסור למול נוצרים.

שני האוגוסטים הנ"ל⁴⁵² לאסקליפיודוטוס, פרייפקטוס פרייטוריו

הצווים⁴⁵³ שלנו ושל אבותינו, שבאמצעותם דיכאנו את עזות־מצחם ואת חוצפתם של הפאגאנים, וגם של היהודים והמינים, הראויים כולם לתיעוב, פורסמו וידועים לכול. בכל־זאת רוצים אנו שיידעו היהודים – וברצון אחזנו לשם כך בהזדמנות⁴⁵⁴ הנאותה של חידוש החוק – כי בתשובה על תחינותיהם מעוררות הרחמים לא חקקנו אלא זאת, כי אנשים החוטאים בדרך־כלל בהעדר שיקול־דעת במסווה של הנצרות הנערצה יימנעו מפגיעה בהם ומרדיפתם, וכי עתה, ומכאן ואילך, לא יתפוס איש את בתי־הכנסת שלהם ואיש לא יעלה אותם באש. עם זאת ייענשו יהודים אלה הן בהפקעת רכוש הן בגלות־עולם אם יתברר בוודאות, שמלו איש בן אמונתנו או הורו למול אותו. וכן הלאה.

ניתן ביום ‏ החמישי לפני האידים של אפריל בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של אסקליפיודוטוס ושל מאריניאנוס.⁴⁵⁵

שני האוגוסטים הנ"ל לאסקליפיודוטוס, פרייפקטוס פרייטוריו

לאחר דברים אחרים: בל יעז מישהו מן היהודים לקנות עבדים נוצרים. אנו סבורים, שחטא מתועב הוא שעבדים דתיים ביותר יתגאלו בבעלותם של קונים שהם מחללי הדת הגרועים ביוחר. אם יעשה זאת אפוא מישהו, יחויב ללא כל דיחוי בעונש הקבוע בחוק. וכן הלאה.

ניתן ביום החמישי לפני האידים של אפריל בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של אסקליפיודוטוס ושל מאריניאנוס.

שני האוגוסטים הנ"ל לאסקליפיודוטוס, פרייפקטוס פרייטוריו

לאחר דברים אחרים: התקנות של… שנחקקו ירסנו את הפאגאנים הנותרים, אף־על־פי שקשה לנו להאמין, שיש עוד כגון אלה. וכן הלאה.

ניתן ביום החמישי לפני האידים של אפריל בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של אסקליפיודוטוס ושל מאריניאנוס.

שני האוגוסטים הנ"ל לאסקליפיודוטוס, פרייפקטוס פרייטוריו

לאחר דברים אחרים: יידעו המאניכיאים⁴⁵⁶ והפריגים – שמכנים אותם בשם פיפיזיטאי או פריסקיליאנים או בשם אחר נסתר יותר⁴⁵⁷ – וכיוצא בהם האריאנים,⁴⁵⁸ המאקדוניאנים⁴⁵⁹ והאונומיאנים,⁴⁶⁰ הנובאטיאנים,⁴⁶¹ הסאבאתיאנים⁴⁶² והמינים האחרים, כי גם בחוק זה נמנע מהם כל אשר אסרה עליהם סמכות החוקים הכלליים, וכי ייענשו כל מי שינסו לצאת נגד האיסורים שבחוקים הכלליים.

ניתן ביום החמישי לפני האידים של אפריל בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של אסקליפיודוטוס ושל מאריניאנוס.

שני האוגוסטים הנ'"ל לאסקליפיודוטוס, פרייפקטוס פרייטוריו

היהודים ייענשו הן בהפקעת רכוש הן בגלות עולם אם יתברר בוודאות, שמלו איש בן אמונתנו או הורו למול אותו.

ניתן ביום החמישי לפני האידים של אפריל בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של אסקליפיודוטוס ושל מאריניאנוס.

ביבליוגראפיה    🔗

49. אישור מחודש של המדיניות כלפי היהודים, הפאגאנים והמינים – חוק של (הונוריוס ו)תיאודוסיוס הב'

8 ביוני 423

החוק ניתן ב־8 ביוני 423 בקונסטאנטינופוליס על־ידי תיאודוסיוס הב', בשמו ובשם הונוריוס, והופנה אל אסקליפיודוטוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של המזרח. נוסחו נשתמר בארבעה קטעים בקודקס תיאודוסיאנוס:

א. 16:8:27 CTh. הקטע מסתיים בביטוי et cetera. נושאו היהודים.

ב. 16:10:23 CTh. הקטע פותח במלים post alia. נושאו הפאגאנים.

ג. 16:5:60 CTh. הקטע מסתיים בביטוי et cetera. נושאו המינים.

ד. 16:10:24 CTh. הקטע פותח במלים post alia. נושאו המינים, הגנה על היהודים והפאגאנים; כן הוא כולל הוראות ביצוע ואיום בעונשים (sanctio).

בקטע השני חסר הביטוי et cetera, ובקטע השלישי חסרות המלים post alia, אך אין ספק, שארבעת הקטעים הם מרכיביו של חוק אחד. לא זו בלבד שארבעתם זהים מבחינת המחוקק, הנמען והתאריך, אלא שאין ביניהם כל חפיפה, והקטע הרביעי הוא המשך של מניין כיתות המינים שראשיתו בקטע השלישי. הקטע הרביעי מכיל את הוראות הביצוע ואת האיום בעונש, המופיעים על־פי־רוב בסוף החוקים, ולכן יש לראות בו את החלק החותם את החוק. מסתבר אפוא, שגם החוק שלפנינו בנוי במתכונת החוק מ־9 באפריל 423 (וראה לעיל, מס' 48), שעסק אף הוא ביהודים, בפאגאנים ובמינים – בסדר זה. המחוקק שב ומאשר את החקיקה האחרונה בעניין היהודים, והכוונה בלי ספק לחוקים מ־5 בפברואר 423 (מס' 47) ומ־9 באפריל 423 (מס' 48), שעיקרם איסור להקים בתי־כנסת חדשים והענקת הגנה לבתי־הכנסת הקיימים. בהמשך דבריו מרכך המחוקק את העונש הצפוי לפאגאנים מקריבי קרבנות, בהחליפו עונש־מוות בגלות ובהפקעת נכסים. כן הוא חוזר על האיסורים שהוצאו נגד המינים לסוגיהם. החוק מסתיים בהענקת הגנה ליהודים ולפאגאנים מפני התקפות מצד נוצרים ובקביעת פיצוי על רכוש שנגזל: פי שלושה וארבעה מערכו. המחוקק מסיים בהוראות תקיפות לביצוע חחוק על־ידי הרשויות האימפריאליות והמוניציפאליות.

נסיבות החקיקה בוודאי היו זהות לאלו שהביאו לקביעת צורתו ותוכנו של החוק מ־9 באפריל, כלומר, ההתנגדות שגילו הרשויות שהיו מופקדות על ביצועו – אל־נכון בהשראתם של נוצרים קיצוניים – להוציא אל הפועל את מדיניות החסות על הפאגאנים ועל היהודים ובתי־הכנסת. חפזונו של הממשל לחזור ולאשר את החוק הנ"ל כחודשיים לאחר שניתן מלמד על עוצמת ההתנגדות לחוק, מזה, ועל החלטיותו של השלטון לבצע את מדיניותו הלכה למעשה, מזה. המחוקק שוב משבץ בחוק שורה של איסורים ואיומים על שלוש החטיבות האמורות, במגמה להקהות את התנגדותם של האורתודוקסים הקיצוניים.

עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס (1:11:6 CJ) קיבלו רק את הסעיף המבטיח ליהודים ולפאגאנים שלווים הגנה מפני הנוצרים ומדרבן את הרשויות השונות לבצע את הדבר, אגב ריכוך העונש המוטל על גוזל רכוש: בעוד שתיאודוסיוס הב' תבע פיצוי של פי שלושה וארבעה מערך הגזילה, הופחת הקנס בקודקס יוסטיניאנוס והועמד על כפליים מערך הגזילה.

שני האוגוסטים הנ"ל⁴⁶³ לאסקליפיודוטוס, פרייפקטוס פרייטוריו

כל אשר חקקנו לא מכבר בעניין היהודים ובתי־הכנסת שלהם יישאר בתוקפו, כלומר, לעולם לא יורשו להקים בתי־כנסת חדשים, אף לא יחששו שמא יילקחו מהם הישנים, עם זאת יידעו, כי להבא יש לשמור על האיסורים האחרים כדרך שקובע נוסח החוק שנחקק לאחרונה. וכן הלאה.

ניתן ביום השישי לפני האידים של יוני בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של אסקליפיודוטוס ושל מאריניאנוס.⁴⁶⁴

שני האוגוסטים הנ"ל לאסקליפיודוטוס, פרייפקטוס פרייטוריו

לאחר דברים אחרים: הפקעת רכוש וגלות תדכא את הפאגאנים הנותרים אם ייתפשו אי־פעם בהעלאת קרבנות מתועבים לשדים, אף־על־פי שהיו צריכים לשאת בעונש־מוות.

ניתן ביום השישי לפני האידים של יוני בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של אסקליפיודוטוס ושל מאריניאנוס.

שני האוגוסטים הנ"ל לאסקליפיודוטוס, פרייפקטוס פרייטוריו

על־אודות המינים כולם, שאנו מתעבים את סטייתם ואת שמם – כלומר, על־אודות האונומיאנים, האריאנים, המאקדוניאנים וכל האחרים, אשר לזרא לנו למנות את כיתותיהם בחוק החסוד ביותר; שמות כולם שונים, אולם אחת היא כפירתם – אנו מצווים, שחובה כי יישמר כל אשר חקקו הסב והאב האלוהיים⁴⁶⁵ של רחמנותנו, ויידעו הכול, שאם יתמידו בטירוף ההוא, יחויבו בעונש שהוזהרו עליו. וכן הלאה.

ניתן ביום השישי לפני האידים של יוני בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של אסקליפיודוטוס ושל מאריניאנוס.

שני האוגוסטים הנ"ל לאסקליפיודוטוס, פרייפקטוס פרייטוריו

לאחר דברים אחרים: המאניכיאים והקרויים פיפיזיטאי, וכן אלה הגרועים מכל המינים רק בעיקר־אמונה זה שהם פורשים מן הכלל ביום־הפסחא הנערץ,⁴⁶⁶ אם יתעקשו בטירוף ההוא, נעניש אותם באותו העונש: הפקעת רכוש וגלות. אולם זאת מורים אנו במיוחד לנוצרים, בין שהם נוצרים באמת ובתמים ובין שהם רק קרויים נוצרים, שלא יעזו לשלוח יד – תוך שימוש לרעה⁴⁶⁷ בסמכות הדת – ביהודים ובפאגאנים היושבים בשקט ואינם מנסים דבר שיש בו משום התפרעות והוא מנוגד לחוקים. אכן, אם יפעלו באלימות נגד אנשים שלווים או יגזלו את רכושם, ייאלצו להחזיר לא רק את אשר גזלו, אלא ייתבעו לדין וייאלצו להחזיר פי שלושה וארבעה. יידעו מושלי הפרובינקיות, צוותי המשרדים ותושבי הפרובינקיה,⁴⁶⁸ שאם ירשו שייעשה כזאת, עתידים הם להיענש כמו עושי המעשה.

ניתן ביום השישי לפני האידים של יוני בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של אסקליפיודוטוס ושל מאריניאנוס.

שני האוגוסטים הנ"ל לאסקליפיודוטוס, פרייפקטוס פרייטוריו

אנו מורים במיוחד לנוצרים, בין שהם נוצרים באמת ובתמים ובין שהם רק קרויים נוצרים, שלא יעזו לשלוח יד – תוך שימוש לרעה בסמכות הדת – ביהודים ובפאגאנים החיים בשקט ואינם מנסים דבר שיש בו משום התפרעות והוא מנוגד לחוקים. אכן, אם יפעלו באלימות נגד אנשים שלווים או יגזלו את רכושם, ייאלצו להחזיר לא רק את אשר גזלו, אלא – משייצאו חייבים בדין – יחזירו פי שניים משוֹוי הגזילה. יידעו מושלי הפרובינקיות, צוותי המשרדים והראשים,⁴⁶⁹ שאם לא יפעלו לענישה על מעשים כגון אלה, אלא יניחו להמון לעשותם, עתידים הם להיענש כמו עושי המעשה.

ניתן ביום השישי לפני האידים ‏ של יוני בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של אסקליפיודוטוס ושל מאריניאנוס.

ביבליוגראפיה    🔗

50 איסור לערוך מופעי־בידור ציבוריים בחגים הנוצריים – חוק של תיאודוסיוס הב' (וּואלנטיניאנוס הג')

1 בפברואר 425

החוק ניתן ב־1 בפברואר 425 בקונסטאנטינופוליס על־ידי תיאודוסיוס הב‘, בשמו ובשם ואלנטיניאנוס הג’, והופנה אל אסקליפיודוטוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של המזרח. נוסחו נשתמר בקודקס תיאודוסיאנוס (15:5:5 CTh) וממנו נלקחה פיסקה אחת, ולאחר עיבוד שולבה בקודקס יוסטיניאנוס (3:12:6 CJ).

המחוקק אוסר עריכת מופעי־בידור ציבוריים בחגים הנוצריים העיקריים, והוא מחיל את האיסור הזה גם על היהודים ועל הפאגאנים. האיסור חל אף על מופעים לכבוד השליט. בנוסח שנתקבל בקודקס יוסטיניאנוס נשמטו שניים מן החגים: הפסחא ויום החמישים. לעומת זה שילבו עורכיו את הפיסקה מתוך חוק החגים הרשמיים מ־7 באוגוסט 389 (3:12:6 CJ), המזכירה את חג־המולד, את האיפיפאניה ואת “המארטיריון האפוסטולי”. היהודים והפאגאנים נזכרים בחוק זה כמי שיש להם עניין במופעי־הבידור הפומביים, ויש בכך עדות נוספת לנאמר במקורות האחרים על השתתפות היהודים במופעים אלה למן

המאה הד'.⁴⁷⁰

האוגוסטוס הנ"ל וואלנטיניאנוס קיסר⁴⁷¹ לאסקליפיודוטוס, פרייפקטוס פרייטוריו

ביום־האדון, שהוא ראשון⁴⁷² לשבוע כולו, ביום־המולד⁴⁷³ ובאיפיפאניה של המשיח⁴⁷⁴, בפסחא⁴⁷⁵ וביום החמישים⁴⁷⁶ – שבו מעידים המלבושים על האור החדש שבטבילה הקדושה בחיקוי שהם מחקים את המאור שבאגן־הטבילה השמימי⁴⁷⁷ – ובמועד שהכול חוגגים בו כדין את זכר המארטיריון האפוסטולי,⁴⁷⁸ שהוא המורה של הנצרות כולה, אסור כל עינוג של תיאטראות ושל קרקסאות בכל הערים לתושבי ערים אלו, על־מנת שהנוצרים והמאמינים יקדישו את עצמם בלב שלם לעבודת האלוהים. אם מצויים גם עתה אנשים הנתונים עדיין לטירוף הכפירה היהודית או לסטייה המטופשת ולשגעון הפאגאניות, יידעו, כי עת לתפילות בציבור⁴⁷⁹ ועת לעינוגים. ולבל יחשוב אדם, כי הוא חייב בכבוד אלוהותנו כאילו מכוחו של צורך גדול יותר המחייב מתן כבוד לאימפראטור, וכי הוא צפוי לסבול בשל פגיעה בהדרנו אם יגלה כלפינו מסירות פחותה מזו שהיה רגיל לה אלא־אם־כן ישתתף בארגון מופעים ציבוריים שכרוך בו ביזוי הדת האלוהית, הרי אל יטיל אדם ספק, כי המין האנושי חולק כבוד לרחמנותנו בעיקר כאשר העולם כולו עובד את מעשי־הנסים⁴⁸⁰ ואת זכויותיו של האל הכול־יכול.

ניתן בקאלנדים של פברואר בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של תיאודוסיוס אוגוסטוס בפעם האחת־עשרה ושל ואלנטיניאנוס קיסר בפעס הראשונה.⁴⁸¹

ביבליוגראפיה    🔗

51. ביטול החקיקה האנטי־כנסייתית של יוהאנס;

גירוש מן הערים – של מינים ופורשים; סילוק יהודים ופאגאנים מן המינהל האימפריאלי ומעריכת־דין – חוק של (תיאודוסיוס הב' וּ)ואלנטיניאנוס הג'

בין 9 ביולי ל־6 באוגוסט 425

החוק ניתן באקוויליאה זמן קצר לאחר מפלתו של יוהאנס – מאי או יוני 425 – על־ידי פלאקידיה, שפעלה בשביל ואלנטיניאנוס הג‘, שהיה באותה עת נער בן 5, בשמו ובשם תיאודוסיוס הב’. אורח זה של חקיקה חרג מן העקרון המקובל שרק האוגוסטים יכולים לחקוק חוקים, שכן ואלנטיניאנוס הג' עדיין היה בעל תואר “קיסר” בלבד, ורק ב־23 באוקטובר 425 הועלה לדרגת אוגוסטוס בידי נציג של תיאודוסיוס הב‘. חקיקה זו מבטאת אפוא את בטחונה של פלאקידיה בהסכמת החצר המזרחית להעלאתו של ואלנטיניאנוס הג’ למעמד של אוגוסטוס.⁴⁸²

החוק נשלח אל הפקידות הגבוהה באימפריה בתאריכים שונים ובנסחים שונים, בהתאם לתנאים המיוחדים בכל מקום. נשתמרו הנסחים האלה:

א. נוסח שנשלח ב־9 ביולי 425 אל אמאטיוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של גאליה; נשתמר במלואו ב־Constitutio Sirmondiana, 6.

ב. נוסח שנשלח ב־17 ביולי 425 אל פאוסטוס, הפרייפקטוס של העיר רומא; נשתמר במקוטע ב־16:5:62 CTh.

ג. נוסח שנשלח ב־4 באוגוסט 425 אל גיאורגיוס, הפרוקונסול של אפריקה; נשתמר במקוטע ב־CTh 16:2:46 וב־CTh 16:5:63.

ד. נוסח שנשלח ב־6 באוגוסט 425 אל באסוס, קומס הרכוש הפרטי; נשתמר במקוטע ב־CTh 16:2:47 וב־16:5:64 CTh.

הנסחים השונים נבדלים זה מזה בהתייחסותו המפורשת של המחוקק לבעיות מיוחדות: אמאטיוס מצוּוה לפעול באמצעות הבישוף של אַרל לדיכוי המינות הפילאגיאנית בגאליה, ופאוסטוס נתבע לטפל במינים ברומא. בנושא המינים, המופיע בכל הנסחים – כפי הנראה בשל רגישותה המיוחדת של החצר לתנועות המינים באפריקה – אף אפשר להבחין בהבדלים חשובים בין הנוסח שנשלח אל גיאורגיוס, מזה, ובין הנוסח ששוגר אל הנמענים האחרים, מזה. עם זאת אין ספק, שארבעת הנסחים כללו תקנות כלליות בלשון

אחידה, אלא שלא כולן נכללו בנסחים הסופיים שקבעו עורכיו של קודקס תיאודוסיאנוס.

ואלו התקנות:

א. יוחזרו הפריבילגיות של הכנסייה שביטל יוהאנס.

ב. יבוטלו כל החוקים של יוהאנס שפנעו במעמד הכנסייה ובזכויותיה; העבריינים ייענשו בעונשם של מחללי קודש.

ג. יגורשו מן הערים המאניכיאים, המינים, הפורשים, האסטרולוגים “וכל כת העוינת את הקאתולים”.

ד. היהודים והפאגאנים לא יורשו עוד לעסוק בעריכת־דין ולכהן בשירות המדינה. גודמה סבור, כי בנוסח זה אוסר המחוקק גם שירות עבדים וקולונים נוצרים אצל יהודים והתדיינות יהודים במשפט.

עקבות מלאכתם של עורכי הקודקס ניכרים בבירור ב־16:5:64 CTh, הכולל את הצו לגרש את המאניכיאים וכו' מן הערים ומסתיים בחזרה על תקנה זו ובקישור תמוה של שתי הפיסקאות על־ידי המלה igitur:.omnes igitur personas etc. הטקסט המקורי, לעומת זה, המופיע ב־Constitutio Sirmondiana, מס' 6, מביא לאחר הצו לגרש את המאניכיאים וכו' מן הערים את הצו לסלק יהודים ופאגאנים משירות המדינה. את הצו השני הוא מנמק בחשש שמא שררת היהודים והפאגאנים תשפיע לרעה על הנוצרים, ועל הנמקה זו מוסבת המלה igitur. ואולם, ההשמטות המרובות בעת העריכה שינו את משמעות המלה excludi, וסילוק משירות המדינה נתפרש כגירוש מן הערים; המשפט כולו נותר ללא ההנמקה שעליה מוסבת המלה igitur.

האיסור על שירות יהודים ב־militia – כלומר, במשרות הנמוכות של המינהל, שבהן אין הפקיד מקבל מינוי אישי, אלא נרשם ב־matricula – אינו חידוש של ממש (וראה לעיל, מס' 45). האיסור לעסוק בעריכת־דין, לעומת זה, מבטל היתר מפורש שניתן ליהודים בחוק ההוא, ויש לראות בו חלק מן המדיניות הכללית לסלק את היהודים מכל תפקידי השלטון. על יישום החוק – לפחות בסעיפים הנוגעים במאניכיאים באיטליה – אנו למדים מפעילותו של האפיפיור ליאו בשנת 444, שבסיסה המשפטי היה, כפי הנראה, החוק שלפנינו.

שני האימפראטורים תיאודוסיוס אוגוסטוס וּואלנטיניאנוס קיסר לאמאטיוס המזהיר, פרייפקטוס פרייטוריו בגאליה

אנו משיבים לתוקפן בחסידות מיטיבה את הפריבילגיות של כל הכנסיות ואנשי הכנסייה שגזל אותן הטיראן⁴⁸³ מִדוֹרֵנוּ. כלומר, יישמר לנצח כל אשר חוקקו האימפראטורים האלוהיים וכל אשר השיגו הכוהנים ונקבע לעולמים; גם לא תעז חוצפתו של מישהו להתל במי שאנו מצהירים, כי יש בו סעד גדול יותר בשבילנו. אנו מגבילים לשיפוט הבישוף את אנשי הכנסייה שהמתקומם ביש־המזל ציווה, כי הכרח להביאם לדין ללא הבחנה לפני שופטים חילוניים, וכל אשר נחקק משכבר על־אודותם שריר וקיים; שהרי אין זה מן הדין, כי המשרתים בעבודת האל יהיו כפופים לשלטון הרשויות הארציות. סמכותך הזוהרת תצווה אפוא, כי חוק זה שחקקנו, העתיד לעמוד לעד ונשלח לידיעת הפרובינקיות, יישמר בכפוף לעונש של מחללי קודש, ובמיוחד יש לכלול בהוראות הזוהרות, כי בכל הנוגע לפריבילגיות של הכנסיות יישמרו חוקי האימפראטורים הקודמים. אנו מצווים, כי יוזהרו על־ידי פאטרוקלוס,⁴⁸⁴ כוהן החוק הקדוש, כל הבישופים השונים המחזיקים בסטייה המתועבת של התורה הפילאגיאנית והקיילסטיאנית;⁴⁸⁵ ומשום שאנו בטוחים, כי יתקנו את דרכיהם, הרי אם לא יתקנו את שגיאותיהם וישובו אל האמונה הקאתולית תוך עשרים יום ממועד ההתראה – תקופה שבמהלכה אנו מעניקים להם אפשרות לשיקול־דעת – יגורשו מאזורי גאליה, ובמקומם תבוא כהונה נאמנה יותר, על־מנת שיטוהרו נפשותיהם של בני העם מכתם הסטייה הנוכחית ותיכון בעתיד הטובה הטמונה במשמעת צודקת יותר. אכן, מאחר שאין זה ראוי, שבני העם הדתיים יושחתו על־ידי אמונות־הבל כלשהן, אנו מצווים, שחובה לגרש את המאניכיאים ואת כל המינים, הפורשים והאסטרולוגים וכל כת עוינת לקאתולים אף מטווח־הראייה של הערים השונות, לבל ייטמאו בהידבקות מנוכחותם של הפושעים. כן אנו מונעים מן היהודים ומן הפאגאנים את הרשות לעסוק בעריכת־דין ובשירות המדינה; אין אנו רוצים, שבני החוק הנוצרי ישרתו אותם, שמא בשל אדנות זו ימירו את הדת הנערצת בכת. לכן אנו מצווים, כי יורחקו כל האנשים המחזיקים בסטייה שאין עמה ברכה, אלא־אם־כן יסייע להם תיקון מהיר.

ניתן ביום השביעי לפני האידים של יולי באקוויליאה, בקונסולאט של אדוננו תיאודוסיוס אוגוסטוס בפעם האחת־עשרה ושל ואלנטיניאנוס.⁴⁸⁶

האימפראטור תיאודוסיוס אוגוסטוס וּואלנטיניאנוס קיסר אל פאוסטוס,⁴⁸⁷ פרייפקטוס העיר רומא

אנו מצווים, כי המאניכיאים, המינים, הפורשים והאסטרולוגים וכל כת עוינת לקאתולים יגורשו אף מטווח־הראייה של העיר רומא, לבל תיטמא בהידבקות מנוכחותם של הפושעים. בעיקר יש לייחד תשומת־לב למי שהבדילו את עצמם מן האחדות עם האפיפיור⁴⁸⁸ המכובד בשל שכנוע רע, כי פרישתם גורמת, שיושחת גם העם הנותר. לאלה אנו מעניקים אורכה של עשרים יום לאחר שתינתן התראה, וְאם לא ישובו במהלכה לאחדות השותפות, יגורשו לאבן־המיל המאה ויכלו בישימון שבחרו בו.

ניתן ביום השישה־עשר לפני הקאלנדים של אוגוסט באקוויליאה, בקונסולאט של תיאודוסיוס אוגוסטוס בפעם האחת־עשרה ושל ואלנטיניאנוס קיסר.⁴⁸⁹

שני האימפראטורים תיאודוסיוס אוגוסטוס וּואלנטיניאנוס קיסר לגיאורגיוס, פרוקונסול אפריקה

לאחר דברים אחרים: יישמרו הפריבילגיות שניתנו בעבר בחוקים לכנסייה ולאנשי הכנסייה. וכן הלאה.

ניתן יום אחד לפני הנוניי של יולי באקוויליאה, בקונסולאט של אדוננו תיאודוסיוס אוגוסטוס בפעם האחת־עשרה ושל ואלנטיניאנוס קיסר.⁴⁹⁰

האוגוסטוס והקיסר הנ"ל לגיאורגיוס, פרוקונסול אפריקה

אנו רודפים את כל המינויות, את כל הכפירות, את כל הפרישוֹת ואמונות־ההבל של הגויים, את כל הסטיות העוינות את החוק הנוצרי. אולם אם אלה…⁴⁹¹ יצורף לרחמנותנו העונש שנקבע, ויידעו יוזמי אמונת־ההבל מחללת הקודש, שותפיהם ועוזריהם, כי ייענשו בהפקעת נכסיהם, על־מנת שאם אין אפשרות לחלצם מסטיית הכפירה בכוח התבונה, למצער יוחזרו מכוח האימה, ולאחר שנחסם לצמיתות הפתח הכללי לתחינות ייענשו על פשעיהם בחומרה הראויה. וכן הלאה.

ניתן יום אחד לפני הנוניי של אוגוסט באקוויליאה, בקונסולאט של אדוננו תיאודוסיוס אוגוסטוס בפעם האחת־עשרה ושל ואלנטיניאנוס קיסר.⁴⁹²

האוגוסטוס והקיסר הנ"ל לבאסוס,⁴⁹³ קומס הרכוש הפרטי

אנו משיבים לחוקפן בחסידות מיטיבה את הפריבילגיות של כל הכנסיות, שגזל אותן הטיראן מִדוֹרֵנוּ, כלומר, יישמר לנצח כל אשר חוקקו האימפראטורים האלוהיים וכל אשר השיגו הכוהנים ונקבע לעולמים בכפוף לעונש של חילול־קודש. אנו מגבילים לשיפוט הבישוף את אנשי הכנסייה שהמתקומם ביש־המזל ציווה להביאם לדין ללא הבחנה לפני שופטים חילוניים. שהרי אין זה מן הדין, כי המשרתים בעבודת האל יהיו כפופים לשלטון הרשויות הארציות. וכן הלאה.

ניתן ביום השמיני לפני האידים של אוקטובר באקוויליאה, בקונסולאט של אדוננו תיאודוסיוס אוגוסטוס בפעם האחת־עשרה ושל ואלנטיניאנוס קיסר.⁴⁹⁴

האוגוסטוס והקיסר הנ"ל לבאסוס, קומס הרכוש הפרטי

לאחר דברים אחרים: אנו מצווים, כי המאניכיאים, המינים והפורשים וכל כת עוינת לקאתולים יגורשו אף מטווח־הראייה של הערים השונות, לבל ייטמאו בהידבקות מנוכחותם של הפושעים. לכן אנו מצווים, כי יורחקו כל האנשים המחזיקים בסטייה שאין עמה ברכה, אלא־אם־כן יסייע להם תיקון מהיר. וכן הלאה.

ניתן ביום השמיני לפני האידים של אוגוסט באקוויליאה, בקונסולאט של אדוננו תיאודוסיוס אוגוסטוס בפעם האחת־עשרה ושל ואלנטיניאנוס קיסר.⁴⁹⁵

ביבליוגראפיה    🔗

52. הענקת פריבילגיות בענייני ירושה ליהודים

ושומרונים מומרים והפקעת הזכות להוריש בצוואה מנוצרים שהקריבו קרבנות – חוק של (תיאודוסיוס הב' וּ)ואלנטיניאנוס הג'

7 או 8 באפריל 426

החוק ניתן ב־7 או ב־8 באפריל 426 בחצר המערבית בראוונה, בשם ואלנטיניאנוס הג' ותיאודוסיוס הב', והופנה אל באסוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של איטליה. נוסחו נשתמר בקודקס תיאודוסיאנוס בשני קטעים נפרדים, הזהים מבחינת המחוקקים, הנמען, מקום החקיקה וציון השנה והחודש:

א. 16:8:28 CTh. הקטע מיוחס ל־8 באפריל 426, והוא מסתיים בביטוי et cetera

ב. 16:7:7 CTh. הקטע מיוחס ל־7 באפריל 426, והוא פותח במלים post alia

נוסחו של 16:7:7 CTh נתקבל, תוך שינויים שאינם משמעותיים, על־ידי עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס (1:7:4 CJ), ואילו עיקרו של 16:8:28 CTh הוצא מחדש על־ידי יוסטיניאנוס בשנת 527 או 528 בחוק בשפה היוונית (1:5:13 6; וראה להלן, מס' 58).

כדי לעודד טבילה לנצרות של יהודים ושומרונים ולמנוע הקרבת קרבנות לאלים בידי נוצרים, התקין המחוקק תקנות אלו:

א. אסור להעביר מירושה יהודים ושומרונים שנטבלו לנצרות. בעקבות עבירה על האיסור יפקע תוקפה של הצוואה, והירושה תוצא אל הפועל כאילו לא היתה צוואה. עם זאת יש לשחרר את העבדים הנזכרים בצוואה המבוטלת, ובלבד שמספרם לא יעלה על זה המותר לפי החוק.

ב. יהודים ושומרונים שרצחו הורים אך נטבלו לנצרות זכאים לקבל את חלק־החובה בירושה על־פי החוק של פאלקידיוס, אך אין בהתנצרותם כדי לעכב את העונש שמחייב פשעם או לגרוע ממנו.

ג. נוצרים שהעלו קרבנות לא יוכלו להוריש בצוואה, ולכול הזכות להגיש תביעה בעניין זה לאחר מות המוריש, ללא הגבלת זמן ובלא חובת התובע להוכיח, כי המוריש הואשם בחטא זה עוד בהיותו בחיים.

בתקנה זו יש החמרה ניכרת לעומת החוק משנת 383 (וראה לעיל, מס' 16), שבו הוגבל זמן הערעור על צוואה לחמש שנים, לכל היותר, והמערער הצטרך להוכיח, שגילה התנגדות למעשי המוריש בעודו בחיים.

שני האימפראטורים האוגוסטים תיאודוסיוס וּואלנטיניאנוס לבאסוס, פרייפקטוס פרייטוריו

אם בן, או נכד – אחד או רבים – של יהודי או של שומרוני יעברו מחשכת אמונת־ההבל שלהם אל האור שבדת הנוצרית על־פי שיקול־דעת טוב יותר, לא יוּתר להוריהם⁴⁹⁶ – כלומר, לאב, לאם, לסב או לסבתא – להעבירם מירושתם⁴⁹⁷ או לפסוח⁴⁹⁸ עליהם בצוואתם או להוריש להם פחות מכפי שהיו יכולים לקבל אילו נקראו לרשת אדם שמת ללא צוואה.⁴⁹⁹ אם אמנם יארע כדבר הזה, אנו מצווים, כי תבוטל הצוואה, וכי אדם זה יירש כאילו מת המוריש בלי שציווה; הוצאות לחופשי של עבדים⁵⁰⁰ שנכללו בצוואה זו יעמדו בעינן, ובלבד שלא יעלו על המספר שנקבע בחוק. אם אפשר יהיה להוכיח בבירור, כי בנים או נכדים מעין אלה פשעו את הפשע החמור ביותר⁵⁰¹ נגד אם או אב, סב או סבתא, הרי בעוד שהעונש שנקבע נגדם בחוק עומד בעינו,⁵⁰² ואם ההאשמה נגדם עדיין נתונה בהליך משפטי, בכל־זאת ישאירו להם ההורים – בכפוף לנספח זה בעניין העברה מירושה,⁵⁰³ שאליו יוסיפו הוכחות ברורות ומהימנות – רק את חלק־החובה מן הירושה על־פי חוק פאלקידיוס,⁵⁰⁴ על־מנת שייראה בבירור, כי לפחות בכך זכו אנשים אלה לכבוד הדת שבחרו בה, תוך שנשאר בתוקפו, כפי שציינו, העונש על פשעים, אם אמנם יוכחו. וכן הלאה.

ניתן ביום השישי לפני האידים של אפריל בראוונה, בקונסולאט של שני האוגוסטים תיאודוסיוס בפעם השתים־עשרה וּואלנטיניאנוס בשנית.⁵⁰⁵

שני האימפראטורים האוגוסטים תיאודוסיוס וּואלנטיניאנוס לבאסוס, פרייפקטוס פרייטוריו

לאחר דברים אחרים: שמם של האפוסטאטים מחללי הקודש יהא מותקף ללא הרף בהאשמה שיטיח בו כל איש ואיש, וחקירה של פשע מסוג זה, שאינה מסתיימת לעולם, תשים מחסום בפניו. אמנם די באיסורים הקודמים באשר לאנשים אלה, אך בכל־זאת אנו חוזרים ומצווים, כי למי שסטו מן האמונה בשום פנים לא תהיה יכולת לצוות או להעניק מתנות, אף לא יורשו להוליך שולל את החוק במסווה של מכירה, אלא כל רכושם יועבר ללא צוואה לקרוביהם, ובעיקר להולכים בדרך הנצרות. כל־כך אנו רוצים שתימשך הפעילות המשפטית נגד מעשים מעין אלה של חילול־הקודש, עד שאין אנו מונעים רשות שלימה להאשמה המתאימה מכל אדם הפונה גם לאחר מותו של החוטא בטענה של העדר צוואה. גם לא נרשה, שתעמוד למכשול הטענה, כי מאום לא הובא כהוכחה בעוד החוטא בחיים. ואולם, לבל יתפשט ברבים פירוש של פשע זה, שמקורו בטעות חסרת־יסוד, אנו רודפים בחוקים האימפריאליים⁵⁰⁶ האלה את האנשים שנשאו את שם הנצרות, אך הקריבו קרבנות או הביאו להקרבת קרבנות, וכפירתם של אנשים אלה – גם אם תוכח רק לאחר מותם – תיענש בדרך שיפקע תוקפן של מתנותיהם וצוואותיהם, וירושתם של אנשים מעין אלה תועבר לרשות האנשים שאליהם עוברת בזאת זכות הירושה החוקית.

ניתן ביום השביעי לפני האידים של אפריל בראוונה, בקונסולאט של שני האוגוסטים, תיאודוסיוס בפעם השתים־עשרה וּואלנטיניאנוס בשנית.⁵⁰⁷

ביבליוגראפיה    🔗

53. העברת דמי־הכלילא לאוצר המדינה – חוק של תיאודוסיוס הב' (וּואלנטיניאנוס הג')

30 במאי 429

החוק ניתן ב־30 במאי 429 בקונסטאנטינופוליס על־ידי תיאודוסיוס הב‘, בשמו ובשם ואלנטיניאנוס הג’, והופנה אל יוהאנס, קומס ההענקות המקודשות. נוסחו נשתמר במקוטע בקודקס תיאודוסיאנוס (CTh 16:8:29) וממנו הועתק בקודקס יוסטיניאנוס (CJ 1:9:17), תוך השמטות.

המחוקק נדרש לעניין דמי־הכלילא שנהגו היהודים להעלות מדי שנה לנשיא ולביתו. אחרי שנתבטלה הנשיאות נשארו התרומות בידי ראשי היהודים בארץ־ישראל ובפרובינקיות, ולכן קובע המחוקק, כי הסכומים שכבר נאספו ישולמו לאוצר המדינה, וכי גם להבא על ראשי היהודים לגבות כספים אלה – באחריותם האישית ובכפיפות לפיקוחם של פקידי המחלקות הפינאנסיות בחצר – ולמוסרם לאוצר המדינה. במכסה המוטלת עליהם כלולים גם הסכומים שנגבו בעבר במערב והועברו לבית הנשיא. הקומס נדרש לברר היטב מה היה גובה הסכומים שהועברו לנשיאים בעבר.

נוסח החוק מרמז, כי הנשיאות לא בוטלה על־ידי השלטון, אלא נתבטלה מאליה, כפי הנראה באין יורשים מתאימים. כן יש בו כדי ללמד על המשך קיומן של הרשויות היהודיות בארץ־ישראל ובפרובינקיות, כגון סנהדראות ו־primates, “ראשים” (וראה להלן). גם בית־הכנסת הוסיף לשמש מסגרת לגיוס כספים, ובכך יש עדות לחפיפה ברורה של בית־הכנסת והקהילה. שילובן של רשויות אלו בגביית המסים בשביל השלטון יש בו כדי להסביר, ולוּ חלקית, את העניין הרב שהיה לשלטון בהמשך קיומן לאחר שנתבטלה הנשיאות.

ב־1:9:17 CJ אין זכר לבית הנשיא, אך עם זאת שמרו עורכיו על נושא החוק וחזרו וציינו את קיומם של סנהדראות בארץ־ישראל ושל “ראשים” בארץ־ישראל ובפרובינקיות האחרות, בהדגישם את חובתם הפעילה של ה“ראשים” לתבוע את תשלום דמי־הכלילא. מובן, שגם השמיטו את הפיסקה העוסקת בכספים שכבר שולמו לאחר שנתבטלה הנשיאות, שהרי היתה יפה לשעתה בלבד. על המשך העברת כספים מן התפוצות לארץ־ישראל אנו למדים ממקורות שונים, בין היתר מהמשך שיגורם של apostoloi, “שלוחים”, גם לאחר שבטלה הנשיאות: על קברה של פאוסטינה בווינוסה אמרו קינות גם שני “שלוחים”.⁵⁰⁸

שני האוגוסטים הנ"ל⁵⁰⁹ ליוהאנס,⁵¹⁰ קומס ההענקות המקודשות⁵¹¹

ראשי היהודים המתמנים בסנהדראות⁵¹² של כל אחת משתי הפרובינקיות של פלשתינה⁵¹³ או נמצאים בפרובינקיות אחרות יחויבו לשלם את כל אשר קיבלו כמס לאחר שחדלו הנשיאים. בעתיד ייתבע תשלום שנתי מכל בתי־הכנסת, באחריותם של ראשי היהודים ובהשגחת הפאלאטינים,⁵¹⁴ בדרך שנהגו הנשיאים בעבר לדרוש תשלום שנקרא “דמי־כלילא”; ברר בחקירה נבונה מה גובה התשלום; וכל אשר היה נהוג להעלות לנשיאים מאזורי המערב, יובא ל“הענקות” שלנו.

ניתן ביום השלישי לפני הקאלנדים של יוני בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של פלורנטיוס ושל דיוניסיוס.⁵¹⁵

שני האימפראטורים האוגוסטים תיאודוסיוס וּואלנטיניאנוס ליוהאנס, ‏קומס ההענקות המקודשות

ראשי היהודים, המתמנים בסנהדראות של כל אחת משתי הפרובינקיות של פלשתינה או נמצאים בפרובינקיות אחרות יתבעו, באחריותם ובהשגחת הפאלאטינים, את התשלום השנתי מכל בתי־הכנסת בדרך שנהגו הנשיאים בעבר לדרוש תשלום שנקרא “דמי־כלילא”, וכל אשר היה נהוג להעלות לנשיאים מאזורי המערב, יובא ל“הענקות” שלנו.

ניתן ביום השלישי לפני הקאלנדים של יוני בקונטטאנטינופוליס, בקונסולאט של פלורנטיוס ושל דיוניסיוס.

ביבליוגראפיה    🔗

אבי־יונה, עמ' 197–198;

54. מדיניות השלטון כלפי היהודים, השומרונים, הפאגאנים והמינים – חוק של תיאודוסיוס הב' (וּואלנטיניאנוס הג')

1 ביאנואר 438

החוק ניתן ב־31 ביאנואר 438 בקונסטאנטינופוליס על־ידי תיאודוסיוס הב‘, בשמו ובשם ואלנטיניאנוס הג’, והופנה אל פלורנטיוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של המזרח. בעת מתן החוק עדיין לא נודע בקונסטאנטינופוליס שמו של הקונסול המערבי – פאוסטוס – ועל־כן צוינה בחיתום שנת הקונסולאט של תיאודוסיוס הב' בפעם השש־עשרה ושל “זה אשר יוכרז”. קטע קטן מִנוסח זה נשתמר בכתב־היד העיקרי של אוסף הנובלות של תיאודוסיוס הב‘, הלוא הוא 7277 Vaticanus Lat. מן המאה הט’ (צוין באות Γ בהוצאת מאייר); בשלימותו נשתמר בכתבי־יד של הבריביאריום של אלאריך (צוינו בהוצאת מאייר באותיות N ו־E).

החוק לא נכלל בקודקס תיאודוסיאנוס, שפורסם רשמית ב־15 בפברואר' בקונסטאנטינופוליס, ולכן נכלל באוסף הנובלות של מאיוריאנוס, שנאספו בו חוקי תיאודוסיוס הב' מן המזרח שפורסמו במערב וכן החוקים של האימפראטורים המערביים ואלנטיניאנוס הג' ומאיוריאנוס שניתנו לאחר חתימת קודקס תיאודוסיאנוס.

עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס פיצלו אח החוק לשלושה קטעים נפרדים, ואת החיתום הלקוי שבמקור השלימו בשלושה ציונים שונים של שם הקונסול המערבי, בהתאם לשיבושים השונים שנפלו בציון שנת הקונסולאט של תיאודוסיוס הב‘. ב־CJ 1:5:7 מובא ציון הקונסולאט הנכון –XVI – ולכן גם הושלם בו שמו המדויק של קונסול המערב: פאוסטוס. ב־1:7:5 CJ, לעומת זה, מובא ציון מוטעה של שנת הקונסולאט: XV – היא שנת 435 – ובהתאם לכך יוחס הקונסולאט המערבי לשנת הקונסולאט הרביעי של ואלנטיניאנוס הג’. ב־1:9:18 CJ ציון הקונסולאט של תיאודוסיוס הב' הוא XVII – כלומר, שנת 439 – ובהתאם לכך יוחס הקונסולאט המערבי לפסטוס (Festus). גירסת 1:9:18CJ מופיעה גם במספר רב למדי של כתבי־יד של הבריביאריום.

נאו ודמוז’ו סבורים, כי החוק שלפנינו ניתן בשנת 439, וכי יש לראות בו פרי השפעת דעותיה האנטי־יהודיות של אודוקיה עם שובה מירושלים, לאחר שהסתבכה שם במחלוקת קשה בין יהודים ובין נזירים קנאים. אלא שאין לקבל סברה זו, לפי שאודוקיה שבה מירושלים אחרי ה־31 ביאנואר 439. לעומת זה דומה, שאפשר להבחין בחוק זה בהדי החסידות הנוצרית שאחזה בתיאודוסיוס הב' ובחצר כולה עם החזרת עצמותיו של יוהאנס כריסוסטומוס לקונסטאנטינופוליס וקבורתן ב“כנסיית כל השליחים” בטקס רשמי ב־27 ביאנואר 438.

החוק עוסק בשלוש קבוצות: (א) היהודים והשומרונים; (ב) הפאגאנים; (ג) המינים. ניכר, כי הקאנצלאריה עדיין דבקה בחלוקה לשלושה של החוקים העוסקים בקבוצות אלו (ראה, למשל, מס' 48 ו־49 משנת 423). גם צירופם של היהודים והשומרונים לקבוצה אחת אינו מקרי, אלא מבטא גישה שקנתה לה שביתה בחקיקה האימפריאלית מן השנים 390, 404 ו־426 (וראה לעיל, מס' 19, 33 ו־52). השוואת התקנות העוסקות ביהודים עם התקנות שבחוקים הקודמים מלמדת, כי בעיקרו של דבר חוזר המחוקק על חקיקה ישנה, ויש בכך כדי ללמד, כי בעת מתן החוק שלפנינו היתה הוצאתם אל הפועל של חוקים אלה לקויה למדי.

ואלו התקנות העוסקות ביהודים ובשומרונים:

א. אסור לכהן במינהל האימפריאלי או לשמש במשרות של כבוד בשלטון העירוני, ומותר רק למלא תפקידי־חובה של דיקוריונים ושל קוהורטאלינים. יופסק שירותם של המשמשים במשרות האמורות בהווה. האפאריטורים היהודים והשומרונים רשאים להוציא אל הפועל רק פסקי־דין בעניינים פרטיים, ולא יפקחו עוד על בתי־סוהר. האיסור הכללי חוזר על החקיקה של השנים 418 ו־425 (וראה לעיל, מס' 45 ו־51).

ב. אסור לבנות בתי־כנסת חדשים, אך מותר לתקן את בתי־הכנסת הישנים. זו חזרה על החוקים של השנים 415 ו־423 (וראה לעיל, מס' 41 ו־49).

ג. אסור לגייר עבדים ובני חורין, בין בכפייה ובין בשכנוע. זו חזרה על החוקים של השנים 415, 417 ו־423 (וראה לעיל, מס' 41, 44 ו־48). כאן החמיר המחוקק בעונשו של מי שמל נוצרים – מוות והחרמת הרכוש – לעומת החוק מ־9 באפריל 423, שכּלל רק עונשים של גלות־עולם והחרמת הרכוש.

הפירוש הוויזיגותי מסכם בקצרה וכנאמנוח את הוראות החוק בעניין היהודים והשומרונים, והוא מתעלם, למעשה, מחלקי החוק העוסקים בפאגאנים ובמינים. גישה דומה נקטו עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס, שקיבלו מן הנוסח המקורי רק את הוראות הביצוע בעניין היהודים, אלא שניתוק הקטעים מהקשרם המקורי הביא להרחבה ניכרת של תחולתם.

CJ 1:9:18 חוזר ללא שינויים מהותיים על האיסורים בעניין שירות היהודים במינהל – אגב הוספת משרת ה־pater civitatis למשרות האסורות – ובעניין בניית בתי־כנסת חדשים וגיור. 1:7:5 CJ חוזר על האיסור לגייר נוצרים באורח שיחול על כל המעביר נוצרי לכת או לדת אחרת, ואילו 1:5:7 CJ חוזר על חובת היהודים והשומרונים לשרת בקוריות באורח שיחול על כל “כת” שהיא.

עדות על ביצוע התקנה בדבר העברת כל בית־כנסת חדש לרשות הכנסייה אפשר למצוא בדברי תיאופאנס: בשנת 442 בנו היהודים ברובע כאלְקוֹפּראטיאה שבקונסטאנטינופוליס בית־כנסת חדש בקנוניה עם פרייפקטוס העיר, אך תיאודוסיוס הב' ואחותו פּוּלכיריה מסרו את המבנה לכנסייה והקדישוהו למאריה. בשנת 569 שופץ המבנה על־פי הוראת יוסטינוס הב‘.⁵¹⁶ אצל היסטוריוגראפים ביזאנטיים – כגון קדרינוס וזוֹנאראס – נתערבבה פרשה זו בפרשת קאליניקום, הקשורה בתיאודוסיוס הא’.

שני האימפראטורים האוגוסטים תיאודוסיוס וּואלנטיניאנוס לפלורנטיוס,⁵¹⁷ פרייפקטוס פרייטוריו

בין יתר הדאגות אשר מורה לנו אהבת־הכלל בהגות מתמדת אנו מכירים בבירור, שבקשת דת־האמת היא משימתה העיקרית של הריבונות האימפריאלית; אם אמנם נוכל לקיים את פולחנה, כי־אז נפתח לפני מפעלות האדם את דרך השגשוג. על־כן החלטנו, בהחלטה של נפש חסודה ומלומדי נסיון של חיים ארוכים,⁵¹⁸ לכונן את טקסי־הקודש במשפט־נצח לבנים ולבני־בנים. האמנם יימצא אדם כה מוגבל בשכלו, כה נדון לאבדון בפלצות הפראות החדשה, עד כי יראה את הרקיע קובע בין מסלוליו תחומים לזמנים במהירות לא־תיאמן בצו חכמת אלוה, את תנועת הכוכבים המסדירה את טובות החיים, את הארץ המשופעת ביבולים, את ים־המים וממדי היקום העצומים המסוגרים בינות לגבולות הטבע, ולא יבקש את יוצרו של מסתורין כה גדול, של בריאה כה גדולה?⁵¹⁹ אכן, יודעים אנו, שאטומי־החושים – היהודים, השומרונים, הפאגאנים והמינים לסוגי פלצותם – מרהיבים עוז לעשות זאת. אם אכן נשתדל להחזירם לשפיות של נפש מצוינת בכוחו של חוק מרפא, הרי באחריות לחומרה ישאו האנשים אשר בפשע עיקש של מצח נחושה אינם מניחים מקום לסליחה. מטעם זה, ובניגוד לדעת הקדמונים שאין לטפל במחלות אנושות,⁵²⁰ ולבל יתפשטו הכיתות המסוכנות כל ימי חיי בלא תשומת־לב לטיב תקופתנו, כאילו במהומה חסרת־אבחנה ושלוחת־רסן, אנו קובעים בחוק זה, אשר יעמוד לנצח, שלא יגיע יהודי כלשהו או שומרוני כלשהו, וכל המתמיד באחד משני החוקים הללו,⁵²¹ למשרות ולדרגות־ככוד, לא תיפתח לפני איש מהם משרה שיש עמה הטלת מרות אזרחית, אף לא ישמש בתפקיד של מגן.⁵²² אכן, פשע הוא – כך אנו מאמינים – כי אויביה של הריבונות הגבוהה מכול ושל החוקים הרומיים ייחשבו כשומרי חוקינו בעקבות נטילת שלטון שלא כדין, וכי יקיימו בידיהם סמכות לשפוט ולפסוק כרצונם נגד נוצרים – ותכופות אפילו נגד כוהני הדת הקדושה לביזוי אמונתנו – כשהם מחוזקים בסמכות של מעלה שנתפשה; אף זאת אנו אוסרים משיקול זהה: לא יתנשא בית־כנסת כלשהו במבנה חדש, תוך שניתנת הרשות לחזק בתי־כנסת ישנים כאשר הם מאיימים ליהרס. לכך אנו מוסיפים, כי כל אדם אשר יעביר עבד או בן־חורין, מרצון או בשכנוע הראוי לעונש, מעבודת־אלוהים של הדת הנוצרית אל הכת המתועבת ואל פולחנה, ייענש עונש־מוות ורכושו יוחרם, וכי כל מי שיטול לעצמו את סמלי השלטון⁵²³ לא יקיים בידו את המשרות שנטל, ומי שיבנה בית־כנסת יידע, שטרח לטובת הכנסייה הקאתולית. אדרבה, מי שהתגנב למשרות של כבוד ייחשב כמקודם כנמנה עם המעמד הנמוך ביותר גם אם זכה בדרגה של כבוד, ומי שהחל בבניין בית־כנסת שלא מתוך כוונה לתיקונים יפסיד את מפעלו וייקנס בחמישים ליטראות זהב. כמו־כן יידע מי שגבר על אמונתו של הזולת בכוחה של תורה מעוּותת, כי יידון מיד לעונש־מוות ולהפקעת נכסיו. ומאחר שראוי לריבונותו של אימפראטור לנהוג בכל הדברים מתוך דאגה שבשום עניין לא תיפגע תועלת הכלל, אנו מחוקקים, כי הדיקוריונים שבכל הערים והקוהורטאלינים,⁵²⁴ ואף הכבולים בחובות המעיקות והשונות של שירות המדינה שבליטורגיות האישיות ושבליטורגיות הרכוש, יהיו צמודים לקוריות שלהם, תהא הכת שלהם אשר תהא, לבל ניראה כמעניקים את חסד הפטור לאנשים מתועבים בתאוות־שררה מגונה, שאנו רוצים לענוש אותם מכוח החוק הזה. מכלל זה אנו מוציאים את האפאריטורים⁵²⁵ בני הכיתות הנזכרות, שיהיו רשאים להוציא אל הפועל פסקי־דין של שופט בעניינים פרטיים בלבד, אך לא יפקדו על בית־סוהר, לבל יסבלו נוצרים מאסר שני,⁵²⁶ כפי שהדבר נוהג עתה, והם מוטלים לעתים לפני סוהרים עוינים, בעוד שאין ודאות, שאמנם יש לראות בהם אנשים שנאסרו בצדק מלכתחילה. מסיבה זו מבחינה רחמנותנו, שעלינו לשמור היטב גם נגד הפאגאנים ופראות הגויים, אשר בטירופם הטבעי ובהפקרותם העיקשת סוטים מדרך הדת האמיתית ואינם מסתפקים עוד בקיום פולחני הקרבנות הטמאים. ובמשגי אמונת־ההבל המתועבת באורח כלשהו במקומות־שממה נסתרים, אלא מבקשים לפרסמם בדרך של הכרזת פשעיהם כלפי הריבונות העליונה מכול ולביזוי תקופתנו. אנשים שלא נבלמו על־ידי אלף האימים שבחוקים הקיימים ועל־ידי עונש הגלות הקבוע בחוק, אפילו אינם יכולים לתקון, למצער ילמדו להימנע מכובד הפשעים ומזוהמת הקרבנות. אולם כה גדולה חוצפת ההשתוללות שבחטא זה, ועד כדי כך נפגע אורך־רוחנו ממעשיהם של חוטאים אלה, שאפילו רצתה סבלנותנו לסלוח, בכל־זאת אינה יכולה להעלים עין. משום כך, אף־על־פי שאהבת הדת אי־אפשר שתהא בטוחה לעולם ואף־על־פי שהטירוף הפאגאני תובע את חומרות כל העונשים, בכל־זאת אנו זוכרים את הרחמנות הטבועה בנו ומצווים בצו איתן, שכל שנטמאה ונוּגעה נפשו בהקרבת קרבנות וייתפש במקום כלשהו, ייצא עליו כעסנו, נגד רכושו ונגד חייו.⁵²⁷ ראוי יותר, כי נעלה אותו קרבן, ומזבח הנצרות יישאר בשלימותו. העוד זמן רב נישא את השינוי שחל בחליפות העתים בשל זעם ההארמוניה השמימית, שנפגמה בשל כפירת הפאגאנים ושוב אינה יודעת לשמור על איזון הטבע? מדוע מנע האביב את חנו הרגיל? מדוע גזל קיץ רָעֵב ליבולים את תקוות האיכר החרוץ לשיבולי־דגן? מדוע איררה פראותו שלוחת־הרסן של החורף את פריון האדמה בכפור חודר ובפגיעה של עקרות? אין זאת אלא שהטבע עובר על חוקיו־שלו כדי להעניש את הכפירה. כדי שלא ניאלץ לשאת זאת בעתיד, יש לכפר את פני הריבונות הנערצה של האל העליון בענישה המשכינה שלום, כפי שאמרנו. לא נותר עוד אלא להוציא אל הפועל במהירות וללא כל עצלות – פלורנטיוס, אבינו היקר מכול והאוהב מכול – את החוקים לאין־מספר שנחקקו נגד המאניכיאים שנואי־אלוה לעד, האונומיאנים אבות המינות המטופשת, המונטאניסטים, הפריגים, הפוטינים,⁵²⁸ הפריסקיליאנים, האסקודרוגים,⁵²⁹ ההידרופאראסטאטים,⁵³⁰ הבורבוריטים⁵³¹ והאופיטים.⁵³² סמכותך הזוהרת והנהדרת, אשר ציות לצווים האלוהיים והאימפריאליים תמיד בלבה, תעשה, שכל אשר החלטנו מתוך כבוד לאין־קץ לדת הקאתולית יובא לידיעת הכלל באדיקטים שיוצאו באופן רשמי על־ידי מעלתך, וחצווה, כי ייאמר למושלי הפרובינקיות, שגם במאמציהם ייוודע כל אשר קבענו מכורח המציאות לכל הערים ולכל הפרובינקיות.

ניתן יום לפני הקאלנדים של פברואר בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של אדוננו תיאודוסיוס אוגוסטוס בפעם השש־עשרה ושל זה אשר יוכרז.⁵³³

פירוש

חוק זה מצווה במיוחד, ששום יהודי ושום שומרוני לא יוכל להגיע לכבוד כלשהו של שירות המדינה או של שלטון, ובשום פנים לא יוכל לקבל תפקיד של מגן, אף לא להיות סוהרים, לבל יעזו להציק בפגיעות לנוצרים, או אף לכוהנים, במסווה של תפקיד כלשהו ובכל הזדמנות שהיא, ולבל ירהיבו עוז הנזכרים למעלה – שהם אויבים לחוקנו – לחייב בדין או לשפוט אנשים על־פי חוקינו. בל יעזו לבנות ביח־כנסת כלשהו מחדש. אם יעשו זאת, יידעו, שאותו הבניין יימסר לכנסייה הקאתולית, ומקימי הבניין ייקנסו בחמישים (ליטראות) זהב. אולם יידעו, שזאת הותר להם: כי יתקנו את הריסות בתי־הכנסת שלהם. אף זאת נכלל במיוחד בחוק זה: שלא יעז יהודי להעביר לחוקו עבד נוצרי או בן־חורין נוצרי בדרך־שכנוע כלשהי. אם יעשה זאת, יאבד רכושו וייענש בעונש־מוות. בחלק הנותר חוק זה דוחה את הכיתות, ששמותיהן מנויים בחוק זה אחד לאחד.

שני האוגוסטים הנ"ל לפלורנטיוס, פרייפקטוס פרייטוריו

אנו מחוקקים בחוק זה, שיעמוד לנצח, ששום יהודי⁵³⁴ – שאסורות להם כל המשרות ודרגות הכבוד – לא ישמשו אפילו בתפקיד של מגן עיר; גם אין אנו מתירים להם לתפוש את המשרה של אב,⁵³⁵ לבל יהיו בעלי סמכות לשפוט ולפסוק נגד נוצרים, ותכופות אפילו נגד כוהני הדת הקדושה, לביזוי אמונתנו, כשהם מחוזקים בסמכות של משרה שנתפשה. אף זאת אנו מצווים, בשוקלנו שיקול זהה, שלא יתנשא בית־כנסת כלשהו במבנה חדש, תוך שניתנת הרשות לחזק בתי־כנסת ישנים כאשר הם מאיימים ליהרס. לפיכך כל מי⁵³⁶ שיטול לעצמו את סמלי השלטון לא יקיים בידו אח המשרות שנטל, וכל מי שיסתנן למשרות האסורות יגורש מהן לחלוטין, ומי שיבנה בית־כנסת יידע, שטרח לתועלת הכנסייה הקאתולית, ומי שיתגנב למשרות של כבוד ושל מעלה ייחשב כמקודם כנמנה עם המעמד הנמוך ביותר גם אם יזכה שלא כדין במעלה של כבוד; ומי שיחל בבניין בית־כנסת שלא מתוך כוונה לתיקונים יפסיד את מפעלו וייקנס בחמישים ליטראות זהב. כן יידע מי שגבר על אמונתו של הזולת בכוחה של תורה מעוּותת, שרכושו יוחרם, והוא יידון מיד לעונש־מוות.

ניתן יום לפני הקאלנדים של פברואר בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של תיאודוסיוס אוגוסטוס בפעם השבע־עשרה ושל פסטוס.⁵³⁷

שני האימפראטורים האוגוסטים תיאודוסיוס וּואלנטיניאנוס לפלורנטיוס, פרייפקטוס פרייטוריו

אנו מחוקקים, שכל אדם אשר יעביר עבד או בן־חורין, מרצון או בשכנוע הראוי לעונש, מעבודת־האלוהים של הדת הנוצרית אל כת מתועבת ואל פולחנה, ייענש עונש־מוות ורכושו יוחרם.

ניתן יום לפני הקאלנדים של פברואר בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של תיאודוסיוס אוגוסטוס בפעם השש־עשרה ושל פאוסטוס.⁵³⁸

שני האוגוסטים הנ"ל לפלורנטיוס, פרייפקטוס פרייטוריו

אנו מחוקקים, כי הדיקוריונים שבכל הערים, ואף הכבולים בחובות המעיקות והשונות של שירות המדינה שבליטורגיות האישיות ושבליטורגיות הרכוש, יהיו צמודים לקוריות שלהם, תהא הכת שלהם אשר תהא, לבל ניראה כמעניקים את חסד הפטור לאנשים מתועבים בתאוות־שררה מגונה, שאנו רוצים לענוש אותם מכוח החוק הזה.

ניתן יום לפני הקאלנדים של פברואר בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של תיאודוסיוס אוגוסטוס בפעם השש־עשרה ושל פאוסטוס.

ביבליוגראפיה    🔗

אבי־יונה, עמ' 189;

55. איסור להרצות בפומבי על אמונת הנוצרים – שני אדיקטים של (ואלנטיניאנוס הג' ו)מארקיאנוס

7 בפברואר 452; 13 במארס 452

שני האדיקטים ניתנו בשנת 452 בקונסטאנטינופוליס על־ידי מארקיאנוס, בשמו ובשם ואלנטיניאנוס הג‘. מס’ 55א ניתן ב־7 בפברואר, ואילו מס' 55ב ניתן ב־13 במארס. הנוסח היווני של שני האדיקטים נשתמר באוסף המיסמכים שצורף לפרוטוקול הרשמי של ישיבות ועידת־הכנסייה של כאלקדון משנת 451, אשר הותקן בקונסטאנטינופוליס זמן קצר לאחר נעילת הוועידה. הנוסח הלאטיני של שני האדיקטים נשתמר בכתבים אלה: Collectio Vaticana – אוסף מיסמכים בענייני הוועידה, שנערך סופית ברומא זמן קצר

לאחר עלייתו לשלטון של האימפראטור ליאו בשנת 457; Collectio Quesnelliana – אוסף קאנוני, שנערך בדרום גאליה בראשית המאה הו‘; שלוש הגירסאות של תרגום הפרוטוקול הרשמי של הוועידה ללאטינית – Versio Antiqua, Versio Antiqua Correcta ו־Versio Rustici – שהותקנו שנים מספר אחרי שנת 553. הנוסח הלאטיני של 55א נשתמר גם ב־Collectio Hispana – אוסף קאנוני משלהי המאה הו’ מספרד; גירסה מקוצרת שלו נכללה גם בקודקס יוסטיניאנוס (1:1:4 CJ).

מס' 55א נשתמר בשלימותו, הן ביוונית הן בלאטינית, בנוסח הפומבי שהופנה אל תושבי קונסטאנטינופוליס. הגירסה הלאטינית המקוצרת שבקודקס יוסטיניאנוס, לעומת זה, הופנתה אל פאלאדיוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של המזרח. הבדלי־נוסח מהותיים שבין הגירסה השלימה ובין הגירסה המקוצרת מחזקים את ההשערה, שעורכיו של קודקס יוסטיניאנוס לא שינו באורח שרירותי את שם הנמען שבכותרת החוק מ“אזרחי קונסטאנטינופוליס” ל“פאלאדיוס”, אלא השתמשו בנוסח הלאטיני הרשמי של המיסמך שנשלח לפאלאדיוס. מכאן עולה, כי הזהות הרבה שבין הנסחים הלאטיניים נובעת מנוסח לאטיני רשמי של אדיקט זה, שהוכן בחצר קונסטאנטינופוליס ונתקבל באוספים השונים. הנוסח היווני של מס' 55ב הופנה אל פאלאדיוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של המזרח; אל ואלנטיניאנוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של איליריקום; אל טאטיאנוס, הפרייפקטוס של העיר קונסטאנטינופוליס; ואל וינקומאלוס, מאגיסטר השירותים האלוהיים. כולם, פרט לוואלנטיניאנוס, היו נציגיו של מארקיאנוס בניהול עבודתה של ועידת כאלקדון. בכתבי־היד של האוספים הלאטיניים מובאות שתי גירסאות של הנמען. בגירסה האחת הנמען הוא פאלאדיוס, אך זהו ללא ספק שיבוש, שהרי לא ייתכן, כי בנוסח שהופנה אל פאלאדיוס ייזכר שמו שנית ברשימת מקבלי ההעתקים של החוק. בגירסה האחרת מופיעה בכותרת החוק הפנייה אל “אזרחי קונסטאנטינופוליס”, ואילו בשוליו ניתנת רשימת הנמענים שקיבלו העתקים זהים – פאלאדיוס, ואלנטיניאנוס, טאטיאנוס וּוינקומאלוס – וברור אפוא, שזו הגירסה הנכונה.

תארוך הוצאתו של מס' 55א על־ידי החוקרים מבוסס בעיקר על הנוסח היווני ועל הנוסח הלאטיני שבקודקס יוסטיניאנוס ובהוצאה של רוסטיקוס, אך במספר רב של כתבי־יד מובאות גירסאות שונות, כגון החלפת.dat ב־.prop,.VII ב־.VI ו־.id ב־.kal. חילופין מעין אלה ידועים היטב בחקר המסורה של המקורות המשפטיים הרומיים. אמנם אי־אפשר לזהות משפחה אחת של כתבי־יד המבחינה בין תאריך נתינתו של החוק ובין תאריך פרסומו, אך למרות זאת מצביעה תפוצתם הרבה של שיבושים אלה על האפשרות, שחילופי־נוסח אלה נבעו משיבוש התאריכים של מתן החוק – 26 או 27 ביאנואר 452 – ושל פרסומו בקונסטאנטינופוליס ב־7 בפברואר, או מצירוף מוטעה של התאריכים השונים של נתינת החוק, קבלתו ופרסומו בנסחים השונים שנשלחו לנמענים השונים, כגון פרסום החוק בפומבי בקונסטאנטינופוליס ושליחת הנוסח לפאלאדיוס.

מתן מס' 55א היה אחד הצעדים שנקט מארקיאנוס כדי לתת תוקף מחייב להחלטותיה של ועידת כאלקדון. אגב אישור ההחלטות האלו אוסר האדיקט להרצות בפומבי על שאלות של דוֹגמה נוצרית בנימוק, שמעשה זה פוגע בהחלטות הוועידה ומביא לביזוים של קודשי הנצרות בעיני היהודים והפאגאנים. לעוברים על האיסור צפויים עונשים כבדים: אנשי־כמורה יסולקו מכהונותיהם, ואנשים בשירות המדינה יודחו ממשרותיהם; כל האחרים יגורשו מקונסטאנטינופוליס וישאו “בעונשים המתאימים”. בנוסח שהופנה אל פאלאדיוס (1:1:4 CJ) יש הבחנה בין בני־חורין שאינם אנשי־כמורה או משרתי מדינה ובין עבדים; על עבדים יוטלו עונשים כבדים יותר מ“גירוש ועונשים מתאימים”.

נוסחו של מס' 55ב מלמד בבירור, כי מס' 55א לא נאכף, למעשה, וכי אף לא היה בו כדי למנוע את המשך המחלוקת הציבורית על עניינים של דוֹגמה נוצרית. קצת יותר מחודש לאחר הוצאת האדיקט הראשון הוציא מארקיאנוס אדיקט שני, שבו הוא חוזר על תוכנו של האדיקט הראשון – לרבות ההנמקה, כי הדיונים הציבוריים בשאלות של דוֹגמה נוצרית מבזים את קודשי הנצרות בעיני היהודים והפאגאנים – ומוסיף עונשים, אלא שאינו מגדיר אותם.

שני האיסורים לא שמו קץ למחלוקת הפומבית בנצרות על־אודות טבעו של ישו, שכן ההכרעות הדוגמאטיות של ועידת כאלקדון פתחו פתח למאבק ממושך בין הנצרות האורתודוקסית ובין כיתות המינים המונופיזיטים במזרח. בידנו תעודות ממצרים ומארץ־ישראל על כמה מגילוייו הסוערים ביותר של מאבק זה למחרת הוועידה. מובן, כי החשש המובע שמא תבוזה הנצרות בעיני היהודים והפאגאנים אינו מעיד על מעורבות ישירה של יהודים או פאגאנים במחלוקת זו, אך שיבוש בנוסחי האדיקטים או בהבנתם בכמה כתבי־יד לאטיניים הביא לימים לפירוש מוטעה במערב – כאילו נועדו הצווים לאסור ויכוחים בין נוצרים ובין יהודים ופאגאנים בענייני דת. עם זאת יש עדות, כי בזמן ההוא פורסמו בקונסטאנטינופוליס דברי־פלסתר על העיקרים שנתקבלו בוועידת כאלקדון, וכי דברי־פלסתר אלה יוחסו ליהודים ונראו בעיני הנוצרים כבוז ולעג לנצרות.

55א

צו⁵³⁹ בדבר איסור⁵⁴⁰ הרצאות ציבוריות⁵⁴¹ על־ידי הנוצרים, אל אזרחי קונסטאנטינופוליס שלנו

האימפראטורים פלאוויוס ואלנטיניאנוס⁵⁴² ופלאוויוס מארקיאנוס, אוגוסטים לנצח⁵⁴³

סוף־סוף נתקיים מה שהוחל על־ידינו בתפילה עזה ביותר ובמאמץ, וסולקה המחלוקת בעניין החוק של הנוצרים האורתודוקסים. סוף־סוף נמצאו התרופות לסטייה המגונה, ומחשבתם החלוקה של ההמונים הובאה להסכמה אחת ולאחדות־דעים. שכן בישופים נכבדים נאספו מפרובינקיות שונות אל כאלקדון על־פי צו שלנו והורו בבהירות בהחלטה⁵⁴⁴ את אשר יש לשמור בקפידה בענייני הדת. מעתה ואילך תשוֹך אפוא המחלוקת מחללת הקודש. שהרי אל־נכון מבזה ומחלל קודש הוא מי שמשאיר משהו לחקירתו ולשיקול־דעתו הפרטי לאחר החלטה של בישופים כה רבים, מאחר שבבירור מעשה של טירוף מוחלט הוא לבקש אור כוזב בצוהרי־היום. על־כן אדם המוסיף לחקור דבר לאחר שנתגלתה האמת, שקר הוא מבקש. להבא לא יעז אפוא אדם – ויהא איש־כהונה או משרת בשירות (ממלכתי) או בן מעמד אחר, ויהא אשר יהא –להרצות ברבים על אמונת הנוצרים לפני המונים המתאספים ומקשיבים, בבקשו בכך תואנות למהומה ולמינות. מעשה של פגיעה בהחלטת הוועידה הקדושה עושה מי שמתאמץ לשוב ולגולל בהרצאה דברים שכבר הוסדרו אחת ולתמיד ונקבעו כהלכה ולדבר עליהם בפומבי, בעת שידוע, כי הדברים שנקבעו עתה בעניין אמונת הנוצרים הוסדרו בהתאם לפירושיהם של האפוסטולים,⁵⁴⁵ בהתאם לתורת שלוש מאות ושמונה־עשר⁵⁴⁶ האבות הקדושים ובהתאם לקביעותיהם של המאה וחמישים.⁵⁴⁷ לא יחסר אפוא עונש נגד מבזיו של חוק זה, שכן לא זו בלבד שהם יוצאים נגד האמונה המוסדרת היטב, אלא במחלוקת מעין זו הם אף חושפים לפני היהודים והפאגאנים את המסתורין הנערץ. אם יהיה זה איש־כהונה אשר יעז להתנצח בענייני הדת בפומבי, יוסר אפוא מרשימת הכוהנים. אם משתייך הוא לשירות, יילקח ממנו חגורו. ואילו האחרים שיימצאו חייבים באשמה זו יסולקו מן העיר האימפריאלית הזאת על־פי פסק־דין⁵⁴⁸ של בתי־המשפט וישאו בעונשים המתאימים. שהרי ברור, כי באנשים כאלה, המרצים ומתנצחים בציבור, טמונות התחלותיו של שגעון המינים והתלקחויותיו. מעתה ואילך חייבים אפוא הכול לשמור היטב את כל אשר קבעה הוועידה הקדושה בכאלקדון, בלא שיטילו ספק במאומה. בשל כך, ובזוכרכם את הצו של שלוותנו,⁵⁴⁹ הימנעו אפוא כְמִדבר אסור מדיבורים מחללי קודש ומחקירה נוספת בעניין הדברים האלוהיים, בעיקר משום שחטא מעין זה ייענש לא רק במשפט האלוהים – כפי שאנו מאמינים – אלא גם יבוא על תיקונו על־ידי סמכות החוקים והשופטים.

ניתן בקונסטאנטינופוליס ביום השביעי לפני האידים של פברואר.⁵⁵⁰

תם נאומו של האימפראטור מארקיאנוס, מתחיל החוק (המופנה) אל ועידת כאלקדון

האימפראטור מארקיאנוס

סוף־סוף אירע מה שרצינו בכל נפשנו ובכל מאודנו: סולקה המחלוקת בעניין החוק האורתודוקסי של הנוצרים; סוף־סוף נמצאו תרופות לסטייה המגונה, והמחשבה החלוקה של ההמונים התאחדה להסכמה אחת ולאחדות־דעים. שכן הבישופים הדתיים ביותר באו לכאלקדון מן הפרובינקיות השונות בהתאם לצווינו והורו בהחלטה ברורה את אשר יש לשמור בדת. מעתה תחדל אפוא המחלוקת מחללת הקודש. שהרי אל־נכון כופר ומחלל קודש הוא מי שמשאיר משהו לשיקול־דעתו שלו לאחר החלטה של בישופים כה רבים. מעשה שבטירוף מוחלט הוא לבקש אור כוזב בצוהרי־יום ולאורו. על־כן כל מי שמוסיף ודן בדבר כלשהו לאחר שנתגלתה האמת, שקר הוא מבקש. להבא לא יעז אפוא אדם – ויהא איש־כהונה או משרת בשירות (ממלכתי) או ממעמד אחר כלשהו – לדון בציבור על האמונה הנוצרית לפני המונים המתאספים ומקשיבים, בבקשו בכך תואנה למהומה ולכפירה. שהרי מעשה של פגיעה בהחלטת הוועידה הדתית ביותר עושה מי שמשתדל לגולל מחדש דברים שכבר הוכרעו והוסדרו כהלכה ולחלוק עליהם בציבור, שכן הדברים הנקבעים עתה בעניין האמונה הנוצרית נקבעים, כידוע, בהתאם לביאוריהם של האפוסטולים ולקביעותיהם של שלוש מאות ושמונה־עשר ושל מאה וחמישים האבות הקדושים. לא יחסר אפוא עונש נגד מבזיו של חוק זה, שכן לא זו בלבד שהם יוצאים נגד האמונה המוסדרת היטב, אלא במחלוקת מעין זו הם גם חושפים לפני היהודים והפאגאנים את המסתורין הנערץ. אם יהיה זה איש־כהונה אשר יעז לדון בדת בציבור, יסולק אפוא מאחוות הכוהנים, ואם מחזיק בשירות, יילקח ממנו החגור. ואילו האחרים האשמים בפשע זה יגורשו מן העיר הזאת הקדושה ביותר, ויושתו עליהם העונשים המתאימים על־פי חומר הדין. שהרי ברור, שכל עוד אנשים מתדיינים ומתנצחים בציבור, טמונים כאן ההתחלות

וחומר־הבעירה לטירוף המינות. הכול יהיו חייבים אפוא לשמור את הדברים שקבעה הוועידה הקדושה בכאלקדון, ומעתה ואילך לא יטילו ספק במאומה. משהוזהרתם באדיקט זה של שלוותנו, הימנעו אפוא מדיבורים מחללי קודש, ולהבא חדלו מלדון על הדברים האלוהיים, שכן הדבר אסור, שהרי לא זו בלבד

שחטא זה יבוא על עונשו – כפי שאנו מאמינים – במשפט האלוהים, אלא גם ירוסן על־ידי סמכות החוקים והשופטים.

ניתן ביום השביעי לפני האידים של פברואר בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של ספוראקיוס.⁵⁵¹

חוקים של הפרינקפס מארקיאנוס, זכרונו קודש, אשר האפיפיור ליאו הקדוש ביותר אישר באיגרותיו

[אדיקט אל אזרחי קונסטאנטינופוליס שלנו בדבר איסור מחלוקות לנוצרים]

שני האימפראטורים⁵⁵² הקיסרים פלאוויוס ואלנטיניאנוס, הכוהן המהולל, גרמאניקוס המהולל, אלאמאניקוס המהולל, סארמאטיקוס⁵⁵³ המהולל, בעל סמכות של טריבון בפעם העשרים ושבע,⁵⁵⁴ אימפראטור בפעם העשרים ושבע, קונסול שבע פעמים,⁵⁵⁵ ופלאוויוס מארקיאנוס, הכוהן המהולל, גרמאניקוס המהולל, סארמאטיקוס המהולל, אלאמאניקוס המהולל, פראנקיקוס המהולל, בעל סמכות של טריבון בפעם העשרים ושבע,⁵⁵⁶ אימפראטור, קונסול פעם אחת,⁵⁵⁷ אדיקט לאזרחי קונסטאנטינופוליס שלנו בדבר איסור מחלוקות לנוצרים.

האימפראטור ואלנטיניאנוס ומארקיאנוס האוגוסטים. סוף־סוף וכו'.

האימפראטור מארקיאנוס אוגוסטוס אל פאלאדיוס, פרייפקטוס פרייטוריו

להבא לא יעז אדם – ויהא איש־כהונה או משרת בשירות (ממלכתי) או ממעמד אחר כלשהו – לדון בציבור על האמונה הנוצרית לפני המונים המתאספים ומקשיבים, בבקשו בכך תואנה למהומה ולכפירה. שהרי מעשה של פגיעה בהחלטת הוועידה הנערצה ביותר עושה מי שמשתדל לגולל מחדש דברים שכבר הוכרעו והוסדרו כהלכה ולחלוק עליהם בציבור, שכן הדברים הנקבעים עתה על־ידי הבישופים שנאספו בכאלקדון בהתאם לצווינו נקבעים, כידוע, בהתאם לביאוריהם של האפוסטולים ולקביעותיהם של האבות הקדושים, השלוש מאות ושמונה־עשר והמאה וחמישים. לא יחסר אפוא עונש נגד מבזיו של חוק זה, שכן

לא זו בלבד שהם יוצאים נגד האמונה המבוארת באורח הנכון, אלא במחלוקת מעין זו הם גם חושפים לפני היהודים והפאגאנים את המסתורין הנערץ. אם יהיה זה איש־כהונה אשר יעז לדון בדת בציבור, יסולק אפוא מאחוות הכוהנים; אם מחזיק בשירות, יילקח ממנו החגור; ואילו האחרים האשמים בפשע מעין זה, אם אכן יהיו בני־חורין, יגורשו מן העיר הזאת הקדושה ביותר, ויושתו עליהם העונשים המתאימים על־פי חומר הדין, אולם אם יהיו עבדים, ייענשו בעונשים הקשים ביותר.

ניתן ביום השביעי לפני האידים של פברואר בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של ספוראקיוס.⁵⁵⁸

55ב

חוק של האימפראטור החסוד ביותר ואוהב ישו, האימפראטור מארקיאנוס, שפורסם בקונסטאנטינופוליס לאחר הוועידה ומאשר את פעולותיה

שלוותנו, שרצתה כי הקדושה הטהורה של האמונה הקאתולית של האורתודוקסים תיקבע לכול (בצורה) ברורה ובלתי־מעורערת, על־מנת שתימסר לבני־האדם החסידות הרבה ביותר כלפי האל, ציוותה, משנאספו בישופים⁵⁵⁹ כמעט מכל פרובינקיה, כי תכונס ועידה אשר כזאת וכה גדולה בעיר כאלקדון, ולאחר חקירה שנמשכה ימים רבים מצאה הוועידה את האמיתי ואת הטהור באמונת הנוצרים. בתפילות ובתחינות רבות הפצירו באלוהות לבל תיסתר מפניהם האמת הטהורה והשלימה, והלכו בעקבות החלטותיהם של האבות הקדושים, כלומר, אלה (ההחלטות) שהכריזו בניקיאה שלוש מאות ושמונה־עשר הבישופים הקדושים ביותר, ובדומה לכך ההחלטות שקיבלו המאה וחמישים שנאספו בעיר האימפריאלית הזאת וההחלטות שנתקבלו בעבר באפיסוס, כאשר הורו את האמת קיילסטינוס, בישוף הרומאים, וקירילוס, בישוף האלכסנדרונים, זכרונם לברכה, בזמן שנדחחה סטייתו של נסטוריוס,⁵⁶⁰ והוא עצמו יצא חייב בדין כיוזם הסטייה הזאת. ולאחר שחקרו בכאלקדון כהלכה ותוך יראת־אלוהים, הופל אוטיכס⁵⁶¹ –

שקבע בעבר דברים אסורים רבים מאוד – עם דברי־הסניגוריה שלו יחדיו, לבל תינתן לו להבא החירות להוליך אנשים שולל. ולאחר שנקבעו הדברים האלה באורח דתי ובדרך האמונה – דברים המבססים, כידוע, את האמונה שביראת־שמים של האורתודוקסים – ולבל יישאר עוד להבא כל ספק בעניין האלוהות, אף לא לאלה המורגלים לסלף, אישרנו בחוק קדוש של רחמנותנו את הוועידה הקדושה, והודענו לכול, כי יחדלו מן ההרצאות על הדת, בעיקר משום שלא אדם אחד או שניים מסוגלים היו לגלות מסתורין אשר כזה, בעוד שכוהנים קדושים כה רבים, במאמצים גדולים ובתפילות עזות, לא היו מסוגלים להגיע לחקר האמת לולא הנחה אותם – כפי שחובה עלינו להאמין – האל. ואולם – כפי שלמדנו מדיווח ברור – לא חדלו כמה אנשים מלהתמיד בטירוף של עיוותם ואף להתנצח בציבור על הדת לפני קהל שהתאסף, וכך לגלות לעיני היהודים והפאגאנים את המסתורין האלוהי ולחשוף את הדברים שעדיף להעריצם מאשר לחוקרם. היה אפוא צורך, שאנשים אלה, אשר קרה שהיו נתונים לעיקשות זו, ייענשו בעונש שנקבע, על־מנת שהעונש ישיב למוטב את אלה שיראת החוקים לא יכלה להשיבם למוטב; ואולם, נהגנו כמנהגנו בדברים אלה, וביודענו, כי האלוהות שמחה על החסידות יותר מכול, ציווינו על דחיית עונשם של האשמים, ואנו מצווים עתה על־ידי חזרה זו על צוונו, כי מעתה ואילך יימנעו הכול מן הדברים האסורים, וכי המתנצחים על הדת לא יקהילו אספסוף, שכן הנתפשים בעיוות והבל אלה גם יימסרו לעונשים שנקבעו בעבר וגם ייענשו על־פי פסק־דין של בתי־המשפט באורח היאה לזמנים חסודים אלה. הכרח אפוא ללכת בעקבות ועידת כאלקדון, אשר חקרה את הכול בשקידה והסדירה את העניינים ששלוש הוועידות הנזכרות הורו לפני־כן כדברים שצריכים להישמר על־ידי הכול, כשהן עצמן הולכות בעקבות אמונת האפוסטולים.

ניתן ביום השלישי לפני האידים של מארס בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של ספוראקיוס המהולל ביותר ושל זה אשר יוכרז.⁵⁶²

נכתב אל פאלאדיוס,⁵⁶³ פרייפקטוס פרייטוריו במזרח; אל ואלנטיניאנוס, פרייפקטוס פרייטוריו של איליריקום; אל טאטיאנוס,⁵⁶⁴ פרייפקטוס העיר; ואל וינקומאלוס, מאגיסטר השירותים האלוהיים וקונסול מיועד.

מתחיל חוק שני של מארקיאנוס, שזכרו אלוהי, בוועידת כאלקדון

האימפראטור מארקיאנוס אוגוסטוס אל פאלאדיוס, פרייפקטוס פרייטוריו

שלוותנו, ברצותה לקבוע את הקדושה הנערצה של האמונה הקאתולית של האורתודוקסים גלויה ובלתי־מעורערת בעיני הכול, על־מנת שתימסר לבני־האדם אדיקות רבה יותר באשר ליראת האלוהות, ציוותה, משנאספו בישופים כמעט מכל הפרובינקיות, כי תכונס ועידה אשר כזאת וכה גדולה בעיר כאלקדון, ולאחר שנתקיים שם דיון במשך ימים רבים מצאה את האמיתי והטהור באמונה הנוצרית. בתחינות ובתפילות רבות ביותר חילו את פני האלוהות, לבל תיסתר מהם האמת הקדושה והמלאה, והלכו בעקבות ההחלטות של האבות הנערצים, כלומר, ההחלטות שקיבלו שלוש מאות ושמונה־עשר הבישופים הקדושים בניקיאה, בדומה לכך אלה שקיבלו המאה וחמישים שנאספו בעיר העצומה הזאת, ואף אלה שנקבעו בעבר באפיסוס, כאשר מצאו את האמת קיילסטינוס, בישוף העיר רומא, וקירילוס, בישוף העיר אלכסנדריה, זכרונם לברכה, בזמן שבו נדחתה אף הסטייה הנסטוריאנית, ומחוללה נמצא חייב. לאחר שנבדקו הללו כהלכה ומתוך יראה בכאלקדון, הודח אוטיכס – שהיה טוען טענות רבות ואסורות – עם טיעונו גם יחד, לבל תינתן לו להבא היכולת להוליך אנשים שולל. ומשהוסדרו כך באורח דתי ובנאמנות הדברים המבססים, כידוע, את האמונה הנערצה של האורתודוקסים, באורח שלהבא לא ייוותר שום ספק גם לאלה המורגלים לפגוע באלוהות, התרינו בכול – תוך שאנו מאשרים את הוועידה הנערצה באדיקט קדוש של שלוותנו – כי יחדלו מלהתדיין על הדת, מאחר שאין אדם אחד או שניים מסוגלים לגלות סודות כה גדולים, מה־גם שבישופים נערצים כה רבים לא היו מסוגלים – ולוּ בעמל עילאי ובתחינות כה רבות – להגיע אל חקר האמת לולא הדריכם האל, כפי שחייבים אנו להאמין. ואולם, כפי שלמדּנו מדיווח ברור, יש אנשים שלא חדלו מלהישאר באותו הטירוף של עיוות ולהתנצח על הדת בציבור כאשר נאספו המונים ולפרסם ולבזות את המסתורין האלוהי לעיני היהודים והפאגאנים, מסתורין שנכון יותר להעריצו מאשר לחוקרו. מן הדין היה אפוא, כי מכוח העונש שכבר נקבע יושם רסן על המתמידים בעיקשות זו, על־מנת שהעונש יתקן את מי שיראת החוקים לא היתה מסוגלת להשיבו למוטב. אולם בעניין זה נקטנו נוהג שלנו, ביודענו, כי האלוהות שמחה על החסידות יותר מכול, וסברנו, שיש לדחות את עונשם של האשמים, ואנו מצווים בחוק חוזר זה של רחמנותנו, כי להבא יימנעו הכול מן הדברים האסורים ולא יכנסו אסיפות כשהם מתנצחים על הדת, שכן הנתפשים בעיוות ובהבל מסוג זה יקבלו את העונשים שכבר נקבעו, ואף ייענשו בהליך משפטי כיאה לזמנים הדתיים (הללו). ראוי אפוא ללכת בעקבות ועידת כאלקדון, שבה נבחנו כל הדברים בשקידה ונתקבלו ההחלטות שכבר קיבלו קודם־לכן – לשמירה על־ידי הכול – שלושת הכנסים האמורים, כשהם הולכים בעקבות האמונה האפוסטולית.

ניתן ביום השלישי לפני האידים של מארס בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של ספוראקיוס המהולל ביותר ושל זה אשר יוכרז.⁵⁶⁵

נכתב באותו הנוסח אל פאלאדיוס המזהיר ביותר, הפרייפקטוס של המזרח; אל ואלנטיניאנוס המזהיר ביותר, הפרייפקטוס של איליריקום; אל טאטיאנוס המזהיר ביותר, הפרייפקטוס של העיר; ואל וינקומאלוס המזהיר ביותר, מאגיסטר השירותים וקונסול מיועד.

ביבליוגראפיה

י' דן, “על הפולמוס היהודי־הנוצרי במאה הה' – תגובה יהודית בעקבות ועידת הכנסייה בכלקדון”, ציון, מה (תש"ם), עמ' 154–157;

56. איסור לשרת במינהל ומתן מעמד נחות למינים,

ליהודים ולשומרונים במחלוקות עם אורתודוקסים במשפט הפרטי – חוק של יוסטינוס ויוסטיניאנוס

בין אפריל ליולי 527

החוק ניתן על־ידי יוסטינוס ויוסטיניאנוס בין ה־1 באפריל 527, תאריך הכתרתו של יוסטיניאנוס, ובין ה־1 באוגוסט 527, תאריך פטירתו של יוסטינוס. נוסח החוק, שנשתמר ב־1:1:30.Bas,⁵⁶⁶ מלמד, שהועתק מן המיסמך שפורסם בקונסטאנטינופוליס.

בחוק זה פותחים המחוקקים במדיניות של רדיפת כל הדתות והכיתות הנבדלות מן הנצרות האורתודוקסית. הם מציינים במפורש את היהודים ואת השומרונים, אגב ההדגשה, שאינם אלא מחדשים חקיקה ישנה שלא הוּצאה, למעשה, אל הפועל זה זמן רב. החוק עוסק בשני נושאים עיקריים:

א. מי שאינם אורתודוקסים לא יוכלו לשרת במינהל האימפריאלי והמוניציפאלי – פרט לתפקיד־החובה של הקוהורטאלינים – ובעריכת־דין. מובא פירוט הקנסות שיוטלו על העבריינים, הן המינים עצמם הן פקידים שיתרשלו בביצוע האיסור, ונמנות דרכי־הביצוע של הענישה.

ב. במחלוקות בין בני־זוג על ניצור ילדים ניתן מעמד משפטי עדיף לאורתודוקסים, ובסכסוכים בין ילדים להוריהם מובטח מעמדם הכלכלי של אורתודוקסים.

המחוקקים קובעים במפורש, כי החוק חל על האימפריה כולה, והם קוראים לרשויות הכנסייה להקפיד על ביצועו הנאות בידי הרשויות האימפריאליות. על ביצועו המיידי של החוק מעידות רדיפה קשה של המאניכיאים בקונסטאנטינופוליס כבר בשנת 527 ורדיפת השומרונים (וראה גם להלן, מס' 58), שהביאה למרד השומרונים בשנים 529–530 ולדיכויו העקוב־מדם. יש מקום להניח, שכך אירע גם לתקנות הנוגעות ביהודים. עם זאת מלמד נוסח החוק, כי האיסורים הישנים לא בוצעו, למעשה, עד שנת 527, אף־על־פי שהאיסורים שבסעיף א' כבר כלולים בנובלה השלישית של תיאודוסיוס הב' משנת 438 (וראה לעיל, מס' 54).

[האוטוקראטורים⁵⁶⁷ האוגוסטים יוסטינוס ויוסטיניאנוס]

… בעוד אשר התרנו⁵⁶⁸ למינים להתכנס ולהיקרא בשם⁵⁶⁹ המיוחד להם, על־מנת שבבושתם לנוכח סבלנותנו יחכימו ויעברו מרצונם לטוב יותר, הרי נכנסה בם חוצפה בלתי־נסבלת, ותוך התעלמות מצו החוקים חדרו למשרות השלטון,⁵⁷⁰ בעוד שמיסמכי־המינוי האימפריאליים⁵⁷¹ עצמם אוסרים זאת במפורש על אנשים מעין אלה. אנו קוראים “מינים” לכל האחרים – כגון המאניכיאים המקוללים והדומים להם – ומן הצורך, כי לא ייפקד שמם לפחות בדרך זו, וכי לא ייראו בשום מקום ולא יטמאו במגעם. אלא מן הצורך, כפי שאמרנו, כי המאניכיאים אכן יגורשו, וכי איש אף לא יסבול את שמם, גם לא יניח לו, ואם אמנם ישהה אדם החולה בכפירה זאת במקום אחד עם אחרים, יושתו על המאניכיאי העונשים החמורים ביותר בכל מקום⁵⁷² שבו ייחשף. ובאשר למינים האחרים, ויהיה אשר יהיה שמם או סטייתם (שכן אנו קוראים “מין” לכל מי שאינו נאמן לכנסייה האוניברסאלית ולאמונתנו האורתודוקסית והקדושה), וגם הפאגאנים, המנסים להחדיר את עבודת האלילים הרבים, וכן היהודים והשומרונים, אנו רוצים, שלא זו בלבד שהתקנות הכלולות בחוקים שכבר נחקקו יושבו לתוקפן וייעשו יציבות יותר מכוח החוק הזה, אלא גם ייקבעו תקנות נוספות, שבאמצעותן תרד ביטחה גדולה יותר, אף כבוד ויקר, על השותפים עמנו באמונתנו הזכה. הכול יוכלו להיווכח – קבענו – שמי שאינם עובדים את האל כהלכה, מנועים אף מן הטובות האנושיות. על־כן אנו מצווים, שאיש מן האמורים עד עתה לא יהיה שותף, אחת ולתמיד, לכל משרה של כבוד, לא יזכה בחגור – בין אזרחי ובין צבאי – ולא יחזיק בשום משרה, פרט לזו של הקרויים קוהורטאלינים (שכן רוצים אנו, שיהיו חייבים בה על־פי מוצאם, באופן שיישארו בתפקיד זה וימלאו את כל חובותיהם בכפייה וישאו בכל מעמסה הכרוכה בו, ובעוד שייאסר קידומם, ייאסר עליהם לבצע⁵⁷³ הוצאה אל הפועל נגד נוצרים אורתודוקסים מחמת חובות ציבוריים או פרטיים). ברור, שבניהם כפותים למעמד⁵⁷⁴ זה, ומי מהם שבינתיים עלה בידם להחחמק ממנו, יוחזרו אליו. יהיה להם פטור כלשהו בשל דתם הרעה.⁵⁷⁵ אך אין אנו מתירים, שמינים אלה יטלו חלק בתפקיד של מגן העיר או של אב העיר, לבל יבזו את הנוצרים האחרים, ובמיוחד את הבישופים אהובי־האל, בתואנה של החירות שמקנה להם תפקיד זה, ולבל יזכו בסמכות כלשהי לשפוט אותם או לגזור את דינם, גם בהתאם לחקיקה של קודמינו. כמו־כן אין אנו מתירים להם להימנות עם עורכי־הדין המלומדים ביותר, שראוי להם יותר מאשר לרבים להבין נכונה את התורות האלוהיות, מאחר שגם הם עושים את חייהם בלימוד. על־כן מצווים אנו, שמי שהינם מינים, ויותר מהם פאגאנים או יהודים או שומרונים והדומים להם, הנוטלים חלק בדבר כלשהו ממה שהזכרנו עד עתה – שזכו במשרה של כבוד, או נרשמו ברשימת הטוענים לפני בית־המשפט, או קיבלו משרה או חגור מכל סוג שהוא – יושלכו מיד מן השותפות בדברים האלה. שכן אנו רוצים לטהר אחת ולתמיד את כל הדברים האמורים משותפות עם אנשים אשר כאלה, ולא רק בעיר מפוארת זו,⁵⁷⁶ אלא בכל פרובינקיה ובכל מקום. בשום פנים אין זה חידוש, שהרי מיסמך־המינוי האלוהי של החגור הניתן במרבית המשרות מכיל את החובה, כי המחזיק במשרה זו צריך להיות אורתודוקסי.⁵⁷⁷ אלא־אם־כן ייראה כמעשה שלנו שהחזרנו את הדבר הזה לקדמותו ואיננו מזניחים אותו כפי שהיה מוזנח קודם־לכן על־ידי כמה אנשים, עד שלא נשתמר אלא בכתובים בלבד; שהרי מקובל, שדברים שייכים פחות למוצאיהם הראשונים מכפי שהם שייכים למשתמשים בהם בדרך הנעלה ביותר לאחר שנמצאו.⁵⁷⁸ ואם ייעשה מעשה־חטא כלשהו בניגוד לנחקק על־ידינו, מי שתפש הבר מן הדברים האסורים, לא זו בלבד שאנו מצווים שלא תצמח לו תועלת מתפישה זו ואוסרים עליו לחלוטין לשאת בתפקיד זה, אלא אנו אף קונסים אותו בקנס של שלושים ליטראות זהב. ומי שחובתם לרשום אנשים מעין אלה באופן פומבי ולשמר את הרישום,⁵⁷⁹ אם ידעו על סטייתו מן האמונה ובכל־זאת אישרוהו,⁵⁸⁰ לא דיברו נגדו ואף לא סילקוהו, מטילים אנו עליהם קנס של שמונה ליטראות זהב. גם אין אנו פוטרים את השלטונות ללא עונש אם אמנם הניחו לאנשים אלה – ביודעם שהם מן המנועים על־ידינו – להירשם לשירותיהם (להוציא, כמובן, את שירות הקוהורטאלינים), ואנו גובים גם מהם קנס של חמישים ליטראות זהב. כאשר יותאם עונש על־פי כל אחד מן הסעיפים האמורים, יגיש הקומס המזהיר ביותר של האוצר המקודש ביותר את התביעה לתשלום⁵⁸¹ ויכניס אותו לאוצר הפרטי המקודש. ומאחר שבכל־זאת שמנו לב, שתכופות אנו מגייסים גותים לבעלי־הברית הנאמנים,⁵⁸² אולם טבעם ואורח־חייהם הקודם לא הרגילו אותם למחשבות מעין אלה, החלטנו⁵⁸³ לוותר להם על מקצת מחומרת־הדין ולהתיר להם להיעשות בעלי־ברית ולהחזיק במשרות של כבוד בדרך שחיראה לנו. ובראותנו, שתכופות מתעוררות מחלוקות בין הורים שאינם אורתודוקסים, כאשר האב או האם רוצים להעביר את הילדים המשותפים אל אמונת האורתודוקסים, ואילו בן־הזוג האחר מתנגד לכך, מצווים אנו, כי הדעה החזקה יותר והמכרעת לחלוטין היא זו של המביא את הילדים אל האמונה האורתודוקסית; לאחר־מכן יקח אפוא הצאצא חלק בדעת הוריו ויקרב אל הזכייה בדברים הטובים יותר.

אנו מסייעים אף לילדים שאבותיהם – שאינם שותפים לאמונתנו הזכה – שונאים אותם, ובעוד שאין הם יכולים לתובעם לדין בשל חטא כלשהו מן החטאים שנאסרו בחוקים, ומן הצד האחר ילדים אלה מבינים את סטייתם של הוריהם ומחזיקים עמנו באמונתנו הזכה, אנו מצווים בחוק פראגמאטי מקודש זה,⁵⁸⁴ כי האב יתן לאנשים כאלה מזונות על־פי מידת רכושו ועל־פי הצרכים לאורח־החיים האחר, אולם לא יבקש להענישם משום שמצאו תיקון לנשמותיהם ולא יזניח אותם רעבים ונצרכים, עד שאפשר שמחמת מחסור ייאלצו לחזור – ואף אין זה יאה לומר – אל הסטייה הקודמת.⁵⁸⁵ כן יתנו בכל דרך שהיא את הנדוניה⁵⁸⁶ לבנות שסבלו בשל כך, ולגברים – את מתנות האירוסין שלפני הנישואין,⁵⁸⁷ למי שאי־אפשר להאשימם בדבר מן הדברים האסורים בחוקים, כפי שמחייב ערך רכושם, ויתנו את בנותיהם לאנשים ואת בניהם לנשים על־פי החוק לבני־אדם אורתודוקסים בוודאי הראויים לכך. אכן, דבר נורא ומחלל קודש לחלוטין הוא, שאנשים המטופחים על־ידי ילדיהם בכל הדברים האחרים יתקצפו עליהם מסיבה מעין זו, בעוד שעשויים הם להיות טובים יותר על־ידי שיחקו אותם בכך, ולא על־ידי שיענשו בגללה. לכל הדברים האלה שחקקנו ידאגו אפוא המחזיקים בתפקידי־שלטון מזהירים – כּל אחד בהתאם לתפקידו – בעיר הגדולה הזאת, ואף המושלים בפרובינקיות, גדולים כקטנים, כל אחד בהתאם לשירותו. דאגתם של הארכיבישוף והפאטריארך המבורך ביותר של העיר העצומה הזאת, של הבישופים המקודשים ביותר של הערים האחרות, של המחזיקים במושבים של פאטריארכים או של מטרופוליטאנים, ואף של הזוטרים יותר תהיה אפוא לפקח ולהשגיח יחדיו אם נשמרים הדברים האלה בקפידה ולהודיע לנו, על־מנת שנענוש בחומרה רבה יותר – אם יהיה צורך בכך – את המתעלמים ממה שנקבע בעניין האמונה האורתודוקסית.

ביבליוגראפיה    🔗

אבי־יונה, עמ' 212–213;

י' דן “ידיעות על יחסי יהודים ושומרונים בארץ־ישראל בשלהי התקופה הביזאנטית (המאות הו’־הז')”, ציון, מו (תשמ"א), עמ' 67–76;

57. פטור מחובת ליטורגיות אישיות בשבת – חוק של יוסטיניאנוס (?)

החוק נשתמר ללא נתונים כלשהם לזיהוי, הן של המחוקק הן של התאריך, בנוסח יווני בלבד ב'“נומוקאנון בן 14 הפרקים”. מניסוחו ניתן להסיק, כי לפנינו רסקריפטום שניתן ליהודים בעקבות פנייה לחצר. דומה, שעניינו התעלמותו של מושל מסוים של פרובינקיה מן הפריבילגיה של היהודים שלא לשרת בליטורגיות ביום השבת (וראה לעיל, מס' 40), שכן המחוקק מבטיח להם, כי בעתיד יקיים המושל את הפריבילגיה הזאת.

… המושל האדיר⁵⁸⁸ של העם ידאג לכך, שלא תוטרדו בשירותים אישיים⁵⁸⁹ ביום עבודת האל, שבו הייתם רגילים לשבות ממלאכה.

ביבליוגראפיה    🔗

58. מתן מעמד עדיף ליורשים אורתודוקסים של הורים מינים, יהודים ושומרונים – חוק של יוסטיניאנוס (?)

בין שנת 527 לשנת 528

החוק ניתן, כפי הנראה, על־ידי יוסטיניאנוס, שכן עורכיו של קודקס יוסטיניאנוס סידרוהו בין 1:5:12 CJ משנת 527 ובין 1:5:19 CJ משנת 529 (ל־1:5:14–18 CJ חסרים נתוני תאריך). בחינת תוכנו של החוק מלמדת, שניתן, כפי הנראה, לפני שנת 528, שכן המחוקק מרמז להגבלות על שחרור עבדים בצוואה על־פי החוק של פופיוס וקאניניוס, אלא שהגבלות אלו בוטלו על־ידי יוסטיניאנוס בשנת 528.⁵⁹⁰ נוסח החוק נשתמר ב־Constitutionum Ecclesiasticarum Collectio

החוק הוא תרגום נאמן למדי של עיקרי החוק שפרסם ואלנטיניאנוס הג' ב־7 או ב־8 באפריל 426 בעניין מעמדם של אורתודוקסים כיורשים להורים יהודים ושומרונים (וראה לעיל, מס' 52). המחוקק קובע:

א. יורשים מן הסוג האמור יקבלו לפחות את המגיע להם כמו במקרים של העדר צוואה; יפקע תוקפה של צוואה שתיעשה בניגוד לכך, פרט לשחרור עבדים על־פי הצוואה, ובלבד שהדבר נעשה כחוק.

ב. יורשים שחטאו נגד הוריהם זכאים לרבע מן הירושה; הליכי אישומם וענישתם יתנהלו כרגיל.

חוק זה, שהוצא בשווה נגד מינים, יהודים ושומרונים, הוא ללא ספק חלק מן המערכה שהחלה בשנת 527 נגד כל מי שאינם אורתודוקסים (וראה לעיל, מס' 56).

ילדיהם האורתודוקסים של מינים, שלא חטאו נגדם, יקבלו ללא כל הפחתה את שראוי להם לקבל בהעדר צוואה, וצוואה שתיעשה בניגוד לדברים האלה תפקע, אולם העבדים ששוחררו מכוחה יישארו חופשיים, ובלבד שאין הם מנועים מכך מכוחו של חוק כלשהו. אם יחטאו בדבר כלשהו נגד הוריהם, ייתבעו לדין וייענשו. גם החוטאים יקבלו את רבע רכושם של הוריהם, בניגוד לצוואות. הוא הדין ליהודים ולשומרונים.

ביבליוגראפיה    🔗

אבי־יונה, עמ' 214;

59. איסור על פאגאנים,

יהודים, שומרונים ומינים להחזיק עבדים נוצרים – חוק של יוסטיניאנוס

בין שנת 527 לשנת 534

החוק ניתן בקונסטאנטינופוליס, כפי הנראה על־ידי יוסטיניאנוס. הוא נשתמר במקוטע ב־CJ 1:10:2, שנוסחו שימש לאחר־מכן מקור ל־60:54:32.Bas.⁵⁹¹ שחזור המיעון מבוסס על ההנחה, כי לחוק זה התכוון יוסטיניאנוס בהזכירו ב־1:3:54:8 CJ חוק קודם שהוציא בעניין החזקת עבד נוצרי בידי בעלים יהודים. מכאן אף ניתן להסיק, כי החוק שלפנינו יצא לפני שנת 534, התאריך המשוער של 1:3:54 CJ (וראה להלן, מס' 61).⁵⁹²

המחוקק אוסר על פאגאנים, יהודים, שומרונים ומינים להחזיק עבדים נוצרים, מעניק חירות לעבדים אלה וקונס את הבעלים בשלושים ליטראות זהב.

[האוטוקראטור יוסטיניאנוס אוגוסטוס⁵⁹³]

פאגאני, יהודי, שומרוני וכל מי שאינו אורתודוקסי אין לו יכולת להחזיק עבד נוצרי, שכן העבד ההוא⁵⁹⁴ ישוחרר, ומי שהחזיק בו ישלם ל'“רכוש הפרטי”⁵⁹⁵ שלושים ליטראות.⁵⁹⁶

ניתן ביום הרביעי לפני הקאלנדים של יולי⁵⁹⁷ בקונסטאנטינופוליס.

ביבליוגראפיה    🔗

אבי־יונה, עמ' 213–214;

60. פסילת יהודים ומינים לעדות במשפט נגד אורתודוקסים – חוק של יוסטיניאנוס

28 ביולי 531

החוק ניתן ב־28 ביולי 531 בקונסטאנטינופוליס על־ידי יוסטיניאנוס, והופנה אל יוהאנס, הפרייפקטוס פרייטוריו של המזרח. נוסח החוק נשתמר בלאטינית ב־1:5:21 CJ ובתרגום יווני ב־1:1:34.Bas;⁵⁹⁸ סיכום תמציתי ניתן ב־21:1:45.Bas.⁵⁹⁹ קריגר מייחס את החוק ל־29 ביולי 531 מתוך ההנחה, שהיה כלול בקבוצה שלימה של חוקים שפורסמו ביום ההוא.

בתשובה על פניות של שופטים קובע המחוקק הלכה בעניין כשרות עדויותיהם של מינים, פאגאנים ויהודים:

א. מינים ויהודים פסולים לעדות במשפט נגד אורתודוקסים במשפטים שבהם אחד הצדדים, לפחות, הוא אורתודוקסי.

ב.‏ מינים ויהודים כשרים לעדות במשפטים שבהם מתדיינים מינים או יהודים.

ג. מאניכיאים, בורבוריטים, פאגאנים, שומרונים, מונטאניסטים, טאסקודרוגים ואופיטים פסולים לפעולה משפטית כלשהי, לרבות עדות במשפטים שבהם מתדיינים יהודים או מינים מכיתות אחרות.

ד. יהודים וכן מינים שאינם כלולים בכיתות המנויות לעיל כשרים לכל עדות בענייני צוואות וחוזים.

יוסטיניאנוס שב ופירש חוק זה ב־18 באוגוסט 537 (וראה להלן, מס' 64). תחילה הוטלו הגבלות על פעילות משפטית של יהודים רק בעניינים שהיו קשורים בכנסייה. בוועידת קארתאגו משנת 419 נאסר על יהודים לתבוע אנשי־כמורה או להעיד נגדם, פרט למשפטים שנגעו בהם באורח אישי.⁶⁰⁰ האיסורים הוטלו מחדש בוועידת קארתאגו משנת 421,⁶⁰¹ ופולגנטיוס פראנדוס כלל אותם ב־Breviatio Canonum, שפורסם בקארתאגו לפני שנת 546.⁶⁰² החוק שלפנינו מעיד, כי השלטון החילוני קיבל את התפישה הזאת, ואף הרחיב את האיסורים באורח משמעותי: לא זו בלבד שהחיל אותם על כל עדות שהיתה קשורה באורתודוקסים, הדיוטות וכמרים כאחת, אלא אף התעלם מן הסייג שבחוק הקאנוני בדבר כשרות תביעתם או עדותם של יהודים במשפטים הנוגעים בהם אישית.

המשפטנים היוונים המאוחרים חלוקים בדעותיהם אם יש לראות ביהודים כת של מינים כמו הכיתות האחרות או אם בחוק שלפנינו מעניק המחוקק ליהודים מעמד שונה מזה של הכיתות האחרות. ואכן, זיהוי היהודים עם המינות הנסטוריאנית היה נפוץ במיוחד. ברגר סבור, שמקורו של זיהוי מוטעה זה בנובלה מס' 109 משנת 541, שבה נקראה המינות הנסטוריאנית “טירוף יהודי”.

האוגוסטים הנ'"ל אל יוהאנס,⁶⁰³ פרייפקטוס פרייטוריו

מאחר ששופטים רבים פנו⁶⁰⁴ אלינו משום שנוקקו לאוראקולום⁶⁰⁵ שלנו – תוך בירור מחלוקות משפטיות – על־מנת שיתגלה⁶⁰⁶ להם מה להחליט בעניין עדים שהם מינים, אם יתקבלו עדויותיהם או יידחו, על־כן אנו מצווים, כי בעדויות נגד אורתודוקסים לא ישתתף מין איזשהו, או אף מי ששומרים על אמונת־ההבל

היהודית, ואין הבדל אם צד זה למשפט הוא אורתודוקסי או⁶⁰⁷ הצד האחר. לעומת זה אנו מעניקים למינים וליהודים, כי ישתמשו בהסכם מעורב ואף בעדים הראויים למתדיינים כל־אימת שימצאו לנכון להתדיין בינם לבין עצמם. מכלל זה יש להוציא את מי שעדיין מחזיק בהם הטירוף המאניכיאי (ששותפים לו בבירור מוחלט הבורבוריטים) או אמונת־ההבל הפאגאנית וכן השומרונים ומי שאינם שונים מהם, כלומר, המונטאניסטים, הטאסקודרוגים והאופיטים; בשל הזהות שבאשמתם אסורה לכולם כל פעולה משפטית. אנו קובעים, כי להם – כלומר, המאניכיאים, הבורבוריטים והפאגאנים וכן השומרונים, המונטאניסטים, הטאסקודרוגים והאופיטים – אסורה כל עדות וכיוצא בזה כל הפעולות המשפטיות האחרות, אולם רצוננו הוא, שעל המינים האחרים ייאסרו רק עדויות משפטיות נגד אורתודוקסים, בהתאם למה שנחקק. כמו־כן אנו מתירים ללא כל הבחנה את עדויותיהם בענייני צוואה וכן העדויות המצויות בצוואות ובחוזים, בשל התועלת שבנוהג נחוץ זה, לבל תצומצם יכולת ההוכחה.

ניתן ביום החמישי לפני הקאלנדים של אוגוסט, לאחר הקונסולאט של לאמפאדיוס ושל אורסטס המהוללים.⁶⁰⁸

ביבליוגראפיה    🔗

אבי־יונה, עמ' 214;

61. איסור על יהודים, פאגאנים ומינים להחזיק עבדים נוצרים – חוק של יוסטיניאנוס

שנת 534

החוק ניתן על־ידי יוסטיניאנוס, והופנה אל יוהאנס, הפרייפקטוס פרייטוריו של המזרח. נוסח החוק נשתמר בקודקס יוסטיניאנוס ללא חיתום, אך אפשר לייחס את מתן החוק לשנת 534, בקירוב. המחוקק הסתמך על המתרחש בדיוקיזיה של אפריקה, ומכאן, שנתן אותו לאחר כיבוש אפריקה מידי הוואנדאלים בשנת 533/4. עם זאת עדיין הכיר המחוקק בירושת־חובה בשיעור של רבע מן העזבון, וברור אפוא, שהחוק ניתן לפני 1 במארס 536, תאריך נתינתה של נובלה מס' 18, שהגדילה את ירושת־החובה מרבע לשליש. אם החוק שלפנינו הוא אמנם אחד החוקים הנזכרים בנובלה מס' 37 – ודומה, שהוא אכן נזכר שם – הוא מלפני 1 באוגוסט 535, תאריך נתינתה של נובלה מס' 37. עורכי הקודקס סידרוהו בין CJ 53 (54) ובין (57) 55 CJ, כלומר, בין 17 בנובמבר 533 ל־12 בספטמבר 534. על־סמך סגנון החוק הגיע הונורה למסקנה, שיש בו גם סממנים האופייניים לסגנונו האישי של יוסטיניאנוס וגם סממנים האופייניים לסגנונו של טריבוניאנוס, ולכן ניתן להניח, כי יוסטיניאנוס התווה את הקווים העיקריים של החוק, ואילו הניסוח הסופי נעשה בידי אדם אחר. עם זאת גם ייתכן, שיוסטיניאנוס הוסיף משפט אחד או שניים לנוסח שהוכן בידי הקווייסטור באסילידס או בידי טריבוניאנוס. בזמן ההוא לא היה טריבוניאנוס קווייסטור, ומסתבר אפוא, שניסח את החוק שלא בתוקף תפקידו.

החוק עוסק בשני נושאים עיקריים:

א. הטבות לפונים אל הנזירוּת על־ידי הקלות בחלוקת הרכוש המשפחתי לטובת הנזיר ועל־ידי הבטחת זכותו לרשת.

ב. חזרה על האיסור שכבר הוטל בחוקים קודמים (וראה לעיל, מס' 59), שלפיו יהודים, פאגאנים ומינים אינם רשאים להחזיק עבדים נוצרים, וכן הרחבת האיסור והחלתו על קאטיכוּמינים ועבדים שיצאו באורח זה לחופשי ולאחר־מכן התנצרו בעליהם היהודים. “מגיני הכנסיות”, הבישופים והמינהל האימפריאלי מצוּוים להקפיד על קיום החוקים הנ"ל. הזכרת ההתרחשויות באפריקה מעידה, שלפני כיבושה בידי ביליסאריוס היו בה יהודים שהחזיקו עבדים נוצרים.

האוגוסטוס הנ"ל אל יוהאנס, פרייפקטוס פרייטוריו

בעזרת האל אנו משתוקקים לכונן בחוקים ולבצע במעשים את כל הדברים שאנו מזרזים את עשייתם לכבוד הכנסייה הקאתולית הקדושה ולרצון האל. ואף־על־פי שבעזרתו כבר חקקנו הרבה בהתאם לעמדתה של תורת הכנסייה, הרי בחוק שלפנינו התכוונו לתקן במחשבה חסודה את אשר נעשה עד עתה בניגוד ליראת האל. שהרי ידוע לנו, שאם לאחר שניתנו או נתקבלו מתנות האירוסין רצה ארוס או רצתה ארוסה להועיד את עצמם לשירות האל, לפרוש מאורח־החיים הארצי, לחיות חיי נזירות ולהתמיד ביראת האל, נאלץ הגבר להפסיד את אשר נתן כמתנות אירוסין, ואילו הארוסה נאלצה להחזיר פי שניים משקיבלה, ובעיני חסדנו סביר למדי, כי הדבר הוא בניגוד לדת. על־כן מצווים אנו בחוק שלפנינו – אשר יישאר בתוקף לעד – שאם ירצה ארוס או תרצה ארוסה לחיות חיי נזירים משום שבחל או בחלה בחיי העולם הזה, יקבל הארוס חזרה, וללא כל הפחתה, את אשר נתן כמתנות אירוסין לשם הנישואין העתידים, ואילו הארוסה תחזיר לארוס שלה אך ורק את מתנות האירוסין שקיבלה, ולא פי שניים,⁶⁰⁹ כפי שנעשה עד עתה, ולא תיאלץ להחזיר יותר מזה, אלא רק את אשר יוכח שקיבלה. ובאשר לבעלים ולנשים נשואות הפורשים מחיי העולם הזה, כבר קבענו בחוק קודם,⁶¹⁰ שאם יפרוש הבעל או תפרוש האישה מן הנישואין מסיבות שבדת ויבחר או תבחר בחיי נזירות, יקבל כל אחד מהם את רכושו אשר נתן בנדוניה או במתנה לפני הנישואין, והרווח היחיד אשר יזכה בו בן־הזוג מידי מי שיבחר בחיי נזירות הוא את אשר צריך היה לתבוע בהתאם לחוק או על־פי הסכם⁶¹¹ במקרה של מוות. אנו קובעים, שגם דבר זה שנודע לנו ראוי לתיקוננו, כלומר, אם מי שמצוי או מצויה ברשות הורים – או אולי נשתחרר או נשתחררה מרשות זו – יבחר או תבחר להצטרף למנזר או לכמורה ולחיות את יתרת חייו או חייה בקדושה, לא יוּתר להורים להוציא משם אנשים אלה בדרך כלשהי, אף לא להעבירם מירושתם⁶¹² מסיבה זו בלבד בטענה של כפיות־טובה, אלא יהיו חייבים לחלוטין להשאיר להם, בהתאם לחוקינו, את החלק הרביעי כאשר יערכו את צוואתם, בין בכתב ובין בכל דרך חוקית אחרת; ואם ירצה להעניק יותר מזה, אנו מניחים זאת לרצונו. אולם אם יוכח, כי ההורים לא הצהירו על רצונם האחרון בצוואה או במיסמך־הורשה אחר, יתבעו היורשים – שראוי להם לתבוע על בסיס של העדר ירושה – את כל רכוש הוריהם לעצמם, ולא יושם כל מכשול לפניהם בשל אורח־חייהם שבקדושה, ואחת היא אם הם נקראים לירושה לבדם או עם אחרים. אנו רוצים, כי בהטבותיו של חוקנו הנצחי הזה יזכו האנשים אשר יתמידו במנזר או בכמורה, אולם אם מן האנשים שבעניינם חקקנו את החוק שלפנינו יימצאו מי שיבחרו בחיי קדושה אך ישובו לאורח־החיים הארציים, אנו מצווים, שכל קנייניהם יהיו בבעלות המנזר או הכנסייה שעזבו. ומשהוסדרו כך עניינים אלה, אנו מצווים בחוק חוזר,⁶¹³ שלא יהיו עבדים נוצרים לשום יהודי, פאגאני או מין. ואם יתגלו באשמה מעין זו, אנו קובעים, כי העבדים הם בני־חורין מכל בחינה שהיא, בהתאם לנוסח הקודם של חוקינו. בחוק שלפנינו אנו קובעים אף יותר מזה: אם למישהו מן היהודים האמורים או הפאגאנים או המינים יהיו עבדים שעדיין לא הוכנסו למסתורין הקדוש ביותר של האמונה הקאתולית, ועבדים אלה ירצו לבוא אל האמונה האורתודוקסית, מכוח החוק שלפנינו יוצאו לחופשי מכל הבחינות לאחר שיסתפחו אל הכנסייה הקאתולית, ויגנו עליהם שופטי הפרובינקיות, אף מגיני הכנסייה⁶¹⁴ הקדושה והבישופים הקדושים, בלא שבעליהם יקבלו מאומה במחירם. ואם יארע, שבעלים אלה עצמם יעברו לאחר־מכן אל האמונה האורתודוקסית, לא יוּתר להם להשיב לעבדות את מי שהקדימום בדרכם אל האמונה האורתודוקסית; ואם ישתלט מישהו על עבדים מעין אלה, ישא בעונשים הכבדים ביותר. כל השופטים והבישופים הדתיים ביותר ידאגו לקיים בשקידה ובקפדנות את כל הדברים האלה, שחקקה נצחיותנו משיקולים של חסידות, גם בדיוקיזיה של אפריקה, שבה בעיקר – כפי שנודע לנו – רוֹוחים פשעים מסוג זה, וגם בפרובינקיות האחרות. שכן מבזי החוק ישאו לא רק בקנסות כספיים, אלא גם בעונש־מוות.

ביבליוגראפיה    🔗

אבי־יונה, עמ' 213;

62. הגבלות ואיסורים על פאגאנים, יהודים ומינים באפריקה – חוק של יוסטיניאנוס

1 באוגוסט 535

החוק ניתן ב־1 באוגוסט 535 בקונסטאנטינופוליס על־ידי יוסטיניאנוס, והופנה אל סאלומון, הפרייפקטוס פרייטוריו של אפריקה. נשתמר ממנו רק הנוסח הלאטיני המובא בקובץ הנובלות Authenticum, אף שכמה קטעים מובאים גם בנומוקאנון ובחיבורים משפטיים יווניים מאוחרים יותר. על־סמך נימוקים שבסגנון מניח הונורה, שחוק זה נוסח בידי טריבוניאנוס.

יוסטיניאנוס העניק את החוק בתשובה על פנייה של ועידת קארתאגו, שהתכנסה בראשית שנת 535 בנשיאותו של ריפאראטוס, בישוף קארתאגו, ודרשה מדיניות תקיפה יותר כלפי האריאנים. ואכן, בחוק שלפנינו עמדת השלטונות באפריקה קשוחה בהרבה מעמדתם למחרת הכיבוש, כאשר הוציאו את החוק הפראגמאטי מאפריל 534 ואת נובלה מס' 36, בעיקר בכל הנוגע לבעיות של בעלות על כנסיות והחזקת רכושן. החוק שלפנינו מנוסח בלשון כוללנית, ובו מערכת של הגבלות ואיסורים המוטלים על מינים, פאגאנים ויהודים, כגון האיסור לשמש במשרות ציבוריות. עם זאת גם מייחד המחוקק שני איסורים

ליהודים:

א. איסור להחזיק עבדים נוצרים וקאטיכומינים; חזרה על נוסחיהם של חוקים קודמים (וראה לעיל, מס' 59 ו־61).

ב. איסור להחזיק בתי־כנסת וצו להסב אותם לכנסיות.

סומאנייה סבר, כי הצעדים נגד הפאגאנים, היהודים וכל המינים לא היו אלא מסך־עשן, שבא לחפות על המדיניות הקשוחה נגד האריאנים. ואולם, מנוסח החוק שהוצא כבר בשנת 534 (וראה לעיל, מס' 61) עולה בבירור, כי לקונסטאנטינופוליס הגיעו ידיעות על יהודים באפריקה המחזיקים עבדים נוצרים, והחזרה על תקנה בעניין זה בחוק שלפנינו מניחה מקום להשערה, שאמנם היה לידיעות אלו יסוד. במכתבו מ־15 באוקטובר 535 בירך האפיפיור אגאפיטוס את יוסטיניאנוס על פעולותיו באפריקה, אך יישומה של מדיניות הרדיפות באפריקה הלכה למעשה הביא לתסיסה מסוכנת בקרב האריאנים, וכפי הנראה גם בקרב המיעוטים הדתיים האחרים. בסופו של דבר הגיעה תסיסה זו לכלל התפרצות במרד של 536 ובמהומות שהתחוללו בשנים שלאחר־מכן. לדעת ז’וסטר בוטלו התקנות נגד היהודים לאחר זמן קצר, שכן אינן כלולות בסיכומי החוק שלפנינו שמביאים אתאנאסיוס, תיאודורוס ו“אוסף החוקים הכנסייתיים בשלושה חלקים”.⁶¹⁵

על הכנסייה של אפריקה

האוגוסטוס הנ"ל לסאלומון,⁶¹⁶ פרייפקטוס פרייטוריו של אפריקה

יומם ולילה אנו מזדרזים לשקם בחסדים אימפריאליים את כנסייתנו הנערצת של קארתאגו יוסטיניאנה⁶¹⁷ ואת הכנסיות המקודשות האחרות של הדיוקיזיה של אפריקה, על־מנת שיחושו ברוחב ידנו, מששבו והתאחדו בחסות האל עם מדינתנו לאחר שנקרעו ממנה על־ידי טיראנים. ומאחר שריפאראטוס⁶¹⁸ המקודש ביותר, הכוהן של קארתאגו יוסטיניאנה שלנו – העומד, כידוע, בראש הוועידה הנערצת של הכנסיות הקדושות ביותר של אפריקה כולה – יחד עם הבישופים הנערצים האחרים של פרובינקיה זו, התחננו לפני ריבונותנו במכתב מטעמו, שנמסר בידי תיאודורוס הנאמן, דיאקון ורספונסאליס⁶¹⁹ של כנסייה נערצה זו של העיר קארתאגו יוסטיניאנה, כי יחזיקו באורח איתן – בהתאם לנוסח החוק שכבר פורסם בעניין זה – בקנייני הכנסיות ברחבי אפריקה כולה, שנלקחו מהן בזמן הטיראניה אך הוחזרו להן, פרט לתשלומי המסים שנקבעו בכל מקום ומקום על־ידי תקנה חסודה של קדושתנו לאחר הנצחונות שהוענקו לנו בחסות השמים נגד הוואנדאלים, סברנו, שיש להיענות לעתירותיהם בנפש חפצה וברצון.

על־כן אנו מצווים, שרוממותך תסדיר באמצעות צווים משלה, כי הכנסיות הנערצות של קארתאגו יוסטיניאנה שלנו ושל כל הערים של הדיוקיזיה של אפריקה יחזיקו באורח איתן וללא כל ערעור בקניינים האמורים – להוציא, כאמור, את תשלום המסים – ולא יילקחו מהן על־ידי איש. ואם יוכח, שקניינים אחרים, בתים או קישוטי כנסיות מוחזקים בידי אנשים כלשהם, אריאנים או פאגאנים או אנשים אחרים כלשהם, יילקחו אף הם ללא כל עיכוב ויימסרו לכנסיות הקדושות של האמונה האורתודוקסית, בלא שתינתן שהות ארוכה כלשהי לשימוש למחזיקים בקניינים אלה שלא כדין, אלא הכרח הוא, כי ייאלצו לבצע את החזרתם תוך סיכול כל מזימה, מאחר שאין אנו סובלים, כי הכלים הקדושים ביותר או הקישוטים של הכנסיות הנערצות או הקניינים האחרים יוחזקו בידי פאגאנים או בידי אנשים אחרים, והחוק שחקקנו קודם־לכן עסק בעניין זה די והותר. אנו קובעים, שגם הכנסיות הנערצות של אפריקה נהנות מן הפריבילגיה של חוקנו האחר,⁶²⁰ שחוקקנו למען הרכוש והקניין הכנסייתיים, וכהתאם לנוסחו אנו נותנים להן רשות להחזיר לעצמן את רכושן ואת קנייניהן שנתפשו על־ידי אדם כלשהו ברחבי הפרובינקיה, כדי שיוכלו לתבוע החזרת כל השייך להן, הנלקח (עתה) או נלקח בעבר בידי מחזיקים רשעים.

רוממותך תדאג, כי בשום פנים לא יינתן לאריאנים, לדונאטיסטים, ליהודים או לאחרים, שידוע בבירור שאינם שומרים על הדת האורתודוקסית, חלק כלשהו בפולחני הכנסייה, אלא החוטאים יסולקו לחלוטין מן הקודשים ומן המקדשים,⁶²¹ ובשום פנים לא תינתן להם רשות לסמוך בישופים או כמרים או להטביל אנשים כלשהם ולגרור אותם לטירופם, מאחר שדין הכיתות האלו יצא לחובה לא רק על־ידינו, אלא גם בחוקים הקודמים, והן נתונות בידי אנשים מתועבים ביותר וטמאים. יורחקו אפוא המינים מפעילות ציבורית, בהתאם לחוקינו שהטלנו, ולא יוצבו מינים בשום משרת־ניהול ציבורית, ולא ישאו בשלטון כלשהו מתאוות השתלטות, לבל ייראו המינים כמי שהוצבו לשלוט באורתודוקסים, ובעוד שדי להם שהם בחיים, אל יתבעו לעצמם מרות כלשהי ומכוחה יזיקו לאורתודוקסים ולהולכים נכוחה בדרכי האל הכול־יכול. בשום פנים אין אנו מתירים לנטבלים בשנית לכהן במשרה ציבורית, אולם אין אנו דוחים את חזירתם בתשובה אם יבחרו לשוב אל האמונה האורתודוקסית בנפש זכה ביותר, ואנו אף מתירים להם לעשות כן, שכן גם לאלוהים אין דבר רצוי יותר מתשובתם של חוטאים.⁶²² נוסף על כך אנו אוסרים,

שיהיו ליהודים עבדים נוצרים, איסור שהוטל גם בחוקים הקודמים,⁶²³ ובדעתנו לשומרו בשלימות, לבל יהיו להם עבדים בני הדת האורתודוקסית, ואם יקבלו לידיהם במקרה קאטיכומינים, לא יעזו למול אותם. גם אין אנו מניחים, כי יעמדו בתי־הכנסת שלהם, אלא רוצים אנו, כי יוסבו למתכונת של כנסיות.⁶²⁴ אין אנו מתירים, כי ליהודים, לפאגאנים, לדונאטיסטים, לאריאנים או לכל המינים – ויהיו אשר יהיו – יהיו “מערות”,⁶²⁵ או שיעשו דברים כלשהם בנוסח הפולחן הכנסייתי, מאחר שברור, שרחוק מן הדעת הוא להתיר למחללי קודש לעסוק בקודשים.

נוסף על כך אנו מעניקים לכנסייתנו הקדושה של קארתאגו יוסטיניאנה את כל הפריבילגיות‏ שיש, כידוע, לערים המטרופוליטאניות ולכוהניהן, פריבילגיות שקובצו בנפרד בספר הראשון של הקודקס שלנו, המעניקות, כידוע, לכנסיות הקדושות את כבודן, על־מנת שהעיר שראינו לנכון לעטרה בשם קדושתנו תפרח בהיותה מעוטרת גם בפריבילגיות אימפריאליות. בשום פנים לא יוּתר לאדם להוציא בידיים מחללות קודש פליטים אשר ייחפזו להימלט אל הכנסיות הנערצות ואל תחומיהן על־מנת למצוא ישועה, ופליטים אלה ייהנו מן הכבוד המגיע למקומות הנערצים, אלא־אם־כן יהיו רוצחים או אנסי בתולות או מחללי האמונה הנוצרית; מי לא יודה, שאנשים המבצעים פשעים מעין אלה אינם ראויים לפריבילגיות כלשהן? שהרי אין הכנסייה הקדושה יכולה לסייע לחוטאים ובאותה העת להושיט את עזרתה לנפגעים. זאת אף זאת, אם נתרם דבר לכנסייה הקדושה הנזכרת תכופות של קארתאגו יוסטיניאנה שלנו או לכנסיות הנערצות האחרות של הדיוקיזיה של אפריקה בידי אדם כלשהו לישועת נשמתו או נתרם בעבר בכל דרך חוקית, אם בנכסים ואם בכל צורה אחרת, ותרומה זו מוחזקת היטב על־ידי כנסיות נערצות אלו, בל יילקח בידיו החוטאות של אדם כלשהו, מאחר שגם אנו משבחים למדי אנשים המזדרזים לעשות מעשים כה נאותים ורצויים לאל ולהרים תרומות חסודות; גם רחמי האל במרומים מחזירים להם כגמולם.

כל הדברים האלה, שהענקנו לכבוד הכנסיות הקדושות של הדיוקיזיה של אפריקה כולה בחוק החסוד ביותר שלפנינו, אשר יעמוד לעד ואשר סברנו, שיש להקדישו לאל הכול־יכול, עתה, משידועים הם לרוממותך, הזדרז לשמור עליהם בשלימות וללא פגיעה ולפרסמם לכול על־פי המנהג באדיקטים שיוצגו בכל מקום, על־מנת שצווינו – שמקורם בחסידות עילאית – יישמרו שלימים מכל בחינה. מחללי הצווים ישאו בעונש של עשר ליטראות זהב, וכל מי שינסו להפר – או ירשו שיופר – את צוונו בכל דרך שהיא ובכל עת, ייענשו בזעם הכבד ביותר של קדושתנו.

ניתן בקאלנדים של אוגוסט בקונסטאנטינופוליס, בקונסולאט של ביליסאריוס המהולל.⁶²⁶

ביבליוגראפיה    🔗

אבי־יונה, עמ' 216;

63. הקלות ליהודי צור מחומרת העונשים על “נישואי־תועבה” – חוק של יוסטיניאנוס

537

החוק ניתן על־ידי יוסטיניאנוס, והופנה אל פלורוס, קומס הרכוש הפרטי. נוסחו נשתמר ביוונית בלבד, וללא חיתום, בכ"י L של “אוסף 168 הנובלות” ובקיצור של מקור זה שהכין תיאודורוס הרמוֹפּוֹליטאנוס במאה הו‘. בוודאי פורסם שנתיים, בקירוב, לאחר פרסום נובלה מס’ 12 ב־16 במאי 535, שכן יש בו הקלה מן העונשים שנקבעו בחוק ההוא והיו עתידים להיכנס לתוקפם אחרי שנתיים.

בנובלה מס' 12 נאסרו “נישואי־תועבה'” – כלומר, נישואין בדרגות־קירבה אסורות ופוליגאמיה – באיום של החרמת רכוש ונדוניה משני בני־הזוג, שלילת תפקידי שלטון וגלות לאשמים בעלי מעמד גבוה, ועונשי גוף לאשמים בעלי מעמד נחות. החוק ההוא פוטר מעונש בני־זוג שהתירו את נישואיהם לפני שנתפשו, ולאחרים הוא נותן אורכה של שנתיים מיום פרסום החוק כדי לשלח את נשותיהם ולשלם לאוצר רבע מן הרכוש. בנים לנישואין מעין אלה יוכלו לרשת, ובלבד שאין בנים מנישואין כשרים, ואם יש בנים משני הסוגים, על המוריש להפריש רבע מרכושו לאוצר ולחלק את הנותר כדלקמן: שלושה רבעים ליורשים הכשרים ורבע אחד ליורשים מ“נישואי־תועבה”.

החוק שלפנינו מעניק הקלות מחומרת העונשים לשתי קבוצות: תושבי כפר ששמו סינדוס ויהודי צור. תמורת תשלום כבד מאוד יוכל כל אחד מן האנשים האלה לקיים את הנישואין גם להבא, לא יישא בעונשים המפורטים בחוק, ובניו ייחשבו כיורשים כשרים לכל דבר. המחוקק מדגיש, שפריבילגיה זו אינה מבשרת ריכוך החומרה שבחוק המקורי. ואכן, נובלה מס' 154 – שנשתמרה ללא תאריך, אך דומה, שניתנה באותו פרק־זמן – מעידה על ביצוע דראקוני של איסורים אלה בפרובינקיות של מיסופוטאמיה ואוֹסרוֹאינה.

הקלה בעונש על נישואי־תועבה

בשם האדון אלוהינו ישו כריסטוס, האוטוקראטור קיסר פלאוויוס יוסטיניאנוס לפלורוס⁶²⁷

‘קומס הרכוש הפרטי המקודש’

‘מבוא’

הודיעה לנו תפארתך, שתושבי הכפר סינדוס⁶²⁸ והעברים שבצור שנישאו בנישואי־תועבה⁶²⁹ נמצאים חייבים לפי חוקנו האלוהי,⁶³⁰ אולם אין הם נותנים את החלק הרביעי של רכושם, בהתאם לנחקק בעניין זה, וכבר יש ביניהם שהם בגיל השלישי⁶³¹ ואבות לבנים, ובשל כך התחננו בדמעות לבל ייאלצו עתה לשלח את נשותיהם, אלא יחזיקו בהן ובילדים שנולדו מהן או ייוולדו בעתיד כיורשים להם, ולבל יחששו בשל כך מעונש כלשהו.

סעיף 1

לפיכך אנו מצווים, כי תמורת הקלה זו יתנו עשר ליטראות זהב כל אחד בשל הסיבות שצוינו קודם־לכן, ורק הם יזכו בהקלה של העונש החמור יותר ויחזיקו בנשותיהם ובילדים שנולדו או ייוולדו מהן כמסתבר בעתיד כבניהם וכיורשיהם. אין אנו קובעים דבר זה כדוגמה לאחרים, אלא יידע כל אדם אחר, שאם יבקש

כדבר הזה, לא זו בלבד שלא יקבל מאומה מן הדברים שביקש, אלא אף יפסיד את רכושו, ייענש בעונשי־גוף ויחיה בגלות שאין לה סוף. אל יתנכל אפוא איש למי שנמצאו ראויים לנדיבות לבנו המיוחדת, אף לא לנשותיהם או לילדים שבהווה או שיהיו בעתיד או לרכוש, לא עַל־פי פסק־דין של בית־המשפט שלך, אף לא בכל דרך אחרת.

<סיום>

תפארתך תזדרז אפוא להעביר לעשייה ולכלל מימוש של נדיבות לבנו המיוחדת את הדברים הנראים לנו כנכונים והמתפרסמים בחוק הפראגמאטי והתקף הזה.

ביבליוגראפיה    🔗

64. על חובת היהודים והמינים לשרת בקוריות ועל כשרות עדותם – חוק של יוסטיניאנוס

8 באוגוסט 537

החוק ניתן ב־18 באוגוסט 537 בקונסטאנטינופוליס על־ידי יוסטיניאנוס, והופנה אל יוהאנס מקאפאדוקיה, הפרייפקטוס פרייטוריו של המזרח. נוסחו נשתמר ביוונית במס' 45 של “אוסף 168 הנובלות”, בתרגום לאטיני במס' 52 של Authenticum, בסיכומים היווניים של תיאודורוס ושל אתאנאסיוס ובמס' 41 של הסיכום הלאטיני של יוליאנוס. התרגום הלאטיני על־פי־רוב נאמן למקור היווני, ורק במקומות מעטים הוא סוטה ממנו.

המחוקק מציין, כי החוק שלפנינו ניתן בתשובה על פנייתו של יוהאנס, שביקש את הכרעתו של יוסטיניאנוס בשאלת חובתם של יהודים ומינים לשרת בקוריות ובשאלת כשרות עדותם של יהודים ומינים נגד אורתודוקסים במשפטים שבהם תובעת המדינה אורתודוקסים לשירות בקוריות. יוסטיניאנוס קובע, שיהודים ומינים חייבים לשרת בקוריות ובתפקידים בלי ליהנות מן הכבוד ומן הפריבילגיות המתלווים אליהם. הוא חוזר ומפרט את האיסור שניתן כבר ב־28 ביולי 531 בדבר עדותו של יהודי או מין נגד אורתודוקסי; עדות יהודי או מין תתקבל רק אם היא לטובת אורתודוקסי. עתה מחיל המחוקק את הקביעה הזאת גם על משפטים שבין המדינה לאורתודוקסים, והוא פוסק, שתתקבל עדותם של יהודים ומינים לטובת המדינה. בכך הוא מתעלם מן העובדה, שגם הצד השני במשפט הוא אורתודוקסי. המחוקק חוזר ומדגיש, שמינים ויהודים כשרים לעדות במשפטים שבהם מתדיינים יהודים ומינים בלבד.

בל ישוחררו יהודים, שומרונים או מינים ממעמד הדיקוריונים בתואנה של אמונת־ההבל שלהם; לא זו בלבד שיהיו כפופים לליטורגיות של הקוריות, אלא אף לא ייהנו מן הפריבילגיות שבהן, עם זאת יוכלו להעיד נגד אורתודוקסים החייבים לשרת בקוריות, מאחר שהם מעידים כהלכה לטובת המדינה האורתודוקסית.

האוגוסטוס הנ"ל ליוהאנס, פרייפקטוס פרייטוריו בשנית, קונסול לשעבר ופאטריקיוס

‘מבוא’

מעלתך הודיעה לנו לאחרונה, שבין הדיקוריונים יש יהודים או שומרונים או מונטאניסטים או אנשים מתועבים באורח אחר, שגם עכשיו עדיין לא נגה עליהם אור אמונתנו הישרה והתמימה, אלא הם יושבים⁶³² בחשיכה ואינם מבחינים במיסטריות־האמת בנשמותיהם, ומאחר שאנו שונאים את המינים, הם סבורים, שהם משוחררים בתואנה זו מן הליטורגיות של הדיקוריונים; על־כן מן הראוי לפסוק בעניינים אלה הקשורים בהם. לפיכך אנו תמהים,⁶³³ כיצד נשאה תבונתך אף חריפותך דברים מעין אלה של האנשים הללו, ולא קרעה אותם כדג מיד בדבּרם כדברים האלה. ואם יש אנשים הסבורים, כי בשל עיווּתם הקיצוני הם ראויים לפריבילגיות שאותן שמרנו לדרגות העליונות בלבד, מי לא יחוש שנאה לעליבותם ולחוסר־הדעת שבהם? על־כן ישרתו כל אלה כדיקוריונים גם אם הם מקוננים מרה ויחויבו בליטורגיות של הקוריות, כשם שישאו בתפקידי הטאקסאוטס,⁶³⁴ בהתאם למה שנחקק בעבר⁶³⁵ ולא תפטור אותם שום אמונת־הבל ממעמד כזה – שהרי דבר זה לא נאמר בחוקים הישנים, אף לא בחדשים – אלא שלא יהיו ראויים לכל כבוד של דיקוריון. ומאחר שהחוקים מעניקים פריבילגיות רבות לדיקוריונים – כמו, למשל, שלא יולקו, שלא ייאלצו להופיע במשפט,⁶³⁶ שלא יועברו לפרובינקיה אחרת ועוד רבות אחרות – האנשים הללו לא ייהנו אף מאחת מאלה. יתר־על־כן, אם נחקק חוק בעניין הדיקוריונים שאינו מעניק להם פריבילגיה, יהיה תקף גם לגביהם, והם ישמשו בליטורגיות אישיות ובליטורגיות של רכוש, ושום חוק לא

ישחרר אותם מליטורגיות אלו, אך לא ייהנו מכל כבוד, אלא יהיו שרויים במעמד נקלה הואיל וביכרו שנשמתם תהיה שרויה בקלון. בדרך זו הסדר אפוא את הדבר הזה בעניינם,

סעיף 1

כן הודעת לנו, שגם עניין זה עלה לפניך, והוא ראוי לבדיקה, מאחר שאסרנו על מינים להעיד כאשר אורתודוקסים מתדיינים בינם לבין עצמם, אולם הענקנו להם בחוקנו,⁶³⁷ שיוכלו להעיד אם יתערבבו ביניהם ויתדיינו, וכל אחד מן השניים יהיה מין, תובע כנתבע, בהיותם ראויים זה לזה, מתדיינים כמעידים. ואולם, אם יהיה אחד מין ואחד אורתודוקסי, בעוד שהם רשאים בהחלט להעיד נגד מינים ובעד אורתודוקסים, אין הם רשאים להעיד נגד אורתודוקסים; כאשר המתדיינים הם אורתודוקסים, בשום פנים לא יהיה להם פתח כלשהו להעיד. לימדת אותנו אפוא, שיש אורתודוקסים המכחישים שהם בני מעמד הדיקוריונים, ויש צורך שיבואו לעדות אנשים הקשורים אליהם במוצא או יודעים על מעמדם בדרך אחרת, ומאחר שהחוק אוסר עדויות של מינים על אורתודוקסים, מהססים השופטים מטעם זה לקבל עדויות אלו. אכן, פחד אווילי הוא פחדם של המונעים את קבלתן של עדויות כאלו. ראשית, משום שהן ניתנות למען אורתודוקסים, ואין החוקים אוסרים על המינים לעשות זאת. שנית, אם יגרור אדם אל הקוריה את הדיקוריונים המכחישים את מעמדם ויזמן מינים לעדות, האין הוא עושה כן למען מדינתנו? וכשם שהמדינה שהיא צד למשפט היא אורתודוקסית – ובעיקר מטעם זה נתן לנו האל לשלוט בה – כן המעידים לטובתה מעידים לטובת אורתודוקסים, שכן מדינתנו היא ישרת־דרך וכבר גדושה באמונה האורתודוקסית, ומטבעה היא שונאת כל מינות זרה.

סיום

תשמור אפוא מעלתך על כך, לאחר שלמדה את דעתנו וכיוונה את דעתה לתועלת המדינה, ותהיה למועיל בכל הדברים שהם בעלי חשיבות לדידנו, גם לעשייה וגם לחקיקה, בהיותם לתועלת למדינתנו.

ניתן ביום החמישה־עשר לפני הקאלנדים של ספטמבר בקונסטאנטינופוליס, בשנה השנייה לאחר הקונסולאט של ביליסאריוס המהולל.⁶³⁸

ביבליוגראפיה    🔗

אבי־יונה, עמ' 213;

65. איסור להעביר

בנייני כנסייה ליהודים; איסור לבנות בתי־כנסת חדשים – סעיף בחוק של יוסטיניאנוס

18 במארס 545

החוק ניתן ב־18 במארס 545 בקונסטאנטינופוליס על־ידי יוסטיניאנוס, והופנה אל פטרוס בארסימס, הפרייפקטוט פרייטוריו של המזרח. נוסח הסעיף הנוגע ביהודים נשתמר בשלימותו הן ביוונית ב''אוסף 168 הנובלות", בבאסיליקה ובסיכומים של תיאודורוס ושל אתאנאסיוס הן בתרגום ללאטינית במס' 119 של Authenticum, ובמס' 119 של סיכומו של יוליאנוס.

במסגרת החוק שלפנינו המחוקק עוסק במיגוון רחב של שאלות הקשורות בהחזקת רכוש הכנסייה. בסעיף 14 הוא אוסר להעביר לידי יהודים, שומרונים, פאגאנים ומינים נכסי־דלא־ניידי הכוללים מבנה של כנסייה, והוא חוזר על האיסור לבנות בתי־כנסת חדשים. סעיף זה מופיע – נוסף על המקורות המנויים לעיל – גם ב“נומוקאנון בן 14 הפרקים”,

על־פי הנוסח של הבאסיליקה. התרגום הלאטיני ב־Authenticum, בדרך־כלל נאמן למקור היווני.

על הקאנונים ועל הפריבילגיות של הכנסיות

האוגוסטוס הנ"ל לפטרוס,⁶³⁹ הפרייפקטוס פרייטוריו המפואר ביותר

‘מבוא’

אנו מפרסמים אח החוק שלפנינו על הקאנונים, על הפריבילגיות של הכנסיות ועל עניינים אחרים הקשורים בכנסיות הקדושות מכול ובבתים הנערצים האחרים.

*

סעיף 14

אנו מצווים, ששום מין לא יקבל נכסי־דלא־ניידי מאיזו שהיא כנסייה קדושה מכול או ממקום נערץ אחר בשכירות, באריסות־קבע⁶⁴⁰ או בקנייה או בכל דרך אחרת. ואם ייעשה מעשה־חטא כזה, יפסיד המין את אשר ישלם מסיבה זו, ונכסים כאלה ייתבעו למקום הנערץ אשר מידו ניתנו תחילה, ואילו מנהל הרכוש של אותו הבית שנתן רכוש זה למין יורחק מכל הנהלה של רכוש ויושלך למנזר, ובמשך שנה אחת יהיה מובדל מן השותפות הקדושה⁶⁴¹ כמי שהסגיר נוצרים למינים.

ואם אורתודוקסי בעל רכוש שמצויה בו כנסייה קדושה יעביר אותו לצמיתות או יניחנו או יִתנוֹ באריסות־קבע, בשכירות או בדרך־ניהול כלשהי ליהודי או לשומרוני או לפאגאני או למונטאניסט או לאריאני או למין אחר, תתבע הכנסייה הקדושה מכול של הכפר ההוא את הבעלות על נכסים אלה. אם יעז מישהו מן המינים – שעמם אנו מונים גם את הנסטוריאנים, האקפאלים⁶⁴² והאֵוּטִיכִיאָנִיסְטִים⁶⁴³ – לבנות “מערה”⁶⁴⁴ של כפירתו, או אם יעזו היהודים לבנות בית־כנסת חדש, תתבע הכנסייה הקדושה שבמקום את המבנים לבעלותה־שלה. אם נתן אדם את רכושו באריסות־קבע או בשכירות או בכל דרך־ניהול אחרת לאישיות מעין זו, אם ידע בעל הרכוש שהוא מפקידו בידי מין, תתבע כנסיית העיר שהרכוש כפוף לה את כל ההכנסות בתקופת תחולתו של החוזה. אולם אם לא ידע בעל הרכוש כי האדם שנמסר לו רכוש זה היה מין, יהיה בעל רכוש זה פטור מעונש בשל אי־ידיעתו, ואילו המין יסולק מן הנכסים, ורכושו יצורף לאוצר בכל אחד משני המקרים.

…

‘סיום⁶⁴⁵’

כל אשר הכריזה שלוותנו בחוק שלפנינו – אשר יישאר בתוקפו ללא הפסק – תשקוד רוממותך, כי יבוא לידיעת הכלל, כמקובל, באדיקטים שיתפרסמו בעיר מלכותית זו, ואילו אנו נדאג, כי יפורסם גם בפרובינקיות, ללא כל נזק לנתינים.

ניתן ביום החמישה־עשר לפני הקאלנדים של אפריל בקונסטאנטינופוליס, בשנה השמונה־עשרה לאדוננו האימפראטור יוסטיניאנוס, אוגוסטוס לנצח, בשנה הרביעית לאחר הקונסולאט של באסיליוס המהולל, באינדיקציה השמינית.⁶⁴⁶

ביבליוגראפיה    🔗

אבי־יונה, עמ' 214;

66. היתר להשתמש

בבית־הכנסת בכל שפה ואיסור “דעות צדוקיות” והתורה שבעל־פה – חוק של יוסטיניאנוס

8 בפברואר 553

החוק ניתן ב־8 בפברואר 553 בקונסטאנטינופוליס על־ידי יוסטיניאנוס, והופנה אל אראובינדוס, הפרייפקטוס פרייטוריו של המזרח. נוסח החוק נשתמר ביוונית ב“אוסף 168 הנובלות”, בפרקים 1–3 של הבאסיליקה ובסיכומים של תיאודורוס ושל אתאנאסיוס. ה־Authenticum מביא תרגום לאטיני משובש ביותר, שקטעים מסוימים ממנו הם ללא כל משמעות; כן חסר בו הסיום.

לדברי המחוקק העילה למתן החוק היתה נעוצה במחלוקות קשות בין היהודים על שפת הקריאה של התורה בבית־הכנסת – בעברית בלבד או גם ביוונית. בחוק נקבע כדלקמן:

א. יש חופש מוחלט לקרוא את ספרי־הקודש בכל שפה.

ב. על הקוראים ביוונית להשתמש בתרגום־השבעים או בתרגום עקילס.

ג. לרשויות היהודיות אסור למנוע את חופש הקריאה, ואם יעשו כן, יהיו צפויות לעונשי גוף ולהחרמת רכוש.

ד. המשנה אסורה.

ה. אסור להחזיק בדעות של כפירה בעניין תחיית־המתים, יום־הדין האחרון או בריאת המלאכים.

ו. המתנגדים לחוק ייענשו בעונשי גוף, בהחרמת רכושם ובגלות.

חוק כללי זה מלמד על המאבק שהתחולל בקהילות היהודיות על השפה העיקרית שבה יש לקרוא בתורה, ולא על שפת התרגום, שהיתה השפה המשנית בעבודת האל. ניסוח החוק מעורפל מכדי שאפשר יהיה לפסוק בבירור בשאלה זו; הנוסח היווני מניח מקום לשער, כי המצדדים ביוונית ביקשו להוסיפה כשפה שנייה לעברית, שמחזיקיה ביקשו לייחד לה מעמד של בלעדיות, ואילו התרגום הלאטיני – ובעיקר הרובריקה – מניח מקום לשער, כי הקריאה בשפות אחרות, נוסף על העברית, היתה עניין שבמסורת, כפי שאכן עולה מן המקורות ההלכתיים. בשל הערפול שבנוסח החוק נחלקים החוקרים באשר למהות המחלוקת שהביאה להתערבותו של יוסטיניאנוס: אם נסבה על בלעדיות העברית, על בלעדיות היוונית או על הזכות להשתמש בשפות אחרות נוסף על העברית.⁶⁴⁷ כן חלוקות הדעות בשאלת הצד שעורר מחלוקת זו. ז’וסטר מניח, כי המצדדים ביוונית עוררו את המחלוקת, בדורשם להחליף את העברית ביוונית כשפה לעבודת האל, ואילו קולורני טוען, כי המחזיקים בעברית ביקשו לבטל אח מעמדה של היוונית כשפה בעבודת האל, אל־נכון לאחר עליית הנצרות, שהביאה לתפנית “לאומית”, ובעקבות זה למעבר מיוונית לעברית.

יוסטיניאנוס מצא במחלוקת זו עילה נאותה להתערב, במגמה לכוון את היהודים לפרשנות התנ"ך ברוח הנצרות. באור זה יש להבין אח החביעה שספרי־הקודש יהיו מובנים לכל הקהל, את החובה להשתמש בתרגום־השבעים כאשר קוראים ביוונית ואת איסור האמונות הנוגדות בבירור את עיקרי האמונה הנוצרית, אמונות הנקראות בספרות הנוצרית “אמונות צדוקיות”. באור זה אף יש לראות את איסור התורה שבעל־פה, שאבות־הכנסייה דחו אותה דחייה מוחלטת כמסורת ללא מקור אלוהי, המנוגדת לדוקטרינה הנוצרית. העילה המיידית לאיסור זה נעוצה בשימוש שעשו הדרשנים בבתי־הכנסת בנושאים ובמובאות מן המשנה, מן התלמוד ומן המדרש, בהקדימם למובאות אלו את המלים “שנו חכמים” או “תנו רבנן”. עם זאת אין האיסור מוטל רק על השימוש שעושים הדרשנים במשנָה, אלא הוא מנוסח באופן כללי ומוטל על ה־δευτέρωσις (editio secunda).

הלאטינית נזכרת במפורש בין השפות המותרות בקריאה בבית־הכנסת, והיא אף נקראת “שפת־אבות”, רמז לטענה שהיתה מקובלת על יוסטיניאנוס, שמוצאו היה רומי. השווה גם נובלה מס' 7 ונובלה מס' 15 משנת 535, מהדורת שול וקרול, עמ' 52 ו־109.

כמה עדויות ממקורות יהודיים מלמדות, כי החוק אמנם הוצא אל הפועל הלכה למעשה, בעיקר בארץ־ישראל. ר' יהודאי גאון מספר על גזירות שונות שגזר השלטון הביזאנטי בארץ־ישראל על לימוד התורה ועל הדרשה בבית־הכנסת, גזירות שהביאו לנסיונות לעקוף אח החוק בצורותיו המפותחות של הפיוט, כגון הקרובה והיוצר. ר' אלעזר בעל הרוקח מוסיף לתשובה של הגאונים את הדברים האלה:

ועוד שמענו שגזרה מלכות הרשעה שלא יקראו בתורה ויתרגמו וקבעו חכמים שבדור לומר יענך ה' ביום צרה כל המזמור ולומר וקרא זה אל זה ותשאני רוח ולתרגם אותם…⁶⁴⁸

א' דותן סבר, כי בכתובת הפסיפס שבבית־הכנסת של עין־גדי מצוי איום על מי שיגלה לשלטונות את “סוד הקריאה”, כלומר, את הנוהג המקובל בעין־גדי בקריאת התורה, וכי יש לראות בכך תוצאה ממתן החוק הנוכחי, אולם פירוש זה מחייב לקרוא בכתובת זו “דקרייה” במקום “דקרתה”, וקריאה זו נדחתה באורח החלטי על־ידי ד' בר"ג.

לא כן בתחומי השלטון הביזאנטי במערב. אם אמנם הוצא החוק אל הפועל, לא היה לו מעמד של קיימא: מגילת אחימעץ מלמדת, כי בקהילות התפוצה נהגו לקרוא ולדרוש בעברית ולתרגם ליוונית, שהיתה שגורה בפי אנשי הקהילה.⁶⁴⁹

על העברים

האוגוסטוס הנ"ל אל אראובינדוס,⁶⁵⁰ פרייפקטוס פרייטוריו מפואר ביותר

‘מבוא’

מן הראוי היה, כי העברים השומעים את ספרי־הקודש לא ייצמדו אל הכתובים כפשוטם, אלא יתבוננו אל הנבואות החבויות בהם, שבהן מבשרים ספרי־הקודש על האל הגדול ומושיע המין האנושי ישו המשיח. ואף־על־פי שהם סוטים מן האמונה הישרה עד עצם היום הזה, בהיותם מסורים לפירושים חסרי־שחר, בכל־זאת, כאשר נתחוור לנו שהם חלוקים בינם לבין עצמם, לא הנחנו להם כי תישאר המהומה ללא הכרעה. אנו לומדים מן הבקשות⁶⁵¹ המובאות לפנינו, שיש הדבקים בלשון העברית לבדה ורוצים להשתמש בה בקריאה של ספרי־הקודש, ולעומתם רואים אחרים לנכון להשתמש גם ביוונית, וזה זמן רב הם כבר חלוקים זה על זה בשל כך. לאחר שלמדנו את העניין הזה אנו פוסקים אפוא, שמכרעת דעתם של הרוצים להשתמש גם בלשון היוונית בקריאתם של ספרי־הקודש, ובפשטות – בכל לשון שהמקום גורם שתהיה המתאימה ביותר והמוכרת ביותר לשומעים.

סעיף 1

אנו מצווים אפוא, כי לעברים הרוצים בכך יוּתר לקרוא את ספרי־הקודש בבתי־הכנסת שלהם – ובאופן כללי בכל מקום שנמצאים בו עברים – בלשון היוונית לפני אלה המסכימים לכך, או אפשר בשפת האבות (אנו מדברים על האיטלקית) או בפשטות בכל הלשונות האחרות, בכל לשון התואמת את המקומות השונים, וכי מכוח קריאה זו ייעשו הדברים הנקראים ברורים לחלוטין למסכימים לכך, ולאחר־מכן יחיו וינהגו הללו על־פיהם. כן אנו מצווים, שלא יהיה חופש־דיבור למפרשים שיש אצלם, המשתמשים רק בלשון העברית כדי להשחית אותה כפי שיעלה הרצון לפניהם, כאשר הם מסווים את זדונם בבורותם של הרבים. זאת ועוד, הקוראים ביוונית ישתמשו במסורת השבעים, שהיא מדויקת יותר מכולן ונמצאה עדיפה על־פני האחרות בעיקר בשל מה שאירע בעת התרגום, שעל־אף היחלקם שניים־שניים ואף־על־פי שתרגמו במקומות שונים, בכל־זאת הציגו כולם אחדות אחת. מלבד זאת, מי לא ישתאה על דבר זה באנשים אלה, שאף שהיו קודמים בהרבה להתגלות המושיעה של האל הגדול ומושיענו ישו כריסטוס, עשו את מסירת ספרי־הקודש כאילו ראו שהתגלות זו עתידה להתרחש וכאילו האיר עליהם חסד של נבואה? ישתמשו אפוא הכול במסורת זו בעיקר, אך כדי שלא ניראה כאילו אנו אוסרים עליהם את כל התרגומים האחרים, אנו נוחנים רשות להשתמש גם בתרגום עקילס, אף־על־פי שהיה נכרי,⁶⁵² ובכמה מקומות הוא חלוק לא במעט על השבעים. את הקרוי בפיהם משנה, לעומת זה, אנו אוסרים לחלוטין, שכן אינה כלולה בספרי־הקודש, והיא גם לא נמסרה ממעל בידי הנביאים, אלא היא המצאה של אנשים שהרבו פטפוט ממקור ארצי בלבד, ואין בהם מאומה מן האלוהי. יקראו אפוא את דברי־הקודש עצמם תוך שהם הוגים⁶⁵³ בספרי־קודש אלה, אולם אל יסתירו תוך כדי כך את הנאמר בהם, מזה, ויקבלו מן החוץ הבלים בלתי־כתובים שהמציאום בעצמם לאבדן השוטים, מזה. כתוצאה מרשות זו שניתנה על־ידינו המשתמשים בלשון היוונית ובלשונות האחרות לא יהיו אפוא נתונים כלל לפגיעות כלשהן, וגם לא יימנעו מכך על־ידי מישהו, אף לא תהיה רשות לקרויים בפיהם ראשי פרק,⁶⁵⁴ זקנים או רבנים לאסור זאת על־ידי תכסיסים כלשהם או נידויים, אלא־אם־כן ירצו להיענש בגלל הדברים האלה בעונשי גוף, יתר־על־כן, באבדן נכסים, ולהישמע לנו למרות רצונם, שרוצים אנו ומצווים על מעשים יפים יותר ורצויים יותר לאל.

סעיף 2

ואם יהיו בהם אנשים אשר ינסו להכניס דברי־הבל שיש בהם כפירה, כאשר הם כופרים בתחיית־המתים או ביום־הדין האחרון או בהיות המלאכים מעשה האל ובריאתו, אנו רוצים, כי אנשים אלה יגורשו מכל מקום, וכי באורח זה לא ייאמר כלפי מעלה דבר־גידוף הסוטה לחלוטין מידיעה את האל. על המנסים לומר דבר־הבל מעין זה אנו מטילים את העונשים הכבדים ביותר, ובכך אנו מטהרים כליל את עם העברים מן הסטייה שהוחדרה לתוכו.

סעיף 3

אנו מתפללים, כי יישמרו משחיתות המפרשים בשומעם את ספרי־הקודש בשפה זו או אחרת, וכי לא יכוונו את דעתם אל הכתובים כפשוטם, אלא יכירו את הדברים כמות שהם ויתפשו את הכוונות האלוהיות יותר, על־מנת שייטיבו ללמוד את הטוב יותר ויחדלו מלהיות סוטים ושוגים בדבר זה, שהוא חיוני מכול – על התקווה באל אנו מדברים. מטעם זה פתחנו אפוא לפניהם כל לשון ולשון לקריאה בספרי־הקודש, על־מנת שמעתה ואילך יידעו אותם הכול, ועל־ידי כך יהיו נכונים יותר ללמוד את הדברים הטובים יותר. אכן מוסכם, שאדם שנתחנך על ספרי־הקודש נכון יותר לשיפוט ולבחירה בטוב יותר – ואך מעט נותר לו לתיקון דרכיו – מאשר מי שאינו מבין דבר בספרים אלה, אולם דבק רק בשמה של הדת, כאילו הוא אחוז בעוגנים קדושים וסבור, שתורת האלוהים היא בפשטות שם של מינות.⁶⁵⁵

‘סיום’

תשמור אפוא תפארתך – וגם השירות המציית לך – על הדברים הנראים לנו והמוכרזים בחוק אלוהי זה, וישמור עליהם גם כל מי שיתמנה בבוא הזמן לשלטון זה, ובשום פנים לא ירשה לעברים לעשות בניגוד לדברים האלה, אלא יאלץ לחיות בגלות את כל המתנגדים ואף את המנסים למנוע זאת, לאחר שנענשו תחילה בעונשי גוף ורכושם ניטל מהם, לבל יתנשאו נגד אלוהים ומלכות בעניין זה. כמו־כן פְעל וצווה בצווים את חוקנו למושלי הפרובינקיות, על־מנת שגם הם ילמדוהו ויפרסמוהו בכל עיר ועיר, ביודעם, שמן הצורך שישמרו בקפדנות על דברים אלה מיראתם את מורת־רוחנו.

ניתן ביום השישי לפני האידים של פברואר בקונסטאנטינופוליס, בשנה העשרים ושש לאימפראטור אדוננו יוסטיניאנוס, אוגוסטוס לנצח, בשנה השתים־עשרה לאחר הקונסולאט של באסיליוס המהולל.⁶⁵⁶

ביבליוגראפיה    🔗

שז"ח הלברשטאם, “שתי תשובות, עם הערות”, ישרון, ו (1868), מחלקה עברית, עמ' 126–130;

אבי־יונה, עמ' 215;

ח' מרחביה, התלמוד בראי הנצרות – היחס לספרות ישראל שלאחר המקרא בעולם הנוצרי בימי־הבינים [500–1248], ירושלים תשל"א, עמ' 6–11, 445–446;

א' דותן, “הרז בכתובת בית הכנסת של עין גדי”, לשוננו, לה (תשל"א), עמ' 211–217;

ד' בר“ג, “לענין ‘קרתה’ בכתובות מבית־הכנסת בעין גדי”, לשוננו, לה (תשל"א), עמ' 217־211 ד' בר”ג, “לענין קרתה' בכתובת מבית־הכנסת בעין גדי”, תרביץ, מא (תשל"ב), עמ' 453–454;