זה קרוב לארבע שנים, שהוא, פלדמאן, נמצא בשדה הקרב. כמעט ששכח, כי היה בזמן מן הזמנים, איש חפשי וחי לפי רצונו. חיי המלחמה נשתרשו כל כך עמוק בנפשו, עד רשר היו לו לטבע שני, להכרח. כמו מתוך חלום עולים לפעמים בלבו זכרונות מאותם הימים המאושרים שלפני המלחמה, שאז היה גם הוא איש בין אנשים, הולך אל כל אשר יהיה רוחו ללכת ונוסע לכל מקום אשר יהיה רצונו לנסוע. יסוריו, בימי המלחמה הראשונים, היו כל כך גדולים, ענויי־נפשו כל כך צורבים, סכנות־הנפש כל כך תכופות, עד אשר מעט מעט התחיל להתיחס אליהם באפטיה גמורה. יהָרג, יחלה, יפצע או יעָשה בעל־מום עולמית – אחת היא לו. הוא השלים כבר עם מצבו, עשה את חשבון־נפשו והכל אצלו לאחר יאוש. ולכן כמעט שפסק להרגיש את יסוריו הגופניים. רעבון, צמאון, נדודי שינה, זחילה על ארבע, כריעה על ברכים, לבוש סחבות, מעונה מעקיצות כִּנים ופרעושים, תמונות־בלהה ומראות־זועה של ענויי אשים מפרפרים ביסורי גסיסה, של פגרי בני אדם וסוסים, שעורבים מנקרים את עיניהם, דם קרוש ושחור על פני העשב הירוק, אויר מחניק ומלא רקבון בתוך המחפרות ואדי־רעל של גזים ארסיים – כל אלה נעשו לו לדבר שבהרגל. בשרו נעשה כבשר המת שאינו מרגיש עוד באיזמל.
הוא כבר עבר את שבעת מדורי הגיהנום, ונתנסה בכל מיני נסיונות, נפצע פעמים אחדות באברי גופו, חלה במחלות שונות, התגלגל בבתי־חולים בארצות שונות. הוא, יליד פולין, נקרא לצבא הרוסי, נשלח לרוסיה הפנימית, משם אל החזית הגליצאנית, מגליציה לרוסיה הדרומית, משם לרומניה ומרומניה שוב לרוסיה, עד אשר גופו נהפך לחלמיש ולבו לאבן. אין עוד דבר אשר יפתיע אותו ויבהיל את דמיונו. הוא עבר כבר באש ובמים, נצרף בכור הברזל והדם ויצא קשה כסלע, שכל כלי־מלחמה לא יצלחו עליו.
ומזל מיוחד היה לו, כי תמיד בשעת מעבר, בעת גמר איזו תקופה מתקופות המלחמה, היה הוא בין אלה האחרונים שלקחו בה חלק. הוא היה אחד האחרונים שעזבו את אדמת גליציה, לאחר המפלה ליד גורליצה, ואחד אחרוני הרוסים שעזבו את רומניה. ואף ששכב במשך שבועות וחדשים בתי־חולים שונים, אבל בעת נסיגה לאחור ובעת העברת הגבול מארץ אחת לשניה, היה נמצא תמיד בין הלוחמים.
ולכן נתקע הרעיון במוחו והרגיש באיזו הרגה פנימית, כי הוא יהיה גם בין אחרוני הנלחמים לפני כריתת ברית־השלום. וכמעט שהיה בטוח, כי לא ימות מקודם ועוד יזכה לראות בעיניו את חתימת המלחמה הזאת.
והנה אמנם דמדומי השלום כבר נראו בארץ. העתונים מספרים על דבר מגילות עפות בין הממלכות הנלחמות וכי נושאים ונותנים כבר על אדות שביתת הנשק לזמן משא־ומתן של השלום. צלם אלהים שב אל פלדמאן. הוא התחיל להרגיש את האדם שבו. לאט, לאט התחיל חש, כי אמנם היה נמצא במשך קרוב לארבע שנים בסכנה גדולה, סכנת המות, אבל הנה הולך וקרוב היום, שבו יסיר מעל שכמו את רובהו ואת חרבו מעל מתניו ויהיה כאחד האדם, כאותם המטיילים להם חפשים בראשים זקופים, בלחיים אדומות, לבושים הדר, ברחובות העיר, שהוא עובר בהן לעתים קרובות. הוא ישוב לעיר מולדתו, אל בני משפחתו וקרוביו, אל חבריו מכיריו ואל רחל’ה בחירת לבו… ובבוא רעיונות כאלה במוחו הוא מתחיל מרגיש גם מעין מקצת גאוה בלבו, על שהוא היה אחד הגבורים שלקח חבל בכל מהלך המלחמה מיום הראשון להתפרצותה עד יומה האחרון. שהוא נשא על שכמו את סבל כל התלאות הכרוכות בעקב תשפוכת דמים זו, שהולכת ונמשכת זה ארבע שנים ואיזה מלאך טוב עמד תמיד לימינו לשמרו מכל רע. הנה הולך וקרוב היום המאושר, שבו יקָרא לו דרור. הוא מתאר לעצמו את הרגע שבו יסיר מעל שכמו את רובהו וירגיש את עצמו חפשי מכל עול ונקי לביתו; כאשר יחליף את בגד השרד בבגד פשוט, כאשר ירחץ את בשרו במים חיים, ילבש מלבושים נקיים וישכב במטה מוצעת על סדיר להן וכסתות צחורות. בשובו הביתה תהיה השמחה במעונו, אביו הזקן יוריד דמעות מרוב גיל, אמו תחבקהו כילד קטן: דוד’ל שלי! בין הבאים לברכו בברכת מזל טוב תהיה גם רחל’ה, לבושה חולצה לבנה עם פסים כחולים לצד הצואר והחזה, אותה החולצה שהיתה לבושה בעת הפרדו ממנה, ועיניה מאירות משמחה… אכן עוד לא אבדה תקותו; עוד לא ננעלו לפניו שער רחמים; ה' השאיר אותו לפליטה כיום הזה לראות בעיניו את קץ המלחמה רווּית הדמים.
ובעלות מחשבות כאלו על לבו הוא מרגיש, כי ראשו עליו סחרחר ועשתונותיו מתבלבלות מרוב אושר; הוא מרגיש את עצמו כל כך קל וטוב, עד שרגליו מתרוממות, מבלי משים, מעל האדמה מרוב שמחה. אכן, הולך וקרוב יום הגאולה.
תרועת גיל עברה מבחנה. צבא העמים והשבטים בני גזעים שונים דברו ראמות בלשונותיהם המשונות, שרקו בשפתיהם והוציאו מלבם קולות־צהלה אדירים. בני אירופה ואסיה, ערב רב של שבטים משונים, עמים ולשונות אמונות ודתות מכל קצוי רוסיה הגדולה – כל אחד מהם הביע את שמחתו באופן אחר. בלילה, בלילה, כאשר פסקו הקרבות, נגנו בכלי־זמר: בבלליקות, ציטרות, מנדלינות, הרמוניקות־פה ויד וזמרו מיני זמר מעודדים על המולדת היקרה ועל הנערה מתגעגעת לדודה. בחפירות, בגרני־תבואה ובאהלים ספרו אחד לשני על אדות מולדתו, קרוביו, חבריו ועלמות־אהובות, בלעגי שפות, ברמיזת אצבעות וקריצות עינים ושדה־הקרב נהפך לשדה חוגגים. החיָלים של שורת החפירות הראשונות נדברו עם האויב על ידי יריות בפתקאות־נייר, לחדול הערב מפעולות־מלחמה ולהתווֹת קו דימרקציוני, גבול ניטרלי, שבו יוכלו לבוא בדברים אלה עם אלה בלי מפריע. ובתחום הקו הזה נאספו החילים משני הצדדים, שאבו מים מבאר אחת והחליפו ביניהם את צידם: פירות, לחם, שוקולדה, טבק ושאר מכשירי תשמש קטנים, והאויבים עמדו פנים אל פנים ומתפלאים בלבם: האמנם אלה הם השונאים בנפש, הממטירים עליהם פחים וכדורים, כלי מות ואדים מרעילים, פצצות ורמוני־יד? וכך שוחחו ביניהם עד שנפטרו אחד מן השני בברכות שלום. אמנם יריות בודדות טרם חדלו גם אז, אבל איש לא שם עוד אליהן לב ולא עוררו עוד כל פחד בלב מי שהוא. הן היו טבעיות כל כך, עד שלפלא היה הדבר לוּ היה ההפך. איש לא ידע מאין ולמה הן היריות הללו ומי הם מוריהן, אבל כל אחד הרגיש בנפשו, כי הן מוכרחות, כי אי־אפשר בלעדיהן.
סוף סוף נתקבלה ידיעה בעתונים, כי השלום בין שני הצדדים נכרת.
השמחה עלתה למעלה ראש, אנשי הצבא השתובבו כילדים, בכו וצחקו חליפות מרוב התרגשות, נפלו איש על צוארי רעהו ונשקו זה לזה. צהלת תרועה כבירה אחזה את שני המחנות הנלחמים וקול רנתם בקע שמים. מנגינות וזמירות מלאו את האויר. הדליקו מדורות־אש ויצאו במחול לאורן, ערכו משתאות וסעודות והטיבו את לבם ביין, התגלגלו ורקדו כאילים והתלוצצו על כלי־המות, על הטנקים הנוראים וכלי־התותח הכבדים, שעמדו בלועים פעורים. מרטו פרחים ותקעום בחורי הרובים ועל חודי הכדונים. שמחה פראית ושובבה אחזה את מאות אלפי האנשים מקצה האחד עד השני.
אבל מפני שבמחנה לא הכרז עוד דבר כריתת ברית השלום באורח רשמי – עמדו עוד שני מחנות־הלוחמים כמקודם, עומדים ומצפים לרגע, שבו יוּכרז השלום בפומבּי, בּצרמוניה צבאית.
בשעה מאוחרת בלילה, כאשר חדלו התרועות וקולות השמחים; בשעה שרוב החילים כבר ישנו את שנתם וראו חלומות מזהירים – ישן גם פלדמאן על ערמת־תבן בשדה. אך פתאום נפלו יריות בודדות באויר. כרגיל, לא שם איש אליהן לב; אף עפעף לא נדנד לשמען ואף אחד לא הקיץ לקולן. טבעיות היו כמנגינות הרמוניקות הבודדות, שנשמעו עוד פה שם בדמי הלילה.
אבל כדור אחד של היריות הבודדות הללו פל, על־פי מקרה, על פלדמאן, פלח את מוחו, שהיה שקוע אז בדמיון נעים של שיבה הביתה, אל אבותיו הזקנים ואל רחל’ה אהובתו. ושם קץ לחלומו..
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.