רוניה פינקל נשאה לבעלה זה שנים מספר, ילדה לו שני ילדים, בן ובת, ורואה אתו חיים טובים. בעלה הוא סוחר גדול, איש שקוע בעסקים רבים, שבגללם הוא נמצא לעתים קרובות בחוץ־לארץ.
היא עודנה אשה צעירה לימים, כבת עשרים ושש, יפה, רכה ומלאת־הגוף. לבעלה היא מתיחסת בחבה, אף שתסיסת הנוער טרם פגה מלבה; פעם בפעם באים הנעורים ומפעפעים בקרבה ונוסכים עליה רוח שכרון, המרעיד את כתפיה מתחת לחולצתה הדקה, מרתיח את הדם באבריה ומעביר קרוּם־בדולח מעורפל על עיניה הנוצצות. ברגעים כאלה היא מתרחקת מבעלה, מתבודדת בחדר משכבה, עומדת שעה ארוכה ליד החלון ומציצה אל הרחוב, שהכל שם כמו מסתובב באויר ונשא על כנפי רוח, או מתחַלָה, שוכבת במטה בעינים עצומות ופניה אל הקיר ומשתקעה במחשבות וזכרונות־שחרות של סכסוכי־אהבה ונפתולי־הרגשות שונות בעבר. אבל התסיסות הללו מתמעטות והולכות משנה לשנה והיא מתחילה לאט לאט משלימה עם המצב הקיים ולאהוב את בעלה הקשיש ממנה במספר שנים. היא רואה בו אב ופטרון, בעל ואפוטרופוס, שאפשר לחסות בצל כנפיו החזקות. בקורבתו היא חשה יסוד חזק מתחת לרגליה, שאפשר לבנות עליו את החיים, ועל ידי זה – לנהוג לפרקים גם קצת קלות־ראש בחיים האלה, בדעתה שיש איש בעולם הסובל ודואג, טורח ויגע, מטולטל ונשא על פני מסלות־ברזל ואניות קטור. נושא ונותן עם אלפי אנשים ועושה לילות כימים בכדי לצבור הון והכל – בשבילה.
וכך חיה לה הגברת פינקל חיים שלוים ושאננים. הימים עברו עליה בקלות ובבטחה, ללא דאגות יתרות וללא עבודה מרובה. היא מגדלת את ילדיה, עושה את צרכי הבית, מטילת בגן העיר עם חברותיה, נשים צעירות כמוה, קוראה בספרים, מבלה זמן מרובה לפני הראי, שוהה שעות ארוכות בדירות החיטות ובחנוּיות לממכר ארג ותכשיטים ומתפנקת לפעמים ונשקעת בחלומות נעורים ודרכה נכונה לפניה.
* *
שמועות משמועות שונות התהלכו בעולם, ואחת נוראה מחברתה. קול צחצוח חרבוֹת נשמע. השמים התכסו עבים כבדים מבשרי בלהות. עיר מגורה, היושבת על גבול גרמניה, כמרקחה. העתונים מלאים ידיעות על־דבר “נוטות” עפות ממלכות למלכות, ובהן צפון סוד העתיד. הגרמנים מראים פנים זועמים לילידי פולין, השוהים במדינתם לרגל מסחרם. המסעות הגרמנים חדלו לעבור את הגבול ולהגיע עד העיר. כל פנים זועפים. המסעות הגרמנים חדלו לעבור את הגבול ולהגיע עד העיר. כל פנים זועפים. העינים מלאות פחד. מה יביא יום המחרת? בפנה חבויה בלב נשארה אמנם עוד איזו תקוה קלושה: הן מנהיגי העולם לא יתנו אותו להחרב! אבל עם כל שעה הולכת התקוה ורפה ויאוש קר מכסה על הלב ומבעית את העינים. והנה הוכרז הגיוס. בעלי חנויות המונופולין שופכים את בקבוקי יין־השרף לתוך הביבין והשופכין, לבל יפלו בידי קרואי הצבא. צעירים, הלקוחים לצבא, עוברים ברחוב בנסעם לעיר הפלך הקרובה, ארגזיהם וצרורותיהם על שכמם ואחריהם נמשכים אבותיהם, שני משפחתם והמון אדם רב, המתיפחים בבכי ומרעישים את האויר בקולותיהם. אנשים מתהלכים ברחובות כפופי־ראש ומלאי־יגון. נשתנו סדרי בראשית. תהו־ובהו ירד לעולם. נשמט היסוד מתחת הרגלים. ימים נוראים ממשמשים ובאים בצעדי ענק ואין יודע מה יולד יום.
ידיעות מרגיזות באות מכל עברים. הפוסטה הפסיקה את עבודתה. הגשרים, לאורך המסלה ההולכת לוַרשה, נתפוצצו. חדלו ארחות ואין עובר ושב. העיר נשארה כאי בודד בלב ים סוער וזועף. האנשים צברו להם מכולת מכל הבא בידם מפחד הרעב. פסקו הרחמים מלב האדם. כל אחד דואג לעצמו ועמל להציל את נפשו מפני המהפכה ההולכת ובאה. והנה מבשר רץ בשוק העיר: הגרמנים הולכים ובאים! נראתה תנועת־בהלה של הצבא הרוּסי, הנסוג אחור, והדי קולות עמומים, מבשרי רע, נשמעים באויר מעבר לגבול. פחד ופיק ברכים. העשירים מעמיסים את כלי־ביתם היקרים על עגלות ונוסעים לעיר הקרובה. מי, שהיכולת בידו נמלט מן העיר בעור שניו. האספסוף הרים ראש, מתהלך בחוצות בפנים מאירים, המביעים נקמה בשלוי העולם, העשירים והמעונגים, ותקוה לצוד ציד בימי המהומה האלה.
העולם חשך בעצם צהרי הקיץ.
ועם המהפכה שקמה בעולם, נעורו בלב האדם סערות הנפש, שהיו גנוזות במעמקים. נעתקו גבולות עולם ונפרצו תחומי תבל. נחרב הסדר הישן. אין חוק ואין מעצור לרוח האדם ותשוקותיו. העולם נעשה הפקר. וביחד עם האספסוף, שמלא את רחובות העיר הדוממות, בדממה שלפני הסער, מלאי מאויים כמוסים ותשוקות עצומות לקחת נקם בעד עלבון חייהם – התפרצו ובצבצו בלב כל התאוות הכבושות וההרגשות העצורות. נתלקחו מאויים גדולים וכבירים, שבימי שלום לא היה להם מוצא; אינסטינקטים טבעיים, שנכבשו בכח על־ידי חוקים קבועים, נחלצו מחרצובות העול ויצאו למשול באדם. האברים נתמלאו דם ומרץ, השרירים נמתחו בכח והעינים התלקחו באש פראית, אשר גלה את החשק לשתות מכוס החיים עד לשכרה, עד למרורי קובעתה, חטוף ואכול, כי מחר תמות.
רוניה פינקל התחקה בלב הולם על השמועות המתהלכות וחיל אחזה. בעלה נמצא בחוץ־לארץ, באיזו עיר רחוקה, והיא וילדיה נשארו בודדים כאניה המטורפת בלב הים. חדל מהלך החיים הרגיל והדרך הסלולה והבטוחה לה באמצע. הקרקע מתחת לרגליה רופף ובמצב החדש אין היא יכולה למצוא את ידיה ואת רגליה. בפעם הראשונה בחייה נוכחה, כי העולם אינו משחק־ילדים קל, אלא חידה סתומה מלאה זועה והארץ – שדה־קטל, שאחד נלחם בשני על קיומו ועל פת לחם יפשע גבר. תהום נפתחה לרגליה.
היא ראתה את עצמה בודדה בעולם, באין כתפות בעל וגבר להשען עליהן. אין מי שידאג לה ושיתענין בגורלה. קיומה היא וקיום שני ילדיה נתונים עכשו בידיה. עולם חדש נפתח לפניה, עולם רציני, קר וקודר. היא התחילה להתרשל בהליכות ביתה ובתלבוּשתה. התעטפה לפעמים בעטיפה פשוטה, עטיפת המשרתות, בלי כובע לראש, ויצאה החוצה להודע על הנעשה בעיר. התחילה נוהגת חסכון בהוצאות הבית, אף שהכסף שהיה שמור אתה הספיק עוד לימים רבים.
רק כאשר עברו ימי הבהלה הראשונים וגז קמעה הפחד מן הלב – נעשה המצב של תהו ובהו לסדר רגיל וכמעט קבוע ונתגבר התאבון הגדול לילדי יום וצפיה חולנית לקראת המאורעות הכבירים, ההולכים ובאים. היא התפשרה קצת עם המצב החדש והשלימה ע אופני החיים החדשים. הרבתה לדבר עם מכירותיה ע"ד מקרי היום, יצאה פעם בפעם החוצה לראות בשפעת החילים של הצבא העובר בחוצות העיר, ועל מטתה בלילות הקשיבה בלי בלהות־הלב לרעמי כלי־התותח, הנשמעים ממרחקים בדממת הלילה. הפחד המבהיל והכואב נהפך לאט לאט לגרוי עמוּם, לרגוּז־עצבים קלוש, כאיש עברו יין. צפיה ערפלית מהולה בעצבון מרפרף ונעים כאחד. תשוקת־נעורים פרצו ממחבואים. הוּסרוּ כבלי החוק בתוך העולם שנעשה הפקר. הדם תוסס באברים, הראש מבולבל קצת, העינים נוצצות ושכרון־נעים מפעפע בלב…
* *
קורמאן, איש כבן שלשים, שאשתו וילדו נשארו, בפרוץ המלחמה, באחד ממקומות המרפא בחוץ־לארץ, גבר אמיץ, בעל כתפים רחבות ועינים שחורות – מביעות מרץ וכח, שהיה עומד בקשרי־מסחר עם בעלה של רוניה פינקל – לא מצא את ידיו ואת רגליו בחדרי ביתו הריקים והדוממים, שנשארו כקפואים עם צאת מהם בעלת הבית וצחוקו המצלצל של הילד. הוא התלבט מפנה לפנה, מבלי מצוא אחיזה לרגליו. ופעם, בערוב היום, יום עכור וכהה של ראשית הסתו, עלה הרעיון על לבו לסור לבית מכירו פינקל ולשאל לשלום בני הבית.
רוניה קבלה את פניו במאור פנים. כמו גל אויר רענן פרץ אל ביתה עם בואו. הוא שאל לשלום בעלה, והיא – לשלום אשתו וילדיו. אחר כן נסבה השיחה על מקרי המלחמה. הוא ספר לה ארוכות על אדות ענינים שונים שלקחו את לבה. היא כבדה אותו בכוס טה. בחלל הבית קמה אטמוספירה חמימה ולבבית של שני אנשים גלמודים.
כעבור ימים מספר, סר בפעם השנית אל ביתה ובמשך הזמן נעשו בקוריו אצלה תכופים ביותר. הערבים היו שוממים, הרחובות ריקות ואפלות, רפש ובצה וגללי אדם וסוסים של מחנות הצבא, העוברים דרך העיר. מסתובבים רק אנשי צבא המשמר וחודי הרובים הנוצצים מתלבטים מעל שכמם. הבתים כמעט שהיו ריקים מאדם. תריסי החלונות סגורים וקו אור לא נשקף מהם. דלתות החניות פתוחות, סחורתן שדודה. משא שממון רובץ על הלב. ובבית מרת פינקל חום ואור נעים. שותים טה מעלה הבל. לפעמים אוכלים ביחד גם ארוחת הערב. הילדים משתובבים וממלאים את הבית בקולות עליזים. הילד הבכור עולה על ברכי ה“פאַן” ומשתעשע בשרשרת הזהב שלו, התלויה על חזיתו. הילדה מסירה את משקפיו מעל עיניו. גם הוא עושה מעשי־נערות, משתעשע אתם ושורק להם בשפתיו. האם מביטה בנחת על הגבר המשתעשע בילדיה העליזים. לפעמים משחקים בקלפים ובעת המשחק, כמו מבלי משים, נוגעות ידיו בידה ופניה מתלהטים. הוא מקריא לפניה מתוך איזה עתון או ספר התולי. השקט והנועם במעונה. עם בואו יוקל מעט משא הלב וסרה עקת הבדידות. בכל פעם איזו חדשה אחרת בפיו. כל היום היא מחכה לקראת בואו. בקוריו נעשו לה לצורך…
באחד הערבים הללו, אחרי אכלם את סעודת הערב ושוחחם זמן רב נפל מבטה עליו, והפעם ארך המבט יותר מכפי הרגיל…היא ראתה בו גבר אמיץ, גבה־קומה, בעל מבט מלא עוז ואנרגיה. הוא הרגיש במבט זה וזרם דם עבר מלבו לראשו. עיניו נתערפלו רגע, מוחו נתבלבל, ונשאר יושב הלום־דם מבלי דַבר דבר. היא השכיבה את ילדיה ושבה אל חדר־האוכל וישבה נשענת על הספה הרחבה והרכה, לבושה חולצת־בית דקה ורחבה בעלת שרוולים קצרים. הוא התהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה וכמו, מבלי משים, התישב גם הוא על הספה, על ידה. השעה היתה מאוחרת. הוא נזכר בביתו השומם והקר, ברחובות האפלות והמרופשות, ורעד עבר בבשרו. מבלי חשק קם ממקומו והתכונן ללכת הביתה. ברגע הזה נשמע קול חיל שכור מן החוץ. מפיו נתמלטה, מבלי חפץ, נהימה של אי־רצון. היא הבינה ללבו, רחמה עליו והציעה לפניו ללון הלילה בביתה. הוא סרב קצת, וביחד עם זה השתקע עמוק בפנת הספה הרכה ופנוק רך עבר בבשרו. הם נשארו עוד יושבים שעה ארוכה, משיחים בענינים שונים, ואיזו אינטימיות מיוחדה היתה הפעם בשיחתם. אור המנורה הלך וכבה. צללים עטפו את עבר הקיר שעל ידו עמדה הספה. רעידה קלה עברה בבשרה וכתפיה זעו. היא קמה והציעה לו משכב על הספה והיא גופה נכנסה אל חדר משכבה.
בלילה התעוררו לקול רעש מחריש־אזנים, שהגיע מן הרחוב. נדהם קפץ מעל משכבו. גם היא קפצה נבהלה מעל המטה, התעטפה עטיפה קלה ומהרה אל חלון חדרה, הרימה קצת את הוילון, ולפני עיניה נראתה להבת־אש גדולה על פני השמים ונשמעה תנועת־בהלה חזקה מן הרחוב, שעטת פרסות סוסים וחריקת מרכבות־תותח ועגלות־צבא על פני האבנים. הוא דפק על דלת חדרה ונכנס אליה במבוכת בהלה, עמד על ידה אצל החלון, מציץ דרך הוילון המוּרם, מרגיש את הלמות לבה, דרך כתנתה הקלה הדבוקה לגופה ואת רעידת בשרה החם והנודף ריח נקבי. כמו מבלי משים, בכדי להראות לה על האופק הדרומי, ששם התלקחו לשונות־אש לוהטות, אחז בקבורת ידה המלאה ולא הרפה עוד ממנה. גופה הרענן והרך נמשך אליו כמו גוש גומי והיא נאחזה בזרעותיו. הקולות מן החוץ הלכו הלוך ורפה ולהבות האש נדעכו. וילון החלון הורד ושניהם נשארו בחדר־משכבה האפל והמחניק בפנוּקו…
- - -
כאשר הוילון המשוזר הואר באור קלוש בוקע מן החוץ, התעוררה רוניה נדהמה מהכרת הנעשה, אבל בנפול מבטה על הגבר בעל הכתפים המוצקות ושער הראש השחור והפרוע, נרגע לבה. היא השליכה עין על הילדים הישנים במטתם הקטנה וידעה, כי יתמותם חלפה. היסוד, שנשמט מתחת לרגליה בפרוץ המלחמה, הושב שוב למקומו.
הקת מנגני הצבא עברה בחוץ ומתוך חצוצרותיהם פרצו קולות מעודדים וחזקים. דרך החלון נראה אודם השמש בעלותו על חוג השמים בבשרו יום קריר ורענן שפוך־זוהר. באבריה המפונקים עבר גרוי נעים…
המנוחה שבה אל נפשה.
* * *
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.