חלק א 🔗
(על פי גראֶטץ, קייזערלינג ומקורים שונים)
פרק ראשון 🔗
ראשית בוא היהודים ספרדה, מנוחתם בצל ממלכת רומי והגותים המזרחים, המלך ריקרד, סיזיבוט, סוינטילה, סיזיננד, הינטילה, הינדסוינט, רצפוינט, ואמבא, ערזיג, עגיקא, ויטיצא, טאריק, כבישת הארץ על ידי ערבים.
ראשית בוא היהודים ארצה ספרד לוטה בערפל, אך הדבר ברור כי עוד בהיות רומה ממשלה ריפובליקית כבר הגיעו שמה היהודים אל חצי האי ההוא וישבו בו לבטח. השליח פויל באגרתו אל הרומאים זכר את אספמיא פעמַים, כי הואיל ללכת גם שמה לנטוע זמֹרת דתו בכרם ישראל. פליטי בית יעקב שרידי חרב אספסינוס, טיטוס ואדרינוס, נדחו אל ירכתי מערב וכשמונים אלף איש מהם הובאו בשביה ארצה ספרד, אך אחיהם החישו – כנראה – פדות למו, בשקדם לקים מצות פדיון שבוים, הנחשבה לאחת המצות היותר קדושות בעמנו. גם שמות הערים בספרד יתנו עדיהם כי רבו קהלות ישראל שם מאז ומקדם – כן יחליטו כי לזאת נקראה העיר טולידה (בירת ספרד לפנים) בפי בני ישראל בשם “טוליטולה”, כי נבנתה על ידי הגולים אשר טלטלם ה' שמה, גם הערים סביבותיה נקראו כשמות ערי הארץ הקדושה: אשקלון (Escaluna), מקֵדה (Maqueda), יפו (Jopes) , עזקה (Aceca) – לזכרון ארץ מולדתם מחמד לבבם ומשאת נפשם מדור דור1. העיר גְרַנַאדָה נקראה לפנים “עיר היהודים”, גם העיר טרכוֹנה (Tarragona), אשר יסדוה הכנענים לפנים, נקראה בשם הזה. בעיר קורדובה היה מימי קדם “שער היהודים” ועל יד העיר סַרגוסה היה מבצר אשר נקרא מאת הערבים בשם “רוטא אל יהוד” (עֹפל היהודים). מסורה שמורה ליהודי ספרד כי אבותיהם הובאו שמה משבי נבוכדנצר אחרי חרבן הבית הראשון. כן ספר גם החכם טומאש לאלפונזו מלך קשטיליה, כי בעלות נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים באו הרבה מלכים אדירים לעזרתו, ובראשם המלך אספיאן, אשר על שמו נקראה הארץ בשם אספמיא, – ואתו פירוס חתנו. ויהי כאשר נכבשה עיר ממלכת יהודה והמנצחים חלקו ביניהם שלל אדם, שבויי מלחמה, והנה עלו בחלק אספיאן ופירוס יושבי חלק העיר, שבו גרו צאצאי מלכי בית דוד והכהנים משרתי ה', וכלם יחד הובאו באניות למדינת אנדלוזיה והושבו בערי טולידה, שיביליה וגרנאדה2. משפחות אחדות מהם, כאבן דאוד ואברבנאל, אשר עוד משנים קדמוניות ישבו אבותיהם בסביבות ערי לוסינה, טולידה ושיביליה התיחסו על זרע המלוכה מבית דוד. משפחת “נשיא” הגדולה והמפוארה התיחשה גם כן על בית דוד, ועדיה הם: חותמה וספר יחושה3. משפחת “אבן אלבליא” התיחשה לתולדותיה בספרד מזמן חרבן הבית השני. לפי המסרה שנשמרה אצלה יסֻפר לדור, כי נציב רומה אשר בספרד שחר את פני טיטוס אדוניו לשלוח אליו משועי יהודה להושיבם בארץ ממשלתו, ובין הגולים נמצא איש אחד ושמו ברוך, “עושה פרֹכות ויודע מלאכת משי”4, וישב ברוך בעיר מירידה, וממנו יצאה משפחת אלבליא לגאון ולתפארת לפליטת ישראל ולגלות ירושלים אשר בספרד. ויש אשר הקדימו זמן בואם שמה יחד עם הכנענים סוחרי אל ארץ מלפנים, ולאות על דבריהם הראו מצבת אבן אשר נמצאה במורוידרה (Murviedro), היא העיר סאגונט הידועה מימי קדם, ועליה חרותים הדברים האלה: “פה קבר אדנירם עבד שלמה המלך, אשר בבואו הנה בדבר המס ויגוע וימת ויאסף אל עמיו”.
אכן יש אומרים כי כל אלה המסורות אך הגדות הן שהיו שומות בפי היהודים יושבי ספרד נגדה נא לקתולים הקנאים אויביהם בנפש, להוכיח קדמותם בארץ הזאת זה מאות בשנים לפני לדת מחוקקם, וידם איפוא לא היתה בו בהשפטו בעיר הקדש בירושלים. אבל בזה הכל מודים כי היהודים קדמו לשבת בספרד עוד לפני טלטולי העמים, האלַנים, הוַנדלים והסויבים, אשר עברו כשֹאה גם על ארץ ספרד עד בוא הגותים המערבים ויירשוה ויאחזו בה, היהודים ישבו שם בערים ובכפרים ויעבדו את אדמתה בידיהם או בידי עבדיהם מקנת כספם, ויהיו להם כרמים וזיתים ויעשו כל מלאכה גם סחרו אל הארצות מסביב ויעבירו מערבם באניות אל חוף אפריקה הקרוב להם. ובהיות להם החסות בצל רומה גברת הממלכות היו להם בארץ ספרד כבכל מדינות רומה משפטי אזרחים, כי עוד לא הבדיל כל חק ומשפט בינם ובין הרומאים וכל יתר העמים הגרים אתם.
הדת הנוצרית קדמה לתקוע יתד בספרד, ובטרם יבחר בה הקיסר קונסטנטינוס בביצַנץ לעשותה שלטת בתבל כבר היתה בספרד אספת כהניה; בה ישבו לכסא תשעה עשר בישופים, שלשים וששה פרסביטרים והרבה כהנים הדיוטים, בהועדם יחד עירה אילִבֵּריס, היא אֵלוִירה אשר אצל גרנאדה. אבל גם בעיני הנוצרים כבעיני עובדי האלילים יושבי הארץ גדל כבוד היהודים ואיש לא קם כנגדם להרע להם, כי עוד לא עלה על לב הנוצרים הרומאים והאִבֵּרים יושבי הארץ לחשב את היהודים לזעומי ה' אשר שומר נפשו ירחק מהם, וישבו אתם כשבת אחים גם יחד. הנוצרים האבּרים יושבי השדה לא ידעו להבדיל בין כהניהם ובין רבני היהודים, וישחרו גם אותם לברך פרי אדמתם כמשפטם מאז. וכבארץ גליא כן גם בספרד התחתנו היהודים והנוצרים יחדו וישאו להם נשים אלה מקרב אלה באין מעצור, ויהי הדבר למורת רוח לגדולי הכהנים הקתולים, כי ראו בזה פח ומוקש לדתם הצעירה, אשר זה מעט החלה להכות שרש בארץ ההיא; ויהיו המה הראשונים אשר החלו לבנות חַיץ להבדיל בין הנוצרים והיהודים ובאספת אילִבֵּריס (בערך שנת 320), אשר בראשה היה אוסיוס בישוף קורדובה, אסרו על הנוצרים להיות להם דבר עם היהודים, להתחתן בם ולקחת מרבניהם ברכה לתבואות ארצם “פן תבטל ברכת הכהנים בעונם ותהי ללא הועיל”. אך זרע השנאה אשר זרעו הכהנים באספה ההיא לא עשה פרי עד עבור עדן ועדנים, כי עד כה וכה והמוני עמי אשכנז, עמי הסויבים, הוַנדלים והגותים המערבים עברו על הארץ כסופה ויחריבוה ויעשוה כמדבר ואחר כן נאחזו וישבו-בה, ותכבד ידם על הקתולים יושבי הארץ, כי מלבד שהיו המה נוצרים אריַנים (מחזיקי תורת הבישוף אריוּס האלכסנדרוני) שנאו אותם תכלית שנאה, כי נחשבו בעיניהם כבני רומה אויביהם בנפש. והיהודים ישבו תחתיהם במנוחה כל ימי מלוך מלכי הארינים, ויהי להם חק אחד ומשפט אחד עם בני עמם גם נבחרו מתוכם אנשים למשמרות כבוד וגדולה בארץ, בהיותם עולים בכשרונם על הגותים הבוערים אשר לא הבינו דעת. גם היהודים יושבי מדינת נרבונה וחבל ארץ אפריקה, שנחשבה על גבול ממשלת הגותים, ראו מנוחה בעת ההיא ויתענגו על רב שלום, ומהם נמצאו רבים אשר היו משען עז למלכים ההם, כי היהודים היושבים לרגלי הר פִּרִיניאה עמדו למשמר על הדרכים העוברים מארץ גליא אל ארצם ולא נתנו להפֿרנקים והבורגונדים לעלות על ספרד ולכבשה. ודבר היה ליהודים חוסי בצל הגותים המערבים עם אחיהם יושבי ארץ הקדש והגרים בארץ בבל, כי משם הביאו להם רבניהם ומוריהם להורותם דרך ה', בשמרם דת מורשה על פי חקי התורה שבעל פה. ובעוד אשר אחיהם יושבי מעבר להרי פריניאה כבר נשאו תלאות רבות ועצומות גם נאנסו לעזוב את דת אבותם או את ארץ מושבם, חיו המה על פי תורתם ודתם באין מפריע. גם היה להם הרשיון לגַיר את עבדיהם ולהכניסם תחת כנפי אמונתם – דבר אשר עליו התקוממו כל גויי אירופה ובקנאתם התאמצו לאסרו על היהודים יושבי ארצותם.
כה חיו יהודי ספרד בשלום ושלות השקט יותר ממאה שנה. אך מאז גברה הדת הקתולית לאמונה בארץ, והדת האריַנית הלכה ודלה, שֻנּה מצב היהודים לרעה. המלך ריקַרֵד אשר הנָזר מדת הארינית באספת הכהנים בטולידה, שת ידו ראשונה על היהודים להגביל זכיותיהם ולהסיר משפטם בארץ. אז נאסר עליהם להתחתן עם הנוצרים, לקנות להם עבדים נוצרים ולהיות להם כל משמרת פקודה בממשלת הארץ, והילדים אשר נולדו מנשואי התערובות לֻקחו והובאו בד הנוצרית בחזקת היד (ד“א שמ”ט = 589). כן נבדלו היהודים לרעה למורת רוחם, כי גלה כבודם מהם ונתּן להקתולים אשר כה שפלו מהם במעמדם המדיני, וביותר רעה בעיניהם הגזרה אשר נגזרה עליהם על אֹדוֹת העבדים הנוצרים, כי נאסר עליהם לקנותם או לקבלם במתנה, ואם יוּבא אחד מהם בדת היהודים אז יצא הוא לחפשי וכל הון בעליו יחרם לאוצר הממשלה. אמנם לא מאהבת אדם נגזרה הגזרה הזאת, כי לכל עשירי ארץ היו המון עבדי עולם, עובדי עבודתם בבית ובשדה! על כן עמלו עשירי היהודים בכל עז, להשיב פקודת ריקרד אחור, ויואילו לתת למלך מתן רב כפר החק ההוא. אך הוא מאן לקחת ויבעט בהם ובמנחתם, ועל זה הללהו האפיפיור גריגור בשפת יתר, כי תאות לבו נתן לו בחקים האלה אשר קבע בארצו (ד“א שנ”ט = 599), וישוהו להמלך דוד, אשר "לא אבה לשתות מן המים אשר שאבו לו גבוריו בחרף נפשם ויסך אותם לה' ". בעת ההיא קיֵם ריקרד גם את החֹק אשר נתּן באספת הכהנים בנרבונה: לאסור על היהודים להשמיע זמִרות דוד בהלוית מתיהם – כי חֹק לנוצרים הוא, ולא ליהודים לחלל קדושתו בעשותם כזאת גם המה.
אולם אך לשוא הקשה המלך את לבו בדבר החֻקים הקשים אשר נתן ליהודים, כי על פי חקי הגותים המערבים לא היה כח המלך גדול בעמו, ושרי העם וגדוליו, אשר בחירת המלך בידם נתָּנה, משלו באדמת אחזתם איש לנפשו מבלי פנות אל רצון המלך ופקודתו, והם וכל עמם אתם רחקו מכל קנאה ומשטמה על דבר אמונה ודת, על כן יכלו היהודים להוסיף קנות להם עבדים כחפצם וגם נבחרו למשמרות פקודה למרות עיני המלך, ובמשך עשרים שנה לא נשאר זכר לחקיו הקשים. המלכים אשר מלכו אחריו: ליאובה, ויקטוריך וגונדימר לא שתו אליהם לב אף האירו פניהם ליהודים יושבי ארצם ויטו אליהם חסד.
והנה נבחר סיזבוט למלך בארץ, איש אשר לבו לא רחק מתבונה וישר, אך קנאת דתו אכלתהו ויהי קשה ואכזר ליהודים וידו כבדה עליהם מנשוא. הוא היה בן דודו של הקיסר הירקליוס, וכמהו רדף את היהודים באפו; אך בעוד הירקליוס יסר את היהודים על דבר אשר התנשאו בארץ הקדש למרוד בו, וגם הכהנים הנזירים נתנו עליו מרוחם וכמעט אלצוהו להכביד ידו על עם חרמם – הנה עשה סיזבּוט כזאת בקנאתו לחקי ריקרד אשר לא נשמרו בארץ, כי היה רע בעיניו דבר העבדים הנוצרים אשר היו מקנת כסף ליהודים ורבים מהם התגירו ויהיו ליהודים נאמנים. וכמעט עלה סיזיבוט למלוכה (ד“א שע”ב = 612) חדש את כל תקף החק הקודם ויצו לכהנים ולשופטים ולכל עם הארץ למנוע את היהודים מהחזיק עוד עבדים נוצרים, אף שת על חק ריקרד נוספות, – כי מלבד שאסר להם לקנות עבדים חדשים, עוד צוה להוציא מתחת ידם גם את אלה שיש להם מכבר. וזמן נתן להם למכור אותם או לשלחם לחפשי עד יום הראשון לחדש יוּלי, והיהודי אשר יעֹז אחר כן להחזיק באחד העבדים הקתולים יחרם כל הונו לאוצר הממשלה. רק היהודים אשר ימירו את דתם, הם יוכלו להשאיר עבדיהם אתם אף יהיה להם המשפט לדרוש חלקם בירושת עבדים כאלה אחרי מות קרוביהם אשר נשארו באמנה את דת אבותיהם. גם השבע השביע סיזבוט את המלכים אשר יבואו אחריו, להחזיק בדבר הזה להיות לחק עולם ולא יעברוהו, והמלך אשר יעז בנפשו לבטלהו “יהיה לחרפת עולם בחייו ולמיקדי שאֹל אחרי מותו”. אבל למרות עז רוחו ותוכחתו הקשה לא מצאו חקיו מסלות בלבב בני עמו נגד היהודים, כי חֹרי הארץ ונסיכיה היו מגן בעדם, ואף רבים מהכהנים והבישופים עמדו לימין היהודים ולא שתו לב לדבר המלך. וסיזבוט הכביד את לבו ויתן חק קשה מהראשונים, בגזרו על כל היהודים היושבים בספרד להמיר דתם לעולמים או לעזוב את כל ארץ ממשלתו. לשוא עמלו היהודים להעביר הרעה הזאת מעליהם, כי הכל היה ללא יועיל ודבר המלך נעשה. רבים מהיהודים אמצו את לבבם ויעזבו כל חמודותיהם במר נפשם יינועו אל ארצות צרפת ואפריקה הקרובה (ד“א שע”א-שע"ב = 612–613), רק רכי הלבב אשר היה צר להם לעזוב את הונם רכושם ואת הארץ האהובה אשר בה ישבו אבותיהם מאז ומקדם, התכחשו לאלהיהם וימירו דתם. ויהי הדבר רע בעיני הכהנים, אשר לא מצאו חפץ בתמורת האונס, ואחד מראשיהם הוכיח את המלך בדבריו לאמר, כי “אמנם רבה קנאתו לאמונתו אבל לפעלו אין ידים ומעשהו לבלי יֹשר”. בקנאתו זו הרע סיזבוט לעשות גם לעמו, כי ממנה החל קץ לממשלת הגותים בארץ.
חקי סיזבוט הקשים ספו תמו עמו יחדו. סוינטילה אשר מלך אחריו, היה מושל צדיק ועשה משפט לעשוקים, ובטובו וישרו בטל מעל היהודים את הגזרות הקשות. אז שבו הגולים אל ארצם והאנוסים – אל דת אבותם (621–31). אף אמנם מעודם לא עזבו האנוסים את אמונתם בלבב שלם, וקנאי הנוצרים גם הם השתפקו בעת ההיא בטבילת המומרים על פי הדת החדשה, מבלי השגיח אם חדלו לשמור את מנהגי דתם הקודמת או לא. הרומאים עובדי האלילים מלפנים לא חדלו לחֹג את יום החמישי בשבת לכבוד יופיטר אלהיהם, והגותים המערבים גם המה לא עזבו את מנהגי אמונתם הקודמת, וכן לא יראו גם היהודים האנוסים לשמור את דת אבותיהם ולחיות באמונתם הראשונה. והנה קשרו שרי העם והכהנים קשר על סוינטילה ויתנו את המלוכה לאיש אחר אשר היה להם לעבד מקשיב ושמו סיזינאנד. בימיו היתה יד קנאי הכהנים על העליונה, ובשומם פניהם ביהודים אספו אספה חדשה בעיר טולידה (ד“א שצ”ג = 633) ובראשם איזידור ארכיבישוף היספאליס היא שיביליה. שם קימו וקבלו עליהם חקי ריקרד לקימם בכל תקף, ואם אמנם הכירו כי אין לכֹף את היהודים בחזקת היד להתנצר ולבוא בברית החדשה, בכל זאת הכבידו ידם על המומרים האנוסים מימי סיזבוט, אשר שבו אחרי כן אל דת אבותם, בגמרם אמר כי מה שנעשה כבר אין להשיב ובשובם לדתם הקודמת המה מחללים את הדת השלטת. ובכן הכבידו ידם על האנוסים ויאסרו עליהם מבוא בדברים עם היהודים אחיהם מלפנים, ואת ילדיהם לקחו מהם ויביאום אל מקלטי הנזירים והנזירות לגדלם ולחנכם על פי דרכם. ואלה מהם אשר נתפשו בעונם, במולם את בניהם או בשמרם את השבת והימים הטובים, או בעשותם נשואיהם כדת משה וישראל או בהזהרם מן המאכלים האסורים לבני ישראל, נענשו קשה, ותהי דתם להמכר ממכרת עבד לנוצרים הנאמנים. גם אשר לא נתפשו בעונות אלה נפסלו לעדות ולשבועה, באמרם, כי אחרי אשר התכחשו לאלהיהם לא יוכלו עוד היות נאמנים גם על דברים שבין אדם לאדם. הנה כן הורע גורל האנוסים עד כי טוב מהם היה ליהודים אשר נשארו אמונים לדתם. אבל גם באלה צרה עין הקנאים, ויעשו תחבולות להדיחם מאחרי אלהיהם. איזידור כהן שיביליה כתב שני ספרים נגד היהודים, בהם הואיל להוכיח אמתת הדת הנוצרית על פי ספרי הקדש, בבארו את הכתובים כרוחו וטעמו. והיהודים נאלצו להצטדק ולהוכיח ישרם, ויכתבו גם המה ספרים בלשון רומה ובחכמתם ודעתם את תורתם חזקו ממנו. גם את טענתו אשר טען כי הכתוב “לא יסור שבט מיהודה” מוכיח כי הנוצרים ירשו את ברכת יעקב זו, בהיות המה השליטים בארצות ומלכים מקרבם יצאו, בעוד אשר אבדה ממלכה מיהודה ומחוקקיהם משער שבתו – את טענתו זו סתרו על פי השמועה כי בקצה ארץ המזרח עוד יש להם ממלכה גדולה ואחד מצאצאי בית דוד יושב בה לכסא. אך בדבר הזה שגו, כי בממלכתו חימַריה אשר בארץ תימן, אשר עליה היתה כונתם, היו המלכים מבני הערב אשר התגירו ואתם התיהדו רבים מבני עמם, עד אשר הסית בהם יוסטין קיסר ביצנץ את אלישבע מלך כוש ויעל עליהם כשאה וימגר לארץ כסאם וישמידם מקרב הארץ (530).
אבל גם חוקי האספה הטולידית יחד עם רדיפוֹת סיזינאנד לא עצרו כח נגד האנוסים המתיהדים, כי שועי הגותים ואציליהם שבו היו להם למבטח עז בעתותי רעה, עד עלות המלך חינטילה לכסא. הוא הקשה אליהם מכל המלכים אשר קדמוהו, ובאספה רבה אשר עשה בטולידה הבירה חדש את החוקים הקודמים אף שת עליהם נוספות: לבל יראה ולבל ימצא בקרב ארץ ממשלתו כל איש אשר לא נחשב על נוצרי הדת הקתולית. הכהנים הנאספים קימו וקבלו את החק החדש הזה בכל אות נפשם, וישמחו שמחה גדולה, באמרם, כי עתה “בחזקת יד המלך המקנא לאלהיו ישבר גאון היהודים קשי הערף” ולא יוסיפוּ עוד להחזיק במעוזם. ועוד יצרו עמל עלי חק, כי מעתה והלאה ידָרש כל מלך חדש בעלותו על כסאו להשבע שבועה, כי ישמור את החקים הקבועים על היהודים המומרים מבלי תת להם לעבור עליהם ולחלל כבוד קדשתם (ד“א שצ”א = 638). אז נאנסו היהודים לשוב ולצאת בגולה, והמומרים החשודים נדרשו לכתוב ידם על כתב אמנה כי יהיו בכל לבבם ובכל נפשם אמונים לדת הקתולית. אבל גם בחתמם על האמנה לא נהפך לבם לתעב את אשר אהבו, ויקוו לעת מצוא, לימים אשר יוכלו להשליך את המסוה מעל פניהם. אף אמנם לא ארכו ימי הרעה כי אם ארבע שנים, ימי מלוכת חינטילא בארץ.
המלך חינדסוינט אשר מלך אחריו היה עוֹין את הכהנים, אשר זדון לבם השיאם להכניע גאון המלוכה תחתם, ולבל יעיזו לקשור קשר גרש אותם מארצו. ובכן יצאו הקנאים בגולה ויחיש מפלט למו אל ארצות אפריקא וגַליָה הדרומית, – המקומות אשר שמה נמלטו היהודים מפניהם. וכאשר כבדה יד המלך הזה על הכהנים הקנאים, כן האיר פניו אל היהודים ויקרא להגולים לשוב אל ארצו ויתן לאנוסיהם לשוב אל דתם לעיני כל באין מעצור. וכן מצאו יחד מנוח להם בימי המלך הזה (642–52), מלבד המס המושם עליהם לשלם לאצר הממשלה כפר נפש לגלגלותם (Indictiones Judaicae) – אותו השאיר עליהם כבתחלה. אחריו מלך בנו רֶצסוינד, אשר רחק לבו מדרך אביו וגם לישראל הצר מאד. הוא חדש את הגזרות על האנוסים ובעלותו על כסאו נשא מדברותיו אל עדת הכהנים המחוקקים אשר אסף סביביו לאמר: לשוא הסרנו את אלהי הנכר מתוכנו, כי הנה הרוח המשחית עולה מן היהודים לחבל ארץ ויושבי בה, ועלינו איפוא להכניעם תחתינו או להשמידם מקרבנו. הן רבים מהמתנצרים בהם מתכחשים לדתנו והם רעים וחטאים מאחיהם העומדים במריָם, אשר מעודם לא הטהרו בטבילת הקדש, ועל כן אשביעכם בשם אלהינו להתחזק בעד דתנו ולבלי תת כל חנינה ליהודים הנחשבים כצר לה". אולם האספה השמינית שהיתה בטולידה בעת ההיא לא קבעה חקים חדשים, כי היה די לה לקים את החקים שנקדשו על ידי האספה הרביעית שהיתה בימי סיזינאד. ובכן הותר ליהודים להשאר בקרב הארץ, אך נאסר להם להחזיק עבדים נוצרים, גם נפסלו לעדות נגד הנוצרים ולכל משמרת פקודה בארץ, ורע ומר מהם היה לאנוסיהם, כי נאנסו לחזק שבועתם להנזר מדת אבותם ולאחוז בלבב שלם בדת השלטת. וזה דבר השבועה אשר נאנסו להשבע למען הציל מרעה נפשם: “אמנם עוד בימי המלך חִנטילה נדרו נדר לאמונה הקתולית, אך שגגת אבותם וכחשם היו להם למוקש, כי לא הכירו את הגואל המושיע, ועתה הכירו עותתם והנם שבים ונשבעים בלבב שלם, הם ונשׁיהם וילדיהם אתם, להנזר מדת היהודים ומכל מצותיה ומנהגיה, להנזר גם מהיהודים ולהשמר מקרבתם הרעה, לבלתי התחתן בם, לבלי לשאת עוד את בנות גילם, בנות האח או האחות, לבלי לחג נשואיהם כּדת משה וישראל, לבלי למל עוד את בניהם, לבלי קַדש את השבת והפסח וכל יתר חגי היהודים, לבלי שמור עוד את חקיהם באכילה ושתיה, סוף דבר: לבלי עשות עוד כמעשה היהודים הטמאים ולבלי לכת עוד בתקוניהם המתעבים. לעמת זה יאמינו אמונה אמן בברית החדשה ובמסרת אבות הכנסיה והנם נכונים למלאות אחרי כל פקודי הדת הקתולית באמת ובתם לבב בלי כל ערמה ומרמה וגנבת דעת בעולם. אך דבר אחד לא יתכן להם, והוא – אכילת בשר חזיר, כי לא יוכלו להבליג על געל נפשם, אך הבטח יבטיחו לאכול את כל תבשיל ומרק הבשר ההוא אשר יבשל בתוכם. וכל איש מתוכם אשר יזיד לעבור על אחד מכל הדברים האלה, ידם או יד בניהם תהיה בו לרגמו באבנים או לשרפהו באש כָּלה, רק אם יואל המלך להטות אליו חסדו והיתה לו נפשו לשלל, אך גאולה לא תהיה לו עוד, כי לעבד עולם יחשב לכל תופשהו בכף. ועל כל אלה הנם נשבעים לאמונה בשם הקדושה המשלשת”. כשבועה זאת נשבעו האנוסים בכל ערי ספרד, ממלכת הגותים המערבים. ובכל זאת לא נפטרו משלם את מס היהודים, פן תמעט הכנסת האוצר ברבות מספר המומרים האנוסים. הנה כן כלתה להם הרעה מבלתי יכולת עוד לעשות כלבבם, אף אבד מנוס מהם, כי הוצבו שומרים על יד כל דרך ואוי לאיש אשר בקש לו מחבוא או מפלט! כי גם אליו גם אל כל העוזרים למנוסתו כלתה הרעה. ובכל זאת רבו כמו רבו המתנדבים בעם ה‘, אשר השליכו נפשם מנגד בעד אמונת אבותיהם המתנדבים בעם ה’, אשר השליכו נפשם מנגד בעד אמונת אבותיהם ותהי אחריתם להכרית, גם שמותיהם נשכחו כלה וזכרם אבד מני ארץ.
בעת ההיא בטל רצסוינד גם את ספר חקי רומה, אשר על פיהם היה משפט אחד לרומאים וליהודים הגרים בתוכם, ותחתיהם אסף את מנהגי הגותים המערבים ואת חקי המלכים ואספות הכהנים אשר היו לפניו, ויחברם בספר אחד להיות לקו ומשקלת לכל גרי ארצו. באֹסף הזה הביא גם את כל הגזרוֹת אשר נגזרו לפניו על היהודים והכופרים וביותר – על הכופרים המתיהדים, הם היהודים האנוסים אשר חדלו להחזיק באמונת אבותיהם מלפנים. עליהם גזר עוד גזרות חדשות נוספות על הראשונות: כי אם המצא ימצא אחד מהם אשר יט בסתר אחרי דת ישראל, ורגמו כל העם אותו באבנים או באש ישרפוהו, ואשר יֻכר לטובה להשאירו בחיים ימכר ממכרת עבד עולם. ולבל ישובו שרי הארץ היות עוד עליהם סתרה, נתן המלך חק, כי כל איש נוצרי אשר ירהיב עז בנפשו להגן על המתיהדים ההם והיה הוא וביתו חרם, לא יבואו עוד בקהל הכנסיה הנוצרית עד עולם.
ובכל החקים הקשים האלה לא הצליח המלך לבצע מחשבתו, כי כאשר גדלה הסכנה כן רבה אהבת האנוסים לדתם הראשונה, ותורה אותם למזמה להעלים מעלליהם מעין רֹאה, ובהתנצרם לעיני כל הוסיפו לעשות מצות אלהיהם בסתרי חדריהם; גם שמרו חגיהם ומועדי קדשיהם מבלי שית לב אל חקי הדת השלטת. אבל גם אויביהם לא חדלו לארוב להם, ותנתן דת כי בימי החגים ליהודים ולנוצרים אסור להם לשבת בית כי אם להיות בקרבת הכהנים אשר אליהם ישגיחו איזה חגים יקדשו ואיזה יחללו, ואשר יעברו חק ויתעלמו מן העין יענשו קשה ויֻכו בשוטים לעיני כל. כן כבדה יד רצסוינד על האנוסים לענותם ולדכאם בלי חמלה, וביהודים לא נגע לרעה, אף לא הניא אותם מהחזיק עבדים נוצרים לצרכי ביתם ולעבודת אדמתם, גם רבים מהכהנים בעצמם לא שמרו חק ובידם מכרו להם את עבדיהם. ויהי הדבר רע בעיני המלך ויתאונן עליהם באספתם העשירית בטולידה, שם קראו חרם על העברינים וישפטו נפשותם למוקדי עולם באש הגיהנם (656). אבל גם החרם גם ענש המשפט לאחר מותם לא הפחידו את המוכרים ההולכים אחרי בצעם, והכל שב כשהיה.
שלשים שנה מלך רצסוינד על הגותים המערבים, ואחרי מותו (672) בחרו גדולי הארץ באיש אחד מתוכם ושמו ואַמבא ויאלצוהו לשאת עליו נזרו. וגם בתמורה הזאת לא הונח להאנוסים האמללים, כי נשארו החקים הקשים על מכונם והכהנים הגדולים שקדו לקימם בכל תקף. ויהי כקשור הרזן הילדריך, נציב ספטימניה אשר בגליה הדרומית, קשר על המלך החדש, וישם פניו אל היהודים האנוסים ויואל להיות להם למחסה במדינת ממשלתו ולתת להם לחיות באמונתם כאות נפשם, וישמעו האנוסים לקולו ויחישו אליו ויעמדו אל דגלו ויעזרו לו באונם והונם ויהי הקשר הולך ואמיץ. ופוילוס שר צבא המלך אשר נשלח ממנו לקראת המורדים, גם הוא בגד באדוניו וישת ידו עם הקושרים אשר בחרו בו להמליכהו תחת ואמבא. אך ימי מלכותו לא ארכו – כי עלה ואמבא בחיל כבד על העיר נרבונה ויכבשה ויתפוש את פוילוס ואת הילדריך ויענשם קשה, ואת כל היהודים גרש מהעיר ההיא על אשר שתו ידם עם הקושרים, אך חמל על יתר היהודים אשר בארצו ולא רדפם באפו לכלותם. גם באספה האחת עשרה שהיתה בימיו לא נזכר שמם לרעה. בימיו כתבו היהודים ספרים (בלשון רומה) להגן על דתם; הספרים אבדו ברבות הימים, אך דבר אחד מהם נזכר בספר אשר כתב יוליאן בישוף טולידה, כי תמכו יתדותיהם בדברי חכמינו שאמרו, כי הגאולה עתידה לבוא לאלף השביעי, שהוא זמן שמיטת העולם ויום השבת של הקב"ה5.
אך ימי המנוחה לא ארכו כי אם שמונה שנים, ימי מלכות וַאמְבָּא. אחריו מלך ערויג היוני, איש ערום וכסה מזמות, אשר התקשר על וַאמְבָּא, וישם שקוי שֵׁנה בכוס משתהו, ובנפוֹל עליו תרדמה הליטוהו הוא וחבריו באדרת כהן נזיר ויושיבוהו במקלט עד יום מותו. וכעלות ערויג על כסא מלכותו יזם והערים עצה לקנות לבב הכהנים בשיתו ידו על היהודים זעומי נפשם, ובהאספם יחד התחסד לפחת אש קנאות בלבב שומעיו וישא מדברותיו בשפתים דולקים ויציע לפניהם עשרים ושבעה חקים חדשים להכביד אכפם על עם חרמו. מאלה היו עשרים וששה ערוכים נגד האנוסים, וחק אחד נתן לשית קץ ליהודים הגמורים, והוא – כי במשך שנה אחת יקבלו כלם עליהם את הדת הקתולית, הם ונשיהם וילדיהם וכל אשר להם, ואשר לא יעשה זאת יֻכה מאה מלקות, עור ראשו ומצחו יפשיטו מעליו לחרפת עולם, כל הונו יָחרם ואחר כן יגֹרש מארץ ספרד. ועל האנוסים חדש את כל החקים הקודמים, אך הקל ענשם, כי תחת רגום באבנים ושרוף באש את העברינים, צוה לעשות להם משפט כתוב ליהודים הגמורים אשר יעמדו במרים, והוא: חרם, מלקות, הפשט העור וגֵרוש. ופרטים נתן למשפט האנוסים, להכביד ענשם כמדת העבֵרה אשר בה יתפשו, כי גזר יסורים וענויי נפש על כל איש אשר מל בשרו, וכרוֹת החֹטם לכל אשה מתיהדת. גם נאסר עליהם לקרוא בספרים שהם נגד הדת השלטת, וכל אשר יורה מהם לילדיהם יענש קשה הוא וכל תלמידיו עמו מבן עשר שנים ומעלה. מלבד אשר נצטוו להמצא לעיני הכהנים, בכל ימי החגים והמועדים אשר ליהודים ואשר לנוצרים, עוד נגזר עליהם, כי לכל מסע אשר יסעו ולכל מקום אשר יבואו עליהם לקחת תעודה מאת כהני המקום, למען דעת כמה ימים ישבו במקום ההוא ואם שמרו שם חקי הדת השלטת כראוי לנוצרים אדוקים. גם הוטלה עליהם שבועה חדשה אשר ישבעו לעיני כל העם על דבר עזבם את היהדות והדבקם בכל לב בדת הקתולית, ואשר יעבור עליה “תחלנה עליו כל מכות מצרים, ותהי אחריתו כקרח וכדתן ואבירם, ולא תהי לו תקומה מפני אלהי הנוצרים, בקומו לשפוט הארץ ביום אחרון כי יבוא”. מלבד כל אלה נאסר להם לקבל כל משמרת פקודה בממשלה ואף לא להיות אדונים או פקידים על עבדים נוצרים, לבד מאשר תהיה תעודה בידו כי כל ימיו הלך בדרך אדוקי הנוצרים באמת ובאמונה שלמה וכל שמץ דבר לא נמצא בו. פתשגן כתב החקים האלה יהיה שמור בחיק כל אחד ואחד מהם, לבל יוכל הצטדק כי עשה מעשהו מבלי הדעת. ושופטים הוקמו עליהם מן הכהנים והמלוכה, אשר יפקחו בכל עת לשמור את החקים לעשותם, לבלי יעברו עליהם כמלוא השערה. ועל כל הנוצרים נאסר לקחת מתנת מאומה מאת האנוסים, פן יט לבבם לחמלה עליהם לבלי הביאם במשפט על כל נעלם.
כהני האספה, אשר בראשם היה יוליאן ארכיבישוף טולידה (מזרע היהודים), קימו וקבלו את כל החקים אשר הציע ערויג לפניהם, להיותם חובה עליהם ועל כל הדורות הבאים אחריהם לחקי עולם ולא יעבורו. שני ימים אחרי כלות ישיבתם נאספו כל היהודים והמומרים יחדו, ויקראו לפניהם החקים החדשים ויעידו בהם לשקוד עליהם לעשותם ולקימם (25 יאנואר 681 = תמ"א), ובכן נדרשו האנוסים להשבע ולהתודות קבל עם זו הפעם השלישית.– אבל למרות קנאת המלך האכזר לא נשתמרו גם חקיו החדשים, כי מימי קשר הילדריך ופוילוס חלק לב השרים והעם בממלכת הגותים, וכאשר הוסיף ערויג לרדוף באף את אוהבי אויביו כן גדלה איבתם אליו, רבים מהשרים הגבוהים השפלו על ידו עד העפר, את נכסיהם החרים ואותם ענה עד מות ויעש בהם כרצונו, ועל כן התקשרו הנרדפים גם יחד ויהיו לעזר לאנוסים וליהודים כאחד. אמנם נהרסו בתי תפלותיהם וכנסיותיהם, אבל הם נשארו בארץ כבתחלה.
רע ומר מזה היה גורל יהודי ספרד בימי עגיקא, חתן ערויג, אשר מלך אחריו. בראשונה האיר פניו אל האנוסים וידבר על לבם להחזיק בבירתם החדשה ולחדול מהתיהד עוד כדרכם, אף אמנם נשבעו לו ויעשו חפצו למראה עינים, אבל בלבם עוד דבקו בדת ישראל ולא נזרו מאחריה גם אחרי כן, ובראות עגיקא כי בדברים טובים לא יוסרו, החל ללכת אתם בחמת קרי. אמנם לא גרש את היהודים מארצו, אבל עוד הרע לעשות להם מזה: כי שבר להם כל מטה לחם, בהגבילו את משלח ידם, באסרו על היהודים והאנוסים המתיהדים לרכש להם כל נחלת שדה ובית, להיות להם אניות סוחר, לשלוח מערבם ארצה אפריקה ולהיות להם כל עסק וענין עם הנוצרים. כל נכסיהם לקח לאוצר הממשלה בשלמו להם מחירם כאשר העריכם הוא, לבד מאלה אשר היו נאמנים לדת השלטת, אותם השאיר על נחלותיהם גם פטר אותם משלם את “מס היהודים”, אך הוטל על קרוביהם לשלם אותו תחתיהם. חקי ערויג הוסרו, ותחתיהם נקבעו חקי רצסוינד יחד עם החקים החדשים אשר נתן עגיקא ואשר גם הם התקימו על פי אספת הכהנים (תנ"ג=693). וחקיו אלה החדשים השיבו את האמללים עד דכא, כי לקחו מהם כל נכסיהם ויגדל העֹני בקרבם עד לבלי הכיל, ועל כן גמרו לשים נפשם בכפם ולקשור קשר על אויביהם בנפש. וישיתו ידם בסתר עם אחיהם יושבי אפריקה המאֻשרים מהם, ויואילו לקרוא אליהם את המחמדים האזורים בגבורה ולפרוק בעזרתם את עול הגותים מעל צואריהם – וכמעט הפיקו זממם, כי גדלה גם קנאת השרים המתקוממים על הממשלה הרעה והחטאה אשר מפניה חנפה הארץ ותמלא חמס ושוד בגבוליה. אבל סודם נגלה וחמת המלך נתכה על כל היהודים יושבי הארץ, ויקרא את הכהנים לאספה ויגד להם את דבר הקשר אשר נמצא ביהודים, וישם לפניהם חק חדש – לכבשם לעבדי עולם. והכהנים מהרו ויחלטו ממנו ויקימו גם את החק הזה – וכן נשפטו כל יהודי ספרד והמדינה אשר בארץ גליה, להכבש לעבודת עולם, הם וזרעם אחריהם לדרותם. ועל האדונים אשר קנום מיד הממשלה הוטל להחזיקם בעבדותם לצמיתות לבלתי הוציאם לחפשי עד עולם. וילדיהם מבני שבע שנים ומעלה לֻקחו מהם ונתנו על ידי נוצרים לגדלם על פי דתם ודרכם המה. רק היהודים בעלי המלחמה אשר במקומות שבתם היו למשמר על הדרכים ההולכים מגליה לספרד, הם בלבד נשארו על מקומם כבתחלה, כי גבורתם ותועלתם הגדולה לממשלה ולארץ היו עליהם סתרה ויצילום מחרפה ועבדות; אבל גם עליהם נגזר לעזוב בריתם את אלהיהם ולהמיר דתם.
במצבם זה השפל והנורא נשארו היהודים עד מות המלך עגיקא. בנו ויטיצא הקל עולם כמעט, אבל שנאתם לממשלה הרעה הזאת כבר עברה כל גבול, והיהודים אשר גלו ונפזרו באפריקה התעוררו לישועת אחיהם בספרד, וישיתו ידם עם טאריק הגבור המחמדי, אשר שקד עבר עם חילו מאפריקה לאנדלוזיה. במלחמה על יד העיר חֶרם (יולי 711) ובמות רודריך המלך האחרון להגותים המערבים פרצו הערבים בארץ ספרד כנחל איתן, ובכל מקום בואם היו להם היהודים לזרוע עז. כמעט כבשו אחת הערים, השאירו בה מחיל צבאם אך מעט מזער, פן תרף גבורתם בהגרע מספרם, אך מסרוה בידי היהודים אשר עמדו בה למשמר. והיהודים אשר זה מעט נכבשו לעבדי עולם היו לאדוני הערים הגדולות, קורדובה, גראנדה, מלאגה ודומיהן. וכעלות טאריק על טולידה הבירה מצא בה אך חיל מצער, כי כל גדולי השרים והכהנים נסו ברחו מפניו מיראתם לנפשם. ובעוד הנוצרים נדחקים בבית כנסיתם להתפלל בעד ארצם ודתם, פתחו היהודים את שערי העיר לפני הערבים המנצחים ויקדמו פניהם בשמחה ובקול תרועה, ותהי זאת נקמתם מאויביהם האכזרים, אשר הרבו לענותם ולדכאם משך מאה שנה מימי המלכים רִיקרד וסיזיבוט ועד היום ההוא. גם למשמר העיר הבירה שם טאריק את היהודים הנאמנים בבריתו, והוא עבר עם מחנהו הלאה לרדוף אחרי הגותים מוגי הלבב, הנסים והנמלטים, ולאסוף שלל למכביר. גם בעלות מוסה-אבן-נזיר נציב ארץ אפריקה על ספרד, בקנאו בגבורת טאריק ובשלל הרב אשר אסף, היו היהודים למשמר על הערים אשר כבש. הנה כן נוסדה ממשלת המחמדים בספרד, והיהודים שמרו להם את בריתם ואמונתם כאחיהם בבבל ופרס. והמחמדים זכרו להם את חסדיהם הנאמנים וישביעום רצון ויתנו להם החפש לחיות באמונתם כאות נפשם. גם שוֹפטיהם ושוטריהם היו להם מקרבם, אשר עשו משפטים על פי תורתם, ורק מס לגלגלת (Dsimma) היה להם לשלם שכם אחד עם הנוצרים הנכנעים. כן התאחדו באו יהודי ספרד בכלל יתר אחיהם הנמצאים אז בממלכת מחמד החדשה אשר זה כמאה שנה נגלתה זרועה ומֻטות כנפיה ביו מלוא רחב הארץ.
-—————
פרק שני 🔗
קשר קולאן-אל-יהודי, קשר שריני, שליחי ישיבת סורא: ר' חושיאל, ר' שמריה, ר' נתן ור' משה. עבד-אל רחמן, הראשון למלכי ערב. תקופת האור ליהודי ספרד: ר' חסדאי אבן שפרוט, אגרתו למלך הכוזרים. מנחם בן סרוק ודונש בן לברט, ר' יוסף אבן אביתור וריבו עם ר' חנוך. ר' יעקב אבן גו. ר' שמואל אבן נגדילה. ר' יונה אבן גנאח. ר' שלמה בן גבירול. רבנו בחיי אבן פקודה. ר' יוסף אבן נגדילה. הרעם הראשון בספרד.
עוד לא עברו עשר שנים למן העת אשר הרחיבו המחמדים ממשלתם על ארץ ספרד בעזרת היהודים אשר תמכום בזרע עזם, והנה המס אשר הוטל עליהם היה הולך וגדול עד אשר כבד מהם מנשוא – כי מגובאיו ועד נציב הארץ ועד נשיא אפריקה הרֹדה גם בספרד ועד הכליף המושל העליון בממלכת המחמדים, כלם ינקו את חלב הארץ וימצו לשדה ויציקו מאד ליהודים ולנוצרים היושבים בה. ועל כן בהתקשר אחד מראשי שבטי הברברים על הנציב אלהוּר (718), התחברו אליו הרבה מיהודי ספרד ותכון ידם עמו. והאיש היה מזרע היהודים ושמו קוּלאן אל-יהודי. ירחים אחדים התחזק עם חילו במדינות ארגוניה וקטלוניה לקראת צבאות המחמדים אשר נלחמו עליו עד כי יכלו לו, ויתפשוהו וישפטוהו משפט מות, וכל הקושרים הנספחים על דגלו נענשו קשה, ובתוכם גם היהודים אשר נתנו ידם לו.
בעת ההיא קם איש אחד בסוריא ושמו שריני, אשר התאמר להיות גואל ומושיע לישראל, לאספהו מארצות גלותו ולהוליכהו קוממיות לארצו, ארץ הקדש, אחרי אשר יגרש משם את המחמדים ביד חזקה ובזרע נטויה. ולמען משוך לב רבים אחריו הקל בדת המסורה ויבטל הרבה עיקרי דינים הקבועים על פי התלמוד. כי נמצאו אז רבים מקרב היהודים בארצות המזרח, אשר רוחם לא היתה נֹחה משלטון הגאונים ראשי הישיבות בבבל, ועוד בטרם יקום ענן בן דוד הקראי חלק לב העם, וינהו אחרי כל איש שֹׁגה ומשגה, המתנבא בקרבם והמתנשא לתקן דתם על פי דרכו ולהביא להם גאולת עולם. ויהי גם האיש שריני כאחד מהם, ושמו יצא בעולם ועד ספרד הגיע, ולשמע שמעו חשו גם רבים מיהודי ספרד אשר היו בקושרים ויעזבו את בתיהם ונכסיהם ויתלקטו אליו, בשימם תקותם בו, כי הוא יביא להם ולעמם את הגאולה אשר אליה הם נושאים את נפשם. אבל כבואם שמה בושו ממבטם, כי נשבה משיח השקר ויובא לפני הכליף יזיד יורש כסא עמר השני, וכאשר נשאל ממנו דבר מחשבתו אשר חשב לעשות, התכחש לאמר, כי אך צחוק עשה לו, בהתעותו את קלי הדעת בדברים שאין להם שחר. והכליף חרץ משפטו להסגירהו אל אחיו לעשות בו כטוב בעיניהם. כן כלתה הרעה לפליטי ספרד, כי בשמוע הנציב אמביזה את הדבר הזה, נתן את כל נכסיהם חרם לאוצר הממשלה (תפ"א = 721). וגם קהלות ישראל דחום בראשונה מפניהן, בהחזיקו את כל האנשים הנתעים ההם ל“מינים שפקרו”, עד בוא הדבר לפני ר' נטרונאי בר נחמיה גאון בפומבדיתא, והתיר לקבלם, אחרי שיחזר בתשובה שלמה לעיני כל6.
דורות הרבה היו ישיבות בבל מקום התורה וההוראה לכל דבר חק ומשפט בתפוצות ישראל. כהאמוראים מלפנים והסבוראים שבאו אחריהם כן גדל כבוד הגאונים שעמדו בראשיהן בדורות האחרונים לתקופה ההיא. לתשובותיהם בדברי דת ודין היו נשואות עיני כל ישראל שבגולה, ומכל ארבע כנפות הארץ, מכל המקומות אשר הודחו, שלחו נדריהם ונדבותיהם להחזיק במעוז התורה היוצאת להם משם. אך במות רבנ סעדיה (תש"ב = 942) ירד גאון ישיבת סורא הגדולה, אחרי היותה נס לעמה יותר משבע מאות שנה. לשוא התאמצו מנהליה להשיב לה את כבודה, בשלחם ציריהם למרחוק, לאסוף נדבות מקהלות ישראל הרחוקות, לסעדה ולתמכה בימין צדקן – כי מאת ה' היתה שומה להפיץ את התורה ברוב תפוצות עמו ולהחזיק כן תרנה בין המחזיקים בה במרחקי ארץ. ארבעה שליחי הישיבה: ר' חושיאל, ר' שמריה ב“ר אלחנן, ר' נתן ב”ר יצחק ור' משה ב"ר חנוך, נסעו באניה בדרך הים, ויהי בבואם אל חוף בַּארי בגבול איטליה ויפלו שבי בידי אבן-רומַחיץ, רב החבל מבני הערב, מחיל החליף עבד-אל-רחמן המולך בספרד, וימכרם ממכרת עבדים בדרך מסעו, את ר' חושיאל בחוף אפריקה, ר' שמריה באלכסנדריא של מצרים, ר' נתן נמכר לנוצרים והובא אחר כן לנרבונה, ור' משה עם חנוך בנו הנער הובאו לקורדובה אשר בספרד. כל אלה יחדו נפדו על ידי אחיהם יושבי המקומות ההם, ובהשארם בקרבם הרביצו תורתם ברבים ויפיצו אורה למרחקים, עד כי לא נדרשו עוד אחיהם לקחת תורה מהישיבות אשר בבבל. רב חושיאל עלה לקירוּאַן; שם יצק מרוחו על שני תלמידיו עמודי התורה, על בנו רב חננאל ותלמידו רבנו נסים בר יעקב. בהיות ר' משה עם אשתו ובנו באנית שוביהם, נשא רב החובל את עיניו אל האשה, אשר היתה יפה עד מאד, ויהיה הולך וקרב אליה עד אשר הבינה בתומתה על מחשבתו הרעה, ותמהר ותשאל את בעלה בלשון עברית: אם יש לנטבעים בים תקומה לתחית המתים, ויען האיש בלשון הכתוב לאמר: “אמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים”. לדברים אלה קפצה פתאם הימה ותטבע במצולה. סר וזעף, נדכה ושחוח בא ר' משה “לבת המדרש” אשר בקורדובה, ויעמוד בענותו באחת הפנות ואיש לא שת לבו אל הנפדה, הלבוש קרעים, ובבית המדרש ישב ר' נתן הדיין בעת ההיא ויורה לתלמידיו אחת ההלכות ממסכת יומא בדיני הזאה וטבילה, ויפלא ממנו לפרשה כהוגן. ולא יכל ר' משה להתאפק וישב דברו אליו ויבאר את ההלכה על פי הפשט הנכון, והדיין ותלמידיו המה שמעו כן תמהו ויקיפוהו בשאלות הרבה והוא התיר להם ספקותיהם בחכמתו הרבה. אז יצא ר' נתן אל האנשים אשר חכו לו מחוץ לבית המדרש, כי חק היה לבלי יבואו כל כל בעלי הדין אל תוך הבית כל עוד הרב עוסק בישיבה עם תלמידיו, ויפן אל כל האנשים ויאמר: “אל תפנו עוד אלי, כי אם אל האורח העני הזה, הגדול בתורה ממני, ומעתה והלאה יהיה הוא הרב לקהלתנו ואני תלמידו”. ויהי כן, וכל קהל קורדובה מנו את ר' משה לרב ודיין בתוכה ויכבדוהו וינשאוהו מאד. ויודע הדבר לאבן-רומחיץ, וינחם מאד על אשר מכרוהו בלא הון, ויתבעהו מיהודי קורדובה להשיבו אליו בכסף מקנתם. והיהודים הביאו משפטם על ידי השר דון חסדאי לפני הכליף, ולא נתנהו עבד-אל-רחמן לבטל מכירתו, כי שמח בלבו על המקרה הזה, כי עתה לא ידרשו עוד יהודי ארצו לשאת עיניהם אל גאוני בבל ולשלוח כספם למדינה זו הרחוקה, ויצו לרב החבל לחדול מתביעתו7. וכן היתה העיר למקום תורה, אשר משם התפשטה בקרב כל קהלות היהודים אשר בספרד.
עבד-אל-רחמן היה הראשון למלכי ערב אשר התנשא לנחול שם כליף במלואו ולהקרא בשם “נשיא המאמינים” (עמיר אל-מומינין), ממשלתו פשטה על רוב חצי האי הפירינאי, ובצלה מצאו החכמות והמדעים קן להם, בעוד אשר בכל הארצות האחרות טבעו העמים ביון הבערות ובחשכה התהלכו. כמהו כן כל שריו וגדוליו לא הבדילו בין עם לעם ובין דת לדת, כי הוקירו את כל אדם באשר הוא שם, ויהי שלום אמת בין כל תושבי הארץ ויחדו התענגו על רוב טוב. אז עשו כל החכמות והמדעים חיל בספרד המאֻשרה, וחכמת השירה והמליצה עלתה על כלם, ותהי שעשעים לכל איש נכבד בעמו, כי אמנם נכבד על פי חכמתו ושירתו, בהן הכירו ערכו ולפיהן התנשא לכל משמרות כבוד בממלכת הארץ.
אז היתה הרוחה גם ליהודי ספרד, וכאשר הונח להם מכל צרותיהם ואויביהם מסביב, התעורר לבם הרַגש ויתקדשׁו לחכמה גם המה, ויהגו בתבונה ויעשו חיל במדעים ובכל תושיה התגלו, רוחם התנשאה על כנפי השירה שכם אחד על שכניהם הנוצרים, ובזה נבדלו מהם, כי אלה התבוללו בבני הערב עד כי עזבו שפתם, ויזנחו ספרי דתם אף בושו באמונתם, בעוד אשר היהודים כגודל השכלתם כן גברה בקרבם אהבתם לשפת קדשם ולאמונת אבותם, ותהי להם הקוּלטוּרה הערבית, אשר אהבוה למישרים, כגן נחמד, אשר לקטו מבחר פרחיו וישימום ככלי קודש, לפאר בהם את נחלתם הלאֻמית ולחדש ימיה כקדם. כן עשו חיל עד כי עלו במעלות תורתם וחכמתם על חכמי אחיהם שבבבל, ויהיו מאות בשנים לאור זרוע לכל בני עמם יושבי חשך וצלמות בארצות הקרובות והרחוקות.
אז הזהירו שלשה חכמים ככוכבים על שמי ישראל בספרד: ר' משה ב“ר חנוך בחכמת התורה, ור' מנחם בן סרוק מטורטוזה ור' דונש (אדונים) בן לברט מבגדד בדקדוק הלשון ומליצה ושיר. ועל כלם יחדו הופיע כשמש אור פני שר וגדול בעמו, אבו יוסף חסדאי בן יצחק אבן-שפרוט ממשפחת אבן-עזרא, (נולד בערך תרע“ה מת בערך תש”ל) אשר בחכמתו המדינית נשא חן וחסד מאת הכליף עבד-אל-רחמן השלישי, ויהיה לו לשר וליועץ בעניני המלוכה ומעוז ישועות לדתו ועמו ככל אשר מצאה ידו. קהלת קורדובה הבירה שמתהו לנשיא וישיבת בבל רוממתהו ל”ראש כלה“. ודברים היו לו עם החכם התוכן דונש בן תמים מקירואן, אשר סדר לו את לוחות השנים לחשבון בני ישראל ועם ר' דוסא ב”ר סעדיה גאון, אשר כתב לו תולדות אביו הגדול בעמו. ובהודע לו כי בקצות ארץ המזרח יש ממלכה ליהודים, היא ממלכת הכוזרים לא נח ולא שקט עד שלחו אמריו מקצות מערב אל המלך ההוא, בחשבו כי הכוזרים הם אחד משבטי ישראל ויוסף מלכם הוא מזרע בית דוד. והמלך שמח מאד על דבריו וישב לו אמרי חן ואהבה, ובספרו לו את פרשת גדולתו וכל תעצומות עזו, הכזיב תוחלתו בהגידו לו מולדתו ועמו כי מוצאם מעם נכר, מבני תוגרמה, וכי זה רק דורות אחדים אשר התגירו (בשנת ד“א תצ”א – 731). אך עיניהם גם המה נשואות אל ירושלים עיר הקודש ואל התורה היוצאת להם מישיבות בבל, ומחכים הם לביאת המשיח לעת קץ. המכתב הזה כתב שנים אחדות לפני כבוש הרוסים את ארצו8 (תשכ"ט – 969). בהגיע התשובה הזאת אל ר' חסדאי לא היה מלכו ומגנו עוד בחיים, ובנו הכליף אל-חכים לא היה בעל מלחמה כאביו, אך עוד יותר ממנו אהב את החכמות והמדעים, וינשא גם הוא את הנשיא היהודי, ור' חסדאי אצל מרוחו ומהונו על חכמי ישראל ויקרבם אליו בימין צדקו. בתוכם הכי נודעו ר' מנחם ודונש, אשר החיו את לשוננו הקדושה מחרבותיה, והאחרון הגדיל – כי נתן לה את החרוז והמשקל הערבי, גם גבר על רעהו בבקרתו החדה והשנונה עד כי רחק לב ר' חסדאי מבן-סרוק וישטנהו תחת אהבתו. וריב היה בין שני החכמים אשר נמשך גם בין תלמידיהם אחריהם, מהם הכי נכבדו: ר' יצחק גיקטילה הפייטן ור' יהודה חיוג המדקדק (שהעמיד יסוד שרשי הלשון על שלש אותיות וחדש הרבה בדיני הנחים והכפולים והנקודות והנגינית). ור' חסדאי אשר עליו שר המשורר: “בימיו פשטה החכמה בישראל, כי היה למדע מודע וגואל”9, היה גם מעוז לתורה, ויגבר לאמונה, ויקן אוצר ספרי התלמוד שנשארו בישיבת סורא באפס הוגים ועוסקים, ויביאם קורדובאה, ויתנם נדבה לישיבת ר' משה ב"ר חנוך אשר הלכה וגדלה יחד עם כבוד שמו ומכל קצוי ספרד ואפריקה נהרו אליו תלמידים שומעי לקח, שהיו אחרי כן לרבנים בקהלות הסרות למשמעתו.
אחרי מות ר' משה (תשכ"ה – 965) חלק לב אנשי קהלת קורדובה בחבר הרבנות. רובם נטו אחרי ר' חנוך בנו, ויתרם אחרי תלמידו המובהק, ר' יוסף ב“ר יצחק אבן-אביתור (אבן-שטנאש). שניהם גדלו בתורה ובמדות, אך השני היה יליד הארץ בעל משפחה גדולה ונכבדה, גם ידע את הספרות הערבית10, אף חבר שירים ופיוטים לסדר העבודה בבית ה‘. אולם כל עוד חי הנשיא רבי חסדאי לא ערב איש את לבו להרים העטרה מראש ר’ חנוך, כי היה ר' חסדאי מגן לו, וכמות האיש הגדול הזה (בערך בשנת תש"ל = 970) ובנים לא השאיר אחריו כמהו, פרץ הריב בין שתי המפלגות עד אשר גמרו בלבם להביא משפטם לפני הכליף, וכשבע מאות איש יקירי העיר, מבני בריתו של ר' חנוך וכן גם מאנשי הכת השנית, עברו במרכבות כבודם אל היכל מלכם להטות לבבו לבקשתם. והכליף חרץ משפט צדק “אחרי רבים להטות”. ובכן היה ר' חנוך לרב בעיר הבירה, והנוטים אחריו נדו את ר' יוסף. ויעזוב המנודה את עירו ומולדתו ויהי נע ונד בארצות, ויהי כאשר מת הכליף, והשר אלמנצור האֹמן את השאם יורש העצר נשא את ראש יעקב אבן-גו, בעל בית חרשת למעשׂה משי ורקמה, וישימהו לנשיא בעמו, זכר ר' יעקב אהבתו לר' יוסף אבן-אביתור, וימשוך גם לבב העדה אחריו, ויסירו את ר' חנוך מגדולתו, וישחרו פני הרב המנודה לשוב אליהם ולהיות להם למורה. אך הוא הפליא אותם בתשובתו בדברו אתם קשות על דחותם את ר' חנוך ממשמרת קדשו, באמרו עם הספר: “מעיד אני עלי שמים וארץ שאין כמהו מספרד ועד ישיבת בבל”. ור' יוסף נע עד בואו לפומבדידתא ויבקש קרבת הגאון רב האי, בחשבו כי יזכור את הרעה אשר נעשׂתה לישיבתו על ידי בתי המדרש שהוקמו בספרד מאת ר' משה ור' חנוך בנו; אך רב האי לא נתנהו לבוא לפניו, אחרי כי מנודה הוא, וילך לדמשק וימת שם. כל הימים אשר היה ר' יעקב אבן-גו נשיא בעמו לא שבה הרבנות לר' חנוך. גם בכעוס אלמנצור האוהב בצע על הנשיא הזה, על אשר לא שקד למלא אוצרו מכסף בני עמו, וישימהו בבית הסהר, לא ארכו ימי שביו כי אם שנה אחת – כי בהודע להכליף הצעיר שרש דבר נמצא בזה, הוציאו לחפשי וישיבהו על כנו, ויהי נשיא בישראל עד יום מותו בשנת תש”ן. ואחד מקרובי ר' חנוך בקש לשמחהו בבשרו לו דבר מות אויבו, אבל ר' חנוך בכה תמרורים על מות הנדיב הזה אשר היה מעין ישועה לעניי עמו. ור' חנוך שב בכבוד והדר לרבנותו, אך חיה חיי צער כי מיאן ליהנות מתורתו וימת בשנת ד' תשע"ד (1014).
אז עלה כוכב חדש להאיר על שמי ישראל, גבר חכם בעז אשר בהתנשאו כלל בתוכו את גדולת ר' חסדאי, תורת ר' משה וחכמת בן-לברט גם יחד – הוא ר' שמואל בן יוסף אבן-נגדילה (הנגיד). הוא נולד בקורדובה הבירה (תשנ"ג=93911) וילמד תורה ודת בישיבת ר' חנוך ודעת בלשון עבר מר' יהודה חיוג, נוסף על אלה ידע לשונות הרבה ועל כלן – לשונות ערב וקשטיליה. בעת ההיא התפרדה ממלכת הערבים באנדלוזיה לממשלות קטנות, והמלחמות שהיו ביניהן הורידו גאון עוזן. אבל היהודים עלו במעלות אשר ירדו המה ויהיו הם הראשונים במדרגה לכל דבר חכמה ותושיה. בם תורה וחכמה נפגשו, אמונה וחקירה נשקו, ובראש כלם היה ר' שמואל אבן נגדילה, שעל פי מקרה קטן עלה לגדולה, כי ברבות המהומות במלחמת האזרחים, יצא ר' שמואל12 מקורדובה וישב במלאגה עיר החוף, והוא בן עשרים שנה בעת ההיא. ויפתח לו חנות קטנה למוצא לחמו, ולא חדל מהגות בתורה וחכמה כרחב לבו. והעיר מלאגה נחשבה על גבול גרנאדה הבירה, מושב חבוס מלך הברבריאים, שכבשו את ספרד הדרומית. ובהיות חנות ר' שמואל קרובה לארמון המשנה אבולקסיס בן אל-עריף, היתה שפחת המשנה כותבת אגרותיה וחשבונותיה לאדונה על ידי החנוני היהודי. והמשנה ראה אותם כן תמה, כי היו על טהרת הלשון הערבית והכתב יפה ונהדר מאד. ובהודע לו שם כותבם קרא את ר' שמואל אליו ויקימהו לסופר וליועץ, ולפני מותו הללהו לפני המלך, ותהי המשרה על שכמו ומעט מעט עלה לגדולה עד כי כל עניני המדינה והצבא בידו נתנו, ויהי לכל לראש ובכל אשר פנה הצליח. כאשר מת המלך חבוס (תשצ"ז=1037) נפרדו גדולי גראנדה לשנים: רובם נטו אחרי בלקין בן חבוס הצעיר, באלה נחשבו גם שלשה מנכבדי ישראל: ר' יוסף אבן מיגאש, ר' יצחק בן ליאון ור' נחמיה אישקפה, ויתרם, ובתוכם גם ר' שמואל אבן נגדילה, בחרו בבַאדיס בן חבוס הבכור, ותהי יד הרבים על העליונה. אך פתאם נואש בלקין מחפצו וינזר ממלוכה לטובת אחיו הבכור. ובהיות באדיס למלך גדל את ר' שמואל וינשאהו מאד עד כי היו כל דברי הממלכה נחתכים על פיהו, ואלה אשר נהו אחרי אחיו הצעיר נאנסו לברוח מגראנדה; גם שלשה נכבדי ישראל עזבו מקומם וינועו עירה שיביליאה, והמלך מחמד אלגפר, העוין את באדיס, קבלם בכבוד ויבחר בר' יוסף אבן מיגאש ויתן לו משמרת כבוד בממשלתו.
בהיות ביד ר' שמואל כל טוב ממלכת אדוניו, הקדיש עתותיו גם לאחיו ויהי ל“נגיד” בעמו, ויגדל כבוד התורה בלמודיו בישיבתו, ובידו הנדיבה החזיק תלמידי חכמים בכל הארצות, ויהיו לו סופרים כותבים משנה ותלמוד, לתתם לתלמידים אשר לא השיגה ידם לקנותם, ודברים היו לו עם כל חכמי ישראל לכל מושבותיהם, ובתוכם גם עם רב האי האחרון בגאונים לישיבת בבל ועם רבנו נסים הראשון לרבנים בקירואן; אף השמיע תנחומותיו לראש משוררי הזמן ההוא, ר' שלמה אבן גבירול, בהתעטף עליו נפשו. כי ידו היתה מושלת בכל, וכגדל גבורתו בתורה, אשר אותה נחזה מספריו: “מבוא התלמוד” ו“הלכתא גברוותא” ותשובותיו בשאלת הדת, כן רבה חכמתו במליצה ושיר, אותה נראה מספריו: “בן תהלים”, בו השמיע זמירותיו על מלחמות בני ארצו ועל כל הקורות אותו ואת עמו בימים ההם, “בן משלי” ו“בן קהלת” – המלאים משלי מוסר ומליצה חידות, וה“דיואן” (קובץ) – המלא שירים ומליצות בעניני קדש וחול, בעבודת ה' וברגשות האדם לנפשו ולרעיו וכו‘. גם הרבה חקר בדקדוק לשון עבר, באחזו בדרך מורו, ר’ יהודה חיוג, וריב היה לו עם ר' יונה אבן גנאח, אשר בענין הזה שגב ממנו, כי נחשב בראש המדקדקים עד היום הזה.
ר' יונה אבן גנאח, ובשמו הערבי אבו אלוַליד מרוֵאן, שנולד בערך ד“א תשנ”ה (995) וימת בערך תת"י (1050), היה יליד קורדובה, וגם הוא יצא ממנה בימי המהומה ויבוא לסרגוסה אשר בצפון ספרד וישב בה. הוא היה גדל בתורה ובספרות העברית והערבית, בהגיון ובחכמת הרפואה, וביותר גדול כחו בדקדוק לשון עבר, בלכתו במסלה אשר סלל לו המדקדק ר' יהודה חיוג. על כן אמרו המושלים: “ר' יהודה יסד דקדוק לשון הקדש, ור' יונה הציב דלתיה”. ויותר שהעמיק חקר בתורת הלשון גלה בה חדשות ונצורות אשר נעלמו מאת החכם שקדמהו, ויכתוב עליו השגותיו “למען האמת”; אבל בכל ענות רוחו לא נצל13 מחמת המקנאים לשם ר' יהודה חיוג, ובתוכם גם ר' שמואל הנגיד, אשר לא אבה סלוח לו זאת, ויתקוטט בו כל הימים. ר' יונה הגדיל לעשות גם בבאוריו הרבים לכתבי הקדש, שבהם הפיץ אור חדש על פסוקים הרבה. ויהי בקרוב ר' יונה לימי הזקנה, שהיא – לפי דבריו בשם אפלטון – “אֵם השכחה”, ויאסוף את כל מאמריו וחקירותיו בשבעה ספרים, אשר כתב אותם בלשון ערב, מהם נדפס בהעתקה ללשוננו רק ספר אחד הנודע לשם, הוא ספר “הרקמה”. בימי נעוריו כתב גם שירים, אך בבואו בשנים עזב מעוף הדמיון יחד עם החקירה בדברים שהם למעלה משֵׂכל האדם וישת לבו להגיון. ויהי ההפך מבן דורו, בן גבירול, אשר התנשא בחקירותיו מעלה והשירה אָצלה עליו מהודה ותנשאהו על כל אלה שקדמוהו.
ידוע הוא המשל אשר נשא קורא הדורות על משוררינו בספרד לאמר: “בימי רב חסדאי הנשיא החלו לצפצף, ובימי רב שמואל הנגיד נתנו קול”. אם נדמה את משוררינו לצפרי זמרה, אז נשוה את האחד בהם לזמיר המנצח בנגינותיו, הלא הוא ר' שלמה בן יהודה אבן גבירול, שנקרא בפי בני הערב: אבו איוּב סולימן אבן יַחיא (נולד בערך ד“א תשצ”ט = 102114, ומת בערך ד“א תת”ל = 1070). ככל גדולינו פארי הדורות ההם לא הסתפק ברוח השירה אשר פעמתהו, ויהי גם חוקר ופיליסוף נעלה. מאות בשנים התפארו החוקרים הנוצרים בשם הפיליסוף הערבי “אביציברון”. אשר מבאר חקירותיו שאבו האשכולים (Scholastici) ובכבודו התימרו, עד שנגלה לאחרונה כי הוא השם “אבן גבירול”, שנשתבש כה בפיהם עד כי לא הכרנו עוד את שלנו! אולם בספרותנו נראה כח מעשיו ברוח שירתו ומליצתו במדרגה הגבוהה ממחקריו בעולם האצילות, ועדיו הוא – שירו “כתר מלכות”, שחֻברו בו שתי מעלותיו גם יחד. קורות ימי חייו לוטות בערפל, אך משיריו הנוגעים לנפשו יש לשער כי אביו חי בראשונה בקורדובה, וכר' שמואל אבן נגדילה עזב גם הוא את מקומו בשנות המהומה, ויבוא לשבת במלאגה וימת שם. ושלמה נשאר יתום מאבותיו בעודנו ילד, ויהי בודד לנפשו, כי גם אח ואחות לא היו לו; אך החכמה והשירה היו לו למלאכי שלום אשר נשאוהו על אברותיהן מעלה מעלה. בימי נעוריו היה שר וגדול בסרגוסה למגן לו, הוא נדיב ר' יקותיאל אבן חסן, אשר גדל כבודו בחצר המלך יחיא אבן מונדהיר. הוא הפליא חסדו לנער העזוב, והמשורר הצעיר גמל לו כצדקתו בשיריו אשר החל לשיר עליו בעודנו נער בן שבע עשרה שנה. אך אחרית השר הזה נכרתה – כי בשנה השנית, בנפול המלך ביד בני עולה, כלתה הרעה גם לכל אוהביו ובתוכם גם להשר היהודי, אשר אסרוהו בנחשתים וימיתוהו לעיני השמש (תשצ"ט = 1039), ובן גבירול נשא עליו מספד מר. בעת ההיא חבר ספר15 דקדוק לשון הקדש בארבע מאות חרוזים אשר סוגר אחד לכלם (ענק). במבוא הספר הוא מספר תהלת השפה הקדושה, אשר “מכל לשונות היא לטוב נִכֶּרֶת” כי בה נברא העולם ובה “דרי שחקים יתנו אֵדר לעוֹשׂה אור כמו אדרת”16. שם ישפוך הלאֻמי הזה חמתו על אחיו המתבוללים בסרגוסה, שעזבו לשון אבותם והנה “חציָם מדבר באדומית וחצי בלשון קֵדר הקודרת”. מלבד זה החל לשית לב לחקר האדם ויחבר ספר “תקון מדות הנפש”, וגם בו שלח לשונו באנשי-קהלתו “המתנהגים במדת הגאוה שלא במקומה והם מגונים אצל בני אדם”. והגאיונים ההם שמרו לו עברתם וירדפוהו באפם ויגרשוהו מקרבם [תת"ה = 1045]. אז משך עליו עיני ר' שמואל אבן נגדילה, אשר קרבוהו כמו נגיד; אבל אנשי מדון שלחו רוח רעה בין “נשיא המשוררים” ובין “המשורר הנשיא”, והשנאה לא חלפה עד מות ר' שמואל, ואז זכר לו את חסדו מלפנים ויקונן עליו קינתו במרי עצב. אכן רוח עצב נשקפה גם מכל שיריו הרבים, אשר רק מעט מהם כתב לנפשו ויתרם הקדיש לעמו ואלהיו. ציון היתה מחמד לבבו ואומתו – מחמל נפשו. וכל אשר יצא מעטו יצא מעמק לבו; לא ידיו עצבו ויעשו את חרוזיו כי אם רוחו הנשגב ונפשו הרוממה. יותר ממאה שירים ופזמונים שחֻברו ממנו, נתקבלו בסדר תפלות הספרדים ומהם גם בתפלות האשכנזים; בהם הנהיג סגנון השירה העברית החדשה, הקלה במעופה גם בהיות “משקל” לרוחה, ועוד נוסף לה יפי מיוחד, זה הסגנון “המוּסיפי”, והוא השמוש במאמרים מכתבי הקדש לרעיונות אחרים הנאים להם במקומם. בחקירותיו במדות הנפש גדל כח הגיונו, וביותר הפליא לעשות בשטתו הפיליסופית הערוכה בספרו “מקור חיים”, אשר כתב בלשון ערב ונעתק אחרי כן ללשון רומית וגם לעברית. שטתו זו, שיסודתה בשטת האפלטונים-החדשים, לא מצאה מסלות בלבב בני עמו, ורק בהקבלה נתקבלה במעוטה.
גדול ממנו בחקירה הדתית היה בן דורו רבנו בחיי אבן פקודה, הדיין הספרדי מסרגוסה, בספרו “חובת הלבבות”, אשר כתבהו גם כן בלשון ערב ונעתק על ידי ר"י אבן תבון, והוא
אהוב וחביב בעמנו לדורות עולם. גם לו היה יד ושם במליצת לשון קדשנו, כנראה משירו היפה “ברכי נפשי” הנקרא בשם “תוכחה”, אשר יסודתו בהדרי קדש ותעודתו לעורר נפש האדם להדבק באלהים ולשמור טהרתה מחללה. מדברי ימיו לא נודע עד מה.
קרוב לבן-גבירול ברוח השירה אשר לבשתהו היה אבו עמר יוסף בן חסדאי יליד קורדובה. ממנו נמצאה שירה נפלאה, הנקראה בשם “שירה יתומה”, ועליה אמר האלחריזי: “אחת היא לאמה, ואין כמוה בבני עמה”. אותה שר ר' יוסף לכבוד רבי שמואל הנגיד, אשר משך חסדו לשני אחיו בנוּדם ממקומם בימי המבוכות, ואחד מהם היה מדקדק עברי נודע בשמו אבו-וליד, ר' יונה אבן גנאח הזכירהו לתהלה בספרו. על שיר בן חסדאי ענה ר' שמואל גם הוא בשיר חלקו.
ר' שמואל הנגיד, אשר יותר מחמש ועשרים שנה היה פאר כל קהלות ישראל בספרד, ואשר “זכה בחייו לארבעה כתרים: כתר תורה, כתר גדולה, כתר לויה, וכתר שם טוב ומעשים טובים” מת בשיבה טובה בשנת ד“א תתט”ו (1055), ויובא אלי קבר אשר חצבו לו בגראנדה עיר גדולתו על יד שער אלוירה, ובנו הקים לו ציוּן תפארה, אבל ציון נאה גם ממנו הקים לו בן גבירול בחרוזים אשר כתב לשמו ולזכרו.
בנו הנעלה, אבו הוסיין יוסף אבן נגדילה, או ר' יהוסף הלוי (נולד ד“א תשצ”א = 1031) ירש את כל כבודו וגדולתו. המלך באדיס אהב גם אותו כאביו וישימהו לו למשנה, וקהלת ישראל בגרנאדה שמתהו גם אותו לנגיד בעמו, ובעודו בן עשרים וארבע שנה היה לו לרב ומנהיג, כי חנכהו אביו על פי דרכו ויאצל עליו מרוחו. בהמלא לו שמונה עשרה שנה לא בקש לו אביו אשה בחצרות שועי אנדלוזיה, כי נשא לו בת הרב העני רבנו נסים מקירואן, שהיתה “בעלת תורה ויראת שמים”. בעבודת המלך והממשלה כונן מעשהו בתבונה ואמונה כאביו, כמוהו היה גם הוא מגן לחכמים ואב לכל דורשי תושיה. על רוב נדוּבתו העידו המשוררים הערבים כי “באור פניו תקוה וחיים”. כאשר הומת ר' חזקיה (בן בנו של ר' דוד בן זכאי) הנשיא האחרון בבבל, ברחו שני בניו אליו וימצאו מחסה בצלו. כאביו החזיק ישיבה גם הוא וירבץ תורה ברבים; אך בשני דברים שנה דרכו ממנו, – כי נהג שררתו המדינית ביד רמה, ויבן לו היכל אבן שיש ויפארהו כארמון מלך, גם גבה בלבבו על השרים הסרים למשמעתו ויתן רוב משמרות הממשלה ביד אחיו בני עמו, ויעורר בזה קנאה עזה בלב הברבריאים, שהיו רוב תושבי העיר הבירה. ואיבה היתה בינו ובין בלקין יורש העצר, שהיה ר' יהוסף סופרו ואיש סודו מלפנים. פתאם לפתע מת בלקין, ויחשד המלך באדיס את עבדיו כי השקוהו סף רעל, ויאסור רבים מהם וישפטם למות. אבל העם חשד את ר' יהוסף כי ידו היתה ברעל הזה. אחר הדברים האלה נבאש במלכו הברבריאי, בהפירו בתומת לבבו את עצתו הרעה, להשמיד את כל הערבים יושבי עיר הבירה. והשרים הברבריאים שמחו על זה, ויוסיפו לגרות מדון ולהפיח קריה, ואחד משורריהם כתב שיר נאצה על המשנה “היהודי, המתנשא לכל לראש” ועל בני עמו “הזרים”, אשר “ידם בכל משלה”. הזיר הזה הרבה כעש וחמה בלב “האזרחים, אדוני הארץ”. ויהי ביום שבת קדש, ט' לח' טבת תתכ"ו (1066), כשבת השר במנוחה בהיכלו, השתערו אויביו על ביתו פתאם, ואספסוף מדלת עם הארץ אחריהם. כראות ר' יהוסף כי כלתה אליו הרעה, רץ אל חדר הפחמים ויחשיך משחור תארו, אך שואפיו הכירוהו בברחו, ויפלו עליו ויהרגוהו ויוקיעו גופתו על פתח שער העיר. זאת היתה אחרית השר הגדול הזה במבחר ימיו, בעודו בן חמש ושלשים שנה! וההמון הזועף, שכּורי חמה וקנאה עזה, לא השיב עוד ידו מבלע, ויתנפל על כל בתי היהודים יושבי גרנאדה, ויותר מאלף וחמש מאות משפחות הומתו ביום ההוא ובתיהם נבוזו ונהרסו. ורק מתי מספר נמלטו מידם בעור שניהם, ובתוכם האלמנה, אשת השר ההרוג, אשר החישה מפלט לה עם בנה הקטן אל העיר אליסנה (Lucena) ומאומה לא נשאר לה מכל הון בעלה הרב, ויפרנסוה אנשי הקהלה ההיא בכבוד גדול עד יום מותה. גם האוצר הגדול לספרי תורה וחכמה שהיה לר' יהוסף הנגיד היה למשסה ביום עברות, רובם נכחדו כלה ויתרם נמכרו ולכל רוח נפזרו. וירב האֵבל בכל קהלות ישראל בספרד על מות הרב הנגיד אור ישראל וקדושו ועל הרוגי אחיו בני עירו אשר נספו בלא משפט.
זה הרעם הראשון אשר החריד את אחינו יושבי ספרד אחרי המנוחה אשר ראו שם מאז באה הממשלה בידי המחמדים בני הערב. הפרעוֹת והשערוריות לא חדלו גם אחרי כן, כי נאנסו כל היהודים יושבי ממלכת גרנאדה למכור את נכסיהם ולעזוב את הארץ17. אך הרעה לא עברה מגבול המדינה והלאה, כי הקנאה והאיבה אשר היתה בין המושלים שחלקו ביניהם את הארץ אחרי מפלת שלטון הכליף בקורדובה, היתה ליהודים לישועה, ואשר רדף המושל האחד אותו קרב השני ויפלטהו כי חפץ בו. כן נמצא מחסה לשלשה נכבדי ישראל שברחו מגרנאדה18 בצל מחמד אלגפר מלך שיביליה. ואחד מהם, ר' יוסף אבן מיגאש, עלה למשמרת כבוד במלכותו. המלך הזה היה אוהב חכמה ושיר, ובגללם קרב את אבו פדהל בן המשורר העברי ר' יוסף בן חסדאי19 וישימהו לו למשנה, כי היה אבו פדהל חסדאי פיליסוף ומשורר נפלא, אבל אף שידע לשון עבר, בכל זאת שר רק שירי ערב, ובקסם על שפתיו לקח לבבות עד כי אמרו עליו: “שירו איננו חרוז מלים, כי אם חרוז פנינים”.
מות ר' יהוסף ב"ר שמואל הנגיד ומשפחות ישראל שנהרגו עמו ביום עברות הוסיפו להכאות לב אבן-גבירול, ותהגה רוחו נכאים בשירות אֵבל הנשמעות בבתי אֵל בשבתות שבין פסח לעצרת. שירותיו אלה הלוקחות נפשות ברוח חן ותחנונים השפוכה עליהן היו האחרונות בחייו אשר כלו בנדודים עד בואו לשבת בואלינסיה ושם מת בשנת החמשים לימי חייו. ההגדה מספרת כי אחד המשוררים הערבים קנא בו ובבת שירתו הנחמדה, וימיתהו בסתר ויקברהו בגנו תחת עץ תאנה. והנה החלה התאנה לפרוח פלאים ותצץ ציצים אשר עין לא ראתה כמתם ליֹפי, ויבֻקש הדבר וימצא כי המקום ההוא אדמת קדש היא, ורוח ה' נשבה בו בהיות20 קבר למשורר עברי הנאדר בקדש.
-————————
פרק שלישי 🔗
חמשת הרבנים שנקראו בשם ר' יצחק. ר' משה אבן ניקטילה ור' יהודה אבן בלעם. המלך אלפונזו הששי. עמרם אבן שלביב. סידילו. ר' יוסף אלקברי. יוסוף אבן תשופין. ר' שלמה אבן אלמעלם. ר' אברהם אבן מוהגר. ר' שלמה אבן פרוסאל. ר' אברהם אלברגלוני.
במות ר' שמואל הנגיד ומחתּנו רבנו נסים וחברו רב חננאל תם הדור הראשון לרבנות, שקמה בפאת מערב אחרי ירידת גאון הישיבות בבבל. ובראש הדור השני עמדו חמשה רבנים גדולי תורה, שכּלם נקראו בשם “יצחק”. והם: ר' יצחק אבן אלבליא, ר' יצחק אבן גיאת, ר' יצחק אלברגלוני, ר' יצחק אבן סקנא, ור' יצחק אלפסי. הראשון (נולד ד“א תשצ”ה = 1035) התיחש על משפחת ברוך מגולי ירושלים על ידי טיטוס21. המשפחה המפארה ההיא התישבה אחרי כן בקורדובה ונחשבה בראש המשפחות המיוחסות בבירת אנדלוזיה. בעודנו באבו נראו כשרונות אבן אלבליא ויקוד חשקו לתורה ולחכמה, ור' שמואל הנגיד ור' יהוסף בנו אחריו עמדו לימינו ויתנו לו כל מאויי נפשו. ויחי חליפות בקורדובה וגרנאדה, ויגבר לתורה ולאמונה. גם לחכמת השירה לא זרה רוחו, ועליו נאמר: “שירי הרב בן ברוך – מקור ברוך”22. אבל הוא שם לבו לתושיה ובעודו בן שלשים שנה החל לחבר ספרו “קופת הרוכלים”, והוא פירוש רחב על הלכות קשות שבתלמוד, אך לא הספיק להשלימו. בעת ההיא כתב מחברת לסוד העבּור ויקדישה לשם ידידו ר' יהוסף הנגיד. ביום הזבח הגדול בגרנאדה ישב בבית ידידו זה ועל פי נס נמלט מחרב רעה. מאז והלאה ישב בקורדובה ומשם נקרא להיכל אלמותמד מלך שיביליה ויהי לו לחוזה בכוכבים, גם שמהו המלך לנשיא על כל קהלות ישראל אשר בממלכתו, והן מנוהו עליהן לרב כולל. ויאצר לו ספרים הרבה ובתוכם גם פליטת ספרי ר' יהוסף הנגיד, וכאשר גדל שֵם מלכו בכל מושלי ספרד כן גדל שם כבודו בבני עמו וכן רמה קרן היהודים בשיביליה, כבערי קורדובה וגרנאדה מלפנים. לאלמותמד, המלך האחרון לבני הערב בספרד, היה עוד שר אחד מנכבדי ישראל ושמו23 אבן-מישאל, שהיה לו ציר אמונים בחצרות המלכים בעניני המדינות.
השני, ר' יצחק ב"ר יהודה אבן גיאת ונקרא גם “בן-מושיע” (נולד ד“א תש”ץ = 1030), היה ממשפחה עשירה ונכבדה אשר גרה באליסנה הקרובה לקורדובה, ויהי שם לרב ולראש. הוא העמיד תלמידים הרבה וידו רבה בתורה, בפיליסופיה ובשירה. שני הנגידים, ר' שמואל ור' יהוסף אבן נגדילה, כבדוהו וינשאוהו וגם הוא אהבם בכל לבו. כבוא אלמנת ר' יהוסף לאליסנה24, העיר את אנשׁי קהלתו לתמכה ולסעדה בימין צדקם, ואת בנה אִבונצר עזריה הלוי אמץ כבן לו ויחנכהו ויער כחו ולבבו להכינהו לרבנות בקהל עירו. אך המות קדמהו ויקטף את ר' עזריה בעודנו באבו וישת קץ לניר המשפחה הרמה ההיא. רוב פיוטיו קשים וסתומים, כי כלל בהם רמזים הרבה לחכמות שונות, על כן קראו לו “הקליר הספרדי”. לעמת זה כתב סליחותיו בלשון צחה מאד, ונתקבלו בקהלות הרבה. הוא חבר גם פירוש על דרך החקירה לספר “קהלת” ועל הכל הראה כחו הגדול בספרו “פסקי הלכות”. בתלמידיו הרבים הכי נודעו לשם: בנו ר' יהודה, ותלמידיו ר' משה אבן עזרא ור' יוסף אבן סהל.
השלישי, ר' יצחק בן ראובן אלברגלוני (נולד תת"ג = 1043) יצא בימי נעוריו מברצלונה לעיר החוף, דניא (Dania) הבצורה, ואחד מגדולי נדיביה, אבן אלכתוש, נתן לו את בתו לאשה, ויהי לרב בקהלה ההיא, העשירה והנכבדה. הוא העתיק פסקי רב האי גאון בדיני מקח וממכר מערבית לעברית, גם חבר פירוש על מסכתות אחדות ויקראהו בשם “שערי שבועות”. בפיוטיו אשר חבר הראה כחו בסגנון “המוסיפי”.
הרביעי, ר' יצחק בן משה אבן סקנא, היה רב בקהלת דניא, אך משזרחה שמשו של אלברגלוני בקהלה ההיא, שקעה שמשו של אבן סקנא, ויעזוב את ספרד וישם פעמיו מזרחה, ויבוא בבלה ויהי לגאון בפומבדיתא. כה גדלה תמורת הזמן: לפני שני דורות היתה בבל מעין התורה, ושואפי חכמה בארצות המערב הלכו בבלה לצקת מים על ידי גאוניה – והנה זה בא רב אשר לא הכירהו מקומו באחת הקהלות בספרד, ויזכה לרבנות בבבל, ויוּשב על כסא שישב עליו רב האי לפני חמשים שנה, ולגאון שמוהו.
והחמישי הכי נכבד: ר' יצחק ב“ר יעקב אלפסי (נולד תשע"ג – 1013 – בקלעת חמד אשר במדינת פֿיס), תלמיד רב חננאל ורבנו נסים, שירש תורתם וכבודם אחריהם באפריקה המערבית, ומחמת מלשינים ברח ארצה ספרד (תתמ"ח = 1088) ויבוא לקורדובה. שם כבדהו נשאהו הנשיא ר' יוסף ב”ר מאיר אבן שרתמיקש, ומשם בא לאליסנה ויסד ישיבה גדולה והעמיד תלמידים הרבה. עוד בהיותו באפריקה עשה לו שם עולם בספרו “הלכות”, שהוא קצור התלמוד. בעתותי הרעה, שבאו אחרי כן ויהי כבד למצוא ספרי התלמוד, נהנו כלם לאור ספרו זה, וגאונים הרבה עשו פירושים להלכותיו. גם פסקיו שאסף בספרו “שו”ת הרי“ף” (ר' יצחק פאסי) נתקבלו לדורות עולם. הוא כתב אותם בלשון ערב; בה כתב גם שלש הלכות גדולות עם באור רחב, ויחדו נעתקו לעברית. רוח החקירה העמוקה המתנוססת בתקופה ההיא, יצוקה בכל חבוריו, וההגיון הברור האיר לו נתיב בכל גבולות התורה. עוד לפני בואו לספרד פרץ ריב בין ר' יצחק אלבליא ור' יצחק אבן גיאת ובינו, בהתעברם בו על הקצור שעשה ללמודי התלמוד ועל התעלמו מפסקי הגאונים בבאורו “הלכות למעשה”, ומלחמת הדברים לא חדלה עד מות שני מתנגדיו אלה. ר“י אבן גיאת מת בקורדובה, ששם הביאוהו עבדיו בחלותו, ואחר מותו נשאוהו והביאוהו לאליסנה ויקבר בקברות אבותיו (תתמ"ט = 1089). אז בא הרי”ף לאליסנה וימלא מקומו אחריו. מקץ שנתים ימים אבדה לר“י אבן אלבליא משמרתו הכבודה בחצר מלך שיביליה, כי נשבה אלמותמד בחרב אויב, ויובא לאפריקה. ויצא אבן אלבליא משיביליה וישב בגרנאדה, ואחרי שלש שנים חלה את חליו אשר ימות בו. כאשר קרב קצו קרא אליו את בנו ותלמידו ר' ברוך – והוא נער בן שבע עשרה שנה בעת ההיא – וילחש באזנו לאמר: “הנה אני מת, ואתה קומה ולכה אל רב יצחק אלפסי, ואמרת לו כי הנני מוחל לו ומפייסו על כל הדברים הקשים שנפלו בינינו בפה ובכתב, ועתה אחלה פניו לאספך אליו ולתת לך לשרתו ולשמוע תורתו. ידעתי כי יהיה לך לאב אחרי”. ויהי אחרי מות אבן אלבליא (תתנ"ד = 1094) ויעש הנער כדבר אביו, וילך לאליסנה ויבוא לפני ר' יצחק אלפסי, ויבך הרי”ף מאד על מות הרב, ויאסוף את בנו באהבה רבה, וילמדהו תורה ודרך תבונות עד שהיה גם הוא לרב וגדול בישראל. תשע שנים אחרי כן מת ר' יצחק אלפסי (יום ג' י' סיון תתס"ג = 1103) באליסנה עיר מגוריו, והוא זקן בן תשעים שנה בעת ההיא, ויגדל המספד בקהלות ישראל בספרד, ושני גדולי משורריהם, ר' משה אבן עזרא ור' יהודה הלוי, כתבו עליו קינותיהם לזכר עולם.
בחכמי הדור ההוא נמנו גם ר' משה בן שמואל אבן גיקטילה מקורדובה ור' יהודה אבן בלעם מטולידה. הראשון היה תלמיד ר' יונה אבן גנאח, וכמהו העמיק חקר בדקדוק לשון עבר ובבאור כתבי הקדש; אך ברוחו החפשית הרחיק ללכת ממנו. הוא העתיק ספרי ר“י חיוּג מערבית לערבית25. השני עסק גם כן בדקדוק ובבאור כה”ק, ויהי איש ריבו של הראשון, בהחזיקו בקדושת המסורה וטעמי הנגינות; ובכל זאת נוססה גם בו רוח החקירה אשר צררה את חכמי אנדלוזיה בכנפיה, ויבאר בה את הדברים הנפלאים הכתובים בתורה, בקרבו אותם אל השכל על פי חכמת הטבע. שניהם חברו גם פיוטים לעבודת הקדש, אך שיריהם לא עלו יפה.
בפרוץ הערבים בארץ ספרד נהדפו הגותים מפניהם עד הררי אסטוריה צפונה מערבה. שם התבצרו ויחזיקו מעמד בשתי המדינות, גליציה ובסקוניה, עד אשר נפלגה ממלכת הערבים לממשלות אחדות. והדבר הזה אשר היה לצור מכשול להמחמדים היה למעוז ישועות להנוצרים,– כי השכילו להפריד בין העצומים בשלחם ביניהם מדנים להרבות הקנאה והמשטמה, ובין כה וכה הגדילו עליהם עקב וירחיבו להם מקומם עד כי בראשית המאה הי"א כבר היו שם חמש ממלכות נוצריות: קשטיליה, ארגוניה, ליאון, נבַארה וקטלוניה. וברית אחים היתה בין הממלכות האלה ומטרה אחת לכלן: להדוף את המחמדים מפניהן ולהשבית ממשלת חצי הירח מחצי האי הפירנאי. המושלים הנוצרים, בהערימם עצה לגרות מדון בין המושלים המחמדים, לא יכלו לבצע מזמותם בלתי אם על ידי אנשים חכמים ונבונים, היודעים הליכות עולם וערומים בסכסוכי הדיפלומטיה – וכאלה נמצאו להם רק בקרב היהודים הסרים למשמעתם במדינות ממשלתם.
בעת ההיא גברו הנוצרים לאמונה בכל הארצות, וקנאת דתם אשר נשאתם במסעי הצלב מזרחה, להלחם במאמיני מחמד ולהרים נסם על ירושלים עיר הקדש, עוררה חמתם גם על כל היהודים, לרדפם באפם ולשפוך דמם כמים בכל מקומות מושבותם. רק בספרד עוד לא ערבו את לבם להרים יד בזכיות היהודים ולחדש עליהם את הגזרות הנושנות, השמורות בספרי חקיהם מימי מלכי הגותים המערבים, ויהי חק אחד ומשפט אחד לכל יושבי ארצותם, כנוצרים, כמחמדים, כיהודים. ובדיני נפשות עוד היה היתרון ליהודים על המחמדים, כי ההורג איש ישראל נענש כהורג אחד הכהנים או האצילים. וכעלות אלפונזו הששי למלוכה בקשטיליה (1065), קים את המנהגים הטובים ההם; בימיו נכבדו היהודים גם לעבוד בחיל צבאו ואף להכנס לזירה למשחק מלחמה בשלום – כחק לאבירי העם בימים ההם. לשוא התעבר בו האפיפיור גריגור השביעי באגרתו אליו (1080), כי “שכר נצחונותיו על המחמדים יוצא בהפסד הבא להדת הנוצרית על ידי היהודים יושבי ארצו” – כי “בכבדו את אויביה הנהו כמחרף עקבות מיסדה” – אלפונזו לא נחת מפני האפיפיור הזה הנורא על כל סביביו, כי היתה לו ממשלתו המדינית בספרד יקרה ונעלה מקנאת האב הקדוש ברומה. מלבד אשר לא מנע מיהודים משמרות כבוד בהנהגת הממשלה, בחר בשלשה מהם להיות לו ליועצים אנשי סודו בעניני המדינות. האחד הוא רופאו החכם עמרם בן יצחק אבן שלביב, השני נודע בשם סידילו (Cidellus), אשר נשאהו ויקרבהו אליו שכם אחד על כל אציליו וגדוליו מקרב הנוצרים, והשלישי הוא הנשיא יוסף בן אלפרוג אל-קברי. על ידי אנשי סודו אלה בא אלפונזו בברית עם אלמותמד אבן-עבד מלך שיביליה, ובעזרתו השתער על טולידה העיר הגדולה והבצורה, מעוז הערבים בספרד, ויבקיענה אליו (1085). בבוא העיר הזאת בידו, הניח אלפונזו ליהודים היושבים בה ובכל המדינה את כל זכיותיהם שהיו להם עד כה, בחסותם בצל המושלים הערבים. והמלך יחיא אלקדר, האחרון למושלי טולידה מבני הערב, אשר כל אוהביו וידידיו מבני עמו בגדו בו ויעזבוהו בקרב צרה, יצא משם לואלינסיה, ואתו ארח לחברה איש יהודי אחד, שהיה יועצו ואיש סודו בימי מלכותו וגדולתו. האיש הזה לא נודע בשמו; אך סופרי דברי הימים ההם מעידים על השר היהודי ההוא, כי שמר אהבתו ואמונתו למלכו האֻמלל עד מותו.
ואלפונזו לא הסתפק בכבישת טולידה אשר שם אותה לבירת ממלכתו, כי חשב מזמות להוסיף חיל בתגרת המושלים המחמדים, ולהבנות מחרבנם בקנאתם איש מרעהו. וילטוש עיניו לאלמותמד מלך שיביליה, לבגוד בבריתו ולבלוע גם ארץ ממשלתו. וישלח אליו את צירו הנאמן, את אבן שלביב, בראש חמש מאות אבירי עמו, לדרוש מאתו דברים אשר לא יתכנו. ואבן שלביב עשה כדבר מלכו ויקשה על אלמותמד וידבר אתו משפטים עד כי קצף עליו המלך הערבי, ולמרות חקי עולם צוה להמיתו ולתלות גויתו על העץ; ולתת את אנשי לויתו בית האֵסור. בפרוץ הריב בין שני האיתנים האלה, נענה מלך שיביליה לעצת חבריו המושלים המחמדים ויקרא אליו את יוּסוף אבּן תשוּפין, גבור אפריקה הצפונית, לעלות ארצה ספרד ולהיות לו לעזרה נגד אויבו עז. לקול הקורא הזה חש אבן תשופין ויבוא עם חילו הגדול, אשר בהספחו על צבאות המושלים בני בריתו היה מספרו רב ועצום מאד. ואלפונזו גם הוא הצבּיא חיל כבד מאד, ובשני המחנות הנלחמים מזה ומזה היו היהודים במספר ארבעים אלף איש, כלם אזורים בגבורה ורק בצבעי צניפיהם אשר על ראשם הוכרו ונבדלו אלה מאלה. ואלמותמד התאזר עז לתת נקמתו באלפונזו ידידו הבוגד, ויהי כעמוד שני המחנות ערוכים לקרב וישאל את חכמיו האצטרולוגים – ובתוכם ר' יצחק אבן-אלבליא – לדעת אחרית המלחמה הזאת. בראשונה נבאו לו רעה, כי היו אותות השמים להם למחתה, אבל פתאם נשתנו הדברים, בשַׁנות אלפונזו את המועד אשר יעדו להם – כי בהתנגש המחנות על שדה סלכה (Zalaca) ביום הששי, שחר אלפונזו את פני אויבו לחשוך את המלחמה ליום השני בשבוע הבא, לבל תשבת מנוחת אנשי החיל בימי קדשם, שהם למחמדים ביום הששי, ליהודים – בשביעי ולנוצרים – בראשון בשבת, ואבן תשופין נענה לו לעשות כדברו. ואלפונזו עשה זאת בעקבה, בתקותו כי יפרקו המחמדים את נשקם ביום שבתם, ואז נקל יהיה לו לעשות אותם כלה. ויתנפל עליהם בעצם היום ההוא (23 אקטובר 1086), אבל תוחלתו נכזבה – כי עמדו המחמדים במערכה כסלע איתן, ובעלותו עליהם נגף חילו מפניהם מגפה גדולה מאד, עד כי לא נשאר לאלפונזו בלתי אם מתי מספר מאבירי חילו, בנוסו משדה המלחמה. הנה כן הוכה אלפונזו אחור, בגבור עליו יד יוסוף אבן תשופין; אבל שמחת המושלים הערבים היתה עד ארגיעה – כי הפך גבור אפריקה זה פניו אליהם, וירדפם באפו ויבוסם בחמתו, ויאחד ארצותם לממלכה אחת אשר נקראה על שמו “ממלכת האלמורבידים”. בין המושלים ההם אשר כלו מתגרת ידו היה גם אלמותמד מלך שיביליה, אשר הטה חסדו לר' יצחק אבן אלבליא, – כי הובא בשבי ארצה אפריקה (1091) ושם נעצר בבית האסורים עד יום מותו.
השני מקרב היהודים שעלו לגדולה בממלכת אלפונזו, נודע בשם סידילו (Cidellus), אשר נשאהו המלך ויקרבהו אליו שכם אחד על כל אציליו וגדוליו מקרב הנוצרים. אך בשנה האחרונה למלכותו נבאש בעיניו, על אשר נפתה לעצת האצילים בדבר המלוכה. כי לאלפונזו לא היה בן אשר יירש את כסאו אחריו, ותהי בתו אוּרַקה יורשת העצר. ולא אבו האצילים כי תנשא לאיש בן ארץ אחרת, ומיראתם חמת אלפונזו העתירו אל השר היהודי לדבר דברם בשמו, כי יתננה לאחד מהם לאשה ולא תסב המלוכה לאיש זר למרת רוח הספרדים. ועל זה חרה אף המלך, אשר היתה רוח אחרת עמו, וירחיקהו מעליו ולא יסף ראות פניו עוד.
השלישי הוא הנשיא ר' יוסף אבן אלפֿרוג אל-קברי (מעיר קברה), הנודע בקנאתו לדת, – כי בהיות ארץ ספרד אבן הראשה לחכמת ישראל, מצאו בה הדעות השונות כר נרחב, ובתוכן הקימה לה גם דת הקראים מטע לשם, בשוב שמה הקראי אבן אל-תראס, אשר לקח תורה מפי החכם הקראי, אבו אלפרג “הזקן” שישב בירושלים. בהפיצו תורתו בקרב בני דתו התאמץ למשוך אחריו את היהודים יושבי קשטיליה ולהדיחם מעל תורת הרבנים (ד“א תת”ן = 1090), ובמותו סמך את אשתו אל-מעלמה להורות דתו אחריו, כי היתה חכמה ומלמדה, והקראים פנו אליה בשאלותיהם על עסקי דת ודין ויהיו להם דבריה כדבר האוּרים. וכראות ר' יוסף הנשיא כי הכת הזאת הולכת וגברה, התאונן לפני אלפונזו, וימלא המלך את ידו לעשות בה כטוב בעיניו, ומאז והלאה כבדה יד הנשיא על הקראים ויגרשם מרוב ערי קשטיליה ולא השאיר להם בלתי אם עיר אחת לשבתם.
כאשר גברה יד תשופין בארץ ספרד, רבו המלחמות במדינותיה דרומה בין המנצח האפריקני מזה, ובין מלכי הערבים מושלי הארץ מלפניו ואלפונזו מלך הנוצרים מעבר מזה. ובהמלא הארץ מטה סבלו גם היהודים צרות רבות ורעות בתוך כל יתר תושבי הארץ, אבל לא בתור יהודים – כי גם להאלמורבידים היתה רק מטרה מדינית נגד פניהם, אף שקראו למלחמתם עם הנוצרים “מלחמת הקדש” – ואף גם זאת, כי יהודי גראנדה אשר גֹרשו ממנה זה עשרים שנה בימי ממשלת באדיס26, שבו למקומות אחזתם, בתקוע האפריקנים את יתדם גם במדינה ההיא. רק פעם אחת יצאה גזרה מלפני “מושל המאמינים” יוסוף אבן תשופין, לאכוף על היהודים היושבים בארץ ממשלתו, לקבל עליהם דת מחמד, – כי בנסעו למסעותיו דרך העיר אליסנה וירא בעיניו את כבוד קהלת ישראל שמה – כי מאז ישב בה ר"י אלפסי לכסא הרבנות גדל כבודה בתורתו ותהי לקהלה ראשית בספרד – ויחזק לו דבר רע, ויקרא אליו את ראשי הקהלה ונכבדיה ויודיע אותם דבר אשר קרא מעל אחד ספרי דתו לאמר: כאשר גבר מחמד הנביא לאמונתו החדשה, התנה את היהודים, כי אם יעבור זמן חמש מאות שנה מבלי בוא אליהן גואלם אשר לו יחכו, אז יחויבו להכיר אותו, את מחמד, לנביא ה‘, ולהחזיק באמונתו עד עולם. ועתה כעבור המועד הזה אשר נועד להם, הנהו דורש מהם למלאות דבר נביאו, ואם לא, אזי יסיר צלו מעליהם והיו עדי אֹבד (תתס"ה = 1105). אך הגזרה הקשה ההיא הוסרה, באסוף לו יהודי אליסנה הון רב כפר פדיון נפשם. בימי עלי אשר מלך אחריו (1106–1143) ראו היהודים בטובה; מהם היו לגובאי מס לגלגלת מאחיהם ומהנוצרים שכניהם, ומהם זכו למשמרות כבוד ויעלו לגדולה בחצר מלכותו – כי גם הכליף הזה כבד את החכמה והשׁירה ולפיהן העריך את אנשי ממשלתו. הרופא והמשורר ר’ שלמה (אבו איוב סולימן) אבן אלמעלם משיביליה היה לו לרופא ומשנה (אל-וֵזיר). גם הרופא ר' אברהם (אבול חסאן) בן מאיר אבן קמניאל מסרגוסה היה לו ליועץ ומשנה, על רוח נדיבותו ואהבתו לעמו העריצוהו משוררי הזמן ההוא, ור' משה אבן עזרא הקדיש לו את ספרו “התרשיש”, ויספר נפלאות ממפעלותיו בשירו אשר כתב לכבודו בראש ספרו. בשם הכבוד “אל-וֵזיר” נקרא גם המשורר ר' אברהם (אבו יצחק) אבן מוהגר. מהם הכי נכבד בעת ההיא ר' שלמה אבן פַּרוסאל הנשיא, בן אחות סדילה, השר היהודי, יועץ אלפונזו הששי מלך קשטיליה27. גם הוא היה שר וגדול בהיכל אחד המושלים הנוצרים, ויהי נכבד בעמו ומהלל מאד בפי משוררי דורו. ימים אחדים לפני הנצחון אשר נצחו המחמדים את הנוצרים במלחמה על יד אוקליס (Ucles), נשלח במלאכות מלכו, לקחת דברים עם המושל הערבי היושב במורציא, ובהיותו בדרך נרצח בידי רשע (תתס"ח = 1108). ור' יהודה הלוי, הצעיר לימים בעת ההיא, הכין שיר הלולים לקדם פני השר ר' שלמה בשובו מדרכו, ובהודע לו פתאם דבר מותו הפך כנורו לאֵבל ושיר שמחתו לקינה לוקחת נפשות28.
עוד נשיא אחד היה בעת ההיא, הוא התוכן והמהנדס ר' אברהם בן חייא אלברגלוני, שהיתה לו למשמרת ראש שרי המשטר בחצר אחד המושלים המחמדים. הוא נולד בשנת תתכ“ה = 1065. רוב ימיו ישב בעיר סוריה (Soria) אשר בקשטיליה הישנה, ולעת זקנתו לֻקח אחר כבוד לברצלונה עיר בירת קטלוניה. ויגדל כבודו מאד בעיני השרים גדולי המדינה על כחו הרב בחכמת התכונה, ויתוכח הרבה עם כהני הנוצרים, בהראותו להם אמתת סוד העבּוּר והתקופות לעברים. הוא כתב ספרים הרבה בחכמת המדידה והתכונה וגלילות הארץ וקביעת השנים וסדר העולם על פי חשבון העברים, הנוצרים, המחמדים, הסורים, הפרסים והמצרים. אבל בכל חכמתו נתן לבו גם לחכמת האצטרולוגיה, ויאמן בהשפעת הכוכבים על גורל בני האדם, גם חשב את הקץ וימצא כי ביאת המשיח תהיה בשנת ה”א קי“ח (1358). ועל זה התעברו בו הרבה חכמים מבני דורו. באחרית ימיו התגורר בפרובינציה וימת בשנת תתצ”ו = 113629.
פרק רביעי 🔗
ר' דוד אבן מוהגר. ר' אלעזר אבן אזהר. ר' יוסף אבן סהל. ר' יצחק אבן אלבליא. ר' יהודה בן ברזילי. ר' יוסף אבן צדיק. ר' יוסף אבן מיגאש. ר' לוי אבן תבאן. ר' יעקב בן אלעזר. ר' יהודה אבן עבאס. ר' יהודה אבן גיאת. ארבעה האחים לבית אבן עזרא. ר' יהודה הלוי. עבדלה אבן תמרת. רדיפת היהודים על ידי הערבים. הקיסר אלפונזו רימונדיס. הנשיא יהודה אבן עזרא. ר' אברהם אבן דאוד. ר' אברהם אבן עזרא. אלפונזו השמיני. הנשיאים ר' יוסף אבן שושן ור' יהודה אבן אלפאכר. ר' יהודה אלחריזי. אהבת המלך אלפונזו לעלמה עבריה. רדיפת היהודים בגלל זאת. צרותיהם בליאון. אלפונזו השני מלך ארגוניה. ר' ששת בנבנשתי. ר' שמואל ור' אברהם אבן חסדאי. ר' בנימין הנוסע. רבני גירונדי. ר' יוסף ור' דוד קמחי. ר' יהודה ור' שמואל אבן תבון. ר' יצחק בן אבא מארי.
בעת ההיא גמל פרי ההשכלה ליהודי ספרד ורבים מאד עשו בה חיל ויגברו לתורה ואמונה, לחכמות ומדעים, למליצה ושיר, ושלום אמת היה בין כלם ואיש לרעהו שר שירי אהבה וכבוד לשם ולתהלה ולתפארת. ברבני הדור ההוא נכבדו שבעה רועי ישראל, מתלמידי הר“י אלפסי, – וגם הם אהבו את החכמה והשירה וישתעשו30 בהן בכל אות נפשם ויהיו מגן לכל העוסקים בהן ביתרון הכשר. אֲחי האל-וֵזיר ר' אברהם אבן מוהגר היה ר' דוד (אבו סולימן) אבן מוהגר “הדיין” בגרנאדה. הוא עשה לו שם בתורה בספרו “דיני הגט” אשר כתב בלשון ערב31, וכבן נאמן לזמנו ומקומו עסק גם בדקדוק לשון עבר ויחבר על זה “ספר המלכים”, וישא משאות מאת פניו לר' יהודה הלוי, ראש משוררי עמו. הר”ר אלעזר בר' נחמן (אבו אלפתח) אבן אזהר היה רב ומורה בשיביליה ונודע לשם בעשרו וצדקתו וחסדו וגם ברוח השירה אשר נחה עליו, כעדות גדולי משוררי דורו ר' משה אבן עזרא ור' יהודה הלוי בשירי תהלה אשר כתבו לו. בקורדובה ישב לכסא הרבנות (תתס"ג) החכם והמשורר ר' יוסף בן יעקב (אבו עמר) אבן סהל (נולד תת"ל = 1070) מתלמידי ר“י אבן גיאת. שיריו קלים ויפים; מאחדים מהם נראה כי בימי עלומיו שבעה ברעוֹת נפשו. מפזמוניו ותפלותיו אשר הרבו יודעיהם לספר בשבחם, לא נשאר מאומה. הוא חבר גם ספר “עשרת הדברות” וימת בשנת תתפ”ד = 1124. גדול בתלמוד היה ר' יצחק אבן אלבליא מקורדובה (נולד תתל"ז = 1077), אשר הרי“ף אמצהו כבן לו32 וכתורתו כן גדלה חכמתו גם נעלה ביחוסו33 ועשרו. משוררי זמנו שמו כבוד תהלתו ור' יהודה הלוי שר עליו: “שמו ברוך והוא כשמו מברך, והמתברכים בשמו ברוכים”. בתלמידיו הרבים נודע הר”ר אברהם אבן דאוּד, בעל “סדר הקבלה”. מת בח' אלול תתפ“ו = 1126, בשנת מ”ט לימי חייו. בספרד הצפונית גדל כבוד הר“ר יהודה ברזילי מברצלונה, תלמיד ר' יצחק אלברגלוני. הוא חבר ספרים גדולים ונכבדים בהלכות ודינים, ודבריו מובאים בתוספות ובפוסקים הראשונים, גם כתב פירוש על התלמוד ועל “ספר יצירה”, וחליפות דברים היו לו עם ר' אברהם בן חייא על אמונתו באותות השמים ועסקו באסטרולוגיה “שהיא חכמת הכלדיים”, ואף שעסק בפיליסופיה התנגד לחקירה החפשית ויצו ללמדה רק מספרי חכמים הנודעים באמונתם לדת קדשם. – ר' יוסף (אבו עמר) בן צדיק אבן-צדיק מלא מקום ר' יוסף אבן סהל ברבנות קורדובה. בחכמת הפיליסופיה עשה לו שם עולם בספרו “עולם קטן”, בו הראה כי ראשית הידיעה הנחוצה לאדם היא ידיעת עצמו וממנה ידע הכל; גם חבר בלשון ערב ספר בחכמת ההגיון. נוסף על תורתו וחכמתו היה גם משורר ופייטן, ועליו אמר האלחריזי: “עת ישחו כל בנות השיר, תרוממנה קרנות צדיק”34, ור' יהודה הלוי שר לכבודו ויקרא לו “גבור התורה והתעודה”. גדול מכל חבריו היה הר”ר יוסף אבן מיגאש הלוי, נכד השר הגדול אשר כהן במשמרת כבוד בחצר מחמד אלגפר מלך שיביליה, אחרי ברחו מגרנאדה בהאחזו בסבך עניני המלוכה שמה35 (נולד תתל"ז = 1077). הוא למד בילדותו אצל אביו, שהיה גדול בתורה ואוהב ורֵע לר' יצחק אבן אלבליא, ובהיותו בן שתים עשרה שנה נכנס בישיבת הר“י אלפסי, וילמוד בה ארבע עשרה שנה רצופות, ויעל על כל חבריו במעלות התורה, ורבו התפאר בו, ובסמכו אותו לרבנות כתב עליו “שאפילו בדורו של משה לא אשתכח כוותיה”36, גם בכר אותו על פני ר' יעקב בנו, אף שהיה גם הוא גדול בתורה ומוסמך לרבנות, ויבחר בו למלא מקומו אחריו בעיר אליסנה, ואחרי התנגדות מקנאיו עלה הצעיר הזה לגדולה בעודו בן עשרים ושבע שנה, ור”י הלוי שר שירים לכבודו וירוממהו עד שחקים. בתורתו אשר הפיץ ברבים אחז בשטת רבו, ועל פיה חבר פירושו על הש“ס, הנקרא בשם “מגלת סתרים”. בגדולי תלמידיו נחשבו ר' מאיר בנו ור' מאיר אחיו והר”ר מיימון אבי הרמב“ם, ויש אומרים כי גם הרמב”ם היה בילדותו אחד מתלמידיו, והרב נבא עליו כי “לאורו ילכו כל ישראל”. בכל צדקתו וענותו ומדתו לעבור על פשע, לא יכל כפר לבוגדים בעמו, וביום הכפורים שחל להיות בשבת הוציא את דינו על אחד המלשינים לסקלו באבנים37. שלשים ושמונה שנה שמש בכתר תורה בקהלת אליסנה וימת בשנת תתק"א =2241 38, בהיותו בן ששים וארבע שנה.
בחכמי לשון עבר ודקדוקה נודעו שנים לשם: האחד הוא ר' לוי (אבולפים) בן יוסף אבן תּבאן מסרגוסה, חבר בלשון ערב ספר “המפתח” על הדקדוק והמסורות, גם פיוטים, אשר באחד מהם הוא מספר תלאות בני עדתו על ידי אלפונזו מלך ארגוניה, בצורו על סרגוסה ימים רבים עד רדתה. השני הוא ר' יעקב בן אלעזר (אבול חסאן עזרא), שחבר ספר “השלם” בשרשים ומסורות, גם כתב ספר משלים ומכתמים, להוכיח כי לשון עבר איננה נופלת בערכה מלשון ערב, גם פיוטים נמצאו ממנו. במשוררי הזמן ההוא נודעו עוד ר' יהודה (אבול באקא יחיא) בן אבון אבן עבאס; ממנו נשאר שיר יפה לראש השנה, ור' יהודה (אבו זכריה) אבן גיאת, אשר ירש רוח השירה מאביו הרב והפייטן39. זכר שיריו נמצא בשיר שכתב לו אוהבו ר"י הלוי. במליצה והלצה הצטין בעת ההיא ר' שלמה בן סקבל, קרובו של ר' יוסף אבן סהל, מחבר הספור ההתולי “תחכמוני”.
שם עולם עשו להם ארבעה אחים ממיוחשי ספרד, צאצאי ר' חסדאי אבן שפרוט, בעשרם ונדיבתם וחכמתם הרבה, והם: ר' יצחק (אבו אִברהים), ר' יהודה (אבול חסאן), ר' משה (אבו הרון) ור' יוסף (אבו חגאג) בני ר' יעקב אבן עזרא, שהיה שר וגדול בגרנאדה בחצר חבום מלך הערבים בימי ר' שמואל הנגיד. משפחת אבן עזרא נחשבה בין אלו שמוצאן מאצילי ירושלים, ועל ארבעת האחים האלה נאמר: “כלם מדותם מעידות עליהם שהם מזרע המלוכה ומן הפרתמים”40, בהם הכי נכבד המשורר הגדול ר' משה (נולד בערך תת"ל = 1070), שלקח תורה מפי אחיו הבכור ומהר“ר יצחק אבן גיאת. הוא אהב אהבה עזה את בת ר' יצחק אחיו וגם היא אהבתהו מאד, אך אביה ויתר אחיו מאנו בזה, וישיאוה לאחיו הצעיר. ויקצוף עליהם ר' משה ויעזבם בחמת רוחו. אך בהודע לו כי במותה זכרה אהבתו לו, השלם לאחיו וישב אל משפחתו ומולדתו. נחמדים הם שירי האהבה אשר שר לאהובתו וקינותיו עליה ועל אחיו שמתו זה אחר זה. רוח שירתו היתה כמעין אשר לא יכזבו מימיו, הלא הם כתובים בספר “התרשיש” וספר ה”דיואן“. מלבד אלה נמצאים ממנו בערך מאתים תפלות וסליחות לימים הנוראים, ועל שם הסליחות שחבר נקרא גם ר' משה “הסַלח”. ברבים משיריו הפליא לעשות בסגלת ה”תננים" (מלות הדומות בהברתן ושונות בהוראתן). הוא נסה כחו גם בפיליסופיה וחקר אלוה, ויחבר על זה ספר “ערגת הבּושם”. גם חבר שני ספרים בלשון ערב על דבר תולדות הספרות העברית וקורות חכמיה ומשורריה. הוא מת בערך תתצ“ט = 1139, וידידו ורעו ר”י הלוי נתן עליו לאֵבל כנורו.
לרגל גדולי עמנו שחיו בתקופה הנעלה והנאורה ההיא, הנה זה הגענו אל האחד המיוחד אשר לשמו ולזכרו תאות נפשנו – הוא החוקר והמשורר הלאֻמי, ר' יהודה (אבול חסאן) בן ר' שמואל הלוי, איש האלהים אשר היה נעם ה' עליו ורוחו היא נחתהו ותנשאהו על כל המשוררים שהיו בעמנו בארצות גלותנו; איש אשר “כנשיקת יה שֻׁלחה נשמתו עלי אדמות” ובנשיקה אספה ה' אליו; איש אשר התורה, החכמה והשירה יחד פארוהו ותענדנה עטרות לראשו, וכלן יחד הקדיש לאלהיו, לעמו ולארצו הקדושה אשר אהב סלה.
הוא נולד בערך שנת תת“ם = 1080, בקשטיליה הדרומית, ומבלי מצוא מקום נאמן לתורה ולתעודה בספרד הנוצרית, נסע עבר לספרד הערבית ויקשב לתורת ה' בעיר אליסנה, בבית מדרשו של ר”י אלפסי בעודנו נער. שם נקשרה נפשו בהר"י אבן מיגאש וביתר החברים שהיו לאות ולמופת בישראל. גם הרבה ללמוד חכמות ומדעים, ובשובו לעיר מולדתו היה שם לרופא חכם ומהלל, וידיו מלאו עבודה רבה אשר הוגיעתהו כל ימיו, ובכל זאת לא חדל ללמוד ולהשכיל ולהשתלם בכל דבר מדע ותושיה. הוא היה מליץ נפלא בלשון ערב, ויעש חיל בשירה הקשטילית, אך השירה העברית היתה משוש דרכו מנעוריו, ובה הפליא לעשות ברוח ה' אשר סמכתהו. בעודנו נער בן שלש עשרה שנה כבר השתוממו עליו רבים מהמשוררים הנודעים בשם, כי “כל יופי, כל נעם הנמצא בשירה העברית מאז נשמעו זמירות ישראל בשפת ציון על אדמת ספרד, נגלו בשיריו ביתר שאת וביתר עז, ובכל הכבלים והשלשלאות שנתן על רגלי בת שירתו, באחזו בדרך משוררי העת ההיא, לספור צעדיה ולעשות לרוח משקל בתנועות ויתדות, נשארה קלה במעופה למרום ובהרקיעה לשחקים”. בראשונה התהלך ר' יהודה לרוח העת, ויפזר את המתנה הטובה הנתונה לו משמים בהפריזו שיריו וחרוזיו לכבוד ידידיו ומכבדיו אשר רבו מיום ליום, וישר על היין והאהבה ותענוגות בני האדם, וגם בהם הראה כחו ומעלת רוחו באין דומה לו; אבל אחרי כן עזב דרכו זו, דרך השירה הערבית, גם עזב את החקירה החפשית, זו החכמה היונית, אשר “אין לה פרי כי אם פרחים”, ואז נגלה כחו לאלהיו בחקר אמונה ובשירי קדש, אשר בהם נראה עצמת אהבתו ואמונתוֹ לעמו ולדתו.
אמנם המשורר האמתי הוא נשמת עמו, ובהרגשתו הדקה יחזה למרחוק מה שלא ידע ויכיר העם בעתו – כי אף שהיה אך טוב בימיו לישראל יושב ספרד, בכל זאת השתוחחה עליו נפשו בהתבוננו אל גורל עמו, אשר מעודו לא יכירהו מקומו בארצות הגוים, אשר חייו תלויים לו תמיד מנגד, וכמעט תעלה עליו רוח המושל והנה צרה וצוקה ובכיה לדרות! זאת השיב אל לבו ובמרי שיחו שאל: “היש לנו במזרח או במערב – מקום תקוה, נהיה עליו בטוחים?”41 במחשבות תוגה אלו אשר לא נתנו דמי לו התעורר בקרבו רעיון אחד אשר האיר לו ממזרח שמש – רעיון שיבת ישראל אל אדמת אבותיו. נפשו ערגה לירושלים, תפארת ישראל מימים עברו ושאר תוחלתו ותקותו לימים יצרו, ומעיו המו לארצו העזובה, המחכה לבניה כאם עצובה, ובגבור תשוקתו אליה מארץ מרחק הגה נכאים: “לבי במזרח ואנכי בפאת מערב, ציון בחבל אדום ואנכי בכבל ערב”! 42 הוא חש עתידות לו כי “ירוּשלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה ויחוננו אבניה ועפרה”43 ולבו הרגש התעורר על אחיו שלוי עולם, אשר בפיהם יזכירוה ולבם בל עמם44. לאחרונה גברה אליה תשוקתו עד בלתי נשוא, ובכן גמר אמר לעזוב את מקומו עם בתו ונכדו עם ישיבתו ותלמידיו ועם כל אהובי נפשו ולהרים פעמיו למשואות אֵל, לראות בעיניו את אהובתו היקרה והאֻמללה – זו ציון חמדת לבבו ומבחר הגיוניו ורגשותיו, והוא כבן ששים שנה בעת ההיא. דרכו מצוינת לפנינו בשירים אשר כתב בערי קורדובה וגרנאדה, במסעו על הים ובהעצרו אצל ידידיו ומכבדיו במצרים, בתימן, בצור ודמשק עד הגיעו אל מדבר יהודה – שם נאלם דומיה ונעלם מן העין. וכמו שער הוא בנפשנו, כי בבואו אל אדמת הקדש לא קמה בו עוד רוח, כי צר לבו מהכיל המון רגשותיו כי התגברו, ובסערה זו התפתחה נפשו ממסגרותיה ורוחו שבה אל האלהים. ההגדה, המפזרת פרחיה על קברי אהובי העם, אנשי השם, מספרת לדור, כי בהגיע ר' יהודה עד שערי ירושלים, ובראותו לנגד עיניו את העיר “האבלה והחרבה והבזויה והשוממה” התעוררו כל חושיו בו ויתן לאֵבל כבד כנורו, ויקונן בקול רם את קינתו הידועה, המתחלת ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך" – והנה עבר פרש ערבי על פני המקום ההוא, ובראותו את נפש היהודי משתפכת ככה באהבתו ואמונתו לעיר הקדש ויחר אפו בקנאתו בו וירמסהו ברגלי סוסו וימיתהו.
מהמון השירים שנשארו אחריו עד אלף במספר נמצאים פיוטים כשלש מאות בערך, ורובם נתקבלו ונתפשטו בכל תפוצות עמנו לכל כתותיו ומפלגותיו, לפאר בהם עבודתו בקדש. מלבד שירים אחדים אשר יסודתם בחקירה עיונית, השאיר לנו לברכה גם ספר אחד אשר יסודתו בפיליסופיה, הגיוניו תהם רבה ותכליתו קדש לאמונת ישראל; בו טהר לב וקדושת נפש נפגשו ואהבת אדם וחבת הלאם נשקו. הספר הזה כתוב בלשון שהשתמשו בה כל חכמי העת ההיא, היא לשון ערב, ובעברית (בהעתקת אבן תבון) נקרא “ספר הכוזרי”; בו הוא מבאר יסודי דת ישראל, תשובות על שאלות הגוים והמינים ודעותיו וחקירותיו בהנהגת העולם. הוא כתוב בתור וכוח שהיה בחצר מלך הכוזרים בין שלשה בעלי הדתות הראשיות עם פיליסוף, מין וכופר. בספרו זה – אשר השלימהו בשנת תתק"א לפני עלותו לארץ הקדש – שת על דתנו נזר תפארה, ןחכמי דורו ששו בו ובמחברו ובמליצתם אמרו: “השמר לך פן תעזוב את הלוי”. אמנם הספר הזה אחד הוא ואין שני לו בנֹעמו וטוב טעמו, כנעם השפוך על כל שירי משוררנו הלאמי הזה, אשר כמהו לא היה מעת נסתם החזון ואחריו מי יודע אם יקום עוד כמהו בתוכנו!
וחזון לב המשורר האלהי בדאגתו לעמו עד מהרה בא ונהיה – כי אחרי שנות מספר התעוררה סוּפה מעברים, בשית אויבי ישראל עליהם מסביב, ולא נמצא גם במזרח “גם במערב מקום תקוה להיות עליו בטוחים”. הנוצרים התגודדו למסע הצלב השני נגד הסרקינים המושלים בארץ הקדש, וכמריהם הפיחו אש קנאתם לכלות זעמם ביהודים עם חרמם. ובעוד עמי הנוצרים הופכים ידם בעם הנגש והנענה מעבר מזה (משנת תתק"ו והלאה = 1146), באה עליו כשאה אידו מחמת הברבריאים יושבי אפריקה הצפונית. כי קם שם קנאי חדש לדת מחמד, הוא עבדאלה אבן תמרת, אשר יסד שטה חדשה בתורת האלקוראן, ויקרא חרם על מושלי האלמורבידים, וישטום את ההשכלה והשירה והחכמות והמדעים וכל מחמדי הנפש והגוף שבהם דבקו המושלים ההם “מהתענג ומֹרך”. הכת האלמוהדית הלכה וגברה באפריקה הצפונית, וכלם קבלו את אבן תמרת לנשיא אלהים בתוכם, ואחרי מותו היה תלמידו עבדולמומין למושל אחריו. הוא הגדיל הרחיב ממשלתו בארץ ההיא, ויכבוש את מארוקו הבירה (תתק"ו = 1146), ומשם עלה גם על ספרד ויבקיע אליו את רוב מדינת אנדלוזיה עם קורדובה הבירה (תתק"ח = 1148), ויכבד ידו גם על היהודים ויחדש עליהם גזירת אבן תשופין, בזכרו להם את ההגדה המחמדית על אדות התנאי אשר התנה מחמד את היהודים בימיו45. רבים מיהודי אפריקה הצפונית אשר לא יכלו לעזוב את ארצם בעוד מועד, נאלצו להמיר דתם למראה עין ולבוא בברית מחמד. גם באנדלוזיה נהרסו כל בתי הכנסיות המפארים שהיו שם לבני ישראל. הרב החוקר הישיש ר' יוסף אבן צדיק לא האריך עוד ימים, בהבטל קהלתו העתיקה והנכבדה, זו קהלת קורדובה, וימת עוד בשנה ההיא. הישיבות הגדולות בשיביליה ואליסנה חדלו, ור"ר מאיר הממלא מקום אביו ר' יוסף אבן מיגאש גלה מאליסנה לטולידה ואתו כל אשר מצאו נתיבותיהם ויברחו מפני חמת המציק. והנשארים עשו כאחיהם המערבים יושבי אפריקה הצפונית וימירו דתם לפי שעה, ויאחזו בדת מחמד למראית עין, בעוד אשר בסתרי חדריהם שמרו דת מורשה. ונשי הנמלטים וילדיהם ורכושם וכל אשר להם נפלו בידי המנצחים אשר עשו בהם כרצונם.
בעת צרה ומצוקה זו נמצא להם מקום מפלט בספרד הנוצרית, בהוסד שם ממלכת הקיסר אלפונזו רימונדיס (1126 = 1157), והעיר טולידה הבירה היתה לפנת יקרת לאצור בה חכמת ישראל ולהאדיר תורה בלמודיה. הישועה הזאת באה להם מאיש אחד מאחיהם, אשר בישועתו לעמו גלה צדקתו כהנשיאים אבן שפרוט ואבן נגדילה בימיהם – הוא הנשיא ר' יהודה בן ר' יוסף, הצעיר בארבעת האחים הנודעים לבית אבן עזרא46, אשר בעודו בימי עלומיו כבש בגבורתו את מבצר “גבע רקח” (Calatrava), אשר בין טולידה וקורדובה (1146), ועל זאת מנהו הקיסר להיות שר המבצר ההוא וגם הרימהו למעלת נסיך. ויהי השר הזה מגן ומושיע לפליטי עמו הנסים מחרב האלמוהדים, ויכלכלם ברוב חסדיו ויפזר הונו לפדות את השבוים, להחיות נפשם ברעב ולהלביש מערומיהם ולהמציא לכלם מקומות לשבתם. והעיר הבירה מלאה מהמון הגולים עד כי היתה לקהלה גדולה ונכבדה, ור' מאיר אבן מיגאש פתח בה ישיבה ללומדי ה' ויעמיד לו תלמידים הרבה. וה' הגדיל חן ר' יהודה הנשיא בעיני מלכו עד כי שמהו לסוכן על ביתו (תתק"ט) ובהיותו נתון בלבבו ובנפשו לתורה המסורה, התעורר בקנאתו היתרה להכביד ידו על הקראים, אשר שבו להרים ראש אחרי הרעה שהגיעה להם על ידי הנשיא ר' יוסף אל-קברי47, וברשיון הקיסר רדף אותם עד חרמה (תתק“י = תתקי”ז).
מטולידה הופיעה נהרה על ישראל כמערי ספרד המחמדית לפנים. שני אנשים אשר מוצאם מעיר הזאת עשו להם שם עולם בחכמתם וישיתו על תפארת יהודי ספרד נוספות, הם: ר' אברהם אבן דאוּד ור' אברהם אבן עזרא.
הרופא ר' אברהם אבן דאוד (הראב"ד הראשון) הלוי (נולד בערך תת“ע, מת בזקנתו על קדושת ה' בש' תתק”ם), היה מצד אמו חטר מגזע הנשיא ר' יצחק אבן אלבליא. הוא היה הראשון אשר נתן לשטת אריסטו מהלכים בחקירה הדתית לחזק בה אמונת ישראל. הוא הראה לדעת כי חקר אלוה הוא חובת הדת הישראל, כאמור: “דע את אלהי אביך ועבדהו”. חקירותיו הנפלאות שבהן הכיר דרך רבנו סעדיה גאון שאב גם ממקורות הפיליסופים היונים והערבים ויביא חכמתם בכלי קדש, בספרו “אמוּנה רמה”, אשר כתב בלשון ערב ונעתק לעברית ע"י ר' שלמה בן לביא. מלבד התורה והחכמה, שהן היו משוש דרכו בחיים, שת לבו גם לחקר דברי הימים, וישאֵר אחריו ברכה בספרו “סדר הקבלה”, שבו התאמץ להוכיח נגד הקראים אמתת התורה המסורה להרבנים משנות דור ודור, ויגלה הרבה חדשות ונצורות בתקופה הנכבדה אשר לפנינו בתולדות בני עמנו בזמן ממשלת הערבים בספרד.
ר' אברהם בן מאיר אבן עזרא (נולד תתמ“ח, מת תתקכ”ז) היה נפלא בחכמתו הרבה ובחריצותו העמוקה ונפלא גם בתולדתו ותכונתו. הוא היה גדול בתורה ובחקירת לשון עבר ובכל החכמות ומדעים, אבל בדרכו רבו ההפכים, – ויהי מבקר חפשי ומאמין אדוק, פיליסוף אוחז בחכמה יונית ומקנא לקבלה ומסרת אבות, מחזיק בדת קדש ומאמין באותות השמים על פי כללי האסטרולוגיה. ראשית דברי ימיו לוטה בערפל, ועד שנת החמשים לא נודע טיבו בעולם כי אם בשירים אחדים קלי ערך, וכפי הנראה עסק כל העת ההיא במסחר אשר היה לו למחסור, כאשר תעיד על זה הלצתו הידועה: “אם יהיו נרות סחורתי, לא יאסף שמש, – לו אהיה סוחר בתכריכים, לא יגועו אנשים”. שיריו לא היו נשגבים ברגשי עז, שהם נחלת כל משורר אמתי, אבל עשירים בהלצות ושנינות וחידות נפלאות, וביותר נגלה כחו בסגנונו הפרזי, שבו כתב באורו48 לספרי הקדש, המצטין בקצורו באין דומה לו. בשנת החמשים לימי חייו עזב את ספרד מולדתו ויהי נע ונד בארצות איטליה, אפריקה, מצרים, ארץ הקדש, בבל ואשור, ופעם אחת נפל בשבי ויובא לארץ הודו, ושם האכילוהו שוביו עגות מצות49. עיף ויגע שב ר' אברהם ממסעותיו ארצה איטליה ומשם נע צרפתה ובריטניה ויבוא עירה קלהורה (Calahorra) אשר בצפון ספרד וימת שם. לפני בוא קצו רשם בידו שנת מותו: “ואברהם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרון”. בערים אשר התגורר לרגלי מסעותיו אזן וחקר ותקן ספרים הרבה בדקדוק, בחכמת התכונה והאסטרולוגיה וסגולת המספרים וסדר המצות ועל כלם – באורו הנפלא לכתבי הקדש; בו עשה לו שם עולם אשר לא יכרת, וחכמים הרבה עשו פרושים ארוכים לבאורו הקצר ויגלו נפלאות ברמזיו. בהדיוואן, הוא אוצר השירים שנשארו אחריו (במספר 260) נמצאות שתי קינות על יצחק בנו יחידו, אשר נלוה עליו במסעותיו לארץ הקדם. הוא היה משורר כאביו ונשאר בבגדד בירת הכליפים, בחסותו בצל הרופא המהולל נתנאל (אבול ברכאת), ובהמיר מיטיבו זה את דת ישראל באחרית ימיו נמשך גם הוא אחריו “ויסר מעליו מעילי הדת היקרים, ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים”50. בין הספרים והחוברות הרבים המיוחסים להראב“ע נמצא ספר “תחבולות”, והוא שטה מחכּמה בחכמת המספר, שעל ידה הציל הראב”ע – לפי ההגדה – את חמשה עשר תלמידיו מהטיל אותם אל הים ביום סערה. כי גזר רב החבל אֹמר, להשליך הימה את כל האיש התשיעי אשר יעלה במספר, בהעמידו את כל אנשי האניה יחד, להקל מהאניה את כבד משאה – והראב“ע השכיל להעמידם בין יתר האנשים בסדר וחשבון, לבל יגיע המספר תשעה לאיש מהם. כן מספרת ההגדה, כי היה הראב”ע לחתן לר' יהודה הלוי (ששניהם היו בני שתי אחיות) על פי מקרה נפלא. כי בת יחידה ויפה היתה לר' יהודה, וכאשר גדלה בקשה אמה להשיאה לאיש, ותעתר לבעלה יום יום עד כי קפץ ר' יהודה ונשבע באפו כי יתננה ליהודי הראשון שיבוא לפניו – והנה זה בא ר' אברהם משוט בארץ והוא לבוש סחבות כאחד העניים, ויתנכר אליו ולא הגיד לו מי ומה הוא. ויעצרהו רבי יהודה בביתו ויחל ללמדהו תורה ור' אברהם הערים וילמוד כמתחיל, וכן היה בעיניו. ופעם אחת בלילה, בהתקשות ר' יהודה הלוי על אחד הפזמונים מבלי מצוא אות לסדר הא"ב אשר כתב בחרוזיו, ויהגה עד בוש. – והנה קרב ר' אברהם אל השלחן, ויתבונן בגליון המונח שם, וימלא בסתר את החרוז החסר. ובזה נגלתה תורתו וחכמתו פתאם לעיני ר' יהודה הלוי עד כי הכירהו כי הוא זה בן גילו, ר' אברהם אבן עזרא, הנודע לשם, וישמח עליו מאד ויתן לו את בתו לאשה51. אבל להגדה זו אין כל יסוד נאמן.
וקהלת ישראל בטולידה הלכה וגדלה, בתי כנסיותיה התנוססו ביפים וגאון תפארתם, אך באי שעריהם לא גברו לאמונה. הם השכילו בכל מדע והשירה והחכמה היו מבחר שעשועיהם, ובגללן לא הצליחה גם ישיבת ר' מאיר אבן מיגאש לגדל אנשים גדולי תורה, כי כרובם כן נטו אחרי למודי הפיליסופיה ויחקרו בדת ברוח בקרת חפשית. בהם נמצאו גבורי חיל הששים לקראת נשק והבחורים למדו אחוז בחרב והתחרות בכלי מלחמה למען המנות בין הפרשים אבירי הארץ. בימי אלפונזו השמיני (1166 = 1215) זכו אצילי חכמי ישראל למשמרות כבוד במלוכה, ויואילו הרבה להגדיל כבודה. נכבד היה מאד בחצר מלכותו ר' ריוסף בן שלמה אבן שושן (אלוחיד אבו עמר) “הנשיא” (נולד תתצ“ה, מת תתקס”ד), שהיה חכם ועשיר, ירא ה' וטוב ומטיב לכל. ביד נדיבה החזיק את לומדי התורה, גם בנה בית כנסת לתלפיות, ובנו ר' שלמה ירש ממנו את מדותיו הטובות ויהי כמהו. גדול היה שם גם כבוד הנשיא ר' אברהם אבן אלפֿאכר “סגולת המלכים ותהלת הנסיכים”52, (נולד בערך תתק“ך, מת אחרי שנת תתקפ”ג). הוא היה יועץ המלך וסופר מהיר ומשורר נכבד בלשׁון ערב. מכתביו ושיריו נאספו במחברת על ידי סופר ערבי. פעם אחת נשלח במלאכות מלכו אל מושל מארוקו, ואף שהיה המושל האלמוהדי קנאי ככל אבותיו, עד כי לא נתן לאיש יהודי לבוא בגבולו, וגם את המומרים שנשארו בארצו מימי עבדולמומין53 הבדיל לרעה מכל יתר התושבים – בכל זאת לא יכל להשיב פני הציר הנכבד הזה וישמח על חכמתו ונעם דבריו. וקרוב היה לו ממשפחתו ושמו ר' יהודה בן ר' יוסף אבן אלפֿאכֿר, וגם הוא היה “נשיא” בעמו ושמו גדל בארץ.
בטולידה חי בימי נעוריו ר' יהודה בן שלמה אלחריזי (נולד בערך תתק“ל, מת תתק”ץ), המשורר האחרון בתקופת השירה העברית-הספרדית, אשר בדונש בן לברט החלה, באבן גבירול ור“י הלוי הגיעה למרום מעלתה ומאלחריזי והלאה נחבא קולה ולא יספה עוד תת כחה. כהראב”ע שבע גם הוא עמל ונדודים, ויהי בצרפת ויסע דרך מצרים לארץ הקדש וירחיק נדוד עד פרס, וישר על כל מראה עיניו ומשמע אזניו; הנעים והתפל, היקר והזולל יחדו נשתוו לו, ויחרוז חרוזיו על שממת ציון ועל משתה היין; על מעלות הנפש ועל עקיצת הפרעוש. רק לאחת נתן נפשו ומאדו: לשפת הקדש, ובראותו את אחיו נותנים היתרון ללשון ערב, קנא לה ולכבודה ויעתק ספרים הרבה, בהם הכי נודע ספרו “תחכמוני”, והוא קובץ מליצות והלצות בשיחת שני רעים: הימן האזרחי וחבר הקיני. בו54 נמצאה השקפה נאמנה על התקופה ההיא, המצוינה במשורריה ורבניה ונשיאיה. אך בכל הלצותיו ושנוניו וחריצותו בסגנון המוסיפי אין רוח השירה האמתית מתנוססת, וחרוזיו הנהדרים ברובם אינם חכמה כי אם מלאכה, ובצדק אמר עליו ועל המשוררים בני דורו, בערכו אותם למשוררים הגדולים שהיו לפניהם: “הראשונים אכלו הסלת, ועזבו לנו הפסולת”.
גם בעת ההיא שהיתה אך טובה ליהודים בספרד הנוצרית, הראה העם להם כי לא בידם טובם. וזה הדבר: המלך אלפונזו בגד באשת נעוריו, שהיתה ממשפחת המלוכה באנגליה, ויאהב עלמה עבריה ושמה רחל ועל יפיה נקראה בשם פֿורמוזה (יפהפיה). האהבה הגלויה הזאת ארכה כשבע שנים, עד אשר הצליחה המלכה לפחת אש קנאות בלבב השרים והכמרים, והם הסיתו את ההמון לפרוע פרעות בעיר המלוכה, וימיתו את רחל היפה בהיכל תפארתה ומשם פשטו על היהודים ויכום וימיתו הרבה מהם. במהומה ומבוסה ההיא נהרג גם הרב הישיש ר' אברהם אבן דאוּד, פאר העדה והדרה (תתק"מ). אולם השערוריה הזאת עברה כצל ויהודי טולידה נשארו באהבתם ואמונתם למלך החסד ההוא, ויכבדוהו מהונם ויתמכוהו בעשרם, למען תמצא ידו לחלץ אנשים לצבא, בצאתו למלחמה על האלמוהדים אשר שבו שלחו ידם בספרד הנוצרית להבקיעה אליהם. וכאשר הוכה מבחר חילו במלחמה על יד אלַרקוס, והאויב שם שמות בקשטיליה וישם מצור על העיר הבִירה, נלחמו גם היהודים בזרוע עוז, באהבתם למלכם ובאיבתם להאלמוהדים צורריהם, ויעזרו ליתר התושבים להכות את האויב אחור, וישמחו מאד בכרות מלכי קשטיליה וארגוניה ברית אחים, לבצור רוח האויב ולהצר צעדיו תחתיו. אבל שמחתם הופרה, כי בעבור חיל מלכי הברית דרך ממלכת ליאון, כבדה ידו על היהודים היושבים שם וישימום לבז ולמשסה. במהומת מלחמה ההיא אבד ספר ה“הִללי”, הוא התנ"ך עתיק הימים, אשר “ממנו היו מגיהים כל הספרים”55, ויהי שלל להשודדים ביום עברות (ט' באב תתקנ"ז = 1197).
בממלכת ארגוניה וקטלוניה חיו אז היהודים במנוחה ושלוה, ועל כן לא היה מעצור לרוחם להתרומם ולהגביר חילים ולהתגלות בכל תושיה. אלפונזו השני (1196 = 1162) אהב את החכמה ויכבד את משחריה, אשר רובם היו מקרב היהודים. שם עלתה העיר ברצלונה על סרגוסה הבירה, בהיותה יושבת על חוף ימים ומסחרה פרץ בארץ. בה רבו שועי ישראל ואציליהם עד כי נאמר עליה “עיר הנשיאים”56. בראשם התנוסס כּאבן נזר הר“ר ששת בנבנשתי (נולד תתצ“א, מת תתק”ע), שהיה רב, רופא ופיליסוף ומשורר וחכם מדיני. ידיעתו את לשון ערב הועילה לו למשוך לב המלך אליו, ותהי המשרה על שכמו בענינים המדינים, ויעל מעלה וינחל כבוד והון, ושמו גדל בארץ עד כי נאמר עליו “הנשיא הגדול”, אשר “כל שרי המלך משתחוים לו אפים”57. כר' שמואל אבן נגדילה באה גם לו ראשית גדולתו מכתב ידו היפה, וכמהו היה גם הוא שמש ומגן לאנשי תורה וחכמה, וכל המשוררים מלאו פיהם תהלתו על חסדו ונדיבתו. וגם הוא שר בשירים ויחבר שיר תהלה בן קמ”ב חרוזים לכבוד הנשיא ר' יוסף ובנו ר' שלמה אבן שושן מטולידה58, והוא בן שבעים ושתים שנה בעת ההיא.
קרוב לו במעלה היה בברצלונה ר' שמואל בן אברהם אבן חסדאי הלוי (חי תתקט“ו = תתקע”ז) “מקור החכמה וים המזמה”59. לו היו חמשה בנים חכמים, ובתוכם המשורר ר' אברהם אבן חסדאי, מחבר הספר “בן המלך והנזיר” ומעתיק ספרי פיליסופיה.
מטולידה, העיר המצער על נהר איברו, יצא הנוסע הנודע ר' בנימין בן יונה, ויעבור למסעותיו (בשנות תתקט“ו = תתקל”ג) חלק גדול מאירופה הדרומית, אזיה ואפריקה, בבקשו את עשרת השבטים ועקבות המשיח. בספרו “מסעות בנימן”, שנעתק לכל הלשונות החיות, היה לעינים בפרקים הרבה מתולדות ישראל וקורות העמים.
קהלת גירונה הקטנה בקטלוגיה היתה עיר מולדת הרבה חכמי ישראל וגדוליו שנקראו “גירונדי” על שמה. הקהלה הזאת, בהיותה חרדה על דבר ה‘, הוקירה את למוד התלמוד ותתרחק מכל מחקרי הפיליסופיה. ממנה יצאו מאורי התורה, ר’ יצחק הלוי גירונדי ובנו הנודע לשם ר' זרחיה הלוי גירונדי, איש ריבו של הראב“ד. הוא השיג על הרי”ף בספרו “המאור” ויחבר עוד ספרים תלמודים, גם היה משורר ופייטן גדול בערבית וארמית.
פליטי ספרד המחמדית נשאו נס חכמתם גם מעבר לגבולה, ויזהירו באורם על היהודים יושבי חשך בארצות גלותם, – כמשפחות קמחי ואבן תבון, אשר הועילו מאד להביא השכלת יהודי ספרד אל צרפת הדרומית.
ר' יוסף בן יצחק קמחי, הנודע בשם הריק“ם (נולד בסוף המאה הט' וחי עד בערך תתק"מ), ברח מספרד הדרומית מפני חרב האלמוהדים ויבוא לשבת בנרבונה. הוא היה הראשון אשר חבר ספר שלם בדקדוק, הוא “ספר הזכרון”. הוא העמיד מספר התנועות וישם משקלים לשמות ולפעלים, ויהי בזה עינים לבנו, ר' דוד קמחי, ולגדולי המדקדקים שבאו אחריו. גם חבר פירושים על ספרי הקדש, בבארו הכל על דרך הפשט. הוא העתיק ללשון הקדש את ספר “חובות הלבבות” לרבנו בחיי (חוץ מן השער הראשון), גם כתב ספר וכוחים בין מאמין ומין, להצדיק דת ישראל ויקראהו בשם “ספר הברית”, ופיוטיו הרבים נתקבלו בכל קהלות ישראל בארצות המערב. לו היו שני בנים, מדקדקים ומבארים כמהו, האחד הוא ר' משה והשני, הצעיר והגדול ממנו, ר' דוד קמחי, מחבר ספר ה”מכלול" ונודע בשם “הרד”ק" (נולד תתק“ך, מת בערך תתקצ”ה). הוא נחשב בראש המדקדקים והמפרשים בעמנו, ועל משפחתו אמרו חכמים “אם אין קמח אין תורה”.
ר' יהודה בן שאול אבן תבון מגולי גרנאדה (נולד בערך תת“פ מת בערך תתק”ן), בא לשבת בלוניל ויהי רופא נפלא, ושרי ארץ מקרוב ומרחוק בקשו את תרופותיו. הוא היה סופר בלשונות ערב ועבר והוגה דעות בעיון רב. באוֹהביו ומכבדיו נחשב הר“ר משולם בן יעקב, נשיא עדת לוניל וראש כל שוחרי תושיה בפרובינציה, ובעצת ידידו ואלופו זה העתיק ספר “חובות הלבבות”, המצוי בידנו עד היום, “הכוזרי” לר”י הלוי, “הרקמה והשרשים” לר“י אבן גנאח, “האמונות והדעות” לר' סעדיה גאון, “תקון מדות הנפש” לאבן גבירול, ועוד ספרים אחרים העתיק וחבר, אך מרביתם נאבדו ולא נודעו אף בשמותם. בנו ר' שמואל אבן תבון (נולד בערך תתק“ך, מת בערך תתק”ץ) נכבד בתורה ומחקר, בחכמת הרפואה ודעת לשונות ערב ועבר, ונעלה על אביו בסגנון לשונו. הוא סחר אל ארץ ימים הרבה עד אבוד כספו, אז שב וישם לבו לחכמה, ויעתיק ספר “מורה נבוכים”, והרמב”ם שמח מאד על פעל כפיו. מלבד זה העתיק “שמונה פרקים” להרמב"ם והרבה מספרי חכמי יון וערב. גם חבר פירוש על קהלת ובאור על מעשי בראשית אשר בפרשיות הראשונות שבתורה.
במצוא חכמת ישראל קן לה בצרפת על ידי רבותינו רש“י60 ובעלי התוספות, נמצאו גם כאלה אשר יצאו ממנה ויבאו ספרדה, לשית על מוריה ומאוריה נוספות. ר' יצחק בן הר”ר אבא מארי, תלמיד רבנו תם, יצא “מבורג דשטגיל” (Bourg des St. Gilles) ויבוא לברצלונה. עוד מימי נעוריו הראה כחו בהלכה ובשנות תתקל“ט = מ”ט אסף פרי עמלו בספר גדול ויקראהו בשם “העטור”, ויש אומרים כי ממנו חִבר גם פירוש על האלפסי ונקרא בשם “מאה שערים”.
אבל מכלם הכי גדול ונכבד בתורה ובחכמה שם כבוד הרמב"ם, הוא רבנו משה בן מיימון, שגם הוא היה מוצאו מספרד ותקופתו על אפריקה הצפונית וארץ ישראל ומצרים. בעת ההיא לא נערך בישראל אור ספרד הנוצרית מפני החשך אשר כסה את כל הארצות ויכס עליהן בצלמות. בספרד הדרומית, ארץ ממשלת האלמוהדים, ספו ותמו הקהלות הגדולות שהיו בקורדובה, גרנאדה, שביליה ואליסנה, ושעמדו בראש הגולה מאז הסתלקה הגאוֹנוּת בבבל, ולא נמצאו שם יהודים כי אם אלה אשר התחפשו במסוה הדת המחמדית מפני חמת המציק. הנשיאוּת אשר התחדשה באזיה ברצון אחד הכליפים לא הכתה שרש גם בארץ ההיא, ואף כי בארצות אירופה הרחוקות. מסעי הצלב השמידו קהלות הרבה כלה מקרב הארצות. יהודי גרמניה הורדו למדרגת נכסי הממלכה האשכנזית-רומית (Praedium principis) ויתרם בארצות האחרות היה שבתם בתוך פראים הולכי חֹשך. רק בצפון ספרד וצרפת עוד נראו אֹרות מאֹפל, אשר האירו איש אל עבר פניו וגבר על מסלתו, לתורה או לחכמה, לדת או לדעת – ומהם לא נמצא אחד אשר יחברן יחדו להגדיל האחת באור השנית, עד שבא זה משה האיש הגדול והמורם מאחיו, וישא בידיו שני האורות גם יחד וירימן עד למעלה ויאר לעולם כלו בכבודם.
-——————
פרק חמישי. 🔗
ר' משה בן מימון (הרמב"ם). האפיפיור אינוקינטי השלישי. דון פדרו מלך ארגוניה. עֲלִיַת שלש מאות רבני צרפת ואנגליה לארץ הקדש. הכליף מחמד אל גזיר. נוסעי הצלב בטולידו. גזרות האפּיפיור. ר' יצחק בנבנשתי. יאקב הראשון מלך ארגוניה. האפיפיור גריגור התשיעי. צרות היהודים במאיורקה. פרדינאנד השלישי מלך קשטיליה.
הר“ר משה בן מימון (אבו עמראן מוזה בן מימון עבד אלה), מזרע רבנו הקדוש ומבית דוד מלך61 נולד בקורדובה י”ד נסן תתצ“ה. אביו ר' מימון בן יוסף, מתלמידי ר' יוסף אבן מיגאש62, היה רב ודיין ומיוחש, אשר עד שמונה דורות ממנו ומעלה לא פסקה התורה מבית אבותיו. הוא אהב את החכמות ויהי תֹכן ומהנדס ומחבר ספרים ובחכמת התורה ובידיעות ההן, ויחנך גם את בנו זה באהבה רבה לתורה ולתושיה. כמעט הגיע הרמב”ם לשנת הי"ג, והנה באה צרה כשֹאה על קהלת קורדובה, בהכבש העיר לפני האלמוהדים (תתק"ח = 1148), אשר הטילו על יושביה היהודים והנוצרים, לקבל עליהם תמורת הדת או גלות או מות. ור' מימון יצא עם משפחתו בראש גולים, ויהי נע ונד שנים אחדות, ובנדודים האלה גדל הילד משה ויהי לנער, וילמד מאביו תורת משה ותלמוד, חכמות החשבון וההנדסה והתכונה, ומחכמי ערב למד חכמת הטבע והרפואה והפיליסופיה, ויהי חבר לבן התכן המחמדי אבן-אַפֿלאה ולתלמידי הפיליסוף הנודע אבן-באגה, ויתרועע עם השר המשנה אבּו-בכר אבן-זהר משיביליה. כן הלך וגדל ולבו היה חסן רב לתורה וחכמה ומדע וכל תוּשיה, ורוחו קבצה הכל יחדו בסדר נאה ושטה ברורה ונכונה. בהגיונו הנעלה השלים את האמונה הצרוּפה עם למודי אריסטו, ובהחזיקו בכל לבו בדת קדושים השלים מדותיו ויתעלה בתכונתו, ויהיו כל דרכיו אמת וענות צדק, וכל ישעו וחפצו להגדיל כבוד התורה והחכמה ולהופיע באורן על אמונת עמו בדת מורשה. בהגיעו לשנת השלש ועשרים חבר בלשון הקדש לאחד מידידיו ספר קטן על דבר הלוח העברי, הנוסד על פי כלל חכמת התכונה ויקראהו בשם “חשבון העבור” (תתקי"ח). ועוד בשנה ההיא שת לבו לחקר התורה המסורה, ויחל לחבר בלשון ערב את ספרו “פרוש המשניות” – להאיר על המשנה ודרכיה באור הדעת ובמיטב הגיון, בעודנו נע ונד עם אביו וביתו באפס מנוחה ובלי הספרים הנחוצים לעבודה הרבה הזאת.
כשנה או כשנתים אחר כן בא אביו עמו ועם אחיו ואחותו לעיר פיס אשר באפריקה הצפונית, מקום ממשלת אלמומין הקנאי, אשר היהודים שנשארו שם נאנסו על ידו להכיר את מחמד לנביא, ובעבור עליהם זה עשר שנים, הסכינו מעט מעט עם הדת אשר התחפשו בה עד כי החלו לנטות אחריה גם בלבם ולאמר נואש לאמונת אבותם. ויקנא ר' מימון אבי משה לה' ולעמו ויכתוב ספר, זו “אגרת השמד” לאחיו הנואשים מישועה, להאירם באור ה' ולחזק לבבם בתורתו ובמצותיו.
ור' משה התהלך כרע וכאח עם הרופאים והפיליסופים הערבים, אשר חשבוהו לאחד מהם, וידו לא משה בסתר חדרו מעבודתו הגדולה בפירוש המשניות. בעת ההיא נמצא אחד הרבנים, אשר קרא חרם על היהודים האנוסים, ויגזר אֹמר כי המתחפשים האלה נחשבים על פי הדין כגוים. אז התעורר הרמב“ם על הקנאי הזה, ויכתוב גם הוא “אגרת השמד” או “מאמר קדוּש השם”, להראות כי לדברים האלה אין שחר. אבל לא רק בכתבי סתרים, כי גם בדברי פיהו התאמץ לעורר רוחם ולחזק לבבם באלהי אמן, עד כי נודע הדבר לשרי הממשלה, ויהי כפשע בינו ובין המות. ורק בעזרת החוקר והמשורר הערבי, אבול ערב אבן-מישע, נמלטה המשפחה הזאת מרעה, בהחישה מפלט לה בחשכת לילה דרך הים אל ארץ הקדש (ד' אייר תתקט"ו). ביום הששי למסעם באניה התחוללה רוח סערה ותך בים גלים, אשר קלעו את האניה כבכף הקלע, וכמעט אבדה כל תקוה. בהתפלל כל המשפחה אל ה‘, נדר ר’ מימון נדר, כי אם ישלח ה' עזרתו ויפלטם מרעה, אז יהיה לו יום הרביעי ויום העשירי לחדש אייר שנה שנה יום צום ותפלה וצדקה. והנה עברה הסופה והים עמד מזעפו, וביום השלישי לירח סיון הגיעה האניה אל חוף עכו. היום הזה התקדש למשפחה הזאת לחג משנֶה, כי בו נצולה מחרב אויב ומשברי ים. ויושבי עכו, ובראשם הר”ר יפת בן אליהו, קדמו את הנודדים הספרדים באהבה וחמלה. כחמשה ירחים ישבו שם ואז נסעו ירושלימה להתפלל על משוּאות הר הקדש (ד' חשון). אחר שלשת ימים נסעו חברונה; שם התפלל ר' מימון יום תמים על קברי האבות במערת המכפלה, ומשם שמו פניהם מצרימה. ירחים אחדים אחרי שבתם בפאס (Fostat), היא קאירה הישנה, מת ר' מימון אבי המשפחה הזאת (בשנת תתקכ"ו). עד כמה גדל כבוד האב והבן, נראה מאגרות התנחומים שהגיעו לר' משה מיודעיהם ומכיריהם באפריקה ובספרד הנוצרית. במצרים עוד לא נודע שם ר' משה, והוא ור' דוד אחיו הצעיר חיו נפשם במסחר אבנים טובות, אשר בו עסק האח הצעיר גם נסע למסעותיו עד ארץ הודו, בעוד אשר ר' משה לא מש מאהלו בעסקו בתורה וחכמה. אך צרות רבות ורעות אפפוהו, כי מחלה עזה הטילתהו על ערש דוי, המסחר האביד רוב הונו, גם נמצאו מלשינים אשר הביאו דבתם רעה אל ממשלת הארץ המחמדית, ולאחרונה טבע אחיו בים ואתו כל הכסף שהיה להאחים במלוה מאת אחרים. כל הצרות האלה אשר באו על ר' משה כתֻמן יחדו כבדו עליו מנשוא, וימים על שנה התאבל על “אחיו ותלמידו ומפרנסו”; אך אמונתו הגדולה בה‘, אהבתו הרבה ללמודים ודאגתו לאמו האלמנה ולאחותו הצעירה אמצו את לבבו ויעוררוהוּ להתחזק ולעשות בחפץ כפיו. אז החל לבקש ולמצוא לחמו בחכמת הרפואה ובדרשותיו ברבים על עניני חכמה ומחקר, וביותר התאמץ להשלים פעלו הכביר, אשר לא הניח ידו ממנו בכל המסעות שעשה והתמורות שעברו עליו, ויכל מעשהו זה בשנת תתקכ"ח בלשון ערב ויקראהו בשם “סיראג” (המאור). ביותר הראה חכמתו בשמונה פרקים אשר כתב למסכת אבות ובשלשה עשר עיקרי האמונה בראש פירוּשו למס’ סנהדרין (פ' חלק).
בעת ההיא רבו הצרות שבאו על ישראל בארץ תימן על ידי קַנָאֵי הדת השלטת, אשר אלצום להמיר דתם כאחיהם באפריקה הצפונית וספרד הדרומית. ומאשר רוב היהודים ההם חיו שם ללא תורה וללא דעת נכונה בדת אבותם, פחדו כל יראי אלהים, פן יזנחו אחיהם אלה את אלהיהם גם בלבם. נוסף על זאת קם אחד המומרים מקרבם להורות בשערים, כי הנביא מחמד מרמז בתורת משה, והאַלקוראן הוא תורה חדשה הנתונה מהאל במקום התורה הקודמת. גם קם מתוכם משגע איש רוח, אשר בִּשֵר דבר בוא המשיח, וכי עוד מעט תכון מלכותו בעולם. כל הדברים האלה דכאו רוח החרדים על דבר ה' ודת קדשו, ובאבוד מהם כל עצה, פנה הנכבד והמלֻמד ר' יעקב אלפֿיומי אל ר' משה מימון, לבקש ממנו עצה ונחם בצרה. אז ענהו הרמב"ם באגרת תנחומים כתובה בלשון ערב וערוכה לכל בני ישראל יושבי הארץ הזאת. התשובה ההיא מוּדעת בשם “אגרת תימן”, הקטנה בכמותה וגדולה באיכותה; בה השכיל להשיב לבצרון אסירי התקוה, ולחזק לבבם נגד מסיתיהם מזה ומזה. עד כה וכה גדל שם כבודו בארץ מושבו, ותמצא ידו לו להחיש להם ישועה גם בפעל כפים, בהמליצו עליהם לפני שרי המלוכה ובתתו בלבם רחמים להקל מעליהם אכפם. ועל כן גדלה תודתם לו עד כי נהגו להזכיר שמו לברכה בתפלותיהם יום יום, על כי “האיר פניהם בתורה, ויעמידם בקרן אורה”63.
מעט מעט יצא שם הרמב“ם לתהלה בכל העולם. ובשנת תתקל”ה כבר ערכו לו שאלות בעניני התורה והדת, ושנתים ימים אחר זה היה לראב“ד באַל-קהירה, ובצֵרוף תשעה דייני הקהלה תקן תקנות טובות בדת ובמנהגי בית הכנסת. ובעודנו עסוק כל הימים בעניני העדה, ברפואות החולים ובלמודי הטבע והפילוסופיה, השלים פעלו הגדול והכביר, את ספרו “משנה התורה”, הכולל את כל חקי התורה והלכות התלמוד, ויען כי חלקהו לי”ד ספרים נקרא בשם “יד החזקה”. עשר שנים עבד עבודתו הרבה בפעלו זה, ובטרם יצא לאור שלח לפניו את “ספר המצות”, הכולל תרי“ג מצות עשה ול”ת, כתוב ערבית. הספר הזה נעתק שלש פעמים לעברית, וקנאים פגעו בו פעמים הרבה כמו בחבורו “משנה תורה”, אשר רבו יריביו, מיראתם פן יעזב התלמוד בגללו. ובכל זאת רבו לומדיו והוגיו, ועד לא עברו עשר שנים נתפשט בכל קצוי ארץ, בכל מקום אשר עם ישראל ודתו מגיע, ובמשך הזמן נספחו עליו יותר משבעים פרושים והגהות גדולי התורה, אנשי השם.
מאז התחתן עם השר היהודי אַבולמאעלי, אשר נתן את אחותו לו לאשה ואת אחות הרמב“ם נשא לו, השתנה מצבו לטובה. בשנת תתקמ”ה נולד לו בנו ר' אברהם, שהיה משוש גילו ואונו, גם נמצא לו תלמיד נאה אשר כבדהו כאביו וגם הוא אמצהו כבן לו, הוא ר' יוסף בן יהודה אבן-עקנין, שהיה אחר כן לרופא רב פעלים בעיר אחלב (Aleppo). כעשרים שנה אחרי בואו מצרימה עלה לגדולה גם בחצר המלוכה, בנשאו חן וחסד מלפני השר החכם אַלפדהל, ראש השופטים ומשנה להשלטן סלדין, ועל פיהו נרשם בכתב רופאי המלך, ויקבע לו שכרו לשנה מאוצר הממלכה, ובהרבותו לו חסדו משך עליו עיני כל גדולי המדינה יושבי עיר הבירה, ויבחרו בו גם המה להיות להם לרופא. ושמו הלך וגדל עד כי בחר בו ריכֿרד לב-האריה מלך אנגליה, ראש אבירי הנוצרים במסע הצלב השלישי, ויקראהו אליו להיות לרופא נפשו, אך הוא השיב פניו ריקם. בחסד השר אלפֿדהל נצל הרמב“ם מרעה אשר נשקפה לו בעת ההיא מאת מגנו מאז, החוקר והמשורר הערבי אבול ערב אבן-מישע64, אשר בבואו מאפריקה המערבית מצרימה ובראותו את כבוד גדלו בעיני שרי המדינה ויקר תפארתו בקהל היהודים בני עמו, העליל עליו בקנאתו, כי גם הוא אחז מלפנים בדת מחמד, ובבגדו בה הנה חִיֵב את ראשו למלך ובן מות הוא. אך השר אלפֿדהל הוציא לצדק דינו וינקהו מפשע רב (תתקמ"ז). בחסד השר הזה הושם הרמב”ם לנגיד על כל קהלות ישראל במצרים, במקום ר' נתנאל (היבאט אַלה) אבן-אלגמי, שמת בעת ההיא, ומשמרת הכבוד הזה נשארה בקרב משפחת הרמב“ם עד הדור השלישי אחריו. אמנם היתה להרמב”ם רק משמרת כבוד, כי לעון גדול נחשב בעיניו לקבל שכר בעד הוראתו לעמו65, ובגדולתו השתמש רק לטובת אחיו. כן הציל את קהלות היהודים יושבי תימן מרדיפת המחמדים66. גם השתדל להרחיק את הקראים ממשמרותיהם בחצר המלוכה ולתת ליהודים היתרון עליהם, וכן הציק להקראים עד כי רבים מהם שבו אל הדת הרבנית, ולפי רוח העת ההיא נחשב לו הדבר לצדקה67. ויש משערים68, כי השדלותו69 היא שעמדה לישראל, בכבוש השלטן סלאדין את ירושלם (תתק"ן), לתת להם הרשיון לעלות ולשבת בעיר אבותם – כי בחרב נטושה השמידום הנוצרים מקרבה במשלם בה כמאה שנה, ומאז “לכדוה הישמעאלים, שכנוה הישראלים”70.
בשנת תתק“ן השלים את ספרו “מורה נבוכים”, אשר פעלו והדרו במחקרי האמונה הצרופה נראה לא רק על הדת היהודית, כי גם על קורות הפיליסופיה בעת ההיא בכלל. בו הגיעה חכמת האיש הגדול הזה למרום קצה; בו בקש ומצא פתרונים לשאלות העומדות ברום עולם, אשר קצרה רוח בן האדם להשיגן71 ולבוא עד תכונתן – והפתרונים כלם לוטים במחקרי אריסטו72 ואבן סינה וכמוסים בדת קדש, באמונת ישראל. בספרו זה – שנעתק מערבית לעברית ע”י הר“ר שמואל אבן תבון – נפח רוח חיים ביהודים ואמונתם, כי חכמי ישראל התעוררו לו וילמדו ממנו ויעשו חיל בחכמה ותבונה ויגברו לאמונה, בהיות מורם זה הגדול להם לעינים. ועל כלם גדל כבוד שמו בעיני גדולי חכמי פרובינציה, בצרפת, מאז נודע בתוכם ספרו “משנה התורה”, עד כי אמרו עליו “ממשה עד משה לא קם כמשה”. גם השגות הר”ר אברהם בן דוד מפייסקארה (הראב"ד השלישי) לא הפילו ערכו בעיניהם, ועוד הגדילו כבודו, בעמוד גדולי חכמיהם לימין הרמב“ם לתת לפעלו צדק מלבד הספרים הנודעים לשם נשארו ממנו עוד חבורים הרבה, כמו: סדר עולם73, פירוש התלמוד, הלכות ירושלמי, מלות ההגיון, מאמר תחית המתים, פרקי משה (בחכ' הרפואה) ואגרת ותשובות במספר רב מאד74. באגרתו האחרונה לחכמי לוניל כבר חלש מזקנה ומחליו אשר גבר עליו, ויגוע ביום עשרים בטבת תתקס”ה, ויגדל הבכי והספד בכל קהלות ישראל לכל מושבותיהן. בפאס עיר מושבו התאבלו עליו היהודים – וגם המחמדים – שלשה ימים, ויקראו זמן השנה “נ’ה’י' נהיה”, ובירושלים קראו צום ועצרה, והחזן קרא פרשת התוכחה והמפטיר קרא “ויהי דבר שמואל” וסיים “כי נלקח ארון האלהים”. ההגדה מספרת כי בהעלות המלוים את ארונו לארץ ישראל, פגעו בהם כשלשים שודדים בידואים, ויברחו העולים מפניהם, והבידואים אחזו בארון להשליכו הימה, אבל לשוא כלו כחם, כי לא יכלו להעתיקו ממקומו. אז הכירו כי איש אלהים קדוש הוא השוכב בו, ויקראו את היהודים המלוים וידברו אליהם לשלום ויתאחדו עמם וישלחו את הארון עד טבריה ושם היתה קבורתו. על מצבתו נחרתו הדברים האלה: “אדם ולא אדם, ואם אדם היית, ממלאכי רום אמך הרתה, או אומרה לאל בלא אשה ואיש: מלאך בלא אשה ואיש בראת”. והנה פגעו בה קנאים אנשי בליעל וימחקו את הכתבת הנהדרה, ויחרתו תחתיה: “פה נקבר ר' משה מימון מוחרם ומין”; אולם אחר-כן שבו ויתקנו המצבה כבראשונה ויתנו בה סימן השנה “ב’כ’י' א’ב’ל משה”75. שתי הכתובת האלו מראות בעליל את חלוקי הדעות שהלכו וגדלו על אֹדות הרמב"ם אחרי מותו, בהחלק גדולי עמנו בגללו לשתי מחנות, והדברים עתיקים.
כאור שמש בגבורתו היה הרמב"ם לתפוצות ישראל, וכשקעו כן נטו הצללים ויבוא אֹפל. להגיוניו וחקירותיו נמצאו מימינים ומשמאילים אשר צררו איש רעהו ויכו את בית ישראל בקיעים, ואיש לא נמצא עוד, אשר יעצור כח לעמוד בפרץ, ועד כה וכה גבר האויב מחוץ ויהפוך ידו בו להרסהו כלה. בעת ההיא ישב האפיפיור אינוקינטי השלישי לכסא רומה (1198–1206), אשר שמהו מעל כל מלכי ארץ וישם רסנו בלחיי כל העמים, בהכבידו עליהם אכפו, להשמיד מקרבם את כל אנשיה רוח76 ולאבדם בחרב ובאש ובכל מגפות האינקויזיציה הנוראה. כהן האון הזה, אשר עורר שוט מסע הצלב על “המינים” האלביגויזים (Albigeois) בצרפת הדרומית, ואשר על פיהו הרגו כל יושבי העיר בדרש (Beziers) מאיש ועד אשה ומזקן עד עולל ויונק ועד הקתולים האדוקים החפים מפשע, באמור עליהם: “יומתו כלם, וה' יֵדע את קדושיו והקריבם אליו” – להאפיפיור הזה אשר בעיניו נחשבו למינים אף אלה אשר היו נאמנים עם דתו ורק נועזו להטיל ספק באי-שגגתו (Infallibität), או אשר קראו את כתבי הקדש בהעתקה לאחת הלשונות החיות, למען הבין את הכתוב בם – לא נפלאת היא כי היו היהודים כעשן לעיניו וחייהם תועבת נפשו. אמנם בראשונה כסה שנאתו במשאון, ובהקבץ נוסעי הצלב לשוב ולעלות על עיר הקדש, במות סלדין השלטן האדיר, מושל מצרים ואגפיה, ויעתירו היהודים אליו להצילם מידי מבקשי נפשם, נתן האפיפיור צו לנוסעי הצלב, לבל יאנסו את היהודים על דבר דתם, לבל יעשקום וימיתום בלא משפט, לבל יכום וירגמום בימי חגיהם ולבל יחללו קברותיהם להתעלל במתיהם כדרכם – כי “לבעבור זאת נחוץ לתת ליהודים שארית, למען יגדל האות והמופת בההפך לבבם יחדו להכיר את הגואל המשיח”.
היהודים אשר בזמן גלותם למדו להכיר בין אוהב לאויב, חרדו יחד מפני מיטיבם זה, וכשוב דון פדרו מלך ארגוניה מרומה (1204), ששם משחהו האפיפיור ויתן את המלוכה בידו, חרדו היהודים היושבים בארצו חרדה גדולה, – כי השבע השביע האפיפיור את דון פדרו להכרית את כל המינים מקרב ארצו ולסור למשמעתו בכל אשר יצוהו – ומי יודע מה היה דברו אליו על אֹדותם! האפיפיור הזה כבר גער בפיליף אגוסט מלך צרפת, אשר אכל את היהדים בכל פה – כי בעיניו עוד נחשב בהליכותיו עמם כאוהב ישראל, ובאלפונזו מלך קשטיליה ובעוד מושלי אירופה המערבית חרה אפו על אשר לא יכבידו ידם על היהודים עם חרמו, כי “בזה הם נותנים לבן האמה לרשת עם בן הגבירה”, “בגללם תתלה הדת השלטת על ערבים כנורותיה”, “ועל היהודים להיות נעים ונדים כקין הוֹרג אחיו ולשאת עליהם אות כמהו לחרפות ולדראון עולם”. כאשר בצע מעשהו בעיר בדרש ויעש לה כלה – ובתוכה גם ליהודים יושביה – באפו ובחמתו, ואימתו נפלה על כל מלכי הארץ, אסף אינוקינטי אספת כהנים בעיר אויניון (1209). שם הוטל על המושלים ועל ראשי הערים החפשיות, להשבע שבועה ולאסור אסר על נפשם, לבלי תת לאיש יהודי כל משמרת פקודה, ועל היהודים נגזר להנזר כלה מן הנוצרים, לבלי קחת להם משרתים מקרבם, לבלי עשות כל מלאכה בימי שבתותיהם ומועדיהם ולבלי אכול כל בשר בימי צומותיהם. אכן לא לחנם קראו היהודים את מנין השנה הזאת “שנת יגון” (גימ' ס"ט – למאה הי' באלף הה'), כי צרה ויגון מצאום משנה ההיא והלאה מאת האפיפיור הזה בקנאתו ואש עברתו.
שנאתו הגדולה אשר החלה להראות פעלה לרעה על היהודים בכל ארצת אירופה, עוררה את טובי העם לשים פעמיהם אל ארץ המזרח ושירי ר' יהודה הלוי לירושלים משאת נפשו ומסעו שמה באחרית ימיו הורו להם דרכם אל ארץ הקדש, ויותר משלש מאות רבני צרפת ואנגליה אחזו דרכם שמה (תתקע"א), ובראשם הר“ר יהונתן כהן מלוניל והר”ר שמשון בן אברהם משאנץ ובעלי התוספות. ובעזרת השלטן אלעדיל, אחי סלדין, בנו להם בתי כנסיות ומדרשות בירושלים, בתקותם להשיב את התורה למקום שישבו בו חכמי הסנהדרין מלפנים. אך רבני אשכנז וספרד עמדו מרחוק, כי אלה כבר נדכאו מעצר רעה ויגון ולא עצרו עוד כח להתרומם ולעשות לנפשם ולעמם, ואלה עוד התחזקו במעוזם ותקותם לשלום ומנוחה, כי אמנם לא שעו מלכי הנוצרים בספרד למוסר אינוקינטי ולא חתו מגערתו. אך עד מהרה נשתנו הדברים לרעתם.
הכליף האלמוהדי, מחמד אלגזיר, התנשא כארי מאפריקה הצפונית, ויאסוף את כל חילו במספר חמשים רבוא ויעל עמם דרך הים על מדינת אנדלוזיה, לבצור רוח הנוצרים ההולכים ומתחזקים בספרד המחמדית, ויבקיע אליו את שלואטירה העיר הבצורה (1211) ויך בגבורתו את עדת האבירים שומרי המבצר גבע רקח (Calatrava), מקום משמרת הנשיא ר' יהודה אבן עזרא מלפנים77. קהלת היהודים יושבי העיר ההיא הלכה ונמוגה בימי המצור והמצוק, וכנפלה ביד צר החישו שרידיה מפלט להם (בערב יוה“כ תתקע”ב) אל העיר טולידה הקרובה
ומלכי ספרד הנוצרית, מיראתם את אויבם עז, מהרו ויעשו שלום ביניהם, ומדעתם כי חיליהם לא יעצרו כח לעמוד מפני צבא האויב הרב, מלאו את ידי אלפונזו מלך קשטיליה להפיל תחנתם לפני האפיפיור ולהעירו לקרוא מסע צלב לעזרת הנוצרים בספרד. ולא אֵחר אינוקינטי לעשות בקשתו, והרבה מגבורי אירופה חשו עלו דרך הרי פיריניה, ובתוכם הנזיר ארנולד וצבא חילו, אשר כבר הראו נוראות ימינם על האלביגויזים והיהודים בצרפת הדרומית. וכראות הנזיר הזה כי אך טוב ליהודים יושבי טולידה הבירה ויחר אפו, ויסת בהם את נושאי הצלב, ויפלו על היהודים פתאם ויהרגו מהם רב; אך המלך אלפונזו יחד עם יושבי העיר ואביריה לא נתנו להקנאים שואפי הדמים לעשות בהם כלה.
בין כה וכה והאפיפיור שנה ושלש את אספות ההגמונים והכהנים בפריז ו“הר געש” (Montpellier). באחת מהנה נוספה עוד גזרה אחת על ישראל: כי אסור לכל מְיַלדת נוצרית לבוא לעזרת יולדת עבריה – “מפני שהנוצרים נכשלים ונמשכים אחרי דת היהודים בהיותם מבאי בתיהם”. אך בהשמע דבר האספה הרביעית אשר התכוננה להיות בהמון רב בעיר רומה בעצמה, אחזה רעדה את כל קהלות ישראל, ו“הנשיא הגדול, שר השרים” ר' יצחק (צאג) בנבנשתי, רופא מלך ארגוניה, אשר כבר קרא עצרה בהועד הכהנים לאספה בפעם השלישית, קרא עוד הפעם את ראשי הקהלות להאסף יחדו בעיר בורג די שנטגיל, לבחור מתוכם אנשים לעלות לרומה ולהפר עצת מבקשי רעתם. אך עמל הנבחרים עלה בתהו, ובאספה ההיא, שעליה נועדו יותר מאלף ומאתים כהנים ושרים מכל ארצות ממשלות הנוצרים, אשר בה נוסדו שתי חבורות הנזירים, הדומיניקים והפרנציסקים, וקבעו חוקים קשים לשום מעצור לרוח האדם ולהאפיל על הארץ בחשכת דורות הבינים – באספה ההיא נחלטו הגזרות הקודמות ועוד הוסיפו עליהן חדשות, להשגיח על היהודים בדבר הנשך; לאסור עליהם להרָאות ברחובות בחג פסחם של הנוצרים; לגבות מהם מס קבוע להכנסת כמריהם בחג ההוא ולקחת מעשר מהכנסות בתיהם וקרקעותיהם, ומכלן הכי כבדה הגזרה האחרונה, שעל פיה נדרשו היהודים להבדל כלה מעל הנוצרים על פי בגדיהם (תתקע"ו). אז נקבע אות הקלון, אשר נאנסו כלם, כזכרים כנקבות, משתים עשרה שנה ומעלה, לשאת עליהם, ויהי לאות כי מעצר וממשפט לקחו, והנם בשפל המדרגה וזֻלות לבני אדם; אות לתעלולים ולבנים שובבים להתעלל בם ולהשליך עליהם רפש וטיט חוצות, לעם הארץ – לחרפם ולבזותם ולפרוע בהם פרעות, ולשרי הארץ – לשלול הונם ולענותם ולגרשם כאַות נפשם.
אמנם לא מהרה קבלו עליהם יהודי ספרד את הגזרה הקשה, כי עוד נמצאו להם גואלים מקרב אחיהם אשר יד ושם להם בחצרות המלוכה, ובכל עז התאמצו לבל יצא החק הזה לפעלו. בעת ההיא מת אינוקינטי השלישי (1216) והנבחר אחריו, הונוריוס השלישי, לא היה אכזרי כמהו, ותהי ליהודים תקוה כי עתה יצלח בידם להסיר מעליהם את הגזרות הקשות שנגזרו עליהם בימי אינוקינטי. אף אמנם באה תקותם בארגוניה, – כי התעורר יאקב הראשון מלך ארגוניה, וישלח ספרים אל האפיפיור הונוריוס, וידבר בהם טובות על רופאהו ר' יצחק בנבנשתי, עד כי נעתר לו האב הקדוש ויכתוב תעודה על שם השר היהודי הזה, בה נאמר, כי “מאשר נמצא נאמן בעבודתו למלכו ולארצו, אין להשפיל כבודו או לעשות דבר למורת רוחו” – ובעבורו נפטרו כל היהודים יושבי ארגוניה מאות הקלון. גם אלפונזו התשיעי מלך ליאון לא אכף על היהודים יושבי ארצו, לקבל עליהם את הגזרה הזאת. אולם בארצות האחרות צוה האפיפיור הונוריוס במפגיע, לקים אותה בכל תקף. וממלכי ספרד דרש בחזקה לבלי ימנו כל איש יהודי למלאכוּת מדינית בחצרות המושלים המחמדים, ועוד בשנה ההיא כתב אגרת להמלך יאקב הראשון, גם פקד על חשמני טרכונה וברצלונה ואילירדה בדבר המלך הזה, ועל חשמני טולידה, ואליגסיה, בורגש, ליאון וסַמורה בדבר מלכי קשטיליה, ליאון ונבארה: לבל יעברו על פקודתו ההיא, כי “לחרפה היא להנוצרים לשום מבטחם בשונאי דתם”.
האפיפיור גריגור התשיעי, שישב על כסאו אחריו, מלא אחרי דבריו (תתקפ"ט = 1220), וביותר החרה החזיק בעלילות רעה הקנאי הנורא על כל סביביו, ראש חברת הכמרים הדומיניקים, רימון די פיניאַפֿורטי, אשר הערה כחו לפחת אש קנאות בלבב מלכי ארגוניה וקשטיליה, להשמיד את המינים ולאכוף את היהודים והמחמדים להמיר דתם. ובגלל כל אלה שם המלך יאקב פניו לרעה ביהודי ארגוניה ואגפיה, וינהיג בהם חק השעבוד כקיסרי גרמניה78, וכאשר כבש את מדינת מיורקה במלחמה עם המחמדים, הכביד ידו על היהודים היושבים שם, וביותר כלה חמתו בקהלת ישראל הגדולה והנכבדה שהיתה בעיר פאַלמה. לרבים מחבריה היו נחלאות גדולות בעיר וסביבותיה, וגם לקהלה ההיא היו שדות ונכסים הרבה, אשר פרים היה קדש לכל צרכיה, וברחוב שנקראה בשם עברי: “הר ציון” (Monte Zion) היה להם בית כנסת גדול ונהדר הבנוי לתלפיות. ויהי בכבוש המלך יאקב את העיר, ויקח את רוב השדות והנכסים של הקהלה והיחידים ויתנם מורשה לחברת הכמרים הדומיניקים, ואת בית הכנסת הגדול המיר לבית כניסה לקתולים. על אדמת ספרד היתה זאת הפעם הראשונה, אשר שלחה הממשלה ידה בקדשי ישראל – וכל זה עשה המלך לעיני רופאהו השני, השר היהודי ר' בחיי בן משה אלקונשטנטיני מסרגוסה! כמהו כן גם הֵרע להם פֿרדינאנד השלישי מלך קשטיליה וליאון, אשר בקנאתו הגדולה לדתו, שם בידיו אש תחת עצי המערכות אשר הוכנו לשרוף חיים את המינים והכופרים בקרב ארצו, ועל כן נערץ שמו בכנסיה הקתולית ועם קדושים נמנה.
-————-
פרק שׁשׁי 🔗
הוכוח79 הגדול ע“ד ספרי הרמבּ”ם. ר' מאיר אבולפיא. ר' אהרן מלוניל. ר' ששת בנבנשתי, ר' שמעון משנץ. ר' דניאל מדמשק. ר' יוסף אבן עקנין. ר' אברהם בן הרמב“ם. ר' יהונתן הכהן. ר' שלמה מן ההר. ר' יונה גירונדי. ר' יחיאל מפריז. ר' משה בן נחמן גירונדי (הרמב"ן). הנשיא ר' יהודה אבן אלפֿאכר. ר' משולם דאפֿירה. ר' שמואל שפורטא. ר' משה מקוצי. ר' דוד קמחי. שרפת ספרי הרמב”ם. וכוּח המומר ניקולי דוגין עם ארבעה הרבנים. שרפת ספרי התלמוד. תורת הקבלה או חכמת הנסתר.
בעצם העת ההיא נִשְׂקָה אש המחלקת בִקהלות ישראל בצרפת וספרד על דבר ספרי הרמב“ם, שבהם התאמץ לחבר את התורה והדת עם החכמה והפיליסופיה. בעיני רבים מהרבנים החרדים לא עלה הזווג יפה: אלה מצאו בזה עון על פי פקודת חז”ל להמנע מן ההגיון ומחכמה יונית, ואף אלה אשר לא רחק לבם מחכמה ומחקר מצאו בספר “מורה נבוכים” ובספר “המדע” (הראשון לספרי “היד החזקה”) דברים אשר לא יתאימו לפי דעתם עם פרטים אחדים מהתורה המסורה, וביותר עם דברי האגדות, שהם קבלום כפשוטם. ובעוד אשר מַימיני המימוני רוממו את מורם הגדול וכל דבריו היו להם כדברי האוּרים, נמצאו לו משמאילים אשר התאמצו בקנאתם להשפיל ערכו ולתת דֹפי בספריו, כי הם מעבירים על דת. עוד בימי הרמב“ם התעורר עליו הנשיא ר' מאיר בן הר”ר טודרוס הלוי אבולפֿיא מטולידה (נולד בערך ד“א תתק”ם, מת ה"א ד'), ובעודו בימי עלומיו כתב “אגרת קנאות לחכמי לוניל”; בה התמרמר על דעות הרמב“ם בענין תחית המתים. והר”ר אהרן משולם מלוניל ענהו קשות בשם עדת חבריו, ויגער בו על העיזו בנפשו, בעודנו צעיר לימים ולחכמה, לדבר סרה באיש הזה, היחיד בדורו. החכם הזקן, ר' ששת בנבנשתי מברצלונה80, קנא לכבוד הרמב“ם באגרת אשר שלח גם הוא לחכמי לוניל להצדיקו. אך ר' מאיר לא חת מגערת יריביו ולא חדל לתעב את דרך החקירה בכלל וספרי הרמב”ם בפרט, בנטותו אחרי למודי הקבלה והנסתר. על כן חשבוהו החכמים במורדי אור, ור“ר ששת כתב עליו שיר לעג: “איך יכנה בשם מאיר והוא הולך חשכים!”. גם חכמים ומשוררים אחרים ממימיני הרמב”ם שלחו בו חצי לשונם ויקחו נקמתם ממנו בלעג שפתם. הר“ר שמשון משנץ, שנסע לארץ הקדש81 שלח דברו לר' מאיר ויתן לפעלו צדק, גם חבר ספר נגד הרמב”ם, אך הספר לא ראה אור. הר“ר דניאל בן סעדיה מדמשק למד אל דרך רבו, הגאון ר' שמואל בן עלי מבגדד, ויכתוב השגות על הרמב”ם ויערער על דעותיו בעניני האמונה. ויחר הדבר למעריציו בארץ המזרח, ובראשם לר' יוסף אבן עקנין תלמידו הנבחר82, ויעירו את הנגיד ר' אברהם בן הרמב“ם, אשר ירש כסא אביו במצרים, ליסר את המערער הזה ולנדותו מקהל ה‘. אך ר’ אברהם מאן בצדקתו לעשות זאת, ואז עוררו את ראש הגולה ר' דוד מאתור (Mossul), ויגזור חרם על ר' דניאל, ויאלצהו בזה לחזור מדבריו נגד הרמב”ם, ועל זאת נשבר לב ר' דניאל בקרבו ויגוע וימת. מאז והלאה שבת המדון בארץ הקדם. גם הר“ר יהונתן הכהן, בהעריצו את שם כבוד הרמב”ם, על אף חברו הר“ר שמשון, שעלה עמו יחדו ירושלימה, הועילה הרבה להשקיט הריב וחמת הקנאים שככה; לא כן בצרפת הדרומית וספרד, ששם רבה המכשלה בעת ההיא, ברבות המקילים במצות והנותנים להן פתרונים כאות נפשם, ובספרד עוד העמיקו סרה, עד כי החלו להתערב בעמי הארץ ולשאת להם נשים נכריות מכל אשר בחרו, והרבנים החרדים על דת בראותם כי החקירה והפיליסופיה היו בעוכריהם, חרה אפם מאד על הרמב”ם, אשר בספריו פתח להן שעריהן במרחביה. ויקם הר“ר שלמה מן ההר (Montpellier) ויגזור אֹמר, לאסור את ספרי הרמב”ם מבוא בקהל, ובדעתו כי דברי היחיד לא יהיו נשמעים בדבר הגדול הזה, בקש לו חברים כרוחו. ולא מצא בראשונה בלתי אם שנים מתלמידיו, את הר“ר יונה בן אברהם גירונדי (הזקן) מגירונה ואת הר”ר דוד בן שאול, ובמושב שלשה קראו חרם (בראשית שנת תתקצ"ב) על כל ההוגים בספרי הרמב“ם, ועל כל המפרש מאמרי חז”ל “שלא כדברי רש”י“. אחרי שנעשה המעשה קמו הרבה רבני צרפת הצפונית ויעמדו לימין האוסרים והמחרימים, ובתוכם הר”ר יחיאל בן יוסף מפריז (מבעלי התוספות). ויהי בהודע הדבר להמימונים, ותצלח כאש חמתם, וכל חכמי לוניל, בדרש ונרבונה, הקהלות הראשיות בפרובינציה, קמו כאיש אחד ויטילו חרם על המחרימים, וידרשו מחכמי יתר הקהלות במדינתם, לעמוד לימינם ולהציל כבוד המורה הגדול מחרפת חורפיו הקנאים. במונפלייר נפלגה הקהלה לשתים: החשוכים והמון העם נטו אחרי רַבם, והחכמים התקוממו לו, ויגדל הריב עד כי התקוטטו בשׁערים ויקראו למהלומות. אש המחלקת עלתה וגדלה בכל קהלות פרוּבינציה, ותגיע עד קהלות קטלוניה, ארגוניה וקשטיליה אשר בספרד.
בסער הגדול הזה נסה אחד הרבנים הגדולים לעמוד בפרץ, ומאשר התלכדו בו תורה וחכמה כאחד, שמו רבים תקותם בו, כי בידו יצלח להשבית שאון המפלגות ולהקם סערה לדממה. הרב הגדול הזה הוא הר“ר משה בן נחמן גירונדי (הרמב"ן), בן דורו ומקומו וקרובו של הר”ר יונה גירונדי ומצאצאי ר“י אלברגלוני83 ועמים קראו לו בונשטרוק די פורטה (נולד בערך תתקנ“ה, מת בערך ה”א ל'). הוא היה חכם כביר וטוב לבב, בעל מדות יקרות ומאמין אדוק; חכמת זקנים נשגבה בעיניו מכל תבונת האחרונים, ודבריהם היו לו קדש קדשים. הוא היה גם רופא חכם וידע חכמת הטבע ודרך המחקר, אך זרה רוחו לחקרי הדברים שאחר הטבע, ותחתיהם נטה ללמודי הקבלה, כי יצק רבו הר”ר יהודה בן יקר עליו מרוחו. הר“ר שלמה ממונפלייר היה ידידו ורעו מנעוריו, והרי”ף היה לו לעינים בדרך למודו. בעודנו בן חמשׁ עשרה שנה כבר עשה לו שם עולם, בכתבו הלכות בכורות ונדרים מלואים לספר האלפסי. אחרי כן חשף זרוע עזו להגן על הרי“ף: בספר “מלחמות ה'” מפני השגות ר' זרחיה הלוי, ובספר “הזכות” – מפני השגות הראב”ד. בהגיעו לשנות העשרים כבר הספיק לכתוב “חדושים” על התלמוד, ולא הניח עוד ידו מהם עד אשר חבר אותם על רוב המסכתות. בהיות כל דרכיו אמונה, ובהעמידו את הדת ממעל לכל בינת אנוש, לא נפלאת היא כי לא נטה אחרי חקירות הרמב“ם, אחרי אשר לפיהו אין האמונה והדת תלויות בשכל ובמוח כי אם ברגש ובלב. ובכל זאת כבד את הרמב”ם ויוקר שמו מאד, כי אמנם גם הוא היה ספרדי, והחכמה והחקירה אויר ארצו ונשמת אפו, ועל כן לא נתנהו לבו לנטות כלה אחרי רבני צרפת הצפונית, ולגרש מעל פניו את החכמה כאשה זונה, הומיה וסוררת.
בן ארבעים שנה היה הרמב“ן בפרוץ הריב בישראל על אֹדות ספרי הרמב”ם, והוא יושב לכסא בגירונה בעת ההיא.
ויהי כשמעו כי קהלות פרובינציא שבו ויקראו חרם על הר“ר שלמה חברו וידידו והר”ר יונה קרובו ושאר בשרו, ויצר לו מאד. ויכתוב אגרת ליושבי קהלות ארגוניה, נבארה וקשטיליה, לבל ימהרו לאחוז בעקבות המימונים בטרם ישמעו דברי הצד השני ובטרם יבקרו דינו בשום לב. אבל דבריו לא מצאו עוד משמעת, כי הקהלה הראשית בסרגוסה נמשכה אחרי נשיאה, ר' בחיי אבן אלקונשטנטיני, רופא המלך יאקב, ותקרא חרם על ר' שלמה וחבריו. והנשיא ר' בחיי ור' שלמה אחיו ועוד עשרה מנכבדי הקהלה ומנהליה שלחו דבריהם (בח' מנ“א תתקצ”ב) לכל קהלות ארגוניה, להספח עליהם ולתת לשלשת הרבנים כפעלם, כי בפגעם בכבוד הרמב“ם בגלל חכמתו הנם מחללים גם שם בעלי התלמוד, אשר רובם ככלם ידעו את החכמות ובכבודן התימרו. ור' שלמה שת להאגרת נוספות, ויעורר את כלם לצאת נגד הקנאים ההם, שאינם מאמינים “בה' ובמשה עבדו”. הדברים לא שבו ריקם, וארבע קהלות גדולות בארגוניה התאחדו עם קהלת סרגוסה ויחרימו את הר”ר שלמה וחבריו.
אבל עוד היו עיני כלם נשואות אל קהלת טולידה, הגדולה והעשירה, הנכבדה והנאורה בכל קהלות ישראל בספרד. בראשה עמד הר“ר יהודה בן יוסף הנשיא ממשפחת אבן אלפֿאכר הרמה והנשאה, אשר כפי הנראה היה רופא נפש פרדינאנד השלישי, והוא שתק עד כה מבלי הוציא משפט להכריע את הכף. אך תחתיו התעורר רב הקהלה, ר' מאיר אבולפֿיא, מתנגד הרמב”ם מנעוריו, וישב דבר להרמב“ן ולקהל גירונה, כי יכולים הם להשקט כמכונם, כי הוא וחבריו יישרו כח הר”ר שלמה בהכירם פעלו לטובה. על מתנגדי הרמב“ם נספחו גם משוררים אחדים, ובתוכם הר”ר משולם בן שלמה דאפֿירה, אשר התעבר בקהלת בדרש, וידרוש מכּל קהלות ישראל בצרפת להעשות אגדה אחת ולתת את העיר הזאת לחרם. ומצדיקי הרמב“ם התאמצו להסב לבב רבני צרפת מעל ר' שלמה, והרב הצעיר ר' שמואל שפורטה ערך אליהם מלים על דרכם כסל לקבל דברי האגדה כפשוטם, כי על ידי זה יט לבבם להגשמת הבורא, וישכיל פיהו לשאלם “היש בהבלי הגוים מגשימים כמהם?”. דבריו ודברי חבריו עשו פרי, כי נזרו רבים מאחרי הר”ר שלמה, וביותר פעל עליהם הר“ר משה בן יעקב מקוצי (נולד בערך תתק“ס, מת בערך ה”א ך'), מבעלי התוספות הצעירים, שהיה גיסו של הר”ר שמשון משנץ ובכל זאת העריץ את הרמב“ם ויהגה בספריו התלמודיים בכל לב. אז התעורר הרמב”ן עוד הפעם, וישב וישלח אגרת לחכמי צרפת. ולפשר את השלום יעץ אותם לבטל את החרם שהטילו על ספר “המדע” ולקימו בדבר ספר “המורה”, ולבקש על זה גם הסכמת הר“ר אברהם בן הרמב”ם, למען השלום. בעת ההיא התעורר החכם הזקן ר' דוד קמחי, מראשי מעריצי הרמב“ם, וישם פעמיו מנרבונה לספרד, לעורר את כל קהלותיה לעמוד לימין חכמי פרובינציה המקנאים לכבוד הרמב”ם. אך בבואו לעיר אוילה חלה מאד ולא עצר כח לנוע, וישלח דבריו להנשיא ר' יהודה אבן אלפאכר, ויוכיחהו על שתיקתו בעת אשר כלם מיחלים למוצא פיהו. אבל תוחלת הרד“ק בהר”ר יהודה נכזבה, כי במכתביו אליו השביעהו קלון מכבוד, ובדבר הרמב“ם גלה דעתו כי שטתו לחבר התורה עם החכמה היונית בתהו יסודה, כי לא תוכלנה שתי אלו לגור יחדו, והתורה תצדק בקראה לצרתה: “לא, כי בנך המת ובני החי!” – וגם הוא בקש ומצא ב”המורה" דברים שאינם מתאימים עם הדת, ובכן צדקו הרבנים המחרימים. אולם גם דברי ר' יהודה לא הכריעו את הכף; יריבי הר"ר שלמה הלכו ורבו המחזיקים בו מעטו אף בקהלתו במונפלייר – אז נתכה כאש חמתו, ובחפזו קפץ ויעש דבר אשר תוצאותיו נגלו אחרי כן לרעה לכלל ישראל לכל מפלגותיו.
בעת ההיא יסד האפיפיור גריגור התשיעי את האינקויזיציה לישיבה קבועה בפרובינציה (אפריל 1233), לבער אחרי המינים האלביגויזים עד תמם, ויבחר במלאכי זעמו, בכהנים הדומיניקנים, לבצע בם מעשהו הנורא. ובכל ערי צרפת הדרומית, בכל מקומות מקלטי הנזירים ההם הוקמו בתי דינים, ששם נשפטו החשודים על דבר מינות למאסר עולם או לשרפה מאכלת אש. בית משפט כזה הוקם גם במונפלייר – ואל השופטים הנוראים ההם הגישו ר' שלמה ור' יונה משפטם, וישימו לפניהם את הדברים הכתובים בספרי “המורה והמדע” ויוכיחו על המינות הנמצאה בם. והנזירים הקנאים, אשר כל הגיון נחשב להם לפשע רב, חרדו על הדברים אשר הושמו לפניהם, וישלחו מתוכם לבקר אחרי ספרי הרמב"ם, ויחפשום בכל בתי ישראל במונפלייר, וישרפום באש לעיני השמש (תתקצ"נ). וגם בפריז נאספו הספרים ההם בכל אשר נמצאו, והועלו על המערכה “ברחוב העיר לעיני כל העם”, בהִשָׁלח בהם אש “מן הנר הגדול אשר בבית הכומריה של פריש לפני המזבח”84.
בהגיע השמועה לקהלות ישראל בצרפת וספרד רגזו וישערו מאד, ויהי בעיניהם דבר מסירת ספרי הרמב“ם בידי הדומיניקנים כאלו נמסר המקדש עוד הפעם ביד צר. הר”ר שמואל בן אברהם ששפורטה שפך חמתו באגרת אשר שלח לרבני צרפת, ור“ר אברהם בן חסדאי85 עם אחיו ר' יהודה מברצלונה כתבו מרֹרות לקהלות קשטיליה, ארגוניה, נבארה וליאוֹן אשר בספרד. הרמב”ן והר“מ אבולפיא בושו ממעשה ר' שלמה ויאנקו דֹם, ורק הר”י אלפאכר בקש להצדיקהו במכתבו להרד"ק, כי “הרבו יריביו להתגרות בו ולהצר ולהציק לו מסביב”.
אבל לא רק בספרי הרמב“ם נגעה הרעה, כי הרעו בעלי הריב גם לנפשותם, בשומם איש על רעהו עלילות דברים בגלוי ובסתר. המימונים הוציאו לעז על משפחת הר”ר יונה גירונדי ויטילו ספק בטהרת יחוסה, והקנאים הכו את אנשי חרמם בלשון. והדברים הגיעו עד המלך יאקב הראשון, המושל גם במונפלייר, ובהיותו שם בחרף (שנת 1234 = תתקצ"ד) צוה לחקור משפט, ואז נגלה עון המלשינים ונחתך עליהם דין קשה – לכרות לשונם מפיהם. ועד כה גדל הזעם בין אנשי הריב, עד כי היה המשפט החרוץ הזה לששון ולשמחת לבב להמימונים, ואחד מהם הביע נקמתו בחרוזים וילץ בם בלשון הכתוב: “שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ”.
בחזקת היד חפץ הר“ר שלמה ממונפלייר להחרים את החקירה בעניני האמונה ולא עלתה בידו. אז נסה רב אחד מגדולי חכמי צרפת לגדור הפרצה בכח שפתיו, ויצלח הרבה ממנו. הר”ר משה מקוצי, שהיה מטבעו אוהב שלום ורודף שלום נסה דבר באמרי נעם ומוסר, ויסובב ערי פרובינציה וספרד (תתקצ"ה), לחזק את האמונה בלבב אחיו בדרשותיו אשר השמיע להם – ודבריו פעלו על כלם לטובה ורבים השיב מעון, כי השיבו אל לבם וישובו עד ה' ויפרדו גם מעל הנשים הנכריות אשר לקחו (תתקצ"ו). אכן לא דרשות הר"ר משה בלבד הועילו להטיב דרכם, כי גם האימה והפחד אשר נפלו אז על היהודים והנוצרים כאחד, כי חתו ונמגו מחלומות רעים ואותות השמים אשר ראו כלם בעת ההיא 86.
כמעט שב הר“ר משה מקוצי ממסעותיו בספרד, והנה נדרש לעמוד בהיכל המלך לודוויג התשיעי (הקדוש). כי נבחר בין ארבעת הרבנים שנקראו פריזה, להתוכח עם המומר ניקולי דונין, אשר הביא על התלמוד דבתו רעה אל האפיפיור גריגור התשיעי, ועל פיהו נצטוו ראשי הכהנים ומלכי הארצות להושיב שופטים מקרב הכהנים הנזירים ולחרוץ על התלמוד משפטם. בראש המדברים היה הר”ר יחיאל מפריז, אשר החזיק בידי מתנגדי הרמב“ם87 בהחרימם את ספריו. ביום כ' תמוז בשנה האחרונה לאלף החמישי כלה הוכוח – בו יצא דבר משפט, לחפש את ספרי התלמוד בכל בתי ישראל לכל מושבותיהם, להוציאם ביד חזקה ולהביאם אל רחוב העיר הבירה ולשרפם כליל לעיני השמש. כשנתים ימים אחר כן (ו' חקת, ט' תמוז, ה"א ב') הובאו ספרי התלמוד ונושאי כליו בעשרים וארבע עגלות ונצברו במקום אחד ברחוב פריז ונשרפו כלה. ויתאבלו כל ישראל על זה, והיראים בעם קבעו את היום ההוא לצום ובכי ומספד, וביותר נגעה הרעה עד נפש הר”ר יונה גירונדי, כי ראה בזה דין שמים ומוסר שדי על חלול שם כבוד הרמב“ם ושרפת ספריו. ולכפר פני ה' קבל עליו לעלות לארץ הקדש, להשתטח על קבר הרמב”ם משך שבעת ימים, ולבקש מחִלה על עלבונו במעמד עשרה אנשים. נדרו זה השמיע בבתי הכנסיות בפריז ובמונפלייר באזני כל הקהל. אך בעברו דרך ספרד העתירו אליו קהלות ברצלונה וטולידה להתעכב אצלן ולהרביץ תורתו בתוכן, והרב נעתר להן, ומאז והלאה נהג להזכיר שם הרמב“ם בכל דרשותיו ולהגיד הלכה בשמו. וכן נדחה דבר מסעו לארץ הקדש עד אשר חלה וימת פתאם (בח' חשון ה“א כ”ד), ותלמידיו קבלו גם זאת לענש מן השמים. תשובת הר”ר יונה ודבר מותו הועילו הרבה לקרב רחוקים ולהשיב את השלום על מכונו. מלבד חדושיו על התלמוד חבר גם שני88 ספרי מוסר: “שערי היראה” ו“שערי התשובה”, ומספריו אלה נראה כי פתח שערים גם בתורה ותפלה.
בין פלגות האמונה והחקירה, שנעשו צרות זו לזו, פלסה שׁטה חדשה נתיב לה, היא “תורת הקבלה” או “חכמת הנסתר”, אשר לחקר מוצאה גדולים חקקי לב. ואלה אשר לא הסתפקו באמונה תמה, לקבל חקי התורה ודברי האגדה כפשוטם, ובכל זאת לא נשאם לבם להכניס בהם כונות מחקריות על פי חכמת יון, זו הפילוסופיה של אריסטו – שמחו לקראת השטה החדשה, המגלה כל סתום על פי סודות ורמזים הדרושים לכל חפציהם. מהר“ר יצחק סגי נהור או מאביו הר”ר אבדהם בן דוד (הראב"ד) מפייסקארה קבלוה שני אנשים הנודעים רק בשמותם, ר' עזרא ור' עזריאל מגירונה – ועל ידם שתה הקבלה קן לה בעיר הזאת, ביצקם מרוחם על הר“ר יעקב בן ששת וה”ר יהודה בן יקר, מורה הרמב“ן מנעוריו, ועל ידי הרמב”ן הנודע לשם ולתהלה החלה להתפשט בקרב יהודי ספרד. אך לא לפשר בין בעלי שתי הקצוות, כי עוד לחלק יצאה, ומאז והלאה נפלגו יהודי ספרד לשלש מפלגות: ל“אנשי שקוּל הדעת”, המבארים התורה על דרך המחקר, ל“תלמודים” – האדוקים באמונה תמה, ול“מקֻבלים” – המוצאים בכל מלה ואות רמזים וסודות על דרך הנסתר.
-———————–
פרק שביעי 🔗
גזרות אינו קינטי השלישי. עלילת הדם. פרידריך השני קיסר אשכנז. ר' יהודה אבן מתקה. ר' יעקב אנאטולי. ר שם טוב בן יצחק. הרופא ר' אברהם מארגוניה. אלפונזו העשירי מלך קשטיליה. דון מאיר די מאליאה. דון יהודה כהן. ר' יצחק אבן סיד. דון שמואל הלוי. האפיפיור ניקולי השלישי. אלפונזו וספר החוקים. רימון די פיניא-פורטי. הדרשנים הדומיניקים. הכומר פראי פולו, וכוחו עם הרמב“ן. בקרת התלמוד ע”פ הדומיניקים. גלות הרמב“ן מספרד. תולדות הישוב בארץ הקודש. ר' יצחק (דון צאג) אבן מאליאה. משפטו ומותו ע”י ריב המלך אלפונזו —- שאנגר יורש העצר. עלית דון שאנגו למלוכה. מספר יהודי קשטיליה. היהודים בפורטיגאל. הרב הכולל והדיינים. ר' שלמה בן אברהם בן אדרת (הרשב"א). ר' אהרן בן יוסף הלוי מברצלונה. הדומיניקי רימון מרטין.
וגזרות האפיפיור אינו קינטי השלישי גמלו פריָן. דרשות שנאה וקנאה, חרפה ובוז ליהודים ודתם נשמעו בבתי הספר ובתי התפלה, ונפשות הנוצרים מלאו מהן, ויחפשו עלות, ויתגוללו ויתנפלו על היהודים בכל עת מצוא. אז החלה “עלילת הדם” לעשות שמות באהלי יעקב, וקהלות שלמות נגורו ממנה. הגזרות והעלילות והרדיפות הלכו והתרבו אשה לרגלי אחותה, עד כי בשכבר הימים נשכחה הסבה הראשונה, ועמי הארצות יחד עם מושליהם נתעו להאמין, כי באמת נכתם עון היהודים לפני יוצר הכל, ועל כן אסף שלומו מהם וכל אוכליהם לא יאשמו. עד העת ההיא די היה אם אחד המושלים מצא חפץ באיש יהודי על פי חכמתו וכשרונו, להטיב לכל עמו בעבודו; אבל גם זאת לא הועילה עוד בימי הרעה. פֿרידריך השני, קיסר אשכנז, אהב את החכמות והמדעים ובכל לבבו נמשך אחרי החכם התכן, המחבר ספרי “משפטי הכוכבים” ו“מדרש החכמה”, ר' יהודה בן שלמה הכהן אבן מתקה, ממשפחת אבן שושן89 מטולידה. (נולד תתקע“ה, בספריו ה”א ז') שהיה פיליסוף ומקבל כאחד בהיותו ממעריצי הרמב“ם ומתלמידי הר”מ אבולפֿיא. בעודנו בן שמונה שנה הריץ הקיסר שאלותיו אליו וישתעשע עמו בדברי חכמה, ואחרי כן לקחהו אחר כבוד לשבת עמו בטוסקאנה אשר באיטליה, ויתן לו מהלכים בין שריו וגדוליו. הקיסר הזה קרא אליו גם את הד“ר יעקב אנאטלי, מחכמי פרובינציה, חתנו של המעתיק הנודע ר' שמואל אבן תבון, להעתיק לו את ספרי אריסטו עם פירוש הפיליסוף הערבי אבן-רשד. הקיסר הזה היה גם מקטני אמנה, והאפיפיור גריגור התשיעי חשבהו לכופר בעיקר – ובכל זאת רדף באפו את היהודים בכל ארצות ממשלתו, כרעיו היינריך השלישי באנגליה ולודויג התשיעי בצרפת, אשר מלבד הרציחות שנרצחו היהודים בממלכתם, מלבד החמס והגזל שנעשה להם בהלקח מהם כספם והונם בתואנות שונות, עוד מצאו הכהנים הקנאים בממלכת “הקדוש” הזה און להם, לצפון גם לנפות היהודים, בבערם אחרי ספרי התלמוד שתי פעמים, וגם לכשרונם ושאר רוחם – בגזרם על הנוצרים בעונש חרם, לבל יקחו כל תרופה מיד הרופאים היהודים, אשר על ידם מצאה חכמת הרפואה קן לה בצרפת הדרומית! שלשה דורות ממשפחת אבן תבון הרימו קרן החכמה הזאת בארץ ההיא: הד”ר יהודה בן שאול ור' שמואל בנו90 – ועל ר' משה נכדו, שגם הוא העתיק הרבה ספרים בפיליסופיה ובחכמת הרפואה (הצטיין במפעליו ה“א ה’–ל”ה) – נצטוו הנוצרים מקחת תורה או רפואה מידו! כמהו גדל אז גם שם החכם ר' שם טוב בן יצחק מטורטוזה (נולד תתקס“ז; נודע במפעליו ה”א כ“א–כ”ד). האיש הזה היה לאות ולמופת עד כמה גדל חשק הלמודים בישראל. בנעוריו התחנך על למוד התלמוד, וכאשר היה לאיש עזב למודיו ויהי לסוחר, ויסב ערים ומדינות ויבוא לרגלי מסחרו עד עכו. שם נפגש עם חכם אחד מבני עמו, אשר הוכיחהו בדברים על עזבו התורה מפני הסחורה, ותוכחתו זו נגעה עד לבו. ויהי בשובו לברצלונה וישב וישקוד על הלמודים אשר שכח, ומאז והלאה הקדיש רֻבי עתותיו לתורה ולחכמה עד כי היה לאחרונה למורה בבית המדרש לחכמת הרפואה במרסיליה. – ועל רופאים כאלה וכאלה מבני ישראל נגזר באספת הכהנים בבדרש (ה"א ו') להגרש כּלה ממקדש החכמה אשר כוננו ידיהם! אולם בדבר הזה לא הצליחו הקנאים לבצע מזמתם–כי גם האדוקים שבנוצרים לא שמעו להם בחלותם, בהדרש להם עזרת רופא חכם, וכאלה לא נמצא אז כי אם בקרב בני ישראל בלבד. בחלות אלפונזו, אחי המלך לודויג, את עיניו, שבע הרבה עמל עד כי עלתה בידו להביא אליו את הרופא ר' אברהם מארגוניה, ורק בהעתרות והפצרות הרבה נאות לו הרופא החכם והעשיר ההוא לרפאותו מחליו.
לא טוב מהמושלים האלה היה גם אלפונזו העשירי, “החכם”, מלך קשטיליה (1252=1282), אף שבספרד עוד לא גדלה הרעה כבארצות האחרות. טוב ליהודים מאביו פרדינאנד “הקדוש”91 היה אלפונזו בראשית דרכו. בחיל צבאו אשר נהג על שיביליה, בעודנו יורש עצר היו גם יהודים הרבה אשר הראו נחת זרועם במלחמה ההיא. גם היהודים יושבי שיביליה, אשר קצו בחייהם מפני האלמוהרים, שאלצו אותם להתכחש לדת אבותם, היו לו לעזר לא מעט בהלחמו על העיר הבירה. ועל כן בכבשו את העיר והמדינה ובחלקו את השדות והנכסים למבחר גבוריו, זכר גם את היהודים לטובה, ויתן להם חלקם לבד. על כן נקרא המקום ההוא בשם “כפר היהודים” (Aldea de los Iudios), ולתושבי העיר נתן שלשה בתי מסגד המחמדים לעשותם בתי כנסיות לתפלה. גם חלק מהעיר, רבע גדול המוקף חומה, נתן להם לצמיתות ויקרא על שם (Parternilla de lox Iudios). ולהביע תודתם להמנצח רב החסד, מסרו לו ראשי קהלת שיביליה מפתֵּח יקר מעשה חרשים ועליו כתוב עברית וספרדית לאמר: “מלך מלכים יפתח, מלך הארץ יבוא” (Dios abrira, Rey enterera). כאשר עלה אלפונזו למלוכה, נתן ליהודים משמרות כבוד וגדולה בממשלתו. דון מאיר די מאליאה, איש חכם ובעל תורה, היה לו לשר האוצר. גם היה לו רופא יהודי ושמו דון יהודה בן משה כהן מטולידה, שהיה לו גם לתכן ואצטגנין; הוא העתיק לו את הספר הנכבד שחבר הערבי אבו אלחסן על אדות אלף ועשרים ושנים כוכבים שנודעו בעת ההיא. גם בחר בהתכן הגדול בזמן ההוא, דון צאג (יצחק) אבן סיד, שהיה חזן בקהלת טולידה, לעשות לו את לוחות השמים, שהנחילו את המלך כבוד לדורות, כי על שמו נקראו ובהם השתמשו כל חכמי התכונה עד הדורות האחרונים. גם חוקר בחכמת הטבע וחכם חרשים היה לו מקרב היהודים, ושמו דון שמואל הלוי, אשר הפליא לעשות “קלפיסדרה” (שעון של מים) בתבונת כפיו. אכן קצרה רוח הכהנים לראות את הכבוד שנחלו היהודים בחצר המלך הזה. ובהודע הדבר להאפיפיור ניקולי השלישי שלח להמלך מכתב מלא תוכחות. אך לחנם גער בו – כי אמנם בקש אלפונזו רק תועלת לנפשו במשכו אליו את חכמי ישראל, בעוד אשר בלבו חרש רעה על עמם, ובכתבו ספר החקים לכל העמים יושבי ארצות ממשלתו (1266=1267) יעד ליהודים חלק מיוחד, בו הבדילם לרעה מכלם; בו אסף את כל הגזרות וההגבלות שנקבעו להם ברשעת צורריהם הישנים והחדשים, להשפילם ולהכריעם ולהשיבם עד דכא! ליהודים אסור לדרוש בשער על דבר דתם, לבנות בתי כנסיות חדשים, להחזיק משרתים נוצרים, לאכול או לרחץ בשרם יחד עם הנוצרים, ומכל שכן להתערב ולהתבולל ביניהם; כלם יחד מחויבים לשאת עליהם אות מיוחד להבדילם מקרב העמים, ואשר יתפש בכף בלעדי האות ההוא ונתנו עליו ענש כסף עשרה אדומים, ואם דל הוא – והכו אותו עשר מלקות ברחוב העיר". אלפונזו “החכם” האמין גם בעלילת הדם, שעליה העיד האפיפיור אינו קינטי הרביעי כי בשקר יסודה, ובכל יתר העלילות וההבלים אשר טפלו עליהם צורריהם בזדון לבם – ויקבע ענש מות לנאשמים בהם. המלך הזה, אשר בחר לנפשו רופא יהודי, בבטחו בחכמתו ותומתו, צוה על בני עמו מקחת בחלותם כל תרופה ומרפא מידי איש יהודי! אמנם לא כל הגזרות נשמרו בימיו, כי הסכינו האצילים והתושבים לחוקים הקודמים, וימאנו למלאות אחרי החדשים מקרוב באו; אבל נוראות היו בתוצאותיהן אחרי כן בימים הרעים, שבהם ועל ידיהן נהפכה הארץ להם לתפת.
אבל עוד רע ממנו היה המלך יאקב הראשון, אשר האריך ימים על כסאו בארגוניה – כי בהיותו על פי מדינות ממשלתו בצרפת הדרומית שכן קרוב להמלך לודויג, למד ממנו וממתי סודו לעשות ביהודים כטוב בעיניו. ועוד יותר מהם למד מכהנו הסַלח, רימון די פיניאפורטי92, אשר כל ישעו וחפצו היה להרבות גרים לכנסיה הנוצרית, ועל פי פקודתו נשלחו דרשנים מקרב הנזירים הדומיניקים, להשמיע תורתם ליהודים ולמחמדים ולפתותם להמיר דת אבותם ולבוא בברית הדת השלטת.
הראשון בדרשנים ההם היה יהודי מומר ושמו פאבלו קרישטיאנו, הוא פֿראי פולו, ותהי ראשית מסעיו בערי צרפת. שם הרבה להתוכח עם היהודים, אך דבריו שבו ריקם. אז יעץ די פיניאפֿורטי מזמה, לערוך מלחמת דברים אשר תהיה כהיכל המלך יאקב בין פֿראי פולו ובין ראש רבני ספרד, הוא הד“ר משה נחמני (הרמב"ן), והיה אם יגבר הראשון על השני, אז יֵענה לו המנֻצח, וממנו יראו כל היהודים וידבקו גם המה בדת השלטת. ובכן נקרא הרמב”ן מאת המלך לבוא אליו לברצלונה (ה“א כ”נ). והרמב“ן נדרש למורת רוחו לעשות כדבר המלך; אך ברוב חכמתו עלתה בידו להגביל את השאלות העיקריות שעליהן יתוכחו, אף השכיל פיהו לבקש ולדרוש “לתת לו רשות לדבר כרצונו”, למען ימצא עז לו להשיב דבר על אפניו. שלשה ימים ארכה מלחמת הדברים לעיני המלך והשרים והכהנים ורבים מעמי הארץ, גם יהודים הרבה נדרשו לעמוד שם ולהקשיב לדברי המתוכחים. הרמב”ן היה אנוס להשיב על תוכחות בדברים אשר לא יכלו להיות לרצון למתנגדיו. אז הזהירוהו השרים והכהנים לשים מעצור לרוחו, גם התושבים הנוצרים, בדאגתם ליהודים שכניהם, יעצו נאמנה לחדול מריב לבלי העלות חמה. ויהודי ברצלונה יראו לנפשותם, פן יבֻלע להם מאת הדומיניקים, ויפצרו בהרב לחדול מהתוכח. ויגל הרמב“ן את אזן המלך, ויחל פניו לשים קץ להוכוח למען השלום, אבל המלך לא נענה לו, אז התחדש הוכוח ביום הרביעי. אף אמנם גבר הרמב”ן בחכמתו על איש ריבו, אך הדומיניקים הפיצו שמועה, כי הובא הרב היהודי על ידי פראי פולו בין המצָרים, עד כי בוש להֵראות עוד בקהל ויברח בהֵחבא. ובאמת התמהמה הרמב“ן בברצלונה עוד שמונה ימים, בהודע לו כי המלך והדומיניקים מתעתדים לבוא בשבת הבאה אל בית הכנסת הגדול. אף אמנם באו שמה, ודי פיניאפֿורטי החל לחדש את הוכוח, והרמב”ן השיב נכחה גם בפעם ההיא, ולפני צאתו לדרכו נכבד עוד הפעם להתקבל מאת המלך, אשר האיר פניו אליו ויכבדהו בתשורת כסף.
אך בזה עוד לא חדלו היהודים רגז, כי בפקודת המלך הוסיף פֿראו פולו לנסוע ולעבור בערי ארגוניה וצרפת הדרומית ולהתוכח עם היהודים בכל אשר מְצָאָם, והם נצטוו להקשיב לכל דבריו ולהשיב עליהם בהכנעה רבה, גם להמציא לו את כל הספרים הדרושים לחפצו. ולכל שרי המדינות נתּן צו, להגן על הדרשן הדומיניקי וליסר את היהודים אשר יענוהו עזות; ובכל זאת היה כל עמל פֿראי פולו לשוא. אז יצא בעקבות ניקולי דונין93, ויסע האפיפיור קלמנס הרביעי, וילש- את התלמוד אליו, ועל פיהו צוה המלך לקחת ספרי התלמוד מאת היהודים היושבים בארגוניה ולהביאם במשפט לפני סוד מבקרים דומיניקים (ה“א כ”ד). אך על פי מליצת הנזיר המלֻמד, רימון מרטין, הוקל משפטו, ותחת אשר בצרפת שרפוהו כלה, הסתפקו בספרד במחקם ממנו את הענינים והדברים אשר לא היו להם לרצון. אבל גם זה עוד לא תמו תוצאות הוכוח, כי עוד הביאו רעה על הרמב“ן בנפשו, כי קצרה רוחו מעלילות פֿראי פולו ומפחזוּת הדומיניקים, אשר לא חדלו להתפאר בו, כי נצח את ראש רבני ספרד בתעצומות דבריו. ועל כן גמר אֹמֵר, לפרסֵם את דברי הוכוח, ככתבו אותם זכרון בספר “מלחמת חובה”, לשומו לפני אחיו, בעלי דתו העלובה. ספרו זה נכתב בהעתקות הרבה להפיצן בקהלות ישראל (ה“א כ”ד), ואַחת מהן נמסרה ממנו לבישוף גירונה על פי בקשתו. ובהודע הדבר לַפֿראי פולו, הביא דִבַּת הרמב”ן רעה אל ראש הדומיניקים, די פיניאפֿורַטי, כי בספרו זה ערך דברים אשר לא יתכנו להפיצם בקהל. הכהן הגיש משפטו אל המלך על הספר ומחברו, – אז הוּעד הרמב“ן למשפט, ובאמץ רוחו לא נמנע מהגיד לפני המלך ושופטיו דבר אמת, כי בספרו זה רשם רק את הדברים אשר דבר בעת הוכוח, ולא יחשב לו איפוא לחטאה אם הדברים ההם, שהותרו לו להגידם בפיהו, נשנו ממנו הפעם בכתובים. המלך והשופטים הכירו צדקתו, אך לא יכלו להשיב פני די פיניאפֿורטי והדומיניקים הרודים על ידו, ויגזרו על הרמב”ן לעזוב את הארץ משך שתי שנים ואת ספרו דנו לשרפה. אבל הדומיניקים לא הסתפקו בענש הזה, ויתאוננו עליו לפני האפיפיור קלמנס הרביעי, והוא גער בהמלך ויצו לענוש את הרמב“ן קשה אות לבני מרי (ה“א כ”ו). אז נגזרה על הרמב”ן גלות שלמה, לעזוב את הארץ לבלי שוב עוד אליה, והוא זקן בן ששים ושבע שנה בעת ההיא.
אמנם נקל היה לו למצוא מנוחתו באחת הארצות הקרובות ולהשאר בקרבת אהובי נפשו; אך הוא בחר בארץ אחרת, הרחוקה במקום וקרובה בלב, – ולמענה עזב את שני בניו ואת ישיבתו הגדולה ותלמידיו הרבים ואת כל אוהביו ומכבדיו וישם פעמיו לארץ הקדשׁ, אשר נכספה גם כלתה נפשו אליה מעודו, וחבתו לה גברה בו עד כי חשב דירת ארץ ישראל למצות עשה מן התוֹרה, שבני ישראל חייבים בה לעולם94. וירד באניה ויבוא עד עכו, ומשם חש ללכת ירושלימה (ט' אלול, ה“א כ”ז).
כר' יהודה הלוי קונן גם הוא, בעמוד רגליו על הר הזיתים ובראותו לעיניו את החרבן והעזובה הרבה בעיר הקדושה – כי זה מעט הרסוה העמים המונגולים (ה"א ק'), ואלה מיושביה אשר נצולו מחרב הפראים ברחו ממנו ולכל רוח נפזרו, עד כי בבואו שמה מצא רק שני אחים מבני ישראל, שעסקו במלאכת הצביעה. “כללו של דבר – התאונן במכתבו לבנו – כל המקדש מחברו יותר חרב ממנו. ארץ יהודה חרבה יותר מן הגליל, וירושלים יותר חרבה מן הכל”. ואל הארץ הביט – והנה היא דשֵנה ופוריה כמקדם, עודנה “זבת חלב ודבש” כמלפנים, הזרים ישובו אליה להמוניהם, ורק בניה יצאוה ואינם, ותדמה בעיניו “ליולדת שמת בנה בחיקה, והחלב בשדיה למכאוביה”… אז החל לקבץ נדחי ישראל מסביבות ירושלים ומסוריה, ויחזיקו בבית חרב הנשען על עמודי שיש, ויקדשוהו לבית הכנסת, ויביאו את גוילי ספרי התורה אשר המליטו לשכם בעת ההפכה, ובמשך חמשה ועשרים יום נוסדה עדה חדשה לבני ישראל בירושלים, וביום הזכרון (ה“א כ”ח) התפללו בצבור ויקראו בתורה ויתקעו בשופר כמשפט. במשך שלש שנים הצליח הרמב“ן להרבות הישוב בארץ ישראל, לכונן בתי כנסיות לתפלה וליסד בירושלים ישיבה גדולה לתורה ולתעודה, ולשמו נהרו תלמידים הרבה מקרוב ומרחוק. שם השלים באורו הנכבד שכתב על התורה; בו גלה חכמתו ודעתו הישרה, אף הניח מקום לדברי קבלה, ברמזו עליהם בדרך סוד. ספריו ומכתביו מלאו מעלת ארץ הצבי ויקרת ערכה, ויעוררו בלב קוראיהם אהבה רבה לארץ אבותם מלפנים, כי יצק הרמב”ן עליהם מרוחו. אך ימי חייו לא ארכו עוד, ומקץ השנה השלישית עלתה נשמתו השמימה (ה"א ל'), ועצמותיו הובאו לקברות בעיר חיפה אצל קבר הר"ר יחיאל מפריז אשר הקדים לבוא ולמות שם לפניו. הגדות הרבה נתפשטו על אֹדות האיש הגדול הזה בקורות חייו, וגם על דבר מותו נשארה מסֹרה נפלאה! כי ברדתו באניה לעלות לארץ ישראל, בקשוהו עדת תלמידיו אשר לווהו, למסור להם סימנים לדעת יום מותו. ויתן להם הרב אות, כי בצאתו נפשו תבָּקע מצבת קבר הורתו, ובתוך הבקע תתראה דמות מנורה מצוירת. אחרי שלש שנים בא האות בדבר הרב, וידעו כלם כי ביום ההוא נלקח אדונם מעל ראשם ויתאבלו עליו מאד.
בימים ההם מת דון מאיר די מָליאה, שר האוצר לממלכת קשטיליה, והמלך אלפונזו החכם זכר חסדו ואמונתו לבנו ר' יצחק (דון צאג), וימלא ידו לכהן במקום אביו. ויחר הדבר להאפיפיור ניקולי השלישי ויכתוב אליו מררות (ה“א ל”ט), ובכל זאת נשאר ר' יצחק על מקומו, עד אשר פרץ ריב בין המלך ובין בנו יורש העצר, ובגלל זאת כלתה הרעה לו ולביתו. כי אצר רב היה שמור בידי ר' יצחק לצרכי המלחמה, אשר התעתד המלך להביא על הערבים המושלים באנדלוסיה. ודון שאנגו יורש העצר היה עוין את אביו בגלל אמו אשר הדיחה מעל פניו, ויאכוף על דון יצחק לתת לו מהכסף ההוא בעד אמו. ובהודע הדבר לאלפונזו חרה אפו מאד, ויצו לאסור את דון יצחק בזקים ולהעבירהו ככה ברחובות העיר אשר ישב בה בנו, למען הרעימו. ודון שענגו עמל לשוא להציל את השר היהודי, אשר מידו היתה זאת לו – כי בזה עוד הגדיל החמה, ועל פי המלך נעשה בדון יצחק משפט מות, וכל הונו הָחרם לאוצר הממלכה (ה"א מ'). וגם בזה עוד לא שב אפו, ויצו לתפוש את כל יהודי קשטיליה ביום השבת ולתתם במשמּר, ואחר כן הטיל עליהם מס כבד, שנים עשר אלף מרוידיש ליום, עד אשר ימלא אוצרו מהם. מות דון יצחק הכעיס את דון שאנגו תמרורים, וימרוד באביו, ורוב השרים והכהנים והעם שתו ידם עמו, והמלך אלפונזו נעזב לנפשו, ומעצר רעה ויגון חלה וימת.
בעלות דון שאנגו למלוכה, היתה ראשית מעשהו לשים סדרים בתשלומי מס היהודים (Iuderia) יושבי קהלות קשטיליה החדשה, ליאון, מורציה והמדינות החדשות שנכבשו באנדלוסיה. עד העת ההיא היה כל יהודי חייב לשלם בעדו ובעד נפשות ביתו מס-שנה לגלגלת שלשה מרוידיש (בערך חצי קל), שהם שלשים דיגרוש, (לזכר עון יהודה איש-קריות, שמכר את משיחם בעד שלשים כסף) – והוא דרש הסך העולה מהמס הזה מכל קהלה ביחד לפי חלקה (ה"א נ'), וחלוקתו למספר הנפשות הוטלה על ועד ארבעה אנשים מנכבדי הקהלות, ובראשם אחד מזקני טולידה ושמו ר' דוד אבודרהם. אז נשאו את ראש בני ישראל לגלגלותם, ויהי מספרם בממלכת קשטיליה בלבד שמונה מאות אלף וחמשים אלף נפש, והמס העולה מהם – 2,780,000 מרוידיש, שהם בערך 460,000 שקל. ומספר הקהלות היה שם יותר משמונים, הגדולה שבהן היתה בטולידה (72,000 נפש), והקטנה מכלן היתה במדריד (3000 נפש), כי בעת ההיא היתה עוד קטנה בערכה וכן גם בשטחה וגדלה.
המלך שאנגו לא היה רע ליהודים, אך קלות דעתו הוליכתהו תעה, ויהי הנקל בעיניו גם להרע להם, בשמעו לעצת אויביהם ומקנאיהם. כאשר התאננו לפניו נבחרי ואלדוליד (ה“א נ”ג), כי היהודים מרבים לרכש להם שדות ונכסים, ובגלל זאת הכנסות הממשלה מהנוצרים הולכות ומתמעטות – נתן המלך צו, לאסור על היהודים לקנות עוד אדמת הנוצרים ולאכוף אותם למכור במשך שנה אחת גם הנכסים שבאו מהם לידם. כן נאות להצעת נבחרי ממלכת ליאון, לבלי היות עוד לקהלות היהודים שופטים מקרבם. אך גזרות כאלו חלפו כעננים בטרם שקעה שמשם בספרד.
היהודים יושבי ממלכת פורטוגאל הצעירה עוד לא ידעו רע בימי מלכיה אלפונזו השלישי (1279–1248) ודינים (1325–1279). עוד לא שבעו רגז וקלון ממסי הכהנים וגזרותיהם, ואחדים מהם זכו גם למשמרות כבוד בממלכה. להמלך דינים היה איש יהודי לשר האוצר, ושמו דון יהודה, רב הכולל (Arraby moor) בממלכה ועשיר גדול מאד. כאשר התקשרו הכהנים לשנות סדרי הממלכה לפי הגזרות והחקים הקבועים בארצות האחרות, מלא המלך ידי היהודים והמחמדים לעשות בהם משפטו ודינו. אך לאחרונה קץ מפני ריבות הכהנים וקטטותיהם, ויקבע את החוקים ההם גם בארצו. אפס כי בהיותם למורת רוחו לא שקד עליהם לשמרם כהלכתם.
הנה כן היה בכלל טוב ליהודים יושבי ממלכות ספרד מכל אחיהם השוכנים למעצבה בממלכות אירופה. ועל כן עלו עליהם גם במעלות רוחם, ויגדילו כבוד התורה בלמודיהם ויהיו לעינים לכל אחיהם שבגולה. ביותר גדל כבודם ותשב להם תהלתם על ידי הרבנים, המאורות הגדולים שהיו להם בעת ההיא. בתוכם הכי נכבד ונערץ שם כבוד הר“ר שלמה בן אברהם בן אדרת (הרשב"א) הרב מברצלונה (נולד בערך תתקצ“ה, מת ה”א ע'). בו נמזגו רוחות שני רבותיו הגדולים, ר' יונה גירונדי ור' משה נחמני, אשר באשוריהם אחזה רגלו, ובמשך הימים יצא שמו למרחוק ותהלתו מלאה הארץ. בחידושיו של הש”ס הראה נפלאות שכלו הכביר והשנון; בספרו “תורת הבית” הואיל למלא מקום הרמב“ם והאלפסי כאחד – כי מהם ועד דורו רבו ההלכות על ידי בעלי התוספות אנשי השם, ויהי נחוץ לפנות גם להן מקום ולבררן ולצרפן כמשפט. בערך שלשת אלפים “תשובות הרשב”א” יצאו אור, והן רק החצי מכל אשר כתב בחייו. כספרדי מלדה לא זרה גם הפיליסופיה לרוחו, ובפירושי האגדות אשר חבר נמצאים באורים על דרך החכמה הזו; אך לא נתן אותה לנגוע עד מה בעניני האמונה, היקרה והנשגבה לו ממנה. הקבלה נכבדה בעיניו מאד, אך באמון לבו הודה כי לא בא עד תכונתה, ולפי דעתו כל כבודה הסתר דבר ואין לגלות סודותיה כי אם “בלחישה”, “מן הפה לאזן”.
כארבעים שנה היה שם כבוד הרשב“א הולך וגדל עד כי גדל מאד, ומכל חלקי העולם הריצו הרבנים שאלותיהם אליו בעניני תורה ודת, אף בקשו עצתו ועזרתו בצר להם. כאשר קצף מלך מצרים על הנגיד ר' דוד המימוני (נכד הרמב"ם), כי מלשני בסתר דברו עליו סרה, והון רב נדרש לו לכפר פני המושל – שפך שיחו בכתובים לפני הרשב”א, ועד מהרה נענה לו, וישמיע נדבות בכל קהלות ישראל בספרד וישלח לו עזרתו ככל אשר שאל.
מכל יתר רבני ספרד נמצא רק אחד אשר נשאהו לבו להתחרות עמו בהלכה, הוא חברו, הר“ר אהרן בן יוסף הלוי מברצלונה, נכד הר”ר זרחיה הלוי גירונדי מלוניל95 שגם הוא היה מתלמידי הרמב“ן כהרשב”א (נולד בערך תתקצ“ה, מתאחר ה”א ס'). הוא כתב ספר “בדק הבית” השגות על ספר “תורת הבית”, אך הרשב"א שם לאַל דבריו וטענותיו בספר “משמרת הבית”. ר' אהרן הלוי חבר גם הוא חדושים על התלמוד ופירוש על האלפסי וגם פסקי הלכות ויהי גדול בתורה עד כי נבחר לרב בטולידה, הקהלה הראשית בספרד, ובאחרית ימיו היה לרב במונפלייר והגליל, ויקבע בה ישיבה גדולה ויעמיד תלמידים הרבה.
אבל לא בגלל תורתו בלבד גדל שם הרשב"א על כל חבריו כי גם בגלל מפעלותיו הגדולות בעניני עמו.
בימיו יצא הנזיר הדומיניקי רימן מרטין, שהיה נוצרי מלדה ועל פי ראש כהניהם, רימון די פיניאפֿורטי, התמיד בלמודי הספרות העברית והערבית עד כי קרא והבין את אגרות התלמוד והמדרשים ופירושי רש“י והראב”ע וספרי הרמב“ם והרד”ק, ויבינם על פי דרכו, ויתאמץ להוכיח מהם, כי לא רק בספרי התורה והנביאים, כי גם בספרי הרבנים יש ראיות לימודי הדת הנוצרית. בדרכו זו הציל את התלמוד משרפה, בשבתו בתוך מבקריו בארגוניה96, ובה כתב לאחרונה שני ספרי שטנה אשר קראם בשם “רסן ליהודים” (Capistrum Judaeorum) ו“חרב האמונה” (Pugio fidei). הדבר הזה עשה רשם גדול בעולם ודומיניקים חפצי קרבות לקחו להם נשקם מן האוצר הזה, להלחם בישראל ולהתוכח בדברי האמונה. זאת ראה הרשב"א, ובדאגתו לאחיו כתב דברים בספר, להורותם מה שידברו ולהבינם מה שישיבו. הוא הרבה להתוכח עם הטוענים ההם גם בדבר שפתיו, ובעסק בענינים האלה היו כל דבריו בפה ובכתב בשובה ונחת; אך לאחד המחמדים ענה קשה במחברתו “מאמר על ישמעאל”, בהשיבו על טענות האיש ההוא, אשר חרף מערכות ישראל, בהלעיבו בשתי האמונות גם יחד.
-———–
פרק שׁמיני 🔗
תולדות הקבלה. ר' מאיר ור' טורדוס ור' לוי ור' יוסף אבולפיא ר' יצחק אבן לאטיף. רבנו בחיי בן אשר. ר' משה די ליאון. ר' אברהם אבולפיה. הנביאים מערי אילון ואוילה. ר' משה תקו. ר' שלמה פטיט. הדרשנים התפלספים. ר' אבא מרי הירחי. ר' יעקב בן סביר. ר' אשר בן יחיאל (הרא"ש). הצורר רינדפֿלייש. החרם הגדול על למוד החכמות. ר' ידעיה הבדרשי. גרוש היהודים מצרפת. ר' יצחק הישראלי. המלכה מריה די מולינה. המלך פרדינאנד הרביעי. גזרות הכהנים. ר' יהודה אבן יקר. ר' קלונימוס בן קלונימוס.
מלבד וכוחי הרשב"א עם יריבי עמו חוצה, נודע בפעלו גם בריב המפלגות בעמו פנימה, בעמדו באמונתו הישרה כעמוד התוך לבית ישראל מפני שתי הרוחות המתנגדות, הקבלה והחקירה אשר השתערו עליו מקציהן.
הקבלה, אשר עלתה כיונק מעיר גירונה97, התפשטה עד מהרה מירכתי ספרד הצפונית ותעבור דרומה ותגיע עד טולידה בירת קשטיליה, והיה ר' מאיר אבולפֿיא לנושא כליה. ממנו קבל אותה בן אחיו הר“ר טודרוס בן יוסף הלוי (נולד תתקצ“ר – מת אחר ה”א ס"ד), שהיה חכם גדול בתלמוד, גם משורר נעים זמרות וחכם מדיני, נושא משרה נכבדה בחצר המלך שאנגו הרביעי, ונושא חן וחסד מלפני המלכה חכמת הנשים, מריה די מולינה, בעמדו לפניה בתור רופא וסוכן על האֹצר. הוא שפך חרונו על המתּחכמים, החפצים לבאר את דברי התורה והמצוות על דרך השׂכל, והיה אויב להפיליסופיה ולעוסקים בה, עד כי גם הרמב”ם לא נקה מחמתו – ותחתיה הוקיר את הקבלה ולומדיה, ויחשבנה לחכמה אלהית. אשר סודה נגלה למקדשיה ואין לגלות דרכה לצעירים לימים. לעת זקנתו חבר ספר בקבלה ויקראוהו בשם “אוצר הכבוד”. בקיאותו וחריפותו בתלמוד הראה בספרו “עליות” (על מס' יבמות) – והיא שנתנה עז ותעצומות להקבלה, כענוד אותה איש כזה עטרה לראשו. ממנו קבלוה שני בניו, ר' לוי ור' יוסף, מחבר ספר “מערכת אלהות”. מהמקֻבלים המצוינים שהיו בספרד בעת ההיא הקדישו שנים את ספריהם למשפחה הזאת, העשירה והנכבדה והקמה על נדיבות להולכים בדרכה.
הר“ר יצחק בן אברהם אבן לאטיף, מספרד הדרומית (נולד בערך תתק“פ, מת בערך ה”א ג') “עמד ברגלו האחת על דרך הפיליסופיה ובשנית על דרך הקבלה”, הגבוהה בעיניו ממנה. בנעוריו חבר ספר “שער השמים”, אשר בהקדמתו עודנו מפליג בשבח הרמב”ם וגוער במשטיניו “הפתאים”, “קצרי ההשגה”. ספרו “צרור המור” הקדיש לכבוד ר' טודרוס “הנשיא”. גם כל יתר ספריו אשר כתב מלאים הם חקירה וקבלה כאחת. דומה לו היה הר“ר בחיי בן אשר, מתלמידי הרשב”א, הוא “רבנו בחיי” הנודע בפירושו על התורה, שבו עלו הפיליסופיה והחקירה והאגדה והקבלה בלולות גם יחד. הוא חבר גם ספר “כד הקמח”, ויש מיחסים לו גם ספר “האמונה והבטחון”, הנחשב על ספרי הרמב"ן.
ר' משה בן שם טוב די ליאון (נולד בליאון בערך ה“א י', מת באריבלה ה”א פ"ה), הוא האיש אשר מידו נגלה ספר “הזוהר” בעולם. כל ימיו הרבה לנוע ויעש הון וחיל בספריו אשר חבר, אך באספו כסף מחירם כן פזרהו ביד רחבה, עד כי במותו נשארו אשתו ובתו בחוסר כל. בהיותו בן שלשים וחמש שנה (ה“א מ”ה) הוציא לאור את ספרו הראשון “שושן ע-ות”, שתי שנים אחר זה חבר “ספר הרמון” הכולל יסודי המצות וטעמיהן, ויקדישהו לכבוד ר' לוי בן טודרוס הנשיא אבולפֿיא. אחר כן חבר “ספר המשקל” (ה"א נ'), בו העמיק בקבלה ויערער על בעלי החקירה, המבארים את התורה על פי חכמת הפיליסופיה; ספר “שקל הקדש” (ה“א נ”ג) הקדיש לכבוד ר' טודרס אבולפיא; כספר “הסודות” או “משכן העדות” (ה“א נ.”ג) הוא מתאר את גן העדן העליון, והוא עולה בבד עם הנמצא באחד ספרי האפוקריפה, והוא “ספר חנוך”; אבל ביותר נרעש העולם בספר “הזוהר”, המיוחס להתנא ר' שמעון בן יוחאי, ונתגלה על ידי די ליאון באחרית ימיו, בשבתו אז בעיר אוילה. בספר הזה הנערץ למקדישיו מצאה הקבלה יסוד מוסד ללמודיה. אוהבי הקבלה ששו עליו, בהתלותם באילן גדול כהתנא רשב"י, ומתנגדיה הרבו אותות וראיות להוכיח על ידי ליאון כחשו וזיופו, וגם בבעלי הקבלה נמצאו אנשים אשר הוטלו בספק גדול מבלי דעת אמתּת מוצאו, ורבים מבעלי האמונה התמה התמרמרו עליו, במצאם בו דברים נגד התלמוד. אך למרות כל אלה התפשט בעולם במהירות נפלאה, ויגדל כבוד הקבלה עד היום, ומבקשיה יעריצוה בקדש ויציגום במדרגה אחת עם התורה הכתובה והמסורה ואף למעלה מהאחרונה.
בהפרזה מרבה בשטה זו נגלה אז ר' אברהם בן שמואל אבולפֿיא מסרגוסה (נולד ה“א, מת אחרי ה”א נ"א) שהיה גדול הכשרון ורב העלילַזה, אך בעל דמיונות והזיה רבה. עוד בנעוריו נשאהו —– להרחיק נדוד, למצוא נהר סמבטיון ועשרת השבטים, ומפני חרב המונגולים, הנטושה אז באזיה הקטנה, שב מדרכו ויסר לאיטליה, וישקוד על התורה והחכמה וישם כל מעיניו בספרי הרמב“ם. משם שב לארצו וישב בברצלונה. בהגיעו לשנת השלשים ושלש לקחו ספרי הקבלה את לבו, עד כי נתעה להאמין כי הוא צופה נסתרות הידע רזי עולם, ובכח שפתיו עשה לו נפשות הרבה עד כי גם המקובל-הנודע, ר' יוסף ניקטלַיה, היה ממקשיבי לקחו. בשנת ל”ט שב שנית לאיטליה, ומאז והלאה חבר ספרים ומחברות העולים במספר עד ארבעים ושמונה, מהם הכי נודעו: “ספר זכריה”, “חיי עולם הבא”, “אור השכל”. בחבורו “סתרי תורה” הואיל באר את ספר “המורה” על דרך הקבלה, בהפיצו שמועה, כי הרמב“ם חזר מדעותיו באחרית ימיו וידבק בקבלה. רוח הדמיון צרר אותו בהזיָתו, עד כי החל להתפאר כי נביא אלהים הוא ורוח ה' נוססה בו, אף נשאהו לבו לעמוד לפני האפיפיור מרטין הרביעי (בערב פסח מ"א) ולדרוש ממנו כי יתגיר ויבוא בדת ישראל, ובגלל זאת נעצר ארבעה שבועות בבור השבי ואחר כן שלחוהו לנפשו. אמונתו הנפרזה, כי בתום ותפלה ופרישות ויחודי שמות וצרופי אותיות בכונה עצומה יזכה האדם להשפעה עליונה, הוליכתהו שולל עד כי דמה בנפשו כי הוא המלך המשיח, ויעבר קול בארץ (ה“א מ”ד) כי בשנת נ' לאלף הששי יביא גאולה לעולם, ורבים נתעו אחריו ורעה נוראה נשקפה ממנו לישראל. אז התעורר עליו הרשב”א ויתנהו לחרם ויקללהו קללה נמרצת, וממנו ראו רבנים וקהלות הרבה וכן עשו. אך הוא הוסיף להתהולל בהזיתו, ובספרו “אמרי שפר” עוד נאץ את מריביו ורודפיו, וישם תִֹהלה בלמוד המשנה והתלמוד ולאחרונה נעלם מן העין ולא –דעה עוד אחריתו.
מתלמידיו המצוינים היה ר' יוסף בן אברהם גיטקולה מעיר סאלה אשר בקשטיליה. גם הוא התאמר לעשות נפלאות על פי הקבלה, ויקרא בשמו “בעל הנסים”98. ומורו ר“א אבולפיא העיד עליו, כי “הצליח הצלחה מופלאה במה שלמד ממנו”. הוא חבר חמשה עשר ספרים בקבלה. ומהם הכי נודע ספרו הראשון “גנת אגוז”, אשר חברהו בעוד כ”ג שנה, ובו הוציא עתק מפיהו על הרמב"ם, ואחר זה כתב "השגות על המורה, וגם ביתר ספריו הוציא מאוצר-הפיליסופיה את כלי זעמו, להלחם בה ולהכריעה לפני הקבלה משאת נפשו.
בדרך אבולפיא מורם אחזו עוד שנים מתלמידיו, שהתנבאו בסגנונו ויבשרו ביאת הגואל בימיהם. האחד נקרא בשם שמואל הנביא מעיר אילון אשר במחוז שיביליה, והשני נגלה בקהלה הגדולה בעיר אוילה. לשניהם נמצאו חברים מקשיבים אשר העריצו את שמותם. על דבר הנביא מעיר אוילה ספרו נפלאות, כי היה עם הארץ מנעוריו ולא ידע אף קרוא וכתוב, והנה נראה אליו מלאך אלהים בחלום הלילה, וברוחו אשר יצק עליו פתאם חבר ספר “מפלאות החכמה” עם פירוש רחב, ויהי לנס! נכבדי קהלת אוילה השתוממו על המראה ויפנו אל הרשב“א, הרב הראש והראשון בארצם, וישאלו את פיהו אם יש להאמין בנביא כזה. ואף שהרשב”א גם הוא נטה אחרי תורת הקבלה, בכל זה הזהירם משמוע בקולו ומהאמין בו. רבים שמעו לעצת רבם הגדול וינזרו מעל הנביא ההוא, ורבים מבני ההמון עוד תעו אחריו, ובבשרו יום הגאולה ליום האחרון בחדש הרביעי לשנת נ"ה, הטהרו-כלם ביום ההוא וילבשו, לבנים, ויועדו אל בית הכנסת, ויחכו עד בוש לקול השופר אשר קוו לשמוע, וכאשר בושו משׂברם יצאו אחדים מקהל ישראל ואחדים מהם יצאו מדעתם. ושני הנביאים יחדו נעלמו כאבולפיא רבם ועקבותיהם לא נודעו.
כרעה אשר נשקפה לאמונת ישראל מהקבלה בהזיָתה, כן היתה אז סכנה צפויה לה מהחקירה בפריצותה, – כי אמנם נמצאו בעת ההיא מתחכמים הרבה, אשר הכריעו את התורה לפני החכמה היונית, ויהי הדבר למורת רוח להמאמינים התמימים, ומהם יצאו קנאים לחדש את המלחמה על הפיליסופיה בכלל.
עוד בימי הרמב“ן התעורר אחד מרבני אשכנז, הר”ר משה בן חסדאי תקו, ויכתוב ספר “כתב תמים”, בו שפך מררתו על הרמב“ם והראב”ע ואף על ר' סעדיה גאון, על שאינם מאמינים בהגשמת הבורא. בעיר עכו התעורר הקנאי המקבל, ר' שלמה פטיט (הקטן), אשר מוצאו היה מאשכנז, להחרים את ספרי הרמב“ם שנית; אך גדולי ישראל שם ובראשם הנשיא ראש הגולה, ר' ישי בן חזקיה מדמשק, גערו בו בנזיפה. אבל הוא לא שעה אליהם, ויסע לאירופה, ובשובו הביא אתו כתבי רבים מרבני אשכנז ואחרים מרבני צרפת, ועל פיהם קרא חרם על ספרי הרמב”ם וההוגים בם. וכפי הנראה היתה מאתו וסיעתו שומה, לחלל כבוד הרמב“ם בגדופים שנכתבו על מצבתו99. ויהי בהודע הדברים להנגיד ר' דוד מימוני, ויקנא קנאת אביו הזקן, ויעל ממצרים לעכו, וגדולי ארץ המזרח עזרו על ידו, ואז הכרז חרם גדול על כל המדברים סרה בהרמב”ם וספריו (ה“א מ”ט), אף יצאה הפקודה לאסוף מאז והלאה את כל הכתבים הפוגעים בכבוד הרמב“ם ולהמציאם לידי ר' דוד נכדו או ליוצאי חלציו, ולא יוסיפו עוד להיות למכשול ולפוקה בישראל. ודברי החרם והפקודה נשלחו להרשב”א בברצלונה, למען דע אותם כל קהלות ישראל באירופא.
כארבע עשרה שנה שקטה מלחמת הדעות, ואז פרצה עוד הפעם באהלי יעקב. רבים מחכמי העת ההיא הרחיקו לכת בדרך ההגיון והחקירה, ובפילון האלכסנדרוני השתוללו לפרש את ספורי התורה–ואף מצותיה–בדרך החידה והמשל, ומהם היו מתפלספים אשר הרחיקו עוד מהם, וידרשו בקדמות העולם, ויבעטו במצות, ויכפרו בנבואה וביתר הענינים שהם למעלה מבינת האדם. המכשלה הזאת גדלה בקהלות ישראל בפרובינציה, ויראי ה' התגעשו על זאת, והקנאים הגדילו בפיהם וירבו הריבות והמדנים בקהלות ההן. אז התעורר ר' אבא מרי בן משה הירחי (דון אסטרוק) ממונפלייר, איש חי רב פעלים ממשפחה רמה ונודעה לשם, ובקנאתו לתורה ולאמונה שלח דברו אל הרשב“א (ה“א ס”ג) ויעירהו לעמוד בפרץ, והאחים הגבירים הנכבדים לבית וידאל, דון בונפש מברצלונה ודון קרשקש מפירפיניאן, עזרו על ידו, עד כי נפתה הרשב”א להם להתעבר על ריב אשר מאן בראשונה להתערב בו. ויבוא בדברים עם ראשי קהלת ישראל במונפליר, הגדולה בכל קהלות פרובינציה, לשאול את פיהם, אם מסכימים הם לאסור למוד החכמות לבני הנעורים עד מלאת להם שלשים שנה אבל לשוא התפאר ר' אבא מרי לפני הרשב“א, כי כל קהל עדת מונפלייר נכון לשית יד עמו, – כי בדבר הזה נטה הרוב אחרי איש ריבו, הרופא החכם ר' יעקב בן מכיר ממשפחת “אבן תבון” המפֹארה, אשר התורה החכמה והאמונה והחקירה יחדו היו בה מורשת אבות מדור לדור. ור' יעקב בן מכיר שלח להרשב”א ובית דינו מכתב מלא מררות, וייעצם לאמונה “להשיב חרב עצתם אל נדנה”. הדברים עוררו חמה בבית דונו של הרשב“א, ומגלות עפות רצו לכל הקהלות מזה ומזה בלי חשך, ויהי הסער הולך וגדול, והרשב”א גזר אֹמר לבלי הוציא את האִסור לפעלו עד אם תחזק ידו למצער בהסכמת עשרים קהלות.
עד כה וכה נוסף על מחנה החרדים בספרד אחד הרבנים הגדולים שבא אליהם מארץ אשכנז, והוא הר“ר אשר בן יחיאל (הרא"ש), שעזב מושבו לרגלי הרעה הנוראה אשר באה כשֹאה על אחיו מידי הצורר רינדפֿלייש, אשר בגלל עלילת שוא והבל השמיד במשך חצי שנה מאה וארבעים ושש קהלות ויאַבד יותר ממאת אלף איש, לבד מאלה אשר הצילו נפשם בהמרת דתם (ה“א נ”ח). אחרי העבודה הרבה שהיתה להרא”ש בהתרת אלמנות הרבה מכבלי העגון, עזב את ארץ הדמים (ס"ג) ויגע עם אשתו ושמונת בניו וילדיהם עד בואו למונפלייר ומשם לברצלונה. וישמח הרשב“א לקראתו, ויעצרהו אתו ימים אחדים, וידבר עליו טובות לפני ראשי קהלת טולידה, ויקבלוהו עליהם לרב וראש. כאשר הובא דברי הריב לפניו, השתמט בראשונה מהגיד משפטו, ותהי עצתו לקבוע ועד מראשי המפלגות ולפשר השלום ביניהם. אך חזקו עליו דברי הקנאים, ועל ידו מצא הרשב”א עוז לו, ובשבת חזון ד' אב ה“א ס”ה הכרז חרם גדול בבית הכנסת בברצלונה מאת הרשב“א ובית דינו על כל המתחכמים, המכחישים בספורי התורה על פי פשוטם ומתעים את העם בדרך האמונה ——– בתקף החרם הזה אסור חמור לכל מי שלא הגיע לשנות חמש ועשרים, לעסוק בחכמת הטבע ובמה שאַחרי הטבע בין בספרי לעז ובין בספרי עברית, לבד מחכמת הרפואה המותרת לכל. החרם והאסור נקבע לזמן חמשים שנה, ונחתם בחתימת הרשב”א ושני בניו, ר' יצחק ור' יהודה, ויותר משלשים איש מראשי קהלת ברצלונה, ומשם נשלח לרוב תפוצות ישראל בספרד וצרפת ואשכנז.
על החרם הזה התמרמרו אוהבי החכמה, ועוד גדל הקצף, בראותם בו כי הוא נוגע גם בספרי הרמב“ם, אחרי שגם הספרים הכתובים עברית לא נקו ממנו. ור' יעקב בן מכיר אסף אספה גדולה במונפלייר, בה נגמר אֹמר, לבטל את החרם על ידי חרם אחר, אשר קראו המה בבית הכנסת על כל הנועז למנוע את בניו מלמודי החכמות בכל לשון שהן, או לדבר סרה בהרמב”ם וספריו, או לתת דפי במחבר ספר לתומו בדת ואמונה בגלל דמותיו המחקריות. על המפלגה הזאת נוסף המליץ ר' ידעיה הבדרשי (הפניני) וימלא פיו וכחות באגרתו להרשב“א (בראשית שנת ס"ו), כי בגלל מתחכמים אחדים אשר איש מבני ישראל לא ישים אליהם לבו, נפתה איש גדול ורב כמהו להנרגנים הקנאים, להבזות את חכמי פרובינציה, שהם יראי ה' כמהם, לחלל גאון קדושת הרמב”ם רוח אפם, ולגרש את החכמה מגבול ישראל – והיא לא תצלח. בדברים האלה חזקו על הרשב“א וסיעתו, וימהרו וישיבו דבר, כי לא עלה על לבם לפגוע בכבוד הרמב”ם, היקר גם להם, גם כתבו לר' אבא מרי וחבריו לשבת מריב ולהשלים עם מתנגדיהם,אבל שֹׁאת פתאם באה על היהודים בצרפת ושׂערם ממקומם. בפקודת המלך פיליפ “היפה” נתפשו כלם ביום אחד אחרי הצום החמישי (י' באב ס"ו) והובאו אל בתי האסורים, ואחרי כן גרשו יחדו, וכל הונם ורכושם היה לשלל לאצר המלך, לא נשאר להם בלתי אם בגדיהם אשר עליהם וכסף על מזון יום אחד. כמאת אלף איש יצאו בגולה ויתרם – ובתוכם כל קהל טולוזה – המירו דתם להציל מרעה נפשם. המגרשם נפזרו לכל רוח, מהם הרחיקו נדוד לארץ הקדש, אבל רובם נשארו במדינות אשר על הגבול, בתקותם כי עוד מעט וינחם המלך על הרעה והשיבם אל מקומם ונחלתם. כן נפגשו ראשי המחלקת בבואם להתגורר במקום אחד, בעיר פירפיניאן, אשר נחשבה אז על גבול ממלכת מלודקה. וגם שם בימי ענים ומרוריהם לא חדלו להתקוטט, וישובו ויביאו דברי ריבותם לפני שני האיתנים, עמודי ההוראה, רבני ברצלונה וטולידה. והרא"ש, אשר ראה עני בשבט עברתו, אמר על זה כי אין דעתו נוחה מן החרם – שהגביל אסור למוד החכמות עד חמש ועשרים שנה, כי בדור הזה ראוי היה לאסרהו כלה.
הרשב“א לא האריך עוד ימים, כי מת בשנת ה”א ע'. אחריו נשאר הרא"ש יחיד בדורו, ושמעו הלך בכל המדינות, ולישיבתו הגדולה אשר יסד בטולידה נהרו תלמידים מכל קצוי ארץ.
הוא אצל על יהודי ספרד מרוח הכהה אשר צררה את יהודי אשכנז בכנפיה, – כי מאז והלאה היתה ידיעת החכמות הלך ורפה בין יהודי ספרד, וכל שעשועיהם מלפנים שעו מהם; אבל לעמת זה גברו לאמונה, ואם נשאה הרוח את אחד הסופרים לנהג בחכמה, לא הראה אותה בשער כי אם בשוטו יראת שמים על פניה. כן עשה אחד מתלמידי הרא"ש, החכם ר' יצחק הישראלי (נודע בפעליו, ה"א ס’–ק'), אשר בחברו ספר “יסוד עולם” על חכמת החשבון והתכונה, שת אותה הדום לרגלי האמונה.
בימים ההם זכו אחדים מבני ישראל לעלות לגדולה בחצר המלוכה. במות דון שאנגו הרביעי אחזה המלכה מריה די מולינה ברסן הממשלה עד אשר יגדל בנה פערדינאנד הרביעי, וגם כאשר מלאו ימיו ויעל למלוכה (1312–1295) מאנה להניח הממשלה מידה, ותהי רוח רעה בינה ובן בנה. ולהמלך היה שר יהודי סוכן על האוצר ואיש עצתו ושמו דון שמואל, ותשנאהו המלכה תכלית שנאה. ויהי בעברו פעם אחת מִבִּיָדוֹס לבוא אחרי המלך לשיביליה, ותשלח עליו רוצח חדש להעביר חיתו בשלח. אף אמנם נפצע מאד וחייו קרבה לשחת, אך המלך כלכלהו באהבו וחמלתו ולא סר חסדו ממנו עד אשר נרפא ושב לאיתנו.
במות המלך הצעיר הזה רבו המבוכות בהנהגת הממשלה, כי גם מריה, האם הזקנה גם קונסטנציה המלכה הצעירה, גם כל דודי הילד אלפונזו, יורש העצר, התנשאו למשול בשמו. וכאשר היה למריה די מולינה בימי מלכותה איש יהודי לשר ויועץ, הוא ר' טודרוס אבולפֿיא100. כן בחרה גם בעת ההיא באחד מבני אספת הכהנים בצאמורה על הגזרות על היהודים. ונבחרי האצילים דרשו לבלי תת ליהודים כל משמרת מהונה וכבוד במדינה, והאפיפיור קלמנס החמישי גם הוא נתן צו לבטל את כל משאת נשך אשר ישו היהודים בנוצרים. ותמאן המלכה הזקנה לעשות כדבר כלם. אמנם אסרה ליהודים להתרועע עם הנוצרים ולהקרא בשמותם, אבל לעמת זה מאנה לבטל כלה את החובות שהיו להם עליהם, רק הגבילה את הנשך אשר יקחו, שיהיה לא יותר משליש (33 למאה) בדין ודברים שהיו בין שני יהודים בדבר גבית החובות מהנוצרים, מלאה את ידי הרב בטולידה לחרוץ משפטם, ומבלתי יכלת להשיב פני המלכה עשה הרא"ש כדברה. בעת ממשלת דון יואן עמנואל, דוד המלך הצעיר (1325–1319), הוטב ליהודי קשׂטיליה – כי היה המושל הזה אוהב חכמה ומליצה, ויחלק מכבודו גם לחכמי ישראל. כן נכבד מעיניו היהודי ר' יהודה בן יצחק אבן יקר (ווקר), שהיה כפי-הנראה שר-אוצרו, ויעתר לו להשיב לרבני ישראל את המשפט בדיני נפשות, אשר לקח מהם בימי מריה די מולינה.
ר' יהודה אבן-יקר היה ממעריצי הרא“ש ואיש קנא ונוקם על דת. פעם אחת נגלה עון איש יהודי מיושבי קורדובה, כי בקצפו חרף בלשון ערב את מערכת ה', וישאל אבן-יקר את פי הרא”ש מה לעשות לאיש ההוא, ויוציא הרב משפטו לכרות לשונו מפיהו. פעם אחרת נמצא עון אשה אלמנה מבנות ישראל, כי הרתה מאיש נוצרי, והמושל דון יואן מנואל מסר דינה ליהודים, ויגזור אבן יקר לכרות את חוטמה למען השחית הודה, והרא"ש אשר וקיֵם את משפטו זה החרוץ101.
אבל בעוד אשר נשיאי ישראל מלפנים, כר' חסדאי אבן שפרוט, האחים אבן גו, ר' שמואל ור' יהוסף אבן נגדילה והאחים אבן עזרא, הצטינו בעזרתם לעמם ונדיבותם למרבה החכמה והספורת, שבהן עמלו גם המה בלב ונפש ומעלות רוח – הנה עמלו השרים האחרונים רק לעצמם, עשות להם עשר וכבוד, וכאשר נָשׂאו בחסד מושלים לעמוד בראש קהלותיהם, השתדלו להגיע לזכיות שהיו על פי התלמוד לראשי הגלות בבבל. בעשרם ויחוסם ובמשרה אשר על שכמם גאו וירם לבם, וגם כי גברו לאמונה, היתה להם רק לכסות עינים, להנקם בזעומי נפשם ולהשתבח בקהלתם כי בקנאת ה' צבאות עשו זאת. המליץ השנון ר' קלונימוס בן קלונימוס הפליא לגלות את שוליהם על פניהם ולהציגם בעצם תומם זכרון לדורות102.
-—————-
פרק תשׁיעי 🔗
גזרת הרועים. הצרות בממלכת נבארה. הגזרות בארגוניה. אלפֿונזו הי“א מלך קשטליה. דון יוסף בנבנשתי ודון שמואל אבן יקר. המומר אבנר אלפֿונזו. רק' שלמה אלקונסטגַטִני. ר' דוד אבן ביליא. ר' יצחק די פולגר. הצורר גונסלו מרטין. דון משה אבודיאל. ר' שם טוב קרילון. ר' יהודה ור' יעקב בני הרא”ש. ר' שם טוב די טולוזה (הרב המגיד). </div
בעת ההיא החלו הצרות הגדולות שמצאו את היהודים בארצות האחרות להגיע גם עד אחיהם בספרד. אחרי מות פיליפ “היפה” הושבו היהודים לצרפת. המלך לודויג העשירי נשא פניהם, ויוסף על זכויותיהם ככל אשר שאלו. כשנה אחר זה מת לודויג, וימלוך תחתיו פיליפ החמישי, “הארוך”, וגם הוא הוסיף על זכיותיהם; אך הכהנים לא נתנו דמי להם ויעוללו עלילותיהם כדרכם. והנה קם אחד הרועים בצרפת הדרומית ויתנבא כי הגיעה העת לכבוש את ארץ הקדש, ואספסוף רב מדלת העם התלקטו אליו למסע-צלב, ופתאֹם הפכו ידם ביהודים וישפכו דמם לרוב. הצרה הזאת ידועה בדברי הימים בשם “גזרת הרועים” (ה"א פ'), וגדודים מהם עלו ספרדה וישלחו ידם ביהודי ארגוניה ונבארה. ייהי מספר הקהלות שנאבדו מידם בצרפת הדרומית ובספרד הצפונית מאה ועשרים, והנותרות רשו ורעבו מפני השודדים ההם, עד כי נדרשו לעזרת אחיהם יושבי המדינות האחרות ואף מאחיהם המדֻכאים בארץ אשכנז.
אחרי שנים אחדות נשפכה כוס היגון שנית על קהלות נבארה כחמשים שנה היתה המדינה הזאת ביד מלכי צרפת, והנה התנשאו יושבי הארץ למרוד במלכם. והיהודים עמדו מרחוק וימאנו להתערב עם שונים, ועל זה סמכה עליהם חמת התושבים, והכהנים הוסיפו להדליק לבות עם הארץ, עד כי החלו לקצות ביהודים ולבוז שללם, ותהי ראשית מעשיהם בקהלה הגדולה אשר בעיר איסטילה (ביום השבת, כ“ג אדר, שנת ה”א פ"ח). לשוא הערו היהודים כחם לעמוד על נפשם, בהתבצרם ברחובותיהם המוקפות חומה – כי פרצו הרוצחים שער ויעברו ברחובות ויהרגו את כל הנמצא בהן, אף שלחו אש בבתיהם וישרפום על יושביהם. אכזריות כאלו היו גם בטודילה וביתר קהלות ישראל בנבארה. ויהי מספר החללים יותר מששת אלפי איש, ורק קהלת פמפלונה הבירה נצולה מרעה. והמורדים בצעו מזמתם, ויקרעו את הממלכה מיד מלך צרפת, וישימו את פיליפ השלישי למלך עליהם. אז התעודדו קרובי ההרוגים, ויחלו פני המלך לעשות להם משפט צדק. בראשונה הואיל המלך לעשות בקשתם, ויתפוש את ראשי הרוצחים ובתוכן את הכהן פידרו אוליגלין, גם הטיל ענש כסף על יושבי הערים השדודות. אך עד מהרה נח מזעפו, ויוציא את האסירים לחפשי, וגם לעריהם עשה הנחה וחטאתם לא זכר עוד, ואת כל השלל הנמצא בידי הרוצחים ורכוש החללים שנפלו עם יורשיהם גם יחד אסף אליו ויספחם אל אוצרו. על הגזרות הקודמות הוסיף הוא והבאים אחריו כהנה וכהנה – וכן הורדו והשפלו יהודי נבארה, עד כי דמו לאחיהם הנרדפים באשכנז.
בארגוניה שחו היהודים זה כבר ממשא הגזרות, אשר שם עליהם המלך יאקב בעצת כהנו די פיניאפֿורטי. על המשא הזה עוד הושת נוספות בידי המושלים שהיו אחריו – כי בשאט בנפש הרחיקום ממשמרות הכהונה וגם ממושבות התושבים בהקבע להם רחובות מיוחדות, והכל היה נכון ומתֻקן לכהנים ולעם לעשות בהם את אשר נעשה אחר כן בבניהם אחריהם.
כאשר מלאו ימי אלפונזו הי"א ויהי למלך בקשטליה (1325=1380), רוח מעט ליהודים יושבי ארצו, ואף שב אליהם צל כבודם וגדולתם מלפנים. אלפונזו הטה חסדו לשני יהודים ויכירם לטובה, האחד היה דון יוסף בן אפרים אבן בנבנשתי הלוי מעיר איסיגה, והשני דון שמואל אבן ווקר. הראשון היה שר אוצרו ואיש סודו, אשר רכב במרכבת המשנה אשר למלך, ואצילי עם היו מאוכלי שלחנו. השני היה רופאהו הנאמן, קרובו של ר' יהודה אבן-יקר103 ושל המקובל ר' יוסף בן אברהם אבן-יקר מטולידה. הוא היה חכם ותוכן ונכבד מאד בעיני המלך, אשר שאל לעצתו תמיד. מהמלך ראו השועים והשרים הגדולים וכן עשו גם המה, ויבחרו גם הם ביהודים להיות להם ליועצים ואנשי מעשה, ותחת השפלות והבוז ואותות הקלון אשר קבעו להם כהני הדת השלטת, הלכו קוממיות, לבושי משי ורקמה ועדויי כסף וזהב ואבני חן. אבל שני השרים האלה היו רודפי כבוד והון, ובקנאתם איש מרעהו בקש כל אחד להרע להשני, ובזה נבאשו שניהם יחד עם עמם בעיני הנוצרים יושבי הארץ.
עשירי היהודים והמחמדים הכבידו אז ידם על הלוים הנוצרים, בהעלותם את הנשך וברדתם לנכסיהם אם אחרו מלשלם, ועל כן רבו המתאוננים בעם, ונבחרי האצילים באו בתנואותיהם לפני המלך, וידרשו בחזקה להקל מעליהם עול נושיהם. המלך נעתר להם, וימעיט ערך הנשך עד השליש, כתקת אמו הזקנה104, גם שם חוקים להקל משא התשלומים; אך חמת המתאוננים לא שככה בזה, ונבחרי עיר מדריד דרשו לבצור רוח היהודים בהגבלת זכיותיהם, לאסור עליהם כל קנין אדמה חוץ לערי מושבם, ולבל יהיו עוד מהם שרי אוצר וחוכרי מס. אבל אלפונזו השיב פניהם ריקם, ורק בדבר אחד נענה להם: להסיר את שר האוצר ממשמרתו; אולם גם דברו זה לא שמר לעשותו, ועוד שנים הרבה היה דון יוסף בנבנשתי איש עצתו. – ודון שמואל הוסיף עוד לעלות מעלה – כי הפקיד המלך בידו את מכירת המכס העולה מן הסחורה הבאה ממדינת הערבים, מגבול גרנאדה. גם נתן לו הרשיון לצקת מטבעות הארץ בערך גרוע ממחירם. ויקנא דון יוסף בדון שמואל, וירבה במחיר חכירת המכס, למען הוציאה מתחת ידו; אך דון שמואל סכל עצתו, בהראותו להמלך לדעת, כי אין טוב לעם בלתי אם באסרו אסר על כל סחורת המדינה הערבית, לבל תובא ארצה קשטיליה – ועצתו זו נעשתה והחכירה בטלה כלה.
אבל גם על דון שמואל רבו המתאוננים בעם, כי מאז גרע ערך הכסף היצוק למטבעות הממלכה, עלה מחיר כל תבואת האדמה, כי שקדו הסוחרים להוציאה לארצות אחרות, למען מצוא שכר בכסף מחירה אֹשר יביא משם, בהיותו עולה בערכו על מטבעות ארצם. גם הכהנים בקשו ומצאו להם ידים, להבאיש ריח היהודים בעיני המלך, ועל זה נמצא להם איש כלבבם, אשר יצא מכלל ישראל ויהי לצר ואויב לאחיו מלפנים – הוא המומר הנודע בשם אבנר מבורגש, אשר בהמירו דתו קרא שמו אלפונזו בורגנזיש די ואלדוליד (נולד בערך ה“א ל', מת בערך ק”ו). הוא ידע את התורה והתלמוד, גם עסק בחכמות ויהי לרופא. הפיליסופיה של אריסטו אשר נמצאה לו בספרי הרמב“ם וגם חכמת האצטגנינות אשר אליה נשא נפשו מעודו, הרסו מוסדות אמונתו, וכאשר דל חלקו בחיים בקש עזר מאחיו בני אמונתו ולא מצאהו כחפצו – על כן עזבם בזקנתו, בקרבו לשנת הששים לימי חייו, ויבוא בברית הדת השלטת. והחוקר החפשי, המתחקה על הגיוני אריסטו ואבו-רזי, התקדש בכהונה, ויהי לשומר כלי הקדש ובגדי השרד (akristan) באחד בתי הכניסה הגדולים בי להוליד. הוא כתב ספר “אגרת הגזרה”, בחקירה על דבר האדם ותעודתו; בו החזיק באמונתו בהשפעת המזלות. בספרו “מנחת קנאות” השיב דברים על ספר “עזר הדת”, אשר כתב ידידו מלפנים, הסופר החכם ר' יצחק פולגאר מעיר אוילה, אשר התעלל באצטגנינות והמחזיקים בה. כי אמנם רבו אז גם בקרב היהודים חכמים העוסקים בה: החכם ר' שלמה אל-קונסטנטינו מסרגוסה, יליד המשפחה אשר החזיקה במעוז הרמב”ם105, האמין בהשפעת הכוכבים על גורל האדם, ויתאמץ בספרו “מגלה עמוקות” להוכיח, כי יש לאמונה הזאת יסוד בתורה הכתובה והמסורה. גם הר"ר דוד בן יום טוב אבן-ביליא מפורטוגאל, בספרו “מאור עינים” על התורה, הראה אמונתו בה. אך עד מהרה עזב אבנר-די אלפונזו ריבו עם היחיד, ויצא למלחמה על כל עמו, ויחבר ספרים נגד היהודים ואמונתם, ור' יצחק פולגאר השיב לו כמפעליו, וכן התלקחה מלחמת סופרים מזה ומזה. אז חגר המומר חמות, וילשן את היהודים אל המלך אלפונזו, כי בתפלת שמונה עשרה, בברכת המינים, מקללים הם את הנוצרים. וראשי קהלת ואלדוליד הוכיחו עליו כחשו; אבל אלפונזו עמד על דעתו ויבקש מאת המלך להעמידו בפניהם, למען התוכח עמם לעיניו. הוכוח היה לעיני המלך והשרים והכהנים הדומיניקים, ובריב שפתיו הטה את לב המלך, עד כי יצא דבר מלכות מלפניו על כל יהודי קשטיליה, לבטל את התפלה ההיא, ואשר לא ישמע לחק הזה יענש ענש כסף. כן הצליחו אויבי ישראל להפוך את לב המלך על היהודים לרעה, ועד מהרה מצאה ידם להגדיל רעתם ולהגיעה עד הנפש.
לדון יוסף די איסיגה היה פקיד נוצרי ושמו גונסלו מרטין די אוידיאה, מעניי האצילים, אשר קרבהו יוסף אליו ויחזק בו ויעלהו מעלה עד אשר זכה להיות מרואי פני המלך, ויעל לגדולה ויהי לשר ההיכל, ואחר כן -הושם ראש לחבר אבירי אלקנטרה (1337). ויהי כי גדל האיש מאד, ויזכור את איש חסדו – לגמלהו רעה ולהכריתו מארץ. ויכהו בלשון לפני המלך לאמר: “השרים היהודים, דון יוסף ודון שמואל, מנצלים את הארץ ומרבים הונם מאוצר הממלכה”. ויפתה את המלך בדברים, עד אשר נאות לו להסגירם בידו, להוציא מהם את החיל אשר בלעו. ויתפוש גונסלו את דון יוסף ואת דון שמואל ושני אחיו, ועוד שמונה אנשים מקרוביהם עם כל בני ביתם, וישימם במשמר, ואת כל הונם אסף אלין. דון יוסף מת בכלא, ודון שמואל עֻנה עד צאת נפשו גם הוא. אבל כל זה לא שוה להצורר גונסלו, כי לטש עינו לעוד שני שרי ישראל רואי המלך, דון משה אבודיאל ודון שלמה בן יעיש, ויעולל גם עליהם עלילות ברשע, בעוד אשר בפיהו דבר אליהם לשלום; אבל שניהם הצליחו להתרצות אל המלך ויפדו נפשם מיד צר.
בעת ההיא קם אבול-חסן, מושל מארוקו, וישלח את אבומליך בנו עם חיל גדול, לחוש לעזרת הערבים יושבי מדינת גרנאדה ולהביא מלחמה בשערי קשטליה. והמלך אלפונזו שם את גונסלו, ראש אבירי אלקנטרה, בראש החיל היוצא לקראת האויב. ובהועצם יחד על דבר הכסף הדרוש להוצאת המלחמה, היתה עצת גונסלו, לגרש את היהודים כלה מקרב הארץ ולהחרים הונם, ואז יגדל אוצר הממלכה פי שנים – כי גם הנוצרים ירבו תת כסף, למען הנצל מידי נושיהם ונוגשיהם אלה. אך רוב השרים התקוממו לו, והארכיבישוף הטולידי, דון גילאלואריס די אלבורנס, הואיל באר, כי היהודים הם אוצר יקר, אשר ברכת עולם בו, ולמלך אין שוה לאבדהו בפעם אחת. גם לא נכון לו להפר מחשבות אבותיו המלכים, אשר היו תמיד למגן ליהודים החוסים בצלם. בהודע דבר גונסלו לדון משה אבודיאל, שלח ספרים לכל אחיו יושבי קשטיליה, לצום ולהתענות ולהרבות תפלה ותחנונים לפני האלהים, אולי יעתר להם ויסכל עצת אויבם הרעה. וגונסלו יצא בראש החיל, וילחם עם הערבים, ויפול אבומליך במלחמה וכל חילו הוכה לפי חרב. ויגדל כבוד גונסלו בישועתו, ועיני היהודים רֹאות וכלות. אבל יחד עם כבודו גדל גם גאונו, וגבה רוחו הכשילהו ויצודנו למדחפות. ליאונוֹרה גוסמן, אהובת המלך, היתה אויבת בנפש לגונסלו מרטין, ותגל את אזן המלך כי הוא מדבר עליו סרה להבאישו בעמו, ויצו המלך אותו לבוא לפניו מדרידה וימאן גונסלו לעשות פקודת אדוניו, ויתקשר עליו, ויפתה את האבירים חבריו למרוד בו, ויצו המלך לאסרהו. ויברח גונסלו ויתבצר עם אנשי חברתו במגדל ואלינסיה די אלקנטרה, אשר על גבול פורטוגאל. וכאשר הקריב המלך את חיל אביריו לצור עליו עד רדתו, נועז הפושע לירות עליו בכלי משחתו, ואחד מפרשי המלך נפצע וימת. אז עזבוהו רבים מחבריו האבירים, וימסרו את המגדל בידי המלך, וגונסלו נתפש ונשפט להשרף באש חיים (ה“א צ”ט). הדבר היה בחדש אדר ראשון, ויהודי קשטיליה חגו חג חָדש בחֹדש הזה, אשר בו הושב גמול הצורר האגגי בראשו. הנה כן עבר פחד היהודים, בהנצלם בפעם הזאת מיד מבקש רעתם. והמלך האיר פניו לדון משה אבודיאל, ויהי שמו הולך וגדול. אמנם הרבו עוד נבחרי האצילים להתאונן על היהודים, וידרשו להגביל זכיותיהם; אך אלפונזו לא שעה אליהם, רק את הנשך אמר ליהודים ולמחמדים גם יחד, ויבטל גם את שטרי חובותיהם, אבל התיר להם לקנות שדות ונכסים כל אחד בשטח ידוע אשר יספיק לו ולביתו, לכלכל נפשם בפרי אדמתם.
גם בנוח ליהודי קשטיליה מצרותיהם, לא הוסיפו לעשות חיל בחכמה ומדעים כאבותיהם. החכמה הלכה ונעדרה מהם מאז פרצה מחלוקת בקהלותיהם על אדותיה, ויהיו מספר שוחריה מעטים ומבקשיה מצאו עקבותיה רק מעבר לגבול, באיטליה (כעמנואל הרומי, ר' יהודה גור אריה ור' שמריה איקריטי) או בצרפת הדרומית (כר' יוסף אבן כספי, הר"ר לוי בן גרשון (הרלב"ג) ור' משה גרבוני). גם חכמת השיר והמליצה העברית נפלה ולא הוסיפה קום. רק משורר אחד יצא מתוכם כצפור בודד, הוא שם טוב די קריון; אבל הוא שר שירותיו בלשון חול, בשפת העם אשר בתוכו ישב, ולא בלשון הקדש, בשפת העם אשר על ברכיו נולד. רק בתורה עוד עשו חיל – כי ישיבות הרשב“א והרא”ש הרבו תלמידי חכמים בספרד, אשר מהם יצאו רבנים ומורים נודעים לשם. הרא“ש מת זקן ושבע ימים, בן שבעים ושמונה שנה (ה“א פ”ח) וימי שבתו בטולידה עשרים ושלש שנה, ורבות פעל בהן לתורה ולתעודה, עד כי בצדק אמר על נפשו: “תהלה לאל עודי חי עוד יש תורה בישראל”. משמונת בניו שהיו לו מתו השנים הגדולים, ר' יחיאל ור' שלמה, בחייו. אחרי מותו הושב על כסאו בנו הרביעי, ר' יהודה, שהיה גדול בתורה ומעשים, אך בהיותו חולה וכואב מנעוריו לא היה יכול לחבר חבורים, ובכל זאת גדל כבודו בישראל, והרבנים הרבו להריץ אליו שאלותיהם, והוא ענה אותם תשובותיו כהלכה, הלא הן כתובות בספרו “זכרון יהודה”; ואולם ר' יעקב אחיו הגדול גדל ממנו (נולד בערך ה“א מ', מת ה”א ק'). מההון הרב שהביא אביהם אתו מספרד לא נשאר מאומה – כי פזר הרבה בחייו לצדקה ולתלמוד תורה. ויחי ר' יעקב בעני ובמסכנוּת, ובכל זאת מאן לקבל את הרבנות ולהתפרנס מן הקהל. הוא אסף וקבץ את כל הדינים וההלכות החדשים והישנים ויסדרם בארבעה חלקים, ה”הטורים" (נגמרו בערך ה"א ק'), שהיו לאור עולם לבעלי הוראה בישראל עד היום. ר' יעקב חבר ג פֵירוש על התורה בדרך הפשט והרמז הנקרא “בעל הטורים” על שמו.
הר“ר ירוחם בן משולם, מתלמידי הרא”ש, חבר ספר דינים —— האדם ונקרא בשם “תולדות אדם וחוה”, וספר “מישרים” —– ממונות (ה“א צ”ד). הר“ר דוד אבודרהם משיביליה חבר ספר הנהגות ותפלות ויקראו על שמו “אבודרהם” (ה"א ק'). הר”ר שם טוב אבן גאון, מתלמידי הרשב“א, חבר ספר “מגדל עז”, תשובות להשגות הראב”ד על ה“משנה תורה”, וביותר הראה כחו בקבלה. בספרים האחרים אשר חבר. השני מתלמידי הרשב“א, הר”ר יום טוב בן אברהם אשבילי, (הריטב"א משיביליה) היה בעל שכל כביר ומעמיק גדול בעיוניו (נודע במפעלותיו ה“ר ע’–ק”י) והפליא לעשות בחידושיו על רוב התלמוד ובביאוריו על האלפסי והרמב“ם והרמב”ן. השלישי מתלמידי הרשב“א היה דון וידאל יום טוב די טולוזה מקטלוניא, הקדיש כל כחו ואונו לפרוש “מגיד משנה” אשר חבר על ה”משנה תורה“, ועל כן נקרא בשם “הרב המגיד”. לפי המסֻפר בדברי הימים106 היה השלישי – לדעת אשתו החכמה – עולה על השני בקדושתו – כי בהיותה אלמנה אחרי בעלה, הר”ר יום טוב די טולוזה, הואיל הר"ר יום טוב אשבילי לשאת אותה לו לאשה, והאלמנה השיבה פניו בלשון חכמים לאמר: “יום טוב אחרון לגבי ראשון כחול שוי-הו רבנן”.
פרק עשירי 🔗
צולי היהודים (Iudenbrator) באשכנז, גזרת המצורעים, המגפה השחורה, עלילות על היהודים, דון שמואל אבולפיא, דון פדרו מלך קשטיליא, ר' נסים גירונדי, אחרית דון שמואל, מלחמת דון פדרו ודון אינריקו די טרסטמדה, חלאות היהודים, נצחון דון אינריקו, דון יוסף פיגון ודון שמואל אברבנאל, גזרות חדשות, וכוחי המומרים, ר' משה כהן די טוויסילה
וצרות ישראל בארצות האחרות הלכו ורבו. כסערות בימי סופה התחוללו עליהם העמים מסביב, לשית קהלותיהם לשמה ולהשבית מאנוש זכרם. מאז החלו מסעי הצלב לא חדלו הגזרות והעלילות להרבות חללליהם פעם בפעם ולהעיק תחת שרידיהם, עד כי לא קמה בהם עוד רוח וכצל בנטותו נהלכו. באזכנז הסכינו לשפוך דמם כמים בחוצותיהם או לשרפם, חיים להמוניהם עד כי שמות “צולי היהודים” (Iudenbrater) ו“מכי היהודים- Iudenschia) (ger היה לצורריהם לכבוד ולתפארת, אחרי "גזרת רינדפלייש107) היו “גזרת ארמלעדער” ו”גזרת דעקענדארף", שבהן ערכו להאמללים זבח גדול ונורא, ובשתי שנים לא חדלו האכזרים להרוג ולאבד ולשרוף קהלות שלמות באשכנז הדרומית והמערבית (צ“ו – צ”ח). שנה אחת אחר “גזרת הרועים” בקצות צרפת וספרד108) באה “גזרת המצורעים” (ה“א פ”ח), כי היתה מגפה בעם הארץ ויחשדו את המצורעים היושבים מחוץ למחנה, כי הם שמו מות בבארות ובנהרות, וכאשר ענום באכזריות חמה הודו על דבר שקר, כי היהודים השיאום לעשות זאת, – ובמקומות הרבה תפשו את היהודים ויענום עד מות או שרפום באש. ויהי מספר הנשרפים בלבד כמשה עשר אלף נפש. העלילה הזאת חדשה היתה ומקרוב באה, ועד מהרה החזיקו בה האויבים לעשות בהם כלה לעת אפס – והעת הזאת באה ונהיתה.
כסער קטב עברה “המגפה השחורה” מקצות ארץ חינה על פני איי הים וחופיו ותגיע עד אירופה. הלך רעש האדמה ומראות אימה בבריאה כֵלה, ואחריה נפלו בני האדם כעמיר מאחרי הקוצר. חלק רביעי ממספר כל יושבי הארץ (25 מיליון) נעדר מן העולם; בה כל העמים נשתוו, יחד נשאו חלקם – – ומכל בעלי האמונות נואלו רק הנוצרים להתעולל על היהודים, לשום אשם נפשם כי מאתם היתה זאת, כי שמו רעל ומות במימי ארצותם! ובהיות יהודי ספרד מאֻשרים בעת ההיא מכל אחיהם שבגולה, גזרו אֹמר, כי מהם יצאה הפקודה, להשקות את הנוצרים סף רעל ולהכחידם מן הארץ. גם בראו מלבם שֵׁם איש יהודי מטולידה הבירה, ויקראו שמו יעקב פִּסְקַטִה,ויאמרו כי שלח מלאכי זעמו אל כל קצווי הארץ, לכלות את הגוים בארס קסמיו. העלילה הזאת מצאה קל לה ראשונה בצרפת הדרומית (ה“א ק”ח), ומשם נפוצה על פני כל הארץ – והגוים כלו חמתם עם חרמס, באכזריות חמה ענו נפשם, ויהרגום וישחטום וישרפום באש, אבל בעוד אשר כל העמים הנוצרים הכו את היהודים באלפיהם, הכו האשכנזים ברבבותיהם, וברוב מדינותיהם עשו בהם כלה. לשוא קרא האפיפיור קלמנס הששי קריאה גדולה לכל מאמיניו על דבר העלילה הזאת כי בשקר יסודה; לריק יצאה פקודתו לכל כהניו להגן על היהודים, ולקרוא חרם על הרשעים, הרוצחים נפשות נקיים – כי מוריהם אשר למרום הָרַע לא יכלו עוד להשיבם מִדרכם התוו להם, במשובתם מוסר לא לקחו.
בפרוץ המגפה בפרובינציה, עברה את גבול ספרד, עמה יחד הגיעה השמועה הכוזבה כי היהודים אשמים בזה. בקטלוניה וארגוניה המתומם העם על היהודים ועישו בם נקמות; אך שריהם ונכבדיהם עצרו בם בחזקת היד, ולא נתנום לכלות שאריתם. היהודם יושבי ספרד הצפונית התאמצו לקדם פני הרעה, ויקראו צומות, וירבו תפלה, אף סגרו שעריהם ויבצרו החומות הסובבות לרחובותיהם. וכאשר חדל הנגף והארץ שקטה, קראו עצרה בברצלונה (ה“א קי”ד), ויתקנו תקנות למצוא להם רוח והצלה בימי רעה; ליסד קופה כללית, לתמוך בה את אחיהם לעת תמוט ידם משד ושבר כי יהיה בגבולם; לבחור מהם אנשים, אשר יעמדו לפני המלך והשרים להמליץ על עמם ולהשתדל כי ישיבו להם זכויותיהם מלפנים, ולא יהיו עוד נחשבים בעיני עם הארץ כרמש לא מושל בו. קהלות ארגוניה פחדו פחד ואחור נסוגו, ובכן הופרו העצות והתקנות לא יצאו לפעלן.
גם בקשמיליה הרבתה המגפה חלליה, אך שם לא עלה על לב העם לעשות היהודים ערבים בעד המות, אשר שת קציר גם להם. בטולידה ושיביליה נעדרו הרבה מראשי הקהלות ונכבדיהן, ומשפחות אבולפיא, הרא“ש, אבן שושן ועוד רבות כאלו התאבלו על מתיהן. גם אלפונזו הי”א מלך הארץ מת במגפה ההיא, ודון פידרו בנו אשר מלך אחריו (1350=1369) הגדיל חסדו עם היהודים, ואור נגה הופיע עליהם באור שמש לפנות ערב, ובצדקתו אשר עשה להם כן נפלאה אהבתם ואמונתם לו גם בעת אשר רבו אויביו הקמים עליו להכריעהו.
על פי דון יואן אלפונזו די אלבוקירקי, אומנהו וראש שרי ממשלתו, בחר דון פידרו ביהודי דון שמואל בן מאיר, ממשפחה הרמה, “אבולפיא-הלוי”, וישימהו לשר האוצר, מבלי שית לב לחוק אשר נקבע על פי נבחרי האצילים, לבל יבחר עוד כל איש יהודי למשרה כזאת109), ויהי גם לאיש סודו ועצתו, ובלעדיהו לא עשה דבר בממלכתו. הוא היה יפה מראה ואיש מדות, שומר מצוה ומרבה צדקות ורב להושיע. למלך הזה היה גם רופא יהודי, הוא התוכן והאסטרולוגי ר' אברהם אבן צרצל, ועוד יהודים מחכמי ישראל הסתופפו וחצרותיו, ובזה נתן תאנה בפי אויביו, כי נותן הוא ליהודים היתרון על בני עמו ואמונתו. כאשר נועדו נבחרי אצילי ואלדוליד לאספה בפעם הראשונה למלכותו (קי"א), חלו את פניו לבטל בתי הדינים אשר ליהודים, לבלתי היות להם שופט מקרבם, אך הוא השיב פניהם ריקם, באמרו: “היהודים עם קטן ודל, ואם לא יהיו להם שופטיהם מקרבם, לא יוכלו להתקיים ולעמוד מפני עושקיהם כח”.
אז ישיר לו משורר יהודי, שם טוב די קריון, את שירותיו בלשון קשטיליה, ויורהו ארחות צדק וכל מעגל טוב במשלי מוסר הלקוחים מחכמי ישראל. לו שמע המלך תורת המשורר הזקן ההוא, אוי לא היתה אחריתו להכרית.
דון פידרו היה בן יחיד לאמו המלכה, דונה מריה מבית המלוכה בפורטוגאל, בעוד אש לאלפונזו אביו היו תשעה בנים ובנות מפלגשו ליאונורה די נוּסמן אהובת נפשו, וכאשר שנא המלך את דונה מריה, כן שנא בן המלכה את אחיו בני הפלגש, והבכור בהם, דון אינריקו די טרסטמרה, שמר עברתו לבן השנואה היושב לכסא, ויחכה לקחת ממנו נקמתו לעת מצוא. ויהי בהגיע עת דודים לרון פידרו, ויתנו קרוביו לו לאשה את בלאנקה בת דוכס בורבון, ממשפחת המלוכה בצרפת. אבל נפש דון פידרו כבר דבקה בעלמה אחת מבנות אצילי ארצו, ושמה מריה די פאדילה, ויהרוף מפניה את המלכה ולא יסף ראות פניה. אז יַחלק לבב השרים לחצי: אלה התאמצו לעמוד לימין המלכה העלובה ואלה היו למגן לדי פאדילה ילידת ארצם, בתוכם היה גם דון שמואל אבולפיא ואתו כל יהודי ספרד – כי היתה בלאנקה הצרפתית אויבת את היהודים, ותהי ראשית פעלה להרחיק את שרי ישראל מהיכלה. בריב אשר פרץ בין שרי המלוכה, נדחה דוק אלבוקירקי משאתו, יען אשר נטה אחרי המלכה, ודון שמואל מלא מקומו אחריו. ובכל זאת לא חרש איש מהשרים אז רעה על השר היהודי, ובהלקח המלך שבי בערמת אחיו במבצר טורו, ואויביו עשו משפטים בראשי שריו וימיתו אחדים מהם, לא נגעו בדון שמואל לרעה, ויהי עצור בשביו עד אשר הצליח לברוח עם המלך יחד ולהמלט מיד שוביהם. אז פרץ ריב אחים, ותלחם עיר בעיר ומשפחה במשפחה.
ודון שמואל היה הולך וגדול בעיני המלך. בעצותיו הטובות הנחהו ובכל אשר פנה הצליח. ויהי לו הון ועֹשר רב, ושמונים עבדים כושים שרהו בארמונו. גם דרש טוב לעמו ויתן להם משמרוּת ופּקודות בממשלה, ויבן להם בתי כנסיות בערי קשטיליה, ומכלם גדל כבוד בית הכנסת אשר בנה בטולידה הבירה – כי נפלא בגדלו ובתכנית בנינו. כפותיו הנהדרות נשענות על עמודים מפֹארים; בגבה קירותיו מתנוססים צעצעים מעשה חרשים, וביניהם מתנוססים באותיות לבנות על גב תכלת מזמור הפ' מתהלות בן ישי. על הקירות מצפון ומדרום כתובים פעלי הנשיא הזה אשר פעל לעמו, גם תהלות ותשבחות לאלהי ישראל, אשרנתן את חן אחיהם זה בעיני המלך לנשאהו על כל שריו. הבנין הנפלא הזה נשלם (לפי הפרט החרות שם לזכרון) בשנת ט’ו’ב ל’י’ה’ו’ד’י’ם (ה“א קי”ז) – ובמאה וחמשים שנה אחרי כן נהפך לבית כניסה לנוצרים, ועד היום הוא המפאר בכל בניני העיר טולידה. שנה אחת אחר זה (ה“א קי”ח) הגיע הזמן אשר שלשה חכמי ישראל, התוכן ר' אברהם בן חייא, הרמב“ן והרלב”ג, נבאו עליו על פי הקץ הרשום בספר דניאל לגאולת המשיח. וכאשר עבר הזמן ועקבות הגואל לא נודעו, נמצאו אנשים אשר חשבו את גדולת דון שמואל לפתרון הקץ, כי בהמצא מקרב היהודים בספרד שרי ממשלה כבירים ועצומים כאלה, הנה באה ברכת יעקב: “לא יסור שבט מיהודה”. על מחשבי קצים כאלה התעורר הד“ר נסים גירונדי (הר”ן(, הרב בברצלונה בעת ההיא, ויער למוסר אזני בני דורו ב“דרשותיו”.
הד“ר נסים בן ראובן גירונדי (נודע במפעליו ה“א ק' – ק”מ), חברו של “הרב המגיד”110), היה רופא ותוכן, ושמו נכבד מאד גם בעיני הגוים. וביותר הראה כחו בחכמת התורה, בחידושיו על הש”ס, בפירושו להרי“ף, ובתשובותיו בדברי הלכה העולות עד אלף במספר ומה נדפסו רק שבעים ושבע, שכלו הבהיר לא יכל נשוא תעלומות הקבלה וסודותיה, וגם על הרמב”ן התאונן כי “יותר מדאי תקע עצמי בה”111), ועל כן חרה אפו באלה המתאמצים לגלות סוד הגאולה ולהוציא תעלומתה אור. בספרות התלמודית נחשב בראשי חכמי ישראל וליחיד בדורו.
אבל כרוב עשׁר דון שמואל וחנו בעיני המלך, כן רבו משנאיו אחר כֵן בין השרים הנוצרים ומקנאיו – בקרב אחיו היהודים. בין אחיו אלה נמצא אנשים אשר הלשינוהו אל המלך, כי מאשר לּו עשה את כל הונו הרב והעצום, וכה התנקשו בנפשו עד כי הוּרד אל בור השבי, וביתו ועבדיו וכל אשר לו ולקרוביו לקח המלך אליו, ולגלות יתר אוצרותיו הטמונים עמו, צוה המלך לענותו בלי חמלה, והוא נשא מכאוביו בדומיה עד צאת נפשו (מרחשון ק"ך), גם במות השר העברי מיד המלך לא חדלו היהודים לאת את מלכם באמונת אמן, וגם הוא לא חדל להאיר אליהם פניו. ועל זה סמכה עליהם חמת אויביו, אשר הפגיעו בהם את עונו, – כי מאתו היתה שומה להמית את המלכה בחדר משכבה, ובגלל הרצח הזה נטו רבים אחרי אחיו בן הפלגש, דון אינריקו די טראסטמרה, ובחמתם על היהודים התומכים בימינו הוציאו דבה כי מידיהם נרצחה. ולהרבות המשׂטמה בראו מלבם כי גם הוא מזרע היהודים, בספר עליו לאמר: קצף היה להמלך אלפונזו הי"א על המלכה דונה מריה, אשר ילדה לו רק בנות ולא בן יורש עצר. וכאשר ילדה עוד הפעם בת, יראה דונה מריה פן יריחכה המלך מלפניו בחמת אפו, ותערים עצה עם המילדת, להחליף את הילדה בילד עברי אשר הובא לה בהחבא – ודון פידרו הוא זה היהודי המתנשא למלוך על עם נוצרי! חמש עשרה שנה ארך הריב ותשע שנים נמשכה מלחמת האחים, כה רבות פעמים נגפו איש מרעהו, במשכם אחריהם עזרה מארצות אחרות. ומכלם שתו מצו היהודים את בעת כוס התרעלה – כי גם בגבור יד דון פידרו, לא עצר כח לעצור את חיל הזרים מעשות נקמות ביהודים, ואף כי בהיות יד דון אינריקו על העליונה! בתיהם שדדו, חילה היה לבו, קהלותיהם הורקו מאדם, חלליהם התגוללו בראש כל חוצות באין קובר, ויתרם דלו ורשו מן המסים הרבים אשר העלו עליהם מזה ומזה. רבים נמכרו לעבדי עולם באין לאל ידם לשלם, ורבים יצאו מן הכלל בבקשם רוח והצלה לנפשם בימי עברות, וביותר כלתה הרעה לקהלת טולידה, “עטרת תפארת ישראל”, אשר על כבודה וגדלה נקראה בשם “ירושלים המערבית”. פעמים אחדות היתה למשסה בימי המלחמה ומבחר בני הוצאו אל הורג, ולאחרונה נדכאה כלה בעשרת ירחי המצור אשר שם עליה דון אינריקו כברוח אחיו מפניו לשיביליה, “מפני זלעפות רעב אכלו כל ספרי התורה וכל שאר הספרים וכלי העור, גם את כל הצמר שרפו באש ואכלו את האַפר להשיב נפשם, ובשני ירחים נועז יותר מעשרת אלפים איש”112). לאחרונה הכריע דון אינריקו את אחיו דון פידרו לטבח, במלחמה על יד מונטיל (14 מארס 1369= ה“א קב”ט). בהפגשם יחד על מרומי שדה נתן דון אינריקו עליו בקולו: “הנני אליך יהודי, בן אשת זמה, המתנשא למלוך בקשמיליה!”, ובהאבקם יחד נפל דון פידרו מידו חלל. בהגיע השמועה להאפיפיור אורבאן החמישי, אשר זה כבר קרא-חרם על דון פידרו בגלל אשר קרב אליו את היהודים, צהל קולו כאבירים ויקרא: “תשמח דת קדשנו כי תחזה נקם באיש הרמה, אשר אהב את אויביה למען הרעימנו!”
בנפול דון פידרו לפני אחיו נפל לב היהודים בקרבם, וייראו מאד לנפשותם, פן יעשה דון אינריקו להם כלה, על אשר ערבו את לבם להיות זרוע לאיש עברתו. אבל הוא נחמם בדברם, וימלא פיו תהלתם על שמרם אמונתם וחסדם למלכם, ויקרא עליהם לאמר: “עבדים נאמנים כאלה אהובים ורצויים הם לכל מושל בארץ, בשמרם לו את בריתם גם לעת תמוט ידו”.
אכן היו “אהובים ורצוים” לו בראשונה, בשעת דחקו – כי רבו חובותיו, בהדרשו לשלם שכר הרבה לצבאותיו הזרים ולקים הבטחותיו לכל המחזיקים בו, והארץ רוששה במלחמה הארוכה, – על כן קרב אליו את היהודים בעלי הכשרון והכסף, לכלכל את אוצרו והכנסות ארצו. שני יהודים מעיר שיביליה היו לו לבעלי פקודות, שם האחד דון יוסף פונון, אשר שמהו המלך לראש גובי המס ולגזבר הממשלה ויכבדהו וינשאהו מאד, ושם השני דון שמואל אברבנאל, איש נכבד ונשוא פנים בחצר המלך. ועוד יהודים אחדים היו מסתופפים בחצרותיו ונושאים חן וחסד מלפניו בגלל כשרונם ומעלות רוּחם או בגלל כספם וזהבם.
אם סלח המלך ליהודי ארצו את אשר צררוהו במלחמות אחיו, העם לא שכח זאת ויזכור להם עונם, כי הלא בחזקת היד נכבשו ועליהם איפוא להיות עבדבים למנצחיהם, ולא להתנשא, ולהדמות אליהם. התאנה הזאת נמצאה עליהם באספה הראשונה שהיתה לאצילים הארץ בעיר טורו (קל"א) – כי התאוננו מרה על העם “הרע והעקש” הזה, השונא אלהים: דם, אשר ממנו יצאו אנשים ויתנשאו לכל לראש במשמרות בממשלה, ובהיותם שרי מסים הם מכבידים אכפם על עניי במס כבד מנשוא. ועל כן דרשו האצילים מאת המלך בחזקה: לבלי תת ליהודים כל משמרת פקודה; לקבוע להם מעונם ברחובות מיוחדות, הרחק מעם הארץ; לשים אות קלון על לבושיהם; לאמר עליהם לצאת בבגדי כבוד ברחובות עיר, ולרכיב על עירים בני אתונות, כבני מרומי העם, וגם להקרא בשמות נוצרים. המלך לא אץ לעשות בקשתם לא הגיע עתִּה. ורק על שתים נענה להם, ויגזור על היהודים לשאת אות קלון על בגדיהם ולחדול מהקרא בשמות נוצרים – ובזה נשבר גאון יהודי קשטיליה לאין מרפא. הם הסכינו ללכת בצעד גאון ובקומה זקופה ולהק א בשמות אצילי הארץ אשר כמו התגאו ואליהם נמש, ועתה נדרשו גם המה ללכת שחוח כאחיהם האשכנזים, לשאת עליהם אות קלון לכלמת עולם ולהקרא בשמות אשר מוצאם מקדם! החרפה הזאת כבדה עליהם מנשוא. עוד הם חתים ונמוגים מפני הרעה הזאת אשר מְצאִתם, והנה גזרה חדשה באה עליהם! כי הגיעה להמלך צעקת רבים אשר רוששו על יד היהודים בנשך ותרבית אשר לקחו מהם לבלי חק, ויתן צו, כי כל לוה נוצרי אשר ימהר לפרוע חובו קצר, ישלם ליהודי רק שני חלקי מכסף נשיהו והחלק השלישי יפול והיה לו.
שריהם ונכבדיהם, בעלי העֹשר והכבוד, הקרובים למלכוּת, ובראשם דון שמואל אברבנאל, הערו לשוא כחם, בהואילם לחוש לעזרת אחיהם ולהושיע לקהלת טולידה אשר מעטה ורוששה מאד בימי הרעה, – כי כבדה מהם להשיב אליה כבודה וששון ישעה. המלחמות הרבות טמטמו את הלבבות והשפילו את האנשים לדאוג לחיי בשרים ולא לחיי רוח ונפש, ותהי החכמה נעדרת והתורה נשכחת כלה, עד בי גם הדברים הגלוים והידועים היו כדברי הספר החתום אשר איש לא ידעם אף לא שת לבו לדעתם 113). “בארגון וקשטיליה היו רובם עמי ארץ ולא ידעו להתפלל אפילו מתוך הספר”114). וכל זאת באתם בעצם העת ההיא אשר אנשים יודעי תורה וחכמה היו נחוצים לעם מאד – כי הנה החלו הכהנים מקציהם לחמוס מזמות על היהודים, להעבירם בחזקה מעל אמונתם ודתם.
ודון אינריקו ידע את כל הטובה אשר עשו לו הכהנים, כי הם קדשו את נזרו אשר לקח בגזל וברצח ומלכותו נכונה על ידם, ועל כן החניף, להם בחלקות ויתן להם מאויי נפשם. בפקודתו נאנסו היהודים לשוב ולבוא בוכוחים על דבר הדת והאמונה עם קנאי הנוצרים, והוכוחים היו למורת רוחם – כי מה בצע במלחמות דברים, הנותנות עז ותעצונות לאויביהם לדבר כאַות נפשם, בעוד אשר הם אנושים לשמור לפיהם מחסם, מבלי השיב דבר כאשר עם לבבם! שני יהודים מומרים יצאו מטעם המלך לבוא בוכוחי אמונה בכל הערים והמדינות בקשטיליה, ולאכוף את היהודים להחיש בואם מדי יקראום שונאיהם לעמוד בפניהם ולהתוכח עמם בשערים. אחד המומרים האלה היה יואן מואלדוליד, אשר הרבה וכוחיו עם היהודים בבורגאש ובאוילה (קל"ה) בפני הרבה נוצרים ומחמדים. מצד היהודים עמד הר"ר משה כהן י טורסילה (Tordesillas). אשר קבל עליו את העבודה הזאת לעמו בלב נמוג, כי הוא ידע דרך אויביו: במלחמת האזרחים שדדו כל הונו, גם הבוהו מכת בלתי סרה, באלצם אותו לבוא בברית אמונתם; אך הוא עמד בנסיון גם אז גם אחר כן, ואחרי ארבעה וכוחים שהיו ביניהם בעניני הדם, נואש יואן ממעשהו וישב בבֹשת פנים. אבל בזאת לא תמה הרעה – כי עד מהרה קם איש אחר, מתלמידי המומר אבנר-אלפונזו115), וידרוש מאת הרב די טורסילה לבוא להתוכח עמו על דבר התלמוד והאגדה. ור' משה נאנס לשמוע ולהקשיב דברי בלע ושטנה ולהכניס נפשו בשיחות מסֻכנות, עך השכיל פיהו להשיב דבריו במנוחת נפש, ואף שהיו בלבו כאש בוערת לא הוציא משפתיו דבר מר. בעצת קהלת אוילה כתב עיקר וכוחיו בספר, אשר קראהו בשם “עזר האמונה” וישלחהו לקהלת טולידה להעזר בו לעת תדרשנו, ויזהיר את אנשי הקהלה למשול ברוחם לבלי השיב דבר רע למחרפיהם, כי להם הכח והעוז ובידם לסתום. שפת אמת באגרוף רשע. וטולידה, אשר היתה לפנים מקור תורה וחכמה לכל ישראל, נדרשה אז ללמוד מאחרים ולקחת תורה מפיהם לדעת מה שתשיב ליום שידבר בה.
-——————
פרק אחד עשר 🔗
השובות למתוכחים ר' שם טוב שפרוט. ר' שמואל סרסא. ר' מנחם בן זרח. ר' חסדאיקו ים. ר' יצחק בר ששת ברפת (הריב"ש), ר' חיים גליפפא. ר חסדאי בן שלמה מטולידה. התחלת תקופת החשך ליהודי ספרד: ירידתם ממעלותיהם הרוחניות. דון יואן הראשון מלך שיבליה. מות דון יוסף פיג במשפט דיוני ישראל. זעם הספרדים. גזרות קשות.
בעת ההיא התעוררו אחדים מחכמי ספרד לערוך תשובות באנשי עברתם ולהכין לאחיהם כלי קרב ונשק שפתים – כמו נבא להם לבם כי קרובים ימי הנסיון במלחמה קשה. הר“ר שם טוב בן יצחק שפרוט מטודילה כתב ספר רב האיכות “אבן בחן”, לבטל את הראיות אשר יביאו המתוכחים מן התורה והתלמוד ולהכזיבם על פניהם. עוד בימי עלומיו, בשבתו בנבארה, נדרש לעמוד בפני הקרדינל דון פידרו די לונה, – אשר בהיותו אחר כן לאפיפיור נודע בשם בנדיקטו הי”ג – להתוכח עמו בעיר פמפל ה “בפני הגמונים וחכמים רבים” על דבר יסודות האמונה. הוא היה הרב האחד בעת ההיא, אשר ידע חקרי הפליסופיה ותהי גם אמונתו צרופה, בעוד אשר יתר רבני ספרד הרחיקו מעליהם את החכמה וחקירה הדת כמו זר נחשבה להם. גם באלה אשר שתו לבם לתבונה, לא נמצא אף אחד אשר שם לבו להבין בספר “מורה נבוכים”, ויסתפקו לחדד שכלם בפירושים על פירוש התורה להראב"ע. כאלה נמצאו אז רבים, כר' שם טוב שפרוט, ר' עזרא גאטינו, ר' יוסף בן אליעזר טוב עלם הספרדי ור' שמולא מרסא המכנה “אבן סנה”. הוא “אבן סנה”, אשר הֻכה פעם אחת בלשון, כי מכחיש הוא בבריאת עולם, וכי גלה דעתו זו בראש הומיות בהיותו בשעת סדור קדושין, ובשמעו קריאת הכתובה לאמר: “בכך וכך ימים לחדש פלוני בשנה פלונית לבריאת עולם, לגלגל ר' שמואל סרסא ויאחז בזקנו ויוכיח בדברים כי כשם שאין מספר לשערותיו כך אין מנין נכון לבריאת העולם. ועל זאת גער בו הרב ובחריצותו קרא עליו בלשון הכתוב: “מדוע לא יבער הסנה?”, לאמר: על דעה כזאת ראוי אבן סנה להיות נדון לשרפה. אבל זאת היתה רק דבה רעה, י באמת יגע בספריו להראות כי העולם איננו קדמון, גם חבר ספר גדול לתרץ את האגדות, בהיותו אדוק באמונה ומאמין גדול בדברי חז”ל.
גם בלמודי התלמוד לא פעלו גדולות בעת ההיא, אף נמצאו רבנים יושבים לכסא אשר נבצרה מהם דעת לבאר את התלמוד לתלמידיהם כיאות116). בקהלת טולידה, שגם אחרי נפלה עוד גדל כבודה בישראל, ישב הר"ר מנחם בן זרח, ואף הוא היה רק מן הבינונים.
ר' מנחם בן אהרן בן זרח (נולד בערך ה“א ע', מת קמ”ה) היה ממשפחת קדושים, ש הרגי על קידוש השם. אביו ר' אהרן היה ממגורשי צרפת בגזרת פיליפ היפה117). במעט הרכוש שנשאר לו אחרי הבזה, בא עם משפחתו לשבת באיסטילה, והיא קהלה נכבדה במדינת נבארה. שם נהרג הוא ואשתו וארבעת בניו בתוך כל קהלת הקדש שמסרה נפשה על קדושת השם, בקום עליה העם ברשעת כהניו להכותה חרם118). ור' מנחם, שהיה כבר בעל אשה, התבוסס בדמיו גם הוא, ובמתים נחשב, ורק בחמלת אחד האבירים, שהיה אוהב נאמן לאביו, נשאר בחיים, – כי מצאהו בין החללים כל עוד נשמתו בו, וישאהו אל ביתו וירפאהו ויכלכלהו עד אשר נרפא ממכותיו. כאשר שב לאיתנו הוסיף להגות בתורה ולקחת לקח מפי מורהו המקובל ר' יהושע אבן שועיב, ואחר כן נכנס בטולידה לישיבה המהללה שהיתה להר“ר יהודה האשרי. בהגיעו לשנות ארבעים נתמנה לרב ולראש ישיבה בקהלת אלקלעי. במלחמת האזרחים בקשטיליה נפלו עליו אנשי החיל ויכוהו ויפצעוהו ויבזו יגיעו, עד כי לא נשאר לו מכל רכושו בלתי אם ביתו ושדהו ואוצר ספריו. אז נמצא לו עזרה בצרה מאת דון שמואל אברבנאל, אשר תמכהו בימינו, וב תו נקרא לעלות על כסא הרבנות ולעסוק בישיבה בטולידה. וכן זכה למלא מקום רבו ר' יהודה בן הרא”ש. להרים כבוד התורה אשר ירד מאד בעת ההיא, חבר ספר “צדה לדרך” על התורה והמצות (בערך שנת קל"ד) בעד גדולי היהודים הקרובים למלך ושרם, אשר עסקיהם יטרידום מקבוע עתים לתורה וּמהגות בספרים די צרכם. בספר הזה הכניס גם איזה דברים מחכמת הרפואה ותורת האמונה; אבל בכל אלה לא חדש מאומה, כי כבר נאמרו ונשנו פעמים אין מספר בספרי המחקרים שהיו לפניו.
רק שנים הצטינו ועלו על כל בני הדור ההוא בחכמתם ורחב לבם, והם: הר“ר חסדאי קרשקש והר”חר יצחק בן ששת. שניהם היו בממלכת ארגוניה, ויחדו גברו חילים ויתאמצו לחזק את היהדות ולאמץ את הלבבות ולהרבות שלום בקהלות הקרובות והרחוקות.
ר' חסדאי בן אברהם קרשקש (נולד ח“א ק', מת ק”ע) שישב בראשונה בברצלונה ואחר כן עד סוף ימיו בטרייסה, היה חכם גדול בתלמוד והחזיק ישיבה גדולה, אך לא שמש ברבנות מעודו. הוא היה קרוב למלכית בימי יואן הראשון, ודברים היו לו עם השרים הגדולים אשר בארץ. את שטות הפיליסופיה השונות ידע לכל פרטיהן וחדר לכל מצפוניהן ברוח בקרת עמוקה, כנראה מספרו “אור ה'”. אבותיו נמנו בין חכמי התלמוד, והוא למד תורה מפי הר"ר נסים גירונדי. בעתותי הרעה שבאו בימיו על יהודי ספרד, התאמץ לעמוד לימינם ולחוש לרוחתם ככל אשר מצאה ידו.
דומה לו בטבעו ותכונתו, אבל שונה ממנו ברוחו ומחשבותיו, היה ידידו ורעו הזקן ממנו, הר“ר יצחק בן ששת ברפת (חריב“ש, נולד בערך ה”א פ“ו, מת אחרי קס”ח), אשר גדל בבית מדרשו של הרשב”א ולמד תורה מפי הרשב“א ומפי תלמידיו המובהקים ר' פרך כהן והר”ר נסים גירונדי. הוא סגל לו את השגת הרשב“א ושטתו בתלמוד, וגם את שנאתו – לחכמות ומדעים. בכלל היה ר' יצחק בעל מדות תרומיות, לו היה לב טוב ונפש נדיבה, ופעמים הרבה עזב טובתי מפני טובת הכלל, בהיותו אוהב שלום ורודף שלום; אבל במקום שראה חשש פגימה במצות חז”ל או אף במנהג קל הנהוג בישראל, הפך לבו בקרבו ותיקד כשאול קנאתו. את תורתו וחכמתו נראה מקובץ השו“ת הנקראות על שמו כאשר מספרם מגיע עד תקי”ז. כאשר גדל שמו בישראל בחרה בו קהלת סרגוסה הגדולה להושיבהו כבוד בתוכה, וקהלת קלעת איוב, היא קלטיוד (Calatajud), גם היא חפצה כי יקרא שמו עליה, ומאשר נמצאו לו בסגרוסה מתנגדים ואויבים אשר מרו ועצבו את רוחו, נתן היתרון לקהלה לאחרונה ויהי נכון לעבור לקלטיור; אבל רוב אנשי סרגוסה התאמצו בכל עז לעצרהו אתם, ויבקשו גם עזרת הממשלה לאלצהו בחוקה להשאר על מקומו; ובכל זאת עמד בדבורו, ולא נסג אחור מקהלת קלטיור עד אשר מחלה היא בעצמה על הבטחות לה. אחר כן הי בקהלות ואלינסיה וטורטוזה.
כמעט עלה חריב“ש על כסאו בסרגוסה, הראה הקפדתו על שמירת מנהגי הדת מבלי גרוע מהם אף בענין שהשכל מחיב. כי שם היה המנהג לקרוא בפורים את המגלה בלשון ספרד לפני הנשים ולפני כל אשר אינם מבינים עברית. המנהג הזה היה גם בקהלות אחרות ברשיון רבנים אחדים, אשר לא מצאו בזה מאומה נגד דעת התלמוד; אבל לא כן היתה דעת ר' יצחק, ויחד עם הר”ר נסים גירונדי התגעש על זה עד כי עלתה בידי שניהם לבטלהו.
עוד יותר נגלתה קנאתו במחלקת שעורר על הרב הישיש ר' חיים גליפפה, עקב אשר היתה רוח אחרת עמו. הרב הזה (נולד בערך ה“א ע', מת בערך ק”מ), שישב על כסא הרבנות בהוּאיסקה ואחרי כן בפמפלונה, עמל למצוא ראיות מהתלמוד להקל את דרך החיים ולא להחמיר, בעוד אשר כל יתר הרבנים בחרו בשטת הרא“ש לדרון בכל דבר לחומרא. וגם בדברים אחרים היו דעותיו שונות משל חבירו: הוא נועז לבטל את האמונה בביאת המשיח, שנעשתה על פי הרמב”ם לאחד מעיקרי הדת, ועל הנבואות הטובות הנמצאות בספרי ישעיה ודניאל אמר כי כבר בּאו בימי החשמונאים, בזמן הבית השני, ודעתו זו כתב בספר, אשר קראהו בשם “אגרת הגאולה”. על המחדש הזה התחוללה רוח סערה גדולה. שכנו הרב הקרוב אליו, ר' חסדאי בן שלמה מטודילה, הביא דבתו רעה אל הריב"ש, אשר התעורר על הרב הזקן הזה, שכבר זכה להעמיד תלמידים הרבה, ויוכיחהו על פניו כאשר ייסר איש את בנו או לתמידוּ, ויזהירהו מלכת בדרך הזאת, פן תהיה מרה באחרונה.
גם ידידו ר' חסדאי קרשקש, אף שאהב את החכמה והחקירה, היה תמים דעים עמו, וישם את הפיליסופיה שפחה נחרפת לאמונה ודת קדושים – ברוח הזמן ההוא אשר קנאת האמונה החלה לשבת ראש. אחרי מות הר“ר נסים גירונדי נחשבו שני אלה לראשי הדור ומאורי הדת לקרובים ולרחוקים, וגדולי הרבנים והקהלות היותר גדולות עמדו למשפטם וייחלו למוצא פיהם. אך בכל חכמתם ועזוז אהבתם לעמם לא יכלו עוד לעצור ברוח הרעה אשר שלטה בקרב אחיהם פנימה, נוסף על הרוח המשחית אשר התעוררה עליהם מאת אויביהם חוצה. כי אמנם רבה העזובה בעת ההיא ביהודי ספרד; נטשו חבלי האחדוּת אשר היתה מגנם ומ וזם מעודם, אף אבדו מהם מדותיהם החמודות אשר נוססו בהם מלפנים. עשיריהם חיו רק לנפשם, אחרי בצעם הלך לבם ובק אתם איש מרעהו נבאשו גם יחד. הם עשו להם הון ועושר בנשך ותרבית אשר הרבו לקחת מהנוצרים, הם העלו עליהם חמתם בלכתם בגדולות בהתהדרם לפני אציליהם ובלבשם משי ורקמה וכל מעשר יקר למען התפאר עליהם – וכל העם שתה את כוס החמה וישא עון פחזותם וסכלותם. “הן לריב ומצה יקומו – התאונן עליהם רבם הגדול, הריב”ש – ובמעל הזה היתה ראשונה יד השרים והסגנים, העשירים והמיוחסים, כי יחושו ויחוסו לכבוד עצמם ובשרם, ולכבוד קונם אינם חסים”119). “שכח ישראל את עושהו ויבן היכלות – קרא עליהם הר”ר שלמה אלעמי, אשר עיניו ראו אחריתם – וילבשו בגדי מלכות, ותלבשנה נשיהם ובנותיהם כשרות וכגבירות… אהבו את הבטלה, גאה וגאון ודרך זו השררה והרבנות… ויקנאו איש באחיו ואיש ברעהו לדבר לפני המלך והסגנים סרה, ולא ידעו כי בנפשם הוא ואחריתם מרה“120). הרבנים למדו אל דרך הכהונה הגדולה בדת הקתולית, ויהי החרם בידם ככלי משחית לחבל לאחרים וגם להם. המסירות והמלשינות היו כחצים בידי פריצי עמם, לירות ממסתרים אנשי מצוּתם, ואויבי ישראל חתמו בצרור פשעיהם לשית עליהם בעלילותיהם ספות. מפני חמת מלשני בסתר לא נקו גם הרבנים בקהלותיהם. כן נתפש ר' חסדאי בן שלמה, הרב בטודילה, ונמסר למלכות בדבה אשר הוציאו עליו רודפיו מקרב אנשי קהלתו. בני בליעל כאלה שלחו לשונם בר' צאג וידאל די טולוזה (בן הרב הנודע ר' יום טוב וידאל די טולוזה121), וילשינוהו אל מלכת ארגוניה להכריתהו מארץ חיים. גם הישיש רבנו נסים גירונדי ור' חסדאי קרשקש והריב”ש יחד עם אחיו ר' יהודה ברפת ועוד אחדים מרעיהם הכו בלשון ובבתי כלאים החבאו ונעצרו עד תתם ערבון בעד נפשם. אבל גם הרבנים לא החשו לעוכרים כאלה, אף החמירו לפעמים משפטם יותר מדי. בין יהודי נבארה גדל האף והחמה בגלל החרם אשר הוטל על איש גדול ונכבד (דון יאודה הלוי) אחרי מותו, בעד דבת שוא אשר יצאה עליו כי בסוף ימיו “נעשה צדוקי”. ורבות עמלו נכבדי ישראל שמה יחד עם רבם הגדול, ר' יוסף אורה-בואינה, עד אשר נאות להם דון חסדאי קרשקש לפשר את השלום ולהקים הסער לדממה. בכח אשר היה להם לדון דיני נפשות דנו לפעמים גם למיתה. אמנם לא יצא המשפט לפעלו עד אם קים אותו המלך בכתבו וחותמו; אבל הדבר הזה לא כבד מהם, כי תמיד נמצא להם אחד היהודים הקרובים למלכות והכסף ענה את הכל. ענש כזה עוד הגדיל המכשלה – כי בשפטם את האיש החשוב על דבר מלשינות, לא בקשו חשבונות רבים, לא דרשו וחקרו היטב ולא שאלו גם בעדים כראוי לדיני נפשות. משפט כזה נעשה בשיביליה לאיש גדול ונכבד, בנפול עליו חשד כזה – ומותו משך אחריו נקמת עם הארץ אשר שת קציר ליהודי ספרד ומנפש ועד בשם כִּלם.
דון יוסף פיגון משיביליה נשא חן וחסד מלפני המלך דון אינריקו ויהי לו לראש גובי המס122). ויקנאו בו אחיו היהודים באי חצר המלך, ויביאו דבתו רעה אל דון אינריקו, אשר קצף עליו ויתנהו במשמר וישם עליו ענש כסף רב. אבל אחר כן נחם על מעשהו ויוציאהו לחפשי וישב עליו כבודו כבראשונה, וכל הנוצרים יושבי שיביליה כבדוהו ויאהבוהו מאד. אז זכר דון יוסף את אשר עשו לו אויביו חפצי רעתו, ולתת בהם נקמתו או למען הצדיק נפשו מהם שם להם עלילות דברים וישב להם כפעלם. בימים ההם מת דון אינריקו ובנו דון יואן הראשון מלך אחריו, ויבוא לעיר בורגאש הבירה אשר בקשטיליה הישנה, לשים כתר מלכות בראשו כמשפט. בעצם ימי החג ההוא, כעלות המלך על כסאו, (1379–קל"ט) ישבו דייני ישראל כסאות למשפט בשיביליה, לשפוט את דון יוסף פיגון כדין מלשין ומוסר, ויגזרו דינו שלא בפניו ויחיבוהו למות. אחדים מהיהודים הקרובים למלכות בקשו רשיון מאת המלך הצעיר, לתת משפט מות באחד מאחיהם, והמלך נתן את שאלתם, מבלי דעת את האיש אשר יבקשו לשאה נפשו, ובהיות בידם כתב הדת החתום בשם המלך וגם פסק הדין אשר הוציאו הדיינים על דון יוסף, הלכו את ראש השוטרים וישחדוהו להיות בעזרם לעשות משפטם באיש הרמס. ויהי בבקר (21 אוגוסט) וילכו יהודים אחדים ובתוכם דון שלמה ודון צאג עם ראש השוטרים אל בית פיגון בעודנו ישן על מטתו, ויעירוהו משנתו, באמרם לו, כי לקחת א תפרדיו לערבון באו. וכאשר פתח להם דון יוסף פיגון את דלת ביתו, תפשוהו היהודים אשר הפקדו לעשות דינו, ויכרתו את ראשו מעליו.
ויהי בהודע הדבר בשערים, ויחר אף כלם על המשפט הקשה אשר נחפזו היהודים לעשות באיש ול ו כבד, מבלי חקור דינו אף על פי חוקי הרבנים. ומכלם הכי גדלה חמת המלך הצעיר, על אשר נועזו היהודים בנפשם להמית בימי שמחתו ומועדו את האיש אשר היה יקר ונכבד בעיני אביו, ועל אשר סבבוהו בכחש ויפתוהו בפיהם, לתת להם רשיונו על הדבר הרע הזה. ויצו להמית את היהודים אשר עשו בו משפטם החרוץ, וגם את אחד הדיינים אשר היה בבית דין ההוא. גם על ראש השוטרים נתכה כאש חמתו על אשר היה להם לעזרה, ויחרוץ עליו משפט מות, ורק לבקשת אחדים משריו השיר משפטו אחור, אבל צוה לקצץ ידו. המקרה הזה היה בעוכרי היהודים, ותוצאותיו נגלו עליהם לרעה. ראשית דבר נטל המלך מהרבנים והדיינם את זכותם, לבל יוסיפו עוד לדון דיני נפשות אחרי עשותם נבלה כזאת, ובאספה הראשונה שהיתה לראשי העם בשוּריאה (Soria) נקבע האסור הזה לחם עולם (ק"מ). ובכל זאת לא שככה חמת המלך, ויט אזנו מן הוא והלאה לכל דבה אשר הביאו אויבי היהודים אליו. אבל לא רק המלך ושריו, כי כל העם בקשטיליה קצ.ף על היהודים קצף גדול בגלל דמי דון יוסף פיגון, אשר נשפכו בידים רבניהם וראשיהם. ואף הנוצרים יושבי שיביליה, אשר אהבו ויכבדו את האיש המומת, חרה בם עד להשחית, ויחכו ליום אשר תמצא ידם, להתנפל על היהודים ולהנקם בהם שבעתים על הדם הנקי אשר שפכו.
מאז והלאה גברו התואנות והאשמות על היהודים, והשאלות והבקשות להגביל זכיותיהם ולהצר צעדי אונם עלו על שלחן המלך בכל אספה ואספה, כמלפנים בימי מלכי הגותים המערבים לכל אספותיהם וקונסיליותיהם, – והמלך דון יואן בשמרו עברתו ליהודים נענה לאויביהם בכל דבר, חוץ בדברים הנוגעים לאוצרו והכנסותיו. כן קבל לרצון על האספה שהיתה בואלדוליד (קמ"ה) את בקשת הכהנים, לקיים את הגזרות הקדמוניות שנקדשו על ידי ראשי הכהנים בכנסיתם הגדולה, ויאסור על היהודים לגור במקום אחד עם הנוצרים, ועל המיניקות הונצריות – להניק כל ילד עברי, וכל העובר על זה יענש קשה ויֻכה במקלות לעיני כל העם. בעצת בעלי האספה קבע חק חדש, כי אסור לכל איש יהודי להיות ממונה על האוצרות, לא להמלך ולא להמלכה ולא ליורש העצר, והועבר על זה יחרם כל הונו והוא ילקה בגופו מכת מרדות.
_________________
פרק שנים עשר. 🔗
ריב בין מלכי קשטיליה (פוטוגאל בדבר הרב הראשי חן יהודה ודון דוד ניגרו. הצורר פרנאנדו מרטיני. ההרגה הגדולה בשנת קג“א. הריגת כל משפחת הרא”ש. השמדת שבעים קהלות בקשטיליה. ההרגה וההשמדה בארגוניה, אלינסיה, מיורקה וקטלוניה. התוצאות הנוראות. המרגוע בפורטוגאל.
למלך הזה, אשר מאת היהודים בעצמם היתה נסבה להפוך לבבו לשנוא אותם, רה מקרה רע – כי אבדה ממנו עטרת פורטוגאל בהיותה כמעט בידו לשיתה על ראשו, וגם זאת מעם היהודים באה לו – בגלל הרבנות הראשית בספרד. וזה הדבר פיאטריסה (בריטים), אשתו השניה, היתה יורשת עצר בפורטוגאל, כי כן יסד לה אביה המלך פרנאנדו, באין לו בן בַּשר אשר ימלוך אחריו. בימי המלך פרנאנדו (1867=1388) ראו יהודי פורטוגאל בּטּובה ויתעננו על רוב שלום, כי בכלל לא ידעו בארץ הזאת כל רע, עד בוא עליהם כשואה איך אחיהם הספרדים, ובשוט שוטף כ עבר היו גם הם לו למרמס. מתחלת האלף הששי (ל"ד) והלאה הוו להם חקים טובים וישרים במררי קהלותיהם שכם אחד על כל אחיהם באירופה. בראש קהלותיהם בארץ ההיא עמד הרב הראשי (ArRabbr Mor), אשר נחשב לנשיא בעמו. המשרה הנכבדה הזאת היתה נתונה מאת המלך לאיש. אשר חפץ בִיקרו. בידי הרב הראשי היה המשפט העליון על כל קהלות ארצו, ופקודותיו היו לחק עולם בל יעברוהו. את כתביו חתם בטבעת ולכבוד שמו הוסיף את הדברים האלה: “אר-רבי מור על פי אדוני ומלכי על כל קהלות פורטוגאל ואלגרבי”. שנה שנה נסע בקהלות ארצו לבקר עניניהן, לחזק כל בדק ולמנות כל חסרון ולעשות משפטיהן ודיניהן עם רבניהן. במסעותיו אלה נלוו אליו מקרב עמו בני לויתו: שופט עליון (Onvidor), סופר ראשי (Chanceller) עם לשכתו, מזכיר (Escrivao) ועושה משפט (Porteiro Jurade). תחת יד הרב הראשי עמדו ראשי הדינים (Ouvideres), הם הרבנים שנקבעו ממנו בשבע מדינות ממשלתו, ומושבם היה בשבע הקהלות הראשיות: בסַנטאַרס, ויעי, קוילהאנו, פורטו, טורי די מונטקורבו, איבורה ופארו. הם השגיחו אל הקהלות השניות, אשר בערי המדינות, וכל דבר הקשה הובא אליהם ושפטוהו המה. רבני המדינות נבחרו מאת הקהלות בעצמן, אבל בחירתם נתקימה רק על ידי הרב הראשי, בהס אותם באגרת כתובה וחתומה “בשם אדונו ומלכו”. להרבנים היה המשפט לדון דיני ממ ות ואף דיני נפשות, והמשפט הזה נשאר בידם גם אחרי הנטלו מאת אחיהם בספרד, כתבי המשפט נכתבו בלשון הארץ. גם בהיות ליהודי דין ומשפט עם איש נוצרי, היה הרב משביעו בנוסח פשוט, בתתו ספר התורה בידו.
להמלך דון פירנאנדו, שהיה קל דעת ומפזר הון, היו שני יהודים רואי פניו ונושאי חסדו, אשר נהלו עסקי כספו בתבונת כפיהם. האחד הוא דון יהודה והשני דון דוד ניגרו, ממשפחה הרמה “אבן יחיא”. ויהי אחרי מות המלך, ואשתו המלכה ליאונורה משלה אחריו בשם בריטוס בתה יורשת העצר, ויבוא ראשי העיר ליסאבון לפניה, ויבקשו ממנה,להסיר הרבה חקים שקבע המלך בחייו למורת רוחם, וגם להרחיק את היהודים והערבים מכל משרה וכהונה בממשלת הארץ, ומיראתה פן ישיתו ידם עם בן חורגה, יואן די עוית, המתנשא למלוך, עשתה כדברם, ורוב העם שתו ידם עם די עוית, ובראות המלכה כי קצר כחה לעמוד מפניו, גמרה אמר להטות את לב השרים, להסב את המלוכה לדון יואן חתנה, המולך בקשטיליה– ויהי כן. בעת ההיא (1384) מת ראש רבני קשטיליה, והמלכה ליאונורה זכרה לדון יהודה את חסדיו הנאמנים, ותדרוש מחתנה להושיבהו על כסא הרבנות הראשית בקשטיליה ארץ ממשלתו. אבל המלך דון יואן כבר הבטיח לבריטיס אשתו, לתת את המשרה על שכם דון דוד ניגרו – ועל הדבר הזה חרה אף ליאונורה עד להשחית, ובשאפה לנקם הטתה את לב שריה לבחור בדי עוית בן חורגה. ויצא דון יואן למלחמה, לקחת את פורטוגאל בחזקה, ויצר על העיר קוימברה. ותשלח ליאונורה מרצחים להכותו נפש, ותג סורה לדון יהודה הנאמן בבריתה. ואחד מנזירי הפרנציסקים, שהיה לאיש הבינים בין המלך ובין חיל עיר קוימברה הנצורה, נמשך אחרי דון דוד ניגרו, ובאהבתו אותו כנפש השביעהו לעזוב את מחנה המלך, כי רעה נגד פניו. ודון ניגרו בחכמתו בא עד חקר דבר, ויגל את אזן המלך, ויגד לו את כל אשר נעשה. וימהר המלך לקדם פני הרעה, ויצו לתפוש את ליאונורה. וגם שפחת המלכה ויועצה דון יהודה נתפשו ונאסרו בפקודת המלך, אשר צוה לחקרם ולענות נפשם עד אשר יגלו סוד גבירתם, וכאר נתנו שניהם תורת אמת, הגלה דון יואן את ליאונורה לעיר טורסילה, ועל דון יהודה חרץ משפט מות. אך דון דוד ניגרו איש ריבו היה לו לישועה, כי הערה כחו ולבבו להשיב אף המלך ממנו, ותהי לו נפשו לשלל. הריב הזה הסיר מעל יואן את עטרת פורטוגאל אשר כמעט ענדה לראשו, וכל תחבולותיו לקחתה ביד חזקה לא עמדו לו, עד כי נואש ממנה וישב לארצו בנפש מרה, ויוסף עוד שנוא את היהודים מִבראשונה. בשנאתו זו לקחו להם כהני אצרו קרנים, לשית את היהודים לתועבה בדרשותיהם ולהעלות עליהם חמת העם עד לאין מרפא. מכלם הכי הגדיל עליהם בפיהו הכהן הקנא פירנאנדו מרטיני, אשר שנאתו הנוראה ליהודים היתה בעיניו לעיקר אמונתו. בהטיפו מעל הבמה בבית הכניסה או באחד השוקים בשיביליה, שפך עליהם תמיד חמת עכשוב, פעם זעק מרה על ערפם הקשה אשר ימנעם מהסתפח באמונת כל העמים; פעם הרעים בקול זעמו על גאותם ורום עיניהם, על עשרם הרב, על אהבתם את הבצע ועל הנשך והתרבית אשר ירבו לקחת. ובשיביליה נמצאו לו אזנים קשובות, כי שמר העם עברתו ליהודים, על אשר נועזו להתערב בריב האחרים על אדות המלוכה, ועל משפט המות אשר חרצ על דון יוסף פיגון מחמל נפשם. והנה כל עוד היה המלך דון יואן בחיים, ירא הכהן מרטיני לעורר את העם לעשות נקמות ביהודים, כי היה דון יואן מלך עז, אשר לא ישא פני כל פורעי פרעוֵּת בארצו. אך במות המלך ההוא היה אינריקו השלישי ילד בן עשתי עשרה שנה, ובירשו את כסא אביו היה רסן הממשלה נתון בידי אחרים מרבי הממלכה, אשר חלק לבם איש מעל רעהו וכמעט נתנו מקום למלחמת אחים חדשה לפרוץ בארץ. והעת ההיא מצא הכהן מרטיני דרושה לחפצו, לבצע מזמותיו בעם חרמו.
ויהי באחד הימים, בעשירי לחדש אדר שנת קנ“א (15 מארס 1391), ויצא הכהן מרטיני כפעם בפעם להטיף לעם באחד השוקים ולפחת בלבו אש קנאות כדרכו, ויעוררהו פתאם להתנפל על היהודים ולכלות חמתו בם – בתקותו כי בדרך הזאת יצלח לו להביא יהודים הרבה תחת כנפי אמונתו. העם שמע בקולו, וישתער על היהודים באף גדול וּבחמה שפוכה; אוּלם ראשי העיר עמדו בפניהם, ויעצרו את ההמון ביד חזקה. ופקודת המלך יצאה גם אל הערים הקרובות, לבלתי שלוח יד ביהודים. אמנם לו הואילו המושלים בשם המלך להגן על היהודים באמת ובתמים, אזי יכלו על נקלה להשיב את המנוחה לקדמותה, בתתם צו, לאסור את דורש הדמים, את חרנאנדו מרטיני, בנפשו, או לאסור עליו מהשמיע בשער קולו ומהסית עוד את העם ביהודים. אבל הם לא כן עשו, – והכהן הקנא שקד על הרעה, ויוסף לשלח לשונו כחץ שחוט ולהבעיר חמת ההמון על היהודים, עד אשר בערה כאש רשעה, וכמעט עברו שלשה ירחים אחרי המהומה הראשונה, קם העם כאיש אחד ביום ר”ח תמוז (6 יוני 1391) ויתנפל על רבע היהודים (Juderia), ויצת אש במשכנותיםה ועיש בם מטבח נורא וזבח רב. מקהלה הגדולה ההיא, אשר בה נמצאו כשבעת אלפים משפחות מבני ישראל, בערכך שלשים אלף נפש, נשארו רק מתי מספר. ארבעת אלפים איש נפלו ביום ההוא על חלליהם, ויתרם התמכרו אל הדת הנוצרית, מאימות מות אשר נפלו עליהם. המון נשים וילדיהן נתפשו מאת אנשי הדמים ובכסף נמכרו להמחמרים, לעבדות עולם. משלשת בתי הכנסיות שהיו שביליה נהפכו שנים לבתי תפלה לקתולים. בתוך ההמון הרב אשר המירו דתם ביום נחלה וכאב אנוּש, ויבחרו לבוא במים מבוא באש ובדמים, נמצא גם ראש משפחת אברבנאל המפארה והנודעת לשם, הוא דון שמואל אברבנאל שהיה קרוב למלכות בימי דון אינריקו, ויהי לכבוד לעדתו וצבי תפארת לקהלתו, ובבואו בברית החדשה שנה את שמו ויקרא בשם יואן די שיביליה.
כשוט שוטף עבר המטבח הנורא משיבליה על רוב ארץ ספרד, וימלאנה דמים כמים וחללים לאין מספר. תאות ההון ותשוקת השלל הרב והבזה הגדולה גברו על קנאת הדת, ויהיו היהודים כצאן לטבח ורכושם כשלל אויב במלחמה. סערת העם חמה יצאה והנגף החל בעיר ואם בישראל, זו קהלת קורדובה, גאון יהודי ספרד מלפנים, כבודם וראשית אונם. כל בניה יצאוה ביום עברות; אלה נהרגו על קדושת השם, ואלה נאנסו להמיר דתם. ביום הצום, יום הזכרון לחרבן ירושלים (י"ז תמוז), נשפכה חמת ה' על הקהלה היותר גדולה בספרד, והעם התקומם בטולידה הבירה, ודמי היהודים הנאמנים בבריתם את אלהי קדשם נשפכו כמים בקרב חוצות. בתוך הקדושים הרבים שנפלו על חלליהם בטולידה נמצא כל בני משפחת האשרי אשר בעוז רוח יהודי אשכנז שחקו לפחד וילכו לקראת המות מבלי חת. הר“ר יהודה בן אשר, מזרע הרא”ש, חתנו של ר' יעקב בעל הטורים, שחט בידיו את חותנתו ואת אשתו ובניו ואחר כן שלח יד בנפשו. גם בטולידה נאנסו רבים לצאת מכלל עמם, ובהמרותם פדו משחת נפשם. כשבעים קהלות נחרבו בעת ההיא, בתוכן הקהלות הידועות: איסיגה, גואיטי (Huete), לוגרונו, בורגאש, קריון ואוקאניה. מקהלת אשקלונה לא נשאר אף אחד. זבח רב כזה יזמו הקתולים בקנאתם הנוראה לערוך גם להערבים המחמדים יושבי מדינת שיביליה. אבל המתונים שבהם הוכיחו בדברים, כי לא נכון לעשות זאת, פן יתעוררו המחמדים להשיב גמולם בראשם ולעשות כן להנוצרים הגרים בתוכם בגרנאדה ארץ ממשלתם ולשבוים הנוצרים העצורים בארץ ממלכתם מעבר לים – ועל כן נחמד על מחשבתם וירפו ידם מהמחמדים. אך ביהודים האמללים כלו רעתם ככל אות נפשם, וישקום את כוס התרעלה עד תומה, בדעתם כי בכל העולם אין להם גואלים אשר יקחו נקמתם מהורגיהם, והם כדגי הים וכרמש לא משול בו.
ממלכת ארגוניה אשר נפרדה כלה מקשטיליה, כי עמה ומושלה הרחיקו מעליה דרכם, גם היא פתחה בפעם הזאת שעריה לפני סמל הקנאה המקנה, והעם שלח ידו ביהודים יושבי מדינת ואלינסיה להומם ולאבדם (ז' אב). מחמשת אלפי נפש ישראל בולאלינסיה הבירה לא נשאר אף אחד; כמאתים וחמשים איש נהרגו, רבים עזבו את דתם ושאריתם מתי מספר מלטו נפשם משחת בלי. גם בכל ערי המדינה ההיא זעמו את היהודים ויכלו אותם בחרב ובאש, לא נשארה בלתי אם קהלת מורבידרו (Murviedro) בלבד.
תחת שאה התגלגלה הרעה ותעבור ארחות ים ותגיע עד האי מיורקה (Mallorca). שם בפלמה (Palma) הבירה התגודדו המון נערים ומלחים ויקשרו שני חשיפי עצים כשתי וערב וישאום לפניהם ברחוב מונטיזיון, הוא רחוב היהודים, בקול קורא “מות ליהודים!” (א' אלול). וכאשר התנפלה עדת בני הבליעל על איש יהודי, והוא גבור ואמיץ כח, ויתפוש את אחד מהם ויחנקהו בידו החזקה, השתובב כל ההמון משובה נצחת ויפלו בחמה עזה על כל היהודים ויכום ויכתום עד חרמה. גם בתי הנוצרים אר חמלו על האמללים הנמלטים אליהם ויחיבאום אצלם, לא נקו מידם. ביום ההוא נפלו מהיהודים שלש מאות חלל, ובתוכם גם מורם ורבם ן' וידאל אפרים גירונדי. רובם בקשו להם רוח והצלה בחיק הדת הנוצרית, ותהי להם נפשם לשלל. המלך דון יואן הראשון התעורר לנקום נקמת היהודים ההרוגים והשדודים, וישם מס גדול על יושבי העיר פַּלמה; אבל מזמתו נגלתה אחר כן, כי רק אחרי בצעו הלך לבו, למלא אוצרותיו שלל. אולם ענש כבד מזה בא על האי ההוא בגלל הרגת היהודים בעת ההיא, כי שבת מסחרו, אשר הלך אז וגדל עד כי יכל להתחרות עם ערי ממשלת הריפובליקה באיטליה – ומן הוא והלאה הלך ודל ולא שב עוד לאיתנו עד היום הזה.
שלשה ימים אחר ההרגה בפלמה, החל הנגף בקטלוניה, כאל התקשרו כל יושבי ספרד לעשות כלה ליהודים בזמן אחד. גם שם החלה הרעה מעיר הבירה, בקהלת ברצלונה הגדולה לאלהים, רבתי בחכמי ישראל ושרתי באציליו אנשי השם. העשר הרב שעשו להם היהודים יושבי העיר הזאת, בסחרם אל חוף ימים וארצות רחוקות, הוא שהיה בעוכריהם, במשכו אליהם את עם הארץ, להרים יד ברצח ולרשת יגיעם. ביום שבת קדש, יום חג לנוצרים, התנפל ההמון הזועם על היהודים עם חרמם, לזבוח זבחי אדם רב, ומאתים וחמשים איש ישראל נפלו על חלליהם בפעם אחת. רוב אנשי הקהלה נמלטו אל המגדל, ששם מצאו סתם למו ברצון הנציב, ובחמלתו עליהם נתן להם גם לחם ומזון להחיותם ברעב. אבל ההמון התקומם גם על שריו ואציליו, וישימו מצור על המגדל ולאחרונה שלחו אותו באש. ובראות היהודים הנצורים כי אבד מנוס מהם, שלחו רבים מהם יד בנפשם, אחרים המתיו עצמם בהתנפלם מעל החומה, ורבים יצאו מהמגדל להלחם על נפשם בזרוע נטויה וימותו מות גבורים במלחמה. בין החללים הקדושים נמצא גם העלם הנחמד, בנו יחידו של השר דון חסדאי קרשקש, והוא חתם אשר חכה ליום חתונתו, לבוא אל חופתו עם בתולת ישראל, בת איש נכבד ושוע וגביר בעמו. אחד עשר אלף איש המירו את דתם, מתי מעט נסו ונמלטו, וכן לא נשאר מכל קהלת ברצלונה אף יהודי אחד. כזה היה גם גורל קהלות לורידה, גירונה ויתר ערי קטלוניה: אלה נהרגו על קדוש ה‘, אלה יצאו מכלל ישראל, ורק מעט מזער נמלטו על נפשם. בקהלת גירונה ירַאת ה’ היו המומרים אך מתי מספר, ויתרם בחרו מות מחיים. הרבנים מורי העם האירו לפני קהלותיהם באור ה‘, ויהיו מופת לאחיהם, בהשליכם נפשם מנגד למות בעד ה’ ואמונתו. כבמדינת ואלינסיה גן גם בממלכת קטלוניה נשארו מהיהודים רק מעט מזער, בהמלטם אל מבצרי האצילים, אשר אספום אליהם – בעד הבצע, כי הוקירו פדיון נפשם ויקחו את כל הונם ב חירה. רק בארגוניה בעצמה לא רבתה ההרגה בקהלות ישראל, כי השכילו לקדם פני הרעה ויתִנו כל חילם ואוצרותיהם לשרי המלוכה כופר פדיון נפשם.
שלשה ירחים ארכו ימי המהומה וההרגה והמבוסה הרבה ברוב קהלות ספרד, וגם אחרי כן לא עברה הבהלה, ותהי חתת העם גדולה על היהודים, עד כי אל נועזו הפלטים לצאת ממחבואיהם אשר החבאו שם בימי הזעם. הנה כן עברה על יהודי ספרד כוס אחיהם יהודי אשכנז, אשר קבעתה שתו מצו לפני חמשים שנה, בעת המגפה השחורה. כן נהפכו גם שיריהם לקינות ומחוליהם למספד מר על דם ישראל השפוך, אשר קבעו בסדר תפלותיהם לזכר עולם. אבל תוצאות ההרגה הגדולה עוד גדלו ועצמו ממנה לרעה – כי חלל לבם בקרבם מן הוא והלאה, אבדה תוחלת אונם, ירד שאול גאונם עליזוּת גאותם, וילבשו רוח כהה תחת מעטה תהלה, בי ההפך עליהם בלהות וידכאו. לאט ושחוח הלכו יהודי ספרד תחת גאונם ורום עיניהם מלפנים, ויטו דרכם מפני כל איש נוצרי אשר פגשו, כי פחד קראם ורעדה, פן ירים עליהם יד ברצח או ירים קול בהמון להתגולל עליהם ולאבד מארץ זכרם. מקול עלה נדף חרדו ומפני נער נוצרי אחד נסו מאה מהם מנוסת חרב. אז ידעו גם המלה טעם הגלות המר, ירד עז מבטחם שהיה להם בארץ הזאת מלפנים ויורידו לארץ ראשם; לא נכרו עוד בחוצות כי הם הגבורים הששים לקראת נשק בהלחמם בעד המלך דון פידרו. רק בפורטוגאל נשארו היהודים שקטים על מקומם ושוט שוטף אשר עבר בספרד אליהם לא הגיע, כי חזקה יד המלך דון יואגו, אשר מצא און לו באהבת עמו ולא נתן להמוניו להתקומם ולפרוע פרעות בארצו. הרב הראשי דון משה נבארו שם לפניו שתי פקודות שיצאו משני אפיפיורים, קלמנש הששי ובוניפציוס התשיעי, כי אין לאנוס את היהודים לעבור על דתם. ועל זאת המלך (71 יוני 1392), לבל יעיז איש לנגוע ביהודים לרעה. פקו האפיפיורים נקראו בראשי הומיות בכל ערי פורטוגאל, גם נכתבו בספר משפטי הארץ לחקת עולם. ובכן שקטה פורטוגאל במכונה, ותהי מפלט גם לאלה מהיהודים, אשר הצליחו להמלט מספרד.
________________________________________________
חלק ב' 🔗
פרק ראשון. 🔗
תוצאות שנת קנ"א. האנוסים. הבוגדים. דון פירי פיררוס. רינו די ואלינסיה. אשׁטרוק רימוך. פרנצישקו דיוש-קרנו. ן' שאלתיאל בונוס. ר' שלמה בונפיד. שלמה-פולוש בורגינזיש. ר' יהושע אבן ביבש. ר' חסדאי קרשקש. ר' יצחק בן שמה דוראן (האפודי). דוד בוניט בן גורן. דון מאיר אלגוארדיץ. דון משה צראל.
המכה הגדולה אשר הֻכה ישראל בספרד השאירה אחריה מכאובים נוראים ופצעים אשר לא יוכלו להרפא. כמאתים אלף איש יצאו מכלל ישראל בימי ההפכה, להחיש ישועה להם לנפשות ביתם מפני הידים השלוחות בהם לכלותם. אבל היבלו להכיר בלבבם את קשט הדת החדשה, אשר הוטלה עליהם ביד חזקה ובשרוע נטויה? היכול יכל כח האגרוף, העינים הלטושות, החרבות המלאות דם, קול ההמון, שאגת הרוצחים ואנקת החללים, הקרובים והאחים והרעים והידידים המומתים לעיניהם – היכלו כל אלה לנטוע בלבם אהבת אמת לדת ההיא ולהדביקם אליה באמונה אֹמן? רוב האנוסים שנאוה על ככה, אך הסתירו שׁנאתם בלבם הנשבר וילכו קודר בלחץ האויב, ובצפיתם צפו לעת אשר תמצא ידם, להשליך המסוה מעל פניהם ולשוב באהבה רבה אל עמם ואלהיהם ולדבקה בם מבּראשונה. רבים מהאנוסים האלה נמלטו בהחבא וינוסו אל ארצות בני הערב דרומה, ויבואו לממלכת גרנאדה, או עברו את לשון הים ויבואו למארוקה, טוניס ופיס, ממשלות הברבריאה, אשר הטיבו ליהודים בעת ההיא, במצאן חפץ בכספם ומשלח ידם להגדיל סחר ארצן ולהאדירו בם. רבים מהאנוסים לא יכלו לעזוב את ארץ מולדתם, ומבלתי יכלת לבגוד בדת אבותיהם,ש מרו את מצותיה וחקיה גם בהתנצרם למראה עין. מלכי קשטיליה, ארגוניה ומיורקה, אשר לבם לא הלך אחרי ההמון לאכוף דתם על אנשים אשר זרה להם רוחה, החרישו להאנוסים ולא כהו בם. גם השרים והפקידים לא התבוננו אליהם או ראו מעשיהם ויחרישו – כי עוד לא שמה האינקויזיציה קן לה בספרד ולא שלטה עדה בנפשות יושביה לעשות בהם שפַטיה. הנה כן היו האנוסים ספרד למין מיוחד בבני האדם, מין נוצרים מתיהדים או יהודים מתנצרים, בהיותם נוצרים למראה עין חוצה ויהודים נאמנים בקרב לבבם פנימה. אבל המון העם היה עוין אותם, ויבז להם בלבו ויקראם בשם מרנים ( (Marranos, לאמור:???123), וישנאם תכלית שנאה, וישמור להם עברתו שכם אחד על היהודים אשר נשארו נאמנים בבריתם את אלהיהם – לא על אהבתם בסתר את דת ישראל, כי אם על כבודם החדש עמם ועל כשרונם ושקידתם וחריצותם ומעלות רוחם, שנשארו להם מורשה על פי מולדתם. אבל מכלם הכי גברה השנאה לאנוסים ויהודים כאחד בלב המומרים להכעיס אשר נזורו כלה מעל אחיהם ויבגדו בם ביד רמה. כי אמנם רחוקה היתה האמונה מכליות האנשים ההם, אשר הלכו אחרי בצעם, והכבוד והתפארת או תענוגי בשרים יקרו להם מכל חיי העולם הבא. בתוכם נמצאו גם חכמים בעינים, אשר הציצו ונפגעו, הרבו חקר ונאשמו, ובכפרם בכל נתנו יתרון לדת הקתולית, הפורקת מעליהם עול תורה והפותחת לפניהם לרוחה את העולם הזה. האנישם האלה אשר רחקו בלבם מאנות שראל, ורק מפני הבושה או מפני היראה נשאו את עֻלה על צואריהם ויטו שכמם לסבול], שמחו על המקרה באכוף העם אותם לצאת מגבולם בפעם אחת ולעזוב את דת אבותם לעיני כל, דבקו אל הדת הנוצרית, ויתחפשו בין מאמיניה האדוקים, לעשות להם שם תפארת. והנה לא די בנזק הרב שהיה ליהדות, בצאת ממנה המון משכילים וסופרים, מליצים ומשוררים, חכמים ומלֻמדים; לא די במה שהגיע להקתולית צרתה, בהבנותה מחרבנה ובהתעשרה מכל אל העֹשר חמרי ורוחני – כי עוד נמצאו בבוגדים האלה בני בליעל אשר הפכו פניהם אל הדת אשר עזבו, ויעשו לה ם ענג רב לנאץ את הורתם אשר משדיה ינקו, לתת נקמתם במוריהם וחבריהם מלפנים ולהוסיף יגון על מכאובי היהודים בספרד, ויהיו מלעיבים בהם בשערים ויפרעום לשמצה בקמיהם. המומר דון פירו פיררוס שלח לשונו בהרב ובקהלה אשר באלקלעי, וישימם לעג וקלס לסביבותם. אך אחד ממשורי ישראל השיבהו דבר בשם הקהלה העלובה, ויור חץ ברור אל לשונו הזועמת. אחדים מהסופרים המומרים, כיהודי שנעשה כהן נזיר, דיו די ואלינסיה, השתמשו שירי לעגם במלות עבריות, להליץ אשם ולהתקלס בעם חרמם. מהם למדו גם המליצים הנוצרים, וינאמו נאם כמהם, ויערבו בשפתם מלות עבריות, לשנן בהם כחרב לשונם. כן נבנתה גם השירה ספרדית מחרבנה של היהדות, ותחת היותה עד כה קשה וכבדה ומתנהלת לאטה כרגל השרים והשרות בחצר המלוכה במדריד, הנה רוח ההתּוּל של היהודים-הנוצרים עבר עליה, ותעש לה כנפים להתעופף, קל מהרה ולהתלוצץ ולחזות מהתלות ולדבר רמות ונשגבות במליצה חידות כמליצת משוררי שיראל בספרד בשנים הטובות. לוּ נמצא מבקר חרוץ לשירת ספרד בעת ההיא, אזי הוציא עליה משפט אמת, כי במדה שהרבו היהודים להתנצר, הרבתה היא להתיהד. וגם זאת לרעת היהודים היתה, בשלחה בם מכותיה כנשק אשר לקחה מהם בעצמם, למען ספות לעג על יגונם.
בתוך הנוצרים החדשים נמצאו גם כאלה אשר בקשו להפוך אל כל היהודים כל אחד כמוהם, לקרוא כלם בשם אלהי הנוצרים, ויעטו כמעיל קנאה כאלו היו כמרים דומיניקים מלדה ומבטן, או כאלו קשתה עליהם פרידתם מעל אחיהם, וכל ען התאמצו למשוך גם אותם אחריהם. הרופא אשטרוק רימוּך מעיר פרגה, אשר בהיותו יהודי נחשב לאחד מעמודי התורה והאמונה, ודברים היו לו עם ראשי נכבדי ישראל, ובתוכם גם עם דון בנבנשתי בן לביא מסרגוסה, – וכאשר המיר דתו שנה את שמו פרנציסקו דיוש קרנו (בְּשַׂר האֵל) – התאזר עוז להרבות גרים מבני עמו, ויתאמץ למשוך ברשתו את ידידו הצעיר ן' שאלתיאל בונפוס. ובהיותו סופר מהיר לשון הקדש ערך אליו דברים בכתובים, ויוכיח לו, כי נפלה דת ישראל וגלה כבוד מהיהדות, ואין טוב לאדם כי אם לדבקה בדת החדשה ולהאמין בכל עיקריה באמונה שלמה. על כל דבריו ענהו ר' שאלתיאל בלשון רכה, בנטותו מפניו לבלי הרבות עמו בוכוחים, כי היתה אימת הקנאים האלה על שלומי אמוני ישראל, וַישְקֵלו דבריהם פלס לבלתי הרגיזם, פן יקומו בחמתם על היהודים וכבו את גחלתם הנשארה. לא כן עשה המליץ השנון ר' שלמה בן ראובן בונפיד, כי אמץ לבבו וישב לאשתרוק-פרנציסקו דבר דבור על אפניו. אך איש מהמומרים בעת ההיא לא הרע לאחיו בני עמו כהרב שלמה לוי מבורגאש, אשר בהתנצרו הסב שמו ויקרא בשם פולוש בורגינזיש או די שאנטה מאריה (נולד בערך 1351, מת 1435), אשר עלה לגדולה ויתנשא מאד במשמרות האמונה והמדינה. בגד האיש הזה, אשר היה רב וחכם נכבד בעמו, העציב את היהודים ויחרידם עד מאד, פן יהיה למופת לאחרים, להטות רבים אחריו בעת צרה ומצוקה כזו, ומי יודע אם לא יתעוררו קטנה האמנה לעשות כמהו! ולא שוא פחדו פחד – כי אמנם קנא האיש פולוש קנאה גדולה לדת הקתולית, ויגבר חילים למשוך את אחיו בני עמו אחריו. לא היתה עצה ותחבולה אשר שגבה ממנו, ויקרא מלחמה על היהדות בפה ובכתב, ומספרותה לקח לו קרנים לנגח אותה ולנגפה לאין מרפא. הוא העתיר אמריו לדידו ורעו מלפנים, אל רופא נפש המלך קארל השלישי, הוא הרב הראשי לכל קהלות ישראל בנבארה, ר' יוסף אורה-בוֹאינה124) וידבר על לבו לראות ממנו ולעשות כמהו. לרב ראשי אחר, הוא רופא נפש דון אינריקו השלישי מלך קשטיליה, החכם הפיליסופי דון מאיר אלגואדיץ, שלח כתב הלצה בלשון עבר, ויהתל ביהודים, בלעגו למשוש חגם בימי הפורים, ויתנם לסובאים ושכורים. כאשר גדל כבודו בחצר בנדיקטוס הי"ג, האפיפיור בַאָויניון, החל לשלוח פיהו ברעה ולדבר סרה ביהודים,ויתאמץ להביא עליהם רדיפות חדשות ועצומות,וכה הפריז על המדה לעיני כל, עד כי חרה בו אף הקרדינל מפמפלונה ויתר הכהנים הגדולים ויגערו בו וישתיקוהו בנזיפה. אכן יקרה מאד הגערה הזאת להיהודים, יושבי הארץ, כי שלמו להקרדינל מחירה בכסף-מלא. גם על המליץ הגדול ישראל, על דון חסדאי קרשקש, חרש רעה ויכן רשת לפעמיו. שנאת המומר הזה גדלה כה לאחיו מלפנים, עד כי יַעץ להמלך דון אינריקי השלישי, לבלי תת כל משמרת פקודה לאיש יהודי אף אחרי התנצרו. גם עטו שלח ברעה, וירב לכתוב עמל ולנאץ את היהודים ואמונתם. חכמי ישראל ונבוניו הכירו וידעו כי נכונו להם ימי חשך מהבוגד הזה אשר נהפך להם למשחית, ויכּוֹנו לקראתו למלחמה עצומה. אבל קצרה ידם לבחר להם כלי נשק כראוי, כי לבעלי הדת הקתולית היה התקף והעוז להגביר ללשונם ולחזק ראיותיהם ולהגיש עצומותיהם בכח האגרוף, בבור השבי ובאש המערכה – בעוד אשר היהודים נאנסו להתאפק ולהזהר בדברים ולשמור לפיהם מחסום, לבלי הוציא נגד צורריהם דבר מר, פן יבער כאש אפם וייסרום מוסר אכזרי על כל מבטא שפתים. ובכל זאת נמצאו ביהודים החלשים מתי מספר אנשי חיל, אשר אמצו לבבם לדון בדברים עם אויביהם התקיפים הרבים והעצומים מהם.
למלחמה הכבדה הזאת יצא ראשונה איש צעיר לימים, שהיה מתלמידיו של שלמה בורגינזיש, ויצק מים על ידי רבו זה מלפנים, ושם האיש ר' יהושע בן יוסף אבן ביבש מעיר לורקי, רופא חכם ויודע לשון ערב. באגרת כתובה בענוה וכבד ראש, כיאות לתלמיד היושב לפני רבו, שלח ר' יהושע הלורקי דבריו כחצים שנונים אל לב מורהו מלפנים, ובשיתו על פניו מסוה הספק הרס את כל יסודי דעותיו וישמיעו מוסר כלמתו. כל שאלותיו אשר שאלהו באגרתו היו לפולוש כעקיצות עקרב, וכל מלה ומלה כמחט בבשר החי. אמנם השיבהו פולוש על דבריו, אבל מתשובתו נראתה מבוכתו – כי בקש להשמט מפניו ולדחותו בקש. כל דבריו מלאים חנופה ולוטים בערפל, רק באחת הגיד דבר ברור: כי על כל איש יהודי לזוב אמונת אבותיו, ואם לא יעשה זאת ברצון, אזי תהיה תמורתו באֹנס וביד חזקה. על אגרתו חתם: “נאום… ם]נים בישראל לא ידע אֵל, שלמה לוי, ועתה כי עיניו יחזו את האלהים יקרא פּאולו דבורגוס”.
גם הסופר הפילוסופי הר"ר חסדאי קרשקש יצא למלחמה בעד אמונת אבות ודת קדושים. הוא חבר (בערך שנת קנ"ו) מאמר נגד עיקרי הקתולים, בהוציאו עליהם משפט חרוץ מצד החקירה והפיליסופיה. את המאמר ההוא ערך על פי “בקשת שרים ונִכבדים נוצרים”, שהיו רעיו וידידיו, ועל כן כתבהו בלשון ספרד, אשר בה היתה ידו רב לו כבלשון הקדש, וכל טענותיו ערך בדרך שלום “במצוּע משא ומתן”.
חץ שנון נחת עמוק עמוק בלב המתנצרים בעת ההיא מקשת גבורים אשר דרך עליהם אחד האנוסים, בשובו אל אמונתו ועמו. מאז פרצה מלחמת שתי הדתות בפה ובכתב, לא נמצאה סטירה, ושנינה כהלצת הרופא והתוכן, המדקדק והחוקר בדברי הימים הר“ר פרופיט דוראן, הנקרא בשמו העברי ר' יצחק בן משה ובשמו הספרותי “אפורי”. בעת ההרגה בקטלוניה בשנת קנ”א נמצא גם הוא שמח, וכרוב אחיו נאנס להתנצר יחד עם ידידו ורעו דוד בוניט בן-גורן. שניהם גמרו בלבם לעזוב את הדת החדשה אשר העמיסו עליהם בצוק העתים ולעבור לארץ הקדושה, למען יוכלו לשוב בתשובה שלמה ולעבוד את בוראם בגלוי. אחרי כלותם עניניהם בארץ מולדתם, נסע פרופיט דוראן אל אחת ערי החוף בצרפת הדורמית, ויחכה שם עד בוא חברו ורעו אליו. ומה שתומם לבו לבהגיע אליו מכתב מאת בניט, אשר בו דרש בשמחה של הדת הקתולית, וידבר על לבו להחזיק בה כמהו, וינשא לפניו את כבוד שם מורו החדש, פולוש די שאנטה מריה, אשר גדל חנו בעיני מלך קשטיליה בעת ההיא. ולא יכל דוראן להתאפק, ויַשב אמרים אל ידידו ורעו ואל פולוש הבוגד בעמו, והדברים היו כחצים שנונים יורדים קרב ולב עמוק. האגרת נכתבה (בשנת קנ"ו) במליצה חידות ולשון הנשמעה לשתי פנים, עד כי הקורא יכל לתעות ולדמות, כי פרופיט דוראן נותן צדק לפעל ידיו ומחזק לבבו לדבקה בדת הקתולית. “אל תהי כאבותך”, שנן לו פעם בפעם בפתחי מאמריו, והקתולים שמחו על האגרת הזאת ויהיו “מביאים ממנה ראיה לדבריהם”. וירוממוה על לשונם בשם “אלטיקו בוטיקא” (משֻׁבש ממלות “אל תהי כאבותיך– כי בהתחפשו למראה עין כמכחש באמונת אבות הוציא רוחו על תורת חקי האפיפיור ועל מעשי פולוש די שאנטה מריה ויתלוצץ בחברו וימלא פניו קלון. האגרת ההיא נכתבה מהאפירי להמציאה לרבים, להרבות לה קוראים המבינים בדבר, ובהודע לכהנים תכונתה ומטרתה לכל הלצותיה, צוד צדוה ויחרימוה ובאש שרפוה. בבקשת הר”ר חסדאי קרשקש חבר עוד ספר ערוך???125) אויבי ישראל, בו עזב לדון ערומים ויבחר בלשון אמת, להטיב דעת בבאור הדברים על פי החקירה והתבוננות בדברי הימים.
בין כה וכה וחסד האפיפיור האויניוני, בנדיקטוס הי"ג גדל על פולוש בורגינזיש ויעלהו מעלה ויהי לבישוף בקרתגינה, למזכיר הממשלה בקשטיליה וליועץ סתרים להמלך דון רינריקו השלישי. אך עוד לא הצליח לבצע מזמתו ולתת שנאתו בלב המלך על היהודים עם חרמו – כי היו לדון אינריקו שנים רופאים מבני ישראל, אשר בהם בטח לבו וגידל כבודם בישועתו. האחד הוא דון מאיר אלגואדיץ, תלמיד ר' יהודה בן האשר הקדוש126), שהיה תוכן ופיליסוף; אותו הרים המלך למעלת רב כולל על כל קהילות ישראל בקשטיליה, כמנהג מלכי פורטוגאל. הוא היה תמיד מרואי פניו, ויהי לנפיו למליץ יֹשר בעד בני עמו. השני היה דון משה צראל, וכנראה היה בן דון אברהם צראל, אשר גדל כבודו בחצר המלך דון פידרו127). הוא חבר שירים יפים בלשון ספרד, בהולד להמלך בן ולקשטיליה יורש עצר, וכרוחו הטובה עליו השכיל לקחת לו ממבחר מליצות שפת עבר החדשה, לפאר בהן את הילד הנולד.
הדממה אשר באה ונהיתה בין שתי הסערות הנוראות שעברו כשֹאה על ראשי היהודים בספרד, בימי ממלכת דון אינריקו השלישי, הועילה להספרות העברית להעלות ספיחיה אחרי קיצה וקצירה, ולשאת פהי לא כביר. סופריה לא בראו עוד חדשות, אך אצר אצרו את הישנות אשר נותרו מן השנים הטובות שהיו מלפניהם, לבל תשכחנה כלה בצוק העתים. פרופיט דוראן – אשר עד כה לא ידע איש איכה הצליח להשכיח את תמורתו ולהשאר על מקומו בספרד או בפירפינאן – כתב פירוש על ספר “מורה נבוכים” להרמב“]ם גם ביאורים לכתבי הראב”ע; חבר ספר “חשב האפוד” על חשבוןותכונה, ספר “זכרון השמדות” – הוא דברי ימי עמו והעתים הרעות אשר עברו עליו מאז גלה מעל אדמתו, ועל כלם הכי נעלה ספר דקדוק לשון הקדש אשר חבר ויקראהו בשם “מעשה אפוד”, בו אסף חקרי הגדולים שקדמוהו ויעיר על שגיאות שמצא בהם, נסה להורות שמפט בשמושי הלשון (Syntax).
חבור נכבד ויקר כתב הר“ר חסדאי קרשקש באחרית ימיו עת אשר חייו לשאול הגיעו מיגון וכאב נעכר, בהרגה הגדולה והנוראה אשר נגעה אל עצמו והשרו. הוא היה חוקר נשגב???128) הכל בעיונו העמוק והגיונו הנמרץ, אשר הואיל לאחוז בדרך הרמב”ם ולחבר ספר כולל כל עניני היהדות, לחקור ולברר את הדעות והמצות הכלולות בתורה ובדת, וליחד ולחבר את הפרטים כי יתאימו יחדו להיות לבנין אחד. הספר הזה, אשר קראהו בשם “נר מקוה”, עֻתד ממנו להיות למורה דרך בלמוד ובמעשה. אך כנראה הפריעהו המות מעשהו הכביר, ולא הספיק לחבר כי אם את החלק העיוני שבו, ויקרא בשם “אור ה'”. בו הרס ביד חזקה את הבנין הגדול במחשבות ובדעות, אשר ערך הרמב"ם בתמכו יתדותיו בשטת אריסטו, – כי היתה לו האמונה עיקר והחקירה טפל, ואין האחת נוגעת בחברתה, ועיקרי תורת היהדות אינם נזקקים להתאים עם הפיליסופיה, הפושטת צורה ולובשת צורה אחרת כפי רוח הזמן אשר תנחנה, בעוד אשר התורה נצחית היא ולעד עומדת.
להר"ר חסדאי קרשקש ופרופיט דוראן נמצא עוד שלישי בעת הבינים ההיא, אשר התאמץ לבוא עד חקר שדי על פי החכמת הפיליסופיה, הוא הרב הכולל בקשטיליה, דון מאיר אלגואדיץ; אך הוא לא חבר ספר בפני עצמו, רק מצא לו ענין נכון לענות בו, הוא “ספר המדות” לאריסטו, אשר העתיקהו ללשון הקדש (ביחד עם הר"ר בנבנשתי אבן לביא).
_____________________
פרק שני. 🔗
דון אינריקו השלישי מלך קשטיליה. המלכה קטלינה. גזרות חדשות. עלילות און. ארית דון מאיר אלגואדיץ. המקובלים ר' אברהם מגרנאדה. ר' שם טוב אבן שם טוב ור' יעקב אלקורשנו. פליטי ישראל באפריקה הצפונית. הריב"ש בתלמסן. ר' שמעון דוראן (בעל התשב"ץ). השחתת המדות בחצרות ראשי הכהונה הקתולית.
אכן הונח מעט ליהודי קשטיליה, המדינה הראשית בספרד, במשול בה המלך הצעיר והאדיר דון אינריקו השלישי, הוא יסר קשה את ראש מסיתי העם בישראל, את פירנאנדו מרטיני129), למען ישמעו העם וייראו ולא יזידון עוד לשפוך דם נקיים בארצו. הוא התיר ליהודים לרכש להם נכסים וקרקעות, וליהודי חוכרי המס והממונים על אוצרו קרא דרור גם מכל יתר ההגבלות הנהוגות בבני מעם. אמנם אסר ליהודים עלסוק בנשך ותרבית, בהעתרו לנבחרי העם במדריד, וחק נתן להמעיט עד המחצה את הסכום החובות שהיהודים נושים לנוצרים, בחשבו לנכון, כי הנשך והתרבית הם שהגדילו את הסכום עד המחצה. אבל החק הזה נגע רק אל עשירי היהודים, אשר כרובם כן רחק לבם מאחיהם, מבלי דאֹג לעניניהם ולצרכיהם. אך במות המלך הצעיר הזה (בסוף 1206 = קס"ו) נהפך האֹפן על היהודים בקשטיליה וימי הרעה שבו והגיעו. יואן השני, יורש העצר, היה אז ילד בן שנתים ימים, והממשלה נתנה ביד אמו קטלינה (Katharina) הלנקסטרית, – אשה צעירה ומהירת חמה, מתקדשת ומשמרת הבלי שוא, אשר דמתה להשתרר על הכל, ובאמת מלו משרותיה רעיותיה בה ותבצענה מזמותיהן על ידה. החבר שהיה לה בממשלה, האינפַנטוס (בן מלך) דון פרננדו (שהיה אחרי כן מלך בארגוניה) היה איש חכם וטוב לבב, אבל הכמרים משלו בו להטותו אל כל אשר חפצו. בסוד שרי הממשלה ישב על ידו המומר שלמה-פולוש די שאנטה מריה, אשר בגד בעמו יותר מאלישע, הוא אחר – כי מלמד שהיתה לו תורת ה' לתועבה, הנה היו לו גם היהודים לשכים בעיניו, ויתהפך מזמות בתחבולותיו לעקרם משׁרש ולהשמידם מעל פני האדמה. המלך דון אינריקו שלישי יעדהו לפני מותו להיות לאב על ביתו ואמן פדגוג לבנו יורש העצר, ובכן היו דברי פולוש נשמעים בסוד הממשלה ודעתו שקולה ומכרעת בעניניה. אז ידעו יהודי קשטיליה כי רעה נגד פניהם,כי אמנם נהפכה הממשלה להם לרועץ. ראשית דבר שמה פניה בגדולי נכבדי ישראל,אשר דבר היה להם בחצר המלוכה ויהיו נכנסים ובאים בסוד שריה – ותהי יד הממשלה בהם ראשונה לדחותם מפניה ולהרחיקם מעליה ולהזכירם כי היודים הם, ככל תר בני עמם הבזוז והשסוי, הנבזה והנמאס בעיני כל.
גזרה יצרה בשם המלך, הילד בן ארבע שנים בעת ההיא (25 אוקט. 1408 = קס"ח), לקיים את כל תקף החוקים והמשפטים שנאספו ונקבעו בימי המלך אלפונזו החכם130). “המשרות הנתונות בידי היהודים גורמות הן רעה לנוצרים ולאמונתם” – ועל כן לא תנתן עוד ליהודים כל משמרת פקודה. כל איש יהודי אשר יעז בנפשו לקבל משמרת פקודה מאת אחד האצילים או מאת אחת הערים, ישלם כסף ענושים פי שנים על הכסותיו מהמשרה ההיא, ואם לא תשיג ידו, יָחרם כּל אשר לו ועו יֻכה חמשים מלקות. כל איש נוצרי אשר ימנה את איש יהודי לאחת הפקודות, יענש גם הוא ענש כסף. לתת ידים לגזרה זאת, נקבע החק, כי כל איש אשר ילשין וכל בית דין אשר יענש את היהודים העוברים על זה, יקבלו חלק שלישי מכסף הענושים. כל פקידי הממשלה וממוניה נצטוו להכריז את החק הזה בשערים ולהשגיח עליו כי יתקים במלואו. הגזרה הזאת נראתה פעולת פולוש די שאנטה מריה, כי מאתו יצאה וממנו באה ונהיתה. הוא ידע היטב את הנפשות היהודים וחסרונן, ולבו הבין כי לעשירי העם הזה קשה תהיה פרידתם ממשרות כבודם, ורבים מהם יתנו דתם אמונתם כפרן, ואלה אשר ישארו באמונתם ידחו מחברת הנוצרים ומחלקם בחיים, ובהשארם בודדים לנפשם ישפלו וירדו מטה מטה, והיו זֻלות לבני אדם, לעג וקלס לסביבותיהם.
בעת ההיא הכין הצורר הזה כל כלי זעמו להניח חמתו ברופא נפש המלך המת, דון מאיר אלגואדיץ. עד היום לא נודע אם היה גם לב המלכה-המושלת רע עליו או מאת המומר פולוש בלבד היתה שומה להשחיתהו,יען כי עמד דון מאיר אלגואדיץ בראש השרים אשר בזו לעגו לו ויהיו שכם אחד להפר מחשבותיו ולסכל כל עצותיו. עלילה נוראה הביאתהו בדין קשה ותסגירהו בידי רשע, לעשות בו משפט חרוץ. בהיות המלכה עם בנה הילד-המלך בעיר שיגוביה, הביאו כמרים אחדים דבת איש יהודי הגר בעיר ההיא, כי קנה את לחם הקדש מאת העבד המשרת בבית תפלתם, להתעלל בו ולטמאהו; אבל העוגה הקדושה עשתה נפלאות נוראות, עד כי נפלה אימתה ופחד על קונה, וימהר להביאה אל ראש בית מקלט הנזירים. עלילות כאלה היו אז בכל הארצות ובכל הגוים – והנה למדו כמרי ספרד אל דרך אחיהם שמה, כאלו כלו באשפתם חציהם המה, לפלח כליות היהודים עם הרמם! והבישוף דון יואן פילסקויץ די טורדיסילה קנא קנאה גדולה, ויהודים הרבה נאסרו על ידו ובבתי כלאים הובאו, בשומו אשם נפשם כי גם ידם היתה בזה – ובתוך האסירים ההם היה גם דון מאיר אלגואדיץ. המלכה קלינה צותה לעשות ביהודים ההם דין קשה, והנאשמים, בתוכם גם דון מאיר אלגואדיץ, עֻנו באכזריות רצח, עד כי הודו על העון הנורא אשר בו נאשמו. ואלגואדיץ הודה בענוייו הקשים גם על פשע אחר: כי באי עולם ידעו נאמנה, כי המלך המת היה ידוע חולי מנעוריו, אך קצרה נפש דון מאיר ביסורים הנוראים שעשו לו, עד כי קץ בחייו ויתן תודה כרצון מעניו, כי שם רעל בשקויי המלך ההוא, – ועל זאת נעשה בו משפט חרוץ: כל אבריו נקעו והתפרקו בידי רשע, עד אשר מת בענוייו הקשים. משפט מות כזה נעשה גם בכל יתר הנאשמים. אבל כל זה לא שוה לבישוף שיגוביה, ויעולל עוד על יהודים אחדים, כי הטו בשחד לב עבדיו, לשום בכרותו רוש להמיתהו – וגם אלה הנאשמים הומתו במשפט. בעת ההיא נלקח אחד בתי הכנסיות אשר לבני ישראל בעיר ההיא ויהי לבית כניסה להקתולים מן הוא והלאה.
בעלילות הכמרים הפליאו העמים את מכות היהודים גם ביתר הארצות. באשכנז הדרומית עִנום בלי חשך, וקהלת נארדלינגן החריבו כליל ולא השאירו לה שריד ופליט (קמ"ד). בפראג וסביבותיה שפטום בחרב ובאש, בעלילת אחד הכהנים (קמ"ט), ובמסירת אחד המומרים (ק"ס), ומצרפת הצפונית והדרומית הגלו היהודים בפעם השלישית הגלת שלומים (קנ"ד). אך בפעם הזאת נזהרו הגולים לבוא אל ספרד – כי הארץ הזאת, אשר היתה כגן עדן ליהודים מלפנים, היתה להם משנת קנ“א והלאה כתפתה ערוך. כרחוק מהם ישועה בארח עולם, קרבו לבם להאמין בנפלאות, כי הנה באו ימי המשיח להביא להם גאולת עולם. הקבלה אשר שתה לה מסלות בלבב רבים, מצאה לה אנשי מעשה, אשר שקדו להחזיק בה ולהפיץ תורתה בשערים. הר”ר אברהם מגרנאדה חבר ספר “ברית מנוחה” (בין שנות קנ“א = קנ”ט), להורות שמות האל ומלאכיו, צרופי האותיות ושנויי הנקודות והנגינות. הוא מצא עז לו להחליט ולאמר: “כל מי שאינו מכיר את ה' בדרך הקבלה הרי זה מתחיב בנפשו”; הוא ראה “רמז הגאולה בהתאמץ הגלות ובהכשל רבים מן המשכילים לצאת מן הדת בכדי להנצל מן החרב”. הר“ר שם טוב בן יוסף אבן שם טוב (נפטר ק"ץ) חבר “ספר אמונות”; בו הביא עון אשמה על החוקרים והפיליסופים כהרמב”ם והרלב“ג, כי הם הטו את העם למינות ועל ידם רבו הבוגדים בימי התלאה והנסיון, ויחלט לאמר, כי ישועת ישראל היא רק בהקבלה, כי היא האמת המסורה ליהודים משנים קדמוניות. השלישי להם, הוא הר”ר משה בוטריל, חבר “פירוש לספר יצירה” (קס"ט). בו קרא בשם לספרי קבלה אשר עין לא ראתם, וייחסם לגדולי הקדמונים. הוא התאמץ לחזק את האמונה בפעולת לחשים וקמיעות, ויורה דרך ההשבעות ומעשה החלומות מגלי העתידות; ובכל זאת כבד מאת את הפיליסופיה ויהלל את אריסטו ויאמר עליו כי הוא “חכם עדיף מנביא”, ויתעבר בבני דורו המתרחקים מהחכמה האלהית הזאת, ויחלט לאמר כי “חכמת הפיליסופיה האלהית נעוּלה במפתח הקבלה”, תורותיהן אחת היא ורק בדבוריהן ומבטאיהן נבדלו והן אחוזות יחד “כשלהבת בגחלת”.
בעת ההיא קם בקשטיליה, בעיר הקטנה ציסנירוס, איש אחד בעל הזיה, אשר התפאר לאמר כי המשיח ה' הוא, הבא לגאול את ישראל ולהושיעו מכל צרותיו שם משיח השקר הזה הוא – כפי הנראה – ר' יעקב אלקורשנו, ואולי היה רבו של ר' משה בוטריל, וכמהו שם עצמו לבעל מופת. וזאת נפלאת היא, כי החכם הנאור דון חסדאי קרשקש נתעה להאמין בבעל החלומות הזה, וידרוש עליו בבית הכנסת, כי הוא מבשר ישועה ומחיש גאולה לגלות ירושלים אשר בספרד. אל נכון בא הקץ חיש מהר לתעתועים האלה, עד כי בושו סופרי ישראל להזכיר בשמו ויעברו עליו בשתיקה.
כבזמן הרדיפות בימי הגותים המערבים, עת אשר זעמו המלכים והכהנים את היהודים הספרדים, כן בהתחדש עליהם הרדיפות מאת המושל היותר אכזרי – הוא המון העם, בהתָּעותו ללכת אחרי כהניו הקנאים, היה חבל הארץ אשר ממול ספרד, מעבר לים, היא ארץ הברבריאה, מפלט לנודדי ישראל; אליה ברחו ונמלטו ובה בטחו ולא בושו. אלגיר, בוגיאה, קונסטנטינה, מיליאנה, אוראן, טוניס וטלמסן ועוד ערים כאלה וכאלה באפריקה הצפונית מלאו פליטי היהודים, שנמלטו מ פני ההרגה בשנת קנ"א, וליפי המתנצרים, שבקשו להסיר מעליהם את הדת שהוטלה עליהם באֹנס ולא ברצון. יום יום באו שמה המון פליטים חדשים ממיורקה ומכל קצות ארץ ספרד, ויביאו שמה את הונם ועשרם, את עמלם וסחר ידם ואת שקידתם וחריצותם וחכמתם והשכלתם. ומושלי ברבריאה המחמדים, שעלו על המושלים הקתולים במדות החמלה והסבלנות, קבלו את פליטי היהודים, מבלי שים עליהם כל תשלומי מס בביאה. אמנם היה הדבר רע בעיני עם הארץ בראשונה, כי דאג לנפשו, פן ירב היוקר שער האֹכל יאמיר לרגלי האורחים הבאים בהמון רב לשבת בתוכו. אך אז נמצא שם שופט, זקן העם, איש חכם ונבון, אשר העיר למוסר אזנם ויוכיחם בדברים, עד אשר נחו מ זעפם ולא הפריעו עוד את הבאים, ויתנום לשבת תוכם כאות נפשם. הקהלות הקטנות שנוסדו שם במאת השנים שעברו, מאז סר שבט האלמוהדים מעל הארץ ההיא, גדלו ונכבדו על ידי היהודים פליטי ספרד, אשר הלכו ורבו שם במספרם עד כי בטלו הקודמים מפניהם במעוטם, וקיבלו עליהם את מנהגי הספרדים וסדרי קהלותיהם וקבעו להם בארץ מושבם החדשה, ותהי יד האורחים בקהלות ההן על העליונה, למשולב הן ולהנהיגן על פי דרכם.
הרב הגדול והחשוב מכלם, ר' יצחק בר ששת ברפת, אשר מלט נפש גם הוא מתוך ההפכה ויבוא לשבת באלגיר, נכבד מאת המלך המושל בטלמסן, להיות לרב כולל ושופט ראש על כל הקקהלות אשר בארצו. אחד ממעריצי הריב“ש, הר”ר שאול אשתרוק כהן, רופא נכבד ורב להושיע, אשר בטובו רפא נפשות חנם ועוד פזר נתן מהונו לעניי היהודים והמחמדים מבלי שים כל פדות והבדל ביניהם, דבר עליו טובות לפני המלך ויהי לעזרו בדבר הזה. בשם המלך נאסר לכל יתר הרבנים עלשות קטנה או גדולה בעניני דת ודין מבלי הסכמת הרב הראשי ר' יצחק בר ששת. כבספרד מלפנים כן גם באגיר פנו כלם אליו בשאלת ותשובות, ובכל דבר הקשה יחלו למשפטו ודינו. גם שם היתה פעולתו בצדק ויֹרש ומשפטיו באמת ואמונה, להרחיק עולה מאהלי יעקב. שם נמצא בקהלתו איש חנף ומרע מקרב היהודים, שהיה נכבד בעיני שרי המדינה. האיש ההוא חרש רעהל על האנוסים והמרבים לבאו, ובזדון לבו השיא את זקן השופטים לשום מס על כל איש יהודי הבא לארץ, לשלם אל אוצרו אדרכמון זהב. וכאשר גם התחבולה הזאת לא הועילה, והיהודים הספרדים הרבו לבאו שמה להמוניהם, פתה את יושבי הקהלות לחוס על עצמם, לבלי תת עוד להפלטים לבוא אליהם לשבת בתוכם. חמשים וחמשה אנוסים בעלי תשובה באו מואלינסיה, ברצלונה ומיורקה, חכו באניותיהם על חוף אלגיר, והיהודים הניאו אותם מעלות אל ארצם. התנואה הזאת נחשבה לעון רצח, כאלו היתה שומה מאתם להסביר חיתם לממיתים ולהפילם בידי התקולים רוצחי נפשם. על העול הורשע הזה התעורר הריב“ש בצדק ובמשפט, ויטל חרם על היהודים האכזרים, אשר הקשיחו לבם מחמלה על אחיהם האנוסים. המתנגדים הקשו בראשונה ערפם, ויאמצו לסכל עצתו ולהסיר ענש חרמו מעליהם. אבל הריב”ש אמץ לבו לעמוד בפרץ, ואחריו החרו החזיקו אוהביו, ר' אשתרוק כהן ואחיו, ויעמלו בכל עז עד אשר עלתה בידם למצוא מחסה ומפלט לאנוסים ההם. כעשרים שנה עמד הרב בר ששת על משמרתו, משמרת הקדש, להצלחת אחיו ולחזוּק האמונה והמדות הטובות בקרב בני עמו. אך נמצא לו מתנגד אחד, רב צעיר ממנו לימים וגדול בתורה, הוא הר“ר שמעון דוראן, מן האנוסים אשר ממקום שבתו במיורקה חש גם הוא שמה מפלט לו, ובריבו מרה ועצב את רוח הריב”ש לעת זקנתו.
אחרי מות הריב“ש נתמנה הר”ר שמעון בן צמח דוראן, מצאצאי הרמב“ן ותלמידו של הדקו ן' אפרים וידאל (נולד קכ“א, מת ר”ד), למלא מקומו אחריו. הר”ר שמעון דוראן, שחבר ספרים הרבה בביאורי מקראות והלכות ופסקי דינים ובתוכם הכי נכבדו ספר התשב“ץ (ר“ת תשובות שמעון ב”ר צמח) הכולל תתק”ג שאלות ותשובות, וספר “מגן אבות” היה גם אוהב חכמה ויודע פרק בחשבון ובתורת הרפואה. הוא היה הרב הראשון אשר שמש בכהונתו “על מנת לקבל פרס” – דבר שלא היה מעולם בקהלות ישראל בספרד, ועל כן נלחץ להצטדק על זה בשער עמו, כי בשעת הדחק היא לו, אחר שחלק רב מהונו אסד ממנו בעת ההרגה הגדולה שהיתה במיורקה, ויתרו נתן בשחד, לבל ימסרוהו בידי הכמרים הדומניקים לשפטהו על אשר השאר ביהדותו. בעני וחס כל בא אלגירה, וידיעתו בחכמת הרפואה, אשר אליה קוה למצוא ממנה לחמו, לא לעזר ולא להועיל היתה לו בארץ הזאת, כי נקלה כבוד הרופאים בעיני עמי הברבריאה. מלבד זה הורה כי אף על פי ש“הקדמונים נהגו סלסול בעצמם שלא ליטול שכר”, מכל מקום מותר לרב גם על פי התלמוד לקבל משכורתו חלף עבודתו.
ההיו גם ראשי הדת הקתולית, הבישופים וההגמונים, חרדים על קבלת שכרם כהרב העברי הזה? או ההיו הם בעצמם חרדים על דת זו, אשר הרבו לה מזבחות בכל הארצות ובכל הגוים, מגור מסביב.
סופרים נכבדים ונאמנים, כבאלוציוס (Etienne Baluzius) ומיצירי (Fr. Eudes de Mezeray), רשמו בכתב אמת לזכרון עולם את מעשי הכהנים הקתולים בתקופה ההיא, מעשים אשר לא יאָמנו כי יספְרו. ביותר העוו דרכם במאה הארבע אשרה, מאז בחרו האפיפיורים לשבת באביניון אשר בצרפת, כי היו חצרותיהם למקור כל רעה וכל מדה נשחתה, ומן הכהנים הגדולים למדו גם הכהנים הקטנים עד שמרתי בתי התפלות, וכן עשו. “האמת היתה למשל ולשנינה בחצרות האפיפיורים” – התאונן המשורר פטררקו, אשר ראה בעיניו את המעשים הרעים ההם – "האיש הכובש את יצרו הוא בער מאדם; כל מצניע לכת "יעטה חרפה על שמו וכאשר יוסיף איש לעשות חטא וזמה, כן "תרבה תהלתו בקר אחיו. הבעל אנוס לשוב ולקחת אל בית “את אתשו אשר הרתה להכהן, למען תלד בביתו ואחר תושב אל “הכהן כבראשונה”. התיאולוג המהולל, ניקולוס די קלימנגי, ראש המורים באוניורסיטה הפריזית, שהיה סופר ומזכיר ןהאפיפיור בנדיקטוס הי”ג, העיר בספרו “De ruina ecclesiae” על דבר מנהיגי הדת הקתולית בעת ההיא לאמר: “כל כהנינו נבערים מדעת, מוכרים כהונות בכסף, רודפים אחר הבצע ואחר הכבוד, זוללים, סובאים, מנאפים, לוקחים לפלגשים את בנותיהם אשר נולדו להם לזנונים ורואים עמהן חיים לעיני השמש”.
ולאלה היו היהודים כקוצים מכאיבים בכרם אלהי הצבאות, אשר כל המרבה לבער אחריהם לצדקה תחשב לו!
________________________
פרק שלישי 🔗
החוט המשלש. הצורר ויסנטו פיריד. המוהמר ישוע הלורקי והאפיפיור בנדיקטוס הי"גץ השמדות חדשות. הוכוח הגדול בטורטוזה. האפיפיור מרטין החמישי. דון יואן השני מלך קשטיליה. דון אברהם בנבנשתי הזקן. הנשיא יוסף אבן שם טוב. ר' יצחק קמפנטון. ר' שלמה דאפירה. דון וידאל אבן לביא. ר' שלמה בונפיד. המומרים המלשינים. דון דוד נשיא. ר' יצחק בן קלונימוס. ר' חיים אבן מוסה. ר' יוסף אלבו.
עוד לא נרפאו יהודי ספרד מן המכות הגדולות אשר הכו על ידי כהן האון פרננדו מרטיני131), והנה צרה לשישיה באה עליהם משלשה אויבים עזים וקשים אשר קמו עליהם איש מקצהו. נזיר דומיניק, יהודי מומר ואפיפיור מתהלך באשמיו הכו במטה זעם אשר בדם ויזובו נוזלים – ים דמעות עשוקים אשר השתפך מלא רוחב ארץ ספרד! משלשה צוררי ישראל אלה הכי נכבד הראשן, הוא הנזיר פראי ויסינטו פיריר – כי ברוב משוגתו התהלך בתומו וידמה כי במעשים אשר הוא עושה יפק רצון מה'. האיש הזה, אשר כנסיה הקתולית תמנהו במספר קדושיה, היה באמת מרום וקדוש לעמת יתר הכהנים שהיו בימיו. הוא לא רדף אחרי תענוגות בשרים ואחרי הבצע, אולם רעיון רוח לקח את לבו שבי – כי אחרי אשר יַצר כל אדם רק רע, כעם ככהן כלו חנף ומרע ועוד מעט והארץ נהפכת על כל הרעות אשר חזו עיניו, הנה אין דרך אחרת לתקן עולם במלכות שדי בלתי אם להביא את כל בני האדם בעול הדת הקתולית, ולהחזיר את כלם בתשובה שלמה, כי יתודו על עונותיהם ומרקו אותם על ידי סגופים וענוּים. הוא חדש את מנהג המתחרטים והמסתגפים, ויעבור בארצות ומדינות עם המוני אדם, אשר רצו אחריו בעינים עצומות, וייסרו את בשרם בשוטים יום יום לעיני כל העם, וילהיבו את רוחם לעשות גם הם כמהם, לרפא בזה את שבר הארץ הרובצת תחת עול חטאותיהם. קול עדיר וחזק היה להכהן הז ולשונו מדברת גדולות, ובעלותו על הבמה לספר בקול בכי ויללה את הרעה וההרס והאבדן אשר ימצא את כל הארץ בקרב הימים, הרעיש את הלבבות, העם בכה בכי רב ויהי נכון ללכת אחריו אל כל אשר יוליכהו. אבל הוא לא הריע בקולו על המדות הנשחתות והמעשים הרעים אשר ראו עיניו בקרב עדת הקתולים וכהניה, אך קרא מלחמה על היהודים ועל האויבים המתיהדים ועל הכופרים המעכבים את הגאולה השלמה במרים וזדון לבבם. ברשיון המלך הילד ואמו המלכה קטלינה נגזר על היהודים, לשמוע ולהקשיב אל דרשותיו אשר יטיף להם בבתי כנסיותיהם. ותהי ידו האחת אוחזת בצלב והשנית בספר התורה, וסביביו בני לויתו המזוינים בנשק ברזל, ובקול אדיר ונורא הרעים על היהודים לבחור בזה או בזה, בחיים או במות! אבל לא בדברים בלבד יסר את היהודים, כי גם ביד חזקה ובזרוע נטויה, וגם בגזרות קשות וחקים כבדים מנשוא. כי בעצת המומר פולוש בורגינזיש דרש מאת מושלי ספרד, להרחיק את היהודים כלה מעל הנוצרים, והם הקשיבו לקולו, וימים מעטים אחרי שבתו בהיכל המלוכה יצאה גזרה בשם המלך-הילד יואן השני, ובה עשרים וארבעה חוקים להשפיל את היהודים ולהגיעם עד העפר: על היהודים לשבת רק ברחוב מיוחדה (Iudaria) ובה רק שער אחד לצאת ולבוא בו, ואשר יעבור מהם על זה יחרם כל רכושו וגם יענש בגופו; ליהודים אסור לבוא במשא ומתן עם הנוצים, לשכור להם משרתים נוצרים, להתמנות לפקודה בעניני התושבים האזרחים ולעסוק בכל מלאכה ואומנות אף בחכמת הרפואה. שופטים ודיָנים לא יהיו להם עוד מקרבם ואף בדיני ממונות. עליהם ועל נשויהם לשאת אות הקלון האדום על לבושם ממעל; בגדיהם יהיו ראוכים, ואשר לגברים יהיו רק עבים וגסים, ועל ראשם ישאו כובעים גבוהים בתבית מַשְׁפֵּך, ואשר יעוז נפשו להתלבש כיושבי הארץ, ושמו עליו ענש כסף כבד מנשוא, ואם ישוב ועיבור על חק, יענש גם בגופו וכל הונו יחם לאוצר המלך. ליהודים אסור לגלח את זקנם או להיטיב את ראשם בתספרת נאה, והעובר על זה יכוהו מאה. גם נאסר להם להקרא בפה או בהתב בשם “דון” או לשאת כלי נשק כאזרח הארץ או לעבור מעיר לעיר, ורק באשר ישב שם ישאר וממקומו לא ימוש, – ואשר ימלאהו לבו לצאת מן הארץ ונתפש בכף, אחת דתו להחרים כל רכושו והוא יאסר לעבדות עולם. ועל האצילים והאזרחים צוו מהגן על היהודים – כי יהיה ענשם כבד מאד.
החקים האלה הכאיבו לבב היהודים לאין מרפא. עשיריהם, אשר הסכינו לבוש שני עם עדנים ולגלח שער זקנם, נאנסו ללבוש בגדים צואים ולגדל פרע שער ראשם וזקנם. רופאיהם וחכמיהם הקרובים אל גדולי הארץ, אשר עד כה התרועעו עם האצילים הנוצרים ויהיו אנשים כערכם, נאנסו לשוב לרחוב היהודים או – לעזוב את דתם. והחקים האלה יצאו לפעלם בכל תקף ועוז מבלי תת ליהודים כל חנינה. ובמצוקתם זו הנוראה נדחפו יחדו אל בית הכנסת, ששם הרעים עליהם הנזיר הדומניקי בקול גאונו, ויגד להם חזות קשה, כי אם ימאנו וימרו את פיו, אז גם שמים וגם ארץ יתרוממו להם, והמון העם, הנלהב מדברי הכהן הקנא התנפל עליהם בכלי משחתו להראותם קשה. – במבוכה הנוראה הזאת לא נפלאת היא כי נמצאו רבים אשר לא יכלו עמוד בנסיון, וישאו עיניהם אל הגאולה ואל התמורה. בן יצאו הרבה מכלל ישראך בערי ואלדוליד, סמורה, סלמנקה, טורו, שיגוביה, אוילה, בינביטו, לאון, פפַּלינסיה, אשטורגה, בורגאש ויתר המקומות שבהם השמיע הנזיר פיריר את קולו בדרשותיו, והרבה בתי כסיות הפך לבתי תפלה לקתולים. ארבעה ירחים ישב הכהן הנזיר הזה בקשׁטיליה (דיצ. 1412 = מארט 1413) ובהם השאיר לישראל בכיה לדורות.
משׁם עבר פראי ויסטו לארגוניה, לפשר את הרבי בדבר המלוכה, ועל פיהו נתּנה העטרה (יוני 1414) בראש האינפנטוס דון פרננדו הקשטילי132). והמלך החדש זכר לו חסדו ויכבדהו כקדוש כ', ויתן לו את כל חפצו – בפקדו על יהודי ארצו לשׁמוֹע אל דרשות הקנאי הה בבתי כנסיותיהם, ויעש גם שם ככל אשר עשה בקשטיליה ויעש לו נפשות הרבה מקרב היהודים בסרגוסה, דארוקו, טורטוזה, ואלינסיה, מיורקה וביתר הערים והמקומות אשר בהם היהודים נחתים.
בעצם העת ההיא נוסדו גם השנים האחרים, היהודי המומר ישוע הלורקי והאפיפיור בנדיקטוס הי"ג, לפרוש עליהם רשתם והתנקש בנפשםץ האפיפיור הזה, אשר הכנסיה הגדולה בפיזה פקדה עליו עונו ותחרימהו, גרש מהיכלו באביניון ויש באל ארץ מולדתו, היא ספרד. שם ההיה כבודו חדש עמו ומשם התאמץ לשפוך ממשלתו על יתר הארצות, ולהשיב אליו כבודו חשב מזמה, להעביר את היהודים על דתם ולהביאם בברית האמונה הקתולית, אז יכירו כלם קדושתו. לבצע משמתו זו צוה האפיפיור ברשיון המלך דון פרננדו לקרוא קריאה גדולה אל כל הרבנים והחכמים הגדולים אשר בקהלות ארגוניה (קע"א) לבוא ליום הכסה, יום וכוח בעניני הדת בטורטוזה. והמומר ישוע לורקי, מוסב שם גירונימו די שאנטה-פו, הבקי בספרי היהודים, התפאר לעוז בהותו ולהוכיח להם, כי המשיח כבר בא ולשוא יחכו ל – והיה כי יצלח להטות אחריו את מורי העם ומאשריו, אז יהיו כל היהודים שכם אחד ללכת אחריהם ולדבקה בדת הקתולית, וגירונימו כתב את שמות כל האנשים אשר בחר בהם להתוכח עמו, והאפיפיור והמלך שמו עליהם ענש גדול, אם לא יבואו ביום ההוא אל המקום אשר הועד להם. הקוראים נאנסו לבוא ליום הכסה, ויהי מספרם ששה עשר איש מראשי קהלות ישראל. בראשם עמדו דון וידאל בן בנבנשתי אבן לביא מסרגוסה, חטר מגזע אצילי ישראל, איש נכבד בעמו, חכם לב, רופא ומשורר בשפת עבר; הר“ר יוסף אלבו ממונריאל, תלמידו של ר' חסדאי קרשקש, איש אשר יד ושם לו בפיליסופיה וירא אלהים בכל לבבו; הר”ר זרחיה הלוי שלדין מסרגוסה, מעתיק ספר פיליסופי מלשן ערב; הר“ר מתתיהו יצהרי מעיר ההיא, חכם וסופר נודע בשערים; ר' אשתרוק-לוי מדארוקה, נשוא פנים ונכבד בדורו; בונאשתרוק די-מאשטרי, ולפי הנראה גם הר”ר שלמה בן ראובן בונפיד, שהיה רב בטוטוזה בימים ההם, והוא כבר השיב אחור את פני אחד המומרים בהואילו למשוך אחרים ברשתו133), גם דון יוסף ממשפחת אבן יחיא המפארה, איש יקר ונכבד בעמו, ועוד רבנים אחדים אשר לא נודעו בשם.
הוכוח ההוא ארך בהפסקות אחדות עד שנה ותשעה ירחים (מח' פיבר' 1413 עד ח' נוב' 1414), ונמשך בששים ושמונה ישיבות. בהסכמת האפיפיור134) ערך ישוע הלורקי טענותיו בשתי מחלקות. באחת התפתל להוכיח כי גם התלמוד מודה בביאת משיחם, ובשנית – אם ימאנו הרבנים להודות על דבריו – התעתד להרואת כי התלמוד הו אמקור כל רע, ואך על פיהו יקשו היהודים ערפם ויעמדו במרים, ואין טוב איפוא כי אם לבערו כליל מקרב הארץ. הרבנים יגעו ברוב חכמתם לדבר רכות, בעמדם על נפשם ואמונתם מפני צוררם ה“מגדף” (כן קראוהו בר"ת מאיסטרו גיקונימו דישאנטו פי) וחבריו מקרב המומרים אשר עזרו לו לרעה. והאפיפיור התהפך מסבות בתחבולותיו להכניעם בהדר גאונו, בשבתו על כסא קדשו, וסביביו כל נשיאי דתו לבושים פאר בגדי כהונתם, ומאחריהם השרים והשועים וכל רבי המלוכה עד אלף איש במספר, ובערמתו התחפש בחליפות רוחו: פעם האיר פניו אליהם בדברי חן ורצון, ופעם נתן עליהם מוראו ויבהלם בחרונו, ובראותו כי כל אלה לא יועילו לו, חשב מזמה לדכא רוחם, בקראו את פראי ויסינטו פיריר לשוב עם מחנהו ממיורקה אצה קטלוניה וארגוניה. שם הוסיף הקנאי הדומיניקי לבצע מעשהו ביהודים ישובי המדינות ההן בהפילו עליהם אימתו ופחדו, ורבים מקהלות סרגוסה, קלטיוד, דארוקה, פראגה, וברבסרה עזבו דת אבותם, והקהלות הקטנות בערי אלקניס, מאילה, לירידה, תמריט ואלקוליאה יצאו כלה מכלל ישראל. ואת כל המומרים החדשים צוה האפיפיור להביא בהמוניהם טורטוזה אל מקום הוכוח, להביאם בברית דתו במקהלות עם, נגדה נא למתי מספר הרבנים, לכלות עיניהם ולאדיב נפשם ולמען ידמו בחפזם כי קהלותיהם כבר ספו תמו, ואך שוא יתאמצו להחזיק מעמד. – אך הרבנים אמצו לבבם ויעמדו כסלע איתן בימי מסה. גם בהערים צורריהם עצה לעַקש תשובותיהם התמות ולתת לדבריהם פנים אחרות בעודם בפיהם, לא נפל בלם בקרבם וידרשו בחזרה לתת להם הרשיון להשיב אמריהם בכתובים. רק בדברי האגדות, שעליהן נתפשו, נחלקו הרבנים לדעותיהם: דון אשתרוק לוי כתב בתשובתו,ועל ידו הסכימו רוב חבריו, כי דברי האגדות לא מעלים ולא מורידים בעיני הדת, ואחריותם איפוא לא עליהם. ור' יוסף אלבו ודון ודאל עמדו על דעתם, כי כל הכתוב בתלמוד קדש הוא להם, והאגדות הזרות אין לפרשן כפשוטן. לפלגות הרבנים בדבר הזה שמח לב האפיפיור וכל עדתו, בתקותם כי מזה יפרוץ מדון ויבוא זדון. אך שמחתו לא ארכה – כי בעצם העת ההיא היתה אספת כהנים בקוסטניץ, לעשות קץ לריב שלשת האפיפיורים, שקפצו בראש הדת הקתולית ויחללו כבוד קדושתם בקראם איש על רעהו חרם. על פי האספה הזאת הוּרדו שלשה האבות הקדושים כאחד, ואפיפיור חדש נבחר לשבת ברומה, הוא מרטין החמישי.
כאשר נדחה בנדיקטוס הי"ג משאתו, סר פחדו וּמוראו מעל היהודים בספרד, כי כל מעריציו ומקדישיו עזבוהו, וגם הקנאי ויסינטו פיריר קם לאויב לו, ושילח בו זעם לשונו ויבאישהו בעיני מלך ארגוניה ובעיני העם. גם המומר ישוע הלורקי ירד במפלת מגנו, ואף יסף עוד להרגיז את היהודים ברשעתו. גם פרנאנדו מלך ארגוניה וקטלינה מושלת קשטיליה, אשר שתו ידם עם צוררי שיראל, מתו בקרב שנים (1416, 1418). אחריהם מת גם ויסינטו פיריר (419), ולפני מותו עוד קבל נזיפה מהקונסיליה הקוסטניצית, על מעשי תעתועיו, שבהם הוליך את ההמון שולל ויתעהו תהו לא דרך.
בין שליחי היהודים שבאו לפני מרטין החמישי לבקש עזרתו מפני רודפיהם חנם, נמצאו שני שליחי קהלות שיראל בספרד: דון שמואל אברבַליא ודון שמואל הלוי. והאפיפיור הוציא – במחיר הון רב – פקודת חסד (1419 = קע"ט), להסיר מעליהם עול הגזרות הקשות.
אבל המכות אשר הכו שלשת הצוררים ההם את ישראל לא יכלו עוד להרפא. הפקודה אשר יצא מאת בנדיקטוס הי"ג לפני מפלתו, לא שבה עוד ריקם, ואחת עשרה גזרותיו אשר גזר בעוד ידו תקיפה לא בטלו כלה. אחת מהנה היתה חדשה בתכונתה, היא – לחייב את כל היהודים, לבוא שלש פעמים קבועות בשנה אל בתי כנסיות הקתולים, לשמוע דרשות הכהנים אשר יטיפו להם ממחברות ישוע הלורקי להורותם ולפתותם לתעב את דת אבותם ולבוא תחתיה בברית החדשה. לשמור על הפקודה הזאת לעשותה נבחר בן המומר פולוש בורגינזיש, ושמו גונסלו די שאנמה מריה, אשר משכהו אביו אחריו ויתן לו משמרת כהונה בדת השלטת.
מלבד ההרס הרב אשר הביא הקנאי ויסנטי פיריר בקהלות ישראל בספרד וביתר המדינות, נשארה שנאתו הנוראה מורשה לבני דתו אחריו, ורשעתה בערה כאש ומעת לעת פרצה סביבותיה ותאכל את שיראל בכל פה. רק ארץ פורטיגאל עוד נקתה בעת ההיא ממנה – כי הניא מלכה דון יואנו הראשון את כהן האון מבוא בגבול ממשלתו. ונשיא ישראל שמה, דון יהודה אבן יחיא-ניגרו, אשר היה נכבד מאד בעיני המלך, ספר לפניו את השערוריות ההיו135) בספרד, אשר בהן יחֻלל כבוד הדת, באכוף קנאיה את היהודים להכירה בפיהם בעוד אשר רחוקה היא מכליותיהם – ועל זאת נתן המלך צו לכל בני ארצו, לבל תגע ידם בפליטי היהודים האנוסים ולבל יסגירום בידי הספרדים מבקשי נפשם.
בעלות דון יואן השני על כסא המלוכה בקשטיליה רָוַח ליהודים כמעט, כי רבו המרידות בקרב ארצו וידל אוצַרו מאד, ועל כן נדרשה לו חכמת עשירי ישראל ועזרתם בצר לו. ויקרב אליו את השר העשיר, דון אברהם בנבנישתי הזקן, וישימהו לשר האוצר, גם הנשיא יוסף בן שם טוב, חכם וחוקר וסופר רב פעלים, לֻקח ממנו אחר כבוד להושיבו עם נדיבים בחצר מלכותו, על אף השרים נבחרי הארץ ולמרות רוח אבגינוס הרביעי, שהיה לאפיפיור אחרי מרטין החמישי, וחר, הגזרות שנשארו בחזקת קדושתן לדכא את היהודים יושבי ארצו. שני שרי ישראל אלה היו למגן לאחיהם ויעזרום ויפלטום ממוקשי רשע ומריבי עם; הם התאמצו “להחזיר עטרה ליושנה” ולחזק התורה בלמודיה. אבל קרן ישראל כבר נגדעה בזרוע עוז, ובעזוב הריב“ש את הארץ ובמות הר”ר חסדאי קרשקש אפסו גדולי התורה בספרד. רק רב אחד נודע לשם בעת ההיא, הוא ר' יצחק בן יעקב קמפנטון, אשר האריך ימים עד מאה ושלש שנים (נולד ה“א ק”ך, מת רכ"ג), ולא נמצא ממנו כי אם ספר קטן על כללים בסוגיות התלמוד, ונקרא “דרכי הגמרא” – ובני דורו הגדילו ערכו ולגאון שמוהו. גם המליצה והשיר, אשר שלחו פארותיהם בספרד בעתותי הטובה, קמלו בימים ההם, לא נמצאו להם כורמים בישראל בלתי אם מתי מספר. הר“ר שלמה בן משולם דאפחרא, מצאצאי המשורר א' משולם דאפירה מפרובינציה136), אר רבות כעעות מצאוהו בימי הרדיפה הגדולה, בשנת קנ”א, וימצא לו מ שען מבטח בבית קרובו הר“ר בנבנשתי אבן לביא, חבר קבץ שירים משלו ומשל אחרים ויקראהו בשם “אמרי שפר”, גם כתב ספר “אמרי נואש” והוא כללי השירה עם אוצר מלים הדומות בקציהן, לתועלת בעלי החרוז. ממכתבו להשר דון מאיר אלגואדיץ נראה כי מנהג ישן הוא לצוררי ישראל לשבר החלונות ולהרוס המעונות, כי כן הוא אומר “מטרם שום אבן נגף בחלונינו ופח יקוש בארמונותינו”137). ממנו למד מלאכת השירה דון וידאל בן דון אברהם בנבנשתי אבן לביא, ראש המדברים מצד היהודים בוכוח הטורטוזי, ויכתב ספר “מליצת עפר ודינה” אשר יסודתו באהבה ותוצאותיו אמרי מוסר ותוכחה לבני הנעורים. בהם הכי נכבד הר”ר שלמה בן ראובן בונפיד138), שהיה רב בקלטיוד ואחרי המלטו משם ברדיפת קנ"א נבחר לרב בקהלת סרגוסה הגדולה. אך רבים מאנשי הקהלה נחרו בו ויכעיסוהו תמרורים, ואז שם פניו לטורטוזה, ובהיותו שם לרב וראש, נקרא גם הוא לעמוד בוכוח ההוא. ממנו יש שירים ומליצות והלצות שכתב על עניני הוכוח וגם על אנשי עיר סרגוסה אשר בעטו בו בהיותו “מושל ורב” עליהם, ויבחרו תחתיו באיש שבא משיביליה “הטמאה”.
ביותר הערו החכמים והסופרים את כחם ולבבם, לעמוד בפרץ נגד צורריהם אשר מקרבם יצאו ואשר בהפכם ערף לדת אבותם נהפך לבם לנוא עמם. הכמרים התאמצו להפיץ בשערים שתי מחברות ישוע הלורקי יחד עם כל כתבי השטנה שנמצאו בידם משנים העברו. המומר פולוש די שאנטה מריה, אשר זכה להיות לבישוף בבורגאש עיר מולדתו, חבר לעת שיבתו, בהיותו בן שמונים ושתים שנה, ספר “חקר הכתב” (Serutinium seripturarum, המלא חמת פתנים על היהודים ודתם. רב אחד מטולידה, אשר על פי ויסינטו פיריר המיר דתו לעת זקנתו ויסב שמו יואן די אספמיה גם יואן “הזקן”, כתב ספר על דבר תמורתו וירבה כזבים על דתו הקודמת. ספרים כאלה אשר נפוצו בהון רבה יכלו על נקלה להדיח רבים עמל אמונתם, בתעותם לתומם להאמין בדברי אלה שהיו רבניהם ומוריהם מלפנים. מאלה אשר כבר לֻמדו למלחמת שפתים בוכוח טורטוזה נמצאו שנים, אשר נדבה אותם רוחם למד לאחיהם בינה בדברים אלה מן הספר. דון וידאל אבן לביא ערך שמפט עם המומר גירונימו בספרו “קדש הקדשים”, להשיבהו על טענותיו נגד התלמוד. הר“ר יוסף אלבו כתב בלשון מספרד שיחה שהיתה לו עם אחד הכהנים הגדולים על דבר אמונה ודת. דון דוד נשיא, מצאצאי הספרדים, אשר ישב על אי קנדיה ויהי למורה ולשר הרכוש להבישוף פרנציסקו בנטיבוליה, כתב לו ספר “הודאת בעל דין”, להוכיח על אמתת עיקרי הדת מדברי השליחים בברית החדשה. אחד מחכמי פרובינציה, הר”ר יצחק בן קלוניוס ממשפחת נתן ענה גם הוא על נאצות גירונימו בשני ספרים: “תוכחת מטעה” ו“מבצר יצחק”. גם הנשיא ר' יוסף אבן שם טוב (נולד בערך ה“א ק”ס, מת על קדוש השם – ר"ך), פעל חציו לדולקים ויכתוב ספר “ספקות בעיקרים”, וספר “דעת עליון” בבטול דעות המומר אבנר אלפונזו על דבר “גזרות המערכה” ופירוש על הלצת האפודי באגרת “אל תהי כאבותיך”139), גם העתיק לעברית את הספר אשר כתב דון חסדאי קרשקש בלשון ספרד140) וירקראהו בשם “מאמר הנבדל” או “בטול העקרים”. הר"ר חיים אבן מוסה מעיר ביגאר הקרוב לסלמנקה (נולד בארך ק“ן, מת בערך ר”ך), שהיה רופא, משורר וסופר, ודברים היו לו עם גדולי הנוצרים וראשי כהניהם, חבר ספר גדול “מגן ורמח”, בו למד את חכמי עמו דעת איך יתנהגו בעמדם להגן על דתם מפני שוטניה. הוא העתיק ללשון הקדש ספר בחכמת הרפואה מהחכם הערבי אבן-אלגזר, ולעת זקנתו בחלותו את חוליו, אמץ שארית כחו ויכתוב אגרת לבנו ר’יהודה, בתשובה על דברי אחד הדרשנים, אשר הטיל ספק בביאת המשיח בהתמכו על מאמר הלל “אין משיח לישראל” – כי אמנם רבה הקלקלה גם בימים ההם מהדרשנים המתפלספים מעל הבמה באהלי יעקב, ויערבבו תורת ישראל בחכמה היונית ואת נביאי ה' וחכמי התלמוד באריסטו ואפלטון ואבן רשד, ועל כל אלה היו שואלים ודורשים לפני קריאת התורה, בעוד אשר המה מעבירים את עם ה' בדרשותיהם אלו – התרעם החכם הזה במליצתו – הנה “התורה ממתנת על הבימה כאשה עצובת רוח ממתנת לבעלה עד שיצא מבית פלגשו”…
עוד שני חכמים היו באורכי מלחמה, אשר בהיותם מוצאם מספרד הריחוה מרחוק ויכינו כלי נשק לעומדים במערכה. הר“ר שמעון בן צמח דוראן141), בספרו הפלוסופי “מגן אבות”, בחלק השני הנקרא “חלק שוסינו”, הקדיש את הפרק הרביעי להורות על נצחיות התורה נגד טענות בלעי הדתות האחרות ויקראהו בשם “קשת ומגן”, ובנו הר”ר שלמה דוראן מחבר ספר “שאלות ותשובות הריב”ש" ו“תקון סופרים” (נולד בערך ק“ס, מת רכ”ז), אשר מלא מקומו אחריו ברבנות אלגיר, כתב “אגרת מלחמות חובה”, להשיב על תוכחות גירונימו ה“מגדף” את התלמוד ואגדותיו.
מלבד חבורי התשובות והוכוחים עם מריבי הדת מחוץ, התעוררו חכמי הדור ההוא לחזק האמונה צרופה בלבב ישראל פנימה. הרופא והדרשן הגדול ר' יוסף אלבו (נולד בערך ק“מ, מת בערך ר”ד), נלחץ לעזוב עיר משובו מונריאל מפני חמת בנדיקטוס הי“ג וינע לעיר שוריאה אשר בקשטיליה הישנה, ושם כתב בסגנון קל ונעים את ספרו “העיקרים”, לחבב את חכמת המחקר ולהורות בה דרכי אלהים, נגד דעת הר”ר שם טוב, אשר בספרו “האמונות” נתן דופי בכל חוקרי ישראל, ואף בהרמב"ם142). גם השר ר' יוסף אבן שם טוב לא מלא אחרי אביו בדעותיו על דבר חקרי האמונה, ומלבד ארבעת החבורים אשר יסודתם בוכוחי הדת143), חבר עוד עשרה ספרים בחקירת אמונה ומוסר השכל, בהם הכי נכבדו: “עין הקורא”, “כבוד אלהים” ופירוש על “ספר המדות” לאריסטו, אשר כתבהו במשך מאת יום. הוא היה גם דרשן נפלא, אשר בשבעו נדודים מחמת מלך קשטיליה (בשנת ר"א) ויסבב ערים וארצות, דרש במקהלות עם מדי שבת בשבתו, ובסופו – אחרי אשר הושב על כנו כבתחלה – מת על קידוש השם.
-———————
פרק רביעי 🔗
בני המומר פולוש בורגינזיש. הקונסוליה הבאזילית. עלילת דם במאיורקה. השמדת קהלת פלמה. גזרות האפיפיורים אבגינוס הרביעי וניקולי החמישי. הצורר קפיסטראנו “שוט היהודים”. נצחון המהדים באירופה המזרחית. מחמד השני וחסדו ליהודים. אגרת ר' יצחק צרפתי על דבר העליה לארץ הקודש. תחבולת הפרינציסקים וגזרת האפיפיור להפיר העצה הטובה. גזרות על היהודים והאנוסים. ר' יצחק די ליאון. ר' שמואל ולאנסי. ר' יצחק אבוהב. ר' יוסף חיון. ר' יצחק עראמה. ר' עלי חביליו. ר' אברהם ביבאגו. ר' שם טוב השני. המקובלים ר' אברהם סבע. ר' יהודה חייט ור' יוסף זרקא. המומר פולוש די הירידה.
בוּלַת מרטין החמישי 144 לא עצרה כח לבצור רוח כהני האון, אשר כבר למדו להשפיע על העמים מרוחם ומדעת עצמם, והם נתנו תקף וקדושה לפקודות האפיפיורים רק אם נמצאו דרושות לחפצם – לרעת היהודים, בעוד אשר לפקודותיהם הטובות לא שתו לב. כן הוסיפו לעשות זר מעשיהם, והעמים והמושלים המקשיבים לקולם התרחצו בדם היהודים ודמעתם בכל עבר ופנה. כעבור צבאות אשכנז כשוט שוטף למלחמה על ההוסיטים בביהם וסביבותיה, היו היהודים ראשונה להם למרמס. על פי עלילות שוא אשר עוללו הכמרים על יהודי אוסטריה, קדחה אש קנאות באף אלברכט מושלה, ובפקודתו נתפשו כל היהודים יושבי ארצו ביום אחד והורדו אל בתי האסורים (י' סיון ק"פ). הנכסים החרמו, הילדים לֻקחו לבתי מקלטי הנזירים והאבות שלחו יד בנפשם, ויתרם נאנסו להמיר דתם או נשרפו באש – וענש כזה נועד לכל איש יהודי אשר יעוז בנפשו לבוא לשבת באוסטריה. במערב אשכנז היתה יד העם בקהלה היותר עתיקה, בעיר קאֶלן, וכל היהודים גורשו ממנה כאיש אחד (קפ"ו). באשכנז הדרומית נשרפו יהודי שלש הערים: רַוינשבורג, אוברלינגן ולינדוי, בדבר עלילת דם (ק"ץ).
משרש הנחש פולוש בורגונזיש יצאו שני צפעונים כאחד, הם XXX145 גונסלודי שאנטה מריה 146 ואלונזו די קרטינינה, שהאחד היה בישוף בפלאצינציה, והשני ראש מקלט שאנט-יאנו. שניהם נשלחו מהמלך דון יואן השני לאספת הכהנים שהיתה בבאזיל משך שלש עשרה שנה (1431 – 1443). הקונסוליה ההיא, אשר קצרה ידה לגדור פרצותיה בקרבה, עוררה מחדש את “שאלת היהודים”, ותשקוד להרים כבוד דתה בלאומין בהשפילה את הדת היהודית עד העפר ובעשותה את מחזיקיה מרמס לרגליה. בישיבתה השלש עשרה (7 סיפט. 1434 – קצ"ד) קימה על פי האחים בני פולוש את כל הגזרות הנושנות, אף שתה עליהן נוספות: לבלי תת לאיש יהודי כל סמיכת חכמים למדרגה מדעית בבתי מדרשותיהם; לאכוף את היהודים ביד חזקה לשמוע דרשות המטיפים להעבירם על דת, ולמען יהי הכח ביד הדרשנים להתוכח בשער, תקנו כי יהיה למוד לשונות עֵבר וכשרים (ועָרָב) חובה על פרחי הכהונה, המקשיבים ללמודים בבתי מדרשי החכמה והדת. גם על המומרים פקחה הקונסוליה הבאזילית עיניה, להיטיב עמם מצד האחד ולהחזיק בם בכל אשר יפנו, אבל לשמור עליהם מצד האחר, לבל יתחתנו ביניהם, לבל יחגו שבתות ישראל ומועדיהם, לבל יקברו מתיהם כדת היהודים ולבל יחזיקו עוד בכל מנהג האמונה והעם אשר עזבו.
בעת ההיא כלתה הרעה לפלטה הנשארת מקהלת ישראל בעיר פַּלמה אשר על האי מיורקה. הכהנים וההמון שמו פניהם בה, ויעלילו על היהודים כי ענו נפש עבד ערבי, ויצלבוהו בשבוע שלפני חג פסחם (קצ"ה). אמנם נמצא הקדוש המדֻמה חי ובריא אולם, אבל הבישוף גיל נוניוס כבר אחז טרפו ולא הפליט, על פיהו צוה נציב האי לאסור שני יהודים ולהביאם במשפט לפני כהני הדומיניקים והפרנציסקים. ולמען הוציא לאור אמת, הרבו לענות את האסירים ולחבל נפשם ביסורים נוראים, עד כי קצרה רוח האחד מהם מעצמת מכאוביו, ויודה להם ככל חפץ לבבם, וישם אשם בראש נכבדי היהודים אשר נקבו לו הכהנים בשמותם. נוסף על הודאתו זו נמצא אחד מפושעי ישראל, ושמו אשתרוק שיבילי, אשר מיראתו פן יאחז גם הוא בסבך העלילה ההיא, היה בעוכרי עמו. אך תוחלתו נכזבה – כי נתפש גם הוא ויובא אל בית האסורים. ואימה חשכה נפלה על כל אנשי הקהלה, ורבים מהם ברחו בהחבא וינוסו ההרה – ותחזק בזה יד צורריהם, אשר ראו להם במנוסתם אות נאמן על אשמתם. וירדוף ההמון אחריהם וישיגם ויאסרם בחבלים וישלך גם אותם אל בית האסורים, והשופטים חרצו משפט על אשתרוק ועוד שלשה לשרפם חיים, אך אם ימירו את דתם אז יֵקל ענשם ויומתו בחניקה. הנאשמים נאנסו להתנצר, בתקותם להציל ממות נפשם. אף אמנם לא בושו משברם – כי הושבו ממקום המשפט מתחת לעצי התליה והובאו אל בית הכניסה במקהלות שרים עם נוגנים ובקול רנה ותודה לאל המושיע. בסערת המון רבה אבדה תוחלת הנשארים, ויותר ממאתים נפש, אנשים ונשים וטף, כי יתר פליטת ישראל בעיר ההיא, המירו דתם. זאת אחרית הקהלה הגדולה לאלהים, אשר יותר מאלף שנה התקימה! בה ישב לכסא הר“ר ן' אפרים וישאל, תלמיד הר”ן, וממנה יצא תלמידו, גדול הרבנים, הרשב“ץ וימלא לאחרונה מקום הריב”ש147. בשנת קנ“א נשמדה בראשה ורוּבה, ובשנת קצ”ה בא קצה ואבד זכרַה כָלה!
אחרי מות מרטין החמישי (1431, קצ"א) נבחר אבגינוס הרביעי לאפיפיור ברומה. וגם הוא לא היה רע ליהודים בראשונה, ויקיים את הזכיות אשר נתן להם מרטין על פי פקודתו הטובה 148. אך כל ידי אלונזו די קרטיגינה, שירש כהונת בורגאש אחרי מות פולוש אביו ויהי למגן לאבגינוס בסוד הקונסוליה הבאזילית אשר התקוממה לו, נהפך לב האפיפיור הזה לרעה ליהודים, ובקימו את כל הגזרות הקודמות הוסיף עוד לגדור גדרים להרחיק את היהודים מעל הנוצרים, ויצו עליהם ממצוא חפץ ודבר דבר עמם, גם אסר ליהודים לבנות בתי כנסיות חדשים או לפאר את הישנים; להראות ברחובות או לפתוח חלונותיהם ופתחי בתיהם בשבוע שלפני חג פסחם של הנוצרים, ובידו כתב ספרים לגדולי כהני קשטיליה וליאון, לשמור על הגזרות והגדרים לבל יעברום (ר"ב).
בהודע דבר הבולה הזאת הספרד, מהר העם למלא אחריה. הרועים הנוצרים עזבו את עדרי היהודים והאכרים את שדותיהם, ובמקומות הרבה שלחו יד בהם להכותם ולגזול הונם, וראשי הערים שתו נוספות על הגזרות ההן, לצרור את העם אשר נתנוהו XXXXXX XXXXX 149 ולהשיבהו עד דבא. בהגיע הרעה עד הנפש פרשו היהודים כפיהם להמלך דון יואן השני, והוא אמנם נענה להם גם בעת ההיא, מיראתו פן ידל אוצרו בהורשם. בכתב הדת אשר נתן (ר"ג) הואיל באר, כי מלבד אשר רבים מהאפיפיורים והמלכים היו למגן ליהודים, הנה גם בבולת האפיפיור אבגינוס לא נאסר להם המסחר והאומניות הפשוטות, ולא נאמר כי גם באלה אין להנוצרים לעזור על ידם. גם כי נאסר לקחת רפאות תעלה מרופאים יהודים, אין האִסור יכול לחול במקומות שאין רופאים זולתם. על פי הפקודה הזאת נדרשו השרים וראשי הערים להשגיח לבל תאֻנה רעה ליהודים מידי ההמון, ואשר יעבור על זה ונשא עונו. לעמת זאת נאות גם המלך לאכוף את היהודים לשאת על לבושיהם אות הקלון, להבדילם מעם הארץ, וגם לבנות להם רחובות מיוחדות לשבתם, ואם יבוא איש יהודי לרגלי עסקיו אל עיר אחרת, אל יזיד לסור אל בית איש נוצרי ללון.
אבל ראשי הערים לא נענו למלכם, וגם הוא לא הכביד עליהם אכפו, מרפיון ידים, וכל ימי המלך הטוב והרפה הזה היה גורל היהודים תלוי ברצון השרים וראשי העם לכל מושבותיהם, ובעת צרה וצוקה לא בקשו עוד הקהלות עזרה מגבוה, כי אם מצורריהם ההם, בבקשם להם מקרבם אחדמבעלי המלאכה אשר לו מהלכים בין השרים והגדולים, אשר בידם עתותיהם, להיות לםה למליץ ולשחד מכחם בעדם.
האפיפיור ניקולי החמישי, שהיה אחרי אבגינוס הרביעי (1447 – 1455) החליט את כל הגזרות הקודמות (ר"ז), ועוד הַרע לעשות מכל אשר היו לפניו, במלאו ידי הנזיר הפרנציסקי יואן די קפיסטראנו, לשקוד עם עדת חבריו בכל ארצות הקתולים, לשמור את הגזרות ההן לכל פרטיהן ולענוש קשה את העוברים עליהן. כויסינטי פיריר בספרד כן היה הנזיר האכזרי הזה ליהודי הארצות האחרות. בימיו גרש לודויג “העשיר”, דוכס בייערן ולאנרסהוט, את היהודים יושבי ארצו, אחרי נצלו את כל הונם ורכושם (ר"י), לבד בקהלת רגנשבורג לא שלטה ידו, כי היו ראשי העיר להם למחסה עז, ויתפטרו ממנו במכס גדול ורב, אשר הוטל עליהם להביא באוצרו. אבל דרשות קפיסטראנו, “שוט היהודים”, עוררו את ההון לפרוע בהם פרעות, וגם הגזרות התקימו בכל תקף ועז, עד כי נאסר למילדות הנוצריות להיות לעזרת ליולדות עבריות אף בהגיען עד שערי מות (רי"ב). על ידו שנה בישוף ווירצבורג, הוא דוכס פראנקן, את טעמו ויפר שבועתו ויגרש את היהודים מקרב ארצו (רי"ג), וביותר כלתה הרעה ליהודים יושבי מדינת שלזיה, על פי עלילה רעה (חלול לחם הקדש) שהיתה להצורר קפיסטראנו כשמן על האש. בענות החובלים את נפש החשודים, הורה הוא להם את אפני הענוים היותר קשים, עד כי הודו האמללים על כל אשר דרש מהם ואז נעשה משפט חרוץ ביהודי ברסלוי עם אנשי הקהלות האחרות (רי"ג): אלה הועלו על המוקד, הרב וכל המקשיבים לקולו שלחו יד בנפשם, ויתרם גורשו מן הארץ אחרי אשר שֻדד כל הונם, וילדיהם הומרו ונתנו על יד אנשים נוצרים לחנכם על פי דרכם. משם עבר הרעה על יהודי מורביה, וביותר על קהלות אולמיץ וברין (רי"ד), כי גורשו כלה והונם שֻדד ומעונותיהם ובתי כנסיותיהם ואף שדי קברותיהם נתנו לאזרחי הארץ לנחלת עולם. רעת הצורר הנורא הזה נגעה עד ממלכת פולין, שהיתה אז מנוס ומפלט ליהודים הנדחים מארץ אשכנז, כי על פיהו נאנס המלך קאזימיר הרביעי להשיב דברו אחור ולבטל את כל הזכיות אשר נתן ליהודים החוסים בצלו (רי"ד).
בעת ההיא גברה יד המֻחמדים באירופה המזרחית, וממלכת ביצנץ, אשר ממנה למדו כל ממלכות אירופה לגזול משפט היהודים. הממלכה הזאת נגדעה בנפול העיר קונסטנטינופול ביד מחמד השני (רי"ג). מאת ה' היתה זאת, כי כנטות הצללים בארצות הנוצריות מערבה, זרחה ליהודים שמש צדקה ומרפא ממשלת תורגמה, ותהי להם ארץ המזרח כשדה אשר ברכו ה', וכל הבאים שמה מאחיהם מצאו בה מנוחתם ויתענגו על רב שלום. XX150 שלח הר"ר יצחק צרפתי אגרת שלומים לאחיו הנענים באשכנז וצרפת, ויעוררם אל החפץ לעזוב את ארצות החשך ולבוא אל המנוחה ואל הנחלה בארץ הקודש. העם החל לעלות, ויהי הדבר רע בעיני הנזירים הפרנציסקים היושבים על משמרתם בירושלים – כי היה לבם חרד פן יהדפום היהודים ממקום קדשם בהסבם את כל העיר אליהם – ויתאוננו מרה לפני האב הקדוש ברומה. ויקרא האפיפיור קריאה גדולה לכל הנוצרים בעל האניות, לבל יקחו אתם כל איש יהודי השם פעמיו לארץ ישראל. ואנשי ויניציאה, אשר בידיהם היו מבואות הים, סגרו על היהודים את הדרך “ויגזרו גזרה לגזרה”, כי כל יהודי אשר ימָצא באחת הספינות העוברות מזרחה שמש, אחת דתו להטילו אל הים. כן הופרה עצת היהודים יושבי המזרח, ותאבד גם התקוה האחרונה לאחיהם יושבי המערב, להנצל מידי רודפיהם בהחישם מפלט להם אל ארץ אבותיהם.
מלבד הבולה שכתב האפיפיור ניקולי החמישי לקים הגזרות על היהודים בדרך כלל, כתב בעד יהודי ספרד שתי בולות בשנה אחת. הראשונה החליטה את כל החקים הקשים שנקבעו מלפניו, להרחיק את היהודים מעל הנוצרים ולהבדילם לרעה בכל ארחות החיים (1 מארט151 1451 – רי"א). השנית היתה ערוכה נגד האנוסים המתיהדים, בהגיע אליו תלונת דון יואן מלך קשטיליה, כי כרובם כן יבגדו בדתם החדשה וישובו בסתר אל דת אבותיהם. וכל זאת פקד האפיפיור אותם בשבט אפו (20 נוב' 1451), ויעורר עליהם שוט הבקרת הזעומה - זו האינקויזיציה הנוראה, אשר בידה הקשה הפכה הארץ לשאול ותורה נוראות ימינה שכם אחד על כל העריצים והרוצחים שהיו בעולם מאז הפרידה הקנאה בין האחים הראשונים בבני האדם ועד היום זה. על פיהו נצטוו הכהנים הגדולים, בישוף אוממה וסגנו בסלטנקה,152 למנות שופטים מבקרים מקרב נזיריהם, אשר יעמידו למשפט את הנוצרים החדשים החשודים על דבר ולענשם כפי חטאתם:לאסרם בבור השבי, להחרים הונם, לנדותם מקהל, להפשיט מעליהם כבודם ולמסרם למלכות – לאמר: להעלותם על המוקד כדין מינים וכופרים – כי לבער הרע מקרב הארץ זה משפט הממשלה, ולא לכהונה לחלל קדושתה ולעשות בידיה משפט המות אשר חרצה על אנשי חרמה בשם אלהיה. זה היה הניצוץ הראשון, אשר בצאתו ללהב נצתה הארץ ממנו ותיקד כאשול תחתיה. אולם בעת ההיא עוד לא גמלה הרעה, והבוּלה נשארה רק למשמרת לשנים הבאות – כי הנוצרים בעצמם מאנו לקרב אליהם את האנוסים ולשים פדות בין אלה אשר לבבם שלם עם דתם לאלה הבוגדים בה בגלוי או בסתתר, כי גברה בהם קנאת עם מקנאת דת, ועינם היתה צרה בנוצרים החדשים ההם, אשר בעלותם עליהם בכשרונם ומעלות רוחם עלו עליהם גם במעלות הכבוד בחול ובקדש, בממשלת הארץ וממשלת הכהונה. השנאה הזאת שמה מעצור לרוח האפיפיור לבלי הוציא פקודתו לפעלה, ועל כן התעורר וישלח בולה חדשה (29 נוב' 1451), למלא את דברי הראשונה בדבר הנוצרים החדשים ההם; בה נצטוו האזרחים לחדול מריב ולקרבה אותם כאחים נאמנים. אבל הדת לא עצרה כח לגבור על הרגש, ועל כן גם הפקודה הזאת נשא רוח והדברים נשארו כשהיו.
ויהודי ספרד הלכו ודלו בכחם ומחם. מבחר ראשיהם נפלו חללים מחרם אויב או נפלו אל מחנהו לבלתי שוב עוד, החכמים תופשי המלחמה בדור העבר ספו תמו, ולא נמצא עוד כמהם למלא מקומם אחריהם, ותופשי התורה מעטו, עד כי במות הגאון ר' יצחק קנפנטון נשארו אחריו רק שלשה תלמידיו שהיו לרבנים מצוינים בקהלותיהם, אבל לא חדשו מאומה בתורת התלמוד משלהם, רק עסקו בבירואים ופירושים ודרשות לפי כח תלמידיהם והשגת בני דורם. הר"ר יצחק די ליאון (נולד בערך ק“פ, מת ערך ר”נ) היה בעל שכל וכביר כח לב; חבורים לא נשארו אחריו, אך נודע בדורו בתור “מלֻמד בנסים”. הר"ר שמואל אברהם ואלנסי (נולד קצ“ה, מת רמ”ז) חבר ספר “כללי קל וחומר”, והשלישי הכי נכבד – הוא הר"ר יצחק אבוהב, “הגאון האחרון בקשטיליה” (נולד קצ“ג, מת רנ”ג) היה חכם וחסיד ודרשן מצוין, אשר פעולתו באחרית ימיו נודעה בתוך אחיו בהגלותם מספרד. הוא היה עור באחת מעיניו ובכל זאת הרבה לכתוב מחבריו. חבוריו הם: ספר “נהר פישון” פירוש על רש“י, ביאור פירוש הרמב”ן על התורה, שטות על מסכתות אחרות בש“ס, הערות על ארבעה טורים וגם קבץ שאלות ותשובות אשר איזה מהן הובאו בספרי הרבנים בני זמנו. אם נצרף לאלה את **הר”ר יוסף חיוּן** (נודע במפעליו ר“י, מת בקונסטנטינופול רנ”ו), אזי נשלים בו מספר רבני ישראל האחרונים, שעסקו בהוראה בספרד ופורטוגל, וכן חתמו. ר' יוסף בן אברהם חיון, הנודע בשם “הרב הגדול דליסבונה”, חבר באורים על כתבי הקדש ופרוש על פרקי אבות בשם “מילי דאבות”.
בחכמי הדרשנים גדול שם הר“ר יצחק בן משה עראמה (נודע במפעליו ר“י, מת בנאפולי רנ”ד), אשר בראשונה תפש ישיבה בעיר סמורה, ובתהפוכות המסבות בא לטרגונה ופראגה ויהי שם לרב ודרשן, אך לאסוף תלמידים לא יכל עור, כי קצרה יד הקהלות מהחזיק ישיבה בתוכן. משם בא לקלטיור, ובגלות אחיו גלה גם הוא ויבוא לנאפולי ויהי שם עוד שנתים ימים וימת. רובי דרשותיו הליט במחקרי הפילוסופים, למען תת לאחיו מטעמים כאלה אשר ערבו להם הדורשים הנוצרים, בהכריחם אותם לשמוע ולהקשיב דבריהם. מהן חבר ספריו “עקדת יצחק”, “חזות קשה” ו”יד אבשלום“. בתמכו יתדותיו בחקירה הדתית, חשב את תורת האלהים לגבירה ואת החקירה לשפחה, הדרושה לשרת לפניה ולא להתנשא עליה ולקחת ממנה עמדתה. בין החוקרים נחשב ר' עלי בן יוסף חביליו ממונסון, אבל הוא השיב הבד על המבוע – כי עסק רק בהעתקות החוקרים האסכולסתים, כטומאש רי עקינו והבאים אחריו, אשר רוב חכמתם שאבו ממקור ישראל. הר”ר אברהם בן שם טוב ביבאגו (נודע במפעליו ר“ו – רמ”ו) חי בראשונה בהוּאיסקה, ואחר כן בסרגוסה, ויהי רופא בחצר דון יואן השני מלך ארגוניה, כתב ספר “זה ינחמנו”, " דרך אמונה" ו“מחזה שדי”, כלם בחקירה הדתית. ר' שם טוב בן יוסף אבן שם טוב השני, בן החוקר הדתי153 ונכד ר' שם טוב הראשון אשר התנגד להחכמות ויט אחר הקבלה, גר בשיגוביה ואחרי כן באלמצון (נודע במפעליו רכ“א – רמ”ט), התעסק הרבה בלמודי החכמות ויכתוב פירושים על חקירות אריסטו ועל “המורה” להרמב“ם. בעל ההיא נגלה בספרד ספר “עלילות דברים”, ממחבר פלמוני עם פירוש ארוך על שם יוסף בנו משולם – בו הורם שוט בקרת נמרצה על מנהגי הדור ההוא ודרכיו בתורה ותפלה, גם נזכרו לטובה אנוסי ישראל רק רק מאשר “כבד עליהם עול גלותם” עשו מה שעשו, אבל רובם אך “לשונם תצמיד מרמה” בעוד אשר “אין בקרבם הוות”. מהמקובלים שהיו בעת ההיא נודעים הר"ר אברהם סבע, הר"ר יהודה הייט, והר"ר יוסף זרקא. הראשון כתב פירושים על התורה והמגלות ועל מסכת אבות בשם “צרור המור” “אשכול הכפר”, ו”צרור החיים“; השני כתב פירוש על ספר “מערכות אלהות” בשם “מנחת יהודה”; השלישי כתב ספר “רב פעלים” על דקדוק וטעמים ומסרת. הוא היה רופא למשפחת הרוזנים די מיניזוס בפורטוגאל, וגם הוא נטה אחרי הקבלה ויאמין בסודותיה ונפלאותיה. מלבד זה נתגלו בעת ההיא ספרי קבלה אשר מחבריהם לא נודעו אל נכון, כספר “הקנה” ו”הפליאה“. ספרי “אגרת הסודות” ו”גליא רזא" נעתקו – או נכתבו – בלשון רומי על ידי המומר פולוש די הירידיה מארגוניה, להתאים אמונת ישראל עם עיקרי הדת הקתולית. האיש הזה הגין בימי עלומיו על דת אבותיו וירבה להתוכח עם חכמי הדת השלטת, ולאחרונה המיר דתו וידבר סרה בבני עמו מלפנים ויכתוב עליהם שטנה בחרורו “חרב פולוש” (Ensis Pauli) ויתן דופי בהתלמוד בחבורו “סודות האמונה” (Misteriis fidei) – ועל פי הספרים ההם, המיוחסים לר' נחוניה בן הקנה ולר' יהודה הנשיא, הואיל להוכיח כי יש יסוד לעיקרי הדת הקתולית בדברי החכמים מיסדי התלמוד מלפנים.
-———————
פרק חמישי 🔗
דון איגריקו הרביעי מלך קשטיליה. דון יואן השני מלך ארגוניה. דון יוסף. דון וידאל ודון אברהם בנבנשתי. גרעון מספר הזהובים בקשטיליה. נכלי הצוררים בעלילות השוא. אלפונזו די שפינה. ההרגה בעיר מיזינה. דיל קאמפו. דון יואן פאחיקו. בחירת דון אלפונזו למלך בקשטיליה. עלילת הדם בעיר שיפולבידה. מות דון אלפונזו ובחירת אחותו איזבלה למלכה בקשטיליה. חתונתה עם פרדינאנד מלך ארגוניה. הרגה רגולה במתנצרים האנוסים.
בעת ההיא מת דון יואן השני בן דון איגריקו השלישי 154, מלך קשטיליה, וימלוך תחתיו דון איגריקו הרביעי (1454 – 1474), ודון יואנו השני בן פרנאנדו הקשטילי 155 היה למלך בארגוניה אחרי אחיו אלפונזו החמישי (1456 – 1479). שני המלכים האלה לא היו רעים ליהודים יושבי ארצותם. המלך דון איגריקו היה איש רך לבב אשר נקל היה לו לסבול עָול מעשותו. בימי חרפו השיאוהו אנשי שלומו לפרוע פרעות ביהודי טולידה וגם באחיהם האנוסים, למלא בשלל בתיהם את אוצרו הנקוב. אבל אחרי כן נחם על מעשהו. רופא יהודי היה איש סודו מנעוריו, ובעלותו למלוכה שלחהו לפורטוגאל, להטות בחכמתו את לב המלך אחריו לתת לו את בתו היפה לאשה. היהודי ההוא הלשים בחכמתו אצל מלכו, אך בשובו מדרכו קם עליו אחר השרים ויהרגהו. למלך הוה היה איש יהודי, ושמו דון חאקון לחוכר מס הממלכה, למרות החוקים שנקבעו מנבחרי המדינה על דעת האפיפיור לבלי תת לאיש יהודי כל משמרת עבודה בעניני הממשלה – וגם היהודי הזה הֻומת בבואו לעיר טולוזה בדבר גבית המס. דון יוסף בנבנשתי ובנו דון וידאל ודון אברהם היו לשרים נכבדים בחצר מלכותו. הם היו עשירים נכבדים ויראי ה' ומהונם תמכו בידי שלשת הרבנים אנשי השם: ר' יוסף די ליאון, ר' שמואל ואלנסי ור' יצחק אבוהב, להחזיק ישיבותיהם בארץ. אחד הרבנים ושמו ר' יעקב אבן-נונים, היה גם רופא המלך דון איגריקו, ותהיה המשרה על שכמו לקצוב את המס על יהודי קשטיליה ולגבותו לאוצר הממלכה. בנשוא הממלכה את ראש יהודי קשטיליה לפקודיהם, נמצא כי נגרע מספרם מאד, ובמקום שמונה מאות אלף איש שהיו בקשטיליה בשנת ה' אלפים וחמשים (1290) נמצא מהם בשנת קל“ד (1474) רק מאה וחמשים אלף! גם הר”ר אברהם ביבאגו היה רופא קרוב למלכות156. מחצרות המלוכה ראו השרים גדולי הארץ וכן עשו, ולא שעו אל הגזרה שנקדשה על פי הכנסיה בדבר הזה, מבלתי יכלת לעמוד בה – כי לא נמצאו בקרב הנוצרים רופאים מובהקים כבני ישראל. גם הכהנים הגדולים עברו על החק ההוא מבלי משים – כי יקרו להם חייהם ויתנו את הגזרה ההיא כָּפרה. וכן בטלו גם יתר הגזרות שנגזרו במשול המלכה קטלינה בשם בנה דון יואן השני בעודו בילדותו157, וכמעט נשכחו כלה בימי ממלכת דון איגריקו הרביעי. אך על אחת שם לבו לשמרה בתקפה – והיא בדבר הלבשת היהודים כי תהיה גסה ופשוטה, כי גם הוא מאס בלבושים יקרים ובאהבתו את השלום והמנוחה שמר על היהודים לבל יעוררו עליהם קנאת-העם אם יוסיפו להתהדר במלבושיהם כדרכם מעודם. בימי המלך הזה שבו רבים מהאנוסים אל דתם, ואשר יראו לנפשם נזהרו למצער בשמירתה בסתר, עד כי היה להם לחק, לשמור את חג המצות בהעלותם על שלחנם רק מאכלי ארז בלבד, לבל יחטאו באכילת חמץ מצד האחד ולבל יעוררו עליהם חמת קנאי הקתולים מצד השני.
אבל שנאת העם גדלה על פי מזמות כהניו, כי המנוחה אשר מצאו היהודים בצל-המלכים האלה לא נתנה מנוח להם, ויבקשו תחבולות להתגולל ולהתנפל עליהם ככל אשר הסכינו חבריהם הכהנים לעשות בארצות האחרות. ויתעו את ההמון להאמין בשוא נתעה, כי ליהודים דרוש דם נוצרים על פי מצות דתם, וכמעט אבד אחד הילדים או בצדיה הומת מאנשי רשע למען בצע מחשבות אונס – והנה קול ההמון ברעו: “יד היהודים עשתה זאת!”. פה העלילו כי איש יהודי המית ילד נוצרי ויקרע סגור לבו, ושם יצאה השמועה כי באחת הערים נתחו היהודים בשר אחד הילדים ויחלקו נתחיו ביניהם. הכמרים העירו קנאה, העם קרא מלא, השופטים תפשו את החשודים וישימום במאסר, והמלך אשר ידע שרש דבר נמצא בזה צוה לחקור משפט – וצדקת הנאשמים תמיד אור יצאה. אבל צוררי ישראל עמדו על דעתם, ויוציאוה שד על השופטים כי המו בשחד משפט, ויתאוננו על הנוצרים החדשים, כי נתנו ליהודים מגן ושעם וכי גם יד המלך תכון עמם והנהו להם למחסה עוז.
ועל כלם גדלה על היהודים הספרדים חמת הנזיר הפרנציסקי אלפונזו די שפינה, מטיף ודורש בעיר סלמנקה, שיצא בעקבות חברו הקנא קפיסטראנו וישנן לשונו כמו נחש ניתעב אותם בפה ובכתב. בתוכחות חמה הרעים מעל הבמה עליהם ועל אחיהם המתנצרים ועל מגיניהם המחזיקים בם, וכל זה לא שוה לו ויכתוב עליהם ספר מלא חמה XXXXX158 ויקראהו בשם “מבצר האמונה” (Fortalitum fidei), בו אסף כל האשמות והעלילות אשר בראו עליהם צורריהם מאז ועד הנה, לא היתה דבה אשר לא החזיק בה, וינחילנה בפיהו ויוסף עליה נוראות להרבות המשטמה. ברצח בעצמותיו התמרמר על העת הרעה, כי חדלו בה החקים הקדושים שיצאו בימי יואן השני בעודנו ילד, ויבטא בשפתיו על המלך והשרים והכהנים העומדים לימין היהודים הרעים והחטאים. ולמען הכחיד את ישראל מגוי יעץ מזמה, לגזול מהם את כל ילדיהם הקטנים ולחנכם בדת הקתולית.
קנאת הצורר הזה עשתה פרי ישוה לה: בעיר מידינה דיל קאמפו, הקרובה לואלדוליד, יצא אחד הנזירים וצלבו בידו ויקהל את העם להכות את היהודים חרב, ותושבי העיר מלאו אחריו ויפלו על היהודים היושבים לבטח עמם ויהרגום ויבזו שללם, ואחרים מהם שרפו באש יחד עם ספרי התורה אשר מצאו (רכ"א), וכנראה נספה שם גם החכם ר' יוסף אבן שם טוב159 ויפול על חללי אחיו בעיר הזאת. אמנם צוה המלך ליסר את החטאים בנפשותם, אבל קצרה ידו לקדם פני הרעה ולבצור רוח הפורעים פרעות בארצו, ויועציו הרעים עוד הטו את לבבו להכיר את היהודים לרעה בספר החוקים אשר נתנו בשמו (רכ"ח). בראש המחוקקים ההם היה יועצו הבליעל דון יואן פאחיקו, אשר הרבה לסכסך את דברי המלוכה ויביא על מלכו רעה באחריתו. האיש הזה היה XXXX160 ישראל; אמו אשר נשאה לאחד אצילי הארץ היתה בת איש יהודי ושמו רואיס קפרון, ובכל זאת היה בצוררי היהודים, ויאסוף את כל הגזרות הרעות שנגזרו עליהם מלפנים ויקבען בספר לחק עולם ולא יעבור.
ביותר הרעה ליהודים מלחמת האזרחים אשר פרצה בארץ על פי הרוגנים (?) דון פאחיקו ומתי סודו, אשר התגוררו בעיר אוילה לפתע פתאם וירימו יד בדון איגריקו מלכם ויעבירוהו מממשלתו ויבחרו תחתיו בדון אלפונזו אחיו הצעיר. רבים מהנוטים אחרי אלפונזו, ובראשם דון פרנאנדו די פינפיראדו, נדברו יחד לנפול על קהלה ישראל בשיביליה ולהשמידה ולבוז שללה, ורבות עמלו אוהבי השלום והסדרים לעצור בעד הרעה ולהשיב המנוחה לקדמותה. בפעם ההיא היו הנוצרים החדשים באמת למגן בעד אחיהם (רכ"ה). אז בא על יהודי ספרד דבר הנביא: “כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב, ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש” 161 - כי כרעה אל רעה יצאו. במדינת תלמסן באפריקה, אשר קבלה את פליטי ספרד בזרועות פתוחות ברעה אשר מצאתם בשנת קנ“א162 החלה הממשלה לרדוף את היהודים באכזריות חמה (רכ"ו). הנרדפים שבו נסו ארצה ספרד; בין הנמלטים ההם היה הר”ר ישועה בן יוסף הלוי, מחבר ספר “הליכות עולם”, וימצא מפלט ומחסה בצל הר"ר דון וידאל בן בנבנשתי אבן לביא, הנודע מוכוח טורטוזה163, אשר העתיק מושבו מסרגוסה לטולידה. אבל גם שם לא הונח לפליטים ההם, כי מצאו את עני אחיהם הספרדים מורה מאד וחייהם תלואים להם מאד מחמת אויב מגור מסביב.
ועדת המתפרצים אשר נטו אחרי אלפונזו התבצרו בעיר שיגוביה (רכ"ז), אשר חבריהם הבוגדים כמהם נתנוה בידם. והנה יצאה השמועה מקרב הכהנים על דבר היהודים יושבי העיר המצער שיפולבידה (Sepülvida) הקרובה לשיביליה, כי במצות רבם ר' שלמה פינו תפשו ילד נוצרי בשבוע שלפני חג פסחם ויצלבוהו ויענוהו עד צאת נפשו (רכ"ח). ובישוף שיגוביה, יואן אריאס די אוילה, מזרע היהודים, לבש קנאות ויצו להביא לפניו את הנאשמים, ושמונה (או ששה עשר) מהם נשפטו למות, אלה לחניקה, אלה לתליה ואלה לשרפה מאכלת אש. ונער אחד אשר נמצא בין הנאשמים בקש הצלה לנפשו בהואילו להמיר דתו, וימהרו השופטים ויחלטו הממנו וימשכוהו חסד ויתנוהו בידי הכהנים ללמדהו ארחות אמונתם. אבל אחרי שובו נחם ויברח מפני אנשי חסדו וימלט מידם. ואף העם חרה בקהלת שיפולבידה ויפלו על אנשיה ויהרגו מהם רב ויתרם גרשו מקרבם בעירום ובחסר כל.
לא ארכו הימים ואלפונזו מת. אבל הבוגדים שבו אל קיאם, ורפיון ידי המלך הרהיב בנפשם עוז ויבחרו באיזבלה אחות המלך ויאמרו לתת לה כתר המלוכה. ונבחרי העם באספתם באוקאניה (רכ"ט) דברו את המלך קשות ויקוטו בו גם בדבר היהודים, כי לא שקד לשמור חקי הקדש ויהיו היהודים לאנשי פקודתו וממנו למדו גם ראשי הכהנים לעבור חק ולקרב רחוקים, וידרשו ממנו בחזקה לקיים את הגזרות ולשמרן בכל תקף ועז. אבל המלך לא יכל לענות להם, כי הורקו אוצרותיו בקשרי השרים, ועל כן נדרשו לו ידים אמונות אשר תצלחנה למנות חסרונם. וכאשר הוסיף המלך לעמוד על דעתו כן גדלה חמת המתקוממים על היהודים, ויהיה הקשר הולך ואמיץ.
ואיזבלה לא שמרה שבועתה לדון איגריקו אחיה, לבלתי תת ידה לאיש בלתי אם יפיק רצון גם ממנו, ועל אף דון איגריקו היתה לאשה לאינפנטוס דון פרנאנדו מארגוניה, הוא פרדינאנד אשר כבדוהו הכהנים אחרי כן בשם הכבוד “הקתולי” ואשר היה למארת עולם ליהודים וגם לארץ ממשלתו. ידי קושרים יסדו את הקשר הזה, ולרגליו גברו המהומות והמבוכות בקשטיליה, וכמו חשו בנפשם כי מן התחברות זו תהיה אחרית רעה ליהודים יושבי ארצם, חשו את הקץ ויעטו אל הנשק ויכינו מטבח להאנוסין יושבי ואלדוליד בירת איזבלה (ר"ל). לשוא התאמצו הנרדפים לעמוד על נפשם, כי חזקו אויביהם מהם, וכאשר כבדה עליהם המלחמה שלחו מהם צירים אל המלך דון איגריקו ויקראו אותו לעזרה מיד הקמים עליהם. אמנם אסף המלך את חילו ויעל העיר הבוגדה, אבל לא מצא עוז בנפשו ליסר את המתקוממים ותקות האמללים עלתה בתהו.
שנתים ימים אחר זה גדלו פרעות העם באנוסים המתנצרים בספרד הדרומית. אדוקי האמונה האשימו אותם כי אך בשפתם יכבדו את הדת השלטת ולבם לא נכון עמה. “את ילדיהם הנולדים להם לא יביאו לטבילה הדתית, ואם יטבלום כחק ושבו ורחצום אחרי כן להסיר מהם את מי הטבילה תועברת נפשם; כל חלב לא יעלה על שלחנם ובשר חזיר לא יבוא אל פיהם; את חג הפסח ישמרו לעשות כמנהג היהודים, גם ירבו נדבות שמן זית להאיר בבתי הכנסיות; את מקלטי הנזירים יבזו ואת קדשיהם יחללו ואת הנזירות יפתו לזמה ולנאופים, המתנצרים הם עם חנף ומרמה הרודף אחרי הכבוד והגדולה, ושואף לעשות עשר בלי עמל כפים, והם מנצלים את הארץ כאבותיהם בצאתם ממצרים ולצדקה יחשב להם להונות את הנוצרים האמתים ולעשוק נחלתם”. – אמנם נמצאו כאלה בין המתנצרים, אבל העם שם אשמם בראש כלם וישטמם מאד, עד כי גדלה איבתו להם משנאתו ליהודים, ועד מהרה מצא לו ידים לשפוך עליהם חמה אפו. אשה אחת ממשפחת המלוכה עברה בסך ברחובות עיר קורדובה, בהחזיקה בידה סמל קדשה וחפת כבוד עליה ממעל, והנה עלמה אחת מבנות האנוסים שפכה לתומה מעט מים בעד החלון, המים נפלו על החפה והעם הרים קול זועות כי בזדון נעשתה התועבה הזאת מידי המתנצרים, ויהי הסער הולך וגדול. הקול יצא כי טמאה הנערה את הדמות בדבר אי נקי, וחרש ברזל התלהב בקנאתו ויקרא את העם הנוצרי לנקם ושלם. ההמון שלח אש בבית ההוא ואחר שלח ידו במתנצרים האנוסים, להכותם ולהמיתם. ותטש המלחמה בכל רחובות העיר, כי היתה יד האצילים עם האנוסים, גם שר העיר אלפונזו די אגוילאר, הגיח עם חיל המלך אל מקום המהומה, להגן על האמללים מפני העם הזועם. במהומה הזאת נפצע החרש עד מות, וקול ענות נשמע: “הנה אחינו מֻכּים!” – וחמת העם עלתה עד להשחית, ומפני זעמו לא מצאו אנשי החיל את ידיהם ויסוגו אחור, וההמון כלה חמתו בעם עברתו; בתי האנוסים הצתו באש ורכושם היה לבז ולמשסה, ואשר לא הספיק לנוס ולהמליט על נפשו, נרצח מידי שואפיו באכזריות חמה ושטף אף (14, 15, מארט 1472 = רל"ב). על צואריהם נרדפו פליטי האנוסים במנוסתם כחיתי יער מפני צודיהם; כל רואיהם קראו אחריהם מלא וכל תופשיהם הכום נפש. גם בשדות אבד מנוס מהם, כי כמעט נראו לאכרים העובדים שם ונפלו עליהם והמיתום. הרדיפה פשטה על כל הערים והמקומות אשר שם האנוסים נחתים. בעיר גאין גדלה עליהם חמת ההמון, עד כי בפתוח שר החיל איראנצי שפתיו עמם להפוך בזכותם, קמו עליו בבית כניסתם ויהרגוהו. נקל לדעת, כי בעת הרעה הזאת לא נקו גם היהודים מידי הצוררים השאטים אותם בנפשותם.
שרידי הפליטים אשר מצאו מנוס בעיר פלמה הקרובה לקורדובה, בקשו להם מקום מבטח מפחד אויב, ששם לא תשיגם יד מבקשי נפשם. ואחר מהם, פדרו די הירירה, איש גדול ונכבד מאד בעיני אחיו ובעיני השר די אגוילאר, שם פעמיו לשיביליה ויבוא לפני נציב המדינה, דוכס מידינה-סידוניה, ויחל פניו למסור בידו ובידי אחיו את מבצר גיברלטר, למען יוכלו להשגב במעוזו, ובעד זה הבטיח מכס גדול אשר יביאו אחיו לאוצר המלוכה שנה שנה. הנציב נאות לו, ואז עלו גם יתר אחיו מפלמה לשיביליה לחתום על האמנה. ואוהבי הנציב העירו את לבו להזהר מעשות זאת, פן ישיתו המתנצרים ידם עם המחמדים יושבי אפריקה ויסגירו אליהם את המבצר הזה, שהוא המבוא לחפי ספרד, והיתה הארץ כלה פתוחה לפניהם לרדות בה ולכבשה כמקדם. אך הנציב לא שמע אל דבריהם ויהי נכון לגמור הדבר עם האנוסים. אז גלו אויביהם את אזני העם היושב בשיביליה, ועד מהרה התגודדו כלם לכלות חמתם בשנואי נפשם. האנוסים נחפזו לשוב על עקבם בדרך העולה לפלמה, אבל שם ארב להם עם הארץ ויכום ויבזום ויציגום ככלי ריק (רל"ג). כן הופרה עצת די הירירה ופעולת האנוסים שבה ריקם ועוד הרעה להם ולאחיהם היהודים מבראשונה, ורק ברב כח ובחיל גדול הצליח הנציב להשקיט הסער החדש אשר התחולל עליהם מסביב. אבל הסערה לא קמה לדממה, כי אויב נסתר אשר התנכל להרגיז ארץ, עורר לבב העם מקצה לפרוע פרעות. לב דון יואן פאחיקו לא ידע שלו בראותו כי שב חמת המלך מעם איזבלה אחותו, ובאין לו בן יורש עצר יעד את איזבלה לרשת את כסאו אחריו. עצת שלום זו היתה מורת רוח לדון פאחיקו, כי ירא פן ידל כבודו בשלום הארץ באין דורש ומבקש עצתו, ומלען סכסך את העם במלכו גמר אֹמר, להעיר את ההמון לשלוח יד באנוסים המתנצרים, וקם שאון העיר, ובמהומה והמבוסה יתפרץ אל המבצר אשר בשיביליה, ונפל בידו גם המלך היושב בו, ואז ידע את אשר יעשה. אמנם נגלה דבר הקשר לפני צאתו לפעלו, אבל העם כבר הרים יד, וחלוצים עברו המוניו ברחובות שיגוביה – ויהרסו אל בתי האנוסים ויהרגו את כל הנופל בידם (16 במאי 1474 – רל"ד), ולולא חש שר המבצר לשלוח צבאותיו על המשחיתים ההם, אזי לא נשאר מהאנוסים והיהודים בשיגוביה ביום ההוא עד אחד. למלא סאת הרעה מת המלך דון איגריקו עוד בשנה ההיא, ואחותו האדוקה ובעלה החנף ומתקדש יחדו את שתי ארצותיהם לממלכה אחת, והידים אשר הניחו אבן הפנה לגדולת ספרד, הן גם ערערו יסודיה והפילוה למשואות. בהתאחדות קשטיליה וארגוניה היתה ספרד לממלכה אחת גדולה, אשר בהתגלות אמריקה חבל נחלתה “לא חדל אור השמש מגבולותיה”, ובהתיסדות האינקויזיציה בשעריה בא רקב בעצמיה ותהי כעץ אשר תוכו נחר ולא יצלח עוד לעשות פרי.
-——————-
פרק ששי 🔗
האנוסים. התיסדות האינקויזיציה בהסכמת האפיפיור סיקסטוס הרביעי. שופטיה הראשונים. התנגדות האנוסים. הקרבנות הראשונים. קביעת סימני היהדות לתפישת האנוסים. מחזה האוטואדיפי. ראש האינקויזיה טומאש טורקוימדה. השתדלות דון יואן די שיביליה וחבריו בחצר האפיפיור. תוחלת נכזבה.
האנוסים, הם הנוצרים החדשים משנת קנ"א והלאה, אשר נמצאו לאלפי מאות במדינות קשטליה וארגוניה, היו להנזירים הקנאים כעצם בגרון, מהם קצרה רוחם ולבלעם לא יכלו. רבים מהם היו בעלי משמרות גבוהות במדינה, אשר ברוב עשרם וגאונם היתה ידם שלטת בכל ויתחתנו באצילי-הארץ וגדוליה בעלי המשפחות העתיקות והמיוחסות בעמם, עד כי כמעט לא היתה משפחה נכבדה בספרד שלא נמצאה בעורקיה תערובת דם יהודי. בתושבי הערים היו הם עד השליש במספר, והם עמדו בראש כֻלם בכשרונם וחריצותם והשכלתם. רוב האנוסים נצרו בקרב להם אהבתם לצור זה ממנו חצבו, וישמרו מנהגי היהודים ודתיהם ככל אשר היה לאל ידם. גם אלה אשר החקירה והפילוסופיה עמדה להם לשטן על דרך האמונה, לא יכלו להשלים לדת השלטת, אשר באש ובחרב אלצתם להכירה בפיהם, ובגלל זה רחק לבם מעליה עוד יותר. גם כי לא מלו את בניהם מהרו לרחוץ את ראשי ילדיהם להסיר מעליהם את המים אשר זרקו עליהם בטבילה הדתית. היהודים, בדעתם את לב אחיהם אלה, המרחקים מהם בזרוע, היו לעם לעזרה בצרכי דתם. כל זאת ידעו הכהנים, ועל כן היו האנוסים בעיניהם כנוצרים מתיהדים או כמינים שפקרו. אמנם לוּ היה הצדק יושב לכסא, כי עתה היתה הבחירה נתונה לאנשים ההם לשוב לדת אבותיהם או נצטוו לעזוב את הארץ ולא יוסיפו להיות למורת רוח להנאמנים בברית הדת השלטת; אבל לא כן היה עם לבב הכהנים בתהפוכות דרכם – כי הדבר התלוי ברצון אותו שקדו להעמיס באֹנס “לכבוד הבורא”, כאלו מלא האלהים את ידם לעשות משטרו בארץ!
עוד בחיי המלך דון איגריקו הרביעי הטילו הכהנים על נבחרי העם במידינה דיל קאמפו לעשות בקרת לחשודים על דת, ליסר אותם בנפשם ולהחרים הונם ורכושם. אבל המלך ההוא XXXX XXXX164 בצדק ולבו רחק מקנאת דת, וישב פני הנבחרים גם בדבר הזה. והנה ישבו לכסא איש חנף כפרדינאנד, אשר נקל היה לו לשום על תאות בצעו מקוה האמונה, ואשה אדוקה כאיזבלה, אשר עשוה כהניה להם לשפחה נכנעה – להם קוו הדומיניקים כי יתנו ידים לפעלים, ואף אמנם לא נכזבה תוחלתם. על איזבלה אמרו, כי עוד בבתוליה נדרה נדר לטומאש טורקוימדי, כהנה סלח "כי כאשר תזכה לעלות למלוכה תעשה כלה לבוגדים בדתה ולהגדיל כבוד הבורא – והנה היא יושבת לכסא והממלכה נכונה בידה! זאת הזכירוה כהניה בהגידם לה בשם ה', כי לבעבור זאת הרימה בכבוד ויתן העוז והממשלה בידה על העם הספרדי – לצרפהו כצרף כסף ולבער מקרבו את הערב הרב אשר נספח עליו מקרב היהודים זעומי האלהים. אחד מראשי מקלטי הדומיניקים, אלונזו די אוידה, אשר דבריו היו נשמעים בהיכל המלוכה, השמיע נוראות על אדות הנוצרים החדשים, כי מחרפים הם את הדת הקתולית ומנאצים אותה בלי חשך. אליו נספחו גם דיגו די מירלו ופדרו די סוליס, ושלשתם יחד לא נתנו דמי להם, וציר האפיפיור בספרד ניקולו פרנקו, עזר על ידם, בהעתיקם דבריהם אל המלך והמלכה ליסד בארצם משפט קדש, ליסר את החטאים בנפשותם על חלול הדת השלטת. דון פרדינאנד נאות להם על נקלה, בדעתו מראש כי בזה יהיה לו מוצא לכסף, למלא בו אוצרו כאות נפשו. אך איזבלה פסחה על שתי הסעיפים ולא ידעה דרך זו תבחר – ובכל זאת נאותה גם היא לשלוח צירים לרומה לשאול על זה את פי האב הקדוש, האפיפיור סיקסטוס הרביעי. הצירים היו האחים פרנציסקו ודיגו די סנטילאגו, אשר בהיות לבם שלם עם כמריהם החזיקו בדבר, ופעלם נראה על האפיפיור ועל הקרדינלים יועציו ומתי סודו, בהכירם גם המה כי ממשפט קדש זה יאתה די זהב, אשר ישפוק לממלכה ולכהונה גם יחד. אז יצאה הבוּלה הראשונה מאת האפיפיור (נוב. 1478 = רל"ח), בה מלא ידי המלך והמלכה לבחור להם שופטים מקרב הכהנים הנזירים, אשר ישפטו את המינים והבוגדים וכל המחזיקים בהם על פי החקים הקבועים להאינקויזיציה הנושנה (מראשית ימי הבינים) ולעשות בהם ובהונם וכל אשר להם כרצונם.
ובכל זאת מאנה איזבלה להסכים להנהגת דין קשה, כי גם בקרבתה נמצאו שרים מקרב הנוצרים החדשים XXXX 165 אלי רעה. ויצר לה בגללם, ותאמר לנסות בראשונה דרך שלום. ועל פיה הכין הקרדינל מינדוזה, ארכיבישוף שיביליה, ספר תורת הדת, ויתנהו על ידי כהני העיר והגליל, ללמד להאנוסים את חריה ומצותיה (1478). אבל כבד לאדם ללמוד דבר אשר לא ברוחו, ותהי תשובת הכהנים כאחת, כי הנוצרים המתיהדים עומדים במרים. נוסף על זה נמצא איש אחד מקרב היהודים או המתיהדים אשר כתב מררות, על הדת והממשלה כאחת, השולחות ידן לשלוט ברוח האדם העולה למעלה. הספר הזה מרה ועצב את רוח איזבלה, עד כי פקדה על הכהן פרננדו די טאליוארה, שהיה אחרי כן לארכיבישוף בגרנאדה, להשיב עליו דבריו בכתובים (1480). השנאה בצר המלוכה להנוצרים החדשים הלכה וגדלה, והועד אשר נוסד לקחור דבר, השיב אמריו על דברת הנוצרים המתיהדים, כי אין להם תקנה. אז נצטוה הועד לחוקק חקים למשפט הקדוש. חברי הועד היו שלשת הנזירים הדומיניקים: אלונזו די אוידה, דיגו די מירלו ופדרו די סוליס, ושלשה אלה חרשי המשחית יצרו עמל לכלי חק, והמלך והמלכה נענו להם והאינקויזיציה נקבעה לחקת עולם (18 סיפט' 1480= ר"מ), בה נועדה לשבת: הדומיניקי הנודע מיגואל מורילה, יואן די סאן מרטין, יואן רואיס, ועליהם נוסף הסוכן אשר על אוצר המלך, יואן לופיס די בארקו. והאפיפיור סיקסטוס הרביעי קים את דבר הבחירה ויקבעם לשופטים על דבר האמונה והדת. הבית דין הזה נועד לראשונה לעיר שיביליה וסביבותיה, כי ממשלת המלוכה בחבל הארץ ההוא לא נזקקה לדעת נבחרי המדינה – והממשלה נתנה עז לכל שריה ופקידיה, לעמוד לימין השופטים ולתמכם בכל אשר ידרשו.
נפלא הדבר, כי התושבים הנוצרים, בכל שנאתם ואיבתם לאנוסים המתיהדים נרגנו וילונו על המשפט הזה אשר נקבע בתוכם – כמו נבא להם לבם כי גם להם יהיה למוקש. ובעלות הענין על שלחן הנבחרים באספתם הגדולה בטולידה – אשר בה הרבו לקבוע חקים ומשפטים חדשים על דעת מושליהם החדשים – החשו כלם ולא ענו דבר, והנציב וכל יתר בעלי הפקידות מאנו לתת ידם לשופטים החדשים ההם, עד כי נדרשו שנית בפקודת מושליהם (27 דיצ' 1480), לעמוד לימינם ולהיות להם לזרוע עז. האצילים, קרובי הנוצרים החדשים קרבת בשר, בהתחתנותם בם, או קרבת לב, בהיותם להם לאוהבים נאמנים, חשו לעזרתם ויערו כחם ולבבם להגן עליהם מפני המשפט הקשה הצפוי להם. משורר אחד מהנוצרים החדשים ושמו אנטון די מונטורו רופירו, שלח להמלכה דבריו בחרוזים, בהם התאונן מרה על המשפט הקשה העתיד להעשות באחיו, ויראנה לדעת כי לא יחפוץ ה' במות האדם, ואיך יעוז ילוד אשה לעשות בשמו דבר אשר לא צוה!
בהועד דבר הוסד האינקויזיציה לאנוסי שיביליה וסביבותיה, נועדו יחד לאספה רבה, וימתיקו סוד איך להעביר הרעה מעליהם. רבים מנכבדי עשיריהם גרי טריאנה (פרור שיביליה) קרמונה ואוטרירה, ובתוכם דון אבולפיא איל פירמונדה, החלפן בחצר המלך והמלכה, התעתרו למלחמה גלויה באנשי המשפט הנעלם, ויחלקו כסף ונשק בהמון, ואיש זקן בא בימים יצק על כלם רוח גבורה, לעמוד ביד חזרה נגד צורריהם אלה הקמים עליהם. אבל הקשר נגלה ובהות166 בוגדים נלכדו גם יחד ויהיו המה הראשונים אשר נתפשו בכף לעשות בהם משפט חרוץ. רבים מהאנוסים אספו הונם ורכושם וינועו למדינות מידגיה, סידוניה וקדש (Cardix), בתקותם כי נציביהן יהיו להם משגב לעתות בצרה; אבל תוחלתם נכזבה, כי ידי שופטיהם הגיעו אליהם גם שמה. כמעט ישבו כסאות למשפט במקלט ס"ט פוילו אשר בשיביליה (2 יאנ' 1481 = מ"א), שלחו פקודתם אל נציבי קדש ומדינה-סידוניה ולכל שרי המדינות, להסגיר אליהם את האנוסים הפלטים ולשום משמר על רכושם, כי חרם הוא, ואשר לא ישמע לקול הפקודה יחרם גם הוא ויענש קשה באבדן הונו וכבודו ומשמרת פקודתו, כמשפט למחזיקים בידי עושי הרשעה. ואימת המשפט הקדוש נפלה על כל האצילים הגבוהים והשפלים, וימהרו ויתפשו את ידידיהם אשר בטחו בהם ובישועתם וישלחום עירה שיביליה לתתם במשמר האינקויזיציה. מספר האסירים הלך ורב עד כי היה צר המקלט מהכילם, והשופטים נדרשו עד מהרה לבחור להם מקום אחר לשבתם, וימצאוהו באחד הארמונות אשר בפרור העיר, בטריאנה. למען התעלל ביהודים כתבו על המבוא אשר למקום הדמים ההוא פסוקים לקוחים מספרי קדשם: “קומה, אלהים, ריבה ריבך”, “XXX XXX 167 שועלים”. הפלטים הנתפשים נשפטו כמו נגלה עונם על נכון. ביום הרביעי להוסדו כבר היה משפט הדמים, וששה אנוסים אשר הודו ברצון ובאונס כי דבקו באמונת אבותם, נשפטו למות ונשרפו באש חיים. יום יום גדל מספר קרבנות בני האדם, והעיר נדרשה ליעד ככר מיוחד למקום המערכה. ארבעה פסילים גדולים משחתי המראה נשארו עד היום על המקום ההוא, הנודע בשם “קוימאדירו” – לאות חרפת עולם להספרדים ולדת הקתולית אשר בשמה דגלו. יותר משלש מאות שנה קדר המקום ההוא מעשן העולות התמימות, הנפשות החיות אשר הועלו בו על מוקדן ותהיינה לבער.
בלשון רכה ותחתיה חמת נחש דרשו מיגואל מורילו וחבריו מאת הנוצרים החדשים הנחשבים כמתיהדים, לבוא לפניהם עד יום הכסא ולהתודות על עונם בלבב שלם, אז ימצאו חנינה, וחייהם וכבודם וגם הונם ורכושם ישאר להם באין מכלים דבר. מאחרי פקודת חסד זו נראתה היד הנטויה על אלה אשר לא ישקדו לבוא לעת המועדה, והיה זה לאות כי בני מרי המה ועונם לא יכֻפר להם עוד. היראים את דבר השופטים חשו בהמון לקול הקריאה, ויבואו בכבד ראש ובהכנעה רבה לפני משפט הדמים ויתודו על עונם הנורא ויחכו למחילה וסליחה וכתיבה טובה בספר החיים והשלום, כהבטחת השופטים בפקודתם לשבי הפשע. אבל האינקויזיטורים לא אצו לשמור מוצא שפתיהם, וידרשו מהם לגלות להם את שמות חבריהם ומצבם ומקום מעונם ודרכי חייהם וכל הנודע להם מהליכותיהם בעניני הדת בגלוי ובסתר, ולהשבע שבועת אמונים על הכל, כי אך אמת ידברו ואין בלשונם רמיה – ובכן דרשו מהם בשם ה' להיות הולכי רכיל באחיהם ובוגדים באוהביהם, להעיד איש באחיו ובן באביו ולהביא כליהם שאה לא ידעו! הישרים בלבותם אשר מאנו לעשות רע, נעצרו במשמר האינקויזיציה168 להוציא מהם סודם בכלי משחית אשר נכונו להם לחבל בנפשם, ומוגי הלבב נענו לשופטיהם אחרי הבטיחם אותם כי לא ידעו האנשים ההם את שמות מלשיניהם – וישיתו נוספות על המון הנאשמים האסורים אל בור, וידי אנשי הדמים מלאו עבודה ככל אות נפשם.
אבל לא רק מהאנוסים הנרדפים, כי מכל העם היושב בספרד דרשו כהני האון להקשיב לפקודתם ולהיות לבוגדים באדם – כי על כלם הוטל באימת החרם הגדול, לבוא לפניהם במשך שלשת ימים ולגלות להם שמות כל אחד ממיודעיהם, החשוד בעיניהם על דבר “המינות היהודית”. בקול קריאה כזאת עוררו את המדות הרעות בלב האדם למלאות שפקן. השנאה, הקנאה והנקמה מצאו להן ידים לכלות חמתן באנשי עברתן, חמדת העושר – לבלוע חיל זרים, וההזיה ההוללה – להגיע ולבוא בלשון הוות ודבה רעה לחיי העולם הבא. ולמען ידעו כלם במה יכירו את האיש המתיהד כי בן הכות הוא ללשון סתר, נתנו אותותם אותות: איש מהם כי מל את בנו או התמלטו מפיהו מלים על דבר ביאת הגואל לעתיד לבוא, או על דבר אמונתו במשה נביא ה'; כי שמר שבת או יום טוב מחללו או לבש בהם מחלצות או החליף שמלתו לעורו או כסה שולחנו במפה לבנה, או נזהר במאכלים האסורים על פי דת ישראל, או כי הלך יחף ביום הכפורים או פייס את חברו ביום ההוא הקדוש לישראל, או שם ידיו על ראש בנו לברכהו מבלי עשות אות השתי והערב, או כי הסב פניו אל הקיר בתפלתו, או הניע ראשו בה, או כי לחש בשפתיו (לברכה) על כוס משתהו ויתן ממנה לחבריו המסובים אל שלחנו, או קרא זמרות דוד מבלי הוסיף עליהם: “לשם יחוד האב והבן ורוח הקדש”, או כי אכל בשר בצום הנוצרים או כי לא באה האשה אל בית הכניסה ביום הארבעים אחרי לדתה, או כי הוסיפו האבות שם יהודי לשם הנוצרי הנתון לפרי בטנם; גם כל מעשה אשר יעשה האדם בעניני העולם אם אך נהוג הוא בין היהודים, היה לאות על האיש העושה זאת כי חטא ואשם. אם קבל איש מנות משלחן איש יהודי או שלח כאלה אליו בחג הסוכות; אם רחץ את הילד היוּלד לו במים שבהם הונח זהב ונפזרו גרגרי דגן לאות ברכה; אם ערך שלחן לרעיו לאכל עמו לחם לפני צאתו למסעו, או אם הסב הנוטה למות את פניו אל הקיר בצאת נפשו, או נשפכו המים מכל כלי הבית שמת בו איש – כל העושה אחת מאלה ונגלה סודו כי ליהודים הוא, וכל המגלה על זה את אזני השופטים הנהו משֻׁבח, והמעלים דבר מהם הוא חוטא ופושע לפני אלהים ואדם. אנשי רשע מצאו להם כר נרחב לשלח לשונם כחץ שחוט ולהכות נדיבים על ישר, ולשופטי האינקויזיציה נקל היה להתעולל גם על שומרי דתם אם היו להם לשטנה או כי לטשו עינם אל הונם לרשת אותו. ועל כן מלאו בתי כלאיהם עד אפס מקום, ובטרם עברו שבועות אחדים כבר נמצאו אסירים עד חמשה עשר אלף איש במספר.
המחזה הראשון לעלילת האמונה (Auto de Fe) הקדש על ידי הבישוף אלונזו די אוידה בהמון חוגג ובדרשה ארוכה לכבוד היום (6 יאנ' 1481 = רמ"א); בו הועלו ששה אנוסים על מוקדם. ימים אחדים אחר כן נשפטו האנוסים שהתקשרו בקרמונה, שיביליה ויתר הערים, בהם היו: השר דיגו די שושן, שהיה רב וחכם נכבד ובעל אוצרות. בעמדו על הבמה הֻגש לו מעיל כהונה לשיתו עליו לאות תשובה ולהציל ממות נפשו, אך הוא השליכהו מעליו בשאט נפש169; פדרו פרננדיס בנאדיבה, שהיה כהן ראש בבית תפלתם “די לוס סיגוריס”, ובביתו נמצא נשק טמון בעד מאה איש, ויואן פרננדיס אבלסיה – איש חכם ומלוּמד, אשר עמד שנים הרבה בראש בית המשפט בעירו – כל אלה יחדו עם חבריהם ומתי סודם נשרפו חיים והונם החרם לאֹצר המלך. ביום 26 מארט שנה ההיא נשרפו שבעה עשר איש על ככר “קוימאדירו”, ובחדש שאחריו העלו על המוקד במספר רב, ועד חדש נובימבר שנה ההיא היה מספר הנשרפים על קדוּש ה' מאתים ותשעים ושמונה נפש – אל אלה רק במחוז שיביליה בלבד. במחוז קדש נשרפו בשנה ההיא אלפים איש מעשירי האנוסים ואוצר המלך נמצא מאד מהונם. גם המות לא היה מבטח מפני המשפט הקדוש – כי מקברותיהם הועלו עצמות המתיהדים ונשרפו על במת המוקד, ונחלתם שנשארה אחריהם לקחה מידי יורשיהם והחרמה לאוצר המלך, אחרי רחת האינקויזיציה חלקה, כחק, וצאצאיהם אחריהם רשו ורעבו וגם כבודם גלה מהם, כי לא היה להם עוד המשפט לעמוד על משמרותם בכהונה וממשלה, בהזכר להם עון אבותם. למלך השואף להון ולשופטים רבי המעשקות היה החק הזה לנחלה בלי מצרים, כי בהבצר מהאינקויזיציה העושה דברו למצוא ערות דבר ביורש העשיר, נקל היה לה להתעולל על אביו המת כי התיהד בחייו, ולעשות בעצמותיו ובהונו משפט כתוב.
יותר משלש מאות שנה (עד שנת 1808) השתעשע העם הספרדי על מחזות האוטו-די-פי, אשר ערכו להם הכהנים בשם האלהים. במשך העת ההיא עלה מספר הנשרפים על קדוש השם ארבעה ושלשים אלף שש מאות וחמשים ושמונה נפש, ומאתים ושמונה ושמונים אלף מאתים וארבעה עשר נשפטו לעבודת עולם על אניות הממשלה או למאסר קשר בכלאי האינקויזיציה עד צאת נפשם. מלבד הנאשמים אשר הצליחו למלט נפשם מעבר לגבול – כי אז נעשו תמונותיהם בצלמם כדמותם והעלו גם הן על המוקד, לאות דראון וקללת עולם להם ולצאצאיהם אחריהם, וכל הונם ורכושם הנשאר בארץ החרם לאוצר המלך, ויהי מספר התמונות הנשרפות שמונה עשר אלף וארבעים ואחת. משפט האינקויזיציה, בעמדו ברום עולם, נעשה ברוב כבוד והדר, וכל השועים והאצילים התחרו למלא מקום השוטרים והחובלים, בחשבם זאת להם למעשה טוב, היקר בעיני אלהים מעל עולה וזבח. גם המלך והמלכה עם כל שריהם ושרותיהם רואי פניהם שקדו לפעמים לבוא אל המחזה הזה, לאצול עליו מהודם ולשים כבוד ויקר למשפט קדשם.
וזה דבר המחזה: כמעט עלה השחר וקול הפעמון הגדול נשמע מבית הכניסה הראשי. לקול הזה חרד קול העם יחד עם שריו ואלופיו, והמונים המונים נהרו אל מקום המשפט, כי לראות ולהתבונן אל המראה נחשב להם לצדקה. המסע החל; הנזירים הדומיניקים יצאו בראש, איש וסמל קדשו בידו, ודגל האינקויזיציה נשוא לפניהם. אחריהם הגרנדים (השרים והאצילים) במחלצותיהם השחֹרות עם נסיהם ודגליהם, ואחריהם הובלו כל שבי פשע, בעלי התשובה, אשר קימו וקבלו עליהם להיות מעתה והלאה דבקים בדת השלטת – להם נכונו שפטים לעיני השמש, איש לפני ענשו, לרצות את עונם; מאחריהם נשוא צלב גדול, להבדיל ביניהם ובין החטאים בנפשותם – הם אלה אשר הקשו לעמוד במרים, הנהוגים אל במת המוקד להשרף באיש חיים; כלם יחפים, לבושי מעיל סנבניטה (Sanbenito,מעיל עב וצר מאד) ומגבעה גבוהה וחדה, המלאה צלמי בלהות וציורי שאול עם תמונות שדים ושעירים המקפצים ומרקדים בין להבות אש אוכלה. אחריהם נשואות תמונות הפלטים אשר נסו ונמלטו מכף האינקויזיציה; אחריהם ארונות שחורים, המצֻירים בלשונות אש ובכל מראות השאול ומחזות התפת – בהן צבורות עצמות הנאשמים שמתו בעונם לפני העשות בם המשפט הקדוש, ולאחרונה המון כהנים ונזירים מהלכים ברגש ועוברים בסך ובמקהלות המון רבה עד בואם אל בית הכנסיה הגדול. כהתּמם עבודת קדשם ברנה ותפלה, דרש הכהן הראש מענין היום ואז נקרא המשפט החרוץ על כל אחד מהנאשמים ההם, העומדים יחד לפני צלב גדול ונרות כבוים בידיהם. כתום קריאת גזר דינם קרב פקיד האינקויזיציה ויך באגרופו מכה אחת על לב כל אחד מהנדונים, לאות כי הנה נערה ממשלת הקדש את חצנה מן האנשים החטאים האלה ותמסרם בידי ממשלת החול, לעשות בהם משפט כתוב. אז קרבו השוטרים ויאסרום בכבלים ויוליכום אל בית האסורים, ואחרי שעות אחדות שבו הוציאום משם ויובילום אל ככר “קוימאדירה”, ששם הוכנה המערכה – במת העצים, ותחתיה וסביבותיה גזרי עץ וחבילות תבן וזפת וכל דבר אשר על נקלה יתלהב ויגדיל המדורה – כל אלה הובאו נדבה מאת המון העם, אשר נחשבה בעיניו למצוה גדולה, בהקשיבו לדברי כהניו ונזיריו אשר הציתו בו אשר קנאתם. אלה אשר לאחרונה השיבו אל לבם וישובו אל הדת הקתולית נחנקו בראשונה ואחרי כן השלכו אל המוקד, בעוד אשר האחרים נשרפו חיים ואתם גם תמונות הפליטים ועצמות המתים. אולם גם בעלי התשובה, שבי הפשע, לא נקו כלה, כי נענשו קשה בממונם וגם בגופם: לעתים מזמנים הובלו ברחבות עיר, לדוש את בשרם קבל עם ולעשות בהם שפטים ככל אשר נגזר עליהם מאת האינקויזיציה הקדושה, השוקדת על פעלה, לכלות פשע ולהתם חטאות ולכפר בדמם על נפשותם.
הרבה מהאנוסים הצילו נפשם מיד להבה בהחישם מפלט להם אל ממלכת המחמדים בגרנאדה הקרובה או ארצה פורטוגאל, לאפריקה, למדינת פרובינציה או לאיטליה. אלה שנמלטו ובאו רומאה פנו אל סיקסטוס הרביעי, שהיה אז אפיפיור ברומה170, ויתנפלו לפניו ויזעקו מרה על אכזריות האינקויזיציה ומעשיה הרעים עם אנשי חרמה הנופלים בידה, ומאשר לא היו ידיהם ריקות בפרשם אליו כפיהם, מצאו אזנים קשובות. וישלח האפיפיור אגרת מלאה תוכחות להמלך והמלכה (29 יאנ' 1482), ויתעבר בם על מעשי השופטים הקשים, המטים דין ברשעתם, וכי על כן הוא נחם מאד על הבוּלה הראשונה ליסוּד האינקויזיציה, אחרי אשר שופטיה משחיתים דרכם לפני ה', והנהו מזהיר את די מורילה וסאן מרטין, כי אם לא יחלדו מעשק ידיהם, אז יעבירם ממשמרתם וימלא יד ראש הדומיניקים לבחור אחרים תחתיהם. מלבד זה השיב ריקם את פני המלך פרדינאנד בבקשתו לקבוע בתי דינים כאלה בכל יתר הערים והמדינות אשר בשתי הממלכות הנאחדות.
אבל גם המלך פרדינאנד ידע הסוד הגלוי, כי במפתח זהב נקל לפתוח הדלתות בהיכל האב הקדוש. אף אמנם נפתה לו האפיפיור ויתן בוּלה חדשה לקבוע משפט האינקויזיציה בכל מדינות ממלכת ארגוניה, ובראשי השופטים נבחר הקנאי האכזרי הנודע טומאש די טורקוימדה (11 פיבר' 1482 = רמ"ב). בבולה אחרת (17 אפר') התיר ידי שופטי האינקויזיציה לעשות באסיריהם כרצונם ולחרוץ משפטם בלי גבית עדות והעמדת מליצי ישר מול מגידי הפשע. השופטים אצו לעשות כדברו, ומספר הנפשות העולות על מוקדן היה הלך ורב, עד כי קצרה נפש אצילי הארץ ותושביה לראות באיד האנוסים האמללים, הכלים בידי שופטיהם ונספים בלא משפט. ועל פיהם התעורר הקרדינאל בורגיה (שנודע אחרי כן לשמצה בהיותו לאפיפיור בשם אלכסנדר הששי) ואחריו גם המלך פרדינאנד, וישחרו פני האפיפיור לשנות חקי האינקויזיציה ולהטיב דרכה ועלילותיה עם הנאשמים הנופלים בידה. בקשתם נעשתה ועל פי בולת האפיפיור (10 אוקט') נצטוו השופטים לשמור ארחות צדק, לברר משפטיהם לעיני השמש ולהעמיד את המלשינים והעדים בפני הנאשם, אולי יצלח להוכיח עליהם כחשם ולהציל משחת נפשו.
פליטי האינקויזיציה אשר הצליחו לבוא רומאה ולהתיצב למשפט לפני כסר האפיפיור בעצמו, התפטרו מעונם בענש קטן אשר הושם עליהם בסתר, וישובו ספרדה נקיים וטהורים מכל חטאותיהם, והאינקויזיציה לא יכלה עוד לנגוע בם ובהונם. ויהי הדבר רע בעיני המלך והמלכה, כי נבצרה מהם מזמה לבער את האנוסים מקרב הארץ, לטהר דתם, ועוד יותר – למלא אוצרותם מהם, ועל כן השתדלו לפני האב הקדוש לקבוע בקרב ארצם שופט עליון, אשר יבקר משפטי האינקויזיציה, ולא יהיה עוד חק הָאַפַּלַציה ברומה לשטן למשפט הקדוש בספרד. וסיקסטוס נענה להם גם בדבר הזה, וימן את הארכיבישוף בשיביליה לשופט עליון, אשר לפניו יובאו משפטי האינקויזיציה אם יתאוננו הנענשים על רוע גזר דינם, ודבר אין עוד לרומה ולהאפיפיור היושב בה עם האנוסים הנאשמים בספרד, אבל חק האפלציה היה רק למראה עין, מבלי הביא תועלת מאומה להאנוסים, כי משפטיהם נעשו בשתיקה; המלשינים והעדים לא הֻצבו בפניהם לברר הדברים לאמתָּם, ועד אשר הספיקו לדעת גמר דינם כבר נעשה בהם משפטם החרוץ ויהיו לאֵפר. על פי המלך והמלכה הוציא האפיפיור עוד בולה אחת, אשר כל כהן ונזיר מהאנוסים או מצאצאיהם לא יוכל להמנות בשופטי האינקויזיציה – פן יטו משפט בזכרם ברית אחים לאמללים שהם בני עמם ולפעמים גם בני משפחתם.
הנה כן נהפך האפיפיור סיקסטוס הרביעי בלשונו ולא זכר בפקודתו האחת את אשר צוה ההפך ממנה בפקודתו הקודמת, אף לא בקש לו טעמים בבטלו דבריו הראשונים; אך היודע את האפיפיור הזה לכל מעשיו והליכותיו לא יתפלא עוד על תהפוכות לבו. כי אמנם נכתמו עונותיו בדברי הימים על פי עדות הסופרים הנאמנים: סטיפנו אינפיסורה171, י.ל. מוּראטורי 172, פ. פרוּדאן 173, וי.ק. ל. גיעזעלער174, כי היה איש כבד עון, רודף זמה ואהב בצע מעשקות, אשר בפקודתו נפתחו בתי זונות ברומה בקבעו לו הכנסותיו מהם שלשים אלף אדומים לשנה; אשר שכר רוצחי חרש להמית את האחים בני מידיצי, מושלי פלורנציה, למען הנחילה לאחד מבניו אשר הוליד לזנונים; אשר הרים למעלת קרדינל את פטר ריארטו, הבן השני אשר נולד לו מאחותו בת אביו ואמו, ואשר הנחיל את הכהונה הגדולה וירם למעלת בישופים וקרדינלים אשר הנערים מבחוריו אשר נתן שכבתו בהם לתועבה – והאיש הזה היה במיסדי האינקויזיציה ובמחוקקי חקיה לאנוסי ישראל בספרד!
אחרי צאת הבולה האחרונה הצליחו פליטי האנוסים, ובראשם דון יואן די שיביליה, לשוב ולהטות את לב האפיפיור לטובת המתודים לפניו על עונם, כי תפטרם סליחתו מכל ענשי האינקויזיטורים בספרד וכל משפטיהם יהיו כלא היו – ועל זה הוציא בולה חדשה (2 אוג' 1483) ל“חקת עולם”; בה העיר את האינקויזיציה לשתף מדת הרחמים לדיניהם עם האנוסים המתיהדים, כי “החמלה והרחמים הן ממדות האלהים, ועל ידן ידמה היצור ליוצר”. את הבולה הזאת צוה להפיץ בשערים ולפרסמה ברבים בהעתקות אין מספר. אבל המלך והמלכה מאנו להקשיב לו, כי הם אך חפצו במות החוטא ולא בתשובתו – למען יירשו המה את הונו ונחלתו. ויקש דברם מדברי האפיפיור, ואחרי ימים אחדים שב סיקסטוס ויבטל גם את פקודתו ההיא, אף בקש סליחה מאתם, בהצטדקו כי “בחפזו הוציא מתחת ידו דבר שאינו מתקן”. לשוא עמל דון יואן די שיביליה לפרסם פקודת האפיפיור הקודמת, כי בטלה כלה על פי הבולה האחרונה, והוא וכל עדת חבריו נפלו ברעה, כי משכו עליהם חשד האינקויזיציה בסליחה אשר בקשו ומצאו ברומה, ותגורם בחרמה ותענשם ענש אכזרי.
-——————-
פרק שביעי 🔗
טומאש טורקוימדה. הקונסטיטוציה האינקויזיטורית. שטתה מסירה והמלשיכנות. קשר האנוסים בסרגוסה. מיתת האינקויזיטור פדרו ארבועס די אפילה. משפט חרוץ בהקושרים. עלילות טורקוימדה.
אולם כל רשעת האינקויזיציה בעלילותיה עד כה, כל צרות האנוסים וצאצאיהם, אשר לאלפיהם כלו מתגרת ידה באש המערכה או בלו כרקב במחשכי בתי כלאיה או בלו אחרית ימיהם בעוני וחסר כל, בהתמלטם בעור שניהם מעבר לגבול – כל אלה יחדו כאפס וכאין נחשבו נגד הרעה הנוראה אשר הביאה עליהם, בעמוד בראשה איש איום ונורא אשר לבבו לא ידע רחם, מנשמת אפו נתן קטב ורוח שפתיו היתה מות וכליון חרוץ; איש אכזרי כנמר וערום ומלא ארס כנחש עקלתון. עד כה היתה האינקויזיציה שלטת רק במדינת אנדלוזיה, בגלילות שיביליה וקדש, וביתר המדינות בספרד לא הכירה מקומה, כי נבחרי העם שמה מאנו בה, ואם גם נודעו עקבותיה זעיר שם זעיר שם, לא היתה זרועה מושלה לה בגלוי, ועל כן נבצרה ממנה מזמה ליחד עלילותיה במדה אחת לכל המקומות. וכל עוד לא מצאה כקן ידה לכל האנוסים לאספם במכמרתה, לא היה לפרדינאנד די נכסים למלא אוצרו מהם ולאיזבלה די נפשות לצרפן באש המערכה. למנות החסרון הזה שבו ויבקשו מאת האפיפיור סיקסטוס הרביעי, להפקיד על ספרד אינקויזיטור ראשי, אשר יפקח על כל בתי הדינים וינהלם יחדו במשטר אחד, והיתה רשת אחת מזורה על פני כל הארץ, לבל ימלט עוד ממנה כל אשר תמשכהו האינקויזיציה חשד כי במתיהדים הוא, והיתה חתיתה גם על ההמון לבל יוסיף עוד תת לה כתף סוררת, להניא אותה ממעשיה. האפיפיור נאות להם לעשות כבקשתם ויועד לזה את הנזיר הדומיניקי טומאש די טורקוימדה, שהיה ראש מקלט נזירים בשיגוביה (17 אוקט' 1483). על ידי האיש הנורא הזה נראתה האינקויזיציה בצורתה האמיתית, בדמות אשר ערך לה המליץ היהודי ר' שמואל אושקין175), אשר גם בו נגעה רעתה ותלהטהו מסביב.
על האשה הזרה נאמר: “כל באיה לא ישובון”; אולם ביתר שאת ויתר עז יאמר כזאת על האינקויזיציה, בפרשה ידה על כל הארץ, בהקים לה טורקוימדה מזבחותיה בכל הערים הגדולות בספרד. כמעט שהיה בה לראש, יסד לה בתי דיניה בקורדובה, גאין, וילאריאל ואחר כן גם בטולידה בירת ספרד הדרומית. ויקם להם שופטים מקרב הנזירים הדומיניקים, אנשים קנאים וחנפנים אשר רוחו היא קבצם וחפצו היה קדש להם עד כי היו לו כלם כמכונה אחת ערוכה לנוע ולעשות פעליה כרצונו, לנתוש ולנתוץ ולהרוס ולהאביד בלי כל רגש אנוש ולעשות נוראות ואכזריות לא שערון כל פראי אדם וחיתו יער. וארץ ספרד מלאה רוח קטב; מקרבה עלתה צחנת רקב מעצמות אדם רב הבלות בעמקי כלאיה, וכל פניה משאת עשן וריח צלי אש יוקדת בעולות תמימות, בגופות יהודים אמללים האנוסים להכיר אמונה אשר כהניה המה חללוה בתועבותיהם. וקול ענות עלה מהארץ הנעימה אשר הפכוה כהני האון לתפת ולני בן הנם, קול בכי וזעקה נשמע מקצה הארץ ועד קצה, קול מרגיז כל לב ומרעיש כל נפש; אבל חרב מושלים הונפה על זרוע כל איש רחום, החפץ לעמוד בפרץ ולעצות בעד העולות והזבחים אשר אלהים לא צוה. בהיכל המלוכה נתן מקום לסור המועצה על דבר בקרת האנוסים החשודים, וראש האינקויזיציה היה בו ליושב ראש.
ודון פרדינאנד חשב מזמה לכונן את האינקויזיציה גם בערי ארגוניה ארץ ירשתו, למען תמצא ידו גם לחיל האנוסים יושבי המדינות ההן, חרף החק הקבוע בארנוניה משנות קדם, כי אין שלטון למושל להחרים רכוש כל יליד הארץ, גם כי יגיע עד שמים עונו. וטורקוימדה מנה על סרגוסה והגליל שני שופטים אכזרים ושאפי דמים בלבבו, הנזירים פדרו ארבועס די אפילה וגספרר יוגלאר. ובפקודת המלך נשבעו כל אצילי ממשלתו ופקידיה שבועת אמונים, לעשות רצון האינקויזיטורים ולעזור על ידם בכל מאמצי כחם, להשמיד ולאבד את האנשים אשר יאשימו במשפט קדשם.
וטורקוימדה, הרוח החיה באופני המכונה הנוראה, מכונת “השמד והאבדון”, שם לבו לעשות את כל הארץ למשטח חרמים, ויקהל אליו את כל אנשי מעשהו, השופטים חרשי המשחית, ויערוך לפניהם משפטיו וחקיו אשר קראם בשם “קונסטיטוציה” (29 אוקט' 1484), אשר כאפס וכאין נחשבו נגדם כל חקי הכמרים מחוקקי האון בימי מלכי הגותים המערבים. אמנם היה דין הסקילה והשרפה קבוע למומרים מתיהדים עוד בימי המלך רצסוינד 176, אבל רעים ונוראים יתר הרבה מזה היו חקי הקונסטיטוציה אשר יסד טורקוימדה בימי פרדינאנד ואיזבלה, בהמלאם תוך ומרמה כאלו יצאו מסוד שדי שאול ושעירי תפתה לחבל נפשות נקיים ולצודם למדחפות. חק אחד נתן ארוכה לחוטאים, זמן שלשים יום, לבוא לפני השופטים להתודות לפניהם על עון יהדותם – כי אז יפטרו מענש כסף קל לנשוא, והיתה להם נפשם לשלל וגם הונם ישאר להם באין מכלים דבר. אך את התורה יתנו בכתובים, ועל כל השאלות אשר יושמו לפניהם ישיבו בלב תמים, גם יודיעו בשם את כל חבריהם החוטאים ואף את אלה החשודים מאתם ברב או במעט. אחרי הזמן ההוא אם ישוב איש ונחם על מעשהו, ובא לפני השופטים והתודה בלב שלם, - והציל גם אז משחת חיתו; אך יצא נקי מנכסיו, כי יהיו כלם לחרם, ואף אלה שיצאו מרשותו ויהיו לאיש אחר. – חוץ מבני הנעורים, אשר לא מלאו להם עשרים שנה, להם ישאר הונם גם אם יאחרו את המועד; אבל עליהם לשאת על בגדיהם אות הסנבניטה177 בדמות צלבים ממראה האש, בהם יראו בכל חגי קדשיהם, בהתפלל כל העם בבית הכניסה ובעברו בסך ברחובות עיר. כל בעלי התשובה אשר אחרו מועדם ימצאו כפרה על אונם, אבל חרפתם לא תמחה, כי ירחקו מכל משמרת כבוד הם ובניהם אחריהם, וכל עדי כסף וזהב אף כל לבוש משי וצמר לא ישאו עליהם, כי יהיו תמיד בגדיהם פשוטים ועליהם אות הסנבניטה לחרפת עולם. איש כי יבוא לפני האינקויזיציה להתודות על עונותיו בדבר יהודותו, ונגלה הדבר כי עוד העלים שמץ מהם – והיה דינו כעומד במרדו ובאש ישרף. וגם אלה אשר יקדימו לבוא ויתודו על הכל בלבב שלם לא יזכו למחילה בסתר, כי אם בגלוי, לעיני כל, למען ידעו כלם דרכו מאז ומה שמץ דבר נמצא בו עד הגיעו לתשובה.
להקל על האנשים להביא דבתם על המתיהדים, לא דרשו מהם לבוא בעצמם לפני שופטי האינקויזיציה, כי יכלו להמציא דבריהם גם על ידי אחרים. השופטים לא נדרשו להגיד להנאשם את כל דברי העדות, כי אם עיקרם בלבד, למען יכבד עליו להכחישם. ואם גם אחרי כן יעמוד בדברו ולא יתודה על עון יהדותו, ונחשב כעומד במריו ומשפטו להשרף באש. אם יש על איש רק חשד בלבד מבלי כל ראיה נכונה כי במתיהדים הוא, ישימו מועקה בעצמיו, והיה כי תקצר רוחו בענוייו ונתן תודה, ושבו השופטים ובקרוהו בשוב אליו רוחו, ואז אם יקים את דבר תודתו, וגמרו דינו במשפט, ואם ישוב מדברו והתכחש כבראשונה, ושבו ונתנוהו בידי החובלים לענות נפשו, וכן ישובו יהפכו ידם בו עד הצילם מפיהו דבר אמת. אם יקרא איש למשפט ולא אץ לבוא בעתו, אז יחשב כברח בעד פשעו, וכל הונו ורכושו יהיה לחרם.
בהנהגות כאלו בדרך משפט כזה ובאכזריות שופטים כאלה אשר כל מזמותם רק להרשיע, מי זה איפוא מהנאשמים יזכה להוכיח עליו צדקתו? המאסר הקשה והיסורים הנוראים דכאו נפשות האסירים עד העפר, עד אשר קצו בחייהם ויכונו להגיד על נפשם ועל נפשות ידידיהם ואף על נפשות קרוביהם, עמם ובשרם, ככל אשר דרשו מהם מציקיהם וחובליהם. כן היתה אחרית כל משפט אשר נעשה באחד האנוסים, כי נאחזו אחרים בסבך האינקויזיציה, ומהם שבו נלכדו רבים בשחיתותיה, ומספר קרבנותיה הלך ורב לבלי חק.
בערי ואלינסה וארנוניה רבו המתאוננים על החדשה הנעשתה, כי מעודם לא כבדה עליהם יד הממשלה כבממלכת קשטיליה, ויחר להם מאד על אבדן זכיותיהם בהוסר משפט כזה כשעריהם. והנוצרים החדשים, שהיו להם משמרות כבוד ופקודות גבוהות בממלכה ההיא, עמלו בכל עז להרבות מספר המתאוננים ולהעיר חמתם על האינקויזיציה העתידה לפרוש ידה על כל מחמדיהם ולשלוט בהם ובהונם באין מעצור. העם התקומם בגלוי בערי ואלינגיה וטירואל (1485) ורק ביד חזקה ובשטף דמים לרוב שמה הממשלה מעצור לרוחו. וגם אחרי כן לא אמרו האנוסים וצאצאיהם נואש, ויחשבו מחשבות להדוף את האינקויזיטורים מפניהם. בין המתקשרים מזרע היהודים היו השרים הגדולים: דון לואיז גונסלוס, היועץ המדיני בממלכה; אלפונזו די קבליראה, סגן השר המזכיר; גבריאל שאנגוס, שר האוצר; פרנסיס שאנגוס אחיו, הסוכן על בית המלך, ופיליפ קלימנטי, ראש יועצי סתרים בממלכה. עם השרים האלה היתה יד חזקה מאצילי הארץ, ובראשם יואן קסימנס ובנו לובי די אורירה, רוזני אוראנדה, גם אבירי עם מלמדי מלחמה, כיואן די עבדיה ויואן פרץ שאנגוס. כמעט נפלו החללים הראשונים מידי האינקויזיציה, התאמצו השרים ההם לעורר את נבחרי המדינה לקרוא על זה חמס באזני המלך והאפיפיור. וישלחו ציריהם לחצרות פרדינאנד וסיקסטוס, לחלות פניהם להסיר מעליהם את הנגע הזה. אמנם ידעו כי ברומה לא יכבד מהם הדבר, כי שם ישלימו כל חפצם בעד בצע כסף, אבל מי יודע אם יאות להם המלך! אף אמנם השיב המלך פניהם ריקם, כי כלתה נפשו להון האנוסים אשר תמציא לו האינקויזיציה בעשותה אותם כלה כחפצו. אז התעורר האביר פרץ שאנגוס ויגמר אמר להגות ביד חזקה את האינקויזיטור פדרו ארבועם די אפילה מן המסלה, להפיל בזה אימתם על עדת חבריו ולאכוף את המלך להנזר מחפצו זה הרע בעיני שריו ואציליו. ויגל עצתו לרעיו וידידיו ורבים מהם הסכימו לו, ולמען תכון יד כל חבריהם עמם הטילו על כלם לשאת במשא ההוצאה הדרושה לחפצם. אחד האציליםת בלאסקו די אלאגון, אסף את הכסף, ויואן די עבדיה קבל עליו לשכור רוצחי חרש ולשמור עליהם לבצע פעלם בעתו. והרבה אצילים מזרע היהודים, יושבי סרסוגה, טרגונה, הואיסקה וברבסטרו, נספחו על הקושרים וישיתו יד עמם.
ויואן די עבדיה מצא לו אנשים גבורי מה: יואן די איספירנדינו, וידאל די אוראנזו ועוד ארבעה ממרעיהם אשר נכונו להרים יד בשופט האינקויזיציה. אבל ארבועס ידע להזהר, וישא שריון על בשרו מתחת לבגדיו, וישא כפת ברזל על ראשו מתחת לכובעו, ובזה היה בטוח מפחד רעה. ביום 15 סיפט' 1485 קדמו עיניו אשמורות ובטרם יעיר השחר שם פעמיו אל בית מקדשו לשמוע תפלת הבקר. הוא הולך ופנסו בידו ודי עבדיה ודי איספירנדינו ודי אוראנזו באו אחריו, וברגע אשר כרע על ברכיו להשתחוות לפני אלהיו הכהו די איספירנדינו בחרבו על זרועו, ודי אוראנזו פגע בצוארו ויפצעהו פצע אנוש, ויפול ארבועס מתבוסס בדמו והאנשים אשר חשו אליו הוציאוהו מבית התפלה כל עוד נפשו בו, ויתהפך בציריו על משכבו שני ימים וימת. והקושרים נמלטו בעוד מועד ויקוו לטוב ויבא רע – כי על הרצח הזה התעוררו כל הנוצרים האדוקים וירעימו בקולם על הנוצרים החדשים ויקראו: “מות ואש למתיהדים, אשר הרגו כהן ואינקויזיטור במקדשנו!”. בעברה וזעם התנפלו על כל האנוסים הגרים בתוכם לכלותם כאחד. אבל הארכיבישוף הצעיר, אלפונזו די ארגון, בן פרדינאנד, אשר ילדה לו איזבלה לפני חתונתה, חש על סוסו אל מקום ההרגה ויעצור את העם מנגוף, בהשבעו להם כי שבעתים יקם די ארבועס בשפטים קשים אשר יעשו ברוצחיו ובכל אנשי חברתם.
להמלך פרדינאנד היה המקרה הזה כדבר בעתו, לחזק את האינקויזיציה בארגוניה ארץ ממשלתו, והוא והמלכה יחד הרבו לתת כבוד ויקר לשם ארבועס הנרצח עד כי חסרוהו מעט מאלהים. לזכר קדשו הציבו ציון רב ונשא ועליו נכתבו פעולותיו הטובות להרים קרן הדת הקתולית בהשמידו את “המינים” המתיהדים זעומי ה'. גם להדומיניקים היה מות האינקויזיטור הראשון לתועלת גדולה – כי הנה נמצא להם אחד קדוש, אשר שת מהודו על משפט הדמים, במסרו נפשו עליו ובנפלו חלל בעדו, ויהי כל ישעם וחפצם להביאהו בסוד הצדיקים הקדושים אשר הערו למות נפשם בימים מקדם בעד אמונתם ודתם. עד מהרה הוציאו קול, כי נגלה אליהם הקדוש הזה ממרומים, ויעירם ויעוררם לקנא קנאת אלהיו ולבער את בוגדיו ולכלותם באש מקרב הארץ – כי עשן העולה מלהבות האש הבוערת בם לריח נחוח הוא לפני האלהים, וכל העוזר על ידם במשפט הקדש לרצון הוא לפניו, ושכרו שמור לו במעוני שחקים.
קשר האנוסים בסרסוגה ומות ארבועס במקום הקדש העביר נפשות למלך במספר רב מאד. אחד הקושרים, וידאל די אוראנזו, הודה על הכל, ועל פיהו נמצאה ביד האינקויזיטורים רשימה שלמה מכל אלה שהשתתפו בדבר הזה, והם עשו בהם נקמה אחת אפים, על המעל אשר מעלו בדת השלטת ועל הרימם יד בשופט הקדוש. כאשר נתפשו ראשי הקושרים בכף, סחבום סוב והשלך ברחבות עיר סרגוסה, ואחר כך קצצו ידיהם ויתלום על העץ. רק יואן די עבדיה השבית חרפתו לו בשלחו יד בנפשו בבור כלאו. יותר ממאתים אנוסים נשרפו באש, מספר רב מזה נשפטו למאסר עולם, ובתוכם המון אצילים ושועים ושרים, גם אחד הכהנים אשר כהן בבית הכניסה הראשי בסרסוגה, ום נשים הרבה נשפטו ונענשו בענש הנורא הזה. ואף אלה אשר נתנו מלון בבתיהם לקושרים הנמלטים, נענשו באבדן כבודם ונאנסו לשבוע בחרפה ולעמוד במחיצת בעלי התשובה על מערכת האוטודיפי. נקמת האינקויזיטורים עברה כל גבול ואכזריות רשעתם גברה לבלי חק: אחד הקושרים, גספרד די שאנטו קרוץ, נמלט מעבר לגבול ויבוא עד טולוזה וימת שם, והאינקויזיציה העלתה תמונתו על המוקד ותשיתהו לחרפה ולתועבה במשפט. וכל זה לא שוה לה, ותאסור את בנו, ותשם אשם נפשו כי היה עזר לאביו בהמלטו מפניה, ותחרוץ משפטו לנוע אל עיר טולוזה ולבוא לפני הדומיניקים היושבים שם, להראות להם גזר דינו ולחלות פניהם ולהוציא עצמות אביו מקברו, לשטחן על הבמה לעיני השמש ולשרפן לעיניו! ואימה חשכה נפלה על הבן הרך עד כי נקל בעיניו לעשות כדברה, ובשובו מדרכו הביא אתו תעודה כתובה ומקוימה בידי הדומיניקים הטולוזים, כי על פי הבן חללה גופת האב, בהעשות בה ככל אשר נגזר עליה.
גם יושבי ערי לירידה וברצלונה אשר בספרד הדרומית התקוממו על האינקויזיציה, וימאנו לתת לה מקום בחומותיהם; אבל הכל היה ללא הועיל – כי קשי המלך וקנאת טורקימדה וזעמו שגבו מהם והאפיפיור ענה על הכל אמן ואמן. במות המערכה הוקמו בראש מרומים ברוב ערי הממלכה ומספר הקרבנות והעולות הלך ורב, ביום 12 פיבר' 1486 הוחג בטולידה חג אוטודיפי. במשפט אשר נעשה לשבע מאות וחמישים איש כאחד; ביום 2 אפריל בשנה ההיא – לתשע מאות איש וביום 7 מאי – לשבע מאות וחמישים. ביום 16 אוגוסט נשרפו חמשה ועשרים אנוסים, ולמחרת היום ההוא – שנים אנשים מכהניהם וביום 10 דיצ' נעשה משפט לתשע מאות וחמישים איש מבעלי התשובה, אשר נגזר עליהם לשאת חרפתם וקלונם ויכו בשוטים על מערכת התפת לעיני כל. בשנה השנית נקדשה האינקויזיציה גם בברצלונה ועל האי מיורקה; שם בלבד נשרפו מאתים איש מאנוסי ישראל. על העת ההיא קונן אחד מחכמי ישראל מבני הדור ההוא178: “בזמננו זה עלה עשנם (של האנוסים) השמימה בכל מלכיות ספרד ואייה. שלישיתם שרף האש, שלישיתם יברחו הנה והנה להחבא, והנשאר בהם יחיו בפחד גדול ומרך נפלא מפחד לבבם וממראה עיניהם”. בעת ההיא כבר היו להאינקויזיציה אחד עשר בתי דינים אשר עשו את ספרד כמרקחה, ולהבות אשם עלו מכל קצות הארץ והגיעו עד הנוצרים האמתים ותבערנה גם בהם ואין מכבה. קנאת הדת יחד עם השנאה הנוראה לכל אשר ממעי יהודה יצא הן עוררו את טורקוימדה לרדוף באפו גם אלה מזרע האנוסים, אשר איש לא יכל לחשדם על דבר אמונתם לדת השלטת – כי צרה עינו בעמדתם הגבוהה במשמרות הממשלה והאמונה. כן לטש אינו לשני בישופים מזרע היהודים, די אבילה ודי אראנדה, ויעורר עליהם שוט זעמו, למען יוכל להורידם משאתם אם לא תמצא ידו להעלותם על המוקד. יואן אריאס די אבילה, בישוף שיגוביה, היה בן איש יהודי ושמו דינו אריאס די אבילה, אשר המיר דתו בהשפך על עמו כוס החמה מיד הצורר ויסינטו פיריד179, והמלך יואן השני שמהו לשר ומפקח על חשבונות הממלכה, ודון אינריקו הרביעי הרימהו למעלה אצילים אף חלק לו כבוד הגרנדים, הם ראשי השועים בספרד. בנו הבכור דון פדרו, הגיע עד מעלת רוזנים ויקרא שמו בספרד: דון פדרו רוזן די פוגנורוסטרו, וישא לו אשה ממשפחת שועים מיוחסה ועתיקה לדורותיה. ויואן בנו הצעיר התקדש לכהונה ויעל במעלותיה עד כי היה לבישוף בשיגוביה, ושם הראה קנאתו ברדפו את היהודים הנאשמים בעלילת דם בעיר המצער שיפולבידה180. ופדרו די אראנדה, בישוף קאלהורה, גם הוא היה בן איש יהודי ושמו גונסלו אלונזו, אשר גם הוא בקש לו רוח והצלה משוט ההוא אשר עבר על דיגו די אבילה ויתמלט כמהו אל חיק הדת השלטת, ויהי בה לאב ולכהן. שני בניו הגיעו למעלת הבישופיה, הבכור פדרו היה לבישוף בקאלהורה והצעיר לבישוף במונטריאל אשר בסיציליה. הראשון היה גם ליושב ראש בסוד הממלכה בקשטיליה.
על שני אלה הכהנים הגדולים בא טורקוימדה בתאנה, ויתעולל בראשונה על אבותיהם כי התיהדו ומתו בלי תשובה וכפרה על עונם הגדול מנשוא, ועל כן דרש להוציא עצמותיהם מקבריהם ולשרפן באש, לקחת נחלת ירושתם מבניהם, כי חרם היא,ולהעביר גם אותם ממשרותיהם, כמשפט לצאצאי “המינים המתיהדים”. האפיפיור סיקסטוס הרביעי מאן להביא חרפה כזאת על הכהנים הגדולים – כי בזה יחלל גם כבוד הדת וקדושתה, ויזכור לטורקוימדה את התקנה העתיקה, כי כהנים גדולים הנאשמים בעון מינות אינם נזקקים למשפט כי אם לבית דין מיוחד אשר יקים להם האפיפיור בהיכל קדשו. ועל זאת דרש ממנו לאסוף את כל הכתבים הערוכים במשפט הזה ולהמציאם אליו. הענין הזה מצא סיקסטוס דרוש לחפצו, במצאו יד להתערב בעסקי ממלכת קשטיליה – כי מזה היה לו תמיד מוצא לכסף – וימלא יד מלאכו אנטוניו פלזיציני לנסוע שמה ולבקר דבר המשפט. המלאך בא והבקרת נמשכה לעידן עידנים עד מות סיקסטוס ועד עלות אלכסנדר הששי לכסא אחריו, ואז נגמר דין הנאשמים על פי הפשרה אשר עשה האפיפיור לצאת ידי כלם. יואן די אבילה בא לרומה ויצא צדיק בדינו ויעל עוד מעלה וימת מות צדיקים ויקבר בכבוד גדול, ופדרו די אראנדה, אשר בא גם הוא לרומה להצדיק נפשו, הורד מכהונתו ויובא אל בית הכלא במבצר ס"ט אנגילה אשר על יד ארמון הותיקן ויהי עצור שם עד יום מותו.
-—————-
פרק שמיני. 🔗
יחס היהודים לאחיהם האנוסים. מפעלות דון יהודה אבן וירגה. דרישת טורקוימדה מרבני ישראל לגלות סוד המתיהדים. השתמטות הרבנים. בריחת דון יהודה. ר' אברהם כיניור. דון יצחק אברבנאל. דון גדליה ודון יוסף אבן יחיא. גדולת האברבנאל בחצר אלפונזו מלך פורטוגל. פדיון שבוים. ירידתו במות אלפונסו ובמלוך יואנו השני. בריחתו. בניו: דון יהודה, דון יוסף ודון שמואל. עליתו בחצר פרדינאנד ואיזבלה. עלילות ברשע.
בין כה וכה וטורקוימדה ואנשי חברתו בצרו עמדתם בארץ וביד רמה עשו מעשיהם מדעתם, ולא שמעו עוד לקול האפיפיור אף לא חשו עוד למלא אחרי רצון המלך והמלכה. כן עוררו משפטם הקשה על השר הגדול דון אלפונזו די קבליריאה (1488), סגן השר המזכיר בממלכת ארגוניה, וישימו אשם נפשו כי גם הוא היה בקושרים על האינקויזיטור ארבועס צדיקם וקדושם. הוא היה דור שלישי לאבותיו האנוסים, ואם אמו נשרפה על פי האינקויזיציה, בהגלות עונה כי התיהדה בסתר חדריה. גם אשתו נאשמה בעון הזה ויצא משפטה לקבל עלבונה בעמדה בלבוש הסנבניטה בין הנענשים בגלוי בחג האוטודיפי. וכל זה לא שוה לשופטי הרשע ויועידו למשפטם גם את אישה השר הגדול, למרות רוח המלך אוהבו ומגנו. אך הוא ערך בקשתו להאפיפיור ויתאונן על רודפיו ומאשימיו, כי על פי המשרה אשר על שכמו אין להם המשפט לדין דינו, ובהיותו עשיר גדול ורב אוצרות נמצא להאפיפיור די כפר לצדקתו במשפט וגם המלך היה לו למחסה עז, ורבות עמלו שני מליציו הגדולים האלה עד אשר נעתרו להם האינקויזיטורים לשאת פניו גם המה, וישיבו דבריהם אחור ויכירוהו לצדיק תמים הנאמן עם דתם ואמונתם. שתי בנותיו נשאו לראשי אצילי הארץ ולאחרונה התחתן אחד מבניו את נכדת המלך פרדינאנד, שארת בשר להקיסר קארלוס החמישי. ושתי משפחות די אבילה ופוגנורוסטרו נחשבות בראש כל משפחות האצילים והשועים אשר בארץ ספרד עד היום הזה.
האינקויזיציה הקשה אשר דכאה בחמתם את הנוצרים החדשים, שלחה ידה גם ביהודים להמם ולאבדם. כי אמנם היה הקשר אמיץ בין האנוסים והיהודים ושוט שוטף כי עבר על אלה, היו גם אחיהם לו למרמס. רחמי היהודים נכמרו מאד על האמללים מבני עמם אשר נקרעו מעליהם בחזקת היד, ותהיינה זרועותיהם פשוטות לקבל שבים, וילמדו תורתם ומצותיהם לצאצאי האנוסים, ויועדו בסתרי חדריהם להתפלל יחדו אל אלהי ישראל, ויתנו להם ספרי אמונה ודת ויודיעום ימי המועדים והצומות וימציאו להם לחם עוני לחג הפסח ובשר כשר לכל ימי השנה, ומלו את בניהם הילודים להם ויכניסום בברית אברהם אביהם. ביותר נראה פעלם זה בעיר שיביליה ובכל מדינת אנדלוזיה, ששם רבו האנוסים מימי הצוררים פרננדו מרטיני181 ופראי ויסינטו פיריר182 ורבים מהם שבו ושחרו אל וינהו אחרי ה' אלהי אבותם בכל לבבם ונפשם. בין היהודים אשר נמצאו להם בהדרשם וימלאו משאלותם ככל אשר מצאה ידם הכי נודע שם הר"ר יהודה אבן וירסה בשיביליה, כי היה מקובל ותוכן ונכבד מאד בעיני נציב אנדלוזיה, ועל כן כאשר עלה על לב המלך פרדינאנד והמלכה איזבלה ליסד את האינקויזיציה בספרד ארצם, היתה ראשית מחשבתם להרחיק את היהודים מעל הנוצרים החדשים ולבלתי תת אותם לקרבה איש אל רעהו. לדבר הזה נגמר אמר באספת הנבחרים בטולידה, לקים את הגזרה הנושנה ולהגביל מושב היהודים ברחובות מיוחדות. אמנם שקדו על זה בכל עיר ויקבעו ליהודים מעונותיהם בקצה הערים הרחק מכל הנוצרים העתיקים והחדשים; ובכל זאת לא הציליחו להפריד בין הדבקים ועמלם נשאר מעל. אהבת היהודים והאנוסים גברה על כל מועצות אויביהם, אך השכילו להזהר ולעשות במחשך מעשיהם, וכאשר גדלה הסכנה בהגלות סודם, כן גדלה תשוקתם להועד יחדו במסתרים, על אף הכהנים ועוזריהם האורבים להם, ולחזק לבותם ולעודד רוחם באמונת אלהי אמן. וטורקוימדה הזועם חשף זרוע עז לנתק חבלי האהבה הזאת, וכאשר פקד על האנוסים לבוא לעת המועדה להתודות על עונם, נתן צו גם לרבני טולידה הבירה, להשבע שבועת אלהים, כי יגלו לפניו את שמות כל האנוסים הידועים להם כי שומרים הם דת היהודים לעשותה. גם דרש מהם כי יקראו חרם על כל איש יהודי אשר ימאן להלשינם אל האינקויזיציה לעשות בהם שפטיה, ויפל עליהם אימתו כי יענשם קשה אם לא ישבעו לו בשם ה' כחפצו ופקודתו (1485 = רמ"ה). נוראה ואיומה היתה פקודה כזאת לרבני ישראל: לשית ידם עם צורריהם ולהסגיר אליהם את אחיהם עצמם ובשרם לשפטם בלהבות אש! הרבנים השתמטו מפניו אחד אחד, גם ר' יהודה אבן וירגא עזב את שיביליה עיר מולדתו ויברח בהחבא ארצה פורטוגאל ויבוא לליסאבון הבירה; אבל גם שם השיגתהו יד האינקויזיציה, והוע עמד בנסיון וימת ביסוריו הקשים וסוד אחיו לא גלה. ושופטי האינקויזיציה בושו ממבטם, כי הופרה עצת רשעתם לעשות את היהודים למלשינים על אחיהם, ולמרות רוחם עוד הוסיפו היהודים לקרב את האנוסים באהבה רבה – ותבער כאש חמתם וידברו על לב המלך והמלכה השכם ודבר עדי נאותו להם לגרש את היהודים מכל ערי מדינת אנדלוזיה וגם מעיר שיביליה הגדולה (1485 = רמ"ה).
נקל היה ליהודי קשטיליה וארגוניה להבין מראשית אחרית, כי גם עדיהם תאתה הרעה וימי שבתם שם לא לארך שנים ימשכו. אבל אהבתם הרבה לארץ מולדתם זו חברה אותם אליה בעבותות לא ינתקו, ועל כן כבד עליהם לנוע כל עוד לא יגרשום ממנה ביד חזקה. ואף גם זאת: כאשר הסיעום מתוך הערים אל הרחובות אשר קבעו לשבתם היו המלך והמלכה להם למגן ולא נתנו לעם הארץ לשלוח ידו בם. גם בשנאתם ליהודים לא נמנעו פרדינאנד ואיזבלה לבחור להם מקרבם חוכרים ושרי מסים אשר יפקחו על הכנסותיהם. הר"ר אברהם סיניור (הזקן, ויש אומרים כי הוא דון אברמס בנבנישתי השני183) היה להם לראש גובי המס, ומשרה כזאת היתה לעוד אחד מהיהודים ושמו בן ארויו במדינה אשר תושביה היו צוררי ישראל מעודם, זו מדינת ביסקאיה. גם לזאת התנחמו יהודי ספרד בלבם, בדעתם כי נחוצים המה להנוצרים שכניהם בכל פנות שיפנו. בחלותם בקשו תמיד תרופה מרופאי ישראל מבלי האמין ברופאיהם המה, ובכל דבר משפט השליכו אנשי העם יהבם על יודעי דת ודין מקרב היהודים, ואף את אגרות כהניהם וכמריהם מסרו בידיהם לקראן לפניהם. נוסף על כל אלה עלה שר יהודי לגדולה בעצם העת ההיא אשר הצר הצורר טורקוימדה נעשה ראש להאינקויזיציה –הוא השר הנודע דון יצחק אברבנאל, - ובדעתם חין ערכו וכבודו הרב בעיני המלך והמלכה, מצאו תנחומות להם על כל עלילות הדומיניקים אויביהם בנפש, בשימם תקותם באחיהם השר הזה כי יהיה מבטחם ומשגבם לעתות בצרה. גדולת האברבנאל בממשלת הארץ, עוז לבבו, עצמת אהבתו לעמו וחכמתו ותבונתו הרבה הם יחדו שעשעו נפשם כי בימיו יושעו, והיה הוא להם כהנגיד ר' שמואל נגדילה לאבותיהם בשנות קדם.
דון יצחק בן יהודה אברבנאל (נולד בליסבאון ה“א קצ”ז, מת בויניציאה רס"ט) הוא האחרון לגדולי שרי ישראל בספרד, אשר מימי הר“ר חסדאי אבן שפרוט והלאה יו מעוז ישועות לעמם בכבוד שמם ובמשרה אשר על שכמם. הוא היה “חטר מגזע ישי ונצר משרש משפחת בית דוד אשר באה לספרד מגלות הבית הראשון” 184 - וכל יודעי נפשו ותכונתו העידוהו כי כשמו כן תהלתו. אבי אביו, השר דון שמואל אברבנאל185, אשר בשנת הפקודה ליהודי ספרד בשנת קנ”א נאנס להמיר דתו186, ולבעבור יוכל לשוב אל דת אבותיו יצא עם משפחתו מספרד ויעתק משכנו לליסאבון בירת פורטוגל – היה נדיב בעמו, “אוהב חכמים ומקרבם ומטיב להם ומגן וצנה לשאר אחיו”. ר' יהודה אביו היה שר האוצר לאחד מבני המלוכה בפורטוגאל, ואציליה וסגניה היו מבאי בית אביו, ובכל אלה נא גבה לבו ולא רמו עיניו, ותהיה התורה משוש דרכו והלמודים מבחר הגיוניו. הוא לקח תורה פי “הרבה גדול דליסבונה”, ר' יוסף בן אברהם ן' חיון, ויקרא בשום לב את כל ספרי הפילוסופים שנודעו בימיו. רוחו לא הלך בגדולות ובחקירתו לא שם נתיבה לרעיונות חדשים, אך בבינתו הישרה, זך לקחו ובטוב טעמו ודעתו שם את הדעות אשר שאב מהחכמים שקדמוהו בסגנון צח ונעים. ראשית בכורי הגיוניו כתב על ספר “עטרת זקנים” ונלוה עליו ספר “צורת היסודות”, ובהם השקפות מחקריות על העולם והטבע והשגחת הבורא בכלל ובפרט, על השארת הנפש ויעוד היהדות ועוד הרבה חקירות כאלו. אבל בעיקר גדל כחו בחכמה המדינית והנהגתה, ובה משך עליו עיני אלפונזו החמישי מלך פורטוגאל, שהיה מושל חכם ונבון ורב חסד ואמת, ויקראהו לעמוד לפניו ויתן משמרת האוצר בידו וישימהו לאיש סודו ועצתו. באמן אמונתו ויאתו את האלהים, בענות לבו הרחוק מכל רהב וגאון, בחכמתו הנפלאה וברוחו העדינה ועצתו הנאמנה לכל שואליה ודורשיה קנה לו לב השרים הנוצרים, ומרבי המלוכה ועד כל אצילי המדינה בקשו קרבתו ויתנו כבוד והדר לשמו. ומכלם הכי רבה אהבתו ואמונתו לשלשת האחים, הנסיכים האדירים לבית ברגנצה, שארי משפחת המלוכה, והם פרנדנאו דוכס ברגנצה, שהיה מושל כביר ורב חסד וממשלתו השתרעה על יותר מחמישים ערים ועירות וארמונות ומבצרים, ועבדיו רבו עד כי היה מהם מספר חילו עשרת אלפים איש רגלי ושלשת אלפים רוכבים, ולו שני אחים נכבדים כמהו: המרקיז די מונטימר, שהיה שר חיל הממלכה בפורטוגאל, והרוזן די פארו. דון יצחק היה אוהב ורע גם להחכם המלומד, האוהב ישראל, יואנו שיזירה, הנכבד מאד בחצר המלך. כן גדל כבוד השר היהודי הזה בחסד מלכו ובאהבת שריו ואציליו, וחכמיו אשר כרעים וכאחים התהלכו עמו, כי היה להם דברו כדבר האורים “וידמו למו עצתו”.
טובים היו ימי המלך אלפונזו גם לכל היהודים יושבי הארץ ההיא. אמנם בספר החוקים לארץ פורטוגאל, אשר נכתב בימיו, נאספו גם הגזרות אשר נקדשו בכנסיה הקתולית להצר צעדי היהודים; אבל להמלך לא היה כל חלק במעשה הזה. הגזרות נאספו בעודנו נער, וכאשר מלאו ימיו לא נתן להזכירן ולהעלותן על לב. בימיו לא נשאו היהודים כל חרפה ולא נמצא אות קלון על בגדיהם, אך התנשאו בגאה וגאון, בלבשם את המעיל הארוך עם הברדס היפה, הוא בית הראש (Capuze – כארח הפורטוגיזים בימים ההם – ) התלוי מאחרי הערף לכבוד ולתפארת, וברכבם על סוסיהם ופרדיהם המכוסים רקמה ועדוים זהב וכסף ואבני חן. רוב חוכרי הכנסות הממשלה (Rendeiros) היו יהודים. גם נשיאי הדת השלטת החכירו את מכסי בתי הכניסות לעשירי ישראל, ועל זאת התאוננו נבחרי עיר ליסאבון באספותיהם. חקי הקהלות, הנהוגות על ידי הרב הראשי ושבעה רבני המדינות, נשארו בתקפם גם בימי המלך אלפונזו אף נתקבלו בספר חקי הממשלה. בין החקים ההם נמצאה גם הזכות הזאת: כי היהודים אינם נזקקים לכתוב שטרותיהם בלשון הארץ, כמלפנים187, כי דין אחד להם גם בהיותם כתובים עברית.
דון יצחק אברבנאל לא היה היהודי האחד בהיכל המלך אלפונזו, כי גם לאחרים מבני עמו היו מהלכים בין השרים העומדים לפניו, כשני האחים לבית אבן-יחיא ניגרו, בני דון דוד ניגרו188, אשר צוה לשלשה (או לארבעה) בניו לפני מותו, לבל ישקיעו את הונם בבתים וקרקעות, כי קרובה העת אשר יהודי פורטוגאל יצא בגולה189. הרב החכם דון גדליה אבן יחיא )נולד קצ“ו, מת רמ”ז) היה רופא ותוכן בחצר המלך אלפונזו, ובמות המלך עזב את הארץ וימת בקונסטנטינופול. גדול ממנו בחסד המלך היה אחיו הצעיר ממנו, דון יוסף אבן יחיא הנשיא (נולד קפ“ד, מת בפירארה רנ”ח), השר והיועץ למלך אלפונזו, אשר אהבהו מאד ויקראהו בשם “היהודי החכם” ויתוכח עמו בעיני האמונות, ודון יוסף ענהו בלב אמיץ על כל שאלותיו והתוכחותיו. על העונות שמצא המלך ביהודים ענה פעם אחת בחכמתו: “מה נאמר והנה נדמינו לעכברים, שאחד יאכל הגבינה וכלם ישאו אשמתו”. כן נודעה גם תשובתו כי גלות היהודים היא המגזמת מגרעותיהם עד כי “מום קטן כגרגיר חרדל יתראה בכמות כדור השמש”. אך על שאלת המלך, מדוע יפזרו היהודים כספם על מלבושיהם ועדיי נשיהם, אשר בזה ישאו עליהם חמת העמים, באמרם כי מאשר להם עשו את כל העשר הזה – על השאלה הזאת לא מצא מענה והמלך קדמהו לאמר, כי יודע הוא שכל תוכחת דברים על עונם זה לבלי הועיל “ורק המות או השלל ישיבם דבר”… ואז יבכו וינהמו באחריתם190..
דון יוסף היה נדיב בעמו ומכבד ספרות ישראל מהונו, הוא הוציא רב כסף מאוצרו וימלא בו ידי הסופרים להעתיק לו ספרי חכמי ישראל אנשי השם.
בהיות ר' יצחק אברבנאל נושא חן וחסד לפני מלכו, היה לבני עמו למעוז ומחסה, וחמלתו הרבה על כל אבד וקשה יום גברה על אחיו בצר להם. ויהיה כאשר כבש המלך אלפונזו את ערי טאנגיר וארזילה אשר במארוקו, ויביאו אנשי חילו אתם שלל אדם רב. והנה נמצאו בין אלפי שבויי הערבים מאתים וחמשים נפש מבני ישראל, אנשים נשים וטף, אשר נמכרו גם המה לעבדי עולם. ובהודע הדבר לאברבנאל, התעורר באהבתו וחמלתו וירם נדבה גדולה מהונו ויעורר את כל אחיו לעשות כמהו ולחוש לרוחתם לישועתם. ועל פיהו נוסדו שנים עשר איש מראשי הקהלה בליסאבון לאסוף כסף לפדיון נפשם. והוא עם אחד מרעיו נסע עבר בכל הארץ, גם קרא לעזרה על עשירי ישראל באיטליה, בערכו אמריו להראש וראשון שבהם, הר"ר יחיאל מפיזה, עד כי מצאה ידו לכל ההון הרב אשר נדרש לכבר פדיון השבועיים, ויגאלם ויוציאם מעבדות לחרות, ויאספם אל ביתו וינהלם בלחם, ויכס מערומיהם ויספיק להם כל צרכיהם, עד אשר למדו לשון העם וימצאו מחיתם בארץ שבותם.
והמלך שלח מלאכיו רומאה אל האפיפיור סיקסטוס הרביעי, לברכהו בעלותו לשבת על כסא קדשו ולבשרהו כי גברה ידו על הערבים באפריקה. בראש הצירים ההם נמצא השר לופו די אלמידה והחכם יואנו די שיזירה. אז ידע האברבנאל מועדו, ויעתר לרעהו די שיזירה, עד כי הבטיח לו לקחת דברים עם האפיפיור לטובת היהודים. גם שחר במכתב את פני אוהבו, השר היהודי ר' יחיאל מפיזה, ומנחה שלח לפניו, ספרו “עטרת זקנים” ורעיתו שלחה לאשת ר' יחיאת שפחה ערבית מקנת כספה, וכל זה עשה לעורר את קצין עמו, לקבל את המלאכים ברוב כבוד והדר, ולהגיד להם, מה נעמה ליהודי איטליה הבשורה הטובה, כי לב המלך אלפונזו טוב ליהודים יושבי ארצו. כן התאמץ האברבנאל לפעול ולעשות ככל אשר היה לאל ידו, לטובת אחיו בני עמו ואמונתו.
בעצם ימי אשרו וגדולתונהפך הזמן במסכותיו ויבוא רע. המלך אלפונזו מת ובנו יואנו השני ישב לכסא אחריו (1481 – 1495; רמ“א – רנ”ה). ודון יואנו היה איש קשה ואביר לב ומלא מרמת ערומים, ותהי ראשית מעשהו לנער מעליו את השרים והשועים אשר משלו בארץ על ידי אביו, למען להיה כל הממשלה בידו בלבד, אפס זולתו. וילטוש עיניו לפרנאנדו דוכס ברגנצה, אשר בהיותו גם הוא ממשפחת המלוכה גדל כחו בארצו ויהי נכבד ואהוב ממנו בקרב בני עמו, ויגמר בלבו להשמיד אותו ואת אחיו ולכלותם מעל פני האדמה. ויאסור את פרנאנדו בשבתו לבטח עמו, ויתעולל עליו כי שת ידו בסתר את מלך ספרד להורידהו מכסאו ולהעבירהו מנחלתו, ויחרוץ עליו משפט מות ואת כל אחזותיו לקח לו. ואחי הדוכס המומת נסו מפניו מנוסת חרב. ואויבי האברבנאל ומקנאיו הסיתו את המלך גם בו: כי בהיותו מאוהבי בית ברגנצה היה גם הוא בעצה אחת עם הקושרים, ויצוהו דון יואנו לבוא לפניו, ודון יצחק שמר פי מלך וילך אליו לתומו. אך בהיותו בדרך הגד לו בלאט, כי המלך חורש עליו רעה להצמיתו, ויברח וימלט על נפשו. והמלך שלח אחריו רודפים לתפשהו, אך הם לא השיגוהו עוד, וכן עבר את הגבול בשלום ויבוא ארצה קשטיליה, ומשם ערך אמריו לדון יואנו להוכיח עליו צדקתו, גם נתן עדותו אמונה כי דוכס ברגנצה גם הוא נקי אבד. אבל המלך לא האמין עוד לדבריו, ויבז את כל רכושו ואוצרותיו ואת נכסיו החרים לאוצר המלוכה. וגם את בנו דון יהודה לא נקה, ויחרם גם את רכושו אשר היה לו, כי כבר היה דון יהודה בעת ההיא רופא חכם ושמו גדל בארץ. אך את אשת דון יצחק ובניו נתן לצאת מארצו, ללכת אל ראש ביתם.
ודון יצחק בא לטולידה (רמ"ד), מושב אבותיו מלפנים, אחרי בוא אליו אשתו ושני בניו, דון יהודה ודון יוסף, שגם הוא היה רופא חכם ומשכיל לעשות. אך בנו השלישי, דון שמואל, נשאר עוד זמן מעט בפורטוגאל. בבוא דון יצחק לטולידה ותהם כל העיר לקראתו, כי שמו הגדול הלך לפניו וכל חכמי הקהלה וגדוליה קבלוהו באהבה וכבוד גדול, ותלמידים הרבה נהרו אליו לשמוע תורתו וחכמתו. הר“ר יצחק אבוהב191 היה לו לאב ואח כאחד, והר”ר אברהם סיניור192 קבלהו אחר כן לשותף בחכירת מסי הממשלה. אז נחם דון יצחק על עזבו זה כמה את עיונו בתורו, ברדפו אחרי העשר והכבוד, בהיותו תמיד עסוק בעבודתו ופקודת משמרתו “בחצרות המלכים וטירותיהם”, ורק כאבוד עשרו בענין רע, בחסור ממונו, שב לדרוש מעל ספר ה' “כדברי האומר: חסודי מחסרא והכי קתני”193. ואז החל לכתוב את ביאוריו לספרי הקדש, ויכל פירושו לספר יהושע במשך ט“ז יום (מן י' מרחשון עד כ"ו בו), לספר שופטים – בכ”ה יום (מר“ח כסליו ועד כ”ה בו) ולשמואל א' וב' בשלשה חדשים וי“ג יום (מר“ח טבת ועד י”ג אדר שני). פירושי האברבנאל יקרים ונעלים בערכם, כי מלבד אשר נכתבו בטהרת הלשון ובדקדוק והגיון בפשט המקרא, הנה יצאו מעטו של חכם מדיני החוקר לכל תכלית בסדרי החיים ובדרכי הישוב והליכות הממשלה בימי השופטים והנביאים והמלכים אשר מלכו בישראל בביאוריו לא מנע לשאוב גם ממקורות זרים, ויזכור בשם גם את המבארים הנוצרים, בבחרו את הטוב והיפה אשר מצא בדברי הירונימוס וטומאש די אקינה ולא נמנע מהביא גם דברי אח נפשע כשלמה פולוש, בישוף די שאנטה מריה194, ולא מנע מכבוד גם את ניקולי די לירה, אשר רבות צרר את ישראל בהיותו לאפיפיור בשם בנדיקטוס הי”ג195 ויכנהו בשם “המפרש הגדול”. לעמת זאת התעבר במפרשים היהודים השולחים רסן מעל פניהם להקטין ערך הנסים, ובקנאתו לאמונתו לא נשא אף פני הרש“ט בן פלקירא, ר”ש סרסא, הרלב"ג, הכספי והנרבוני.
כמעט שהחל לכתוב פרושו על ספר מלכים והנה נקרא אל היכל פרדינאנד ואיזבלה מלכי ספרד, אשר נתנו את אוצר ממלכתם בידו, בבטחם בחכמתו הנודעה. אף אמנם לא בושו ממבטחם, כי נהלהו בתבונות כפיו משך שמונה שנים (מארט 1484 – מארט 1492), ויהי גם להם לעזרה לא מעט בעצותיו הטובות בעניני המלוכה. במשך העת ההיא עשה לו הון ועשר ונכסים, וינחל כבוד ותהלה מהמלך והמלכה ומכל גדולי השרים ורבי הממלכה. נקל להבין מה רבה התועלת אשר נמצאה בו, אם המלך והמלכה, האדוקים בדתם, מצאו את לבבם להסב עיניהם מגזרות הכנסיה הקתולית ומתקנות האספות הרבות, ועל אף כהנם הקנאי טומאש טורקוימדה צורר היהודים, נתנו את כל טוב הארץ בידי השר היהודי הזה. נקל גם להבין מה גדלו עלילותיו אז לבני עמו, בהתאמצו להגן עליהם מפני שואפיהם סלה – כי אמנם לא חדלו צורריהם הדומיניקים להתעולל עליהם עלילות ברשע, פעם בדו עליהם עון אשמה כי חללו כבוד הצלם באחד המקומות במדינה, ופעם הוציאו קול כי שדדו בעיר גוארדיה ילד נוצרי ויצלבוהו וימיתוהו, וכי גם בואלינסיה התכוננו לעשות כזאת, אך עצתם הופרה בעוד מועד (רמ“ח – ר”נ). בעלילות כאלו יש לשער כי היתה בזה יד האברבנאל להצילם מפחד רעה, ואל נכון היה הוא עליהם סתרה גם בחרות בהם אף האינקויזיציה על זכרם ברית אחים לאחיהם האנוסים. אבל השד והשבר אשר באו עליהם באחריתם השכיחום את כל הטוב והחסד אשר עשה להם אחיהם השר בהיות לאל ידו, ובמהומות האלהים אשר היתה בם נבוכו גם יחד, ולא הספיקו לכתוב את מעשיו הגדולים
-——————-
פרק תשיעי. 🔗
מלכת גרנאדה. ר' יצחק המון. משפחת גבישון. סעדיה אבן דנאן. כבישת מלאגה. פדיון שבוים. כבישת גרנאדה. גזרת הגירוש מקשטיליה. השתדלות האברבנאל. נצחון טורקוימדה. רבני הקהלות. השתתפות העשירים. עזרת האנוסים. הפרידה הקשה. היציאה.
עד כה ועד כה קרבה אחרית המלחמה הנוראה בתוצאותיה להערבים והיהודים גם יחד, היא מלחמת גרנאדה, אשר ארכה עשר שנים (1381 – 1491), ואשר אנסו היהודים לאצול לה מהונם, כי הושם עליהם מס כבד למכס המלחמה, מס “הזרים” (Alfarda), ובכן נדרשו להועיל להותם ולתמוך בידם את הזרוֹע הנטויה לפזר עצמיהם לפי שאול. בממלכת גרנאדה היו בעת ההיא יהודים לא מעט, ומספרם הלך וגדל בנוס אליהם אנוּסי אחיהם להציל נפשם מיד להבה. אמנם גם שם לא הונח לישראל בעת ההיא, קנאת הספרדים מצאה לה קן גם בלבות הערבים, אבל שם למצער לא הציקום על דבר דתם ולא ערכו עצי מערכה לשרפם חיים. הר"ר יצחק המון היה רופא לאחד המלכים האחרונים בגרנאדה, וכבודו היה גדול מאד בעיני העם, עד כי בפרוץ פעם אחת מדון ברחובות העיר ותהי יד ההמון איש ברעהו, והתושבים אשר חשו אל מקום המהומה העתירו אל הנלחמים וישביעום בחיי מחמד נביאם לחדול מריב, ולא שמעו להם, אז השביעום בחיי רופא-המלך, אשר הלך וקרב בעת ההיא אליהם – וכרגע נפרדו בעלי הריב ולא יספו עוד להלחם! ויהי כראות קנאי הערבים כי יקר כבוד הרופא היהודי בעיני העם מכבוד נביאם, ויחר אפם, ויהי הקצף על כל היהודים היושבים בגרנאדה, ויתקשרו יחדו לנפול עליהם ולהרגם לפי חרב. ותהי המכה גדולה מאד, ולא נצולו מהיהודים בלתי אם אלה אשר הצליחו להמלט אל מבצר המלך. מאז והלאה נמנו וגמרו הרופאים היהודים בגראנדה, לבל ילבשו משי ולבל ירכבו עוד על סוסים ברחובות עיר, ולא יביאו עוד רעה על אחיהם בקנאת המחמדים בהם.
בגרנאדה נמצאה אז משפחת גבישון, העשירה והנכבדה, אשר נמלטה שמה בשנת המהפכה (קנ"א). ממנה יצאו סופרים ומליצים ומשוררים וגם אנשים צדיקים, אשר רובם הערו למות נפשם על שם ה' ובקדושים נמנו. הר“ר סעדיה בן מימון ממשפחת אבן דנאן העתיקה והמהללה (נודע במפעליו ר“ך – רס”ב) היה שם לרב ומורה, ומאש נולד וגדל בספרד הערבית, לא ידע דרך עצב, ולא משלה בו הרוח הכהה אשר לבשה את יהודי ספרד הנוצרית מאז היתה בהם יד העם להמם ולאבדם. ועל כן גם בהתקדשו בתורת ה' “ולא הניח מקרא ומשנה, תלמוד ותנחומא שלא למד”, לא נזר אחור מהשכלת עולם, וישת לבו לחקר דברי הימים, ויאהב מליצה וחזון אף שר שירי אהבה כדרך המשוררים הספרדים בימים הטובים שהיו מלפניו. אך התנגד לדרכי החרוז והמשקל, כי נטה לבו אחרי שירי ספרי הקדש, החפשים מן הכבלים אשר שמו עליהם המשוררים האחרונים בלמדם אל דרך משוררי ערב. הוא חבר ספר ה”השרשים“, להוראת שרשי לשון הקדש ובאוּרם בלשון ערב “בעבור התלמידים הלועזים”, ובראשיתו הקדמה ארוכה להורות דרכי השיר והמליצה הערבית. גם ערך סדר הדורות מאדם עד האבות והנביאים וחכמי התלמוד ועד הרמב”ם, ומאמר בניגוד סדר מלכי ישראל ויהודה עד בר-כוכבא, ותשובותיו בעניני דת ודין נאספו בספר “פאר הדור” להרמב“ם. במקצוע זה נמצאה ממנו “שאלה על דבר האנוסים”, על פי מעשה שהיה: כי אחד מצאצאי האנוסים משנת קנ”א ברח מקשטיליה לעיר מלאגה אשר באנדלוזיה, בעודה תחת יד אחד המושלים הערבים. שם שב לדת אבותיו וישא לו אשה עברית וימת בלא בנים, ומאשר היו לו אחים שנשארו בדת הנוצרית, נשאלה שאלה: אם נחשבים האחים כישראל שחטא והאלמנה זקוקה ליבום, או נחשבים לגוים גמורים ואחיהם גר צדק היה ולפי זה היא מותרת לכל אדם. ויען שנמצא קנאי אחד מקרב הרבנים שאחז בדעה האחרונה, יצא ר' סעדיה לערער עליו ולהוכיח על פי דין תורה כי גם האנוסים וצאצאיהם נחשבים כיהודים לכל דבר.
אולם לא כביר היתה מלאגה, עיר החוף, מקום מפלט להאנוסים האמללים, החפצים לטוב אל אלהיהם באין מעצור. בפשע המושלים הערבים ובקנאתם ובקנאתם איש מרעהו נמסרה העיר להנוצרים, ופרדינאנד ואיזבלה באו שעריה ביד רמה (18 אוגוסט 1487). כל יושביה נכבשו לעבדי עולם, בתוכם היו גם ארבע מאות וחמשים יהודים. אבל מדת הרחמים, המסֻגלה לעם ישראל מאז מעולם, נמתחה גם על האובדים האלה. ראש חוכרי המס, ר' אברהם סיניור (ואל נכון נכונה עמו גם יד האברבנאל שותפו) יצא בראש בני עמו לאסוף נדבות לפדיון אחיהם השבוים. הצעיר ר' שלמה אבן וירגא (בן הר"ר יהודה אבן וירגא), אשר כתב אחרי כן תלאות עמו זכרון בספר “שבט יהודה”, נסע עבר בקהלות ישראל בספרד, ויאסוף סך שבע ועשרים כפולות זהב (בערך מאת אלף שקל) לפדיון השבוים ההם. אך שנים עשר מהם, אשר נכרו בחוצות כי בנוצרים נחשבו בשבתם בספרד, נענו בענוים קשים עד צאת נפשם.
אחרי מלחמה ארוכה ורבת דמים נפלה גרנאדה המהֻללה ביד צר.196 מלכה האחרון, מולי עבדאלה (בּוֹאֲב, יל) בקלות דעתו כרת אמנה לפרדינאנד ואיזבלה (25 נוב' 1491 – רנ"א), למסור העיר והמדינה בידיהם בכלות שני ירחים על פי התנאים האלה: להמחמדים ישארו זכיותיהם, לחיות באמונתם לכל מנהגיהם, להיות להם בתי דיניהם, ולשלם מס לממלכה הנוצרית כמס אשר נתנו עד כה למלכיהם אשר מקרבם יצאו, גם שערי הארץ היו פתוחים לפניהם לעזבה בכל עת שירצו. המומרים (הם המחמדים האנוסים אשר ברחו מפני האינקויזיציה למדינת גרנאדה וישובו לאמונתם הקודמת) ישארו בהשקט ובטחה על מקומם באין מפריע ומכלים דבר. הזכיות האלו נשארו גם ליהודים יושבי גרנאדה הבירה והמדינה, רק על מומריהם (האנוסים שחזרו ליהדותם) נגזר לעזוב את הארץ במשך חדש ימים, ואשר ישארו אחרי כן מבלי שוב אל הדת השלטת יפלו בידי האינקויזיציה לענשם כרשעתם. נפלא הוא הדבר אשר התנה לו המלך האחרון ההוא על אדות היהודים: כי לא יהיה מהם כל מושל ושופט וממונה ושוטר על המחמדים יושבי הארץ. ביום 2 יאנואר 1492 (רנ"ב) באו פרדינאנד ואיזבלה עם כל צבאות חילם עירה גרנאדה בקול רנה ותודה בצלצלי תרועה לכבוד דתם. ממשלת הערבים, אשר האירה ארץ ספרד מכבודה בראשונה, נגוזה ועברה כחלום יעוף, וכל חצי האי הפירינאי שב ובא בידי הנוצרים כבימי ממלכת הגותים-המערבים מלפנים. ששון המנצחים שמה נהפך לאבל גדול ליהודים ואחרית גרנאדה הביאה הקץ לגלות ירושלים אשׁר בספרד.
במלחמה האחרונה עם הערבים התלקחה קנאת הדת ביתר שאת ויתר עז, וכעם כמושליו האמינו לראות יד ממרום אשר נכונה עמם, להגביר את אמונתם על אמונת המחמדים, וטורקוימדה וכל אנשי עדתו הגבירו ללשונם, להורות, כי בארץ הזאת, אשר זרוע ה' נגלתה על הקתולים אהוביו המאמינים בו, לא יתכן כי ינתן שם ושארית ליהודים, העם אשר זעם באפו. גם השלל הרב אשר נאסף לאוצר המלוכה מהון ערי גרנאדה הנכבשות, הרבה גאות המושלים וגדל לבבם, עד כי לא מצאו עוד חפץ גם בהון היהודים ועשרם – ובכן גמרו פרדינאנד ואיזבלה לגרשם כלה מארצם.
מארמון המלך, מהיכל אלהמברה הנפלא בהדר תפארתו, יצאה פתאם הפקודה, כי כל היהודים יושבי מדינות ממשלתם בקשטיליה, ארגוניה, סיציליה וסרדיניה, יעזבו את הארץ במשך ארבעה ירחים, ואשר ישאר בה אחרי המועד הזה והיתה אחריתו להכרית (21 מארט 1492=רנ"ב). אמנם יכולים הם לקחת אתם את הונם, אבל לא כסף וזהב ומטבעות וסחורות אשר נאסרה הוצאתן חוץ לגבול. לפקודה האכזריה הזאת בקשו ומצאו להם תֹּאנה, לכסות עינים לפני בני עמם ולפני כל עמי עולם, לאמר: היהודים מטים לב הנוצרים החדשים לעזוב דת אמת ולשוב אל “המינות” – זו אמונת ישראל. לעצור הרעה הזאת צוו המלך והמלכה לקבוע ליהודים רחובות מיוחדות לשבתם הרחק מאדם העיר, גם יסדו את האינקויזיציה ליסר את החטאים בנפשותם, אף הראו את היהודים קשה, בגרשם אותם ממדינת אנדלוזיה. אבל כל אלה לא הועילו להעביר את הרעה, והמכשלה רבה בקרב הארץ – ועל כן כלה ונחרצה מהם, בעצת נשיאי הכהונה ובסוד חכמים ושרים, לגרש את היהודים כלה מארץ ספרד, ולא יהיו עוד למכשול ולפוקה להנוצרים החדשים הדבקים בדת הקתולית גם לאלה אשר שבו אליה בכל לבם כיום הזה. וכל איש נוצרי אשר יתן מקום למחסה ולמסתור לאחד היהודים – עונו ישא וכל הונו יחרם לאוצר המלוכה.
הפקודה הרעה הזאת נותנת עדותה ליהודי ספרד, כי שמץ דבר לא נמצא בהם מכל העלילות והאשמות אשר שמו עליהם אויביהם בנפש, כי כל אלה לא נזכרו ולא נפקדו בה, ורק זאת רעתם, כי היו דבקים באמונתם ודואגים לאחיהם האנוסים לבל ידח מהם נדח.
הנה כן כלתה הרעה ליהודי ספרד ועת פקודתם באה, העת אשר חזו עליהם נבוניהם מראש; נגזרה עליהם הגזרה לעזוב את ארץ מכורותם ומולדותם, אשר רבות הועילו לגדולתה, לעשרה והשכלתה; הארץ אשר דבקו בה בכל לבם ונפשם, אשר למצער שכנו בה עצמות אבותיהם זה אלף וחמש מאות שנה!
הפקודה הנוראה הרעישה אותם ותהמם כחזיז קולות מסתר רעם, אשתוללו חכמיהם כלם ולא מצאו אנשי לבב את ידיהם. רק דון יצחק אברבנאל לא אמר נואש, כי עוד אמצתהו תקותו להעביר הרעה על אחיו. ויבוא לפני המלך והמלכה, ויחל פניהם לקחת כפר מהיהודים ככל אות נפשם ולהעביר את רֹע הגזרה מעליהם. ויוסף להבטיח הון על הון, ורבים מידידיו השרים הגדולים עזרו על ידו, עד כי כמעט נאות לו המלך לעשות בקשתו; אבל הדבר נודע לטומאש טורקוימדה, וימהר ויתפוש את הצלב בידו ויבוא אל חדר המלך והמלכה ויקרא בקול עז לאמר: “יהודה איש-קריות מכר את גואלנו הנוצרי בעד שלשים כסף, ואתם נכונים למכרו שנית בעד שלש מאות אלף אדומים – אם זה חפצכם הנה הוא לפניכם, קחוהו ומכרוהו!”. בדברו הניח את הצלב לפניהם ויצא מעמם בחרון אף. הדבר הזה הראה פעלו על המלכה האדוקה – והשר ואן די לוסינה, חבר לסוד המלוכה בארגוניה, עזר על ידה, ויחדו הכבידו את לב המלך לבלי קחת כל כפר, והגזרה נשארה בתקפה. בסוף חדש אפריל יצאו צירים וחצוצרות התרועה בידיהם, ויתקעו ויכריזו בכל ערי המדינות את פקודת המלך והמלכה על כל היהודים הנמצאים בספרד, לכלות כל עניניהם ועסקיהם במשך שלשה ירחים ולעזוב כלה את הארץ, וכל איש יהודי אשר נראה ואשר ימצא בה אחרי חדש יולי, אחת דתו להמית.
מי ימלל צרות נפש היהודים הספרדים, בהדרשם לעזוב את קברות אבותיהם בארץ מולדתם האהובה, לשאת פעמיהם אל ארצות לא ידעו ועמים אשר לא ישמעו לשונם ואשר אולי עוד ירעו להם מהנוצרים הספרדים! מצוקתם זו עוד גדלה בשימם אל לבם, כי כמעט בגפם יצאו, מבלתי יכלת לקחת אתם את עמלם ואת יגיע כפיהם – ובמה איפוא יכלכלו את נפשם ונפשות זקניהם ונשיהם והטף אשר לרגלם? העשירים נאנסו להחליף כספם וזהבם בשטרות, אבל גם אלה לא נמצאו להם בארץ הזאת, כי העם הספרדי חי על גבורתו ואמונתו, וסחר ארצות לא ידע אף לא הבין דרכו. המסחר היה רק בידי היהודים ואחיהם האנוסים, אבל בעת הרעה ההיא אכפה האינקויזיציה עליהם לעמוד מנגד לאחיהם בימי אידם. כל אלה אשר היו להם בתים ושדות ונכסים נאנסו להתחנן אל שכניהם הנוצרים, לקחתם מהם בלא הון ולתת להם מחירם כאשר ידבם לבם. בית מלא כל טוב נמכר בעד חמור אחד, וכרמי חמדה בעד סדין או מטפחת. כל עֹשר יהודי ספרד נמס כשלג ויהי לאפס, ורובם דלו וירשו עוד לפני צאתם ולפני עזבם את הארץ. בארגוניה, ואלינסיה וקטלוניה נאסרה על הנוצרים מטעם טורקוימדה למצוא חפץ ולדבר דבר עם היהודים, והמלך פרדינאנד החרים את כל אשר להם, לגבות בזה את המסים והחובות והתביעות אשר היו למקלטי הנזירים עליהם, בשבתם עד כה על אדמת כהנים ונחלתם שמה. גם זאת מעם האכזרים יצאה להשיבם עד דכא, למען תקצר רוחם ועזבו את אלהיהם ואחזו באמונה הקתולית. ולזאת הטיל טורקוימדה על הנזירים הדומיניקים, לדרוש לפני היהודים בשבח דתם ולדבר על לבם השכם ודבר, לסור מעל אלהיהם ולבוא בברית ה' ת197 השלטת. אבל רבני הקהלות גם הם לא נרדמו, ויחזקו את לב אחיהם ויאמצום בה' אלהי ישראל, לעמוד בנסיון הקשה הזה ולשים תקותם בו, כי לא לעולם יקצוף ולא עד נצח יסיר חסדו מהם. אולם גם דרשות הרבנים ותנחומותיהם היו אך למותר, כי איש את רעהו עזר בדברים, באמרם איש לאחיו: “חזק ונתחזק בעד דתנו ובעד תורת אלהינו מקול מחרף ומגדף, מפני אויב ומתנקם, אם יחיונו נחיה ואם ימיתונו ומתנו, אך לא נחלל בריתנו ולא נסוג אחור לבנו. נלך בשם ה'!”198). אמנם גם עלילות האינקויזיציה ומשפטיה הנוראים באחיהם האנוסים הניאום מאחרי דרשות הנזירים ודתם. שנה אחת לפני צאת פקודת הגירוש היה אוטודיפי בשיביליה, בו הועלו שלשים ושנים איש מהאנוסים על המוקד יחד עם שש עשרה תמונות האנשים אשר נסו ונמלט, ושש מאות ועשרים וחמש נפש נשפטו לעונשים ולמכה ולחרפה. גם ידעו היהודים היטב איך ישמור טורקוימדה דברו, במשכו ברשתו את אנשי חרמו – כי רבים מהאנוסים ברחו משיביליה וקורדובה וגאין לעיר גרנאדה וישובו שם לאלהיהם, ויהי כאשר נלכדה העיר ויעבר טורקימדה אליהם קול קורא לאמר: אם יתנו לב לשוב לדת הקתולית “אשר ימינה פשוטה לקבל שבים”, ונתן להם חנינה, ועונם לא יזכר עוד ולא עלה על לב (8 פיבר' 1492). ולנעימות אמריו אלה הקשיבו אחדים מהאנוסים ויבואו לטולידה – ושם נתפשו ונשרפו לעיני השמש! ועל כן גם מפני זאת מעטו מאד היהודים שהמירו דתם בשנת הפקודה, ובכל צרתם ומצוקתם לא התכחשו לעמם ולא אבו עוד להתנצר.
מהנודעים בשם יצאו מן הכלל רק דון אברהם סיניור ראש חוכרי המס וראשון בעשירי ישראל בטולידה, ובנו וחתנו, הרב דון מאיר, ושני בניו אתו. עליהם יסֻפר לדור, כי בלב נשבר ונפש מלאה תמרורים עשו זאת – כי המלכה איזבלה, אשר מאנה באבדן שר אוצרה, הפילה עליו אימתה, כי אם יוסיף להכביד את לבו, והוסיפה גם היא להכביד ידה על היהודים וכלה תעשה להם, – ולמען היות לאחיו עוד שארית בגוים עשה השר הזה ככל אשר צותה המלכה. ותגדל השמחה בחצר המלך והמלכה בבוא שר אוצרם דון אברהם הזקן עם כל משפחתו בברית דתם, והם והקרדינאל יחדו עסקו בטבילתם והמרתם. והמומרים קראו להם שם חדש, שם “קורוניל”, וצאצאיהם אחריהם היו לשרי המלכה ולראשי השועים בספרד.
צרת הכלל יחדה את הלבבות ויחד עם הכאב האָנוש התעור בכלם רגש האהבה והאחוה והאחדות הנאמנה, כמו נוססה בם רוח ממרום. העשירים התנדבו שארית הונם ויחלקוהו עם אביוני עמם, ולא נתנום לנפול במוקשים אשר שתו להם צוררי הנפשות ללכדם בחרמם, ויעזרו על ידם להצטיד ולהכין לבבם אל דרכם. הרב הזקן ר' יצחק אבוהב “הגאון האחרון בקשטיליה” יצא בראש שלשים איש מנכבדי עמו ויבוא ארצה פורטוגאל, להתיצב שם לפני המלך דון יואנו השני ולחלות פניו, לתת הרשיון לקהל הגולים לשבת בארצו או לעבור דרך בה אל מבואות ים – אף חכמתו עמדה לו להטות לב המלך ולכתוב אמנה על הברית אשר כרת עמו. אבל לא על נקלה נפרדו מן הארץ הנעימה אשר נקשרה נפשם בה בחבלי אדם, בעבותות אהבה! יום הפרידה הלך וקרב וכאב לבבם הלך וגדל, ומכל מחמדיהם בארץ הזאת הכי יקרו להם מקומות הקדש אשר בהם נטמנו עצמות אבותיהם, – מאלה קשתה עליהם פרידתם עד לבלי הכיל, ויחבקו גלי עפרם בבכותם עליהם במר נפשם. קהלת ויטוריה בדאגתה לשדה קברותיה נתנה אותו לשלטון העיר ההיא מתנת חנם, בתנאי, כי לא יפרצו גדרו ולא יחרזוהו עד עולם, ועל זה נוסדו הרב הדיין ר' משה באליד וראש הקהלה ר' שמואל בנימן חקון (גאון) ועוד אחדים מנכבדיהם, ויכתבו אמנה ויחתמו וראש העיר חתם גם הוא אף נשבע לאמונה כי ישמור את הברית מחללה. שלשת ימים לפני צאתם בגולה שכבו יהודי שיגוביה על קברות אבותיהם יומם ולילה, וירוום דמעתם וקול בִּכים נשמע למרחוק עד כי נכמרו עליהם רחמי שכניהם הנוצרים וינודו להם מאד. את אבני המצבות הסיעו ממקומותן ויקחון אתם לזכרון עולם, או נתָנון להאנוסים לפקדון קדש במשכיות חדריהם.
בא יום הפקודה ליהודי ספרד לצאת מעל אדמתם, אך הם בקשו להם עוד שני ימים ובקשתם נעשתה ותחת יום השלשים ואחד לחדש יולי יצאו אחרי שני ימים, ויהי יום גלותם בתשעה באב, היום “המוכן לפורענות” מדור דור; היום אשר ראה פעמים בצאת ישראל בגולה מארץ קדשו, הוא ראה בגלות החל גם בפעם השלישית מעל הארץ אשר אהבוה בנפשם ואשר אררה ה' למו ותהי להם כתפתה ערוך. בנודם ממנה התחלקו למחנות: אלה פנו צפונה לבוא אל מדינת נבארה הקרובה, ואלה הלכו דרומה, לנוע אל ארצות אפריקה, איטליה ותוגרמה, אבל רובם שמו פניהם אל הארץ אשר יסד רבם וגאונם, ר' יצחק אבוהב, לשבתם, זו ארץ פורטוגאל. להניח את רוח העם, לבל יתקפהו יגונו ולא ינחם האחד או השני על עזבו את הארץ הטובה מפני דתו ואמונתו, צוו הרבנים לצאת לפניהם בשיר ובזמרה, בכנורות ונבלים ובקול תופים. – וכן יצא חלק העשרים מתושבי ספרד, אנשי עבודה, חרוצים ומשכילים בכל חכמה; החלק אשר העשיר ארץ ויושבי בה. ביהודים הספרדים היו לא רק עשירים וסוחרים וחכמים ורופאים, כי גם עובדי אדמה, חרשי עץ נחשת וברזל וצורפי כסף וזהב, עוסקי בכל עבודת מעשה ועושי כל מלאכת מחשבת. לו נשארו היהודים בספרד, כי עתה הרימו ערכה בהגלות נגלות הארץ החדשה, בהספח אמריקה על מדינות ממשלתה, ותהי ראשית כל ממלכות גוים. אבל לא כן היה עם לבב טורקוימדה, – הוא הוציא מאוצרותיו רוח משחית לחבל, וילמד את העם הספרדי להעביר את בניו למֹלך ולהפוך ארץ ברוכה לגיא צלמות ולשאול תחתית – וזרע העמל אשר זרע הביא פרי ראש ולענה לדורות הרבה, עד כי עוד בראשית המאה התשע עשרה הזאת, לעיני שמש הצִדקה וההשכלה אשר זרחה על הדור שלפנינו, נתפשו בספרד בני אדם ישרים ונאמנים עם דתם, ועל עון קריאתם בספרי הקדש נשפטו למאסר קשה או לעבודת פרך באניות המלחמה!
גלות היהודים מספרד הראתה עד מהרה פעלה לרעה לנוצרים היושבים בה. יחד עם היהודים יצא ממנה כל הדרם; אבדה הרוח הטובה, רוח החפש והדרור אשר החיתם, רוח השקידה וההשכלה על כל דבר טוב, ותחתיה לבשו רוח כהה, רוח עבדות והשפלות לפני האדונים הקשים אשר משלו בם מן הוא והלאה, לפני כהניהם קנאיהם אשר נהגו אותם חשך ולא אור. הגרנדים, הם גדולי השרים, אדוני הארץ, התאוננו חיש מהר כי הורקו הערים מאין יושב, הרחובות והשוקים נשמו מאדם, המסחר שבת, המלאכה חדלה ושכר העבודה לא היה. ולוּ ידעו מראשית אחרית, כי עתה התנגדו בכל עז ולא נתנו להמלך והמלכה לבצע מחשבות אונם. ועל כלם חסרו להם רופאים וחכמים, וחוליהם לא מצאו עזרה. בעיר ויטוריה וסביבותיה לא נמצא אף רופא אחד, והתושבים נאנסו להביא להם רופא ממרחק, להרבות בשכרו לבלי חק, והעם החל לשאול ברופאי אליל ולבקש לו תרופה מבעלי שמות ומשמרי הבלי שוא, וכל אלה הועילו להותו לשפלותו ולבערותו, עד כי רוב הזהב אשר הגיע לו מארץ החדשה נוסף גם הוא על פגעיו, להגדיל עצלותו וסכלותו ועבדותו. שם יהודי נשכח ואבד מן הארץ אשר בה נודעה ידו החרוצה, ונזכר רק מהחכמים המעטים אשר בכל פנות שפנו נודעו עקבותיו להם, כי מלאה ספרותם ממנו ובכל תושיה התגלה. בתי הישיבות ובתי החולים וכל בניני הצדקה והחסד אשר נשארו מהיהודים בספרד, לוקחו אל אוצר המלוכה, ובתי הכנסיות והמדרשות היו לבתי כניסה, למקלטי נזירים ולבתי ספר, שבהם לא למדו הכהנים לעם דעת, אך השקיעונו בהזיות ובהבלי שוא, למען ספות אֹפל על אֹפל. בית הכנסת הגדול בטולידה, אשר נבנה בכל פאר והדר לפני מאה וחמשים שנה על ידי השר דון שמואל אבולפיא199 היה לבית כניסה לקתולים, ועוד היום הנהו לצבי תפארת העיר ההיא. בערי שיביליה, גרנאדה, קורדובה, אליסנה, סרגוסה וברצלונה אשר זכרון קהלותיהן הגדולות חי חי200 הוא בדברי ימי היהודים ובפי צאצאי המגרשים באשר הם שם, לא נשאר כל שם ושארית לבני יעקב או ל“אצילי בני יהודה”, השם אש בו יתימרו צאצאי הגולים עד היום201 . והמון העם הספרדי, הנבער מדעת, מתאר לו עוד היום את היהודים בדמיונו כשרים ושעירים אשר קרנים להם בראשם וזנבות להם מאחוריהם. אמנם נשארו שם יהודים למכביר, הם האנוסים אשר התנצרו רק למראית עין; אבל בהגרש מהם מוריהם ומדריכיהם נשארו צאצאיהם ללא תורה וללא דעת אלהי אבותם, ובשכבר הימים הכל נשכח ורובם לא ידעו עוד מולדתם ומוצאם מלפנים. האנוסים ההם היו לעזרה לא מעט לאחיהם הנדחים: רבים מהם קבלו לפקדון בסתר את כסף המגֹרשים וזהבם, וישמרום אתם עד אשר נמצאו להם אנשי אמנה להביאם לבעליהם, או נתנו להגולים שטרות תחתם, לקבל כסף מחירם מאת אנשי בריתם בארצות נוּדם. אבל בהודע הדבר להמלך פרדינאנד ולהמלכה איזבלה צוו לחפש בבתי האנוסים ולהחרים פקדוניהם אל אוצרם, גם לעצור בעד שלוּמי השטרות ליהודים הגולים. אחדים מעשירי הגולים נתנו כספם בשטר בן ארבע מאות אלף ושמונה ועשרים אלף מרוידיות, שנכתב על שם סוחר ספרדי שישב בלונדון ושמו דיגו די שוריאה, כאשר מאן האיש לשלם תבעוהו לדין ויעביטו את הונו על פי משפט הארץ. ויתאונן האיש הזה לפני פרדינאנד ואיזבלה, ועד מהרה נענו לו, ויריצו דברם אל ציר ממלכתם היושב בלונדון, לבוא לפני המלך הינריך השביעי לבקשהו בשמם לבטל את דברי המשפט, כי היהודים התובעים עברו חק, בהביאם אתם את השטר ההוא, כי על פי הפקודה האחרונה נאסרה להם לקחת אתם כסף או שוה כסף בהגלותם מספרד (אוגוסט 1494).
אבל האנוסים עשו את שלהם ויחישו עזרתם לאחיהם המגרשים בכל אשר מצאה ידם, וישמרו עברתם לצוררי היהודים וירדפום באף ובחימה, ורבים מהם מסרו בידי האינקויזיציה, אשר כוננו ידי הצוררים ההם, לעשות בהם שפטיה הרעים. הם נקמו נקמתם גם בשר המלוכה, דון יואן די לוסינה, אשר עזר על יד איזבלה בפקודה הרעה על דבר גרוּש היהודים מספרד, ובאין לאל ידם לנגוע בו, כי משמרתו הגבוהה היתה עליו סתרה מפני האינקויזיציה, כלו חמתם באחיו, אשר גם הוא עזר לרעה בנצלו את היהודים מכל רכושם לפני צאתם לדרכם, וימסרוהו בידי האינקויזיציה, בהמצא בו עון “מינות”, ושם נעצר בכלא ימים הרבה ונפשו נקטה בחייו. לעמת זאת נאנסו האנוסים להזהר על נפשם ביתר שאת ולהתחפש ולהתנצר לעיני כל, פן יבֻלע להם עתה מאז, – כי היו עיני כל צופיות אל דרכם ומעלליהם, ואוי לאיש אשר נגלה סודו! כי היתה אחריתו להכרית ויד האינקויזיציה היתה בו ובמשפחתו ובכל קרוביו וידידיו ורעיו ומיודעיו, להורידם בתחתיות כלאיה, לענותם וליסרם ולשפטם ולהחרים הונם ולרושש ולהשביע בחרפה גם צאצאיהם אחריהם. והעם הסכין למראות השפטים וחבלי המות אשר חלקה האינקויזיציה באפה לאנשי חרמה, עד כי השתולל וישתובב משובה נצחת, ויהיו לו המראות האלה לשמחה ולשעשעים. ואת השמחה הזאת הגדילו לו כהני האון בכל חג ומועד, עד כי במשך ארבע עשרה השנים אשר היה טומאש די טורקוימדה בהאינקויזיציה לנשיא ראש (1485–1498), עלה מספר הנשרפים עד שמונת אלפים נפש, לבד מאלה אשר נענשו עונשים אחרים כבדים מנשוא, אשר היה מספרם יתר הרבה מאד. ועל כן לא נפלאת היא כי היה הקנאי האכזרי הזה שנוא לכל, ובדעתו רבו אויביו מבקשי נפשו לספותה, היה תמיד ירא וחרד על חייו. את חדרו מלא סגלות הבל, אשר האמין למצוא בהן שמירה מעלה לנצור נפשו, וחמשים רוכבים ומאתים איש רגלי סככו לראשו מדי צאתו ברחובות עיר. אחרי מותו מלא מקומו הנזיר דיזה (Deza), אשר עוד הרבה ממנו מזבחות ובמות לתפת; אבל רשעתו הנוראה היתה מוקש נפשו – כי באחרית ימיו הושב אשמו בראשו, בהמשך עליו חשד כי גם הוא מן האנוסים המתיהדים. כן החלו האינקויזיטורים לשלוח ידם איש ברעהו ולהחרים איש את כל הנלוים על רעהו, וכאשר עוד החלה הרדיפה גם על הערבים יושבי ספרד גם על הדבקים בתורת לוּתיר (Luther)ותקוניו בדת, נהפכה כל הארץ לשדה דמים ומזבחותיה רבו כגלים על תלמי שדי. בצדק התאוננו על ככה כל מלכי עולם ומושלי ארץ. רבים מהם נדו לספרד ומלכיה, ויתעוררו בחמה על תהפוכות לב פרדינאנד ואיזבלה, אשר מידם היתה זאת, לארצם ולעמם. והשולטן באיאזיט השני, המושל בארץ הקדם בעת ההיא, התלוצץ על פרדינאנד באזני כל באי היכלו לאמר: “מלך ספרד הוא נבל ולא חכם, כי בגרשו את היהודים רושש את ארצו, וגוליהם אשר באו לארצנו העשירוה עשר רב”.
-—————–
פרק עשירי. 🔗
הגירוש מקטלוניה וארגוניה. פרדינאנד הראשון מלך נאפולי. בריחת הנודדים משם בנפול נאפולי בידי פרדינאנד הספרדי. מות האברבנאל וקורות בניו. הצרות הנוראות שמצאו את הגולים בכל מקומת נדודיהם. ישועת הבאים לתוגרמה. השולטן באיאזיט. ר' אלקנה ור' קפסלי.
ויהודי ספרד הצפונית, יושבי מדינות קטלוניה וארגוניה, קוו לישועה קרובה, בנשאם עיניהם אל ממלכת נבארה, שגם היא נחשבה על גבול ספרד, ובה ישב לכסא מלך חסד, דון יואן די אלברט. אמנם קטנות ודלות היו קהלות ישראל שם בשנים האחרונות, אבל יד מציקיהם רפתה מהם בעת ההיא, וגם האינקויזיציה לא מצאה שם קן לה, כי המלך והעם מאנו דעת אותה ויזרוה כמו דוה, וכאשר שלחה ציריה לטודילה, עיר הגבול, לתפוש את שרידי האנוסים, הנאשמים במות ארבועס202, סגרה העיר בריחיה בעדם ולא נתנה אותם לבוא שעריה. אל העיר הזאת באו יהודים מסרגוסה ומיתר ערי ספרד הצפונית, לחלות פני המלך והשרים, לתת אותם לשבת או לעבור דרך בה אל המקום אשר מצאו להם. המלך והמלכה נאותו במעט לבקשתם, אבל דעת העם לא היתה נוחה מזה, וראשי העיר טודילה פנו אל רעיהם בעיר טודילה פנו אל רעיהם בעיר טופֿאלה203 לדעת מה בפיהם אבל הם ענו לא רק בדבר שפתים כי גם בפעל כפים, – כי גרשו מקרבם את מתי מעט הגולים אשר התגנבו ובאו שמה ממדינת קשטיליה. ולשכניהם הטודילים השיבו דבר לאמר: “הדבר אשר מלכנו חושב לעשות הוא נגד רצון האל, החפץ ברעת היהודים, ואם נאסוף אותם אלינו והיה בנו חטא” (יוני 1492 = רנ"ב). ובכל זאת הגיעו שמה יהודי קשטיליה כשנים עשר אלף איש ויאחזו בארץ ההיא. אבל גם שם לא הונח להם, – כי אחרי שנות מספר נעתר דון יואן מלך נבארה לפרדינאנד מלך ספרד הרודף אותם באפו, ותנתן דת לכל היהודים היושבים בארצו לבחור להם אחת משתי אלה: לעזוב את מקומם או את דתם. הפקודה יצאה לפתע פתאם וזמן לא נתן להם לשית עצות בנפשם, ובמבוכתם הנוראה המירו רובם את דתם. בקהלת טודילה בלבד, הנודעה מלפנים בצדקתה ויראתה את ה', יצאו מאה ושמונים משפחות מקהל ישראל וימירו דתם לעולמים.
טובים היו היהודים אשר לא נשאו לשוא נפשם בתוחלת ממשכה כי עוד ינחם מלך ספרד על הרעה אשר חשב לעשות, ויעזבו את הארץ בעוד מועד, לפני בוא יום הפקודה, ויפנו אל הארצות הרחוקות, ארצות איטליה, אפריקה ותוגרמה. כי אמנם היה שֵם יהודי ספרד גדול בגוים, ובהודע דבר גלותם מארצם נמצאו להם אניות מקרוב ומרחוק, אשר חשו באו אל חפי ספרד לאסוף את הנדחים ולהוליכם אל המקומות אשר יבחרו לשבתם. רבים מיהודי ארגוניה, קטלוניה וואלינסיה נשאו עיניהם אל מדינת נאפולי, וישלחו מהם מלאכים אל המלך פרדינאנד הראשון לשחר פניו לתת להם לבוא אל ארצו. לב המלך הזה היה רחוק מקנאת דת ורחמיו נכמרו מאד על העם האֹבד והנדח. הוא היה אוהב חכמה ומוקיר חכמים ומרוממם בהנהגת ממשלתו, גם הוא היה חכם וסופר, ומכתביו ומאמריו נמצאים לזכרון בספרות האיטלקית, נותנים כבוד והדר לכותבם. ובדעתו כי היהודים יביאו לארצו ברכה כפולה: חכמה ומסחר, פתח לפניהם שעריה לרחבה לאלפיהם באו היהודים אל חוף נאפולי (24 אוגוסט 1492), ויעלו ויבואו אל הארץ בשלום ובאין מכלים דבר. גם יושבי קהלות ישראל שמה קבלו את הנודדים באהבת אחים, וישלמו ממיטב כספם בעד העניים אשר קצרה ידם משלם שכר מסעם, וינהלום בלחם וישביעום מטובם, ככל אשר מצאה ידם.
גם דון יצחק אברבנאל וביתו באו שמה. בראשונה שב לעבודת הקדש, אשר חדל ממנה בעבודתו לממלכת ספרד, ויוסף לכתוב באוּרו לספר מלכים. אך בהודע להמלך דבר בואו אל ארצו, לקחהו אחר כבוד ויתן המשרה על שכמו, בבטחו בו ובחכמתו כי ינהלהו בעצתו, אם יעשה מלך צרפת את אשר זמם, ויעלה עליו למלחמה. אל נכון היתה גם יד האברבנאל בחסד אשר הרבה המלך לעשות ליהודים האמללים, – כי אמנם צרות רבות השיגום ומרעה אל רעה יצאו. כי היתה בהם יד ה', וחליים רעים ונאמנים מצאום באניות נוּדם, בהדחקם שם יחדו עד אפס מקום ןבהיות כל נפש מלאה דאבה ודאגה מרבה להכיל. עוד לא מלאו ששה ירחים להיותם בנאפולי, והנה החל הנגף בם ויַפל מהם רב. ובהגיע השמועה אל המלך צוה אותם בלאט, לקבר את מתיהם באישון לילה, פן יראה העם ורע בעיניו והתקשר עליהם להרחיקם מעל גבולו. אך הדבר נודע והעם והשרים התקוממו יחדו וידרשו מאת המלך בחזקה לגרש את היהודים מארצם. אבל המלך הקשה אליהם וימאן לעשות בקשתם, אף בחר להתפטר ממלכותו מעשות אכזריות כזאת. ולעצור בעד הרעה צוה לבנות ליהודים בתי חולים מחוץ לעיר, וישלח להם רופאים וימלא כל מחסורם. שנה תמימה הגדיל חסדו לאמללים ההם, אשר נדודיהם וחלייהם שנו פניהם ומראיהם כפגרים חיים. זכר המלך הרחמן הזה, בן דודו של פרדינאנד הקתולי, לא ימוש מלב היהודים ולא יסוף מזרעם עד עולם.
גם הנודדים אשר באו אל חוף פיזה באיטליה, מצאו להם עזרה ומחסה בצל אחיהם הנאמנים. בני העשיר הגדול, הר"ר יחיאל מפיזה, ידיד האברבנאל מאז, תקעו להם אהליהם על חוף הים, לאסוף את הנדחם ולכלכל נפשם ולתת להם עבודה אִתם או לשלחם בכספם אל מקום אחר אשר יעדו להם. אביהם ר' יחיאל מת לפני שנתים ימים מכאב נעכר על מות אשתו ועל צרת הבת – שהמירה דתה.
גם אחרי מות המלך פרדינאנד מנאפולי נשאר השר אברבנאל על משמרתו אצל בנו אלפונזו השני אשר מלך תחתיו (יאנ' 1494). והנה עלה עליו קארל השמיני מלך צרפת, וילכוד את נאפולי, והמלך אלפונזו ברח אל האי סיציליה. כל שריו ועבדיו עזבוהו, ורק דון יצחק לבדו נשאר באמנה אתו, ויתענה בכל אשר התענה הוא בעיר גלותו במיסינה עד אשר חלה המלך וימת (יוני 1495). בנפול העיר נאפולי ביד צר, נפזרו כל בני משפחת אברבנאל לכל רוח, ודון יצחק היה נע ונד בארץ וילך קודר ביגונו על בניו אשר יצאוהו, וכל הון ביתו, ספריו ומחמדיו וכל כתביו, היה לשלל להצרפתים. הגולים האמללים נאנסו לעזוב את נאפולי, כי אחרי ירחים אחדים באה גם הארץ הזאת בידי פרדינאנד מלך ספרד, – וירדו באניות לבוא אל ארצות אחרות. בדרך מצאום צרות רבות ורעות, בנפלם בידי שודדי הים אשר מכרום לעבדים ולשפחות, ולאחרונה נפדו ברחמי אחיהם בתוגרמה ואיי יון. ואך מעטים מצאו מפלט למו בארץ שלום ובתוכם היה גם דון יצחק אשר נמלט עם אחיו הגולים על אי קורפו. שם מצא את ספרו “מרכבת המשנה” (על משנה התורה) אשר אבד ממנו לפני עשרים שנה, וישלימהו בעיר מונופולי. בעיר הקטנה הזאת ישב דון יצחק שמונה שנה באהלי תורה, הרחק מאשתו ובניו הנודדים בארצות, ושם השלים רובי ספריו: ספר “זבח פסח” על ההגדה של פסח (ב' שבט רנ"ו), “נחלת אבות” על פרקי אבות (י“א תמוז רנ”ו), “מעיני הישועה” על דניאל (רנ“ז ורנ”ח), “משמיע ישועה” על דבר הגאולה העתידה, “ישועות משיחו” – באור מאמרי חז“ל בדבר המשיח והגאולה, “שמים חדשים” על פרקי “המורה” להרמב”ם (שלשת הספרים האלה נכתבו בשנת רנ"ח), “ראש אמנה” על יסודות התורה, “מפעלות אלהים” על חדוש העולם (בין שנות רנ“ט – רס”ב). בשנת רס“ג מצא מנוחתו בויניציאה, בבית בנו השני דון יוסף הרופא. שם נח מעט מעצבו ומרגזו; שם שב אליו גם כבודו – כי נבחר בסוד שרי הריפובליקה הויניציאית להיות למפשר בריבה עם ממשלת פורטוגל על דבר מסחר הבשמים המובאים מהודו. שם כתב פירושו לספר ירמיה (רס"ד), ובאוריו ליחזקאל ותרי עשר, והפירוש של ספר שמות (ר“ח מרחשון רס”ו), ושם השלים גם יתר פירושיו לספר התורה. בשנה ההיא שלח אליו החכם שאול הכהן שתים עשרה שאלות בפילוסופיה הדתית, ודון יצחק שקד להשיב עליהן בטוב טעם ודעה בספר “תשובות” (רס"ז). מן הספר הזה נראה שחבר עוד ספר “צדק עולמים” על השארת הנפש, “מחזה שדי” נגד הרמב”ם בעניני הנבואה ובספרו “מעיני הישועה” (ט“ו ע”ג) נזכר ספרו “ימות עולם” – הוא דברי הימים מאדם הראשון ועד זמנו. בעת ההיא כתב גם פירושו על ספר המורה אך לא השלימהו, כי חלה את חליו אשר מת בו (רס"ח), והוא אז בן שבעים ואחת שנה. כבוד גדול נעשה לו במותו, ושרי ויניציאה וגדוליה הלכו אחרי מטתו, ובניו העלו את ארונו לפאדובה ויקברוהו בקברות גדולי ישראל. אבל למקום מנוחתו לא נשאר כל זכר, כי בשנת רס"ט היתה מלחמה במסבי העיר פאדובה ושדה הקברות נהרס כלו, וכן נעלם מקום קבורתו עד היום הזה.
שלשת בניו היו כלם רופאים חכמים ושרים נודעים לשם ולתהלה, יחדו אֻשרו בארצות שבתם ולא ידעו רע. בתוכם הכי גדל שם הבכור דון יהודה אברבנאל ועמים לו יקראו דון ליאון מידיגו (נולד בערך ר“ל, מת בערך ר”ץ), אשר היה רופא מהלל וחוקר נעלה ותוכן נפלא, וכל חכמי הזמן נתנו כבוד לשמו ומישרים אהבוהו, והמלומד הגדול פיקו די מירנדולי התהלך עמו כרע וכאח לו. שנים מספרים נודעים בספרות האיטלקית: שם האחד "Dialoghi d’amore'' (וכוח על האהבה – נעתק לעברית על ידי הר"ר יהודה אריה די מודינה), ושם השני ''De eoeli harmonia'' (סדר מערכת השמים), הוא כתב גם ספר על דבר האסטרולוגיה, לבקשת רעהו די מירנדולי. בעברית נודעו השירים אשר כתב בראש ספרי אביו, בהם הכי נכבד שירו “התלונה”, בו השתפכה נפשו על בנו בכורו, אשר הוּמר בידי רשע בעודנו ילד. כי בצאת דון יצחק אברבנאל עם ביתו בראש גולים, הואילו השרים לעצור את דון ליאון הוא יהודה בנו, שהיה אהוב ונכבד מאד בהיכל פרדינאנד ואיזבלה, הכהנים יעצו מזמה לגנוב את בנו הילד ולהכניסו בברית הנוצרית, ואז יבוא גם האב אחריו אבל סודם נגלה לדון יהודה, וימהר וישלח את הילד עם מינקתו באישון לילה מעבר לגבול ארצה פורטוגל. ויהי בהודע לדון יואנו השני מלך פורטוגל כי הובא חטר מגזע האברבנאל זעום נפשו אל ארץ ממשלתו, ויפקוד עון אבות על הבן הרך, שהיה אז ילד בן שנה אחת, וישם עליו משמר, ואחר כן הובא בדת הקתולית ולא ראה עוד את אבותיו עד עולם. צרת נפש האב על יצחק בנו הרך, גדלה לבלי הכיל, כי במתים נחשב לו בעוד בחיים חיתו, ויתאבל עליו כל ימיו וישפוך מרי שיחו בקינה זו אשר כתב עליו. הקינה אמנם לוקחת נפשות; אבל במה נחשבה צרת האב על הנפש האחת אשר אבדה לו, בעת אשר נפשות לאלפים ולרבבות נמוגו בים דמעות, נפשות הגולים האובדים אשר הלכו בלא כח מבלי למצוא מנוח.
רבים מהם נעו לעבר הים, למדינת אפריקה הקרובה, ויבואו אל חפי אוֹראן, אלגיר ובוגיאה. התושבים הברברים אשר יראו פן יצר להם בעריהם מפני ההמון הרב העולה אליהם, ירו על הגולים בעלותם על החוף וימיתו רבים מהם. אך אחד מנכבדי ישראל אשר היו לו מהלכים בהיכל נשיאם, בא לפניו ויתחנן על אחיו, והשולטן נעתר לו ויתן להם הרשיון לעלות אל היבשה. אבל אל הערים לא נתנום לבוא, כי גם בהם היה הנגף – ועל כן נאנסו להכין להם סֻכּות עץ לפני החומות מחוץ לערי המושב, ויהי הבנים מלקטים עצים והאבות חברו את הקרשים להיות לאחד. אבל גם שם לא הונח להם, כי אש יצאה מאחת המלונות ותגע בסכות העצים היבשים ועד ארגיעה היו כלן לשרפה מאכלת אש.
רע ומר מזה היה גורל הגולים אשר עלו על חוף פיס. גם שם לא נתנום תושבי העיר לבוא העירה, מיראתם פן יֵקר מחיר כל אֹכל בהקבץ אליהם עם רב. גם שם נאנסו לשכון בשדות ולאכול חציר כבהמה, וגם אותו לא מצאו – כי לא היה גשם ויגדל היֹבש בארץ. ביום השביעי קוססו את הצמחים בשניהם ויתנחמו בצדקתם, כי לא חללו את שבת קדשם לתלשם בידיהם. הרעב, הדבר ואכזריות התושבים המחמדים עשו בהם שמות. היו אבות אשר נאנסו למכור את אחד בניהם בלחם, למען הציל את שאריתם; היו אמות אשר בידיהן המיתו את ילדיהן, לבל תראינה עיניהן בהתעטפם כחלל מפני זלעפות רעב. איש אחד ראה את אביו מתעלף לעיניו, וימהר וימכור את הבן בלחם, למען הציל את נפש אביו הזקן ולחיותו ברעב, אבל בשובו מצאהו מת, כי לא עצר כח לנשוא! בעלי האניות מצאו חפץ בעני היהודים, ובקרוב הילדים הרעבים אל החוף להשתחות להם בעד פת לחם, פתום בלחם לרדת באניותיהם ועד מהרה פשטו גם ויאטמו אזנם מזעקת אבותיהם, ויעבירום אל ארצות רחוקות למכרם לעבדוּת עולם. ערבי אחד ראה בתולה יפת תאר מבנות הגולה, ויתנפל עליה ויענהָ לעיני אבותיה, ואחר זה שב אליה ויתקע חרבו בלבה, פן תשא ממנו פרי בטן והיה בו חטא. לאחרונה חמל מושל העיר על האמללים ההם, ויעביר קול בכל הארץ להוציא לחפשי את הילדים אשר נקנו בלחם.
תסמרנה שערות אדם וכל נפש תשתוחח למקרא הרעות והתלאות אשר מצאו את האֹבדים והנדחים בכל מקום בואם. הנצולים מרעב ומדבר נפלו בחרב אנשי משחית. הקול יצא כי באסור ממלכת ספרד על הגולים לקחת כספם וזהבם אתם, התחכמו המה לבלוע מטבעות אל קרבם והיה להם מוצא ללחם בארץ נודם, ועל זאת ארבו להם אכזרי אדם ויבקעו בטנם לחפש את הזהב במעיהם. בעלי האניות, והמלחים עוד הוסיפו סרה – כי לעשות להם שחוק מבכי היהודים חטפו רבים מהם בבואם בלב ים וישליכום בעמקי מצולה. רב חובל אחד נשא עיניו אל עלמה יפיפיה, בת אחד הגולים, ושמה פלומה (יונה), ויחפוץ לענותה. ולמען הצילה מחרפת צר השליכה האם אותה ואת יתר בנותיה ואחר כן קפצה היא אחריהן אל תוך הים ותטבענה גם יחד. האב האמלל אשר באו לו שכול ואלמון רגע ביום אחד, כתב קינה על הנפשות האהובות אשר אבדו לו בקרב צרה. באניה אחת החל הנגף ביהודים הגולים ובראות זאת רב החבל, וימהר ויקרב אל היבשה במקום שמם מאדם ויגרשם מן האניה ויסע לדרכו. שם מתו רובם ברעב ושאריתם התאמצו ללכת ברגלם עד בואם אל עיר מושב. בתוך הנהלאים ההם היה איש ואשתו ושני ילדיהם, אשר פגרו מלכת מאין אונים, ותחלש האשה מאד ותתעלף ותמת. והאיש חגר שארית כחו וינטל את ילדיו על זרעותיו וילך עד אשר כשל כחו ויפול ארצה ויתעלף. ויהי בהקיצו וירא והנה גם שני הילדים נפחו נפשם, והנם שוכבים פגרים מתים. אז התעודד האיש ויקם על רגליו וישא עיניו השמימה ויקרא בעטוף לבו: “אלי, אלי! הן רבות פעלת להעבירני על דתי; אבל בך נשבעתי כי למרות כל צבא המרום במרום לא אכחש באמונתי; יהודי הייתי ויהודי אהיה כל עוד נשמתי בי!”. ויאסוף מן העפר והעשבים ויכס את גופות הילדים וילך בכח אמונתו עד הגיעו אל המחנה.
באניה אחרת עברה רוח קנאה על רב החבל ויגזול את כל אשר היה להגולים, גם פשט את בגדיהם מעליהם ויעזבם ערם ועריה על שן סלע בלב ים. בראשונה לא נעו האֹבדים ממקומם ויבושו להביט איש אל אחיו ואל אחותו – כי ערומים היו. אך הרעב והצמא אכפו עליהם לשכוח חרפתם, ויתעו יחדו כפראים ויבקשו אֹֹכל לנפשם, וימצאו מים חיים מפכים מנקיקי הסלע וישובבו נפשם בם, אבל כל אֹֹכל לא מצאו, וגם עשב לא נמצא להם, וכה התעטפו ברעב חמשה ימים. ביום הששי עברה אניה על פניהם, ובראות אנשי האניה אותם תמהו איש אל רעהו, ויקרבו המלחים באני שיט לדעת מה זאת. ויספרו האמללים את הקֹרות אותם. ויחמוֹל בעל האניה עליהם ויקחם אל אניתו, ויקח מפרשׂ ישן ויקרעהו ויחלקו בין הגברים לכסות קלונם ולנשים נתן כתנות, ויֹאכילם וישקם ויביאם אל מקום מושב ויעלם על החוף. והאמללים דמו כי הוא חפץ למכרם וישלחו אל היהודים יושבי המקום ההוא, ויבואו ראשי הקהלה אל האניה לכפר פני רב החבל ולפדותם בכסף מלא. אבל הוא מאן לקחת, באמרו כי לא בשבי לקחם ולא בכסף יגאלו. האֹבדים מצאו מנוחתם בקרב אחיהם ושם בעל האניה היה לברכה בפיהם כל ימי חייהם.
הגולים אשר הגיעו אל חוף גינואה נפלו ברעה חדשה אשר באה עליהם כשֹׁאה. בעיר ההיא, שהיתה סחר גוים, היה חק ולא יעבור, כי כל יהודי הבא אליה לא ישאר בה יותר משלשת ימים. אבל האניות אשר הוליכום על פני העיר הזאת עמדו מלכת, כי נשחתו בדרך – ועל כן התירה הממשלה להנודדים להשאר על החוף עד אשר יחזקו בדקי האניות, אך אל העיר לא יבואו. בפנים חורים ובעינים שקועות בחוריהן עלו האמללים מן האניות, ויהי מראיהם כרפאים שכני עפר, ולולא התנודדו בהתהלכם בפיק ברכים אל החוף להשיב רוחם – כי שבתם על האניות בצר מעון שמה מחנק לנפשם – כי עתה נדמו כמתי עולם ואיש לא האמין כי עוד נשמתם בם. רבים מהילדים הרעבים נעו אל בתי כניסות ויחליפו אמונת אבותם בעד פת לחם. כאשר נעצרו האניות שם ירחים אחדים הגיעה הרעה עד מרום קצה, רבים מתו ברעב ובכל נגע ומחלה הבאים לרגליו, ורבים מבני הנעורים יצאו מקרב עמם, כי נלאו נשוא.
ביתר ערי איטליה לא הניחו הגולים אף לעלות אל החוף, כי היתה שנת בצרת והיֹֹקר האמיר, גם יראו התושבים פן תפרץ בם מגפה לרגלם.
שרידי גינואה באו רומאה, ושם עוד הורע להם כמעט מבראשונה, כי אחיהם עצמם ובשרם התקוממו עליהם לעצרם מבוא בתוכם – פן יצר להם המקום בעבורם. ויאספו ביניהם אלף אדומים, לשחד בהם את האפיפיור אלכסנדר הששי, כי יאסור על יהודי ספרד מבוא שמה. אבל האפיפיור ההוא, אשר נכתמו עונותיו בדברי ימי עולם, התעבר בם על אכזריותם, בעמדם מנגד נגעי בני עמם ולא זכרו ברית אחים, ובחמתו גזר עליהם לגרשם כלה מארצו, ולא כפר להם עונם עד אשר הביאו לו עוד אלפּים אדומים לכפר פניו ועד אשר פתחו שעריהם לפני היהודים הספרדים ויקרבום אליהם.
רבים מן הגולים הגיעו עד קורפו וקנדיא ויתר איי יון. אלה נדו שמה למצוא מנוח לכף רגלם ואלה הובאו שמה במכור אותם בעלי האניות לעבדי עולם. אבל היהודים היושבים שם, ובראשם הר"ר אלקנה קפסַלי, ראש קהלת ישראל בקנדיא, חמלו עליהם. בלחמם קדמו את הנודדים ומכספם שחדו בעדם, גם מכרו את כלי הכסף אשר לבתי כנסיותיהם ותכשיטי ספרי התורה לפדות את השבוים ולהספיק להם צרכיהם. ורבים מאנשי פרס שהיו שם, בראותם את אשר היהודים עושים לאחיהם, קדמו לקנותם מיד שוביהם למען הרבות אחר כן במחירם.
טוב מכל אלה היה להנודדים שהגיעו לגבול תוגרמה, כי שולטן באיאזיט הגדיל חסדיו עמם. הוא הבין ערכם שכם אחד על חבריו המלכים הנוצרים. הוא השכיל מהם לדעת את הברכה אשר יביאו היהודים אל ארצו באוצרם הטוב השמור אתם לא בחדרי בטנם כי אם בקמטי מֹחם – על כן פקד על כל יושבי מדינות מלכותו, הנחשבות בגבול אירופה, לאסוף נדחי ישראל ולפתוח לפניהם שעריהם במרחביה, וענש מות שם על כל אשר יפגע באחד היהודים להרע לו. הר“ר משה קפסלי, ראש הרבנים בקונסטנטינופול, עדר בכל לב להחיש עזרה לאחיו הגולים הבאים שמה, ויכלכל את ענייהם ויחש פדות לשבוייהם, גם נסע למסעותיו בכל קהלות ישראל בתוּגרמה לאסוף כסף ל”פדיון השבוּיים הספרדים", וכלם נענו לו ויתנו איש איש ככל אשר השיגה ידו. הנה כן באו גולי ספרד לאלפיהם ארצה תוגרמה ויאחזו בה, ודור אחד טרם יעבור עשׂו חיל ויצליחו ויעלו על אחיהם, התושבים הראשונים, בשקידתם ומעלות רוחם, ותהי בעיניהם ארץ תוגרמה כספרד חדשה אשר נמצאת להם במזרח שמש.
\–––––––––––––
פרק אחד עשר. 🔗
הגולים לפורטוגאל. התפשרות שליחיהם עם המלך יואנו השני. מיאון יהודי פורטוגאל בזה. דון יוסף אבל יחיא. מות ר' יצחק אבוהב. ר' יוסף ויזינו. ר' אברהם די בייא ור' יוסף די לאמיגו. צרות הגולים. יציאתם מפורטוגאל. אכזריות בעלי האניות. כזריות המלך יואנו להנשארים. מותו ומלוכת דון מנואל. ר' אברהם זכות. חסדי דון מנואל.
בראשונה נדמה כי גם אלה אשר באו לפורטוגל יראו מנוחה כי טוב, אחרי התנאים הטובים אשר הצליח הרב הישיש ר' יצחק אבוהב להתנות עם המלך יואנו השני, בבואו לפניו בראש שלשים איש מנכבדי עמו, לבקש ממנו ולחלות פניו, כי יתן לגולי ספרד לשבת בארצו או לעבור דרך בה אל הארצות אשר יבחרו לשבתם204. כי אמנם רוב הגולים נשאו עיניהם אל פורטוגאל הקרובה, בתקותם כי עד מהרה ישוב מלך ספרד ונחם על הרעה, בהוכחו לראות ולדעת מה מאד נחוצים המה לארצו, ברבות בה העזובה בלעדיהם, ויקראם באהבה לשוב למקומותם והיתה הגזרה כלא היתה. אולם גם-אם לא ישוב מדברו ובגולה יצאו, גם אז לא תגדל הרעה, בהיות עתותיהם בידיהם למצוא להם אניות כחפצם לעבור בשלום אל אשר יהיה רוחם. כבוא שליחי ישראל לפני המלך יואנוֹ בבקשתם, קרא המלך אספה לראשי שריו ואציליו בעיר קינטרה, להודיע דברו אותם ולשמוע עצתם. אחדים מהשרים נענו לו, בהמלאם חמלה ורחמים על הגולים או בחפצם לעשות חנף למלכם אחרי דעתם רצונו, ורובם מאנו בזה. אבל המלך דבר על לבם ויורם לדעת, כי בכסף אשר יקח מהיהודים תמצא ידו לעשות מלחמה באפריקה, – ובזאת נאותו לו כל השרים. והנה נמצא כי היה הדבר למרת רוח ליהודי פורטוגאל! כי יראו, פן יהיו המון הנודדים העניים למשא על קהלותיהם ופן ידל גם כבודם בעיני המלך והשרים בגללם ויחשבו גם המה כמהם. ועל כן נועדו ראשי הקהלות יחדו, ורבים מהם יעצו רעה על אחיהם ויואילו לשחר פני המלך, לבל יתן להנודדים לבוא בגבול פורטוגאל. אז קם מתוכם השר הישיש דון יוסף אבן יחיא, ויער למוסר אזנם ויוכיחם בצדק על הרעה אשר המה אומרים לעשות לאחיהם בני עמם. אבל הם לא אבו שמוע לו, לאחרונה התפשרו להשתדל לתת להם רק לעבור דרך ארצם אבל לא להשתקע בה. ועל פי הדּברים האלה נאות המלך להנודדים: כל הבא אל הארץ, אם עשיר או עני, ישלם בעד כל נפשות ביתו, חוץ מהילדים, כסף לגלגלת שמונה קרושדות זהב (בערך שני אדומים, או שבעה שקלים) בארבעה זמנים, רק בעלי המלאכה, עושי במתכת וחרשי ברזּל, אם יש את נפשם להשאר בארץ, ישלמו רק המחצה. לכל יתר הגולים ינתן זמן שמונה ירחים לשבת בארץ עד צאתם אל המקּום אשר יבחרו, ולעמת זה קבל עליו המלך לתת להם אניות די צרכם, אשר תעבירנה אותם דרך הים במחיר לא רב, וכל אשר ישאר בארץ אחרי הזמן או שלא תהיה בידו תעודה כתובה וחתומה כי שלם את כסף הגלגלת – אחת דתו להמכר ממכרת עבד.
על פי התנאים האלה והברית הזאת עברו נודדי ספרד בהמון רב (בערך עשרים אלף משפחות או מאתים אלף נפש) ויבואו ארצה פורטוגל. והמלך יעד להם משכנותיהם לשבתם בערי ממלכתו, אך עוד הושם עליהם מס אחר, לשלם לשכניהם תושבי הארץ. לשלשים משפחות הנבחרים לפני המלך עם רבם ר' יצחק אבוהב נקבעה העיר פורטו (Oporto) למושב, גם נבנה להם שם בית כנסת לתפלה. ור' יצחק אבוהב, רבן של כל בני הגולה, אשר תלמידיו הרבים ישבו אחרי כן לכסאות הרבנות באפריקה ומצרים וארץ הקדש, מת בשלום בעיר היא שבעה ירחים אחר הגירוש, ותלמידו הר"ר אבהם זכות קשר עליו מספר ויקרא עליו את הכתוב “הנה אנכי שולח מלאך”. גדול היה כבוד הרב הזה בעיני פרדינאנד ואיזבלה מלכי ספרד, וגם בעיני דון יואנו מלך פורטוגל, אשר כרת עמו את הברית בדבר בוא הגולים לארצו. אמנם רחוק היה המלך יואנו השני מרגשי אהבה וחמלה. בני דורו העידו עליו כי היה מטבעו “שונא אדם”, ואף כי ליהודים, אשר גם מושלים טובים ממנו השחיתו מהם רחמיהם, ובכל זאת לא נראתה שנאתו להם בראשונה. כאשר עלה למלוכה התאוננו לפניו נבחרי העם באספתם באיבורה על היהודים, כי לובשים הם מחלצות ובגדי יקר וכל מנהגיהם בגאה וגאון כאצילי ארץ205, והוא נענה להם ויתן צו, לבל יוסיפו היהודים לשאת בגדי משי, כי אם בגדי צמר, גם גזר עליהם לשאת אות כוכב על בגדיהם אל מול הלב, למען דעת כי יהודים הם. עוד אחת בקשו הנבחרים בעת ההיא: לאסור על היהודים בעלי המלאכה לבקש עבודה בבתי האכרים, פן יפתו את נשיהם ובנותיהם בעת אשר הגברים יעבדו עבודתם בשדה. אבל המלך השיב פניהם ריקם בדבר הזה.
בעת ההיא הרבתה ממלכת פורטוגאל לשלוח אניותיה למרחקים, למצוא הדרך לארץ הודו, ארץ הזהב והבשמים, ולבל יתעו החובלים בבואם בלב ימים, נדרשה מאד ידיעת התכונה והחשבון, ולזאת בחר דון יואנו בהחכם היהודי ר' יוסף ויזינו, ויושיבהו בסוד החכמים המפקחים על הדבר. אז השתמש ר' יוסף בלוח הנצחי או בלוחות שבעת כוכבי הלכת אשר חבר הר“ר אברהם זכות, להיות למורה דרך לרבי החובלים, לדעת ארחותם ולהכיר ממקומם על פי מעמד הכוכבים ברקיע. הוא גם תקן את כלי האסטרלביום (המודד גובה הכוכבים), הנחוץ מאד לעוברי ארחות ימים, ובזה מצא אחרי כן החובל ואסקו די גאמה את נתיבותיו לעבור להודו על פני “מצר התקוה הטובה”, ובו אולי נעזר גם קולומבוס בגלותו את הארץ החדשה. גם ידיעת גלילות הארץ הועילו לו שני יהודים, ר' אברהם די בייא ור' יוסף די לאמיגו, אשר נשלחו ממנו לאזיא למצוא את הארץ אשר בקש. אבל המלך הזה לא זכר ליהודים את חסדי אחיהם הנאמנים לו, ועוד בשנה ההיא יסד האינקויזיציה בארצו, כי כן צוה לו האפיפיור אינוקינטי השמיני, לרדוף באף את האנוסים אשר ברחו מספרד ארצה פורטוגל, ואלה מהם, אשר נמצא עונם בם כי שבו אל דת אבותם ברוב או במעט, נשפטו ממנו לשרפת אש או למאסר עולם – כמנהג אשר נהגו פרדינאנד ואיזבלה בארצם. ובהודע לו כי אחדים מהאנוסים החישו מפלט להם מעבר לים ארצה אפריקה, וישובו שם אל אלהיהם לעיני כל, פקד על כל האנוסים או הנוצרים החדשים הנמצאים בארצו, לבל יעז איש מהם לעזוב מקומו ולנסוע דרך הים, ואשר יתפש בכף מות יומת והונו יחרם. יש משערים כי גם מות הר”ר יהודה אבן וירגא בליסבון על קדוּש ה' היה בעת ההיא, על אשר מאן לגלות סוד האנוסים ולהלשינם אל האינקויזיציה כאשר צֻוה לעשות206 .
גם בארץ פורטוגאל קם הטבע לאויב לגולי ספרד. כמעט באו שמה והנה פרצה בם מגפה גדולה אשר הפילה חלליהם לאלפים, ותושבי הארץ, אשר פגעה המחלה גם בם, האשימו את היהודים כי המה הביאוה אתם ומידם היתה זאת להם. אמנם יכול להיות כי צדקו בדבר הזה, כי הדאגה והיגון והכאב האָנוש והחם הגדול אשר להט אותם בימי נודם, יחד עם הרעב והמחסור הנורא, הביאו עליהם חליים רעים, ורוב הנודדים מתו במגפה ההיא. ותהי תלונת העם רבה על המלך, אשר הביא אל ארצם את היהודים זעומי האלהים להשחית לכל המקום בעבורם. וזאת העירה את המלך לצות על היהודים במפגיע, כי ישמרו מועדם לעזוב את הארץ ככלות שמונת הירחים כמדֻבר. אמנם שמר המלך את דברו ויכין להם אניות במחיר לא רב, גם פקד על בעלי האניות להטיב עשות עם הנודדים ולהוליכם אל מחוז חפצם. אבל בעלי האניות, אשר עינם היתה רק אל בצעם ולבם מלא שנאה לעם הזה, כמעט שבאו בלב ים לא מלאו אחרי דברו, וימצאו עליהם תנואות, וידרשו מהם להוסיף על שכרם, או התנהלו לאִטם על פני הים עד אשר תם המזון מכליהם, ואז דרשו מהם בעד כל הבא אל פיהם על אחת שבע, עד כי לאחרונה נאנסו האמללים לפשוט את שמלתם לעורם ולתתה בעד הלחם, ועד הגיעם אל החוף נשארו כלם ערומים וחשופים לחרפת כל רואה בם. את הנשים ובתולות ענו לעיני בעליהן ואבותיהן, ורבים מהאכזרים האלה הביאום אל אחד חפי אפריקה השוממים, ושם עזבום לגוע ברעב או להיות טרף לחיתו יער ופראי אדם – הכל כמו שעשו לאחיהם גולי ספרד אשר יצאו לפניהם.
צרות הנודדים מפורטוגאל ספרו הסופרים הנוצרים בשפה לנאמנים, ובכל התלאות הנוראות האלה נשמע גם מפי אחד הנודדים ההם, הוא הרב המקובל ר' יהודה בן יעקב חייט207 (ממשפחה רמה ונכבדה בישראל). האניה אשר בה ישב הוא ואשתו ועוד מאתים וחמשים נפש, אנשים ונשים וטף, יצאה בחֹרף מחוף ליסאבון, ותתע ארבעה ירחים על פני הים, כי לא נתנום בכל מקום לרדת, מפני המגפה אשר היתה בם. בין כה וכה תם האֹֹכל אשר הכינו ויחדו התעטפו ברעב. והנה נפלו עליהם בעלי אניות אשר באו מחוף ביסקאַיה (בספרד), ויתפשו את אניתם – כי מלחמה היתה אז בין פורטוגאל וספרד – ויביאוה אל חוף מלאגה. אז באה מבוכת האמללים: לעלות אל היבשה לא נתנום – כי יהודים הם, לנסוע הלאה לא הניחום – כי נעצרו כשבויי חרב, וגם אֹכל לא נתנו להם – כי הכהנים והפקידים אשר בעיר גזרו אֹמר לענותם עד אשר יאנסו להמיר דתם. אף אמנם עלתה בידם למשוך ברשתם כמאה איש, אשר לא יכלו עוד לעמוד מפני הרעב; אבל הנשארים החזיקו באמונתם, וחמשים מהם, ובהם זקנים ונערים ובתולות וילדים, גועו ברעב, ובתוכם גם אשת ר' יהודה. ורק אז התעוררו אנשי מלאגה לחמלה על האבדים, ויתנו להם לחם ומים. אחרי שני ירחים נתּן להם הרשיון לעבור הלאה אל חוף אפריקה, אבל אל כל מקום אשר באו לא נתנום לעלות, כי יראו יושבי הארץ מפני המגפה. ועל ר' יהודה עוד הושמו עלילות דברים וישליכוהו אל הבור, ושם עצרוהו ויענוהו, וגם נסו לפתותו לקבל עליו אמנת מחמד ונסלח לו, ואם לא, אזי ידינוהו בסקילה. אמנם כל התלאות האלו לא הניעוהו אף רגע מאמונתו באלהיו, עד כי לאחרונה נמצא לו כפר פדיון נפשו מאת היהודים גרי העיר הקטנה, משם הביאוהו לעיר פיס. והרעב היה אז בעיר ולא נמצא לר' יהודה עבודה די החיות נפשו. ויהי אנוס להיות טחן ברחים יום יום בעד פת לחם נקודים אשר גם כלבים ימאסו בו, ובלילות ישן עם חבריו האמללים כמהו על מקום שפך הדשן מחוץ208 לעיר.
שמע אכזריות בעלי האניות ומעשיהם הרעים לנודדי ישראל הגיע עד היהודים העצורים בפורטוגאל, וייראו עוד למסור נפשם בידי האנשים הרעים והחטאים ההם. גם אזלת העניים לשלם בעד מקומם באניה ולהכין אכל לנפשם, וידחו מסעם מיום ליום ע כלות הזמן הנועד להם. עוד אמצתם תקותם כי יחמול המלך עליהם ולא יגרשם ביד חזקה מארצו. אבל לבב דון יואנו היה קשה כצור, וכמעט עבר המועד, לקח את כל השארית הנמצאה וישימם לעבדים ולשפחות; מהם מכר ומהם נתן במתנה לאצילי ארצו, אשר לקחו להם מכל אשר בחרו (רנ"ג).
אבל גם לזה לא אמר המלך המלך האכזר די, ובכבשו את האבות לעבדים ולשפחות, צוה לקחת מהם את ילדיהם מבן שלש ועד עשר שנים ולשלחם באניות אל האיים החדשים אשר נגלו אז, הם “איי טומאש”, הנקראים גם בשם האיים האוברים (Ilhas perdidas) ולחנכם שם בדת הקתולית. זעקת האמות, יללת הילדים ומרי האבות אשר מרטו משער ראשם מכאב אָנוש, לא הועילו להרך לבב המלך הקשה ולהשיב פקודתו אחור. אשה אחת, אשר שדדו ממנה שבעה ילדיה, נפלה לרגלי המלך בצאתו מבית התפלה ותבך ותתחנן אליו להשאיר לה למצער את ילדה הצעיר והרך, אבל המלך צוה להדפה מפניו באמרו: “הנה היא מילתה ככלבה בהלקח ממנה גוריה”. לא נפלאת איפוא, כי הרבה אמות נואשו מחיים ותתנפלנה עם ילדיהן הימה לבל יהיו לשלל בידי צר. איי טומאש היו מלאים תנינים ועקרבים ורשעי אדם אשר שלחו שמה ביד פשעיהם. רוב הילדים מתו בדרך, ומאלה אשר הגיעו שמה היו רבים לברות לתניני הים והאגמים, והנשארים בחיים שבו אלי ארץ כאשר גדלו ושם התחתנו איש באחותו וגבר בעמו מבלי הדעת209. בעת ההיא עזב גם אהוב המלך, דון יוסף אבן-יחיא, את פורטוגאל בנפש מרה (רנ"ד) וישם פעמיו לעיר פיזה.
רוח רעה עברה על המלך יואנו, “שונא הבריות”, מאז מת עליו בנו יחידו, ועל כן נהפך לבו לאבן וישחת רחמיו מילדי זרים ויכל חמתו ביהודים הנודדים, עד רדתו בחמת רוחו אבל שאולה (סוף אוקט' 1495). ותסב ממלכתו לדון מנואל גיסו ובן גילו, איש טוב אוהב חכמה, אשר לו קוו יהודי פורטוגאל וגולי ספרד כי ייטב להם מאז. אף אמנם היה רע בעיניו המעשה אשר עשה יואנו לגולי ספרד, בכבשו אותם לעבדות עולם על אשר אחרו מועד צאתם מארצו, ויקרא דרור להם מעבדותם, גם מאן לקבל את הזהב אשר הואילו לתת לו עקב אשר היתה רוח אחרת אתו. אך הם לא ידעו מה דרך הרוח, כי לא מאהבה וחמלה עשה זאת להם, כי אם בתקותו כי כאשר ימשוך להם חסדו כן ימָשכו מה אחרי דתו וימהרו ויבואו בברית אמונתו (כן העיד עליו הבישוף אוזוריוס, אשר כתב דברי ימיו זכרון בספר). את החכם היהודי, ר' אברהם זכות, משך אליו באהבה ויתן לו מהלכים בהיכלוֹ.
ר' אברהם זכות, יליד קשטיליה, מתלמידי ר' יצחק אבוהב, וחכם גדול בתכונה וחשבון, היה מורה בבית מדרש המדעים בסלמנקה, וגדולי חכמי הנוצרים למדו ממנו דעת. הוא עשה את הלוח הנצחי ויקדישהו לבישוף סלמנקה על פי בקשתו, ובצאת בני עמו בגולה יצא גם הוא אתם ויבוא ליסאבונה וישב שם. והמלך דון מנואל אשר שמע שמעו בחר בו להקריבהו אליו וישימהו לו לתוכן ולאיצטגנין. הוא כתב ספר בחכמת התכונה, ויתקן את מכונת האסטרולביום לעשותה כלי מתכת, תחת אשר עד כה ידעו רק לעשותה כלי עץ. ובהודע למלך כי ידו רב לו גם בדעת קורות העתים, בחר בו וישימהו לסופר דברי הימים בחצר מלכותו.
המלך הזה אשר הרחיב גבול ארצו בספחו אליה חלקי הודו ואמריקה, הרחיב גם ליהודים וישאפו רוח כמעט. ממנו יצאה הפקודה בראשית ימי מלכותו, לבל יקבלו השופטים כל עלילת דם אשר ישימו הנוצרים ליהודים, כי יסודתה ברשע כסל, ואך מלבם בדוּה אויביהם עליהם למען היות להם תֹֹאנה לרדפם באפם. גם לא נתן לנזירים הדרשנים להרחיב עליהם פיהם כדרכם, פעם אחת הודיע אחד הכמרים כי נכון הוא לדרוש עליהם בשערים, והיהודים הקרובים למלכות בשמעם זאת התאוננו רע עליו באזני המלך. ויען ויאמר להם: “הפעם אראה כי באו עליכם דברי משה נביאכם: “ורדף אתכם קול עלה נדף” – הלא ידעתם כי אנכי מגן בעדכם ולמה זה הבל תהבלו!”. אמנם לא שוא פחדו היהודים פחד, כי לא חדלו אויביהם לעולל עלילות ברשע, ולולא חכמת אשה עבריה אזי היתה עלילת דם עם כל תוצאותיה הרעות נכונה להם גם שם כביתר הארצות בעת ההיא. נוצרי אחד הכה ילד שכנתו הנוצרית בבעטו בו ברגלו. ויהי בראותו כי מת הנער וישאהו וישליכהו בחלון בית איש יהודי, לכסות על מעשהו הביא את השוטרים והעם לחפש את הילד בבית ההוא. האיש לא היה אז בביתו, והאשה במצאה גוית נער נוצרי בחדר מעונה נבעתה מאד, אך בחכמתה מצאה עצה למלט נפשה עד ארגיעה. ותעטוף את הילד בסדין ותחגרהו על בטנה מתחת ללבושה ותרם קולה כמו חבלי יולדה באו לה. והשוטרים והעם חפשו בכל חדרי הבית והארונות והתנור ובכל מקום מטמון ולא מצאו. ביום השני נודע עון הרוצח על ידי אשתו אשר גלתה סודו, וכאשר הודה על הכל שאלו את האשה העבריה מה עשתה בנבלת הילד אשר השלך אל ביתה. בראשונה כחשה האשה כי יראה, אבל השופט נשבע לה כי נמצא הרוצח וכל רעה לא תאֻנה אליה, אז הגידה לו את התחבולה אשר מצאה לה לעזרה בצרה. וכאשר נודע הדבר לדון מנואל שמח מאד על חכמתה כי עמדה לה.
\————————
פרק שנים עשר. 🔗
התחתנות דון מנואל בבת פרדינאנד ואיזבלה. תנאיהם על דבר גירוש היהודים. המרת הילדים באונס. המרת האבות בחמס הפליטים. ר' לוי בן חביב. ר' יצחק קארו. הרבנים שקדשו את ה' ברבים. ר' שמעון מימי. ר' אברהם טבע. אחרית האנוסים.
אבל מעטים וקצרים היו ימי האורה אשר הגיעו ליהודים בפורטוגאל מאת המלך הצעיר הזה, כי ממלכת ספרד אָצלה מחשכתה גם על הארץ הזאת ועד מהרה קדמום ימי אֹֹפל. כמעט שעלה דון עמנואל על כסא מלכותו, חשבו פרדינאנד ואיזבלה מחשבות למשכהו אל ביתם בעבותות אהבה, וחדלו שתי הממלכות הקרובות להצר אשה את רעותה. ויסבבו פני הדבר להשיא לו את יואנה בתם, אשר נודעה אחרי כן לשמצה בקנאתה ומשובתה. ודון מנואל נאות לה בפיהו, בעוד אשר בלבו נטה אחרי אחותה הבכירה, איזבלה השניה, אשר היתה לאשה ליורש העצר בממלכת פורטוגאל, דון אלפונזו בן יואנו השני, אחרי חתונתה מת בעל נעוריה ותהי לאלמנה בשנת השמונה עשרה לימי חייה. כאשר החל דון מנואל לבקש קרבתה, מאנה איזבלה השניה להסיר צעיף אלמנותה ולהיות לאשה לבעל אחר. אך חזקו עליה דברי כהנה הסלח לעוֹֹניה, בהבינו אותה לדעת, כי בחתונתה זו תתמוך כבוד לדת אלהיה, להגדילה ולהאדירה בארץ ממלכתה החדשה. כי אמנם היו מעשי מלך פורטוגאל וחסדו אשר הראה ליהודים גולי ספרד לשכים בעיני פרדינאנד ואיזבלה, ובקנאתם לדתם הואילו לתת לו את איזבלה במקום יואנה, בתקותם כי על ידה יצלח להם להטות לב דון מנואל אל כל אשר יחפוצו. וישיבו אותו דבר, כי אך בזאת יאותו לו, אם יכרות עמם ברית לקרוא מלחמה על קארל השביעי מלך צרפת ולגרש את כל היהודים, כילידי ספרד כגולי פורטוגאל, מקרב ארצו. אמנם היו שני התנאים האלה למרת רוח דון מנואל, כי שלום אמת היה לו עם מלך צרפת, והיהודים היו דרושים לחפצו בכספם וחריצותם וחכמתם ותבונתם. ויתיעץ על זה עם גדולי שריו ואציליו הקרובים לו, והם נחלקו לדעותיהם: אלה אמרו, כי לא נכון למלך לחלל דברו והבטחתו אשר נתן ליהודים בעלותו למלוכה, וגם לארץ יביא רעה גדולה בגרשו את כלם מקרבה, והלא רבים ממלכי אירופה וגם האפיפיור בעצמו מחזיקים את היהודים בארצותיהם. היהודים המגורשים יעלו אל ארצות המחמדים להעשירם מהונם ולאצול עליהם מרוחם וחכמתם – והלא טוב להניחם על מקומם, כי אז יש עצה למשכם בחבלי אדם210 ולהכניסם בברית הדת הנוצרית. ושונאי היהודים גם הם הגישו עצמותיהם, ויוכיחו לדעת, כי על כן גורשו היהודים מארץ צרפת וממדינות אחרות באשכנז וכן גם מארץ ספרד, כי רעה נשקפה מהם לאמונה הנוצרית, בהטותם לבב אחרים ללכת אחרי דתם. גם בהיותם בארץ הנוצרים שנואי נפשם נקל להם לגלות ערות הארץ לאויבי פורטוגאל, והטוב אשר יגיע מהם לאוצר הממלכה איננו שוה ברע אשר יביאו לארץ ויושבי בה, כי בחריצותם וערמתם תמצא ידם לנצל את הארץ ולאסוף את כל רכוש שכניהם אליהם עד כי עוד מעט והוּשבו לבדם בקרב הארץ.
ודון מנואל פסח על שתי הסעיפים ולא ידע לשית עצות במפשו; כי כבד ממנו להכביד לבבו ולחלל מוצא שפתיו; אך דונה איזבלה הכריעה את הכף. – היא היתה אויבת בנפש ליהודים, כי השיאוה כהניה לחשוב, כי מות בעלה הראשון היה מוסר שדי לאביו דון יואנו השני, על אשר נואל ואשר חטא בתתו ליהודים גולי ספרד מפלט בארצו, ובחזיָתה יראה לאחריתה, פן תסב כוס החמה מאת האלהים גם על דון מנואל ועליה, אם יהיה ליהודים מקום בפורטוגאל ארץ ממשלתו. ויהי בנסוע דון מנואל אל גבול הארץ, לקדם בשמחה את איזבלה מחמד עיניו, והנה באה אליו אגרת שלוחה ממנה לאמר: כי לא תדרוך כף רגלה על אדמת פורטוגאל עד אשר תטהר הארץ מן היהודים “הארורים”.
אהבת אשה גברה על אהבת אדם ונשואי המלך דון עמנואל עם איזבלה, האינפנטה הספרדית, נחתמו בדם היהודים. וביום 13 נוב' 1496 התחיב דון מנואל בכתב ידו, לקים את תנאי הנשואים, וביום 24 לחודש השני יצא כתב הדת מאת מלך פורטוגאל אל כל היהודים הנמצאים בארצו, לקבל עליהם את דת הקתולית או לעזוב את הארץ. להרגיע את לבבו משך את מועד צאתם עד אחר עשר ירחים, למען יהיו עתותיהם בידיהם לסדר עניניהם ולכלות עסקיהם ולהכין להם דרכם. גם יעד שלשה נמלי פורטוגאל לצאתם דרך הים (ליסאבון, פורטו וסיטובל). ביותר הרבה הבטחותיו לאלה אשר יואילו להקשיב לעצתו ולבוא בברית דתו. אבל רק מתי מספר נאותו לו בראשונה לעשות כדברו.
אכן היו עתותיהם בידיהם להצטיד לדרכם בעוד מועד, אף לקחת אתם את כספם וזהבם באין מונע. אבל בבטחם בחסד דון מנואל לא אצו לכלות מעשיהם, בהתנחמם לאמר, כי לא יאכוף אותם לאחוז דרכם בעתותי החרף, עת תגברנה הרוחות הסוערות ותשימנה ים כמרקחה. גם קוו לטובה כי עוד תמצא יד מגניהם בהיכל המלך להטות לבבו אליהם ולהשיב פקודתו אחור. אף אמנם השתנה לב המלך; אבל לא לטובתם כי אם לרעתם הנוראה. המלך גם הוא קוה לטובה – כי יאותו היהודים לו לעשות חפצו ולהמיר דתם, או אז ישארו עם כספם וזהבם לברכה בקרב הארץ, ובראותו כי מעטים מאד היהודים המקשיבים לקולו, וימלא עליהם חמה.
אז קרא המלך עצרה וישאל את פי שריו ויועציו, אם יש לאכוף את היהודים על דבר דתם. כפעם ההיא צדקו כהניו ממנו – כי בישוף אלגרבי, פרנאנדו קוטיניו, התנגד לדבר הזה, בתמכו יתדותיו בחקי הכנסיה ובפקודות האפיפיורים, כיאין להעמיס על היהודים את עול הדת הנוצרית בחזקת היד, כי כבוד הדת תלוי בהכרתה מרצון לבב ולא בכח הזרוע. אבל דון מנואל הכביד לבבו ויען לאמר: כי כלה ונחרצה ממנו לבצע חפצו מבלי שאול לחקים ופקודות אשר לא כרוחו, – וכדברו כן עשה. מעיר איבורה שלח פקודה מסתרה (בראשית אפריל 1897 – רנ"ז), בה נצטווּ כל פקידי הממלכה חרש, להיות נכונים ליום הראשון בחג פסחם, לתפוס את כל ילדי היהודים, נערים ונערות מבני אחת ועד ארבע עשרה שנה, ולטבלם ביד חזקה לדת הנוצרית. אבל הסוד נגלה ליהודים, ועד מהרה גמרו אֹמר לקדם פני הרעה ולעזוב את הארץ לפני בוא היום ההוא. בהודע למלך את אשר הם נכונים לעשות, צוה לכל אנשי פקודתו למהר ולהחיש מעשיהם. אז גדלה השערוריה בכל הארץ: בכל עיר ועיר תפשו השוטרים את בני ישראל, ואף את הבחורים והבתולות אשר הגיעו עד עשרים שנה, וביד חזקה הוציאום מידי אבותיהם, להוליכם אל בתי הכניסה להמיר דתם לעולמים. האבות הנואשים החזיקו בכל מאמצי כחם בילדיהם המתרפקים עליהם בחיל ורעדה, ולקול זעקתם חרדה כל הארץ, – אבל השוטרים קשי הלבב אחזו טרפם בחזקה, ובשוטים ובמקלות ומכות אכזריות הפרידו ביניהם. רבים מהאבות חנקו את ילדיהם בידיהם או השליכום אל הבארות והנהרות ואחר שלחו יד בנפשם. “בעיני ראיתי – כותב הבישוף קוטיניו – נערים ונערות נסחבים בשערותיהם אל אגן הטבילה, ואבותיהם רצים אחריהם בבכי תמרורים כהמר על מת, ובין האולם למזבח צועקים חמס על השֹד והאון הנעשה להם לעיני השמש”. צעקת האֻמללים נגעה עד השמים ויללת האבות והאמות והילדים נגעה עד נפשות הנוצרים, עד כי רבים מהם לא שעו אל פקודת המלך ויחביאו את האֻמללים בצל קורתם עד יעבור זעם. רק המלך דון מנואל ורעיתו הספרדית, דונה איזבלה, הקשו לבבם מסלע, וכל המראות הנוראים אשר היו לנגד עיניהם לא העירו בם כל רגש רחמים. הילדים המומים הוסכו שם ונחלקו בין הנוצרים בערים הרבה, וברבות הימים לא נודע עוד מוצאם.
אז יצאו הרבה יהודים מכלל ישראל, למען יוכלו להשאר עם ילדיהם מחמדי עיניהם – וכל זה לא שוה עוד למלך, כי כלה ונחרצה ממנו להפוך את כלם לנוצרים, ובהגיע מועד צאתם צוה להם להתאסף יחדו רק בנמל אחד, על חוף ליסאבון, במקום שלשת הנמלים אשר יעד להם בתחלה. ויבואו אל העיר הבירה כעשרים אלף נפש, כלם נוגים מכאב אנוש נכונים לצאת בנפש מרה ובלב אמיץ. אמנם צוה המלך להכין להם מעונות לשבתם בעיר הבירה, אבל שם מכשולים על דרכם עד כי לא הספיקו לרדת אל האניות עד אשר עבר המועד והגיע חדש אוקטובר, אשר בו כל יהודי הנמצא על אדמת פורטוגאל אחת דתו למות או להמכר ממכרת עבד. ואז צוה לאסוף את כלם בארמון אחד; שם נדחקו ונסגרו יחד כבהמות ברפתים ושם הוגד להם כי עתה הנם בידי המלך כעבדים מקנת כספו, לעשות בהם כל אשר יחפוץ. אף הוּעד בהם לשמוע בקול מושלם עז ולהמיר דתם ברצון, אז ישאר להם כבודם ועשרם ושלום יהיה להם, ואם לא, וכבדה עליהם ידו לענותם בלי חמלה ובברית הנוצרים יובאו בעל כרחם ובשפטים קשים, לאות לבני מרי. אף אמנם קים המלך דברו – כי כאשר עמדו כלם על דעתם, נעצרו שלשה ימים ושלשה לילות מבלי לחם ומים, וכאשר גם התחבולה הזאת לא הועילה, ורובם עמדו בנסיון הזה, נפלו עליהם אנשי הצבא ובחבלים על צואריהם ובשער ראשם וזקנם נסחבו סחֹב והשלך ממקום כלאָם אל בתי הכניסה. אבל רבים מהם השליכו נפשם בעד חלונות היציעים וברסוּק אברים נפלו חלל על רצפת הרחוב, או השתמטו מתחת ידי תופשיהם ויקפצו בבארות המים ויטבעו שם. גם בבתי הכניסה בקשו ומצאו מות לנפשם, ואחד מהם הוציא פתאם את טלית התפלה אשר הסתיר עמו וישטחנה על ראשי בניו וישחטם מתחתיה ואחר כן שחט את עצמו.
בעצם העת ההיא נמתחה גזרת הגרוש גם על הערבים המחמדים אשר ישבו בפורטוגאל, אך אותם עזבו לנפשם ואיש לא עמד כנגדם בצאתם מן הארץ – מיראתם פן ישמעו זאת מלכי המחמדים באפריקה ותוגרמה והשיבו גמולם בראשי הנוצרים היושבים בארצותיהם. רק ביהודים האֻמללים כלה המלך זעמו – בדעתו כי אין עם וממלכה בארץ אשר יעמדו לריב ריבם, על כן הם תמיד עשוקים ורצוצים ללא משפט, כל אוכליהם לא יאשמו ודמיהם כמים המֻגרים.
כן הובלו יהודי פורטוגל ואחיהם גולי ספרד אל אגן הטבילה כצאן לטבח, עד כי גם רבים מהסיפרים211 הנוצרים חשבו זאת להם לבשת ולכלמה. מהאנוסים החדשים ההם נמצאו אחדים, אשר בהמלטם אחרי כן אל הארצות האחרות היו לרבנים גדולים, לאות ולמופת בישראל, כהר“ר לוי בן חביב, שהיה אחר כן לרב בירושלים עיר הקודש. – ר' יצחק יוסף קארו, (דודו של הר"י קארו בעל הבית יוסף), שחבר שו”ת ופרוש על התורה בשם “תולדות יצחק”, העתיק מושבו מעיר טולידה לפורטוגאל. שם נאבדו לו כל בניו הקטנים עם הגדולים, אשר היה תארם “כתאר בני המלך”, הוא לבדו נמלט משם בעור שניו, ובכל זאת הודה לה' חסדו כי הוציאהו בשלום ויעבירהו דרך הים ויביאהו ארצה תוגרמה. גם הר"ר אברהם זכות, שהיה תוכן וסופר דברי הימים להמלך דון מנואל, בא עם בנו ר' שמואל ברעה גדולה, ויהי כפשע בינם ובין המות. אך שניהם נמלטו משם ואחרי נפלם שתי פעמים בשבי, בעברם ארחות ימים, הגיעו בשלום אל העיר טוניס אשר בארץ אפריקה, ושם חבר ר' אברהם את ספרו “יוחסין”, הכולל בקרבו סדר הדורות ודברי הימים לבני ישראל וכרוות למלכי העמים.
אבל האבות אשר המירו דתם מאהבתם לילדיהם לא נואשו מתקוה לבטל תמירתם על ידי האפיפיור ברומה, בהיות הדבר ידוע לכל, כי אלכסנדר הששי ומתי סודו יעשו הכל בעד הכסף. וישלחו מהם שבעה מלאכים ובתוכם שני חכמים נודעים, פדרו איסיקואטור עלימן איליוראדו, לבוא ולעמוד לפני האפיפיור אלכסנדר, וצרור הכסף לקחו עמם להכריע את הכף לטובתם. אף אמנם הטה להם האפיפיור חסד וכנסיתו “הקדושה” – פרשה עליהם כנפיה. הקרדינאל די שאנטו אנסטסיא הואל להיות מגן בעדם. אבל גרצילאזו ציר פורטוגאל התאמץ בשם מלכו לקלקל מחשבתם. בעת ההיא נגמר דין הכהן מזרע האנוסים, פדרו די אראנדה, בישוף קלהורה, אשר האשימה האינקויזיציה את אביו המת כי היה במתיהדים חלקו212. בראשונה נטה האפיפיור אליו חסד וישימהו חבר להכנסיה הקדושה, אבל אחר כן הסיר מעליו צלו. בלטשו עינו אל אוצרותיו – ועד מהרה שמו אשם נפשו כי לקח אֹכל אל פיהו בעת תפלת השחר, וכי גרד ושחת את תמונות קדושיהם. ובראות הציר הספרדי כי יש עם לבב האפיפיור ויועציו לאסור את הבישוף בנפשו, הערים מזמה וידבר באזניהם לאמר: אם יובא הבישוף במאסר, אז יאמרו האנשים כי לא מקנאת הדת כי אם מחמדת האפיפיור לאוצרותיו הורידהו אל בור השבי. ולכן אם באמת ובתמים יואילו לקנא קנאת דתם, אין טוב להם כי אם לאסור עמו גם את שליחי הנוצרים החדשים שבאו מפורטוגאל, הנועזים בנפשם לנער חצנם מן הדת השלטת ולחלל כבודה לעיני כל. עצתו זו נעשתה, וחמשה מן השליחים ההם הורדו עם הבישוף כאחד אל בית האסורים. ורק שני האנוסים שעמדו בראשם, פדרו ועלימן, נסו ונמלטו (20 אפריל 1497).
ובכל זאת לא אבדה תוחלת האנוסים ועמלם נשא פרי, – כי חדל המלך דון מנואל ללכת עמם בחמת קרי, ויעלה להם ארוכה עד עשרים שנה, להתרגל מעט מעט אל חקי הדת הנוצרית, מבלי אשר תביאם האינקויזיציה במשפט על מעשיהם (30 מאי 1497). גם אחרי הזמן הנתון להם, אם יאשמו בעניני הדת הובאו בפלילים, אז יוצגו העדים לתת עדותם בפניהם, וגם כי יצאו רשעים בהשפטם ישארו נכסיהם לבניהם אחריהם ולא יהיו לחרם כמשפט האינקויזיציה בספרד. גם נתן הרשיון להרופאים והחובשים מבני ישראל אשר לא ידעו שפת רומה, ללמוד חכמתם מספריהם העברים באין מפריע – ובכן הוּתרה להם לשמור דת אבותם בסתר וגם להשאיר ספרי קדשיהם אתם, – כי מי זה יבחין בין ספר רפואה ובין ספר תורה בהיותם כתובים עברית? והחכמים למודי ה' עסקו בסתרי חדריהם גם בתלמוד, ובעודם מתנצרים לעיני כל דבקו עוד יותר בדת אבותם באין רואה ומכלים דבר. – אבל החסד הזה עשה דון מנואל רק לאנוּסי פורטוגאל ולא לאנוסים שבאו שמה מספרד. בדבר הזה נענה לאיזבלה רעיתו, אשר דרשה ממנו בחזקה, להסגיר את פליטי ארצה בידי האינקויזיציה בספרד, כי בפירוש הותנה בכתב נשואי האשה הקנאית הזאת (אוגוסט 1487), כי כל אלה מזרע היהודים אשר נכתם עונם לפני האינקויזיציה בספרד, לא ימצאו מפלט ומחסה בארץ פורטוגאל, ובמשך חדש ימים יוּצאו ממנה מבלי תת להם כל חנינה.
כן רבו לאלפיהם היהודים המומרים באונס בארץ פורטוגאל, אשר מפחד שכניהם יושבי הארץ שמו על פניהם מסוה האמונה הנוצרית, בעוד אשר בסתר לבם שמרו אהבתם לאמונת אבותיהם, וידרו לה נדר לתור להם דרך אל הארצות אשר בהן יוכלו לשוב אליה לעיני השמש. רק מתי מספר נשארו בפורטוגאל אשר הקשו לבבם בימי מסה ויחזקו פניהם מסלע בהחזיקם באמונתם לעיני כל מבלי המיר כבודה אף לעינים. באלה הכי נודע שם הר“ר שמעון מַימי ראש הרבנים Ar Rabbi mor)) בפורטוגאל (ואשתו וחתניו) ושבעת ראשי הדיינים, רבני שבע הקהלות הראשיות שהיו שם213. אליהם נשא המלך את נפשו בעת פקודתו, ובם שם תקותו, כי אם יכנסו המה בברית החדשה ונטה כל עמם אחריהם לדבקה בדת השלטת. אבל הם הקשו ערפם וישאו כל ענוּים קשים וברית אלהיהם לא עזבו. ויצו המלך לסחבם אל בית הכניסה ולטבלם בעל כרחם. אבל הם נאבקו בכל מאמצי כחם וימאנו הכנע, והר”ר שמעון מימי התעבר ויקוט: בכל המחזיקים בו, וישלח רסן מעל פניו וידבר במלך ודתו ויתאמץ להעלות חמתם בהשליכו נפשו מנגד לקדש שם ה' ברבים. אבל תאות לבו לא נתנו לו, – וישובו ויורידו אותו ואת חבריו אל בור השבי. שם בנו עליהם חומה אשר הגיעה עד צואר ובה נעצרו שלשה ימים, וכאשר גם זאת לא הועילה להכניעם, הרסו החומה סביבותם והנה נמצאו שלשה מהם מתים, כי יצאה נפשם בענויהם, ובתוכם גם ראש הרבנים, ר' שמעון מימי! שני אנוסים חרפו נפשם למות, בשאתם חרש את גוית הרב הקדוש, להביאה אל קבר ישראל, למרות החק הקשה, כי מתי היהודים שעמדו במרים, אחת דתם להסחב על ידי התליָנים סחב והשלך אל בור כנצר נתעב. לאט הלכו ובבכי הובילו באישון לילה את קדושי ישראל אלה אל שדה הקברות, עליהם נלוו עוד אחדים מאחיהם האנוסים, ובהגיעם שמה ספדום כחק ויקברום כמשפט. ארבעת הרבנים הנשארים נעצרו עוד ימים הרבה במשמר, ואחרי כן נשלחו למבצר ארזילה, מקום אחזת הפורטוגיזים בארץ אפריקה. שם נמסרו ביד אדונים קשה, אשר העבידם בפרך וישלחם אל מקום שפך הסוללות גם בימי השבת, וכאשר מאנו לחלל את שבתות קדשיהם הכום ויענום בלי חמלה עד צאת נפשם. עד כה ועד כה מתה המלכה דונה איזבלה השניה, אשת דון מנואל (24 אוגוסט 1498), בלדתה את יורש העצר לממלכות פורטוגאל וספרד (אשר גם הוא מת אחרי שנתים ימים). במות האשה האכזריה שב דון מנואל מזעפו, ויתן רשיון ליתר היהודים האסירים לצאת מארצו. בתול הנהלאים ההם אשר נקרא להם דרור היה הדרשן והמקובל ר' אברהם בן יעקב סבע, מחבר ספרי “אשכול הכפר”, ו“צרור המור”, אשר שני ילדיו נתפשו והומרו ולא יסף עוד לראותם. כעשר שנים התגורר בפיס אשר באפריקה וידרוש שם דרשותיו בבתי הכנסיות, ואחרי כן הואיל לעבור אל ארץ תוגרמה להדפיס את ספריו, ובהיותו באניה חלה את חליו וימת (רס"ב). האגדה מספרת, כי לפני מותו קמה סערה גדולה בים והאניה חשבה להשבר. ואנשי האניה, אשר הכירו כי איש אלהים קדוש הוא, בקשוהו להתפלל אל אלהיו להקים סערה לדממה. הרב נעתר להם בתנאי, אשר אם ימות באניה לא ישליכוהו הימה כי אם יביאוהו אל היבשה להקבר בקברות ישראל. וישבע לו הרב החבל כי יעשה כדברו, וכן היה. הים עמד מזעפו ור' אברהם מת אחרי שני ימים, בערב יום הכפורים, והאניה באה בשלום אל חוף העיר וירונה אשר באיטליה, והרב החבל הודיע דברו אל ראשי קהלת ישראל, ויספדו לו כל בני העיר ויקברוהו בכבוד גדול.
והנה כן בא הקץ למושב בני ישראל בספרד ופורטוגל. מהיהודים לא נשאר עד אחד, אך מתיהדים נמצאו שם למכביר, וגם עליהם עברה כוס – כי הוקמה האינקויזיציה בשתי הארצות להכחידם מני ארץ, בעשותה בהם שפטיה הקשים. ואשרי האנוסים אשר מצאו מנוס מפניה, הם או בניהם אחריהם, ויחושו מפלט להם אל הארצות האחרות, ששם הכירם מקומם ושם שבו אל עמם ואלהיהם לעיני כל, וייסדו קהלות הרבה, ורבים מהם היו בתורתם וחכמתם או בעשרם וגדולתם לשם ולתהלה ולתפארת בעמנו, ושמותיהם הלא נודעים בקרות בני עמנו בארצות פזוריהם מאז ועד הנה. אך לאלה אשר נשארו שלמים עם עמם ודתם בספרד ופורטוגאל כלתה הרעה עד תומם, כי שתה האינקויזיציה קציר למו ותאַבד מארץ זכרם. ואם ימצא בעת מן העתים כהן נזיר או זקן ונשוא פנים שנמצא אתו ספר עברי או פרוסת מצה, אשר נשארו במשפחתו למשמרת קדש מדור לדור עד היום הזה – הנם רק במסרת קדומים, אשר זכרונה קדוש וסודה כמוס מהם וגם אם האחד או השני יבין שמץ מנהו, במה נחשב הוא, כי מתורת אבותם לא ידעו עוד עד מה. אבל נצח ישראל לא ישקר, ועד היום יוכרו רבים בפניהם כי מוצאם מקדם. ביותר נגלה זאת ברוב שועיהם ואציליהם. על כן יאָמר בספרי דברי הימים, כי רוב האצילים והשועים הנמצאים כיום בספרד ופורטוגאל ממעי יהודה יצאו ובנות ישראל הרום וילדום, ופרטי יחוסם הלא הם כתובים בספר "Tizon di Espana " (כלמת ספרד), בו בא הסופר עד חקר מוצאם לתולדותם למשפחותם ולבית אבותם מהדורות ההם ועד היום הזה.
-
אברבנאל סוף מלכים ב'. ↩
-
שבט יהודה. ↩
-
שם. ↩
-
סדר הקבלה להראב"ד. ↩
-
סנהדרין צ"ז. ↩
-
תשובת הגאונים שערי צדק, צד א‘ ב’ סי‘ ז’, ח‘, ט’, י'. ↩
-
סדר הקבלה להרבא"ד. ↩
-
צאצאיו בקשו ומצאו אח"כ מנוח להם בקרב יהודי ספרד. (סדר הקבלה להראב"ד). ↩
-
תחכמוני. ↩
-
ע“פ בקשת אלחכים העתיק [כאן מילה מחוקה – הערת פב”י] המשנה לערבית, אך ע"י הכליף הקנאי שמלך אחריו אבדה העתקתו זו יחד עם יתר הספרים שאינם נוגעים בעצם לבני הערב. ↩
-
939 במקור המודפס, צ"ל 993 (הערת פב"י) ↩
-
במקור המודפס כתוב רק ‘שמו’ וחסרות שתי אותיות (הערת פב"י) ↩
-
האות הראשונה במקור המודפס אינה ברורה, נראה שזה הכתיב הנכון (הערת פב"י) ↩
-
אין התאמה בין השנה העברית לשנה הכללית. נראה שהשנה הכללית היא הנכונה, מפני שהשנה העברית הזו מופיעה כמה שורות אחר כך (הערת פב"י) ↩
-
במקור המודפס האות ר' אינה ברורה (הערת פב"י). ↩
-
מחברת הערוך לר"ש פרחון. ↩
-
תשובות ר“י אלפאסי סי' קל”א. ↩
-
פרק שני. בפסקה המתחילה ב: “אז עלה כוכב חדש להאיר על שמי ישראל” ↩
-
פרק שני. בפסקה המתחילה קרוב “לבן–גבירול ברוח השירה” ↩
-
‘בהיות’ במקור המודפס, נראה לפי המקום הנותר עד סוף השורה שצ"ל ‘בהיותו’ (הערת פב"י) ↩
-
פרק ראשון. פסקה המתחילה: “ראשית בוא היהודים ארצה ספרד לוטה בערפל” ↩
-
תחכמוני שער ג'. ↩
-
במקור המודפס האות ו' המסיימת אינה ברורה (הערת פב"י). ↩
-
למעלה, ראה פסקה המתחילה ב“בנו הנעלה, אבו הוסיין יוסף אבן נגדילה”. ↩
-
כך במקור המודפס (הערת פב"י) ↩
-
פרק שני. בפסקה המתחילה “גם גבר על רעהו בבקרתו החדה והשנונה” ↩
-
פרק שלישי בפסקה המתחילה: “המחנות ערוכים לקרב”. ↩
-
החלוץ ח"א 151. ↩
-
תולדתו ופרטי ספריו נכתבו בראש ספרו “הגיון הנפש” (ליפסיא 1860). ↩
-
‘וישתעשו’ במקור המודפס (הערת פב"י) ↩
-
ממנו נעתקו ונדפסו קצתם בשו“ת הגאונים ”שערי צדק". ↩
-
פרק שלישי. בפסקה המתחילה: “ומשם בא לאליסנה ויסד ישיבה גדולה” ↩
-
פרק שלישי. בפסקה המתחילה: “ומשם בא לאליסנה ויסד ישיבה גדולה” ↩
-
תחכמוני שער ג'. ↩
-
ראה: פרק שני. ↩
-
סה“ק להראב”ד. ↩
-
שו“ת הר”י בן הרא“ש סי' נ”ח. ↩
-
2241 במקור המודפס, צ"ל 1241 (הערת פב"י) ↩
-
ראה פרק שלישי. ↩
-
סוף סה“ק להראב”ד. ↩
-
דיואן, הוצאת שד"ל. ↩
-
שם. ↩
-
כוזרי, מאמר ב', כ"ד. ↩
-
שם, סוף מאמר ה' ↩
-
פרק שלישי. בפסקה המתחילה: כאשר “גברה יד תשופין בארץ ספרד” ↩
-
פרק רביעי. בפסקה המתחילה: “שם עולם עשו להם ארבעה אחים” ↩
-
ראה: פרק שלישי לקראת סופו.. ↩
-
במקור המודפס: ‘כאורו’ (הערת פב"י) ↩
-
ר"י האזובי בס' אבודרהם. ↩
-
תחכמוני שער ג'. ↩
-
שלשלת הקבלה. ↩
-
אבני זכרון, ע"ד. ↩
-
ראה למעלה פרק רביעי, פסקה המתחילה ב“וחזון לב המשורר האלהי” ↩
-
בשער הג' והי“ה והי”ו ועוד. ↩
-
יוחסין למהר"א זכות. ↩
-
תחכמוני שער מ"ו. ↩
-
אבני זכרון 75. ↩
-
ראה פרק רביעי, פיסקה התחילה במילים “וקהלת ישראל בטולדה הלכה וגדלה”. ↩
-
תחכמוני, שם. ↩
-
במקור המודפס המילה מחוקה. השערת פב“י שצ”ל רש"י ↩
-
שה"ג. ↩
-
ראה פרק רביעי, דיבור המתחיל “גדול מכל חבריו היה הר”ר יוסף אבן מיגאש הלוי" ↩
-
אגרת הרמב"ן לרבני צרפת ↩
-
ראה פרק חמישי, דיבור המתחיל: “ורק בעזרת החוקר והמשורר הערבי, אבול ערב אבן–מישע, נמלטה המשפחה הזאת מרעה”. ↩
-
חל‘ ת“ת פ”ג י’. ↩
-
פרק חמישי. בפסקה המתחילה “אך השר אלפנדהל הוציא לצדק דינו” ↩
-
הרמב“ן באגרתו הנ”ל. ↩
-
Graetz VI, 332 ↩
-
כך במקור (הערת פב"י) ↩
-
תחכמוני שער כ"ח. ↩
-
במקור המודפס המילה מחוקה בחלקה. ההשלמה ‘להשיגן’ היא השערת פב"י. ↩
-
במקור המודפס המילה מחוקה. נראה שצ"ל המילה ‘אריסטו’ (הערת פב"י) ↩
-
כללי התלמוד ועי' שה"ג. ↩
-
עי' שפתי ישנים 55. ↩
-
שלשלת הקבלה. ↩
-
‘אנשיה רוח’ במקור המודפס, נראה שצ"ל ‘אנשי הרוח’ (הערת פב"י) ↩
-
ראה: פרק חמישי. ↩
-
פרק חמישי פסקה המתחילה: “האפיפיור גריגור התשיעי, שישב על כסאו.” ↩
-
במקור המודפס המילה מחוקה. השערת פב“י שצ”ל ‘הויכוח’ ↩
-
ראו פרק רביעי.. ↩
-
פרק שישי. תחילת הפרק ↩
-
שם. ↩
-
פרק רביעי. בפסקה “קהלת גירונה הקטנה בקטלוגיה” ↩
-
מלחמות ה' לר“א בן הרמב”ם. ↩
-
ראו: פרק רביעי. ↩
-
סִמָג עשין מ"ע ג'. ↩
-
פרק שישי.. ↩
-
במקור המודפס המילה מחוקה. השערת פב“י שצ”ל ‘שני’. ↩
-
פרק רביעי ↩
-
פרק רביעי. ↩
-
פרק שישי. ↩
-
פרק שישי ↩
-
96 ↩
-
המצווה הרביעית לדעתו בהשגותיו על ספר המצות להרמב"ם. ↩
-
ראה פרק רביעי, דיבור המתחיל “ובנו הנודע לשם ר' זרחיה הלוי גירונדי” ↩
-
פרק שביעי. פסקה המתחילה: “ גם להמציא לו את כל הספרים הדרושים לחפצו” ↩
-
ראו: פרק שישי. ↩
-
יוחסין. ↩
-
ראה פרק חמישי, פיסקה ראשונה. ↩
-
פרק שמיני “הקבלה, אשר עלתה כיונק מעיר גירונה”. ↩
-
שו“ת הרא”ש י"ז ↩
-
פרק עשירי (אבן בוחן). בפסקה המתחילה “בעת ההיא התעוררו אחדים מחכמי ספרד לערוך תשובה” ↩
-
ראו: פארק שביעי ↩
-
פרק שמיני. בפסקה המתחילה “ אבל מעטים וקצרים היו ימי האורה ” ↩
-
פרק שישי. פסקה המתחילה: “ אבל עוד היו עיני כלם נשואות אל קהלת טולידה” ↩
-
חסרה הערה ↩
-
ראו: פרק שמיני ↩
-
פרק תשיעי. “בעת ההיא החלו הצרות הגדולות שמצאו את היהודים” ↩
-
פרק תשיעי בפסקה המתחילה “אבל גם על דון שמואל רבו המתאוננים בעם” ↩
-
ראו: פרק תשיעי ↩
-
שו“ת הריב”ש פי' קס"ו. ↩
-
ר' שמואל מרסא בספרו “מכלל יפי”. ↩
-
הנ"ל בהקדמתו שם. ↩
-
שו“ת הריב”ש פ' ל"ז. ↩
-
ראה פרק תשיעי, פיסקה המתחילה במילים: “אבל גם על דון שמואל היו המתאוננים בעם”. ↩
-
שו“ת הרא”ש פ“י תמ”ה ושע"ה. ↩
-
פרק שמיני. בפסקה “בפקודת המלך פיליפ ”היפה" ↩
-
פרק תשיעי. "ראשית מעשיהם בקהלה הגדולה אשר בעיר איסטילה. ↩
-
שו“ת הרי”ש פי' שע"ג. ↩
-
אגרת המוסר מדף כ"ו והלאה. ↩
-
ראו: פרק תשיעי ↩
-
פרק עשירי. הפסקה שמתחילה“ ” וישימהו לשר האוצר מבלי שית לב לחוק" ↩
-
מילה לא ברורה – הערת פב"י ↩
-
ההערה המוזכרת אינה מפנה למקום מקושר (הערת פרויקט בן־יהודה). ↩
-
מילה לא ברורה – הערת פב"י ↩
-
ראו: פרק עשירי. ↩
-
ראו חלק ב' פרק ראשון. ↩
-
מילה לא ברורה – הערת פב"י ↩
-
פרק אחת עשרה. בפסקה המתחילה “מכלם הגדיל עליהם בפיהו פרנאנדו מרטיני” ↩
-
ראה פרק שביעי, דיבור המתחיל: “לא טוב מהמושלים האלה היה גם אלפונזו העשירי, ”החכם“”. ↩
-
פרק שלישי. בפסקה המתחילה “דמעות עשוקים אשר השתפך מלא רוחב ארץ” ↩
-
ראה פרק שני בחלק ב, פיסקה המתחילה ב: “גזרה יצאה בשם המלך, הילד בן ארבע שנים בעת ההיא”. ↩
-
בפסקה המתחילה“ ”בתוך הנוצרים החדשים נמצאו גם כאלה אשר בקשו להפוך אל כל היהודים" ↩
-
במקום “האפיפייר” – הערת פב"י ↩
-
“ההיו”או “שהיו” – הערת פב"י ↩
-
פרק חמישי. “על מתנגדי הרמב”ם נספחו גם משוררים אחרים". ↩
-
גראֶטץ VIII ציון 3, צד 398 ↩
-
חלק ב' פרק ראשון: “ ובתוכם גם עם דון בנבנשתי בן לביא מסרגוסה, – וכאשר המיר דתו שנה את שמו פרנציסקו דיוש קרנו” ↩
-
חלק ב' פרק ראשון: “כי עתה על כל איש יהודי”. ↩
-
שם ↩
-
חלק ב' פרק שני: “אחרי מות הריב“ש נתמנה הר”ר שמעון בן צמח דוראן” ↩
-
חלק ב' פרק שני. ↩
-
שם ↩
-
פרק רביעי “אבל המכות אשר הכו שלשת הצוררים ההם את ישראל לא יכלו” ↩
-
מילה מחוקה. הערת פב"י ↩
-
פרק רביעי ↩
-
חלק ב' פרק שלישי. ↩
-
חלק ב' פרק שלישי. “אבל המכות אשר הכו שלשת הצוררים ההם את ישראל לא יכלו עוד להרפא” ↩
-
שתי מילים מאד לא ברורות. הערת פב"י ↩
-
מילה מחוקה, הערת פב"י ↩
-
טעות איות במקור, צ“ל מארס הערת פב”י ↩
-
לבדוק מקור, דפוס מאד לא ברור. הערת פב"י ↩
-
חלק ב' פרק שלישי. “דון וידאל אבן לביא ערך שמפט עם המומר גירונימו בספרו “קדש הקדשים””. ↩
-
חלק ב' פרק שני. תחילת הפרק. ↩
-
שם ↩
-
חלק ב' פרק רביעי. “גם הר”ר אברהם ביבאגו היה רופא קרוב למלכות" ↩
-
שם ↩
-
מלה לא ברורה. הערת פב"י ↩
-
למעלה חלק ב' פרק שלישי. ↩
-
מלה לא ברורה. הערת פב"י ↩
-
עמוס ה' י"ט ↩
-
פרק ראשון .מתחיל בפיסקה “כה חיו יהודי ספרד בשלום ושלות השקט ” ↩
-
ראה פרק שלישי בחלק ב, פיסקה המתחילה במילים: “בעצם העת ההיא נוספו גם השנים האחרים”. ↩
-
XXX שתי מילים לא ברורות – הערת פב"י ↩
-
XXX מלה לא ברורה. (שורה אחרונה). הערת פב"י ↩
-
ובהות – לא ברור לי פשר המילה. . הערת פב"י. ↩
-
XXX – מילים במקור לא ברורות, הערת פיב"י. ↩
-
במקור מודפס בטעות אונקויזיציה. צ“ל אינקויזיציה. עמ' 27 הערת פב”י ↩
-
במקור כתוב “בשאט בנפש”, צ“ל ”בשאט נפש“. הערת פב”י ↩
-
לעתים המילה נכתבת “רומא” ולעתים “רומה”. הערת פב"י ↩
-
“Diario della citta di Roma” ↩
-
“Seripteres rcrum Ital. T. III pars??? (מספר לא ברור) ↩
-
“Les erimes des Papes” ↩
-
“Kirchengeschichte” II, Abtheil 4 p. 100 ???? (מספר מחוק) ↩
-
Consolacocs No 25. ↩
-
למעלה צו 15. ↩
-
חלק ב' פרק שישי. “אשר קימו וקבלו עליהם להיות מעתה והלאה דבקים בדת השלטת” ↩
-
ר“י עדאמה בספרו עקידתיצחק כוף סי' צ”ח. ↩
-
חלק ב' פרק שלישי.. ↩
-
חלק ב' פרק חמישי. “והנה יצאה שמועה מקרב הנוצרים על דבר היהודים” ↩
-
פרק שנים עשר. “בשנאתו זו לקחו להם כוהני ארצו” ↩
-
חלק ב' פרק שלישי. “משם עבר פראי ויסינטו פיריר” ↩
-
“ פרק חמישי. ”המלך דון איגריקו היה איש רך לבב אשר נקל היה לו לסבול עָול מעשותו" ↩
-
הרדי“א בפי' זכריה י”ב ו'. ↩
-
פרק עשירי. “שרים ונכבדיהם בעלי העושרוהכבוד הקרובים למלכות.”. ↩
-
שם. ↩
-
פרק שנים עשר.“להמלך דון פרדיננד שהיה קל דעת”. ↩
-
שם. ↩
-
שלשלת הקבלה. ↩
-
שבט יהודה ס"ה. ↩
-
חלק ב פרק חמישי . “דון יוסף בנבנשתי ובנו דון וידאל ודון אברהם היו לשרים נכבדים בחצר מלכותו” ↩
-
פרק עשירי. ↩
-
דבריו בתשובותיו להר"ר שאול כהן מקנדיא. ↩
-
פרק שנים עשר. ↩
-
חלק ב' פרק שלישי. “בעצם העת ההיא נוסדו גם השנים האחרים, היהודי המומר ישוע הלורקי והאפיפיור בנדיקטוס הי”ג" ↩
-
במקור אין נקודה. הערת פב"י ↩
-
דפוס לא ברור או טעות כלשהי במקור. הערת פב"י. ↩
-
הרדי"א בהקדמתו לס' מלכים. ↩
-
פרק עשירי. “ תוכם היה גם דון שמואל אבולפיא ואתו כל יהודי ספרד – כי היתה בלאנקה הצרפתית אויבת את היהודים,”. ↩
-
כך במקור. הערת פב"י. ↩
-
פרק ראשון .מתחיל בפיסקה “כה חיו יהודי ספרד בשלום ושלות השקט ” ↩
-
חלק ב'. פרק שביעי. “אז התעורר האביר פרץ שאנגוס ויגמר אמר להגות ביד חזקה את האינקויזיטור פדרו ארבועם די אפילה מן המסלה,” ↩
-
שמה הנכון של העיר הוא Tefala (הערת פב"י) ↩
-
חלק ב‘ פרק תשיעי " הרב הזקן ר’ יצחק אבוהב “הגאון האחרון בקשטיליה” יצא בראש שלשים איש מנכבדי עמו ויבוא ארצה פורטוגאל," ↩
-
חלק ב' פרק שמיני “בימיו לא נשאו היהודים כל חרפה ולא נמצא אות קלון על בגדיהם, אך התנשאו בגאה וגאון” ↩
-
חלק ב' פרק שמיני. “ועל כן כאשר עלה על לב המלך פרדינאנד והמלכה איזבלה ליסד את האינקויזיציה בספרד ארצם,” ↩
-
בהקדמתו לפירושו “מנחת יהודה” על ספר “מערכת אלהות”. ↩
-
במקור: מחיץ לעיר. הערת פב"י ↩
-
סריקה לא ניתנת לקריאה. הערת פב"י ↩
-
סריקה לא ניתנת לזיהוי מדוייק. הערת פב"י ↩
-
מלה לא ברורה – “הסופרים”? “הספרדים”? – הערת פב"י ↩
-
חלר ב' פרק שמיני.“עד מות סיקסטוס ועד עלות אלכסנדר הששי לכסא אחריו”. ↩
-
ראו פרק שנים עשר, פיסקה ראשונה, המתחילה במילים: “למלך הזה, אשר מאת היהודים בעצמם”. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה
עד כה העלינו למאגר 51194 יצירות מאת 2797 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21663 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.
בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.
נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!