נסיון אישי בקרב יהודי ברית המועצות

הוֹי, אֶרֶץ הַשָׁרוֹן! – –

– – – – –

אֶזְקֹף אֶת קוֹמָתִי עֵת אֶזְכְּרֶנָה.

מתוך “הלא תשאלי”, קובץ שירי ציון

מאת ד. סתר, משורר יהודי רוסי אלמוני

 

בשוק הישן בסמרקנד    🔗

השוק העתיק בסמרקנד הוא אחד המקומות הססגוניים והרועשים ביותר באוזבקיסטן. כך ב“סתם יום של חול” ועל אחת כמה וכמה בערב אחד במאי, החג הגדול והאביבי של עמי ברית־המועצות. מכל קצוי הרפובליקה האוזבקית הגיעו לכאן אלפים רבים לקראת המצעד הגדול והמון אדם רב וצבעוני ממלא את ככרות השוק.

השוק עצמו הוא תערובת מיוחדת במינה: ארכיטקטורה בוכרית־פרסית; צבעי כחול, טורקיז וירוק שולטים ברבבות אבני הפסיפס, בקמרונות ובמגדלים אשר בשוק ומסביבו. בתוך מבנים עתיקים אלה משתרבבים מכל צד דגלים, כתובות וסיסמאות באָדוֹם. תמונות גדולות של מנהיגי הקומוניזם מציצוֹת מכל דוכן, מכל חנות ומכל עמוד. דיוקניהם של מרכּס, אנגלס ובעיקר לנין, מכסים קירות שלמים ולידם דיוקני המנהיגים של ברית־המועצות בימינו, סדורים לפי הייררכיה קבועה מראש, מבטאים את הרצף וההמשכיות.

נהניתי מאוד מן הטיול והדוחק בתוך ההמון הססגוני והפּעלתן. איכרים אוזבקים כבדי־צעד מסתובבים בין הדוכנים ולידם נשותיהם, לבושות בגדי משי מלאכותי – צהובים, מנומרים, מתנפנפים לכל רוח. טדג’יקים מלוכסני־עינים ובעלי זקנים מדובללים הולכים חבורות חבורות ומדברים בעגה מוזרה וקולנית. בוכרים עבי בשר מחזיקים בידיהם חרוזים ומחייכים לעֵבר בני שיחם הטורקמנים הגבוהים, הרזים ומרציני־הפנים. בין בני עממים אלה מתערבבים קולחוזניקים רוסים ואוקראינים רחבי־גרם, כחולי עינים וצהובי שׂער עם נשותיהם הסלביות, המוצקות, העטופות מטפחות צבעונין והדומות לבּוּבּות ה“מַטריוֹשקוֹת” המצוירות. קולות וניבים תורכיים, פרסיים ומונגוליים עולים בחללו של השוק בערבוביה עם רוסית ואוקראינית.

עם שקיעת השמש והתנפצות קרניה הכתומות בפסיפס הכחול ובזכוכית המכסה את הדיוֹקנאוֹת האדומים דומים היו השוק וההמון כאילו נגזרו מתוך הפרסקוֹת הצבעוניות שבארמונות נסיכי פרס ואמירי בוכרה.

ידעתי גם ידעתי, כי רבים ממוכרי השטיחים, האריגים ובדי־הכותנה הצבעוניים הם יהודים בוכרים, בנים לשבט יהודי מופלא ושרשי שמקצוע זה של סוחרים עבר להם בירושה מדורי־דורות, ועתה, בשלטון הסוביֶטי, רק פשט צורה של מסחר פרטי ולבש צורת מסחר ממלכתי.

כאן, “הרחק הרחק ממוסקבה”, נשארו בעינם ונתלוו למסחר ממשלתי ו“פורמלי” זה גם הסממנים והתבלינים החריפים של “הבאזאר”: העמידה על המקח, הויכוחים הקולניים על המחיר, כל אותו תן־וקח העושים את המסחר המזרחי טקס ואמנות.

תוך הילוכי בסימטאות השוק נתקלתי לפתע באיש יהודי, שנפל למקום זה כאילו מעולם אחר. על המדרכה הצרה, ממש מולי, עמד יהודי זקן כבן שבעים ומעלה, קומתו מעַל לבינונית אך שחוּחה מרוֹב שנים, זקנו לבן וקצר, פניו חרושות קמטים ועיניו כחולות עמוקות. לָבוש היה מעיל שחור ארוך, דהה וישן, ולרגליו חצאי־מגפים בלוֹת. הוא עמד מאחורי דלפק קטן שנשען על חצובה בת שלוש רגלים, ועל הדלפק דמוי המזודה מונחים היו מיני סידקית. כל הדוכן המיטלטל הזה קשור היה לחגורת־עוֹר רחבה שתלויה היתה ברפיון על כתפיו של הרוכל היהודי.

לא היה לי ספק כי אין זה יהודי מקומי, בוכרי, אלא יהודי “אשכנזי”, אירופי. סקרנותי גברה והלכה והפכה עד מהרה להתרגשות. התקרבתי אל הרוֹכל. האיש הזכיר לי פתאום את דמות אבי המנוח: אותה קומה, אותו זקן, אותו מבנה פנים, ובעיקר אותן עיני התכלת הנפלאות. כה יוצא־דופן היה בשוק הסמרקנדי, עד כדי כך לא הלם את הנוף המזרחי, שעצם עמידתוֹ שם עוררה רחמים. ואכן, נדמה היה, כי איש אינו ניגש אליו לקנוֹת ממרכולתו.

הוא עמד בודד, עצוב וזר בתוך הרעש וההמולה הסובבים אותו.

ניגשתי אליו ואמרתי באידיש: “שלום עליכם, רבּ יהודי”.

הזקן, ששקוע היה בתוך עצמו, כמעט ניתר ממקומו לשמע קולי ועוד יותר נדהם בראותוֹ אוֹתי: איש צעיר ממנו בהרבה ולבוש בגדי תייר זר. הוא נעץ בי עינים חשדניות וענה בזהירות ובלחש: “עליכם שלוֹם”. שאלתי אותו: “רב יהודי, מה יש לך למכור?” הוא הצביע על הסחורה המונחת לפניו: שרוכי נעלים, סיכות ראש לנשים, בקבוקי בושם זול, מסרקים, גפרורים, נעצים, ושאר־ירקות. נטלתי זוג שרוכי נעלים ותוך כדי בדיקת אָרכם שאלתיו: “נו, ומה שלומוֹ של יהודי?” הוא השיב בשאלה חפוזה: “יאמר נא כבודו, מאין הוא ומה הוא עושה כאן?” עניתי לו לאט: “מארץ־ישראל אני, ולכאן באתי לשם טיול.”

מרוב תדהמה נשען היהודי על החצובה והפליט “אוֹי” ארוך וממושך. קניתי את השרוכים השחורים, כשהיהודי הזקן מחזיק בידי ומסתכל במבט חודר לתוך עיני. פתאום החל מדבר במהירות: “קנה נא עוד דבר־מה, לבל תעורר חשד. אתה הישראלי הראשון, ובודאי האחרון, שאראה בחיי. אני חייב לדבר אתך”. חיטטתי בפרקמטיה שעל הדוכן וקניתי מסרק חום, ובינתים שמעתי, במשפטים קצרים, חטופים ונרגשים, את סיפור חייו.

יליד עיירה ליד וילנה, למד בחדר ובישיבה; “התפקר” במקצת והצטרף לתנועת הנוער של הציונות הדתית בעיירתו; אחר־כך עבר לגור לוילנה, לעיר הגדולה. שם עשה חיל במסחר הטכּסטיל, התחתן, התעשר, הקים בית יהודי; נולדו בנים ובנות. היה ציוני פעיל, תרם לכל המגביות “למען החלוצים בארץ־ישראל”. לא עלה לארץ, כי לא רצה לעזוב את עסקיו הפורחים. פרצה המלחמה…

קניתי עוד מסרק ועוד שני זוגות שרוכים.

…כן, המלחמה פרצה. שנַים מבּניו נהרגו בחזית בשורות הצבא האדום; הוא, אשתו ובן קטן נדדו לסיביר. שם הלשינו עליו כי היה בשעתו “סוחר גדול וציוני פעיל”. אסרו אותוֹ והושיבוהו ב“מחנה־עבודה” בצפון הרחוק.

בחרתי וקניתי כמה כפתורים לבנים ושלוש סיכות־בטחון.

“כן, המחנות… אצלנו אומרים, שהם שוכנים בארץ הדובּים הלבנים. שלוש־עשרה שנה ישבתי שם. עבדתי בפרך, חטבתי עצים, כריתי פחם והנחתי אדני רכבת. הסתכל בי, בעוד שנה אהיה בן ששים וחמש.” הסתכלתי בו מקרוב.

“כן, כן, אני יודע איך אני נראה, כישיש בן שמונים. זהו שכר הלימוד ששילמתי במחנות… לאחר שמת אותו רשע, שוחררתי. הרשו לי ולאשתי לגור רק כאן בסמרקנד. וזאת פרנסתי.”

נטלתי כמה קופסאות גפרורים ושתי חפיסות נרות וצירפתין ל“רכושי”. “קרובים וידידים רבים לי בישראל, אך זה שנים רבות רבות חלפו מאז כתבתי להם. לבי אתם, ויודע אתה: בני עובד עתה כמהנדס רדיוֹ ואלקטרוניקה במפעלים גדולים בצפון־סיביר. פעם בא אלַי לסמרקנד וסיפר לי, כי שם הוא קולט יפה את שידורי הרדיו מישראל ושומע חדשוֹת. ואל תתפלא, אדוני. הרי את בני עוד חינכתי בעצמי ונטעתי בו אהבה לארץ־ישראל ולעם ישראל. בין השאר סיפר לי בני, כי אדם, ששמו ושם משפחתו ממש כשלי, נתמנה לתפקיד חשוב ביותר בממשלת ישראל. ערכתי את חשבוֹן משפחתי ואמרתי לבני: יודע אתה יקירי, אני בטוח כי זהו בן־דודי, שעלה לארץ־ישראל והיה מראשוני חלוציה עוד לפני ארבעים שנה. ומה דעתך, אדוני, היתכן הדבר?”

קניתי בקבוקון בושם ועוד כמה מיני סידקית, ותוך כדי כך נודע לי שמו המלא של הרוכל.

אמרתי לו: “כן, רב יהודי, אפשר לומר בביטחה, כי בן־דודך הוא כיום בתפקיד דומה למיניסטר בישראל.” היהודי תלה בי עיניו היפות והעצובות, כשדמעות מתגלגלות מהן לאטן ומילמל: “נו… שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.”

הוא קינח דמעותיו במטפחת מקומטת חסרת־גון והוסיף: “כשתבוא לישראל נשק לו בשמי, ואני כאשר אבדתי אבדתי. לכתוב לו אני פוחד, לא בגללי אלא בגלל בני היחיד. עבודתו כה אחראית, מעמדו כה עדין – שמא אזיק לו.”

שאלתיו אם רצונו שאמסוֹר דבר־מה מיוחד.

“כן”, ענה. “כאשר תחזור ארצה, אמור נא לבן־דודי וליתר היהודים…נו… זאת תמסור להם.” וכאן החל הרוכל לזמזם את השורות הראשונות של “התקוה”:

"כָּל עוֹד בַּלֵבָב פְּנִימָה

נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָה

וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה

עַיִן לְצִיוֹן צוֹפִיָה" –

ולא יסף, כי הדמעות חנקו את גרונו.

אספתי את כל ה“מציאוֹת” שקניתי, נתתי לרוכל היהודי את המגיע לו וכפל־כפלַיִם, לחצתי בחזקה את ידו הרזה והגרומה ואמרתי לו: “מסור אמסור לבן־דודך ולכל בית ישראל את פריסת השלום ממך, מאשתך ומבנך מהנדס האלקטרוניקה בצפון סיביר.”

בשעות המאוחרות של הלילה, לאחר שחזיתי בהופעתה הנאה של הלהקה האוזבקית הלאומית לרקודי־עם וגם בזיקוקין־די־נור ובפירוטכניקה, חזרתי עייף מאוד למלון “אינטוריסט”. שנתי נדדה. דמותו וסיפורו של הרוכל הזקן לא הרפו ממני, ביחוד משום דמיונו המפליא לאבי. מחשבה מוזרה החלה רודפת אותי: הרי זה רק מקרה, שאני מטייל כאן כאורח זר בשוקי אסיה התיכונה ומהלך לי להנאתי “בעקבות מרקוֹ פוֹלו,” ב“דרך המשי”. שאילולא היה אבי ציוני ואילולא החליט לברוח, לפני כארבעים שנה, לארץ־ישראל, הייתי כיום תושב ברית־המועצות – כמובן, אילו יצאתי חי מכל מה שעבר על בני דורי, מן הרעב וה“טיהורים”, המאסרים והמלחמות, ונורא מכל – מן השוֹאה. ומי יודע, אולי אף אני הייתי עוסק עתה ברדיו־אלקטרוניקה בצפון סיביר.

נראה לי, כי הגיעה השעה להסביר לקורא מי אני וכיצד נתגלגלתי בערב האחד במאי לסמרקנד.

יהודי אני, אזרח במדינתי־ישראל. אבל, במובן־מה אני גם יהודי סוביֶטי. את נשימותַי הראשונות נשמתי ברוסיה בה נולדתי בליל חורף, בראשית שנות העשרים. שם למדתי ללכת ושם ביטאתי את המלה הראשונה – “מאמא” – בשפה הרוסית.

אבי נולד בעיירה קטנה במערב המדינה. שנים רבות ישב בוילנה, שם עסק במסחר עצים. בסוף מלחמת־העולם הראשונה נדד עם גלי פליטים והגיע בימי המהפכה הבולשביסטית למרכז רוסיה. שם פגש את אמי.

זמן קצר לאחר חתונתם, בימי הריונה של אמי, הסתתר אבי בפרברי העיר, כי נודע לו, שאנשי הג.פ.או. (הבולשת הסוביֶטית) מחפשים אחריו בעוון היותו בעבר “סוחר וציוני”.

ביום הִיוָלדי שררו בבית ובעיר קור עז ורעב. חיי אדם היו תלויים מנגד. לעתים, בסתר, היה אבי מביא מעט תפוחי־אדמה ושאר מצרכי מזון עלובים, שהשיג בדרך־לא־דרך בפרברים ובכפרים.

כשהייתי כבן שלוש, החליט אבי לשים נפשו בכפוֹ ולברוח מברית־המועצות. עוד מנעוריו היה חבר בתנועה הציונית, ועתה החליט בכל מחיר, גם בסכנת נפשות, להציל את עצמו ואת משפחתו ולבנות חיים חדשים בארץ־ישראל. לילה אחד עבר אבי באופן בלתי־ליגאלי את הגבול הסוביֶטי ללטביה, ומשם מצא דרכו לארץ־ישראל. אמי, שהתגרשה קודם לכן למראית־עין מאבי, השיגה רשיון לצאת עם ילדיה הקטנים לארץ־ישראל.

ב־1924 עלינו בנמל אודיסה על סיפון האניה הסוביֶטית “לנין”, וכעבור ימים מספר הגענו לנמל יפו, שם חיכּה לנו אבינו.

ימי ילדותי ונעורי עברו עלי בתל־אביב הקטנה הנבנית על החולות לחוף הים. גדלתי כצבּר לכל דבר. בהיותי בן חמש־עשרה כבר נקלעתי אל הראשונה במלחמות אשר עברו על בני דורי. גויסתי “להגנה”, לימדו אותי להחזיק בנשק ונשלחתי להגן על מושבות יהודיות מפני התקפות הערבים.

בתחילת המלחמה נגד הגרמנים התנדבתי ליחידות יהודיות בצבא הבריטי ושירתתי במצרים, במדבר המערבי ובאיטליה. בסוף המלחמה ולאחריה נפגשנו עם אחינו היהודים שרידי מחנות ההשמדה.

במרוצת השנים האחרונות זכיתי לשהות כמה פעמים בברית־המועצות – זמן די ממושך. ראיתי את ארץ־הסוביֶטים ואת חייה מצדדים רבים ושונים. אך החויות הגדולות שנחרתו בלבי בברית־המועצות היו חויות יהודיות. הן לא תימחינה כל עוד אני חי. מצבם של יהודי ברית־המועצות שוב אינו מרפה ממני. אני קורא, שומע ולומד כל אשר נוגע לענין זה; אני רואה עצמי שותף לגורל היהודים שם. כי שם נקברו אבות־אבותי, שם נולדתי, שם עמדה עריסתי, ושם חיים עד היוֹם בני־דודַי ובנות־דודותַי. שם, בין היהודים, השארתי חלק מחיי וחלק מלבּי.

 

“מדוע שכחתם אותנו?”    🔗

בשובי מברית־המועצות סיפרתי לבני משפחתי ולחברי על מצב היהודים שם. תמיד נדרשתי להשיב לאותן השאלות. בשם מי אתה מדבר? מנַין לך הזכות לתאר את מצבם של יהודי ברית־המועצות ולומר: “הם” רוצים, “הם” מרגישים? מהו המִדגם, שלפיו תוכל להתיימר ולדעת את המצב לאמיתו? האם נכון הדבר, כי נפגשת רק עם יהודים זקנים וישישים בבתי־הכנסת ורק מהם שמעת על המתרחש? ואם נכון הדבר, הרי המדגם שלך מסולף מעיקרו. כי היכן הם שאר היהודים, אלה שאינם באים אל בתי־הכנסת? והרי אתה עצמך מודה, כי באי בתי־הכנסת מיעוט קטן הם בקרב היהודים שם.

אלה וכאלה הן השאלות, שעליהן נאלצתי להשיב. והתשובה אינה קלה. היא אינה קלה גם למי ששהה בברית־המועצות פעמים מספר, תקופה ממושכת למדי, כמוני, ובודאי שהיא קשה עוד יותר על מי שעשה שם תקופה קצרה ממני.

ראשית, עלי להודות, כי אין ולא יוכל להיות סקר או מחקר חברתי מסודר ומדעי על מצב יהודי ברית־המועצות, כשם שאין אפשרות לערוך מחקר כזה גם לגבי כמה בעיות חברתיות אחרות בברית־המועצות. כל אותו תחום “מדעי” המכונה עתה במערב בשם “סוביֶטולוגיה”, מבוסס על ניתוח חומר, רב או מועט, המתפרסם על נושא מסוים בברית־המועצות, בתוספת ניתוח רשמים מסיורים, ביקורים ושיחות בברית־המועצות – של החוקר או זולתו – ובצירוף ניחושים, סברות, היקשים והמסקנות הנובעים מכל אלה; ואין בציוּן עובדה זאת משום זלזול כלשהו בסוביֶטולוגיה. להיפך, כוונתי רק להצביע על הקשיים והמכשולים המיוחדים העומדים בדרכה.

אם נכון הדבר לגבי נושאים חברתיים, שעליהם מתפרסם בתוך ברית־המועצות שפע של נתונים, כגון על חיי הכלכלה, המצב בחקלאות, בספרוּת, באמנות, וכדומה, קל וחומר לגבי הבעיה היהודית, שהסוביֶטים אינם מודים כלל בקיומה, או שהם טוענים, כי היא נפתרה כליל, ואין הם מפרסמים עליה אלא מעט מזעיר. מכאן שהמשקל הסגוּלי של הרשמים הבלתי־אמצעיים מן המגע האישי עם המציאות הסוביֶטית גדול בתחום היהודי הרבה יותר מאשר בכל תחום אחר.

המִדגם שלי הוא מדגם קיבוצי ומצטבּר. לא אני היחיד שסייר ברחבי־ברית־המועצות, מבירוֹבידז’אן ועד ברסט ומלנינגרד ועד סוצ’י; לא אני היחיד שפגש יהודים זקנים וצעירים. גברים ונשים, אנשי־מדע ופשוטי־עם, במקומות מושבם בכל ט"ו הרפובליקות הסוביֶטיות. לפנַי, אתי ואחרי נפגשו יהודים “מבחוץ” עם יהודים “מבפנים”.

לבתי־הכנסת ולבתי קרובים, לחופי רחצה ולמקומות נופש, לפסטיבלים ולקונגרסים הגיעו בשנים האחרונות אלפי יהודים מן המערב: תיירים מאמריקה ואנשי־עסקים מאנגליה, אורחים ונציגים מישראל ואנשי־מדע מארצות רבות, ספורטאים, מוסיקאים וסתם “עמך”, שבאו מארצות המערב להתראות עם אח או בן־דוד, שלא ראום עשרות שנים. כל אלה הביאו אתם בשובם מברית־המועצות, מטען עשיר של רשמים, שיחות וחויות. הם דיברו ארוכות וקצרות, בכוונה או שלא בכוונה, עם רבבות יהודים בכל רחבי ברית־המועצות. והיסוד לכל תיאור וניתוח של המצב חייב להיות המִדגם הגדול הזה.

יום קיץ, עם שקיעה, בעיר־נופש לחופי הים השחור הלכתי לאטי, בחברת משפחה ישראלית, לאָרכה של טיילת ארוכה בה הצטופפו, בישיבה ובהליכה, אלפי נופשים מכל קצות הארץ. לא קשה היה לנופשים, יהודים ולא־יהודים, לזהות אותנו כזרים: לבושנו, בגדי־הים וכדורי־המשחק של הילדים – כל אלה היו “מתוצרת חוץ”, ואין כאזרח הסוביֶטי המבחין מיד, כי אנשים אלה אינם “משלנו”. הסקרנות מסביבנו היתה רבה וטבעית. הנופשים היהודים לא התקשו כלל לזהות אותנו כישראלים: העברית הרועשת והצבּרית בפי הילדים, הכתובת “ישראל” על חולצת־הספורט של אחד מהם ותיק של חברת התעופה “אל־על” שבידי האשה – כל אלה לא הוֹתירו ספק בלב יהודי, היודע פִּשרָה של צורת אות אשורית (וזאת יודע עדיין כל יהודי), כי ישראלים לפניו.

אנו חשים, תוך הליכה, כי עוקבות אחרינו מאות עינַיִם, וביניהן עינַיִם רבּוֹת יהודיוֹת (וזאת לדעת: בברית־המועצות, כעבוֹר זמן קצר, מתפתח בך חוש ששי מיוחד המזהה את היהודים לפי עיניהם). והנה קם יהודי מספסל, ניגש אליך בצעד חפוּז, וכדרך־אגב, כאילו שאל: “סלח נא, מה השעה?” הוא שואל, “מדוע שכחתם אותנו?” אתה עונה לו, תוך הליכה, וגם כן כדרך־אגב, כאילו ענית: “השעה היא חמש ועשרה”, את התשובה לה הוא מצפה: “לא שכחנו אתכם”. סוף פסוק. היהודי חוזר אל ספסלו ואתה ממשיך בדרכך לאורך הטיילת.

והנה, כאשר אתה מספר סיפור קטן זה לאדם, שהיה גם הוא בברית־המועצות, הרי הוא מחייך ואומר: “כזאת קרה גם לי בתחנת הרכּבת בקיוֹב” או “בשדה התעופה בטשקנט”. ותייר אחר מספר לך, כי שאלה זאת שאל אותו יהודי בתערוכה בפארק גוֹרקי, ואחר אומר, כי זאת שאלו אותו במסדרון של תיאטרון “בּוֹלשוֹי”. ואתה חושב: הרי יהודי זה והדומים לו הם כמין “יהודי נודד”, שרץ מעיר לעיר, מרכּבת למטוֹס, מפסטיבל לתיאטרון ומצליח לתפוס יהודים מ“שם”, ואת כולם הוא שואל אותה שאלה: “מדוע שכחתם אותנו?”

יהודי זה הוא אחת מאבני־הפסיפס במִדגם שלי. ויש יהודי סוביֶטי ממין אחר. כאשר הוא מזהה אותך כישראלי, הריהו דוחף את חטמו יותר עמוק לתוך הספר בו הוא שקוע, או מכסה את פניו עוד יותר בעתון שהוא קורא, או ממהר לפנות לך עורף, כאשר הוא רואה את השם “ישראל” בדש־בגדך כמשתתף בקונגרס בין־לאומי. גם הוא אבן בפסיפס. וסטודנטים יהודים צעירים, המשלבים ידם בידי האורח מישראל בחושך, בתוך קהל אלפים, ברחבת בית־הכנסת, בשמחת תורה, ורוקדים אִתו ועם ילדיו הורה מסורבלת ושרים או מפזמים “דוד מלך ישראל חי וקיים” – גם הם אבנים במִדגם.

וכך, כעבור חדשים על חדשים של ביקורים ארוכים בברית־המועצות; כעבור רבבות קילומטרים ברכבות, באניות ובמטוסים, המביאים אותך מקצה הארץ אל קצה; כעבור מאות שיחות ופגישות עם יהודים – יש באמתחתך מטען כבד ועשיר של אבני־פסיפס, ומהן מנסה אתה לבנות את דיוקנם המקובּץ של היהודים בברית־המועצות.

 

“מיהו יהודי?”    🔗

המפתח להבנת מצבם של יהודי ברית־המועצות נעוץ בשאלה: כיצד רואה השלטון הסוביֶטי את יהודיו?

עם כל הפרגמטיזם שלו בחיי יום יום בנוי המשטר הסוביֶטי על דוֹקטרינות ודוֹגמוֹת הנובעות ממשנָה אידיאולוגית¹ , והוא חייב, מעצם טבעו ומהותו, להשיב תשובה דוגמטית לכל שאלה חשובה בחיי החברה, הכלכלה והמדיניוּת. תשובות אלה חייבות לנבוע ממסכת אידיאולוגית אחת. אין המשטר הסוביֶטי יכול להתחמק ולא להשיב תשובות, או לומר: “אינני יודע”, “הדבר אינו ברור כל צרכו,” “אולי כך ואולי כך”; כי באמרו זאת פותח הוא פתח לערעור כללי של המבנה הרעיוני עליו הוא מושתת.

יש, כמובן, פה ושם סתירות משוועות בין התשובות לשאלות השונות, אך איכשהו, כדוגמת משטרים דוקטרינריים לפניו, מוצא המשטר דרך, באמצעות הדיאלקטיקה המרכּסיסטית או בדרכים אחרות, לגשר בגשר של מלים, ויהי רופף ורעוע ביותר, בין הסתירות, ובלבד שהמבנה כולו ייראה מונוליטי ועשוי מקשה אחת.

וכך ניגש המשטר הסוביֶטי, עוד משחר ימיו, גם אל הבעיה היהודית בתוכו. הוא חייב היה לענות לשאלה מי הוא יהודי ומה היא יהדות. והתשובות היו: יהודי הוא בן ללאום היהודי, אַחד הלאומים בברית־המועצות, ויהדות היא דת בין דתות העולם שיש לה מאמינים גם בברית־המועצות. וכיון שבמשטר ריכוזי כמשטר הסוביֶטי נודעת לתשובות אלו חשיבות כל־קובעת לגבי גורלם של היהודים, חייב ניתוח מצבם של יהודי ברית־המועצות לפתוח אף הוא בשני מישורים אלה: המישור הלאומי והמישור הדתי. רק על הרקע הכללי של הבעיה הלאומית והבעיה הדתית בברית־המועצות אפשר יהיה להיוכח, כי בענין היהודי קיים ביניהם קשר שאינו ניתן להפרדה, וכי הם משפיעים השפעת גומלין עצומה על חיי היהודים כחברה וכבודדים.

האוכלוסיה והחברה הסוביֶטית היא רבת־לאומים. הסיבות לכך נעוצות בגיאוגרפיה ובהיסטוריה של הארץ הגדולה הזאת, היסטוריה של לפחות אלף השנים האחרונות. פלישות ונדידות היו מנת חלקה של רוסיה משחר ההיסטוריה שלה, והשבטים והעמים שעברו בה טָבעו בה חותם בל־יימחה. במאות השנים האחרונות התעצמו והתחזקו הרוסים והחלו לבנות מדינה אדירה; הם פלשו לשטחים עצומים באירופה ובאסיה וכבשו עמים ועממים רבים וסיפחום לאימפריה שלהם. כך נמצא השלטון הסוביֶטי עומד מראשיתו מול בעיה קשה ומסובכת של טיפול במיעוטים לאומיים. שורה ארוכה של עמים ועממים היושבים בתוכם הגדירו הסוביֶטים בשם “לאום” (“נציונלנוֹסט”) אך ל־15 לאומים גדולים, שארצותיהם גובלות בארצות־החוץ, יש “רפובליקות סוביֶטיות”; הם גם זכו בתואר “אומה” (“נציה”). לאחרים יש “רפובליקות אוטונומיות” ולאחרים רק “חבלים אוטונומיים” בראש כולם עומדים, כמובן, הרוסים עצמם המהווים, מכל הבחינות, את חוט־השדרה של ארץ הסוביֶטים. מספר הרוסים מגיע לכמחצית ממספר האוכלוסיה כולה, והרפובליקה הרוסית (רספס"ר) גדולה לאין שעור מכל שאר “הרפובליקות הסוביֶטיות”. לאחר הרוסים באים האוקראינים והבלורוסים. שלושת אלה יש להם מכנה משותף היסטורי ואתנוגרפי. הם עמים סלביים ולשונותיהם דומות זו לזו (אם כי אינן בשום פנים זהוֹת). אחריהם באים לאומים אחרים, הן באירופה והן באסיה, שאינם ממוצא סלבי. באירופה: האסטונים, הלטבים, הליטאים, המוֹלדבים. בקווקאז: הארמנים, הגרוזינים, האזרבידז’אנים. ובאסיה התיכונה: הקזאכים, האוּזבקים, הטדג’יקים, הטורקמנים והקירגיזים. ל־15 האומות שמנינו עד כה יש, כאמור, רפובליקות משלהן המרכיבות את ברית־המועצות כולה. לא בכל רפובליקה מהווים בני האומה, שעל שמה היא נקראת, את מרבית האוכלוסיה מבחינה מספרית. הדוגמאות הבולטות הן קזאכסטן ואוּזבּקיסטן. כתוצאה מקולוניזציה רחבת ממדים של רוסים, אוקראינים, בלורוסים ואחרים, נוצר בהן מצב, שבני אוּמת הרפובליקה הפכו למיעוט או מתקרבים למצב זה.

מלבד 15 האומות הגדולות קיימים, לפי הגדרת הסוביֶטים עצמם, עוד עשרות רבות של לאומים ברחבי ברית־המועצות. מהם שיש להם ריכוז טריטוריאלי מוגדר פחות או יותר ומהם (כמו היהודים, הפולנים והגרמנים למשל) המפוזרים על פני שטחים נרחבים בארץ הגדולה.

 

“אדם סוביטי” סתם אינו בנמצא    🔗

החוק והנוהל הסוביֶטי מחייבים כל אזרח בברית־המועצות להיות מוגדר כבן אחד הלאומים. אין לך אדם, שיהא סתם “אזרח ברית־המועצות”, שלאומיותו אינה ידועה לכל, או לפחות לשלטון הסוביֶטי. בתעודת הזהות רשום כל אזרח כבן לאוֹם מסוים. אין בכוונתי להיכנס כאן לבעיה, המעניינת מאוד כשלעצמה, מדוע הנהיגו דוקא הסוביֶטים, המתנגדים מראשית קיומם לכל רבב של אפליה גזעית בכל העולם, את השיטה המוזרה של חובת רישום הלאוֹם בתוך ביתם שלהם; אך עובדה היא, כי האזרח איבנוב, הרשום בתעודת הזהות שלו כ“רוסי” (“רוּסקי”) והאזרחית איבנובה, הרשומה גם היא כ“רוסיה”, חייבים לרשום את האיבנובים הצעירים הנולדים להם כ“רוסים”. הוא הדין באזרח מוחמדוב הרשום כ“אוזבק” והאזרחית מוחמדובה הרשומה כ“אוזבקית”, והוא הדין לגבי כל שאר הלאומים הרבים. ואגב, אין זה חשוב כלל ועיקר אם איבנוב הרוסי יושב במוסקבה שברפובליקה הרוסית או בטביליסי בירת גרוזיה, כי גם שם, בטביליסי, חייבים הוא וילדיו אחריו להירשם כרוסים, ואם מוחמדוב עבר מטשקנט ללנינגרד והשתקע שם, ימשיכו הוא וילדיו אחריו להרשם כאוּזבּקים. יש אמנם דרך, או שביל, בהם יכול אדם להשיר מילדיו (לא מעצמו) את השייכות הלאומית ה“מקורית”, והיא – דרך נישואי התערובת. אם החבר קיריצ’נקו, הרשום כאוקראיני, התחתן עם טפילדזה הרשומה כגרוזינית, רשאים הם לרשום את צאצאיהם כאוקראינים או כגרוזינים, כרצונם.

לצורך הניתוח וההבנה של ענין הלאומים בברית־המועצות חייבים אנו לדעת לא רק את הצד הפורמלי של הרישום בתעודת־הזהות אלא גם את התמורה הניתנת על־ידי השלטון לבני הלאומים על זהותם והזדהותם. מאז ומתמיד גאים הסוביֶטים על כך שמצאו “נוסחה” המשמשת להם כלי לטיפול בבעיות המיעוטים הלאומיים. היא הוגדרה על־ידי סטלין: התרבות היא “לאומית בצורתה וסוציאליסטית בתוכנה”. ואכן, משני צדדים אלה, מן הצורה ומן התוכן, ניגשו הסוביֶטים מתחילת שלטונם לטפל בבעיית הלאומים. באמָרם “צורה” מתכוונים הסוביֶטים לכל אותו מכלול שאפשר לכנותו תרבות־עם, וקודם־כל השפה הלאומית. אמנם כיום השפה הרוסית היא ה“לינגואה־פרנקה” בכל רחבי ברית־המועצות והיא השלטת ללא מְצרים מקצה הארץ ועד קצה. היא שפת המדע, הטכנולוגיה, המנהל, המסחר וכו‘, לא רק ברפובליקה הרוסית אלא גם בכל שאר הרפובליקות הלאומיות. לא יתואר כלל כי איש מדע או מכונאי־טרקטורים בארמניה או בלטביה לא יֵדע רוסית. הרוסית היא הכרח לרובם המכריע של אזרחי ברית־המועצות, ללא הבדל לאום ומקום המגורים. אך עם זאת נכון הדבר, כי עשרות השפות הלאומיות של הלאומים למיניהם (פרט ליהודים), לא זו בלבד שלא נכחדו, אלא להיפך – הן חיות וקיימות ומטופחות ביודעין. ילד, שנולד כיום להורים גרוזיניים, מתחיל לדבּר בבּית גרוזינית. בגדלו ילך לגן־הילדים, ששפתו גרוזינית, ומשם לבית־הספר, ששפת־הוראתו גרוזינית (שפה שונה לחלוטין מרוסית, הן לפי מוצאה והן באלפא־ביתא שלה). ואם יגיע לאוניברסיטה בטביליסי, ילמד את מקצועו בגרוזינית. כמובן, שלאורך הדרך ירכוש ילד זה את הרוסית כשפה שניה, שפה שבלעדיה “אי־אפשר לזוז”. אך תהיה זאת בשבילו שפה שניה בלבד, והגרוזינית תהיה שפתו הראשונה ועליה גאותו כל ימיו. הוא הדין בשפה הארמנית, הליטאית, הלטבית, האוקראינית, וכו’ וכו'. אך “הצורה” אינה מתמַצית בשפה ובמערכת־החינוך שבשפה. יש להוסיף עליה את טיפוח אמצעי התקשורת: העתונות, הרדיו והטלויזיה, בשפת הלאום, וכן את השירה והספרות, האמנות והמוסיקה, ריקודי־העם והפולקלור, הארכיטקטורה והארכיאולוגיה. כל אלה מטופחים לפי מיטב המסורת של כל לאום ולאום (פרט ליהודים). ב“להקות הלאומיות” של האוזבקים, הקירגיזים, הארמנים, המולדבים וכל השאר מושקעים בברית־המועצות כשרונות רבים ותקציבים עצומים, ועליהן גאות השלטון. אותן מביאים אל מוסקבה הבירה, סביבן בונים “שבוע” המוקדש לכל לאום ולאוֹם (“שבוע אוזבקי” “שבוע קזאכי” וכו'). משתתפים בו מאות ואלפים; מראים אותן לכל זר ואורח, והן גם סחורת יצוא מצויינת לחו"ל. וגם בכך אינו מסתיים עדיין תהליך עיצוב “הצורה”. ההיסטוריה של כל לאום ולאום נלמדת, בשפתו, בבתי־הספר שלו, מתוך אהבה וגאוה. הגרוזינים גאים במלכיהם ובנסיכיהם, במשוררים ובסופרים שלהם, במלחמותיהם ובנצחונותיהם בעבר (גם בנצחונותיהם על הרוסים הפולשים), והוא הדין בכל שאר הלאומים (פרט ליהודים). לכבוד הגבורים הלאומיים, מחמלניצקי בקיוב ועד ניזמי בבּאקו, מקימים ככרות ופסלים, ועל שמם נקראים רחובות וערים.

אמנם תמיד וכל הזמן קיימת ליד “הצורה הלאומית” של התרבות בעיית “התוכן הסוציאליסטי”. כי זאת לזכור: כל הקליפה הגדולה והחשובה הזאת של תרבות לאומית שימשה לשלטון הקומוניסטי מראשיתו כלי שיש למלאותו תוכן אידיאולוגי אחיד. השפה והתרבות הלאומית, שהשלטון הריכוזי דאג לשמרן, ובשעת צורך אפילו להמציאן, היו בידו כלֵי־תקשורת מצויינים להעביר, בצורה מרוכזת, את רעיונותיו והאידיאולוגיה שלו אל כל האוכלוסיה מבני כל הגילים; ולתוך חלב האם, שיונק כל ילד בכל לאום, הצליח השלטון למזוֹג לא מעט מתכניו וערכיו.

גם ההיסטוריה הלאומית, הנלמדת בלאומים למיניהם, חייבת להסתגל לעתים למיטת־סדום של הדיאלקטיקה הסוביֶטית, והדבר מגיע לעתים לאבסורדים לא־קטנים ול“שיכתוב” ההיסטוריה בכל שלב ושלב.

את הילדים בלבוב (או “לביב” באוקראינית, והס מלהזכיר את השם האוסטרי “למברג”) מלמדים, כי אנשי לבוב רצו, זה כאלף שנה, להתאחד איחוד מלא וגמור עם אחיהם האוקראינים, וכי חמלניצקי “המשחרר” כמעט כבר השיג מטרה נכספת זאת. את השלטון האוסטרו־הונגרי מזכירים בחתף ואת השלטון הפולני כבדרך־אגב. את ילדי הלטבים והאסטונים מלמדים, כי אבותיהם תמיד שאפו להיות תחת חסות ה“אח” הרוסי הגדול, ורק הריאקציה של הכובשים הגרמנים והשבדים, והשלטון הבורגני שבין שתי מלחמות־העולם, הם שמנעו את “האיחוד מרצון” עם הרוסים, וכי מסעות הכיבוש של איבן האיום ופטר הגדול לארצות הבלטים היו “מעשים פרוגרסיביים”. הדיאלקטיקה הסוביֶטית מצליחה אף להסביר לבני בוכרה וסמרקנד, כי בעצם היו כיבושי הצארים “מסעות שחרור מעול־החנק של האמירים האכזרים”, וכי כיבושים אלה היו “שלב הכרחי ורצוי לקראת השלטון הסוביֶטי והקומוניסטי”. בבוקובינה מלמדים כי הקשר ההיסטורי האמיתי של העם היה תמיד עם האוקראינים, וכי השלטון הרומני לא היה אלא אפיזודה חולפת. וכן הלאה וכן הלאה. במקרה זה משמש איפוא “התוכן הסוציאליסטי” בתוך “הצורה הלאומית” הן להסברתוֹ ולצידוקו של המצב הקיים, הן להאדרת העם הרוסי בעיני המיעוטים הלאומיים, וכמובן, כפי שאמרנו, להחדרת האידיאולוגיה הקומוניסטית. השלטון הסוביֶטי טוען, כי הנוסחה הזאת של “צורה ותוכן” פועלת כהלכה. ואכן, עובדה היא, כי הנוסחה הזאת שרירה וקיימת זה למעלה משני דורות. השאלה היא, כמובן, אם שיטה זו היתה מתקיימת לאורך ימים בלי מקל החובלים הענקי של השלטון הריכוזי, זה שמציאותו ונוכחותו ידועה לבני הלאומים הקטנים, גם אם אין מניפים אותו יום יום. והעיקר – מה מתרחש אצל הלאומים הקטנים מתחת לפני השטח? בעת ביקורַי ברפובליקות הסוביֶטיות חשתי היטב במתיחות ובזרמים הלאומניים התת־קרקעיים, בעיקר באותן הרפובליקות שבאסיה התיכונה, המוצפות זה שנים מיליונים “אחים” ו“חברים” ו“מתנדבים” מרוסיה האירופית, וכן ברפובליקות הבלטיות, בהן עושים הסוביֶטים לא־מעט לרוסיפיקציה מזורזת כולל הגירת רוסים לתוכן. כל אלה הם נושאים מעניינים ביותר, אך טיפול מעמיק יותר בהם חורג מתחומנו.

על רקע כללי זה ובתוך מסגרת זאת הגדירו הסוביֶטים את היהודים כלאום. (ודוקא לא מן הקטנים יחסית, כי לפי הסטטיסטיקה הסוביֶטית הוא נמצא במקום ה־11 בין “הגדולים”). כלומר, החבר בנימין רבינוביץ, הרשום בתעודת הזהות כ“יהודי” (יֶברֵיי) ואשתו החברה פניה רבינוביץ, הרשומה בה כ“יהודיה”, חייבים לרשום את בנם הקטן גרישה רבינוביץ כ“יהודי”. למרבה הפרדוכס אפשר לומר, כי הסוביֶטים הם היחידים שהגדירו בצורה חד־משמעית “מי הוא יהודי”. וה“פוסקים” הגדולים בענין זה היו לנין, סטאלין וחרושצ’וב. הם פסקו כי “יהודי” בברית־המועצות הוא אזרח סוביֶטי בן הלאום היהודי, שנולד לאב הרשום כיהודי ולאם הרשומה כיהודיה. וזאת לזכור: לפי פרוצדורה זו ונוהג זה אין יהודי יכול להשיר מעליו את חותם יהדותו (כלאום), לא על־ידי שינוי שם (מאברמוביץ לפופוב, למשל), לא על־ידי שינוי דתו (כי אין הדבר שייך כלל לדת, שלפי החוק הסוביֶטי אין לה רישום כלשהו), ולא על־ידי העובדה, שהנרשם לא נמול (שהרי אין כל שייכות לענין המילה לכאן). להלכה, ולעתים אין זו הלכה בלבד, יכול לחיות בברית־המועצות איש צעיר, ששמו איבן פופוב, והוא לא נמול, והוא גם טוען כי חשקה נפשו בדת הקתולית, והוא אף נטבל בחשאי על־ידי כומר בכנסיה קתולית, ובכל זאת יהיה האיש רשום בתעודת הזהות שלו כ“יהודי”, ואם אשתו רשומה אף היא כ“יהודיה”, יהיה פופוב חייב לרשוֹם גם את בניו ובנותיו כ“יהודים”. מובן, שגם לגבי יהודים קיימת האפשרות “להבריח” את הצאצאים ולהוציאם מרישום הלאום ה“יהודי”, וזאת על־ידי נשואי תערובת של גבר יהודי עם בת לאום לא־יהודי או של אשה יהודיה עם בן לאום לא־יהודי, ועל כך עוד ידובר להלן.

 

עם־רפאים    🔗

היהודים רשומים איפוא כ“יהודים” במדוֹר ה“לאום”, אך אם נמדוד אותם באמַת־המידה של “צורת” התרבות (או, במלים אחרות, של כל אותו מכלול של זכויות תרבותיות, עליו עמדנו לעיל), הרי הם לאום־רפאים, כי כתמורה ל“לאומיותם” אין להם ולא־כלום. לא שפה, לא מערכת חינוך, לא עתונות, לא רדיו, לא שירה, לא ספרות, ולא היסטוריה. בקצרה, לא־כלום (ועל שנַיִם־שלושה הספרונים באידיש ועל שניִם־שלושה העתונים באידיש, ועל שניִם־שלושה הזמרים באידיש, המופיעים כיום בברית־המועצות, עוד נעמוד בהקשר אחר, כי קיומם נועד לצרכים אחרים, בעיקר לצרכי חוץ ולראוה).

מבין כל הכלים החסרים הללו החשובים ביותר הם, כמובן, השפה ומערכת החינוך. כאן נמצאים היהודים במדבר־שממה. כשלושה וחצי מיליון יהודים בברית־המועצות (ביניהם כחצי מיליון דוברי אידיש, לפי נתוני הסוביֶטים עצמם, ורבבות שחונכו על עברית בנעוריהם) אין להם כיום, לא רק אף בית־ספר שמלמדים בו משהו באותיות מרובעות, אלא גם לא קורס אחד ולא כתה אחת שבה מותר ללמד אידיש או עברית, ולו פעם בשבוע או פעם בחודש.

כאשר שואלים אדם מאנשי השלטון הסוביֶטי, לרוב כמובן בעת היותו במערב, לסיבות המצב המתמיה, יענה מיד, כי הסיבות נעוצות “ביהודים עצמם” כי “הם בפשטות אינם רוצים לא ללמוד ובודאי לא ללמד את ילדיהם, לא אידיש ולא עברית; שאם לא כן, היו עושים דבר פשוט ביותר, היו אוספים כמה עשרות חתימות של הורים הרוצים כי בניהם אמנם ילמדו בשפות אלה והיו מגישים את הרשימה למשרד החינוך, והלה היה נענה לבקשה והכל היה בא על מקומו בשלום. מה איפוא השלטונות הסוביֶטיים, כי תלינו עליהם?”

ואמנם עובדה היא, כי בין אלפי ההורים היהודים היושבים בקובנה ובוילנה, בבוכרה ובסמרקנד, בריגה ובצ’רנוביץ, בקישינוב, בטביליסי ובשאר מקומות רבים בהם גדלו ההורים ונתחנכו באידיש או בעברית, אין אפילו 20־30 מהם מעיזים לחתום על בקשה כזאת, פשוט – מפני שהם פוחדים. הם יודעים יפה יפה, כי השלטון מתנגד לכך התנגדות הד־משמעית. וההורים היהודים, כמו יתר האזרחים, יודעים היטב, כי בארץ הסוביֶטים אין אדם עושה דבר בניגוד לרצון השלטון.

לא תמיד היה השלטון הסוביֶטי נגד אותו מכלול של זכויות, נגד אותה “צורת” תרבות יהודית. יחסו אל היהודים כלאוֹם ואל התרבות היהודית (או, לפחות, לדבר שהשלטון מגדיר כתרבות יהודית) היה פעם שונה מעיקרו.

לא נכנס במסגרת הניתוח הזה לתולדות היהודים והיהדות בראשית השלטון הסוביֶטי, אך חשוב לזכור, כי במשך כשלושים שנה היתה קיימת בברית־המועצות תרבות יהודית בעלת תוכן קומוניסטי. בשנות העשרים, השלושים ובמקצת גם־בראשית שנות הארבעים קיימים היו ברחבי ברית־המועצות, בעיקר ברכוזי היהודים באוקראינה ובבלורוסיה, מאות רבות של בתי־ספר, ששפת־הלימוד בהם היתה אידיש ובהם למדו רבבות תלמידים; היתה עתונות ענפה ונפוצה באידיש, ובה יומונים, שבועונים, ירחונים וכו'. היו עשרות תיאטרונים באידיש, שהעלו על במותיהם מחזות מקוריים ומחזות מתורגמים, ובהם שחקנים בעלי כשרון רב. היו להקות יהודיות לזמר, מחול ומוסיקה. יצאו אלפי ספרים במאות אלפי עותקים באידיש, מהם ספרים של סופרים מחוננים ביותר; היתה שירה חשובה ומשוררים גדולים שכתבו באידיש; בקצרה, היו ליהודי ברית־המועצות המרכיבים העיקריים של תרבות לאומית, כמעט כמו ליתר הלאומים. אמת, תרבות זאת לא מצאה בשעתה חן בעינינו, בעיני יהודי העולם שמחוץ לברית־המועצות, כי היא היתה קומוניסטית מובהקת בתכנה; סופריה נזהרו מלהזכיר את גדלות העבר היהודי, את הציונות ואת אחדות העם היהודי. יתר־על־כן, רבים מהם זרקו שיקוצים בארץ־ישראל, בדת, במסורת ובהיסטוריה היהודית. משורריה של תרבות זאת שרו לעתים שירי־תהילה ל“אבי־העמים” ו“לשמש העולה” בדברי חנופה שעוררו בנו סלידה. ספרי הלימוד באידיש נראו לנו תלושים מכל רציפות יהודית. אך אל נא נשכח, כי כך נהגו גם הסופרים והמשוררים של בני שאר הלאומים. גם הם שרו, איש איש בשפתו, שירי תהילה לסטלין וגם הם רקדו “מה יפית” מתמיד לפני המשטר ורודנוֹ. בבואנו להעריך עתה, לאחר כעשרים שנה, את תרבות האידיש בברית־המועצות, עלינו לדעת ולהודות, כי היתה זאת תקופה של פריחה כמותית גדולה, שלא חסרה גם סימני אמת של כשרון ואיכות. אסור לזלזל בנסיונות, הנואשים לעתים, של אנשי תרבות יהודים להחזיק מעמד ואף ליצור בתנאים הקשים, תנאי סייג וחנק, של השלטון הסוביֶטי. והרי רבים, מטובי־הטובים שבהם, שילמו לבסוף בחייהם על עצם הצמדותם לתרבות היהודית. תרבות יהודית זאת, על מוסדות החינוך וההשכלה שלה, על עתונותה ותיאטרוניה, נעלמה – תחילה בהדרגה ולבסוף בבת־אחת וכמעט כליל בשנים האחרונות לחיי סטלין. יש טוענים, וביניהם קומוניסטים יהודים במערב וסתם “שוחרי טובתה של ברית־המועצות” ומצדיקי דרכה בכל דבר, כי תהליך ההעלמות של השפה והתרבות היהודית הוא גורלן המשותף של רוב ארצות הגולה. “כך המצב גם בארצות־הברית”, טוענים הם. “כמה עתונים באידיש יש בניו־יורק?” “כמה תיאטרונים באידיש יש בלונדון?” “גם שם וגם במוסקבה האידיש היא שפת הזקנים והיא הולכת ונכחדת”.

טענה זו יש בה רק חצי־האמת, והיא גרועה משקר. נכון הדבר שבארצות־הברית, באנגליה ובשאר ארצות גולה הולכת אידיש ונעלמת כשפה חיה. אפשר וצריך ודאי להצטער על כך, אך זהו תהליך הדרגתי וסוציולוגי מובהק ותוך כדי תהליך זה הצליחו היהודים בארצות אלה לאמץ לעצמם את שפת הארץ ולמצוא בה מכשיר אדיר לביטוי תרבותם העצמית. ואין הדבר דומה כלל ל“תהליך” הורדת הגרזן הקהה שבידי השליט על תרבות ושפה, שהיום היא כאן ומחר איננה. וזהו בדיוק הדבר שקרה בברית־המועצות.

יש לשאול איפוא מה קרה לתרבות היהודית בימי שלטונו של סטלין. מדוע נגזרו עליה גזירות בשנות השלושים ומדוע עלה עליה הכורת בשנים האחרונות לחייו? כדי להשיב על כך, חייבים אנו לרדת לעומקם התהומי של חשדות סטלין ועושי דברו, חשדות ופחדים, שהפכו את סטלין, בשנותיו האחרונות, לעריץ מטורף. אין ספק, כי במעמקים אלה טמון אחד משרשי הרע ומשרשי הטרגדיה של יהודי ברית־המועצות עד ימינו אלה. יש להניח, כי כמה תהליכים ותופעות הביאו את סטלין כבר בשנות השלושים ובעיקר בסוף ימיו, אל החשד הנורא, כי יהודי ברית־המועצות אינם נאמנים כראוי לו ולמדינה, וכי יש להתייחס אליהם, במקובץ, כאל “סיכון בטחוני”. בשנות השלושים, עם “הטיהורים” הגדולים שכמה מקרבנותיהם הראשיים היו יהודים, מגדולי הצמרת הבולשביסטית, אנו כבר עדים לסגירה מכוונת של בתי־הספר היהודיים ולהתנכלות מצד המשטר לתיאטרונים ולהוצאות הספרים באידיש. במלחמת העולם השניה, שעה שסטלין ביקש כל שמץ משען ועזר אפשרי בין אזרחי ברית־המועצות ובין בעלות־הברית, ניתנה לתרבות היהודית, שעמדה כבר על סף הכִּליון, אָרכּת־חיים קצרה. סטלין עודד את הקמת “הועד היהודי האנטי־פשיסטי” ובו טובי הסופרים ואנשי־הרוח היהודיים, והועד פנה אל הרגשות היהודיים הן בין יהודי ברית־המועצות והן בין יהודי העולם, ובעיקר בארצות־הברית. שוב ניתנו ליהודים כמה אפשרויות, קלושות אמנם לעומת מה שהיה להם לפני ה“טיהורים”, להתבטא בעתונות, בספרות ובשירה משלהם.

אך כשנתיִם לאחר גמר המלחמה גברו כנראה שוב החשדות האיומים של השליט הזקן. יתכן כי החשד הראשון נפל על היהודים ששרתו בצבא האדום בשנות המלחמה. החיילים היהודים לחמו, כמובן, בנאצים באומץ רב ונחשבו בין טובי החיילים בצבא האדום, הנועזים עד יאוש במלחמה באויב עמם. עם התקדמות הצבא האדום מערבה באו החיילים היהודים במגע עם שרידי החרב והשואה. הם פתחו מחנות רכוז ומחנות השמדה; הם נפגשו עם קרובים ואחים ששרדו לפליטה; והם גם נפגשו, על חרבות יהדות אירופה, עם חיילים יהודים שבאו “מעבר משם”, עם חיילים יהודים אמריקאים, אנגלים וצרפתים ועם אנשי הבריגדה היהודית ושאר היחידות היהודיות בצבא הבריטי שבאו מארץ־ישראל. אין ספק, כי פגישות דרמתיות וטרגיות אלו היה בהן הרבה יותר ממפגש מקרי בין חייל סוביֶטי לחייל אמריקאי. היה זה מפגש אחים על קבר בני משפחתם. יש להניח, כי דו“חות מסולפים על פגישות אלו, סיפורים בעלי גון אנטישמי, הגיעו גם הגיעו אל אוזן השליט וכך נוצרה קרקע פורייה לחשד, כי ל”יהודונים" הללו יש בעצם מעין “נאמנות כפולה”, כי הם לא רק חיילים סוביֶטים אלא, אי־שם במקום נסתר בלבם ונפשם, הם גם “חיילים יהודים” הדואגים לבני עמם ולגורל עמם, וכי יחסם אל אחיהם היהודים, ויהיו אפילו בני המערב, חורג מכל תחומי המותר.

כדי להפסיק תופעה זאת יש איפוא, קודם כל, לנתק את הקשרים ביניהם ובין שאר היהודים ולעקור כל טיפוח של שפה יהודית ותרבות יהודית. שהיא – מבחינה סוביֶטית – פורצת גדר מטבע ברייתה.

תופעה נוספת, שבודאי ובודאי ידועה היתה לשלטון גם קודם לכן, נתגלתה עתה ביתר חריפות: ליהודי ברית־המועצות מיליונים של בני משפחה בכל רחבי העולם המערבי – אחים, הורים, דודים, בני־דודים וכו'. והנה, דוקא בסוף המלחמה ומיד לאחריה, החלו קרובים אלה מחפשים זה את זה. מאות אלפי יהודים ניסו למצוא את שרידי משפחותיהם; יהודים החלו נודדים ממקום למקום, בתוך ברית־המועצות וגם מחוצה לה; וכך נמצא, שהיהודים “הסתובבו יותר מדי” מעיר לעיר ומכפר לכפר, עם הצבא האדום ובעקבותיו; כי הם “חיטטו וריחרחו יותר מדי”. יתר־על־כן, בגמר המלחמה, עם הספוח הסופי של הארצות הבלטיות, מזרח פולין, וצפון רומניה, נוספו ליהודי ברית־המועצות עוד כמה מאות אלפי יהודים “חדשים”, ולאלה היו עוד יותר קרובים וקשרי משפחה ב“חוץ”, במערב; הם התפרצו עוד יותר להסתלק והתרפקו עוד יותר על הדלתות הנעולות והתכתבו עם אחיהם וקרוביהם; והם גם הביאו אִתם מטען חדש של תרבות יהודית לאומית “מקולקלת” ל“הרעיל” בה את יהודי ברית־המועצות הותיקים.

מ־1947 ואילך באו מאורעות נוספים שעוד הגבירו את החשדות כלפי יהודי ברית־המועצות: החל המאבק להקמת המדינה היהודית בארץ־ישראל ומלחמת השחרור. עוד היום, ועד היום, לאחר שנים רבות, אפשר לשמוע מפי יהודי ברית־המועצות, איזו התרגשות אחזה אותם לשמע הידיעות על מלחמת היהודים באויביהם ועל הקמת מדינת ישראל, וזאת לזכור: יהודי ברית־המועצות היו באותן השנים נתונים בהלם. זה עתה יצאו, שבורים ורצוצים, מהשואה; בשנות המלחמה טעמו, רובם ככולם, את הטעם המר של יהדותם.

 

“הפגנת גולדה” במוסקבה    🔗

אין תימה איפוא, כי אצל רבים מהם, ולפעמים אפילו בעידוד השלטון הסוביֶטי, שהניח ל“ועד היהודי האנטי־פשיסטי” לפעול, נתעוררו רגשות לאומיים רדומים.

את תמיכת ממשלתם בצד היהודי בארץ־ישראל ובהצבעות באו"ם פירשו היהודים הסוביֶטיים כמתן היתר גם להם להזדהוֹת עם ישראל הצעירה, הנאבקת על חייה. כן יש לזכור, כי רבבות רבות של יהודים, שרובם חונכו על ברכי הציונות והשפה העברית, נוספו בבת־אחת לאוכלוסיית ברית־המועצות עם הסיפוחים לאחר המלחמה.

בשל כל אלה גאו גלי ההתרגשות אצל יהודי ברית־המועצות בשנים 1947־8, גלים שהגיעו לשיאם עם ההפגנה הספונטנית (בימי סטלין השחורים ביותר!) ליד בית־הכנסת במוסקבה, כאשר רבבות יהודים באו להקביל את פני שגרירת ישראל הראשונה, גולדה מאיר, כששירת “התקוה” בוקעת מבין הקהל וקריאות “עם ישראל חי” מהדהדות באויר.

כיום יודעים אנו, כי אף נמצאו יהודים תמימים, שהגישו בקשות לשלטונות הסוביֶטים להתגייס לצה"ל ולשרת בו כתותחנים או טנקיסטים, מלחים או טייסים ביחידותיו הלוחמות.

כל התופעה המופלאה הזאת, יוצאת הדופן, נודעה לשליט היחיד והעמיקה בלבו את החשד הנורא, כי הנה, לאחר שלושים שנות משטר קומוניסטי, לא יכול השלטון לנתק את היהודים, נפשית ופסיכולוגית, את כולם או לפחות חלקים גדולים מהם, ממקור־מחצבתם הלאומי ומהתרחשויות דרמתיות בעולם היהודי שמחוץ לברית־המועצות. אז החליט השליט, כי לכיבוי השלהבת הזאת שהחלה מהבהבת בין הגחלים היהודיות הלוחשות, יש לשפוך על היהודים, ובעיקר על תרבותם ועל רגשותיהם הלאומיים, קיתונות של מי־קרח.

בראש וראשונה יש לנתק את יהודי ברית־המועצות מכל מגע עם היהודים במערב; יש להפחידם ולהחדיר ללבם את התודעה, כי כל מגע כזה כמוהו כמעשה קשר וריגול נגד המשטר. מכאן סדרוֹת המאמרים, שהופיעו אז בעתונות הסוביֶטית על הציונות, ה“ג’וינט” ושאר ארגונים יהודים, שהוצגו כאויבים בנפש למשטרים הקומוניסטיים הצעירים בארצות אירופה המזרחית וגם כאויבי ברית־המועצות עצמה. מכאן הצגת ארגונים אלה כסוכנים של המעצמות האימפריאליסטיות וכחודי־החנית של כוחות השחור המתנכּלים לברית־המועצות והמנסים לערער ולהרוס מבחוץ ומבפנים את משטרה והישגיה. אך בכך לא סגי. כדי שתופעות אלה של הזדהות יהודית לא תישנינה בעתיד, יש לייבש כליל את הבִּצה הזאת, הנקראת תרבות יהודית, שבתוכה שרצו ושורצים יתושי הקדחת הלאומית, שאחזה את היהודים; יש לעקור באכזריות את כל שרשי השפה, החינוך והספרות היהודיים ולהשאיר את היהודים ערומים ועקרים לחלוטין, כך שאפשר יהיה לטפל בהם מחדש ולעשותם אזרחים נאמנים לברית־המועצות.

בעקבות ההחלטה הזאת בא הביצוע המהיר, לפי מיטב השיטות והמסורת של ימי סטלין. כל בתי־הספר באידיש שעדיין היו פתוחים נסגרו; מערכות העתונים חדלו לפעול; התיאטרונים הבודדים שעדיין הציגו באידיש ננעלו, ועובדיהם התפזרו לכל רוח. הסופרים והמשוררים נאלמו, ואחרי כן, שוב לפי הנוהל הנורא, גם נעלמו. כי סטלין החליט, ליתר בטחון ולכל מקרה, גם לחסל פיסית את מי שהיו נושאי הדגל של התרבות היהודית הקומוניסטית.

כך נאסרו וטולטלו אל מחנות הסגר מאות ואלפים מטובי האינטליגנציה היהודית. מהם מנהיגים יהודים קומוניסטים מ“החבל האוטונומי היהודי” בבירובידז’אן, אנשי תיאטרון, עתונים, סופרים, משוררים, עסקני “הועד היהודי האנטי־פשיסטי” וסתם יהודים חשובים.

את הטובים שבטובים שביניהם הוציא השלטון להורג – מרקיש, פפר, ברגלסון, דער נסתר, ורבים אחרים, ברוכי־כשרון ורבי־מעש – כולם שילמו בחייהם על חטאם היחיד: כתיבת סיפורים ושירים, מהם שירי תהילה למשטר ולשליט, באותיות מרובעות הנכתבות מימין לשמאל.

למדיניות מטורפת זאת של “טיפול” ביהודים ובתרבותם, היה, כמובן, המשך הגיוני; יש לא רק להרתיע את היהודים ממגע עם אחיהם ולא רק לסתום את כל עורקי תרבותם, אלא יש גם להציגם כמסוכנים, כיוצאי־דופן, כנושאי אות־קין בעיני כל העמים הסוביֶטיים. מכאן ההתקפות על היהודים כ“קוסמופוליטים” וכטפילים בגוף החברה הסוביֶטית הבריאה ומכאן רק צעד אחד אל שלב־האימים הבא, בו נקט סטלין בחדשים האחרונים לחייו: ביום “קשר הרופאים”, שלפיו הואשמו כמה מטובי הרופאים בברית־המועצות, רובם ככולם יהודים, בקשר לרצוח את אנשי ההנהגה הסוביֶטית.

לפי אותו “הגיון” ביקש סטלין לעקֵר את היהודים מבחינה רוחנית, להוציא מהם את ארסם, אך עם זאת לא להניח להם להיטמע כליל בקרב עמי ברית־המועצות; לא להקל על מלאכתם על־ידי שייעלמו מהאופק, כי מי יודע מה הם עלולים לעשות כאשר יהיו נסתרים ו“אלמונים” בתוך החברה הסוביֶטית. לכן יש לסגור בפניהם גם את פתח הטמיעה המוחלטת ויש לאסור עליהם את מחיקת חותם הלאומיות היהודית, הטבוע בתעודותיהם. את תמצית מדיניותו היהודית של סטלין בשנותיו האחרונות אפשר להגדיר איפוא כהקזת־דם תרבותית, ללא מתן אפשרות לטמיעה מלאה בתוך מחזור הדם הסוביֶטי הלא־יהודי; יצירת עם־רפָאים, ללא טריטוריה משלו, ללא תרבות משלו, ללא שפה משלו, ללא כל ארגון משלו ובעל אות־קין על מצחו ובתעודותיו.

כך ירדו על יהודי ברית־המועצות שבע השנים הנוראות, המכונות בפיהם “השנים השחורות” (“די שווארצע יאָרען”) ועד היום אפשר לשמוע מפי יהודים בכל פנות הארץ ומכל מעמדות החברה, כי אילו חי ושלט “אותו בעל השפם” (את השם סטלין רבים אינם מעיזים לבטא עד היום) עוד שנים מספר, הרי היה ודאי ממשיך “בקו” זה עד סופו. את משפט “קשר הרופאים” הוא עמד להפוך להצגת־ההצגות ואחר־כך היה פותח בשילוח רבבות ומאות־אלפי יהודים לסיביר לעבודות כפיה ולכליון פיסי.

סטלין מת ואזרחי ברית־המועצות, ובראש ובראשוֹנה היהודים, התעוררו מסיוט־אימים, מליל הטרור הארוך. לאחר התדהמה הראשונה החלו כל האזרחים והעמים בברית־המועצות מקוים ומצפים, כי השליטים החדשים, ובעיקר חרושצ’וב שנתגלה עד־מהרה כראשון בין שוים ואחר־כך כראש וראשון במדינה כולה, יחוללו שינויים. ואמנם, החלה “ההפשרה הגדולה”. לא תמיד היא זרמה באפיק אחד; היא נעה בקו מפותל בעל זויות חדוֹת, ולעתים היה האפיק אפילו נעצר וחוזר וקופא, ובכל זאת – שוחררו מאות אלפים ממחנות־ההסגר ולרבבות, חיים ומתים, ניתנה ריהביליטציה. אפילו לעמים ולאזורים שלמים ניתנה “ריהביליטציה” והוסרה מהם “יד המוות” אשר סטלין הניח על ראשם.

גם היהודים – כבודדים, כמובן, כי לא היה להם עוד כל ארגון מייצג וכל כלי ביטוי – החלו מקוים בסתר לבם ובין כתלי בתיהם, אם לא לגאולה ולנס (ויהודי ברית־המועצות היו יותר מדי מוכים ופסימיים מלקוות לנסים), הרי לפחות להחזרת מצבם אל התנאים מלפני “השנים השחורות”. הם קיוו, כי פה ושם ייפתח בית־ספר יהודי; כי פה ושם ישוב ויופיע עתון יהודי; כי פה ושם ייוָסד תיאטרון יהודי; כי אולי, פה ושם, ייוָצר גם איזה קשר עם היהודים בעולם ובישראל; בקצרה, כי יוּתן להם, ולוּ גם במקצת, לזקוף שוב את קומתם כבני הלאום היהודי. אך כל זה לא קרה. עברו שנות החמישים והגיעו שנות הששים, וכלום לא קרה. חרושצ’וב, שקיבל מסטלין, במישור הלאומי של הבעיה היהודית, ירושה של מדבר שממה ואדמה חרוכה, לא נתן ליהודים בכל שנות שלטונו שום אות וסימן, כי מוּתר להם לשוב ולהפרות את השטח הזה, לזרוע בו מזרעם, לפתח בו מעינות־רוח, להשקותו ולגדל בו, מחדש, את גידולי שפתם ותרבותם. ובלי אות וסימן כזה, או יותר נכון למראֵה אותות וסימנים ברורים האומרים: “אל געת” – לא העזו ולא מעיזים היהודים לעשות דבר.

אכן, מתהלכים עתה ברחבי ברית־המועצות כמה זמרים יהודים, בחינת אחד בעיר ושנים במדינה, והם מופיעים ב“קונצרטים” באידיש לפני אולמות מלאים. אכן, הופיעו בימי חרושצ’וב, ומופיעים גם עתה, כחצי תריסר ספרים וקונטרסים באידיש. אכן, מופיעים כיום בברית־המועצות שני כתבי־עת באידיש (“ביראבידזשאנער שטערן” ו“סאוועטיש היימלאנד”). עוד נעמוד על הסיבות והמניעים לתופעות אלה. כאן נאמר רק זאת, כי כל אלה אינן אפילו נאוֹת במדבר, אלא רק מיקסמי־שרב, שהצמא רץ לקראתם ואינו מגיע לשום מקום, ונפשו כָּלָה עוד יותר מצמאון ואכזבה.

 

“היכן קנית את המדליות?..”    🔗

למחיקת העבר ולעקירת המסורת היהודית המפוארת והעתיקה עוד יוקדש פרק מיוחד, אך בדבּרנו על היהודים בהווה, כלאום בין לאומי ברית־המועצות, יש לחזור ולהדגיש, כי לאום זה, גם בלי קשר לעברו בן אלפי השנים, יצר תרבות וערכים משלו במשך 30־40 השנים בו התקיים ופעל בתוך החברה הסוביֶטית רבת־הלאומים. לאום זה, כלאום, שפך דמו ונלחם במלחמת־העולם השניה, לא רק כטבוחים והרוגים בידי הנאצים ועוזריהם, אלא גם כפרטיזנים לוחמים ביערות וכחיילים בצבא האדום על כל יחידותיו. אפילו נניח, כי מחיקת ההיסטוריה היהודית עד למהפכה הבולשיביסטית היתה דבר “טבעי”, שהרי היתה זאת, לדעת השלטון, היסטוריה שכולה ריאקציה, שצמחה מדת אפלה וטבלה בציונות ובלאומנות צרוֹת־אופק; אך מה על שלושת הדורות של ההיסטוריה היהודית בברית־המועצות גופה? ובכן, לפי ההגיון האכזרי של סטלין ויורשיו, צריך היה להכחיד גם את ההיסטוריה הזאת, כי גם היא פסולה וחשודה. כלומר, לא די לסגור את בתי־הספר, התיאטרונים וכתבי־העת היהודיים אלא אסור אף להזכיר כי היה היו. לא די לאסור ולשַׁלֵח למחנות כמה מראשי הלוחמים היהודים האמיצים ביותר, אלא אסור אף להזכיר כי היה היו. יתר־על־כן, אסור גם להזכיר במפורש, כי יהודים נפלו כיהודים בחזיתות המלחמה. רוסים, אוקראינים, לטבים, ליטאים, בלורוסים, מולדבים ואחרים – כולם נפלו במלחמה נגד הפולש הפשיסטי כבנים לעמיהם. מצבות־זכרון הוקמו להם כבנים לעמיהם בכל רחבי ברית־המועצות. רק את היהודים הס מלהזכיר. הייפלא איפוא, כי עוד היום אין מצבה לחללי “באבי־יאר”, אותו גיא־ההריגה ליד קיוב, בו נטבחו כ־80.000 יהודים בבת־אחת? וגם אחרי שירו הנועז של המשורר יבטושנקו ולמרות השיר הזה – עומד המקום בשממונו ומסביב לו קמים בתי־מגורים, ועוד מעט וייעלם כליל. אפשר שתיירים מן המערב יוסיפו “להטריד” את מורי הדרך של “אינטוריסט” בקיוב: “איפה היא באבי־יאר?” ואלה ישתמטו מלתת תשובה; רק נהג מונית יקח אולי את התייר העקשן אל מקום הטבח, יראה כיצד יוצא התייר מן המונית, עומד דום ומזיל דמעה ליד המקום הנטוש והעזוב.

ופוֹנַאר, הוא קבר האחים הגדול ליהודי וילנה והסביבה? כשהקימו שם את המצבה הגדולה לזכר רבבות ההרוגים חקקו עליה יהודי וילנה את כתובת ההנצחה לנופלים גם ברוסית וגם באידיש. לא עבר זמן רב והשלטונות המקומיים החלו להטפל ולהציק לראשי הקהילה בוילנה בדרישה שימחקו מעל המצבה את האותיות העבריות; וכשהללו התנגדו, שלחו לשם השלטונות פועלים ששפכו מלט על הכתובת כולה ואחר־כך חקקו על המצבה כתוֹבת חדשה, ברוסית, בלי להזכיר אף במלה אחת, כי הקרבנות היו יהודים. מכאן רק צעד אחד להשמצת היהודים וחלקם במלחמה: הם, כך אומרים, לא זו בלבד שלא לחמו כראוי באויב הנאצי, אלא גם השתמטו וברחו מן החזית. אתה² שומע וחוזר ושומע מפי יהודים, בכאב ובבושה, כי כאשר הם עונדים את אותות־ההצטיינות שלהם, יש שזורקים לעומתם, בבוז ובלעג, את השאלה: “היכן קנית את המדליות הללו? בשוק בטשקנט?” המדליות “בשוק של טשקנט” באות להזכיר ליהודים, כי בעצם הם ברחו, רובם ככולם, לאסיה התיכונה הרחק הרחק מסכנות הקרב, ושם, בשוק, קנו, בזיל־הזול, אותות־הצטיינות צבאיים, והם עוד מעיזים לשאתם על חזיהם.

ביקרתי פעם בעיר בוברויסק שבבלורוסיה. אנשי “אינטוריסט” דאגו להפגישני עם ראש העיר. סיפרתי לו, כי בוברויסק מפורסמת בארצי; כי נולדו וגדלו בה כמה ממניחי היסוד של מדינת ישראל; הזכרתי לו שמותיהם של ברל כצנלסון (“מנהיג פועלים דגול”) דוד שמעונוביץ (“משורר לאומי גדול בארצי”), קדיש לוז (“יושב־ראש הפרלמנט שלנו”) ואחרים. ראש העיר הקשיב ואפילו רשם את השמות אך לא הניד עפעף. שאלתיו כמה יהודים יש כיום בעיר. על כך ענה, כי “יש יהודים אך אין לנו סטטיסטיקה מיוחדת”. שאלתיו, אם יש בית־כנסת בעיר. “לא”, ענה, “אין ליהודים בית־כנסת, כי אין להם צורך בו”. בלוית מדריך, שהיה בלי ספק יהודי, ביקרתי במוזיאון העירוני המסודר והמטופח. עברתי יחד אתו מחדר לחדר, עד שהגענו לחדרים בהם מתואר בתמונות, בציורים ובתעודות חלקם של אנשי בוברויסק והסביבה במלחמת־העולם השניה, ובכל החומר הזה אין אף מלה אחת על היהודים. אמרתי למדריך: “הרי אתה ואני יודעים, כי בבוברויסק³ היתה קהילה יהודית גדולה, בעלת עבר מפואר; והרי שנינו יודעים כי בין הנופלים, הלוחמים והפרטיזנים, היו אלפי יהודים; והרי אנו יודעים, כי כיום חיים בעיר כמה וכמה רבבות יהודים. מדוע אין כאן אף מלה ואף רמז עליהם ועל חלקם?” האיש הסתכל בי בעינים עצובות (והוא עצמו צולע על ירכו, נכה מלחמה) ולא ענה.

למחרת ביקרתי בעיירה סמוכה וחתרתי בסירה בחברת משפחה ישראלית על נהר הבריזינה המפורסם העובר בה, והגעתי לגדה השניה, לחוף הרחצה הציבורי. כאשר ירדנו מהסירה אל החוף, יצא מן המים גבר כבן ארבעים וחמש, החלק העליון של גופו שרירי, יפה ואתלטי, אך רגליו שסועות מניתוחים והוא מקרטע כברוז בהליכתו. האיש זיהה אותנו עד־מהרה כישראלים ולעיני כל נפל על צוארנו ואמר: “קחוני עמכם, הניחו לי להצטרף לצבא ישראל ולמות בשורותיו. הסתכלו בי. שלוש פעמים נפצעתי קשה בקרבות והמשכתי להילחם. עתה אני פועל בנין, בקושי עולה אני על הפיגומים; ומדי פעם, כאשר אני שומע מחברי לעבודה את הדיבורים על המדליות מהשוק של טשקנט, עולה הדם לראשי ואני מרביץ מכות לכל מי שאומר זאת, וכמובן מקבל מכּוֹת בחזרה. אין לי כבר כוח, קחוני עמכם”. יהודים אחרים שנזדמנו למקום ניסו להרגיע אותו, כי האיש התרגש יותר ויותר תוך כדי דיבורו. הוא דחפם מעליו בכוח וצעק: “מה יש לי לפחד? ממי לפחד? לכו לעזאזל!” רק לאחר שנרגע במקצת ואנו התרחקנו מהמקום, אמרו לי: “עליך לסלוח לאיש. לאחר כל אשר קרה אותו ולאחר שנרצח בנו הצעיר, נתערערו עצביו.”

והרי הסיפור על הבן. בן יפה־תואר ורב כשרונות היה לו, לנכה המלחמה, והבן עלה והתקדם עד שנעשה מורה ומדריך ספורט בבית־הספר העירוני, אהוב מאוד על תלמידיו וחניכיו. יום אחד, לפני כשנתַיִם, יצא הבן מבית־הספר אל הרחוב הראשי, והנה מיליציונר (שוטר) עוצר אחד מתלמידיו, לא־יהודי, שהיה רכוב על אוֹפנַיִם, בעוון עבירה על חוקי תנועה. המורה הצעיר התקרב אל השוטר ושאל מה קרה. השוטר ענה בגסות: “אין זה עניינך, הסתלק מכאן”. המורה אמר, כי הוא רוצה לגשת אתם למשטרה להעיד על אופיו הטוב של הנער. השוטר ציוה עליו להסתלק מיד והוסיף קללה. המורה ענה לו כאשר ענה ואז קיללו השוטר: “ז’יד מזוהם”. המורה שוב לא שלט ברגשותיו, התקרב אל השוטר דרך איום, ואז הוציא השוטר אקדח והרגו במקום. לשוטר פסקוּ שנתיִם מאסר, אך הוא שוחרר כעבור כמה חדשים “בעד התנהגות טובה”. “הבן איפוא”, אמרו היהודים, “לנפש האב וסלח נא לו על התפרצותו”.

כיצד מרגישים יהודים, כאשר מישהו מזכיר להם, כי לא כולם “קנו מדליות בשוק של טשקנט”, אלא שהיו גם יהודים אשר לחמו כגבורים, תמחיש פרשת הופעתו של פול רובסון. בראשית שנת 1959 החליטו השלטונות הסוביֶטיים להפגין יחס ליהודים ולחוֹג את יובל מאה שנים להולדתו של שלום־עליכם. נערכה שורה של “ערבי שלום־עליכם” בערים הגדולות בברית־המועצות. מעשה זה, שבעקבותיו יצאו לאור שלושה ספרונים באידיש, נראה בעיני כמה יהודים כסימן להתחלה חדשה, אך גם לאלה שלא היו להם אשליות היו “ערבי שלום־עליכם” “מציאה” שיש להתנפל עליה.

 

פול רובסון שר אידיש    🔗

שיא המופעים האלה היה ערב חגיגי גדול, שנערך במרכז מוסקבה ב“קוֹלוֹני זאל”, הוא “אולם־העמודים” המפורסם. הערב החגיגי נערך בחסות אגודת הסופרים הכל־סוביֶטית, הוא הארגון המכובד ביותר בשטח הספרות בברית־המועצות, ורק בדרך מקרה זכיתי לקבל כרטיס. כשהגעתי למקום, כבר היה האולם מלא מפה לפה. אלפי יהודים הצטופפו בו. רבים מאוד לא יכלו להכנס מחוסר מקומות ונאלצו לחזור כלעומת שבאו.

על הבמה ישבו כמה משרידי הסופרים היהודים, וביניהם, בתווך, גם הסופרים הרוסיים סוּרקוֹב ופוֹלֶבוי, מראשי אגודת הסופרים. ממש באמצע שולחן־הנואמים שעל הבמה ישב גם הזמר הכושי־האמריקאי המפורסם פול רובסון, שהנוֹ שם־דבר בברית־המועצות ושהזדמן באותה עת למוסקבה.

הערב נפתח בדבריהם של כמה סופרים יהודים. מפי כולם נשמעה נעימה אחת: הם תארו את שלום־עליכם כאחד מגדולי הסופרים היהודים בכל הדורות; הם הדגישו חזור והדגש, כי בעצם היה סופר שהגן על היהודי הפרולטארי, העלוּב והמסכן, מפני היהודים הבורגנים והנצלנים ששרצו בעיירה היהודית. ומבחינה זו הרי בישר שלום־עליכם, לדבריהם, את הספרות הסוציאליסטית והקומוניסטית, בדומה לגוֹרקי בספרות הרוסית.

אחר־כך קמו כמה אמנים וקראו מכתבי שלום־עליכם להנאתו הרבה של הקהל. והנה הגיע תורו של רובסון. רובסון אינו דוֹבר רוסית. הוא נזקק למתורגמנית מאנגלית, שעמדה לידו. הקהל קיבל אותו בתשואות סוערות ביותר. וכי דבר קטן הוא בעיני קהל יהודי, שרובסון הגדול בכבודו ובעצמי מכבד אותם בנוכחותו? רובסון לא דיבר מן הכתב ואין ספק בלבי, כי דבריו לא צונזרו ולא נערכו מראש. הוא פתח באמרו, כי “בעצם, גורל היהודים וגורל הכושים דומה זה לזה”, וכשתורגמו הדברים לרוסית, מחא קהל היהודים כף בהתלהבות רבה, אך ראיתי מיד כי פני המארגנים, ובעיקר פני פולבוי, חפוּ. לאחר פתיחה זאת סיפר, כי נכדיו בארצות־הברית חציָם יהודים וחציָם כושים, וכי הוא אוהב לשיר להם שירי־ערש באידיש, שהיא שפה כה עשירה ונפלאה (ושוב פרץ גל של מחיאות־כפים). ואז סיפר לקהל, כמה התפעל בשנים עברו מהצגות שלום־עליכם בתיאטרון האידי בברית־המועצות. ולא רק מהצגות שלום־עליכם, אלא מהרמה הגבוהה של התיאטרון הגדול ובעיקר מגדול השחקנים בו, שלמה מיכאלס (שם, שעד אז לא נטו להזכירו בקהל, ביחוד בקהל יהודי, כי הוא, כקרבן לרציחות סטלין, הזכיר את פשעי העבר); ואז סיפר רובסון לקהל, כיצד שיחק מיכאלס את “המלך ליר” של שקספיר, וכי היתה זאת אחת ההצגות השקספיריות המשובחות שראה בימיו. ורובסון המשיך: “אך אל נא תחשבו, כי רק אצלכם יש אנשים האוהבים ספרות ותרבות יהודית. גם אצלנו בארצות־הברית יש ליהודים מוסדות תרבות מפוארים, סמינריונים, בתי־מדרש ואולפנא לספרות, שירה, דרמה ולזמרה יהודית”. ככל שהוסיף רובסון לדבּר בנימה זאת וככל שנענה על כל משפט ומשפט ברעם מחיאות־כפיִם, ראיתי כיצד המתורגמנית כמעט נחנקת בדברי־תרגומה וכיצד פולבוי זורק ברובסון ובמתורגמנית המסכּנה מבטי כעס וזעם.

סוף סוף גמר רובסון את שיר ההלל על התרבות היהודית ואמר: “טוב, ועכשיו אשיר לכם כמה שירים באידיש, שפה שאני כל־כך אוהב”. בקולו העמוק והנפלא החל רובסון שר כמה שירי־עם כמו “זונטיק⁴ בולבעס, מאנטיק בולבעס” (“ביום ראשון תפוחי־אדמה, ביום שני תפוחי־אדמה”), והקהל, קשוּב במדה בלתי־רגילה נהנה מכל שניה ושניה של החויה ונענה לזמר בגלי צחוק ובמחיאות־כפים בלתי־פוסקות. אז הרים רובסון ידיו, השתיק את הקהל ואמר: “ועכשיו אעבור משירי־עם ושירים עליזים אל שיר מיוחד במינו, עצוב אך נפלא, ששמעתיו מפי פרטיזנים יהודים בזמן ביקורי בחורבות גיטו ורשה. ודאי כולכם יודעים, כי גבורי הגיטו היהודים נלחמו במלחמה שהיתה אולי הנואשת והאמיצה במלחמות־העמים למען חרותם וכבודם. והנה שרידי הלוחמים ההם לימדו אותי את שיר־הקרב ששרו על הבריקדות ובבונקרים בלחמם את מלחמת עמם. אשיר לכם את שיר הפרטיזנים היהודים”. וכאשר תורגמו הדברים האלה, חשתי כיצד זרם חשמל עובר בקהל. האנשים נצמדו לכסאותיהם, כאילו אחזם הלם. “שירי־קרב יהודיים”, “פרטיזנים יהודים, הלוחמים את מלחמת עמם” – אלה מושגים, שזה שנים יודע עליהם בליבו כל יהודי בברית־המועצות, אך הס מלהזכירם בפה מלא, כי לגבי השלטון הם לא היו ולא נבראו. והנה, פה קם אחד מגדולי הזמרים בעולם, אהוב העם הסוביֶטי, ומדבר על כך בגלוי ובגאון.

בתוך האולם הקסום החל רובסון שר “אל נא תאמר, הנה דרכי האחרונה” – במקור, באידיש. רגעים אלה בודאי לא יישכחו מלבי ומלב אלפי היהודים. נדמה היה, כי גם רובסון מבין את פשר המתח המיוחד שבאולם וכי הוא ממש עולה על עצמו בעָצמת הרגש בו הוא שר את שיר־הקרב הנהדר.

וכאשר סיים, עמדה באולם דומיה של רגע ארוך; הקהל היה יותר מדי נרגש ונרעד. ופתאום, כמו גל אדיר, כמו סופה מתקרבת, עלה קול מחיאות־ הכפים כרעם בגלגל, ולא חדל, לא חדל, ונדמה היה, כי לא יחדל.

את כל סבלם, כאבם, עלבונם, השפלתם, כמיהתם וגעגועיהם הכניסו השומעים בין כפות ידיהם, ובקצב אחיד של אלפי ידים השמיעו “מה שיש להם על הלב ועל הנשמה”.

רובסון חזר על הבית האחרון של השיר שוב ושוב ושוב, עד שהקהל נרגע במקצת.

רובסון היה אחרון המופיעים באותו ערב. אך כיון שכך “אי־אפשר” לסיים,. קם ממקומו בוריס פולבוי, כולו חיור מזעם, פנה אל הזמר הכושי וביקש, הייתי אומר דרש, ממנו: “ועתה שירה נא לנו שיר־עם רוסי, ואני מבקשך לשיר את השיר האהוב עלינו כל־כך ‘רחבה היא ארץ־מולדתי’”. רובסון נענה ברצון ושר את השיר הרוסי היפה, השיר הפטריוטי־לאומי, שבחרוזוֹ האחרון נאמר:

“לא אדע עוֹד ארץ כשלנו בּה אדם נושם במלוֹא חרוּת”

וכאשר סיים רובסון לשיר את החרוז האחרון, קם שוב פולבוי וחזר על החרוז הזה בהדגשה; הוא הושיט ידו לעבר הקהל ובאצבע כמעט מאיימת אמר: “נזכור נא חרוז זה: ‘לא אדע עוד ארץ כשלנו בה אדם נושם במלוא חירות’”. היהודים הבינו את הרמז.

אינני יודע, אם הסביר מישהו לפול רובסון, מה הוא חולל באותו ערב נפלא, על אילו נימים הוא ניגן, איזה מעיין חתום פתח, ולו גם לרגעים ספורים, בלב שומעיו היהודים.

מדוע השאירו חרושצ’וב ויורשיו את השממה הזאת שקיבלו מסטלין, ומה הם המניעים שדחפו אותו ואת חבריו, עד היום, להמשיך, אָמנם ללא אימי הטרור הפיסי של סטלין, באותה המדיניות היהודית? כדי לענות על כך, נניח עתה את המישור הלאומי, את מיליוני היהודים הבודדים, הרשומים כ“יהודים” ואין להם כל בסיס חיובי ללאומיותם, ונעבור למישור האחר של ניתוח הבעיה – היהדות כדת בברית־המועצות.

 

יהדות – לא סתם “אופיום”    🔗

אמרנו, כי השלטון הסוביֶטי מכיר בדת היהודית כאחת הדתות העולמיות, שיש לה מהלכים בין אזרחיה. מבחינה עקרונית כמוה כדת הפרבוסלבית, הקתולית, המוסלמית, הבודהיסטית ויתר הדתות בברית־המועצות. האַתיאיזם הלוחם היה, והנו, אחד מעמודי־היסוד של המשנה הקומוניסטית: “הדת (כל דת) היא אופיום להמונים”, אמר קרל מרכס. הכנסיות, כל הכנסיות, הן מכשירים בידי המשטר הקפיטליסטי לניצול הבערות בקרב ההמונים, וחובת המשטר הקומוניסטי, המייצג את המדע והקידמה, להלחם בדת עד חרמה. זוהי אחת הדוגמות העיקריות ואותה מנסה השלטון להגשים בברית־המועצות מאז קיומו. ואמנם הרסו הסוביֶטים, מראשית שלטונם, את המבנה האדיר של הכנסיה הפרבוֹסלבית ולא הותירו ממנה אלא שלד, ואת השלד שיעבדו לצרכיהם. כן נלחמו הסוביֶטים בדת המוסלמית ובאירגונה, בדת הקתולית ובכנסיתה, בכתוֹת הפרוטסטנטיות בברית־המועצות, וכן גם בדת היהודית.

עד כאן הכל ברור, ואין לכאורה אפליה בין דת לדת. אך אם נתבונן בבעיה, כפי שהיא נוגעת ליהודים וליהדות בלבד, נמצא כאן תופעה סֶמַנטית, שכתוצאה ממנה גורל כל היהודים, כדתיים וכלא־דתיים, בברית־המועצות, שונה לחלוטין ממצבם של כל הלא־יהודים.

אין זה כלל משחק במלים, כשאנו אומרים, כי בשפה הרוסית פירוש המלה יהודי (יֶברֵיי) מצביע בשני כיוונים: הלאום היהודי (יֶברייסקאיה או קוי נציונלנוסט) והדת היהודית (יֶברייסקאיה רֶליגיה). קשר גורלי זה, מעין קשר גורדי בין הלאום היהודי והדת היהודית, רודף את היהודים זה דורות בכל הארצות. לא הסוביֶטים הם שנתקלו בתופעה הזאת לראשונה: האם היהדות היא דת? האם היהודים הם לאוֹם? או שמא היהדות היא דת לאומית? או שמא היהודים הם לאום דתי? בבעיה היסטורית־פילוסופית זאת דנו ודשו אנשי־רוח וחוקרים, יהודים ולא־יהודים, בכל התקופות ובכל הארצות, ומספר התשובות והגירסאות עליהן כמספר הדנים והדשים. מסתבר שאין להגיע לתשובה על שאלה זו ללא הסכמה מוקדמת על הגדרת המושג “לאום” או “עם” ועל המושג “דת”. בבעיה זו מתלבטים אנו בישראל, מתלבטים טובי אנשי ההגוּת והמחשבה בין יהודי ארצות־הברית ושאר ארצות הגולה, ועדיין לא הגענו, ומסופקני אם נגיע, אל ההגדרה: מי אנחנו, בדיוק? ואולי בחוסר ההגדרה דוקא טמון ייחודנו היהודי; אולי ההרגשה כי אנו יהודים, בתוספת המטען הרגשי הגדול, העבר המפואר, המסורת והחכמה היהודית, זכר הרדיפות, ועתה גם הקשר המוחשי למדינת היהודים בישראל – אולי כל אלה, ללא הגדרה, הם המאחדים כיום את היהודים בעולם.

אך בברית־המועצות גרם הקשר המיוחד הזה בין שֵׁם הדת לשם הלאום לפגיעה קשה ומוחצת ביהודים. כי זאת לזכור: כאשר השלטון הסוביֶטי רודף את הדת הפרבוסלבית אין הוא רודף כלל את בני הלאום האוקראיני; להיפך, כאן יש הפרדה גמורה וברורה. הלאום האוקראיני הוא לאום גאה, רב־עלילות והיסטוריה, וכשרודפים את הכמרים והכנסיות הפרבוסלביות באוקראינה, אין רודפים, חלילה, אותו. כאשר בחור ליטאי צעיר קורא כרזה אתיאיסטית ברחובות עירו, המוקיעה את הכנסיה הקתולית ואת האפיפיור, אין הוא חש כלל, כי רודפים אותו כבן הלאום הליטאי. אין כל קשר בין השנים. להיפך, אותו, כבן הלאום הליטאי, מעודדים ומטפחים, והוא גאה על כך. העובדה, שדודו הזקן הולך לכנסיה הקתולית בוילנה ושהשלטון אינו רואה זאת בעין יפה, אינה מציקה לו במיוחד. כאשר יוצאת באוזבקיסטן חוברת אנטי־דתית, ובה דברי השמצה על האיסלם, אין הקורא האוזבקי נעלב כבן הלאום האוזבקי. הוא חי ונשאר אוזבק גאה ובעל הכרה. העובדה, שסבו הולך למסגד בסמרקנד, והשלטון אינו מחבּב זאת במיוחד, אינה גורמת לו נדודי שינה.

כאן אינני נכנס לסוגיה המענינת אם הצליח או נכשל בברית־המועצות המסע האנטי־דתי בכללותו. ההצליח השלטון, לאחר כחמישים שנות משטר אתיאיסטי, לעקור מלב העם את הדתות המסורתיות אם לאו? זה נושא בפני עצמו, ורבות נכתב עליו. ברצוני אך להדגיש כי, פרט ליהודים, קיימת הפרדה גמורה בין הדתות מזה ובין הלאומים מזה.

רק כאשר תוקפים את הדת היהודית, חש כל יהודי, בשל עצם המלה “יהודי” הטבועה בזהותוֹ, כי הענין נוגע לו, וכי בעצם, במישרין או בעקיפין, מדובּר בו.

נחזור נא ונזכור, כי כבן הלאום היהודי מרגיש כיום כל יהודי כי הוא עומד וגבּוֹ אל הקיר, או יותר נכון, אל תהום פעורה של חוסר ידיעה מה זה “לאום יהודי”, חוסר ידיעה הנובע מחוסר שפה, חינוך ותרבות יהודיים. כן נזכור, כי במצב הקיים אין ניתנים ליהודי, כבן הלאום היהודי, כל תמורה חיובית וכל ערך חיובי שיסמלו את יהדותו. ויהודי זה סופג, באמצעות הקשר המיוחד בין שֵׁם הדת ושֵם הלאוֹם, מנה של התקפות חריפות בלתי־פוסקות על הדת היהודית, והוא קורא וחוזר וקורא, כי הדת היהודית היא בּרבּרית, מזוהמת, נצלנית וריאקציונית. ערכים שליליים אלה, הנצמדים אל דבר שיש לו, בין אם ירצה ובין אם לא ירצה, קשר הדוק אל עצמו, הם איפוא הערכים היחידים המזהים לו את עצמו, את מוצאו ואת עברו. יהודי כזה, אם יאמין בכל מה שנכתב על הדת היהודית, חייב גם להאמין, כי מוצאו ומוצא אבותיו מרפש, מסחי ומזוהמה. נקל להבין איפוא, מה מצבו של יהודי כזה מבחינה נפשית, אך גם בזה לא די. האמת היא, כי השלטון הסוביֶטי רודף את הדת היהודית הרבה יותר משהוא רודף את יתר הדתות, ובדומה לנוסחה האוֹרְוֶלית הידועה, טוען השלטון כי “כל הדתות שוות בריאקציוניות שלהן, אך הדת היהודית שוה יותר”.

מדוע רודף השלטון את הדת היהודית יותר?

בשפע של חוברות אתיאיסטיות נגד היהדות ניתנת, בעצם, תשובה די ברורה לשאלה זו. ראשית, טוענים האידיאולוגים הסוביֶטיים, הדת היהודית היא אם הדתות הגדולות, כלומר, הנצרות והאיסלם. הנצרות התהוותה ממש בתוך רחם היהדות, נולדה מתוכה וגדלה בחיקה. האיסלם, בראשיתו, הושפע מאוד מהיהדות. רבים מנביאיו וקדושיו הם נביאי היהדות וקדושיה. אם יש להלחם בדתות הגדולות, יש להלחם קודם־כל בשורש הפורה ראש ולענה, כלומר ביהדות. ושנית, טוענים הסוביֶטים, כי גם כל שאר הדתות רעות ומושחתות, אך הן לפחות אינָן מטיפות להגירה מן הארץ בה יושבים מאמיניהן. הכנסיה הפרבוסלבית מטיפה למלכות־השמים, לגאולת הנפש ולאמונה בשילוש, אך אין היא מטיפה למאמיניה לקום ולנטוש את זגוֹרסק או את מוסקבה. הכנסיה הקתולית אינה מטיפה למאמיניה בוילנה, למשל, שיעברו לגור בותיקן. המוסלמי המאמין חייב להתפלל כשפניו למֶכה, ואף מצוה גדולה היא לעלות לרגל למכּה. אך אין האיסלם מטיף למאמיניו, שיהגרו וישתקעו בערב־הסעודית. אך היהדות – טוענים האידיאולוגים – לא זו בלבד שהיא דת ריאקציונית, אלא היא גם דת המטיפה לנאמנות ל“מולדת רוחנית שניה”, או אפילו ממש להגירה לארץ השוכנת מחוץ לברית־המועצות. בקצרה, הדת היהודית היא קודם־כל “ציונית” ונביאיה הם מטיפים “ציוניים”: ישעיהו, ירמיהו, עמוס, יחזקאל וחבריהם הם תעמלנים לציון ולירושלים; סידור התפילה היהודי מחייב את המאמין להתפלל שלוש פעמים ביום לשיבה לירושלים. ומה יש לו לאזרח הסוביֶטי בן הלאום היהודי, היושב בחרקוב או בבוכרה, לעשות בירושלים? מה לו ולירושלים? למה יתפלל ויבקש את אלהיו כי יוציאהו מברית־המועצות ויביאהו לאיזו עיר או ארץ קטנה במזרח־התיכון? יתר־על־כן, יהודי כזה רוצה אף לחנך את ילדיו הקטנים, אזרחים נאמנים של ברית־המועצות וילדי המשטר הקומוניסטי, כי גם הם יתפללו להגירה לירושלים! והרי כאן ממש תעמולה אנטי־סוביֶטית ברורה, ומאחורי מסווה הדת מטיפים, רחמנא ליצלן, לבריחה מברית־המועצות! לכאורה, אפשר להשיב לטוען הסוביֶטי (ושוב, בעיקר לסוביֶטי המזדמן למערב, כי בתוך ברית־המועצות פנימה אין שום דרכי תקשורת ואין עם מי לדבּר בנושא זה), ש“ירושלים” זאת שבתנ“ך ובסידור היא, לגבי יהודים דתיים רבים, בחינת “ירושלים של מעלה”, והם חושבים עליה במונחי אחרית הימים; כי לא כל היהודים מזהים את הדת עם עליה לישראל; כי בחצרות האדמו”רים בבּרוּקלין יושבים יהודים ומתפללים כל היום בדבקות “ותחזינה עינינו”, ולאחר התפילה אין הם אצים כלל אל משרדי “אל־על” ו“צים” לרכוש כרטיסי־נסיעה לירושלים; כי עובדה היא, שבישראל יושבים רק כשני מיליונים יהודים, וכי בשאר הארצות, פרט לברית־המועצות, יש לפחות מספר יהודים גדול פי ארבעה, שהתנ"ך והסידור אינם משמשים אצלם שום מכשול או אבן־נגף לחיות חיי אזרחים הנאמנים נאמנות מלאה למדינות בהן הם יושבים.

אך כל הטיעון הזה אין לו כל תוקף, כי הסוביֶטים משיבים על כך, שרק הם תופסים את מלוא המירמה והצביעות שבדת היהודית, זו המטיפה לכל מאמיניה לנטוש את ארצות מגוריהם, לאחר שניצלון כראוי, ולהגר לישראל.

כן טוענים הסוביֶטים כי הדת היהודית מסוכנת במיוחד, משום שלפי דת זאת היהודים בכל אתר ואתר “אחים” הם, ערבים זה לזה; “כל ישראל חברים”, כלומר, יש מין קשר מיסטי בין יהודי מוסקבה לבין יהודי ניו־יורק, בין יהודי חבּרובסק ליהודי לוס־אנג’לס, בין יהודי לנינגרד ליהודי יוהנסבורג, וכמובן בין כל אלה לבין היהודים בתל־אביב ובירושלים.

טענות ונמוקים כאלה וכיוצא בהם אפשר לקרוא בגלוי, במחיר של כמה רובלים, בעשרות ברושורות, עלונים, חוברות וספרים אתיאיסטים, שחוברו ויצאו, ועודם יוצאים, ברחבי ברית־המועצות.

בכמה מקלות־חוֹבלין, מהם רגילים לכל הדתות, ומהם מיוחדים במינם, משתמש השלטון להכות בהם בדת היהודית: הוא אוסר עליה להתארגן; הוא מונע כל המשך להנהגה דתית; הוא סוגר, בהדרגה ובבטהון, את בתי־הכנסת, ומשמיץ את אלה שעודם פתוחים; הוא מנסה למנוע או להצר את קיום המצוות העיקריות של הדת היהודית.

אשר לארגון ולהמשך יש לסקור, קודם־כל, כיצד מצטייר המצב לגבי שאר הדתות. לאחר שהשלטון הוציא מהכנסיה הפרבוסלבית את כוחה ולשדה, הרי הוא השאיר לה, בכל זאת, לא מעט. קודם כל השאיר לה את הארגון הכל־רוסי שלה. בזגורסק, היא “בּירת” הכנסיה הפרבוסלבית, יושב ראש הכּנסיה ועוזריו. לרשותם מנגנון גדול ומערכת תקשורת למחוזות ולפלכים של הכנסיה. הכנסיות המקומיות קשורות למרכז, והכּמרים למיניהם נתונים בסולם של הייררכיה כנסיתית מובהקת. המרכז מפרסם דברי־דפוס שונים וניתנת לו אפשרות להוציא גם ספרי־קודש. כן קיים במרכז סמינריון גבוה לחינוך כמרים, הפועל ברשות השלטון.

ראשי הכנסיה הפרבוסלבית הם אישים רצויים מאוד בהופעות ממלכתיות שונות; וכאשר הדבר עולה בקנה אחד עם האינטרסים של השלטון המרכזי, הרי הם מופיעים, בכל הודם והדרם, במסיבות קוקטייל של שגרירויות זרות במוסקבה. הם גם אצים ורצים בימינו לכנסים כנסיתיים ובין־כנסיתיים בעולם הגדול, ואת נציגיהם תמצא בועידות בקושטא ובהודו, ברומא ובאתונה ובשאר מקומות בהם מתכנסים ראשי הדתוֹת העולמיות. כל הפעילות הזאת נעשית, כמובן, בפיקוּח חמור וקפדני מאוד של השלטון הסוביֶט – אך היא קיימת ואפילו מתפתחת. האיסלם בברית־המועצות יש לו ארגון מסועף, שבראשוֹ עומד “המופתי הגדול,” היושב בטשקנט, ומתחתיו הייררכיה של “עולמא” (כהני דת) המשמשים במסגדים ברפובליקות של אזרבידז’אן, אוזבקיסטן, טדג’יקיסטן, טורקמניסטן וגם בשאר חלקי ברית־המועצות בהם יושבת אוכלוסיה מוסלמית דתית.

בבוכרה קיים ופועל סמינריון גבוה המחנך כהני־דת מוסלמיים מגיל צעיר במשך שש שנים רצופות והמעניק לבוגריו תואר “מוּלה”.

ביקרתי במקרה בבית־ספר זה, השוכן ב“מדרסה” מוסלמית עתיקה ויפה. המקום שוקק חיים ולמודים; בידי התלמידים ספרי קוראן, שיצאו לאור בטשקנט ושאר מיני ספרות מוסלמית־דתית. עם זאת מלמדים את התלמידים גם את עיקרי המרכסיזם־לניניזם על רמה גבוהה למדי, והתוצר המוגמר הוא תרכובת של כהן־דת מוסלמי ותעמלן קומוניסטי. לעתים מובאים לבוכרה, אל בית־מדרש זה, “תיירים חשובים ביותר” מארצות מוסלמיות באסיה ואפריקה, ואין ספק שיש לדבר ערך של סחורת־יצוא תעמולתית. כן לא קשה למוסלמים, ובעיקר לכהני הדת המוסלמית, לצאת למֶכָה ל"חאג' “, ויש לסוביֶטים די סיבות, שב”חאג' " תשתתפנה גם משלחות מכובדות מברית־המועצות.

הבודהיסטים יש להם הייררכיה של נזירים וכוהנים, הפועלים בסיביר, באזורים הגובלים במונגוליה ובסין, וכן בחלקי אסיה התיכונה הגובלים בסין. סיפרו לי, כי בשעה שד"ר מאלאלאסקרה, שגריר ציילון במוסקבה, השיא את בתו לצעיר שהגיע מקולומבו, ונערך טקס מפואר בבית השגרירות הציילונית, הביאו השלטונות במטוס קבוצת נזירים בודהיסטים, על גלימותיהם הצהובות, על מגילותיהם וכלי הנגינה שלהם, והדבר היה לשיחת־היום במושבה הדיפלומטית של מוסקבה.

 

ב“ותיקן הארמני”    🔗

במצב מופלא ומיוחד במינו נמצאת הדת הארמנית. לארמנים יש, כידוע, רפובליקה משלהם בברית־המועצות אך גם תפוצה וגולה גדולה ברחבי העולם. הארמנים היו מבין העמים הראשונים בעולם אשר קיבלו את הנצרות והם גאים מאוד על כך. עתה הם מפולגים לכמה פלגים דתיים, ומרכזו של החשוב ביניהם, המונופיסיטי־גרגוריאני, שוכן באצ’מיאדז’ין, לא רחוק מיֶרוואן הבירה.

אצ’מיאדז’ין היא כעין “ותיקן” למאמינים הארמנים. נזדמן לי לבקר שם. בפתח הכנסיה (או בעצם ה“תשלובת” הגדולה למדי של כנסיות, מנזרים. בתי אולפנא וכו') עמד כהן־דת ארמני צעיר, שקיבל אותי מידיו של מדריך “אינטוריסט” מאותה שעה הייתי בידי האיש הזה, והמדריך של “אינטוריסט” לא התערב. אדרבא, גם הוא התהלך במקום כמו על בהונות רגליו. המארח סייר אתי בכנסיות ובמנזרים המטופלים והמצוחצחים והראה בגאוה רבה את שכיות־החמדה שבתוכם. “את מזבח־השיש הזה – אמר – קיבלנו לפני שנתַיִם מן הארמנים באיטליה; את השטיחים הללו מן הארמנים בהודו; את העוגב הגדול שלחה לנו שי, לפני שלוש שנים, הקהילה הארמנית בלונדון”, וכדומה.

כשהגענו אל בית־הדפוס שבאחד הבנינים הסמוכים, הצביע מארחנו על ארגזים גדולים, שעודם מוטלים בחוץ, וסיפר, כי “אלה מכונות־דפוס משוכללות, ששלחה לנו זה עתה הקהילה הארמנית בארצות־הברית”.

בראש הכנסיה הארמנית הזאת עומד הפטריארך הכולל הנקרא ה“קתוליקוס של כל הארמנים” – מעין אפיפיור בזעיר־אנפין. ביקשתי להתקבל אצלו לראיון, ולאחר שחיכיתי כחצי־שעה בגן המטופח להפליא הופיע עוד כוהן והודיע, כי “הוד קדושתו, הקתוליקוס סגוון הראשון, יואיל לקבלך לראיון”.

סגוון הראשון הוא אדם לא־זקן ויפה תואר. הוא קיבל אותי בלשכתו המפוארת ושיחתו נסבה בעיקר על מצב הקהילות הארמניות בארץ הקודש. השלטון הסוביֶטי מעודד עליה לרגל מכל קצוי תבל אל המרכז הדתי והרוחני בארמניה. אלפים ורבבות ארמנים מגיעים לאצ’מיאדז’ין ומביאים אתם תשורות ומענקים. כן מעודדים השלטונות משלוח תרומות, בכסף או בשוה־כסף, מרחבי התפוצה הארמנית אל מרכזה הדתי. נדמה לי, כי בית־המסחר “הפרטי” היחיד בברית־המועצות הוא “בית המסחר” שהקתוליקוס הארמני פתח ביֶרוואן בהיתר מטעם השלטונות. שם מוכרים כל מיני מתנות, שהגיעו מחוץ־לארץ, בעיקר מוצרי תצרוֹכת והלבשה למיניהם. את הכסף והתרומות משקיעים – לדברי ההסבר ששמעתי – בחפירות ארכיאולוגיות ובשמירת אתרים היסטוריים של הכנסיה בארמניה וכן בשיפוצים ובניה חדשה באצ’מיאדז’ין עצמה ובכנסיות ובמנזרים בשאר חלקי ארמניה.

אלה הם פני הדברים, כאשר השלטון סבור כי מסיבות שונות הוא עשוי להפיק תועלת לא רק משמירת המבנה הכנסיתי הקיים, אלא אף מטיפוחו למען חטיבה דתית ולאומית הפזורה על פני עשרות ארצות והרואה את מרכזה הרוחני בתוך ברית־המועצות.

על רקע זה יש לבחון את מצבה של הדת היהודית. ראשית כל, אין לה כל ארגון גג או בדומה לו. זהו מקל־חובלין הראשון שבו מכה אותה השלטון.

מי שקורא את העתונות הישראלית או עתונות המערב מתעורר בו לעתים הרושם, כי קיים “רב ראשי ליהודי ברית־המועצות” – התואר שזוכה בו לפעמים הרב של קהילת מוסקבה. אך תואר זה הוא “המצאה” של יהודים מחוץ לברית־המועצות, הרוצים קצת לנחם ולעודד את עצמם בעָמדם מול הטרגדיה של הדת היהודית בברית־המועצות. הם הם ה“מכתירים” את הרב של קהילת מוסקבה בתואר רם זה. למעשה אין לדבר שום אחיזה במציאות. השלטון הסוביֶטי אינו מכיר כלל ב“רב ראשי” או ברב כלשהו, שסמכותו הדתית חורגת מתחום הקהילה הדתית בעיר או בעיירה בה הוא משרת. אין לדת היהודית בברית־המועצות כל סולם הייררכי. רבה של הקהילה הדתית היהודית במוסקבה “שוה”, בעיני השלטון, לרבה של באטומי שבגרוזיה; ולא זו בלבד שאין כאן הייררכיה, אלא אין, ואסור שיהיה, כל קשר מְמוּסָד ובר־קיימא בין הרבנים ובין ראשי הקהילות הדתיות.

עובדה זו נובעת מעצם המבנה של “הקהילה הדתית היהודית” (יֶברייסקאיה רֶליגיוֹזנאיה אוֹבּשצ’ינה), הגוף הדתי היחיד המוכר על־ידי השלטונות. “הקהילה הדתית היהודית” מאורגנת על בסיס של בית־כנסת אחד בלבד הנמצא בעיר, או ברובע של עיר, אך אף פעם לא על בסיס רחב משל עיר, כלומר על בסיס של אזור או חבל או רפובליקה. השלטון דורש כי עשרים יהודים, המוּכרים לשלטון והמאושרים על־ידיו, יהיו אחראים לפניו לנעשה בבית־הכנסת המסוים. כשאנו אומרים כאן “השלטונות”, כוונתנו לאחראי (“אוּפוֹלנוֹמוֹצ’ני”) מטעם “מחלקת הדתות” באותה עיר. “מחלקת הדתות” היא גוף שלטוני מיוחד, שלוחה של “הועדה לעניני פולחן ודת” שליד מועצת המיניסטרים, זו שמתפקידה לפקח על כל הדתות ומוסדות־הדת בברית־המועצות. אין ספק, שקיים קשר הדוק בין “ועדה” זו ושלוחותיה לבין שלטונות־הבטחון הסוביֶטיים המרכזיים (ק. ג. בּ.) ואולי היא אפילו חלק אינטגרלי של גופים בטחוניים אלה. החוק דורש, שעשרים יהודים אלה, הנקראים “הדוואדצאטקה” (“העשרים”), יבחרו לפי נוהל הנקבע מגבוה מטעם מחלקת הדתות, ביושב־ראש, בועדת כספים, בועדת ביקוֹרת וכו'; עליהם לנהל ישיבות, לרשום פרוטוקולים ולהגישם למחלקת הדתות במועדים קבועים ולעתים מזומנות. ב“דוואדצאטקה” זו כלולים הגבאים וראשי הקהל, והם הם הבוחרים רב לקהילה, ועל מינויו עליהם לקבל אישור מוקדם מהשלטונות. לפיכך, “הקהילה הדתית היהודית” בעיר מסוימת אינה אלא עדת באי בית־כנסת אחד, המתנהל על־ידי עשרים יהודים.

כך, למשל, בלנינגרד, שמספר יהודיה עולה על רבע מיליון, יש קהילה דתית אחת ובית־כנסת אחד. בקיוב, שמספר יהודיה כ־200.000, יש קהילה דתית אחת ובית־כנסת אחד. באודיסה, שמספר יהודיה כ־200.000, יש קהילה דתית אחת ובית־כנסת אחד. הוא הדין בעשרות ערים אחרות, בהן קיימים עדיין בתי־כנסת. רק בעיר מוסקבה ובכמה ערים באסיה התיכונה ובקווקאז יש יותר מבית־כנסת אחד (במוסקבה, מלבד בית־הכנסת הגדול שבמרכז העיר, קיימים שני בתי־כנסת קטנים ברובעים מרוחקים יותר). אבל אפילו במקרים אלה אין בתי־הכנסת, השוכנים בתחומי עיר אחת, מאוגדים בקהילה אחת. הס נפרדים לגמרי זה מזה.

מבחינת השלטון מהווה איפוא כל קהילה “יחידה נפרדת” להלוטין, ואין לרב או לגבאי של קהילה אחת שום נגיעה או שייכות לקהילה אחרת. אמנם יהודים נפגשים זה עם זה, ורבה של קהילה מעיר־שדה, בבואו למוסקבה, קופץ אל הרב המוסקבאי ו“חוטף שיחה” עמו; אך זה דבר מקרי לגמרי ואין, כאמור, כל ארגון גג ואין שום פגישות סדירות וקבועות בין רבנים או גבאים.

מקל־חובלין שני, בו מכה השלטון את הדת היהודית, הם המכשולים שהוא שם בדרך חינוך דור־המשך להנהגה הדתית ועניבת החנק שהוא מהדק על צוארם של מוסדות חינוך אלה.

גילם של הרבנים המכהנים כיום בקהילות ישראל בברית־המועצות (ומספרם אינו עולה על כמה מניינים) הוא גבוה מאוד. רובם ככולם ישישים מופלגים ושום המשך אינו נראה באופק. בניגוד גמור לפרבוסלבים, לארמנים, למוסלמים ולשאר הדתות, שיש להם סמינריונים ובתי־אולפנא דתיים של ממש, הרי ביחס לדת היהודית “הסתפק” השלטון ב“ישיבה” ליד בית־הכנסת במוסקבה, הקיימת למראית־עין בלבד. מי שלא ראה מקרוב את “הישיבה” הזאת, לא ראה מוסד דל ועלוב מימיו. מספר “בחורי הישיבה” לא עלה מעולם על “שיא” של תריסר. היהודים “האשכנזים” שביניהם, גילם הממוצע עלה על ארבעים. וכמה יהודים צעירים מגרוזיה ומבוכרה, שהצליחו בקושי להכנס לישיבה, היו בפחד מתמיד שמא עושים הם מעשה בלתי־חוקי, בנגוד לרצון השלטונות. לא עבר זמן רב ונאסר עליהם בכלל לבקר בה. כיום “לומדים” בישיבה בסך־הכל שלושה־ארבעה תלמידים.

רמת הלימודים – אם אפשר בכלל לדבר על “רמה” – נמוכה ביותר; ספרי לימוד כמעט ואין; “הישיבה” לא היתה ואיננה מסוגלת להעניק לתלמידיה סמיכות כלשהי. הפלא הוא, כי “מוסד” זה, הנתון תחת פיקוח מתמיד וחמור של השלטונות, קיים בכלל. עובדה זאת יש להסביר, ראשית כל, במסירות הנפש הנפלאה של כמה מזקני “תלמידי החכמים”, הנותנים “שעור” בש"ס ופוסקים לתלמידים הספורים; ושנית, בעובדה שהשלטונות מעונינים לקיים איכשהו את השלד והשלט הזה, שלא יתפורר לגמרי, על מנת שיוכלו לטעון במערב כי “גם ליהודים יש סמינריון דתי משלהם”, וכי “העובדה, שלומדים בו רק פחות מחצי תריסר תלמידים, מוכיחה בעליל, שהיהודים עצמם אינם מעונינים בכל העסק הדתי הזה – ומה השלטונות, כי ילינו עליהם?” בקיצור, אם לא יחול בשנים הקרובות ביותר שינוי בשטח זה, הרי בקרוב אי־אפשר יהיה למצוא רב או “חכם” או מורה־הלכה בכל רחבי ברית־המועצות.

מקל החובלין השלישי של השלטון הוא התהליך המזורז של סגירת בתי־הכנסת, תוך כדי השמצתם והשמצת הדת היהודית בכללה. זה החל, כמובן, עוד עם ראשית קיומו של השלטון הסוביֶטי, לפני קרוב לחמישים שנה. אז סגר ונעל השלטון מאות על מאות של בתי־כנסת (כמובן, גם אלפי כנסיות), אולם סגירת בתי־הכנסת שנותרו לאחר שנות השלטון הסטליני, נמשכת עד היום – אמנם בהדרגה, כי כבר לא נותר הרבה לסגירה, אך בביטחה. ואם תהליך זה נעצר במקצת בשנים האחרונות, הרי אין לי ספק, כי האטה זו נובעת מן החשש של “מה יאמרו” במערב.

סגירת בתי־הכנסת מתנהלת בדרך־כלל “מן השולַיִם למרכז”. קודם כל נטפלים אל בתי־הכנסת הקטנים בערי־השדה של הרפובליקות, בעיקר באוקראינה ובבלורוסיה. שם, בפרובינציה, קל יותר, טבעי יותר ופשוט יותר לסגור בית־כנסת מאשר במוסקבה, “השורצת” עתונאים, דיפלומטים ותיירים מהמערב, אנשים שהענין הזה איכפת להם.

 

שלושה שלבים לסגירת בית – כנסת    🔗

שיטת הסגירה יש לה כבר דרך ושיגרה, כמעט קבועה, שחזרה על עצמה בגירסאות שונות פעמים כה רבות בערים ובעיירות, עד שמותר, לדעתי, לומר, כי לא רק ההנחיה הכללית מוכתבת, כמובן, מגביה, אלא גם תכנון הפעולה הזאת הוא פרי יזמה מרכזית, המניחה לשלטונות המוסמכים בעיר המסוימת רק את הביצוע עצמו.

תהליך הסגירה מתנהל בכמה שלבים: שלב “הריכוך” – על-ידי השמצת בית-הכנסת וכל הסובב אותו; שלב,גיוס דעת הקהל" לסגירתו; ושלב “הביצוע” – עצם הסגירה.

הרי דוגמה, אחת מרבות, כיצד נסגר, לפני שנים ספורות, בית-הכנסת בלבוב:

לבוב היתה, לפני השואה, עיר ואם בישראל, וכמעט כל יהודיה הוצאו להורג על-ידי הנאצים. לאחר המלחמה התקבצו שם יהודים חדשים: מהם פליטים מעיירות סמוכות, מהם בני ערים אחרות באוקראינה, ומהם שנדדו ללבוב, זו השוכנת בגבול המערבי של ברית-המועצות, מן המרכז ומן המזרח – אולי גם מתוך תקוה להגיע אל מעבר-למסך. כך, פרורים פרורים, פרודות פרודות, התאספו בלבוב לאחר המלחמה כשלושים-ארבעים אלף יהודים. התארגנה “דוואדצאטקה”, והשלטון הרשה ליהודים לפתוח בית-כנסת קטן, אחד ויחיד, בככר שמאחורי בית האופירה של לבוב. ביקרתי בבית-כנסת זה ומצאתי שאינו שונה מהמקובל והרגיל בעיר-שדה סוביטית – הבנין דל ועלוב; בתפילה השתתפו כמה עשרות יהודים זקנים, ובשבתות נוספו אליהם עוד כמה מנייני יהודים קשישים. בבית-כנסת זה היו, כרגיל, גם סכסוכים, חיכוכים וכל מיני “מחלוקת” בין היהודים הזקנים לבין עצמם, על “כיבודים” ועל “תפקידים”. השלטונות עודדו את הדבר, כמובן, כשם שהם עושים זאת, בתיאבון, בכל בתי-הכנסת, על-ידי “שתילת” כמה “עינים ואזנים” משלהם בתוך הקהל ועל-ידי שהם מזמינים מדי פעם אנשים בודדים או קבוצות אנשים “לספר הכל” על מתנגדיהם. והנה, החלה להופיע, בתחילת 1962, בעיתון המקומי, “לבובסקיה פראבדה”, סידרה של שבעה מאמרים – “פליטונים” – על בית-כנסת זה. (וזאת לדעת: בעתונות הסוביֶטית “הפליטון” הוא נשק חד ואכזרי מאוד בידי השלטון, המקומי או המרכזי. הוא משתמש בו להוקעת אנשים, קבוצות או תופעות בחיי החברה הסוביֶטית, הטעונים, לדעת השלטון, בקורת או עקירה משורש. על-פי-רוב נוקב “הפליטון” בשמות אמיתיים של האזרחים המוקעים, ואוי לו לפרט או למוסד, “שעלה על הכוונת” של ה“פליטוניסט” הסוביֶטי). והנה, בקירוב, תון המאמרים ב“לבובסקיה פראבדה”:

המאמר הראשון סיפר ל“קוראים היקרים” כי בתוככי לבוב הקומוניסטית, המתפתחת, המשגשגת והמתקדמת, שוכן מוסד הנקרא “סינאגוגה”; הוא שוכן ברחוב פלוני, מספר פלוני, והרב המכהן שם בקודש שמו פלמוני (וגם כאן בא כמובן השם האמיתי). לאחר הקדמה זאת מספר הפיליטוניסט לקוראים, בבוז ובלעג, על פולחני התפילה היהודיים. ואחר-כך הוא שואל את הקוראים שאלה ריטורית: הסבורים הם, כי רק בזאת, כלומר בתפילה, עוסקים הבריות “באמת” בבית-הכנסת? ולשאלתו זו הוא משיב בעצמו: כמובן שלא. ובכן: במה עוסקים שם באמת? תשובת הכותב היא, כי קודם כל עוסקים שם בשוק שחור: בית-הכנסת הוא אחד ממרכזי השוק השחור בלבוב; שם קונים ומוכרים מטבע זר, שם מחליפים רובלי זהב בדולרים, בשטרלינגים, בפראנקים וכו', וכל אלה – במסוה של תפילות לאלהי ישראל. בכך סתיים המאמר הראשון, והכותב מבטיח לקוראיו, כי “המשך יבוא”. ואכן, כעבור זמן קצר בא ההמשך. ושוב פתח הכותב בנעימה אינטימית. הזוכרים אתם את אותו מוסד הנקרא “סינאגוגה”, שעליו סיפרנו לאחרונה? ובכן, חושבים אתם כי עוסקים בו, במסוה של תפילות, רק בשוק שחור? – אינכם אלא טועים. מה עוד עושים איפוא היהודים ב“סינאגוגה”? ותשובת הכותב היא: עוסקים שם באלכוהוליזם. הא כיצד? פשוט – מסביר הכותב – יש ליהודים פולחנים הכרוכים בשתיית יין ויי“ש. הרב, המנהל את הטקס, “מקדש” על ה”אלכוהול" וכל “עדת המאמינים” מחרה-מחזיקה אחריו ושותה לשכרה. וכך חוזר הדבר שבוע שבוע. (וזאת לזכור: קהל הקוראים האוקראיני בלבוב יודע גם יודע טעם אלכוהול, וכשאומרים לו “שיכורים”, יודע הוא בדיוק למה הכוונה. כי קהל זה אינו מתנזר מיין כלל ועיקר, וכשאתה מטייל בחוצות לבוב, בעיקר בימי ראשון בשבוע, רואה אתה המוני שכורים ודוקא ביניהם אין יהודים כלל.) במאמרים הבאים שבסידרה מספר הכותב, כי לבית-כנסת זה תיירים יהודים מאמריקה ודיפלומטים מישראל. אלה גם אלה לא באו כלל להתפלל; הם באו אל בית-הכנסת בכוונות אחרות לגמרי. היהודים האמריקאים סיפרו למתפללים, כמה טוב שם באמריקה (והרי הכל יודעים, כי שקר הדבר), והישראלים בדו בדותו וכזבים על החיים ב“גן העדן הישראלי” (והרי הכל יודעים, כי שקר הדבר וכי משתולל שם הגיהנום האימפריאליסטי והקפיטליסטי). אלה גם אלה השאירו ליהודים שם “מתנות” בצורת סידורים וספרי תנ“ך, שהם, כידוע, ספרות תעמולה ציונית, אנטי-סוביֶטית. ולבסוף סיים הכותב את סידרת “הפליטונים” בפרק קצר, בו הוא משכִיל את קוראיו על הנעשה בישראל, אילו תנאים נוראים שוררים בה; על כך, שכל הארץ הזאת היא למעשה מחנה צבא מזויין, בסיס קדומני של האימפריאליזם והניאו-קולוניאליזם, איך היא נשלטת על-ידי הרבנים החשוכים, והם, מצדם, קשורים ל רבנים וארגונים יהודיים ריאקציוניים בארצות-הברית, והללו קשורים, כידוע, אל ה”וולסטריט" האיוֹם (שם גנאי ואימים, שילדים סוביֶטים יונקים אותו עם חלב-האם של החינוך הקומוניסטי).

הנה לפנינו תמונה שלמה, מעגל סגור. קיים בלבוב בית-כנסת; מכהן שם רב; באים אליו יהודים זקנים, העוסקים בשוק שחור ובאלכוהוליזם; הם קשורים לנציגי מדינות קפיטליסטיות; מקבלים מהם מתנות ו“מזון רוחני” (ומי יודע מה הם נותנים להם כתמורה…); היהודים מתפללים שם כל יום לאלהים “שלהם”, שיוציאם מברית-המועצות ויביאם לירושלים.

כך נגמר השלב הראשון, שלב “הריכוך”. היהודים האומללים בבית-הכנסת בלבוב כפפו קומתם עוד יותר וחיכו בפחד ובחרדה לבאות.

השלב השני לא איחר לבוא: בעקבות הסידרה על בית-הכנסת החלו להופיע מכתבים למערכת העתון. “פתאום” נמצאו יהודים, צעירים וזקנים, שהמאמרים “עוררו” אותם להביע את דעתם בקול רם וקבל עם ועדה. יהודי צעיר כתב, שהוא תלמיד האוניברסיטה המקומית והוא ממש הזדעזע למקרא המאמרים, ולאחר התדהמה הראשונה נועץ בחבריו היהודים באוניברסיטה (לצורך זה מותר, כמובן, להִיוָעץ בחברים יהודים על בעיות יהודיות), ובשמו ובשמם פונה הוא בקריאה אל “החבר העורך היקר” ובאמצעותוֹ אל שלטונות העיר להסיר את הכתם הזה מעל פניה הנאוֹת של לבוב – ולסגור את בית-הכנסת. ויהודי זקן כותב, כי הוא כבן 75; עשרות שנים אמנם ביקר ב“סינאגוגות” כאלה; אך כאשר קרא את המאמרים הנפלאים בעתון, נפקחו עיניו. הוא נוכח לדעת, כי עד כה גישש בחושך ובאפלה. הוא פונה באמצעות העתון אל באי בית-הכנסת בבקשה, שיעיינו היטב במאמרים, למען תיפקחנה גם עיניהם וכן פונה הוא אל השלטונות, שיעשו לסגירת בית-הכנסת.

כאן נסתיים השלב השני: “גיוס דעת הקהל”.

מעתה התמונה ברורה: נכתבו מאמרים על בית-הכנסת, והנה תגובת האזרחים – “קול המון כקול שדי”. האזרחים היהודים הסוביֶטיים בלבוב, צעירים כזקנים, דורשים, שיסגרו את בית-הכנסת (והגויים בלבוב בודאי לא יתנגדו לכך) – ומה על השלטונות לעשות? הם סוגרים את בית-הכנסת.

זהו, כמובן, השלב השלישי והאחרון; שלב “הביצוע”. כדי “לבצע” סגירת בית-כנסת בלבוב, אין צורך בדיביזיות ובבריגדות. די שה“אוֹפוֹלנוֹמוֹצ’ני” (הממונה) של “מחלקת הדתות” בלבוב ישלח בידי שליח פקודה אל ה“דוואדצאטקה” לסגור, תוך כך-וכך ימים, את בית-הכנסת על מנעול ובריח ולמסור את הבניין לידי השלטונות.

וזאת עשה הממונה ב-5 בנובמבר 1962.

כך קרה בלבוב וכך או בדומה לכך קרה בחרקוב, בצ’רנוביץ, בבוברויסק, בסמולנסק ובעשרות ערים ועיירוֹת אחרוֹת.

יש שהשלטונות כורכים את בית-הכנסת ואת “הפעילות הבלתי ליגאלית” עם משפטי ראוה המסתיימים בעונשים כבדים ובמוות ביריה, וביחוד מאז מסע המשפטים על עבירות כלכליות (עליהם עוד ידובר להלן).

ושוב נקח לדוגמה את לבוב.

במרס 1962 נערך בלבוב משפט של קבוצת יהודים “ספסרים ואנשי שוק שחור”. שני הנאשמים הראשיים היו השוחט קנטרוביץ ויהודי בשם ספוז’ניקוב, שניהם אנשי ה“דוואדצאטקה” של בית-הכנסת בלבוב.

וכך נמסר על כך ב“לבובסקיה פראבדה”: “זה כמה שנים עסקו הנאשמים בספקולציה, בקניה ובמכירה של זהב, מטבע זר, ואבני חן. ‘קשרי מסחר’ אלה נעשו בתוך כתלי בית-הכנסת, שראשיו היו אנשי ה’דוודצאטקה' קנטרוביץ וספוז’ניקוב. בבית-הכנסת התאספו גם ספקולנטים מערים אחרות, שלא באו לשם להתפלל אל לקבל פקודות והוראות מקנטרוביץ ולצאת אחר-כך למסעותיהם לרכישת מטבע זר. אנשי בית-הכנסת עסקו גם במכירה בלתי-חוקית של פניצלין ושאר תרופות במחירים מופקעים”. קנטרוביץ נאשם גם בעבירה על חוֹק מונופול היינות הממלכתי: הוא עשה יין “לפולחן דתי” ויין זה מכר במחירים מופקעים “לחגיגות דתיות”. קנטרוביץ וספוז’ניקוב נדונו למוות ביריה.

השלטון רדף לא רק את בתי-הכנסת הרשמיים והמוכרים, אלא גם, ואף ביתר אכזריות, את “ההתקהלות לצרכי תפילה” של עשרה יהודים או יותר בחדר או בדירה פרטית, הנקראת “מנין”. אם המלחמה בבתי-הכנסת הרשמיים דורשת “מאמץ” מסוים והיא כרוכה ב“התארגנות” מצד השלטונות, הרי המלחמה ב“מנינים” הפרטיים היא קלה לאין שיעור. “המנין” בברית-המועצות הוא בלתי-חוקי מטבע ברייתו, כי, כאמור, אסור לפתוח בית-תפילה אלא בהתארגנות ממוּסדת לפי כללי “הדוואדצאטקה”. בערים ובעיירות, בהן נסגרו בתי-הכנסת, או בערים גדולות, בהן קשה ליהודים זקנים להגיע בשבת ובחגים אל בית-הכנסת היחידי הקיים, מנסים יהודים להתארגן ב“מנין” פרטי, ומבצע זה כרום בקשיים ובסיכון. לנוכח תנאי הדיור המיוחדים שבברית-המועצות, כשבדירה בינונית דרוֹת כמה משפחות, צריך יהודי הרוצה לפתוח “מנין” לדאוג שהשכנים, בין אם יהודים הם ובין אם גויים, יסכימו ל“מצבע”, ולעיתים קרובות יש לשלם להם דמי “לא יחרץ” הגונים. ה“מנין” נתון כל הזמן בסכּנת סגירה, הבאה לעתים קרובות בעקבות הלשנה.

היוזם, שבדירתו או בחדרו מתקיים ה“מנין”, חי תמיד בהרגשה, כי הנה יתפרצו לתוכו אנשי השלטון, ינעלו את ה“מנין”, יחרימו את ספר התורה היחיד ואת סידורי התפילה המעטים ויעצרו אותו בעוון עבירה על החוק.

משמתקרבים הימים הנוראים (ראש השנה ויום הכיפורים), ו“מנינים” צצים פה ושם, בעיקר בערים שיש בהן אלפי ורבבות יהודים ואין בהן אף בית-כנסת אחד, עורכים השלטונות “סריקות-פתע” בבתים חשודים, כדי להפחיד את היהודים הזקנים.

בימי החדים עצמם, כאשר מתאספים המתפללים הנפחדים, יקרה לא פעם, שאנשי השלטון נכנסים ל“מנין”, מפזרים את "כל העסק, ומגרשים את היהודים לכל רוח.

מקל החובלין הרביעי, בו מכה השלטון בדת היהודית, מכוון נגד “הטקסים והפולחנים הבּרבּריים של הדת היהודית הריאקציונית”, כלומר, נגד עיקרי המצוות המעשיות ובראש וראשונה נגד המילה. המלחמה נגד המילה היא דקה ומורכּבת במידה מסוימת. אין מופיעים על כך מאמרים ופיליטונים רבים בעתונות, אולי משום שהנושא נוגע גם ב“עניני מין”, הנחשבים בחרה הסוביֶטית, הפסבדו-ויקטוריאנית, אסורים בפרסום ובחיטוט. אמנם, בחוברות האתיאיסטיות נגד הדת היהודית מסבירים לקוראים מהי המילה, מה הם מקורותיה האפלים, הנעוצים ב“טקסי שבטים פראיים ופרימיטיביים”, אך עיקר המלחמה במילה היא “מלחמה עקיפה”. נלחמים לא רק בפולחן עצמו אלא במבצעי הפולחן, כלומר במוהלים. צורת המלחמה היא זאת: כאשר תופסים יהודי, לרוֹב יהודי זקן, בביצוע מעשה המילה, שואלים אוֹתו: “חבר, הנכון הדבר, כי בתאריך זה וזה, במקום פלוני ביצעת ניתו בגופו של אזרח סוביֶטי בן שמונה ימים, ששמו כך וכך?”

וכאשר מודה המוהל, שואלים אותו: “והיכן תעודת הכירורג שלך? באיזו פקולטה לרפואה למדת? מי הסמים אותם, כחוק, לבצע ניתוחים כירורגיים בגופם של בני אדם?” ואם יטען המוהל, כי “כירורגיה” זאת היא מלאכתו זה עשרות שנים, הרי יודיעו לו, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי הוא עובר על החוק הסוביֶטי, ואם יתפסו אותו שנית ייעצר, ייאסר וייענש על עבירה חמורה.

 

המעשה במוהל שכטר    🔗

לעתים משתמש השלטון בענין המילה גם כחוד החנית לנגח בו את כל הבנין הרופף של הדת היהודית. דוגמה מובהקת ישמש המקרה במוהל שכטר בצ’רנוביץ.

בצ’רנוביץ (בירת בוקובינה, שהיתה חלק מרומניה וסופחה לאחר המלחמה לאוקראינה הסוביֶטית) יושבים כ-70.000 יהודים, כמחצית אוכלוסיית העיר. בעבר היתה הקהילה היהודית בצ’רנוביץ מפורסמת במוסדותיה הדתיים והחילוניים, אך בימי “פרשת שכטר”, בשנת 1959, לא נותרו עוד בעיר אלא שני בתי-כנסת קטנים (השאר נסגרו לפי “השיטה” של לבוב, וב-1962 נסגר עוד בית-כנסת אחד, לפי אותה שיטה). לזוג יהודי צעיר בצ’רנוביץ נולד למזל-טוב בן-זכר. ההורים, כרוֹב יהודי המקום, נתחנכו בבתים מסורתיים, הם רצו למול את בנם. (איש לא העלה על הדעת חגיגה וטקס, דבר שאינו רצוי משום בחינה). הם פנו אל שכטר, שהיה אחד המוהלים הפועלים בהסתר בקרב הקהילה, והוא בא ומל את התינוק. ימים מספר לאחר המילה נבהלה האם הצעירה בראותה כי הפצע זב דם. האב רץ להזעיק את שכטר, שיטפל בפצע. אותו יום לא היה שכטר בעיר, כי נסע לעיירה סמוכה לברית-מילה. ההורים המבוהלים החליטו לקרוא לאמבולנס, שיקח את התינוק לקליניקה לטיפול. בקליניקה טיפל בתינוק רופא צעיר, יהודי, שחבש את הפצע והרגיע את ההורים; הוא אמר להם, כי הדבר איננו רציני. ההורים הרגועים לקחו את התינוק לביתם. כל הדבר יכול היה להסתיים בכי-טוב, אילולא נהג האמבולנס, שלא-יהודי, שהלשין עליהם לשלטונות. הללו החליטו לטפל בדבר – עצרו את האב לחקירה, ודרכו הגיעו, כמובן, אל שכטר. שכטר לא הכחיש כי ביצע את המילה. הוא נעצר; ולאחר שקיבל “שטיפת מוח” הגונה במשך חודשַׁיִם, הופיעו מודעות בחומות העיר, בהן הוזמן הקהל לבוא, בתאריך מסוים, אל אולם הפילהרמוניה בצ’רנוביץ “לערב תרבותי-יהודי” במסגרת הפעולה האתיאיסטית. רק מעטים מבין הקהל הרב שמילא את האולם ידעו לנחש, איזו מין “תרבות יהודית” תוגש להם. הקהל היהודי, הצמא לכל קורטוב של יהדות, סבור היה, כי לאחר הרצאה אתיאיסטית שגרתית, ישמיעו אולי גם זמר באידיש או פרק מכתבי שלום-עליכם.

על הבמה הופיעו, בזה אחר זה, גיבורי “פרשת שכטר”. ראשית עלה האב הצעיר שסיפר לקהל, כי בהשפעת העבר מסר את בנו התינוק לידים המזוהמות של מוהל: כי לאחר ביצוע הפולחן הבּרבּרי, בתנאים היגייניים איומים, החל הפצע זב דם, וכי הודות למאמצי הרפואה המודרנית בבית-החולים הסוביֶטי ניצל בנו ממוות. האב הבטיח לקהל, כי בשבילו היה זה לקח טוב; הוא מבין עתה, ששגה משגה נורא ושוב לא יחזור עליו לעולם. אחריו עלה הרופא היהודי שסיפר את גירסתו שלו. הוא הסביר לקהל, מה נורא הדבר שנעשה כאן מבחינה רפואית, דבר הנוגד לחלוטין את הישגי המדע הסוביֶטי ואת האל“ף-בי”ת של תברואה והיגיינה. שלישי עלה לבמה, שבור ורצוץ, “גיבור ההצגה”, המוהל שכטר. הוא סיפר לקהל, כי עשרות שנים הוא כבר עוסק בטקסים ברבריים אלה. פרנסתו עליהם ואין לו שום עבודה יצרנית אחרת. עד עתה לא הבין מה מלוכלך המקצוע בו הוא עוסק; אך עתה הוסבר לו הדבר היטב, והוא שוכנע כי “הניתוחים” שביצע בגופותיהם של תינוקות, לא זו בלבד שאינם חוקיים, אלא הם גם עומדים בסתירה גמורה לכללי הרפואה הסוביֶטית המפותחת. שכטר הבטיח לקהל, ששוב לא יעסוק במלאכה זו, והוא אף פונה אל ההורים הצעירים שבקהל, שלא יגררו אחרי הסמלים הדתיים-הפרימיטיביים ולא יתנו את בניהם הנולדים טרף לידיהם המזוהמות של המוהלים. כדי לגוון את “הערב התרבותי-היהודי” הביאו המארגנים גם זוג “יורדים” מישראל (יש לשלטונות בברית-המועצות “חוליות-הוָי” של “יורדים” מישראל, המופיעות לעתים מזומנות, ברדיו, בטלויזיה, בהרצאות וכו', לספר את “האמת על ישראל”). הללו סיפרו, כי היו כשנה בישראל ותיארו לקהל את “עובדות החיים” בישראל. הם דיברו על החום הנורא, על חוסר העבודה האוכל בכל פה, על צורת החיים הנצלנית האיומה הנקראת “קיבוץ”, על שלטון הרבנים הריאקציונים, על כך שהארץ כוּלה מחנה צבא גדול, וכו' וכו'. בכך נסתיים “הערב התרבותי-היהודי”. לא קשה לתאר, באילו הרגשות יצאו מאות היהודים מן האולם. אך גם בזה לא די. השלטונות החליטו, כי גם הציבור היהודי הרחב וגם הקהל הבוקוביני-אוקראיני הלא-יהודי בעל המסורת האנטישמית בת מאות השנים, צריכים ליהנות ממה שהתרחש “בערב התרבותי”. התפרסמה בעתונה של צ’רנוביץ, (“רדיאנסקה בוקובינה”) כתבה מפורטת על פרשת שכטר, כולל תמונות הרב, הרופא ושכטר עצמו.

אם אלה פני הדברים בענין המילה בקהילה כצ’רנוביץ, בה האוכלוסיה היהודית נוּתקה ממסורתה רק בסוף מלחמת-העולם השניה, הרי במרכז ברית-המועצות, שם מנותקים היהודים זה כבר הדור השלישי, אין עוד מוהלים רבים בנמצא, ולא ייפלא כי רבבות על רבבות יהודים אינם נימולים כלל. בעיר נופש, לחופי הים השחור, “נטפל” אלַי תינוק ערום וחמוד, כבן שנתַיִם. לאחר כמה רגעים בא סבו של הילד לחפש את נכדו. היה זה יהודי כבן חמישים. הוא התנצל לפנַי ושל, אם הילד לא הפריע. בעודו מדבר, נחו עיניו על עתון עברי שהיה מונח לידי, והוא נדהם. שוב לא הרפה ממני, עד שלא סיפרתי לו עוד ועוד ועוד על ישראל. אותה שעה שיעשע את הילד הקטן על ברכיו, ופתאום עמדו דמעות בעיניו, והוא אמר: “ראה נא את נכדי, ילד יהודי שלא נימול. ומה נעשה, ואין מוהלים בעירנו, ובני אינו רוצה להסתכן בנסיעה עם הילד הקטן לעיר הגדולה ולחפש מוהל בהסתר”. והיהודי חזר ומילמל כמה פעמים: “נכדי לא נימול, נכדי לא נימול”.

עם נסיונות השלטונות לנתק את היהודים מהקשר לדת ולמסורת יש למנות גם את ההתנכלות לטקסי-המעבר בחיים (בר-מצוה, חתונה וקבורה יהודית) ולחגי ישראל.

אם ברית המילה היא הטקס היהודי החשוב ביותר, הרי הטקס שבא אחריו הוא הכנסת הנער לעול מצוות, ה“בר-מצוה”. כיון שטקס זה, בו עולה הנער לתורה ומברך את הברכות, קשור ללא-הפרד אל בית-הכנסת (בניגוד לברית-המילה, אותה אפשר לבצע בהסתר), הרי אותם הורים הרוצים לערוך לבנם חגיגת “בר-מצוה” חייבים “להסתכן” בטקס פומבי וגלו בבית-הכנסת. ביקרתי וחזרתי וביקרתי בבתי-הכנסת הגדולים במוסקבה ובלנינגרד ולא ראיתי ילד יהודי עולה שם לתורה; והרי בערים אלה גרים מאות אלפי יהודים. פרט לשלטונות הסוביֶטיים עצמם לא יימצא איש שיעיז לומר, כי אין בקרב מאות אלפים אלה לפחות כמה מאות או עשרות הורים הרוצים בכל לבם, בכל נפשם ובכל מאודם, כי בנם בן השלוש-עשרה יעלה לתורה ויאמר את הברכות, שכּן לטקס זה נודעת לא רק חשיבות דתית אלא יש לו גם ערך רב מבחינת הרגש היהודי והחיבה לעבר היהודי. אך עובדה היא, כי איש מהם אינו מעז להביא את בנו אל בית-הכנסת לחגיגת בר-מצוה. הסיבה לכך פשוטה וברורה: בית-הכנסת מפולש ופתוח; מסתובבים בו “מודיעים” ו“עינים ואזנים” מכל המינים והסוגים; ויש יסוד לחשש של ההורים כי עליית הנער לתורה עלולה להופיע אי-פעם בדו“ח בבית-הספר בו לומד הנער, ובדו”ח ייאמר, כי “נער פלוני בן פלוני השתתף ביום מסוים בטקס דתי יהודי ריאקציוני בבית-הכנסת”, ורק זה חסר לנער שמעמדו, כיהודי, בבית-הספר ממילא “עדין” ומיוחד במינו. למה חושבים ההורים, יטילו עליו, ביודעין עוד צל וכתם שיזיק לו בהמשך התקדמותו בלימודים? נאנחים איפוא ההורים ומסתלקים מן המחשבה לחוג את בר-המצוה.

הוא הדין בנישואין. הנישואין הדתיים, כידוע, אינם תופסים לפי החוק הסוביֶטי. רק הנישואין האזרחיים הם הקובעים. ובכל זאת יש בודאי פה ושם הורים לא-מעטים שרוצים היו לראות את בניהם ובנותיהם נישאים גם על-ידי רב. אך שוב פועל החשש, כי הדבר יזיק לבני הזוג הצעיר, שרק עתה סיימו את לימוד מקצועותיהם ועתה הם יוצאים לדרכּם בחברה ובחיים הסוביטיים. ובכן, למה להזיק להם? למה להפריע? מוותרים איפוא על הטקס, וחסל. אמנם בענין הנישואין ניכר לעתים קצת יותר אומץ-לב, ולפעמים אתה רואה גם טקס נישואין אצל הרב. אך הדבר נעשה בחפזון ובחתף, ואחוז היהודים המתחתנים בחופה וקידושין הוא זעום ביותר.

 

גם בקבר אסור “להתבדל”    🔗

הוא הדין בטקס האחרון בחיי אדם, בקבורה. כאן תופעת הניתוק בּין היהודים ובין הטקס המסורתי קצת אטית יותר. והדבר טבעי: המתים זקנים יותר, דתיים יותר; והעיקר, גם אם יקברו אותם בקבר ישראל, לא יזיק הדבר ל“קריירה” שלהם; לכן חוששים בני המשפחה פחות לקיים את המנהג והדין.

אך גם לקבורה היהודית צץ נכל השלטון בדרכים שונות ומשונות. כל עוד היה מקום בבתי הקברות הישנים של היהודים, הניחו להם לקבור את מתיהם שם. כאשר נתמלאו בתי הקברות הללו, כבר היה הרבה יותר קשה להשיג שטחים חדשים, ובכמה וכמה מקרים מכריחים עתה השלטונות את היהודים לקבור את כל מתיהם בבתי קברות כלליים. כן הסתבר, שבתי הקברות הישנים נמצאים במרכזי הערים, והם מפריעים לתכנון הערים ולבינוּין שכּן זו קרקע מצוינת לבניה או לנטיעת פארקים. פותחים איפוא בדרישות ובלחץ כלפי היהודים, שיבטלו את בתי הקברות הישנים ומקצים להם זמן מסוים להעביר את מתיהם למקום חדש, ואילו את המקום הישן מוֹעידים למטרות אחרות. אפיינית הדוגמה של בתי הקברות בוילנה. בית הקברות העתיק ביותר של יהודי וילנה, בו קבור היה הגאון מוילנה, חוסל בפקודת השלטונות והפך להיות איצטדיון עירוני. התירו ליהודים להעביר את קבר הגאון ועוד כמה קברים של יהודים חשובים, ובזה חיסלו את המקום. אך היה ליהודים עוד בית קברות, שבזמנו, לפני סיפוח וילנה לברית-המועצות נחשב ל“חדש”, והוא בית הקברות של רז’יצה. בית קברות זה, ששכן במקום מרכזי למדי, התמלא בימי השלטון הסוביֶטי עד לבלתי הכיל, וליהודים ניתנה פקודה לזוז לבית קברות חדש יותר במרחק כמה קילומטרים מהעיר – וזאת עשו (אגב, את קבר הגאון וכן קברי אחים לקדושי השואה כבר העבירו אל בית הקברות הזה). לא עבר זמן רב, והשלטונות החלו לדרוש לחסל את בית הקברות וליעדו לאזור מגורים.

תופעות כאלה אתה מוצא במרבית קהילות ישראל. במקומות רבים נעשתה המלאכה הזאת עוד בימי המלחמה על-ידי הנאצים ועוזריהם מבין האוקראינים, הלטבים, הליטאים וכו'.

ביום חורף ביקרתי בבית הקברות היהודי המפורסם בברדיצ’ב שבאוקראינה. המקום היה שומם, ובקושי מצאתי את השומר הלא-יהודי שגר בבקתה קטנה בקצה בית הקברות. ביקשתיו להראות לי את קברו של רבי לוי יצחק מברדיצ’ב. רק לאחר הסברים רבים הבין מה אני רוצה והצביע על הכיוון הכללי. בית הקברות הגדול חרב לגמרי. מצבות ושרידי מצבות מתגלגלות בכל מקום, מנותצות ושבורות. “האהל”, שהיה על קברו של ר' לוי יצחק, שבור והרוס, ואנשי הקהילה של היום עשו מאמץ והקימו על הקבר לוח-בטון חשוף ועליו שם הרב הגדול. כל מלאכת הניתוץ וההרס נעשתה בידי הנאצים והאוקראינים, שנטלו את המצבות ועשו מהן מרצפות ואבני-שפה לכבישים ולמדרכות של ברדיצ’ב.

רע מזה מצבם של מאות בתי הקברות בעיירות ובערים הקטנות, שהתרוקנו מיהודיהן. שם תהליך ההרס מהיר מאוד. אין מי שיתן דעתו על מקומות אלו. ואם עדיין לא נהרסו כליל, הרי זאת רק שאלה של זמן.

ויש סיבה נוספת, שבערים, שיש בהן קהילות יהודיות, עורֵם השלטון קשיין ומפריע להקמת בתי קברות חדשים, לאחר שהישנים נתמלאו. בתי הקברות היהודיים הפכו במקוֹמות רבים למקומות “מפגש חברתי” של יהודים, כי זהו אחד המקומות המעטים שנשארו לפליטה – מלבד בתי-הכנסת וה“קונצרטים היהודיים” – בהם הם יכולים להפגש כיהודים. יהודים לאלפים באים מדי שבוע אל בתי הקברות בריגה ובוילנה, בקישינוב ובמינסק, במוסקבה ובלנינגרד, ובמקומות רבים אחרים. מי שלא ראה מחזה כזה, לא ראה את הטרגדיה של חברה אנושית, מפוזרת ומפוררת, המבקשת דרך להפגש והעושה את מתיה גורם מלכד ומאחד. ההמונים באים לא רק ללויות אלא בעיקר לקבר-אבות. באותו יום של ביקוּר בבית-הקברות – והוא, על-פי רוב, יום ראשון החפשי מעבודה – באה כל המשפחה; זקנים, יהודים בגיל-העמידה ולפעמים גם צעירים וילדים. באותה הזדמנות נפגשים עם משפחות אחרות, משוחחים על דא ועל הא ומרגישים כיהודים בין יהודים.

כאן עלי להדגיש, כי בענייני מילה, בר-מצוה, חתונה וקבורה שונה המצב בקהילות ישראל בקווקאז ובאסיה התיכונה. (להלן עוד אעמוד על החיים היהודיים האינטנסיביים יותר של היהודים הגרוזינים, היהודים ההרריים ויהודי בוּכרה).

החגים היהודיים, על כל משמעותם הדתית והלאומית, ועל הסימבוליקה שלהם, גם הם לצנינים בעיני אותם השלטונות הסוביֶטיים ה“מטפלים” בדת היהודית. הדבר חל בראש וראשונה, על חג הפסח.

חג הפסח, המסמל זה אלפי שנים את היציאה משעבוד לגאולה ואת מלחמת העם לחרותו הלאומית והדתית, אינו נמחה בנקל, אפילו אחרי עשרות שנים של משטר קומוניסטי. חותמו של “ליל הסדר”, שהוא אולי היפה שבטקסי המשפחה מכל מנהגי הדת והמסורת היהודית, עודנו טבוע עמוק בתודעת מאות אלפי יהודים בברית-המועצות. ובמציאות הסוביֶטית קל יותר, יחסית, לקיים את מצוות החג הזה. אין הכרח ללכת לבית-הכנסת, כדי לחוג את לי “הסדר”. די לאסוף את המשפחה, הקטנה או המורחבת, למסיבה ולארוחה חגיגית, להרים כוסית, או כמה כוסיות, ואם יש מעט מצות, מה טוב. באותו ערב מבשלת אמא או סבתא או דודה זקנה, “געפילטע פיש” טובים ומרק “קניידלעך” טעים. תמיד יש מישהו מן הדור הקודם, המוכן לספר, כיצד נחוג ה“סדר” בימים ההם; מישהו מוציא גיטרה; מישהו שר משירי העיירה. הלבבות מתחממים קצת – והרי לך ערב נפלא של “תודעה יהודית” לבני המשפחה הזקנים והצעירים כאחד. אפילו בתנאי המגורים בערי ברית-המועצות; אפילו בצפיפות הקיימת, כשכמה משפחות, יהודיות ולא יהודיות, גרות בדירה אחת, אפשר תמיד לתרץ ערב כזה באזני השכנים כ“ווצ’רינקה” משפחתית (מסיבה, או כעין “קומזיץ”, ברוסית).

מסיבות “ליל סדר” מסוג זה נערכות לאלפים ולרבבות בברית-המועצות. הדבר ידוע בלי ספק לשלטונות, והדרך שהם בחרו לפגוע בטקסי הפסח היא – הטלת איסור על אפיית מצוֹת. בכך ייפגעו, קודם כל, היהודים הדתיים, המאמינים; ימררו את חייהם, יכריחו אותם להתרוץ ולהשפיל עצמם כדי להשיג מַצות ולוּ “כהוא-זה”; ושנית, בכך “נרמז” גם לכל יתר היהודים, כי החג הזה וטקס “ליל הסדר” הם תופעות בלתי-רצויות בעיני השלטון. מענין ואָפייני הדבר, כי המסע נגד המצוֹת החל דוקא בימי חרושצ’וב. בימי סטלין, הנוראים לכשעצמם, לא נזכרו השלטונות ב“עסק” פעוט ועלוב זה, ולא נגעו בו. משנת 1958 ואילך החלו חשים ראשי הקהילות והגבאים, כי השלטונות מציקים להם בקשר לאפיית מצות לקראת החג. וזאת לדעת: כדי לאפות מצות, חייבת הקהילה הדתית, בכל עיר, לפנות אל השלטונות המוסמכים ולקבל רישיון לקנות קמח. לאחר שניתן הרשיון, יש שתי דרכים לאפיית המצוֹת. ברוב הקהילות, נמסר הקמח למאפיה ממשלתית בעיר, ושם אוֹפים את המצוֹת. אך יש שאופים את המצות במאפיה “פרטית”, הצמודה לבית-הכנסת עצמו, כי בכמה בתי-כנסת יש מאפיות, שתפקידן היחיד הוא לאפות מצות לפסח. ראשי בתי-הכנסת היו רגילים איפוא לפתוֹח בצעדי השתדלנות אצל השלטונות, לקבל הרשיון למכסת הקמח, חדשים מספר לפני חג הפסח. והנה, עאמור, בשנים האחרונות נוכחו הגבאים לדעת, כי השלטוֹנות דוחים אותם בלך ושוב ובכל מיני תכסיסי השהיה ומירמה – ואינם נותנים את הרשיונות. בסופו של דבר מגיע חג הפסח, ושנה אחרי שנה נשארים היהודים ללא מצות. דרכי השלטון ושיטותיו הערמומיות, שאינן חסרות גון של אנטישמיות מסורתית, שונות ממקום למקום ומעיר לעיר, אך אין ספק, שיש כאן הוראה מן המרכז.

 

מדוע אין מצוֹת ליהודי ריגה    🔗

כמה מ“שיטות” אלו, השופכות אור על היחסים בין “זקני היהודים” ובין השלטונות, ראוי שתרשמנה. בחצר בית-הכנסת בריגה, בירת לטביה, יש מאפיה די טובה. הגבאים גאים עליה מאוד ומראים אותה כאחד ההישגים החשובים של קהילתם. חדשים מספר לפני פסח תשי“ט באו הגבאים, כמנהגם מדי שנה, לבקש את הרשיון למכסת הקמח. להפתעתם דרשו מהם הפקידים כי יובא להם אישור ממחלקת התברואה של העיריה, שיעיד כי המאפיה נתונה במצב תקין, בהתאם לתקָנים הנדרשים בחוקי ההגיינה והתברואה. היהודים מיהרו אל מחלקת התברואה, ושם נאמר להם, כי “יבדקו את הדבר וישלחו ועדת ביקורת”. ואכן, כעבור זמן-מה הגיעה ועדת הביקורת הסניטרית, בדקה מה שבּדקה והודיעה ליהודים, כי היא תמסור דו”ח בכתב לעיריה. היהודים, אחוזי דאגה, רצו כעבור זמן-מה לעיריה ושאלו מה גורל הדו“ח. תחילה ענו להם כמה פעמים, כי הדו”ח עדיין לא נכתב, ואחר-כך – כי הדו“ח אמנם כבר נכתב, אך עתה דנים בו. ושוב עברו ימים ושבועות, ולאחר ציפיה מתוחה ענו ליהודים, כח לפי החלטת העיריה, שנתקבלה בעקבות הדו”ח, יש לבצע כמה שיפורים ושיפוצים במאפיה ובמִתקניה; וכל עוד לא יבוצעו שיפוצים אלה, אין העיריה יכולה להוציא את האישור המתאים. היהודים מיהרו ואספו קצת כסף מבין אנשי העדה, תיקנו תוך ימים מספר את הטעון תיקון, בהתאם לדרישת העיריה, ורצו מהר לעיריה להודיע, כי כל התיקונים בוצעו; הם חזרו וביקשו את הרשיון הנכסף. ענו להם כי עכשיו צריך לשלוח שוב ועדה, לבדוק אם אמנם בוצעו התיקונים בהתאם למסקנות הדו"ח. היהודים התחננו וביקשו, שיחישו את שיגור הועדה. על כך נאמר להם: “מה יש? אין לכם זמן? ובכלל, מה אתם מטרידים אותנו כל-כך? יש לנו כל מיני ענינים דחופים וחשובים יותר”. היהודים הסבירו לפקידים, כי הנה הולך ומתקרב החג, ואם לא יתחילו מיד באפיית המצוֹת, יאחרו את המועד. על כך ענו להם: “ומה יש אם תאחרו? מה האסון?” בקיצור, עברו עוד כמה שבועות, והועדה לא באה. חג הפסח כבר עמד מאחורי הכותל, והיהודים הגיעו אל סף יאוש. הם ניסו לשלוח עוד משלחת אל השלטונות, שבסמכותם לתת את הרשיון לקמח, ולספר להם מה קרה במחלקת התברואה, אך גם שם נתקלו בקיר אטום: “אין אישור, אין קמח”.

וכך הגיע הפסח, וגם עבר – ומצות ליהודי ריגה לא היו.

תאמרו: זאת דרכה של ביורוקרטיה בכל העולם, וגם בישראל לא תחסרנה דוגמאות למעשי טמטום וקשיחות מצד פקידי ממשלה. אך מה לעשות ובאותה שנה, בכל מיני צורות וגירסאות החלו מציקים בענין המצוֹת כמעט לכל הקהילות, ובפסח שלאחר-מכן חזרה ונשנתה אותה התופעה בריגה, ושוב נמנעה אפיית המצות.

בעוד פרנסי הקהילה בריגה מתרוצצים בין המחלקות למיניהן, עבר על פרנסי העדה בקיוב נסיון מר לא פחות.

כמדי שנה הלכו גם זקני היהודים בקיוב בעוד מועד, כלומר חודשים לפני חג הפסח, אל משרדי השלטונות הנוגעים-בדבר וביקשו רשיונות לקמח. עד-מהרה נוכחו לדעת, כי השנה דוחים אותם בשה“י פה”י ובלך ושוב, כפי שלא רגילים היו עד כה. הם חשו, כי רעה מול פניהם וניסו לארגן משלחת של כמה מזקני העדה וגבּאיה אל “הסוביֶט העליון של אוקראינה”. עבר זמן לא-מועט עד שפקיד הסוביֶט העליון קיבל אותם לראיון. אך משם שלחו אותם חזרה אל ה“אוּפוֹלנוֹמוֹצֶ’ני” (הממונה) הכל-יכול של “מחלקת הדתות”. זמן רב נאלצו היהודים הזקנים לחכות בפתח משרדו של הממונה האוקראיני; וכאשר נכנסו סוף סוף לחדרו, ראו על שולחנו “בּיבּליָה” (תנ"ך) גדולה בשפה הרוסית, שהודפסה בודאי לפני שנים רבות על-ידי הכנסיה הפרבוסלבית. לאחר שהיהודים הסבירו לו מה רצונם, שאל אותם האוּפוֹלנוֹמוֹצֶ’ני: “סלחו נא, רבותי, מה הבהלה? הרי נותרו עוד כמה וכמה שבועות עד לפסחא שלכם”. הסבירו לו היהודים, כי את המצות צריך להכין עכשיו, שכן עד אשר יקבלו את הקמח, יאפו את המצות, יארזו אותן ויחלקו אותן, יגיע החג. אז פתח האופולנומוצ’ני את ה“בּיבּליָה” ואמר להם: “אבל דבר אחד אינני מבין, הרי כאן כתוב, כי צריך לאפות את המצות ממש ערב פסח, שאם לא כן הן אינן כשרות. כיצד איפוא אחטיא אתכם באפיה לא כשרה? בואו אלי ערב הפסח ונדון בדבר”. הבינו היהודים, כי כלה ונחרצה צעם השליט לא להתיר להם לאפות מצות. יצאו ממנו מושפלים, עלובים ודואבים. אותה שנה לא היו מצוֹת ליהודי קיוב, וגם לא בשנים שלאחריה.

אותה שנה אספו גבאי הקהילה בצ’רנוביץ שבבוקובונה בין בני עדתם את הסכומים הגדולים הדרושים מדי שנה לאפיית המצות. והסכומים הגדולים היו, כיון שבצ’רנוביץ המציאו השלטונות המקומיים, עוד לפני תשי“ט, המצאה מיוחדת. הם הטילו על היהודים “מס תנור”, לפיו חייבים היהודים לשלם, נוסף למחיר הקמח ונוסף לתשלומים הרגילים למאפיה, גם מס מיוחד ל”מחלקת הדתות“, תמורת הסכמתה ל”השבית תנורים ממשלתיים מן האפיה השוטפת של לחם לאוכלוסיה הכללית ולהעמידם לרשות אפיית לחם מיוחד פולחני ודתי, שאין לו ולא-כלום עם צרכי תזונה וטובת הכלל“. היהודים טוענים כי “מסי תנו” אלה משתלשלים היו לכיסיהם של אנשי “מחלקת הדתות”, היות ועליהם לא ניתנה שום קבלה ולא היה להם רישום כלשהו. בשנה האמורה דרשו אני “מחלקת הדתות” תוספת כה גדולה ל”מס התנור", שהקהילה הדתית לא יכלה לעמוד בה. אותה שנה לא היו מצות ליהודי צ’רנוביץ וגם לא בשנים שלאחריה.

אותה שנה, בתירוצים מתירוצים שונים, לא הרשו גם לקהילות מוסקבה ולנינגרד ולקהילות רבות אחרות לאפות מצות. כל העובדות הללו מעידות, כי ניתנה הוראה מן המרכז לשלטונות המקומיים למנוע אפיית מצוֹת. את צורת “הביצוע” הניחו, כנראה, בידי אנשי המקום, ומכאן הגירסאות השונות של אותו נושא. (כאן עלי לחזור ולהדגיש, כי תופעה זאת, של התנכלות לפסח ולמצוֹת, לא חלה על רכוזי היהודים “המזרחיים”, בקווקאז ובאסיה התיכונה. ועל כך עוד ידובר להלן).

מה עשו זקני העדות וראשיהן ומה עשו סתם יהודים, דתיים ומאמינים, במקומות בהם נאסרה אפיית מצות? בצר להם פנו אל שלושה מקורות אספקה אפשריים: אפיה בסתר, בצורה “בלתי-חוקית”; ביקשו עזרה מיהודי-המזרח שבקווקאז ובאסיה התיכונה; פנו אל אחיהם במערב, מחוץ לגבולות ברית-המועצות.

פה ושם השיגו יהודים קמח באופן פרטי, “מן הצד”, שעלה, כמובן, ממון רב. פה ושם מצאו דרך “להסתדר” עם מאפיה זאת או אחרת, או אפו קצת מצוֹת במתקנים פרימיטיביים שהתקינו בבתיהם. כמה מיהודים אלה מכרו אחר-כך מצוֹת במחירים מפולפלים (ומה הפלא לנוכח הסיכון שנטלו על עצמם). השלטונות תפסו מספר יהודים כאלה בקלקלתם ועשו מהם מַטעמים, הן בפיליטונים ארסיים בעתונות והן כחלק ממלחמתם בספסרות על-ידי העמדתם למשפט על “עבירות כלכליות”. בערי קווקאז ואסיה התיכונה, במקום שיש קהילות מעורבות, של יהודים “מזרחיים” ויהודים “אשכנזים”, סייעו המזרחיים בידי האשכנזים באספקת כמויות קטנות של מצות, וגם זאת עשו, כמובן, בסתר.

דבר האיסור שהוטל על אפיית המצות נודע מחוץ לגבולות ברית-המועצות ועורר התרגשות בין יהודי העולם. כמה קהילות יהודיות גדולות במערב, בעיקר בארצות-הברית ובאנגליה, החלו מארגנים משלוחי מצות אל הקהילות היהודיות הדתיות. פעולה זאת לא נעמה כלל וכלל לשלטונות הסוביֶטיים. הם מצאו מאה ואחת דרכים לשים מכשולים על דרך זו של אספקה – הן על-ידי המכס, הן על-ידי עיכובים בשחרור “הסחורה”, והן על-ידי מכתבים חתומים בידי היהודים המעונים אל שולחי המצות בחו"ל בהם נאמר, כי אין להם שום צורך “במתנות ובתרומות” וכי “יש להם כל מה שהם צריכים”, וכו'.

מלחמת השלטונות בסמלים ובמנהגים של הדת היהודית אינה מצטמצמת בענייני מצות וסדר פסח; היא חלה גם על דברים אחרים. על חג הסומות, למשל, ובעיקר על “ארבעת המינים”: לולב, אתרוג, הדס וערבה; גם הם כצנינים בעיני השלטונות. הרי “ארבעת-המינים” מזכירים ליהודים ארץ אחרת, בה צומח התמר ומלבלבים עצי הדר. וארץ זאת ונופיה הרחוקים והחמים מעוררים בלב היהודים רגשות וגעגועים אסורים.

אם בדרך מקרה מגיע לידי הרב הזקן של אחת הקהילות אתרוג או לולב, הרי זו “מציאה” כה גדולה, שהרב שומר עליו מכל משמר, לבל יבולע לו ממאות הידים הרוצות לגעת בו וללטפו בחג.

מחזה נוגע ללב הוא לראות כיצד יהודים זקנים מטפלים בדחילו ורחימו בלולב, שנקטף אי-שם, במרחק אלפי קילומטרים, ועד שהגיע לידי הרב באחת הקהילות הריהו יבש לגמרי ואיבד את צבעו וצורתו. מי שרואה את זקן העדה, עטוף בטלית, מנענע בדביקות לעיני המתפללים את הענף היבש והדהוי, נדמה לו, כי אין סמל מתאים יותר לגורלם של יהודי ברית-המועצות.

 

טיפת יין מירושלים…    🔗

בחג הסוכות נזדמנתי לבית-הכנסת של עדת “יהודים הרריים” בבאקו, בירת אזרבידז’אן, השוכנת לחופי הים הכספי. בגמר התפילה, בה השתתפו כמאתַיִם יהודים, הלכתי עם הקהל לסוכה שהוקמה בחצר בית-הכנסת. הרב – הנקרא “חכם”, כדרך יהודי המזרח – היה זקן מופלג, אך עדיין לא נס ליחו, ואכן, היה חכם מחוכם, בלי מרכאות.

בסוכה הראה לי “החכם”, כי קיבל איכשהו בקבוק יין ישראלי, קטנטן ומיניאטוּרִי, מתוצרת “כרמל מזרחי”. הוא שמח שמחה רבה, על שיוכל לקדש בסוכה על יין מארץ-הקודש. שאלתיו, כיצד ישתף את כל בני העדה בקידוש על כמות כה זעירה של יין ארצישראלי. הרגיע אותי הזקן וביקש שלא אדאג. הוא פנה אל קהל המתפללים וציוה עליהם להסתדר בתור. הוא הורה לכל אחד מהם, שימלא את כוסו או גביעו ביין מתוצרת עצמית, אשר הביא אתו מביתוֹ. הוא עצמו התייצב בפתח הסוכה ובידו הבקבוק הזעיר מישראל. וכשעבר על פניו כל מתפלל ומתפלל, טיפטף “החכם” כמה טיפות של “יין מירושלים” לתוך הכוס המלאה. כך התרוקן הבקבוק הקטן, וכל בני העדה הרימו כוס-בּרכה שקוּדש בטיפת יין מישראל.

השלטון אינו מסתפק ברדיפת הסמלים והחגים הדתיים. הוא מנסה גם למנוע מיהודים מאמינים את תשמישי הקדושה הדרושים לתפילה, כגון סידורים, ספרי תנ"ך, ספרי דת למיניהם, טליתות ותפילין, שבלעדיהם אין התפילה שלמה, או שבכלל אי אפשר לקיימה. הדרך לכך פשוטה. כיון שכל הדברים הללו מתבַּלים מטבעם, הרי על-ידי שאוסרים את הדפסתם, ייצורם ויבואם, הם במוקדם או במאוחר נכחדים ונעלמים.

התנ“ך הוא, לדעת השלטון, “תעמולה דתית, ציונית וריאקצוניות”; הוא לא הודפס במקורו העברי בברית-המועצות מאז ימי המהפכה. ה”סעדור“, שאף הוא מלא “תעמולה ציונית ואנטי-סוביֶטית”, פסול גם הוא, גם אותו אין להדפיס בברית-המועצות. (הרב שְׁלִיפֶר המנוח, שכיהן כרבה של הקהילה הדתית במוסקבה, הצליח אמנם ב-1956, לאחר מאמצים כבירים, להשיג רשיון להדפסת “סידור” בכמה אלפי עותקים. כך הוציא את “סידור השלום”, שאזל מיד, וכיום הוא יקר-המציאות). מה הפלא, שכה רב הביקוש ל”סידורים" בקרב היהודים המאמינים? כיום אין להם כל אפשרות להשיג “סידור” אלא אם יבקשו ויתחננו שתייר או אורח יהודי מן המערב, המזדמן לבית-הכנסת, יתן להם במתנה “א סִידורל”. ומה הפלא, שסביב ה“סידורים” המעטים הקיימים או הניתנים במתנה מתפתח "מסחר שלם?

תפילין, המכוּנים בפי השלטון “כּלֵי פולחן פרימיטיביים” בודאי שאסור לייצרם והוא הדין בטליתות. ואתה רואה יהודים בבתי-הכנסת העוטים על עצמם מיני בלואים דהויים, קרעי טליתות ישנות בכל שלבי ההתפוררות.

יהודים מעטים מקבלים טליתות במתנה מקרובים בחו"ל או מידי תיירים. גם זאת רואה השלטון בעין רעה, ולעתים מחייבים השלטונות את מקבל המתנה להחזירה לקרובים בצירוף מכתב, כי “אין לנו צורך במתנה זאת; יש לנו כל מה שאנו צריכים”.

כצנינים בעיני השלטון הוא, כמובן, גם לוח השנה היהודי. גם לוח זה הוא “מכשיר” להזדהות יהודית, שהרי על-פיו יודעים יהודים רבים מתי חלים החגים, מה היא “פרשת השבוע” וה“הפטרה”, מתי אומרים “יזכור” וכדומה. בשתי הקהילות הגדולות, במוסקבה ובלנינגרד, מתנהלת מדי שנה מערכת מטעם ראשי העדה להשגת רשיון להוצאת לוח עברי בעוד מועד. גם במקרה זה צריכים היהודים לקבל רשיון לא רק להוצאת הלוח, אלא גם לקניית נייר להדפסה. כאשר ניתן הרשיון העקרוני, עדיין הדרך רחוקה להדפסת הלוח. ראשית, יש למצוא “סופר-סתם” או קַלִיגְרף טוב, שיכתוב, בכתב-יד, את כל הלוח, כי לרשות הקהילות אין דפוס עברי. לאחר-מכּן יש לצלם את הלוח, דף אחר דף, אצל צלם יהודי טוב, ורק אז אפשר לכרום את הדפים המצולמים לחוברת קטנה.

גם בשטח זה, בדומה לשיטתם לגבי אפיית מצות, מוצאים אנשי השלטון כל מיני תחבולות להציק ליהודים. יש שהיהודים מחכים שבועות וחדשים לרשיון העקרוני ויש שהם מחכים לרשיון הנייר. עתים, לאחר שכבר צולם הלוח והוא מוכן לחלוקה, אוסרים על הגבאים לחלק את “הסחורה” ולמכרה. לא פעם יקרה כי בכוונה תחילה מעכבים שוב ושוב את הלוח בשלב זה או אחר, ומתירים את הוצאתו לאור זמן רב לאחר ראש השנה. ואם הלוח יוצא לאוֹר חדשים ארוכים אחרי התחלת השנה הידוית, אין לו כמובן ערך רב. בכלל, לא כל הקהילות הדתיות מתחילות לטפל בהוצאה “חצי-רשמית” של הלוח – לרובן אין כלל האמצעים והקשרים המתאימים לבצוע מפעל כזה. לאומת זאת, בפרוס החגים הגדולים, מתישבים יהודים במקומות רבים וכותבים לעצמם לוחות “פרטיים” לשמוש עצמי. יש יהודים, המצטיינים בכתב-יד יפה, והם כותבים כמה וכמה לוחות כאלה ונותנים אותם במתנה לידידיהם, או אפילו מקימים “תעשיה” של לוחות כתובים ביד. יש שלוחות אלה יפים להפליא, וניכר שהכותב השקיע בהם את מיטב כוחו ולבו.

זהו מצבה של הדת היהודית בברית-המועצות. אם אמרנו כי במישור הלאומי-היהודי השאיר אחריו סטלין מדבר שממה, וכי הבאים אחריו “שותלים” בו מדי פעם בפעם מקסמי-שרב, בצורת כמה ספרונים ועתונים באידיש, וכמה “קונצרטים יהודיים”, הרי אפשר לומר, כי גם במישור הדתית קיימת שממה נוראה, אך בתוך שממה זו מפכּה עדיין מעיין אמיתי אחד, והוא בית-הכנסת. ראינו כיצד השלטונות מתנכלים לשארית דלה ואומללה זו, וכיצד הם מנסים לסתוֹם גם את המבּוע הדל של חיים דתיים. כיון שבית-הכנסת הוא המוס היהודי המאורגן האחרון והיחידי בבית-המועצות, חורגת חשיבותו מכל המקובל והמשוער. אין איפוא כל אפשרות לערוך השוָאה של בתי-הכנסת בברית-המועצות עם בתי הכנסת בגולת המערב ובודאי לא בישראל, במקום שבית-הכנסת הוא רק אחד ממכלוֹל מוסדות דתיים, לאומיים, תרבותיים וחברתיים יהודיים.

בתי הכנסת בברית-המועצות הם הרבה פחות מבתי-הכנסת בכל מקום אחר בעולם, אך עם זאת גם הרבה יותר. למותר להסביר, מדוע הרבה פחות. מרבית בתי-הכנסת הקיימים והפתוחים עלובים מאוד בצורתם החיצונית; הם שוכנים במרתפים, בצריפי-עץ, בבתים מטים לנפול. יש, אמנם, להוציא מכלל זה את בתי-הכנסת באסיה התיכונה ובקווקאז, וכן את בית-הכנסת הגדול במוסקבה ואת בית-הכנסת בלינניגרד, שבנייניהם רבי-הרושם הוקמו על-ידי עשירי היהודים בימי שלטון הצאר. השלטון הסוביֶטי יודע, כי מוסקבה ולנינגרד הן חלונות-הראוה לעולם הגדול, לתיירים, לדיפלומטים ולעתונאים, והוא מתיחס אליהם בסלחנות יחסית. עוד יותר מן הצורה העלובה של הבניינים מדכּאת האוכלוסיה האנושית של בתי-הכנסת. המתפללים הקבועים הם יהודים זקנים וישישים, רובם פנסיונרים, שלבושם אינו תמיד מן הנקיים, ומראה רבּים מהם ממש מעורר רחמים.

היהודים עצמם יגידו לך, למבקר מהחוץ, כי המקום שורץ מלשינים מטעם השלטון, ורבים מהם מצביעים זה על זה כעל מלשינים, ומי יודע – אולי זאת אמת לאמיתה, כי השלטונות מכריחים יהודים רבים להלשין זה על זה; וזאת כדי לשמור על מתח ועצבנות מתמידים בתוך כתלי בית-הכנסת וגם להטיל פיקוח רצוף על הנעשה בו.

עם כל זאת, יכול בית-כנסת עלוב זה, המוקד האחרון והיחיד לחיי היהודים, לגדול פתאום ולהתעצם לממדים בלתי-רגילים ולמלא תפקיד החורג מכל התחומים של צריף-עץ דל, בו מתפללים כמה מנייני יהודים זקנים.

“הימים הנוראים” היו תמיד והנם גם היום האבן השואבת החזקה ביותר המושכת מאמינים וגם לא-מאמינים אל בתי-הכנסת. דבר זה חל על כל מקום בו חיים יהודים. ראש השנה, תקיעת השופר, תפילת “כל נדרי” וצום כיפור, תפילות “יזכור” – כל אלה הם סמלים כה עמוקים החרותים על לוח לבו היהודי של הכלל והפרט, עד כי אין כמעט יהודי, אפילו אינו חרד לדת ישראל, שיעצור כוח לעמוד בפניהם. יום-כיפור הפך לכעין מדד סטטיסטי בחקל הדמוגרפי לקביעת מספר היהודים בארצות רבות, ואפילו בארצות-הברית. אם יוצאים מן ההנחה, כי ביום זה אין אף ילד יהודי אחד מבקר בבית-הספר, או כי כל החנויות היהודיות סגורות על מנעול, אפשר להגיע להערכה מדויקת למדי של מספר היהודים במקום.

אך בברית-המועצות נודעת לחגים הגדולים שלנו חשיבות ומשמעות הוספת, שאינה מצויה אצל יהודים בשוּם מקום אחר. ליהודי בניו-יורק, בלונדון, בפארי או בבואנוס-איירס ניתנות במשך השנה עוד מאה ואחת הזדמנויות ואפשרויות להזדהוֹת כיהודי, בין בחיי החברה המצוּמצמת בה הוא נמצא ובין במועדונים, ארגונים ווֹלוּנטריים, מגביות ושאר אירועי חברה ותרבות. ליהודי במוסקבה עו בלנינגרד אין שום תחליף ממין זה. מלבד זאת, יהודי ברית-המועצות הם כיום הקרובים ביותר, מבחינה נפשית ופסיכולוגית, לשוֹאה, למלחמה ולאימי סטלין. אין לך משפחה שאין בה אב או אח, בן או קרוב, שנפל בגיטו, בשורות הפרטיזנים, הצבא האדום או במחנות סיביר. אין פלא, שמפעם בהם רצון אדיר להזכיר, לפחות פעם אוֹ פעמַיִם בשנה, ודוקא בקהל ועדה, את הקרובים-שבקרובים והיקרים-שביקרים.

פעמים אחדות בשנה הוצא גם הגורם, שאפשר לכנוֹתו בשם “בטחון המספרים הגדולים”. תאריכים מסוימים בלוח העברי, כגון ראש השנה, יום-כיפור, ליל “הסדר” וכו', ידועים למאות אלפי יהודים אפילו בלא שיימצא בידם הלוח העברי. כאן פועל “הטלפון היהודי” ביעילוּת רבה. התאריך נודע על-ידי שיחות ועל-ידי שאלות ותשובות בעל-פה, ודי שבן משפחה אחד יֵדע אותו, והרי הוא עובר במהירות גדולה מפה לאוזן אל קרובים, ידידים, חברים ומכּרים. כל יהודי יודע, איפוא, כי ביום פלוני ינהרו ודאי אלפי יהודים אל בית-הכנסת ויצטופפו בו ובסיבתו. לכן הוא אינו חושש כל-כך, כי הוא, כפרט, יהיה שם יוצא-דופן. הוא גם יכול תמיד לתרץ את בואו ב“סקרנות-טבעית של-אזרח-פשוט”, הרוצה לראות במו עיניו, כיצד אלפי אנשים מתגודדים סביב אירוע כלשהו.

בית-הכנסת בקיוב הוא מִבנה דל למדי בן קומותַיִם. בימי חול מתפללים במרתף כמה מנייני יהודים זקנים. בשבתות נפתח “האולם הגדול”, המכיל בקושי כמה מאות מקומות. בשבת רגילה באים כמאתַיִם יהודים קשישים לתפילה.

והנה, נקלעתי לבית-כנסת זה ביום הכיפורים. כשהגעתי לסימטה המובילה לבית-הכנסת, כבר סאנה המוני יהודים, ובקושי רב פילסתי לי דרך לתוך הבית, שהיה מלא עד אפס מקום. אלפי אנשים, אולי רבבה ואולי אף יותר, נדחקו בצפיפות בלתי-משוערת ועברו את סף בית-הכנסת או לפחות התקרבו אל הבית ברחוב הדחוס. הסתכלתי בקהל שעמד מחוץ לכתלי הבית. מזג-האויר היה קר ביותר. האנשים התכרבלו במעיליהם השחורים והאפורים. ראיתי כיצד הם מגיעים אל המקום בנפרד, אחד אחד או בזוגות, ולא בקבוצות גדולות. כשהסתכלתי בהם מקרוב, ראיתי, כי האנשים ברחוֹב גם אינם מרבים לשוחח איש עם רעהוּ. וזאת לשכור: בקיוב, על המאתַיִם-אלף יהודיה, יש בית-כנסת אחד ויחיד. אין ליהודים שם כל מכנה משות, שכוּנתי או רובעי. האנשים הגיעו מכל קצוי העיר. יהודים שאינם מכירים זה את זה, גם אינם נוטים לשוחח יותר מדי זה עם זה – כי מי יודע מי הוא האיש שאתו אתה מדבר? הרי הכל בטוחים, כי בקרב קהל האלפים “שתולים” לא-מעט “מַששנים” ו“רחרחנים”; למה להסתכן ולפטפט?

אתה מסתכל מקרוב ורואה כי, בניגוד לימי חול ושבת, מרובים כאן אנשים בגיל העמידה וגם צעירים, ופה ושם אפילוּ נערים וילדים. היהודים העומדים בחוץ וברחוב אינם מתפללים. גם רבים מאלה הנמצאים בתוך הבית אינם משתתפים בתפילה באופן פעיל. לרובם המכריע אין סידורי-תפילה, וגם לוּ היו להם סידורים, בודאי לא היו רבים מהם יודעים להתפלל. בעצם עומדים הם סתם ברחוב, דוממים; נעים באיטיות רבה לכיוון הכניסה; מציצים לרגע פנימה, רואים מרחוק את ארון-הקודש, חוטפים מבט על ספר-התורה, שומעים בחצי אוזן את תחנוני החזן.

איכשהו עובר הקול: “יזכור!” – קהל האלפים בבית, סביבו ולאורך הרחוב נאלם דום.

אתה רואה, כיצד כל אחד מתיָחד, לרגע ארוך מאוד, עם יקיריו שאינם בחיים. אתה רואה דמעה מתגלגלת על לחי, שומע קול בכי חנוק. אתה חש, כי האלפים הללו מזדהים עתה איש עם רעהו, וכי הם מרגישים, ולוּ לזמן קצר מאוד, כי בתוך שעות ספורות ביום הכיפור אין היהודים עורכים חשבונות, אם הם “לאום” או “דת” או “כת”. שאלה זאת אין לה כל חשיבות בשעת ההזדהוּת, כי הרגשת ה“יחד” חזקה ועמוקה ממנה.

 

גדול החגים: שמחת תורה    🔗

אותו חודש מיוחד של “החגים הגדולים” מסתיים ב“שמחת תורה”. בניגוד לראש השנה וליום-כיפור, שחגים “עצובים” הם, הרי “שמחת תורה” הוא חג-שמח, אולי השמח בחגי ישראל. בו מותר וצריך לרקוד עם ספרי התורה; בו מותר ורצויפ, שהיהודים “ירטיבו מעט את הגרון”, כדי שייטיבו לשיר ולזמר; והשירים אינם תחונות עצובות, אלא שירי-חסידוּת עליזים, ואפילו כל מיני וַרִיאָצִיוֹת יהודיות על שירי חול ושירי עמים ועממים לא-יהודיים. חג זה, יותר מכל שאר החגים שבלוח היהודי, אימצו ללבם יהודי ברית-המועצות. בו ריכזו את מירב מאווייהם, כמיהותיהם, געגועיהם ורגשי הזדהותם. לחג זה, ורק לו, אפשר ליחס שם הדומה ל“קונצרט עממי”, ול“קונצרט” זה אפשר גם להביא ילדים. אפשר בו לשמוח קצת, דבר החסר כל-כך במשך כל ימות השנה; אפשר בו אפילו לרקוד משהו הדומה ל“רוֹנדוֹ יהודי”. וכך הפך חג “שמחת תורה” לגדול החגים בחיי היהודים בברית-המועצות, למיוחד שבהם.

מה שמתרחש בערב,שמחת תורה" בבתי-הכנסת משליך אלומת-אור בעלת עָצמה רבה על חיי היהודים בכלל.

והנה מה שסיפר לי על כך אבי משפחה ישראלית, שנקלעה בליל שמחת תורה לבית-הכנסת הגדול במוסקבה.

…"הלבשנו את ילדינו בגדי חג; נָתַנו בידיהם את הדגל הצבעוני המסורתי שתקוע בו תפוח אדוֹם ובתפוח נֵר. כל המשפחה יצאה אל בית-הכנסת במוסקבה. כשהגענו אליו, כבר מצאנוהו מוקף אלפי יהודים, שמילאו את הרחוב מפה לפה. הכל מפנים לנו דרך, כי ילדינו הם היחידים הנושאים דגלים, ואתה שומע יהודים לוחשים זה לזה: ‘אמאָליקְע קִינדֶער’ (“ילדים משכּבר”).

"בתוך אולם בית-הכנסת יש כאילו יותר אור, לא רק מהנברשות, אלא גם מאלפי עינים נוצצות ומחזוּת הפנים של הקהל, שאיננה כה זקנה ומקומטת.

"אתה מסתכל מסביב. פה ושם פנים צעירות. הנה עיניִם שחורות, חייכניות וסקרניות של נערה חיננית, המתקרבת אל הבימה (הרי בשמחת תורה גם סייגי עזרַת נשים אינם נשמרים בקפדנות, ומותר גם לנשים להתערב איכשהו בין הגברים). מכל צד פנים חדשות – אנשים, שלוּ ראיתים ברחוב, לא הייתי מיחס להם, לפי גילם, לבושם וארשת-פניהם, שום קשר ויחס לבית-כנסת או לחג יהודי. אלה הם אנשים, שאתה פוגש ב’בּוֹלשוֹי‘, ב’פארק גוֹרקי’, בתערוכה ב’מוזיאון פושקין‘, באיצטדיון על-שם לנין או בהרצאה ב’דוֹם קוּלטוּרִי’.

"מאין הגיעו אלה? מה הם עושים כאן? שמא באמת רק מתוך סקרנות של צעירים, הרוצים לראות, מה אבותיהם ואבות-אבותיהם היו עושים, ואיך היו חוגגים את חגיהם? או אולי באו מתוך כמיהה להתרפק על עבר לא ידוע להם?

"אך הנה מתחילות ההקפות. הרב הזקן והגבּאים מוציאים עשרות ספרי תורה מארוֹן הקודש, מגילות קלף עתיקות מטופלות יפה, עטופות קטיפה צבעונית ועליה ריקמת אותיות עבריות מוזהבות ולראשי המגילות כתרי כסף משובצים בעיטורי כפתורים, פרחים ופעמונים. היהודים הזקנים והשחוחים, העוטים מעילים כהים, דהים ובלויים, כאילו נעלמים בתוך התהלוכה הצבעונית, כאילו צעדו הספרים הנהדרים והמפוארים לבדם.

"בעקבות הרב הזקן וראשי העדה צועדים כמה ילדים ישראליים קטנים, בידיהם ספרי תורה מיניאטוריים ודגלונים. ילדה קטנה, כבת חמש, ‘נחטפת’ על-ידי כמה צעירים המרימים אותה על כתפיהם ומצטרפים אִתה ועם שאר ילדים, הנישאים על כתפים ואל כפַיִם, לתהלוכת ספרי התורה והילדים. אתה רואה פנים מחייכות מכת צד, דבר כה נדיר בבית-הכנסת, העצוב והזקן.

"ובגמר ההקפה הראשונה מתחיל החזן, ואִתו כמה עוזרים מתנדבים מבין המתפללים הקבועים, לשיר שירים שבולט בהם מוֹטִיב השמחה. המיקרופון שליד החזן נתפס על-ידי סתם ‘עמך’ המעיזים להשמיע לתוכו גם שירי-עם יהודיים ושירי חסידים. רבים מקהל האלפים, הממלא את האולם, מצטרפים לשירה. ההקפות הבאות מתנהלות בקצב מהיר ועליז יותר, נושאי הספרים הם עתה לאו-דוקא זקנים ולאו-דוקא מבאי הכנסת הקבועים. נחש ה’רוֹנדוֹ של ספרי התורה מתפתל בתוך הקהל הצפוף, מגיע כמעט אל מחוץ לכתלי הבית ואל הרחבה שלפני בית-הכנסת, במקום שמצטופפים עוד המוני אדם.

"מישהו או מישהם פותחים בריקוד. מיד נוצר מעגל; רוקדים זקנים, גברים ונשים, נערים ונערות. המעגל מתרחב, ובתוכו צץ מעגל שני ושלישי ורביעי. עשרות עשרות רוקדים, משלבים ידים ונעים לקצב המנגינה ‘וטהר לבנו’. אחד פותח ב’דוד מלך ישראל חי וקיים‘, והריקוד הופך עד-מהרה למשהו הדומה ל’הורה’.

אתה מסתכל ברוקדים: ככל שהריקוד משתלהב, כן נושרים ממנו הזקנים, כבדי-ימים וכבדי-רגל, ונכנסים לתוכו הצעירים; ולסוף, המעגל הוא כמעט כולו צעיר. הצעירים, הנראים רובם ככולם כסטודנטים מן האוניברסיטה, אינם רקדני ‘הורה’ מובהקים, אך הם תופסים מהר מאוד את ה’פרינציפ' של הריקוד וכן תופסים הם את מלות השירים".

ונשאלת השאלה: מי הם צעירים אלה, הרוקדים כאן בהתלהבות כה רבה? האם ערב זה הוא מקרה בודד בחייהם, מקרה נטול ערך? הדומים הם לצעירים הרוסיים הרבים, המבקרים וממלאים את הכנסיות הגדולות ערב חג-המולד, כדי להקשיב מתוך סקרנות למקהלת ה“בּבּוּשקוֹת”?

מספרים כי בלנינגרד, בערב “שמחת תורה”, מתחולל בבית-הכנסת וסביבו אותו מחשה, אלא בקנה-מידה גדול יותר. אולי משום שבית-הכנסת שם גדול מזה שבמוסקבה, ואולי משום שבלנינגרד נושבת לעתים רוח מערבית יותר… מכל מקום, עובדה היא, כי לבית-הכנסת שם באים עוד יותר סטודנטים צעירים ונוער יהודי, והבית והרחבה והרחוב מלאים אנשים לאלפים.

וכאשר אתה שומע על תופעות דומות גם בשאר ערים, מתחיל אתה לחשוב כי יתכן והענין שהצעירים הללו מוצאים בערב זה הוא כלל לא מקרי ושרשיו עמוקים מאוד.

כיצד אמר ידידי, שתיאר לפנַי את ליל שמחת תורה במוסקבה: “קשה להגיע לשיחה אתם. בגמר הערב הם מתפזרים, מיוזעים אך קלי-רגל, לתוך הלילה, ושוב אינך רואה אותם, או דומים להם, עד השנה הבאה…”

עברו “החגים הגדולים” וחלף גם ליל “שמחת תורה”. בית-הכנסת שוקע שוב באפרוריות החורף הרוסי. שוב מתאספים מעט זקנים וישישים מדי יום ומדי שבת. שוב מתעוררים שם ויכוחים ומריבות ו“מחלוקות”; שוב חייבים לדווח ל“ממונים” מטעם השלטון. אך עמוק בלבם יודעים יהודי בית-הכנסת, כי הם, בזקנותם, בשפלותם ובעלבונם, הם הם שומרי הגחלת של מסורת יהודית בת אלפי שנים, ההופכת לשלהבת בת-רגע כמה פעמים בשנה.

 

ר' דוד בין הדיפלומטים    🔗

וכאן ברצוני לספר מעשה ביהודי זקן, משומרי הגחלת, שניתנה לו האפשרות, בלא-יודעין, להפגין במוסקבה את גַדלוּתו לעיני “שׂרים ורוזנים”.

החג הלאומי של כל מדינה ומדינה הוא, כידוע, היום בה"א הידיעה בכל שגרירות באשר היא. הוא היום בו הופכת השגרירות נקודת-מוקד, ואלי פונים, לפחות לכמה שעות, זרקורי דעת-הקהל, העתונות, הרדיו, והטלויזיה של המדינה המאַרחת. ואם בעולם כולו הדבר כך, על אחת כמה וכמה נכון הדבר לגבי שגרירויותיהן של המדינות הלא-קומוניסטיות במוסקבה. שהרי במשך השנה הארוכה והאפורה פעילותן, יחסית, מועטה מאד. אזרחים סוביֶטיים מגיעים אל השגרירויות טיפין טיפין, וגם הם נתוהים לפיקוח חמוּר. חומר הסברה על ארצותיהן כמעט ואין השגריריות הללו מסוגלות להפיץ.

אך ביום החג הלאומי משתנה הכּל. כמו “לכלוכית” שבאגדה הופכת השגרירות בין-לילה לבת-מלך הדורה. בניינה העומד שומם כל ימות השנה, כשליד כל דלת מדלתותיו ניצב תמיד שוטר (מִילִיציוֹנֶר) סוביֶטי משועמם, הופך צומת להתענינות. שוטרי-תנועה מכוונים זרם של מכוניות דיפלומטיות, זרות, ארוכות ומשונות, שדגלים ססגוניים מתנפנפים עליהן. גם מכוניות שחורות סוביֶטייות “צ’אַיקה”, “זִים” ו“זִיס”, מגיעות ביעף ונעצרות בחריקת בלמים, ומתוכם יוצאים רבּי-מדינה סוביֶטיים, מדינאים, שׂרים, ואנשי צבא רמי-דרגה אשר חזיהם מכוסים מדליות. פעמים מגיעים גם כמרים פרבוסלביים עטורי זקן ומקושטים במלבי-זהב משובצי פנינים ויהלומים. עתונאים, צלמי טלויזיה ורדיו על אביזריהם האלקטרוניים מצטופפים ליד הפתח. כל אלה מושכים אל הרחוב ואל סביבת בית-השגרירות קהל ניכּר של סקרנים, המקשיבים לקול מלא-החשיבות של מדריך התנועה, הקורא ברמקול: “המכונית של שגריר גאנה מתבקשת לפתח”, “המכונית של שגריר ארצות-הברית מתבקשת לפתח”, וכו' וכו'.

בית-השגרירות עצמו מקושט בדגלים ומואר באורות צבעונין. בפנים רבּה התכונה וההמולה. השגריר ופמליית עוזריו אצים רצים מאורח אל אורח, לוחצים ידים, מחייכים, מַראים את שׂכיוֹת השגרירות ואוצרות האמנוּת הלאומית שבה. ובסופו של ערב ארוך מאוד ומייגע מאוד, לאחר שכל מאות האורחים עזבו את הבנין, יושבים אנשי צוות השגרירות באולם הגדול שהתרוקן, הזרוּע שיירי כריכים וכוסות שמפניה ריקות-למחצה, חולצים את נעליהם ומתחילים לערוך את החשבון הגדול: “מי היה ומי לא היה”?

כי זאת לדעת: “חשבון” זה, בברית-המועצות נודעת לו, על כל פנים לגבי אנשי השגרירות, חשיבות ראשונה במעלה; הוא מהווה מעין ברוֹמֶטֶר ליחסה של ממשלת ברית-המועצות אל השגרירות המדובּרת. ויש כאן אמוֹת-מידה מדויקות: כמה מחברי הפזידיוּם של המפלגה באו למסיבה? ואילו חברים? כמה שרים? ואילו שרים? (יש שרים "חשובים מאוד,, יש שרים “בינוניים”, ויש “סתם” שרים לא-חשובים). כמה מרשלים? גנרלים? אדמירלים? כמה מראשי החברה, האמנות והמדע? כל אלה הופכים ממד רב-חשיבות, ואחר-כך ודאי לדו"ח ארוך ומפורט הנשלח לארץ-המוצא.

מבחינה זו אין שגרירות ישראל במוסקבה נבדלת משאר שגרירויות. ועם זאת שונה היא ויוצאת-דופן.

גם אליה מגיעות ביום העצמאות עשרות מכוניות-פאר; גם בתוכה נערך קוקטייל-ענק; גם שגרירה ואנשי צוותו נרגשים מאוד. אך בכמה מוּבנים מתרחשים סביבה דברים מיוחדים במינם. קהל הסקרנים המקיף את בנין השגרירות, הוא לא קהל-סקרנים סתם. מי שמסתכל מקרוב, או נמצא בתוכו, רואה, כי בין הקהל לא מעט יהודים, שעיניהם דלוּקוּת; פה ושם נוצצת דמעה; פה ושם מוציא אדם מטפחת מכּיסו ומנגב בחשאי את העין. פה ושם אומר “סקרן” אחד ל“סקרן” אחר, שהכּירוֹ, בלחש ובחצי-קול: “חג שמח”.

ובפנים, בין קהל המאות הלבוש הדר, מסתובבים כמה יהודים סוביֶטים שהוזמנו והעיזו, או קיבלו רשות, לבוא. הנה אמן יהודי מפורסם, הנה כנר או פסנתרן ידוע-שם, והנה, כן הנה, הרב של מוסקבה, גבה-קומה ולבן-זקן, לבוש שחורים ומרצין פנים, ועל-ידו הרבּנית הקטנה, נמוכת-הקומה והרזה. שני אלה מהלכים בין שגרירים, יועצים, נספחים צבאיים מכל קצות העולם, אנשי-צבא סוביֶטיים, ובעיקר נצמדים אליהם אנשי השגרירות הישראלית עצמה, המקיפים אותם במעגל של תשומת-לב ואהבה. ויש שמצטופפים לידם גם כמה תיירים מישראל, שנקלעו, כמוני, למוסקבה ביום החג, וכאן ניתנת להם שעת-כושר להתקרב אל הרב המוסקבאי ולהחליף אתו כמה מלים.

והנה נכנס עוד יהודי לשגרירות. זהו ר' דוד, אחד מזקני בית-הכנסת הקטן, המט-לנפול, בפרבר מוסקבאי מרוחק. הוא לא הגיע ב“זִיס” או ב“צ’אַיקה”, גם לא במונית, כמו הרב של בית-הכנסת הגדול. הוא כיתת רגליו הזקנות וגופו בן השמונים ומעלה בכמה אוטובוסים ונסע בכמה תחנות “מֶטרוֹ” והגיע. כן, הוא קיבל הזמנה ליום העצמאות והעיז לבוא.

ר' דוד הזקן לבוש מין קפוטה משופשפת ומבריקה מיושן; לצוארו צעיף אפור ולראשו קסק-מצחיה. זקנו הלבן כשלג מגבּותיו העבותות מבהיקים על הרקע השחור של לבושו, ועיניו השחורות ומלאות-החיים בולעות את הנעשה סביבו. זאת לוֹ פעם ראשונה, ואולי אחרונה, בבנין השגרירות. הוא מטייל בין ציורי-השמן של נוֹפי ישראל, התלויות בחדרים, והוא דורש מאחד המזכירים הישראליים הסבר מפורט: “אַה, זהו ציוֹן, וזה נוף הכרמל? וכך נראית תל-אביב? האם צבע ים כנרת באמת כחול כל כך?” הוא ניגש ומלטף את כריכות הספרים העבריים המוצגים לקהל, נושק לתנ"ך המוכסף, מעשה אמן, המונח על קטיפה שחורה באחת הפינות. הוא חש בשגרירות “כמו בבית”. הוא, היהודי הקטן, שפל-הקומה, לא שׂם לב לשגריר נורבגיה מימינו ולאדמירל הסוביֶטי משמאלו. הוא בא לחפש כאן אהבת ישראל – ומצא אותה.

בהגיע שעת “מעריב” פונה ר' דוד שלנו אל המזכיר הישראלי המתווה אותוֹ ואומר: “נו, יש מנין? נעמוד להתפלל מעריב”? המזכיר הצעיר נבוך במקצת, רץ אל השגריר ובפיו בקשתו של ר' דוד. תוך רגעים מספר נוצר סביב ר' דוד “מנין”: הרב המוסקבאי, השגריר, כמה מאנשי הצוות, ואפילו זמר יהודי מפורסם מן האופרה המוסקבאית מצטרף כאילו מרחוק, כמו מתוך סקרנות.

ר' דוד פותח בתפילה בקול צלול, וכשמגיעים ל“שמונה עשרה”, משתררת באולם דממה. עשרה יהודים, ובראשם ר' דוד, מתפללים בלחש, כשגופם נע קדימה ואחורה. סביבם עומדים, ביראת כבוד, שגרירים, דיפלומטים, אנשי-צבא סוביֶטיים; ורק בגמר התפילה הקצרה חוזרת ועולם מן הקהל ההמולה הגדולה של הקוקטייל הגדול.

ר' דוד גמר להתפלל ויוצא מהבית. לפניו עוד דרך ארוכה. רק בעוד כשעתַיִים יגיע אל חדרו הדל. אך מה שרצה קיבל. את חפצו השיג ואת שלו עשה.

 

יהודים במפקד    🔗

ב-15 בינואר 1959 נערך בברית-המועצות מיפקד האוכלוסים האחרון. לפני עריכת המיפקד ניהלו השלטונות תעמולה נרחבת מאוד לעודד את הנפקדים, שישיבו לכל השאלות, הרבּוֹת והמורכּבות, שיוצגו להם על-ידי הפוקדים.

יש לזכור את הרקע לתעמולה זאת. היה זה המיפקד הראשון שנערך מאז מות סטלין, והפחד מטרור, כחלק בלתי-נפרד מחיי האזרח, היה עדיין מושרש עמוק מאוד. בימי סטלין היתה תגובת האזרח הרגיל לשאלות של חוקרים ופוקדים מטעם השלטון אחת ויחידה: עד כמה שאפשר לא להסתבך. כל שאלה היא “טרפה” וכל תשובה מיותרת עלולה לשמש, עכשיו או בעתיד, מלכודת נגדך. אפשר להרחיק ולומר כי פחד זה הוא עמוק עוד הרבה יותר בקרב העם הרוסי, כי שרשיו נעוצים בתקופת הצארים ובמשטר האריסות הפיאודלית.

על כל פנים, ב-1959 עשו השלטונות מאמץ עליון להפיג חששות אלה. ברדיו, בעתונות ובטלויזיה הסביר לאזרחים, כי הפוקדים לא ידרשו שום תעודות זהוי או שאר תעודות, כדי לאַמת את התשובות; כי התשובות תשמרנה בסוד; כי לא ישתמשו בהן לעולם נגד המשיב וכו' וכו'. אין ספק, כי תעמולה זאת עשתה את שלה, ואם כי הפחד והרתיעה לא נעלמו כליל, יש להניח, כי רוֹב התשובות של רוב הנפקדים תאמו את המציאוּת. בגמר המיפקד החלו סטטיסטיקאים מעבדים את החומר העצום ומפרסמים אותו קטעים קטעים (בודאי לפי הַכוָנה וביקורת מפלגתית). כעבור כמה שנים, ב- 1962 – 1963, פורסם הדו"ח במלואו ב-16 כרכים.

ענינים יהודיים מופיעים במיפקד בעיקר בשני מקומות: ציוּן “הלאומם” וציוּן “שפת האם”.

תוצאות המיפקד מעידות, כי 2,267,814 אזרחים נרשמו כ“יהודים” לפי הלאום, ויוצא, כי הלאום היהודי הוא לפי גדלו הלאום ה-11 ברשימת הלאומים בברית-המועצות.

בנַתחנו מספר זה עלינו לזכור, כי כל שאמרנו על הפחד הכללי להשיב לשאלות, חל ביתר שאת על היהודים. בשנותיו האחרונות של סטלין ודאי לא רצו יהודים רבים להצהיר על יהדותם. יש להניח גם כי בעשרים השנים הראשונות למשטר הסוביֶטי נעלמו יהודים רבים מהאופק. אז אפשר היה ביתר קלוּת לשנוֹת את שם המשפחה, ואלפים ורבבות “רבינוֹביצ’ים” נרשמו ודאי כ“איבנובים” (אם כי בתעודת הזהות נשארה לאומיוּתם “יהודית”). כן יש לזכור, כי במהומה האדירה של מלחמת העולם השניה “איבדו” רבבות יהודים את תעודות הזהות שלהם וקיבלו חדשות, ותוך כדי נדידנ בלתי פוסקת וחיי פליטים יכלו רבים מהם להעלים את לאומיותם. בשטחי הכיבוש הנאצי היו יהודים שניסו והצליחו, לקבל תעודות לא-יהודיות ולהינצל על-ידי-כך מהשמדה. רבים מהם הוסיפו להחזיק בתעודות אלה גם לאחר המלחמה.

ב-1959, כאשר השלטון והפוקדים הבטיחו חזור והבטח, כי לא ידרשו שום תעודת זהות או מיסמך אחר לאַמת את אשר הנפקד מצהיר בעל-פה, השיבו יהודים רבים – בשאלת השייכות הלאומית – תשובות, שלא תאמו את האמת. כך הוציאו את עצמם לצורך המיפקד, כבודדים, מכלל בני הלאום היהודי, בעוד שלפי תעודת הזהות שלהם הם יהודים וישארו יהודים, כי היום קשה הרבה יותר להחליף את שם המשפחה, והדבר בעצם כמעט בלתי אפשרי.

כאם נוֹגעים אנו בבעיה בעלת משמעוּת מרכזית להבנת תגובות יהודים, לא רק בקשר לשאלה “בן איזה לאום אתה”, אל בקשר לתגובתם על כל תופעה הנוגעת, בצורה זו אחרת, ל“ענינים יהודיים”. זאת בעיל האטוֹמיזצִיָה המלאה של היהודים והבדידות הגדולה של היחיד היהודי בעָמדו לפני שאלות ממין זה. זוהי בעצם הבעיה הסוציו-פסיכולוגית של “חברת-הרְפָאִים”, עליה עמדנו לעיל. כיון שלא קיים, במישור הלאומי והתרבותי, שום גוף יהודי, וכיון שבית-הכנסת ו“הקהילה הדתית” תופסים רק מיעוט קטן של יהודים, הרי לרוב היהודים אין שום דרך להתיעצות; אין שום מקום, בו יכולים עשרה או עשרים יהודים לשבת, לעיין, לדון ולהחליט מה לעשות בקשר לשאלה כגון זו: “מה להצהיר במיפקד האוכלוסין בנוגע לשייכות הלאומית או לשפת האֵם?” אין גם עם מי להתיעץ על בעיות פשוטות יותר, כגון: “איך להתיחס, כיהודים, לתיירים יהודים הבאים לברית-המועצות מארצות-הברית או מישראל?” או: “איך עונים למכתבים המתקבלים מקרובים מחוץ לברית-המועצות?” או כל שאלה אחרת הנוגעת להם כבני הלאום היהודי.

בהעדר כל גוף מיעץ, הרי אפשר לומר כי לפנינו כמה מיליונים יהודים בודדים, שכל אחד מהם נושא בעצמו את התרמיל היהודי שלו על גבו. לפנינו אין שום “לאום” או “שבט”, או “קבוצה” מוגדרת כלשהי, אלא הרבה יהודים בודדים, שאין ביניהם שום מגע מוֹסָדי, פרט לשם הלאום הטבוּע בתעודות-הזהות שלהם.

הבנת נקודה זו היא מרכזית להבנת תגובותיהם של היהודים הבודדים לכל בעיה ובעיה. התגובות אינן אחידות, הן לפעמים ספונטניות ותמיד אינדיבידוּאַליוֹת מאוד, כי אין עם מי להתיעץ ואין ממי “לשמוע מלה טובה”.

 

המוסד היהודי היחיד - המשפחה    🔗

יש, כמובן, יוצא-מן הכלל אחד – המשפחה. בחברה נורמלית המשפחה היא רק אחד הגופים והמוסדות, בהם נועץ האדם בשעת צורך. בברית-המועצות הפכה המשפחה היהודית, לגבי כל אחד מבּניה, מקום יחיד בו יוכל למצוא מפלט-מה ומקום להתיעצות בבעיות יהדותו ולאומיותוֹ. כאן יכולים, ולעתים מוכרחים, האב, האם והבנים להתיעץ יחדיו, כיצד יענו כולם לפוֹקד; כיצד יקבלו את פני הקרוב מארצות-הברית; האם כדאי ללכת ל“קונצרט יהודי”. כאן ישקלו את הדברים וכאן יעמידו את הגעגועים והרגשוֹת מול המציאות והקשיים, וכאן יגיעו לאחדות-דעים ולהחלטה. הנחתי היא, כי כאשר עמדו היהודים, כבודדים או כמשפחות, מול ההחלטה, מה לענות לפוקדים, החליט חלק מהם, מסיבות שונות ומשונות, לענות, כי הם אינם יהודים אלא “רוסים”. והיו להם סיבות רציניות לענות, שהם “רוסים”. כי זאת לשכור: מרבית היהודים בברית-המועצות דוברים רוסית צחה. הרוסית היא באמת שפת-האם לרובם המכריע, ולא רק לאלה היושבים ברפובליקה הרוסית, אלא גם לתושבי שאר הרפובליקות. יתר-על-כן, בערים הגדולות של הרפובליקה הרוסית באירופה ובסיביר קל יותר ליהודים להיראוֹת כרוסים. הדבר חל על ערי מטרופולין, כמוסקבה או לנינגרד, שהן קוסמוֹפוליטיות יותר והומוגניות פחות מערים אחרות וקל יותר להעלם בהן ולהעלים את המוצא היהודי בין מיליוני תושביהן. הדבר חל, לא פחות, גם על הערים החדשות בסיביר בהן כל האוכלוסיה או רובה היא בחינת אשים חדשים מקרבו באו. ואל נא נשכח את פיזור היהודים בתוך הערים עצמן. בערי ברית-המועצות אין שום דבר הדומה לרובע יהודי (פרט ליהודים המזרחיים שבאסיה התיכונה ובקווקאז, עליהם ידובר להלן), או לשכונה שאפשר לראות בה ריכוז יהודי גדול. במוסקבה, למשל, אין שום דבר המזכיר במשהו, את גוֹלרס-גרין בלונדון או ברוקלין בניו-יורק. פיזור היהודים מושלם, והדבר מקל גם הוא על ה“היעלמות”.

עד כאן מדובר בעיקר ברפובליקה הרוסית. בשאר הרפובליקות הלאומיות שונה המצב. אפשר אולי כי בקיוב, בירת אוקראינה, יעלים אדם את יהדותו ויאמר כּי הוא “רוסי”; אך קשה מאוד להניח, כי יהודי, אפילו שם משפחותו איננו שם יהודי בולט, כרבינוביץ, יצהיר על עצמו לפני הפוקד כ“אוקראני”. יותר מדי היסטוריה עקובה מדם חוצצת בין היהודי והאוקראיני; פחות מדי שפה ותרבות אוקראינית אמיתית מגשרת ביניהם, כדי שיהודי יעיז להגדיר עצמו כ“אוקראיני”? אם נכון הדבר לגבי קיוב, על אחת כמה וכמה נכון הוא לגבי עיירה או עיר-שדה באוקראינה. במקומות כברדיצ’ב, ז’יטומיר, קורסטן או עשרות ערים קטנות אחרות עומדת האוכלוסיה היהודית חשופה לגמרי, במיעוטה, מול הרוב האוקראיני, כשאין ביניהם כל “מחיצה” של אוכלוסין רוסיים או אחרים. רוב אוקראיני מזה ומיעוט יהודי מזה, ותו לא. אין כמעט יהודי, מקרב המיעוט, שאיננו ידוע לשכניו וגם לפוקדים עצמם. שיעיז לומר: “אוקראיני אנוכי”. לא פחות נכון הדבר לגבי אסטוניה, ליטא, לטביה, מולדביה וכו'. אלו רפובליקות קטנות. ברובם המכריע יושבים שם היהודים בערי הבירה. הם מוּכּרים וידועים; שפתם רוסית (או אידיש). הם דוברים אמנם את שפת הלאום השליט, אך היא בהחלט איננה שפתם. אין יהודים רבים, שיעיזו להגדיר עצמם כ“לטבים”, “ליטאים” או “מולדבים”.

עוד נעמוד להלן על בעיית נישואי התערובת בברית-המועצות – כאן נציין רק זאת, כי רבים מבין היהודים, גברים ונשים, הנשואים ללא-יהודים, רשמו את עצמם לפי לאומיות בן-הזוג הלא-יהודי, והעלימו בכך את יהדותם.

היהודים מפוזרים, בחלוקה לא שוה, על פני כל 15 הרפובליקות הוסביֶטיות. אם נקח כבסיס את מיפקד האוכלוסים, תתקבל התמונה הבאה:

חלוקת האוכלוסיה היהודית לפי רפובליקות לפי מיפקד 1959

לסיכום: אם נוסיף למספר הכללי של היהודים בברית-המועצות, כפי שהופיע רשמית במיפקד, כרבע עד שליש יהודים הרשומים אמנם כיהודים בתעודות הזהות, אך הם העלימו את מוצאם מסיבות שונות, ואם נוסיף גם את הרובוי הטבעי משנת 1959 עד 1965, נגיע למספר של שלושה עד שלושה-וחצי מיליון יהודים היושבים כיום בברית-המועצות.

האוכלוסיה היהודית בברית-המועצות היא אוכלוסיה עירונית מובהקת והיא מתרכזת עתה בעיקר בערים הגדולות והבינוניות. כלל זה חל בעיקרו גם על האוכלוסיה היהודית בשאר ארצות-תבל, אך בברית-המועצות יש לו מניעים מיוחדים וסיבות מיוחדות.

לפני עלות הסוביֶטים לשלטון היה המצב שוֹנה. אמנם, גם בימי הצארים לא ישבו יהודים רבים בכפרים החקלאיים, אך לעומת זאת גם לא היו ריכוזים רבים של יהודים בערים הגדולות. השלטון הצארי אסר על היהודים לשבת בעיר הבירה ובכמה ערים גדולות, והיהודים זקוקים היו לרשיונות מיוחדים לגור שם. האוכלוסיה היהודית ברוסיה, באוקראינה ובבלורוסיה התרכזה אז ברוּבה ב“תחום המושב” היהודי שבמערב הארץ, ובו ישבו היהודים בעיקר במספר רב של עיירות (שטעטלעך), קטנות וקטנטנות. בהן צמחה התרבות היהודית המיוחדת לעיירה היהודית; מהן היגרו מיליוני יהודים לאנגליה, לצרפת, ובראש וראשונה לאמריקה. בעיירות אלה גדלה וצמחה הציונות ושם נולדו מנהיגיה. חיי העיירוֹת תוארו, בכשרון רב, בכתביהם של גדולי הסופרים והמשוררים היהודים וצויירו בידי טובי האמנים היהודים.

אמנם, כבר בסוף ימי השלטון הצארי עמדה העיירה היהודית ועמד “תום המושב” היהודי כולו על סף התפוררות. יהודים מצאו דרך, זו או אחרת, להגר לקיוב ולאודיסה, לחרקוב ולמינסק, וגם למוסקבה ולפטרבורג, לבאקו ולאירקוטסק הגיעו. מלחמת-העולם הראשונה וגלי הפליטים שבאו בעקבותיה החישו את התהליך עוד יותר. מלחמות האזרחים ברוסיה וגלי הפרעות היו גורם אדיר נוסף, שדחף מאות אלפי יהודים לנטוש את העיירות ולעבור לערים הגדולות.

עם מהפכת פברואר 1917 ובשנותיו הראשונות של השלטון הוסביֶטי נִפתחו לרווחה שערי הערים הגדולות ורבבות רבבות יהודים מצאו דרכם למטרופולין הגדולות. את המכות האחרונות והאנוּשות ביותר הנחיתו על העיירה היהודית הנאצים בשטחי הכיבוש של מלחמת-העולם השניה. שכונות היהודים בעיירות הוכחדו ונשמדו ותושביהן נרצחו.

לאחר המלחמה, כאשר מאות אלפי פליטים יהודים חזרו לאוקראינה ולבלורוסיה, לא היה להם לשרידי יהודי העיירות לאן לחזור. רובם גם לא רצו לחזור אל קברי-האחים שנותרו מעיירותיהם. והמעטים שחזרו נתקלו באוכלוסיה בלתי-יהודית עוינת שסירבה לקלטם. ה“שטעטל” היהודי גסס איפוא גסיסה ארוכה ומת מיתה אכזרית בשואה. כיום מרוכזים היהודים בערי-שדה ובערי-מחוז קטנות ובינוניות או בערים הגדולות. תהליך ריכוזם של היהודים בערים הגדולות, שהתחיל בעבר הקרוֹב, נמשך גם בהווה. מסיבות שכבר הזכרנו, גורלם של כמה אלפי יהודים, היושבים בעיר-מחוז אוקראינית בעלת אוכלוסיה של כמה רבבות, קשה הרבה יותר מגורל יהודים ה“נבלעים” בעיר אוקראינית בת מיליון תושבים. בעיר הקטנה עומדים היהודים בלי הרף פנים אל פנים מול האוקראינים. הם נוטשים אותה לא בבת-אחת, לא בקבוצות, אלא כבודדים. למרות זאת, מפני הקשיים שבהגירה פנימית לא-מתוכננת בברית-המועצות, יושבים עוד מאות אלפי יהודים בערים הקטנות והבינוניות, בעיקר באוקראינה ובבלורוסיה. אחוז היהודים יושבי הערים בכלל האוכלוסיה היהודית מביע ל-95 אחוזים, ובתוך אחוז גבוה זה, הולך וגדל חלקם של היהודים היושבים בערים הגדולות ובערי הבירה של הרפובליקות. כדי להמחיש את תהליכי העִיוּר וריכוז היהודים בערי הבירה ובערים הגדולות, די אם נאמר, כי כמחצית מכלל היהודים מתרכזים בתריסר ערים גדולות: מוסקבה, לנינגרד, קיוב, אודיסה, חרקוב, מינסק, ריגה, וילנה, צ’רנוביץ, קישינוב, טביליסי, באקו וטשקנט.

ומה בדבר רסיסי האחוזים שבכּפר? כאמור, היו יהודים מעטים שישבו בכפרים גם בימי הצארים, לא רבים אמנם, אך היו. רובם לא עסקו בחקלאות של ממש אלא שימשו בעלי אכסניה, בעלי מלאכה וסוחרים זעירים. בתחילת ימי השלטון הסוביֶטי נעשו נסיונות מתוכננים מצד השלטון ומצד ארגונים מיוחדים, שהוקמו לצורך זה, להעביר יהודים לחקלאות. קמו כמה עשרות מושבות יהודיות, ואחר-כך קולחוזים יהודיים, בעיקר בקרים ובאוקראינה הדרומית (על הנסיון בל בירוֹבידז’אן עוד ידובר להלן), אל המעט הזה, שכבר התחיל להיזחק בין גלגלי הקולקטיביזציה ושהתקיים בקושי עד אחרי מלחמת-העולם השניה, נהרס כליל על-ידי הפולשים הגרמנים. כיום יש שברי אחוזים של יהודים בכפר הסוביֶטי וגם אלה הגרים שם כיום עובדים ברובם בתפקידי שרות (אגרונומים, וטרינרים, מנהלי חשבונות וכו').

תהליך דמוגרפי נוסף חל כתוצאה מהעתק אִטי, אך מתמיד, של מרכזי הכובד היהודיים מזרחה, אל האזורים החדשים של ברית-המועצות, ולסיביר. אמנם תהליך זה איננו חד-סטרי. הוא החל, ללא ספק, עוד לפני מלחמת-העולם השניה, כשיהודים צעירים חיפשו מרחב-מחיה חדש ובניית חיים חדשים במזרח (ושוב, על הפרשה המיוחדת של בירובידז’אן עוד ידובר). תהליך זה זורז בעקיפין על-ידי רבבות עובדי-כפיה יהודיים, שחיו בין המיליונים ששוללחו על-ידי סטלין מזרחה אל מחנות העבודה וההסגר. תהליך זה ניתנה לו תנופה אדירה בימי מלחמת-העולם השניה עם זרימתם המהירה של מאות אלפי פליטים יהודים מברית-המועצות ומפולין אל מזרח רוסיה האירופית, אל אסיה התיכונה ולסיביר. בגמר המלחמה חזרו רוב הפליטים מערבה, מהם יצאו מגבולות ברית-המועצות וחזרו לפולין (ומשם עלו רבים מהם לישראל), אך מספר לא-מבוטל מהם הִכּו שרשים ונשארו במקומות-מגוריהם החדשים במזרח.

תהליך הנדידה מזרחה נמשך עד היום, אם כי בהדרגה ובקצב אִטי. יהודים עוזבים, כבודדים, את רוסיה האירופית ועוברים אל הריכוזים העירוניים החדשים ברוסיה האסיאתית.

בסיבּיר הגדול, שצצות בה ערים חדשות והערים הקיימות גדלות בקצב מסחרר, יש ליהודים צעירים יותר מקום ויותר הזדמנויות להתבּלט במקצועותיהם הטכניים והמדעיים וגם יותר אפשרויות להבּלע בקרב אוכלוסיה חדשה ומגוונת מאוד, צעירה יחסית, שיש בה פחות דעות קדומות מאשר ב“מולדת הישנה” במערב.

 

“טרובאדורים” יהודים בחברובסק    🔗

ביקרתי בחברובסק, העיר הגדולה והמתפתחת על נהר האָמוּר בסיביר המזרחית. שמעתי, כי יש שם כמה רבבות יהודים, אך אין להם כל “קהילה יהודית דתית”. ומה הופתעתי, ביוֹם הגיעי למקום, כאשר ראיתי מודעות ברחוב על “קונצרט יהודי”, שייערך באותו יום באולם השייך למועדוֹן הקצינים של הפיקוד הצבאי המקומי.

מיהרתי לקנות כרטיס ומצאתי עצמי בערב הקונצרט באולם מלא מפה לפה –רובם ככולם יהודים, צעירים למדי, מהם במדי צבא. הבדרנים היו זוג זמרים, בעל ואשה, שמוצאם מריגה והם נודדים כאותם ה“טרוּבָּדוּרים” בימי הבינַיִם, מעיר לעיר ועורכים קונצרטים של שירי-עם באידיש. בני הזוג כבר לא היו צעירים. קולותיהם ותכניתם לא היו מן המשובחים ביותר. אך הקהל קיבלם בהתלהבות והזדהות, שגברה והלכה משיר לשיר וממזמור למזור. הסתכלתי בשומעים, ושוב נוכחתי בתופעה, שכּמוה כבר ראיתי ב“קונצרטים יהודיים” אחרים בברית-המועצות: אנשים צעירים נצמדים אל מכּר או קרוב מבוגר יותר הלוחש לתוך אזנם את תרגום המלים והתוכן של השירים הנשמעים מעל הבמה.

כשנגמר הקונצרט, שוחחתי מאחורי הקלעים עם הזמרים. הם סיפרו לי, כי למחרת היום הוזמנו לנוֹבוֹסַחַלינסק, היא העיר החשובה בחצי-האי סחלין שבאוקינוס השקט. כאשר התפלאתי על שבמקום כה נידח יש ביקוש ל“קונצרט יהודי”, סיפרו לי, כי, אכן, הדרישה באה מיהודי המקום, רובם צעירים, אנשי מדע וטכנולוגיה, הרוצים גם הם לשמוע מלה יהודית ושיר יהודי.

מוֹדד לשוב נוסף למצבם של יהודי ברית-המועצות המופיע במיפקד של שנת 1959, הוּא – “שפת-האם” (התרגום המילולי של המונח הרוסי “רוֹדנוֹי יאזיק” איננו בדיוק “שפת-האם”; הוא מיוחד לשפה הרוסית, ומשמעותו אולי קרובה יותר ל“שפתך שלך” או “שפת מקור מחצבתך”). ההגיון מחייב, שבדרך כלל תהא לאומיותו של הנפקד חופפת את שפת-האם שלו. כלומר, רוסית היא בודאי שפת-האם של רובם המכריע של בני הלאום הרוסי, אוקראינית של בני הלאום האוקראיני, ליטאית של בני הלאום הליטאי, גרוּזינית של בני הלאום הגרוזיני, וכדומה. אך אצל כמה לאומים אין החפיפה כה מושלמת, וחוסר החפיפה הוא מודד חשוב למידת הרוּסִיפִיקָצִיה של בני לאומים שונים ולמידת התנגדותם להשפעת השפה הרוסית.

אין ספק, כי אצל רבים מבני הלאומים “החדשים” יחסית, כגון הקָזאכִים, הטדג’יקִים, הקירִגִיזִים, ודומיהם, ובעיקר בקרב האינטליגנציה הצעירה בתוכם, מתרוצצות מגמות סותרות בקשר לרישום “שפת-אמם”. מצד אחד קיימת הגאוה הלאומית, המטופחת על-ידי השלטון, ועליה עמדנו בפרק קודם. היא תובעת לרשום את השפה הלאומית (קזאכית, אוּזבֶקִית וכו') כ“שפת-האם”; מצד שני קיימים דברים שבאופנה, סנוֹבּיזם והרצון “להשתייך” לתרבות הרוּסית הגדולה; וכל אלה מכתיבים לרבים מהם לרשום את הרוסית כשפת-אֵם. לרוב גוברת בלבם הגאוה הלאומית, ושפת הרפובליקה הלאומית נרשמת כשפת-אֵם, מתוך רגש הזדהות אִתה ועם הלאום. ואם מוצאים אנו במיפקד, כי באוזבקיסטן או בקזאכסטן היו מיליונים, שרשמו את השפה הרוסית או האוקראינית כשפת-אמם, הרי היו אלה בעיקר רוסים ואוקראינים שהיגרו ועברו, בתהליך הקולוניזציה הגדול, אל אסיה התיכונה.

מצב היהודים, גם בשטח זה של רישום השפה, הוא מיוחד במינו.

רובם המכריע של הנפקדים בני הלאום היהודי, קצת למעלה מ-75 אחוזים, רשמו כשׂפת-אמם את השפה הרוסית; קצת למעלה מ-20 אחוזים רשמו אידיש כשפת-אמם, (המספר המדויק הוא 487,786), והיתר רשמו שפות שונות אחרות.

שוב יש להזכיר כי גם לגבי רישום השפה, כמו ברישום הלאום, אין ליהודי שום חוג או ארגון להתיעצות ואין לפרט היהודי שום קו מַנחה של דעת הכלל. כל יהודי ויהודי או כל משפחה יהודית עושים לעצמם גם בענין זה את חשבונם שלהם ומחליטים עליו כבודדים. אין שום “אוירה” מסביב, שתחייב את היהודי היחיד או תכתיב לו, כיצד לרשום את שפת אמו; וזה, כאמור, בניגוד ל“אוירה” הקיימת בהחלט ברפובליקות הלאומיות ובין בני שאר הלאומים. מכאן הפלא הגדול, שחצי מיליון יהודים החליטו – על אף התנאים שתיארנו לעיל – לרשום אידיש כשפת-אמם.

כי מהו המצב לאשורו? אין כל ספק, שרובם הגדול של יהודי ברית-המועצות כיום לא זו בלבד שהם דוברים רוסית צחה, אלא זאת באמת שפת-אמם במלוא מובן המלה. מכל מקום חל הדבר על היהודים שברפובליקה הרוסית, במרבית חלקי אוקראינה, בבלורוסיה ובשאר המקומות, שהיו מנותקים מכל מגע עם העולם היהודי זה שלושה דורות. ימי דור שלֵם חיים יהודים אלה ללא כלים להוראת אידיש, אפילו רצו לחנך בה את ילדיהם: לא בית-ספר, לא ספרי לימוד; בקיצור, לא כלום.

הדרך היחידה להורים להוריש לבניהם את שפת אידיש, וקמץ קטן ודאי עושה זאת, היא – הוראת השפה בתחום המשפחה הסגורה; וגם שם תהא זו בדרך כלל “תורה שבעל-פה”, כי אף לשם הנחלת האלפא-ביתא באידיש יש צורך בספרי לימוד, בזמן ובעוח-רצון רב – וכל אלה אינם בנמצא אצל רוב ההורים.

שונה במקצת המצב באותם אזורים בברית-המועצות, שסופחו אליה במלחמת-העולם השניה, כגון הארצות הבלטיות, בוּקוֹבִינָה ומוֹלדָבִיה. שם גדלו על ברכי האידיש או העברית מרבית היהודים היושבים שם כיום, ושפה זו היא שפת-אמם האמיתית. אידיש עודנה חיה בפי ההורים; היא עדיין שפת-הדיבור בבתים רבים (אף כי לא שפה מדוברת ברחוב, כי משעה שיהודים יוצאים מבתיהם לרחוב, הם עוברים, כמעט בלי משים, לרוסית השגורה אף היא בפיהם בצורה שופת). גם הנוער והילדים עדיין שומעים אידיש בבית. יש מהם המדברים את השפה, אם כי בשל חוסר הכּלים ללימוד, הולך ופוחת ביניהם מספר יודעי קרוא-וכתוב באידיש.

באזורים אלה עומד היהודי הבודד, בבואו לרשום את “שפת-האם” שלו, לכאורה לפני שלוש אפשרויות: לרשום “רוסית”, לרשום את שפת הלאוֹם והרפובליקה בה הוא חי (אסטונית, ליטאית, לטבית, מולדבית וכו') או לרשום “אידיש”. בעצם, לא יעשה שקר בנפשו, אם ירשום רוסית ואם ירשום אידיש, כי שתיהן הן במידה שוה “שׂפות-אדם” שלו. מעטים מאוד רשמו את שפתם כשפה הלאומית של הרפובליקה (למרות שגם בה הם דוברים היטב). וזאת מאותה סיבה שבגללה לא רשמו היהודים את שייכותם הלאומית כ“ליטאים” או “אוקראינים”: הן משום שהפוקד עלול לקבל את התשובה בעין לא-טובה, והן, ואולי בעיקר, משום שהיהודים באמת אינם “משתייכים” ללאומים אלה, הם פשוט אינם ולא יכולים להיות “לטבים”, “אסטונים” או “מולדבים”, ושפת אמם לא תוכל להיות “לטבית” “אסטונית” או “מולדבית”.

 

רוסיפיקטורים בעל כרחם    🔗

כאן יש לציין תופעה אחרת הקשורה לשפה. כיון שהיהודים ברפובליקות הלאומיות הם דוברי רוסית, הרי הם נמצאים בין הפטיש והסדן. מצד אחד מופיעים הם, בעיני בני הלאום, כגורמים מובהקים של רוסיפיקציה, שלא זו בלבד שהם מדברים וכותבים רוסית, אלא הם גם שולחים את ילדיהם לבתי-הספר ששפתם רוסית ובכך מגדילים הם את אחוז לומדי הרוסית ברפובליקה ונותנים עילה נוספת בידי השלטון המרכזי להמריץ עוד יותר את תהליך הרוסיפיקציה. הם מופיעים איפו כגורם “אנטי-לאומי”, הפורץ פרצות בחומת הרפובליקה לחדירה “רוסית” נוספת. ותודות לרוּסית הרהוטה השגורה בפיהם מהווים היהודים גם גורם מרגיש ומתחרה לאינטליגנציה הטכנוקרטית, הפקידותית והמִנְהָלית של הרפובליקה הלאומית בה הם יושבים, כי הם חוסמים כביכולת בפני העֵליתות הלאומיות הצעירות את הדרך אל כמה דרגים של מינהל, טכנולוגיה ומדע, בהם נדרשת ידיעה טובה של השפה הרוסית.

אך נשוב אל בעיית רישום השׂפה במיפקד ונבדוק שוב את המספר של כחצי מיליון יהודים אשר רשמו אידיש כשפת האם. אנו עומדים כאן לפני תעלומה מסוימת. מאַין הצטבר מספר זה? לפי המיפקד יוצא כי כמאה-וחמישים אלף יהודים שבאַסטוניה, לטביה, ליטא, בוקובינה, ומולדביה, שסופחו לברית-המועצות לאחר המלחמה, רשמו את שפתם כאידיש. יתר היהודים שרשמו אידיש כשפת האם, כלומר למעלה משלוש-מאות אלף, יושבים, רובם ככולם, בתחום הטרוֹם-מלחמתי של ברית-המועצות. מה הניע רבבות יהודים במוסקבה או בלנינגרד, או אלפי יהודים בערי סיביר החדשות, לרשום אידיש כשפת-אמם? הרי בנקל יכלו לרשום “רוסית”, ובזאת היו אומרים את האמת לאמיתה; ביחוד במוסקבה או בסיביר, שם אין היהודי, הטוען כי שפת אמו היא רוסית, חושש שמא ייראה “רוּסיפיקטור”. יתר-על-כן. ברשמם אידיש, רבים אינם אומרים את האמת כי מועטים מאוד הבתים היהודיים במוסקבה, שאפשר לומר עליהם, כי שפת-האם המדוברת בהם כיום היא אידיש.

מודד לחוסר ידיעת האידיש במוסקבה יכולה לשמש תפוצת כתב-העת “סאָוועטיש היימלאנד”, שהחל להופיע לפני כמה שנים. תפוצה זאת קטנה היא ומגיעה לכמה עשרות אלפים, מהם אלפים בודדים במוסקבה. יש להניח כי הסיבה היא שהיהודים הזקנים קוראי אידיש אינם קונים את כתב-העת משום שהוא נראה להם “מוקצה מחמת מיאוס”, ואילו היהודים הצעירים פשוט אינם יודעים לקרוא בו.

 

אידיש כדגל לאומי    🔗

לאחר שהתפרסמו תוצאות המיפקד, התעניינתי בתופעה זאת של כחצי מיליון “רושמי האידיש”, ומדי פעם, בפגשי יהודים צעירים, בינוניים וזקנים במוסקבה ומחוצה לה, הייתי מנסה לברר איזו שפה רשם בן-שיחי כשפת אמו במיפקד התושבים. התפלאתי לשמוע מכמה וכמה אנשים צעירים, כי רשמו “אידיש”. אמרתי להם: “הרי איכם יודעים אידיש, או שאתם יודעים אותה בצורה קלושה ביותר; למה רשמתם אותה כשפת-אם?” ועל כך ניתנה תשובה: “זאת היא שפת-אמי האמיתית, וגם אם אינני יודע אותה, הרי לא בי האשם ולא בהורי”. אם באמת היו אלפי ורבבות כאלה – וזאת, באין שום אפשרות לערוך מחקר, היא רק הנחה – הרי לפנינו תופעה של בודדים רבים שהפגינו, בעקיפין, הזדהות עם עַמם ועם תרבותם הלאומית; כאילו רמו לאמור: “אם רשוּמים אנו כיהודים, הרי אנו גאים לרשום את שפתנו כאידיש, למרות שאיננו מדברים בה”. ועוד נשוב אל גישה זו, כשנדון בדור היהודי הצעיר. כאן די אם נאמר, כי אמם הפרסום הרשמי, המודה בחצי-מיליון דוברי אידש כשפת-אֵם, מהווה נקודת-אחיזה בויכוח בין יהדות העולם ובין השלטון הסוביֶטי על דיכוי הזכויות הלאומיות של העם היהודי בברית-המועצות. כי לא יתכן שלחצי מיליון אזרחים, אשר רשמו את שפתם כאידיש, לא תנתן אפשרות כלשהי, ותהי הקלושה ביותר, ללמד את בניהם שפה זאת.

איש מבין הנפקדים היהודים לא רשם עברית כשפת-אמו, ושפה זאת כלל לא באה בחבון לרישום.

מקומה ומעמדה של העברית בברית-המועצות מהווה גם היא ציוּן-דרך, שכּדאי לעמוד עליו בדיון על מצב התרבות היהודית בברית-המועצות.

מאז תחילתו פגע השלטון הסוביֶטי פגיעה מוחצת, כמעט ממיתה, בשפה העברית. אם את שפת אידיש אימץ לעצמו השלטון בראשיתו כ“שפת ההמונים היהודים” שאפשר לשעבד אותה ולעשותה קליפה שבתוכה ייִמָזֵג “התוכן הסוציאליסטי”, הרי אל השפה העברית התיחס השלטון, מתכלתחילה, באיבה ללא פשרה.

השפה העברית, כשפת התנ"ך, ספרי-הקודש וסידור-התפילה היתה בעיני השלטון שפה מתה, והוא נלחם בה במסגרת המללחמה האתיאיסטית הכללית שהתנהלה נגד הדת היהודית. אך לעברית כשפה מודרנית, שצמחה דוקא בתוך תחום-המושב היהודי בימי הצארים, זו שהחלה להתפתח דוקא ברוסיה לשפה חיה, שיש לה בתי-ספר, עתונים, ספרות, שירה ותיאטרון משלה, התיחס השלטון כאל נחש, שיש לרוצץ את גולגלתו בטרם ירעיל את כמוני העם היהודי בברית-המועצות. שפה חיה זאת שירתה לדעת הסוביֶטים את הציונות השׂנואה בשמשה דבק מלכד לתנועות הנוער הציוניות, הריקציוניות והאנטי-סוביֶטיוֹת. ללא רחם השמיד איפוא השלטון הסוביֶטי, עוד בראשיתו, את העתונות, הספרות והתיאטרון העברי, ואסר על קיומם מכּל וכּל. העברית ירדה מהר מאוד מעל הפרק בחיי היהודים בברית-המועצות. רק פה ושם עוד היבהבו בסתר גחלים לוחשות של אחד בעיר ושניִם במדינה, שהעזו לכתוב סיפוֹרת ושירה עברית בחדרי-חדרים.

עד מלחמת-העולם השניה נשתכחה השפה העברית, כשפה מודרנית, כמעט כליל מלבם של יהודי ברית-המועצות וחזרה לחוֹת רק בין גוילי ספרי התורה, הספים המקוּמטים והבלויים של סידורי התפילה, ובפי החזנים בבתי-הכנסת, שלא תמיד הבינו את פירוש המילות היוצאות מפיהם בתפילה וברינה.

גלי הפליטים היהודים, שהגיעו בימי המלחמה לברית-המועצות מפולין, ליטא ושאר ארצות, הביאו אתם רבבות אנשים צעירים שהעברית היתה שפתם, או לפחות השפה שבה חיו בעולמם האידיאי והרוחני.

עם סיפוח הארצות הבלטיוֹת, בוקובינה ומולדביה הצטרפו אל אזרחי ברית-המועצות עוד רבבות לומדי עברית ודובריה, רובם בוגרי בתי-הספר העבריים, המפוארים, שהיו קיימים בארצות אלו.

עובדות אלו לא שינו, כמלוא הנימה, את יחס השלטון אל השפה העברית. להיפך, מצב חדש זה אך חיזק את הצורך לא להרשות שמקור זה של “הרעל הציוני” יקום חלילה לתחיה.

רק הקמת מדינת ישראל, כמדינה בין מדינות העולם, על סמליה וגינוניה, הכריחה את השלטון להודות, בחצי-פה, כי קיימת שפה כזאת וכי מדינה מודרנית משתמשת בה לצרכיה היומיומיים.

מעניין הדבר, כי עד לפני זמן קצר ביותר לא הכּירו הסוביֶטים בשם “עברית” כשמה הרוסי של “אותה שפה”. השם הרוסי המקובל לשפה העברית היה, עוד מימי הצאר, “דרבני ייבריסקי”, כלומר “עברית (או יהודית) עתיקה”, בעוד שאידיש נקראת ברוסית “יֵיבריסקי” כלומר “עברית” או “יהודית”. רק בהדרגה הכירו השלטונות בצורך לחנך כמה דיפלומטים ומומחים סוביֶטים לקרוא ולשמוע את השפה של מדינת ישראל. כן נוכחו השלטונות לדעת, כי אצל יהודים רבים, ובתוכם בני נוער וצעירים, קיימת כמיהה ללמוד שפה זו, ולוּ מעט שבמעט. מסיבות אלה החליטו, כנראה, כי מוטב להכּיר בשפה אחת-לתמיד.

ב-1963 יצא איפוא במוסקבה, לראשונה אחרי שני דורות, “מילון עברי-רוסי”, שחובּר על-ידי החוקר פ.מ. שפירא ושעוּבּד והוכן לדפוס, לאחר מותו, על-ידי פרופ' ב.צ. גרנדֶה. בהקדמה למילון זה אף ניתן לשפה, זו הפעם הראשונה שמה הנכון ברוסית, כלומר “עברית” (בתעתיק רוסי – xxxx), וגם הודגשה הרציפות ההיסטורית משפת התנ"ך ועד לשפה החיה כיום בישראל.

אם מצב שפת אידיש דומה למדבר, שיש בוֹ פה ושם נוה אחד או שנים, הרי לגבי השפה העברית המִדבָר, כפי שהוא נראה על פני השטח, הוא שוֹמם לחלוטין, וכדי למצוא בו מקור מים, יש לחפור עמוק עמוק. אך יש בברית-המועצות יהודים המוכנים לחפור ולמצוא מקור מים כזה ולהשיב את נפשם הצמאה לעברית.

“קול העם”, עתונה העברי של המפלגה הקומוניסטית בישראל, הוא כמעט היחיד מבין עתוני ישראל, שאפשר להגיע אליו ולקרוא בו בספריות הסוביֶטיות במוסקבה ולנינגרד. באולם הקריאה הגדול לעתונות העולם שבסרפית לנין במוסקבה, יכול אתה, אם תבקש יפה את הספרנית, לקבּל גליון של “קול העם”. לאחר ציפיית-מה, כשמגיע העתון הישראלי מהמחסן ואתה מקבל אותו לקריאה, מבקשת אותך הצעירה שליד הדלפק להתיחס אלו בזהירות. אתה מסתכל ורואה, כי הגליון ממש מתפורר תחת ידיך, משום שהוא משומש כל-כך מרוב קריאה. אתה חש כי לפניך נגעו בו, מיששו אותו וליטפו אותו מאות ידים ואותיותיו ממש נתמסמסו מנגיעת אצבעות.

עתים מסתכל אתה, בספריה זאת או בספרית “סלטיקוב-שצֶ’דרין” בלנינגרד, בקורא העברי, לרוב אנשים בגיל העמידה, היושבים ובולעים את העתון בדחילו ורחימו. אלה הם, כנראה, יהודים, שנתגלגלו למוסקבה או ללנינגרד מליטא או ממולדביה, או פליטי פולין שנשארו בברית-המועצות, יהודים שאולי נתחנכוּ בגימנסיה “תרבות” בביאליסטוק או בוילנה, בצ’רנוביץ או בקישינוב. אך לעתים אתה רואה גם אנשים צעירים יושבים רכונים על העתון העברי וחורשים אותו ב“מהלך ראשון”, כשהם נעזרים במילון.

אנשים צעירים אלה אינם יחידים במינם בברית-המועצות – זאת אתה למד תוך כדי סיוריך בארץ. יש ביניהם הלומדים את השפה העברית כבודדים ואוֹטוֹדידקטים, ברצינות ובתכליתיות. דבר זה נובע בבירור מן השאלות המופנות אליך המעידות כי פה ושם ניסו יהודים צעירים לצועד צעד נוסף, מרחיק-לכת יותר ממתן תשובה, מתוך הפגנה גאוה, כי אידיש היא שפת אמם. אין כל ספק כי מספר, לפי-שעה זעיר מאד, מיהודי ברית-המועצות, ודוקא מבין הצעירים, רוצה גם לדעת את “שפת-אמו” העתיקה-חדשה, עברית, ולהתגאות בה. רבים מאותם היהודים, שהגיעו להכרה כי לא ימלאו את החלל הריק אלא אם יזרקו גשר כלשהו אל “שפת-אם”, יודעים גם יודעים את העובדה הטרגית, שאידיש, לא זו בלבד שהיא נרדפת בברית-המועצות, אולי ללא תקומה, אלא שגם בריכוזי היהודים הגדולים בעולם המערבי נתונה היא בירידה מתמדת. כל פגישת-אקראי ביניהם ובין תיירים יהודים צעירים מארצות-הברית, מאנגליה או מקנדה מוכיחה, כי אין ביניהם שפה משותפת כלשהי. יודעים הם, לאומת זאת, כי העברית היא לא רק שפתה של מדינת ישראל, שהיא חיה ותוססת, אלא היא הופכת בהדרגה גם מכשיר תרבותי המקשר ומגשר בין גלויות יהודיות; ומתוך הכרה זאת מגיעים יהודים בברית-המועצות, כל אחד בדרכו שלו, אל הרצון ללמוד את העברית החיה של ימינו.

 

“אנחנו רוצים יודע שפה עם - - -”    🔗

אב יהודי צעיר מאחת הערים מערי המדינה, שלמד בדרכים משלו מעט “עברית בסיסית”, החליט להעיז ולבקש ישר מישראל ספרי-לימוד עבריים בשבילו ובשביל בתו הקטנה. האיש נקט שיטה מקורית. באין לו כתובת בישראל לפנות אליה בבקשתו זו, ובאין לו את מי לשאול מַהי הכתובת הנאותה, החליט כי גם בישראל, כמו בברית-המועצות, יש לבתי-הספר העירוניים מספרים סידוריים. כתב איפור מכתב בעברית ורשם על המעטפה את הכתובת:

והנה הסתבר, כי האיש צדק בהנחתו, ומנהל בית-הספר התיכון העירוני ר' בתל-אביב קיבל את מכתבו. המנהל המופתע פתח את המכתב המוזר וקרא בו בהתרגשות רבה. הרי הנוסח המילולי של המכתב: “אני [כאן שם הכותב ושם אביו בעברית] ושלי בת [כאן שמה העברי של הבת] רוצים לומדים עברית. אנחנו יהודים רוצים יודע שפה עם. אני לומד עצמי עברית 4 שְׁנָת. אבל לא ספִירִים על עברית. אנחנו רוצים מאוד שלחוּלנו ספרים, מה סיפורים, ספר שירים, יִסְטוֹריה עם עברי. אנחנו רוצים קוראים בעברית שולוכוב ישראלי. ספורים בשבילי ושלי בת בָקֵש שולח סיפורים בשביל כיתה ג,ד,ה, אבל אני בקש מה צריך לכם ספרים ברוסית אנחש וֹלך לכם. כותב לי [כאן הכתובת המדויקת בברית-המועצות]. אני רוצה ובת [כאן שם הבת] ידידים עם ילדים ישראל. זה קטן חלק ידיד ברית-המועצות עם ישראל. שלום ידיד. אנחנו רוצים תקליטים וגלויה “טיול בישראל” להטראות [כאן חתימות האיש ובתו]”.

דומני, כי מכתב זה, בעברית המגומגמת והמשובשת, מעיד על רגשותיהם של יהודים מסוגו של הכותב, ואני ראיתי רבים כּמותו בברית-המועצות, יותר ממחקרים וספרים.

בחינת הרִיבוּד החברתי של היהודים, הסטאטוס שלהם ומעמדם בחברה הסוביֶטית מחייבת שילוב של ניתוּח הססטיסטיקה, או רסיסי הסטטיסטיקות הרשמיות, בהסתכלות, בשיחות וברשמים בלתי-אמצעיים.

תחילה עלינו לנסות ולהגדיר את החברה הסוביֶטית הכללית מבחינת ריבודה החברתי. אין כוונתי להכנס לניתוח הבעיה הסוציאלית המעניינת הזאת אלא להתוות כמה קוים מַנחים לצורך הטיפול בנושא היהודי.

התעמולה הסוביֶטית והקומוניסטית, שדיברה על החברה הסוביֶטית כעל חברת “פועלים ואכרים”, היתה יפה לצרכי כרזוֹת ונאומים בעבר, אך כיום יודעים הסוביֶטים עצמם יפה יפה, כי החברה בארצם בנויה רבדים רבדים ומורכבת, מסובכת ומלאת ניגודים וחִכּכים הרבה יותר משמשתקף, בנוסחה הפשוטה והפשטנית של ראשית המהפכה. ואכן, הם מודים בכך בעצמם. הם עצמם כבר מדברים על שלושה מרכיבים עיקריים של החברה: אנשי החקלאות, בקולחוזים ובסובחוזים; אנשי התעשיה בערים; ואני האינטליגנציה. במושג זה של “אינטליגנציה” כוללים הם את מה שאנו היינו מכנים בשם “מקצועות חפשיים” ולעתים כוללים בה גם את הפקידות הממשלתית. אך גם חלוקה זאת עודנה פשטנית מדי, כי במציאות התמונה מגוונת הרבה יותר.

מי שמנסה לתחוֹם תחומים, ולוּ גם כלליים וסכימָתיים, להגדרות סוציולוגיות, יחלק אולי את החברה הסוביֶטית לפי הריבוד המקובל בכמה מחקרים. בשיטה הנקראת “שיטת הסולמות” מתחלקת החברה לשלושה רבדים עיקריים: רם (Upper), בינוני (Middle) ונמוך (Lower). כל רובד מרבדים אלה מתחלק אף הוא לגבוה ונמוך, כך שבדך-הכל נמנים ששה שלבים בסולם:

עם כל ההכללה וההפשטה שבשיטה זאת, ננסה נא לחלק את החברה הסוביֶטית, על המקצועות והתפקידים שבתוכה, לפי שלבי הסולם הריבודי:

רם-גבוה

צמרת המפלגה הקומוניסטית (בפְרֶזִידיוּם, במזכירות, במרכז);

צמרת הממשלה הסוביֶטית (מועצת המיניסטרים);

צמרת הצבא (הפיקוד הצבאי העליון);

אנשי המדע הגדולים והדגולים ביותר;

הסופרים והאמנים הדגולים והמפורסמים ביותר.

מבּין אלה שלוש “קבוצות העֵליתה” הראשונות הן העליתות השלטוֹניוֹת האמיתיות, כשאנשי המפלגה הם, כמובן, החשובים והמכריעים שבהם.

רם-נמוך

צמרת המפלגה ברפובליקות בערים הגדולות;

הפקידות הממשלתית הבכירה;

הפיקוד הצבאי בדרגות הגבוהות;

אנשי מדע בדרגים גבוהים, פרופיסורים באוניברסיטאות;

מנהלי המפעלים הגדולים, הטכנוקרטים הגבוהים;

ראשי המסחר הממשלתי הגבוה;

סופרים ואמנים חשובים.

בינוני-גבוה

אנשי “האפרט” (המנגנון) במפלגה הקומוניסטית;

הפקידות הממשלתית הבינונית;

הפיקוד הצבאי הבינוני ופיקוד המשטרה;

מנהלי מפעלי תעשיה בינוניים, מנהלי קולחוזים וסובחוזים, מהנדסים, רופאים, מורים,

עורכי-דין (כל אלה בעלי ותק);

הוסקים בשרותי מסחר ותווך ממשלתי.

בינוני-נמוך

הפקידות הנמוכה במפלגה הקומוניסטית;

הפקידות הממשלתית הבינונית-נמוכה;

מורים, רופאים ומהנדסים (צעירים);

מנהלי חשבונות;

מנהלי העבודה הותיקים בתעשיה, טכנאים למיניהם;

קצינים סמלם בינונים-נמוכים בצבא ובמשטרה.

נמוך-גבוה

פקידות ממשלתית נמוכה;

סמלים, רב"טים וחיילים בצבא-הקבע ובמשטרה;

פועלים מקצועיים בתעשיה ובשרותים;

פועלים מקצועיים ואיכרים בקולוחוזים ובסובחוזים;

עבודים בבתי המסחר ובחנויות הממשלתיות;

בעלי-מלאכה;

נמוך-נמוך

פועלים לא-מקצועיים בתעשיה ובחקלאות.

בקשר לסולם זה יש לחזור ולהדגיש כמה עובדות. ראשית, זאת היא סכימה, וככל סכימה רחוקה היא מלהיות מושלמת. שנית, בחברה הסוביֶטית, שעודנה חברה “הישגית” (אם כי פה ושם, בשולי הצמרת, מופיעות תופעות “שיוּכיות” ופרוטקציוניסטיות בהחלט), הגבול בין רובס לרובד הוא, לעומת חברות אחרות, גמיש, והמעבר מ“למטה” ל“מעלה” אפשרי וקיים כל הזמן – אם כי גם כאן יש להסתייג ולזכור, כי בראשית השלטון הסוביֶטי ובמשך כל תקופת סטלין הורדו, מסיבות פוליטיות, רבבות ומאות אלפים מ“למעלה” ל“מטה” ומצאו עצמם פתאום ברבדים הנמוכים והשוּליים ביותר בחברה הסוביֶטית. לפי מבנה סכימתי זה ננסה לבדוק עתה גם את הריבוד החברתי של היהודים.

 

יהודים בצמרת    🔗

צמרת הכוח השלטוני היא עתה כמעט “נקיה מיהודים”. בועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הכל-סוביֶטית (ועד המהווה את מאגר הכוח העיקרי הן לפרזידיום של המפלגה הקומוניסטית והן לעמדות השלטוניות החשובות בצמרת הממשלה)" שנבחר בועידה ה-22 בשנת 1961, מגיע אחוז בני הלאום היהודי ל-0.3, שהוא כרבע ממה שהיה “מגיע” ליהודים, אילו נבנה “הועד המרכזי” לפי ייצוג הלאומים באוכלוסיה הכללית. (אחוז היהודים באוכלוסיה הוא כ-1.5).

אך עובדה זאת כשלעצמה עדיין אינה מגלה, מה רב “הנקיון-מיהודים” בצמרת השלטון. יש לזכור כי עם פרוץ המהפכה היה מספר היהודים בצמרת המשטר גדול ביותר, מעֵבר לכל יחס, לחלקם באוכלוסיה. חרושצ’וב התבטא פעם באזני משלחת סוציאליסטית מצרפת: “בימי המהפכה הראשונים עמדו היהודים בשורות הראשונות של המהפכנים ואולי אף היו מהפכנים יותר מאתנו”. הסיבות ההיסטוריות והסוציולוגיות לתופעה זו הן נושא למחקר מיוחד. כאן די אם נאמר כי היהודים ברוסיה הצארית היו אוכלוסיה עירונית, אינטליגנטית, אינטלקטואלית, מושפלת מבחינה חברתית, נרדפת ומלאת מרירות נגד המשטר הצארי, והם נטוּ בדרך הטבע להצטרף לתנועות המהפכניות הקיצוניות ובתנועות אלו הם שיקעו את כל לבם ואונם. שָׁנִים לפני המהפכה הבולשביסטית נתבלטו הרבה יהודים צעירים בין ראשי המחתרת והגולה של התנועות המהפכניות הרוסיות, הסוציאליסטיות והקומוניסטיות.

כאשר תפסו הסוביֶטים את השלטון, וכמה שנים לאחר מכן, מִלאו היהודים מקום חשוב ביותר בהנהגה השלטונית לדרגיה השונים.

“הטיהורים” בשנות השלושים פגעו ביהודים רבים בצמרת. אין ספק, כי סטלין, המנהיג הגרוזיני ששלט ברוסים ובכל יתר העמים בברית-המועצות שלטון ללא מצרים, לא רצה להיות מוקף יהודים “פקחים מדי”, “חריפים מדי”, “אינטלקטואלים מדי” ו“קוסמופוליטים מדי”. ובכל זאת, למרות מדיניותו זאת, היו היהודים אז כה נחוצים וכה מושרשים בעִליתוֹת השלטוניוֹת, עד כי עוד בשנת 1939 הם היוו עשרה אחוזים מכלל חברי הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ותפסו בו את המקום השני לאחר הרוסים (ולפני האוקראינים!).

מסיבות שעמדנו עליהם לעיל, החליט סטלין, בתוך המלחמה ומיד לאחריה, כי היהודים הם בחינת “סיכון בטחוני”, ואז בא השינוי הדרסטי. אחוז היהודים בועד המרכזי ירד ירידה תלולה: ב-1952 הגיע לשלושה אחוזים וב-1956 לשני אחוזים בלבד.

חרוזצ’וב המשיך במסורת סטלין. כגנוביץ, היהודי האחרון בפְרֶזִידיום, הודח עם כל קברי “הקבוצה האנטי-מפלגתית” ב-1957, וגם בדרגים הנמוכים יותר של הצמרת נמשך תהליך ה“ניקוי מיהודים”, עד שהם הגיעו, כאמור, למצב קטבי הפוך מזה ששׂרר בראשית ימי המהפכה. בעוד שבעבר היו היהודים הלאום המיוצג ייצוג מופרז ביותר לעומת חלקם באוכלוסיה, הרי הם עתה הלאום המיוצג פחות מכולם לעומת חלקם באוכלוסיה.

המצב אינוֹ שוֹנה בהרבה בצמרת הממשלה והאדמיניסטרציה, אם כי, פה ושם, עוד יש יהודי אחד או שנַים ל“רפואה”. הוא הדין בצמרת הצבא. גם עֵליתה זאת כמעט נקינ מיהודים, ואם כי בעת הצורך “מגלים” הסוביֶטים פתאום “גנרל יהודי”, הרי הוא בבחינת אחד בעיר ושנים במדינה. ואגב, גם גנרלים אלה מכהנים בתפקידים מקצועיים, בעיקר בהנדסה, רפואה וכו', ואינם מפקדי יחידות. ושוב יש לזכור, כי גם באדמיניסטרציה הגבוהה וגם בצמרת הצבא היו היהודים, בשנים הראשונות לאחר המהפכה, פעילים ביותר ועלו בהן לשלבים העליונים.

זהו כיום המצב בעֵליתות השולטות, אך אי-אפשר לומר, כי הדבר חל גם על חלקם של היהודים בשתי הקבוצות האחרות שבמרומי החברה הסוביֶטית: גדולי אני המדע ובמידת-מה גם גדולי האמנים.

בענפי המדע, בעיקר במדעים המדויקים, מעניק השלטון הסובֶטי כל הזמן את מירב החופש ו“מרחב המחיה” לגֵנְיוּס האנושי ובתוך זה, כמובן, גם לגֵנְיוּס היהודי. מי שמעיף מבט, מדי שנה, ברשימת מקבלי “פרס לנין” ושאר הפרסים הגדולים למדעים וכן בודק את רשימת החברים החדשים המתקבלים לאקדמיות למדעים למיניהן, ייוָכר לדעת, מה רב חלקם של מדענים בעלי שמות ושמות-אב יהודיים מובהקים.

בפיסיקה, במדעי הגרעין, באסטרונומיה, בכימיה, במתמטיקה גבוהה, בביולוגיה וכיוצא בהם, אתה מוצא את היהודים מיוצגים מעֵבר לכל יחס לחלקם באוכלוסיה. כאן זקוק השלטון הסוביֶטי לכושר הרוחני המשובח ביותר, ואין הוא בודק כלל ועיקר, אם כושר זה שייך לאדם, שבתעודת-הזהות שלו רשום, כי הוא בן הלאום היהודי.

ידוע סיפור שכמוהו כהלצה, אך יש טוענים כי הוא אמת-לאמיתה, על אחת הפגישות הראשונות של גדולי מדעני הגרעין הסוביֶטיים והאמריקאיים, כשראשי המשלחות הוצגו איש בפני רעהו: “פרופיסור וינקלר מברית-המועצות, נא להכיר את פרופיסור וינקלר מארצות-הברית” – שניהם יהודים, כמובן.

ענף האמנות, שצמרתו פתוחה ביותר לפני היהודים, הוא המוסיקה. כמה מהגדולים והמהוללים שבין המוסיקאים הסוביֶטיים (אגב, בעיקר מבצעים ולא מלחינים) הם יהודים. בצמרת הספרותית הגבוהה ובצמרת האמנויות הפלסטיות חלקם של היהודים אינו רב-משקל כיום.

את הצטינות היהודים בבצוע מוסיקלי אפשר אולי להסביר בכך שהמוסיקה היא אל-לאומית ואוניברסלית יותר מן הספרות הסוביֶטית לסוגיה וגם מן הציור והפיסול, הנתונים בסד הריאליזם הסוציאליסטי. הספרות, הציור והפיסול מעוגנים בנופים, בטבע, ובהיסטוריה של הלאומים והרפובליקות. נכס זה נתון ליוצרים מכל הלאומים, פרט ליהודים. בלית-ברירה על אמנים יהודים להתבטא בדפוסי-שיגרה נטולי אופי מיוחד, כגון נוף “סוביֶטי”, או טבע “סוביֶטי”, או אדם “סוביֶטי”. אלה תוארים תלושים לגמרי לעומת דברים של ממש, כגון נוף רוסי או טבע גרוזיני או אדם ארמני או דמויות מן ההיסטוריה האוקראינית, וכדומה.

רב יותר חלקם של היהודים בדרגים הבינוניים והנמוכים של ענפי האמנות למיניהם – שוב בעיקר במוסיקה, אך גם בתיאטרון ובקולנוע. כמה מטובי התסריטאים והבמאים הסוביֶטיים הם יהודים.

בסיכום, בשלב הרם-גבוה פתוח כיום לפני היהודים רק אפיק אחד, והוא אפיק המדע, וגם באפיק זה התנאי הוא, שהיהודי יהיה מצויין שבמצויינים, גאון שבגאונים בענף בו הוא עוסק.

מחד מתחת לקצה הפירמידה הסוביֶטית מוצאים אנו את רבּי המפלגה הקומוניסטית וגדוליה ברפובליקהות ובערים הגדולות. גם לכאן אין היהודים מגיעים עוד, וללא גוזמה אפשר לומר, כי גם מישור ריבודי זה ריק הוא, או כמעט ריק, מיהודים.

ברפובליקות הלאומיות נטושה תחרות עזה בין העֵליתות הצעירות של בני לאום-הרוב ובין גורמים רוּסִפִיקטוֹריים, בעיקר רוסים-אוקראִינים-בלרוסים, שנולדו וגדלו ברפובליקה הלאומית המסוימת או נשלחו אליה. היהודים תלויים, כמובן, בין שני העולמות ונשארים קרחים מכאן ומכן. בידעם זאת ובהבינם היטב את מצבם המיוחד שוב אין היהודים מנסים עוד אף לצעוד צעד ראשון להתקדמוּת בסולם חברתי זה, כי ברור להם, שאיכשהו ומתי-שהוא ישבֵר שלב משלבי הסולם מתחת לרגליהם, והם עלולים גם לשבור מפרקתם.

ומה שחל על הרפובליקות חל, בדרך-כלל, על הערים הגדולות. יש לזכור, כי רבות מן הערים הגדולות הן גם ערי-בירה של רפובליקות לאומיות (מוסקבה, קיוב, מינסק, טשקנט, אלמא-אטא, טיביליסי, ריגה וכו'), וגם בהן נטושה התחרות בין הלאומים השונים, ואילו היהודים הם מחוץ למשחק.

בפקידות הבכירה יש, כמובן, קצת יותר יהודים מאשר בצמרת השלטון העליונה. אך הרושם הוא – אף כי אין כאן שום סטטיסטיקה – כי גם ברובד זה ממלאים הם בעיקר תפקידים מקצועיים ומספרם נופל מחלקם בכלל באוכלוסיה.

דוגמה קיצונית, אולי יוצאת-דופן אך רבת-משמעות, מהווה מצבם של היהודים בסגל הדיפלומטי. גם בשטח זה לא נבין את מלוא המשמעות, אם לא נצא שוב מנקודת-המוצא של “ימי הבראשית” לשלטון הסוביֶטי, כאשר יהודים למאות שרתו בכל הדרגים, כולל הדרגים הגבוהים ביותר, של שרות החוץ הסוביֶטי (האישיות הבולטת ביותר היה, כזכור, שר-החוץ הסוביֶטי מקסים ליטבינוב). סטלין פתח בניקויוֹ וב“טיהורוֹ” של משרד עדין ורגיש זה מיהודים, עוד בטרם “נוקו” שאר ענפי הממשלה. בשנוֹת השלושים, ואחר-כך בימי מלחמת-העולם השניה ואחריה, כבר קשה למצוא יהודים בדרגים הגבוהים והבינוניים של שרות-החוץ הסוביֶטי.

כאן חוזרים ונוגעים אנו בבעיה, המהוו אולי מפתח מרכזי להבנת תופעות ה“ניקוי-מיהודים”. אם החליט סטלין, כי היהודים הם “סיכון בטחוני”, הן כקיבוץ והן כבודדים; כי הם “קודמופוליטים” מטבע ברייתם; וכי יש להם יותר מדי קשרי-דם-ורגש ליהודים אחרים, היושבים מחוץ לגבולות ברית-המועצות – הרי הגיוני הדבר שאסור להניח להם לחדור למקום כה מסוכן ופגיע כשרות-החוץ, הוא השרות היחיד (מכל מקום בימי סטלין ובמידה רבה גם כיום) המחזיק אלפי אזרחים סוביֶטים מחוץ לתחומי ברית-המועצות, חשופים לכל הרוחות הרעות. אכן, “נקיון” שרות-החוץ מיהודים הוא כמעט מושלם, אך בשטח זה התופעה כללית יותר. כי בשרות-החוץ כולו אחוז בני הלאומים הסלביים (רוּסים, אוקראינים, בלוּרוֹסים) גבוה ביותר, ורק במקרים בודדים, בעיקר לשם “קשוּט העוגה” מופיעים בו פקידים בכירים אסיאנים (אוּזבקים, קזאכים וכו'), מבני הקווקאז או מלאומי האזור הבלטי, כי גם אלה אינם נאמנים ביותר על השלטון המרכזי. אך היהודים עומדים, כמובן, בתחתית הסולם ואין כל אפשרות להשוות את חלקם במיקרוסקופי לחלקם של שאר בני המיעוטים. כיום אין למצוא בכל הסגל של שרות-החוץ הסוביֶטי, המשרת מחוץ לברית-המועצות, אף יהודי אחד בדרגים דיפלומטים גבוהים או בינוניים: לא שגריר, לא ציר, לא יועץ. יתכן שבדרגים הנמוכים מסתתרים יהודים מספר, אך הרושם הוא, כי גם הם אינם בנמצא. בכתלי משרד-החוץ במוסקבה יושבים אולי כמה יהודים במחלקות החקר או בשאר מחלקות, אך אין להם מגע עם דיפלומטים זרים.

הדברים שאמרנו על חלקם הרב של היהודים בצמרת המדע נכונים לא פחות לגבי שאר הדרגים של המדענים. גם כאן חלקם רב ואחוזם גבוה למדי.

אשר למקומם של היהודים בצמרת האוניברסיטאות הסוביֶטיות יש, כנראה, להבחין בין הגילים. עדיין יש יהודים, לא-צעירים, המכהנים כפרופיסורים וראשי מחלקות באוניברסיטאות הרבות, בעיקר בענפי המדעים המדויקים; אך מספר זה הוא פרי העבר, והוא הולך ומתמעט בקצב מהיר. הדבר בולט בעיקר באוניברסיטאות שברפובליקות הלאומיות. שם אנו רואים שוב כיצד נדחקות רגלי היהודים על-ידי בני הלאומים השואפים למלא את המשׂרות באוניברסיטאות “הלאומיות” במספר גדל והולך של “פרופיסורים לאומיים”.

הרושם הוא, כי גם בין המנהלים של מפעלי התעשיה הגדולים הולך ופוחת אחוז היהודים, אם כי יש עדיין ללא ספק יהודים רבים למדי בין אנשי התכנון הכלכלי, במערכת הכספים והמסחר הסוביֶטיים.

 

“אחד משלכם” –לייטננט פלדמן    🔗

במנגנון המפלגתי הבינוני והבינוני-נמוך יש, כמובן, יהודים, אם-כי מספרם קטן למדי. אין פירוש הדבר, כי היהודים אינם חברים במפלגה הקומוניסטית ואינם נמנים עם בעלי “כרטיס-החבר” בהתאם לחלקם באוכלוסיה. אך היהודים יודעים יפה, כי קו העליה בדרגה ובסטטוס בתחום המפלגתי, עתיד להפּסק, לגבי דידם, בשלב נמוך למדי, ולכן אין הם נדחקים מלכתחילה לתוך המנגנון המפלגתי; ואם הם עושים זאת, הרי רק כשלב בינַיִם, שיעניק להם את ה“אשראי” ההכרחי, כשהם מחפשים אחרי אפיקי התקדמות אחרים. בקצונה הבינונית והבינוֹנית-נמוכה בצבא האדום יש, ללא-ספק, יהודים, אך הרושם הוא, כי חלקם זעוּם ביחידות ובחילות הקונבנציונליים ורב יותר ביחידות “מיוחדות מאוד”, מקצועיות מאדו, אלו הנמצאות בתחום-הבינַיִם בין מדע ללחימה.

באביב 1969, זמן קצר לאחר שהסוביֶטים הפילו את המטוס האמריקני יוּ-2, הוקמה בפאר גוֹרְקי, (הוא הפאר הגדול והמפואר בלבה של מוסקבה) “תערוכת מטוס הריגול”. הוצגו בה שרידי המטוס על כל קרביו ובהם שפע של מכשירים אוֹפטיים, אַקוּסטיים וכו', וכן בגדי המטייס פָאוּארס, תעודותיו האישיות, אביזרי הריגול שנשא עמו, נשקו, וכדומה.

חדשים על חדשים שימשה התערוכה, שסודרה, אגב, בכשרון רב, נקודת-משיכה מרכזית במוסקבה. הובאו אליה רבבות תלמידי בתי-הספר על מוריהם ומאות אלפי אזרחים. גם כל תייר זר, שהזדמן למוסקבה, הובא לשם על-ידי מורי-הדרך של “אינטוריסט”. אוירה המוזרה שׂררה בתערוכה. קצת מאוירת קרקס, קצת מסרטי בלשים, קצת מתערוכת מדע, וקצת מתעמולה נגד “אויבי ברית-המועצות” ולמען “עירנות מוגברת של האזרחים נגד המרגלים השוֹרצים בכל פינה”.

ביקרתי בתערוכה והתענינתי במיוחד בתגובות הקהל ובעיקר בתגובותיהם של נערים ונערות תלמידי בתי-הספר. האמת היא, כי לא חשתי כלל בשׂנאה עזה כלפי “המרגל האימפריאליסטי”, אלא יותר בסקרנות רבּה, בעירנוּת להסברים הטכניים על מבנה המטוס והפעלתו, גאוה על ש“אנחנו” ו“שלנו” הצליחו להפיל “כלי” זה וקצת בוז מהול בסלחנות לטייס “ביש-המזל”.

בין מבקרי התערוכה היו גם פרופיסורים ממכון וייצמן ברחובות, שבאו כנציגים ישראליים אל כינוס בין-לאומי לאחד מענפי הביוכימיה, שנערף באוניברסיטת מוסקבה. נציג משרד-החוץ הסוביֶטי, שעסק בקבלת אורחים נכבדים מחו“ל בתערוכה שמע, כי שני מבקרים אלה פרופיסורים מפורסמים לכימיה מ”אינסטיטוט מדעי בישראל". “אהה, מישראל”, אמר, “ודאי תתענינו לשמוע, כי מפַקד סוללת-הטִילִים, שהפילה את ה-יוּ-2 היה ‘אחד משלכם’ (|אודִין אִיז וַאשִׁיך") – לייטננט פלדמן”. פקיד רוסי זה שכח לרגע כי להלכה, לפי טענת הסוביֶטים, אין שום קשר בין פרופיסור לכימיה מישראל ובין קצין-טילים בברית-המועצות, אך בלי משים הוא כרך את שניהם יחד כיון ששניהם יהודים.

יש להניח, כי יש לא מעט “פלדמנים” כאלה ביחידות המיוחדות של צבא ברית-המועצות.

עד כה עסקנו במספרים קטנים יחסית של יהודים הפעילים בשטחי החיים הסוביֶטיים למיניהם. ועתה מגיעים אנו אל מקצועות, בהם מרוכזים יהודים במספר רב. כוונתי לשכבה המכונה אצלנו בשם “אינטליגנציה עובדת”, כלומר מהנדסים, רופאים, מורים, עורכי-דין, מנהלי-חשבונות, וכו'.

כאן הריכוז הגדול ביותר של יהודים בברית-המועצות, בעיקר בין המהנדסים והרופאים. רבבות יהודים גמרו את חוק-לימודיהם בבתי-הספר הגבוהים ובאוניברסיטאות בכל השטחים המגוּונים של ההנדסה: הנדסת-בנין והנדסת-תעשיה, הנדסה כימית והנדסה פרמצבטית, הנדסה אלקטרונית והנדסת-מכרוֹת, הנדסת-אופטיקה והנדסת-מכונות, וכל שאר סוגי ההנדסה המודרנית.

הו הדין לגבי הרפואה, לכל גוניה וסוגיה. גם בה רב מאוד מספר היהודים. אגב, גם בין היהודים רב במיוחד אחוז הנשים בכל שטחי הרפואה.

כל היהודים בעלי הדפלומה הללו מצאו ומוצאים את דרכם בקושי, מי יותר ומי פחות, אך תמיד בקושי, אל תפקידיהם המקצועיים בכל רחבי הארץ. אין כמעט מפעל תעשיה, ובודאי אין כמעט בית-חולים, שלא תמצא בו אנשי-מקצוע יהודיים. אמנם לאו-דוקא בין המנהלים “הגדולים” אלא בעיקר בין “אנשי השורה”. אפשר לומר, בלי להיתפס לגוזמה, כי אחד מכל שלושה או ארבעה יהודים בברית-המועצות הוא מהנדס או רופא או מורה, וכאשר מדובר בלמעלה ממילון מפרנסים יהודים, הרי מספר של אלה, בכל קנה-מידה, עצום הוא, שכּן מדובר כאן בעשרות אלפי מהנדסים יהודים ועשרות אלפי רופאים יהודים. גם מורים יהודים יש, כאמור, לרבבות, אך הם נתונים במצב מיוחד, בעיקר ברפובליקות הלאומיות. שוב ושוב חוזרת התופעה, עליה כבר עמדנו פעמים אחדות, כי בני לאום-הרוב ברפובליקה רואים במורה היהודי גורם זר ורוּסִיפִיקוֹרִי, ודוקא שטח חיוני זה, של חינוך הדור הצעיר, רוצים הם לקיים בידי “אנשים שלהם”. הנטיה הכללית היא איפוא לירידת אחוז היהודים גם בשטח זה.

רבבות יהודים הם מנהלי-חשבונות (“בוּכגָלְטֶר”) ומעמדם, בגלל מבנה הכלכלה והמסחר הסוביֶטיים, הוא רגיש ביותר ומסוכן ביותר, כּפי שעוד ידובר להלן.

יהודים רבים מאוד מצויים במערכת האספקה, בין עובדי החנויות הממשלתיות למיניהן ולסוגיהן, בין פקידי המסעדות ובתי-המלון ובדרגים הבינוניים של מערכת התחבורה הממשלתית.

אין כמעט יהודים בין אנשי הפיקוד הנמוך בצבא-הקבע הסוביֶטי ובמשטרה. ואין, או כמעט שאין, יהודים בין מנהלי הקולחוזים והסובחוזים וראשיהם.

עדיין יש לא-מעט בעלי-מלאכה יהודים ב“אָרטלִים” (קוֹאוֹפרטיבים) הקטנים למיניהם: סנדלרים, חייטים, וכו. אך חוסר ההמשך הוא כאן ברור ביותר. הדור היהודי הצעיר מנסה בכל כוחותיו, בעזרת ההורים, להגיע למקצוע מכובד יותר, כגון מהנדס או רופא, ומשתדל להכנס לשם כך לאוניברסיטה וללמוד מקצוע אקדמי.

בשרותי התחבורה עובדים יהודים בעיקר כנהגי מוניות ומכוניות, אך רק מעטים מהם נמצאים במערכת הרכּבוֹת והספנות.

מספר היהודים בין הפועלים המקצועיים בתעשיה ובבנין אינו רב, והוא קטן עוד יותר בין הפועלים הל-מקצועיים. מספר בין עשרות מיליוני הכרים והפועלים-החקלאים בברית-המועצות הוא ממש אפסי.

 

המטוטלת חזרה לאמצע הסולם    🔗

לסיכום: מבחינה סוציולוגית, אם נערוך השוָאה בין מצבם החברתי של היהודים בשלטון הצארים ובין מצבם כיום, נוכל לציין תופעה מיוחדת במינה: בימי הצארים היו היהודים, מבחינה גיאוגרפית, אֶתנית ותרבותית חברה סגורה או כמעט סגורה. בני חברה זו עסקו, מבחינה מקצועית, ב“פרנסות יהודיות” אָפייניות והיה להם בפרנסות אלוּ ותק של דורות על דורות. הרוֹבֵד הגדול והאמצעי היה זה של סוחרים – גדולים, בינוניים, קטנים וקטנטנים – וכן מתווכים למיניהם. מתחתיו באו רבדים של בעלי-מלאכה ופועלים (אך לא אכרים), ומעליו ניסו יהודים לפרוץ מבעד לסדקים הצרים אל המקצועות החפשיים (רופאים, מהנדסים וכו'), וקומץ יהודים אף ניסו להגיע, באמצעות הון גדול או על-ידי שמד, אל צמרת החברה, אך כמעט תמיד ללא הצלחה.

המהפכה פתחה את הארץ הענקית לפני היהודים, קודם-כל מבחינה גיאוגרפית. אותה שעה אף נוצר חלל ריק בשטחי המינהל והממשל, שתבע את מילואוֹ, ובעקבות המודרניזציה והתיעוש החלה פועלת משאבה עצומה לכוח אדם מקצועי מעולה. היהודים קפצו על האפשרויות וההזדמנויות הללו, הם עטו על מעיינות ההשכלה הגבוהה, כמוצאי שלל רב – כצמא שהלך זמן רב במדבר. הם תרמו את מלוֹא חלקם במהפכה החברתית-כלכלית, שנתחוללה בברית-המועצות, וכמובן גם בהם עצמם. המקצועות היהודיים המסורתיים, של מסחר ותיווך, שוב לא היתה להם אותה משמעות. לא היה עוד מקום לסחוֹר “עם הגויים” או “בין הגויים”, שהרי כל הגויים נעשו גוי אחד – הממשלה.

כאמור, חדרו היהודים תחילה לרבדים הגבוהים ביותר של השלטון והממשל הסוֹביֶטי. אך עוד בראשית ימי המשטר נעשו מגבוה נדיונות מכוּונים ל“פרודוקטיביזציה” של היהודים. נוסדו ארגונים, שמגמתם היתה להעביר מספר רב של יהודים לחקלאות, לייסד קולחוזים יהודיים ולהשריש יהודים רבים ככל האפשר בעבודת-האדמה.

והנה, מקץ שלושה דורות לאחר המהפכה, נמצאים היהודים בברית-המועצות, מבחינה גיאוגרפית ותרבותית, במצב של אטוֹמיזָציה גמורה. הם פוזרו והתפזרו על פני כל הארץ, ותרבותם הושמדה כמעט כליל. אך מבחינת הרִיבוּד החברתית כאילו חזרה המטוטלת הסוציולוגית, בשינויים שהזמן גרמם, אל אמצע הסולם.

נסיונותיהם של היהודים להאחז בקרקע עלו בתוהו. שוב תופסים הם מקום רב-משקל במסחר הממשלתי ובתיווך הממשלתי לסוגיו. השוני הגדול נעוץ, כמובן, בעובדה, שחלקם בטכנולוגיה הסוביֶטית הוא גדול ורב, אך גם כאן בתפקידים, שמבחינת הריבוד החברתי הם “באמצע”, לא גבוה מדי ולא נמוך מדי.

אחד המודדים האָפיניים למגמה זו, האומרת כביכול: “יהודים, אל תדחקו אל ראש התור” – הוא מצבה היהודים באוניברסיטאות הסוביֶטיות.

אחוז היהודים באוניברסיטאות ובבתי-הספר הגבוהים בברית-המועצות עודנו גבוה מאחוזם בכלל האוכלוסיה. אך גם כאן, כמו בשאר תופעות חברתיות שעליהן עמדנו, יש לבחון את המצב כיום לפי קנה-המידה של מה שהיה בתחילת המשטר. או אז ניווכח לדעת, כי אחוז זה פוחת והולך כל הזמן. אפשר לייחס את הדבר לשתי סיבות: ראשית, לקשיים הנערמים בדרכם של יהודים בכניסה לאוניברסיטאות, ושנית, לעובדה שחלקם של בני שאר הלאומים גדל והולך בהתמדה. האם קיים “נומרוס קלאוזוס” רשמי באוניברסיטאות הסוביֶטיות לגבי יהודים? בודאי שלא. ואם מישהו מחוץ לברית-המועצות מנסה להשתמש בשם-גנאי זה בשיחה עם נציגים סוביֶטיים, הוא נתקל בתגובה חריפה וזועמת ומאשימים אותו מיד בהסתה אנטי-סוביֶטית. ואכן, אין שמץ של חוק או נוהל או הוראות בכתב לגבי אחוז היהודים “המותר” באוניברסיטה פלונית, ואין כל “תקרה” נראית לעין.

אך מה לעשות – עובדה היא, שאתה חוזר ונתקל בהורים ובסטודנטים יהודים ושומע וחוזר ושומע מפיהם סיפורים דומים על נסיונם המוחשי בחיים, במציאות. ותמצית הסיפור, הממוצע והאָפייני, היא בקירוב זאת: “מִישָׁה שלנו רצה להכנס לפקולטה לפיסיקה באוניברסיטה שבעירנו. ציוניו בפיסיקה בבית-הספר היו מצוינים, והוא בכלל נער כשרוני מאוד. הוא הגיש את כל התעודות והאישורים הדרושים לשלטונות האוניברסיטה ומשם החלו דורשים אישורים נוספים וכל מיני סידורים פורמליים. כך החלה תקופה של סחבת, כשמִישָׁה ואנחנו מתרוצצים במסדרונות משרדי האוניברסיטה ומנסים להגיע אל הפקידים והאדמיניסטרטורים למיניהם ולהשתדל אצלם. לבסוף קיבל מִישָׁה הודעה, כי בפקולטה לפיסיקה אין מקום השנה, והוא לא יוּכל להתקבל. אותו זמן נתקבלו נערים לא-יהודיים, שגמרו יחד עם מישה את בית-הספר, וציוּניהם נמוכים משלו. הם לא נדרשו למלא אחרי כל הפרטים הפורמליים, שנדרשו ממישה שלנו… מישה רצה להכנס לאוניברסיטה בכל מחיר, ואז החלטנו, יחד אתו, שיפנה אל מקצוע הכימיה. הוא אמנם אוהב פיסיקה יותר ורצה להתמחות בה. אך מה לעשות? לא רצינו לבזבז זמן ולחכות שנה תמימה. ציוּניו בכימיה היו גם הם טובים מאוד, והוא הגיש בעוד מועד את הבקשה ואת הטפסים הדרושים. בתקופת הציפיה נעשה עצבני ומתוח יותר ויותר. סוף סוף הגיעה התשובה ובה נאמר, כי היות וציוּניו בכימיה אינם 5 (מצוין) אלא רק 4 (טוב מאוד), וכיון שבפיסיקה יש לו ציוּנים מצוינים, מיעצים לו שלטונות האוניברסיטה ללמוד פיסיקה. כך חלפה שנה נוספת, ומישה ואנחנו לא הרפינו מהחלטתנו, כי יקבל השכלה גבוהה כלשהי. שאלנו ידידים וחקרנו היטב, והנה נודע לנו כי יש סיכוי, שיתקבל לבית-ספר גבוה לוֶטֶרינריה. רצנו לשם מיד והבאנו את כל התעודות הדרושות המעידות, כי למישָׁה היו ציוּנים טובים גם במקצועות הביולוגיה, ולאחר כמה חדשים מלאי ציפיה דרוכה קיבלנו, למזל-טוב, הודעה, כי מישה נתקבל לבית-ספר גבוה לוטרינריה. שם הוא לומד כבר שנה שניה. לימודיו אינם קלים, אך הוא ואנחנו שמחים, כי יגמור לפחות כוֶטרינר, אם כי מאוד מאוד רצה להיות פיסיקאי”.

אפשר, כמובן, לייחס ספור זה לרגישותם של הורים, ושל הורים יהודים בפרט. אפשר גם לומר: “ובכן, מה יש? אולי באמת לא היה מקום בפקולטה לפיסיקה? ואולי באמת קנה-המידה בפקולטה לכימיה הוא ציון ‘מצוין’, משום שיש עודף של סטודנטים המתדפקים על הדלתות?” “ובאמת” – אפשר לומר – “הרי בסיפור זה אין כל שמץ של נומרוס-קלאוזוס” או של גון אנטי-יהודי. הרי שלטונות האוניברסיטה נימקו תמיד את הדחיה בנימוק מתקבל על הדעת, וההורים היהודים משמיצים אותם ללא כל יסוד". יתר-על-כן: “הרי הסוף היה טוב. הנער מצא דרכו אל הלימודים הגבוהים. הוא יגמור כוֶטרינר ויהיה בעל מקצוע מועיל”. “ובכלל”, אפשר לטעון, “הרי הסיפורים שאתה שומע, הם סיפורים הורים יהודיים. עם הורים לא-יהודים לא שוחחת, ובודאי אפשר לשמוע סיפורים דומים גם מפיהם”.

אך שוב עלינו לחזור למִדגם. סיפורם כאלה, בגירסאות שונות, שומע אתה וחוזר ושומע הן מפי ההורים והן מפי הבנים היהודים. אתה מנסה לומר להם בעדינות, כי אולי רואים הם צל הרים כהרים. ותמיד ניתנת לך התשובה הנרגזת: “לא, הסיבות אינן כה חלקות כפי שהן נראות. דוחים אותנו, שׂמים מכשולים בדרכנו, מפני שאנו יהודים.” רק לאט לאט מתגנב ללבך החשד, כי אמנם קיימת מדיניוּת, לא כתובה ובודאי לא חוקית, שתכליתה לא להניח ליהודים ל“הדחק אל ראש התור” באוניברסיטאות.

עתים שומע אתה, כי ההורים והבנים היהודים, בידעם מראש את הקשיים הצפויים להם, נוקטים בכל מיני דרכי-עקיפין. הם בודקים, היכן מצויים פקידי-קבּלה, שאפשר לזרז ולקדם אצלם את התהליכים על-ידי מתן “מתנות”; היכן מצוי פרופיסור טוב ורחמן, שיתיחס אליהם לפנים משורת הדין; היכן יש פקולטות, שבהן ההיצע עולה על הביקוש.

כן שומע אתה על הורים המתרוצצים עד למרחקים גדולים ממקומות-מגוריהם ומחפשים אוניברסיטאות, שלתוכן אולי קל יותר להכנס.

כל הענין הזה הוא, כמובן, לגמרי אינדבידואלי. איש לא יעז להחשיד או להטיל אשמה, בגלוי, על פקידים או פרופיסורים ולומר כי יש להם חלילה כוונות אנטי-יהודיות. בודאי לא יכלה על הדעת כי כמה יהודים, הורים או בנים, יתאגדו יחד וינסו לפעול. כל משפחה ומשפחה לחוד מנסה במיטב כוחותיה להתגבר על אבני-הנגף, והיא מגיעה או אינה מגיעה אל המטרה במרוץ-המכשולים שבדרכה, והיא משוכנעת, כי חותמה “היהודי” הוא שגרם למצב.

גם תהליך זה, בדומה לתהליכים ולתופעות שעמדנו עליהם, בולט יותר וחריף יותר ברפובליקות הלאומיות: באוקראינה ובבלורוסיה, בליטא ובלטביה, ולא פחות ברפובליקות של אסיה התיכונה. בכולן הולכת וגדלה התחרות עם הנוער הלאומי המקומי על רכישת השכלה גבוהה, ובאמצעותה על העליה בסולם החברה והחיים. גם הפרופיסורים, ולא כל שכּן הסטודנטים, וכן הפקידוּת באוניברסיטאות, הללו רואים ביהודי הצעיר מתחרה בלתי-הוגן (כיון ש“היודים, הממזרים הללו, יש להם ציוּנים גבוהים כל כך”), מתחרה הבא ותופס את המקומות המגיעים “לבנינו ולנערינו”. וכך, אולי אף ללא צורך בהכוונה מגבוה 0די שאין הכוונה הפוכה), מתפשט הנטהג להצר את צעדי היהודים בנסיונותיהם לחדור להשכלה אקדמית, ומידת ההצרה תלויה באוניברסיטה המסוימת, או לעתים בפרופיסור המסוים.

מספרים, כי כאשר נשאל חרושצ’וב (כמובן, על-ידי אנשים מהמערב) ואולי נשאלה מי שהיתה אז שרת-התרבות הגברת פוּרצבה – מהו ההסבר לתופעה זו, לא התכחשוּ הללו לאמת ואמרוּ בקירוב כך: “אולי יש ואולי אין ליהודים קושי מיוחד להכנס לאוניברסיטאות. לא ייגרם שום נזק, אם יהיה כוֹרה (שכטיוֹר) יהודי על כל סטודנט יהודי”?

כאן נעוץ, כמובן, שורש הטרגדיה של יהודי ברית-המועצות. חרושצ’וב או שרת-התרבות שלוֹ אינם פונים אל כלל הלאום היהודי, או אל איזה מוסד מאורגן שלו, בטענה של “אי-פרודוקטיביוּת” יהודית. כי אין מוסד כזה, אין כתובת כזאת. הפניה באה כביכול אל כל אב יהודי או אם יהודיה בנפרד: “קחו את גרישה (או סשה) שלכם, שקיבל ציוּן 5–5–5 בלימודיו, ועשוהו ‘שכטיור’: למרות שאתה, האב, מהנדס, ואַת, האם, רופאה; עשו זאת כדי שלא תעוררו את זעם שכניכם עליהם – עליכם ככל וכבני הלאום היהודי”…

 

" קיצצו לי את הסיכוי…"    🔗

יהודים וארמנים הם שני הלאומים בברית-המועצות, ששמרו עד היום על חוש הומור מפותח, חד וצורב. אין ספק, כי שני עמים אלה, רדופי שנאה, פוגרומים וגלוּיות, פיתחו את ההומור המיוחד כמין נוֹגדן המגן עליהם מפני העצב והמרירות בחיי יומיום. מי שמספר בברית-המועצות בדיחה מפולפלת, דבר הנעשה לרוב בחרה סגורה או החצי-פה, מייחס אותה לארמנים או ליהודים. על “היחס המיוחד” לסטודנטים היהודים שמעתי בברית-המועצות את הבדיחה הבאה: מישה רבינוביץ ואיבן פופוב הגיעו אל השלב הגבוה של מִבחן-התחרות לכניסה לאוניברסיטה. הם יושבים ומחכים לפני חדרו של הבוחן, הפרופיסור הרוסי הותיק, העומד להכריע מי משניהם יקבל את המקום היחיד המיוחל. נכנס פופוב, יוצא כעבור חצי שעה ואוֹמר לרבינוביץ: “חבל על זמנך, אני כבר קבלתי את המקום”. אומר רבינוביץ: “מה זאת אומרת? הרי עוד לא נכנסתי ולא היתה לי הזדמנות להבּחן. אני נכנס”. בהכּנסו אומר לו הפרופיסור הרוסי: “חבר רבינוביץ, אני מציע שנוותר על המבחן, כי בדעתי להמליץ אל פופוב”. נדהם רבינוביץ: “אבל מדוע” הרי עוד לא בחנת אותי?" ענה הפרופיסור: “מפני שפופוב זה הוא ממש גאון. אני מלמד כאן כבר שלושים שנה ועוד לא נתקלתי באיש בעל זכרון פינוֹמנָלי כשלו, האיש הזה זוכר, בםרטי-פרטים, כל דבר ודבר שקרה לו מגיל שנתַיִם”. אומר רבינוביץ: “רגע רגע, גם לי יש זכרון מיוחד במינו. אני זוכר כל מה שקרה לי מגיל שמונה ימים”. שואלו הפרופיסור המופתע: “באמת? ומה קרה לך בגיל שמונה ימים?” עונה לו רבינוביץ: “אז קיצצו לי את הדיכּוי להכּנס לאוניברסיטה”…

יהודים מרבים לספר בדיחות גם על קשיי הכניסה לשאר מקצועות ועל שהשלטונות מעדיפים לא-יהודים בכל מקום שאפשר.

למשל: ראש ממשלת ברית-המועצות חוזר מביקור בארצות-הברית, קורא לסגנו ואומר לו: "אנו חייבים לעשות דבר-מה תעמולתי בענין היהודים. בכל מקום בארצות-הברית, במסיבת עתונאים, בטלויזיה, בבית-הלבן, שואלי אותי: “'מה על היהודים? מדוע סוגרים בתי-כנסת? מדוע אין בתי-ספר? מדוע, מדוע. היהודים קלקלו לי ממש את כל הביקור”? שאל אותו הסגן: “ומה אתה מציע, חבר ראש-הממשלה?” אמר לו: “אני מציע, שנבנה מיד על חשבוֹן הממשלה בית-כנסת מפואר בחצר הקרמלין, ליד הכנסיות העתיקות, ונפתח את שׁערי בית-הכנסת למתפללים יהודים; וכאשר יבואו דיפלומטים, עתונאים, ותיירים מארצות-הברית ומן המערב, נביא אותם לסיור לבית-כנסת זה ויסתתמו טענותיהם של היהודים אחת ולתמיד”. אמר לו הסגן: “רעיון כביר, חבר ראש-הממשלה”? אמר לו: “לך ועשה כדברי ותוך ששה חדשים יעמוד ההיכל על תילו”. אמר לו: “כדבריך כן יהיה, חבר ראש הממשלה”. הסגן ניגש לביצוע. ואכן, מקץ ששה חדשים ראה ראש-הממשלה, מחלון לשכתו, בית-כנסת נפלא, מקושט במגיני-דוד מוזהבים עומד מוכן ומזומן בחצר הקרמלין. קרא לסגנו, שִבּחו על המלאכה הנאה שעשה ושאלו: “נוּ, ובית-הכנסת כבר מתמלא יהודים מתפללים?” “לא”, ענה הסגן. “אנו מחפשים עתה רב לבית-הכנסת, ואז יוכלו להתפלל”. כעבור כמה שבועות השקי, ראש-הממשלה מחלונו וראה, כי דלתו בית-הכנסת עודן נעולות. רגז מאוד. קרא לסגנו ושאל: “מה קרה? מדוע?” ענה לו הסגן הנבוך: “עדיין אנו מחפשים רב בכל ערי הארץ ולא מצאנו מועמד מתאים”. “מדוע?” התפלא ראש-הממשלה. “הרי יש בארצנו הרבה רבנים”. “כן,” אמר הסגן, “אבל הצרה היא, שכל הרבנים שמצאנו עד כה יהודים הם”.

לאומה לא-אומה ולחברה לא-חברה היהודית בברית-המועצות אין כל אמצעים לשמור על בניה ובנותיה לבל יברחו מתוכה על-ידי נישואי תערובת. אין שום חוק, נוהל או נוהג שיחייבו את המשפחה היהודית הבודדת להשיא את בניה בתוך מסגרת הלאום היהודי או הדת היהודית. אין גם שום שיטה ל“שכנוע קולקטיבי” או להשפעת “הסביבה היהודית”, כי “סביבה” כזאת אינה בנמצא.

בעית נישואי התערובת איננה חדשה אצל יהודים ברית-המועצות. בדור הראשון לאחר המהפכה, כאשר נפרצו הגדרות ונהרסו הסכרים של חוקי הדת, ומאידך-גיסא פחת אי-הרצון החברתי מצד לא-יהודים לקלוט יהודים במשפחותיהם, וכאשר היהודים פרצו בהמוניהם לתוך החברה החדשה ופורקת-העול – החלו יהודים ויהודיות לשׂאת ולהנשׂא בקלוּת, ללא מעצורים, לבני עמים אחרים בברית-המועצות. הם קיוו, בהתאם לתחזית האידיאוֹלוגית והאידיאליסטית הכללית, כי בחברה הסוציאליסטית, החדשה והצודקת, לא יהיה שום ערך ולא תהא שום חשיבות למוצא הלאומי של בני-הזוג. השלטון לא שם, כמובן, שום מכשולים על דרך נישואי התערובת. הנישואים היחידים ה“תופסים” מבחינת השלטונות הם נישואים אזרחיים, ובעת הרישום והטקס אין שאלת הדת מופיעה כלל ועיקר, וגם לא שאלת הלאום של בני הזוג. רושמים אותם בפשטות כשני אזרחים סוביֶטיים, שהחליטו להנשא זה לזו. נוהל זה הקל עוד יותר על נישואי התערובת. ואם-כי אין כל סטטיסטיקה על כך, אין ספק כי רבבות רבות של יהודים ויהודיות נישאו, בדור הקודם, לבנים ולבנות של עמים אחרים.

ואז באו הטרגדיות. עברו שנים לא-רבות, והנאצים הגיעו וכבשו דוקא אותם שטחי ברית-המועצות, בהם התרכזו רוב היהודים. עד היום שומע אתה מפי יהודים אילו שאלות ניקרו מיד במוחותיהם של בני הזוג “המעורב”. האם עליהם לגלות לשלטונות הכיבוש כי הוא (או היא) יהודי (או יהודיה)? ואם לא יגלו, הרי יסגירו אותם השכנים והמלשינים, וזה עוד יותר גרוע… ומה יהיה על הילדים? האם יספרו הילדים, כי אמם יהודיה (או אביהם יהודי)? ומה יהיה על שם-המשפחה היהודי? ועל “הפרצוף היהודי” של הבעל (או האשה), העלול לגלות את הסוד? ההחלטות, שבני הזוג ה“מעורבים” נדרשו להחליט, היו כגזירת חיים או מוות עליהם ועל ילדיהם. אומרים, כי במקרים לא-מעטים פרצו מריבות משפחתיות והבעל או האשה הלא-יהודים הלשינו על בני זוגם – וחרצו את גורלם. בימי המלחמה ומיד לאחריה פחתו נישואי התערובת, כי הפצע לא הגליד עדיין, ועד היום לא חלף הזעזוע שבחויה האיומה ההיא אצל בני הדור היהודי, שבניו ובנותיו מגיעים עתה לגיל-הנשואין. כיום, כבעבר, אין שום מניעה חברתית או נוֹמטיבית, שתפריע ליהודים צעירים לשאת או להנשא לבני עמים אחרים. אדרבא, יש סיבות רבות הדוחפות את היהודים לדרך זו. ראשית, יכולים, כאמור, צאצאי הזוגות המעורבים להרשם כבני הלאום של האב (או האֵם) הלא-יהודי, וכך יכולים יהודים או יהודיות “להבריח”, אם לא עצמם, הרי את בניהם ובנותיהם, מן השלילה הכרוכה בשייכות לאותו דבר לא-ברור ש“לאום יהודי” שמו.

אמנם בחור או בחורה צעירים, העומדים להנשא זה לזו, אינם נוהגים לתת דעתם במיוחד על גורל ילדיהם לעתיד לבוא, אך אפשר להניח, כי יש יהודים ויהודיות צעירים הסבורים, כי בדרך זו ייבּלעו גם הם עצמם בתוך המשפחה החדשה שתהיה ברובה המכריע לא-יהודית.

קיים כאן גם הגורם של “ביקוש והעצע”. חתנים יהודים, כך שמעתי פעמים לאין-ספוֹר, מבוקשים כל הזמן על-די כלות לא-יהודיות, כי הם “אינם שותים ואינם מכּים” (ניֶה פּיוּט אִי ניֶה בּיוּט). הבעל היהודי הצעיר נוהג להביא את משכורתו הביתה ואינו מוציאה “בדרך”. ומטבעו, אולי גם משום שנשא אשה שאינה מבני עמו, הוא פחות אָלִים ותוקפני. גם הנערה היהודיה מבוקשת. תמיד היתה הִילָה של “אֶכסוֹטיוּת” אופפת נערות יהודיות בעיני הגויים. הן נחשבות “חָמוֹת יותר”, “ים-תיכוניות יותר”, “צועניות” יותר, ובסופו של דבר, לאחר הנישואין, גם אמהות טובות ונשים הבונות קן-משפחה חם. דפוסי-שיגרה אלה, שבמציאות אינם נכונים יותר משאר דפוסי-שיגרה מקובלים, הם הגורמים לכך, שקיימת משיכה לחתנים יהודיים ולכלות יהודיות.

אם קיימים כיום בלמים כלשהם לנישואי התערובת, הרי הם שלושה: בלם אחד הם ההורים היהודים; ולאו דוקא הזקנים אלא אלה הזוכרים היטב את הטרגדיות והאסונות, שנבעו בימי המלחמה מנישואי התערובת של חבריהם, קרובים ובני-גילם. בתודעת הורים אלה נוצר קשר אמיץ בין המושג של “נישואים עם גוי” (או “גויה”) ובין צרה גדולה העלולה להתרגש. הם לא יידעו להגדיר עתה “צרה” זו: מלחמת-עולם חדשה, שוֹאה כלכלית, הפיכה בשלטון, או דבר-מה אחר. אך הם בטוחים שאם יקרה דבר-מה קיצוני, הרי הראשונים שייפגעו יהיו בני הזוגות ה“מעורבים”. הורים אלה, אנשים מודרניים וכלל לא דתיים או “לאומנים”, עושים מאמצים, לפעמים על-אנושיים, לבקש לבניהם בני זוג יהודיים. הם רצים ומתרוצצים, מוכנים לעקור מעיר לעיר, מוכנים לשלם ולהכנס לחובות גדולים, ובלבד שמישה או סוניה שלהם ישארו בתוך עמם.

בלם נוסף הוא רגש האהבה והנוסטלגיה של צעירים להוריהם או לסבא וסבתא. הם יודעים כי יגרמו למשפחה כאֵב וצער רב, ורבים מהם מביאים את הדבר בחשבון.

בלם אחר הוא הרגש הלאומי החדש, שהתעורר אצל רבים מן הצעירים היהודים, והוא מונע מהם נישואי תערובת.

אך לאחר הכל ולמרות כל הבלמים הללו עומדת במלוא תקפה תופעת נישואי התערובת. אפשר להניח (ושוב, בלי כל סטטיסטיקה שהיא על הנושא), כי רבבות יהודים צעירים נישאו ונישאים כיום מחוץ לעמם ודתם. נישואי התערובת מביאים, ללא-ספק, לסחף הולך וגדל, אשר אם לא ייפסק, עלול הוא להשאיר, ברבות הימים, מיהודי ברית-המועצות ויהדותה רק סלע עקר.

כדי להבין את מצבם המיוחד של יהודי ברית-המועצות בחיי הכלכלה ואת מעמדם היוצא-דופן בשטח זה, מן ההכרח לתאר בקצרה את מה שאכנה “כלכלת המישנה” אוֹ "הכלכלה המקבילה הסוביֶטית, וכן כמה תפקידים וסטטוסים שנוצרו על-ידי כלכלה זו. “הכלכלה המקבילה” מלווה את כלכלת ברית-המועצות מיום היוולדה. המהפכה הקומוניסטית נולדה בתוהו-ובוהו כלכלי ובמחסור קשה של מצרכים ומוצרים, שבאו כתוצאה ממלחמת-העולם הראשונה, מן המהפכה עצמה וממלחמת האזרחים. נוצר מצב שהביקוש, אשר גבל ברעב למוצרים, היה תמיד גדול מן ההיצע אשר החקלאות והתעשיה הסוביֶטית בצעירה יכלו לספק לתושבים. על מצב זה של חולי כרוני “הלביש” השלטון הסוביֶטי אידיאולוגיה קומוניסטית קשוחה ודוגמטית, שלא הניחה ליזמה פרטית להרים ראשה. אידיאולוגיה זאת סרבה להתחשב בכללי הכלכלה של השוק החפשי ורצתה להכתיב לשוק תנאים משלה, ותך-כך אף רצה השלטון להפנות את עיקר המשאבים, המצוּמצמים בלאו-הכי, לתיעוש הכבד.

מה הפלא, שבמצב זה ניסו מיליוני אזרחים, רעבים למחצה, לחפש סדקים ופרצוֹת במיבנה החדש הבלתי-מוכר להם ולמצוא, כל אחד על-פי דרכו, בדרך חוקית או לא-חוקית, ולוּ גם במחיר של “קניה במשיכה”.

הורי היו מספרים לי בימי ילדותי סיפורים לאין-ספוֹר על המצב ברוסיה בראשית שנות העשרים. הם סיפרו על הרעב, על השוק-השחור, על התוֹרים הארוכים להשגת מעט מזון או פחם, ועל מאה ואחת הדרכים שמצא אבי כיצד לכלכל את משפחתו. כשקראתי, כעבור שנים רבות, את תיאוריו של בוריס פסטרנק בספרו “ד”ר ז’יואגו" על השנים הללו, נזכרתי בסיפורי הורי.

כאשר נוכח לנין לדעת בשנת 1921, כי הכלכלה הסוביֶטית החוקית עומדת להתמוטט וכי העם לא יעמוד בתנאי הרעב והמצוקה, ביקש מפלט ומוצא במתן גושפנקא חוקית ל“כלכלה המקבילה” וליזמה הפרטית, שהתנהלה עד אז במחתרת. (וזאת היא, בעצם" “הפוליטיקה הכלכלית החדשה” – הנאֶ"פ). לאחר שנים מספר ביטל סטלין את הנאֶ"פ והנחית מקל חובלים אדיר על החקלאות הפרטית ועל היזמה הפרטית בערים. אך גם בימים הקשים ביותר של שלטון הטרור הסטליני לא חדלה “הכלכלה המקבילה” להתקיים. וגם אחרי סטלין ובתקופת חרושצ’וב ולאחריו מהווה כלכלה זאת חלק בלתי-נפרד מהנוף הכלכלי והחברתי הסוביֶטי.

יש להבדיל בין מה שאני מכנה בשם “הכלכלה המקבילה” ובין מה שקרוי במערב “שוק-שחור”. “הכלכלה המקבילה” רחבה הרב יותר, עמוקה וכל-מקיפה יותר מאשר “שוק-שחור” כלשהו בחברה המערבית. בחרה הסוביֶטית “הכלכלה המקבילה” היא בעצם הביטוי המוחשי ביותר ליזמה הפרטית, שמניעיה הם שאיפת הפרט להרויח קצת יותר או ליהנות קצת יותר; אך ברור, כי מנקודת-מבט כלכלית יותר משמשת יזמה זו שמן על גלגלי המוֹנה הכבדה והמסורבלת של המשק הסוביֶטי.

יזמה זאת אפשר למצוא בכל שטח חיוני של הכלכלה: בתעשיה, בחקלאות ובמסחר.

כל מפעל תעשיתי, גדול כקטן, תלוי בתכנונו, בתקציבו, באספקת חמרי-הבּניה להקמתו, בחמרי הגלם להפעלתו ובשוק למוצריו, בגורמים ביורוקרטיים-שלטוניים המרוחקים, לעתים כרחוק מזרח ממערב, ממקם המפעל, מבעיותיו ומן המציאות האמיתי שלו. כל מנהל מפעל המנסה להתגבר על המון הבעיות, הגדולות והקטנות, העומדות לפניו, על מנת שיוכל להניע את המפעל ולעמוד ב“תגנית” הייצור המוכתבת לו מגבוה (ה“פּלאן”) ואולי גם “לעבור על המיכסה” ולקבּל אות-הצטיינות ועליה בדרגה – חייב לא רק למלא מאות ואלפי טפסים ולקבל אישורים מגבוה אל עליו גם להחזיק לידו פקיד מיוחד, שהוא יציר השיטה הזאת. אדם זה, המכונֵה “טוֹלקָץ” (“פּוּשֶׁר” באנגלית) הוא תערובת של שתדלן, סרסור, קומבינטור ומַנִיפּוּלָטוֹר. הוא מכּיר את “הנוגעים-בדבר” במוסדות השונים במרכז; הוא יכול ל“סדר”, שהתיק או האישור הדרוש “יזוז קדימה” וייהנה מעדיפות. הוא מכיר את אנשי אספקת חמרי-הגלם, ותמורת שידול, מתנות או שוחד הוא מביא את החמרים החסרים למפעל; והעיקר, הוא מסוגל להביאם בזמן. הוא מכיר את המפעלים בסביבה הקרובה למפעלו ואת “הטוֹלְקָצ’ים” שלהם ומוכן לעשות אתם “עיסקות חליפין”, כדי לקדם את מפעלו. אם למפעלוֹ המייצר מסמרים חסרים, למשל, עצים לבניית אגף נוסף, הדרוש מאוד למפעל, מוכן הוא לרוץ אל עמיתו ה“טוֹלקץ'” במנסרה הגדולה שבקירבת מקום, ולהחליף אִתו, “בלי הרבה דיבורים”, כמה טונות מסמרים טובים, הדרושים מאד למנסרה, בכמות העץ הדרושה לו. “סחר חליפין” זה, הפרימיטיבי לכאורה, הוא הוא “הדלק המיוחד” המניע גלגליהם של מפעלים רבים.

שמא תאמרו, כי המנהל וה“טוֹלקץ'” שלו עוברים על החוק וכי רק טובת ההנאה הפרטית לעיניהם, הרי התשובה היא: לאו-דוקא. יתכן גם יתכן, כי שניהם רוצים בכל מאודם בקידום המפעל ובמילוי המכסות הנדרשות, אך בתחומי השיטה הקיימת אנוסים הם לנצל את הדרכים הללו, שמבחינת השלטון אינן כשרות למהדרין. תופעה זאת, בגונים ובגירסאות לאין-ספור, היא חלק “מהכלכלה המקבילה”.

דוגמה בולטת ביותר ליזמה הפרטית בחקלאות אפשר למצוא בייצור העצוּם של החלקות הפרטיוֹת הקטנות ליד חצרות ה“קולחוזניקים”. עתה מתיחס השלטון בסלחנות לתופעה זו ואף יצר כלים מיוחדים לקליטת התוצרת מחלקות אלה, הלא הוא “שוק הקולחוז” (קולחוזני רינוֹק) הנמצא כמעט בכל עיר. אלה הם למעשה “שווקים אפורים”, בהם נמכרת התוצרת “הפרטית” במחירים גבוהים, על-פי-רוב פי כמה וכמה, מהמחיר הרשמי הנהוג בחנויות הממשלתיות. תוצרת זו היא, אגב, תמיד גם בעלת טיב משובח הרבה יותר והיא “שוה את כל הכסף”.

מי שלא ראה בקולחוזים חצרות-אכרים, מסודרות ומטופחות להפליא, בהן משקיעים אבי המשפחה, האֵם, הסבתא והילדים את כל זמנם הפנוי ואת כל מרצם, לא ראה יזמה פרטית מימיו.

למזדמן אל “שוק-הקולחוזים” במוסקבה נדמה, כי זרם בלתי פוסק של “בָּבּוּשְׁקוֹת”, נעולות מגפיים או “וואלנקי” (נעלי-לבד) ועטופות מטפחות צבעונין, מגיע לשם מהכפרים, כשהן נושאות כדים מלאים שמנת מצוינת וככרות גבינה טריה מעשי ידיהן.

 

“עגבניות הסילון” הגרוזיניות    🔗

אך מגדילים לעשות הכפריים מהדרום הרחוק, בעיקר מהקווקאז, המגיעים עם הירקות הטריים אל השוק המוסקבאי.

כדאי להם, לאב הגרוזיני המשופם ולשני בניו גבוהי-הקומה ורחבי-הגרם, לצאת בארבע לפנות בוקר, ביום אביב יפה, מבּיתם שבקולחוז השוכן במרחק של כמאה קילומטר מטביליסי הבירה, כשבידיהם שלוש מזודות, כל אחת מכילה כעשרים ק“ג עגבניות, אדמוניות ויפות, שגוּדלוּ, טוּפחו ונקטפו בגינה ה”פרטית" שליד ביתם. לאחר כשעתיִם מגיעה השלישיה אל שדה-התעופה בטביליסי. הם עולים למטוס-סילון מסוג “טוּפוֹלב”, לאחר שהפקידו את שלוש המזודות כמטען רגיל, שהרי כל נוסע רשאי לקחת עמו עשרים ק“ג מטען אישי. שלושת ידידינו טסים למוסקבה במהירות של כאלף ק”מ לשעה ונוחתים בתשע בבוקר, בשדה התעופה המוסקבאי וְנוּקוֹבוֹ. שם הם שוכרים מונית, וכבר בשעה עשר הם עומדים לידי הדוכן ב“שוק-הקולחוזים” של עיר-הבירה הסואנת, פותחים את המזודות, מוציאים את העגבניות, מסדרים אותן, כמו פנינים, שורות שורות – ומחכים לקונים.

בעלות-הבית, בעיקר מבּנות המעמדות המיוחסים, באות, נהנות מהסחורה וקונות כמה עגבניות יפות במחיר הגבוה פי ארבעה-חמישה ממחירן באותה עונה בחנויות הממשלה.

בארבע אחר-הצהרים מכרו הגרוזינים שלנו את כל ששים הק“ג והם יוצאים לקניוֹת ב”גוּם" (הסופרמרקט הגדול בכּכּר האדומה) וב“דֶטְסְקִי-מִיר”, היא חנות הילדים הגדולה שבּמרכז מוסקבה. הם קונים מתנות לנשים וצעצועים לילדים, ממלאים בהן את המזודות הריקות, ובערב הם מבלים כמה שעות במסעדה הגרוזינית הטובה “אַרַגְוִי”. שם הם מיטיבים לבם ביין גרוזיני משובח, נותנים מלוא חפניִם מעוֹת למנגנים, כדי שישמיעו באזניהם שירים גרוזינים רוויי רגש. עליזים וטובי לב מסיימים הם את יומם הגדוש. למחרת חוזרים הם לטבליסי ומשם לכפרם, כשבכיסיהם עוד “מזומנים” להשקיע במשקם הפרטי. על “תרגיל” זה חוזרים הם כמה וכמה פעמים בעונה.

גם “עגבניות-הסילון” הללו הם חלק מ“הכלכלה המקבילה”.

התערבות הממשלה והשלטונות בענפי הכלכלה היא כל-כוללת, היא גורמת לכך שלמטבע ההתנהגות של העובדים בכל ענף וענף יש שני צדדים: הצד הרשמי והצד ה“לא-כל-כך-רשמי, הנקרא בלשון הרחוב “צד שמאל” (“נַא לֵבוֹ”), בניגוד ל”צד ימין" (נַא פְּרָבוֹ). גם ברוסית, כמו בשאר השפות, “הימין” הוא המונח המסמל צדק ויושר.

יכול אתה, למשל, להשיג מוֹנית “נַא לֵבוֹ” ברחוב העיר הגדולה, וזאת בכמה צורות. יש שנהג של אחת המוניות – שהן כמובן כולן ציבוריות – מסתכל בך ומחליט, כי אתה “חבר’מן” והוא מציע לך, שיסגור את המונה וביחד תחליטו על מחיר הנסיעה שינתן לו ללא רישום במונה, וכך ירויחו שני הצדדים. ויש שאתה נוטל לך לנסיעה “מונית-שאיננה-מונית”: במוסקבה, במקומות מרכזיים רבים, חונות מכוניות-שׂרד, המסיעות את בעליהן החשובים אל משרדי הממשלה הגדולים, אל מוסדות המדע, וכדומה. כל המכוניות הללו נהוגות בידי נהגים. נהג של מכונית-שרד כזאת, היודע כי אדונו נכנס לישיבה שתימשך כמה שעות, מסתכל בכמה “סיבובים” בעיר עם נוסעים וכך הוא מרויח קצת כסף “מצד שמאל”.

מי שיושב זמן-מה במוסקבה לומד עד-מהרה את משמעות הקריצה המיוחדת המקשרת בין הנהג והנוסע והוא מפתח חוש ששי המגלה לו, מיהו הנהג המוכן “לתת סיבוב” כזה.

לעתים לובש ה“נַא לֵבוֹ” ממדים מגוחכים. יום אחד עמדתי לידי מלון “אינטוריסט” באירקוטסק, העיר הגדולה בסיביר, וחיכיתי בקוצר רוח למונית “אינטוּרִיסְט” שתסיעני אל שדה-התעופה, המרוחק כמה עשרות קילומטרים. משום-מה לא הגיעה המונית המצופה במועד הקבוע. הצטרפו אלי עוד שלושה אנשים, ביניהם קצין-צבא, שנועדו כנראה לנסוע באותה מונית. הזמן רץ מהר, ואנו ידענו, כי המטוס לא יחכה לנו. קוצר-רוחנו גבר מרגע לרגע. יצאנו כולנו אל הרחוב, שמא נצליח לעצור מונית או מכונית כלשהי, שתהיה מוכנה להסיענו לשדה. חלפו עוד כעשר דקות, ולא הצלחנו. עצבנותנו גדלה עוד יותר. עמדנו כמעט באמצע הרחוב, כשאנו מנפנפים לכל רכב העובר על פנינו. והנה נעצר לידינו, בחריקת בלמים, אוטובוס עירוני גדול, ריק מנוסעים. הנהג שאל: “מה יש? מה הענין?” אחד מאחי-לצרה הסביר לו מה המצב. הנהג הביט ימינה ושמאלה ואמר: “קדימה, קיפצו לאוטובוס!” הוא הסיע אותנו אל שדה-התעופה במהירות לא קטנה. הוא סיפר, כבדרך-אגב, כי היה בדרכו אל המוסך העירוני. בשדה-התעופה שילם לו כל אחד מאתנו כמה רובלים, וכולנו יצאנו נשכרים.

ברצוני לחזור ולהדגיש, כי לדעתי התופעות הללו של “צד-שמאל” אינן ממין “השוק השחור” ממש, אלא הן דומות יותר ל“תחביבים” מסויימים המקובלים במערב, כמו למשל לרמות את מס-ההכנסה, דבר הנחשב בארצות רבות מעין ספורט לאומי, שכמעט הכל עוסקים בו במידה זו או אחרת. מרבית התופעות הסוביֶטיות הללו הן מוצר-לואי של שיט המשטר, שהולידה נסיונות רבים ומגוונים של “האזרח הקטן” המנסה לעקוף אותה “מן הצד”.

“דמי-השתיה”, למשל (ה“טיפ”), הם נוהג, שהשיטה והממשל אינם מעודדים אותו, לפעמים עד כדי איסור פורמלי. כלפי חוץ מקובל לומר, כי “זה נוהג קפיטליסטי-בורגני המבזה את הנותן והמקבל כאחת”. אך במציאות מחולל ה“טִיפּ”, כשהוא ניתן ביד מנוסה, אותן הנפלאות במוסקבה כמו ברומא, בלינינגרד כמו בפאריס.

כשאתה מתכונן לעזוב את חדר המלון שלך ואוֹרז את חפציך, מתאספות “פתאום” בחדר שתי-שלוש “דֶבוּשקוֹת” (נערות), שניקו את החדר בימי שהותך שם. הן מסתובבות בחדר, או לידו, עוזרות לך לחפש מתחת למיטה, שמא שכחת את נעלי-הבית, מסתכלות באמבטיה – אולי השארת את משחת-השינים, ואתה, כמובן, “מודה מאוד על השרות האדיב במשך כל הזמן, ובעיקר אתה” – ונותן לכל אחת מהן “טִיפּ” חביב, המתקבל באותה רוח טובה כמו בכל עיר מערבית.

כאשר אתה מגיע עם ידידיך למסעדה סוג א' והשוער המזוקן אומר לך כי “אין-אף-מקום-לרפואה” – אל תתיאש! בעזרת “טִיפּ” הגון יימצא גם יימצא מקום.

הסבל בתחנת הרכבת יעזור לך, בעזרת “טִיפְּ”-הפלא, למצוא מקומך בתא ולהסתדר בו מהר ונוח.

ומי שסבור, כי נוהג זה שמור רק לזרים, אינו אלא טועה. גם ה“טִיפְּ” הוא חלק מן “הכלכלה המקבילה”, אם כי בשום פנים אי-אפשר להגדירו כשוחד.

קיים, כמובן, גם “שוק-שחור” של ממש וקיים גם שוחד של ממש ושחיתות של ממש לכל צורותיהם וגוניהם.

יש ביקוש ויש היצע לדולרים“שחורים”, ויעיד על כך כל תייר המהלך באחת הככרות המרכזיות של מוסקבה או של שאר הערים הגדולות. יש ביקוש ויש היצע של מוצרי-לבוש “שחורים” מן המערב, של תקליטים מן המערב ושל ספרים מן המערב.

זהו “שוק-שחור” אמיתי והוא נוהג לפי כל כללי השווקים השחורים בעולם. יש לו חוטים אל ה“עולם התחתון” ויש לו קשרים אל “העולם העליון”. אנשיו יודעים בידי מי עשויות להמצא הסחורות או ה“מטבעות” המבוקשות; הם יודעים, מי זקוק להן ומי מוכן לשלם.

כן קיים שוחד של ממש בדרגים שונים ומשונים של הפקידות הממשלתית, וישנן, כמובן, גם גניבות של ממש ורמאויות של ממש.

קשה מאוד להבחין בין מה שכינינו בשם “הכלכלה המקבילה” ובין תופעות פליליות. וזאת בעיקר משום שהשלטון מנסה להילחם עד חרמה בכל התופעות האלו יחד. אך למרות המלחמה, שהשלטון מכריז מדי פעם על “הכלכלה המקבילה”, משוכנע אני, שבתוך-תוכם יודעים גם אנשי השלטון, כי תופעות מסויימות הן פרי המציאות והשיטה, וכל עוד תשלוט השיטה, לא יהיה מנוס מ“הכלכלה המקבילה” וכל הכרוך בה, ושום אמעֵי-מניעה אדמיניסטרטיביים או חוקיים לא יעזרו.

שיטות הלחימה של השלטון רבות הן ושונות. החל מחינוך הילדים והנוער נגד התופעות הנזכרות, דרך תעמולה ופרסומת בכל כלי התקשורת המוקיעוֹת את העוסקים בהן (בעיקר נפוץ ומקובל פרסום “פיליטונים” ארסיים בעתונות הנוקבים בשמות החשודים או האנשים שנתפסו בקלקלתם) וגמור בהפעלת החוֹק נגד “עבירות כלכליות” במעצרים, מאסרים, משפטים ופסקי-דין חמורים, שהגיעו בשנים האחרונות עד לפסקי-דין-מוות ולהוצאות להורג. לפני שנגע ב“נקודה היהודית” שבנושא זה, עלינו לעמוד על התפקיד המיוחד שממלא בכלכלה הסוביֶטית מנהל-החשבונות (ה“בוכגלטר”).

 

ה“בּוּכגלטר” בכף הקלע    🔗

תפקיד זה, החשוב והנכבד בכל מוסד כלכלי גם במערב, לובש בכלכלה הסוביֶטית ממדים גדולים הרבה יותר. הדבר מסתבר על-ידי העובדה, שבכל חנות, בכל מסעדה, בכל “אַרְטֶל” של בעלי-מלאכה, אולי אפילו בכל קיוסק למכירת גלידה, ובודאי בכל מפעל חרושתי או חקלאי, חייבים האחראים והמנהלים להגיש דו"חוֹת לממונים עליהם, לפרֵט כמויות ומחירים, הכנסות והוצאות, את מחזור המכירה, מצב המלאי וכו' וכו'. בתקן של כל מפעל כזה, גדול כקטן, קיים איפוא “בּוּכגָלְטֶר”. הוא הבקי והמבין במערכת המורכבת והסבוכה של הניירת הסוביֶטית; הוא רושם, או בודק את אשר נרשם בידי ממלאי התפקידים למיניהם, והוא המדווח או מאשר את הדיווח למוסדות הגבוהים יותר.

אם נניח, כי במפעל מסוים קיימת גם אחת מתופעות “הכלכלה המקבילה”: אם מישהו, או מישהם “מלמטה”, מ“האמצע” או מ“למעלה” עוסקים בדברים “מן הצד; אם יש “לפברק” מספרים וכמויות, כדי שהמפעל או מנהלו יצטיין במילוי ה”תכנית“; אם יש לכסות על סחורות, חמרי-גלם או מוצרים “שחורים”, “הנוזלים” החוצה; בקצרה, אם יש לעשות דבר הכרוך באחת מאפשרויות אין-קץ של סטיה קלה או חמורה, מן הנוהג והחוק, הרי ה”בוּכגלטר" חייב להיות “בסוד הענין”. הוא נמצא בצוֹמת כה מרכזי, רגיש ועדין, עד כי בלעדיו אי-אפשר כמעט לזוז (אלא אם המדובר בגניבה סתם, שבה הפועל או הפקיד בפשטות שׂם בעליו משהו) ובלי ידיעתו אי-אפשר להתארגן למבצע.

ה“בוּכגלטר” יודע איפוא את סודות המפעל; הוא יודע מי מה“בּוֹסים” שלו מעורב במה שהשלטון מכנה בשם “עבירוֹת כלכליות” ועם מי הם קשורים “בחוץ” ו“בפנים”, כלומר אילו פקידים או פועלים משתפים אתם פעולה. בעצם, ברוב המקרים, נעשה הוא עצמו “אֶכּס אוֹפיציוֹ,” שותף, לעתים שותף פעיל, בקנוניה. על-פי-רוב אין לו גם כל ברירה, כי יוזם הקנוניה הוא ה“בוס” שלו, האומר לו בפשטות: “או שתעשה אתנו יד אחת או שאפטר אותך וגם אסגירך לשלטונות”. הוא נתון בין הפטיש של מנהל מושחת ובין הסדן של שירותי הבטחון.

ובכלל, להיות בוכגלטר" הוא תפקיד כפוי טובה ומסוכן. כל מי שיש לו חלק במעשי מרמה והונאה יודע כי הוא נתון בידי ה“בוכגלטר”. ה“בּוֹסים” בזים לו והאנשים “למטה” שונאים אותו.

ועתה נגיע ליהודים. נחזור ונדגיש, כי היהודים הם יסוד עירוני מובהק. מסיבות שעליהן עמדנו, מצויים הם בתוֹך מעמדות-הבינַיִם הטיפוסיים ונדחפים לתוכם. הם גם מפוזרים על פני כל הארץ. לא ייפלא איפוא, כי בין “מעמד” “הטוֹלקצ’ים” רב חלקם של היהודים; הם זריזים, ניידים, נוודים, מכירים מוסדות ואנשים במקומות רבים ומרוחקים ויודעים להסתדר אתם. עוד יותר רב חלקם בין ה“בוּכגלטרים”. מקצוע זה, הדורש אינטליגנציה, הבנה ב“אותיות-הקטנות”, במספרים הקטנים והגדולים, והדורש במציאות הסוביֶטית גם “וירטואוֹזיוּת” לא-קטנה, מתאים ליהודים. הרי יש להם סגולות אלו, ואילו שטחים ואפיקים אחרים לעתים קרובות סגורים או נסגרים בפניהם. עמדנו גם על חלקם של היהודים בשלבי התיווך למיניהם במסחר הממשלתי ובמערכת האספקה והאפסנאות.

אם במצב זה מחליט השלטון, כפי שהחליט לפני שנים מספר, להכות עד חרמה במה שנראה לו כ“עבירות כלכליות”, הרי הוא מכה במיוחד ביהודים, ושוב לא, “חלילה”, ביהודים כקיבוץ לאומי אלא ביהודים בודדים רבים. אך לגבי כלל היהודים התוצאה אינה פחות חמורה אלא אולי אפילו יותר חמורה. כי מחוסר כל מוסד ארגוני-חברתי אין להם אפשרות להתגונן מפני המכות. כאשר מתחילה “קמפניה” בעתונות נגד שחיתות וגניבוֹת במוסדות ובמפעלים סוביֶטיִים; כאשר נערכים משפטי-ראווה על “עבירות כלכליות” ופרוטוקולים ממשפטים אלה מתפרסמים בהבלטה בעתונות וברדיו; כאשר נגזרים פסקי-דין קשים, לרבות הוצאות-להורג; וכאשר פסקי-סין מוות אלה מתפרסמים, למען יראו וייראו, בכל מערכת התקשורת – רועדים היהודים כולם, בכל אשר הם, בכל רחבי הארץ. אם בין הנאשמים והמוּקעים מופי שמו של אבּרָם אִיסָקוֹביץ יאקוּבוֹבסקי, והוא מופיע לרוב כראש וראשון, כמסית ומדיח של חבורת פושעים וגנבים, הרי רועדים כל בני רברהם יצחק ויעקב.

אכן, כך היה הדבר אצל היהודים בכל ארצות-גלותם. הם היו תמיד “ערבים זה לזה”, ואם ר' ישראל נתפס בגניבה היתה הסיסמה: “כלל ישראל – גנבים”. אך, גם לאחר כל מה שנאמר על מקומם המיוחד של היהודים בתפקידים הרגישים והמסוכנים בכלכלת ברית-המועצות – אם נתקלים אנו בעובדה, כי בין המוּצאים להורג בשנים האחרונות בעוונות “כלכליים” מגיע חלקם של היהודים לששים אחוז, כלומר פי חמישים מאשר חלקם באוכלוסיה, מגיעים אנו בהכרח לחשש, כי היתה כאן יד מכוונת מגבוה.

ב“כלכלה המקבילה”, למיניה" סוגיה ודרגותיה, עוסקים בני כל הלאומים בכל רחבי הארץ. עוסקים בה לתיאבון רוסים וליטאים, אוקראינים וגרוזינים, מולדבים ואוּזבקים, ויהודים – כמובן, גם יהודים. אך אם מעמידים אותם בראש רשימת “הפושעים הכלכליים”, כשאחריהם “מזדנבים” גם בני לאומים אחרים, ולעתים נוצר הרושם, על-פי הפרסומים, כי כל הלא-יהודים היו בעצם אנשים תמימים ישרי-לב שמילאו בקנוניה הכלכלית תפקידים מִשניים, וכי הם רק נגררו ל“רשת היהודית” – וזאת בשעה שאף לא מלה חיובית אחת הקשורה במושג יהודי או יהדות מופיעה בברית-המועצות – הרי פירוש הדבר, שהופכים את היהודים לשעיר-לעזאזל של התסבוכת הכלכלית.

האבּסורד והשקר של העמדת היהודים בראש התור של הפושעים הכלכליים מתבלטים ביתר שׂאֵת, כשמתבוננים במצב השורר בשטח זה בשאר ארצות קומוניסטיות במזרח אירופה. גם השלטונות הפולניים, הצ’כיים, הבולגריים, המזרח-גרמניים וההונגריים נלחמים בשמף קצף ב“פשעים כלכליים” בארצותיהם, הלובשים לעתים ממדים גדולים מאוד. גם שם מתנהלים משפטים וניתנים פסקי-דין חמורים, וגם שם מצטרפת העתונות למלחמת-הקודש נגד גניבות, שוחד ומירמה. אך שם היהודים בטלים בששים בכל ה“משחק” הזה ורישומם אינו ניכּר במיוחד, כי שורש הרע הוא “בפירצה הקוראת לגנב”, בשיטה, ולא בבודדים החיים בתוך השיטה, יהיו בני לאוֹם זה או אחר.

בברית –המועצות, בתנאי מחסור ואי-יציבות באספקת מוצרים ומצרכים, לובש פרסום השמות היהודיים כ“ראשי השודדים” צוּרוֹת אנטישמיות המדברוֹת ישר ללב ההמונים ולרגשותיהם “האלמנטריים” ביותר. אם עקרת-גית סוביֶטית עומדת בתור ארוך לקניית מוצרי מזון –למשל, פירות טריים – ותוך כדי עמידה בתור היא קוראת בעתון פרטי-פרטים על משפטים של כמה “רבינוֹביצי’ים”, שנאשמו והורשעו בעוון גניבת תפוחים בקנה מידה גדול ומכירתם בשוק-השחור, הרי תגובתה הטבעית והפשוטה היא לתלות את הקושי בהשגת תפוחים בכל הרבּינוֹביצ’ים, בכל היהודים.

יש שמכווני המדיניות הזאת כורכים את כל האלמנטים “היהודיים” יחד ומנסים לצוד כמה ארנבות ביריה אחת.

אם מספרים לקהל הקוראים, כי השוק-השחור במטבע זר מרוכז היה בעיר פלונית בבית-הכנסת המקומי, כי בעטיפת הקטיפה של ספר-התורה נמצאו דולרים גנובים, וכי הרב הזקן היה שותף לקבוצת העבריינים; או אם מחַבּרים לעניין גם תייר מישראל או תייר בעל שם יהודי מארץ אחרת – הרי בכך סוגרים את המעגל: עצם המלה יהודים פירושה גנבים-פוטנציאליים-הקשורים-בדת-ריאקציונית-ובבני-מינם-בעולם-הקפיטליסטי-העוין.

הסייסמוגרפים, הבּרוֹמטרים ו“מוני הגייגר” היהודיים הם מכשירים רגישים ורגישים מאוד. כל יהודי או כמעט כל יהודי סוביֶטי מחזיק בתוך-תוכו מכשיר שכּזה; הוא כמעט נולד אתו. כאשר התחילו בשנים האחרונות ה“משפטים הכלכליים” ואתם באו הפרסומים, ההוקעוֹת וההוצאות-להורג – נדלק בכל מוֹנה כזה, אצל כל יהודי בודד, “אור אדום”. היהודי חש את אבק האנטישמיות מתגבר ומתעצם סביבו. גם אם היהודי עסוק במדע, בטכנולוגיה, בהנדסה, ברפואה, הוא חש כי שמץ מן הבוץ שהושלך על רַבִּינוֹביץ' “הפושע הכלכלי” דבק גם בו; הוא מרגיש, כי רסיס מן הכדור, אשר הרג את שפירא, “שרימה את הממשלה” והעומד בשל כך לקיר, חוזר ופוגע גם בו.

ככל שהכּרתי יותר ויותר יהודים סוביֶטיים, החל פועל אצלי תהליך, שהוא כנראה אוניברסלי, של מיוּן היהודים לפי “מוֹדלים” ו“אב-טיפוסים”. המוֹח האנושי פועל, כנראה, לא במעט בדומה למחשבים האלקטרוֹניים, וכאשר הוא אוגר אינפורמציה רבה ומגוּונת, מתחילה היא להסתדר אצלו לפי מדוֹרים או קבוצות בעלות קריטריונים ראשיים דומים.

שעה שנפגשתי ושוחחתי עם סטודנט יהודי צעיר, היה נדלק בתודעתי איזה אור ירוק שאומר כביכול: “הרי בחור זה דומה מאוד לבחור שפגשתי לפני ימים מספר, ושניהם דומים לסטודנט שפגשתי ברכּבת לקיוב, ושלשתם דומים… וגו'”.

הקריטריון הראשי לפי “הסתדרו” הקבוצות בזכרוני, היה קריטריון הגיל. הגיל מילא כאן תפקיד מכריע יותר מאשר תפקיד ביולוגי גרידא. אם היהודים התחלקו אצלי לשלוש קבוצות עיקריות: הזקנים, בני הגיל הבינוני והצעירים, הרי היו כאן לא רק שלושה דורות אלא חלוקה בּיוֹ-פסיכולוגית, או יותר נכון חלוקה לפי מטען החויות, הערכים והתגובות, שכל אחת מן הקבוצות נושאות עִמה.

אנסה לתאר ארבעה טיפוסים, או “אב-טיפוסים” כפי שראיתים וכפי שאני זוכרם: את היהודי הזקן, ר' חיים, את האזרח יוסיף נַאוּמוֹבִיץ', את האזרחית סוֹניה מויסייֶבְנָנה ואת הסטודנט גרישה.

 

ר' חיים זוכר – ומוֹריש    🔗

ר' חיים הוא “יהודי מבית-הכנסת”. הוא זוכר עדיין, זכרון אישי ובלתי-אמצעי, את התקופה הטרוֹם-מהפכנית, את ימי הצאר, ה“פוגרומים”, העיירה היהודית, תחום המושב, “החדר” ו“הישיבה”, התנועה הציונית וה“בונד”. ר' חיים הוא יהודי השומע את שאלתך “מדוע מצבכם בבית-הכנסת עלוב כל-כך?” ומשיב עליה במנוד-ראש את התשובה היהודית הפאטאליסטית: “תמיד היה כך” – זו שמאחוריה מסתתרים דורות דורות של רדיפוֹת, הצקוֹת ומעשי רשעוּת.

הוא יהודי היודע לספר אל שוֹאַת-הנאצים אך גם על גזירות חמלניצקי ועל פרעות קישינוב ופטלורה.

הוא יהודי המתפלל יום יום “ותחזנה עינינו בשובתך לציון ברחמים”, מפני שאביו ואבי-אביו התפללו כך.

ר' חיים הוא יהודי כבן שבעים ומעלה, ואולי קרוב לשמונים; הוא היה בן-שלושים-וכמה כאשר פרצה המהפכה.

מטענו היהודי היה כבר אז כה חזק וכבד, עד כי החליט להמשיך, או פשוט המשיך, את חייו כיהודי מאמין ושומר הגחלת; ואולי אף לא הבהיר לעצמו מה הוא עושה ומדוע.

ר' חיים מחזיק כיום, בכל שארית כוחותיו, יחד עם עוד כמה עשרות יהודים כמוהו, עם ר' מוטל ור' קופל ודומיהם, את עמודי בית-הכנסת או ה“המנין” בעירו, לבל יתמוטטו כליל.

הוא, בן השבעים-שמונים, לבוש מעיל שחור ומרופט וכובע “קסקט” רוסי על ראשו, מכתת רגליו העייפוֹת ממשרד ה“אוּפוֹלנוֹמוֹצֶ’נִי” אל שאר משרדים ממשלתיים, נחקר על-ידי הפקידים על מעשיו; משתדל, כשם שהשתדלו אבותיו ואבות-אבותיו, בפני “השלטון” – לרשיון ל“לוח”, למצוֹת, לקבלת “סידורים” במתנה מתיירים יהודים מארצות-הברית או מאנגליה, למיקרופון ברחבה שלפני בית-הכנסת.

ר' חיים מוכן ומזומן לקבּל מפי הרשוּת תשובות שליליות, גסות ומעליבות. הוא רגיל בכך. תשובות דומות קיבלו גם אבותיו ואבות-אבותיו. הוא יחזור ויבקש, יחזור ויתחנן, עד שאולי אלהי אברהם יצחק ויעקב יבוא לעזרו. הוא אינו זקוק לשעור בהיסטוריה היהודית, כי הוא חלק בלתי-נפרד ממנה. עתים, בברכוֹ על נרות חנוכה, חש הוא, כי משהו מדם המכבים זורם גם בעורקיו הזקנים והמסוידים, וכי ברקדו, בקושי ובכבדות, בשמחת תורה, רוקדים אתו דורות של חסידים וצדיקים. בפזמוֹ לעצמו ניגון יהודי עצוב, או פרק תהילים, נדמה לו, כי דוד המלך מלווה אותו בכינורו.

הוא גם אינו צריך במיוחד, שיתארו לפניו את ציון וירושלים, או שיראו לו תמונות מ“שם”. הרי תמונות אלה חרותו בלבו משחר ילדותו: הר המוריה והר-הבית, חומות בית-המקדש וכרמי יהודה, הכרמל והתבור – את כל אלה ינק עם האגדות שיצאו מפי הרבּי ב“חדר” הצר, בעיירה לפני ששים שנה, ומאז לא הרפו ממנו. יום יום הוא מתפלל לפוריותם של שׂדות רחוקים. בחורף המוסקבאי המושלג מתפלל הוא לגשמים, שיֵרדו על פרדסי השרון, ובקיץ לטל שיֵרד על התבואות בשומרוֹן. בפתחו את דלת דירתו העלובה “בליל הסדר”, נכנס אליהו הנביא, לבוש גלימה לבנה, ואומר לו “שלום-עליכם” חגיגי. ובחג מתן תורה הוא מתיחד עם מעמד הר-סיני ועם אלפי אחיו העומדים מול ההר. בליל “כל-נדרי” הוא מרגיש, כי הוא בן ואח לאנוסי ספרד, שהתפללו לאלהי ישראל ממרתפי גרנאדה וסביליה. בשירוֹ “אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח” חש ר' חיים, כי הוא צועד בשורה אחת עם העולים על המוקד לקידוש השם, שורה ארוכה ובלתי-פוסקת, מאז “הרוגי מלכות” בימי רומי הרשעה, ועד לצועדים אל משרפות הגאזים במאַידנק, טרבלינקה ואושויץ.

בסתר לילה, בחדרו הקטן, מוכן הוא להושיב את נכדו, את סאשה או יאשה הפעוט, על ברכיו ולספר לו, בחשאי, על מוֹרשת גבורה וחכמה, על מלכים ומורדים, על פילוסופים ומלומדים ועל ספר-הספרים, שעַמוֹ נתן לעולם.

הוא גם יספר לו, כי הוא, ר' חיים הזקן, יודע גם יודע, שלא ייבש כוחו של עם זה, וכי קהילות גדולות ועצומות לו בעולם הגדול; ולמעלה מזה – הנה קמו יהודים צעירים בארץ-אבות הזקנה ובנו מחדש את חרבותיה, והם חורשים עתה את השדות בטרקטורים וקוצרים בקוֹמבּיינים, “ממש כמו בקולחוזים שלנו”; כי צעירים יהודים מטיסים אוירונים, “כמו הטוּפֶלֵבים שלנו”; ומסיעים אניות בימים הגדולים כמו ה“אדמירל נָחִימוֹב שלנו”; כי הם בונים ערים חדשות במדבר “כמו באדמות-הבתולה שלנו בקזאכסטן וסיביר”. ועוד יספר, כי יהודים אלה כותבים ומדברים בלשון העתיקה-החדשה, “שבה כתבו ודיברו אבותינו”. וכאשר ישאל הנכד: “סבא, איך נראית השפה הזאת?” יַראה לו סידור עתיק וקרוע דפּים או תנ"ך בלוי מרוב שנים.

ואם יוציא הנכד מאלבו-הבולים שלו בול מישראל, או יַראה לסבא מטבּע ישראלי מאוסף המטבּעות שלו, ועליה תומר או ענף עץ-זית, יגיד לו הסבא: “כן נכדי, זאת הארץ, בה גדלו אבות-אבותיך ובה גרים גם קרוביך ואחיך. אל תשכחנה, כי גם אני ואבי וסבי לפנַי נשאו אותה בלבם כל הימים”.

 

גורלו של יוסיף נאומוביץ'    🔗

יוסף נאוּמוביץ‘, הוא כיום כבן חמישים. השם יוסיף (יוסף) ניתן לו על-ידי אביו ר’ נחום. היה תינוק, כאשר פרצה המהפכה.

את השנים הראשונות לאחר המהפכה הוא זוכר במטושטש. הוא יודע רק זאת, כי בהיותו נער צעיר למד לשנוא את העיירה בה גדל, את מורשת אביו וסבו ואת שפתם. אז למד גם לבוז לבית-הכנסת, שעוד קיים היה לא רחוק מביתו, לרב הזקן ולכל עדת המאמינים. לעומת זאת הסתער יוסיף במלוא כוחותיו הצעירים ופרץ לתוך החברה החדשה, שפתחה לפניו את שעריה והעניקה לו אפשרויות בלתי מוגבלות להתקדם בלימודים, בהשכלה, ברכישת מקצוע – אפשרויות שאביו לא חלם עליהן.

יוֹסִיף הוא יהודי שרצה לראות עצמו, ואף ראה עצמו, כשוה בין שוים בחברה השוויוֹנית החדשה, שהוא נמנה עם בוניה. את כל מרצו וכוחו שיקע בשטח פעולתו, כמהנדס צעיר, לקידום בנין המדינה הסוביֶטית-הקומוניסטית. בסוף שנות השלושים, עם ה“טיהורים” הגדולים, חש יוסיף, כי המשטר חוֹשד בו משום-מה יותר מאשר בשאר האזרחים ומדביק לו את השוֹבל היהודי שלו, ממנו רצה להתנער.

יוסיף נאוּמוביץ' היה בימי המלחמה העולמית השניה מראשוני המתגייסים ליחידות הקרב. הוא נלחם, נפצע קשה בחזית, אושפּז בבית-חולים; ובטרם הבריא, התנדב שוב לחזית, נפצע שוב וקבל שורה של אותו הצטינות. תוך שרותו בצבא האדום חש יוסיף היהודי, כי רבים מחבריו-לנשק אינם מתייחסים אליו כאל “אחד משלנו”, כי הוא “אחר”; כי לא תמיד ולא כולם מאמינים לו, שאמנם נלחם למען “אדמת המולדת”. הוא היהודי, שהתקדם עם הצבא האדום לתוך שטחי הכיבוש המשוחררים וראה את עיירת מולדתו הרוסה עד היסוד; הוא, שרץ לחפש את הוריו וקרוביו ומצאם בקבר-אחים גדול; הוא, ששמע כיצד השמידו הנאצים, בעזרתם הפעילה של רוצחים מקומיים, את כל משפחתו הענפה; הוא שצעק “נקם!” ובצעקוֹ “נקם” הרגיש, כי נקמתו פוגעת לא רק באויבי ברית-המועצות ארץ מולדתו, אלא גם באויבי העם היהודי…

יוסי, נאומוביץ' היה בין אלה שפתחו את שערי אושויץ ועמדו נדהמים מול משרפות המוות; ששמעו מפפיהם של כמה צללי-אדם, אשר נותרו בחיים, כיצד שרפו כאן את העם היהודי וכיצד עלתה נשמתו בזעקה השמימה.

הוא היהודי, שהגיע עם גדודו לורשה ההרוסה והלך שחוח בין חרבות הגיטו, כשכמה משרידי הלוחמים היהודים, שיצאו מן הבּונקרים, סיפרו לו על המחתרת היהודית ש“עמדה עד הסוף”.

הוא הגיע כמנצח, רכוב על טנק, אל ברלין העולה בלהבות, ותקע, בחמת זעם, כחייל סוביֶטי וכיהודי, את פגיונו בנאצים האחרונים שומרי החומות.

יוסף נאוּמוביץ' פגש בגרמניה הכבושה יהודים אחרים מעולם אחר. הוא פגש שם בג’וֹ, החייל היהודי-האמריקאי, שטען, כי הוריו הם בני אותה עיירה; ושם פגש גם בחייל יהודי מארץ-ישראל, שנשא על שרוולו מגן-דוד וסמל הבריגדה היהודית, והלה אף חיבּקו ואמר לו, כי קרובי משפחה הם.

יוסיף נאוּמוביץ', שנתמנה סגן מפקד בסיס בגרמניה, עזר להמוני פליטים יהודים לנוע, בזרם בלתי-פוסק, ברחבי אירופה, לחפש את שרידי משפחותיהם ולהתרכז במחנות לקראת יציאה לדרך, בכיוון אל הים-התיכון, לאותה ארץ אשר יהודים אלה, שנתגלות לו האחים לדם ולגורל, טוענים, כי תהיה ארצפ היחידה.

יוסיף היהודי חזר מן הצבא על ביתו ואל עירו. הוא חיפש מחדש את מקומו במקצועו ובחיים, והנה נדהם לשמוע, ברמזים סמויים וגלויים, כי בעצם הוא לא לחם בחזית, כי משתמט היה ואת המדליות,קנה בשוק בסמרקנד"?

לא עבר זמן רב והדבּיקוּ לו תו את “קוסמופוליט”. הוא הרגיש שמתנכלים לו במקום העבודה וכיצד נסגרוֹת בפניו הדלתות להתקדמות.

הוא היהודי, שראה, בשנותיו האחרונות של סטלין, כיצד עוצרים ואוסרים כמה מטובי חבריו וסוחבים אותם אל מקומות, שמהם אין חוזרים, בגלל אשמות של “לאומנות יהודית” של,קשרים עם הציונות", ובגלל היותם פעילים בחיי תרבות האידיש הקומוניסטית בברית-המועצות.

יוסיף נאומוביץ' “התקפל” והסתגר בתוך תוכו. הוא חנק את זעמו והשתיק את עלבונו הצורב. הוא המשיך, בדומיה ובהרכּנת ראש, לחיות את חיי יומיום והעבודה, רק כדי להתקיים ולעבור את הימים הנוראים של הטרור הסטליני, וכדי להגן אל קנוֹ הקטן, על אשתו וילדיו.

הוא האיש, שאמר בביתו: “אל נתבלט יותר מדי כיהודים. אל ניראה יותר מדי ואל נישמע יותר מדי. אל נצטיין יותר מדי ואל נכּשל יותר מדי. והעיקר, אל נסתבּך עם השלטונות”.

יוסי, היהודי ממשיך, גם כיום, שנים רבוֹת לאחר מות העריץ, בחיים של “מן היד לפה”. אמנם, חלפוּ עברוּ יי סטלין והגיעה עת ההפשרה והליברליזציה; חרב הטרור שוב אינה תלויה מעל לראשו; אך את המפולת הגדולה ואת השבר הגדול, שעברוּ עליו, כיהודי, בשנות המלחמה ואחריה, אין הוא יכול לתקן ולבנות מחדש.

אמנם, לכאורה הגליד הפצע. יוסיף ממשיך במקצועו, משׂתכּר את לחמו ומתקיים, יוצא לנופש-קיץ לחוף הים, ומתחלק על מגלשות בחורף. הוא מבקר בקונצרטים, משחק שח, מסתכל בערב ב“טלויזוֹר”. ילדיו גדלו, למדו מקצוע, ויוצאים לחיים. אך בעומק לבו הוא יודע, כי “זה לא זה”; כי תקוותיו הגדולות מימי נערותו ובחוּתוֹ התנפצו ללא תקנה; כי הוא לא נקלט ולא ייקלט, ל ישתלב ולא מתמזג עם החברה סביבוֹ; כי הוא " זר" ו“אחר” ונשאר כך; וכי, בעצם, צדקו אולי אביו ואבי-אביו, והעיירה, על תרבותה ומסורתה, היתה אולי בסופו של דבר, לא כל-כך איוּמה ונוראה. כאשר הוא קורא לפעמים, במודעות ברחוב, כי בתיאטרון קטן בקצוי הכרך ייערך “קונצרט יהודי”, נדלק בו פתאום דבר-מה עמוּם, והוא רץ להשיג כרטיס. בישבוֹ ב“קונצרט”, כשסביבוֹ יהודים, כשהוא שומא פתאום, לאחר עשרות שנים של שיכחה-מדעת, שירי-עם באידיש, צובט אותו משהו כמו בצבת וחונק בגרונו. דמעות עולות בעיניו, ואין הוא יכול לעצרן, והוא, החייל, המהנדס, שהקשיח לבּו שנים על שנים ונדמה היה לו כי שכח את הכל – פורץ פתאום בבכי משחרר ומקל.

למחרת חוזר הוא אל שולחן השרטוט (או אל המעבדה, המרפאה או הסדנא) וממשיך בחייו האפורים. הוא היהודי המתפלל בלבו, שלבנו הצעיר לא יקרה מה שקרה לו; שהבן יצליח, בכל-זאת ואיכשהו, להקלט, להשתלב, להתמזג עם החיים הסוביֶטיים והחברה הסוביֶטים והחברה הסוביֶטית.

והוא היהודי, שלבו כמו עומד מלדפוק כאשר הבן בא אליו יום אחד בשאלה: “אבא, למה קראו לי הילדים בבית הספר ז’יד?” הוא נושך שפתיו עד זוב דם, מתאפק ועונה: “אין דבר, בן, זאת סתם מלה, אין לה כל חשיבות, אל תשים לב; הכל יהיה בסדר; אני אלך אל המורה ואדבר אתה. זה לא-כלום. שכח את הענין, העיקר שתלמד יפה, תשקוד על השעורים, והכל יהיה בסדר”.

 

סוניה מוֹיסייבנה – “אַ אידישע מאמע”    🔗

שנות העשרים מצאו את סוֹניה, היהודיה הצעירה, מוכנה נפשית להשיר ולהשליך מעליה את השביס של ה“אידישע מאמע” ואת התפקיד שחיכה לה בבית הוריה ובעיירה היהודית: ללדת ילדים, להיות עקרת-בית טובה ולבנות קן משפחה.

תפקידים אלה נראו לה ממש מגוחכים, נלעגים ופרובינציאליים לעומת האתגרים החדשים, שהחברה החדשה הציגה לפניה: ללמוֹד מקצוע “גברי”, כגון הנדסה או כלכלה, לתפוס מקום שוה בעבודה ובחברה, “ללכת אל העם”, כמורה או רופאה, להסיר את כל המחיצות במגע עם גברים, יהודים ולא-יהודים. כל אלה משכו אותה כמגנט.

לאחר שנים מספר של למוד רפואה ורכישת מקצוע ושל חיים סוערים למדי בחברת סטודנטים צעירים ונלהבים כמוה התאהבה סוֹניה שלנו, שחורת העינים וחטובת הגו, במהנדס יהודי צעיר. משהו בו משך אותה אליו, משהו לא-מוגדר. ודאי לא מתוך הֵענוּת להוריה הזקנים, בהם מרדה, גם לא מתוך מניעים לאומיים או דתיים, מהם רצתה להתנער, אך בכל זאת משהו: “הוא היה עדין יותר”, “הוא התיחס אלי יותר ברוֹךְ”, “הוא השתכר פחות”. כך היא נזכרת בו כיום.

הם לא הלכו ואף לא חשבו ללכת אל הרב ולא העמידו חופה יהודית. לאחר נשואיהם האזרחיים קיבלו חדר בדירה בת ארבעה חדרים בעיר גדולה שבמרכז רוסיה. סוניה החלה עובדת כרוֹפאה בקליניקה בפרברי העיר והשקיעה את כל מרצה בעבודתה. בעלה עבד כמהנדס בתעשיה הצבאית. החברה הסוביֶטית דרשה מהם את כל זמנם ואונם והם נתנו אותם ביד נדיבה.

אך גם הטבע האנושי דרש את שלו, ובשנות השלושים נולדו להם שני ילדים, בת ובן. יותר כבר לא הרשו לעצמם. והעבודה גזלה את כל זמנה של האם הצעירה. החדר בדירה, שהיתה משתפת לעוד שלוש עקרות-בית, לא גדל בממדיו, וקשה היה לגדל בו תינוקות.

באישון לילה אחד דפקו על דלת דירתם. כמה אנשי בולשת, מזוינים באקדחים, התפרצו לחדר ולקחו את בעלה למעצר. סוניה נשארה המומה, כשהיא סוככת בּלי משים על ילדיה הקטנים והרועדים מפחד. פתאום נזכרה ברגעים הנוראים, מימי ילדותה, בעיירה באוקראינה, כאשר אמה עמדה והגנה בגופה עליה ועל אחיה הקטן, בעת שהתפרצו לבית הקוֹזקים השיכורים ומגלבים בידיהם.

“אך זה לא יכול להיות; זה חלום בלהות. אנו זוג עובדים נאמנים בחברה החדשה, לא עוללנו דבר לאיש”.

לאחר חדשי התרוצצות ושברון לב נודע לסוניה, כי בעלה נמצא במחנה עובדי-כּפיה בצפון-סיביר (או, כפי שהיא אומרת, “בארץ הדובּים הלבנים”) והיא התנדבה לעבוד כרופאה בישוב הכפרי הקרוב ביותר למחנה. היא ארזה מעט חפצים, לקחה את ילדיה ויצא לדרך. את בעלה היתה רואה לעתים מזומנות, והרבה תלוי היה מצבי-הרוח של מפקדי המחנה ושומריו. היא גרה בצריף-עץ קטן בכפר הסיבירי, וכל מעייניה בחינוך הילדים, בטפול בחולים, בציפיה לבעלה.

עם פרוץ המלחמה שוחרר בעלה מהמחנה, ובהיותו מהנדס, מומחה לנשק, גויס מיד לחיל הנדסה קרבי.

סוניה התאלמנה בשנה הראשונה למלחמה. בעלה נפל בקרבות המרים בשדות בלוֹרוּסיה.

סוניה עצמה גוּיסה כרופאה ושרתה בשנים הבאות בכמה בתי-חולים צבאיים ברחבי הארץ, את ילדיה השאירה במוסד. אז כבר היתה בשנות השלושים המאוחרות לחייה. עיניה נשארו יפות כשהיו אך מעגלי עצב הקיפון עתה. בשׂערה נזרקו כמה פסי כסף, שלא גרעוּ מקסמה כאשר בשלה ואולי אף הוסיפו עליו.

בשנה האחרונה למלחמה טיפלה סוֹניה בפצוע קשה שהובא, נקוב כדורים, מהחזית הפרוסית. הוא החלים אט אט, בטיפולה המסור. היא למדה להכירו: יהודי היה, מורה לפיסיקה בעי-שדה באוקראינה, שם חי עד פרוֹץ המלחמה עם אשתו בנו הקטן. על גורלם לא ידע דבר.

כאשר מסוגל היה לעמוד על רגליו, התפרץ וכמעט ברח מבית-החולים – לחפש את משפחתו.

הוא חזר אל סוניה כעבור חדשים מספר, שחוח ואומלל, שכול וערירי. יחד החלו בונים את חייהם מחדש, כשהוא מאמץ באהבה את ילדיה.

שניהם רצו מאוד בילד נוסף, וכעבור שנתיִם נולד בנם היחיד.

עתה גרו במוסקבה.

בעלה של סוניה החל עובד כפיסיקאי במעבדת-מחקר גדולה, הואי קיבלה בנקל עבודה כרופאה.

בסוֹף שנות הארבעים ובראשית החמישים החלו סוניה ובעלה מרגישים, כל אחד במקום עבודתו, כי עננה חדשה יורת עליהם. פתאום היתה סוניה שומעת רמזים על כך, כי היא לא רופאה סתם, אלא “רופאה יהודיה” וקשורה לעוד “רופאים יהודים”. לבעלה לא נתנוּ גישה אל חומר “מסוים” וסודי, כי רמזו לו, שהוא “קוֹסמוֹפוֹלִיטִי” מדי. הוא הורד בתפקיד והחל עוסק בעבודות שגרתיות, ולבסוף בקשו אותו לעזוב את מכון המחקר. השנה האחרונה לחיי סטלין עברה עליהם כבסיוט. ידידים ומכּרים נעצרו ונאסרו, והמשפחה חיה מסתגרת יותר ויותר בתוך עצמה.

שנים מספר לאחר מוֹת השליט מצא בעלה של סוניה שוב את דרכו אל עבודות מחקר בפיסיקה והתקדם מהר במקצועו, כשהוא מצליח, מצטיין מאוד ורוֹכש אפילוּ שם בין-לאומי בענף בו התמחה. סוניה עודנה עובדה עבודה חלקית במקצועה, אף שמבחינה כספית אין לה עוד צורך בכך.

המשפחה עברה לגור לשירון מיוחד ומרוּוָח למדי, המיועד לאנשי מדע. לבעלה ניתנה מכונית עם נהג, ותנאי חיים הכלכליים נשתפרו מאוד.

דוקא עתה, כאשר הדמה לה, כי הגיעה אל המנוחה ואל הנחלה וכי יש לה יותר זמן לזכרונות, למחשבות ולעשיית חשבון-נפשה ועולמה, מנסה היא, בצורה שנראית גם לה מוזרה, לבנות מחדש, בתוך חוג המשפחה המצומצם, כמה סמלים ישנים-נוֹשנים מבית אמא.

ערב אחד, בליל שבת, הדליקה נרות והסבירה לבניה, מה הית משמעוּת הדבר בעיני סבתא שלהם, “בימים הרחוקים ההם”.

יום אחד ניסתה לבשל “געפילטע פיש” והגישה אותם בחגיגיוּת לשולחן. יום אחד הזמינה את עצמה ומשפחתה על קרובים, משום ששמעה כי הם עורכים את ליל הסדר. ברגעים אלה חשה סוניה כי מעגל חייה נסגר והולך, וכי היא חוזרת להיות “א אידישע מאמע”. אמנם, אין לה כמעט דבר להאחז בו; רק התרפקוּת על העבר, קצת זכרונות עמומים מבית אבא; אך נדמה לה, כי על הכל היא מחפה בהרבה אהבה אמהית למשפחתה הקטנה, אהבה המהולה כל הזמן גם בעצב. והיא חושבת: “גם האהבה הזאת וגם העצב הזה יהודיים הם. הם, כנראה, המורשת שלי”.

 

גרישה במחנה ה“פיוֹנרים”    🔗

במחנה “הפיוֹנֵרים” הכל-סוביֶטי, שהוקם בקיץ ליד יָלְטָה, היתה התכוּנה רבה. כמה אלפי נערות ונערים עליזים הגיעו אליו מכל רחבי ברית-המועצות, מכל הרפובליקות. היו כאן נערים קזאכִים מלוכסני-עינים וחייכנים, נערים אֶסטוֹנים גבוהי-קומה ובלוֹנדים, נערים רוסים רחבי-גרם ונערים ארמנים שחורי-עינים.

גרישה בא עם “הפיוֹנֶריים” מלנינגרד עירוֹ. ולאחר לנינגרד הקרה והאפורה היו אלה באמת ימים נפלאים. השמש, הרחצה במימי הים השחור והחמים, המשחקים, פעולות הלילה – הוא הרגיש כי הוא אח ורֵע לכל הנערים והנערות הללו, השזופים כמוהו והעליזים כמוהו. הוא חש, כי הוא בן למשפחת-עמים גדולה וחזקה ולארץ יפה ונהדרת. הוא היה ברקיע השביעי. בין פעולות התרבות, שהחלו להכין לקראת יום-סיום-המחנה, נקבע גם “ערב של עמי ברית-המועצות”.

המדריך הראשי במחנה, גבר אוקראיני צעיר ועליז, יודע נגן באקוריון ובגיטרה, ביקש מבין הנערות והנערים, מתנדבים, שיוכלו לייצג את עמיהם בריקוד, בשיר, בנגינה ובקריאה מתוך ספרותם הלאומית. על לוח המודעות במחנה תלה דף נייר גדול. הוא חילקוֹ שורות שורות, ומעל לכל שורה כתב את שם העַם: רוסי, אוקראיני, טוּרְקְמֵנִי, קִירֲגִיזִי, וכדומה. הוא ביקש, שכל הרוצה להשתתף, כל הסבור שיוכל לתרום לתכנית, ירשום את שמו בשורה המתאימה.

גרישה, שידע לנגן יפה במפוחית-פה שירי-עם רוסיים מיהר ורשם את שמו בשורת “הרוסים”. הוא היה יליד לנינגרד והרגיש עצמו רוסי. שפה אחרת לא ידע. אמנם, פה ושם שמע בבית ומפי חברים, כי הוא גם “יהודי”, אך הוא לא שאל מעולם, מה פירוש הדבר, וזה גם לא עניין אותו כלל, כי עסוק היה בלימודים ובמשחקים.

למחרת היום קרא המדריך לכל המתנדבים וחילקם קבוצות קבוצות, כפי שנרשמו על הלוח:,קבוצת גרוזינים", “קבוצת לטבים”, “קבוצת בלוֹרוּסים” וכדומה. הקבוצה “הרוסית” היתה הגדולה ביותר, ואליה הגיע המדריך לאחרונה. הוא קרא בשמות הנערים שנרשמו וביקשם להתרכז יחד. משגמר לקרוא את השמות, ולא קרא את שמו של גרישה ושל עוד שני נערים, חשב גרישה כי המדריך שכחוֹ בטעות. אך המדריך סיים את רשימת השמות ואמר: “אמנם, גם גרישה דוידוביץ‘, ויקטור סמואילוביץ וסאשה לְבוֹביץ’ נרשמו כרוסים, ואנו כמובן נשמח מאוד שישתתפו אתנו בערב העמים, אך נדמה לי, כי הם יהודים, ולכן נבקשם שיסייעו לנו לגוון את הערב וישירו לנו שיר יהודי”.

גרישה הצעיר, וכן שני הנערים האחרים, שבאו מרוסטוב ומריגה, והוא לא הכירם כלל, נדהמו ועמדו מבוישים.

“אבל אינני יודע שום שירים יהודיים”, אמר גרישה לאחר רגע ארוך, כשעיני כל הנערים מסביב פוֹנות אליו.

הנער היהודי השני, ויקטור, הצטרף אליו: “חבר מדריך, אני חושב, כי אין בכלל שירים יהודיים”.

הנער מריגה שתק.

“נו, טוב”, אמר המדריך. “אם לא שירים, אולי יודע מישהוּ מכם איזה ריקוד יהודי.”

שלושת הנערים לא ענו.

“מה, גם לא ריקוד?” התפלא המדריך. “אז שמא יספר לנו אחד מכם איזה סיפור יהודי מענין?”

משלא קבל תשובה, חש המדריך כי הסתבך כאן בעסק לא-נעים, ואמר: “נוּ נוּ, לא חשוב. אתם יכולים להצטרף אל הקבוצה הרוסית, וכל אחד מכם יתן את חלקו. שכחו את הענין”.

אך גרישה לא שכח.

בשובו הביתה סיפר להוריו על חויות המחנה והזכיר כבדרך-אגב את “המקרה היהודי.” הוא שאל אותם, כאילו בתמימות: “האם יש שירים יהודיים? ואם יש, היודעים אתם לשיר שירים כאלה?”

ההורים נבוכו במקצת ואמרו לו, כי גם הם אינם זוכרים שירים יהודיים. “וסיפורים יהודיים אתם יודעים?” המשיך ושאל הנער. “לא”, ענו ההורים, “גם סיפורים יהודיים איננו יודעים. ובכלל, למה לך להתעסק עם כל הענין הזה? יש לך די שעורים להכין ועליך להצטיין בלימודים”.

הנער הרפה מהוריו, אך סקרנותו לא פגה. “מה משותף לו ולנער היהודי מרוסטוב ומריגה? מדוע קראים שלושתם יהודים, והרי הם דוברים רק רוסית, שרים רק רוסית ונראים רוסים לכל דבר?” שאלות אלה וכיוצא באלה החלו מנקרות במוחו.

גרישה שאל כמה מחבריו בבית-הספר שלפי שמותיהם זיהה אותם כיהודים, מה דעתם על הענין. אחדים לא רצו כלל לדבּר על הנושא. אחד אמר לו: “הסתלק ממני. אינני יהודי ואינני רוצה לשמוע על-כך. אני רוסי והורי רוסים. כשאגדל אעשה הכל לשנות את שם-משפחתי לשם רוסי, ולא יציקו לי עוד בשטויות”.

אך היו גם נערים יהודים אחרים, תוהים ומבולבלים במקצת, כמוהו, והם נכונים היו לשוחח על הנושא הזה, שכפי הנראה הציק לאחדים מהם עד מאוד.

היה ביניהם נער, שידע הרבה יותר מכל השאר. הוא סיפר להם, כי דוֹדוֹ הזקן סיפר לו, שהיהודים הם עם עתיק מאוד, שיצא לפני כמה אלפי שנים ממצרים לארץ-ישראל שם הקים מדינה משלו; היו לו מלכים גדולים וכוהנים, ששרתו בבתי-מקדש לאלהי היהודים; היו לו סופרים ומשוררים, שכתבו בשפת העם, היא עברית, ספר גדול וחשוב הנקרא בּיבּליה.

ועוד סיפר הנער, בשם דוֹדוֹ, כי היהודים הללו לחמו על חרותם והתמרדו נגד האשורים, הבּבלים, היונים והרומאים, ולפני כאלפַיִם שנה החריבו הרומאים את מדינת היהודים, והיהודים התפזרו בכל קצוֹת העולם, ומאז מצויים הם כמעט בכל הארצות, ומביניהם קצו מגדולי החכמים והמלומדים בכל הדורות. ויהודים אלה, כך סיפר הדוֹד, נושאים אתם בכל מקום את מנהגי אבותיהם ואת המאורעות אשר התרחשו בהיסטוריה שלהם. ועוד אמר הנער, כי דודו סיפר לו שלפני כמה עשרות שנים החלו יהודים לחזור לארץ-ישראל ולבנות שם מחדש ארץ משלהם; ולבסוף, לאחר מלחמת גבורה, הקימו מדינה משלהם ושמה ישראל, ובמדינה זאת מדברים התושבים אותה שפה הנקראת עברית, השפה שבה נכתב התנ"ך.

גרישה הקשיב לסיפורים הללו בענין רב, אך בשום פנים ואופן לא הבין – מה לו ולכל אלה? מה איכפת לוֹ, שאיזה “יהודים” הקימו איזו “מדינה”, ששמה “ישראל”, במזרח הים התיכון? או שיש בארצות אחרות, במערב הקפיטליסטי, עוד אנשים הנקראים “יהודים”? מה לו, לאזרח הסוביֶטי הצעיר, הרוצה לגגגגמור חוק-לימודיו בהצטינות, ללמוד הנדסה אוירית ולהיות קוֹסמוֹנָאוּט, ולכל העסק הזה?

עבר זמן-מה וגרישה הבין, כי “העסק” הזה, הנקרא “יהודי”, רשום וטבוע בתעודותיו, וכי רישום זה, משום-מה, עושה אותו שוֹנה מחבריו הלא-יהודיים. בהתקרבו אל גיל הכניסה לאוניברסיטה, כבר דבקו בו במקצת העצבנות ואי-השקט של הוריו אשר חרדו שמא לא יתקבל בגלל יהדותו. שוב לא הסתירו ממנו ההורים את השלילה הגדולה שבחוֹתם יהדותו. אביו סיפור לו על סבל היהודים, אל השוֹאָה ועל הנאצים; אך גם האב ידע לספר לו מעט מאוד על משהוּ חיובי הקשור ליהודים וליהדות, וגרישה שמע מפיו רק על צרות ויסורים.

הוא החל לקרוא ביתר ענין, מה כותבים בעתונות הסוביֶטית על אותה מדינה קטנה “ישראל”, בה יושבים יהודים כה רבים. והנה, מן העתונות למד, כי מדינה זאת היא כולה רעה; אקלימה קשה משאוֹל; שורר בה חוסר-עבודה מתמיד; רבים מתושביה רעבים ללחם. יתר-על-כן. הוא קרא, כי מדינה זאת היא בעצם מחנה-צבא מזוין אחד, כי אפילו הבּנות מגויסות שם לצבא; וצבא זה, מתוך מגמות תוקפניות ואימפריאליסטיות, מתנפל מדי פעם על שכניו הערבים שוחרי-השלום במצרים, בסוריה ובירדן.

גרישה קרא עוד ועוד – גם “פיליטוֹנים” ומאמרים על נושאים יהודיים. הוא נתקל שוב ושוב בשמות יהודיים דומים לשלו, ונושאי השמוֹת הללו נאשמים בגניבות ובמעשי שחיתות. הוא קרא על בתי-כנסת המשמשים מרכזים לשוק השחור ולריאקציה. אף מלה טוֹבה אחת, הקשור בשם “יהודי”, לא מצא בעתונות. אף לא פעם אחת, בשום אתון, בשום ספר. הוא החל להטיל ספק באמיתות הדברים.

“מדוע”, שאל את עצמו, “אאמין, כי רק אני גדלתי בתוך עבר שכולו רע? מדוע יודע אני דברים כה רבים, יפים ונהדרים, על הרוסים ועל עברם? מדוע שכני לחדר באוניברסיטה, הגרוזיני, גאה על כל דבר ששם גרוזיה נקרא עליו? ומדוע אוהב, שכני האחר, האוקראיני, כל אות, כל מללה, כל שיר וכל סיפור אוקראיני? ומדוע אאמין כי רק אני, קשור משום-מה, בשם יהודי, הנני באן לעם ריאקציוני שחוֹר ומזוהם?” “ובעצם”, הוסיף לשאול את עצמוֹ, “כיצד קרה הדבר, ששני מיליונים יהודים בישראל, שהעתונות טוענת כי רובּם רעבים, מחוסרי-עבודה ומוּכּי-שמש, קמים ומתנפלים, בטנקים ובמטוסים חדישים על שכניהם הרבּים מהם עשרות מונים? הרי משהו כאן איננו הגיוני, ואולי איננו אמיתי?”

ומכאן רק צעד אחד אל המחשבה: “ואולי ההיפך הוא הנכון” אולי היהודים בבתי-הכנסת אינם כולם נוכלים? אולי יש לעמי עבר מפואר ומזהיר לא פחות מאשר לעמים אחרים? ואולי צריך לקרוא את הכתוב בעתונות הסוביֶטית על יהודים ויהדות לא ישר אלא הפוך?"

נסעתי ברכּבת ממוסקבה למינסק. מולי התישב אדם צעיר, שתוך כדי שיחה התברר, כי יהודי הוא, מהנדס-חקלאי, שגמר זה עתה את חוק לימודיו וקיבל עבודה בקוֹלחוֹז. הצעיר סיפר את קורות חייו, שהיו מאוד אָפייניות לבן-דורו. הוא גם סיפור על הקשיים הגדולים בכניסה לאוניברסיטה בגלל יהדותו, על היעדר חברים או חברוֹת יהודים בקולחוז ובסביבה, וכדומה. תוך כדי שיחה ראה את העתון העברי שבידי ובקשני לדפדף בו. הסתבר, כי זאו לוֹ הפעם הראשונה בחייו, שהוא רואה עתון מישראל. הוא העיר, תוך כדי דפדוף, ואולי כדי להראות כי איננו בור: “האם לא קשה לכם לקרוא תמיד מימין לשמאל?” אמרתי לו, כי זו שׂפתנו, ולנו הדבר טבעי לגמרי. על כך ענה, בחיוך: “נוּ, בעצם הרי זה לא קשה, כי כך, מימין לשמאל, אני קורא יום יום את ה’פראבדה'”.

ממחשבות אפיקוֹרסיות בנושאים יהודיים מוליך רק צעד אחד אל הצִינִיוּת גם לגבי כל שאר האמיתות ודברי התעמולה של המשטר.

אכן, הצעיר היהודי-הסוביֶטי מקדשים בשל כך להיות ציני וסרקסטי מחברו הלא-יהודי. אך חוגים נרחבים בדור הצעיר כולו, ובעיקר הטכנולוגים והאינטלקטואלים הצעירים בערים הגדולות. נעשים אדישים יותר לאידיאולוגיה הקומוניסטית ורואים את העולם בעינים אינדיבידואליסטיות ומפוכחות.

גרישה שלנו עבר גם הוא שלב זה והחל מחפש דרכים חיוביות אל זהותו כבן העם היהודי. הוא שוחח על כך עם כמה מחבריו הסטודנטים היהודים הצעירים, לא בצורה מאורגנת אלא בהזדמנויות שונות, כדי לדלוֹת מהם עוד מעט אינפורמציה. היו ביניהם נפגשו עם תיירים יהודים מן המערב ומישראל; היו ששמעו פרטים נוספים על יהודים ויהדות מפי בני משפחתם; היו שהאזינו לשידוּרי רדיו מחוץ-לאר; היה אחד שקרא את הספר “אקסוֹדוּס” אשר ניתן לו במתנה על-ידי תייר מארצות-הברית. מכל הקטעים הללו בנה לעצמו גרישה תמונה, אמנם עמומה, מטושטשת, שטחית ומלאה פרָצות וסימני-שאלה, על עברוֹ ומקומו של העם היהודי.

 

גרישה בבית-הכנסת…    🔗

כשהציע לו אחד מחבריו ללכת יחד אל בית-הכנסת, הצטרף גרישה ברצון. רצונוֹ מורכב היה מסקרנות טבעית של אדם צעיר, לראות משהו חדש, וגם מכמיהה מוזרה לעמוד בקהל יהודים רבים, לראות מימינוֹ ומשמאלו, מלפניו ומאחוריו, כעין “דוקא” אישי נגד התעמולה, הספרות וה“בּרוֹשוּרוֹת” האתיאיסטיות שהוּלעט בהן.

בבית-הכנסת היה לו הכל זר ומשונה. היהודים הזקנים חיורי הפנים ועטופי הטליתות, ארון-הקוֹדש העטור פיתוּחים ומגיני-דוד; הכתובות באותיות העבריות המקשטות את כתלי-הבית; ספרי-התורה בגלימות הקטיפה; סדר התפילה הלא-מוּכּר.

היה זה יום חג. האולם היה מלא וגדוש עד אפס מקום. הדוחק, הצפיפות והחוֹם היו כמעט ללא-נשוא, ורק הרצון העז לנסות ולהזדהות עם אנשים אלה הוא שהחזיק תחילה את גרישה בפנים.

בהיותוֹ חובב מוסיקה החל מרַכּז תשומת-לבו בליטוֹרגיה היהודית. לא היה בבית-הכנסת כל כלי נגינה, ורק החזן וכמה עוזרים זקנים לידו היוו את המקהלה.

אט אט החלה המנגינה העצובה, שהוּשרה ברגש רב ומתוך תחושה של “כלוֹת הנפש”, חודרת ללבוֹ וכובשת אותו. המנגינה היתה כה שונה, הן בשפה והן בלחן, מכל אשר שמע עד כה, ועם זאת הרגיש, כאילו הכל מוּכּר וידוע לו מאז ומתמיד. פתאום נזזכר: “אֵלה הם איפוא השירים היהודיים, אותם צריך הייתי לדעת במחנה הפיוֹנֶרִים ביָלְטָה לפני שנים. מדוע לא? הרי מנגינות אלה יפות כל-כך, ואבותי ואבות-אבותי שרו אותן דורות על דורות. וספרי תורה אלה, וטליתות אלה, ומנהגים אלה הרי הם בני אלפי שנים. הרי דמם של כותבי הספרים והמגילות ומחברי המנגינות זורם בעורקי ואני זרע מזרעם.”

הוא החל לחוש איזו התרוממות-רוח, ומתוך ששיכנע את עצמו, שהוא שייך למשהו גדול ועתיק-יומין, שהוא חלקיק קטן הנישא בתוך נהר מיסתוֹרי, שמעיינותיו רחוקים מאוד בזמן ובמרחב.

ותוך כך, ראה, כי משני צדדיו מפנים האנשים שביל צר למעבר הרב, המחזיק בספר התורה; הוא ראה כי יהודים מתכּוֹפפים ומנש’ים, ממש מנשקים, את המגילה העתיקה העטופה קטיפה ישנה ואדומה. הרב התקרב לקראתו, וגרישה חש, כי תוֹף אותו יצר לנשק בתאוה לספר העתיק, כמו היהודים הזקנים מסביבו, אך בושה פתאומית החזירה אותו למציאות: הוא, סטודנט סוביֶטי, מודרני ופרוֹגרסיבי, בן לחברה קומוניסטית ואתיאיסטית מתקדמת, יירָרֶה, קבל עם ועדה, בנשקו למגילת קלף עתיקה! ומה יגידו מחר? והרי הוא רואה עוד פרצטפים צעירים פה ושם בקהל, והם אולי יספרו על כך באוניברסיטה, והוא יהיה ללעג ולקלס. ברגע האחרון נרתע מלנשק לתורה העוברת לידו, וכאילו הרגיע את עצמו: נוּ, אולי בפעם אחרת.

את בית-הכנסת עזב גרישה בהרגשה, כי עוד יחזור אליו אי-פעם. על חויותיו בשעת התפילה לא אמר כמעט מלה להוריו ומעט מאוד לחבריו. הוא המשיך ללמוד מתוך שקידה רבה והתקדם לקראת קבלת התואר והכניסה למקצוע שבחר בו. אך בחזאי, “מן הצד”, ובלי לעורר תשומת-לב מיותרת, המשיך ללקט ולאגור ידיעות נוספות על עַמוֹ. הוא קרא, ברוסית, מה שניתן לקרוא מסוֹפרי האידיש שתורגמו ויצר לעצמו תמונה מן העיירה היהודית בדורות עברו. שוב בא לפעמים, בלוית חבר או שנַים, אל בית-הכנסת בימי “החגים הגדולים”.

בשנה האחרונה ללמודיו נפגש כמה וכמה פעמים עם שני סטודנטים יהודים מארצות הברית, שבאו להשתלם באוניברסיטה שלו במסגרת חילופי סטודנטים. גרישה התידד אתם ושמע מהם רבּות על ארצם וגם על הרגשתם כיהודים. אחד משניהם ביקר כמה פעמים בישראל ועבד בחופשותיו באחד הקיבוצים. הוא ספר, בחפץ-לב, על הארץ הקטנה ועל אנשיה.

אט אט יצר לעצמו גרישה ממד חדש, פנימי, למדוד את עצמו גם כבן העם היהודי, וברגעים מסוימים אפילו חש, כי הוא ממש גאה על כך.

בפרקים הקודמים רמזתי כמה פעמים, כי ניתוח הבעיה ותאור המצב הקיים חל על רוב יהודי ברית-המועצות, אבל בשום פנים ואופן לא על כולם. רוב זה כולל את מרבית יהודי הרפובליקה הרוסית, אוקראינה ובלורוסיה, והצד השוה לכל היהודים האלה, המונים כשלושה-רבעים מהמספר הכללי של יהודי ברית-המועצות, הוא כפול: ראשית, הם יהודים ממוצא אירופי (או מה שאנו מכנים בשם “אשכנזים”), ושנית הם חיו או נולדו בתחומי ברית-המועצות מאז המהפכה, כלומר זה להם דוֹר שלישי לניתוּק, חלקי או מוחלט, מן היהדות ומשאר תפוצות העם.

כדי לבדוק, היכן יושב הרבע הנותר ובמה הוא נבדל מן הרוב, עלינו לחלק את יהודי ברית-המועצות חלוקה גיאוגרפית, ולא כפי שנהגנו עד כה – חלוקה חברתית, מקצועית, כלכלית או לפי גילים. אם נעשה כן, נמצא, כי קיימוֹת שתי פריפריות גיאוגרפיות, מערבית ומזרחית, בהן חיים יהודים שצירוף שני קני-המידה האמורים אינו חל עליהם. ליתר דיוק: פריפריה מערבית, בה חיים יהודים ממוצא אירופי, אך הם נמצאים בתחומי ברית-המועצות הרבה פחות משלושה דורות, ופריפריה מזרחית, בה אמנם חיים יהודים בתחומי ברית-המועצות מאז המהפכה, אך הם אינם ממוצא אירופי. וכאשר צירוף זה איננו קיים, פועלים בקרב היהודים תהליכים שונים מאלה שתוארו עד כה.

נדון בנפרד בכל אחת משתי הקבוצות הללו, המרוחקות זו מזו גם אלפי קילומטרים.

 

יהודי “השוליים המערביים”    🔗

ברית-המועצות סִפחה לעצמה, בימי מלחמת-העולם השניה ובסיומה, שטחים ניכרים ואוכלוסיות לא-קטנות בגבולה המערבי. היו משטחים אלה שנמצאו, בתקופות שונות בהיסטוריה, בתחומי האימפריה הרוסית או שרוסיה לטשה עליהם עין. כך סופחו לברית-המועצות שלוש המדינות הבלטיות: אסטוניה, לטביה וליטא, שהיו עצמאיות בין שתי מלחמות העולם; כך צורפו לבלורוסיה ולאוקראינה שטחים גדולים שהשתרעו לפני המלחמה באזוריה המזרחיים של פולין; וכן סופחו לברית-המועצות שטחים, שהיו לפני כן מחוזורת בצ’כוסלובקיה ובגבול הצפוני של רומניה: רוסיה הקארפאטית, בוּקוֹבינה ומולדביה. עם הסיפוחים הללו, שמטרתם העיקרית היתה ליצור קו-הגנה וחגורת-בטחון עמוקים יותר בגבול המערבי של ברית-המועצות, נוספו לבליל הלאומים של ברית-המועצות עוד עמים ועמַמים דוברי שׂפות וניבים שונים ובעלי מוצא אֶתני שונה.

כמה מהם, כגון תושבי גליציה המזרחית ובוקובינה, הוכרזו על-ידי השלטונות הסוביֶטים אוקראינים לכל דבר והפכו להיות חלק בלתי-נפרד מן הרפובליקה האוקראינית הסוביֶטיית; ואילו אחרים זכו לרפובליקות סוביֶטיות משלהם בתוך תחומי ברית-המועצות (אסטוניה, לטביה, ליטא ומולדביה).

כאן, במדינות ובשטחים הללו ישבו ערב מלחמת-העולם השניה המוני יהודים, מן הרכוזים הצפופים ביותר של יהודי אירופה. בימי המלחמה הצליח חלק מיהודים אלה, חלק לא-גדול יחסית, לברוח מחרב הנאצים לתוך ברית-המועצות, לנדוד עם גלי פליטים אחרים לעומק הארץ, או להתגייס לצבא האדום. יהודים אלה ניצלו מהשמדה. אך הרוב הגדול נלכּד על-ידי הפולש והושמד כמעט כליל.

כך הוכחדוּ מתחת פני השמים מרבית הקהילות של הארצות הבלטיות, יהודי פולין המזרחית ורוב היהודים מצפון רומניה. בערים מפורסמות ביותר בהיסטוריה היהודית, כגון לבוב או וילנה, לא שרדו כמעט יהודים עם תום המלחמה והשוֹאָה, והוא הדין במאות הקהילות שבעיירות הקטנות, שנמחצו כּלא היו.

לאחר המלחמה, עם הסיפוח לברית-המועצות, החלו יהודים או יותר נכון שרידי היהודים, לחזור אל השטחים הללו. מהם שהגיעו מן המזרח – מסיביר, מאסיה התיכונה ושאר זורים מרוחקים ברוסיה; מהם שבאו מן המערב, כּניצולי מחנות-המוות בפולין; הם חזרו אל מקומות-מגוריהם הקודמים בתקוה למצוא בחיים מישהו מבּני המשפחה; מהם פרטיזנים ולוחמים יהודים, שיצאו ממחבואיהם ביערות; ומהם חיילים משוחררים של הצבא האדום.

כל אלה יחד לא היוו, כאמור, אלא קרעים ורסיסים של הגוף היהודי, כפי שהיה בעבר. עברו עליהם שנוֹת-אֵימים של חיים בחורבות הפיסיות והנפשיות של מקומות-הולדתם, כשמסביב, לרוב, גם אוכלוסיה מקומית עוינת, שתפסה בינתַיִם את מקומותיהם, ולא הבינה מנַיִן וכיצד נותרו לפליטה “יהודונים חיים”, שכּן לפי כל החשבוֹנוֹת כבר הושמדו כליל.

היו יהודים, שלא יכלו לשאת את החיים הללו, קטועי האיברים ושותתי הדם. היו שניסו – ואחדים אף הצליחו – לצאת משם באמצעות כל מיני הסכמי “רפטריאציה”; וכיון שרבים מהם היו אזרחים פולנים לשעבר, מצאו דרכם לפולין, ומשם גם הלאה לארץ-ישראל.

והיו שלא הצליחו בכך. מהם עזבו את השטחים הללו וחזרו אל המרכזים העירוניים הגדולים בברית-המועצות, או שבו אל הרפובליקות הסוביֶטיות באסיה התיכונה וגם לסיביר, בכוונה לפתוח אולי דף חדש בחייהם, הרחק מגאיות ההריגה.

אך היו מהם שנשארו שם, על אף הכּל, והתחילו לבנות את חייהם מחדש במציאות הקיימת; אם כי רק ספוּרים, ממש בודדים, חזרו אל העיירות הקטנות בשטחים המסופחים.

כך מוצאים אנו, עתה, כימי דוֹר אחד לאחר המלחמה, רכוזי יהודים וקהילות “מחודשות” בטלין, בריגה, בוילנה, בלבוב, בצ’רנוביץ, בקישינוב ובשאר ערים של השטחים המסופחים. מבחינת המספר חיים עתה בשטחים אלה בין שלוש-מאות לארבע-מאות אלף יהודים. יש ליהודים אלה מכַנה משותף אחד גדול: הם “אנשים חדשים” ו“יהודים חדשים” בברית-המועצות. כמה תהליכים פסיכוֹ-סוֹציוֹלוֹגיים, שעברו על אזרחי ברית-המועצות, ובעיקר על יהודי ברית-המועצות, בשנות העשרים והשלושים, עוברים עתה, בגירסאות אחרות, כמובן, גם עליהם. אם אמרנו, כי היהודי הזקן, שנולד וגדל בברית-המועצות, זוכר עדיין מהי יהדות ומהי חברה יהודית, תרבות ודת יהודית, וכי הוא כואב את כאב המציאות כיום – הרי זה כאֵב המרוחק כשלושה דורות מאותה שעה, כשהאיבר הקרוי יהודי ברית-המועצות נקטע באיזמל חד מגוף האומה. לא כן הדבר לגבי יהודי מבוקובינה או מליטא. הוא אינו צריך להיות בן שבעים כדי לדעת בדיוק מהי יהדות, מהי תרבות, שפה, דת וחברה יהודית. כל יהודי, שנולד בשטחים אלה, אשר היו, כאמור, בשנות העשרים והשלושים עריסתה של תרבות יהודית גדולה ומפוארת, יהודי שהוא כּיום בשנות השלושים או הארבעים לחייו, זוכר עדיין היטב את ה“חדר” והרבּי בעיירתו, או את גן-הילדים, בית-הספר והגימנסיה העברית בעירו. אולי היה בחור-ישיבה באחת הישיבות המפורסמות בליטא או חבר בתנועת-נוער ציונית בלטביה; או חסיד צעיר בחצרות אחד הרַבִּיִם בגליציה; או תלמיד בסמינריון עברי במולדביה. כל היהודים האלה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, ינקו עם חלב אמם אידיש או עברית, או את שנתיהן יחד, כשפות אמם.

בתי-הכנסת, המסורת היהודית, התנועה-הלאומית-הציונית – כל אלה היו להם בבחינת איבר מן החי, שרק תמול-שלשוֹם נגדע מעליהם, והפצע עדיין לא הגליד.

עובדה זו מצאה את ביטויה הממשי אפילו בסטטיסטיקה הרשמית של מפקד האוכלוסים בשנת 1959. בעוד שאחוז היהודים, שהכריזו על אידיש כשפת-אמם מגיע בברית-המועצות כולה ל-20 אחוזים בקירוב, הרי ברפובליקות של מולדביה ולטביה הוא מגיע לכ-50 אחוזים ובליטא אף למעלה מ-70 אחוזים! ואין לי ספק, שאילו התירו מכלול גם את השפה העברית בין שפות המיפקד, היו אלפים מכריזים עליה כעל שפת-אמם.

בין היהודים הללו ניכּרת עוד תופעה אחת, מרטיטת-לב אולי לא פחות מן התודעה הלאומית. רבים מאוד מהם, ואולי רובם, איברים בודדים הם של משפחות, קרובות עד-מאוד, הנמצאות ברובן מחוץ לברית-המועצות. על בעיית שארי-הדם שמחוץ לתחומי ברית-המועצות כבר עמדנו – הדבר חל באופן כללי על כל היהודים; לכולם כמעט יש קרובי משפחה במערב; אך מפרידות ביניהם שנים רבות של פירוד. (בשיחה על מצב יהודי ברית-המועצות עם קבוצה בת כמאה סטודנטים יהודים בארצות-הברית ביקש המרצה, מתוך סקרנות, שכל מי שיש לו קרובי משפחה בברית-המועצות ירים את ידו. כשמונים ידים הורמו, אך כשהוצגה השאלה, כמה מהם מכירים אישית את קרוביהם אלה, התרוממו רק שלוש-ארבע ידים.

לא כן המצב אצל יהודי בוקובינה, מולדביה, לטביה, ליטא ויתר היהודים שנקלעו, כך או אחרת, לתחומי ברית-המועצות בימי המלחמה ולאחריה. הם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, יש להם מחוץ לברית-המועצות, ובעיקר בישראל, בני משפחה במובן ההדוק ביותר: הורים, בנים, אחים, אחיות, וכדומה. ולא רק קרובים יש להם, אלא חברים-לכתה, בוגרי-מחזורים בבתי הספר, חברי תנועות-נוער וכל יתר “הקבוצות הראשוניוֹת” בחיי האדם. העובדה, שהם עצמם נשארו “כאן” והאחרים נמצאים “שם”, מכאיבה להם שבעתַיִם, כי הם רואים עצמם מוכּי גורל-המלחמה העיוור והאכזר; שהרי רק במקרה נדד אחד האחים מזרחה, לאסיה התיכונה, ואח אחר נקלע לבין הפרטיזנים; רק במקרה נישאה אחות אחת ליהודי פולני ומצאה דרכה לישראל, והאחרת נשארה בברית-המועצות; רק במקרה נמצא הבן במחנה-ריכוז בגרמניה, שוחרר על-ידי הצבא האמריקאי או הבריטי והמשיך, בדרכי העפלה, לארץ-ישראל, ואילו האב שוחרר ממחנה ריכוז גרמני על-ידי הצבא האדום ונדד חזרה מזרחה, אל עירו, לחפש את בנו – ונשאר תקוּע שם עד היום.

סיפורים כאלה, באלפי גונים וגירסאות, שמספרם כמספר המשפחות היהודיות, תשמע בכל השטחים המסופחים.

שתי הסיבות הללו, התודעה היהודית החיה וקירבת המשפחה הקרובה, הן היוצרות אצל היהודים הללו מצב של חוֹם, של קדחת משפחתית וקיבוצית, בכל הנוגע להווה שלהם ולעתידם כיהודים בברית-המועצות ולרצונם העז להתפרץ החוצה. קדחת זאת מעוררת בלבם תקוות ורוּדוֹת, שאין להן על מה לסמוך, תקוות לשינויים במצבם, שיתחוללו על-ידי נסים ונפלאות, ומאידך-גיסא היא גורמת למצבי-רוח של דכּאון, של חוסר תוחלת ויאוש גמור.

 

כשאדם מישראל בא לוילנה    🔗

לפני שנים מספר נפתחה וילנה, בירת הרפובליקה הליטאית, לביקורי תיירים, וזמן קצר לאחר-מכּן ביקרתי שם. שאלתי במלון על בית-כנסת, ונודע לי, כי בעיר, שהיתה אחד המרכזים היהודיים המפוארים בגולה, שנקראה “ירושלים דליטא”, שׂרד בית-כנסת אחד ויחיד (כל היתר נהרסו בידי הגרמנים, יחד עם הביטו היהודי, שחרב כליל, או נסגרו בפקודת השלטונות). אך אני לא הייתי הישראלי הראשון, שביקר בוילנה מאז “נפתחה” לתיירים. קדם לי ידידי, אחד מנציגי המדינה אשר בא לשם ערב ראש-השנה עם אשתו ובנו, והנה מה ששמעתי מפיו:

"כשהגעתי עם משפחתי לבית-הכנסת בוילנה מצאתיו מלא וגדוש מאות על מאות אנשים ונשים, ומאות אחרים מצטופפים בחצר הבית וברחוב מחוסר מקום. ראש הקהילה והשמשים לקחו אותי ואת בני אל כותל המזרח, הוא מקום הכבוֹד בבית-הכנסת. את אשתי העלו, כמובן, אל עזרת הנשים שבּיציע. לפי נסיוני במקומות אחרים לא התפלאתי, כי בית-הכנסת התמלא בימים הנוראים מפה לפה; כן לא התפלאתי, שרבים מן המתפללים ידעו מראש על בואי. ' הטלפון היהודי' פועל כהלכה. די שפקיד בשדה-התעופה או מלצר במלון ייוָדע לו על בואו של ישראלי ראשון לוילנה, כדי שרבים מאוד ידעו על כך בו-ביום. החידוש בוילנה היה מספר הילדים ובני הנוער בקהל המתפללים. ילדים וילדות, בני כל הגילים, באו עם הוריהם לתפילה ושיווּ לבית-הכּנסת גון שונה, עליז יותר, ססגוני יותר ו’נורמלי' יותר מזה שמוכר היה לי משאר הערים ברוסיה ואוקראינה. עוד לפני התחלת התפילה החלו נדחקים לעברי –תחילה בודדים, אחר-כך עשרות ולבסוף ממש מאות של אנשים – כּכשל אחד מהם שואל לקרובים בישראל ובשאר ארצות ומוסר דרישת-שלום להורים לאחים ולבנים:

"‘אולי שמעת על משפחת חיים גולדברג בתל-אביב?’

"מסור לאברהם שפירא בירושלים דרישת-שלום חמה מאחיו'.

"‘אבי, נתן כהן, גר בברוקלין. אולי אתה מכיר אותו?’

"'לא קל להסביר ליהודים, שיש בתל-אביב כמה וכמה גולדברגים ויש כמה וכמה כהנים בברוקלין, ואתה עומד, חסר-אונים וחסר-ישע, מול גל דורי-השלום ולא נותר לך אלא לענות: ‘כן, אשתדל לזכור; כן, אשתדל למסור…’

"עם תחילת התפילה הרפו ממני המבוגרים ובאי-רצון חזרו אל מקומותיהם. אך הילדים שלחו כל רסן, התפרצו והקיפו בחגורה צפופה את בני.

"זו הפעם הראשונה שראו נער מישראל עטור מגן-דוד בדש מעילו, לית קטנה נאה, כיפת תשלת-לבן לראשו וסידור גדול, חדש ויפה בידו.

"כל מאמצי השמשים לפזר את הילדים עלו בתוהו, וכמה עשרות מהם, שהתחלפו מדי פעם, דבקו כל התפילה בילד.

"אני עצמי חשתי, כיצד נצמדות מאות עינים אלַי ואל בני, וכי התפילה לובשת, בגללנו, איזו חגיגיות מיוחדת; כי החזן משתפך יותר; וכי הקהל כאילו מאריך יותר בתפילה, כדי שמחזה זה, של ילד ישראל מוקף ילדי וילנה יימשך עוד מעט.

"מחזה אחר, יותר דרמתי, נתרחש בעזרת הנשים.

"אשתי ילידת קובנה, העיר השניה בגדלה בליטא, זו שהיתה לפני המלחמה בירת ליטא העצמאית. בימי המלחמה נהרגו הוריה ואחיותיה בידי הגרמנים. היא הועברה לעבודות-כפיה בהאמבורג ובברגן-בלזן והגיעה אל חופי ארץ-ישראל באנית מעפילים בנת 1947.

"בטרם יצאנו לביקור בוילנה שיערנו בנפשנו, כי היא עלולה להתקל במכרים או בקרובים, שכּן רבים משרידי יהודי קובנה עברו לאחר המלחמה לגור בוילנה.

"לא עברה שעה קלה ואל אשתי ניגשה יהודיה לא-צעירה, הסתכלה בה בעינים קרועות-לרווחה מרוב פליאה ושאלה אותה בהתרגשות: ‘סלחי לי, האם שמך חנה’לה?’

"'כן, אמרה אשתי, ‘שמי חנה. מאין את יודעת זאת?’

"‘אוי’ פרצה האשה בבכי, ‘הרי אני הייתי התופרת שלכם. אני תפרתי לך ולאחיותיך הקטנות את שמלותיכן בילדותכן’.

"הן נפלו זו על צואר זו.

"התופרת העבירה מיד את הקול, כי האורחת החשובה אינה אלא ‘חנה’לה הקטנה שלנו’. השמועה הזעיקה אל אשתי, תוך רגעים ספורים, שתים מחברותיה הטובות ביותר. אשתי לא ידעה כי הן ניצלו, נשארו בחיים, וכי הן חשבו, עד אותו רגע, שהיא נספתה עם כל משפחתה.

"לפני גמר התפילה ביקשו הגבאים את הקהל, שיניחו לי ולמשפחתי ‘לצאת בשקט, שלא יפריעו את האורח הנכבד בדרכו חזרה אל מלונו’.

"המבוגרים שבקהל זכרו את ההפגנה הספונטנית, שנערכה במוסקבה בשנת 1948 לכבוד גולדה מאיר, והבינו יפה את הרמז. לאחר מאות לחיצות-ידים חמות וברכות אין-קץ נפרדו מאתנו, שעה שיצאנו נרגשים מאוד, לרחוב.

"אך הילדים לא חשבו כלל להרפות מאתנו, ובעיקר מבננו.

“מבית-הכנסת עד למלון, מרחק של קילומטר בקירוב, ברחובותיה הראשיים של וילנה, התהוותה כעין תהלוכה: הולך זוג זרים, לבושים חגיגית, עמהם ילד, ולפניהם ומאחריהם הולכים עשרוֹת עשרוֹת ילדים יהודים. רבים מן הילדים פנו אלַי, תוך הליכה, ברוסית ובאידיש, בבקשה הילדותית: ‘דיאדיא, (דוֹד) קח אותנו לאֶרֶץ’. את המלה ‘אֶרֶץ’ אמרו בעברית. המלה ‘אֶרץ’ היא קיצור של ‘ארץישראל’, קיצור שהיה מקובל ונפוץ מאוד בתנועות-הנוער שציוֹניוֹת בשנות העשרים והשלושים בליטא, בפולין, ברומניה ובשאר ארצות מזרח-אירופה. הורי הילדים, שהיו בזמנו חברים בתנועות אלה, מעבירים בירושה לילדיהם הקטנים, בתוך-תוכו של המשטר הסוביֶטי, כמה מהסמלים והמושגים, שבהם חיו הם בצעירותם”.

בחלקי לא נפלה חויה כזאת. לא הייתי בוילנה ב“ימים נוראים” וביקורי לא משך אותה תשומת-לב. אך לא-מעט מאוירה זו, שתיאר ידידי, הנציג הרשמי, נשמתי שם גם אני…

בשנת 1960, לאחר שנים של הפסקה, ביקר בברית-המועצות, לפי הזמנת הסוביֶטים, אמן מישראל לשורת הופעות. היה זה הפסנתרן פרדריך פוֹרְטנוֹי.

מודעות על הקונצרטים הופיעו ברחובות מוסקבה, לנינגרד, מינסק וריגה. היה כתוב בהן במפורש ובאותיות די גדולות, כי האמן בא מישראל.

בריגה נערכו שני קונצרטים, ערב אחר ערב. לא קל היה להשיג כרטיס, אפילו לתייר באמצעות הנהלת המלון, כי מיד עם הופעת המוֹדעוֹת עטו יהודי ריגה על הקופות וקנו את כל הכרטיסים, וימים רבים לפני הקונצרט כבר נוצר שוק שחור לכרטיסים.

אף-על-פי-כן, במאמץ ניכר, עלה בידי להצטייד בכרטיס היקר. אולם הקונצרטים היה יפה, מגולף ומחוטב בעץ, בסגנון העתיק של ברית כרי-ההאזנה. הוא היה מלא אדם. הקהל כולו, או כמעט כולו, היה יהודי. הם באו לבושים במיטב בגדי-השבת שלהם והאוירה היתה חגיגית במיוחד. יהודים אמרו לי, עוד לפני שהתחיל הקונצרט: “זה יום-חג בשבילנו”. שוב ושוב הרגשתי, כמה משתוקקים היהודים לנצל כל הזדמנות כדי להזדהוֹת כיהודים, או אפילו סתם לבוא אל אולם קונצרטים, כדי לשבת כמה שעות בקרב מאות יהודים אחרים.

הקונצרט התחיל. רוב היצירות שנוגנו היו מיצירות שוֹפֶּן, שבנגינתן התמחה האמן הישראלי. לאחר כל קטע פרצו מחיאות-כפים, אך באמצע התכנית ניגן הפסנתרן קטע של המלחין הישראלי פאול בן-חיים. הקהל ידע על מקור הקטע על-פי התכניה המודפסת. היתה זו מוסיקה מוֹדרנית, שהקהל בברית-המועצות אינו מורגל בה, יצירה אוניברסליסְטִית, שאין בה מוטיבים יהודיים או ישראליים מיוחדים. אך פני האנשים סביבך העידו בבירור, כי הם רוצים לגלות ביצירה ישראלית זאת משהו מיוחד, משהו מארץ רחוקה-קרובה, איזו דרישת שלום קוֹלקטִיבִית השלוחה אליהם ממלחין ומפסנתרן-ישראלי.

משנגמרה נגינת הקטע, פרץ רעם של מחיאות-כפַיִם, חוזרות, נשנות ומתגברות, מעֵבר לכל יחס אל הקטע ואל המנגינה; מחיאות-כפים סוערות וקצובות, שנועדו ללא צל של ספק, רק לנושא הנקרא “ישראל”. יחס הקהל אל נושא זה מצא כאן את ביטויו המוחשי בדרך היחידה המותרת והתמימה לכאורה: תשואות לפסנתרן.

אומרים, כי בערב השני חזרה ונשנתה אותה תופעה. קהל חגיגי ונרגש, אהדה גדולה לאמן, ושוב אותה הפגנת-כפַיִם – ההזדהות היהודית עם היצירה הישראלית.

שמעתי, כי בלנינגרד נתן הפסנתרן קונצרט אחר. אל האולם הגדוש מפה לפה מצאו דרכם גם מאות אנשים שהאזינו בעמידה וסטודנטים צעירים עלו בפשטות מחוסר מקום, אל הבמה והתישבו לרגלי הפסנתרן. בגמר הקונצרט מחאו לוֹ כפַיִם ללא הפסק, עד אשר הנהלת האולם כיבתה את כל האורות, והקהל התפזר לאִטו.

 

יהודי “השוליים הדרום-מזרחיים”    🔗

במאה השמונה-עשרה ובמאה התשע-עשרה שיגרו הצארים הרוסיים משלחות-כיבוש לקווקאז ולאסיה התיכונה, ולאחר עשרות שנים של מלחמות עזות (בעיקר בקווקאז) סיפחו צבאות הצארים את הקווקאז וכמה מדינות מאסיה התיכונה לתחומי האימפריה הרוסית הגדולה.

עם סיפוח זה בלעה האימפריה עמים, עממים ושבטים, שהיו עד אז רחוקים מאוד מן הרוסים במוֹצאם, בשפתם ובתרבותם, ביניהם עמים כארמנים וכגרוּזִינִים, בעלי היסטוריה עתיקה מאוד ועשירה מאוד, עתיקה הרבה יותר מזו של הרוסים עצמם. עמים אלה קיבלו את הנצרות, למשל, מאות שנים לפני שקיבלוה הרוסים. הם יצרו ערכי תרבות, שירה, ספרות, ציור וארכיטקטורה מפוארת, כשהרוסים עוד נמצאו בשלבי-התפתחות פרימיטיביים למדי.

עמים ומדינות באסיה התיכונה, שהיוו מאות ואלפי שנים חלק מן התרבותיות והאימפריות של המזרח הקדום (בבל, פרס, הפרתים, הססנידים, המוסלמים), נבלעו גם הם באימפריה הרוסית. לתחום השלטון הרוסי נוספו מיליוני מאמינים באיסלם, וכן ערים בעלות שם ועבר היסטורי מזהיר, כגון בוכרה, חיוה וסמרקנד.

בתוך תוכן של אֶמִירוּיוֹת, נסיכוּיוֹת ומדינות אלה ישבו דורות על דורות שבטים יהודים, גם הם בעלי עבר עתיק ומופלא.

עם הכיבוש והסיפוח נצטרפו איפוא אל יהודי רוסיה גם יהודים אלה, ומאז ועד היום יושבים הם בתחומי המדינה הרוסית, ואחר-כך הסוביטית, הגדולה.

הם מונים כיום כרבע מיליון נפש ויש להבחין אצלם בין שלושה שבטים נפרדים: היהודים הגרוּזִינִים, היהודים ההרָרִיים והיהודים הבוכרים. הם שונים מאוד ממיליוֹני היהודים האירופיים (או “האשכנזים”). היהודים “האשכנזים”, היושבים ברוסיה, באוקראינה, בבלורוסיה, בליטא ובשאר שטחי רוסיה האירופית, הם צאצאי זרם היהודים הנוֹדדים, שהגיעו לשם במשך מאות שנים רבות ממערב-אירופה. ודאי הם בני בניהם של גולי יהוד בקיסרות הרומית, שנדדו בסוף תקופת רומי ובמשך ימי הבינַיִם, בתנועה אִטית מלוּוה ברדיפות בלתי-פוסקות, מזרחה: מארצות הפרַאנקים אל ארצות השבטים הגרמניים ומשם אל השטחים הנרחבים של העמים הסלביים, תחילה לפולין ואחרי-כן לנסיכויות הרוסיות והאוקראיניות. במאה ה-19 נמצאו כמה מיליונים מהם דחוקים בתוך תחום המושב במערב האימפריה הרוסית. יהודים אלה הביאו אתם לרוסיה תרבות מיוחדת ועשירה משלהם, שכללה לא רק מסכת דתית שלמה ומפורטת, שנישאה על ידי דורות של רבני, פוסקים, למדנים, אלא גם מערכת מוסדית וחינוכית. כן הביאו אתם מגרמניה של ימי הבינַיִם, שפה יהודית עשירה וגמישה, היא שפת אידיש (נוסף ללשון הקודש, העברית, שהיתה אתם תמיד). כן פיתחו יהודים אלה את החושים המיוחדים, שמפתח כל בעל-חיים, אדם, שבט או עם, הנרדף בהתמדה: חשדנוּת, חדוּת, עירנוּת, סקרנוּת, עצבנות וזריזות.

ויש לזכור, כי במשך מאות שנות נדודיהם באקלימי אירופה המרכזית והצפונית ובין עמי אירופה ותרבותם ספגו היהודים הללו גם השפעות אֶתניות, אנטרוֹפוֹלוגיות, תרבותיות וסוציוֹלוגיות לא- מעטות, מן העמים שבתוכם שכנו ונדדו.

לעומת זאת עשו השבטים היהודיים ברוּזיה, בדאגסטן ובבוּכרה כּברת דרך היסטורית אחרת לגמרי. הם צאצאֵי הגולים היהודיים, שגלו מישראל ומיהודה לפני חורבן בית-ראשון ואחריו, בימי חורבן בית-שני ואחריו. הם הלכו מזרחה, כלומר אל האימפריות של האשורים, הבבלים והפרסים. הם הגיעו אל שולי הממלכות האדירות הללו ומשם מצאו דרכם אל המדינות המרוחקות והאכּסוֹטיות של ארמניה, אל הרי הקווקאז, אל החופים המזרחיים והצפוניים של הים השחור, אל חופי הים הכספי ואל המדינות לאורך “דרך-המשי” המפורסמת, שעברה מפרס ותורכיה דרך אסיה התיכונה אל המזרח-הרחוק.

יהודים אלה, שנכַנֶה בשם “מזרחיים”, (אך לא “ספרדים”, כי לא היה להם ולא-כלום עם יהודי ספרד או גוֹלי ספרד) ישבו מאות על מאות שנים באקלימים, בנופים ובתרבויות מזרח-תיכוניות. אבות אבותיהם היו עדים וקרבנות לעלייתם ושקיעתם של בבל, פרס ומדי, של הפרתים וההלניסטים. הם ישבו בתוך הנסיכויות הארמניות והגרוּזיניוֹת, שעה שהללו קיבלו את הנצרות, במאות הראשונות לספירה. הם היו עדים לכיבושיו הגדולים של האיסלם במאות הראשונות לספירה. הם היו עדים לכיבושיו באסיה התיכונה, והם מוגרו, יחד עם מיליוני אחרים, בחרב הנוודים הלוחמים של ג’ינגיס-חאן ויורשיו. עליהן עבר גם החזיון המופלא של “מדינת היהודים” הכוזרים. הם גרו בסמרקנד, בירת טימורלאנק הגדול, והיו חלק בלתי-נפרד מנוף האמירויות המפורסמות בבוכרה, בחיוה ובקוֹקנד.

יהודים אֵלה, כאחיהם באירופה, סיגלו לעצמם אף הם ניבים ולשונות של העמים בתוכם נדדו. כדוגמת אידיש יצרו גם כמה מהם שפה מיוחדת, טַאטית, ניב פרסי שנכתב באותיות עבריות. ויש שדיברו גרוזינית, אוזבקית, טדג’יקית וניבים תורכיים ופרסיים שונים.

שבטים יהודיים אחה, במידה גדולה יותר מיהודי רוסיה האירופית, נתונים להשפעת הסביבה, העמים והתרבויות, שבקרבם ישבו, והסיבה העיקרית לכך היא – מספרית. בעוד שיהודי אירופה חיו בדרך-כלל בריכוזים בני רבבות, מאות-אלפים, ואפילו מיליונים, ויכלו להסתגר בנקל מפני השפעות מבחוץ, או ליצור תרבות מקורית משלהם, הרי כאן מדובר בקהילות קטנות ומפוזרות, המצטרפות רק לרבבות אחדות בכל אחד משלושת ריכוזי יהודי המזרח: גרוזיה, דאגסטן ובוכרה.

לא ייפלא איפוא, כי מבחינת אורח-החיים, התלבושת והמנהגים, דומים יהודים אלה מאוד לבני העמים שבּתוכם הם יושבים. הפלא הוא, שיהודים אלה, קומץ קטן שבקטנים, הצליחו בכלל להתקיים ולשמור על ייחודם, על דתם ומסורתם, בהרי קווקאז ובערבות אסיה, כשהם מנותקים לא רק מזרם החיים היהודי באירופה אלא גם מקבילות היהודים הגדולות והקרובות להם שבעיראק או בפרס.

ניתוח הגורמים, ששמרו ושימרו את השבטים היהודים הללו בעבר, יבהיר לנו את מצבם המיוחד במינו, כיהודים, גם כּיום, תחת השלטון הסוביֶטי.

סיבה חשובה, ואולי החשובה ביותר, היא עצם העובדה, שהיהודים הללו יושבים בקווקאז ובערים העתיקות של אסיה התיכונה שנים כה רבות, עד שהפכו חלק בלתי-נפרד, ואפילו אורגני, של הנוף. אם הם מייחסים עצמם לצאצאי גולי אשור ובבל, ואם לכל הדעות יושבים הם בשטחים אלה כאלפַיִם שנה, הרי ישיבתם אינה עוד זו של נוודים, של פליטים או מהגרים מקרוב באו.

גם יחס האוכלוסיה שמסביב שונה מן המקובל. העמים, שבתוכם ישבו ויושבים השבטים היהודים הללו, רואים בהם תופעה טבעית, מובנת ועתיקה.

סיבה חשובה לא פחות נעוצה ביחס הדתות, ששלטו במדינות הללו, אל היהודים ואל הדת היהודית.

הכנסיה הנוצרית הגרוּזִינִית, אחת העתיקות בעולם, והכנסיה המוסלמית בדאגסטן ובבוכרה חסרו לגמרי, במשך מאות השנים האחרונות, אותו להט קנאי ושנאה בוערת ליהודים, בהם הצטיינו הכנסיה הקתולית בפולין והכנסיה הפרבוסלבית באוקראינה וברוסיה. ואם גם היתה, והיתה, מידה מסוימת של הצקה דתית ליהודים, שישבו בין המוסלמים ובין הנוצרים בקווקאז ובאסיה, הרי יחד עמה ובמקביל לה היתה גם סולבות כלפי היהדות וסמליה, אות קין של “צולבי האֵל והמשיח” לא הוטבע שם ביהודים, כמוֹשעשוּ, ברשעוּת רצחניתת, הכנסיות הנוצריות באירופה.

היהודים ה“מזרחיים” עצמם גם מילאו במידה מסוימת, תפקידים נורמליים ואורגניים יותר בחברוֹת ובכלכלות שבתוכן ישבו, אם כבעלי-מלאכה חיוניים בכפרים ההרריים בקווקאז ואם כסוחרי שטיחים בבוכרה או סוחרי יין בגרוזיה. בגלל צורתם החיצונית, מנהגיהם, תלבושתם ושפתם, הדומים לאלה של העמים שבתוכם ישבו, וכאמור, גם בגלל מספרם הלא-גדול, לא התבלטו היהודים יותר מדי ולא “ניקרו עין”, כאחיהם במערב.

נוסף לסיבות חיצוניות אלה פעלוּ בקרב היהודים ה“מזרחיים” שני גורמים נוספים, פנימיים, שהגנו ושמרו עליהם. אמנם בלי הלמדנות המפליגה מחד והדבקות המיסטית-חסידית מאידך, של יהודי-אשכנז, שמרו היהודים ה“מזרחיים” על הדת ומוסדותיה בעקשנות ובהתמדה בלתי-רגילות. אולי לא צללו חכמיהם למעמקי ים-התלמוד, כגאוני פולן, ליטא ורוסיה, אך כל הנכסים הדתיים-רוחניים שמרו הם מכל משמר והעבירום, ללא שינוי ומתוך שמרנות ורציפות, מדור לדור.

 

המשפחה המורחבת – חומה ומגן    🔗

כּן התפתחה ביניהם, או יותר נכון השתמרה, המשפחה המורחבת המורכבת משלושה-ארבעה דורות הדרים בחצר אחת אוֹ בבתים סמוכים, ובה שוררים יחסים פטריארכליים מובהקים ואף שיתוף מסוים בנכסים. משפחה זאת היתה והנה חומה ומגן לבניה וגם כלי-תקשורת מצויין להעברת דיני חיים, ערכים ומנהגי מסורת.

עם כיבושי הצארים והסיפוח לרוסיה החלוּ נוצרים מגעים תכופים והדוקים יותר בין יהודי המזרח ויהודי המערב שבתוך האימפריה. תחילה נתרקמו הקשרים בעיקר בשטח הדתי, כשיהודי המערב שולחים למזרח כלי-קודש וספרי דת. אחר-כך נוצרו גם קשרים לאומיים-חילוניים. עם התפתחות התנועה הלאומית והציונית בקרב יהודי רוסיה, בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, החלו מגיעים שליחיה גם לקווקאז ולאסיה התיכונה ולזרוע בין היהודים שם את זרע התנועה הלעומית החדשה. זרעים אלה מצאו בין יהודי המזרח קרקע פוריה מאוד, כי הציונות, במובנה הדתי-המשיחי התמים, היתה קיימת אצלם תמיד, והם קיבלו בהתלהבות את המורים, העתונים, הספרות העברית המודרנית ואת יתר אביזרי התנועה הציונית החדשה. (זכורה התמונה המפורסמת של הרצל היושב, באחד הקונגרסים הראשונים, בתוך משלחת יהודים קווקאזיים עבדקנים, לבושי-הדר, חבושי “קולפאקים-של-פרווה” ועל חזיהם טורים טורים של כדורי-רובה, כמנהג בני קווקאז מאז ומתמיד).

היהודים ה“מזרחיים” הללו, על הרקע הדתי-לאומי המיוחד להם, היו גם מבין הראשונים ששלחו לארץ-ישראל, בקילוח דק, כמה מטובי בניהם, להתישב בה ולבנותה והקימו שכונות מיוחדות משלהם בערי הארץ לפני שבעים-שמונים שנה.

בבוכרה ובטיפליס, בטשקנט ובבאקו ובעשרות מקומות אחרים קמו בתי-ספר עבריים מודרניים וסניפים להסתדרויות הציוניות ולתנועות-הנוער שלהן.

עם ביסוס השלטון הסוביֶטי בקווקאז ובאסיה התיכונה (תהליך שנמשך כמה וכמה שנים והסתיים רק בראשית שנות העשרים) החלו הסוביֶטים סוגרים, בזה אחר זה, את המוסדות היהודיים החילוניים-הלאומיים, עד שחיסלו אותם לגמרי וכדרכם החלו גם להציק למוסדות הדתיים ולבתי-הכנסת.

המגעים עם היהודים במערב ותקופת הפריחה הלאומית הקצרה שבאה בעקבותיהם, נפסקו כליל, ויהודי המזרח חזרו, מבחינה יהודית, אל בדידותם הקודמת.

עברו עליהם, כמובן, כעל העמים שבתוכם ישבו, תמורות חברתיות וכלכליות עצומות. עם חדירת תורות חדשות וטכנולוגיה מודרנית לקווקאז ולאסיה, עם ההתפתחות הכלכלית והתיעוש, עם פתיחת דרכי תחבורה חדשים – עם כל התמורות הללו נפתחו גם בפני יהודי המזרח אפשרויות חדשות ללימודים ולרכישת מקצועות; ואם כמה מן המקצועות העיקריים בהם עסקו היהודים, כגון המסחר הפרטי והמלאכה, נעשו מיותרים בחברה החדשה, יכלו היהודים למלא מעתה תפקידים כלכליים-חברתיים חדשים בקרב הרפובליקות.

המגע עם כמוני יהודים אשכנזים נתחדש בשנות מלחמת-העולם השניה. לאוזבקיסטן, לטדג’קיסטן, לגרוזיה לדאגסטן הגיעו אלפי פליטים יהודים מפולין, מליטא, מרוסיה האירופית, מבלורוסיה ומאוקראינה. פליטים יהודים אלה מצאו סעד לא-מועט בין יהודי המקום. הרוב הגדול של הפליטים שהה שם רק בשנות המלחמה ואחר-כך חזר למערב, אך היו מהם שנשארוּ בערים הגדולות בקווקאז ובאסיה התיכונה. האוכלוסיה היהודית במקומות אלה היא כיום מעורבת, קצתה יהודי המקום הותיקים, ה“מזרחיים”, וקצתה יהודים “אשכנזים”.

מי שמסתכל כיום בשלושת השבטים של יהודי המזרח, נוכח לדעת כי כמה תופעות, עליהן עמדנו לעיל בקשר לרוב יהודי ברית-המועצות, לובשות אצל יהודים אלה צורות שונות לגמרי. הצד השוה לשלושת השבטים הוא משולש: העברת המורשת היהודית בקרב המשפחה; מעמדם המיוחד של הדת ובתי-הכנסת; וקיום התודעה והגאוה היהודית-משיחית.

למרות השינויים החברתיים הגדולים שעברו על יהודי המזרח _ועוד נעמוד עליהם, כאשר נדון בכל אחד מהשבטים בנפרד), הם הצליחו לשמור במידה רבה על אחידות ואחדות המשפחה המורחבת ותפקידיה. הזכרנו לעיל את האטוֹמִיזָצִיָה, הטוטלית כמעט, של היהודים האשכנזים, הן במובן הגיאוגרפי, כלומר בפיזורם המוחלט בתוך מקומות מגוריהם, ללא כל רובע יהודי, והן במישור המשפחתי, כשהמשפחה האָפיינית היא “משפחה גרעינית” קטנה, והקשר עם יתר שארי-הדם רופף למדי.

והנה, אם לגבי היהודים האשכנזים מדובר באטוֹמִים, הרי לגבי היהודים המזרחיים אפשר עדיין לדבר על “מָקרוֹ-מוֹלֵקוֹלוֹת משפחתיות”, המורכבות מאשכוֹלוֹת של בני גילים ומינים שונים, וביניהם יחסי שארוּת וקירבה חזקים. אגב, אותו דבר חל, כמובן, במידה לא-קטנה גם על העמים שבתוכם יושבים היהודים הללו. גם אצל הגרוּזינים, העממים הדאגסטניים והאוּזבקיים, המשפחות המורחבות הן חזקות הרבה יותר מאשר אצל יושבי הערים ברוסיה או באוקראינה.

במשפחות מורחבות ופטריארכליות אלה הסבא הוא לא “פנסיונר זקן” אלא אבי המשפחה הגדולה, המכובד והנערץ; הרב אינו “סתם” אבא אלא ראש משפחה, ויש להקשיב ולציית לו.

האֵם היא עקרת-הבית, הצופיה הליכות ביתה ומטפלת בילדים רבים; והדירה היא מקום מגורים לשלושה דורות.

במשפחות אלה יושבים עשרה אוֹ עשרים איש יום יום לשולחן ואוכלים בצוותא – דבר שכמעט אינו קיים, ולא יתואר, אפילו מבחינת צפיפות המגורים בין היהודים האשכנזים. לגמרי טבעי הדבר, שבליל שבת, ולא-כל-שכן בליל חג, יתאספו בבית הסבא הזקן עשרות אנשים: בנים ובנות, חתנים וכלות, נכדים ונינים, דודים דודות ובניהם ונכדיהם.

אין תימה, איפוא, שמשפחה כזאת היא כלי בלתי-רגיל לתקשורת בין דורות ולסוֹציאליזציה של הדורו הצעיר על-ידיד המבוגרים והזקנים.

נחזור והדגיש, כי המסורת הדתית בקרב יהודי המזרח היתה איתנה, רצופה ובלתי-משתנית במשך דורות. כאשר המוסדות הדתיים שלהם, כגון הרבנות, בתי-המדרש ובתי-הספר הדתיים, החלו נסגרים בידי השלטון הסוביֶטי, והופסקה פעילותם וגם פעולת בתי-הכנסת שנשרו פתוחים צומצמה עד מאוד – מצאו הדת, המסורת והרגש הלאומי מפלט ומקלט בטוח בחיק המשפחה המורחבת. משפחה זאת מחזיקה ומעבירה את הערכים והסמלים הדתיים-מסורתיים-לאומיים, והיא שומרת גם כיום את היחיד בתוך מסגרתה, על-ידי טקסים מסורתיים המוליכים אותו “מן העריסה לקבר”.

בראש וראשונה שומרת המשפחה היהודית המורחבת על קיום הטקסים של רגעי המשבר והמעבר בחיי האדם: לידה, התבגרות, נישואין ומוות, כלומר, על קיום אותן המצוות, שהדת היהודית דורשת מאדם בישראל ברגעים אלה – ברית-מילה, בר-מצוה, חופה וקידושין, קבר ישראל.

כבר עמדנו על רדיפות המוהלים והתמעטות מספר הנימולים בין היהודים ה“אשכנזים” ועל קיום המילה במחתרת, או בחצי-מחתרת, ביניהם.

המצב בין יהודי המזרח שונה לחלוטין. לא יעלה על הדלת, כי יהודי גרוּזיני, הררי או בוּכרי לא ימוּל את בנו, ויהיה האב בתפקיד כאשר יהיה, ויהיה אפילו חבר פעיל במפלגה הקומוניסטית ואתיאיסטי מושבע. את בנו ימוֹל – כי המשפחה המורחבת לא תסכים שיהיה בתוכה ילד שלא נימול. תהיה זאת אנוֹמליה כה חמוּרה שהמשפחה תקיא מקרבה את האב ואת הבן גם-יחד.

אפשר לומר איפוא, בבטחון מלא כמעט, כי כל היהודים ה“מזרחיים”, גם אלה הנולדים כיום, נימולים. ואגב, לאלה מביניהם החיים בקרב המוסלמים כגון הבוכרים וההרריים, קל הדבר יותר, כי גם שכניהם המוסלמים מקפידים עדיין בדרך-כלל על מצוות המילה.

מעניין הדבר כי השלטון הסוביֶטי, אותו שלטון סוביֶטי הרודף את המוהלים בין “יהודי אשכנז” יושכ יפה, שכאן יהיה הדבר בּחינת “ייהרג ולא יעבור”. ליתר המחשה הייתי אומר, שאם אמנם יקרה כדבר הזה ויאסרו עליהם בכוח לקיים את מצוַת מילה, יחדלו יהודים אלה להוליד ילדים.

ומכאן לבר-מצוה. טקס-התבגרות יפה זה, כשהנער היהודי עולה לתורה, מברך ומפטיר ונכנס לעולן של מצוות – בחיים יהודיים תקינים משמש הוא גם לראוה מסויימת של ההורים והנער לעיני העדה. כאן מראים לקהל את פריָן של שנוֹת הלמוד הקודמות על-ידי הקריאה הנאה בתורה ובנביאים, על-ידיד הברכות הנאמרות ללא דופי ועל-ידי הקריאה הנאה בתורה ובנביאים, על-ידי הברכות הנאמרות ללא דופי ועל-ידיד “הדרשה” בה מספר הנער ומפרש סוגיות מן התורה והתלמוד. בין היהודים ה“אשכנזים” בברית-המועצות, פרט אולי ליהודי השולַיִם המערביים, נמצא טקס בר-מצוה בתהליך של דעיכה. אין רואים כמעט ילדים יהודים עולים לתורה, ועל הסיבות לכך עבר עמדנו.

תמונה אחרת לגמרי רואה אתה בבית-כנסת של היהודים ה“מזרחיים”. ביקרתי בבתי-הכנסת בטשקנט, בוכרה, סמרקנד, טביליסי, קוטאיסי, באקו, ושאר ישובים בקווקאז ובאסיה התיכונה, ולא היתה כמעט שבת, שלא יתקיימו בה טקסי בר-מצוה. נער יהודים בלבוש חגיגי בלויַת האב הגאה עוֹלה נרגש לביצה, מברך על התוֹרה בעברית צחה למדי, בהברה ספרדית, כשהקהל, ובתוכו כמובן כל בני המשפחה הענפה, עונים אחריו “אמן”. אתה מרים עיניך ורוֹאה בעזרת הנשים את האֵם לבושה בשמלות-שבת הצבעוניות, כשדמעות גיל מתנוצצות בעיניה. כל זה הוא מחזה טבעי ומקובל אצל יהודים בכל רחבי העולם, אך כאשר אתה רואה זאת בעיירה בקווקאז, נודעת לדבר משמעות אחרת לגמרי.

וזאת לזכור: הרי גם בקהילות היהודים ה“מזרחיים” אין אף בּית-ספר עברי או מוסד אחר בו מותר, בגלוי ובצורה מאורגנת וקיבוצית, ללמד לימודי דת, ויהי זה בצורה אלמנטרית ביותר.

אם ילדים יהודים אלה יודעים לברך בעברית, הרי זה סימן שלמדו זאת באיזה מקום; והמקום הוא, ללא כל ספק, המשפחה המורחבת והגדולה, עליה דיברנו לעיל, זו שמעבירה את עיקרי המסורת מדור לדור. אין פירוש הדבר, כי במשפחה גדולה זאת מלמדים בצורה מסודרת לימודים יהודיים של ממש, וכי יש בקרב היהודים ה“מזרחיים” בימינו צעירים מלומדים בעברית. האמת רחוקה מאוד מכך. כל מה שהזקנים וההורים מצליחים להעביר לבניהם הם רק עיקרי-העיקרים של המסורת והדת ותו לא. בתנאים הקיימים אין זה דבר של מה-בכך; אך אם נראה את ההתפתחות לטוָח יותר ארוך, הרי גם אצל יהודי המזרח עלול מקור נפלא זה של המשפחה המורחבת להסתם וליבש, אלא אם כן יחול שינוי יסודי ותינתן להם אפשרות לארגן לימודים יהודיים מסודרים.

החתונה היא הטקס הדתי הבא.

גם בנוֹשא זה קיים הבדל בין היהודים במערב ובמזרח.

החתונה היהודית בין יהודי אשכנז על חפתה, ברכותיה, שושביניה, בדחניה, שיריה וריקודיה, כמעט איננה קיימת עוד בברית-המועצות. יש לזכור, כי לפי החוק הסוביֶטי החתונה הדתית – תהא זו נוצרית, יהודית, מוסלמית או כל דת אחרת – אינה “תופסת” ואינה “נחוצה” כי החוק מכיר רק בנישואין אזרחיים הנערכים אצל רַשם-נישואין מטעם השלטון. מעניין הדבר, כי בשנים האחרונות מנסים השלטונות הסוביֶטיים לשוות לרישום הנישואין האזרחיים צורה של מעמד חגיגי, לרבוֹת נאומים, שירה פרחים, וכדומה. השלטון עצמו מבין עתה, כי ברגע חגיגי זה בחיי שנַיִם מאזרחיו אין להסתפק עוד ברישום שיגרתי ועלוב אצל פקיד אפוֹר. לכן בונים עתה בברית-המועצות “היכלי חתונות” מקושטים ומפוארים ומנסים לנצל את השעה גם להחדרת תודעה וערכים קוֹמוּניסטיים ללב הזוג הצעיר. בקצרה, השלטון הקומוניסטי נוהג, ומבחינתו בּצדק גמור, ככל הדתות לפניו.

משום כך, כאמור, מעטים מאוד טקסי חתונה יהודיים בין היהודים ה“אשכנזים”. אמנם מספרם עולה על מספר טקסי בר-מצוה כי יש עדיין הורים המפצירים בבניהם ובנותיהם לקיים את הטקס, ולוּגם בחתף ולוּגם בחצי-הסתר, כדי שיהיו בעל ואשר גם לפי הדת והמסורת היהודית.

 

חתונה יהודית במוסקבה    🔗

נכחתי פעם בחתונה יהודית בבית-כנסת בפרברי מוסקבה. היה זה יום של חולין. בערב התאספו כשני מנינים יהודים זקנים. החתן והכלה הגיעו כל אחד בנפרד, בבגדי-חול אפורים, עלובים למדי. וזאת בעיקר כדי לא להתבלט חלילה בכניסה וביציאה מבית-הכנסת. החתן היה נבוך למדי. ראו על פניו, כי הוא מקיים את הטקס רק מתוך רצון למלא בקשת הכלה והוריה, שעמדו ובכו בזמן החופה החפוזה אשר העמיד הרב הזקן.

לאחר החופה הוציא מישהו בקבוק יין. נמזגו כמה כודות. מישהו הוציא, מכנף בגדו, כמה דגים מלוחים. היהודים הרימו מהר כוסית “לחיים” והתחילו מסתלקים – כאילו אמרו זה לזה: “נוּ נוּ, בואו ונגמור כבר, שמא תשלוט בנו עינא בישא”.

אצל יהודי המזרח מצטיירת תמונה אחרת לגמרי. אין אמנם כל ספק, שכל הזוגות נרשמים גם שם כחוֹק בנישואין האזרחיים, אך באותה מידה ברור, כי בני הזוג הצעיר הולכים אל “החכם” (כלומר, הרב) ונישָׂאים לפי כל כללי הטקס הדתי. לרוֹב תיערך החופה בצורה חגיגית ובנוכחות כל בני המשפחה, אך גם אם לא ירצוּ החתן או הכלה – מסיבות אישיות – לתת לדבר פומבי רב, לא יוותרו על הטקס הדתי; שאם לא כן, המשפחה לא תבין את פשר הדבר ולא תקלוֹט אוֹתם בקרבה. כי לגבי המשפחה המורחבת לא יהיו בני הזוג בעל ואשה כל עוֹד לא העמידו חופה, ואסור להם לחיות חיי אישות.

הטקס האחרון, תרתי משמע, הוא טקס הקבורה.

כידוע, נאבקים עתה היהודים ה“אשכנזים” הזקנים על הקצאת שטחים חדשים לבתי-קברות יהודיים ונגד הריסת בתי-הקברות הקיימים, ה“מפריעים לבניה ולתכנון”.

מאבק זה איננו קיים אצל יהודי המזרח. אצלם רואה אתה בתי-קברות יהודיים בני מאות על מאוֹת שנים.

היהודים הללוּ חיו, מתו ונקברה באדמה זאת דורות רבים, וגם בתי-הקברות שלהם הם חלק בלתי נפרד מן הנוף. איש לא יהרוס את בתי-הקברות העתיקים שהרי הם כבר כמעט אתרים היסטוריים וארכיאולוגיים; ובדרך-כלל אין העמים המזרחיים, ועמי הקווקאז בתוכם, שטופים באתיאיזם לוֹחם ואין הם להוטים כלל להרוס דבר המעיד על עברם. להיפך, עמים אלה מנסים לשמור כל מצבה עתיקה, כל ארמון עתיק וגם כל מנזר כנסיה או מסגד שנבנו בעבר; כי כל המבנים הללו הם חלק בלתי-נפרד מן ההיסטוריה שלהם בה הם נאחזים ומתגאים.

אם במערב, בין היהודים ה“אשכנזים”, כבר נקברים רבים ממתיהם בבתי-קברות מעורבים ו“כלליים”, הרי אצל יהודי המזרח נקברים המתים עד היום, ואפשר לומר בביטחה ללא יוצא מן הכלל – בבתי-קברות מיוחדים משלהם. איש לא יעלה על הדעת, כי יהודי בוכרי, גרוזיני או הררי, צעיר או זקן, ייקבר בעירו בקבר לא-יהודי. שוב, כמו בשאר המקים – המשפחה המורחבת לא תרשה זאת בשום פנים. המת, כמו החי, שייך קודם-כל למשפחה: טקס הקבורה, ה“קדיש” ה“שבעה”, ה“שלושים”, יקויימו במלואם ויהַוו גם הם מלט מלכּד להמשכיות הדורות במשפחה.

 

מדוע יש עדיין מצוֹת ל“יהודי המזרח”?    🔗

מובן איפוא, גם כי חגי ישראל נשמרים בקפידה אצל היהודים ה“מזרחיים” כמעט במלוא הדרָם הטרום-מהפכני.

סיפרנו לעיל כיצד מציקים השלטונות ליהודים ה“אשכנזים” בקשר לאפיית המצוֹת לפסח. לגבי יהודי המזרח אין הדבר קיים. כאן אופים מצאות “מתוך כוונה” ולעיני כל. אמנם, לפי תנאי החיים אצלם ולפי מנהגיהם אופָה עקרת-הבית עצמה את המצוֹת בּתנור ביתי בשביל כל משפחתה, והדבר אינו כרוך ברשיונות ובביורוקרטיה כמו במערב. אך גם אפיה פרטית וביתי זאת נעשית ללא פחד וללא התערבות השלטונות היודעים היטב, כמו בשאר ענייני דת ומסורת, כי זאת מצוות “עשה”, שהיהודים לא יעברו עליה ולא יבטלוה בשום פנים ואופן.

ומה שנאמר על הפסח חל גם על שאר החגים היהודיים בכל ימות השנה

טבעי הדבר, כי המבנה הסוֹציולוגי של הקהילות היהודיות במזרח הוליך, במשך הדורות, גם להיוָצרות שכונות ורובעים יהודיים מיוחדים. דבר זה חל בעבר כמעט על כל התפוצות. ה“גיטו” היהודי באירופה או “המלח” היהודי בצפון-אפריקה הם מסימני ההיכר החברתיים של היהודים במשך דורות. ריכוזים סגורים אלה, בעיקר בדמות ה“עיירה” היהודית, היו אָפיניים גם ליהודים ה“אשכנזים” ברוסיה הצארית. אך עתה, כאמור, מפוזרים הם לגמרי.

לא כן המצב בין היהודים ה“מזרחיים”. בכמה מערי גרוזיה, דאגסטן ואוזבקיסטן אפשר עדיין להצביע על רובעים יהודיים מובהקים, בהם יושבים היהודים דורות על דורות. האמת היא, כי ריכוזי דיו לפי שבטים ועממים קיימים עד היום בקווקאז ובאסיה התיכונה, הרבה יותר מאשר ברוסיה האירופית.

ברורו איפוא, כי הרובע היהודי והמשפחות המורחבות שבתוכו שמרו ושומרים גם על מוסד בית-הכנסת הרבה יותר מאשר אצל יהודי “אשכנז” הסוביֶטיים. אל בית-הכנסת מביאה המשפחה כמעט את כל בניה, מכל הגילים, ומשום כך בית-הכנסת במזרח הוא מוסד חי ואורגני לאין ערוך יותר מאשר במערב.

בבית-כנסת כזה את חש מיד, אפילו ביום-חול רגיל, שהאוירה בו נורמלית יותר ורגועה יותר. הוא מזכיר לך בית-כנסת רגיל בתל-אביב או בברוקלין. יהודים זקנים, ולא-כל-כך-זקנים, נכנסים ויוצאים; פניהם פחות מתוחות, פחות מבוהלות. אינך חש כלל באוירה הכבדה הרובצת על בתי-הכנסת ה“אשכנזים בברית-המועצות. כשנכנס אורח או תייר יהודי מחוץ-לארץ, מקבלים אותו בחמימות ובגלוי. שלא כבבתי-הכנסת ה”אשכנזים", אין הגבאים דוחפים אותו מיד קדימה אל קירבת ארון-הקודש; אינם סוגרים עליו מכל צד, בהתאם לפקודות שקיבלו מגבוה לבל יבוא חלילה במגע עם הקהל.

בימי שבת וחג מתמלאים בתי-הכנסת, עד לאין הכיל, לא רק גברים אלא גם ילדים מכל הגילים; עזרת הנשים מלאה נשים זקנות ואמרות צעירות, ותינוקות בזרועותיהן; והבית מלא המולה בריאה ונורמלית שך עדת מאמינים. ואתה נוכח מיד לדעת, כי “כולם מכירים את כולם”. אין כאן שמץ מאותו פחד הזרוּת, מאותו חשש “מי יודע, מי הוא השכן לימיני, האָפיני לבתי-הכנסת ה”אשכנזיים". ילדים משחקים עם ילדים וצוחקים בקול רם. ההורים משוחחים זה עם זה על עניני דיוֹמא, והאוירה כולה היא של מפגש משפחתי רב-ממדים.

לא ייפלא, כי גם הבנינים עצמם מטופלים יוֹתר, נקיים יותר ועשירים יותר בריהוט ובקישוטים.

גם היהודים ה“אשכנזים” מקימים את בתי-הכנסת שלהם בעצמם, בלי כל עזרה מצד השלטונות; אך כיון שקהל המתפללים מורכב אצלם מפנסיונרים זקנים, חסרי-כל, והצעירים יותר, גם אילוּרצו לנדֵב, היו חוששים לתרוֹם פן יעוֹררוּ עליהם חשד – הרי קיומם של בתי-הכנסת ה“אשכנזים” הוא בצמצום ובדוחק, ואכן, כך הם נראים.

לא כן במזרח. כאן מנדבים ותורמים יהודים בגיל העבודה, הנמנים עם באי בתי-הכנסת הקבועים, סכומים נכבדים למדי. גבאי בית-הכנסת יכולים איפוא להשען על ציבור אחר לגמרי, נדיב יותר, פתוּח-יד יותר.

לעליה לתורה יש בקהילות אלה מחיר; כי ה“עליה” כרוכה בכיבוד חברתי, וה“חכם” או הגבאי מוציא מן העוֹלה-לתורה, לפי מקום-הכּבוֹד שניתן לו, את תרומתו ללא כל היסוס.

ליד בתי-הכנסת של קהילות אלה רואה את לפעמים מוסדות דתיים אחרים, שאינם קיימים כבר מזמן בית היהודים ה“אשכנזים”, כגן המקווה או בית השחיטה הכּשרה (בעיקר לעופות). ושוב, כמובן, כרוך הדבר במשפחות המורבות הנזקקות למוסדות אלה והמקיימות אותם.

גם מקל-חובלים של סגירת בתי-הכנסת, שהופעל ביעילות כה רבה במערב, אינו מוּנף באותה עצמה במזרח. השלטונות יודעים, שאם יסגרו מחר בּית-כנסת בעיר או בעיירה באוקראינה או בבלורוסיה, יבכו כמה עשות יהודים זקנים בכי מר, כמה מאות יקנחו דמעה בסתר, ולכמה אלפים יחרה הדבר בעומק לבם; אך זה הכל. זאת תהיה כל התגובה. בעוד שאם יסגרו בית-כנסת בקהילה של יהודי המזרח, יזדקקו ליותר כוח וליותר ברוטליות, והדבק יעורר הדים גדולים הרבה יותר. וכאשר השלטון מבין זאת, במיוחד עתה, כשהוא אינו מעוניין בשערוריות פומביות, הרי הוא מניח לבתי-כנסת אלה לחיות את חייהם, בתקוה, כי באין דור-המשך של מנהיגים ובאין חינוך יהודי מסודר כלשהו גם בין יהודי המזרח, עתידים המוסדות לגסוס ולמות מאליהם תוך שנים מספר.

אך לא רק עתה אלא אפילו ב“שנים השחורות” של סטלין היתה תגובת היהודים ה“מזרחיים” לסגירת בתי-כנסת שונה מן המקובלת, אמיצה וגאה הרבה יותר.

 

יהודי קוטאיסי השתטחו על הכביש    🔗

קוטאיסי היא העיר השניה בגדלה ברפובליקה הגרוזינית. אוכלוסיתה מונה כמאה-וחמישים אלף תושבים, ומהם כחמשה-עשר אלף יהודים גרוזינים, היושבים רובם ככולם ברובע עתיק משלהם, על גדת הנהר החוצה את העיר. ברובע זה קיימים כיום שלושה בתי-כנסת – תופעה נדירה למדי גם בקהילות יהודי המזרח; ואחד מהם, והוא הגדול והיפה מכולם, שוכן ממש על הגבול שבין הרובע היהודי ושאר הרובעים.

ביקרתי בעיר זו ושמעתי מפי יהודיה את סיפור המעשה על מאבקם לקיומו של בית-הכנסת. עם החרפת המסע נגד היהודים בשנות סטלין האחרונות החליטו, כנראה, גם שלטונות העיר קוטאיסי לגלות יזמה. ל“חכם” ולגבאים של בית-הכנסת הגדול ניתנה הודעה, כי עליהם לסגור את בית-הכנסת עד תאריך מסוים ולמסור את המפתחות לשלטונות. בית-הכנסת יוחרם ויהיה למועדון של ה“קומסומול” המקומי.

היהודים הוכּוּ בתדהמה. תחילה ניסו להעביר את רועה הגזירה בשתדלנות המקובלת: רצו אל ידידיהם – וידידים לא מעטים היו להם ויש להם בקרב הגרוזינים. הם שיגרו משלחות אל ראשי-העיר, ביקשו, התחננו; ניסו לקנות את המשך קיומו של בית-הכנסת בכסף; הודיעו, כי אספו כסף להקמת המועדון ויתרמוהו לעיריה. הכל ללא הועיל. השלטונות התעקשו וחזרו והודיעו, כי בתאריך המסוים חייב בנין בית-הכנסת להיות ריק. יש להוציא מתוכו את ספרי הקודש ולמסור את המפתחות. סערת הרוחות ברובע היהודי גדלה והלכה. הענין העסיק את כל היהודים ולא נתן להם מנוח.

כאשר הגיע יום הפינוי וליהודים נודע כי בשעה מסוימת תבואנה כמה מכוניות-משא ובה המוציאים לפועל וציוד המועדון, התרכז המון יהודי מכל קצות הרובע, הקיף את בנין בית-הכנסת ומילא את הרחוב. בהגיע שיירת המכוניות, השתטחו היהודים, זקנים וצעירים על הארץ, לרוחב הכביש, וצעקו לעבר הנהגים, כי רק על גופותיהם יוכלו לעבור אל בית-הכנסת. לאחר איומים וצעקות נוכחו אנשי השלטון לדעת, שרק בכח-הזרוע יזיזו את היהודים הרובצים על הכביש. הם חזרו כלעומת שבאו, ומסתבר כי לאחר התיעצויות הגיעו לכלל מסקנה, שהענין אינו “כדאי” והם הרפו מן היהודים.

מגוחך לומר, כי השלטונות היו “חסרי אונים”. השלטון הסוביֶטי יש לו עוד די כוח לסגור בית-כנסת בעיירה גרוזינית, ולו רצה להפעיל את כוחו יכול בנקל להכּות, לעצור, לאסור, להגדלות ואפילו להרוג את היהודים “המורדים”. וכיון שהדבר התרחש בימי סטלין, לא היה שום איש, לא בברית-המועצות ולא בעולם, פוצה פה ומצפצף.

עיקר-העיקרים שבסיפור נעוץ בעובדה, שדוקא משום שיהודים ידעו יפה יפה את כוחו הכל-יכול של השלטון, וידעו מה צפוי להם, הרי פירוש הדבר, שבמעשה שעשו הם השליכו את נפשם מנגד, במלוא מובן המלה, והגנו בגופם על בית-הכנסת שלהם, עד היום גאים במעשה זה יהודי קוּטַאִיסִי וגם יהודי שאר הקהילות בגרוזיה, היודעים היטב את סיפור המעשה, והם רואים בו, בצדק, מעשה-גבורה שיש להתפאר בו.

בכמה מערי אסיה התיכונה והקווקאז יש עתה קהילות יהודיות “מעורבות” או יותר נכוֹן “כפולות”. קיימות שם קהילות יהודי המקום, ה“מזרחיים”, וקהילות של יהודים “אשכנזים” שמיעוטם הגיעו לשם בימי הצאר ובראשית השלטון הסוביֶטי ורובם הם המשקע שנותר ממאות אלפי הפליטים שנמלטו לשם במלחמת העולם השניה.

בכמה ערים, כגון טשקנט, באקו, טיביליסי ואחרות, יש בתי-כנסת נפרדים לשתי העדות, ה“מזרחית” וה“אשכנזית”. כדאי להשוות את שני המוסדות הללו. בית-הכנסת של היהודים ה“מזרחיים” הוא, כאמור, חי, אורגני וכמעט נורמלי, בעוד שבאותה עיר, לעתים באותו רחוב, שוכן בית-כנסת של יהודים “אשכנזים”, ובו אתה רואה את התמונה האָפינית, שתואר לעיל: בנין עלוב, יהודים זקנים ומבוהלים, אוירה של מתיחות, חשדות ופחד.

כעת נעמוד בנפרד ובפירוט על כל אחד משלושת השבטים ה“מזרחיים”, כי גם ביניהם ניכרים הבדלים וגונים שונים בדפוסי החיים וההתנהגות. הרי ידוע כל כך מעט, ועוד פחות מזה נכתב, על שבטים אלה, שמן הראוי לתת להם מקום נרחב יותר בתיאור הכללי ממה ש“מגיע” להם לפי מספרם.

מספרם של היהודים הגרוזיניים מגיע כיום לששתים עד שבעים אלף. רובם המכריע יושבים ברפובליקה הגרוזינית, אך יש אלפים מהם גם באזרבידז’אן (בעיקר בעיר הבירה באקו), בקאזכסטן (בעיקר בעיר-הבירה אלמָא-אטָא), ומעטים גם בארמניה ובשאר רפובליקות ברית-המועצות.

מבחינה חיצונית, הן במבנה גופם והן בלבושם, דומים היהודים הגרוזיניים לבני הלאוֹם הגרוזיני שבתוֹכוֹ הם יושבים, עד שכמעט קשה להבדיל ביניהם: שחורי-שיער כעוֹרב, גבוהים יחסית, הגברים רובם ככולם משוּפמים בשׂפם “גרוזיני” אָפיני, הנשים ארוכות-שיער ואצילות מיוחדת במינה שפוכה עליהן. יתר-על-כן, היהודים הגרוזיניים הם היחידים בין שלושת השבטים של יהודי המזרח, שאין להם כל נִיב משלהם. השפה היחידה (פרט לעברית, שהיא שפת הקודש) המדוברת ביניהם, בבית ובחוּץ, היא אותה גרוזינית המדוברת בפי שכניהם הלא-יהודים, שהיא, אגב, שׂפה אַרית עתיקה ומיוחסת, ואין בינה ובין הרוסית ולא-כלום. ליהודים הגרוזיניים שמות-משפחה, שאינם נבדלים כמעט משמותיהם של הלא-יהודים, ועל-כל-פנים הסיוֹמוֹת שלהם זהות הסיומות המקובלות בגרוזיה שן “שווילי” ו“אדזֶה” כשלפעמים, אך לא תמיד, אפשר לזהות את היסוד היהודי שבשם-המשפחה לפי הרישא שלו, כמו למשל בשם הנפוץ “חכמשווילי”, כשהמלה “חכם” מלמדת, כי היה בין אבות המשפחה מי שכּיהן במשׂרה דתית מכובדת או שהיה דתם תלמיד חכם.

היהודים הגרוזיניים יושבים בקרב אחד העמים התרבותיים ביותר בברית-המועצות, עם, שיש לו היסטוריה בת למעלה מאלפַיִם שנה, והגאה על כל פרט מעברוֹ המפואר. הגרוזינים גאים במיוחד על העובדה שעמם היה אחד הראשונים בעולם אשר קיבל את הנצרות. הם גאים על שושלות המלכים שלהם, נסיכיהם, ספרותם העשירה ושירתם הגדולה. הם גם גאים על עמידתם האמיצה ועל המלחמות הכבדות והממושכות, שניהלו אבותיהם נגד הצארים. הם גאים גם על כך – וזאת יאמרו לך בחצי-פה – כי לא קיבלו את השלטון הסוביֶטי “בקלוּת”, וכי היתה להם, בין סוף השלטון הצארי וראשית השלטון הסוביֶטי, תקופה קצרה של עצמאות מדינית. הגרוזיניים גאים אפילו כל-פי דרכם המיוחדת, על סטלין, שנולד יוסיף ויסַרִיאנוֹביץ דז’וּגשווילי, בן לסנדלר עני בעיירה הגרוזינית גוֹרִי. אין הגרוזינים אוהבים את סטלין, אשר לא חס בימי “הטיהורים הגדולים” על כמה מטובי בני עמו ורצח ללא רחם רבים מגדולי האינטליגנציה הגרוזינית; אך הם מעריצים את בן עמם המשופם על שהצליח למשוֹל, ועוד איך למשוֹל, בכל עמי רוסיה הגדולה והכניס אותם במגלבוֹ ותחת מגף-הברזל שלו.

גם היהודים הגרוזִינִיים גאים במוצאם. הם משייכים עצמם אל בני עשרת השבטים, שהוגלו לפני כ-2700 שנה על-ידי שלמנאסר מלך אשור ממלכוּת ישראל אל קצוי האימפריה האשורית “לחלח ולחבור ולנהר גוֹזן ולערי מדי”. ואף כי אין הוכחות ברורות לאימותה של מסוֹרת זו (כי אין גם מחקר רציני ומדעי על נושא זה), ברור הדבר, כי יהודים הגיעו עד דרום קווקאז בנדודי גולת אשור, בבל ופרס והתישבו שם. על ישוב יהודי בארמניה שומעים אנו מן התלמוד הירושלמי, המזכיר את “ר' יעקב מארמיניה”, ויוסף בן מתתיהו מספר, כי בראשית המאה הראשונה לספירה, בימי טיגראנס מלך ארמניה (שהיה מצאצאי הורדוס הגדול), כבר קיים היה בארמניה ישוב יהודי ניכּר. מארמניה נדדו היהודים צפונה והתישבו בגרוזיה, והחל בימי הבינים כבר קיים, לפי עדויות מספר בכתב וכן לפי מצבות עתיקות, ישוב יהודי רצוף בגרוזיה.

בניגוד לשאר עמי קווקאז ואסיה-התיכונה פיתחו הגרוזינים תרבות עשירה ועצמאית, והיהודים מצאו מקומם בחיי החברה והכלכלה של המדינה הקטנה שנלחמה כל הדורות על ייחודה וחרותה בתוך הקווקאז המסוער. כלכלתה של גרוזיה מבוססת מזה דורות רבים על מטעים. אקלימה הממוזג וטיב קרקעותיה יפים במיוחד לגידול הגפן, וליינות הגרוזיניים יצאו מוניטין בכל העולם המזרח-תיכוני כולו וברוסיה כולה. ייצור היין ותעשיתוֹ דרשו מומחיות רבה, וענף כלכלי זה דרש גם רשת מסחרית מפותחת ליצוא.

היהודים תפסו מקום נכבד, כמעט מכריע, בתעשית היין ובמסחרוֹ. הם ישבו תמיד בערי גרוזיה ובעיירותיה, בהן התרכז ענף היין. אך הם עסקו גם בסוגי מסחר אחרים, הן בקנה-מידה בין-לאומי והן במסחר הפנימי הזעיר. יהודים גרוזיניים היו מגיעים לרגל מסחר היין ושאר עסקים אל האימפריה התורכית, לפרס ולאימפריה הרוסית. החברה הגרוזינית-נוצרית קלטה את היהודים מראשית קיומה ללא משבּרים וראתה בהם מיעוט לאומי קטן, מועיל ונאמן עליה בכּל.

 

בגרוזיה – מסורת גבורה יהודית    🔗

ואמנם יספרו לך היום יהודי גרוזיה אגדות על חיילים וגבורים יהודים, שנלחמו לימין מלכי הארץ ונסיכיה במלחמותיהם הבלתי-פוסקות לעצמאות.

המגע החרבתי-תרבותי עם שאר קהילות יהודיות נוצר בעיקר על-ידי הסוחרים היהודים, שהגיעו אל ישובי היהודים בארצות השכנות. בימי קדם ובימי הבינַיִם קיימו יהודי גרוזיה קשרים עם מרכזי היהודים בפרס ובתורכיה. הם השפיעו על יהודי גרוזיה בסדרי התפילה והפולחן ומהם קיבלו ספרות תורנית ודתית. בעֵת החדשה, מן המאה השמונה-עשרה ואילך, נוצר המגע עם יהודי רוסיה. עם כבוש גרוזיה וספוחה לאימפריה הצארית התחזק הקשר עם יהודי רוסיה יותר ויותר.

יהודי גרוזיה, שנהנו ממצב כלכלי טוב, על כל פנים טוב הרבה יותר משל אחיהם ב“תחום-המושב”, הביאו לגרוזיה רבנים, שוחטים, ובעיקר מורים, מן המערב.

ערב המהפכה הבולשביסטית כבר התקיימו בקהילות היהודים בגרוזיה בתי-ספר עבריים וגם התחלות לתנועה לאומית-יהודית ולארגונים ציוניים. תנועת התחיה הלאומית היתה להם דבר טבעי, שלא עמד בשום סתירה למבנה הקהילתי-הדתי העתיק. ראוי לציין, כי המשורר היהודי-הגרוזיני של העֵת החדשה, ששמו נישא לתפארת עד היום מעל דפי העתונות הסוביֶטית, נקרא הֶרצל בַּעַזוב– הרצל, משום שנולד בשנת 1904, זמן קצר אחרי מותו של בנימין זאב הרצל, ובַּעַזוב פירושו, בעצם, בן בועז. הוא תירגם לגרוזינית את שיר השירים והיה משורר יהודי לאומי מובהק.

בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים כבר החל לזרום קילוח דק של עולים מגרוזיה לארץ-ישראל.

השלטון הסוביֶטי חולל, כמובן, שינויים מהפכניים במצבם הכלכלי של היהודים ובעיסוקם העיקרי. ענף היין – הייצור, התעשיה והמסחר בו – עבר כּליל לידי הממשלה והפך מונופולין של שלטונות הרפובליקה הגרוזינית.

בשנים הראשונות לשלטון הסוביֶטי הצליחו אלפי יהודים לברוח מגרוזיה לתורכיה, לאירופה ולארץ-ישראל. על רוב השבט, שנשאר בגרוזיה, עברו שנים קשות של הסתגלות למשטר החדש. בתי-הכנסת נסגרו, כל מוסדות החינוך היהודי שותקו, ומַטה לחמם העיקרי של היהודים ניטל מידם.

אך מופלא הדבר, כי יהודים אלה מצאו, בדרכים משלהם, שיטות יעילות ביותר לשמור על קיומם וייחודם.

בשטח הכלכלי חזרו היהודים ותפסו עמדות חשובות – הפעם, כמובן, במסגרת ממלכתית וכפקידי מדינה – במסחר היין ובתעשיתוֹ.

על גרוזיה, כעל שאר הרפובליקות האחרות בברית-המועצות, עברו תהליכי מודרניזציה ותיעוש מזורזים מאוד, אך ענף היין נשאר, עד היום, אחד הענפים החשובים ביותר בכלכלתה. כיום מייצרת גרוזיה ומייצאת ליתר הרפובליקות בברית-המועצות, כמויות עצומות של יין. אמנם גם ארמניה, קרים, דאגסטן וכמה רפובליקות באסיה-התיכונה מייצרות יינות ולִיקֶרים, אך אין בכוחן להתחרוֹת בטיב היין הגרוזיני.

עם העליה ההדרגתית ברמת החיים בברית-המועצות גדל הביקוש ליין טוב, והיום נחשבת שתיית היין הגרוזיני המשובח לדבר שבאָפנה ובטעם הטוב.

ברכבות ובאוירונים ברחבי ברית-המועצות פוגש אתה לעתים קרובות את סוחרי היין הגרוזיני, היוצאים מטעם המוסדות הממשלתיים בגרוזיה לכל קצוי הארץ לנהל משא-ומתן על שיווק היין. רובם יהודים גרוזיניים.

יש, כמובן, יהודים גרוזיניים שפנו גם לשטחים אחרים, כגוֹן טכנולוגיה, רפואה, ומקצוֹעות חפשיים למיניהם והצטיינו בהם.

בתחום הדתי-תרבותי, לא זו בלבד שהיהודים הגרוזיניים הגאים מצאו דרכים לשמוא ככל האפשר על מקומם המכובד של בתי-הכנסת, אלא הם מנסים – ושוב בדרים מיוחדות שלהם – לקיים משהו דומה לארגון-גג, אמנם בהחלט בלתי-רשמי, של קהילותיהם.

רוֹב היהודים הגרוזיניים מרוכזים היום בטבּיליסי, בבטוּמִי, בסוּכוּמי, בגורי, בסוּרַמי, בקולָשי (עיירה שרוב תושביה יהודים) ובשר ערים ועיירות. המגע בין ראשי הקהילה בטביליסי ובין שאר ראשי הקהילות לאין ערוך הדוק יותר מאשר בין קהילות ה“אשכנזים”. קהילת טבּיליסי, הגדולה והמבוסס ביותר, מושיטה מדי פעם עזרה כספית לשאר הקהילות, לשמור ולהחזיק מוסדותיהם הדתיים.

גם יחס השלטון הגרוּזיני, ואפילו “מחלקת-הדתות” שלו, אל “היהודים שלהם” הוא במקצת רך ואנושי יותר. הסיבה העיקרית לכך נעוצה בעובדה, שמוסדות הממשל בגרוזיה, בניגוד לרוב הרפובליקות הלאומיות, מתנהלים באמת על-ידי גרוזינים. אומה קטנה וגאה זו הצליחה לעמוד, יותר מכל שאר עמי ברית-המועצות, בפני הרוּסיפיקציה. במשרדי הממשלה בטביליסי אין כמעט רוסים בעמדות-המפתח. גרוזיה היא אולי הרפובליקה היחידה, בה נוצר אצלך הרושם, לפחות כלפי חוץ, כי היא מנהלת את עניניה בהתערבות מועטה ממוסקבה.

גם הטיפול ביהודים נתון ביבי גרוזינים, והם, מתוך מסורת של דורות, רגילים ליהודים, חיים אתם ומתיחסים אליהם בסובלנות רבה.

עובדות אלה, נוסף על חשיבותה העצומה של המשפחה המורחבת, הן שמסייעות בידי היהודים הגרוזינים להיות כיום היהודים המלוכדים ביותר, המאורגנים ביותר והגאים ביותר על יהדותם בכל רחבי ברית-המועצות.

יש לזכור, כמובן, את קנה-המידה ואת היחסיוּת, כי בסופו של דבר גם יהודים מופלאים אלה אין להם אף כתה אחת ללימוד עברית או לימודי דת; אין להם שום אפשרות להכשיר דוֹר-המשך להנהגה קהילתית-דתית; ואין להם כל אפשרות לגיטימית להביע בגלוי את הערצתם, המשיחית כמעט, למדינת ישראל.

 

"ראומה אלדר, אהובתי – –    🔗

בצאתי, לאחר תפילת ראש-השנה החגיגית מאוד, מבית-הכסת של היהודים הגרוזיניים בטביליסי, ניגש אלי יהודי כבן ששים ומעלה ושאל אותי בעברית צחה ובהברה ספרדית אם מכיר אני את ראוּמָה אֶלדָר, הקריינית הידועה של “קול ישראל”. עניתי לו: “כן, אני מכיר אותה”?

אמר לי היהודי: “אם כן, מסור נא לה, בשובתך לישראל, דרישת-שלום חמה מאוֹהָבה”. נדהמתי קצת לגילוי זה של אהבה ושאלתיו, מאַיִן הוא מכיר אותה. ואז סיפר לי, תוך הילוּך ברחוב, את הסיפור הבא:

בנעוריו, לפני המהפכה, למד בבית-ספר עברי באחת מערי גרוזיה. מאז דבק בשפה לאהבה ובמשך השנים לא שכחה. כל הזדמנות ניצל לקריאה, ללימוד ולהתקדמות בשפה. באין לו כל אפשרות פורמלית ללמוד, עשה זאת בדרכים אחרות: פה ושם מצא ספרים ועתונים עבריים, וזאת לרוב בספריות המרכזיות בערים הגדולות, אליהן היה מגיע לרגל עבודתו. פה ושם קלט גם משה מן העברית המדוברת של ימינו. בשנים האחרונות שמע היהודי כי אפשר בנקל לקלוט במכשיר-רדיו רגיל את שידורי “קול-ישראל” בגל הבינוני ואת התכניות העבריות המשודרות בו כל היום (דבר זה חל רק על דרום-הקווקאז וחלק מחופי הים-השחור וזאת בגלל הקירבה היחסית לירושלים; את שידורי “קול ציוֹן לגולה”, בגל הקצר, שומעים ברוב חלקי ברית-המועצות). הוא החל מאזין לשידורים מישראל והכיר, על-פי הקול, את קרייני החדשות וראשונה את ראוּמה אלדר, שבקולה ממש התאהב.

והמשיך היהודי, הפיקח, ובעל חוש ההומור, לספר לי:

"לפני כשנה מתה עלי, לאחר הרבה שנות חיי משפחה מאושרים, אשתי האהובה. עברו כמה חדשים. לביתי הגיעו לנחמני קרוֹבי משפחה מעיירה רחוקה בגרוזיה. בהתקרב השעה תשע בערב, אמרתי להם: ‘נוּחמתי כבר ואפילו מצאתי לי אהובה’. הקרובים נבוכו מאוד והשתתקו. אמרתי להם בבת צחוק: ‘הנה, בעוד כמה רגעים תשמעו את קולה של אהובתי’. פתחתי מקלט הרדיו, ובאמת שמענו את קולה של ראומה אלדר. אמרתי להם: ‘זאת היא! בקולה מצאתי נחמה’.

בקצה צפון-מזרח של הים השחור שוכנות כמה ערי חוף גרוזִיניוֹת יפות, ציוּריוֹת, מוקפות הרים וים מרהיב-עין. ערים אלה, כגון סוּכוּמִי, בַטוּמִי ואחרות משמשות בחדשי הקיץ ערי-נופש ומושכות רבבות נופשים ומטיילים מגרוזיה ומכל חלקי ברית-המועצות.

ביקרתי באחת הערים הללו ובשבת באתי לתפילה בבית-הכנסת של קהילת היהודים הגרוזיניים.

גבּאֵי העדה קיבלוני בחיבה והשמינו אותי להצטרף אליהם לסעודת-מנחה של אחר-הצהרים. הסכמתי בשמחה. להפתעתי מצאתי, בבואי בשעות אחר-הצהרים לבית-הכנסת, גם כעשרה ילדים, בני גילים שונים. אחד מזקני העדה, ישיש בעל זקן לבן והדרת פנים, התישב במרכז השולחן הערוך, ברך על היין והחל מספר לבני העדה אגדות ומדרשים על פרשת-השבוע. הילדים התישבו סביב הזקן דרוכים וקשובים, כשעיניהם השחורות נדלקות לשמע אגדות הקדומים על נדודי ישראל במדבר, שיצאו בכשרון רב מפי הזקן. והנה, כעבור זמן-מה שמתי לב, כי הילדים הציצו מבעל לחלונות וחזרו לתוך הבית. כעבור כחצי שעה הסתלקו הילדים שנית, ושוב חזרו. לאחר שהדבר חזר ונשנה כמה פעמים, שאלתי את אחד הזקנים, מה פשר ההתרוצצות הזאת. הסבירו לי, כי פקיד “מחלקת-הדתות” עורך “סיורי פתע” בבית הכנסת, והוא חייב לדווח, מה ראה שם. אם ראה שם ילדים רבים, עליו למסור זאת לממונים עליו, והילדים עלולים לסבול בשל כך, בעיקר בבית-הספר. אך כיון ש“המפקח” הוא גרוּזִינִי נוח לבריות, שאינו מחמיר במיוחד (תמורת כמה “מתנות”), עשו אתו היהודים כעין “הסכם ג’נטלמני” – שפשוט “לא יראה” ילדים בעת סיוריו בבית-הכנסת. בשבת מעמידים איפוא היהודים “צופה” בחוץ; וכאשר “המפקח” מתקרב, נותן הצופה אות, הילדים קופצים לחצר, “המפקח” נכנס לרגע לבית-הכנסת, “רואה” ש“הכל בסדר”, וכך חוזר הדבר כמה פעמים לשביעות-רצונם של היהודים, של “המפקח”, ובודאי גם של הילדים עצמם, הרואים בכך גם הרפתקה מעניינת.

למחרת השבת, כשיצאתי אל חוף-הרחצה של העיר, הכירוני, כמובן, יהודים רבים, מבוגרים וילדם, מביקורי בבית-הכנסת, וחיש מהר נתפשטה השמועה על התייר “מירושלים”. אשה כבת שלושים מיהרה להתקרב אלי, הציגה עצמה ושאלה, אם מותר לה לשוחח אתי. אִתָה היו שני ילדיה, ילד כבן עשר וילדה כבת חמש. הילד, אלכסנדר שמו, בלונדי וכחול-עינים, שיחק עם הילדים היהודים הגרוזיניים. האם סיפרה כי היא נמצא בחופשת הקיץ. מוֹצאה מדווינסק שבלטביה. אחרי המלחמה נישאה לרופא יהודי, ששָׁכַל את אשתו וילדיו בשוֹאה, ועתה הם גרים שוב בדווינסק ומנסים לבנות קן משפחתי חדש. לאחרונה, סיפרה, עבר על אלכסנדר בנה חויה קשה. עד לחדשים האחרונים לא ידע הילד דבר על יהדותו. אמנם, המורים וגם הילדים בבית-הספר ידעו, כי אלכסנדר, למרות מראהו ה“ויקינגי”, יהודי הוא, וזאת לפי שם המשפחה ושם האב. אך הם לא נגעו בו לרעה. והנה, בהתקרב חג המולד האחרון, נתנה האם לבנה כריך ועל הכריך מרחה ממרח-עגבניוֹת אדוֹם. אותו יום חזר הילד מבית-הספר מוכה וזב-דם ובגדיו קרועים. בבכי וברגשי עלבון סיפר הילד, כי כמה ילדים נטפלו אליו ואמרו לו, “כי על הלחם מרחה אמך את דמו של ישו הנוצרי”, ומדיבורים וקללוֹת עברו למהלומות, ושעה שהיכו אותו, אמרו לו כי בכך הם משׁלמים לו חוב על שבני-עמוֹ צלבו את המשיח. הדבר דיכּא מאוד את אלכּסנדר, כי לא הבין ואיננו מבין עד היום, על מה ולמה ספג את המכות. האב טיפל בבנוּ ברוב אהבה, אך, לדברי האם, גם הוא עצמו נשבר בשל היחס הזה לילד בבית-הספר. שאלנו את האם אם סיפרה על המקרה למורים. “כן”, היא אמרה, “והם גם נזבו בילדים המכּים, אך את הסיפורים הללו על ישו והצליבה, את השנאה הזאת סופקים הילדים בבּית, ולא בבית-הספר, ואם אין מי שיחנך את ההורים נגד אנטישמיות, מה פלא, שכּך מתנהגים ילדיהם”. ובינתַיִם, תוך כדי שיחתי עם האם, ראיתי כיצד אלכסנדר מלטביה צהוב השיער והילדים היהודים-הגרוזיניים, שחורי-שיער כפחם, מוחקים ומשתובבים יחד ונהנים מגלי הים והשמש. משום מה, סמלו לי לפתע את גורלם המיוחד והמופלא של היהודים.

בהרים ולחוף הים הכספי בצפון הקווקאז ובצפון-מזרח ישבו ויושבים עמים ועממים רבּים ומגוונים.

מבּחינה אֶתנוגרפית אזור זה כמוהו כמוזיאון חי, כשמורת-טבע, בה נשארו ונשתמרו תודות לתנאים טופוגרפיים וגיאוגרפיים מיוחדים, עמים קטנים וזערורים מזה דורות רבים. עמים או שבטים קטנים אלה, כגון הואכארים, הלזגינים, הלאקים, הקומיקם, האנדים, ורבים אחרים נתונים היו מאות על מאות שנים להשפעות תרבותיות וחברתיות של האימפריות הגדולות ושל הפולשים ששטפו את הקווקאז ממזרח, ממערב, מדרום ומצפון. הם ספגו השפעות של הכובשים הפרסיים, המוסלמים, ההוּנים, הבּולגרים, המוֹנגוֹלים, התוּרכים, וכמובן הרוסים. אך, בהרים, בקיני-הנשרים שלהם, הצליחו לשמור על מידה מפליאה של עצמיוּת ושל ייחוד לאומי או שבטי. בתוך פסיפס ססגוני זה יוֹשב, זה דורות על דורות, שבט יהודי מיוחד במינו. הם נקראים “היהודים ההרריים” (ג’ורנייה יֶברייאי") או “יהודים טַאטִים” (“טאטי”). מספר היהודים ההרריים מגיע כיום, לפי אומדן, למאה אלף נפש בקירוב. מרביתם יושבים עתה ברפובליקה האוטונומית של דאגסטן, שהיא חלק מהרפובליקה הפדרטיבית הרוסית. דאגסטן היא יצירה סוביֶטית, פרי נסיונוֹ של השלטון לאַחד כמה עממים ולאומים קטנים ליחדה לאומית-מִנהלית אחת. בדאגסטן עצמה מרוכזים יהודים אלה כיום קודם-כל בעיר דרבנט וכן בעיר-הבירה של דאגסטן מחצ’קלה. שתי ערים אלה שוכנות לחופי הים הכספי. קהילות יהודים הרריים קיימות גם בנַאלצ’יק, בגרוֹזני ובשאר ערים בקווקקאז, וכן יש קהילות גדולות למדי של יהודים הרריים ברפובליקה הסוביֶטית של אזרבידז’אן, בעיקר בעיר-הבירה בַאקוּ ובעיר קובֶּא.

ריכוזם של היהודים ההרריים בערים הוא תופעה מאוחרת למדי. לפני כמה דורות עדיין היה רובם יושב באַאוּלִים (הכפרים ההרריים שבּקווקאז).

מנַין נתגלגלו יהודים אלה, כיצד הגיעו לראשי ההרים בקווקאז? אם עברם של היהודים הגרוּזִינִיים הוא ברור פחות או יותר, והודות לשבתם בתוך עם בעל רציפות היסטוֹרית ותרבותית אפשר לעקוב אחר מוצאם, הרי עברם ומוצאם של “היהודים ההרריים” לוּט בערפל של אגדות ומסורות עממיות הנמסרות בעל-פה מדור לדור.

 

בעקבות הכוזרים    🔗

זקני היהודים ההרריים מספרים גם הם, כמוהם כיהודים הגרוּזִינִים, כי אבות-אבותיהם הגיעו אל חופי הים הכספי ואל הרי הקווקאז מגוֹלת אשוּר, בבל ופרס ואף הם מיחסים עצמם ל“עשרת השבטים” כלומר לגוֹלת ישראל הקדומה ביותר.

מכל מקום, באזור זה שכנה מאות בשנים ממלכת הכוּזרים, המסתורית במידה רבה, זו שמלכיה התיהדו באמצע המאה השמינית בקירוב. ממלכת הכוּזרים חלשה על שטחים נרחבים בין הים הכספי והים השחור. היא התמוטטה במלחמותיה עם נסיכי הרוסים, שפלשו דרומה, ונחרבה כליל על-ידי ג’ינגיס-חאן במאה השלוש-עשרה.

רק מחקר משולב, היסטורי-אֶתנוגרפי-אנטרופולוגי, יוכיח, מה מידת הקירבה בין צאצאי השליטים הכוזרים שהתיהדו ובין היהודים ההרריים של היום. אפשר גם אפשר, שבדמו של שבט יהודי זה זורם גם דם הכוזרים. על כל פנים עובדה היא, כי כאשר הקווקאז נפל ונכבש בידי הרוסים, נמצאו בכפרים שבּהרים קהילות עתיקות של יהודים הרריים. בניגוד ליהודים הגרוּזיניים, חיו יהודים אלה לרוב בין עמים שקיבלו עליהם, בצורה זו או אחרת, את האיסלם. היהודים ההרריים השתמשו בינם לבין עצמם, ושוב בניגוד ליהודים הגרוזיניים, בשפה מיוחדת משלהם, היא ה“טאטית”.

הטאטית של היהודים ההרריים היא ניב פרסי עתיק, המושפע גם מׂפות תוּרכיוֹת. היהודים ההרריים סיגלו ניב זה לצרכיהם, הם כותבים אותו בכתב עברי (כשם שהיהודים האשכנזים עשו בנִיב גרמני עתיק והפכוהו לאידיש). הטאטית משמשת את היהודים לצרכי חול ואף לצרכי קוד יוֹמְיוֹמיים, ואילו השפה העברית היא לשון הקודש השמורה ל“חכמים” ולמנהיגים הדתיים.

שלא כיהודים הגרוזיניים קל יותר לזהות את היהודים ההרריים לפי שמות-המשפחה שלהם, המתחילים רוּבם בשם עברי מן המקרא ומסתיימים בסיוֹמת “וֹב” (דוידוֹב, יחזקאלוֹב, נִיסַנוֹב, דניאלוֹב, וכדומה).

הקהילות באַאוּלִים ובעיירות ההרריות היו בדרך-כלל קטנות, לא יותר מכמה עשרות או מאות משפחות יהודיות, שהיוו תמיד מיעוט קטן בתוך העם או השבט הלא-יהודי בו ישבו.

במשך הדוֹרוֹת עסקו היהודים במלאכה כפרית, במלאכת-יד, בחקלאות ובמסחר זעיר בין הכפרים והעיירות. פלא הוא, כיצד יכלו קהילות קטנות אלה להתקיים ולהחזיק במסורת היהודית, בעוֹד הן שוכנות בדד בהרים, ללא קשר אמיץ אפילו בין קהילה לקהילה, מתוך בידוּד ממושך, לעתים כמעט מוחלט, משאר מרכזי העם היהודי שמחוץ לקווקאז.

אחד הגורמים, שסייע לקיומם של יהודים אלה, הוא, ללא ספק, המשפחה המורחבת הגדולה, המקיימת ומעבירה את הערכים והמסורת הדתית-לאומית מדור לדור.

הדבר המיוחד והמייחד את היהודים ההרריים ואת משפחותיהם המורחבות נעוץ בעובדה שקיימת אצלם מסורת של חיי כפר, של עבודת אדמה, של רכיבה ולחימה. מכּל יהודי ברית-המועצות הם גם כיום הקרובים ביותר לטבע ולנוף בו הם חיים. היהודים ההרריים הושפעו מן הסביבה ומן האופי ההררי של העמים בתוכם ישבו והם דומים בכל, הן במבנה גופם החסון והן באָפיים לעמי הקווקאז וללוחמיו הידועים מן הספרות הרוסית. באגדות, ששמעתי מפי יהודים אלה, מופיעים תמיד איכרים, ציידים, גבּורים ולוחמים יהודים – דבר כה נדיר בקהילות היהודים בגולה.

אפייני הדבר, שהשם שמשון נפוץ ביניהם מאוד, וכן שמותיהם של שאר הגבורים והלוחמים מן המקרא.

עם בוֹא השלטון הסוביֶטי לדאגסטן ולהרי הקווקאז, חלו בחיי היהודים ההרריים שינויים חברתיים גדולים.

בעקבות הקוֹלקטיביזציה, שהשלטון המרכזי כּפה על החקלאות בדאגסטן, נשבר מטה-לחמם של רבים מיהודי האאוּלים, כי כמה ענפי תעסוקה שלהם, מזה דורות, כגון מלאכה זעירה ומסחר זעיר, איבדו את ערכם ומקומם.

עם זאת נפתחו לפני היהודים ההרריים אפשרויות חדשות להשכלה, לכניסה למקצואות חדשים במינהל, בטכנוֹלוֹגיה, וכדומה.

בשלושים-ארבעים השנים האחרונות החלה איפו נדידה של יהודים מן הכפרים אל המרכזים העירוניים, בעיקר על חופי הים הכספי. כך גדלו מאוד קהילות היהודים ההרריים בבאקוּ, בדרבנט ובמִחַצ’קָלה. יהודים נדדו מן הכפרים אל ערי התעשיה, כגון גרוֹזני, ולשאר ערים מחוץ לקווקאז.

אבל גם במקומות מגוריהם החדשים שמרו היהודים ההרריים על המבנה המשפחתי ועל המסורת בת-הדורות שנוצרה בהרים.

 

השלב השלישי – “באניה לירושלים”    🔗

יום אחד הגעתי אל העיר דֶרְבֶּנט השוכנת במערב הים הכספי, כמאתַיִם קילומטר צפונה לבאקוּ.

העיר צמודה אל צלעות הגבעות, המתרוממות מחוף הים, וחולש עליה מבצר ענקי, שנבנה בידי הכובשים הפרסיים בימי הבינַיִם. היא בנויה בסגנון פרסי. בתיה נמוכי קומה וצפופים, רחובותיה רצים, ורק במרכזה נראית בניה סוביֶטית מודרנית יותר. האוכלוסיה מונה כשמונים אלף נפש, למעלה משליש מהם יהודים הרריים, יתרם בני כמה לאומים דאגסטניים, בעיקר לזגינים.

יהודי דרבנט, קצתם עוסקים בחקלאות, בעיקר ככוֹרמים. יש להם ותק ונסיון רב בגידול גפני היין הדאגנסטי המפורסם. הם מאוגדים בארבעה קוֹלחוֹזים, שאדמותיהם משיקות אל בתי העיר. אנשי הקולחוזים הללו, רובם יהודים, דרים בבתי העיר, והעיר היא איפוא עיירה חקלאית למחצה. יהודים הרריים אלה נמנים עם הקומץ הזעיר של יהודי ברית-המועצות העוסקים בחקלאות הלכה למעשה.

בדרך-כלל גרים היהודים ברחובות משלהם, וכיון שהגעתי למקום ערב הפסח, קל היה להכיר את בתי היהודים לפי צבע התכלת החדש, בו סוידו רוב בתיהם לכבוד החג.

בערב הלכתי אל בית-הכנסת לתפילה החגיגית. בית-כנסת זה אמנם איננו מפואר כּבתי-כנסת של יהודי גרוזיה, אך הוא מוחזק טוב והיה מלא מפה לפה בקהל חוגג, בו בלט מספר רב של ילדים.

הושיבוני ליד ה“חכם” נשוא הפנים, שקיבלני בלבביות רבה ושוחח אתי בעברית מקראית, צחה ורהוטה.

התפילה התנהלה בחלקה בלשון המקרא ובחלקה בתרגום לטָאטִית.

לאחר התפילה הוֹעיד לי ה“חכם” אחת המשפחות המכובדות בעדתו והודיע לי, כי את ליל הסדר אָחוֹג על שולחנה של משפחה זאת.

אבי המשפחה, כבן ששים וחמש, יהודי גברתן, גבה קומה, רחב כתפיים ובמלוא אונו, היה שנים רבות אחד מראשי הכורמים בסביבה ולא מכבר יצא לפנסיה. כאשר שמע מפי ה“חכם”, כי אהיה אורחו, חיבקני חיבוק של דוֹב ולקח אותי, פיסית כמעט, תחת חסורתו.

הגעתי אל ביתו החבוי, נוסח פרסי, מאחורי גדר גבוהה, שם כבר החלה להתאסף המשפחה הגדולה.

עקרת-הבית הכינה את הבית לליל-הסדר. בחדר המרכזי עמד שולחן ערוך, המיועד לגברים בלבד, ועל הרצפה, שכּולה מכוסה שטיחים, כריות צבעוניות לישיבת הנשים.

בראש השולחן ישב מארחי, אוֹתי הושיבו לימינו, בעוד שלשמאלוֹ ישב אחיו של בעל-הבית, גם הוא בן למעלה מששים. מימיננו ומשמאלנו ישבו אחים, בנים, גיסים, חתנים, בני-דודים וקרובים אחרים, ובקצה השולחן נערים וילדים.

על הרצפה ישבו הנשים, עטוּפוֹת שבִיסים וצעיפים ססגוניים, בנות כל הגילים; זקנות וישישות מקומטות, נשים צעירות שחלצו שד לתינוקותיהן, נערות וילדות.

על המפה הצחה מלוֹבן היו מצוֹת עגולות מעשה אפיית בית, בקבוקי יין ביתי מצֶבע הדבש ומַטעמים מזרחיים רבים, לשמחתם הרבּה והקולנית של כל בני המשפחה הוספתי גם אני את חלקין לשולחן: בקבוק יין מישראל וחבילת מצוֹת “תוצרת ירושלים” שהבאתי עמי מן הארץ.

את הסדר פתח אבי המשפחה, שקרא את ההגדה פסוק אחר פסוק, תחילה עברית ואחר-כך טָאטִית. לאחר שקרא פסוק ראשוֹן ותרגמו, כיבד אותי בקריאת פסוק שני; בפסוקים הבאים כיבד את אחיו ועוד שנַים-שלושה מזקני המשפחה, שידעוּ לקרוא עברית. יתר בני המשפחה ישבו והקשיבו לתרגום הטַאטי, אך לא היו בידיהם ספרי הגדה. גם שלוש ההגדות שבידי הזקנים היו קרועות ובלו מרוב שנים.

כך קראנו, פסוק אחר פסוק, את כל ההגדה העתיקה, ובני המשפחה שמעו בשׂפתם את פרשת יציאת בני ישראל ממצרים – על מפלת פרעה, על הנדודים במדבר ועל הגאולה בארץ-ישראל.

לאחר ההגדה הוגשה, בסירי נחושת כבדים וממורקים, שורה ארוכה ומגוּונת של מאכלים מזרחיים, מפולפלים וטעימים מאוד. נמזגו הגביעים ביין דאגסנטי וביין ישראל והורמו הכּוֹסוֹת.

כאשר התחממו יותר הלבבות, החלו בני הבית שרים שירי פסח משיריהם, כשאני מצטרף מדי פעם בשירי פסח ישראליים, להנאתם הרבה והגלויה של השומעים.

בסופו של ערב זה הנפלא והמיוחד במינו החלו זקני המשפחה מסַפּרים אגדות וסיפורים מחיי היהודים ההרריים.

אגדה אחת נחרתה היטב בזכרוני. לפי אגדה זאת, שעברה מאב לבן, גָלו היהודים ההרריים מירושלים להרי הקווקאז לפני דורות רבים מאוד. כאשר בכו הגולים הראשונים על חורבן בית-המקדש ועל גלוֹתם מארצם, הבטיחו להם חכמיהם וגדוליהם, כי בעתיד יבוא המשיח, והם יחזרו לירושלים. והשיבה לירושלים תתגשם בשלושה שלבים: בשלב הראשון, שיארך מאות שנים, יֵשבו היהודים באָאוּלִים שבּהרים. אם ישמרו על דתם ומסורתם יגיע סוף סוף גם השלב השני. אז יֵרדו היהודים ההרריים מן ההרים, יתרכזו בערי החוף של “הים הגדול”, הוא הים הכספי, ויגוּרוּ שם. בשלב השלישי, והאחרון, תבואנה אניות מירושלים אל נמלי הים הכספי ותבאנה את הגוֹלים לארצם. (באגדות מימי קדם היה הים הכספי ים לכל דבר. הם לא שעו לעובדה, שהוא סגוּר, והעוּבדה שירושלים איננה נמל, לא הטרידה אותם ביותר).

מסַפּר האגדה הוסיף, כאילו פָנה אלי: “עבר השלב הראשון, ישבנו דורות על דורות בין שכנינו הגויים בהרים ושמרנו על דתנו ומסורתנו. והנה, לפני כמה עשרות שנים התחיל כנראה השלב השני. מרבית היהודים ההרריים ירדו מן ההרים ועתה הם יושבים לחופי הים ובערי הנמל. ועתה, אנו מחכים ומצפים לשלב השלישי המיוחל”.

בעינים נוצצות הרימו המסובים את כוֹסותיהם למען “קפיצת הדרך” של האניות מירושלים לים הכספי.

 

הקהילות העתיקות של “דרך המשי”    🔗

יהודי המזרח, היושבים כיום ברפובליקות הסוביֶטיות שבאסיה התיכונה, בעיקר ברפובליקה האוּזבֶּקית, מכוּנים בשם הכולל יהודים בוכרים.

השם יהודים בוכרים נעוץ בעובדה, שבמשך מאות שנים היה מרכזם התרבותי באֶמִירוּת ובבירתה העיר בּוּכָרה.

מספרכם מגיע כיום לשמונים אלף בקירוב. כחמשים אלף מהם יושבים ברפובליקה האוּזבּקית וקהילותיהם הגדולות הן בטשקנט, בירת הרפובליקה, סַמַרקנד שבּבּוכרה, וכן בצ’ימקנט, קוֹנד חיוָה וערים אחרות קטנות יותר.

יתר היהודים הבוּכרים יושבים ברפובליקה הטדג’יקית ובעיקר בבירתה דוּשנבּאה (לשעבר סטאלינאַבאָד), ברפובליקה הטוּרקמנית ובעיקר בבירתה אַשחאבּד ויש מהם גם ברפוּבליקה הקזאכית והקירגיזית.

בעוד שהיהודים הגוּזיניים ישבו דורות על דורות בתוך עם נוצרי והיהודים ההרריים בתוך עממים קטנים ומבודדים, רובּם מוסלמים וקצתם נוצרים, שוכנים היהודים הבּוּכרים ברוב שנוֹת ההיסטוריה שלהם בתוך חברה ותרבות מוסלמית מובהקת ורַבּת-חשיבות. גם יהודים אלה משַׁייכים עצמם למוצא קדום, בן למעלה מאלפיִם וחמש מאות שנה; וגם הם רואים עצמם צאצאי עשרת השבטים האבודים מימי ממלכת אשור. קשה לקבוע, מה גרעין האמת במסורת זו ובאגדות אלו. מכל מקום, בתוך האימפריות של אשור ובבל, ולא כל-שכּן בתוך האימפריה הפרסית האַחַיִמֶנִית האדירה, ישבו גולוֹת יהודיות, ויש יסוד להשערה, כי יהודים, שנדדו בתוך תחומי האימפריות הללו, הגיעו גם אל גבולותיהן בצפון-מזרח, אל אותן ארצות, שכיום אנו מכנים אותן בשם אסיה התיכונה.

הדים רחוקים לפיזור היהודים ברחבי האימפריות הקדומות, מוצאים במגילת אסתר בה נאמר במפורש, שהיו קהילות יהודיות בכל,שבע ועשרים ומאה מדינה… מהד ועד כוש" שבאימפריה הפרסית. יש להניח כי לאחר מסעוֹת הכיבוּש של אלכסנדר הגדול בבקְטרִיָה ובטראנס-אוֹקסַנִיָה, ועם פיתוח קשרי המסחר ןהתרבות בין ארצות אגן הים התיכון ובין המזרח-התיכון והרחוק שבאו בעקבותיהם, מצאו היהוּדים מקום, כסוחרים ומתווכים, במקומות-המפגש החשובים שבין התרבויות. אחד מהם היה האזור הזה.

על קהילות יהודיות מבוססות ועשירות בּאזור זה שומעים אנו בכתב ובצורה מפורשת מן התקופה שהאזור נכלל בתחום ההשפעה של האיסְלָם. לאחר תקופה חשוכה, שירדה על עולם זה עם כיבושי המוֹנגוֹלים במאה השלוש-עשרה, חזרה אליו תקופת פריחה תרבותית גדולה, בה נבנו מחדש ערים גדולות לאורך “דרך המשי”, שהובילה מן הים התיכון אל המזרח-הרחוק. אז גם לתחיה ושיגשׂג המסחר הבין-לאומי בארצות אלו, קמו בהן מוסדות לימוד ומדע ובתי-מדרש דתיים.

באותה תקופה, מן המאה ה-14, ובעיקר במאות ה-15 וה-16, היו סמרקנד ובוכרה מרכזי תרבות מפוֹארים. תרבותם היתה, בעצם, חלק בלתי-נפרד מן התרבות הגבוהה הפרסית-האיסלמית של אותן השנים.

ובאותם הימים התפתחו ושיגשׂגו גם הקהילות היהודיות בערי הנסיכויות והאמירויות למיניהן.

מקרב היהודים הבוכרים קמו משוררים וסופרם, שכּתבו עברית ופרסית, שירה וספרות דתית וחילונית. אז פיתחו וסיגלו לעצמם היהודים הבוּכרים את הלשון הפרסית, בכתב עברי, כלשון מדוברת-חילונית עד היום. כבר אז התרכזו היהודים הבוכרים בערים הגדולות ועיסוקם העיקרי היה המסחר, בעיקר מסחר הבדים, המשי, האריגים והשטיחים.

בניגוד ליהודים הגרוזיניים וההרריים, שעסקו גם הם במסחר, אך חיו בקרב עמים קטנים ומבודדים יחסית, היו היהודים הבוכרים מאות על מאות שהים, בדומה לאחיהם באִיסְפהאן, בשירז ובמַשהד אשר בפרס, אנשי הבאזאר המזרחי הגדול, הצבעוני הסוֹאֵן ומלא-החיים. הם עסקו במימון ובניהול של שיירות מהודו ומסין אל חופי הים התיכון ואל אירופה. בידוהם היו מחסני הצמר ויתר חמרי-הגלם לתעשיה, והם היו יסוד חיוני בכלכלה ובמסחר הפנימי והבין-לאומי של האזור.

אך חיי הרווחה והשפע הביאו עמָהם גם את ההתבוללות, את חיקוי ארחות-החיים של החברה המוסלמית העשירה בתוכה ישבו. רבנים ותלמידי חכמים, שהגיעו אל יהודי בוכרה במאה ה-18, בשליחות ממרכזי היהדות שבאימפריה העותומנית, הם שהצילו את יהדות בוכרה וקרבו אותה מחדש אל הזרם העיקרי ביהדות.

במשך המאה ה-19 נכבשו ארצות האזור בזוּ אחר זוּ וסופחו אל האימפריה הצארִית. אז נפגשו היהודים הבוכרים לראשונה עם יהודים אשכנזים, עם יהדות בעלת רמה תרבותית-דתית גבוהה עד מאוד. היהודים הבוכרים מוכנים היו לקלוט את הלכי-הרוח החדשים, שהחלו מנשבים בין יהודי רוסיה; ועד מהרה, בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, קמה ביניהם תנועה תרבותית-לאומית וציונית מסועפת. נפתחו בתי-ספר עבריים מודרניים, נתארגנו תנועות נוער, הוקמו מועדוני-ספורט, וכדומה.

בסוף המאה הקודמת החלה גם העליה המסודרת של יהוּדי בוכרה לארץ-ישראל, בעיקר לירושלים, בה הקימו אחת השכונות המודרניות הראשונות שמחוץ לחומה.

על קיום התנועה הציונית, על בתי-הספר העבריים ותנועות הנוער הוטל איסור בכל ארצות האזור עם התבססות המשטר הסוביֶטי, בשנות העשרים, וכל המוסדות והארגונים נסגרו.

אך שוב שמרה המשפחה הגדולה והמורחבת את המסורת התרבותית, הדתית והלאומית. וכיון שהתנועה הלאומית מפותחת היתה בין היהודים הבוכריים, היה מבחינה זו על מה לשמור ומה להעביר מדור לדור, יותר מאשר בין שאר היהודים ה“מזרחיים”.

עם זאת לא מעטים היהודים, שבזכות נסיונָם העצום מצאו את דרכם חזרה אל התעשיה והמסחר – הממשלתיים – בענפי הכותנה, הצמר, הבדים והשטיחים.

כשאתה מבקר כיום בשוק הממשלתי הגדול של סמרקנד או בחנויותיה של עיר זו רואה אתה, כי מרבית הפקידים והמוֹכרים הם יהודים בוכריים.

 

“פלישת” האשכנזים לאסיה התיכונה    🔗

בימי מלחמת-העולם השניה נפגשו היהודים הבוכריים עם אלפים ורבבות יהודים אשכנזים, שברחו מחרב המלחמה ונדדו לאסיה התיכונה. מתוך מאות האלפי שעברו באיזור נשאר משקע של כמה רבבות יהודים אשכנזים בערים הגדולות של הרפובליקה האוּזבֶּקית, הטדג’יקית והטוּרקמנית, וכיום קהילות היהודים שם “מעורבות” – בוכרים ואשכנזים.

לאחר המלחמה נעשה מצב היהודים ברפובליקה האוּזבּקית עדין במיוחד. ברפובליקה זו, המרכזית והחשובה בין הרפובליקות הסוביֶטיות שבּאסיה התיכונה, שורר עתה, מבחינת המוצא האֶתני של אוכלוסייתה, כאין שיווי-משקל רופף: האוּזבּקים, לאום אירנוֹ-מוֹנגוֹלי, מהווים כיום כמחצית מתושבי הרפובליקה, בעוד שהמחצית השניה מורכבת ממתיישבים חדשים, בני מוצא אירופי: רוסים, אוקראינים, בלרוסים וכדומה.

מתישבים אירופאים אלה, קצתם יושבים שם עוד מימי השלטון הצארי, אך רובם הועברו לשם על-ידי השלטון הסוביֶטי, בעיקר בימי סטלין, וממתחמת-העולם השניה הם תפסו ותופסים שם עמָדוֹת חשובות ומכריעות בצמרת השלטון, המפלגה, המינהל, התרבות והכלכלה.

האוּזבּקים, שהם כביכול “בעלי” הרפובליקה הזאת, מנהלים מאבק שקט, סמוי, אך בלתי-פוסק, על חלקם ומקומם בכל שלבי החברה והכלכלה. במתיחות זאת מרגיש אפילו אורח תייר המבקר בטשקנט או בסמרקנד, לימים ספורים, האוּזבּקים מפגינים את גאותם בדיבור מופגן בשפתם הלאומית, בבגדיהם המיוחדים, בארכיטקטורה המיוחדת להם וביתר הסמלים הלאומיים.

רבים מן הרוסים שאתה פוגש שם מפגינים, בשיחה אינטימית, יחס של זלזול ולעג, סמוי ועוקצני, כלפי “האסיאתים”.

טשקנט, בירת הרפובליקה, משמשת כעין חלון-ראוה בשביל משלחות ותיירים רבים, בעיקר מן הארצות האפרו-אסיאתיות.

מראים להם, כיצד חיים תחת השלטון הסוביֶטי באחוה וברעות אירופאים ואסיאתים זה ליד זה. יתר-על-כן, מסבירים לאורחים כי האסיאתים, כלומר האוּזבּקים, הם השולטים באירופאים שכֵּן במוסדות השלטון הפורמליים, בסוביֶט העליון של הרפובליקה, בעיריות, בתי-הדין וכדומה, להם הרוב.

אך מתחת לפני השטח קיימות, כאמור, מתיחויות בין-עדתיות קשות. והיהודים, כרגיל, לוֹקים מכאן ומכאן.

היהודים הבוכריים, שלא נתקלו בעבר באנטישמיות לוהטת מצד האוזבקים, נוכחים עתה לדעת כי המתישבים מרוסיה ומאוקראינה הביאו אתם גם מן הרעל הזה והדביקו בו גם את האוכלוסיה האוּזבּקית. מה גם שמספר היהודים גדל פי שנַים ויותר, והם מורכבים עתה מיהודים בוכרים ומיהודים אשכנזים.

הרוסים, ועתה גם האוזבקים, רואים איפוא ביהודים יסוד המתחרה בהם על כוח והשפעה, בעיקר בחיי הכלכלה והתרבות.

גם היהודים הבוכרים נמצאים איפוא זו הפעם הראשונה, במצב ה“קלאסי” של שאר היהודים בברית-המועצות: בין הפטיש הרוסי ובין הסדן של לאוֹם-הרוֹב ברפובליקה.

בין מאות אלפי היהודים האשכנזים, שעברו את אוזבֵקִיסְטן כפליטים בימי המלחמה, היו גם אלפי רבים מפעילו התנועות היהודיות-הלאומיות והציוניות מפולין, ליטא, לטביה ושאר ארצות מזרח-אירופה.

במגעם הקצר עם היהודים הבוכרים הם עורר ביניהם רגשות לאומיים שלכאורה נרדמו או נשכחו. מסתבר, כי היתה זאת תנומת היפיפיה הנרדמת, שהתעוררה במגע הקל ביותר של שפתי הנסיך.

בעת ביקורי בטשקנט הפצי בי יהודי בוכרי להיות אורחו לסעודת שבת בביתו. לאחר בקשות חוזרות ונשנות נוכחתי לדעת, כי מַכּרי אינו אומר את הדברים מן השפה ולחוץ, כדי לצאת ידי חובתו במצוַת “הכנסת אורחים” אלא שהוא רוצה בבואי בכל מאודו. הסכמתי איפוא ונעניתי לו ברצון.

היה זה יום אביב יפה, ובחצר הפנימית של הבית המזרחי, המוקף, כרוב הבתים הישנים בעיר, חומת לבינים, התאספה המשפחה הגדולה: סבים וסבתות, אבות ואמהות, בנים ובנות, ונכדים רבים מכל הגילים.

ישבו ליד שולחנות ערוכים בין כמה עצי-פרי הגדלים בחצר. הגברים לבושים היו אירופית, אך לראשיהם כּכיפּוֹת בוכריות מרובעות, רקומות חוטי זהב וכסף, והנשים בשביסים צבעוניים, יפים ומיוחדים לבנות המקום.

לאחר הסעודה הטובה ולאחר ש“התהממנו” כולנו ביין הטוֹב והכבד, שהוגש כדת, ביקשוני מארחַי שאספר להם על ארץ-ישראל ובמיוחד על היהודים הבוכרים.

סיפרתי וסיפרתי ולא הגעתי כלל אל נקודת-הרוָיה של שועַי הזקנים והצעירים. במשך הזמן נכנסו לבּית עוד קרובים, דודים ובני-דודים למיניהם, ואני מצאתי עצמי בתוך קהל של כמה עשות יהודים, שעשה אזנו כאפרכּסת.

תוך כדי שיחה הבחנתי בשלוש זקנות, חביבות ואצילות-פנים, שהסתודדו ביניהן בהתרגשות. לאחר התיעצות סודית הגיעו להחלטה ואחת מהן העיזה לבקש ממני שאשיר לפניהן “משירי-ציון”? הסבירה הזקנה: “בימי נעורינו, לפני חמישים שנה ומעלה, היו כאן בתי-ספר עבריים ובהם למדנו שירים נפלאים בעברית. מאז עברו שנים רבות ולא שרנו בשפה זאת, אך אם כּבוד האורח ישיר לנו משירי הימים ההם, אולי נזכר”.

מיד נצטרפו לבקשה גם יתר בני המשפחה, ובעיקר הצעירות והצעירים: “שירה לנו משירי ציון”…

אינני זמר ולא בן זמר, אך קשה היה לעמוד בפני בקשת המארחים ובעיקר הזקנוֹת.

ניסיתי להיזכר בשירים שנפוצים היו לפני כמה דורות בין החלוצים הראשונים בארץ, אלה ששמעתי בימי ילדותי מפי הורי ומפי בני הדור הקשיש.

פתחתי בשיר שהיה אהוב על ראשוני ציוני רוסיה, שעלו לארץ-ישראל בסוף המאה ה-19: “אל ראש ההר, אל ראש ההר, הדרך מי יסול לפדויי שבי”. שרתי כמיטב יכולתי, אך ראיתי כי המנגינה והמלים אינן אומרות לזקנות ולא-כלום. ניסיתי שיר אחר מן הימים ההם, “שאו ציונה הס ודגל”, וגם בו לא קלעתי למטרה. נזכרתי בשיר ישן, שמקובל היה על ילדים ונוער לפני כמה עשרות שנים – “פה בארץ חמדת אבות”? מיד, עם החרוז הראשון, ראיתי כי אוֹרו עיניהן של שלוש הזקנות ובהגיעי על הבית החוזר –

נִירוּ נִיר נִיר נִיר

שִׁירוּ שִׁיר שִׁיר שִׁיר

גִילוּ גִיל גִיל גִיל –

התחילו שפתיהן נעות בקצב יחד אתי.

“זהו, זהו!” אמרו הזקנות בשמחה. “זה השיר שלמדנו. אנא, שיר אותו שוב, ונזָכר.” שרתי אותו שיר שוב ושוב, ובכל פעם נזכרו הזקנות יותר ויותר ממִלוֹת השיר וממנגינתו, כאילו היו מַשירוֹת מעליהן כל פעם צעיף נוסף של שיכחה בת שנים רבות. גם קולן נעשה כאילו צעיר וצלול יותר.

תוך כדי זימרת השיר הקל והיפה ראיתי כיצד גם הנערות והנערים מצטרפים אלינו, אל הזקנות ואלַי. לא עבר זמן רב וכל המשפחה תפסה את הקצב וגם את המלים, וכולנו שרנו יחד:

שָׁם בְּאֶרֶץ חֶמְדַת אָבוֹת

תִּתְגַשֵׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת

שָׁם נִחְיֶה וְשָׁם נִצוֹר

חַיֵי אֹשֶׁר חַיֵי דְרוֹר

שָׁם תְּהִי הַשְׁכִינָה שׁוֹרָה

שָׁם תִּפְרַח גַם שְׂפַת הַתּוֹרָה

נִירוּ נִיר נִיר נִיר

שִׁירוּ שִׁיר שִׁיר שִׁיר

גִילוּ גִיל גִיל גִיל

כְּבָר הֵנֵצוּ נִצָנִים.

 

עיר רפאים ושמה – בּיראָבּידזשַאג    🔗

ככל שהרכבת הטרנס-סיבירית התקרבה לתחנת בירוֹבידז’אן, כן הלכה וגברה התרגשותי.

אמנם, ידעתי ושמעתי על בירוֹבידז’אן בהווה, על חדלונו וכשלונו של הנסיון להקים “מחוֹז אוֹטוֹנומי יהודי” במזרחה של סיביר, אך אין דומה שמיעה לקריאה לראיה.

הגעתי לבירוֹבידז’אן אחרי שביקרתי בעשרות ערים ועיירות של ברית-המועצות וראיתי “חיים יהודיים” בדרגות שונות של עלבון ושפל. לא היו לי שום אשליות לגבי “המחוֹז האוטונומי היהודי”.

ובכל זאת, כאשר ירדתי מן הרכבת וראיתי את השלט הגדול על גלל בנין התחנה, ועלי כתוב באידיש, באותיות עבריות גדולות, השם “בּיראָבידזשאַנ” – אחזה אותי הרגשה מוזרה מאוד. לרגע נדמה היה לי, וזאת רק בגלל האותיות העבריות, כי דורך אני על אדמה יהודית, בממלכה יהודית.

רגש זה ליווה אותי גם כשנכנסתי למלון ולמסעדה שלידוֹ, עליה כתוב באותיות באידיש “רעסטאָראנ”, למשרד-הדואר, שעליו כתוב “פאָססטשטש-אַמט”, ולמסדות-ציבור אחרים המשוּלטים באותיות מרובעות. רגש מוזר זה לא הרפה ממני, כשראיתי את שלטי הרחובות הכתובים אידיש, וכשנכנסתי לקיוסק העתונים וקניתי ללא קושי את העתון באידי “ביראבידזשאנער שטערנ”.

רק מקץ שעות אחדות נכנעה העין הבלתי-רגילה המופתעת מן השלטים וגם התשוקה לראות מהרהורי הלב, להגיון הקר והאכזרי, לאותה אמת שהיתה, כאמור, ידועה לי גם קודם לכן: כי מבחינה יהודית מהלך אתה, התייר היהודי, בבירוֹבידז’אן של היום כבעיר-שלטים או עיר-צללים-ורפאים. אמנם, העיר חיה ומתנהלת כסדרה: ילדים רצים אל בית-הספר; משאיות עמוסות עוברות ברחובות; בקולנוע מציגים סרטים; בשוק קונות עקרות-הבית מצרכים; הכל נורמלי, כמו בכל עיר-שדה סוביֶטית בסדר-גודל של כמאה אלף נפש.

אך לכל החיים הנורמליים הללו אין ולא-כלום עם השלטים היהודיים.

נדמה לך, כי לשלטים חיים משלהם, חיים של ימים אחרים ושנים אחרות. נדמה לך, כי הם העֵדים הטובים ביותר לתקוות הגדולוֹת, למאוויים העמוקים ולמאמצים הכּבירים, שהושקעו במקום זה ואשר חלפו עם הרוח הסיבּירית הקרה.

לאחר שהות של יום יומַיִם, כשאתה נוכח לדעת, כי מאחורי השלטים אין ולא-כלום, כי מאחורי ה“ממלכתיוּת” הזאת פעורה ריקנוּת יהודית גמורה – מתחילים כל השלטים הללו להרגיזך ולדכּא רוחך. פתאום נזכר אתה בסרטים מן המערב הפרוע, שראית בילדותך, ואתה דומה בעיני עצמך לאותו פּרָש בודד הנכנס בצהרי-היום לעיירה רדומה, כשהרוח מנענעת את שלטי-הפח מעל לבתים ברחוב היחיד החוצה את העיירה. רואה אתה את השלטים “בַּר”, “חנות כללית”, “מסעדה”, “מלון”, ואתה ממשיך לרכוב – כי יודע אתה, שהעיר היא עיר-רפאים; כי לא נותרה בה נפש חיה; כי מפּאת שודדים או חוסר-בטחון או חוסר-תוחלת נטשוה כל תושביה והשאירו רק את השלטים.

וכשאתה עוזב את בירובידז’אן, גם לאחר ששוחחת עם יהודים חיים ובריאים, מרגיש אתה, כאילו עוזב אתה בית-קברות יהודי, וכל שלט הוא בחינת מצֵבה האומרת: “פ.נ. חלום יהודי, שנולד בשנת 1928 ונפטר, לאחר מחלה אנושה וגסיסה קשה, בשנת 1948. תהא נשמתו צרורה בצרור הנסיונות החלוציים הגדולים”.

כיתד נולדה תכנית בירובידז’אן? איך גדלה, וכיצד ומדוע מתה?

כבר אמרנו לעיל, כי שנות העשרים, בעיקר שנות העשרים המאוחרות, היו שנים של פעילות רבּה ומדועפת בחיי החברה של היהודים הסוביֶטיים. היו אלה שנות הבראשית לצמיחתה ופריחתה של תרבות אידיש בברית-המועצות, השָׁנים בהן העניקה ההנהגה הסוביֶטית ללאוֹם היהודי זכויות תרבותיות בדומה לזכויותיהם של שאר הלאומים.

אמנם באותן השנים גאה גם גל עצום של התבוללות מרצון. מאות אלפי יהודים האמינו באמת ובתמים, כי מבעד לשערים שנפתחו לפניהם בחברה המהפכנית יגיעו מהר מאוד, עוד בימי חייהם, להעלמות גמורה של הבעיה היהודית ולהשתלבות מלאה שלהם עצמם, כיחידים, בחברה העל-לאומית החדשה, חברת הצדק שתקום על חרבות המשטר הקודם.

המנהיגים היהודים הרשמיים, ראשי “הסקציה היהודית” (יֶבסקציה), שקמה במרכז המפלגה הקומוניסטית, הסופרים והמשוררים באידיש ושאר אנשי העֵלִיתָה היהודית-קומוניסטית, ידעו היטב, כי קיים תהליך זה של התבוללות, ובתוך התחומים, הצרים מאד, שהשלטון הריכוזי הניח להם לפעולתם, ניסו כמיטב יכולתם ועל פי דרכם לשמור על מקומוֹ ועל תרבותו של הלאוֹם היהודי בין לאומי ברית-המועצות.

הם ידעו והכירו היטב את האנוֹמָלִיה הגדולה במבנה החברתי-כלכלי של הלאוֹם היהודי, כלומר את חוסר הטריטוֹרִיה וחוסר מעמד-האכרים. לכן מתחילת דרכם חיפשו מנהיגים אלה פתרון לבעיה. הם עשוּ זאת גם לשם הבראת המצב החברתי כשלעצמו וגם להצָבַת אנטיתֶזה לציונות, לריכוז הטריטוריאלי בארץ-ישראל, כלומר מחוץ לברית-המועצות.

רעיון זה של התישבות יהודית על הקרקע, מצא אוזן קשבת אצל אחדים מאנשי הצמרת הסוביֶטית בשנות העשרים.

לשם הגשמת המטרה הוקמו מוסדות מיוחדים להתישבות יהודית והחלה פעולה התישבותית-חקלאית. קמו כפרים יהודיים בחצי-האי קרים ובאזורי אוקראינה ובלורוסיה, שהיה בהם גם משום המשך לניצני ההתישבות החקלאית היהודית בדרום-רוסיה מימי הצארים.

מן הנסיונות הללו הצליחה יחסית ההתישבות היהודית בקרים. במשך השנים נוסדו שם כמה עשרות ישובים יהודיים, וקצתם הצליחו מאוד. אמנם הקולקטיביזציה מימי סטלין התישה כוחם, אך הם החזיקו מעמד עד למלחמת-העולם השניה. כאשר נכבשה קרים על-ידי הגרמנים נחרבו כל הישובים היהודים ותושביהם נרצחו לפי חרב.

בשנות העשרים ידעו המנהיגים היהודים, כי פתרונות אלה מוגבלים הם, שכּן נעשים הם בתוך טריטוריה המיושֶׁבת בצפיפות ניכרת על-ידי לא-יהודים, וכי לעולם לא יהיה מקום בקרים ל“אוטונומיה יהודית” ול“טריטוריה יהודית” רצופה, ולא כל-שכּן באוקראינה ובלוֹרוּסיה.

היו איפוא ביניהם, שחלמו על התישבות יהודית רבת-ממדים בשטחים חדשים במזרח הרחוק והריק, על יצירת טריטוריה יהודית-סוביֶטית, שתהפוך לאחר תקופת התישבות חלוצית, לארץ פורחת ותהיה כעין “בית לאומי” ליהודים, או במונחים סוביֶטים, “מחוֹז אוטונומי יהודי”, ואולי, בעתיד הרחוק יותר “רפובליקה יהודית” בין הרפובליקות הלאומיות של ברית-המועצות.

בהגשמת חזונם ראו מנהיגים אלה פתרון גם לאנוֹמַליה של חוסר טריטוריה יהודית בברית-המועצות, גם יצירת מרכז יהודי בו תפרח תרבות יהודית-קומוניסטית עצמאית, גם תשובה הולמת לנטיות לאומניות-ציוניות בקרב יהודי ברית-המועצות, ואפילו הפיכת האיזור לאבן שואבת לקומוניסטים יהודים מרחבי העולם.

מגמות אלה, שצצו אצל חוגים מסויימים של המנהיגות היהודית, השתלבו יפה עם תכניות גדולות ומרחיקות-לכת של ההנהגה הסוביֶטית בשנות העשרים ליישב בקצב מהיר את אזורי-הספר במזרח-סיביר ובגבול הסיני.

תכניות אלה נודעה להן חשיבות אסטרטגית וכלכלית כאחת.

שילוב חד-פעמי זה הוא שהוליד את תכנית בירוֹבידז’אן.

אוזור בירוֹביסז’אן נקרא על שם שני נהרות החובקים אותו: הבּירהָ והבידז’אן. הוא אזור-סְפר, המשתרע על כ-36,000 קמ“ר בחלק הדרומי של המזרח הרחוק הסוביֶטי, כמאתים ק”מ מחַבַּרוֹבסק, על הגבול הבין-לאומי של ברית-המועצות וסין.

האקלים כאן קשה למדי. החורף קרף יבש וארוך. הקיץ חם וגשוּם. האזור עשיר, אמנם, במי נהרות, נחלים ואגמים, אך מפאַת מבנה הקרקע יש בו גם ביצוֹת-ענק. חלק ניכר מן האזור מכוסה יערוֹת, ורק מעט מן הקרקעות יפה לחקלאות. באזור זה יש גם מחצבי ברזל, פחם, גראפיט, בדיל, נחושת ועוד.

בשנת 1927 נשלחה לבירוֹבידז’אן, הרחוקה כ-8000 ק"מ ממוסקבה, משלחת-סקר של אנשי-מדע ומומחים שונים, רובן יהודים, לעמוד על סיכויי ההתישבות באזור. המשלחת לא הסתירה אמנם בשובה את הקשיים העצומים להתישבות חדשה בבירוֹבִידז’אן, אולם רוב חבריה נדלקו כנראה לחזון החלוצי של המפעל והמליצו לפני השלטונות להתחיל בביצוע התכנית.

ארגוני ההתישבות היהודיים (“קומזט” ו“אוֹזט”) קיבלו את המלצות הועדה, אף-על-פי שלא מעטים מראשי הארגונים הללו התיחסו בספקנות רבּה לתכנית, בעיקר בגלל הקשיים הגדולים במקום וגם בגלל המרחק העצום בין האזור ובין מרכזי הישוב היהודי.

 

ההנהגה החלוצית של “המחוז האוטונומי”    🔗

במרץ 1928 אישרו השלטונות הסוביֶטיים המרכזיים את עקרונות התכנית והטילו על ארגוני ההתישבות היהודיים לפתוח בעשיה.

שלוש השנים הראשונות להתישבות היו הקשות ביותר. מספר המתישבים היהודים לא עלה על אלפים מספר, ועל יהודים אלה, רובם בעלי-מלאכה ופועלים מעיירות אוקראינה ובלורוסיה, עברו חבלי הסתגלות קשים באיזור השומם.

רק מי שראה את האזור כיום ושמע מפי שׂרידי המתישבים הללו מה עבר עליהם בשנים הראשונות להתישבותם, יֵדע להעריך את גודל המאמץ שהושקע על-ידי החלוצים בימים ההם.

אילמלא ההנהגה הקטנה, החלוצית-האינטלקטואלית, שהתגייסה מבין הקומוניסטים היהודים ויצאה עם “עמך” לבנות ערים חדשות וכפרים חדשים, לא היו אולי היהודים הפשוטים מחזיקים מעמד בתנאים הקשים. אך הנהגה זאת, ובראשה פרופיסור ליבּרבּרג מקיוב, ידעה להאציל מרוחה על מפעל ההתישבות היהודית בבירובידז’אן.

סופרים ומשוֹררים יהודים, שהלכו עם פשוטי העם, החדירו ללב המתישבים, בעצם ישיבתם במקום, את ההרגשה, כי הם שותפים למעשה גדול וחשוב הן לברית-המועצות והן לעם היהודי.

למרות כל אלה לא עמדו רבים מאוד מן המתישבים הראשונים במאמץ הפיסי ובתנאים הקשים, וגלי עזיבות פקדו שנה שנה את בירובידז’אן.

בפרספקטיבה של למעלה משלושים שנה אפשר להתעלם מן ההערכה הפוליטית-אידיאולוגית של המפעל ואפשר וגם צריך להתיחס אל היהודים, שריוו בזעתם את אדמות בירובידז’אן, בכבוד הראוי לחלוצים. בהשקעת עמל, בעבודת כפַיִם ובכשרון התכנון והביצוע לא נפלו רבים מראשוני בירובידז’אן מן החלוצים היהודים בארץ-ישראל.

בשנת 1931 פלשו היפּאנים למנג’וריה, ולבעית יישוב הספַר הסוביֶטי על גבולות סין ניתנה עדיפות גבוהה בתכניות השלטון המרכזי. ניתנה איפוא דחיפה ותנופה מחוּדשת למוסדות המיישבים ולמתישבים היהודים. עתה, לאחר שלוש שנות חבלי בּראשית והיסוסים רבים, ניתן להם עידוד נוסף מצד השלטונות הסוביֶטיים. כעבור שלוש שנים, בשנת 1934, הכריזה “נשיאות הועד הפועל המרכזי של ברית-המועצות” הכרזה חגיגית, בי בירוֹבִידז’אן היא “מחוז יהודי אוטונומי” (יֶברייסקאיה אַבטוֹנוֹמנאיה אוֹבּלאסט). הכרזה זו נראתה בעיני רבים מיהודי ברית-המועצות כאַקט מדיני חשוב ביותר והיא הכּתה גלים לא רק בין קומוניסטים יהודים מחוץ לברית-המועצות אלא בעם היהודי כולו.

אין ספק, שבקרב יהדות העולם רכשה לעצמה ברית-המועצות בהכרזה זו ידידים רבים, בעיקר משום שבאותה תקופה פתחו הנאצים ברדיפת היהודים בגרמניה. רושם עז במיוחד עשה נאומו ה“ציוני” של נשיא ברית-המועצות, מיכאיל קאלינין, שקבע במפורש, כי היהודים חייבים לשמור על ייחודם הלאומי ודבר זה לא יתכן אלא בארץ משלהם בה יוכלו להקים חברה המבוסס על עבודת-אדמה ועמל-כפיִם.

השנתיִם הבאות היו שנות שיא בחיי המפעל ההתישבותי. אמנם, מבחינה מספרית לא הגשימו המוסדות המיישבים היהודיים את התקוות שתלו בהם, והסוביֶטים שלחו לבירובידז’אן, מלבד מתישבים יהודים, גם רבבות מתישבים רוסים, אוקראינים, בלורוסים ובני לאומים אחרים. אך מבחינה כלכלית חלה התקדמות רבה בבניית הכפרים והערים. העיר בירובידז’אן הוכרזה עיר-בירה של המחוז, הוקמו תעשיות חדשות ונוצרו גופי מינהל וממשל, ובהם משקל רב ליהודים.

באותה תקופה, ובעיקר בשנים 1932–1931, הגיעו לבירובידז’אן גם מתנדבים יהודים, בקבוצות וכבודדים, מארצות שמחוץ לברית-המועצות. קומוניסטים יהודים מארצות-הברית, מאמריקה הלטינית, מארץ-ישראל ומארצות אירופה הגיעו לשם להטוֹת שכם וגם להתישב בחבל ארץ, שנועד להיות בעתיד הלא-רחוק רפובליקה יהודית סוביֶטית.

בסוף שנת 1935 היו במיוז האוטונומי היהודי כ-14.000 יהודים והם היוו כרבע מן האוכלוסיה כולה. כבר אז הקימו היהודים קולחוזים וסו-בחוֹזים משלהם והיו פעילים מאוד בתעשיה ובמלאכה, בשרותים ובמינהל. הם הקימו רשת חינוך יהודית ובה גני-ילדים, בתי-ספר עממיים ותיכוניים וגם מוסדות-לימוד מקצועיים ומוסדות מחקר. ברובם היתה שפת ההוראה אידיש ואחדים היו דו-לשוניים – אידיש ורוסית.

היו התחלות להוצאת-ספרים באידיש, לעתונות יהודית, לתיאטרון אידיש ולחוגי תרבות ואמנות למיניהם.

והנה, בשנת 1937 ירדה על היצור הרך שרק החל לצעוד את צעדיו הראשונים, מהלומה כבדה, שממנה לא התאושש.

גל ה“טיהורים” עבר כסופה על פני ברית-המועצות כולה והוא סחף עמוֹ גם את ההנהגה של בירובידז’אן.

כמה מראשי הפעילם במקום נאשמו ב“טרוֹצקִיזם”, ב“לאומנות” ב“ציונות”, ב“נֶפוֹטיזם”, ב“תככנות” וכו'. הם הודחו ממשרותיהם, רבים מהם נאסרו, הוגלו והוצתו, וגם פרופיסור ליּבּרבּרג, האהוב על כולם, נעלם והוצ להור ג בחשאי. הטינו פגע גם בכל העלִיתָה האינטלקטואלית של בירובידז’אן: במורים, בעתונאים ובסופרים יהודים, שרובם הודחו, נעצרו ונאסרו. המתנדבים היהודים מחוץ-לארץ נאשמו בריגול ובקשירת קשר – יחד עם הציונים והבורגנות היהודית הבין-לאומית עשו יד אחת לרַגֵל לטובת המעצמות האימפריאליסטיות, ובכוונה תחילה באו אל אזור-סְפָר רגיש זה לחבּל ולרגל. רבים מהם נאסרו והוצאו להורג.

אין ספק, כי סטלין ועושׂי דברו החליטו אז שכל הענין הזה של יישוב יהודים על הגבול הסיני ופתיחת פתח ליהודים ליצירת “יחידה אוטונומית” משלהם בטעות יסודו ואסור לתת לו להתפתח ולגדול.

מאז ה“טיהורים” ועד מלחמת-העולם השניה הוסיף אמנם המפעל להתקיים מתוך אינֶרציה, ואפילו לגדול במקצת מבחינה מספרית, אך הוא היה גוף קטוע-ראש, וצמיחתו היתה ספוֹרדית וחסרת תכלית, ונדמה היה, כי סופו כליון מהיר.

ברוח חיים חדשה ובתנופה מחודשת, זכה המפעל בשנות המלחמה מיד לאחריה.

ראשית כּל, ניצלו הסוביֶטים את ערכו התעמולתי של “המחוז האוטונומי היהודי” בפנייתם אל בעלות-הברית המערביוֹת. “פתאום” ניתן ליהודי בירובידז’אן לפנות אל יהדות העולם, ובעיקר אל יהודי ארצות-הברית ואנגליה בקריאה “להגן על עתיד קיומו של העם היהודי על-ידי הושטת עזרה בכל הדרכים לצבא האדום”.

שנית, החלו שוב מתישבים יהודים זורמים לבירובידז’אן, מהם פליטים מן הארצות שסופחו לברית-המועצות ומהם יהודים שברחו מאית הפוֹלשים הגרמניים. היו ביניהם גם קומוניסטים נלהבים, שנחלצו למאמץ מיוחד ליצור הנהגה מחודשת למפעל ההתישבות.

עם היהודים, שהגיעו לבירובידז’אן בימי המלחמה ומיד לאחריה, נמנו גם סופרים ואני-רוח בעלי שם, שניסו גם הם להקים שם את התרבות היהודית מחורבנה.

אחרי המלחמה, כאשר רבבות יהודים הסתובבו כצללים בין עיי החרבות של עיירותיהם, בין הריסות בתיהם במערב ברית-המועצות, נדמה היה, כי השלטונות החליטו לשוב אל רעיון הריכוז הטריטוריאלי של היהודים וכי הם מעודדים שוב “מתנדבים” יהודים לנוע מזרחה. בשנתיִם הראשונות של אחר המלחמה עמדה איפוא בירובידז’אן בסימן התנערות, שבאה לה עם הזרמת הדם החדש.

בשנת 1948, כאשר הגיליוֹטִינָה של סטלין ירדה על התרבות היהודית בכל רחבי ברית-המועצות, היא פגעה כמובן גם בבירובידז’אן, ושבו וקוֹדם לכן עָרפה היא את הראש החדש, שזה עתה התחיל לצמוח על הגוף היהודי הצעיר בבירובידז’אן.

הפעם, שלא כמו בשנת 1936, לא הסתפק עוד השלטון במאסר, בגלות ובהוצאה- להורג של העֵליִתָה היהודית, אלא הוא ניסה לעקור משורש כל סימן לתרבות יהודית לחינוך יהודי. נסגרו כל בתי-הספר באידיש, כל הוצאות-הספרים באידיש; בתיאטראות ויתר מוסדות התרבות חוסלו; מספר היהודים במינהל ובלשטון המחוז צומצם.

ממכּה זו לא התאושש המפעל היהודי עד היום. ומאז גוססת והולכת בירובידז’אן כ“איזור אוטונומי יהודי” – אך עדיין לא שבקה חיים.

מה המצב כיום?

מספר היהודים ב“מחוז האוטונומי היהודי” לא הגיע מעולם ליותר מכמה רבבות, וכעת, לפי מיפקד האוכלוסים משנת 1959, הוא 14,269 מתוך אוכלוסיה כוללת של 162,856, כלומר כ-8.8 אחוזים. יתר התושבים רובּם רוסים ואוקראינים.

מספר היהודים משקף בצורה מוחשית ביותר את הדלדול הפיסי. לאחר “טיהורי” שנת 1948 נטשו את המחוז אלפי יהודים; כמובן, לא בצורה מאורגנת, אלא כיחידים. פשוט, נשרו והסתלקו.

שוחחתי עם יהודים בחבָּרובסק, בירת סיביר המזרחית. הם סיפרו לי כי לפני כן היו תושבי בירובּידז’אן. הם הסביר, כשמשיחים לפי תומם, שבחבּרוֹבסק הגדולה, בת כחצי מיליון תושבים, הרגשתם כיהודים וכבני-אדם הרבה יותר טובה מאשר בבירוֹבִידז’אן. האפשרויות להתקדמות מקצועית גדולות יותר; אין אוירת פרוֹבינציה עלובה; ואין מטיחים בהם מכל פינה את העלבון של “קיוּמם” היהודי. בחברוֹבסק הם אנוֹנימיים. גורלם דומה לגורל יתר היהודים בברית-המועצות, ואין שום דבר מיוחד ואנוֹמָלי דבק בהם, כמו בבירוֹבִידז’אן.

גם מפי יהודים צעירים בבירובידז’אן עצמה אתה חוזר ושומע, כי רצונם לעבור אל הערים הגדולות בסיבּיר, במקום שקצב ההתפתחות גדול יותר, במקום שקמים מפעלי-ענק וגדולים בהם לאין-ערוך סיכוייהם להקלט במקצועות מעַנינים ולפַתח את כשרונותיהם. מרבית יהודי “המחוז האוטונומי היהודי”, כעשרת אלפים, יושבים בעיר-הבירה בירוֹבִידז’אן, והיתר אלפים מספר, מפוזרים בעיירות ובקולחוזים.

מלבד השלטים באידיש יש עוד כמה סימנים ושרידים ל“יהודיותוֹ” של המחוז. אף כי מוסדות הממשל המקומי מנוהלים ברובם אל-ידי לא-יהודים, מופיעים פה ושם, בעיקר לצרכי ראווה, שמות יהודיים בודדים כנציגי המחוז ו“נבחריו”.

כן מופיע בבירוּבִידז’אן עתון אידיש ושמו " ביראָבידזשאנר שטערנ" (“כוכב בירובידז’אן”), הו אמופע בכאלף אותָקִים בתבנית קטנה, ופרט לשפתו אין בו כמעט שום סימן לתרבות יהודית או אינפוֹרמציה יהודית. וכאשר העתון מפרסם מדי פעם רשימה על ישראל, הרי היא רצופה השמצוֹת ודומָבכל למאמרים העוינים המתפרסמים בעתונות הכללית. יהודי העיר עצמם מזלזלים בעתון ורובם אינם נוגעים בו.

מדי פעם מגיע לבירוביסז’אן אחד ה“טרוּבַּדורִים” היהודיים – אותם זמָרים יהודים הנודדים עתה על פני ערי ברית-המועצות ועורכים בהן “קונצרטים יהודיים”. אך גם בזאת אין העיר שונָה במאומה משאר ערים בבית-המועצות שיש בהן רבבַת יהודים.

קיים בית-כנסת – בצריף-עץ עלוב באחד הפרברים. כשביקרתי בו, בשבת, התפללו שם כמנין וחצי-מנין של יהודים זקנים ומבוהלים. משנת 1948 ואילך אין ב“מחוז האוטונומי היהודי” אף בית-ספר יהודי אחד, אף כיתה אחת בה לומדים אידיש ולוּ גם לימוד חלקי. אין תיאטרון יהודי ואין אף מוסד אחד לחינוך יהודי או לתרבות יהודִית. שני הדברים היהודיים שנותרו לפליטה הם העלון העלוב באידיש וכמה פעמים בשבוע שידור שירים באידיש בתחנת הרדיו המקומית.

לפני כמה שנים הגיע אורח יהודי מארצות-הברית אל קצה זה של העולם והוא נשאל, מה התרשמוּתו מבירוֹבּידז’אן. הוא אמר, כי מן השם “מחוז אוטונומי יהודי”, הבנוי משלושה מרכיבים נותר רק אחד שיש בו אמת, והוא המלה “מחוז”.

 

אידיש (בבירובידז’אן) – בין השפות הזרות    🔗

עוד במוסקבה שמעתי כי בבּירוֹבִדז’אן קיימת ספריה עירונית מרכזית “על-שם שלום-עליכם”. רציתי מאוד לבקר בה וגם להביא לספריה זאת, היחידה בברית-המועצות הנושאת שם יהודי, כמה ספרים במתנה.

הגעתי אל בנין הספריה הדו-קומתי וכאורח זר התקבלתי על-ידי מנהלת הספריה. מן הרגע הראשון ברור היה, כי אשר יהודיה זאת מרגישה לא-בנוח, שעליה לארח יהודי מחוץ-לארץ. כל זמן שהראתה לי את הבנין, הנאה למדי, ואת חדרי-הקריאה, היתה משפיעה עלי שפע של אינפורמציה על מספר הספרים, מספר הקוראים וכו', אך מששאלתִי אותה על ספרי אידיש, היו תשובותיה מגומגמות:

“כן. יש בספריה זאת גם מדור באידיש; הוא נמצא במחלקת הספרים לשפות זרות”.

ביקשתִי לראות את המחלקה, ואכן ב“מחלקה לשפות זרות”, בין המדוֹרים לספרות אנגלית, גרמנית וצרפתית, מצאתִי גם מדף אחד, ועליו כמאה וחמישים ספרים באידיש. עמדתי ליד המדף ודיפדפתי בכרכים. רובם ככולם משנות העשרים והשלושים: תרגומי מרכס, אנגלס ולנין לאידיש, כמה ספרי גיאוגרפיה ישנים באידיש, תרגומי ז’ול וֶרן, מַרק טְוֵין, שוֹלוֹחוב, ועוד כמה סופרים. וזהו.

שאלתי את המנהלת, אם יש בספריה עוד ספרים באידיש, והיא ענתה, כי אמנם יש להם במחסנים עוד ספרים רבים באידיש, אך מפּאת חוסר-הענין של הקוראים", אין הם מוציאים אותם.

יהודי כבן ששים, שעמד לא-רחוק מן המדף ושׂם אזנו כאפרכסת לקלוט את פרטי השיחה, השמיע אותו רגע אנחַת “אוֹי” עמוקה ושלח בי מבט חודר בעיניו העצובות. האנחה והמבט אמרו יותר על מצב התרבות היהודית ב“מחוז האוטונומי היהודי” מנאומים והסברים ארוכים. בגמר הסיור נכנסתי לחדרה של המנהלת, להפרד ממנה. הודיתי לה על האירוח ועל ההסברים ואמרתי:

|גברתי, שמעתי על הספריה המיוחדת הזאת, עוד בטרם הגעתי לעירכם והבאתי עמי שלושה ספרים במתנה בשביל הספריה". האשה החוירה ואמרה בחפזון רב: “אדוני, אני מודה לך, אך אין לנו כל צורך בספרים נוספים. יש לנו כל הדרוש”? אמרתי לה, בנעימת עלבון: “אבל, גברתי, עדיין לא ראית את הספרים. בטוח אני כי אם תראי אותם תשמחי לקבלם”. והוצאתי מתיקי שלושה ספרים: כרך מהודר של כתבי שלום-עליכם בתרגום עברי, שיצא בישראל, “יומנה של אנה פרנק” באידיש; ואלבום על “מגילוֹת ים המלח” של פרופסור יגאֵל יָדִין.

למראֵה הספרים שהנחתי על שולחנה, התרגשה המנהלת עוד יותר, יצאה בצעדים מהירים החוצה וחזרה עם פקידה נוספת. היא אמרה:

“סליחה, אני אינני קוראת אידיש. החברה הזאת בקיאה בשפה”? הספר הראשון, שהראיתי להן, היה ספרו של שלום-עליכם. הן דפדפו בו ואמרו: “אדוני, אבל הספר כלל אינו כתוב באידיש. הוא כתוב עברית. אין לנו כל צורך בו. אין כאן קוראי עברית”.

אמרתי להן: “גבירותי, במוסקבה ובשאר ערים בברית-המועצות ראיתי תערוכות יפוֹת של תרגומי סופרים רוסיים מפורסמים. ביאסניה פוליאנה, למשל, קיימת תערוכה מתמדת של תרגומי טוֹלסְטוֹי לעשרות שפות, ואם אינני טועה ראיתי שם גם תרגום מהודר של טולסטוי לעברית. אולי תרצו לסדר פעם תערוכה של תרגומי שלום-עליכם ויהיה לכם גם תרגום לעברית”.

הם קיבלו את הספר ושאלו: “ומה הספר השני?” הזכרתי את השם “אנה פרנק” וראיתי, כי הוא אינו אומר להן דבר. סיפרתי בקצרה על אנה פרנק, על ספרה ועל הפרסום העולמי של ספר זה. הן עילעלו בדפי הספר, והמנהלת אמרה: “אבל, אדוני, זהו כנראה סיפור עצוב מאוד מימי המלחמה, וקוראינו אינם מעוניינים במיוחד בנושאים מסוג זה”. אמרתי לה: “גברתי, במוסקבה מציגים עכשיו בפסטיבל הבין-לאומי לסרטים, סרט מתוצאת הרפובליקה הדמוֹקרטית הגרמנית על חיי אנה פראנק, והסרט אף זכה בפרס מטעם המארגנים הסוביֶטים”. היא ניענעה בראשה: “הבטוח אתה, שמציגים סרט כזה במוסקבה?” לאחר שהבטחתי לה על דברתי כי כן הדבר, קיבלה, בהיסוס, גם את התשורה הזאת.

“ומה עם הספר השלישי?” הראיתי להן את האלבום והסברתי בקצרה מה הן המגילות הגנוזות.

“אבל, אדוני”, אמרו, “אין איש בקהל הקוראים שלנו מעוניין בבִּיבּליָה ובארכיאולוגיה של המזרח-התיכון. זהו חומר לספריות ספציפיוֹת, ולנו אין בו כל ענין. שמא תקח ספר זה בחזרה?” אמרתי להן: “גבירותי, האקדמיה למדעים של ברית-המועצות מתעניינת מאוד בנושא הזה. פרופיסורים של אוניברסיטת לנינגרד פרסמו בכתבי-עת מדעיים סוביֶטיים מאמרים רבים על מגילות ים-המלח. אני מקווה, כי גם בקהל הקוראים של בירובידז’אן יימצאו אנשים, שיתענינו בתגליות אלה”.

הן שאלו אותי: “הבטוח אתה כי בברית-המועצות פרסמו מאמרים על נושא זה?” שוב חזרתי והבטחתי להן, כי אמנם כן הדבר, ואז הסכימו לקבל גם את הספר השלישי.

יצאתי מן הספריה בהרגשה כבדה מאוד. הפחד שניבט מעיניהן של שתי היהודיות, שעה שקיבלו מידי את הספרים, המחיש בצורה כה בולטת את ה“אוטונומיה” של “המחוז היהודי”, את זיופו והשפלתו עד-עפר.

לאור מצב זה שואל אתה את עצמך, כשאתה עוזב את העיר מאחוריך וכאשר האותיות העבריות שבּשם תחנת-הרכבת נעלמות מעיניך, מדוע מחזיק השלטון בפיקציה זאת? מדוע קיים עדיין השם הרשמי של מחוז אדמיניסטרטיבי זה “המחוז האוטונומי היהודי”? מדוע מוסיף לצאת שם לאור עתון, ריק מתוכן, באידיש? מדוע אין מסלקים את השלטים הדו-לשוניים ותולים במקומם שלטים ברוסית? מדוע אין נותנים למיעוט היהודי הקטן חסר-ההשפעה וחסר-ההבעה, לחיות בשקט, ככל רבבת יהודים אחרת בעיר-שדה סוביֶטית? מדוע מכריחים אותם להיזכר בוקר בוקר, כי הם חיים בתוֹך תלי-חרבות של אוטופיה יהודית, שנתנפצה לרסיסים ולא נותרו ממנה אלא כמה שלטים ושלדים מן העבר?

התשובה לשאלות אלו ודאי אינה חד-משמעית. היא מורכבת, כתשובות לשאלות אחרות על יהודי ברית-המועצות, מכמה גורמים.

ראשית, קיים אי-הרצון להודות בכשלון אידיאולוגי. המשטר הסוביֶטי שונא עד-מאוד להודות בכשלונות. וכאשר מודים לעתים, בחצי-פה, בכשלונות בשטחי הכלכלה והביצוע, הרי מכל מקום אין רוצים להודות בכשלון של רעיון, של אידיאה, כי הודאה כזאת כמוה כהוצאת אגוז אחד מתחת לערימת אגוזים שלמה. לכל היותר מסוגלים הסוביֶטים לומר, ואכן, זאת הם אמנם אומרים לעתים, כי הם פתחו לפני היהודים פתח, ונתנו להם “שַׁאנסה” יוצאת מן הכלל ליצור לעצמם טריטוריה משלהם ולקבל, במחיר של אמל ומאמץ התישבותיים, אוטונומיה בדומה ליתר הלאומים. אך היהודים הללו, מרוב שנאה לעבודה ומרוב אינדבידואלִיזם, פשוט לא יכלו ליצור חברה שלמה ובריאה. (ברוח זו, כמעט מלה במלה, הסביר בשעתו חרושצ’וב את כשלונה של תכנית בירובידז’אן באזני סופר העתון הצרפתי “פיגארו”).

שנית, קיים הצד התעמולתי. גם מלימון סחוט ויבש כבירוֹבִידז’אן מסוגל השלטון לסחוט לעתים עוד כמה טיפות של “פרוֹפגנדה”, בעיקר כלפי חוץ. אפשר לצלם כמה שלטים באידיש, לאסוף כמה ילדים יפים ליד אחד השלטים ולצלמם בתורת “ילדים יהודים מאושרים בחבל האוטוֹנוֹמי”; אפשר לצלם יהודי רכוב על טרקטור באחד הקולחוזים הספוּרים, שבהם ישנוֹ עדיין קומץ חקלאים יהודים.

מתצלומים אלה אפשר לעשות פוֹטוֹמוֹנְטָאז', לשבּצם בכתבה יפה ולשלוח את כל החבילה הזאת לפרסום בעולם המערבי, כהוכחה כי “הכל כשורה”, כי טוב ליהודים ואין הם חסרים דבר ואפילו “טריטוֹרִיה יש להם, בית-לאומי משלהם”.

ושלישית, בתת-התודעה של השלטונות הסוביֶטיים מקננת אולי המחשבה, כי כדאי להחזיק בשלד זה “על כל צרה שלא תבוא”? כי מי יודע – אולי בעתיק הקרוב או הרחוק, יזדקקו לו שוב. אולי תיוָצרנה שוב סיבות, פנימיות או חיצוניות, לחידוש המפעל, להזרמת “מתנדבים” ומהגרים יהודים למקום. למה איפוא לפרק את הפיגומים, הרעועים אמנם לגמרי, אם יצטרכו אולי ביום מן הימים לבנות עוד נדבךְ לבנין?

על אפשרות קיומו של מניע זה שמעתי מפי יהודים לא מעטים הנחרדים כל פעם שהשם “בירובידז’אן” עולה כאוֹב באחד העתונים הסוביֶטים. הם חוששים, כי הנה עלולים הם להידרש שוב להביא בנים ובנות כקרבנוֹת למולך זה, ואין דעתם נוחה אלא כאשר השם שב ושוקע בתהום הנשיה.

 

שלוש שאלות-היסוד    🔗

עד כה ניסיתי לתאר את קורות היהודים והיהדות בברית-המועצות בהווה, וזאת הן על הרקע הכללי והן על הרקע היהודי המיוחד. התמונה בודאי איננה שלימה וגם לא תוכל להיות שלימה. הארץ גדולה ורחבת-ידים ואין זה כלל מן החידוש, כי “החברה הסוביֶטית נתונה עתה בתהליכי שינוי מתמיד”. משפט זה כמעט נדוֹש, כי דבר נכון, במידה מסוימת, לגבי כל מדינה וכל חברה בעולמנו הדינמי.

בתוך חברה ענקית ומשתנית זו פזורים כמה מיליוני יהודים בודדים. בתנאים הקיימים אין כל אפשרות לעמוד באופן חד-משמעי ומדויק על “המדיניות היהודית” של השלטון הסוביֶטי. כי שלטון זה מַסווה אותה בנוסחאות-סרק ואיננו מוכן כלל לחשוף את המניעים המסובכים והמרכבים המביאים אוֹתוֹ למדיניות זאת.

ליהודים עצמם אין, כאמור, כל ארגון, לא חילוני ולא דתי, שיוכל לדבּר בשמם. ולמרות כל אלה חוֹבה עלינו לנסות לראות את התמונה בשלמותה ומכל צדדיה.

ברצוני לגשת לסיכומים ותמסקנות בשלושה מישורים. ראשית, לשאול את עצמנו: “מה רוצה השלטון הסוביֶטי מן היהודים?” שנית, לשאול: “מה רוצים יהודי ברית-המועצות?” ושלישית: “מה רוצים בענין זה יהודי העולם?”

בעצם העמדת הבעיה בצורה זאת ברצוני להדגיש, כי אני רואה כאן מאבק, ודאי לא בכוחות שוים, בין השלטון הסוביֶטי ובין העם היהודי, על הצלת נפשה ועל המשך קיומה של יהדות ברית-המועצות כחלק מן העם היהודי.

על מהות המאבק וסיכוייו אעמוד בפרק זה.\כבר בראשית דברי עמדתי על כך, ואני חוזר ומדגיש זאת כאן, כי במדינה הסוביֶטית, הריכּוזית והדוֹגמַטית, הבנויה אל אידיאוֹלוֹגיה כוללנית, נודעת משמעות בלתי-רגילה לעמדת השלטון ולקביעת קוי מדיניותו כלפי כל תופעה וכל צד בחיי המדינה והחברה. כלל זה נכון שבעתַים לגבי הבעיה היהודית.

כל מעשיו של השלטון, וגם כל מחדליו, לגבי הבעיה היהודית יש להם משמעות עצוּמה. כל רמז לשינוי היחס מצד השלטון, לטובה או לרעה, לובש ממדים החורגים מכל מה שאנו מסוגלים לתאר לעצמנו. “המשפטים הכלכליים”, למשל, ההוצאות-להורג שבאו בעקבותיהם, ופירסום שמות יהודיים גרשי הפושעים, הכניסו את כל יהודי ברית-המועצות, כמעט ללא הבדל גיל, מעמד ומקום, למצב-רוח הגובל בהיסטֶריה. לא היסטריה-של-המונים, כי אין “המונים” יהודים בנמצא, אבל למצב-רוח נֶברוֹטִי של היהודי הבודד.

כל מאמר-השמצה על היהודים, או על ישראל, המתפרם בעתונות הסוביֶטית המרכזית, גורם דפיקות לב אצל מאוֹת-אלפי קוראים יהודים – גם אם אינם יודעים כלום, או כמעט ולא-כלום, על יהדות ועל ישראל, וגם אם הם מתימרים, כי הדבר “לא איכפת” ואיננו נוגע להם כלל. אצל כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, קיימת, ביודעין או בלא-יודעין, התודעה, כי הם “צד” לכל דבר המתפרסם בעתונות ובספרות הסוביֶטית, שיש לו נגיעה כלשהי למלה “יהודי”.

יתר-על-כן, האוכלוסיה הסוביֶטית הלא-יהודית, הן האדם הפשוט ברחוֹב והן פקיד המפלגה או הממשלה, במרכז ובערי-השדה, קובעים עמדתם ו“מיישרים את עצמם” לפי “הקו”, או הרמז ל“קו”, שבא מגבוה. הדבר הזה חל, כמובן, במידה זו או אחרת, על כל הבעיות המנסרות בחלל-האויר של ברית-המועצות; אף כי בכמה שטחים בחיי הכלכלה והחברה ניכּרים גם תהליכים “מלמטה”, השפיעים, ולפעמים אפילו מכַוונים את ה“קו” המוּתווה מגבוה. אם ניקח כדוגמה, אחת מרבות, את ענין הַכוָנת הייצור למוצרי-צריכה הרי אין כל ספק, כי כאן משפיעים לחָצים “מלמטה” על מדיניות השלטון המרכזי. לא כן הדבר בבעיה היהודית, שהיא בברית-המועצות כיום כּעין בעיית צללים: היהודים הסוביֶטיים הבודדים אינם יכולים אפילו לנסות להשפיע במאורגן ובצורה רצינית “מלמטה”. לכן חשוב כל-כך לבדוק את המכניזם השלטוני המטפל ביהודים, לראות מהו הדלק – הפוליטי, האידיאולוגי, הפסיכולוגי והאישי – המניע אותו.

לשם כך עלינו בראש וראשונה לבדוק, מי הם ה“עוסקים” ביהודים; אחר-כך עלינו לעמוד על קוי “המדיניות היהודית” של שלטונות אלה כיום; ולבסוף עלינו לנסות לפרק לגורמים את הסיבות ואת המניעים למדיניות הזאת.

במישור הדתי התשובה לכאורה פשוטה. קיים גוף מוכּר של כל הדתות בברית-המועצות, כולל, כמובן, הדת היהודית.

“מחלקת הדתות” היא גוף כל-ארצי, שהנהלתו במוסקבה; הוא כפוף במישרין למועצת המיניסטרים של ברית-המועצות, כלומר לממשלה.

כיון שעניין הדתות עדין ורגיש כל-כך יש להניח, כי הנהלת המחלקה נתונה בידי פקידים גבוהים ביותר בסולם המפלגתי, וכן שיש להם מגע גמיש למדי, לאו דוקא פורמלי, עם קובעי המדיניות בצמרת המפלגה והמדינה. מצד שני, יש להניח כי פקידוּת המחלקה הזאת, על כל דרגיה, קשורה קשר הדוק ביותר, ואולי אפילו קשר מְמוּסָד ואדמיניסטרטיבי, עם שלטונות הבטחון הסוביֶטיים (ק.ג.ב) הממונים על הבטחון הפנימי.

דבר זה מובן וטבעי שהרי השלטון הסוביֶטי רואה בדת, בכל דת, כוח רוחני-חברתי הנוגד את האידיאולוגיה הרשמית ומתחרה בה במישרין, דבר המהווה בעיניו מקור פוטנציאלי לרגשות אנטי-סוביֶטיים על כל המשתמע ומתחייב מכך במדינה ריכוזית וממושטרת.

אולם, בעוד שנציגי הדתות הלא-יהודיות, שיש להם הייררכיה משלהם, מסוגלים לעמוד במגע עם האנשים המקבילים בהייררכיה של “מחלקת הדתות” ולהגיע בה עד לדרג הגבוה ביותר, מכירים נציגי הקהילות היהודיות בעצם רק את הפקידים המקומיים בערים ובערי-השדה. לרוב הם פקידים נמוכים ובינוניים, רבּים מהם בעלי השכלה קלושה ביותר, המצייתים ללא היסוס לכל מלה מגבוה המורָה להם כיצד לנהוג כלפי היהודים הדתיים בעיר או באיזור “שלהם”. במקרים רבים מתאמצים הם להבטיח את עצמם “בטחון כפול” ולהיות “במאה אחוז בסדר” כלפי הגבוהים מהם, ואז מוסיפים פקידים אלה נופך של רשעוּת ואכזריות משלהם.

 

מי “מטפל” בדת ובתרבות היהודית?    🔗

בכמה מקומות ממלאים את התפקיד הזה, של “אחראיים” מקומיים לענייני הדת היהודית, פקידים בעלי נטיוֹת מובהקוֹת לאנטישמיוּת “עממית”, והם מוצאים כר פעולה נרחב וגם פורקן לרגשותיהם בהתנכלותם לזקני היהודים. רבים מהם מוכנים לקחת שוחד, כדי להסיר או “לרכּךְ” את רוע הגזירות, ובכך הופכים הם, כמובן, את מכלול היחסים ביניהם ובין היהודים לדבר מסוכן מאוד, לעצמם וליהודים כאחד. מפי אנשים כּאלה “חיה” איפוא הדת היהודית בברית-המועצות ועל פי רצונם יקום כל דבר בפעולותיה של הקהילה הדתית היהודית הקטנה. הנקודה העיקרית כאן נעוצה בעובדה כי במבנה הקיים, אין ליהודים הדתיים שום אפשרות להגיע לדו-שיח עם ראשי המחלקה ומנהליה, להביא לפניהם במאורגן את טענותיהם, דעותיהם או הצעותיהם לשינוי, ויהי הקל ביותר, בחיי הדת היהודית.

גופים שלטוניים אחרים העוסקים בדת היהודית הם הארגונים האַתיאיסטיים הרבים והשונים. ארגונים אלה, קצתם מרכזיים וכל-סוביֶטיים וקצתם פועלים בתחומי רפובליקות, מחוזות וערים, מפיצים חומר תעמולה רב ומגוון נגד כל הדתות, ובתוכם, כמובן, גם נגד הדת היהודית.

יש שהם מתעטפים באיצטלה “מדעית”, ואז הם מופיעים כאילו בגושפנקה של ה“אקדמיות למדעים” למיניהן.

כך הופיע, למשל, בשנת 1963 בקיוב הקונטרס האנטישמי, בעל הקריקטורות נוסח “שטירמר”, של קיצ’קו, “יהדות ללא כחל ושרק”, בהוצאת “האקדמיה למדעים של הרפובליקה האוקראינית”.

יש ארגונים אתיאיסטים המהווים שלוחה, או חלק אוֹרגני של ה“אגִיטפרוֹפ” (מחלקת התעמולה וההסברה של המפלגה הקומוניסטית). לרשותם הרשת הענפה של הוצאוֹת הספרים, המועדונים ושאר אמצעי-התקשורת של ארגון אדיר זה, החודר לכל רחוב ולכל בית בברית-המועצות.

ויש ארגונים אתיאיסטים הנעזרים בכלי-התעמולה של האיגודים המקצועיים, של העיריות ושל ארגוני הנוער הקומוניסטי, ה“פיונרים” וה“קומסומול”.

כבר עמדנו על כך, שהמלחמה הזאת, המתנהלת באמצעות הספרות והתעמולה האתיאיסטית, פוגעת בדת היהודית ובלאום היהודי כאחד. כאשר מציירים קריקטורה של יהודי זקן ומלוכלך, ולו כרס גדולה וחוטם עקום, והוא מכניס ידיו המגואלות לתוך שק של מטבעות זהב – פוגעים בכך גם במדען האטוֹמי הצעיר ששמוֹ רבינוביץ'.

אפשר להניח בביטחה, כי התוויית ה“קו” למלחמה באמצעים אלה בדת היהודית באה גם היא מגבוה, כלומר מצמרת המפלגה הקומוניסטית.

כמובן, פה ושם, ברפובליקות ובערי השדה, קיימים “כתבנים” ומציירי קריקטורות, שינקו את שנאת היהודים עם חלב אמם; וכאשר נמסר להם, אפילו ברמז קל, ה“קו” הזה, הרי הם מדגישים ומשחירים את תמונת היהדות והיהודים, כפי שהיא נראית בעיניהם במיטב צבעי מכחולם הטבול בארס.

עד כאן במישור הדתי.

ואשר למישור הלאומי – הרי הוא כיום כה דל, שדוף ועלוב, שגם ה“עוסקים” בו הם אנשי הדרגים הנמוכים.

באופן רשמי עוסקות אגודות הסופרים והעתונאים הכל-סוביֶטיות והוצאות הספרים הממלכתיות המרכזיות בהוצאת אותם כתבי-עת וספרים בודדים באידיש.

כל התפוצה של “סאוועטיש היימלאנד” ושל פחות מחצי-תריסר הספרים באידיש, שיצאו לאור בשנים האחרונות, היא, בקנה-מידה סוביֶטי, זעומה ונטולת משקל. אין פה הרבה במה “לעסוק”, לבד, כמובן, מן הצנזורה הפוליטית והאידיאולוגית הקיימת תמיד.

ב“קונצרטים היהודיים” ובזמרים היהודים “עוסקים” אגודות התיאטרון, ובעיקר "איגוד אמני התיאטרון ‘אֶסטרדה’ ", המסונף למיניסטריון לתרבות. איגוד זה, הממונה על האמנות העממית, “הפשוטה”, הוא המכתיב לאמנים היהודים הבודדים את סוג ההופעות והוא המפקח על תכנן “האידיאולוגי”. לעתים נתון קיומם של להקות-חובבים יהודיות בידי איגודים מקצועיים מקומיים או אגודות אמנים עירוניות או מחוזיות. כל האמור לעיל נוגע לטקטיקה. אך אֵין ספק, כי גם “הטיפול” במוסדות הדת וגם “הטיפול” בשׂרידי התרבות החילונית אינם אלא השלכות בחיי היומיום של אסטרטגיה כוללת יותר, זו הגוזרת על קיומם או אי-קיומם של למעלה משלושה מיליון אזרחים סוביֶטים כלאום נפרד בעל זהות משלו ועל מתן או אי-מתן אפשרות לאלה הרוצים בכך להתבולל בתוך הלאומים והתרבויות שבתוכם הם חיים.

הקשרים של יהודים אלה עם יהודי העולם ועם ישראל, או ניתוקם מהם; ההיתר או האיסור לעליית יהודים מברית-המועצות לישראל; צורת התגובה של השלטון על מאבק יהודי העולם בענין זה – כל אלה אינם ענין למוסדות שהזכרנו עד כה; הם נחתכים במישור הרבה יותר גבוה. אמנם, אין לראות במבנה השלטוני הסוביֶטי מוֹנוֹליט מושלם, שכל ענין נחתך בו, סוֹפית ובבהירות, בצמרת המפלגה. ברור, כי גם הצמרת הזאת חלוּקה, מסוכסכת ומלאת ניגודים וגם בתוכה מתרוֹצצות דעות שונוֹת. והרי זה אך טבעי ואנושי. משום כך יש להניח, כי ה“אסטרטגיה” בבעיה היהודית אינה מונוליטית ויש בה בודאי דעות שונות ואולי מנוּגדות.

ברור דבר אחד: הבעיה היהודית בברית-המועצות חרגה בשנים האחרונות, בעיקר בגלל מאבק יהודי העולם, שעליו נעמוד להלן, מתחומיה של “בעיה פנימית”. ברור כי אי-שם, במרוֹמי הצמרת, אנוּסים שליטי ברית-המועצות לדון בה ולקבוע את מדיניותם. בעיה זאת יש לה עתה צדדים פנימיים, חברתיים וכלכליים, ויש לה בחינוֹת חיצוניוֹת. היא משולבת עתה, ללא הפרד, עם בעיית ישראל, הערבים והמזרח התיכון. יש לה השלכוֹת לבעיית יחסי המפלגה הקומוניסטית-הסוביֶטית עם מפלגות קומוניסטיות במערב. והיא נותנת אותותיה גם בבעיית יחסי ברית-המועצות עם מדינות רבות באירופה, ובעיקר עם ארצות-הברית.

לעתים אנו שואלים: מי עוסק ב“תיק היהודי” בצמרת השלטון? בידי מי מופקדת קביעת ה“אסטרטגיה” בבעיה הזאת? התשובה לשאלה זו לוטה ערפל.

בימי סטלין, בעיקר בשנותיו האחרונות, היה הדבר ברור: הרוֹדן קבע את המדיניות היהודית; “אידיאולוגים”, כז’דנוֹב וראשי שרותי-הבטחון, כבּאֶריָה, הוציאו אותה לפועל, איש איש בתחומו. ז’דנוֹב וחבריו מצאו למדיניות זו את הצידוק הרעיוֹנִי; בּאֶריָה ועושי-דברו עסקו ב“טיהור” הפיסי של המוסדות והאישים היהודיים.

אין זאת אומרת, כי רק שלישיה זאת עסקה בנושא היהודי. כל אנשי הצמרת, ולא כל שכּן יתר ראשי המפלגה, רקדוּ לפי חלילו של סטלין.

בימי שלטונו של חרושצ’וב היה המצב ברור פחות. חרושצ’וב נאלץ פעמים רבות להשיב לשאלות מַטרידות בדבר מצב היהודים בברית-המועצות מפי משלחות ואישים מן המערב. תשובותיו “נתנו את הטוֹן”, לא רק מפני שהיה השליט, אלא גם מפני שבהיותו רוסי, יליד אוקראינה, היתה לו לחרושצ’וב “עמדה” ביחס ליהודים וליהדות, עמדה שינקה מאנטישמיות “עממית” ומן הסביבה בה גדל. היו לו לחרושצ’וב “אִמרות-כנף” על ה“רבינוביצ’ים”, על “האי-פרודוקטיביות” שלהם, על ה“אינדיבידואליזם” שלהם, על “עודף האינטלקט” שלהם, והן נבעו ממקורות עמוקים הרבה יותר מן המִשנה הקומוניסטית. אך כיון שמשטרו היה משטר של יתר-התייעצוּת עם עמיתיו בצמרת, יש להניח, כי בקביעת “המדיניות היהודית” עסקו גם אנשים כסוּסלוֹב, סגנו של חרושצ’וב קוֹזלוֹב, שׂרת התרבות פוּרצֶבה, ראש שרותי-הבטחון שֶׁלֶפִּין, ואחרים.

יורשיו של חרושצ’וב, אנשים צעירים יותר, “טכנוקרטיים” יותר, פחות “ציוריים” מחרושצ’וב, נוטים פחות ממנו לתבל דבריהם במשלים עממיים, ומנהלים את עניניהם לפי שעה בצורה כזאת, שקשה עוד יותר לדעת ולהצביע, מי מהם הוא הקובע או העשוי לקבוע בענין היהודי יותר מאחרים.

מדי פעם נפוצות שמועות, כי קיימת ועדה או תת-ועדה מיוחדת בפּרֶזידיום של המפלגה, שמענינה לטפל בנושא היהודי. אך אין בכך כל ודאות. אין טעם איפוא בהשערות-סרק ובניחושים בקשר לאישים, ומן הראוי לסכם את עיקרי ה“אסטרטגיה” הסוביֶטית בענין היהודים.

המשטר הסוביֶטי, המכּיר חוקית ביהודים בברית-המועצות כלאום בין לאומֵי המדינה, איננו מכיר כי קיים קשר מוסדי כלשהו – לאומי, היסטורי, תרבותי, או דתי – בין לאום זה שבתוך ברית-המועצות ובין יתר היהודים בעולם. המשטר אינו מסכים, שקשר כזה ייוָצר שלא ברשותו על-ידי יהודי ברית-המועצות עצמם או על-ידי מוסדות וארגונים יהודיים מחוץ לברית-המועצות.

עם זאת אין ספק, כי קובעי המדיניות היהודית יודעים היטב כי למעשה, לאחר קרוב לחמישים שנות שלטון סוביֶטי, קיימים עד היום קשרי-דם ושאֵרוּת בין יהודי ברית-המועצות ובין קרוביהם שמחוץ לגבולותיה. כן ידועות לאנשי השלטון כל העובדות המעידוֹת, כי לאחר מלחמת-העולם השניה והקמת מדינת ישראל לא זו בלבד שלא נחלשו הרגשוֹת היהודיים-לאומיים בקרב יהודי ברית-המועצות כולל הדור היהודי הצעיר, אלא שהם אף גברו, וזאת למרות מדיניות השלטון.

המשטר רואה לנגד עיניו קיבוץ של שלושה עד שלושה וחצי מיליונים מאזרחיו הנתונים במצב מיוחד במינו משלוש בחינות.

ראשית, היהודים הם היחידים שיש להם מספר כה רב של קרובי-משפחה מחוץ לברית-המועצות.

שנית, הם היחידים שיש להם, או לפחות לרבים מאוד מתוכם, זיקה רגשית אל ערכים ואל מטרוֹת שמחוץ לברית-המועצות.

שלישית, בתוך ברית-המועצות הם מפוזרים על פני כל הארץ; הם אוכלוסיה עירוֹנית מובהקת והם תופסים עמדות נכבדות במדע ובטכנולוגיה הסוביֶטית.

השלטון הסוביֶטי מיטיב לדעת את העובדה, כי רובם המכריע של יהודי העולם יושבים בארצות שמחוץ לתחום-ההשפעה הסוביֶטי, בעיקר בארצות-הברית ובישראל. לפיכך מוסיף השלטון לראות ביהודי ברית-המועצות יסוד שיש בו משום “סיכון בטחוני”. קביעה זו נעשתה בימי סטלין; היא עברה בירושה לחרושצ’וב, והיא מוסיפה להיות עד היום הבסיס ל“אסטרטגיה” הסוביֶטית כלפי היהודים.

 

החידקים המסומנים    🔗

כדי להמחיש את מהוּת ה“טיפול” בבעיית היהודים, אפשר לומר, כי השלטון משול לרוֹפא שקבע דיאגנוֹזה, כי חידקים חדרו לגוף והם נמצאים בתוך מחזור הדם ובאברים החשובים ביותר. כשהם פועלים בנפרד, בכמויות זעירוֹת, עשויים החידקים אף להביא תועלת מסוימת, כי הם מזרזים כמה תהליכים בגוף ואת פעולתן של בלוטות מסויימות במוח, אך סכּנה גדולה נשקפת לגוף, אם החידקים יתפתחו ל“מושבות” ויפעלו במרוכז, כי אז עלולה כּמוּת הרעל שלהם לעורר בגוף חוֹם וקדחת. כדי להבריא את הגוף בלי לחסל את החידקים, (היושבים, כאמור, בתוך אברים עדינים מדי ויש בהם גם תועלת מסוימת) רוצה הרופא להחליש את החידקים, להתיש את כוחם; וזאת, כדי שלא תהא נשקפת מהם שום סכנה; כדי שתהיה לרופא ביקורת ושליטה עליהם; כדי שיוכל להשתמש בהם רק לצרכיו, לבריאות הגוף הנתון לטיפולו.

לשם כך נוקט הרופא כמה אמצעים, מהם קליניים ומהם פרבנטיביים. ראשית, עליו “לצבוע” את החידקים הללו היטב ולא להניח להם להיטמע בגוף כליל. כי על הרופא לזהות אותם בקלות, על-מנת שיוכל בשעת צורך ובעת סכנה לגוף לאתר אותם מהר ולמנוע את הנזק שהם עלולים להביא, אפילו כשהם מבודדים לגמרי.

שנית, עליו למנוע מהם כל אפשרות של התלכּדות והתגבּשוּת לציבורי-חידקים גדולים, כי אז יפיקו כמוּיוֹת ניכּרות של רעל מזיק.

שלישית, עליו לפתֵח בגוף נוֹגדנים, שיבטלו אוטומטית כל השפעה מזיקה הבאה מן החידקים.

רביעית, עליו לחסום את הדרך לחלוטין בפני חדירת חומרים כל-שהם לתוך הגוף, העלולים, בצורה כלשהי, לחזק את החידקים ולהגביר את ארסיותם.

אפשר היה הרופא רוצה להיפטר מן החידקים כליל ולהוציאם מן הגוף, אפילו במחיר אָבדן ההשפעה החיובית, שנודעת להם על כמה תהליכים, אך לדעתו לא ניתן הדבר להיעשות, כי הוא מחייב ניתוחים וטיפולים רדיקליים העלולים להזיק לגוף כולו.

ככל רופא טוב אין הוא שואל את עצמו כלל, כיצד “מרגישים” החידקים כתוצאה מן ה“טיפול” הזה, שכּן לנגד עיניו טובת הפציֶנט שלו ולא “טובת” החידקים.

נניח למשל ונפנה לנמשל.

אסור, לדעת השלטון, להניח ליהודים להיטמע כליל בחברה הסוביֶטית ובלאומיה. אילו רצה השלטון המרכזי לנקוט במדיניות של טמיעה טוטלית, חייב היה להרשות ליהודים להחליף בקלות את שמותיהם היהודיים ולהחליף גם את חותם “הלאום היהודי” הטבוע בתעודותיהם. השלטון יכול היה ללא קושי להודיע, למשל, באמצעות כלי התקשורת שלו, כי כל אזרח סוביֶטי, הרשום בתעודותיו “כיהודי”, רשאי לפנות בעירו אל משרד מסוים, אל פקיד פלוני, בשעות הקבלה, ולהחליף את שייכותו הלאומית בלאוֹם-הרפובליקה בה הוא יושב או בכל לאום סוביֶטי אחר, על פי בחירתו.

יתר-על-כן, אילו רצה בכך השלטון, יכול היה לעוֹדד את היהודים לעשות כן; יכול היה לנהל מסע תעמולה בעתונוּת, ברדיו ובטלויזיה נגד “האנכרוֹניזם” הזה של “לאומיוּת יהודית” ותעמולה למען החלפתה באחרת; יכול היה לפרסם רשימות ותמונות של יהודים, שהמירו את לאומיותם, וכדומה. אך השלטון עושה את ההיפך. לא זו בלבד שאין הוא מעודד טמיעה מוחלטת כזאת, אלא הוא מנציח את “הלאומיות היהודית” מדור לדור. אפשר להניח איפוא, כי בהנצחה זאת מתבטא רצונו של השלטון, שהיהודי הבודד לא ייעלם כליל בגוף החברה הסוביֶטית; שיהיה לו לשלטוֹן פיקוח מתמיד באמצעות השם ותעודת הזהוי, על כל יהודי ויהודי באשר הוא.

כי – כך סבור, כנראה, השלטון – היהודי הבודד, המוּכּר כיהודי הוא עָקר יוֹתר, מזיק פחות ומסוכן פחות מאשר יהודי שיחליף את שמו וישנה את לאומייותו, ועם זאת – כך, כנראה, חושש השלטון – ישאר בלבו פנימה יהודי ללא פיקוח ובלי אותו אמצעי-זהוי אדמיניסטרטיבי קל. יהודי כזה לדעת השלטון, עלול, אולי, להיות יסוד הרסני יותר, שידביק את סביבתו בתכונות הטבועות בו: אינדיבידואלִיזם, ספקנות, חטטנות, אי-נאמנות. (אגב, הרוב המכריע של יהודי ברית-המועצות סבורים, כי כאן השלטון צודק. החלפת ה“לאומיות” היהודית, שׂכרה ייצא בהפסדה מכל הבחינות – גם ליהודים וגם לחברה הסוביֶטית. לא העמקת השקר על-ידי מחיקת הזהוּת היהודית היא התרופה למצב הקיים).

מצד שני, אסור לפי אותוֹ “הגיוֹן” לעודד את היהודים לפעול במקובץ; אסור להניחם שיקימו “מושבות” תרבותיות, חברתיות, לאומיות או דתיות, כי כאן טמונה סכנה גדולה עוד יותר. לכן אין להחזיר להם שום “זכויות לאומיות”; אין לתת להם שום מעמד מוֹסדי; אין להעמיד לרשותם שום כלי או חומר, בו יוכלו להשתמש לצרכי איחוד, ליכּוד והזדהות.

יש להניחם לחיות רק כיהודים בודדים ולהמשיך באטוֹמִיזָצִיה מוחלטת של שרידי התגבּשותם.

וכיון שכּלֵי-הליכוד החברתי במישור החילוני, כגון חינוך, תרבות, שפה וכדומה, כבר נהרסו, יש להרוס את השארית האחרונה, והיא הדת.

לפי אותוֹ הקו אסור, כמובן, להניח להשפעות יהודיות מן החוץ לחדור לתוך ברית-המועצות. אסור לעודד מגעים, מיותרים ומזיקים, עם ארגונים יהודיים בין-לאומיים; אסור ש“חומר תעמולה” יהודי – חילוני, לאומי או דתי – יסתנן ויגיע אל יהודי ברית-המועצות. אסור להניח ליהודי ברית-המועצות לבוא בקשרים מאורגנים עם ישראל, עם תרבותה, שׂפתה, ספרותה, מנהגיה וערכיה, כי כל אלה מהווים חמרי מזון, דלק, אנרגיה, שיגרמו לתהליכי התחדשוּת יהודית חברתית, שיעוררו מגמות צנטריפּיטליוֹת בין היהודים.

כדי להלחם בקשרים אלה, יש להצביע ולחזור ולהצביע, באמצעות כל כלי-התקשורת וכל מנגנוני התעמולה, כי כל המגעים האלה מגעים אסורים הם או לא רצויים לשלטון. לארגונים היהודיים בארצות-הברית ויתר ארצות התפוצה, וכמובן גם לישראל, יש להדביק תו ברור של משרתי “הקפיטליזם והאימפריאליזם”, של אלמנטים עוינים לברית-המועצות, ויש להרתיע את היהודים הבודדים בברית-המועצות מכל מגע מאורגן עמהם. יש לכעֵר ולהסליד את דמות היהדות המאורגנת ואת דמות מדינת ישראל, להמאיס אותה בעיני יהודי ברית-המועצות, על-ידי תיאורי זועה על המתרחש בהם, על-ידי השחרה בלתי-פוסקת של פני היהדות וישראל.

בעת ובעונה אחת, וגם כדי להקל עוד יותר על אזרחי ברית-המועצות לזהות את היהודים שבתוכם, יש לעמוד על הסכנות, הממשיות והפוטנציאליות, שיהודים אלה עלולים להביא על החברה, אם יניחו להם “להשתולל” כרצונם.

לכן מוקיעים השלטונות את היהודים כבודדים, מעמידים אותם אל עמוד-הקלוֹן, ויהיו אלה “פושעים כלכליים”, “ספסרים”, “טפילים”, “רבנים וכלי-קודש רמאים ונוכלים”, או תערובת של כל אלה יחד. יהודים בודדים אלה הופכים, במכוון ובעזרת התעמולה, על-ידי “פיליטונים” בעתונות ועל-ידי קריקטורות “לאב-טפוסים יהודיים”, לדמויות, שיש להם לא רק “חוטם יהודי” אלא גם “אוֹפי יהודי”. בדרך זו מכינים, לעת צורך, שעיר-לעזאזל פוטנציאלי, שישמש כליא-רעם לזעם ההמונים בשעת משבר.

בשל “הסיכון הבטחוני” אסור, לדעת מכווני המדיניות, להרשות ליהודים לחדור לעמדות רגישות ועדינות, כגון שירות-החוץ, ואסור להניח להם להתקדם ולעלות לשלבים גבוהים במנגנון הפוליטי והצבאי.

כדי שהיהודים “לא יידחקו אל ראש התור” ולא “יסתמו את הצנורות” להשכלה גבוהה, על-ידי הסתערות של המוני צעיריהם על שערי האוניברסיטאות, יש להצר את צעדיהם, להציק להם ולערום לפניהם מכשולים ומחסומים.

כדי שבני לאומֵי-הרוב, “בני הארץ”, גם ברפובליקה הרוסית, ובעיקר בשאר רפובליקות לאומיות, יוכלו להתקדם בכל מקצוע ומקצוע, אין להניח ליהודים לתפוס עמדות חשובות, שאינן “מגיעות” להם.

יש להניחם ל“דרוך במקום” ולהעניק לשאר התושבים את “המגיע להם” ללא הפרעה יתֵרה מצד היהודים.

וכאן מגיעים אנו שוב אל הנמשל ואל התמיהה שבסוֹפוֹ. אם כך הדבר, אם היהודים, או רבים מהם, כאלה הם – מדוע לא יחליט השלטון להיפטר מהם, אחת לתמיד? יניח נא לאלה הרוצים בכך לצאת מברית-המועצות לישראל או לארצות אחרות, יעודד גם את אלה שאינם רוצים בכך ללכת בדרך זו, יעזור להקיא אותם מתוֹך הגוף הסוביֶטי ויסייע על-ידי כך לטיהור הדם מגורם ארסי זה.

התשובה לכך אינה חלָקה ופשוטה כלל. היא מורכבת מגורמים אידיאולוגיים עקרוניים, מגורמים חברתיים-פנימיים ומגורמים מדיניים-חיצוניים.

מבחינה עקרונית ואידיאולוגית המדינה הסוביֶטית היא מדינה סגורה שאין מתוכה הגירה כלשהי. ההנחה האידיאולוגית-תעמולתית היא כי מדינה זאת, הראשונה שעלתה על דרך הקומוניזם, שבנתה משטר של צדק מדיני וחברתי, משטר מודרני ומתקדם יותר מכל משטר אחר בתולדות האנושות, כל אזרחיה, מרגישים בה טוב. הרגשתם זאת נובעת מן הידיעה, ההבנה וההכּרה, כי הם חיים בחברה יפה יותר, אנושית יותר וטובה יותר מכל חברה אחרת. יתר על כן, לפי הנחה אידיאולוגית זו יודעים האזרחים הסוביֶטיים כי בעצם חייהם ועבודתם ממלאים הם יעוּד גדול. הם יודעים, כי הם מהווים סמל למאות מיליונים אנשים, הרוצים ומשתוקקים בכל מאודם להיות דומים לאזרחים הסוביֶטיים, להגיע לאותה רמה של התפתחות בכל שטחי החיים ולבנות, גם לעצמם, חברה של צדק, כמו החברה הסוביֶטית.

כיצד אפשר איפוא להעלות על הדעת כי בחברה כזאת יימצאו המוני אזרחים שאינם שבעים רצון מחייהם, שלבם אינו מלא הכרת תודה ופיהם שירי תהילה לגורלם ולאָשרם – שיום יום ושעה שעה בונים הם את הקוֹמוּניזם?

אך מלבד הגורם האידיאולוגי-תעמולתי קיים ודאי גם גורם מעשי.

השלטון הסוביֶטי, עם כל אי-האהדה שהוא רוחש ליהודים כקיבוץ לאומי ולערכי היהדות כתרבות וכדת, יודע גם יודע כיצד להעריך את חשיבות היהודים כבודדים המפוזרים על פני ברית-המועצות.

ככל שהשלטון מוקיע יהודים על עסקי מסחר “בלתי חוקי”, כן הוא יודע יפה כי היהודים משמשים גם קטליזטורים חשובים וחיוניים בחיי הכלכלה הסוביֶטית; כי בחכמתם, בנסיונם, בזריזותם ובגמישותם כשמן הם בגלגלים החורקים של כל המערכת המסורבלת והנוֹקשה של המשק הסוביֶטי, וכי הם משמשים מתווכים וסוכנים בין הצריכה והביקוש לבין הייצור וההיצע.

השלטון יודע היטב, מה עצומה החשיבות הנודעת לרבבות המהנדסים היהודים העושים מלאכתם בכל מבנה התעשיה ובטכנולוגיה, שעליה גאוות הארץ. והוא הדין, כמובן, לגבי היהודים ברפואה, בהוראה ובכמה ענפי תקשורת ושטחי אמנות.

במדע התמונה ברורה עוד יותר. המשטר יודע, כי היהודים מהווים מאגר כמעט בלתי-נידלֶה של מוחות מדעיים גאוניים, שתרמו ותורמים תרומה רבה, מעֵבר לכל יחס למספרם, להתקדמות הגדולה של המדע הסוביֶטי. והרי בהתקדמות ובהישגים במדע תולה המשטר את מיטב תקוותיו; בהם רואה הוא צידוק אידיאולוגי לקיומו. אם תוציא את היהודים מן המדע הסוביֶטי, תדלדל אותו מטובי אנשיו. אם תוציא את היהודים מן הטכנולוגיה הסוביֶטית, תיצור חלל ריק, שקשה יהיה למלאותו. אם תוציא את היהודים ממערכת האספקה, המסחר והתיווך, תגרום לפיגורים, לתקלוֹת, למכשולים גדולים.

בתולדותיהם הארוכות והאכזריות כבר שימשו היהודים לא אחת קטליזטוֹרים ומֵאִיצִים בחברות ובמדינות שבתוכן ישבו; למשל, בספרד בימי-הבינִיִם. אבל שׂנאתם וקנאוּתם של מלכי ספרד והשפעת הכּנסיה הקתולית והאינקויזיציה הניעו את שליטי ספרד לוותר על היהודים ודוּבשם מכּל וכּל ולגרש אותם מארצם. הוא הדין בגרמניה עד ל“פתרון הסופי” של היטלר ורציחת העם היהודי.

השלטון הסוביֶטי אינו דומה להם. אין הוא רוצח עמים ואין הוא מגרשם מתוכו. אין השלטון הסוביֶטי רוצה לשחוט את התרנגולת היהודית המטילה לו ביצי זהב. הוא מסתפק בכך, שהוא מבוֹֹדדה מכּל הלהקה, נותן לה את מנת המזון וההוֹרמוֹנִים הדרושים לה להטלת אותן ביצי הזהב, ומנסה למנוע ממנה כל מגע פוֹרה עם בני מינה, שיביא חלילה להטלת ביצים מהן יבקעוּ אפרוחים חיים.

 

הסיפור על שיחת חרושצ’וב–נאצר    🔗

אך גם בכך לא מיצינוּ עדיין את הבעיה כולה, שכּן לא נגענו אלא בגורמים הרעיוניים והפּנימיים למניעת יציאתם של יהודים מברית-המועצות.

קיימים גם גורמים חיצוניים, והם מסבכים את הענין עוד יותר. אפילו החליט השלטון הסוביֶטי לתת ליהודים, או לאלה מהם הרוצים בכך, לצאת מברית-המועצות, חייב הוא לתת דעתו על העובדה, כי רק ארץ אחת ויחידה נכונה כיום לקלוט אותם בהמוניהם, והיא מדינת ישראל. וכאן יש לסוביֶטים חשבונות מדיניים הכרוכים במקומה הגיאופוליטי של ישראל במזרח התיכון ובין עמי ערב.

הרווח הפוליטי, שהסוביֶטים צוברים כתוצאה מיחסָם הקר אל מדינת ישראל ומאי-מתן רשות ליהודי ברית-המועצות לעלות לישראל, הוא רווח כפול. הוא מורכב הן ממעשיהם והן ממחדליהם של הסוביֶטים. כל מחווה סוביֶטית לטובת הערבים ונגד ישראל, כל הצבעה וכל וֶטו סוביֶטי באו“ם לרעת ישראל, כל מאמר אנטי-ישראלי בעתונות הסוביֶטית – כל אלה הם לא רק סם נגדי לרגשותיהם הלאומיים של יהודי ברית-המועצות, אלא גם השקעות לטוח קצר הנושאות דיווידנדה ורווח פוליטי לאלתר אצל מדינות ערב, כיון שהן רואות בברית-המועצות את המעצמה הגדולה, האדירה, שיש לה “חשבון יהודי” בדומה ל”חשבונן" שלהן. דומה, אך לא זהה. כי מכּוח אותו “חשבון” גופו מגיעים הסוביֶטים לכלל מסקנה שונה לחלוטין מזו של הערבים – כי עצם קיומה של מדינת ישראל הוא דבר רצוי, שכּן הוא מעניק להם עוד “רווח סמוי” אחד: הסוביֶטים הם כיום המדינה היחידה בעולם, שבידה המפתח לשינוי רדיקלי במצבה של מדינת ישראל, על-ידי הגדלה מהירה של אוכלוסיתה, אולי עד כדי הכפלתה.

מעצבי המדיניות במדינוֹת-ערב יודעים גם יודעים, כי השלטון הסוביֶטי מסוגל, אם רק ירצה בכך, להציף את מדינת ישראל באלפים וברבבות יהודים ולהזרים אל חופיה כוח-אדם מעולה. זהו שוט סמוּי, קלף חזק שהסוביֶטים מחזיקים בשרוולם, וגם אם אין מדבּרים עליו בפומבי, הרי הוא בלי ספק קיים ומשפיע.

בברית-המועצות שמעתי מפי יהודים את הסיפור הבא. אם כי אינו אלא סיפור יש בוֹ משום הגיוֹן.

כאשר ביקר נאצר שליט מצרים בברית-המועצות ונפגש עם שליטה דאז, חרושצ’וב, ניהלו השנַיִם שיחות ארוכות ואינטימיות. באחת השיחות צפה בעיית הקומוניסטים המצריים, שהיו אז אסורים ועצורים במצרים, ושני השליטים נכנסו למבוי סתום. האוירה נעשתה כבדה ועכורה וכל צד עמד בעקשנות על דעתו. אז (כך מספרים יהודים בברית-המועצות) אמר חרושצ’וב לנאצר: “אולי מוטב שנניח לפי שעה לנושא זה ונעבור לענינים אחרים, שאינם שנויים במחלוקת”. אמר לו נאצר: “בבקשה”. אמר חרושצ’וב: “רצוני לסַפר לך מעט על נתוּני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ברית-המועצות, נתונים העשויים לעניֵן אותך”. אמר נאצר: “בבקשה”. אמר חרושצ’וב: “הסטטיסטיקאים שלי אומרים, כי בין שלושה מיליון יהודים, היושבים במדינתי, יש כחצי מיליון בגיל הצבא, ובין אלה כמה אלפים של מהנדסי תעופה וטייסים מאומנים, כמה אלפים מומחי חימוש ושריון מאומנים, כמה אלפים מהנדסים צבאיים, כמה אלפים רופאים צבאיים, כמה מאות מומחי טילים ומדעני גרעין מעולים, כמה אלפים…” הפסיק אותו נאצר ואמר: “הבה נחזור אל הנושא הקודם, אני מוכן לפשרות…”

ליתר בהירות ושיטתיות ניסיתי לסַווג את עיקרי המדיניות היהודית לפי חלוקה הגיונית ולהניח, כי לגבי הבעיה היהודית משמשים אצל מכַווני המדיניות הסוביֶטית רק מניעים הגיוניים, קרים ושקוּלים; כלומר, שה“אסטרטגיה” הזאת נקבעת רק לפי אֲמוֹת-מידה רציונליות, בחינת מה טוב ומה רע לברית-המועצות.

אך במציאות אין הדברים פשוטים כל-כך ואין הם מתחלקים בקלות כזאת לפי מִשבּצות.

כל העוקב אחרי הדיבורים והמעשים של אנשי השלטון הסוביֶטי בענין הבעיה היהודית חש כל הזמן, כי מתחת למסוה ה“מוֹנוֹליטי”, ה“הגיוני” וה“רציונלי” קיימים גם ניגודים, סתירוֹת, גמגומים, חצאי-דברים וחצאי-מעשים. קרוב לודאי שלפחות אחדים מבין ראשי השלטון העוסקים בבעיה זו מבינים, כי ה“אסטרטגיה” שלהם בענין היהודים אינה “הגיונית”, אינה עקבית, ובסופו של דבר אינה מובילה לשום פתרון. קרוב לודאי שהם מבינים, כי במדיניותם זאת הם אולי אף מחריפים את הבעיה ומנציחים אותה בתוכם. בשום פנים איפוא אין להשוות את השלטון הסוביֶטי לשלטון הנאצי, אשר תיכנן והוציא לפועל “פתרון סופי” לבעיית היהודים. השלטון הסוביֶטי, עם כל השלילה שבו לגבי היהודים, הוא מסובך ו“מתוסבך” הרבה יותר ולכן הוא למעשה אנושי ופרגמטי הרבה יותר ואיננו כה עקבי וחד-משמעי.

הניגודים הנפשיים לתוכם נקלעים אנשי השלטון, בבואם לעסוק בעניני היהודים, אין להבינם אלא אם נעמוד, לאו דוקא על המניעים ה“הגיוניים” שלהם אלא על המניעים הפסיכוֹלוֹגיים, המוּדעים והבלתי-מוּדעים, הפועלים בקרבם וּמכַוונים אותם. והמניע הפסיכולוגי הראשון-במעלה כרוך בתופעה המכוּנה “האנטישמיות העממית” המושרשת בקרב עמי ברית-המועצות.

השליטים הסוביֶטיים, ככל השליטים, הם בסופו של דבר רק בשר-ודם, ובני אדם שהושפעו בילדותם ובנערוּתם מן הסביבה בה גדלו, מן החינוך שקבלו בבית ההורים, בבית-הספר ובחברה. די לציין, למשל, את ההשפעה העצומה שהשפיעו הסביבה והחינוך על נִיקִיטָה חרושצ’וב, אשר הוכיח בכל נאום, בכל שיחה, איזה חוֹתם בלתי-נמחק טבעו בו ימי ילדותו בין הרוֹעים והאִכּרים האוקראיניים, ומה עמוקים שרשיהם של סיפורי-העם, המימרות והפתגמים וכן האגדות העממיות, שמהם שאב לא-מעט מחכמת החיים ומהלכות החיים, גם כאשר הגיע אל מרום הפסגה.

כן אין לשכוח, כי השליטים הסוביֶטיים הם עד היום אנשים אשר עלו בכוחות עצמם מן הרבדים הנמוכים או הבינוניים שבּחברה, וכי, לפחות בדור-מנהיגים זה, חסרים הם עדיין אותה שנינוּת-המחשבה המעודנת המציינת עֵלִיתָה מבוּססת רבּת-דורות. משום כך, אין לעמוד על המניעים הפסיכולוגיים אלא אם כן נבדוק תחילה את הלכי-הרוח ה“עממיים”, ברבדים בהם גדלו המנהיגים.

רוב המנהיגים הם בני רוסיה, אוקראינה ובלורוסיה. מעמים אלה שואבים הם את עיקר כוחם, ודוקא בהם שרשי האנטישמיות עמוקים מאוד. די לקרוא את הספרות הרוסית הקלאסית, כדי לעמוד על עָצמת הרגשות האנטי-יהודיים בין גדולי הסופרים הרוסיים, כגון גוֹגוֹל, דוסטויבסקי, צ’כוב ואחרים. וסופרים דגולים אלה אך העלו על הנייר את אשר ראו וחשו בקרב החברה הרוסית בה הם חיו וכתבו.

האכּר הרוסי, הבּוּר והאומלל, שנתון היה בימי הצארים תחת עול הפיאודלִיזם הרוסי מזה ותחת השפעתה העצומה של הכנסיה הפרבוסלבית מזה, ראה ביהודים מתמיד את “צולבי המשיח” הזרים והמוזרים. היהודים לבוּשים לבוש אחר ומשוּנה; מדבּרים שׂפה בלתי-מובנת; מתפללים לאלהים אחרים; יש להם קשרים “מיסטיים” אל אחיהם היהודים בכל אתר; אינם שותים לשכרה; ערמומיים הם וחורשי מזימות רעות נגד האכרים, מוכנים לנַצלם בכל עת. האכּר האוקראיני, ובמידת-מה גם הבלורוסי, ראה בהם את כל אלה ועוד יותר מזה. בעיניו היהודי הוא גם נציג ה“פריץ” הפולני, השליט והשנוא; היהודי עשה בשביל ה“פריץ” את כל המלאכות “המלוכלכות”, גבה מסים ומכסים, נָשך נֶשך ו“מצץ דמם” בלי-הרף.

הצארים, שליטי הארץ, ושכבות האצולה שנאו את היהודים מתוך מניעים משלהם: בהשפעת הכנסיה התיחסו גם הם אל היהודים כאל “צולבי המשיח”. גם האצילים בזו ולעגוּ למנהגיהם, לשפתם, לדתם; אך הם גם ידעו, כי היהודים מהווים מקור לא-אכזב לכסף – והם תמיד היו זקוקים לוֹ מאוד. הם לוו איפוא כספים אצל היהודים ושנאו אותם על כך עוד יותר. במאה האחרונה החלו השליטים לשנוא את היהודים גם מפני שראו בהם, או ברבים מהם, את נושאי החידקים של ההשכלה המערבית, של התורות המהפכניות והרדיקליות וגורם מתסיס ומלבּה “אש זרה” באמא-רוסיה. המעמד הבינוני הרוסי, שהחל צומח ומתבסס במאה שעברה, שנא את היהודים, כי ראה בהם מתחרים בשטח המסחר. האינטליגנציה הרוסית היתה גם היא אֲמונה על ספרות אנטישמית רוסית ובין-לאומית, על “הפרוטוקולים של זקני ציוֹן”, המתארים את היהדות הבין-לאומית כמעין עכּביש-ענק, שקוּריו פרושׂים על פני העולם כולו.

הכנסיה הפרבוסלבית היו לה עוד סיבות משלה לשנוא את היהודים. לא רק משום שהם “צלבו את המשיח”, אלא משום שהם החלו להפיץ, כביכול, את זרע האתיאיזם והכּפירה בין המאמינים הפרבוסלביים.

יתר-על-כן, השלטון, האצולה והכנסיה ניצלו את היהודים כשעיר לעזאזל וכליא-רעם ל“זעם ההמונים”. את כל המרירות והיאוש של האכּרים והשכבות המדוכּאות הם הסיחו מעצמם אל האפיק האנטישמי. “הכּה ביהודים והוֹשַׁע את רוסיה” – זאת היתה סיסמת-הקרב שהשלטונות הצאריים ואנשי הכנסיה השמיעו באזני ההמונים. באוקראינה ובבלוֹרוסיה לבשו סיסמאות אלו גם צורת מלחמה לאומית – נגד הפוֹלנים ו“עבדיהם היהודיים”.

דורות על דורות חיו היהודים ברוסיה, באוקראינה ובבּלוֹרוסיה בפחד מתמיד של פּוֹגרוֹמים בין “ספוֹנטניים” ובין מכוּוָנים ומאורגנים. אם היו הרוצחים אכּרים רעבים ומרי-נפש או פּרשים-קוזקים מגדוּדי הצאר, התוצאה היתה אחת: הרג, אונס, מגלבים וטרוֹר. וככל שקרבו ימי המשטר הצארי למוּת כן ניסה יותר ויותר לשפוך את זעמו ולהניף את מגלבו על ראש היהודים.

בימי המהפכה הבולשביסטית, ובעיקר בשנוֹת מלחמת האזרחים בין ה“אדומים” וה“לבנים”, גאה נחשול חדש של פוגרומים מידי החילות הלבנים האנטי-מהפכניים. הפעם הופרחו באויר סיסמאות חדשות נגד היהודים – שהם הם ראשי הבולשביקים ומנהיגיהם, וכי כל הסבל, הרעב, המגפות והמלחמות בעטיָם באו.

כאשר נִיצחו הסוביֶטים והתבססו בארץ, נלחמו הם באנטישמיות העממית בתוקף. הם ראו בה, בצדק, שורש פורה ראש ולענה, שכּן מתנגדי המשטר זיהו את היהדוּת עם הקומוניזם והפעילו נשק זה במלחמה נגד עצם המשטר.

האנטישמיות הוצאה אל מחוץ לחוק. מוסדות השלטון, ובעיקר שלטונות הבטחון, שבתוכם תפסו אז יהודים רבים עמדות-מפתח, הטילו בשנים הראשונות לאחר המהפכה ענשים כבדים על התפרצויות אנטישמיות.

מלחמה פעילה זאת היתה קצרת-ימים. אילו נמשכה ברציפות, במשך שנים רבות, היתה אולי מחוללת שינוי הדרגתי ואף חיסול אִטי של האנטישמיות העממית בת הדורות. אך כבר בשנות השלושים, עם ה“טיהורים” הראשונים, חל מִפנה לרעה. ההמונים ראו את משפטי-הראוה של סטלין גם כסימן לכך, שהשליט מקריב למוֹלך יהודים רבּים מגדולי המשטר. כך נתפרשה המלחמה נגד טרוצקי (היהודי), קמנייב (היהודי), זינובייב (היהודי) ושאר הנאשמים, שבהם רב היה מספר היהודים, בעיני ההמונים הסובלים; הם ראו ביהודים שוב את השעיר לעזאזל. הזעקות: “בוגדים!”, “מוכרי המולדת!”, שזעקו הקטגורים ושופרות-התעמולה אל מול ספסל-הנאשמים, נפלו אל אזנים קשובות.

 

הנאצים ליבו את רמץ השנאה    🔗

פלישת הגרמנים, כבּוש אוקראינה, בלורוסיה ואזורים נרחבים של רוסיה, הופעת גדודי הגסטאפּו והס"ס ליבּוּ מחדש את הרמץ האנטישמי העמוק, שלא כבה מעולם, והפכו אותוֹ ללהבה איומה ונוראה.

בשטחי הכבוש, בעיקר בין האוקראינים, מצאו הנאצים עוזרים נאמנים למעשי הרצח ביהודים, ותורתם האנטישמית מצאה קרקע פוריה בקרב ההמונים.

מותר היה לחשוב, שעם נצחונות הצבא האדום ושחרור הארץ מן הפולשים יפתחו הסוביֶטים במלחמה נמרצת נגד האנטישמיות המחודשת; אך דבר זה לא קרה. לא נפתחה שום מערכת תעמולה רצינית, שתשוב ותסביר להמונים את כל הרעה שבאנטישמיות. השלטונות לא עודדו את ההמונים בכפרים, בעיירות ובערים לקבּל בזרועות פתוחות את הפליטים היהודים, את שרידי השוֹאה. היהודים היו הפקר. שוב התאכזר אליהם הגורל, כי במקום מלחמה פעילה באנטישמיות באו “השנים השחורות” של סטלין – עקירת שרשי התרבות היהודית, רצח הסופרים ו“קשר הרופאים”.

על רקע היסטורי, חברתי ופסיכולוגי זה יש לראות את המניעים שפעלו, ופועלים, אצל המנהיגים וקובעי המדיניות. חרושצ’וב ורבים מאנשי דורו ומיורשיו בשלטון ינקו בכפרי אוקראינה ורוסיה את “האנטישמיות העממית” עם חלב אמם. בלי ספק נדרש מהם מאמץ נפשי ואינטלקטואלי רב, בנַסוֹתם להתגבר על רגשות פרימיטיביים אלה ולראות את היהודים באור אחר; אך בלבּם פנימה נשאר עדיין המשקע האנטישמי ה“גלמי”, ואצל אחדים מהם, ובראש וראשונה אצל חרושצ’וב עצמו, היה משקע זה פורץ בצורה גסה מתוך דיבוריו, מעשיו ומחדליו.

“דור הממשיכים”, זה השולט בברית-המועצות כיום או מגיע בה כעת לשלטון, הוא דור של אנשים צעירים למדי, שילדותם עברה עליהם במשטר הסוביֶטי ושניתן להם חינוך סוביֶטי. אך גם הם, על פי דרכם, אינם נקיים משרידי “האנטישמיות העממית”, כי גם מי שהיה נער בימי ה“טיהורים” או אדם צעיר בימי “קשר הרופאים”, ספג אל קרבו רעל אנטישמי.

מעגל קסמים זה קיים עד היום. כיון שהשלטון איננו מנהל מערכת תעמולה נגד האנטישמיות, ומתוך המניעים עליהם עמדנו הוא ממשיך בהפצת תעמולה בעלת גונים אנטישמיים בתואנה ובמסוה של מלחמה אתיאיסטית ואנטי-ישראלית, הריהו מוסיף למזוֹג רעל אנטישמי לעורקי הדור הצעיר הגדל כיום בברית-המועצות.

על רקע העבר יובנו גם מעשי הפקידות הנמוכה, שבידה נתון גורל היהודים יום יום.

לאנשים אלה אינה ניתנת כל הוֹראה להרפות מן היהודים. להיפך. כיון שקוי המדיניות הם כפי שתיארנום לעיל, הרי רבים מאנשים “פשוטים” אלה, בעלי מסורת של אנטישמיות “פשוטה”, מפרשים את ה“קו” פירוש משלהם – בתוספת רוע-לב וזדון. כך נותנים הם פורקן לרגשות עמוקים של שנאת יהודים ואף עושים, באופן כללי, את רצון אדוניהם בקרמלין.

רבים מאנשי השלטון הסוביֶטי ה“עוֹסקים” ביהודים נתונים, בשל חינוכם ועברם, בשלושה תסביכים הנובעים מאמונות תפלות בקשר ליהודים ולדמותם: תסביך “זקני ציון”, התסביך בדבר “היהודי הערמומי והרמאי” והתסביך בדבר היהודי “הגאון השׂטני”.

אנשים אלה, ובתוכם כנראה גם רבים מקרב האינטליגנציה, מאנשי-הרוח ונושאי-התרבות, היודעים את מצבם ומעמדם האמיתי של היהודים בעולם המערבי, יונקים בלי משים מן המורשת שקיבלו מאבותיהם ומציירים לעצמם דמות של “יהדות עולמית” מסתוֹרית, שבראשה הנהגה סמויה, רבּת-עצמה וחוֹרשת-מזימות.

יחס הסלידה והשנאה של כמה מראשי ההנהגה הסוביֶטית כלפי ארגונים יהודיים בין-לאומיים נובעת לא רק מסיבות רציונליות ושׂכליוֹת ומשיקולים מעשיים, אלא גם מן הפחד או החשש, שמא מהוים ארגונים אלה, הדתיים והחילוניים כאחד, זרועות של עכביש ענק, המתחבא אי-שם במסתרי ברוקלין או ירושלים וטוֹוה רשת של תככים בעולם כולו.

דימוי זה של “הנהגה יהודית עולמית”, המתכּנסת במסתרים ומחליטה החלטות, שרישומן ניכּר מקצה העולם ועד קצהו, ידוע להם היטב מעצם הקיום של ארגונם שלהם.

הקוֹמאינטרן והקומאינפוֹרם והגופים שבאו במקומם היו והִנם ארגונים מסוג זה, שמרכזם אי-שם במוסקבה והשפעתם עצומה בכל קצוי תבל. אלה היושבים בצמרת ה“אֶקְלֵסִיָה” הקומוניסטית העולמית חושבים בממדים כאלה וחיים בדימויים כאלה.

במוסקבה שמעתי, כי אחד מראשי השלטון הסוביֶטי אמר: בעצם, יש בעולם שלושה ארגונים בין-לאומיים של ממש, היודעים מה הם רוצים והיודעים כיצד להשיג את מבוקשם, והם: המפלגה הקומוניסטית, הכּנסיה הקתולית והיהדות הבין-לאומית. כל היתר הם חובבים.

דימוי זה שזור כאחד החוטים במארג הסיבות והמניעים הפוליטיים-רציונליים עליהם עמדנו לעיל, ובו מסתבר גם חוסר הפרופורציה של ה“טיפול” הניתן מידי השלטון הסוביֶטי למדינת ישראל, שכּן לפי הדימוי היא בודאי “מרכז היהדות העולמית”.

כן מסתבר בו הדחף המתמיד המניע את ראשי השלטון הסוביֶטי לנתק את היהודים שבתוך ברית-המועצות מכל קשר שהוא עם התַמְנוּן של היהדות העולמית.

התסביך בדבר “היהודי הערמומי והרמאי” נובע גם הוא מעמקי האנטישמיות העממית, מסיפורי אבא ואמא – על הרוכל, המוכסן, או המַלוה-בריבית. תסביך זה הוא בלי ספק כוח פסיכולוגי חשוב המניע את השלטון במלחמתו ב“עבריינים הכלכליים” ובהוקעת יהודים בעתונות, בקריקטורות ובפיליטונים הארסיים, מעֵבר לכל פרופורציה.

התסביך בדבר “היהודי הגאון השׂטני” מקורו ביחסם המיוחד של בני פשוטֵי העם אל “המוח היהודי”, אל “החכמה היהודית”, אל היהודים כ“תלמודיסטים”, כ“פולמוסנים גדולים”. כל אלה יש בהם איזה קסם היפנוֹטי, שגם בברית-המועצות לא ניטל כוחו, ויותר משמינית-שבשמינית ממנוּ מזוגה גם ביחס הסוביֶטים אל גדולי המדע והטכנולוגיה ואל אנשי-המוח היהודים בברית-המועצות ומחוצה לה.

בשנים האחרונות מתהלכת בברית-המועצות, ממש מקצה הארץ עד קצה, השמועה כי “בישראל מצאו היהודים תרופה לסרטן”. בשמועה זו מאמינים הן אנשים אינטליגנטים מאוד והן פשוטי-עם מכל השכבות. אני עצמי נשאלתי על כך גם מפי אכרים בקולחוז וגם מפי רופאים, שלכאורה חייבים לדעת את האמת. נתקלתי באנשים סוביֶטיים לא-יהודים, שאינם יודעים כלל, היכן היא ישראל; אך כאשר אמרתי, כי מישראל אני, אמרו מיד: “אַה, אתה בא מן המקום, שמצאו שיטה לרפא את הסרטן”. לעתים קרובות לא הועילו כל הכחשותי. אמרתי, כי “גם אצלנו בישראל מתים אנשים רבים ממחלת הסרטן. אמנם – הייתי מוסיף – אנו כמוכם, חוקרים את הסרטן במכוני המדע והרפואה אך לצערנו לא מצאנו את הסיבות למחלה, ולא כל שכּן שלא מצאנו לה תרופה.” לרוב נתקבלו הכחשותי באי-אמון, והיו מקרים שלשמועות ולאגדות הללו נתלוו גם גונים לא נעימים. “אתם גיליתם את התרופה לסרטן; אך כיון שאתם חכמים מחוכּמים, שומרים אתם את הדבר בסוד ומרפאים את חולי-הסרטן הבאים אליכם רק תמורת הון תועפות”. ויש שהיו מוסיפים: “גם את שוֵורניק שלנו ריפאתם מסרטן. ממשלתנו פנתה אל ממשלתכם בבקשה לרפא אותו, ואתם הסכמתם לעשות כּן תמורת 50.000 דולר”…

אפשר אולי להרחיק לכת ולבקש את שרשי יראת הכבוד המהולה באימה, שרוחשים רוסים ל“גאוֹניוּת היהודית” בכך, שאי-שם מתחת לסף הכרתם זוכרים הם, כי שני הנביאים והמנהיגים הגדולים, אשר שינו את פני האנושות והשאירו חותם בל-יימחה גם על רוסיה, יהודים הם. כוונתי לישו ולמרכּס.

מול נושאי האנטישמיות השרשית, העמוקה, התייצבו בתקופת הצארים כמה מטובי האינטליגנציה הרוסית לימין היהודים והגנו עליהם באומץ. אך הם היו תמיד במיעוט קטן והשפעתם על השליטים וההמוֹן היתה שוּלית. גם בין גדולי מנהיגיה של התנועה המהפכנית היו אוהבי יהודים, או לפחות אנשים שהצליחו להתנער מן האנטישמיות העממית ולראות את הבעיה היהודית ללא דעות קדומות. איש כזה היה לנין, שראה אמנם ביהדות, בהתאם לתוֹרת מרכּס, שריד מן התקופה הפיאודלית, העתיד להעלם בחברה הבורגנית, ולא כל שכּן בחברה הסוציאליסטית. אך עם זאת, כריאליסט מובהק, ראה גם את מיליוני היהודים שבּארצו והבין, כי “שריד” זה לא ייעלם תוך יום או תוך שנה. כן היטיב לנין להבין את הקשר בין האנטישמיות ובין הריאקציה השחורה ביותר ונמנה עם אלה שנלחמו בה מלחמה פעילה, כיון שהיתה מקור לרעל אנטי- סוביֶטי ואנטי-קוֹמוּניסטי.

 

המיעוט המסתמל ביבטושנקו    🔗

גם בזמננו יש ודאי מנהיגים, ולא כל שכּן אנשים צעירים מחוגי התרבות, האמנות והמדע, הסולדים מן ה“אסטרטגיה” של השלטון כלפי היהודים והרואים בה “שריד” של ריאקציה סטלינית ותערובת רגרסיבית של דעות פרימיטיביות ושל “פוליטיקַניוּת” מוטעית המביאה לברית-המועצות רק בזיונות. אך אנשים כאלה, והמשורר יֵבְטוּשֶׁנְקוֹ הוא רק אחד מהם, עודם במיעוט ואין להם אחיזה של ממש והשפעה של ממש בחוגי הצמרת השלטת.

הם מבינים, כי רעה נעשית ליהודים בברית-המועצות, וכי רעה זו פוגמת גם את דמוּת החברה הסוביֶטית, כפי שהם רוצים היו לראותה. כן מבינים הם, כי לשם עקירת הרעה הזאת יש להתחיל בשרשים ומן ההכרח לפתוח במלחמה חינוכית נגד “האנטישמיות העממית” על כל גוניה, ויש לרתום לכך את כל כלי התעמולה הסוביֶטית. הם יודעים יפה, כי חינוך-מחדש זה וציור “דמוּת חדשה” של היהודי בעיני שאר האזרחים בברית-המועצות הוא מעשה ממושך וקשה, ודוקא משום כך מבינים הם, כי מן ההכרח, למען ברית-המועצות עצמה, שהדבר ייעשה לאלתר.

אם אמנם יגיעוּ אנשים אלה לעמדות כוח או השפעה ויפתחו בביצוע המדיניות הנראית להם נכונה, יהיה זה יוֹם של אוֹר ליהודי ברית-המועצות.

אם התשובה לשאלה, מה רוצה השלטון מן היהודים, מורכבת היתה ומסובכת, הרי התשובה לשאלה “מה רוצים יהודי ברית-המועצות מן השלטון” מסובכת לא פחות ממנה.

קודם כל וראשית כל, מפני שאין מי שיענה בשמם.

אמנם, מדי פעם, מכתיב השלטון “תשובות מטעם” לרבּה של מוסקבה אוֹ לרבּנים אחרים אוֹ לראשי קהילות דתיות או לעורך “סאָוועטיש היימלאנד” אוֹ לאיזה “גנרל יהודי” או לקבוצה מקרית של “אישים יהודים”. תשובות אלה נועדו לשמש הסבר מפי “היהודים עצמם” בעיקר לשאלות הנשאלות במערב בקשר לגורל יהודי ברית-המועצות. דפוסי-השיגרה ידועים היטב. הרב או הרבנים משיבים, לפי ההכתבה וההוראה מגבוה, כי “אנו מרוצים בהחלט מן האפשרויות שממשלת ברית-המועצות נותנת לנו בשטח חיי הדת היהודית”. או – “אין לנו צורך בתשמישי קדושה מחו”ל, כיון שיש לנו כאן כל דבר לוֹ אנו זקוקים".

תשובות-שיגרה “בשם היהודים” ניתנות גם בשטח התרבות. “אנו גאים בתרבות ברית-המועצות ונותנים את חלקנו המלא להתפתחותה. שׂפתנו ותרבותנו היא רוסית, ואנו מתבוללים מרצון בתרבות עשירה זאת”. או, בגירסה אחרת: “אנו מאושרים להיות שותפים בבנין התרבות הסוביֶטית הנהדרת המוצאת את ביטויה בשפה הרוסית, ומודים לממשלת ברית-המועצות, שאלה מאתנו הדוברים עדיין אידיש, ניתן להם כתב-עת יפה באותה שפה”.

גם לגבי חיים לאומיים, קשר לישראל וליהודים שמחוץ לברית-המועצות, יש גירסה קבועה מראש. מחתימים יהודים בקבוצה או כבודדים על “מכתבים למערכת” של עתון זה או אחר, ובהם נאמר: “מכירים אנו את דרכי ההונאה והמִרמה של הציוֹנים. יודעים אנו, מפי אחינו שחזרו מישראל, מה גדול השקר על ‘גן-העדן’, שהציונים מבטיחים שם לכל יהודי תבל. אין לנו חלק ונחלה בגניבת-דעת זו, ואנו מזהירים את אחינו הפועלים והעמלים היהודים בברית-המועצות, מפני המלכודת, שמכינים להם הציונים ושאר היהודים המשמשים כלי-שרת בידי הבורגנות והאימפריאליזם”.

תשובות אלו תפורות בחוטים גסים, ולא יקשה על יהודים ועל לא-יהודים מחוץ לברית-המועצות להבחין בטיבו של “אריג” זה.

האמת היא, כי יהודי ברית-המועצות הם כיום נבוכים, מבולבלים, זועמים, וקצתם גם מיואשים.

כבר אמרנו לעיל ואנו חוזרים ומדגישים, כי בברית-המועצות אין יהודים שאינם חשים על עוֹרם את הבעיה היהודית, מי יותר ומי פחות. יש המתייחסים אל חוֹתם יהדותם כהתייחס אדם אל מוּם מלידה, ממנו רוצה היה להיפטר, אך הוא יודע, כי הדבר איננו בידו; כגבּן אוֹ ננס החולם בלילה כי הוא כאחד האדם, אך משעה שנפקחות עיניו בבוקר יודע הוא היטב, כי הוא חוזר לקיומו של בעל-מום. וחזרה זאת אל המציאות צובטת בלבו מדי יום ביומו. יש ללא-ספק יהודים החולמים, כי בבוקר בהיר אחד יקומו משנתם, והנה כל הענין המסובך הזה, הכּרוך בשמם, בתעודותיהם, ולא פחות מזה ב“פרצופם היהודי”, ייעלם ויהיה כלא היה.

“הפרצוף היהודי” (שהוא, אגב, שם-גנאי בשפה הרוסית, “ז’ידוֹבְסקאיה מוֹרְדָה”), עודנו טבוע היטב ביהודי ברית-המועצות בדורנו. סימן-ההיכר שלו הוא לאו דוקא “החוטם היהודי” אלא תרכובת-תוים מיוחדת במינה שניתנה ליהודים, לא רק בברית-המועצות, והיא בעיקרה תרכובת פיסית-פסיכולוֹגית. תוך זמן קצר למדתי בברית-המועצות כי קיים גם קיים הדבר הנקרא “עינים יהודיות”. בתוך קהל מעורב מיהודים ומלא-יהודים, בתיאטרון, בקולנוע או בתחרות כדורגל, אפשר להכיר בנקל את העינים השחורות הללו, בהן משמשים בערבוביה מיוחדת-במינה עצב, סקרנות, פִּקחוּת, ומשהו מעיני חיוֹת נרדפוֹת, כעיני האיילוֹת. גם העוּבדה שהיהודים הם יסוד עירוני מובהק וכן עיסוקם בעבודות “נקיות” ו“אינטלקטואליות” טובעים ברבים מהם חותם חיצוני בהליכוֹת וכן בצורה ובלבוש שהוא לרוב מעודן קצת יותר. קיים גם הדבר המכונה “טיפוס האשה היהודיה”, הנבדל בכמה סימני-היכר מן “טיפוס הסלבי”. ולאחר הכל, הרי יש גם קורטוב של ממש ב“חוטם היהודי”.

בקיצור, כל הסימנים הללו, מהם סימני אופי ומהם סימנים חיצוניים, מהם עתיקים כימי העם היהודי, ומהם שנרכשו בתנאים המיוחדים בחיי היהודים ברוסיה, הם דברים מוחשיים למדי. סימנים כאלה לא יימחו בימי דור אחד ובודאי לא בתנאים המיוחדים לחיי היהודים בברית-המועצות, תנאים, שדחפו אותם לגיבוש מעמד חברתי-כלכלי מיוחד ושמעוררים בהם תגובות פסיכולוגיות אָפייניות.

נתלויתי למשפחה ישראלית, שנסעה ברכבת-האֶקספרס מבאקוּ למוסקבה. ישבנו כולנו בתא אחד ועד מהרה נוכחנו לדעת, כי שכנינו לתא הם שני יהודים, מהנדסי נפט בגיל העמידה, שנסעו לרגל עסקיהם לעיר הבירה. שכנינו שמעו את שיחתנו בעברית, ראו את הספרים העבריים שבידי הילדים; הם זקפו אזניהם ופקחו עיניהם לרווחה. לא עבר זמן רב ונקשרה בינינו וביניהם שיחה ערה, שנמשכה זמן רב. נגענו בה, כמובן, בעניני יהודים ומדינת ישראל. הם התענינו מאוד בחיפושי הנפט ובתעשית הנפט הצעירה שלנו, ואנו ניסינו להשׂביע את רעבוֹנם ל“אמת מארץ ישראל”.

תוך כדי שיחה הם לא גרעו עין מן הילד הישראלי ואחד מהם שאל: “האם ילדים רבים בישראל נראים כמוהו? הרי הוא נראה ‘גוי’ לכל דבר; הוא דומה לנער שבדי או דני”. אמרנו להם, כי רבים מילדינו נראים כך, ואין הוא נבדל במיוחד מנער ישראלי רגיל. הם חזרו בהתפעלות: “הוא כלל אינו דומה ליהודי; הוא נראה גוי לכל דבר”… הילד כבר הבין קצת רוסית, ומשהרגיש, כי הוא נושא השיחה, שאל את אביו: “אבא, למה הם מסתכלים בי כל-כך? מה הם אומרים עלי?” אביו הסביר לו, כי אומרים עליו, שהוא כלל אינו דומה ליהודי. הילד כעס ואמר: “אבא, אבל אני כן דומה ליהודי. למה הם מעליבים אותי?” שכנינו חשו, כי הילד מתרעם עליהם ושאלו, מה אמר. הוסבר להם, כי הילד נעלב במקצת, על ש“חושדים” בו, כי איננו דומה ליהודי, וכי הוא אומר בהדגשה, כי הוא בהחלט יהודי.

אחד מבני-שיחנו ליטף בחיבה את שערוֹ הבלוֹנדי של הילד ואמר: “כן בני, אתה דומה ליהודי, ומה נפלא לשמוע זאת מפיך. הלואי ואנחנו ובנינו יכולנו לומר זאת באותה מידת גאוה.”

מכנה משותף לכל היהודים, גם לאלה שרוצים היו לברוח מיהדותם, וגם לאלה שרוצים היו להחזיק בה, והוא – הרצון לשינוי. המצב הקיים הוא, במידה זו או אחרת של רגישוּת, ללא-נשוא, כי הוא מצב של בין הפטיש והסדן או (“בין הפטיש והמגל”) של לא לכאן ולא לכאן.

היהודים אינם נבלעים ואינם מוּקאים. אין מניחים להם להיטמע עד הסוף ולמחות את חותם יהדותם, אין מעניקים להם אותו “משהו”, שיש לבני שאר הלאומים ואין מניחים להם לצאת.

משום כך מגיעים רבים, כל אחד בפני עצמו, כמובן, לאַפַטיה וליאוש, לעתים ליאוש מוחלט, הן מעתידם האישי והן מעתיד מיליוני היהודים בברית-המועצות.

כדאי לציין, כי ליאוש תהומי זה מגיעים דוקא כמה מהיהודים הזקנים יותר, המביטים לאחור על חייהם כיהודים ורואים אותם כאבודים וחסרי תכלית. וכאשר אנשים אלה צוֹפים קדימה, הם רואים רק שחור, רק אבדון וחוסר תוחלת. שלא מדעת כורכים הם את גורלם האישי, את זקנותם ואת המוות הממשמש ובא עם גורל היהודים בארצם.

יהודי זקן כזה כתב לא מזמן באידיש כעין “הספד על יהודי ברית- המועצות”. בהספד זה משתקפת ההרגשה של חוסר כל תקוה, של הכליון והסוף. בין היתר הוא כותב:

"… אנו חולים במחלה, שממנה לא נקום, שום רופא ושום תרופות לא יושיעונו עוד. אנו גוססים, לא מיום ליום אלא משעה לשעה. וכאשר אבדנו אבדנו. אין אנו משאירים אחרינוּ מי שיגיד ‘קדיש’ ומי שיזכור אותנו ב’יארצייט' למותנו. אין מי שיעמיד לנו מצבה, וזכר לא ישאר מאִתנו. אנו נאבד כצל של צפור העוברת במעוּפה וכאבן הנזרקת אל מי תהום….

“רוצה הייתי בעצמי להגיד ‘קדיש’ עלי ועל בני דורי, וברגעי חיי האחרונים לומר מעומק לבי ‘וידוי’, להגיד את ה’יזכור' ואת ה’אל מלא רחמים' האחרון ולהשאיר צוואה. אך, אבוי, אין מי שיקרא את צוואתי, ותהיה זאת טרחה לבטלה. לא לדור שלנו ברוסיה יבוא המשיח. ואם יבוא, יאחר את המועד, הוא יבוא כאשר לא יהיה עוד את מי להציל מאפלת הגלות….”

 

כל יהודי לאומי – “רובינזון” בודד    🔗

יש יהודים אחרים, ודוקא מבין הצעירים, שהגיעו, איש איש על פי דרכו, לכלל תודעה לאומית מחודשת, אך גם הם חושבים כי הם “האחרונים על החומה”.

יהודי צעיר כזה עשוי לדַמוֹת עצמו לפעמים ל“מוהיקני אחרון” ולפעמים לכעין רוֹבּינזון קרוּזוֹ יהודי, טרוּף-אָניה, הבונה לו על אי בודד את ביתו הלאומי מפליטת הגלים הנזרקת אל חופו: מקורטוב אינפורמציה, שהוא שומע על יהודי העולם ומדינת ישראל, משידור רדיו שקלט, מקטעי שיחה עם תייר יהודי, מגלויה מצוירת שהגיעה לידיו, מבּול ישראלי שהתגלגל לידו. את כל אלה מדביק הוא זה לזה, בדבק של דמיון ותקוה, ומקים לו מחסה משלו בּפני סערות וסופות. מתוך “ביתו” זה יוצא הוא יום-יום לטייל לאורך חופי האי הבודד, לחפש אחרי חמרי-בנין נוספים לחזק את הבית ולצפות לכיוון האופק, שמא יראה שם קצה מפרשׂ של אניה גואלת. איש כזה מוצא לעתים “עקבות בחול”. פתאום נוכח הוא לדעת, כי באי זה, שסבור היה כי שומם הוא ואיננו מיושב, מסתובב עוד רובינזון אחד כמוהו או עוד “ששת”, המוכן לעזור לו להוציאו מן הבדידות.

יהודים רבים, זקנים וצעירים, הנותנים דעתם על בעייתם היהודית האישית ועל מצב אחיהם היהודים בברית-המועצות, אינם מבינים, כיצד אפשר שיהודי העולם שכחו אותם ואינם עושים דבר – כך, על-כל-פנים, נדמה להם – לשינוי המצב.

יהודים כאלה, הניזונים מן התעמולה הסוביֶטית, המגזימה כל הזמן בתאור כוחם והשפעתם של יהודי העולם, אינם מבינים, מדוע יהדות רבּת-כּוח זאת, שבגלל הקשר הבלתי-ניתק אִתה הם סובלים את סבלם, אינה נחלצת לעזור להם.

יהודים כאלה רוצים בכל מאודם לראות בהתקרבות בין ברית-המועצות ובין מדינות המערב, כי הם יודעים היטב, שכל קפאון או נסיגה ביחסי מזרח ומערב מרחיקים אותם מן הסיכוי, שהיהודים בארצות המערב, והם רוב יהודי העולם, יפעלו שם למען שינוי מצב היהודים בברית-המועצות.

מכאן השאלות, שאתה שומע וחוזר ושומע מפי יהודים. “מדוע שכחתם אותנו?” או: “האם שכחתם אותנו?” ורק מי ששמע שאלות כאלה פעמים רבות יכול לחוש את עָצמת הזעקה האילמת-כמעט הפורצת מגרונו של השואל.

מצאנו איפוא כמה מכנים-משותפים בין יהודי ברית-המועצות בתגובתם למצב השלילי הקיים וברצונם לראותו משתנה, איך-שהוא ומתי-שהוא. ואם נשאל את עצמנו, באיזה מין שינוי רוצים היהודים, נכנס לתוך ערפל כבד עוד יותר של סברוֹת והשערות. אחת הדרכים למתן תשובה לשאלה זו היא – להציג אותה בצורת הנחה משוערת, כלומר: כיצד היו היהודים מגיבים, אילו ניתנה להם על-ידי השלטון האפשרות להחליט על גורלם החלטה חפשית; או, במילים אחרות: מה היו יהודים עושים, אילו בכלל ניתנה להם ברירה – לכאן או לכאן, כך אוֹ כך. מה יתרחש, אם ייוָצר מצב שהשלטון יכריז הכרזה מעין זו:

(א) היהודים הרוצים להיטמע כליל בתוך הלאומים בהם הם יושבים, רשאים לעשות כן על-ידי שיתיצבו כל יום בין השעות 8 לפנה“צ עד 4 אחה”צ במשרדי הרישום של משרד הפנים במקומות-מגוריהם, יסתלקו משייכותם הלאומית ויצטרפו ללאוֹם שברפובליקה בה הם יושבים, או לכל לאוֹם אחר מלאוּמי ברית-המועצות. כן זכּאים היהודים להמיר באותו משרד את שמות-משפחותיהם לשמות אחרים הרצויים להם.

(ב) יהודים הרוצים להמשיך ולהחזיק בשייכות הלאומית היהודית רשאים לעשות כן. השלטון מבטיח, כי יינתנו להם כל הזכויות התרבותיות והלאומיות, הניתנות לכל שאר הלאומים בברית-המועצות. כן ינתנו לדת היהודית ולמוסדותיה אותם התנאים והכּלים הניתנים לשאר הדתות.

(ג) יהודים הרוצים לנטוש את ברית-המועצות ולהגר לישראל או למקום אחר בעולם, רשאים לעשות כן, בתנאי שמדינת ישראל או מדינה אחרת תהיה נכונה לקלטם. עליהם לגשת תחילה לשגרירות ישראל, או לשגרירות אחרת, במוסקבה ולקבל שם אשרת-כניסה.

הכל יודעים, אילו סכנות נשקפות למי שמעלה הנחה משוערת: “מה היה, אילו – –”. קודם-כל, אין לך כמעט אף מקרה אחד, שהשערה כזאת תתקיים במציאות בצורה שאנו מציגים אותה. שנית, אפשר שרק חלק מן ההשערה יתקיים. שלישית, אין ההשערה הזאת מנותקת ועומדת בפני עצמה; היא כרוכה ומשולבת בגורמי הזמן והמקום, היא צמודה אל המתי והאיך, אל המצב הפנימי בברית-המועצות, אל המצב בעולם, אל המצב בישראל ולשאר גורמים רבים, שלא יימדדו ולא יישקלו מראש.

ובכל זאת אנסה לענות על השאלות המשוערות הללו,ּ מתוֹך הנחה, שהדבר יתרחש היום וכל שלוש הדרכים נפתחות לפני היהודים הסוביֶטיים בעת ובעונה אחת.

 

כמה ירצו להיטמע כליל?    🔗

אילו ניתן ליהודים לשנוֹת בקלות את שייכותם הלאומית ולהמירה בצורה אדמיניסטרטיבית לשייכות לאומית אחרת היו, לדעתי, עושים זאת יהודים רבים – ושוב, קשה מאוד לומר כמה. הם היו מנסים להיטמע כליל, לשכוח את העבר ולפתוח דף חדש, שיביא אותם או את בניהם לכלל טמיעה סופית, שאין ממנה דרך חזרה.

אך גם דבר זה יש לומר בהסתייגויות רבות-משקל.

ראשית, הסתייגות לגבי הגיל. מ“יהודי בתי-הכנסת” והיהודים הזקנים בכלל לא היה כמעט איש בורח מן הלאוֹם היהודי. קל-וחומר שהיהודים הדתיים לא היו עושים כן, שהרי בצעד זה היו כאילו מכריזים, כי אינם יהודים, וזאת לא יעשו לעולם. גם יהודים לא-דתיים, שחיו רוב ימיהם כיהודים, לא ירצו באחריתם להשליך את יהדותם כנצר נתעב, אפילו סבלו בגללה כל חייהם.

בין היהודים בני גיל העמידה ובין הצעירים היה מספר המוכנים להמיר את הלאום גדול הרבה יותר מאשר בין הזקנים, אך גם אלה לא היו עושים זאת בנקל. בין היהודים שראו את מלחמת-העולם השניה ואת השואה, ואפילו בין היהודים הצעירים שגדלו בתקופה שלאחר סטלין, יש רבים מאוד שפיתחו חושים ורגשות יהודיים כה עמוקים, דוקא בלחץ של “חוסר מוצא”, עד כי יראו בהמרת הלאוֹם מעשה-בגידה בעצמם ובדרך-חייהם עד כה.

ההסתיגות השניה היא גיאוגרפית. היהודים היושבים ברפובליקה הרוסית יוכלו אולי בקלות יחסית להמיר את הלאום “היהודי” בלאום הרוסי; אך באיזה לאום ימירו היהודים באוקראינה את הלאום היהודי? בלאום האוקראיני? ספק רב, אם יוכלו לעשות כן, בודאי לא בערים ובעיירות הקטנות. ועל הסיבות לכך כבר עמדנו לעיל. כיצד ייהפך יהודי פתאום לאוקראיני? היהודי, גם היהודי הצעיר, לא יעשה זאת, ואם יעשה – ייתקל בשנאה עזה עוד יותר מצד “האוקראיני האמיתי”.

כן לא ימיר היהודי את לאומו וייהפך “ככה סתם” למולדבי או ללטבי.

אפשר, כמובן, שיהודי בקיוב או בריגה ימיר את לאומו היהודי בלאום הרוסי וייהפך ל“רוסי” היושב ברפובליקה סוביֶטית לא-רוסית. אך אם דרך זו אל הטמיעה הסופית תהיה פתוחה לפני היהודים, היא תגרום להגברתה של נדידת היהודים מאוקראינה, מבלורוסיה ומן הארצות הבלטיות אל הרפובליקה הרוסית הגדולה, כי היהודים יאמינו, ששם יוכלו להמיר את הלאום ו“להַשיר את עורם” ללא יסורים יתֵרים.

יימצאו יהודים, שירצו לחזור אל המצב מראשית המהפכה, שעה שהיתה להם שפה רשמית משלהם, אידיש, ותרבות משלהם, אמנם בעלת תוכן קומוניסטי, אך תרבות מצויידת בכלים ובמכשירים, כגון בתי-ספר, עתונות, תיאטרון, הוצאות-ספרים, וכדומה.

השאלה הקשה תהיה שאלת ההנהגה.

לאחר המכּוֹת הקשות שהוכּתה העֵלִיתָה האינטלקטוּאַלִית, זו שנשׂאה את לפיד התרבות הזאת, קשה לראות כּיום באופק הנהגה יהודית חדשה, שתהא חדוּרה התלהבות וכושר-יצירה, שתוכל לגשת אל בניית ההריסוֹת של תרבות אידיש. שׂרידי הדור הקודם, משנות העשרים והשלושים, הם זקנים מדי, מוכּים ועייפים מדי, משיוכלו להתחיל מחדש. אפשר אמנם, כי מקרב היהודים שבּארצות הבּלטיוֹת, בבוקוֹבינה ובמוֹלדביה יקומו כמה אנשים צעירים, שיטלו על עצמם את היעוּד לא רק לשמור על הגחלת של אידיש אלא להפכה מחדש לשפה חיה ולתרבות פורחת. אם יקומו ויימצאו אנשים כאלה, ואם, לפי ההנחה המשוערת, אף יינתנו להם כלים להגשמת משימתם, אין ספק שיימצאו רבבות רבּות של יהודים שיבואו ויתנו יד לחידוש ימיה של תרבות יהודית זו.

אם תינתן ליהודים האפשרות ללַמד את בניהם אידיש, ויהי בצורה חלקית, במשהו הדומה ל“סַנְדֵיי סקוּל” האמריקאי, יעשו זאת רבים מהם בשמחה.

עם זאת, בדומה לקהילות היהודיות התקינוֹת במערב – באנגליה, בצרפת, בארצות-הברית, בדרום-אמריקה ובשאר ארצות התפוצה – ירצו יהודים רבים בברית-המועצות ללַמד את בניהם עברית ויראו בה את השפה השניה שילמדו ילדיהם, אחרי הרוסית. אם יפתח השלטון הסוביֶטי פתח לאפשרות כזאת הרי אין לי ספק, כי לימוּד העברית החדשה יתפשט בחוגים נרחבים למדי של הנוער היהודי בברית-המועצות ורבים מאוד, דוקא מן הצעירים, ילמדו בהתלהבות את השפה העברית ואת תרבותה.

כאן חשובה גם תחיית היצירה היהודית (ספרות, שירה, היסטוריה, וכו') בשפה הרוסית – גם זאת בדומה לתפוצות אחרות, ביחוד בארצות-הברית. ניצנים רבים ומשובחים ליצירה יהודית בשפה הרוסית פרחו על אדמת רוסיה לפני המהפכה, ואין סיבה להניח כי, בתנאים נאוֹתים, לא ישובו ויפרחו גם בימינו.

אשר לקיומה של הדת היהודית, הרי גם כאן מתעוררת בעיית ההנהגה. הרבּנים המעטים שנותרו הם ישישים ולא יעמוד בהם הכוח לחולל תחיה דתית או להקים מוסדות וארגוני דת ארציים, שיהיו מסוגלים לגדל, בצורה מאורגנת, את דור ההמשך.

הן במישור התרבות הלאומית, באידיש ובעברית, והן במישור הדתי קיים איפוא תנאי מוקדם לחידושם וקיומם של חיים יהודיים בברית-המועצות והוא – יצירת קשר ומגע עם מרכזי התרבות והדת היהודיים מחוץ לברית-המועצות, וכמובן בראש וראשונה בישראל. רק כשייוָצר מגע כזה, יוכלו יהודי ברית-המועצות לחנך מורים באידיש ובעברית בשביל רשת בתי-ספר יהודיים, ורק במגע עם מרכזי-דת יהודיים יוכלו לינוק ממשאבּיהם הרוחניים ולהקים דור-המשך של מנהיגים דתיים.

כיום, בכוחות עצמם, מסוגלים יהודי ברית-המועצות לשמור בקושי רב את הגחלת העוממת של תודעה לאומית וחיים דתיים עלובים; אך אין להם אוֹרך הנשימה וכוח ההשראה להפיח אֵש בגחלת הלוחשת ולבנות מוסדות, ארגונים וכלי-בּצוע תרבותיים ודתיים. לשם כך הם יזדקקו, בבוא-העת, לעזרה מהירה ולעירוי דם מיהודי העולם.

את האפשרות השלישית הייתי מגדיר כאפשרות של עליה לישראל, ולא – הגירה מברית-המועצות לארצות אחרות “ובתוכן ישראל”. כי כּיום יודעים הכּל, גם היהודים וגם השלטונות הסוביֶטיים, שאפילו בתורת הנחה משוערת קיימת רק אפשרות אחת של הגירה, והיא – עליה לישראל. הגירה לארץ אחרת מחייבת לא זו בלבד שברית-המועצות תרשה ליהודים לצאת, אלא שתימצא מדינה אשר תרצה לקלוט מספר רב של יהודים מברית-המועצות. מדינות כאלה אינן בנמצא. אפשר שמספר קטן של יהודים בודדים יקבלו אשרות-כניסה לארץ מערבית כלשהי. אך זה הכל.

מדינת ישראל, לעומת זאת, מכריזה השכם והערב מעל כל הבמות, כי היא מוכנה בכל שעה לקלוט כל מספר של יהודים מבּרית-המועצות. כל היהודים בברית-המועצות יודעים זאת היטב דוקא מתוֹך החוברות האנטי-יהודיות, מתוֹך המאמרים בעתונות והשידורים האנטי-ישראלים ברדיוֹ ובטלויזיה השמים ללעג ולקלס את ה“ציונים” ואת תכסיסיהם בבואם “לפַתוֹת את יהודי ברית-המועצות לנטוש את מקומות-מגוריהם ולהצטרף אל גן-העדן הציוני המזויף בישראל”.

בין השיטין של ספרוּת-השטנה קוראים היהודים הסוביֶטים כי יש מדינה אחת הטוענת בלי הרף, שהיא מוכנה לקלוֹט אותם בהמוניהם.

 

כמה יעלו?    🔗

התשובה לשאלה: כמה יהודים יעלו לישראל, אם וכאשר תינתן להם אפשרות לכך – איננה קלה כל-עיקר.

אם אספר כי אני, וכן כל תייר או אורח מישראל הנקלע לברית-המועצות, נפגש ביהודים רבים האומרים לו, שעז רצונם לעלות לישראל, הרי יאמרו לי: “ודאי רק אלה הרוצים לעלות לישראל נמשכו אליך ודיברו עמך; אך כמה הם? בסופו של דבר אינם רבים. ומה ידוע לך על שאר היהודים?” כאן עלי לחזור אל המִדגם הקיבוצי, שהזכרתי בפתח דברי. רבים מן “החוץ” שוחחו עם רבים “מבּפנים”, במקומות שונים מקצה ארץ ועד קצה, עם בני גילים שונים, בעלי מקצועות ותפקידים שונים. ואם משיחות רבות מאוד מצטיירת תמונה של רצון רבים לעלות לישראל, הרי היא תמונה של ממש.

במקרים רבים אין כל צורך להציג ליהודים הסוביֶטיים את השאלה בדבר עליה לישראל. כי הם עצמם שואלים, באלף צורות, מתי יוכלו לעלות לישראל. יש מלת-קסם, שהיהודים הרוצים לעלות מַרבּים להשתמש בה. המלה היא: “פֶּשְׁקוֹם”, כלומר “ברגל”. מלה זאת שמעתי מאות פעמים. לפעמים כתשובה לשאלה: “כיצד תלך?” ולפעמים כקריאת-תגר: “נלך!” במלה זו, “ברגל”, רוצים היהודים לומר: “נקום ונצא, עתה מיד, רק אם יניחו לנו לצאת, ונלך ברגל, ממש ברגל, מכאן עד ישראל”.

אבל לא תמיד שומע אתה “פֶשקוֹם”. לפעמים שומע אתה תשובה ממין אחר, וגם היא מפי אדם שרוצה היה לעלות. שוחחתי פעם עם מהנדס יהודי בגיל העמידה, תושב חרקוב. הוא אמר בקירוב כך:

“אם אשמע מחר ברדיו או אקרא בעתון, כי ביום מסוים, בשעה מסוימת, נרשמים לעליה לישראל, וכי ביום מסוים בשעה מסוימת תצא מתחנת-הרכבת בחרקוב רכּבת המסיעה יהודים לישראל, לא אלך להרשם ולא אלך לתחנת-הרכבת.”

קודם לכן סיפר לי כי משפחתו נספתה בשואה, וכי אח יחיד לו בישראל, ועז ביותר רצונו להצטרף אל אחיו.

שאלתיו בתמיהה: “מדוע לא תעלה?” על כך ענה: “כי אינני יודע מה מסתתר מאחורי ההרשמה, ואינני יודע לאן תסע הרכבת, שתתמלא ביהודים. יאמרו לנו כי נוסעים דרוֹמה, לאודיסה, כדי לעלות על אניה המפליגה לישראל; אך אולי נמצא פתאום, כי הרכבת נוסעת מזרחה וכי למעשה ‘התנדבנו’ לנסוע לבירובידז’אן.”

מגרונו של אדם זה, הזוכר היטב את ימי סטלין, מדבר הפחד. שלושים שנוֹת משטר סטליני החדירו אותו אל תודעתם ואל מתחת לסף-הכרתם של אזרחי ברית-המועצות בכלל ושל היהודים בפרט, בעיקר בקבוצת גיל זאת. פחד זה איננו רודף בצורה חריפה כל-כך את היהודים הצעירים, שגדלו בתקופה-שלאחר-סטלין ואשר רק שמעוּ על הגירושים, המאסרים וההגליוֹת, אך לא חזו אותם מבּשׂרם.

כאשר סיפרתי בישראל על רשמי מברית-המועצות, נתקלתי תמיד בשאלת-השאלות: “מה יתרחש, כאשר ייפתחו השערים?” ניסיתי לענות, כי הדבר מסובך ומורכב, אך בסך-הכּל הרושם שלי הוא, שרבים יעלו. ואז נלחצתי תמיד אל הקיר: “אכן, רבים, אבל כמה?” על כך עניתי, שאין בידי, או בידי כל אדם אחר, שום אפשרות לנקוֹב במספרים מדויקים. הדבר תלוי בגוֹרמים משתנים: לא רק אם יגיע רגע כזה, אלא מתי יגיע, ובאילו תנאים פנימיים ובין-לאומיים. בכל זאת אפשר להתקרב, לדעתי, לסדר-גוֹדל של מספרים. לשם כך אלך באותה דרך של “חלוקה גיאוגרפית-יהודית”, בה נקטתי לעיל: יהודי “השוּלַיִם המערביים”, יהודי “השוּלַיִם המזרחיים” ויהודי “המרכז”.

אמרנו, כי בשוּלַיִם המערביים – בארצות הבלטיות, במחוזות גליציה שסופחו לברית-המועצות, בבוקובינה ובמולדביה, יושבים כשלוש-מאות אלף יהודים. אפשר להניח, כי רובם המכריע יעלו לישראל, אם רק תינתן להם האפשרות לכך.

אם ייפתח סדק כלשהו לעליה, יפרצו יהודי ריגה, וילנה, צ’רנוביץ, קישינוב ושאר הערים שבאזורים אלה ויעלו על זקניהם, צעיריהם, נשיהם וטפם. על המניעים המיוחדים הפועלים בקרב יהודים אלה – הרִכּוז העצום של קרובי-משפחה בישראל, החינוך היהודי-לאומי שקיבלו בעבר, וזרוּתם המיוחדת בחברה, במשטר, ובלאומים שבתוכם הם יושבים, כבר עמדנו לעיל.

היהודים “המזרחיים” של ברית-המועצות – הבוכרים, הגרוזינים והיהודים ההררים, מונים למעלה ממאתַיִם אלף נפש. הנחָתי היא, כי רבים מהם, אולי רובם, יעלו לישראל, אם תינתן האפשרות לכך. המניעים לעליה בקרב יהודים אלה חזקים לא פחות: כמיהה דתית-לאומית, כמעט משיחית, כמיהה מושרשת ועמוקה לשוּב לציון ולירושלים, וכן קשר משפחתי אמיץ ומשמעת של כל בני המשפחה לראשיה ולזקניה. יהודים אלה יעלו, לדעתי, כשם שעלו יהודי כורדיסטן הסמוכה או יהודי תימן: על חכמיהם, ספרי-תורתם ומשפחותיהם הענפות.

התמונה בין יהודי המרכז, שהם רוב היהודים בברית-המועצות, ברורה פחות. קשה לקבוע, כמה מאותם “יהודי בתי-הכנסת”, עם כל ערגתם לחיים יהודיים ועם כל אומץ-לבּם ומסירותם לעם היהודי, יעיזו לקום ולעלות לישראל. אנשים אלה עומדים בשלהי חייהם. זקנים הם, חלשים ועייפים. יהיו מהם שיעלו, אך יהיו גם שיבּהלו וישארו.

מבין בני הגילים הבינוניים יהיו בלי ספק שיחליטו לנטוש את תפקידיהם ופרנסותיהם ולעלות לישראל. לרבים תהיה ההחלטה לא קלה, וקשה מאוד לנקוב במספרים. יהיו יהודים צעירים, בני נוער, סטודנטים ואנשים, שזה עתה התחילו את דרכם בחיים, אשר יעלו. אין כל ספק בכך. אפשר שדוקא על אנשים צעירים אלה תֵקַל יותר ההחלטה לפתוח דף חדש ולבנות חיים חדשים בארץ חדשה. הצעירים בדרך-כלל נועזים יותר, נוטים יותר להרפתקה ולהחלטות מרחיקות לכת. שוב, קשה לומר, כמה יהודים צעירים כאלה יעלו לישראל, אם תינתן להם אפשרות לכך; אך נדמה לי, כי המספר גדול יותר משאנו סבוּרים.

בסך-הכל מדובר במאות-אלפים, בין חצי-מיליון למיליון יהודים, המוכנים⁵, לדעתי, כבר כיום לקום ולעלות לישראל. ואם אני מעיז ונוקב במספר זה, הרי אין בדעתי לומר, כי בכך יסתיים התהליך. מדובר בגל הראשון של עליה.

מה יהיה על שאר היהודים, על אלה הפוסחים על שתי הסעיפים, החוששים, המהססים, “היושבים על הגדר” ומחכים, איך יפול דבר - על כך תינתן תשובה רק לאחר שיושלם השלב הראשון והגל הראשון ייצא.

עליית הגל השני תהיה תלויה במאה ואחד גורמים: איך ייקלטו הראשונים? אילו מכתבים יגיעו לברית-המועצות מן העולים לאחר הגיעם לארץ? מה יהיה גורל הרבבות, שיגיעו לישראל לא-נמולים? איך יתיחסו בישראל אל היהודים שנשאו נשים לא-יהודיות ואל בני נישואי-התערובת? איך יסתדרו בעבודה בעלי המקצועות? מה יהיה על אלפי הרופאים, המהנדסים, והטכנאים? מה יהיה מצבם הכלכלי של עולי הגל הראשון? וכו' וכו'.

דומה, כי השלטונות הסוביֶטיים חשים היטב בזרמים התת-קרקעיים של תודעה וגאוה לאומית בקרב היהודים בכלל ובקרב היהודים הצעירים בפרט. די לראות את גלי ההתרגשות והאהבה המקיפים כל הופעה של נוער או משלחות מישראל בפסטיבלים ובכִּנוסים בין-לאומיים כדי לדעת, מה מוחשיים וחזקים הם רגשות אלה.

 

ישראל בספרות ה“יורדים”    🔗

משום כך מַרְבָּה העתונות הסוביֶטית, הן המרכזית והן זו שבערי-השדה, ובעיקר בריכוזים היהודים, בכתבוֹת על ישראל ובתאור החיים הקשים בה.

יתר-על-כן, בשנים האחרונות הופיעו בברית-המועצות, בהוצאות פופולריוֹת, ספרים וקונטרסים על ישראל. כדי לשווֹת לחומר-תעמולה זה צורה משכנעת, נכתבים המאמרים והספרים בידי “מומחים” או “עדי ראיה”, בין שהם “יורדים”, שחזרו מישראל, ובין שהם “תיירים”, ששהו בישראל ימים מספר, ובשובם מספרים הם בכתב את רשמיהם ועדותם “מכלי ראשון”. בתעמולה זאת מנסים השלטונות לספר לקורא הסוביֶטי, ובעיקר לקורא היהודי, את “העובדות האמיתיות” על החיים בישראל. מספרים, כי בישראל קיים חוסר עבודה מתמיד ומשווע וכי מאות אלפים נזקקים לפת להם; כי קיימת אפליה נוראה בין הותיקים והעולים החדשים, וביחוד סובלים מכך עולים מארצות מסוימות הזוכים ליחס של בוז ושנאה. בכמה מאמרים מתואר “הקיבוץ” כתחבולה לניצול האדם העובד (“עמלים שם בני-אדם כל ימות השנה ללא שׂכר של פרוטה אחת, ואפילו דמי נסיעה לתל-אביב אין נותנים להם”). כן מספרים הכותבים על החום הנורא השורר בישראל, על הלכלוך, העוני והבּערות, על מיליונרים וקפיטליסטים המנצלים את ההמונים.

ברוב המאמרים מדובר בישראל כבמחנה מזוין ותוקפני, המלא נשק אימפריאליסטי.

מאמרי-תעמולה מסוג זה מופיעים מדי פעם, כמובן, גם על שאר ארצות-חוץ, ביחוד על ארצות מערביות וקפיטליסטיות, אך אין, דומני, אף מדינה קטנה אחת “הזוכה” לגודש כזה של תעמולה, העומדת ממש ביחס הפוך לגודלה ולמשקלה.

אין ספק, כי “טיפול” אינטנסיבי זה מקורו בהלכי-הרוח הלאומיים של היהודים בברית-המועצות, בנסיון להִלחם בהם בתעמולה ממין זה.

מענין ואָפייני הדבר, כי במקרים רבים מאוד משיגים השלטונות תוצאות שונות ולפעמים אף הפוכות מאלה שהתכּוונו להן.

ראשית, יהודים רבים מאוד קונים כל דבר המתפרסם על ישראל. עתון המכיל מאמר על ישראל, יהיה תכנו שלילי כאשר יהיה, נחטף מיד על-ידי יהודים. הוא הדין בספרים ובקונטרסים.

בברית-המועצות למדו יהודים, ולאו-דוקא רק יהודים, את האמנוּת המיוחדת של קריאה בין השיטין. הם מחפשים ומוצאים כמעט בכל מאמר ובכל תיאור את האינפורמציה “הדרושה להם”. אם מופיע, למשל, מאמר המתאר בשצף-קצף את הסיוע של ישראל לארצות אפריקה והמספר בפרטות, כיצד “התפרסו” מאות ואלפים מומחים מישראל על פני יבשת אפריקה ומשמשים, בעבודתם שם, סוכנים וכלי-שרת בידי האימפריאליזם והניאו-קולוניאליזם, הרי יהודים רבים מוציאים ממאמר כזה את המסקנה, כי יש לישראל הידרולוגים, גיאולוגים, מהנדסי-מים, אגרונומים, רופאים, מהנדסי-בנין ומומחים משובחים בשאר שטחי הטכניקה והמדע המבוקשים על-ידי המדינות המתפתחות.

הספר “מסע לישראל,” שנכתב בידי תייר יהודי מברית-המועצות בשם גריגורי פלוטקין, הופיע ברבבות עותקים ובו תצלום של שתי בנות-חיל ישראליות נושאות רובים. התמונה נועדה להמחיש לעיני הקורא, כי המדינה כולה היא “מחנה מזוין”, ואפילו את הבנות המסכּנוֹת מגייסים לצבא. תמונה זאת ראיתי בידי יהודים רבים, שגזרו אותה מתוך הספר, והם מתגאים ב“שתי בנות ישראל הנחמדות והאמיצות”.

סטודנט⁶ יהודי צעיר ניתח לפני, כיצד פועל אצלו “ההגיון ההפוך”, שעה שהוא קורא מאמרים סוביֶטיים על ישראל: “תחילה מספרים לנו, כי בארצכם הזערורית והמסכנה יש סך-הכל כשני מיליון תושבים. אחר-כך ממשיכים לתאר לפנינו, כיצד הכל סובלים שם מחום איום עד להשתגע וממש מתעלפים כזבובים. יתר-על-כן, אומרים לנו, כי אחוז גדול מהאוכלוסים הם מחוסרי עבודה ורעבים ללחם. אך פתאום מספרים לנו, כי ארצכם מלאה טנקים חדישים, מטוסי סילון וטילים, וכי חייליכם התוקפניים מוכנים יומם ולילה להתנפל על עשרות מיליוני שכניהם במצרים ובסוריה ולהכּוֹת בהם. אני וחברַי עורכים לעצמנו חשבון קטן. כיצד אפשר, ששני מיליון יהודים מסכּנים, עלוּפי-חוֹם ורעבים, יטפלו ביעילוּת בטנקים, במטוסים ובאניות, יוציאו מקרבם אנשי מדע גרעיני ויגייסו חטיבות רבות ללחימה מודרנית. יש כאן משהו לא-הגיוני. או שהיהודים בישראל אינם כה מסכּנים ואומללים ומזי-רעב, או שהם לא כל-כך תוקפניים ואין להם צבא כה מודרני ומשוכלל. או אפשר, שכל התיאור הוא בבחינת שקר וכזב, ובינו ובין המציאות אין ולא-כלום”.

לא רק יהודים חדלים לתת אמון בכתבוֹת פרימיטיביות מסוג זה, אלא גם בעיני האינטליגנציה הסוביֶטית הצעירה מתחילה ישראל ללבוש אט אט דמות אחרת. מאות ואלפי אנשי-מדע סוביֶטיים, יהודים ולא-יהודים, נפגשו עם אנשי-מדע מישראל בכינוסים בין-לאומיים בכל שטחי המדע. עד מהרה נוכחו לדעת, כי ישראל מיוצגת כמעט בכל שטח משטחי המדע והטכנולוגיה וכי רמת נציגיה אינה רעה. משלחות-ספורט מישראל השתתפו באירועים בין-לאומיים רבים בברית-המועצות או מחוצה לה ונפגשו עם ספורטאים סוביֶטיים וזכו לאהדתם. הוא הדין בציירים, בשחקני קולנוע ותיאטרון, במוסיקאים ושאר אנשי אמנות, שראו פה ושם את יצירותיה של ישראל בשטחי האמנות והתרבות.

לפני שנים ספורות ביקר בברית-המועצות הקומפוזיטור הישיש והדגול איגור סטראוינסקי. הוא התקבל בהתלהבות רבה על-ידי רבבות מעריצים ששמעו את יצירותיו למרות שהוטל עליהן כּעין חרם במשך עשרות שנים. בראיון בטלויזיה, בו חזו מיליוני צופים, שאל אותו המראיין, מה תכניותיו לעתיד הקרוב. סטראוינסקי סיפר, כמשׂיח לפי תומו, כי הוא חוזר לארצות-הברית, שם יתרכז בכתיבת יצירה מוסיקאלית על הנושא “עקדת יצחק”, וכי יצירה זו תנוגן לראשונה בישראל ובשפה העברית. והוא הוסיף כמה מלוֹת שבח לשפה העברית ולרמת המוסיקה בישראל. לרבבות צופים יהודים היו דבריו של סטראוינסקי כנחמה וכדרישת-שלום מופלאה ממדינת ישראל.

פעמים נתקלתי גם בין פשוטי-עם לא-יהודיים ב“רסיסים חוזרים”, מוזרים ומגוחכים, של פגזי התעמולה הסוביֶטית האנטי-ישראלית. יום חורף אחד שכרתי מונית ממלון “אוקראינה” במוסקבה. הנהג, בחור לא-יהודי, צעיר וחייכני, פנה אלי בשאלה: “לאן?” אמרתי לו: “אל שגרירות ישראל, רח' וסנינה מס' 16”. בדרך שאל אותי הנהג: “אתה מישראל?” אמרתי: “כן”. אמר הנהג בבת-צחוק: “אה, איזראיל, אוצ’ן חָרוֹשוֹ” (ישראל טוב מאוד), וחזר ואמר: “איזראיל, אוצ’ן חָרוֹשו”. הופתעתי במקצת ושאלתי: “מנַין מכיר אתה את איזראִיל ומנין לך, שהיא כל-כך חרוֹשוֹ?”

סיפר הנהג את הסיפור הבא:

"לפני שנים מספר, בסוף שנת 1956, הייתי פועל בבית-חרושת גדול במוסקבה. והנה, בוקר אחד, באו אלינו חברים ואמרו כי עלינו לעזוב את העבודה ולצאת להפגנה ליד שגרירות ישראל. יצאנו, כל פועלי המפעל. בדרך נתנו בידינו כרזוֹת וסיסמאות, בהן כתוב היה: ‘תוקפנים, איספו ידיכם ממצרים!’ וכיוצא בזה. צעדנו בשירה אל שגרירות ישראל. הצטופפנו סביב לבנין וצעקנו במקהלה: ‘איספו ידיכם ממצרים’; יִדינו כּמה אבנים (לא גדולות), נִיפצנו כמה שמשות (לא הרבה), וכעבור חצי שעה התפזרנו, והיה לנו יום חופש.

“ומאז,” הוסיף הנהג, “זוכר אני את איזראִיל לטובה. כן, איזראִיל אוֹצ’ן חָרוֹשוֹ.”

בשובי לישראל סיפרתי לאחד ממפקדי צה"ל במערכת סיני כי, בעקיפין, העניקו הוא וחבריו יום חופש בתשלום מלא לפועלי תעשיה במוסקבה.

בסיכומה של סוגיה זו חש אני כאותו “מלַמד” עני של שלום-עליכם, מן המונולוג “אילו הייתי רוטשילד”. אילו היה יהודי זה רוטשילד, היה קונה קודם-כל בגדים לבני משפחתו; אחר-כך היה מתקן את ביתו הרעוע ומשפץ את בית-הכנסת העלוב בעיירתו; אחר-כך היה עוזר לעניי עמו, ולבסוף היה מַלוה כסף גם לצאר הרוסי ולמלך בריטניה, כדי שיחדלו לריב על טריטוריות, ושלום על העולם… בסוף המונוֹלוֹג הנפלא, שכּולו רצוּף במלה “אילו”, לאחר שהיהודי כבר תיקן את העולם כולו על הצד היותר טוב, הוא מתעורר פתאום מהרהוריו, נזכר, כי אשתו וילדיו רעבים ללחם, ושואל: “מאין יקח יהודי כמה פרוטות לשבת?”

הפתרון לבעיית גורלם של יהודי ברית-המועצות והמפתח לשערי ה“אילו” איננו רק בידם. הם יכולים לחלום, לקוות, לצפות ולהתפלל לשינוי. רבים מהם שומרים, כל אחד על פי דרכו, על גחלת יהודית, וחלומותיהם, ככל שיעמיקו וככל שיבואו לידי ביטוי, ימלאו ברבות הימים תפקיד רב-משקל בפתרון בעייתם.

אך השינוי, אם וכאשר יבוא, יהיה תלוי לא רק בשומרי הגחלת מבין יהודי ברית-המועצות אלא גם בשינוי שיתחולל בלבּם, במחשבתם ובהגיונם של השליטים.

 

הריכוז היהודי השני בגדלו    🔗

העם היהודי (ועם כל אי-הבהירות בהגדרה “מיהו העם היהודי” יש ויש עם כזה) מונה כיום, בשנות הששים, כארבע-עשרה מיליון נפש. לאחר שעַם זה איבּד בדור האחרון כּשליש מבּניו בשוֹאה, הוא חי עתה בשלושה רִכּוזים גדולים: כששה מיליון בארצות-הברית, כשלושה עד שלושה-וחצי מיליון בברית-המועצות, כשנַיִם-וחצי מיליון בישראל. יתר היהודים מפוזרים ברוב ארצות תבל.

יהודי ברית-המועצות הם איפוא הרִכּוז היהודי השני בגדלו, והם כרבע העם היהודי בימינו.

העם היהודי מפוזר לא רק על פני חמש היבשות ובמאה ואחת מדינות, אלא מפולג ומפורד בתוכו. בין יהודי ארצות-הברית יש אורתודוכסיים, קונסרבטיביים, ריפורמיים וסתם יהודים ללא השתייכות דתית. יש ביניהם ציונים ולא-ציוניים, חסידים הלומדים כל היום תורה בחצרות הרבּיים בברוקלין ותלמידי ה-.M.I.T בבוסטון. מספר ארגוניהם – הדתיים, החברתיים, התרבותיים – הוא כחול הים אשר לא ייספר מרוב.

יהודי ישראל מפולגים לתריסר מפלגות פוליטיות – שמאליות, מרכזיות, ימניות ודתיות וכמעט כל צרופי-הצרופים האפשריים ביניהן.

ליהודים בבריטניה, בצרפת, בארצות דרום-אמריקה וביתר ארצות מגוריהם ארגונים משלהם: דתיים, פוליטיים, חינוכיים ואחרים.

יש ליהודים גם כמה תריסרי “ארגונים עולמיים”: “קונגרסים”, “פדרציות”, ו“התאגדויות בין-לאומיות” שונות ומשונות. מי שרוצה להתמצא בסבך הזה ולהִיכנס למבוֹך ארגוני היהודים חייב לקחת אתו סליל ארוך ופנס גדול.

יהודים היו מוכנים תמיד, ומוכנים גם כיום, לריב ולהתוַכּח זה עם זה: בודדים עם בודדים, קבוצות עם קבוצות, מפלגות עם מפלגות, עדוֹת עם עדוֹת, כתות עם כתות, תנועות עם תנועות, בתי-כנסת עם בתי-כנסת, ארגונים עם ארגונים. הויכוחים החריפים, ההתנצחות האידיאולוגית והמריבות הקיצוניות על כל מיני נושאים שבעולם, היו מסימני ההיכר, והחולשה, של העם היהודי בכל אלפי שנות קיומו.

אך אַל יזלזל איש בעם היהודי. יש לו כמה מכַנים משותפים אמיתיים מאוד. יש כמה אידיאות, עקרונות ומושגים, עליהם יתלכד ולמענם יפעל כגוף אחד.

ארבעת אלפי שנות היסטוריה ואלפַיִם שנות נדודים הן לא רק גורם מפריד אלא גם כוח מלכּד, הפועל אולי בעיקר ברגעי משבר, אך הוא כוח חזק וממשי.

“עזרה ליהודים בצרה” – הוא אחד המושׂגים שלמענם מתלכּדים היהודים תמיד. הסיבות מובנות. היהודים המושיטים ידם לעזור ליהודים אחרים, הנתונים בצרה, ידעוּ, כי הוריהם או אחיהם נתונים היו בצרות דומות, וכי גם הם עצמם עלולים מחר להיקלע לצרות ולאסונות, ואז יפנו גם הם בזעקת “הצילוּ!” אל יהודים אחרים המסוגלים לעזור.

גולי יהודה, לאחר חורבן הבית, מצאו מפלט והצלה בקרב אחיהם בארם-נהרים, בפרס ובמצרים. גולי ספרד ופורטוגל, שברחו מחרב האינקויזיציה, ניצלו על-ידי יהודי תורכיה, צפון-אפריקה, איטליה והולנד. הקהילות היהודיות הוותיקות שבאמריקה עזרו עזר רב לגלי הפליטים היהודים ממזרח-אירופה, שהגיעו לארצות-הברית בסוף המאה שעברה. יהודי העולם ליכדו את שורותיהם בימי הפוגרומים ברוסיה הצארית וניסו, בהשפעה ישירה ועקיפה, לשים להם קץ אוֹ לפחות לצמצם את היקפם. יהודי העולם, מעבר ומעל לפילוגיהם, הקימו ארגוני-עזרה עצומים ורבּי-כוח, כגון ה“אליאנס”, ה“ג’וינט” ואחרים.

בימי מלחמת-העולם השניה נלחמו מאות אלפי יהודים בצבאות-הברית. הם לא יכלו אמנם לעזור ולהציל בעוד מועד, למנוע את השוֹאה הנאצית, את רצח מיליוני אחיהם. רגש אשמה על שעשו פחות מדי, מעט מדי ומאוחר מדי רודף את היהודים עד היום. אך עם גמר המלחמה התגייסו יהודים בכל העולם להושיט עזרה לניצולים.

לשיא העזרה וההצלה הגיעו יהודי העולם בימי העפלת היהודים לארץ-ישראל בשנים 1945–1947 ובהקמת מדינת ישראל בשנת 1948.

יהודים ממשוחררי הצי וחיל-הנחתים של ארצות-הברית התנדבו להשיט אניות-מעפילים אל חופי ארץ-ישראל. בכל מקום עזרו יהודים לשיירות הפליטים לחתור ולהגיע אל מחוז חפצם. את כל השפעתם הפעילו היהודים, בכל רחבי העולם ובכל המדינות, לעורר דעת-קהל עולמית ולרכוש קוֹלוֹת באומות-המאוחדות למען הקמת מדינת ישראל. יהודים מפינלנד ומשבדיה, מדרום-אפריקה ומרודזיה, מאנגליה ומצרפת, מארגנטינה ומברזיל התגייסו כחיילים, טייסים, תותחנים וטנקיסטים והתנדבו לצבא ישראל במלחמת העצמאות.

באמריקה, הצפונית והדרומית, באירופה ובאוסטרליה, בעשרות ארצות גדולות וקטנות, תרמו יהודים מאות על מאות מיליוני דולרים לרכישת נשק, לקנית ציוד ולבנין המדינה היהודית.

צרת היהודים הגדולה בימינו היא צרת יהודי ברית-המועצות.

בעשור הראשון לאחר מלחמת-העולם השניה היה העם היהודי, הלוּם-השואה, שקוּע כולו בהצלת שארית הפליטה, בהושטת עזרה למאות אלפי נודדים ובמאבק על מדינת ישראל. תוך מאמצים עליונים אלה, כמוֹ נשתכחו יהודי ברית-המועצות. ויש לזכור, כי עד מות סטלין, בשנת 1953, לא ידעו יהודי העולם את מלוא האמת על המתרחש אצל יהודי ברית-המועצות, וממילא נטוּ לייחס את כל פגעי המשטר הסוביֶטי לטרור הסטליני. היו אומרים: יש, כמובן, “טיהוּר” באינטליגנציה היהודית, אך אין זה אלא חלק מ“טיהור” כללי. היו אומרים: בודאי יושבים רבבות יהודים בבתי-סוהר ובמחנות-רִכּוז בסיביר, אך הם רק חלק קטן מן המיליונים, שסטלין שילַח לשם לעבודות-כפיה. היו אומרים: אמנם נכון שנסגרו מוסדות התרבות, החינוך והדת של היהודים, אך כך נוהג סטלין גם כלפי אחרים.

רק בעידן חרושצ’וב, כאשר ניתן לעולם, ולעולם היהודי בתוכו, להציץ מעט אל תוך ברית-המועצות, לשמוע, מפי חרושצ’וב עצמו, מה קרה בימי סטלין, ולהגיע לכלל מגע אינטימי יותר עם יהודים רבים בברית-המועצות; וכאשר, מצד שני, “התפנו” יהודי העולם וארגונים מן הטיפול בניצולי השואה ומן המאמץ למען מדינת ישראל; כאשר החלו להביט סביבם ולערוך את חשבון הנפש וחשבון הגוף של העם היהודי – רק אז נוכחו לדעת, כי רבע מן הגוף הזה כמעט נגדע, נוּתק כמעט כליל מזרם החיים היהודי וממגע חי עם יהודי העולם.

כאשר עמדו היהודים על כך, היו ביניהם שחשבו, כי “אבדה תקותנו נגזרנו לנו”; כי חלק זה של העם היהודי, שהיה אמנם בעבר האבר החי, התוסס, הפורה והחשוב בעם כולו, הוא עתה אבוד לגמרי. שוב עברו כמה שנים, עד אשר מאות ואחר-כך אלפים ורבבות של יהודים וגם לא-יהודים, שביקרו בברית-המועצות כתיירים, עתונאים, אנשי-עסק, דיפלומטים, אמנים וסטודנטים הביאו אתם משם, איש איש כלשונו, את מטען שיחותיהם, רשמיהם וחויותיהם מן הפגישות עם יהודי ברית-המועצות. מטען כבד זה החל מעיק על מצפונם של יהודי העולם. אט אט חדרה אל תודעתם ההכרה – וכיום היא כבר נחלת הכלל – כי מצב יהודי ברית-המועצות אמנם מסובך, מורכב, קשה, טרגי, מיוחד במינו, אך אין הוא “לאחר יאוש”, ואפשר “לעשות משהו”; וזאת, קודם כל, משום שיהודים רבים בברית-המועצות גופה עז רצונם לא להינתק מעַמם, מלאומיותם, מדתם וממסורתם היהודית.

מענין הדבר, כי תמונה זאת ממצבם וגורלם האמיתי של יהודי ברית-המועצות הלכה והצטיירה יותר “מלמטה” מאשר “מלמעלה”. יהודים, שביקרו בברית-המועצות כתיירים והתראו שם עם בני משפחתם, לאחר ניתוק של עשרות שנים, חזרו ללונדון, לניו-יורק או לירושלים וסיפרו בחוג קרוביהם ומכּריהם מה ששמעו וראו. חברי משלחות של אנשי ספורט ומדע מישראל לקונגרסים ולכינוסים במוסקבה הביאו אתם מלוא חָפנַיִם חויות יהודיות.

סיפורים נרגשים אלה על פגישות עם אחים סיפר כל אחד במשפחתו, במושבו, בקיבוצו או בחוג ידידיו.

אמנים יהודים מן המערב, שהופיעו לפני הקהל בברית-המועצות, חזרו משם עם מטען של פגישות נרגשות עם יהודים, של שיחות עמהם, והם סיפרו על כך לרבים.

רק שילוב גדול זה של רבבות סיפורים ועדוּיות מכּלי ראשון, בלשון “אני הייתי, אני ראיתי” – רק הוא נתן ליהודי העולם, לדעת הקהל בעולם, אותה תמונה המורכבת מאלפי אבני-פסיפס זעירות, של חויות אישיות, פרטיות, ממה שבאמת מתרחש אצל יהודי ברית-המועצות.

וזאת לזכור: אותם אלפים רבים, שבאו לברית-המועצות לשם ביקור וסיור, לא היו כלל ועיקר אנטי-סוביֶטיים; הם לא באו לברית-המועצות עם מטען של דעות-קדומות נגד המשטר. אפשר כמעט לומר, כי ההיפך הוא הנכון. רבים מן התיירים או מחברי המשלחות היה בעבר או בהווה אנשי תנועות קומוניסטיות; רבים היו והִנם חברי מפלגות סוציאליסטיות וליבראליות למיניהן. רבים מאוד זכרו וזוכרים את הצלת חייהם של מאות אלפי יהודים, ובתוכם אולי גם יקיריהם וקרוביהם, במסעות הכיבוש של הצבא האדום בימי מלחמת-העולם השניה. רבים מהם רוחשים עוד מימי ילדותם רגשי אהדה סנטימנטליים לעם הרוסי, לשפה הרוסית ולתרבותה. אנשים אלה, לא זו בלבד שלא שׂמו על עיניהם משקפַיִם שחורים, משעה שהגיעו אל נמל-התעופה במוסקבה או אל החוף באודיסה, אלא אפשר כמעט לומר, כי רבים מהם נכונים היו לראות הכל מבעד למשקפַיִם ורודים.

אך יהודי בעל לב רגיש, שבא לברית-המועצות, ולוּ לתקופה קצרה, ונפגש עם קרובי משפחה או יהודים סתם הנכונים לפתוח לפניו את סגור-לבם, רואה לפתע, אולי אפילו בעל-כורחו, כי בתוך הספֶּקטרוּם הכללי של חיי ברית-המועצות, על גוניו הרבים והשונים, מופיע בענין היהודי פס שחור, והפס איננו מַרפה ממנו ומפריע לו מאז ואילך לראות ראייה “אוביֶקטיבית” כל תופעה שהיא בברית-המועצות; כי בכל מקום ומכל צד מופיע הפס השחור, מקלקל את השורה ומעַוות את התמונה כולה.

 

“נייר הלקמוס” היהודי    🔗

לרוב יהודי העולם וגם לחלק ניכר וחשוב של דעת-הקהל העולמית הפך מצב היהודים בברית-המועצות לכעין “נייר לַקמוּס”: אתה מכניס אותו לתמיסה, ואם יש בתמיסה חומצה, נעשה הנייר אדוֹם. מי שבודק כיום את “נייר-הלקמוס היהודי” בברית-המועצות לא יכול שלא לראות, כי הוא נתקף ונצרב בחָזקה בחומצה האנטי-יהודית המצויה בתמיסה החברתית של ברית-המועצות.

בד בבד עם חידוש המגעים האינדיבידואליים עם יהודי ברית-המועצות ועם חדירת ההכרה, כי משהו “מאוד לא-בסדר” שם, ניסו גם ארגונים ומוסדות יהודיים לבוא בדברים עם השלטון הסוביֶטי ולהתדיין אתו בבעיה. אך כאן נתקלו היהודים בקיר אטום לגמרי. הסוביֶטים לא אָבו אפילו לפתוח בשיחות עם נציגים יהודיים כלשהם על נושא זה. כל הלחצים שלחצו מנהיגים יהודיים, במישרין ובעקיפין, על נציגים סוביֶטיים, רשמיים ורשמיים-למחצה, לא הניעו את הסוביֶטים לדון בבעיה. הם טוענים כמה מיני טענות בעת ובעונה אחת. ראשית, אומרים הם, אין בעיה יהודית קיימת בברית-המועצות; ושנית, אם עוד קיימים פה ושם “שרידים” של בעיה כזאת, הרי מוצא להם השלטון הסוביֶטי פתרונות יעילים ומוצלחים; ושלישית, וזה אולי העיקר, כל הנושא הזה איננו מעִנינָם של ארגונים יהודיים בעולם או בכלל של מישהו, יחיד או ארגון, יהודי או לא יהודי. כל הנושא הזה, כך טוענים הסוביֶטים, הוא ענין פנימי לחלוטין של ברית-המועצות, ואַל לאיש או למוסד לתחוב חטמו ולהתערב בענינים לא-לו. ומשום כך היהודים בעולם, או אלה המתיימרים לייצגם, אינם “צד” בכל הענין הזה.

ולא זו בלבד שהשלטון הסוביֶטי אטם אזניו ונעל דלתותיו בפני נציגיהם של יהודי העולם, אלא גם מבין המנהיגים היהודיים עצמם יש שנחרדו ונרתעו מ“טיפול-יתר” בבעיה הזאת, מ“חשיפת יתר” של הנושא. כאן פעל, בחָזקה, רפלֶקס הפחד היהודי של “מה יאמרו הגויים”, פחד וחשש שעומקם כעומק הגלות היהודית.

“לא להרגיז את הגוֹי” היתה סיסמה יהודית במשך דורות.

יהודים, למודי נסיון מר, חששו תמיד שמא יהיה “עוד יותר גרוע”. אם יצעקו, יזעקו, ירימו קול מחאה ויעמדו על זכויותיהם ונפשם, “ירגיז” הדבר את הגוי עוד יותר, והוא, החזק, הגדול והאכזר, יפליא עוד יותר את מכותיו.

לכן מוטב לספוג מכות, עלבונות והשפלות – ולשתוק. “שא-שא”, “אל תצעקו” – אמרו יהודים מבוהלים זה לזה, כאשר באו וסיפרו להם כי לאחיהם בעיר אחרת, או בארץ אחרת, רע ומר.

במקום המחאה הגלויה פיתחו היהודים, בשנים הרבות של נדודיהם, את שיטת “השתדלנות השקטה”, שהפכה לאמנות של “דיפלומטיה יהודית”, סודית, מלוּוה ריצה והתרוצצות של “השתדלן” היהודי אשר ניסה בתחנונים, בשוחד ובהתרפסות להעביר את רוע גזירותיו של השליט.

אלא שיהודים שכחו, או רצו לשכוח, מה קטן היה מספר ההצלחות של שיטת השתדלנות לעומת מספר הכשלונות, וכי לרוב היה מחיר ה“שָׁא-שָׁא” ו“אל תעירו ואל תעוררו” החרפת המצב והרעתוֹ.

גם לשאלה, שמנהיגי היהודים החלו שואלים עצמם לפני כמה שנים – “מה לעשות בקשר לבעיית יהודי ברית-המועצות?” – השיבו רבים מהם בסיסמת “שָׁא-שָׁא”; הם טענו, כי כל מחאה קולנית, כל גילוי מיותר אך “ירגיזוּ את הסוביֶטים”, “יזיקו ליהודים בברית-המועצות”.

רק כאשר נכשלו כל נסיונות ההידברות והשתדלנות אצל השלטונות הסוביֶטיים וכאשר מטען העדוּיוֹת וההוכחות על המצב לאמיתו הלך וגָדַל, רק אז נחלצו ארגונים יהודיים, מי לאט ומי יותר מהר, ורבים מהם תוך היסוסים כבדים, להשמיע את קולם למען יהודי ברית-המועצות.

בשנים האחרונות נוכחו יהודי העולם לדעת, כי דרך זו, של השמעת קולם ברמה, היא הדרך היחידה הפתוחה לפניהם. כיום אין עוד כל ספק, כי בעיית יהודי ברית-המועצות מהווה את הבעיה הראשונה-במעלה בסולם העדיפויות של יהודי העולם, מוסדותיהם וארגוניהם. אפילו בעיותיה של מדינת-ישראל נדחקות לעתים לקרן-זוית מפני צרת היהודים בברית-המועצות.

מה תובעים יהודי העולם מן השלטון הסוביֶטי; מה הן המטרות שהציבו לעצמם לפתרון בעיית יהודי ברית-המועצות?

הרצון המשותף לכּולם, ובכך זהים הם לגמרי עם רצונם של יהודי ברית-המועצות עצמם, הוא – כי יחול שינוי, כי תינתן ליהודים שם ברירה, כלשהי, בחירה בין כמה אפשרויות.

בידעם את הקשיים המיוחדים, האידיאולוגיים והפוליטיים, שהמשטר הסוביֶטי נתקל בהם בקשר לבעיה היהודית, מצביעים יהודי העולם על המשטר הקומוניסטי בפולין, שנתן ליהודי פולין, אחרי-המלחמה, את הברירה בין שלוש אפשרויות. אלה שרצו להיטמע כליל בחברה הפולנית, ניתן להם הדבר בכך, שיכלו, ללא קושי מיוחד, לשנות את שמות-המשפחה שלהם לשמות פולניים, ואילו “לאומיותם” היהודית לא נרשמה כלל בשום תעודה מתעודותיהם. אלה שרצו לשמור על לאומיותם היהודית ועל תרבותם, באידיש, העניק להם השלטון אמצעים ותקציבים להחזיק תיאטרון יהודי ממלכתי, הוצאת-ספרים ממלכתית באידיש, מכוני מחקר ומוסדות השכלה יהודיים. ואלה מבין יהודי פולין, שרצו לעלות לישראל, נתן להם השלטון הפולני אפשרות לעשות כן, ואמנם רבבות רבות עלו.

פתרוֹן זה לא עירער את אָשיות השלטון הקומוניסטי בפולין, את יסודותיו האידיאולוגיים; הוא אף לא עורר את “זעם ההמונים” ועם זאת פתר, או כמעט פתר, את בעיית היהודים בפולין.

יהודי העולם טוענים השכם והערב באזני שליטי ברית-המועצות, כי פתרון כזה, או בדומה לו, יחַלץ את יהודי ברית-המועצות מן האנוֹמָליה הנוראה בה הם שרויים, היה שולף אותם מן המצב של חוסר ברירה וחוסר מוצא ומן ההרגשה של “בין הפטיש והסדן.” פתרון כזה לא היה מערער כלל וכלל את המשטר הסוביֶטי. אדרבא. בעקבותיו היה אולי נפרץ מעגל-הקסמים, שלתוכו הכניס השלטון את עצמו ואת היהודים כאחד. כי משעה שהסוביֶטים התחילו מדביקים ליהודים שבתוכם תו של “סיכוּן בטחוני” ונוהגים בהם כפי שהם נוהגים, הופכים היהודים ברבות הימים באמת לאלמנט מר-נפש ובלתי-יציב. דבר זה מגביר את חשד השלטונות כלפיהם, והם מחמירים עוד יותר את יחסם אל היהודים; הללו מגיבים בחוסר אמון גובר כלפי השלטון, וחוזר חלילה.

 

מטרות-ביניים קלות ביצוע    🔗

עד שיושגו מטרות מרחיקות-לכת אלה, של בחירה חפשית, יש ליהודי העולם גם מטרות בינַיִים, פשוטות יותר, הניתנות לביצוע ללא קושי בידי הסוביֶטים. יפסיקו לסגור בתי-כנסת, ואולי יניחו ליהודים לפתוח מחדש בתי-כנסת שנסגרו, או אפילו, כמעט כמוֹ “בימות המשיח”, ירשו ליהודים לפתוח בתי-כנסת חדשים. ירשו לרבנים ולראשי קהילוֹת להיפגש איש עם רעהו, לשוחח ולדון בבעיות דתיות משותפות, או אפילו, כמעט כמו “בימות המשיח”, ירשו לקהילוֹת הדתיות להתארגן ולהקים מוסדות ארציים קבועים, דוגמת המוסדות של הפרבוסלבים, המוסלמים, הבפטיסטים. ירשו לרבנים הזקנים ללמד תורה, תלמוד ושאר לימודי-דת לאנשים צעירים, כדי שיהיה המשך להנהגה דתית, כאשר הזקנים ילכו לעולמם. או אז תיהפך ה“ישיבה” במוסקבה למוסד חי, בדומה לסמינרים של דתות אחרות בברית-המועצות, שהם מוסדות פעילים בני-קיימא, ושקיומם, כידוע, אינו ממוטט את המדינה כלל. אולי ירשו גם לראשי הקהילות וזקניהן להשתתף מדי פעם בכינוסים דתיים-יהודיים עולמים, דבר כה מקובל וטבעי אצל ראשי הכנסיות הנוצריות בברית-המועצות. הדבר לא יוריד מאומה מערכה ומדמותה של ברית-המועצות בעולם הגדול. אולי גם ירשו אחר-כך לכמה תלמידי-דת יהודים לנסוע ולהשתלם בישיבות ובבתי-מדרש דתיים בישראל, בארצות-הברית או במרכז יהודי אחר. דבר זה ניתן בברית-המועצות לתלמידי-דת של כנסיות נוצריות ושאר דתות, ושום אסוֹן לאומי לא התרגש עדין בשל כך על ראש המשטר הסוביֶטי. אולי יחדלו להציק למוהלים, ויניחו לאותם יהודים הרוצים בכך למול את בניהם, כפי שעשו אבות-אבותיהם. מיליונים יהודים, מאות מיליונים מוסלמים ומיליונים רבים אחרים נמולים בכל רחבי תבל. טקס זה, ששורשיו עמוקים וחזקים מאוד בתודעת המיליונים הללו, אינו הופך את הנימולים לאנשים או לאזרחים שונים מזולתם.

השלטון הסוביֶטי לא יקום ולא יפול על כל אלה.

יניחו ליהודים לקבור את מתיהם כרצונם. גדולה ורחבה היא אדמת רוסיה, ובתוכה יימצא מקום לכּל, לחיים ולמתים. היהודים המתים לא יפריעו את “התיכנון העירוני”. יניחום להקבר במרחק מה מן העיר, ובלבד שמשפחותיהם תוכלנה להתיָחד אִתם לפי המסורת המקובלת ביניהם. ירשו לאנשי הקהילות הדתיות, תמורת כסף מלא, לאפות מצות לפסח, לקנות קצת אתרוגים ולולבים לחג הסוכות, ואפילו – שומו שמים – לקנות בחוץ-לארץ כמה ספרי דת ואביזרי-פולחן החסרים להם. הדבר לא יפגע במאזן התשלומים של ברית-המועצות. השווי של כל “הסחורות” הללו הוא פחות מ“קמצוץ טבּק”. ואם אין לקהילות הדתיות כסף לכך, או אין הממשלה הסוביֶטית רוצה להוציא על כך אפילו רובל אחד, יניחו נא לקהילות היהודים שמחוץ לברית-המועצות לספק לאחיהם הסוביֶטיים מ“כל המינים” הללו.

ובמישור אחר: יעיזו נא הסוביֶטים לפתוח כתות-לימוד לאידיש ולעברית בבתי-הספר לאותם תלמידים יהודים, שהוריהם רוצים בכך. ואם דרישה זאת כבדה מדי, יעיזו נא לפחות לפתוח כתות-ערב ללימוד שפות אלה בקרב קהילות היהודים. נו, טוב: כתות, שבהן ילמדו רק קצת מן הקצת משפות אלה, רק על קצה המזלג, רק פעמַיִם, רק פעם בשבוע!

אל נא ישימו הסוביֶטים את עצמם ללעג ואת היהודים לבוז, באָמרם, שאין בכל ברית-המועצות בשום עיר ובשום עיירה, עשרה הורים יהודים הרוצים בכך. חצי מיליון היהודים, שרשמו אידיש כשפת אמם, הבליטו כי רצונם בכך. שבעים אחוז מיהודי ליטא הסוביֶטית, שרשמו אידיש כשפת אמם, ודאי זכאים לכך. רבבות יהודים, שספגו עברית בנעוריהם ואלפי יהודים צעירים הלומדים עברית בחצי-הסתר, בתוך חיק משפחותיהם, רוצים בכך.

וזאת על הסוביֶטים לדעת: כל עוד לא יפתחו מחדש בתי-ספר או כתות או שיעורים כּלשהם, באיזו צורה שהיא, בשפות היהודים, לא יוכלו בשום פנים ואופן לשכנע את יהודי העולם, כי אמנם חל שינוי מהותי ביחסם אל היהודים.

“החיים והמות ביד הלשון” – גם חייה ומוֹתה של תרבות-עם, והלשון נקנית וחיה בכתות בתי-ספר.

הסוביֶטים יודעים זאת היטב. הם החיו אוֹ הפיחו רוח חיים בשפות רבות ושונות, רק על-ידי פיתוח רשת בתי-ספר. גם יהודי העולם יודעים זאת היטב. כל היתר: כמה ספרים באידיש, כמה עתונים באידיש וכמה הצגות וקונצרטים על שירי-עם באידיש, המושלכים מדי פעם על-ידי השלטונוֹת הסוביֶטיים ליהודיהם, הם מעשי-תחליף בלבד. גם עליהם יש לברך, אך אין הם אפילו התחלה שבהתחלה של חיי-תרבות אמיתיים.

ירשו נא הסוביֶטים להתאחד לבני אוֹתן המשפחות שנקרעו על-ידי המלחמה והשוֹאה, שכמה מבּניהן נשארו בברית-המועצות וכמה מבניהם נמצאים מחוץ לברית-המועצות, ובעיקר בישראל. יתנו נא היתרי-יציאה להורים לצאת ולחיות עם בניהם, לבּנים עם הוריהם, לאחים עם אחיהם, ואף לשאֵרים עם שאֵריהם. כאן לא מדובר במאות האלפים, השואפים, לדעתי, לעלות לישראל. אלא ברבבות בלבד. רבבות אלה, אם יתאחדו עם משפחותיהם, לא ישנו את מאזן האוכלוסיה בברית-המועצות, אפילו לא את מאזן האוכלוסיה היהודית.

אך עוד לפני הכל, לפני השגת המטרות לטוָח ארוך או לטוח קצר, דורשים יהודי העולם, שהשלטון הסוביֶטי יחולל באיזה קצה שהוא שינוי בעמדתו הכללית כלפי היהודים והיהדות. אין היהודים דורשים מן השלטון הסוביֶטי “פילוֹשמיוּת”. ספק, אם יש שלטון כלשהו, שהוא “פִילוֹשמִי”. אין היהודים דורשים כי יאהבו אותם, יום יום ושעה שעה. אין הם מורגלים בכך בשום מקום, לא בעבר וגם לא כיום. הדרישה היא, שהשלטון הסוביֶטי יפתח במערכה נגד האנטישמיות שבתוכו. גם מערכה זאת איננה נוגדת את האידיאולוגיה הסוביֶטית. הם היטיבו לדעת, כי האנטישמיות מטבע ברייתה אחוזה ומשולבת בכל יסוד חשוּך ואפל בחברה הרוסית ובעם הרוסי. בראשית ימי המהפכה הקומוניסטית ניסה אמנם השלטון להילחם באופן פעיל באנטישמיות, אך אחר-כך, כפי שסופּר לעיל, נטש דרך זו. אם רוצים השלטונות הסוביֶטיים לשרֵש את האנטישמיות מארצם, חייבים הם לעַקרה קודם-כל מעצמם ואחרי-כן, במעשים חינוכיים והסברתיים רבים, לבער את “האנטישמיות העממית”. זה תהליך ממושך; הוא לא ייעשה ביום אחד.

 

לפני הכל – כמה מחדלים!    🔗

ואולי לפני המעשים יש לפתוח במחדלים. יחדלו נא השלטונות לפרסם “פיליטוֹנים,” קונטרסים, מאמרים, כתּבות וספרים, שבמסוה של מלחמה אתיאיסטית והתנגדות למדינת ישראל, משמיצים הם את כל היהודים באשר הם ואת כל ערכי היהדות, ללא יוצא מן הכלל. יחדלו נא לזהוֹת את היהודים בכלל ואת יהודי ברית-המועצות בפרט כ“אב-טיפוסים” של נוכלים ורמאים. עצם המחדל הזה יהיה בו פתח-תקוה לשינוי, לאיזון התמונה המסולפת, בה מציירים כיום את היהודים ואת היהדות בברית-המועצות.

אין העם היהודי רוצה אוֹ מעונין, ומעולם לא רצה ולא היה מעונין, להלחם בברית-המועצות. ההיפך הוא הנכוֹן. יהודים לא נמנו, מעולם ובשום מקום, עם “זוללי ברית-המועצות”. מפלגות הימין הקיצוניות באירופה ובאמריקה, אלה ששנאו ללא מצרים את ברית-המועצות היו בעת ובעונה אחת גם אנטישמיוֹת והיו, כמובן, “נקיות מיהודים”. היהודים, ברובם המכריע, השתייכו תמיד לזרמים הליברליים, המתקדמים, הסוציאליסטיים, בחיים הפוליטיים והאידיאולוגיים בארצות מגוריהם.

יהודים היו מגדולי האישים במפלגות השמאל ואפילו במפלגות הקומוניסטיות⁷ מחוץ לברית-המועצות.

אבל כיום הגיעו היהודים, כל היהודים, לכלל מסקנה, כי בענין יהודי ברית-המועצות אסור להם לוַתר, כי כאן הם נלחמים לענין צודק, לענין שהוא בנפשם של שלושה מיליונים מאחיהם.

השלטונות הסוביֶטים כבר יודעים כיום, כי כל עוד לא יחול שינוי לטובה במצבם של יהודי ברית-המועצות, ישמיעו יהודי העולם את קולם. אם אפשר לארגן היום הפגנה משותפת של כל הארגונים, המפלגות והזרמים היהודיים, הרי זה כמעט רק על נושא אחד: יהודי ברית-המועצות. יהודים בכל קצוי תבל, מבואנוס-אַיירס ועד לאוטווה, מרומא ועד אוסלו, בירושלים ובניו-יורק ובשאר אלפי מקומות-מגוריהם מוכנים, נפשית, לזעוק ולא להרפות עוד מענין זה.

אמת, מאחרי הקוֹל היהודי אין כוח שאפשר למששו בידים. וסטלין הוא שטבע את המטבע: “כמה דיביזיות יש לוֹ לאפיפיור?” אבל דוקא מנהיגים קומוניסטיים מיטיבים לדעת מה אדיר כוחה של תנועה עולמית, גם כשהיא נטולת דיביזיות.

 

הנער מישראל שבירך על הנרות    🔗

לסיום דברי-מעשה בנער מישראל, שעשה שנים אחדות במוסקבה, משום שאביו – ידידי – נשלח לשם מטעם ממשלת ישראל.

בהתקרב חג החנוכה, האחרון לשהותה של משפחת ידידי במוסקבה, ביקש הנער, שהיה אז כבן אחת-עשרה, כי יורשה לו לברך על נרוֹת חנוכּה בבית-הכנסת. היתה זאת השנה השלישית לניתוקו של הילד מישראל, מנוֹפה, ממנהגיה ומחגיה, ונפשו כלתה מגעגועים הביתה. לא פלא כי בכל חג, דתי או לאומי, הציק לו במיוחד הצמאון לאוירה של ישראל.

המנהג, שילד יברך על נרות חנוכה, מקובל מאוד בישראל וגם בהרבה תפוצות היהודים בעולם. וכאשר שוחחתי על מנהג זה עם כמה מזקני היהודים בבית-הכנסת במוסקבה ביקשו מאוד שהנער יברך על הנרות לאחר ברכת הרב.

חג החנוכה, שלא כחגים הגדולים בסתיו, עדיין אינו ידוע לרבים מיהודי ברית-המועצות. הזקנים והישישים אינם מייחסים חשיבות מיוחדת לחג המסמל גבורת מלחמה, פרוק עולוֹ של משעבּד זר על-ידי מורדים ולוחמים, עלילות גבורה של לוחמי גֶרילה יהודים מלפני למעלה מאלפַיִם שנה. הצעירים, ברובם הגדול, אינם יודעים על קיום החג ועל חשיבותו בהיסטוריה היהודית. כן אבדו, בארבעים שנות ניתוק, גם הסמלים המיוחדים הנלוִים לחנוכה. להדליק בבתים מנורת חנוכה המסמלת מרד לאומי, זאת לא יעיזו אפילו האמיצים שבין יהודי ברית-המועצות. אך גם הסביבונים, הלביבות ויתר סממני החג, שמקובלים היו בעיירה היהודית, כמעט נעלמו ואינם.

ובכל זאת, על אף הקור העז של אמצע החורף הרוסי, מתאספים ובאים הרבה מאוֹת יהודים אל בית-הכנסת במוסקבה להדלקת נר ראשון של חנוכה. רובם הגדול זקנים, מכורבּלים ועטופים במעיליהם הכבדים השחורים, בצעיפי צמר כּהים והם אינם פושטים אותם גם בתוך התפילה מפאת הקור. אך פה ושם, בעיקר בשולי הבית, נראות גם פנים צעירות של בחורים חבושי כובעי פרוָה מוסקבאיים, ופה ושם מתנוצצות עינים סקרניות של נערים ונערות יהודיים.

לאחר שהרב המוסקבאי בירך על הנרות במנורת-הכסף העתיקה והגדולה שעל הבמה המרכזית, עלה הנער וברך על נרות-צבעונין קטנים בחנוכית-ארד קטנה שהביא עמו מישראל. ידיו רעדו וקולו נרגש מאוד; הוא כמעט נחנק בראשית דברי הברכה, אך בפסוק השני התאושש ושר בקול צלול ובהיר.

עברו כמה שנים מאותו ליל חורף מושלג במוסקבה. יום אחד ביקרתי בבית ידידי בארץ, והוא סיפר לי, כי בבית-הספר בו לומד בנו ערך המורה מבחן-פתע בחיבור על הנושא “זכרונות ילדותי”. בדרך כלל, אומר ידידי, לא אהב בנוֹ לספר לחבריו, ואפילו לבני משפחתו, רשמים מימי שהותו במוסקבה. הוא כנראה “הפנים” את כל המטען הנפשי הזה. אך, משום-מה החליט לכתוב את החיבור על “חנוכה במוסקבה”. וכה כתב:

"במשך חמש-עשרה שנה שאני חי הספקתי לעבור הרבה יותר מכל ילד ממוצע אחר. ביקרתי בשתים-עשרה ארצות, ביניהן ברית-המועצות. לא כל אחד מצליח להכנס לרוסיה. התמזל מזלי ואבי נשלח לרוסיה בשליחות של מדינת ישראל וכך חייתי בנכר וספגתי רשמים שלעולם לא אשכחם.

"הדבר שהשאיר אצלי רושם עז היה מצב היהודים בברית-המועצות, מצב שלא מובן ולא ברור לאיש שיושב בארץ וקורא עתון. כי רק מי שנמצא בתוך האוירה של המקום יחוש מה קורה ליהודים בארץ זאת. הרבה עבודה אין שם לשליחים של מדינת ישראל, אבל במלת-עידוּד פה ושם הם מדליקים לפעמים קרן אור בלב היהודים.

"ביקרתי לעתים בבית ילדים יהודים בני גילי. כאשר הייתי בא לביתם, היתה נשקפת מעיניהם של הורי הילד שמחה, שקשה להביעה בכתב. הם היו מובילים אותי מהר לחדר המשפחה, היו מכבדים אותי בכל טוב, הייתי מספר להם על ישראל ומפעליה ומנסה לסתור את התעמולה נגד ישראל ברדיו ובטלויזיה.

"בחג החנוכה האחרון שלנו במוסקבה הורשיתי להדליק חנוכיה קטנה אחרי ההדלקה הראשית. בלב פועם נכנסתי לבית-הכנסת, בקושי ראיתי מה נעשה מסביבי, כל הברכות שלמדתי כמעט ונשכחו מלבי. בסוף התפילה המסורתית הדליק הרב את החנוכיה, ברך בקול יבש, ותורי הגיע. הקהל הרב שהתאסף הפחיד אותי. בפיק-ברכים עליתי לדוכן, הדלקתי את החנוכיה, ואז הלהבות הקטנות נסכו בי בטחון, ידעתי כי חייב אני לברך את הברכה ולשיר יפה, היות ומאות עינים בוחנות אותי. כאשר ברכתי הרגשתי, כי פני היהודים נדלקות והתחלתי לשיר ‘הנרות הללו’. באמצע השיר נתן כאילו מנצח מסתורי פקודה והמתפללים הצטרפו בקול אדיר לתפילתי.

בצאתי מבית-הכנסת הרגשתי כי מלא אני בהרגשת יעוד, כמו שליח מנחם שהביא אור ותקוה בלב היהודים".

כעבור זמן-מה הזדמנתי למסיבת חנוכה במועדון הסטודנטים היהודים – “בית הלל” – ליד אחת האוניברסיטאות הגדולות בארצות-הברית.

ישבתי במועדון המרוּוח והחדיש. סטודנט חביב ברך על הנרות בעברית צחה ובמבטא אמריקאי מבדח במקצת. נערות חמודות חילקו “לאטקעס”, וכל החבורה, שמנתה כמאה צעירות וצעירים, שרה שירי חג באנגלית ובעברית. בין שיר לשיר סיפרתי להם סיפורים מישראל ובין השאר גם את המעשה בנער הישראלי, שהדליק נרות-חנוכה בבית-הכנסת הגדול במוסקבה. כשסיימתי את הסיפור, ראיתי כי עיניהם הצעירות, הסקרניות והיפות של שומעַי מַרצינות ונעצבוֹת ונעשות דומות לעיני היהודים הצעירים המוכּרוֹת לי כל-כך מפגישותי בברית-המועצות.

וכלפינו – אולי ראוי להזכיר את המעשה בזמרת ישראלית חיננית ופופולארית מאוד שייצגה את ארצה באחד הפסטיבלים הבין-לאומיים לקולנוע הנערכים בשנים האחרונות במוסקבה ונעשים לאירוע מרכזי בה. הזמרת הופיעה ב“מצעד כוכבים” שנערך בגן העיר. לפניה שרו, רקדו ושיחקו כמה מן הטובים, הגדולים והמפורסמים באמני המסך והבמה של ברית-המועצות וכן כוכבים ידועי-שם מאירופה, אמריקה, הודו ויפאן. הזמרת שלנו שרה שירי-עם בעברית, שיר-עם באידיש ושיר רוסי שלמדה על-פה בלי שהבינה את פירוש המלים. היא זכתה לרעם של מחיאות-כפים וקריאות “ביס” ו“בראבו” מקהל האלפים שבתוכו היו, ללא ספק, יהודים רבים.

לאחר ההופעה ניגשו אליה עשרות-עשרות יהודים, ואולי גם לא יהודים, ברכוה, הגישו לה פרחים, ביקשו אוטוגרף – בקיצור, נהגו כפי שנוהגים כלפי כוכבים נערצים. כאשר שככה המהומה והזמרת כבר היתה בדרכה החוצה ניגש אליה כמעט בריצה איש צעיר, ספק גבר ספק נער, שחור-שער ויפה-עינים. הוא תפס את ידה וברוסית שוטפת אמר לה, כנראה, כמה התפעל מהופעתה ומשיריה העבריים. הזמרת, שניחשה וחשה מה רצונו לומר, השיבה לו במבטי עינים ובחצאי-דיבורים בעברית מגומגמת, הבאים תמיד לגשר על פער במקרים כאלה. משלא נתקשרה שיחה נוספת והצעיר עדיין לא השיח את כל אשר על לבו, ניסה, כנראה, להסביר לה שוב את שמו או את רגשותיו בחוזרו ובאמרו “יא איזראיל” (כלומר, אני ישראל); ועד עכשיו אין הזמרת יודעת אם התכוון לומר ששמו ישראל או כי לבו עם ישראל, או גם זה וגם זה. עבר עוד רגע או שניים והצעיר הבין כי הגיע זמנו להפרד מעל הזמרת ואז תפס את ידה, לחצה בחזקה, ואמר את המלה היחידה שנזכר בה:

“יום כיפור! יום כיפור! יום כיפור!”

הזמרת הצעירה, שחשה מחנק בגרונה, התגברה על דמעותיה וענתה לו אף היא:

“יום כיפור, יום כיפור”.