אל הקורא!

הספור הזה אשר לפניך, איננו ספור בדוי רק ספור אמתי אשר קרה ליהודי נ. בימי הרוזן ר… אשר יהודים רבים שתו מכוסו התרעלה וירדו חיים שאולה…, לזאת לא נעַצם גם אנחנו עינינו מראות את מקרי הימים הרעים ההם אשר קרה לבני עמנו, אשר בכל מקומות מושבותיהם שבעו חרפה ובוז אבחת חרב והרג תחת ידי עושקיהם כח, אשר כקבר פתוח היה גרונם לבלוע את היהודי ולהכרית את שמו מעל פני האדמה …

ראוי הוא הספור הזה לצאת לאור בשפה הזאת גם ביתר השפות: למען ידע כל איש את הצרות הרבות אשר סבלו היהודים לרגלי רוזנים כר … אשר הביאו רזון בעצמותיהם – ובכל זאת לא אבד נירם, ובעת אשר גוים רבים ועצומים ספו תמו מן בלהות, הנה עם ישראל חי וקים וכימי העץ ימי עמי כי לא ינום ולא יישן שומר ישראל!

יראו עינינו וישמח לבנו כי העת הרעה ההיא כמעט כָּלִיל חלפה הלכה לה חשכת ימי־הבינים לא יחשיך עוד את הארץ ועמוד־האש יאיר לנו את הדרך! – ולכל בני ישראל יהיה אור במושבותם!

משה זאבלאצקי.

 

1: פַּחַד וָפַחַת.    🔗

העיר נ. צהלה ושמחה – חג הפורים היום!

יהודי נ. קדמו פני החג הזה בתודה וקול זמרה, ויגילו וישמחו על הנסים ועל הנפלאות הגדולות אשר הפליא ה' לעשות בימים ההם לעם ישראל. בכל בתיהם אך אורה ושמחה, הנרות יפיצו אור יקר במנורותיהם הממורטות, נוגה למו מסביב ויאירו באור שבעתים. דלתות הבתים פתוחים לרוחה ואנשים שונים יבאו וישובו, בלב שמח ומלאי תקוות נעימות יברכו איש את רעהו, ואדון הבית יחלק מנות לאיש איש, בסבר פנים יפות, כנדבת לבו – הוא יושב אל השלחן וקערות מלאות אגורות כסף לפניו הנועדות לחלק מנות לאביונים…

– עורה ישראל! עורה עורה מתרדמה הגדולה והחזקה אשר הפיל עליך הזמן האכזר במסבותיו הרבות והרעות, השקיפה על תולדות ימיך שעברו ומקריהם הרבים והאיומים אשר קרוך ואתה עודך מחזיק בתומתך, עודך חזק ואמיץ ובה' מבטחך. בכל האמש והחשך אשר יקדירו את פניך במשך ימי גלותך המר והאיום לא נכהה אורך ונרך לא נדעך, עוד שמשך, שמש אמונתך, ויתרון הכשר רוחך באמונתך ודתך עודנו זורח כשמש בצהרים וכירח בחצי החדש, הוא יאיר לך את הדרך במדבר הזה והוא יאיר נתיב – גם לארץ הקדושה, ובעוד אשר יריעו עליך שונאיך ומנדיך ויבזו את הליכותיך ודרכך בקודש, בעוד המה קוסמים בקסמיהם ובלהטיהם להרע לך – תתאזר זרוע עז לחוג את חגך, חג הפורים, בשמחה וששון, בגילה ורנה ותהי זאת תנחומותיך! קרא ליין ויבוא בקרבך וישמח לב מרי נפש אשר בתוכך, לקיים מה שנאמר: “ויין למרי נפש”…

בעת הזאת אשר יהודי נ. שמחו ועלזו ברוב עז על אשר גאל ה' את אבותם מיד צר ויפדם מרדת שחת על ידי איש בוזי ורע מעללים, הנה התעורר האלוף שווערינסקי, אֲחִי אשת הרוזן ר., אשר זה כששה ירחים תקע אהלו מארץ גרמניה לארמון הרוזן, להשמיד ולאבד כל היהודים גרי נ., להפילם במהמורות ומשואות נצח, עד כי לא ישאר כל זֵכר מהם תחת שמי ארצו.

בין היהודים החוגים את חגם ברוב עוז וחדוה והשמחים בכל נפשם ובכל מאֹדם היה גם ר' ליב החנוני, אף כי הוא רק הוא היה הסבה לעורר חמת שווערינסקי על כל יהודי נ..

ר' ליב היה איש עשיר ותמים דרך, ואף כי אֹשר ועֹשר לא יוכלו שבת גם יחד באיש אחד, אולם בהאיש הזה מצאנו שניהם יחד, על ידי ישרו קנה את לבב המוכרים והקונים לאהבה אותו, תּוּמת לבו משך אליו את נסיכי הפולאנים לסור אל פתח בית מסחרו, ולכן מצא די כלכלת ביתו ממסחרו אשר ידי רעיתו, מְלֶכֶת הנשים, מלכה ובתו הנחמדה והעדינה דבורה כלכלו אותו בהשכל ודעת. אולם הוא נתן יותר כבוד לתלמודו אשר היה בידו, ויהגה בתורת ה' בכל עת מצוא.

מלכה, גברת הבית, היתה אשת חיל ומשכלת נודעת בשערים לתהלה. את אישה אהבה מאד ותמלא כל מאויי נפשו ותהי מעוז לדל ומחסה לאביון, וכל יושבי העיר כבדוה בגלל ישרת לבה ואמונת רוחה ותהי לברכה בפיהם. את המסחר נהלה בחריצות כפים, ובשפת פולאנית דברה צחות, באר היטב, עד כי השומע לא יכול הבין אם מנשי היהודים היא או אחת הפולאנית.

וכאמה כבתה, גם דבורה דמתה בכל דרכיה לאמה היקרה בנשים. דבורה היתה רכה וענוגה ותפרח כשושנה נחמדה בגן עדנים, פניה מאירים כשחר ורוח חן שפוך עליה, רוחה הנדיבה ויפי תארה משכו אליה כל עין רואָה, גם שועֵי הפולאנים נהרו חדשים לבקרים אל בית מסחרם רק לראות את יפי תארה, ומדי ראוה לקחה לבם כקסם ולא יכלו עוד להסב את עיניהם ממנה, ובפה מלא הודו ואמרו: כי לא ראו עוד עלמה יפה ונחמדה כדבורה.

וזאת לפנים בישראל: איש מבני נכר, או מאצילי הארץ, בקנותו איזה דבר בחנות יהודי, תשאנה העלמות, אשר תשרתינה בבית המסחר, או החנוניות בכבודן ובעצמן, את תכריך הסחורה אשר בחר הקונה בעדו לביתו, ולא לחטאת יחשב להן להתאַרח עם גבר, לתקוע ידם בכפם ולדבר עמהם בשחוק והוללות, כי לא תפחדנה מכל בן נכר, ולכל שחוק והוללות היוצא מפיהם לא תשימנה לב.

גם מלכה ודבורה היפיפיה היו נושאות את צרורי חבילותיהם לבית הסוכנים הפולאנִים מבלי לפחד מכל דבר ומבלי לעלות על רעיונותיהן כל מחשבה זרה, ואף כי נסיכי הפולאנים בזו ולעגו ליהודים ויהיו בפיהם לשנינה ולקלס, בכל זאת נתנו כבוד ויקר לשתי הנשים הכבודות האלה ולא העיז גם אחד מהם לאמר בפניהן דבר רע, אשר לא לכבוד ולא לתפארה היה להן.

גם האלוף שווערינסקי בראותו בפעם הראשונה את דבורה¹ נרעש ונפעם מאד עד כי לא ידע את נפשו, כי מעולם לא תאר בלבו כי תמצא בין היהודים, עלמה ענוגה ויעלת חן כמוה.

ויהי כפעם בפעם בשבת שווערינסקי עם רעיו ומתי סודו וידברו על דברים שונים נשאו גם מדברותיהם על אודות דבורקה ויפי חִנה, וכל אחד הללה והפליאה עד מאד.

– ואין גם אחד מכם אשר נסה את ידו להשיג את חין־ערך הזה? – שאל שווערינסקי.

– לא בנקל להרים נֵטל אבן־יקר כזה – ענה אחד מהיושבים, עוד לא ראיתי עלמה תמה וישרה כמוה.

– תמה וישרה! – נתן שווערינסקי בשחוק קולו. – רבות כאלה ראיתי בימי חיי, אשר על מצחן נשאו תָּו ה“צניעות” ובכל זאת פרשתי מכמורי עליהן ועל נקלה לכדתי אותן ברשתי…

– אבל לא את דבורה… – ענה הראשון, וכל המסובים אמצו במו פיהם את דבריו.

– שמעוני אַחי – הביע שווערינסקי אליהם בגבה וגאון – נתקעה כף ונתערב בינינו כי בעוד חדש ימים או עשור תהיה דבורקה בביתי ונפשה תהיה קשורה בנפשי…

– את כל אשר תשאל מאתנו נִתּן לך, רק הַראה נא לנו במה כחך גדול לעשות את המופת הזה – ענו ואמרו כלם.

– הגידו נא במה נתערב? – שאל שווערינסקי.

– הסו אַחי! – קרא הצעיר שבחבורה, בעל־אחוזה ואיש שמח – אם שווערינסקי ישיג את מטרתו ככל אשר אמר לנו, אז אנחנו נשכב תחת שלחן־הכדורים (Биллiардъ) אשר בבית המרזח, כעשרה רגעים, ואם לא יוציא שווערינסקי את זממו לאור וערמתו לא תעמד לו – ישכב הוא שמה וישתה יין־שאמפאניער לחיי כלנו.

– הידד! יפה דרשת! – ענו כלם.

– לוא יהי כדבריך! – ענה גם שווערינסקי.

– אולם במה נדע כי הוצאת את דבריך אל הפועל? – שאלהו הצעיר לימים.

– כי בעוד עשרת ימים תראו את דבורקה בביתי ובפיה תאמר לכם, כי תאהבני ולא תאבה להפרד עוד מעלי… השיב שווערינסקי.

– טוב מאד.

כן מהרו ויחלטו ממנו ושווערינסקי החל עוד ביום הזה בכל לבו ובחפץ כפיו לבקש תחבולות איך לפרוש רשתו על דבורקה התמה והזכה.

בעצם היום הזה בא לחנותו של ר' ליב ויבחר מיני סחורות.

– אַחְלַי כי דבורקה תביא את הסחורה לביתי – אמר שווערינסקי בפנותו לצאת אל מלכה – יען כי אחותי הרוזנת שמעה זה פעמים אודותיה כי עלמה נחמדה ויעלת־חן היא מאין כמוה, ותבקשיני להציגה לפניה ולהתודע עמדה – וזאת היא שאלתי ובקשתי ממך כעת.

מלכה לא הבינה לערמתו ומחשבתו הרעה ותבטיחהו כי דבורקה תביא את הסחורה לביתו.

האם הרחמניה והעדינה לא הרגישה מאומה ולא הבינה מראש את האסון הנורא המרחף על ראש בתה הנחמדה, ותשלח את בתה ואת זלמן המשרת לבית שווערינסקי בארמון הרוזן ר…

כצאת דבורקה וזלמן מהחנות והנה ר' ליב בא מבית התפלה, ותספר לו מלכה את הפדיון אשר פדתה מהאלוף שווערינסקי ודבר שאלתו ובקשתו, כי רק דבורקה תביא את הסחורה לביתו, למען יציגה לפני אחותו הרוזנת אשר חפצה בזאת.

– לא אבין לדבריו – אמר ר' ליב – הלא הרוזנת כבר ראתה את דבורקה ותדע אותה לא מתמול שלשום, השכחת כי לפני ירחים אחדים דברה אִתה כשעה שלימה בבית הנסיכה פאטאצקי? –

– אמנם הצדק אתך – השיבה מלכה – אבל נפלאת היא בעיני למה זה ועל מה זה. בקשה על ידי אחיה גם עתה כי תבוא אליה?

– פליאה דעת גם ממני ולבי חרד בקרבי אולי דבר סתר עמדו…

– אל מה ירזמון מליך?… – שאלה מלכה.

– מי יודע את אשר היה בלבב האיש הבליעל שווערינסקי לעשות לבתנו, אולי יכרה לה שוּחה אשר תפול בה… אבל מדוע עזבת אותה ללכת אחרי רע־המעללים הזה? –

– הלא הלכה בלוית זלמן משרתנו, ולמה תירא ותפחד כה?

המענה הזה הרגיע מעט את רוחו, אשר השתער והתגעש בקרבו עד כה, אולם בכל זאת לא ידע שָׁלֵו בנפשו ובעינים כָּלוֹת חכה לשובת בתו, ומה נבהל ונרעד בראותו מרחוק את זלמן לבדו ודבורקה אין אתו.

– איפה היא דבורקה? – שאלו ר' ליב ומלכה בקול אחד את זלמן בצעדו הביתה.

– שווערינסקי צוה עלי כי אלך לביתי, כי הוא חפץ ללכת עם דבורקה להרוזנת ועל נכון תתמהמה שמה עוד מעט – ענה זלמן.

– הלא דבר הוא! – קרא ר' ליב – נרוצה נא לבית שווערינסקי.

וכבר חפץ לרוץ אֹרַח אבל עד מהרה עצר את דרכו ויעמוד על מקומו.

– זלמן! – פקד ר' ליב על המשרת – רוץ נא מהר וקרא הנה את נחמן ג"ח² אבל אל תתמהמה אף רגע.

– למה לך נחמן ג"ח? – שאלהו מלכה.

– אולי יהיה לי להועיל בדבר הזה – האל יודע מה נהיתה שמה…

זלמן מִלא את מלאכותו ועד מהרה שב הביתה בלוית איש יהודי בעל קומה ממוצעת, אשר הכרת פניו ענתה בו כח גבורתו וְעָצְמַת ידו.

– נחמן יקירי, בוא נא עמדי לבית שווערינסקי – התחנן לו ר' ליב.

– מה אעשה בביתו ואיזו דבר ימריצני ללכת שמה? – שאל נחמן בתמהון.

– בדרך מהלכנו אספר לך, ותוכח לדעת מכל וכל – ענהו ר' ליב.

וכחץ מקשת מהרו לרוץ לבית שווערינסקי, מקום מטרתם.

 

2: עֵצָה וּגְבוּרָה.    🔗

מָעוֹן שווערינסקי היה באחד מאגפי ארמון הרוזן, ששם היתה כעת גם דבורקה. שווערינסקי לא חשב אחרת כי דבורקה תָּאוּת לדבריו מבלי דבר דבר, ועוד לכבוד יחשב לה, ומראש התיעץ על מצפוניו, אם לא תאבה למלאות תאות נפשו ושרירות לבו, יפתה אותה בהבטיחו לה כי יקחנה לו לאשה כחוק וכדת.

דבורקה בבואה לחדרי שווערינסקי ובשבתה לנוח מעמל דרכה לא התבוננה איך הוציא את זלמן מהבית וישלחהו לנפשו. שווערינסקי שב אל דבורקה וישב לימינה ויקטר את מקטרתו, ובשפתי שחוק אמר:

– צר לי עליך, עלמה יפיפיה, כי ידיך מלאות עבודה מרבה להכיל בבית מסחר אביך, ורק בוז וקלון תנחלי מזאת…

– לא אבין למליך – השיבה דבורקה – האם לחרפה תחשב בעיניך העבודה עד כי תשים בגללה עלמה כמוני ללעג השאננים?

– לא לחרפה אחשב את העבודה, אבל לא לנשים ולעלמה עדינה כמוך נתן סבל המסחר. על הגברים לעבוד ולהביא את לחמם לביתם, והנשים כל כבודן בבית פנימה ועלינו החובה לכבדן ולהוקיר ערכן.

– ואני אדמה – השיבה דבורה – כי טובה חכמה עם מלאכה, וכל עבודה אשר יעבוד האדם תוסיף אומץ במתניו ותפעול לטובה על כל שרירי בטנו, והבטלה מביאה לידי שעמום ולכל מחשבות פגול. גם אמי היקרה תפעול עבודתה בידים חרוצות ותודות לאל תחוש את נפשה בחיים ושלום יותר מאלה הנשים כפרות הבשן, היושבות ספונות בהיכלי ענג, אשר ידים להן ולא תעשינה, רגלים – ולא תהלכנה, וכל רגש חי ימות בקרבן ומקום שם קברם…

– ולוא ראתה אמך חיי מרגוע ושלוה ולא בזעת אפיה אכלה לחמה, רק על מי מנוחות חיתה, דשנה בשמן ראשה וכוס רויה שתתה, אז כפלים לתושיה היתה לה ואך אֹשר ושלום היו מנת חלקה כל ימי חייה; והאמת אגיד לך כי לבי כחלילים יהמה בראותי ובהתבונני איך תעבודי את עבודתך הרבה העמוסה עליך משא לעיפה, וידך הרכות והענוגות תעבודנה עבודת פרך…

דבורקה כבר הסכינה לשמוע מהללה ויפעתה משפתי חלקות הפולאנים, ועל כן האזינה והקשיבה גם את דברי שווערינסקי בקר רוח ובשחוק קל ונעים השיבה לו: תודות מאליפות לך, אלוף נכבד, בעד טוב לבבך, אולם בל ירך לבך לחומלה עלי, ולוא לא ימיש העליון את חסדו ממני, בכל ימי צבאי עלי ארץ, כאשר גמל עלי עד כה! הנני מאושרה בארץ.

– יתן לך ה' ככל משאלות לבך – השיב שווערינסקי במסוה החמלה – בכל לבי אבקש את אשרך, אולם לפי ראות עיני לא תלין נפשך בטובה…

– מדוע תחשוב כן?

– לא אפונה כי הוריך יבחרו אלוף לראשך מבלי שאל את פיך מטוב ועד רע, ובלי תפונה יהיה גם הוא בתכנו ובצביונו, בדרכיו ובמעלליו כאביך היושב באהלי התורה – ואיזה תקוה וקרני ישועה תוכלי לראות מחיים כאלה? …

– יתן ה' ויהיה גם אישי הנועד לי כאבי הנכבד והישר באדם, אשר לא רבים כמוהו בתבל – השיבה דבורקה בתומת לבה, אולם לפלא הוא בעיני מדוע תדאג כה לאחריתי?

– יען כי רחומי נכמרו עליך מאד, ולוא הרשית לי אז דאגתי לשלומך לימים הבאים.

– אתה? אתה תדאוג לי? – צחקה דבורקה – ומה תוכל לעשות למעני?

– יש לי רב במה להושיעך, ובכל אשר היתה לאל ידי יצאתי להושיעך, לוא רק לעצתי ולהצעתי שמת אזן קשבת.

– ומה היא עצתך והצעתך?

– כי תשארי בביתי ותסתופפי בצלי – ואז המאושרה בבנות תהיי…

דבורקה קפצה ממקומה בשמעה זאת כמו ישבה אל עקרבים ותאמר:

– הלא מודעת לאדוני, כי לא אוכל להתמהמה פה, כי ידי אסורות בחבלי העסק והמסחר, לכן שלחני נא מעל פניך ואשובה.

– את המסחר תנהל אמך גם בלעדך – השיב שווערינסקי – ועתה הגידי לי משפט הצעתי, המצאה חן בעיניך? –

לוא דבר אלי איש אחר כדברים האלה, אז ידעתי מה לענות לו – פתחה דבורקה פיה בחכמה – אולם כבודך יקר בעיני ועל כן לא אשיב לך מאומה…

שווערינסקי לא אָבד עוד את תקותו בשמעו את דבריה אלה וישלך יהבו על תשלום עצתו.

– לא בַּנתּ לדברי דבורקה היפה – הגיד שווערינסקי – ולפלא יחשב בעיני אשר עלמה חכמה כמוך לא תתבונן היטב לשרשי מלי, ברצוני הוא ליסד את אשרך על מוסדי ברזל ונחושה מבלי ימיטו לנצח נצחים, בארשי אותך לי לאשה ולשים על ראשך כתר הנסיכות וזר תפארתי, ושמי יקרא עליך, לאמר: “נסיכה שווערינסקי”.

– הגידה נא אלופי האם מצאת אותי נכונה להתולים וכמטרה לחצי לעגך שמתני?

– התולים עמדי? נשבעתי בכל קדש כי כנים ואמתים כל דברי אשר דברתי לך ורק אָשרך ועשרך אבקש כי אהבתיך…

– ואם באמת את אָשרי תבקש אוכל לבשרך ולשמחך, כי כבר נפשי בטוב תלין – אמרה דבורקה בשחוק – ואבי בחר למעני עלם נחמד ונעים אשר בקרוב יהיה ל“רב” ולשם ולתפארה יהיה בישראל. לדבק הזה אמרו הורי “טוב”, וגם אנכי מאושרה כי בתקופת הימים אהיה ל“רבנית”, אשר זאת היא כל מגמת נפשי ותאות לבי.

– התאמרי לעולל בעפר קרני ולכסות את פני בבושה וכלימה מבלי לכת אחרי להיות לי לרעיה ולהתעלס אתי באהבים? –

– לא לחטאת ולא לעון יחשב לי בהגידי לך כי דבר אי־אפשר הוא… ובעבור זאת לא תנחול קלון וכלימה לא תכסה פניך, כי קיר ברזל מפריד בינינו לעולמי עד…

– הבינני נא את דבריך, כי חדות המה לי…

– יען כי דתך שונה מדתי, אשר לא אמירנה בכל הון ובכל חפצי יקרי הערך, ולוא גם ימלאו לי את ביתי כסף וזהב.

שווערינסקי חשב רגעים אחדים ולא ידע עצה בנפשו לענות לה דבר. דמו רתח בקרבו וימלא אש נקם, בזכרו כי יאבד את ה“התערבות” ויהיה ללעג ולקלס לאנשי חברתו בהתגללו תחת השלחן כאחד המנבחים…

– אבל אני לא אבקש ממך כי תעזבי את דתך – אמר אליה אחרי דומיה ממושכה – ותוכלי להיות יהודיה ולנצור כל חקי דתך כמאז וכמקדם.

– בשם ה'! למה תרדף אמרים חנם ותכביר דברי להג, אשר כבר נלאיתי נשוא אותם? הלא אחת אמרתי לך כי דבר אי אפשר הוא, ולכן אם תחפוץ להציגני לפני אחותך הבה ונלכה, ואם לא, הוציאני לחפשי ואלך לביתי.

– התאמרי לשוב לביתך? – קרא שווערינסקי בחמה – התחפצי לספר לכל כי בקשתיך והתנפלתי לרגלך כי תחוסי עלי ותהי לי לאשה ואַת הארכת עלי לשונך וכסית את פני קלון? לא יקירתי וחיי נשמתי! שכחי מעתה את בית אביך כי עוד לא תציגי כף רגלך החוצה ותשארי פה, בביתי… עד בוא חליפתך.

פני דבורקה חורו כמת בשמעה את הדברים האלה, וכבר הבינה למדַי את מזמת המעול והחומץ הזה, כי פרש רשתו עליה לצודה בחרמו. דבורקה ידעה כי בחרון אפה לא תוציא ממסגר את נפשה, ועל כן שמה מסות המרגעה על פניה ותדבר על לב שווערינסקי, כי נפשה לא תאמין כי אלוף נכבד כמהו יחפוץ להחריד את לבב עלמה רפת־כח ולהתגרות בה…

אולם האלוף הנכבד הזה, לא שם לבו לכל דבריה ותחנוניה וישנה את דברו כי לא יוציאה לחפשי רק אם תאות להיות לו לאשה. ואחרי אשר הגידה לו עוד הפעם באומץ רוחה כי לשוא כל תקותו ועמלו לריק, יצא מחדרו ויסגור את הדלת אחריו.

איום ונורא מאד היה מצב דבורקה בהותרה בחדרה לבדה בלב מלא פחדים ורעיונות מבוהלים. כלביאה רצה הנה והנה לבקש מנוס ומפלט לה, עד כי נלאו רגליה ותפול באין אונים על הארץ, ותשא קולה ותבך מרה.

פתאום שמעה קול רעש גדול מאחרי הדלת והמזוזה, ומה רחב ופחד לבבה בהכירה את קול אביה ודברי נחמן ג"ח בהתעשקם עם עבדי שווערינסקי, אשר לא נתנום לבוא החדרה, באמרם כי העלמה העבריה כבר הלכה לדרכה, והמה החליטו כי פה היא ובחדר הזה יכירנה מקומה.

– הנני פה אב יקר! – נתנה דבורקה במרום קולה – החישו נא לעזרה, הנני מסוגרת על מסגר!

– אַל תֵּחַתִּי ואל תראי דבורקה – קרא נחמן אליה – כי עד מהרה נוציאך מזה –

נחמן החל בכל מאמצי כחו להכות באגרופיו על הדלת, וירעשו הספים וינועו האַמות, ולאחרונה הדף כה בחזקה את הדלת עד כי מסגריה נתקו ממקומם והדלת נפלה ברעש גדול על רצפת ההיכל ונחמן ור' ליב באו החדרה.

העבד אשר קם לשטן לנחמן ולא נתנהו לכלות את מלאכתו הניף עליו נחמן את ידו החזקה ויעניקהו אחת ושתים עד כי שבר את שניו ולחיו צבה כמו נאד. בקול יללה מהר העבד להודיע לשווערינסקי, אשר ישב בבית הרוזן, מכל הנעשה פה.

– הניחו פה את העלמה! יהודים ארורים! – צעק עליהם שווערינסקי בקצף בבואו המסדרונה.

– הנערה הזאת היא בתי ועלי החובה לקחת אותה לביתי – ענה ר' ליב.

– העידותי בכם עוד הפעם כי תשאירו אותה פה ואל תגעו בה – הרעים שווערינסקי בקולו – כי ידי תהיה בכם, ובדברו את הדברים האלה הוציא מצלחתו קני־רובה קטן.

כחץ מקשת תפש נחמן בידי שווערינסקי, ולא נתנהו לפנות ימין ושמאל וכעמוד שיש נצב על מקומו.

– נוסו מהרה! – פקד נחמן על ר' ליב ודבורקה – ואני לא ארפה את ידי שווערינסקי עד אשר אדע אל נכון כי תבואו אל ביתכם.

ר' ליב ודבורקה שמעו לקול מצום וימהרו להמלט על נפשם, ונחמן לחץ את שווערינסקי אל הקיר ולא נתנהו להמיש ממקומו.

– הרף ידך ממני, יהודי ארור! קרא שווערינסקי בחמת רוחו – כי עוד מעט אעשה אותך לגל של עצמות.

– עשה, אם יש לאל ידך לעשות – השיב נחמן בקר רוח.

– ארימה את קולי ויחושו לעזרתי עבדַי ועושי רצוני ואז … – הפחידו שווערינסקי.

– גם אני אחפוץ כי תקרא לעזרה וידעו גם הרוזן והרוזנת מעשיך המכוערים, כי תפרוש רשתך על עלמות תמימות ותוריד חיתן שאולה…

נחמן ידע כי הרוזנת האזינה כבר למדַי תהלוכות שווערינסקי ומעלליו הרעים כי יסתולל בבנות היהודים ויעולל בעפר קרנן, לכן לא הפחידו לבו אם יצעק לעזרה, ומראש הבין כי לא ישמיע בחוץ קולו ואת מגינת לבו ישא בקרבו.

ואכן הסתיר שווערינסקי את קולו, ויתחנן אל נחמן כי ירפהו ויוציא ממסגר את ידיו, ואחרי כי נשבע לו כי לא ירדוף עוד אחרי דבורקה, ויטמן את קני־הרובה בצלחתו הרפה ממנו ויוציא את ידיו לחפשי.

– חיה בשלום אדוני! ואקוה כי לא תחפוץ עוד לפגשני… – קרא נחמן, וימהר לצאת מן הבית.

– דמי לא ישקוט עד כי נקום אנקם בכל יהודי נ. ואמחה את שמם עד כי לא ישאר כל זֵכר מהם! – קרא שווערינסקי אל נפשו ויחרוק שניו, אשר נראו אז כשני כפיר החודרות בצואר רחל נאלמה…

ויהי ככלות עשרה ימים ויבואו מרעיו לשמוע אם עמדה לו חכמתו להוציא את מאויי נפשו… ויודה לחרפתו כי לא יכל להפיק את זממו וגם פחדו אשר הפיל עליה היה לה ללא־פחד. מרעיו שחקו על משבתו וידרשו ממנו לקיים את ה“התערבות”, ואף כי מאד מאד לא נתן זאת קטורה באפו, בכל זאת, למורת רוחו, שכב למעצבה תחת השלחן וישתה שמה לחיי רעיו.

הדבר הזה עוד הוסיף שמן על השלהבת וישנס את מאמצי כחו לדרוש את דמי היהודים ולכלות את חצי זעמו בם.

 

3: מַשְׁחִית לְחַבֵּל.    🔗

הרוזן ר… היה אחד הרוזנים הפולאנים אשר מרוב עשריו ותענוגיו למכביר אהב גם את היותרת על הכבוד ובשגעון נהג. היהודים אשר גרו בעירו ואחוזות נחלתו היו כמטרה לחצי אשפתו, כמעשה־צעצועים להשתעשע ולהתל בם, ולהטיב לבו עליהם, ויהיו נתונים בכל עת להרג ולאבדן, לשבי ולבזה, עד כי לא האמינו בחייהם. ואף כי ממלכת פולין הסתירה בעת ההיא בצל כנפיה גם את היהודים האומללים, בכל זאת עשה כל נסיך פולאני ביהודי עירו כחפץ לבו, וכחמר ביד היוצר כן היו בידם, כי מי ידין עם שתקיף ממנו? ועל כן היה עם ה' מֻכה ומעֻנה תחת ידי מעַניו האכזרים ויכלו מתגרת ידם באף ובחמה ובקצף גדול. וגם אלה היהודים אשר הקריבו עצומותיהם לשופט ומוכיח – התבררו והתלבנו צדקת הרוזנים כזהב מזוקק וידם היתה על העליונה, והיהודים יצאו אבלים וחפויי־ראש…

הרוזן ר… אהב מאד להתגרות בהיהודים ולשפוך דמם כמים, ולא פעם ושתים קלע חציו בלב יהודי ויתענג על המחזה איך יפרפר בין החיים והמות, וכל אלה לשחוק ולשעשועים נחשבה בעיניו.

יהודי נ. חלקו לו כבוד גדול ויקר וכל דבריו היו קדושים להם. בנסעו לארצות החמות ולמעיני־הישועה לבלות שמה את עתותיו בנעימים – אז חיו גם נפשות בני עירו הנדכאים ושאפו מעט רוח, אולם בהגיע תֹר שובו לביתו נפל פחד מות עליהם ונעצבו עד מאד.

לא כן היתה הרוזנת ר… לבה היה טוב על היהודים ובכל עת הגינה עליהם מבלי יפגעו בם כדורי אשה האכזר. גם בן־משק הארמון מאלינסקי היה להם לעזרה בצרה והיהודים הקריבו לו תמיד אֶשכר ומתנות רבות מאד.

ושווערינסקי לא נח ולא שקט לבקש תחבולות איך להעלות חרון אף הרוזן על היהודים למען יעלה אותם על המוקדה, ויצלח עליו רוח מזמתו ויוציא את מחשבתו הרעה על ידי פֿעדקאָ עבדו, איש צעיר לימים כבן עשרים, אשר צוהו כי ילביש בגדי יהודי, ועת אשר הרוזן ר … ישוח לבדו בבקר בגנו, כדרכו מאז, יקרב אליו ויחרפהו ויגדפהו כאחד הרקים, בשם כל יהודי נ..

פֿעדקאָ ידע לחקות את מעשי היהודים, תנועתם ושפתם, וישם על פניו מַסֵכָה (Маска) אשר לה דמות וצלם יהודי עם זקן מגודל ופאות ארוכות, ועת אשר הרוזן הלך בין שורות האלונים אשר בצדי הגן קרב אליו מבלי להרים את כובעו מעל ראשו, ובשפת־עלגים קרא:

– “בשם כל יהודי נ. הנני אומר לך כי חדל אישים ושודד אכזרי הנך, ואם תעיז עוד הפעם להניף ידך עלינו, אז ידינו תהיה בך ונַראה לך את כח גבורתנו”

הרוזן לא האמין לשמע אזנו דברים כאלה יוצאים מפורש מפי איש יהודי, ויחרה לו זאת עד מות.

– נְמִבְזָּה! – קרא הרוזן בחמת רוחו – התדע את מי תדבר מלין?

– ה' לנו ולא נירא ממך ומסכלותך הגדולה – ענה פֿעדקאָ עזות – ובשם כל יהודי נ. הנני אומר לך עוד הפעם את הדברים האלה, ולוא תמיתם ותעבור בשלח חיתם גם אז לא יגידו לך מי אני ואת שמי לא יגלו –

הרוזן נעוה משמוע ויעמוד כאיש נדהם וכגבר עברו יין, ואחרי כן מהר אל חדרו ובזעם נורא צוה לעבדו לקרוא עד מהרה את מאלינסקי.

עוד מעט ומאלינסקי בא.

– הקהֵל נא את כל אנשינו – פקד עליו הרוזן – איש וכלי־זינו בידו, ויהרגו לפי חרב את כל היהודים, נשיהם וטפם, ועד הערב לא ישאר כל זֵכר מהם.

מאלינסקי נרעש ונפעם עד מאד לשֵמע הפקודה הנוראה הזאת, ויבן כי לא עת לדבר היא עם הרוזן להראות לו את משוגתו ושגיונו כי לא בדעת חרץ את משפטו, ולכן השתחוה לפניו בהדרת הכבוד ויצא.

מאלינסקי חש לבוא אל הרוזנת להודיע לה את הצָו הנורא הזה.

והרוזנת גם היא חרדה להשמועה האי־טובה הזאת ובקול רועד שאלתהו:

– ואת סבת הדבר לא תדע?

– לא אדע מאומה ויראתי לפצות פי לדבר אתו כי חמתו בערה בו עד מאד וכידודי אש התמלטו מפיו – ענה מאלינסקי – ועתה עֻצי נא עצה גברת כבודה, מה לעשות איפוא?

חכה נא מעט ואני אלכה אליו ולא אתנהו למלאות אחרי רעיון אכזרי כזה.

עד מהרה באה אל חדרו. הרוזן הלך הנה והנה והכרת פניו ענתה בו כי חמתו עוד לא שככה. הרוזנת התבוננה אל כל זאת ובאהבה גלויה אמרה אליו: התלך עמדי, אישי היקר, לשוח מעט בגן לדוח היום?

– לא אלכה – ענה בחמה.

– למה זה תשתער ותתגעש נפשך בקרבך לעאָ מחמדי? מדוע תסתיר ממני את יגון לכך?

– היהודים הארורים! – נהם הרוזן כאריה בסבכי.

– מה עשו לך היהודים? – חרדה גם היא – הגידה נא לי שאהבה נפשי במה הרגיזוך והדריכוך מנוחה? הגידה נא ואשימה קץ לחייהם…

– מות נבלים ימותו ועוד היום הזה! – שאג הרוזן בחמת רוחו – נקם אנקם בם ודמם ישפך כמים בחוצות.

– כן אהובי! משפט חרוץ הוא אם הרגיזוך ויגעו בכבודך – אולם מה מאד אִותה נפשי לדעת את סבת הדבר.

ויספר לה הרוזן מכל המוצאות אותו.

– נורא הדבר מאד! – אמרה הרוזנת – אולם מי יודע אם אשמים היו היהודים בדבר ואולי לא ידעו מזאת מאומה?

– הלא ה“נמבזה” בעצמו הגיד מפֹרש כי בשם כל יהודי נ. יאמר את דבריו – רעם הרוזן.

– אולי היתה כוָנה מיוחדת אתו לאמר כן, אבל באמת נקיים המה היהודים – הוסיפה הרוזנת להצדיקם – ראה נא יקירי, האם טח לבם מהשכיל כי המה בידך לחיים ולמות? ואיפוא הוא האיש אשר יבחר בידו את המות מן החיים?…

– הדברים האלה מצאו מסלות בלבו ומעט מעט הרגיעו את רוחו.

– בכל זאת – הוסיף לאמר – אוכל להאמין זאת על יהודי נ. כי המה מרעימים עלי על אשר הנפתי את חרבי על אנשים אחדים מהם…

– ובגלל זאת יחפוצו כי גם המה יעברו כבני מרון תחת חרב “מלאך המשחית” אשר בידך? – אמרה הרוזנת – אולם אל יחרה נא אפך, אישי היקר, ודרוש וחקור היטב אחרי הדבר ואחרי האיש הבליעל אשר שם נפשו בכפו לגדפך.

– ואיככה יודע הדבר? שאל הרוזן במנוחה.

– אתה תצוה על כל יהודי נ. כי יוציאו מהם את האיש המחרף אותך, אל יכחדו דבר, ויתנו תודה ודמו יהיה בראשו ואם לא יוציאוהו אליך ולא יגלו מי זה הוא ואי זה הוא אז ענֹש תענש אותם ככל העולה על רוחך.

הרוזן חשב מעט ואחרי כן אמר:

– צָדַקְתְּ רעיתי, וכדבריך כן אעשה, אולם מראש אגיד לך כי לא יוציאו את האיש כאשר הגיד אלי הוא בעצמו.

– ואז הלא נוכח אם חכו אמת דבר או שקרים הצמיד לשונו – אמרה הרוזנת בקול שמחה.

הרוזן קרא אליו שנית את מאַלינסקי ויצוהו לבל יעשה עוד כל רע עם היהודים ורק את רב העדה יביא אליו.

 

4: הָרַב הָאֻמְלָל.    🔗

הדברים האלה נקרו ויאתיו בחג הפורים, עת אשר פגשנו יהודי נ. שמחים ועלזי לב הולכים בחוצות ורוממות החג בגרונם.

הרב, איש זקן ונשוא פנים, זקנו צחורה ככסף והדרת השיבה חופפת עליו, ישב עם בני ביתו סביב לשלחן עגול ויאכלו את משתה הצהרים והנה הדלת נפתחה ומאַלינסקי בא.

הרב קם ממקומו וחורת מות כסתה פניו, כמו לבו נבא לו כי לא איש בשורה הוא כעת מאלינסקי, אשר לא בא אל ביתו רק בדבר ענין נכבד ויקר ערך.

– בשם הרוזן ר… אבקשך, רבי, כי תלך עמדי עד מהרה אליו – אמר מאלינסקי בנחת, בהושיטו את ידו להרב.

– ולמה ידרשני לעת כזאת? – שאלהו הרב בקול רועד.

– גם אני לא אדע כי לא הגיד לי מאומה.

הרב פנה אל אשתו ואל בניו ובקול תוגה אמר: היודע מחשבות יודע את החדשה אשר נהיתה שמה, אולם אצוה לכם לבל תגידו לכל איש מכל זאת עד שובי אליכם, כי בהודע לבני העיר מזאת, ימות רוחם בקרבם, ואתם התפללו בעדי לאל עליון כי ישיבני לשלום אליכם. –

דומיה חרישית שלטה בבית אין פוצה פה ואין דובר דבר, ובניו נגשו אליו וישקו את ידיו בדמעות שליש וירבו בבכי.

הרב ומאלינסקי הלכו לדרכם, ויספר מאלינסקי להרב מהפקודה הנוראה אשר פקד הרוזן וכי אחרי בקשת הרוזנת החליף את פקודתו ויצו להביא אליו את הרב.

הרב נבהל מאד לשמועה רעה כזאת וברכיו כשלו מפחד בהבינו כי כבר חרב חדה מונחת על צוארו…

אולם ה“בִּטְחָה” (Zuversicht), התכונה היקרה והחמודה הנטועה בלבב היהודי זה אלפים שנה ואשר עמה יבלה עתותיו ושנותיו: בהחישו מפלט לו לימים הבאים ועיניו יביטו אֱלֵי ימים ימים יוצרו אשר יהיו ימים טובים מאלה, שתה קִנה עתה גם בלב הרב האמלל ובאזניו צלצלו הד קול האומרים: עוד חזון למועד הטוב! כי לא פעם ולא פעמים קמו מהרסים ומחריבים עליכם להשמידכם כלה מן הארץ, ובכל זאת המה יאבדו ואתם תעמודו! …

מאַלינסקי בא אל חדר הרוזן לבשרו כי הרב בא.

– יבוא! – קרא הרוזן.

בברכים כושלות ובלב מלא תקוה בא הרב החדרה.

– האתה שלחת את האיש לחרפני? – שאג הרוזן בקול נורא – האתה למדתהו לדבר כן?

– שר נכבד – ענה הרב בקול אנחה ועיניו נמלאו דמעות – האיש אשר חרף וגדף את שמך – מות יומת על פי מצות תורתנו הקדושה, וגם החכם מכל אדם העיר לנו כי גם בחדרנו בל נקלל מלך ואיך תחשוב לאמר בי אני אצוה לאיש לְנַבֵּל את שמך הגדול?

– כבר ידעתי אתכם ואת דרככם, כי תעשו כל עולה כזאבי ערבות ותלבישו עליכם עורות שֵׂיות תמימות… – צעק הרוזן.

– שר נדיב! – ענה הרב באֹמץ־לב – הגנו בידך לחיים ולמות וכטוב בעיניך עשה עמנו, אולם התאמין נפשך כי אנחנו בנפשנו נביא עלינו שואה ומשואה בשלחנו מאתנו איש לכסות קלון על כבודך הרם? ושר חכם כמוך יוכל לשפט מישרים כי נקיים אנחנו מכל פשע ורק אחד משונאנו הפיל עלינו שואה אשר לא נדע שחרה – וחי נפשי כי לוּ יוָדע מי הוא האיש הלז אז אמסרהו לידך לעשות עמו כטוב בעיניך.

– אם יִוָדַע לך? – הרעים הרוזן – האם לא ידעת מראש?

– הנני נשבע לך באלהי אשר נתננו עד כה לחן ולחסד בעיניך כי לא אדע מכל דבר – אמר הרב בנשאו את כפיו למרום.

– עוד לא תלך מזה ולערבון תהיה לי עד כי תוציאו את האיש מכם – קרא הרוזן – ואם בעוד עשרה ימים לא תוציאו אותו אלי, אז אתה הראשון ואחריך כל יהודי נ. יובלו לְמַטְבֵּחַ, בגדול אחל ובקטן אכלה.

הרב בכה ויתחנן לו כי יוציאהו לחפשי ויתנהו לשוב לביתו לדרוש ולחקור אחרי הדבר, אולם הרוזן לא אבה שמוע ויתן לו כתף סוררת, ויצו כי יורידוהו באחד המערות אשר לו ולסגרהו על מסגר עד אשר יומת או עד אשר יצא לאור הדבר.

לעיני הרוזן שמו על הרב אזיקי ברזל וידיו ורגליו לנחושתים הגישו ויורידוהו במערה בחדר צר אשר אין בו מקום לנטות ימין ושמאל וחשך וערפל חתולתו. אחרי כן צוה הרוזן למאלינסקי להודיע מכל זאת ליהודי נ. – וכי אם לא יוציאו את האיש המחרף בעוד עשרה ימים, אז לא ישאר כל זֵכר מהם ויאבדו כלם לנצח.

 

5: תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה.    🔗

כחץ מקשת עברה השמועה בין יהודי נ. כי רבם הנכבד הושם בכלא ואת חק וזמן עשרת ימים אשר נִתּן להם להוציא את ה“מחרף” – ואת מי יוציאו? כהלומי רעם וכאבני אלגביש הרעימה הבשורה הזאת את היהודים הנדכאים – אשר בגיחם מרחם לא ידעו שלֵו בנפשם.

והעיר נ. נבוכה, החג היה לחָגא והיום טוב נהפך לאבל, כל לב נשבר ונדכא, על כל פנים תלין דאבה וענן כבד הרת חזיזים ישכון עליהם…

נכבדי העדה נאספו לבית המיוחד להם ויועצו ביניהם כי כל יהודי נ. יבאו להתיצב לפני הרוזן אולי יכיר ביניהם את מחרפו ומגדפו, ויתנו קול כרוּז בבתי הכנסיות ובבתי התפלות כי מי אשר יקח אזנו שמץ דבר מזה יודיע מיד ל“הפרנס־חדש”.

הרוזן נתן אזן קשבת לעצתם – ויעברו לפניו היהודים כבני מרון; אולם האיש המחרף לא נמצא בם ובקהלם לא הֵחד.

כורה השוחה שווערינסקי שמח מאד על ערמתו כי עמדה לו להעלות אף הרוזן על כל יהודי נ. ויוסף להגדיל את השלהבת בהבינו להרוזן באותות ומופתים, כי אכן אמת הדבר כי היהודים שלחו את האיש הלז לחרף ולגדף את שמו.

והרוזנת³ ומאלינסקי לא נחו ולא שקטו וישימו עצות בלבם איך להראות לעין כל את צדקת היהודים וכורה שוחם יפול בה. הרוזנת פקדה על כל עבדיה כי יחפשו אחרי היהודי הלז וכל אשר ימצאהו יקבל את שכרו מידה אלף שקל כסף.

ובין היהודים רבתה התאניה והאניה, כל אחד ענה בצום ושק שם כסותו, וישפכו את נפשם לפני אל עליון בנעימי זמירות ישראל, כי יראה בענים וישלח להם עזרתו מקדש.

ר' ליב מַכָּרֵנו ומלכה רעיתו לא הרגישו מאומה כי מהם יצאה הרעה הזאת והמה האשמים בדבר, אף כי ידעו מראש כי שווערינסקי לא יחשה ונקם ינקם בם, אולם אם המה חטאו יצא הקצף על כל היהודים, זאת לא חשבו.

ודבורקה הבינה כי מיד שווערינסקי השיגה להם הרעה וידו הוֹיָה בם, כי ביום אחד לפני הושם הרב במשמר פגשה ברחוב את פֿעדקאָ ויאמר לה: “אל תדמי כי אדוני יסלח לך על אשר מאנת להשאר בביתו ותתני לו כתף סוררת, עוד ימים אחדים יעברו ואז תראי את אחריתך ואת הנקמה הגדולה אשר יעשה בהיהודים”. – ולכן ידעה היטב כי משווערינסקי נפתחה הרעה ותחשוב כי דבר על לב יהודי מעיר אחרת להשליך שקוצים על הרוזן בשם יהודי נ., אך לאבותיה לא ספרה מאומה מכל אשר דבר אליה פֿעדקאָ ביראָה כי⁴ ימהר אביה לספר מזאת להרוזן, ואז יחגור שווערינסקי את שארית כחו לכסות המשאון על מעשהו, ותחליט בנפשה לבקש תחבולה איך להוציא לאור את התעלומה ולגלות לעין כל את תומתם.

ששת ימים עברו ודבורקה עוד לא מצאה עצה בנפשה להוציא את מחשבתה, וביום השביעי בהלכה ברחוב פגשה את “רבקה המורדת” ושביב תקוה קָרַן על פניה העצובים.

 

6: מִשְׂגָב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה.    🔗

רבקה “המורדת” היתה בת שלום השואב מים, ותהי עלמה יפה מאד. את חית נפשה מצאה בארגה, מעשה חושב, סוּתֵי־רגל (чулокъ) אשר היו לתהלה בעיר נ. וסביבותיה, ופולאָניות רבות גם הרוזנת ר. קנו מידה ותפקדנה בכל עת להכין בעדן סותי־רגל, ועל ידי זה היתה אחת מהבאות בארמון הרוזן.

והקול יצא בעיר נ. כי סרה רבקה מדרך הישר והלכה בארחות עקלקלות, כי פעמים אחדות פגשו אותה בלכתה לשוח עם עבדי הרוזן בלילי חשך ואפלה, ומה הוא החטא הגדול מזה בערים כנ., אשר כל דבר פשע ילין בם: יונו איש את רעהו וגבר עמיתו, יאכלו קורצא חד על חד ואומנת נקיה וקלה הַ“דִלְטוּרְיָא” יבחר כל אחד לנפשו לעשות מזה מעין לפרנסתו, לבושת כלנו; פלוני ירעיש העולם בתפלותיו ובדבקות נפשו, נופל וגלוי עינים, וידבר אך עם אלהים ומלאכיו, ובלבו יחמס מזמות איך לטמון חבלים לאחיו, בני משפחתו, ולסתם במגופות של פגעים את מקור חיתם – – – ועל כל אלה יעברו בשתיקה, ישימו יד לפה וכסות לעינים, ואולם להביט אל עמל כזה, כי עלמה תלך לשוח עם גבר, ישאו במרום קולם ויקראו: “אֵי־שמים! על מעשים כאלה אשר לא יֵעָשו!…” ובנרות יחפשו אחריהם אשר בעונם ימותו עוללים ויונקי־שדים. נקל להבין אפוא איך היתה העיר נ. כמרקחה בהודע כי רבקה תשוח עם עבדי הרוזן ותהי למשל ולשנינה בפיהם, וכל איש בפגשו אותה ירק בפניה, עפרוה בעפר ויסקלו באבנים לעומתה; ויהי בראותם כי עוד לא תשוב מדרכה הרעה ויבקשו את הרב כי יצוה להעמידה לפני “עמוד־הקלון”⁵ וכל העם ילעגו לה ויכסו את פניה כלמה.

ויהי בהודע לרבקה את אשר בלב העם לעשות לה ותמהר אל הרוזנת ותבך ותתחנן לה כי תחיש מפלט לה מהחרפה הגדולה הזאת, והרוזנת פקדה על הרב לבל יהין לעשות לרבקה כל רע, כי נקה לא תנקה אותו.

ואמנם לא העמידוה לפני “עמוד־הקלון” אבל חרפה נשאה למכביר על כל צעד ושעל, כי ירא כל אחד לנפשו לפגש אותה ולדבר עמדה דבר, והציילניות (Gebetern) שבעיר קראו אחריה: “חצופה!”.

רבות סבלה רבקה מכל אלה, ומה מאד חרה לה בגרשם את אביה מהסתפח בגבולם וידחפוהו הלאה –

רבקה חשה מפלט לה ממבקשי נפשה בהרחיקה את משכנה בחצר הרוזן, ועל אף היהודים החלה לשוח בכל יום ויום עם פֿעדקאָ ותציגו לפני כל מכיריה כי הוא אהובה ובחיר נפשה. וכבר החליטה להיות לאשה ל פֿעדקאָָ, ולפני כל עם ועדה התפארה כי תמיר את דתה…

ומדוע לא המירה את דתה? – זאת היתה לחדה סתומה בעיני כל היהודים אשר כבר חשבוה לכּוֹפרת…

עתה בפגשה דבורקה את רבקה התגנב בלבה שביב תקוה כי בידה לעזור את היהודים.

– מה שלומך רבקה? – שאלה אותה דבורקה בידידות.

– לא אבין לשפת היהודים – ענתה רבקה פולאנית.

– אם לא תשמעי את שפתנו אוכל לדבר עמדך פולאנית – השיבה דבורקה ותשנה את שאלתה בשפת פולאנית: – השלום לך רבקה?

– ומה לך ולשלומי – שאלה רבקה בפנים נזעמים – לא יחרד לבך לדבר עמדי? הלא מרה תהיה אחריתך בהודע מזאת לבני עירך ויעמידוך לפני “עמוד־הקלון”, אולם שכחתי – הוסיפה בצחוק – כי הרב הושם בכלא ועל כן אין מי אשר יצוה למלאות אחרי זאת…

– התצחקי ותלעגי רבקה לעת כזאת אשר אנחנו עומדים הכן למות וכשיות נדחות נוּבל לטבח – אמרה דבורקה ואנחה התפרצה מלבה – אמנם הרעו לך בני עירי והמרו את נפשך, אבל הלא עוד אָחות אַתּ לנו וממקור אחד נובעים אנחנו… ואיך לא תגע הרעה גם אל לבך ונפשך?

– התחפוצי כי רחומי יכמרו עליהם על אשר רדפוני עד חרמה ויכסו עלי בוז וקלון מבלי לעשות למו כל רע, וגם את אבי השליכו לעת זקנתו ויקחו מידו את לחמו אשר במסכנות אכלהו – העליהם אחוס וארחם? לוא יזוב דמם כמים בחוצות גם אז לא אשים אל לבי ולא אנוד לשברם.

– לא מלבך הטהור הוצאת את דבריך אלה, רבקה היקרה, אשר כבר ידעתי אותך לטובת לב, וגם לבך דוי על האסון הנורא המרחף עתה על ראשי היהודים, כי הלא יש ביניהם גם אנשים אשר לא חפצו ברעתך וכלימתך, ומדוע לא יכמרו רחמיך על הילדים הקטנים, העלות הרכות, אשר נקיים המה מפשע וחטאה ויובלו שי למות?

– אמנם נקיים המה ולבי יהמה להם –

– ואני אדע כי אנשים רבים, גם אבי ואמי דאגו עליך עת אשר ענו את נפשך והנחלת קלון, ובכל עת חמלו עליך ויצדקוך במשפט – אולם לא בידם היה לעזור לך – – –

– אמנם כן, אבותיך המה אנשים ישרים ונכבדים.

– ובכל זאת לא תחוסי עליהם ותחפוצי במותם?

– אחפוצה? לוּ היה בידי אז עזרתי להם והוצאתי ממות נפשם.

– ואני אֹמר לך כי לו תחפוצי אז תוכלי להיות לישע לנו.

– ומה אוכל לעשות?

– לא פה המקום לדבר בדבר ענין נכבד כזה – אמרה דבורקה – אולם היה נא בטובך ובואי עמדי לביתנו ושמה נשתעה יחד…

– לא אוכל כי עתותי ספורות –

– אבל אך רגעים אחדים, בואי עמי רבקה היקרה – הלא לא דבר קטן הוא!

– הנני לבקשתך, השיבה רבקה, ותלך עם דבורקה לביתה.

דומית מות שררה בבית ורק מחדר התיכון נשמע קול יללה כקול המעוררות לויתן, אשר שמה השתפכה מלכה את נפשה בתחנותיה ובקשותיה.

פני רבקה חורו כמות בשמעה את בכית מלכה, ותזכור כי בקול־נהי זה הספידה אמה את שלשת ילדיה אשר מתו עליה, וקול הזה שמעה גם בערב יום הכפורים, עת שפכה אמה נפשה לפני אל שמים – בהדליקה את הנרות – “כי השנה הבאה תהיה שנת ברכה, שנת חיים ושלום, וישמחה כימות עניה”, ואחרי שנים אחדות הספיד גם אביה בקול הזה את אמה אשר הלכה למנוחות ואותה עזבה לאנחות.

– שבי נא רבקה – אמרה דבורקה אליה מבלי התבוננה את השער הנורא אשר השתער בקרבה.

– אל תדברי עמדי פולאנית, דבורקה היקרה, דברי נא עמדי יהודית כאל אחת מאחותיך – התחננה רבקה.

– הלא מאנת לדבר בשפת היהודים?

– האדע את אשר אחפוץ? – אמרה רבקה ודמעות נראו בעיניה – ולוא ראה ה' בעניי ועשה קץ לחיי המרים…

דבורקה הביטה עליה בתמהון ותאמר:

– התמאסי בחייך רבקה? ואני דמיתי כי תשמחי בחלקך מאד…

– האוכל לשמוח? התדמי דבורקה כי כל רגשות נפשי כבר מתו בקרבי? הה, לוא יתנו לי אוצרות מלכים וכסף וזהב גם אז לא אשמחה ואגילה בחלקי, יען כי תמונת אמי נצבת מול עיני וכמו תתאונן לפני כי לא ימתקו לה רגבי קברה ולא תמצא מנוחה לנפשה מפני…

– ומי זה יאכוף עליך הר כגיגית כי תבלי ימיך בחיים כאלה…

– הטרם ידעת כי נאלצתי לברוח מכם, כי הרדפתוני מנוחה ותתנוני לבוז ולחרפה, יען מה? יען כי הלכתי פעמים אחדות בלילה עם פֿעדקאָ, עת אשר יגורתי לילך יחידה.

– אבל הלא גם תאהבהו? –

– ומדוע לא אהבהו ואכבדהו אשר הוא היה למגן לי בעת אשר היהודים דחוני בשתי ידיהם, וזה פעמים אחדות גלה את אזני כי יקחני לו לאשה, ולפלא גם בעיני אשר עוד לא נרציתי לו…

– אות הוא כי לב טהור לך ודמי היהודים עוד יזלו בעורקיך – אמרה דבורקה – ויוכל היות כי מה' היתה זאת למען תהיי לנו למשגב לצרה ומידך יהיה לנו הרוחה.

– ואיך אוכל לעזור לכם?

– אשר אחזה לי אני – השיבה דבורקה – באה לנו כל הרעה מיד שווערינסקי⁶ אשר אויב הוא את היהודים ויבקש את נפשם, וגם פֿעדקאָ ידע על נכון מראש מכל זאת באמרו לי תמול שלשום: “עוד תראי את אחריתך ואחרית כל היהודים המרה”, ולכן אם תחפוצי תוכלו להוָדע מכל זאת על ידי פֿעדקאָ אשר לא יכחד ממך דבר.

רבקה חשבה מעט ואחרי כן אמרה: אם פֿעדקאָ ידע מזה אז יספר גם לי ובהודעי אגלה לך את כל.

– והאם תבטיחיני רבקה כי תגלי לי – שאלה דבורקה.

– הנני נשבעת לך בשם אמי היקרה הנצבת למול עיני ואשר לשמה ולזכרה תאות נפשי כי אספר לך ולא אכסה ממך דבר.

– רב תודות לך רבקה העדינה! – קראה דבורקה ותפול על צואריה ותבך מרה.

 

7: אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר!    🔗

הזיק האחרון אשר לא עֻמם עוד בלב רבקה לאהבת עמה ומולדתה עתה בדברה עם דבורקה נֻפַּח ויהי ללהבה גדולה, ויהפך לבה לטוב לבני עמה. בלכתה לדרכה לביתה, נפתחו ארובות עיניה בזכרה את מצב אַחיה האיום והנורא, ותחליט בנפשה לדרוש ולחקור את פֿעדקאָ למען יגלה לה מי הוא האיש ההוא אשר הביא על היהודים שואה ומצוקה גדולה כזאת.

בחצר הרוזן בבית משכן הכובסות שם גרה רבקה ושמה עשתה את מלאכתה. בבואה עתה לחדרה נפלה על המטה נבוכה בעשתונותיה. “פֿעדקאָ ידע מראש מהאסון הנורא ולא הגיד לי מאומה” – דברה אל נפשה – לא! רק לצון חמד לו להתגרות עם דבורקה, כי בטבעו הוא איש פּוֹשק־שפתים… – ואולי באמת ידע ולא יאבה לגלות את אזני ביראו אולי יצר לי כי אַחי יובלו לבמת מטבח?… ותחכה בכליון עינים לבוא פֿעדקאָ לאכול אִתּה סעודת־הצהרים, כחקו כל הימים; עוד מעט ופֿעדקאָ בא שמח ולבו טוב עליו עד מאד.

רבקה קבלה אותו בזרועות פתוחות ובעיני אהבה שאלה אותו: מדוע בוששת לבוא היום פֿעדקאָ יקירי?

– נהפך הוא עוד הקדמתי לבוא היום, רבקה היקרה.

– יהיה איך שיהיה – ענתה רבקה ברוח־חן אולם שב נא אהובי לימיני וספרה לי חדשות.

– איזה חדשות?

– איזה שיהיו – האם נחרץ משפט היהודים למות?

– ואם למות מה ילך ממך? – לעג פֿעדקאָ – אולם התביני עתה את אָשרך אשר נפלת בגורלי, כי לוא היית בין היהודים אז גם אַתּ בין יורדי שאולה נחשבת…

– נבוניתי בכל אלה פֿעדקאָ אהוב נפשי, ותורות מאליפות ירחש לך לבבי, אולם התדמה כי אדאגה למותם ופחדם יפחידני? לא ולא, עוד אשמחה לאידם יען כי שונא אני אותם יותר ממך אשר לא עשו לך מאומה, ולי הרעו והציקו עד מאד…

– הבאמת תשמחי על מפלתם ושברם? – שאלה פֿעדקאָ.

– עוד תשאלני? הטרם תדע כי לוא יכולתי כבר עשיתי קץ לחייהם, ולוא ידעתי את האיש אשר הסב למו כל הרעה הזאת אז העתרתי לו נשיקות ובכל לבי נתתי לו תודה וברכה בעד ערמתו הרבה.

– ואני אחשה ואאלם דומיה בראותי כי תחבקי איש זר ומה גם יהודי? – שחק פֿעדקאָ.

– לא אדע את אשר עשית אז אתה – ענתה רבקה – אולם אני חבקתיו בכל נפשי על אשר נקם את נקמתי בהיהודים הארורים, – ברוך יהיה לה'!

---

– אמנם ברכתך תחול על ראשו! השיב פֿעדקאָ בשחוק.

– אולי תדע פֿעדינקא יקירי מי זה הוא ואי זה הוא האיש הלז? – שאלה אותו רבקה מבלי להסב את עיניה ממנו.

– לא אדעהו – ענה פֿעדקאָ בשחוק קל.

– תדעהו! תדעהו! – קראה רבקה – הכרת פניך ושחקך יענו בך כחשך, והאם כן תאהבני כי תירא לגלות לי את סודך?

– אם לא הגדתי לך, אות הוא כי לא אוכל לגלות לך.

לב רבקה הלם כמהלומות פעם בהתבוננה כי פֿעדקאָ יודע מכל האסון, ותחגור את שארית כחה מבלי יבין את אשר בלבה ובשחוק נעים ובשפתי חן אמרה לו:

– פֿעדינקא חיי נשמתי, למה תסתיר ממני את הדבר, ממני אהובתך לנצח, הגידה נא לי שאהבה נפשי מי הוא היהודי הלז?

– לא אוכל יקירתי, לא אוכל להגיד לך.

– וזה יהיה לי לאות: אם תגלה לי את הדבר אז אדע כי תאהבני בכל נפשך כאשר תאמר לי ודבריך נכונים ואמתים המה, ואם תסתיר ממני את הדבר ולא תגיד לי אז אִוכחה כי שקר הצמיד לשונך ומרמה היה בפיך…

– האם לא תדעי גם עתה כי אאהבך בכל נפשי?

– הנני רואה כעת כי רק מלין תכביר ואהבתך אלי מאָפע… – ענתה רבקה ותסב את פניה אל הקיר ובמטפחתה אשר היה בידה מחתה את עיניה.

– למה תבכי רבקה ולמה תמררי את נפשי? – קרא פֿעדקאָ בחבקו אותה בזרועותיו – לוא יכולתי אז גליתי את אזנך אבל לא אוכל…

– כבר ידעתי כי לזרה נחשבתי בעיניך…

– אולם אם עד כה יחרה הנה אגלה לך מכל זאת – אמר אליה אחרי רגעים אחדים – אך ראי ושמרי את נפשך מבלי לגלות לאחר לבלי יודע הדבר ויבולע לי.

– התחשבני לילדה קטנה או לפושקת שפתים אשר לא אדע הסתר סוד כי תצוני עשר פעמים לבלי גלות את סודך?

– שמעי נא וגם הִוָכְחִי כי יקרה לי אהבתך מאהבת אבותי, אשר להם לא גליתי את סודי.

– אבל ספר נא –

– אל נא תאיצו בי כה – אמר פֿעדקאָ בשחוק – כמדומה לי אָמרתּ כי תעתרי נשיקות להאיש ההוא?…

– וגם עתה לא אשנה את דברי.

– אם כן נשקיני וחבקיני כדבריך, כי אני הגבר אשר חרף וגדף את הרוזן בשם היהודים – אבל מדוע חרדת וחורת מות כסתה את פניך?

– אתה? – זעקה רבקה מרה – אתה הוא “היהודי” אשר שפך קיתון של רותחין על הרוזן?

– כן אהובתי, אני ולא אחר, אבל למה תפחדי כה?

– לא אפחד מאומה – ענתה רבקה ותאמץ את רוחה – אבל איכה נהפכת פתאום ליהודי ולמה עשית זאת?

פֿעדקאָ ספר לה ככל אשר ידענו ולב רבקה נרעש ונפעם עד מאד לשמע הדבר הזה.

 

8: הַחֲלוֹם.    🔗

לב רבקה סאן ירעש מאד ומלחמה נוראה התלקחה בקרבה: אהבת עמה הנדכא אשר שערי תפתה ואבדון פתוחים לפניו ואהבת פֿעדקאָ אשר היה למשען ולעזר בכל צרותיה, שתי האהבות האלו התרוצצו בקרבה, פעם לקחה אהבת עמה הבכורה בלבה ופעם גברה אהבת פֿעדקאָ על האהבה הזאת ועלתה למעלה. שני הרעיונות האלה התרגשו בחובה ולא נתנו מרגוע לנפשה, אוי לה אם תאמר ואוי לה אם לא תאמר: אם תאמר – ירד פֿעדקאָ שאולה ועונש היהודים יפול על ראשו, ואם לא תאמר אז יפול החרב על כל ראשי היהודים… ותבקש עצה שיהיה “הזאב שָׂבֵעַ מבלי הגדי לנגוע” לאמר: כי תהיה הרוחה להיהודים וגם לפֿעדקאָ לא יאונה רע…

ובין כה וכה ויום–הכסא קרב לבוא; היהודים כבר נואשו ויאבדו תקותם ופחד המות היה לפניהם, כל בכיותיהם ובקשותיהם לא פעלו עליהם לטובה וכל שערי הרחמים ננעלו…

בכל עת ובכל מקום יקומו על היהודים המונים הָמָנים אשר יעמדו עליו לכלותו, בזעם וברעש יתנפלו על כּבשׂה התַּמה, שה פזורה ישראל, ובין שִניהם תהיה לטרף עד כי יקרעו ממנה בדל אזן וכרעים… גם כעת בהגיע הבשורה להפולאַנים – אשר יפליאו בנו מכותיהם – כי יהרגו ויאבדו כל יהודי נ. מנער ועד זקן ביום אחד, חכו בכליון עינים ליום ההוא, אשר קרביהם תעלוזנה ורחב ופחד לבבם בראותם את דמי היהודים נגרים כמים במורד.

היהודים פנו בבקשה אל הרוזנת כי תבקש את אישה הרוזן עוד הפעם אולי יבטל את מחשבתו הרעה.

— אנא אישי היקר– אמרה אליו הרוזנת–אם מצאתי חן בעיניך אל נא תמית את היהודים אשר אולי נקיים המה מפשע.

אולם הוא אָטם אזנו משמוע דבריה וירעם בקולו:

— את מֹצא שפתי לא אשנה, ואחת דתם להמית!

ורבקה עצובה מאד ופניה לא היו לה עוד, כי כמסוֹס נוֹסס היה הרעיון בקרבה, אשר חיי נפשות רבות תלוים בה ובידה כעת לעזור להם ולהשיב נפשם לתחיה, אולם לא הוציאה אף הגה אחת מפיה פן תמיט רעה על פֿעדקאָ אהובה אשר דאג למענה בכל עת, – ותהי כנדהמת. ביום אחד בשבתה עטופה ביגונה לפני שלחנה וידיה סמכו את ראשה, ותישן את שנתה ותחלום חלום נורא:

והנה היא תשוח עם פֿעדקאָ, שלובת־זרוע, ברחובות היהודים אשר דומיה ושקט שררה עליהם ואין יוצא ואין בא.

— מדוע לא יֵראה כל יהודי בחוצות? – שאלה פֿעדקאָ.

— “יום־כפורים” הוא היום הזה, כל נפש תעֻנה ויתודה לפני ה' לכפר על כל עינותיו…

פתאום התבוננו מרחוק אנשים רבים מעוטפי ־ לבנים ונרות ־ שעוה בידיהם, ואחריהם נשים רבות וסדורי־תפלותיהן תחת זרועותיהן.

— מבית ה' ילכו כי כלו את תפלותיהם – אמרה רבקה.

— לא רבקה היקרה – אמר פֿעדקאָ אליה – שגית ממראה עיניך: כל רוח חיים אין בקרבם ואכירה ביניהם את יהודי נ. אשר המיתם הרוזן ר…

— הה, נחישה מפלט לנו פֿעדקאָ יקירי, כי יגורתי מאד – התחננה רבקה.

ותחפוץ לנוס לנפשה והנה יד אשה אחזתה בציצית ראשה ובקול מחריד לב ונפש קראה: השיגך ידי בת נעות המרדות! אויה לי, תשוחי עם רוצחי נפשם אחוזת־יד – בואי נא עמדי!

— אויה אמי, הרפיני אמי היקרה!– קראה רבקה בהכירה בפני האשה כי אמה היא.

— לא ארפך ולא אעזבך בת־משובה – קראה אמה בקול מאוּיָם — הביטי נא כמה נפשות רָצַחְתְּ ומידך בא להם המות…

ומבלי משים הביטה מאחריה ותַּרא את היהודים המתים שוכבים התכריכיהם ומתבוססים בדמיהם אשר מלאה הארץ…

— הוא הרוצח אשר רצח את נפשות היהודים ואַתּ עוד תשוחי עמדו– הוסיפה לקרוא בקול גדול בהראותה בידה המתה על פֿעדקאָ.

ותיקץ – כי דלתות חדרה נפתחו ושפחת הרוזנת באה.

— בואי עמדי אל הרוזנת – אמרה אל רבקה – כי יש לך “עבודה” שמה.

רבקה התעוררה משנתה ומחלומה הנורא ותען:

— חכי נא מעט ואלכה עמדך.

ומבלי להיטיב את שערות ראשה ולהחליף את שמלותיה הלכה ברגלים ממהרות להרוזנת.

— למה תרוצי כה? – שאלה אותה השפחה.

— מהרי! מהרי! כי דבר נחוץ לי להרוזנת.

בעיניים מפיקות זועה באה רבקה אל חדר הרוזנת, מבלי שאל הרשיון אם תוכל לבוא.

— מה לך רבקה? – שאלה הרוזנת בראותה אותה בחדרה – מדוע פניך כה רעים וזועפים?

— גברת כבודה! היהודי אשר נאץ את שם הרוזן הוא פֿעדקאָ!…

את דבריה אלה אמרה רבקה בנשימה אחת כהקורא במגלה את עשרת בני המן, כי חפצה לעשות קץ פעם אחת להמון רעיונותיה אשר העיקו לה…

מתחלה לא הבינה הרוזנת אל מה ירזמון מליה ואחרי כן זכרה את היהודי המגדף ואת הגזרה הנוראה הבאה על ידו, ותבקש את רבקה לברר לה הדבר.

רבקה ספרה לה בכל אשר שמעה מפֿעדקאָ דבר לא נעדר, ותפול לפני רגלי הרוזנת ובקול בכי גדול אמרה: חוסי נא גבירתי על פֿעדקאָ האומלל אשר חובתו היה למלאות את רצון אדונו הוא אחיך, בכל אשר צוה עליו, ועתה יגדל נא רחמיך עליי ואל תמסרהו בידי הרוזן…

הרוזנת לא ענתה דבר וכתֹמר מקשה נצבה על מקומה, הרעיון כי אחיה הוא כורה השוחה הזאת העיק לה מאד ולא יכלה למיש ממקומה.

רבקה התבוננה בזאת וכל קרביה רעדו בקרבה.

–תשואות חן חן לך על אשר גלית את אזני מהדבר הנכבד הזה – אמרה הרוזנת ותשׁט לרבקה את ידה – אך אל נא תספרי לכל איש כי יודעת אנכי מזאת.

רבקה השתחוה לפניה ותצא.

ובדרכה הרגישה איך צורים ואבנים גדולות נתגוללו מלבה אשר היו עליה למעמסה עד כה…

 

9: הַצִּיפּוֹר נִלְכְּדָה בַּפָּח.    🔗

כשוך חמת הרוזנת אשר בער בקרבה אל אחיה הנָבל בחפצו לשפוך דמי נקיים, ותרגיע מעט את רוחה, חשבה מחשבות איך להוציא האמת לאור ולהראות לכל את צדקת היהודים, ותבין למדי כי פֿעדקאָ לא יודה על זאת, כי מי זה פתי אשר ישליך את נפשו במצולה? וגם שווערינסקי יכחיש את הדבר באותות ובמופתים, כדרכו בכל עת, ויאמר: “לא פעלתי און”… ועל כן בקשה תחבולות איך ללכוד את הצפור בפח…

פתאום באה בקרבה עצה טובה ונכונה.

— קרא נא לי עד מהרה את אחי – צותה על עבדה. בעוד רגעים ושווערינסקי בא.

— מה שאלתך ובקשתך ממני, אחותי? –

ממקור לא אכזב נודעתי כי הנסיכה פֿ… נפלה למשכב – אמרה בנחת – לכן חפצתי כי תסע אליה לבקש ממנה את סליחתי אשר לא באתי אליה לבקרה יען…

— טוב הדבר, עוד מעט ואסע – ענה שווערינסקי, ויישק את ידה ויצא מן הבית.

והרוזנת נגשה אל החלון לרעות בנסוע שווערינסקי לדרכו, ועוד מעט היתה רתומה מרכבה כבודה לשני סוסים אבירים ושווערינסקי נסע.

— עת לעשות הוא! – קראה הרוזנת אל נפשה, ותפקד על עבדה להביא אליה את פֿעדקאָ.

ויבוא פֿעדקאָ.

— הרוזנת פגשתהו בשחוק נעים, ותוציא מתיבה קטנה מלא חפניה מטבעות זהב ותתנם ל פֿעדקאָ באמרה: הא לך בן־חיל בעד חכמתך הרבה!

פֿעדקאָ הביט בתמהון על הרוזנת מבלי הבן את מליה וכאוב מארץ השמיע קולו: “מדוע מצאתי חן בעיניך, גברתי, ואני קטֹנתי מכל זאת? –”

— הלא אמרתי כי הנני נותנת לך זאת בעד ערמתך הרבה – אמרה בשחוק – שווערינסקי אחי ספר לי הכל…

פֿעדקאָ הביט עליה בשממון.

— למה תתמה כה עלם חכם ומנצח? האם לא תבין להגיגי? כאמן נפלא עשית את חזיונך בהתלבשך בבגדי יהודי עד כי אישי הרוזן לא הכירך, ובעבור זאת נאוה לך תהלה!…

חיל ורעדה אחזו את פֿעדקאָ בשמעו זאת מפי הרוזנת, ולא האמין בנפשו כי שווערינסקי יגלה לה מכל זאת אשר צוהו צו לצו לבל יגלה מזה לאיש וישמור את הדבר בלבו, ויעמוד לפני הרוזנת בלב נפעם ולא ידע מה לענות דבר.

— אל תירא ואל תחת פֿעדקאָ – אמרה הרוזנת בהתבוננה אל סאון לבו – לפני רגעים אחדים גלה שווערינסקי את אזני כי הלבישך בבגדי יהודי ומסוה שם על פניך וישלחך לחרף את הרוזן למען יחר אפו על היהודים, אולם עתה כי כבר מלא חפצהו ייפחידם בשוט חמתו, יאמר להרף מהם ומפני זאת ספר לנו מכל זאת ונמלא שחוק פינו על ערמתך הגדולה; אמנם הרוזן חפץ ליסרך אולם אני הבינותיו כי עוד עלינו לתת לך אֶשבר ומנחה בעד חכמתך ודעתך, ועתה קבל נא את מנחתי זאת ממני ושמע לקולנו לכל אשר נצוה אותך גם לימים הבאים…

— כל אשר תצויני קודש יהיה לי ואתפללה אל ה' בעדכם כי יאריך ימיכם כימי השמים על הארץ – ענה פֿעדקאָ ויפול אפיו ארצה.

פני הרוזנת נהרו בראותה כי עצתה עמדה לה ובידיה העדינות הרימה את פֿעדקאָ מעל הארץ ותאמר: אַחת היא בקשתי ממך כעת פֿעדקאָ ואם תמלאָה אז אודה לך בכל לבי.

— באש ובמים אעבור למענך, גברתי. צוי נא עלי מה לעשות ועד מהרה אמלא… – ענה פֿעדקאָ.

— דבר קטן הוא ממך: כי תלביש את עצמך ב“בגדיך החמודות” כמו היית אז את חרפת את הרוזן, וגם את המסוה תשים על פניך, דבר לא נעדר, ותבוא אלי, כי מאד תתענג נפשי לראות את המחזה הנחמד – התמלא את בקשתי?

— בזה הרגע! – אמר פֿעדקאָ בלב שמח — עוד מעט אבוא אליך והמסכה תהיה על פני עד כי לא תכירני ולא תאמין בנפשך כי לא יהודי מלֵדה תראינה עיניך…

וככלותו לדבר מהר למלאות את הבטחתו.

 

10: מָנָה אַחַת אַפָּיִם.    🔗

שערווינסקי עוד הוסיף עצים על אש־חמת הרוזן ויספר לו כי פעם אחת בלכתו ברחוב היהודים בלילה שמע איך יהודים אחדים נדברו ביניהם כי לא יוציאו את האיש מהם ואף כי חמת הרוזן עוד בוער בקרבו, בכל זאת יעברו ימים אחדים וינחם על פקודתו הרעה ויסלח להם, כי כן דרכו מאז רק להפיל אימתה ופחד עליהם…

גם רגעים אחדים לפני נסיעתו להנסיכה פֿ… הביא את דבתו רעה להרוזן, כי היהודים יתפללו בבתי־תפלותיהם: למען ענוש יענש ה' אותו ושלומת רשעים יפול על ראשו…

ועיני הרוזן כָּלוּ מיחל ליום העשור הוא יום הכסא אשר בו יראָה את כח גבורתו ואת שפטיו הנוראים, והיהודים יפלו כזבובים תחת להט חרבו המתהפכת.

ויהי בשבתו בחדרו בודד במחשבותיו אלה, באה פתאום הרוזנת ובקול גדול אמרה: לעאָ יקירי, הנה הביאו את היהודי הארור אשר העיז לחרפך.

הרוזן נִיתַּר ממקומו וישאל:

— מתי? ומי הביאהו?

— אין איש אשר הביאו רק בעצמו בא! אמרה בקול שמחה, אולם בוא נא עמדי לחדרי ושמה תראהו.

— ואיככה בא אליך?

— בוא נא ואחר תדע…

— והאם צוית לסרהו בכלא?

— זאת יגע עדיך ודברך הוא לעשות עמדו כטוב בעיניך…

— לא יְאֻמָן לי זאת – אמר הרוזן – בעצמו בא הנה?

— כן מחמדי…

— וגם עתה יאמר כי יהודי נ. שלחוהו לגדפני?

— ולמה זה תשאל, הלא עוד מעט ותשמע באזניך מה בפיו.

בנפש סוערה מהר הרוזן לילך אחריה.

פֿעדקאָ היה כבר מלוּבָּשׂ בלבוש יהודי ויעמוד בחדר הרוזנת מול הָרְאִי ויתענג מאד לראות את צלם דמות היהודי עם פאות הארוכות אשר ערכם בטוב טעם ודעת עד להפליא.

הדלת נפתחה והרוזנת עם הרוזן באו.

— הנה היהודי אשר שפך עליך בוז וכלימה – אמרה הרוזנת בעודם על סף הפתח – הבט נא והכירהו!

— חי נפשי כי הוא הוא היהודי הארור, הוא ולא אחר! – רעם הרוזן ובעברתו נגש אליו ויאמר:

— התוַדה בן־מות מי הסיתך לחרף ולנאץ את שמי, ומי וָמִי השולחים אותך אלי? –

פֿעדקאָ אשר חכה עוד למנה אחת אפים בעד חכמתו הרבה, נבהל ונשתומם ונפשו יצאה בקרבו בראותו את חמת הרוזן כי גברה, ולא מצא מלים בפיו להשיב דבר.

— דבר כלב, למה תחשה? – שאג הרוזן, ובראותו כי עוד לא ישיב לו מענה ירד ללחייו ויכהו פעמים עד כי המסכה נעתקה ומשה ממקומה ותצנח לארץ, ובראות הרוזן את פֿעדקאָ לפניו זעק זעקה גדולה ומרה.

— עתה הראיתיך לדעת את האיש מחרפך אשר בגללו כבר חפצת לשפוך דמי נקיים – אמרה הרוזנת ־ ועתה ראה נא ראה את משובתך ופחזותך כמים וחטאתך הגדולה.

פני הרוזן הלבינו כשיד ופלצות אחזתו, ויחזק בידו במסגרות הכסא למען לא יעמדו קרסוליו.

— מי זה חרף את נפשו לצוהו כל אלה – גמגם הרוזן.

— ספר נא פֿעדקאָ את כל הדבר לאמתו, ואף כי לחרפה גדולה יחשב לי כי יד אחי בזה, אולם ספר נא…

בכל רועד ספר פֿעדקאָ את כל הדבר להרוזן אשר הלך אנה ואנה כאיש נדהם.

— דמו בראשו – הרעים הרוזן – עוד היום אניף את חרבו ואבתּרהו לנתחים, כי נורא הדבר מאד! ואותך פֿעדקאָ תלה אתלה לעיני כל יושבי העיר למען ייראון לעולל עלילות על אנשים נקיים…

בזעם נורא ובחרב שלופה בידו מהר הרוזן לבית שווערינסקי אבל לא מצאהו בביתו, ויפקוד על עבדיו כי יחפשוהו ויביאוהו אליו. ואת פֿעדקאָ צוה לאסר בחבלים ולהשליכו באחת המערות עד כי יתלה. וימהר ללכת למקום משמרת הרב לבקש ממנו מחילה וסליחה על אשר ענה אותו ואת כל היהודים חנם אין דבר.

— פתח מאַלינסקי עד מהרה את דלתי המערה אשר הרב יושב בתוכה, כי דבר לי אליו! – פקד הרוזן על מאַלינסקי.

— נסיך גדול! למה לך לילך בהמערה אשר ריחה הרע יבאש עד למרחקים, עוד מעט ואביאהו אליך – אמר מאַלינסקי.

— לא! – ענה הרוזן ברגש נורא – אם הרב יכול להיות במערה הזאת תשעה ימים רצופים אוכל להיות גם אנכי פה רגעים אחדים.

— סלח נא נסיך נכבד על אשר לא שמרתי מוצא שפתיך ופניתי מקום להרב באחד מחדרי, כי לבי לא נתנני לשים איש זקן ונכבד, החף מפשע, במקום חשך ואפלה – ענה מאַלינסקי בענוה יתרה.

— חָכַמְתָּ ממני מאַלינסקי יִקירי ולב נדיב לך – אמר הרוזן בתתו ידו לו – תודה וברכה ירחש לך לבי על אשר כלכלת את שְׂבַע הימים והנכבד הזה, אולם בוא נא מהר עמדי אליו לבקש ממנו סליחה וכפרה על עוני הגדול מנשוא…

ועד מהרה באו אל החדר אשר הרב היה שמה.

 

11: יֶשַׁע וּפְדוּת.    🔗

אף כי לא חסר להרב מאומה בבית מאַלינסקי, אשר הביאהו בחדר נקי ורחב־ידים וימלא את כל מאויי נפשו, בכל זאת פניו חמרמרו ולבשו עצב ויגון; ויצם ויענה את נפשו מאד, עד כי פניו היו כשולי הקדרה, ידיו כשחיף עץ ואצבעותיו כקש; אמנם כי לבבו לא פחד עליו אם יובל לטבח הנורא שי לבכור מות, אולם לבו הָמָה לבני עירו כי ירדו בדמי ימיהם, על לא חטאת, שאולה, ויבלה את הימים בתפלות ובתחנונים אולי יחוס וירחם ה' ויראה בענים.

יום התשיעי הנה בא ויום הפקודה קרב לבוא. הרב קם בבקר וַיַמְסֶה דמעותיו בתפלות בן־ישי, אשר המה למזור ותרופה להיהודים בעת צרתם, וכה השתפכה נפשו עד כי לא התבונן איך נפתחה הדלת והרוזן ומאַלינסקי באו החדרה.

הרוזן עמד על מקומו והתבונן בהרב האומלל, ולא ערב לבו להפריעהו מרגשותיו הקדושים ומתפלתו הזכּה, כי ידע בנפשו את חטאתו הרבה… ובעיני חמלה הביט עליו עד כי לא יכול עוד להתאפק ויקרב אל הרב ויאחזהו בידו ובעינים מלאי דמעות אמר: “אנא רבי מורי! סלח נא לי ואל נא תמרר עוד בבכי, חטאתי הפעם, לכם הצדקה ולי בושת הפנים, ועתה העתירה נא בעדי אל ה' כי אל יחשב לי זאת לחטאה ויכֻפּר לי”.

הרב נבהל ממקומו בראותו את הרוזן וחיל ורעדה אחזתו.

— אל תירא איש נכבד – אמר הרוזן – כי איש בשורה אנכי כעת ובאתי אליך לבשרך כי נקיים אתם מכל פשע וחטאה, האמת מארץ נצמחה ונוכח לדעת את צדקתכם.

— יהי שם ה' מבורך! – קרא הרב בנשאו כפיו השמימה – אשר לא הסיר חסדו מאתנו ויגולל את החשך מפני אור ויפדנו מרדת שחת; ואף כי הֵדַאַבְתָּ את רוחנו שר גדול ונכבד, בכל זאת נתפללה לה' בעד שלומך ושלום ביתך כל הימים.

— רב תודות לך, רבי, אמר הרוזן בנשקו את ידי הרב – ומהיום והלאה איטיב עמכם ורק שלום שלום אדרוש לכם כל הימים, עקב אשר סבלתם ממני עד כה…

— הרשיני נא שר נכבד לבשר הבשורה הזאת לאַחי האומללים — חלה הרב את פני הרוזן.

— הנך חפשי רבי ואלופי ותוכל לילך לרוחך, אולם אצוה כי ירתמו את מרכבתי וינהגוך לביתך.

— האח! מה מאושר אנכי! – קרא הרב ודמעות־גיל ירדו על לחייו הלבנות והצנומות, – רב לי בראותי את ישועת עמי הנדכא, אמותה הפעם!…

— לא! עוד תחיה חיי אֹשר ושלוה ועוד תתענג על רוב שלום אשר אעשה עמדך ועם כל אחיך היהודים– מאַלינסקי! צוה נא לרתום את מרכבתי לארבעה סוסים דוהרים.

— עוד אחת אשאלך, שר נכבד, אמר הרב – איכה נודע הדבר ומיד מי היתה לנו הרוחה?

— גם אני לא אדע זאת – אמר הרוזן – אולם אם תחפוץ בוא נא עמדי לביתי, ורעיתי, האוהבת את היהודים בכל לבה, תספר לך הכל, כי לפניה נגלה כל התעלומה…

— כבר ידענו כי הרוזנת הכבודה היא אַם־רחמניה לנו – אמר הרב ואגלי דמע נראו בעיניו – ולכן בכל נפשי אלך להודות לה על כל אהבתה וטוב לבה אלינו.

וילכו כלם.

הרוזנת קבלה את הרב בשמחה גלויה ודמעות נראו בעיניה עת הרב אמר לה: “שְמֵךְ תהיה לברכה בין הנשים אשר על־ידן היתה תשועה ופדות לנו, והעליון ישלם לך כפי פעלך הרבה!”

— הארהיב בנפשי עז לשאול מפיך גברת כבודה, איך היתה לנו הרוחה? – שאל הרב אחרי דומיה ממושכת.

— על ידי אחת מבנותיכם…

— מבנותינו? ומי היא? – שאל הרב.

— היא העלמה אשר לפני זמן לא כביר חפצת ליסרה ואני צויתי עליך לבל תיגע בה לרעה…

— האם רבקה? – שאל הרב משתומם.

— היא היא! על ידה היתה לכם הרוחה, ובעד ישועתכם הפילה למשואות גם את בחיר נפשה אשר אהבה אותו בכל נפשה.

— יאר ה' פניו אליה ויחוננה! – קרא הרב בהגביהו עינו למעלה.

— הרשיני נא, גברת כבודה, לתת את תודתי גם לרבקה – הוסיף הרב לאמר.

— החישו נא את רבקה הנה! – פקדה הרוזנת אל עבדיה.

בעוד רגעים אחדים עמדה רבקה לפני הרב, אשר הביט עליה בעיני חמלה ויאמר בשפת עברית:

— בשם כל היהודים הנני נותן לך את ברכתי על התשועה הגדולה אשר עשית לנו, ואף כי רחקת וברחת ממנו הנה יסלח לך ה' על זאת…

— רבי! – אמרה רבקה בעיני דמעות – לא אנכי רֻחַקְּתִּי אך אתם רְחַקְתּוּנִי מכם, אבל אהבתי את עמי, והנני יהודיה בכל נפשי…

— עלמה תמימה וישרה! – פנה הרוזן אל רבקה – אַתּ הראית לדעת את צדקת היהודים ועל ידך עצרה ידי מלשפוך דמי נקיים, לזאת מה שאלתך ובקשתך ותעש!

— נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי, נסיך גדול! – ענתה רבקה – ואם נא מצאתי חן בעיניך אנא תשיבני לאַחי ואַחיותי, אשר זאת תאות נפשי…

— טוב וכשר בעיני הדבר – אמר הרוזן – אולם מה שאלתך עוד כי דבר קטן שאלת ממני.

— אנא נסיך גדול – הוסיפה רבקה לדבר – אל נא תמית את פֿעדקאָ, ואף כי לא יהיה לי לאיש, יען כי מהיום הזה אהיה לִיְהוּדִיָה, במלוא מובן המלה, אך לא אחפוצה כי על ידי יומת איש מטיבי וחסדי.

זאת לא אוכל לעשות למענך – ענה הרוזן – ואחת דתו להִתּלות. – ועתה רבי סְעָה נא לביתך בשלום והבא את הבשורה הזאת לאחיך האומללים והנדכאים והא לך מאה אלף שקל כסף לחלק לעניים ואביונים ולבנות בית־תפילה נאדר למראה בעיר נ..

— תודות רבות לך נסיך גדול – אמר הרב בלקחו את הכסף – אולם הרשֵה נא את רבקה לנסוע עמדי לביתי ותהיה לי לבת.

— נשאל נא את פי הנערה – ענה הרוזן – ויפן אל רבקה בשאלתו:

— התחפצי רבקה לנסוע עם הרב לביתו?

— בכל נפשי, ולכבוד גדול עוד יחשב לי – ענה רבקה.

— בואי נא בתי – אמר אליה הרב – יראו וידעו יהודי נ. כי אַתּ היא אחותם ואַתּ היית המלאך הגואל אותנו מכל רע…

 

12: מִיָגוֹן לְשִׂמְחָה.    🔗

יהודי נ. עוד לא ידעו מאומה מתשועתם ועזרתם ואובדי תקוה נקבצו לבתי תפלותיהם ויתפללו לה' בקול בכי גדול. בכל העיר קול יללה וצעקה נשמע ברמה, עד כי גם לב אבן נמס כמים.

כבר היה חצות־היום עת היהודים הלכו מבית תפלתם ודמעתם על לחים כאבלי ציון.

— מי הוא הנוסע שמה במרכבה? – שאלו פתאום זה את זה בראותם מרחוק מרכבה.

— מרכבת הרוזן היא ואין שפק כי הוא יסע… ענה האחד.

כנציבי־מלח נצבו היהודים האומללים על מקומם, “מי יודע למה יסע עתה הרוזן”? חשב כל אחד בלבו.

ובן כה והמרכבה קרבה אליהם, ומה מאד השתוממו בראותם בתוכה את הרב ואת רבקה “המורדת”.

הרב צווה על הרַכּב לעמוד ויקם ממושבו בהמרכבה ויקרא בקול רם: אַחי היקרים! ה' ראה בענינו, כי אכן נודע הדבר ועל ידי רבקה אחותכם היושבת עמדי בהמרכבה היתה לנו הישועה.

קול הידד ורגשי שמחה הבקיע למרום עד כי רעשה הארץ לקולם, ויחבקו איש את אחיו ואיש את רעהו וזרם דמעות פרץ מעיניהם.

ברוב עמל הצליח ביד הרב להשקיט את ההמולה ויספר להם מכל הקורות אותו ועל דבר הנדברה הגדולה אשר נדב הרוזן.

ילא כל עט סופר לתאר את השמחה הגדולה אשר היתה אז בין היהודים, ומי שלא ראה שמחתם לא ראה שמחה מימיו! את הרב ואת רבקה לָווּ בקול המון חוגג לביתו, וגם הנשים הצנועות אשר עד כה כסו קלון על כבוד רבקה העתירו נשיקותיהן בידיה ורוב ברכות עטרו את ראשה.

וליהודים היתה שמחה וששון, ויעשו משתה גדול לכל בני העיר וישלחו מנות ומתנות לאביונים, והיום הזה נהפך להם מאבל ליום טוב ומיגון לשמחה.

ויהי כטוב לב ההמון ביין ויקם הרב וישם אות לחשות. עד ארגיעה השלך הָס והרב נשא מדברותיו:

— רבותי! עתה אשר כבימי מרדכי ואסתר שלח לנו ה' מושיע ורב, את רבקה אחותנו, לחלצנו מן המצר ולהוציאנו מהאסון הנורא אשר רחף והשתער על ראשנו, אות הוא כי יקרה היא בעיני ה', ולכן גם עלינו להוקיר את ערכה ולכבדה מאד, את העבר נשכח כמים עברו וראשונות בל נזכורה, אל תקרא לה עוד רבקה – אשר השם הזה היה מִנֹאָץ בפינו – קרא נא לה “נעמי” כי נעים לנו שמה וזכרה, ונעימים לנו הימים האלה בשוב אלינו אָחות יקרה! ולהראות לכם איך יקרה היא בעיני אמהרנה לאשה לחיים בני! – ועתה שתו נא אַחי לחייה וברכוה בברכת “מזל טוב”.

הרב נתן אות ורבקה עם חיים בנו באו.

— תחי אחותנו נעמי היקרה! יאר ה' פניו אליה ושלום יהיה לה מעתה ועד עולם!!! – קראו המסובים בקול אדיר וחזק.

אחרי כן כתב הרב את ה“תנאים” ומשנה־שמחה היה ליהודים היום הזה.

* *

שווערינסקי, צורר היהודים, בהודע לו מכל אלה שם קץ לחייו – ויהי ללעג ולשנינה..

פֿעדקאָ נתלה על עץ גבוה לפני עיני היהודים ויהי לאות לבני־מרי.

ונעמי האריכה ימים ותהי אשה צנועה וישרה כל ימי חייה. ביום מותה היה צום ותענית לכל יהודי נ. וכבוד גדול עשו להם כי מנער ועד זקן הלכו אחרי מטתה ללותה למנוחת עולמים.

ובית־התפלה הגדול אשר נבנתה מכסף הרוזן אשר נדב, מתנוסס לתפארה בעיר נ. עד היום הזה.

תם