המלחמה היתה בּעצם רתיחתה. יומם ולילה רעמו כלי־התותח, מכונות־היריה ויתר כלי־משחית כמגינה איומה של אבדון ותפתה. אדי עשן וערפל כסו את פני השמים. בבורות ובשיחין, במחפרות ועל־פני השדות התגוללו פגרי בני־אדם וסוסים, שלדי עצמות ואברים כרותים ויהיו לברות לעורבים ולשאר עופות טורפים. שורות שורות זנקו המחנות לקראת מטר הכדורים, שביבי הפצצות ורמוני־היד, וכעמרים מאחרי החרמש כרעו לטבח. השורות הצפופות נעשו נבובות וריקות ואחריהן באו מחנות חדשים, שמלאו את מקום החסרים. עשרות אלפי איש ישבו להם מכוּוצים בתוֹך החפירות הלחות, המלאות שלוליות של מים וטיט, קבורים חיים בתוך האדמה, דוממים ומחרישים ונכנעים לגורלם. מלאך־המות מתהלך ביניהם וקוצר על־ימין ועל־שמאל, ויסורים אין־שעור וענויים אין־ערוך נחנקים בתוך מעבה האדמה לקול תרועות קני־הרובה ושריקות אבני־הבליסטראות. לפרקים היו מגיחים ממאורותיהם, מתפזרים על־פני השדה עם הכידונים בידיהם נגד האויב הבא לקראתם, ושבים אחרי־כן בכידונים מאָדמים בדם קרוש ונוצץ. כל יושבי הסביבה נסו על נפשם ובתיהם היוּ לשרפת־אש ולאודים עשנים. לא נשמע גם קול קריאת התרנגול ויללת החתול, רק כלבים שוטים היו עוטים על הפגרים, מריחים ומחטטים, מגרמים עצמות ושולחים לשון אדומה מדם.
נדמה, קץ העולם בא. כלו החיים ואפסי בני־אדם. נמחו כל הזכרונות, תמו לעד, ונשאר רק שדה־קרב על בלהותיו. היו בעולם, באיזה זמן מן הזמנים, מיני בני־אדם עוסקים וטורחים, אוכלים ושותים, נושאים נשים ומולידים בנים, עוסקים בישובו של עולם, גרים בבתים וישנים במטות תחת שמיכות רכות, מתעגנים ומטילים בחוצות; היו לפנים ערים וכרכים, גנים ופרדסים, ובהם מתרוצצים אנשים לבושי הדר, בעלי קומה זקופה ועינים מאירות, אבל כיום אין זכר למו. הם ספו תמו ומכל שאונם והמונם נשארו רק חרבות בתים, שדות מלאים חריצים ושיחין, בורות וחפירות מוקפים חוטי־ברזל דוקרים, בני־אדם הורגים ונהרגים, שירת מכונות־המות בלוית יללות הפצועים ונאקות המפרפרים והגוססים, רוח דומן וגללי אדם ובהמה, הבל־דם ואדי־פגרים מחניקים.
אברהם הֶלמן, חיל צעיר, שנלקח למלחמה מיום הראשון להתפרצותה, נמצא בשדה־הקרב למול פני המלחמה זה חדשים תמימים. בימים הראשונים עוד שועה נפשו לחיים; האינסטינקט של הקיום התקומם בו בכל עוז. נפשו היתה חרדה ועיניו קמו בחוריהן מבלהות המות, בראותו את החללים והפצועים, שאבריהם שותתים דם. הוא הרבה עוד להרהר בקרוביו ובני משפחתו; חלם עוד על שובו הביתה ועל החיים, אשר מעבר לגבול המלחמה. הוא הרבה לכתוב מכתבים אל אבותיו ואל חבריו, לתאר להם באריכות את מקרי המלחמה ואת כל אשר עובר עליו. אך מעט מעט נתּקו אחד אחד כל החוטים המקשרים אותו אל החיים; נשרפו כל הגשרים המחברים אותו אל העבר. הוא המעיט מיום ליום לכתוב מכתביו ולהרהר את הרהוריו. הוא לא הוסיף עוד לקוות לעתיד, עד אשר לבסוף נכנס כולו אל תוך ספירת המלחמה, זכר עבָרו טושטש ועורפל עליו, עד אשר חדד כליל. לבו התקשה ויהי לאבן. מראות הזוועה של הקרבות, פגרי האנשים ונאקות המתבוססים בדמם לא הרעידו עוד את מיתרי לבבו. הוא נכנע לגורלו, התפשר עם המות. הוא ידע, כי החיים נתונים לו עכשיו רק לשעה ולרגע ובאחד הרגעים האלה יפול גם הוא בנופלים ויהיה כלא־היה.
יש שהיה הולך ימים על ימים מהלך מאות פרסאות בתוך טיט מזוהם, מבלי אכול דבר ומבּלי תת שֵנה לעיניו. כתנתו לעורו בלויה ושחורה כּשחוֹר אדמת החפירות, מראה פניו כדונג ויבשים הם כגויל, רגליו צבות וכבדות. ובכל־זאת היה יכול לגרור אותן יום ולילה בלי־הפוגות ובלי הרגיש כל לאות. ורק כשנתנה הפקודה “להנפש!”, היה נופל על האדמה ושוּקע כרגע בשנה עמוקה וכבדה. ונדמה היה לו אז, כי לולא היו מעוררים אותו, היה יכול לישון עד־עולם. שריקות הכדורים ויללות הנפצעים היו בעיניו דבר רגיל ומובן כשריקת הרוח בלילות. להפך, אם עבר יום מבּלי שמוע את מנגינת המות, היו אזניו מצלצלות לקול הדממה העמוקה כאלפי פעמונים רועשים, ואיזה פחד טמיר היה גנוז בדממה הזאת. הוא נהפך לחלק קטן של המכונה הגדוֹלה הנקראת “מלחמה”, כרובה אשר בידו או כמעדר, אשר בו הוא חופר את אדמת החפירות; חוליה קטנה בתוך שלשלת ברזל ודם, ההולכת ונמשכת על־פני ארצות רבות ומדינות רחוקות, ובאיזו מן השעות תתקלקל גם החוליה הזאת, כמו שהתקלקלו כבר רבות כמוה. ואף פעם לא עלה לפניו זכר החיים שלאחר המלחמה. הוא התיחס לחיים בשויון־נפש גמוּר.
להפך, לאחר קרב ארוך, בשעה שרבים מן ההולכים על־ידו נפלו חללים אחד אחד והמות שת קצירו בכל אשר מצא, הבהבה רגע במוחו ההכרה, כי הוא עודנו חי, ולא רגש של שמחה מלא אז את לבו, אלא איזה רגש מסתורי עמוק; מה לו, למות, שפּסח עליו? איך זה אפשר, שהוא עודנו חי? והוא ראה את עצמו במצב משונה, מצב של איזה יציר פלאי, התלוי בין החיים והמות…
* *
פעם קרה מקרה מוזר: פלוגתו, שנחלה מפלה גדולה ושנשארו ממנה רק אנשים בודדים, קבלה פקודה להסוג אל מאחורי החזית, לנוח מעט ולבלות שם זמן־מה, עד שתתמלא פגימתה בחַילים חדשים. ולא שמחה עוררה בקרבו הפּקודה הזאת, אלא תמהון גדול, תמהון הבא מתוך שנוי פתאומי באופן־חיים רגיל. ועוד באותו היום הוא עם שארית הפלֵטה, אוּדים מוצלים מאש, מתוך החפירות ונסוגו אחור, בפעם הראשונה לא מתוך ריצה ובהלה בשעה שהאויב רודף ושולח את חצי המות, אלא מתוך הליכה אטית ובוטחת – אל מקום חניַּת־צבא באיזה כפר נדח וחרב למחצה.
וזרות גוררת זרות. כעבור זמן־מה, לאחר נוחו מעט, נקרא למפקד־הגדוד ונשלח בדבר ענין צבאי אל הכרך הסמוך.
עוד בנסעו במסלת־הברזל היה נדהם למראה עיניו. הוא ראה פתאום עולם חדש ונפלא. היה לפנות־ערב. אור־חשמל קלוש עטף את הקרון עם הנוסעים במעטה רך. הוא ישב על אחד הספסלים בבגדיו הבּלוּים ובגופו המזוהם, ולפניו ולצדדיו ישבוְ אנשים מפוטמים, לבושי הדר, בעלי לחיים אדומות ומלאות, עלמות ענוגות ונשים צעירות מעוּטפות אטון רך ומשי ומפטפטות בחן עם צעירים היושבים לצדן. שלות־נפש שפוכה על כל. הבחורים מכבדים את העלמות בטבלאות־שוקולדה כרוכות במעטפות אדומות ועליהן אותיות מוזהבות בולטות. ריח־בשמים עדין נדף באויר. נושא שיחתם היה; מיני רכילות על פלמוני ואלמוני, המחזה החדש בתיאטרון הגדול והמזמר האיטלקי המפורסם, שהשמיע אתמול את זמרותיו באולם־הקונצרטים. נוסעים אחדים הוציאו מתוך צקלוניהם לחמניות לבנות וטריות, משוחות בחמאה ומכוסות בפרוסות גבינה שויצית, לועסים להנאתם ושפתותיהם משתמנות ומבהיקוֹת. הוא ישב שומם, מבלי הבין מה שלפניו: האמנם עודנו מתקיים אותו העולם, שהיה לפני המלחמה, בלי שנוי כל־שהוא? האמנם נשאר הכל כמו שהיה בלי תמורה?
הוא ירד מעל המרכבה. האור הבהיר של עשרות מנורות־האלקטרון, טפוף אלפי רגלים על־פני רצפת בית־הנתיבות החלקלקה, שאון נשיקות, חבוקים וגפופים של הנפגשים, גרוּד הכסאות דרך חרות וחוצפה, צלצול הכוסות והמזלגות של המזנון, ההבל החם והערב של המאכלים והמשקאות, הרחבת־הדעת של הסועדים וכל אותו השאון המעודד והתאווני של בית־נתיבות – כל אלה הכו את לבו בתמהון. הוא יצא את בית־הנתיבות וסער החיים גרף אותו והדהימו מבלי דעת את נפשו: המוני אנשים ונשים מטיילים וממלאים את המדרכות, אור־אלקטרון שפוך על כל, אור רך וכחלחל מלטף ומרגיע, טרַמים מצלצלים, כרכרות דוֹהרות, אוֹטומובילים צורחים, מתפתלים כנחשים לאורך הרחובות ובהם פקידי־צבא עם נשים צעירות, חבושות מטפחות שחורות לראשן, שקצותיהן מתבדרות באויר; אותיות־חשמל מתבלטות ושוקעות, מזדקרות ודועכות בתוך שלטי־הרקלמות שעל־פני הקינמטוגרפים; פקידים, לבושים אפודות־עור שחורות ומבהיקות, הולכים שלובי־זרוע עם אחיות רחמניות, שצלב אדום תפור על חוּלצותיהן כנגד הלב; עלמות־חן צועדות זקופֿות ומחיכות לתוך עיני העוברים. גן־העיר מלא מטילים ועל הספסלים יושבים זוגות, עלם ועלמה, איש ואשה, מתעלסים באהבים, מתלחשים ונושקים בלי התבושש. חלונות־הראוה של בתי־מסחר־התכשיטים מזהירים באש־פלדות ובזיקי אור כחלחל־ירקרק מן המרגליות וכלי־הכסף והזהב; מחלונות בתי־האוכל נשקפים נקניקים שמנים ולחמניות רעננות ורכות, בקבוקי יין אדום ושאר מיני מטעמים. אל שולחנות־השיש של בתי־הקהוה יושבים מאות אנשים, ריח קהוה נעים נודף משם בלויות קולות כנור ופסנתר. האם איננו חולם חלום?…
הוא מתהלך ברחובות העיר. כבר שכח את משלחתו, שלשמה בא הנה. הוא גרר את רגליו העיפות וגופו הכבד, מבלי דעת מה אתו. עיניו כאבו משפעת האור, אזניו כבדו מרעש החיים וראשו עליו כגלגל. רק לאט לאט התחילה מהבהבת באיזה תא נסתר במוחו אותה ההכרה שלפני המלחמה ועיניו נפקחו פתאם לראות את הנעשה סביבו. וההכרה הזאת גזלה את מנוחת נפשו, מנוחת המות והאפּטיה, שהיתה שפוכה עליו, ופרשה על לבו עצב נורא. ומעט מעט עבר העצב והיה לקובלנה והתמרמרות עזה: האמנם כל אלה, הממלאים עכשו את הכרך, אינם מרגישים את הנוראות וענויי־הגיהנום שאין דוגמתם, אשר בשדה־הקרב? האמנם אין לבם מכה אותם על אטמם את אזניהם משמוע את קול יללות הנפצעים והגוססים אשר שם? והאמנם אינם נחנקים בכוס יינם ובשמן נקניקיהם בשומם אל לב, כי שם, לא הרחק מכאן, בוקע שמים חלחול הגרונות של רבבות האנשים הנוטים למות?…
ובכן, טעות היתה בידו בחשבו, כי פסקו החיים עם התחלת המלחמה; כי העולם התעטף בצעיף־אלמנות ובוכה על השכול והאבדון ועל המתענים ביסורי שאול; טעות גדולה ומרה. לא, שני עולמות הם זה אצל זה. ובאותה שעה, ששם השמים מכוסים בענני דם ודמע והאדמה נרפשת ממוחות ממוזמזים ודלוחים, השמים פה זרועים כוכבי־נוגה ויין אדום ומפעפע נשפך על האדמה; בשעה ששם בני־אדם שוכבים בחפירות לחות בחשכה כצפרדעים בתוך בצות והמות מרחף מעל לראשם – שוכבים להם פה האנשים סרוחים על ערשותם ומתענגים על רב טוב. נורא ומוזר כאחד!
ומדוע־זה, נתקעה שאלה מרה במוחו, נפל הגורל דוקא על אלה אשר שם לשאת יסורי־השאול, בעוד אשר אלה מוצצים את כוס־החיים עד תומה? הלא גם אלה אשר שם לא חטאו ולא פשעו במאומה, שיהיו נדונים למיתה; הלא רק מקרה הוא הדבר. על־פי מקרה הובלו אלה לטביחה כעגלים, ואלה – להנאת החיים ותענוגיהם; על־פי מקרה נתחלקו האנשים לשני מחנות: מחנה הנדונים לעלות לגרדום ותו־המות על מצחם, ומחנה השלוים והשבעים, השוכבים להם חבוקים בזרועות אהובותיהם על מצעות רכים ומבושמים.
ורק על־פי מקרה נמצא גם הוא שם ולא פה. ולמה נפל עליו הגורל להיות דוקא בין האמללים? במה הוא גרוע מאלה פה? זוכֿר הוא, כי היו לו הרבה דרכים להחלץ מן הנשלחים אל החזית והיו לו הרבה אמתלאות ותואנות להשתמט מסכנת המות, כמו שעשו רבים מחבריו. אבל הוא חשב את זה לחטא נורא, להיות נס מן המערכה בשעה שאחרים הולכים לשפוך את דמם.
והוא מתהלך פה כאבל בין השמחים. הוא מרגיש את עצמו כל־כך עלוב ודך בתוך קהל החוגגים והשמחים. כולם מתרחקים ממנו, לבל יטנף אותם במלבושיו המגואלים. בנות־החן אינן מזכות אותו במבט־עינן היפה ובבת־צחוקן המעודנה. כן. הוא בן המחנה הראשון, שאין לו רשות לבא הנה, לקהל־חוגגים זה.
* *
הוא עובר על־פני בית אחד, ששערו מוּאר באור־חשמל מזהיר, שלט גדול מכריז באותיות גדולות ובולטות: קפה־שנטן “אלדוֹרדה”, ועשרות אנשים נוהרים לשם. גם הוא נגרר אחר ההמון ונכנס.
האולם הגדול והנהדר היה מלא שלחנות קטנים, מכוּסים בּמפות לבנות, ואליהם מוּסבים אנשים ונשים, אוכלים ושותים ומטיבים את לבם. האור הגדול השופע מעשרות המנורות וכל אותו הגהוץ המבהיק אשר מסביב מסמא את העינים. אל שולחנות אחדים יושבות נשים צעירות בּודדות, מקוּשטות ומפוּקסות, מגבּעות גבוהות חבושות לראשיהן, והן משליכות מבטים עזים לכל עבר ועיניהן מבריקות ויורות זיקים. ראָיי־הזכוכית הלטושים, שקצותיהם זורקים ניצוצות־אש מלאי שפעת צבעים, אוחזים את העינים בהראותם אולם לפְנים מאולם עם כל הכבודה אשר פה. על הבימה יושבת מקהלת מנגנים ומנגנות ומשמיעה זמירות צועניות. פעם בפעם עולה עליה אשה, לבושה שמלה קצרה עד לברכים, ומדקלמת קופלטים שנונים בדברים שבינו לבינה, המכסים טפח ומגלים טפחיים… הוא נכנס מבויש במעיל־החילים הבּלוּי שלוֹ, משליך מבטים תמהים לכל צד, לבסוף מוצא כסא פנוי בפנת האולם ויושב עליו.
ראשו עליו סחרחר. כל אשר מסביב נראה לו כמו מבעד לערפל קל. מוחו אינו קולט מה שעיניו רואות. הנה אנשים יושבים להם בהרחבת־דעת משונה כּל־כך; כל אחד חושב את־עצמו ליצור נכבד בעולם, שהכּל לא נברא אלא לשמשוֹ; הוא מקפיד על כל רבב שעל בגדו ועל כל תנועה מתנועות אבריו. הנה ערך כה גדול לאדם פה. ושם, בחזית המלחמה, האנשים נהפכו לחיות רעות, כבר סר מעליהם צלם אלהים, טורפים ונטרפים, מתנפלים בשאגת־פרא על טרפּם ונופלים בעצמם פגרים פגרים – ומותר האדם מן הבהמה אין…
המלצרית נגשת אליו ושואלת לחפצו.
– כוס יין חריף, – דובבות שפתיו. ומתפלא הוא על המלים הללו, שיצאו מפיו כה ברורות.
היא עקמה מעט את שפתיה, השליכה עליו ועל בגדיו מבט מלא חשד, הניעה בראשה תנועה של השתוממות, וכרגע נעלמה לבין יתר השלחנות והכסאות.
כעבור שעה ארוכה הוגשה לו כוס־יין. הוא לגם לגימה מלא פיו, ועם כל לגימה חש, כי גופו נעשה כה קל ונוח, כאלו היה מרחף באויר. חום לוהט עבר בבשרו וגרויים נעימים פעפעו בדמו. הוא הרגיש בקרבו אוצר גדול של הרגשות וצורך כביר להריק את האוצר לפני הקהל הזה, שיצלצל באזניו כאלפי פעמונים מבּלי תת לו מנוחה.
ופה קרה דבר נפלא:
הוא צוה למלצרית להגיש לו עוד כוס־יין אחת. היא מאנה ודרשה ממנו במפגיע לשלם מקוֹדם את מחיר הכוסות הראשונות. ואז תקף אותו כעס נמרץ, דמו רתח בקרבו, חושיו נתבלבלו ופיו הצליף עתרת מלים עזות וקשות, מלאות זעף וקצף, בלוית שאגות נוראות, כיוצאות מפי משוגע.
וכרגע והמסבים אל השלחנות, הזוגות המתעלסים, הנשים הבודדות, יחד עם מקהלות המזמרים והמשרתים והמלצריות עזבו את המקום ומהרו לאותה פנה, נדחקו ונצטפפו אחד ליד השני, אחד על־גבי השני, כפקעת־גופים גדולה, בעינים סקרניות, בשחוק קל על השפתים השמנות, בהבעת פניִם טפשים, ואזניהם קשובות לקולות הנוראים המנסרים בחלל האולם:
— חה־חה־חה!… כסף היא דורשת, כסף בעד יין. לא, לא יין הוא זה, אלא דם, דם אדום מבעבע, דם הלב והמוח, דם האברים הכרותים והמושלכים בבורות ובשיחין. הנה נתקבצו ובאו הנה ראשים, ראשים כרותים וראשים מדולדלים תלוים על העורף, הנה שאר האברים: ידים, רגלים, מלתעות שינים, קרבים נשפכים, וכל אלה צפים בתוך נחל־דם יחד עם סוסים, שוורים ובהמה רבה. שני עולמות הם, עולם הדם והיין. שם, בחזית, מרוטשים אנשים לאלפים וגופיהם שותתים דם, בכדי לתת את היכולת לכם פה לזלוֹל ולסבוא יין. כסף היא דורשת, כסף בעד דם. חה־חה־חה!… הנה תכף תנתן הפּקודה להשתער עליכם ברמחים וכידונים וכולכם תסתובבו פה רגע באויר, ואחר תפלו מתבוססים בדמכם. חה־חה־חה!…מה־נהדר יהיה המחזה!…
ובדברו השתער מלא־קומתו באגרופים קמוצים על אחד הראיים הלטושים ונפץ אותו לרסיסים.
צעקה רבה התפרצה מפיוח הנאספים. חלפה הסקרנות מעל העינים, סרה בת־הצחוק האוילית מעל השפתים וההבעה הטפשית מעל הפּנים השמנים, ומקומן לקחו חמה וזעף על האיש, שבא להשבית את שמחתם ולשפוך את הקתון על פניהם. בעל־הבית בא במרוצה עם חברת משרתיו ועושי־דבריו: סקנדל! שערוריה! להשליכו החוצה! למסרו בידי הפוליציה! ושעה ארוכה היה האולם כמרקחה
* *
כשנתפכח הֶלמן משכרונו ופקח את עיניו, ראה את בגדיו והם מלוכלכים ומטונפים באבק ורפש, מאפו וממצחו נוזל דם, בראשו כאב עצום, בפיו טעם לפגם, והוא מובל בידי שוטרים מזוינים בתוך הרחובות הדוממים והאפלים למחצה של הכרך הנרדם….
* * *
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.