המאור הגדול: השמש –

מחשבות חקר על אדות גוף השמש, מה הוא בעצמו ומה תכונתו

בטרם לדת את קאָפערניקוס ושיטתו החדשה בדבר השמש והארץ עוד היתה סוד נעלם, סתום וחתום בסתרי פליאות הטבע, אז עמדה השיטה הישנה בתת ראשה במרומי שמים ורגליה בתחתיות ארץ, כי היא מסורה היתה מדור לדור, הכל קִימוה וקבלוה עליהם והיא דמתה כעומדת לעד, כעשויה לבלי חלוף לעולמי עולמים. חכמות חכמי ימי קדם ברבות הימים נשכחו, תעתועי עתותי עולם במשך שנים לאלפים נמחו, והיא, רק היא, השיטה הישנה, היא קמה ורמה כתורת אמת באין מערער עליה ובאין מערער אחריה. היא עמדה במרומים, בגבהי מרומים, ממעל כל חכמות חקר וכל חִקרי תבונות. שיטות אין מספר ספו, פסו, כאשר באו, כן יצאו, גם שם ושארית לא השאירו אחריהן להיות להן זֵכר אף מעט והיא, השיטה הנושנה בדבר השמש והארץ לא כלתה מזֹקן, היא נותרה בגאון עֻזה ולא נגרע מתפארת עלומיה אף לא מאום, הכל הֻכו לרגליה, השברו, הֶעֳבָרו, ובה לא נגע כל רע. הגלגל החוזר בעולם לחליפות ולתמורות, לאבד ולכלה, גם הוא לא צלח עליה, לא יכל לה. אף כל הרוחות שבעולם לא הזיזו אותה ממקומה גם לא כמלא השערה, כמו אם באמת סֻבכו שרשיה בבטן הארץ מתחת, וענפיה – בלב השמים ממעל, והנה כל זה בעבור מה?

בעבור – כי גזרה נגזרה על פי אילי הארץ בשם אֵלֵי השמים להאמין כל אדם לכל דבר מבלי דעת, מבלי הבין ומבלי פצות פה, כי “השמש סובבת והארץ עומדת”. ופתגם אחד דכֻלָא ביה יצא בכל העולם והוא נשמע: רק האמינו, לא תבינו. כי תחכָמו, הלא תאשָמו! – יען כאשר אין למצֹא חשבון לכל מפלאות מפעלות אלהים בסוד בריאת העולם וקיומו, כן אין למצֹא חשבון לשיטה הזאת, אשר בסוד אלהים יסודה. הוא לבדו יְסָדה מראשית, ועד אחרית הוא לבדו יֵדָעֶנָה, רק הוא לבדו ואין בן אדם, בן תמותה עמו. ואת לקח הפתגם הזה היו מְשַמרים בעלי חזקת היד ביד חזקה, ויהי לחֹק עד לבלי חֹק! –

אולם קץ לכל מעשה פה עלי אדמות וסוף גם לכל מחשבה ודעה, על כן באוה גם אותה, הגיעו גם עדיה, לשיטה הזאת קץ וסוף! גם היא לא אכלה מפרי עץ החיים לחיות חיי עולמים והיות תהיה כדבר אלהים. עתה, בימים האלה: " היתה, היתה" יאמר לה, ולא תוסיף להיות עוד כל ימי הארץ והאדם עליה!

גבריאל נעץ קנה בים, ויבאו המים ויגרשו עליו טיט ורפש ויון מצולה, ויהי שם אי גדול ליבשת ארץ רחבת ידים, – וקאָפערניקוס תקע דברו בגלגלי מעשה בראשית, והם שִנו את תפקידם, החליפו את משטרם מששת ימי היותם. השמש עמדה מתקופתה לנוח מנוחת עולמים, והארץ קמה ממנוחתה לנוע תנועת עולמים, קאָפערניקוס דבר, ויהי כן!

ועוד היתה שיטתו רפויה בלבות חכמי התכונה ימים רבים, כי נקבצו, התמלאו עליה שאלות רבות וספקות עצומים, ותשובות מספיקות לא נמצאו להשיב דבר לאמתו. יען וביען חכמי הדור לא עלו למרום קץ למודיו וגם לא ירדו לעֹמק סוף דעתו, עד שקמו בשעתם שלשת החכמים הגדולים, הכבירים, האדירים בחכמת התכונה: קעפפלער; הערשעל; נעווטאָן. אלה השלשה עזרו הרבה מאד אחרי קאָפערניקוס, כי התמכרו לשיטתו וַיִלְמְדוה וַיְלַמְדוה. ברב כח חכמתם בררו ויצרפו את למודי דעתו ואת דעת למודיו, וימליכו את שיטתו החדשה תחת השיטה הישנה, אשר קברו אותה כמתי עולם בקבר עולם.

והנה אף אם בדבר הזה, בדבר שֶׁבֶת השמש ולֶכֶת הארץ כבר שָׁבַת ריב ותתֹם מחלֹקת מבין כל חכמי התכונה וחוקרי הטבע בכלל, הכל מודים לשיטת קאָפערניקוס: “השמש עומדת והארץ מקפת” לית מאן דפליג עוד, בכל זה בדבר תכונת השמש בעצמה, מהות גופה ואיכותו, עוד רחוקות דעות חכמי המחקר מכלל דעה אחת הרחק מאד. איש איש בורא לו דעה חדשה, מחשבים חשבונות עד לאין סוף ומדַמים דמיונות עד לאין קצה, ובכל כמו אלה הם מְיַסדים כֻלם כאחד ואחד ככֻלם השערות כמו רמים תלויות על אפס ואין. ואולם על כל השאלות שאין להם, לחכמי המחקר ההם תשובות מספיקות וברורות, כרוכות ומונחות בחנותם, על כל השאלות ההן יערימו להשיב רק תשובה לפי שעה, כדי לדחות קשות וכבדות בקש נדף או במֹץ עובר. הם יענו ויאמרו: אכן על זה אנו עמלים, את זה אנחנו מבקשים. ואם אמנם כי עד כה לא מצאנוהו, אבל אחרי אשר כבר השיגה ידנו למלאות את חנותנו חקרי אמת רבים אחרים, אגודות אגודות, חבילות חבילות, על כן אנחנו מקוים וכן מנשאים את נפשנו למצֹא פתרונים אמתים גם להשאלות האלה ולהכניסם בחנותנו מוכנים ומזֻמנים לתשובות נכֹחות ומספיקות! – אולם, עוד הם מעבידים את ראשם ביגיעה רבה, מְיַגעים את נפשם בעבודה רבה למלא חסרון חנותם, פתאום יבואם עוד חסר, ואמנם חסר במלואו. המלא אשר אמרו יאבד פתאום, עד רגע – ואיננו, וחנותם תשאר ריקה כנפש רעבה. אז תֵחַת גאות פיהם, תכלם מדבר גבֹהָה גבֹהָה, והם יקחו חלקם – כתמהון לבב אחרי תֹם שׂבע שמחות! – חוקר אחר בא וחקרם, חקרם והפכם ברוח משפט וברוח בָעֵר. גם עלה ויעבֹר עליהם כמטאטא השמד ויטאטאם ויעבירם.

 

א'.    🔗

הנה כל הדברים האלה והדומים להם, בודאי בחקרי חכמה נאמרו, אבל ודאי גם כן, כי עוד הם אינם תכלית חקר, יען כי לא חקרי אמת הם. באחת, כי בכל מקום שיש דעות רבות בענין אחד, כֻלן יכולות להיות שקר, רק אינן יכולות כֻלן להיות אמת בלתי אם אחת. אבל מי יבור ויברר לנו את זאת האחת! ועוד שנית, כי על הדעות הנזכרות תשאלנה השאלות האלה:

א') השפעקְטרום מראה לנו לדעת על ידי מראות הצבעים שלו, כי חֹמר גוף השמש הוא הוא כחֹמר גופות כל הכוכבים, וחֹמר גופות כל הכוכבים הוא הוא כחֹמר גוף הכוכב הזה אשר אנחנו חיים עליו וארץ יקָרא לנו. ובכן הלא כה אנחנו רואים את ארצנו כי היא בעלת גוף קשה ורגלינו דורכות על קרקע קשה. אין אנחנו סלמנדראות חיים במו אש, כי הארץ איננה אש; אין אנחנו שטים בגוף נוזל כדגה במים, כי הארץ איננה מים נוזלים; ואין אנחנו מתעופפים באויר כבעלי כנף ברקיע השמים, כי הארץ איננה אויר. זאת היא אדמת הארץ תחתנו, וספירת האויר אשר סביב לה היא לא מאירה ולא מחממת מסבת עצמה. על כן אין לנו לא כנפים ולא סנפירים, רק הולכי רגל אנחנו. באש נמות ובמים לא נחיה, ובלילה בהִפָּנות פני ארצנו ממול פני השמש, כל העולם חשוך וקר בעדנו. –

הן אמת כי מפני הארץ ולתוכה למטה, כרבות העֹמק כן ירב החֹם, ונהרי נחלי אש מתפרצים מתוך מסגרותיהם בבטן האדמה ובוקעים ועולים עד לב השמים, דרך הארֻבות או הצנורות, אשר יקרעו להם בקרב הרי השרפה (וואולקאַנע). אולם מכל זה איננו מוּצָא דבר גלוי ומפֹרש, כי הארץ היא באמת בעלת חֹם בעצמה מִטִבעה, או כי היא מְחֻמֶמֶת ועומדת מיום הִוָסדה מחֹם אש תמיד העצורה במעיה בחדרי בטנה, בחללו – כמדֻמה לבעלי הדמיונות – של הכדור הזה, אשר אנחנו הֹוִים ונפסדים עליו. אדרבא יותר ויותר יש לאמר מה שהשכל מְחַיֵב, כי כל הארץ בכלל ובפרט היא מצד הטבע, באשר אין נמצא בטבע שום יסוד אש בפני עצמו, כי כן נודע עתה אפילו לכל בר בי רב, כי לא נמצא בכל היסודות הידועים בחכמת הכימיה “יסוד אש” באשר חשבו הקדמונים. והחֹם והאש הם רק מסֻבָּבים על ידי מְסַבְּבים, פעולות סבות פועלות הם ולא יותר. ובכן גם חמימת הארץ בקרבה תולד בה חדשה מדי פעם ופעם על ידי עלילות העלעקטריציטאֶט, החבושה בטמון בחמרים רבים, המסֻגלים גם כן והמָכשרים לקבלה ולהוציאה, או לבָלעה ולפָלטה. שבאמת זאת היא העלעקטריציטאֶט המלאה את כל הבריאה מאין סוף עד לאין סוף, וקִיום כל העולמות כלם וכל אשר בהם תלוי בה, רק בה לבדה. כל שפע החיים ממנה, מהעלעקטריציטאֶט הוא יוצא ובא, והשפע הזה לא כח־החיים (לעבענסקראַפט) יִקָרא, כי אם חיי־הכח (לעבען דער קראַפט). העלעקטריציטאֶט היא הכח הראש והראשון, הנותן חיים לַכֹל בכל הבריאה כֻלה. על ידי עלילות הכח הנעלם והנסתר הזה, העלעקטריציטאֶט, תולד במעי הארץ חמימה גדולה עד למאד, לקדוח, להתיך ולהמם כל קשה ומוצק, עד לעלות בקיטור דק מן הדק. אז תחיל הארץ ותרעד, תִבָקע, תִקָרע ותקיא המסים קודחים, ולבת אש בוערה מבל מיני מתכת ואבן עד לרֹב, עשן וקיטור, אד, אבק ואפר דרך לועי הרי השרפה. רק היא, העלעקטריציטאֶט, היא הסבה אשר תרעד הארץ, תרגז, תתר ממקומה ונוע תנוע, תמוט וגם תבקע תחתנו. על ידה יִוָלד חֹם רב, ועל ידי החֹם הזה מתהפכים מוצקים להמסים, ההמסים לקיטורים והקיטורים לאדים, ואחרון אחרון מתרחב ומתפשט יותר הרבה מהקודם לפניו, וכי צר להם המקום מהכילם כאשר הם עתה ולא יוכלו להשתרע במעבה האדמה, אז הם מתפרצים בכח כביר ומבקיעים להם דרך באשר ימצאו, להיות להם תוצאות מן המצר למרחב, אל מחוץ לארץ ברחבי רקיע השמים ואין כל מעצור לפניהם. אולם על פני הארץ קרה אדמתה וקר גם לנו, כי שם תפוג, תמעט ותכלה החמימה שתעל מתוכה, ובפרט בימות החֹרף, אשר קרני השמש יגיעו אלינו וְיִגעו בנו לא בדרך קו נצב ישר (ווערטיקאַל) כי אם בדרך אלכסון נטוי (דיאַגאָנאַל). וראיה שאין לה סתירה לדעתי הזאת, שהרי כל העולם יודע, שכן מפאתי צפון וכן מפאתי דרום, כל עוד שנלך הָלוך וקרוב אל הקו התיכון (אֶקוואַטאָר) כן נראה כי החֹם הולך הלוך ורב עד הקו, ששם יגבר מאד ויהי כאש לֹהט. ויען מה? – זה דבר פשוט מאד! יען כי בשטח הקו בעצמו וכן בסביבותיו משני עבריו, קרני השמש יורדים ומגיעים אל הארץ דרך קו נצב ישר, והם נפגשים את הקוים היוצאים ועולים מן הארץ קץ בקץ, ראש בראש, שעל ידי כן מתהוה החֹם הגדול. לא כן בצלעי הצפון והדרום הלאה הלאה מן הקו, ששם יורדים ומגיעים קרני השמש אל הארץ דרך קו אלכסון נטוי, על ידי כן קרני השמש מדי עברם כֹפים את ראשי הקוים הבוקעים ועולים מן הארץ הצדה, ויעברו עליהם מבלי התנגד הרבה אלה לאלה. כרוח יכוף את ראשי השבלים ויעבור עליהם. – ומזה הטעם מובן היטב סדר השתנות הזמנים בארבעת תקופות השנה. וכן היא גם הסבה שמהבקר עד הצהרים ילך החֹם הלוך ורב, ומהצהרים עד הערב – הלוך וחסור. ועתה לפי הדברים האלה תתעורר השאלה: אם החֹם אשר לנו על פני הארץ, הוא בא מהחֹם הגדול והעצום שבגוף השמש, אם כן מאין לה להשמש החֹם הזה מחוצה לה וממנה והלאה, הלא חֹמר גופה הוא כחֹמר גופות כל הכוכבים, והם הכוכבים כלם, הם קרים על פניהם החיצונים, וארצנו היא לעֵדה בזאת? – ואחרי השאלה הזאת תצא אחריה בעקבות פעמיה גם זאת האחרת:

ב') מאין לה להשמש האור להאיר? הלא האור איננו יסוד בפני עצמו, ולוּ אם ככה, הלא נראה כי בכל גופות כל הכוכבים, אשר גוף השמש דומה להם בכל דבר, לא נמצא יסוד כזה ואף לא סימן ממנו? –

ג') אנחנו יודעים כי מפני הארץ ולמעלה אל רום רקיע השמים, כרבות הרום, כן ימעט החֹם, אשר על הארץ מתחת, וכן יחסר הלוך וחסור עד כלותו כֻלו, והקֹר יחל ויגדל הלוך וגדול עד אין ערך, עד אין חיים עוד, כי שם במרום הרים נִשָׂאים קֹר נורא מאד מאד, שכל יצורי האדמה לא יוכלו לשאתו. כן אנחנו רואים את הררי השלג והקרח (גלעטשער), את העננים ואת העבים ממעל לראשינו, ואת הגשם ואת השלג ואת הברד היורדים עלינו מגבוהים ארצה. ובכן לוּ אם אמת היה הדבר, כי השמש היא בעלת חֹם ואנחנו נֵחָמים בחֻמה, הלא אז היה מחֻיב בלי שום טענה ומענה להיות ההפך: כי מפני הארץ ולמעלה, כאשר יגדל המרחק מן הארץ אל מול פני השמש, כן יגדל החֹם, יגבר הלוך וגָבור, כדרך הטבע, יען כי המרחק מזה אל השמש הולך ומתמעט, ואז אין עוד הררי קרח, עננים ועבים, שלג, ברד וגשם כֻלם אינם עוד!

ד') אם השמש היא באמת בעלת חֹם גדול כזה, כאשר כל המון בני האדם מאמינים, אם כן אחרי דעתנו, כי על ידי החֹם כל גוף קשה יֻתַּך לנוזל, הנוזל יהפך לקיטור (דאַמפף) והקיטור – לאֵד (גאַז) דק מן הדק, כי אז איך לא יֻתך גוף השמש אם הוא קשה להיות נוזל, ואם הוא נוזל לא יהפך לקיטור, ואם הוא קיטור לא יתפשט להיות אֵד דק מן הדק, לפוץ אחרי כן ברחבי חללו של האין־סוף ולהיות אובד ממקומו ונעדר לעולמי עולמים. כי כל זה יְבֹאֶהָ להשמש מפני חֹם עצמה הגדול והעצום עד לאין קץ ומדה?! –

 

ב'.    🔗

א') מאין לה להשמש הגלגול (ראָטאַטיאָן) הזה? הן לא כפקודת כוכבי הלכת בתקופתם במסלותם, פקודת השמש גם היא בעמידתה בַתָוֶך! הכוכבים על ידי שהם מסתובבים, רצים ושבים בדרך רחוקה בעגול ארוך (עליפסע), על ידי כן הם מוכרחים ודחופים על פי חקי כח הכֹבד (גראַוויטאַטיאָן) להתהפך ולהתגלגל סביב לעצמם מדי עברם, או מדי נפלם,– כגלגלי העגלות הנמשכות מלפניהן או הנדחפות מאחריהן, או ככדור הנזרק בכח הדֹחה, כן על גבי הקרקע וכן באויר. במרוצתם הם מתהפכים ומתגלגלים סביב לעצמם כל עוד לא יחדל ולא יַרפה מהם הכח הדֹחה אותם. הם הכוכבים שהם מקיפים וסובבים תמיד מעולם ועד עולם ולא ישבֹתו, על כן הם מתהפכים ומתגלגלים סביב לעצמם על ציריהם גם כן מעולם ועד עולם. ואשר על כן – מסבת הגלגול, כידוע – הם כדורים עגולים וגם מעט ארוכים ולא בעלי קְצוֹת וזויות; אבל השמש, שהיא עומדת בנקודת התָוֶך מכל מערכתה, מה היא אפוא הסבה, אשר לפיה, היא, השמש מוכרחת להתהפך ולהתגלגל על ציריה גם היא, הלא כדור המונח במנוחה במקום אחד לא יתהפך ולא יתגלגל סביב לעצמו לעולמים, רק הוא ינוח תחתיו על הנקודה ההיא, שהיא קץ קו הכבד שלו (צענטרום), העובר בו דרך ישרה מלמעלה למטה (זאנקרעכט), או אם הוא נשען על דבר מה וינוח על פי מקרה גם שלא כדרכו. אמנם יש אשר נראה על הביללאַרד כדור מתהפך ומתגלגל סביב לעצמו והוא עומד על נקודה אחת; אבל מי לא יבין את זאת, כי כה יקרהו בחיוב על פי מקרה (שפעציעללער פאַלל דעס צופאַללס). על פי מקרה נפגש הכדור הזה בכדור האחר באופן אחד מאָפני הפהיזיק הרבים וכל התנאים הנצרכים לאופן הזה נמצאו כֻלם פעם אחת במקרה הזה, ויהי גלגול הכדור סביב לעצמו והוא מתגלגל ועומד על נקודה אחת. אולם סוף סוף, כח דֹחה רודה בו בכדור ההוא, ואמנם הוא מתגלגל בדרך שכיבה (האָריצאָנטאל) ולא בדרך עמידה (ווערטיקאַל), כי אם כה יהיה מוכרח להתגלגל ממקומו והלאה כאופן העגלה. אבל מי הוא ומה הוא זה הכח הדֹחה את השמש ומכריחה להיות מתהפכת ומתגלגלת סביב לעצמה והיא רק במקום אחד עומדת? –

כי כוכבי הלכת אינם גורמים לה את הגלגול הזה, על זה מודים חכמי התכונה על פי המדה: דבר הלמד מענינו (כלומר: אינדירעקט), בהתאמצם בכל כח חכמתם להמציא סבה רחוקה לגלגול השמש, ואמנם רחוקה מעל רחוקות עד לאין חקר, באמרם: בודאי, או אולי יש ברחבי האין־סוף “שמש רֹאשָה” או “מרכזית” (הויפט־אָדער צענטראַלזאָננע), שהיא המרכז לכל צבאות השמים ושמי השמים, ולה נעבדות כל השמשות הרבות בכל מערכותיהן, וכֻלן יחד אחת לאחת תקפנה אותה במסלולים, אשר יקצר רוח האדם לשער אותם, ככוכבי הלכת את השמשות הפרטיות בכל מערכה ומערכת. אפס, בזה הלא הם מודים, כי לא הכוכבים הם הגורמים את גלגול השמש סביב לעצמה, כי אם סבה אחרת, אשר גם הם, חכמי התכונה עוד לא ידעוה, ורק הם מרחיקים את השערתם מאין קץ עד לאין סוף! –

והנה כי באמת ישנן ונמצאות מערכות שמשות רבות לאין מספר במרחקי האין־סוף, כל דעת איש תבונות מקבלת וסֹבלת את המחשבה הגדולה הזאת. כי כה עיני כל רואות את כוכבי השֶׁבת (פיקסשטערענע) הרבים עד לאין מספר מקצה כִפַּת השמים ועד קָצֶהָ, עד שעין האדם מגעת לראות, אף כי עוד במרחקי האין־סוף מחוץ לגבול ראות העינים, שגם הטעלעסקאָפ היותר גדול והיותר טוב למעשהו, לא יצלח ולא יועיל בזה עוד אף למאומה! אבל זאת הדֵעה, כי בהאין־סוף המצא תמצא שמש ראשה למרכז, הדעה הזאת היא דעה שאין לה דמיון אפילו בעולם הדמיון! הדעה הזאת תשים גבול לאין קץ ומדה – לבלי תכלית! מרכז מוחש או מושכל יוכל להמצא רק בדברים שהם בעלי גבולות קצובים ממרכזם ולחוץ על קצותם, אם קטנים הם או גדולים, אם קצרים הם או רחבים. או כן: כל דבר שיש לו שִעור מחוץ על קצותיו – כלומר שיש לו מדה וקצבה –– בידוע שיש לו מרכז בקרבו, בתוך עביו, או בארכו ואו ברחבו, אבל ברחבי מרחקי השמים ושמי השמים שאין להם שִעור אפילו בדמיון, היתכן לאמר בהם, כי יש להם מרכז!! מאין יִמַדו המרחקים משפתם הקיצונה מזה ומזה להפגש המדות בנקודתם התיכונה, המרכז? – באין סובֵב, אין סובב, ואם סובָב אין, אנה אפוא ימצא המרכז המדֻמה? – ואולם, לכל הפחות כדי ללמד זכות על הדעה העלובה הזאת, שהיא צריכה לרחמנות, אפשר לחשוב עליה, כי היא אמנם מליצה מופלגת כשתי המליצות ההן שֶלִשני החכמים הגדולים בדורותיהם, אַרכימעדעס וקאַנט. כה אמר הראשון: תנו לי מקום נאמן (כוָנתו: מחוץ לארץ באויר, אשר לא יתמוטט ולא יתנועע תחתיו) ואני אסיע את הארץ מבין ציריה! – וכה אמר השני: תנו לי ממש (שטאָפף) ואני אברא עולם חדש! – מליצות – הנה רק מליצות, ומיטב המליצה – הפרזה! – כה החכמים מתחכמים, הפילוסופים מתפלספים והחוקרים מתחקרים, וסוף לכלם הוא רק אחד, שאחרית כל עמלם איננה עוד אפילו ראשית לתכלית דעת אמת, אשר תבֻקש ולא תמצא! –

ב') ועוד שאלה אחרת קרובה בצד השוה לזאת שיצאתי ממנה, היא כזאת: על פי איזה אופן וענין יכולה השמש להחזיק מעמד עולם בנקודה התיכונה ברחבי חוג מערכתה, מבלי עשות גם היא תקופה במסלול־עגול ככל כדורי השמים התלוים על בלימה, הלא השכל מחַיֵב, כי כל צבא השמים, אם שהם מוכרחים להתגלגל ולרוץ ארח תקופתם מפני שהם תלוים על בלימה, או שהם יכולים להיות תלוים על בלימה מפני שהם מתגלגלים ורצים ארח תקופתם. ומפני שכל אחד דֹחה את רעהו מבא בגבולו, על כן הם עושים את דרכם במסלולים עגולים־ארוכים ולפעמים גם מֻסַבים ועקומים, הלוך מעבר מזה ושוב מעבר מזה. והשמש שהיא במקום אחד עומדת ומתגלגלת רק סביב לעצמה והקף בתקופה אינה מקפת, איך היא יכולה להיות תלויה על בלימה? או כן: השמש שהיא תלויה על בלימה, איך היא במקום אחד עומדת והקף בתקופה אינה מקפת? – מי הוא זה הכח אשר יתקפנה ויתפשנה להיות תקועה וקבועה במקום אחד מבלי פנות ומבלי נטות אנה ואנה, וגם יכריחנה להתהפך ולהתגלגל סביב לעצמה, ויותר עוד כי יגביר לה חֹק להיותה תלויה על בלימה והקף לא תקיף? – על ידי כח כוכבי הלכת אשר לה במערכתה איננה יכולה לעמוד כאשר היא עומדת, מקל וחֹמר ממה שאיננה מתהפכת סביב לעצמה על ידי כחם, כי אם רק על ידי כח מסבה אחרת, אשר החכמים החוקרים רק ישערוה ולא יחליטוה, כדבר האמור למעלה מזה! – ולוּ אם גם ככה (מצד מדת הרחמים על בעלי דעה כזאת, ולפנים משורת הדין), על ידי כח שמש מרכזית – הלא יתן הדין להפך, על אחת אלפי אלפים פעמים, שתהיה השמש מוכרחת לעשות הקפות בחללו של העולם ולא לעמוד ולנוח כיתד תקועה בתָוֶך, בתוך כל המהלכים, כאשר היא נמצאת עתה. וסוף כל סוף, כי כל השאלות הנזכרות תֹשׁבנה, תחולנה ותפולנה גם על השמש המרכזית ונמצא שכרנו יוצא בהפסדנו.

 

ג'.    🔗

א') מה הם הכתמים האלה, מה טבעם ומה טיבם? – מאין הם באים, אם הם ילידי סבה שבקרב השמש תְבֻקש להִמָצא וצאצאי מעיה יֵחָשבו הכתמים האלה, או מסבה מחוצה לה מחללו של העולם? – אם הם תמידים וקבועים במקומות מיֻחדים ומזֻמנים בפני השמש והם נראים רק בהֵראות המקומות האלה בזמניהם על ידי גלגול השמש סביב לעצמה, או כי יִקרו ויפלו פתאֹם בפני השמש פעם כה ופעם שם?

אחר כל השאלות אינני חפץ להיות “פתי מְחַכה לתשובה”, שעל כן כמעט שכִליתי את השאלות, הנני להשיב את התשובות.

רבים מבעלי החיים למיניהם, מחיתו ארץ ביבשה, מחיתו מים בים עד עוף השמים ועד כל רמש ושרץ, שהם בונים להם בנינים נפלאים, אף על פי שאינם מלֻמדים ובקיאים בחכמת האַרכיטעקטור. בכח שכלם לבדו, שיש בהם מצד טבעם הם עושים את מעשיהם, ומפליאים לעשותם גם מבלי דעת חכמות בני האדם. ויש שהאדם בכל למודיו ובכל ידיעותיו לא ימצא ראשו וידיו לפעולה קטנה ופחותה, מה שבריה קלה פֹעלת מבלי שום יגיעה וידיעה, הענין הזה הוא נודע וברור לכל, ועל כן איננו צריך לא לחקירה ולא להסכמה.

והנה בענין הזה שאני מתעסק בו, על אֹדות גוף השמש ותכונתו, הנני גם אני כמוהם, כבעלי החיים. אֶדַמה להם ולא אבוש! – אף על פי שאיני בעל תכונה ומבין בחקרי הטבע, בכל זה נשאתני רוחי לדבר בדבר התלוי ברומו של עולם, יען – חלילה לי מהתפאר – יען כי שֵכֶל נמצא בי מצד טבעי ואני יכול לחשוב מחשבות חקר, לשקול דעות, לבחון השערות ולהטיל ספקות בכל ענין שטעמתי ממנו, הן על ידי הלִמוד והן על ידי הקריאה. כמעט שאראה דבר מה שהוא מתעקל ומתעקם ללכת, תחת הֲלוך דרך ישרה וקצרה, אני אומר עם לבי: הרי זה תֹעה דרך, לא אלך אחריו, כי לא אֵתע עוד יותר ממנו. וזאת ידיעתי – כפי מה שהיא בערכה – ממה שלמדתי וקראתי מכבר ועד היום, היא הֵסֵבָּה לי לעמוד על השאלות הנזכרות, והשאלות האלה היו מנקרות תמיד את מֹחי כיתושו של טיטוס, – עד אשר עלה רעיון חדש בראשי לדַמות לי את השמש בדמות אחרת משֻנה מאד מזאת, אשר העולם מחזיק בה מצד הקבלה מלפנים, ועד היום הכל מאמינים כן. והחכמים החוקרים – אלה מתיגעים ברב חכמה ואלה מתחכמים ברב יגיעה להעמיד תכונת עצם השמש על חזקה אמתית; אבל הם דמיונות יזרעו ושגיונות יקצורו מכל עמלם אין להם גם שארית לקרן קַיֶמת, להִוָתר אחריהם ירושת פלטה לדור יבא בימים הבאים.

ועתה הנה היא, הנה היא באה דמות השמש החדשה, שיצרתי וְצִיַרתי לי בהלוך מחשבותי בהליכות חקרי שכלי. ובה, כדמות הזאת בטלות הן, לפי דעתי, כל השאלות הנזכרות.

ואתם קוראים נכבדים! הלא רבות כבר קראתם בארך רוח, על כן, אנא, הואילו נא, האריכו רוחכם גם לי הפעם! קראו נא את אשר נתתי לפניכם בזה והוו מתונים! בחנו נא היטב ואחר תשפוטו! – ואמנם מה לכם לבהל על פיכם ולהיות מהירי משפט? את כפי אני תוקע לכם, כי אחכה למשפטכם אף על פי שיתמהמה, כי אם גם יאחר הלא בא יבא! ובכן אל תדחקו את השעה ואל תקדימו את אשר לא תאחרו! –

ואולם עוד מעט! פה נטה לבי לנטות מעט מדרך חפצי, כדי לצאת ידי חובת דרך ארץ כנגד השמש, לדבר אליה דברים אחדים לרצותה ולפַיְסה, מיראתי פן תכעס וגם תֵּכַה מכעס! – גם למען התוכנים ראיתי על ככה, כי אם תכעס השמש וגם תכה מכעס, אז הם התוכנים, פניהם יחורו מבהלה, או יאדימו מבשת. – פתאֹם יראו לִקוי חמה, ויבהלו ויבושו מאד, על כי עתה כל העולם רואה את אשר לא ידעו הם, התוכנים מראש, ועליהם אבדה שעת הכֹשר להגיד מראשית אחרית. חלילה לי מהסב כדבר הזה! אני רוצה להביא תקנה לעולם ולא לגרום קלקול גדול כזה – חס ושלום!

העומדת בגאותה בגבהי מרומים, הנשקפת ביפעתה בחצי השמים, אַת היא זאת, השמש, המאור הגדול לממשלת היום! אל נא יחר לך בשמעך מדבר בך כזאת בן אדם כמוני אני! אם לא, חכמים בעיניהם בשעתם – הרבו לדבר בך יותר ויותר! עד כמה טפלו עליך שיחות תּפֵלות ובטלות ואת לא נעוית ולא נעצבת משמוע! גם את היא הקדמונית מששת ימי בראשית, ואת על כן היטב יָדַעַתְּ וגם שָמַעַתְּ מיום הבראך ועד היום הזה, כי יתר הרבה פעמים אין מספר, מאשר דברו בך, דברו בני האדם באלהים, דברו וגם עשו בו, והוא האלהים את הכל שמע, את הכל הקשיב, רק החריש ולא ענה. את הכל קבל ומאום לא השיב. כי הוא אל דעות, ומה יעשה לו אדם קצר דעה להיטיב או להרע! אם כן, או לא כן כל האדם כלם יחד יאמרו, מה מנו, מאלהים יהלוך או עוד יבואנו! – ובכן את השמש! שמעי גם את והחרישי. אם כה יפול הדבר, שאני דובר בך, או לא כה, אל יתחמץ לבבך ופניך לא ישֻנו! הלא כאשר היית מעולם, כן עוד תהיי לעולמים. אם ידעוך בני האדם לאמת, או יטעו בך ללא אמת, מה לך בכך או בלא כך! ובשגם אנכי הלא לא אחלל כבודך לארץ, כאשר כבר חִללו עמים רבים, גוים עצומים את כבוד אלהים וגם נצחו – לארץ ולמתחת לארץ! – ועוד הם מְיַשרים את עותתם בשפת חלקות לאמר: זאת פעולתם לאלהים, סוד אלוה הוא כמוס עמדם. רק את הסוד הזה לא יגלו, בדעתם היטב, כי הסוד הוא על פי הרֹב בחירה סתומה. החידה כל זמן שהיא סתומה, תֵראה כהר זקוף ותלול אשר לא תעל עליו רגל איש, וכמעט שתִפָתח, פתאם אין הר ואף לא סימן או צל של הר יֵרָאה עוד. כן היא החידה וכן הוא גם הסוד, מדה אחת לזאת וגם לזה. ואת השמש, לא תבואך כזאת קללה כקללת אלהים, על כן היי חכמה והחרישי, או החרישי ותהי לך לחכמה!

השמש היא גוף שאינו גוף, או להפך: היא לא־גוף שהוא גוף! כַוָנתי בזה היא כזאת: השמש היא אמנם בעלת גוף, רק עצם גופה לעֻמת עצם גופות של כל כוכבי הלכת (כוכבי השבת הם שמָשות, וכל שמדֻבר, מוחלט או מדֻמה בשמשנו, מדֻבר, מוחלט או מדֻמה גם בהם בכֻלם), הוא דומה ללא־גוף. או להפך: השמש איננה בעלת גוף מוחש כגופות כל כוכבי הלכת, רק היא בעלת גוף מֻשכל!

וזה מה הוא כי נדעהו או נדמהו? – הגוף הזה פלאי הוא. חמשת חושינו לא ישיגוהו ורק שכלנו הוא יחקרנו והוא יכירנו, שעל כן הוא כאמור, רק מֻשכל ולא מוחש.

הגוף הזה הוא “שום־מה” או “מה־שהוא” שהוא הֹוֶה בעולם וכמוהו מאין ראשית עד לאין תכלית. הוא יליד הכח הראש והעקר שהוא ספון וטמון בכל הבריאה כֻלה, ואשר עתה הכח הזה מכֻנה, כדי לשבר את האזן, בשם: “עלעקטריציטאָט”. על ידי הפעולות הנפלאות של הכח הזה מראש מקדם, הוכן ויהי השום־מה, או המה־שהוא, הלא הוא המראה שאנחנו רואים, המאור הגדול “השמש”. וזה מראה המאור הגדול מששת ימי בראשית, איננו אחר ומְשֻנֶה ממראות המאורות הקטנים שנעשים עתה חדשים לערבים על ידי תחבולות הפהיזיק. כמעשה חכמת הפהיזיק בִמְעַט קָטנו (אין מינימום) על ידי מלאכת מחשבת להאיר חשכת לילה באור יום, כן הוא מעשה הטבע בעצמו ברֹב גֻדלו (אין מאַקסימום), השמש ברקיע השמים! –

וזאת היא הפעולה להעשות בה השמש ביום העשותה, וכן ביום הבראה היא כוננה: הכח הספון והטמון בכל מלאכת העולם, לאמר, בכל כוכבי הלכת, הכח הזה הוא מאציל מעצמו שפע קרנים בלתי נראים לעינים באין מספר וערך; הקרנים האלה יוצאים מקרב גופות כל הכוכבים, והם הולכים ממקום מוצאם הלאה הלאה, הרחק הרחק מאד על פני חוץ במרחבי הרקיע. ואלה הקרנים הבאים מן הכוכבים מזה ומזה, קְציהם הם נפגשים ונוגעים זה בזה ראש בראש באמצע החלל הגדול מבעד לחוג תקופות כל הכוכבים (ר"ל השייכים למערכה אחת) במסלוליהם. אז על ידי פגישת קצות הקרנים ונגיעתם אלה באלה, יולדו שני הפכים בנושא אחד, כלומר: הכח האחד שבכל הקרנים, או כל הקרנים שהם כח אחד, שהוא העלעקטריציטאֶט יֵחָלק עתה לשתים בחינות: לבחינת כח מושך (פאָזענטיפע עלעקטריציטאֶט) ולבחינת כח דוחֶה (נעגאַטיפע עלעקטריציטֶאֶט). [“דוכרא ונוקבא” בלשון המקֻבלים]. מסבת שתי הבחינות האלה, המתנגדות אשה לרעותה ומתנגשות אחת באחת נִהיה להיות מראה שלהבת גדולה, שלהבת עלעקטרִיִית, והשלהבת הזאת היא היא “השמש” המאור הגדול.

ובכן לפי דעתי הזאת אני מצרף לי (לכל הפחות לי לעצמי) את חשבוני להתיר את השאלות ולפתור את הספקות, אשר הבאתי למעלה, בדברים האלה לאמר:

(א').    🔗

מראות הצבעים של השפעקטרום הבאים מן השמש, הם אינם מכריחים לקבוע הנחה ולהחליט, כי אמנם גוף השמש הוא חֹמר כחֹמר גופות כל הכוכבים. יען כי קרני השמש, אשר יתוו את קווי אותותם על השפעקטרום, הם אינם ילידי השמש, יציאי גופה מיֻחדים לעצמה, כי אם הנה הִנָם הקרנים ההם בעצמם היוצאים ובאים מתוך הכוכבים ונפגשים המקום, ששם תכלית פגישתם “מראה השמש”. וממנה, מהשמש, הם שבים ונחים על השפעקטרום. ואמנם רק בשנוי הזה: קרני הכוכבים על השפעקטרום הם פרטים פרטים, מכוכב כוכב, אחד אחד לבדו, וקרני השמש, שהיא בלולה וכלולה מקרני כל הכוכבים, כשהם באים ונחים על השפעקטרום, הם קבוץ כולל בו כל הפרטים, כל הכוכבים יחד כלם. ואלה קוי הצבעים אינם מורים סימנים מיֻחדים לעצם פרטי מיֻחד, להשמש, כי אם לעצם קבוץ כללי, קבוץ מכל הכוכבים, שחֹמר אחד לכֻלם. שבאמת זאת השמש היא רק האצילות מן הכוכבים, ולעצמה איננה אף מאומה. רק מראה היא, וחֹמר שיש בו ממש מארבעת מיני הַוָיַת החֹמר: מוצק, נוזל, קיטור ואֵד אין נמצא בה.

(ב').    🔗

השמש היא באמת בעלת חֹם רב שאין למעלה ממנו, יען שהיא שלהבת עלעקטריית גדולה עד למאד, והיא תמיד יקוד אש, מעולם עד עולם יוקדת. ובכל זה גופה לא יֻתך, לא יתפשט לקיטור ואד, מפני כי הוא גוף שאינו גוף, איננו חֹמר של ממש, כי אם של שום־מה, או מה־שהוא, אשר נכנהו, נדמהו ולא נדעהו. ואולם היא השמש אינה פולטת את חֻמה מקרבה, יען כי זה חֻמה הוא חֹם עלעקטרִיִי, וחֹם עלעקטריי במקום שיהי, שם יֶהִי. איננו יוצא חוץ למקומו (איזט ניכט אויסשטראַהלענד).

(ג').    🔗

החֹם אשר על הארץ – אמנם הוא על ידי השמש, רק לא כמו שהוא אתנו הוא בא ממנה. השמש היא רק שֻתפת במלאכה שממנה יִוָלד החֹם. חֹם השמש לא יתפשט ממנה וחוצה לה, כאמור. על כן הקרנים שיוצאים ממנה, כלומר: קרני כח העלעקטריציטאֶט, הם קרים מאין שום חֹם בהם, רק בפגיעתם באדמת הארץ והתנגחם יחד את קרני העלעקטריציטאֶט הבוקעים ועולים מקרב הארץ, אז יִולד החֹם ויהי כמו שהוא! –– כן אנחנו רֹאים איך קרני השמש העוברים דרך נקודת ההבערה (ברעננפונקט) בזכוכית מלֻטשה ומתֻקנה בפנים בולטים ועגולים, או בגב סגלגל (קְאָנוועקס), כשהם מתקבצים בקציהם בנקודה אחת על איזה עצם, הם מבעירים. והבאור בזה הוא ללא צרך.

מאמתת הדבר הזה נִוָכח היטב, בראותנו כי מפני הארץ ולמעלה ילך החֹם הלוך וחסור מעט מעט עד שֶׁיִכֶל כֻלו, ואז יחל הקֹר הולך הלוך וקר בכל רום השמים עד קצה גבול חֹם השמש. מטעם הזה אנו מבינים היטב סבת היות העננים והעבים, טל ומטר, כפור וקרח, שלג וברד, ומפני מה ראשי ההרים הגבוהים מכֻסים תמיד בשלג וקרח, בעוד אשר בתחתיתם חֹם או שרב גדול; כי שם במרום קצי ההרים הרמים אין עוד חֹם אף מעט, כי אם קֹר עולם. החֹם אשר על הארץ יִקצר מֵעֲלוֹת עד שם, וחֹם אחר מלמעלה אין. זהו לפי השגתי, דבר ברור ומובן לכל מבין. והדמיון להררי הקרח האלה הוא, אדם העומד בימות החֹרף בחדר מחֻמם והוא מוציא את חוטמו דרך נקב החוצה אל הקרה, עד מהרה יטעם החוטם טעם הקרירות דַיוֹ ועוד יותר מִדַיוֹ! –

(ד').    🔗

כי אור השמש אור עלעקטריי בכלל ובפרט, על זה נמצא מופת נאמן בַדבר, שבאור עלעקטריי תֵעָשה פאָטאָגראַפיע כמו באור השמש, גם כי האור העלעקטריי מצמיח, מגדל ומבשל זרעים ונטעים בבית אפל סגור ומסֻגר מבא בו אור השמש. הלא דבר הוא שאין לו סתירה.

ומציאה גדולה מצאתי הדברים שהיו כתובים במכתב היומי: Neues Wiener Tagblatt ליום 11. Februar 1888. NR.42.22 המעתקים ממ"ע צרפתי. ואלה הם הדברים: (טופס הדברים באשכנזית נמצא בסוף).

מַכַּת־שׁמשׁ עלעקטריית.

ממחזה מאד נפלא יספר לנו מה"ע Lumiere Electrique כפי שהודיע הרופא Dr. Defontaine לאמר: הוא היה מתבונן על התגלות פעולה נפלאה על ידי אור עלעקטריק עצום שהאירו בבית חרֹשת המתכיות שלו, Creusot שהיא דומה רק למכת חֹם השמש. שם עשו נסיונות לדִבוק מתכיות (Schweissung). ולתכלית נסיונותיהם היה נחוץ להם להביא רק קצות מטילי מתכת לידי חֹם של לִבוּן (Gluhhtize) בעוד שהחלק הנשאר יִשָאר קר. את זה מצאו לעשות בהשתמשם בקשת־וואָלטאַ (Volta’schen Bogens) בערך יותר עצום – חמשים כֹחות־סוס נעשו רק להוצאת קשת האור הזאת, ותֹכן האור היה כדי עשרת אלפים “קראַצעלס” (ערך ידוע בחכמת מעשה אור העלעקטריק) –…כמעט שהגיעו את קצה המתכת אל קצה מוצָא העלעקטריציטאֶט הזאת העצומה, בתוך כדי הנגיעה נִהְיָה מְלֻבָּן בעוד שהחלק הנשאר עודנו קר. מהר אחרי תחלת הנסיון החלו המתעסקים בו להרגיש בעור בשרם פעולת האור העצום הזה, אף כי היו עומדים ומתעסקים רחוקים מן המאור כחמשה או ששה מעטער, ששם לא נִכר עוד מאומה מן חֹם מתפשט ויוצא, בכל זה הרגישו כמו כאב של מכוה, אחד מהפועלים האלה הִשְׁוָה את ההרגשה הזאת לההיא אשר היתה לו פעם אחרת כי הֻכה במִכְוַת השמש על זרועו. ואף כי לא היה האור מתמיד, כי אם בהפסקות בנתים, בכל זה הרגישו המתעסקים כאב בכל נגיעת יד בצוארם, בפניהם ובשאר מקומות גופם שלא היו מכֻסים בלבושיהם. עין המכוה היה אדמדם כעין נחשת. ועיני המתעסקים, אף כי היו חוצצות ביניהן ובין המאור זכוכיות מָשְׁחָרות בפיח הפחם, עד שגם השמש לא נראתה בהן, בכל זה בצאת המתעסקים לאור היום היו עיניהן מֻכות בסגורים ולא יכלו לראות מאומה רגעים אחדים כמו בחשכת לילה. ואחרי כן בהפקח עיניהם היו רואים את הכל בצבע ירקון כמו הכרכום במשך שעה ויותר. ולא פחות משני ימים ושני לילות היה עור החבור בעיניהם נצרבת (Enzundet), ותמיד נדמה להם כמו אם היה חול נתון תחת עפעפיהם. גם חלו בהם חֳליָיִם מתחברים: כאב הראש, חֹסר שֵׁנה וקרירות, ופצלות בעור בשרם עד היום החמישי, הכל כמו במַכַּ השמש שוה בשוה. האנשים האלה בעצמם קראו לחָלְיָם בשם: “מַכַּת־שמש עלעקטריית” וכו'…

(ה').    🔗

השמש עומדת במקום אחד בלב השמים, ודוקא בחזקת כח הכוכבים, כי היא, השמש, מציאותה מוּּצֵאת מהם, מהכוכבים. איננה נמצאת בפֹעַל מצד עצמה, כי אם במֻשכל מכח כוכבי מערכתה והיא תלויה בהשפעתם עליה, עומדת וקיֶמת ברשותם ולא ברשות עצמה. אמנם כי תֵראה כמלך בגדוד, אבל רק כמלך נעבד לעמיו, אסור בחֻקים ומשפטים המגבילים את כח מלכותו והמחיְבים אותו להתנהג במלוכה כחפץ קהל גוייו לטובתם ולתועלתם (Constitutioneller Herrscher). בהתקבץ בה כל הקרנים באי הכח של כל הכוכבים לקבוץ אחד, על ידי כן היא השמש הויה, שלהבת עלעקטריית. ועל ידי כן היא מתגלגלת ומתהפכת סביב לעצמה, באשר הכוכבים לא במקום אחד יעמודו, כי אם הם רצים ומתגלגלים תמיד איש איש במסלתו, בתקופתו. ולפיכך הדבר מובן מעצמו, כי קרני הכוכבים גם הם מתהפכים וסובבים, יען שהם נעוצים ונאחזים במקור מוצאם, בגופות הכוכבים ואינם נפרדים לעצמם. וכמו שנראה בגלגל עגלה פשוט; על ידי שׁהסובֵב (פעריפהעריע) מתגלגל מחֻיבת הנקודה התיכונה להתגלגל גם היא. שכן הכוכבים בכללם הם הסובב, וקרניהם היוצאים מהם הפ החשוקים (שפייכען), והשמש היא נקודת התוך, שבה כל הקרנים מתקבצים לפעולה אחת, להאיר אור עלעקטריי. – ויותר עוד! אלו גם היו הכוכבים עומדים במקום אחד איש איש על משמרתו תחתיו, ולא מהלכים, גם אז היתה השמש מוכרחת להתגלגל ולהתהפך סביב לעצמה (דוקא רק סביב לעצמה ולא בתקופות רחוקות בחללו של העולם כפי דעת השיטה הקדומה, שהלכה אל עולמה), כי כאשר יסתובבו ויתגלגלו סביב לעצמם נחשול מים שבים (וואַסערהאָזע) ונחשון אבק שביבשה (שטויבהאָזע – ווירבעל – ציקלאָן). מפני ששנים כחות מתנגדים נפגשים זה בזה, הוא הדין גם לפגישת קרני הכוכבים הנפגשים זה בזה בנקודה הפנימית ברחבו של חלל העולם. אין הקרנים נדחים לאחור אלה מפני אלה, ואין פֹלחים ובֹקעים אלה באלה לעבור דרך ישרה אל מול פניהם, איש נִכחו כלעֻמת שבאו. רק כֻלם יחד דֹחים זה את זה, וכלם יחד נִדחים זה מפני זה, והם נדחפים ונוטים לסוב הצדה ולהתגלגל סביב סביב לעצמם במקום אחר, שהוא מקום מראה השמש.

על פי הדברים האלה גלוי עתה ומפרשׁ היטב, כי על ידי כך יכולה – או מָכרחת השמש להיות קבועה במקום אחד אף על פי שהיא תלויה על בלימה, כפי הנראה לעינים, שבאמת אינה כן, יען כי היא תפושה וקשורה בקרני כל הכוכבים המקיפים אותה, והיא – היא רק המרכז במערכה הגדולה הזאת, המראה הגדול יְליד הכח הטמיר והנעלם בכל העולם, העלעקטריציטאֶט. ויען כי אין עַצמה של השמש עצם של ממש, איננו חמר וכל כֹבד אין לו, על כן כל חקי הכֹבד אינם חלים עליו ואינם נוגעים בו. וכן גם מובן היטב מפני מה השמש עגולה ולא בעלת קצוֹת וזָוִיות. –

(ו').    🔗

והכתמים אשר יֵרָאו בפני השמש כפעם בפעם, מי הם ומאין הם? השאלה הזאת תוכל להִפתר באופן פשוט מאד, לפי הקשר וההתחברות שבין השמש ובין הכוכבים. יען שהשמש היא זיו הנולד מקרני כח השום־מה, או הַמַה־שהוא, אשר כל הכוכבים פולטים ומשלחים אותם ברחבי האין־סוף. על כן אפשר שתהי סבת הכתמים, והם הכתמים בעצמם באופן הזה:

א') לא כל המקומות במלֹא פני הכוכבים שוים בהוצאת קרני העלעקטריציטאֶט. במקום אחד יצאו רבים ובאחר – מעטים (בענין המאַגנעטיסמוס פה על ארצנו, שעקרו ורֹב גדלו הוא בירכתי צפון). במקום הזה הקרנים חזקים ובאחר – חלשים, כי השנוי בהקרנים תלוי בשנוי טבע החמרים המשֻׁנים שבכל מקום ומקום, כן באיכותם (קוואַליטאֶט) וכן בכמותם (קוואַנטיטאֶט), שלפי כן הקרנים יתנו חלקם בנגה השמש לפי ערכם שׁנִתן להם בצאתם ממוצאם. לפיכך במקום שהם רבים וחזקים, מלאים השפעה יְתֵרה מכח המולידם, שם יִגַה הזיו ביותר, במקום שהם מעטים ורָפים, חסרים השפעה יְתֵרה, שם יגָרע מהזיו והיה כמראה כהה, שאז יֵרָאה ככתם בפני השמש, עד פנות המקום הזה מנגד עינינו, אם מסבת גלגול הכוכב ההוא המסבב את סבת הכתם, או מסבת גלגול ארצנו, שאז הכתמים לא ירָאו לנו עוד, או כי הכתמים בעצמם חדלו מהיות. באשר קרנים אחרים, רבים וחזקים מאלה שקדמו לפניהם, מלאו עתה את הגרעון והשמש שבה להיות טהורה ובהירה במלואה באין כתם עוד.

ב') יש לדמות ולשער בשכלנו, כי לפי המרחק שהכוכבים רחוקים מנקודת הַתָוֶך, השמש, כן הם, הכוכבים פועלים בה, בנקודת התָוֶך. בשגם אין לנו להאמין בשום אופן וענין, שקרני הכוכב “אוראַנוס” הרחוק מן השמש יותר מכל הכוכבים (לכל הפחות הנודעים עד הנה), שהם יפעלו בהנקודה רק במדה ההיא שקרני הירח או קרני כוכב אחר מן הקרובים אל השמש פועלים בה, או כי קרני הכוכבים הגדולים יַשׁוו פעולתם הזאת כקרני הכוכבים הקטנים ולא יותר. ועל כן יש לנו לדַמות כי במקום ההוא שקרני אוראַנוס פועלים בנקודה, אז אור השמש מבהיק יותר, או קרני כוכב אחר קטן, – ועינינו רֹאות שם מקום השמש כהה וכמו כתם נדמה לעינינו.

ג') לארצנו משמש ירח אחד, לזאַטורנוס, משמשים חמשה ירחים ובודאי כמו כן גם לכוכבי לכת אחרים, אשר כבר הם ידועים ואשר אינם ידועים עוד, שעל כן יש לחשוב, אפשר כי בשעה שירח כזה מבדיל וחוצץ בין הכוכב “ארץ” או “זאַטורנוס” ובין השמש בקו ישר, הירח ההוא מפסיק את החבור הישר (דירעקטע פערבינדונג) שבין הכוכב ובין השמש, או שהירח בולעם וקולטם לגמרי, ועל כן בסבה הזאת תִוָלד פגימה בפני השמש, שהיא גורמת מראה כהה, והוא שבני האדם אומרים: כתם אנחנו רֹאים בפני השמש, כתם, כתם! –

עתה אחרי כלותי את כל הדברים האלה שׁאֹל שאלתי אני לעצמי: ומה תענינה ומה תאמרנה על כל זה הפהיזיק והמאַטהעמאַטיק? – התֹאבינה להסכים לדעתך ולהתאים מדותיהן, חקותיהן וחשבונותיהן עם טבע שׁמְשְׁךָ החדשה בכללותיה ובפרטותיה? – ומה תעשה אם שתי אלה תתיצבנה לשְׂטָנים לך ותאמרנה אין אנחנו יכולות להתפשר עם שמש כזאת, לא ידענוך שמש מֻסבת הגוף, או מוסרה מהיות עוד מושלת מצד כחה בעצמה, אלא מצד קבלת השפעה מכח אחרים, שהיו תלוים עד כה ברשותה ולפיה היו יוצאים ובאים? הגם שם במרומי שמים לחליפות ותמורות יוצרו, כמו פה על הארץ מתחת בעולם השפל, המר והנמהר?! לא עליה ועל תכונתה דרכי למודינו נְשַׁנה!? – אם כה שתי אלה תתיצבנה להלחם בך, הלא אז אין די מספר ימיך למנות מספר ימים אשר תִכָּלֵם, ועוד לעג יפול עליך אשר ימעט בשרך מהיות מטרה לחִצָיו הרבים. על כן חֲשָׁב לך מה תחשוב, רק חֳכם והחרש!

על זאת השׁיבֹתי אמרי גם אני לעצמי: האמנם יראת חנם תבעתני, תקפָץ פי מהגד את אשר עם רוחי והוא לא חטא ולא דבר בליעל? הן האנשים ההם, אשר יֵאֶמר להם: גדולי השם, נקובי ראשי העם, מאַשׁריו ומְיַשׁריו, המורים דעת אלהים והטף יטיפו שוא ותפל, מראשית אין דעת עד אחרית לא־דעת, ולא רק בקללת אלהים, כי אם גם בחרפת אדם יקדישוהו ויעריצוהו, ההִכָּלם יִכָלמו הם, או לעג יפול עליהם להדיחם ולהזניחם משאתם? – ואמנם להפך עוד, על זה הם חיים חיים טובים, על זה הם מפֻטמים, דשֵׁנים ושׁמֵנים. אף כבודם יתחדש עמהם גם אחרי ימים רבים שכבר למודיהם בָלו וגם כלו! – ואני למה אכלם, למה אהי ללעג? אני מניח את השמש במכונה ובגאונה, בעוד שאני מונח בקרן זוית בחסר מיתר וביתר מחסר (מאַנגעל אַן איבערפלוסס אונד איבערפלוסס אַן מאַנגעל) ומה דבר מר?!

ואולם מה שאני רואה על ככה כן הוא: אמת שהפהיזיק והמאַטהעמאטיק, שתיהן הנה ספרות (בוכהאַלטערינען) הטבע בכל מעשיו ופעולותיו, שיסודותיהן יסודות עולם הם, עשוים מראש לבלי ישֻׁנו, ועל כן חֻקות הסופרות האלה גם הן חקות עולם. ובכל זה גם זה אמת, כי יסודותיהן אמת מבלי שִנוי וחלוף רק בעצם עִקרָם (וועזענטליך) ולא גם בעצם צורתם (פאֶרמליך), שעל כן הן דומות בעיני למנהיגי מדינה ההם המיַשרים דרכיהם לרגל דברי הימים, אשר יִקרו משֻנים מיום אל יום, והם עושים מעשיהם רק כפי שהם ראוים לשעתם והשעה ראויה להם (אָפפאָרטוניסטיש). כן אנחנו יודעים היטב, כי לפני קום קאָפערניקוס ושיטתו החדשה, מלפנים, משנות אלפים, השיטה הישנה היתה שלטת בכִּפּה, והפהיזיק והמאַטהעמאַטיק הסכימו עמה בכל למודיה ולא מצאו בה דבר אשר לא כן. – ומי לא ידע עתה בימים האלה כי רק שיטת שוא, נחלה באין מעמד הנחילו הדורות הראשונים לדורות האחרונים! – ושיטת קאָפערניקוס? זאת השיטה שהיא עתה מקֻבלת, מאֻשרת ומקֻיֶמֶת בכל הארץ, כמה נשאה עמל ותלאה, כמה סבלה חרפות וגדופים! מרֹרֹת ומכאובים לא הרפו ממנה ימים רבים. הפהיזיק והמאַטהעמאַטיק התנכרו לה, אָיְבו אותה ויריבוה וילחמוה. שחוק היתה לחכמים, מנוד ראש לחוקרים, ומובן הדבר – בהשענם על הפהיזיק ועל המאַטהעמאַטיק, ומה גם חרם ותועבה לרופאי נפשות ההם החיים על לחם קדש בשם אלהיהם בעלי בריתם. אחר כל אלה שֻנו העתים וַיֵהָפכו גם הלבבות והדעות משנאה לאהבה ומריב לשלום. השיטה הישנה בטלה, ושיטת קאָפערניקוס החדשה נבנתה על חרבותיה. ובהיות כן מצאו גם הפהיזיק והמאַטהעמאַטיק חָזון חדש שהשעה צריכה לו (אָפפאָרטון) להשלים גם הֵנה לקאָפערניקוס ולשיטתו ותתכנסנה ותשתרענה לפי המסכה הנסוכה עליהן להתכסות בה. הן הנה, הפהיזיק והמאַמהעמאַטיק כמחוג הזה שברצונו עושה פסיעות גסות וברצונו – פסיעות קטנות, ברצונו מרחיב את העגול וברצונו מקַצרו! וזאת האמת, שפעם היא קרובה להמצא ופעם רחוקה מֵהִמצא, אם כה או כה – הִמָצא תִמָצא!

סוף דבר במה שנוגע לי בענין הזה שאנכי עוסק בו, הנני עומד בדעתי להודיע ברבים את אשר חזה לי רוחי. אני בז לכלמה, אני לועג ללעג, ובכן המכלים יכלים והלועג ילעג כדי חפצם! –

גאַלליליי, הוא גאַלליליי אמיץ הלב בגבורת חכמתו, שעל אמונתו לשיטת קאָפערניקוס הֹעַל על המוקד להשרף חי באש, בצאת נפשו בהִשָרפו קרא – זה היה דברו האחרון – “ובכל זאת הארץ מסתובבת”!

כדאי וכדאי הוא החכם הגדול הזה ללמוד ממנו לעמוד כל אדם בדעתו – דעת שאין בה בושה וכלמה – גם בנסיון קשה ואף כי בנסיון קל!