מבוא לאגרת השמד להרמב"ם    🔗

כל איש ניבו נבזה, ושכלו כחוש ורזה, יאמר מה יושיענו זה, חדל לך מרדת עמקי נשיה, נחל קדומים ארץ מאפליה, ברוך ה' היום, כי בו מצאנו פדיום, הנח לקדמוניות, נבואה ונראה האותיות. כזה ובזה בני אמי נחרו בי, ואני נעצב בתוך קרבי, הלא עם ועם אל אבותיו מני ראש, בעד החיים אל המתים ידרוש, ועמי פני זקניו לא ישא, אומרים האח כי חשך את שמם כסה, ואני על משמרתי אעמוד, באנשי בריתי בל אבגוד, ימים יבואו יכירו תפארת מעלתם, וערך המחקר אחרי תהלוכותם, ועתה הנה הבאתי לכם פרי עשתנות הרב משה, זכרו מני תבל לא ינשה, רדפוהו בלהות כתרוהו, אך מתומתו לא הסירוהו, ותסגר בעדו הדרך, אלה מפה עבדו בו בפרך, ואלה מפה המתקדשים והמטהרים, את חייו ממררים, אך השכל והדת היו צמידים על ידו, ויסגור ה' בעדו.

כתבתיו פה ברסלויא יום ג' י“ז טבת שנת התר”י.

הצעיר אברהם לבית גייגר חפק“ק הנ”ל.

א' אגרת השמד להרמב“ם ז”ל

ב' אגרת הרמב"ם אל ר' יפת בין אליהו הדיין

ג' תשובת הרמב"ם על ענין למוד התורה לבעלי דתות אחרות

ד' תשובת הרמב"ם על ענין איזה פסקים מספרו משנה תורה

א' אגרת השמד להרמב“ם ז”ל.    🔗

מורה נבוכים שא שלומי עם שלום, כל יודעי דעת ופי סכלות בלום,

מכיר בערכו שור בטורי יהלום, סורר ומורה סור ואל תקרב הלום.

אמר משה בן הרב הדיין מיימון ז“ל שאול שאל איש מאנשי דורנו לאיש מאנשי החכמה לפי דבריו ממי שלא קרה עליהם ממה שקרה על רוב קהלות ישראל מזה השמד המקום יבטלהו על ענין השמד הזה אשר יכריחוהו בו להודות לאותו איש בשליחות ושהוא נביא אמת האם יודה האדם בזה בשביל שלא ימות ויטמעו בניו ובנותיו בגוים או אם ימות ולא יעיר לו הערות ההוא אחר שהוא מחויב בתורת משה רע”ה ועדות ההוא ג“כ מביאה לעזוב המצות כולן. ויען הנשאל על זה דבר חלוש אין לו טעם והוסר הלשון והענין סדר בו דברים יפסידום אפילו הנשים חסרות המוח והיינו משיבים תורף דברינו אע”פ שהוא ארוך וחלוש ועמוס לולא חמלתנו על החסד אשר נתחסד בו עמנו האלית' כלומר הדבור בלשון כמו שאומר ית' בתורתנו הקדושה מי שם פה לאדם (שמות ד' י"א) לפיכך ראוי לו לאדם שיחמול על דבורו יותר מחמלתו על ממונו ושלא ירבה ברבור וימעיט הענין וכבר גנה החכם ע“ה רבוי הדברים ומעוט הענין ואמר בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים (קהלת ה' ב') הלא תראה איך גם ריעי איוב בהרבותו לדבר אמרו הרוב דברים לא יענה ואם איש שפתים יצדק (איוב י"א ב') איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל (שם ל“ד ל”ה) והרבה כמו זה. מפני שידיעתנו באמיתת הענין הזה ולא נסכול אותו בסכלות האיש הזה ראיתי שנזכור קצת תורף לשוננו לבד ונחסר מה שזולת זה ממה שאינו ראוי לענות עליו ואע”פ שכל דבריו בהתבוננות הם ממה שאין ראוי לענות עליהם. ומזה שהוא אומר שמי שהורה לו בשליחות כבר כפר בה' אלהי ישראל והביא ראיה על זה ממה שאמרו חז“ל כל המודה בע”ז כאלו כופר בכל התורה כולה (ספרי שלח לך סי' קי"א והוריות ח' א') ולא היה אצלו זה ההקש הפרש בין מודה לע“ז בלי אונס אלא ברצון נפש כירבעם וחבריו ובין שיאמר על איש מבני אדם שהוא נביא בהכרח מפחד החרב. וכאשר ראינו בתחילת דבריו הלשון הזה אמרנו אין ראוי שנתפוס עליו עד שנשמע דבריו כולם כמ”ש החכם משיב דבר בטרם ישמע וכו' (משלי י“ח י”ג) וכאשר הבטנו דבריו עוד מעט מצאנוהו אומר דבר זה לשונו שמי שאומר הדבר ההוא אפי' קיים התורה כולה בסתר ובגלוי הרי זה גוי אם כן אין אצל זה זך בשכל הפרש בשום פנים בין מי שאינו משמר שבתו מפני החרב ובין מי שאינו משמרו ברצונו. אחר כן מצאנוהו אומר כי כשיכנס אחד מהאנוסים בבית תפלתם והתפלל שם אפי' אינו אומר שום דבר ואח“כ יכנס בביתו ויתפלל תפלתו שהתפלה פשע הוא מוסיף בה ועבירה היא בידו והביא ראיות על זה מדברי חז”ל כי שתים רעות עשו עמי (ירמי' ב' י"ג) שהיו משתחוים לצלם ומשתחוים להיכל (שהש"ר א’ו') ולא היה הפרש אצל זה המפרש במי שהיה משתחוה לצלם ולהיכל¹ על דרך כפירה למען טמא את שם ה' ולחלל את שם קדשו ובין מי שנכנס בבית שידמה לאשר ידמה להשתדל בגדולת השם ולא יזכר בו ולא יאמר דבר שהוא הפך הדת בשום פנים והוא עם כל זה מוכרח בהכנסו. ומצאנוהו כמו כן אומר שמי שיודה לאותו איש שהוא נביא אע“פ שהוא אנוס הרי הוא רשע ופסול מפסולי עדות דאוריתא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע (שמות כ"ג א') אל תשת רשע עד (ב“ק ע”ב ב' ועוד) וכאשר שמענו גדופו וחרופו ואריכות לשונו בסכלות והוללות אמרנו אין ראוי עם כל זה שנתפוס עליו עד שנשמע סוף דבריו אולי יהיה כדבר שלמה טוב אחרית דבר מראשיתו (קהלת ז' ח') ומצאנוהו בתכלית דבריו אומר שהמינים והערלים יאמינו כמו כן שהם ימותו ולא יודו לו בשליחות. וכאשר שמענו זה הבהלנו מרוב פלא ואמרנו המבלי אין אלהים בישראל, כשיהיה עובד ע”ז שורף בנו ובתו לנעבד ק“ו שנשרוף אנחנו עצמנו בעבודת האל. אוי לשאלה אוי למענה! וכאשר ראינו ראשית דברו שלקח ראיה ממה שאינו נסכם עם דבריו וסופו שיישר בעיניו דעת המינים והנוצרים אמרתי צדקו דברי האל תחלת דברי פיהו סכלות ואחרית פיהו הוללות רעה (שם י' י"ג). וממה שראוי שתדעהו שהאדם אין ראוי לו לדבר ולדרוש באזני העם עד שיחזור מה שרצונו לדבר פעם ושנים ושלש וארבע וישנה אותו היטב ואח”כ ידבר וכן אמרו ע“ה (ב“ר פכ”ד) והביאו ראיה מלשון הכתוב אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה (איוב כ“ח כ”ז) ואח”כ ויאמר לאדם (שם פסוק כ"ח) זה נאמר על מה שצריך לאדם לדבר בו בפיו ואולם מה שיחוק האדם בידו ויכתבהו על הספר ראוי לו שיחזירהו אלף פעמים אלו יתכן זה וזה האיש שלא עשה דבר מזה אבל כתב אלו הענינים הנכבדים בטופס ולא ראה לכתבם תחלה ולתקנם מפני שהיה דברו אצלו בלי ספק בענין שלא היה צריך לחזור עליו ומסרו ביד איש שישוט בם בכל עיר ובכל מדינה והאפיל בם לבות בני אדם שלח חשך ויחשיך.

ועתה אתחיל לבאר גודל² מה שנפל העני הזה ומה שעשה בעצמו והוא לא ידע ואיך חשב לעשות טובה אחת וקנה רעות רבות והביא ראיות רבות שאינן בענין והאריך לשונו והלך אחר לשון העט ואומר שהמפורסם בדבר רז“ל שישראל בימי משה קודם צאתם ממצרים הפסידו דרכם והפרו ברית מילה ולא היה בהם מהול אלא שבט לוי בלבד עד שבאה מצות פסח ואמר האל למשה כל ערל לא יאכל בו (שמות י“ב מ”ח) וצוום בעשיית המילה כך אחז”ל משה היה מל ויהושע פורע ואהרן מוצץ ואספו ערלות חמרים חמרים והנה דם מילה מתערב בדם פסח ובזה היו ראוים ליגאל והוא דבר האל ית' ליחזקאל (י"ז ו') ואראך מתבוססת בדמיך (שה“ש רבה א' י”ב ומכילתא בא פ"ה) ואמרו ע“ה שהם קלקלו בעריות לדבר ה' ית' (יחזקאל כ"ג ב') בן אדם שתים נשים בנות אם אחת היו (ע' יומא ע"ה א') ועם היותם בזה הענין הרע בשביל שאמר משה רבינו עליו השלום והן לא יאמינו לי (שמות ד' א') האשימו ה' על זה ואמר לו משה הם בני ומאמינים דכתיב (שם פסוק ל"א) ויאמן העם ובני מאמינים דכתיב (בראשית ט"ו ו') והאמין בה' ויחשבה לו צדקה אבל אתה אין סופך להאמין דכתיב (במדבר כ' י"ב) יען לא האמנתם בי להקדישני ונענש לאלתר כמו שביארו ע”ה (שבת צ"ז א') החושד בכשרים לוקה בגופו מנא לן ממשה וכמו כן ישראל בימי אליהו היו כולם עובדי ע“ז ברצון בעוונותיהם לבד ו' האלפים כל הכרכים וכ' וכל הפה אשר לא נשק לו (מ“א י”ט י"ח) ועם כל זה כשעמד ללמוד חובה על ישראל בחורב כמו שאמר (שם פ' ט' וי') ויאמר מה לך פה אליהו ויאמר קנא קנאתי לה אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל אמר לו שמא בריתך אמר לו אף מזבחותיך הרסו אמר לו שמא מזבחך אמר לו ואת נביאיך הרגו בחרב אמר לו והרי אתה קיים ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה השיבו הקב”ה עד שאתה מלמד חובה על ישראל לא היה לך ללמוד על אומות העולם שיש להם בית הוועד בית לע“ז ותלמד חובה על ישראל שנאמר (ישעיה י"ז ב') עזובות ערי ערוער לך שוב לדרך מדברה דמשק כל זה מובן לחכמים במדרש חזית (א' ו') וכמו כן ישראל בזמן ישעיה הרבו עוונות כמו שאמר (א' ד') הוי גוי חוטא עם כבד עון והיו בהם עובדי ע”ז כמו שאמר (נ"ז ח') ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך והיו בם כמו כן שופכי דמים כמו שנאמר (א' כ"א) איכה היתה לזונה וכו' ועתה מרצחים וכמו כן מחללי שם שמים כמו שאמר (כ“ב י”ג) אכול ושתה כי מחר נמות ובזו מצוות ה' כמו שאמר ( ל' י"א) סורו מני דרך הטו מני ארח השביתו מפנינו את קדוש ישראל ועם כל זה בשביל שאמר³ ויעף אלי אחד מן השרפים עד וחטאתך תכופר (שם פ"ו וז') ולא כופרה עד שהרגו מנשה כאשר אמרו ע“ה (סנהדרין ק"ג ב') וכאשר עמד המלאך ולמד חובה על יהושע בן יהוצדק בשביל בניו שהיו נושאים נשים שאינן ראויות לכהונה הרחיקו האל כמו שאמר ( זכריה ג' ב') יגער ה' בך השטן ויגער ה' בך הבוחר בירושלים ה' ז' א' מ' מאש, א”כ נענשו עמודי עולם משה אליהו ישעיהו ומלאכי שרת כשנשאו בעדת ישראל מעט דברים כ“ש קל מקלי עולם יתיר לשונו על קהלות ישראל חכמים ותלמידיהם כהנים ולוים פושעים ורשעים וגויים ופסולי עדות וכופרים בה' אלהי ישראל וכותב הדבר הזה בכתב ידו ומה יהיה עונשו והם לא מרדו באל לבקשת ערבות והנאה ולא עזבו הדת ורחקו ממנה להשיג מעלה ותענוג הזמן כי מפני חרבות נדדו מפני חרב נטושה ומפני קשת דרוכה ומפני כובד מלחמה ולא ידע זה האיש שאלו הם פושעים ברצונם לא יעזבם האל ולא יטשם ולא בזה ולא שקץ ענות עני כמו שאמרו ע”ה (ב“ר פס”ה) וירח את ריח בגדיו (בראשית כ“ו כ”ז) אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו אלא אמר כל מה שאמר ובדה מלבו. ומן המפורסם ג“כ שר' מאיר נתפס בעד שמד מן השמדות בהם חכמי ישראל ואמרו לו מכיריו הלא אתה מאיר ואמר איני ואמרו לו אכול מזה אם אינך מישראל והיה לפניהם חזיר ואמר להם אוכל ברצון והראה את עצמו כאלו הוא אוכל ולא אכל כמו שאמרו ע”ה (ע“ז י”ח ב' וקהלת רבה ז' י"ב) ואין ספק שר' מאיר אצל זה הצנוע היודע אמתת התורה גוי הוא מפני שכך נכתב בדבורו שמי שהוא בגלוי גוי ובסתר ישראל הרי הוא כגוי מפני שעבודת האל אצלו היא בסתר והסתיר אותה כר' מאיר. ומהמפורסם כמו כן שר' אליעזר נתפס למינות אשר הוא יותר קשה מע“ז וזה שהמינים יכריתם האל יתלוצצו בדתות ואמרו אויל המתעסק בהם משוגע הלמד אותם והם יבטלו הנבואה לגמרי והיה ר' אליעזר ידוע גדול בחכמות ואמרו איך תהיה במדרגת החכמה אל מה שתאבהו והאמין בדת וענה אותם דבר והראה כאלו הוא מאמין באמונתם והיתה כוונתו במענה ההוא לאמונת האמת לא לזולתו וזה המעשה הוא במדרש קהלת (א' ח' ע' ע“ז י”ו ב') וז”ל מעשה בר' אליעזר שנתפס לשם מינות והעלהו הגמון לבירה אמר לו זקן כיוצא בך יעסוק בדברים הללו אמר לו נאמן עלי הדיין סבר אותו הגמון שעליו הוא אומר והוא לא נתכוון אלא לשם שמים אמר לו אותו הגמון רבי הואיל והאמנתי אף אני הייתי תמה לו אפשר שזה טועה אחר הדברים הללו אמר לו דימוס הרי אתה פטור. הנה כבר התבאר לך שר' אליעזר הראה להגמון שהוא מין ולבו מסור לשמים ומינות גדול מע“ז כמו שהתבאר בכל התלמוד ואין ספק שר' אליעזר אצל זה הכשר פסול כמו שהוא כתב בחבורו. השמד הזה אשר אנחנו בו אין אנו מראים בו שאנו עובדים ע”ז אלא שנאמין מה שהם אומרים בלבד וכבר נתאמת אצלם שאין אנו מאמינים זה בשום פנים אלא שנדמה בו המלך ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו. וידוע הוא מה שקרה על ישראל בימי נבוכדנאצר הרשע ושכל מי שהיה בבבל סגד לצלם מלבד חנניה מישאל ועזריה כמו שאמר האל ית' עליהם (ישעיה כ“ט כ”ב) לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו ואולי החרש והמסגר היו בכלל מי שסגד אם היו אז בבבל ואולם לא ראינו מעולם מי שקראם לא רשעים ולא גוים ולא פסולי ערות ולא חשב ה' ית' עליהם עון עובדי ע“ז מפני שהיו אנוסים וכך אמרו עליהם השלום (מגילה י"ב א') הם עשו בפנים אף אינ אעשה עמהם בפנים בימי המן. אולם האיש ההוא אין ספק שהוא ירא האל הוי רב את יוצרו חרש את חרשי אדמה היאמר חמר ליוצרו מה תעשה וכו' וידוע הוא כמו כן מה שקרה לישראל בממלכות יון הרשעה מגזרות קשות ורעות ומכללם היה שלא יסגור אדם את פתח ביתו כדי שלא יתיחד להתעסק בשום מצוה ועם כל זה לא קראום חז”ל לא גוים ולא רשעים אלא צדיקים גמורים והתחננו בעדם והוסיפו בימי חנוכה על הנסים עד ורשעים ביד צדיקים. ולולא שהסכמנו בתחלת דברינו שלא נזכיר כל דברי זה המעתיק מלין השמעתי לך והייתי מאריך איך יסכל אדם ערכו לזה השיעור עד שידבר כדברים האלה וישלח ידו ויכתב ויענה כשישאלו שואל בעד שאלה אחת כמו שזכרנו השיב עליה תשובות שאינן בענין והביא ראיות בערים זוממין ובמקלל אביו ואמו ובמצות ציצית ובחרוש בשור וחמור ובהרבעת בהמה כאלו השאול ממנו שיחבר לו אזהרות ימנה בהם כל המצוות ואמר כמו כן שישמעאלים יש להם ע“ז ב מיכה ובמקומות אחרים כאלו השואל שאלהו אם יעלה לחוג למיכה או לא ואמר כמו כן שהמשוגע הרג מישראל כ”ד אלף כאלו השואל שאלהו אם יהיה לו חלק לע“הב ורבים כמו אלה. ובאמת היה ראוי לאיש הזה להתבונן בדברי שלמה ע”ה אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני אלהים (קהלת ה' א') שאלו התבונן הוא בפסוק הזה היה יודע כי כל מי שישוב על שאלה או יבין באיסור והיתר שהוא מוציא דבר לפני אלהים לא היה נופל במה שנפל. והשם יודע ועד ודי בו עד שהוא⁴ חרף יותר ממה שחרף והוסיף בדברים יותר ממה שהוסיף לא תזיקנו זה ולא בקשנו עזר לעצמנו בשום פנים אבל אמרנו נשכבה בבשתנו ותכסנו כלימתנו כי לה' אלהינו חטאנו אנחנו ואבותנו והיה⁵ מוסיף לו בעניני גדולה ומעלה ואומר כי לשם שמים נתכוון לפי שאנו מכירים ערכנו ולא נסכל אותו ידענו ה' רשענו עון אבותינו כי חטאנו לך ולא היה ראוי לנו לתפוש לולא שהוא כתב דברים לא היה ראוי לנו להשתדל⁶ממנו ולחריש לנו והוא אמרו שמי שהתפלל מאנשי השמד אין לו שכר בתפלה ההיא ועבירה היא בידו, וידענו כי כל מה שיחובר בספר בריא הוא או חולה, אין ספק שיפורסם בידי בני אדם וזהו מה שהרבה בדעות הנפסדות באנשים לפי שאין בינך ובין הדעת הנפסדת⁷ אלא מה שיוחק על ספר ותעשה לו כת בלי ספק, לפיכך פחדנו שתגיע התשובה ההיא המשיבה מאחרי ה' ביד עם הארץ וימצא שאין לו שכר בתפלה ולא יתפלל וכמו יתר המצות אם יעשם שלא יהיה לו שכר במעשה אחת מהם. והנני מבאר עתה במה שנפל בו זה המוסיף לההביל. כבר באר הספר שאחאב בן עמרי הכופר באל ועובד ע“ז שהעיד השם עליו רק לא היה כאחאב (מ“א כ”א כ"ה) כשצם ב' שעות וחצי לפי שאמרו חז”ל (תענית כ"ה ב') בטלה גזרה מעליו כמו שנאמר (מ“א כ”א כ"ט) ויהי דבר ה' אל אליהו התשבי הראית כי נכנע אחאב מפני יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו בימי בנו אביא הרעה על ביתו ולא קפח הקב“ה שכר תעניתו. ועגלון מלך מואב שהצר לישראל לפי ששם כבוד לאלהי ישראל כשאמר לו אהוד דבר אלהים לי אליך מלך (שופטים ג' י"ט) ועמד מהכסא גמלהו האל גמול טוב ושם כסא שלמה שהוא כסא ה' כמו שאמר (דה“א כ”ט כ"ג) וישב שלמה על כסא ה' וכסא המלך המשיח מזרעו כי רות המואביה היתה בתו וכן אמרו ע”ה (נזיר כ"ג ב' ועוד גם תנחומא ע' ילקוט במקומו) ולא קפח הקב“ה שכרו. ונבוכדנצר הרשע שהרג מישראל כחול אשר על שפת הים ושרף בית הדום רגליו של אלהינו בשביל שרץ ד' פסיעות להקדים שם המקום לשם חזקיהו כמו שאמרו ( סנהדרין צ"ו א') רהט בתריה ד' פסיעות היה גמולו שמלך מ' שנה כמו שמלך שלמה ולא קפח הקב”ה שכרו. ועשו הרשע שהעיד השם באיבתו שנאמר (מלאכי א' ג') ואת עשו שנאתי, ובארו חז“ל רוע פעליו ואמרו (ב“ב ט”ז ב') ובאותו היום עבר ה' עבירות הרג את הנפש ועבד ע”ז ובעל נערה המאורסה וכפר בתחיית המתים ושט את הבכורה (⁸נתעטף בטליתו ונכנס אצל יצחק אביו אמר לו אבא יש מעשר למלח אמר לו כמה בני מדקדק במצוות, ועם כל זה כשהחזיק במצווה אחת והיא כבוד אב והיה שכרו שנתן לו השם מלכות בלי הפסק עד שיבא מלך המשיח כמו שאמרו ע"ה ( )

אין בן דוד בא עד שיטול עשו שכר כבוד אב ואם כדכתיב (זכריה ב' י"ב) אחר כבוד שלחני אל הגוים וזה דבר חז“ל (בכמה מקומות) אין הקב”ה מקפח שכר כל בריה אלא יגמול לעולם על פעולות הטוב לכל מי שיעשהו ויענוש על מעשה הרע למי שיעשהו כל זמן שיעשהו. ואם אלו הכופרים המופרסמים יגמלם ה' גמול טוב על מעט מזעיר ממעשה הטוב, ישראל שנאנסו באונס השמד ועושים מצוות בסתר איך לא יגמלם ה' על כך ולא יהיה הפרש אצלו בין עושה מצוה או אינו עושה בין עובד אלהים לאשר לא עבדו וכ“ש יראה מדברי זה האיש אלא כשיתפלל יעשה עברה וכך כתב ואמר כי שתים רעות עשה עמי וכבר נתבאר לך טעותו ושהוא לא סר תמיד מהיות מגנה זמנו עד שעבר זה לדבר בחק החכמים ז”ל כמו שביארנו ולא זה בלבד אלא אף בחק הבורא ית' ואמר שהוא יענוש על מעשה המצוות וכה דבר שתפלת אחד ממנו עבירה היא ועל כמו זה אמר שלמה (קהלת ה' ה') ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא.

וכאשר ראיתי הדבר הזה המפליא אשר הוא חולי העינים שמתי ידי לקבץ סמים ובשמים ראש מספרי הקדמונים אעשה מהם מרקחת קילורית מועיל למחלה ההיא וירפאה בו בעזרת השם וראיתי לחלק דברי בזה הענין לחמשה מינים. המין הראשון בחלוקת המצוות בעת האונס. המין השני בגבול חלול השם ועונשו. המין השלישי במדרגת הנהרגים על קדוש השם והאנוסים באונס השמד. המין הרביעי בענין הזה מכללות השמדות ומה ראוי לאדם לעשות בו. המין החמישי בספור איך יאות לאדם שישמור בזה השמד המקום יבטלהו אמן.

המין הראשון בחלוקת המצוות בשעת האונס לשלשה כללים מהמצוות והם ע“ז וגילוי עריות ושפיכות דמים הדין בהם הוא שכל זמן שיאנס על אחת מהן הוא מצוה שיהרג ואל יעבור בכל זמן ובכל מקום ועל איזה ענין שיהיה, אמנם אמרי בכל זמן ר”ל בין בשעת השמד ובין שלא בשעת השמד ואמרי בכל מקום ר“ל בין בצניעות ובין בפרהסיא ואמרי על איזה ענין ר”ל בין נתכוון להעבירו בין שלא התכוון להעבירו יהרג ואל יעבור. ושאר המצוות כולם מלבד אלה השלשה אם אנסו עליהם אונס יביט אם להנאת עצמו נתכוון יעבור ואל יהרג בין בשעת השמד בין שלא בשעת השמד בין בסתר בין בפרהסיא וראיה לדבר זה באלו הנשרפין⁹ (סנהדרין ע"ד ב') והא אסתר פרהסיא הואי אמרו אסתר קרקע עולם היא רבא אמר הנאת עצמו שאני דאמר רבא האי גוי וכו' וקיימא לן הלכה כרבא א“כ הנה נתבאר לך שכל זמן שנתכוון להנאת עצמו יעבור ואל יהרג אפילו בפרהסיא ובשעת השמד ואם נתכוון להעבירו יביט כמו כן אם היה העת ההיא שעת השמד יהרג ואל יעבור בין בצנעה בין בגלוי ואם היה שלא בשעת השמד אם היה בסתר יעבור ואל יהרג ואם היה בפרהסיא יהרג ואל יעבור וזה תורף לשונם בענין זה (שם שם ע"א) כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן אפילו שלא בשעת השמד לא אמרן אלא בצנעא אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה לא יעבור מדרבנן וכך אמרו מאי מצוה קלה וכו' ואמנם פרהסיא ר”ל עשרה מישראל וכך אמרו אין פרהסיא פחות מעשרה וכולם מישראל (שם שם ע"ב).

המין השני בגבול חלול השם וענשו חלוק יחלק לשני חלקים כללי ופרטי, האחד מהם שיעשה אחד מבני אדם עבירה להכעיס לא יעשנה לתענוג או ערבות שימצא במעשה ההוא אלא להיותו קל ונבזה בעיניו הנה זה כבר חלל את השם והוא אמרו ית' (ויקרא י“ט י”ב) לא תשבעו בשמי לשקר וכו' וזה מעשה אין שום תענוג והנאה נמצא בו ואם עשה אותו בפרהסיא הוא מחלל שם שמים בפרהסיא וכבר ביארנו שכל מקום שנאמר פרהסיא ר“ל עשרה מישראל. והשני שישתדל¹⁰ האדם מעצמו שלא יתקן פעולותיו הגשמיות עד שיגלו אצל ההמון ממנו ספורים מגונים מאוד ואע”פ שלא עשה עבירה כבר חלל את השם מפני שראוי לאדם שישמור מפני¹¹אדם מעבירות כמו שישמור מה שיש בינו ובין בוראו כמו שאמר ית' (במדבר ל“ב כ”ב) והייתם נקיים מה' ומישראל. וכך אמרו ביומא (פ"ו א') רב נחמן בר יצחק אמר כגון דאמרי אינשי שרי ליה מריה לפלניא אמרו עוד כגון שחבריו בושין משמועתו. והפרטי יחלק לשני חלקים, האחד שיעשה איש חכם מעשה שהוא מותר לכל אדם אלא שאיש כמוהו אינו ראוי לעשות כמעשהו מפני שהוא ידוע במעשה חסד והוא מבוקש ממנו יותר מזולתו וזה כבר חלל את השם וזה מאמר רב בגבול חלול השם (שם שם) כגון אנא דשקילנא בשרא ולא יהיבנא דמי לאלתר כלומר שאדם כמוהו לא היה ראוי לו שיקח דבר עד שיתן דמיו תיכף שהוא לוקח ולא יאחר אע“פ שזה המעשה מותר לכל אדם וכמו כן מאמר ר' יוחנן כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תפלין וכו' ענין זה שאדם כמוהו לא היה ראוי לו שיעשה זה, ובכל התלמוד אדם חשוב שאני. והשני שיהיה אדם חכם מתנהג עם בני אדם הנהגה פחותה וכעורה במקחו ובממכרו ובמשאו ובמתנו ויקבל בני אדם בכעס ובבזיון ולא תהיה דעתו מעורבת עם הבריות ולא יהי' עם בני אדם מתנהג במדות יקרות והגונות הנה זה כבר חלל את השם. וכך אמרו ע”ה (שם שם) בזמן שאדם קורא ושונה ואין נושא ונותן באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו וכו' ולולי פחדתי מהאריכות והיציאה מכוונת דברינו פה הייתי מבאר לך איך ראוי לאדם שיתנהג עם בני אדם ואיך יאות שיהיו כל פעולותיו וכל דבריו וקבלותיו לבני אדם כולם עד שישבחהו כל מי שידבר עמו או יתערב בו ומה ענין אמרם נושא ונותן באמונה ומה ענין דבורו שיהיה בנחת עם הבריות ואולם לא לספיק בזה אלא חבור גדול. ואשוב לענין דברי וקדושת השם הוא הפך חלול השם וזה שהאדם כשיעשה מצוה מן המצות ולא יערב עמה כוונה מן הכוונות אלא אהבת ה' יתעלה ועבודתו לבד הנה הוא קדש את השם ברבים וכמו כן אם ישמעו ממנו שמועות טובות קדש את השם כמו שאמרו (שם) בזמן שאדם וכו' עד שיאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, וכמו כן אדם גדול כשימנע עצמו מן הענינים שהם מכוערים אצל בני אדם אע“פ שאינם בעיניו מכוערים קדש את השם כמו שאמר (משלי ד' כ"ד) ולזות שפתים הרחק ממך. וחלול השם הוא עון גדול יענש בו שוגג כמזיד כמו שאמרו עליהם שלום (אבות ד' ד') אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם, וכל העוונות יאריך אדם¹² עליהם חוץ מחילול השם שאין מאריכין לו וכך אמרו (קדושין מ' א') אין מקיפין לחילול השם מאי אין מקיפין אין עושין לו כחנוני המקיף כלומר שיפרעו ממנו מעט¹³ וכל המחלל שם שמים בינו לבין עצמו הב”ה נפרע ממנו בגלוי כמו שאמרו (אבות שם שם) כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי והענין הזה יתר מכל העונות ואין יום הכפורים ולא יסורין ולא תשובה מכפרין אלא כולן תולין ומיתה מכפרת כמו שאמרו ז"ל (יומא שם שם) מי שיש בידו חילול השם אין כח בתשובה ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה מכפרת שנאמר (ישעיה כ“ב י”ד) ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון וכל זה כשיהיה מחלל שם שמים ברצונו כמו שנבאר. וכמו שחילול השם הוא עון גדול כך קדוש השם הוא מצוה גדולה וגומלין לו טובה הרבה מאד וכל איש מבני ישראל חייב בקדוש השם כמו שאמרו בספרא אני ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים (ויקרא כ“ה ל”ח) על מנת שתקדשו שמי ברבים ואמרו בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין ע"ד ב') בעי מיניה מר' אמי בן נח מצווה על קדושת השם או לא שמע מיניה רבן ישראל לא צריך בעיא דמצווה הוא על קדושת השם דכתיב (ויקרא כ“ב ל”ב) ונקדשתי בתוך בני ישראל.

המין השלישי במדרגת הנהרגים על קדושת השם והאנוסים באונס השמד. דע כי בכל מקום שאמרו חז“ל יהרג ואל יעבור אם יהרג כבר קדש את השם ואם היה בעשרה מישראל כבר קדש את השם ברבים כמו חנניה מישאל ועזריה ודניאל ועשרה הרוגי מלכות ושבעת בני חנה ושאר ישראל הנהרגים על קדושת השם, הרחמן יקום נקמת דמיהם בקרוב ובעדם נאמר (תהלים נ' ה') אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח ואמרו חז”ל (שה"ש רבה ב' ז') השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו' השבעתי בדורות של שמד בצבאות שעשו לי צביוני ועשיתי צביונם או באילות השדה ששפכו דמם עלי כדם צבי ואיל ועליהם הוא אומר (תהלים מ“ד כ”ג) כי עליך הורגנו כל היום. ואיש שיזכהו האל לעלות במעלה עליונה כזאת כלומר שנהרג על קדושת השם אפילו היו עונותיו כמו ירבעם בן נבט וחבריו הוא מעולם הבא אפילו לא היה תלמיד חכם וכך אמרו ע“ה (פסחים נ' א' ע"ש) מקום שהרוגי מלכות עומדים אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם כגון ר' עקיבא וחבריו וכ”ש דאיכא תורה ומעשים טובים אלה הרוגי לוד. ואם לא יהרג אלא עבר מפני האונס ולא נהרג לא הטיב לעשות והוא מחלל שם שמים באונס אמנם אינו חייב עונש מכל השבעה¹⁴ שלא מצאנו בכל התורה כולה לא בקלות ולא בחמורות מקום שיחייב ה' גבול מגבולי העונש לאנוס אלא לעושי ברצון כמו שאמר (במדבר ט"ו ל') והנפש אשר תעשה ביד רמה וכו' אולם היה אונס¹⁵ וכך אמרו בכל התלמוד (נדרים ט"ז א' ועוד) אנוס דאורייתא הוא דכתיב (דברים כ“ב כ”ו) כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו עפש כן הדבר הזה וברוב המקומות אמרו אנוס רחמנא פטריה ולא נקרא לא פושע ולא רשע ולא פסול לעדות אלא אם כן עשה עבירות יפסל בם לעדות אלא שהוא לא קיים מצות קדוש השם ולא יקרא שמו מחלל שם שמים ברצון בשום פנים, אמנם מי שיאמר או שיעלה בדעתו מפני שאמרו חז“ל יהרג ואל יעבר שאם עבר שיהיה חייב מיתה זה טעות גמורה שאין הדבר כן אלא כמו שאספר וזה שהוא מצוה שיהרג ואם לא נהרג אינו חייב מיתה אפילו עבד ע”ז באונס אינו חייב כרת וכ“ש שלא הרגוהו בית דין וזה העיקר הוא מבואר בתורת כהנים אמר השם ית' בנותן מזרעו למולך (ויקרא כ' ה') ונתתי את פני באיש ההוא ולא אנוס ולא שוגג ומוטעה אמר שאנוס ומוטעה לא יתחייב כרת אע”פ שאם עושה במזיד וברצון חייב כרת וכ“ש עבירות שיתחייב על זדונם וברצון מלקות ארבעים שלא יתחייב אם עשאם באונס במלקות בשום פנים וחלול השם בלאו הוא כמו שאמר השם ית' (ויקרא כ“ב ל”ב) ולא תחללו את שם קדשי וידוע הוא כי שבועת שקר הוא חלול השם שכתוב בתורה (שם י“ט י”ב) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך אני ה' עם כל זה לשון המשנה (נדרים ג' ד') נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא תרומה בית שמאי אומרין בנדר ובית הלל אומרין בשבועה ואע”פ שהענינים האלה הן מבוארין בענין ואין צריך להביא ראיות עליהן בשום פנים כי איך יושם דין מי שעשה (¹⁶ ברצון אמרו חז"ל יעבור ואל יהרג וראה זה האיש יותר יקר מהחכמים ויותר מדקדק במצות והתיר עצמו למיתה בפיו ובלשונו וקדש את ה' לפי דבריו והוא חוטא ומורד במעשיו והוא מתחייב בנפשו לפי דברי ה' ית' (ויקרא י"ח ה') אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם (סנהדרין ע"ד א' ועוד).

והמין הרביעי מענין זה השמד בין השמדות ומה שראוי לאדם שיעשה בו. דע שכל השמדות שהיו בזמן החכמים היו מצווים בה לעבור על המצות והיה בם עשיית מעשה כמו שאמרו בתלמוד שלא יתעסקו בתורה ולא ימולו את בניהם או שיבעלו נשיהן נרות. ואולם זה השמד לא יתחייבו עשיית מעשה זולת הדבור בלבד ואם ירצה אדם לקיים תרי“ג מצות בסתר יקיים ואין אשם לו אלא אם הקרה עצמו בלא אונס שיחלל שבת והוא אינו בכך אנוס, כי זה האונס אינו מחייב לשום אדם מעשה אלא הדבור בלבד וכבר נתאמת אצלם שאין אנחנו מאמינים באותו הדבור ואינו בפי האומרו רק להנצל מן המלך כדי להפיס דעתו בדבורים מן הדבור וכל מי שנהרג כדי שיודה¹⁷ בשליחות אותו האיש לא יאמר עליו אלא שעשה הישר והטוב ויש לו שכר גדול לפני השם ומעלתו במעלה עליונה כי הוא מסר עצמו לקדושת השם ית' וית' אבל מי שבא לישאל אותנו אם יהרג או יודה אומרין לו שיודה ולא יהרג אבל לא יעמוד במלכות אותו המלך אלא ישב בביתו עד שיצא אם הוא צריך ומעשה ידיו יעשה בסתר כי מעולם לא נשמע כמו זה השמד הנפלא שאין כופין בו כי אם על הדבור בלבד ולא יראה מדברי רז”ל יאמרו יהרג ואל יעבור ואל יאמרו דבר אחר שאין בו מעשה אבל יהרג כי חשבוהו (¹⁸לעשות מעשה או על דבר שהוא מוזהר עליו. וצריך מי שעבר עליו זה השמד להתנהג באלה הענינים שאני מציע, שישים בין עיניו לעשות ולקיים מן המצות מה שהוא יכול ואם אירע לו שעבר הרבה או שחלל שבת לא יטלטל מה שאינו מותר לטלטלו ולא יאמר מה שעברתי עליו יותר גדול מזה שאני נזהר ממנו אלא יזהר מכל מה שהוא יכול, תדע שצריך האדם לידע עיקר מעיקרי הדת, והוא שירבעם בן נבט והדומין לו מפרעין ממנו על עשיית העגלים ועל בטול ערובי תבשילין והדומה לו שלא יאמר אדם קים ליה בדרכה מיניה לא יאמר זה אלא בדיני אדם בעולם הזה אבל השם ית' נפרע מבני אדם על החמורות ועל הקלות ונותן שכר על כל דבר שעושין, על כן צריך האדם לידע שכל עבירה שיעשה נפרעין ממנו עליה וכל מצוה שיעשה מקבל עליה שכר ואין הדבר כמו שחשב. והעצה שאני יועץ לנפש והדעת שאני רוצה בה לי ולאהובי ולכל מבקש ממני עצה שיצא מאלה המקומות וילך למקום שהוא יכול להעמיד דתו ולקיים תורתו בלא אונס ולא יפחד ויעזוב ביתו ובניו וכל אשר לו כי דת ה' שהנחיל אותנו גדולה וחשובה קודם לכל המקרים בעיני המשכילים שהם אינם עומדים ויראת ה' היא שעומדת ולא עוד אלא אפילו היו שתי מדינות מישראל אחת מהם יותר טובה במעשיהם וכמנהגותיהם ויותר מדקדקת ונכנעים למצות מן האחרת שחייב ירא ה' לצאת מאותה שמעשיה אינם כל כך (¹⁹לאותה מדינה טובה וכבר הזהירונו רז“ל ( ) אל ידור אדם במדינה שאין בה עשרה חסידים והביאו ראיה על זה מסדום דכתיב (בראשית י“ח י”ב) אולי ימצאון שם עשרה ויאמר לא אשחית בעבור העשרה. וכל זה כשיהיו שני מדינות ישראל אבל אם היה המקום מן הגוים ישראל העומד שם על אחת וכמה שהוא חייב לצאת מאותו מקום וללכת למקום טוב וישתדל לעשות ואע”פ שמפיל עצמו בסכנה עד שינטל מן המקום הרע שאינו יכול להעמיד דתו כראוי וילך עד שיגיע למקום וכבר פירש על ידי הנביאים שכל הדר בין הכופרים שהוא כמותם (ש“א כ”ו י"ט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר וכו' הנה שקול דירתו בין הגוים כאלו עובד אלהים אחרים וכן חייבו החסידים ויראי השם שימאסו הרע ועושיו וכן אמר דוד ע“ה (תהלים קל“ט כ”א) הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט וגם אמר (שם קי“ט ס”ג) חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פקודיך וכן מצינו באברהם אבינו ע”ה שמאס משפחתו ומקומו וברח לנפשו להנצל מדעת הכופרים וכל זה אם לא יכופו אותו הכופרים לעשות מעשיהם שצריך האדם לצאת מביניהם אבל כשכופין אותו לעבור על אחת מן המצות אסור לעמוד באותו מקום אלא יצא ויניח כל אשר לו וילך ביום ובלילה עד שימצא מקום שיהא יכול להעמיד דתו והעולם גדול ורחב. והתנצלות מי שטוען בענין ביתו ובניו אינה טענה לפי האמת אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו ואין ראוי אצל מי שיטען זאת הטענה כדי לדחות מעל נפשו אלא יגלה למקום ראוי ולא יעמוד בשום פנים במקום השמד וכל העומד שם הרי הוא עובר ומחלל שם שמים והוא קרוב למזיד, אבל אלה שמפתין עצמן ואומרין שיעמדו במקומן עד שיבא המלך המשיח לארץ המערב²⁰יוצאין והולכין לירושלים איני יודע איך יבטל מהם זה השמד אלא עוברין הן ומחטיאין זולתן ובראותן (²¹ אמר הנביא ע"ה (ירמי' ו’י"ד) וירפאו את שבר בת עמי על נקלה לאמר שלום שלום ואין שלום כי אין זמן לביאת המשיח עד שתולין בו ואומרים עליו הוא קרוב או רחוק וחיוב המצות אינו תלוי בביאת המשיח אלא אנחנו מחויבים להתעסק בתורה ובמצות ונשתדל להשלים עשייתן ואחר שנעשה מה שאנחנו מחויבים אם יזכה ה' לנו או לבני בנינו לראות המשיח הרי זה טוב יותר ואם לא הפסדנו כלום אלא הרוחנו בעשייתנו מה שאנחנו מחויבין, אבל אם יעמוד אדם במקומות שיראה כי התורה תפסוק והמין יאבד בעבור השנים והוא אינו יכול להעמיד דתו ויאמר אשאר אני עד שיבא משיח ואצא מזה שאני בו אין זה כי אם רוע לב ואבוד גדול ובטול הדת והדעת זו היא דעתי והשם יודע האמת.

החמישי אפרש בו איך ראוי לאדם לראות את עצמו באלה ימי השמד. חייב הוא כל מי שאינו יכול לצאת מפני משאלות לבו וסבות סכנת הימים ועמד באותן המקומות שיראה נפשו מחלל שם שמים לא ברצון ממש אבל קרוב הוא להיות ברצון ושהוא נזוף מלפני המקום נענש על רוע מעשיו ועם זה היה בדעתו אם עשה מצוה מן המצות שה“ב מכפיל שכרו עליהם שהוא לא עשה אלא לשמים בלבד ואינו מבקשו כדי להתגדל ושיראה שהוא עושה מצוה ואינו דומה שכר מי שעושה מצוה בלא פחד לשכר מי שעושה אותה והוא יודע שאם יוודע בו יאבד נפשו וכל אשר לו. ועל דמיון זה הזמן אמר השם (דברים ד' כ"ט) כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך ואעפ”כ לא יפנה אדם ממחשבתו שהוא יוצא מאותן הגלילות שקצף עליהם השם וישתדל בכל יכלתו, וג“כ אינו ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם אלא מקרבם ומזרזם לעשיית המצות וכבר פירשו רז”ל ( ) שהפושע אם פשע ברצונו כשיבא לבית הכנסת להתפלל מקבלין אותו ואין נוהגין בו מנהג בזיון וסמכו על זה מדברי שלמה ע"ה (משלי ו' ל') אל יבוזו לגנב כי יגנוב למלא וכו' אל יבוזו לפושעי ישראל שהן בסתר לגנוב מצות. ומיום שגלינו מארצנו לא פסק ממנו שמד כי מנעורינו גדלנו כאב ומבטן אמנו הנחנו ובכל התלמוד אומר שמדא דעביד ובטיל השם יבטלהו מעלינו ויקיים בימינו מה שנאמר (ירמיה ג' כ') בימים ההם ובעת ההיא נאם ה' יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה כי אסלח לאשר אשאיר, וכן יהי רצון אמן.

ב' אגרת הרמב"ם אל ר' יפת בן אליהו הדיין.    🔗

זה הכתב עשה רבינו הרב הגדול משה בר מיימון ז“ל למרנא יפת בן מרנא אליהו הדיין מתנצל אליו וקובל עליו הפך מה שסבור מר יפת ז”ל.

לכבוד כג“ה מר יפת ש”ץ המבין הדיין המשכיל בן כבוד כג“ה מרנא ורבנא אליהו הדיין החסיד זצ”ל, מאת אוהבו המתפלל להוסיף כבודו משה בר מיימון הרב זצ"ל.

הגיעני כתבך החביב לנפשי ותמהתי על ענינו שהרי אתה קובל עלי שלא קדמתי לשאול בשלומך מיום שנפרדנו מארץ הצבי ולא שלחתי לך כתבי ובודאי זה הענין בא ללמד ונמצא למד ואתה בוגד ולא בגדו בך. ועוד שמאחר שנפרדנו כחדשים מעטים מת אבא מארי ז“ל ובאו אלי כתבי התנחומין מקצה המערב מארץ אדום מהלך כמה חדשים ואתה לא שמת לבך לזאת. גם ארעוני צרות רבות גלויות בארץ מצרים מחלאים והפסד ממון ועמידת מוסרים עלי להרגני, והרעה הגדולה שבאה עלי באה באחרונה והוא פטירת הצדיק זצ”ל שטבע בים הודו ובידו ממון רב לי ולו ולאחרים והניח בת קטנה ואלמנתו אצלי ונשארתי אחריו כמו שנה מיום שהגיעה השמועה הרעה נופל על המטה בשחין רע ובדלקת ובתמהון לב וכמעט קט הייתי אובד ואח“כ עד היום כמו שנים אני מתאבל ולא נתנחמתי ובמה אנחם הוא היה על ברכי כי גדל והוא היה האח והוא היה התלמיד והוא היה נושא ונותן בשוק ומרויח ואני הייתי יושב לבטח, והבין בתלמוד במהרה והבין בדקדוק הלשון יתר ²²ולא היה לי שמחה אלא בראותו. ערבה כל שמחה והלך לחיי עולם והניחני נבהל בארץ נכריה, כל עת שאראה כתב ידו או ספר מספריו יהפך עלי לבי ויעורו יגוני כללו של דבר כי ארד אל בני אבל שאולה. ולולא התורה שהיא שעשועי ודברי החכמות שאשכח בהם יגוני אז אבדתי בעניי. ואני בכל זה אינני קובל על חכם ולא על רע ולא על תלמיד ומיודע וראוי לקבול עליו יותר מכולם שאני והוא ואבא** מארי ז”ל ואתה ארבעתנו הלכנו בבית ה' ברגש ולא שאלת ולא דרשת. ומן הדין היה שלא אשיבך על כתב זה שהגיע עתה בעבור ההרשאה, אבל אהבתי ערוכה ושמורה ועל כל פשעים אכסה אהבה והאל יודע כמה צר לי וקשה בעיני דוחק הזמן אשר אמרת וכל אותו הענין היטיב חרה לי עד מות ואלו היית כאן אצלי הייתי עושה עמך כראוי ואכבד ואהנה כפי כחי. ושמחתי הרבה על זה הבן שחננך האל ר' אליהו התלמיד הנבון, שמעתי שהוא עוסק בתורה ושהוא נבון לחש והולך בדרך טובה. תחת אבותיך יהיו בניך תשיתמו לשרים בכל הארץ, אמן כן יהי רצון.

ג' תשובת הרמב"ם על ענין למוד התורה לבעלי דתות אחרות²³.    🔗

שאלה ל"א. אם מאמר ר' יוחנן (סנהדרין נ"ט א') גוי שעסק בתורה חייב מיתה הוא הלכה ואם חייב כל בר ישראל להימנע לבלתי למד דבר חוץ משבע מצות והמסתעף מהם או לא.

תשובה. היא הלכה בלא ספק ואם תהיה יד ישראל תקיפה עליהם ימנע מתלמוד תורה עד שיתגייר אבל אינו נהרג אם עסק בתורה דהא חייב מיתה קאמר ולא אמר נהרג כמו שאמרו (שם נ"ז א') על שבע מצות בן נח נהרג ומותר ללמד המצוה לנוצרים ופירושם לפי הדין אבל אינו מותר דבר מזה לישמעאלים כי כבר ידעתם שהם יאמינו שתורה זו אינה מן השמים ואם ילמדום דבר מדבריה אז ימצאוהו מתנגד לקבלתם מפני שבאו להם ערבובי דברים במעשים ודברים זרים בענינים ולא יהיה זה להם לראיה כי דבריהם מוטעים כ"א יפרשוה בהקדמותם המופסדות ויהיו לצרים עלינו בשביל זה וישנאו כל הגר בתוכם ויהיה בזה מכשול לישראל האסורין ביניהם בעונותם אבל הערלים הם מודים בנוסח התורה כי היא בשלמותה כמו שהיא בידינו רק יגלו פנים בפרושים מופסדים וירמזו בה הרמזים הידועים להם ואם יעמידם איש על הפירוש הנכון אולי יחזרו ואם גם לא יחזרו אין בזה מכשול לישראל כי לא ימצאו בתורתם הפך תורתנו. משה (²⁴.

ד' תשובת הרמב"ם על ענין איזה פסקים מספרו משנה תורה²⁵    🔗

שאלה. יורנו רבינו מה זה אשר זכרת בענין איך יתנהג האדם עם רבו בפרק חמישי מהלכות תלמוד תורה (ה"ו) ולא יכריע דבריו איך יהיה זה. ועוד נמצא בפ“ב מה' ע”ז (ה"ה) וכן המינין מישראל אינם כישראל לדבר מן הדברים ואין מקבלין אותן בתשובה לעולם אבל בהל' תשובה (פ“ג הי”ד) כתבת בד"א שכל אחד מאלו אין לו חלק לעולם הבא כשמת בלא תשובה אבל אם מת בתשובה הרי זה מבני העולם הבא שאין דבר שעומד בפני התשובה והדברים נראים כסותרים זה את זה.

תשובה. הכרעת דבריו הוא אם יש לרבו סברא בדין מן הדינים אסור לתלמיד שיאמר כי מה שנראה וברור לו הוא הפך דעת רבו כי הדבר הזה יכול להיות על שני פנים על כן לא יתנשא על דעת רבו. ומה שחשבת כי יש סתירה בין שני מאמרים מחבורנו ידוע תדע כי אין כאן שום סתירה כי ענין המאמר אין מקבלין אותן בתשובה הוא כי אנו לא נקבל מהם תשובה ולא יהיו בעינינו במעלת בעלי תשובה כי אם יעמדו בחזקת מינים כשהיו ואם גם מתנהגים ביותר ובחסידות אולי הוא מפני היראה או לגנוב דעת הבריות וענין המאמר האחר אם שבו באמת בכל לבבם בינם ובין בוראם בודאי יש להם חלק לע“הב והוא א”כ נוגע לדבר שבינם לבין בוראם וההלכה האחרת נוגעת לדבר שבינם לבים שאר האנשים ²⁶ וכתב משה.