מאמר זה הוא פרי עבודה בשדה הפסיכולוגיה האנאליטית במשך שנים מספר. הספרים שבהם השתמשתי רשומים מעבר לדף.

רבות מן העובדות הנזכרות בזה, הן תוצאות מעבודתי החנוכית שלי, והנני מקוה, שמאמר זה, שהנהו ראשון ממין זה בלשון העברית, יואיל לקוראיו בזה, שיתן להם דחיפה לקרוא ולהתענין בשאלה זו עוד יותר, לתועלת חנוך ילדיהם.

ד. א.

 

הספרים שבהם השתמשתי למאמר זה:    🔗

1. S. Freud: Drei Abhandlungen zur Sexualtheorie. – Deutscher Verlang, Wien 1905.

2. S. Freud: “Die Zukunft einer Illusion”, 1927 Internat. PsA. Verlag Wien.

3. S. Freud: “Das Unbehagen in der Kultur”.

ההוצאה כנ"ל בשנת 1930.

4. Dr. Linder: Das Ludeln, Jahrbuch für Kinderheilkunde N. F ">־ XIV 1879.

5. A. Freud, Einführung in d. PsA. Pädogogik. Internat. PsA. Verlag, Wien 1930.

6. Vera Schmidt: Psychoanalytische Erziehung in Sowjetrussland, ההוצאה כנ"ל 1925

7. Zeitschrift für PsA. Pädagogik

ההוצאה כנ"ל

א. שנה א' חוברת 9, 8, 7

ב. שנה ב' חוברות 3, – 6, 5 4

ג. שנה ה' חוברות 3, 2

 

פרק ראשון    🔗

תורת האדם מחולקת לשתים: תורת גוף האדם, שמתבססת על המדעים: הפיסיאולוגיה, האנאטומיה, הביאולוגיה וההיגיינה של האדם ותורת נפש האדם המתבססת על הפסיכולוגיה. בתורת גוף האדם התקדמנו במאה האחרונה במדה ניכרת כזו, עד שתורת הרפואה המתבססת על המדעים הנ"ל, הולכת וצועדת בטוחות לקראת כבושים במלחמה נגד מחלות שונות בגוף האדם. לא כן בתורת נפש האדם. הפסיכולוגיה בזמננו נמצאת עדיין במצב של גשושים וחפושים, ולפיכך מגשש גם החנוך, המתבסס על הפסיכולוגיה, באפלה.

היה זמן, שחשבו לברר הופעות שונות בנפש האדם ע"י ברור פיסיאולוגי של המוח וברור הפונקציות שלו בקשר עם פעולות חושינו (הפסיכולוגיה הפיסיאולוגית), אולם אחר עבודה רבה נוכחו, כי כל הידיעות והברורים לא נתנו את היכולת לבאר ולהבין הופעות רבות וחשובות במהלך נפש האדם. כמו כן נסו ללכת בדרך נסיונית (הפסיכולוגיה האכספרימנטלית), אולם גם בדרך זו נפגשו בקירות־אטומים ולא יכלו להסביר אף את ההופעות הנפשיות השכיחות ביותר. הפסיכולוגיה האנליטית נגשה לברר את נפש האדם בהעמיקה בסיבות ובגורמים הפועלים על נפשו, ומכאן נפתחה דרך חדשה לחקירת־הנפש.

הפסיכואנליזה עשתה במשך 30 השנים האחרונות עבודה רבת־ערך, ביחוד בשטח החיים המיניים של האדם לגיליו השונים, החל מיום הולדו. מקובל היה, כי חיי המין מתחילים באדם אך מזמן התבגרותו הגופנית; אולם הודות לעבודותיהם של הפרופ. ז. פרויד ותלמידיו הרבים, לא יקשה עוד כיום להוכיח כי אמנם חיים גם הילדים חיים מיניים מיום הולדם, ולחיים הללו ערך חשוב, וכמעט מכריע, בהתפתחות נפשם, בקביעת אָפים ובעיצוב סגנון חייהם החברתיים בעתיד.

חיי המין של הילד פרֶבֶרזיים (בלתי נורמליים) הם. אולם כידוע, כל פעולה פרברזית אקט מיני הוא. הנה למשל מציצת האצבע, השכיחה אצל כל התינוקות בלי יוצא מהכלל, יכולה לשמש לנו דוגמה חיה לחיי המין של הילד. כל אם, שתסתכל היטיב בילדה ובריתמיקה שלו בשעת מציצת האצבע, תוָכח שיש כאן פעולה דומה לאקט המיני: המציצה מתחילה לאט־לאט והולכת ונעשית באנרגיה מרובה יותר; הנשימה נעשית כבדה עד שהתינוק מגיע לנקודת הגובה, ואז מצטמצמת הנשימה, המציצה נפסקת והתינוק נשאר שוכב עיף ויגע, כאילו עשה עבודה קשה מאוד. רבים הם המכחישים את הקשר בין מציצת־האצבע לבין חיי המין של הילד באמרם: התינוק מוצץ את האצבע מפני שהוא רעב. אולם עם ההסתכלות המדויקת יותר והשיטתית בילד נוכחים לדעת, כי עפ"י רוב מוצץ התינוק את האצבע דוקא לאחר יניקתו, אחר ששבע דיו, ועם מציצת האצבע הוא גם נרדם. וגם תוצאה סופית זו של המציצה – השינה העמוקה – מזכירה את הקשר של פעולה זו עם האקט המיני. הלא תרופה בדוקה ומנוסה היתה בידי אמותינו, שבשעה שהילד לא רצה להרדם, לתת לו אצבע או דבר מה אחר בפה עד שנרדם מהר אחרי אקט המציצה, המתואר לעיל.

חוץ מזה ידוע, כי דוקא בגלו הרך של הילד גדלים איברי המין שלו באופן אינטנסיבי יותר מאשר בגיל ההתבגרות, ובלתי אפשרי הוא, שהגדול האינטנסיבי הזה לא ישפיע על מהלך חייו המיניים של הילד. ולבסוף: ניתוחים פסיכולוגיים רבים, שנעשו במשך עשרות בשנים ע"י פרויד וחבר עובדיו אצל אנשים מבוגרים, הובילו תמיד אל שחר הילדות של האדם, אל אותה התקופה שאנו רגילים לחשוב, שאין לילד בה חיים מיניים. והניתוחים הפסיכולוגיים הללו הוכיחו ברורות, שיש לילד חיים מיניים. בקשר עם זה נעשתה בזמן האחרון עבודה רחבה אצל ילדים, שהיא רבת ענין בשביל ההורים והמחנכים, וגם עבודה זו הוכיחה על חיים מיניים אצל הילד מיום הולדו.

והודות לעבודה הנ"ל אנו יכולים כיום לציין באופן ברור את הצורות השונות של חיי המין אצל הילד בתקופות חייו השונות.

תיכף אחר הלידה מוצא הילד את מזונותיו בשדי אמו (לפעמים בשדי מינקת או בפטמת־בקבוק). בטויו האקטיבי הראשון של הילד הוא אם־כן החיפוש אחר פטמת השד לינוק ממנה וליהנות מהחלב החם הזורם לתוך פיו. עד מהרה לומד הילד להבדיל בפרוצס זה שני תענוגים: אחד לינוק ולהשתיק בזה את רעבו והשני המציצה שביניקה, שיש לה ערך מיני לגבי הילד. ידועה לכל אֵם ההתנגדות הגדולה, שהתינוק מביע בשעת הגמלו. הוא אינו מקבל ברצון את המזון החדש, לא משום זה שהוא אינו משביע אותו, אף לא מפני צורתו החיצונית השונה, אלא מפני שנגזל תענוג ארוטי יחידי אצל הילד בגיל זה – והיא המציצה בשעת היניקה. בבתי הילדים בקבוצות תקופת הגמילה לילדים קשה עוד יותר. אין הנגמל מסכים גם לותר על היניקה וגם על אמו. כל זמן שינק, נהנה על יד אמו, והנה עליו לותר על תענוג כפול זה. דבר רגיל הוא בקבוצים, כי בזמן הראשון מוכרחת האם להאכיל את ילדה. על יד אמו טוב לו. רוב הילדים מקבלים את האוכל על ידי הלעטה, ותמונה תדירה היא בבתי התינוקות: הילדים מחזיקים את המזון בפה זמן ממושך ואינם בולעים אותו. זוהי מחאה על גזלת התענוגים ממנו. מחאה כזו מלווה לפעמים קרובות על ידי הקאות וכ‘. הפרופ. סימסון, המנהלת את המחלקה לפסיכולוגיה של תינוקות וילדים על יד האוניברסיטה במוסקבה, מביאה בספרה מאות עובדות דומות לאלה שהזכרתי לעיל. ביניקה נמצא, איפוא, תענוג ארוטי רב לילד, ולכן נעזר הוא מחוץ ליניקה משדי אמו או מפטמת־בקבוק גם במציצת אצבעות ידיו או רגליו, או במציצת חלקי גוף אחרים, כגון הלשון, השפתים וכ’, ולפעמים גם בגדים או כלי־מטה. אם אחת ספרה לי, כי בנה בן 6 חדשים שנגמל במוקדם, היה נוהג שבכל פעם שהגישו לו את הכפית עם המזון, הוציא את האצבע מפיו, הפסיק את המציצה וקבל את המזון. וכשלקחו את הכפית מפיו חזרה היד לפה והמציצה נמשכה. וכך מצץ בין לגימה ולגימה במשך זמן ממושך עד גיל 2 ויותר. מכאן ברור עוד יותר, כי למציצה בשעת היניקה ערך מיוחד לילד, ויש בה משום תענוג ארוטי.

המציצה נמשכת אצל הילד בערך 3/4 שנה ויותר, עד הופעת השינים הראשונות ואז נעלמת המציצה באופן נורמלי אצל רוב הילדים ובמקומה באות הופעות אחרות: הלעיסה ו“הבליעה” בתור תענוגים מיניים. כל מה שהילד מחזיק ביד, הוא דוחף לפה כדי ללעוס ולבלוע. גם הלעיסה והבליעה אינם תוצאה של רעב או של רפלכס לשם השתקת הרעב, אלא תענוג מיוחד ממנו לגיל זה של הילד. לוּ עשה הילד מעשה זה אך בשעה שהוא רעב, היינו חושבים, כי בהיותו רך בשנים עוד טרם למד להבדיל בין דברים שנאכלים לבין דברים שאינם נאכלים, ולכן הוא דוחף הכול לפה. אולם אם הוא עושה מעשה זה גם לאחר שאכל דיו ולשבעה, הרי זה מוכיח שיש לו תענוג מיני. גם בחלומותיו חולם הילד בגיל של שנתים על בליעת אנשים אהובים לו. אנליזות פסיכיות אצל הרבה מבוגרים הובילו לכך, כי בשחר ילדותם, בגיל של שנתים, חלמו ודמו את עצמם אוכלים אנשים אהובים להם, כגון הורים, אחים ואחיות וכו' וכו'.

תקופה זו, שחיי המין של הילד מרוכזים בשטח הפה, נקראת בפסיכואנליזה הדרגה האוֹרלית (פה–Os) ונמשכת עד גיל 3־2 שנים. רבים המכחישים את כל הנ“ל בהחלט, באמרם כי ההופעות של מציצה, לעיסה ובליעה אצל הילד קשורות אך עם האכילה. היות והאכילה היא הפרוצס החשוב ביותר אצל כל חי פרימיטיבי וגם אצל הילד הרי הוא מבטאו בכל מיני אופנים וצורות, אולם לשינים ולשפתים אין שום קשר עם חיים מיניים. אבל שוכחים המתנגדים הללו, שגם אצלנו המבוגרים משמשות השפתים והשינים לשטח של בטויים לתענוגים מיניים. הנשיקה לית מאן דפליג שבטוי הוא לתענוג מיני והנשיקה נעשית ע”י השפתים והפה. וכמה אנשים נהנים לנשוך בשעת הנשיקה. וגם בספרות, וביחוד בשירה העממית בכל הלשונות, אנו מוצאים בטויים לרוב, המאשרים כי באהבה הדדית מתגלה רצון לזלול את האהוב (Ich habe dich fressen gerne)…

התקופה השניה של חיי המין אצל הילד היא הדרגה האַנַלית (אחור–Anus). בתקופה זו עוברים חיי המין של הילד משטח הפה לשטח האברים המפרישים, וביחוד לשטח פי הטבעת. בגיל זה אוהב הילד את פרוצס ההפרשה. הוא מתעסק בה ומוצא בעבודה זו ענין רב. תקופה זו חשובה מאוד מהרבה בחינות בחיי המין של הילד, אולם המתנגדים הותיקים־האסטיתים מתיחסים אליה בלעג ובבת־צחוק על פניהם. והצחוק והלעג מצד המתנגדים מובנים. שכן כל חיינו התרבותיים והנימוסים המקובלים בחברה כאילו פוקדים עלינו את דחיית השאלות והענינים הנוגעים להפרשה מהגוף. כל מה שקשור עם איברי ההפרשה וסדרי ההפרשה נראה לאדם התרבותי שבזמננו לגועל־נפש. אם מבארים איפוא לאנשים מבוגרים את התקופה האנאלית ומדגישים שגם עליהם עברה, הם דוחים דברים אלה בשאט־נפש, בכדי להגן על עצמם ועל כבודם, כביכול. הם אינם יכולים לתאר לעצמם, שגם עליהם עברה דרגה כזו, שהיא בלתי נעימה, בלתי תרבותית ובלתי נמוסית, כמקובל. אולם גם אצלנו המבוגרים נשארו סימנים של תענוגים בשעת ההפרשה. מעשנים סיגריה או קוראים עתון בשעת ההפרשה, והלא אלה תענוגים הם. אחיו של ניקולי הצר הרוסי, מיכאיל, בנה לו בארמונו בקוקז בית־כסא אשר בתוכו היו ספרים, עתונים, גרמפון, פסנתר ואף שולחן כתיבה ושולחן עישון, והנסיך היה מבלה בחדר זה שעות אחדות ביום בנעימים. גם בגרמניה מוצאים בהרבה בתים פרטיים בתי־כסא שבתוכם מדפים לעתונים וספרים, וגם תמונות יפות מקשטות את החדר. אולם מכאן אין להביא עוד ראיה, כי בילדותנו עברה עלינו דרגה כנ"ל – אומרים רבים – כי למה איננו זוכרים כלום מתקופה זו?

על זה עונה פרויד, כי בסוף שלוש הדרגות של חיי המין של הילד, באה תקופת השכחה (Amnesie). שוכחים כל מה שהיה בקשר עם חיי המין עד אז. ורק ע"י נתוחים פסיכולוגיים מעלים לידי הכרה את כל המעשים המיניים, שעברו על האדם בתקופת חייו שלפני תקופת השכחה.

כמו הדרגה האוראלית המתחלקת לשתי פאזות, זו של מציצה וזו של לעיסה ובליעה, כן גם בדרגה האנאלית קיימות שתי פאזות, זו שהילד נהנה בשכבו בתוך חמרי ההפרשה, וזו שהילד למד כבר, תחת השפעת ההורים המחנכים, לשלוט על שרירי הַנֵעוּל (Sphinkter) ולעכב את ההפרשה כרצונו – ואז מתרכז שטח חייו המיניים בעיקר במקום הפרשת הצואה. הילד מעכב אז בכונה את ההפרשה בכדי שתבוא אח“כ בכמות גדולה ובצורה קשה. הפרשה כזו מביאה לילד תענוג מיני רב, ולנו המבוגרים זה מזכיר את התענוג המיני הפרברזי שבמעשה סדום. הרי ידוע לכל אֵם ומטפלת כמה אוהבים הקטנים בגיל זה להתעכב ולישב על הסיר. וצריך כאן להדגיש, כי שני השטחים הנ”ל, אשר בהם מתרכזים חייו המיניים של הילד, אינם היחידים. הם משמשים אמנם מרכז לתענוג מיני לילד, אולם חייו המיניים מתפשטים בכל איברי גופו, באשר סיבי העצבים מגיעים שם.

לשם הסברה מדויקת יותר עלינו להבדיל בין המושגים תענוג מיני ותענוג גֶנִיטַלי. האחרון מתבטא אך בשטח איברי המין ופעולתו נקרא בפינו האקט המיני, והראשון מתבטא בכל איברי גוף הילד והאדם. החבוקים, הנשיקות, הלטיפות וכו' הם בטויים של תענוגים מיניים. התענוג הגניטאלי קיים אך אצל מבוגרים ותפקידו – המשכת הדור האנושי. התענוג המיני, המקיף את כל איברי הגוף באשר סיבי העצבים ישנם, קיים אצל ילדים מיום הולדם ועוד לפני כן. ולתענוג המיני הזה ישנם בתקופות חיים שונות מרכזים שונים כגון הפה, האחור וכו'. והמרכזים הללו הם ראשוניים, שמקדימים ומכינים את הילד לקראת יצירת מרכז אחד לתענוגים מיניים לאח“כ עם ההתבגרות. לחייו המיניים של הילד יש, איפוא, ערך של הכנה לחיי המין של האדם בעתיד. ובחיי המין של האדם יש למצוא התחלה עוד בשחר ילדותו. עוד בתקופה האנאלית נפגש הילד עם איברי המין שלו בעת ההפרשה. מתוך סקרנות הוא מסתכל, ממשש ומגיע ע”י כך לידי תענוג מיני רב יתר מאשר ע“י התענוגים המיניים בשתי התקופות הנ”ל. כי השטח הזה של איברי המין מיועד להיות המרכז העיקרי לחיי המין של האדם, ולכן התענוג המיני רב בו מבשטחים אחרים. אצל הילד האבר המיני ואצל הילדה הדגדגן (Klitoris) (הוא האבר המיני האֶמְבְרִיאוֹנַלִי של הילדה) מהווים את מקום התענינותם ומקום המשושים והתענוגים המיניים. וכך מתחילים מעשי־האונן הראשונים הילדותיים. מעשי־אונן אלה עוברים באופן־נורמאלי על כל ילד וילדה בלי הבדל. יש ילדים המקדימים ויש המאחרים, אולם בוא תבוא תקופה כזו, ואין להמנע ממנה. רוב ההורים או המטפלים אינם מרגישים בכך, אולם זה ישנו וקים. כשם שהמשחק אצל הילד עבודה רצינית היא לו, והוא מכין אותו לקראת עבודה בעתיד, כן מעשי־אונן הילדותיים משמשים צעד ראשון להכנה לקראת האקט המיני בעתיד. במעשה־אונן בתקופה זו אין לילד התענוג המיני המלא (Orgasmus) כמו אצל המבוגר. אין הילד יוצר גם אובייקט דמיוני, כמו שעושים זאת הילדים הגדולים והמבוגרים במעשי־אונן שלהם. זוהי אך הנאה מינית עצבית הנקראת אוֹטוֹ־אֵירוֹטית. בדרך כלל נעלמים מעשי־אונן אלה מאליהם במשך זמן קצר. אולם בגיל של שלוש או ארבע שנים הם מופיעים שוב ולמעשי־אונן אז תפקיד פסיכוביאולוגי רב־ערך. תקופה זו של מעשה־אונן אצל הילד חשובה מאוד לגבי קביעת אפיו בעתיד וגם יכולה לשמש מקור לנורוזה (מחלה פסיכית קשה). באיזה אופן מתחילה תקופה זו, איך היא פועלת ונעלמת אח"כ – כל זה חשוב מאוד, כי תקופה זו משאירה סימנים רבים וחזקים בנפשו של הילד.

ההתעוררות למעשה־אונן בגיל זה יכולה להיות פנימית, מתוך עצמו או ע“י הוראות מצד ילד־חבר או ע”י אדם גדול בן־מין אחר. זוהי התקופה השלישית בחייו המיניים של הילד, הנקראת הדרגה הפַלִית (האבר המיני של הגבר–Phallus). בה מוצאים הילדים את התענוג המיני באברי המין; הילד באבר המיני שלו והילדה בדגדגן, שגם הוא אבר מיני במובן האמבריאולוגי. בתקופה זו יש לחשוש מפני נטיה מהדרך הישרה ומפני יצירות פרברזיות בנפשו של הילד. בתקופה זו מתחיל הילד להבדיל בין מין אחד למשנהו והוא מקשר כבר את חייו המיניים למין שכנגד. ומכאן גם התחלת האֶדִיפוֹס, העובר על כל ילד ונמשך עד גיל 6 שנים. אדיפוס–פירושו: הילד מתקשר לאמו בתור אובייקט לתענוגיו המיניים והילדה לאביה. הצד השני עפ“י רוב שנוא על הילד. הילד מחפש לו דרך למצוא את תענוגיו המיניים ע”י אמו, אולם שאיפתו זו איננה מתגשמת, ולכן קשורים מעשי אונן שלו בתקופה זו בדמיונות על האם, ואצל הילדה מתקשרים הדמיונות לאב. מעשי־האונן בתקופה זו נהפכים למרכז החיים המיניים של הילד. הוא מכניס במעשים אלה את כל הרגשותיו ותחושותיו. ולא לחנם נלחמים ההורים והמחנכים, שסוברים כי בתקופה זו אין ולא צריכים להיות חיים מיניים לילד, בילד העוסק בגיל זה של 3־6 שנים במעשי־אונן. אולם המחנכים הללו שוכחים, כי בנצחם במלחמה זו, הם הורסים את חייהם המיניים הטבעיים של הילדים בהתבגרם בעתיד. אמצעי המלחמה של המחנכים וההורים נגד מעשי־אונן של הילד בגיל זה הם ההפחדה בשם הדת או בשם הבריאות: “אלהים יעניש”, או “תחלה במחלות קשות” – והמהדרין משתמשים גם בעונשים, כגון מכות, קשירת הידיים לשבכי המטה בשעת השינה וכד‘. אולם אילוּ ידעו המטפלים המסורים הללו–שבלי ספק עושים מה שעושים מתוך כונה טובה – כמה נזק ורעה מביאים הם במעשה עונש אלה לילד בתור מבוגר בעתיד, היו מניחים לו. כיום יודעים גם רוב הרופאים להסביר להורים ולמחנכים, שאין לנקוט באמצעים מבהילים ומפחידים נגד מעשה־אונן של הילד בגיל זה. אולם מספר ההורים והמחנכים המבינים לדבר עוד קטן מאוד והרוב הגדול של הילדים נמצא תחת לחץ מתמיד של ענשים והפחדות. אחד מאלה הוא: “האבר המיני שלך יבול אם תעסוק בו”. מספרים לילדים ע"ד חידקים העושים פעולה כזו (?) וכו’. ע“י דברי בדים אלה ודומים להם מעוררים בילד את הפחד הנורא מפני מעשיו, והתוצאה הסופית של הפחד היא הנורוזה, שאוכלת בזמננו את טובי המין האנושי. ואצל ילדינו הפחד מפני איבוד האבר המיני רב יתר מאשר אצל עמים אחרים, מפני שעל ילדינו כבר עבר ניתוח על האבר המיני והם יודעים זאת וחוששים מניתוח שני. החשש הזה הנקרא בפי פרויד בשם פחד הסֵרוּס (Kastration) יגדל אצל הילד עוד יותר בראותו בהזדמנות הראשונה את אחותו הבכירה או את אמו ערומות ובהוכחו, שחסר להן אבר מיני דומה לשלו ולשל אביו. מבלי לשאול על זה (ואם גם ישאל הרי תשובה לא יקבל, או אם יקבל תשובה תהיה היא בלתי נכונה; בזה נוכחים הילדים מהר) יוצר הוא לו דעה, כי לאמו ולאחותו אבד האבר המיני מפני שגם הם עסקו במעשה אונן כמוהו. והפחד להסתרם גובר יותר ויותר ומקבל צורה של תסביך (Kastrationskomplex). אצל הילדה קיים המצב הזה כמו אצל הילד, אולם כאן נוספת עוד הרגשה של נחיתות כלפי הילד. הילדה קותה, כי הדגדגן עוד יגדל ויתפתח, וכשזה לא בא חוששת היא שתשאר בלי אבר מיני מפני שעסקה בדגדגן בשעת מעשה־האונן, והיא מרגישה את עצמה אומללה לגבי הילד. נחיתות הילדה לגבי הילד חזקה מאוד בתקופה זו. ונחיתות זו עושה הרבה בכוון יצירת אופי הילדה בתור אשה בעתיד. אם אין הפרעות מצד ההורים בתקופה זו, הרי הילדה מוצאת לה תגמול ושילומים לנחיתות והוא, שבעתיד יגדל בבטנה דבר מה חשוב יותר מאשר האבר המיני שאצל אחיה, וזה מספק אותה. ואם באו הפרעות בתקופה זו, נושאת הילדה אתה קושיים נפשיים רבים, שאח”כ קשה לה להתגבר עליהם.

בכדי להמנע מתסביך הסירוס יחשבו רבים מההורים, שכדאי להפריד את הילד מהילדה, שלא להביאם לידי הפחד ע"י ההשואה באיברי המין. אולם דרך כזו תהא מוטעת משום שאין להסתיר את המחט בתוך שק. מוקדם או מאוחר יראה הילד בהזדמנות את גוף הילדה וראייה זו, שתיעשה באיסור תגביר את הפחד עוד יותר. הקלה לתסביך הסירוס היא ההסברה המינית, או יותר נכון התשובות המדויקות והפשוטות על כל שאלות הילדים ממין זה. אולם על זה להלן.

תקופה זו של מעשה אונן, המלוה כל ילד וילדה בגיל 6־3 שנים, נגמרת איפוא – אם היא נגמרת בכלל – בתסביך של סירוס. אצל הילדה מתבטא הדבר בפחד מפני אי־גדול הדגדגן ואצל הילד בפחד מפני אבוד האבר המיני. מאושרים הילדים אשר מעשיהם בתקופה זו נסתרה מעיני ההורים ומטפליהם ולא הפריעו להם ולא הקשו על לבם ונפשם. ילדים אלה בטוחים בחיים מיניים נורמליים בעתיד ובטוחים הם מכל מיני קושיים חברתיים.

תקופה זו בחיי המין של הילד חשובה מאוד לגבי פיתוח אפיו של הילד ולגבי יצירות יחסים חברתיים ראשוניים בין הילד לבין החברה. ההורים, המשפחה, או המטפלים בילד הם החברה הראשונה שלו, ותלוי הרבה בזה איך ההורים או המטפלים נגשו לילד, התקשרו אתו והתחשבו בו ובמעשיו. בתקופה זו, שהיא גם זמן האדיפוס (כפי שמבואר לעיל) מורגשת אצל הילדים אהבה יתרה להוריהם או למטפליהם. הילדים מקבלים על עצמם את מרות הוריהם. כל הַלֵּל מצדם מעורר בילד תענוג רב וכל נזיפה – לחץ נפשי דיפרסיה; שאיפה אחת אז לילד, שהוריו או מטפליו יאהבוהו, ולכן מתחשב הוא עם כל מלה היוצאת מפיהם. כל “איסור” שהם מכריזים עליו נהיה ל“איסור” לכל ימי חייו. נוצר כעין ספר חוקים של “איסורים” ו“מותרים” וזה מהווה אח"כ את מוסר־הכליות שעל פיו פועל האדם בחייו. פרויד קורא למוסר נפשי זה “האני האידאלי” (Ueber–Ich) והוא שקובע את צורת חיי האדם בחברתו בעתיד. ואשרי הילד שניצל בתקופה זו מכף הוריו ומטפליו ויצא מתקופה זו בשלום!

באופן נורמאלי פוסקים מעשי־אונן אצל הילד בגיל של 7־6 שנים בערך והוא עובר אז לתקופת החביון (Latenzperiode). בתקופה זו אין לילד שום ענין בחיי המין. כל מה שמשך קודם את התענינותו הרבה נעשה לבלתי מענין ולבלתי חשוב, ונהפוך הוא: הילד מתרחק מחיי המין ומתמסר כולו לעבודה, ללמודים ולאמנות, וכל מה שעבר עליו במשך שלוש התקופות, הולך ונשכח מהר מלבו. שכחה (Amnesie) זו נעשית ע“י כוח הדחייה (Verdraengung) הפועל בנפש הילד משחר ילדותו. כל מה שלחץ ההורים או המטפלים חזקה יותר, הדחייה תחזק גם היא, ודחייה רבה גוררת אחריה ירידה בשטח האינטלקטואלי של הילד. הילד מתעצל ומתרשל בעבודתו הרוחנית (האינטלקטואלית). העבודה, המשחק או האמנות ממלאים כעת את מקום החיים המיניים שפעלו על נפשו של הילד עד עתה. וסובלימציה זו של היצרים השונים שונה אצל כל ילד וילד, כשם ששונה הוא היצר אצל כל אדם ואדם. כאשר נפגשים בנפשו של הילד יצרים חזקים עם יכולת נמוכה של סובלימציה ובחוסר דחייה מספקת, נהפך הילד לבלתי חברתי. כל מעשיו ופעולותיו הם למורת רוח החברה. אלה הם רוב ילדי ההפקר. אולם אם יצרים חזקים נדחים במרץ רב והסובלימציה קלת ערך היא, נופל הילד לתוך מצב רוח של עצבנות (Neurose) קשה. כל יצר ויצר, שנדחה בנפש הילד אל מחוץ לסף־הכרתו, מתפרץ שוב בדרכים שונות החוצה, ואם לא מצא את בטויו בדרך של סובלימציה נוצרת העצבנות הנ”ל – הנורוזה. כל סילוף בחנוך הילד, כל פגיעה קשה בהתפתחותו הנורמלית של החיים המיניים בשלוש התקופות הנ“ל, מביאים את הנער והנערה בהתבגרם לידי נורוזה. הנורוזה פוגעת באיש עצמו וגם במסיבתו – בחברה. הדרך האחת להשתחרר ממנה היא אנליזה פסיכולוגית של כל מקרה לחוד ואצל כל אחד לחוד, עד הגיענו לשורש הנורוזה. הדרך ל”שורש" זה מובילה עפ“י רוב לאחת משלוש התקופות הנ”ל, במקום שנפגע הילד ע"י הוריו או מטפליו. ובהגיענו לשורש, עוקרים את היסוד לנורוזה. הפסיכואנליזה הוא מדע הפסיכולוגיה היחידי, אשר הצליח במשך שלש עשרות שנים האחרונות לעשות הרבה בשטח זה.

מן הראוי להתעכב עוד על החקירה המינית של הילד בגיל 3–5 שנים. בתקופת חיים זו סקרנותו של הילד בכל מה שנוגע לחיי המין בכלל רבה מאוד. הילד פוגש בגיל זה בהרבה הופעות בלתי מובנות לו. נולד תינוק בביתו או אצל השכנים ומעסיקתו שאלת הלידה וכו‘. ביחוד רב ענין הילדים בשאלות ממין זה בכפר, במקום שחיי המין של בעלי החיים במשק בולטים לעין הילד. בגיל זה מעסיקה את הילד השאלה: “היכן היה עד שנולד?”. בגיל מאוחר רוצה הילד לדעת: “איך ומהיכן יצא בשעת הלידה?” קרוב לגיל ההתבגרות מתענין הוא לדעת: “איך נכנס לתוך בטן אמו?” לא כל הילדים שואלים את השאלות הללו ובצורה פשוטה כזו. אם יש יחס של אמון מצד הילד להוריו או למחנכיו ישאל באופן פשוט וקצר. ואם יקבל תשובה פשוטה, ישרה וקצרה כעין זו: “היית קטן מאד וישנת קרוב לחיק אמך, עד שגדלת ויצאת לאויר העולם”, יסתפק בכך. אולי ירצה לשמוע תשובה כזו בשניה ובשלישית בכדי להוכח באמיתת התשובה. אולם אם ישאל את שאלתו ויקבל תשובה מעין זו, הרגילה מאוד בפי רוב ההורים והמחנכים: “עודך קטן, אין לך לדעת דברים כאלה, לכשתגדל תדע”–תשובה כזו וכדומה לה חוסמת לילד את הדרך להוריו ומחנכיו. אבל השאלות מטרידות, והוא מעלימן תחת מסוה של שאלות אחרות, מטרידות ובלתי חשובות. השאלות ממין זה לפעמים מטרידות כ"כ עד שההורים או המחנכים יוצאים מגדר סבלנותם ונוזפים בשואל, שלא יוסיף בכלל לשאול שאלות “טפשיות”, כי לא יענו לו. אולם אם נבדוק יפה את שאלות הילד המטרידות נמצא בהן שאלות נסתרות מחיי־המין, ומטר שאלות הילד לא יפסק עד שלא ימצא ספוק בדבר המענין אותו והמעסיק אותו מאוד. הילד יחפש תשובה אצל חבריו, אצל אנשים אחרים, יקשיב ברחוב, יתענין בדברי גדולים ומבוגרים וכו’. ומַהן הידיעות, שרוכש לו הילד מהסביבה בשאלות המין המעסיקות אותו, הרי ידוע לכול. הפסדו רב ומזיק. אבל נוסף לזה העלמת האמת מביא את הילד לידי חוסר אמון באנשים ובחברה והתוצאה – אסוציאליות. חוץ מזה, לאחר שהילד לא מצא ספוק בתשובות שקבל על שאלותיו המענינות אותו, הוא מרגיש את עצמו במצב של חסר־אונים לפתור בכלל שאלות המענינות אותו. מצב זה מביא את הילד לידי נחיתות והוא מאבד את האמון בכוחות עצמו לפתור שאלות מאיזה סוג שהן. גם שאלות של למוד, שבהן יתחיל להתעסק בראשית כניסתו לביה“ס, לא יהיה מסוגל לפתור מפני המצב הנ”ל. תקופת השאלות והחקירות מצד הילד בגיל 5–3 בעניני מין היא הקדמה לחקירותיו הרוחניות בזמן הלמודים אח"כ. מי שהורס את ההתחלה, צריך להיות מוכן, שגם ההמשך יבנה על יסודות הרוסים.

רבים מעוררים ספקות, אם דרושה בכלל הסברה מינית לילד, ואולי מזיקה היא. אולם ספקות אלה אינם יכולים להחשב לרציניים, היות וההסברה באה בין כה וכה, אם אנו הגדולים, המורים וההורים נרצה או לא נרצה. תלוי הדבר רק בזה, מי יסביר, אם אנו ההורים או המורים ואז, תהא ההסברה מסודרת ומכוונת, או שהילד יקבל את ההסברה ברחוב, וההפסד יהיה אז גדול כידוע לכל.

“הסברה מינית מזיקה”, חושבים רבים, ו“צריך להרחיק את הילדים מהסברות ממין זה”. לאמתו של דבר אין ההסברה המינית המקיפה מובנת לילד כל עיקר. אותו מענין לדעת אך הדבר שהוא שואל, ועל זה צריכה לבוא תשובה קצרה, ברורה ופשוטה. אולם גם אם נעשית הסברה יותר מקיפה, אין הילדים מקבלים אותה כפי שהדבר ניתן להם הם מעבירים את דברי המסביר דרך פריזמה מיוחדת להם ויוצרים להם דעה משלהם. דעה זו כבר הוכחה ע“י מאות עובדות. מקרה אחד ידוע גם לי מתוך עבודתי החנוכית. אֵם אחת מודרנית, כביכול, קראה שאין להעלים מהילד כלום מחיי המין. ולכן החליטה ביום יפה להסביר לבנה בגיל של 3 שנים את כל ענין הוסת. ההסברה היתה גם הסתכלותית. הילד הקשיב קשב רב והיה נרגש. ולבסוף, לאחר חצי שעה של הסברה, אמר: “זה לא נכון, יש לך פצע בבטן ולכן יורד דם” – וקפץ והלך לשחק, כאילו לא קרה דבר. נסיתי אחר ימים מספר לבדוק את הילד ע”י שאלות שונות, אם נתרשם מהסברה זו, אולם נוכחתי ששום דבר לא נשאר בלב הילד מכל הספור הארוך והיפה, שנלוה גם בחומר הסתכלותי מלא. מקרה זה ועוד מקרים רבים אחרים מוכיחים, כי ההסברה המינית, שאיננה קשורה לשאלות הילד המענינות אותו, אינה מועילה ואינה מזיקה (ראה מאמרו של ד“ר ברנפלד ע”ד ההסברה המינית בחוברת שתזכר כאן בסוף ע"ד הסברה המינית). לעומת זאת העלמת הדברים וההשתמטות מתשובות ברורות ונכונות מזיקות מאוד. ואם לשקול את שתי האפשרויות, ברור שעלינו לבחור בדרך של הסברה נכונה ותשובה ברורה ונכונה על השאלות.

השאלה: מי יסביר? מהרבה טעמים צריכה להמסר עבודה זו לידי ההורים. הילד מתחיל שואל את שאלותיו בגיל רך בשעה שהוא נמצא אך בידי הוריו. חוץ מזה טוב שההורים יקנו להם ע“י תשובות נכונות מצדם לשאלותיו של הילד את האמון אליהם, בכדי שהוא יוכל גם להועץ אתם בשאלות אלה לכשיגדל ויהיה זקוק לעצה תכופה. ילדים, שגדלים בתנאי בית קשים אצל הורים עובדים ואין ביכולתם של אלה לטפל בילדיהם, צריכים לקבל את ההסברה מצד המחנכת, המטפלת וכו'. כיצד להסביר? – פשוט ונכון! כל שאלה של ילד בשטח זה צריכה לקבל תשובה קצרה ונכונה. השאלות מצד הילד עפ”י רוב חלקיות הן, ולכן צריכות גם התשובות להיות חלקיות ובלי מקיפות את כל חיי המין. בדרך כלל: איננו צריכים לעורר את הילדים לשאלות ממין זה, אלא אך להשיב על שאלותיהם הם. טוב להשיב קודם בשאלה ואח"כ לענות בכדי לעמוד על טיבו ואפיו של השואל. אם הילד שואל למשל: “היכן הייתי עד שנולדתי?. עונים לו בשאלה: “ומה אתה חושב? ואיך אתה מתאר לך זאת ?”. שאלה זו דרושה למסביר לשם אוריינטציה בילד ובידיעות בשאלות אלה. ועפ”י תשובות הילד אפשר לדעת איך להסביר לו. ההסברה מצליחה אך אז. אם יש קונטקט רגשתי ויחסי אמון בין השואל למסביר. אחרת אין לעשות מלאכה זו, כי לא תצלח. ההסברה נעשית אך “בין ארבע עינים” ולא בחברה גדולה, גם אין להשתמש בעת ההסברה באילוסטרציות או במקרים שיכולים להפחיד את הילד. ההפחדה מקור כל רע היא. כמו כן אין לשקר ולהמציא “תירוצים”, אפילו אם הם מוצלחים, כי הילד סוף סוף יוכח בשקר, ומלבד האמון שיאבד כלפי המסביר, גם לא יאמין בכל מה שקבל מהמסביר עד היום, ונמצא עומד מבולבל באי מוצא, ככלי מלא שהורק פתאום.

ולפני שנעבור לשאר השאלות מן הראוי לעמוד עוד על דבר חשוב אחד והוא: נוכחות הילד בשעת האקט המיני של ההורים. לדאבוננו חיים עוד הרבה משפחות בתנאי בית כאלה שאין חדר שינה מיוחד לילד. ואם בגיל מאוחר של הילד נזהרים ההורים, הרי בגילו הרך חיים ההורים התמימים באילוזיה שעדין הילד איננו מבין ואינו יודע כלום. אולם החקירה המדעית הוכיחה כבר, כי אפילו ילדים מגיל שנה אחת ומעלה מסוגלים להבין ולהרגיש את הנעשה בשטח זה בין ההורים. נוכחותם באקט זה בין בראייה ממש ובין בשמיעה בלבד, חורתת בלבם רשמים חזקים וקשים בל ימחו, אשר תוצאותיהם עפ"י רוב הם סדיזם קשה בגיל ההתבגרות, ועוד קשיים פסיכיים אחרים, שמפריעים להם בחייהם המיניים הנורמאליים בהתבגרם.

בעתון הפדגוגי־פסיכואנליטי שנה ג' חוברת א', מביא הד“ר אברהם מקרים אחדים בקשר עם השאלה הנדונה. ואחד המקרים אביא בזה: הילד הוא בן שנה. טרם ידע להלך ולדבר. גם להתרומם ממשכבו עוד לא יכול. לפנות בוקר אחד, לאחר שההורים גמרו אך זה עתה את האקט המיני, הרגישו, כי ילדם עומד על משכבו ומביט אליהם בעינים גדולות ומבוהלות. זו הפעם הראשונה שהתרומם בעצמו ממשכבו. ואת הסקת המסקנות מעובדה זו ואחרות כמותה, שהד”ר אברהם מביאן בירחון הנ"ל – אני משאיר לקוראים עצמם.

 

פרק שני    🔗

בהוראות אלה אינני מתכוון להראות על דרכי הריפוי של מחלות עצבים וקושיים פסיכיים, שמופיעים אצל ילדים כבדי חנוך. רפוי זה אינו נעשה עפ"י הוראות מראש, אלא לכשפרצו הקושיים חייבים לפנות למומחה בפסיכואנליזה לשם ניתוח מודרג. בהוראות אלה אני מתכוון רק לעבודה פרופילקטית לשם מניעת אותם הקושיים ולקדם את פני הרעה. ותחילת הרעה, כפי שהוסבר בפרק הקודם, היא בגילו הרך של הילד, מיום הולדו עד הגיל של 6 שנים. בתקופת־שנים זו מצווים הננו לעשות את כל ההתאמצות האפשרית כדי למנוע את הקושיים הפסיכיים והעצבנות שבעתיד. עלי להעיר מראש כי אין לתלות תקוות הרבה בזה, שאנו מסוגלים לשנות את הכול או להוליך את הילד בדרך הרצויה לנו, שהרי מלבד המחנכים וההורים פועלים כאן עוד גורמים חנוכיים לא פחות חשובים מאלה ולעתים קרובות הם־הם המכריעים בהשפעתם על חנוך ילדינו.

רבים מן ההורים והמחנכים המודרניים חושבים, ובצדק, כי המשמעת הקשה בחנוך עזרה בהרבה ליצירת קושיים נפשיים בילד, כי הדחיה היתרה מביאה לידי נורוזות קשות – ומה הם עושים? – הם באים ומחזיקים בקצוניות שניה ועוזבים את הילד לנפשו, שיפעול כרצונו מבלי עיכובים ומעצורים מצד הגדולים. ברם החופש המוגזם הזה מזיק לילד לא פחות מאשר המשמעת הקשה. כי באין איסורים בפעולותיו של הילד לא תתפתח בו האינסטאנס הנפשי־המוסרי, שפרויד קורא לו בשם ה“אני העליון” ושעל פיו נוהג האדם אח"כ בחייו החברתיים. באין “איסורים”, כלומר בחיי חופש גמורים, הרי האינסטאנס המוסרי של האדם חלש עד מאוד.

הדרך החנוכית המתאימה תהיה בערך זו: על ההורים, או המחנכים, להזהר מלחץ יתר על הילד. הילד משתובב, מפריע, וההורים עיפים, דורשים מנוחה ושקט ומתנפלים על הילד בכעס וברוגז והילד נדהם ונדכא על לא דבר. הילד חטא והחטא אולי גדול, ויכול להיות שחטא אפילו במזיד בכדי למשוך אליו את תשומת לב ההוֹרים, ואעפי"כ צריך להזהר לפגוע בו בעד חטאו. וביחוד יש להזהר מעונשים שונים, וביניהם עונשי־גוף המביאים לידי מאסוכיזם.

אבל האיך נחנך את ילדינו מבלי להענישם בשעת הצורך? – ישאלו רבים – והרי הילד צריך להתרגל לחיים, והוא צריך לדעת לוותר, ואיך ומתי ילמד זאת? ואמנם כן, פעמים יש צורך בעונשים בחנוך הילד בשעה שיקשה להסביר לו את שגיאותיו, אולם העונש הקשה ביותר לילד בגיל עד 7־6 שנים, הוא אם מחנכיו, או הוריו ביחוד, יגידו לו שאינם אוהבים אותו עוד ולמעשה גם יוכיחו לו זאת. בגיל זה חשוב מאוד לילד לרכוש לו את אהבת ההורים או המחנכים, ולפיכך פועלת הודעה כזו ומשפיעה לא מעט. אין צורך להמשיך זמן רב בעונש זה. כשהטיב הילד את דרכיו, אפשר לשוב לאהבו כמקודם. שלילת האהבה מן הילד מביאו לידי חרטה, והוא חוזר בו ממעשיו – וגם עלינו לחזור אז ולאהבו למעשה.

וכשם שאין להעניש את הילד, כך אין לפנקו. אהבה יתרה מסוכנת לא פחות מענשי־גוף. אין לחבק את הילד חביקות יתרות, אין ללטפו יותר מדי, אף לא לנשקו. אין להחזיק בדרך המקובלת אצל הורים רבים לקחת את הילד למטתם ולישנו שם, או לשחק אתו במטתם לפנות בוקר בקומו משנתו. אין לטפל יותר מדי בשטחים המיניים בשעת הנקוי והרחצה. את הסוס המתנועע, ובכלל כל צעצועי רכיבה, יש להוציא ממשחקי הילדים. אין להרכיב את הילדים על ברכי הגדולים, גם לא להרכיבם, כרגיל, על הכתפים ועל הגב, לא לנדנדם ולא להניפם באויר. כל אלה עשויים לשמש אמצעי להעיר ולעורר את הילד לחיים מיניים יתרים. אין להפריע את התינוק באמצעים חריפים בשעת מציצת האצבע, כי מה שנדחה בגיל זה בדחיה יתרה מתפרץ אח"כ בצורה שלילית כגון: שתיין, שכור, מעשן במדה מרובה, שותה אופיום וכו‘.קושיים מאלה אחרים מופיעים אצל הילד מיד עם ההפרעה היתרה במציצת אצבע. קושיים אלה הם: חוסר־תאבון לאכילה, הקאה וכו’. כמובן, שלהופעות אלה אין שום סיבה, והילד עושה זאת כמחאה לגזלה, שאנו גוזים ממנו את תענוגו הרב. ילד בן שנה וחצי מצץ בעקשנות את אצבעות ידיו. ההורים התרגזו, נסו להפריעו באמצעים שונים ולא הצליחו. השפעתי עליהם, שלא יפריעוהו סתם אלא יעסיקוהו במשחקים כדי שידיו תהיינה עסוקות. והנה אחד מבאי־הבית, שהילד אהב לשחק אתו, רצה כנראה להשפיע על הילד, שלא ימצוץ אצבעותיו ובחר בדרך של לעג. מה עשה? – תחב את האצבע לפה כמעשה הילד והחווה תנועה של לעג. רגע הסתכל בו הילד והיה נבוך, אולם תיכף חזר למצוץ את אצבעו באנרגיה רבה ובתענוג רב, ונוסף לזה שם את ידו על האבר המיני והחל לשחק בו בשעת המציצה, ומאז נלווה למציצה המשחק באבר המין. זו היתה תוצאת “האמצעים הבדוקים” להפרעת המציצה לילד.

אם הילד מרבה למצוץ בגיל שלאחר שנתים, אפשר להעסיקו במשחקים שונים, שמענינים אותו, כגון סדור ובנין בקוביות, משחק בבעלי חיים שונים או עבודות ומשחקים אחרים. ע"י העסקת הידים יזניח הילד את המציצה.

ההקפדה היתרה על שמירת הנקיון אצל הילד בשעה שלא למד עוד לשלוט על איברי ההפרשה, מביא את הילד לידי קושיים נפשיים ועצבנות המלנכוליה, שלעת ההתבגרות היא מנת חלקו, שקבלה מתנה מאת הוריו או מחנכיו הקפדנים. יש ילדים, שבגיל של שנתים בערך, אוהבים לשחק בחמרי ההפרשה שלהם והם מתענגים על כך, וההורים או המחנכים חושבים להם לחובה להעניש את הילד ולמנעו בכוח ממשחק זה. והילד, תחת לחץ הענשים, מוכרח לדחות במרץ את תענוגו זה, אולם הנדחה מתפרץ אח“כ, כשהאדם מבוגר, ולפעמים בצורה של חוסר כוח־גברא. אם הילד מרבה לשחק בלכלוך ובחומרי־הפרשה, אפשר להעבירו מזה ע”י כך, שיתנו לו בידו חומר לכיור, פלסטלינא, או שיסדרו לו פינה למשחק בחול רטוב.

מן הנכון שלא להשתמש בחוקן או בחתיכות סבון לנקוי הקיבה אצל ילדים בגיל של שנה עד שלוש שנים. אין למדוד את החום אצל ילדים בגיל הנ“ל בדרך רֶקטַלית. שכן אם לא נזהר במנהגים הנ”ל נחזק בילד את חייו המיניים הפרברזיים והוא ימשיך בהם מבלי להלוך עוד בדרך הטבעית להתפתחות החיים המיניים הנורמאליים.

זהירת רבה ותשומת לב מיוחדת דרושה בשעת התפתחות חיי המין של הילד בגיל של 3 עד 6 שנים ביחס למעשה־אונן. כל שגיאה מצד המחנכים, כל הפרעה יתרה, גוררות אחריהן קשיים נפשיים רבים. לפיכך עלינו לדעת, כי מעשה־אונן בגיל זה איננו פרי התפרצות החומר המסוגר החוצה – פעולה פיזיאולוגית, השכיחה רק אצל מבוגרים–אלא תוצאה של פעולה נפשית עמוקה. במעשה זה, ובסיבות הגורמים לו, מעוּרים יסודות נפשיים עמוקים וחשובים, שעל־ידי ההפרעות מצדנו אנו הורסים את הנפש ומערערים הרבה מיסודותיו החשובים. כי מהו בעצם מעשה־אונן בגיל זה של הילד? – מעשה אונן בגיל זה, שנעשה ע"י הילד באופן נורמלי וטבעי, איננו מזיק לא לבריאותו אף לא להתפתחותו. כמו כן אין בזה נזק לחברה, או לסביבה שבה חי הילד זוּהי דרך ההתפתחות הנורמאלית של חיי המין של הילד ואין להפריעו בזה.

על ההורים והמחנכים להבין סוף־סוף, שגם לילד זכות לחיות חיים מיניים–כמובן בגבולות המתאימים לו – ואין זה אך המונופולין של הגדולים. החיים המיניים של הילד בשלוש התקופות הנ"ל נורמליים הם ואין להפריעם או להתבייש בהם. כי בכלל מרבים אנו לבייש את ילדינו, והבושה מביאה לידי הסתר מעשים – וההסתר הוא מקור של כל פחד, ומכאן כל הקשיים הנפשיים בילד המתבגר או במבוגר. אין עלינו לאסור על הילד את חייו המיניים, אף לא להתירם, אלא לתת לו להתפתח בדרך של חיים נורמאליים. ואם הוא סר מהדרך ומורגשת התמסרות יתרה למעשה־אונן, כי אז לא בלחץ ולא באיסורים או בעונשים נצליח להחזירו לדרך הנורמאלית. הדרך הטובה ביותר למסור ילד כזה לניתוח פסיכי. דרך אחת טובה, שמחנכים יכולים ללכת בה במקרים קשים של מעשה אונן, היא: להעסיק את הילד במשך כל היום במשחקים בעבודות מענינות, בטיולים, ברחיצה ובשחיה, בספורט וכו'. סדר־יום קבוע ומלא ענין מרחיק את הילד ממעשה־אונן.

והנה בזה דוגמא מעבודתה של מרת ווירה שמידט, מחנכת מפורסמת בבית־הילדים במוסקבה. המוסד קיים שם על יד האוניברסיטה בהנהלת המחלקה הפסיכו־נוירולוגית זה עשר שנים. במוסד זה נמצאים ילדים מגיל של שנה אחת עד 6 שנים. המחנכות, שעובדות במוסד זה, מתנהלות לפי דרך החנוך הפסיכואנליטי. הדרכים הן, ליצור יחסים נכונים בין הילדים ובין המחנכות, לסדר סביבה מתאימה לילדים בגיל זה, להרגילם למציאות החיים, לחנכם לשלוט על איברי ההפרשה ושמירה על הנקיון, לתת לחייהם המיניים מהלך של התפתחות נורמאלית וטבעית, בלי כל הפרעות והשפעות מהחוץ. ו. שמידט כותב: "לילדינו אין ההרגשה, שאנו, המחנכות, שמות לב באופן מיוחד לחייהם המיניים. ולפיכך עוסקים ילדינו גם בחייהם אלה באופן גלוי ובלי כל הפרעה. היחס הגלוי נותן מקום לאמון הדדי, להסתגלות למציאות החיים ובאופן כזה נעשים חייהם טבעיים ונורמאליים. אנו המחנכות רואות ומכירות את כל דרך החיים המיניים של כל ילד וילד ובידינו האפשרות להעביר את חייהם המיניים בדרך של סובלימציה לחיי עבודה (משחקים), אמנות ומדע (למודים שונים). במה מתבטאים החיים המיניים של ילדינו ומה הן דרכי הסובלימציה שאחזנו בהם?

בתקופת המציצה: אנו נותנים לילדינו למצוץ כאות־נפשם, אולם משתדלות הנו למשוך את תשומת־לבם לענינים אחרים (משחקים, בנין בקוביות ועוד, שמעסיקים בעיקר את ידיהם) בכדי להעבירם מתענוג ילדותי זה, שלא ישארו בו גם אחר עבור מועד התקופה הזאת. עם גמר השנה השלישית הפסיקו כל ילדינו את המציצה ורק ילדה אחת מבין 30 עוד המשיכה למצוץ את השפה התחתונה לפני שנרדמה וגם זו, לאחר השפעה מצדנו בדרך אנאליטית, התאמצה להתגבר על המציצה והצליחה להתגבר.

התקופה האנאלית: בסוף שנתם השניה אהבו ילדינו להמשיך שבת על הסיר. לא הפרענו להם גם בזה. תחילה נהגו לשבת על הסיר וראשם מורד כשקועים במחשבות עמוקות. עד מהרה החלו לשחק בשעת שבתם. המשחק האהוב באותה שעה היו הקוביות והבנין בהם. המשחק בשעת הישיבה הממושכת נעלם מהר, אחר שנתנו להם חול ומים לרוב והם יכלו לשחק באלה. בהפרשה עצמה התענינו ילדינו בגיל של שנתים־שלוש. הסתכלו אחד בשני בשעת ההפרשה (ביחוד בזמן הטיול מחוץ לעיר), השוו בין ההפרשה שלהם וההפרשה של בעלי החיים, שאלו שאלות רבות, ואנו נענינו להם בתשובות קצרות ונכונות. לאחר השנה השלישית התענינו ילדינו בריח ההפרשה. לא הרגישו שום גועל־נפש בריח זה, ונהפוך הוא: קרה מקרה שאחד הילדים אמר בשעת הגשת האוכל אל השלחן “קאקי”–ואז אכלו הילדים ביתר תאבון. להתלכלך בהפרשה נהגו אך עד גיל שנתים וחצי, וגם זה לא כולם. והואיל ולא חנכנו את ילדינו, שכל מה שקשור עם איברי ההפרשה טעון הסתרה, ובלתי נמוסי הוא לטפל בכגון דא, יכולנו להסתכל לכל מהלך התפתחות הענינים. בכוון זה בגיל וזה השתמשנו גם באמצעי הסובלימציה: נתנו בידי ילדינו חומר, פלסטלינא, חול רטוב, צבעים לציור וכו‘. כל הילדים, וביחוד הזכרים שבהם, אהבו מאוד לשחק במים, וביחוד במים חמים במקצת. התענינו בברז ובזרם המים הזורם מתוכו. רגישות מיוחדת הראו הילדות ביחס לעורן. נתנו, איפוא, לידן ניירות חלקים ומחוספסים לגזירה, הדבקה וקיפול, בדים שונים: דקים ועבים, צמר ומשי וכו’. כל זה אספו, סדרו ושחקו בהם. לעומתן הראו הילדים רגישות מיוחדת בשרירים. לשם כך סדרנו בחצר כל מיני מכשירי טפוס, עליה, קפיצה וכו‘. בחצר יכלו ילדינו לרוץ ולהשתובב כרצונם, העברנו את הרגשת השרירים הזאת גם לעבודה תרבותית. נתנו בידי הילדים מספריים, שיגזרו בהן כל מיני קישוט, קבלו סכין ביד לחתוך בו לחם, ירקות וכו’, ובפטיש דפקו במסמרים למשחקים ולעבודה מועילה.

מעשה־אונן: באופן יחסי עסקו ילדינו מעט במעשה־אונן. הנטיה לכך היתה לפי התקופות השונות. הילדים הרבו יותר מהילדות לעסוק במעשה אונן. אבל אף לא אצל אחד מילדינו נשאר מעשה זה קבע. הבדלנו בין שני מיני מעשה־אונן: זה שעובר על כל ילד וילדה בגיל עד 5 או 7 שנים, וזה שהילד לומד אותו מהחוץ והוא משמש לו ריאקציה להופעות נפשות קשות, כגון נחיתות, ירידה ולחץ נפשי, גזלת החופש וכד'. למעשה־אונן ממין ראשון התיחסנו כאל דבר טבעי ולא עשינו דבר למנעו. שכן אצל ילדים, שקיים בתנאים נורמאליים ובטפול גופני נכון, עתידים מעשה־אונן אלה להעלם כשם שבאו, מבלי להשאיר שום רושם אחריהם. לא עם מעשה־אונן ממין שני. במקרה זה נהלנו שיחה עם הילד הנידון, חפשנו בדרך אנאליטית אחר הסיבות, שגרמו למעשים אלה, וכשמצאנו אותם, השתדלנו להביא את הילד לידי שווי־משקל נפשי. את הילדים ממין זה שמרנו ממצבי־רוח קשים, משקיעה במחשבות עמוקות ומהתבודדות. לכשהשגנו זאת, פסקו מעשה־אונן מאליהם. נוסף לכך סדרנו את יומם של כל הילדים כך שבמשך היום לא היה להם זמן ואפשרות לעסוק בכך. יומם היה מלא ענין. אך לפני שנתם, בשכבם במטה, עסקו במעשה־אונן לעיני המחנכות. בשעת מחלה כשהחולה נלקח מחבריו לחדר מיוחד ונמצא בודד, הרבה לעסוק במעשה־אונן. אבל בדרך כלל נעלמן מעשה־אונן אצל כולם בגיל של 5־7 שנים.

הסברה מינית: בגיל של שלוש וחצי שנים, וביחוד בגיל 4־5 שנים. התענינו הילדים בשאלות מין שונות, כגון הבדלי מין, מוצא הילד, פעולות הקיבה והמעיים וכו'. על כל השאלות הנ“ל קבלו ילדינו תשובה קצרה, ברורה ונכונה”.

קטע זה מספרה של שמידט הובא בכאן כדי להראות על ידו כיצד מחנכים ילדים בגיל הצעיר בדרך של חופש בחייהם המיניים. נמצא שחופש זה לא הזיק, אלא עזר לילדים בהתפתחותם הנורמאלית. עבודה זו נעשתה גם בארצות אירופה אחרות, כגון בוינא ע“י היפוקס, בברלין ע”י וולפהיים וכו' וכו'. (ראה רשימת הספרים בסוף).

ולבסוף מן הראוי לעמוד עוד על שלושה גורמים פסיכיים חשובים, שערך מכריע להם לגבי סידור חייו המיניים־הנורמאליים של הילד. ידוע, שכל ילד בוחר לו את אחד מהוריו, או את מורו, או את אחד ממכריו הגדולים, לטיפוס אידיאלי בחיים, וכמוהו שואף להיות גם הוא. להופעה פסיכית זו קוראת הפסיכואנליזה בשם הזדהות (Identification). טוב שהילד יבחר לו להזדהות את אביו או את אחד ממכריו מהמין שלו. שכן אם נעשה הדבר להיפך הרי הילדה נעשית בהתבגרה זכרית והילד – נקבי. שניהם טיפוטים בלתי־נורמאליים וקשים בחברה. להזדהות ערך גדול בחנוך הילד. הודות להזדהות עם אדם בעל שווי־משקל נפשי, יכול ילד כבד־חנוך להגיע גם הוא לשווי־משקל נפשי, ולהפך. לפיכך ערך חשוב ומכריע בבחירת המחנך והמורה לקביעת אפים של הילד. “כמוהו יהיה גם הוא”, או “כמוה תהא גם היא”. ההזדהות נעשית, איפוא, לגורם חנוכי רב־ערך בחנוך הילד.

חשיבות רבה גם לסובלימציה בחנוך הילד. הסובלימציה היא היכולת הטבעית, שקיימת אצל כל ילד וילדה להעביר את היצרים השונים (בעיקר היצרים הרעים בחיים המיניים של הילד) לעבודה תרבותית־אמנותית וכו'. היצרים בחיים המיניים של הילד מרובים הם – ובשלושה דרכים משתחרר הילד מהם. אם הוא מוציאם לפועל ומקבל תענוגו ע“י כך, או שהוא מחליפם ע”י סובלימציה, או שהוא דוחם במרץ ע"י לחץ מהחוץ. האפשרות הראשונה והאחרונה אינן לטובת הילד, מפני ששתיהן מובילות לידי עצבנות, היסטריה ונורוזה. הסובלימציה היא, איפוא, האפשרות היחידה לשחרור הילד מכל היצרים הרעים.

מהי הדרך לסובלימציה? – לגבי ילדים רכים בשנים זהו היחס העדין והרך מצד המטפלים בהם. אהבה, אבל בלתי נפרזת, נותנת ספוק גמור לילד וממלאת את מקום יצרי המין המתפרצים ודורשים את סיפוקם. באטמוספירה של חמימות, אהבה, עדינות ורוך יעבור הילד את שתי התקופות הראשונות בחייו המיניים בהצלחה. יקרה, שאין המטפלים אוהבים ילד זה או אחר. הרי עליהם לחפש אז דרך, שהילד יפגש עם אנשים אחרים, שיאהבוהו וישפיעו לטובה על התפתחות חייו להבא. מקץ התקופה השניה, ובשעת התקופה השלישית, עד גיל ההתבגרות, נעשית הסובלימציה אצל הילד בדרך של משחק־עבודה, מדע (למודים) ואמנות. לכל ילד נטיה אינדיבדואלית לצורה זו או אחרת של סובלימציה. כל מה שהמחנך יקדים להכיר בנטיה המיוחדת של הילד לסובלימציה וישתמש בדרך זו בחיי היום־יום של הילד, יציל את הילד מקושיים נפשיים בעתיד. בין שלושת סוגי הסובלימציה–העבודה היא החשובה ביותר. אולם אם העבודה נעשית מתוך הכרח, תנאי החיים (עזרה מתוך עניות) הרי היא נהפכת לפעמים לרועץ, ושחרור הילד מהקושיים ע“י הסובלימציה אינה יוצאת עוד לפועל. הדרך האידיאלית לתת לילד לברור ע”י בחירה חפשית את מקצוע העבודה המתאימים לרוחו. דרך כזו מובילה לסובלימציה מלאה. בזמן האחרון הוכיחו, שקיים מספר ידוע של ילדים, שאינו מסוגל לסובלימציה מספקת, ובשטח זה עוד כר נרחב לעבודת חקירה מדעית־פסיכולוגית־חנוכית.

הגורם הפסיכולוגי השלישי החשוב בחנוך הילד הוא החנוך לריאליות, למעשיות. כל המעורפל והמטושטש צריך “לרדת מעל הפרק” בחיי הילד בגיל שלוש שנים ומעלה. הכול צריך להיות ריאלי, מעשי וברור. אגדות וספורים דמיוניים יש להרחיק. את כל האמונות בשדים, רוחות רעות מכשפים וכו', צריך למנוע מהילד. לאגדות ולספורים הדמיוניים של בעלי חיים, כפי שהם מסופרים אצל קיפלינג או אצל י. בוּרגס, חשיבות רבה לילד. האגדות הללו וספורי דמיונות אלה הם פיקציה, שהילד נוכח בהם מהר, ולפיכך אין בהם נזק. בקושיים גדוליים נתקלת הפסיכואנליזה בהשפעת ספורי הדת ביחס להתפתחותו הנורמאלית של הילד. באמיתיות האגדות הדתיות חייב הוא להאמין, הוא מוכרח להאמין במציאות גן העדן, במבול, בקריעת ים סוף ועוד. ואם מצד שני הוא לומד בשעורי הטבע דברים המסבירים בדרך ריאלית את הופעות הטבע, הרי נוצר קונפליקט בנפשו של הילד, וזה מביאו שוב לידי קושיים נפשיים. ונוסף לכל אלה ביחוד הפחד מפני האלהים “הכול יכול”, שהכול הוא רואה והכול הוא יודע, גם אם נמצאים בחדרי חדרים, – הפחד הזה מביא לידי נורוזות קשות. ואיה המוצא? המוצא האחד הוא לשמור את הילד מספורי הבל ואמונות טפלות, לחנכו לתפיסה ריאלית ומציאותית בחיים. דרך זו תציל את הילד מהרבה קושיים וקונפליקטים נפשיים.