קוּם וְיָרַדְתָּ בֵּית הַיּוֹצֵר,

וְשָׁמָּה אַשְׁמִיעֲךָ אֶת־דְּבָרָי.

(ירמיהו י"ח, ב')

בית יוצר בבקעה אשר מחוץ לעיר ענתות בארץ בנימין. אור בקר צח ודממת שלוה מסביב. רק משק האָבנים המונוטוני ממלא את חלל הבית. בירכתים עומד נער וגובל חמר. דלת הבית פתוחה לחצר רחב ולבנה, ובעד הפתח נשקפים ההרים והגבעות אשר סביב לירושלים. רואים את בתי ענתות הקטנים, הטבולים בלובן מסנור למלא כל העין.

הנער (שר)

זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ,

אַהֲבַת כְּלוּלוֹתָיִךְ,

לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר:

בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה…

היוצר (מסב את עיניו לעבר הנער)

שִׁית לִבְּךָ לַמְּלָאכָה, גֵּרָא, וְאַל תִּשְׁגֶּה

בְּשִׁירֵי אֲהָבִים לֹא יוֹעִילוּ לָעוֹבֵד.

הנער (מפסיק לשיר)

שִׁיר חָדָשׁ הוּא, הַיּוֹצֵר, כָּל עֲנָתוֹת תַּעֲנוּהוּ,

בְּפִי זָקֵן וְנַעַר יוּשַׁר זֶה הַיּוֹם.

היוצר (בקול מצוה)

גְּבֹל אֶת הַטִּיט וְהָכֵן הַחֹמֶר!

כַּיָּשָׁר בְּעֵינֶיהָ עֲנָתוֹת תָּשִׁיר;

לֹא שִׁירִים, כִּי סִירִים לִי דְרוּשִׁים עָתָּה,

בְּחִבּוּק יָדַיִם לֹא יוּצַר הַכְּלִי,

וּבֶטֶן רֵיקָה לֹא תִמָּלֵא בַשִּׁיר.

הנער (תוך עבודה)

הַנֶּפֶשׁ הַשּׁוֹקֵקָה תִמָּלֵא מִשִּׁירָה,

אֶת הָרוּחַ יְחַדֵּשׁ כָּל שִׁיר חָדָשׁ!

היוצר (נאנח)

חָדָשׁ הוּא הַשִּׁיר, אַךְ יָשָׁן הַסֵּבֶל

וְטוֹבָה דוּמִיָּה לְגֶבֶר זָקֵן.

הנער

דוּמִיָּה – רְמִיָּה… כָמוֹהָ כַּמָּוֶת,

תְּנוּ יַיִן וְשִׁיר לַגֶּבֶר הֶחָי!

היוצר (עובד ולבו בל עמו)

יָאָה עֲבוֹדָה לִנְעָרִים כְּגִילְךָ,

הִיא תְחַנְּכֵם וְתַנְחֵם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹב.

הנער

יַחְדָּו עֲבוֹדָה וְשִׁיר כִּי יְחֻבְּרוּ –

וְנָתְנוּ לַחַיִּים הֵם טוּב טַעַם וָעֹז!

(דומיה. נשמע רק שקשוק העבודה)

היוצר (כמתעורר)

מֵאֵת מִי זֶה הַשִּׁיר פֹּה הִשְׁמַעְתָּ עָתָּה?

הנער (מניח ידיו מן העבודה)

יִרְמְיָהוּ בֶן חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן קְרָאָהוּ

בְּאָזְנֵי יְרוּשָׁלַיִם… הֲיָדַעְתָּ הַנַּעַר?

היוצר (מופתע)

יְדַעְתִּיהוּ… לוֹ רִיב עִם אֶחָיו הַגְּדוֹלִים

וְאָבִיו שְׂנֵאוֹ, לֹא יָכִיל כָּל דְּבָרָיו.

(אחרי שתיקה של הרהורים)

אָכֵן אֵין שָׁלוֹם לְבֵית אֶבְיָתָר

שְׂרִיד בֵּית־עֵלִי שֶׁגֹּרַשׁ מִכְּהֻנָּה,

אַנְשֵׁי רִיב וּמָדוֹן מֵאָז הֵם לַכֹּל!

אַךְ הַנַּעַר הַמִּתְנַשֵּׂא בְּגָאוֹן לְנָבִיא

עוֹלֶה עַל כֻּלָּם בִּמְרִי וָזָעַם.

(בהטעמה מיוחדת)

נָכוֹן! נַעַר חַי וְרַב פְּעָלִים,

נָעִים קוֹלֵהוּ, מִדְבָּרוֹ נָאוֶה,

כְּאֶחָד גָּדוֹל לִמּוּד תּוֹרָה וּתְעוּדָה.

וּכְנָאֳמוֹ וְהִקְשִׁיב רַב־קֶשֶׁב הָעָם,

וְיֵשׁ בּוֹ מְעַט מֵאַנְשֵׁי הָרוּחַ…

הנער

אַךְ עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל הוּא! יֶלֶד עוֹדֶנּוּ

בְּזֹאת הִתְנַכֵּר בְּעָמְדוֹ מֵרָחוֹק

בְּגַאֲוָה, בְּשַׂחֵק יְלָדִים בְּנֵי גִילוֹ

וַיַּבֵּט בְּבוּז וּבְשָׁאט בַּנֶּפֶשׁ,

וְהַכָּרַת פָּנָיו – גֹּדֶל לֵבָב.

היוצר

דַּם כֹּהֲנִים… עִם שׁוֹנִים לֹא יִתְעָרֵב.

הנער

דַּבֵּר הוּא יוֹדֵעַ! לָכֵן יִתְגָּאֶה

וְרָאָה עַצְמוֹ מֵרֶחֶם מָקְדָּשׁ.

היוצר (באי מנוחה)

שִׁיר לִי שֵׁנִית מִשִּׁירֵי הַנַּעַר,

אוֹדֶה: מָצָא חֵן בְּעֵינַי הַשִּׁיר.

הנער (שר ברגש רב)

זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ,

אַהֲבַת כְּלוּלוֹתָיִךְ,

לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר:

בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.

היוצר

שִׁיר עֲגָבִים בְּפִי נַעַר־נָבִיא!

הֲכָזֶה לְאֵשֶׁת חֵיק נַפְשׁוֹ יִשָּׂא?

הנער

תּוֹכוֹ רָצוּף דַּעַת אֱלֹהִים – – –

היוצר (בקול מך)

מְאוּם לֹא אָבִינָה… זָקַנְתִּי מִמְּצֹא

מְלִיצוֹת חִידוֹת לִבְנֵי נְבִיאִים;

מַה בֶּצַע בַּמִּלָּה וְהִיא מְעֻלֶּפֶת

וְלֹא מְאַלֶּפֶת וְשׂוּמָה עַל אָדָם

לְדוֹבֵב שְׂפָתֶיהָ כְאֵם עוֹלָלָהּ?!

הנער

יְפִי הַמְּלִיצָה – הֱיוֹתָהּ נִמְרָצָה,

כָּמוֹהָ כָּאִשָּׁה: כֹּחָהּ בַּסּוֹד…

היוצר

זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לִשְׁתֵּיהֶן הַיּוֹם…

אָכֵן לֹא אָהַבְתִּי חִידוֹת מֵעוֹדִי.

הנער (בגאות חכם בעיניו)

לֹא חִידוֹת… יְהֹוָה כֹה יָשִׂיחַ לָעָם,

וּכְאוֹהֵב נֶאֱמָן יְמֵי קֶדֶם יִזְכֹּר:

בַּהֲלֹךְ יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו בַּמִּדְבָּר

וּמוֹלִיכוֹ בַּדֶּרֶךְ – אֵל מִסְתַּתֵּר.

היוצר (מנסה לשיר ומפסיק מיד מבלתי יכלת)

יִרְמְיָהוּ?.. הַנַּעַר הַקּוֹדֵר הַלָּז?

אָכֵן גְּדוֹלִים מוֹרָשֵׁי לִבּוֹ!

הנער

בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם יֶאֱהַב לָשׁוּט

וּנְשׂא דְבָרוֹ, דְּבַר חָרוֹן וָזַעַם,

עַל מִשְׁפָּט וֶאֱמוּנָה פַסּוּ מֵאָרֶץ

וְעַל עשֶׁק וְגָזֵל פָּשׂוּ בָעָם.

לְדַלִּים וּגְדוֹלִים אִמְרָתוֹ יַטִּיף

כִּילָדִים יַבְהִילֵם בְּאַרְיֵה מִיַּעַר,

וְנָמֵר וּזְאֵב שׁוֹקְדִים לִטְרֹף.

היוצר (ברחמים)

אֶת רִיב יְהֹוָה הַנּוֹרָא הוּא רָב

וְאֶת רִיבוֹ עַצְמוֹ לֹא יוּכַל כַּלְכֵּל…

הַבֹּקֶר רְאִיתִיו בִּשְׂדֵה חֲנַמְאֵל

רָץ וְחֶבֶר בָּנִים שׁוֹבָבִים

אַחֲרָיו מְרַדְּפִים, מְיַדִּים בּוֹ אֶבֶן

וְקוֹרְאִים מָלֵא: מְשֻׁגָּע! אֱוִיל!

מַה קָצַף, קָפַץ, הָמָה וַיָּאָר,

חָרַק שִׁנָּיו כְּמִשְׁתּוֹלֵל הַנַּעַר;

וְהֵמָּה בְהָמוֹן: צוֹפֶה מַה מִצָּפוֹן? –

מַקֵּל, סִיר נָפוּחַ, אוֹ גַלְגַּל בְּרוּחַ?

הנער (בשמחה לאיד)

מֵרְטוּהוּ, עִפְּרוּהוּ, יִדּוּ בוֹ אֶבֶן,

הִרְדִּיפוּהוּ כַכֶּלֶב בְּחוּצוֹת הָעִיר?

היוצר

רַבִּים הָרְשָׁעִים בֵּין נַעֲרֵי עֲנָתוֹת!

בְּמַקְלִי גֵרַשְׁתִּים, אָז הִרְפּוּ מִמֶּנּוּ.

הנער

הַכֹּל יְקַלְּלוּהוּ, גַּם אֶחָיו בֵּית אָבִיו,

טוֹבוֹת אַף אֶחָד לֹא יְדַבֵּר עָלָיו,

גַּם יַכּוּהוּ בַלָּשׁוֹן כְּבוֹגֵד וּבְלִיָּעַל!

היוצר (בצער)

לִבִּי לוֹ לַנַּעַר, כְּכֶבֶשׂ לִטְבֹּחַ

כָּכָה בְיַד נַעֲלָמָה יוּבַל,

הַדֶּרֶךְ בָּחַר בָּהּ הִיא דֶרֶךְ הַמָּוֶת…

וְעוֹדֶנּוּ צָעִיר וְאֶת חַיָּיו לֹא רָאָה.

גְּדוֹלִים, חֲזָקִים מִמֶּנּוּ נִסְפּוּ,

נֻגְּחוּ בַקַּרְנַיִם לָקְחוּ לָמוֹ

אֲחֵרִים לְנַגֵּחַ – שָׂרִים וָעָם.

וְהָאֵשׁ בָּהּ יֹאמַר יְרִיבָיו לִשְׂרֹף

חַיִּים תִּשְׂרְפֶנּוּ, וְהָיָה דְבָרוֹ –

מִזְבְּחוֹ, עָלֵיהוּ יֵעָקֵד כְּשֶׂה!

(אחרי דומיה קצרה)

רְאִיתִיו בְּנָפְלוֹ לָאָרֶץ לְפֶתַע

בִּפְגֹעַ בּוֹ אֶבֶן, מֵעָצְמַת הַכְּאֵב

כְּנָחָשׁ הִתְפַּתֵּל וְקָרָא: הוֹי לִבִּי!

וְזֶרֶם הַדָּם מִפִּצְעוֹ יָזוּב.

וּפִתְאֹם וָאֶשְׁמַע כְּקוֹל אוֹב מֵאָרֶץ:

– לֵךְ וְדִבַּרְתָּ, אַל תִּירָא מֵהֶם!

הנער

רַבִּים הַמְשֻׁגָּעִים בִּיהוּדָה הַיּוֹם!

היוצר (כלא שומע)

רִיב לוֹ עִם הַכֹּל, הַנַּעַר־הַבַּעַר!

לֹא אֱוִיל, לֹא מְשֻׁגָּע, כִּי אֻמְלָל הִנֵּהוּ…

לֵאלֹהֵי הָאָרֶץ יִלְעַג – אֱלִיל,

וְעַל נָבִיא וְכֹהֵן חֲמָתוֹ יִשְׁפֹּךְ.

(אחרי דומיה קצרה)

רַבִּים לְפָנָיו בָּעֲטוּ בַבַּעַל,

לַבָּמוֹת וַאֲשֵׁרָה קָרְאוּ – טָמֵא!

אַךְ הוּא אֶת חַיָּיו יַקְרִיב כָּלִיל

עַל מִזְבַּח אֱלֹהָיו… עַל כֵּן יְקַנֵּא

יוֹתֵר מִכֻּלָּם וּמִכֻּלָּם יְקֻלָּל.

דומיה של כלות דברים והתרוקנות הנפש. בפתח בית־היוצר מופיע פתאם ירמיהו, נער דק גזרה וגבה־קומה. עיניו חולמות ונוגות, פניו רזות וחרוּשות רֹגז ודאגה רבה. חזוּתו הדרוכה מעוררת השתוממות והערצה. מתבונן בעינים חודרות ביוצר ובנערו העושים במלאכה.

היוצר (מופתע מהופעת ירמיהו)

יִרְמְיָהוּ! אַתָּה… גְּשָׁה הֵנָּה, מַדּוּעַ

תַּעֲמֹד מֵרָחוֹק כְּאִישׁ הַפּוֹסֵעַ

עַל שְׁתֵּי סְעִפִּים וְאֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ

אֵיזוֹ הַדֶּרֶךְ יִבְחַר וְהָלַךְ?

הִכָּנֵס וּמָצָאתָ מַרְגּוֹעַ בַּבָּיִת!

הנער (חרש לעצמו)

הֲלֹא דָבָר הוּא כִּי בָא לְבֵית הַיּוֹצֵר!

ירמיהו (נכנס פנימה בהסוס ושאר עומד באמצע החדר. בקול רך ונרגש)

שָׁלוֹם לַיּוֹצֵר וְשָׁלוֹם גַּם לַנַּעַר!

חָפַצְתִּי הִתְבּוֹנֵן בֵּעָשׂוֹת הַמְּלָאכָה

עַל הָאָבְנַיִם, הַרְשֵׁנִי אֲדוֹנִי!

הנער (חרש)

אָכֵן לֹא מִקְרֶה הוּא, הֵיטֵב יָדַעְתִּי

לֹא לָשׂוּחַ יָצָא וּבְעֶצֶם הַצָּהֳרַיִם.

דַּרְכּוֹ מְחֻשֶּׁבֶת, מָדוּד כָּל שַׁעַל,

כָּל צַעַד – צְדִיָּה, לְצוֹדֵד נְפָשׁוֹת,

כָּל דִּבּוּר – מַעֲשֶׂה. וְלָאֵלֶּה יֵאָמֵר

אַנְשֵׁי הָרוּחַ…

היוצר

מָה הֵמָּה הַדְּבָרִים

גֵּרָא, אֶל לִבְּךָ תָּשִׂיחַ שָׁם חֶרֶשׁ:

הַתְּבָרֵךְ, תְּקַלֵּל, אוֹ תִלְחַשׁ עַל מַכָּה?

דֹּם! לֹא אָהַבְתִּי לַחֲשֵׁי מִסְתּוֹר!

(אל ירמיהו, אשר נתן עיניו בנער)

תְּבֹרַךְ בְּצֵל קוֹרָתִי, יִרְמְיָהוּ,

הִכָּבֵד וָשֵׁב, אוֹרְחִי הִנֶּךָּ,

כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה, הַבִּיטָה

בַּמְּלָאכָה, בְּמַעֲשֵׂה יָדַי הַדַּל.

אָכֵן לֹא יָדַעְתִּי מַה מֶנִּי תַשְׂכִּיל

וּמַה לֹא יָדַעְתָּ בְּבֵיתִי תִמְצָא.

הֻגַּד לִי בְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם תְּשׁוֹטֵט

תִּקְרָא שָׁם דְּבָרֶיךָ – דִּבְרֵי הַזַּעַם –

וְעַד לְבֵית אֲדוֹנָי תַגִּיעַ!

מַה בֵּיתִי הַדַּל תִּבְחָרֵהוּ הַפָּעַם?

ירמיהו (מונוטוני מאד)

הִתְבּוֹנֵן בַּמְּלָאכָה, הַיּוֹצֵר – חֶפְצִי.

(מתקרב אט אל היוצר ונותן עיניו באבנים)

לֹא דַל הוּא הַבַּיִת עוֹבֵד בּוֹ אָדָם!

היוצר

אָכֵן לֹא גְדוֹלוֹת יְבַקֵּשׁ עוֹבֵד,

לֹא תַרְחִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ, עוּף לֹא תַגְבִּיהַּ

מִיָּדָיו הַשְּׁתַּיִם, גַּם מְעַטִּים פְּגָעָיו

יִפְגַּע בְּדַרְכּוֹ הַקָּצָר וָצַר.

לֹא יֹאבַד וְלֹא יִמָּצֵא לוֹ רָב!

ירמיהו

אֶת נַפְשׁוֹ יִמְצָא וְאֶל עַצְמוֹ יַגִּיעַ,

לֹא יִרְחַק עַל כֵּן דַּרְכּוֹ לֹא תֹאבַד.

הנער (נגש פתאם לירמיהו. מתבונן בו בעינים בוחנות בכונה להרעימו)

מַה נִשְׁחָת אֲזוֹרְךָ הֶחָדָשׁ, יִרְמְיָהוּ,

אֵזוֹר הַפִּשְׁתִּים אֲשֶׁר בּוֹ הִתְהַלַּלְתָּ

בִּפְנֵי רֵעֶיךָ, לֹא יִצְלַח לִכְלוּם!

ירמיהו

בִּנְקִיק הַסֶּלַע בְּאֶפְרָת עֲזַבְתִּיהוּ,

מְצָאתִיו – וְהִנֵּה לֹא יִצְלַח לַכֹּל.

היוצר (אף הוא נגש לירמיהו וממשש באזורו)

מַה צַר כִּי נִשְׁחַת הָאֵזוֹר הֶחָמוּד,

עִקְּבוֹת תִּפְאֶרֶת יַגִּידוּ עָלָיו:

יָפֶה כִּי הָיָה אָז בְּטֶרֶם נִרְקַב.

הנער

הַאִם לֹא בְעֶצֶם יָדֶיךָ טְמַנְתָּהוּ

שָׁמָּה, לְמַעַן מַשֵּׁל מָשָׁל?…

ירמיהו (שָׁקֵט מאד)

נִשְׁחַת הָאֵזוֹר, הֵיטַבְתֶּם לִרְאוֹת!

היוצר (בכונה להטות את השיחה לענין אחר)

יִרְמְיָהוּ, מִפִּי זֶה הַנַּעַר שָׁמַעְתִּי

שִׁירְךָ הֶחָדָשׁ כָּל הָעִיר תְּשִׁירֶנּוּ,

נָעַם לִי מְאֹד וְיִנְעַם שִׁבְעָתַיִם

אַתָּה לוּ הוֹאַלְתָּ בְּאָזְנַי הַשְׁמִיעוֹ;

כִּי תֵיטִיב נַגֵּן יָדַעְתִּי מִכְּבָר.

ירמיהו

לֹא שָׁר בְּשִׁירִים וּמְמַשֵּׁל אָנֹכִי!

כִּי דְבַר אֱלֹהִים אֲנִי אֶשָּׂא לָעָם.

כְּאֵשׁ בְּעַצְמוֹתַי הוּא עָצוּר וְלִבִּי

דַּוָּי… אַל תִּפְצֹר בִּי, יוֹצֵר, לָשִׁיר.

הנער

בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם קוֹלְךָ כְּשׁוֹפָּר

תָּרִים וְנָהַם לִנְאוּמְךָ הָעָם.

שָׁם רֻקְּךָ תָּרִיק בִּקְלָלָה וְזַעַם,

שָׁם שִׁירְךָ תִּשְׁרֹק וּמָשָׁל תְּמַשֵּׁל.

כִּי כָכָה אָהַבְתָּ: קַלֵּל וְלַקֵּק

תְּהִלַּת הָעָם תָּהֳלָה בוֹ תָשִׂים.

(מחקה בבוז את קולו של ירמיהו)

"כִּי רָעָה אָנֹכִי מֵבִיא מִצָּפוֹן,

עָרֶיךָ תִּצֶּינָה מֵאֵין יוֹשֵׁב!"

(בלעג)

הַכֶּר נָא, הַדְבָרְךָ הוּא זֶה, אִם לֹא?

ירמיהו (בזעם)

מַה עֻקַּשׁ דְּבָרִי בְּפִיךָ, עִקֵּשׁ!

הנער

אָכֵן כָּמוֹךָ דַּבֵּר לֹא יָדַעְתִּי,

לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶּן־נָבִיא.

ירמיהו

מָה אֵינְךָ וְגַם מַה הִנֶּךָ – יָדַעְתִּי!

היוצר

אֶת כֹּחֲךָ בְּשִׁיר, יִרְמְיָהוּ, הַרְאֵנִי

וְאִם נָבִיא אַתָּה – בְּזֹאת תִּבָּחֵן.

ירמיהוּ (בשאט נפש)

הַאַתָּה, אָדָם, אֶת לִבִּי תִבְחַן?

עוֹד בְּטֶרֶם הָיִיתִי נִבְחַנְתִּי אָנִי!

היוצר (ברחמים)

עוֹד נַעַר אַתָּה, יִרְמְיָהוּ, וְלָמָּה

תָּרִיב עִם הַכֹּל וּמְדָנִים תְּעוֹרֵר?

הֲתַמּוּ כֹהֲנִים וְתוֹפְשֵׂי תּוֹרָה,

שָׂרִים וּקְצִינִים כִּי יְרִיבוּן לָאֵל?

ירמיהו

אֱלֹהִים שְׁלָחַנִי לָרִיב רִיבוֹ

מִידֵי הַשָּׂרִים, הַמֶּלֶךְ וְהָעָם!

הנער

הוֹי, כֹּהֵן נִדָּח רְעֵב כְּהֻנָּה!

היוצר (לנער בקול גערה)

רֶסֶן מִפִּיךָ שִׁלַּחְתָּ, הַבַּעַר,

וּמֵאָז הַבֹּקֶר אֲמָרִים תָּפִיחַ;

רָפוּ יָדֶיךָ רַק בְּפִיךָ תִּפְעַל.

(אל ירמיהו)

אַל תַּעַן כְּאִוַּלְתּוֹ וְיִדֹּם הָאֱוִיל!

(דומיה. ירמיהו מתהלך תפוש רעיונות בחדר ומתבונן בכלי החרס השונים הערוכים שורות שורות בירכתי הבית).

הנער (נותן פתאם קולו בשיר)

"זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ,

אַהֲבַת כְּלוּלוֹתָיִךְ,

לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר

בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה,

קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְהֹוָה" – –

ירמיהו (מתנודד כמתוך בחילה)

צַוֵּה, הַיּוֹצֵר, וְחָדַל מִשִּׁירִי!

לֹא אוּכַל שְׁמֹעַ דְּבָרִי בְּפִיו.

הנער (מפסיק לשיר)

היוצר

רְאֵה בִקַּשְׁתִּיךָ: שִׁיר נָא אַתָּה!

ירמיהו

לֹא אַנְעִים, לֹא אֶנְאַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה!

היוצר

מַה מוּזָר אַתָּה, הַנַּעַר יִרְמְיָהוּ,

דַּרְכְּךָ, דְּבָרְךָ, אַךְ תִּמָּהוֹן יְעוֹרֵרוּ

וּמַשְׂטֵמָה בְלֵב לֹא יִרְצֶה חָקֹר

מַה פֶּלִאי, בְּךָ, מַה יָקָר וּמַה זוֹלֵל.

כְּזָר בְּקִרְבֵּנוּ תִּתְהַלֵּךְ, כְּאָבֵל

בְּבֵית מַרְזֵחַ, – קוֹדֵר וּבָדָד.

רְאֵה מַה צוֹהֵל וְצוֹחֵק כָּל אָדָם,

בַּחוּרִים בְּסוֹד מְשַׂחֲקִים יַעַלְזוּ,

נְטוּיוֹת גָרוֹן תֵּלַכְנָה בָנוֹת

וְזוֹרְמִים הַחַיִּים בַּאֲפִיקֵי הַגִּיל.

וְאַתָּה – עֲרִירִי תֵלֵךְ וּבְיָגוֹן

תְּשַׁכֵּל יָמֶיךָ וּמִנֹּעַר תִּבֹּל…

הנער (בלעג)

עַל יְדִידַת נַפְשׁוֹ לָאוֹיֵב נִתְּנָה

יֶאֱבַל… הַקִּנְאָה הִיא נַפְשׁוֹ תִמְחַץ.

ירמיהו (לנפשו)

אֲהָהּ, מִפְּנֵי יָדוֹ לֹא אֶמְצָא מָנוֹחַ,

בָּדָד, עֲרִירִי, צִוָּנִי לָלֶכֶת,

עַל הַרְרֵי נֶשֶׁף רַגְלַי נַגֵּף

וְקַוֹּה לְאוֹר בְּאֹפֶל מְנֻדָּח.

מַה תִּקֶּשׁ יָדוֹ! תִּמְחַץ, תִּרְפָּא,

אַךְ תָּמִיד, תָּמִיד הִיא הוֹיָה עָלַי…

אַלְעִיג, אַבְלִיג, אוֹ אֵבְךְּ בְּמַר –

יָדוֹ הַגְּדוֹלָה הִיא תַנְחֵנִי, תִּדְחֵנִי

וְאַכְפּוֹ הַקָּשֶׁה עָלַי יִכְבַּד.

היוצר

יַד אָבִיךָ… יָדַעְתִּי עָלֶיךָ תִּכְבַּד,

כָּאֶרֶז קָשֶׁה וְלֹא יֵדַע רַחֵם.

כִּי, הֻדַּח מִכַּהֵן, מִדָּם וּמִדָּשֶׁן,

דָּמוֹ לֹא יִדֹּם, יִגְעַשׁ וְיִשְׁאַג

וְעַל חַלָּשׁ מִמֶּנּוּ יָדוֹ תִנְחַת.

אַךְ מְעַט מִמִּרְיוֹ גַם בְּךָ יֶחֱמַר!

ירמיהו (גאה מאד)

מַה יַעַשׂ לִי אָדָם? לֹא יָדוֹ בְעוֹכְרַי,

כִּי הוּא… מִיָּדוֹ לִי נֶצַח הַכְּאֵב.

היוצר (נותן מבט בוחן בירמיהו):

יָדוֹ וְלֹא הִיא… נִשְׂגְּבוּ אֲמָרֶיךָ,

חִידוֹת תַּבִּיעַ בַּל אוּכַל הָבֵן,

אִיעַצְךָ כְּאַחַד הָאָדָם דַּבֵּר.

הנער

לֹא הָבֵן כִּי שְׁמֹעַ יְהֹוָה שׁוֹאֵל!

ירמיהו

לֹא הוֹכֵחַ וְהִוָּכֵחַ פֹּה בָּאתִי, הַיּוֹצֵר,

וּשְׁמֹעַ רֹב דְּבָרִים מִנַּעַר אֱוִיל.

אֱלֹהִים אֶל בֵּיתְךָ צִוָּנִי הָלֹךְ,

לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ הִתְבּוֹנֵן בִּינָה,

בֵּהָפֵךְ הַחֹמֶר בְּיָדְךָ לִכְלִי.

יְצוֹר, יוֹצֵר, וֶהֱיֵה לִי מוֹפֵת!

הנער (בחרדה. חרש לעצמו)

מָה עַז הוּא, מַה גֵא, מַה קוֹרְנִים פָּנָיו,

כְּאָדוֹן יְדַבֵּר וְכָל דִּבּוּר הוּא צַו.

הַאֻמְנָם בְּחִיר אֵל הוּא, נְבִיא אֱמֶת

וֵאלֹהִים שְׁלָחָהוּ בַּשֵּׂר וְיַסֵּר?

היוצר

מַה תְּמַלֵּל וּתְקַלְקֵל בְּמִלִּים, גֵרָא,

מַה תַּעֲלֶה בְּחִכְּךָ, פֶּתִי אֵין־לֵב!

הֲתִלְעַג בְחָפְזְךָ לַדְּבָרִים שָׁמַעְתָּ,

תִּבְזֵם, בְּיַעַן לֹא תוּכַל הֲבִינֵם?

הנער

עַל בִּינָתִי כְעַל כֹּחִי אֶשָּׁעֵן!

יִרְמְיָהוּ (נגש לאָבנים ומתבונן בהם ברב ענין)

היוצר

לֹא רַבָּה הַחָכְמָה הַצְּפוּנָה בָאֵלֶּה,

מְעַט תְּבוּנוֹת כַּפַּיִם – וְנוֹצַר הַכְּלִי.

ירמיהו (כמתחנן)

יְצוֹר אֶת הַכְּלִי וְנוֹצְרָה הַחָכְמָה,

אַל תַּנַּח יָדְךָ, אֱחָז נָא בַחֹמֶר,

רַחֲמֵהוּ, הַחֲיֵהוּ וְנָתַתָּ בּוֹ רוּחַ

וְחָיָה… רְאֵה מַה נָפְלוּ פָנָיו

וּמַה לְיַד הַיּוֹצֵר יַעֲרוֹג!

הנער

וּמָחָר וְקַמְתָּ וְנָאַמְתָּ נְאוּם –

מְשַׁל הַחֹמֶר תִּשָּׂא עַל הָעָם.

כִּי אֲשֶׁר תִּרְאֶה – אוֹתוֹ תַהֲרֶה

וְאוֹתוֹ תַעֲרֶה כִדְבַר אֱלֹהִים!

(בתוכחת זעם)

אָהַבְתָּ לְמַעֲשֵׂה כָל חָרָשׁ הִתְבּוֹנֵן

בַּעֲשׂוֹתוֹ הַמְּלָאכָה בְּזֵעַת אַפָּיו.

לִשְׂדוֹת הֶעָמָל תֵּצֵא וְרָאִיתָ

בִּשְׁטוֹף הַזֵּעָה אֶת פְּנֵי הָעוֹבֵד,

הַכּוֹרֵם, הַיּוֹגֵב, הַחוֹרֵשׁ וְזוֹרֵעַ –

וְעָבַרְתָּ עֲלֵיהֶם כַּעֲבוֹר עַל רֶגֶב

אֲדָמָה, אַךְ פִּרְיוֹ מִמַּעַל תִּרְאֶה

לֹא שָׁרְשׁוֹ מִתַּחַת בְּסֵתֶר יָנוּב.

כִּי הַכְּלִי לֹא עוֹשׂוֹ לְבָבְךָ יְלַבֵּב!..

אָז תַּחֲשׁוֹב מַחֲשָׁבוֹת וּלְשׁוֹנְךָ תִּקַּח

וְנָאַמְתָּ וְנָהַמְתָּ וְהִדְהַמְתָּ לְבַב

הָעָם הַנִּבְעָר לְהַבְעִיר בּוֹ אֵשׁ,

נַפְשׁוֹ תְּלַהֵט בְּגַחֲלֵי זַעַם

בְּלַהֲטֵי שָׂפָה הַלְעֵט תַּלְעִיטֶנּוּ

שְׁגַר מַר חַיֶּיךָ זְעוּמֵי אֱלֹהַּ,

לֹא יִצְלְחוּ לִמְאוּם וְלֹא יִסְלְחוּ דָבָר.

קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה בְךָ לְמִיּוֹם

מֵרֶחֶם יָצָאתָ, נוֹלַדְתָּ לִכְאֵב

וְאוֹתוֹ תַּנְחִיל לַדּוֹר זוּ תִשְׂנָא.

אֶת חֶרְפַּתְ חַיֶּיךָ מִמֶּנּוּ תִקֹּם,

כִּי לְבַדְךָ לֹא תוּכַל הַמַּשָּׂא נְשׂא.

וִיהִי הָאָדָם לְפָנֶיךָ כְּסֵפֶר –

תֶּהְגֶּה בוֹ… חַיָּיו אַךְ תִּעַבְתָּ תַּעֵב.

היוצר

זֶה זֶרֶם הַדְּבָרִים מִפִּיךָ, גֵּרָא,

זֶה קִיא הַקִּנְאָה נִגָּר מִגָּרוֹן,

לִגְרֹר גֵּרָה וְגָרֵה מָדוֹן –

פְּלִיאָה מִמֶּנִּי מֵאַיִן הֵם לָךְ!

הנער

הֲרַק אַךְ לְכֹהֵן אֵל שָׂם לָשׁוֹן,

הֲיִפָּלֵא מֵעוֹבֵד גַּם הוֹכֵחַ וְדַבֵּר?

(חלקות)

לֹא יִשְׁמָעֵנִי בֶן חִלְקִיָּהוּ וְלִמֵּד

יָדָיו בְּאַחַת הַמְּלָאכוֹת לַעֲשׂוֹת

וְדִבַּת רַבִּים מֵעָלָיו יָסִיר.

ירמיהו (כלא שומע. לוקח בקבוק בידו ומתבונן בו כבכלי יקר)

מֶה הָיָה בְטֶרֶם הֱיוֹת לוֹ הַדְּמוּת,

לִפְנֵי בְיַד אִישׁ עֻצַּב? הֵן כָּמוֹהוּ

כֶּעָפָר, רֶגֶב מֵרִגְבֵי אֲדָמָה!

וְעַתָּה מַה יִיף, מַה מַרְהִיב מַרְאֵהוּ,

מַה דְּמוּתוֹ עֲרוּכָה… כִּי הָיְתָה בוֹ יַד

הָאָדָם הַיּוֹצֵר הַמַּפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

היוצר

הַאַתָּה מַעֲשֵׂה יָדַיִם תּוֹדֶה,

תִּתְמַהּ לַצּוּרָה צָר יְצוּר?

הֲתִטּשׁ תּוֹרַת מוֹרֶיךָ יוֹרוּךָ

לָבוּז כָּל פֶּסֶל, כָּל צֶלֶם שַׁקֵּץ,

תַּעְתּוּעַ וְתֹהוּ תָאֵר כָּל פְּאֵר

אֲשֶׁר לֹא־רוּחַ וּבְיַד יִתָּפֵשׂ!

ירמיהו

הַיִּתְרוֹן לַכְּלִי כִי יוֹעִיל לַכֹּל,

וְהֶבֶל הַפֶּסֶל לֹא יִסְכֹּן לִמְאוּם.

הנער (בלעג)

הָאוֹן וְהַיִּתְרוֹן לְאֵל מִסְתַּתֵּר,

וּבַעַל וְעַשְׁתּוֹרֶת מֵאָפַע הִנָּם;

תִּבְזֵם וְתִשְׁלַח בָּם חִצֵּי הַצְּחוֹק

עַד זוֹב רִיר הַלַּעַג עַל זְקַן הֶהָמוֹן!

וְרָאִיתָ כְּלִי גֹּלֶם, כַּד רֵיק וּבוֹקֵק,

בַּקְבּוּק מְבֻקָּע בִּן רֶגַע מוּצָר –

וְתַמְרִיא לְמָרוֹם לְמַרְאֵהוּ וְאֵין קֵץ

לַגְּבֹהָה תְדַבֵּר בְּאָזְנֵי הַסִּיר – – –

(צוחק צחוק מרעים)

היוצר

מַה תִּמְצָא, הַגִּידָה, בְּכֶלְיִי הַדַּל

כִּי כָךְ תִּשְׁתָּאֶה לוֹ, תִּשְׁתֵּהוּ בָּעַיִן,

תְּשַׂחֵק בּוֹ כִבְיֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים הָאֵם?

ירמיהו

אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אֶל בֵּיתְךָ שְׁלָחַנִי,

יַשְׁמִיעֵנִי דְבָרוֹ וְאֵיךְ לֹא אֵדַע, –

עוֹד מְעַט וְנִהְיָה וּבָא הַדָּבָר.

הנער

וְתִפֹּל גְּלוּי־עֵינַיִם וְעָרֹם? – הִזָּהֵר

פֶּן בְּרֹאשְׁךָ תְּנַפֵּץ כָּל נֵבֶל וָכַד!

היוצר (בפחד מסותר)

בְּבֵית הַמְּלָאכָה פֹה דְבַר אֱלֹהִים?

הֲיָבֹא בְחֹזֶק, בְּאַדִּיר וּבְרַעַשׁ

אוֹ בְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יוֹפִיעַ?!

ירמיהו

בְּדָמִי וּבְלִבִּי אֶת דְּבָרוֹ אֶשָּׂא,

כְּאֵשׁ בְּעַצְמוֹתַי לְעוֹלָם תּוּקַד.

אָמַרְתִּי אַבְלִיגָה – וְלִבִּי דַוָּי…

הנער

בְּדָמְךָ וּבְלִבְּךָ! – אַךְ מִקְסַם כָּזָב,

אַף אֲנִי חָלַמְתִּי חֲלוֹמוֹת הַשָּׁוְא!

היוצר (נרגש מאד)

הַלְנַעַר אֲדֹנָי אֶת סוֹדוֹ יְגַל?!

ירמיהו (יחנן קולו)

שׁוּבָה לַמְּלָאכָה, יוֹצֵר וְעַצֵּב

וְדוֹבֵב הַחֹמֶר, קוּם גְּאַל הַדְּמוּת

הַצְּרוּרָה בְּטָמוּן בְּגֹלֶם אִלֵּם!

לֹא נִגְאַל, לֹא נִגְלָה עֲדֶן הַכֹּל,

רַבִּים הַדְּבָרִים יֵעָגְנוּ לִפְדוּת.

כָּל מַעֲשֶׂה – מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים יִהְיֶה

בִּהְיוֹת יַד חָרוּץ בּוֹ בְּרוּחַ אֲדֹנָי – – –

היוצר

מַה נִפְלֵיתָ, יִרְמְיָהוּ, וְנִפְלִים הַדְּבָרִים

תּוֹצִיא מִלִּבְּךָ… לוּ יְהִי כִדְבָרֶיךָ –

לִמְלַאכְתִּי אָשׁוּב לְזָרָא לִי הָיָתָה:

סִירִים, סִירִים וְכַדִּים רֵיקִים.

(נגש לאָבנים ומתכונן לעבוד)

הוֹאִילָה הַצִּדָּה לָסוּר וְיָשַׁבְתָּ

מִנֶּגֶד עַל אֶבֶן בְּפִנַּת הַבַּיִת.

בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר כִּי תַעֲמֹד לֹא אוּכַל

מְאוּמָה עֲשׂוֹת, עֵינִי נִמְשֶׁכֶת

אַחֲרֶיךָ, מָה אֶרְאֶה בְךָ לֹא יָדַעְתִּי

וּמַה יַמְרִיצֵנִי מֵאָז הַצָּהֳרַיִם

הַקְשֵׁב לְקוֹלְךָ וּבַקֵּשׁ: הַב עוֹד!

כַּצָּמֵא בַצִּיָּה הָיִיתִי וְאַתָּה

נַחַל בַּדֶּרֶךְ… וָאֶשְׁתְּ עַד בְּלִי דַי.

(הפסקה קצרה. בינתים עזב ירמיהו את מקומו וישב על האבן בפנת החדר)

היוצר (מניח פתאם את הכלי מידו)

מַה לִי כִּי נֶחֱלֵיתִי פִּתְאֹם וְלֹא אוּכַל

כַּלְכֵּל מַעֲשַׂי בְדַעַת? – אֵין זֹאת

כִּי עֵינְךָ, יִרְמְיָהוּ, אוֹתִי תָנִיא.

(תופס שנית את הכלי ומתאמץ לשלט בו, ופתאם הוא נשחת בידו. מרוב כעסו הוא משליכו ארצה, צונח אין־אונים על הקרקע וראשו מורד)

ירמיהו (קם בחרד ממקומו)

מַה לְךָ, הַיּוֹצֵר, כִּי שָׁבַתָּ פִּתְאֹם?

היוצר (מדכא מאד)

לֹא אוּכַל עוֹד הַיּוֹם… עָזְבֵנִי לְנַפְשִׁי,

חָלִיתִי וְהָיִיתִי כַהֲלוּם שָׁרָב;

נִשְׁחַת הַכְּלִי וְלֹא יִצְלַח לִמְאוּם.

כִּכְלִי אֵין־חֵפֶץ הַיָּדַיִם הָיוּ,

הָרֹאשׁ – כְּגַלְגַל, הַבֶּרֶךְ פָּקָה

וְלֹא יִצְלַח לַכֹּל הַגֵּו הַכּוֹאֵב.

ירמיהו (תקוף רעיון חדש)

כְּלִי אַחֵר עֲשֵׂהוּ, רְפָאֵהוּ, הַיּוֹצֵר,

הֲיָדְךָ תִּקְצַר בַּחֹמֶר מָשֹׁל?

היוצר

לִמְשֹׁל בַּחֹמֶר יְעַצְתַּנִי נַעֲרִי,

עֲשׂוֹת וְהַטּוֹת אוֹתוֹ לְרוּחִי,

בַּנְתִּי לְרֵעֲךָ, בֶּן חִלְקִיָּהוּ;

לֹא אוּכַל אַחֲרֵי מִצְוָתְךָ מִלֵּאתִי.

אַךְ הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי מֶמֶר הַחֹמֶר

וְיֵשׁ וְעַל יוֹצְרוֹ יָקוּם וְהָיָה

בְּיַד הַחֹמֶר הַיּוֹצֵר הָרַךְ?!

ירמיהו (בתוקף)

לֹא! כִּי הַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר,

וְעִצְּבוֹ לִכְלִי אוֹ כָלִיל יְנֻפַּץ!

(אוסף את חלקי הכלי הנפוּץ ומגישם לידי היוצר הנבוך)

כְּלִי אַחֵר תַּעֲשֶׂנּוּ, אַל תֹּאמַר: נוֹאָשׁ!

הַקָּשֶׁה רַק הוּא אֶת הַקָּשֶׁה יִכְבּשׁ…

היוצר

לֹא כָל נִשְׁחָת יֵהָפֵךְ לְאַחֵר,

רַבִּים הַחֲרָשִׂים לְלֹא הֵרָפֵא.

הנער

יֵשׁ וְהַנִּשְׁחָת יִתְאַמֵּר לִיצֹר –

וְהִכָּה רְסִיסִים כָּל תֹּם וּמְתוֹם…

רוֹפֵא אֱלִיל וְנָבִיא עֲוִיל

עַל נְקַלָּה כָּל שֶׁבֶר רַפֵּא יְרַפְּאוּ!…

היוצר

גֵּרָא, שַׁלָּמָה תָרִיב בוֹ, בַנַּעַר,

מַה חֵטְא בּוֹ מָצָאתָ כִּי תִשְׂטֹם אוֹתוֹ?

ירמיהו

גַּם בֶּאֱלִישָׁע הִתְקַלְּסוּ נְעָרִים –

וַיְבַקְּעֵם הַדֹּב! לֹא תַמּוּ טְמֵאִים

הָאוֹמְרִים קֵרֵחַ לְכָל רֹאשׁ מוּרָם.

הנער (בהתפרצות פתאם)

שְׂנֵאתִיו כִּי לַשָּׁוְא יִתְנַשֵּׂא, יִתְהַלֵּל

וִיקַלֵּל בִּמְרִי זַעַם מֶלֶךְ וָעָם

וּכְאֵבוֹ כִּכְאֵב כֻּלָּנוּ יִרְאֶה!

(מתקרב לירמיהו כאומר להתנפל עליו)

לֹא אַתָּה הָאִישׁ, יִרְמְיָהוּ הַכֹּהֵן,

לֹא בָחַר, לֹא רָצָה בְךָ אֱלֹהַּ;

חֲלוֹם חָלַמְתָּ וַתִּקְרָא: חָזוֹן!

נִדְהֹם נִדְהַמְתָּ וַתִּזְעַק: חָרוֹן!

כִּי שָׁמְמוּ חַיֶּיךָ וְהָיוּ כִמְסֹס,

מַעְיָנְךָ חָרֵב וְהָיָה אַכְזָב –

עַל כֵּן תִּתְנוֹדֵד כְּמִמַּרְאֵה חֻרְבָּן…

מַה כְּאֵבְךָ מִכְּאֵב שֶׁכֹּה תְשַׁוְּעֶנּוּ,

תְּגַל מַכָּתְךָ לְעֵינֵי כָל אִישׁ

וּקְרֹא: הִנֵּה מַכַּתְכֶם אֲנוּשָׁה!

מַר נֶפֶשׁ! לֹא קִנְאַת אֲדֹנָי תְקַנֵּא

כִּי קְלוֹן חַיֶּיךָ, הֻכְּתוּ שְׁאִיָּה.

ירמיהו (בקול בוכים)

כִּי עָקֹב לִבְּךָ, כִּי בַחשֶׁךְ תֵּלֵךְ,

יִדְוֶה לִבִּי וְאֶצְעַק חָמָס.

רְאִיתִיךָ וְרָאִיתִי אֶת פְּנֵי כָל הַדּוֹר

וְקוֹלוֹ שָׁמַעְתִּי וּבָא בִי כְרוֹשׁ,

חֵמָה הֻשְׁקֵיתִי, מְרוֹרוֹת וּמְרִי,

וָאֵבְךְּ בְּמַר לְחַיַּי הַהוֹלְכִים.

היוצר (בבוז)

וְאוּלַי, גֵּרָא, נָבִיא גַם אַתָּה?

הִנָּבֵא וְנֵדַע! לָמָּה תַעֲצוֹר

תִּכְלָא רוּחֲךָ עַד הָצֵק לַבֶּטֶן

וּשְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל נָקִי וָתָם.

אֵין זֹאת כִּי קִנְאָה בְךָ תְּקַנֵּן

וְלַעַגְךָ וְלַהַגְךָ אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ

וְעָלֶיךָ יִפְּלוּ, כִנְפֹל הָרִיר

עַל זְקַן הַמְשֻׁגָּע מֻכֵּה אֱלֹהִים.

קוּם עֲלֵה יְרוּשָׁלַיְמָה וְשָׁם תִּקְרָא

בְּאָזְנֵי הָעָם דְּבָרֶיךָ, לֵאמֹר:

אָנֹכִי גֵרָא מָלֵאתִי קִיא צוֹאָה

וָאָבֹא לַהֲקִיאָהּ לִפְנֵיכֶם כַּיּוֹם;

שְׁמָעוּנִי רֹאשׁ כֶּלֶב מֵעוֹדִי הָיִיתִי

עַל כֵּן אֶשְׂנָא כָל רֹאשׁ קוֹרֵן הוֹד!

הנער

חֵי נַפְשְׁךָ, הַיּוֹצֵר, מִתְנַבֵּא הִנֶּךָ,

כִּי נָגַע בְּךָ הַלָּזֶה וְנֶהְפַּכְתָּ

לְאִישׁ אַחֵר – נִלְאֶה וְנִלְעָג!

היוצר

אוֹתְךָ לֹא אַצְלִיחַ עֲשׂוֹת לְאַחֵר,

בְיַד יוֹצֵר גָּדוֹל מִמֶּנִּי נִשְׁחַתָּ!…

(גומר את הכלי ומביאו אל ירמיהו)

הִנֵּה! כַּיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ עֲשִׂיתִיו:

יְכָלְתַּנִי וַאֲנִי יָכֹלְתִּי לַכְּלִי.

הנער

כַּיָּשָׁר בְּעֵינָיו עֻשֵּׂיתָ הַפַּעַם:

אָכֵן זֶה כֹּחוֹ רַכִּים לְעַשּׂוֹת!…

ירמיהו (שנוי פתאומי בא בנפשו. מתנשא ממקומו וקורא בקול)

כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר בְּיָדִי,

בֵּית יִשְׂרָאֵל – נְאוּם אֲדֹנָי!

(דומיה כבדה)

הנער (לעצמו חרש):

הִנֵּה הוּא הַדָּבָר הִשְׁמִיעוֹ אֱלֹהָיו!

ירמיהו (קולו מלא רֹך ואהבה)

וְכַעֲצוֹר הַיּוֹצֵר בְּיָדוֹ בַחֹמֶר,

עָלֹל וְכָלֹל עַד יוּצַר הַכְּלִי –

אֶצָּרְךָ לִי עַמִּי: יַסֹּר וְיָצֹר – – –

עוזב לאטו את בית היוצר ובידו בקבוק חרש חדש.