על גבעה המתנשאה על־פני ככר רחבת־ידים, למול הנהר, העובר את העיר הפלכית הפולנית, שבה חנה מחנה צבא רוסי עם המון פקידים וכומרים מגודלי שער וזקן, ארוכי חַלַּטִים ורחבי שרווּלַים – התרומם בית־כנסיה רוסי עם כופות מגדלים עגולות ומוזהבות, בנויות בטעם הביזנטינים, באופן מסיבי וכבד, עם מדרגות־מֶלט רחבות לאורך כל החזית. הוא עמד לו איתן ובטוח על מקומו, נשקף על־פני הנהר ונראה למרחק, לאנשים הנוסעים בסירות־קטור ולאלה העומדים בעבר החוף השני, נוֹצץ כברק־זהב מגדליו, כוּפוֹתיו, גוּלותיו וצלביו כאשר תלהט השמש מעל. הוא היה עוטף את כל הככר מסביב בבים־בֹאַם הכבד שלו, כאלו היה עולה מבטן האדמה, בהשמיע פעמוניו את צלצוליהם בערבי השבתות והחגים ולרגל כל מקרה מות או חתונה של חבר העדה הרוסית. עשרות בשנים עמד לו בית־תפלה זה, שהיה למרכז־דתי לבני הקהלה הפרבוסלבית ושלקח חלק בכל מקרה רב־ערך שקרה בחייהם.
סאַשה, נער כבן שתים עשרה שנה, בנו של אחד הפקידים הרוסים ותלמיד בית־הספר העִירוני, נער תמים, שנתחנך על בכי הורים אדוקים, לא עבר עוד אף פעם לפני בית־כנסיה זה, שהיה נמצא בדרךְ העולה מבית אבותיו לבית־הספר, שלא יסיר את כובעו מעל ראשו, ושלא יחשוב לרגע, כי בבית הזה שוכן אלהים. הוא היה תמיד מוקף דברים וחפצים, המזכירים את המשפחה האלהית השלישיה המאוחדת. באחד מחדרי בית אבותיו היה תלוי איקונין מוזהב ועל ידו עששית אדומה מעלה תמיד אור קלוש ופנטסטי. וסאַשה היה אוהב להתבודד בחדר הזה, לכרוע ברך לפני האיקונין ולשפוך לפניו את שיחו. טרם עלותו על משכבו בלילה ולאחר קומו ממטתו בוקר או בעת אי־ידעו את השעור ויראתו את חמת המורה – היה מתפלל ארוכות לפני התמונה הקדושה ושופך את צקון לחשו מלב מלא. במקרה יותר חשוב, בעת מחלת אחד מבני משפחתו, למשל, היה רץ לבית־התפלה והיה כורע שם לפני הנצלב, אשר ידיו ורגליו פצועות וזבות דם ומתפלל מלב תמים, עד שעיניו יורדות דמעות, ואז הוקל ללבו והיה בטוח, כי ה' שמע לתפלתו. הוא אהב גם את אפלולית הבית הקדוש ואת הסוד המרחף בחללו, וגם את לילות הפסחא, בשעה שהבית זרוע אור מבריק של עשרות הנרות והמנוֹרות ועל כל פנים שפוכה חדוָה פנימית והתלהבות אמתית וכל אחד מברך את השני בברכת המשיח, שקם לתחיה. הוא מצא את עולמו וחלום־ילדותו בבטחונו בה'. שהוא אל רחום וחנון. בהוציאו מפיו את המלים: “גוספודי פּומילוי!” (ה' ירחם) היה לבו בטוח, כי בודאי אלהים ירחם. הוא אהב להתבונן אל התמנות העגולות על קיר־החזית ממעל הדלת ועל משקופי החלונות שבבית־התפלה, המצירות את האם הקדושה עם ילד על זרועותיה ומסביב להם כנפי־מלאכים פרושות למעלה, שרחמים אין־קץ וסליחה גמורה ומוחלטת שפוכה על פניהם.
הוא ידע. כי מחוץ לבית אבותיו יש עוד בית אחד העולה עליו בערכו, שהוא קדוש וטהור וחופף בכנפי חסדו על בני־האדם; כי יש מטרה ותכלית לעולם והחיים; כי ה' אשר בשמים שם את משכנו בבית הזה, המלא כופות וצלבים ומפה הוא משקיף על מעשי בני־אדם ותחבולותיהם, אל מעשיהם הטובים והרעים, ומפה הוא שולח את רחמיו הרבים לעושי רצונו ואת ענשו לעוברי רצונו.
כאשר מתה עליו אחותו הקטנה ראה, כי הביאו את גופתה לבית הזה. והוא ידע, כי פה עלתה נשמתה למרומים והיא היתה למלאך קטן, המשרת את פני ה'. כאשר ילדה אמו בן – והיה זה מתנת אלהים, ששלח מן השמים, ולכן נטלו אותו הנה להביאו בברית־הדת. והבית הזה היה המתּוֵך בין אלהים אשר בשמים ובין בני־האדם אשר על הארץ.
פעם נפוצה השמועה בעיר, כי הגרמנים הולכים וקרבים. ידיעות מידיעות שונות הגיעו מערים הסמוכות, היושבות על הגבול, כי הגרמנים התפרצו אליהן והמחנה הרוסי נסוג אחור מפניהם. השליחים, המבשרים את בוא האויב היו – האוירופּלנים, שהשליכו פצצות ממרומי האויר והרגו ופצעוּ אנשים מספר. במחנה הרוסים קמה חרדה. בבתי־הפקידות החלו לצרור את החפצים ואת התעודות הנחוּצות ביותר בחפזון נמרץ, ואת יתר הניירות העלו על המוקד. מחנה הצבא עמד מוכן למלחמה. רבים מן הפקידים שלחו את בני־ביתם ביחד עם צרורות, חבילות וכלי־בית אל מסלת־הברזל הקרובה, להביאם לפלכי רוסיה הפנימיים, ואח“כ עזבו גם הם את העיר ונשאר רק ה”פּוֹפּ" (כומר הכנסיה) לשמור על בית ה', וגם העניים ביותר שאין להם מה לאבד. הם נשארו יושבים על מקומם ומצפים בחרדה אל המאורעות הכבירים, ההולכים לקראתם ושאין יודע את צפון בחיקם.
בבקר עבות אחד, בשעה שכל אנשי העיר שכבו עוד על מטותיהם, נשמע קול רעש אדיר בלוית תנודות חזקות ואדירות זו אחר זו, שהחרידו את האויר, עד אר הבתים רעדו תחתיהם שמשיות החלונות התפוצצו לרסיסים. האנשים עזבו את בתיהם וברחו החוצה הלומי־רעם ופחד, עד אשר נודע הדבר, כי הצבא הרוסי פוצץ בדינמיט את הגשר שעל פני הנהר, לבלי לתת לאויב לבוא אל תוך העיר.
לא עברו שעות רבות והכדור הראשון נפל אל העיר ופצע איש עובר לתּומו. ואחר הראִשון – ומטר כדורי כלי־תותח ובליסטראות התנשאו באויר בשריקת־צריחה כמלאכי בהלה, להשמיד ולהחריב כל מה שימָצא על דרכם. העיר היתה לחרדה. מהרה נודע, כי צבא־החלוץ של הגרמנים כבר נמצא בכפר אשר מעבר הנהר השני, ומשם הוא ממטיר את כדורי המות אל תוך העיר. רוב הכדורים היו מכוָנים לעבר פני בית־הכנסיה הרוסי הנשקף ממרום עמדו, והם אמנם עשו בו שַמות: חלק החזית נחרב, השמשיות התפוצצו וגזרי־אבנים, טיח־קירות ומכתות־זכוכית נתגלגלו על פני מדרגות־מֶלט הרחבות. נשברו מגדלי־הצלב, תאי־הפעמונים, הכפות המוזהבות, ופרצה גדולה נעשתה בגג הבית.
למחרת נסוג הצבא הרוסי אחור, והחלוץ הגרמני חדר העירה על פני סירות־קטור. בבואם מלאו את קירות החומות במודעות גדולות המכילות גזרות, הזהרות, וסיָגים שונים. דחקו את רגלי החיים והגבילום בהגבלות חמורות. ביחוד כלו את חמתם בבית הכנסיה: את פעמוניו הוציאו מתוכו, את חצרו הפכו לארוַת־סוסים ואת פרוזדורו לקסרקטין.
כעבור שבועות מספר, מיום אשר הכובשים החדשים לקחוּ תחת ידם את כל בניני הפקידות של הרוסים והביאו בהם סדרים, כוננו שלטון צבאי ואזרחי חזק. וכשם שגברה ידם על הצבא הרוסי, כן הראו את ידם הקשה על אלהי הרוסים; אלה, שנושאים על חגורתם את הכתובת: “אלהים עמנו”, כבשו בכלי־זיינם הממורט גם את אלהי שונאיהם. הם טהרו את בית־הכנסיה מגללי בהמה ואדם, תקנו מעט את בדקיו, סתמו את פרצת הגג, הסירו את הצלב העקום מעל מגדל הגג, שנשאר לפליטה, והעמידו במקומו צלב ישר של הכנסיה הפרוטסטנטית, הוציאו הרבה כלי־בית והביאו אחרים במקומם, שנו את שפת התפלה, סדר העבודה ומנהגיה. ראשי הצבא, הקטלנים המומחים, חוגרי החרבות והמאכלות גזרו: מהיום והלאה קדוש יהיה הבית הזה לאלהי הגרמנים.
שלש שנים ישבו הגרמנים בעיר זו ומשלו בה ממשלה בלתי מוגבלת. אלה מן העדה הרוסית הקטנה שלא נסו ביחד את הצבא, סבלו חרפת רעה וכלימה; ה“פּוֹפּ”, שנשאר לשמור על בית ה', הלך בטל באין עבודה ובאין לחם למחית ביתו. הוא עבד כל עבודת פרך להחיות את נפשו ונפש בני משפחתו. שערותיו הארוכות גדלו פרא, החַלט שלו קבל איזה צבע משונה מבליה ומזוקן, ויתר בני־העדה התהלכו כצללים בחוצות העיר. בני עם הארץ ביטו עליהם בעין רעה, הכובשים הכבידו עליהם את אכפם, הוציאו עליהם גזרות קשות, הביטו עליהם בשבע עֵינים והתחקו על שרשי רגליהם, בחשדם בהם, כי הם מרגלים. העדה נתדלדלה וצלצול השפה הרוסית ברחוב עורר השתוממות בלבות השומעים, כמת המתהלך בין החיים…
כעבור שלש שנים מורגש היה, כי ימי הגרמנים בעיר ספורים. הם הקלו את עוּלם מעל יושבי הארץ ועיניהם הביעו פחד מהול במבוכה. עם הארץ התכונן כבר לקבל בידו את השלטון, כאשר אך יעזבו הכובשים את הארץ.
בערב אחד נראתה תנועה גדולה מצד משרתי האפיצרים וראשי הצבא. הם עמסו חבילות וצרורות, כלי־בית וארגזים, על עגלות ומרכבות שונות. ברחובות היתה תנועה חזקה. אוטומובילים עפו בחפזון. בעינים נשקפו פחד ובהלה. מורגש היה, כי מאורע היסטורי חשוב ממשמש ובא. כל הלילה רעשו הרחובות משעטת פרסות סוסים, חריקת אופני עגלות וקטעי קולות עמומים מלאי מבוכה. למחרת קמו האנשים והנה – הגרמנים עזבו את העיר עד אחד, ולפני שערי מוסדות־השלטון עומדים כבר שוטרים פולנים מזוינים לשמור עליהם.
שבועות אחדים ארך המצב של תהו ובהו, המצב הבלתי־ברור של ימי־המעבר, עד אשר לבסוף הוקם הסדר, ובין שאר המוסדות, שנפלו בידי הבעלים החדשים, אדוני הארץ האמתים, היה גם בית־הכנסה הרוסי.
ועד מהרה הוצאו משם כל הדברים, המזכירים את שלטון הגרמנים, כל כלי־הקודש של הכנסיה האיבנגלית, ובמקומם הובאו חפצי־קודש של הכנסיה הקטולית, כּפות־המגדלים הרחבות והמקומרות עם צפוי הזהב הוסרו, ובמקומן נבנו מגדלים גבוהים ומחודדים בסגנון הגוטים. סדר העבדוה ושפת התפלה נשתנו שוב. בימי חג ומועד או במקרה שמחה ואסון שמשו בו כמרים מגולחים, צנומים ולבושי שחורים. הבית נהפך לבית־כנסיה קטולי של צבא הארץ.
העדה הרוסית נתדלדלה עוד יותר. ה“פּוֹפּ” מת מעוצר רעה ומחסור. מספר אנשי העדה הלוך הלוך וחסור. בחג הלידה או בפסחא, התאספו בבית פשוט של אחד מהם וערכו את סדר התפלה בלי כהן. הם נשארו – צאן בלי רועה.
סאַשה נתבגר בשנים אחדות ונזדקן בשנים רבות. בגד־השרד של תלמיד בית־הספר נהפך לסחבה בלויה, וחגורת־העוֹר השחורה והמבריקה שעל מתניו, נתמעכה ונהפכה ירוק. פּניו נעַשו צנומים וארוּכים קולו גס ויבש. עיניו הביטו נכחן בעצב מר. עולמו נתרוקן מכל תכלית. היסוד נשמט מתחת רגליו. כמו בחלום עברו על פניו כל המחזות שראו עיניו: בית ה' נהפך לארוַת־סוסים מלא צחנה, אחר כן תפשו בו הגרמנים, ולבסוף – עם־הארץ. הלא גם הם כלם נוצרים; הלא גם הם מאמינים באלהים, בכל זאת אינם מאמינים בזה, שהוא ואבותיו מאמינים. הם – אחרים. ואלה, האחרים, הפכו את חגו לחגא, את שמחתו לאבל, את בית־התפלה לתִפלה והוא אינו יודע אם קדוש עוד הבית הזה. והאלהים, אשר כבודו שוכן בבית הזה, מי הוא, אם בני־אדם באים ומחליפים אותו שלש מונים ומחללים את כבודו?… וזה הנצלב, בעל הרגלים הפצועות והזבות דם, עודנו תולה בבית הזה, מביט למעשי בני־אדם ואינו מוחה בידם…
פעם, בעברו לפני בּית־הכנסיה בהרימו את ידו להסיר את כובעו מעל ראשו, כדרכו מאז, נזכר פתאם, כי הבית הזה איננו עוד מה שהיה, והוא נשאר עומד תחתיו רגעים מספר וידו אוחזת בכובעו החבוש לראשו, מבלי דעת מה לעשות בו. אחר הוריד את ידו כמתיאש, נגש אל אחד הספסלים העומדים על המגרש לפני בית־הכנסיה, הוריד את רשו על חזהו ואנחה מרה התפרצה מלבו.
במוחו נצנץ אז רעיון הכפירה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.